גיליון מס' 767

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א באב תשע"ב, 9 באוגוסט 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עמוס גלבוע: החלטת חומייני מלפני 24 שנים. [ציטוט]. // אורי הייטנר: א. הימור על מאזן האימה, תגובה לבן עמי שילוני, "פצצה איראנית תתרום לשלום", "הארץ" 6.9.12. 2. ב. אתחלתא דתיקון. // יוסי גמזו: רַק אַחַת... // עוז אלמוג: הלהט"בים משחררים את כולנו. // אילן בושם: 8 שירים ל"חדשות בן עזר", אוגוסט 2012. // יוסי שדה: אתגר המשחקים האולימפיים ואני. // משה כהן: הנדון: איזה מין דמוקרטיה? // נעמן כהן: 1. מקורו של רעיון "הדף היומי". 2. טולסטוי הוגה רעיון "הדף היומי". 3. הקריאה הפשיסטית של ספי רכלבסקי לחיסול הדמוקרטיה הישראלית. // אהוד בן עזר: "ילדה של קיבוץ" לארנה גולן, ספר מכונן ואמיתי לעומת החרא שבני קיבוץ מטילים במכורתם. // יוסף אורן: "אצבעות של פסנתרן" ליהלי סובול – דיסטוֹפיה לעניים. // איליה בר-זאב: חוק פעולה תגובה. // משה הדר: לימון מוסיף המון-ואף יותר –  באם כוללים גם את קליפת הלימון. // שמעון גרובר: ועוד בשבחי האבטיח ו/או האבטיחים שקיימוני בעובריותי. // נגה מרון: למה לנו אולימפיאדה עכשיו?  // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק תשעה-עשר, הקרב הגדול על פתח-תקוה, באים הפרשים ההודים. // אלון אוהב-עמי: מאיפה כל הידע הזה? // "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" מאת משורר עלום-שם, וכן "ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש", שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים, לתוכנית הלימודים החדשה. // Israel Made Me Beat My Wife // ממקורות הש"י.

* * *

עמוס גלבוע

החלטת חומייני מלפני 24 שנים

ב-17 יולי 1988  החליט המנהיג הדתי העליון של איראן, חומייני, להסכים להפסקת אש עם עיראק לאחר מלחמה של כמעט 8 שנים. לרגל יום השנה לקבלת החלטה זאת נערך לאחרונה באיראן דיון תקשורתי נרחב, ובו אף נטל חלק יורשו של חומייני, האייתוללה ח'אמנהאי, שהצדיק את החלטת קודמו. ככלל, השיח התקשורתי האיראני הביע תמיכה ברורה בהחלטה ההיסטורית של חומיני מלפני 24 שנים.

קצת היסטוריה להבנת  האירוע ומשמעותו הייחודית. מלחמת עיראק איראן פרצה בספטמבר 1980 ביוזמת סדאם חוסיין. המערב, וארה"ב בראשו, וכן ברה"מ – תמכו בעיראק. המלחמה גבתה למעלה ממיליון הרוגים משני הצדדים. חומייני וכל הצמרת האיראנית נשבעו שלא יסכימו לשום הפסקת אש, אלא לאחר שיפילו את משטרו של סדאם חוסיין ויכבשו את בגדאד. הם חזרו ואמרו זאת. והנה, בא חומייני  ומכריז, בניגוד מוחלט לשבועתו הקודמת, כי הוא מוכן להפסקת אש. זאת הייתה הפתעה מארץ ההפתעות למודיעין האמריקאי, למודיעין הישראלי, ולכל ארגוני המודיעין באשר הם. היום אנחנו יודעים כי את ההחלטה שלו קיבל חומייני  בניגוד גמור לדעת הצמרת הצבאית האיראנית, ובניגוד לדעתו של ראש "משמרות המהפכה" שלו.

"מרכז המידע למודיעין וטרור על שם מאיר עמית" הוציא בימים אלו נייר מיוחד על השיח האיראני של יום השנה להחלטת חומייני. הדבר המעניין הוא שהתקשורת האיראנית הגדירה את החלטת חומייני מ-1988 כ"שתייה מכוס התרעלה"! אבל, מה שמדהים ומהותי הם הדברים שהשמיע ח'אמנהאי, המנהיג הנוכחי. הוא אמר, ודבריו מופיעים באתר הרשמי שלו, כי חומייני  קיבל את החלטתו להסכים להפסקת אש לא מתוך חשש מפני עיראק ולא בעקבות איומים אמריקאים – אלא מסיבות פנים-איראניות, ובמרכזן הבעיות הכלכליות של איראן. לדברי ח'אמנהאי, קבלת ההחלטה גם סיכלה את כל המזימות של אויבי איראן שהפעילו עליה לחץ כבד, שכלל הפצצות נרחבות, שימוש בנשק כימי, פגיעה בספנות והטלת מצור כלכלי.

 האם לפנינו אנלוגיה בין החלטת חומייני בזמנו לבין השיח המתנהל כיום בהנהגה האיראנית בשאלת הגרעין? האם משמעות הדברים היא כי מנהיג איראן עומד לקבל החלטה היסטורית בנוסח החלטתו של חומייני בזמנו, לשתות כמותו מ"כוס התרעלה", על מנת להציל את העם האיראני הסובל מהסנקציות?

התשובה היא שלילית. כי בשיח האיראני הנוכחי נעשית השוואה בין מצבה של איראן ב-1988 לבין מצבה כיום, ולפיו מצבה של איראן כיום הרבה יותר טוב, והעם האיראני יכול לעמוד בהצלחה בסנקציות ולהמשיך בדרכו הגרעינית ובמאבקו הנחרץ נגד אויבי האיסלאם.

אבל, דומני  שיש לשים לב למשמעויות הבאות:

ראשית, בצמרת  האיראנית ישנן כיום שתי גישות: האחת מצדדת בוויתורים  מכיוון שהיא מעריכה כי הלחצים על איראן, ובמרכזן הסנקציות, פוגעים יותר ויותר בעם האיראני ובאינטרסים האיראניים; השנייה מתנגדת לכל ויתור ומאמינה ביכולותיה של איראן ובכושר עמידתה.

שנית, ייתכן מאוד שבקרוב יעמוד המנהיג ח'אמנהאי (הוא ולא אחמדיניג'ד הפטפטן) בפני הצורך לקבל הכרעה אסטרטגית בסדר גודל שקבל חומייני ב-1988. החלטה זו יכולה כמובן להיות בשני כיוונים מנוגדים: או "לשתות מכוס התרעלה", או לקבל את ההחלטה ל"הסתער" לכיוון נשק גרעיני.

מתי זה יתרחש? לפני הבחירות  בארה"ב? אחריהן? בעוד שנה? שנה וחצי? האם נדע על כך?

הבעייה היא שכמעט כל תפנית מהותית באסטרטגיה של מדינה כלשהי  באה בהפתעה רבתי. ארה"ב היא אלופת המופתעות, ובכלל זה כמובן גם בכל  התפניות שהיו באיראן מאז נפילת השח ועליית חומייני לשלטון.

פורסם לראשונה ב"מעריב" ביום 6.8.12.

* * *

אורי הייטנר

א.         הימור על מאזן האימה

תגובה לבן עמי שילוני, "פצצה איראנית תתרום לשלום", "הארץ" 6.9.12

גל המאמרים המציף בשבועות האחרונים את העיתונים בקמפיין נגד תקיפת הכור הגרעיני האיראני, מתאפיין בעיקר באי הצגת אלטרנטיבה. בדרך כלל הקריאה מנומקת בדה-לגיטימציה לראש הממשלה ולשר הביטחון ולשיקול דעתם, ובמקרה קיצוני לקריאה כמעט גלויה לראשי צה"ל ומערכת הביטחון "לא לשתף פעולה" עם מדיניות הממשלה הנבחרת (מאמרו של דוד גרוסמן בגיליון ערב שבת האחרון של "הארץ") שכמוה כקריאה להפיכה צבאית בישראל.

מאמרו של בן עמי שילוני חריג, בכך שהוא אכן מציב אלטרנטיבה, ואפילו אלטרנטיבה מקורית ונועזת, מחוץ לקופסה. אין הוא מסביר שניתן לעצור את תוכנית הגרעין ללא פעולה צבאית, אלא הוא מציג את גירעון איראן כתרחיש חיובי, שיתרום לשלום במזה"ת. דווקא כיוון שפרופ' שילוני מציב פרוגרמה מנומקת, מן הראוי להתמודד עמה ברצינות.

גישתו של שילוני מבוססת על מורשת "מאזן האימה" בין ארה"ב ובריה"מ, שתי מעצמות העל הגרעיניות. לא זו בלבד שהיותן גרעיניות לא הביאה להסלמה במתיחות ביניהן, אלא היא ריסנה אותה. שילוני מעריך שמאזן אימה דומה בין ישראל ואיראן, כשתי מעצמות גרעיניות אזוריות, תרסן את המתיחות במזה"ת ותקדם את השלום.

איני בטוח שמדינה כישראל יכולה להרשות לעצמה לבטוח בשיקול הרציונלי של משטר האסלאם הקנאי ובכך שלא יפעיל נגדה נשק גרעיני, למשל כצעד ייאוש של המשטר טרם נפילתו.

אולם גם אם נקבל את ההנחה שאיראן לא תפעיל את הנשק הגרעיני – עצם היות נשק גרעיני בידיה, ועצם אובדן המונופול הישראלי על הגרעין במזרח התיכון (על פי מקורות זרים...) – לא יקדם את השלום במזה"ת, בניגוד להערכתו של שילוני, אלא יסכל כל אפשרות לשלום ועלול בהחלט לקדם מלחמה כוללת.

לטענתו של שילוני, "רתיעתה של מצרים במלחמת יום כיפור מפני ניצול הצלחתה הראשונית להנחתת מהלומה גדולה יותר על ישראל, נבעה ככל הנראה, מחשש מתקיפה גרעינית ישראלית על סכר אסואן." ייתכן מאוד שהוא צודק, וייתכן מאוד שמאותה סיבה הבינו מדינות ערב שאין ביכולתן להשמיד את ישראל במלחמה, ולכן כבר ארבעה עשורים לא היתה מלחמה כוללת בין ישראל למדינה ערבית כלשהי.

אולם ההישג הזה, אינו נובע ממאזן אימה גרעיני, אלא ממונופול ישראלי על הגרעין. היתרון הגדול הזה יצר הרתעה שמנעה מלחמות. אבדן היתרון הזה עלול לכרסם באופן משמעותי בהרתעה הזאת. אם מדינות ערב נרתעו ממלחמה כוללת נגד ישראל גרעינית, או לפחות נתפסת בתודעתם כגרעינית, מתוך חשש מפני שימוש ישראלי בנשק גרעיני במלחמה כזו, הרי ברגע שגם לאיראן יהיה נשק גרעיני, רתיעתם תקטן באופן משמעותי. גיבוי גרעיני איראני, עלול לדרבן את מדינות ערב, בוודאי לנוכח עליית האסלאם בתוכן, להרפתקאות צבאיות עד כדי מלחמה אזורית.

גם הטרור צפוי להסלים באופן משמעותי, תחת מטרייה גרעינית איראנית ואיום "להגיב במלוא העוצמה" על תגובות ישראל לטרור.

ומאחר שהתנאי ההכרחי לשלום במזרח התיכון הוא ייאוש הערבים מהיכולת להשמיד את ישראל, אופציה גרעינית איראנית עלולה להיות המכשול הגדול ביותר מפני ייאוש כזה, ולכן – היא עלולה לסכל כל אפשרות עתידית לשלום במזרח התיכון.

גישתו של פרופ' שילוני מעניינת כתרגיל אקדמי, אך מדינה חפצת קיום לא תהמר על עתידה בתרגילים הרפתקניים מסוג זה.

ב. אתחלתא דתיקון

"אנחנו מצוינים בחשבון נפש. הבעייה שלנו היא ביישום, בתיקון. אנחנו טובים בדו"חות מבקר המדינה, בוועדות בדיקה וועדות חקירה, אבל כאשר אנו מגיעים להפקת לקחים... זה לא קורה."

דברים נוקבים אלה (ציטוט מן הזיכרון), אמר יוסי מלכה, מנכ"ל המכללה האקדמית תל-חי, בדיון של ... חשבון נפש בליל תשעה באב, בקריית שמונה. הוא השתתף ברב שיח, בהנחייתי, בנושא "נצור לשונך מרע".

יש אמת בדבריו, ודווקא כמי שעוסק בחשבון נפש ציבורי, במאמרים שאני כותב, בבתי מדרש בהם אני מלמד ואף בהובלת אותו אירוע בליל תשעה באב, הדברים הללו מחייבים אותי למחשבה – מה עושים כדי לקדם את ההתקדמות מחשבון נפש לתיקון. עם זאת, עצם קיומו של חשבון נפש, עצם העובדה שאדם או ציבור בוחנים את עצמם ומתרחקים מאופוריה של עודף שביעות רצון עצמית, הינה בעלת חשיבות בפני עצמה, היא תנאי הכרחי לתיקון ולעתים – יש בה כשלעצמה תיקון.

למשל, מאות האירועים של שיח וחשבון נפש בתשעה באב ברחבי הארץ, בהשתתפות אלפי חילונים, היא כבר תחילתו של תיקון הקלקול הגדול – העובדה שיום אבל וזיכרון של העם היהודי, הוא יום אבל של הציבור הדתי ויום חול רגיל לגמרי של הציבור החילוני. התמונה הכללית היא עדיין כזאת, אך ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית, מקדמת שינוי מהותי, הדרגתי, המחזיר את תשעה באב להוויה של כלל ישראל.

כל ההוויה של תשעה באב היא של חשבון נפש לאומי, "מפני חטאינו גלינו מארצנו." בראייה אמונית, החורבן והגלות הם עונש אלוהי על חטאי העם. בראייה ריאלית, החורבן הוא קריסה לאומית, כתוצאה מהתפוררות פנימית, מאובדן החוסן החברתי, מקלקול המידות, מאובדן האמון וכו'. גם היום, ביטחון לאומי אינו נמדד רק בעוצמה הצבאית, אלא בחוסן החברתי והכלכלי, בערבות ההדדית בעם, ברמת הצדק החברתי עליה מושתתת המדינה, באיכות החינוך מן הפעוטון ועד האקדמיה, באמון הציבור בנבחריו וכד'. חשבון הנפש הלאומי של תשעה באב, הוא של החוסן הפנימי שלנו, שהינו תנאי הכרחי לקיום הבית השלישי.

"בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים" – זה רק אחד ההסברים לחורבן, לצד הסברים נוספים, כולם נוגעים למצב החברתי והמוסרי של עם ישראל. אני רואה חשיבות רבה באימוץ המסר הזה, כלקח לקיום הבית השלישי. תופעות שנאת החִינם, הפלגנות, חוסר האמון ההדדי, הבדלנות, הן איום חמור על מדינת ישראל. הנה, בימים של ערב הכרעות היסטוריות, בסוגיה שאמורה להיות מעל לכל מחלוקת אידיאולוגית – מניעת אופציה גרעינית מאיראן, חוסר האחדות הלאומית והעדר אמון הדדי בין חלקי העם, הינם מוקש בפני כל הכרעה, תהיה אשר תהיה.

אני מאמין, שהתיקון אינו תלוי במדינה, בממשלה, במנהיגות הלאומית, אלא גם במעשים שלנו, של החברה האזרחית. אני מאמין ביכולת של כל אזרח לתרום לתיקון החברה. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, ואם כל אחד יראה כאחריותו לתרום לתיקון החברה – נקדם תיקון גדול.

ברצוני לשתף את הקוראים, בשני אירועים שהייתי שותף להם בתשעה באב האחרון, שבעיניי יותר משהם חשבון הנפש – הם אתחלתא דתיקון, תחילתו של התיקון. לא, הם לא בדיוק ההתחלה, הם לא נעשו בנקודת האפס, קדמו להם מעשים רבים של אנשים רבים. ובכל זאת, הם מסמלים בעיניי פריצת דרך לתיקון גדול, אל מול שנאת החינם הקיימת בתוכנו, ולקידום האחדות הלאומית והחוסן החברתי. אחדות אינה אחידות. להיפך, אחידות ניתנת להשגה רק בהכתבה דיקטטורית מלמעלה. אחדות, היא היכולת של בעלי השקפות שונות, אמונות שונות, אורחות חיים אחרים – לקבל זה את זה בפתיחות ובאהבה, לדור זה לצד זה בכבוד הדדי, למצוא את המשותף ולקדם אותו, להכיר במפריד ולהתנהל אִתו.

בתשעה באב נטלתי חלק באירוע משותף למיספר ארגונים העוסקים בהתחדשות יהודית בחברה הישראלית, בנושא: הקהילה כתיקון. מפאת קוצר היריעה, לא אציג כאן את הנושא החשוב, שנדון במליאה ובחוגי הדיון. אתייחס כאן רק למעטפת של התוכן, שדווקא היא מגלמת בעיניי את התיקון. האירוע אורגן במשותף, בידי ארגונים מכל הקשת היהודית בישראל; הן ארגוני התחדשות יהודית פלורליסטיים וחילונים, הן ארגונים משותפים לחילונים ודתיים כמו רשת "מרקם", הן ארגונים דתיים אורתודוכסיים, כמו "נאמני תורה ועבודה" ומרכז הרצוג, וכן התנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית. לצערי, זה לא מובן מאליו. להיפך, זו תופעה נדירה, שבמדינת ישראל רבנים אורתודוכסיים יישבו יחד, באותו פאנל, עם רבה קונסרבטיבית, ולא בפאנל של התנצחות וניגוח, אלא של מחשבה משותפת על נושא משותף; במקרה זה – הקהילה.

הגענו לשעת תפילת ערבית. וכאן קרתה התרחשות יוצאת דופן – הציבור התפצל לשלושה. באולם אחד התקיימה תפילה אורתודוכסית. באולם אחר התקיימה תפילה שוויונית. ויש מי שלא התפללו באף מניין. כל אחד בחר בדרכו, כל אחד כיבד את דרכם של האחרים – וזו היתה האחדות בהתגלמותה, אחדות שאינה אחידות. אני השתתפתי בתפילה השוויונית. אין זו הפעם הראשונה בעבורי, אך זה היה שונה. ההבדל הגדול, היה העובדה שתפילה כזאת נערכה באירוע אחד עם ציבור אורתודוכסי, הדבק בדרכו ומכבד את האחרים. נזכרתי בשירו של קובי אוז "תפילת החילוני", המתאר אולם גדול שבו כל המגזרים בחברה מתכנסים יחד, כל אחד שומר על עצמיותו, והם מקיימים תפילה משותפת. החִזיון הזה, היה הדבר הקרוב ביותר לחזון של קובי אוז, שנתקלתי בו.

ערב קודם לכן, נערכה התכנסות לרגל תשעה באב בקריית שמונה, בשותפות של מיספר ארגונים; חלקם ארגונים פלורליסטיים כמו "הלל" ו"יובלים" (שאותו אני מנהל) וחלקם אורתודוכסיים – ישיבת ההסדר בקריית שמונה, המועצה הדתית קריית שמונה, האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך. היה זה האירוע המשותף הרביעי שלנו – לאחר שני תיקוני ליל שבועות וט' באב אשתקד. עצם השותפות הזאת כשלעצמה היא תיקון, בכך שהיא מכנסת דתיים, מסורתיים וחילונים, נשים וגברים, תושבי קריית שמונה והקיבוצים, מבוגרים וצעירים, תחת קורת גג אחת, ללימוד משותף, לשיח יהודי תרבותי, למופע של תרבות יהודית ישראלית וכו'.

למעלה ממאה איש השתתפו באירוע, שנערך בכיכר צה"ל בקריית שמונה. ישבנו על מחצלות, פתחנו בקריאת מגילת איכה, המשכנו ברב שיח וגלשנו למעגלי שיח אל תוך השעות הקטנות של הלילה.

ובקריאת מגילת איכה, לא רק שישבנו כולנו יחד, ללא כל מחיצה – אלא שאת הקריאה בציבור במגילת איכה חלקו גברים ונשים. כך סוכם מראש בין הארגונים. ולא היה אפילו אדם אחד בקהל שקם, מחה, עזב בהפגנתיות וכד' לקול אישה הקוראת בטעמים את מגילת איכה. הכול קיבלו זאת כדבר שנכון לעשותו. מה פירוש נכון לעשותו? איני מצפה מדתי אורתודוכסי לאמץ זאת בבית הכנסת שבו הוא מתפלל. אבל הכול הבינו, שאם רוצים באחדות לאומית, יש לקיים לצד המרחבים הנפרדים של כל ציבור גם מרחב משותף, והמרחב המשותף שונה מכל אחד מן המרחבים הנפרדים. בדרך כלל, "מובן מאליו" שבמפגשים משותפים הצד המתפשר חייב להיות החילוני, כי ידי הצד הדתי כבולות בגדרי ההלכה. אולם האמת היא, שלא כל הגדרות הללו הן אכן הלכה ואין סיבה שהפשרה לא תהיה הדדית.

כך היה, והיה זה אור קטן של אחדות, המְגרש הרבה מחושך שנאת החינם. וכך, מפגש של חשבון נפש, היה למפגש של תיקון.

אהוד: אולי תוכל להסביר לי משום-מה הידיעות על ה"מפגשים" האלה עושות לי חררה? הלא אנחנו בישראל נוכל להמשיך לשרוד גם אם כולנו נהיה רשעים, וגם אם יהיו הבדלים רבים בין פלגים בעמנו, כי זו זכותנו כמו כל עם בעולם – ומצד שני אנחנו עלולים להישמד גם אם כולנו נהיה צדיקים ונשב יחד על מחצלות בליל תשעה באב ונמלמל דברי תורה שאין להם שום קשר ומשמעות לסכנות שבפניהן אנחנו עומדים בהווה.

כן, כי אין קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים והמוסלמים אלינו והתנגדותם לעצם קיומנו, ובעיניי מתועבת ההיסטוריוסופיה התנ"כית המזוייפת – שעימה עשו לנו שטיפת-מוח בבתי הספר הממלכתיים – היסטוריוסופיה הרואה במלכי אשור ובבל, כך לדברי הנביאים – את שבט זעמו של אלוהים על חטאינו.

לא! זכותנו לחיות עם כל חטאינו, ואפילו להתבוסס בהם בהנאה [למשל לבעול נידות, כפי שפרופ' ליבוביץ היה מזכיר לנו בחדווה כדי להראות שכולנו יהודים חטאים!] – לחיות תוך שאנחנו ואבותינו ואבות-אבותינו בונים ארץ חילונית מודרנית שהיא תפארת לציונות והיא הגשמתה – ועם זאת לא להיות נענשים על-ידי צדיקים-רוצחים כמו מלכי אשור, מצרים ובבל, שהיו "שבט אדוניי" בתקופת המקרא – אפילו שיש חוגים חרדיים המשייכים גם את מטה זעמו של אלוהים היטלר – אל המלכים הקדומים הללו, כעונש שהוטל על העם היהודי, שחלקו כידוע הפך להיות כופר וגם ציוני ר"ל עוד לפני השואה.

לא צריך להיות יהודי דתי או חרדי כדי להיות אדם מוסרי והגון, ולכן גם לא צריך לנשק להם את התחת מתוך התבטלות ורצון ל"קירוב לבבות" – כי די בכך שאיש באמונתו יחיה וייתן גם לאחרים לחיות, וש"אל על", למשל, וגם רכבות ישראל, הקלות והכבדות – יפעלו בשבתות ובחגים למען כל אזרחי ישראל!

* * *

יוסי גמזו

רַק אַחַת...

כְּמוֹ שִפְעָתָן שֶל הַמִּלִּים שֶבַּמִּלּוֹן

הַמִּתְחָרוֹת עַל בְּכוֹרָתָן שֶל בְּחִירוֹתֶיךָ

יֵש רַק אַחַת שֶהִיא צְמוּדָה וּמְחֻשֶּקֶת

אֶל הַדִּיּוּק הַמְּשַׂחֵק בְּמַחְבּוֹאִים.

כְּמוֹ הֲמוֹנָן שֶל הַנָּשִים שֶבַּחַלּוֹן

הַנִּשְקָפוֹת בְּחֶטֶף בִּרְחוֹבוֹת חַיֶּיךָ

יֵש רַק אַחַת שֶבֶּאֱמֶת הִיא חוֹף שֶל שֶקֶט

לְכָל סְפִינוֹת גַּעִגוּעֶיךָ הַתּוֹעִים.

וְזֶה כְּמוֹ רֹחַק הַנָּכוֹן מִן הַשָּגוּי

וְהַוַּדַּאי מִכְּזַב הַבְּדַאי הַמְּצַלְצֵל לוֹ

בְּכָל דּוּכְנֵי הָאַשְלָיוֹת קִצְרוֹת-הָרוּחַ

בִּמְצִלְתֵּיהֶם שֶל הַמִּרְמָה וְהַזִּיּוּף

וְרַק הַהִיא שֶשְּמָהּ נִכְסָף וְלֹא הָגוּי

וּשְרַב שָנִים שְחוּנוֹת חוֹלֵם אוֹתָהּ כְּמוֹ צֵל לוֹ,

כְּמוֹ מַעֲיָן צוֹנֵן, כְּמוֹ סְבַךְ הַרְדּוּף פָּרוּחַ

בְּתַבְעֵרוֹת גְּוָנָיו שֶל יוֹם אָבִיב יַפְיוּף –

רַק הִיא עַצְמָהּ וְאֵין בִּלְתָּהּ, רַק הִיא בִּלְבַד

כְּמוֹ אוֹתוֹ נֵס שֶל הַמִּלָּה שֶאֵין תַּחְלִיף לָהּ

וְאֵין כָּפִיל לָהּ בָּאוֹדִישְן הַקָּשוּחַ

בּוֹ מִתְחָרִים שְקָרִים רַבִּים אֲבָל לַשָּוְא

מוּל הָאֱמֶת הַיְּחִידָה, שֶלֹּא תֹאבַד

גַּם בִּסְאוֹנָם וַהֲמוֹנָם אַף אִם יַצְלִיף לָהּ

טַיְפוּן סוּפוֹת אַכְזָב שֶלֹּא יְיָאֲשוּהָ

עַל צְחוֹר פָּנֶיהָ הַיָּפִים שֶעַד עַכְשָיו

צוֹפִים בְּךָ בַּחֲלוֹמוֹת לֵילוֹת הַכְּפוֹר

כְּפֶּנֶלוֹפֶּה אֶל פָּנָיו שֶל אוֹדִיסֵאוּס,

כְּזֵכֶר סוֹלְוֵיג אֶל פֶּר גִּינְט וְכַתּוֹחֶלֶת

אֶל הַכְּאֵב שֶבּוֹ כָּל דֶּמַע שֶנִּקְוָה

הוּא קְשִי-הָעֹרֶף הָדּוֹחֶה פְּשָרוֹת אֵין סְפוֹר

וְשֶלַּמְרוֹת כָּל סַגְרִירָיו תָּמִיד נוֹשֵׂא הוּא

אֶת שְתֵּי עֵינָיו אֶל בַּת צְחוֹקָהּ שֶל אֵיזוֹ תְכֵלֶת

עַל גְּדוֹת הַוָּאדִי הַנּוֹהֵר שֶל הַתִּקְוָה.

* * *

עוז אלמוג

הלהט"בים משחררים את כולנו

האם מצעד הגאווה בירושלים, שציין בשבוע שעבר עשור לקיומו, משיג את מטרותיו? על כך מותר להתווכח. אבל הוויכוח סביב הלגיטימיות המוסרית של אזרחים לצעוד בחוצות בירתם ושל זכויות הלהט"בים באופן כללי הוא בלתי לגיטימי לחלוטין. כי על זכויות יסוד אין מקום לוויכוח במדינה נאורה. אנשים השוללים את זכותו של אדם בוגר להגדיר את זהותו, לבחור לו בן או בת זוג כראות עיניו/ה ולממש את תשוקתו/ה ואהבתו/ה מתוך הסכמה הדדית, שוללים את זכותו לחיים דמוקרטיים-חופשיים.

רבים נוטים לראות את הפולמוס סביב הלהט"בים במונחים צרים מאוד. צמצומה של הסוגייה לתחום ההתנהגות המינית הוא ביטוי לשטחיות ולקוצר ראייה. למעשה, מי שמבקש להצר את גבולות הלהט"בים מבקש להצר את גבולות הדמוקרטיה. הגבלת הלהט"ביות, על כל היבטיה, שלילתה הממוסדת וגינויה הפומבי, הם ביטוי לפולשנות דורסנית של החברה לחיי היחיד, לאי-שוויון צורם, לכפייה אלימה, לפחדים אי-רציונאליים, ומעל לכל לעיוורון שיסודו בבורות וכסילות.

המוסכמה הרווחת היא שמאבקם של הלהט"בים באפלייה ובדעות קדומות נועד להביא לשחרורם כיחידים וכקולקטיב. למעשה המאבק הזה משחרר את כולנו – הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים, ביסקסואליים וסטרייטים כאחד – ומשפר את איכות חיינו, במספר מובנים:

א. הגיוון והפלורליזם הם המינרלים של התרבות הדמוקרטית. לא בכדי, אפשר למצוא מתאם ישיר בין הרמה החומרית והאינטלקטואלית (מדע, אמנות, השכלה) של מדינה לבין מידת הפתיחות בתוכה כלפי התנהגות מגדרית בכלל והתנהגות להט"בית בפרט. הכלכלנים משתמשים במדד הקוקה-קולה או המקדונלד כמוניטור לרמת הגלובליזציה. הגיע הזמן להשתמש במדד זכויות הלהט"בים כמדד מדויק, יעיל ומוסרי יותר של התהליך הזה, שמוביל את העולם לתקופה פלורליסטית חדשה.

ב. הסובלנות כלפי הלהט"ביות היא חלק מהרחבת הסובלנות כלפי מנעד רחב של התנהגויות מגדריות. היא מרככת את ההבחנה המסורתית הבינארית (הדיכוטומית) בין נורמות גבריות לנורמות נשיות. זו הבחנה שעמדה בתשתית הדיכוי ההיסטורי שגזרו גברים על נשים. במיוחד היא תורמת למאבק הפמיניסטי, שכן אפלייתם של לסביות, הומוסקסואלים וטרנסג'נדרים היא שלוחה של העריצות הגברית שלא נותנת מרחב מחיה לגווניי הביניים.

באותה מידה, הלגיטימציה ללהט"ביות משתלבת בעקיפין ובמישרין במגמה המבורכת לעודד נשים להתנהג באופן "גברי" יותר (בתחום המקצועי, המשפחתי, הפוליטי, המיני ועוד) ולעודד גברים להתחבר ל"נשיות" שלהם. ההשפעות הללו ניכרות במיוחד בדור הצעיר. היום, יותר מאי פעם, קשה להבחין במבט ראשון מי סטרייט ומי להט"ב. זאת, משום שהתנהגויות רבות שנחשבו בעבר ל"הומואיות" או "לסביות" כבר אינן מקוטלגות ככאלה. מבחינה סוציולוגית אפשר לקבוע שהתרבות המערבית כולה הופכת בהדרגה לתרבות "טרנסג'נדרית" (במובן של טשטוש הזהויות המגדריות), כחלק מתהליך האבולוציה הדמוקרטית.

ג. חדירתה של ההתנהגות הלהט"בית ללב התרבות הפופולארית מסייעת להפחתת המינון הגבוה מדי של "הטסטוסטרון התרבותי" – חממת ההורמון הגברי שעודדה אלימות והולידה מאבקי אגו הרסניים ומלחמות מיותרות. דומה שלא אגזים אם אטען שהשלום בינינו לבין שכנינו יגיע כאשר הן היהודים והן המוסלמים ישתחררו מדעות קדומות חשוכות ביחס לנשים וללהט"בים. אגב, אנחנו (בעיקר היהודים החילונים) התקדמנו מאד בתחום הזה. למרבה הצער, בקרב חלק גדול מהחברות המוסלמיות לא רק שלא היתה התקדמות אלא שהיתה נסיגה.

ד. כשגבר מתאהב בגבר וכשאישה מתאהבת באישה - כמות האהבה בעולם גדלה. הוא הדין באהבות בין מגדרי הביניים (טרנסים מכל הסוגים והמינים שאינם נענים לדגם הבינארי של "נקבה מוחלטת" או "זכר מוחלט"). מדוע להחניק פוטנציאל אהבה של כעשירית (ואולי יותר) מאוכלוסיית העולם? כשהם מתאהבים כולנו מתעשרים וחיים בסביבה הרמונית, שלווה ומאושרת יותר.

ה. ההנאה מסקס, כמו ההנאה מאוכל או מצחוק, היא מהמתנות הברוכות שהעניק לנו האל. אם שני אנשים רוצים ליהנות ממין משותף בהסכמה, תהא אשר תהא נטייתם וסגנונם, מדוע למנוע זאת מהם? הפעילות המינית של המיעוט הלהט"בי לא גוזלת מאום מהרוב הסטרייטי. לכן איסורה הוא ביטוי של אנוכיות ושל שלטון דורסני. בעבר מנענו מעצמנו לשוחח בפתיחות על מיניות, מנענו מעצמנו להגיע לסיפוק מיני, מנענו מעצמנו לקיים יחסים בטוחים, מנענו מעצמנו להעשיר את ידיעתנו והבנתנו המינית, וגינינו אוננות במרחב הפרטי. מנענו ומנענו ומנענו, כמו אדם אנורקטי שמונע מעצמו מזון וגוזר על עצמו כלייה. אז אם הרשינו לעצמנו להשתחרר מחלק גדול מכבלי החנק המיניים הגיע הזמן להשתחרר גם מהחניקה של הלהט"בים.

זכותו של כל בן אנוש לממש את תשוקותיו וצרכיו האינטימיים בגבולות אי הפגיעה בזולת. ואגב, טועה מי שתופס את מיניותם של בני אדם באופן דו-קטגורי: סטרייטים מכאן ולהט"בים משם. בפועל, המין האנושי פרוס על פני רצף של התנהגויות מיניות, ובמובן זה כולנו סטרייטים וכולנו להטב"ים (במינונים משתנים).

ו. צבא השמרנים, שמצר את צעדי הלהט"בים, מפיץ את הבדייה שהם תורמים לירידה בפריון ומביאים כלייה על המין האנושי. נתעלם לרגע מהסברה, המתקבלת על הדעת, שלהטב"יות היא נטייה גנטית, ובשל שיעורה היציב באוכלוסייה לא אמורה לשנות את הסטטוס-קוו בתחום הפריון (הירידה בפריון בעולם המערבי נובעת מסיבות אחרות לגמרי). צחוק הגורל שהלגיטימציה ללהט"ביות דווקא מגדילה את הפריון הממוצע, שכן היא מאפשרת לזוגות חד-מינים או רב-מיניים להוליד ולגדל ילדים – דבר שבעבר היה בלתי אפשרי.

לסיכום, שחרור המדוכא משחרר גם את המדכא והרתיעה מהלהט"בים היא רתיעה מסובלנות, פתיחות ושינוי. הלהט"בים, שצועדים בגאווה, משחררים את כולנו מחרדות-ילדותיות, משדים-בארונות ומדעות-קדומות שאבד עליהן הכלח.

* * *

אילן בושם

8 שירים ל"חדשות בן עזר"

אוגוסט 2012

מקומי בעולם

לָגוּר זֶה לֹא בְּדִירָה

לָגוּר זֶה לֹא בְּעִיר

אוֹ בִּשְׁכוּנָה

לָגוּר זֶה לֹא הַכְּתֹבֶת

(לְכָל כַּדּוּר יֵשׁ כְּתֹבֶת) –

אֲנִי בְּבֵית הַשִּׁיר.

הארץ המובטחת

עַכְשָׁיו אֲנִי מַרְגִּישׁ

כְּמוֹ אִמִּי בְּשַׁעְתָּהּ

שֶׁנִּסְּתָה לְלֹא הַצְלָחָה מְרֻבָּה

לְהַשְׁחִיל חוּט בְּקוּף שֶׁל מַחַט

וּבִקְּשָׁה לְהֵעָזֵר בִּי

וְזֶה בָּא לִי בְּקַלּוּת

כְּמוֹ לְהַשְׁתִּין.

עַכְשָׁיו אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַקּוּף מִנֶּגֶד

וְקָשֶׁה גַּם לִי.

בעל בעמיו

נַעַל אוֹתָהּ וּבָעַל אוֹתָהּ.

ערוות דבר

הָעֶרְוָה שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת שֹׂבְעָה

סוֹבֵאת וְזוֹלֶלֶת

וְאֵינֶנָּהּ שְׂבֵעָה.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה

זוֹרֵם אֶל הַנְּקָבִים

כִּנְחָלִים הַהוֹלְכִים אֶל הַיָּם

שֶׁאֵינֶנּוּ מָלֵא.

כל אחד והחבילה שלו

מְחַבֵּק אוֹתָהּ חָזָק...

קלפים טובים

אַרְבַּע אַלְמָנוֹת זְקֵנוֹת

סְבִיב שֻׁלְחָן מְשַׂחֲקוֹת קְלָפִים:

הֵן עַצְמָן קְלָפִים שֶׁלֹּא הִכְזִיבוּ.

*

אֲנִי מְזַהֶה בָּרְחוֹב אֲנָשִׁים

שֶׁאֵינִי מַכִּיר בֶּאֱמֶת,

(כְּמוֹ דַּיָּרִים בְּבַיִת מְשֻׁתָּף עֲנָקִי)

שֶׁחוֹלְפִים עַל פָּנַי בִּמְרוּצַת הַזְּמַן

שׁוּב וָשׁוּב, וְאָנוּ מִסְתַּכְּלִים זֶה בָּזֶה

כִּמְנַעְנְעִים קַלּוֹת בְּרָאשֵׁינוּ לְבִרְכַּת שָׁלוֹם

שֶׁל נִמְצָאִים עֲדַיִן.

ספקות

זֶה הוּא אוֹ זֶה אַחֵר?

זֶה הוּא אוֹ שֶׁאֲנִי טוֹעֶה?

זֶה אֲנִי שֶׁלֹּא זוֹכֵר

אוֹ זֶה בֶּאֱמֶת אַחֵר?...

* * *

יוסי שדה

אתגר המשחקים האולימפיים ואני

אני צופה, כמוך, במישחקים האולימפיים.

אני ניזכר בכתבה של איש שהיה נערץ עליי, בנימין גלאי, שבזמנו היה לו טור במעריב. הוא כתב, בעקבות הכישלונות של בחורינו המצויינים באולימפיאדות שונות ברחבי העולם –

כישלון??? אני אומר לכם – ניצחון.

הראשית, אמר – הצלחנו לנגן את ההימנון שלנו במוסקבה, וכל האנטישמים, כולל היהודים האנטישמיים – היו נאלצים לעמוד על רגליהם. הוא אמר – לעמוד על כרעיהם.

וזה שאיננו מנצחים – הוסיף גלאי – רק מעלה היא להם. שהגויים ירוצו כמו משוגעים. אנחנו עובדים עם השכל. ניראה את הגויים מתחרים איתנו בדף גמרא!

איך אומר שלום עליכם? כלפי מה הדברים אמורים??

גם אני התחריתי.

יש תחרויות שלעולם לא תישכחנה.

האמת – יש להם מזל, באולימפיאדה, שאני לא משתתף, הפעם. כל המתחרים האחרים – מבחינתי – אבק. הא, והא והא!!!

בכל זאת, אתה שואל, יא יוסי, איפה, מתי, איך?

אז ככה.

הגעתי מירושלים, ממחנה יהודה, ילד בן עשר, לרמת גן. כמובן, שהיה לי קשה להשתלב – ילד זר הוא ילד זר. ראשית – הילדים לעגו למבטא שלי – כי דיברתי עם עי"ן ועם חי"ת. והייתי מוזר, כי בבית שלי דיברו ערבית – ולא אידיש. ובתיה סיפרה לי שאצלה בבית דיברו, לא נעים – גרמנית. כולנו רצינו להיות פלמ"חניקים, יפי הבלורית והתואר.

חסלו, כמו שאומרים הירושלמים, רמת גן, העמק, אורדע. הצטרפתי למכבי הצעיר.

ואז – אירוע אולימפי – תחרות בין שתי קבוצות ילדים במכבי – גיל 10-12.

המישחק – פשוט. לכל קבוצה יש 10 ילדים. קו, שמותחים ברגל, בחול, זה הקו שמפריד בין הקבוצות. שני קוים מקבילים לקו הראשון – במרחק 50 צעדים במקביל לקו הראשון – הם קווי הגבול של כל קבוצה. כמו הגבול במשחקי טניס. עכשיו – יוצאים, מדי פעם שני נציגים, אחד מכל קבוצה, וניצבים, משני צדי הקו המפריד בין הקבוצות. איש מול רעהו.

מתח באוויר. אחד מהם נוגע בשני, במפתיע, ומסתובב ורץ לקו שלו, כשהשני רודף אחריו בכל כוחו. אם הספיק לגעת בו לפני שהגיע לקו שלו, הראשון הוא שבוי של השני.

אם לא הספיק, השני הוא שבוי של הראשון.

אם אחד המתחרים אסף מיספר שבויים ואז – נלכד – כל השבויים שלו חוזרים לקבוצה שבה היו.

הקבוצה שלנו, הפסידה חזור והפסד, אחד אחרי השני כשלו בחורינו המצויינים אל מול בחוריהם המצויינים של היריבים. אפילו חיים שפרלינג – ראש הקבוצה שלנו, הפסיד מול מיכאל ספרא, שהיה ראש הקבוצה שלהם, ונלקח בשבי.

לספרא היו שבעה שבויים מתוך עשרת הילדים שהיו בקבוצה שלנו. כך נשארתי, בקבוצה שלנו, האחרון. אתה שואל למה? אז ככה – חיים שפרלינג, ראש הקבוצה שלנו, לא רצה לשלוח אותי להתחרות עם גיבורי הקבוצה השנייה – כי, מי אני בכלל, ילד מירושלים, "זה יכול לרוץ?" הוא אמר, לפני שלקחו אותו שבוי,  "אנחנו ננצח אותם, בלי שיוסי ירוץ."

יפה – נשארתי אחרון.

מיכאל ספרא לא רצה לבזבז את עצמו על הילד מירושלים. שלח את אבישי כ"ץ נגדי.

אבישי נגע בי, ורץ כאיילה שלוחה לצד השני – אך אני, הדבקתי אותו, נגעתי בכתפו, והוא היה שבוי שלי.

הוציא נגדי ספרא את ירון, ג'לוב לא קטן, ואני נגעתי בו, ורצתי כחץ מקשת לצד שלנו – והוא נכשל בניסיון להשיג אותי. שבוי נוסף, שלי.

למיכאל ספרא נמאס הענין, והוא אמר – "אני הולך עכשיו על הילד הזה. כולו מירושלים! זה, אם טוב, אז רק בעליות!"

 מיכאל ספרא, היה כמובן – הכי טוב שלהם, והיו לו שבעה שבויים – ביניהם חיים שפרלינג, מנהיגנו הנערץ.

חלפו מאז מעל שישים שנה, אבל אני זוכר עד היום את המבט המזלזל של מיכאל ספרא. היה לו מבט עויין. במבטו אמר – "הא, והא, והא!!!" – ממנו כנראה למד השופט מפתח-תקווה. אני עמדתי להיות השבוי השמיני, וזה גם היה גומר את המשחק.

אני עמדתי בשקט – אין לי מה להפסיד – כי, גם להפסיד למיכאל ספרא זה כבוד. החלטתי לא להיות היוזם, ולהמתין שהוא ייגע בי, ואני אהיה הרודף.

כדי להטעות אותי, הוא עשה תנועה חפוזה ואני – לא זזתי – כי מי שעובר את הקו בלי שנגעו בו – ניפסל.

הוא עשה תנועה נוספת – ואני לא זז.

כמובן, שבשלישית הוא נגע בי, והחל המרוץ.

בילקוט הכזבים, מספר סמוך הגדול, שבתחרות ריצה היה מתחרה שהיה לו סטארט מדהים, המשך משגע, ופיניש לא יאומן. ואז, היה אומר סמוך הגדול, "בקושי, בקושי, ניצחתי אותו."

אז ספרא היה בדיוק אותו דבר – סטארט, ואמצע ופיניש – מדהים. אבל – הוא לא הגיע לפיניש, כי השגתי אותו ונגעתי בכתפו לפני שהגיע לקו הסיום.

קמה מהומה – למיכאל ספרא היו שבעה שבויים, כולל חיים שפרלינג, שחזרו אלינו לקבוצה.

חיים שפרלינג גם נתן הוראה "לא לבזבז את יוסי!" – שאם ינצחו אותי ייקחו לנו את השבוי מיכאל ספרא. נהפכתי לקלף הכי חזק של הקבוצה!

בקיצור – ניצחנו.

ואני, מברווזון מכוער מירושלים, נהפכתי לברבור יפה תואר. חיים שפרלינג נהיה חבר שלי, ואמר לי, כשהיינו לבד – "יש לך מזל שהצלת את הקבוצה. אם היית מפסיד – היתה תוכנית להטביע אותך בבריכת גלי גיל."

כשסיפרתי את הסיפור לאבא שלי, הוא אמר – "אם יש לך זמן בשביל תרוץ, אז בוא אני אשלח אותך למתבבבך, מה שיושב בקפולסקי."

את הסיפור הזה, איך לא הלכתי למתבבך, סיפרתי לך, אז אתה יודע שהוא מסתיים במילים – אתה מה יש לך ללכת למתבבך? אפילו אם תראה אותו – אין לך מה לדבר איתו. תעבור צד שני מהמדרכה.

אמרתי לך – יש להם מזל, באולימפיאדה, שאני עכשיו עסוק. הייתי בא שם, הייתי מנצח את כולם – אפילו את מיכאל ספרא ניצחתי, וככה חיים שפרלינג לא הטביע אותי בבריכת גלי גיל! אז מי מהאולימפיאדה יכול עליי??? פדרר?! הא, והא, והא!

חלפו שנים רבות, ופגשתי את חיים שפרלינג – וכמובן שהעלינו זיכרונות.

"אתה זוכר," שאלתי אותו, "את תחרות הריצה במכבי הצעיר?"

"כן," אמר לי, "נגד הקבוצה של מיכאל ספרא! בטח!"

"ואתה זוכר שנשארתי אחרון, ובסופו של דבר אני הצלתי את הקבוצה, וניצחנו?"

הוא נע באי נוחות בכיסא, גירד בראשו, ואמר, "לא. לא זוכר."

* * *

משה כהן

הנדון: איזה מין דמוקרטיה?

מכובדי,

אני תוהה, מי צריך דמוקרטיה, מי צריך בחירות. ממילא, אם תוצאות הבחירות אינן לרוחנו, אנו נדחה אותן ונפיל את הממשלה על ידי "פעילות חוץ פרלמנטרית", קרי הפגנות בתמיכת התקשורת השמאלנית.

ויש תירוץ פופוליסטי דמגוגי מן המוכן, המחאה החברתית. אז מה אם המצב הכלכלי העכשווי טוב מאי פעם? לא ניתן לעובדות לבלבל אותנו! מה גם שהתקשורת תומכת בנו לאורך כל הדרך. אז מה אם רוממות הדמוקרטיה בגרוננו, את מי מעניין רצון הבוחר? כך או אחרת את נתניהו צריך להפיל כי אינו מוכן לסגת לגבולות 67' ללא הסדרי ביטחון. אנו חפצי שלום בכל מחיר והוא לאומן מיליטריסטי ואיננו רוצים בו בשום תנאי, רצון הבוחר או לא.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

נעמן כהן

1. מקורו של רעיון "הדף היומי"

בימים אלו, כאשר נחוג חג סיום קריאת הדף היומי בקרב היהדות החרדית, כדאי לדעת את המקור לרעיון הדף היומי. "הדף היומי" המוכר לנו הוא שמה של יוזמה שהגה הרב מאיר שפירא מלובלין, ושהכריז עליה ב-21 באוגוסט 1923, בכינוס של תנועת "אגודת ישראל" בפולניה. יוזמה זו מבוססת על מספר הדפים שבכל מסכתות התלמוד הבבלי – 2,711 – ומצמידה לימוד דף לכל יום במחזוריות של 7 שנים ועוד כחצי שנה.

הרב יהודה מאיר שפירא, 1887-1933, נולד בסוצ'אבה שבבוקובינה, היום בצפון רומניה. (אחותו, רחל ליקוורניק, היא סבתו של שלמה ארצי). בצעירותו הוא נודע כ"העילוי משאץ". בגיל צעיר הוסמך לרבנות. שימש כרב בטרנופול, גלינה וסאנוק.

ב-1922 נבחר לסֵיְים הפולני וכיהן כנציגה של "אגודת ישראל", תפקיד בו שימש עד 1927. במקביל שימש כנשיא אגודת ישראל בפולין, והיה חבר בוועדה במשרד הדתות הפולני, שאישרה מינויי רבני קהילות ברחבי פולין.

ב-21 באוגוסט 1923, במהלך הכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל בווינה, פרש רבי מאיר את חזונו בדבר הדף היומי בפני באי הכנסייה: "אם כל בית ישראל בכל אתר ואתר ילמדו באותו יום את אותו דף גמרא, היש לך ביטוי מוחשי יותר לאיחוד העליון בין קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל?!... נוסע לו יהודי ותחת בית שחיו מסכת ברכות, נוסע הוא שבועיים מישראל לארצות הברית...לבסוף, כשהוא עומד על אדמת ארצות הברית נכנס הוא לבית המדרש ומוצא יהודים עוסקים באותו דף שבו עמד היום ומצטרף ללומדים בחדווה, ומתפלפל עם הלומדים והם משיבים לו ונמצא שמו הגדול מתאדר מתגדל ומתקדש...."           

באחד מן הסיורים בעיר לובלין שם לב ר' מאיר למגרש ריק ברחוב לוברטובסקה 57. אחד מפרנסי העיר, ר' שמואל אייכנבוים, מסר את המגרש במתנה לר' מאיר על מנת שיקים עליו ישיבה חסידית.

אבן הפינה של ישיבת חכמי לובלין (יח"ל) הונחה בל"ג בעומר 1924 בהשתתפות רבו, האדמו"ר מצ'ורטקוב, והאדמו"ר מגור. מיד לאחר מכן יצא ר' יהודה מאיר לארצות הברית וקנדה להתרים כסף עבור הקמת הישיבה. אחרי מאמצים רבים הצליח בסופו של דבר לאסוף באמריקה סכום של 53.000 דולרים. סכום עתק אז.

הישיבה נחנכה ב-25-24 ביוני 1930, בהשתתפות כ-20,000 יהודים מכל רחבי פולין ומחוצה לה. עם הקמת הישיבה עבר הרב שפירא ללובלין ונתמנה לרב העיר.

בניין הישיבה תוכנן בסגנון "אוריינטלי" על ידי האדריכל אגנור שמולקובסקי. בעת הקמתה היתה הישיבה מן המפוארות שבפולין. ייחודה היה בכך שהיא סיפקה את כל צורכי התלמידים, לרבות אוכל ולינה, והם לא היו צריכים להיסמך על בעלי בתים בסביבה כפי שהיה נהוג עד אז. בישיבה למדו כ-400 תלמידים והיא שכנה בבניין מפואר בן שש קומות. עיקר לימוד הישיבה היה בסדר קודשים ואף היה בישיבה דגם של בית המקדש לצורכי לימוד. בישיבה היתה ספרייה תורנית עשירה ובה 22,000 ספרים.

ב-27 באוקטובר 1933, נפטר רבי מאיר ממחלת הטיפוס והוא בן 46 בלבד. לרבי מאיר שפירא ולאשתו לא היו ילדים. הוא היה רגיל לומר שהדף היומי וישיבת חכמי לובלין הם שני הילדים שלו. בשנת 1934 סיים את הישיבה המחזור הראשון של תלמידים.

בשנת 1940 השמידו הנאצים את ציוד הישיבה וספריה, אותם שרפו בטקס פומבי בכיכר השוק בפני יהודי לובלין. הבעירה ארכה 20 שעות. "היתה זו גאווה לנו להחריב את האקדמיה התלמודית הזאת, שהיתה נודעת כגדולה ביותר בפולין. השלכנו החוצה את כל הספרים הקדושים של היהודים והצתנו אותם. עשרים שעות שלמות השתוללו הלהבות. יהודי לובלין עמדו מסביב ובכו, אולם הוזמנה תזמורת צבאית והצלילים העליזים של המוזיקה החיילית החרישו את יללת היהודים." (ביטאון הנוער הגרמני "דויטשה יוגענד צייטונג").

לאחר המלחמה שימש הבניין בלובלין מוסדות אקדמיים פולניים. בשנת 2004 הוחזר לידי הקהילה היהודית. החל משנת 2007 הוחל בשיפוץ רחב היקף של הבניין, שבמסגרתו שוחזר בית המדרש. בשנת 2005 התקיים בו לראשונה לאחר השואה טקס חגיגי של סיום לימוד הדף היומי באירופה.

לסיום נימה אישית: ביקרתי בלובלין לפני שנים מיספר וראיתי את יופיה של הישיבה לאחר השיפוץ. לא נותר לי אלא להרהר בצער רב על כך שלו היו מייסדי הישיבה ציונים, והיו משקיעים את כספי העתק שהשקיעו בבניין לפני השואה ולאחריה, בארץ ישראל ולא בלובלין, היו תורמים בכך הרבה יותר לעם היהודי ולעתידו.

2. טולסטוי הוגה רעיון "הדף היומי"

שפירא לא היה הראשון שהגה את רעיון "הדף היומי". הראשון שהגה את הרעיון היה הסופר הרוסי המפורסם לב טולסטוי. רעיונו פורסם בספרו: "חוג הקריאה", או בשמו המלא: "חוג הקריאה: תורת החיים על פי לב טולסטוי וחכמים: מחשבותיהם של חכמים וסופרים על האמת, החיים וההנהגה, שנבחרו, נאספו וסודרו לכל ימי השנה."

היה זה ספרו האחרון של טולסטוי והוא היה אמור להיות מדריך להגות וקריאה לאדם המשכיל. טולסטוי שקד על חיבורו במשך כ-15 שנה כיוון שחש שלאחר אנה קרנינה מיצה את כוחו ככותב רומנים. הספר כלל למעלה מ-1,000 עמודים ובהם ציטוטי הוגים רבים על נושאים שונים הערוכים כתוכנית קריאה לאורך כל ימות השנה. על הספר שורה רוח של אנרכיזם ושלילת כל ממסד, בפרט הכנסייה הממוסדת וכמריה, לעומת זאת מביע הספר אמונה שלמה בטוב ליבו של היחיד ובכוחו ליצור קשר בלתי-אמצעי עם אחיו בני האדם ועם האלוהים.

הספר כלל את: אפיקטטוס, מרקוס אורליוס, לאו דזה, בודהה, פסקל, הברית החדשה, סוקרטס, קונפוציוס, תלמוד, סנקה, פלוטרכוס, מונטסקייה, רוסו, וולטר, קאנט, שופנהאואר, אמרסון, קוהלת, ועוד כ-300 הוגים. במהדורתו הראשונה של הספר, שהושלמה ב-1908, סודרו הפרקים לפי נושא: ידע, אמונה, חינוך, טוב לב, שקר ואמת, ענווה, אהבה, מוות, אישה, חוק, אלוהים ועוד. במהדורה השנייה, שיצאה לאור ב-1910, סודר הספר לפי ימי השנה. לכל יום נקבע נושא הגות ובהקשרו סודרו קטעי קריאה מעורבים מפרי עטם של הוגים שונים עם הערות מאת טולסטוי. בסוף כל יום הוסיף טולסטוי סיפור קצר בנושא, פרי עטו, או פרי עטם של סופרים כגון צ'כוב, גי דה מופסאן, אנטול פראנס, איוון טורגנייב, ויקטור הוגו ואחרים, לרוב נשאו גם הסיפורים דברי הסבר ופרשנות מאת טולסטוי. בכל שבעה ימים שובץ סיפור ארוך יותר ובכל חודש נבחר נושא להתעמקות.

לא נותר אלא להתפעל מהצלחת רעיון הדף היומי של התלמוד הבבלי של שפירא לעומת רעיונו של טולסטוי שנעלם לתהום הנשייה.

3. הקריאה הפשיסטית של ספי רכלבסקי

 לחיסול הדמוקרטיה הישראלית

בדומה להיטלר ומוסוליני בשעתו, קורא סרסור הבורסה ספי רכלבסקי, למפקדי צה"ל שלא לציית לממשלת ישראל הדמוקרטית: "לרמטכ"ל בני גנץ ולהנהגת צה"ל אין 'אפשרות' לא למלא את השחורה שבפקודות – יש להם חובה שלא למלאה... פקודה כזו אסור לבצע." ("המרמה", "הארץ" 7.8.12)

כל מי שהדמוקרטיה יקרה לו, חייב לומר: עד כאן! על הצבא תמיד להישמע למוסדות הדמוקרטיים הנבחרים. ברגע שהצבא לא יציית לממשלה הדמוקרטית, יבוא הסוף על הדמוקרטיה. ברגע שהצבא יחליט לקחת את השלטון, לא יוכל יותר גם רכלבסקי ליהנות מחופש הדיבור.

* * *

אהוד בן עזר

"ילדה של קיבוץ" לארנה גולן

ספר מכונן ואמיתי לעומת החרא

שבני קיבוץ מטילים במכורתם

ארנה גולן: "ילדה של קיבוץ", הוצאת עקד, תל אביב 2012. 335 עמ'

ספרה החדש של ארנה גולן, הילדה הבכורה של קיבוץ "מסדה" שבעמק הירדן, וכיום כבר שנים רבות עירונית –  הוא ספר מכונן לתולדות הדורות הראשונים שגדלו בחינוך המשותף בקיבוצי הארץ, ולא יהיה אפשר לעסוק בהם ובקיבוץ בכלל – מבלי להתייחס לספר הזה.

אנחנו בקשרי ידידות זה שנים רבות עם ארנה ועם בעלה, הסופר שמאי גולן, ולכן יש לקחת זאת בחשבון בכתיבתנו על ספרה. עם זאת, לולא בלענו אותו בסוף שבוע אחד והתפעלנו ממנו, לא היה עולה בדעתנו, דווקא בגלל אותה ידידות, לכתוב עליו, כדי שלא לצערה.

ארנה הצליחה לכתוב ספר שהוא מצד אחד אוטוביוגראפיה מרתקת שלה ושל משפחתה בקיבוץ, שהוריה נשארו בו עד יום מותם, ומצד שני, בעין של מבקרת ספרות והיסטוריונית של תרבות, היא יודעת לשלב בכל פרק את הכללי עם האישי ולראות בגלגוליה ובקורות האנשים הקרובים לה – המחשה לנושא הכללי שהכותרת "ילדה של קיבוץ" מתאימה לו מאין כמוה.

אני זוכר כינוסי ומחנות קיץ של "הנוער העובד" יחד עם בני קיבוצים, כאשר תמיד קינאנו בהם על הבנות היפות, החברות ההדוקה, ארגזי הפרודוקטים, החופש של היותם חיים בחברת נעורים, שזה היה החלום שלנו שלא היה יכול להתגשם בחיים העירוניים. הסיפורים על הרחצה המשותפת בעירום היו כמין שיא של קנאה בהם, בבני ובבנות הקיבוץ המשוחררים, היפים והחזקים האלה, שחיים כבר היום את מה שאמור להיות עתיד הנוער.

על פרשת העירום הזה יש קטע נחמד ותמים בספר, שבהמשכו גם מתואר בו כיצד הרחצה המשותפת בעירום נסתיימה מעצמה, מתוך הרגשתם של הבנות והבנים המתבגרים. והקטע הנחמד מתאר:

"יום אחד, תוך מפגש עם המציאות שבעיר, אירע דבר. בטיול השנת לקראת סיום כיתה ד' הגענו לחיפה עם מורתנו. סיירנו בעיר. ישנו בלילה על הרצפה בבית הספר הריאלי, ועם בוקר הודיעו לנו בשמחה שהולכים להתרחץ בבריכה העירונית. לא עלה בדעתנו, כמובן, שצריך לשם כך בגדי-ים, ועד כמה שיישמע מוזר, הדבר לא עלה גם על דעתם של מורתנו ושל המלווים חברי הקיבוצים, ולא צפינו כלל את המהומה העתידה להתחולל. הגענו לבריכה, נכנסו למלתחה, השארנו בה את בגדינו, צעדנו יחדיו כ-30 ילדים וילדות תמימים, עירומים כביום היוולדנו אל הבריכה, וקפצנו בשמחה למים.

אט-אט חשנו שמתרחשת בחוץ מהומה מוזרה, אבל לא הבנו מה קורה. המציל והמתרחצים יצאו מהמים ורצו לחפש את המורה והמלווים. כשמצאו אותם החל ויכוח סוער, שלא הבנו את פשרו. התחלנו לצאת מן המים ולהתאסף סביבם, ושמענו את המציל טוען בלהט כי כאן, בחיפה, אף אחד, גם לא ילדים, אינו מתרחץ בעירום.

אנשינו טענו שאין לנו בגדי ים, כי אצלנו ככה מתרחצים. המציל, שלא האמין למשמע אוזניו, זעם וציווה להוציא אותנו מיד משטח הבריכה ולהסתלק. וכך, לא נותרה לנו ברירה. גורשנו בחרפה, לבשנו את בגדינו בדממה ויצאנו.

הבושה וההלם שחשנו ליוו אותי זמן רב לאחר מכן. לפתע קלטתי שעברנו כנראה על טאבו וכי בעולם שסביבנו קיים גינוי תקיף לרחצה בפומבי בעירום ובנים ובנות יחד. יש להניח שכולנו חשנו שהתנהגותנו לא תאמה את הקוד המקובל וכי הפרנו איזה נוהג כללי בעיר, אבל ספק אם הבנו את עומק המשמעות גם לגבי רחצה בעירום אצלנו בבית." (עמ' 70).

ברקע הקריאה בספרה של ארנה גולן עמד כל הזמן בתודעתי הרומאן הנהדר של בן-גילנו, חברנו המנוח יהואש ביבר – "חדר משפחה", שתיאר את ילדותו בקיבוץ מחניים. אכן, גם אצלו, כמו אצל ארנה, רב גם הכאב. תנאי חיים קשים. הסתפקות במועט. מחלות קשות. סכנות. חום נורא. אבל הם לא יורקים לבאר.

להפך, ב"ילדה של קיבוץ" אנחנו חשים כל הזמן את גאוותה של המחברת, שלמרות שהגשמתה העצמית, שלה ושל מרבית בני-דורה בקיבוץ, לא עלתה בקנה אחד עם החיים השיתופיים – הרי היא רואה אותם מתוך הזדהות ואהבה רבה, מתוך הבנה, וככה מצליחה לכתוב ספר מכונן, ספר של חיים שלמים, שבשעת קריאתו אתה כמו חי את סיפורו של קיבוץ "מסדה" ושל שאר הקיבוצים בתקופתו, ושל הדור הראשון של המייסדים, ושל הדור הראשון של הבנות והבנים שנולדו וגדלו בקיבוץ – כאשר הסבל והגאווה שווים בעוצמתם ומעוררים געגועים לאותו עולם – גם במי שמימיו לא לקח בו חלק ובוודאי שלא היה מאושר ביותר לחיות בו.

* * *

יוסף אורן

"אצבעות של פסנתרן" – דיסטוֹפיה לעניים

  עלילות שני ספריו הקודמים של יהלי סובול – "בין דירות" (2004) ו"דמי מפתח" (2006) – שהיו עלילות ריאליסטיות, לא הציבו אותו כמְספר בולט ומבטיח בין הסופרים הצעירים, סופרי המשמרת החמישית בסיפורת הישראלית, אך העלילה הדיסטופית [ההיפך מאוטופית. – אב"ע] ברומאן "אצבעות של פסנתרן" (הוצאת זמורה-ביתן 2012, 224 עמ'), המתארת את העתיד העגום המצפה בקרוב למדינת ישראל, בוודאי כבר תקדם אותו למעמד מרכזי יותר במפת סיפורת המקור. הן בשלולית הזו כל מי שמצטרף למתנבאים על התפשטות הריקבון במדינה או על חורבנה הקרוב, ברוח ההשקפה הפוסט-ציונית, משדרג כיום מיד את מקומו לא רק בספרות הדור אלא גם בתולדות הספרות העברית לדורותיה.

  מאחר שרשימת כותבי הדיסטופיות בספרותנו היא ארוכה, וגם סופרים מהמשמרות הקודמות תרמו לסוגה זו כרכים דלי-ערך, כגון: "טקסטיל" (2006) של אורלי קסטל-בלום ו"המפץ הקטן" (2009) של בני ברבש, אמנה רק אחדות מהדיסטופיות האחרונות שפרסמו הכותבים מהמשמרת החמישית, זו שגם יהלי סובול משתייך אליה: "מה שרציתם" (2007) של אגור שיף, "נתניה" (2010) של דרור בורשטיין, "נוילנד" (2011) של אשכול נבו ו"הרצל אמר" (2011) של יואב אבני. לא במקרה מתקשרים השמות, שבחרו לספריהם שלושה מסופרים אלה (שיף, נבו ואבני), למשנתו הציונית של תיאודור הרצל. יתר על כן: כדאי גם לשים-לב לכך, שנבו ואבני טוענים טענה זהה, אם כי בעלילות דיסטופיות שפותחו בכיוונים הפוכים: כל אפשרות לייסוד "מדינת היהודים", שהיתה יכולה להיות אפשרית בעבר (אבני) או שתהיה אפשרית בעתיד (נבו), הינה טובה יותר ממדינת ישראל הקיימת.

כאמור, אין יהלי סובול מפליג בדיסטופיה שלו לעתיד רחוק ואלטרנטיבי, אלא מתאר שינויים שהתרחשו במדינה בסיומה של מלחמת טילים, אשר מאז סיום מלחמת לבנון השנייה ב-2006 כל רואֵי-השחורות במחוזותינו מתנבאים שהיא בלתי-נמנעת ותתחולל בקרוב. יתר על כן: כבר בפתח הספר הגביל את העלילה ל"תל-אביב, אחרי המלחמה הבאה," ולכן כלל ברשימת האתרים שנפגעו מהטילים רק מאתריה המפורסמים של "העיר ללא-הפסקה": מגדלי הקריה, הכיכר המשוקמת של תיאטרון "הבימה" ואחד ממגדלי אקירוב. בכך הצהיר כי הפגיעה ב"מדינת תל-אביב" היא זו המדירה שינה מעיניו, ושאחרים ידאגו לחלקיה האחרים של מדינת ישראל.

בשני צמצומים אלה – הצמצום מהמֶשֶׁך הארוך שהועיד העם היהודי למדינת הלאום שלו לטובת הזמן המיידי שלה ("אחרי המלחמה הבאה"), והצמצום משטח הריבונות המלאה של מדינת ישראל (ממטולה ועד אילת, והמהדרין מוסיפים גם "מהירדן ועד הים") לטובת מקום שהינו רק חלק זעיר משטח זה ("מדינת תל-אביב") – חשף יהלי סובול את הדלות והרדידות של העולם הרוחני (המותנה בהיקף ההתמצאות בהגות של העם היהודי על מקומו בהיסטוריה של האנושות וביעדים של החזון הציוני) שלו ושל המחנה שאליו הוא משתייך – המחנה העכשוויסטי-דפיטיסטי, מחנה השאננים לציון בספרות הישראלית.

משום כך, גם אילו הצליח יהלי סובול לכתוב בספר "אצבעות של פסנתרן" דיסטופיה סבירה יותר בתוכנה, וגם אילו הצליח להפגין בספרו זה דמיון ספרותי עשיר יותר בהמחשתה, אי-אפשר היה לקשור את ספרו (וגם לא את ספרי האחרים שפירסמו דיסטופיות פוליטיות לפניו) להשפעה של אחד מהאבות החשובים וברוכי הכישרון של סוגת האוטופיה הדיסטופית – ג'ורג' אורוול, אשר העניק לספרות העולם מודל ספרותי מודרני ומשוכלל לסוגה זו ברומאן הנודע שלו "1984" משנת 1949. על-פי התוצאות העלובות שאליהן הגיעו האוטופיסטים מבין סופרינו עד כה בספריהם, אפשר להסיק כמעט בוודאות שכנראה לא התוודעו לסוגה הספרותית הזו באמצעות ספרו המופתי של אורוול, אלא שיננו את חוקיה של הסוגה מקריאה באחד מספרי החקיינים הרבים שקמו לו מאז.

משטר חירום טוטליטרי

וכזו היא המציאות אשר יהלי סובול משער כי תהיה במדינה בסיומה של המלחמה הבאה: מאחר שהרמטכ"ל נהרג וראש הממשלה נפצע אנושות עם רבים אחרים בפיצוץ רב-עוצמה בישיבת הקבינט הביטחוני שהתכנס בקריה בתל-אביב, התמנה לעמוד בראש המטכ"ל האלוף מני שמאי, מי שהיה עד אז סגן הרמטכ"ל. מאחר שאין שום רמז בספר לטיב היחסים שהיו בין מני שמאי לרמטכ"ל הקודם, ננסה להקיש על יחסים אלה מתוך המחלוקת שקיימת כיום בין האלופים בצבא בנושא מלחמת הטילים שעלולה לפרוץ בעתיד, מבלי שקיים מבוגר אחראי במדינה אשר פועל לרסן את יצר הפרסום שלהם. סביר להניח כי מני שמאי חלק על דעתו של הרמטכ"ל שלו והיה הטוען הקבוע בפורום המטה, שבמלחמת הטילים הצפויה חייב הצבא להקדים ולהנחית את המכה הראשונה על האויב. לכן נפוצה השמועה בסיום המלחמה כי הרמטכ"ל הקודם, ההססן, חוסל בהפיכה מתוכננת של קבוצת בכירים במטכ"ל מתומכי מני שמאי (עמ' 34).

כביטחוניסט ימני קשוח הכריז שמאי, מיד אחרי שקיבל את המינוי מנשיא המדינה, על מצב חירום במדינה וריכז בלשכתו בקריה את הסמכויות שהיו מחולקות בעבר, כמקובל בדמוקרטיה, בין שלוש רשויות: המחליטה, השופטת והמבצעת. עד מהרה השלים ביד חזקה ובזרוע נטויה את החלפת המשטר הליברלי-דמוקרטי הקודם במשטר הטוטליטרי החדש.

מן המפורסמות היא העובדה, שמשטר טוטליטרי נשען על מנגנון אכיפה נאמן. ולכן אמור היה יהלי סובול להמציא בכוח דמיונו אירגוני-ביצוע תחליפיים לאירגונים שעליהם התבסס המשטר הדמוקרטי הקודם: הצבא, המשטרה ובתי המשפט. אך למרבה המבוכה משקפת הדיסטופיה הזו דמיון מוגבל ביותר בתחום זה. לאכיפת חוקי החירום, שהנחית בשם הביטחון על הציבור מלשכתו, הקים שמאי את המטה העליון הזמני (מעו"ז), אשר תפקידו היה לחקור חשודים בהתנגדות למנהיג הנערץ ולחוקי החירום שיצאו מלשכתו. עד מהרה צורפה למעו"ז יחידה מיוחדת בשם ילפ"ז – היחידה הזמנית לפשעי חתרנות. הבריונים של ילפ"ז לא הסתפקו בשיטות החקירה המתונות של החוקר יצחק לוי ("החוקר הטוב"), אלא השיגו וידויים מהחשודים בסגנונו האלים של החוקר ארז וילנר ("החוקר הרע").

משטר הרודף שמאלנים

מדוע לא טרח יהלי סובול לכונן מציאות סיוטית מפורטת ומשכנעת יותר, שפגעיה חלים על כל אזרחי המדינה, אלא הסתפק בשירטוט שלה בתל-אביב בלבד ובקווים כה כלליים? מתברר, שריכז את הסיוט ב"תל-אביב, אחרי המלחמה הבאה," כי מטרתו בספר הזה היתה לכתוב דיסטופיה פוליטית, על הסכנה שתאיים על השמאלנים, אחרי המלחמה הבאה כמובן, והללו, כידוע, מרוכזים כבר היום ב"מדינת תל-אביב" ומטיפים משם את עקרונות השקפתם הפוסט-ציונית (המשתרעת בין עקרון השיבה לגבולות הקו הירוק לבין עקרון הפיכת מדינת הלאום של העם היהודי למדינת כל אזרחיה).

לכן, פיתח יהלי סובול את העלילה של ספרו מן ההשערה כי אחרי המלחמה הבאה תשתלט כת צבאית על המדינה ובראשה יעמוד מנהיג שונא שמאלנים מסוגו של מני שמאי, והמעשה הראשון שיעשה יתבטא בהקמת מנגנון מיוחד שתפקידו יהיה לרדוף שמאלנים ולמרר את חייהם, והכול – בשם ביטחון המדינה. כשמאלנים זיהה יהלי סובול בעלילת הספר את המיליֶה שהוא עצמו משתייך אליו: אמנים, מרצים מהאקדמיה, עיתונאים, שדרנים ושחקני-תיאטרון, אשר רובם פועלים כיום ב"מדינת תל-אביב", והינם אוהדים של מפלגות השמאל ואף מעורבים בפעילותן הפוליטית, אך מקצתם, בדומה לפסנתרן יואב קירש, גיבור העלילה בספר זה, חפים אפילו מהתמצאות במחלוקות הפוליטיות בין הימין לשמאל.

ואכן, ברוב פרקי הדיסטופיה הזו חזר ותיאר יהלי סובול כיצד הוזמנו המשתייכים למיליֶה הזה באופן שרירותי לחקירה, אשר נפתחה תמיד בשאלה המכשילה: "האם אתה מגדיר את עצמך ציוני?" – וכך עברו בסך אצל החוקרים יצחק לוי וארז וילנר, אמנים מסוגם של הפסנתרן יואב קירש (פרק 8), הבימאי עילם וקסמן (פרק 10) והשחקן גיל קראוס (פרק 13).

לשני הראשונים לא היה עניין ולא מעורבות בפוליטיקה והשלישי נודע כצעיר פרוע וצרכן קבוע של סמים, ששחקנית כושלת נקמה בו על הצלחתו בתיאטרון והלשינה עליו שהינו שמאלני פעיל ומסוכן. תחילה בוצעו החקירות הללו במעו"ז ורק כדי "לחפור קצת בנשמות המפוחדות האלה" (עמ' 24), אך בהמשך, אחרי שהחקירות הועברו אל ילפ"ז, הן התקיימו כדי להפליל ולעצור את השמאלנים באשמת חתרנות נגד ביטחון המדינה.

על המטרה הפוליטית המוגבלת שהציב יהלי סובול לדיסטופיה הזו מעידות גם הגזירות שהנחית משטרו של שמאי – גזירות שרק העוסקים במקצועות הרוח והתרבות היו יכולים להרגיש את פגיעתן הכואבת. חשיפת השמאלנים הובטחה על-ידי החדרת "יועצי תוכן" לכל אמצעי התקשורת. תפקידם של יועצים אלה היתה להקפיד ששום ידיעה או מאמר לא יתפרסמו עד שיאושרו על-ידי הצנזורה הצבאית (עמ' 18). כמו כן הוחדרו משגיחים של השלטון גם למועצות המנהלים של תיאטראות ושל מוסדות תרבות כדי שלא יקדמו תכנים חתרניים נגד השלטון החדש (עמ' 78), וגם הוטל פיקוח על האינטרנט. בנוסף לכך הוגבלה ביותר היציאה מהארץ של האמנים, כי הם הוחשדו כ"פוזלים", המתכוונים לצאת מהמדינה לצמיתות.

אם כל מה שמדאיג את יהלי סובול מפרוץ המלחמה הבאה היא האפשרות, כי אחריה, להנחתו, יוגבלו החירויות שמהם נהנים כיום השמאלנים בתל-אביב, לא היה צריך לשקוד על חיבורה של דיסטופיה על "תל-אביב, אחרי המלחמה הבאה." אילו התעניין במצוקתם של יוצרים המוגדרים כ"ימניים" – ומיספרם של אלה נופל בהרבה ממספר היוצרים במחנה "השאננים לציון" השמאלני – היה מגלה שהמצב הדיסטופי שניסה לתאר בספרו זה כבר קיים ברובו במחוזותינו מזמן, הרבה שנים לפני "המלחמה הבאה". מזה שנים, מחזיקים נציגי השמאל בכל עמדות הכוח בחיי התרבות במדינה, והם מנצלים את אחיזתם זו כדי להשתיק, להפלות, להדיח ולהגביל בכל תחומי התרבות (ובראש ובראשונה בספרות) כל יוצר הנחשד בכך שהוא "ימני" (ראה הפרק "תככים ורשעות בחיי הספרות" בספרי "ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית" שהופיע השנה בהוצאת "יחד").

דילוג ממסלול למסלול

אחד הכללים הבסיסיים של הדיסטופיה בסוגה האורוולית, אומר, כי את העתיד הדיקטטורי-סיוטי עדיף לשקף דרך קורותיהם ומצוקותיהם של האנשים הפשוטים – אנשים אלמונים שהמשטר הטוטליטרי רומס בשרירות-לב ובעריצות את זכויותיהם האנושיות והאזרחיות. ואכן פתח יהלי סובול את ספרו בתיאור חייהם של יואב וחגית קירש, זוג צעיר מתל-אביב, על רקע השינויים שהתרחשו במדינה בסיום מלחמת הטילים.

יואב הפך למובטל, כי עקב הקושי להשיג אישור יציאה מהארץ נאלץ פאול, סוכנו, לבטל מועדי הופעה שתיאם עבורו עם תזמורות שונות באירופה. משכורתה של חגית כעורכת חדשות באחד הערוצים בקושי הספיקה לקיומם ואילצה אותם לדחות את הגשמת רצונם להפוך להורים. הישועה לקריירה הדועכת של יואב כפסנתרן היתה אמורה לבוא מהיכרותו עם עוזי סגל, בעל ממון וקשרים וגם אוהב מוזיקה, שהבטיח להשיג ליואב את האישור לצאת מהארץ כדי לנגן בחו"ל, אך הפרקים הבאים לא קידמו את עלילת הספר במסלול האישי-משפחתי הזה, כי העלילה הוסטה עד מהרה למסלול הפוליטי, שבתיאורו נפתח המאמר הזה, ואשר בו בלבד היה המחבר מעוניין.

אלא שיהלי סובול לא התמיד לקדם את העלילה גם במסלול הפוליטי ועד מהרה, החל מפרק 15, הזרים לסיפור-המעשה מידע חדש, שבעזרתו העביר את העלילה למסלול שלישי – הבלשי. אישה צעירה נאנסה בתל-אביב ומי שאנס, רצח אותה וגם ביים את מותה כהתאבדות הוא ליאור שמאי, בנו ההולל ומשולח-הרסן של הרמטכ"ל מני שמאי. אך לפני שחוסלה הספיקה הנרצחת, הילה לוין, להשאיר עדות בהתקן דיסְק-אוֹן-קי, שבה ביטאה את החשש לחייה מידיו של ליאור שמאי. התקן-המחשב הזה התגלגל לידיו של העיתונאי דניאל בן-דור, הכתב הצבאי של הערוץ, אשר בו עבדה חגית כעורכת חדשות, והוא גם היחיד שהאזין לחומר המפליל שהיה בהתקן הזה.

חוקרי ילפ"ז הצטוו לגלות את התקן המחשב העלול להפליל את ליאור שמאי ולדאוג להשתקת הפרשייה. בזמן שנערך החיפוש במשרדי הערוץ ועל גופם של עובדיו, הצליח הכתב הצבאי להעביר את ההתקן הזעיר לידיה של חגית, והיא, מתוך נאמנות לחבר ממקום העבודה ומבלי לדעת מה מכיל ההתקן הזה, הבריחה אותו ממשרדי הערוץ בעקב המגף שלה וגם הספיקה להטמינו עוד באותו יום בכרך סיפורים נושן של ברנר (שמשום-מה גם הוא נאנס להיות מעורב בעלילה המאולצת הזו) בדירה של ידידתה הקשישה, רעיה. בשלב הזה כבר מרוכזת העלילה רק במסלול הבלשי שלה.

הדילוג ממסלול למסלול מודגם היטב באיפיון המרושל של הדמויות ובשימוש האינסטרומנטלי-פונקציונאלי שעושה בהן יהלי סובול, כאשר הוא מוציא דמויות מזירת העלילה ומחזיר אותן אליה על-פי התועלת שהוא יכול להפיק מהן בקידום סיפור-המעשה בכל מסלול. כך, למשל, טלטל פנימה והחוצה את צמד העשירים עוזי והגר סגל, אשר פרשו את חסותם על הפסנתרן המובטל יואב קירש. תחילה, במסלול המשפחתי, הם שולבו בעלילה בזכות ההבטחה שיְסעו ליואב לצאת מהארץ כדי להתפרנס מנגינה בחו"ל. בהמשך, במסלול הפוליטי של העלילה, כבר הוצדק שילובם בעלילה בתפקיד חדש, כבעלי הון ברובד ההדוניסטי של החברה הישראלית, רובד אשר גם מלחמת הטילים ההרסנית לא שינתה במשהו את אורח-חייו. שניהם מקשטים ברסיטלים של יואב קירש את המפגשים עם ידידיהם בסלון ביתם המפואר – וזו הוכחה ניצחה שאינם משתייכים למיליֶה של השמאלנות בתל-אביב. ולבסוף, במסלול הבלשי של העלילה, הם מוחזרים אליה בלי הצדקה ברורה, כדי להעשיר בנוכחותם את המירדף האווילי של החוקרים אחרי התקן המחשב.

בין הפתיחה לסיום

במרדף אחרי התקן המחשב, רומסים החוקר ארז וילנר ולהק הבריונים שלו חירויות שהיו לעיתונות לפני מלחמת הטילים, ובראשן החירות להחזיק במידע וגם החופש לפרסמו, וכמובן גם את הזכויות של הפרט. ללא שום הצדקה ובלי צווי חיפוש מבתי-המשפט הם פורצים לבתיהם של אנשים תמימים וישרי דרך, הכול על-פי הכלל שהמשטר הטוטליטרי מנחה את חוקרי ילפ"ז לפעול לפיו מול השמאלנים: כולם חשודים בחתרנות ומסוכנים לביטחון המדינה עד שיוכח אחרת.

מקוממת במיוחד היא ההתנכלות של החוקרים בשני קשישים: רעיה, הידידה של חגית, ודב קציר, מי שהיה המורה של יואב בקונסרבטוריון. רעיה התמוטטה בחקירה שערך לה ארז וילנר ונפטרה בסיומה, ואילו דב קציר נותר עם סיוטים בסיום חקירתו. אך לפני שהגיעו אל הקשישים האלה, פגעו חוקרי ילפ"ז בנאמנותם החברית של עובדי הערוץ זה לזה ושקדו להפריד את חגית מיואב. אחרי שהשחיתו בחיפוש את כל התכולה בדירתם, אסרו את חגית וחקרו אותה עד שחילצו ממנה את המקום שבו הסתירה את התקן המחשב המפליל בדירתה של רעיה. ליואב חיסלו באותו חיפוש את הסיכוי לחזור ולהתפרנס מנגינה. מפקד החוקרים, ארז וילנר, לא הסתפק בעקירת הקלידים של הפסנתר לעיני יואב, אלא גם ריסק באַלָּה את אצבעותיו, כדי שלא יוכל לעולם להוסיף לנגן כפסנתרן.

הסיום הברוטאלי בסצינה זו ממוקד כל-כך במטרה הפוליטית שהציב יהלי סובול לעלילת ספרו זה, עד שבצדק תוהה הקורא להיכן נעלם הכותב שבקטע קצר ויפה בפרק הראשון תיאר את מראהו של בניין שנפגע במלחמת הטילים באופן מומחז, כפי שמצופה מסיפור. בקטע הסיפורי האמור מתואר מראהו של בית במורד שדרות ח"ן אשר חזיתו גולחה "כאילו נפרסה מהבניין בסכין לחם ענקית." הפגיעה הזו חשפה את תכולת הדירות המגוונת של הדיירים שהתגוררו בקומות השונות של הבניין הנטוש, ולכן כה סוריאליסטית היה מראה האישה המבוגרת אשר טיאטאה ביסודיות ובשקדנות "את הרצפה בדירה חסרת החזית" בקומה הראשונה של הבניין (עמ' 8). קטע בודד זה – אם נזכרים בו – מצביע על האפשרות האחרת לכתיבת הדיסטופיה הזו, אשר יהלי סובול יכול היה לדבוק בה, אלא משום-מה ויתר עליה די-מוקדם והסתפק בזו שנועדה לעניים.

* יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות ומחבר הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". לפונים לאימייל yoseforen@bezeqint.net יישלח פרסום של הוצאת "יחד" המפרט את תוכן ספרי הסדרה הזו.

אהוד: הביקורת שלך ממש מעוררת חשק לקרוא את הספר! איך התברכנו בסופרים נפלאים כאלה, שהופכים למיותרים את קודמיהם?

אגב, את הביטוי "השאננים בציון" העליתי אני לבמת הספרות והמחשבה הישראלית בספר הראיונות שלי "אין שאננים בציון" [1974, 1968], שם המסתמך על הפסוק מספר עמוס "הוי השאננים בציון והבוטחים בהר אפריים."

* * *

איליה בר-זאב

חוק פעולה תגובה

מָה מַפְרִיעַ לָךְ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר,

הַכְּבִידָה שֶׁל חַיֵּינוּ?

הֲרֵי גַּם סְפִינוֹת חָלָל לֹא נוֹחֲתוֹת בַּיַּעַד בְּדִיּוּק מְרַבִּי.

לֶהָבוֹת מְאִיצוֹת בָּנוּ בִּמְהִירוּת

מְדֻיֶּקֶת

לִמְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא רָצִינוּ.

חֲלוֹם הַיָּרֵחַ כִּשְׂדֵה הַמְרָאָה פְּרָטִי

אֶל הַלֹּא נוֹדָע

נָגוֹז.

בְּעוֹד מִילְיַארְדּ שָׁנִים, פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, תִּגְוַע הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָרֶץ –

לִקּוּי מְאוֹרוֹת.

קַיִץ מַטְרִיד, דַּל חַמְצָן, רֵיחוֹת רָעִים

שֶׁל דֶּלֶק שָׂרוּף בָּאֲוִיר.

מְשׁוֹטְטִים מְשֻׁעֲמָמִים, חַמְסָנֵי דְּרָכִים, מַשְׁלִיכִים אֲבָנִים

אֶל מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ הַסָּמוּךְ –

מְסַמְּנִים פִּנּוֹת מִבְטַחִים לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.

יָד זָרָה מַחֲלִיקָה בְּרֹךְ

גּוּשֵׁי שַׁיִשׁ קַר,

מְאַתֶּרֶת מִקּוּם אֶפְשָׁרִי לְאוֹתִיּוֹת אִלְּמוֹת.

כּוֹחוֹת בָּאִים בְּזוּגוֹת, בְּהַתְאָמָה מְדֻיֶּקֶת בִּלְתִּי נִמְנַעַת,

גּוֹרָלָם שֶׁל חֲלָקִים כְּלַפֵּי הַשָּׁלֵם –

חֻקֵּי הַפִיזִיקָה הַלָּלוּ.

* * *

משה הדר

לימון מוסיף המון-ואף יותר –

 באם כוללים גם את קליפת הלימון

זוכרים את הסיסמה הקליטה "לימון מוסיף המון" – ובכן מדובר באמירה קולעת ובשונה מפרסמות  קליטות רבות אחרות גם נכונה. ובכלל בימים אלה של אמצע הקיץ כמה טיפות מיץ לימון משפרות את טעם החיים,  באם הלימון נסחט על  דג בצלחת,  בכוס התה או המים הקרים.

ועוד זוכרים שאחד מהסימוכים שנתנו חז"לינו לבחירת האתרוג כפרי עץ ההדר היה  שהאתרוג דר באילנו משנה לשנה, וכוונתם היתה שאתרוגים, בניגוד לפירות רבים אחרים שהכירו – אינם מוגבלים לעונת גידול אחת בלבד בשנה אלא ניתן למצאם על העצים ובשווקים במרוצת השנה כולה.

התכונה הזו של כמה מחזורי פריחה עברה גם לפירות עצי הלימון, שאחד מאבותיו היה האתרוג, ואכן יש זני לימון מסוימים המצטיינים במתן פרי קיצי שמחירו גבוה פי 2-3 יותר משל הפרי החורפי.

לימונים הינם גידול וותיק באזורנו ושימושם העיקרי היה ועודנו לסחיטת  המיץ המשמש לתיבול מאכלים שונים.

 והנה בתקופות בהם מחירי הלימונים גבוהים למדי, כמו בקיץ – ראוי לזכור כי בלימונים  יש מלבד המיץ גם קליפה וכבר לפני למעלה משבעים שנים דווח החוקר ההונגרי המפורסם זוכה פרס הנובל, פרופ' אלברט סנט-גיורגי, מי שגילה וזיקק לראשונה את תכונותיו הביוכימיות והרפואיות של ויטמין C – שהוא מרכיב תזונתי חשוב בלימון, כי כשני שלישים של החומרים הבריאותיים החשובים שבפירות הדר, ובמיוחד בלימונים, מצויים בקליפת הפרי ורק כשליש במיץ הסחוט.

נכון אומנם כי לימונים, ובמיוחד כאשר טרם הבשילו לחלוטין ועודם ירקרקים, קליפתם מרירה מעט, אבל טעמו מעט מקליפת הלימון הצהובה ואף הירוקה – וראו כי זו מרירות פיקנטית, וכי חיתוך קליפת הלימון הסחוט לפרוסות דקות תתבל את סלטי הירקות שמרבים לכללם בתפריטי הקיץ,  ותוסיף להם  טעם חדש ומרענן.

ומי שלא מכיר את השימוש הזה בחלקי הלימון עשירי המרכיבים התזונתיים, וחושש מטעם קליפת הלימון,  כדאי להזכיר לו כי עד שקהל הצרכנים בארץ למד להכיר ולאהוב פירות אבוקדו, הערכת הטעם של כל  הפירות שנצרכו  בארץ  נבחנה בעיקר לפי קריטריון אחד בלבד –של דרגת המתיקות, והנה הופעת האבוקדו בשווקים וצריכתו הנפוצה בקרב כל שכבות האוכלוסייה בארץ ובעולם – שינתה את הכלל, ואיש אינו מחפש את זני האבוקדו המערב-הודיים שהם בעלי טעם מתקתק וכולם מעדיפים את ההאס השחור והפוארטה והאטינגר בעלי טעמי האגוז המשובחים.

וכך צריך להתחיל לנהוג גם עם לימוני הקיץ. חפשו את הצהבהבים והירוקים-מעט, אלה שנקטפו בפרדסי הארץ, סחטו מהם את המיץ וחיתכו פרוסות דקות של קליפה לתיבול סלטי הירק שאתם מכינים, ותיהנו מהטעם ואף יותר מכך מעושר המרכיבים התזונתיים החשובים בהם כולל  הוויטמינים והפלוונואידים.

* * *

שמעון גרובר

ועוד בשבחי האבטיח

ו/או

האבטיחים שקיימוני בעובריותי

לאחר קריאת שני סיפורי האבטיח ב"חב"ע 766", לא נחתי ולא שקטתי עד שסיימתי להקליד את סיפורי האישי, שכפי שיובן בהמשך, עצם קיומי והאפשרות להקליד שורות אלה, הם תולדה של סגולותיו התזונתיות והרפואיות של פרי האבטיח.

ומעשה שהיה כך היה. בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת היתה תקופת שגשוג כלכלית בארץ. אבי, שהיה קבלן שלד, עשה חיל בעמלו, ומעמדו הכלכלי היה איתן. כיוון שכך, לא התקשה להשתדך עם אימי, שהיתה דור תשיעי לבעש"ט. הזוג הצעיר חי בנעימים, ועד מהרה התעברה אימי, והחלה לגדלני ברחמה.

בהיותה בחודש השביעי להריונה, ענף הבניין נכנס למיתון (אבא האשים את היווצרות המיתון בפלישת האיטלקים לחבש, או ל"אביסיניה"  בלשונו), ומצבם הכלכלי של הוריי הידרדר מדחי אל דחי, עד שהגיעו לפת לחם ולרעב.

ואז, כיוון שעונת האבטיחים החלה, היה עיקר מזונם של הוריי וגם של עבדכם העוברי אבטיח בבוקר ואבטיח בערב. זמן קצר לאחר ההרעה הכלכלית של הוריי, נוכח בעל המכולת שבו קנו הוריי את מכולתם, שהוריי חדלו לפקוד את מכולתו. כנראה שאדם יקר זה היה אחד מל"ו הצדיקים, שכן עד מהרה ערך ביקור בבית הוריי, ומששמע את סיפורם הודיעם כי הוא מאפשר להם לקנות מצרכי מזון באשראי בלתי מוגבל בסכום ובזמן. הוריי הסכימו לקבל באשראי רק לחם ואבטיח. וזה היה מזונם ומזוני היחידי כל עונת האבטיחים.

לימים, משהתבגרתי ורכשתי ידע ברזי הביולוגיה והביוכימיה, נוכחתי לדעת שאדם שיחיה על לחם ואבטיח לא רק שלא ימות מרעב, אלא שיעניק לגופו יסודות חשובים לבריאות תקינה, שהעיקרים והחשובים שבהם הם: ויטמיניםC,B,A, אשלגן, מגנזיום ומירב חומצות  האמינו לבניית החלבונים השונים, שמהם יתפתחו בהדרגה כול הרקמות והאיברים.

* * *

נגה מרון

למה לנו אולימפיאדה עכשיו?

בידיעות אחרונות היתה אתמול [7.8] כתבה "כלוב של זהב" המתארת את משטר האימונים האכזרי בסין שבו נידונים ילדים בני ארבע להיות מנותקים ממשפחותיהם ולהתחנך להיות אלופים בספורט, שהייתי חייבת להגיב עליו במכתב דלהלן, שפורסם שם הבוקר [8.8].

ברור שלספורטאים ישראלים אין סיכוי לנצח ספורטאים שכל חייהם הוכנו להיות אלופי אולימפיאדה. גם אם תיענה הממשלה לדרישה הרווחת ותשקיע באימוניהם עוד ועוד משאבים.  אנו לעולם לא ננהג כמו מדינות שמוכנות לעוות את גופם ואת נפשם של ילדים למען הישגים אולימפיים! לכן ברור שהמשימה הלאומית שלנו – לנצח באולימפיאדה – נידונה מראש להנחיל לנו רק  אכזבות.

המסקנה ההגיונית היחידה היא שממשלת ישראל צריכה להפסיק להשתתף באולימפיאדות הבאות, ולהעדיף ספורט לאלפים במקום ספורט לאלופים. להשקיע את המעט שיש לנו בחיזוק ההתעמלות להמונים, במקצועות הספורט הבריאותי בבתי הספר ובשכונות, ובסיבסוד מועדוני כושר בכל הרמות. 

נראה את שרת הספורט הנמרצת שלנו מכריזה על כך  ועושה היסטוריה!

* * *

יונתן אופק – מעלות

גלריה אנגל, גורדון 26, תל אביב

יונתן אופק, יליד ירושלים, 1973, למד במחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל ובחוג לאמנות ויצירה באוניברסיטת חיפה. בחמש עשרה השנים האחרונות הציג בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות וזכה במספר פרסים, חבר בגרעין המייסד של גלריה חנינא בתל אביב.

אופק גדל והתחנך על ברכיהם של גדולי האמנים הישראלים, ינק את מסורת הפיסול והציור בבית אביו, האמן אברהם אופק ז"ל, ואצל רבו, האמן משה שק ז"ל. לאחר שירותו הצבאי, החל אופק את לימודיו בבצלאל, אך לאחר כשנה החליט לזנוח אותם לטובת רעיית צאן בנגב ולמידת מלאכות מסורתיות שונות ביניהן כדרות, נפחות, חרשות עץ ופיסול בפח. לאחר חמש שנים חזר ללימודי האמנות, בד בבד ניהל סדנת כדרות, עסק בהוראת אמנות והתמחה במגוון טכניקות כגון עבודה בנחושת, יציקות ברונזה ושיטות דפוס שונות.

יצירתו של אופק מושפעת מאבותינו הראשונים, ציירי הסלע הקדמונים, אחיהם רועי הצאן, עובדי האדמה, העץ והאבן. זיקתו של אופק לאמנות העבר הרחוק היא נדבך לשיח עקבי ומתמשך אותו הוא מנהל עם אמנות המאה העשרים האירופאית והאמנות המקומית הישראלית.

בתערוכה יוצגו עבודות פיסול וציור שנעשו בשנתיים האחרונות, במרכזן צלמיות מוזהבות של חיות קורבן והקרבה. בציוריו של אופק, הקומפוזיציה, הדמויות השטוחות והרקע המוזהב, מבקשים לקשור בין החומרי לרוחני, תוך הימנעות מודעת מכל ייצוג ריאליסטי. אופק איננו מבקש להתחקות אחר  מאפייני החיה ואף לא לייצג את דמותה, אלא להביע באמצעותן מושג ורעיון.

לצד עבודות אלו, יוצג סרטון תיעודי המתחקה אחר מקורות ההשראה הראשונים של אופק כאמן, שלימים היוותה את היסוד ליצירתו. בסרט, אופק שב למצפה עזוז, שם נחשף בזמן רעיית צאן לציורי סלע פרה-היסטוריים.

בתגובה לעבודות של אופק כותב הסופר דרור בורשטיין בקטלוג התערוכה: "התשוקה לחזור למערה, להתקרב לאבן, למרוח דם על הכתלים, לצייר ולצוד את אותה החיה, לקפוא מקור, להתחמם באש, לאחוז אבן-יד, ולכל הפחות – להיות צייר איקונות ביזנטי, יושב בפרברי קונסטנטינופול, בתא של מנזר, חושב על המישורים הפתוחים ועל הרי הגעש של קפדוקיה, הלחם והמים נראים לו כגבעה וכים, לאור הנר הוא מרדד עלה זהב."

התערוכה "מעלות" תינעל ביום שישי, 31.8.2012. גלריה אנגל, גורדון 26, תל אביב, טל': 5225637 -03. שעות פתיחה: ימים א'-ה' : 20:00-10:00, יום ו':   14:00-10:00.

[דבר המפרסם]

* * *

ברכות מכל לב לשי שורצמן בן ה-33

אין כמוך וכמו אשתך בת-אל

ובנכם ליאם

שהוא דור חמישי ליהודה ראב בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק תשעה-עשר

הקרב הגדול על פתח-תקוה, באים הפרשים ההודים

מן הבוקר מצרצרות ציקדות בפרדסים ועולות תמרות עשן מכפר-סבא ומעין חי, שתושביהן נמצאים כבר בפתח-תקוה, והן מתמזגות באובך אפור שמבשר ראשיתו של יום חמסין כבד, יום חמישי, ה5- במאי, כ"ז בניסן תרפ"א.

שפירא ישן רק שעות מעטות הלילה. השכם בבוקר הוא שולח סיור רוכבים לנקודות-מצפה השולטות על צפון המושבה. קצת אחרי שש דוהר אל בית-הוועד רוכב מן הסיור הקדמי, ומודיע:

 "עין-חי עולה באש! המון רב של בידואים הולך ומתקרב מצד צפון אל המושבה, במטרה להתנפל עליה. זה ברור מהתנועה המסודרת והמאורגנת שלהם, כמעט צבאית. בראש רוכבים פרשים ומניפים דגלים, ואחר הסוסים הולכים בלי סדר הרגלים, וכבר נשמעות יריות."

מגיע רוכב שני: "הערבים נכנסו לפרדס בחריה! מזרחית-צפונית למושבה, מעבר לירקון. הבייקות, בתי-האריזה בבחריה עולות באש!"

ועוד אחד: "הערבים כבר על הירקון, בגשר טחנות שיח' אבו-רבח!"

אותה שעה לערך, כאשר שפירא עומד לרדת למרכז המושבה, בא שליח מהכפר פג'ה, הגובל עם מושב הפועלים הקטן עין-גנים, במזרח המושבה. הוא מוסר בשם המוכתר, שיח' איברהים אבו-ימן, דרישת שלום ובקשה לבוא אליו מיד בעניין דחוף.

שפירא מרגיע את ליבה-רוחל: "לא כדאי לדחות את ההזמנה. צריך לברר מה קורה אצלם ולצד מי הם." ולשליח עונה: "לכפר לא נלך. אם השיח' רוצה, אני מוכן להיפגש איתו על גבול עין-גנים."

שפירא ועימו מלווה יוצאים ברכיבה, חמושים, והשליח דוהר לפניהם. לאחר זמן לא רב מופיע שיח' איברהים אבו-ימן בליוויית שני ערבים למקום הפגישה. הוא פותח בסידרת ברכות הנהוגה בפגישת ידידים. שואל באריכות לשלום שפירא, סוסתו, צאנו, בקרו וכל אשר לו, ולא שוכח לברך את כולם. כאשר דורש ממנו שפירא שיגש לעניין הדחוף אשר למענו ביקש להיפגש, מתחיל השיח' להתאונן:

 "השומרים של מלאבס עושים רעש גדול... טוך, טוך, טוך... כשהם עוברים בלילה ליד הכפר שלנו. מפריעים לפלאחים שקטים, שלא עשו שום רע, לישון היטב אחרי יום העבודה..." ומבטיו של השיח' מתרוצצים לצדדים.

דברי השיח' מעוררים בשפירא חשש שהלה מחפש תירוץ למשוך אותו לכאן כדי להרחיקו מהגנת המושבה, ואולי מנסה, מתוך ידידות, להוציאו מאיזור הסכנה. עודם מדברים, בא רץ מוועד-ההגנה ומודיע לשפירא, בעקבות מה שמסרו הרוכבים מהסיור: "עין-חי והבניינים בפרדס בחריה עולים באש! חזור מהר למושבה!"

שפירא מגיע מיד לבית ועד-המושבה, שם כבר מתווכחים. אומר אחד מחברי ועד-ההגנה: "אסור להבליג! צריך לצאת מיד לבחריה!"

 "לא!" משיב אבשלום גיסין, סגנו של שפירא. "עלינו לפעול בקור-רוח. הערבים מכינים ודאי מארב בפרדסים, אסור להיכנס למלכודת!"

ירקוני מחזק את דבריו: "מוכרחים לוותר על הרכוש והבניינים מעבר לקו-ההגנה הראשי של סוללת-המסילה. נתרכז רק בתחומי המושבה ולא נאפשר לאוייב לחדור אליה!"

בעודם מתווכחים מגיעות ידיעות נוספות: "מחנה גדול של אלפי ערבים עבר את הירקון ומתקדם בדרך למושבה!"

 "הם מתחילים כבר לירות באש חזקה!"

ההצעה לצאת מיד נדחית וניתן האות לאזעקה. השעה כמעט שמונה בבוקר. ממקום גבוה, מבית צוער ברחוב הרצל, ליד בית שפירא, מצלצל הפעמון קצובות, והדיו מתפזרים במושבה. מצפון נשמעים כבר הדי יריות רחוקות.

המחנה התוקף צועד בחלקו הגדול לפי סדר צבאי, רוכבים ואחריהם רגלים. אפילו חומרי עזרה ראשונה קשורים לבגדיהם. הרגלים מתקדמים ומתפרסים מאחורי מחסה: גדרות, קירות, חורשות ופרדסים. אך יש ביניהם גם ערב-רב שעתיד להפריע לתוכנית ההתקפה. נשים מלוות את הלוחמים בקריאות עידוד קולניות, נושאות שקים וסלים, שבזזו בדרך מבתי-אריזה בפרדסים, לאסוף בהם שלל. נשים נושאות על ראשיהן כדים מלאים כדורים, תחמושת לתוקפים. בראש צועדים אנשי אבו-קישק, פרשים נושאי דגל ירוק, המסמל את הג'יהאד, מלחמת הקודש.

הערבים ריכזו כוחות רבים גם מדרום למושבה. תוכניתם היא שכאשר תסיט המושבה את כל כוחותיה להדיפת ההתקפה מצפון – תותקף בתנועת-מלקחיים גם מדרום על-ידי ערביי יהודיה, כפר-ענא, רנטיה, קולה, אומזרע וכפרים אחרים, קרובים ורחוקים.

ההכנות להדיפת ההתקפה מתרכזות בחצר בית-הוועד ובקומה העליונה, שם מקיים ועד-ההגנה התייעצות אחרונה. החצר מתמלאת מגינים, רוכבים ורגלים, וכן קהל נשים, ילדים ונוער, הבאים אחוזי-דאגה ללוות את בני-משפחתם היוצאים לקרב. פה ושם מנקים רובים. פרשים עורכים אימון אחרון לסוסיהם, שמתייצבים על רגליהם האחוריות וצוהלים. הקהל המתוח מוחא כף לעודד את הפרשים, שנועדו להיות כוח החלוץ להדיפת ההתקפה.

שפירא לא מתייאש עדיין מידידיו הערבים. לדעתו, כאשר יופיע בראש הרוכבים, לא יעיזו אנשי אבו-קישק לירות. כך קורה לא פעם בין שבטים יריבים – שני הצדדים ייפגשו, תהיה הפגנת-כוח, וברגע האחרון הוא ימצא לשון משותפת עם שיח' שאקר אבו-קישק ידידו, וכך תימנע שפיכות-הדמים. לנוכח ההתנגדות לדעתו מצטמצמות עיני הפלדה התקיפות שלו בהבעת ביטחון עצמי ואמונה שיוכל להשפיע בכוח יוקרתו בלבד: אני, שיח'-אל-משייח', ואתה, שיח' שאקר – נתייצב שיח' מול שיח'! – כנהוג במזרח!

אבשלום וירקוני ממשיכים למתוח ביקורת על המהלך הבלתי-צבאי של יציאה לקרב ברכיבה על סוסים; ובעוד הוויכוח בוועד-ההגנה מחריף, עוזב ירקוני בכעס ורץ עם קבוצת מגינים רגלים לעמדותיהם בחזית הצפונית, המסוכנת ביותר. כשישה-עשר בעלי רובים מתרכזים, לפי תוכנית-ההגנה שהוכנה מראש, בשלוש נקודות: פרדס פלטניק בצפון-מזרח, פרדס קרול בצפון-מערב, וכרם השקדים של בכר, ביניהם.

*

כעבור שעה קלה יוצא שפירא בראש חברי ועד-ההגנה אל המרפסת הרחבה, בקומה השנייה של בניין ועד-המושבה. הוא ניצב בקצה המרפסת, לצד גרם-המדרגות, כאשר למטה מרוכזים רבים מזקני המושבה, נשיה וילדיה. הוא מחזיק במעקה הברזל ונואם, יותר נכון צועק, בחיתוך דיבורו המיוחד:

 "אנחנו נלמד אותם היום מה זאת פתח-תקוה! לא לשכוח את ההוראות! לא להסתובב ברחוב! הגברים – אל המשמרות. נשים וילדים – לבית ועד-המושבה, לבית-ספר פיק"א. לא להישאר בבתים של קומה אחת! ללכת לקומות העליונות בבתים של שתי קומות. הזקנים, לבית-הכנסת הגדול, לקרוא תהילים ולהתפלל לשלום הרוכבים אל החזית..." נשים רבות העומדות בחצר מתחילות לבכות, והוא ממשיך באידיש: "שוועסטערס, מוטערס, ווייבערס, מיר גייען פאר אייך אין פאייר! מיר גייען אייך באשיצן! מיר וועלן היטן אויף אייר כובד! – אחיות, נשים, אימהות, אנחנו הולכים למענכן באש! אנחנו הולכים להגן עליכן, אנחנו נשמור על כבודכן!"

הוא יורד במדרגות, רובה על כתפו. לצידי המדרגות למטה עומדים איכרים מבוגרים, קלשונים בידיהם וגרזינים עם קתות קצרות תחובים בחגורותיהם. משולהב מן הוויכוח שזה עתה נקטע בוועד-ההגנה, ובוטח בעצמו, ניגש שפירא אל סוסתו השחורה קביסה, ונותן את הפקודה:

 "לעלות על הסוסים! אחריי!"

 הכל חשים את משמעות המצב. רעד עובר בציבור. נשים וילדים משמיעים ברכות עידוד ליוצאים. פרץ פסקל תובע בתקיפות מהקהל שאינו-לוחם לעזוב מיד את החצר ולהתבצר בבתים. ברחובות נראים גברים צעירים ומבוגרים רצים, רובה או אקדח מאוזר גדול בידם. האחרים חמושים בכל הבא ליד – רומח, פגיון, אלה, מגל או גרזן.

אברהם שפירא בן החמישים, בראש פלוגת הפרשים, על קביסה, סוסת "המשי השחור", רוכב ברחוב חובבי-ציון לעבר בית-הכנסת הגדול. בדרך הוא שולח להביא את חרבו. בהגיעו לכיכר המייסדים כבר חגורה חרבו הארוכה על ירכו. תהלוכת הפרשים ערוכה כמו במסדר חגיגי. בכל שורה רק זוג רוכבים אחד. המהלך איטי. ליד אברהם שפירא, סגנו אבשלום גיסין. ביניהם לבין השאר רוכב חיים-צבי גרינשטיין, שמשמש מעין שליש של המפקדים. השרב כבד, כבר בבוקר קרוב לארבעים-וארבע מעלות. האוויר מעונן כמו ערפל, ומחנק רב מורגש בו. מהבתים יוצאים נשים ונערים ומציעים מים לפרשים ולסוסיהם. אבשלום מתעכב תכופות לשתות מים. הוא מתוח מאוד. שפתיו הדקות קפוצות בחוזקה. עיניו אדומות מחוסר-שינה. ההליכה לשדה הקרב כמו למפגן אינה נראית לו, אך הוא מקבל את מרותו של שפירא.

פלוגת הפרשים והנלווים אליהם יוצאת מחובבי-ציון, ובכיכר המייסדים פונה שמאלה לרחוב פינסקר. כארבעים רוכבים, אך רק לעשרים-וחמישה מהם רובים ואקדחים. השאר מצויידים בנשק קר. אחריהם צועדים לוחמים רגלים, שרק לבודדים מהם יש רובים, ובמאסף רצים אחריהם נערים וילדים. לפי שעה המראה הוא כעין תהלוכה שקטה, אולם בהתרחקם ממרכז המושבה, נישא כבר באוויר ריח עשן ואבק-שריפה. הפרשים מחישים את הקצב, וכאשר הם מגיעים לבית האחרון ברחוב פינסקר, נשלחים חזרה כל הבלתי-לוחמים. מזדנבים אחריהם עתה רק נערים אחדים, שבמהלך הקרב עתידים לגלות אומץ רב.

הפרשים עוברים על פני העמדה שבקו-ההגנה הראשי, "הקו השני", בקצה רחוב פינסקר, מול פרדס פלטניק. כאן נמצאים כבר המורה אליהו ירקוני, מפקד הקו, ועימו אליהו איתן, שבא אתמול מעין-חי. שניהם חיילים-לשעבר ב"גדוד העברי". איתן עתיד לימים להתיישב בתל-עדשים.

שפירא ואבשלום עוצרים להתייעצות. שפירא שב ומשכנע את אבשלום לא להישאר כאן, בעמדות הרגלים שנקבעו לפי תוכניתו של ירקוני, אלא להתקדם ולתפוס עמדה רחוקה יותר.

 "אם נחכה כאן עד שהערבים יקיפו אותנו משלושה צדדים, תפגענה היריות ברחובות ובבתים. אם נתקדם במהירות צפונה ונפגוש אותם בשטח הפרדסים – נוכל למנוע בדרך זו שיתקרבו למושבה."

הם ממשיכים בדרך העוברת בין פרדסים. שומעים כבר שריקות כדורים של המתקיפים. אנשי ההגנה הרגליים, ורוכבים שאיחרו לבוא, מתבצרים לאורך קו-הגנה מפותל, מול סוללת-המסילה, הפרדסים, ובית-אריזה של חברת "פרדס". מקצה רחוב פינסקר ועד קצה רחוב רוטשילד, זה קו-ההגנה השני והלפני-אחרון של המושבה.

בהיכנסו לתחום הפרדסים חוצה אבשלום את תוואי הסוללה שעל הכנתו עבד לא מכבר, כמודד. על הסוללה אמורים להניח את מסילת-הברזל מתחנת ראס-אל-עין למושבה, ובכך יתאפשר לשלוח בקלות ברכבת את יבול ההדרים של פתח-תקוה, שהיא בעלת שטח הפרדסים הגדול ביותר בארץ. משמאלו גבעה, שלרגליה עתידה להיבנות תחנת-הרכבת. על הגבעה בית דודו שלמה-זלמן גיסין, העומד בראש ועד-המושבה. הבית ריק. נטוש. כבר אתמול עקרה המשפחה לחדר במלון של אבי אבשלום, משה גיסין.

בהגיעם ליקב עורכים שפירא ואבשלום התייעצות קצרה. לאחריה מעביר גרינשטיין ליתר הפרשים פקודה:

 "אנגלישע ביקסען – פאראויס!" כלומר, הרובים האנגליים – בראש!

מהיקב פונה הכוח, כעשרים-וחמישה פרשים, צפונה-מזרחה; עובר כמאה וחמישים מטר ומגיע להסתעפות דרכים: האחת מוליכה באותו כיוון לפרדס בחריה; האחרת, סימטה בין פרדסי גיסין וסימקין, ממנה נמשכת דרך צפונה-מערבה לביצה ולמחנה אבו-קישק. כדורים כבר שורקים מעל לראש. שפירא יושב זקוף על סוסתו השחורה, שקט ורגוע, מתעלם מהקליעים המזמזמים סביבו. הוא מתייעץ שוב עם אבשלום, ומחלק פקודות אחרונות, שבעקבותיהן מתפצל הכוח לשלוש קבוצות.

חמישה פרשים: יוסף סווטיצקי, לייב ודב פילברג, אלעזר ראב ועוד אחד, נכנסים למשעול הצר שבין הפרדסים, מתקדמים צפונה-מערבה כמאה מטר תחת מטר עז של יריות, מוצאים מחסה מאחורי עצי שיטה המשמשים משוכה לפרדס, מתפרסים ומשיבים אש. ממרום סוסיהם מבחינים כבר הפרשים בתוקפים הבידואים המתקדמים ברגל או ברכיבה. סווטיצקי נפצע בכתפו. הוא דוהר על סוסתו לקבל עזרה ראשונה במושבה. השאר יורדים מהסוסים וממשיכים ביריות כלפי המסתערים עליהם ממערב ומצפון.

פלוגת הפרשים העיקרית, בראשות שפירא, נשארת על מקומה ומתפרסת בקו ניצב לקבוצת סווטיצקי, מאחורי הגדר המובילה ליקב. מכאן הם מנהלים קרב השהיה. יריות נשמעות כל הזמן. שפירא אומר לאבשלום:

 "קח כמה חבר'ה, עלה לגבעה. תוכלו לראות ממנה את כל הביצה, משם באים התוקפים! רק אל תרדו מהסוסים, כך שתוכלו לעבור ממקום למקום לפי הצורך בלי לאבד אף רגע."

אבשלום בוחר חמישה בחורים: אלעזר גולומב, מוטל מאירי, משה נוביק, ליב סדובסקי ויצחק-הירש, הוא יצחק-צבי בנו-בכורו של שפירא. הם מתקדמים ברכיבה, מעט מזרחה ויותר צפונה לחבורת סווטיצקי, בדרך המוליכה לפרדס בחריה. לאחר מאתיים מטר הם יורדים מסוסיהם, קושרים אותם לגדר של פרדס שדרוביצקי, ועולים ברגל עוד כמאתיים מטר לראש הגבעה. מעתה הם העמדה הקיצונית, הצפונית ביותר, בקו הראשון של הגנת המושבה.

ממרום הגבעה, המתנשאת מעל ים פרדסים, מתגלה בפני השישה כל המישור שלמטה פרוש כעל כף יד. אך המראה – מחריד. השטח גדוש ערבים חמושים בנשק חם וקר, נשים הולכות אחר הלוחמים להלהיב אותם, ואחרות נוהגות גמלים לשאת את הביזה. הערבים מתקדמים, ומעבר הירקון נראה עדר המושבה, שבע מאות ראש בקר, נהוג בידי השודדים, שמעבירים אותו מערבה, לאדמות אבו-קישק.

אבשלום וחבריו פועלים בדם קר. אבשלום פוקד עליהם להתמקם מאחורי גדר של שיחי צבר. בגדר שתי פרצות צרות, בצידן הם מתבצרים. אחד עומד קדימה – ומאחור חברו מחזיק את הרובה על כתפו, ויורה.

 "אני חושב שאצא מדעתי מהיריות שחולפות ליד אוזני," אומר משה נוביק.

אותה שעה עולה שפירא ברכיבה אל הגבעה. "מדוע ירדתם מהסוסים וקשרתם אותם למטה?" הוא צועק בכעס לעבר השישה בהתקרבו אליהם מאחור. "מדוע לא שמעתם בקולי?"

אך למראה מישור הביצה הגדוש מתנפלים, הנפרש לפניו ממרום הגבעה, הוא מבין שאין השעה מתאימה לוויכוח. הבחורים מתרגזים למראה העדר השדוד, ואחד מהם אומר לשפירא:

 "נרד לקחת את הסוסים ונצא, כל הפלוגה, לרדוף אחרי השודדים ונחזיר את העדר!"

 "לא!" אומר שפירא. "אתם נשארים כאן לירות אל האוייב המתקדם."

והוא חוזר לכוח העיקרי, המתפרש מאחורי הגדר המובילה ליקב.

אבשלום פוקד: "לפתוח עוד פירצה!"

הלוחמים המעטים מתפרסים בדילוגים על-פני שטח של כמה עשרות מטרים.

 "לירות כל פעם מפירצה אחרת!"

הלוחמים רואים מולם ערבים, המוצאים גם הם מחסה לעצמם מאחורי משוכות צבר ועצי אקליפטוס בודדים. הערבים מתפרסים בסדר צבאי, יש ביניהם קלעים טובים, אך רובם יורה באופן פרוע וללא מטרה.

מאירי אומר לנוביק: "משה, אני פצוע. חם לי בראש!"

נוביק מסב פניו ורואה דם על חולצתו מפגיעת כדור בידו. "אני הפצוע," הוא אומר למאירי, "זה הדם שלי שניתז עליך."

 "תן לי את הכדורים שלך," עונה לו מאירי, "ורוץ למושבה!"

בינתיים נפצעים כל לוחמי הקבוצה של סווטיצקי, במשעול שבין הפרדסים. הכוח נסוג. אבשלום וחבריו נשארים לבדם בקטע הצפוני-מזרחי של החזית. שישה לוחמים, המנסים לעצור הסתערות של מאות ערבים ובידואים. אותה שעה מתקדם מחנה גדול של ערבים גם מצפון-מערב, מול הקצה הצפוני של רחוב רוטשילד, לימים תחנת-הרכבת.

כאשר משה נוביק מבקש לעזוב, קורא אחריו אבשלום בקול רם: "משה, אל תעזוב! בוא אלי, הם מתפרצים!" אולם בראותו את נוביק מכוסה בדם, הוא צועק אחריו: "תשאיר את הכדורים שלך, וחזור למושבה!"

החמישה שנותרו ממשיכים להילחם על הגבעה, מהם רק שלושה יורים מול המחנה המסתער, כי גולומב וסדובסקי מכוונים את האש נגד עשרות ערבים, שהחלו לאגוף את הגבעה מצד מזרח, במרחק כמאה מטר ממנה. השניים פועלים כהלכה. בזה אחר זה נופלים ערבים מיריותיהם אך בעודם הודפים את ההתקפה נפצע סדובסקי ברגלו ועוזב את המערכה. אחריו מגיע תורו של אלעזר גולומב. פגיעת כדור ישירה מבקעת את הרובה שלו והכלי יוצא מכלל שימוש, אמנם מבלי שבעליו ייפצע כלל.

הקרב על הגבעה נמשך כשעה וחצי. רוב הזמן מסתובב שפירא על סוסתו בין שלוש הקבוצות של פלוגת הרוכבים, שהתפרסה בגיזרה של חצי קילומטר לערך. כאשר הם במשעולים שבין הפרדסים, הערבים כבר מתקדמים בעקשות, אפילו בזחילה, עם נשקם, בתוך הפרדסים – כשתי לשונות מצידי הדרכים, והרוכבים על סוסיהם משמשים להם מטרה גלויה ונוחה מאוד. יריות נשמעות כל הזמן.

עתה מתברר לשפירא שהוא ואנשיו חשופים לגמרי לכדורי האוייב, ועלולים להיות מנותקים מהעורף, וחסרי תחמושת, והוא מחליט לסגת לעבר המושבה. נסיגת הפתח-תקוואים מעלה את התלהבות הערבים.

 "ענדכום איברהים-מיכו! עליהום! ראס איברהים-מיכו! עליהום!" גוברות הקריאות שתרגומן בעברית: תיפסו את איברהים-מיכו! עלו עליהם! את ראש איברהים-מיכו!

הערבים משתדלים לכוון את יריותיהם לעבר שפירא, ביודעם שהוא המפקד. הנסיגה נעשית בחופזה, גם בהתרחקם ניתך אחריהם מטר-כדורים מהפרדסים.

*

עובר זמן ושפירא אינו חוזר לכוח אבשלום. בנו יצחק-הירש יורד מהגבעה והולך לראות היכן אביו, המפקד. לאחר שהוא נוטש את הגבעה נשארים עליה רק אבשלום גיסין ומוטל מאירי. שני אלה עומדים עתה לבדם בקו הראשון מול כל אגף המחנה הערבי הגדול, שמתקדם לעבר המושבה מצפון-מזרח. הם אינם יודעים כי הם מנותקים למעשה מן העורף, והדרך בין הפרדסים, עד בית-האריזה של חברת "פרדס", ניטשה כבר על-ידי המגינים. במהומת הקרב נשכחו או שלא היה כבר זמן להודיע להם על הנסיגה. כל שהם יודעים הוא שעל הגבעה עליה הם עומדים נלחמים עתה רק שניהם.

אחד הקליעים פוצע את סוסתו של אבשלום, הקשורה לגדר, לרגלי הגבעה. הסוסה מתחילה להשתולל, מנתקת את עצמה מקישוריה, ופותחת בדהרה יתומה לעבר המושבה. אבשלום, למעלה בגבעה, אינו יודע על כך דבר.

קו נסיגה בטוח אחד פתוח עדיין בפני אבשלום ומאירי – לחזור למושבה דרך הפרדסים. אך הם ממשיכים להילחם.

 "אבשלום, צריך לסגת, מקיפים אותנו!" אומר מאירי לאבשלום.

אך אבשלום משיב: "כל עוד יש כדורים – לא ניסוג."

כאשר מתחיל לאזול מלאי הכדורים, וגוברת האש של המקיפים את הגבעה גם מצידה המזרחי, שומע אבשלום בקול מאירי, והם נסוגים. הם עוברים בשלום מרחק של כמאה מטר מראש הגבעה עד לדרך אשר למרגלותיה. לזמן-מה משתרר שקט על הגבעה, אולם כאשר הם באים לגדר, שאליה היו קשורים סוסיהם – אבשלום כבר לא מוצא את סוסתו. עתה יש לו רק דרך-הצלה אחת: להיכנס לפרדס שדרוביצקי, לידו הוא עומד, ובחסות העצים לפלס דרכו למושבה.

מדוע אינו עושה כך? אולי מהומת הקרב הסיחה את דעתו מהאפשרות הזו, וייתכן שאינו חושב כלל איך להציל את עצמו אלא מעדיף לרוץ בדרך הקצרה, הגלויה, ולהצטרף למגינים, שלדעתו מצויים עדיין ליד גדר היקב. הוא אינו יודע שכבר נסוגו כקילומטר דרומה ונמצאים עתה מאחורי קו ההגנה השני של עמדות המושבה.

גם לחברו מאירי יש קושי, שרשרת סוסו הסתבכה בגדר; עד שהוא מתיר אותה מתקדם אבשלום, שהוא ספורטאי מעולה, בריצה. בינתיים עולה מאירי על סוסו ודוהר. לאחר כמאה מטר הוא משיג את אבשלום הרץ, אך אינו עוצר אלא ממשיך לדהור בדרך למושבה. על דעת השניים לא עולה להימלט יחד על גבי הסוס.

אבשלום ממשיך לרוץ, שומע צירצור ציקדות צורמני מן הפרדסים, רואה מרחוק כיצד חברו-לנשק מאירי מתרחק דרומה, מספיק ודאי להרהר בכך שכל השטח שבו התמקמה לפני שעתיים פלוגת הרוכבים – ניטש ממגיניו מבלי שמסרו לו על כך, והוא נותר בודד; מגיע לפינת היקב ומשם פונה לדרך המובילה למושבה, שבהיותה חשופה לתוקפים הערבים היא מהווה מעין צוואר-בקבוק של שדה המערכה.

ליד התל של חירבת מלאבס, הנקרא   – הג'דר, מקום הכפר הערבי העתיק, מלפני יסוד המושבה, יורה בו מהחורשה הסמוכה עגלון ערבי שעבד במשק של אביו. הכדור פוגע בגבו של אבשלום. הוא ממשיך לרוץ צעדים אחדים, נופל, מתרומם שוב – ונופל לבלי קום עוד.

הערבים, הזועמים על הקורבנות הרבים שנפלו בשורותיהם, שועטים בפראות אל גופתו של אבשלום; עטים עליה, מבתקים את בטנו, חולצים אחת מנעליו ודוחפים אותה לתוך מעיו – סימן לבוז. כך, במצב של התעללות וניוול, עתידים חבריו למצוא את גופת אבשלום העדין, הקצין התורכי לשעבר, האלגנטי והשקט.

*

עם נטישת הגבעה על-ידי אחרוני לוחמיה מסתיימת המערכה שהתנהלה מחוץ למושבה. עשרים-וחמישה פרשים לחמו במנותק מן המושבה ועצרו במשך שעתיים חלק ממחנה גדול שמנה יותר מאלפיים איש, בהם ארבע מאות לוחמים רגלים, פרשים חמושים, קלעים מצויינים, וקבוצה של קצינים בעלי נסיון צבאי אותו קנו אצל התורכים. תחת לחץ האש החזקה של הערבים נסוגים הפרשים בבהלה לאורך קילומטר ויוצאים מתחום הפרדסים.

בעמדה הראשית, בפרדס פלטניק, שומעים צעקות ורואים מולם סוסים בלי רוכבים ורוכבים בלי סוסים; אחדים מהנסוגים רצים לקראתם וצועקים:

 "אבדנו! הערבים אחרינו! אבדנו!" – וגם הסוסים צוהלים מתוך פחד ובלבול.

מהפרדסים בוקעת נהמה מפחידה: "עליהום! עליהום! אווינכ יא איברהים-מיכו?!" – איפה אתה איברהים-מיכו? – "ענדכום איברהים-מיכו!"

והצריחות המקוממות והמרגיזות נשמעות עד לגבול המושבה.

הנסוגים מביאים איתם בהלה ומבוכה אך למרבה המזל אלה אינן פוגעות בלוחמים הרגלים שבעמדות. אחדים מהנסוגים שירדו מסוסיהם, בהם יוסף ספיר ואלעזר ראב, מצטרפים למגינים בחפירות, בקו-ההגנה הראשי של המושבה; חלק אחר ממשיך להסתובב על סוסיו, מבולבל וגלוי לכדורי האוייב. חיים-צבי גרינשטיין, שזה עתה יצא ללא פגע מהקרב הקשה שהשתתף בו עם פלוגת הפרשים באיזור הפרדסים – נפצע פצעי מוות בעוברו ברחוב פינסקר, בדרכו למטה ההגנה הקדמי בבית רוזוב. חלק מהנסוגים מוציא ברגעים האחרונים, אולי מתוך התרגשות, את כל כדוריו לריק, ונשאר בלי תחמושת. שפירא ובנו, יצחק-הירש, מגיעים לחפירות, ליד פרדס פלטניק, שהמגינים הרגלים שוכבים בהן ויורים לעבר הערבים. שפירא צועק:

 "אפשר כבר לירות קדימה ולצדדים בלי הפסקה אל האוייב המתקדם! איש מהמושבה כבר לא נמצא ביניכם ובין האוייב! אין סכנה שתפגעו ביהודי!"

הנסיגה המבוהלת עלולה להמיט בכל רגע אסון כבד על המושבה. המון המתנפלים המנצח עומד לפרוץ אל תוכה. מעתה נפתחת מערכה על הקו המפריד בין חיים למוות, בין ניצחון למפלה, קו שנסיגה ממנו פירושה פתיחת המושבה לאלפי רוצחים ופורעים. הכוח הערבי הבא מצפון השתחרר מהאש שירתה פלוגת הפרשים על אגפו המזרחי, והוא מתלכד עם אגפו המערבי לגוש אחד השם פניו לעבר המושבה. הם עולים עתה על התל של הכפר החרב מלאבס, שלרגליו נהרג אבשלום. הגבעה משתרעת דרומית ליקב. מכאן הם עומדים ומשקיפים דרומה, לעבר בתיה הצפוניים של המושבה, בקצה הרחובות פינסקר ורוטשילד. מכאן הם נערכים לקרב האחרון, והניצחון נראה להם עתה בטוח.

על אם הדרך, בזווית פרדס פלטניק, תחת גדר של שיטה צפופה, עוצרים עתה חמישה מגינים, ולהם רק ארבעה רובים ומאוזר – מחנה של מאות ערבים. היריות תכופות – אך גם לערבים יש מחסה. מול זווית הפרדס מצוי בית האריזה "פרדס" העשוי פחי-אבץ, ואורכו כעשרים וחמישה מטר. ערבים אחדים כבר מנסים לטפס על גגו.

 "אנחנו מורידים אותם כמו ציפורים!" צועק אחד המגינים.

יש גם חילופי דברים בין המחנות. הפתח-תקוואים מגלגלים על לשונם קללות ערביות ורוסיות קולעות בחריפותן, ומשגרים אותן לעבר האוייב. אחד מהם מספר, לאחר הקרב: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי, בגלל יום החמסין, והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נדמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."

אלעזר גולומב אומר לירקוני: "אבשלום איננו!" – הוא רוצה לצאת מהעמדה ולחפש את גופתו. ירקוני עוצר בעדו.

במהלך הקרב נע מפקד ערבי אחד ממקום למקום, נותן הוראות ומעודד, רוכב על סוס ובידו דגל ירוק שמסמל למוסלמי את הג'יהאד, מלחמת הקודש.

שפירא ובנו יצחק-הירש עולים אל הגבעה שעליה ביתו של זלמן גיסין, לצפות על הסביבה. עינו החדה של שפירא מבחינה מולם, על גבעת חירבת מלאבס, ליד ערימת חציר, בין שיחי צבר, חבורה ובמרכזה המפקד נושא הדגל הירוק. הערבים מבחינים בשפירא ומתחילים לירות לעברו.

 "זעהסט דעם גוי מיט דעם פאן? דערלעאנג גלייך!" אומר שפירא לבנו. אתה רואה את הגוי עם הדגל? תרביץ ישר!

יצחק-הירש לא מצליח לפגוע בצלף הערבי, שפירא מתרגז: "אם אתה לא משכיב אותו מיד, ואללה שאני משכיב אותך!" והוא עצמו יורה פעמים אחדות. הפרש מתמוטט, ואיתו דגלו. ועוד שניים מחבורתו נופלים.

תוך סיכון רב מנהלים המגינים קרב-השהייה על סוללת-הרכבת הגבוהה ועל הדרך שבה נמצא בית זלמן גיסין, הקרויה היום רחוב אבשלום גיסין. הפרשים שנסוגו, והמגינים שבעמדות, אינם מונים יחדיו יותר ממאה איש. רק חמישים מצויידים ברובים חדשים וישנים, ובאקדחים. כל השאר, בהם פועלים וחברי פלוגה של גדוד העבודה שחונה ליד המושבה, מצויידים בכל הבא ליד, אלות, חניתות, קלשונים, גרזינים, אך לא בנשק חם, שרק הוא יכול להכריע במערכה. הערבים, שכבשו את בית-האריזה "פרדס", מתבצרים מאחורי משוכות הצבר שלצידו; יריות המגינים מפילות אחדים מהם, והסתערותם נעצרת לזמן-מה. הם אינם נסוגים, אבל נראה שכבר מכירים בכך שהמושבה לא תיפול בידיהם בהסתערות אחת. הם עושים הפוגה ומתייעצים כיצד להמשיך את הקרב.

כל איזור הפרדסים, שמצפון למושבה, רוחש ערבים. ערב אבו-קישק, ההולכים בראש, הם בני השבט שחלוצי פתח-תקוה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמתם. משפחת שיח'ים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט, ומתערובת זו יצאו טיפוסי בידואים עזי-נפש, שאינם מואסים בשוד. אלה מפשילים עתה את כתונתם ומחזיקים אותה בפיהם, מחלפות ראשם מתבדרות, שוקיהם ערומות, ובקולות פרא הם רצים קדימה וצורחים:

 "עליהום! עליהום!"

התלהבותם גדולה ומאיימת, וסוללת-הרכבת אינה מקום טוב להגנה. בני-המושבה מוכרחים לסגת מעט, כדי לתפוס עמדות נוחות יותר. הם עוזבים את הפרדסים האחרונים, סוללת-הרכבת והבתים האחדים, גם בית גיסין, ונערכים בקו שאורכו כשני קילומטר: ממזרח, מפרדסי ראב וברוידא, עד פרדס פלטניק בקצה רחוב פינסקר; משם, כמאה מטר אחורה, פונה הקו מערבה ונמשך מאחורי גדר כרם השקדים של בכר, כיום רחוב רפופורט, עד לרחוב רוטשילד, ודרומה לאורך הרחוב, עד סמוך להצטלבות עם רחוב אורלוב היום, ומשם כרמי שקדים עד פרדס קרול במערב.

השטח מעבר לקו המפותל הזה הוא ברובו קרקע בור, ריק ופתוח. חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים, הרוסה ומלאה חול במחציתה, משמשת מחסה למגינים אחדים המשיבים אש; כעשרה מטר מאחוריהם, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל כשלושים רובים על כל החזית הצפונית.

הערבים יורים בזעף ופוצעים מגינים שמדלגים מכרם לכרם, או רוכבים על סוסים. אך העובדה שלאחר הנסיגה התקצרו הקווים הפנימיים, מקילה על המערכה, כי העורף והחזית מתמזגים לגוש אחד. עם פרוץ הקרבות עבר מטה ההגנה מבית ועד-המושבה לבית רוזוב בן הקומותיים, באמצע רחוב פינסקר, בית המשמש גם עמדת תצפית והגנה. בקו האש נוכחות נשים אחדות שמגישות עזרה לפצועים. הן, והנערים, מספקים גם מים למגינים, דבר שיש בו הכרח רב, כי משעות הבוקר מתגבר השרב הכבד והמחניק, החום קשה מאוד, ומציק ללוחמים.

בעמדה המרכזית, בקצה רחוב פינסקר, ליד פרדס פלטניק, מתרכז כוח גדול של כעשרה מגינים. מכאן האש יעילה יותר. כל פעם שהתוקפים הערבים מנסים לצאת מבית-האריזה "פרדס" הכבוש בידיהם, וממחסה גדרות הצבר שלידו – הם נחשפים לכדורי המגינים, ונעצרים. ואולם הערבים שהתבצרו בבית-האריזה צולפים מעל גגו אל בתי המושבה.

שפירא חוזר עם בנו לעמדה זו ומוצא שנוספו לה לוחמים קשישים כמשה-שמואל ראב, מנחם-יהודה שטמפפר ויונה דוברי. האחרון עומד ובידו קלשון, מוכן לדקור כל אוייב שיעיז לחדור למושבה. כאן נמצא גם ברוך, בנו של יהודה ראב, ונשקו אקדח מאוזר גדול. לוחמים מתאוננים: "הכדורים הולכים ופוחתים. עוד מעט לא יישאר לנו מה לירות."

שפירא מזהיר: "אל תבזבזו את התחמושת. כל כדור שיורים ברגע הנכון – שווה מיליון יריות-שווא!"

צלף ערבי שתפס עמדה על גג בית-האריזה "פרדס", יורה משם ומטריד את המגינים.

 "יצחק-הירש!" קורא שפירא אל בכורו, "השכב את ההוא מיד, לפני שאני אתפנה לכך!"

יצחק-הירש יוצא מהעמדה, חושף עצמו לכדורי האוייב, ובקליעה מאומנת מוריד את הצלף, שמתגלגל במדרון הגג ונופל ארצה בהשאירו על גג הפח כיפוף בולט, שאפשר היה לראותו במשך שנים רבות.

פצועים נישאים על אלונקות. קולות ירי, מהומה ורעש. שמיים אפורים. ענני אבק שמשאירים מאחוריהם הפרשים. חום. מחנק. צהלת סוסים שנעזבו על-ידי בעליהם והעומדים עתה על רגליהם האחוריות. אוויר לוהט סביב.

הערבים משתלטים על הגבעה מעל לסוללת-המסילה ומתבצרים שם. כובשים את הבתים של זלמן גיסין ופלטניק, מתנפלים על חביות המים, ולאחר שהירוו את צמאונם, מתחילים מיד בשוד. ערבי אחד נכנס לחדר, פותח ארון ומוציא חליפה של גיסין. הוא פושט את מכנסי השרוואל הרחבים שלו, זורקם על הרצפה, ולובש את החליפה. חבריו לוקחים כל מה שאפשר לשאת, מנפצים ראי במזנון, ושוברים את שאר הרהיטים. אין הרבה מה לשדוד בבית ובחצר, שיושביהם טרם הספיקו לשקמם מתלאות מלחמת העולם, שבסופה היה עליהם לעזוב את המושבה.

יללות שמחה פראיות של נשים, נהמת לוקחי שלל, קול כלים נשברים, רעש הרס והשתוללות בחדרים, בוקעים מכל עבר ופולשים למושבה ומצמררים את תושביה גם בעיצומו של החום הכבד, כגל מאיים העומד לשטוף עוד מעט את הכל. המגינים מבחינים במפקד ערבי, לבוש בגדי חאקי, העומד על מרפסת בית גיסין, משקיף במשקפת אל שדה-הקרב וכבר נותן הוראות.

קבוצות אחדות של ערבים חודרות לפרדס שטמפפר במערב, הנמצא חלקו בעורף המגינים. צפויה עתה סכנה שדרכו, ואולי גם דרך פרדסי פלטניק וראב ממזרח, יעקוף ההמון הערבי את שלוש העמדות העיקריות של המגינים – בקצה פינסקר, בכרם בכר, ובקצה רוטשילד, ויחדור ללב המושבה.

*

ובינתיים פקודת הגנרל דידס לשלוח שתי פלוגות של חיל הפרשים ההודי מגיעה אמנם למפקדיהן, אך בעוברה את שרשרת הפיקוד הבריטי היא מסתרסת, אולי במכוון. ייתכן שמישהו החליט להיכנס למושבה רק אם וכאשר יתחיל לעלות העשן מבתיה – כדי להציל את הנשארים בה ולהוכיח לעולם כולו מה עמוקה ההתנגדת הערבית להתיישבות העברית, כי ללא התערבות הצבא הבריטי תשקע הארץ בלהבות של שנאה וחורבן, וכי ליהודים לא נשקף בה כל עתיד.

הפרשים וסוסיהם מגיעים בשעת בוקר ברכבת מטול-כרם לראס-אל-עין, בהתאם לפקודה, אך כאן הם יושבים לנוח ליד חורבות מצודת אנטיפטרוס; יושבים כבר יותר משעה באפס מעשה, כאשר בקרבתם סוערת המלחמה ואפשר לראות ממקומם ענני עשן של בייקות העולות באש בפרדסים, ולשמוע קול יריות.

ברכבת זו באים לפתח-תקוה שני נוסעים מחיפה, סגולה סלומון ויהושע שפושניק. כאשר הם יורדים בתחנת ראס-אל-עין הם נוכחים לדעת שגם הצבא יורד. על כך אינם מתפלאים. עוד בדרך שמעו על התכונה הרבה להחרבת פתח-תקוה, ומדרום לטול-כרם ראו מבעד לחלונות הקרון חבורות של ערבים ממהרים דרומה. אך הם מתפלאים מדוע הצבא נשאר כאן ואינו חש לעזרת המושבה.

שני הנוסעים רצים למושבה בדרכי-עקיפין, ומודיעים לוועד-ההגנה כי הצבא נמצא ליד תחנת הרכבת. ועד-ההגנה דן בדבר. אומר אחד:

 "צריך לפנות אל הצבא שימהר לעזרתנו, אך ספק אם המפקד הישיר בראס-אל-עין ייענה לדרישה של אחד מהמושבה."

 "מוכרחים להגיע אל המפקד המוסמך," אומר אחר. "לא בראס-אל-עין. יש להודיע מיד למושל הצבאי ביפו."

כאמור אין במושבה טלפון או טלגרף, והדרך ליפו מסוכנת. וגם אם יגיע מישהו בדרך פלא ליפו, מי יודע עם יניחו לו להיפגש מיד עם המושל? אולי יעכבו אותו בכל מיני תירוצים, ובינתיים המצב כאן יחמיר עד כדי אסון? וכיצד להגיע? על גבי סוס או באחת המכוניות המסורבלות?

*

מהעמדה ליד פרדס פלטניק רוכב שפירא דרומה ברחוב פינסקר, בעיצומו של הקרב. לפתע פולח כדור תועה, שאולי נורה דווקא מבית רוזוב, את כתף הסוסה, שקורסת תחתיה ושפירא עימה. זה שובר אותו. קילוח דם אדום פורץ על חלקת המשי השחור של כתפה. היא משמיעה צהלת כאב ופרסותיה מפרכסות בעפר ומעלות אבק. שפירא מושך באפסרה ומאמץ אותה לקום. היא מתרוממת לקריאתו, רגלה האחת תלויה באוויר. הוא שומט מעליה את האוכף המפואר, ואת האפסר, כדי להקל עליה, טופח על ירכה ומשלח אותה לעשות בעצמה את כל הדרך חזרה אל האורווה שבחצר ברחוב הרצל. (עוד עשר שנים היא עתידה להישאר בחיים ולהעמיד ולדות בעלי אילן-יוחסין, אך תמשיך לצלוע על רגל קדמית אחת). שפירא נכנס לבית רוזוב ומוצא כאן חלק מהרוכבים שהיו איתו בבוקר בפלוגת החלוץ, סוסיהם קשורים למטה והם עומדים בקומה השנייה ויורים ללא הבחנה כלפי חוץ. הוא צועק עליהם ומזהיר אותם שלא ישכחו כי בינם לבין האוייב יש גם מגינים מהמושבה, ואין לכוון את היריות קרוב מדי.

מבית רוזוב חוצה שפירא ברגל את הסימטאות שמעל השוק הגדול, ומגיע לרחוב חובבי-ציון. הוא ממהר. בידו האוכף והרובה. ליד עצי האיזדרכת, באמצע הרחוב, בא לקראתו בכרכרה דוד נוביק, שחוזר מבית-הוועד, לשם הביא את בנו הפצוע משה.

 "מה אתה עושה פה? על מי עזבת את הצאן?" שואל נוביק.

 "הסוסה קיבלה כדור. בלי סוסה אני לא יכול," עונה שפירא.

 "קח לך סוס אחר, או לך ברגל!"

 "אני מוכרח קודם לשתות קפה."

 "רק עכשיו באו לוועד, לספר שהצבא מחכה בראס-אל-עין..."

 "אז צריך להזעיק את הצבא! אני הולך לבית-הוועד. אודיע שתצא פקודה לכל העמדות לחסוך בכדורים, והכי חשוב שישתדלו להביא מיד עוד כדורים לעמדה של פרדס פלטניק."

כבר אחרי עשר בבוקר. למשמע דברי שפירא מתעורר גם נוביק בן השישים, בעל עבר מפואר של מעשי גבורה במושבה, שמאז הבוקר מתבלט באומץ ליבו בפינוי הפצועים – ומבין מה גדולה עתה הסכנה. הוא ממשיך עם הכרכרה לעבר כיכר המייסדים, ושם פונה למתקהלים:

 "הכול בסכנה! הכדורים אוזלים! הערבים מתחילים להקיף אותנו! מי מצטרף אלי לפרוץ דרך לראס-אל-עין ולהזמין את הצבא?"

נילווה אליו דוד לבנברג, מכפר סבא. שניהם פורצים להם דרך מזרחה, בסביבה שגם בה משוטטים ערבים המבקשים להתנפל על המושבה.

בנימין שטמפפר, נער בן חמש-עשרה, תופס סוס ללא-בעלים, דוהר לבית ועד-המושבה ומשם לעמדות. הלוך-וחזור הוא מתרוצץ תחת אש האוייב ללא פחד, ועימו חברו נתנאל צוער, ומכריז: "מי צריך כדורים אנגליים? מי צריך כדורים אוסטריים? גרמניים? תורכיים? יווניים?" – והם מחלקים לכל לוחם לפי הנשק אשר ברשותו. משה פילברג, נער בגילם, מסתובב בשלווה בין הלוחמים עם כד מים להשקות כל צמא. בחמסין הכבד המים חשובים לא פחות מתחמושת.

*

עתה היא השעה המכריעה והקשה ביותר – בין עשר לאחת עשרה בבוקר, שעה שלישית לתחילת הקרבות. הערבים נהנים מעליונות אסטראטגית ומעמדות יותר בטוחות, בהיותם על הגבעה. הם נכנסים להתלהבות עצומה, מגבירים את האש ואת הקריאות ההיסטריות "עליהום! עליהום!" ואלה מהדהדות במושבה.

כדורים שנורים מעל גג בית-האריזה ומראש הגבעה חודרים למרכז המושבה. קליע אחד מגיע לבית יטקובסקי, ברחוב רוטשילד פינת חובבי-ציון. ירקוני לוקח עימו מגינים אחדים והם מתחפרים מאחורי הגדר בכרם השקדים של בכר, הגדושה עצי שיטה קוצניים. לפניהם בחפירה שוכב פצוע נתן רפופורט מכפר-סבא. הם נזהרים שלא לפגוע בו, אך אינם יכולים לחלצו. לפתע מתרומם מולם ראש, ויד מניפה לעברם רימון-יד גרמני, בעל ידית. הם יורים בתוקף והורגים אותו. אפריים גיסין, אחיו הצעיר של אבשלום, נמצא בעמדה ליד שוחתו של רפופורט. כאשר זה נפצע, שומע אפריים את אנחותיו אך אינו מסב את ראשו, כי כולו שקוע בקרב. כשלוש מאות כדורים הוא יורה מרובהו בשעה אחת. רק מאוחר יותר, עם נסיגת הערבים, עתידים המגינים למצוא את רפופורט, פצוע קשה, בשוחתו.

זאב אורלוב נמצא בעמדה שברחוב פינסקר. כאשר מתגברות היריות מכיוון בית-האריזה "פרדס", הוא מחליט להסתכן ולצאת מעמדתו החסויה, חושף עצמו, ומאמצע הרחוב עומד ויורה לעבר בית-האריזה. חבריו לעמדה צועקים אליו: "ופקה! – חזור לעמדה!" אך הוא כבר נפגע ורק שואל: "האם אחיה?" חבריו לוקחים ומסיעים אותו לאחור.

לאחר שהתמוטטה פלוגת הרוכבים, משמש קומץ המגינים, שחלקם שירת לפני כשנתיים כחיילים ב"גדוד העברי" – בתור גרעין ההגנה בקו השני, שהפך לקו הראשי. הם משגיחים על חבריהם. אינם מניחים להם להסתער לחינם ולבזבז כדורים. מלמדים אותם להתחפר ומעודדים ככל האפשר. במהלך הקרב מתחממים הרובים, ואחדים מהמגינים מפסיקים לירות. הערבים מסתערים. לעמדה בקצה רחוב פינסקר מגיעה תגבורת, אנשי מושב הפועלים הקרוב עין-גנים, חמושים היטב ברובים אנגליים, ובאמתחות ההדוקות לגופם יש כדורים רבים. הצטרפותם מחזקת את הידיים, אך המגינים יורים במהירות כל אחד לעצמו ולפי החלטתו לכיוון שבחר, ואינם מצליחים לעצור את ההסתערות.

ברגע המסוכן ביותר מתעשת אליהו איתן. "להפסיק לירות יריות בודדות! לחכות בשקט, לכוון! אלע צוזאמן – שיס סולדאטן! פאייר!" הוא פוקד על בעלי הרובים בעמדה. כלומר, כולם יחד, לירות חיילים, אש!

טראחחח...

 "אלע צוזאמן, שיס סולדאטן! פאייר!"

טראחחח...

 "פאייר!"

טראחחח...

 "פאייר!"

טראחחח...

כך מכוון אותם איתן לירות רק מטח אחד בכל פעם גם כדי לחסוך בתחמושת ובעיקר כדי ליצור אפקט חזק של הרתעה, שמהדהד כקול תותח באוזני הערבים המנסים להתקדם, ונוטע ביטחון במושבה שאולי התגבורת הצבאית הגיעה.

היריות בולמות את הערבים בדיוק בקטע וברגע המסוכנים ביותר בחזית, אך המצב הכללי חמור בגלל מחסור בתחמושת. מימי מלחמת העולם נשאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, אך התחמושת נמצאת במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד-המושבה יושבים ילדים בני עשר ויותר ועוסקים במרץ בניקוי כדורים שהובאו מחצרות, ממחסנים וממרתפים, ונעשו עתה מוצר יקר ערך.

פרץ פסקל עובר ברחובות המושבה וממריץ כל מי שהוא פוגש בדרכו לבוא לעזרת הלוחמים העומדים בכוחותיהם האחרונים: "שם נהרגים, ואתה עומד כאן?!"

בעוד הוויכוח בוועד-ההגנה בעיצומו, הוא מתפרץ פנימה, שומע את הדברים, ואחר-כך אומר לאחד העומדים לידו:

 "תביא לי את הסוס שלי! אותי – האנגלים לא יוכלו לסרב לראות."

פסקל, אחד מוותיקי האיכרים, היה עוזרו של אהרון אהרונסון במצרים, בימי הריגול של חבורת ניל"י, למען הבריטים. יש להניח כי לאדם כמוהו תיפתח מיד דלתו של המושל הבריטי.

 "אני לא ארכב בדרך הישירה לתל-אביב, שם בוודאי הניחו הערבים מארבים. אני ארכב בדרך עקיפין בשדות סאקייה וסלמה, כדי שלא להיתקל במתנפלים. ואם כעבור יום לא אשוב למושבה, חפשו את גופתי בשדות האלה!" אומר פסקל ועולה על סוסו, שכבר עייף ממרוצה בלתי-פוסקת בשירות ההגנה על המושבה.

פסקל מריץ בדהרה מאומצת את סוסו. בחצי שעה הוא מגיע לתל-אביב, ובפתח הרחוב הראשי נופל תחתיו הסוס ולא קם. פסקל ממשיך דרכו במכונית ליפו, לבניין הסארייה שבכיכר המרכזית, מול מגדל השעון. עולה במרוצה במדרגות ונכנס ללשכת מושל העיר, קולונל סטירלינג, שם נמצא גם קולונל בירון, שנשלח לפקד על הצבא ביפו לאחר פרוץ המהומות, ועימם המיור גולס.

פסקל מספר על המצב בפתח-תקוה, ועל פלוגות הצבא ההודי החונות באפס מעשה בראס-אל-עין; הוא דורש להורות להן למהר מיד לעזרת המושבה הנתונה בסכנת חיים, וגם לשלוח את המכונית המשוריינת, שהובטח אתמול כי תגיע למושבה. בעודו מוסר פרטים אלה הוא נופל פתאום ומתעלף, אך לנציגי השלטון כבר נודע על הנעשה, ומעתה מוטלת האחריות עליהם. הם פועלים עתה ללא דיחוי. מיור גולס מטלפן לרמלה, מבקש שישלחו אווירון לשמי המושבה, ופוקד על לויטננט ברדשווי לצאת מיד לדרך במכונית משוריינת.

כאשר מתקרבים דוד נוביק ומלווהו למבצר אנטיפטרוס הם פוגשים בפלוגה מגדוד הפרשים ההודי, שבאה מג'נין לראס-אל-עין, ובראשה קפיטן הודסון. לקצין אין הוראות ברורות. עוד לפני הפגישה עם נוביק, שידל אותו מנהל תחנת-הרכבת בראס-אל-עין, שמעון בנדל, לצאת לעזרת פתח-תקוה. בנדל קישר אותו מהתחנה עם מפקד הצבא הבריטי בארץ, והגנרל נתן את הסכמתו לבוא לעזרת פתח-תקוה; אולם בינתיים הגיעה לקפיטן הודסון פקודה לצאת לרמלה, כי שם פוצצה מסילת-הברזל, ולכן אינו ממהר לפתח-תקוה.

 "אנגליש אופיצר?" פונה נוביק לקפיטן.

 "יס?"

הוא אוסף את מעט ידיעותיו באנגלית וצועק בקול היסטרי ובשפה מרוסקת:

 "עראב בומבארד פתח-תקוה קולוני, קום הלפ... אופיצר, קום אין, פלנטי עראברס געקומן אין קולוני, זאגט עליהום! עליהום! – בומבארד בומבומבומ... טויט אלע מענטשן... פיפל... קום הלפ!" כלומר, ערבים יורים על המושבה. בוא עזור. הרבה ערבים באים למושבה. אומרים: עליהם, עליהם. יורים. מתים כל האנשים. בוא עזור!

מהבעת פניו הנרגשת ומתנועות ידיו של הזקן, שבגדיו וכרכרתו מוכתמים בדם שנספג מהעברת הפצועים, משתכנע הודסון מחומרת המאורעות ופוקד לצאת למושבה. רק אז נרגע מעט נוביק, אך חושש שהמגינים יפתחו בטעות באש לעבר הפלוגה המתקרבת, ומורה ללבנברג לרוץ למושבה ולהודיע כי הצבא עומד לבוא.

*

בשעה השלישית לקרבות מצטיירת תמונה עגומה מאוד. ברחוב חובבי-ציון זוחלת ומקימה רעש רב מכונית, שנקנתה מאת הצבא האנגלי אחרי שעזב את פתח-תקוה במלחמה העולמית, והיא נושאת פצועים לחצר של ועד-המושבה. הולכים וגוברים הדי יריות, המתערבבים ברעש המפחיד של מנוע המכונית, והם נשמעים בכל המושבה. יש פצועים גם בחוצותיה. בבית-הכנסת הגדול מתנפלות נשים על ספרי-התורה שבארון הקודש, גועות בבכי מר ומנהלות שיחה נוקבת עם ריבונו-של-עולם, והזקנים מזילים דמעות בשקט, אומרים תהילים בקול רם, מתפללים בלב שבור, ומבקשים נס משמיים, שפתח-תקוה לא תיחרב. נשים צעירות לובשות בגדי גברים כדי לטשטש את זהותן. בחדרי הכיתות בקומה השנייה של בית-הספר פיק"א, ברחוב רוטשילד, מוכנות ערימות אבנים ליד החלונות. על גבי פרימוסים מרתיחים סירים עם מים ועם שמן. אם הערבים ינסו להתקרב, יש לזרוק עליהם אבנים ולשפוך את המים והשמן הרותחים. זקנים יושבים במרכז החדר, על הרצפה, ואומרים תהילים. אלה הנשארים מאחור, זקנים, נשים וילדים, מתכוננים להגן על פנים המושבה, "קודש הקדשים" – בכל הבא ליד, ולהילחם על כל בית, אפילו בציפורניים.

במרכז המושבה שומעים היטב את היריות המתקרבות. המתח גובר. הבנות על משמרתן בבית-המרקחת, חיוורות אך מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר: "הרגו את אבשלום, יש פצועים!" – ומגיעה אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת. שנייה מטפלת בה ורצה להקיא. אחת-אחת הן נושרות, כעלים ברוח סערה. נשארות רק שתיים. משכיבים את הפצוע הראשון – חיים-צבי גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידי הנערה רועדות בהגישה כלים לרופא, אבל האיש גוסס. והנה מביאים עוד אלונקה: נתן רפופורט, אלמן צעיר, שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו מאחת הנערות שתיגש אליו. הוא חיוור ומאבד דם. חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק ביד הנערה כמו בצבת. היא צריכה להמשיך לעזור לרופא, אך הגוסס אינו מרפה ממנה שעה ארוכה, ופתאום כבות עיניו. הנערה רצה אל פצוע אחר – ופקה, זאב אורלוב. הוא פצוע קשה בבטנו, אסור לגעת בו. הרופא אומר שמחר יובילו אותו לבית-החולים ביפו. מדוע לא תיכף? כי המושבה מוקפת. הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-מוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים. מעיו נקובים מכדור.

מרחוב פינסקר למרכז המושבה מובילים במכונית פצועים נוספים, ומטפלים בהם ד"ר א. כהן וד"ר י.ל. רוקח. אחד נפגע בצלע. סווטיצקי פצוע בכתף, והקליע יצא. פילברג פצוע בינוני. ועוד פצועים, שלושה-עשר במספר. גברת הופמן מובאת צולעת בידי שני בחורים. היא נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מתמלאות בזו אחר זו, והיריות עדיין מתגברות.

הידיעה שערבים כבר כבשו בתים אחדים מטילה באוכלוסייה הבלתי-לוחמת אווירת חרדה. כרגיל במקרים אלה נפוצות גם שמועות מסמרות-שיער, שאינן נכונות, ומגבירות את הבהלה. פה ושם יש גם מחזות היסטריים. הרוב המכריע, במיוחד אלה שעסוקים בתפקידי חירום, נותרים איתנים. הלוחמים ודאי שאינם מתפנים למחשבות על הערכת המצב. הם שקועים כל-כולם בקרב.

אולם המצב בחזית באמת חמור מאוד. אש האוייב חזקה וצפופה. גלוי לעין שעל הגבעה יש ריכוז גדול של תוקפים, ועימם נשק ותחמושת. החדירה לפרדס שטמפפר מאיימת לפתוח חזית שנייה ולסכן את המגינים על-ידי פריצה ואיגוף ממערב. שלא כמו בהתנגשויות קודמות עם הערבים, שבהן היו חמושים בעיקר באלות ובנשק ברזל קר – הפעם הם מתקיפים בנשק חם; ואילו הרוב המכריע של מגיני המושבה חמוש בנשק קר, מוכן להתייצב פנים-אל-פנים מול התוקפים, אך בינתיים לא הגיע מהלך הקרב לידי כך. כל עול הלחימה מוטל על אותם ארבעים עד חמישים איש, החמושים מלכתחילה ברובים, או שהצטיידו במהלך הקרב בנשקם של ההרוגים והפצועים.

מחצית הרובים מיושנים ולא-יעילים. מול כל מגן עומדים כעשרה ערבים ובידואים חמושים בנשק חם, זאת לבד מאלפים ההולכים במאסף כדי להילחם או לפחות להשתתף בביזה; פלאחים מקלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא הערבית וטול-כרם. מחנה כבד, גם נשים. גם עגלות וגמלים להעמיס את השלל. הם נושאים איתם פחי-נפט, כנראה בכוונה לשרוף אחר-כך את המושבה, על-כל-פנים בכל הפרדסים בהם הם עוברים הם מציתים ביללות-שמחה את בתי-המנוע.

כאשר רואים התוקפים שהקרב אינו דומה לטיול-ניצחון, כפי שהובטח להם, הם עושים בעורמה ומתחילים לסגת פה ושם, כדי למשוך את המגינים לצאת מעמדותיהם. אותה שעה אחדים מבני-המושבה, ששיקול-דעתם טושטש בגלל החום הכבד ומהומת היריות סביב, והם מאלה החמושים רק במוטות ברזל מחודדים, בגרזינים, בקלשונים ובחרמשים, רצים מתוך המושבה כאחוזי-טירוף ומבקשים להתפרץ קדימה. אחדים מהלוחמים בעמדות מעודדים אותם:

 "הערבים בורחים! בואו נרדוף אחריהם!"

ואולם מפקדי הקו הראשי עוצרים בעדם: "עצרו! חזרו מיד! חפשו מחסה! אסור לזוז! הם רוצים למשוך אותנו אחריהם! נשארו לנו מעט כדורים. אם נצא, יעקפו הערבים את שלושת העמדות שלנו ויכנסו למושבה מצד מערב!"

וכך המגינים בעמדות, שאינם מתפתים לתחבולה, מוסיפים להחזיק בקו החזית; והערבים חוזרים לתפוס בעמדות מולם, מקווים להתמיד בלחץ עד שיכריע יתרון-כוחם את מגיני המושבה המעטים.

המחסור בנשק ובתחמושת ודלדול השורות מעיק מאוד על שורות המגינים. כל הרוג ופצוע יוצרים חלל ריק. אולם המגינים אינם יודעים כי גם אצל הערבים בא רגע המשבר; בשעה שהגיעו לשיא הישגיהם – מתחילה התמוטטותם. ההתמודדות בשלב האחרון קרבה לאותו רגע בקרב שבו שני הצדדים מגיעים לשיא ההתשה ואך כפסע בינם לבין התבוסה – אך שום צד אינו יודע מה קורה אצל האוייב ממול; ומנצח מי שמגלה נשימה ארוכה יותר ומחזיק מעמד, ולו גם שעה קצרה אחת יותר. על פני השטח מוטלים כבר עשרות ערבים הרוגים, וגם פצועים רבים, שותתי-דם, צמאים בחום הכבד, שזועקים:

 "מוייה! מוייה! בידי באס בישרב מוייה! ויין חילמכ, יא אחי?" מים! אני רוצה רק לשתות מים! היכן רחמיך, אחי?

ואין מים, ואין עזרה ראשונה לפצועים ואין להם מושיע, והם מעוררים מהומה נוראה וקולותיהם נשמעים למרחוק. רוב הנופלים הם אנשי אבו-קישק, שהלכו בראש ולכן סבלו אבידות רבות. למראה ההרוגים מאבדים שאר לוחמי השבט את החשק להתקדם. בעוכרי התוקפים גם כיבוש הבתים של גיסין ופלטניק – כי לאחר שהחלו לעסוק בשוד ולהסתער על הביזה המעטה, ואף לריב עליה, נבלמה במידה רבה תנופת ההתנפלות.

וכל אותה שעה ממשיכה קבוצת המגינים לירות אש חזקה, מרוכזת ומכוונת, אשר מצליחה לחסל צלפים שפועלים מעליית הגג של בית-האריזה "פרדס". כל נסיון מצד הערבים להתקדם – נידון לכשלון. מי שמוציא את הראש – נפגע. אך לכמה זמן יספיקו הכדורים?

עוד רגע, עוד שנייה, ניצחון או תבוסה – הכל על חוט השערה. לפתע נשמע ממזרח קול מכונת-ירייה קורע שמיים אפורים, מלאי אבק, של יום חמסין כבד. הקול חזק, שונה, וברור לשני הצדדים שאינו בא מנשקו של איש מהם.

ברגעי-המשבר המסוכנים והנואשים מתקרבת ממזרח פלוגת ההודים, המונה תשעים פרשים; בראש רוכב קפיטן הודסון, מקטרת קרה בפיו, ולצידו הכרכרה המגואלת בדם שנוהג בה דוד נוביק הזקן. במרחק קילומטר מאיזור הקרבות הם פוגשים בערבים, ואלה פותחים עליהם באש. הקפיטן פוקד על חייליו:

 "!One for eight"

מיד יורדים כולם מן הסוסים, כאשר מכל שמונה רוכבים נשאר אחד מאחור עם הסוסים, לשמור אותם מפגיעה, והיתר הופכים לחיל-רגלים. את היריות המתקרבות שומעים גם הערבים המחזיקים בבית-האריזה "פרדס", והאש שלהם נחלשת. המגינים יוצאים מעמדותיהם והופכים מנתקפים לתוקפים. בשורות הערבים גוברת המהומה ומשתררת אנדרלמוסיה. חלוצי התקפת-הנגד של המושבה שומעים כיצד הערבים מנסים לעצור את הבורחים בקריאות:

 "ביקאפי! אירג'עו!" מספיק כבר, חזרו!

בהגיע ההודים לשדה הקרב העיקרי, בקצה רחוב פינסקר, מול בית-האריזה, מתברר להם שאנשי פתח-תקוה תוקפים, והערבים נסים מן המערכה. החיילים ההודים מורידים מעל הפרדות שתי מכונות-ירייה כבדות, עולים איתן על גבעת בית-האריזה שנעזבה, קובעים אותן על חצובות, ופותחים באש על הבורחים. טורבני החאקי הצבאיים שהם חובשים מתנועעים במהירות כצריחים קטנים באוויר החם, האפור, שהראות בו שטה גלים-גלים. הם יורים כמאתיים עד שלוש מאות כדורים, בהפסקות, פעם בזו פעם בזו, כי הקנים מתלהטים, ומחליפים מחסניות בקצב מוגבר. הערבים בורחים, ואחדים מהם נופלים.

באותו זמן מחליט שפירא לחזור לחזית מביקורו בעורף, שנעשה בעיצומה של שעת המשבר במלחמה, כשהיה עליו לדאוג שתישלח תחמושת נוספת לעמדות. ליד בית-הכנסת הגדול הוא פוגש בנוביק הזקן, שאומר לו:

 "איפה אתה? חיפשתי אותך! אתה המפקד? הבאתי לך צבא מראס-אל-עין!"

והוא מוליך את שפירא אליהם. קפיטן הודסון מבקש ממנו לשמש מורה-דרך לפלוגת הצבא, שעלתה שוב על סוסיה כדי לרדוף אחר הנסוגים. שפירא, על סוס החילופין שקיבל, יוצא עימם כדי להוליכם למקום גבוה, בין הפרדסים, שממנו אפשר לצפות על כל השטח, עד לירקון.

פתאום נשמעת ירייה ואחד מסוסי הצבא קורס מת. החיילים מבחינים בערבי בורח צפונה, המוריד את רובהו משכמו, ושוכב בשקע שחפרו מי הגשמים בחורף. לפקודת הקצין יורים לעברו כשלושים חיילים, עד עשר פעמים כל אחד, וכאשר הם מסיימים את מלאכתם, קם הערבי והולך לו לאיטו, כמטייל בעקבות הצאן. ערבים אחדים נראים נמלטים מבין הפרדסים לעבר הירקון. שלושה נותרים מאחור. קפיטן הודסון פוקד עליהם באנגלית וברמיזת-יד לגשת אליו. הם קרובים מדי לרובי החיילים, ולכן באים עם נשקם, חרב,פגיון ונבוט, ומתמסרים כשבויים.

קפיטן הודסון משאיר את החייל, שסוסו נהרג, לשמור על השבויים. שפירא מוליך לבקשתו את הפלוגה למקום שממנו יש מראה פתוח יותר לצד האוייב. הם רוכבים אל הגבעה שעליה נלחם אבשלום שעות אחדות קודם לכן, וממנה רואים את כל אדמת הביצה. ליד שדרת אקליפטוסים פוקד הקפיטן על החיילים לקשור את סוסיהם לעצים, ובעלותם – האופק הנגלה לעיניהם שחור מרוב אדם. מאות ערבים נסוגים ברגל ועל סוסים. הקפיטן פוקד על חייליו לשכב ולירות לעבר הנסוגים.

שפירא מבחין מאחור בערבי השוכב בדרך, בין הפרדסים. הוא מצביע עליו לקצין, וזה מבקש ממנו להביאו. שפירא מכיר את האיש ללא קושי. זהו הגנב חמד אבן-אחמד אבן-חמד אל-מצרי, נכדו של בעל קרקעות מלאבס, ששוחרר כנראה מהכלא. בראותו את שפירא, הוא מתנפל לרגליו ארצה בתחנונים ובכי:

 "דחילכ, דחילכ, אל תהרוג אותי! ואללהי שיח' איברהים-מיכו, הלא אני כמו בן שלך, ולא הייתי נותן שתיפול שערה משערות ראשך ארצה. ויין חילמכ, יא אבויי?" איפה רחמיך, הוי אבי?

שפירא קורא לקפיטן הודסון, וזה שולח אליו חייל. כאשר רואה חמד את החייל מקרוב, ומבחין לפי הטורבן הגבוה שלו שהוא הודי, מיד הוא משנה את טעמו וקורא אליו:

 "עראב מוסלם – הינד מוסלם! נחנא אחוואן!" הערבים מוסלמים, ההודים מוסלמים! אחים אנחנו!

אלא שהחייל ההודי אינו מוסלמי אלא מבני הסיקים, שאיבת עולם קיימת בינם לבין המוסלמים בארצם. הוא נועץ שלוש פעמים את חניתו בחמד המסכן, השוכב על האדמה שהיתה פעם נחלת אבותיו, וחוזר כל פעם בצריחת-נקם: "עראב מוסלם, הינד מוסלם!" ולבסוף משחרר את חמד מיסוריו בירייה אחת.

אחרית הקרב כבדה אך קצרה. קול היריות הולך ונפסק. בקושי עולה בידי הערבים לסגת אחור ולברוח אל מעבר לירקון, לאוהלי אבו-קישק, בהשאירם עשרות חללים בדרך. כאשר רואה הקפיטן את אחרוני הערבים נסוגים מעבר לירקון צפונה, הוא פוקד לחדול מירי. משתרר שקט מוזר שבו נשמע עדיין רק הצירצור הרפה של הציקדות בפרדסים. הקפיטן חוזר עם פרשיו למקום שעמדו בו קודם לכן. שפירא מבחין כי משלושת השבויים נותרו רק שניים בחיים. אחד מוטל הרוג וראשו על ראש הסוס המת. החיילים לוקחים עימם את השבויים הנותרים, ושפירא לוקח לעצמו מזכרת – חרב ופגיון של הצבא התורכי, נשקם של התוקפים, שלל מלחמה.

החיילים ההודים, שערכו בלילה הקודם פעולת סיור אלים ליד טול-כרם, עייפים מאוד. קפיטן הודסון מעמיד משמרות אחדים, והשאר פונים להיכנס למושבה, לשם מנוחה.

אותה שעה נשמעת שעטת סוסים כבדה. פלוגת הצבא ההודי השנייה, בפיקוד קצין בריטי, לויטננט ויקרס, על סוסיה, רמחיה וכיסויי-הראש הציוריים של פרשיה – נכנסת לרחוב חובבי-ציון. בבואם מקבלים את פניהם באותות שמחה ובתרועות תודה וידידות כל בני-המושבה, וביחוד הנשים, על שבאו סוף-סוף לעזרה. ההודים משוחחים ביניהם בקול רם. שיניהם הלבנות נוצצות בזקנים שחורים, המסודרים בקפידה – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, וניראים בעיני הפתח-תקוואים כפוחלצים אקסוטיים על סוסים שחורים.

ואולם המערכה עדיין לא תמה.

המשך  יבוא

* * *

אלון אוהב-עמי

מאיפה כל הידע הזה?

אהוד שלום,

תוך קריאת "ג'דע" שאלתי את עצמי כמה שאלות ואשמח אם תוכל להתייחס:

1. למרות שחלפו כ-100 שנים מאז התרחשו המאורעות המתוארים, הפרקים רוויים בפרטים – אירועים, שמות, תאריכים, מקומות וכיו"ב. מאיפה כל הידע הזה?

2. מישהו חשב על סדרת מופת טלוויזיונית ו/או סרט קולנוע ואולי אף הצגת תיאטרון שינציחו את תולדות המושבה דרך דמותו האגדית של אברהם שפירא?

3. היתה יוזמה מצידך לעניין יוצרי הפקות מקור בחומר הזה?

שאלות אלו עלו בראשי עוד לפני שראיתי את הערתך שבתחתית הגיליון האחרון – "אנחנו מבקשים לא להתפעל ולא להתייחס לפרקי 'ג'דע' המתפרסמים אצלנו – כאל חלק מהספרות העברית."

לי נראה שסיפור ה"ג'דע" יכול להביס בקלות כל רייטינג שמושג כיום לתוכניות הריאליטי המטופשות. ה"ג'דע" יספק לצופים עלילה מורכבת מלאת מתח והפתעות וידע חשוב על תולדות יישוב ארץ ישראל. אין לי ספק שיום יבוא ויגיע מי ש"ירים את הכפפה" וינגיש את היצירה הזו גם לאלו שלא נחשפו לעיתונך הלילי.

אלון אוהב-עמי

אהוד: עברו רק 91 שנים ולא 100 מאז ההתקפה על פתח-תקווה בשנת 1921, ואני, הגם שאינני שייך לספרות העברית הנחשבת והחשובה בישראל, וגם כמעט שלא תמצא בה בשום מקום את שמי – אני כותב כל ימיי בצורה פשוטה וברורה, תוך שימת לב רבה לפרטים, כפי שאולי רק אחד מהקולגות שלי מסוגל לכתוב. ומוזר גם, שככל שאני מזדקן – כוח הזיכרון שלי, גם מן העבר הרחוק ביותר – רק מתחזק, והחוש לגסויות מפולפלות אפילו מתגבר.

אין שום סיכוי לעיבוד טלוויזיוני או קולנועי של "ג'דע" ולכן גם לא היתה כל יוזמה מצידי לעניין בכך מפיקים. חבל על הזמן. די היה לי בקטילה הכמעט-גמורה של הסרט "המחצבה", שנעשתה גם מתוך שנאה לספר, לא רק לסרט. אני גם מבטיח לך שאם ביום מן הימים ימחיזו או יסריטו את הסיפור של אברהם שפירא – יסלפו את "ג'דע" שלי מבלי להזכיר את שמי – ויעשו את שפירא דמות שלילית של קולוניאליסט יהודי שנישל פלסטינים תמימים מעל אדמתם.

ובאשר למקורות שמהם שאבתי את הידע לספר הנידח הזה, אני מקדים ונותן כאן, מתוך הרשימה המפורטת שמצוייה בסופו של הספר, שנדפס בשנת 1993:

תודות

המחבר מודה לאפריים אבא, ברוך אורן, מישה אשרוב, חיים באר, אהרון ותמר בן עזר, עמנואל בן עזר, חנוך ברטוב, נורית גוברין, דוד גולדברג, אבשלום גיסין, אברהם ומרים גיסין, נתן יונתן, עודד ירקוני, אליהו נאווי, מרדכי נאור, יעל עצמון, עליזה ואמנון פנחסוביץ, קלמן סווטיצקי, מאיר פעיל, שלמה שבא, צבי שוחט, ועובדי הארכיון לתולדות ההגנה והארכיון הציוני – על עזרתם לו בכתיבת הספר.

כמו-כן חב המחבר תודה לזאב יעבץ, כרמן (אליעזר קורנמן), יעקב רבינוביץ, י. יערי פולסקין, יהודה ראב, צ. י. גורדון, אסתר ראב, יהודה אדלשטיין, רונלד סטורס, אליהו ירקוני, יעקב חורגין, ג. קרסל, ז. יואלי, אברהם דרויאן, דן בן-אמוץ, משה גרינברג-דגן, דבורה שפירא – זכרם לברכה, אשר מסיפוריהם, עדויותיהם, כתבותיהם, ספריהם ומחקריהם – שאב חומר לצורך הכתיבה.

מרבית הדמויות והמעשים המתוארים בספר לקוחים ממקורות היסטוריים. במקרים ספורים שינה המחבר פרטים ותאריכים לצורך העלילה, והוסיף דמויות ספרותיות. פרקים י"ג-ט"ז נכתבו בלילות הסקאדים בתל-אביב, בחודשי ינואר-פברואר 1991, והדיסקטים של הגיבוי הופקדו מדי בוקר בכספת בבנק. פרקי ההתנפלות על פתח-תקוה בחודש מאי 1921 מבוססים על השוואת מקורות ועדויות רבים, והינם תיאור מקיף, המשתדל להיות מהימן, של המאורעות שהתרחשו באותם ימים. כתיבת הספר נתאפשרה בסיוע קרן ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל לפרסי יצירה.

מקורות כתובים [הספר יצא לאור בשנת 1993 וטרם אזל]:

אדלשטיין, יהודה, אברהם שפירא, (שיך איברהים מיכה), בשני כרכים, הוצאת ידידים, תל-אביב, תרצ"ט.

בן עזר, אהוד, פרשים על הירקון, עלילות יהודה ראב וחבריו, סדרת "נועזים", הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל-אביב, 1989.

גוברין, נורית, "כנגד ההצטלמות הספרותית – מחאתו של א"ד גורדון", מתוך: דבש מסלע, מחקרים בספרות ארץ-ישראל, משרד הביטחון –ההוצאה לאור, תל-אביב, 1989.

חורגין, יעקב, יד לגיבורים, קובץ לזכר מאורעות תרפ"א בפתח-תקוה (כ"ז ניסן תרפ"א – כ"ז ניסן תש"ו), יוצא לאור על-ידי ועדת היובל שעל-יד עיריית פתח-תקוה.

יואלי, ז., פתח-תקוה – שעתה הגדולה, הוצאת עיריית פתח-תקוה, 1971.

יונתן, נתן, "ורק הדקלים רועשים", שיחה אחרונה עם אברהם שפירא, קטיף ו'-ז', פתח-תקוה, תשכ"ז.

יעבץ, זאב, "ראש השנה לאילנות", 1892, מתוך: לקט כתבים, ערוך בידי בנימין קלאר, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ג, 1943.

יערי–פולסקין, חולמים ולוחמים, מהדורה ראשונה, פתח-תקוה, תרפ"ב, 1922, בסיוע האיכר זלמן גיסין. מהדורה שלישית מחודשת, הוצאת מ. מזרחי, תל-אביב, 1964,

יערי (פולסקין), י., חריזמן, מ., ספר היובל, למלאת חמישים שנה ליסוד פתח-תקוה, תרל"ח-תרפ"ח, יצא לאור על-ידי ועדת ספר היובל שעל-יד המועצה המקומית, תל-אביב, התרפ"ט.

ירקוני, אליהו, "ההתקפה על פתח-תקוה מאי 1921", עדויות לארכיון תולדות ההגנה, כת"י 1790, 1791.

כרמלי, פתחיהו, "'הסדר' האחרון עם אברהם שפירא", קטיף ו'-ז', פתח-תקוה, תשכ"ז.

כרמן [קורנמן], "ג'ידה", השילוח, אודיסא, כרך י"ז, תרס"ח [1908].

כרמן [קורנמן], "לבני-ברק", השילוח, אודיסא, כרך י"ח, תרס"ח [1908].

נאור, מרדכי, "דו-קרב מסוג חדש", במחנה, 8.2.1984.

סבר, יצחק, "שיח' איברהים מיכו – האגדה והאיש", קטיף ד'-ה', פתח-תקוה, תשכ"ז.

קרסל, ג., אברהם שפירא, ותיק ההגנה והשמירה, הוצאת עיריית פתח-תקוה, תשט"ו / 1955.

קרסל, ג., "שבעים-וחמש שנות חיים", בתוך: אם המושבות פתח-תקוה – תרל"ח–תשי"ג, 1953-1878, פתח-תקוה, תשי"ג.

ראב, אסתר, "שני דגלים", "סוסו של לישנסקי", "אביב 1921 בפתח-תקוה", מתוך: "גן שחרב", מבחר סיפורים ושבעה שירים, ספריית תרמיל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל-אביב, 1983.

ראב, אסתר, "ההתנפלות על פתח-תקוה", הארץ, 17.5.91.

ראב, יהודה, התלם הראשון, 1956, מהדורה חדשה, הספרייה הציונית, ירושלים, תשמ"ח, 1988.

רבינוביץ, יעקב, נדודי עמשי השומר, [שני כרכים] הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ, ירושלים, תל-אביב, 1929.

* * *

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.

גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה

אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה

עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע

בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ

סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.

מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.

אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ

אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת

הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –

לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ

לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ

עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר

מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.

בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.

לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.

נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.

השיר שפורסם בספר שירים הנושא את השם הזה בשנת 2005, לא ייכלל בתוכנית הלימודים של משרד החינוך לבתי הספר התיכוניים – כי איש מהממונים על התוכנית לא שמע מעולם עליו ועל מחברו, וגם, ובעיקר – כי מחברו אינו שטוף בשנאת ישראל ואינו פרו-פלסטיני כמו המשורר העברי הגדול בדורנו, יותר מאלתרמן – יצחק לאור, שנכלל בתוכנית הלימודים; וגם כי מחברו אינו קורא בשער ברנדנבורג בברלין פואמה המהללת מתאבדת פלסטינית שהתפוצצה בסופרמרקט בירושלים, כמו המשוררת העברית הגדולה בדורנו, יותר מאסתר ראב – אגי משעול, שנכללה בתוכנית הלימודים.

אנחנו ממליצים בכל זאת, לבד מהכללת שיריו של מחמוד דרוויש באותה תוכנית לימודים ישראלית פרו-פלסטינית, גם על שירו של חברנו חיימקה שפינוזה, שנכתב לכבוד ביקורו של המשורר הפלסטיני הגדול בדורנו בחיפה.

* * *

ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש

איחלת לנו בשיריך שניזרק כולנו לים

מלאתָ שינאה ונקם כלפינו "שודדי" מולדתך

ואילו אנחנו עורכים ערב חגיגי לכבודך בחיפה

בשעה שבני עמך טובחים אלה באלה

ואין להם עתיד כי הפלסטינים אחֶיךָ

שוחטים תמיד את העתיד שלהם

אבל אנחנו אין גבול לסובלנותנו

לא נעיפך באוויר מחמוּד גם אם תרצה

לא נטבילך בים ליד החכות המיותמות

של אמיל חבִּיבִּי גם אם תרצה

ולא נפוצץ אותך מחמוּד כמו את ע'אסן כנאפני

בביירות אלא נחייך ונחבק אותך

בַּצביעות הדמוקראטית שלנו בברכת ברוך הבא

כי באמת דפקנו אותך מחמוּד

מיליון מאיתנו בהם גם ערביי ישראל ימריאו

הקיץ מעל הים לטייל ברחבי עולם

זו התשובה שלנו לנבואות הזעם בשיריך

לעומת הצלחתה של ישראל אתה חגב מחמוּד

הפסדת את עולמך כאשר נפרדת מאיתנו

ומן העברית והדו-קיום, זוכר מחמוּד?

והצטרפת לרוצחים שכיום רוצחים

אלה את אלה ואיכפת להם משיריך

כמו שאיכפת להם לזרוק את בני עמם

מחלונות בניינים גבוהים בעזה ולרוצץ

את גולגולותיהם על המרצפות הקדושות

של פלסטין מולדת פיוטי השנאה שלך

נדפס בגיליון 258 של "חדשות בן עזר" מיום 5.7.07.

* * *

Israel Made Me Beat My Wife

JULY 31, 2012 13:06

BY SIMON PLOSKER

It’s truly amazing just how far The Guardian can go when it comes to blaming Israel. Angela Robson takes a look at the status of women in Gaza and carries out some interviews:

“Before the blockade, my husband used to make good money working in Israel,” she says. “With the blockade, that all stopped. When he can’t find any work and we have nothing to eat, he blames me. He is a like a crazy animal. I stay quiet when he hits me. Afterwards, he cries and says, if he had a job, he wouldn’t beat me.”

It is five years since Hamas took control of the Gaza Strip and Israel tightened its siege of the territory. Many men became jobless overnight and it is women who have ended up bearing the brunt of their husbands’ frustration.

So let’s get this straight – Israel is the reason that Palestinian men beat their wives.

Maybe The Guardian’s journalist might like to consider that violence against women might very well be a by-product of a society that glorifies violence and terrorism, where children can spend their summers learning jihadi skills at Hamas sleepaway camps.

And what about Hamas control over Gaza, which encourages a conservative Islamic attitude towards women, curtailing their freedoms, opportunities and even their dress codes?

Nowadays, with the blockade cutting off 1.6 million Palestinians from the rest of the world, conservatism dominates much of daily life.

So, according to The Guardian, it is Israel’s blockade that has led to increasing conservatism and nothing to do with an extreme, misogynistic Hamas government. Indeed, nowhere in the article is Hamas responsible for any of the social ills afflicting Gazans. The only possible culprit is Israel.

And what of the barriers to Gazan women’s liberation?

So many doors have been closed to Palestinian women in Gaza. It’s like getting out of one prison only to find another door closed. There are many obstacles – the occupation, the blockade, the internal Palestinian division.

Considering that Israel left Gaza in 2005, it’s somewhat bizarre that “the occupation” is having such a negative impact on women’s rights in the territory.

What’s next? Will The Guardian blame Israel if Palestinian athletes fail to win any medals at the London Olympics?

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הוראות חדשות אוסרות עליכן, חיילות שנשארות לשבת בבסיס – להתחבק, להתנשק ולאונן. לכן אנחנו ממליצים לכן לסרב פקודה, לאונן בגלוי מול המפקדים והקב"נים, וכך להשתחרר בהמוניכן מצה"ל – שלא מגיע לו שבחורות חילוניות ומשכילות כמוכן, נורמליות, שמאוננות – תשרתנה בו. ואחרי שמטעמי צניעות לא תישאר אף חיילת, מדריכה ומפקדת בצה"ל, כי כידוע כולכן מאוננות, ממש כמו הבנים – יהיה אפשר למלא את חדריכן הנטושים במגורי החיילות בבסיסי הצבא – באברכים ובבחורי-ישיבה שיזיינו זה את זה תוך שהם משננים מסכת דפיקות ומתגרים מריח מצעיכן שנותר במיטות.

* ממשלת ישראל מודה לחוליית הטרור האיסלאמי-הבידואי מסיני, אללה ירחמו – על פעולות הרצח והחבלה ביום ראשון האחרון בלילה, אשר איפשרו לשני החברים השנואים ביותר בתקשורת הישראלית, והמבוזים ביותר בחלקים גדולים בציבוריות הישראלית הנאורה והמטומטמת [ובה גם חברים טובים שלנו] – הלא הם ראש הממשלה ושר הביטחון – להופיע באופן חיובי במהדורות החדשות של יום שני בערב בטלוויזיה וגם להעביר בנוחיות יחסית את הגזירות הכלכליות החדשות בהצבעה בכנסת, כאשר מוקד ההתעניינות של הציבור נמצא במתרחש בדרום-הארץ, בדיוק כפי שתיכננו השניים הבלתי-כשירים האלה נתניהו וברק, וגם חוגי "האחים המוסלמים" במצרים מאשרים שזו היתה התוכנית.

* מאשימים אותנו שאנחנו "ימניים", אז אם לקרוא נכון את המציאות במזרח-התיכון, וכך כבר שנים רבות, ולהביא מדבריהם של מרדכי קידר, גיא בכור, עמוס גלבוע, יוסף דוריאל, יהודה דרורי, ומזרחנים ומומחים אחרים על המצב – אם זה נקרא להיות "ימניים", אז אנחנו "ימניים"! – ואתם, המכתירים אותנו לגנאי בתארים האלה, אתם חיים לכם בגן עדן של שוטים!

* לאחר שערביי ישראל, גם הנשים והילדים, ובייחוד בכפרים, ילמדו עברית, שזו שפת המדינה שלהם – תהיה הצדקה לבקשתם להוסיף כיתוב ערבי לשמות ולסמלי מקומות שבהם טרם נעשה הדבר, כמו ל"תל-אביב-יפו".

הערבית היא אמנם שפה שנייה, וכמוה גם האיות הלטיני [לא האנגלי] – בשילוט שמות המקומות במדינת ישראל, לפי המקור העברי – אבל העברית אינה ממש שפה שנייה במיגזר הערבי בישראל.

* צביקה שטרוסברג: חודש אלול שמכונה "חודש הרחמים והסליחות" מתקרב, ונחשב לחודש של חשבון נפש על השנה שעברה והכנה לקראת השנה החדשה והימים הנוראים שפותחים אותה.

נאמר במקורות שעל חטאים שבין אדם למקום – נמחל לאדם, אבל על חטאים שבין אדם לחברו אין המקום מוחל לו, כי רק חברו יכול. אז אנחנו סולחים לזולת, כי סליחה כנה ואמיתית היא הדרך ללכת הלאה ללא משאות השנה שחלפה ומשקעיה.

מקור האיסור לשון הרע הוא בספר ויקרא פרק י"ט פסוק ט"ז: "לא תלך רכיל בעמך." זהו ציווי עמוק ממה שנראה לעין, כי הוא נוגע בכל מרקמי החיים. לא סתם כתוב בתהילים  פרק ל"ד פסוקים י"ג-י"ד: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה." וכולנו חוטאים בחטא הזה. בתום לב, או שלא, בקטנה או בגדול.

* לאחר שהתפוררו ההפגנות של "תנועת המחאה" בניסיונן לפורר את המישטר המושחת של נתניהו וברק, וכדי שלא לאבד את תנופת ההתפוררות המבורכת – עלתה הצעה כי לאור ההתפוררות החיובית הכללית שגורם לה "אביב העמים הערבי" במדינות השכנות, תכריז התאחדות יוצאי כורדיסטאן בישראל על הקמת חבל כורדי ישראלי אוטונומי אשר בבוא היום יתאחד עם חבלי כורדיסטאן הסורית, כורדיסטאן העיראקית, כורדיסטן האיראנית וכורדיסטאן הטורקית – למדינה אחת גדולה שבה שר-הביטחון לשעבר איציק מרדכי יכהן כראש ממשלה ויצבוט לפקידות הכורדיות בתחת של כל אחת מארצה-לשעבר שהתפוררה, כשהוא מקפיד לקרוא לכל אחת מהן בשם יוכי.

* אהוד יקר, בכל ההספד [גיליון 766] על עמי רוז'נסקי לא כתוב אפילו פעם אחת שהקיבוץ שבו הוא חי הוא "מסדה", הלא הוא הקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי. חבל... ארנה גולן.

אהוד: לא ידעתי זאת, ובאותה רשימת הספד עליו, ששלח לי ידידו ישראל זמיר, לא נזכר קיבוץ "מסדה".

* אין דבר צודק יותר מאשר ההפגנות של מאות מצרים משולהבים בקהיר מול ביתו של שגריר ישראל במצרים יעקב אמיתי, בעקבות הריגתם של 16 החיילים המצריים בסיני, שהרי היום כבר ברור שנתניהו וברק הם שיזמו את הריגת החיילים המצריים ועל כן יש לגרש את השגריר הישראלי ממצרים.

ביום שני בלילה ראינו מעין "שולחן עגול" בערוץ הטלוויזיה הצרפתי באנגלית שבו ניסתה גברת מצרייה חצובה ונחשית-מאוד לעמעם את כל העובדות ולהעביר את האשמה על כתפי ישראל, אשר לדבריה במקום לחתור לשלום וליחסי שכנות טובים – היא בונה גדר על גבול סיני ולכן ברור שהיא התוקפן! לדבריה גם לא ברור עדיין מי רצח את החיילים המצריים.

* כמו משמיים נחתה בפרובינציה שלנו אווה אילוז בת ה-51 שנבחרה על ידי השבועון הגרמני "די-צייט" ל"אחת מתריסר ההוגים שיעצבו את המחשבה של עולם המחר." ["הארץ", 7.8] אבל אנחנו, מטעמים של חיסכון בזמן והתרחקות מן הטיפשות, לא קוראים שום דבר ממנה ועליה למרות שהיא כיום הכוכב החדש של העיתון לאנשים חושבים [כן, הוגים ופילוסופים!] –"הארץ". אגב, לנו, בני ה-76, יש גם צלקות מהביטוי "עולם המחר"!

הנה למשל דוגמה אקראית לטיפשותה: "המשפט המוזר: 'הוא לא מצליח לעבור את המבחנים, נראה שהוא מפחד מהצלחה.' איך אני יכולה לגרום לעצמי להיכשל במה שאני הכי רוצה? אנחנו מסוגלים להגיד את המשפט הזה כי הוא מכיל הנחת יסוד פסיכולוגית."

הלא את ממש גאון, גברת אווה אילוז! והרי בעקבות דברייך העמוקים אפשר לומר כי עם כל מה שפעלה הפסיכולוגיה עד היום – אפשר כבר לנגב את התחת! – את ודאי גם לא יודעת שבדעתך היה גם הסופר פנחס שדה, ששנא את הפסיכולוגים, והיו לו כנראה סיבות טובות לכך מילדותו, וכנראה היה לו שגעון גדלות דומה לשלך, אלא שההבדל הוא שאצלו היתה לשיגעון הצדקה, ואילו את לעומתו – קריקטורה.

* אתמול, כ' באב תשע"ב, מלאו 46 שנים למותו של אבינו בנימין בן עזר (ראב), בנו הצעיר של יהודה ראב ואחיה הצעיר של אסתר, שנפטר בקיץ 1966. אבינו היה אדם משכיל ואוהב ספר, והוא גם ישב וכתב מפי אביו יהודה את ספר הזיכרונות "התלם הראשון" על תולדות המשפחה וייסודה של פתח-תקווה. אבינו היה חקלאי מסור וחסר-אדמה וכל ימיו היה שכיר אצל אחרים וקיים בקושי את משפחתו. כל חיינו השתדלנו שלא יהיה גורלנו כמו זה שלו, ובחקלאות ראינו מקצוע בוגדני שאפשר רק להפסיד בו, בעיקר בגלל תלאות מזג-האוויר, מחלות הצמחים ותנודות המחירים בשווקים.

* "הפרקליטות הגישה הבוקר (שלישי, 7.8) תצהיר בו מאשרת המדינה כי היא משלמת ל-ש"ד – עד המדינה בפרשת הולילנד, 12,000 שקל בחודש. תגובת המדינה מגיעה בעקבות דרישתו של מאיר רבין, אחד הנאשמים בפרשה, לחשוף את החלק החסוי בהסכם שהושג עם העד. המדינה סירבה לחשוף את כל הפרטים, אולם התירה לפרסם את הסכום שמשולם לעד, והוסיפה כי על פי ההסכם, הסכום ישולם לתקופה של לא יותר מ-8 שנים.

"בעקבות הודאתו של ש"ד הוגשו כתבי אישום נגד 16 נאשמים, בהם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט בתפקידיו כשר התמ"ת וכראש העיר ירושלים, ראש העיר שאחריו, אורי לופוליאנסקי, ראש לשכתו של אולמרט לשעבר, שולה זקן, ויו"ר דירקטוריון בנק הפועלים לשעבר, דני דנקנר." ["הארץ" באינטרנט, 7.8].

אכן, מה לא עושים כדי להפליל את אולמרט ולמנוע את חזרתו לפוליטיקה? תחזקנה ידי הפרקליטות! אנחנו מציעים להזמין גם את הז'וליק טלנסקי ואת רופא-השיניים שלו כדי לחזק את העדויות של ש"ד נגד אולמרט!

ואולי להזמין גם את ראשי מפלג המוסר במשטרת מקאו, החוקרים שם פרשה של רשת בתי-זונות מלוכסנות עיניים וקוס, הפועלות ליד בתי הקזינו בעיר, וייתכן שיהיה אפשר להקריץ משם גם איזו עדת-מדינה רחבת אופקים, שצריך אמנם לשלם לה כי היא זונה ולא חינמון.

* אגודת הסופרים הוציאה חוזר לחבריה לפיו כל סופר שיגיש את מועמדותו לשמש בתור עד מדינה יזכה למילגה של 12,000 שקלים בחודש למשך 8 שנים! כך תיפתר בעיית הפרנסה של הסופרים והמשוררים בישראל, שהם כידוע בעלי דמיון מפותח ומתאימים מאוד להיות עדי מדינה.

* יש עכשיו בשווקים ענבי מוסקאט שחור מתוק-ייני שאין כמותם לטיב ולטעם. ייתכן גם שהם ענבי-יין, כלומר שאינם מושקים ולכן גם אינם מנופחים במים אלא קטנים-יחסית. עליהם נאמר בתנ"ך: "כי טובים ענביך מיין!"

* כדאי לקחת בחשבון כי יש כיום אזרחים ישראליים רבים, רבים מהם קוראי עיתון "הארץ" שמאמינים לכל מילה הנדפסת בו, רבים מהם נשים – ולכן הם חיים בפחד מוות ומאמינים שהצמד המסוכן והמטומטם נתניהו וברק מוליך אותנו לאסון של עשרות אלפי הרוגים ומאות טילים – בגלל התעקשותם לאיים בהפצצת המיתקנים הגרעיניים של איראן ואף לבצע זאת!

יש פאניקה וחוסר אמון גמור במנהיגות שלנו, והם מלובים על-ידי התקשורת ועל-ידי חסידי אחמדיניג'אד שבקרבנו, אותם אידיוטים מוסריים ואידיוטים שימושיים – שעושים ככל יכולתם לערער את הביטחון הלאומי בכוחנו ובחוכמת ניווטנו במשבר הזה, ובמדיניות של הליכה על הסף.

אנחנו לא דואגים. יש לנו אמון מלא בהנהגה הישראלית ובקשריה ההדוקים עם הצמרת הביטחונית והצבאית בארה"ב.

ואולי יום אחד גם איראן תתפורר? ואולי גם היא לא תינצל מגורל עיראק וסוריה כי גם היא מורכבת מעמים ודתות שונים ומשונים, וזאת חרף המדליות-לעניים שזכתה בהן באולימפיאדה!

* בהיוועדות סודית של מנהיגי תנועות המחאה החברתית הוחלט לפנות לממשלה ולבקש כי יוחזר המצב הכלכלי, החברתי והשיכוני לזה שהיה בטרם פרצה מחאתם, וזאת כי מאז פרצה  –המצב רק הורע, ויש סיכויים וסיכונים שיורע עוד יותר בגלל עליית מחירי הדלק, הבצורת בארה"ב, הירידה בייצוא לאירופה, הנתונה במיתון, והחָזוּק שחטפה התקשורת בגין התמיכה במחאה וניפוח הדיווח על מיספר מפגיניה, שהתברר כגול עצמי.

מנהיגי המחאה השוונצים, שאיש לא שמע עליהם לפני פריצתה – דחו בתוקף את הטענות כי להם-עצמם יש יד ורגל בהרעת המצב, וכי התועלת היחידה מההפגנות שלהם היתה יחסי-הציבור שהם עשו לעצמם כדמויות פוליטיות בעלות עתיד מפלגתי או בתוכניות בידור בטלוויזיה.

* השריפה באבן ספיר: "ארבעה פלסטינים עוכבו לחקירה בחשד להצתה. 25 צוותים ושני מטוסים עמלו היום [רביעי] על כיבוי הדליקה הגדולה סמוך למושב אבן ספיר שבאזור ירושלים. עשרות דונמים של חורש טבעי עלו בלהבות. משטרת ירושלים עיכבה לחקירה ארבעה פלסטינים תושבי השטחים בחשד להצתת האש סמוך לאבן ספיר. 25 צוותי כיבוי ושני מטוסים השיגו אחר הצהריים שליטה על השריפה. בתחילה הורו לתושבי אבן ספיר להתפנות מבתיהם, אך עם הצלחת הכיבוי הוחלט שאין בכך צורך. עשרות דונמים של יער וחורש טבעי עלו באש." ["הארץ" באינטרנט. 8.8].

אומרים שמבקר המדינה לשעבר והמועמד לנשיאות בעתיד – ביקש רשות להוסיף את כיבוי השריפה הזו לרשימת הישגיו, ולכלול אותה בדיעבד בדו"ח שלו על השריפה בכרמל ובהמלצות להדיח את שר האוצר, שר הפנים וראש הממשלה.

* הצבא המצרי הורג מהיבשה ומהאוויר ערבים בצפון סיני, ואין פוצה פה ומצפצף. כי הרי אלה טרוריסטים!

אבל כאשר צה"ל הורג אחד או שניים מהמנוולים האלה בסיכול ממוקד ברצועת עזה – מיד כל הצביעות העולמית חוגגת בגינויינו ומביעה הבנה לפצמ"רים, לסקאדים ולגראדים הנשלחים לעבר יישובי עוטף עזה!

טוב, העיקר שהערבים יתרכזו בלהרוג אלה את אלה ולא בלנסות להרוג אותנו – כי בנפול אויביך אל תהיה עצוב.

* אנחנו לא באים בטענות לאף אחד, גם לא לספורטאים שלנו, על אי-הצלחתם לזכות במדליות באולימפיאדה של לונדון. ספורט זה ספורט – ולא ועדת-קבלה לטעוני-טיפוח עם הנחות. ומהותו של הספורט שיש מנצחים ויש מפסידים, זה ה"פייר פליי", והמזל גם הוא לוקח חלק במשחק. אנחנו לא יכולים להתחרות בשחקני הכדורסל האמריקאיים ובאצנים האפריקאיים [כולם ענקים שחורים] או במרימי המשקלות האיראניים. הספורטאים שלנו הם בני-אדם ולא חלק מביבר אנושי אקזוטי. עצם ההשתתפות חשובה. יש במשתתפים עשרות מדינות ומאות ואלפי מתחרים מכל מין וצבע, והתקציבים הכי גדולים לא יצמיחו עוד עשרים סנטימטר גובה לכל ספורטאי שלנו, כי העתיד בענפים רבים בספורט שייך כנראה בעיקר לגזע השחור. ולשם גאווה יש לנו פרסי נובל, שחמט, מוזיקאים, היי-טק, טפטפות, טנקי "מרכבה", גבינת קוטג', תפוזי שמוטי, בחורות יפות, נשיא בכלא, תלמידים שקוראים תנ"ך בשפת המקור כבר אלפי שנים, צביקה הדר – ועוד הרבה ענפים ומקצועות שמדינות רבות בעולם יכולות רק להתקנא בנו בגללם.

* אם אתם רוצים, ליד פלח האבטיח הקר, את אחת הגבינות הטובות והמתאימות ביותר שבנמצא, אנחנו ממליצים על הגבינה הצפתית הקשה-מאוד והמלוחה-מאוד של קדוש [במלעיל] מצפת. כן, אלה החיים המתוקים והמלוחים של תל-אביב. אפשר למצוא את הגבינה, אמנם לא כל יום, בדוכן "לה-פרומז'רי" שבשוק הנמל בנמל תל-אביב, דוכן שני מהיציאה לצד דרום-מזרח בחלל המקורה. כדי לבוא לקנות על בטוח, אפשר לטלפן קודם ולשאול אם אכן יש היום גבינה של קדוש. טל. 077-3420010. מי שיודע אותה פעם אחת לא ירצה לשכב עם שום גבינה אחרת – או שיחליט לנסוע לצפת, למרות הדוסים החצופים שהשתלטו על העיר ומעליבים מבקרים חילוניים.

* שלום אהוד. הסופרת והחוקרת אריאלה (דים) גולדברג ז"ל היתה בת כיתתי בתיכון בראשון לציון בראשית שנות החמישים. ברשותי מכתב שכתבה לי באותה תקופה ואני משערת שבנותיה תשמחנה לקבל אותו ואת הזיכרונות שכתבו החברים הזוכרים אותה ואשר באחרונה שיגרתי להם את המכתב. הבנות הן אביגיל בכר ודנה שלו. איני יודעת היכן הן נמצאות. אולי למישהו מהקוראים של המכתב העיתי יש מידע אודות הבנות? אודה לך אם תפרסם את בקשתי. ניצה וולפנזון.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,400 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,050 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל