גיליון מס' 766

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח באב תשע"ב, 6 באוגוסט 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אורי הייטנר: הגרעין האיראני והדמוקרטיה הישראלית. // אהוד בן עזר: על נביאי השקר ואוהדי אחמדיניג'אד שבתוכנו. // נפלאות האבטיח, המקור לא ידוע. // אהוד בן עזר: הרופא עַבְּדוּלקָדֶר. // עוז אלמוג: חגיגת סיום הש"ס בירושלים – רשמים אישיים. // ד"ר גיא בכור: ביום שבו אסד נופל. [ציטוט]. // רות ירדני כץ: השוטר ניסו שחם. // המחסור בבחורים מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // כה כתב ב"ניו-יורק טיימס" "קול אדוניו"  תום פרידמן . // יוסי גמזו: סוֹף כָּל חוֹף... // יוסי שדה: 1. אמזלג והשופט. 2. גנבים עם קבלות. // אהוד בן עזר: תערוכת אדוארד מונק במוזיאון תל-אביב. לא להחמיץ! // מתי דוד: מכתבים למערכת "הארץ". // ישראל זמיר: על קיברו של עמי רוז'נסקי. // מרדכי קידר: קהילות [נוצריות] נעלמות. [ציטוט]. // ראובן שיפריס: היו זמנים, מה השתנה, ואולי??? // עם מותו של עמוס חכם, גיבור תרבות ישראלי, כותבים: אורי הייטנר, אהוד בן עזר. // מנשה שאול: האם הם יהרסו את הפירמידות? [ציטוט] // תקוה וינשטוק: 1. צמח חודש אב: הרדוף הנחלים. 2. היזמות הקטנות. // אילן שחורי: הסיפור המרתק של בית המטבחיים הישן של תל-אביב בו היה סליק סודי של ההגנה. // מוּקֵי אֶלְדָּד: זִקְנָה. // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק שמונה-עשר, מאורעות מאי 1921, המושבה בסכנה. // ממקורות הש"י.

* * *

אורי הייטנר

הגרעין האיראני והדמוקרטיה הישראלית

הנה תרחיש דמיוני: הדרג המדיני מחליט שלא לתקוף את הכור האיראני, משיקולים מדיניים. הרמטכ"ל, המצדד בתקיפה, סבור שזו החלטה מופקרת שעלולה להמיט אסון על מדינת ישראל, ועל דעת עצמו, מפר את החלטת הממשלה ושולח את חיל האוויר לתקוף באיראן.

במקרה כזה, ברור שהרמטכ"ל – לא זו בלבד שלא היה נשאר דקה בתפקידו, הוא היה נכנס מיד לכלא, ובצדק.

דמיוני? יש לתסריט הזה תשליל זהה. תמונת הראי שלו היא רמטכ"ל המסרב להחלטת הדרג המדיני לתקוף או מנסה להכשיל החלטה כזו של הדרג המדיני. החומרה היא אותה חומרה.

והנה, בימים ובשבועות האחרונים גובר הטרנד החדש, המבוסס על הדלפה, שאולי היא נכונה ואולי לא, על פי הרמטכ"ל גנץ מתנגד לתקיפה באיראן – ומצפה ממנו להכשיל את המהלך. וכך כתב ב"הארץ" הסופר דוד גרוסמן (3.8.12): "נשאלת השאלה מדוע שרים ובעלי תפקידים בכירים בזרועות הביטחון – בהווה, לא רק כאלה שסיימו את תפקידם – אינם קמים ואומרים את דברם? ... מדוע אין הם קמים כעת, כשעדיין אפשר, ואומרים – אנחנו  לא נשתף פעולה עם ההזיה המגלומנית הזאת? ... האם הנאמנות ל'מערכת' חשובה יותר מהנאמנות לדברים שלמענם הקדישו את חייהם?"

אלה דברי הסתה חמורים ביותר, של אדם שלא הפנים את מהות הדמוקרטיה. האם אותם "בעלי תפקידים בכירים בזרועות הביטחון" מקבלים את הוראותיהם מן הממשלה הנבחרת של מדינת ישראל או מ"סמכות רבנית" חיצונית, דוגמת דוד גרוסמן?

הוויכוח על דרך ההתמודדות עם האיום הגרעיני האיראני, שהוא אולי האיום המסוכן ביותר בתולדות מדינת ישראל, הוא לגיטימי. גם ביקורת על עמדת ראש הממשלה לגיטימית. אבל במקום דיון רציני, מתקיים כאן קמפיין של דה-לגיטימציה לראש הממשלה ולסמכותו להנהיג ולהוביל החלטה בנדון בממשלת ישראל. במקום דיון רציני – מי שאינם מציעים כל חלופה רצינית ואינם מסבירים כיצד לדעתם על ישראל למנוע את גירעון איראן, משתמשים בביטויים כמו "הזייה מגלומנית", "השקפת עולם משיחית אסונית" וכו', כדי ליצור דה-לגיטימציה לצעדים לגיטימיים של הממשלה הלגיטימית של ישראל – לגיטימית, כיוון שהציבור בישראל בחר בה בבחירות דמוקרטיות.

דברים מן הסוג של "אנחנו לא נשתף פעולה" ... נאמנות ל'מערכת' מול נאמנות ל"דברים שלמענם הם הקדישו את חייהם – ביטחון ישראל ועתיד ישראל. התחושה המשיחית הזאת, של "המעשה המשמעותי ביותר שהם יוכלו לעשות כיום למען ישראל, לביטחונה ולעתידה," "חוששים מהתוצאות מרחיקות הלכת שיהיו לתקיפה כזאת על מצבה של ישראל, ואפילו על עצם קיומה" – כבר הביאו לרציחתו של ראש ממשלה בישראל. כאשר מעמידים צעד לגיטימי, גם אם שנוי במחלוקת, של ראש הממשלה כ"הזייה" המסכנת את עצם קיומה של ישראל, מעודדים את האיש שיקום לעשות מעשה ולגאול את ישראל מהמנהיג המסוכן. 17 שנים אחרי רצח רבין, וכנראה שיש בתוכנו מי שלא למדו.

איראן גרעינית היא אסון. רק עיוור ומי שלא למד היסטוריה, יכול לבנות על כך שמשטר מן הסוג של משטר האייתולות האיראני לא יעשה שימוש בנשק גרעיני, אם יהיה בידיו. די לראות מה מנהיגי השכונה שלנו מוכנים לעשות לבני עמם כדי לשרוד, כדי להבין זאת.

אולם גם אם אותו משטר, שנשבע להשמיד את ישראל, לא יעשה שימוש בנשק הגרעיני שבידיו – ברור שהמזה"ת תחת איום גרעיני איראני יהיה מזרח תיכון אחר לגמרי. לעולם לא יהיה שלום במזרח תיכון שיש בו נשק השמדה המוני בידי איראן, כיוון שהתנאי ההכרחי לשלום הוא ייאוש של הערבים מיכולתם להשמיד את ישראל. נשק כזה בידי איראן, עלול לעודד את הערבים לצאת למלחמה כוללת נגד ישראל, צעד שנמנעו ממנו מאז תבוסתם במלחמת יום הכיפורים. יכולת ההרתעה שלנו נגד טרור תפגע קשות, כאשר לארגוני הטרור תהיה מטרייה גרעינית איראנית, ואיראן תבהיר שתפגע במלוא העוצמה בישראל אם תגיב על הטרור.

מי שאינו תומך בכך שיעשה הכול כדי למנוע זאת, אינו יכול להיקרא "מחנה השלום", כיוון שאין סתירה גדולה יותר מזו, שבין הגרעין האיראני והשלום במזרח התיכון.

אם יקרה האסון הזה, ואיראן תהיה גרעינית, יהיה זה מחדל ישראלי, המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה. לא דוד גרוסמן יישא באחריות לאסון הזה, גם לא מאיר דגן. רק אדם אחד – בנימין נתניהו. למה הוא? כיוון שכך קבע הציבור בבחירות דמוקרטיות. הוא האיש שיידרש לתת דין וחשבון בפני אזרחי ישראל ובפני ההיסטוריה, אם לא ימנע את גירעון איראן.

הדה-לגיטימציה לראש הממשלה וההסתה לסרבנות של מפקדי צה"ל, היא אנטי דמוקרטית. אסור לנו לוותר על הדמוקרטיה. אמנם הדמוקרטיה אינה מושלמת, אך צדק צ'רצ'יל כשאמר, שהדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר, מלבד שאר האלטרנטיבות.

* * *

אהוד בן עזר

על נביאי השקר ואוהדי אחמדיניג'אד שבתוכנו

ד"ר [לשם כבוד מאוניברסיטת ביירות] מחמוד אחמדיניג'אד, ספק אם קורא את "הארץ", בייחוד של יום שישי האחרון [יש גם מהדורה אנגלית, באם הוא יודע קרוא אנגלית, שבה ודאי השתלם כאשר שימש כחוקר צעיר של החטופים האמריקאיים בשגרירות ארה"ב בטהרן] –

אבל אם הגיליון הגיע לידיו אז ודאי הוא רווה מאוד נחת מכך שהסופר החשוב והקריא ביותר שלנו, דויד גרוסמן, עושה ככל יכולתו ה"מוסרית" והעיתונאית להפחיד במאמרו [המתחיל, כראוי ל"הארץ" – בעמוד הראשון] – להפחיד את הישראלים מפני אפשרות של התקפה שלהם על הגרעין האיראני – וככה הוא עוזר לנטרל את הלחץ והפחד שבו האיראנים נמצאים בחששם פן אכן נתקוף אותם, אולי יחד עם האמריקאים – ונפר את תוכניתם המנוולת לייצר את הפצצה הגרעינית, המכוונת בעיקר נגדנו.

בתקופת מלחמת העולם השנייה החזירו אזרחי נורווגיה הכבושה לקנוט המסון בדואר את עותקי ספריו, ספק אם אזרחי ישראל יעשו זאת לדויד גרוסמן, שהרי אז הקוראות תישארנה ללא סופר!

את תוצאות שטיפת המוח התקשורתית נגד ממשלת ישראל והעומדים בראשה אנו רואים בשיחות אקראיות עם אנשים – שכבר מודאגים מאוד. שואלים אותנו מה יהיה עם האסון שממיטים עלינו שני המטורפים, ביבי וברק, שכל מה שיש להם בראש זו התאווה להפציץ את מתקני הגרעין של איראן.

לא יאומן – מדברים כאילו מחר נגמרת המדינה! 

אנחנו עונים שאנחנו בהחלט שקטים. שום דבר לא ייעשה בלי תיאום עם האמריקאים, ובהשתתפותם, וככל שהלחץ יגבר, מבלי שישראלים סכלים כמותם יתקעו מקלות בגלגלים  ויכניסו עצמם לפאניקה בעידוד התקשורת – כן יש סיכוי שתהיינה באיראן התפתחויות פנימיות שתמנענה את הצורך בהתקפה. כמו למשל הקמת מדינה כורדית גדולה על שטחי איראן, עיראק, סוריה וטורקיה, שתערער את שיווי-משקלה הפנימי הרופף של איראן ותכניס בה את מהפכת "האביב הערבי", שמפוררת באזורנו מדינות לשבטים ולדתות ומחייבת את ארה"ב להגיב, אם אינה רוצה להפסיד את כל הנפט של המפרץ ושל עיראק.

צריך להיות אידיוט כדי לראות בנתניהו ובברק שני פירומאנים הרוצים להצית את המזרח התיכון. האחריות המוטלת על כתפיהם היא כבדה לאין שיעור. המשטר האיראני אולי אינו רוצה להשמיד אותנו בבת-אחת – כי ישראל המרכזית, המודרנית, בעריה הגדולות, קטנה מדי מכדי שישרוד בה די שלל אחרי ההפצצה הגרעינית. וזה גם ייראה נורא בעולם כולו.

אבל מה שהמישטר האיראני הפנאטי רוצה זה להכניע אותנו בכוח האיום של הפצצה הגרעינית. לשתק את יכולת התגובה שלנו ולגרום לכך שניפול שלמים כפרי בשל מודרני בידי העולם המוסלמי המפגר הסובב אותנו והמקנא בנו על הישגינו ואינו מסוגל להגיע אליהם. האיראנים רוצים שנאבד את עצמאותנו ונהפוך למדינת חסות שלהם שבה יהיה אפשר לשעבד אותנו למפקדים מטעם החיזבאללה וגם לשחוט אותנו אחד-אחד לפי הצורך ומבלי לעורר רעש מיותר בעולם. ככה הם עלולים לשחוט גם את נביאי השקר, את האידיוטים שלנו שבפועל תומכים בהם כיום.

* * *

נפלאות האבטיח

המקור לא ידוע

לא ניתן לדמיין קיץ ישראלי ללא אבטיח. בימי הקיץ הלוהטים מנת אבטיח ולידו גבינה בולגרית עושים לנו את היום. [אהוד: אני מעדיף צפתית לבנה קשה]. ב-100 גרם אבטיח ללא קליפה וגרעינים יש כ-30 קלוריות, 0.2 גרם שומן. פרי בשל מכיל יותר מ-90% מים וכ-7%-8% סוכר.

איך נדע שהאבטיח בשל? לפי ארבעה סימנים:

הקנוקנת המסולסלת שליד עוקץ האבטיח יבשה לחלוטין. [אהוד: עדיף ירוקה, שאז יודעים שהאבטיח טרי. אם הקנוקנת יבשה, ייתכן שתוכו של האבטיח כבר רך ובשל מדי].

החלק שבא במגע עם הקרקע מחליף את צבעו לצהבהב.

כשמקישים על האבטיח, שומעים צליל עמום.

כשלוחצים על האבטיח, שומעים מעין רשרוש שמעיד על פריכות הקליפה.

היפנים נוהגים לאכול אבטיח עם קצת מלח. כשחושבים על זה, זה לא ממש שונה מאבטיח עם גבינה בולגרית. השילוב של המתיקות והמליחות הוא באמת משהו אחר לגמרי, ומומלץ בחום. כדאי לא להוסיף יותר מדי מלח, כמה גרגרים יעשו את העבודה.

יתרונות האבטיח בריפוי:

מעורר ביותר את ההשתנה.

מומלץ למניעה ולריפוי של אבנים בכליות ובדרכי השתן.

טוב למצבי דלקות שתן ובצקות.

במקרים של עודף חומצה בדם ובשתן.

מפיג דיכאון.

מאזן לחץ דם גבוה – גרעיני האבטיח (לא קלוי) עשירים בברזל. לעשות מיצוי של גרעיני אבטיח מושרים במים ולשתות לפי הצורך.

פצעים ופצעי בגרות – לשפשף את הפנים בחלק הלבן של הקליפה.

מפיג חום.

מנקה את עשן הסיגריות הנכנס לגוף האדם גם למעשנים אקטיביים וגם לפאסיביים.

גרעיני אבטיח – להשרות גרעינים כתושים היטב במים, לסנן ולשטוף את הפה – לניקוי כתמים וריח רע מהפה ומהשיניים.

קליפת אבטיח – משתמשים בקליפת האבטיח לטיפול בעור נגוע בפטרת. משפשפים את העור בקליפת אבטיח במקרים של כתמי עור.

למיץ האבטיח השפעה מיטיבה במקרים של: הפרעות בלב, בעורקי הדם, אבנים וחול בכליות ובצקת. מונע התייבשות במקרים של איבוד נוזלים בזמן שלשול חזק, כולרה, דיזנטריה, דלקת מעיים, הקאה ובחילה.

האבטיח ברפואה הסינית: על פי הרפואה הסינית נחשב האבטיח לבעל אנרגיה קרה, טעם מתוק, משתן, חומר סיכה למעיים, פועל על הלב, על הקיבה ועל שלפוחית השתן. בהיותו פרי עסיסי הוא מרווה צימאון. האבטיח מסלק טעם רע מן הפה וריח נשימה רע, טוב לטיפול גם בפצעים בפה ובכאבי גרון. אכילת אבטיח מסייעת להיפטר מכאבי ראש שלאחר שתיית אלכוהול (הנגאובר). קליפות אבטיח מיובשות נחשבות צמח מרפא יעיל ברפואת הצמחים הסינית. תה מקליפות אבטיח מיובשות טוב לטיפול בלחץ דם גבוה, בסוכרת ובדלקת בכליות.

אהוד: באשר לקליפות האבטיח, כאשר קצצנו אותן דק היה לעז שבחצר מה לאכול, וכאשר הותרנו אותן בדמות קערה של חצי-אבטיח, היו התרנגולות שבחצר מנקרות בה עד שנותרה רק קליפה ירוקה דקה. הן גם היו שותות את מי-הגבינה. מאז עברו כשבעים שנה.

* * *

אהוד בן עזר

הרופא עַבְּדוּלקָדֶר

הרופא עַבּדוּלְקָדֶר היה בן לאחת המשפחות המכובדות באחת מארצות הבלקן המוסלמיות, ובמשפחתו היה מקצוע הרפואה נמסר במשך דורות מאב לבן. עבדולקדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אַבּוּבָּקֶר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פַטְמֶה, בת לאחת המשפחות המיוחסות והמפורסמות במדינה. היא היתה נערה יפה, טובה ומסורה, וכך גם נודעה במשך שנים בכל סביבותיה.

לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עַלִי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, ומחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.

הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. במשך השנים גדל הילד עלי ונעשה בחור גדול ויפה. הוא למד מהר קרוא-וכתוב, והתחיל כבר להיכנס בסוד מכמני המדע ומקצוע הרפואה. אביו עבדולקדר תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה הטובה והמסורה.

אך הגורל החליט אחרת. וכאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עבדולקדר עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.

מות הבן הדהים את עבדולקדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה, כי במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: "מתה אשתו, והנה גם את בנו אינו יודע לרפא!"

בלילה בו מת הבן החליט עבדולקדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי-ידועה לו, אשר בגללה מת בנו.

עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קיבתו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון-לב לתוך הארגז שלו, בו נמצאו כלי-הניתוח והרפואות, אחר-כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמחרת הוביל אותו לקבורה.

עבדולקדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ ועובר כל הימים בשדות ובדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית בו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים לו, עד כי ביום מן הימים קם ומכר את אחוזת-ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז-הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה, עד שהגיע בנדודיו לוואדי אל-חַוַארַת, הוא עמק חפר כיום.

אכן, דרווישים וחַג'ים, עולי רגל, נהגו לנדוד רגלי במקלם ובתרמילם וה"מִסבכה", מחרוזת התפילה, בידם. נדדו לקבר הנביא ובחזרה, והם מילאו מימים-ימימה באלפיהם את כל ארצות ערב. הולכים רגלי ומתפרנסים על תפילות ונדבות. החוקר האנגלי דאוּטִי, שעבר לפי יותר ממאה שנים את כל חצי-האי ערב, מספר שעשה דרכו כרופא עם ארגז-התרופות לו, ונעזר בו לקיומו, וזאת כתוספת למתנות ולנדבות שקיבל משֵיח'ים ומאמירים ערביים.

במשך ימי נדודיו של עבדולקדר קרה פעם שנשברה ידית הסכין שלו, והלהב נישאר בלי ידית. חיפש עבדולקדר משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה בהתבוננו במקרה בארגז-הרפואות שלו נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ואשר היתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה בדיוק לעשותה ידית לסכין, וכך אמנם עשה.

היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל-חווארת. ושם ראה לראשונה בחייו את המקשאות ואת האבטיחים מן הזן אִמְחֶסְנִי, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות-הצפון הקרות שמהן בא. הוא הִרבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום-יום היה בוקע אבטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.

הוא מילא אחר הפתגם הערבי האומר: "אִסְטַוַה אִל בַּטִיח – מַפִישׁ טַבִּיח!" ופירושו – כאשר האבטיח הבשיל – אין צורך בתבשיל!

והנה, לתימהונו הרב, נוכח שעסיס-האבטיחים ממֵס וממוֹסס ומְאכֵּל את ידית הסכין שלו, והיא הולכת ודקה מיום ליום.

יום אחד לקח עימו אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר אותו זמן, וישב ימים אחדים ושִפשף ושפשף את הידית בעסיס-האבטיחים, וזו הלכה וקָטְנה עד שכמעט לא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה מעוגלת כקשת. ולבסוף, לתימהונו הרב, נִשארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן של אצבע מרגלו של בן-אדם. חתיכה שכפי הנִראה נבלעה על-ידי בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו עליה ומסביבה עד שנוצר גוש גדול וקשה כעצם, אשר בסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.

התגלית הזו עודדה במקצת את הרופא-לשעבר עבדולקדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב.

עבדולקדר המשיך בדרכו למכה. מילא אחר מצוות העלייה לרגל, וכשהחל חוזר החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לאזור שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה, וכך קבע את מושבו בארץ-ישראל, וחזר לעסוק במקצועו כרופא, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – שעליהם לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, מאחר שנוכח לדעת כי עסיס-האבטיח שוטף ורוחץ ומֵמס את כל המשקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.

ומאז ועד היום מקובל אצל כל הערבים כי כאשר נחלה מישהו במשפחה בעונה שבה כבר אין אבטיחים מצויים בשוק – אזיי כל בני-המשפחה מתרוצצים ומחפשים למצוא אבטיח עבור החולה שלהם. ותרופה בדוקה ומנוסה היא שאין שום מחלה בעולם אשר אכילת אבטיח תזיק חס ושלום למי שחולה בה, ובפרט אם אלה הם אבטיחי עמק חפר הידועים והמפורסמים בטעמם המתוק והטוב. ואילו בני-ישראל במידבר היו יודעים את טעמם, שהם עולים בטיבם על כל מיני האבטיחים שבעולם, לא היו מתגעגעים אל האבטיחים אשר אכלו בארץ מצרים.

אהוד: מקור המעשייה בדודי ברוך ראב בן עזר, והיא מופיעה בשניים מספריי: "לשוט בקליפת אבטיח" ו"ספר הגעגועים". אפשר לקבל גם את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) משנת 1919.

* * *

עוז אלמוג

חגיגת סיום הש"ס בירושלים – רשמים אישיים

במעמד מרשים בראשות מרנן ורבנן, גדולי, צדיקי ומאורי הדור שליט"א, נערך אמש, מתוך שמחה של מצווה, הטקס המרכזי לכבודה של תורה, לאמור: חגיגת סיום הש"ס המרכזית במחזור ה-12 מסדר לימוד ה"דף היומי". השתתפו כ-15,000 המוני בחורים ואברכים דרוכים ונרגשים, וכן נציגות מרשימה של המנהיגות החרדית.

תזכורת: "הדף היומי" הוא שמה של יוזמה שהגה הרב מאיר שפירא מלובלין ב-1923, בכינוס של תנועת אגודת ישראל בפולין. הוא הציע שתלמידי ישיבות וכוללים ילמדו בכל יום דף אחד מסך כל מסכתות התלמוד הבבלי (סה"כ 2,711 דפים). היוזמה הפכה נפוצה בקרב עשרות אלפי יהודים אורתודוקסיים, וכיום פועלים אלפי שיעורים יומיים על הדף היומי. עם השנים, הוקמו ארגונים רבים במטרה להפיץ את לימוד הדף היומי. מאז ראשיתו בפולין בכל שבע וחצי שנים חוגגים מחזור חדש, וכך היה השבוע.

חשוב לסייג ולציין שבפועל אין כמעט אברכים או בחורי ישיבה שלומדים דף יומי על פי המתווה של הרב שפירא, והלימוד מיועד בעיקר "לבעלי בתים", כלומר לאנשי עמל שמתייגעים בפרנסתם. בני הישיבות לומדים דפים בודדים בכל שנה והדבר חורה מאוד למקצת מהרבנים שמתריעים על כך שבתום תקופת הלימוד בישיבה הבחורים אולי למדנים מאוד אך בקיאים הרבה פחות.

גם אני הקטן הייתי במוזמנים לאירוע החשוב בירושלים, ולא זו בלבד אלא שחברי החסיד ר' חיים קליגר, איש יקר שידו בכל, סידר לי מקום בשורות המכובדים, מול הבמה – ובלשון עמנו: VIP. דומני שבכל הקהל הקדוש הזה רק אנוכי וראש עיריית ירושלים היינו החילונים היחידים.

המעמד כולו התנהל באווירה של אחדות השורות, בסימן של 'יחד שבטי ישראל' – וגר חסיד עם ליטאי, אדמו"ר עם גדול בתורה, אף שצריך לציין בצער שספרדים, תלמידים ורבנים כאחד, לא היו במוזמנים. הם קיימו אירוע נפרד וחגיגי משלהם באצטדיון טדי. גם נשים לא הגיעו מסיבות ידועות. אגב, האירוע היה בעל אופי חסידי יותר מאשר ליטאי הן בשל זהות המארגנים והן משום שערב קודם התקיים ב"יד אליהו" סיום הש"ס של ארגון "דִרשו" (קרן עולמית לחיזוק ועידוד לימוד התורה) שהוא מטבעו אירוע הרבה יותר ליטאי.

התכונה לקראת המעמד האדיר לכבודה של תורה הורגשה ברחובות עיר הקודש, כאשר זמן רב לפני השעה היעודה לפתיחת ההתכנסות עשו דרכם רבבות חוגגים, על מדיהם המגוונים, ברחובות המובילים לעבר מתחם הכינוס במעלות דפנה (ליד שיח' ג'ראח). במו עיניי ראיתי אנשים שהגיעו מתוך תקווה להשיג כרטיס ברגע האחרון וליבי נחמץ, שאני, שאיני בין הלומדים, זכיתי, והם לא.

האירוע, שהצריך היערכות לוגיסטית מורכבת, אורגן למופת ו"דפק" כמו מבצע צבאי. גדרות מתחמות, משאיות מים להשקיית הצמאים, בתי שימוש ניידים, יציעים מדורגים (מקצתם 26 קומות), כסאות פלסטיק, מסכי ענק, תפאורה, זרקורים, חדר אחמ"ים, מערך תקשורת מתקדם, צלמים מיומנים, מאבטחים ושומרים קשוחים, שהקפידו על הסדר ועוד ועוד. על גב הבמה המרכזית, עצומת הממדים, נבנה קיר מעוצב בגובה מרשים ומעליו הוצגו לאורך כל האירוע, שנמשך כארבע שעות (קצת ארוך מדי), מסרים באמצעים אלקטרוניים. מי אמר שהחרדים שקועים בעבר?

מיקום הישיבה של כל אחד מגדולי הדור על בימת הכבוד תוכנן בקפידה. מהתבוננות למדתי שעיקרון המוניטין הוא זה: ככל שהשורה נמוכה יותר במדרג וככל שהמיקום בתוך השורה קרוב יותר למרכז – כך עולה החשיבות בסדר ההיררכיה הרבנית. אפשר לדמיין איזה לחצים היו סביב העניין הזה.

בשעה 21:00 הופיעו מאורי ישראל. בזה אחר זה עלו הגאונים והאדמו"רים על בימת הכבוד. בין היתר נראו: כ"ק אדמו"רים מבעלזא, ערלוי, סערט ויז'ניץ, רחמיסטריווקא, סדיגורא, לעלוב, מודז'יץ, באיאן, דאראג, פינסק קרלין, זוויעהל ובוסטון, ומרנן הרבנים הגאונים: רבי שמואל אויערבאך ר"י מעלות התורה, רבי ברוך מרדכי אזרחי ר"י עטרת ישראל, רבי יצחק שיינר ר"י קמניץ, רבי מרדכי גרוס גאב"ד חניכי הישיבות, רבי עזריאל אויערבאך, רבי לייב מינצברג רבם של קהילת המתמידים, שליט"א.

רגע השיא היה עת הוכרז על כניסתם של גדולי וצדיקי הדור, ארזי הלבנון ואדירי התורה. ובמילים פשוטות: הבכירים ביותר. אלה היו מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א (מי שנחשב ליורשו של הרב אלישיב, מנהיג החברה החרדית, שנפטר לפני שבועיים), כ"ק מרן אדמו"ר מבעלזא שליט"א (שמבסס את מעמדו כאדמו"ר מוביל ופורץ דרך) ופוסק הדור הגאון שמואל הלוי ב"ר יוסף צבי וואזנר שליט"א (נחשב לפוסק החסידי החשוב ביותר כיום).

הקהל עמד על רגליו ביראת כבוד וחרדת קודש, נרגש כדרדק. אצל חילוני כמוני התופעה הזאת מעוררת רגשות מעורבים. מצד אחד פליאה על ממדי התמימות וחלחלה מפולחן האישיות. מצד שני קנאה: שהרי אצלם הכבוד מסמכות ובכלל לא פס מהעולם והוא אינו מופנה לכל מיני דוגמניות-על צעירות אלא לאנשי רוח עתירי ידע ובאים-בימים (רוב הגדולים עברו את גיל 90).

אז מה היה לנו בערב? היה מנחה – יו"ר אגודת ישראל בירושלים, הרב מאיר פרוש, שהפיק, פתח וניהל את האירוע (ראוי לכנותו ר"ב – רב בולדוזר), היו דרשות (רובן בעברית בהיגוי אשכנזי-גלותי, מיעוטן ביידיש), היו תפילות, היו ברכות (גם של נציגי הגדולים שנבצר מהם להגיע לאירוע ובראשם הגאון רבי חיים קנייבסקי, הגאון רבי גרשון אדלשטיין, האדמו"ר מגור והאדמו"ר מצאנז), היתה תזמורת (שמקצתה נגנים חילוניים, כולל גיטריסט שנתן בראש) ומקהלה מעולה שהנעימה לנו שירי חסידים (עם ילד-זמר שלוקח בהליכה את כוכב נולד), ורמקולים שלא היו מביישים הופעת רוק בפארק הירקון. היה גם סרט תדמית קצת סכריני על סנדלר שלומד גמרא באישון הלילה, ובסוף היו ריקודים. את זה הכי אהבתי. לרקוד שכם אל שכם עם 15,000 אלף איש – חווייה חווייה! במיוחד עברה בי צמרמורת כאשר בהדרגה גם הרבנים הקשישים על הבמה קמו בזה אחר זה ורקדו איתנו. שמחה גדולה הלילה.

קראתי בעיתונות החרדית שיותר משלוש מאות אלף איש עקבו אחר מהלך הערב, שהועבר בשידור ישיר בלמעלה מ-1000 מוקדים ברחבי הארץ ובמדינות רבות בחו"ל. קהילות רבות קיימו במקביל את חגיגת סיום הש"ס, תוך כדי מעקב וצפייה על מהלך האירוע. שידור חי של המעמד הועבר באתרים חרדיים)מעניין כמה צפו בו דרך מדיום זה(.

בלי לפגוע בשמחה ובהתרשמות הטובה וההנאה הגדולה, אציין רק שני דברים שצרמו לי:

ראשית, שכמנהגו הרע, הקהל החרדי לא שמר על ניקיון המרחב הציבורי. לראות אנשים לוקחים כוס חד פעמית, סיגריה או עיתונים (שחולקו בחינם) ואחר כך משליכים על הרצפה, מכעיס מאוד. אם החולצה הלבנה יכולה להיות נקייה למשעי, גם אדמת הקודש מסביב יכולה להיות ללא רבב.

שנית, נבצר מבינתי להבין כיצד כמעט כל לומדי הגמרא מרבים לטעות ולהחליף ברשלנות בין זכר לנקבה – וזה כולל, רחמנא לצלן גם את גדולי הדור. אם רב חשוב וגאון אומר "שתי דפים" הוא מקלקל את שפת הקודש.

לסיום, לא צריך להיות אדם דתי כדי להתרשם עמוקות מטקסי סיום הש"ס. אפשר ללמוד ולהעריך את השותפות שמגשרת על פני המחלוקות (בתוך המגזר החרדי המשוסע), המשמעת העצמית של רוב הקהל והנימוס כלפי מורים ומלמדים. מעל לכל, קשה שלא להתפעל מחברה החוגגת כאיש אחד מפעל של תלמוד והגות המוני. אני תוהה מתי אנחנו, החילונים, נזכה שגם אצלנו הלימוד (כל סוגי הלימוד) יעמוד בראש סולם העדיפויות והיוקרה. מתי אנחנו נקיים עצרות המוניות שמציינות מפעל אינטלקטואלי.

 באותה מידה לא יזיק שהחרדים יוסיפו לדף הגמרא היומי, כמה שורות על פיזיקה, מתמטיקה, היסטוריה, אמנות ועוד כמה תלמודי תורה מודרניים ומדעיים.

אהוד: הם לא יודעים עברית נכונה ואפילו גאים בכך כסימן של "ידענות" ו"מבינוּת". זה קצת מראה על רמתם השכלית ועל "למדנותם". עדר נשאר עדר ופיגור השכלתי נותר פיגור. לכן כמעט כל מה שחשוב ומתרחש בעם היהודי העברי בימינו – זה אצלנו ולא אצלם.

* * *

ד"ר גיא בכור

ביום שבו אסד נופל

ביום שבו אסד נופל, 3 מיליון עלאווים בסוריה הולכים לגורל של שחיטה וטיהור אתני; אם היינו מחזירים את הגולן כל האלימות הזו היתה נופלת על תושבי הצפון.

רוסיה שלחה נושאת מטוסים להגן על אסד, בריטניה וצרפת מחמשות את מתנגדיו. הדם ימשיך לזרום. למה אין עדיין הכרעה בסוריה? התשובה מצמררת באכזריותה: מי שיפסיד – יישחט.

אם אסד מרים ידיים, או לחלופין מקבל את הצעת הליגה הערבית (בתמיכת ארה"ב) להעביר את השלטון לסגנו, פארוק א-שרע הסוני, המשמעות היא שהעלאווים, 2-3 מיליון איש, ישלמו מחיר נורא.

ואם המורדים יפסידו, הם אלה שיישחטו באכזריות רבה לא פחות.

זו הסיבה שאין אפשרות לסיים בפשרה כלשהי את הסכסוך הזה, משום שלא מדובר כאן במנהיג, אלא בעדה שלימה. בעצם, בברית המיעוטים, ששלטה בסוריה מאז 1970: העלאווים, הדרוזים והנוצרים. הם כולם ישלמו מחירים איומים, עד כדי השמדה, טיהור אתני וגירוש. לאף אחד בסוריה אין המותרות להפסיד, הם נלחמים כולם עם הגב אל התהום; הם נלחמים על חייהם.

הסוף ברור: ברית המיעוטים בראשות העלאווים לא תוכל להמשיך לשלוט בסוריה, והרוב הסוני דורש את מקומו הראוי. אבל עד שזה יגיע, מרחץ הדמים יכול להימשך עוד תקופה ארוכה, כל עוד אין התערבות בינלאומית במדינה כפי שהיה בלוב – ורוסיה וסין דאגו ודואגות שגם לא תהיה התערבות כזו.

בעצם, יש כבר מעורבות בינלאומית: נושאת המטוסים הרוסית "אדמירל קוזניצוב", יחד עם לפחות צוללת גרעינית רוסית אחת, כבר עוגנות בנמל טרטוס הסורי, לטובת אסד. המסר הוא הרתעתי כלפי נאט"ו, ארצות הברית או טורקיה: פגיעה באסד תיחשב כפגיעה ברוסיה.

אסד, שהבין כבר בשבוע שעבר שהעורף שלו מוגן צבאית ודיפלומטית, פתח במרחץ דמים. הוא מבין שהצבא הסדיר שלו מתקשה לבצע את המשימה, ולכן הוריד למערכה את הקלף החזק ביותר שלו, אך גם האחרון: "המשמר הרפובליקני", יחידת העילית העלאווית של הצבא, המיומנת והמצוידת ביותר, יחד עם שלוש דיוויזיות עלאוויות, או עם רוב עלאווי נאמן: השלישית, הרביעית (בפיקוד אחיו מאהר) ודיוויזית רגלים.

אלה מפציצים ללא רחם בחומס, ובמבואות המזרחיים של הבירה דמשק – והודפים משם את המורדים על צבאם. הצבא העלאווי של אסד מונה כ-30 אלף איש, עם טנקים מתקדמים, תותחים וטילים. לשום יחידה של הצבא הסורי אסור היה, עד היום, להיכנס למרחב דמשק, חוץ מ"המשמר הרפובליקני", ועכשיו מוציא אסד את הכוחות הנאמנים האלה מדמשק החוצה.

צבא סוריה החופשית מוצא מקלט בטורקיה ולפי דיווחים מערביים, המודיעין של צרפת ובריטניה מאמן ומחמש אותו. ללא התערבות בינלאומית ממשית יתקשו המורדים להפיל את אסד, שמתכנן להתבצר לבסוף במרחב דמשק המוגן.

המשטר הסורי היסווה היטב את השנאות והתיעוב ההדדי בתוך המדינה, כאשר כלפי חוץ טען שאין עוד עדות בסוריה, וכי כולם סורים. לא מעט בישראל גם קנו את מצג השווא הזה. כעת, תיבת פנדורה העדתית נפתחה והכל זינק החוצה – בלי יכולת לשוב פנימה. כך גם קורה בעיראק, וכך גם צפוי שיקרה באיראן, המפולגת ומשוסעת בעשרות עדות, דתות ומיעוטים המתעבים את המשטר המרכזי שם.

בישראל עוקבים בהשתאות אחרי האכזריות הסורית, משני הצדדים; הרי במשך כמה עשורים סיפרו לנו שמשפחת אסד היא "הפרטנר" שלנו לשלום. למזלנו, לא קנינו את האשלייה הזו ועכשיו אנחנו רואים את האכזריות של המשטר הזה, את שקריותו ואת התיעוב שחש כלפיו העולם הערבי.

הרי סיפרו לנו ששלום עם משפחת אסד יביא את יתר העולם הערבי, וכעת כל האשליות מתרסקות. למזלנו, הגולן נשאר בידיים ישראליות, וכך גם ימשיך להיות, כי אם האיזור היה מועבר לסוריה, השלטונות היו מיישבים שם מיליון תושבים, וכל מרחץ הדמים העדתי היה גולש מהגולן המיושב בסורים לעבר צפון ישראל.

הרבה לקחים יש בטרגדיה הסורית כלפי החברה הישראלית, תוך התפכחות אכזרית מאשליות. לפחות איננו משלמים הפעם את מחיר הסכסוכים הפנים-ערביים. התפקיד שלנו הוא להביט על המתרחש מבחוץ, ובשום אופן לא להתערב, שכן כל התערבות, אפילו מילולית, עלולה להסיט באופן מלאכותי את האש לעבר ישראל.

אין זה סכסוך שלנו; את הגבולות יש לאבטח היטב, ולתת ל"אביב הערבי" סביב, אותה הבטחה מדומה, להמשיך וללבלב לו.

* * *

רות ירדני כץ

שלום אהוד,

כאן בקמברידג' קריר, גשם מדי פעם, האנגלים קופצים לשמיים כל פעם שמקבלים מדליה, ובצדק. המפתיע הוא שלונדון ריקה, והעסקים על הפנים, וזאת בגלל שהפחידו את כולם מפני אירוע טרור, והסיבה השנייה שהם הקפיצו מחירים לגבהים משוגעים עד כדי כך שתיירים וגם מקומיים ויתרו.

הנה רשימה על השוטר שחם, על עוד בכיר זנאי.

שבת טובה.

רותי

השוטר ניסו שחם

ועוד פרשת מין עצובה ומעליבה. הקצין הבכיר במשטרה, ניסו שחם, חשוד בהטרדות מיניות כלפי שוטרות שהן תחת פיקודו. 

הקצין הבכיר נשוי ואב לשלושה, ורעייתו גם כן בכירה במשטרה. בכירה מאוד. ורדה רעייתו היא בדרגת ניצב-משנה, עד לפני כמה שבועות בכירה באגף החקירות והמודיעין.

המפקד המהולל, כפי שסופר לנו, ניהל מערכות יחסים עם 7 שוטרות בהסכמה וללא הסכמה. הפרשה התפוצצה לפני שבוע בערך. אני יוצאת מנקודת הנחה שבני ביתו לא ידעו על מעלליו. אני שואלת את עצמי, איך הקצין שחם תירץ והסביר לשלושת ילדיו ולרעייתו ששמעו, קראו וראו מה עולל אביהם? איך הוא הסביר להם מה קרה, ומה לא קרה? איך הוא הסתכל להם בעיניים? איך תירץ והסביר את התנהגותו: האם אמר להם בביטחון גמור שלא היו דברים מעולם... שנטפלו אליו... שתפרו לו תיק... שהסתכסך עם אחד מקציניו וזה החליט לנקום? וכדי לתת תוקף להסבריו הוא הוסיף: שלא ידאגו, הוא ייצא נקי וזכאי ושיהיו חזקים.

אבל 7 שוטרות התלוננו, שבע שוטרות טוענות שהוא נטפל אליהן ועשה בהן מעשים שלא ייעשו. שבע שוטרות ממציאות, משקרות? בחקירתו אמר שעם אחת המתלוננות ניהל יחסים בהסכמה. עורכי דין יאמרו לנו שאם היתה הסכמה, אז אין בעייה. באמת? איפה אשתו, ילדיו?

השוטר שחם, עד לפני כמה ימים היה מפקד מחוז ירושלים, תפקיד קשה ביותר, מורכב, מסובך שדורש התמסרות מלאה. מאיפה היה לו זמן לרדוף ולחזר אחרי שוטרות? צריך זמן בשביל זה. קודם כל להכיר את השוטרות, לבחור במי ועם מי, להזמין, לשוחח, לשתות קפה, להרשים אותה וגם להבטיח הבטחות. שהרי הוא העומד בראש, יש לו מילה, כוח ויכולות.

לחזר אחרי נשים זה עניין רציני ביותר, בייחוד בתפקיד כה חשוב  כמו שהוא מילא. הוא צריך לפנות מקום ביומן, לטלפן אישית, לקבוע, למצוא מקום, כל זה ממש לא פשוט, והנורא מכל הוא חייב לשקר, מפני שכדי "לגנוב" שעה או שעתיים הוא צריך לתת הסבר למזכירתו, לסגנו והשד יודע למי עוד, כיוון שהוא צריך להיות זמין בכל דקה ושנייה. 

אלה הבכירים מאוד שלא עומדים ביצרים שלהם, באמת חושבים ומאמינים שהם לא ייתפסו? האם באמת הם בטוחים שאף אחד לא יודע? הרי מספיק שאחת בלבד תספר למישהי או מישהו מהסביבה הקרובה שלה בשמחה או בעצב שמפקד המחוז מחזר אחריה. לא צריך יותר. השוטר ניסו שחם, כמו בכירים אחרים שנתפסו, איבד את כבודו, משרתו חבריו ואולי גם את משפחתו – בגלל שלא היה יכול לשלוט ביצריו, ואולי גם בגלל שהשתייך למעמד שמאמין שלא ייתפס ושהכול מותר.

אהוד: זה באמת עצוב, עצוב מאוד. איך נפלת משמיים, הילל בן שחם. אולי היה כדאי בכל זאת ללמוד קצת מהצרפתים את ההתייחסות הקלילה והסלחנית יותר למין ולבגידות. הרי כמעט כל גבר הוא זנאי בראש, ולמזלנו רק מעטים עושים זאת ממש, ולמרבה הקינאה – חלק מהם אפילו מצליח בכך כל ימי חייהם ובלי ליפול בפח.

* * *

המחסור בבחורים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יוֹן יוֹן

למה אתה מתעצל

מנפח נוצות

מזקיף צוואר ססגוני

ולא קופץ על יונה

יונה מחכה לך

רוצה ממך גוזלים

אחר כך אתה יכול לעוף

לכל הרוחות

ליונה גלמודה אחרת

* * *

כה כתב ב"ניו-יורק טיימס" "קול אדוניו"

 תום פרידמן

[לקט מדבריו האנטי-ישראליים ורוויי חוסר ההבנה,

שפורסמו כמובן גם במהדורת האינטרנט של "הארץ", 2.8]:

יש לי שאלה והערה בעניין ביקורו של מיט רומני בישראל. השאלה היא, אם מטרת הביקור לא היתה ללמוד משהו, אלא רק לרצות את הגחמות הפוליטיות של איש-הימין, תומכו-הנלהב-של-נתניהו, איל הקזינו האמריקאי שלדון אדלסון, אז למה לא לערוך את הביקור בלאס וגאס? הרי בסיכומו של דבר, הביקור כולו היה סביב כסף. עד כמה רומני ישפיל את עצמו באמירת כל מה שהימין הישראלי רוצה לשמוע, וכמה מזומנים ימטיר עליו אדלסון בתמורה. בכל הרצינות. וגאס היתה מתאימה לכך הרבה יותר מאשר ירושלים. אפשר היה להקים כותל מערבי מפלסטיק, ולחסוך המון על הדלק.

וההערה היא זאת: ביקורו של רומני הציג את רוב מה שרע כיום ביחסי ישראל-ארה"ב. בשנים האחרונות הפכה המפלגה הרפובליקאית את ישראל לסוגייה של תקיעת טריז; כדי לאגור יותר קולות וכסף של יהודים (ואוונגליסטים), החליטו הרפובליקאים לדחוק את הדמוקרטים ממקומם לצד ישראל, ולהיות פרו-ישראלים יותר מהם, עד חוסר ביקורת מוחלט.

תחרות הורדת הידיים הזו גררה את המפלגה הדמוקרטית יותר ויותר ימינה בנושא המזרח התיכון, ולמעשה אילצה את ממשל אובמה לשתק את תהליך השלום ולוותר על כל הדרישות להקפאת ההתנחלויות. מצב זה הוביל גורמים במשרד החוץ, שלא לדבר על פוליטיקאים בוושינגטון, להימנע מכל הצהרה פומבית בדבר מדיניות ארה"ב - לפיה ההתנחלויות הן מכשול בדרך לשלום – בשל החשש שיוגדרו כאנטי-ישראלים.

אין פלא אפוא שהמתנחלים הישראלים מתפארים בעמודי המאמרים כי המשחק נגמר, הם ניצחו, הגדה המערבית תישאר לנצח ישראלית – ולא מעניין אותם מה יהיו השלכות סיפוח כל הפלסטינים על עתידה של ישראל כדמוקרטיה יהודית.

לתוך שטח זה חדר רומני כדי לסרסר עוד יותר ולהכריז עד כמה יהיה חביב וטוב הרבה יותר לישראל, מאשר אובמה "הרע". אלו שטויות כמובן, שכן בכל הקשור לצרכי הישרדותה של ישראל – כלומר נשק מתקדם ומודיעין – אמר השבוע שר הביטחון אהוד ברק לכתב סי-אן-אן כי "בכנות, ממשל אובמה עושה למען ביטחוננו יותר מאשר כל האחרים בעבר."

בעוד שלרומני היה זמן לארוחת בוקר במחיר 50 אלף דולר למנה עם תורמים יהודים אמריקאים, כשאדלסון יושב לידו, הוא לא מצא ולו שעתיים פנויות כדי לבקר ברמאללה את יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו-מאזן), או לחלוק בפומבי רעיונות בדבר קידום תהליך השלום. היה לו שפע של זמן, לעומת זאת, לרמוז בפני מארחיו היהודים שהישראלים הם יזמים "תרבותיים יותר" מאשר הפלסטינים.

ישראל היא אכן כוורת מדהימה של חידושים – וזאת הודות, בין היתר, לזרימת המוחות הרוסיים לישראל, לסיוע האמריקאי הנרחב ולפוליטיקה המתוחכמת. זה מקור גאווה לכל יהודי באשר הוא. ואולם, לו היה רומני מבקר ברמאללה, גם שם היה מגלה כוורת של יזמות, קטנה אמנם, אבל לא רעה בכלל עבור עם שחי תחת כיבוש. הכישרון העסקי הפלסטיני הוא גם שבנה את מדינות המפרץ. בקיצור, רומני לא ידע על מה הוא מדבר.

באשר לשלום, הדיפלומטיה הפלסטינית צלעה לא אחת, ואני עדיין לא יודע אם יוכלו להיות פרטנר לפתרון שתי המדינות, אפילו מול הממשלה הישראלית הליברלית ביותר. אבל דבר אחד אני כן יודע: לישראל אינטרס לא פחות קטן לבחון, לבחון ולדאוג שארה"ב גם היא בוחנת, רעיונות יצירתיים לפתרון שתי המדינות. זה מה שידידה אמיתית של ארה"ב היתה מבטיחה לעשות. אם לא, ייחרץ גורלה להפוך לסוג של דרום אפריקה בימי האפרטהייד.

אז מדוע לא תתחילו כולכם, הן הרפובליקאים והן הדמוקרטים, להפסיק ולנצל את הסכסוך למטרות רווחים פוליטיים. הפסיקו להשתמש בסכסוך כבתפאורה לצילומי בחירות או גיוס כספים. הפסיקו להחמיר את המצב ולומר לנצים הישראלים את שהם רוצים לשמוע, להתרפס לרגלי הקולות והכסף היהודיים, ולהתעלם בבוטות מהצד האחר. על הכף מוטלים חיים של אנשים. אם אינכם מתכוונים לעשות משהו מועיל, אל תתקרבו. הם יכולים לעורר מספיק צרות בכוחות עצמם.

אהוד: אכן, שטויות שאובמה כבר הבין, ומהן התפכח מאז ראשית דרכו כנשיא, העיתונאי היהודי שלו תום פרידמן טרם שכח והוא חוזר עליהן כמו פתי מאמין לכל דבר, לחתול ולעכבר. רק בגלל ההתנחלויות  אין שלום, והמזרח התיכון בוער, ולא תהיה דמוקרטיה בישראל, ולא לשכוח ללקק לפלסטינים המסכנים, שבזכות ישראל, בגדה וגם בעזה, הם חיים בשקט יחסי!

* * *

יוסי גמזו

סוֹף כָּל חוֹף...

בִּימֵי הַקַּיִץ הַחַמִּים

בָּרוּר לְכָל הַחֲכָמִים

שֶאִם עֲדַיִן הַצִּבּוּר הַזֶּה קַיָּם

וְלֹא פָּרְחָה נַפְשוֹ מֵחֹם

שֶבּוֹ קָשֶה מְאֹד לִלְחֹם

עוֹד יֵש מִפְלָט אֶחָד וּשְמוֹ הוּא חוֹף הַיָּם.

אַךְ מִכֵּיוָן שֶמִּסְתַּבֵּר

כִּי בְּאַרְצֵנוּ מִתְגַּבֵּר

קַפִּיטָלִיזְם חֲזִירִי רוֹדֵף שָלָל

בִּסְפִּיד לְגַמְרֵי לֹא אִטִּי

שֶבּוֹ הוֹפֵךְ לִרְכוּש פְּרָטִי

מָה שֶצָּרִיךְ לְהֵחָשֵב רְכוּש הַכְּלָל

וְהַצִּבּוּר אֶת דַּעֲתוֹ עוֹד לֹא נָתַן

לַתּוֹפָעָה הַמִּתְפַּשֶּטֶת כְּסַרְטָן

שֶבָּהּ אֲפִלּוּ לֹא עֶשְׂרִים אָחוּז צְנוּעִים

מִקַּו-הַמַּיִם שֶל חוֹפֵינוּ כָּאן פְּנוּיִים

לְשֵרוּתוֹ שֶל הָאֶזְרָח וְלִרְשוּתוֹ

כִּי רָשֻיּוֹת צִבּוּרִיּוֹת מָכְרוּ אוֹתוֹ

מֵאֲחוֹרֵי גַּבּוֹ לְבַעֲלֵי-הַהוֹן

הַמִּשְתַּלְּטִים בְּהַתְמָדָה מִן הוֹן לַהוֹן

עַל קַו-חוֹפֵנוּ הַזָּעוּם וְהַנִּזְעָם

שֶעַל פִּי חֹק הוּא קִנְיָנוֹ שֶל כָּל הָעָם, –

אָז מֵאַחַר שֶאֶת הַחֹק עוֹשִׂים לִשְׂחוֹק

וְיַד-הַבֶּצַע מְתַחְמֶנֶת אֵיךְ לִמְחֹק

בְּכָל קוֹמְבִּינָה אֶפְשָרִית וְכָל סִדּוּר

אֶת קִנְיָנוֹ שֶל הַצִּבּוּר אֲגַב גִּדּוּר

חֶלְקָה נוֹסֶפֶת שֶל שְׂפַת-יָם אוֹתָהּ מַפְרִיש

כָּל יוֹם רֹאש-עִיר אַחֵר לִידֵי הַנּוּבוֹ-רִיש

יוֹצֵא שֶאַט-לְאַט אֶצְלֵנוּ מַכְשִירִים

מֵרְכוּש הַכְּלָל הַזֶּה עוֹד חוֹף לָעֲשִירִים

וְיִשְׂרָאֵל הַמִּתְקַרְנֶפֶת בְּלִי מִדּוֹת

מַקְצָה חוֹפִים לְפִי דֵרוּג מַעֲמָדוֹת

שֶכֵּן נָהוּג בָּהּ לְפַזֵּר סִסְמוֹת שִוְיוֹן

בֵּין גְּבִיר לְרָש וּבֵין עָשִיר לְבֵין אֶבְיוֹן

שָעָה שֶכְּלָל אֶחָד תָּמִיד בָּהּ מִסְתַּתֵּר:

שֶכָּאן כֻּלָּם שָוִים אַךְ יֵש שָוִים יוֹתֵר.

לָכֵן דָּרוּש תִּקּוּן מָהִיר

שֶל הַמַּצָּב הַלֹּא מַזְהִיר

בּוֹ חוֹף מֻפְרָט כַּיּוֹם כִּמְעַט בְּכָל אֲתָר

וּבוֹ חָלִילָה סוֹף כָּל חוֹף

כְּבָר לֹא יְהֵא לְאָן לִדְחֹף

אֶת הַצִּבּוּר אֶל הַמְּעַט שֶעוֹד נוֹתַר.

כִּי אַף שֶכָּל הַחַזָּאִים

אֶת חֶרְדוֹתֵינוּ מַרְגִּיעִים

שֶהַמֵּדוּזוֹת נִסְתַּלְּקוּ לָהֶן כֻּלָּן

הֲרֵי כַּיּוֹם כֻּלָּם מוֹדִים

שֶבְּחוֹפֵינוּ הַשְּדוּדִים

עוֹד יֵש הַרְבֵּה מְאֹד כְּרִישִים, כְּרִישֵי נַדְלָ"ן...

אהוד: אני חסיד חוף גורדון בתל-אביב ונדהם כל פעם מכל השירותים הניתנים בו חינם, כולל הצלה, עזרה ראשונה, מקלחות, מלתחה, בית שימוש עם נייר רך בשפע [1 שקל], מתקני ספורט וצל, ושטח חוף-חול גדול מאוד לרשות אותם רוחצים שאינם שוכרים כסאות. ובזכות שוברי הגלים, משנה לשנה שטח החוף החולי העומד לרשות הציבור הולך וגדל לכיוון הים. והכול בקירבה נוחה לחניוני גן לונדון  ופרישמן [בתשלום] ולנתיבי תחבורה פרטיים וציבוריים.

מעניין אם בהרבה ערי-חוף בעולם יש שפע כזה של שירותים וכניסה נוחה חינם בחול הזהוב הרך לחופי הרחצה שלהן, בלי אבנים, חצץ וסלעים-במים, שאותם פוצצה העיריה כבר לפני שנים רבות, והם בשעתם היו נוקפים לנו את כפות הרגליים בהיכנסנו לים.

* * *

יוסי שדה

1. אמזלג והשופט

בשיחה עם אבי אתגר, "קול ישראל" 21.7.12

במזרח – כשאתה אומר "הא," זה כמו בארץ, "כשאת אומרת לא." הנה דוגמא או שתיים, וסיפור על אמזלג והשופט. צריך להבין מה הכוונה – במילים, בקולות, בתנועות, בגניחות, ובעיקר בחימחומים...

בדמיוני, יושבים שלושה אנשים בחדר, ואני רוצה שילכו לחדר השני.

לראשון, אני אומר – "לך לחדר השני."

לשני, אני אומר – "אל תלך לחדר השני."

לשלישי, זה אתה, אבי, אני אומר, "יש בקבוק יין שאטו רוטשילד מקורר בחדר השני."

שלושתם קמים והולכים לחדר השני.

ברור, ששני הראשונים לא יזוזו, אם תאמר להם שרוטשילד בחדר השני.

אז אתה שואל – מה אומרים כדי להשיג תוצאה?

הייתי בזמנו הרבה פעמים בסין, ונוכחתי, שהחמורים, בסין, מבינים סינית – החמר מדבר אליהם בסינית, והם עוצרים והולכים לפי פקודתו בסינית. וסינית קשה שפה!

החמורים היהודיים לא נופלים מאף חמור סיני, ולפעמים, אפילו, עולים עליו. לחמור יהודי, שגדל בהולילנד, יש קינדער שטובה, שלחמור סיני אף פעם לא יהיה.

דוגמא.

בבניינים שאבא שלי בנה בירושלים, היה פועל בשם אפרים, שהיה מגיע מדי בוקר על חמור, מקטמון. החמור היה נקשר בחבל לגדר, וחוזר לקטמון, כשמעליו – אפרים. כל יום בתום העבודה, בארבע אחר הצהריים. כל מה שאפרים היה אומר לחמור היה – "צ'אא!" בכורדית, והחמור הלך לקטמון.

יום אחד, אפרים נשאר לעבוד שעות נוספות, וגילה, בשעה שש, שהחמור שקשר בבוקר לגדר, נעלם. התברר, שהחמור פתח בשיניו את הקשר בשעה ארבע, וחזר הביתה, לקטמון – זה היה חמור הסתדרותי, שלא עובד שעות נוספות... כלומר – לא כל החמורים אותו דבר.

במשפחה סיפרו על בחורה, מסכנה – "שבא אצלה אחד, אמר לה: או הא – או יהרוג אותה. אז היא ראתה שבאמת יהרוג אותה, אז אמרה – טוב, הה."

ואילעאי ידידי סיפר לי, על אישה שוודית, שהיה לה מאהב עיראקי, ועם השנים, במקום להגיד לא, היתה מנענעת בראש, ואומרת – צאא.

בבחינת האקטים הקומוניקטיביים של תושבי ישראל, הרי בעוד שבשינקינאית יאמרו – "כלל וכלל לא, הדעת אינה מעכלת את הדברים מכל בחינה שהיא," יאמרו אצלנו – "לההה?!"

אז בוא איתי לבית המשפט העירוני בפתח-תקווה, לפני ארבעים שנה, שם ישב שופט עיראקי, שדן בעבירות בנייה. אני הופעתי לפניו, באולם עמוס עברייני בנייה, שרובם באו ללא עורך-דין. בקושי היה להם כסף להוסיף מרפסת – אז עורך-דין?!

ההליך היה פשוט. כל עבריין קיבל הטפה של שתיים-שלוש דקות, איך הוא לא מכבד את  העיריה ואת המנשלה ואת ההוצאה לפועל, ואחרי איומים של מאסר ממושך לשנים רבות, קיבל קנס של מאה לירות, עשה פרצוף תשעה באב, והלך שמח וטוב לב לביתו. בחוץ, הם החליפו חוויות – "כמה קיבלת?" לא היה אחד שקיבל תשעים, ולא אחד שקיבל מאה ועשר.

עד שהגיע אמזלג, מרוקאי גדל גוף, ביריון קשקשים, שכל פתח-תקווה פחדה ממנו.

אמזלג, לא היה נלהב מזה, ששופט, ועוד עיראקי, יגיד לו מה לעשות. עוד בחוץ אמר לחברים שבאו ללוות אותו – "למה מי זה העיראקי הזה מה שיגיד לי אם לסגור את המרפסת שלי? זה מיפסת של האבא שלו?"

נקרא אמזלג לתא הנאשמים. "לא אשם. למה מה? כולה מרפסת. כלום. אשכנזים בונים קומות על קומות – אז שהעיראקי יליך את עצמו בתחלה אצלהם!!"

הקריא השופט לאמזלג את כתב האישום, ושאל אם אכן קיבל התראות מהעירייה, כמו שמתואר בכתב האישום.

"אני לא פותח מכתבים מהעירייה ומהממשלה. עוד לא ראיתי ששלחו לי התראה, שמגיע לי כסף ולא באתי לקחת."

השופט התרגז, כרגיל.

אמר השופט לאמזלג: "בא לך מכתב אתראה מהעירייה – ואתה – הא!" ועשה תנועת זלזול עיראקי בכף היד שלו, מהגוף והחוצה.

"בא לך מכתב מהממשלה – ואתה הא והא!" כנ"ל.

"בא לך מכתב מההוצאה לפועל, ואתה – הא והא והא!

"אני יראה אם אני לא יכניס אותך היום לבצוהר, וניראה אותך עושה שם, הא והא והא! הבנת? האאאא?"

אמזלג, שההערכה שלו לעיראקים לא היתה מעולם גבוהה, ענה ללא היסוס – "תכניס לבתצוהר! תכניס! ככה וככה באימא של מי שלא ייכנס! הא!"

השופט, ש"ככה באימא" היו המילים הראשונות ששמע בילדותו בבגדד, שאל, בזעזוע, את פקיד העזר – " מה הוא אמר?! מה זה המילה הזאת? אף פעם לא שמעתי את המילה הזאת! מה זאת הימלה, הא? תקרא שוטר, עכשיו, האאא!!"

הפקיד, שהיה גם עיראקי, הרגיע את השופט, ואמר לו, "זה המילה הזאת שלא שמעת, גם אני לא שמעתי בבגדד מילה כזאת! מה אני אגיד לך? כלום! כלום! זה ככה אצלהם!!! היה לאמזלג שליפת פה!"

משנרגעו הרוחות, אמר השופט בקול מאיים – "אמזלג קנס מאה לירות. יאללה, תביאו את התיק הבא!

יצא אמזלג, מחייך.

הגיע תורי, והשופט אמר לי – "כמובן, אני יראה אם לא יכניס תקליינט שלך לבצוהר, היום! היום! הוא יזלזל, יגיד – שוב התנועה – הא והא והא????!"

הרכנתי ראש, קיבלתי קנס של מאה לירות, ויצאתי החוצה.

עמד שם אמזלג.

"מה, אמזלג," שאלתי. "מה אתה אומר?"

"ראית איך פחד ממני, העיראקי? כולו שופט!!!" אמר. "נתן לי קנס רק מאה לירות. הא והא והא – והאימא שלו, והכול באותו המחיר! לא שווה, הא?!"

שנים אחר כך, פגשתי את השופט, שהיה כבר בפנסיה, ושאלתי אם הוא זוכר את האירוע עם אמזלג. כמובן שזכר.

"פחדת מאמזלג?"

שאלתי. והוא ענה – "תשמע – מרוקאי, אם אתה מזהר ממנו – אתה לא צריך לפחד ממנו."

"אז למה לא הכנסת אותו לבצוהר," שאלתי.

"השתגעת," ענה, "זה, מרוקאי חמום, ייתן לי מכה, ישבור לי את הראש, ככה, הא!!!"

מי שיתרגל בהצלחה  –  הא והא והא –

אני אמליץ אותו למועמדות לשופט עיראקי בעירייה בפתח תקוה!

אהוד: חבל שתום פרידמן לא פגש את אמזלג המרוקאי ואת השופט העיראקי מפתח-תקווה, שאז היו מסבירים לו, לטמבל היהודי הסטרילי הזה מניו-יורק, דברים אחדים על המזרח.

גם אני זכיתי להיענש בפתח-תקווה בידי עיראקי, מורה לפיסיקיה, צדקה, שהיה גם המורה של דן שכטמן, ובזכות סטירה שהחטיף לי צדקה בשיעור בפיסיקה בגימנסיה "אחד העם" במושבה – זכיתי להתגרש ממנה ולהגיע לבית הספר תיכון חדש בתל-אביב וללמוד שם אצל טובי המורים. הא!

2. גנבים עם קבלות

בשיחה עם אבי אתגר, "קול ישראל" 28.7.12

אנחנו, "העיראקים", מחרימים את האולימפיאדה בלונדון, כי אין תחרות על קובה – שאז היתה מגיעה לשם סעידה, וזוכה בפרס ראשון...

הפעם – יש סיפור על אבא שמכניס את בנו לעסק. בהרצאת הפתיחה, אומר האבא:

"בעסק הזה – הדבר הכי חשוב זה האמת. היושר. בלי זה – העסק ייפול!"

"למה אתה מתכוון, יא באבא?" שואל הבן, "תן לי דוגמא!"

"אוה," אומר האבא. "בא למשל לקוח, קונה סחורה באלף שקל, משלם במזומן, ויוצא. טרם התרחק, אני מגלה ששילם, בטעות, אלפיים שקל. עכשיו מתעוררת שאלת היושר – לספר לשותף, ולהתחלק איתו, או לא לספר לשותף?"

אז, לפני שאני לוקח אתכם לרחוב אלנבי, לבית החרושת האמריקאי לשמלות, אסדר לכם פגישה עם אימא שלי, שסיפרה לי מהי, בבגדד, משמעותה של שותפות. שם, קנה המידה חד כתער. הסכיתו ושמעו.  

שני ילדים יהודים עניים גדלו בבגדד, שכנים, חברים, ידידי נפש. 

"כשנגדל," אמר שלומו לחסקאל, "נעבוד יחד, נהיה שותפים."

גדלו, נהיו שותפים. בהתחלה – ארגז ירקות. אחר כך, שני ארגזים, ואחריהם, צריף. ואז – חנות, שתיים, עשר חנויות. חכרו אדמות, גידלו ירקות – מה שקוראים הבגדדים פאווקי. התעשרו, התחתנו. ילדים, משפחה. שותפות נפלאה! שלומו וחסקאל עשו חיל. עד הנה –  הפסטוראלה.

ואז – בלב ההצלחה, שלומו בא לחסקאל, ואמר לו – "חלמתי חלום רע. קרה משהו לא בסדר. חלום לא טוב."

"קרה משהו?"

"לא," ענה חזקאל, "כמעט לא קרה כלום, יא עיוני."

"כלום!"

"כן," ענה שלומו, "אבל – חלמתי חלום רע – אז זה לא יכול להיות שכלום!"

חסקאל ענה – "כלום! כמעט כלום! לא שווה לדבר על זה!"

"ספר לי," ביקש, "אנחנו יחד מילדים – אז ספר לי. אני לא חולם בחינם!"

"אז ככה," אמר שלומו. "כלום!!! הילד הקטן שלך, אליאס, בא אלינו הביתה, לשחק עם הילד הקטן שלי, נאג'י. נהיה ערב, עשיתי להם, לאליאס ולנאג'י ארוחת ערב, ביצים. ביצה לכל ילד. היתה ביצה אחת גדולה, וביצה אחת קטנה. את הגדולה נתתי לבן שלי, לנאג'י, ואת הקטנה נתתי לבן שלך, ליאס."

"כך?!!!"  אמר לו – "אם כך, נגמרה השותפות בינינו. אנחנו כבר לא שותפים! מתה השותפות!"

"מה קרה? כולה ביצה!!!"

"תבחר שותף מהמין שלך, שגונבים אחד מהשני. מתחיל מביצה קטנה וגדולה – זה לא מפסיק שם. אני לא רוצה שותף גנב."

סיפור בגדדי.

אז איך זה שייך לבית החרושת האמריקאי לשמלות ברחוב אלנבי בתל אביב?

שייך, שייך!!

אז ככה. לקוח של המשרד שעבדתי בו, בתל אביב, הלך עם אשתו, נקרא לה רינה, ואתה יכול לבחור לה איזה שם שתרצה, לקנות שמלה, באלנבי, בבית חרושת אמריקאי לשמלות. הורידה רינה, כך סיפרו לי בני הזוג הנסערים, את המעיל שקנו בלונדון, בסלפרידג'ס, והתחילה למדוד שמלות.

אחרי שתיים שלוש מדידות, בחרה רינה שמלה, שילמה – ואז התברר שהמעיל מסלפרידג'ס, נעלם. גנבו.

הגיע למשרדנו הלקוח, שלאישתו, רינה, גנבו. ראש הפירמה, סלומון, העביר את התיק לליפשיץ, שהוריד לבן פרץ וכו' – עד שהתיק הגיע אליי.

לתבוע!! הסתכלתי למטה – לא היה אף אחד יותר נמוך ממני בפירמה. יצא עליי פסק דין, שאני אגיש את התביעה בעניין המעיל האבוד.

הגשתי תביעה משפטית, מלומדת, מנומקת, על 800 לירות, שזה מה שעלה המעיל בסלפריג'ס.

עלתה רינה על הדוכן, נשבעה להגיד את האמת, וסיפרה, בקול חנוק ובדמעות בעיניים, את הגנצה מייסה – הפעם בעברית. איך קנתה, ואיך שילמה, עם בעלה, ואיך מדדה, ואיך גנבו, ממש כמעט חדש, המעיל. בקושי השתמשה.

"קבלות," שאל השופט.

"אין לי," אמרה. לא שמרתי. מה יש לשמור? אבל, אני נשבעת שזה הסכום ששילמנו בלונדון, והיה גם על המעיל חותמת של סלפרידג'ס!"

הופיעה עדת ההגנה, נערה ושמה כינרת. סיפרה מה שסיפרה. החנות? הם לא אחראים, לא הפסיקה לדקלם, כשעורך הדין של החנות מנענע לה בראש, כך ביקש ממנה לחזור ולומר. "יש שלט," אמרה, ממש בכניסה. "אין ההנהלה אחראית לגניבה ולאבידה!!" 

הגיע תור החקירה הנגדית שלי. היא חזרה ודקלמה, כמו מנטרה, מה שעורך הדין של ההגנה שינן לה, לומר – "יש שלט גדול בכניסה, שכתוב עליו –'אין ההנהלה אחראית' וכו' וכו'."

ואז, שאלתי – "מתי הונח השלט שסיפרת עליו?"

והיא, בלי היסוס, ענתה – "יום אחרי שגנבו לגברת את המעיל. ושם כתוב בפירוש, אין ההנהלה וכו'. תיכף יום אחרי שגנבו! שלט גדול, ענק!!!"

 עורך הדין של החנות כמעט התעלף מהתשובה.

היה כמובן פסק דין, והשופט חייב את החנות לשלם 600 לירות בלבד – כי המעיל היה משומש, ולכן הוריד את ערכו מ-800 לירות ל-600 לירות.

יצאנו, שמחים וטובי לב.

אחרי שגבה את הכסף, סיפר לי הבעל, בחיוך – "אתה חושב שלא ידעתי שהשופט לא ייתן לי את כל הסכום ששילמתי? אז, האמת, ששילמנו, פה, בארץ, לא בלונדון, במשביר, לפני שנים, רק 400 לירות בשביל המעיל. ובינינו – לאשתי די נמאס מהמעיל הישן והדפוק שהתחיל להתפרק, וגם אני לא סבלתי את הצבע."

"וסלפרידג'ס?" שאלתי.

"זה," הוא חייך – "שלא יוכלו לבדוק. מה, יסעו ללונדון לבדוק? אין מעילים בארץ?!"

"ומה למדת מזה?" שאלתי אחרי שנרגעתי מהרמאי.

והוא ענה – "אני למדתי, שני דברים. הראשון – לעולם אל תספר לעורך דין את האמת. אלה, מסוכנים, יחזרו על השטויות! והשני –  לעולם אל תשמור קבלות כשקנית משהו. זה רק יזיק לך! ואם יש לך קבלות – אל תראה לאף אחד!! אלה גנבים הכי גדולים!!!  עוד יתנו לך, בדיוק כמה ששילמת, ולא גרוש יותר! איך אמר הרבי לסוחר? – רציתי שתראה עם איזה אנשים אני עובד..."

סיפרתי את הסיפור לאבא שלי, והוא אמר לי – "יא יוסף, יש גנבב עם קבלות, ויש גנבב בלי קבלות. ככה וככה – הגנב – גנב! אז בשביל מה לחביע תקבלות?! תראה את המנשלה – אלה, גנבים ביל רוכסה, גונבים עם קבלות. אז מה, כבר לא גנבים?!

* * *

אהוד בן עזר

תערוכת אדוארד מונק במוזיאון תל-אביב

ב-18 באוקטובר 2007, זה היה יום ראשון, הזדמנו לפרנקפורט וביקרנו בין השאר במוזיאון העירוני בדיוק ביום שבו נסגרה תערוכה של אדוארד מונק בגרפיקה ובגילוף. התאורה היתה חשוכה-למחצה כדי שלא לפגוע בתמונות, אבל הרושם היה חזק מאוד. לא יכולנו להינתק. חבל שהיינו בלחץ זמן ולא הספקנו עוד באותו לילה לעדכן את היומן כדי לקבע את התרשמויותינו מהאמן הגדול. ומניסיוננו, מה שאינך כותב בזמן-אמת, נשכח.

והנה היתה לנו עתה הזדמנות נפלאה (לולא הרעש והצריחות של הילדים בחופש, עם אימהותיהם, שאינן יודעות מה לעשות איתם אלא לקחתם לחללו הממוזג של המוזיאון  ולנסוע הלוך-ושוב על גרם המדרגות הנעות הענק) – לבקר בתערוכה "מפגשים בחללו של אדוארד מונק" באגף החדש של מוזיאון תל-אביב לאמנות. האוצרת, אירית הדר, אף הצליחה, בסיוע השגרירות הנורווגית, להוציא חוברת קטנה, איכותית וזולה מאוד, פחות מ-15 שקלים, על התערוכה.

הדפסי-האבן, שהם רוב-רובה של התערוכה האיכותית הזו, מושכים להסתכל בהם שוב ושוב ולהתענג על הדמויות החוזרות בהן ובכך מעצימות את עצמן. ראוי אולי להביא קטע מהמבוא לתערוכה, שכתבה האוצרת אירית הדר:

"עד לפני זמן לא רב, הדיון בעבודותיו של מונק נכרך לבלי הפרד בסיפור חייו. הטראומות של ילדותו ובגרותו – מותן של אימו ואחותו, המשברים הנפשיים, השתייה, הנשים בחייו וההתבודדות בשנים הארוכות שלאחר החלמתו – הן שמיסגרו והידקו היטב את ההתייחסויות לאמנותו. בעשורים האחרונים נוטה הכתיבה על מונק להתמקד באופיים האיקוני של דימוייו, שישירותם כמו מייתרת מילים, ובפרקטיקה האמנותית שלו. בהקשר זה מתבחנת החזרה – הישנותם הרציפה והסדרתית של מוטיבים לאורך כל שנות פעילותו – כאחד המאפיינים הבולטים של יצירתו. אף לא אחד מציוריו המכוננים נותר בבדידות מזהרת, שכן מונק נהג לשוב ולצייר ציורים שאבדו ואף כאלה שניקנו. מוטיבים מסויימים צוירו שוב ושוב בוואריציות לצורך התעמקות ועידכון, ואחרים הועתקו כדי לשמש בהקשר שונה או תורגמו למדיום אחר, דוגמת ההדפס." [עמ' 4].

את היופי והעצב של מונק, בייחוד בציורי הנשים, קשה להעביר במילים. צריך פשוט ללכת לראות את התערוכה המצויינת הזו, ולא לשכוח לקפוץ גם לאגף הישן, שהוא כמעיין מים חיים לעומת השפיציות והחלליוּת-הריקה של החדש, ולהיכנס לאולם של משפחת יגלום ולחזות שם בציורים המופלאים של מיטב אמני העולם, כמו תמונת השמן הגדולה "נוף שוויץ ההולשטיינית" של הצייר היהודי לסר אורי, משנת 1908, תמונה שאותי מלווה כל חיי מאז התאהבתי בה בראשונה במוזיאון בית דיזנגוף בשדרות רוטשילד לפני קרוב לשבעים שנה.

חבל כמובן שאי-אפשר לרדת למרתף, כי שם עדיין מוסתר מן הציבור מיטב הציור הארצישראלי, אשר למענו יש טעם להביא למוזיאון אורחים מחו"ל, שלא לדבר על העונג של המקומיים – אלא שזה לצערנו מעניין את המוזיאון כמו התחת של טרומפלדור.

* * *

מתי דוד

מכתבים למערכת "הארץ"

הכותרת הראשית של גיליון השבת [שישי, 3.8] היתה: "המבקר צפוי להעביר לידי יו"ר הכנסת את עיקרי הבדיקה בפרשת הנסיעות של נתניהו"! 

העולם כמרקחה של זעזועים ומשברים. המדינה בתבערה כלכלית חברתית ופוליטית. ואילו מערכת "הארץ" סבורה  שהנושא הכי חשוב הוא  בדיקת נסיעותיו של נתניהו.

זוהי כותרת המבטאת שיקול מוזר ותמוה ביחס לכל מה שקורה בארץ ובעולם. ואולם אם לדעת "הארץ" זה הנושא הכי חשוב – ראוי שהמערכת תעסוק גם בחקירת כל הנסיעות וההטבות שקיבלו בעבר שמעון פרס, דליה איציק וחיים רמון – מהמיליונרים ברוס רפפורט, דניאל אברמס, אהרון פרנקל וחיים סבן.

אהוד: וכדאי גם לבדוק כיצד השתלבה  בצ'יק-צ'אק ה"אלטרנטיבה"-לנתניהו, השדרנית שלי יחימוביץ, במקום ריאלי ברשימת "העבודה" לכנסת – ימים אחדים לאחר שנתנה כיסוי נרחב ואוהד בטלוויזיה לעומד בראש הרשימה עמיר פרץ, מה שלא הפריע לה בבוא היום לגמול לו כערכו ולהביס אותו בבחירות לראשות המפלגה.

* * *

ישראל זמיר

על קברו של עמי רוז'נסקי

והימים ימי האולימפיאדה והכרעות נופלות מדי יום. אף עמי לחם על חייו בקרב ארוך ומתיש. הוא הפיח רוח בלפיד-חייו ורץ עימו ממושב למושב. עמי היה עיתונאי מן הסוג ההולך ונעלם. האם אי-פעם פגשתם עיתונאי, שנשקו העיקרי הן מילים, והוא דיסלקט?

בשנת 1989 יסדנו ב"על המשמר" את "קו למושב". עמי מיהר להתקשר והציע עצמו ככתב. היססתי, "איך נצליח לפענח את כתב-ידך?" שאלתי אותו, והוא סיפר כי אחת מחברות הקיבוץ למדה לפענח את כתב-ידו ומעתיקה הכול לכתב-יד רגיל. חשבתי לתומי שזהו עניין לחודשיים עד שיתייאש ויבין כי מילים אינן בארסנל שלו.

משהגיע עידן המחשב – עמי חגג. באחת נפתרה בעייתו. תחילה ראיין כמונו לתוך פנקס, אך מהר מאוד עבר לראיין עם לפ-טופ פתוח. הוסף לכך את זיכרונו הטוב, האינטליגנציה הגבוהה – ועמי הפך עיתונאי לכל דבר. הוא השתלב בעבודה, וכשסיימתי את העריכה ב-2003 החליף אותי זמנית עודד לפיד ואחריו – עמי רוז'נסקי. עד מהרה הוא הגיע למסקנה כי המוסף קטן עליו, הקים עוד מוספים חקלאיים והפיק אותם ב"מעריב".

פעם ביקרנו אצלו בבית-חולים "פוריה". הוא הפך את מיטתו למשרד שכלל לפ-טופ, טלפון, מדפסת ושאר מכשירים אלקטרוניים. מכשירים רפואיים חוברו לגופו והוא התעלם מהם והמשיך להפיק עיתונים. עמי היה עיתונאי של עשרים וארבע שעות, צנוע, מקצועי, בעל כושר יצירתי, שידע להתאים עצמו לעידן ההפרטה. לדבריו, עיתון מעניין שואב לתוכו קוראים ומודעות.

פעם נסעתי עימו לתל-אביב ובדרך, באמצעות הטלפון, הוא הפיק מוסף שלם. היה לו כושר ארגוני מעולה וידע טכני רב. 

ובאמצע האולימפיאדה עמי הוכרע ב"איפון" והותיר אחריו אימפריה של הישגים. ניחומים לקיבוץ, לתמי ולבני-המשפחה.

הלפיד כבה ואנו מלאי עצב. נקווה שמחליפו ישוב ויפיח אש ולהבת ו"קו למושב" ישוב לבעור כבראשונה.

* * *

מרדכי קידר

קהילות [נוצריות] נעלמות

במשך מאות שנים חיו במזרח התיכון בני דתות רבות – מוסלמים, נוצרים, יהודים, דרוזים, עלווים, זורואסטרים, צבאא'ים, מנדעים, אחמדים ובהאא'ים – אלו לצד אלו, תחת שלטון האיסלאם, שלעיתים רדה במיעוטים ביד קשה, ולפעמים איפשר לדחוק לשוליים את ההבדלים ביניהם ולהתנהל במרחב הציבורי באופן סביר. במאה ה-19 החלו רוחות המודרנה לנשוב באירופה, ובראשן הסוציאליזם, הליברליזם והלאומיות.  נוצרים שהיו בקשר עם תרבות אירופה היו ממבשריהן וממפיציהן של האידיאולוגיות האירופיות במזרח התיכון. אלו אמורות היו להקנות לבני המזרח התיכון תחליף מודרני לזהות המסורתית הדתית, האתנית, השבטית והעדתית, וכך ליצור בסיס תודעתי חדש, משותף, שעליו ניתן לבנות חברה חדשה ומודרנית שבה בני כל הדתות שוות זו לזו, ומדינה אזרחית, מודרנית כמו באירופה, שכל תושביה שווי זכויות וחובות.

אלא שהאידיאולוגיות המודרניות שיובאו מהמערב מנוגדות לרוח האיסלאם הקובע כי "האיסלאם עליון ושום דבר אינו מעליו," ויהודים ונוצרים יכולים לחיות תחת כנפיו כ"בני חסות", כלומר כבעלי זכויות פחותות מאלו של מוסלמים. המדינות המודרניות, ובעיקר המהפכניות (סוריה, עיראק, מצרים, דרום-תימן, לוב), ניסו ליצור שוויון בחוק בין מוסלמים ונוצרים. בכך הרגיזו את קנאי האיסלאם, ששמרו בדרך כלל על השקט כדי לא לספק תירוץ למדינה בעלת השלטון האוטוריטרי להכות בהם ביד ברזל.

מטבע הדברים, האידיאולוגיות השוויוניות המיובאות משכו את המיעוטים הדתיים, שכן הן היקנו להם "תעודת הכשר" להיכנס – כשווים למוסלמים – למעגלות החברה, הממשל, המנהל, התרבות, ההשכלה והפרנסה. נוצרים מילאו תפקידי שרים, ראשי ערים, שגרירים ומנהלים, כמו גם תפקידי קצונה בצבאות ערב. שר האוצר הראשון של מדינת עיראק המודרנית היה יהודי, בסוריה עלווים ניהלו את המדינה החל מ-1966, ודרוזים מילאו תפקידים בכירים. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 נראה שהתודעה הלאומית השוויונית הסירה לתמיד את ההבדלים המסורתיים מסדר היום הציבור.

בכל אשם "המערב"

אלא שבתהליך מקביל, במהלך עשרים השנה האחרונות, המדינה הערבית המודרנית מאבדת את עוצמתה, בעוד שהמגזרים החברתיים השונים מתחזקים והמנהיגות המסורתית שלהם מקבלים יותר ויותר תשומת לב.

שני גורמים עיקריים תרמו לתהליך זה: האחד הוא שיח זכויות-האדם שחלחל לתודעת הציבור, והאחר הוא אמצעי התקשורת, ובעיקר ערוצי הלויין, שהתמקדו באדם הבודד, במצוקותיו, רצונותיו ושאיפותיו. תשומת הלב הציבורית עברה מהאידיאולוגיה הנעלה אל המציאות המרה, מהמדינה הדיקטטורית אל החברה מבקשת הזכויות. האידיאולוגיות השוויוניות ירדו מגדולתן, לאחר שהתברר לציבור שהן אינן יותר מסיסמאות נבובות שנועדו להצדיק את קיומן של הדיקטטורות. ואלו האחרונות נכשלו באבטחת חיים סבירים, כלכלה יציבה, ביטחון אישי, עבודה, חינוך, רווחה ובריאות למרבית האוכלוסייה.

התבוסות שנחלו מדינות ערב מידי ישראל, ובמיוחד זו של מלחמת ששת הימים, תרמו לתחושה הכללית של אכזבה מהלאומיות הערבית ומהמשימות העיקריות שזו הציבה לעצמה – להשמיד את "הישות הציונית" ולהגיע לאחדות ערבית. כך, עם ירידת קרנן של האידיאולוגיות המודרניות שיובאו מאירופה, חזרו לגדולתן האידיאולוגיות המסורתיות, המקוריות, בנות המזרח התיכון, השבטיוּת והאיסלאם, ועימן התפיסות הפרטיקולריסטיות, הבדלניות, המבוססות על תדמיות, סטריאוטיפים וההלכה האיסלאמית. אלו חיפשו את האשם במצב הגרוע של המזרח התיכון, והנטייה לראותו בשונה, באחר, הושיבה מיד את הנוצרים על ספסל הנאשמים.

"המערב הנוצרי" נתפס על ידי גורמים איסלאמיים מסורתיים כאחראי לכל צרות האזור. הקמתה של מדינת ישראל, חימושה וחיזוקה נתפסו כפרויקט "מערבי" ולכן גם "מזימה נוצרית".

במהלך עשרים השנה האחרונות גם התגברה חדירה של רעיונות מתירניים אל החברות המזרח תיכוניות, בעיקר על ידי ערוצי הלוויין והרשת. רעיונות אלה מציבים אתגר לא פשוט למערכת הנורמטיבית האיסלאמית ולערכי המשפחה והצניעות המקובלים באזור. חוגים איסלאמיים מסורתיים הטילו את האחריות להידרדרות המוסרית בחברותיהם על "המערב", המונהג על ידי נוצרים. המלחמה שניהל המערב נגד עיראק ב-1991 תחת פיקודה של ארה"ב, כמו גם המלחמה שניהל המערב נגד אלקאעידה באפגניסטן החל מסוף 2001 ("מסע צלב" כפי שכינה אותו בנשיא ג'ורג' וו. בוש) והפלישה לעיראק במארס 2003, הגבירו את הזעם באזור נגד המערב "הנוצרי". התמיכה המסורתית של "המערב הנוצרי" במיליארדרים מדושני העונג במדינות המפרץ עתירות הפטרודולרים, מעוררת גם היא את קנאת ההמונים הערביים – העניים, המובטלים, הבורים והחולים – וקנאה זו מתורגמת לזעם נגד הנוצרים המקומיים.

סיבה נוספת לשנאת נוצרים היא ההבדל הגדול בין מדינות המערב "הנוצריות" ובין מדינות האיסלאם: המערב משגשג, פורח, עשיר, מפותח, דמוקרטי, מכבד זכויות אדם ואזרח, ילד ואישה, ואילו החברות המזרח תיכוניות מפגרות, עניות, מאובנות, דיקטטוריות, אלימות ודורסניות. הבדלים אלו יוצרים קנאה בקרב עמי המזה"ת וזו מולידה שנאה. גם שנאה זו מופנית כלפי "המערבי", ונציגו המקומי, כלומר הנוצרי. ניתן לומר ככלל, שככל שהבעיות במקום מסויים במזרח התיכון התגברו והסתבכו, כך רבו והתעצמו הבעיות שהסביבה המוסלמית הסֵבה לנוצרים.

כבר בימי מלחמת העולם הראשונה טבחו המוסלמים הטורקים יותר ממיליון נוצרים ארמנים על רקע החשד שהנוצרים משתפים פעולה עם מעצמות אירופה נגד השלטון המוסלמי הטורקי שהובס במלחמה. חסד עשו אומות העולם עם טורקיה כשהעלימו את המרכיב הדתי, שכן אילו נקרא הטבח "טבח הנוצרים" כפי שזה אכן היה, היתה טורקיה המודרנית נושאת אות קין בעייתי מאוד על מצחה הפוליטי עד היום הזה.

בעיראק היו מאז 2003 מספר פיגועים קשים בכנסיות בשעות שהן היו הומות אדם, כנסיות אחרות נפרצו ונבזזו, גברות נוצריות אולצו לחבוש כיסוי ראש ברחוב, בתי נוצרים נפרצו ונשדדו, ועסקים של נוצרים סבלו מהצקות. כיום נותרו בעיראק כמחצית מהנוצרים שהיו בה בשנת 2003.

במצרים היו בשנים האחרונות מעשי טרור רבים נגד קופטים כשיצאו מכנסיותיהם, ורבים מהם נהרגו ונפצעו. זכורה במיוחד מכונית התופת שהתפוצצה סמוך לכנסיה באלכסנדריה בליל ראש השנה של 2011, שהביאה למותם של כ-40 איש ופציעתם של  כ-200. מצרים שהמירו את דתם מאיסלאם לנצרות התקבלו בקרב הנוצרים כגיבורים, אך עברו בכך על החוק המתיר המרת דת מנצרות לאיסלאם אך לא להפך. לא עובר יום מבלי שתירשם בו פעולה אלימה כלשהי נגד קופטים במצרים. כתוצאה מכך מהגרים הקופטים ממצרים במספרים גדלים, ועל פי ההערכה בין רבע לשליש מהם היגרו עם השנים.

בסודן, מלחמת האזרחים הארוכה ביותר בעולם, שהתנהלה בין הצפון האיסלאמי והדרום הנוצרי והפגאני, הפילה שני מיליוני חללים במהלך יותר מ-50 שנה.

סלפים בתוניסיה שחטו לעיני המצלמה צעיר שהתנצר.

כל תולדותיה של לבנון הנוצרית ב-80 שנותיה היא ניסיון להקים ולתחזק מדינה שנבנתה עבור המיעוט הנוצרי המרוני, לשרוד במדינה ששליטת חיזבאללה השיעי בה הולכת ומתחזקת, ולהיצמד למקומם ההיסטורי, הר הלבנון, למרות הפיתויים להגר למדינות אחרות שבהן החיים יותר נוחים ושלווים. כתוצאה ממאבק הקיום שאינו פוסק, היגרו מלבנון במשך השנים בין רבע לשליש מתושביה הנוצרים.

המצב בסוריה בשנה וחצי האחרונה מאיים גם הוא על המיעוט הנוצרי החי במדינה. הנוצרים באופן מסורתי שיתפו פעולה עם שלטון אסד, שכן הוא הבטיח להם, כמו למיעוטים אחרים, ביטחון. בשל הזדהותם עם אסד, הם נתונים כיום להתנכלויות, ולמעשי רצח, שוד וביזה מצד הרוב המוסלמי. האנרכיה השוררת בחלק מהמקומות מאפשרת למוסלמים לפרוץ לכנסיות, לעסקים של נוצרים ולבתיהם הפרטיים, לשם ביזה ורצח. לא ידוע מהו שיעור הנוצרים שנמלטו מסוריה, וההערכה היא שבין עשירית לחמישית מאלה שחיו בה עד לפני שנה וחצי כבר אינם חיים בה.

ברשות הפלסטינית – בעזה, ביהודה ובשומרון – הנוצרים סובלים מאפלייה מובנית: הספרייה הנוצרית בעזה נשרפה, לחצים מופעלים על צעירים נוצריים להתאסלם, מוסלמים השתלטו על בתי התושבים בעיירה הנוצרית בית ג'אללה שמדרום לירושלים כדי להפכם לעמדות ירי על שכונת גילֹה, וכל תושביה של בית ג'אללה נמלטו לדרום אמריקה. מחבלים מוסלמיים נמלטו מידי צה"ל אל תוך כנסיית המולד בבית לחם והפכו אותה למקום מקלט, תוך שהם מחללים אותה. כרבע מהנוצרים שחיו בעבר בשטחי הרשות הפלסטינית היגרו ממנה.

מאז שפרץ "האביב הערבי" בשלהי 2010, מתברר כי פרויקט הלאומיות הערבית נכשל, ועימו מתדרדר אל האבדון מושג המדינה הערבית המודרנית. האיסלאם המתגבר והשבטיות המתחזקת מטילים צל כבד של איום על הנוצרים במזרח התיכון, והם מסיקים את המסקנה היחידה האפשרית ומסתלקים בהמוניהם מהאזור. אף האפיפיור הביע לאחרונה את דאגתו הגדולה ביחס אליה.

אגב, המדינה היחידה במזרח התיכון שבה מיספר הנוצרים אינו מצטמצם הוא מדינת ישראל. האם למישהו יש הסבר לכך?

מתוך גיליון "מראה" 208, הופיע גם ב"מקור ראשון".

* * *

ראובן שיפריס

היו זמנים, מה השתנה, ואולי???

לפני 56 שנים גוייסתי למילואים לקראת מבצע קדש, ושירתי במשך שלושה חודשים. כחודש לאחר גיוסי הייתי צריך לחדש את רישיון הנשק הפרטי שברשותי, דבר שלא ביצעתי מאחר ושירתי בשארם א-שייך. (זוכרים מקום כזה?)

עם שחרורי ניגשתי למשרד הפנים לשם חידוש הרישיון ושם נאמר לי שהיות שאיחרתי להגיע (לא עזרו הוכחות והסברים) אני חייב להפקיד את הנשק במשטרה לשם התהליך. ניגשתי עם הנשק למשטרת פתח תקווה, כפי שנאמר לי, ושם כל כך שמחו לקראתי שמיד צילמו אותי פנים ואחור, לקחו ממני טביעת אצבעות, ופתחו לי תיק במשטרה כאחד הפושעים הפליליים. לא עזרה לי הצגת פנקס קצין מילואים בו ניתן לראות את החותמות של הגיוס והשחרור. בנוסף לביזיון המתואר, קבלתי גם בונוס שהיה הזמנה למשפט על אי חידוש הרישיון בזמן. כדי לחסוך ממני את הבושה בבית המשפט, והחשש שאפתח את חרצובות לשוני ואומר לשופט את דעתי בנידון, העדפתי לשגר מכתב עם הסבר בנושא, כולל צילום של תעודת קצין (פנקס ירוק) בו ניתן לראות את תאריכי הגיוס והשחרור. כנראה ש"כבוד השופט" התחשב בי וקנס אותי "רק בעשר לירות".

ומדוע אני נזכר ומעלה את הפרשה עכשיו, מאחר שגם אם רק מחצית התיאורים  בעיתונות נכונים בנושאי משטרה, בתי המשפט והביורוקרטיה, הטמטום עדיין חוגג ודבר לא השתנה. בנוסף, כשאנחנו צופים לאחרונה בסרטון המצביע על קלות הרצח והשבי של חיילי הסיור בצפון, ובאותו הקשר על תכנון ההורדה של חיילנו על סיפון המרמרה ישירות לידי הרוצחים מבלי לפנותו תחילה, לא נותר בלתי אם לחשוב ש-צבא קטן וחכם – יוק!!!

ולפני שסוחטים את כספי הציבור תוך כניסה גסה לכיסו והפעלת "הגזירות וקרקס הקיצוצים", ניתן לחסוך תחילה סכומי עתק בביטול ההטבות המפליגות והתנאים מהם נהנים חברי הממשלה  והכנסת להביא לימות המשיח, בשכר מנהלים בחברות ממשלתיות, ואת סכומי הישרדותה של הממשלה. יש להצמיד כל העלאת שכר לשכר המינימום ולשמור על פער הגיוני קבוע.

תפסיקו להלך עלינו אימים בנושא איראן, כאשר הבעייה האמיתית המאיימת על הבית היהודי היא ה"ההתחרדות".

אם מישהו חושב אחרת שיקום.

ראובן שיפריס

פתח תקווה

* * *

אורי הייטנר

עמוס חכם: גיבור תרבות ישראלי

בעשרות השנים שבהן אורי אבנרי ערך את "העולם הזה", הוא בחר מידי שנה את איש השנה – הדמות המרכזית שהשפיעה באותה שנה על ישראל ולעיתים על העולם. לרוב היו אלה מנהיגים פוליטיים, אנשי צבא, מנהיגי האזור; אישים כבן גוריון, גולדה, בגין, רבין, שרון, דיין, בר לב, נאצר וכו'. בשנת תשי"ח, איש השנה היה... עמוס חכם. מי?! על מה ולמה?

עמוס חכם נבחר, בזכות זכייתו בתואר חתן התנ"ך העולמי. זאת סיבה לבחור אדם כאיש השנה?! ועוד בעיתון כ"העולם הזה", הלוחם בממסד, האנטי דתי?

לא היתה זו בחירה מתחכמת. לא היה כאן "הפוך על הפוך". גם לא היה כאן ניסיון יצירתי להפתיע. מי שעוקב אחרי העיתונות באותה השנה, מבין שלא היתה אפשרות לבחירה אחרת. אכן, חידון התנ"ך היה הנושא המרכזי שהעסיק את אזרחי ישראל באותה שנה, והוא אף היה מוקד העניין התקשורתי.

ולא היתה זו שנה נטולת אירועים – באותה שנה התחולל משבר ממשלתי חמור סביב פרשת "מיהו יהודי", הייתה בריחה המונית מכלא שאטה, היתה הפיכה בעיראק, מלחמת אזרחים בלבנון ונחיתת כוחות אמריקאים בלבנון, התמוטטה הרפובליקה הרביעית וקמה הרפובליקה החמישית בצרפת, פצצה הוטלה על הכנסת ופצעה את ראש הממשלה ושרים; לא חסרו אישים שהשפיעו מאוד על הארץ והעולם. ועל הכול האפיל חידון התנ"ך – הארצי והעולמי.

שנת תשי"ח (1957-1958) היתה שנת העשור למדינה. במרכז החגיגות והאירועים לציון העשור, עמד חידון התנ"ך, על שני שלביו – הארצי והעולמי. הדמות המרכזית והדומיננטית בניהול החידון והובלתו היה ראש הממשלה דוד בן גוריון, שראה בו ביטוי למקומה המרכזית של התרבות היהודית ישראלית בחיי המדינה, ואת המקום המרכזי של התנ"ך בתרבות זו. התנ"ך נתפש כנדבך חשוב בחיזוק השורשים של עם ישראל בארץ ישראל. חזון הצדק, החירות והשלום של נביאי ישראל, היה חזונה של המדינה וייעודה, כפי שנכתב במגילת העצמאות.

טלוויזיה עוד לא היתה אז בישראל; היו שתי תחנות רדיו – "קול ישראל" וגלי צה"ל. החידונים – הארצי והעולמי, שודרו בשידור חי בשתי התחנות, ועוררו עניין שיא, שכמוהו לא היה מאז הצבעת הכ"ט בנובמבר. לאורך החידון, הוא כבש את הכותרות הראשיות של כל העיתונים, שאף הוציאו לאורך היום מהדורות מיוחדות.

ביום נצחונו של עמוס חכם, יצא "מעריב" במהדורה חגיגית – הלוגו של העיתון היה בצבע כחול, כבערב חג. לאורך היום יצאו מספר מהדורות של העיתון. כך למשל, אחת המהדורות המיוחדות יצאה תחת הכותרת: "הדו"ח המלא על שלושת הסיבובים של הבוקר; עמוס חכם בראש – עם 17 נקודות." כל הכותרות בעמוד הראשון יוחדו אך ורק לחידון. במסגרת קטנה תואר השידור המתוכנן לאותו ערב ברדיו, כולל הודעות על דחייה וביטול של מהדורות החדשות (באותם זמנים היו מהדורות חדשות מעטות במהלך היום, וביטול מהדורת חדשות היה צעד דרמטי ביותר).

גם "ידיעות אחרונות" הקדיש כמעט את כל העמוד הראשון לנושא. הוא יצא בכותרת גדולה: "החל חידון התנ"ך הבינלאומי." כעבור שעות אחדות יצאה מהדורה שנייה של העיתון, שכותרתה: "חכם בראש – במבחן מוקדם של החידון." תמונות כל המתמודדים עיטרו את העמוד הראשון. כותרת נוספת בעמוד הראשון, עסקה באבטחת האירוע: "גויסו 300 שוטרים."

איך הדברים נראו בפרספקטיבה מאוחרת יותר? כעבור עשרים שנה, במלאת שלושים שנה ל"מעריב", יצא הספר "כותרת ראשית" – קובץ עמודים ראשונים של העיתון, לאורך השנים. כל שנה נפתחה בעמוד שער, העוסק בנושא המרכזי של השנה. עמוד השער של 1958 היה תמונתו של עמוס חכם מרים כוסית לאחר נצחונו, והכותרת: "חכם התנ"ך."

בשנת היובל של המדינה, יצא הספר האלבומי (בעל הרמה הנמוכה, יש לציין...) "ואלה שנות", הסוקר כל אחת משנות המדינה. גם בו, כל שנה נפתחה בעמוד שער עם הנושא המרכזי, ואחריו מאמר העוסק באירוע המרכזי של השנה. ב-1958 הנושא המרכזי היה חידון התנ"ך, והמאמר היה של השר לשעבר, פרופ' שמעון שטרית (בעצמו חתן תנ"ך לנוער) שעסק באירוע.

ואולי יותר מכל כותרות העיתונים, מה שמעיד על מרכזיות האירוע הוא כניסתו למערכונים. במערכון של אפרים קישון "פוקר יהודי", בביצועם של אורי זוהר וחיים טופול בתיאטרון "בצל ירוק", הייתה המילה "עמוס חכם" הביטוי המנצח האולטימטיבי במשחק. ואי אפשר שלא להזכיר את המערכון "חידון התנ"ך" של אריק איינשטיין ואורי זוהר בתכנית "לול", שגיבורו היה בן דמותו של המנצח בחידון השני, הרב יחיא אלשייך, יוצא תימן. באותם ימים יצא גם משחק קופסה פופולארי – משחק טריוויה תנ"כי בשם "חידון התנ"ך".

עמוס חכם עצמו, היה נכה, מגמגם, קשה יום – עבר ילדות קשה וחיים קשים. ובתוך יום, היה לגיבור התרבות הלאומי בה"א הידיעה של מדינת ישראל, בזכות למדנותו, ידענותו, שקדנותו ובקיאותו. ראש הממשלה והנשיא דאגו לו למשרות, ללימודים אקדמיים שהתמיד בהם עד שהיה פרופסור למקרא.

איני כותב זאת כנוסטלגיה, כיוון שקשה לי להיות נוסטלגי לאירועים שהתרחשו טרם הולדתי... אך יש בי געגוע לחברה ישראלית שתרבותה היהודית תופסת מקום כה מרכזי בחייה. באותם ימים המיקוד היה אך ורק בתנ"ך, תוך התעלמות כמעט מלאה מהתלמוד, ספרות ימי הביניים והיצירה שנוצרה בגולה. ייתכן שזאת אחת הסיבות לירידה במעמד התנ"ך שכן אי אפשר ליצור תרבות תוך דילוג על אלפיים שנות יצירה.

מן הראוי שנשאל את עצמנו מה קרה לחברה הישראלית, שמדורת השבט שלה היום היא תכניות תת רמה כמו "האח הגדול" או "היפה והחנון".

ברור שתופעת החידון כפי שהיתה אז, לפני 54 שנים, אינה יכולה לחזור על עצמה, אולם ראוי שמורשת ישראל תחזור למרכז ההוויה הישראלית, באופן המתאים לימינו.

השבוע הלך לעולמו עמוס חכם, בגיל 91. יהי זכרו ברוך!

* * *

אהוד: בשנת 1959למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לפילוסופיה, פילוסופיה עברית וקבלה. אחת האטרקציות היתה עמוס חכם, שהחל באותה שנה את לימודיו באוניברסיטה, בהם זכה כפרס נוסף על זכייתו בתואר חתן חידון התנ"ך.

אורי הייטנר מגזים קצת בתיאור מרכזיותו של חידון התנ"ך, ושל עמוס חכם כגיבור תרבות באותה שנה שבטרם הולדתו (של הייטנר). היו מספיק נושאים שהעסיקו את הציבור הישראלי, וחכם נתפס במידה מסויימת כקוריוז, דווקא בגלל מוזרותו ונידחותו בטרם זכה בחידון, בבחינת "היזהרו בבני-עניים כי מהם תצא תורה."

למרות שלמדתי איתו באותה מכינה לתלמוד של פרופ' שמואל ספראי הנלבב, אינני זוכר שהצלחתי להחליף עימו מילה כי הוא היה איש מוזר מאוד, מכונס בתוך עצמו, מגמגם, נכה יד אחת, לבן שיער [הוא היה אז כבן 38 שנים בסך-הכול], כפוף-ראש על מושבו, תמיד בשורה הראשונה משמאל ליד הקיר – צעיר-זקן שכאילו נפל עלינו מפלנטה אחרת, לא כבן-הארץ, ונראה כי כמעט שום דבר ממה שעניין אותנו באותן שנים ובאותה אוניברסיטה, לא עניין אותו. וגם לא נראה שיש לו ידע וסקרנות בהשכלה כללית או למשל בספרות העברית החדשה.

חידון התנ"ך היה במידה מסויימת "גימיק", לא פחות מתחרויות ידע בטלוויזיה כיום, וגם אז, ברדיו, ולא היה לחידון התנ"כי המיוחצ"ן – קשר ממשי למקום המרכזי של התנ"ך בתחומים נרחבים כמו במערכת החינוך העברית ובספרות ובשירה העברית. הנצחתו של החידון במערכונים היא קנה-המידה הנכון למוזרותו ולמידה הרבה של מלאכותיות שנלוותה ונילווית אליו עד היום. בייחוד כאשר בימינו, בלחיצות מקלדת אחדות ב"מאגר ספרות הקודש" – אתה מגיע לכל מידע מן המקורות, והאתגר הוא לא לדעת אותו בעל-פה אלא לדעת להשתמש בו. ואילו "החתנים" של היום נשכחים כמעט מיד לאחר זכייתם.

דבר אחד זכור לי מעמוס חכם היטב, ואותו לא אשכח כל ימיי. במכינה לתלמוד של פרופ' [אז ד"ר] שמואל ספראי ז"ל, שהיתה משותפת לכל מי שלקח חוגים במדעי היהדות, העלה ספראי נושא מסויים, שכחתי מהו, אבל זכורה לי הערתו של חכם, כאילו לתומו: "זה לא מופיע בשום מקום אחר [בתלמוד, או בתנ"ך]!"

עלינו, התלמידים החילוניים, הערה כזו של בקיאות לא עשתה שום רושם. היו סטודנטיות, שנעשו אפילו לימים פרופסוריות, וחלק מבקיאותן היה לצטט בכל שיעור משהו ששמעו בשיעור קודם אצל מרצה אחר, כאילו זה חלק משליטתן הרבה והמובנת-מאליה בחומר.

אבל למד איתי באותם ימים אצל גרשם שלום ז"ל, בחוג לפילוסופיה עברית ולקבלה, חבר מבריק ומוכשר מאוד, אברהם נוריאל ז"ל, לימים פרופסור בבר-אילן, מחובשי הכיפה הסרוגה, שיחד היינו מתכוננים לבחינות בפילוסופיה יהודית, והוא לחש לי אז, בעודנו יושבים בחדר שבקומה השנייה בבניין מייזר למדעי היהדות בגבעת רם:

"אתה רואה, להגיד שמשהו ישנו בתלמוד או בתנ"ך, זאת יכול כל אחד. אבל להגיד על משהו שאין – זו הבקיאות האמיתית! זה הידען!"

וכאמור לעיל, היום יכול לומר זאת כל דרדק על מחשב שסרק את "מאגר ספרות הקודש", והכישרון הלימודי הוא ב"באר מים חיים" ולא ב"בור סוד שאינו מאבד טיפה."

* * *

מנשה שאול

האם הם יהרסו את הפירמידות?

האומנם ירצו הסלפים ו"האחים המוסלמים" להרוס את הפירמידות? אכן יש חשש כזה, כיוון שהפירמידות וכל האתרים של הפרעונים נחשבים עבודת אלילים בעיני האיסלאם הקנאי. ואכן, בימיו הראשונים של "האביב הערבי" במצרים בסוף דצמבר 2010, ניסו קנאים מוסלמיים להרוס את המוזיאון המצרי בכיכר אלתחריר. הם אף הציתו את הכניסה הראשית של המוזיאון. אך הליברלים הצעירים הם שהדפו את התוקפים וכיבו את השריפה, היות שהמשטרה לא היתה במקום.

מאז עלייתם של "האחים המוסלמים" לשלטון, נשמעים קולות, בעיקר מצד הסלפים, הדורשים להרוס את הפירמידות ואת כל אתרי הפרעונים. העיתון "אלשרק אלאווסט" (25.7.2012) מוסר כי "מוסלמים קנאיים השייכים לסלפים, שתמכו במועמדותו של מוחמד מורסי לנשיאות, דורשים מן הנשיא להרוס את הפירמידות." השבועון "רוז אליוסף" בגיליונו מה-30 ביוני 2012, מצטט את אחד המטיפים הקנאיים, עבד אללטיף אלמחמוד, שדרש ממורסי מה שלא עשה המצביא המוסלמי עמרו בן אלעאץ שכבש את מצרים במאה השביעית: להרוס את הפירמידות.

הליברלים במצרים ובכל העולם חוששים מן התקדימים שאירעו במקומות אחרים. הקנאים המוסלמים שכבשו את צפונה של מאלי הרסו ממצאים ארכיאולוגיים בעיר טימבוקטו. גם הטליבן ריסק ב-2001 את פסליו של בודהא שהוקמו לפני 1500 שנה.

לדוברם של הסלפים, עבד אלמונעם אלשחאת, יש פתרון: הוא מציע לכסות את כל פסלי הפרעונים בשעווה – שתשמור על האתרים אך תטשטש את צלמם המהווה בעיני הקנאים פגיעה בייחוד האלוהי ודמותו.

אלא שמדען האתרים המצרי, עבד אלחלים נור אלדין, הרגיע באומרו כי נשיא מצרים מורסי לא יהרוס את אתרי הפרעונים, וכי הממשלה החדשה לא תהווה סכנה לאתרי מצרים העתיקה המהווים נכס תיירותי.

אכילת עוף – קנה מידה לרמת החיים

העיתון "אלחיאת" (24.7.12) היוצא לאור בלונדון, מחלק את אזרחי איראן לשני סוגים: "אלה שהם מעל לקו העופות ואלה שהם מתחתיו." והוא מסביר: "העוף, המאכל האהוב על האיראנים, כשהוא מתובל בזעפרן ובתבלינים אחרים, הפך עבור האזרחים קנה מידה למצב הכלכלי, והבדיחה הרווחת היא כי מי שיכול לקנותו, מצבו הכלכלי טוב, והוא מעל קו העופות, ומי שאינו מסוגל לקנות, הוא עני ונמצא מתחת לקו העופות."

מפקד משטרת ערוצי-הטלוויזיה הוציא פקודה האוסרת לפרסם תמונות של עשירים האוכלים בארוחותיהם הדשנות עוף, היות שזה מרגיז את העניים.

ברור כי הסנקציות הכלכליות נותנות את אותותיהן, ומחירי המזון הרקיעו שחקים במרוצת 18 החודשים האחרונים. מחירו של ק"ג בשר עוף מגיע ל-65 אלף תומן (כ-5 דולרים), כלומר עלה פי-שלושה במרוצת השנה האחרונה. עליית המחירים נובעת מן ההתייקרות של מזון העופות המיובא והנקנה בדולרים. היות ששער הדולר עלה לאחרונה ב-40 אחוז, נסגרו באיראן מחצית מן החוות לגידול עופות.

שוב "בני הקופים והחזירים"

בימים אלה, העיתונות המצרית עוסקת במודעת פרסומת שהופיעה בישראל, הקוראת לבנות את בית המקדש על חורבותיו של מסגד אלאקצא. בפרסומת מוצגת קבוצה של ילדים על שפת הים הבונה דגם של בית המקדש מחול. הילדים קוראים לאביהם להסתכל, והוא משליך ארצה את העיתון שבידו. בעיתון מתנוססת תמונתו של נשיא מצרים מורסי.

העיתון "אלקודס אלערבי" היוצא לאור בלונדון מדווח (28.7.12) כי אחמד מורסי, בנו של נשיא מצרים, "הגיב" בדף הפייסבוק שלו על עלבון אביו בזו הלשון:

"חלפו זמני החסות. נטפל בכם אך ורק בנעל, הוי בני הקופים והחזירים. היום אתם לועגים לנשיאנו, אך יום המחר קרוב. אנו, כל המצרים, נתמוך בכוחות הג'יהאד בפלסטין, באמצעות תפילות, תרומות וחרם שנטיל עליכם."                                 

אם אין אוכל, יש סמים

ועדת הבריאות והאוכלוסין בבית העליון של הפרלמנט המצרי, "אלשורא", הודיעה בישיבה מיוחדת, כי מחקר שנערך לאחרונה מראה כי 60 אחוז מן הסטודנטים באוניברסיטאות במצרים צורכים סמים, אך רק 7 אחוזים מן הסטודנטים הם צרכני סמים כרוניים. על פי "אלחיאת" (11.6.12), 30 אחוז מצרכני הסמים מעדיפים חשיש, במיוחד בשמחות.

המזכ"ל של המועצה הלאומית לענייני בריאות, ד"ר האשם רמי, מסר כי גם "הכּולה" (סם מסוג זול)  הוא הנפוץ ביותר בשכבות העניות ובעלות השכלה נמוכה, והוא גורם נזק לתאי המוח. המחקר מראה כי בשנה החולפת היתה עלייה בצריכת הסמים כתוצאה מהידרדרות המצב הכלכלי.

הסוכרת – הצד החשוך של העושר

הלצה נפוצה בכוויית היא כי "אם אין לך סוכרת, אינך כווייתי." כך פותח "אלקודס אלערבי" (7.7.12) את מאמרו על בעיית הסוכרת במדינות המפרץ. העיתון מדווח כי 51 אחוז מתושבי כוויית לוקים בסוכרת. תושביהן של מדינות המפרץ אומנם נהנים מהכנסה הגבוהה ביותר לנפש בעולם, הודות לנפט. אך החיסרון הגדול הוא שבעלי ההכנסות הגבוהות מאמצים אורחות חיים נוחים, אינם מרבים להתנועע ואוכלים ארוחות דשנות, מצב המחולל את מחלת הסוכרת. מדינות המפרץ ממוקמות בראש טבלת-המדינות שתושביהן סובלים מסוכרת. בשמחות, כמו בחתונות, המוזמנים מרבים לדבר על התרופות שיש ליטול בעקבות הארוחות.

התושבים של מדינות המפרץ מנהלים חיים נוחים ועצלניים. מרביתם עוסקים בפקידות במשרדים ממוזגים ובכלי רכב המונעים מהם את מאמץ ההליכה. זאת, בעוד שמאות אלפי הפועלים הזרים מבצעים את העבודות הקשות בשדות הנפט, בבניין ובחקלאות.

ממשלת אבו דבי מוציאה מקופת המדינה כשני מיליארד דולר על המלחמה בסוכרת. חלק מתקציב זה מושקע בסלילתם של שבילי הליכה ורציפים מוצלים, על מנת לעודד אנשים ללכת. המרכז הרפואי "אימפריאל קולג'" בלונדון גוייס למבצע לאומי במדינות המפרץ הכולל עריכת אירועים עממיים, בדיקות דם, תחרויות הליכה ופעילות ספורטיבית במפעלים ובמשרדי הממשלה.

קורטוב של תקווה

מוחמד עלי פרחאת, משורר לבנוני פרגמטי, יוצא ("אלחיאת" 22.7.12) נגד הקנאות הדתית ונגד הלאומנות הקיצונית. הוא קורא לערבים להפסיק להאשים את ישראל בכל המחדלים של העולם הערבי, לאזור אומץ ולעסוק בביקורת עצמית כשיטה לתיקון דרך וביצוע שינויים.

פרחאת מתייחס לשפיכות הדמים בסוריה בקטע קצר שכותרתו: "קורטוב תקווה": "מלחמה הדומה לצעקה, מלאת מרץ, נעדרת תבונה. מלחמת שנאות... אני או האחר... האחר או אני. מלחמה שאין די לה. מלחמה המתחילה, אך אינה יודעת סוף. מלחמה נעדרת הכרעה, עקרונותיה הפשוטים מסתבכים ומתרוקנים. וכשנדמה לנו שהיא מסתיימת, איננו רואים את שמש השלום ולא את ירחו. כאילו שאנו במרכבה שלא תוביל לשום יעד. אך ללא ספק, תוביל לעוד מלחמה אחרי דור או שניים.

"מלחמות שאינן מגשימות שחרור לאומי או חברתי. זוהי מלחמתם של עלובי החיים המנסים להחליף את סבלם באשליית הגדוּלה – גדולת ריסוק הקיים וביטול הזולת.

"המלחמה בסוריה מובילה לתוצאה מוחשית, הלא היא המשטר העריץ המוביל לחורבן והורס את התומכים והמתנגדים כאחד. למה הדיקטטורה? זוהי מחלתנו הכרונית במזרח הזה: הדיקטטורה של האב, ראש החמולה, ראש השבט והשליט.

"הנה סוריה במערומיה, ולבנון המחדשת את מצוקתה. סוריה האהובה שלא מתאפשר לאזרחיה להכירה היטב. בציפייה כי תינצל מן העצב וההספד ובתקווה שתשמור על קורטוב של תקווה."

מתוך גיליון "מראה" 208.

* * *

תקוה וינשטוק

1. צמח חודש אב: הרדוף הנחלים

גם הישראלי המצוי, שבדרך כלל אינו בקי בשמות של צמחים, יודע לזהות את ההרדוף. צמח זה נפוץ מאד בגינות ובגנים, ובעיקר ליד מקורות מים, מצפון הארץ עד צפון הנגב. גם תפוצתו העולמית רחבה. להרדוף פרחים גדולים, דמויי גביע, דומים לשושנים ומופיעים בשלל צבעים – ורוד, אדום ולבן. הם פורחים בקיץ, מאפריל עד ספטמבר, במרכז הפריחה עטרה בעלת ציצים המעניקה לפרח מראה עשיר. כשצמחים אחרים כבר קמלים – ההרדוף עדיין פורח – עובדה המגדילה עוד יותר  את הפופולאריות שלו כצמח נוי.

ההרדוף – שמו המלא: הרדוף הנחלים – הוא שיח גבוה ירוק-עד ממשפחת ההרדופים, המגיע לגובה של ארבעה-חמישה מטר. עליו מאורכים וגלדניים (מכוסים שעווה צמחית המגנה עליהם מאיבוד מים). ומאפשרת להרדוף להסתגל גם למקומות רחוקים ממים. פריו מאורך ויבש. כשהזרעים מבשילים הם תופחים משני צידיו של הפרי ולכל אורכו נפתח סדק. מהסדק בוקעים זרעים רבים הנפוצים ברוח למרחקים, וקיומו של המין נמשך. 

אבל הצמח היפה הזה הוא צמח רעיל. כל חלקיו מכילים מוהל שקוף רעיל העלול להמית. לכן אסור לטעת אותו במקומות ציבוריים אלא בצידי דרכים. ברשימת הצמחים שמביא מדרש תנחומא (תנחומא – אמוראי שחי בארץ ישראל במאה התשיעית לספירה) מופיע ההרדוף ברשימת הצמחים המרים שהם גם רעילים. בשנת 1882 כתב על ההרדוף רבנו נתן בן יחיאל במילונו "ערוך השלם": "הוא מר מאד... והוא סם המוות לבהמה ויש שהוא סם המוות אף לאדם." ממשפחה זו גדלים בארץ שני מינים נוספים בעלי שמות "מן ההפטרה" – וינקה עשבונית ו...סם כלב מזרחי. – לא ברור אם הכלב מזרחי – ספרדי? עיראקי? – או אולי הסם?

ההרדוף זכה לשמות רבים. בלטינית הוא נקרא נריום אוליאנדר (נרו-לח. ההרדוף הלח), שם הנובע מבית הגידול הלח, שאליו קשור ההרדוף (למשל הנחל). הוא קרוי גם אולאה"(זית) עקב הדמיון של עליו לעלי הזית. בערבית מכונה ההרדוף – דפלה, שם  המזכיר את עץ הדפנה עקב הדמיון בין בעלים של שני הצמחים. הוא קרוי גם "ורד החמור" – שם מוזר במקצת, מה לחמור ולוורד? החמור אינו בעל החיים היחיד הצמוד משום מה להרדוף. שני מינים נוספים  ממשפחת ההרדופים הגדלים בארץ הם "וינקה עשבונית" ו..."סם כלב מזרחי". דווקא כלב? ודווקא מזרחי?

ההרדוף עורר פלוגתה בין חכמים האם הוא אותו  "ענף עץ עבות" המופיע בארבעת המינים ככתוב בוויקרא כ"ג ו' – "ולקחתם...כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל." לדברי חכמים "ענף עץ עבות" הוא צמח עשיר בעלווה, שענפיו ועליו מכסים את הגזע והענפים.לדעתם "עץ עבות" אינו עץ הזית – עליו אינם צפופים דיים, ואין זה הדולב הנמצא בשלכת בחורף, וגם לא ההרדוף: רעילותו סותרת את גישת חז"ל המבקשת אוירה של שלום ונועם.

אבל  הרעילות של ההרדוף מביאה גם ברכה: היא מרחיקה מזיקים. לכן מניחים  עלי הרדוף בין שקי התבואה שבאסם או מערבבים אותם בטיט הבית. הרעל משמש אף לתרופות. הכנריאין והפולגרין המצויים במוהל של ההרדוף משמשים לטיפול בבעיות לב. חומרים אחרים שהוא מכיל מסייעים בטיפול במחלת הנפילה, בכאבי ראש, בהכשות ובמחלת הסרטן.

העץ המר יצר מדרש מעניין, אומרת שרה'לה אורן אוצרת הגן הבוטני בנאות קדומים במאמרה על הרדוף הנחלים –  בספר שמות (ט"ו, כ"ב). נאמר על בני ישראל: "וילכו שלושה ימים במדבר ולא מצאו מים... ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים... כי מרים הם.. וילונו העם על משה לאמור: מה נשתה? ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים."

מדרש תנחומא מציין שסביר היה שהקב"ה יורה למשה להכניס דבש או דבלה למים המרים על מנת להמתיקם  אך הקב"ה פועל בדרך מפתיעה: לא המתוק  מרפא את המר אלא המר מרפא את המר. "אמר הקב"ה: אלא במה שאני מכה בו אני מרפא."

ומהו העץ שהאל הורה להשליך למים? ר' יהושע אומר: ערבה. ר' נתן אומר הרדפוני... מכל מקום מר היה." זה איפה, המר-על-המר. דומה לעיצוב נחש הנחושת כתגובה למכת נחשים או לרפוי שריפא אלישע את מי מעין יריחו הרעילים באמצעות השלכת מלח: "ויאמרו אנשי העיר אל אלישע... והמים רעים והארץ משכלת... ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח ויאמר: כה אמר ה' רפאתי למים האלה. לא יהיה משם עוד מות ומשכלת." (מלכים ב').

שרה'לה אורן מציינת כי השיטה שנוקט בה הקב"ה – "דומה מרפא את הדומה", היא עקרון המצוי בבסיס הרפואה ההומופטית (ביונית: הומו –דומה, פאתוס – סבל) שהחלה לפעול במאה ה-18,לפיה מטפלים באדם בעזרת חומרים המכילים את מחוללי המחלה. 

2. היזמוֹת הקטנות

במוצאי שבת חציתי את "גן יעקב" וליד קפה הוברמן ("רגב" לשעבר) מופיעות לעומתי שתי ילדות חמודות, אחת בעלת צמות, שנייה ג'ינג'ית ומציעות: "כוס מים בשקל!"

נפרדתי משקל, לגמתי לרוויה מהמים הקרים והעפתי מבט סביבי. על ספסל סמוך ניצבו  כוסות פלסטיק למים, שקית ביגאלאך ריקה למחצה וקצת חפיצים (גאז'טס) קטנים. לא נעדרה גם ידית של טלפון- מקלחת שהשאיר כנראה שרברב.

"זו כפית משאלות,", הצביעה בעלת הצמות על כפיונת פלסטיק בגודל זרת שמשמשת לליקוק גלידה בקיוסק. "מחזיקים אותה ולוחשים משאלה."

הבעתי משאלה: "הלוואי שגל החום הזה כבר יעבור!"

אבל לצערי הטמפרטורה לא ירדה אפילו במעלה אחת.

 על הספסל נח גם פנקס גדול עטוף בקפידה.

"הפנקס לא למכירה. אנחנו רושמות בו את כל ההכנסות," הסבירה לי בעלת הצמות, ודיווחה כי העסק משגשג: "יש אנשים שמשלמים גם שקל וחצי עבור כוס מים וחמישה שקלים בשביל הביגאלאך אף על פי שאנחנו מבקשות רק שני שקל."

רוב המלאי כבר אזל  ובקרוב תשוּוק גם הכפית.  ילדים אחדים כבר מתעניינים בה. סך הכול מסתכם הפדיון היום ב-18 שקל.

מסתבר כי לבעלת הצמות קוראים אלמה ("אלמה באל"ף!" היא מדגישה) ולג'ינג'ית – נעמה, והן אחיות. אחיות לא דומות: אלמה נראית מקצוענית והיא גם היחצ"נית של העסק. נעמה רצה ורקדה סביב  הספסל כאלו נכנסה בה רוח תזזית.

הן בנות שמונה ותשע ושתיהן עולות לכיתה גימ"ל – נעמה, הבכורה, נשארה שנה בגן הילדים. "אנחנו תלמידות מעולות," מבטיחה לי אלמה. "כבר סיימנו את הקייטנה ונעשה משעמם. אז החלטנו למכור מים – צריך לשתות הרבה בקיץ. אימא נותנת לנו את הביגאלאך וקצת ממתקים ואנחנו מוצאות עוד דברים למכירה."

אימא לא רק מסבסדת את העסק. היא גם מביאה את הזבניות הקטנות לגן יעקב ומחזירה אותן כשמחשיך הביתה, לרחוב חובבי ציון. בין לבין היא מבלה עם חברה בבית הקפה. למעשה כל חיי המסחר של הבנות מותנים בביקוריה של אימא בבית הקפה, אבל בשבת הן באות לגן על בטוח.

"אימא פסיכולוגית, קוראים לה גילה," מנדבות הבנות מידע. "אבא הוא פרופסור להיסטוריה, נוסע הרבה לגרמניה."

"אבל הוא בא אלינו המון פעמים!" מסירה נעמה דאגה מליבי.

הן אינן הילדות היחידות שעושות כסף בחופש. זה שנים מביאים ילדים ספרי לימוד, ספרי קריאה וצעצועים משומשים למכירה לעוברים ושבים ב"לב דיזנגוף" . יפה לילדים, יפה להורים ויפה לסנטר המושך עוד לקוחות. אבל השוק הוא יוזמה של הסנטר ואלו הספסל הפורח בגן הינו עסק פרטי ועצמאי.

חרף ההצלחה הפיננסית אין לאחיות אמביציה לפתוח אי פעם קיוסק או אפילו בוטיק, וגם פסיכולוגיה והיסטוריה, מקצועות ההורים, אינם מושכים אותן במיוחד.

"כשאהיה גדולה," מצייצת אלמה, "אהיה אולי ציירת ואולי פסנתרנית ואולי שחקנית!" ונעמה רוצה "להיות רקדנית או שחקנית."

"ובינתיים," הן מבהירות לי, "לא חשוב לנו הכסף. אנחנו מוכרות בשביל הכיף!"

"ומה בכל זאת אתן עושות ברווחים?"     

"אנחנו קונות פרחים לאימא."

* * *

לדוד בן עזר היקר

בהגיעך לגיל 77

ברכות מכל המשפחה

וכשם שזכית עם מירה (לבית ברונשטיין מזיכרון)

לנינים – כן תיזכו גם לריבעים

אתה הזוכר של פתח-תקווה

הכתובת לכל שאלה מקומית

 * * *

אילן שחורי

הסיפור המרתק של בית המטבחיים הישן של

 תל-אביב בו היה סליק סודי של ההגנה

בפינת רחוב הורקנוס ויהושע בן נון 71 בצפון הישן של תל אביב,  מתפרש כיום אחד הגנים הלא כל כך  ידועים בעיר. גן ברנדר, שבחלקו הדרומי, ניצב על סלע מקומי, פסלו הקינטי של האמן יעקב אגם, שהעמיד במקום מנורת שבעת קנים מסתובבת  לה קרא "שורשים – מנורה". 

עד לפני שלושים שנה, עמד באותו מקום, במשך 51 שנה בדיוק, בית המטבחיים הראשון של תל-אביב, שבעת פתיחתו ב-4 בינואר 1931,  נחשב למודרני ולחדיש ביותר במזרח התיכון. כיום בצידו הצפוני של גן ברנדר, ניתן עדיין לראות שריד בודד של בית המטבחיים הישן, מגדל המים המקומי, שכיום משמש מחסן של המחלקה הווטרינרית בעיריית ת"א.

האיש שהוביל להקמת בית המטבחיים בהוראתו של ראש העירייה מאיר דיזנגוף, היה אז הווטרינר הראשי של תל-אביב, ד"ר אריה לויט. ד"ר לויט, יליד ליטא ב-1901, עלה לארץ ישראל ב-1926, לאחר שסיים לימודי וטרינריה בברלין ונתקבל לרופא ממשלתי ועירוני בעכו. בראשית 1929 הועבר לתפקיד רופא-וטרינרי ממשלתי לבית-שאן והנפה, ובכללה הנקודות העבריות בגוש חרוד. בקיץ של אותה שנה הועבר לתפקיד דומה בחברון והיה עד ראייה למאורעות תרפ"ט בחברון ולטבח שעשו הערבים ביהודים במקום ומסר על כך עדות מפורטת.

לאחר האירועים הקשים בחברון, עבר ד"ר לויט לתל-אביב וסייע למאיר דיזנגוף בעימות הגדול שלו עם מחלקת הבריאות של ממשלת המנדט בראשותו של הקולונל ג'ורג' ו. הרון, שהתעקש למנוע מעיריית ת"א להקים לעצמה בית מטבחיים לאחר המאורעות שהתחוללו גם ביפו, שם היה בית המטבחים עד אז.

ד"ר לויט היה  מעורב גם בשביתה הגדולה של התושבים שנמנעו באותם ימים מאכילת בשר כמחאה על עמדת  הבריטים עד שאישרו הקמתו של בית המטבחיים בעיר העברית.

אז מינה אותו מאיר דיזנגוף כמנהל בית המטבחיים העירוני. במקביל יצא לסדרת השתלמויות בארה"ב ללמוד על  המודרניזציה של בתי המטבחיים באמריקה. באותם שנים מינה אותו ראש עיריית ת"א  גם כיו"ר חברת גן החיות בתל-אביב וד"ר לויט, שהפך לאיש חברה מקובל, חביבם של אנשי האמנות בעיר, עסק רבות בהקמת הגן החדש, כיום איזור גן העיר.

עד מאורעות אוגוסט 1929, הידועים כמאורעות תרפ"ט, התנהלה השחיטה הווטרינרית של תל אביב בבית המטבחיים שהיה בבעלותה של עיריית יפו. על פי הסכם  שפעל אז, 40 אחוז מסך הכנסות השחיטה היהודית הועברה אז לידי עיריית ת"א וועד  הקהילה.

 סדרת הפרעות הקשה שהחלה ביפו ב-23  באוגוסט 1929 מנעה מתושבי ת"א להגיע לבית המטבחיים ביפו, ומאיר דיזנגוף הורה, יומיים לאחר מכן, ב-25 באוגוסט 1929, להקים בית מטבחים זמני, בחצר בית החרושת לעיבוד עורות של האחים לבקוביץ בשכונת מחלול.

במקביל פנה דיזנגוף לשלטונות הבריטים בדרישה להעניק לעירייה רישיון להקים  בית מטבחיים משלה, אך כאמור ניתקל בסירוב עיקש. שלושה חודשים מאוחר יותר ב-10.11.1929, הוציאו הבריטים צו סגירה נגד בית המטבחיים הזמני ובעירייה היו בחוסר אונים באשר להפסקת השחיטה בעיר.

ב-16.1.1930 התקיימה אצל דיזנגוף פגישה דרמטית בהשתתפות הרב ב"צ ח"י עוזיאל, חברי הנהלת העירייה וועד הקהילה ונציגי הקצבים והשוחטים. נמסר דיווח על הלחצים מול השלטון הבריטי להקמת בית  מטבחיים עירוני ובמקביל נמסר על מקומות אחדים בהם עתיד מתחם זה לקום.

אחת ההצעות הייתה להקים את בית המטבחים ליד שפת הים, כדי שהפסולת תושלך מיד לים. אולם אחדים מראשי העירייה בהם דיזנגוף עצמו, ובעיקר סגנו ישראל רוקח, טענו כי "מוטב  לוותר על הבשר בעיר למשך עשר שנים ולא לוותר ולקלקל שטח ליד הים..."

לקראת אמצע 1930 התקבל האישור המיוחל מהבריטים, בעיקר לאור טענתו של  דיזנגוף כי לא ניתן יהיה להשאיר את 40 אלף תושבי ת"א ללא שחיטה כשרה לאחר שליפו סירבו בתוקף לחזור. הבריטים אף אישרו לשם הבנייה הלוואה נדיבה בסך 10,500 לא"י. ועדה מיוחדת בעירייה איתרה שטח מוגבה היטב בחלק הצפון מזרחי של העיר, רחוק מכל יישוב. זאת כדי להקל על ניקוז הפסולת מארבעה חלקי הגבעה. היה מי שהזכיר כי בגבעה זו ממש, התחפרה הבריגדה הניוזילנדית ה 156 בעת הקרב על חציית הירקון במלחמת העולם הראשונה.

משימת התכנון לבית המטבחיים ב-20  הדונמים שאותרו, הוטלו על מהנדס עיריית ת"א באותם ימים יעקב בן סירא שיפמן והוא הקים במקום, החל מסוף 1930, מיספר בניינים בהם  אולם שחיטה, רפתות, משרדים להנהלה, חדר שוחטים וקצבים, חדרי רחצה ומזנון. דירה לשומר, מגדל מים (הניצב עד היום) ובור לזבל. 

מסתבר שבעת הקמת בית המטבחיים החדש, מפקדי ההגנה ופרנסי העיר ראו בכך הזדמנות לבנות סליק חדש למרכז ההגנה, במרתפי הבניין המרכזי. במהלך  משך חודשים ארוכים, מדי לילה, חפרו אנשי ההגנה את הסליק באדמת הכורכר הקשה במכושים, כיוון ששימוש בכלים מכניים מרעישים לא היה בא אז בחשבון. כדי להיפטר מעודפי הקרקע והאבנים, בלי לעורר  את חשדם של האנגלים, בנו בחצר גדר מהאבנים ומילאו אותה באבנים ל"גינה".

 הפתיחה החגיגית של בית המטבחיים החדש היתה ב-4 בינואר 1931 והוא הוגדר בית  המטבחיים המסודר והמשוכלל ביותר בארץ ישראל ובמזרח הקרוב והפך עד מהרה מודל חיקוי לבית המטבחים של ירושלים וחיפה.

מעל 140 קצבים עבדו במקום, פרט לסוחרי הבהמות והעור,  פושטי העורות, פועלי הניקיון וכמובן צוות ההנהלה בראשותו של הווטרינר העירוני של אז ד"ר א. לויט.

1,103 בהמות נשחטו במקום בשנה הראשונה, ושנה לאחר מכן, ב-1932, המיספר עמד כבר על 5,894 בהמות שנשחטו.

תל-אביב הלכה והתפשטה צפונה ובית המטבחיים הפך  למטרד גדול לתושבי צפון העיר. עם הקמת בית  המטבחיים החדש הוחלט בעירייה ב-1981 להרוס את המיבנה הישן, שנותר ריק, ועל חלק מהשטח להקים גן לרווחת תושבי האיזור. שני מבנים עדיין  קיימים. בית משרדים קטן המשמש כיום כחדר ניתוח לחתולים חסרי בית  ומגדל המים, עדות אילמת לאחד המפעלים הגדולים  שידעה תל-אביב הקטנה.

מאמר זה, הוא חלק מהניוז-לטר השבועי, העוסק בתולדות ארץ ישראל וידיעת הארץ שמפרסם אילן שחורי, עיתונאי, חוקר תולדות ת"א וא"י ומורה דרך מוסמך, במסגרת אתר תיור ישראלי. http://www.mytour-il.co.il

ניתן להירשם לקבלת הניוזלטר פעם בשבוע  על ידי שליחת מייל ופרטים לאילן שחורי:

  ilan777@gmail.com

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

זִקְנָה

חֲלוֹמוֹת גּוֹוְעִים לְלֹא קוֹל,

פַּעַם הָיָה כָּל יָכוֹל.

הִכִּיר נָשִׁים עֲנֻגּוֹת,

טִיֵּל אִתָּן בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת.

הָיוּ יָמִים שֶׁל אוֹר.

הַיּוֹם

בַּת קוֹל אַחֶרֶת נוֹשֶׁפֶת בָּעֹרֶף

הַדַּקִּיק,

הַגּוּף מְכֻסֶּה בְּגֶלֶד

הָעוֹר בְּשִׁטְפֵי דָּם.

רָעַד בַּגּוּף,

דֶּמַע בָּעַיִן.

גְּזָרִים שֶׁל נֶפֶשׁ,

קְבָרִים סָבִיב

וְחֹרֶף צוֹחֵק עַל

שְׂפַת הָעַיִן.

הַחַיִּים הָיוּ בְּדַיָּה,

נִסְעַרְנוּ תְּמִימִים

גָּחֲנוּ כְּמֵהִים.

הַיּוֹם אֵין חוֹף

אֲנָקָה מֵעֵבֶר לַסּוֹף.

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק שמונה-עשר

מאורעות מאי 1921, המושבה בסכנה

שביעי של פסח תרפ"א, שהיא שנה מעוברת, חל ביום שישי, 29 באפריל 1921. למחרת השבת נוסע אברהם שפירא לסדר עניינים פרטיים אחדים בתל-אביב. העיר הקטנה, שמספר תושביה לא רב ממספר תושבי פתח-תקוה – חוזרת לשגרה לאחר ימי חול-המועד והחג; רק קבוצה של פועלים יהודים, שצועדת בתהלוכה לעבר שכונת נוה-שלום בשירת האינטרנאציונאל ובדגל אדום, לכבוד ה1- במאי החל היום – נתקלת במבטי-זעם של ערבים עוינים.

בצהריים הולך שפירא לשכונת נוה-שלום לבקר את בתו רבקה, השוהה בבית-מלון בקרבת הים עם בנה הקטן, לשם החלפת אוויר בפקודת הרופא. זמן-מה לאחר שהוא סוגר אחריו בכניסה את שער הבניין, מתמלאת הסימטה, שהיתה שרויה עד עתה בשקט ובסדר – קולות צעקה ויריות. שפירא עולה למלון, הנמצא בקומה השנייה, ורואה מהחלון ערבים מתרוצצים אחוזי טירוף, בוזזים חנויות יהודים ופוגעים ביהודים שבסימטה. אחד כבר שוכב פצוע ושותת דם למטה, ליד השער. שוטרים ערבים הולכים ובאים, אך השוד והביזה נעשים לעיניהם בעוד הם מטיילים בשלוות-נפש כאילו דבר אינו קורה. המראות מזכירים לשפירא תיאורי פרעות שהיו נערכות ביהודי רוסיה, בהסכמת אנשי השלטון.

בחור אחד, עולה חדש שמתאכסן במלון, פונה אליו: "אתה אברהם שפירא?"

 "כן."

 "ואתה יושב כאן? למה אתה לא לוקח את העניינים בידיים? שמעתי שדי בשם שלך כדי להרתיע כל תוקף ופורע מלפגוע ביהודי בארץ-ישראל..."

 "מה אני יכול לעשות? אני כבר לא צעיר, וגם אין לי נשק, רק מקל." מצביע שפירא בעצב על מקל ההליכה.

 "אתה אברהם שפירא, הלוחם ללא פחד? טוב, אולי הגזימו..."

 "זה קורה כאשר הממשלה אחראית על הביטחון בארץ. אפילו אקדח אסור לשאת בלי רישיון."

קולות המהומה בסימטה משתתקים לאחר-זמן, ואולם שפירא חושש שבכך לא הסתיימה הפרשה. בארבע אחר-הצהריים הוא הולך לתל-אביב בלי נשק ושמירה. במלון עדיין לא יודעים על המתרחש בשעות אלה במקומות אחרים, רק מה שראו בצהריים בעד החלון, אבל בתל-אביב מוסרים לו ידיעות מפורטות: "יש עשרות הרוגים ופצועים, שוד וביזת רכוש בבתים ובחנויות של יהודים. הפרעות נערכות מן הבוקר ביפו. לאספסוף כמעט שאין נשק חם. הם תוקפים באלות, בפגיונות ובאבנים. אבל לנו אין נשק להתגונן בפניהם. בכל מקום שוטרים ערבים מצטרפים לפורעים ומגינים עליהם ביריות רוביהם. בבית העולים בשכונת עג'מי נערכה שחיטה נוראה. ערבים תקפו גם בנוה-צדק, ופגעו ביהודים בשכונה המעורבת מנשייה. בכל מקום רצחו, פצעו ושדדו."

*

בין הנוסעים שבאים לפנות-ערב בדיליג'אנס מתל-אביב לפתח-תקוה נמצא גם שפירא. כאשר השמועות שבאות עימם מיפו מתפשטות – מתחילות הרוחות במושבה לסעור. המורה אליהו ירקוני, שהיה חייל ב"גדוד העברי" ורכש נסיון צבאי באימונים במצרים, פונה מיד לראש ועד-המושבה: "צריך לכנס ישיבה דחופה עוד הערב ולבחור ועד-הגנה."

בערב מתכנסים בקומה השנייה של בית הוועד. נבחר ועד-הגנה בן שמונה חברים בעלי נסיון; פה אחד מבקשים משפירא לעמוד בראשו, בזכות נסיונו וגם כדי להרגיע את התושבים ולהעלות את המוראל.

 "יש לערוך תוכנית הגנה," קובע שפירא, מעתה ראש ועד-ההגנה.

 "יש כבר," שולף ירקוני מפה שהביא עימו מהבית. "לפני שנה, בזמן המאורעות בירושלים וההתקפה על תל-חי, התחלנו כאן, מרדכי חפץ, יצחק מגלי ואני, לרכוש נשק ולעבד תוכנית הגנה על המושבה, למקרה התנפלות, לפי שלושה אזורים, שהם שלושה קווי-הגנה. באיזור החיצוני יפעל חיל חלוץ של השומרים-הרוכבים, שברשותם עשרה רובים ברישיון. עליהם להיות ניידים, לסייר, לצפות על הגבולות, לאותת על התקרבות ערבים ולפגוש אותם בשדות המושבה. הקו לא מסומן על המפה, שכוללת רק את השטח הבנוי.

 "קו שני, פנימי, מסומן בכחול, מקיף את כל בתי המושבה וממנו אסור לסגת. בקו הזה אין עמדות בנויות. החלטנו להשתמש בבתים ובפרדסים בתור עמדות. יש בתים שצריך עוד לבצר, יש עמדות שבהן צריך לחפור חפירות הגנה. בפרדס פלטניק, בקצה רחוב פינסקר, בצפון המושבה, נקים עמדה ראשית מבוצרת בחביות ממולאות עפר. עוברת שם הסוללה שמכינים כדי להניח את מסילת-הברזל. אפשר להשתמש בסוללה בתור מחפורת ומחסה ליורים שלנו, שיסתתרו מאחוריה ויקלעו באוייב. האיזור שבקו הכחול כולל את כל בתי המושבה מחוץ לבתי זלמן גיסין ופלטניק, המרוחקים צפונה מן הסוללה."

 "מה פתאום להוציא את הבתים האלה מחוץ לתחום ההגנה של המושבה?" מתנגד אחד החברים. "שהערבים יחשבו שאנחנו מפנים שטחים? אני מתפלא עליך שאתה, בתור מורה, מחנך ככה את המגינים!"

שפירא מתרגז. "ירקוני צודק. על הבתים האלה אי-אפשר להגן בקו הזה! אין ברירה. כל פיזור של כוחות יביא אסון על המושבה. לי לא איכפת מה יחשבו עלינו הערבים. איכפת איך נתגונן אנחנו, הפתח-תקוואים, בצורה הטובה ביותר, עם מעט מגינים, וכמעט בלי נשק. השתנו דברים בעולם, זאת כבר מלחמה מודרנית כמו של צבא, לא רק מ'הגדוד העברי', גם מהתורכים, ילען דינהום, למדנו משהו!" מרוב התרגשות מקטרתו רועדת בידו.

 "הקו השלישי מסומן באדום," ממשיך ירקוני, "הוא כולל את מרכז המושבה מרחוב רוטשילד עד רחוב פינסקר. עם הישמע צלצול פעמון האזעקה צריכים להתרכז בו הנשים, הילדים והזקנים. האיזור הזה מכונה בפינו – 'קודש הקדשים', אליו יש לסגת רק באין ברירה, ועליו צריכים להילחם עד הסוף, בציפורניים, ויהי מה. באיזור הזה נקבע גם בית-החולים, כאן בקומה התחתונה, בספריית ספיר; ובו גם בית-המרקחת, הבאר, בית-הכנסת הגדול, בתי-הספר ובתי האבן בני שתי הקומות, שישמשו מקלטים לנשים, לזקנים ולילדים. עליו אחראים הגברים היותר מבוגרים."

עוד מחליט ועד-ההגנה לא לסמוך על השלטון הבריטי אלא לגייס עוד באותו הלילה את כל בני המושבה מגיל שמונה-עשרה עד ארבעים-וחמש. צעירי פתח-תקוה, עין-גנים ומחנה-יהודה נענים לקריאה ומחולקים לקבוצות. מיד מתחילים באיסוף הנשק ובהכנתו. במושבה רק עשרה רובים תורכיים ברישיון שניתנו לשומרי המושבה. היתר, כשלושים רובים, ואקדחים אחדים, הם ללא רישיון.

*

למחרת, יום שני, ה-2 במאי, יוצא שפירא לתל-אביב על פי החלטת ועד-ההגנה שקבע כי הוא יסע לשם מדי יום, לדווח על המצב לוועד-ההגנה המרכזי, ולקבל ידיעות על תגובות השלטון הבריטי ופעולותיו. בתל-אביב הוא פוגש בד"ר אידר, מוועד-הצירים, הגוף המנהיג את היישוב היהודי בארץ ומייצג אותו בפני השלטון הבריטי.

 "אני נוסע ליפו, לראיון אצל המושל, קולונל סטירלינג. תבוא איתי." אומר לו ד"ר אידר.

כאשר הם מגיעים לפתח הסארייה, שממול מגדל השעון ביפו, הם פוגשים על המדרגות את הגנרל סיר וינדהם דידס, המזכיר האזרחי של הממשלה הבריטית בארץ-ישראל, המלווה בראש עיריית יפו עאסם בק סעיד, ונכבדים יפואים אחרים: עומר אל-ביטאר, ועימו עבדאללה סאווי ושיח' ראג'ב אבו-סעוד, ממשפחת דג'אני הידועה, שמוצאה מבית-דגון. ד"ר אידר וגנרל דידס נכנסים לבית-הממשלה, ואילו שפירא נשאר בחוץ עם הנכבדים הערבים. הם שואלים לשלומו ומושיטים לו ידיהם, אך הוא מסרב להושיט להם את ידו.

 "איש הדא, יא איברהים? מה אתה חושב עלינו?" שואלים עאסם בק ועומר אל-ביטאר את שפירא בתימהון מעושה.

 "מה יש לי לחשוב?" משיב שפירא במרירות. "כאשר התחילו המהומות, רצתי אל קברו של ידידנו המכובד, שיח' איברהים אבו-רבח החסיד, עליו השלום, וצעקתי אליו: 'קום! קום! מה אתה שוכב? דם נקי נשפך, ואתה שותק!' – ולא ענה לי, כלום. רצתי אל קבר אביך, יא עומר, וגם הוא לא ענה. רציתי לפנות אל דודך חאפז, עליו השלום, אבל הוא קבור רחוק, בלבנון, לשם הגלה אותו ג'מאל-פחה במלחמה. פניתי אל שיח' עלי סאווי עליו השלום, והוא ענה לי במילים האלה: 'למה אתה פונה אל שוכני העפר? לך למנהיגים החיים!' – ובכן אני אומר לכם: 'אם אתה, ראש עיריית יפו, עומד על הגזוזטרה ושותק, וגם שאר הנכבדים עומדים ושותקים, השתיקה שלכם מעודדת את הרוצחים. אילו אמרתם מלה להשקיט אותם, היו נפסקים מעשי הפשע שלהם. אבל אתם שותקים, ולכן גם אתם אשמים ברציחות!"

הנכבדים היפואים משפילים מבטיהם במדרגות ושותקים במבוכה. ד"ר אידר יורד, ועוזב את המקום יחד עם שפירא, ללא ברכת שלום. בהיותם ברחוב בוסטרוס ובדרך-יפו, בדרכם חזרה לרחוב הרצל בתל-אביב, אומר ד"ר אידר לשפירא: "המושל ניסה להרגיע אותי. הוא אומר שהממשלה שולטת במצב, ואם יחמיר – ישלחו צבא להגן גם על פתח-תקוה."

 "שולט במצב?" מגחך שפירא, "האם אתה לא שומע את היריות מדרום? אני אומר לך שגם עכשיו, ממש ברגעים האלה, ממשיכים לרצוח יהודים – והאנגלים לא עושים כלום! אנחנו בפתח-תקוה סומכים על עצמנו. אבל אתם צריכים לעשות הכל כדי שתגיע אלינו גם עזרה של הצבא הבריטי."

*

ברחוב לילינבלום, ליד ראינוע "עדן", מסתדרות שורות של חברי "ההגנה" ומקלות בידיהם. אבשלום גיסין, קצין-לשעבר בצבא התורכי, שלמד עוד לפני המלחמה הנדסה בקושטא, ומעבודת מדידה, שעשה עם המהנדס ילין בעזה, הגיע העירה כדי להשתתף בהגנת יהודי יפו – יושב עתה על מדרגות בית-המרקחת קרינקין שברחוב הרצל. ניגש אליו חברו מימי הלימודים בגימנסיה הרצליה, אורי קיסרי, ושואל אותו:

 "אבשלום, אתה לא מצטרף למגינים?"

אבשלום מחייך בקור-רוח מוזר, שמרגיז את אלה שאינם מכירים אותו: "זו אינה הגנה, ואלה אינם חיילים!"

לפתע מבחין קיסרי כי דמעות בעיניו. אבשלום צוחק מרות, וקולו דומה כבא מעולם אחר:

 "במקלות! חה, חה! במקלות-עץ הם חושבים להילחם!"

הוא קם, ובטרם ילך לדרכו, מוסיף ביאוש:

 "אנחנו תקועים עמוק-עמוק באדמה..."

*

רוב הפועלים הערבים של המושבה, מעל חמש מאות איש, אינו בא לעבודה ביום שני. גם הבידואים משבט אבו-קישק, שמקיימים בדרך-כלל יחסי-ידידות עם איכרי פתח-תקוה, אינם באים. הם מסבירים: "השיח' שאקר פקד עלינו להישאר בבית."

אותו יום מותקף על-ידי ערבים דיליג'אנס העושה דרכו מתל-אביב לפתח-תקוה. שניים מנוסעיו נהרגים, פצועים אחדים נמלטים למושבה. מיד מופעלת תחנת העזרה הראשונה. בערב מתכנס ועד-ההגנה בראשות שפירא, שחזר מתל-אביב. הכל מאוחדים בדיעה שעל אף המחסור בכוח אדם, אין להשלים עם ניתוק הקשר לתל-אביב, מה עוד שבמושבה טרם הותקן מכשיר טלפון, וכל הקשר עם החוץ, בשעת מצוקה, נעשה על-ידי רצים ורוכבים. מחליטים שהדרך לתל-אביב תהיה מעתה בתחום השמירה של המושבה. לאורך הדרך אין אף יישוב עברי. מקצה פרדסי פתח-תקוה, דרך פרדס אבו-לבן הערבי, צומת גהה של היום, ועד למוסררה, הלא הוא נחל איילון – רק שרשרת גבעות כורכר, ומחנות אוהלים של בידואים. לכן יסעו רק בשיירות, בליווי רוכבים חמושים.

מעתה אין איש מצעירי פתח-תקוה ישן במיטתו, גם אם מחליפים את תורו בשמירה ללילה אחד. כמעט כל התושבים תורמים למס-ההגנה. נערים ונערות עובדים עד השעות הקטנות של הלילה בפינוי אצטבאות הספרים באולם-הקריאה בספריית ספיר, ובהכנסת מיטות, שולחנות ומכשירי ריפוי הדרושים להקמת בית-חולים ארעי. לפי הנחיית ועד-ההגנה מסדרים בספריה מיטות לפצועים קשה, וסמוך לה, בבית-המרקחת של המושבה, בפינת חובבי-ציון ומונטיפיורי – התחנה לעזרה ראשונה לפצועים קל. מיום שני בלילה פועלת משמרת נשים צעירות שתפקידן להיות בשעת הצורך אחיות רחמניות. נשים עוברות בין בתי המושבה ואוספות כלי-מיטה לבית-החולים, הבנות הצעירות סוחבות מזרנים מבתי ההורים ומתגייסות אף הן לעזרה הראשונה. בני הנוער מקבלים על עצמם את תפקיד העברת הידיעות ממקום למקום על-ידי איתות בדגלים ומסירה בעל-פה. הגברים המבוגרים אמורים לשמור על הסדר והשקט בתוך המושבה.

בית ועד-המושבה והחצר הרחבה סביבו משמשים מרכז חייה של המושבה – מכאן ניתנות הוראות בענייני ביטחון ובכל תחומי החיים האזרחיים, הכפופים מעתה לוועד-ההגנה בראשות שפירא, ולכאן באים הכל להתעדכן בחדשות ובשמועות האחרונות, על הנעשה סביב המושבה. התכונה סואנת יום ולילה. בשעות היום יש ומתקהלים כאן כמאתיים אנשים. המושבה כולה מונה קצת יותר משלושת אלפים וחמש מאות נפש, כמספר תושבי תל-אביב.

*

בבוקר יום שלישי, ה-3 במאי, לא מופיעים לעבודה גם אחרוני הפועלים הערבים. רק בודדים נשארים לעבוד בחצרות וברפתות. בכיכר המייסדים מרכזים בבוקר שיירה של עגלות ודיליג'אנס. משמרת רוכבים מבני המושבה, ושפירא בראשה, מלווה את השיירה וגם מקדימה ועוברת לפניה, לבדוק אם אין מארב בצידי הדרך. הפרשים מתלווים עד להר הכורכר, גבעה גבוהה שהיתה ממערב לבניין קולנוע "רמה" כיום. משם הם משקיפים ועוקבים אחריה עד שהשיירה מגיעה לתחומי המושבה הגרמנית שרונה, הקריה של היום. המלווים עוצרים בדרך ערבים ובידואים מהסביבה וחוקרים אותם על הנעשה בכפרים. כך מבטיחים את הקשר הסדיר עם תל-אביב. שפירא ממשיך עם השיירה לוועד-ההגנה המרכזי בתל-אביב, כמנהגו היומי עתה. כאן נודע לו שהסופר יוסף חיים ברנר וחבריו נרצחו אתמול באכזריות בבית יצקר שבפרדס באבו-כביר. על הפנייה מפתח-תקוה לשלוח צבא להגנתה, ניתנות לוועד רק הבטחות. מחר, ב-4 במאי, תבאנה מכוניות משוריינות לשמור על המושבה.

בעיר פוגש שפירא את אבשלום גיסין, ומשכנעו ללא קושי שאין טעם להישארותו בתל-אביב וכי עליו לחזור לפתח-תקוה ולעזור באירגון הגנתה.

קיסרי פוגש את אבשלום יושב במכונית רעועה שגגה פתוח, ומחכה לנהג.

 "לאן אתה נוסע?"

 "לפתח-תקוה."

 "הדרך מסוכנת מאוד."

אבשלום מחייך בקור-רוח.

 "תעלה לפחות את גג המכונית. אם יירו – יהיה מחסה כלשהו."

אבשלום מתחכם: "ובלי מחסה אי-אפשר?"

 "ובכל זאת?"

 "אולי שם, בפתח-תקוה. כאן זה לא יקרה..."

*

בערב מתקיימת ישיבה של ועד-ההגנה. אבשלום מוזמן ומתמנה מיד לסגנו של שפירא. אבשלום עדיין מדוכא מחוסר האירגון ומן העליבות של ההגנה היהודית ביפו ובתל-אביב. הוא מלא מרירות על הכשלון, מרבה לדבר על כך בוועד וגם עם ידידיו וחניכיו במושבה, ומבטיח: "אצלנו זה לא יקרה."

מדווחים לאבשלום על מצב הנשק: "במושבה יש ארבעים רובים. מהם רק עשרה חוקיים, והם הפחות משוכללים, משלל הצבא התורכי, שניתנו על-ידי השלטונות לשומרים, לפני שנה, במאורעות. שאר הרובים במחתרת. קרוב למחציתם ישנים. הנשק החם האחר כולל אקדחים אחדים. מספר הגברים הפעילים בשמירה ובהגנה הוא כמאה וחמישים."

כיצד הגיעו למושבה רובים אנגליים משוכללים, לא-חוקיים, שהם עיקר כוחה? בסוף המלחמה התארגנו צעירים אחדים, בראשות יוסף סווטיצקי, להשיג נשק מהאנגלים. רכבות צבאיות עברו בקו ראס-אל-עין-לוד. הפתח תקוואים הצליחו לשחד חיילים אנגלים, שומרי רכבת, ששמחו על כל לירה מצרית שבה יוכלו לקנות בירה ולהשתכר. כאשר נסעה רכבת במשמרת שלהם, ליוו אותה הפתח-תקוואים על סוסיהם לאורך המסילה, והחיילים זרקו מתוכה החוצה רובים, ישר לידיהם.

רובים אחדים הביא ירקוני. בשנה בה התנדב לשרת כחייל בגדוד העברי, שחנה בסרפנד, צריפין של היום, הותר לו להמשיך בעבודתו כמורה, במדי חייל. בבואו למושבה ממשמרתו במחנה היה לוקח עימו רובה ולא מחזירו. רובים נוספים ניקנו מערבים. איכרים בעלי יכולת חויבו לקנות רובים אנגליים ואקדחי מאוזר בכספם, ולהתאמן בשימוש ובטיפול בהם. לא-מעט נשק נצבר, אך לפני שנה, במאורעות 1920, שלחו מהמושבה רובים להגנת תל-חי, והללו לא הוחזרו.

עוד מדווחים בוועד-ההגנה כי גוייסו נפחים ומסגרים להכין נשק קר כדי לצייד בו את התושבים. הכלי הנפוץ ביותר הוא רומח – מוט ברזל, כמטר ועשרים אורכו, שקצהו מושחז ומחודד. בנפחיה של סטאריק, ליד כיכר המייסדים, עומד תור גדול של אנשים, לרכוש את הרומח שהוא מייצר. גברים לא מעטים נותרים גם ללא רומח, והם יוצאים לשמור עם אלה. מודיעים לתושבים לרכז גלי אבנים במבואות המושבה ובקומות העליונות ולמלא בקבוקים, ואפילו קליפות ביצים שרוקנו מתוכנן – בחומצה גפריתית.

שעה שוועד-ההגנה יושב ודן במצב, מופיעה בפניו משלחת משתי מושבות קטנות, בנותיה של פתח-תקוה – כפר-סבא, ויישוב הפועלים עין-חי, כפר מל"ל לימים. ראש משלחת כפר-סבא, השומר נתן רפופורט, מדווח:

 "בלילה ניסו הערבים להתנפל על כפר-סבא. הם נתקלו באש חזקה וברחו. בבוקר הופיעו הפועלים הערבים לעבודה כרגיל. בתשע בא מישהו ופקד עליהם לעזוב מיד את המושבה ולחזור לבתיהם. אחדים סיפרו כי באסיפות שהתקיימו אמש בקלקיליה, טירה, מיסקי, ובשאר הכפרים - החליטו לצאת לעזרת אחיהם ביפו ובדרך להשמיד את המושבות העבריות, וכך לשים סוף להתיישבות שלנו בכל האיזור. אחרים אומרים, ללא פחד ובושה, כי עוד מעט ישובו, ישחטו את כל היהודים, יקחו את רכושם, ואת הבתים יעלו באש.

 "עזבנו את המושבה עם עדר הבקר, ועברנו לעין-חי. נשארו רק רוכבים אחדים לשמור על הבתים. אחרי שמחנה גדול של ערבים נראה מתקרב מכיוון קלקיליה וכפר-סבא הערבית – נסוגו גם הם לעין-חי. בעין-חי מרוכזים ארבעים נשים וילדים, וכחמישים גברים שברשותם כעשרה רובים. כפר-סבא ועין-חי הן בנותיה של פתח-תקוה. אנחנו מבקשים מכם שתעזרו לנו בהגנה."

והשליח מעין-חי מוסיף: "בשום פנים לא נעזוב את המקום שלנו."

כפר-סבאי אחר דורש בתקיפות: "דעו לכם שלא נעזוב. רק עכשיו גמרנו לבנות, בעבודה קשה, את בתינו שנחרבו במלחמה, כאשר החזית בין התורכים לאנגלים היתה על ידנו. עליכם לעזור לנו לחזור למושבה ולהחזיק בה לפני שיכבשו אותה הערבים, כדי שלא תיחרב בפעם השנייה."

 "אנחנו דורשים שלושים איש," אומר רפופורט. "לחזור לכפר-סבא הנטושה ולהוכיח שרכוש יהודי איננו הפקר!"

 "יש בחוץ מתנדבים, מהרוכבים הצעירים שלכם, שמוכנים לצאת מיד!" אומר הכפר-סבאי. "מה ההיסוס? מישהו כאן חושש? מפחד..."

שפירא מניח את המקטרת ומכה בכל כוחו בשולחן עד שכוסות התה מקפצות, והכפיות מצלצלות בתחתיות הזכוכית. פניו סומקים מרוגז. "די! איש לא יאשים כאן פתח-תקוואי בפחדנות! אבל אסור לפצל את הכוח הקטן, אין די נשק להרפתקאות כאלה. אני דורש להוציא משני המקומות את כל התושבים והרכוש המיטלטל. את הקרקע לא יוכלו הערבים לקחת איתם, ואם יחריבו את כפר-סבא ועין-חי, מעלייש! בתים וגורן אפשר לבנות אחר-כך מחדש! אבל אם ייהרגו אנשים, את זה – אי-אפשר לתקן!" הוא מושיט לעברם את אגרופו עד שחלקם נרתע לאחור בבהלה. "כך, אנחנו חזקים!" ומיד פורש כף-ידו לרווחה נגד עיניהם. "וכך – מפוזרים, והתוקפים יכולים להיכנס דרך החורים..." הוא מצביע בכף-ידו השנייה על הרווחים שבין האצבעות.

הוויכוח נמשך כל הלילה. לפנות בוקר מחליט ועד-ההגנה סופית שאין לשלוח עזרה לשני היישובים העבריים האלה, היחידים הקיימים בשרון, אלא לפנותם. הדרך אליהם מסוכנת, לכן מוצעת להם עזרה בהובלת האנשים והרכוש לפתח-תקוה.

 "יש לנו פלוגת שומרים-רוכבים נושאים נשק ברישיון. מלווים את השיירות לתל-אביב. אלה יצאו מחר בבוקר ללוות אתכם." חותם שפירא את הוויכוח. "מלאבסים אמיצים אחד-אחד, מאומנים היטב. איתם גם אצא לעצור את שיח' שאקר אבו-קישק, אם יעז להתנפל על המושבה!"

*

בבוקר יום רביעי, ה-4 במאי, מופתעים הערבים שכני כפר-סבא להיווכח שהמושבה נעזבה. הם לא מאמינים למראה עיניהם. באים בהמוניהם, שודדים ולוקחים כל מה שאפשר לטלטל, ואחר כך מעלים את בנייני המושבה הקטנה באש. שיירת עגלות ריקות מפתח-תקוה, מלווה במשמר רוכבים מהמושבה, יוצאת בבוקר לעין-חי. כל היום עובר עליהם עד שמצליחים לאסוף את הפרות והסוסים ולהעמיס את הרכוש הניתן להעברה.

גם הבוקר יוצא שפירא לתל-אביב. משתתף בישיבה של ועד-הצירים הדנה בענייני ההגנה. ממשיך ללחוץ על הגשת עזרה צבאית לפתח-תקוה. בישיבה משתתף נחום סוקולוב. "נו, שפירא, מה אתה אומר למצב?" שואל המנהיג הציוני הידוע.

עיני שפירא מצטמצמות במבט פלדה שניצת באש כחול-עז, עם העשן המסתלסל ממקטרתו. "אם יש להם מזל, ואם הם רוצים לנסות אותו, שרק יעיזו לבוא לפתח-תקוה! בה תהיה קבורתם! אנחנו לא ניתן את עצמנו לשחיטה!"

סוקולוב מביט בו בתימהון ושותק.

*

אחר-הצהריים מודיע שמעון בנדל, מנהל תחנת-הרכבת ראס-אל-עין: "מטול כרם ומהכפרים שבהרי אפריים יוצאים אלפי ערבים כשמגמת פניהם פתח-תקוה – להחריבה מחר."

לפנות-ערב מודיעים הצופים מגג בית רוזוב בן שתי הקומות, הנמצא ברחוב פינסקר, כי שתי המושבות הזעירות, כפר-סבא ועין-חי, עולות באש. הידיעה מעוררת התרגשות רבה. בזו אחר זו זורמות ידיעות על ריכוזים של ערבים בכפרים, ועל הכנות אחרונות לקראת המסע שנועד להשמיד את פתח-תקוה ולפתוח פתח להתקפה כללית של ערביי מרכז הארץ על היהודים ביפו ובתל-אביב.

קהל נסער זורם בהתרגשות רבה מקצות המושבה אל חצר בית-הוועד. יש צעקות ובכי. אישה צורחת: "העראברס ישחטו את כולנו!.. את כולנו!.. כמו שעשו בעג'מי..." והיא מסמנת על גרונה תנועת שחיטה.

 "איפה שפירו?!" צועקים אחרים.

 "מה יהיה על הילדים? על מי עזבו אותנו?"

 "יהודים... לכו להתפלל..."

 "שפירו צריך ללכת אל שיח' שאקר הידיד שלו ולהשפיע עליו..."

 "רק שפירו יכול להגן על המושבה. הוא מכיר את הערבים ויודע להתהלך איתם..."

 "בתקופה ששפירו היה ראש השומרים – לא היו קורים דברים כאלה!"

כאשר שפירא נמצא מחוץ למושבה, הפיקוד עובר לידי אבשלום גיסין, הצעיר שבין חברי ועד-ההגנה. אבשלום יוצא למרפסת הגבוהה והרחבה, בקומה השנייה של בית-הוועד, ומתייצב בראש גרם-המדרגות החיצוני, הפונה דרומה, במקום המשמש במה לכל אורח חשוב שמברך את אנשי המושבה. הוא עומד זקוף, שפתיו צרות, פניו מלוכסנים מעט והעור המתוח עליהם דק; מבנה גופו עדין וצנום, חרף היותו ספורטאי מצטיין. אבשלום פונה בדברי הרגעה לקהל הנסער, המצטופף למטה, בין עצי התות רחבי הצמרת.

 "אצלנו זה לא יקרה! כל אחד מהמגינים שלנו יודע את מקומו. הערבים לא יצליחו להיכנס למושבה. ההגנה מאורגנת. יש נשק. והצבא הבטיח מכונית משוריינת," משתדל אבשלום לעודד, כשהוא לופת את המעקה, העשוי פסי-ברזל דקים.

 "שפירו! איפה שפירו!"

 "אנחנו נשלח להודיע על המצב לשפירא ולוועד-ההגנה בתל-אביב." מכיוון שאין קשר טלפוני בין המושבה לתל-אביב, ממשיך אבשלום ושואל ממרומי המרפסת: "מי מתנדב לנסוע לתל-אביב להזעיק את שפירא?"

זאב אורלוב ועימו נער בן חמש-עשרה, מרדכי, בנו של שפירא, יוצאים מתוך הקהל אל עבר גרם-המדרגות. בחצר בית-הוועד, בצל עצי התות הענפים, המשחירים באור השקיעה, עומדות גם ליבה-רוחל ובנותיה, המצפות לשובו של שפירא.

 "איך את מרשה לילד בן החמש-עשרה לנסוע בסכנה כזאת?" שואלת שרה את אימה.

 "מישהו מוכרח לצאת. ואם יתנדב אחר, וגם אימו תתנגד – מי יעשה מה שנחוץ? הוא התנדב, שיסע בשלום, ובעזרת השם גם יחזור בשלום!"

מרדכי שפירא וזאב אורלוב עולים על סוסים שהועמדו לרשותם ודוהרים באור הדמדומים מערבה, לתל-אביב.

באותה שעה חוזר שפירא בראש משמר שיירת העגלות והדיליג'אנס של הבאים מתל-אביב. בבואו לחצר של בית-הוועד הוא מוצא מאות גברים, נשים וילדים אחוזי בהלה. אבשלום הצעיר עודנו עומד על המרפסת למעלה, בראש גרם-המדרגות, ומשתדל להרגיע ולעודד. בהבחינם בשפירא פורצים הנאספים במחיאות-כפיים נרגשות, ואחדים ניגשים אליו לשמוע מה בפיו. אבל אבשלום קוטע אותם ושואל: "לא פגשת בדרך את זאב אורלוב עם מוטקה בנך?"

מתוך זהירות בחרו שני השליחים לא בדרך הראשית, המסוכנת בייחוד בשעות הלילה, אלא בנתיב אחר, בשביל שדות, לכן לא פגשו בשפירא. בתל-אביב מתראים השניים עם משה פנחסוביץ, חתנו של שפירא וגיסו של מרדכי, אשר נשאר בעיר כדי לעמוד בקשר עם ועד-ההגנה המרכזי. הם מוסרים לו את הידיעות ושבים מיד למושבה.

פנחסוביץ פונה לוועד-ההגנה התל-אביבי, שיושב בבית-המועצה בשדרות רוטשילד, נכנס לחדר פנימי שבו יושב נחום סוקולוב ליד מכשיר טלפון, ואומר לו: "הערבים מרכזים התקפה על פתח-תקוה שתהיה מחר בבוקר. עליכם לדרוש מיד מהשלטון הצבאי לשלוח מחר, השכם בבוקר, מכונית משוריינת אל אדמת הביצה, לגבול שבט אבו-קישק, כדי שתעצור את הבידואים המתנפלים."

*

אותו ערב מקיים הוועד, בראשות דיזנגוף ומנהיגי היישוב העברי, ישיבה מורחבת עם גנרל דידס, המזכיר הראשי של השלטון האזרחי הבריטי בארץ. הגנרל נמנה על אותם אנגלים שמתייחסים ביושר ליישוב העברי, ואינו מן הרוקמים מזימות נגדו. הוא אומר:

 "לא כדאי לשלוח מכונית משוריינת אחת. יותר טוב פרשים, שמסוגלים לנוע ללא קושי בדרכים משובשות וגם בשטחים שאין בהם כל דרך. שלחתי כבר פקודה טלגראפית לטול-כרם. בבוקר תצאינה שתי פלוגות של חיל הפרשים ההודי, ברכבת לתחנת ראס-אל-עין, ומשם ירכבו לפתח-תקוה."

אם למישהו היה ספק לגבי מה שצופן בחובו העתיד – מוארות עתה סביבות המושבה במדורות-אש שמועלות ליד הכפרים הערביים, איתות לכוחותיהם שמחר יעלו יחד על פתח-תקוה. בקומה העליונה של בית ועד-המושבה, לאור מנורת הנפט, יושבים שפירא וחבריו לוועד.

 "כאשר יחזרו הרוכבים מליווי השיירה לעין-חי," אומר ירקוני, "יצטרפו גם הם למגינים הרגלים, בקו העמדות הראשי, בצפון המושבה."

 "לא נפרק את פלוגת הרוכבים שגייסנו לליווי השיירות ולתצפית," אומר שפירא. "סידרנו שיהיו חמושים בנשק הטוב. הם כשלושים מצעירי המושבה, שהתנדבו בהתלהבות להיות חיל החלוץ, ועליהם אני סומך. איתם אצא בבוקר מול הערבים, אם מישהו מהם יעיז להתקרב למושבה!"

 "אתמול, שפירא, אמרת לאנשי כפר-סבא ועין-חי שאסור לפצל כוחות!" פורש ירקוני את כף ידו מול עיני שפירא, וסוגר אותה באגרוף. "עכשיו אתה אומר ההיפך?"

 "כאן זה דבר אחר. זאת הדרך שלי. זאת השפה ששיח' שאקר מבין! צריך לעצור את אבו-קישק ואנשיו לפני שהם יתלהבו לחשוב שהדרך למושבה פתוחה לפניהם. אני מכיר אותם, זאת מלחמה, אבל צריך לדעת להפחיד, להרתיע, ומי שמפחד לצאת – שישאר מאחור! די! די!" הוא מקיש במקטרת על השולחן כדי להדגיש את דבריו.

יוצאי הגדוד העברי וירקוני בראשם, מתנגדים בכל תוקף: "לא די! בגדוד למדנו קצת להילחם, יש טאקטיקה של חיל-רגלים. עברו ימי הפאנטאזיות. על המושבה צריך להגן, לארגן עמדות, להכניס חבר'ה, לחלק בעמדות את מעט הרובים שיש לנו, ושם לחכות לערבים שיתקפו אותנו, ואנחנו נהדוף אותם – כי לא נוכל להתחכם יותר מדי בהצגות. כך לוחמים היום, לא בשיטות שלחמו שומרי השדות נגד הרועים."

אבל האיכרים, ובעיקר צעירי המושבה, בהנהגת שפירא, מתעקשים: "לא! צריך אולי גם להיות בעמדות, אבל מול הערבים שיבואו לתקוף נארגן כמה שאפשר יותר רוכבים עם רובים ואקדחים ונצא לקראתם ונוכל אולי להכריע, להבריח אותם, בקרב בשדה הפתוח." והם מתעקשים שפלוגת הרוכבים תגויס בתור יחידה עצמאית שתצא לקראת הערבים. ואילו הרגלים עם הנשק הפחות טוב, יישארו בקו העמדות.

ירקוני לא מוותר, וחוזר בקפדנות: "עברו ימי הפאנאטזיה! גם לערבים יש כבר מושג על דרכי המלחמה. הפרשים שלנו יהיו מטרה לכדורים שלהם. הערבים יתחפרו בשטח ויפגעו בנו," והוא פונה לאבשלום גיסין: "בתור קצין צבא, אתה צריך להבין את הסכנה שבתוכנית של שפירא. לצאת על סוסים מול האש – זאת מלחמה של אופריטה. זה פיאסקו. זה מזמין אסון."

ירקוני צנום וממושקף, נראה מורה יותר מאשר חייל. דבריו שקטים אך תקיפים. הוא מלמד בבית-הספר פיק"א, וכוורן מומחה. בדבורים העוקצניות הוא נוהג לטפל בעדינות כה רבה, שאינו נזקק לכפפות בעת פתיחת הכוורת, אך בתלמידיו הוא נוהג בתקיפות. אין הוא איש פשרות, יחסיו עם בני-אדם נקבעים על-פי התרשמותו מהם, לשלילה או לחיוב, ומדעתו אינו זז.

אבשלום מחייך, עונה לירקוני בקור-רוח מוזר, אפילו מרגיז: "בחרתם בשפירא לראש ועד-ההגנה, הוא המפקד ועלינו להישמע לו."

והצעירים מטיחים: "מה ירקוני חושב לו? שנחכה להם במושבה? צריך לצאת ולעצור אותם לפני שהם מגיעים לפרדסים! רק כך נרתיע אותם!"

קשה לערער על סמכותו של שפירא. ביטחון המושבה תלוי בו עתה. רק עליו סומכים התושבים, בעיניים עצומות, שיוכל להצילם. מתנגדיו יוצאי הגדוד, ואבשלום, לא מעיזים למרוד בפקודתו, אולי הם חוששים להיראות בעיני חברם הקשיש כנזהרים-מדי וכפחדנים? תוכנית שפירא מתקבלת, ואולם הוועד מחליט כי ירקוני, שמתעקש כל-כך, יתמנה למפקד של קו העמדות. ירקוני עוד מנסה לשכנע את חבריו לקבל את דעתו, אך אין שומעים לעצתו.

בחשכת הלילה יוצאת לדרך שיירה גדולה מעין-חי לפתח-תקוה. בקרבת המחנה של שבט אבו-קישק באים לקראתם עשרות רוכבים בידואים. נשמעות יריות. הבידואים מצליחים לשדוד חלק מהבקר. המשמר, המצוייד ברובים אנגליים, פותח באש חזקה שמרתיעה את התוקפים מלהתקרב לשיירה עצמה. כאשר אנשי אבו-קישק חוזרים למחנה, הם מספרים גוזמאות רבות על הנשק הרב שבו מצויידים אנשי פתח-תקוה.

קרוב לחצות מתקבלת ידיעה שבמחנה אבו-קישק כבר מרוכזים לוחמים ערבים מכפרים קרובים ורחוקים. המתיחות עולה לשיאה. יש חרדה גדולה לגורל המושבה. הידיעות מספרות שאלפים נערכים להתקפה, ובין העומדים בראש – ערבים ששירתו בצבא התורכי. מטרתם ברורה – הריסת פתח-תקוה עד היסוד.

אבשלום גיסין, מלווה על-ידי ירקוני, מוטל מאירי, משה נוביק ואחרים, נע כל הלילה על סוסו, בודק את המשמרות ומעודד את העומדים בהן. הפעילים בשמירה ובהתגוננות אינם ישנים כמעט זה היום הרביעי. הם מנמנמים בעמדות לפי התור. רק הפרשים סרים לעיתים לבתיהם, עם עלות השחר, לחטוף שינה קצרה, וחוזרים לחצר הוועד, ומשם לעמדות ולדרכים.

*

תוכנית ההתקפה על פתח-תקוה מעובדת על-ידי ערבים מטייבה ומטול-כרם, ששירתו כקצינים בצבא התורכי. בראש אירגון ההתקפה עומד שיח' נג'יב מהכפר טירה, שבקרבת וילהלמה ויהודיה. הוא איש בעל השפעה עצומה, מחונן בהדרת פנים, ונואם מלהיב.

שיח' שאקר אבו-קישק הצעיר, ראש שבט הבידואים, שכניה של פתח-תקוה, מהסס תחילה. אמנם כל פעם שהוא רוכב ליפו, ורואה את בתיה החדשים של תל-אביב, נחמץ ליבו. עוד מעט יהיה אפשר לראות את בתי היהודים מהגבעה שלו. אולי צודקים חבריו ביפו שאומרים שהציונים רוצים להשתלט על כל הארץ, בעזרת בלפור, ולבסוף יקחו ממנו גם את אדמותיו שלו, אפילו אם ישלמו כסף טוב עבורן. ומי יודע מה אלה יבנו כאן, יחרב-ביתהום!?

מצד שני, הוא אינו מאמין בניצחון על המושבה החזקה, שמוכרת לו היטב. אביו וסבו מנוחתם-עדן היו ביחסים טובים עימה במשך שנים, אנשיו עובדים בה, ושיח' איברהים-מיכו, העומד בראשה, הוא כמעט אפוטרופוס שלו, שאותו הוא זוכר, לטובה, מהיותו ילד.

אך שאקר אינו שליט יחיד בשבט, המחולק לחמולות עצמאיות. שיח' נג'יב מתרה בו: "השבט שלך ילך להתקפה. כך הוחלט. ואם אתה תישאר באוהל – תאבד את שלטונך ומעמדך! אבל אם תבוא איתנו – סוסת שיח' איברהים-מיכו תהיה לך, והיפה בבנות המושבה – שפחתך, והבית העשיר ביותר, בית רוזוב – שלך יהיה!"

קודמת להתקפה עבודת אירגון ותעמולה ממושכת. הוועד המוסלמי-נוצרי מסית נגד היהודים והציונות ברחבי הארץ. במשך שבועות וחודשים מסיתים שיח'ים, דרווישים ונכבדים אחרים את הכפריים להתנפל על המושבות. אך אלה פוחדים להתקיף את פתח-תקוה, ומסכימים לכך רק לאחר שמתחברים יחד שלושים-ושניים כפרים מן העמק ומן ההר, מקלקיליה ומטול-כרם, וגם ערבים רבים משכם ומערים רחוקות, אפילו מעזה. התוקפים אינם רוצים לוותר על אנשי אבו-קישק מפני שאלה עובדים אצל איכרי פתח-תקוה בשדות ובחצרות, ויודעים את כל מבואותיה של המושבה. מלבד זאת נוח להתרכז להתקפה במחנה אבו-קישק, מרחק ארבעה-חמישה קילומטר בלבד מהמושבה.

לאחר שהצטרף לתוכנית ההתקפה, עושה זאת שיח' שאקר בכל ליבו. הלילה הוא עורך סעודה נדיבה: נשחטים ארבעים כבשים להאכיל את כל הבאים בצל אוהלו, אלה העומדים להתנפל עם עלות השחר על פתח-תקוה. נשים אופות פיתות דקות, זקנים מופקדים על הקפה. באוהל הגדול מצטופפים בישיבה מזרחית עשרות מבני-השבט ואורחים. אלה מהם שמכירים את המושבה כבר מחלקים ביניהם את הנשים הצעירות ומונים את יופיין, אחת לאחת, בפני הבאים-לקרב ממרחק, משבטים במרכז הארץ, עד הים ועד סידנא-עלי. בשיחות מבטיחים להרוג במושבה עד האחרון, להוציא משם כל מה שאפשר, ולהעלות באש את הבתים. מאוהל סמוך עולה שירה חדגונית של נשים. גמלים רובצים בחשיכה, טעונים פחי-נפט על דבשותיהם.

בראש מחנה הבידואים מתייצב שיח' שאקר אבו-קישק. בראש הפלאחים, הבאים מעשרות כפרים, עומד השיח' נג'יב.

נשים וילדים צוברים במושבה גלי אבנים בפינות רחוב, מכינים אבנים כבדות וסירי חול על אדני חלונות בבתים, ביחוד מבצרים חלונות בבתים בני קומה שנייה. נשים מכינות בקבוקים מלאים חומצה גפריתית מאכלת, הקרויה "מי-אש". הלילה איש לא פושט את בגדיו במושבה. נשים רבות הולכות לישון כאשר מוט ברזל או אלה לידן במיטה. יש השואלים בלילה זה: הניפגש מחר? התמשיך פתח-תקוה להתקיים?

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* באשר לים התיכון המקומי: בחוף גורדון בתל-אביב ביום רביעי האחרון – כבר אין מדוזות, הים שקט, שלושים ואחת מעלות, תענוג לשחות וגם להשתכשך. המון רוחצים אבל יש מקום לכולם.

חידוש: מאפרות-חוף. ביציאה, ליד תחנת העזרה הראשונה, שני כונני-עץ ובהם עשרות מאפרות-חוף אדומות קטנות תקועות בחורים עגולים במדף. כאשר מרימים אותן רואים שהן עשויות בצורת חרוט, ממש כמו חרוט ביסקוויט קטן של גלידה, כך שאפשר לתקוע אותן בחול, אבל אם גונבים אותן הביתה צריך עציץ עם חול כדי לתקוע בו אותן. המעשנים מתבקשים להחזיר אותן למקום לאחר השימוש ולא לפזר בדלי סיגריות ואפר בחוף.

שלא לדבר על עשרות היפהפיות המדהימות בביקיני, חלקן צרפתיות ורוסיות, חלקן אפילו בתולות – שלולא החום הכבד היו כבר מזקיפות לכל מי שמתבונן בהן. איזה שדיים! איזה אחוריים! איזה פנים יפות וצעירות! ממש ילדות מתבגרות! והן כמעט ערומות ומשתובבות בחוף ובקצף הגלים בטבעיות מפנקת. ממש חפוֹן וגם נָשק!

עידכון משבת בבוקר: דגל אדום. זרמים סוחפים בים, אף שהגלים אינם גבוהים במיוחד. לא נעים ולא בטוח לשחות. המצילים מתחילים לעבוד רק בשעה עשר.

* פעם היו מודיעים במהדורות החדשות ב"קול ישראל", בצמוד לתחזיות מזג האוויר, על מצב הרחצה בים, כדי לדעת אם יש טעם לרדת לשחות בו. עכשיו חדלו ומודיעים רק לעיתים נדירות, כאשר הים ממש מסוכן ואולי כבר טבעו רוחצים אחדים, אבל כאשר הים שקט ונוח לרחצה, בדרך-כלל לא מודיעים.

* מתארגנת מחאה של מורים להיסטוריה ולאזרחות, הדורשים את הכנסת הנרטיב של היטלר לתוכניות הלימודים בישראל כי זה יעזור לתלמידים להבין את הנרטיב של השמדת היהודים באירופה וגם את הדינמיקה של שלטון "הכיבוש" הישראלי בשטחים, שהם מרחב המחייה המזרחי של ישראל. אומרים שיהיה אפשר לקבל לקידום תוכנית הלימודים הזו גם את התמיכה של פליקס דז'רז'ינסקי מהנרטיב של הצ'קה.

* אחד ה"הישגים" של "תנועת המחאה" היה החלת חוק חינוך חובה חינם מגיל 3, שזה חוק כמעט בלתי ניתן ליישום מלא – אבל ראינו שקבלנים כבר בונים גנים ומעונות, בעיקר אצל העיריות העשירות, ולא בחינם אלא בכסף ציבורי, ככה שיש מי שמרוויח מהמחאה ועוד זוכה על כך למחמאות רבות.

אלא מה, עכשיו, עם הקיצוץ המסתמן בקצבאות הילדים מן השני והלאה [שהוא נושא מוצדק לעצמו, כדי למנוע את התרבות משפחות העוני של החרדים והערבים על חשבון הציבור העובד לפרנסתו] – טוענת הממשלה, להצדקת הקיצוץ בקצבאות הילדים, שהיא בונה מעונות וגנים לתינוקות ולילדים בגיל הרך לפי המלצות "המחאה החברתית" וועדת וטרכטנברג – וזה אמור לפצות על הקטנת הקצבאות!

תמשיכו, תמשיכו בהישגי ה"בומראנג" של "המחאה החברתית"! – ואל תשכחו שבגביעי הקוטג', שמחירם לא עלה ולכן אולי אפילו גם הוזל קצת, יש כיום יותר מים ועוד יהיו הרבה יותר – וצריך כפית כדי לסיים שתיית גביע, וזאת כל זמן שמחירי המים זולים עדיין ממחירי החלב והגבינה.

והישגים נוספים ל"תנועת המחאה" – ההון השחור כבר מהווה 40% מכלכלת ישראל, ולא רק אצל הטייקונים אלא דווקא אצל "עמך", כמוני וכמוך, ולא נתפלא אם רבים מן המעלימים גם משתתפים בהפגנות של "המחאה החברתית" ושונאים את המדינה.

ומחירי הדירות בתל-אביב, בירושלים ובמקומות אחרים בארץ – ממשיכים לעלות!

וכל זאת אחרי המחאה החברתית "תח'ריר שדרות רוטשילד", שכידוע "שינתה את פני המדינה!"

* רצינו לשאול שאלת תם – האם נתפסו כבר מאות המפגינים המצריים תאבי השריפה והרצח, והאם נענשו אלה שהתנפלו על שגרירות ישראל בקהיר ושמו קץ לנוכחות הישראלית הדיפלומטית הרשמית במצרים, ורק בנס לא הצליחו להרוג את אנשי הביטחון שלנו?

יש לשער שאם מקרה דומה היה מתרחש בשגרירות מצרים ברחוב באזל בתל-אביב לא היה הנושא יורד מסדר היום של התקשורת הישראלית עד אשר אחרון המתנפלים היה נאסר ונשפט –פן חס ושלום ייפגעו היחסים שלנו עם מצרים, באשמתנו, כמובן.

* אנחנו מבקשים לא להתפעל ולא להתייחס לפרקי "ג'דע" המתפרסמים אצלנו – כאל חלק מהספרות העברית. הם אינם נחשבים לכאלה ומי שיתייחס אליהם, בנסיבות אקדמיות וחברתיות, שבהן מדברים על ספרים של סופרים "חשובים" – ייראה אידיוט, ובצדק. זו אינה ספרות נחשבת וגם לא חשובה.

גם בפתח-תקווה אין מכירים כמעט את "ג'דע", וכאשר נערך לפני חודשים אחדים סיור בעקבות ההתקפה על המושבה במאי 21' – הינחה אותו מדריך שמימיו לא קרא את "ג'דע", וככה זה אכן נראה; ואכן, מאז צאתו לאור של הספר, לפני קרוב ל-20 שנה, לא היתה אפילו פנייה אחת אלינו מתלמיד שכותב עבודה או ממורה בעיר מכורתנו, גם לא בקשה שנבוא להרצות על הנושא בבית-ספר. אבל אנחנו, כמו שהסופר העל-זמני אלימלך שפירא אומר – עינינו נשואות אל הנצח.

* הכפר טירה, שמסתבר כי מנהיגיו לקחו חלק בתוכניות להשמדת פתח-תקווה במאי 1921 – הוא הכפר החלומי והזך מכל אשמה – שעליו ועל בית אביו מתרפק סייד קשוע ברשימותיו ב"מוסף הארץ" כדי לגרום לנו לחוש אשמים – וקרוב לוודאי שאין לקשוע אפילו צל של מושג על חלקה של טירה במאורעות 21', לא לו, ולא לרוב קוראיו היהודיים.

קשוע אינו יודע אפילו שאני, וכל בני-משפחתי וחבריי,  וגם חלק מהסופרים הנאורים האחרים, ילידי פתח-תקווה – לא היינו קיימים כיום אילו הצליחו אז בני כפרו לכבוש את המושבה ולשחוט את תושביה!

* בעקבות הדברים שכתבתי כאן ביקשתי לברר פרטים ביוגראפיים על אודות קשוע. ובכן, לפי גילו הוא היה יכול להיות בני. [נולד ב-1975]. זאת ועוד, מהסדרה "עבודה ערבית" ומרשימותיו ב"מוסף הארץ" קיבלתי מושג מסויים, פטריארכלי, על משפחתו ועל אביו. ובכן אולי לא בדיוק.

 בוויקיפדיה כתוב: קשוע נולד בטירה שבמשולש לחלימה, מורה, ודרוויש, אביו, שהיה חבר "מצפן", ישב במעצר מינהלי כשנתיים בחשד שלקח חלק בפיצוץ הקפטריה של האוניברסיטה העברית, שבה נפצעו 28 עובדים וסטודנטים. בגיל 15 התקבל קשוע לבית הספר התיכון למדעים ולאמנויות בירושלים. באותה תקופה למדו בבית-הספר תלמידים ערביים בודדים בלבד. גיבור ספרו החצי-אוטוביוגראפי "ערבים רוקדים" מספר כי בעת לימודיו נתקל לעיתים ביחס גזעני מצד חבריו ללימודים. בתום לימודיו התיכוניים פנה קשוע ללימודים אקדמיים בסוציולוגיה ובפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שם הכיר את רעייתו לעתיד. לאחר שסיים את לימודיו התקבל ככתב לעיתון "כל העיר". תחילה כתב כתבות מגזין ואחר-כך הפך גם למבקר טלוויזיה ולבעל טור אישי בעל אופי סאטירי.

* יש לנו בקשה לכותבי המאמרים, הרשימות והתגובות – שלעיתים הם חריפים מאוד, ממש על גבול הראוי לפרסום אצלנו – ללא חשש מתביעת דיבה. אנחנו לא פלטפורמה להשמצות. ודאי שמעתם פעם על המושג אירוניה? אז אנא, השתמשו באירוניה ותיווכחו לדעת שאפשר לומר כמעט הכול בצורה תרבותית יותר ושנונה.

* מאזיני רשת ב' בבוקר יכולים להיות שקטים. ראש הממשלה החליט לצרף את קרן נויבך לדיוני השמינייה על תקיפת המיתקנים הגרעיניים של איראן, במקום שאול מופז, שמפגין בחזית בית העיתונאים בתל-אביב עם השלט: "אני הייתי רמטכ"ל!"

אגב, אתמול בבוקר, יום ראשון, ברשת ב' – דומה היה כי העיצומים בשידורים מנעו מקרן נויבך, כדרכה, לשבח להלל לפאר ולרומם – מעבר לכל פרופורציה, את הפגנות המחאה למיניהן שהתקיימו במאותיהן ובאלפיהן הבודדים במוצ"ש האחרון. ככה זה כשהמחאות הפופוליסטיות דופקות את עצמן, וכאשר המפגינות והמפגינים דוחפים עצמם בכוח לעבר השוטרים כדי לקבל מכות ופציעות וגם תמונה טוב לעיתון כמו זו של דפני ליף עם הזרוע בתחבושת הלבנה.

* שמענו אתמול בצהריים ראיון ברדיו עם צ'רלי ביטון בנושאים החברתיים. האם ייתכן שעד היום, חרף היותו חבר-כנסת בשעתו, הוא לא יודע עברית? – או אולי בכוונה הוא עושה שגיאות ומדבר בעגה מרוקאית – כדי לשמֵר חזות עממית-פופולארית-פרימיטיבית ומפגרת במקצת?

* עכשיו אנחנו יודעים מדוע יוצאי רוסיה מצטיינים בספורט ואילו ישראל מטפחת חלשים. אומר לנחום ברנע בלונדון ["המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", 3.8] לאוניד קאופמן, מאמן השחייה של הנבחרת הישראלית לאולימפיאדה, והוא חניך ברית-המועצות:

"רק כשבאתי ארצה גיליתי שיש דבר כזה שנקרא דיסלקציה. מה שקוראים בארץ דיסלקציה, ברוסיה קראו מטומטם. בארץ נותנים הקלות למי שמתאונן על קשיי למידה. ברוסיה אין דבר כזה הקלות."

* ועוד על העולים מרוסיה, בספר להוראת מקצוע האזרחות, "יוצאים לדרך אזרחית", שראה אור בקיץ האחרון בהוצאת "רכס" באישורו של אדר כהן, המפמ"ר המודח במקצוע האזרחות במשרד החינוך:

בנאום בפני מורי אזרחות בחינוך הממלכתי-דתי בתחילת השנה, שיבח יו"ר המזכירות הפדגוגית לשעבר, צבי צמרת, את ספר הלימוד המתחרה, שאותו כתב פרופ' אברהם דיסקין, ואמר: "דעו לכם כי מי שקבע את אישור הספרים זה לא יו"ר המזכירות הפדגוגית אלא אדר כהן."

צמרת הקריא קטע מתוך הספר של רכס, ובו נכתב כי "קיימת סתירה בין המסורת היהודית, הטוענת לייסודה של התגלות אלוהית, לבין ערכי הדמוקרטיה שהם יצירה אנושית."

מאוחר יותר הועלו טענות נוספות כלפי הספר, ובהן התייחסות הקיימת בו לדו"ח גולדסטון, לאלימות הימין בישראל ובאחרונה גם להצגת "ייחודה של העלייה מברית המועצות לשעבר בהיותה חילונית ולא ציונית ברובה, כשמניעי המהגרים לעזיבת ארץ הולדתם הם בעיקרם כלכליים." ["הארץ" באינטרנרט, 5.8].

מעניין איזו קרן מימנה את כתיבת והוצאת הפשקוויל האנטי-ישראלי הזה? התקשורת והעיתונות הישראלית תומכת כמובן באדר כהן, הסובל מההתעללויות של פליקס דז'רז'ינסקי והצ'קה הסובייטית.

* תנחומינו לספורטאים הישראליים ובייחוד לאלכס שטילוב המדהים, שסיים רק במקום השישי. היינו בטוחים שיזכה במדליה.

* האם יודעים אצלנו היום כי חלק ניכר מהעולים החדשים ב"עליות ההמוניות" בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת, גם אלה שבאו מ"הארמונות" – היו פשוט אנאלפאבתים? בייחוד הנשים? וכי למבצע לימוד העברית להם, שנישא בעיקר על כתפיהם של הישראלים ה"וותיקים", רובם "אשכנזים", קורא בשם מבצע "ביעור הבערות"?

* בקרוב ייצא לאור ספרו של פרופ' פלוץ בן-שחר נשיא אוניברסיטת בת-שלמה רבתי המוכיח כי אילו החזרנו את הגולן לסורים והם היו יושבים לבטח על חוף הכנרת המזרחי, סוריה לא היתה מתפוררת, והעם הסורי האציל, בעל המסורת הלאומית בת אלפי שנים, מימי אנטיוכוס המוסלמי, היה ממשיך לחיות באחדות ובשלווה תחת השושלת האסאדית.

* לאהוד שלום רב, לדיווח שלך על המסעדה "בניולה" (גיליון 765) – שילמדו ממך כל המבקרים שמסתכלים על הדברים חסרי המשמעות בבתי האוכל, בסרטים וכו'. הנה  אחד שמבין והוא תר בעיניו אחרי הדברים החשובים: ירכי המלצריות ואצבעות רגליהן היפות. דברים מהם מקבלים השראה, הנאה אסתטית וגם אריכות ימים. הוא שאמר הנסיך הקטן, "כי הדברים החשובים באמת סמויים מן העין..." אבל לא מעיניו של אהוד בן עזר שליט"א. בברכה, י"ז.

* אבל ידידי היקר, ודאי לא שמת לב, כמו רבים אחרים, לטעות הנוראה שחלה שם, וכי סדר השורות צ"ל:

"המיסתורית לקחה את תפריט 79 השקלים.  בתוספת 8 שקלים לבקבוק ספרייט. מנה ראשונה בייבי קלמרי סגול בשמן זית עם עראק זחלאווי, ירקות מדורה וטחינת סומק. הקלמרי לא היה סגול ועל כך המלצרית התנצלה. אבל המנה היתה טעימה ונאכלה עד לניגוב האחרון. אנחנו לא יכולים להעיד על טעמה כי איננו מסוגלים לאכול פרי-ים, ולא מטעמי כשרות אלא מטעמי טעם, וכך בכל מקום בעולם.

"למנה עיקרית לקחה המיסתורית: כליות בפטריות ירדן, פורטובלו, כמהין וקלבדוס, על מצע של פירה תפוחי-אדמה – וזו נאכלה אף היא במהירות וללא טענות."

יש אנשים, י"ז היקר, שנולדו והתחנכו בקריית ארלוזורוב לפני שנים רבות, ואלה, כשהם קוראים עברית, אין להם תענוג גדול יותר מאשר למצוא שגיאות, שיבושים ותעויות דפוס. והם כנראה קוראים בעיקר כדי לגלות שגיאים, כי לפעמים התוכן אצמו לא כל כך מאניין אותם, כי אם היה מאניין אותם – הם היו ממשיחים לקרוא ולא מתעקבים על שגיעות!

* אנחנו מריחים באוויר אולמרטיזציה של נתניהו בפרשת טיסותיו – שזה סוג של מריטת נוצות שעלול להביא לנפילה. מעניין מה יאמר על כך שלדון אדלסון, שתקוע כעת בפרשת הזונות בקאזינו שלו במקאו. באמת, שומו שמיים! זונות בקאזינו? אצל הלקוחות המהמרים מסין ומכל רחבי מזרח-אסיה? ואנחנו חשבנו שזונות יש רק בחינמונים!

* "האפקט הגדול ביותר והמסוכן ביותר של המחאה החברתית הוא הקיפאון העסקי. אי ודאות היא חלק מהסיכונים של עסק, אבל כשאתה מוסיף לה רגולציה שמגיעה לעיתים מפופוליזם, אתה מייצר סיכוי סביר של קיפאון," טען יונה פוגל, מנכ"ל קבוצת פז, ולדבריו הוא מבטא בכך את הביקורת של רבים מראשי המיגזר העסקי. ["דה מארקר", "הארץ", 5.8.12].

* הרביי הרפורמי בריאן לורי, הנשיא האמריקאי החדש של הקרן לישראל חדשה, בראיון עם חמי שלו ב"מוסף הארץ" מיום 3.8.12. קטעים אופייניים:

"המבחן הכי פשוט לקיומה של מדינה יהודית הוא התייחסותה למיעוט החי בתוכה. כל יהודי שחי בגולה דרש בשלב מסוים שוויון זכויות מלא. זו ההיסטוריה שלנו במשך 2,000 השנים האחרונות. עכשיו יש לנו מדינה, ואנחנו ננהג אחרת? זה חלק מייעודה היהודי של המגידה. השגת שוויון מלא לציבור הערבי יהפוך את ישראל למקום שהרבה יותר טוב לחיות בו."

"בעניין הזה [מימון הקרן לאירגונים שהעידו בפני ועדת גולדסטון], אני כמו הישראלי המצוי. אני חש מאוד לא נוח עם ביקורת על צה"ל, כי אני מודע לשכונה שבה ישראל פועלת, ומי ששומר על ישראל לעת עתה זה צה"ל, ולא הקרן החדשה. יש לי את הרגישות הזאת, וגם לי הבטן מתהפכת. אבל צה"ל בעצמו הודה לארגונים האלה על כך שסייעו בחקירות שהצבא לא היה מסוגל לנהל בעצמו. כך שגם אם אני חש שלא בנוח, אינני יכול לבטל את החשיבות של פעילותם של הארגונים הללו [שסיפקו עדויות מרשיעות לוועדת גולדסטון נגד צה"ל ב"עופרת יצוקה". – אב"ע]."

"הרי רוב האנשים חיים היום בישראל לא באו מסביבה דמוקרטית. טדי קולק היה אומר לי, עוד לפני שהגיעו העולים מברית-המועצות, שהדמוקרטיה כלל אינה מושרשת בישראל. וזו סכנה גדולה."

"הקרן החדשה לישראל תומכת בפתרון של שתי מדינות לשני עמים ומתנגדת באופן מוחלט לכיבוש, ואני שותף מלא לעמדה זו. עבורי, הכיבוש הוא כמו סרטן. הוא אוכל אותנו מבפנים. תעזוב אותם (את הפלסטינים). אני מדבר על מה שזה עושה לנו."

רביי לורי הצבוע, אכן אתה מתאים לעמוד בראש הקרן החדשה לישראל, ולומר לנו מסן פרנציסקו הרחוקה, שהכיבוש הוא כמו סרטן שאוכל אותנו, כלומר כולל גם אותך, מבפנים.

שים לב שללא "הכיבוש" היו כבר מזמן ערינו בגוש דן נמצאות במצבם של היישובים היהודיים בעוטף עזה, ואם אתה רוצה לדעת מה היה קורה אילו הפלסטינים היו יכולים להתגבר על "הכיבוש" שלנו – קרא את "40 הימים של מוסה דאג", זה היום מאוד אקטואלי באיזור שלנו, גם בקשר לגורל הנוצרים הנמצאים תחת "הכיבוש" המוסלמי בכל ארצות המזרח הקרוב, ובורחים מהן, חוץ מאשר מישראל "הכובשת".

אכן אתה מספיק צבוע או אידיוט כדי לעמוד בראש הקרן המפוקפקת, המסווה כדרכה במליצות נבובות ובתרומות "ציוניות"-כביכול את מטרותיה האנטי-ישראליות הקיצוניות!

"שוויון זכויות לציבור הערבי בישראל?" זו הבעייה? זה מדאיג אותך ולכן אתה שופך כסף על אירגוני הערבים האנטי-ישראליים? איך אתה מעז להטיף לנו מוסר מסן-פרנציסקו הרחוקה שלך. הלא צעיריהם הפטורים מגיוס [כמו גם ילדיך שלך בארה"ב] – חיים בטוח יותר מצעירינו המְסכְּנים חייהם על ישראל. והלא אין עוד ציבור ערבי בעולם המוסלמי שחי כיום בחופש, ברווחה ובדמוקרטיה – כמו בישראל, וכך גם אזרחינו הערבים הנוצרים – שאיש אינו מתנכל להם, אינו רוצח אותם ושורף את כנסיותיהם, גם לא "אחיהם" המוסלמים.

הדיבורים הצבועים שלך הם "חוצפה יהודית" – אופיינית לקרן!

* מתוך ראיון של יעקב בר-און עם יוסי גמזו, שהתפרסם במוסף "תרבות" של "מקור ראשון" ביום 2.8.12 בשם "היום שבו פרץ הר געש":

"איפה היית, יוסי, כשהמוני בית ישראל יצאו לרחובות עם מחאת האוהלים? מדוע קולך לא נשמע אז ברמה?"

יוסי: "כתבתי היכן שיכולתי, בעיתון האינטרנט של אהוד בן עזר. הרי אם אסע באוטובוסים את כל הדרך מהגולן להפגנות ואעמוד שם כאחד ממיליון, שום תועלת לא תבוא ממני."

* כאשר קוראים את "חדשות בן עזר" בימי הקיץ החמים, מומלץ להפעיל את המזגן בלא פחות מ-24 מעלות, אחרת לא מצליחים להבחין בין הפארודיות שמחרטט הסופר הנידח לבין הקטעים הרציניים.

* בשעות האחרונות: ההסלמה ברצועת עזה ובגבול עם מצרים בסיני אינה אלא תגובה היסטרית של ממשלת ישראל המקיאווליסטית על האיום הנשקף לה מהתחדשות ההפגנות של עשרות ומאות האזרחים בריאי-הבשר בכיכר "הבימה" ובכיכר המוזיאון בתל-אביב. ההתקפה של הג'יהאד האיסלאמי על המוצב המצרי בגבול סיני והרג החיילים המצריים – היתה בעצה אחת עם נתניהו ונועדה נטרל את דפני ליף ואת מנהיגי מחאת הקוט'ג-תח'ריר. גם הגנרל טאנטאווי שותף למזימה – להסלים בסיני כדי לחסום את "האחים המוסלמים" תומכי הג'יהאד האיסלאמי ואת איציק שמולי וסתיו שפיר.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,399 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,050 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל