גיליון מס' 769

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח באב תשע"ב, 16באוגוסט 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יוסי גמזו: זְהַב אוֹפִיר. לזיכרו של שייקה אופיר. // עמוס גלבוע: מלחמת החורמה שמנהל חלק מהתקשורת נגד ראש הממשלה ושר הביטחון בנושא האיראני. [ציטוט]. // נעמן כהן: החליפוּת האיסלמית החדשה במצרים. // אורי הייטנר: 1. תקיפה באיראן – ההיגיון האלקטורלי. 2. האתגר המדיני של שלי יחימוביץ'. // שמואל אייל: הצהרת בלפור –  הגירסה של  ה"היסטוריון" שאול אריאלי. // אהוד בן עזר: החיים בצל פצצת הגרעין האיראנית. נשלח לעיתון "הארץ" ב-12 באוגוסט 2005. // בן דרור ימיני: התומך עמוס עוז באחמדיניג'אד? // יהודה דרורי: אנשי נפיחוֹת ואנשי רוח. // יוסי שדה: צרפת, אימא, כבד וברזל. // אלי מייזליש: שלום – מאז ומעולם היה חד-צדדי. // מוּקֵי אֶלְדָּד: זִקְנָה. // תקוה וינשטוק: "בגלל" ו"מקף". // יוסף דוריאל: ממשיכים לחשוב בשחור-לבן גם על איראן? // עוז אלמוג: 1. מדינה של "יזמי אוכל". 2. חצאיות לחזה. // שמעון גרובר: "קינת" עודד. // אהוד בן עזר: "תקווה בהופ ספרינגס". // ד"ר יובל ברנדשטטר: לד"ר קידר בנושא הבדואים בנגב. // עפר גביש לנעמן כהן. // ד"ר ישראל בר-ניר: ישראל וארה"ב – הדילמה האיראנית. // שלמה אראל: "צום נבינא נחת-טופ". // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק 21, סעודת השלום עם הכפר יהודיה בדרום...  // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

זְהַב אוֹפִיר

מָחָר תִּמְלֵאנָה בְּדִיּוּק כ"ה שָנִים שֶל עֶצֶב

מֵאָז מוֹתוֹ בְּטֶרֶם עֵת שֶל גְּדוֹל הַבַּדְרָנִים

שֶהַמְּדִינָה הַזֹּאת יָדְעָה מֵאָז קוּמָהּ בְּעֶצֶם

וְשֶכְּאֵב לֶכְתּוֹ לֹא מִתְקַהֶה עִם הַשָּנִים.

הוּא בֵּין מְשַׂחֲקִים עֲלֵי בָּמוֹת נָסַק לַגֹּבַהּ,

הוּא בֵּין מְאוֹת גּוּרֵיShow business  הִתְבַּלֵּט כִּכְפִיר,

הוּא, שֶהֶחְלִיף דְּמֻיּוֹת כְּמוֹ תִלְבּוֹשות בְּגַרְדֶּרוֹבָה

הָיָה גַם שֵם-דָּבָר וְלֹא רַק שֵם: שַיְקֶה אוֹפִיר.

וְאֶת פוֹלְקְלוֹר הָעָם הַזֶּה, שֶכְּמוֹ בְּפוֹטוֹגְרַפְיָה

הִנְצִיחַ הוּא בִּזְכוּת כִּשְרוֹן-אָמָּן בִּלְתִּי מָצוּי

בְּכָל מָה שֶנָּגַע בּוֹ – מַסְבִּירָה הַבִּיאוֹגְרַפְיָה

שֶעַל תְּלָאוֹת חַיֵּינוּ צְחוֹק הִרְעִיפָה כְּפִצּוּי.

יְשַעְיָהוּ גוֹלְדְשְטַיְן שֶנּוֹלַד בִּירוּשָלַיִם

בִּשְכוּנַת אֶבֶן יְהוֹשֻעַ שֶל שוֹמְרֵי הַדָּת

אָמוּר הָיָה בְּגִיל אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה לָתֵת כְּתֵפַיִם

לְפַרְנָסַת בְּנֵי מִשְפַּחְתּוֹ בְּדֹאַר הַמַּנְדָט.

אֲבָל בִּמְקוֹם זֶה מְזַיֵּף הוּא אֶת גִּילוֹ, כְּאִלּוּ

הוּא מְבֻגָּר יוֹתֵר וּמִתְנַדֵּב אֶל הַפַּלְמָ"ח

וּמִצְטָרֵף גַּם לַפַּלְיָ"ם וּכְשֶרוֹאִים אֲפִלּוּ

בֵּין מְלַוֵּי הַשַּיָּרוֹת כִּי כִּשְרוֹנוֹ מוּכָח

בְּזֶמֶר וּבְדַאחְקוֹת שֶהַחֶבְרֶה אוֹהֲבִים שָם

כִּי הֵם מְנוֹת-בַּרְזֶל לְחִזּוּקוֹ שֶל הַמּוֹרָאל

שוֹלְחִים אוֹתוֹ לַצִּ'יזְבַּטְרוֹן כִּגְדוֹל הַכּוֹכָבִים שָם

וְכָךְ נוֹלְדָה קַרְיֶרָה בְּחַסְדּוֹ שֶל הַגּוֹרָל.

וְאָז, כִּכְלוֹת הַמִּלְחָמָה, לוֹמֵד הוּא פַּנְטוֹמִימָה

אֵצֶל אֶטְיֶן דֶּקְרוּ וּבְחֶבְרַת מַרְסֶל מַרְסוֹ

כּוֹבֵש הוּא אֶת בִּימוֹת פָּרִיז בָּהּ גְמִישוּתוֹ הִדְהִימָה

אֶת כָּל מֻמְחָיו שֶל זַ'אנֶר זֶה – וְ"Life" מְיַחֲסוֹ

לַדֶּרֶג שֶל אֶחָד מִבֵּין גְּדוֹלֵי נוֹשְׂאֵי דְּבָרֶיהָ

שֶל אָמָּנוּת אִלֶּמֶת זוֹ שֶאֵין בָּהּ שוּם דִּבּוּר

אַךְ יֵש בָּהּ וִירְטוּאוֹזִיּוּת שֶיֵּש מֵאֲחוֹרֶיהָ

הַרְבֵּה זְרִיזוּת וְחֵן הַמַּלְהִיבִים אֶת הַצִּבּוּר.

וְהוּא מַגִּיעַ לְאַרְצוֹת הַבְּרִית וְהוּא מוֹפִיעַ

עִם מַרְלֶן דִּיטְרִיךְ הָרוֹאָה בּוֹ מְבַצֵּעַ-עָל

וְשָב לָאָרֶץ בָּהּ פּוֹצָה הַפַּנְטוֹמִימָה פִּיהָ

בְּשְלַל מַעַרְכוֹנִים הַמַּקְסִימִים אֶת הַקָּהָל

כְּגוֹן "יֹפִי, נֶחָמָה" אוֹ "צִיּוֹנָה וְהָעַיִן

הַמְּקֻלְקֶלֶת" אוֹ "שִעוּר אַנְגְּלִית" וּבוֹ-בַּזְּמַן

הוּא מְבַיֵּם אֶת "הַגַּשָּש" וּמְכַכֵּב בֵּינְתַּיִם

בַּ"בַּיִת בִּרְחוֹב שְלוּש", "אַבּוּ'ל בָּנָאת" וְכַמּוּבָן

בְּשִׂיא כָּל תַּפְקִידָיו, הוּא הַשּוֹטֵר מַכְמִיר-לִבֵּנוּ

מַר אָזוֹלַאי – וְטֶרֶם כִּשְרוֹנוֹ מֻצָּה עַד תֹּם

מַכֶּה אוֹתוֹ הַחֹלִי הַנּוֹרָא, לַאֲסוֹנֵנוּ

וְהַהוּמוֹר הַלְּאֻמִּי פִּתְאֹם נִשְאָר יָתוֹם.

אַחַר מוֹתוֹ קָרְאוּ עַל שְמוֹ סִמְטָה בִּצְפוֹן אֲפֵקָה

וְגַם רְחוֹב בְּרִאשוֹן – אַךְ בֵּינֵינוּ, חֵי נַפְשִי

יֵש עַד הַיּוֹם רַבִּים שֶלְּזִכְרוֹ לִבָּם הוֹמֶה כָּאן

וְיֵש לָהֶם בּוֹ לֹא סִמְטָה כִּי אִם רְחוֹב רָאשִי.

* * *

עמוס גלבוע

מלחמת החורמה שמנהל חלק מהתקשורת נגד ראש הממשלה ושר הביטחון בנושא האיראני

מיספר מלחמות מתנהלות באזור שלנו: בסוריה מתחוללת מלחמת אזרחים; בסיני הצבא המצרי החל להילחם נגד ארגוני האסלאם הקיצוני; בינינו לבין איראן וגרורותיה מתנהלת, למעשה, לחימה מסוג מיוחד.

וקיימת לדעתי עוד מלחמה אכזרית, יוקדת שנאה, והיא מלחמת החורמה שמנהל חלק מהתקשורת נגד ראש הממשלה ושר הביטחון בנושא האיראני. בראשה מי שהיה פעם "העיתון של המדינה", בסיוע ישיר ועקיף של "בכירים לשעבר" ודיסאינפורמציה אמריקאית. מטרתה האסטרטגית של מלחמה זאת היא למנוע מהדרג המדיני של מדינה דמוקרטית לקבל החלטות קרדינאליות בהתאם לתפיסתו, לאחריותו, ולזכותו הלגיטימית כנבחר העם.

אנחנו נמצאים עכשיו בבית משוגעים שאף מדינה דמוקרטית בעולם לא ידעה כמותו. הגענו למצב האבסורדי בו ראש ממשלה צריך להתנצל ולהסביר את הדבר הכי בסיסי, שהוא זה שמקבל החלטות והדרג הביצועי מבצע את ההחלטות; ועוד יותר אבסורדי כאשר בתקשורת הלוחמת מודים שאכן זה אולי נכון עקרונית, אבל טוענים שביבי יכול להחליט להפציץ את "הבית הלבן", והאם אז הדרג המבצעי יצטרך לבצע זאת?

 חדשות לבקרים אנחנו מתבשרים על ידי "חסידי הדמוקרטיה" כי בארצנו קורסת הדמוקרטיה, בגלל מעשה עוול כזה או אחר של השלטון. כמובן שכלום לא קרס, כי כמה פעמים יכול הבניין לקרוס? אבל דעתי היא, כי בסוגייה האיראנית אכן יש ניסיון לקעקע את  אחד מיסודות הדמוקרטיה: חופש וזכות ההחלטה של דרג נבחר וכפיפותו המוחלטת של הדרג המבצעי להחלטותיו של הדרג המדיני. לפני כשנה התנגד מפקד הכוחות האמריקאיים באפגניסטן למדיניות של אובמה. למחרתו הוא הלך הביתה. הלך, ומאז לא שמענו אותו בפומבי. ואצלנו? הפקר!

מאוד יכול להיות שיש הרבה אמת והגיון בחלק מהבליסטראות שמטיחים בביבי ובברק, אך מה שמאוד מקומם היא הדרך והאמצעים של המלחמה נגדם (והפעם לא נגד העוזרות שלהם): למשל, מציגים תמונה הלקוחה מהגיהינום כאשר מתארים מה יקרה לנו לאחר שנתקוף באיראן: ערי ישראלי יבערו מהטילים, דימונה תחוסל, באמת ניהפך למצורעים בעולם, איראן תרוץ לפצצה, המדינה תפשוט את הרגל, ועוד מרעין ובישין, ישמרנו האל.

היכן כאן הבעייה? כל הזוועות הללו מוצגות בדרגת ודאות מוחלטת! למה הדבר דומה? לנהג שיגידו לו כי אם יעלה על הכביש צפויות לו מיתות איומות ברמת ודאות גבוהה.

למשל, מלעיטים את הציבור במידע לא נכון. לפני כשבוע "נחשפנו" לתוכנית האמריקאית לתקיפת הגרעין האיראני בעוד "שנה וחצי בדיוק", כפי שנמסרה לצה"ל ע"י האמריקאים.  אני משוכנע כי שום תוכנית תקיפה אמריקאית אופרטיבית לא נמסרה לצה"ל. או, שבשבועות האחרונים הסעודים מסרו לאמריקאים שמסרו לנו, שסעודיה תיירט מטוסים ישראלים שיטוסו לתקוף באיראן. אני משוכנע שלא היה כדבר הזה.

למשל, יוצרים מצג לפיו גם לברק וגם לביבי אין שיקול דעת, והיו כאלו שקראו להם "משיחיים", במובן  של סהרורים. מאידך, מסתבר  לפי המצג שכל הצמרת המקצועית המבצעית היא נגדם, ובמשתמע היא זאת שיש לה שיקול דעת ותבונה, ומכאן זכותה להכתיב לדרג המדיני הבלתי שקול את דרכו.

למשל, כל המידע הנמסר לציבור הוא אנונימי, מסתורי. אמריקאי מסוים אמר ככה וככה לצה"ל, גורמים צבאיים אמרו ככה וככה.  לא נמסר שם אחד לרפואה.

 אז מה תהיינה ההחלטות של הדרג המדיני שלנו לקראת הסתיו? לדעתי השיקולים האסטרטגים הם אלו שיכריעו אצלו, ולא כמובן קריאות הקרב התקשורתיות. והראשון שבשיקולים: כל פעולה ישראלית חייבת להיות בתאום והבנה עם ארה"ב, או בעיתוי שאינו נוגד את האינטרסים שלה.

[פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 13.8.12]

אהוד: אני מסכים במאה אחוז לדבריך, ורק חשבתי שיש עוד מרכיב שאין מביאים בחשבון. לכול ברור שמול הפצצת אתרי הגרעין באיראן עומדת הפצצת ערי ישראל בטילים למיניהם. האם מישהו העלה על דעתו שאחת ההרתעות מול איראן תהיה גם הפצצת טהרן במטוסים או בטילים? מדוע זה כל כך ברור שהאוכלוסייה האזרחית באיראן ובדרום-לבנון היא חסינה, ואילו מרבית האוכלוסייה האזרחית בישראל היא יעד פיגוע לגיטימי לנאצים החדשים האלה? הלא "בליצקריג" יכול להתרחש לא רק בתל-אביב אלא בכל ערי איראן וגם בדרום לבנון! אם תוקפים בטילים את אזרחינו, אין עלינו שום מגבלות! כולל נשק יום הדין שבינתיים הוא מחוץ למשחק האיומים – אבל אם המצב יחמיר, כמו במלחמת יום כיפור ברמת הגולן, לא תזיק אזהרה של חימוש טילי יריחו בראשי חץ גרעיניים לעבר ערי איראן והמנהרות של תעשיית הנשק הגרעיני שלה!

* * *

נעמן כהן

החליפות האיסלמית החדשה במצרים

ב-21 ביוני (ב"חדשות בן עזר" 753) חזיתי שמורסי ישתלט על הצבא, מפני שמטרתו להקים חליפות אסלאמית חדשה שבירתה ירושלים:

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00753.php

והנה התחזית התרחשה מהר משחשבתי. מוחמד מורסי השתלט על הצבא המצרי, סילק מדרכו את טנטאוי, והפך את "האחים המוסלמים" לגורם שלטוני יחיד. הכיוון של מורסי ברור. כשם שהיטלר ניצל את שריפת הרייכסטאג לחיסול כל המפלגות הפוליטיות בגרמניה ולקבלת "חוק ההסמכה" שהפקיע מהרייכסטאג את כל סמכויותיו, ומסרן לו. כך ניצל מורסי את הפיגוע בסיני לרכז בידיו את כל גורמי הכוח.

השלב הבא ביטול הסכם השלום עם ישראל

והכנסת הצבא המצרי לסיני

לאחר קבלת חוק ההסמכה והפיכת היטלר לפיהרר שבידיו כל הסמכויות, היטלר התקדם לשלב הבא – ביטול פירוזו של חבל הריין שעל גבול צרפת, שהיה אחד מסעיפי הסכם ורסיי. ב-7 במרס 1936 נכנס כוח גרמני סמלי לחבל הריין, והנחית את המהלומה האחרונה על הסכם ורסיי. עם הכרזתו על הכניסה לחבל הריין הודיע היטלר על הסתלקות גרמניה מהסכם לוקרנו שערב לגבולות גרמניה. כל המהלכים הללו רוממו את רוחם של הגרמנים, שאישרו אותם במשאל עם ברוב של 98.8%. המערב החמיץ אז הזדמנות פז להביא למפלתו של היטלר, שכן ספק אם היה מצליח להישאר בשלטון אילו גורש צבאו בחרפה אל מעבר לריין.

בדיוק באותה שיטה יפעל מורסי. כבר עתה הוא מכניס טנקים, ארטילריה, ומסוקים לסיני, בנימוק של המלחמה בטרור, ברור לחלוטין שבלי קשר לתוצאות המלחמה בטרור, מורסי לא יסיג יותר את צבאו לאחור בהתאם להסכם השלום הישראלי-מצרי.

מעשית הסכם השלום בוטל זה כבר. לישראל אין שגרירות במצרים, ושום ישראלי אינו יכול לקבל ויזה למצרים (אפילו לא בני ציפר). אבל עדיין יש הסכם אי לוחמה, המגדיר את הכוחות המותרים בסיני. אסור לישראל להתפתות ולאשר למצרים להכניס עוד כוחות לסיני מעבר להסכם, היות ומורסי פועל באופן מכוון, לאט, ובבטחה לקעקע את ההסכם. מעתה כל תקרית גבול עם החמאס, או עם גורמים אחרים בעזה תשמש למורסי עילה לריקון הסכם השלום מתוכנו, ע"י ריכוז כוחות מצריים בסיני.

הג'יהאד נגד היהודים בדרך לחליפות המוסלמית

כדאי לזכור – מורסי מחויב לאידיאולוגיה של "האחים המוסלמים", אידיאולוגיה התובעת את חיסול מדינת ישראל והשמדת היהודים כתנאי לגאולה. כל הפרשנים המזלזלים באידיאולוגיה זו, והאומרים שמטרתו הינה רק שיקום כלכלי של מצרים, טועים ומטעים. הם רואים רק מהרהורי ליבם.

כדאי לשים לב – מיד לאחר הודעתו של מורסי במסיבת העיתונאים על הדחת טנטאוי, עלה לשידור בערוץ אל-ג'זירה אחד מאנשי הדת הבולטים של האחים המוסלמים, ד"ר ספוואת חיג'אזי, שבמהלך מסע הבחירות של מורסי חזר והצהיר שמורסי ישחרר את עזה, וירושלים תהפוך לבירת האומות הערביות המאוחדות.

לתנועת "האחים המוסלמים" יש אידיאולוגיה ברורה ומוצקה, ועליה הם יילחמו. בדיוק כפי שהיטלר עלה לשלטון ופתח במלחמה כדי להשמיד את היהודים, תנועת "האחים המוסלמים" עלתה לשלטון לא כדי לפתור את בעיות הכלכלה של מצרים, אלא לפתור את בעיית היהודים. השאלה עכשיו אינה אם, אלא – מתי תתחיל המלחמה? אסור לנהוג כבת יענה. יש להתעמת עם המציאות הקשה. Si vis pacem, para bellum הרוצה בשלום ייכון למלחמה!

מרב מיכאלי – הנכדה של קסטנר הולכת בעקבות סבהּ

ד"ר ישראל רודולף (רֶזֶ'ה) קַסְטְנֶר היה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בזמן השואה. אנשי הועדה היו מודעים היטב להשמדת היהודים. באוקטובר 1943 אוסקר שינדלר נפגש עם קסטנר ונתן לו דיווח מלא על ההשמדה בפולין בכלל ובאושוויץ בפרט. גם רודולף ורבה, שהיה אחד מן המעטים שהצליח לברוח מאושוויץ, חיבר, יחד עם אלפרד וצלר, דו"ח שבו תיארו את דרכי השמדת היהודים באושוויץ ודיווחו על תוכנית ההשמדה המתוכננת של יהדות הונגריה. הדו"ח הזהיר שהגרמנים מתכננים לשלוח למחנה את 800 אלף יהודי הונגריה.

לפי עדות אייכמן הוא הודיע לקסטנר מפורשות על משלוח יהודי הונגריה להשמדה: "שוחחתי על כל הדברים האלה עם ד"ר קסטנר ומסרתי לו בדיוק נמרץ על הפקודה שקיבלתי. הוא הסכים להניא את היהודים מהתנגדותם לגירוש ואף לדאוג לסדר במחנות הריכוז, בתנאי שאעצום עין ואניח למאות אחדות או אלפים אחדים של יהודים צעירים לעלות באורח בלתי חוקי לארץ ישראל. היה זה עסק טוב בשבילי – המחיר של 15,000-20,000 יהודים לא היה גבוה מדי תמורת הסדר במחנות. ומשום שקסטנר העניק לנו שירות גדול בכך שסייע לשמירת השקט במחנות, הנחתי לקבוצות שרצה בהן להימלט. אחרי ככלות הכול לא הייתי מעוניין בקבוצות קטנות של כאלף יהודים. (ראיון שערך וילם סאסן, עיתונאי נאצי הולנדי, עם אייכמן  ב-1958 במגזין LIFE)

בתמורה לשקט קסטנר אירגן רכבת של ניצולים עם 1,684 נפשות. בין היוצאים היו מעשירי הקהילה בבודפשט, שמימנו בכספם את מסעה של הקבוצה כולה, עלות שהגיעה לסך של 1,000 דולר לנפש. לצידם היו נציגים מכל הזרמים והסיעות של יהודי הונגריה, בהם הרבי מסאטמאר, קבוצה של יתומים מפולין, וקבוצה מקלוז' שכללה גם קרובי משפחה וחברים של קסטנר. באותה עת התנהלה השמדת יהודי הונגריה במלוא הקצב, ו-434,351 מיהודי הונגריה נשלחו אל מותם באושוויץ, בשקט ללא התנגדות. הדבר היה כבר בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, לאחר נחיתת בנות הברית בנורמנדי, ותוך כדי התקדמות הצבא הסובייטי בפולין. לאחר המלחמה מסר קסטנר עדות בכתב ובעל פה במשפטי נירנברג לטובת הקצינים הנאצים: קורט בכר, דיטר ויסליצני, הנס יוטנר, והרמן קרומיי. עד היום לא ברורה המוטיבציה של קסטנר לזיכוי הקצינים הנאצים לאחר המלחמה.

מרב מיכאלי מרגיעה את היהודים

במסגרת הקמפיין הארסי נגד ביבי, הופכת מרב מיכאלי את ביבי לאוייב: "עכשיו מתברר שזאת אפילו לא בעייה של ישראל, אלא בעיה אישית לגמרי של נתניהו, שגם הפגיעה באזרחי ישראל מתגמדת לעומתה. ("ביביטמן", "הארץ" 13.8.12)  לדידה של מיכאלי אין לישראל בעייה עם פצצת אטום של ממשלה המחויבת לחיסולה, אלא רק בעיה עם הסכנה האמיתית – ביבי.

בדומה לסבהּ – קסטנר, מיכאלי מרגיעה את היהודים. אין סכנת השמדה ליהודים. האיראנים אינם רוצים כלל לחסל את מדינת היהודים, אפשר להירגע.

השנאה נגד ביבי – תחרב המדינה ובלבד שביבי ייפגע

קמפיין השנאה נגד ביבי בפי סופרים, אנשי רוח, ומדינאים חזק כל כך עד שדומה שבעיני השונאים מוטב שתיחרב המדינה ובלבד שביבי ייפגע. הלא הוא – ביבי, הסכנה האמיתית, ולא האוייב האמיתי. בדומה לצ'רלי צ'פלין בדיקטאטור הגדול כשכל פעם כשהוא מבטא את המילה "יהודים" ריר נוזל מפיו, כך מבוטא גם תמיד השם "ביבי" בפי שונאיו.

http://www.youtube.com/watch?v=Z4UhJpviVYg

* * *

אורי הייטנר

1. תקיפה באיראן – ההיגיון האלקטורלי

מקובל לומר, שהאופק הרחוק ביותר של פוליטיקאי הוא הבחירות הקרובות. השיקול היחיד המניע אותו הוא אלקטורלי, אישי. שלעולם – כאשר הוא יעמיד זה מול זה אינטרס פוליטי קצר מועד, שתשואתו האלקטורלית בבחירות הקרובות, מול האינטרס הלאומי רחוק הטווח, שאולי יניב פרי בעתיד הבלתי נודע, הוא יבחר בטווח הקצר.

באשר לתקיפת תכנית הגרעין האיראני – יש הסכמה אחת ויחידה בין תומכים, מתנגדים וכל מה שבאמצע, והיא שבטווח הקצר ישראל תשלם מחיר כבד על התקיפה. המחלוקת היא האם המחיר הזה יניב את התמורה המצופה ממנו בטווח הרחוק, והתשובה על השאלה הזאת תיוודע עוד שנים רבות.

לפיכך, אין ספק שהשיקול האלקטורלי הרציונלי היחיד הוא לא לתקוף. אין ספק, שהחלטה לתקוף את הגרעין האיראני, היא החלטה מוטעית בעליל מבחינת השיקול הפוליטי האישי של מקבלי ההחלטות. אין ספק, שכל יועץ פוליטי ילחש לאוזניו של נתניהו, שמוטב לו לדחות את ההכרעה למשמרת של הבא בתור, או למצער לקדנציה הבאה.

אז למה, לכל הרוחות, מאמרי ההסתה נגד נתניהו וברק מאשימים אותם שהם "מסכנים את קיומה של מדינת ישראל ומסבכים אותה בתסבוכת נוראה ויגרמו לאלפי אבדות בהרפתקה המטורפת" וכו', אך ורק מ"שיקולים אלקטורליים אישיים"? איזה שיקולים אלקטורליים בדיוק?

ואפרופו הסתה. אחרי המאמרים בעיתונים, כבר הגיע השלב של תמונת אהוד ברק במדי אס.אס. אני מקווה מאוד שיחידת האבטחה של השב"כ מהדקת את חגורת האבטחה סביב ראש הממשלה ושר הביטחון.

2. האתגר המדיני של שלי יחימוביץ'

בניצחונה בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, קיבלה שלי יחימוביץ' את המנהיגות על מפלגה מקרטעת, מדשדשת וחבוטה, שהסקרים מנבאים לה מנדטים ספורים. בחלוף שנה, מפלגת העבודה בראשותה הינה האיום האופרטיבי היחיד על השלטון. זהו הישג פוליטי ומנהיגותי אדיר, הראוי להערכה מצד תומכיה ומתנגדיה.

מה במנהיגותה של שלי יחימוביץ' הוביל להישג הזה? ראשית, העובדה שהיא מדברת אידיאולוגיה ומקרינה אמונה בדרך ודבקות בה, בעידן של פוליטיקה צינית הרואה באידיאולוגיה נטל. על כך ניתן להוסיף את היושרה המאפיינת את התנהלותה, אף שזו נסדקה במקצת במעורבותה בתרגיל נתניהו / הנגבי.

שנית, דרכה הכלכלית חברתית, דרך מדינת הרווחה הסוציאל דמוקרטית. זה כמה עשורים, שהמערכת הפוליטית כולה משדרת, בנושא זה, על גל אחד – הגל הניאו ליברלי, והמחלוקת בין המפלגות הינה על "מי יעשה זאת טוב ויעיל יותר," כאשר האופוזיציה התורנית מציגה קו "חברתי" של חמלה ודאגה מסוימת לשכבות החלשות, והקואליציה התורנית מאשימה אותה ב"פופוליזם חברתי".

שלי יחימוביץ', עוד כעיתונאית, ומרגע כניסתה לפוליטיקה – כפוליטיקאית וח"כית, נשאה דגל חברתי כלכלי מובהק, חלופי. היא הקדימה את המחאה החברתית ואת הטרנד של תפיסת טרמפ פוליטי על הגל הזה. היא בקיאה מאוד והישגיה הפרלמנטריים בתחום משמעותיים.

שלישית, במשך ארבעה וחצי עשורים, סוגיות החוץ והביטחון ניצבות בראש סדר היום הלאומי ללא עוררין, והן המגדירות את הפוליטיקה הישראלית, את החלוקה הגושית ואת הגדרות ה"שמאל"/"ימין". שלי יחימוביץ' העמידה את הסוגיה הכלכלית-חברתית על ראש שמחתה, עימה התמודדה וניצחה במפלגתה, וגם כיו"ר המפלגה היא דבקה בדרך זו. משמעות הדברים, היא אמירה שהצדק החברתי הוא נושא קיומי, הוא מהותי לחיינו לא פחות משאלת הגבולות, והוא מרכיב בביטחון הלאומי לא פחות מכוחנו הצבאי.

רביעית, שלי יחימוביץ' בלמה את ההיגררות של מפלגת העבודה לנישה של מרצ ב'. היא נושאת בשורה ציונית, השפה שלה ציונית, היא יוצאת נגד הפוסט ציונות, נגד הסרבנות. היא יצאה נגד הטרנד של תמיכה בדב חנין לראשות עיריית ת"א, בשל היותו אנטי ציוני ומסית לסרבנות. היא הביעה תמיכה בסיורי התלמידים לחברון. והחשוב מכל – היא יצאה בתוקף נגד שיח השנאה בכלל, וכלפי המתנחלים בפרט, ונגד השיטה הנפסדת של האשמת המתנחלים בבעיות הכלכלה והחברה בישראל. היא חידדה את עמדותיה הללו סמוך לבחירות המקדימות, ובכך ביקשה וקיבלה מנדט מחברי מפלגתה לדרך הזאת.

כל אלה הביאו להצלחתה הפוליטית הגדולה של שלי יחימוביץ' עד כה. אולם ברגע שהיא הגיעה לפוזיציה של מועמדות לראשות הממשלה, האתגר הבא שלה הוא עיצוב דרכה המדינית של מפלגת העבודה. מן הראוי שגם כאן, היא לא תלך בתלם החרוש, אלא תחולל שינוי.

כאשר היא נשאלת על עמדותיה המדיניות, מביעה יחימוביץ' תמיכה ב"מתווה קלינטון", שהוא למעשה מתווה ברק, שהמציא אותו, או מתווה ברק-אולמרט, על שם שני ראשי הממשלה שפעלו על פיו. מדובר במתווה של נסיגה לקווי 49', עם "חילופי שטחים" מזעריים, כולל חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן וכד'.

זו אינה דרכה ההיסטורית של מפלגת העבודה. מפלגת העבודה דגלה, מאז מלחמת ששת הימים, ברעיון הפשרה הטריטוריאלית, ושללה את שתי גישות "אף שעל" – זו המתנגדת לנסיגה מאף שעל, וזו המתנגדת להשארת אף שעל בידי ישראל. תנועת העבודה דגלה בוויתור על אזורים צפופים באוכלוסייה פלשתינאית בהסכם שלום, והתנגדה לנסיגה מאזורים שאינם עתירי אוכלוסייה, אזורי התיישבות וביטחון. מימי אשכול ועד ימי רבין, מפלגת העבודה דגלה בדרך זו, ועמדה על גבולות בני הגנה, כלומר שליטה על בקעת הירדן. את הדרך הזו, הציג בצורה מפורטת יצחק רבין בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו.

מי שסטה מן הדרך הזאת היה ברק, ובעקבותיו הלכה מפלגתו כולה. מה גרם לשינוי? ההכרה בכך שאין פרטנר לרעיון הפשרה הטריטוריאלית, הובילה לניסיון לרצות את הפלשתינאים בגישה של "שלום בכל מחיר". משגם הניסיון הזה לא מצא פרטנר ולא קידם במאומה את השלום, אלא להיפך, מן הראוי ששלי יחימוביץ' תחזיר את מפלגתה לדרכה ההיסטורית.

ובראש ובראשונה, מן הראוי שתחזור לדרכה של תנועה העבודה בנושא הגולן. מפלגת העבודה היא שיזמה את ההתיישבות בגולן, על מנת להבטיח שהגולן יהיה ישראלי, ותנועות ההתיישבות שלה היו הראשונות להגשים דרך זו. את השינוי בדרכה של מפלגת העבודה בנושא הגולן והנכונות לנסיגה, הוביל יצחק רבין, בקדנציה השנייה שלו כראש הממשלה. היום ברור לכל מי שעיניו בראשו, שאילו נסוגונו מהגולן, יתכן מאוד שכוחות אל-קעדה והג'יהאד האיסלאמי היו יושבים היום בחוף הכינרת.

לנוכח השינויים בסביבה, הגיעה השעה שמפלגת העבודה תחזור לעצמה ולדרכה. זהו האתגר הגדול של שלי יחימוביץ'. זה השינוי, שאם תנהיג אותו במפלגתה, היא תהיה ראויה להנהיג את מדינת ישראל.

* * *

שמואל אייל

הצהרת בלפור –  הגירסה של  ה"היסטוריון" שאול אריאלי ב"הארץ"

דרכים רבות לבסס עמדות פוליטיות על עובדות היסטוריות. אפשר להמציא אותן. אפשר להתעלם מהן. ואפשר לעוות אותן ולהביא חלק מהן על-מנת לסלף את מהותן. כזאת עושה שאול אריאלי במאמר בשבוע החולף ב"הארץ", ביום ה' 9.8. בשם: "לאמץ המלצה אחת מדו"ח לוי." ובמאמר, אגב ויכוח עם השופט אדמונד לוי – "לאמץ המלצה אחת מדו"ח לוי" הוא מבקש להוכיח כי בהצהרת בלפור הובטחו  זכויות לאום מלאות לערביי א"י (אז עוד לא היה עם פלסטיני) בפלשתינה (א"י).

העובדה העיקרית המצוטטת במאמר, מובאת באופן חלקי המשבש את מהות הפיסקה. אריאלי מצטט מהצהרת בלפור  "תנאי ברור", כלשונו, שגם עדות דתיות לא  יהודיות ייהנו משוויון זכויות.  אלא שהציטוט חלקי ומחמיץ את המהות.

הציטטה המלאה היא, שהעדות הלא יהודיות יזכו לשוויון זכויות  אזרחי, (שוויון בפני החוק, חופש פולחן וכו') בשעה  שההגדרה לגבי היהודים היא לאומית... בית יהודי לאומי בארץ-ישראל. יחי ההבדל הקטן.

הצהרת בלפור אושרה במסגרת הסכמי וורסאי שקבעו את ההסדרים הבינלאומיים לאחר מלחמת העולם הראשונה, ונכנסו לבסיס החלטות היסוד של חבר הלאומים.  פלשתינה א"י, בעת הצהרת בלפור, כללה בתוכה חלקים נרחבים בגדה המזרחית של הירדן, אזור שנמסר למשפחה ההאשמית  בשנת 1922 על-ידי וינסטון צ'רצ'יל, נציג ממשלת בריטניה. ההסכם בין צ'רצ'יל וההאשמים (עבדאללה ופייסל) כלל סעיף על תום הסכסוך בין הערבים והציונים. מה שמביא אותנו לטעות (סתם בורות?) במאמרו של אריאלי. המנדט על ארץ-ישראל ניתן לבריטניה ב-1920 (בוועדת מישנה של ועידת וורסאי, שנתכנסה בסן-רימו) ולא ב-1922 כמו שטועה ומטעה אריאלי.

המסקנה, מי שמנסה לבסס עמדות על בסיס עובדות היסטוריות ראוי שידייק.

לגבי המשך ההתפתחות ההיסטורית, לאחר שהערבים דחו בחרב את החלטת האו"ם מה-29,11,47 על הקמת שתי מדינות לשני עמים בארץ-ישראל המערבית. והמלך עבדאללה כבש את השטח שיועד למדינה הערבית, רק שתי מדינות הכירו בחוקיות הסיפוח (הכיבוש): בריטניה ופקיסטן. ובמשך 19 שנות כיבוש האשמי לא הוקמה מדינה פלסטינית בחלק זה של ארץ-ישראל המערבית.

* * *

אהוד בן עזר

החיים בצל פצצת הגרעין האיראנית

נשלח למדור המאמרים של עיתון "הארץ" ב-12 באוגוסט 2005,

ולמיטב זיכרוננו לא פורסם, כי כבר אז, לפני 7 שנים – היה העיתון מלא בגאונים הקבועים, שרק אחד מהם היכה לאחרונה על חטא הטיפשות והיוהרה שלו. המאמר מובא כאן ללא שינוי.

ברגעים הקשים ביותר של מלחמת יום כיפור, באוקטובר 1973, כאשר היה חשש שקו ההגנה האחרון ברמת הגולן ייפרץ, והשיריון הסורי יזרום לעמק הירדן בניסיון לחתוך את הארץ לשניים ולסכן את שדה-התעופה ברמת דוד, הורה שר הביטחון משה דיין לחמש את טילי יריחו ולהביא זאת לידיעת האמריקאים, שיביאו זאת לידיעת הרוסים, שיביאו זאת לידיעת הסורים.

כל זאת לפי מקורות זרים בלבד, וכתבתי על כך בצורה די מפורשת, חרף הגבלות הצנזורה שגם חתכה והורידה קטעים אחדים (שכבר הופיעו כידיעות מחו"ל בעמוד הראשון של "הארץ" בשעתו) – בספרי "אומץ, סיפורו של משה דיין" (ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1997), ובוודאי לא הייתי ראשון וגם לא אחרון שסיפר על כל אלה.

למזלנו הצליח צה"ל, באמצעים קונוונציונאליים ובקרבות קשים שגבו מחיר דמים כבד, לעצור את השיריון הסורי במלחמת אוקטובר 1973 מבלי להזדקק לאיום המיניסטריאלי של השימוש בפוטנציאל הישראלי האחר. כאשר כתבתי את הביוגראפיה של דיין, ונוכחתי בהתקפות הקשות והמעליבות (גם אני הצטרפתי אז למתנגדיו החריפים) שבהן עמד אחר המלחמה בגלל אזהרתו במהלכה מפני "חורבן בית שלישי", שנאמרה בדיוק בהקשר הזה – שמתי לב כי בשום מקום שבו קראתי עליו וממנו, כולל זיכרונותיו-שלו, הוא אינו מזכיר את האיום הפוטנציאלי האחר של ישראל אלא רק את מלחמת הגבורה של צה"ל. והרי היה יכול להוריד מעל עצמו הרבה קיטרוגים והאשמות אילו רק הסביר מה בדיוק היה האיום ב"חורבן בית שלישי" שהביא אותו להורות על חימוש טילי יריחו, שבכך, דומה, לא הודה בשעתו.

דיין התעלם מהעלאת הסוגייה העמומה הזו משתי סיבות. האחת, הוא לא רצה לפגוע בלוחמים, החיים וההרוגים – ולהוריד מערך הניצחון הקונוונציונאלי של צה"ל, גם לגבי לחימות ומלחמות בעתיד, גם כדי שלא ייווצר אצלנו הרושם שבמקרה הכי גרוע, אם אפילו חיל האוויר לא יוכל לסכל פלישת אוייב – אפשר לסמוך בנקל על אמצעים אחרים, מיניסטריאליים.

והסיבה השנייה היתה אחריותו הממלכתית של דיין, מעבר לכל שיקול של "טיהור שמו" – אחריות לשמירת העמימות הישראלית בנושא – כדי שלא לשחוק את כוחה המרתיע של ישראל בעתיד. מוטב לא לתת פומבי לעובדה שישראל כבר עמדה פעם במצב שבו היה עליה לאיים בשימוש בנשק לא קונוונציונאלי.

מה היה קורה אילו השיריון הסורי אכן היה קרוב לפרוץ לעמק-הירדן ולעמק-יזרעאל, לכבוש את רמת דוד, ולאיים על חיפה? – ובה-בעת האיום בחימוש טילי יריחו, בהנחה שעומד לקרות הגרוע מכל – לא היה מרתיע את הסורים מכיוון שאיראן כבר היתה מצויידת בטילים ארוכי-טווח נושאי ראש נפץ גרעיני ומאיימת בפעולת תגמול על מרכזי האוכלוסין בישראל?

האם היינו יכולים להרשות לעצמנו אפילו איום-בלבד בהתלקחות גרעינית – התלקחות שתביא להרס מרכזי האוכלוסין בסוריה, בישראל ובאיראן? שואה בקנה מידה עולמי! – או שהיינו צריכים לחרוק שיניים ולהילחם שוב רק באמצעינו הקונוונציונאליים, וללא כל מטריית מגן אחרת, זו שהיתה עד אז אולי המחסום היחיד בשיקולי אויבינו מתוך ידיעתם הנחרצת לכך שאי אפשר להשמידנו?

בתקופה הקרובה, כאשר עיראק כבושה בידי האמריקאים, ויש לנו שלום עם מצרים וירדן, נראה תסריט בלהות זה רחוק מאוד. אבל המזרח התיכון הוא אזור שיכול להשתנות בתוך שבועות אחדים מן הקצה אל הקצה, כולל השלום עם מצרים וירדן באם יעלו שם לשלטון משטרים אחרים, וכולל נסיגה של האמריקאים מעיראק.

וכמו בטרור המוסלמי הקיצוני, מדינות אירופה וארה"ב יבינו את מלוא הסכנות לשלומן ולשלום העולם רק לאחר שהאיום הגרעיני האיראני יפגע גם בהן ולא רק בישראל, ויש לקוות כי דרום-רוסיה – לרוסים ולרפובליקות של ס.ס.ס.ר לשעבר, ואוצרות הנפט של סעודיה, כווית ועיראק – לאמריקאים – יהיו יקרים מדי מכדי להפקירם לאיומי הטרור הגרעיני האיראני. ושלא יסמכו רק עלינו שנשרוף עבורן את הערמונים האיראניים.  

אך מה אם האיום הגרעיני האיראני יתבע מאיתנו "רק" את חזרתנו לגבולות 67' ומתן זכות שיבה ל"פליטים" הפלסטינים לישראל שבגבולות הקו הירוק? הלא לתביעות אלה כמעט כל מדינות אירופה מסכימות, והאו"ם, והנאורים שלנו, ומצרים וירדן, וסעודיה?

גם זו דרך לחיסול הדרגתי של ישראל.

* * *

בן דרור ימיני

האם תומך עמוס עוז באחמדיניג'אד?

נתניהו איננו צ'רצ'יל, ומאיר דגן איננו צ'מברליין. גרמניה איננה איראן, ואחמדינג'אד איננו היטלר. אבל דבר אחד לא השתנה – אנשי הרוח. אתמול הם שלחו מכתב לראש הממשלה, בדרישה שנועדה לטרפד תקיפה ישראלית של מתקני הגרעין באיראן. הם הומים עם משק כנפי השלום. עורמת ההיסטוריה מגלה שוב ושוב שהם בעצם מחרחרי מלחמה. עכשיו הם חוזרים על אותה הצגה. יש סיבה לדאגה.

ב-30 בינואר 1933 מונה היטלר לקנצלר גרמניה. עשרה ימים לאחר מכן התכנס איחוד הסטודנטים של אוניברסיטת אוקספורד לאספה דרמטית. על הפרק היתה הצעה שזו לשונה: "בשום נסיבות שהן לא יילחם הבית הזה למען המלך והמדינה." רוחות מלחמה נשבו באותם ימים באירופה. המשמעות של עליית היטלר לשלטון היתה ברורה. מלחמת העולם הראשונה לא היתה כל כך רחוקה. הוויכוח הפוליטי היה נוקב. המחנות, אז כמו עכשיו, התייצבו זה מול זה. הדוברים הציגו את עמדותיהם. 253 הצביעו בעד. 157 הצביעו נגד. בתוך ימים אחדים גרמה ההחלטה לסערה ציבורית.

הנוסח לא אותו נוסח. הימים אינם אותם ימים. שם אלה היו סטודנטים. אצלנו אלה אנשי רוח ורעות רוח. ורק העדר נותר עדר. כשסופר גדול וחשוב כמו עמוס עוז נמצא בחזית אחת עם עו"ד מיכאל ספרד מהשמאל הרדיקלי, נגיף הכשל החיסוני הולך ומשתלט. בימין יש ויכוח נוקב. בממשלה אין דעה אחת. אבל אנשי הרוח, גם בישראל, הופכים לעדר.

חלפו שמונה ימים מאותה החלטה עד שווינסטון צ'רצ'יל יצא בנאום בוטה: "זו הצהרה מעוותת ומזוהמת... מדובר בסימפטום מאוד דוחה ומדאיג."

מעניין מה הוא היה אומר היום לעמוס עוז

עברו עוד שבועות אחדים, ואוניברסיטאות מנצ'סטר וגלזגו קיבלו החלטות דומות. רוח הפציפיזם התפשטה גם לאוניברסיטאות ארצות הברית שמעבר לאוקיינוס. המושג "שבועת אוקספורד" (Oxford oath) או "התחייבות אוקספורד (Oxford pledge) "הפך למטבע לשון.

עברו עוד שישה חודשים, ואלפרד צימרן, פרופסור ליחסים בינלאומיים, גם הוא מאוקספורד, כתב לראש מועדון הסטודנטים: "אם יהיה צורך להביס את הגרמנים פעם נוספת, זה יהיה גם בגללכם."

זה לא אותו דבר. שום דבר לא אותו דבר. אבל האם צדק פרופ' צימרן? האם גילויי פייסנות יכולים להוביל למלחמה? ובכן, בספרו של ר. ו. ג'ונס, "מלחמה סודית ביותר" על המודיעין הבריטי בימי המלחמה, מסופר על מכתב ששלח אריך פון ריכטהופן, קצין לשעבר בוורמאכט, ששירת במטה הכללי הגרמני, בזמן קבלת החלטת אוקספורד.

המכתב פורסם ב-4 במאי 1965 ב"דיילי טלגרף": "אני יכול להבטיחכם, מידיעתי האישית, ששום גורם אחר לא השפיע על היטלר ועל הדרך שבה בחר, יותר מאשר אותו 'סירוב להילחם למען המלך והמדינה', מפני שההחלטה התקבלה בקרב מה שנחשב כאליטה האינטלקטואלית של ארצכם." מוסוליני חשב ש"ההחלטה היא הוכחה לכך שבריטניה חלושה, רכרוכית, כמו אישה זקנה."

החוצפה של עוז ושות' הרבה יותר גדולה. הם הציגו אולטימטום לראש הממשלה. מדובר בתקדים שאפילו האידיוטים השימושיים של אוקספורד לא חשבו עליו.

שלושה שבועות לאחר אותה הצבעה הועלתה הצעה לבטל את ההחלטה. שוב התכנסו הסטודנטים, והפעם התברר שהרוב שאישר את ההצעה המקורית הפך להרבה יותר גדול: 750 תומכים מול 138 מתנגדים. מוסוליני והיטלר היו שבעי רצון. המערב, הם חשבו, הוא לא יותר מקורי עכביש.

אם היה נדמה למישהו שהחלטת אוקספורד שיקפה את עמדת הסטודנטים, הרי שהעניין עמד למבחן מעשי. בספטמבר 1939 קרא משרד המלחמה לסטודנטים של אוקספורד להתגייס בהתנדבות. 2,632 מתוך 3,000 נענו לקריאה והתגייסו. הדיקטטורים טעו. אבל המלחמה פרצה.

החלטת אוקספורד היא רק ציון דרך במצעד האיוולת של "כוחות הקדמה". מכתב דומה ממחלקת האיוולת פורסם ב-2003 ערב ההתקפה האמריקאית על עיראק. קבוצת אינטלקטואלים ישראליים פרסמה קריאת אזהרה נגד ביצוע פשע מלחמה של גירוש המוני של פלסטינים על ידי הצבא הישראלי. אז לא היה גבול לניתוק שלהם מהמציאות. וגם היום אין להם גבולות. באותם ימים, לפני פחות מעשר שנים, אדם כמו עוז לא היה חולם להצטרף לקריאה כזאת. אבל הנה זה קורה. בקצב הזה המכתב הבא של עוז כבר יהיה יחד עם גינתר גראס ונועם חומסקי.

בדבר אחד אנחנו יכולים להיות בטוחים: המשטר האיראני מקשיב לכל ציוץ שיוצא מכאן. גם הוא משלה את עצמו שישראל רופסת ומתפרקת. גם הוא חושב שאפשר להמשיך במרץ. האיראנים כמובן טועים. ישראל, כמו בריטניה של אז, היא דמוקרטיה תוססת. לפעמים זו דמוקרטיה מופקרת. בדיוק כשם שהחלטת אוקספורד רק עודדה את מוסוליני והיטלר, גם מכתב עוז ושות' רק יעודד את האייתוללות. כך שצריך להזכיר לעוז שוב את דברי פרופ' צימרן:

"אם יהיה צורך להביס את האיראנים, זה יהיה בגללכם!"

מתוך "מעריב" מיום 14.8.12

* * *

יהודה דרורי

אנשי נפיחוֹת ואנשי רוח

סופרים ואמנים אינם אנשים הנעלים מכלל הציבור כאשר זה מגיע לאג'נדה פוליטית, צבאית או כלכלית. הם יודעים לכתוב דברי פרוזה ושירה, ליצור סרטים והצגות, לצייר ולפסל אבל...

כאשר זה מגיעה לתובנות פוליטיות/צבאיות, למעשה הם נחותים ביותר בהבנתם ובעלי אופקים צרים, מהיותם חיים בעולם מסוגר של ערכים ליבראליים (כביכול) – שרובם ארכאיים,  והם מוקפים בחיי היום יום בחברים החושבים בדיוק כמותם – וככלל, הם חיים באמונה שגובשה אצלם לפני זמן רב, הטוענת כי רק השקפתם היא הנכונה ורק האג'נדה שלהם צודקת...

מה שלא חסר להם זוהי החוצפה – החוצפה שלהם מתבטאת בכך שאין זה משנה עבורם אם החלטות מתקבלות במדינה בצורה דמוקרטית, על-ידי ממשלה שנבחרה על-ידי הציבור – כי מה שחשוב עבורם הוא שאם ההחלטה אינה תואמת לאג'נדה שלהם, הרי שהשלטון הינו "רודני" ו"פשיסטי" ויש להפגין בכל מקום כדי להפילו ו... לעזאזל עם בחירות דמוקרטיות...

"חבורת הזבל הרוחני" הזו, שהתמקמה בערבים האחרונים ליד ביתו של שר הביטחון, מסמלת בעיני את כל הרוע הפוליטי הגנוז במדינה הזו – הם, ו"נוער הגבעות" (המחפש תגי-מחיר לתיסכולו הפוליטי). כך, שבעוד שר הביטחון ומערכת הביטחון מתמודדים יום ולילה עם בעייה ביטחונית סבוכה וקיומית, יושבים להם בטלני האליטה הספרותית/אמנותית ליד ביתו של ברק לומר לו שהוא בעצם לא יודע מה שהעם רוצה וצריך – כי הרי הם יודעים יותר טוב... ותזכרו שהם אולי 0.01% בעם...

זה זמן רב שכאשר אני שומע את המונח "אנשי רוח" באופן אסוציאטיבי עולה באפי ריח רע, ולכן קראתי להם לא פעם "אנשי הנפיחות". באנגליה, למשל, הם מהווים את הגופים הכי אנטישמיים והכי אנטי ישראליים (ועובדה זו תופסת גם למדינות אירופאיות אחרות); במצרים למשל הם גורם השינאה האכזרי והנוראי ביותר אלינו ואל היהדות; גם בארה"ב הם שורצים בביצה של עצמם ונהנים מחברתם של אקדמאים ישראליים המלאים שינאה עצמית חסרת הסבר ומסיתים את עמיתיהם להחרים אותנו. השמאל הליברלי האמריקאי גם הוא מתיימר להיות "מצפונה של אמריקה", והוא כל כך מתנשא ומגעיל – שככל שהם נחשפים שם בדעותיהם לציבור, כך גדל הכוח של... הימין באמריקה לממדים שלא היו קיימים בעבר...

נכון ש"אנשי הרוח" (והנפיחוֹת) מזוהים גם אצלנו עם השמאל והאנארכיזם, הסיבה היא שגם גופים פוליטיים אלו הינם בעלי אג'נדה נוקשה ומצומצמת, מבלי כל שאיפה לשנות או לפחות להיעצר ולחשוב על האלטרנטיבות האחרות שקיימות. הם רואים עצמם מומחים באסטרטגיה, בכלכלה, באנתרופולוגיה ובכל מומחיות שהיא בתבל, הם יודעים יותר טוב מכולם מה טוב עבורנו ומה לא, ובטוחים שזכותם המלאה לנהל אותנו – ושהם עושים לנו טובה בכלל שהם מתערבים בחיינו ממרומי מגדל השן שלהם.

 הגיע הזמן שנודיע להם שהם בעינינו אפס-אפסים ככוח פוליטי, וכי דעותיהם המדיניות והצבאיות לא שוות יותר מאלו של קבוצת כדורגלנים מליגה ד' – אם אלו היו מחליטים  להפגין מול ביתו של אהוד ברק כדי להביע את דעתם על צעדי ההתגוננות הקיומיים למדינתנו נגד איראן המתגרענת...

* * *

יוסי שדה

צרפת, אימא, כבד וברזל

Allons enfants de la Patrie, 

Le jour de gloire est arrivé !

חלק מהקוראים ודאי זוכרים שפעם, לא רק בצרפת, אלא גם בארץ הנפלאה והנוראה הזאת,  היתה  מהפכה, ובאו היהודים במקום הבריטים. וצנע. היה דוב יוסף, ואוכל, וקיצוב ותלושים ודג פילה שהוא דג די טעים,  אם אתה אוכל אותו לפעמים. אבל – גם אכול דבש הרבה לא טוב, אמר החכם באדם.

האמת – אדם מתאווה למה שקשה להשיג. אני, חשבתי כיSMOKED SALMON  הוא מאכל תאווה – זאת, רק כשהמחיר שלו היה יקר. הוזל המחיר – שיניתי את דעתי.

אני מסכים עם גרושו מרקס, שאמר שהוא לעולם לא יצטרף למועדון שמוכן לקבל אנשים                 כמוהו כחבר.

אז אני רוצה לחזור לשנות החמישים של המאה שעברה. היה אז צנע, ומחסור, ושוק שחור. היום, עם ישראל אוכל, בשבתות, חמין וטשולנט – אוכלים ובוכים. פעם – כשאכלו – צחקו. המבוגרים סבלו אז כפליים – בגלל עצמם ובגלל הילדים. זכור השיר על דניל'ה- אוי דניל'ה. כשהיתה רק בננה אחת, נתנו אותה לדניל'ה, תאכל את הבננהלה. לפעמים, לא היתה בננה. היה ילד עירוני, רמי, שנישלח לקיבוץ, שישמין. אלה שהלכו לבית הבראה סיפרו – קיבלתי במשקל שני קילו! היום, מי שעולה קילו, מכריז יום אבל

היתה לנו אז שכנה, אירינה, עולה חדשה ממזרח אירופה. אירינה, מתלונניסטית מלידה, לא הפסיקה לרטון על המחסור. איך שני הילדים שלה יגדלו?

היא אמרה: "אני? – גוטניו! מוכנה לעשות הכול – אבל הכול – העיקר שלילדים יהיה אוכל." כי, היה מחסור.

 התפילות עזרו – אמזלג, שכן טוב לב, סיפר לאירינה, בסוד, שבשכונה מרוחקת, יש איטליז, שמוכר, בתלושים, כבד עוף.

עכשיו – כבד עוף, נחשב אז למאכל חשוב, בריא, מחזק, שיש בו ברזל. אפילו בשוק השחור קשה היה להשיג כבד עוף! על אחת כמה וכמה – באופן רישמי? בתלושים! אני, אישית, אף פעם לא הבנתי איך יכול להיות ברזל בתוך האוכל. שאלתי, ואבא שלי אמר – "יא יוסף, ברזל, יש בו רק ברזל. כבד – יש בו רק כבד. שני אלה, חבל שתתעייף, לא יתערבבו אף פעם, אפילו מה שיגידו כל השכנות בבניין!"

אצה רצה אירינה, כמו שאומר גדעון רייכר במקרים כאלה, בעצת אמזלג, לשכונה המרוחקת – כמובן לא במכונית – למי היתה אז מכונית? ולא באוטובוס – שגם זה עלה כסף רב. אירינה הסבירה לשכנים: "זה בשביל הילדים – כבד עוף זה הכי חשוב לילדים."

הגיעה אירינה לאיטליז – והנה – תור, אלא מה? כאורך הגלות, ועבה, התור. ואירינה המיסכנה עייפה, כי ההליכה לאיטליז המרוחק התישה אותה.

אבל, לאירינה יש מנטרה – זה בשביל הילדים!

כך, נדחפה אירינה בתור, שהיה ארוך וגם עבה – כשהמטרה הקדושה לנגד עיניה. הילדים.

בתור, כמו באותם ימים – דחפו אותה, צבטו אותה, התעללו בה, נדחפו לפניה – זה היה התור של אז. ואירינה נשאה זאת בגבורה. מישהי אחרת היתה מסתלקת משם – לא אירינה! הילדים הם ערך עליון!

התקדמה לה אירינה, צעד אחר צעד, והגיעה, בדם, יזע ודמעות, לראש התור! הכמות, אז, היתה קבועה – לא שאלו כמה אתה רוצה – חילקו לכל קונה 200 גרם – ואירינה שילמה, ונתנה נקודות, ויצאה כשהיא מחזיקה את החבילה עטופה בנייר עיתון, מוכנה להגן עליה בגופה.

שחזרה אירנה בשלום, היא הסבירה לשכנים: "בשבילי, הילדים זה הכול. ממש הכול. אתם רואים? כבד!! הבאתי כבד!"

כמובן, שכבד מטוגן מחייב בצל – ואירינה אגרה בצל, וריחות הטיגון של הבצל, ושל הכבד – התפשטו לרחבי השכונה.

כמובן שבעקבות הריח, הגיעו שכנים, להסניף ניחוח בצל מטוגן וכבד. השכנים הסניפו הרחת ערב, לא יותר... אירינה סיפרה שוב ושוב לשכנים, על אמזלג, ועל האיטליז, והתור, והצביטות, וה-200 גרם, והדרך חזרה – נס! נס!

חסלו, הוגש הכבד לצלחת, וישבה אירינה, ואכלה לבד את הכבד – והשכנים נידהמים. דורה, ידידתה הקרובה של אירינה, אזרה עוז לשאול – "אירינה, והילדים? אמרת שתעשי הכול בשביל הילדים, לא? אז איפה הילדים?"

"אוה!" אמרה אירינה, "זה בשביל הילדים! הילדים צריכים אימא בריאה – אחרת – מי יטפל בהם?"

לפי התוצאה – אירינה צדקה. ילדיה גדלו לתפארת מדינת ישראל – אחד מהם, שמו אבי, ידידי, היה טייס קרב בחיל האוויר, ואחר כך קברניט באל על. פגשתי אותו, לפני שנים, בתפקידו כקברניט, בטיסת אל על ללונדון.

בילינו ערב יחד – היתה באוויר הלונדוני הרבה נוסטלגיה. "אתה זוכר את זה, ואת ההוא, שעשה ככה , לא לא, זה לא היה הוא, זה היה האח התאום שלו – ואיך לא יכולנו להבחין ביניהם."

 שאלתי בזהירות מה שלום הוריו – התברר ששניהם נפטרו. "כך גם הוריי," סיפרתי לו. הבעתי את צערי, והוא הביע את צערו. "כן, כן," אמרנו, "ככה זה. כן, ככה זה."

בילינו במסעדה הלונדונית וכמובן לא סיפרתי לו את המעשה באימא שלו ובכבד, חלפו עשרות שנים מאז! אבל – המלצתי לפניו על מנת הכבד במסעדה, והצעתי לו להזמין מנה.

הוא חייך. יוסי," הוא אמר, "אני, וגם אחי, שונאים כבד. אימא," אמר, "ידעה שאנחנו שונאים כבד, ואף פעם לא לחצה עלינו לאכול כבד. אני זוכר, שפעם, בתקופת הצנע, אימא עמדה שעות בתור, להשיג כבד. היא חשבה, בטעות, שיש ברזל בכבד."

 ואיך זה שהצרפתים אוכלים כבד, ושותים יין אדום, ובריאים כמו גויים?

* * *

אלי מייזליש

השלום – מאז ומעולם היה חד-צדדי

שלום עולמי – תמיד היה משאת נפשם רק של נאיבים. המשל של מסע צ'מברלין למינכן לא נלמד מעולם. המשל חלף בשל אי רצונו של הנאיבי התורן ללמוד את לקחיו. השלום של מינכן נשכח ב-1.9.1939 כשאופנועי הסירה מסוג BMW עם מקלעי השפנדאו שלהם החלו במסע הרצח בפולין. ועד היום איש למד מטעותו של צ'מברלין וממשיכים להתנהג באותו סוג של נאיביות.

כי מה מאיץ בנאיבי להתקפל מול הנחישות של מחרחר המלחמה אם לא הפחד המשתק של שריקת הפגז מעל הראש? מדוע לא אישרו המעצמות לצבא הצ'כי ב-1938 לפעול נגד הצבא הגרמני, שעדיין לא היה מוכן למלחמה? לו היו הצ'כים מתחילים ולמחרת היו צבאות בריטניה-צרפת-בלגיה-הולנד-פולין-דנמרק ונורווגיה יוצאים במסע צבאי נגד גרמניה, היה היטלר מתקפל מיד. אבל הוא אכל אותם אחד-אחד וכל אחד לחוד, אחד אחר השני ולא ביחד רק בשל הנאיבים.

באחת מהופעותיו של אריאל שרון לאחר הפיגוע בעפולה (אוקטובר 2001) פלט שרון: "לא נהיה צ'כוסלובקיה שנייה." ומיהר להתקפל מהחשש שמא הנשיא בוש [הבן] יעיר לו.

רק שהאויב הוא קומוניסטי כמו בקוריאה או בוויטנאם או בסרביה, 'מותר' להפציץ אותם בנפלם.

כיום – כאשר לצידו של נשיא איראן עומדים קומוניסטים כמו סין ורוסיה או רוצח המונים כמו אסד, הגלגל הנאצי חוזר על עצמו, וארה"ב כמו בספטמבר 1939 – מיאנה אפילו להשאיל כמה משחתות ישנות לבת-בריתה בריטניה שמא יתפרש הדבר כחרחור מלחמה. הרי אותה ארה"ב, היא-היא שהוציאה לאור באיחור של 5 שנים את אימת הגרעין העולמי כיום – וזאת רק לאחר שחטפה מהלומה מאחורי גבה בפרל-הרבור.

ה'חוכמה' של המעצמות – כולן, מימין וגם משמאל – היא רק לאחר מעשה ולא מלכתחילה. את החוכמה הזו הם מותירים רק ליתושים בבחינת: דיר באלאק, אם תעקוץ נתיז עליך ספריי.

ישראל כיום, לבדה מול איראן, אינה יתוש. גם לא נודניק. ישראל מוציאה-לאור מול שדרות נוצצות כמו שאנז אליזה [כוס בירה ב-10 יורו], ספרות אימה ריאלית non-fiction נוסח מכתבו של אמיל זולא לנשיא הרפובליקה: J'Accuse ['אני מאשים'] שהצרפתים מיאנו להודות בפבריקציה הגועלית נגד דרייפוס. ישראל כיום אינה אמיל זולא שנאלץ להימלט מצרפת ולא הקצין היהודי קפטן דרייפוס שהושלך לכלא רק בגלל שהיה יהודי. ישראל היא על אפם ועל חמתם של הגויים ההם: מעצמה גרעינית. נקודה.

ישראל כיום, היא מעצמה אווירית. חיל האוויר גדול למשל פי 3 מחיל האוויר הצרפתי וכמות ההרס של מפציצי הקרב של חיל האוויר במלוא עוצמתו הוא פי 100 מזה שהיה לנו בששת הימים. וכל זה חוץ מכמות ההרס של סוללות הטילים ארוכי הטווח.

שאלת הצבא מול הממשלה היא כמותית בלבד: מהי כמות ההרס שתפעיל ישראל ולאורך כמה זמן?

הציבור שוחר השלום בישראל, אינו שש על הרס איראן. לא בגלל שאיראן הרוסה מעוררת אצלו חמלה, אלא בשל מחיר הלחם האחיד ש"יזנק" ב-32 אגורות. אבל הוא בסתר ליבו יודע כי מתקני גרעין חרבים באיראן, יורידו את מחיר הלחם ב-62 אגורות, ואיך הוא יעכל את זה.

כך או כך, שוחר השלום בישראל, מסתיר את חששו האמיתי, שמא בכל זאת תתברר טעותו באחד העתידים בלילה אפל כשמתקני הגרעין של איראן יימחקו בהפתעה. או אז הוא יברח ויסתתר מתחת לשמיכה כמקום הבטוח ביותר בבחינת 'טוב מותי מחיי' כדבר יונה הנביא אל אלוהים.

אהוד: מה שאני יודע וזוכר הוא כי את המסר "אנחנו לא נהיה צ'כוסלובקיה שנייה!" – העביר ראש-הממשלה אריק שרון לנשיא בוש הבן לאחר פיצוץ מגדלי התאומים ב-11.9 – וזאת לאחר שבוש קבע כי שלא כשאר "ציר הרשע" – הטרור הפלסטיני הוא לגיטימי כי הוא מבטא לוחמי-חופש! לאחר הגערה של שרון, בוש התקפל ולא חזר על השטות הזו!

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

זִקְנָה

חֲלוֹמוֹת גּוֹוְעִים לְלֹא קוֹל,

פַּעַם הָיָה כָּל יָכוֹל.

הִכִּיר נָשִׁים עֲנֻגּוֹת,

טִיֵּל אִתָּן  בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת.

הָיוּ יָמִים שֶׁל אוֹר.

הַיּוֹם

בַּת קוֹל אַחֶרֶת נוֹשֶׁפֶת בָּעֹרֶף

הַדַּקִּיק,

הַגּוּף מְכֻסֶּה בְּגֶלֶד

הָעוֹר בְּשִׁטְפֵי דָּם.

רָעַד בַּגּוּף,

דֶּמַע בָּעַיִן.

גְּזָרִים שֶׁל נֶפֶשׁ,

קְבָרִים סָבִיב

וְחֹרֶף צוֹחֵק עַל

שְׂפַת הָעַיִן.

הַחַיִּים הָיוּ בְּדַיָּה,

נִסְעַרְנוּ תְּמִימִים

גָּחֲנוּ כְּמֵהִים.

הַיּוֹם אֵין חוֹף

אֲנָקָה מֵעֵבֶר לַסּוֹף.

* * *

תקוה וינשטוק

"בגלל" ו"מקף", שני כתבי-עת חדשים

שני כתבי-עת חדשים הופיעו לאחרונה: "בגלל" ו"מקף". שניים בבת אחת. ואנו חשבנו לתומנו שהשוק כבר מוצף בחוברות ספרותיות, מ"עקד" עד "הו!" דרך "מאזניים", "אפריון" ועוד ועוד. מסתבר כי ללא מעט אנשי ספרות, בעיקר משוררים צעירים, לא די בביטאונים הקיימים וגם לא בדפי הספרות בעיתונים. הם שואפים לאתר התבטאות משלהם שיביא את בשורתם לציבור הרחב.

"בגלל" שייך לעידן החדש: הוא אינו מודפס על נייר אלא מופיע באינטרנט, כמו המכתב העיתי של אהוד בן עזר שבו אתם קוראים. כתב עת ללא הוצאות וגם ללא הכנסות. חינמי. אבל יש לו מנויים. וזו הרי כוונת העורכים – להגיע למירב הקוראים. כסף אין עושים משירה, אבל אפשר לעשות לבבות.

"מבחר השירים ברוב העיתונים אינו מתאים לטעם הספרותי שלנו," אומר חבר המערכת יוסי רוז'נקו. "הרבה אנשים שנזקקים לשירה אינם זוכים למענה מהבמות שבהן השירה מתפרסמת כיום. אנו מאמינים שבכוחנו להשאיר בעולם הספרותי תבנית של הטעם שלנו."

כתב-העת, המוקדש בראש ובראשונה לשירה, קם בעקבות שיחות אינטרנט בין קבוצת משוררים בעלי חזון משותף. במאי השנה התארגנו והחליטו להוציא חוברת ספרותית כאלטרנטיבה המתאימה לרוחם. הם מונים שמונה סיבות בגלל מה בא "בגלל": הראשונות – "בגלל האורך של השתיקה. בגלל הצורך בצעקה. בגלל הפחד מפני הריק."

ואילו מאמר המערכת אומר: "אנו מאמינים ששירה טובה היא שירה טעימה וחווית הקריאה בכתב -עת ספרותי צריכה להיות דומה לביקור במסעדה משובחת."

אכן, "בגלל" שייך לעולם החדש. פעם היו אומרים על ארוחה מעולה שכמוה כמעט כשיר. היום כשמזפזפים בכל שידורי הטלוויזיה למיניהם ולא מוצאים אפילו שעה אחת הפטורה משף ומהכנת ארוחה – המחמאה היא שהשיר צריך להיות ארוחה טובה, והגיליון נפתח בברכת  "בתיאבון!"

במערכת שלושה גברים ואישה אחת מבני עשרים ותשע עד ארבעים. רוז'נקו מרצה למתמטיקה במכללה אקדמית, אלי בר יהלום עורך פטנטים, מיכאל (טלאש) פרלמוטר עוסק בתקשורת מחשבים. היחידה שמקצועה קשור לספרות היא דיה, מתרגמת. (היא חותמת "דיה" בלבד, ומצטרפת לשורת המשוררות המופיעות רק בשמן הפרטי, מרחל עד זלדה. תופעה מעניינת שמקורה אולי בידיעה של הנשים כי שם משפחתן עשוי להשתנות ואין ברצונן להופיע בשם משפחה חדש או כפול. המשוררים הגברים, לעומתן, חותמים בשמם המלא).

"בגלל" אמור להופיע חמש פעמים בשנה. הגיליון הראשון, שישים עמוד, 27 שירים ורשימות, כבר ראה אור אינטרנטי. לצד אנשי המערכת מופיע שפע יוצרים שרובם כבר פרסמו פה ושם בעיתונות הכתובה ובאינטרנט, ואף זכו בפרסים ובקרוב יוציאו ספר ביכורים אבל עדיין אינם ידועים בציבור.

רוז'נקו מתרגם שיר של ולדימיר ויסוצקי וכותב אודותיו.

אלי בר יהלום מחיפה מעלה פואמה אוטופית על שבוע במוזיאון האמנות בכרמיאל" (שאינו קיים).

מיכאל 'טלאש' פרלמוטר כותב בין היתר שיר על קטע ממסכת "נדרי" לצד שיר על "יוליסס".

דיה מופיעה בשירי אהבה.

נוסף למייסדי החוברת משתתפים בה יוצרים ש"בגלל" פנה אליהם כגון אנדד אלדן מקיבוץ בארי, מתלמידי שלונסקי, חתן פרס ראש הממשלה, ויוסי גמזו. גמזו מופיע במחזור שירים ובתרגום סונטות של שקספיר ואף נותן את ברכת הדרך לכתב העת.

בין הכותבים גם חיה ברכה קורזקובה מקרית ארבע, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עברים, המפרסמת שירי אהבה. אלמנתו של איתן איתן מכנרת כותבת על בעלה. מדור מיוחד מוקדש לסופרים הצעירים אלינה שפושניק, נורית בהיר וזיו בן פורת. הגיליון השני יורחב גם לפרוזה ומחזאות. 

במה בעצם שונה "בגלל" מ"הו"?

"ראשית אנו אוהבים את 'הו' ושמחים לקראו," משיבים  אנשי "בגלל". "אנחנו בכלל בעד, לא נגד. קיומם במקביל של כתבי עת ששירתם איכותית אבל מנקודת מבט שונה במקצת היא ברכה. אין כל מניעה שיופיעו כתבי עת  לשירה שיש ביניהם חפיפה בתכנים או במטרה: בגיליון הקרוב של 'הו' יתפרסמו שירי מיכאל 'טלאש' פרלמוטר ממערכת 'בגלל', וב'בגלל' הקרוב יתפרסם תרגום של רונן סוניס מהכתבים של 'הו'. 'בגלל' אינו מגביל את עצמו לסוגה או לסגנון מסויימים ואינה משועבד לאסכולות. לתחושתנו השירה כולה זקוקה לשיקום  מעמדה ולכן אנו פותחים את שערינו למתכונות שירה שונות."

"מקף", כתב-העת הספרותי החדש השני, מופיע כרגיל – על נייר. יזמו אותו המשוררים  יואב איתמר וחני שטרנברג.

למה דווקא "מקף"?

מסביר איתמר: "מי כמקף מחבר בין עבר להווה – נושא שכתב-העת יתמקד בו. ומי כמקף גם מפריד בין דברים שאינם מתאחדים."

על שער הגיליון הראשון (הופיע ביולי) איור של ליטל בר נוי: גבר ואישה שזרועותיהם שלובות אך גופם פונה לעברים מנוגדים.

   איתמר, בן 31, נשוי ואב לילד, גדל במיתר שבפאתי באר שבע. ("יש לכך התייחסות בחוברת.")  בקרוב יוציא קובץ שירים ליריים. לפרנסתו הוא עובד ב-13(!) מלאכות, מכתיבת צללים עד יחצ"נות.

חני שטרנברג באה ממחוז הריקוד ומלמדת כיום ערבית. כבר פירסמה כמה ספרי שירה ופרוזה. היא בשנות החמישים שלה, אם לשלושה. השניים נפגשו במקרה וגילו כי חרף ההפרש בגיל ("תמיד העדפתי מבוגרים ממני," מעיר איתמר) טעמם בשירה דומה וכמוהו דרישותיהם מהשירה. ומשותף לשניהם גם הרעיון על דיאלוג בין ההווה לעבר. את כתב-העת הם עורכים יחד. אין ל"מקף"  עורך ראשי.

איתמר התרשם במיוחד מ"בית ספר למשוררים" של אילן שינפלד, ספר הטוען כי אחת הבעיות של השירה העברית – שאנשים אינם מודעים לקשר שבין העבר להווה. בין השירה להיסטוריה. "'מקף' ייתן הרבה כבוד ליוצרים מהעבר ויגלה לקורא העכשווי – במיוחד  לקורא הצעיר – יוצרים שלא ידע עליהם. "לא רבים מבני דורי יודעים למשל מי היה אברהם סונה בן יצחק. התרבות בימינו היא בהליך שינוי. התרבות החדשה נתפשת על ידי הישנה כמצב של חוסר תרבות. החסמים של הכתיבה נעשים יותר ויותר נמוכים. הכישרונות נפוצים מאוד אך צריך לתת להם הדרכה," סבור איתמר. "חסרה עריכה. שלושים הספרים שערכתי ושני הספרים שתרגמתי נותנים לי מקום לחשוב שיש לי מה להגיד ולתת."

לדברי העורכים: "היצירות  ב'מקף' הן בטעם שלנו אך אנחנו פתוחים הרבה יותר מכתבי עת אחרים  ואיננו משחקים משחק פוליטי המכשיל לעתים  יוצרים. אין לנו בעייה לפרסם כל יצירה עברית. כל עניין נבחן לגופו. אמות המידה שלנו מצומצמות, ודעותינו אינן פוגעניות. עם זאת חשבנו שראוי להדפיס את מאמרו של יובל גלעד, המזועזע מהמסרים האנטי קפיטליסטים."

נושא הגיליון הראשון – "מקף" הנו רבעון וכל אחד מגיליונותיו  יוקדש לנושא אחר – הוא  "שמחת ההשפעה". כרגיל קביעה שמשורר פלוני מושפע ממשורר אלמוני אינה נחשבת למחמאה  אך "מקף" חושב זאת  לדיאלוג של כותבים עם התרבות הישראלית ותרבות העולם.  השירים, התרגומים והראיונות של העורכים תופשים כמובן חלק ניכר מהחוברת. ליואב שירים מחורזים ולא מחורזים והוא גם מראיין מלחינה בשם ירונה כספי שהלחינה אלבום של שירי משוררים והרואה ביצירתה "חיבור בין נשמות".

חני שטרנבג מתקשרת עם קפקא ומפרסמת משלים קטנים מתוך ספר בכתובים.

המשורר שלמה אביו מתקשר עם שמעון בן לביא, משורר יהודי מהמאה ה-16 ועם צזאר סבס, משורר איטלקי מהמאה העשרים.

שועי רז עוסק ביחסים בין אברהם סונה בן יצחק לבין לאה גולדברג.

יעקב פורת, שציוריו מופיעים בחוברת, כותב על משורר הונגרי, אטילה ג'וזף.

חלק  מהמשתתפים הם פנים חדשות, כולל חייל בשירות חובה, המחפשים הכרה בעולם הרוח. הגיליון הבא יופיע באוגוסט ויוקדש ל"שיח האלוהות".

לדברי העורכים ירחונם זוכה למשובים מדהימים ולהמון כתבי יד. לא חסרים כותבי שירה המשוועים לפרסום. עקב אכילס (של כל ביטאוני הספרות) הוא ההפצה. "מקף" זמין כיום רק ב"תולעת ספרים" ומנסה להתקשר עם חנויות ספרים עצמאיות נוספות. אלו, למרבה הצער, הולכות ומתמעטות. בינתיים הוא מייחצ"ן את עצמו באינטרנט ובהשקות. כבר היו השקות בחיפה ובתל אביב ותהיינה גם בירושלים, בבאר שבע ועוד.

אחרי שהוצאת ספרים דרשה תשלום גדול להפקת החוברת, ביצעו השניים את המלאכה בעצמם. למזלם זכו לאכסנייה מטעם עיריית תל אביב (לעירייה יש "מעבדה חברתית" התומכת בצעירים ובתנועות חברתיות). במשך שנה עבדו על פישוט ההליכים והגיעו לעלות נמוכה מאוד: כל חוברת תעלה למנויים 20 שקל כולל המשלוח. את החוברת הראשונה מימנו מכיסם בתקווה שהמנויים יכסו את החוברות הבאות. "ואם לא יכסו, אנו רואים בכתב העת הזה שליחות גדולה. חשוב לנו לאפשר לאנשים כניסה חלקה לענייני השירה."

"מקף" ו"בגלל" אינם כתבי-עת מהפכניים. "אנחנו לא נגד. אנחנו בעד," טוענים עורכיהם. נראה שאין הם מתיימרים להביא זרם חדש או בשורה מפתיעה. עיקר רצונם – להתבטא כאוות נפשם ולפרסם את עולמם  השירי. ללא הגבלת מקום וללא עורכים שאינם מבינים לרוחם.

לא מעט ביטאונים ספרותיים הופיעו בארץ במרוצת השנים אולם רובם התגלו כקיקיוניים. מעניין מה יהיה גורלם של כתבי-העת החדשים. הרי בסופו של דבר הם מיועדים לאותו קהל די מצומצם של אוהבי ספרות בכלל ושירה בפרט.

מערכת "מקף" –  מאנה 4 דירה 3 תל אביב.

מערכת "בגלל":    biglal.poetry@gmail.com

* * *

יוסף דוריאל

ממשיכים לחשוב בשחור-לבן גם על איראן?

מאז תחילת האינתיפאדה הראשונה לא נגמלו קברניטינו מהפיגור של חשיבה בשחור-לבן לקבלת החלטות אסטרטגיות: להתמודדות עם האוייב יש להם רק שני פתרונות – או צבאי או מדיני. ומה עם חשיבה מערכתית, שתדע לתמרן בין תחכום מדיני לאיום צבאי? זה מסובך מדי עבורם, וכך אנו נגררים מדחי לדחי.

רמטכ"ל האינתיפאדה הראשונה, מחוסר תורת לחימה למערכה שנפתחה נגדנו, הצהיר שאין לו עבורה פתרון צבאי ויש לחפש לה פתרון מדיני. חודשים ארוכים התנהל בפוליטיקה ובתקשורת פינג-פונג דעות בשחור-לבן בין תומכי פתרון צבאי לתומכי פתרון מדיני. חודשיים לפני שנמצא הפתרון המדיני הגואל באוסלו, הצגתי לראש הממשלה יצחק רבין, ז"ל, פתרון מערכתי החורג מהמשחק בשחור-לבן. אלא שאז הסתבר שכבר סיבכו אותו, בסודי סודות, ב"פתרון מדיני" של הכנַסַת סוס טרויאני ללב הארץ, שיילחם בטרור "בלי בג"ץ ובלי בצלם". אף אחד לא שם לב שהגדרה זו מתכוונת בעצם לפתרון צבאי, שיבוצע בידי קבלן רמאי. זה לא הפריע לחגוג על דשא הבית הלבן את "הפתרון המדיני"' לתפארת הנשיא הנואף, שתוך זמן לא רב התחלף בחגיגות ארגוני הטרור שקיבלו מקלט בטוח ויד חופשית לרצוח בישראל. האם מישהו מאדריכלי פתרון זה הודה בטעות? או נתן את הדין על פעילותו המופקרת? האם הופקו לקחים מאיוולת המשחק בשחור-לבן בין "פתרון צבאי" ל"פתרון מדיני"?

מסתבר שבמערכה החדשה, מול סכנת הפצצה האטומית באיראן, ממשיכים קברניטינו ופרשנינו להתנצח, וברעש גדול (וחסר אחריות), באותו כלוב מחשבתי, בו יש רק שתי אלטרנטיבות – "צבאית" מול "מדינית". ומה אם תסתכלו במפה ותיראו את הפתרון שהוצע לנשיא בוש ויועציו, עם תחילת ההתקפה על עיראק – לבניית "ציר-יציבות" למזרח התיכון לאורך תוואי צינור הנפט הישן בין קירקוק הכורדית לחיפה? וכוח שיטור משותף לארצות שיגנו עליו וייהנו מתמלוגים על הנפט שיזרום בו? ועם אפשרות לחבר אליו את צינור הנפט שהוזנח מהמפרץ הפרסי צפונה? ובחירה במסלול שיחסוך 5000 ק"מ בכל כיוון של המכליות העוברות כיום במייצרי הורמוז המסוכנים? ואיך ציר כזה יכול לרסן את האייתוללות באיראן, מבלי לסכן חיים של אף אחד, לפני ששולחים את חיל האוויר להפציץ את מפעלי האטום שלהם? על זה ועל האופציות הנלוות לכך קברניטינו לא ניסו לדבר עם מנהיגי ארה"ב, ונשארו עם הרושם המזיק של מחרחרי מלחמה  בדעת הקהל העולמית.

חוץ מכותב שורות אלו וקבוצת ותיקי מלחמת העצמאות, לא היה מי שיסביר לנשיא בוש וכסיליו את איוולת האמונה שמה שדרוש לשלום המזרח התיכון זה שלטון דמוקרטי, כי דמוקרטיות לא יוזמות מלחמות. אין עוד מי שמכיר אצלנו את המנטאליות הערבית, הבנויה על נאמנות חמולתית של שבטי מדבר יריבים, השומרים כל אחד על המעיין שלו? ואיך הם מתייחסים בבוז לשיטה הדמוקרטית של שלטון המתחלף כל 4 שנים, במקום השלטון היציב של הרודן התורן? ושבלי רודנות אכזרית לא ניתן לקיים "מדינה ערבית" לפי דוגמת מדינות אירופה (וחלום הפנטזיה של לורנס איש-ערב)?

האמריקאים ובעלי בריתם עוד לא גמרו לשלם את מחיר בורותם בנושאי המזרח התיכון. מנהיגות ישראלית אחראית יכלה להציל אותם מכך, תוך שחרור כולנו ממשחק הפינג-פונג המסוכן של בחירה בין פתרון "מדיני" ל"צבאי", שכל אחד מהם לחוד נועד לכישלון.

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", בו מתוארת לפרטיה, בין היתר, יוזמת פורום ותיקי מלחמת העצמאות, המוזכרת לעיל, להשגת שלום וביטחון למזרח התיכון.

* * *

עוז אלמוג

1. מדינה של "יזמי אוכל"

תוכניות האוכל מתרבות לאחרונה, כפטריות ברוטב השף, ונוצר הרושם שישראל הופכת למעצמה קולינרית. אבל המציאות האמיתית רחוקה מאד מזו הווירטואלית. ישראל בהחלט הלכה כברת דרך מאז עידן הלבנייה והלחם האחיד. החנויות הפרטיות, השווקים והסופרמרקטים גדושים היום בחומרי גלם ומוצרי מדף מקומיים ומיובאים, בהיקף המתקרב לזה של הארצות המובילות. שיעור בתי הקפה בישראל הוא מהגבוהים בעולם, והחתונות נעשו מסיבות האבסה המוניות, שבהן השאלה על טיב המתאבנים נעשית חשובה מהשאלה "מה לבשה הכלה?" אבל מי שיגרד את קליפת הדאווין יגלה שלרוב הישראלים יש טעם מאוד לא אנין ושהם נכונים לשלם הון עתק עבור זבל קולינרי שנמכר בעטיפות חו"ליות מזויפות. הישראלי הוא עדיין ביסודו נובו-ריש, שאפשר למכור לו סושי ברוטב חריימ'ה על תקן פיוז'ן מהמם.

תל אביב, בירת הקולינריה הישראלית, מלאה וגדושה בבתי אוכל מסוגים שונים, שמציעים בעיקר תדמית. רבים מהם ממחזרים את אותן מנות נדושות וחסרות השראה, ומשווקים יותר אווירה ועיצוב פלצני מאשר מזון בריא, פשוט, טעים וזול. אלה בעיקר מקומות של "יזמי אוכל", לא של בשלנים אמיתיים. מרבית האוכל הטעים מוגש עדיין בדירות שיכון של "מאמות" מזקינות. ילדיהן לא למדו לבשל ואת מלאכת שטיפת הכלים הם מעדיפים להעביר למהגרים סודניים. אז נכון שפה ושם אפשר למצוא הבלחה קולינרית שווה. אבל כמעט תמיד זה יקר מדי, זמני מדי.

כיוון שהכול אקראי ומניפולטיבי, וכיוון שאין קשר בין מחיר הארוחה לאיכותה -– הסיכוי לאכזבה גבוה מהסיכוי להנאה. קצת עצוב להיווכח פעם אחר פעם, שהישראלים הם לקוחות גרועים ולכן הפסבדו-שפים ממשיכים להאכיל אותנו לוקשים (סליחה, נודל'ס מוקפצים בסגנון אינדונזי).

2. חצאיות לחזה – אופנת בנות השלוש

שמתם לב לאופנת הנשים האחרונה של חגורות גבוהות? לפתע רואים עלמות מבוגרות הולכות עם חצאיות שמתחילות הרבה מעל למותן, קרוב לחזה, בסגנון לבוש של ילדות בנות שלוש. מחר אולי נגלה שסינרים של תינוקות הפכו לצווארונים טרנדיים.

מהיכן זה הגיע? קשה לומר. מן הסתם יש בזה קצת רטרו (מזכיר את "גזרת הנסיכה") וקצת השפעה היפסטרית וחנונית – מה שמכונה גיק-שיק. ואולי זה עוד ביטוי לדור שמסרב להתבגר ומחצין סימני ילדות, כגון טון דיבור מאנפף-מתפנק ושפת הנישוקי-חיבוקי.

לעניות דעתי זה לא מחמיא לגוף ומאוד משמין. אבל למי אכפת. אתמול עפנו על מכנס נמוך עם קרעים שעולים הון והיום גזרת השלוך היא Turnoff. מגוונים בסבבה, ומה שנראה בעבר הקרוב מגוחך וארכאי הופך לפתע להיפ מהמם. הכול מותנה במה שמכונה בסוציולוגיה "הגדרת הסיטואציה", כלומר המציאות היא מה שאנשים מגדירים לעצמם. אין ספק שבימינו שינויי המוסכמות מפתיעים מתמיד, ולמרות שאופנות יכולות להיות מוזרות משהו הן עושות לי "המשך יום נפלא".

אהוד: 1. הביקורת שלך על המסעדות בישראל, בייחוד בתל-אביב, היא בהחלט מוגזמת לרעה. העיר מלאה מסעדות מצויינות בכל קנה-מידה, אולי גם עולמי, ואם אתה יוצא לאכול צהריים ב"עסקיות" – אתה מקבל הכנה ובישול מעולים במחירים זולים שכמוהם לא תמיד תמצא באירופה המערבית או בארה"ב. תל-אביב היא באמת "מעצמה קולינארית" אלא אם כן הולכים למקומות פלצניים שבהם לא שהאוכל גרוע במיוחד – אלא המחיר מוגזם.

שלשום בצהריים, למשל, אכלנו "עסקיות" במסעדה מצויינת, שהיתה חדשה עבורנו – "דִינֶר", באבן גבירול 14, היכן שהיו פעם "וונגולי" הבלתי-נשכחת, ו"גוצ'ה"; המחיר היה נוח מאוד, האוכל טעים, והשירות יוצא מן הכלל. טל. 03-6911603.

2. אינני יודע אם כבר שמעת שיצא מטעם משרד החינוך מכרז לקוסמטיקאיות – לצביעת ציפורניהן של ילדות בגיל הרך, בפעוטונים, בגנים ובבתי-הספר. הקוסמטיקאיות ["מניקור, פדיקור – אוּכְּתוּבּ שרמוטה!"] תלמדנה את הילדות הקטנות להתמרח בלק הרגיל האדום וגם בלק משוגע בצבעים אחרים, ולהיראות כזונות קטנות כבר מגיל שנה-שנתיים.

ודווקא חוגי הפדופילים מתנגדים לצבעוניות הציפורנית הזו, ובביטאונם המחתרתי "למצוץ ילדה ולנוח" – הם מודים כי הם חושקים רק בילדות קטנות תמימות שציפורני רגליהן וידיהן נקיות מכל לק ומעידות על הבתוליות הנחשקת שלהן, שאפשר לקחת אותה בפה וממש למצוץ.

 שהרי אם מדובר בזונות קטנות – אפשר לנסוע לארצות מסויימות במזרח הרחוק ואין צורך לחפשן דווקא בישראל, עם אימהות וולגאריות בעלות אצבעות שמנות ופלבאיות, וילדות מגעילות צבועות ציפורניים!

* * *

שמעון גרובר

"קינת" עודד ותובנותיו

באחד האמשים "קונן" השדרן החביב עודד שחר על מר גורלו של אחד בבכירי הבנקאות הישראלית, כי הבכיר אינו מסוגל "לגמור את החודש" עם משכורת חודשית בת מאה ושבעים אלף שקלים; ובכדי שאותו בכיר לא יגלוש חס וחלילה לתהומות משיכת יתר, או אז חייבים להעלות את משכורתו בשבעת אלפים שקלים.

עד כאן דבריו העוקצניים של עודד שחר. ומאחר ששדרן זה ידוע גם ככתב כלכלי מן המעלה הראשונה, הריהו מוסיף ושואל: "היודעים אתם מהיכן יילקחו הכספים להעלאת משכורתו של בכיר הבנק?" ומיד הוא עונה: "מהעמלות ומהרביות שמטילים על חשבונות הבנקים שלנו!"

כדי שנהיה הוגנים, נציין שישנם בנקאים בכירים המשתכרים עשרת מונים מהבנקאי שהוא נושא רשימתנו, ואין פוצה פה ומצפצף. והיה כי ישאל השואל: "נו, אז מה אתה מציע לעשות?" – תשובתי לאותו שואל היא כי לכל מי שיתרת חשבון הבנק שלו היא בזכות, שימשוך כל חודש את כספו מיד עם כניסת המשכורת, ויתמיד בזאת למשך מיספר חודשים, עד שלבנקים לא יישארו כספים לביצוע פעולותיהם הבנקאיות, ויגיעו לסף התמוטטות.

בשלב הזה הממשלה תהיה חייבת לעשות מעשה, כפי שעשתה במשבר הבנקים ב-1983, דהיינו, הממשלה תלאים את הבנקים, ובא לציון גואל.

* * *

אהוד בן עזר

"תקווה בהופ ספרינגס" – "סוף טוב, הכול רע"

אנחנו מחבבים את הסידרה של ג'רי סיינפלד אם כי לא תמיד מתפנית עבורנו הטלוויזיה המשפחתית בטרם החל השידור, אחרי חצות. מחבבים את צוות השחקנים הנהדר, והכותבים, בייחוד לארי דייוויד, רובם כנראה יהודים ומקצתם איטלקים, ומורגשת אמוד השפעת ההומור של וודי אלן.

הוריו של ג'רי סיינפלד דוחקים בו לבוא לכל אירוע משפחתי, ולאחרונה, בסעודה, הוא אומר משהו נגד סוסי פוני ונגד ילדים שיש להם סוסי פוני, ואז מתנפלת עליו דודה מבוגרת מאוד וטוענת שהוא מעליב אותה כי לה היה בפולניה סוס פוני, "לכולנו היו בפולניה סוסי פוני!" – ומרוב רוגז היא עוזבת את השולחן, ולמחרת מתברר כי מתה. היא מותירה כמובן רגש אשם כבד אצל ג'רי, והוא נאלץ להיות בהלווייה שלה במקום להשתתף במשחק בייסבול. והכול בתוך אווירה יהודית משפחתית דביקה, הדוקה ומצחיקה עד דמעות.

חשבנו על כך כאשר ראינו את הסרט הסטרילי "תקווה בהופ ספרינגס" עם זוג הגויים המבוגר מריל סטריפ (בת 63) וטומי לי ג'ונס (טקסני דור שמיני, בן 66). אין בסרט שמץ של משפחתיות יהודית, או איטלקית. הכול גויי, עשיר, קר ומנוכר, ומה שמעניין את הגברת קיי, היא מריל סטריפ המבוגרת – אינם הבן והבת שלה, גם לא הנכד, גם לא המשפחה והחברות – (כמו בנות גילה היהודיות בישראל, וכמובן גם לא המצב הפוליטי והביטחוני, ונתניהו, שמעסיקים את המבוגרות אצלנו עד שאינן זוכרות שהיה להן פעם דגדגן – אבל תודה לאל אין להן רגע משעמם בחיים והן לא מפסיקות לדבר זו מול זו, ובטלפון, ולדאוג לנכדים בצבא ולמקלטים בבית) – מה שמעניין את הגברת קיי הוא שבגילה הדי מתקדם, ואפילו קצת לא-מלבב למראה – כבר אין לה יחסים אינטימיים עם בעלה-בסרט ארנולד.

שום הישג בחיים, שום משפחה, שום איתנות כלכלית – אינם נחשבים לנוכח היעדר סקס בגיל שישים או שבעים. לא-מלבב כבר אמרנו? אפשר לוותר על הסרט המייגע הזה. ולבושתנו הפעם אנחנו שותפים לדעתו של אורי קליין עליו: "סוף טוב, הכול רע". ["הארץ", 14.8].

* * *

ספר חדש של מאיר ריבקין

נשות הגאות והשפל

בת אור, הוצאה לאור, 2012, 142 עמ'

"היא עמדה שעונה אל המעקה שלאורך הטיילת, פניה נשואות אל הים... לאורך הטיילת נדלקו שורות הפנסים ויצרו צלליות שלבשו ופשטו צורות של דמויות דמוניות."

כך פותח מאיר ריבקין את הרומן השני שלו, "נשות הגאות והשפל".

הרומן הראשון שלו, "וליבה נקרע לגזרים", יצא לפני שמונה שנים ועורר עניין בקרב קוראים לא מעטים.

ריבקין קבע את ביתו בחיפה לפני יותר מ-60 שנים ובשני הרומנים מככבת חיפה חלומית, ממשית והזויה על פני גוני נופיה, שכונותיה ותושביה, יהודים כערבים, פשוטי עם ומשכילים.

"נשות הגאות והשפל" הוא סיפור חייהן של ארבע נשים שקורותיהן משיקות לחייו של גבר אחד. זהו ספר רומנטי רווי אהבה לעיר חיפה, אשר מתוך גבעותיה ומורדותיה משקיף ריבקין אל המציאות הלאומית על תהפוכותיה. ריבקין יוצר עלילה מעניינת והרומן "נשות הגאות והשפל", הוא ספר קריא ומסקרן.

סמי מיכאל.

מאיר ריבקין נולד בחיפה בשנת 1934 ומתגורר בה עד היום. ילדותו ונעוריו עברו עליו בשכונת הצריפים של נשר. בגיל ארבע-עשרה התחיל לעבוד. במקביל למד והשתלם. את שירותו הצבאי עשה כסמל מחלקת חרמ"ש. על אף ההרג ההדדי והאכזבות בשני הצדדים, לא איבד ריבקין משחר נעוריו את תקוותו ואמונתו בהסדר שלום עם העם הערבי השכן. כבר בצעירותו החל לכתוב, בעיקר שירים. הרומן הראשון שלו "וליבה נקרע לגזרים", יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" בשנת 2004.

[דבר המפרסם]

* * *

ד"ר יובל ברנדשטטר

לד"ר מרדכי קידר בנושא הבדואים של הנגב

מדינת ישראל מתייחסת אל הנגב, כל דבר שהוא דרומי לקריית גת, בערך כמו שממשלת מובראק התייחסה לסיני.

בנגב יש מספר בועות של יישוב יהודי, באר-שבע, מיתר, להבים, ירוחם, דימונה וערד, הצפות בים של עוינות בדואית ההולך וגואה, הולך ומתחמש, הולך ומתחזק בגאווה איסלאמית.

אין שום הבדל אידיאולוגי בין בדואי של סיני לבדואי של עזה, לבדואי של רהט, לקייה ועשרות אלפי המבנים הלא חוקיים החונקים את צידי הדרכים של הנגב. ביום פקודה יתפוצצו הבועות היהודיות וסוריה תיראה כמו נופש פסטורלי לעומת הנגב היהודי.

אני, כתושב להבים, אומר את מה שכולם יודעים ואיש איננו מוכן לומר בקול רם.

ד"ר יובל ברנדשטטר

להבים

* * *

עפר גביש לנעמן כהן על המנהיגים היהודיים בשואה

מילה אחת הפריעה לי בדבריך, נעמן כהן, אודות מנהיגים יהודיים שברחו מצאן מרעיתם בימי השואה, והיא המילה "כל". [גיליון 268].

כתבת: "כל מנהיגי היהודים נמלטו על נפשם," ופגעת ברבים. איני רוצה להתעמת עם הביטוי "בריחה" ביחס למעשהו של מנחם בגין, וגם לא לדון בכספים שהציל מציפורני הנאצים, אני רוצה לתבוע את עלבונם של רבים-רבים אחרים.

אנילביץ', לא ברח, אוטו הירש לא ברח, אדם צ'רניאקוב בלע ציאניד ולא ברח. שמרקה קצ'רגינסקי יצא מגיטו וילנה וחזר, וכמובן שהצנחנים העבריים לא רק שלא ברחו אלא קפצו מבחירה אל התופת ויש ששילמו בחייהם.

זה נראה די מטופש לערוך את הרשימה הממש-ממש חלקית הזו. אני מקווה שהיתה זו פליטת קולמוס מצידך.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

ישראל וארה"ב – הדילמה האיראנית

של קיץ 2012

במאמר שכתבתי לפני ארבע שנים, ערב הבחירות שהביאו את אובמה לבית הלבן, משענת קנה רצוץ (http://www.e-mago.co.il/Editor/defense-2447.htm), עסקתי בהרחבה בשאלה הזאת. האירועים שהביאו אז לכתיבת המאמר לא היו קשורים למדינת-ישראל או לאיראן, אבל מסקנותיו ישימות למצבה הנוכחי של מדינת-ישראל מול האיום האיראני. הדיון הנוכחי יתבסס בחלקו על דברים שנאמרו במאמר הקודם.

 "עם כל האהדה שאנו חשים כלפי מדינה קטנה המאוימת ע"י שכן תוקפני, אין בכך משום הצדקה לצאת למלחמה עבורה. כמה נורא, מדהים, ובלתי יאומן הוא לצפות שאנחנו נצטרך לחבוש מסכות גז ולחפור חפירות מגן בגלל סכסוך בארץ נידחת בין עמים שאנו לא יודעים עליהם הרבה."

דברים אלה נאמרו לפני 74 שנים.

פחות מעשרה חודשים אחרי שהדברים האלה נאמרו, האיש שאמר אותם, נוויל צ'מברליין - ראש ממשלת בריטניה בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת - ראה את חלום הבלהות שלו מתגשם כשהוא מצא את עצמו יוצא למלחמה בגלל סכסוך בארץ נידחת בין עמים עליהם איננו יודעים הרבה. זו היתה מלחמה בה אף אחד לא רצה, מלחמה לה הוא כלל לא היה מוכן, מלחמה בה היקף הנזק והקורבנות היו ללא כל תקדים בהיסטוריה האנושית.

 נוויל צ'מברליין ייזכר לדורות בזכות ה"שלום בזמננו" שהוא הביא לאנושות, אבל זה רק מלמד שאת הגלגל לא המציאו באוסלו. לזכותו של צ'מברליין יאמר, שבניגוד לשוטי אוסלו, הספיקו לו חודשים ספורים כדי להיווכח בטעותו ולשנות כיוון במדיניותו. בחורף 1939, אחרי שגרמניה הפרה את הסכמי מינכן והשתלטה על צ'כוסלובקיה כולה, צ'מברליין החל במדיניות של הגברת החימוש וחתם על חוזה הגנה עם פולין. זאת האחרונה, בשל המחלוקת על ה"פרוזדור" הפולני ועל העיר "החופשית" דנציג, הייתה הכתובת "הטבעית" לצעד הבא בתוכניות ההתפשטות של היטלר.

 עד כמה שזה נשמע ציני, המשפט עם כל ההבנה שאנו חשים למצוקתה של אומה קטנה המותקפת ע"י מדינה שכנה, איננו יכולים לצאת למלחמה בכל פעם שזה קורה –  איננו חסר היגיון. לא משנה מיהו הצד הצודק בסכסוך, או מיהו "התוקפן", או מי התגרה במי, אם כל סכסוך בין מדינות שכנות היה מוביל למלחמה – אזורית או גלובלית, התותחים לא היו שותקים לרגע. מאליה מתבקשת השאלה מתי כן יוצאים למלחמה? מה הם הקריטריונים ומי מחליט? מדוע שמירה על שלמותה הטריטוריאלית של פולניה הייתה סיבה לצאת למלחמה בעוד שאת צ'כוסלובקיה היה נכון להפקיר לגורלה? 

החלטתו של צ'מברליין לחתום על חוזה ההגנה עם פולין הובילה בסופו של דבר למלחמת העולם השנייה. במחשבה לאחור זאת היתה החלטה פזיזה וחסרת אחריות ממדרגה ראשונה. לבריטניה לא היתה כל יכולת לממש את ההתחייבות שלה, וגם צירופה של צרפת לחוזה ההגנה לא שינה את המצב. ספק רב אם צ'מברליין היה חותם על החוזה לו הוא היה חושב לרגע שהשטר יוגש לפירעון. עצם הרעיון של יציאה למלחמה היה מנוגד באופן קוטבי לכל השקפת עולמו. קרוב לוודאי שהוא האמין שעצם קיומו של חוזה ההגנה ירתיע את היטלר מלתקוף את פולין.

 צ'מברליין ראה בהיטלר מנהיג רציונאלי, מנהיג שלא עושה שטויות כמו לצאת למלחמה עם האימפריה הבריטית בגלל איזה סכסוך מקומי. הר היטלר הוא ג'נטלמן איתו אנו יכולים לעשות עסקים (Herr Hitler is a gentleman with whom we can do business), הוא אמר לעיתונאים במטוס שהחזיר אותו ממינכן ללונדון. גם היטלר, למרות הרטוריקה המתלהמת, לא היה מעוניין במלחמה. הוא האמין, והיתה לו סיבה טובה לכך על סמך "ביצועי" העבר (ההשתלטות על חבל הרוהר, סיפוח אוסטריה, כיבוש צ'כוסלובקיה וה"נייטרליות" של בעלות הברית בעת מלחמת האזרחים בספרד), שחוזה ההגנה עם פולין יתגלה כעוד צ'ק ללא כיסוי, ושהוא יצא מזה בלי להסתבך במלחמה של ממש. וכך, בלי שאף אחד רצה את זה, פרצה מלחמת העולם, מלחמה ששינתה את מהלך ההיסטוריה, רק מפני שהמנהיגים המעורבים ראו בצד השני את מה שהם רצו לראות.

 ככלל, מדינות יוצאות למלחמה רק באחד משני מקרים: האחד, כאשר זה תואם את האינטרסים שלהן, וגם אז רק כאשר קיימת סבירות גבוהה לניצחון, והשני, כאשר הן מותקפות. העובדה שצ'מברליין לא הפר את התחייבותו לפולנים, ונחלץ לעזרתם כאשר הם הותקפו על-ידי גרמניה, היא חריג היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל. כשנדמו התותחים ב-1945, אירופה היתה ברובה איי חורבות ופולין, שהשמירה על עצמאותה הייתה העילה לפרוץ המלחמה, היתה תחת כיבוש רוסי שנמשך קרוב לחמישים שנה. 

בכל מה שקשור לאיום האיראני, לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא תשובה לשאלה אם אפשר לסמוך על כך שארה"ב, תבוא לעזרתה של ישראל ביום פקודה. הניסיון של ישראל מדבר בעד עצמו. ב-1956, כשאייזנהאואר כפה על ישראל את הנסיגה מסיני, ניתנה לישראל התחייבות בכתב שאם המצרים יטילו הסגר ימי על השיט לאילת, ארה"ב תתערב. ב-1967, כשישראל פנתה לארה"ב – נו, איפה אתם? התגובה האמריקאית היתה "בואו נבדוק מה בדיוק הובטח," ושלחו את הג'ינג'י להביא את המסמך המקורי מהארכיון של מחלקת המדינה. הוא עדיין מחפש את המסמך.

באוגוסט 1970 ישראל נכנעה ללחץ אמריקאי והסכימה להפסקת-אש במלחמת ההתשה - בתנאי שהמצרים לא יקרבו טילי נ"מ לתעלה. המצרים הפרו את ההסכם כבר למחרת היום בו הופסקה האש. כשישראל התלוננה, ואף הביאה צילומי אוויר להוכחת טענתה, התגובה האמריקאית הייתה "צריך לבדוק". החשבון הוגש לישראל (לא לארה"ב) באוקטובר 1973.

צריך להיות נאיבי מאוד (אני מתבטא בעדינות) כדי להאמין שהדברים יהיו שונים בעתיד. מנקדות מבטו של האמריקאי הממוצע, עם כל האהדה לישראל ועם ההכרה בכך שהיהודים הביאו לעולם את התנ"ך ואת ישו, זו עדיין לא סיבה שארה"ב תסתכן בפעולה שיכולה בקלות לגרור אותה למלחמה עם כל העולם המוסלמי. על אחת כמה וכמה אחרי הקזת שהם ספגו בעיראק וממשיכים לספוג באפגניסטן. זה בכלל לא קשור לאובמה. זאת אשלייה להאמין שנשיא אחר, יותר "אוהד" למדינת ישראל, ינהג באופן שונה. נשיא אמריקאי ידאג קודם כל לאינטרסים של ארצו כפי שהוא רואה אותם, ויפעל בהתאם. אין שום סיבה בעולם שזה יהיה אחרת. 

בכוונה לא נכנסתי כאן לדיון בשאלת היכולת. אני אהיה האחרון לזלזל ביכולתה הצבאית של ארה"ב, אבל כאשר ליכולת לא מתלווה מוכנות להשתמש בה, היכולת היתה כלא היתה. הדברים מקבלים משמעות מיוחדת עם אובמה בבית הלבן. לכל מי שהמשמעות של מנהיגות מאחור (Leading from behind), הסגנון אותו אובמה אימץ, איננה ברורה, אני מציע לפתוח את ספר מלכים ב' ולקרוא את פרק י"ח, פסוק כ"א "עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, . . . אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו, וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ."

אחזור להלן לנקודה הזאת.

בשל פוטנציאל ההרס הגלום בו, הימצאותו של נשק גרעיני מכניסה מימד חדש לתמונה, אבל זה לא ישנה הרבה באשר לאפשרות שישראל תוכל לסמוך על בעלות בריתה.

 כדאי וצריך להכיר בעובדה שישראל בודדה במערכה. שום הצטעצעות מילולית לא תשנה את המציאות הזאת. לטוב או לרע, את מה שישראל לא תעשה בעצמה, אף אחד לא יעשה במקומה. הבעייה היא שקשה מאוד לדעת מה אפשר ו/או צריך לעשות אם בכלל.

 אסטרטגית העמימות בה ישראל נקטה במשך כל השנים, אומצה על-ידי האיראנים והם מיישמים אותה במידה לא מבוטלת של הצלחה. ההצהרות המושמעות חדשות לבקרים מפיהם של אחמדינג'אד ומנהיגים איראניים אחרים הן בליל של שקרים ודיסאינפורמציה מתובל במעט עובדות. לאף אחד אין צל של מושג מה באמת מסתתר מאחורי המושג "יכולת גרעינית" של איראן, ואם יש כיסוי לאיומים אותם שומעים כל הזמן. אני מקווה שמי שצריך לדעת יודע. אבל בהשאלה מהקשר אחר – מי שיודע לא מדבר, ומי שמדבר לא יודע.

 בישראל כולם מדברים. כמות המלל ועוצמת הקול הן ביחס הפוך למידת הידע. פרשנים ומומחים למיניהם מסבירים מעל כל במה אפשרית שחשוב לקיים "דיון ציבורי" בנושא כל כך הרה גורל. דיון ציבורי? מי דן ואיזה ציבור – קבוצה של אנשי תקשורת עם אג'נדה הנעזרים בשורה של בדימוסים שפעם היו בעניינים, מנהלים חד שיח בינם לבין עצמם. לזה הם קוראים דיון ציבורי. מה הם יודעים שהציבור לא יודע? מה יש להם לתרום? הידע וההבנה שלהם מתמצים בכך שהם יודעים שיש אוראניום 238 ויש אוראניום 235. כמה מביניהם מבינים בדיוק מי הוא מה ומה זה משנה בכלל. בזכות זה הם מרשים לעצמם לערער על סמכותו של נתניהו לקבל החלטות למרות שהוא נבחר בבחירות דמוקרטיות לראשות הממשלה. המדקדקים מרחיבים את המטרה שתכלול גם את ברק – מה לשר-הביטחון ולקבלת החלטות בנושאי ביטחון? משום מה שכחו את ליברמן. זה באמת לא יפה – הוא עוד עלול להיעלב. השאלה היא, לפיכך, לשם מה בכלל נחוצה ממשלה?  בפרפראזה על דבריו של מנחם בגין –  יש עיתונאים בישראל. 

א.ב. יהושע ודוד גרוסמן כותבים מאמרים. גילה אלמגור ויאיר גרבוז חותמים על עצומות, עמוס עוז, סמי מיכאל ויורם קניוק שולחים מכתב "דחוף" לראש הממשלה – זה האחרון נשלח ע"י עו"ד מלווה בהתראה שהם עומדים לעתור לבג"ץ! לנתניהו באמת לא נותר מה לעשות. הוא יכול לחזור בשקט לביתו בקיסריה ולהשתזף על שפת הים. יש מי שדואג לעניינים. בהשאלה מספר תהילים (פרק ח', פסוק ג') מִפִּי סוֹפְרִים, יוֹצְרִים וּמִשׁוֹרְרִים -- יִסַּדְתָּ-עֹז: לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ;  לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב, וּמִתְנַקֵּם.

אסיים בכמה הרהורי כפירה. שאלה שמציקה לי כבר זמן רב היא מדוע האמריקאים מייחסים חשיבות כזאת למניעת צעד ישראלי נגד איראן. למה זה איכפת להם בכלל? ישראל היא זאת שתישא בתוצאות אם יש ממש בחששות מאיראן. נכון, זה ישפיע על מחירי הנפט בשוק העולמי, ונכון גם שזה ירגיז מאוד את העולם המוסלמי, אבל בסך הכול נראה לי שיש מידה רבה של הגזמה בהערכות של ה"נזק הסביבתי" שייגרם. ה"עלייה לרגל" של כל המי ומי האמריקאיים לירושלים על מנת להפציר בממשלת ישראל לא להתקיף את איראן היא מאוד לא מידתית. 

אבל תתארו לעצמכם את התרחיש הבא: מתקרב חודש נובמבר וכל התחזיות מנבאות לאובמה כישלון מוחץ בבחירות. הכלכלה ממשיכה לשקוע, והאבטלה ממשיכה לתפוח. בוש יושב בשקט בטקסס ומסרב לקחת עליו את האחריות למצב. צוות אובמה איננו מצליח לשכנע את ציבור הבוחרות שאספקה חופשית של אמצעי מניעה היא פיתרון הולם לבעייתן של נשים שצריכות לעבוד לפרנסתן ואינן מוצאות עבודה. ציבור הקשישים שנאלץ להתמודד כבר היום עם קיצוצים ב MediCare כבר לא "קונה" את הלוקש האובמי שזו תוצאה של התוכנית הכלכלית של הרפובליקנים שעדיין לא עלתה לדיון אפילו. אובמה זקוק באופן דחוף לאיזה שהוא הישג ספקטקולארי, הישג שישוב וילכד סביבו את ציבור הבוחרים. אולי זה היה מוקדם מדי לחסל את בן לאדן, אבל את הנעשה אין להשיב. מה נשאר? איראן. שניים שלושה טילים על איזה מתקן גרעיני באיראן – אמיתי או חזוי – ערב הבחירות, וב-20 לינואר אובמה הוא זה שנושא את נאום ההכתרה. הבעייה היחידה בסיפור הזה היא שנתניהו יכול לשבש לאובמה את כל התוכנית אם הוא יכניס לאיראנים מכה מקדימה לפני מועד הבחירות.

 נשמע לכם דמיוני? אל תהיו כל כך בטוחים. כדאי לשים לב שאף פעם, כאשר שומעים מפיו של דובר כזה או אחר של הממשל את המשפט כל האופציות מונחות על השולחן לא מצורף להצהרה פירוט של האופציות בהן מדובר. אינני יכול לומר בביטחון שזה מה שיקרה, אבל הביטוי I'm going to do whatever it takes איננו המצאה מקורית של אובמה. הסיכוי לארבע שנים נוספות בבית הלבן הוא פיתוי שרק מעטים יכולים לעמוד בפניו.

 אני אסיר תודה לרעייתי סמדר, שנטעה במוחי את הרעיון שאובמה עשוי לבצע את ה"תרגיל" האיראני לצורך מסע הבחירות. רעייתי איננה מרבה לעסוק בפוליטיקה כמוני, אבל התחזיות שלה עד היום התממשו הרבה יותר מאשר אלו של המומחים וה"מייבינים" למיניהם.

המאמר של ד"ר ישראל בר-ניר, "ישראל וארה"ב - הדילמה האיראנית של קיץ 2012", הופיע לראשונה ב"מגזין המזרח התיכון", 15 באוגוסט 2012.

* * *

שלמה אראל: "צום נבינא נחת-טופ"

שלום אהוד,

בתור ילד שגדל בפתח-תקווה, למד בבית-הספר פיק"א והמחנך שלו היה "אדון" ירקוני, הגיבורים שלי היו אבשלום גיסין ואליהו ירקוני.

על שיח' איברהים מיכו סיפרו בבית סיפורים פיקנטיים. הנה אחד:

באחת הסולחות הזמין אבו-קישק את שיח' אברהים מיכו ונכבדי פתח-תקוה לסעודה כדת וכדין. אבל חשב שלא יהיה נאה שאורחיו יגרפו את האורז ונתחי הכבש בידיהם ישירות מהמחצלת. שלח אפוא את אחד מאנשיו לקנות כלים ביפו. אבל שיהיו גדולים ויפים כראוי לאורחים נכבדים.

הלך הלה וחזר עם סירי לילה גדולים ויפים. הסתכלו האורחים בסירים הגדושים ואיבדו את התיאבון.

תמה אבו-קישק מדוע אינם אוכלים?

הסביר איברהים מיכו שהיום הוא יום צום ליהודים.

"איזה צום?" תמה אבו קישק, הוא בדק ווידא שיום כיפור כבר עבר.

"צום נבינא נחת-טופ,"  (נביאנו סיר לילה) הסביר שיח' איברהים מיכו...

ברכות,

שלמה אראל

אהוד: כפי שתראה בפרק מתוך "ג'דע", המופיע כאן, אכן השתמשתי בסיפור הזה לטקס ה"סולחה" עם הכפר יהודיה, אבל ידוע לי שגירסאות מקומיות של הסיפור מופיעות בפולקלור של עוד מושבות דוגמת זיכרון יעקב.

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק עשרים ואחד

סעודת השלום עם הכפר יהודיה בדרום...

חולפים שבועות, הקשרים בין המושבה ליהודיה ולאבו-קישק אינם מתחדשים ולערבי אסור להציג את כף-רגלו במושבה. שני הצדדים סובלים מכך. הערבים איבדו את מקומות עבודתם, ואילו פתח-תקוה, מושבת הפרדסים הגדולה ביותר בארץ, זקוקה לידיים עובדות רבות כי מתקרבת עונת הקטיף, ואיכריה אינם רגילים, ולטענתם גם אינם יכולים – להסתפק בעבודה עברית בלבד.

הגנרל וינדהם דידס, המזכיר הראשי של ממשלת ארץ-ישראל, שהוא שני במעלתו לנציב העליון, מבקר במושבה. הגנרל הצעיר, בן הארבעים, היה קצין מודיעין ראשי של חיל המשלוח הבריטי למצרים בשנות מלחמת העולם, השתתף בכיבושה של ארץ-ישראל, ובמאורעות 1921 עזר ליישוב העברי להגן על תל-אביב ויפו. את דבריו בקבלת הפנים, המתקיימת באולם הגדול של בית-הוועד, הוא מסיים במשפטים הבאים:

 "אתם יודעים שאני, כאנגלי המאמין בתנ"ך, רואה בציונות את ראשית הגשמתם של דברי הנביאים ואת אותות הגאולה. אני מביא את תנחומיי על האבידות בנפש, ודווקא משום כך מאחל לכולנו שישרור בהקדם שלום יציב ובר-קיימא בין המושבה לשכניה. אי-אפשר לחיות כך, כמו במצור, תמיד בחזית המלחמה, ולהסתגר מפני העם השני!"

קם שפירא להשיב: "הוד מעלתך, אני חי בארץ הזאת עשרות שנים, ומכיר ויודע את כל מנהגיה. גם אני מבין שלא ייתכן לחיות תמיד במצב מלחמה. מראשית פתח-תקוה ועד היום חיינו עם השכנים בידידות. אמנם קרו לפעמים סכסוכים קלי-ערך, אך גם כאשר היו מהומות בירושלים וביפו, ישבנו לבטח כי ידענו שלא חטאנו לשום אדם, ואין לאף אחד סיבה להרע לנו. פתאום, בוקר אחד, התנפלו עלינו שלושים כפרים מסביב, ורק בסיכון-נפש גדול עמדנו, מעטים נגד רבים, עד שבא הצבא וסיים את הדיפת המתנפלים.

 "אם הממשלה חקרה ומצאה שאנחנו האשמים, ושהלכנו להתנפל על אחרים – אני אומר להוד מעלתך, בשם המושבה, שאנחנו מוכנים להושיט ראשונים ידינו לשלום מתוך בקשת סליחה ומחילה משכנינו. אבל אם הם היו המתנפלים – חייבים הם לפתוח בבקשת השלום והסליחה, ולכך קיימים מנהגים קבועים בארץ הזאת. הצד האשם הוא שפונה, על-ידי שליחים נכבדים, אל הצד הנפגע. ממנים בוררים משני הצדדים, ועוד בורר מכריע, שיהיה ערב לקיום ההסכם. קובעים שביתת מעשי-האיבה עד לגמר הדיונים. ובקביעת תנאי השלום מכריע לא מספר ההרוגים מכל צד – אצלנו היו ארבעה, ומשלהם ארבעים ושישה, ויכול להיות שלקחו עימם עוד הרוגים – אלא הצדק הוא שקובע. האבידות בנפש של הצד האשם בתקיפה – לא באות בחשבון. אם הוד מעלתך מכיר בכך שהם התנפלו עלינו, ופתחו בריב – עליהם לפתוח בבקשת השלום לפי מנהגי הארץ. אם יפנו אלינו אני מבטיח, בשם המושבה ובשמי, שלא נדחה אותם בלי סיבה, וכי אחרי השלום יורשו להיכנס למושבה, כמו לפני המלחמה. אבל אם נפתח להם את השערים בלי לכרות ברית שלום כנהוג, עלול הדבר לגרום לאסונות חדשים, וגדולים מהקודמים."

*

אנשי יהודיה רואים שאי-אפשר לכפות על פתח-תקוה לקבל אותם בחזרה כפועלים, וגם לא לזכות בדמי-פיצויים במשפט, ולכן שולחים שליחים נכבדים לשפירא, ומזמינים אותו לבית-קפה ביפו, לשוחח בעניין השלום. ראש המדברים בשיחות השלום הוא שיח' עלי מחמוד, ראש חמולת מנסרה, שביום ההתנפלות ניסה לשווא לעצור את בני כפרו מלהשתתף בה. הוא מציג בשם השיח'ים דרישה, הנראית בעיניו פשוטה:

 "עליכם היהודים לשלם לנו כופר נפש ההרוגים, ואז נואיל לסלוח לכם למען ישוב השלום לשרור בינינו, שהרי לא רק שכנים אלא גם אחים אנו מאז ומעולם."

 "לא! דבר כזה לא יהיה!" שולף שפירא מפיו את קנה המקטרת, שנתכרסם עתה מרוב כעס. "אתם באתם להתנפל עלינו, ואם התחרטתם, אנחנו יכולים לתת לכם, תמורת השלום – רק סליחה, אבל לא כופר."

והם נפרדים ללא הסכם.

*

בפגישה שנייה, בתום ויכוח ממושך ונפתל, אומר שיח' עלי מחמוד: "טוב. אני מסכים לדברי אבו אל-יותומה, שיח' איברהים-מיכו, בתנאי שאנשי פתח-תקוה יבואו לערוך אצלנו את זבח השלום."

 "לא כך המנהג," אומר שפירא, "אתם באתם אלינו בכוונה רעה, והדין הוא שאתם תבואו לפייס אותנו, כי לא אנחנו האשמים."

לאחר ששיח' עלי מחמוד נעתר לכך, דורש שפירא: "ואתם תביאו איתכם את הכבשים לזבח. זו חובתו של הצד המפייס."

לכך אין השיח' עלי מחמוד מסכים בשום אופן. "אם כך יהיה, לא אוכל להביט בפני איש מבני כפרי."

 "לשם כבודך, ומתוך הידידות שלנו, רבת השנים," מציע שפירא, "אני אתן את הכבשים משל עצמי, והסעודה תהיה בחצר ועד-המושבה."

לתנאי האחרון מתנגדים שיח' עלי מחמוד וחבריו, ולבסוף מתפשרים על הצעה נוספת של שפירא, שהסעודה תהיה בחצרו.

*

בוועד-המושבה מתנהל ויכוח סוער. "מדוע התחייבת לתת את הכבשים על חשבונך, ועכשיו אתה בא לבקש אותם מאיתנו?" שואל אותו ראש הוועד זלמן גיסין, דודו של אבשלום.

 "כלפי חוץ אי-אפשר להודות שזה על חשבון הוועד, כי נהוג שהצד האשם נותן את ההוצאות לסעודת השלום." מעשן שפירא מקטרת בשלווה מופגנת.

 "אז מדוע בכלל הסכמת? אולי אנחנו התנפלנו על יהודיה?"

 "בליבי הרגשתי שגם הם צודקים. אצלם נפלו חמישה-עשר בנים, בהם שני האחיינים של שיח' עלי מחמוד, והם לא הספיקו לפגוע באיש מאיתנו. בשביל שלום אמיתי, צריך לדעת גם להתפשר."

 "בשביל שלום? אולי בשביל להחזיר את הפועלים הערבים, שעבדו בפרדסי המושבה במשך שנים רבות – והדבר לא הפריע להם להשתתף בהתנפלות?"

 "יותר טוב שערימות הפרי תירקבנה בפרדסים, וערימות השקדים בחצרות?" מטיח האיכר גרשוני כנגד גיסין.

 "מה רע בעבודה עברית? כואב לך הכיס שזה קצת יותר יקר? הפועל העברי לא פושט את העור, והאיכר לא מתרושש בשל עבודתו. כבר יותר מחמש מאות פועלים עברים יש במושבה, ומיום ליום מספרם גדל," מתלהט גיסין.

 "הפועל העברי רוצה לא רק לעבוד בפרדס, הוא רוצה גם להשתלט עליו! להגיד לי מה לעשות, בכסף שלי! הם כועסים שהורדנו את שכר העבודה שלהם מעשרים-וחמישה גרוש לעשרים גרוש ליום, אבל שוכחים שלנו זה עדיין עולה יותר ממה שעלתה העבודה כאשר עבדו אצלנו הערבים!" צועק חזרה גרשוני. "אנחנו פלאנטאטורים ולא פילאנטרופים! אנחנו בעלי-מטעים ולא נדבנים. אם ועד-המושבה לא ירשה לחדש את העבודה הערבית, נתבע אתכם למשפט בפני ההנהלה הציונית והוועד הלאומי!"

 "אם יש לפועל העברי מזל לשניים-שלושה ימי עבודה בשבוע, גם אז הוא משתכר בקושי שתיים-שלוש לירות בחודש. כל-כך מהר שכחתם את השבועה שנשבעו שפירא וראב בשם כולנו, כאשר ישבנו על הארץ ובכינו, ולפנינו מוטלים ההרוגים שנפלו בהגנה על המושבה?" מוכיח אותם גיסין. "אנחנו נשמור את אופייה העברי של המושבה. נשמור אמונים לזכר החללים!"

 "כף רגלו של ערבי לא תדרוך במושבה, כל עוד הם חולבים את הפרות ששדדו מאיתנו," מוסיף אחד הצעירים.

 "אתם מדברים – והערבים כבר עובדים, ויש שגם מתגנבים למכור ירקות במושבה," משיב גרשוני.

 "אם מישהו יכניס אותם בחשאי לעבוד אצלו – אנחנו נבוא ונגרש אותם!"

 "רבותיי, הבאתי לכם שלום עם כבוד, שמבוסס על פשרה," מסכם שפירא. "אם תחכו, ייפתחו לאט-לאט השערים בפני העבודה הערבית, בלי שלום, ובלי כבוד! האם בעיניכם זה יותר טוב? אני נשבעתי בחרב למלחמה, אבל לא נשבעתי שלא יהיה שלום!" הוא מקיש במקטרתו על השולחן.

*

פורים תרפ"ב, 1922.

מלווים בקולות הרעשנים הנשמעים כיריות, במצהלות ילדי המושבה המחופשים לדמויות מהמגילה ונראים כערבים קטנים, ובמבטיה העוינים של גברת הופמן הצולעת – נכנסים שיח' עלי מחמוד, והשיח'ים הזקנים והנכבדים של יהודיה, וקרובי ההרוגים, לחצרו של שפירא לסעודת השלום ולכריתת ברית השלום, במעמד באי-כוח המושבה ופקידי הממשלה הבריטים.

רק גרשוני אינו משתתף. הוא עובר על חמורו הגבוה, בחוץ, ומכריז באוזני כל מי שמוכן לשמוע אותו: "קודם בגלל הטיפשות שלו נהרג אבשלום, ועכשיו הוא עושה הצגה של שלום!"

*

חולפים שבועות אחדים, ובמוצאי היום האחרון של חג הרמדן מחזירה על פי המנהג משלחת של המושבה ביקור של שלום לכפר יהודיה. במשלחת כעשרים צעירים על סוסים ושפירא רוכב בראשם, ומבוגרים בעגלות. אליהם מצטרף גם שוחט שישחט את הכבשים לפי דיני ישראל.

ימים אחדים לפני כן מקבלים שליחי יהודיה רשות להיכנס למושבה כדי לקנות כלים חדשים לסעודת השלום החגיגית, שתהיה כשרה בתכלית הכשרות. בראש ובראשונה הם קונים צלחות, כוסות, מזלגות וכפות, אך מכיוון שמזג האוויר עדיין קר, מחליטים אנשי יהודיה שהבשר יוגש לאורחים מבושל ברוטב מרק, ומבקשים מהמוכר קערות גדולות. אין לו. אבל בתחילת החורף הכין מלאי גדול של סירי-לילה לקראת הלילות הקרים, ולא את הכל הצליח למכור, ועל-כן הוא ממליץ, במחירי מציאה, על סירי אמאיל כרסתניים וזולים.

המשלחת ליהודיה יוצאת בצהריים. שעות אחדות לפני כן יצא ליהודיה מטעם המושבה שליח מיוחד ועימו הדורון, עגל בן שנה, סוכר, קפה וטומבאק לנרגילה. בהגיע האורחים נוהרים לקראתם תושבי הכפר מתוך הסימטאות המוצלות גם בצהרי-יום, כשהם מתהדרים בתלבושתם החגיגית, הצבעונית, ומתבוננים בסקרנות אל הבאים. בקרב הילדים המתרוצצים ישנם אחדים בהירי שיער וכחולי עיניים.

האורחים מוזמנים לבוא לביתו הגדול של שיח' עלי מחמוד. האולם מקושט. על הרצפות שטוחות מחצלאות. על האצטבה העליונה, המסויידת בצבע כחול בהיר וטרי, מוכנים כלי-בית שונים, כוסות, צלחות, קערות. כבר בכניסה מתחילות לחיצות יד וברכות מכל צד, זקני הכפר, ואחריהם הצעירים. שפירא, שחביב ביותר על ערביי הסביבה, זוכה לנשיקות תכופות.

מתיישבים על המחצלאות, הרגליים חלוצות-נעל ומקופלות תחת היושב, וממול עומדים המקומיים. מוגש הכיבוד, קפה שחור, לימונדה, סוכריות, סיגריות ונרגילות. אפילו תה. בהגשה מתעסקים הכל, גם השיח'ים וזקני הכפר.

 "מדוע אתם מטריחים את עצמכם?" שואל שפירא. "הלא יש לכם כאן צעירים שיכולים לשמש את האורחים!"

 "אורחים נעלים כמוכם ראויים שנטרח לכבודם במו ידינו!"

בינתיים מברכים הכל על הזבח, המוכנס לבישול בדוודי-נחושת מפוייחים. בחוץ ששון ושמחה. גברים רוקדים לקול החליל. הנשים מסתלקות הצידה ונחבאות בפינות. הריקודים הם חד-גוניים וממושכים מאוד, עד שהרוקדים נופלים לבסוף מעייפות. הזמן עובר בברכות ובנשיקות, שחוזרות ונשנות כאשר האורחים קמים כל פעם לכבוד כניסת כל שיח' ושיח' מן המארחים; האחים-לגזע מפזרים בנימוס זה לזה תהילות ותשבחות, שותים לימונדה ומעשנים נרגילה, גם שפירא.

לבסוף מכניסים את הבשר המבושל. בתוך סירי-לילה כרסתניים, מלאים מרק שמנוני, צפות חתיכות חומות ולבנבנות של בשר, ולצידם בקערות גדולות הררי אורז לבן ופיתות חמות שנאפו בחצר. הפתח-תקוואים רואים זאת ואינם מסוגלים לטעום דבר.

שואל שיח' עלי מחמוד את שפירא: "מדוע היהודים לא אוכלים? הלא השוחט יהודי. הכלים חדשים. יודעים אנו שבכל הימים אין אבי היתומים שיח' איברהים-מיכו אוכל בשר מחוץ לביתו, כי חזקה עליו מצוות דת, אבל היום הזה כולו כשר."

מה לעשות? הרי אי-אפשר להעליב את המארחים בסירוב לאכול! שפירא שולף את פומית הנרגילה מפיו, מכה יד אל מצחו ואומר: "אוי ואבוי, שיח' עלי מחמוד אחי, כאשר קבענו את הביקור אצלכם, איך יכולנו לשכוח שיש לנו היום חג שלא אוכלים בו בשר!"

 "איזה חג?" שואל שיח' עלי מחמוד בחשד. "חג הצום הגדול שלכם כבר היה, והחג שאסור עליכם הלחם, עוד לא הגיע."

 "חג של צום קטן," מסביר שפירא.

 "מה שמו ונדע?" שואל השיח'.

 "עיד אל-נאכטופ," משיב שפירא ודבריו, המשלבים ערבית ואידיש יחד, יוצרים חג חדש, חג סיר-הלילה. "לכם הרמדן, ולנו חג לזכר נבי נאכטופ, והלא בזכות הנביאים ומצוות הדת, חיים כולנו כבני-אדם."

הפתח-תקוואים משתדלים שלא להישיר מבט איש לעיני חברו, כדי שלא לפרוץ בצחוק. מהלך הטקס אינו נפגם. ממילא הכינו המארחים למחמירים שבאורחים ביצים שלוקות. הידיים עסוקות בפיתות ובאורז. מגישים לכל אחד קערית מים לשטיפת האצבעות. האורחים פותחים בסעודה, והמארחים אינם משתתפים בה תחילה, תפקידם לשמש את האורחים, ורק לאחר שיסיימו, יאכלו גם הם, מזקן ועד צעיר.

בסיום הסעודה פונים האורחים לחזור לבתיהם, אך השיח'ים מבקשים מהם ללכת יחדיו לקבר הנביא יהודה, לשאת מדברותיהם על ענייני היום. האורחים הולכים, ועימם כל בני הכפר מקטן ועד גדול.

הכל נכנסים לחצר הקבר הקדוש, בקצה הכפר, סמוך לבית-הספר. הם עומדים בעיגול צפוף דוממים ומחרישים. המורה, שיח' עלי דיריני, אחד מכוהני-הדת של הכפר, אומר: "נתכבדנו כבוד גדול. זקני כפר מלאבס מבקרים אותנו בחג האביב. לחג הזה, החשוב כשהוא לעצמו, נוסף עוד חג, חג של יחס ידידותי חם ולבבי. אנחנו מקווים שהיחס הזה יתמיד ויעבור לבנינו אחרינו, ושום עניין לא יקדיר את שמינו הבהירים, ושום כוח בעולם, לא חיצוני ולא פנימי, לא יעכיר את רוחנו. יחי אבו אל-יותומה שיח' איברהים-מיכו, תחי פתח-תקוה ותחי יהודיה!"

והכל מריעים: "יעיש מלאבס! יעיש יהודיה! יעיש אבו אל-יותומה!"

אחריו קורא דבריו מהכתב, בערבית נמלצת, תלמיד בית-הספר, מוסה אבן אבו-קרוקוש: "אתם, בני פתח-תקוה הנאספים כאן, מזהירים ככוכבים ברקיע השמיים וכולכם מאירים על הארץ וכולנו צריכים לשאוף למטרה אחת – לשלום ולאחדות. אם מטרה זו תהיה לנגד עינינו תמיד, אז שום כוח בעולם לא יוכל להזיק לנו. אנחנו בארצנו זאת בני אלוה אחד אנו, ולמרות שהדת מפרידה בינינו, הלבבות צריכים להיות מאוחדים. אל נא תראו את עצמכם כבני המערב ואותנו כבני המזרח – גם אתם בני מזרח אתם כמונו, ואם אנחנו, בני המזרח, נתאחד – ננצח את המערב! אם המנהיגים שלכם ושלנו יהיו מאוחדים תמיד כמו היום, שמש ההצלחה תאיר לנו לעד, ושום רוח בעולם לא תזיז אותנו ממקומנו. יחי אבו אל-יותומה! תחי פתח-תקוה! תחי יהודיה!"

ושוב מריעים הכל.

שפירא מסיים את המעמד באומרו: "אנחנו שכנים זה ארבעים-וחמש שנה, וכל הזמן עבדנו יחד כדי להיטיב ולהפרות את אדמתנו, וביום הגדול והחגיגי הזה, שדתכם גזרה עליכם לסיים את צום הרמדן, ודתנו גזרה עלינו את עיד אל-נבי נאכטופ – כאן, ליד הקבר הקדוש של נבי יהודה בן יעקוב אבינו בן איסחק אבינו בן איברהים אל-חליל אבי-האבות הקדושים לכם ולנו – כאן עומד בית-הספר שלכם, שאנו מקווים שהתורה שתלמדו בו את בניכם, היקרים לנו כבנינו, תהיה האהבה והאחווה והכבוד לשכנים, ממש כשם שאנחנו מלמדים את ילדינו, היקרים לנו כילדיכם, בבתי-הספר שלנו, שישתדלו בהפרחת ארצנו המשותפת, וזאת לטובת כולנו יחד. תחי יהודיה! תחי פתח-תקוה!"

דבריו, הנאמרים בערבית, מעוררים מצד הערבים קריאות "יעיש" ומחיאות כפיים סוערות ונשיקות ידיים לנואם, והפתח-תקוואים נפרדים לשלום מאת שכניהם מדרום, וחוזרים למושבתם.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מועד הניקוי השנתי של צינורות האינטרנט שבאמצעותם נשלח המכתב העיתי לנמענים הולך וקרב; הפועלים הסיניים הקטנים כבר שטים באונייה בדרך לישראל. לכן הגיליון האחרון לפני ההפסקהלצורך הניקוי, גיליון 772, יישלח אור ליום שני, 27.8.12, ואילו הגיליון הבא אחריו, גיליון 773, יישלח אור ליום שני 10.9.12 או לכל המאוחר אור ליום חמישי 13.9.12. אנא הזדיינו בסבלנות.

* מאחר שפנימו של היכל התרבות שרוי עדיין במצב כמו אחרי הפצצת דרזדן בגרמניה, יתקיים הכנס הגדול בהיכל נוקיה ביד-אליהו והנושא שלו: "כל אחד יכול להיות ראש ממשלה טוב יותר מבנימין נתניהו ושר ביטחון טוב יותר מאהוד ברק." הכניסה בהזמנות שתחולקנה חינם, אבל בגלל הביקוש הגואה יש כבר כיום שוק שחור בכרטיסים כי רבים עד מאוד הם המועמדים.

* איננו יודעים אם הפרסומת הדבילית של הראלה [אֶראלה? אָראלה?] ממפעל הפיס היא אמיתית או מוקלטת, עם שחקנים ושחקניות. מכל מקום, אם היא אמיתית יש להפסיקה מיד בטרם מישהי או מישהו ממקבלי השיחות הדביליות האלה יחטוף התקף לב בשידור חי – רק למשמע השם הראלה [או אראלה? אראלה?] הדבילית בשפופרת.

* ערב מכירה פומבית מיצירות דמיאן הירסט בסותביס כתב מבקר האמנות רוברט יוז: "אם יש משהו מיוחד באירוע, זהו חוסר ההתאמה בין המחירים של הירסט לכישרון שלו!" ["הארץ", "גלריה", 13.1].

אהוד: מרבית היצירות המפורסמות של דמיאן הירסט הן כאלה שאתה יכול להתפעל מאוד מהתחכום שלהן בתערוכה אבל עבור שום הון שבעולם לא היית מכניס אותן לביתך, אלא אם היתה לך אחוזה רחבת ידיים עם אורוות ריקות.

מה שאנשים אינם לוקחים בחשבון הוא שהתצוגות הבומבסטיות של הירסט לא באו אלא כדי לייקר את יצירותיו הקטנות, שאותן אפשר לרכוש לשימוש ביתי, במחירים מופקעים – אף כי בעתיד אולי ישליכו אותן לזבל או שהן תתבלנה מעצמן.

* דודו אמיתי, גבעת עדה: אחינועם ניני? זמרת מופלאה כמו כאן בביצוע החד-פעמי שלה ל"אילנות" של לאה גולדברג 

http://www.youtube.com/watch?v=vy5t7rLXU30 

המעלה את כאב שתי המולדות המשותף למשוררת ולזמרת.

אלי מייזליש הוא "סתם"? כנראה שלא אבל הוא כן בבחינת "הפוסל במומו הוא פוסל".

* לא יאומן, אבל כבר מסתובב בתקשורת "טרנד", בעברית פשוטה, מגמה, לפיה אילו מסרנו את הגולן לסורים על פי אחת מ"הצעות השלום" שלהם שכללו את החוף המזרחי של הכנרת – סוריה היתה נותרת חזקה ומאוחדת ובת-ברית שלנו ולא מדממת כיום במלחמת אזרחים שאין רואים את סופה כי היא קורעת אותה לגזרים.

אשרי האידיוטים המוסריים שבתקשורת שלנו. צפּו למודעה גדולה ב"הארץ", ממומנת, נחשו על ידי מי – ובה גילוי דעת המאשים את ישראל במתרחש כיום בסוריה מפני שלא עשינו עימה שלום!

אכן אין גבול לצביעות, לרמאות ולחוצפה של האידיוטיזם המוסרי!

* נדמה לנו שכבר הערנו על כך. קיימות בשוק הספר העברי "הוצאות ספרים" רבות שעובדות רק בכסף של המחברים [לחלקם קשה לקרוא "סופרים" או "משוררים"] וזאת כאשר הם, המחברים, בדרך-כלל חסרי ניסיון בהוצאת ספר לאור.

תמורת אלפי ועשרות אלפי שקלים מפיקים להם ספרים באותיות דקות, חיוורות ובלתי-אפשריות [בדרך-כלל לא באות פרנקריהל ה"שמנה", השחורה והנוחה לקריאה], בעמודים צפופים, בבלבול גמור של עמודי הפתיחה, ללא עריכה רצינית; אלה הם ספרים שממש אי אפשר לקרוא אותם, והם גם כמעט שאינם מופצים ברשתות הגדולות אלא מפרנסים רק את המפיקים השרלטניים שלהם.

בתור עורכים ותיקים, שכבר יותר ממאה ועשרים ספרים עברו תחת ידינו, די לנו לדפדף בספר חדש ומיד יודעים אם הוא תיקני וערוך או אם הוא בלתי-ראוי להיקרא ספר קריאה.

* לפעמים אנחנו מרגישים חור בהשכלה. פשוט לא למדנו מספיק במרוצת חיינו הארוכים, ואולי בגלל הזיקנה שקפצה עלינו גם שכחנו כבר מה שלמדנו – ואז אנחנו פותחים את התוכנית "סדר יום" בבוקר בגל ב' עם המגישה הדעתנית קרן נויבך, ומה זה מתחילים להרגיש משכילים. הכול היא יודעת! כל הזמן אנחנו לומדים ממנה דברים חדשים! – והיא גם שופכת, משסעת ומתקנת כל הזמן את המרואיינים הבורים שלה! אשרינו שזכינו לחסות בצל ידענותה של החכמה מהרדיו. ממש רדיוטימה החכמה.

* יש לנו בקשה, אולי אפשר לפתוח טלוויזיה בלי הפרצוף החייכני של עודד שחר, או רדיו בלי הקול הזחוח והמרוצה-מעצמו של עודד שחר? רחמנות. יש עוד אנשים בתקשורת המשודרת ולא צריך שאחד יתפוס את המשרות של כולם! מה עוד שכמעט תמיד הוא מעצבן וגם בטוח בצדקתו בנוסח ה"אמרתי לכם"!

* נשיא אחד במצרים כבר נרצח, סאדאת, על-ידי קנאים מוסלמים, לא נתפלא אם לאור ההתפתחויות האחרונות של השתלטות "האחים המוסלמים" על נשיאות מצרים, יתפתח שם מכיוון אחר, בעידוד הצבא – ניסיון לרצח של הנשיא המכהן, וזאת כדי להפסיק את תהליך השתלטותם של "האחים המוסלמים" על הצבא המצרי ועל המדינה כולה.

דברים אלה נכתבו בטרם החלו לזלוג שמועות, אמיתיות או מזוייפות-במתכוון – על כוונת שר ההגנה המצרי, גנרל טאנטאווי, וראשי הצבא המצרי – לבצע הפיכה צבאית, להתנקש בחייו של מורסי ולתפוס את השלטון.

 מן הסתם נמצא בקרוב את טאנטאווי יושב במשקפי-שמש כהות מאחורי הסורגים של כלוב בבית משפט מצרי, כמו מובאראכ, שהתאייד.

* שמענו בתוכנית הבוקר של "קול ישראל" ביקורת על מחירי הלחם מפיה של אישיות תקשורתית דגולה, איציק אלרובּ, מיוזמי מחאת הקוטג', והגענו למסקנה שיש באיש קווים של דמגוג חסר ידע הפולט סיסמאות חבוטות מבלי לרדת לעומקו של הנושא שעליו הוא אמור לדבר. אבל אלה מנהיגי מחאותיך ישראל!

רבקה: אהוד יקר, מי מסוגל להבין איך ישנם בינינו עדרי צאן מוזרים מוכי סנוורים, שפותחים כל שער לשועלים, לצבועים ולנמרים... ובתמימותם אומרים: "צריך לעשות הכול כדי להגשים לחיות הטרף את החלום – לחיות איתנו בשלום."

אהוד, שירך "יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר" הוא דוגמא לשירת מופת צרופה ומרגשת ביותר שראויה לפרס. ואני שואלת, איך נשמתו הזכה של המשורר הנפלא שקיימת בך, מתפתה לכתוב, בשם בדוי, את השירים הזנותיים של חיימקה שפינוזה?

אהוד: שיריו ה"זנותיים" של ידידי חיימקה שפינוזה אינם נופלים בעיניי משיריי שלי. ויש לי אפילו ספר שירים "זנותי" מאוד משל עצמי: "50 שירי מתבגרים" (רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים "זנותיים" של ידידי דני קרמן.

* "החלב, הביצים, הבשר והעוף צפויים להתייקר לאחר החגים באופן דרמטי בעקבות הבצורת הקשה בארה"ב," כך הזהיר אתמול [14.8] מנכ"ל התאחדות חקלאי ישראל, אבשלום וילן.

"'ההתייקרויות הגדולות עוד לפנינו,' אמר וילן, לאחר שדוּוח אתמול על התייקרות הלחם. להערכתו, התייקרות נוספת צפוייה גם במחירי הלחם. המוצרים שיתייקרו, מלבד הלחם, הם מוצרים מהחי, שמזונו מבוסס על גרעיני תירס וחיטה, שהתייקרו בחודשים האחרונים בארה"ב ב-40%-50%." ["דה מארקר", 15.8].

ובכל אשמה כמובן ממשלת ישראל והעומד בראשה, שאינם נענים לדרישות של המחאה החברתית שהחלה ב"שדרות רוטשילד תח'ריר".

* כל יום נהרגים בפעולות טרור עשרות אם לא מאות אנשים במדינות ערביות במזרח התיכון ההולכות ומתפוררות לדתות, לעדות ולשבטים – כמו סוריה, עיראק, תימן, לבנון, ועוד ועוד. אבל מי לא בסדר ומי אשם? ישראל. אם לא היינו בונים בתים במזרח-ירושלים, הכול היה בסדר. תשאלו את אובמה ואת תום פרידמן.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,400 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,050 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל