גיליון מס' 765

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד באב תשע"ב, 2 באוגוסט 2012

עם צרופת צילום בית משפחת יהודה ראב בפתח-תקווה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עמוס גלבוע: נושא הזליגה של נשק כימי וביולוגי בסוריה. [ציטוט].  // יוסי גמזו: הַזְּמַן. // רבקה שאול בן צבי: לבוא אל מסתרי היצירה, על ספרה של יערה בן-דוד "במבוך המראות". [ציטוט]  // מוּקֵי אֶלְדָּד: בַּחֲדַר הַכֹּשֶׁר. // אורי הייטנר: 1. לא בכיס של רומני. 2. ט"ו באב – וחזרו ועשאוהו יום טוב. // פנייה לציבור מאת ג'ג'או בימרו. [רץ באינטרנט]. // נתי מלאכי: נרגילה. // אהוד בן עזר: שלוש עסקיות בצהריים ב-BAGNOLET  ב-313 שקל + התשר. // מתי דוד: תכירו את דעותיו הקיצוניות של יו"ר הבימאים והיוצרים שהתפטר כדי להצטרף למפלגתו של אלדד יניב "השמאל הלאומי"! // רוֹן גֵּרָא: לַיְלָה חוֹרֵשׁ רַע. // מרדכי ניסן: בין משבר החרדים למשבר המדינה, משבר תרבותי. [ציטוט]. // הערה תקשורתית מאת יהודה דרורי. // יואל: בית ישן מוזנח ומט ליפול. // אסתר ראב: המרתף. [פרסום חוזר]. // אלישע פורת: חצבים באנה קאפרי. //  ישראל בר-ניר: זה בא יותר מהר ממה שהיה צפוי. // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק שבעה-עשר, חזרה למושבה וגעגועים לסוסה שנגנבה. // ממקורות הש"י.

* * *

עמוס גלבוע

נושא הזליגה של נשק כימי וביולוגי בסוריה

נושא הזליגה של נשק כימי וביולוגי, הפך לפתע לנושא מרכזי. דובר גם בעבר על אפשרות זאת, אך לא ברעש תקשורתי אדיר שכזה. ראשי ההנהגה של מדינת ישראל הם אלו שהעלו את הנושא לראש סדר היום, בישראל ובעולם. זליגת הנשק הכימי הסורי הפכה לאיום  הגדול ביותר על מדינת ישראל. השכם והערב אנחנו  שומעים כי אם חיזבאללה יקבל לידיו את הנשק הכימי הסורי, יהיה זה מצב שישראל לא תוכל לחיות עמו בשום פנים ואופן. יתר על כן, גם האפשרות של מלחמה מול סוריה עלתה על הפרק. דבריו של הרמטכ"ל במסיבת העיתונאים, סליחה, בוועדת החוץ והביטחון, על פעולה נקודתית או רחבה, הציפו שרשרת של פרשנויות: האם עדיף לתקוף את השיירות המובילות נשק כימי מסוריה ללבנון או לעיראק, או שעדיף לתקוף את מחסני ומתקני הנשק הכימי וביולוגי בסוריה עוד בטרם יפלו לידי חיזבאללה או ארגונים אסלאמיים קיצונים, ובכך להסתכן במלחמה כוללת עם סוריה? ומיד הוצבה גם דילמה: אם נתקוף בסוריה, נפגע ביכולת שלנו לתקוף באיראן.

ובכן, איני מזלזל כלל וכלל בסיכון של זליגה כימית לידיים של שונאי ישראל באשר הם. זהו סיכון שברור כשמש שצריך לעקוב אחריו מודיעינית. אבל, לדעתי יש כאן הגזמה פרועה ביותר של הסיכון, ולדבר עכשיו על מלחמה בגינו גובל לדעתי, באיוולת.

מה הם עיקרי תפיסתי בנושא?

ראשית, זהו סיכון אחד מתוך הרבה סיכונים הכרוכים בהתפוררות המדינה הסורית ושלטונה המרכזי החזק. ייחודו של הסיכון הוא בראש ובראשונה  בתחום הפסיכולוגי. הוא מעורר פחדים בליבו של כל אדם. אני, למשל, רואה סיכון הרבה יותר מוחשי  וברור מהאפשרות (בלי להעריך את סיכויי הסתברותה) – שארגוני אלקאעידה ישתלטו על רמת הגולן ויהפכו אותה לבסיס של טרור.

 ולכן, נושא הזליגה הכימית הוא במהותו נושא טקטי שהינו חלק מהבעייה האסטרטגית הכוללת של מדינת ישראל, והיא: מה צריכה להיות מדיניות ממשלת ישראל מול התהליך של התפוררות  המדינה הסורית? 

לדעתי עוד יהיו הרבה תהפוכות בסוריה, והציווי העליון שצריך להנחות אותנו הוא: אי התערבות מוחלטת, למעט בנושאים הומאניים טהורים. במסגרת הזאת צריכה להיות חשיבה מסודרת, שקטה, בלי שום ועחו"בים, על התאמות וגמישויות במדיניות הזו לאור התפתחויות קונקרטיות בשטח. לא מכבר "חגגנו" 30 שנה למלחמת לבנון הראשונה. גם שם באנו והתערבנו במדינה שהייה בהתפוררות ללא שלטון מרכזי. אם יש לקח אחד מרכזי מהמלחמה ההיא, הרי שהוא לא להתערב. על אחת כמה וכמה בסוריה, שם מעורבות הרבה מדינות.

שנית, להערכתי הדבר האחרון שחיזבאללה היה רוצה זה לקבל לידיו את התפוח הלוהט הנקרא נשק כימי. נשק כימי בידי חיזבאללה היה הופך אותו ואת מדינת לבנון  לא רק למטרה לגיטימית לתקיפה אימתנית של ישראל, אלא למטרה לגיטימית עבור ארה"ב, ובלי הגנה של רוסיה או סין; נשק כימי בידי חיזבאללה היה מחסל באחת את כל המאמץ שלו להיראות מהוגן, ארגון פוליטי, חלק מהמשטר הלבנוני, ארגון צדקה.  לדעתי, מערכות טילי נ"מ מתקדמות, או טילי חוף ים מתקדמים המצויים בידי סוריה  ועוברים לחיזבאללה, הם הרבה יותר מסוכנים לישראל .

שלישית,  קצת היסטוריה. לצדאם חוסיין היו טילים כימיים במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. הוא לא שיגר אותם לישראל. כאשר ברה"מ התפוררה, עסקו כולם באפשרות הוודאית שכל המרעין בישין שבארסנל הלא קונבנציונאלי הרוסי הפרוץ, כולל פצצות גרעיניות זעירות, יזלוג לארגוני הטרור. אז קרה משהו?

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 30.7.12

* * *

יוסי גמזו

הַזְּמַן

הַזְּמַן, שֶהוּא מַפַּת קוֹאוֹרְדִּינָטוֹת שֶל הַנֵּצַח

שֶשּוּם קוֹאוֹרְדִּינָטָה עוֹד לֹא שָׂמָה לוֹ מַחְסוֹם;

שֶכָּל הַהַגְדָּרוֹת נוֹשְרוֹת מִמֶּנּוּ צְלוּפוֹת לַעַג

כִּצְנֹחַ הַפְּלָצוּר מִן הַמּוּסְטַנְג הַמִשְתּוֹלֵל;

שֶפְּעִימוֹת לִבּוֹ שֶל הָעוֹלָם מוֹנוֹת בּוֹ קֶצֶב

בְּמַאֲמָץ נוֹאָש לִשְאֹב אוֹקְיָנוֹס בְּכַפִּית

וְהַנְּחָלִים אוֹמְדִים אוֹתוֹ בִּשְׂחוֹק הַפַּנְטָה רֶאִי

הַלַּח, הַהֵרַקְלִיטִי, הַחוֹמֵק מִכָּל אֻמְדָּן;

הַזְּמַן חֲדַל הַזְּמַן הַזֶּה, הָרָץ הַמָּרָתוֹנִי

הַמִּשְתַּפֵּךְ כְּלַאבָה, הַנָּזִיל, הַלֹּא-נִכְלָא

בִּמְחוֹג שְעוֹן-הַשֶּמֶש אוֹ בַּקְּלִיק הַדִּיגִיטָלִי,

בִּגְרוֹן קְרִיאַת הַגֶּבֶר אוֹ בַּגּוֹנְג שֶל גְּרִינְוִּיץ' טַיְם;

הַלֵּץ הַשָּׂם לְקֶלֶס כָּל מֻשְׂכָּל אוֹ סְיָג אוֹ פֶּלֶס,

הַמְּאַחֵז עֵינַיִם, הַמֻּכְתָּר מִזֶּה שָנִים

כִּגְדוֹל הַהִילֶרִים, זֶה הַכּוֹרֵךְ לָנוּ תַחְבֹּשֶת

אִישִית שֶל נִחוּמִים עַל כָּל פִּצְעֵי הַזִּכָּרוֹן

וּמִתְיַמֵר לַשָּוְא לִמְחוֹת אֶת כָּל יְגוֹנוֹתֵינוּ

בְּסַם הַשִּכְחָה הַמְּאַלְחֵש אֶת הֶעָבָר

בְּעוֹד שֶבַּהֹוֶה, אִם מַיְשִירִים אֵלָיו עֵינַיִם,

הוּא מִתְגַּלֶּה כָּל בֹּקֶר כְּרוֹצֵחַ סִדְרָתִי

בַּפַּאבִּים, בַּכְּבִישִים, בִּשְׂדוֹת הַקְּרָב, בָּאִינְתִיפָאדוֹת,

בְּכָל חַדְרֵי הַטְּרָאוּמָה, מוּל צַג הַמּוֹנִיטוֹר

שֶל הַהוֹלְכִים לָמוּת בְּלִי לְנַפְנֵף סָלוּט לְצֵיזָר

גַּם מִשּוּם כָּךְ שֶאֵין בָּהֶם כְּבָר כּוֹחַ אַף לְכָךְ

אַךְ גַּם מִשּוּם שֶאִלּוּ עוֹד נוֹתְרָה בָּהֶם קְצָת רוּחַ

הָיוּ וַדַּאי, בִּמְקוֹם סָלוּט, יוֹרְקִים בְּפַרְצוּפוֹ;

הַזְּמַן חֲסַר-הַגִּיל הַזֶּה, הַצִּינִי, הָאֶלַסְטִי

שֶבִּשְרִירוּת יָדָיו, יְדֵי ז'וֹנְגְלֶר וְאַלְכִּימַאי,

הוֹפֵךְ שָעוֹת שֶל אֹשֶר לְהַרְבֵּה פָּחוֹת מֵרֶגַע

וְרֶגַע קַר שֶל חַלְחָלָה – לְנֵצַח מְסֻיָּט;

הַזְּמַן, בּוֹ חֵן יַלְדוּת נִשְחָת לְפַארְסָה גֶרִיאַטְרִית

וַעֲלוּמִים – לְפֶגֶר שֶהוּא קוּמְזִיץ לַרִמָּה;

הַדָּג צוֹנֵן-הַדָּם הַזֶּה, הַסְּטוֹאִי, הָאַפָּתִי

בּוֹהֶה בָּנוּ כִּשְעוֹן-הַחוֹל הַמִּתְרוֹקֵן אַט-אַט

אוֹ כְּמו אִינְפוּזְיָה סְטָלַקְטִיטִית בִּוְרִידוֹ שֶל יֶלֶד

חוֹלֵה-סַרְטָן שֶאֱלֹהִים לֹא שָׂם עָלָיו קָצוּץ

וְרוֹאֶה בָּנוּ, אִם הוּא רוֹאֶה בִּכְלָל, אִם

זֶה מֵזִיז לוֹ בִּכְלָל, אִם אִכְפַּת לוֹ

(מַה שֶּאֵין לִי סָפֵק, אֲדוֹנִי הַשּוֹפֵט,

עִם הַרְבֵּה קַבָּלוֹת, שֶהוּא לֹא)

רַק אֶפִּיזוֹדָה זְנִיחָה עַד גִּחוּךְ,

טַיְם-אַאוּט זְמַנִּי מְאֹד, הֶרֶף-

עַיִן בֵּין אַיִן לְאַיִן,

בֵּין רֶחֶם לְבוֹר,

בֵּין לִפְנֵי

לְכִכְלוֹת.

מִי שֶעוֹד לֹא נָפַל אֶצְלוֹ, מִתֹּם אוֹ מֵאִוֶּלֶת,

הָאֲסִימוֹן שֶצִּלְצוּלוֹ הַקַּר וְהָאָדִיש

אוֹמֵר שֶאֵין טִיסַת-טְרַנְזִיט קְצָרָה זוֹ שֶל חַיֵּינוּ,

אוֹתוֹ laisser-passer שֶכָּל אָרְכּוֹ laisser-pisser,

אֶלָּא, בְּסַךְ הַכֹּל, רַק הֲזָיָה טְווּיַת "נִדְמֶה לִי",

קוּרֵי אוֹתוֹ חֲלוֹם יָעוּף שֶבְּאִיּוֹב כ', ח' –

מִי שֶאֵינֶנּוּ מֵבִין כַּמָּה טוֹב לוֹ לְמִי שֶאֵינֶנּוּ מֵבִין זֹאת

טוֹב לוֹ, כִּי פְּרִי עֵץ-הַדַּעַת תָּמִיד

מְרֻסָּס צִיאָנִיד שֶל מַכְאוֹב.

אֲבָל מִי שֶאֵינֶנּוּ מֵבִין בּוֹ-בַּזְּמַן,

כִּי עַל אַף, וּמִפְּנֵי שֶ, וְדַוְקָא

מִשּוּם שֶהַכֹּל וִירְטוּאָלִי, זְמַנִּי וְרוֹפֵף כְּבִנְיָן שֶל קְלָפִים –

כָּל הָעֲרַאי הַזֶּה, הַשְּוִינְלֶרַי הַזֶּה, כָּל הַהוֹקוּס-פּוֹקוּס וְהַ-make believe הַצִּינִי

שֶהַבַּדַּאי הַזֶּה עוֹבֵד עָלֵינוּ בָּעֵינַיִם, מוֹכֵר בּוּעוֹת-סַבּוֹן וּמְפַנְטֵז לָנוּ עַל בְּלַיְנְד

בְּגִימִיק שֶל סַרְסוּר-הָאַשְלָיוֹת הֲכִי שַרְמַנְטִי הַמַּעֲנִיק הַיּוֹם אֶת מָה שֶיְּעַקֵּל מָחָר,

כָּל רְשִימַת מוּתְגֵי סוֹף הָעוֹנָה שֶהוּא מַצִּיע בְּ-sale אוֹ בְּמִבְצָע מְמֻקָּשִים בְּ-overdraft

הִיא צֶמֶר-גֶּפֶן שֶל סֻכָּר נָמוֹג בֵּין הַשְּׂפָתַיִם

שֶיְּלָדִים עוֹד מִתְפַּתִּים לָהֶם בַּלּוּנָה פַּרְק:

יָפְיָהּ שֶל הַפְּרִיחָה שֶהִיא רַק פְּרוֹמוֹ לַשַּלֶּכֶת,

פּוֹטֶנְצְיָה שֶל הַיּוֹם לָאִימְפּוֹטֶנְצְיָה שֶל מָחָר;

עוֹרוֹ שֶל תִּינוֹק שֶמִּשְיוֹ מְמֻתָּח כְּמִשְטַח-הַתִּפּוּף שֶל דַרְבּוּקָה

שֶבּוֹ כְּבָר טְמוּנִים, כְּמוֹ הַבָּאתוֹס בַּפָּאתוֹס,

קִפְלֵי אָקוֹרְדֵּיאוֹן-קִמְטֵי-פָּנָיו, לִכְשֶיַּזְקִין;

לֵילוֹת שִיר הַשִּירִים חוֹפְנֵי הַשָּד, שוֹצְפֵי הַזֶּרַע, שֶל אֲבִיבֵי הַגּוּף שְכוּרֵי הַיֹּפִי וְהַדָּם

שֶכְּבָר בִּבְשָׂרָם, כְּתוֹלַעַת בַּפְּרִי, מִתְיַפֵּחַ סְתָווֹ שֶל קֹהֶלֶת

זֶה שֶתָּפֵר בּוֹ הָאֲבִיוֹנָה כְּשֶיִּסֹּבּוּ בַּשּוּק הַסּוֹפְדִים;

מִי שֶאֵינֶנּוּ מֵבִין שֶאָכֵן, אִם הַכֹּל חַנְטָרִיש, כָּלָאם פָאדִי,

אִם מַה שֶּמַּמְתִּין כְּבִרְיוֹן שְלוּף-שַבְּרִיָּה בִּקְצֵה הַתִּקְווֹת הוּא עָפָר

שֶבּוֹ, טְרוּפֵי לֹעַ שֶל בּוֹר שָׂשׂ לִבְלֹעַ סוֹפֵנוּ לִרְקֹב וְלִתְלֹעַ

בַּ-nil הָאָפֵל, הַשָּפֵל, הַתָּפֵל, הַמּוֹלִיךְ אֶת כֻּלָּנוּ בָּאַף –

אֵין זֹאת כִּי אִם לֹא נוֹתַר לָנוּ אֶלָּא לַחְטֹף, כִּכְלָבִים, אֶת הָעֶצֶם,

זוֹ הַמֻּשְלֶכֶת לְפֶתַע, וְלֹא מִטּוּב-לֵב, מִמְּרוֹמֵי שֻלְחָנוֹ

שֶל הַבּוֹס הַמַּסְתִּיר אֶת פָּנָיו בְּחֶבְיוֹן טִירָתוֹ הַמּוּגֶפֶת שֶל קַפְקָא,

זֶה הָעוֹשֶׂה שָם שָלוֹם בִּמְרֻמָּיו וְשַלְוָה בֵּין סוּמָיו וּתְמִימָיו –

מִי שֶאֵינֶנּוּ מֵבִין זֹאת אַשְרָיו, אֲבָל מִי שֶיּוֹדֵעַ אֶת צַעַר

פִּכְחוֹן מַבַּט-הַכְּפוֹר הַזֶּה שֶל דּוּגְרִי בָּעֵינַיִם,

עֵינַיִם שֶמִּזְּמַן אֵינָן דּוֹמְעוֹת כִּי אֵין אֶל מִי –

יוֹדֵעַ שֶאֵין לָנוּ שוּם נִחוּמִים חוּץ מֵהֶרֶף חַסְדּוֹ שֶל הָרֶגַע

וְלוּ גַם מֻשְלֶה וְכוֹזֵב וּקְצַר-מֶשֶךְ

וְלוּ גַם שָבִיר עַד חֶמְלָה:

לִלְקֹט אֶת פֵּרוּרֵי הַזֶּה-מַה-יֵּש הַזֶּה בְּשֵפֶל-

רוּחָם שֶל נֶעְדְּרֵי-הָאַשְלָיוֹת גַם בְּפַחֵי-

אַשְפּוֹת הַמִּקְרִיּוּת, לוֹמַר תּוֹדָה עַל כָּל בְּדַל-זֹהַר

שֶל תְּכֵלֶת בַּמָּרוֹם אוֹ בְּעֵינֵי הַתִּינוֹקוֹת,

לִזְכֹּר בְּכָל תָּא מִיקְרוֹסְקוֹפִּי בַּגּוּף וּבְכָל נִיד מֵיתָר שֶבַּנֶּפֶש

עַד דִּמְמַת הַפִינָאלֶה, עַד רַחַש חִרְחוּר-נְשִימָה אַחֲרוֹן,

שֶהַלֶּחֶם, הָרֶחֶם, הַפֶּרַח, הַפְּרִי הֵם זְכוּת-יֶתֶר, הֵם בּוֹנוּס, הֵם פַּיִס

גַּם אִם אֵינָם נִתָּנִים לָנוּ אֶלָּא, אֲבוֹי, כְּמִלְוֶה קְצַר-מוֹעֵד;

לָדַּעַת שֶתָּמִיד צְפוּיָה שְרִיקַת-סִיּוּם נוֹקֶבֶת

בְּאֶמְצַע הַמִּשְׂחָק, תָּמִיד בָּאֶמְצַע, אֵין אֶת מִי

לִקְרֹא לְדִין-תּוֹרָה, שוּם לֵוִי-אִיצֶ'ה מִבֶּרְדִיצֶ'ב

וְשוּם אִיּוֹב עוֹד לֹא זָכוּ בְּשוּם עִרְעוּר. הַכֹּל

צָפוּי, חוּץ מֵאַרְכָּה מִן הַקַּמְצָן הַזֶּה, הַנֵּצַח

וְהָרְשוּת, תִּשְכַּח מִזֶּה, אֵינֶנָּה נְתוּנָה,

מַה שֶנָּתוּן, כְּמוֹ יַתּוּש לְחַסְדֵּי טָרַנְטוּלָה צְמֵאָה, זֶה אֲנַחְנוּ:

אוֹ כְּמָנָה רִאשוֹנָה אוֹ עַל תֶּקֶן לִפְתָּן לְקִנּוּחַ. תִּבְחַר.

וְאֵין שִדּוּר חוֹזֵר, אָחִי, אֵין הִזְדַּמְּנוּת נוֹסֶפֶת,

מַה שֶּקּוֹרֶה כָּאן זֶה live, אֵין שוּם טִיפֶּקְס וְאֵין תִּקּוּנֵי עֲרִיכָה,

זוֹהִי בְּכוֹרַת מַחֲזֵה-הָאַבְּסוּרְד שֶלְּךָ, לֹא חֲזָרָה גֶנֶרָלִית,

אֵין מוֹעֵד ב', אֵין rewind, אֵין קָאמְבֶּקִים וְשוּם גִּלְגּוּלֵי מְחִלּוֹת,

מַה שֶּנִּשְאָר זֶה הִמּוּר שֶכְּבָר אֵין אַחֲרָיו יוֹתֵר צַ'אנְס אוֹ זִ'יטוֹנִים,

כָּל הַקָּדֶנְצְיָה שֶלְּךָ הִיא רוּלֶטָה

אֲבָל

זוֹ רוּלֶטָה רוּסִית.

לָכֵן

חֲטֹף כְּמוֹ חַאפֶּר, נַרְקוֹמָן אוֹ תְקוּף-בּוּלֶמְיָה

כָּל זִיק, כָּל קְרִיצַת-עַיִן, שֶל כּוֹכָב אוֹ שֶל אִשָּה,

מַה שֶּהַיּוֹם הוּא וְרָדִים בְּגַן סָאקֶר מָחָר הוּא תְלוּלִית בְּחִירִיָּה,

מַה שֶּמֻּחְמָץ לֹא תָמִיד הוּא חָלָב, לִפְעָמִים הוּא חַיֶּיךָ שֶלְּךָ,

אַל תְחַכֶּה לְגוֹדוֹ אוֹ לְקֵץ הַפְּלָאוֹת, הֵם לָעַד לֹא יַגִּיעוּ,

כָּל הַפְּלָאוֹת הֵם מִתַּחַת לָאַף שֶלְּךָ אֶלָּא שֶכָּךְ גַּם הַקֵּץ,

וְהֵם לֹא מְחַכִּים לְךָ רֶגַע, לֹא הֵם וְלֹא הוּא, הֵם עוֹמְדִים עִם הַסְּטוֹפֶּר

כְּמוֹ שַמָּאִים, כְּמוֹ נוֹשִים, כְּמוֹ שוֹפְטֵי מֵרוֹצִים עַל סִמּוּן קַו-הַגְּמָר.

הַזְּמַן, חוֹל-הַחַיִּים, אֵינוֹ נִגָּר כְּפִי שֶדִּמִּינוּ

מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתֵינוּ, אֶלָּא אָנוּ, הַדְּפוּקִים,

מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו. הָאַשְלָיָה, שֶהִיא חַיֵּינוּ, הִיא כָּל הַוַּדָּאוּת שֶלָּנוּ, יוֹרִיק(*). סֶה לָה וִיץ.

מִי שֶמַּשְלֶה אֶת עַצְמוֹ שֶאֶפְשָר, בְּמִדְבַּר פִּכְחוֹנֵנוּ הָאַרְקְטִי,

בְּלִי אַשְלָיוֹת, בְּלִי קְצָת זֹהַר צְפוֹנִי, לְקַרְטֵעַ קִצְרֵי נְשִימָה

בֵּין קַרְחוֹנֵי מִגְרַש-הַמִּכְשוֹלִים שֶל אַפְסוּתֵנוּ,

מוּל מַפּוֹלוֹת שִלְגֵי הַזְּמַן הַמְּכַסוֹת הַכֹּל –

טוֹעֶה בְּגָדוֹל,

בְּגָדוֹל שֶל קָטָן,

שֶל קָטָן שֶגֹּרַש מִגַּן-עֵדֶן

וְכָל שֶנוֹתַר לוֹ הוּא עֵץ-הַחַיִּים

הֶעָשׂוּי מִבְּדָיָה וַחֲלוֹם.

 (*) – ליצן-החצר המת, שאת גולגולתו אוחז המלט של שייקספיר שעה שהוא נושׂא את אִמרותיו על חיי אנוש.

* * *

רבקה שאול בן צבי

לבוא אל מסתרי היצירה

על ספרה של יערה בן-דוד "במבוך המראות"

עיונים ספרותיים, שאינם אקדמיים ואינם הכנה למבחני בגרות, הם נדירים במקומותינו. ספר מאמרים על עשרות יצירות ויוצרים מציג מגוון רחב ורגישות לפרטים. לאוהבי ספר.

כתיבה על יצירות פירושה הכנסת ממד שכלתני לבחינת התופעה האמנותית, הבנויה על מגוון של יכולות נפשיות. תופעה שיש בה הרבה מהמסתורין. פירוק המסתורין הזה הוא עניינם של מורי ספרות אחוזי אימת המבחנים כמו תלמידיהם, או עניינם של חוקרי אקדמיה. וכמובן, כותבי ספרות העזר לתלמידים, העושים שמות ביצירות. מעטים יודעים לכתוב בעדינות וברגישות על יצירות, בלי לאבד את תכונת החיים שבהן; ואין זה מפליא שרוב כותבי העיון הטובים הם יוצרים בעצמם.

יערה בן-דוד, מוסיקאית, ציירת ומשוררת, מביאה אל העיון רגישויות רבות. היא יודעת לאתר את הפרטים העדינים שבהם נחבא סוד כוחה של היצירה. היא יודעת לשרטט את "מבוך המראות" המשתקף ביצירה השירית או הסיפורית או הדרמטית, ולעשות זאת בקצרה. להביא את החשוב ואת המשמעותי.

הרושם הראשון מהספר קשור להיקף ולגיוון: "במבוך המראות" מאוכלס בעשרות מאמרים העוסקים בספרות עברית וספרות עולם; בקלאסיקה ובמודרנה; בדרמה, סיפורת ושירה. אין אלה מאמרים אקדמיים ואף לא מסות על ספרות, אלא עיונים פרטניים ביצירות, שיש בהם גם הבטה מכלילה על מפעלו של סופר וגם התייחסות לפרטים הדקים של היצירה הנבחנת. זהו ספר המשך ל"אהבה ממבט שני" (1997) שמאמרים אחדים ממנו שודרגו והוכנסו לספר החדש.

לפני שאכנס לפרטי הספר, אני רוצה להצביע על שתי תכונות שהן חיוביות כשלעצמן אך עשויות ליצור בעייה. עניין אחד הוא שהכותבת אמנם מבהירה שאין זה ספר אקדמי, ולכן אין הערות שוליים, והרשימה הביבליוגרפית של ספרי העיון מצומצמת ביותר. מצד אחד נעים יותר לקרוא ספר שאין לו ספחים עודפים של למדנות אקדמית. מצד אחר, פה ושם חשתי מבוכה כאשר נותחה יצירה המוכרת לי לא רק מקריאה אלא אף מההוראה, ותהיתי איך אפשר למשל לנתח את "מועקה" של צ'כוב כאילו לא נכתב מאמרו הידוע של אשר ריבלין על הסיפור. אז אולי יש בכל זאת ערך מוסף לקפדנות האקדמית המחייבת איתור מאמרים קודמים והתייחסות אליהם.

עניין חיובי נוסף שיש בו בעייתיות קלה הוא הערבוב בין יצירות ידועות מאוד של סופרים קאנוניים בארץ ובעולם לבין יצירות אלמוניות או בלתי קאנוניות של יוצרים ששמם נודע אך מעט. כמובן שאין בכך דבר בלתי לגיטימי. להפך. כתיבה על יצירה טובה שאינה ידועה היא סוג של הבאת גאולה, מה גם שכל כך הרבה שירים מעולים וסיפורים קצרים נהדרים נבלעים בתוך אוקיינוס אלפי הפרסומים; ולכן זה מצוין שבן-דוד כותבת גם על סופרים שאינם מפורסמים. אבל לקורא יש בעיה איך להתייחס ליצירה שספק אם יגיע אליה אי פעם. מדובר על כל פנים ביצירות בודדות בין עשרות הנסקרות בספר.

מגוון ומסקרן

חלקו הגדול ביותר של הספר הוא שער הפרוזה, המחולק לחמישה מדורים על פי נושא מרכזי של כל מדור. בן-דוד כותבת על בעיות קיומיות ביצירות קפקא, צ'כוב, פירנדלו, שופמן, מארקס, וכן על המחזה הידוע של בקט "מחכים לגודו". נושאים אחרים במדור הפרוזה קשורים להתבגרות, אהבה, זהות אתנית ומקומות מיוחדים. המדור "בצל השואה" מזמן יחדיו את פרימו לוי, אפלפלד, שמאי גולן ואסתר אייזן. "במעגל הקיום הנשי" מכנס סופרים ישראלים מודרניים כיהודית רותם, ציפי שחרור וקרין חזקיה, יחד עם הסופר הדגול פונטנה מהמאה התשע עשרה.

בחרתי להתייחס לשני מאמרים העוסקים ביצירות ידועות מאוד. המאמר "לדובב את היגון" דן ב"מועקה" של צ'כוב ומעלה את הרעיון ש"סיפור הוא חי הנושא את עצמו בזכות התזמור של החומרים המרכיבים אותו" (עמ' 59). ניתוח הסיפור מתייחס לקשר שבין נושא הבדידות לבין המבנה ותיאורי הטבע וכן ההשהיות המגבירות את המתח. יש במאמר חידושים בהשוואה למאמרים אחרים על אודות הסיפור, ויש גם דברים שכבר נכתבו. אין ספק שמורים ותלמידים יוכלו להפיק תועלת רבה מהניתוח הדק והאנין; בלי קשר להוראה, המאמר מחכים ומהנה, וכמוהו רבים אחרים במדור הפרוזה.

"צלו של פלובר" דן ב"אפי בריסט", הרומן הנפלא של פונטנה. בן-דוד רואה בפונטנה את אמן הדיאלוג, אך מציינת שהרומן, העוסק בבגידת אישה בבעלה, מהדהד את "מאדאם בובארי", למרות שטיפולו של פונטנה בנושא שונה. לא הסכמתי להעדפתה את "מאדאם בובארי" מהבחינה האמנותית, אבל המאמר מצוין ומרתק ובעיקר לא טרחני – סכנה האורבת תמיד למאמרים על אודות יצירות ספרות. אגב, מעניין שבמאמר אחר של בן-דוד על "הדום בגן עדן" מאת יהודית רותם נזכרים הרומנים "אפי בריסט" ו"אנה קארנינה" כמקום מפלט רוחני לאישה חרדית מתוסכלת.

החלק הגדול השני של הספר, המוקדש לשירה, מחולק אף הוא למדורים, ויש בו מגוון מרשים של משוררים. חלק זה מצייר מפה חלקית של השירה הישראלית, על כיווניה השונים, ביניהם אמוניים ואתניים, ולזכותה של בן-דוד ייאמר שהיא נותנת מקום לא רק למפורסמים מאוד אלא גם למעגל השני והשלישי של התהילה הספרותית. מעגל שאינו קשור בהכרח לאיכות השירים.

שמחתי מאוד במאמר על משה בן שאול ז"ל, מיוצרי המודרניזם הישראלי לצד זך ואחרים, ומי שרבים זוכרים אותו לטובה כעורך מעודד ומיטיב ב"מעריב לנוער" של שנות השירים, ב"מעריב" וב"מאזניים". כמו כן כותבת בן-דוד על אורי ברנשטיין, צבי עצמון, עזריאל קאופמן ז"ל, יחיאל חזק ואחרים. בולטת אהדתה של הכותבת לנשים משוררות, ביניהן חוה פנחס-כהן, רחל חלפי ורות נצר.

במדור "בכבלי האמונה" פרקים מעולים על זלדה, איתמר יעוז-קסט ושלום רצבי. בן-דוד מיטיבה לאפיין את זלדה כמי שיודעת לחבר את היומיומי עם המטפיסי; משוררת שאין בשירתה הפרדה בין קודש לחול, ואשר בכוח העידון הנפשי מתגברת על מציאות קשה ומורכבת, ויודעת לחדש מילים שחוקות בכוחם של הקשרים חדשים.

ואזכיר עוד את המאמר על "חד קרן" (2002) מאת אנה הרמן, שם ספרותי של משוררת נפלאה, מאוד אינטנסיבית ולירית, אולי בין הטובות במחוזותינו. יערה בן-דוד עומדת על ייחודה של אנה הרמן כמשוררת מוסיקלית המרבה להשתמש בתבניות הקלאסיות כמו הסונטה. במאמר מנותחים מיספר שירים, ובן-דוד מזהה קשר נשמתי בין אנה הרמן לבין סילביה פלאת, שתרגמה את יומניה.

נהניתי מהעדינות האופיינית לגישתה של המשוררת יערה בן-דוד לשירים ולסיפורים, וכן מהיכולת לתמצת ולהביע רעיונות רבים ביריעה קצרה. המאמרים מחזירים אותנו אל יצירות ידועות שאהבנו, ומעוררים סקרנות לגבי סיפורים לא ידועים, שאקרא בעקבות הספר. כמו כן אציין את הערך המעשי של הספר לסטודנטים ולמורים.

פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', כ"ג בתמוז תשע"ב, 13.7.2012

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

בַּחֲדַר הַכֹּשֶׁר

כְּדֵי לְהִתְבַּשֵּׂם

מְ"גּוּפוֹת יָפִים וְגַם פָּנִים"

כְּדִבְרֵי דָּוִד אֲבִידָן

אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁם.

כִּי מַה יָּכֹל כְּבָר

אִישׁ בְּמַצָּבִי לִקְטֹף?

מִלְּבַד לְרַחֵף עַל מַיִם

וּלְהָרִיחַ בַּנְּחִירַיִם.

מוֹשְׁכוֹת הָעֵינַיִם

הַלֵּב הוֹלֵם.

סְיָגֵי הַגּוּף עוֹטְפִים הַתְּשׁוּקָה

כְּחֹשֶׁן.

רַק הַכֹּסֶף מְעַט לוֹהֵט.

הָעַצְבוּת מְשַׂכֶּלֶת.

בָּאוֹר הַצָּץ מִן הָעֵינַיִם

וְלַגּוּפוֹת הָאֵלֶּה נַפְשִׁי

שׁוֹאֶלֶת.

* * *

אורי הייטנר

1. לא בכיס של רומני

על מנהיגי ישראל לקבל בכל הכבוד את מיט רומני, ליצור עמו יחסי קירבה, להשפיע על עמדותיו ולהביא אותו להתבטאויות פרו-ישראליות. יש לכך חשיבות מתוקף מעמדו הציבורי של רומני כמועמד לנשיאות ובעיקר מאחר ויתכן מאוד שבעוד חצי שנה הוא יהיה נשיא ארה"ב.

אולם עלינו להיזהר שלא לשבות עצמנו בכיס של רומני, לא להיתפס כתומכים בו ולא להצטייר כמתערבים במערכת הבחירות האמריקאית. כל התערבות כזו תפגע במעמדה של ישראל בדעת הקהל האמריקאית, אך הנזק החמור ביותר הצפוי כתוצאה ממעורבות כזו, עלולה להיות במערכת היחסים עם אובמה, שיתכן מאוד שבבחירות הקרובות הוא יבחר לתקופת כהונה נוספת.

רומני הוא ידיד ישראל, אין ספק בכך ויש לטפח את הידידות הזאת. עם זאת, אין ערובה לכך שהדברים שהוא אומר טרם בחירתו מנבאים את דרכו אם יבחר. כמה נשיאים התחייבו להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל לירושלים, ולאחר מכן הפרו את התחייבותם?

מצד שני, מיתוס העוינות של אובמה לישראל מוגזם מאוד. בכל הקשור לשיתוף הפעולה הביטחוני, אובמה לא נפל בתמיכתו בישראל מאף נשיא אחר. ובמבחן המדיני העיקרי – הניסיון הפלשתינאי לקדם בעצרת האו"ם פתרון כפוי לסכסוך, אובמה עמד בראש המערכה לסיכול היוזמה וסחף אחריו את העולם החופשי כולו. נאומו בעצרת האו"ם היה נאום ציוני לעילא ולעילא.

תדמיתו האנטי ישראלית נובעת מדרכו בשנה הראשונה לכהונתו. אובמה נכנס לתפקידו, שבוי ביומרה משיחית להביא לפיוס היסטורי בין ארה"ב לאסלאם. בניסיונו זה פגע בישראל – דילג על ישראל בביקורו במזה"ת ותבע מישראל להקפיא את הבניה בהתנחלויות כתנאי מוקדם למו"מ, תביעה שעד אז אפילו הפלשתינאים לא העלו.

במהרה הבין אובמה את טעותו. מדיניותו הפייסנית כלפי האסלאם נתפסה כחולשה והגבירה את העוינות והבוז כלפי ארה"ב. איראן הקצינה את דרכה. אובמה הבין שבתביעתו בנושא הבניה בהתנחלויות הוא העלה את הפלשתינאים על עץ גבוה ונתן להם תירוץ להשתמט ממו"מ עם ישראל. הוא גם שילם מחיר פוליטי על מדיניותו – בשיא העימות שלו עם ראש הממשלה נתניהו, קיבלו חברי הקונגרס, כולל נציגי המפלגה הדמוקרטית, את ראש הממשלה בכבוד מלכים. הייתה זו התייצבות חד משמעית של בתי הנבחרים נגד מדיניות הנשיא.

סביר להניח שאובמה לא יחזור על טעותו ויטפח את הידידות בין המדינות.

האינטרס המובהק של ישראל, הוא להמשיך ולתחזק את התמיכה הדו מפלגתית בה. לכן, על ישראל להימנע מלתמוך במועמד מסוים. רוב יהודי ארה"ב תומכים באופן מסורתי במפלגה הדמוקרטית, והתייצבות ישראלית לצד המועמד הרפובליקאי תפגע בהם.

יש לזכור שהתמיכה בישראל היתה משותפת לנשיאים משתי המפלגות. גם הנשיאים העוינים היו משתי המפלגות – קרטר הדמוקרטי ובוש (האב) הרפובליקאי. כל הנשיאים, משתי המפלגות, לא תמכו באינטרסים הטריטוריאליים של ישראל וצידדו בנסיגה לקווי 49', ולמרות המחלוקת העקרונית הם המשיכו להעניק לישראל תמיכה ביטחונית, כלכלית, דיפלומטית וניהלו עימה מערכת יחסים ידידותית וקרובה.

הנשיא היחיד שחרג מן העמדה האמריקאית המסורתית בנושא השטחים היה בוש הבן, שבמסמך בוש הביע תמיכה בעמדות הטריטוריאליות של ישראל. מסמך בוש היה הישגו המדיני הגדול ביותר של אריאל שרון, והתמורה היחידה שישראל השיגה תמורת ההתנתקות. מי שהפר את עקרונות המסמך, לא היה אובמה, אלא דווקא אולמרט, שבמדיניות הוויתורים הנמהרת וההרפתקנית שלו, הציע, עוד בימי בוש, הצעות מרחיקות לכת שמחקו את הישגי המסמך והפכו אותו לאות מתה (ואת השלום, כמובן, הוא לא קירב בכך במאומה).

הידידות בין ישראל וארה"ב היא נכס אסטרטגי שחובתה של ישראל לטפח. לעתים, יש מחלוקת בין המדינות ומפעם לפעם אפילו עימותים, אך יחסי הידידות הבסיסיים בעינם עומדים. תהיה זו איוולת מדינית חמורה, לסכן את היחסים הללו, בהתערבות בוטה בבחירות לנשיאות ארה"ב.

יש לקוות שנתניהו ישכיל להימנע מחיבוק-יתר למיט רומני, שעלול לשמש כבומרנג מדיני ולפגוע ביחסים בין המדינות, דווקא בתקופה כה קריטית לביטחונה של ישראל.

2. ט"ו באב – וחזרו ועשאוהו יום טוב

לוח השנה העברי בן ימינו כולל מיספר חגים ומועדים חדשים, פרי התרבות וההיסטוריה הציונית-ישראלית. כאלה הם יום העצמאות ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום הזיכרון לשואה, יום השנה לרצח רבין ויום שחרור ירושלים.

אולם לוח זה כולל גם מספר חגים ומועדים ותיקים, שלא נחגגו, או שרק צוינו באופן סולידי ביותר, והתרבות הציונית הוציאה אותם ממחסן הגרוטאות, מירקה אותם, הפיחה בהם חיים חדשים ויצקה בהם תכנים רלוונטיים. התרבות הציונית חידשה את חנוכה כחג הגבורה, את ל"ג בעומר – אף הוא כחג של גבורה, את ט"ו בשבט, ראש השנה לאילן, שהיה לחג של נטיעות.

ספק אם יש אדם שהשפיע על המהלך הזה כמו זאב יעבץ. יעבץ – רב, סופר, מורה, חוקר והיסטוריון, מנהל בית הספר בזיכרון יעקב [בימי העלייה הראשונה], עורך כתב העת הספרותי "הארץ" (אין קשר לעיתון "הארץ", המאוחר יותר), הוא הראשון שהנהיג טקס נטיעות בט"ו בשבט, בבית הספר שניהל, בט"ו בשבט תר"ן 1890. יעבץ היה בין הראשונים שהציע את תחיית החגים הנשכחים האחרים. במאמר שפִּרסם בעיתונו, הוא הציע להחיות ולחוג ארבעה חגים: חנוכה, ט"ו בשבט, ל"ג בעומר וט"ו באב. את ט"ו באב הציע כחג השלום.  

וכאן נשאלת השאלה – מה פתאום חג השלום? ואיך הוא העז לקחת את חג האהבה ולשנות את צביונו?

למה חג השלום? כיוון שחגים ומועדים נועדו להקדיש יום מיוחד בשנה לערך חשוב ולתת לו בולטות רבה, שתשליך על מערך חיינו בכל ימות השנה. השלום הוא ערך יהודי נעלה, משאת נפש של כל יהודי, מושא תפילות פעמים רבות מידי יום. לכן, ראה הרב זאב יעבץ מקום לייחד חג לערך זה.

ולמה הוא הציע לשנות את חג האהבה? הוא לא הציע לשנות. פשוט, ט"ו באב לא היה חג האהבה. בשום מקום הוא לא הוגדר כחג האהבה. מהמקורות שבידינו, אנו יודעים רק שט"ו באב היה חג. אנו יודעים מעט מאוד על מהותו ותכניו. לפיכך, אנו יכולים לצקת בו תכנים על פי הבנתנו, ובלבד שניתן יהיה להצדיק זאת באמצעות מעט המקורות שיש בידינו אודות החג.

במשנה הוגדר ט"ו באב כחג חשוב מאוד, שאין שני לו זולת יום הכיפורים השווה לו במעמדו. "אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונים טבילה, ובנות ירושלים יוצאות וחוללות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה את בורר לך, אל תיתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל, ואומר: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה." משנה, מסכת תענית.

מקור זה מתאר מנהג שהיה נפוץ בט"ו באב אך גם ביום הכיפורים. אכן, על פי מקור זה, ניתן למצוא בחג תכנים של אהבה, של זוגיות ושל משפחה. המנהג המתקשר לחג זה מעצים גם את ערך השוויון – הלבוש הלבן האחיד של בנות ישראל, שלבשו בגדים שאולים, על מנת להבטיח את האחידות. מה מסמלת האחידות? "שלא לבייש את  מי שאין לו." אך לא רק מניעת הבושה, עומדת מאחוריו כי אם גם הזדמנות שווה לבת עשירים ולענייה לזכות בזיווג ראוי – לא על פי מה שיש לה, אלא על פי מה שהיא. לא על פי רכושה, אלא על פי... על פי מה?

בעצם, על פי יופייה. הרי באלו תכונות יכול להבחין הבחור כאשר עליו לבחור בחורה מבין המחוללות הרבות. ודאי שעל פי המראֶה. "בחור, שא עיניך וראה."

 אבל זה לא נשמע טוב. לכן מיד מאזנת המשנה את התמונה במסר לדורות הבאים: אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה... שקר החן, הבל היופי וכו'. 

המחול בכרמים מתואר כבר במקרא, בחג שאינו מצוין מועדו, אך נאמר עליו שהנו חג ה' מימים ימימה. החג הזה מתואר בהקשר של אחד הסיפורים הקשים ביותר בתנ"ך, סיפור פילגש בגבעה. בעקבות אונס ורצח אכזריים של פילגשו של איש משבט לוי, בידי בני שבט בנימין, התאגדו השבטים למלחמת חורמה בבנימין. השבטים נשבעו לא לתת לבנימינים את בנותיהם לנשים ובמלחמה הם כמעט השמידו את השבט. בשלב מסוים התעשתו השבטים, הבינו מה עוללו – כמעט והכריתו שבט מישראל. הם הבינו את המשמעות הרת האסון הטמונה בכך, ולקחו אחריות למנוע אותו. מאחר ומרבית בנות בנימין מתו במלחמה, הדרך היחידה היתה לתת לבני בנימין את בנותיהם, אולם הם אינם יכולים להפר את הנדר. מה עשו? הם לא נתנו את בנותיהם, אלא אִפשרו לבחורי בנימין לחטוף מבנותיהם. מתי? באותו חג שהיה נהוג מימים ימימה.

"וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל. וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֶת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן. וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה. וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן." שופטים כ"א י"ז-כ"א.

ומה היה החג הזה? מתי הוא נחוג? אומרים חז"ל במסכת תענית – בט"ו באב.

על פי אחת הגרסאות, ט"ו באב מציין את ה"יום שבו הותרו שבטים לבוא זה בזה," ובכך עוצבה מן השבטים אומה. האיסור על נישואי תערובת בין שבטים ניתן לקראת הכניסה לארץ ישראל, וכנראה שבוטל לאחר תקופת ההתנחלות, כשהעם התבסס בארצו והגבולות בין השבטים היטשטשו.

גרסה זו מחברת את ט"ו באב לשני ערכים – האהבה והשלום. האהבה, מאחר והוא עוסק בזוגיות ובנישואין. השלום, מאחר והוא עוסק בשלום בין השבטים בישראל, שהיתר הנישואין הוא ביטוי שלו.

גרסאות נוספות מקשרות את החג למועד שבו נקברו הרוגי ביתר זמן רב לאחר מותם, למועד סיום כריתת העצים לבניין בית המקדש ועוד.

אחד המדרשים מספר את הסיפור המזעזע הבא. הרקע – אחרי חטא המרגלים. לפי המסורת, חטא המרגלים התרחש בתשעה באב. ביום זה עמדו המרגלים בפני בני ישראל, הוציאו את דיבת הארץ רעה ובני ישראל נהו אחריהם ואימצו את גרסתם. על שבני ישראל מאסו בארץ חמדה, הם נענשו בארבעים שנות נדודים במדבר, שבהם ימות כל דור יוצאי מצרים, זולת יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שני המרגלים שביטאו ביטחון ביכולת העם לכבוש את הארץ. על פי המדרש, מאחר והחטא קרה בתשעה באב, אמר הקב"ה לישראל: "אתם בכיתם בכייה של חינם, אני קובע לכם בכיה לדורות." ומכאן, הסיבה לכך שט' באב מוּעַד לחורבנות ואסונות.

ואיך הדבר מתקשר לט"ו באב?

"אמר רבי לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור! והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים! והיו עומדים ומוציאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט, חסרו שש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרון עשו כן, ומצאו עצמן שלמים. אמרו: דומה שטעינו בחשבון? וכן בעשור, ובאחד עשר, ובשנים עשר, ושלושה עשר, וארבעה עשר. כיוון שאימלא סיהרא, אמרו: דומה שהקדוש ברוך הוא ביטל אותה גזירה מעלינו. וחזרו ועשאוהו יום טוב". איכה רבה.

ננסה לתאר לעצמנו את משמעות האירוע השנתי הנורא הזה. מידי תשעה באב, במשך 40 שנה, יודעים בני ישראל שהלילה 1/40 מתוכם – 15,000 איש, ילכו לישון ולא יקומו. אין הם יודעים מי האנשים. אף ישראלי אינו יודע האם הוא יקום, האם הוריו, אחיו, חבריו. כל ישראל חופרים לעצמם קברים ונשכבים בהם. ולמחרת בבוקר, 15,000 איש מתוכם אינם קמים. נורא!

וכיצד זה מתקשר לט"ו באב? בשנת הארבעים, בליל ט' באב, שוב חפרו בני ישראל את קבריהם. שוב נשכבו בהם. ובבוקר, בניגוד לשנים עברו, כולם התעוררו חיים. אולי טעינו בחישוב והיום אינו ט' באב? ננסה שוב מחר. ניסו, ושוב הכול קמו. ואולי שוב טעינו? והם חזרו על הטקס עד ט"ו באב. ביום זה הירח מלא, ולבטח אין טעות בחישוב תשעה באב. ומשגם ביום זה קמו, הבינו בני ישראל שהגזירה בוטלה ועשאוהו יום טוב.

איך זה מתקשר לאהבה? לא ממש מתקשר. לשלום? אולי כהיפוכו של המוות, אולי כביטוי לשלמות.

שלושה מבין ארבעה החגים שהציע הרב זאב יעבץ לחדש – אכן חודשו. הצעתו אודות ט"ו באב, לא תפסה. אולם מאז שנות השבעים הפך ט"ו באב בהדרגה לחג האהבה, אולי כחיקוי לוולנטיין דיי הנוצרי.

ראויה האהבה לחג משלה, וראוי שהאהבה שנחוג בימינו תתבסס על שוויון בין המינים. לא עוד יחטפו הבחורים את הבחורות המחוללות בפניהם, והגיעה השעה שגם את הלכות הנישואין והגירושין נשנה, כך שהאישה לא תהיה קניינו של בעלה, אלא שני בני זוג בני חורין, האוהבים זה את זה, בוחרים לכרות ביניהם ברית נישואין, כדת משה וישראל – מעודכנת ומשופרת.

אני מציע לקבוע כטקסט מרכזי של חג האהבה את שיר השירים. בפסח, חג הגאולה הלאומית, אנו קוראים את המגילה, בהקשר של המדרש, לפיו שיר השירים הוא אלגוריה ליחסי כנסת ישראל והקב"ה. בט"ו באב נקרא את המגילה כפשוטה – כסיפור אהבה יפהפה, שלא בכדי אמר עליו רבי עקיבא "שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל כתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים."

* * *

פנייה לציבור מאת ג'ג'או בימרו

[רץ באינטרנט והתקבל אצלנו ממקורות רבים]

שלום לכולם,

שמי ג'ג'או בימרו, בן 27, סטודנט למדעי הצמח באוניברסיטה העברית, יוצא יחידת מגלן – יחידה מובחרת בצה"ל, ומשרת בה שירות מילואים פעיל. נוסף אלו, אני גם בן העדה האתיופית בישראל, וגאה על כך. בשורה התחתונה, אני אזרח ישראלי מן השורה – שומר חוק וסדר, משלם מיסים וללא שום עבר פלילי. בחיי, אפילו דו"ח חנייה לא קיבלתי מעודי. אדם נורמטיבי לחלוטין.

מסתבר, שכל חטאי הוא צבע עורי ומוצאי. בשל כך, ורק בשל כך, סבלתי מאלימות קשה וברוטאלית כלפיי, פיזית ומילולית. לא, לא ספגתי אותה מגורמים גזעניים, בורים וחשוכים בחברתנו, אלא משוטרי משטרת חיפה, ובחסותה ובעידודה של משטרת ישראל הנאורה והליברלית.

בערב חג הפסח, ה-7.4.12, יצאתי עם כמה חברים, גם הם בני העדה האתיופית, לבילוי במועדון ה"נתנזון" בחיפה. יצאנו מהמועדון בסביבות השעה 5:00 לפנות בוקר, והתקדמנו לצומת כבישים ראשית, ממנו נוכל לתפוס מונית הביתה. בקיוסק הסמוך לצומת זו פרצה קטטה, שבעקבותיה הגיעה ניידת משטרה למקום. הניידת הגיעה לאחר שכבר נרגעו הרוחות. מיותר לציין שלא לי ולא לחבריי היה קשר כלשהו לאירוע. כנראה שנקלענו למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, אך גם עם צבע העור הלא נכון.

ניידת המשטרה הגיעה בנסיעה מהירה ובלמה בפתאומיות באמצע הצומת. שני שוטרים יצאו מהניידת, ואחד מהם ניגש לאחת הבנות שהרגע יצאה מהמועדון, מכרה שלי, גם היא בחורה נורמטיבית לחלוטין, בת העדה האתיופית. שוב – לא היה לה דבר וחצי דבר בקטטה שהתרחשה באזור זמן קצר קודם לכן. את השוטר לא עניינו העובדות: הוא בעט בה, ולאחר שהתמוטטה סטר לה ואיים עליה באמצעות שוקר חשמלי.

כמה מחבריי רצו לעבר הבחורה על מנת לעזור לה ולצלם את האירוע. חברתה, קצינת צה"ל בקבע, ניגשה גם היא לעזור לה, אך נדחפה באלימות על-ידי השוטרים. כאשר הבחין השוטר שרוצים לצלם אותו הוא הגדיל לעשות והשתמש בגז פלפל ובשוקר החשמלי לעבר כל מי שרק היה בקרבתו.

בעודי עומד שם המום ממה שרואות עיניי, החליט השוטר שגם אני שותף ל"פשע". הוא המשיך את מסכת ההשתוללות וההתפרעות האלימה שלו, וכעת היה תורי לחטוף. השוטר ריסס אותי בגז פלפל ישירות לעיניים, ללא שום סיבה וללא כל התגרות מצידי. לאחר מכן, בעודי סובל מעיוורון טוטאלי למשך דקות מספר, הפעיל נגדי את השוקר החשמלי. ללא כל אזהרה, ללא כל צורך. חטפתי את זרם החשמל ישירות אל מפתח הלב, מה שהשאיר סימני פציעה וחבלה על גופי.

בעודי זרוק שם באמצע הלילה, מרוסס ומחושמל על לא עוול בכפי, צעק לי השוטר, בליווי קללות וגידופים נוספים, "תחזור לאפריקה!"

האמינו לי, שום צריבת גז פלפל או חשמול בעולם, חזקים ככל שיהיו, לא יכלו להכאיב לי כמו שהכאיב לי המשפט הזה.

כנראה שהתעלפתי מעוצמת החשמול, שכן אני זוכר שהתעוררתי בשלב מסוים כשמסביב כבר התפזרה כל ההמולה. מרוב בלבול ותקיפות השוטרים, כל חבריי נמלטו מאזור האירוע, כשכל אחד מהם בטוח שגם אני הצלחתי להימלט. לא הצלחתי. נותרתי שם לבד, מוטל פצוע לצידי כביש ראשי בחיפה, לפנות בוקר, בלי כסף למונית ולמעשה בלי יכולת לחזור הביתה. לא הרגשתי כל-כך נעלב ומושפל בחיי.

אותה בחורה שהוכתה קשות סבלה למחרת האירוע מכאבי גב קשים, שלא לדבר על הצלקת הנפשית שהותיר בה האירוע. מתוך חשש אמיתי מנקמת השוטר שהיכה אותה, היא לא העזה להגיש תלונה למשטרה לאחר האירוע, אך לאחר מספר ימים אזרה אומץ והגישה תלונה במח"ש.

גם אני עשיתי זאת, ובצירוף עדויות – תמונות מהאירוע וחולצתי המוכתמת בגז פלפל. בכל האירוע הזה יש לא מעט עדים להשתוללותו של השוטר, שגם הם ספגו גז פלפל לפניהם על לא עוול בכפם. גם הם אזרחים נורמטיביים, שומרי חוק ומשלמי מיסים, כמוני כמוכם. אותם עדים אף ראו כיצד שוטרים נוספים ממשטרת חיפה מגיעים לזירה, ופשוט עומדים וצופים מהצד באירוע, משל היה איזה מופע שעשועים, ללא שום התערבות מצידם, ואפילו בעידודם.

הכאב הפיזי אולי קהה במהלך הזמן שעבר מאז התקרית, אך הכאב הנפשי לא פג, ולהפך – הוא רק הולך ומתעצם. מח"ש ממציאה תירוצים שונים ומשונים ומורחת את התקדמות התיק ואת חקירת האירוע. שלושה חודשים חלפו ממועד האירוע, ולא קיבלתי אפילו תשובה לגבי סטאטוס התיק. על פי כל הסטטיסטיקות, תיק במצב כזה ייסגר במהרה בטענה של "חוסר עניין לציבור".

 בבקשה מכם, ציבור יקר – אנא הראו למשטרת ישראל שגזענות אלימה וחשוכה בחסותה מעניינת ומטרידה אתכם, על-ידי הפצת הסיפור לכמה שיותר אנשים. לא לכך פיללנו אני ומשפחתי כאשר עלינו לארץ מאתיופיה, עלייה שנבעה מאהבת ציון טהורה. לא לכך פיללו הוריי כאשר חינכו אותי כל חיי לנתינה למדינה ודחפו אותי להסתגלות מתמדת לחברה, מתוך אמונה כי במדינה דמוקרטית כישראל, אם רק אתאמץ מספיק, אהיה שווה בין שווים. מסתבר שלא כך הם פני הדברים, ועל כך אני מרגיש נבגד. נבגד בידי המדינה שעבורה סיכנתי את חיי במשך שלוש שנים, שאליה כה ערגתי וציפיתי להגיע כל ילדותי. התחושות שאיני רוצה להיות חלק ממדינה כזו, הולכות ומתעצמות בי מיום ליום.

אני נחוש לקעקע אחת ולתמיד את הגזענות בחברתנו בכלל, ובפרט את הגזענות החוזרת ונשנית כלפי העדה האתיופית. זוהי עדה שקטה, רגועה וביישנית מטבעה, טבע המשרת לצערי את יצריהם החייתיים והקמאים של גורמים שונים בחברה הישראלית, ביניהם גם כמה משוטרי משטרת ישראל. אני נחוש לעשות זאת, אך לא אוכל ללא עזרתכם. אני מפציר בכם וקורא לכם ולכן בכל לשון של בקשה – עזרו לי ולחבריי להפיץ את הסיפור הזה לכמה שיותר אנשים, על מנת שנוכל למצות את מלוא חומרת הדין עם השוטרים-הפושעים שפגעו בנו, ולמגר את תופעות הגזענות האלימות והמכוערות, אשר לצערי חוזרות ומרימות ראשן בגאון לאחרונה בחברה הישראלית.

תודה,

ג'ג'או

* * *

נתי מלאכי

נרגילה

"במוצאי תשעה באב תמיד אני מכינה נרגילה, ככה זה

לצאת מהאבל של הנפטרים, ומאבן ירושלמית אחת,"

מסבירה לי

תוך שהיא מכינה את הפיטם , הגחלים,  ועשן התפוחים

שיוצא מצוואר נרגילה

"הייתי מורדת שלא  כמו כל הנערות בצנעא,

מכיוון שלהוריי האורגים לא היו בנים נעשיתי

הבן האובד שלהם, אפילו שיחקתי כדורגל עם בנים בכדור עשוי

מסמרטוטים וחימר," מספרת בחי"ת פתוח.

היא מעשנת

כמו שגבר קובני מפריח בלוני עשן

 מהסיגר בלי מאמץ, גם כשהקמטים מסתירים

את יופייה הנעלם.

"אתה יודע אני היתי נשואה  לדרדעי,*

מה לא עשו, נידו אותנו כמו מצורעים, והאמנו

בדרך הזו, כפי שהרבי בן מימון עשה את הנפלאות שלו

בקורודובה."

"קח מיץ חרובים זה

טוב לכבד שלך, אולי תראה נסתרות."

והיא מעשנת  כאילו

האור שורר בפתח ביתה 

חמסה , חמסה

טפו טפו.

עד לשבירת הצום הבא.

* דרדעים – פלג קטן ביהדות תימן (שמנהיגו הרוחני יחיא קאפח זצ"ל, סבו של יוסף קאפח זצ"ל) שנוסד בצנעא בתחילת המאה ה-20 – שהיו נחשבים לכופרים בגלל מחלוקת הקשורה באמונה של יסודות הרמב"ם, שדחו את עולמה של הקבלה המעשית שכללה קמיעות ולחשים ושהיתה נהוגה ביהדות תימן.

למעוניינים קראו הסברים על הרב יוסף קאפח זצ"ל שהיה דרדעי בירושלים ועל המחלוקת שלו עם העיקשים, בוויקיפדיה.

* * *

אהוד בן עזר

שלוש עסקיות בצהריים ב-BAGNOLET

ב-313 שקל + התשר

בעקבות מידע באחד העיתונים, והתעקשותה של המיסתורית, יצאנו בשלושה, עם חבר, לאכול צהריים במסעדה החדשה-יחסית "ביונלה" [כך הם כותבים אותה בעברית], הנמצאת ברחוב הרכבת 28 פינת השרון 14 – לא רחוק מ"בית הדר" המפורסם שפעם היה פאר האזור והיום הוא מתיישן ומתגמד לנוכח המגדלים סביב. [כנראה שאהוד אולמרט, בהיות ראש ממשלה, קיבל שוחד כדי לאשר את בנייתם של מגדלים גם בתל-אביב, כי כידוע אנחנו נמצאים עכשיו, עם ביבי, בתקופה שבה נירון קיסר ניגן בכינור מול רומא הבוערת, וביבי, בזדון, מעלה מדי יום את מחירי הנפט העולמיים וגם גרם לבצורת הקשה בארה"ב ולצפיפות הבלתי-נסבלת בנתב"ג של הישראלים העניים הטסים לטייל בכל קצווי העולם, ומניחים כאן לסתיו ולדפני להפגין עבורם].

ובכן, "עסקיות" יש ב"בניולה" [גם בשעות הערב, אבל יקרות יותר] – בכמה וכמה מחירים. אנחנו לקחנו את היקרה ביותר, ב-99 שקל. מנה ראשונה פטה כבד עם מרמלדת תפוזים ושלוש פרוסות לחם. פרוסת הפטה הצהבהב היתה טעימה, מצופה בפירורי אגוזים, אם כי לא גדולה ביותר, ובלטו בהיעדרם קוביות מקפא-היין ובייחוד הצנימונים, שבמקומם הוגשו אמנם שלוש פרוסות לחם טרי, טעים.

מנה שנייה לקחנו פילה-פָּרה בציר יין מרסלה עם מֵח עצם, פירה תפוחי-אדמה ושאלוט קלוי. נדמה לנו שבמקום השאלוט קיבלנו רק שתי עגבניות שרי קלויות ושני שיני שום מבושלות ואגד עירית, אבל המנה היתה טעימה מאוד. הסטייק ממש מצויין, רך, עסיסי ונימוח בפה. זה סוג הסטייק היחיד שאנחנו אוהבים, והרוטב בטעם היין השלים את הבשר. מֵח העצם סיפק את הנאת החפירה בעצם והמציצה, ובקבוק הבירה גולדסטאר (תוספת 11.5 שקלים) השלים את הסימפוניה שבפה, וגם הסידור של הצלחת הארוכה היה יצירת אמנות לעצמה. שתי המנות הללו גם עוזרות מאוד לכולסטרול שלנו, ומומלצות לאנשים חלשים ורזים, הסובלים מעייפות ומתת-תזונה – מרצונם החופשי, ולעיתים גם מרוב טיפשותם.

המיסתורית לקחה את תפריט 79 השקלים.  בתוספת 8 שקלים לבקבוק ספרייט. מנה ראשונה בייבי קלמרי סגול בשמן זית עם עראק זחלאווי, ירקות מדורה וטחינת סומק. הקלמרי לא היה סגול ועל כך המלצרית התנצלה. אבל המנה היתה טעימה ונאכלה עד לניגוב האחרון.

למנה עיקרית לקחה המיסתורית: כליות בפטריות ירדן, פורטובלו, כמהין וקלבדוס, על מצע של פירה תפוחי-אדמה – וזו נאכלה אף היא במהירות וללא טענות. אנחנו לא יכולים להעיד על טעמה כי איננו מסוגלים לאכול פרי-ים, ולא מטעמי כשרות אלא מטעמי טעם, וכך בכל מקום בעולם.

החבר שלנו לקח את תפריט ה-59 שקלים של פילה הסלמון כמנה עיקרית עם תוספות, שראינו בהן גם גרגרי חומוס, ולקח מנה ראשונה זהה לזו של המיסתורית, וכן בקבוק גולדסטאר, 11.5 שקלים תוספת. באמצע הארוחה נשפכה הבירה, והביאו לו, מיד אחרי ניגוב השולחן, וללא תוספת תשלום, בירה נוספת. גם הוא הותיר צלחת מנוגבת כליל.

לשולחן הוגשו גם מים רגילים וכוסות, עם תוספת קרח, לבקשתנו. מנה של לחם עגול קטן וטרי, בצוע לפרוסות, תוספת 10 שקלים – עם שלוש צלוחיות מיטבל: טחינה גולמית, שמן זית על שלולית גנוזה של חומץ בלזמי, וסלטון חמוצי גזר וכרובית זעירים בטעם חזק של כוסברה ושום. אנחנו, אישית, לא סובלים את טעם הכוסברה וגם לא שום בסלט, אבל אל דאגה, הכול נאכל. עדיין אנחנו זוכרים את החיילים המצריים, בביקורנו בקהיר בשלהי 1989, מלפפים אגד כוסברה ירוק בפיתה גדולה, וזוהי ארוחת-הבוקר שלהם.

לקינוח פינקנו את עצמנו במנה אחת, לשלוש כפיות, של קרם ברולה עם כדור סורבה-אננס ורוטב פירות יער. 42 שקל. הסורבה היה מעולה, כמו אולי בטובות שבמסעדות צרפת, והיה אפשר להקיש על קרומו בכפית, רק שמומלץ להגיש את הגלידה והרוטב בכלי נפרד, לבל יפגמו במרקם הנפלא של קליפת הברולה המושחמת כדבעי.

התפריט מלא וגדוש במנות מפתות בעלות שמות מדוייקים למדי. אם הן כמו אלה שטעמנו, אזיי ההנאה מובטחות.

למלצריות יש שיער פזור ולחלקן מכנסונים קצרים. יש סבורים שזה לא מתאים. ואילו אנחנו-אני, בדעת מיעוט – מאחר שזו סביבה של מגדלי משרדים רבים, והמסעדה מלאה בצהריים, לרוב בגברים – אולי מראה המלצריות החמודות בהפסקת הצהריים מעורר אותם לקראת הערב והלילה, כאשר יצטרכו לשכב עם נשותיהם העייפות, הסובלות מכאבי-ראש ומגידול ילדים בבית. אבל אנחנו-אני זו לא דוגמה לביקורת על מכנסונים – כי לא הפסקנו להתבונן בשוקיים ובאצבעות הרגליים של המלצריות הצעירות, כולן יפות מאוד, רזות ומטופחות, וככה גם היתה מולן אכילת הסטייק העסיסי, שפרה שלמה נשחטה למענו – טעימה יותר.

 אגב, בספרד נהוג שגבר שאין לו מאהבת לשעות אחר-הצהריים הולך להצגה יומית ובלבד שלא יחזור מוקדם מדי לביתו אחר העבודה, שזוהי לו ממש בושה.

רצינו להעיר עוד כי לא נהוג להגיש את כוסות שתיית המים כשהאצבע בתוך הכוס הריקה, וכי יש פער מסויים בין המטבח המעולה – לשירות החובבני-במקצת, שלא כל-כך מתמודד עם שעת העומס בצהריים, וטעון שיפור. הכלים יפים מאוד, בייחוד הצלחות הגדולות שהן קערות במרכזן, והאוכל בהן ממש טעים ואסתטי מאוד.

ס"ה 333 שקלים, אליהם הוספנו עוד כ-35 שקלים תשר שהם 368 שקלים ל-3 סועדים, ממוצע של 123 שקלים לאיש.

 לא נורא. ובייחוד בהתחשב בעוני המזעזע השורר במדינה ובמיוחד בעיר תל-אביב, וגורם לעשרות ולמאות אנשים רעבים להצטופף במסעדות בצהריים עד אפס מקום.

"ביונלה", בר-רסטורנט [כרטיס ביקור רק באנגלית]: השרון 14 פינת הרכבת 28, תל-אביב. טל. 03-6022813, 03-6026995. אפשר להחנות את המכונית בחניון הרכבת ולחצות את כביש יפו-תל-אביב דרומה. רצוי להזמין מקומות מראש, בייחוד בשעות הפסקת הצהריים של המשרדים; כך אכן עשינו, וחרף הצפיפות היה שמור לנו מקום מרווח. אפשר לשבת גם בחוץ או גבוה ליד הבר בפנים. האווירה מאוד נעימה אם כי קצת רועש. כולם מדברים בקול ישראלי ורם, ולכן היה אפשר להנמיך בהרבה את מוסיקת הרקע.

* * *

מתי דוד

תכירו את דעותיו הקיצוניות של יו"ר הבימאים והיוצרים שהתפטר כדי להצטרף למפלגתו של אלדד יניב "השמאל הלאומי"!

בקרב אנשי הקולנוע הטלוויזיה והתאטרון קיימת תופעה מוכרת שלפיה לחלק מאנשים אלה יש מאפיינים של רצון ודחף תמידי, לעורר תשומת לב ולהיראות כאנשי תרבות ויצירה מרדניים, חריגים ומקוריים בכל האמצעים.

איפיונים אלה, מובילים חלק מהם להיהפך לדמויות מהפכניות אנרכיסטיות שמאלניות קיצוניות, נגד כל הממסדים הלאומיים, הציוניים והביטחוניים של המדינה. כל זאת במסווה ואליבי שיקרי ומופקר, כביכול בשם "חופש היצירה" ו"חופש הביטוי האמנותי".  לעיתים זה בא גם כתחליף להיעדר כשרון ויכולת ביטוי ויצירה אמיתיים.

על סמך דבריו של רני בלייר, יו"ר איגוד הבימאים והתסריטאים, שנאמרו בראיון במוסף הארץ (הרצל 2 – 10.2.12) ונכתבו במאמריו "שקט מפגינים" (מעריב 22.8.11) "הקרב על התסריט" (מוסף מעריב 1.8.11) נחשפה דמותו ודעתו של רני בלייר.  להלן כמה אמירות ודעות שלו.  זו הכרות עם רני בלייר האמיתי:

הייתי שמאלני רדיקלי שהאמין במיליון דברים ושנא מיליון דברים. אני שותף להקמת קהילה פוליטית חברתית שהולכת לבחירות כמפלגה. צריך להיכנס לכנסת ולעשות המון בלגן. אני מאמין שאני יכול להיות שר תרבות יותר טוב.

ההסלמה משחקת לידיהם של בריוני הקבינט הישראלי פעמיים: האחת – חיסול המחאה החברתית על מזבח ביטחון ישראל. השנייה – הבערת השטח לקראת ספטמבר (עצרת האו"ם שהיתה) במטרה לומר לעמי העולם שלא תהיה מדינה פלסטינית כל עוד משתולל הטרור. (הוא לא מצביע מי מחולל הטרור!).

ממשלת ישראל לא תצליח לפזר את האוהלים באמצעות שאון הצפירות ועשן הפצצות והטילים. צריך להפסיק לשחק במשחק הממלכתי שנתניהו וברק מבקשים לכפות עלינו. הם רוצים "שקט יורים", ואנחנו צריכים לצרוח "שקט מפגינים".

הסכנה אורבת מבפנים, מ"דמויות תרבותיות" שכאלה!

אלה הן דעותיו של רני בלייר:

הוא מכנה את ממשלת ישראל "בריוני הקבינט הישראלי".

מאשים את "מזבח ביטחון ישראל" כאחראי לחיסול המחאה החברתית.

רואה בפלסטינים "אחינו הפלסטינים."

מאשים את ישראל בהבערת השטח כדי למנוע מדינה פלסטינית.

מאשים את ממשלת ישראל – צמאת דם וששה אלי מלחמה.

רוצה להפסיק את המשחק הממלכתי של ביבי וברק.

טוען שהממשלה לא תצליח לפזר את אוהלי המחאה באמצעות שאון הצפירות ועשן הפצצות והטילים.

* * *

רוֹן גֵּרָא

לַיְלָה חוֹרֵשׁ רַע

בְּלֵילוֹת הַחֹשֶׁךְ הַחַמִּים

גִּזְרֵי מַחְשָׁבוֹת פְּצוּעוֹת

מְטַפְּסִים בַּחַלּוֹן

מַעֲלִים תְּמוּנוֹת

מִתְיַפְּחוֹת.

הַחַיִּים מִתְקַמְּטִים.

צִירֵי הַמִּטָּה נֶאֱנָקִים

הַזֵּעָה נִגֶּרֶת

מַשֶּׁהוּ כָּבֵד בֶּחָזֶה

וְהַלֵּב מְנַבֵּא

יָמִים שְׁבוּרִים.

הָאֵיבָרִים מִתְרַחֲקִים.

בֹּקֶר צְרוּב שֵׁנָה

קָם עָלַי

הוֹלֵךְ וְנֶחְבַּט

וְצֵל מִתְנַכֵּר

זָע וְהוֹלֵךְ עִם תְּנוּעַת

הַוִּילוֹן

בֵּין תְּחִנָּה לַתְּחִנָּה.

מְנַסֶּה לָתוּר אַחַר פַּכִּים קְטַנִּים

שֶׁל שִׂמְחָה.

* * *

מרדכי ניסן

בין משבר החרדים למשבר המדינה

משבר תרבותי

התנהלותם של מרבית החרדים חושפת משבר תרבותי נוכח העידן המודרני – ההשכלה, החילון והשחרור, התיעוש והרפורמות הפוליטיות והחברתיות. דומה כי החרדים עומדים מנגד להלכי החברה הפתוחה והדינמית, ומתבצרים במוכר להם, לרוב מנותקים מן העולם הסובב – מן המעשיר והמהנה, וגם מן המפתה והמאיים שבחוץ. לצד תסיסת התחייה הלאומית של עם ישראל בארצו, מעגל החיים של חרדים רבים מסתובב בבועה סגורה של טקסטים, דרשות ופסקי הלכה, פטפוטי הבלים וסוגי השגחות והקפדה על תלבושת אחידה. תרבותם מצטיירת כחסרת חיות ונשמה.

נראה כי השואה שפקדה את עמנו לא לימדה את החרדים מאומה על הצורך להגן צבאית על יהודים, ודאי לא הביאה להכרה שהם ייטלו על עצמם את האחריות לכך. הם בחרו שלא לאמץ את הישראליות, וחיים על חשבון המדינה המעוררת בהם, לכל הפחות בסתר ליבם – אם לשפוט על פי עיקומי-שפתותיהם – גיחוך ולגלוג. הם מדברים בשפת עבר בלי להזדהות עם העבריות החדשה. הם מחזיקים בתעודת זהות ישראלית בלי לחוש שמץ של גאווה במדינה, ביודעם היטב כי זו מעניקה להם הצלה, הפעם מפני המוסלמים המנסים להגיע ליכולת להשמיד עוד מיליונים של יהודים בישראל, וכי בלעדיה לא הייתה עומדת בארץ ישראל ישיבה אחת על תילה – לא בירושלים, לא באלעד ולא בתפרח.

אותם חרדים המכונים שלא במדויק "ספרדים" או "מזרחיים", מדקלמים את המנטרה של "החזרת העטרה ליושנה", בכמיהה נוסטלגית לימים עברו – לימי הקהילה בבגדד, יזד ומכּנס. טהרת חיי-שעבוד תחת שלטון האיסלאם והערבים וללא אחריות למדינה הפכה סיסמה מבישה וריקה של רומנטיזציה משכרת. העטרה שדובר בה היתה אומנם יפה וזוהרת על ראשם של גדולי ישראל של זירת העדה המקומית, בטיפולם בענייני ציבור מצומצמים. אך בשם כיתתיות נלעגת האופיינית לחולמי הפאר של קהילות הגלות, הם למעשה מכריזים מלחמה על שאר עם ישראל החי במדינתו, על כל עדותיו וסגנונותיו. לצד נוהג אומלל זה, פשט הן בין האשכנזים והן בין הספרדים חרדיים חיידק העדתיות – המונע מהן להתחתן אלה עם אלה. וכך, בעודם תחת החופה, כופרים למעשה החרדים בקיום נורמלי ומאחד של העם היהודי וחושפים כי חלום אחרית הימים ואהבת ישראל, של קיבוץ גלויות והתמזגות העדות, רחוק מאוד מתודעתם.

אך האידיאליזציה של הגלות אינה נגמרת כאן. בעולם החרדי נתפש כל המכלול הציוני כתופעה שפגעה קשות באינטגרליות של עדות המזרח ובאידיליית חייהן של קהילות אשכנז ממזרח אירופה. על ההצלה מהשפלות והחרפה שנותנת ישראל לעלובי הנפש מאיראן ועד מרוקו, ומסטמאר ועד ויז'ניץ, אין בפי הניצולים והנגאלים החרדים מילה אחת של תודה. וכשם שבגולה התייצבו יהודים מול גויים, כאן בארץ מתייצבים חרדים מול החילונים הרעים, בעלי סגולה מול הנחותים – כאשר הסכנה מהגויים מתחלפת עתה לסכנה מהחילונים.

בלי צה"ל היה כאן תרפ"ט כל יום שני וחמישי

"סכנה" זו אינה מונעת מן החרדים ליהנות מפירות מאמציהם של אותם חילוניים ונחותים שבמסירות אין קץ ייבשו ביצות ובנו ישובים, סללו כבישים ונלחמו באויבים, פיתחו מדע וטכנולוגיה, יצרו אמנות, תיאטרון וקולנוע, בנו מוזיאונים, מוסדות לימוד ומוסדות רפואיים, הקימו משק מתקדם ומצליח ובנו צבא חזק ומרשים – בלי שאותם חרדים שוללי המדינה יתרמו לכל זה מאומה. יתר על כן, לא רק שהם מתעלמים מכך שחיילינו הם מוסרי נפש, גם למענם, אלא שבהתנשאותם, הם רואים עצמם שומרי התורה –  מעמד שלכאורה מזכה אותם לחיות על חשבונם, פשוטו כמשמעו. תחושת שליחות זו של החרדים גם פוטרת אותם בעיני עצמם מלהסביר את מעשיהם או להצדיקם בפני איש. הם מסתגרים בדל"ת אמותיהם מאמצעי התקשורת הכלליים, מחובותיהם הציבוריות, ממילא מהזדהות כלשהי עם הקורה עימנו.

בעוד שבחור ישראלי המשתייך לציבור הדתי ולזה המכונה חילוני שמגיע לגיל 18 מתייצב לגיוס לצה"ל כחובה אזרחית ראשונה במעלה, מקבלי הצו החרדים מתדפקים על לשכות הגיוס עם תירוצם השחוק ש"תורתם אמנותם", כאילו היו ברמתו האינטלקטואלית של הרמב"ם או ברמתו המוסרית של "החפץ חיים". כאשר חיילינו עוברים אימונים מפרכים, סוחבים משאות, מתלכלכים ומתעייפים, נמצאים רחוק מהבית שבועות, משרתים במילואים כל שנה, מסתכנים בפעילות מבצעית ובמלחמות – החרדים, בעיקר החסידים שביניהם, סוחבים את המגבת למקווה, ומברברים ומעשנים בקרנות הרחובות. הם אינם מתביישים שבעודם משתמטים, אפילו אזרחים לא-יהודים, כמו דרוזים, צ'רקסים ובדואים, מגינים על כולנו מפני הערבים, שלולא מנגנוני הביטחון, הצבא והמשטרה שלנו, היו עורכים מעשי שחיטה מפלצתיים באוכלוסייה היהודית האזרחית. אך החרדים מעדיפים לבלות את זמנם במדידת אורך הפאות וסלסולן, בחומרת הכשרויות, ובאיסור סחיטת-פירות בשבת. בעיני החרדים, מוטיב החיים כבר נמצא בטווח הזמן של שלווי ימות המשיח, למרות שבמציאות אנו עדיין בטווח הזמן של הלכות מלכים ומלחמותיהם.

לטענתם, הם מגנים על עם ישראל בנשק התפילה, ובכך הם מוסיפים יוהרה על פשע. וכי איזה משגיח בישיבה יכול לערוב לנו שתפילה של חרדים שווה גדוד לוחמים מסיירת הצנחנים? במיוחד משגיח המסרב אפילו להתפלל לשלומם של חיילי צה"ל, ומפגין בכך כי כמו רבים מחבריו, אינו מפנים את ההוראה כי "ישראל ערבים זה לזה". מכל מקום, השוואת התפילה כערכה של הלחימה מופרכת לפי הכלל התלמודי של "שמא או ברי, ברי עדיף."

משבר המוסר בלב ההוויה החרדית מתבטא בכל מרחבי החיים בארץ. זה לא אומר שאין החרדים עושים חסדים וכידוע הקימו רשימה מכובדת של מפעלים לטובת הציבור, כמו "יד שרה", "זק"א", "הצלה", "זיכרון מנחם", "עלה", "מאיר פנים" ועוד יוזמות ברוכות שמסייעות לכלל האוכלוסייה. אלה הן מחוות יפות על בסיס מסגרת פעולה חרדית, אך אינן מכסות על הימנעותם של החרדים ממעורבות בכלל החברה – גם בשמחה לאומית, וגם באבל לאומי.

על רקע הכשל המוסרי הכללי במחנה החרדי, צצים לאחרונה סיפורי זוועה שנחשפים במגזר: על מעשי מין פדופיליים וטיפולי-נפש פולשניים ותרופות לדיכוי יצר-המין אצל צעירים, על גניבת כספים מתורמים תמימים, על אפלייה נגד בנות ספרדיות, על רבנים שידם לכאורה בכישוף ועל צבירת הון אגדי אצל אדמו"רים, ועוד. גם אוכלוסיית בתי-הכלא יכולה להעיד קצת על עבריינות חרדית מהשנים האחרונות, ממעשי הונאה, דרך אלימות נגד אלה במגזר שצניעותם אינה מספקת את הסיקריקים הפרועים, ועד לוונדליזם ברכוש הכללי בשכונת מאה שערים בירושלים ובבית שמש.

משבר דתי

גדלים דורות של חרדים שעולמם חסר מושגים כמו עבודה, שירות, אחריות, התחשבות, תרומה, סולידריות ושותפות שהם מעבר למשפחה ולמחנה פנימה. הקב"ה "אוהב את עמו ישראל" ומצפה שבניו יאהבו זה את זה. הדבר מחייב שיהודי יושיט יד ויפתח את הלב לכל יהודי אחר, ואף כל אדם אחר, שלא על מנת לקבל פרס. אולם החרדים למעשה כופרים בעיקרון זה. התנהגותם כלפי אלה הקרויים חילונים דומה לזו של "חסיד שוטה", השומר על עיניו שלא יראו דבר ערווה, ולא יציל אישה הטובעת בים.

תורת החרדים מצומצמת בהיקפה ובהדרה, ומתמצית במצוות שבין אדם למקום – כשרות, ציצית, תפילה ותפילין, הלכות פסח, סוכה וארבעת המינים, שעטנז וצומות. את דבריו של רבי חנינא בן דוסא – "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו" – נוח להם לא לזכור.

כתובה הפוכה

במישור החברתי בולטת במגזר החרדי תופעת העוני כאורח חיים ואף כסוג של אידיאל רוחני. לרוב, הסביבה החרדית משדרת עליבות, הזנחה בחוצות בכל הקשור לרשות הרבים, אם כי יש לציין שלאחרונה, עם התחזקות אופנת המודרנה ועליית רף הציפיות, רוצים זוגות צעירים חרדים דירות מטופחות יותר.

בניגוד למתחייב מגבר יהודי על פי כתובת הנישואין, דווקא האישה החרדית לוקחת אחריות ויוצאת לשוק העבודה. נראה כי קללת העבודה בתורה – "בזיעת אפיך תאכל לחם" – הושתה על האיש ובלבד שאינו חרדי. אחרת לא ניתן להסביר כי האיש, כאברך שתורתו אמנותו, עולה בבוקר על ההסעה לבלות את היום או חלק ממנו ב"כולל", בעוד שאשתו טורחת הן בעבודה לשם פרנסה ונושאת בנטל ניהול-הבית ובעומס גידול-הילדים, שאת מספרם הגבוה עודדה מדינת ישראל בעזרת קצבאות ושאר הטבות.

קובעים בלי להשתתף

בחוגי השלטון יש למגזר מאפיין עיקרי אחד – חוצפה. ח"כים ושרים חרדים מתבטאים על כל הנושאים שעומדים על הפרק, כולל סוגיות ביטחוניות-צבאיות, אף על פי שבני המגזר כמעט שאינם לובשים מדים. בכך יש המחשה מנקרת עיניים של העוון המוסרי וחרפתו המגולמים בהתנהלות הפוליטית של החרדים. יש לקוות כי תופעה זו תגיע לקיצה כאשר תקום ממשלה שלא תזמין את מפלגות החרדים – ש"ס ודגל התורה – להצטרף לשורותיה.

שלא לטובתם, החרדים מושווים לערבים בנוגע לאי-קיום אזרחות נאותה. אלה גם אלה רומסים את החוק בהסתרת הכנסה, באי-התגייסות לצבא ולשירות הלאומי, ובחוסר התלהבות לעשות למען מדינת ישראל. אך בהבדל מן הערבים, החרדים מונעים מן המדינה נתח תמיכה שיכלה לקבל מציבור יהודי ניכר וברוך כישרונות, שלו היא כה זקוקה.

מבט לעתיד

החרדים שואפים, בהכרה מלאה או בתת-הכרה חבויה, להקים על חורבות המדינה היהודית-ציונית, החופשית, הפלורליסטית והמודרנית – מדינת הלכה חרדית. לא מעט אבני דרך נערמות במעבר למציאות עגומה כזו. הקנאות החרדית גואה, האלימות מתגברת וחוליים רבים צפים אל פני השטח החברתי. בין הסימנים המדאיגים לכך יוזכרו בגדי "נשות טליבן" וילדות קטנות עטופות בצעיפים, הפרדה כפויה באוטובוסים, ובזיון סמלי המדינה ואירועיה הממלכתיים. במרחב הציבורי יריקה על ילדה בודדת בבית שמש, והעלבת חיילת באוטובוס בירושלים, כמו גם  בריונות ואלימות בתוך המחנה, מציינות השתלחות חרדית מסלימה.

לא ירחק היום שמשטרת המוסר תפטרל לא רק בבני-ברק ובירושלים אלא גם בתל-אביב ובאשדוד. הקיצוניים ביותר מביניהם יובילו קו דורסני ברשות הרבים – הכול בשם הצניעות ותורת ישראל. לשם המחשה, לאחרונה כפה מרכול על לקוחה לעטות גלימה כדי להיכנס לחנות, שבין לקוחותיה יש חרדים רבים. שמענו על תרעומת בחוגי החרדים על טקס ההשבעה של טירוני צנחנים בכותל, משום שמתפללים חרדיים עוכבו מלהגיע לתפילה. אומנם הצנחנים הגישו לחרדים את הכותל ב-1967, אבל למה להזכיר נשכחות.

החרדים כובשים את המדינה במהלך של סיפוח זוחל. אין מדובר בתחזית הזויה, אלא בתוצאה של תהליכים דמוגרפיים, חברתיים ודתיים המתעצמים משנה לשנה, המזכירים את אלה שבאמצעותם כובשים המוסלמים את אירופה. את פעימת המדינה החרדית בישראל אפשר לחוש במציאות של המדינה האיסלאמית באיראן, ששולטים בה אנשי דת. במדינה החרדית כל אדם לא-חרדי בהכרתו ובלבושו ירגיש זר, וייאלץ לרדת לסוג של מחתרת חברתית על מנת לנשום אוויר של חופש. ענפי תרבות פורחים ייעלמו מהארץ. מדינה כזו תאבד ללא ספק את יכולת הקיום הקולקטיבית מול המרחב הערבי, ותסתפק בחיי קהילה הכפופים להגמוניה ערבית בארץ ובסביבתה. במציאות כזו ישמרו החרדים בקנאות על מצוות התורה, כמו עדה דתית ד'ימית תחת שלטון מוסלמי, ועד הפוגרום הבא יחושו שמעשי ידיהם זוכים לברכת שמיים.

למעשה, כבר קיימת מיני-מדינה חרדית בישראל על אזורי מגורים וישובים מתוחמים. זו כוללת מערכות חינוך והנהגה רבנית, עסקנים פוליטיים ועיתונות מגזרית, בתי דין ומנגנוני פיקוח, רשתות שיווק ושירותי רווחה, גמ"חים ושיח חרדי מנותק מכלל החברה הישראלית. למעשה, יש בתוכנו אוטונומיה חרדית, מעין רפובליקה תיאוקרטית, ללא מעורבות בולטת של מוסדות המדינה והחוק הישראלי.

הקיצוניות החרדית מגבירה את הקיצוניות החילונית-שמאלנית (וההפך), המקדמת רעיונות של "מדינה של אזרחיה" וגבולות פתוחים לזרים מכל העולם. החזון של מדינה יהודית הופך להיות בלתי כדאי בעיני חלקים בשמאל, בין היתר משום שבסוף תקום במקומה מדינה חרדית. האם תיעלם ישראל עקב התגוששות חרדית-שמאלנית? במלחמה זו אין גבולות וכללים.

על כל פנים, מכלול המשברים הפוקדים את החרדים מצטרף לכדי איום אסטרטגי על מדינת ישראל ופוגע בתפקודה הלאומי – הכלכלי, הפוליטי, החברתי, והצבאי. המצב הזה חייב להיפסק. קרוב לרבע מילדי ישראל בבתי ספר היסודיים הם חרדים, ושיעורם רק עולה מדי שנה; מספר החרדים המשתמטים משירות צבאי הגיע לכ-60 אלף בסך הכול, ובצירוף גורמים נוספים, עומד הגיוס השנתי הכולל לצה"ל על כ-50 אחוז בלבד.

על מנת להתמודד עם איום זה, דרושה לנו ממשלה ללא חרדים – צעד חריף שכמעט ואין לו תקדים בממשלות הקואליציה הישראליות האחרונות. צעד זה ישגר את המסר הנוקב, לאמור: לפני שהמדינה תגיע לסוף דרכה, עדיף לחדד את הכרתם של החרדים שהם בסוף הדרך. אין עוד ארוחות חינם. השינוי חייב להיות ברור ונוקב. החרדים זחוחי-הדעת וגדושי-השחצנות, ייווכחו לדעת כי נקעה נפשה של המדינה הציונית וכי הם, למרבה הצער, נמאסו על אחיהם היהודים. ללא ידם בתוך קופת המדינה יתקשו החרדים לקיים את רמת החיים שציבורם התרגל אליה, ועוד יותר היום שואף אליה. הקצבאות יֵרדו, מחירי הדיור יעלו, ובתוך המשפחות יפרצו תסכול וזעם, מריבה ומרד. החרדים יגלו כי יש לעבוד כדי לפרנס משפחה ויש להתגייס לצה"ל כדי לזכות במנעמי הנדבות של המדינה. כך ייאלצו חרדים להסתגל לעולם שאליו התנכרו וכלפיו חשו עוינות. אז יגיע לפתחם המשבר הפוליטי האמיתי, כשהם ימצאו את עצמם מרוחקים מעמדות כוח והשפעה, שכן ללא שיקום, חשבון נפש ושינוי יסודי בהתנהלותם ובגישותיהם העוינות, ההיערכות החברתית והפוליטית החדשה בארץ לא תכיל את המגזר שהתנכר ובז לחברה כל כך הרבה שנים, וחי על חשבון קבוצות כה רבות בה.

רק סוג של טיפול הלם אולי יוכל להביא את הזעזוע הנדרש אצל החרדים. כך למשל בתי ספר תיכוניים במגזר שלא יסכימו שקצין צה"ל יציג לפני מסיימי כיתה י"ב אופציות שונות של שירות צבאי, או לנציג השירות האזרחי להציג אפשרויות תעסוקה מעניינות, לא יקבלו מימון ממלכתי. בית ספר הפועל במתכונת רגילה ביום העצמאות, בהפגנת בוז כלפי המדינה, יפסיק מאותו יום לקבל אגורה אחת שחוקה מקופת המדינה. כל מוסד אקדמי – ויש מוסדות אקדמיים שמשרתים את הציבור החרדי – ייתן רק ליוצאי צבא הנחות מפליגות בשכר לימוד. גם דירוג הנקודות למשכנתאות ייקבע לפי תרומה למדינה. השלטון המקומי יפסיק לפטור חרדים מתשלום ארנונה, ויבוטלו גם שאר ההטבות הממלכתיות. אומנם ייתכן כי צעדים אלה יביאו הורים חרדיים לחפש מוסדות לימוד הולמים לילדיהם בחו"ל בתואנה שבארץ מתנהל מסע רדיפה נגד המגזר. על יציאתם מהארץ לא נזיל דמעה.

מילה אחרונה

ללא צל של ספק ישראל היא התגשמות התורה, ולא היפוכה או אויבתה, כי בשם התורה שבנו לארץ ובנינו מדינה, לאור בעלותנו המקראית ועל סמך זיכרון רצוף של קשר בין העם והארץ. יש כאן ניצחון של התורה מעל השכחה וההתבוללות – התורה, המתאימה לכל תקופה ולכל תמורה חברתית, ואינה ממצא ארכיאולוגי במחסן עתיקות ומחוץ למהלך ההיסטוריה.

למרבה הפלא והצער, דווקא אותו מגזר שרוממות התורה בפיו והמתפאר במחויבותו לה, הפך אותה לכלי משחית נגד העם היהודי ומדינתו. את כל יופייה ועוצמתה, כתמרור מנחה של המצפון והמוסר, של הנועם והחסד, הורידו חרדים לטמיון ורמסו עד עפר. וכך, יהירי מקדשי שם שמיים ברבים נתפסים לא עלינו כמחללי שמו בחוצות ישראל.

ישראל זקוקה לרצון טוב של פיוס, של הליכה זה לקראת זה, תוך מציאת נקודת-החיבור והדרך המאוזנת והמשותפת לטובת מדינת ישראל. כי הודות למדינה כמציאות ממשית חזרו יהודים לארץ, והם יכולים לגור בה כעם ריבון. המדינה היא המייצגת את התמורה המהפכנית והמבורכת בתולדות עמנו בעת הזו. בעוד שמרבית היהודים בישראל אוהבים את נכסינו הלאומיים – התורה, העם, המדינה, הארץ, הלשון העברית, והצבא שלנו – חרדים, בסיכומו של דבר, אוהבים רק את עצמם.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" גיליון 207

* * *

הערה תקשורתית מאת יהודה דרורי

כ-150 מפגינים מול משרד ראש הממשלה במחאה על הגזירות הכלכליות. [30.7.12]

כ-150 פעילים מארגונים חברתיים מפגינים מול משרד ראש הממשלה בירושלים במחאה על תוכנית הקיצוצים שתובא היום להצבעה בממשלה. המפגינים מניפים שלטים וקוראים שלא לפגוע בשירותים החברתיים. במקום מפגינים גם נכי צה"ל שמוחים על היחס מצד משרדי הממשלה ומבקשים להחזיר זכויות שלטענתם נלקחו מהם.

אני מניח שהתקשורת השמאלנית תפרסם ידיעה זו תוך 24 שעות בציון המספר: 150,000...

* * *

יואל: בית ישן מוזנח ומט ליפול

שלום אהוד, 

ממש היום בבוקר, במקרה,  בעודי ברכב ממהר לפגישת עבודה בפתח-תקווה, ראיתי בית מרשים וישן מוזנח ומט ליפול שמעולם לא ראיתי לפני כן.

למרות שמיהרתי, עצרתי לדקה וניסיתי להבין את סיפורו של הבית.

בפתח הבית ובניגוד מוחלט למצבו ולעזובה עמד שלט יפה וחדש שכותרתו "בית ראב"  ומסביר בקצרה את תולדותיו.

עד הלילה, בעיסוקי היום, לא זכרתי כלל את המבנה עד שקראתי עכשיו את הדברים שכתבת בשנות התשעים ליום הולדתה השמונים  של מרים גיסין. [גיליון 764].

בבת אחת, באמצע הקריאה נזכרתי בבית שסיקרן אותי בבוקר.

מעגל קטן נסגר, ובאופן כמעט ציורי הבנתי, וזכיתי להצצה לסביבה ולימים שבהם שקק חיים, קשיים, תקוות וחלומות.

תודה על השיתוף ועל הדברים.

אני מקווה שעיריית פתח תקווה תשכיל לשפץ ולהמשיך לשמור את הבית ולהציג את הסיפור והתקופה אותה הוא מייצג.

בברכה,

יואל

אהוד: בשנים 1901-1910 – גרה משפחת ראב בביתה החדש ברחוב רוטשילד בפתח-תקווה. הבית החד-קומתי, שנראה בעיני הילדה אסתר כארמון, נבנה ברחוב רוטשילד על עשרה הדונמים שקיבל יהודה ראב מפקידוּת הברון בתום עבודתו בה. השטח היה קודם גן ניסיונות לעצי פרי נשירים. הבית משתרע מרחוב יפו (רחוב ז'בוטינסקי כיום) עד ביתו של שאטיל, שבו גרה המשפחה עד שהושלמה בניית הבית החדש. זיהוי נוסף: הוא בית שני ברחוב רוטשילד, צפונית לרחוב ז'בוטינסקי, בקטע המערבי, בחצר פנימה, וחזיתו לכיוון צפון. בינו לבין רחוב ז'בוטינסקי ניצב לימים על הרחוב בניין נוסף, שנבנה כניראה על מקום האורווה של יהודה ראב. ואולם את חלקו הדרומי היה אפשר לראות גם מרחוב ז'בוטינסקי.

בשנת 1968 כתבה אסתר את הסיפור "המרתף" שזמן התרחשותו הוא 1902-1905 לערך. הוא נדפס לראשונה במוסף הספרותי של "הארץ" ביום 29.11.1968, נכלל בקובץ סיפוריה "גן שחרב" וכן בכרך "כל הפרוזה" שלה. יש להניח שהמרתף קיים עד היום מתחת לבית המט ליפול.

בשלט מטעם העירייה יש שגיאות שבאו להמעיט בחלקו של אביה יהודה ראב כחורש התלם הראשון. יש בעיר מי שדואג לטשטש את ראשוניותו של יהודה ראב, אף שמתוך בורות אופיינית צירפו את פסלו כחמישי בפסלי הרוכבים-כביכול מהבלדה הבדוייה על יואל משה סלומון ושלושת רעיו, בלדה יפה שמעולם לא התרחשה כמסופר בה אלא, כדברי מחברה יורם טהר-לב – "אולי היא אגדה."

למיטב ידיעתנו על השלט היה כתוב "בית אלישיב" ולא "בית ראב".

* * *

אסתר ראב

המרתף

המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על-ידי אשנבים מקבילים, מסורגים.

אצטבא גבוהה, מטוייחת יפה, נמשכה לאורך קיר אחד ועליה היו מונחות, בזו אחר זו, חביות עבות-כרס, מסומנות בגיר אדום, מהן בעלות ברז, הנפתח ונסגר לפי הצורך, ומהן סגורות וסתומות בצידן בפקק-עץ עבה. על אחדות מהן היה כתוב שם היין ותאריך לידתו באותיות לטיניות: והB- הגדול של Bordeau היתה האות הלטינית הראשונה שנחקקה בראייתי. היו שם גם בקבוקי-ענק מזכוכית, נתונים בכלי-נצרים, בעלי שתי ידיות, להסעה; וחביות קטנות, שהיו מגרות את הסקרנות ביותר. הקנקן זעיר, משמע – תוכנו ודאי יקר מאוד. וכשנזדמנו בשעת פתיחתן היינו תוקעים את האף ומריחים ומרחרחים כגורים סקרנים – אבל דבר לא העלינו – רק ריח חריף, שגרם לנו סחרחורת.

לתוך חור החבית היו תוקעים צינור של גומי, מושכים קצת לתוך הפה, יורקים וממהרים להכניס את הצינור לבקבוק, העומד מוכן על הרצפה; והיין מבעבע ועובר מן החבית לבקבוקים המצטברים מסביב.

היין לא עניין אותנו אבל מיץ-הענבים הטרי, הקודם ליין, היה נפלא והכנתו העסיקה אותנו לא מעט: בתוך ארגז-עץ חזק היו נתונות כמה כברות של חוטי-ברזל, קלושות וצפופות יותר, ומעל לכולן רשת-עץ חזקה. לתוכן היו שופכים את סלי-הענבים, והדורך בענבים היה אחי הבכור; רגליו הארוכות היו, כפי הניראה, מתאימות ביותר לעבודה זו, ואנו היינו מלווים את הכנותיו במתיחות רבה. לראשונה היה נוטל את ציפורניו, לאחר זה היה רוחץ רגליו במים חמים, מסתבן, ומתקרצף, מנגב, ומשמן אותן בשמן-זית – ממש כאשר ייעשה לחלקי-מכונה חשובה, המתכוננת לפעול. את מכנסיו הישנות והמכובסות יפה היה מפשיל ממעל לברכיו (מכנסיים קצרות עוד לא היו נהוגות אזי), ובכוונה רבה, וביראת-קודש, היה נכנס לארגז המלא ענבים, ואז החלה הדריכה. אנו הבטנו עליו בהערצה: שעות על שעות נעו רגליו באותו קצב, ללא-ליאות, ולאט, לאט, האדימו רגליו. המיץ ניתז על בגדיו, ובגרשו מעליו את הזבובים נתלכלכו גם פניו באדום; וכך היה נע תחתיו, אדום כולו, והיה מטיל עלינו אימה באפלולית המרתף.

המיץ היה נוזל בזרזיף דק לתוך גיגיות, שעמדו מסביב, מלאות מיץ אדום שריח חמצמץ עלה ממנו, ואנו דולים ספלים-ספלים ומריקים לפינו. פתאום היה אחי קופץ מתוך הארגז, כשד, רץ אל הברז ושוטף מעליו את האודם ואת אפלולית-המרתף, ושוב היה כאחד מאיתנו.

במרתף היתה אצטבא מיוחדת לכדי-החלב הערביים, כדי-חרס שחורים, שתחתית שלהם דקה, ובה היינו מבשלים את חלב-הפרות שלנו לשמנת צהובה ודחוסה. לאורך הקיר, על הרצפה, עמדו ג'ארות [כדי-חרס] גדולות מלאות דבש-אזוב ודבש-תפוזים, הכל לפי העונה, וערימות-ערימות של מסגרות מלאות דונג, מן הכוורות שבחצר.

בבוא הבציר היינו מורידים למרתף את הכדים הנמוכים, העגולים והכרסתניים, שתוכם מזוגג זיגוג קשה ואדום, והיינו ממלאים ריבת-ענבים, זו הריבה השחורה הכבדה, שהיינו רודים אותה בחורף גושים-גושים שחורים ומסוכרים; חוטי-ברזל דקים היו מתוחים מקצה אחד של המרתף עד קצהו השני, ממש מתחת לתקרתו, שהיתה עשוייה קורות-עץ עבות, שתי-וערב; ועל חוטים אלה היינו תולים בסוף הקיץ את אחרוני ענבי המוסקאט הלבן, אשכולות-אשכולות של ענבר שהיו משתמרים כל חודשי-החורף, על טעמם ועל בושמם. בפינה אחת היו מסודרים שורות-שורות של פטישים, משורים, מזמרות גדולות וקטנות וריח ברזל קר נדף מהן.

ליד הכניסה שבמרתף עמדה מערכת-גיגיות-נחושת עצומה: שש במיספר, למן הגדולה – שהכילה את כל כביסת המשפחה – ועד לקטנטונת, כולה לבנה, אשר שימשה ללישת בצק-הלחם. מערכת-גיגיות זו היתה משמשת לנו מעין קסילופון, או עוגב. במקל-חזרן היינו מקישים עליהן והיינו מוציאים מקירבן צלילים דקים ועבים, ולפעמים היינו מצרפים אליהם את קולנו בזמר שהבאנו מבית-הספר. הדוד היה לו באס מדהים, וכשהיה מגיע תורו, היתה אמא צועקת מעל המרפסת:

"להפסיק!"

אבל אוי למי שסרח וזכה פעם לעונש: באישון-לילה היה מושלך למרתף זה.

ואני זכיתי בו פעם אחת ויחידה: הושלכתי בעצם הלילה למבוא. הדלת נסגרה, המפתח השמיע חריקה, והדלת נעולה.

הירידה למרתף היתה עשוייה אדמת חמרה פשוטה ועליה נשתטחתי לכל אורכי: טחב וריח-יין עלה מעמקי המרתף, וחשיכה גדולה וקור ירדו עליי. בכיתי זמן רב, התייפחתי עד לאפיסת כוחות והשתתקתי; ופתאום, מבלי משים, נגעה רגלי בגיגית אחת והיא השמיעה צליל רך, נגעתי בה שוב, והתחלתי מזמזמת בלאט, לעצמי, איזה זמר מתוק אשר עלה מתוך גרוני, מתוך חזי, מכל יישותי. חלצתי את הסנדל והקישותי בו בגיגית, ושרתי משהו לא ידוע, משהו שלא שמעתי מעודי, שעלה לפתע, חם וצלול, לאחר הבכי. מצאתי עוד גיגית בחשיכה והתחלתי "לנגן", לשיר וללוות עצמי.

וככל שהעיזותי להרים את קולי יותר ויותר – כן הרגשתי שהנני מתקרבת לסליחה הגדולה, ושקולי נשמע במרומים, ובמרומי-הבית. המרתף נתמלא קול זמר עז ורם; כל קרביי נשתפכו בו. ליוויתי את עצמי בדוד ובגיגית הקטנטונת. הבאס השתפך לתוך הצלילים הדקים של הגיגית הקטנטונת, חסד גדול ירד עליי – – – ולא שמעתי בהיפתח דלת המרתף – – – שתי זרועות חמות הקיפוני, הרימוני ונשאוני למעלה, כשאני רדומה-למחצה.

* * *

אלישע פורת

חצבים באנה קאפרי

בקיץ 1980 נסעתי לטיול באירופה, והגעתי גם אל פסגת האנה קאפרי, שבראש האי קאפרי, אל מול נאפולי המעטירה. זוכרני הנסיעה ברכבל המרושל, שהפחידה אותי מאוד. בכמה מקומות הכבלים ירדו עד סמוך לפני הקרקע. כל כך נמוך ירדו, עד שהרחתי את הניחוח הענוג של האחירותם הצהוב. גם זה היה מעין פלא קטן, מדרונות מצהיבים באחירותם, בסוף אוגוסט! אל מול הכחול העמוק של הים התיכון. ענן של בושם היתמר מעל גושי האחירותם, והתנשא גבוה אל השמיים המכחילים של איטליה הדרומית. אני מדלג על צביטת הגעגועים שצבטה לרגע את ליבי. כבר חודש ומשהו שאני משוטט בדרכי אירופה, ולפתע מין חזיון 'ארץ ישראלי מועשר' תוקף אותי בתוך קרונית הרכבל המחשבת להתפרק.

אבל נפלאות האחירותם נשכחו מהר באותה ירידה בכבלים. משום שלפתע חרשו הסנדלים שלי את ראשיהם של מאות, ואולי אלפי, חצבים מוורידים באנה קאפרי. כשחזרנו ארצה התנפלתי על המדריכים לבוטניקה, לראות האם ייתכן בכלל שהאחירותם והחצב פורחים בעת ובעונה אחת? האם זה אפשרי? או שמא רק מראה הזוי ראיתי, מרוב הפחד בקרון הרכבל האיטלקי החורק.

המדריכים אמרו שכן! זה אפשרי! באיטליה וביוון ובעוד ארצות תיתכן בהחלט פריחה משותפת, בו זמנית, של שני המופלאים הללו, האחירותם והחצב! אני זוכר לטובה את הנסיעה ההיא, ולו רק מפני שהחזירה לי לשעה קלה את ארץ ישראל האבודה שלנו, שלא לומר הנשכחת... מזה חודש ימים ויותר.

נזכרתי בכך השבוע, כשהחצב הראשון פרח בגינתי. סוף חודש יולי, ובמקומות המוצלים והלחים, בגינות כבדות הירק בעמק חפר, עולים כפורחים מקלות הפריחה המקסימים של החצב. חרף שבעים וכמה שנותיי, אני עדיין מתרגש למראה החצב הראשון הפורח. מה גם שקרתה תקלה מצערת, והגנן שקצר את עשבי הבר, פגע בטעות בחצב הפורח, והייתי חייב לקצץ בגבעולו ולתיתו במים החיים של הצנצנת. אלא מה? יש נכדים ארצישראלים קטנים בביתנו, ונתנו את החצב הפורח, ראשון חצבי השנה, לגן הילדים של נכדנו. לא שאלתי את הגננת, אבל אני בטוח שהיא הופתעה. מה, כבר יש חצבים? מה, כבר צריך לשיר עם הילדים "החצב פורח – הקיץ בורח"? והרי בחוץ עדיין כבשן יולי-אוגוסט מהלך אימים. ואם לא הופתעה ממש, ודאי נבוכה כמוני, כששעטתי בקרון הרכבל המתנדנד, במורד האנה קאפרי, ורגלי בוטשות בנסיעה אלפי חצבים וורודים, באוגוסט האיטלקי הרחוק ההוא.

כשהתרבו בצלי החצב בגינתי, ויצרו מושבות מוריקות וצפופות, חפרתי ודיללתי אותם, והורדתי חצבים רכים רבים אל רחבת בית העלמין שלנו. הרי במקורות כתוב במפורש, שעיקר תועלתו של החצב היא בשמירת גבולות! יפה, שיעסוק אם כך בתפקידו, ויקפיד על שמירת גבולות הרחבה בבית העלמין. ועוד יזכה את הבאים, לעת הסתיו, במקלות הפריחה הלבנים המופלאים שלו. לפני כמה שנים, בתום אחד מימי הזיכרון לנופלינו, ברחבת בית העלמין שלנו, כתבתי שיר, שבו הפכו החצבים לסמלי הנופלים. והנופלים התגלגלו בבצלי החצב:

בצלי חצב

מאת: אלישע פורת

ביום הזיכרון אני כורע

לשתול בעציצים בִּצְלֵי-חצב

לשים על מַלְבּנֵי הַבֶּטוֹן

בחלקה הצבאית הקטנה.

וכשהם מציצים אליי וקוראים

אני טומן אותם שוב בעפר

יושב אל גוש האבן וצופֶה

איך הם עולים וירוקים

איך הם זורחים בסתיו

איך לבלובם מצהיב, לא מנוּחם

ובאביב, אחרי שנה,  אני גוחן לעציצים

אני רואה איך הם סדקוּ את החֵימר

ואיך החרסים קוֹרסים

פזורים, לא מאוּחים.

העצב העולה מן השיר, נעוץ בנוף שלנו, בפרחים שלנו, בקרקע המולדת שלנו. אינני יודע אם גם באיטליה משוררים כתבו על החצב ועל בצלי החצב, שהם העדים האילמים של  החלקות הצבאיות שבבתי העלמין. זהו אותו החצב המקדים כל כך לפרוח אצלי בגינה. זהו אותו החצב המאחר כל כך לפרוח במדרונות של מדבר יהודה. זהו אותו החצב, שמקלות פריחתו מתנשאים לכמעט שני מטר. וזהו אותו החצב הפורח על מקלונים ננסיים, כשהוא נאלץ לפרוח בשבי.

בעת אחת מרכיבותיי בשדות, לא הרחק מנחל אלכסנדר, ראיתי גם איזה עיוות נורא מחוללים קוטלי העשבים בפרחי החצב. הפרחים מעוותים, יותר מתריסר פרחים מבצל אחד, העלים והפרחים מופיעים יחדיו, ועוד מראות פגומים ופגועים שכאלה. צילמתי אפילו פעם אחת חצב מעוות שכזה, אך התצלום אבד לי. ואולי טוב שאבד, שלא תהיה לי מזכרת נוגה כזאת.          

וכך, מדי שנה, באמצע הקיץ הלוהט, ולא בסופו דווקא, מגיחים אצלי החצבים מאדמת הגינה וממעמקי הזיכרון. ואני שב ומתמכר למראות הצחים שלהם, לבשורת הסתיו המתלווה אליהם, ולמגעם הרך בכפות רגליי, שזכיתי לחוש בו לפני שנים רבות, על מדרון גבעת אנה קאפרי, באיטליה הדרומית.

* * *

דברי תודה והערכה להרצליה רז

הנהלת המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין ובמיוחד צוות הספרייה מצטרפים לדברי התודה וההערכה להרצליה רז.

כידוע, הרצליה תרמה לספריית המכללה את הארכיון הפרטי והמיוחד שלה הכולל מאמרים  אקדמיים, רשימות מהעיתונות היומית, מערכי שיעור והצעות מפורטות לדרכי הוראה; וכן טקסטים ספרותיים, בחלקם נדירים, אשר נאספו בהתמדה במשך עשרות שנים, כמעט עד היום. שילוב המקורות הישנים והחדשים מאפשר בחינה של מגמות התפתחות ושינויים בתחומי דעת ובדרכי הוראה לאורך זמן.

הארכיון משקף את התעניינותה הרחבה והמגוונת של הרצליה בנושאים רבים מתחומי הרוח והחברה והשקתם לחינוך ולהוראה. בין הנושאים הבולטים בארכיון נזכיר את התיקים המגוונים העוסקים בסיפורי עם, מעשיות ומשלים, שירה, ייחודו של יוצר, חגים ודמויות מהמסורת היהודית; בנוסף ניתן למצוא כרכים אודות ספרות ילדים, עידוד הקריאה, איורים, תיאטרון, וכן שואה, עלייה וקליטה, ירושלים, נושאים חברתיים ונושאים ייחודיים כמו חלומות, צבעים, שמות, בעלי חיים  ועוד ועוד.

כל אלה משקפים את תפיסתה הפדגוגית הייחודית של הרצליה, שמאמינה בהוראה בדרך ההשוואה. עד היום הוכנו מחומרים אלה 85 כרכים ועוד היד נטויה.

מאז שהחומר הועמד לרשות הקהל נעשה בו שימוש רב. סטודנטים הלומדים במכללה ומורים רבים מן המוסד ומחוצה לו, נעזרים במקורות הרבים שבארכיון לצורך לימודים, כתיבת עבודות מחקר והכנת משאבי למידה. אנו בטוחים שהחומר ימשיך לשמש ולהעשיר פרחי הוראה ואנשי חינוך עוד שנים ארוכות.

אנחנו מודים על הזכות שנפלה בחלקנו להיות האכסניה לאוצר הידע הזה.

בנוסף אנו מודים להרצליה גם על תרומת ספריה וספרי העיון והמחקר שהעשירו את אוסף המרכז לספרות ילדים של המכללה ואת הספרייה כולה.

ובנימה אישית, בכל ביקור בביתה של הרצליה התקבלנו בחום, התכבדנו במשקה או במטעם אחר ממעשי ידיה ומפרי גנה ואף יצאנו תמיד עם צידה טעימה לדרך.

אנו מאחלים להרצליה הרבה כוח.

בהוקרה ובידידות,

ד"ר דניה אנזנברג – מנהלת הספרייה

רננה גרין-שוקרון – מנהלת המרכז לספרות ילדים

המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין

* * *

ישראל בר-ניר

זה בא יותר מהר ממה שהיה צפוי

 במאמר הסוקר את מערכת הבחירות בארה"ב לחודש יולי שפרסמתי ב"מגזין המזרח התיכון", סיפרתי על גל פיטורי העובדים הצפוי בינואר 2013, ועל כך שהודעות על הפיטורים חייבות להישלח עד ה-2 בנובמבר – חמישה ימים לפני מועד הבחירות לנשיאות בארה"ב. 

המאמר הסתיים במשפט "יהיה מעניין לראות באיזה תיכמונים אובאמה ועוזריו ינקטו על מנת לדחות את משלוח הודעות הפיטורים בכמה ימים."

ובכן זה הגיע, ויותר מהר ממה שאפילו אני חשבתי.  משרד העבודה [האמריקאי] שלח הודעות למעסיקים שהם רשאים לא למלא את החוק.  במאמר הבא, סקירת חודש אוגוסט, אביא את מלוא הפרטים.  אסתפק כאן בשני ה"נימוקים" עליהם מסתמך משרד העבודה:

הראשון, ההחלטה על הקיצוצים בתקציב יכולה להתבטל ברגע האחרון [לפני ה-31 בדצמבר] מה שיביא לכך שלא יהיו פיטורים. למותר לציין שאין שום סיכוי בעולם שזה יקרה, או בכלל יעמוד לדיון.

השני, הודעות על פיטורים צפויים יש לשלוח רק לעובדים שכבר היום יודעים שהם יפוטרו.  למשל, אם במפעל יש 500 עובדים וכתוצאה מהקיצוצים יצטרכו לפטר 400 מהם, מאחר ועדיין לא החליטו סופית מי יהיו בין 400 המפוטרים, אפשר לחכות עם ההודעות עד שתתקבל ההחלטה.  ממש חכם, לא?

אינני מתמצא מספיק בדיני עבודה כדי לשפוט אם זה חוקי או לא, אבל ברור שזה מסריח, ולא סתם מסריח אלא מצחין. מאחר שמשרד העבודה הוא מי שאמור להגיש תביעות נגד מעבידים שמפירים את החוק, הוא למעשה מודיע להם אתם יכולים להפר את החוק בלי לחשוש מתביעה משפטית. 

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק שבעה-עשר

חזרה למושבה וגעגועים לסוסה שנגנבה

דצמבר 1918. בהגיעם לחוף יפו מתברר לנוסעים ששפירא צדק. עדיין אין מדינה עברית. וייצמן איננו ראש ממשלה והברון רוטשילד איננו שר-אוצר ואפילו את הדגל הכחול-לבן הם נדרשים לקפל בפקודת השלטון הצבאי האנגלי. נמל יפו, השער לארץ-ישראל, עודנו בידי הספנים הערבים, המורידים את הגולים מסיפון "לה ג'אולה" בסירות אל החוף. אבל השלטון השתנה. במקום התורכים באו האנגלים. המטבע הנהוגה עתה היא לירה מצרית וגרוש מצרי, שהביאו האנגלים ממצרים הנתונה לחסותם עוד קודם המלחמה. רואים חיילים אנגלים ואוסטראלים, מהם רוכבים על סוסים רחבי-כתפיים שטרם נראו כמותם בארץ. פוגשים פלוגה של הגדוד העברי, בראש רוכב המפקד, קולונל פטרסון. יש סחורות ומצרכי-מזון חדשים כשוקולד, שכמותם לא נראו בארץ שנים רבות.

כשנה וחודש לאחר שנלקח בפקודת שני הז'נדרמים התורכים למעצר ברמלה, שב אברהם שפירא לארץ-ישראל. רזה, קצוץ-שיער, עיניו הקטנות שקועות פנימה כאיש זקן, רק מבט הפלדה הכחול, הניתז מתוכן, וקומתו התמירה, נותרו כשהיו. ההפלגה בים היטיבה עימו והחזירה לו תחושה של אדם חופשי לאחר חודשי המאסר, ההשפלה ומגיפת הטיפוס.

במקום לצאת לפתח-תקוה בעגלה, עם נוסעים אחרים, נשאר שפירא ביפו וניגש להתרענן מהדרך הארוכה בבית-האבן הנאה של מלון "בלה ויסטה" השייך לאמדורסקי, סמוך לתחנת-הרכבת. שפירא יושב על הגזוזטרה הצופה לים ומעשן מקטרת ראשונה בארץ לאחר גלותו. מעבר למעקה, בשכונת מנשייה, תור חיילים בריטים עומדים בחיוך אווילי ועצוב לפני בית ורוד, מגהקים בירה ושרים בקולות צרודים: "איטס א לונג ווי טו טיפרארי... ארוכה הדרך לטיפרארי..."

חלונות הבית נתונים במסגרת לבנה, רחבה, עשויה אבן. מרפסת קטנה נמצאת בכניסה, ואליה מובילות מדרגות דו-צדדיות. בחלון עומדות שלוש נשים בריאות-בשר בכותנות קצרות, ורודות, משעינות את שדיהן השופעים על האדן, ומתגרות בחיילים: "ג'וני יא חביבי! ג'וני יא ק'לבי! ג'וני חביבי, היקר לי כליבי, קאם-און, קאם-און, תפד'ל קיז מי, יא רוחי! בוא נשק אותי בבקשה, אהובי!"

שני חיילים מהגדוד העברי יושבים במשמרת על מדרגות בית-הבושת מבחוץ. אחד קורא בספרון, שני מצייר את הנשים. רוביהם שעונים אל הקיר. ספינות עוגנות מול נמל יפו. מדי פעם שטה אליהן או חוזרת סירה מקומית, שספניה הערבים מתאמצים בחתירתם להתגבר על הגלים הגבוהים. נשמעת שריקת קטר של רכבת המגיעה ליפו מירושלים. בזכות החיילים האנגלים והאוסטראלים שוררת אווירה חדשה של חופש אך גם הפקרות. הארץ השתנתה במשך השנה ששפירא נעדר ממנה.

שפירא קורא לפקיד המלון, מכתיב לו פתקה ושולח אותה אל ביתו במושבה באמצעות רץ, בחור לבוש מדים קרועים של הצבא התורכי. בפתקה נאמר:

"בע"ה, ליבה-רוחל יקירתי וב"ב, הגעתי היום ליפו וקצרה נפשי לראותכם. לשלוח לי מיד לכאן, בלה ויסטה, הסוסה קביסה, אם עוד ישנה, אם לא סוס אחר, שאוכל לרכוב אותה הביתה. אברהם."

*

יושב זקוף על סוסתו האהובה, שפגשה אותו בצהלת שמחה, מתקרב שפירא למושבה. לצידו רוכב בנו בכורו רחב-הגוף יצחק-צבי, בחור בשנות העשרים המאוחרות שלו, שמיהר להביא לאביו את הסוסה ליפו. את פני שפירא מקבלת חגורת פרדסים ירוקה שמקיפה את פתח-תקוה מכל עבריה. העצים עמוסים תפוזי שאמוטי עסיסיים שאין דומה להם בעולם כולו. בהתבוננו מזרחה, מראש הגבעה שבדרך למושבה, יכול שפירא לראות את פרדסו עם בית-הבאר וה"סביל", הרהט, על אם הדרך, צפונית לגבעת בית-הקברות.

 "גם העונה יישאר הפרי על העצים, כמו במלחמה?"

 "הצלחתי לקבל רשות מהשלטון הצבאי לשלוח קרון אחד של תפוחי-זהב למצרים ביום שישי, מתחנת ראס-אל-עין. זה לא פשוט, אבא," אומר הבן. "הרכבת המצרית שייכת לצבא. בקושי אפשר לקבל קרונות להוביל מטען אזרחי."

 "רכבת מצרית מגיעה אלינו?"

 "לא היית כאן הרבה זמן, אבא. הבריטים גילגלו איתם מסילה ממצרים לאורך המדבר, לאל-עריש, לרפיח. כך התקדמו בחזית, עם אספקה ברכבת מקנטרה, עד שהתחברו למסילה התורכית. היום אפשר לנסוע ברכבת מקהיר לדמשק ולהמשיך עד סטמאבול, שמשם באת."

 "אבו-צמנטא," שואל שפירא בעוברם על פני פרדסו של דניאל ליכטנשטיין, האיש שהכניס ארצה את השימוש בביטון לבניית בריכות מים ותעלות השקאה בפרדסים. "השארתי אותו אסור בחאן אל-באשה, האם חזר כבר?"

 "לא, אבא. מסרו שמת בדמשק לפני חודשיים, בטיפוס הבהרות."

 "אללה ירחמו אבו-צמנטא. ברוך דיין אמת." עוצר שפירא את הסוסה ומפנה רגע את מבטו אל הפרדס, לוחש תפילה.

השניים ממשיכים לרכוב.

 "יום אחד באה גברת מצובעת מיפו והקימה לה אוהל כאן, על יד פרדס ליכטנשטיין. היה חם. היא הביאה בקבוקים של גזוז ושמה בחוץ, וחיילים אנגלים עמדו בתור להיכנס אליה."

 "בשביל מה?"

 "אבא..."

 "ככה? ולא הפכו עליה את האוהל, וגירשו? חרפה למושבה! פריצות! ואתה עוד מספר לי? תתבייש לך! גם ביפו ראיתי הפקרות. מה קרה לארץ-ישראל?"

בבית ברחוב הרצל מחכים לשפירא ליבה-רוחל אשתו, וילדיו רבקה, שרה, מרדכי, חיה, יהושע, שושנה ופולה. הקטנים גדלו, והגדולים החלו יוצאים לרשות עצמם. בתו רבקה נישאה בהיעדרו למשה פנחסוביץ, שהיה מוכתר המושבה לפניו. בנו אהרון-מנחם, המכונה הר-מנדל, שאותו לא ראה מאז השאירו ללמוד במוסד לחירשים-אילמים בגרמניה, לפני המלחמה, מטפס עתה ללא סולם על דקל ואשינגטוניה גבוה בשדירה, כמנהגו לשם ניסור הסכך היבש. כאשר הוא מבחין, ראשון, באביו הרוכב על הסוסה בקצה הרחוב, הוא יורד במהירות כקוף, כשהוא נאחז בכפות-רגליו בגדמי סנסיניו של הדקל, וממלמל בקול חירשים עמום: "פאטר, פאטר..."

"מה החפירות בחצר?" שואל שפירא לאחר שהוא יורד מהסוסה, מחבק את בני-משפחתו, וכדי להסתיר את התרגשותו סוקר את חזית הבית, הברושים, הדקלים, האורווה והרפת.

 "המושבה עברה מיד ליד," מסבירה ליבה-רוחל. "פעם תורכים, פעם אנגלים, ועוד פעם תורכים. ואז, כשהחיילים האנגלים חזרו, היתה פקודה שיגורו אצלנו, והם חפרו בחצר להסתתר מהתותחים של התורכים שירו מעבר הירקון. היה קשה. פעמיים ברחנו ברגל לתל-אביב בגלל ההפגזות. פעם שלישית, הקיץ, פקדו האנגלים לעזוב את המושבה לתל-אביב, אפילו נתנו עגלה. הלכתי לאהרונסון, יש לו השפעה גדולה על המפקדה האנגלית, הקצין האנגלי שגר אצלנו בבית גם השתדל, וקיבלתי רשות לחזור למושבה עם יצחק-צבי, שנוכל להשקות את הפרדס בקיץ. תודה לאל. אני לא מתאוננת. היכנסו לאכול. סוף-סוף כולנו יחד. היה קשה. החבאנו את הסוסה, שהתורכים לא יחרימו. הקצין האנגלי שגר כאן רצה לקנות את קביסה בשלוש מאות לירות זהב, אני לא הסכמתי. אמרתי לו: 'אפילו באלף לא. עוד יבוא בעלי הביתה ואני אזכה לראות אותו רוכב עליה.' והנה זכיתי... אני לא מתאוננת..." החלה בוכה כשהיא מחלקת את האוכל.

 "די, די, רוחל..." נוטל שפירא את ידיו, מברך המוציא בכוונה רבה, ואחר חוזר לנושא הקודם: "אבל ועד-המושבה היה צריך לדאוג לכם. כאשר עזבתי היה חייב לי משכורת חודשיים וחצי, אלף פרנק."

 "בחודש הראשון אחרי שנאסרת שילמו חמישים פרנק כל שבוע. אחר כך הפסיקו. כל פעם שבאתי, אמרו – אין לנו. כך נשארתי לבד עם הילדים. אבל אני לא מתאוננת. תודה לאל כולם בריאים ושלמים, ומנדלה חזר מדמשק בלי שקרה לו שום דבר רע."

 "מנדלה היה בדמשק?" נדהם שפירא עד ששוכח לרגוז על כפיות-הטובה של ועד-המושבה כלפי משפחתו.

 "לא ידעת? ברוך ראב מצא אותו ביום שתלו את לישאנסקי ובלקינד..."

 "ביום שתלו? הלא אני הייתי אז שם, בבית-הסוהר, בחאן אל-באשה..."

 "מצא אותו ברחוב מתגלגל, לבוש-קרעים, וחיילים תורכים וילדים ערבים מתעללים בו. המסכן... שלחו אותו מגרמניה חזרה אלינו, ברכבת, ואלוהים יודע איך הצליח להגיע בכוחות-עצמו עד דמשק. שם נגמר לו הכסף או ששדדו אותו. אם ברוך לא היה מוצא אותו, קונה לו בגדים חדשים, ונותן לו כסף, לא היה מצליח, חס-ושלום, לחזור אלינו, לעולם."

 "פאטר... ראאאב... פאטר... ראאאב..." ממלמל הבן החירש-אילם ומחייך בעיניו הכחולות, שאותן ירש מאביו, והוא מאשר בניע-ראש את דברי אימו. בגרמניה לימדו אותו לקרוא תנועות שפתיים, ולדבר קצת – רק בגרמנית. הוריו מדברים יידיש, ואותה הוא מבין בגלל דמיונה לגרמנית.

 "מה עשה ראב בדמשק?"

 "הוא היה מהעוזרים של אהרונסון, כשעבד אצלו בעתלית, אבל יודה אביו אסר עליו להשתתף בריגול, מפני שהם נתינים אוסטרים, מהונגריה. אחרי שהתגלה הריגול ברח ברוך ללבנון והיה צייד אצל אהרוני בשביל להכין חיות מפוחלצות למוזיאון שרצה לבנות ג'מאל-פחה לשולטן, כאילו כבר לא היו אז לתורכים דאגות אחרות. יום אחד קיבל ראב טלגרמה מהמשפחה לחזור למושבה, עבר דרך דמשק ובעזרת השם בדיוק באותו יום פגש את מנדלה..." היא בוכה. "ועכשיו מוועד-המושבה..."

 "אל תדאגי ליבה-רוחל. יהיה מה שיהיה. נעבד את הפרדס ונחיה."

*

למחרת בואו הולך שפירא לישיבה של ועד-המושבה, לתבוע שיסדרו את החשבון שהם חייבים לו. "בשבילי אני לא רוצה שום דבר. מה שסבלתי היה בשביל הכבוד של המושבה ושל עם ישראל. אסרו אותי לא בגלל עניין פרטי אלא מפני שהייתי מוכתר המושבה. רציתי מזה משהו לעצמי? לטובתי הפרטית? אני ביקשתי את המשרה הזאת? – רק בלחץ שלכם הסכמתי, והזהרתי שאתם שולחים אותי לעזאזל! – כך מתנהגים? להשאיר אישה עם תשעה ילדים בלי הכסף שמגיע לי, משכורת על כל התקופה שלא הייתי כאן, שנה וחודשיים? שלא לדבר על ההוצאות שהיו לי בשבי! שווה-ערך מאתיים לירות תורכיות שנתן לי מרדכי יגאל בדמשק, וחילקתי בין האסירים, וככה עשיתי גם במאה לירות תורכיות ששלח לי שמעון רוקח, ובארבע מאות שקיבלתי בסטאמבול מדוקטור רופין!"

 "אנחנו מודים לך שהסכמת להיות מוכתר," אומר ראש-הוועד, "אבל יש בעיה קשה בתשלום. אתה זוכר שבאותו לילה ישבו כאן גם עסקני תל-אביב בגולה, ודיזנגוף בראשם, שלחצו עליך לקבל את המשרה?"

 "היו. אז מה זה אומר?"

 "שגם עליהם חלק מהאחריות לתשלומים האלה, ובייחוד שנתת מהכסף גם לארצישראלים אחרים."

 "אז תשלמו בינתיים את החלק שלכם, ועל השאר נלך לבוררות!"

 "אנחנו לא יכולים לשלם לך אפילו אוואנס, כלומר – מקדמה, בלי פסק-דין."

 "זאת בושה!" הולם שפירא באגרופו פעם ועוד פעם על השולחן עד שהמקטרת שהניח מקפצת. "אתם יודעים שמתל-אביב אני לא יכול לתבוע כלום. אני לא הייתי מוכתר שלהם. אם אתם רואים את תל-אביב שותפים באחריות, בבקשה תתבעו מהם אתם את החלק שלהם! אני, כל מה שעשיתי, התנדבתי לעשות בשביל כבוד המושבה והביטחון שלה! ואם צריך פסק-דין, אני מסכים, אבל בתנאי שהבוררות תהיה בפני הרב קוק!"

 "אדון שפירו," נכנס לתוך דבריו אלכסנדר גרשוני, שהוא עכשיו חבר ועד-המושבה. "אנחנו מאוד מצטערים על כל מה שעבר עליך אבל כבר מזמן רציתי להגיד לך שאנחנו בכלל לא מתגעגעים לכל הערבישע-שטיק והאוואנטאג' שלך! נמאס לנו מהערמומיות והעמדת הפנים שלך! מה אתה אומר לנו כל הימים: כבוד! – כבוד! – אתה צריך להחליט אחת ולתמיד מה אתה רוצה מפתח-תקוה: אודר געלט, אודר כובד! או כסף או כבוד, אם כבוד אתה רוצה אדון שפירו, ושיכתבו עליך סיפורים בעיתונים: ג'דע ורג'ל, בן-חיל וגבר, שיח' איברהים-מיכו! – ושכל האורחים הנכבדים מחוץ-לארץ יבקרו אצלך בבית – אז אל תבוא בטענות על פיצויים ועינויים והוצאות, ואל תסחוב אותנו למשפט. כי את הכסף שאתה דורש בשביל מה שעשית לכבוד עם ישראל – אנחנו צריכים לשלם מהכיס שלנו, ממיסי הוועד. ממה שהפסדנו ארבע עונות בפרדס מהארבה ומהמלחמה. זה לא על חשבון הברון, ואתה כבר גם לא ראש-השומרים, ואם אתה מתעקש לדרוש כסף על כל ציפורן שנפלה לך כאשר כאן אצלנו נפלו פגזים ונהרגו אנשים ברחובות – אז אם הרב קוק יקבע נשלם לך הכל, אבל אז אל תדבר איתנו יותר על הכבוד ועל הגבורה ועל ההתנדבות! - כי אי-אפשר לרקוד בשתי החתונות ביחד, אדון שפירו הנכבד! וחוץ מזה, אתה לא היחיד ששקוע בחובות. מכולנו דורש עכשיו בנק אנגלו-פלשתינה להחזיר בלירות אנגליות ובריבית-דריבית את הלירות נייר התורכיות חסרות הערך, שקיבלנו סיוע בזמן המלחמה. איכרים שלנו כבר מעמידים למכירה פרדסים שלהם!"

 "די! די! די! – לך אני לא אענה, ואנחנו נלך לבוררות אצל הרב קוק!" יוצא שפירא בטריקת דלת.

*

ליל שבת ראשון לשובו של שפירא. הוא צועד אל ביתו מבית-הכנסת הגדול שבמרכז המושבה, זקוף, לבוש חליפה לבנה, שבגלל רזונו נראית רחבה עליו מאוד. שפמו, ושערו המסופר קצר, החלו מאפירים. בשנה הבאה יהיה בן חמישים אך גופו עודנו איתן, קומתו זקופה, והליכתו נמרצת וצבאית. בבית-הכנסת התפלל שפירא במקומו הקבוע בכותל המזרח, בחברת נכבדי המושבה. הוא זכה לקבלת פנים חמה חרף ההתדיינות עם ועד-המושבה, והצטער להיווכח שאחדים מהמתפללים מתו בתקופה הקשה שעברה על פתח-תקוה, מאז עזב אותה.

בני-המשפחה מחכים לו בחדר הגדול. על הקירות תמונות שפירא עם הברון רוטשילד, עסקנים ציונים, שיח'ים ערבים, בני-משפחה, וכן חרבות, רובים ושטיחי-קיר בידואים צבעוניים ארוגים צמר-גמלים. השמחה מושבתת בגלל היעדרו של הבן הבכור, יצחק-צבי. בבוקר יצא רכוב על קביסה לתחנת-הרכבת בראס-אל-עין, לסדר משלוח תיבות תפוחי-זהב, שנקטפו בפרדס המשפחה, בקרון-רכבת ששלטונות הצבא הקצו ליצוא מטען אזרחי למצרים.

באיחור מתיישבים בני-המשפחה לסעודה. שפירא בראש השולחן, על כסאו שנותר ריק כל זמן היעדרו, הוא עורך קידוש ראשון בביתו לאחר שנת גלות ושבי. בוצע את החלה, טובל במלח, מברך ומחלק למסובים. ליבה-רוחל מביאה דגים ממולאים, מקושטים בפרוסות גזר, עם ציר, עיגולי סלק אדום בחומץ, חזרת, ופרוסות חלה טרייה. הסעודה מתנהלת בשקט. מהרהרים ביצחק-צבי. שפירא נועץ באשתו אם להפסיק ולצאת מיד לחפשו, שהרי פיקוח נפש דוחה שבת. היא מבקשת לחכות עוד מעט. לפחות לא לצאת על בטן ריקה.

מנה שנייה מוגש מרק עוף עם אטריות-בצק שאותן לשה ורידדה ליבה-רוחל מבעוד יום, והניחה להתייבש בשמש, בחצר. באטריות נספג ניחוח עשן שעלה מתחת לדוד כביסה השחור. ריח עשן טרי יש גם למצעי המיטה המגוהצים, שבכמותם לא התכסה שפירא חודשים ארוכים. אלה ביטוייה של תחושת בית ומולדת, עליהם מעיב כרגע רק היעדרם של הבן והסוסה האצילה, שבדרך-נס הצליחו להסתירה כל תקופת המלחמה.

לפתע נשמעים צעדים קרבים, נכנס יצחק-צבי, גבוה ורחב-גרם, ובידו רק האוכף עם גדילים צבעוניים. הוא משליך אותו ארצה ואומר בכעס ובעלבון:

 "שלחתי את הסוסה עם תפוחי-הזהב למצרים!"

 "גנבו אותה ממך?" שואל האב.

 "כן. קשרתי אותה בראס-אל-עין עם סוסי הצבא, והשגיח שם שומר ערבי. כאשר חזרתי לקחת אותה, אחרי העמסת הפרי, אמר לי שמסר אותה לערבי אחד שבא לבקש אותה בשמי, להוליך אותה למעיינות הירקון להשקותה. חיפשתי וחיפשתי אותה עד שהחשיך, ולא מצאתי דבר! רק זה, האוכף."

 "טוב שב, תאכל," מסתיר שפירא את זעמו, אך גם רגש הקלה שחש בראותו שבנו לא נפגע. "בגלל סוסה, אפילו היא קביסה, אסור לחלל את השבת. זה לא פיקוח נפש. אחרי הארוחה נלך להודיע לשומרים סלימן דלדום וחמד דלדום, ונבקש שיצאו השכם בבוקר אחרי העקבות."

 "חמד כבר זקן וחולה, אבא. ואם אתה לא הולך איתם, אי-אפשר לסמוך עליהם."

 "יש לי אמון בחמד. הוא שירת אותי בנאמנות כל השנים."

 "הזמנים השתנו, אבא. יש שומרים חדשים במושבה."

*

למחרת בצהריים חוזרים שני הגששים.

 "עקבות הסוסה אבדו ליד רמלה," הם אומרים.

*

ביום ראשון בבוקר יוצא איתם שפירא עד למקום שבו אבדו העקבות. הם ממשיכים ברכיבה לנגב, עד סביבות באר-שבע, מקום מושב שבטו של השיח' איברהים אבו-רגאייג. השיח' מכר בשעתו לשפירא את הסוסה, ונשאר שותף בה בתנאי הנהוג – שיקבל את שתי סייחותיה הראשונות, אלא שעד כה ילדה רק זכרים. אין זה מן הנימוס לגלות מיד את מטרת הביקור, לכן יושבים באוהל המרווח של השיח' ומשוחחים.

 "אתחיל בדברים השמחים שקרו מאז התראינו לאחרונה," מצית שפירא מקטרת ואומר. "חזרתי בריא ושלם מן השבי והמחלות. בשובי מצאתי שסוסתי האצילה קביסה, שרכשתי ממך, לא הוחרמה על-ידי התורכים, ובתי הגדולה רבקה נישאה לאיש, שהיה מוכתר המושבה לפניי."

השיח' ושאר המסובים מברכים את שפירא. והשיח' מוסיף: "אכן ארורה המלחמה אבל בזכותה ביקר אצלי, ורק אצלי מכל השיח'ים של הנגב – כאן, במקום הזה שאתה יושב – ביקר וישב גנרל אלנבי, ונתן לי מתנה חרב – " והוא מצווה להביא את החרב הדמשקאית המקושטת.

שפירא מספר לשיח' על האסון שבגללו לא בא רכוב על קביסה. אבו-רגאייג מביע השתתפות בצער שותפו-בסוסה. הוא מבטיח לחקור בכל הנגב, עד סיני ומצרים, לא לשקוט ולא לנוח עד שסוסה אצילה ומיוחסת זו תוחזר לבעליה.

 "איך אוכל להודות לך על טרחתך הגדולה למעני ולמען הסוסה היקרה לשנינו? הלא אנחנו כמו משפחה אחת!"

 "ואללה יא שיח' איברהים-מיכו, הוצאת מלים מפי! הלא כך בדיוק אמרתי לעצמי, מדוע נהיה מחותנים רק בסוסה ובצאצאיה? שמעתי שאללה יתברך חנן אותך בעוד בת, כלילת מעלות אף היא, הייתי רוצה מאוד להשתדך איתך, ושתיתן את בתך לבני חסן..."

שפירא מסתכל עליו ואומר במחשבתו: "אני אתחתן איתך? לחסן שלך אתן את בתי שרה לאישה? שתחיה כאן באוהל? הלא כל פתח-תקוה תצחק ממני! זה יותר גרוע מאשר לקחת קדיש, סוס עבודה פשוט, ולהרביע ממנו סוסה אצילה. על מה אתה מדבר בכלל? איך אתה מעז?" אבל הוא יודע שלא מן הנימוס לומר זאת, ומשיב:

 "ואללה שמע, זה כבוד גדול בשבילי שאתה בא ואתה מציע שבנך חסן ישא את בתי. להגיד לך, לאמיתו של דבר, אבל את האמת – ואללה, זה היה צפוי! אני, לא הופתעתי. אני ידעתי שביום מן הימים, אינשאללה, זה יבוא. והייתי שמח יותר אם זה היה בא לפני חודש."

 "מה קרה בחודש האחרון?" נדאג אבו-רגאייג.

 "בחודש האחרון בא בן-דודי והודיע שבנו רוצה לשאת אותה. התחלנו לדבר, אני לא צריך להגיד לך שלבן-דוד יש עדיפות בנערה. אנחנו אפילו דיברנו על המוהר שהוא ישלם לה – חמישים אלף לירות מצריות..."

 "חמישים אלף לירות? מה אתה מדבר? מאיפה אני אביא?"

 "רגע אחד, אל תתייאש. הלא משפחה אחת אנחנו. דע לך, שהעניין עוד לא סגור," משחק שפירא במקטרת שבפיו, כמתייעץ בה שעה שמעלה עשן כחלחל.

 "לא סגור? אולי זוהי רק נקודת התחלה? לפעמים האחד מבקש, אבל השני עוד לא הציע..."

 "שמע, שיח' אבו-רגאייג, ואללה שזה לא הוגן מצידך. אתה רואה, אתה נוהג בי כבן-בליעל. אתה בא ואתה רוצה את בתי, ואתה שומע סכום של מוהר ואתה נבהל, ואתה נרתע. תגיד לי, מה חשבת, שאתה הולך לקנות משהו בשוק הגרוטאות? שסחורה גנובה אני מציע לך? אתה רוצה לקחת אותה במחיר של סוס גנוב, ואילו במוהר מכובד אתה אפילו לא מוכן לדבר על זה? בוא נעזוב את השאלה אם יש לך או אין לך את שווי המוהר. שמעת סכום כסף ואתה אומר – לא בא בחשבון!? אתה יודע מה, אני מצטער שבאתי הנה. לא מצמרך ולא מצאנך. זוהי חברות? כך מדברים ביניהם מחותנים?"

 "שמע אחי איברהים-מיכו, אני באמת מצטער, אני לא התכוונתי לפגוע בך. ואללה, בתך לא תסולא בפז. ואילו היה הדבר בהישג-יד, אנחנו היום היינו כבר יושבים ומברכים על המוגמר וקובעים תאריך לחתונה, אבל מאיפה אקח את החמישים אלף לירות? הלא אם אני אמכור כל מה שיש לי, זה לא יספיק. לא התכוונתי חלילה לפגוע בבתך, להיפך, התכוונתי לומר לך שאם היא נישאת במוהר כזה, אז אני חייב לפנות את הדרך, זה הכל. אם נעלבת, אני מתנצל."

 "טוב, אתה יודע מה, בוא אל תדחה אותי על הסף. נחכה שבועיים. אתה תגייס, תראה, מה המקורות שיש לך. אני אראה באיזו מידה בן-דודי עדיין עומד על דעתו, ונדבר בעוד שבועיים-שלושה. הלא הילדה רק בת שש-עשרה, חיכית שש-עשרה שנה, תחכה עוד שבועיים."

והם נפרדים לשלום. איברהים אבו-רגאייג מחבק ומנשק את איברהים-מיכו, השניים עטופים בעבאיות צמר עבות, וכאפיות עם עקאלים לראשיהם. אבו-רגאייג חוזר ומבטיח לעשות הכל כדי לגלות את הסוסה הגנובה.

*

כאשר שפירא חוזר למושבה הוא נקרא לבית-הוועד. בקושי הוא מסתיר את זעמו. צעיריהן של כמה משפחות פרדסנים ותיקות ובעלות השפעה במושבה התארגנו בהיעדרו, קיבלו עליהם את הנהלת השמירה, ואינם מוכנים להחזירה לו.

 "הרב קוק נתן פסק-דין: חייבים לשלם לך משכורת עד ליום שחזרת, את כל ההוצאות בשבי, ופיצויים על הסבל והעינויים שלך, כפי שנסכם בינינו," אומר לו ראש הוועד.

 "שלמו רק את המשכורת וההוצאות. על פיצויים אני מוותר. מה שחשוב עכשיו לביטחון שלכם ושל הרכוש והפרדסים – הוא שאחזור להיות ראש השומרים."

 "שכחתי להוסיף, עכשיו נוכל לתת רק חלק קטן במזומן. הקופה ריקה."

 "אצטרך לקחת הלוואה, עד שתהיה הכנסה מהפרדס."

 "אל תדאג. אנחנו נערוב להלוואה, וכשיגיע הזמן לשלם – הוועד יפרע את החוב שלך. ולהיות ראש השומרים זה כבר לא בשבילך, רב אברום, הלא כולנו כבר חטיארים, זקנים, עשית את שלך. עברה עליך שנה קשה. עכשיו תנוח. תן לצעירים לעסוק בזה. מי לא למד מהנסיון שלך? וביתך ימשיך להיות פתוח לכל אורח נכבד שבא למושבה, כי פתח-תקוה בלעדיך לא פתח-תקוה!"

*

חרף מצבו הכלכלי הקשה שוכר שפירא משבט ערב-שווייכה את סלימן דלדום ואת חמד דלדום, שיעברו בכפרים ויחקרו. סלימן ילך לצפון עד דמשק, חמד ישוטט בהרי אפריים ויהודה ובעבר-הירדן. שכרם יהיה שלוש לירות מצריות לחודש לאחד, ומי שיביא לגילוי הסוסה, יקבל פרס מיוחד.

*

בקיץ, לאחר כשלושה חודשים וחצי, שב מנדודיו חמד דלדום הזקן ומודיע: "שיח' איברהים-מיכו, הסוסה שלך נמצאת במידבא. הכיר אותה הקצין אחמד אפנדי סאלם, בן-דודו של שיח' שאקר אבו-קישק. האיש המחזיק בסוסה טוען שקנה אותה, אך אחמד לא האמין לו וציווה לעכב אותה באורווה של סוסי המשטרה עד שתבוא לזהות אותה ולקחת אותה בחזרה."

*

שפירא מגיע לעיירה מידבא שבעבר-הירדן המזרחי עם שני מלוויו. אחמד אפנדי מקבל את פני שפירא בכבוד הראוי לו ומזמין אותו להתארח אצלו. הם יושבים בחדר-האורחים של תחנת-המשטרה, המרופד כרים ושטיחים, ומשוחחים על שבט אבו-קישק ועל שיח' שאקר, כיצד גדל על ברכי שיח' איברהים-מיכו, וכיצד בחתונת אביו של שאקר, שיח' מוחמד, השתתפה משלחת מפתח-תקוה ובראשה השומר הבידואי-היהודי האגדי דאוד אבו-יוסף. לפני הגשת הקפה הראשון שואל הקצין אחמד אפנדי את שפירא:

 "אתה רוצה לראות את הסוסה?"

 "בוודאי."

הקצין שולח שוטר להביא את הסוסה. כולם יוצאים החוצה מלאי סקרנות. בעיני הבידואים, מציאת סוסה אצילה שאבדה, כמוה כשמחת הפגישה עם בן-משפחה לאחר פרידה ממושכת. כאשר מתקרב השוטר עם הסוסה, בוחן אחמד אפנדי בעיון את פני שפירא המעשן. בראותו שאינו שמח כלל, הוא שואל:

 "הסוסה אינה שלך?"

 "ברוכה תהיה לבעליה," משיב שפירא בשולפו את המקטרת מפיו. לא מן הנימוס הוא לפגוע בכבודה של סוסה אצילה בפומבי. "אולי טעית בסימנים שלה. עברו שנים אחדות, מאז ראית אותה לאחרונה."

 "תבדוק היטב. אם היא שלך, תוכל לקחת אותה."

 "אני אקח רכוש זר? חס ושלום. אם יהיה לי מזל, אמצא את הסוסה שלי. ואם לא, הכל מאלוהים..."

 "טוב, הכל מן אללה," אומר הקצין. "אבל אתה אורח שלי הערב. ומחר תשאיר אצלי אחד מאנשיך, אתן לו מדי שוטר, הוא יחפש בכל הארץ, ודע לך כי איש מאיתנו לא ידע מנוחה עד שנמצא את הסוסה האצילה שלך."

ארוחת-הערב נערכת בחגיגיות. מוזמנים אליה כל נכבדי מידבא וסביבתה, השיח'ים של עבר-הירדן המזרחי. למחרת, לפני הפרידה, מבקש שפירא להיות נוכח בטקס החזרת הסוסה, שנחשבה שלו, לבעליה האמיתי.

הבעלים, תושב המקום, פונה אל שפירא ואומר לו: "שיח' איברהים-מיכו הנכבד, דע לך שכבר התייאשתי מלקבל חזרה את סוסתי הגנובה, כי אחמד אפנדי הנכבד חשב שנגנבה ממך. אני מודה לך על כך שסירבת לקבל רכוש זר, ומאחר שהיית אדם כה ישר, אני רוצה לעזור לך למצוא את הסוסה שלך. מה הסימנים שלה?"

 "דומה מאוד לסוסה האצילה שלך. עורה כמשי שחור. הראש מורם בגאווה. צועדת תמיד בראש, ואינה מניחה שסוס אחר ישיג אותה."

 "כן, זוהי! אני משביע אותך באללה שלא תגלה לאיש ממי שמעת מה שאומר לך עכשיו, כי אינני רוצה לריב עם שיח'ים תקיפים, דע לך שסוסה גנובה שאלה סימניה נמצאת אצל השיח' של שבט בני-חסן, ליד כרך."

*

בשיירה גדולה יוצאים אחמד אפנדי סאלם ושישה משוטריו, עם שפירא ושני אנשיו, לכרך, היא קיר-מואב שבהרי מואב הגבוהים. הקצין מבקש משפירא להניח לו את מלאכת המשא-מתן, כי בני-חסן ידועים כאנשים קשים ובעלי עורמה, ולא יתחשבו בזר. הם מגיעים למאהל של שבט בני-חסן. השיח' מקבל בכבוד גדול את האורחים, מוכן לשוחח על כל נושא, ומצווה להכין זבח לכבודם. כאשר מתגלגלת השיחה לסוסה הגנובה, והקצין מתאר בדיוק את סימניה, נופלת שתיקה. השיח' ובני-שבטו עושים עצמם שאינם יודעים דבר.

 "האם לא הביאו אליכם סוסה למכירה?" שואל הקצין.

 "כן, קנינו סוסה אדומה," מדגיש השיח', "בארבע מאות מג'ידיות משני אנשים שבאו עימה ממערב-הירדן לקנות כבשים."

 "אדומה או שחורה?"

 "אדומה."

 "לא שחורה?"

 "בחייאת אללה, אדומה."

 "הבעלים של הסוסה השחורה, השיח' הגיבור הזה," מצביע אחמד אפנדי על שפירא, "חזר מסטאמבול, שם היה מפקד בצבא השולטן והצטיין במלחמה. הוא לא הספיק להתרפק על סוסתו האצילה שחיכתה לו במלאבס, כי שלושה ימים אחרי בואו נגנבה. אלוהים הוא עם הסבלנים, ואני מכיר את שיח' איברהים-מיכו, הוא יישאר איתנו שנה, אפילו שנתיים, כי נשבע לפני צאתו לדרך שלא יחזור לביתו בלי הסוסה. וכפי שאתם מכירים אותי – אני לא אעזוב את שיח' איברהים, ואשב איתו יום, יומיים, חודש, חודשיים – עד שימצא את סוסתו."

 "אלוהים גדול," מכה לפתע על מצחו השיח' המארח, "הלא בעוד אתם מדברים איתי נזכרתי שאולי באמת שחורה הסוסה שקנינו. אבל לא עשינו שום דבר שמנוגד לחוק וליושר. אנחנו יודעים שאסור לקנות סוסה אצילה מאדם שאין מכירים אותו. יש כאן אצלנו פלח מכפר ליד יפו, שברח אלינו מפני השירות בצבא התורכי ונעשה כאחד מאיתנו, והוא שהעיד באחריות שהוא מכיר את שני המוכרים של הסוסה, שהם אנשים ישרים והגונים."

 "הביאו אותו!" פוקד הקצין.

מזעיקים את הפלח והוא מאשר: "ערבתי בעדם. אני מכיר את שני המוכרים. האחד מרמלה והשני מכפר יאזור."

 "עליכם להביא מיד את הסוסה!" פוקד הקצין.

 "אדוני הקצין," משיב השיח'. "הלא אתה יודע מה החוק הנהוג במקרה כזה – אי-אפשר לצוות עלינו להחזיר מיד את הסוסה, כי קנינו אותה בתום-לב. אם שיח' איברהים רוצה לקבל חזרה את סוסתו, עליו לשלם לנו ארבע מאות מג'ידיות ונביא לכאן את הסוסה. אם יכיר שיח' איברהים שהיא שלו, נחזיר לו אותה, ואחד משלנו, יחד עם הערב, ילכו עם שיח' איברהים אל המוכרים, ומהם יוכל לתבוע מה ששילם לנו. ואם הסוסה אינה שלו – מיד נחזיר לו את כספו."

כאן מתערב שפירא ואומר: "אני מכבד את המנהג, אבל יצאתי למצוא אצילה שנגנבה, ולא לקנות סוסה חדשה. אין עלי יותר ממאה ועשרים מג'ידיות."

 "אני ערב לו על השאר," אומר הקצין. "הביאו את הסוסה."

 "אלף אלפי סליחות מכם, אורחיי הנכבדים," אומר השיח' המארח. "אבל גם בכך לא די. על האיש הזה," הוא מצביע לעבר הערב, "להישבע בפנינו שילך איתכם אל המוכרים."

 "חי אלוהים!" נבהל הערב. "מוטב שתהרגו אותי כאן מאשר תשלחו אותי להיפגש איתם!"

 "בוא הנה! להרוג לא נהרוג אותך, אבל לא יישארו לך לא שור ולא גמל, לא אישה ולא בת – אם לא תעזור לנו להיחלץ מעסק הביש שסיבכת אותנו בו בעדותך! וכמו שבאת – כך תגורש מכאן, ערום ויחף, וסימן הנעל שלי על אחוריך, שנעשו עבים מדי!" מסיים השיח' את דבריו בסטירה עזה על לחיו של הפלח-הערב. הלה פורץ בבכי ונשבע בכל היקר לו שיצטרף למשלחת.

עתה מביאים את הסוסה. הקצין מבחין מיד בהבעת השמחה על פני שפירא. הסוסה רזה מאוד. עצמותיה בולטות. כאשר שפירא ניגש אליה היא מחככת פניה תחת זרועו, קל להיווכח שהיא מזהה אותו ומתגעגעת אליו.

 "אתה רואה, שמרנו היטב על סוסתך!" מתפאר השיח' של בני-חסן.

 "אנשים אצילים יודעים להעריך סוסה מיוחסת," משיב שפירא בנימוס, ואינו אומר שלדעתו הבידואים פשוט הרעיבו אותה.

*

ברמלה מוליכם הפלח-הערב אל ביתו של הסוחר שהביא את הסוסה למכירה בעבר-הירדן. בראותו את שיח' איברהים-מיכו, את הסוסה, ואת הערב, מודה הלה מיד ואומר:

 "את הסוסה קנינו מעבד שחור. אני יודע שאסור היה לי להשתתף בקניית סוסה יקרה בלי לחקור למוצאה, לכן אני מבטיח לשלם את חלקי באשמה בסך מאתיים מג'ידיות. עכשיו אין לי כסף מזומן אבל בעוד ימים אחדים אמכור גמל בשוק הבהמות בלוד, ומיד אביא לביתך את הכסף."

את המוכר השני לא מוצאים בביתו. שפירא משאיר לו הודעה לבוא לפתח תקוה. למחרת הוא בא ומשלם את חלקו, אך לשפירא מתברר שכאשר יצא לחפש אחר סוסתו, זו היתה כלואה בחאן של רמלה, באחריות סוחר הכבשים. שותפו-למכירה של הסוחר עבד כבויארג'י, אחראי על פרדס, סמוך לפרדס של שפירא, הכיר את הסוסה וידע שהיא גנובה. בדרכו למידבא פגש שפירא בשני אלה חוזרים כשהם נוהגים את עדר הכבשים שקנו, ולמרות שסיפר להם על מטרת מסעו, הסתירו ממנו היכן מצויה הסוסה.

*

שפירא תובע את השניים למשפט בפני השופט עזיז אפנדי אל-דהודי ברמלה, וזה דן אותם למאסר חצי שנה כל אחד ולתשלום מאה ועשר לירות מצריות נוסף על הסכום שכבר שילמו. השניים מערערים, והמשפט עולה לערכאה גבוהה יותר, בפני שופט בריטי ושופט ערבי בירושלים.

 "אתה מבקש פיצוי, אבל מדוע הוצאת כספים בלי חשבון על חיפוש הסוסה?" שואל השופט הבריטי את שפירא. "האם חשבת שבית-המשפט יאשר שתוציא כל כך הרבה?"

השופט הערבי עלי בק ג'ראללה עונה לבריטי: "אני מכיר את האיש הזה לא מהיום. לא רק שישה חודשים וחצי, אפילו שלוש שנים וחצי היה מחפש את הסוסה שלו עד שהיה מוצא אותה, או שהיה נודע לו בבירור שכבר מתה. אדם שמכבד עצמו לא ישאיר את סוסתו בידי גנבים!"

לאחר התייעצות קובעים שני השופטים כי שפירא יקבל פיצוי של שבעים וחמש לירות מצריות, ועונש המאסר יישאר בתוקף.

*

שבועיים לאחר ששב שפירא עם הסוסה מופיע לביקור שיח' איברהים אבו-רגאייג. לכאורה בא לבדוק אם אין קביסה מעוברת, פן יפלו בחלקו כמחותן שני סייחים-בנים ממזרים, שאין יודע מה ייחוסם מצד האב.

 "מה שלום בנך האמיץ חסן?" שואל שפירא. "חשבת בעניין ההוא?"

 "ואללה, אני מצטער, ומקווה שלא פגעתי בך. היה לי חלום מתוק."

והם לוחצים ידיים ומתחבקים, כשני אחים.

*

בוקר אחד מופיע בחצר ביתו של שפירא בידואי זקן, עורו השחור לבן מאבק, פניו מצולקים וחרושי-קמטים, בידו מקל כהה, מסוקס כאצבעותיו, והוא מבקש לראות את שיח' איברהים-מיכו.

שפירא יוצא אליו.

 "סבאח בלח'יר!" מברך הבידואי, "יא שיח' איברהים-מיכו!"

 "מיאת סבאח!" עונה שפירא.

 "כבודו זוכר אותי?"

 "זוכר אני את הטוב ושוכח את הרע," משיב שפירא בנימוס, מבלי לזהות את האיש.

 "אני עבד אל-נימר!"

 "עבד אל-נימר מאיפה?"

הבידואי נופל לרגלי שפירא: "סלח, שיח' איברהים-מיכו, ותן לי מחילה! שנים רבות עברו מאז אנשים רעים הסיתו אותי לירות בשומר שלכם, בפרדס חוואג'ה מזי"א, כאשר הכנסת יהודי לשמירה. ברחתי מהמשפט ומבית-הסוהר, אבל מאללה לא ברחתי והוא העניש אותי קשה מאוד. זמן קצר אחרי שברחתי, לקח ממני את בני נימר, היחיד שנשאר לי אחר מות אשתי. עכשיו אין לי נפש חיה בעולם כולו. הרשה לי להישאר לעבוד אצלכם, שאוכל לשלם את כופר-נפש בעד השומר שהרגתי..."

 "בעזרת השם השומר לא נהרג, רק נפצע, וכבר זרמו מים רבים בירקון מאז הגלידו פצעיו, ואנחנו לא זקוקים כיום לעבודה או לכסף שלך. אבל אני מכבד את ההחלטה האמיצה שלך לבוא אלי, ואדבר עם ידידי עומר אל-ביטאר, שימצא לך עבודה אצלו."

עבד אבו-נימר מקבל עבודה כשומר בכרם השקדים של עומר אל-ביטאר, לצד הדרך מפתח-תקוה לתל-אביב. כל פעם ששפירא עובר בה, מברך אותו עבד לשלום ומבקש להזמינו לשתות קפה בסוכתו.

*

המועצה העליונה של מדינות ההסכמה, המנצחות במלחמת העולם, מתכנסת לוועידה בסאן-רמו, וב-25 באפריל 1920 מוסרת לבריטניה מנדט על ארץ-ישראל, ברוח הצהרת בלפור שהבטיחה להקים בארץ בית לאומי יהודי. אחר ימים אחדים נודע שהשלטון הצבאי הבריטי יחוסל, הגנרל בולס, המושל הצבאי הראשי, יסולק מהארץ, ובראש השלטון האזרחי יעמוד מדינאי יהודי-בריטי, סיר הרברט סמואל, שיתמנה נציב עליון בשם מלך אנגליה. ימים אחדים לפני בואו מקבל שפירא הודעה מד"ר אידר, חבר ההנהלה הציונית, להיות בנמל יפו בעת קבלת פני הנציב, וללוות אותו בדרכו לירושלים.

*

בשעה עשר פחות רבע, ביום ה-30 ביוני 1920, נראית אוניית-מלחמה אנגלית "קנטאור" משייטת במהירות רבה לעבר נמל יפו, וצופרת צפירות חגיגיות.

במת הירידה, על החוף, מקושטת יפה, אך באוויר שוררת מתיחות, ומסביב צבא רב. שפירא, לבוש חגיגית, לוחש לאחד מידידיו היהודים: "אילו גייס גנרל בולס בימי הפסח השנה בירושלים, מחצית הכוח הצבאי שנמצא כאן – לא היו פורצות פרעות ביהודים. הוא רוצה להראות לנציב, ולקוראי העיתונים מעבר לים, שתושבי הארץ הערבים כה נרגזים בגלל מינוי נציב עליון יהודי, שבלי שמירה מעולה של כוחות צבא, מי יודע מה עלול לקרות לו!"

פתאום באה פקודה ממפקד הצבא ביפו, שאין להרשות לשום אזרח להיות על החוף בעת בוא הנציב. המייג'ור הממונה על משמר-החוף מצווה להלביש את שפירא מדי שוטר מיוחד, ולענוד סרט ארגמן על שרוולו. הוא גם נותן לו אקדח. שאר האזרחים נשארים מאחור.

בשעה עשר ורבע עוגנת האונייה, המניפה שלושה דגלים בריטיים, במרחק-מה בים. כך נוהגות ביפו האוניות מימים-ימימה, בגלל התנאים המיוחדים של החוף הסלעי. סירה יפואית מקושטת שטה אל הספינה ובה הפמלייה של מקבלי-הפנים. שפירא עולה על אוניית-המלחמה בחברת המושל הצבאי הבריטי הראשי לארץ-ישראל, גנרל לואי ז'אן בולס, וקולונל רונלד סטורס, המושל הצבאי של ירושלים.

סיר הרברט סמואל מקבל את פניהם כשהוא לבוש מדים לבנים, עונד לחזהו כוכב וסרט ארגמן של הקיסרות, ואות כבוד בלגי מטעם המלך ליאופולד. הוא פוגש בחביבות רבה את הבאים ומודה להם על קבלת-הפנים.

על הסיפון נערך מיפקד חגיגי של המלחים, והצדעת משמר הכבוד המקומי, שהאזרח היחיד בו הוא שפירא. כל השאר הם ראשי השלטון הצבאי הבריטי. כולם במדים, אך חלקם עונד סרטים אדומים על זרוע-שמאל, אות שנושאיהם כבר לא נחשבים לפקידי המימשל הצבאי, וימשיכו למלא את תפקידיהם כאזרחים.

חצוצרן מנגן את נעימת ההימנון הבריטי. הדגל מונף. גנרל בולס מקיש עקב אל עקב, צועד לעבר סיר הרברט סמואל, ואומר:

 "סיר, בתור המנהל הראשי של השטח הנכבש בארץ-ישראל אני מעביר לידיך בזה באופן רשמי את רסן השלטון! סיר!"

והוא מוסר לו על גבי טס-כסף, שהביא עימו אחד מסגניו, קבלה שהוכנה במכונת-כתיבה, ובה נכתב:

 "קיבלתי ארץ-ישראל אחת במצב טוב."

הנציב חותם על הקבלה, שמונחת על הטס שמחזיקים עבורו, ומוסיף תחת חתימתו את ראשי-התיבות שנוהגים לרשום באנגלית על גבי קבלות רשמיות ".E. & O.E" – פרט לטעויות והשמטות, כלומר טל"ח, טעות לעולם חוזרת. משעה זו מסתיימת תקופת השלטון הצבאי הבריטי, ומתחילה תקופת המנדט, שמסר חבר-הלאומים לבריטניה, כצורת השלטון האזרחי בארץ-ישראל.

"כדאי שתרד בסירת-החוף, ששלטונות הצבא הכינו לכבודך, ולא בסירה של האונייה," מציע סטורס לנציב העליון.

 "גם אני ממליץ על כך," אומר רב-החובל. "לסירה של האונייה נכנסו מים בגלל הגלים הגבוהים, ולא הייתי מייעץ להגיע בה לחוף."

לסירה הערבית המקומית יורדים הנציב העליון, שלישו הלורד היי, גנרל בולס, קולונל סטורס ושפירא. הפמלייה יוצאת לדרכה בין הגלים, בסירה המקושטת, לקול שבע-עשרה יריות תותחים שנורות לכבוד הנציב מתותחי האונייה, וארבע יריות תשובה מהחוף. שפירא ממלמל "שהחיינו".

קולונל סטורס שואל את הנציב, בהצביעו לעבר שפירא: "אתה מכיר את השוטר הזה?"

 "כן. כאשר ביקרתי כאן בראשית השנה, כדי ללמוד את המצב בארץ, פגש אותנו האדון הזה כאשר עברנו במכונית ליד המושבה שלו, ולא נרגע עד שלא נכנסנו אליה, ונערכה לנו קבלת-פנים בבית-הוועד, ארוחת-צהריים במלון, וסיור בשדות המושבה, בפרדסים שלה, ובמפעל ההשקאה החדש."

בקבלת הפנים על החוף נואם הנציב העליון, המכונה "הראשון ליהודה": "יש להקים מיד בארץ-ישראל ממשל אזרחי, חופש דתי וניהול פנימי של ענייני הדת לכל עדה. להשליט מיד סדר וחוק ולעודד את הפיתוח הכלכלי. כבישים, מסילות-ברזל, נמלים, כוח חשמלי, אדמה מעובדת טוב יותר, נטיעת יערות, חיסול המלריה ועידוד התעשייה. כך תוכל הארץ לכלכל אוכלוסייה גדולה יותר. ההגירה תגיע לארץ בהתאם לרמת פיתוחה הכלכלי ולאפשרויות העבודה בה. ומעל לכל יזכו לעידוד החינוך וההשפעה הרוחנית, כך שארץ-הקודש תהיה שוב מופת לעולם כולו!"

במכונית וקסהול מחופה-בד של גנרל בולס, בליווי צבאי כבד, נוסע הנציב מיפו לתחנת-הרכבת המרכזית בלוד. סטורס יושב לצידו כשבידו השמאלית חבוי אקדח בראונינג טעון. חייל חמוש נמצא במושב ליד הנהג. באמצע הדרך ללוד מזדווגים שני נחשים בחום היום. הנהג עוצר. יש סכנה שבהתרגזם על ההפרעה ינסו להטיל עצמם לתוך המכונית הפתוחה. שפירא לוחש לעצמו: "שרק לא יהיה זה סימן מבשר רעות לעתיד!"

המכונית עוקפת בזהירות את הנחשים. בתחנת לוד עולים הנציב ומלוויו על רכבת מיוחדת שהוכנה להביאו לירושלים. שפירא מתלווה לנציב עד שמגיעה השיירה ל"אוגוסטה ויקטוריה", ארמון הממשלה שעל רכס הר-הצופים בירושלים. לאחר-מכן הוא חוזר ברכבת לראס-אל-עין, ומשם למושבה.

*

ביום שישי, שלאחר בוא הנציב, מזעיק ד"ר אידר את שפירא לירושלים. בבוא שפירא הוא מבשר לו שהנציב רוצה לראותו עוד היום בארמונו.

 "מה אני, קישוט? מדוע קוראים לי בכל פעם מחדש? הלא כבר אין לי כל תפקיד. אני לא ראש השומרים במושבה. הצעירים חושבים שהם יודעים לארגן את השמירה טוב ממני. אני שקוע בחובות על הפרדס והבית, ומה שחייבים לי מוועד-המושבה, בקושי מחזירים. מה אני? אני אדם פרטי."

 "אברהם שפירא לא יכול להיות אדם פרטי. אתה 'פירמה'. אתה מייצג את המושבות הראשונות, אתה הסמל של היהודי החדש בארץ-ישראל!"

 "אז מדוע לא הודעת לי, הייתי מתלבש כראוי, בחליפה לבנה ומגבעת?"

 "אין דבר. הנציב יקבל אותך ברצון, כמו שבאת."

הנציב מקבל את שפירא בחביבות, משוחח עימו בגרמנית, במידת היכולת של שניהם לדבר בשפה זו. לדברי התודה לשפירא, על שבא לקבל את פניו בנמל, מוסיף הנציב: "אני לא יכול להישאר לאורך-זמן כמו בקופסת זכוכית."

שפירא מבין מכך שהנציב אכן תפש את כוונתו של גנרל בולס, שהעמיד את המשמר הצבאי החזק, בעת בואו לארץ, כמי שמבקש לרמוז שכל רגע עומדים להתנקש בחייו, ואומר:

 "חבל שגנרל בולס לא הכין כוח צבא כזה במאורעות-הדמים שעברו עלינו רק לפני חודשים אחדים. אני בטוח שלא יעבור זמן רב ותוכל להסתובב חופשי בארץ. אני מכיר את הערבים. הם אנשים שאפשר לעבוד ולחיות איתם, רק צריך שהאדם העומד מולם יחוש עצמו תקיף מהם. הקדוש-ברוך-הוא אמר על אבי העם הזה, ישמעאל: 'והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל, ויד כל בו.' אסור לתת לערבים שתהיה ידם בכל, אבל לשם כך לא צריך להכות אותם יומם וליל. די שהם מרגישים כוח כנגדם – ואז הם נרתעים ומתנהגים כמו שצריך." ושפירא מסיים: "אחרי אלפיים שנה אני רואה מושל יהודי עומד על אדמת ארץ-ישראל, וחושב בליבי שבאופן לא רשמי כבר חזרה אלינו המלוכה. אני בטוח שתדע איך לנהל בחוכמה את שני העמים ושלוש העדות בארץ, לטובת כל התושבים, אבל אל תפקיר את עצמך ללא שמירה."

הנציב העליון מודה לשפירא: "דע לך שדלת ביתי תמיד פתוחה בפניך. אתה לא צריך להודיע קודם על בואך, אם יש לך משהו דחוף שלדעתך עלי לדעת."

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כל הכבוד לך, שלדון אדלסון, שהצלחת להרוס, בזכות הרווחים מבתי-הקזינו שלך בלאס-ווגאס ובמקאו – את העיתונים היומיים בישראל. קודם "מעריב", אחריו בתור "הארץ", ואפילו "ידיעות" כבר עורך צמצומים וקיצוצים. וכל זאת בזכות החינמון שלך "ישראל היום", שהצליח להשתלט על שוק הקוראים הישראלי ולטמטמו – ואפילו "המחאה החברתית" תפסה פיק ברכיים ובעודה משתלחת ב"טייקונים", ברשתות המזון וב"ריכוזיות במשק", היא שותקת ואינה יוצאת נגד המפלצת האנטי-דמוקראטית שאתה יצרת – אתה, שאינך אפילו אזרח ישראלי, ומתיימר לנהל לנו את חיינו ולסתום את התקשורת העיתונאית הלגיטימית שלנו. אתה, שבעזרת החינמון שלך הודח אולמרט והומלך ביבי!

ואנחנו גאים שעזבנו בשעתו את הטור שלנו ב"ישראל היום" שלך מפני שעורכיך הודיעו לנו שהם אינם תומכים בשחיתות ולכן לא יוכלו לפרסם מאמר שמשתמעת ממנו תמיכה באולמרט!

הם לא ביקשו מאיתנו סליחה גם אחרי הזיכויים, כי יש להם את הגב של הכסף שלך.

* מה שלום האנס המורשע על ידי המימסד האשכנזי, משה קצב, ומה זה שלא שומעים עליו ממקום שבתו כאסיר באגף הדתי בכלא מעשיהו? את מי הוא תוקע שם ובפני מי הוא מגלה את אברו עכשיו? האם הוא כבר לוחץ ידי רבנים רפורמיים וקונסרבטיביים שבאים לבקרו ולעודד את רוחו – או שהוא עדיין מחרים אותם במצוות רבו הרב מרדכי אליהו זצוק"ל? [זה הרב שבביתו הרביצו מכות-רצח לבחור שחיזר אחד בתו, והוא לא ידע על כך דבר!] – ואיך זה שלא היו הפגנות נגד הכנסתו של קצב לכלא, וכיום אין הפגנות עדתיות למען שיחרורו?! – הפגנות אשר לשכמותן זכה הצדיק המורשע בידי המימסד האשכנזי – הרב אריה דרעי? – מה, כל כך מהר חולפת תהילת העולם?

או אולי כל ההבדל הוא בכך שקצב "פרסי" ואילו דרעי "מרוקאי"? [גיליון 764].

אהוד שלום,

תיקון טעות: נתינת המכות לבחור המחזר אירעה בבית הרב שלמה עמאר, הראשל"צ הנוכחי – ולא בביתו של הרב אליהו זצ"ל.

אריאל קופלר

* החבר שלנו יוסי מומחה לאבטיחים. הוא דופק אפילו על קליפה של חצי-אבטיח כדי להודיע לנו מה טיבו.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,399 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,050 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל