גיליון מס' 768

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה באב תשע"ב, 13 באוגוסט 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: מרדכי קידר: לכישלון יש (לפעמים) מחיר. [ציטוט]. // יוסי גמזו: הַמֻּרְסָה שֶל מוּרְסִי. // נטשה מוזגוביה: אדלסון תובע עשרות מיליונים מארגון יהודי-דמוקרטי בגין הוצאת דיבה. [ציטוט]. // גבי ש.: חוות הקופים. // נעמן כהן: שבעים שנה לרצח יאנוש קורצ'אק וילדי בית היתומים היהודי בוורשה. // מיכה לימור: דברים שרציתי לומר, המחנה השלישי. // "למי צלצלו הפעמונים?" הסכסוך על התרגום, הביא לדפוס אלישע פורת. // מנשה שאול: שלח או לא שלח. [ציטוט]. // משה גרנות: המתכון לחיים ארוכים, על ספרו של יונַס יונַסון "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם". // מוטי הרכבי: 1. הבוגדים מרחוב מוזס. 2. חינוך לעלילות דם.  יצחק לאור. // משה כהן: 1. הנדון: די לטיוח! 2. הנדון: היה פירוז? // יהודה דרורי: האש בשירות הטרור – לירות במציתים!! // שאול רוזנפלד: לשרוף את המועדון, ליהודים. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. השקר הפוסט קולוניאליסטי. 2. שטיפת מוח. // אלי מייזליש: אחינועם ניני – זמרת סתם? // פוצ'ו: קצת רכילות על שרהל'ה שרון – או זכות הציבור לדעת.  // קורא: מסכים עם כל מילה בכאב ובכעס. // יצחק שויגר: לא דובים ולא יער. // רות ירדני כץ: לראות ולא להאמין. // אהוד בן עזר: אסתר ראב וה"סבתות קדושות" ב"ארץ אחרת". // אסתר ראב: אצל סבתא,  מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג 2001.  // מה יהיה על מצרים?  געגועים למובאראכ // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק עשרים, האווירון זורק פצצות... ושפירא נאסר. // ממקורות הש"י.

* * *

מרדכי קידר

לכישלון יש (לפעמים) מחיר

בזכות היושב במרומים, המודיעין, השב"כ וצה"ל, הצליחה ישראל ביום ראשון ה-5.8.12 לסכל פיגוע המוני, כאשר פגעה והשמידה חוליית מחבלים שחדרה מסיני דרך מעבר כרם-שלום בנגמ"ש של צבא מצרים, שאמור היה להביא את הטרוריסטים לתוך יישוב ישראלי ולזרוע בו מוות והרס בל יתוארו. בדרכם הרגו המחבלים 18 אנשי ביטחון מצריים שאיישו את המעבר. כל הפרשנויות מאז האירוע מדברות על סיני כעל אזור ללא דין וללא דיין, שבו הבדווים עושים ככל העולה על רוחם, והוא משמש לג'יהאדיסטים מקלט ובסיס לפעילות טרור ולטרוריסטים של עזה כר לפעילות מכל הבא ליד. הרבה דובר גם על כוונת המחבלים לתקוע טריז בין מצרים וישראל שתטיל על שכנתה את האחריות לַפּיגוע היות שזה יצא משטחה הריבוני. ואם גם ייהרגו כמה חיילים מצריים, אין בכך שום רע בעיני הג'יהאדיסטים, שהרי חיילים אלה משתפים פעולה עם שלטון כופר שאינו קובע את השריעה האיסלאמית כחוק המדינה.

אלא שהנסיבות שנוצרו – רצח החיילים המצריים וכישלון הפעולה נגד ישראל – מוכיחות את נכונות האימרה: "להצלחה יש אבות רבים, אבל הכישלון יתום." ניתן לדמיין את עוצמתן של קריאות השמחה בעזה, אילו חס וחלילה נהרגו בפעולה 18 חיילים ישראליים, ולא מצריים.

הפעם תיאוריית הקונספירציה הציונית אינה משכנעת

חמישה ימים לפני הפיגוע פירסם המטה ללוחמה בטרור שעל יד משרד ראש הממשלה אזהרת מסע מיידית וחמורה, שקראה לכל הישראלים הנמצאים בסיני לשוב מייד לישראל בשל התראה קונקרטית על פיגוע קרוב. ברוח תיאוריית הקונספירציה המהווה מרכיב מרכזי של תרבות השיח המזרח תיכוני, מוכיחה אזהרה זו – על פי דוברים ערבים לא מעטים – כי לישראל היה מידע מוקדם על הפעולה, שלקראת מועד ביצועה הלך והתמקד במעבר כרם-שלום. מידיעתה על הפעולה מסיקים ערבים רבים כי ישראל היא שאירגנה אותה והיתה חלק ממנה. העובדה שלא נפגע אף ישראלי היא הוכחה נוספת למעורבותה של ישראל ולכוונת "הישות הציונית" להטיל את האחריות על פעילי חמאס שתצדיק פגיעה בהם בעתיד ותזיק ליחסים המתהדקים בין חמאס והשלטון החדש במצרים.

עם כל הרצון להאמין בה, ערבים רבים יודעים שתיאוריית הקונספירציה חסרת כל בסיס, ומכאן האסון הגדול שירד על עזה. שכן יש רבים המאשימים את חמאס ביצירת הרקע לפיגוע, גם אם לא היתה לארגון מעורבות ישירה בו. כבר בעבר השתמש חמאס בשטח מצרים כדי לפגע בישראל, ודוברי הרשות הפלסטינית, ובראשם ד"ר ג'מאל נזאל ומוחמד דחלאן, הטילו השבוע במפורש על חמאס את האחריות לפיגוע וקראו לו לנתק את הקשרי הכסף, האימונים וההכוונה עם הג'יהאדיסטים של סיני. הם טוענים כי חמאס מטפח מזה שנים את תשתית הטרור בסיני, ועתה קוצרים המצרים את פרי הבאושים של פעילותו.

תושבי עזה יודעים היטב כי הצבא המצרי יודע מה שאומרים דוברי הרשות הפלסטינית, וכי כבר עתה הוא מכין צעדי תגובה נוספים, בדמות פעולה נמרצת נגד קיני הטרור שבצפון סיני ואולי גם בחלקים אחרים של חצי האי, ופעולת נקם נגד חמאס ועזה. יש ידיעות על כך שחלק מאנשי החולייה שביצעה את הפיגוע היו חברים בארגון הנקרא "ג'יש אלאיסלאם" – המיליציה החמושה של שבט דוע'מוש המתגורר במתחם המבוצר של שכונת צברא בעזה. ארגון נוסף המעורב כנראה בפעולה הוא "אלתַווְחִיד ואלג'יהאד" שיש לו נוכחות בעזה ובסיני. התחושה שעזה תהיה הקורבן של הפעולה הכושלת מציפה את תושבי עזה, והם נותנים לה ביטוי.

המצב בעזה בחודשים האחרונים, ובפרט מאז ש"האחים המוסלמים" זכו בבחירות לפרלמנט ולנשיאות במצרים, השתפר לאין ערוך בהשוואה לעבר. מעבר רפיח נפתח כמעט לחלוטין, סחורות נכנסות באין מפריע ואנשים יוצאים ונכנסים דרך מצרים כמעט ללא הגבלה. המצור על רצועת עזה – שמצרים נטלה בו תפקיד מרכזי – הוסר כמעט לחלוטין, ועמו גם המועקה שהעיקה על בני עזה מאז השתלטות חמאס על הרצועה ביוני 2007. צבא מצרים מטיל על ממשלת חמאס את האחריות לכך שבני עזה נטלו חלק בפעולה, שכן בעיניו חמאס יכול, ולכן גם צריך, להטיל משמעת על הנתונים לשליטתו. לכן חוששים תושבי עזה כי ל"אחים המוסלמים" במצרים, ובראשם הנשיא מוחמד מורסי, לא תהיה ברירה אלא להיכנע לדרישת הצבא המצרי לחדש את המצור על עזה, אם כצעד של הגנה עצמית על מצרים וחייליה, ואם כתגמול על חלקו של חמאס בהרג החיילים המצריים.

אסונם של אנשי עזה

את החשש העזתי מבטא באופן מוחשי ביותר ד"ר מוצטפא יוסף אללידאווי, במאמר שכותרתו: "השְחור מקיף את רצועת עזה" (תוספות שלי בסוגרים – מ"ק).

"בעצב רב וביגון עז קיבלו תושבי רצועת-עזה את הידיעה על המתקפה הארורה על החיילים המצריים על הגבול המצרי-ישראלי (לא גבול עזה-ישראל). הם נתקפו באלם, לשונם דבקה לחיכם, נשימתם נעצרה, ובליל הרמדאן שלהם (שבו הם אמורים לשמוח) הם היו נבוכים... מה שפגע בעם המצרי, בבניו ובשומרי מולדתו, פגע גם בעם הפלסטיני כולו (גם חמאס) שכן האירוע נורא, הפגיעה עצומה, האבידות אדירות, הנזקים גדולים והתוצאות עלו על כל הצפוי. הצער הציף כל בית והדאגה השתלטה על כל לב... כולם תוהים מי היה יכול לבצע טבח נורא שכזה, שמבצעיו לא שעו לקדושת חודש הרמדאן, לקדושת דם המוסלמים, ולשעה שבה ישבו החיילים לשבור את צומם בבקשה מריבון העולמים שיקבל את תפילתם, שישמור את מולדתם ושישיבם לבתיהם בשלום.

"אין דבר המצדיק את התקיפה. מבצעיה הם רוצחים, פושעים, מושחתים ומשחיתים, קונספירטיבים ובוגדים, תועים ומתעים, עויינים ושונאים, אווילים וטיפשים. כל רצונם הוא להחריב, מטרתם היא להשחית ויעדם הוא להזיק לאינטרסים של העם (המצרי? הפלסטיני?) והאומה (הערבית? האיסלאמית?). הם אינם מוסלמים ואינם מאמינים, הם אינם מתקוממים ואינם לאומיים. הם גם לא פלסטינים. שכן מי שהורג את אָחִיו אינו מוסלמי, ומי שתוקף את בני עמו אינו מאמין. מי שגורם מצוקה לבני עמו (בהביאו לסגירת מעבר-רפיח), מי שצר על בני משפחתו ופועל לשלול מהם את האור, מזון, תרופות וכל צרכי החיים – אינו מוסלמי, ומי שפועל נגד האינטרס של עמו, מי שמשרת את מטרות אויבו ומשיג את מה שהכיבוש לא הצליח להשיג, אינו פלסטיני...

"מצרים היום אבלה, פצועה, בוכייה, שכולה ונאנחת, הכריזה על אבל על בניה הנאמנים והיא נחושה לתפוס את רוצחיהם כדי לעשות בהם את הראוי להם... פלסטין באופן כללי ועזה במיוחד לא פחות עצובות ממצרים, ולא פחות המומות ממנה. דמעותינו חמות, זולגות בשטף, אנחותינו עמוקות ופצענו מדמם. אנו מנחמים את העם המצרי... ואומרים להם: אל תענישו עַם (עזה) על מה שעשתה קבוצה קטנה, כנופיה בזויה, ואין הבדל אם היא פלסטינית או מצרית. היא בהחלט אינה פלסטינית גם אם חלק ממנה הם פלסטינים, שכן אינם מייצגים את הפלסטינים... אל תאפשרו לגודל הפשע להביא אתכם להעניש את תושבי רצועת-עזה, לסגור את המעבר היחיד שלה אל העולם ולחתוך את עורקי החיים שלה המגיעים ממצרים. אל תמנעו מבני עזה לעלות לחג' למכה, ואל תמנעו מבני עזה המגיעים למצרים להגיע למולדתם. אל תחרימו את האוכל של בני עזה (המגיע דרך נמלי מצרים) שכן אנו עצובים כמותכם, כועסים יותר מכם ונחושים יותר מכם להתנקם ברוצחים. אנו מבקשים מכם להתעלות מעל האירוע, לא להעניש אותנו בעונש קולקטיבי ולא לשלול מעם שלם את מקורות מחייתו. אנא פתחו במהירות את שערי הרצועה ואל תסגרו אותם, כדי שלא ישוב הסבל של תושביה כפי ששרר בעבר... שכן הם אוהבים אתכם ומאחלים לכם כל טוב, הם אינם משלימים עם שום נזק שייגרם לכם ולא יניחו למי שתקף אתכם והזיק לכם. בני עזה ירדפו את כל מי שאשמתו תוכח ויבואו חשבון עם כל מי שפשעו יתגלה. הם לא יכסו פשע ולא יסייעו לעושק ותוקפן.

"אללה, הנביא, המאמינים, אומת האיסלאם, העם המצרי, העם הפלסטיני כולו ובני עזה במיוחד – מנערים את חוצנם מהרוצחים, הפושעים, התוקפנים, הבוגדנים, מבצעי הפשע הנורא הזה. אנו מסלקים אותם משורותינו... וקוראים למצרים לרדוף אותם ולהענישם בעונש החמור ביותר".

במאמר זה מודה הכותב באחריותם של כמה מבני עזה לפיגוע, ומבטא את החשש השורר ברצועה מפני פעולות מצריות דוגמת נעילה של מעבר רפיח וחיסול מנהרות, כדי למנוע יציאת מחבלים לסיני. הוא יודע שהצבא המצרי יעשה זאת ללא היסוס, כי כאשר צבא זה יוצא מכליו הוא פועל "בלי בג"ץ ובלי בצלם," עם הרבה נחישות ובלי שום רגישות. בהחלט עלול להתברר בקרוב כי הקורבן האמיתי של פעולת הטרור הוא דווקא רצועת עזה.

מאירוע זה עולות כמה מסקנות:

על ישראל לשמר את כוחה המודיעיני והצבאי גם מול מדינות שכנות שיש לה עימן הסכם שלום.

הטרור פוגע גם במדינות המעלימות עין ממנו.

על ישראל לפתוח מיד במסע הסברה שיבהיר כי לא ישראל מטילה את המצור על עזה, בין אם הוא מוצדק ובין אם לאו, אלא מצרים.

המצב של היעדר השלטון כמו בסיני עלול להשתרר גם בסוריה, שגם בה פועלות כיום מאות קבוצות חמושות.

על מדינת ישראל לסכל כל פעילות נגד השלטון במרחבי הנגב. שכן אי-אכיפתם של חוקי התכנון והבנייה מהווה תחילת ההידרדרות של שלטון החוק, שסופה עלול להגיע למצב של הפקרות והיעדר חוק. ושאיש לא יאמר: "לנו זה לא יקרה.

המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין "מראה".

* * *

יוסי גמזו

הַמֻּרְסָה שֶל מוּרְסִי

מֻרְסָה, אַף כִּי אֵין זֶה נָעִים, כַּמּוּבָן,

לָדוּן בָּהּ – הִיא אֹסֶף מֻגְלָה שֶנּוֹצֶרֶת

מִנֶּמֶק, וְכָךְ גַּם מִשְטָר מְנֻוָּן,

גַּם הוּא מִתְמַגֵּל מֵאוֹתָהּ הַתּוֹצֶרֶת

שֶל מִיקְס בֵּין מֶחְדָּל וּטְוַח פְיַאסְקוֹ רָחָב

שֶבּוֹ מִתְחַמֵּם כְּמוֹ תַבְשִיל עַל כִּירַיִם

פִּגּוּעַ-טֵרוֹר הָעוֹנֵש אֶת זוֹנְחָיו

כְּמוֹ זֶה שֶאֵרַע בְּסִינַי לְמִצְרַיִם.

וּמוּבָן כִּי כְּשֶמּוּרְסִי יוֹשֵב עַל כֻּרְסָה

בְּאַרְמוֹן-נְשִׂיאוּת בְּקָהִיר וְשוֹכֵחַ

שֶמִּתַּחַת אַפּוֹ מִתְפַּתַּחַת מֻרְסָה

אַף כִּי זֹאת מַכְרִיזָה עַל עַצְמָהּ עַל פִּי רֵיחַ

הַמַּגִּיעַ אֵלָיו מִסִּינַי הָרְחוֹקָה

בְּעוֹדוֹ מִסְתַּלְבֵּט שָם, מֻפְשַל מִכְנָסַיִם

וְאֵינֶנּוּ מַקְדִּים רְפוּאָה לַמַּכָּה

הוּא גוֹרֵם פִּתְאֹם פַאשְלָה גְדוֹלָה לְמִצְרַיִם.

וּמוּבָן שֶאַחִים מֻסְלְמִים, כְּדַרְכָּם,

כְּבָר שָלְפוּ מִן הַבּוֹיְדֶּעם אֶת חַארְתַּת-הַקֶּבַע

כִּי "מוֹסָד" אִישְׂרָאִילִי מְאֹד מְתֻחְכָּם

הוּא בִּלְבַד הָאָשֵם בַּתַּקְרִית שֶהֵסֵבָה

אֲבֵדוֹת כֹּה כְּבֵדוֹת עַל מֶחְדָּל אֱוִילִי

שֶאֲפִלּוּ מוּעַפִי, נִכְלָם וּסְמוּק-אֹדֶם

(שֶהוּא רֹאש מַנְגְּנוֹן מוֹדִיעִין כֹּה כְּלָלִי

שֶל מִצְרַיִם) הוֹדָה כִּי כְּלָלִית, כְּבָר עוֹד קֹדֶם

הוּא יָדַע עַל תַּקְרִית מְתֻכְנֶנֶת כָּזֹאת

אֲשֶר בָּהּ רַשְלָנוּת פַשְלוֹנֵר זֶה הִקְדִּיחָה

אֶת הַשְּווּנְג שֶיִּמְנַע פְּרוֹבוֹקַאצְיוֹת עַזּוֹת

עַל חֶשְבּוֹן אֲנָשָיו וְגָרְמָה לְפָאדִיחָה.

וּמוּבָן שֶמִּפַּחַד מַכַּת הִתְנַגְּדוּת

מִצַּד מוּרְסִי, פִבְּרֵק אִיסְמָעִיל אִיש הָאנִיָּה

בַּמִּסְגָּד שֶבְּעַזָּה תְפִלַּת הִתְחַסְּדוּת 

תּוֹךְ גִּלְגּוּל עֵינָיו מַעְלָה, שֶבּוֹ הַמֵּנִיעַ

הוּא חֲשָש שֶאֲפִלּוּ כְּבָר מוּרְסִי קוֹלֵט

שֶזּוֹ לֹא יִשְׂרָאֵל שֶאוֹתוֹ מְסַכֶּנֶת

אֶלָּא בְּרִית הַחָמָאס עִם טֵרוֹר מִשְתַּלֵּט

עַל סִינַי, טֵרִיטוֹרְיָה מִצְרִית מְבֻלְגֶּנֶת.

וְעֻבְדָּה שֶלַּמְרוֹת שֶמַּרְבִּים שָם לִתְחֹב

אֶת שִׂנְאַת יִשְׂרָאֵל לַמִּצְרִים כָּל יוֹמַיִם

כְּבָר יוֹצְאִים הֲמוֹנִים שָם בְּזַעַם לָרְחוֹב

וְזוֹרְקִים עַל קַנְדִּיל, רֹאש מֶמְשֶלֶת מִצְרַיִם,

נַעֲלַיִם בְּנֹסַח "אִינְעַל אַבּוּכּ" פְּרַאקְטִי

וְקוֹרְאִים בְּשֵם "כַּלְבּ" לוֹ וְיֶתֶר שָׂרָיו

שֶזֶּה בֶּטַח עֶלְבּוֹן לֹא מֻצְדָּק וְלֹא טַאקְטִי

לַכְּלָבִים, כִּי אֵין כֶּלֶב מַפְקִיר אֶת גּוּרָיו

כְּפִי שֶמּוּרְסִי הִפְקִיר אֶת שוֹמְרֵי גְּבוּל סִינַי שָם

לַטֵּרוֹר שֶהִכָּה אֶת צְבָאוֹ כְּבָרָק

וּמִלֵּא בְּאַמְלָ"ח כְּמַחְסַן-אַפְסְנַאי שָם

כָּל חֲלַל אֹהֶל בֶּדְוִי כְּשֶמּוּרְסִי פָּרַק

מִכְּתֵפָיו בְּסִכְלוּת מְדִינִית כֹּה מוֹחֶצֶת

אֶת חוֹבַת טִפּוּלוֹ שֶל נָשִׂיא בֶּן-זְמַנּוֹ

בַּמֻּרְסָה שֶכָּעֵת בְּפָנָיו מִתְפּוֹצֶצֶת

וּמַרְאָה אֵיזֶה נֶמֶק מֵכִיל שִלְטוֹנוֹ.

וְאַנְשֵי מִפְלַגְתּוֹ שֶכְּבוֹדָם כֹּה מֻכְתָּם

זוֹעֲקִים כְּבָר חָמָס וְקוֹרְאִים לְרֵוִיזְיָה

וּבְדִיקָה שֶל הֶסְכֵּם-הַשָּלוֹם שֶנֶּחְתַּם

בֵּין אַרְצָם וּבֵינֵינוּ, בְּעוֹד שֶדִּיבִיזְיָה

שֶהָיָה נְשִׂיאָם מְמַנֶּה בְּעוֹד עֵת

עַל סִינַי שֶהָפְכָה לַדָּרוֹם הַפָּרוּעַ

יִתָּכֵן שֶמּוֹנַעַת הָיְתָה בְּהֶחְלֵט

אֶת אָבְדַן חַיָּלֵי מִשְטָרָם הָרָעוּעַ.

כִּי לִפְנֵי שֶבּוֹדְקִים סְעִיפִים בְּהֶסְכֵּם-

הַשָּלוֹם אֲשֶר בֵּין יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם

יֵש לִבְדֹק מָה נִדְפַּק שָם וּמָה הִתְעַקֵּם

בָּאָבִיב הַמִּצְרִי שֶנִשְדַּף עַד הַקַּיִץ

כְּשֶלְּפֶתַע טַנְטַאוִּי נִרְדָּם בַּשְּמִירָה

וּמַפְקִיר אֶת סִינַי לַטֵּרוֹר הַפּוֹגֵעַ

לֹא רַק דּוּגְרִי בְּמִי שֶאֵלָיו הוּא נוֹרָה

אֶלָּא גַם לַכְּסִילוּת שֶעָצְמָה אֶת עֵינֶיהָ

וְעַכְשָיו מְקַבֶּלָת, פְּגוּעָה וּפְצוּעָה,

כְּמִין בּוּמֵרַאנְגּ חַד, הִיא עַצְמָהּ, לֹא אַחֶרֶת,

מִיָּדָיו שֶל הַשֵּד שֶהִתִּיר רְצוּעָה

אֶת עָנְשָהּ שֶל אוֹתָהּ הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת.

* * *

נטשה מוזגוביה

כתבת "הארץ" בארה"ב 09.08.2012

אדלסון תובע עשרות מיליונים מארגון

 יהודי-דמוקרטי בגין הוצאת דיבה

"המועצה היהודית הדמוקרטית" קראה למועמד הרפובליקאי לנשיאות, מיט רומני, שלא לקבל את תרומותיו של אדלסון מכיוון שמדובר ב"כסף מלוכלך"

איל ההון שלדון אלדסון הגיש הערב (רביעי, 8.8) לבית משפט במנהטן תביעת דיבה בסך 60 מיליון דולר נגד "המועצה היהודית הדמוקרטית". בכתב התביעה טוען אדלסון כי הארגון היהודי המזוהה עם המפלגה הדמוקרטית, שקרא למועמד הרפובליקאי לנשיאות מיט רומני לא לקבל את "הכסף המלוכלך" של אדלסון, ביצע בו "רצח אופי בכוונה זדונית כדי לקדם מטרות פוליטיות." עד כה תרם אדלסון עשרות מיליוני דולרים לקמפיין של רומני והוא נחשב לתורם הגדול ביותר במערכת הבחירות הנוכחית.

לפני מיספר שבועות, לאחר שנחשף שאדלסון מתכוון לתרום עד מאה מיליון דולר כדי להביא לתבוסתו של ברק אובמה בבחירות לנשיאות בנובמבר, העלתה המועצה היהודית הדמוקרטית לאתר האינטרנט שלה מאמר ובו היא מותחת ביקורת על מקור כספיו של איל ההון. על פי כתב התביעה, נשיא הארגון היהודי-דמוקרטי, דיוויד האריס, התייחס במאמר לטענות שהעלה סטיבן ג'ייקובס, עובד לשעבר בבית קזינו של אדלסון במקאו, ולפיהן המיליארדר היהודי אישר אישית נוכחות של זונות בבתי העסק שלו במקאו.

בעקבות לחץ שהפעילו ארגונים יהודים-אמריקאים אחרים, הוסרה העצומה וההתייחסות למקור הכנסותיו של אדלסון מהאתר, מלווה בהסבר שהדבר נעשה "משיקולי שלום בית," אך בלא התנצלות.

כתב התביעה נפתח בהצגת אדלסון כאיש עסקים ואיש ציבור מכובד, שהקים בין היתר מרפאות גמילה מסמים, כולל קליניקות לטיפול בנשים שהידרדרו לזנות בגלל התמכרותן לסמים. אדלסון טוען כי האריס לא הסיר את המאמר מהאתר, למרות שהוא ידע שטענותיו של ג'ייקובס "לא אמינות."

אדלסון מזכיר בכתב התביעה כי לפני כחודש, פרסם מטה המפלגה הדמוקרטית בקונגרס התנצלות על העלאת טענות דומות, וכינה אותם "לא מבוססים, לא נכונים ולא הוגנים." "הוא (אדלסון) הציע לדמוקרטים היהודים הזדמנות להתנצל – אך הם סירבו לעשות זאת וגם השאירו את הכתבה באתר," נכתב בתביעה, "הכתבה גרמה לו לסבול משנאת הציבור וזלזול, היתה ניסיון לרצח אופי לקידום מטרות פוליטיות וגם ניסיון לעוות את ההליך הפוליטי." על כן, דורש אדלסון פיצויים על סך 10 מיליון דולר וענישה בסכום של 50 מיליון דולר.

מהמועצה היהודית הדמוקרטית נמסר בתגובה: "לא ישתיקו אותנו באמצעות ביריונות. זו לא רוסיה של פוטין, וחופש הדיבור בהתייחס לאחד מאנשי הציבור המוכרים במדינה, היא זכות בסיסית. התייחסות לדיווחים בתקשורת שבחנו את התנהגותו של אדלסון כאיש ציבור ועסקיו – היא בהחלט דבר ראוי. זו חובתנו כיהודים וכאמריקאים לשאול את השאלות הקשות לגבי אנשים כמו אדלסון, בדיוק כפי שזה מחובתנו לשבח את מעשיו הפילנתרופיים הנפלאים."

[מתוך "הארץ" באינטרנט, 9.8]

* * *

גבי ש.

חוות הקופים

יהודה דרורי כותב על פרשת "חוות מזור" שבה מגדלים קופים לצורך ניסויים בבעלי חיים – "אם הקופים הללו היו מגודלים למזון, זה היה בסדר בעיני המפגינות? ומה ההבדל בין קופים לבין עגלים לבשר? ... גם תהיתי אם אחרי ההפגנה הן אכלו לארוחת ערב שיפודי פרגית או שישליק כבש?"

ובכן, השתתפתי מיספר פעמים בהפגנות נגד חוות מזור, ואני מכיר חלק מהמשתתפים בהפגנות הללו. רובם המכריע צמחוניים וטבעונים, וההשתתפות במחאה זו מקורה בדאגה לזכויות בעלי החיים. לפי תפיסה זו, גוף האדם מקבל את כל צרכיו בתזונה מן הצומח, ואין לו צורך בבשר או בכל מזון מן החי. (דרך אגב, קהיליה טבעונית רחבה התפתחה בשנת 1922 בקיבוץ גניגר). פעילי זכויות בעלי החיים, ואני ביניהם, מזדעזעים מהניצול של בעלי החיים, לא רק למזון אלא גם למוצרים אחרים, כמו ביגוד, ריהוט, ספורט ראוותני, וכד'. קשה לי להאמין שיש ביניהם כאלה שאוכלים שיפודי פרגית לארוחת הערב. גם אם יש, אז בני האדם אינם מושלמים, ואני בטוח שהם מבינים את הסתירה שבמעשיהם, וזו רק שאלה של זמן עד שיאמצו לעצמם תזונה צמחית מלאה. בכל מקרה, הדאגה לגורל הקופים, גם אם היא מגיעה מאוכלי בשר, היא מעשה נאצל.

 לגבי הניסויים עצמם, הרי רוב רובם של הניסויים בבעלי חיים כיום מיועדים לתעשיית הקוסמטיקה, או ל"מחקר בסיסי" שאין לו מטרה מסויימת ("להציל חיים"). ברוב הניסויים ב"מחקר בסיסי" לא מגלים דבר וחצי דבר. לדוגמה, הניסויים שמדענים ישראלים ערכו על חתולים בשנים האחרונות נכשלו כליל, ולא הניבו אפילו מאמר אחד בודד ששווה לפרסם בספרות הרפואית.

בעיניי, מטרת הפעילות למען זכויות החיים היא לא להפסיק עם הניסויים לגמרי, אלא לצמצם 99% מהניסויים, שאינם חיוניים, ולהקים ועדה אתית שתבדוק ותאשר כל ניסוי מראש, באמצעות קריטריונים מחמירים בהרבה מאלה המקובלים היום.

יהודה דרורי כותב "אולי... אם אימא של אחת מהמפגינות תחלה בסרטן, ורפואה שנוסתה עם קוף ממזור תציל את חייה, האם גם אז היא תמשיך להפגין?"

זו תעמולה רומנטית של סוחרי קופים, לפיה לכל קוף בחווה יש יעוד גורלי נעלה. במציאות, כל קוף כזה עתיד לעבור עינויים קשים במשך שנים ארוכות כשהוא כלוא באחת המעבדות, וכל זה לשווא.

* * *

אהוד בן עזר:

אני סומך ב-100% על ראש הממשלה ושר הביטחון בכל הצעדים שיש לנקוט נגד הנשק הגרעיני של איראן, סומך על שיקול דעתם ועל היותם מתואמים עם ארה"ב, ועל שתי נושאות המטוסים של ארה"ב במיצרי הורמוז, ועל המדיניות הישראלית של "הליכה על הסף"; אנחנו לא נהיה צ'כוסלובקיה של 1938-1939 ואיננו שותפים להיסטריה של חלקים בתקשורת ובציבור שמגרים ומלבים את האורגזם של ההפחדה העצמית.

* * *

אורי הייטנר:

זהירות! סכנה!

ההסתה נגד נתניהו וברק בנושא הגרעין האיראני, מזכירה את הימים שקדמו לרצח רבין!

* * *

נעמן כהן

שבעים שנה לרצח יאנוש קורצ'אק

וילדי בית היתומים היהודי בוורשה

ב-5 באוגוסט 1942 באו הגרמנים לקחת את היתומים וחלק מסגל העובדים של בית היתומים שניהל יאנוש קורצ'אק למחנה ההשמדה טרבלינקה. אחדים מידידיו הפולנים, שהיו בעלי השפעה בשלטון הגרמני ובמחתרת הפולנית, הציעו לקורצ'אק להציל את חייו, אך הוא סירב, ויחד עם סטפה וילצ'ינסקה, שותפתו המרכזית בניהול בית היתומים, נשאר עם חניכיו ברגעיהם האחרונים. קורצ'אק הרגיע את היתומים וסיפר להם שהם ביחד יוצאים לטיול, ויחד עם כמה מן העובדות שלו, הלך עם היתומים אל המוות בידי הנאצים.

הבגידה הגדולה של המנהיגות היהודית

הטרגדיה הגדולה של היהודים במלחמת העולם השנייה היתה העובדה שהם נשארו ללא הנהגה. כל מנהיגי היהודים נמלטו על נפשם, והמוני היהודים נותרו כל אחד לנפשו.

מנחם בגין, נציב בית"ר בפולניה – תנועה עם שמונים אלף חברים. מנהיג עם כבוד ו"הדר" – "ז'בוטינסקאי", כפשע לפני כניסת הנאצים לוורשה, נכנס לבנק הדואר. בחשבון היה 150 אלף זלוטי. סכום עתק. בגין לקח את הקופה וברח עם אשתו לווילנה. השאיר מאחוריו את חניכיו, כולם – למות. בדרך הוא שילם 1000 פאונד לנוכל פולני שהבטיח לו לשווא להציל את הוריו.

הרבי מבעלז כינס את חסידיו, ניבא להם הצלה שלימה, ועזב אותם לגורלם. מרביתם נספו.

הרבי מליובאוויטש, הרבי מגור, והרבי מסטמר, גם הם עזבו את אנשיהם והצילו את נפשם. הגדיל לעשות הרבי מסטמר, אוייב הציונות, שלאחר שניצַל על ידי הציונים, והגיע לארץ-ישראל, ירד לאמריקה והמשיך משם את מלחמתו באותה ה"ציונות" שהצילה את נפשו.

זו היתה הטרגדיה הגדולה של היהודים בשואה. היהודים נשארו ללא הנהגה. קל היה לרכז אותם ולהשמיד אותם.

למרבה הצער, גם אחד המנהיגים היחידים שלא נטש את חניכיו והלך עימם עד הסוף המר, הֵקֵל במעשהו זה על מלאכת ההשמדה. במקום לומר לילדים בני חסותו, לא לעלות לרכבת כי הם מוסעים להשמדה, ואולי יינצל מי מהם, אירגן המחנך הדגול – יאנוש קורצ'אק, את יתומיו למסע. הוא הבטיח להם "טיול" מהנה. בשקט, בטור מסודר, צעדו אחריו הילדים אל מותם.

תהליך ההשמדה עבר בקלות כל כך מפתיעה, עד שפרנץ שטנגל מפקד טרבלינקה התגאה כי צוות של 40 גרמנים (במשמרות) הצליח בקלות רבה להשמיד שמונה מאות אלף יהודים.

יַאנוּשׁ קוֹרְצָ'אק – Agnus dei

"כָּל הַמְּקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא"

(מִשְׁנָה ד' ו')

הִנֵּה יוֹם וְעוֹד יוֹם וּבַלֵיל,

הֲנַגִיעַ הַיּוֹם עַד הָעֶרֶב?

הֵן הוֹלֵךְ וּמֻשְׁמַד יִשְׂרָאֶל,

הַצּוֹרֵר עוֹד מַשְׁחִיז אֶת הַחֶרֶב.

יְתוֹמִים בְּלִי אֵם וּבְלִי אָב,

רַק הוּא יְסַפֵּק לָהֵם לֶחֶם.

מִלְּפָנִים אֶת כֻּלָּם הוּא אָהַב,

גַם עַתָּה הוּא מַטֶּה לָהֶם שֶׁכֶם.

לְבַסּוֹף הֵן הִגִּיעַ יוֹמָם,

מְבַשְּׂרִים כִּי הַכֹּל כְּבָר נֶחְרַץ.

בְּהַשְׁקֵט וּבִטְחָה כְּבָר כֻּלָּם,

מוּבָלִים אֶל הָאוּמְשְׁלָג פְּלָץ

פָּעוֹט יְהוּדִי עָרִירִי,

אֶהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה.

מוּל הָאֵל הַלַּז הַנּוֹצְרִי,

שׁוּם נֶפֶשׁ הֵן לֹא תְחַיֶּה.

בְּשׁוּרָה מִסְתַּדְּרִים הַיְּלָדִים,

עוֹד מְעַט הֵן תָּבוֹא הַגְּאְוּלָה.

מָה צַחִים נְקִיִּם הַבְּגָדִים,

הָרוֹפֵא מְשַׁתֵּף פְּעוּלָה.

הַכֹּל כֹּה יָפֶה כֹּה שָׁלֵו,

בְּלִבּוֹת הַיְּלָדִים הַשִּׂמְחָה.

הַתִּזְמֹרֶת תַּרְעִיד אֶת הַלֵּב,

הָרוֹפֵא, הוֹ אֵלִי, מִי שָׂמְךָ?

במחנה ההשמדה טרבלינקה עבדו 40 גרמנים ו-120 אוקראינים. במחנה נרצחו 800 אלף יהודים.

הבאוהאוס הארכיטקטורה של השואה

היסטוריון האדריכלות היהודי-צרפתי ז'אן-לואי כהן, מראה בספרו "ארכיטקטורה במדים: עיצוב ובנייה למלחמת העולם השנייה", כי במחנות הריכוז וההשמדה הקימו הנאצים את אחד מהתוצרים האדריכליים המוקפדים ביותר מלחמת העולם השנייה. "מחנות הריכוז תוכננו לעילא ולעילא," אומר כהן בספרו, "הם היו מקומות שלא נועדו לעיניים של אזרחים פשוטים, ולכן באושוויץ-בירקנאו למשל היו 'וילונות' של עצים שתוכננו על ידי אדריכלי נוף כדי להסתיר אותו מפני תושבי העיר. המחנה היה מתוכנן בכל הרמות – ממערכי תחבורה, דרך היבטים אקולוגיים של מחזור מים, וכמובן הארכיטקטורה של הבניינים." ב"מינהלת הבינוי המרכזית", היחידה שהייתה ממונה על כל עבודות הבינוי באושוויץ ובתת-המחנות שלו, עבדו כ-20 אנשי אס-אס ומאה אסירים בעלי מקצוע בתחום השרטוט, ההנדסה, האדריכלות, והבינוי.

האדריכל פריץ ארטל, אוסטרי במוצאו, היה בן למשפחת אדריכלים ידועה. בין 1928 ל-1932 למד בבית הספר "באוהאוס" לאדריכלות ולעיצוב, שפעל בין שתי מלחמות העולם בשלוש ערים בגרמניה. לאחר קבלת התואר עבד בחברה המשפחתית. אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה, ב-1938, הצטרף למפלגה הנאצית ולאס-אס. בין 1940 ל-1943 עבד במינהלה שבנתה את אושוויץ. הוא פיקד בין השאר על הרחבת המחנה ועל ת,כנון תאי הגזים. בישיבה שכינסה "מינהלת הבינוי המרכזית" של אושוויץ ב-19 באוגוסט 1942, כינה האדריכל פריץ ארטל את מבני הקרמטוריום "בתי מרחץ לפעולות מיוחדות".

בינואר השנה צוינו באוסטריה 40 שנה למשפט "אושוויץ האוסטרי", שבמסגרתו הועמדו לדין ולטר דיאקו ופריץ ארטל, שני אדריכלים שתכננו את מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.

ארטל, שהיה סגן האדריכל הראשי של אושוויץ. הועמד ב-1972 לדין בווינה על חלקו בהקמה, בתכנון ובתחזוקה של תאי הגזים. בכתב האישום נטען שהיה "מודע מאוד" לכך שהמבנים הצפופים שבנה "ללא חלונות ואוורור נאות," לא התאימו לחיים אנושיים. לעומת זאת, נטען שם בנימה אירונית, כי הוא השקיע מאמצים בשיפור תנאי המחייה של כלבי השמירה במחנה – מתוך דאגה לבריאותם. ארטל שכינה את מבני הקרמטוריום "בתי מרחץ לפעולות מיוחדות," הודה בעדות שמסר בבית המשפט, שידע ש"בתי המרחץ" אינם אלא תאי גז. התקשורת כינתה אותו "אדריכל הרצח ההמוני", אך המשפט הסתיים בזיכוי. בית המשפט קבע שהוא אינו "האב הרוחני" של תאי הגזים, והורה לשחרר אותם ללא עונש לאחר שארטל טען שהוא "אדם מתקדם" שנקלע לחברה לא טובה. ארטל מת ב-1979, בגיל 71.

ארטל לא היה הבוגר היחיד של בית הספר באוהאוס שנשאר בגרמניה ופעל בשירות הנאצים. גם פרנץ ארליך שתכנן את מחנה בוכנוואלד היה בוגר הבאוהאוס.

כן, קשה להאמין. הבאוהאוס אותו "סגנון בינלאומי" – שהוליד את "העיר הלבנה" בתל אביב, הוליד גם את אושוויץ ובוכנוולד.

תכנון "היישוב מחדש" (טרנספר) של יהודים

בבית הספר לארכיטקטורה – בצלאל

פעילות אדריכלית העוסקת בפינוי יהודים קיימת גם באקדמיה הישראלית. במסגרת עבודות הגמר של הסטודנטים לארכיטקטורה בבצלאל הוצגה  עבודת הגמר של ציפי סטריקוב ורונה אורובנו ­ "היום שאחרי הפינוי". העבודה עוסקת "ביישוב מחדש" של היהודים שיפונו מיהודה ושומרון במטרה להפוך את שטחם ל"יודןריין. שתי הארכיטקטיות מנתחות את סוגי היהודים שיפונו, כאשר לכל סוג של יהודים יש להן פתרון אדריכלי שונה. לדוגמה: יהודי שסווג כ"מהפכן אנרכיסט"- בעל חזון חלוצי-דתי-משיחי, יועבר ממקום מגוריו כיום בחברון, לעיר הבדואית רהט, שם יוכל להמשיך בהגשמת חזונו.

מצחיק. מסכמת את התוכנית אסתר זנדברג, המסקרת אותה באהדה בעיתון "הארץ".

* * *

מיכה לימור

דברים שרציתי לומר

המחנה השלישי

כשאני כותב מילים אלה בבוקר קיצי הביל עם סימנים ראשונים של מבשרי הסתיו, אינני יודע מה יהיה תקף עדיין, בעוד ימים אחדים, כאשר נוריד מילים אלה לדפוס, סמוך לערב ראש- השנה [הגיליון של "יקינתון", שבעריכתו]. הדינמיקה המזרח-תיכונית זריזה אף מהירה יותר מאותו ג'מאיקני, לוסיין בולט, הגומא מאה מטרים בפחות מעשר שניות. 

אם כן ברגע כתיבת שורות אלה מתחלק עמנו לשני מחנות: מחנה דוחקי הקץ, השאננים, המתמסרים לשנת לימודים מתחדשת למחאות חברתיות ולתוכניות מסע נהנתניות לחו"ל, אלה הנתונים לאמונה כי כל המהומה התקשורתית בעניין הגרעין האיראני, התלהמות הפטפטנים המשימים עצמם יודעי דבר, האיומים המשוגרים משם (מאיראן, מלבנון, מעזה ומסיני) ומכאן (מירושלים, מוושינגטון) כל אלה אינם אלא מלחמה פסיכולוגית אחת גדולה שנועדה להרתיע כל צד את זולתו ולהכניס ריגשה ל"עונת המלפפונים". בחינת "מסביב יהום הסער אך ראשינו לא יישח..." (זרובבל גלעד)

וממול, מחנה הנבהלים, הנתונים לפאניקה היסטרית הולכת וגוברת, הרואים לנגד עיניהם את דמותו של אדון קץ-הימים עוטה שלמת-מוות, חוזים את מלחמת גוג ומגוג, את הטילים המעופפים והפצצות המתרסקות ומרסקות בלב ערינו ואינם יודעים את נפשם מחרדה המדירה שינה מעיניהם. בחינת "...ביום בוא גוג על אדמת ישראל... ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות וכל חומה לארץ תיפול." (יחזקאל ל"ח).

ואני ניצב בין שני המחנות, במחנה השלישי. כלום אין פחד בליבי בגלל נימי האופטימיות הבסיסית שנמסכה בחלב אימי האוהבת בשחר ילדותי הירושלמית? אני זוכר את המצור על ירושלים, את הפגזים הנוחתים על שכונתי קריית-שמואל היהודית בואך קטמון הערבית, אותנו הילדים מתרוצצים בין החצרות לאסוף זבילים ורסיסים למזכרת, את מכלית המים הרתומה לפרדה לחלוק דלי מים אחד למשפחה, דלי שדיו ליום או יומיים או שבוע, את אבי שב עם שחר ממנזר סן-סימון, אקדח 'מאוזר' בחגורו וחיוך טוב מפציע מפניו עטורי אבק עופרת ובוץ, פחד לא היה שם.

ואולי איני נתקף בפאניקה היסטרית כי נער הייתי וגם זקנתי ומתוך מבוכי מקצועי שלי ומקצועם של רבים מידידיי למדתי עד כמה, חרף הקיטורים והנהי הטבועים כנראה בגנום היהודי, וחרף רפיסות המנהיגים וטבעם המבחיל לעיתים, חסון העם וגדולה עוצמתה של המדינה.

אך גם שאננות אין בי. דאגה מקננת בלבי, לנכדיי שעל סף גיוס, לילדיי הנאבקים על עתידם הנינוח בארץ הזאת, לרוחה ולמוסריותה של החברה שבה איני חדל מלהאמין, בחינת "...כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו רוח עז." (שאול טשרניחובסקי)

שלושה מחנות אם כן, וטרם נעשה הסקר, איזה הוא הגדול משלושתם. כשאני כותב שורות אלה אני מתפלל ומייחל לניצחונו של המחנה השלישי.  

לו אני איראני

כל חכם ובקי בתורת המלחמה יודע כי כדי להביס את אויבך יש לצפות את מהלכיו, וכדי לחזות את מהלכיו יש לנסות ולהיכנס לעורו. אילו אני מנהיג איראני, פטריוט איראני, המתעב, מטעמי דת או פסיכולוגיה, את היישות הציונית ומבקש להכחידה, מה הייתי עושה נוכח ההודעות הנחושות של מנהיגי ישראל כי בדעתם לתקוף אותי בסתיו?

 כמובן: נענה לצו הקדום בתורת המלחמה לפיו ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. במלחמת ששת הימים כינינו מהלך כזה "מכת מנע". ההודעות החוזרות ונשנות של מנהיגינו כי אין מנוס אלא לתקוף את איראן כדי להפר את עצתה בעניין רכישת כושר גרעיני, אמורות אפוא לעודד את המנהיג האיראני הדואג לענייניו ולמטרותיו, לתקוף אותנו כדי להגן על עצמו.

אל נתפלא אפוא אם לפתע יתקוף הוא אותנו. כל כך פשוט. מי לא מבין את זה?

...ובכל זאת – שנה טובה

 שוטים וקטנים כבר ניבאו אלפי נבואות שחזו גני-עדן עם שבעים בתולות, ובתי-מקדש עם ממלכות נרחבות ומשיחי צלב עם גאולות נצח ונקבו בשנים ובמועדים, בתפנית המילניום ובראשית חגי האביב, ביום ובלילה, בחורף ובסתיו.

כיוון שההצטנעות היא ערך יקי עתיק יומין, ראו עד כמה צנועה תפילתי: שתהא שנת תשע"ג טובה ולו רק במעט מתשע"ב, ואם הבקשה מופרזת, אזי אבקש שלא תהא גרועה מקודמתה, גם אז דיינו ובא לציון גואל...

שנה טובה ומעניינת, שלכם תמיד,

מיכה לימור

* * *

"למי צלצלו הפעמונים?"

הסכסוך על התרגום

הביא לדפוס אלישע פורת

למי שייך התרגום העברי של "למי צלצלו הפעמונים" לארנסט המינגווי?

הספר המפורסם הזה, של ארנסט המינגווי הסופר האמריקאי המפורסם, בתרגומו לעברית, עמד במרכזה של פרשת סכסוך תביעות ופשרה, בשנת 1944. הדים לפרשה מצאנו לאחרונה במכתבים ישנים. הוצאת "ספרית פועלים", שישבה באותן שנים בקיבוץ מרחביה, ולידה גם הוקם בית דפוס של תנועת "השומר הצעיר", הקדימה לעמוד על חשיבותו של הספר. אפשר שבשל קרבה אידאית אל הלוחמים בספרד, לצד הממשלה הרפובליקאית, וכנגד גייסותיו המרוקאיים של פרנקו; ואפשר שבשל חוש ספרותי מפותח ואפשר שבשל המלצות חמות של קוראים עבריים בארצות הברית. כך או כך "ספרית פועלים" הייתה הראשונה שמסרה את הספר לתרגום והוציאה אותו לאור בשנת 1942.

מנשה לווין, המתרגם, 1903-1981, היה איש מעניין וכיוון שנשכח, ראוי כאן להרחיב עליו מעט. הוא היה משורר סופר ועורך, נולד בפולין, וכבר בהיותו בן 20 התפרסמו סיפוריו המוקדמים בעיתון "קולות" שבעריכת אליעזר שטיינמן. לווין כתב עברית מילדותו. בשנת 1925 עלה לארץ ישראל כחלוץ, בעלייה הרביעית. והשתקע בתל אביב הקטנה, השתלב בחיי הרוח בעיר ובחוגי הבוהמה, ואף כתב על תקופה זו  בשנת 1929 רומן מפתח שהיה גם רומן ביכורים שלו: "חולות כחולים". זהו רומן גנוז, שראה אור רק לאחר מותו. באחרית דבר לרומן שכתבה פרופ' זיוה שמיר היא מנסה לקשר בין הדמויות שברומן לדמויות מציאותיות של סופרים וציירים בתל אביב הקטנה. הרומן נחשב לרומן התל אביבי הראשון, והוא מתאר את לבטיהם של חבורת צעירים אידאליסטים מבני העלייה השלישית.

מנשה לווין היה מקורב לחיים נחמן ביאליק, לאברהם שלונסקי ולנתן אלתרמן. כמותם, ניסה לחדש את פניה של הספרות העברית, וערך ניסויים בכתיבה סוריאליסטית בספרים כגון "הרקדנית המעופפת" או "שלושה מלאכים מושלגים". כן כתב את הספרים "טחנת מים באביב" ו"מאה לילות ביפו העתיקה", וספר שירה בשם "פתיחה ללילה". אך עיקר פרסומו בא לו כמתרגם של מיטב יצירות הספרות הקלאסית מצרפתית לעברית. ידוע תרגומו ל"טיסת לילה" של אנטואן דה סנט-אכזופרי, ל"בית טיבו", הסאגה המשפחתית רחבת היריעה של רוז'ה מרטין די גאר, וכן ל"הקמיע" של אונורה דה בלזאק. וכן תרגם את יצירותיו של ז'ורז' אמאדו. מנשה לוין זכה פעמיים בפרס טשרניחובסקי לתרגום.

 הנה מכתבו של דוד הנגבי, מנהל הוצאת ספרית פועלים לחברת "מועדים".

7 באוגוסט 1944

לחברת 'מועדים' תל אביב,

ח. נ.

אני ממהר להשיב למכתבכם מן ה-3 באוגוסט. לצערנו, אין בינינו שום מוסמך-בכתב בעניין זכות התרגום של הספר "למי צלצלו הפעמונים". For whom the bell tolls? בשעתו – כחצי-שנה לפני הוצאת הספר – פנינו לבא-כוחנו בניו-יורק; אז היה זה החבר משה פורמנסקי [שהיה חבר משמר העמק ממנהיגי ומראשי הקיבוץ הארצי, נפל בקרב על משמר העמק 1948, על שמו של משה פורמנסקי קראו במשמר העמק למועדון לחבר].

הבטיחו לנו כי הרשיון [לשימוש בזכויות] – יושג. ומטפלת בדבר אירמה [רמה] לינדהיים [מנהיגה ציונית בארה"ב שעלתה ארצה והצטרפה לקיבוץ משמר העמק], אלא שהיא יצאה אז ל"מערב הרחוק". בינתיים לא יכולנו לדחות את הוצאת הספר, וסמכנו על ההבטחה.

כשפניתם אלינו בדבר זכות העיבוד, היינו נכונים להעמיד לרשותכם את התרגום, ואמרנו לפנות עוד פעם לאמריקה – כדי שנהא בטוחים כי הרשיון הושג גם בשבילנו וגם בשבילכם. אבל אז הודעתם לנו, כי קיבלתם את זכות-העיבוד במישרין מאמריקה, ואין לנו לטפל בספר בשבילכם את זכות-העיבוד  במישרין. כשם שבא-כוחנו לא דאג לסיים את הדבר בשבילנו סיום חיובי ברור.

מכל מקום, כיוון שהודעתם לנו בשעתו – ומכתבכם בעניין זה שמור איתנו – כי אין לנו לטפל ברשיון לעיבוד בשבילכם, באשר את זה קיבלתם בעצמכם – חושבים אנו לנכון יש עתה לא לקשור את שני הדברים. אנו מודיעים לבא-כוחנו באמריקה – שהוא עתה הח' וילפנד [יוסף וילפנד ממייסדי עין השופט, מורה ומתרגם ידוע מאנגלית] כי יפגש עם האדונים ספייזר [משרד העו"ד האמריקאי שטיפל בספר] ויברר איתם – או עם המחבר [המינגווי!] בעצמו, את שאלת התרגום של הספר עתה מתברר ממכתבכם, כי סוכנכם החמיץ להשיג את הרשיון.

לא היינו חושבים לנכון לנהל כאן את המו"מ בדבר הזכויות לתרגום, בשעה שבאמריקה כבר הוחל בשעתו כנראה במו"מ. ואנו מקווים לסיימו שם בתנאים נוחים יותר.

אם בידכם הרשאה לנהל איתנו מו"מ בעניין הנ"ל – נבקשכם מאד להודיע לאדונים ספייזר כי בא-כוח ס. פ. [ספרית פועלים] באמריקה הוא מר וילפנד יוסף, וזו כתובתו:

J. Wilfand, room 310, 305 Broadway, NY New York

אנא  הודיעו לנו כיצד אתם נוהגים בעניין תרגומנו את הספר, כלומר, מה אתם כותבים להא' [עורכי הדין] ספייזר.

בכבוד רב,

דוד הנגבי

מכתב הפיוסין של הסוכן, לסיום הסכסוך

סוכנות לספרות בר-דוד, ירושלים, תלביה, טלפון 3030, מברקים: דודבר

3 בנובמבר 1955.

לכב' ספרית הפועלים תל אביב,

רב תודות עבור התשלום בסך מאתיים לירות, עבור חוב על הזכויות, עבור הספר "למי צלצלו הפעמונים".

הנני מצהיר כי בזה נגמר העניין וכי התשלום הנ"ל מחסל את הפרשה. ועל כך הנני אחראי.

בכבוד, בר-דוד

נ. ב. ועבור הסידור הנ"ל קיבלתי בתודה 50 לירות עבור השתדלותי.

בר-דוד

"למי צלצלו הפעמונים" בתרגומו של מנשה לווין היתה המהדורה הראשונה והתרגום הראשון של הספר לעברית. מרחביה ספרית פועלים 1942. מהדורה שנייה של הספר או הדפסה שנייה יצאה באותה הוצאה בשנת 1947. הספר, באותו תרגום של מנשה לווין, יצא שוב אך הפעם בהוצאת "עדית", 1954. כנראה  בשל בעיית הזכויות שנידונה לעיל.

תרגום חדש, מאת גדעון טורי [פרופ' גדעון טורי, נולד בשנת 1942 היא השנה בה תורגם לראשונה לעברית "למי צלצלו הפעמונים"...] יצא לאור בהוצאת זמורה ביתן, 1986.

תרגום אחרון עד כה, מאת תרצה גור-אריה, עורכת התרגום דליה בת-אליהו [בתו של המשורר הנשכח אליהו טסלר], יצא לאור בשנת 2006, בהוצאת פן.

המלביה"ד יודה לכל מי שיוכל להוסיף מידע על הסוכנות הספרותית בר דוד מתלביה (!), ירושלים, בשנות הארבעים.

* * *

מנשה שאול

שלח או לא שלח?

 ד"ר יאסר עלי, דוברו של נשיא הרפובליקה מוחמד מורסי, הכחיש את הידיעה שפורסמה בתקשורת הישראלית, לפיה נשיא מצרים השיב על איגרתו של נשיא ישראל שמעון פרס והודה לו על ברכותיו לרגל חודש הצום. הדובר אף טען כי ידיעה זו מצוצה מן האצבע, אין לה שום יסוד וכי השקרים אינם נפסקים.

בהתייחסו לפרשה, תוהה עיתון "אלאהראם" המצרי (4.8.12):

"למה ההכחשה הזו? הלא עיתון 'הארץ' אישר את האיגרת החשובה ואף פירסם צילום שלה, והיא כתובה באנגלית. זאת ועוד. דיפלומטים בשגרירות מצרים הם שמסרו את האיגרת לבית הנשיא הישראלי."

"אלאהראם" הוסיף כי "גם תוכן האיגרת מדגיש כי הנשיא מורסי יעשה כל מאמץ לחדש את תהליך השלום במזרח התיכון. זהו צעד נכון ומאוזן במאת האחוזים מצדו של הנשיא מורסי."

העיתון מצביע על החיסרון הגדול והטעות החמורה בהכחשה הגורפת מצידו של הדובר המצרי, הגורמת נזק למצרים. "אחת מן השתיים: או שהדובר ידע את האמת והכחיש אותה וזוהי קטסטרופה, או שהוא לא ידע, וזוהי קטסטרופה גדולה יותר."

מתח בין עיראק לטורקיה

ביקורו המפתיע של שר החוץ הטורקי אהמט דאווט אולו בכּרכוכ במטרה להיפגש עם המנהיג הכורדי מסעוד ברזני, עורר את זעמה של ממשלת נורי אלמאלכי בבגדד, וזו האשימה את טורקיה בפגיעה בריבונותה. בהודעת משרד החוץ בבגדד נאמר כי ביקור זה לא תואם עם הצינורות הרשמיים, ויש בכך הפרת הפרוטוקול הדיפלומטי והתערבות בענייני הפנים של עיראק. כמו כן, ממשלת עיראק הביעה תמיהה מהתעלמותה של הממשלה הכורדית מן השלטון המרכזי בבגדד.

עיתון "אלחיאת" (3.8.12) ציטט את דברי דאווט אולו שהכריז כי מעמדה המיוחד של כּרכוכ מהווה דגם לדו-קיום בשלום בין העדות, וכי טורקיה מוכנה לשרת את העיר, העשירה באוצרות טבע, היות ש"הידידות בינינו היא לנצח."

העיתון גם מוסיף כי היחסים בין עיראק ובין טורקיה הידרדרו בעקבות המאורעות בסוריה ובעקבות אירוחו של סגן ראש ממשלת עיראק טארק אלהאשמי, המבוקש על ידי מערכת המשפט בעיראק. על רקע זה באפריל 2012 החליפו ביניהן טורקיה ועיראק האשמות קשות.

הסונה נגד השיעה

תנועת "האחים המוסלמים" בירדן והאגף המדיני שלה "מפלגת חזית העשייה האיסלאמית" הודיעו כי הם מחרימים את סעודת הרמדאן של שגרירות איראן בירדן ועל כן דוחים את הזמנתה של השגרירות להשתתף בה. יש לציין כי אשתקד נקטו "האחים המוסלמים" צעד דומה. על פי דיווחים של סוכנויות הידיעות וכלי התקשורת הערביים, פרסמה התנועה הודעה רשמית (1.8.12) שבה נאמר:

"החלטנו להחרים את הסעודה ולדחות את הזמנתו של שגריר איראן מוסטפא זאדה, וזאת בשל עמדתה של איראן כלפי ההתקוממות המבורכת בסוריה ובשל תמיכתה של איראן במשטר הסורי הנפשע."

יש לציין כי תנועת "האחים המוסלמים" גינתה לאחרונה את ניסיונותיה של איראן להפיץ את האמונה השיעית האיראנית ולפגוע בסונים ברחבי העולם המוסלמי.

המשטר הסורי הורג פלסטינים

"בהסתמכה על מקורות רפואיים, הודיעה סוכנות הידיעות 'רויטרס' כי 21 פלסטינים נהרגו ועשרות נפצעו ב-22.8.1 בהפגזה של צבא המשטר על המאהל הפלסטיני 'ירמוךּ' באחד מרובעיה של דמשק," דיווח העיתון "אלחיאת" (3.8.12).

יש לציין כי כ-100 אלף פליטים פלסטיניים מתגוררים במאהל. "עדי ראייה מסרו כי הפגזים נפלו ברחוב הומה אדם בערב שעה שעוברים ושבים היו בדרכם לארוחה המפסקת את צום הרמדאן," מסר העיתון. תנועת חמאס פרסמה הודעת גינוי חריפה נגד המשטר הסורי.

כזכור, משטרו של אסד תקף פלסטינים במחנה ירמוךּ לאחר שסירבו להשתתף בהפגנות תמיכה במשטר. לפני כחודשיים הפגיז חיל הים הסורי את מאהל הפליטים "אלרמל" שמדרום ללטקייה מאותה סיבה. הרשות הפלסטינית תיארה את המקרה כפשע נתעב והפנתה אצבע מאשימה כלפי אחמד ג'בריל, ראש "החזית העממית – המפקדה המשותפת", הנתונה למרותו של המשטר הסורי.

54 עיתונאים נהרגו בסוריה

אגודת העיתונאים בסוריה, הפועלת בהשראת המורדים, הודיעה כי בחודש יולי האחרון נהרגו שבעה עיתונאים, ביניהם שני עיתונאים עיראקיים. בכך מגיע מספר העיתונאים שנהרגו בסוריה מאז פרוץ המהומות לפני שנה וחמישה חודשים – ל-54.

בנוסף, כתב ערוץ אלג'זירה נפצע מאש כוחות המשטר בעת שסיקר מתקפה של הצבא הסורי בחלב ב-30 ביולי 2012. גם עיתונאי טורקי נפצע באותו יום. שני העיתונאים הפצועים הועברו לבית חולים בדרום טורקיה.

הודעתה של אגודת העיתונאים בסוריה הוסיפה כי מטרת המשטר היא למנוע העברת מידע ותמונות של מעשי הטבח. האגודה קראה למוסדות הבינלאומיים להגן על הכתבים הממלאים את תפקידם תוך סיכון חייהם.

נישואים או עבדות

"אלקודס אלערבי" (2.8.12) מדווח כי על פי נתונים סטטיסטיים שפורסמו לאחרונה במצרים, יותר מ-30 אחוז מן הבחורות במצרים בגיל 20 עד 25 נישאו לגברים בגילם של אבותיהן או סביהן. לתופעה זו אחראים הן העוני והן מעמדן החברתי הירוד של הנשים. סוג זה של נישואים – שבהם אישה צעירה ובריאה נישאת לגבר מבוגר וחולה – נקרא "ווינאסה". על פי תנאי הנישואים, על האישה לטפל בבעל החולה כעוזרת, תוך שלילת זכותה לחיי נישואים ולאימהוּת. זאת, בתמורה לפרנסה ולביטחון כלכלי.

אנשי דת בממסדים הדתיים מתנגדים בתוקף לסוג זה של נישואים וקובעים שהוא נוגד את ההלכה המוסלמית השומרת על זכות האישה לאימהוּת, והם קוראים למעוניינים בשירות כזה להיעזר במטפלות בשכר.

המאמר מתפרסם גם במגזין "מראה".

* * *

משה גרנות

המתכון לחיים ארוכים

על ספרו של יונַס יונַסון

"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם"

תרגום משוודית – רות שפירא, כתר 2011, 360 עמ'

כבר בקריאת כותרת הספר מתמלא הקורא קנאה: גיבור הספר הוא בן מאה ומסוגל לקפוץ מהחלון! ובכן, הספר הזה כאילו מציע מתכון לחיים ארוכים: אַלַן קרלסון בן המאה חווה חוויות מסעירות אינספור במשך חייו הארוכים, ומסתבר שזכה לכך משום שמעולם לא התעניין בפוליטיקה, ולא בדת, שלא הוליד ילדים (אגב, כמעט לכל הגיבורים בספר אין ילדים, ולמרביתם אין בן/בת זוג), ומשום שהוא היה סמוך ובטוח שכל קונפליקט בעולם ניתן לפתור בבקבוק יי"ש, רצוי שניים – בתנאי שלא מדובר בליקר (הקונפליקט היחיד שלא ניתן לפתרון בדרך זאת הוא הקונפליקט שבין הישראלים והפלסטינאים – ראו פרק 15). וכן, הוא סולד מנקמות – בפעם היחידה שחרג מדרכו זו, כששם מלכוד חומר נפץ לשועל שאכל את החתול שלו – נשרף כל ביתו, ונאלץ לעבור לבית אבות עם סדר יום פרוסי, שממנו, כפי שמסתבר מהכותרת, ברח דרך החלון ונעלם.

ההקדמה הקצרה הזאת מצביעה, אני מקווה, על כך שהספר מלא קלות דעת והומור, ובזה כנראה קסמו שגרם לכך שהפך לרב מכר עולמי.

הספר בנוי מ-29 פרקים, שבראש כל פרק מצוין התאריך שבו מתרחשים האירועים הנדונים. הפרקים מתחלקים לשני מדורים: במדור האחד – קורות חייו הארוכים של אלן קרלסון מלידתו ב-1905 ועד האירוע "העכשווי" ב-2005; במדור השני ההרפתקאות המדהימות שעובר הזקן לאחר שקפץ מהחלון בשנת המאה לחייו, היא שנת 2005.

לפני שאדון בכל אחד מן המדורים בנפרד, אציין כבר עתה על מה שמרומז בפתיח, ומתבהר בסוף הספר: אלן ברח דרך החלון מבית האבות, כיוון שהמשטר שם לא היה לפי רוחו: אסור לעשן, אסור לשתות אלכוהול, הארוחות בשעות מדוייקות, ומי שמאחר – מפסיד ארוחה, ועל המשטר החמור הזה ממונה האחות המרשעת אליס. כיוון שאלן הגיע לגיל מאה, מבקש בית האבות לקיים מסיבת יום הולדת מלוקקת בנוכחות חבר מועצה – כל מה שמאוס בעיני אלן. הוא מחליט שביום הולדתו המאה מגיע לו לשתות בקבוק יי"ש, ולשם כך הוא בורח דרך החלון, כשלרגליו נעלי בית.

וכעת לתיאור עלילות העבר של אלן: הוא נולד כאמור ב-1905, לאביו הסוציאליסט שהיגר לרוסיה כדי להצטרף למהפכה, שם הוא מתוודע לזוועות המשטר של לנין, ומחליט לשנות אידיאולוגיה, להיות נאמן לצאר ולרכוש הפרטי. כצפוי – הוא מוצא להורג (לאורך כל הספר אידיאליסטים נהרגים או מוצאים להורג). אלן מספיק ללמוד רק שלוש כיתות בבית הספר העממי ומתמחה  בחומרי נפץ. באחד הפיצוצים מתרסקת מכונית עם הנהג שבתוכה, והוא מאושפז בקליניקה של פרופ' ברנהרד לונדבורג, הגזען, מוביל הקמפיין של השבחת הגזע בשוודיה. לונדבורג מעקר את אלן, כמו את שאר היסודות "הלא רצויים". כשיצא לחופשי הוא נעשה טכנאי הצתה במפעל לבניית תותחים, ויחד עם חברו אֶסְטְבָן הוא מדווש על אופניים עד ספרד המצויה במלחמת אזרחים. אלן מפוצץ גשרים עבור הרפובליקנים, אבל כשרואה אנשים שרוצים לעבור על גשר שעומד להתפוצץ – הוא מזהיר אותם, וכך ניצל הגנרליסימו פרנקו.

 פרנקו, אסיר תודה, מצייד אותו בכסף ובניירות שיוכל לחזור למולדתו, אבל האונייה בה נסע נלכדת על-ידי הצי האמריקאי (החלה מלחמת העולם השנייה), והוא מגיע לארצות הברית. לאחר תלאות שונות הוא נעשה מחלק קפה בלוס אלאמוס, שם מתכננים את פצצת האטום על פי הנחיותיו של הנשיא רוזוולט. אלן, המומחה לחומרי נפץ, מתערב בשיחה של המדענים ומנחה את פרופ' אופנהיימר, כיצד לשלוט בביקוע האטום. אופנהיימר מתרשם ממחלק הקפה, ואלן מוזמן לשיחה ולארוחה אצל סגן הנשיא – הארי טרומן. טרומן מגייס את אלן להצטרף לאהובתו של צ'אנג קאי שק, המבקשת לחבל בגשרים עליהם אמורים לעבור הגייסות הקומוניסטיים. חבורת הלאומנים, עימם יוצא אלן לפעולה, מצליחה לשבות את ג'אנג צ'ונג, אישתו השלישית של מאו-טסה-טונג. היא היתה מועמדת לאונס ולהוצאה להורג. אלן מצליח להציל אותה, ובורח דרך ההימליה לאיראן. בדרך הוא מתחבר לשלושה מרקסיסטים שמבקשים להשליט קומוניזם בארץ השאה. בכניסה לאיראן נהרגים שלושת המהפכנים, ואלן נאסר. כשנודע למפקד המשטרה החשאית (המכנה עצמו 'ראש ממשלה'), שאלן מומחה לחומרי נפץ, הוא חוזר בו מהרצון להעלים אותו כמו את שאר "מטופליו", והוא מטיל על אלן משימה לפוצץ את המכונית בה ייסע צ'רצ'יל, שבא לבקר את השאה.

במקום זאת אלן גורם לכך שמפקד המשטרה מתפוצץ, ויחד עימו גם כל המשטרה החשאית. הוא מוצא מקלט בשגרירות השוודית. חברו לתא המעצר, הכומר האנגליקני פרגוסון, נורה על-ידי שוטרי השאה משום שלא ביקש מקלט, אלא דבק במשימתו להפוך את האיראנים לנוצרים אנגליקנים (כאמור, לכל האידיאליסטים יש בספר גורל דומה). בהתערבותו של טרומן, שבינתיים ירש את רוזוולט כנשיא, ראש ממשלת שוודיה פוקד על המזכיר השלישי בשגרירות בטהרן שיפיק ניירות ואמצעי מסע של אלן חזרה למולדת. ראש ממשלת שוודיה נותן לאלן בונוס של 10,000 קרונות, ואלן מתארח במלון הכי יקר בשטוקהולם. לפי בקשת ראש הממשלה, בוחנים את אלן בפרויקט לאנרגיה האטומית, ואלה מתפלצים כשנודע להם שאלן למד רק שלוש כיתות ביסודי, וכי בלוס אלאמוס הוא חילק קפה.

לעומת זאת, הרוסים מצליחים להביא אותו באמצעות צוללת ללנינגרד, ולהציע לו 100,000 דולר אם יסייע לפרויקט האטום הסובייטי שפיגר אחרי זה האמריקאי. לשם פיתויו של אלן נשלח המדען המלבב פופוב. הרוסים נקטו בדרך הפיתוי, ולא בדרך החטיפה, כי בריה, הממונה על הזרועות החשאיות במדינה, פקד לחטוף את אלברט אינשטיין, ואנשיו חטפו במקומו את אחיו החורג הרברט. אלן זוכה לכבוד הגדול לסעוד עם בריה וסטלין, אבל כשסטלין שומע מפיו של אלן ציטוט של משורר שוודי אוהד הנאצים, וכשנודע לו שאלן סייע לפרנקו, נלחם נגד מאו, ומנע התנקשות מצ'רצ'יל – סטלין יוצא מדעתו מרוב כעס. אלן הרגוע מציע לסטלין שיגלח את השפם...

בית המשפט "מקל" עם אלן, ובמקום לשלוח אותו לגרדום, הוא שולח אותו ל-30 שנות עבודת פרך בוולאדיבוסטוק. מסתבר שהמדען פופוב הצליח לדלות מאלן, שהיה בגילופין בצוללת, את סודות האטום, ומצליח להכין את הפצצה הסובייטית. אלן נמצא במחנה אסירים יחד עם הרברט אינשטיין המבקש את נפשו למות. לאחר כחמש שנים בתפישה, אלן יוזם שריפת מכולַת שמיכות, אסירים מנצלים את המהומה ובורחים, הסוהרים יורים בהם כדורים נותבים, ואלה גורמים להתלקחות ופיצוץ מכולות של רימונים, מוקשים ונפט שנועדו להישלח כסיוע לצפון קוריאה במלחמתה עם הדרום. אלן והרברט בורחים, ובדרך גונבים מכונית שרד של המרשל מֶרֶצְקוֹב, ובאיומי אקדח, הוא מפשיט אותו ואת השליש שלו, והשניים מתלבשים במדיהם, ומשתמשים בתעודותיהם ובכספם. הם מצליחים להגיע לפיונג-יואנג ומבקשים לפגוש את קים-איל-סונג. בנו בן ה-11, קים ג'ונג איל, עורך להם מבחנים שונים, ובסוף הוא משתכנע להפגיש אותם עם אביו, אלא שמסתבר שקים-איל-סונג מכיר את מרצקוב האמיתי. קים-ג'ונג-איל רוצה להוציא את השניים להורג, אבל אז מסתבר שבחדר נמצא גם מאו-טסה-טונג, שאת אישתו הציל אלן. מאו מעניק לשניים דרכונים ודולרים שהחרים מהלאומנים, שקיבלו אותם מהאמריקאים.

הם מגיעים לאי באלי שבאינדונזיה, ושם פוגשים מלצרית מטומטמת, שאיננה יודעת להבדיל בין המשקאות. היא מתאהבת בהרברט, וכיוון ששמה היה בלתי זכיר, הוא מכנה אותה אמנדה. הרברט נעשה מורה לנהיגה, למרות שלא ידע כי באינדונזיה נוסעים בצד שמאל, ואמנדה מצליחה להיבחר למושלת בסיוע שוחד מתאים. סוהרטו עורך הפיכה נגד סוקרנו, שבה נהרגים מיליונים, וכששלטונו מתבסס, הוא שולח את אמנדה להיות שגרירה בפאריס. אמנדה ואלן המתורגמן (ש"מתרגם" את דבריה המטומטמים כך שייראו סבירים) מוזמנים לארוחה אצל שארל דה-גול, שנאלץ לארח את נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון השנוא עליו. בחוץ מתחוללות ההפגנות האלימות של 1968. אלן מגלה לדה-גול כי איש סודו של השר פושֶה, והמשמש גם מודיע של הסי-אַי-אֵי, הוא מרגל רוסי, אותו פגש בארוחה אצל סטלין. לינדון ג'ונסון, ועוזרו הָאטוּן מחליטים להפוך את אלן לסוכן ריגול בברית המועצות.

אלן מצליח לפגוש את המדען פופוב בסיום האופרה "טורנדוט" בתיאטרון בולשוי במוסקבה, וליד ארוחה טובה ומשקה – הוא מצליח לשכנע אותו, ובעקר את לאריסה אישתו, שיהיו סוכנים אמריקאיים. בעקבות הערבוב שהשניים עושים בדיווחים שלהם מתאפשרת הוועידה של שתי המעצמות לצמצום הנשק הגרעיני. לאחר למעלה מ-13 שנות ריגול הזוג פופוב מהגר לניו-יורק ומבלים באושר את שארית חייהם (כמו שאר הגיבורים בספר – אין להם ילדים). אלן חוזר למולדת, וכנזכר לעיל, מפוצץ לעצמו את הבית ונאלץ להתגורר בבית אבות עד שהוא מחליט לברוח דרך החלון.

נשמע מסובך? זה באמת כך, ולזה יש להוסיף את שמות הגיבורים והמקומות השוודיים ששוברים את השיניים, אבל הפיצוי הוא בהרצאה הקלילה ובהומור המגיח כמעט בכל סצינה.

וכעת לעלית "ההווה" (שנת 2005), כלומר האירועים שלאחר הבריחה: אלן מגיע לתחנת האוטובוסים ומבקש כרטיס על פי סכום הכסף המצומצם שהיה לו בארנק. בחור צעיר בלונדיני, אשר מסתבר שהוא חבר בכנופיית הפשע NEVER AGAIN, מבקש מאלן להשגיח על מזוודה כבדה בזמן שהוא ישהה  בשירותים. כיוון שהאוטובוס של אלן מגיע, הוא עולה עם המזוודה לאוטובוס. בתחנה שהוא יורד על פי הכרטיס שבידו יש שממה מוחלטת. הוא מגיע לבניין נטוש של תחנת רכבת, שם מתגורר הגנב יוליוס, והם מבלים די יפה ביחד. בינתיים הצעיר מצליח באלימות להשיג מהקופאי מידע על נסיעתו של אלן, הוא חוטף אוטובוס, ובקלות מצליח להיכנס לביתו של יוליוס ולאיים באקדח כדי שיחזירו לו את המזוודה. אלן מפתיע אותו מאחור וחובט בו בקרש. יוליוס מכניס את הצעיר המעולף לתוך חדר קירור (את החשמל הוא גונב מהשכנים), שוכח לסגור את המאוורר, והצעיר קופא למוות. השניים פותחים את המזוודה ומתגלים להם 50 מיליון קרונות. הם מסיעים את הגווייה עד למפעל נשק, ושם הם מכניסים אותה לתוך מכולה של צילינדרים שנועדה להישלח לאדיס-אבבה. אחר-כך הם קונים מבעל קיוסק לנקניקיות את המכונית הישנה שלו ושוכרים אותו להיות הנהג. השלושה מגיעים לביתה של גרושה (בלי ילדים!) אדמונית בת 43 בשם גונילה. בני, שמתאהב בגונילה, ומכנה אותה "היפה", כובש את ליבה כאשר הוא מרפא את רגלה של סוניה הפילה, שהיא מגדלת בחווה. מסתבר שבני היה סטודנט במשך 30 שנה, כי לפי צוואת אביו, הוא יזכה במימון כל זמן שילמד, אבל מעולם לא גמר את לימודיו – הוא היה כמעט וטרינר, כמעט רופא, כמעט מהנדס, כמעט חוקר ספרות וכו'. כשנודע לגונילה מהעיתונים שהמשטרה בעקבות אורחיה, היא רוצה לגרש אותם, עד שנודע לה כי היא יכולה להיות שותפה למטמון שבמזוודה.

בינתיים "הבוס" של חבורת הפושעים שולח את הינקן לברר מה עלה בגורלו של בולטן, הצעיר הבלונדיני שנשא את המזוודה וקפא בחדר הקירור. הינקן מצליח לעלות על עקבות הבורחים ומאיים עליהם באקדח. אלן, שהתיידד בינתיים עם הפילה, מצליח להושיב אותה על הינקן, שנופח את נשמתו. עתה צריך להתפטר מהגווייה הנוספת – ובכן, לוקחים את המרצדס שלו ויוצאים למלא בה דלק. כשהם בתוך התחנה, גנבים מסלקים את המכונית היקרה, ומסתבר להם שהם קיבלו גם גווייה. בלית ברירה, הם שולחים את המכונית לגריסה. המתכת המסריחה מגיעה לריגה שבלאטביה. וכך נמצאו שרידי גופתו של הינקן בריגה, ואילו שרידי גופתו של בולטן הגיעו לג'יבוטי (פועל מצרי מצא את הגופה במכולת הצילינדרים, וזרק אותה לים. הוא מגיע לג'יבוטי עם הכסף והדרכון של הינקן, ובג'יבוטי הוא מתרסק יחד עם מחבל מתאבד. השלטונות שם בטוחים שמדובר בהינקן השוודי).

"בוס" הכנופיה מצליח לעקוב אחרי האוטובוס הצהוב, בו נמלטים אלן, גונילה, יוליוס ובני, יחד עם הפילה והכלב של גונילה. "הבוס" עושה את טעות חייו, עוקף את האוטובוס וחוסם את הדרך. האוטובוס העמוס לא מסוגל לעצור במקום, ומרסק את המכונית של "הבוס".

בינתיים המשטרה, התובע והעיתונות מתחקים אחרי אלן וחבורתו – בתחילה חשבו שאלן נחטף, אחר כך האשימו את אלן ברצח שני פושעים, ואחר כך בשלושה (כי דמו של "הבוס" נשאר במכונית ההרוסה). כשמסתבר שאחד הפושעים נהרג בג'יבוטי, והשני בריגה, ואילו השלישי ("הבוס") אמנם פצוע, אבל חי – נאלצת התביעה לבטל את צו המאסר. התובע, שקיווה לתהילה מסיפור הפשע המשולש הזה, מתאכזב מרה, ואיננו מצליח להשיג מאלן ומחבריו סיפור מתקבל על הדעת, כי אלן מהתל בו בסיפורי סרק. מפקח המשטרה אהרונסון, לעומת זאת, מבין במה מדובר, וכשמציעים לו לקחת חלק באוצר שנמצא במזוודה, הוא מחליט לוותר על משרתו ולהצטרף לחבורה. בסופו של דבר, כל החבורה, כולל המפקח ואימו, הפילה והכלב מצליחים לשכור מטוס אינדונזי, לנחות בעזרת שוחד ולהתמקם במלון של אמנדה, שבינתיים היא אלמנה בת 84. בני וגונילה "היפה" מתחתנים, וכן אלן עם "התינוקת" בת ה 84 – אמנדה.

כפי שניתן להתרשם, גם עלילת "ההווה" מסובכת (אני באמת תמצתתי וניפיתי כדי לא לעייף יתר על המידה את הקורא), ושמות המקומות והגיבורים השוודיים הם ממש בלתי ניתנים להיגוי, ובכל זאת, הקורא ממש שוחה בעלילה, כי כל האירועים המבהילים מסופרים בנחת ובנימה קומית. דמותו של אלן שובה לב באפטיות שלו, בתושייה שלו וביחס השווה שלו לכל אדם, כולל ראשי ממשלות, דיקטאטורים ונשיאים (לדוגמה, כזכור, הוא הציע לסטלין לגלח את השפם...)

המסר הלא כל כך חבוי של הספר הוא שעולם האידיאות החילוניות (פאשיזם, מרקסיזם) והדתיות (מיסיונריות) הוא עולם מטורף לחלוטין שמוביל לשפיכות דמים חסרת טעם, וכן שסדר היום הבורגני המודרני הוא למעשה כלא הנשמה, וכל אדם בר דעת צריך לעשות ככל יכולתו להשתחרר ממנו. המשטרה התביעה הפלילית והעיתונות זוכים לטונות של אירוניה ולעג. צריך עוד לציין שכל המאורעות המוזכרים בספר הם מאורעות היסטוריים הנסמכים בעובדות, וכן גם ברור שכל הסאגה הפנטסטית של אלן עצמו אצל גדולי המאה העשרים (שנות חייו של אלן) היא כולה המצאה חסרת שחר וממש אבסורדית, וכמו כל יצירה אבסורדית היא מבקשת להציע מסר, ובמקרה זה הוא שהאנושות נתונה לחסדיהם של חדלי אישים, ואם משהו מצליח בכל זאת – זה רק עניין של מקרה ושל מזל.

הספר מציע רגעים של נחת ושל צחוק. קשה קצת לעקוב אחרי מבול האירועים והשמות – אבל כדאי.

אהוד: האם אני טועה בהתרשמותי, שאחרי שקראתי את יומן ההרפתקאות המוזרות והלא-כל-כך מעניינות שפירטת ברשימתך – אני פטור מלקרוא את 360 העמודים של הספר עצמו?

* * *

מוטי הרכבי

1. הבוגדים מרחוב מוזס

 בחוק העונשין תחת הכותרת "בגידה": "מי שעשה, בכוונה לסייע לאוייב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייעו לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם. לעניין סעיף זה, 'סיוע' – לרבות מסירת ידיעה בכוונה שתגיע לידי האוייב או ביודעין שהיא עשויה להגיע לידי האוייב, ואין נפקא מינה שבעת מסירתה לא התנהלה מלחמה." [לשונו של סעיף 99 לחוק העונשין]

הפרסומים של "ידיעות אחרונות" בנושא התקיפה באיראן מסייעים באופן ישיר לכנופיית אחמדינג'אד. כל האמצעים כשרים במלחמתו של נוני מוזס בבנימין נתניהו, ולעזאזל ביטחון  מדינה וחיי אזרחיה וחייליה. מה שעושים מוזס, רון, ברנע ושיפר מופיע בחוק העונשין תחת הכותרת: "בגידה". 

לחבורת הבוגדים מרחוב מוזס יש אינטרס אחד ויחיד: לקעקע את בנימין נתניהו. אותו נתניהו שידידו שלדון אדלסון הקים, במידה רבה עבורו ולמענו, את העיתון "ישראל היום", שחיסל את ההגמוניה של "ידיעות אחרונות" ופגע קשות בקבוצת מוזס.

 על כך כתבה מצוינת של News 1. הכתבה המלאה:

  http://www.news1.co.il/Archive/003-D-75168-00.html

 בכתבה מוזכרת הצנזורית הראשית שלא פסלה את הכתבה. מה הפלא? הצנזורית, כמו הפרקליט הראשי וכן גופים אחרים בצה"ל – יודעים בדיוק מהו הצד החם של המחבט, ואם ברצונך להימנע מקבלת כווייה תקשורתית וודא שאתה אומר את הדברים הנכונים.

2. חינוך לעלילות דם

משרד החינוך החליט להוסיף משוררים חדשים, ביניהם יצחק לאור, לתוכנית הלימודים. מתברר שמשרד כמנהגו נוהג. יוסי שריד הכניס את מחמוד דרוויש. האם גדעון סער מכניס את לאור? נשים שמעלות טענות נגד לאור על הטרדה מינית, ואפילו אונס, כבר יצאו למחות.
אין לי כוונה לעסוק ברמת השירים של לאור. השאלה כאן שונה: האם אדם שמפיץ עלילות דם נגד מדינת ישראל ראוי ללגיטימציה על ידי המדינה? האם זה סימן לנאורות או שמא לנגיף קשה של כשל חיסוני?

פניתי לשר החינוך ולמשרד החינוך בתזכורת ובשאלה: לָאור פירסם ב"עיתון 77" בשנת 1983 שיר תחת הכותרת "המנון לגוש":

"אנחנו כיפות סרוגות ... ואת חג חירותנו יום המצות הזה בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים נחוג בהתכוונות ובמצותנו דם נערים פלשתינים."

בשיר אחר שלו הוא כותב:

"אילו היה לי זין גדול כמו המוביל הארצי. הייתי משתין על הצבא."

היוצר המהולל אינו מסתפק בשירים. בשנת 2002 פירסם לאור מאמר בכתב עת יוקרתי, ובו טען שישראל אינה זקוקה לתאי גזים כדי להשמיד את הפלסטינים, והיא עושה זאת באמצעות תמותת תינוקות גבוהה. זאת בעוד הנתונים, לפי פרסומי הבנק העולמי, הפוכים לחלוטין. תמותת התינוקות בשטחים הולכת ויורדת. האם זה האיש שראוי להילמד בבתי הספר?

מלשכת שר החינוך נמסר לי שהוא לא ידע ולא היה מעורב. דוברת המשרד הגיבה כדלקמן:

"ועדת המקצוע לספרות החליטה לשלב בתוכנית הלימודים יצירה של יצחק לאור 'אהבת הארץ' כאפשרות בחירה. יוער, כי ועדת המקצוע בוחרת את היצירות הספרותיות הנכללות בתוכנית הלימודים על פי שיקול של איכות ספרותית. עם זאת, החליטה יו"ר המזכירות הפדגוגית לקיים דיון ולבחון את הנושא לאחר שנחשפה לנושא לראשונה."

עד כאן לשון התגובה. אין ספק שחוט דק של אירוניה מרחף מעל "אהבת הארץ", כשזו רשומה על שמו של יצחק לאור, שהתמחה בשנאת ישראל. ובאיזו אהבה בדיוק מדובר? ובכן, השיר מספר על שני אשכולות ענבים בחדרה של אחת, יעל, ממורד הכרמל, שלחבר שלה: "קראו מיכאל או סוהיל."

הטירוף לא התחיל אתמול. פעמיים זכה לאור בפרס ראש הממשלה. כי זה הסיפור שלנו. הם יורקים. בתגובה הם זוכים לפרסים. יצחק שמיר סירב ללחוץ את ידו, וזכה לקיתונות של רותחין.

מדינה נאורה צריכה לכבד גם את מבקריה, ולכלול אותם בתוכניות הלימודים. אין צורך בקומיסר תרבות. אין צורך להחרים את אליס ווקר או ג'וזה סאראמאגו בגלל עמדתם הביקורתית או העוינת לישראל. הם אינם היוצרים של תעשיית השקרים. הם התוצרים שלה.

לא כך לאור. הוא שייך ליצרנים. כך שצריך לשאול: האם יוצר ומפיץ עלילות דם, בשירה ובאומר, על תאוות הדם של יהודים, מצוי במתחם הביקורת. המזכירות הפדגוגית החליטה לקיים על כך דיון. דיון ראוי וחשוב. ההמשך יבוא.  

מקור: בן דרור ימני NRG:

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=f2b4c1b55be76d1e6d7b777256ea0370&id=3941

* * *

משה כהן

1. הנדון: די לטיוח!

מכובדי,

הג'ונגל של המזרח התיכון הוא סביבה לא ידידותית ולא סלחנית ומי ששוגה באשליות וטומן את ראשו בחול משלם מחיר יקר. בשם הדו-קיום המיוחל עם הערבים נמנעו ראשי המדינה כל השנים מלהטיל את האשמה לגל ההצתות על הערבים. נציב הכבאות ננזף לפני שנתיים על שאמר שההצתות נגרמו בזדון. זה היה טאבו. אפילו הרצח של 42 הסוהרים בשריפה בכרמל לא שינה את הגישה הפציפיסטית הזאת. המשטרה הזדרזה לקבוע שהשריפה הקטלנית נגרמה על ידי נער שעישן נרגילה כביכול. זו לא רק התנהלות פתטית אלא גם מבישה.    המשפחות השכולות אינן דורשות נקמה במציתים (זה לא פוליטיקלי קורקט) אלא את התפטרותו של אלי ישי, כאילו הוא הצית את הגפרורים. מעניין איך זה שכל השריפות פורצות רק במגזר היהודי ולא במגזר הערבי? (כן, אני יודע זו שאלה לא פוליטיקלי קורקט).

רבותיי, הפוליטקלי קורקט בוער בעצמותינו והגיע הזמן להיגמל ממנו ולהתמודד עם המציאות. גל ההצתות הוא טרור ערבי לכל דבר וצריך להיות מטופל על ידי השב"כ, ככזה. המשפחות השכולות מהכרמל צריכות להשמיע את קולן ולדרוש מיצוי הדין עם הרוצחים האמיתיים (לא אלי ישי). מבקר המדינה צריך לחקור מי קבע את מדיניות הטיוח שגובה מחיר כה יקר מאיתנו.

2. הנדון: היה פירוז?

מכובדי,

אחד היסודות העיקריים של מדיניות "שטחים תמורת שלום" הוא פירוז השטחים המוחזרים.

האירועים האחרונים בסיני מלמדים שעקרון הפירוז אינו עומד במבחן המציאות כיוון שהוא מעודד פעילות טרור. (ואולי כל הרעיון של שטחים תמורת שלום אינו עומד במבחן המציאות).

על אף תנאי הסכם השלום עם מצרים (איזה מין שלום?) – נאלצת ישראל להתיר הכנסת כוחות מצריים לסיני בתקווה לבלימת הטרור (אשרי המאמין).

ומי לידינו יתקע שהכוחות  המצריים יופנו רק נגד אנשי הטרור ולא נגד ישראל? ממתי הפכו המצרים לחסידי אומות העולם שכול רצונם להגן עלינו מפני הטרור? זו אשלייה מסוכנת ביותר. הגיע הזמן שיפי הנפש בקרבנו ייגמלו מהדחף שאינו בר כיבוש למסור שטחים תמורת שלום. מה עוד צריך לקרות כדי שישתכנעו?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה דרורי

האש בשירות הטרור – לירות במציתים!!

שוב אנחנו עוברים ימים של אש ושריפות, כאשר גורמי הביטחון וכיבוי האש אצלנו מייחסים זאת למציתים,  אשר לפי כל הבדיקות, והמודיעין באים מקרב ערביי ישראל והשטחים.

חשוב שכולנו נפנים שפעילות ההצתה היא פעילות טרור נטו! היא פעילות שנועדה לפגוע ברכוש ובנפש, ולכן יש להתייחס אליה ככזו – ולפיכך יש לפגוע במציתים, ללא התחשבות בגילם או מאיזה "משפחה טובה" באו...

לגבי אלו אשר נתפסו, הפרקליטות צריכה לדרוש עונשים מקסימליים הקבועים בחוק לפעילות טרור כזו המביאה לרצח.

בנוסף על מערכת הביטחון להפעיל כוחות סדירים ומילואים, אשר אומנו כצלפים, כדי שיתפרסו בשטחים מועדים לפורענות ויפגעו במציתים... ייפגעו כמה מהם... השאר יפחדו ! –מי שמשחק באש חייב לדעת שהוא עלול לשלם את המחיר המקסימלי ואילו עלינו להשתחרר "ממחשבות צמחוניות" כאילו יש פה תעלולי נערות של מתבגרים טיפשים...מי שמצית מבצע מעשה טרור !!

* * *

שאול רוזנפלד

לשרוף את המועדון, ליהודים

פורסם ב-YNET ב-11.8.2012

בתוכנית החלוקה המוסרית של השמאל, מציתים או רוצחים יהודים גדלים בערוגות שטופחו בידי החברה הישראלית. מציתים ערבים הם לעולם קורבנות הדיכוי הישראלי.

"בתים עולים באש בטבעון, שריפה גדולה זו מצטרפת לשרפות בבית שמש ובירושלים. התמונות האלה ממחישות את מה שכל כך ידוע: שירותי הכיבוי בישראל זקוקים לטיפול נמרץ ודחוף," כך פתח עודד שחר ביום חמישי את מהדורת מבט. כן, לטעמם של שחר ועורכי מבט, התמונות ממחישות כי הבעייה היא בכלל בטיפול הנמרץ שנגזל משירותי הכיבוי. אין לנו אלא לקבל בהכנעה את מסקנת הערוץ הציבורי, כי התמונות אינן ממחישות, לכאורה, כי גורמים מסויימים בקרב ערביי ישראל גמרו אומר לשרוף את "המועדון של היהודים", וכי ההצתות הן נדבך נוסף במלחמת הטרור.

אלא ששחר ועורכיו אינם יותר ממשל לדרך שבה משכילים מיטב כוחות הקִדְמָה המקומיים לפרק כל "מוקש" הקשור למעללי המגזר, להסיר מעליו כל אחריות למעשיו, וכמובן לגלגל את האשמה בחטאיו הלאומיים ובתפישתו האידיאולוגית לפתחה של המדינה, שכידוע אינה חדלה להדירו, לרמוס את כבודו ולהפלותו בכל אשר יילך. לפיכך אך טבעי הוא שכל אימת שמישהו מעז להעלות את שאלת נאמנותם (לא של החרדים כמובן) למדינה, בין השאר לנוכח אירועים כאלה והחשד שידם המציתה הייתה במעל, מושלכת עליו באחת כתונת הגזענות והוא מוקע כבר שיח בלתי לגיטימי במרחב הציבורי.

רק בחודש וחצי שבין אמצע מאי לסוף יוני נרשמו 1,057 מקרים של שריפות באזור ירושלים בלבד, כשיותר מ-700 מהן, לפי מכבי האש, אירעו בשל הצתות. מאז, ככל הידוע, עמוס עוז לא שפך את מררתו על הצתת הארץ, קולמוסו של דויד גרוסמן לא הופעל לטובת המטרה היעודה, ובאורח פלא טרם נצפו במקומותינו עצומות זעם של אנשי רוח הקוראים לחקור את שריפת השדות (לא של הפלסטינים). שכן לתוכנית החלוקה המוסרית של החברים יש מנגנון הפעלה מופלא, שלעולם יציב את האצבע המאשימה כלפי מי שיבקש לדבר סרה בערבים, בפלסטינים, או במוסלמים בכלל. ואילו כלפי המתנחל, לדוגמה, יקיים כהלכתו את הפסוק "כל המרבה לקצוף על כל העדה בגין אחד שחטא הרי זה משובח."

מציתים או רוצחים יהודים הרי גדלים רק בערוגות שטופחו בידי החברה היהודית שמסביב, ואילו מציתים ערבים, סייעני טרור ערבים-ישראלים, או רוצחים פלסטינים – לעולם יעמדו ברשות עצמם, או למצער כקורבנות הנצח של הדיכוי הפנים-ישראלי או כיבוש השטחים המזוויע.

ועדיין, גם אם רק קומץ מערביי ישראל חצה את הקווים הביטחוניים (למשל, "רק" כ-200 ערבים ישראלים ב-2004-2001 היו מעורבים בפיגועים שבהם נרצחו 136 ישראלים), רובו ככולו של המגזר שׂם שוב ושוב את מבטחו באותם נציגים שרואים במיגור המפעל הציוני והמדינה היהודית משימה ראשונה במעלה.

כך יכולה חנין זועבי, כמו שאר נציגיו הפרלמנטריים של המגזר, לשים את מבטחם בנוטרי הדמוקרטיה הישראלית על זרועותיה התקשורתיים, הבג"ציים, האקדמיים והתרבותיים, כל אימת שהם כותבים הקדמות לספרים אנטישמיים ארסיים. כך עשתה בחדווה זועבי בהקדמה לספרו של האנטישמי הבריטי בן ווייט. אותם נציגים שמים פעמיהם אל ספינות מרמרה למיניהן, אל מנהיגי חמאס, או אל שליטים ערבים נאורים כמו קדאפי זצ"ל, שבהם הם מפליאים בסיפורים על עוולת ישראל, על משטר האפרטהייד הנהוג בה ועל הגזענות הפושה בכל חלקה טובה בה.

"ישראל היא תוצאה של פעולה קולוניאליסטית, שיזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב," קבעו לפני כשש שנים שלל נציגי הציבור הערבי בישראל במסמך החזון שלהם. קביעתו של ח"כ ג'מאל זחאלקה שלוש שנים אחר כך, בשבתו באולפן ברמת אביב, כי פה זה שייח מוניס אינה רק נחלתו של מיעוט מוקצן בקרב ערביי ישראל. זו תפישה המושרשת עמוק ב-DNA של רבים במגזר, שעבורם המילים "שריפה אחים, שריפה" אינן בהכרח קריאת אזהרה והתנערות ממעשי ההצתה.

* * *

אורי הייטנר

1. השקר הפוסט קולוניאליסטי

במלאת שבע שנים לעקירת גוש קטיף, הנחיתי מפגש בנושא באל-רום, ביוזמת המרכז למורשת גוש קטיף בגולן ומתנ"ס הגולן. המפגש עם עקורי גוש קטיף שהתיישבו בגולן, היה מרומם נפש – אנשים שחרף החורבן שחלפו, לא נסדקה ואולי אף התעצמה, לא רק אמונתם הדתית, אלא גם אמונתם ברעיון הציוני ודבקותם במדינת ישראל ובדמוקרטיה הישראלית, שבגדה בהם.

בשובי לביתי מן המפגש, כתבתי את רשמיי בפייסבוק. וכרגיל, התפתח דין ודברים של מגיבים מכאן ומכאן. לא חלפו דקות ספורות, עד שהטייס האוטומטי הטיל את הפצצה האוטומטית – "קולוניאליזם".

לכאורה, למה להתעכב על אמירה שנועדה לברוח מדיון אמיתי לשיח של גידופים. ובכל זאת, מן הראוי להתמודד עם הטענה הנפוצה הזאת, המתארת את מפעל ההתיישבות הציוני כקולוניאליזם, כביכול.

מיהי "הקולוניה המערבית האחרונה"? רבים ישיבו על השאלה הזאת ללא היסוס, ישראל. ב"שיח הפוסט קולוניאליסטי" מקובל להציג כך את ישראל. הכוונה אינה להתנחלויות ביו"ש, אלא למדינת ישראל. על פי אותה תיאוריה, הציונות היתה חלק מן האידיאולוגיה הקולוניאליסטית, האידיאולוגיה השלטת במדינות המערב במאה ה-19, שהביאה אותן להתפשט למדינות מעבר לים, להקים מושבות באסיה ואפריקה ולהשליט עליהן את תרבות המערב. התנועה הציונית שקמה באירופה, היא תנועה אירופית ששאפה אף היא להקים קולוניה כזאת במזרח התיכון, בפלסטינה. ואכן, הציונים הקימו בפלסטינה מושבות – קולוניות, נישלו וניצלו את המקומיים וכו'.

סיפור מוכר, נדוש וידוע, שתכליתו להציג את מדינת ישראל כמדינה שנולדה בחטא – חטא הקולוניאליזם, את הציונות כתנועה גזענית ואת כל ההיסטוריה הישראלית כהיסטוריה של דיכוי, כיבוש ונישול. סיפור, שמטרתו אחת – דה לגיטימציה של מדינת ישראל, מתוך שלילת זכות קיומה.

התיאוריה הזו היא שקר גס מתחילתה ועד סופה. הציונות היא תנועת שחרור לאומית של עם שגלה ממולדתו וחי חיי גלות, שעבוד, סבל ורדיפות, וייעודה היא השבתו של העם לארצו כדי לבנות לעצמו בית לאומי ומדינה עצמאית. הקולוניאליזם הוא מהלך של מעצמות אירופיות, שהשתלטו על אזורים בלתי מפותחים באסיה ואפריקה כדי לנצל את תושביהם ואת משאבי הטבע שלהם מטעמים כלכליים ואימפריאליסטיים. מהי מדינת האם שלנו ואילו ארצות כבשנו מעבר לים? מי שמציג את הציונות כקולוניאליזם, מסלף ביודעין את ההיסטוריה.

הפוסט היסטוריונים האנטי ציוניים מצביעים על העובדה, שראשוני הציונות השתמשו בטרמינולוגיה כמו-קולוניאליסטית, לתיאור מפעל ההתיישבות הציונית. הם נוהגים להשתמש בעובדה זו כדי להציג את הציונות כתנועה קולוניאליסטית, על מנת להבאיש את ריחה. אכן, אי אפשר להתכחש לעובדה שראשוני הציונות השתמשו בטרמינולוגיה קולוניאליסטית. הסיבה לכך היתה פוליטית. באותם ימים, הקולוניאליזם נחשב לשיאה של הקדמה האירופית, ונתמך בהתלהבות בידי הפוליטיקה הליברלית והסוציאליסטית האירופית. הציונות המדינית, שרצתה בתמיכת מעצמות המערב וסיוען, יצרה מצג לפיו היא חלק מן המהלך הקולוניאלי. מכאן הביטויים "מושבות", "התיישבות" וכו'. גם אבות תנועת העבודה, לצד המילים התיישבות והתנחלות, דיברו על "המהלך הקולוניזטורי" של ארץ-ישראל. אולם האמת ההיסטורית היא, שאין שמץ של דמיון בין תנועת השחרור הציונית לבין הקולוניאליזם.

הציונות היא ההצלחה הגדולה ביותר של המאה ה-20. מכל האידיאולוגיות של המאה ה-20, היא זו שהצליחה יותר מכל. הצהרת בלפור ניתנה באותם ימים שבהם התחוללה המהפכה הבולשביקית וקמה בריה"מ. איפה בריה"מ ואיפה אנחנו? אך הציונות אינה רק התנועה המצליחה ביותר, היא גם התנועה הצודקת ביותר. היא הצודקת ביותר, כיוון שהיא שמה קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה – היות העם היהודי מפוזר בעולם, רחוק ממולדתו, מיעוט בין האומות, שסבל מרדיפות, עלילות ופרעות ולבסוף – השואה. הציונות תיקנה את העוול הזה, בהחזירה את העם היהודי למולדתו, ומימשה את זכותו הטבעית להגדרה עצמית ככל עם ועם ואת זכותו ההיסטורית על ארץ ישראל.

מי ששולל את הציונות, שולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. מי ששולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולריבונות בארצו, שולל אך ורק מן העם היהודי את הזכות הטבעית המוקנית לכל עם. זוהי אנטישמיות לשמה. כבר לפני קרוב לחמישים שנה היטיב לוחם החירות מרטין לותר קינג להגדיר את האנטי ציונות כמסווה לאנטישמיות. מן הראוי שנשכיל לאמץ את הגדרתו – אין אנטי ציונות שאינה אנטישמיות. בימינו, המושג אנטישמיות אינו פוליטיקלי קורקט, ולכן האנטישמים מעדיפים את המותג ה"לגיטימי" אנטי ציונים או אנטי ישראלים. יש לקרוע את המסווה מעל פרצופם הגזעני.

אם בציונות וקולוניאליזם עסקינן, ראוי לנפץ עוד משוואת שווא – הטענה שההתיישבות הישראלית ביו"ש היא קולוניאליזם. איני רוצה לבטא במאמר זה עמדה בוויכוח על עתיד השטחים. סוגייה זו נוגעת לשאלות של שלום, ביטחון ודמוגרפיה אליהן לא אכנס. ניתן להצדיק בנימוקים פטריוטיים וציוניים כל עמדה, מריבונות ישראלית על כל השטחים, דרך פשרה טריטוריאלית או פתרון פונקציונלי ועד נסיגה מלאה. אולם הצגת ההתנחלות כקולוניאליסטית היא פשוט שקר.

גם כאן, אין המדובר במעצמה הכובשת ארצות מעבר לים כדי לנצל את הילידים החיים בהם ואת אוצרות הטבע שלהן. מדובר באזורים שמדינת ישראל כבשה במלחמת מגן שאין צודקת ממנה, מול תוקפנות של אויב שלא השלים עם עצם קיומה. האזורים שכבשה, הם חלק מרכזי וחשוב מארץ ישראל. מי שמתנכר לזיקה שיש לנו לחלק כלשהו בארץ ישראל, ובוודאי לערש האומה – למקומות כמו חברון, בית לחם, ענתות, שילה ושכם – שומט את צדקת ישיבתנו בכל חלק אחר בארץ-ישראל, כלומר את עצם קיומה של המדינה. איננו כובשים ארץ זרה, ואת חלקי ארצנו אותם שחררנו ובהם התיישבנו, כבשנו בהגנה על קיום המדינה בגבולותיה המינימליסטיים, שלא הוכרו בידי הערבים, שלא קיבלו ואינם מקבלים עד היום את זכות קיומנו.

אין זה אומר שעלינו להישאר בכל השטחים. אין זה אומר שאסור לסגת מחלקם או מכולם כדי להבטיח את צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה או כדי להביא לשלום. אך הצגת ישיבתנו ביהודה ובשומרון כמעשה קולוניאליסטי, היא מצג של שקר, המשרת את השקר האנטישמי הגדול, לפיו המפעל הציוני כולו הוא קולוניאליסטי.

2. שטיפת מוח

סקר מקיף שפורסם ב"מעריב" מבטא תמיכה של הציבור בפעולה צבאית נגד תוכנית הגרעין האיראני, אם זו תהיה הדרך היחידה למנוע נשק גרעיני מאיראן, ואמון בשיקול הדעת של הצמרת המדינית בישראל בנושא זה.

לצד תוצאות הסקר, מופיע טור של שי גולדן תחת הכותרת "למרות התקשורת". במאמרו, מנתח גולדן את הסקר ככישלון של התקשורת הישראלית, שהתגייסה לשכנע את הציבור להתנגד לפעולה באיראן.

במאמרו הוא קורא לתקשורת להיות מודעת למגבלות כוחה. "תוצאות הסקר מהוות שיעור מאלף לכל העוסקים בתקשורת בישראל, על נטיותיו של הציבור וכוחה של הממלכה השביעית לעצב את דעת הקהל ולהשפיע על תפיסת המציאות במדינה."

מה אין במאמרו? שום הרהור של ספק, באשר למשמעות האתית של תקשורת המתגייסת כמעט כאיש אחד כדי לשכנע את הציבור לתמוך בעמדה אחידה.

האם תפקידה של התקשורת ליצור שטיפת מוח לציבור? האם תפקידה של התקשורת לעודד ויכוח חופשי, להציג את ריבוי הדעות, לחשוף את הציבור למגוון עמדות ולספק לו את הכלים לגבש את עמדתו באופן חופשי, או למנוע ממנו את כל אלה, ולהציב בפניו "אמת" אחת, שכל מי שסוטה ממנה הוא "הרפתקן, מטורף, הזוי, מחרחר מלחמה" וכו'?

לא, אין אפילו שמץ של ביקורת עצמית במאמרו של גולדן; להיפך, הוא מתאר את שטיפת המוח הזאת ללא כל הסתייגות, למעט אחת – הכרה ריאלית בכישלון המאמץ. אין בדבריו כל ביקורת עצמית על מוסריות ה"בליץ קריג תקשורתי רחב מאוד במהלך החודשים האחרונים, הן מצד עיתונאים ופרשנים והן מצד בכירים לשעבר במערכת הביטחון."

השאלה היא, האם גולדן עצמו הפנים את לקח הכישלון הזה?

תשובתי לשאלה חד משמעית – הוא בשום אופן לא הפנים. הכישלון נובע מכך שכאשר הציבור נחשף לשטיפת מוח, הוא נאטם ומפסיק להקשיב. הכישלון נובע, מכך שמתנגדי התקיפה אינם מציגים כל אלטרנטיבה. חוכמה קטנה לומר מה לא, ולהצביע על הסכנות הכרוכות בתקיפה. אבל כאשר אין מציבים שום אלטרנטיבה, הציבור מבין שהאלטרנטיבה היא איראן גרעינית. בין שתי החלופות הללו, הציבור מעדיף את ההתקפה ומוכן לשלם את מחירה. אולם הכישלון נובע בעיקר מהדה-לגיטימציה לראש הממשלה ושר הביטחון. ואם בסוף המאמר הזה, שוב רומז גולדן שנתניהו יתקוף את איראן כדי להרחיק מעצמו, לקראת הבחירות, את הביקורת על דרכו החברתית, הוא בסך הכול מדגים מדוע הציבור מפסיק להקשיב לחבריו ולו.

כנראה שהציבור מאס בשטיפת המוח התקשורתית. הרי שטיפת המוח היא לחם חוק במקומותינו. לפני שנתיים היא התמקדה בהפחדה בפני הצונאמי המדיני של ספטמבר בעצרת האו"ם. והנה, לא צונאמי ולא יער. נהפוך הוא, העולם החופשי התגייס לסיכול הניסיון הפלשתינאי לפתרון כפוי במזה"ת. בשנה שעברה היה זה הטרנד על ה"סכנה לדמוקרטיה" ו"גל החוקים האנטי דמוקרטיים" (שהשבוע היה לה הד בסערה בכפית מים מעופשים סביב הפסקת תפקידו של אדר כהן כמפמ"ר אזרחות במשרד החינוך). ובחודשים האחרונים, זהו "הבליץ קריג", כלשונו של גולדן, נגד המתקפה באיראן.

אחד ממוקדי שטיפת המוח התקשורתיים העיקריים לאורך שנים רבות, היה הקמפיין בעד נסיגה מן הגולן. אחד הבולטים והבוטים בהובלתו היה עיתונאי "הארץ" ארי שביט. לזכותו של שביט ייאמר, שכבר שנים אין הוא "השמאל האוטומטי"; הוא מרשה לעצמו חשיבה עצמאית, ולא אחת הוא מפתיע בעמדות שאינן הולכות בסך לקול תופי הטם-טם של הברנז'ה. אולם בנושא הנסיגה מהגולן, לאורך שנים הוא היה אחד מראשי המתופפים.

השבוע כתב שביט מאמר ב"הארץ" [10.8], שראוי ללמדו בבתי הספר לעיתונאות כמופת ליושרה. הוא הודה בטעות גדולה – בכך שטעה והיטעה בהטפתו רבת השנים לנסיגה מהגולן.

"לא יכולתי שלא לחשוב, מה היה קורה היום אילו התקבלה העמדה האידיאולוגית שבה צידדתי: שלום תמורת הגולן. ... הייתי מוכרח להודות, שאם השקפת העולם שבה האמנתי היתה מיושמת, גדודים של הג'יהאד העולמי היו חונים היום ליד עין גב, ומחנות של אל קאעדה היו שוכנים על שפת הכנרת. צפון ישראל ומקורות המים של ישראל היו גובלים בקיץ הזה ביישות איסלאמית חמושה וקיצונית ובלתי ניתנת לשליטה. ... אם היה שלום בשנות האלפיים, היום כבר היתה שפיכות דמים. אם היינו הולכים לישון לפני עשור עם אסד, היינו מתעוררים השנה עם הג'יהאד. אם היינו מוותרים על קצרין ועל שניר, היינו מקבלים טרור בדן ובדפנה, חומרים שונים ומשונים היו מוזרמים אל תוך מקורות הירדן. תקריות אש תכופות היו פורצות בתל קציר ובהאון. הרמה הסורית היתה נהפכת לחור שחור ומסוכן לאין ערוך מהחור השחור של מדבר סיני. רעיון השלום, שהיה נכון לזמנו ונכון לשיטתו, היה נהפך למציאות סיוטית שהיינו מתקשים לעמוד בה. במוקדם או במאוחר הייתה ישראל נאלצת לעלות שוב לתל פאחר ולנפאח ולהמשיך לקונייטרה. אלא שהפעם העלייה הזו היתה עולה במחיר של מטחי טילים בליסטיים על תל אביב. השלום שבו האמנתי ועליו המלצתי היה נהפך למלחמה רבתי, שבה ייתכן שאלפים היו נהרגים."

מודה ועוזב ירוחם. ואולי התובנה המאוחרת הזאת והודאה בטעות; ההכרה בכך שחבריי ואני, שהובלנו את המאבק על הגולן וכונינו בידי ארי שביט וחבריו "אויבי השלום", מנענו מלחמה נוראה ואלפי הרוגים, תחייב אותו ואת חבריו לחשבון נפש רחב יותר, על העמדות האוטומטיות שלהם.

למשל, בנושא האיראני. שמא אלה המפחידים את הציבור השכם והערב מפני השלכותיה של פעולה ישראלית, יחשבו קדימה, על המחיר שאנו עלולים לשלם בשל הימנעות מתקיפה. חשבון הנפש של ארי שביט הוא תיאורטי, מאחר והדרך שהציע לא יצאה לפועל. אבל מאמר של ארי שביט תחת הכותרת "חשבון נפש", עלול היה לבוא אחרי שהמציאות הקטסטרופלית שהציג הייתה מתממשת. עדיף שחשבון הנפש של שוטפי המוח נגד פעולה באיראן, לא יעשה במציאות של נשק גרעיני בידי משטר הג'יהאד הקנאי באיראן.

אין זה מתפקידה של התקשורת להתגייס ולצעוד בסך בשטיפת מוח של הציבור. בכלל, כאשר ציבור מקצועי מסוים מתנבא בשפה אחת, משהו חשוד בעיניי. כפי שאין לצפות שכל הנגרים, הרופאים או מהנדסי התוכנה יהיו בעלי אותה עמדה פוליטית, כך אין לצפות גם מסופרים, למשל. וכאשר כל הסופרים, למעט חריגים בודדים, מתנבאים בשפה אחת, קשה לי להאמין להם. ברור לי שזאת תופעה סוציולוגית של השתקה, באמצעות הכלי האכזרי של הגחכה. היטיבה לתאר זאת נעמי שמר בשירה "על ראש שמחתי": "תפסוה השומרים / הסובבים בעיר, / מה את רוקדת ככה, / ועל מה יצהל קולך? / מוטב שתשירי שירי מחאה, / זה מה שהולך עכשיו, / זה מה שהולך."

מן הראוי שנזכור, שכוחם הגדול של סופרים הוא בכושר הביטוי; ביכולת שלהם להטיב בביטוי עמדות והשקפות עולם, יותר מאחד האדם. אולם אין להם כל יתרון בעמדות עצמן. כל כך הרבה פעמים טעה עדר הסופרים בעמדה שביטא; כך למשל התמיכה של רבים מאנשי הרוח במערב בסטלין, בשנות החמישים. סביר להניח, שאלמלא פעלו כעדר, רובם היו מגיעים למסקנות אחרות.

אני סולד מעדריות, וכל אימת שאני נתקל בתופעת שטיפת המוח של עדר זה או אחר, קשה לי שלא לחפש, כמעט אינסטינקטיבית את השקר.

וכך גם בהתגייסות העדר נגד מתקפה על תוכנית הגרעין האיראנית (או בשפת העדר "התקפה על איראן").

היום [10.8] התפרסם ב"הארץ" גילוי דעת ועליו חתומה דבוקה של כמה עשרות "אנשי רוח" נגד תקיפת הגרעין האיראני. תוכן המודעה לא היה אמירות כלליות נגד המתקפה, מסוג האמירות שקל לקבץ סביבן חותמים רבים, אלא תיאוריית קוסנפירציה הזויה, על כך שנתניהו יודע שאין כל אפשרות להצליח בהתקפה על פרוייקט הגרעין האיראני, אך הוא חותר להתקפה, ש"תהפוך מאות ואלפי חיילי ואזרחי ישראל לקורבנות," בתקווה שבכך הוא יגרור את ארה"ב למלחמה נגד איראן, בניגוד לרצון הממשל, בשל שיקולי בחירות אמריקאים ובשל כסף יהודי."

לא להאמין לאן הם יורדים. אותו דיבור אנטישמי נחות ובזוי על ה"כסף היהודי" שיגרור את העולם למלחמה. ועל הפשקוויל הזה חתומים 51 איש, פרופסורים, חתני וכלות פרס ישראל ושלל פרסים אחרים. וזאת "רשימת חותמים ראשונה". האם באמת כל ה-51 הללו מאמינים לתיאוריה ההזויה הזאת? האם באמת כולם קראו את הטקסט עליו הם חתמו?

בשיאו של קמפיין שטיפת המוח נגד "המתקפה על הדמוקרטיה" כביכול, אשתקד, דבוקת החותמים האוטומטית היתה חתומה על גילוי דעת הקורא "להפר את חוק החרם" ולהחרים את כל מוצרי ההתנחלויות (כמובן שזאת אי הבנת "חוק החרם"). בין החותמים היה יואל מרש"ק, ראש אגף המשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית. בין היישובים המוחרמים, קיבוצים של התנועה שבה הוא משרת, שהוא נוהג להציג את עצמו כפטרונם. כשנזעקתי ותקפתי אותו, הוא הסביר שהטעו אותו ושהוא לא ידע שהוא חותם על קריאה להחרים וכו'. כמובן שאי הכרת הטקסט אינה פוטרת החתום עליו מאשמה ואחריות, אולם היא מעידה על מידת הרצינות של דבוקת החותמים האוטומטית. לעתים נדמה לי, שהנ"ל הפקידו את חתימותיהם בהוראת קבע – והסמיכו מישהו להחליף את הטקסט מפעם לפעם.

הדבר החמור ביותר בפשקוויל, הוא כותרתו: "דגל שחור". בתחתית הטקסט נכתב: "מעל יציאה למלחמה בתנאים אלו מתנוסס השחור שבדגלים."

 ברור לאיזה דגל שחור הם מכוונים. בית המשפט העליון דיבר על "דגל שחור" בהקשר של פקודות בלתי חוקיות בעליל, כאלו שחובה לא לציית להן. גילוי הדעת הזה, הוא הסתה של חיילי צה"ל ומפקדיו לסרב לפקודה לתקוף את הגרעין האיראני.

בשבוע שעבר, דוד גרוסמן וספי רכלבסקי, בשני מאמרים נפרדים, קראו בגלוי לצמרת מערכת הביטחון לסרב, למנוע מהדרג המדיני לקבל את ההחלטה. זוהי הסתה ברורה להפיכה צבאית בישראל, נגד הממשלה הנבחרת.

נו, אז שי גולדן מתפלא מדוע הציבור נאטם על מול שטיפת המוח הזאת?

הציבור הישראלי אינו מטומטם. הציבור אחראי יותר מהמסיתים. הציבור מודע לאחריות הרובצת על ראש הממשלה, ואינו נוהה אחרי המלעיזים. אם איראן תשיג פצצה גרעינית, מה יאמר נתניהו בוועדת החקירה הממלכתית? הרי הוא לא יוכל להסתתר מאחורי הרמטכ"ל ואפילו לא מאחורי מאיר דגן. הוא אפילו לא יוכל לומר שדוד גרוסמן ואפילו ספי רכלבסקי (!) כתבו מאמר בעיתון. הוא יצטרך לתת דין וחשבון לאזרחי ישראל ולהישיר מבט כלפי ההיסטוריה. כנראה שנגזר על המשמרת שלו למנוע את גירעון איראן, והוא לא יוכל להתחמק מן האחריות הזאת. לא בכדי, הציבור נותן לו גיבוי.

אהוד: שום דבר ממה שאתה טוען, ובצדק, נגד דיעות העדר של מרבית סופרי ישראל – אינו מאפיין את העמדות שלי במשך כל השנים, כפי שגם קוראי המכתב העיתי מכירים אותן.

אלא מה, אני לא נחשב ל"סופר", ובוודאי לא ל"סופר חשוב" – כמו גרוסמן ורכלבסקי, ולכן אני ועמדותיי כאילו אינם קיימים, לצערי כנראה גם בעיניך, וכמוני לא קיימים עוד כמה וכמה סופרים עבריים "לא חשובים" שגם הם מחזיקים בדיעותיי – וזאת למרות שההיסטוריה אולי תוכיח שהיינו מהיחידים שהצילו את כבוד הספרות העברית ואת יושרה – בשנים שבהן נפלה בידי עדר של אידיוטים מוסריים.

אגב, אבות-אבותיי, מייסדי פתח-תקווה – היו "קולוניסטים" כך שאני בהחלט יכול להיקרא "קולוניסט" בפיו של כל אידיוט מוסרי והיסטוריון חדש.

* * *

אלי מייזליש

אחינועם ניני – זמרת סתם?

ביום שישי האחרון (10.8.2012) התפרסמה מודעת ענק על שני עמודי החדשות 2-3 של עיתון "הארץ" תחת הכותרת דגל שחור, ותמציתה כך:

"אנו הח"מ קובעים. שיציאה למלחמה ... הינה הימור מופקר... ומסכנת את עצם קיומה (של ישראל)."

חתימה: 41 שמות של מפורסמים, אבל לא איש צבא בכיר אחד. ומי כן? אז הנה: שחקנים בעבר ובהווה, סופרים, מרצה למשפטים, שר לשעבר (צבן), והכי חשוב: זמרת. אבל סתם. איך? הנה תחת כל שם יש תיאור מעשיו של הדמות. למשל: יעל דיין, חברת כנסת לשעבר. עוד? יאיר גרבוז, חתן פרס א.מ.ת. חנה מרון, כלת פרס ישראל. עוד אחת, שולמית אלוני, שרת החינוך לשעבר, כלת פרס ישראל. וכשמגיעים לאות נון, יש אחת אחינועם ניני. וזהו. מה היא עושה או עשתה? יש לה פרס ישראל אולי? כלום. אפילו לא כתוב שם 'זמרת'. כלום. סתם שֵם וזהו. כאילו אליהו הנביא או תיאודור הרצל שהכול יודעים כברור מאיליו.

אז ככתבנו לענייני הפצצת איראן יצאתי אל ביתה של ניני וביקשתי לשאול אותה, הכיצד היא מרשה לעיתון לפרסם מודעה עם שמה מבלי שיצויין שם מקצועה או הפרסים שהיא זכתה, כמו למשל גרבוז. ביקשתי גם לשאול איזו אקדמיה צבאית סיימה, או לפחות אם היא יודעת את ההבדלים ביןF-15  לבין F-16? ואם זו שאלה קשה במיוחד אז לפחות מה ההבדל בין מטוס לאווירון או לטיירה וקיפקה.

היא ניערה את שיערה השחור אחורה והביטה בי בתימהון: קיפקה? על מה אתה מדבר? אולי קיפאק-היי? לא?

אמרתי: לא. קיפקה זה דף מחברת שמעיפים עם זנב מניר עיתון.

אז בענייני מטוסים מסוגיF  ושכאלה, אמרה לי, אולי האחרים במודעה יודעים.

שאלתי מי?

אמרה לי: יש שם פרופ' חיים גנז, לא? ויש שם הישישה ליה וואן ליר – לא? והרי יש שם גם ד"ר אלון ליאל וגם גילה אלמגור – לא? ויש שם גם סמי מיכאל, פסקה את פסוקה, ורגע רגע, ואלה לא מומחים לענייני מטוסי F?

גם לא, פסקתי. אין במודעה שלך אף אחד.

אבל התעקשה: השם שלי לא אומר כלום? לא? כלום? אפילו את התואר זמרת מחקתי, כי הרי כל העולם יודע ומכיר אותי. אתה יודע כי שרתי מול האפיפיור "אווה מריה" בלטינית? ולמה הוא בחר בי? כי אני מפורסמת, אתה מבין? אז מה יעזור כבר אם מתחת לשמי יהיה התואר: "זמרת"?

ועוד הוסיפה: אם הציבור יראה את שמי הוא לא יזדהה איתי אוטומטי? כן, אוטומטי. נקודה.

הכי הכי חשוב היה לי לרצות את ניני ולנסות לעזור לה. הרי גם הגברת רות דיין חתומה וגם ללא תואר. סתם רות דיין, שהכול יודעים כי בעלה היה איש צבא בכיר למדי, ושמא כאלמנה היא התוודעה באקראי לכמה וכמה סודות על מטוסי F, אבל רות דיין שתקה כממתיקת סוד בינה לבין בתה יעל החתומה ממש מעליה. אבל באמת, מדוע סירבה רות דיין להוסיף בשורה למטה: אלמנת רמטכ"ל ושר ביטחון? הרי זה היה מוסיף הרבה יותר מאשר השורה מתחת לשם של אישיות ממש ידועה כמו פרופ' דב פקלמן, יו"ר אטרה נטוורקס. (מה זה?). אני מתערב עם קוראי כי אף אחד מכם לא שמע את השם: אטרה נטוורקס. לחיצה קלה על גוגל והנה: מעסיקה 'כמה עשרות עובדים'... ולמה לא כתבו מדוייק: 26? כי "כמה עשרות" נשמע טוב יותר. זאת חברה שבשולי השוליים של חברות ההיי-טק. בקיצור, ספּק חתיכות פלסטיק.

אלה אלוהיך ישראל כיום. זמרת, רקדן, מנהלת מכון שמאלני עם שם הולנדי, ספּק חלקי מחשב, מרצה נידח למשפטים (גנז) וצייר. הם מדברים על "הימור מופקר".

ההימור המופקר הוא של הנהלת "הארץ" לפרסם בעמודי החדשות מודעה הזויה שטעמה חמוץ, ושיכולה לשכנע ברצינותה אולי פשפשים. הרי יכול היה מנהל העיתון לפרסם את המודעה בעמוד האחורי ולא על חשבון החדשות. אבל כותרת הענק באות "חיים צר" בגודל 260, גדול פי שניים מכל כותרת שאי פעם התפרסמה ב"הארץ" כולל הפצצת הכור העיראקי, ממחישה את הפניקה של הזמרת ניני. זמרת בלי תואר. זמרת סתם.

אהוד: רות דיין אינה אלמנתו של משה דיין אלא גרושתו. אלמנתו היא אישה אחרת ושמה רחל.

כאן עליי לגלות סוד. בשעתו כתבתי את הביוגרפיה של משה דיין, "אומץ" [1997], בהזמנת העמותה לזכר דיין וההוצאה לאור של משרד הביטחון, כאשר השושבין היה חיים ישראלי ז"ל. את כתב-היד מסרתי לקריאה למומחים לתולדות היישוב ולאנשים שהכירו מקרוב את דיין. אך כדי לבדוק את בודקיי, הכנסתי לטיוטה הראשונה כמה אנאכרוניזמים, כמו למשל שבאמבוש בלילה בעמק, בתקופת וינגייט, מקשיבים אנשיו לחדשות ה-בי.בי.סי בטרנזיסטור!

אבל הצימוק שבזיופים היה תיאור לילה בקיץ 1948 שבו:

לפנות-ערב חוזר משה מתל-אביב, בג'יפ, דרך פתח-תקווה ווילהלמה לכיוון דיר-טריף. זהו כפר ערבי נוסף שנכבש על-ידי גדודו, ומקומו ממזרח לשדה התעופה לוד, כיום נמל התעופה בן-גוריון. היום כבר החשיך, ומשה עוד עושה את דרכו מזרחה. לפתע הוא נקלע לדרך-עפר צדדית ונטושה, וקרוב לוודאי ממוקשת, ממש על גבול החזית של אתמול. אם ימשיך – רבים סיכוייו לעוף השמימה. הלילה ליל קיץ חמים, ואצלו נצטברו חוסר גדול בשינה ועייפות רבה מאז שובו מהטיסה הממושכת והמתישה במטוס התובלה היישר אל שדה הקרב. משה מחליט לחכות לאור ראשון ושוכב לישון בשדה דורה סמוך.

חרף היותו מפקד גדוד פשיטה ממוכן, הנלחם כבר על גבי זחל"מים וכלי-רכב בעלי שיריון קל, "לא היה לי דבר קרוב ומרגיע מן האדמה. החום השופע ממנה, החול והעפר התחוח, המחסה והמסתור שבקפליה – היו לי כבני משפחה. בלי חציצות ובלי בגידות. אפשר לסמוך עליהם בקרב ולהניח את הראש על כתפם למנוחת לילה."

ככה מופיע הקטע בספר הנדפס [שזכה, אגב, להתעלמות כללית, למרות שהוא היחיד שמתאר את דיין מיום הולדתו עד יום מותו] – ואולם בטיוטה שילבתי בו סיפור כיצד צצה לפתע על דרך-העפר בידואית יפהפייה עטוייה בעבאיה והיא נשכבת לצד דיין על הקרקע מבלי לדעת מיהו, והוא תוקע לה כל הלילה עד שהם נרדמים, חבוקים יחד בעבאייה.

איש מהבודקים של כתב-היד לא העיר על הסצינה הדמיונית הזו. חלקם אולי חיפשו רק את המקומות שבהם נזכר שמם. רק רחל דיין, שקראה גם היא את כתב-היד, ביקשה למסור לי הערה אחת והיא – האם הקטע עם הבידואית בלילה ליד וילהלמה אינו מוגזם במקצת?

* * *

פוצ'ו

קצת רכילות על שרהל'ה שרון

או זכות הציבור לדעת

אתמול נודבתי על ידי שרהל'ה שרון לנסוע לגליל המערבי לכפר כישור (כפר של אנשים בעלי צרכים מיוחדים). בדרך סיפרה לי שמזה 15 שנים לוקח אותה בעלה יענקלה כל יום ראשון מאשדות יעקב לכישור, ושם בין חמש לשש היא מעבירה לתושבים בהתנדבות שעה של שירה בציבור ושל שיח על ארץ ישראל.

אני, כמו כל תושבי הארץ, מכיר את שרהל'ה כעלמת חמד רעשנית היודעת לשמח ולעורר אנשים בשירת הארץ, אפילו צחקתי יחד עם כל העם, כאשר זכתה באחד הקדם אירוויזיונים בצרור פרחים ונידבה את כולו לצה"ל.

אבל לחשוב שהבחורה הזו נוסעת, במכוניתו המצוקמקת של בעלה, כל שבוע לכפר נידח בגליל כדי לשמח בני אדם פגועי גורל, מי תיאר זאת לעצמו?   

כמובן שלא האמנתי שהדבר נכון, אני אמנם יודע שיש בארץ עוד כמה אנשים שעושים דברים טובים באמצע הדרך, אבל מפעל כזה של איש אחד. הייתכן?

כשהגעתי למקום לקחתי הצידה את מנהל הכפר (נדמה לי ששמו שוקי וגם הוא סיפור בפני עצמו), ושאלתי אם זה נכון ששרהל'ה באה אליהם ללא תמורה (פרט להוצאות הדלק) כל שבוע מזה 15 שנים. ואשר חשבתי קרה. הוא מיד תיקן אותי ואמר: 

"לא מדוייק. לא חמש עשרה שנים – אלא שש עשרה שנים..."

והשאלה הנשאלת היא: "כשמחלקים בארץ את פרס ישראל, לפי איזה קריטריונים מחלקים אותו?"

אהוד: לידיעתך, גם סמי מיכאל, שאמנם זכה בפרסים רבים, טרם קיבל את פרס ישראל.

* * *

קורא: מסכים עם כל מילה בכאב ובכעס

אבקש לשאול שאלה פרטית: בשירך "יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר" יש שני ציטוטים מספר תהילים, ואני מבקש לדעת מדוע שאלת אותם לצורך השיר הזה?

הלא אם יש הזדמנות לברר "למה התכוון המשורר" מפיו ממש – חבל שלא לנצל את ההזדמנות...

ולגבי הקטע המלווה את השיר הפעם [על לאור, משעול ודרוויש. גיליון 767] – מסכים עם כל מילה, בכאב ובכעס.

תודה רבה,

קורא

אהוד: אין לי הסבר. קראתי הרבה בתנ"ך באותה תקופה, לפני כארבעים שנה, הייתי גרוש טרי וגם מאוהב, במישהי אחרת, והפסוקים התנ"כיים התאימו לי, ואני עדיין חושב שהתנ"ך הוא הספר החשוב והגדול ביותר שנכתב אי פעם אף כי אני מקבל אותו כספר לאומי ולא דתי.

אגב, בניגוד לדעת רבים, השיר לא נכתב על דודתי המשוררת אסתר ראב אלא למישהי שהיתה אז בגילי ומתה בטרם מלאו לה שבעים.

תודה רבה על המענה המהיר. אני אוהב את השיר הזה, וקורא אותו בכל פעם לפחות שלוש פעמים; בדומה לצפייה בציור מורכב או האזנה ליצירה מוסיקלית קלאסית. יש בו הרבה, ויותר מאחורי המילים מאשר ניתן להתרשם בקריאה חטופה.

לא מקנא במורה, שהיה "נאלץ" ללמד אותו בכיתות בנות זמננו...

ואבוי אם השיר ייפול בידיו של "חוקר ספרות", העלול למצוא בו תילי תילים של הבלים וסברות כרס, שלא היו ולא עלו על דעתך... זכורה לי התקופה המופלאה, בה תחביבי היה לפרק לחלוטין את ה"תיאוריות" של המורה לספרות בניתוח שירה....

אני מסכים איתך לגבי התנ"ך, וההקשר אליו אתה מכוון עשוי להסביר יפה מדוע לימודי התנ"ך הפכו להיות כה עלובים, עד כדי כך שילדי עם הספר הם עם הארץ כמעט בכל היבט שלו. גם תלמידי ישיבות רבים אינם מכירים את התנ"ך. כפי שאתה (ואני מעז לומר – גם אני) רואים אותו, והם בקיאים ברמה לא גבוהה רק בשוליים ההלכתיים... אולי מאותה סיבה ממש!

אף פעם לא די להודות לך על המאמץ בהפקת הידיעון, ולכן – שוב – חן חן.

בכבוד רב,

קורא

אהוד: יסולח לי שאני מביא בשלישית את השיר שאין שום סיכוי שייכנס, כמו שאר שיריי – לתוכנית הלימודים בבתי הספר הישראליים – אף כי בשעתו זכיתי גם אני לכך שראש הממשלה יצחק שמיר לא יבוא לטקס פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ז"ל ולא יחתום על תעודת הפרס שלי – כמו שלא חתם אז גם על זו של לאור. אבל, מתברר שבמקרה של לאור, היותו "שמאלן" ומשמיץ ישראל דווקא כן עזר לו להיכנס לתוכנית הלימודים.

אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.

גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה

אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה

עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע

בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ

סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.

מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.

אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ

אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת

הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –

לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ

לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ

עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר

מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.

בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.

לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.

נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.

ינואר 1973

* * *

יצחק שויגר

לא דובים ולא יער

והנה אני נוסע לקוטב הצפוני. חלום של  שנים שהולך להתגשם. מי לא חלם על מפגש עם דובי הקוטב? מי לא קרא בילדותו על סקוט ואמונדסן דוהרים על מזחלות עלי קרח מובלות על ידי כלבים גזעיים, שבסופו של יום איבדו את עולמם בסירי הבישול של חוקרי הקטב המהוללים הללו? אלו חלק מגיבורי ילדותי, אשר סיפורי ההרפתקאות שלהם עוררו בי הערצה רבה לכוח ההתמדה ולאומץ ליבם.

והנה אני, קצת קשישא, מה לעשות, הולך לגלות את הקוטב הצפוני. טוב לא ממש לגלות, כי כבר גילו אותו. ולא ממש על שלג אלא באנייה ממוזגת, מרופדת ועם מטבח לעילא ולעילא. ולא ממש לקוטב, אלא  כאלף ק״מ ממנו. אבל בכל זאת בקו רוחב 80. ולהזכירכם הקוטב הצפוני הוא קו רוחב 90. ממש על השפיץ של כדור הארץ.  הסבר: אם אתה מחזיק אבטיח בשורש שלו ומדמה אותו לקוטב הצפוני אז אנחנו היינו אצבע מהשורש. גבוה  לא? וממקום שהיינו בו ואתה מסתכל צפונה, אתה רואה רק ים וים וקרח. אין יותר אדמה.

ואם אתה פוחד מקור, מדובי פולאר לבנים, מכלבי ים ומניבתנים – אלו חיות שמנות ומגעילות בעלות  שני ניבים ענקיים שעד שלא יצאתי לטיול הזה, חשבתי שאלו פרות ים או כלבי ים מגודלים שעברו מוטציה – אז הטיול לא בשבילך.

אז קודם כל טסים לאוסלו. מתברר שאוסלו זה לא רק הסכמי שלום עם הפלסטינים,  או מרכז  פרס נובל. זה גם מקום שמותר שם לשדוד אזרחים תמימים לאור היום. האוסלואים שודדים אותך בלי בושה. מוכרים לך כוס בירה מהחבית ב-70 שקל וסנדוויץ' ב-50 שקל, ארוחה פשוטה במזללה 400 שקל לזוג. בקיצור אם אתה יכול לדלג על שהות שם, תחסוך הרבה כסף. 

משם טסים לבירת איי סבאלבלד שנקראת בקיצור ליר, מהלך 2500 ק"מ צפונה מאוסלו.  יש שם שדה תעופה קטן, שני בתי מלון וכמה חנויות לבגדי חורף בקוטב, שמאפשרות לך לרכוש את שארית הציוד שלא קנית בחנויות המטיילים בארץ. פה משלימים הנורבגים המאכלסים את בתי המסחר האלו את השוד על ארנקך, שהתחילו באוסלו.

עייפים ועניים יותר לאחר יום בילוי באוסלו,  לילה של שינה במלון בליר וביקור במכרות הזהב של החנויות בליר, אנו עולים לאנייה.

כבר המהלך הראשון של הטיול הוא מהאגדות. לא עולים בכבש או בסולם כמו טיילים קשישים, אלא עולים על סירות זודיאק, עטורים בחגורות הצלה ועטופים מכף רגל עד ראש במעילים, צעיפים, כובעים וכפפות. העלייה ההרואית הזו של חבורת הקשישים לאנייה  עוברת בשלום ואף טייל לא עף למים.

מחלקים אותנו לתאים. לפום צערא אגרא. מי ששילם יותר קיבל תא יותר טוב. אין חכמות. התאים נוחים ומצוידים היטב, נקיים ומזמינים.

קהל הנוסעים מורכב כולו  מקשישים עם רוח ספורט. פה ושם מתגנבים צעירים חסרי מנוח. שלא כמו באולימפיאדה, פה ישראל מקום ראשון. היכן מעצמות כמו גרמניה או צרפת או איטליה? הישראלים הם הקבוצה הכי גודלה כמעט רבע מהנוסעים.

את פנינו מקבלים צוות מטפלים פיליפיני מסור שמטפל בשירותי המלון וההסעדה אולי כדי לתת לנו להתרגל למטפלים העתידיים שלנו, חלק מאתנו לוקח מהם כרטיסי ביקור, מי יודע מה ילד יום? המדריכים עושים רושם מקצועי טוב, מכירים את החיות ואת הטבע וידעים ואוהבים להעביר לקהל השומעים את המידע הזה בסבלנות, בשקדנות ובמקצועיות. 

אנו מתחילים במסע של שבעה ימים. מפליגים בימים ובלילות. מדי פעם עוצרים לחניות בהן מורידים אותנו לסירות הזודיאק. הכול מאורגן ומסודר. אנו מקבלים מגפיי כמו של המגפר, שחורים וגבוהים, כדי שנוכל לרדת לחוף עם רגליים בתוך המים ולא להירטב. הירידות והטיולים, מרתקים. גם אם  אינך חובב טבע מושבע ואינך מכלה לילותיך בצפייה בסרטי טבע – אתה נתפס לזה. אחרי הכול היכן מזדמן לך לראות דובי קוטב לבנים, שועלים, כלבי ים, ציפורים, ולוויתנים כחולים ולבנים.

לא לדאוג. לא דובים ולא יער. יערות אין שם, כי העצים לא יכולים לצמוח שם והדובים רק לבנים יש רק שם. לא  שחורים כאלו שמתהוללים  ביערות  ורצים אחרי כפה אדומה וכד הדבש שלקחה לסבתא, אלא לבנים – כאלה שרובצים על הקרח שעות ומחכים שאיזה כלב ים יצא מדעתו מהקור ויוציא ראש מהקרח, כדי לנשום אויר פסגות, מתוך סכנה שבדיוק במקום שהוא מרים את הראש, יעמוד דב לבן שיעשה ממנו שווארמה על הקרח. ואותם יש לחפש. כי הם אינם רבים, נער יספרם. וכמו שאדם לאדם זאב, אז כנראה דב לדב, זאביים. הם לא סובלים אחד את השני ולכן הם חיים אלף קילומטר אחד מהשני. ראית אחד מהם, תשוט יומיים לחפש את השני. ככה זה כשהדובים לא סובלים אחד את השני.

לציפורים, לעומת הדובים, יש הרבה יותר תודעה טוריסטית. יש צוק סלע גבוה עליו מקננות אלפי ציפורים כמו שצריך. לא צריך לחפש ימים שלמים איזו ציפור. והן גרות גם בבית סלע משותף, כמו שצריך לנוחיות התיירים. ה"קרוזים" בסירות הזודיאק היו חוויה מענגת. שטים ברוח חזקה, לפעמים עוברים טלטלה קלה  עם מתזי מים לפעמים לריענון, אבל אתה קרוב לטבע. רואים את הכול מקרוב. לא הרבה חיות אבל הרבה טבע, קרחונים וכלבי ים, ציפורים, איילים עטורי קרניים  ושועלים.

בהמשך המסע אנו נוחתים באליסון, העיר השנייה בגודלה באיזור. לא 30 בתים כמו הקודמת אלא חמישה עשר. רחוב אחד וכמה מבנים בהם שוהים חוקרי טבע ומזג אוויר מכמה מדינות. אפילו אין חנויות. מכאן יצא אמונדסן בראשית המאה בצ'פלין למסע לקוטב. אנו עומדים  על יד העמוד שמציין את מקום השיגור ומאזינים למדריכה שמספרת על האירוע אבל גם פוזלים לצדדים שלא יבוא איזה דב לבן. המדריכים מקיפים אותנו, כולם חמושים ברובים ובאקדחים כנגד התפתחות לא צפויה בעימות  של הדוב הלבן עם האדם הלבן שבא לראות אותו.  שום דוב לא בא הוא רק מופיע על השלטים. אצלנו יש שלטים "סע לאט יש מצלמות משטרה" ופה "אל תרחק תיזהר מדובים." מה יותר מפחיד?   

לאט, אחרי ימים אחדים, חודרת לעצמותיך אהבת הטבע. הבילוי והצפייה בסביבת הבראשית המהממת עם ההרצאות המרתקות של המרצים הידענים, מצוות האנייה, שהם מומחים לכך. שפע הפרטים, הצילומים וההסברים, עם השהייה בסביבה הטבעית שלהם, עושה לך משהו בלב. גם אם לא נזכור מדוע ואיך ולמה לובשת הזברה פיג'מה, הטיול הזה נחרט בראש.

שווה כל שקל.  אבל הם לוקחים הרבה מהם, הממזרים.

* * *

רות ירדני כץ

לראות ולא להאמין

אהוד שלום. הנה קצת על האולימפיאדה, רותי.

חברה באה ללונדון בענייני עבודה שבועיים לפני פתיחת המשחקים. עמית שלה הזמין אותה לאכול במסעדה איטלקית. לא מסעדה מי-יודע, מסעדה בינונית שמציעה פיצה, פסטות, רביולי וכאלה. הם הזמינו יין של הבית, אכלו מנה ראשונה ועיקרית וזהו. החשבון היה 120 לירות אנגליות! בערכים שלנו – 720 שקלים. על זה נאמר – הלם החשבון.

חבר אחר הגיע ללונדון. הוא לקח מונית מפה לשם. נהג המונית שאל: "אתה מעוניין בכרטיס לפתיחת האולימפיאדה?"  

חבר: "מה המחיר?"

נהג: "אלף שטרלינג."

חבר: "אלף שטרלינג?"

נהג: "זה ממש זול. כרטיס לפתיחה במקום טוב עולה אלפיים מאתיים. אני יכול להשיג לך באלף, אבל שתדע הוא מזוייף ואם תופסים אותך זה על אחריותך."

הרבה מקומות פנויים היו בפתיחה וגם בימים הראשונים למשחקים. המארגנים הבינו והורידו מחירים דרמטית. גם בעלי המלונות והעסקים בלונדון הבינו שהגזימו מאוד וגם הם הורידו מחירים דרסטית. חבר בקמברידג' סיפר לנו בשמחה רבה שהוא ושני בניו נוסעים לראות תחרויות והציע לנו להצטרף. "תשמעו, כרטיס כניסה עולה 10 לירות, ומצאנו מלון בלונדון ב-80 לירות ללילה וארוחת בוקר, שקודם ביקשו 300." 

בריטניה הגדולה עשתה את זה בגדול. האווירה כאן מאז פתיחת המשחקים היא מלהיבה, סוחפת, מרתקת. ערוצי ה-בי-בי-סי משדרים כל היום את  מה שקורה שם באיצטדיון המדהים, ובכל מקום בו מתקיימות תחרויות, ותושביה מפרגנים, מעודדים, ושמחתם מגיעה לשמיים על כל מדליה שהם זוכים, ועד לרגע זה הם עשו חיל. עד לרגע זה מיליון בני-אדם הגיעו לראות את התחרויות. לראות ברגע אמת את התחרויות השונות בתחומים שונים, את הספורטאים הצעירים המוכשרים, היוצאים מהכלל, הדייקנים, היציבים, החזקים,  המהירים שמגיעים להישגים מדהימים, זה מדהים. לראות את הרצים, השחיינים, הקופצים, המתעמלים וכל השאר, לא פעם השאירו אותי בפה פעור. לא רק אותי. בימים אלה השיחה היא רק על המשחקים.

השחיין האמריקאי מייקל פלפס הוא הספורטאי האולימפי שזכה בהכי-הרבה מדליות בהיסטוריה של האולימפיאדות. מאז שהתחיל להתחרות בגיל 15, וזה קרה באולימפיאדת סידני בשנת 2000 – הוא זכה ב-22 מדליות אולימפיות. רק באולימפיאדה הנוכחית הוא זכה ב-6 מדליות, מהן 4 זהב ו-2 כסף. אגדה נוספת הוא הרץ מג'מייקה, יוסיין בולט. בריצת ה-100 מטר כאן עצר את  נשימת העולם שצפה בריצה זו, הוא הוכיח פעם נוספת שהוא הרץ הטוב מכולם. גם הוא החל את הקריירה שלו בגיל 15.

את מדליית הזהב בקפיצה לגובה לקח הרוסי איוון יוקוב שקפץ לגובה של 2.38 מטר. באולימפיאדה הקודמת הוא ניסה לקפוץ כשהיה שיכור. זה היה מעליב. שיא העולם בקפיצה לגובה שייך לקובני חאבייר סוטומאיור שקפץ לגובה של 2.45  בשנת 1993. מאז אף אחד לא הצליח להגיע להישג זה. האם יש גבול ליכולת האדם? יודעי דבר אמרו לי שכן.

לראות ולא להאמין. לראות ולשפשף עיניים.

* * *

אהוד בן עזר

אסתר ראב וה"סבתות קדושות"

הגיליון האחרון והמעניין מאוד של "ארץ אחרת" [מס' 65, אפריל-יוני 2012] בעריכת במבי שלג פותח בשיר של אסתר ראב "סבתות קדושות בירושלים" מתוך ספרה הראשון "קמשונים" (1930) –

סַבְתּוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּירוּשָׁלַיִם

זְכוּתְכֶן תָּגֵן עָלָי:

רֵיחַ סְמָדַר וּפַרְדֵּסִים פּוֹרְחִים

עִם חֲלֵב אֵם הָשְׁקֵיתִי;

כַּפּוֹת רַגְלַיִם

רַכּוֹת כְּיָדַיִם

בְּחוֹל לוֹהֵט מְמַשְּׁשׁוֹת;

וְאֶקַלִּיפְּטִים פְּרוּעִים

טְעוּנֵי צְרָעוֹת וּדְבוֹרִים

שִׁיר עֶרֶשׂ לִי דּוֹבֵבוֹ;

שֶׁבַע אֶטְבּוֹל בְּיָם תִּיכוֹן

לִקְרַאת דָּוִד אַלּוּפִי הַמֶּלֶך

וְאַעַל אֵלָיו בְּהַרְרֵי-יְרוּשָּלַיִם

אֲיֻמָּה-הֲדוּרָה.

וְעִם דְּבוֹרָה תַּחַת הַתֹּמֶר

אֵשְׁתְּ קַהֲוָה וַאֲשׂוֹחֵחַ

עלַ הֲגַנָּּה וּמִלְחָמָה.

סַבְתּוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּירוּשָלַיִם,

זְכוּתְכֶן תָּגֵן עָלָי.

עָלָה רֵיח בִּגְדֵיכֶן בְּאַפִּי

רֵיחַ נֵרוֹת-שַׁבָּת וְנַפְטָלִין.

כל קורא שם לב שמחוץ לשתי שורות הצהרתיות בהתחלה, שגם חוזרות לקראת הסוף של השיר, אין בו שום אמירה דתית או דתית-יהודית במיוחד, אלא כולו עומד בסימן האחדות שקיימת אצל אסתר ראב בין התנ"ך לבין הנוף הארצישראלי הקדום והמתחדש, נוף שאצלה –הקשר שלו לתנ"ך אינו על רקע דתי אלא היסטורי ולאומי חזק ביותר, נוף שעיצב את עולמה יחד עם פסוקי וגיבורי התנ"ך.

השורות "כַּפּוֹת רַגְלַיִם / רַכּוֹת כְּיָדַיִם" מאפיינות מאין כמותן את יפי כפות ואצבעות רגליה של אסתר, שהיו ארוכות ושחומות וכאילו הן עדיין בצבע החול שאותו מיששו מילדותן. אין לכך שום קשר להיותה "משוררת דתית" כביכול

כל זה לא הפריע לפרשנויות מסויימות, בייחוד מהצד הדתי, לתלות באסתר ראב מה שאין בה, כלומר דתיות – שהיא כמין זלדה מיספר שתיים. נציין כאן את ספרה של החוקרת הניו-יורקית אן לפידוס-לרנר:

Lapidus Lerner, Anne, “A Women Song” The Poetry of Ester Raab (from Gender and Text in Modren Hebrew and Yiddish Literature, JTS, New York and Jerusalem, 1992).

ודומה שזו גם מגמתן, לגבי אסתר ראב – של עורכות "ארץ אחרת", בגיליון החדש שעומד בסימן של חשבון נפש, אם כי לאו-דווקא דתי – ולכן הן הביאו דווקא את השיר של אסתר ראב במקום מכובד מאוד בפתיחת הגיליון, יחד עם תצלומים יפים של שתי נשים חרדיות בירושלים בשנת 1900 לערך, שהיו אולי אפילו צעירות מסבתה.

ובאשר לדמות סבתא, כדאי לחזור ולהביא כאן את סיפורה של אסתר ראב על סבתהּ חנה שיינברגר, אם-אימה לאה, שהיתה חיה ברובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים. דומה שכמו בשיר, שום הערצה למשהו דתי אינה קיימת כאן בסיפור – אלא חוויות ילדות אותנטיות ונשמתן של ירושלים ושל ארץ-ישראל.

* * *

אסתר ראב

אצל סבתא

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה"

בהוצאת אסטרולוג 2001 / המלביה"ד: אהוד בן עזר

ילדה ארוכת-רגליים וקוראים לה "פלמינגו" – איני יודעת את פירוש המלה והיא מרגיזה אותי. נוסף לזה הפנים רזות וצהובות, והעיניים ירוקות וקרועות לרווחה. אני טבולה במאלאריה, למרות החינין והרפואה הכחולה, ואז מביאים אותי אל סבתא, חנה שיינברגר, לדייטשען-פלאץ, בירושלים.

היא תמירת-גו, דקה וזקופה, פניה כשדה חרוש קמטים, קמטי-קטיפה שאני מעבירה עליהן לפעמים אצבע, וממעל שתי עיניים כחולות כשני פרחי-עולש פורחים לפתע בשדה חרוש. ראשה נתון בשביס קטן לבן מעומלן מתחרה-אנגלית, וכולה מרשרשת מעמילן ונקיון. טרייה, וריח תפוחים עולה ממנה. רק ביום שישי מתערב בריח זה משהו מנפטלין אשר דבק בבגדי השבת.

יש לה שני חדרים קטנים וחצר "שתיים על שתיים", מסויידת כחול וכולה כוכים, ובכוכים קופסאות-פח שבהן פורח גרניום בצבע אדום עז ו"רודה" ריחנית, שהיא קולעת בצמתי. אנו אוכלות במיטבח הזעיר שכולו מבריק, למרות תנור-הפחם הקטן המהבהב תמיד.

סבתא אומרת "שלטה" במקום סלטה. אני צוחקת והיא מחייכת ועומדת עליי שאוכל. היא משכיבה אותי בחדר הפנימי, שמצד מערב, ומכסה אותי היטב, היטב, ואני כאילו נפתחו לי ריאותיי ולפתע אני נושמת עמוקות.

ובאמצע הליל אני שומעת קול, קול משונה, והוא בא מן האשנב שמעל מיטתי. אני ספק ערה, ולפתע אני ערה מאוד. ואני עומדת על המיטה ומביטה לתוך חצר קטנה, על הרצפה פרושה מחצלת והדום עומד עליה, ועל ההדום שבר-חרס ונר דולק דבוק בו. וספר פתוח ליד הנר, ומעל החצר שמיים. שמיים מוזרים וכוכב יחיד גדול עומד בהם, והכוכב שופך אור גדול לתוך החצר. הכל מחוויר לאורו כאן, הנר, המחצלת, פני הזקן המונחים במאוזן ועיניו קרועות כשני תהומות שחורים מול השמיים המהבהבים. הכל חוור מאורו של כוכב גדול זה –

אני פוחדת. אני פוחדת מאוד – אבל איני זזה מן המקום. אני מרותקת, רגליי טובעות בכרי-המיטה כבמים, ואני סופגת אל קירבי את הכוכב המלהלה ישר לתוך פניי – הנה עוד רגע יפול עליי ואני אשרף, יחד עם הזקן הבוכה: "ירושלים ירושלים." או אולי יעלה בסופה השמיימה ויסחפני עימו הלוך וקרוב, הלוך וקרוב, לכוכב גדול זה – הסופג אותי אל קירבו; הכוכב מלבין יותר ויותר ופני הזקן הופכים ירוקים – וחוטים יוצאים מן הזקן וקושרים אותי אליו; ענפים הם, שורשים הם, והם נקשרים ברגליי ובידיי ואני מסתבכת בהם ואיני יכולה לזוז מן המראה "ירושלים ירושלים," ודמעות לבנות מתגלגלות מעיניו השחורות ונוזלות בערוצי לחייו הקמושות.

ואני כולי בכי ואור, הולכת עימו עד קצה הצער, עד גבול הבכי – ובכי גדול ניתק מליבי כנהר ואני נבהלת מקולי שאיני מכירה אותו כלל – – ולפתע נפתחות שתי זרועות חמות – וסבתא נושאת אותי אליה לחדרה ולמיטתה ואני טומנת פניי בריחה, ריח התפוחים, ונרדמת.

בבוקר מעירה אותי סבתא, רוחצת פניי וידיי במי-באר רעננים ויוצאת מן הבית. מעל השולחן אני רואה אשנב והשמש זורחת בו. אני מטפסת על השולחן ותוקעת ראשי באשנב, והנה קיר עבה מאוד. הוא קיר ביתה של סבתא, הנמשך לאורך ואדי עמוק, והקיר מלא אשנבים כאשנב שבו תקוע ראשי, ודרך מתפתלת ליד הקיר ויורדת לוואדי, והרחק יותר כפר: עמוק, עמוק, בתוך בקעה, והבקעה ירוקה וממנה יוצאות שיירות של חמורים עמוסי-ירק ופרי, וערבים מחמרים וצועקים בקולי-קולות שמגיעים עמומים לאוזניי – – ערביות נושאות לולי-תרנגולות על ראשן – וגיגיות מלאות מלונים ופרחים.

והריחות הולכים ומתפשטים באוויר המלא טל – ואני נושמת ונושמת, ובאופק בין ערפילים, הרים כחולים, עגולים, וכיפות ומיגדלים, ואבק כחול ביניהם, ולפתע מן השמיים ניתך ים-צלילים, צלילי-פעמונים, מעודי לא שמעתי כדבר הזה. הם יפים להפליא, הם יפים מכל, הם מזמרים, והם משבחים, והם מרוממים וניתכים כגשם רענן על פני שערותיי – בשמחה, בחגיגיות.

ופתאום אני מתחילה לשיר "חושו אחים" בליווי הפעמונים. נכנסת סבתא ואני על השולחן שרה בקולי-קולות – "חושו אחים". היא נרעדת: "פוי, טומאה זו! מה את עומדת שם," ובתנועה חפוזה היא תופשת אותי, ומורידה אותי בחבטה על הרצפה.

אני תמהה ויודעת רק שעשיתי משהו "לא טוב". ואני טומנת שוב את פניי בבגדיה הריחניים, ונרגעת.

* הסיפור נכתב בשנת 1971 לערך. תקופת התרחשותו 1905 לערך. הוא נדפס לראשונה במאסף "ירושלים", תשל"ב, 1971;  נכלל בקובץ "גן שחרב" וכמובן גם בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה". שני הספרים האלה אזלו כליל.

* * *

אהוד בן עזר

מה יהיה על מצרים? געגועים למובאראכ

"נשיא מצרים מוחמד מורסי פיטר אחר הצהריים (ראשון, 12.8) את שר ההגנה וראש המועצה הצבאית, הגנרל מוחמד טנטאווי, ואת רמטכ"ל הצבא סמי ענאן. על פי הדיווחים במצרים, השניים ישמשו כיועצי הנשיא לענייני ביטחון. במקביל, הודיע מורסי על מינויו של עבד אל פתח א-סיסי לשר ההגנה והמפקד העליון של הכוחות המצריים. הנשיא מורסי מינה גם את השופט לשעבר, מוחמד מקי, לסגנו. זו הפעם השנייה בלבד ב-30 השנה האחרונות שהנשיא ממנה לעצמו סגן." ["הארץ" באינטרנט, 12.8].

אלה הן התפתחויות דרמטיות ביותר, לפיהן מנסה מורסי המוחלש-כביכול והניצב בפני כלכלה קורסת – לעולל לצבא המצרי במשך שבועות אחדים את מה שלקח לארדואן כמה שנים טובות לעשות – להשליט את האיסלאם הפוליטי על הצבא ובכך לסרס כל התנגדות צבאית שמניעיה חילוניים, ואינם כפופים לסדר היום האיסלאמי.

האם תלך מצרים בדרכה של טורקיה? איננו סבורים שיש מישהו שיכול לִצְפּוֹת בביטחון את המהלכים הבאים במצרים, ואף כי בינתיים ישראל כאילו אינה ניזוקה, מי יודע מה יילד יום?

האם יטוהרו הצבא וכוחות הביטחון המצריים מכל מי שהיה בסוד התיאום הביטחוני עם ישראל, ובמקומם יוצנחו מפקדים מטעם "האחים המוסלמים"?

זה חזיון בלהות לא רק לישראל אלא למחצית העם המצרי שאינה תחת השפעת "האחים המוסלמים", ובייחוד לַקופטים – ודומה מי שרק יכול ישקול עתה ביתר-שאת הגירה ממצרים למקום בטוח יותר בעולם.

ולא נתפלא אם תתחיל עכשיו שוב סידרה של מהפכות והפיכות במצרים, כאשר החלק החילוני והדמוקרטי בעם, שממנו יצרו מחוללי מהפיכת ת'חריר נגד מובאראכ – ייצא עכשיו להילחם על אופי המישטר מול שלטון האיסלאם, וזאת תוך געגועים למוברארכ, שידע לרסן את "האחים המוסלמים" ולא הניח להם לתפוס את עמדות השלטון. ומעתה כוחות הביטחון, המשטרה והצבא, שהודחו מעצמאותם – יצטרכו לעמוד מול המפגינים כדי להגן על המשטר של "האחים המוסלמים"! איש לא היה מאמין לתסריט הזה לפני שנה!

במהפכת תח'ריר, שאידיוטים אצלנו לקחו ממנה דוגמה – העם המצרי המיט על עצמו אסון נורא!

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק עשרים

האווירון זורק פצצות... ושפירא נאסר

עם תחילת נסיגתם של הערבים בחזית הצפונית יוצא מוטל מאירי עם שניים מחבריו לחפש את עקבות אבשלום, שלא חזר מן הקרב. לאחר שהם מגלים את הגופה, ובה אותות התעללות נוראים, מסיר מאירי את מעילו ומכסה בו את חברו-לקרב. על שני רובים נושאים שלושתם את אבשלום, בן העשרים-וחמש במותו, ומניחים אותו בינתיים בפרדס פלטניק, בקצה רחוב פינסקר.

בחוזרו משם לתוך המושבה פוגש מאירי את משה גיסין.

 "איפה אבשלום?" שואל האב על גורל בנו.

המאירי עושה בידו תנועה שפירושה כי נרצח.

בתגובה להודעה האיומה ניצב האב השכול דומם ושקט.

אומר לו מאירי: "משה, אני יכול להראות לך את דם בנך..." – וחושף בפניו את הכתמים על מעילו.

האב מנשק את הדם הקרוש, ואינו פורץ בבכי, רק שואל אם נמצא הגוף.

*

רק בשוב שפירא עם הפלוגה ההודית לחצר בית-הוועד, נודע לו בפירוט מה אירע בשעות האחרונות בכל אגפי החזית. גיסין, גרינשטיין ואורלוב נהרגו. רפופורט פצוע קשה ואין תקווה לחייו. בבית-החולים הזמני שבספרייה שוכבים תריסר פצועים, אבל ההתקפה נהדפה. לא מספיקים אנשי פתח-תקוה העייפים והנרגשים להירגע מעט אחר כל מה שעבר עליהם, והנה מתחילות לבוא שמועות על חזית חדשה.

*

עדיין אלה צהרי יום שרבי, יום חמישי, ה-5 במאי; מדרום, בכרמים בין יהודיה לפתח-תקוה, מחכה כבר שעות אחדות מחנה כבד, אשר איש במושבה לא שם לב אליו, כי כל הכוחות התרכזו עד כה בעצירת ההתנפלות מצפון.

נאספים תושבי יהודיה, רנטיה, כפר-ענא, טירה, קולה, אומזרע וכפרים רחוקים יותר, עם סוסים, חמורים, שקים – הכל מוכן לשוד. רבים מערביי יהודיה עובדים שנים רבות בפתח-תקוה, חלקם נשאר בה עד אתמול. יש בהם בחורים בהירי שיער ותכולי עיניים, שאימותיהם עבדו במושבה בצעירותן והרו לאיכריה. את הזמן מעבירים הפלאחים בחיפוש אחר פינת צל תחת העצים המעטים, בכריעה מזרחית שפופה, ובשיחות שוקקות, כיצד יחלקו ביניהם את הבתים והנשים, ומי הן היפות בבנות המושבה. כפריים אלה נחשבים מתונים יותר, לא אנשי מלחמה. הם מחכים שהבידואים יכבשו, ואז יבואו הם לקחת שלל מבתיה של המושבה העשירה.

לכאורה החזית השנייה בדרום אינה צריכה להפתיע. היה ידוע שההתארגנות הערבית, בהנהגת השיח' נג'יב מהכפר טירה שליד יהודיה, קבעה מראש להתקיף גם מכיוון זה. שיח' נג'יב, איש בעל השפעה עצומה, מחונן בהדרת פנים, ונואם מלהיב, הוא המוח המארגן של ההתקפה מדרום. הוא גייס מחנה ערבי המונה מאות אנשים. אך בניגוד למצב בחזית הצפונית, כאן יש רק מעט נשק חם.

הצופים שהעמידו הערבים בקצה יהודיה שומעים שהיריות הבאות מצפון, מכיוון המושבה, הולכות ונחלשות עד שנפסקות לחלוטין. הם מודיעים לשיח' נג'יב, המסיק מכך שנשברה ההתנגדות העברית, ואפשר להתנפל על השלל.

שליח נלהב, שעזב לפני כשעה את החזית הצפונית, מודיע: "חאלס! נגמר! ההגנה שלהם התמוטטה, ואנשינו כבר נכנסים למושבה."

לקול יריות מאקדחו של שיח' נג'יב, מתחילים הדרומיים לנוע בקולות צהלה, כשהוא רוכב בראש על סוסו. בעקבותיהם גמלים עמוסים פחי-נפט להצית את הבתים, וכלים ועגלות לאסוף את השלל. המחנה מתנהל בדומה למחנה הצפוני, בבוקר – גברים לקרב, נשים להלהבה בצריחות גרון, וכאלה שערוכות לנשיאת השלל.

*

מול מחנה ערבי גדול זה מציבה פתח-תקוה חמישה בחורים: יוסף שפושניק, אברהם איכילוב, נחמיה ישראלית, וודבוז ויוסף לוין, ונוסף להם נער אמיץ אחד מתתיהו ליפשיץ. בידיהם יחד רק שלושה רובים, ועליהם מוטל לחסום את הגבול הדרומי של המושבה. הם מתבצרים על גג הבריכה של שטרייט, שהיא כמעט מחוץ למושבה, "גן הנשיא" של היום.

שעה שהתנהלו קרבות בצפון, שרר כאן שקט מוזר. עתה הוא מופרע בקול רעש והמולת צעקות, צריחות, יללות ויריות.

 "קפוץ על הסוס ורד למטה, למושבה, לבקש עזרה! אחרת אנחנו אבודים," אומר שפושניק לליפשיץ.

לקראת שלוש אחר-הצהריים מתאשרת שמועת ההתקפה על-ידי אווירון-סיור צבאי, שנשלח משדה-התעופה ברמלה, בפקודת הקולונל בירון. בדרכו למושבה רואה הטייס, קצין התעופה הבריטי פלין, מאות ערבים באים מצד דרום, מהם כעשרים חמושים ברובים. הוא זורק ארבע פצצות אזהרה. כאשר המריא מרמלה קיבל פקודה מפורשת לפזר את הערבים על-ידי הפגנת כוח והפחדה אך לא בפגיעות ישירות.

 תחילה גורמת ההפצצה למהומה ולמבוכה גדולה בקרב המתנפלים, אך בראותם שהפצצות נופלות במרחק-מה מדרכם, ואיש מהם לא נפגע, הם מכוונים את רוביהם כלפי האווירון ויורים לעברו. האווירון מתרחק. הם מתעודדים וממשיכים בדרכם קדימה, כחשים שהטייס נצטווה רק להפחיד ולא לפגוע.

האווירון ממשיך בטיסתו לפתח-תקוה, חג בשמי המושבה ומטיל ארצה פתקה לקציני הצבא: "מחנה מתנפלים, בהם גם חמושים ברובים, עולה אל המושבה מצד הכפר יהודיה."

מרגע בואו קיבל הצבא על עצמו את הגנת המושבה, וכאשר מגיעה הידיעה לקפיטן הודסון הוא שולח לעצירת ההתקפה את סגנו, לויטננט ויקרס, מפקד פלוגת הפרשים ההודים השנייה, שנכנסה זה לא כבר למושבה. ויקרס פוקד על חייליו ההודים לעלות מיד על הסוסים, ולוקח איתו שני פתח-תקוואים, את אברהם שפירא ועוד צעיר יודע אנגלית, יהודה בלום, בתור מורי-דרך.

בכידונים נטויים קדימה וברובים דרוכים, דוהרים עשרות פרשים הודים לחזית הדרומית. פלין חג עדיין במרומים באווירונו ומכוון את הצבא אל החזית הערבית. הוא משליך, הפעם ממש קרוב למתנפלים, שתי פצצות שזורעות בהם בהלה רבה ועוצרות אותם, וחוזר לשדה-התעופה הצבאי ברמלה.

במרחק כשני קילומטרים מדרום למושבה, בין כרמי השקדים של אדמת "גאולה", לימים היישובים "היובל" ו"בהדרגה", פוגשים ההודים בערבים. אלה מופתעים למראה צבא היוצא לקראתם, ונסוגים לשדות יהודיה, אולם אחדים מביניהם מעיזים לירות. ההודים משיבים באש חזקה ומפילים מביניהם שבעה חללים וחמישה-עשר פצועים, וגם מזנבים במפגרים-לסגת ובפצועים. רבים נהרגים, מלבד הפצועים שהספיקו הערבים להסיע על עגלות וגמלים שעליהם חשבו להעמיס את שלל המושבה.

*

רק אחד מנכבדי יהודיה, שיח' עלי מחמוד, ראש חמולת מנסרה, ניסה לעצור בבני-כפרו מלהשתתף בהתנפלות, אך לשווא. אחיו עבדול עזיז חזר הבוקר ברכבת מטבריה לראס-אל-עין, בא ברגל לפתח-תקוה, לקח בהשאלה חמור מפרץ פסקל ורכב עליו ליהודיה, כאן ירד מעל החמור, שלח את שני בניו למלחמה, ושניהם שרועים עתה בשדה, הרוגים.

*

בינתיים מגיעה מיפו לסביבת פתח-תקוה מכונית משוריינת, שהשלטונות הבטיחו שתבוא יום קודם, ב-4 במאי. יושבים בה חיילים בריטים עם מפקדם לויטננט ברדשווי, ופסקל שצורף אליהם כמורה-דרך. המכונית, המצויידת במכונת-ירייה, מצטרפת לפלוגת ההודים השנייה, אך שוקעת בחולות ואינה מצליחה להגיע למקום הקרב. לויטננט ברדשווי מבחין בשתי קבוצות ערבים, שבראש אחת מהן צועד שוטר ערבי, ופוקד לפזר אותן באש מכונת-הירייה.

*

לויטננט ויקרס שולח את שפירא להביא מהמושבה עגלות להובלת ההרוגים והפצועים. שפירא מופיע בדהרה ויורד ברחוב רוטשילד מהגבעה עד פינת חובבי-ציון. כאן מחכים רבים לידיעות מהחזית הדרומית. ברדתו מהסוס נוקע שפירא את רגלו. נושאים אותו לבית סמוך, ביתו של שלמה יטקובסקי, ומושיבים אותו על המרפסת. הוא מוסר מיד את פקודת הקצין הבריטי, ומבקש לשתות מים. בעלת-הבית מגישה לו חלב, ותוך מכאוביו הוא אומר בבת-צחוק: "מים שאל – חלב נתנה!" – ומבקש שיביאו לו מביתו מקטרת.

*

שלוש עגלות שנשלחו מהמושבה חוזרות טעונות חמישה-עשר הרוגים ועשרים ושמונה פצועים. גופות החיים והמתים נערמות לגובה בין סולמות-הצד כמו בעגלות עמוסות קציר. העגלות נכנסות למושבה מצד דרום, ברחוב רוטשילד. בהגיען לפינת חובבי-ציון, פורץ כעסם של הפתח-תקוואים, שאך שעות אחדות קודם-לכן עמדו בסכנת הכחדה. הם זועמים על כפיות הטובה של שכניהם, בהם פועלים רבים שעבדו במשך שנים במושבה, היו מוכרים היטב ליושביה ויחסי ידידות שררו ביניהם. התושבים מתגודדים סביב לעגלות ומנסים לדקור את המתים וגם את הפצועים, מבעד למוטות הגבוהים של הדפנות. אחד העגלונים מבקש לשפוך על פצוע חומצה גפריתית, שהכינו הנשים להגנת המושבה.

שפירא נקוע-הרגל שומע את המהומה ממקום מושבו במרפסת בית יטקובסקי, ומבקש שיעזרו לו לרדת לרחוב. צולע, הוא גוער בדוקרים ומרחיק אותם מהעגלות, אך אלה צועקים כלפיו:

 "מחר תחזירו את הערבים לעבוד ולשמור כאן, כאילו שום דבר לא קרה?!"

 "לא! לעולם לא!" וכדי לתת תוקף לדבריו ניגש שפירא אל עגלה עמוסה, שולף את חרבו מנדנה, טובל את להבה בשלולית הדם שנאספה מתחת לעגלה ומניף את הלהב, שדבקו בו פירורי חול ספוגים בדם – גבוה מול פני הקהל וצועק:

 "אחיי ואחיותיי, בדם הזה אני, אברהם שפירא, נשבע לכם שיותר לא תדרוך כף-רגלו של ערבי בפתח-תקוה!"

הכאבים מתגברים עליו, והוא נלקח לטיפול בבית-החולים הזמני.

*

אותה שעה יוצאים ממחבואם באחת הרפתות שני ערבים, איש ואשתו, מרועי המושבה, שהסתתרו בתוכה מיום אתמול ועתה, לשמע הקולות, הם סבורים כי המושבה נכבשה כבר בידי אבו-קישק. התושבים הנזעמים רוצים לירות בהם. ירקוני אינו מניח לגעת בהם, אולם הוא נקרא בדחיפות אל קפיטן הודסון, בדרישה לספק שעורה לסוסי הצבא. ירקוני נאלץ עתה למלא אחדים מתפקידיו של שפירא, השוכב בבית-החולים.

כאשר ירקוני חוזר למקום – הערבי והערבייה כבר הרוגים, וגוויותיהם מושלכות על אחת העגלות המלאות.

*

הקצינים הבריטים, שראו את המחנה הגדול של אלפי ערבים שעלה על פתח-תקוה, נדהמים להיווכח שרק קומץ מגינים עצר אותם. הם מרבים לחקור ולשאול כיצד קרה הדבר. לפנות ערב, כאשר נודע כי הערבים גורשו בחרפה מכל גבולות המושבה, יוצאים כל תושבי המושבה מהבתים ומתכנסים בכיכר המייסדים שבמרכז. השמחה יוצאת מכל לב, מתנשקים ורוקדים זקנים וצעירים. חרף הקורבנות והפצועים, פורצים מעגלי שירה ומחולות על שפתח-תקוה לא נפלה.

*

החיילים ההודים נשארים ללון במושבה. למחרת, יום שישי, חוזר חלק מהם למחנה בטול-כרם, אך הנותרים אמורים לחנות כאן ימים אחדים. האווירון מגיח מדי פעם ומסייר בשמי המושבה ועל סביבותיה. ביום שישי מוחזרות גוויות הערבים, שהיו מונחות כל הלילה בעגלות, עד לגבול של אדמות הכפר יהודיה, שם מקבלים אותם אנשי הכפר וקוברים את חלליהם. בדרך נאספים עוד חללים. אנשי פתח-תקוה שולחים להודיע גם ליושבי קלקיליה שיבואו לקחת את מתיהם, והם עונים שאין במושבה מתים משלהם, וכי לא השתתפו בהתקפה, אבל הבחורים מכירים כמה מהם, שנהגו לבוא למושבה, מוכרי פחמים וסיד. הם כורים להם קבר אחים, ובבור אחד נטמנים ארבעים איש. לימים משתרע שם שדה עגבניות.

*

ההלווייה של שלושת הנופלים מתקיימת ביום שישי לפנות-ערב. משתתפת בה כל המושבה, מנער עד זקן, הכל יוצאים לחלוק את הכבוד האחרון. הצבא הבריטי מיוצג על-ידי קבוצת קצינים, שמצדיעים לגיבורי המושבה. כאשר מובאות הגוויות העטופות בטליתות לרחבה ברחוב רוטשילד פינת חובבי-ציון, מעמיד את התהלוכה ברוך ראב הצעיר, בנו של יהודה, ואומר:

 "אני דורש לכבד את הקדושים ולשבת ישיבת-דומייה על הארץ במשך חצי שעה."

כל הקהל יושב ובהמוניו גועה בבכי חרישי, מאופק, כמעט ללא קול. הדומייה נמשכת כחצי שעה. המראה מזעזע. מאות אנשים יושבים על האדמה ובוכים מרה בשתיקה. גם המפקדים הבריטים והחיילים ההודים, המכבדים בנוכחותם את מסע האבל, עומדים סביב ועיניהם דומעות.

אז מסיים ראב את הדומייה, רומז לקהל לקום על רגליו, ואומר: "בין התוקפים אתמול היו הרבה מהפועלים הערבים, שעבדו בפרדסי המושבה במשך שנים רבות. ואנו נשבעים, בשם כל הציבור הזה, שיושב על הארץ ברגשי קודש, וכשלפנינו מוטלים שלושת חללינו, שנפלו בהגנה על המושבה שלנו – במעמד כל תושבי המקום אנחנו נשבעים שלא ניתן יותר דריסת רגל לפועלים הערבים בפתח-תקוה! אנחנו נשבעים שלא תיפול רוחנו ונמשיך את דרכנו, דרך עבודת-היישוב!"

בגלל רגלו הנקועה מובא אברהם שפירא אל ההלווייה כשהוא נתמך בידי שני מלוווים. הוא חוזר על דבריו מאתמול ועל דברי ראב: "לא תוסיף עוד לדרוך כף-רגלו של פועל ערבי בפרדסי המושבה. הפועלים הערבים ידעו מראש על ההתקפה, נשמעו לפקודות המסיתים נגדנו, עזבו את מקומות העבודה, והיו מהם גם במחנה המתנפלים עלינו, נותני לחמם."

שפירא מרים ידו ומשביע את הקהל, בהציבו את רב המושבה לעד, שהמושבה תפצה ותדאג למשפחות האומללות שנשארו ללא תומך ועזר. ובהשפילו עיניו אל הגוויות המונחות על האדמה, מתפרצת זעקה מנהמת ליבו:

 "אבשלום! אבשלום! מדוע ירדת מהסוסה? מדוע קשרת אותה למטה?! מדוע לא שמעת בקולי?.."

ההלווייה יוצאת לדרכה. רחוב חובבי-ציון הולך ומשחיר לאורכו במלווים המתקדמים לעבר בית-הכנסת הגדול. מניחים את הגוויות על הרחבה המוגבהת מהרחוב. משה גיסין מספיד את בנו מעל הרחבה, ואומר דברים אמיצים ולא שיגרתיים:

 "אני מאושר שזכיתי להיות עד חי למאורע היסטורי זה בחיי פתח-תקוה. אני מתגאה בבני אבשלום, שנפל קורבן כיהודי אמיתי על מזבח העם והמולדת. אבשלום בני, מסרת את דמך לעם שלך... נפלת בהגנה על פתח תקוה, ואתה בן עשרים-וחמש שנה בלבד..."

כאן נפסק דיבורו מרוב התרגשות, ורב המושבה ממשיך: "ימתקו לקדושים, שנפלו על קידוש השם, רגבי עפרם, וזכרם יהיה קדוש לנו ולדורותינו."

לפנות-ערב צועדת ההלווייה בהמשך חובבי-ציון, עוברת בכיכר המייסדים וברחוב פינסקר, חוצה את הפרדסים בנתיבו האחרון של אבשלום, שהוא גם הדרך הישנה לגבעת בית-הקברות. במרום הגבעה נחצב קבר למגיני המושבה. זאב אורלוב מת מפצעיו הקשים ביום ראשון, ה8- במאי. הלווייתו מתקיימת למחרת בבוקר, וקברו ניכרה בצד קברם של חבריו.

*

פלוגת צבא בריטי יוצאת בשבת, ה-7 במאי, בליוויית מורי-דרך מפתח-תקוה, כמשלחת-עונשין אל "הבית הלבן", מרכזו של השיח' שאקר אבו-קישק, המתנשא על גבעה צפונית לירקון, כיום בתחום מפעלי תע"ש. הבידואים של שיח' שאקר אבו-קישק פותחים ביריות, אך לצבא כוח-אש רב יותר. הבריטים כובשים את מעבר הירקון ועולים לגבעה. המפקד קורא לשיח' שאקר להיכנע, כי נותר לבד ואין לו סיכוי לעמוד נגד הצבא.

שיח' שאקר משנה טעמו. הוא מבקש להזמין את המשלחת לאוהל האירוח, ושואל מה בכלל רוצים ממנו.

 "למסור את כל הנשק של השבט, ולהחזיר את הבקר שנשדד מפתח-תקוה."

 "אין לי נשק ואין בקר," הוא משיב, למרות שעדיין עומד באוויר ריח אבקת-השריפה מן היריות שירו בני-שבטו.

לאחר משא-ומתן ניתנת לו ארכה של שעות אחדות למלא אחר תנאי הכניעה – למסור את הנשק ולהחזיר את העדר השדוד, אחרת – יישרף ביתו. הוא ממהר ליפו, להתייעץ עם מנהיגי הוועד המוסלמי-נוצרי, שעודדו אותו לצאת להתקפה. לאחר זמן הוא חוזר ובפיו דבריו הקודמים:

 "מה רוצים ממני? אין כאן נשק, אין פרות. יכולים לחפש בכל השבט."

 "ניתנת לך עוד שעה אחת לחשוב בדבר ולציית לפקודה," אומר המפקד הבריטי, "או שתוציא את כל חפציך מביתך בן שלושת החדרים, כי אם לא תציית לתנאים שלנו – נשרוף אותו עד שלא יישאר ממנו כלום!"

לפנות-ערב, לאחר שעוברת שעה, יוצקים חיילים בנזין על פינות הבית ומציתים אותו. שיח' שאקר פורץ בצעקות נוראות ורץ סביב ביתו כמי שחרב עליו עולמו.

 "מה עשיתם לי? לא די שהמלאבסים הרגו אנשים שלי, עכשיו רק את הבית שלי, מכל הבתים בארץ, אתם שורפים?"

 "הזהרתי אותך קודם, ולא שמעת. עכשיו עבר הזמן," עונה המפקד הבריטי. ולאור הלהבות, על רקע שקיעה בים, ממערב, הוא מגיש לשיח' צו-מאסר חתום באשמה של הנהגת ההתנפלות, ולוקח אותו ליפו, להעמידו למשפט צבאי.

*

למחרת נמצא שפירא במכונית היוצאת מתל-אביב לירושלים, חבר במשלחת של נציגי המושבות אל הנציב העליון. הם מתכוונים לבקש ממנו פעולות נמרצות לשמירה על הביטחון בארץ. שפירא נושא עימו את דרישות אנשי פתח-תקוה: "הצבא יישאר במושבה. אווירון ימשיך לסייר לעיתים תכופות בשמיה. יסודר בה טלפון. יוחזר העדר הגזול. ויגורשו המנהיגים, המנהלים פעולות הסתה נגד המושבה בכפרים הערביים הסמוכים לה."

ליד רהט המים הידוע בשמו סביל אבו-נבוט שביציאה מיפו, עוצר משמר שוטרים את המכונית ואוסר את שפירא בתואנה שהוא נושא עימו אקדח ללא רישיון. שפירא מבלה לילה במעצר המשטרה ביפו. למחרת, יום שני, ה-16 במאי, הוא מובא לשופט ומשתחרר ממאסר לאחר שמשלם קנס 110 גרוש מצרי, המטבע הנהוג עדיין בארץ.

השלטון האנגלי מנסה לאזן את יחסו ליישוב העברי ולערבים, לאזן בין מעצר אבו-קישק ואחדים מראשי הערבים ביפו, שנאשמים באירגון הפרעות, לבין תלונות ערביי יהודיה כי הלכו לתומם ולא היתה להם שום כוונה לתקוף, וכי לפתע ירו לעברם הפתח-תקוואים והרגו חמישה-עשר מאנשיהם. הוכחה לכך – כל ההרוגים נמצאו על אדמת יהודיה.

*

ימים אחדים לאחר שחרורו מוזמן שוב שפירא ליפו.

 "אם לא אשוב היום, חפשו אותי בבית-הסוהר," הוא אומר בבוקר לליבה רוחל, ממש כבאותו יום לפני כארבע שנים, כאשר יצא בבוקר לרמלה, וחזר אחרי יותר משנה.

בדרך, ליד מצבת הזיכרון הבריטית לצליחת הירקון במלחמת העולם, באה לקראתו מכונית משטרה אנגלית, וקצין מודיע לו כי הם בדרכם אליו, לקחתו לבית-הממשלה ביפו. בהגיעו לבניין הסארייה מוזמן שפירא לעלות ללשכה שבה הגן שנים אחדות קודם-לכן על כבוד נשות המושבה בפני חסן ביי. קצין אנגלי חוקר אותו בערבית לשמו, לגילו, למקום מגוריו, כאילו הוא פושע עלום-שם בשכונה נידחת בעיר. לאחר שהקצין מקבל את כל התשובות, הוא מודיע לשפירא:

 "בפקודת הגנרל, מפקד הצבא במחוז הדרום, אתה אסור על רצח!"

שפירא בן החמישים-ואחת מסתובב על עקביו בהקשה צבאית. "רצח? איפה כאן הדרך לבית-הסוהר?"

 "עמוד!" צועק הקצין בעצבנות, ופוקד על אחד השוטרים לערוך חיפוש מדוקדק בבגדיו.

 "אין אצלי שום דבר אסור," מרים שפירא את ידיו, להקל על החיפוש.

אחר-הצהריים באים לקחתו שישה שוטרים אנגלים חמושים, ובאין מתרגם לעברית, קורא אחד מהם בפני שפירא בערבית, מתוך הודעה כתובה אנגלית:

 "עליך לנסוע איתנו, וקיבלנו פקודה לירות בך אם תנסה לברוח!"

 "לא עשיתי שום דבר שבגללו אצטרך לברוח. אם כך קובע החוק, אסע לאן שתקחו אותי."

ברחבת הסארייה כבר מחכה מכונית משטרה פתוחה, ולפניה ומאחוריה ליווי של מכוניות משוריינות. נסיעת שיח' איברהים-מיכו המפורסם בתור אסיר הנאשם בהריגת ערבים – מעוררת שמחה רבה בקרב ערביי יפו, שרק לפני ימים אחדים השתתפו בפרעות. צופרי המכוניות מחרישים אוזניים, לפלס להם דרך בתוך ההמון הנלהב.

כאשר מגיעים לפונדק בפתחו של באב-אל-וואד, מאפשרים השוטרים לשפירא לרדת ולעשן את מקטרתו, ואף נענים להזמנתו להתכבד בבירה. בעודם יושבים על שרפרפים נמוכים, בצל סככה הצופה על הדרך מיפו לירושלים, עוברים על פניהם נוסעים מפתח-תקוה, שנדהמים למראה האסיר. שפירא קורא אליהם:

 "לא איכפת לי לאן מובילים אותי, אפילו לתלייה! העיקר שהאוייב לא הצליח לחדור למושבה. דרישת שלום לכולם!"

שפירא מובל לקישלה, תחנת-המשטרה בעיר העתיקה, ומשם לבית-הסוהר המרכזי במגרש הרוסים. המפקח הכללי על בתי-הסוהר בארץ, בריטי כמובן, בא במיוחד לבקרו ודואג שיקבל תא פרטי עם שמיכות נקיות, וגם מזון כשר ממלון אמדורסקי הנמצא לא רחוק משם, ליד שער יפו.

למחרת נודע לשפירא שיחד עימו אסורים כמה וכמה מנכבדי הערבים ביפו, ביניהם שיח' סלים אבן שיח' עלי ויוניס אבו-רוש. קצין המשטרה החוקר מודיע לו שהוא נאשם ברצח חמישה ערבים מיהודיה. לאחר ארבעה ימים בכלא משוחרר שפירא אך נאסר עליו לחזור למושבה.

 "עליך להתייצב מדי יום במשטרה."

שפירא מחייך.

 "מה מצחיק אותך?"

 "אני כבר רגיל לזה. כך בדיוק נאמר לי לאחר שהתורכים שיחררו אותי ממאסר בכלא חאן אל-באשה בדמשק. הייתי אשם אז כמו שאני אשם היום."

*

המלחמה שניהלו הפתח-תקוואים מעוררת הדים. לאחר נפילת תל-חי לפני שנה, והפוגרום ביפו, סוף-סוף ישנו יישוב עברי שנלחם ומנצח במערכה. בעיתון העברי המרכזי של ההסתדרות הציונית, "העולם", היוצא לאור בברלין, כותב הסופר אליעזר שטיינמן:

 "מתוך ים העלבונות הבהב לבסוף שביב של נחמה. שבעים אוחזי רומח מישראל נלחמו בפתח-תקוה עם אספסוף של שלושת אלפים פורעים והפילו מהם חללים. צרי ללב. עד היום היו עינינו כבושות מבושה. היינו תוהים על עצמנו: מה זה היה לנו? האם גם שם בארצנו נשחטנו ככבשים? האם גם ברחובות יפו פשטנו צוואר תחת חרב? וגיבורי ישראל היכן הם? בני דורו של טרומפלדור היכן הם? כבשנו את עינינו מבושה. גם לשאול התביישנו. בתוך יללת האסון לא שמענו את קול צלצולו של הנשק העברי. אולם פתח-תקוה נתנה שמחה בלבנו ותעודד רוחנו. שוב נגלו לעינינו בני היישוב החדש, צאצאי המכבים!"

*

שלושה שבועות יושב שפירא במלון אמדורסקי. השתדלויות אנשי פתח-תקוה לשחררו מהריתוק אינן נושאות פרי, מכיוון שבאותו הזמן מגישים ערביי הכפר יהודיה תביעה משפטית נגד אנשי פתח-תקוה ושפירא בראשם, באשמת רצח קרוביהם. הם טוענים: "קצרנו את השעורים על אדמתנו אשר על גבול אדמת היהודים. והנה יצאו יהודים ממושבתם, ובראשם שיח' איברהים-מיכו, ולפתע החלו יורים בנו והרגו רבים מאנשינו על לא דבר!"

השמירה על שפירא מתהדקת.

התביעה הוגשה במחוז יפו ולכן נערך המשפט הצבאי בעיר זו. השופטים, שני אנשי-צבא, בראשם המייג'ור האנגלי סיטה. התובעים הם השיח'ים של הכפר יהודיה. במשפט עומדים לדין עוד שלושה פתח-תקוואים. באולם מוקראות ההאשמות:

 "שפירא. מפקד פתח-תקוה. קום. רכבת על סוס ובידך שני אקדחים בהם ירית על ימין ועל שמאל והרגת חמישה ערבים."

 "בלום. מורה-דרך מפתח-תקוה. קום. ירית והרגת בכוונה תחילה שני ערבים."

 "כרות. עגלון מפתח-תקוה. קום. הובלת את הפצועים הערבים לפתח-תקוה ובדרך התעללת בהם וזרקת חומצה גפריתית על פצעיהם."

 "פישצנר. איכר מפתח-תקוה. קום. השתתפת במעשה הזה."

את הערבים מייצגים עורכי-דין אנגלים, ריצ'רדסון ומוקלר, המאשימים את הפתח-תקוואים בכך שכאשר הפכו ממגינים לתוקפים, הם המשיכו להרוג בערבים למרות שהללו נכנעו וויתרו על המשך המערכה. התביעה מתרכזת בחזית הדרומית שבה לא נפלו קורבנות מצד הפתח-תקוואים, אך לא מעיזה לתבוע קצינים אנגלים, חיילים הודים ואת הטייס הבריטי, שהשתתפו במערכה וגרמו לעיקר ההרוגים מקרב הערבים; אף שאחדים מהם מוזמנים להעיד במשפט, הנמשך כעשרים יום.

בחקירתו מעיד שפירא: "כל השנים שררו יחסי ידידות ושלום בינינו לבין שבט אבו-קישק, בינינו לבין יהודיה. לילה אחד בתחילת המלחמה הקיף הצבא התורכי את הכפר יהודיה וגייס בכוח השוט את כל הגברים והנערים לעבודות-כפייה בכריתת עצים בהרי שכם. הם נשלחו גם לעבודות ביצורים בעזה ובאל-עריש. במשך הזמן מתו רבים מהם מרעב, מטיפוס ומדיזנטריה. הכפר התרוקן. נשארו רק נשים, ילדים וזקנים רעבים וחסרי כל. הם באו בבכי לפתח-תקוה, לבקש עזרה. ומי סייע להם ופעל למענם אצל המושל התורכי ביפו? וכי מקרה הוא שבכל הארץ שמי בפי הערבים שיח' איברהים מיכו, ורק ביהודיה – אבו אל-יותומה, אבי היתומים? הלא אם לא היו מתנפלים עלינו, היינו חיים כמו אחים גם היום. לא יריתי בשום ערבי חף מפשע. הצבא היה מונע יריות אסורות, מול עיניו, אילו ניסה מישהו מאיתנו לעשות כך. בשעה שלפי כתב-האישום יריתי בערבים – כבר שכבתי בבית, בפתח-תקוה, לאחר שנקעתי את רגלי. על כך יוכלו להעיד כל אנשי המושבה, שביקרו אותי."

המשפט מעורר התעניינות רבה. בזה אחר זה עולים לדוכן-העדים פלאחים מיהודיה המעידים בשבועה כי הארבעה השתתפו ברצח בני-כפרם. מטרת מנהיגי הערבים מיפו, שהשפיעו על העדים להופיע, הוא שעדותם תיצור איזון בין הצדדים במשפט הבא, של מנהיגי ההתנפלות מצד הערבים ובראשם שיח' שאקר אבו-קישק – ואלה יצאו ללא עונש. ואולם הפלחים מיהודיה מרגישים בחוש כי אם כך יהיה – הם עצמם לא יזכו לראות שום פיצוי כספי על תביעתם. לכן הם שולחים להודיע לעורך-הדין הוראס סמואל, המגן על אנשי פתח-תקוה, כי תמורת תשלום נאות יסכימו לבטל את עדויותיהם. אם לא הצליחו לשאת שלל בזמן ההתנפלות, לפחות יפיקו ממנה תועלת עתה, בעזרת המשפט.

בחושפו זאת עוד בשלב החקירה מצליח סמואל להוכיח את השקר שבאישומים, והנאשמים משוחררים מבלי שיצטרכו לשלם שוחד למאשימיהם. רק משפטו של העגלון, שכאמור נאשם שיצק חומצה צורבת על פני אחד הפצועים, כאשר הוביל אותו בעגלה לפתח-תקוה, נמשך עוד זמן-מה. לבסוף מצליח עורך-הדין סמואל להוציא זכאי גם אותו.

*

כאשר מגיע תור משפטם של מנהיגי הערבים, מתברר שרק שיח' שאקר אבו-קישק נותר על ספסל הנאשמים, והשאר הצליחו להשתחרר בתירוצים שונים. התובע מהצד היהודי הוא עורך-הדין דוד בק מויאל, ומגינים על אבו-קישק עורכי-דין ערבים חשובים. הערבים הנוכחים באולם משתדלים לעודד אותו. ביושבו על ספסל הנאשמים, עומד אחד מחבריו השיח'ים מאחורי גבו ואומר לו:

 "אל תפחד, שיח' אבו-קישק. יש אנשים העומדים מאחוריך..."

בין העדים מטעם התביעה מוזמן גם שפירא. לאחר שהוא נשבע כחוק לספר את כל האמת, הוא מתאר את פרשת ההתנפלות וההגנה על המושבה.

 "אתה מכיר את הנאשם?" שואל אב בית-הדין.

 "אותו ואת כל בית אביו. כאשר הביא אביו המנוח את אימו, בחתונתם, מערב איניפעת, הייתי גם אני בין הרוכבים המוזמנים. וכאשר חיתן אבי-סבו, השיח' מוחמד אבו-קישק המנוח, את סבו המנוח של שיח' שאקר, היתה בחתונתם משלחת אנשי פתח-תקוה, ובראשה השומר היהודי דאוד אבו-יוסף, שהפליא לרכב, ולשעשע את האורחים כאשר שר בפניהם."

 "אתה יכול להצביע על הנאשם?"

 "כן. הנה, זה הוא."

השיח' שאקר נידון לחמש-עשרה שנות מאסר. הוא נשלח לבית-הסוהר המרכזי במגרש הרוסים בירושלים. לאחר עירעור מופחת עונשו לעשר שנים, אולם גם זה עונש לא קל לשיח' בידואי צעיר ומכובד.

*

אחר גורלו של שיח' נג'יב מהכפר טירה. הוא מובא למשפט צבאי בתור עד על חלקו במאורעות. גם מאחורי גבו עומד אחד השיח'ים ואומר: "אל תפחד, שיח' נג'יב, יש אנשים העומדים מאחוריך..." – אך כאשר נלחץ שיח' נג'יב בחקירה על-ידי עורך-הדין סמואל, הוא נאלץ לגלות פרטים, שמסבכים בהשתתפות בהכנה למאורעות גם ערבים נכבדים אחרים, שכבר מצאו עצמם משוחררים ממאסר. אלה גומלים לו מיד ובמקום. כאשר הוא יוצא מבית-המשפט וגומע כוס קפה במסעדה סמוכה, הוא מתמוטט ומת, כי הרעילו אותו.

*

שבועות אחדים לאחר ההתנפלות באים למושבה קולונל וקצין בריטים מסרפנד, לחקור את מהלכי ההגנה לכל פרטיהם. שפירא וירקוני יוצאים עימם למקומות הקרב, מראים להם את העמדות ומסבירים את המהלכים וצורת ההגנה כפי שהתפתחו במשך אותו יום.

שואל הקולונל את שפירא: "מדוע שינית את התוכנית, ואחרי שהחלטתם לעמוד בקו-ההגנה בקצה המושבה, יצאתם קדימה?"

 "כאשר ראיתי כי הכדורים כבר עפים מעל ראשינו והאש מתקרבת ללב המושבה – הצעתי לחבריי בפלוגת הרוכבים, והם קיבלו, לצאת לעצור את האוייב מחוץ למושבה כדי להרחיק את הסכנה מהנשים, הילדים והזקנים. יותר טוב לסכן מעטים, מאשר רבים."

הקולונל ושפירא, שניהם מתעסקים במקטרותיהם בעת שיחתם. "סיימת בית-ספר לקצינים?" שואל הקולונל.

 "לא.""שימשת פעם בצבא בתור קצין?"

 "לא."

 "השתתפת במלחמה?"

 "הייתי בבית-סוהר תורכי, וכמעט שלא ראיתי את המלחמה."

 "וחייל לא היית אף פעם?"

 "לא. שילמתי 'בדל', כלומר כופר, ואחר-כך נאסרתי. ומה שהתאמנתי בסטאמבול, היה דומה יותר לבית-סוהר מאשר לתרגילי צבא. אבל חברי ירקוני היה חייל ב'גדוד העברי'."

 "אילו היית מסיים בית-ספר צבאי או משתתף במלחמה, לא היית יכול לסדר תוכנית טובה יותר מזו שסידרת! ולולא עצרתם ודחיתם את ההתנפלות במשך יותר משעה – אולי הצבא כבר לא היה מצליח לעזור לכם."

ירקוני מתבונן בשפירא ובקולונל. יכול היה לספר לקצינים האנגלים כיצד חמישה-עשר יוצאי הגדוד העברי הם שהיו גרעין ההגנה באותו יום, הם שפקדו על המגינים האחרים, לא נתנו להם להתפרץ בלי חשבון, השפיעו לא לבזבז כדורים, הורו להם להתחפר ועצרו את ההתנפלות ברגע הקשה ביותר, לאחר נסיגה מבוהלת.

אך המורה ירקוני בוחר לשתוק.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לסייד קשוע שלום. אנא קרא בעיון בפרק המובא כאן, מההתנפלות על פתח-תקווה ב-5 במאי 1921 – על חלקו של שיח' נג'יב מכפרך טירה בארגון ההתקפה שתוצאותיה היא אמורות להיות השמדתה של מושבתי פתח תקווה ושל בני-משפחתי שם. אני נולדתי רק ב-36'. בייחוד אני מבקש ממך להתייחס לקטע הבא, שהוא כבר מהמשפט שערכו הבריטים למתקיפים הערביים אחרי אותו יום התקפה.

 אולי מישהו ממשפחתך הנכבדה קשור למורעל או למרעילים?

"אחר גורלו של שיח' נג'יב מהכפר טירה. הוא מובא למשפט צבאי בתור עד על חלקו במאורעות [ההתקפה על פתח-תקווה]. גם מאחורי גבו עומד אחד השיח'ים ואומר: "אל תפחד, שיח' נג'יב, יש אנשים העומדים מאחוריך..." – אך כאשר נלחץ שיח' נג'יב בחקירה על-ידי עורך-הדין סמואל, הוא נאלץ לגלות פרטים, שמסבכים בהשתתפות בהכנה למאורעות גם ערבים נכבדים אחרים, שכבר מצאו עצמם משוחררים ממאסר. אלה גומלים לו מיד ובמקום. כאשר הוא יוצא מבית-המשפט וגומע כוס קפה במסעדה סמוכה, הוא מתמוטט ומת, כי הרעילו אותו."

מכל מקום, חדל נא בבקשה לעשות עליי רושם בצדקנות המוסרית שלך והשתדל להתרכז בתולדות כפרך לפני שאתה מטיף לאחרים.

* בחפירות עיר דוד גילו את הזין של דוד המלך והוא נראה כמו צימוק גדול שחור אבל כבר יש פרופסורים מאוניברסיטת תל-אביב שבכפר שיח' מוניס רבתי – הטוענים שזה דווקא הזין של המלך שלמה שהיו לו עשר ולא אלף נשים ושגדל בכפר קטן ונידח בשם ירושלים, שבו, בגלל העוני הפלסטיני שראשיתו בימי המקרא, כל השמוקים היו קטנים! – ולכן גם לא ייתכן שבכפרון עלוב כזה כתבו את התנ"ך! לא. התנ"ך נכתב באוניברסיטת תל-אביב.

* מה זה קנאי מוסלמי דתי? אדם ששוחט בסכין חיילים מוסלמים לא חמושים בעת שהם סועדים את ארוחת איפטאר לשבירת צום הרמדאן. קנאים רצחניים אלה, ואלה ששוחטים אלה את אלה בסוריה – הם השכנים שלנו במזרח התיכון, ועם השוחטים האלה אנחנו מקווים לעשות שלום? כַּלַאם פַאדִ'י! דברים בטלים!

* קיץ 2012 יירשם כאחת העונות הנפלאות ביותר לאבטיחים. לא יאומן לאיזו איכות של טעם הצליחו להביא אותם! כל אבטיח – תענוג מבטיח!

* בגיליון החדש והמעניין מאוד של "ארץ אחרת", [גיליון 65, אפריל-יוני 2012] בעריכת במבי שלג, הנושא את הכותרת הכללית: "דברים שבוערים בליבנו", מופיע מאמר מחקרי חשוב ומרתק של לוראן כהן בשם "היורשת של הרייך השלישי?" – על האוטו-אנטישמיות של אמנים והוגים ישראליים באירופה.

לולא היה המאמר ארוך כל-כך היינו מבקשים רשות להביאו גם אצלנו, ולא נותר לנו אלא להמליץ על רכישת החוברת. זוהי קריאת חובה לכל מי שרוצה לעמוד על שורשי השנאה העצמית היהודית והישראלית לישראל בימינו, ויש להניח שהרבה אנשי "שמאל"-כביכול בישראל ובעולם ירוו נחת מההשמצות, שבעיניהם הן תורה מסיני.

כתובת המערכת: ת"ד 92 ירושלים 91000. טל. 02-6216112.

* הפעילות הנמרצת של הצבא המצרי נגד הטרור האיסלאמי והבידואי בסיני מעוררת תקווה לפחות לחידוש השימוש בצינור הגז ממצרים לישראל ולירדן – אלא אם כל זה אינו אלא גם כן כלאם פאד'י! ושלב בערעור הסכם השלום עם ישראל, המחייב פירוז סיני!

* עדה הרצברג: בין כל אותם צירופי מילים קבועים בעברית שיפים, ואולי אפילו יפים מדי?! – כדי להגיב באמצעותם על הצעתה של נגה מרון בעניין האולימפיאדות הבעל"ט, נדמה לי שבכל זאת כדאי להעיר בפשטות שיש עוד די זמן עד לאולימפיאדה הבאה, המיועדת להתרחש בברזיל הרחוקה (ור' ערך הוצאות נסיעה). עם זאת, גם לדעתי כדאי לכונן כבר כעת ועדה ציבורית שתבחן את הסוגיות הכרוכות בהשתתפות של ישראל  באולימפיאדות בכלל ובזו של ברזיל בפרט.

* ברית שונאי ישראל מודיעה לכל המציתים: צאו לשרוף את יערות ישראל כי מזג האוויר החם מתאים וממילא אתם לא תהיה אחראים אלא שר האוצר ושר הפנים וגם ראש הממשלה המגוחך שהזמין סופרטאנקר מעופף מארה"ב במחיר שהיה אפשר לקנות בו עשרות דירות עם ארבעה כיווני-אוויר בצפון תל-אביב – למפגיני המחאה החברתית! – וכמו שאומר מגיש הַצָּ'אי במערכת המכתב העיתי, מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד: "עורי עורי מדורה, תלחסטיזי בחורה, ל"ג בעומר חג הוא לנו – כּוּלוּ יום כל השנה!"

יאללה יא שבאב, צאו לשרוף יערות כי לא אתם תהיו אחראים לתבערה אלא שטייניץ!

* ידיעה זו לא עברה את הצנזורה! בחשאי הועבר הנשיא הקודם של מצרים, חוסני מובאראכ, לישראל, לבית החולים הדסה עין כרם, מתוך תקווה שהרופאים המומחים שם יצליחו להביאו למצב שאליו הצליחו להביא את ראש הממשלה שלפני-הקודם אריאל שרון, וככה שניהם יחיו עימנו חנוטים עוד שנים רבות.

* שמאי עציון: לדבריו של נעמן כהן "מקורו של רעיון הדף היומי". לימוד הדף היומי, אינו מקובל רק "בקרב היהדות החרדית". גם ב"ציונות הדתית: דור "הכיפות הסרוגות," לומדים את הדף היומי. לאחרונה סיימו את לימוד הש"ס יחד עם כל בית ישראל.

* ידיעה זו לא עברה את הצנזורה: תחזית גיאולוגית סודית לקראת פורים תשע"ג, 2013 – יש סיכוי לרעידת אדמה באיראן שתמוטט ותסתום את המנהרות של תעשיית הנשק הגרעיני! – ייתכן מאוד שהתופעה קשורה להפלצות של הכבשים בניו-זילנד ולהתחממות הגלובוס.

אנחנו יודעים שאתם לא תאמינו לנו – אבל דברים אלה נכתבו לפני שנודע על שתי רעידות האדמה הקשות שהתרחשו באיראן בשבת האחרונה!

* הרומאן שלנו "אנשי סדום" ("ספרייה לעם", "עם עובד" 1968) זכה לתרגום גרמני עבור הוצאת מלצר בגרמניה כבר בראשית שנות ה-70. אבל אז הושפע המו"ל היהודי מלצר מההד התקשורתי הגדול שעורר בישראל הרומאן "לזכור ולשכוח" (1968) של אמן הפרסומת-לעצמו דן בן-אמוץ, עד ששילם לו מקדמה גדולה, דאג לתרגמו והחליט לפרסמו בגרמניה לפני "אנשי סדום", שעימו תיכנן להתחיל את הסידרה; הוא האמין להבטחות של בן-אמוץ שספרו יהיה רב-מכר, ובוודאי גם הוקסם מגינוניו ה"צבריים" של דב"א ומנכונותו לקבל מיקדמה גדולה.

התוצאה היתה כישלון חרוץ לרומאן המתורגם של בן-אמוץ בגרמניה – בביקורת הספרותית וגם בתפוצה, וההפסד היה כה גדול עד שמלצר החליט שלא להסתכן יותר בהוצאת רומאנים עבריים, וגנז לשנים רבות את התרגום של "אנשי סדום".

רק בשנת 2004, כ-35 שנים לאחר שתורגם, יצא לאור הספר בגרמנית באותה הוצאה, "מלצר וֵרלאג" שכבר נוהלה בידי בנו של מלצר, אברהם מלצר; ומתברר שהבן היה סבור שמדובר ברומאן ובסופר אנטי-ישראליים, מה שהתאים לדיעותיו הפוליטיות, ולכן שמח להוציאו לאור, אך כל זה התברר לנו מאוחר יותר.

הספר בגרמנית יצא בצורה מוקפדת מאוד, אבל חוץ ממאמר אחד או שניים, שראו בו בעיקר את סימני ההתחלה ליחס האכזרי של הכובש הישראלי כלפי הפלסטינים – שקע בתהום הנשייה, ואפילו פרשת הטמפלרים המסופרת בו לא עניינה את הגרמנים.

"אנשי סדום" הוא הרומאן היחיד שלנו שזכה אי-פעם להיתרגם לשפה זרה.

* * *

השחר – המכללה לשוחרי דעת בתל-אביב-יפו

(ע"ר) מס' עמותה 580431336

מכללת השחר חוגגת 10 שנים לקיומה ומזמינה אתכם

 לקחת חלק בחגיגות

אין צורך בתואר... אין צורך בתעודות, רק לבוא, להרחיב אופקים,

 לספק את הסקרנות, לפגוש אחרים, ללמוד יחד עוד ועוד –

לשמוע לאן מועדות פניו של המזרח התיכון

האם ההיסטוריה לעולם חוזרת?

להכיר את הערים המרתקות ביותר בעולם

להקשיב למשמעות החיים – מה מקומו של הפרט בחברה המודרנית?

להבין מהן הסיבות למחלות הגנטיות

וכיצד ניתן לממש את האינטליגנציה האנושית ביום יום

ליהנות מקרנבלים, טכסים וחגיגות סביב הגלובוס

להאזין למוזיקה נפלאה ולהבין את הקשר בין סיפור חיי המוזיקאים

לבין יצירות המופת

לטייל בירושלים בשבילי הזמן

 ו"לצאת" למסע בסוגיות יסוד במחשבת ישראל

כל אלה ועוד – מועברים על-ידי מרצים

מהשורה הראשונה של המרצים בארץ

במחירים נוחים לכל כיס ובפריסת תשלומים

שנת הלימודים נפתחת ב-03/11/12

רח' גורדון 84 תל-אביב 64388,

טל. 03-5248731, 03-5232907 פקס. 03-5248949

Email: mihlalag@zahav.net.il

www.michlalag.co.il

[דבר המפרסם]

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,400 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,050 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל