גיליון מס' 770

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' באלול תשע"ב, 20 באוגוסט 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אִירוֹנְיָה אִירָנִית. //  מרדכי קידר: המלך מורסי הראשון. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. נכס לביטחון הלאומי. 2. שלב השאלה הזהה. 3. אילו היה לישראל נשיא. // נעמן כהן: ביטול מוסד הנשיאות. // מנשה שאול: דמוניזציה – חרב פיפיות. [ציטוט]. // אלישע פורת: חֲרובֵי דָמִים. // רוֹן גֵּרָא: שְׁאֵלַת הַשְּׁאֵלוֹת. // ציצת זקנֵך השחור השובב, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מתי דוד: נבואה רטרואקטיבית נאיבית של יועץ אסטרטגי נאיבי. // יוסי אחימאיר: שירי שלמה סקולסקי – למערכת הלימודים! // עוז אלמוג: למישהו כאן יש תשובות בשבילי? // משה גרנות: לא מחליפים סוס מנצח, על ספרו של עו"ד בני דון-יחייא: "תורת היחסים – נשים וגברים ומה שביניהם". // לאה שורצמן (בן עזר): התמונה שעפה לה בחוף וולדיז, או לחלופין: סיפורה של תמונה. // רות ירדני כץ: שנת תשע"ג בפתח. // נעמן כהן: 1. המנהיגים היהודים בשואה. 2. ברל כצנלסון על השליחים שנמלטו לארץ. 3. דיין: "המצב אף חמור יותר משחשבתי". // אהוד בן עזר: 1. על הבלוף של 130 שנה לעלייה הראשונה במקום 134 שנים, מתי באמת החלה העלייה הראשונה? 2. שנת השמיטה הראשונה בפתח-תקווה, תרמ"ב, 1881-1882– ושנת השמיטה השנייה, תרמ"ט, 1888-1889. // בן דרור ימיני: מבוכה והקרן החדשה. [ציטוט]. // אריה רוזנברג: ערד – ציה, מדבר, ישימון, ארץ בלי חוק... יחסי חילונים-חרדים. // מרק חלב בירקות. // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, פרק עשרים ושניים, ...וזבח השלום עם שבט אבו-קישק מצפון. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אִירוֹנְיָה אִירָנִית

זוֹהִי אִירוֹנְיָה אִירָנִית נוֹאֶלֶת,

זֶהוּ סַרְקַזְם עַתִּיר סַרְקָזוֹת:

מְדִינָה שֶלִּתְהוֹם קָטַסְטְרוֹפָה צוֹלֶלֶת

מַצִּיגָה מַסְקָרָדָה פָטָלִית כָּזֹאת

בָּהּ מִבַּעַד קִרְעֵי מַסֵּכוֹת הָאַגְרֶסְיָה

שֶל גִּ'יהָאד גַּרְעִינִי וְ"שוּפוּנִי יָא נָאס"

מְצִיצָה בְּגָלוּי עֲלִיבוּת הַדִּיפְּרֶסְיָה

שֶל אֻמָּה אֻמְלָלָה הַנִּקְנֶסֶת בִּקְנָס

שֶל מִשְטָר צְמֵא-דָמִים הַטּוֹרֵחַ לִקְטֹל עוֹד

כָּל שְפִיּוּת בִּזְדוֹן-רֶשַע אַרְסִי וּפַרְסִי      

וּמַלְעִיט אֶת עַמּוֹ בְּטִמְטוּם אָיָתוֹלוֹת

הַמַּחְשִיךְ אֶת מוֹחוֹ בְּפָנָטִיּוּת-שִׂיא.

וְהַחִימָנָאִי-קַנָּאִי שֶנִּמְנָה שָם

עַל הָמָן שֶעַל עֵץ-הַתְּלִיָּה נֶעֱנַש

וְאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ לְמִי כְּבָר נִתְּנָה שָם

נְבוּאָה מִן הַיּוֹם בּוֹ חָרַב הַמִּקְדָּש

מִתְנַבֵּא כְּשוֹטֶה כִּי הִנֵּה, לֹא הַרְחֵק כְּבָר,

כְּשֶאִימְפֶּרְיָה אִירָנִית תִּמְחַץ בְּכַפָּהּ

אֶת אֻמַּת הַסָּאיוּנִים מִיָּד תִּמָּחֵק כְּבָר

אִישְׂרָאִיל הַכּוֹפֶרֶת מֵעַל הַמַּפָּה

וְאֵינֶנּוּ מַזְכִּיר אֶת מְאוֹת הֲרוּגֶיהָ

שֶל אוֹתָהּ רְעִידַת-אֲדָמָה שֶהִכְּתָה

בְּכוֹחָהּ הַטֶּקְטוֹנִי הָעַז, הַפּוֹגֵעַ

בְּאַרְצוֹ רַק הַחֹדֶש בְּכָל אֵימָתָהּ

כְּמִין רֶמֶז מַתְרֶה הַמַּנְחִית מִשְּמֵי אַלְלַהּ

אֶת עָנְשוֹ שֶל כָּל הִיבְּרִיס, כָּל חֵטְא יֻהֲרָה

עַל כָּל כַּת שַחְצָנִים שֶלָּשוֹן אֲרֻכָּה לָהּ

וּתְבוּנָה מְדִינִית מוּעָטָה וּקְצָרָה.

וְאוֹתוֹ אַחְמֶדִינִיגָ'ד, זֶה הַמַּכְרִיז לוֹ

כִּי סוֹפֵנוּ קָרוֹב – מָעֳמָת מוּל אֵימַת

בְּרוֹךְ אֶמְבַּרְגּוֹ-הַנֵּפְטְ שֶתּוֹקֵעַ כִּטְרִיז לוֹ

הָאִחוּד הָאֵירוֹפִּי כְּשֶאֵין שָם כִּמְעַט

לָרֵיאָל שֶל אַרְצוֹ כְּבָר שוּם עֵרֶךְ רֵיאָלִי

וְאֵינְסְפוֹר שֶל אִירָנִים צוֹבְאִים תּוֹךְ עִקּוּף

מִשְטָרָה עַל כָּל בַּנְק כִּי כְּבָר יֵש לוֹ, פָטָלִית,

קַלְקָלָה לֹא בְּכָ"ף אֶלָּא דַוְקָא בְּקוּ"ף

וּנְתִינָיו מִתְאַמְּצִים לֶאֱגֹר בְּהִיסְטֶרְיָה

מַטְבֵּעוֹת שֶל זָהָב וְדוֹלָרִים, שֶכֵּן

כְּשֶנָּשִׂיא מְטֹרָף מְפַנְטֵז לוֹ אִימְפֶּרְיָה

מִתְבָּרֵר לָאֶזְרָח הַפַּרְסִי הַמִּסְכֵּן

כִּי מְחִיר הַמָּזוֹן וְהַבֶּגֶד מַרְקִיעַ

לַשְּחָקִים מִתּוֹךְ יַחַס הָפוּךְ בְּדִיּוּק

לַצְּלִילָה אֶל תְּהוֹם זוֹ אֵלֶיהָ מַגִּיעַ

שַעֲרוֹ שֶל כַּסְפּוֹ בְּמִשְטָר הֶעָסוּק

בְּאוֹבְּסֶסְיָה-שֶל-הֶרֶס-עַצְמִי כֹּה נִמְרֶצֶת

כְּשֶמַּשָּב שֶל תְּרוּעוֹת מִלְחָמָה בּוֹ נוֹשֵב

כַּאֲשֶר הוּא בְּעֶצֶם יָדָיו מְקַצֵּץ אֶת

הֶעָנָף הָרָעוּעַ עָלָיו הוּא יוֹשֵב.

בְּסִפְרוֹ הָאִירוֹנִי "שִבְחֵי הָאִוֶּלֶת"

סָח אֶרַזְמוּס מֵרוֹטֶרְדָּם בֶּן הַמֵּאוֹת

הַטּ"ו וְט"ז עַד מָה מְטֻרְלֶלֶת

הִיא מִדַּת הַפָנָטִיּוּת, זוֹ שֶמְּאֹד

מִצְטַיֵּן בָּהּ הַמֶּזֶג הַמֵּגָלוֹמָנִי 

בְּכָל דָּת לְמִינֵהָ בְּכָל הַפְרָזוֹת

הַסִּכְלוּת – וְדֻגְמָה פְּסִיכוֹפָּטִית, דּוֹמָנִי,

יֵש גַּם כָּאן, בְּאִירוֹנְיָה אִירָנִית כָּזֹאת.

* * *

מרדכי קידר

המלך מורסי הראשון

בנובמבר 2011, לפני תשעה חודשים, זכו "האחים המוסלמים" כמעט במחצית ממושבי  "מועצת-העם" המצרית, וכך הפכו את אהדת הציבור ארוכת השנים לנכס פוליטי רב עוצמה. ההצלחה הביאה אותם להתמודד גם על משרת הנשיא, וביוני זכה נציגם – מוחמד מורסי – במשרה נעלה זו. המועצה הצבאית העליונה, הגוף הצבאי המנהל את מצרים מאז שהודח חוסני מובארק בפברואר 2011, חרקה שיניים בזעם, וראש המועצה – הפילדמרשל חוסיין טנטאווי – שנחשד בכוונה להישאר שליט עד סוף ימיו, הודיע שוב ושוב כי אינו מתכוון להפוך למובארק שני. למרות זאת, התחרות בין הצבא ו"האחים" הייתה גלויה: מצד אחד גוף לא נבחר, חזק, אלים, שנוא, חילוני, אינטרסנטי, חמוש, היררכי, צייתן וממושמע, ומצד שני גוף נבחר, אהוד, לא אלים, דתי, אידיאולוגי, מחובר לאוכלוסייה ונתפס כהגשמת חלום רב-שנים.

במשך החודשים האחרונים, ובפרט מאז שנבחר מורסי ביוני, נראתה מצרים כמו עגלה רעועה, שמושכים אותה שני סוסים, אבל לכיוונים שונים. שני הסוסים מנסים לדרוך זה על פרסותיו של זה, מתאמצים לבטל זה את כוחו של זה, למרות ששניהם יודעים כי נגזר עליהם למשוך את העגלה יחדיו. בית המשפט העליון לעניינים חוקתיים פיזר את הפרלמנט, וכך משך שטיח חשוב מתחת רגלי "האחים". המועצה הצבאית העליונה הוציאה צו שהקפיא את סמכויות הנשיא, ועתה, בצעד הנראה כניצול הפיגוע שהיה במעבר כרם שלום, מחליט מורסי לקצץ את ראשי הנחש הצבאי – טנטאווי, הרמטכ"ל ענאן, ראש המודיעין הכללי מוראד מוואפי, ושורה ארוכה של קצינים – "זנבות" המשטר הישן, המינויים של מובארק.

עד שעת כתיבת שורות אלו, לא נשמעה בפומבי מילת התנגדות אחת מצד כל אותם סמלי שלטון מובארק שסילק מורסי, ונוצר הרושם שהם קיבלו עליהם את הדין ועזבו בשקט את משרדיהם. ייתכן כי הסיבה לכך היא העובדה שהם קיבלו "בעיטה למעלה": חלקם צורפו ל"צוות הנשיאות" כיועצים קרובים מאוד למורסי כדי שיוכל לפקח על מעשיהם, וחלקם קיבלו משרות רמות בשירות הציבורי.

אלא שמאחורי הקלעים התנהל מאבק לא פשוט: הנשיא מורסי ערך בלשכתו באמצע השבוע שעבר דיון של מועצת ההגנה הלאומית בהשלכותיה של פעולת הטרור במעבר כרם שלום ובמצב הביטחון בסיני. בדיון השתתפו מורסי, טנטאווי, ענאן וקצינים בכירים נוספים. במהלך הדיון טען טנטאווי כי יש בידי המודיעין המצרי ידיעות על מעורבות אלמנטים פלסטיניים בפיגוע, וכי ישראל שילמה להם. לכן, על פי גישתו, מצרים חייבת לסגור הרמטית את מעבר רפיח, בשל האיום הנשקף מהמעבר לביטחון הלאומי המצרי.

מורסי התרגז ואמר: "איני מאמין שפלסטיני היה עושה כך, ואם היו לכם ידיעות מוקדמות על כך, למה לא פעלתם כראוי? אני לא ארשה לסגור את המעבר, שכן איני חושד בחמאס שהיה לו חלק בפעולה."

טנטאווי דחה את דברי הנשיא והדגיש כי המועצה הצבאית העליונה החליטה לסגור סופית את מעבר רפיח, ואולי הוא ייפתח בעתיד הרחוק. "אנחנו, אנשי הצבא, ממונים על כך."

על דבריו אלה השיב מורסי בתקיפות: "אני המפקד העליון של צבא מצרים."

הפגישה התפזרה לאחר שקיבלה החלטה לטפל במוקדי הטרור בסיני במלוא הנחישות, וללא כל רגישות, כמו שבעולם הערבי יודעים לעשות. בשבת האחרונה, נפגש הנשיא עם טנטאווי וענאן, אך לא גילה להם כי הוא עומד לפטרם תוך שעות.

הצבא לא יצא להגן על טנטאווי וענאן, והמודיעין הכללי לא הביע התנגדות פומבית להדחת מוואפי. הדבר מעלה שאלה, איך זה שכל ראשי הגופים החזקים הללו נכנעים ומקבלים עליהם את "עול מלכותו" של מורסי ללא עוררין? האומנם הפכו כולם לחסידי "האחים המוסלמים"?

אין חשש. הסבר אחד הוא שהמפוטרים מבוגרים מאוד (טנטאווי בן 76) ואינם מעוניינים להישאר בתפקיד צבאי כבד ומחייב לאורך שנים. הסבר אחר, לדעתי נכון הרבה יותר, הוא שהמפוטרים, וטנטאווי בראשם, אמרו למורסי, במילים או בשתיקה, "קח את המדינה ונראה אותך מנהל אותה עם 'האחים' שלך" – ללא תיירות, ללא השקעות חיצוניות, עם קופת מט"ח מדולדלת, כשהסביבה העולמית במשבר עמוק, מדינות באירופה קורסות ואין באופק שום מושיע מלבד – אולי – ארה"ב, שעד עכשיו אינה יודעת איך להתייחס ל"אחים המוסלמים": כשלטון לגיטימי או כקבוצה איסלאמיסטית רדיקלית.

במצב כזה, אדם זקוק לאמונה גדולה ביושב במרומים כי ניתן להציל את מצרים, והמפוטרים כנראה אינם מחסידיו הנלהבים.

אך ייתכן כי בעתיד הקרוב יגיע הצבא לעימות עם הנשיא, כאשר זה האחרון ינסה לשים את ידו על נכסי הצבא. במצרים הצבא הוא אימפריה כלכלית, הפועלת תחת השם "הארגון לפרויקטים של השירות הלאומי", שנוסד בתחילת שנות ה-80' כדי לספק תעסוקה לאנשי צבא רבים ששוחררו עקב הסכם השלום עם ישראל. יש הערכות כי בין 25 ו-40 אחוז מהתוצר הלאומי הגולמי קשור לחברות, לבנקים ולתאגידים השייכים לצבא. הדברים הגיעו לידי כך שבחודשים האחרונים הצבא מלווה כסף למדינה. לא ייאמן, אך במצרים הצבא עשיר יותר מהמדינה, וכוחו הכלכלי – שרובו נסתר מהעין הציבורית – אינו נתון למרותה.

החברות השייכות לצבא פעילות בכל תחומי הכלכלה: ניהול נדל"ן, שירותים ביתיים, מסעדות, תחנות דלק, מפעלי מזון, כימיה, פטרוכימיה ופלסטיקה. תעשיית הנשק המצרית נמצאת כולה בחסות "שר ההגנה והתעשייה הצבאית", ובמוצהר, וזאת בשל הקשרים שיש לתעשייה זו עם חברות בחו"ל, בעיקר בארה"ב, והאיסור הקיים בעולם על פעילות חשאית בנשק ותחמושת. אחת הסיבות החשובות לעושר של לבירינט החברות הקשורות עם הצבא היא שרווחיהן פטורים ממסים ומחובת דיווח לרשות המיסים. חברות אלו תמכו זו בזו, שכן הן גם פטורות ממכרזים. ההתנהלות הכלכלית של הצבא יצרה במצרים שני מעמדות כלכליים עיקריים: אלה הנהנים מהתעשייה הצבאית ואלה הרחוקים מצלחתה. הדבר נותן כר נרחב לשחיתויות, לאפלייה, להעדפת מקורבים ולזעם ציבורי.

ללא ספק, מורסי מכיר היטב את האימפריה הכלכלית של הצבא, ובמוקדם או במאוחר ינסה לשים עליה את ידה של המדינה. האם הצבא ייכנע או ייאבק? נראה שיעדיף להגיע להסדרים עם הנשיא, כדי לא להתעמת עימו חזיתית. זאת, בשל רגישות הציבור בכל מה שכרוך בעניינים הכלכליים, על רקע המשבר הכלכלי העמוק שהביא מאז המהפכה מיליוני משפחות מצריות לפת לחם.

בדרך לדיקטטורה דתית?

פיטוריהם של ראשי מערכת הביטחון נישאו על גלי הזעם שעורר בציבור רצח החיילים המצריים, והתחושה כי הצבא לא פעל כראוי כדי לשמור על חיי חייליו. מורסי ניצל היטב את הלכי הרוח הללו וביסס באמצעות פיטורי ראשי הצבא את מעמדו כנשיא כמעט כל יכול. חשוב לציין שגם התקשורת ליבתה את הזעם הציבורי, שבתקופה האחרונה מתנהגת כתקשורת מגוייסת לטובת מורסי בכל דבר ועניין. דמותו מוצגת כאיש האידיאלי, נקי כפיים ובר לבב, המושיע של מצרים, האדם הנכון במקום הנכון, האיש שמצרים חיכתה לו שנים כה רבות.

מצד שני, עיתונאים ושדרנים המעזים למתוח עליו ביקורת מושתקים, נעצרים ונתבעים לדין על הפצת שקרים. הרושם הוא שהתקשורת המצרית, שנהנתה בשנה האחרונה מחירות גדולה אחרי שישים שנות שלטון צבאי, גויסה שוב, אך הפעם לטובת השלטון האזרחי. מי שמאזין כיום לתחנות השידור המצריות מקבל את הרושם שהיד הכבדה הרובצת עליהן מביאה אותן לשדר את מה שהנשיא מורסי מצפה מהן לשדר.

באמצעי התקשורת הבינלאומיים, שאינם נתונים לפיקוחם של "האחים המוסלמים", מצרים רבים תוהים אם העם המצרי סילק דיקטטור חילוני כדי לקבל דיקטטור דתי. שאלה זו חריפה במיוחד לאור העובדה שצעירי כיכר-אלתחריר שהפילו את מובארק בראשית 2011 היו חילוניים, ליברליים ושואפי חירות, ואילו "האחים המוסלמים" עלו על גל המהפכה בשלב מאוחר יותר, וניצלו אותו על מנת להשתלט על המדינה. צעירי המהפכה שומעים כיום את תחנות השידור המצריות ומבינים שהקורבן שהקריבו – בהרוגים, בפצועים ובהשפלה קשה – היה לשווא, שכן שלטון דתי היה הדבר האחרון שהם ייחלו לו.

מצד אחר, נמתחת נגד מורסי ביקורת חריפה מצד החוגים הסלפים, שזכו ברבע ממושבי הפרלמנט. הם טוענים נגדו, בעיקר בדרשות במסגדים, שהוא אינו מתכוון ליישם את השריעה כחוק המדינה, והשאלה הקבועה שלהם היא "לשם מה הגעת לשלטון?" – השאלה רומזת לאפשרות ש"האחים" אינם אלא רודפי שררה וצמאי סמכויות, ואין בכוונתם באמת להחיל את החוק האיסלאמי על המדינה. האשמה כזו מטרידה מאוד את מורסי וחבריו, שכן זו נועדה לערער את הלגיטימציה הדתית של שלטונו.

ביקורת נוספת מגיעה מכיוון הקופטים הנוצרים, המהווים כעשירית מאזרחי מצרים, שמאז שנבחר מורסי לנשיא, חשים מאויימים יותר מצד המוסלמים, ויותר ויותר התנגשויות דמים מתרחשות בין שתי הקבוצות. כתוצאה מכך קופטים רבים מחפשים כל דרך להגר ממצרים, ועובדה זו מגבירה את זעם המוסלמים נגדם, כי בעוד שההגירה תפתור את בעייתם שלהם, כך מקווים הנוצרים, ימשיכו המוסלמים להתבוסס בביצת הבעיות הכרוניות שמהן סובלת מצרים.

מתי כבר נלמד?

רבים בישראל ובעולם מוטרדים מאוד מן האפשרות שמורסי יקריב את הסכם השלום עם ישראל על מזבח בניית-הלגיטימיות של עצמו ושל שלטונו. האומנם איש שהצליח לסלק את ראש המועצה הצבאית העליונה, לא יצליח לסלק את שגריר ישראל? ייתכן כי אירוע כזה יתרחש על רקע של תקיפה ישראלית בעזה או בסיני, אבל גם אז תשמור מצרים על רמה נמוכה של ייצוג דיפלומטי – באמצעות קונסול, מינוי ממלא מקום או הכנסת שגרירות-ישראל למסגרת חסות של שגרירות אחרת, כמו שוויץ.

ביטולו של הסכם השלום עלול להביא נזק חמור לכלכלת מצרים הרעועה בלאו הכי, שכן אווירת מלחמה תסלק תיירים ומשקיעים. זו עלולה לייקר את מחירי הביטוח הימי לאוניות העוברות בתעלת סואץ, דבר שיגביר את המוטיבציה של מובילים למצוא דרכים עוקפות. אחת מהן היא העברת נפט בקו צינור אילת-אשקלון, שתביא הכנסות לישראל.

פוליטיקאים ישראליים, שרים (השבוע היה זה שר החוץ), חברי כנסת ופקידים, אומרים בפומבי ללא הרף, כי השלום בין ישראל ומצרים הוא אינטרס מצרי, וכי על מצרים לשים קץ לאנרכיה בסיני, שכן זו מאיימת לא רק על ישראל, אלא על מצרים, וכי הפיגוע האחרון מוכיח זאת.

הערכה זו אומנם נכונה, אך ניסיונם החוזר ונשנה לשכנע בכך את המצרים יוצר את הרושם כי שמירה על הסכם השלום הוא אינטרס שלהם, וכי הם פוחדים מאפשרות ביטולו. הדיבורים הללו עלולים להביא את התוצאה ההפוכה: איש "האחים המוסלמים" שואל את עצמו: אם הישראלים חוששים כל כך מביטול הסכם השלום אז אולי זהו המעשה הנכון לעשותו?

ואכן, מצרים רבים קוראים למורסי לפתוח את ההסכמים ולהתנהג כמו ריבון בסיני, להפסיק את אספקת הגז לישראל ללא קשר למחיר, ולסלק את דגל ישראל מקהיר.

ישראלים רבים אינם מכירים את חוקי המשחק במזרח התיכון: ככל שמראים התלהבות לגבי משהו, מחירו עולה, וההפך: ככל שמביעים חוסר עניין במשהו, נקבל אותו במחיר נמוך. אם אנו מכריזים השכם והערב כי אנו רוצים לקיים שלום עם אויבינו או לשחרר חייל חטוף הנמצא בידיהם, המחיר שניאלץ לשלם עבור מאוויינו יהיה גבוה יותר מיכולתנו לשלם. ואם נשדר מסר כי אנו יכולים להסתדר גם בלי שלום, וכי לא נשלם מחיר גבוה מדי עבור חייל חטוף, אזי מחירם יירד לרמה סבירה, שכדאי לנו לשלמה.

דוגמה נוספת קיבלנו בשבועיים האחרונים: כדי להיאבק בטרור בסיני, ביקשה מצרים מישראל להסכים להעברת טנקים ומסוקים לסיני, דבר האסור על פי הנספח הצבאי להסכמי השלום. נראה כי ממשלת ישראל הסכימה לכך תוך זמן קצר ביותר ובתהליך מזורז מאוד של קבלת החלטות. מצד אחד, היתה זו החלטה ישראלית נכונה וראויה, שכן חשוב כי נסייע למצרים להתמודד עם הטרור בסיני. אבל מצד שני, הזריזות הישראלית בקבלת ההחלטה משדרת מסר חמור מאוד, שישראל מוכנה לוותר במהירות על מרכיב מרכזי של ביטחונה – פירוז סיני – תמורת מניעה של פעולות טרור על גבולותיה. כלומר, שישראל רואה בחוליות טרור סכנה גדולה יותר מצבא מצרי ערוך על גבולותיה. האם עד כדי כך טחו עיניהם של מקבלי ההחלטות הביטחוניות אצלנו, בוגרי סיירת מטכ"ל? האם מישהו חשב על ההשלכה ארוכת הטווח של הכנסת צבא מצרי לסיני? האם הרשות שניתנה למצרים מוגבלת בזמן, או שמא כל מה שהוכנס יישאר שם לתמיד? מה תעשה ישראל עם בקשות נוספות להכנסת נשק לסיני? ומה תעשה ישראל אם המצרים יחלו להזרים נשק לסיני – "כדי להילחם בטרור" – ללא רשות מצד ישראל?

עדיין קיימת התקווה שיום יבוא ומקבלי ההחלטות אצלנו יכירו טוב יותר את אורח החשיבה של המזרח התיכון, ויפעלו מול שכנינו באופן שיחזק את ישראל ולא יחליש אותה. הדבר חשוב במיוחד כשבמצרים הולך ומתבסס שליט איסלאמיסט, המלך מורסי הראשון, שמבחינתו האישית והאידיאולוגית ישראל יכולה להתנדף יחד עם הסכם השלום עימה.

המאמר מתפרסם גם במגזין "מראה" 210 ובעיתון "מקור ראשון".

* * *

אורי הייטנר

1. נכס לביטחון הלאומי

הטראומה הקשה ביותר בתולדות מפעל ההתיישבות בגולן, היתה פינוי היישובים ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. מעבר לטראומה האישית של נטישת הבית ושל אי הוודאות האם יהיה לאן לחזור, ומעבר לטראומה הלאומית של המלחמה הקשה, ההפתעה, המחדל, המחיר הכבד, היתה גם טראומה בתפיסת העולם. האם החינוך על כך שעם אינו נסוג מחפירות חייו ושבית לא נוטשים בכל מחיר היה שגוי? או שמא היה כאן כישלון... של מי? של המדינה? של ההנהגה? של צה"ל? של המתיישבים? שמא כל התפיסה המקשרת בין התיישבות לביטחון פסה מן העולם?

יש, כמובן, מי שניצלו את המבוכה כדי לבנות תיאוריה על פיה מלחמת יום הכיפורים הוכיחה שאין משמעות להתיישבות. להיפך, לא זו בלבד שאין היא נכס – היא נטל. בתקופת המאבק על הגולן, לא פעם התריסו מולנו באמירה הזאת. "בתקופה א' [תקופת טרום מדינה א.ה.] – התלם האחרון – כלומר ההתיישבות, יהיה גבול מדינת היהודים. כשיש מדינה רק הצבא קובע... למדינה יש צה"ל שקובע בפועל גבולות, ואין קשר בין התיישבות לביטחון. ביום הכיפורים סילקו את המתיישבים בגולן," כתב צבי כסה במאמר לפני כשנה (צבי כסה, בין גיבוריוּת הקודמת בהקמת המדינה למתוקנוּת ממלכתית הקודמת בקיום מדינה, "כיוונים חדשים" 25, דצמבר 2011). ואילו בספר "ההר שהיה כמפלצת", שניתן להגדירו כספר תעמולה לנסיגה מהגולן, מופיעה בחדווה כותרת אודות תקופת המלחמה וימי הקרב שקדמו לה: "...ההתיישבות נטל ביטחוני", כאשר המחבר קופץ כמוצא שלל רב אחרי כל בדל אמירה של קצין זה או פוליטיקאי אחר המאוששת, כביכול, את התזה הזאת.

הגישה הזו – אין דבר וחצי דבר בינה ובין ביטחון, במובן המהותי של המושג. זוהי תפיסת ראש קטן, הרואה את הביטחון דרך משקפיים צרות של שדה קרב. אכן, בקְרָב אזרחים הם נטל. במלחמה עם לבנון, אין כל תועלת לתושבי קריית שמונה, להיפך. בגישה ביטחונית של ראש קטן, אין בכלל מקום ליישובים, בוודאי לערים, שכן הם ממש מפריעים למלחמה. אם תהיה מלחמה עם איראן, למשל, גוש דן יהווה נטל ביטחוני ממדרגה ראשונה.

אולם ביטחון לאומי אינו תיאור שדה קרב. קריית שמונה היא נכס לאומי בעצם קיומה – היא אינה אמורה לספק ביטחון, אלא הצבא נועד לספק לה ביטחון, כפי שהוא מספק ביטחון לכל מקום אחר במדינה. לשם כך קיים צבא.

אולם במובן הרחב של ביטחון לאומי – ההתיישבות נותנת את הצידוק להגנה על המדינה. גבול שאין בו התיישבות, הוא גבול נטוש שלא תהיה לצבא נחישות ומוטיבציה להגן עליו, ורבה הסכנה שייפול. ההתיישבות בגולן חשובה בפני עצמה, כמימוש זכותנו על ארץ-ישראל וכמימוש ריבונותנו בשטח מדינת ישראל. אולם האם יש לה חשיבות ביטחונית?

אין להתיישבות כל משמעות במובן של יחידה צבאית שאמורה לעצור את הסורים על הגדרות. ימי דגניה ונגבה אינם רלוונטיים מול צבאות המאה ה-21. אולם יש לה משמעות אדירה מבחינת הביטחון הלאומי של ישראל במובנו הרחב. בזכות ההתיישבות, הגולן ישראלי. ולגולן, חשיבות ביטחונית אדירה. יתכן ששמעון פרס ממשיך לצחוק מהבדיחה הלא מצחיקה עליה הוא מתענג מאז ראשית שנות ה-90, "האם הטיל שישוגר מסוריה אל גוש דן יעצור בדרך כדי לבקש אישור ממזכיר מרום גולן להמשיך במסלולו?" (נא לצחוק מהחידוד, בבקשה). אבל כמובן שהזלזול במרכיב הטריטוריאלי של הביטחון, הוא המצאה ישראלית – טיעון פוליטי דמגוגי.

היום, יותר ויותר ישראלים מבינים זאת, לנוכח המצב בסוריה. יותר ויותר אנשים שתמכו בנסיגה, אומרים לי היום שאנחנו צדקנו והם טעו ואיזה מזל שהגישה בה הם דגלו לא יצאה לפועל. ויש גם עיתונאים שהטיפו במשך שנים לנסיגה מהגולן, והם מגלים יושרה וכנות ומודים בטעותם. כזה הוא, למשל, סבר פלוצקר. ובשבוע שעבר כתב זאת בפירוש ארי שביט, מבכירי הכותבים ב"הארץ" וחובב נסיגה מהגולן ותיק וידוע, במאמר שפרסם תחת הכותרת "חשבון נפש".

מאמרו של שביט ראוי להילמד בבתי הספר לעיתונאות כמופת ליושרה. הוא מתפקח מעיוורונו ומתפכח משיכרונו ומודה בטעות הגדולה – בכך שטעה והטעה בהטפתו רבת השנים לנסיגה מהגולן. "לא יכולתי שלא לחשוב, מה היה קורה היום אילו התקבלה העמדה האידיאולוגית שבה צידדתי: שלום תמורת הגולן. ... הייתי מוכרח להודות, שאם השקפת העולם שבה האמנתי היתה מיושמת, גדודים של הג'יהאד העולמי היו חונים היום ליד עין גב, ומחנות של אל קאעדה היו שוכנים על שפת הכנרת. צפון ישראל ומקורות המים של ישראל היו גובלים בקיץ הזה בישות איסלאמית חמושה וקיצונית ובלתי ניתנת לשליטה. ... אם היה שלום בשנות האלפיים, היום כבר היתה שפיכות דמים. אם היינו הולכים לישון לפני עשור עם אסד, היינו מתעוררים השנה עם הג'יהאד. אם היינו מוותרים על קצרין ועל שניר, היינו מקבלים טרור בדן ובדפנה, חומרים שונים ומשונים היו מוזרמים אל תוך מקורות הירדן. תקריות אש תכופות היו פורצות בתל קציר ובהאון. הרמה הסורית היתה נהפכת לחור שחור ומסוכן לאין ערוך מהחור השחור של מדבר סיני. רעיון השלום, שהיה נכון לזמנו ונכון לשיטתו, היה נהפך למציאות סיוטית שהיינו מתקשים לעמוד בה. במוקדם או במאוחר הייתה ישראל נאלצת לעלות שוב לתל פאחר ולנפאח ולהמשיך לקונייטרה. אלא שהפעם העלייה הזאת היתה עולה במחיר של מטחי טילים בליסטיים על תל אביב. השלום שבו האמנתי ועליו המלצתי היה נהפך למלחמה רבתי, שבה ייתכן שאלפים היו נהרגים."

מודה ועוזב ירוחם. ואולי התובנה המאוחרת הזאת וההודאה בטעות; ההכרה בכך שאנו, שכונינו בידי ארי שביט וחבריו "אויבי השלום", מנענו מלחמה נוראה ואלפי הרוגים, תחייב אותו ואת חבריו לחשבון נפש רחב יותר, על העמדות האוטומטיות שלהם.

האמת היא, שיש במאמרו של שביט אמירות שניתן להבין מהם שהוא עוד טרם התנתק מדוֹגמות גישתו הישנה והמיושנת. למשל, כאשר הוא מספר איך זעם על שמיר ושרון שמנעו נסיגה, והוא ראה בהם כמי ש"מנעו מישראל שלום," הוא הזכיר שציפה ש"ההיסטוריה תוקיע אותם על סרבנות השלום שלהם ותתייחס אליהם כפי שהיא מתייחסת אל גולדה מאיר, משה דיין וישראל גלילי." האם כחלק מחשבון הנפש, לא היה מן הראוי שיבחן בדיעבד את המיתוס על גולדה, דיין וגלילי שכביכול החמיצו שלום וגרמו למלחמה? הרי לא ההיסטוריה מתייחסת אליהם כך, אלא מי שהשתלטו על ההיסטוריוגרפיה. אין לי ספק, שהמיתוס השקרי הזה יושלך בבוא היום לפח האשפה של ההיסטוריה.

יש קשר בין הניסיון לסגת מהגולן לבין מלחמת יום הכיפורים, אך הוא שונה לגמרי. ניתן ללמוד עליו ממאמרו של שביט: "הן [ההנחות שהצדיקו נסיגה א.ה.] היו הנחות היסוד של חלק הארי של הממסד הצבאי. האמינו בהן רמטכ"ל אחרי רמטכ"ל אחרי רמטכ"ל. צידדו בהן ראש אמ"ן אחרי ראש אמ"ן אחרי ראש אמ"ן. לא מר"צ היתה מפלגת השלום עם סוריה, אלא צה"ל היה מפלגת השלום עם סוריה."

הנה כי כן, כמו ערב מלחמת יום הכיפורים, שוב צמרת צה"ל שבויה ומקובעת בקונספציה המבוססת על הרהורי הלב ומבטאת עיוורון וסירוב להתמודד עם המציאות.

בסיום דבריו, ארי שביט שוב מניח את ראשו בחיקה החם של הקונספציה הישנה והמוכרת לו "מוכרחים לדבוק בניסיונות היצירתיים לסיים את הכיבוש באופן הדרגתי. אבל בזהירות חברים. בצניעות. תוך כדי הקשבה רצינית לאזהרות הרציניות של האנשים מנגד ותוך כדי התבוננות מפוכחת בעולם האמיתי שבו אנחנו חיים."

אולי כאשר יחדל עם הדיבורים על "האנשים מנגד", ניתן יהיה לומר שהוא אכן השלים את חשבון הנפש. אולם הצעד שעשה הוא חשוב ומשמעותי. אין זה מהלך יחיד של אדם יחיד – זוהי התפכחות של רבים (אף שיש גם סרבני התפכחות).

ובינתיים, אנו, "האנשים מנגד" – אנו שיישבנו ומיישבים את הגולן ושהובלנו את רוב הציבור הישראלי למאבק בנסיגה, יכולים להיות גאים בכך שהצלנו את מדינת ישראל מסכנה גדולה. לא, אין ערך צבאי להתיישבות בשעת קרב. אכן, באותה שעה ההתיישבות היא אפילו נטל. אולם בראייה לאומית רחבה ובוגרת, ההתיישבות היא נכס לביטחון הלאומי. וכבר עמד עליו יגאל אלון, בנאום שנשא במועצת הקיבוץ המאוחד בקונייטרה, נובמבר 1967:

"האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבאות בלבד. יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו... נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שיהיו כאלה, פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו. להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיום נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים."

2. שלב השאלה הזהה

יחיעם וייץ [y-net 18.8] מציע לקיים משאל עם על הפצצת הכור האיראני. רעיון מצוין, ויש לי גם הצעה לנוסח השאלה: "האם אתה תומך ברעיון המטורף של צמד משיחי השקר המופקרים ברק ושקרניהו, שלמען אינטרס אישי, רוצים לסבך את ישראל במלחמה שעלולה להמיט עליה אסון נורא, עם אלפי הרוגים, בעוד העורף מופקר, וקרוב לוודאי שאתה ומשפחתך תהיו בין ההרוגים?"

כן / לא

3. אילו היה לישראל נשיא

אילו היה לישראל נשיא, שמבין שתפקידו להיות נשיא, הוא היה השבוע עוזב הכול ונאבק למען הדמוקרטיה, מול ההתנקשות בדמוקרטיה – ההסתה של "אנשי רוח" להפיכה צבאית בישראל, ההסתה לטייסי חיל האוויר להפר הוראה לגיטימית וחוקית בעליל, אם צה"ל יקבל אותה מהממשלה הנבחרת.

אילו היה לישראל נשיא, הוא היה מבין שכעת תפקידו המרכזי הוא להגן על הדמוקרטיה. אילו היה לישראל נשיא.

* * *

נעמן כהן

ביטול מוסד הנשיאות

במדינת ישראל הנשיא הוא ראש המדינה. מאחר שישראל היא דמוקרטיה פרלמנטארית, תפקידו של הנשיא ייצוגי בלבד, והוא מסמל את אחדות העם ומשמש סמל הקונצנזוס. והנה שמעון פרס פועל כפוליטיקאי המסמל את פילוג העם, ואת חוסר הקונצנזוס.

מה שהיה לפרס לומר בשאלה התקיפה באיראן, היה עליו לומר בשיחה פרטית. עליו היה לזמן את ראש הממשלה ושר הביטחון לשיחה, ולומר להם את דעתו. אסור היה לו לצאת לקמפיין פוליטי ציבורי. וגם אם נניח שיש צדק כלשהו בדבריו, הרי במעשיו, אף בלי כוונה, משתף פרס פעולה עם האוייב, ופוגע אנושות בכוח ההרתעה של ישראל. לא בכדי אומרים האיראנים שהיהודים הפחדנים לא יעשו דבר. הנה נשיא המדינה – פרס, מוכיח זאת. האיראנים מסיקים שהיהודים מפחדים, הרוסים והסינים תומכים בהם, והאמריקאים גם כן לא יעשו דבר, כפי שלא עשו עם פקיסטאן וצפון קוריאה. המסקנה ברורה: אפשר להמשיך לפתח את הנשק הגרעיני.

אם בתחילת שנות המדינה היו הנשיאים אישים בעלי שאר רוח, כחיים וייצמן, יצחק בן צבי, זלמן שזר, הרי בשנים האחרונות הנשיאים הביאו רק נזקים. עזר וייצמן אולץ ללכת עקב הסתבכות בפרשת כספים, ומשה קצב נכנס לכלא באשמת אונס.

פרס, המציג עצמו תמיד כיורשו של בן גוריון, היה כל ימיו פוליטיקאי מקיאבליסטי נכלולי בלבד. לאחר שלא הצליח להיבחר לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, פרש מהמפלגה, והצטרף לקדימה בראשות אהוד אולמרט, ובכך הוכיח את תיאורו ע"י יצחק רבין כ"חתרן בלתי נלאה".

אם נשיא המדינה אינו מייצג אחדות וקונצנזוס, אין בו צורך. פוליטיקאים יש לנו די והותר. לכן מן הראוי לבטל את מוסד הנשיאות לאלתר. בהוצאות בית הנשיא, כ-50  מיליון שקל בשנה, עדיף לבנות בית חולים.

* * *

מנשה שאול

דמוניזציה – חרב פיפיות

"מדוע ישראל היתה מוכנה לקדם את פני הפיגוע, ואילו מצרים לא, למרות שהמידע על פעולת הטרור היה ידוע לשני הצדדים?" – שואל "אלאהראם" (קהיר, 10.8.12). "ישראל שמה קץ לאיום ולמבצעיו במכה אחת, ואילו בצד המצרי ההישגים שאפו לאפס. הדבר הקריטי לעם המצרי ולמשפחות הקורבנות הוא התוצאה. העם דורש מן הנשיא מוחמד מורסי ומהגנרל חוסיין טנטאווי שיגידו מה התרחש בליל הבגידה בחיילינו האמיצים. אומנם אחראים הודחו מתפקידם בעקבות הכישלון, אך אין די בכך. על ההדחה לכלול גם את ראש הממשלה החדש (הישאם קנדיל). ההמונים הביעו את דעתם נגדו והתייחסו אליו באכזריות (הכוונה לקריאות הבוז שהשמיעו נגדו ולהנפת נעליים בפניו בעת הלווייתם של החיילים – מ.ש.), ולכן, עליו להתנצל ולהתפטר. ולבסוף, על עיקר המאמץ להיות מכוון להחזרת המדינה המצרית למסלול של מילוי חובותיה כלפי אזרחיה."

יש לשפר את מצבם של הבדווים בסיני

חסין שבקשי מן העיתון "אלשרק אלאווסט" (9.8.12) קובע כי: "הפיגוע הקשה בסיני גרם זעזוע קשה למצרים, ויש להדגיש כי זה לא נפל על מצרים כרעם ביום בהיר. מדובר בתולדה טבעית של השתלשלות עניינים שליליים שהתרחשו במרוצת השנים, שאחד מהם הוא יחסם השלילי החריג של שלטונות מצרים לחצי האי סיני ולתושביו. הבדווים בסיני חשים כי הם אזרחים סוג ב', וכי נשללו מהם זכויות והטבות שמקבלים שאר המצרים, כגון שירותי בריאות, חינוך ותשתיות. התקשורת המצרית כינתה אותם 'הבדווים של סיני'. פשוט כך, כאילו אינם מצריים. ממשלות מצרים לא פיתחו מיזמים כלכליים בסיני והסתפקו בפיתוח ענף התיירות שממנו לא נהנו מרבית תושבי סיני. זאת, כי עיקר כוח האדם שניהל את בתי המלון היוקרתיים הובא ממצרים, היינו מעבר לתעלת סואץ. הפיגוע שאירע הוא בבחינת קו אדום המחייב את ממשלת מצרים לבצע רוויזייה – לפתח את סיני ולחזק את השליטה הביטחונית בו. יש לציין כי מספר הבדווים בסיני נאמד בחצי מיליון בני אדם. הזנחתם מצד השלטונות של מצרים דחפה חלק מהם לעסוק לפרנסתם בהברחת נשק. הדעת נותנת כי יצירת מקורות פרנסה אחרים תיצור אצלם מוטיבציה להגן על קיומם נגד הטרוריסטים."

העמקת השסע בין הכורדים לממשלת אלמאלכי בעיראק

עלייתם של המורדים במשטרו של בשאר אסד גורמת דאגה בקרב המשטר השיעי בעיראק שבראשו עומד נורי אלמאלכי הפרו-איראני.

מקור עוצמתו של המשטר השיעי בעיראק הוא בדרום עיראק שבו יש רוב שיעי. גם קרבת הדרום לאיראן מחזקת את אחיזתם של השיעים בעיראק. פחדיו העיקריים של אלמאלכי מעליית המורדים הסוניים בסוריה נובעים מהשפעת הסונים בסוריה על האיזור הצפון מערבי של עיראק, שמרביתו מאוכלסת בסונים. גם האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק מצדדת בסונים נגד משטרו של אלמאלכי.

העיתון "אלחיאת" (11.8.12) צופה כי "המשבר בסוריה עלול להוביל לעימות צבאי בין בגדד לבין ארביל – מעוז הכורדים בצפון עיראק. ליד הדגל הכורדי בצבעי ירוק, לבן ואדום, ומאחורי שוחת עפר, משקיפים כוחות הבשמרכּה הכורדיים על חיילי הצבא העירקי המתבצרים בצד הדרך במרחק קילומטר אחד מהם. מצב זה מסמל את המתיחות ביחסים בין ממשלת עיראק לבין כורדים בצפון. המחלוקת בין הצדדים סובבת סביב החלוקה של תמלוגי הנפט והשליטה על קרקעות. המרד בסוריה הוסיף מימד חדש לסכסוך בין בגדד לארביל. ממשלת נורי אלמאלכי תומכת באיראן ובמשטרו של בשאר אסד, ואילו הכורדים בצפון עיראק תומכים במורדים ומנהלים דו-שיח עם מנהיגי הכורדים בסוריה שהצטרפו לאחרונה למורדים. בנוסף, יש התקרבות ביחסים בין מנהיג הכורדים מסעוד ברזני לטורקיה, ושני הצדדים יוצאים בהצהרות נגד ממשלת עיראק."

או במילים אחרות, ההתנגדות לממשלה השיעית הפרו-איראנית בעיראק יוצרת מכנה משותף בין הכורדים לטורקים.

הם במאדים ואנו במנהרות

הסופר הלבנוני ע'סאן שרבל כותב ("אלחיאת" 9.8.12) על החללית "קיוריוסיטי" שנחתה לא מכבר על המאדים אחרי מסע בן 8 שנים: "אנו עמי המנהרות, נולדים בתוכן ולא יוצאים מהן, ניזונים מהרטיבות, העובש והחושך שלהן. בתי הספר שלנו הם מנהרות, וגם מוסדות האקדמיה והספרים... הם מנהרות אטומות. כששמעתי את קריינית הטלוויזיה מבשרת לכלל האנושות על נחיתת 'קיוריוסיטי' על המאדים, עצמתי את עיניי ודמיינתי לעצמי שמנהיג ערבי יטלפן למדענים ערביים ויברך אותם על הישג כלשהו למען האזרח הערבי ולמען האנושות בכלל, כפי שעשה נשיא ארה"ב ברק אובמה. לא רציתי להפליג בהזיות, פקחתי את עיניי וחזרתי למציאות שלנו, אל המראות הקשים מחלב וערים אחרות: גופות מושלכות ברחובות באין דורש, גופות של ילדים בתכריכים זו ליד זו, משפחות מרובות ילדים מפוחדות באוהלי פליטים. חזרתי גם למראות הקשים של חיילים מצריים מתבוססים בדמם בשעת שבירת-הצום על הגבול בסיני. חזרתי גם למראה של עשרות האיראנים שבאו לסוריה כדי לסייע למשטר להרוג את עמו, ונשבו על ידי המורדים. ככה זה: הם שולחים מרכבות לחלל, ואנו שולחים את ילדינו לבתי הקברות."

קץ לקריאות להשמדת היהודים והנוצרים

העיתון "אלערב" מוסר (9.8.12) כי שלטונות סעודיה פירסמו צו האוסר על כל האימאמים במסגדי הממלכה לקרוא בדרשות יום-השישי ובכל התפילות לחיסולם של היהודים והנוצרים.

המשרד לעניינים חברתיים הבהיר כי קריאה זו אין לה סימוכין במקורותיו של הנביא מוחמד, כי יש לצמצמה רק כלפי התוקפניים, וכי ההכללה על כולם נוגדת את ההלכה. גם הודגש כי אלוהים, ישתבח שמו, התיר את הישרדותם של היהודים והנוצרים, וזאת בשל חוכמתו. האימאמים נדרשו גם לא לשדר את התפילות והקריאות בקול רם, היות ששידור כזה משבש את תפילת המוסלמים במסגדים שבקרבת מקום.

דוגמה ומופת

השייח'ה מוזה בת נאצר, רעייתו של אמיר קטר חמד בן ג'אסים, היתה הראשונה שמילאה טופס הסכמה לתרומת איברים במרכז שנחנך למטרה זו בדוחה, בירת קטר."

כך מדווח העיתון "אלשרק" המתפרסם בקטר (10.8.12). על פי העיתון, "מטרת המרכז היא לעודד את מבצע ההשתלות ולהגיע למצב של אספקה עצמית ללא צורך ביבוא איברים." לטענת העיתון, "בעקבות יוזמתה והתנדבותה של השייח'ה מוזה, נהרו המונים בעקבותיה וחתמו על טופסי הסכמה לתרומת אבריהם."

גלישת הטרור מרצועת עזה לסיני

עתון "אלבאיין" – איחוד האמירויות. כששונאים מישהו אין מאמינים לו. עלי סאלים, מחזאי מצרי פרגמטי התומך בשלום, ביקר בישראל וכתב ספר שבו תיעד את חוויותיו מן הביקור. בשל תמיכתו בשלום עם ישראל, הוא נרדף על ידי חבריו הסופרים והעיתונאים ואף גורש מאגודת הסופרים. אך יחס זה מצד עמיתיו אינה מרפה את ידיו. הוא ממשיך לכתוב ולמתוח ביקורת על כי הממסד אינו מאמין בשלום ורואה בהסכם בין מצרים לישראל אמצעי להשבת סיני למצרים.

במאמרו האחרון ("אלשרק אלאווסט" 12.8.12) מותח סאלים ביקורת קשה על הממסד גם על הזנחתו את סיני, שלדעתו גרמה להפיכתו למעוז של טרור איסלאמי קנאי. ביקורתו מופנית גם כלפי הממסד החדש במצרים שלא רצה להאמין לאזהרותיה של ישראל בדבר הפיגוע האחרון שמבצעיו יצאו מרצועת עזה וסיני.

"מושל צפון סיני התייחס בביטול לאזהרותיה של ישראל כי עומד להתרחש פיגוע. הוא הצהיר כי מטרת האזהרות היא להכות את התיירות בסיני ולעודד את התיירות באילת," כותב סאלים במאמרו, ומסביר כי "המושל לא היה מסוגל לדמיין ולחזות דבר כזה. על כך הוא נענש ופוטר. לראשונה בתולדות מצרים מענישים אחראי על אי-יכולתו לדמיין ולחזות."

 לדעת סאלים, התנהגותו של מושל צפון-סיני היא ביטוי לפחד מישראל שטופח בעידן הקודם וגם כיום. ואם מפחדים, אז שונאים, ואם שונאים את האחר, אזיי הוא הופך בעיניך לשפל שאין להאמין לו, "ולא זו בלבד, אלא אפשר אפילו לשמוע פרשנויות שמשמעותן כי ישראל היא שהרגה את חיילינו. הדמוניזציה כלפי ישראל היא שמנעה את פיתוח סיני," ממשיך סאלים. "זאת, כי בהיעדרם של יחסי שלום אמיתיים, הפיתוח הוא בלתי אפשרי. יש אפילו כאלה הטוענים: למה על מצרים לפתח את סיני, אם ישראל עלולה לכבוש אותו שוב?"

סאלים מתייחס גם לאבסורד שבהבנת הקיצוניים את משמעות המלחמה והשלום: "רעיון המלחמה אצלנו לקוח מימי הביניים, כלומר כי במלחמה יש להכחיד את האוייב ולא לנצחו. ואם משמידים את האוייב, אזיי יש שלום. כך חושב גם אחמדיניג'אד שחולם על השמדת ישראל. הוא אינו חושב להילחם בה, אלא למחוק אותה."

המאמר מתפרסם גם במגזין "מראה" 210.

* * *

אלישע פורת

חֲרובֵי דָמִים

החרובים הבודדים, היתומים, שנותרו סביב הקיבוץ, אינם אדומים, הם ירוקים כהים כצבע החרובים בשפלת החוף. אבל אני מכנה אותם "חרובי דָמים", כיוון שתחילתם בקרבות הדמים על כפר יעבץ במלחמת העצמאות.

שבתאי לבנוני ז"ל, האיש היקר והתימהוני, שפיזר את חרוביו מסביב לעין החורש, לחם בכפר יעבץ במלחמה ההיא. ערביי טירה קלנסווה וטייבה, "המשולש הקטן", כמו שכונו הכפרים הללו, בחיזוק לוחמים עיראקיים, לחמו בעקשנות על השליטה ביישוב היהודי הבודד. הכפר עבר מיד ליד כמה פעמים עד שנותר בידינו. היו שם נפגעים רבים, פצועים והרוגים, אך "המותניים הצרות" של המדינה הצעירה החזיקו מעמד, ואפשרו לעבות ביישובים את גוש תל מונד עין ורד והסביבה.

אך שבתאי לבנוני, במקור ביאלוסטוצקי, יליד פולין בעל חזות שחומה, שלחם בכפר יעבץ, לא שב להיות כמו שהיה. היום מכנים זאת בפשטות פוסט טראומה, או הלם קרב מאוחר. הוא התנחל בכברת האדמה שהוריש לו אביו בתל צור שליד אבן יהודה, וחלם להיות חוקר צמחים. תל צור, שהיום היא דחוסה בשיכונים, היתה אז שכונה קטנטונת, בת כמה בתים, הרחק צפונה ממרכז המושבה. שכניו הצמודים היו מפקד ההגנה הידוע מכבי מוצרי-מני ואשתו רחל מכבי. שבתאי סיפר לרחל גם על מצוקתו שלאחר הקרבות וגם על חלומותיו. ורחל מכבי שלחה אותו לקיבוצנו להתאושש ולהגשים את חלומו. וכך נספח אלינו האיש שסיפורים רבים קשורים בו. האיש שסיפור חייו הוא כל כך עצוב, שאפילו העיתונאי יגאל סרנה, שמומחיותו בסיפורים עצובים, אמר שהזיל דמעות על גורלו. הוא כתב, לפני יותר מעשור וחצי, במוסף השבועי של "ידיעות אחרונות", על שבתאי לבנוני ואשתו שנעלמה ובנו התינוק, כתבה נורא מרגשת שהכתה גלים בקיבוץ ובארץ.

היו כמה בעלי חלומות בקיבוץ שלנו מלבד שבתאי. למשל הכלכלן אברהם כהן ז"ל. הוא הרצה בפנינו בשנות החמישים על עתידה הכלכלי של מדינת ישראל, והיה נחוש בדעתו שתוך כמה שנים תתכסה הארץ "בתירס וחזירים". משום מה התקבעה אצלו ההשקפה שאדמותיה הטובות של ישראל והביקוש האדיר לבשר החזיר ולגרעיני התירס, יכסו את פני הארץ. ממש כמו במערב התיכון של ארצות הברית. למה החלום נשבר? משום שזמן קצר לאחר מכן נחקק "חוק החזיר" שאסר על המשק היהודי לגדל חזירים. וגרעיני התירס הוחלפו ביבוא גרעינים אדיר מארה"ב וקנדה. אבל החלום היה חלום יפה. ואני זוכרו עד היום.

היה אצלנו חולם נוסף, משה אלברט ז"ל, שפינטז על גידול הבוטנים. הוא קרא המון עיתונות צרפתית, שהעלתה על נס את גידול הבוטנים בארצות הסהרה הצרפתית, והיה משוכנע שכל גבעות החול והחמרה שבעמק חפר ובארץ יהפכו עד מהרה ל"אסם הבוטנים" של המזרח התיכון. אני זוכר אותו נואם במשך שעות, בסלון של הוריי, בפני כמה פרנקופונים פעורי פה, על פלאי צמח הבוטן ועל העתיד המזהיר הצפוי לו. למה החלום נשבר? כי הכותנה וגידולים נוספים דחקו את הבוטנים מעמק חפר, והצמח לא היה צמח פלאים כמו שתיאר משה בהתלהבותו. היום שוב חזרו לגידול בוטנים בעמק חפר, אך בעיקר לצורך שיפור מחזור הזרעים והעשרת הקרקע.

וחולמים נוספים אצלנו מילאו את דפי העלון המקומי ואת ביטאוני "התנועה" בחלומותיהם המופרכים. וחלומו של שבתאי, לטעת אלפי חרובים באדמות שהתווספו למשקים לאחר מלחמת העצמאות, לא היה כל כך יוצא דופן. אילו היה מרצה לכלכלה כמו אברהם כהן היה ודאי מרצה על חלומו בגבעת חביבה, לפני תלמידי י"ב מנומנמים, ואחוזי רומנטיקה ותשוקת נעורים, בכותרת "תפוחי אדמה וחרובים".

קרבות הדמים בכפר יעבץ הולידו אצלו תגובה מאוחרת, דבקות כפייתית בנטיעת "חרובי הדמים". לא רק שהחרובים יהיו יער זיכרון נוגע ללב, לזכרם של נופלי כפר יעבץ, אלא הם יהיו מקור שופע להזנת בעלי החיים בארץ. וכל מי שילדותו עברה בין שקי התערובת לבקר זוכר היטב את מכמני החרובים המתוקים בין חופני הסובין המבחילים. שלא לדבר על ילודי מלחמת העולם השנייה, ששתו את משקאותיהם ממותקים בסוכר חרובים וליפתו את פיתם בדבש חרובים.

שבתאי לא היה מנותק מהמציאות. אדרבא, הוא הציע לטעת את החרובים במקום עצי הסרק, האיקליפטוסים. לאורך הכבישים ודרכי העפר. בשדרות ארוכות, אינסופיות, המתמשכות מהים התיכון, בואך כפר ויתקין, ועד לרגלי הרי אפרים, בואך טול כרם. החרובים יצמחו לאורך צינורות המים, לאורך המוביל הארצי שנחפר אז בשדותינו, ומתחת לעמודי וכבלי החשמל. את השדות הפתוחים חלם להקדיש לתפוחי האדמה, שלהם הקדיש את כל חייו. אבל הם ראויים לסיפור משלהם.

איש לא יכול היה לעצור את שבתאי מלצאת ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות. וכשהקיבוץ התקשה לממן את לימודיו, הוא מכר את כברת האדמה בתל צור, שהוריש לו אביו. אותה כברת משפחה זעירה, שנקנתה בדם ליבם של הוריו לאחר עלייתם מפולין. ואיש לא היה יכול לעצור את שבתאי מלטעת את "חרובי הדמים" שלו לאורך גדרות חלקות המספוא, המרעה הזרוע וכבישי הגישה לקיבוץ. שנים לאחר שנעלם מחיינו, הרבה לפני שקם לתחייה עצובה וקצרת ימים בכתבתו של יגאל סרנה, עקבתי אחר מאבקם של אחרוני החרובים שנטע. בכל שנה פחת מספרם. כאן הרחיבו כביש ועקרום בלי טיפת חמלה, ושם הרסו גדרות והרחיבו חלקות, והשכיבו את החרובים בלי רחמנות. רכזי המשק התייחסו למצבות הירוקות הללו כאל מטרד. שהרי לא נותר אוכל חרובים אחד לרפואה בכל עמק חפר! לא חיה לא בהמה לא אדם!

לפני זמן קצר הגיע אלינו לביקור מפתיע אגרונום ידוע, שזכר את שבתאי לבנוני, כמורה אהוב לחקלאות מילדותו ברחובות. תלמידיו דאז כבר חצו את שנת השבעים שלהם מזמן. יצאנו ברכבו לחפש את החרוב האחרון, שריד חלומות יערות החרובים של לבנוני. נסענו לכאן ולשם, העלינו עננות אבק על הדרכים, ופיספסנו פעם אחר פעם את גדמי החרובים הישנים. עד שנזכרתי בחרוב האחרון, חרוב השדרות האחרון, שריד ופליט גלמוד ועזוב. ואכן הוא ניצב במקומו! ולא רק שניצב אלא שגם גידל בנים ונכדים ונינים, ערימה ירוקה גדולה של חרובים עקשניים. האגרונום הפנסיונר התרגש מאוד. דמעות של נוסטלגיה לחלחו את עיניו. ישבנו ברכב הממוזג, וסיפרנו בשבתאי לבנוני, ביאלוסטוצקי לשעבר, ילד יהודי פולני שחום כמו בדווי מהמדבר. זכרנו את משק הילדים שבנה וניהל, זכרנו את ארגזי ההנבטה של תפוחי האדמה, שמילאו את חדרו הקטן עד להתפוצץ. זכרנו איך יצא להדריך מתיישבים בנגב המערבי בגידול הגזר. והזכרנו גם את חייו העצובים שהוחמצו באורח כל כך מצער. והתפללנו בלבנו לזכרו, וביקשנו על חייו של החרוב האחרון מ"חרובי הדמים", שהולדתם בקרבות הקשים על כפר יעבץ שבקצה השרון.

* * *

רוֹן גֵּרָא: שְׁאֵלַת הַשְּׁאֵלוֹת

הַלַּיְלָה מְגַשֵּׁשׁ

דַּרְכּוֹ בַּמַּחְשָׁךְ.

לֹא אֵדַע אִם לְהִתְפַּלֵּל

לַקֵּץ?

אוֹ לִיקִיצָה נוֹסֶפֶת?

* * *

ציצת זקנֵך השחור השובב

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בחורות ובחורים

על מה אתם מדברים כל הזמן

גם אני רוצה להיכנס לתוך

שיחותיכם

להיות חלק מהן

ממריבות

ממשמרות בעבודה

ממחשבות כּוּס לוהט

זין חסר מנוח

שכר דירה

אם בכלל נתחתן

בינתיים מזדיינים

בחום תל-אביבי לח

מחליפים סדינים

מזיעים מכל החורים

גם מבתי השחי

שבתקופת המערות

היו יער נשי אפל

לדחוף שם את האף

להריח זיעתֵך

מְבוּשֶׂמת יַרְדְלִי לָוֶנְדֶר

לדפוק בקפל שחְיֵיך אֶת

ציצת זקנֵך השחור השובב

כשאין ברירה ואַת מחוּרבנת

* * *

מתי דוד

נבואה רטרואקטיבית נאיבית

 של יועץ אסטרטגי נאיבי

חיים אסא, הנחשב בעיני עצמו ובעיני כמה מחסידיו ליועץ אסטרטגי, פירסם מאמר ב"מעריב" בכותרת "מחשבות ערב הכאוס". במאמר הוא לועג ומבקר את העיתונאי ארי שביט מ"הארץ", שפירסם מאמר מפתיע של אומץ ויושרה אזרחית בכותרת "חשבון נפש". מאמר שבו ארי שביט מודה ומתוודה כי הוא טעה והטעה, כאשר בזמנו תמך בנסיגה כוללת מהגולן "למען שלום עם סוריה." – "אילו היינו הולכים לישון לפני עשור עם אסד, היינו מתעוררים השנה עם הג'יהאד," לאור כל מה שקורה כיום בסוריה.

חיים אסא לועג ל"נביא החסיד" כשכוונתו לארי שביט, מבלי לציין את שמו. ואולם הוא עצמו הפך ל"נביא" שהעלה במאמרו תרחיש דמיוני של נבואה רטרואקטיבית מופרכת הבנויה על "אילו". בן גוריון אמר בזמנו שכל המומחים הם רק למה שהיה ולא למה שיהיה. 

לפי דימיונו ההזוי של חיים אסא, "אילו" ישראל היתה מסכימה בזמנו לסגת מכל הגולן, למען השלום עם סוריה, כל המזרח התיכון וכל העולם הערבי, וכל המצב הגיאו-אסטרטגי היה משתנה לטובת ישראל ולטובת העולם כולו. 

איזו חשיבה אוטופית ונאיבית.

"נוסחת האילו" של חיים אסא, לו התגשמה, היה אפשר לבנות לפיה עולם וירטואלי של היסטוריה ברוורס!  קשה להבין כיצד מגיע יועץ אסטרטגי שכזה למסקנות כל כך לא רציניות. לפי "נוסחת האילו" של חיים אסא, "אילו" ישראל היתה נסוגה מהגולן זה מה שהיה קורה בדמיונו ולדעתו:

משפחת אסד היתה ממשיכה לשלוט בסוריה ומבטיחה ביטחון ושלום לישראל.

סוריה היתה הופכת למדינה דמוקרטית עם צבא מערבי פרו אמריקאי.

סוריה היתה מתנתקת מהתלות של הברית עם איראן האנטי ציונית.

סוריה היתה משליטה יציבות אזורית ומונעת טרור ומהפכות תחריר.

מלחמת הלבנון השנייה לא היתה מתרחשת, ובדמשק היתה שגרירות ישראלית.

לפי "נוסחת האילו" של הנבואה הרטרואקטיבית ההזויה של היועץ האסטרטגי חיים אסא, אפשר היה לשנות את ההיסטוריה העולמית במאה ה-20 וה-21.  לפי ה"שעשועון היסטורי" הזה, אפשר להמשיך ולפתח את "נוסחת האילו" של חיים אסא במגוון רחב של רעיונות דמיוניים כמו:

אילו הערבים היו מקבלים את תוכנית החלוקה ולא פותחים במלחמה...

אילו הבריטים לא היו מפנים את פלסטינה וממשיכים את המנדט...

אילו המערב לא היה ניכנע להיטלר וחותם על "שלום מינכן"...

אילו היטלר לא היה פולש לברית המועצות ומסתפק בכיבוש אירופה...

אילו טרומן לא היה מאשר להפציץ באטום את יפן...

אילו מובארק, סדאם חוסיין ומועמר קדאפי לא היו מודחים...

אפשר להמשיך ב"חשיבה האסטרטגית" הנאיבית הזו של חיים אסא ולהגיע עד לאובדן מוחלט של תבונה רציונלית וראלית.

עובדות החיים המוצקות מצדיקות את מסקנותיו של ארי שביט, ואילו חיים אסא ושאר הפרשנים המומחים בעיני עצמם טעו בכל נבואותיהם בכל הקשור לפלסטינים ולשלום.  המהפכות הבלתי צפויות שהתרחשו בכל ארצות ערב, כולל בסוריה, וכולל פיטוריו של שר ההגנה המצרי גנרל טאנטאוי – הופכים את "נבואתו" של חיים אסא בקשר לנסיגה מהגולן לאילוזיה ספרותית.  מזל שהוא לא מצוי כיום בין יועצי הממשלה וצה"ל.

* * *

יוסי אחימאיר

שירי שלמה סקולסקי – למערכת הלימודים!

כאשר נערכה בהר הרצל הלווייתו של ראש הממשלה השביעי יצחק שמיר ז"ל, התקיימה באותה שעה ממש האזכרה בבית העלמין נחלת יצחק לשלמה סקולסקי ז"ל – במלאת 30 שנה לפטירתו. מלאו אפוא שלושים שנה ושלושים יום מאז נפטר המשורר, איש התנועה הלאומית, חבר בית"ר והאצ"ל, אשר שיריו ליוו מעפילים בנתיבי הים לחופי המולדת, את אנשי פלוגות הגיוס וחברי המחתרות האצ"ל ולח"י.

שירים שליוו חולמים, בונים ולוחמים באור ובסתר, בשדות המערכה ובתא הגרדום, ושירי אהבה. אהבה לרעייה לוסיה, לבת עדיה, לשאר בני המשפחה,

אהבה ללוחמים למען עצמאות ישראל ולמיישבי ארץ-ישראל. הייתה לו נשמה של מורה. הוא היקנה לדורות של תלמידים את אהבת האות הכתובה, לשון עברית, ספרות, תנ"ך. הוא פתח בפניהם דלתות אל אוצרות הרוח של עמנו.

  שלמה סקולסקי נולד לפני כמאה שנה, בעיירה פוצ'ייב שבפודוליה. כבר בפולין הוא עבד כמורה בבתי הספר של "תרבות" בפלך והלין, בבית הספר לדוגמא שליד הסמינריון בווילנה, וכיהן כמנהל בית הספר "תרבות" בסובלקי.  היה מפקד קן בית"ר בפוצ'ייב, פעיל בקו בית"ר בווילנה, חבר ההנהלה הארצית של בית"ר פולין. בפעילותו הציבורית-התנועתית היקנה לבני הנוער ולחברי התנועה את השפה העברית ותרבותה, וקרבם לרעיון הלאומי לאור משנתו של זאב ז'בוטינסקי. שלמה הירבה לפרסם משיריו וממאמריו בעיתוני התנועה – "המצודה" (בלונדון), "המדינה" (בוורשה), "הירדן" (בתל-אביב), והשתתף בעריכת "מדינתי", עיתון הילדים הלאומי, שיצא לאור בהוצאת נציבות בית"ר.

הוריו, אחיו פייבל ואחותו מרים ניספו בשואה. אחיו הבכור שמואל, שהיה מעורה אף הוא בפעילות ציונית, נפטר בדמי ימיו. הוא עצמו, עם פלישת צבאות גרמניה הנאצית לפולין, עבר לווילנה, ועם פלישת הצבא הסובייטי לליטא, ביוני 1940, והרדיפה אחר בית"ר והפעילים הציוניים, עזב את העיר באשרת כניסה מזויפת ליפאן. בזכות אותה אשרה, יצא אל מחוז חפצו – ארץ ישראל, אליה הגיע לאחר נדודים רבים בשנת 1943. עם בואו למולדת הצטרף ל"אם הפלוגות" של בית"ר בראש-פינה. שירו הנודע "ראש פנה" הוא שבועת נאמנות למולדת ולנופיה, לחלוצים הבית"רים ולהרוג המלכות שלמה בן-יוסף, עם השורה האלמותית: "אין כובשים את ראש הסלע, אם אין קבר במורד."

בארץ המשיך שלמה את דרכו בבית"ר ובאצ"ל. נעצר על-ידי השלטונות הבריטיים ונכלא ב"קישלה" ביפו ובמחנה המעצר בלטרון. ד"ר יוחנן בדר המנוח, ממנהיגי תנועת החרות, לימים גיסו של שלמה, כתב עליו, כי "מתוך אהבת ציון ומתוך הזדהות נפשית עם תורת הרצל וז'בוטינסקי, לקח שלמה על עצמו את עול בית"ר וקיים בנאמנות ובמסירות את הנדר כל חייו."

שלמה סקולסקי היה ידידם של המשוררים שאול טשרניחובסקי ואורי צבי גרינברג, פירסם משיריו ורשימותיו ב"המשקיף", "חרות", "הבוקר", "היום", "ידיעות אחרונות"; וכן בכתבי-עת של התנועה הלאומית. הוא ערך את מדור הספרות של "חרות" ועל חלק ממאמריו חתם בראשי תיבות שמו – ש"ס.

בנוסף, תירגם לעברית מיצירות גדול משוררי פולין אדם מיצקביץ'; את סיפורי הסופר הצרפתי הנודע ז'ול ורן, את הספר "הלב" של הסופר האיטלקי דה אמיצ'יס, ועוד עשרות ספרים אחרים. שיריו ראו אור בכמה קבצים. ביניהם:  "בין הבתרים" (1946), "אשירה לך תל-אביב" (1947) ו"בסוד ברית הדמים" (1987), שראה אור לאחר מותו.

אני זוכר היטב את שלמה סקולסקי, דק הגזרה עם השער המתבדר, שהיה שכני בשיכון הוותיקים ברמת-גן. הוא היה מורה ומחנך בבתי הספר ברמת-גן. ותיקי העיר זוכרים אותו. הוא אף חיבר את הימנון רמת-גן. ידידות אמיצה שררה בין בני הזוג סקולסקי לבין הוריי. אני זוכר את אישיותו הרכה, את התרבות והנועם שהקרין על סביבתו, את ה"פולניות" שקרנה ממנו ומרעייתו – במובנה החיובי כמובן. אהבתי אותו – וגם את בתו זהובת השער...

התנועה הלאומית חייבת חוב של כבוד לשלמה סקולסקי, על פעילותו הספרותית-הפואטית-התרבותית, שראה בה בבחינת שליחות לאומית. לצד המשוררים הגדולים – וזאב ז'בוטינסקי בראשם – שמור מקום של כבוד למשורר בית"ר, משורר האהבה, שלמה סקולסקי. בערב שהוקדש לו במכון ז'בוטינסקי, נפרע רק מקצת מן החוב שאנו חבים לו על היצירה הרבה, המופלאה, שהשאיר אחריו לדורות הבאים בכרי שירתו, במדורי הספרות של כתבי העת והעיתונים – בימים שעוד פירסמו דברי שירה מעולים. אם יש משורר, שמשרד החינוך חייב להוסיף למערכת הלימודים המעודכנת בבתי-הספר – זהו שלמה סקולסקי זכרו לברכה.

אהוד: שלמה סקולסקי היה משתתף קבוע ואולי גם מעורכי העיתון "הבוקר לילדים" שערך הסופר יעקב חורגין בראשית שנות ה-40; אני גדלתי על ברכי העיתון השבועי הזה, בתקופת המנדט, וזכור לי הפאתוס הכובש של שירי שלמה סקולסקי, שביטא בעיניי את מאבקו של היישוב העברי לעצמאות, לאחר השואה.

אבל אין סיכוי ששלמה סקולסקי ייכלל בתוכנית הלימודים העברית בישראל כי המקומות שמורים למשוררות שמקדשות מתאבדות פלסטיניות, דוגמת אגי (אגנס) משעול, ולמשוררים מחרפי ישראל דוגמת יצחק לאור.

* * *

עוז אלמוג

למישהו כאן יש תשובות בשבילי?

כמה קרובים האיראנים לנקודת האל-חזור? האם אחרי האל-חזור "הלך עלינו"? מה נסגר עם הסנקציות הבינלאומיות – מונעות את פיתוח הפצצה או לא? לאירופה איכפת או לא מאיראן אטומית, ומה בדעתה לעשות בנדון? רוסיה בעד או נגד איראן, בעדנו או נגדנו? מה התפקיד של תורכיה, סוריה, מצרים, לבנון, החמאס והחיזבאללה בכל הסמטוחה הזאת? האם תקיפה באיראן היא בכלל אופציה מבחינת האמריקאים, ואם כן, באילו תנאים? עד כמה אחמדינג'אד וחבריו להנהגה שרוטים באמת? עד כמה הם שונאים אותנו וזוממים לכלותנו? לאיזה צורך בדיוק הם בונים את הפצצה שלהם ולמה שווה להם להתעמת עם כל העולם ואשתו ולהרוס לעצמם את הכלכלה? מי הם האנשים בחלונות הגבוהים אצלנו שקובעים בסוף אם לתקוף את איראן? באיזו פרוצדורה בדיוק זה נעשה ובאילו בקרות? האם לפני התקיפה נקבל רמזים כדי להביע עמדה ו/או להתכונן לבאות? למה ביבי, ברק וחבריהם להנהגה מפטפטים בתקשורת ומפיצים כל מיני רמיזות ונתונים מפחידים? האם זה כדי להזהיר את האיראנים, להכין לעצמם אליבי, או להכשיר את דעת הקהל הישראלית לקטסטרופה? האם ייתכן שהדיבורים והרמיזות הם חלק מטקטיקת מלחמה מתוחכמת באיראנים? האם הם מתייעצים גם עם אנשים מחוץ למערכת הממסדית שמבינים בביטחון ובנושאים משיקים? עד כמה התקשורת מעודכנת בהחלטות סודיות ביותר? עד כמה מותר לה להתערב בהחלטות ביטחוניות הנוגעות לקיומה של המדינה? למה היא תוקפת את ביבי דווקא עכשיו, ועל מה בדיוק? האם מאחורי המתקפה התקשורתית מסתתרים מניעים פוליטיים, שנאה אישית לראש הממשלה או מאבקי רייטינג? האם באמת אפשר לסמוך על זגזגנים והפכפכים כמו ביבי וברק שיגיעו להחלטה הנכונה? למה צריך שר לביטחון העורף? למה חלק מראשי המודיעין ומערכת הביטחון יוצאים בגלוי נגד ההחלטה לתקוף? מה הם יודעים שאנחנו לא? מה באמת חושב הרמטכ"ל? האם מותר לקחת החלטה כזו הרת גורל, ללא דיון ציבורי מסודר? אולי בתנאים הקיימים אי אפשר ואפילו אסור לקיים דיון כזה? האם דת שהולידה פיגועי התאבדות, יכולה להוליד גם הפצצת התאבדות (בבחינת, תמות נפשי עם ישראלים)? מה בדיוק ההבדל בין פקיסטן אטומית (שאותה אף אחד לא הפציץ וגם לא הזהיר) לאיראן אטומית, הרי בן לאדן חי בפקיסטן? האם יש לנו אמצעים לחסל את הפצצה האיראנית במבצע צבאי אחד? מה יקרה אם הוא לא יצליח? מה יקרה אם יתברר בסוף שהאיראנים לא היו קרובים לפצצה גרעינית, כמו שהתברר שלסדאם חוסין לא היה נשק כימי? כיצד יגיב השמאל הישראלי? כיצד יגיב הימין? האם תפרוץ כאן מלחמת אזרחים, שתקבל רוח גבית מגלי המחאות האחרונים? למה האמריקאים לא מתנדבים לעשות בשבילנו את המלאכה, ואולי כן? אם האמריקאים יפציצו, איראן לא תנקום גם בנו? כיצד בדיוק היא יכולה לנקום בנו או בהם? כיצד תגיב דעת הקהל האמריקאית/ אירופאית/ כלל-עולמית להתלקחות של עימות אלים בין איראן לארה"ב ו/או לישראל? ומה יעשו הסינים? האם יש לנו טכנולוגיה אפקטיבית ליירוט טילים בכלל ומאיראן בפרט? אם יפלו עלינו טילים, מאיזה סוג הם יהיו, כמה נספוג ומי ישגר אותם? האם הצבא והעורף ערוכים כראוי למלחמה כוללת?

למה הורסים לנו את חופשת הקיץ? היכן יותר מסוכן לגור היום בישראל, בצפון, בדרום או בתל אביב? המסכות שצה"ל חילק באמת עובדות, או עובדות עלינו? האם אנשים שיעזבו את הארץ לקראת/אחרי ההפצצה (שלהם או שלנו) ייחשבו אצלנו לבוגדים? מה כל הסיפור המבהיל הזה עושה לדימוי של מדינת ישראל כמקום מגורים נעים ובטוח וכיצד זה ישפיע על המוטיבציה של האוכלוסייה המשכילה והמבוססת להגר מכאן? מה אזרחים טובים צריכים לעשות עכשיו, וכיצד אפשר לתרום במשהו או להיערך למשהו? האם הקדוש-ברוך-הוא מתכנן לנו עוד פרק בסדרת ההישרדות "עברנו את פרעה נעבור גם את זה"?

מי שבאמת יודע את התשובות לשאלות הללו, ולעוד הרבה אחרות, מטרידות לא פחות – מתבקש להשמיע קול –

 ואולי דווקא לשתוק.

נ.ב.

הי אהוד,

בתור מלאבסי לשעבר לא פלא שאתה רואה בתל אביב "מעצמה קולינארית" [גיליון 769]. גם ה"דִינֶר" מאבן גבירול, שהבאת כדוגמא, היא יותר דיינר (והם גם מודים בזה במודעה). וכאן בדיוק טמונה הבעייה שעליה הצבעתי. אגב, המחירים חמדנים ולא הגיוניים כמעט בכל המזללות.

ד"ש

עוז

אהוד: אני מציע שתיגש לאכול ב"דִינֶר" [או דיינר] באבן גבירול צהריים "עסקית" ואז תשפוט. גם את המחירים. וכנ"ל גם לגבי מסעדות אחרות – לא מזללות! ובעצם למה לא מזללות? – שנדמה לי שאתה מזלזל בהן מבלי שהתנסית. הלכת למשל פעם לאכול פלאפל או שווארמה ב"הקוסם", פינת שלמה המלך וקינג ג'ורג'? האוכל המוני-עממי ומעולה בסוגו, והמחיר מצחיק.

ובאשר ל"מלאבסיוּת" – מהיותנו קולוניסטים אכן גרנו במושבה בארמונות הקולוניאליים שלנו, שהיו צבועים זהוב מלכותי בנוסח הקיסר פרנץ יוזף, והיו לנו משרתים וטבחים ומלצרים אוסטרו-הונגריים [ומשרתות אוסטרו-הונגריות צעירות שעליהן התאמנו בזיונים) – כך שיש ויש לנו אל מה להשוות באוכל! בייחוד השניצלים, מרקי הגולאש וסלט המלפפונים בחומץ.

וכן, תל-אביב היא אכן בדרך להיות "מעצמה קולינארית", ומעידים על כך גם מכרים וחברים שלי, שבעזרת האצטומכא טיילו ואכלו הרבה יותר ממני במסעדות בעולם, וההשוואה היא עם מסעדות ברמת מחירים של תל-אביב ולא של כוכבים במישליין.

* * *

משה גרנות

לא מחליפים סוס מנצח

על ספרו של עו"ד בני דון-יחייא

"תורת היחסים – נשים וגברים ומה שביניהם"

 ידיעות אחרונות – ספרי חמד 2012, 189 עמ'

על העטיפה האחורית של הספר שלפנינו נכתב: "פניה המוארות והפחות מוארות של הזוגיות, שנחשפו על מגוון צורותיהן בספרו הקודם של בני דון-יחייא 'במשפחות הכי טובות', שבות ונחשפות גם בספר זה."

הייתי אומר שאף יותר מכך – הספר שלפנינו הוא מעין תאום של הספר הקודם מבחינת התבנית: בכל אחד משני הספרים יש 15 סיפורים בני עמודים אחדים, כל סיפור מתחיל באמרת כנף של אישיות בתחום התרבות או הפוליטיקה, אחרי כל סיפור מופיע סיפורון עם אפיזודה אישית של בני דון-יחייא מניסיונו כעורך דין מוביל בדיני משפחה, וכל סיפור מסתיים בפואנטה, בתפנית.

 בספרו הקודם הוא אף פירט מי היו מוריו בבנייה זאת של סיפוריו, ביניהם או הנרי סומרסט מוהם, קארל צ'פאק, אנטון צ'כוב, קורט וונגוט, גי דה מופאסאן, רואלד דאל. נאמן לאהבתו והערצתו ליוצרים הנ"ל, מטרתו היתה לחבר "סיפורים הממריאים לעבר סיום מפתיע – כפי שקורה, לא אחת, בחיים עצמם."

הספר הקודם זכה להצלחה רבתי בקרב ציבור הקוראים, והיא נבעה מכך שהספר מנגן על הנימים העדינות ביותר של חיינו שעניינן הזוגיות, על רגעי האושר שהיא מעניקה, ועל רגעי המשבר שפוקדים כמעט כל אחד מאיתנו. בחושו הבריא לרחשי לב הקורא, החליט בני דון-יחייא שסוס מנצח אין מחליפים. וכמו בספרו הקודם חשוב לו גם בסיפורים בספר זה, כדבריו בפתח הספר, "להאיר את החסד והחמלה ואת האחווה האנושית, המתגלה אצל בני אדם בהתנהלותם הזוגית והמשפחתית."

כאמור, גם בספר שלפנינו 15 סיפורים ועוד 15 סיפורונים משעשעים למדיי ומרגשים, שבכולם יש מהפך המאפשר לאיזה צדק עלום לחדור אל ההוויה הטובה או הרעה שאליה נקלעים הגיבורים. וצריך לציין כבר כאן כי בחירת אמרות הכנף ברישא של כל סיפור היא ממש מלאכת מחשבת.

לדוגמה: בסיפור "האפודה" מסופר על גבר שהשקיע את זמנו בטיפוח הכבשים שבמשקו יותר מאשר באישתו. במהלך הסיפור נודע לקורא שיש לו קשר עם אישה אחרת. כשהדבר נודע לאישתו החוקית, היא יוצרת נגדו חזית אחת עם אשת החיק. והרי אמרת הכנף המבריקה שבראש הסיפור, ציטוט מאן לנדרס: "מי שמתחתנת עם גבר שבגד איתה באישתו, תהיה נשואה לגבר שבוגד באישתו."

 דוגמה אחרת: בסיפור "אני כבר אסתדר" מסופר על בעל חשדן באופן חולני כלפי אישתו, וזו, שנמאס לה מהזוגיות הבעייתית, מביימת מהלך מתוחכם כדי שהצעת הגירושים תבוא מצידו. הציטוט בראש הסיפור  היא של וודי אלן: "אישתי חושבת שאני חטטן, זה, בכל אופן, מה שהיא כתבה ביומן הסודי שלה."

כל אמרת כנף שמופיעה כמוטו לסיפורים הולמת אותם כמו כפפה ליד (בין המצוטטים: ביל קוסבי, האמפרי בוגארט, מארק טוויין, פיטר יוסטינוב, גי דה מופאסאן, דורותי פארקר, סטיפן ליקוק, א"מ פורסטר, ר' נחמן מברסלב).

נושאי הסיפורים שונים ומגוונים: חתן שנעדר ממסיבת האירוסין המושקעת של בחירת ליבו ואימה – בתירוצים מצוצים מן האצבע, ומה מסתתר מאחורי ההיעלמות; בעל המתלבט אם להתגרש מאישה טובה, אבל השגרה מציקה לו, ועורך הדין מזכיר לו את עצת חז"ל: איזהו עשיר? השמח בחלקו; אם מחפה על מעשיו של הבן, ומעשה זה ממיס את ליבו של הבעל בנפרד; בעל שמדיר את גרושתו מהרכוש המשותף, נאלץ להתעשת ולהתגמש בשל תפנית מפתיעה; גבר מצליח להחזיר לעצמו אהובה מלפני עשרים שנה (בינתיים גרושה ואם לילדים) באמצעות "תעודה" המוטבעת בבטון המדרכה, ועוד.

כאמור, לאחר כל סיפור יש אנקדוטה מחוויותיו של המחבר בפרקטיקה שלו כעורך דין. אנקדוטות אלו הן באורך של עמוד בלבד, והן מאפשרות הצצה אל עולמם המחוייך או הקודר של לקוחות, והרי עיקרה של הספרות – אם נודה או לא – היא הצצה אל עולמו של הזולת, ומי כעורכי דין, פסיכולוגים וחוקרים פרטיים – ניחנו בהזדמנות להציץ אל תוך נשמותיהם של בני האדם? אלא מה? לא לכל אחד יש גם הכישרון לחלוק את החוויות האלו עם אחרים באמצעות הלשון. בני דון-יחייא, שזה ספרו השמיני,  ניחן בכישרון הזה – כתיבתו משעשעת ומלאת חן, וכפי שהוא מבטיח בפתח דבר – הקורא זוכה להפתעה בסוף כל סיפור.

* * *

לאה שורצמן (בן עזר)

התמונה שעפה לה בחוף וולדיז

או לחלופין: סיפורה של תמונה

אוניית הפאר עגנה בחוף וולדיז שבאלסקה. נוסעי האונייה מיהרו לרדת לחוף. הרוח נשבה בחוזקה, דרסה והעיפה ללא רחמים. היעד היה – תא טלפון ציבורי, קשר עם הבית, כי היה זה לפני עידן הטלפונים הסלולריים. כדי להגיע אליו, היה צורך לצעוד לאורך מזח רעוע ולהיאבק קשות ברוח שדחפה והאיצה באנשים לרוץ קדימה.

הגעתי לתא הטלפון והמתנתי לתורי. הוצאתי את ארנקי מתוך התיק כדי לשלוף את כרטיס הטלפון. אך מפאת הרוח נשלפה יחד עימו תמונה קטנה מבין התמונות של יקיריי, אותן אני נושאת קבוע בארנקי. תוך שניות איבדתי שליטה והתמונה חמקה מבין ידי ועפה כעלה נידף ברוח, נישאה בתאוצה אדירה על פני חלוקי האבנים שבחוף.

זה היה אות מבשר רע: מן תחושה של סוף קרב. זינקתי אחרי התמונה בריצת "אמוק" על-פני עשרות מטרים, ללא הצלחה, כדי לעצור את מנוסתה או לפענח איזו מהתמונות היא זו?

לא הרפיתי מריצתי וליבי פעם בחוזקה. היה עליי לתפוס את התמונה ויהי מה. אך היא חמקה ממני.

במאמצים קשים הצלחתי לדרוך עליה בשלב מסוים, ורק כך הצלחתי לעצור את מנוסתה. הרוח המשיכה לנשוב באותה עוצמה ועל כן היתה זו משימה קשה  להרים את התמונה מתחת לרגל.

עד שאזרתי אומץ והסתכלתי בתמונה, פניה היפות של אמי חייכו אלי וידעתי אז, עמוק בתוך ליבי שמשהו קרה או עומד לקרות לה בקרוב.

הגורל קבע, שחודשיים לאחר מכן עצמה אמי את עיניה ולכן נשאה אותה  הרוח ...

אותה תמונה שכה אהבתי, נשארה שנים כמזכרת בארנקי. אך גם פה התערב הגורל: בביקורי במיאמי לפני מיספר שנים, בפעם ראשונה בחיי כייסו אותי בחנות בגדים. בהגיעי לקופה גיליתי, שארנקי עם התמונה היקרה לי נעלם כלא היה. חיפשתי בין השיחים שמחוץ לחנות, שמא הגנב הסתפק בכרטיסי האשראי וזרק את הארנק, ואולי אצליח שוב למצוא את התמונה... אך הפעם – מזלי לא שיחק לי, כמה שנים אחרי שכמעט אבדה לי התמונה בוולדיז, נעלמה הפעם לנצח במיאמי, וזיכרה של אימי ז"ל ופניה המחייכות מתוך תמונה זו, יישארו חרוטים בזיכרוני לעד.

אהוד: אימא שלנו דורה [דבורה], זיכרונה לברכה, היתה אומרת: "יש לי בן סופר, אבל לאל'ה יודעת לכתוב!" – זה היה בעיקר בתקופה שבה אחותי הצעירה לאה עבדה בסניף "אל על" בלונדון, והיתה שולחת משם מכתבים רבים.

* * *

רות ירדני כץ

שנת תשע"ג בפתח

את חברי הכנסת אין צורך לברך בשנה טובה מפני שמרגע שהם נכנסים לכנסת ועד שעוזבים וגם אחרי יש להם שנים נהדרות. הם מקבלים מכונית, המשכורת שלהם נכנסת כל אחד בחודש, משכורת מכובדת. יש להם לשכה, שני עוזרים פרלמנטרים, אחד מהם משמש כנהג, בנוסף למטלות נוספות. 

טלפונים חופשי-חופשי בכנסת, בבית ונייד הכי-הכי שיוכלו לטלפן מכל מקום בעולם. כמובן שהם זכו גם לקו טלפון נוסף שישמש אותם לגלישה באינטרנט ולמשלוח פקסים. משלוח דואר חינם, נסיעה חופשית ב"אגד", שני עיתונים כל יום. ביטוח בריאות, קרן השתלמות ופנסיה. זה עוד כלום! יש להם לשכה נוספת במקום מגוריהם. הלא ירושלמים מתגוררים במלונות מכובדים כאשר הם באים לכנסת. הם מקבלים דרכון דיפלומטי שיהיה להם קל לצאת ולחזור לארץ. כשהם נוסעים בשליחות הכנסת הם נהנים ממנעמי החיים, מלונות טובים ואוכל משובח ורואים עולם. 

חברי הכנסת ממש עושים חיים. הם באים (אם הם באים) לכנסת ביום שני ועוזבים ביום רביעי. זהו. אולם המליאה ברוב ימות הפעילות ריק. ומה הם עושים בכנסת כשהם באים כבר? יושבים במזנון ומתכננים איך להעביר החלטה שיקבלו עוד עוזר פרלמנטרי. 

אתר "הכנסת הפתוחה" שעוקב אחר פעילותם של חברי הכנסת מגלה לנו שיש כאלה שהנוכחות במשכן היא די מעליבה. לדוגמה, חברת הכנסת רוחמה אברהם נוכחה 12.7 שעות שבועיות בוועדות? 1.26 שעות בחודש. רק תזכורת. רוחמה אברהם, כשהיתה שרת התיירות, הבריחה אלכוהול כשחזרה לארץ מביקור רשמי, נתפסה ושילמה קנס.  

חבר הכנסת דניאל בן-סימון גם כן לא יקבל את פרס הנוכחות בעבודה. נוכחותו במשכן היא 13.1 שעות שבועיות ו-3.6 שעות בישיבות וועדות. 

ומה עם חסינות? כן, הם מוגנים היטב. "תפקידה להגן על חבר הכנסת ולפטור אותו מאחריות פלילית ואזרחית לגבי מעשים שעשה... חסינות זו אינה ניתנת להסרה, חסינות זו היא לכל חייו, גם אם סיים כהונתו כח"כ."

מתי כן אפשר להסיר חסינות? אם עבר עבירה פלילית שלא קשורה לתפקידו, אפשר להסיר את חסינותו רק בגמר הקדנציה. (מתוך ספר לימוד של הכנסת עמ' 392)

וזה עוד לא נגמר. החגיגה נמשכת. על פי נתוני מרכז מחקר ומידע בכנסת, בשנתיים האחרונות התכנסה המליאה בממוצע 97 ימים בשנה. השנה של חברי הכנסת היא נהדרת, רובם לא לוקחים אחריות, נהנים מהכבוד שנפל בחלקם, הם אנשים יקרים, יקרים מאוד והכל עלינו, אז אין צורך לאחל להם שנה טובה.

אבל לעומת חברי הכנסת אני מבקשת לאחל שנה טובה לחרדים שמתגייסים לצבא, לחרדים שיוצאים ללמוד, ולאלה שיוצאים לעבודה בבוקר ומפרנסים את משפחתם. מאלה אני מבקשת שתעבירו את ברכתי למשפחתכם האישית והמורחבת, לרבנים שלכם, לחברים שלכם, לשכנים ולכל מי שאתם מכירים. יכול להיות שיהיו עוד שיצטרפו ולא יחיו בעוני ובבורות.

ועוד ברכת שנה טובה מכל הלב לסבים לסבתות ולנכדים. לסבים ולסבתות הרבה בריאות שלא תזדקקו לרופאים, בתי-חולים ולחסדי ביטוח לאומי. לנכדים שלנו שתלכו לישון עם חיוך. שהמנהיגים שלנו לא יפחידו אתכם כל יום ושעה שמלחמה בדרך... שהכלכלה בסכנה ושהעתיד נראה קצת מבהיל. שתקומו בכל בוקר במדינה בידיעה שיש בשביל מי ומה לקום בבוקר. 

אהוד: קצת נמאס לשמוע, גם מפי חברים וידידים, את הבכי, הקנטרנות והקינאה המופנים ברשעות כלפי הח"כים שלנו, כלפי אנשים שפנו לפעילות ציבורית – למרות שיש בה סיכוי מצויין שיאכלוך חיים ויורידו זיקנתך ביגון שאולה.

לדמוקרטיה יש מחיר. בדמוקרטיה יש גם שחיתות, יש הפלה-בפח ונקמנות. יש תעלולי בחירות מלוכלכים. יש פיתולים רבים של יחסי-אנוש, ויש השמצות, כי מדובר בפעילות בקרב אנשים שאפתניים ובעלי אינטרסים, שלעיתים המטרה מקדשת אצלם את האמצעים, גם אם הם יראי שמיים. ועדיין ישראל היא מהמדינות הפחות מושחתות והיותר דמוקרטיות בעולם, רק שיש, יש גם לה – תקשורת שאינה יודעת שובעה, ושׂשה להרוס אנשים, בייחוד פוליטיקאים מכהנים.

ערב אחד שמעתי ידידים מדברים כמוך. "אתם יודעים מה," אמרתי להם, "הכי טוב אילו היה לנו משטר בנוסח סטלין. שם חברי כנסת לא היו מעניקים לעצמם הטבות כמו מכוניות! שם יש סדר ומישהו מלמעלה קובע הכול. שם לא משחקים בקקה של דמוקרטיה."

לצערי החברים לא הבינו מה אני אומר. ההתפנקות הישראלית כל-כך גדולה שאנשים לא מתארים לעצמם מה קורה ומה עלול לקרות במשטרים אחרים. המפונקים אצלנו כלל לא מעריכים את הדמוקרטיה שיש לנו – ומשווים אותה לחלום-שווא, למשהו אוטופי שאינו קיים וגם לא יתקיים בשום מקום בעולם.

* * *

נעמן כהן

1. המנהיגים היהודים בשואה

הדוגמאות שהביא עפר גביש (עפר גביש לנעמן כהן על המנהיגים היהודיים בשואה, גיליון "חדשות בן עזר" 769) רק מוכיחים את העובדה שהמנהיגות היהודית ברחה.

מרדכי אנילביץ' לא היה מנהיג יהודי. הוא הפך לכזה בגלל בריחת המנהיגות. עם תחילת מלחמת העולם השנייה היה מרדכי אנילביץ, יליד 1919, בחור צעיר בן 20. רק מתוקף היעדר המנהיגות נהפך בחור בן 20 למנהיג המרד מגטו ורשה.

אוטו הירש קיבל אשרה לארה"ב אך לא הספיק לצאת, ועונה למוות ע"י הגרמנים במטהאוזן 1941.

אדם צ'רניאקוב לא היה כלל מנהיג יהודי. הוא היה יהודי מתבולל שרק הגרמנים הפכו אותו למנהיג כאשר מינו אותו לעמוד בראש היודנראט. המנהיגים היהודים האמיתיים שכיהנו עימו ביודנרט, שהיו אנשים בעלי מעמד ציבורי מוכר, ודמויות בולטות בגופים פוליטיים יהודיים מלפני המלחמה, בהם מרדכי שמואל זיגלבוים (הבונד), אפולינרי הרטגלס (מראשי הציונים), יצחק (איצ'ה) מאיר לוין (מראשי "אגודת ישראל"), ועוד – ברחו ונמלטו.

שמרקה קצ'רגינסקי לא היה מנהיג יהודי. הוא היה עיתונאי ומשורר. קצ'רגינסקי היה קומוניסט, ואנטי ציוני קיצוני, ששרד בשואה, ובחר בשכל לא להישאר תחת שלטון קומוניסטי, ולהגר לארגנטינה.

הצנחנים העבריים ובהם חנה סנש עם כל הכבוד להם, לא היו מנהיגים יהודים.

עופר גביש כותב: " זה נראה די מטופש לערוך את הרשימה הממש-ממש חלקית הזו."

הוא צודק.

2. ברל כצנלסון על השליחים שנמלטו לארץ

כאשר כל שליחי התנועות החלוציות עזבו את שליחותם, וחזרו לארץ, ברל כצנלסון היה נרעש כולו, ורתח מזעם. ברל ביקר קשות את השליחים החוזרים, הוא לא היה יכול לשכוח את הלילה שלאחר פיזור הקונגרס הציוני בג'נבה, כאשר עמד נפעם מן העמדה הנערצת של שליחי "החלוץ", שהחליטו פה אחד לחזור לארצות שליחותם. עתה, שלושה חודשים בלבד לאחר הרגע החגיגי ההוא, נטשו כולם את שליחותם וחזרו לארץ.

ברל התפרץ נגדם: "על שליחיה של תנועת העבודה להיות מוכנים למות על קידוש השם בפולניה!"

ברל ראה בחזרתם של שליחי "החלוץ", בגידה בשליחותם ובמיוחד בחניכיהם. הוא לא השתכנע מההתנצלויות של השליחים, כי לא נשארו בפולניה משום שראשי התנועה החלוצית שם, צביה לובטקין, יצחק צוקרמן ואחרים, ביקשו מהם לחזור. לא פחות מכך, היה ברל מזועזע מהעובדה שהשליחים הגיעו לדעתו לשיא השיאים של השפלה רוחנית, כשהעתירו שבחים על דמות "האדם החדש" שראו כביכול בברית-המועצות, שדרכה עברו בשובם לארץ.

3. דיין: "המצב אף חמור יותר משחשבתי"

אהוד בן עזר שלום.

בהמשך לדבריך: "ברגעים הקשים ביותר של מלחמת יום כיפור, באוקטובר 1973, כאשר היה חשש שקו ההגנה האחרון ברמת הגולן ייפרץ, והשיריון הסורי יזרום לעמק הירדן בניסיון לחתוך את הארץ לשניים ולסכן את שדה-התעופה ברמת דוד, הורה שר הביטחון משה דיין לחמש את טילי יריחו ולהביא זאת לידיעת האמריקאים, שיביאו זאת לידיעת הרוסים, שיביאו זאת לידיעת הסורים. כל זאת לפי מקורות זרים בלבד."

יש לדברים גם מקור ישראלי. בספרו של נפתלי לאו-לביא, "עם כלביא", י-ם 1994, עמ' 276, הוא כותב:

"בשעות הערב של היום השלישי למלחמה ישבנו ארבעה מעוזריו הבכירים של דיין בחדר של מנהל לשכתו, חיים ישראלי. היה זה אחרי כישלון ההתקפה של אותו בוקר, ה-8 באוקטובר, ליד התעלה. דלתו של החדר הצר נפתחה, ודיין, שנראה מותש, הצטרף לקבוצה. 'המצב חמור אף יותר משחשבתי אני, הפסימיסט הידוע, ואם לא תחול תפנית ביומיים הקרובים, שתחזיר לנו את היוזמה, נצטרך להפעיל תגובה אחרת וכואבת,' השיח כאילו לעצמו."

בראיון ב"מעריב" מיום 30.9.03, עמ' 15, לפני שידור תוכנית בערוץ 8, הבהיר לביא את דבריו: דיין העלה את האפשרות של שימוש ב"אמצעי הכואב ביותר". לביא מספר שהוא וחיים ישראלי הבינו שהכוונה לכוננות גרעינית. 

אהוד: העובדה שגם כאן אצלך אין הדברים נאמרים במפורש – מוכיחה הן על הצנזורה שהוטלה על הצעדים המשוערים ההם של דיין, שאותם למדתי בספרי "אומץ" רק ממקורות זרים, ובסופו של דבר גם ספרי זה עבר צנזורה ונמחקו ממנו דברים בנושא – וכן על רתיעתו של דיין עצמו מלהזכיר את "האופציה הגרעינית" – כדי שלא לפגוע בכושר ההרתעה בנשק קונוונציונאלי של צה"ל.

* * *

אהוד בן עזר

1. על הבלוף של 130 שנה לעלייה הראשונה

במקום 134 שנים

מתי באמת החלה העלייה הראשונה?

ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878, ירד הגשם הראשון בכמות זעומה, ובכל זאת – בו' חנוכה, לפני כ-134 שנים וכמה ימים, רתמו מייסדי פתח-תקווה את השוורים ויצאו לחריש הראשון, שעליו כתב לאחר 80 שנה דוד בן-גוריון: "מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך."

על אותו מעמד כתב סבי יהודה בן עזר (ראב) בספרו "התלם הראשון": "התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [בן 20] … בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים ... השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. כולנו נרעדנו לשמע הדברים … לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה."

עודי זוכר כיצד בליל הסדר האחרון בחייו, ב-1948, קם סבי בן ה-90 ואמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה," וכאן צעק בקול רם: "חלום חיי התגשם. שהחיינו קיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!" בל"ג בעומר תש"ח, שבועיים לאחר שחזה בהקמת המדינה, הלך לעולמו.

פתח-תקווה נוסדה ב-1878 ע"י עולים חדשים, רובם יוצאי הונגריה. הם שהו פרק-זמן בירושלים עד שנמצאה האדמה המתאימה לקנייה בכספו של הגביר דוד גוטמן, אף הוא "עולה חדש" מהונגריה. יואל משה סלומון, היחיד מבין המייסדים שנולד בארץ, עזר בקנייה וחילץ את הגביר גוטמן מידי נוכלים בירושלים. אבל משום-מה נוהגים רבים לציין את 1882 כראשית העלייה הראשונה.

שותפים לכך במשך הדורות היו פרנסי ראשון-לציון, שרצו את כתר הראשונות לעצמם, וחברו אליהם היסטוריונים שהתקשו להתמודד עם העובדה שהעלייה הראשונה החלה לפני הפרעות של שנת 1881, ונבעה מרצונם של יהודים לעלות לארץ-ישראל ולכונן בה ראשית של יישות לאומית.

כאשר חוזרים על כך בתוכניות הלימודים בבתי-הספר, הדור הצעיר לומד שאבות-אבותיו לא החלו לשוב ארצה מרצונם החופשי ומתוך אמונה לאומית ודתית עמוקה, אלא רק לאחר שבעטו בהם וגירשו אותם מאירופה.

ואם לא היו פרעות? ואם לא היו הורגים אותם, אונסים אותם ומגרשים אותם? אז לא היתה עלייה ראשונה? ולא היו כל המושבות שלה? – חוץ כמובן מפתח-תקווה, ש"הקדימה" בארבע שנים את התאריך הקובע של אחרי הפרעות!

בשעתו הסביר ראש עיריית ראשון-לציון דאז, מאיר ניצן, בראיון רדיו, כי אפילו לתאריך 1882, המתנוסס על כל הבקבוקים של היקב המקומי מאז היווסדו, אין אחיזה במציאות. ואכן עירו קמה ב-1882 כמושבת פלחה, ואילו נטיעות הכרמים באו רק כעבור שנים אחדות. ה"תיקון" נועד, לדבריו – להקדים את תאריך הנטיעות, כדי לקצר את שנות העורלה שבהן הבציר אסור מן התורה.

עינינו הרואות, יש להם שם, בראשון – ניסיון בקביעת תאריכים מדומים.

עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.

רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".

דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ, דובר ערבית ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – – "

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם/1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."

2. שנת השמיטה הראשונה בפתח-תקווה,

 תרמ"ב, 1881-1882– ושנת השמיטה השנייה, תרמ"ט, 1888-1889

שנתיים לאחר שנוסדה המושבה רכשו המייסדים קרקע נוספת ומכרו ממנה בחיפזון חלקות לאנשי ירושלים. הבעלות על מרבית החלקות במושבה הצעירה היתה מצוייה מעתה בידי אנשים שלא גרו ולא העלו בדעתם לגור בה.

בהשפעת השותפים החדשים נערכו בחירות לוועד הראשון של המושבה. זכות ההצבעה ניתנה לא רק לאלה היושבים בה ומעבדים את אדמתה אלא לכל מחזיקי החלקות. לירושלמים, שלא גרו במושבה, והחכירו את חלקותיהם לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.

בוועד המושבה הנבחר נהפכו האיכרים-המייסדים למיעוט: רק שניים לעומת חמישה חברים שהתגוררו בירושלים. כך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכו ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי החלקות שגרו בעיר הקודש, ועל-פי הנהגת רבניה הקנאיים האשכנזיים בראשות הרב יהושע ליב דיסקין.

הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת הקמתה של המושבה, והיה למנהיג המחנה החרדי שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי "כולל אונגארן", תקיפי החלוקה. אלה עסקו רק בלימוד תורה בישיבות, לא עבדו בעבודה יצרנית אלא חיו על חשבון התרומות של העם היהודי בגולה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים של המושבה, רובם "עולים חדשים" – שהיו אנשים דתיים אך מתונים בדיעותיהם.

שנת תרמ"ב, 1882-1881, היתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ. רבני ירושלים האשכנזים, שהיו חרדים וקנאים לדת, ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כתרומות וכמעשרות, או כסידור פרנסה לעניים, הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, בהגיע שנת השמיטה, פסקו שיש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.

דעתם חייבה את כל האיכרים, שלרוע המזל רובם כמעט נואש מישיבתו במושבה בגלל כל הצרות שנפלו עליהם – החולים והחללים שהפילה המלריה, השיטפונות, עול המיסים לממשלה התורכית, מות השוורים הדמשקאיים ששימשו לחריש הראשון, כישלון היבולים, התנכלויות השכנים הערבים והיעדר תמיכה לתשתית ציבורית – כביש ליפו או לרמלה, בית-מרקחת, בית-מרחץ, בית-ספר ובית-כנסת.

יהודה ראב בן עזר הצעיר, אביו וחבריו, שהיו אנשי-כפר עוד בטרם עלותם ארצה, ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה"חלוקה" – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה"כוללים" הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל"עראברס" ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.

בירושלים החרדית נגזר דינה של המושבה הצעירה, שהלכה ונחרבה. השכנים הערבים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות של קוני-קרקע ירושלמיים, וגרמו לערעור מצב הביטחון במושבה הקטנה. לבעלי החלקות הירושלמיים, שקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, ולעיתים הוא זה המעבד את אדמתם! עתה החלו השכנים האלה לפשוט בגלוי על השדות, על הרכוש, על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נמחו כמעט כליל.

לקראת שנת השמיטה הבאה – תרמ"ט, 1889-1888, כבר התקיימו בארץ שמונה מושבות נוספות על הראשונה, פתח-תקווה – והשאלה עמדה שוב במלוא חריפותה. איכרי המושבות, אנשים מסורתיים דתיים ברובם, ביקשו חוות דעת מהרבנים, כי לגבי רובם היתה זו שנת השמיטה הראשונה בארץ-ישראל.

הוויכוח התלקח בכל תוקפו. תנועת חובבי-ציון, שתמכה במושבות אחדות, והפטרון של מרבית המושבות, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהיה אדם דתי – חיפשו פתרון שלא ישבית את העבודה החקלאית למשך שנה ואף יותר, שהרי בשנת השמיטה אסור גם להכין את השדות לקראת השנה שאחריה.

רבני ירושלים החרדים, האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט, התנגדו נמרצות לכל תיקון או הקלה בדיני שנת השמיטה. מצידם, שתעבור החקלאות לידי הערבים, והמושבות תהיינה לשממה. ממילא הן מתחרות במימסד החרדי הירושלמי על תרומות העם היהודי בגולה – כמו בתמיכה של הברון רוטשילד. יהודים מוטב שילמדו בישיבות ובכוללים ולא יעסקו בעבודת האדמה.

רבני ירושלים הספרדים, ובראשם הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז'ל, נטו דווקא למצוא פיתרון אך חששו לפעול לבדם. הופעל עליהם לחץ מצד הפחה של ירושלים, מוחמד רעוף, ששלח מכתב לרב פאניז'ל ובו הביע חשש שהשבתת החקלאות היהודית למשך שנה עלולה לגרום נזק להכנסות הממשלה התורכית מהמיסים, ולכן ביקש מהרב הראשי הספרדי "למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי הדת היהודית."

הפתרון אכן הושג אך הרחק מגבולות הארץ. ביוזמתו ובתרומותיו של הברון רוטשילד, ובהשפעת חובבי-ציון, פירסמו שלושה רבנים אשכנזיים נודעים במזרח-אירופה – הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה – "היתר עבודה בשמיטה" בארץ-ישראל, שהיה כלול בו היתר מכירת קרקע לנוכרי, זאת אמנם לשדותיהם של יהודים עניים בלבד. לדעתם הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדור ההוא, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה.

כל זאת חרף התנגדותם העזה של רבני ירושלים האשכנזים.

אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. [יש עדויות על איכרי מזכרת בתיה, היא עקרון, שדווקא דבקו בדתיותם בשנת השמיטה, וכן על איכרי גדרה, שנאלצו לבסוף לצאת לעבודה בלחץ פקידות הברון]. האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה "עלא חשׂב אל-בארון," על חשבון הברון. ואולם כוחו של הברון, באמצעות פקידיו במושבות, עמד לו להפר את עצת הבטלנים ולהעמיד, גם בשאלת השמיטה – את מפעל יישובה של ארץ-ישראל על יסוד איתן לדורי-דורות.

* * *

בן דרור ימיני

מבוכה והקרן החדשה

מקהלת התקשורת חוטאת כאשר היא מספרת על פגעי ההתקפה הישראלית, אך לא על פגעי איראן הגרעינית. הקרן החדשה עשתה רושם שהיא משנה דרכיה. תמיכת הקרן באברום בורג מוכיחה שמדובר בקרן הישנה.

הדברים שלהלן הם התחבטות. מי שרוצה אמירה נחרצת מוזמן לדלג לקטע על הקרן החדשה. הימים הללו הם ימי מבוכה. מלחמה היא דבר רע. המלחמה הטובה ביותר היא זו שלא פרצה. הטענה שיש צורך בנקיטת כל אמצעי לפני שיוצאים להתקפה נגד מתקני הגרעין האיראניים – אינה נזקקת לשום הוכחה. כך גם הקביעה שעדיף לצאת למתקפה כזאת עם גיבוי בינלאומי, או בהובלה אמריקנית. אלא שמכאן ואילך, אני אחוז קנאה ברוב עמיתיי האוחזים בעט, או במקלדת, וברוב אנשי הרוח והטוקבקיסטים חדורי הקרב. משום שלרובם יש מכנה משותף אחד: הם יודעים מה צריך לעשות מול האיום האיראני. האמת בכיס שלהם. כך שיורשה לי להודות: אין לי מושג ירוק מה צריכה ישראל לעשות.

אמנון אברמוביץ, למשל, כבר מצהיר שברור שלאיראן יהיה נשק גרעיני, וצריך להתרגל לרעיון. כנראה שהעולם כולו, לפחות הדמוקרטי, מטומטם לחלוטין. הרי העולם מסרב להתרגל. העולם מתעקש על סנקציות והחמרת הסנקציות. אבל אברמוביץ מודיע שהסיפור נגמר. ייתכן שהסנקציות הן בסך הכול הצגה. ייתכן שהוא צודק. ימים יגידו.

חותמי הקריאה לסרבנות הם סיפור אחר. הסיפור שלהם איננו מדיניות כזאת או אחרת. יוזמי העצומה שייכים למחנה המאוס שמתנגד לעצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. קשה להבין מה עושה ביניהם פרופסור מני מאוטנר. נקווה שיתעשת. במובן מסוים, מדובר בהישג איראני רציני. בהרבה חזיתות הם מפסידים. בתוככי ישראל הם דווקא זוכים להצלחות.

מקהלת התקשורת

הדיון הציבורי חשוב. הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. כשהטענות הרציניות מושמעות, הן מעוררות מחשבה. והמשכיל בעת הזאת יתהה. אלא שיש משהו פגום בדיון. משום שלמעט חריגים בודדים, התקשורת הופכת למקהלה. קול אחיד, או כמעט אחיד, שמספר לנו על מוראות המלחמה, על המחיר בנפש, על אי-מוכנות העורף, על המחיר הכלכלי האדיר, על הפסקת היצוא ועצירת התיירות, על המשבר העולמי הצפוי, על הפסקת העלייה, על הגדלת הירידה, על התועלת הנמוכה מההתקפה. בקרוב גם נשמע על תרומת ההתקפה להתחממות כדור הארץ ולהתאבדויות בנורבגיה. הכל הולך.

הבעייה שהדיון הציבורי חף, כמעט לחלוטין, מכל איזכור של המחיר שישלם העולם, לא רק הדמוקרטי, על איראן גרעינית. והמחיר הכבד הרבה יותר שתשלם ישראל. ואנחנו בקושי שומעים על סיכויי הזליגה של פצצה, או מה שקרוי פצצה מלוכלכת, לאחד מגופי הטרור שאיראן חפצה ביקרם. אין צורך להמשיך.

"שברק ונתניהו יפסיקו להפחיד אותנו," טוענים המתנגדים. זו טענה קצת משעשעת. משום שמסע ההפחדות האמיתי עוסק בתוצאות המתקפה. כל קוראת וקורא מתבקשים לעשות תרגיל פשוט, ולבדוק את היחס בין הפחדות המתנגדים לתקיפה להפחדות התומכים בתקיפה. היחס הוא בערך של עשר לאחת. הילדים שלי כבר יודעים לדקלם את נזקי המלחמה, גם בלי שיהיו צרכני התקשורת. הם חשופים להפחדות הללו ללא הפסקה. אבל אין להם, ולרוב הציבור, מושג ירוק על תוצאות ההימנעות מהתקפה.

"צריך לסמוך על הבטחה אמריקנית," טוענים כאן. נו, באמת. הרי נשיא ארה"ב הקודם, ג'ורג' בוש, הבטיח במו פיו, שצפון-קוריאה לא תהיה גרעינית. ייתכן שאובמה אמין יותר. הלוואי. אבל העולם כבר סמך על הבטחה אמריקנית אחת. צפון-קוריאה ציפצפה על בוש. האם אפשר לסמוך שוב על ארה"ב?

מרוץ ההפחדות

הטבע האנושי חושש משינויים גדולים. הוא פחות רגיש לשינויים שמעוגנים בתהליך ארוך. מתקפה היא שינוי מיידי. המחיר ברור ומיידי. איראן גרעינית היא שינוי איטי. המחיר עלול להיות הרבה יותר גבוה. ביום שבו תהיה איראן גרעינית – לא יהיה טעם בסנקציות. סביר להניח שהן ייפסקו. הרי צריך לפייס את המפלצת. איראן תהפוך למעצמה אזורית. היא תגרום למרוץ חימוש גרעיני. היא עלולה להשתלט על חלק ממדינות המפרץ, שכבר היום יש בהן רוב שיעי. היא תהפוך לשליטה הבלעדית של עיראק. אפשר להוסיף. יש עוד. כן, הדברים הללו הם בגדר "הפחדות". אין ודאות שהם יקרו. אין גם ודאות שלא יקרו. מותר להציג את פגעי המתקפה. מותר להציג גם את פגעי האי-התקפה. בטווח הקצר כולנו רוצים שקט ושלווה. שרק לא יפריעו לשלוות השכונה. שרק ייתנו למחירי הנדל"ן לעלות בשקט ולמחירי הדלק לרדת בשקט. שרק ייתנו לנו אשלייה של רגיעה. האם זה אומר שעבדכם הנאמן תומך בהתקפה? סהדי במרומים, שאין לי מושג ירוק מה נכון לעשות. ההתחבטות בצמרת היא אמיתית. דעתם של המתנגדים מקרב גורמי הביטחון משפיעה. עד לרגע זה אין רוב בקבינט, ולא בממשלה, ליציאה להתקפה. זה לא מעיד על קלות דעת. זה מעיד על התחבטות רצינית. 

לסמוך על נתניהו?

הממשלה הנוכחית, כמו קודמותיה, עשירה במחדלים. קבלת הפנים ל"מרמרה" היתה מחדל טקטי שהפך למשבר אסטרטגי. ההתנהלות הכושלת בעניין הפלסטיני מתגלה עכשיו במלוא עליבותה. משום שככל שנתניהו היה מצטייר כמתון יותר בעניין הפלסטיני, הוא היה זוכה ליותר אמפתיה בבית הלבן. כן, אנחנו זקוקים לאובמה. עכשיו יותר מאשר בכל זמן אחר. והעניין האיראני חשוב פי מיליון מהקפאת התנחלויות. נתניהו לא התבקש להסכים לשיבת פליטים. ואפילו לא לפינוי התנחלויות. אבל הוא התעקש על עימות עם הממשל. איבדנו נקודות חשובות.

יש עוד בעייה. נתניהו כבר הוכיח שבין אינטרס לאומי וממלכתי לבין רווח פוליטי קצר טווח – הוא מעדיף את האחרון. ההתנהלות שלו בעניין ועדת פלסנר והשוויון בנטל היא פיגוע ארוך טווח. האם זה האיש שאפשר לסמוך עליו? התשובה אינה פשוטה. משום שלמרות הכול, צריך לזקוף לזכות נתניהו את העובדה שאיראן נאנקת תחת כובד הסנקציות הבינלאומית. יש לו גם הצלחות. היה הרבה יותר קל אם הכול בכול היה שחור-לבן. אבל המציאות, צריך להודות, קצת יותר מורכבת. 

מלחמה וחרפה

לצ'רצ'יל מיוחסת האמירה: "אנחנו עומדים בפני הבחירה העגומה בין מלחמה לחרפה. הרגשתי היא שנבחר בחרפה. ואחר כך תבוא המלחמה. אבל זה יהיה בתנאים הרבה יותר קשים."

זה לא ברור שההיסטוריה חוזרת. צ'רצ'יל צדק אז. זה לא אומר שזה נכון עכשיו. שהרי אפשר לבחור במלחמה, ואז לזכות בחרפה. זה כבר קרה. מתנגדי המלחמה צדקו בעניין וייטנאם. אולי גם בעניין עיראק. ארה"ב בחרה במלחמה. היא זכתה גם לחרפה. כך שתרשו לסיים את הקטע הזה ללא מסקנה. קטונתי. אלה לא ימים פשוטים. כל החלטה שתתקבל היא הרת גורל. אני שייך למחנה של אלה ששרויים במבוכה.

הקרן החדשה

אברום בורג כיהן בעבר כיו"ר המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה. האיש התאים לקרן והקרן התאימה לו. הזמן עובר. הקרן גילתה סימני שינוי. לא עוד תמיכה אוטומטית בכל גוף שאומר "דמוקרטיה" או "זכויות אדם" ומתכוון בעצם לדמוניזציה של ישראל. אין גם צורך להסכים עם כל מילה שאומר הנשיא החדש של הקרן החדשה, הרב הרפורמי בריאן לורי, כדי לדעת שהוא מבטא ניסיון לצעוד בכיוון חדש. כן ביקורת. לא הסתה ולא שנאה. 

אלא שבורג עדיין שם. הוא ממשיך להפיץ את משנתו. עכשיו הוא עומד בראש גוף חדש, "מולד", שנועד להחיות את השמאל. הגוף החדש בדק ומצא שחצי מהציבור מחזיק בעמדות שמאל, אבל רוב הציבור מתעב את השמאל. לא היה שום צורך בסקר "החדש" כדי לדעת שזה המצב. רוב הציבור, מאמצע הליכוד עד אמצע מרצ, גם תומך במדינה יהודית ודמוקרטית וגם מכיר בצורך בפשרות כואבות. רוב הציבור, לפי רוב הסקרים, מוכן לקבל יוזמות שלום שמאפשרות הסדר הוגן של שתי מדינות לשני עמים.

ההסתה נמשכת

בורג עצמו מצוי בימים אלה בסיבוב חדש של מאמרי הסתה בעיתונות העולמית נגד ישראל. הוא מתאר אותה כמדינה שהולכת ומאבדת את שאריות הדמוקרטיה שלה. הוא אוהב את ישראל כמו שבעל מכה אוהב את אישתו. הוא מפליא את מכותיו. ובעיקר משקר ומסלף ומעוות. בכל מדד אובייקטיבי, ישראל של היום דמוקרטית הרבה יותר מישראל של שנות החמישים או השישים. ייתכן שבורג עורג לימי הממשל הצבאי. או לימים שבהם מפלגה אחת בלבד שלטה בתקשורת, בשלטון, בשירות הציבורי. הימים ההם חלפו. הדמוקרטיה הישראלית של היום הרבה יותר תוססת ורוחשת. יש בה גם תופעות מכוערות. יש יוזמות חקיקה מטופשות. יש פגמים. יש קולות צורמים. אבל התיאורים של בורג ודומיו לא הפכו לחלק מהמאבק למען שינוי ותיקון, אלא לחלק מהמאבק האנטי-ישראלי, כדי לתאר את ישראל כמו מפלצת. 

אם חפץ השמאל החדש לדעת מדוע הוא מאוס, הוא צריך להביט באברהם בורג. את ההבלים שלו הוא עוטף במחלוקת בין אחד העם להרצל. בפועל, כשהוא מדבר על "דמוקרטיה" הוא מתכוון לשלטון השכבה שלו. כשהוא מדבר על "זכויות אדם" הוא מתכוון לשלילת זכותם של היהודים להגדרה עצמית. כשהוא מדבר על מצוקת הפלסטינים הוא מתכוון להצדקת הטרור הרצחני. כשהוא מדבר על "תיקון עולם" הוא מתכוון להקמת מדינה דו-לאומית. דמוקרטיה וזכויות אדם הם עניינים ראויים. הבעיה איננה במסר. הוא חשוב. הבעייה היא עם נושאי הבשורה. אדם הגון לא יכול לקנות מהם סחורה. 

הקרן הישנה

תופעה כמו בורג היא חלק מההוויה הדמוקרטית, ושקרים הם חלק מחופש הביטוי. צריך להפריך. צריך לחשוף מי ומה עומד מאחוריו. והנה, כאן שוב צצה הקרן הישנה. היא מממנת את הגוף החדש של בורג. זה מעורר תהיות. האם זו הקרן הישנה, שבשם "זכויות האדם" הפכה לחממה של הסתה נגד ישראל, או שמא זו הקרן שמנסה להציג מדיניות חדשה. הרי בורג מטיף שוב ושוב נגד הרעיון של מדינה יהודית. הוא מפיץ רעל אנטי-ציוני ברחבי העולם. הוא טוען שחוק השבות הוא "תמונת ראי להיטלר". זו לא ביקורת. וגם לא דמוניזציה. זו נאציפיקציה של ישראל. הכיצד זה שהקרן תומכת בגוף שבראשו עומד אדם כזה?

שנית, בורג כיהן במשך שנים כיו"ר ההנהלה הבינלאומית של הקרן. הוא עדיין מכהן כחבר ההנהלה הציבורית. הכיצד זה שהקרן תומכת בגוף שבראשו עומד אדם שמחזיק בתפקיד ציבורי בקרן? כפי שחשף עמיתי קלמן ליבסקינד, הקרן ביצעה הימלטות משפטית מישראל. היא אינה פועלת לפי חוק העמותות, שאוסר על מתן תרומות לגוף שחבר הנהלה קשור אליו. אלא שהבעייה כאן איננה החוק היבש. הבעיה היא נורמטיבית. הקרן מממנת גוף שבראשו עמד יו"ר ההנהלה הציבורית שלה, והוא עדיין חבר הנהלה. הפגיעה בטוהר המידות זועקת.

תגובת הקרן

להלן תגובת הקרן: "פעילויות 'מולד' תואמות את העקרונות והקווים המנחים, שהתוותה הנהלת הקרן והמפורטים באתר הקרן. הקרן בוחנת מתן מענקים בהתאם לקוויה המנחים, ולא על פי עמדותיהם האישיות של עובד כזה או אחר ... לקרן הנחיות וכללים משפטיים ברורים בנוגע למתן מענקים לעמותות בהן חברים אנשים הקשורים בקרן. כללים אלה קובעים כי אדם הנמצא בהנהלה של ארגון הנתמך על ידי הקרן לא יכול לכהן בוועדת מענקים של הקרן המקבלת החלטות לגבי מענקים הניתנים לאותו ארגון, אך אין כל מניעה שהוא יכהן בהנהלת הקרן או במועצה הציבורית שלה. כללי ניגוד האינטרסים של הקרן גובשו תוך התייעצות עם יועצים משפטיים גם בארץ וגם באמריקה והם תואמים את החוק בארץ ואת החוק בארה'ב."

לפי הגיונה של הקרן, גם גוף שראאד סלאח עומד בראשו זכאי לתמיכה. שהרי "עמדתו האישית" אינה רלבנטית. התשובה מגוחכת, משום שבורג איננו איש זר. הוא היה יו"ר ההנהלה. הוא עדיין חבר הנהלה. כל רגע שבורג שם וגם זוכה למימון – מבהיר שהקרן החדשה היא הקרן הישנה. כך גם במישור טוהר המידות. הם דאגו לכיסתו"ח משפטי. ספק כשר. בוודאי מסריח.

כתבתי שוב ושוב שהקרן שינתה דרכיה. חוששני שטעיתי.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 17.8.12.

אהוד: אין לנו די כסף בבנק כדי להסתבך בתביעה משפטית על הוצאת לשון הרע, לכאורה – אם נכתוב כאן  את כל הדברים הנכוחים והנכונים שיש לנו לומר על אברום בורג.

נאמר רק בקיצור – האיש הזה הוא שערורייה! ועל קשריו עם הקרן לישראל חדשה אפשר לומר – מצא מין את מינו.

* * *

אריה רוזנברג

ערד – ציה, מדבר, ישימון, ארץ בלי חוק...

יחסי חילונים-חרדים

את המילים הבאות אני כותב בדם ליבי ובחרדה לאשר קורה ויקרה בערד העיר האהובה. עשיתי לי מנהג ואחת למיספר שבועות אני יורד לשהות בעיר השלווה הזו, שאווירה עושה לי אך טוב, כמו גם תורם ליכולת הכתיבה והביטוי שלי. במהלך שהותי שמעתי, ויותר מאדם אחד, על כך שבמהלך החודשים האחרונים התנהלו כמה תקריות מילוליות בין חרדים לחילונים שאך כפסע היה לפני שהפכו לתקריות דמים. כמובן שניתן להבין את חששם של החילונים בערד מפני הקצנה חרדית של העיר, על כל המשתמע מזה (ראה התחרדותה של  העיר בית שמש). אך לא הכול מותר ב"מלחמה" נגד התחרדותה של ערד.

יש לציין כי בערד יש מתח מתמיד עם מסתננים אפריקאים. אדמת הלס המדברית מסתירה מרבץ אדיר של גחלים רושפות מתחת לשטח, הנוגע ליחסים בין יהודים לבדואים מהסביבה, אך לא את כל החוליים של העיר ערד באתי לבכות, באתי לספר מעט לישראלים על הקורה בין יהודים ליהודים!

ולענייננו, הבוקר, כך נמסר לי, נמצאו מיספר כתובות גרפיטי וצלבי קרס על בתי חרדים, נאצות וקללות ואיחולי גירושם לבני ברק ולמאה שערים, דבר המזכיר תקופה אפלה בדברי ימי עמנו. ברשותכם אעשה אנלוגיה לתחילת עלייתו של המשטר הנאצי, מנקודת מבט של גרמני... אשר במוצאו הגיע מפולין שבמזרח אירופה...

תחילה נטפלו הנאצים לחריגים בחברה הגרמנית – אמרתי, כל עוד אין המדובר בי, לא איכפת לי.

לאחר מכן חוקקו חוקים כנגד יהודים – אמרתי כל עוד אין המדובר בי, מה איכפת לי?

המשיכו ושרפו ספרי יהודים ולא פסחו גם על בתיהם – אמרתי כל עוד זה לא אני, מה איכפת לי?

המשיכו להיטפל לכל מי שלא הסכים עם תפיסתם הנאצית, אמרתי ייתכן ומתקרב אליי...

כאשר לבסוף שלחו למחנות השמדה יהודים, צוענים, מזרח אירופים – היה כבר מאוחר, כי אני הייתי על הרכבת!

לסיום הייתי רוצה לבקש מציבור השפויים (שהוא הרוב השקט של תושבי ערד) – בואו נעצור את הלמות תופי המלחמה כל עוד הדבר בידינו.

אריה רוזנברג

החושש לערד שהכרתי!

אהוד: דבריך הם עלבון לישראל וגם מבולבלים למדי. אתה עושה פרפרזה וולגארית לדבריו המפורסמים של הכומר הגרמני נימאייר, מבלי להזכיר את שמו. הוא אמר:

 "כשהם באו לקחת את הקומוניסטים, לא התנגדתי כי לא הייתי קומוניסט. כשבאו לקחת את היהודים, לא התנגדתי כי לא הייתי יהודי. כשבאו לקחת את מנהיגי האיגודים, לא התנגדתי כי לא הייתי ביניהם. וכשבאו לקחת אותי – כבר לא היה מי שיתנגד."

איך אתה לא מתבייש? האם ספרת כמה צלבי קרס מרחו חרדים בישראל על אתרים שהיו בעיניהם מנוגדים להשקפת עולמם? על מצבות וקברים? כמה השחיתו?

אז מי שמבקש להפוך את ערד לעיר חרדית הוא נאצי?! או להיפך, בבלבול שלך – כל מי שמתנגד לכך הוא נאצי?

היה לי ספק אם דבריך בכלל ראויים להיכלל במכתב העיתי, כי בדרך-כלל אנחנו לא מפרסמים שטויות.

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק עשרים ושניים

...וזבח השלום עם שבט אבו-קישק מצפון

עוד מעט תימלאנה שנתיים לשבתו של שיח' שאקר אבו-קישק בבית-הסוהר המרכזי במגרש הרוסים בירושלים, בחברת רוצחים ופושעים. הבטחות ידידיו, מנהיגי הוועד המוסלמי-נוצרי, כי "הממשלה איתנו", בלשונם – "אל-דאוולה מענא!" – אינן מתממשות. הם פונים בשמו לנציב העליון בבקשת חנינה, ומקבלים תשובה:

 "תעשו שלום עם פתח-תקוה, ואז תתקבל החנינה. אינני יכול להעליב את הנפגעים ולסלוח לאויביהם, כל עוד לא סלחו להם הם עצמם."

עם זאת מבקש הנציב מאנשי-ביניים לרמוז לפתח-תקוואים: "הלחץ למען החנינה גדול מאוד. אם תסרבו להשלים עם שבט אבו-קישק, קשה לדעת כמה זמן אוכל לעמוד נגדו."

*

ביום רביעי, ה-20 במרס 1923, מבקר הנציב העליון בבאר-שבע. הוא חונך מצבת זיכרון לגנרל אלנבי, כובש הארץ מידי התורכים, ואמור לתת ברכתו להקמת מועצת השיח'ים של בידואי הנגב. לאחר חנוכת המצבה מזמין הנציב לסעודה את כל השיח'ים של האיזור. קודם שהם נכנסים, נדברים ביניהם השיח'ים, וכאשר מגישים לפניהם את המטעמים, מסרבים כולם לאכול, והשיח' פריח אבו-מדין הזקן, ראש השיח'ים של מחוז באר-שבע, קם ופונה לנציב:

 "חדרת אל-מנדוב! כלומר כבוד הנציב, בשמי ובשם כל השיח'ים הבידואים אני מודיע לך, שלא נטעם מהמאכלים האלה, עד אשר תמלא בקשה שלנו."

 "ומה היא?"

 "לתת חנינה לאחינו, שיח' שאקר אבו-קישק!"

 "כבוד השיח' אבו-מדין, שיח' אבו-קישק אינו בן מחוז באר-שבע, ואתה ואנשיך אינכם יכולים להתערב בעניין שאינו נוגע לכם."

 "השיח' אבו-קישק הוא בן ארצנו ודתנו, וגבולות המחוזות אינם יכולים להפריד בין אחים. לא ניגע באוכל כל עוד לא תתמלא בקשתנו."

במצב שנוצר נאלץ הנציב לגלות את כוונותיו: "אני לא מתנגד לחנינה, אך רק לאחר שמשפחת אבו-קישק תשלים עם פתח-תקוה, אוכל למלא את בקשתכם."

 "אנחנו ערבים בעד שיח' שאקר, שהוא עצמו יבוא לבקש שלום מפתח-תקוה, מיד לאחר צאתו לחופשי. ואם יסרב, חדרת אל-מנדוב, אני נשבע לך שאנחנו במו-ידינו נחזיר אותו חזרה לבית-הסוהר ולא נבוא יותר בשום בקשה כזו אליך!" אומר שיח' אבו-מדין.

הנציב אינו זז מעמדתו: "קודם שיבקש שלום, ואחר-כך יבוא השחרור."

מתעקשים גם שיח' אבו-מדין ועמיתיו: "אנחנו מוכנים לערוב בשמונה אלפים לירות מצריות, ומבטיחים שלאחר שיצא אבו-קישק ממאסרו, ניקח אותו לבקש שלום מאויביו, כמנהג הערבים."

לבסוף נאלץ הנציב להסכים לתנאיהם, והם יושבים לסעוד עימו.

*

למחרת, ביום חמישי, מודיעים טלפונית למושבה שעל שפירא ופסקל לבוא עוד היום לתל-אביב, לפגישה עם קולונל קיש. לויטננט-קולונל פרדריק קיש היה קצין קרבי במלחמת העולם, חבר המשלחת הבריטית לשיחות השלום בפריס ב-1919. הוא מנהל המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים, וחבר ההנהלה הציונית. בתוקף תפקידו הוא מקורב לשלטון הבריטי.

 "עלי להודיע לכם בשורה לא משמחת," אומר קיש ומספר להם על ההבטחה שנתן הנציב העליון לשיח'ים של באר-שבע, לשחרר את אבו-קישק לפני השלום.

השניים מתרגזים מאוד. שפירא מרים קולו ומכה בכעס על השולחן. "דבר כזה אסור היה שיקרה!"

 "מה אתם מאשימים אותי? אני רק מספר לכם מה שקרה. הנציב העליון עשה מה שעשה על דעת עצמו, לא התייעץ עם גנרל דידס, לא איתנו, חברי ההנהלה הציונית, ולא שאל מישהו מכם אם אתם מסכימים לכך."

 "פתח-תקוה בוודאי לא תסכים. שחרור אבו-קישק לפני שביקש סליחה ושלום – יהיה אסון למושבה ועלבון ליישוב העברי כולו," אומר פסקל.

 "הוא כבר יצא לחופשי, או שעדיין יושב בכלא?" שואל שפירא.

 "מה השאלה? אם הנציב הבטיח – נגמר העניין."

 "לא. אם טרם יצא – אני אעצור בעדו מלצאת!"

 "על מה אתה מדבר?"

 "שמעו, לא יצאתי מדעתי. אבל אני מרגיש שאני אוכל לשכנע את הנציב, שבקשת השלום מוכרחה לבוא לפני החנינה," אומר שפירא.

*

רק בשבת אחר-הצהריים מגיעים חברי ועד-המושבה אל ביתו של שפירא, על פי בקשתו, לשמוע מפיו את דברי הקולונל קיש.

 "מה יש לעשות? הפסדנו," הם אומרים ביאוש.

 "אני מבקש מכם הסכמה שאצא לירושלים אל הנציב העליון, ואם שיח' שאקר עוד לא יצא לחופשי, אני אסדר שיעכבו אותו בכלא לעוד זמן מה."

 "בעצמך סיפרת שקולונל קיש אמר לך שאין מה לעשות."

 "רבותיי, גם אם לא תסכימו אני נוסע, ואני לא צריך יפוי-כוח מכם כדי להופיע בפני הנציב. אבל יותר טוב שאבוא בשם המושבה, ובהסכמה שלכם."

 "ואיך יסדרו לך ראיון? מחר יום ראשון. שבתון של האנגלים. רק ביום שני נוכל לבקש שתתקבל לראיון, ועד שיגיע האישור, שאקר כבר ישוחרר."

 "כל מה שאמרתם נכון כאשר מדובר באדם אחר, לא באברהם שפירא. לי יש רשות להיכנס אל הנציב מתי שארצה, בלי הודעה מוקדמת."

*

ביום ראשון לפני-הצהריים עולים במכונית לירושלים שפירא עם עקיבא ליברכט, נציג ועד-המושבה, ומגיעים אל השער של משכן הנציב, ברכס הר הצופים. שפירא בחליפה הלבנה, מחזיק בידו כובע טרופי לבן. שפמו, שכבר החל מאפיר, צהוב מעשן המקטרות הרבות שעישן. המבט התקיף בעיניו הכחולות, השקועות עמוק בארובותיהן, עדיין יוקד. תווי פניו החדים, השזופים, צרובי השמש והרוח, נראים כחרוצים באחד מסלעי הארץ.

המשמר מעכב את המכונית אך בראותו בה את שפירא, מניח לו להיכנס.

 "מדוע לא ביקשתם קודם-לכן רשות?" שואל הגנרל וינדהם דידס.

 "באנו בעניין דחוף מאוד," אומר שפירא.

 "הנציב יצא עם חבורתו לטיול רכיבה בהרים. חכו בעיר ושובו לכאן אחר-הצהריים."

בשעה היעודה הם שבים. כאשר הם יושבים באולם ההמתנה, מזמינה אותם ליידי סמואל, אשת הנציב, לטרקלין הגדול, למסיבת תה הנערכת לגברת דידס הזקנה, אימו של הגנרל, העומדת לחזור בקרוב לאנגליה יחד עם בנה. הנשים מדברות ביניהם. שפירא חותם בעברית באלבום המזכרת שאשת הנציב וחברותיה מכינות לגברת דידס, וליידי סמואל מתרגמת את דבריו. בראותה שקצרה רוחו לחכות, היא מפצירה בו בכל זאת להישאר.

לפנות-ערב הם רואים בעד החלון את הנציב נכנס לחצר ברכיבה על סוסה אצילה, שסייח משתרך בעקבותיה. שפירא נפרד מבעלת-הבית ויוצא לקבל את פני הנציב.

 "אני מתנצל בפניך שלא מצאת אותי בבית. לא ידעתי על בואך," אומר הנציב. "ראה איזו סוסה וסייח יפה קיבלתי במתנה."

 "העניין שבגללו באתי דחוף."

 "רק איכנס הביתה ואשתה כוס תה, ומיד אחר-כך אקבל את פניכם."

בבואם אל המשרד כבר מחכה להם הנציב. "זה ודאי בעניין אבו-קישק?"

 "מובן מאליו," משיב שפירא.

 "הדבר כבר עשוי, ואיני יכול להתחרט. יש לחץ גדול, מצדדים שונים, שאשחרר אותו."

 "הוד מעלתך, אם שיח' שאקר אבו-קישק יצא לחופשי לפני בקשת הסליחה וטקס השלום – לא תצא לפועל כריתת ברית השלום לפי המנהגים המקובלים, וזה יגרום ללא-ספק לאסונות גדולים עוד יותר מהמהומות הקודמות."

 "אל תדאג. קיבלתי ערובות מהשיח'ים של באר-שבע, שאבו-קישק יבוא בעצמו לבקש מכם שלום, לפי מנהגי הארץ, ואם לא – יחזירו אותו לכלא או ישלמו קנס פיצויים בסך שמונת אלפים לירות מצריות."

 "לזה אומרים הערבים – כלאם פאדי, דברים בטלים. השיח'ים לא התחייבו בפניך מתי יבוא אבו-קישק לבקש שלום. הם ידחו זאת לזמן בלתי-מוגבל. לעולם לא יבוא אבו-קישק לבקש סליחה, אם ישוחרר תחילה. וגם אם ירצה – מנהיגי הוועד המוסלמי-נוצרי לא יתנו לו. הם יבריחו אותו לחוץ-לארץ, והשיח'ים של באר-שבע יתנצלו ויאמרו שלא באשמתם קרה הדבר. הוד מעלתך, היוקרה שלך היא גם היוקרה של פתח-תקוה והביטחון של כל היישוב העברי בארץ. תאר לעצמך איזה רושם מדכא יעשה השחרור ביישוב העברי, ולעומתו – איזה ניצחון ינחלו הערבים בכך. כל העניין ייראה אחרת אם מתוך בית-הסוהר ישלח אבו-קישק את קרוביו, ואת מנהיגי הערבים, לבקש מאיתנו שלום. אז נהיה מוכנים אנחנו, אנשי פתח-תקוה, לבוא אליך ולבקש את שחרורו, וכך ידעו כל הערבים כי לא להם אלא לנו נענה הנציב בדבר השחרור, ורק לאחר שסלחנו לשיח' את פשעו. לכן אבו-קישק מוכרח להישאר בכלא עד אחרי חגיגת השלום, ואני בטוח בחוכמת הוד מעלתך, שתדע למצוא אפשרות להשאיר אותו עוד זמן-מה."

 "אבל איך אפר את הבטחתי?"

 "בקש מהשיח'ים של באר-שבע לחתום על הערובות תחילה, ותראה..."

 "הם נתנו לי דיברת כבוד שלהם..."

השיחה נמשכת עוד זמן-מה, הנציב נפרד משפירא בידידות ומלווה אותו ואת חברו עד הפתח. כאשר הם מתרחקים קצת מהבית, אומר שפירא לליברכט:

 "אבו-קישק נשאר במאסר."

 "שמעת מה שאמר הנציב!"

 "הרגשתי בלחיצת-ידו שהדברים נכנסו לליבו."

*

מושל באר-שבע, מר אברמסון, מזמין את ראש השיח'ים פריח אבו-מדין, ועימו חג' אחסיין אבו-סתא ועוד אחד מנכבדי הבידואים, ומבקש לערוך עימם חוזה כתוב על הערבות שהבטיחו בעל-פה בדבר שחרור אבו-קישק. שמונה אלפים לירות הן סכום גדול בשביל הבידואים, ובחוזה המוקרא להם נאמר בפירוש שאפשר לקחת מהם צאן, גמלים וסוסות אצילות לגביית דמי-הערבות – אם אבו-קישק יסרב לבקש סליחה מהיהודים. מצד שני, הרושם שקיבלו מדברי מנהיגי הוועד המוסלמי-נוצרי ביפו הוא שאין בדעתם להרשות כלל לאבו קישק ללכת לבקש סליחה. מי יפסיד אפוא סכום עתק? הם עצמם!

 "האם אין הנציב מאמין להבטחתנו בעל-פה?" מתרעם זקן השיח'ים, לאחר שמחליף מבטים עם שני רעיו.

 "בהחלט מאמין. אם לא היה מאמין, לא היה מבקש ממני להחתים אתכם על כתב-הערבות, שהרי ידוע בכל העולם, שערבות ניתנת בכתב, וכך גם אומר החוק הבריטי, שהנציב חייב לנהוג על פיו."

 "אם הנציב אינו מאמין להבטחות שלנו בעל-פה, לא נחתום!" מעמיד שיח' אבו-מדין פני נעלב, המתרעם על כך שמטילים ספק בדיבורו של אדם חשוב כמותו.

 "אם אתם מסרבים לקיים את הבטחתכם לתת ערבות, חופשי הנציב העליון מהבטחתו לכם. הראיון נגמר. אתם יכולים לחזור לאוהליכם."

*

אבו-קישק נשאר לשבת במאסר, ולאחר שהוא וקרוביו נוכחים כי בקשת החנינה של השיח'ים מבאר-שבע לא הועילה, הוא מתחיל לשלוח דרישות-שלום לשפירא, ובקשה שיבוא לבקר אותו בכלא.

שפירא אומר לשליחים להשיב לשיח' שאקר: "כל זמן שמשפחתך לא תפנה אלינו ישירות ובגלוי, לא אבוא אליך, ולא תצליח להשתחרר מבית-הסוהר!"

*

קרובי השיח' פונים לראש עיריית יפו, עסאם בק סעיד, שידבר עם יוסף רוקח, כדי שהלה יתווך בינו לבין אנשי פתח-תקוה. ביום חמישי, ה-31 במאי 1923, כשלושה חודשים לאחר ביטול הבטחת החנינה, מוזמנים שפירא ונציגי ועד-המושבה אל משרדו של יוסף רוקח ביפו ברחוב בוסטרוס, הוא רחוב תרשיש, לפגישה עם משלחת מנכבדי הערבים: עאסם בק סעיד, עומר אל-ביטר, עלי מוסתקים, שיח' מחמד בידאס העומד בראש הכפר מוניס, והסוחר היפואי העשיר יעקב סליבה דלל, בא-כוח העדה הערבית-נוצרית.

 "אני בטוח, שהיום לא נצא מכאן, בלי הסכם," אומר שפירא.

 "מאין לך הביטחון הזה?" שואל עאסם בק.

 "אם אנשים נכבדים, כמוכם, נמצאים כאן כדי לסדר עניין, בוודאי הבאתם אתכם הצעה רצינית, שתהיה מקובלת על כולנו."

 "גם אנחנו מקווים שנצליח," אומר שיח' מחמד בידאס. "הרע בעולם דומה לנהר סוחף, שמחריב וגורף כל מה שהוא מוצא בדרכו. אז באים האנשים החכמים, ומנסים למצוא דרך לצלוח את הנהר כדי להתגבר על הרע, ולהגיע לעבר השני."

 "דברי אמת יפים כשלך, מזמן לא שמעתי." עונה שפירא.

 "יש נהרות רדודים," ממשיך שיח' מחמד בידאס. "אתה מרים את שולי העבאייה שלך, וחוצה אותם ברגל. אבל יש נהרות עמוקים, שאותם אתה לא יכול לחצות ברגל. אתה צריך לפשוט את בגדיך, לצרור אותם בצרור ולקשור אותם לצווארך. אתה צריך להיכנס למים, ולחתור בידיך וברגליך, כאשר צווארך מתאמץ להחזיק את הראש מעל למים כדי שתוכל לנשום. אתה מתאמץ, וחותר, וחותר, עד שאתה מגיע לחוף השני. ונדמה לי, יא איברהים ידידי, שהיום יהיה עלינו לשחות במים עמוקים..."

מבין שפירא שהשיח' רומז לכך שעל המושבה יהא לוותר הרבה ולקבל פיצוי מועט, והוא מוציא מקטרתו מפיו, ועונה: "ואללהי יא שיח' מחמד, דבריך כנים ונכונים, דברי חוכמה שהרבה-הרבה ידע, והרבה נסיון-חיים, טמונים בהם. וכמי שמכיר אותך, אני יודע, שאתה חצית הרבה-הרבה נהרות, והצלחת להביא שלום בקרב הרבה אנשים מקרב עבדי-האלוהים. אני מסכים איתך, שיש נהרות רדודים, שבהם אתה מרים את שולי העבאייה, נכנס ברגל יחפה, חוצה את הנהר, ומגיע לעבר השני. ונכון גם שיש נהרות עמוקים, שאתה צריך לפשוט את בגדיך, לצרור אותם בצרור, לקשור אותם לצווארך, ולחתור בידיך וברגליך עד שאתה מגיע לגדה השנייה. אבל ביני לבינך, שיח' מחמד – הלא יש דרך פשוטה יותר! מי שלא יודע לשחות, אל ייכנס למים! כמו שאומר הפתגם: אמשי שהר, ולא תעבר נהר! לך חודש, ואל תעבור נהר!"

מבין השיח' ששפירא אינו מוכן לוותר בנקל, ועונה: "ואללהי, את הנהר הזה נצטרך לחצות, יא שיח' איברהים-מיכו, ולא נוכל לסטות ממנו ימינה וגם לא שמאלה."

 "בוודאי שנחצה אותו," אומר שפירא, "אבל אולי המים אינם עמוקים כל-כך? לעיתים קורה שאתה מגיע לנהר שמימיו עכורים, ואינך יודע את עומקו, אתה סבור שצריך לחצות אותו בשחייה, ואתה חובט בידיך, ומגיע לפתע לקרקעית, וחובט ברגליך, ומגיע אל הבוץ, ומרים את ראשך, ונתקע בתוך קנה וסוף. וכל זאת מדוע? מפני שבמקום לחצות אותו ברגל יחפה, התעקשת לשחות! והלא זה היה קושי שאינו ממשי, ורק מפני שהמים היו עכורים, לא הבחנת בעומקם. יצטללו מעט המים, עד שאנחנו יושבים ומשוחחים בינינו, ותראה שאפשר לעבור אותם, ולצלוח את הנהר ברגל יחפה. ואם יהיו קטעים שנצטרך לשחות, ואללהי, יא שיח' מחמד, הרי שנינו יודעים לשחות! זו בעיה בשבילך, לצלוח נהר? מעט נהרות צלחת?"

וכך הם יושבים שעות, לוגמים ספלוני קפה, מעלים טבעות עשן, ועוד פעם לוגמים קפה. מן החלון עולים רעשי הרחוב היפואי ההומה, והם מתקדמים אך מעט. "הלא שאקר הוא בנו של ידידך המנוח, שיח' מחמד אבו-קישק, ולכן הוא נחשב כמעט לבנך, ואתה כאפוטרופוס עליו. אנחנו מקווים שאתה תשתדל שהחנינה תינתן לו במהרה, כי מחרתיים, יום ההולדת של מלכנו ג'ורג' החמישי, הוא היום השנתי המיועד לחנינות."

 "אין דבר שאשמח לעשותו, יותר מכך. אבל הבקשה לחנינה תבוא לאחר טקס השלום והזבח, שייערכו בפתח-תקוה. ואל החגיגה יש להזמין את כל הכפרים והשבטים שהשתתפו בהתנפלות. שבט אבו-קישק יביא את הכבשים ואת שאר צורכי סעודת השלום, גם את העצים, המלח, והמים, כנהוג. מה שתביאו – תאכלו, כי כך הדין," אומר שפירא. "ואם אתם רוצים שהחנינה תינתן ביום הולדת המלך, צריך להכין הכל כבר מחר."

 "הלא מחר יום שישי, איך נוכל להזמין בזמן כה קצר את ראשי כל הכפרים והשבטים שהשתתפו בהתנפלות, ואיך תספיקו לנסוע אל הנציב לפני השבת?"

 "כמו שצלצלו הפעמונים ביום ההתנפלות," משיב שפירא, "כך עליהם לצלצל ביום השלום. עכשיו יש טלפון, ויש מכוניות. נספיק לנסוע אל הנציב, ולא נוותר על שום פרט ממנהגי השלום המקובלים מימי הנביא מוחמד, עליו השלום והתפילה, שום דבר לא יחסר! ומאחר שאין פיצוי הולם לצער ולאבל, שיח' אבו-קישק יכריז שהוא משלם סכום סמלי של ששת אלפים לירות למשפחות החללים של המושבה."

 "ואללהי, שיח' איברהים-מיכו, אין בלבך רחמים עלינו? הלא על כל הרוג שלכם, ירחם עליו אלוהים, נפלו משלנו עשרה, וגם ביתו של שיח' שאקר נשרף כמעט כליל!"

 "והעדר שלנו איפה הוא, ידידי? הלא רק הפרות של פתח-תקוה, שגועות כל ערב בגעגועים הביתה, כאשר זרים נוגעים בעטיניהן, הן לבדן שוות לא ששת אלפים כי אם שישים אלף לירות!"

 "ואיך נוכל לאסוף ביום אחד ששת אלפים לירות?"

 "למענך, שיח' מחמד בידאס, אנחנו מוכנים שהתשלום יהיה בחלקים שווים. חמש מאות במזומן, ועל השאר אתם תהיו ערבים, שזה בעיניי יותר בטוח מכסף ומזהב גם יחד."

 "אני מתחייב להביא את חמש מאות הלירות במזומן," אומר סליבה דלל. "ועל השאר יחתמו שטרות."

יוסף רוקח מוציא שטרות, כותב אותם בהפרשי זמן של שלושה חודשים כל אחד, ועליהם חותמים שיח' מחמד בידאס, עלי מוסתקים ועאסם בק עצמו, ואולם השטרות נותרים בינתיים בידי שיח' מחמד בידאס.

*

בבוא שפירא בערב לוועד-המושבה, ועימו תנאי הסכם השלום, והסכום הממשי שלדעתו ישולם לאחר הוויתורים הנהוגים בשעת הטקס עצמו, נערכת ישיבה סוערת. גרשוני הצולע מתפרץ עליו כהרגלו בצעקות:

 "במקום ששת אלפים לירות מצריות הפסד, שנגרם לנו על-ידי 'שכנינו הטובים' מכך שלא ראינו חזרה אפילו זנב של פרה אחת מעדר של שבע מאות ראש – אנחנו מסכימים לקבל מידיהם פיצוי בסך אלפיים לירות בלבד, וגם מהן רק חמש מאות במזומנים והשאר בשטרות, שהם כמו הכוונות הטובות, שהדרך לגיהנום רצופה בהן. אבל אתה, כמו תמיד – רק הכבוד חשוב לך! וכאשר כתבו ב'מארגן דז'ורנאל' על מישהו אחר ולא עליך, לעגת לו מרוב קנאה עד שהרביץ לך פה על הבלקון, המרפסת, של הוועד והיה צריך להפריד ביניכם!"

 "מה הוא שוב רוצה ממני?" משיב שפירא בצעקה.

 "שכאשר יגיע טקס השלום, רב אברום, נצטרך לוותר גם מתוך האלפיים לכבוד חוואג'ה יוסוף ולכבוד קינג ג'ורג' ולכבוד שיח' בידאס ולכבוד טיזי!"

 "הודעתי בפירוש שלא נוותר על כלום, מעבר למה שהוסכם!" אומר שפירא.

ראש הוועד זלמן גיסין משתדל להרגיע: "אתם יודעים שאני מתנגד כל השנים לעבודה ערבית, שהיא אבי-אבות האסונות שנפלו על המושבה, ושאני התנגדתי באופן חריף לעשות ברית-שלום עם אבו-קישק. אבל יש עניין לא פחות חשוב – מסילת-הברזל מראס-אל-עין למושבה, שאת הסוללה שלה מדד וקבע בשבילנו אבשלום, ואני רואה בהשלמתה מילוי צוואה שלו. אתם יודעים שנפגשתי כבר כמה פעמים עם הנציב העליון בקשר לכך. הוא הבטיח לי שיעשה הכל כדי שהמסילה תושלם, בתנאי שהמושבה תסכים לכרות ברית-שלום עם אבו-קישק. ואני שתקתי, כי ידעתי שלא מאיתנו צריכה לבוא היוזמה לכך. אם נקבל את התנאים שהביא שפירא, אני מקווה שכבר החורף נשמע את צפירת הקטר מושך קרונות עמוסים ארגזים של תפוחי-זהב מפתח-תקוה שלנו לכל הארצות!"

*

מכל המאהלים והכפרים בסביבה נאספים בבוקר יום שישי, י"ז בסיון תרפ"ג, ה-1 ביוני 1923, ערבים רוכבים על סוסים, מובילי גמלים, הולכי-רגל ומחמרים בחמורים. הם הולכים וקרבים אל גבולות פתח-תקוה, אך אינם מעיזים לבוא אליה פנימה. הם שולחים רוכב ממחנה אבו-קישק, המודיע שבני השבט וכל האורחים מהכפרים כבר נאספו, והם מחכים על גבול המושבה עד שיבואו ממנה לקראתם, כמנהג, רוכבים מבניה, ויזמינו אותם להיכנס.

שפירא שולח שני פרשים אל גבול אדמת הביצה, מקום הפגישה הראשונה עם האוייב ביום ההתנפלות. הרשות ניתנת, ואז מתחיל לזרום הקהל הרב אל המושבה. יותר ממאה רוכבים על סוסיהם, ובראשם תופיק אבו-קישק, אחיו של שאקר, עם שיח' מחמד בידאס, חותנו-לעתיד של שיח' שאקר. מאות גברים, נשים וטף, כולם לבושים בגדי חג.

בדרכם הם עוברים על פני הג'דר, תל מלאבס, שלרגליו נורה אבשלום, ורק אבן גדולה קעורה, כמין שוקת עתיקה, מציינת את מקומו. צועדים במשעולים בין הפרדסים, בהם נמלטו ונהרגו רבים מהם באש מכונת-הירייה של החיילים ההודים; מקום קבורתם אינו ידוע, אולי הם טמונים כאן בבורות, לצד הדרך, מאחורי משוכות-האקציה. עוברים על פני בית האריזה "פרדס" שנכבש בידיהם לשעה, על פני בתי גיסין ופלטניק שאת רכושם הדל שדדו. חוצים את הסוללה שעליה אמורה לעבור הרכבת, ואשר מולה נעצרה התקדמותם.

לפניהם הולכים שבעה כבשים שמנים לשחיטה, גמל נושא שני שקי קמח, גמל נושא שלושה שקי אורז ובורגול, גמל נושא ארבעה כדי מים מן הירקון, גמל נושא חמש חבילות עצים, גמל נושא דוודים, קערות ואגנים לאפיית הפיתות הבידואיות הדקות, גמל נושא שק סוכר וסלים ובהם קפה, מלח, פלפל, בצל וכל הנחוץ כדי להכין את התבשילים לסעודה הגדולה, שתיערך לאחר טקס השלום הרשמי.

 אמני הבישול של שבט אבו-קישק מבשלים קפה שחור ומכבדים את האורחים הרבים ואת בני-המושבה. הקהל הרב זורם למושבה, ממלא את החצר הגדולה של בית-הוועד, מתיישב או כורע תחת עצי האיזדרכת שבצידי רחוב חובבי-ציון. המון חוגג, הם עם נשיהם וטפם, וסביבם מתהלכים בני-המושבה. השוחט של פתח-תקוה בודק ושוחט את שבעה הכבשים לפי דיני ישראל. הבשר מוכשר כדת. נשות השבט ממהרות להפשיל שרווליהן כדי לבשל את הבשר והאורז על מדורות עצים, שהובאו על הגמל. חלק מתבשל בכלים כשרים, בשביל יהודים המשתתפים בזבח השלום, שמתכונן ברוב פאר, על-פי המסורת הערבית העתיקה.

שעת הצהריים מתקרבת, תנועת האורחים אינה פוסקת. אולמי הוועד הומים. האולם הגדול בקומה השנייה מקושט ומסודר בטוב טעם. השיח'ים החשובים מתיישבים בראש קבוצותיהם, גומעים מהקפה ומצטלמים עם בני המושבה. הם באים מעשרים ויותר כפרים קרובים ורחוקים, יש שיח'ים מסביבות באר-שבע, חדרה, בית-שאן, ואחד שיח' אבו-צמה, שבא מסביבות בגדד.

בשתיים וחצי בצהריים יוצאת תהלוכה גדולה של פרשים עברים וערבים. הם מסתדרים ברחבה שלפני אולם הוועד, ומשם יוצאים בדהרה יפה ומלאת חן, דרך רחוב חובבי-ציון, מזרחה לראס-אל-עין, לקדם את פני מושל מחוז יפו, מייג'ור קמפבל, ופמלייתו, הבאים לשם ברכבת כדי להשתתף בחגיגה.

המושל וסגנו נכנסים למושבה ברכיבה, בראש התהלוכה, לקול תרועות העומדים בצידי רחוב חובבי-ציון. הם באים אל בית-הוועד, עולים לאולם המקושט ירק ודגלים. בשעה שלוש בדיוק מתחיל הטקס הרשמי. באמצע הבמה יושבים המושל וסגנו, לצידם חברי ועד-המושבה, הרבנים, נציגי כפר-סבא ועין-חי, אורחים מירושלים, תל-אביב והמושבות העבריות; מהערבים יושבים שיח' מחמד בידאס, עלי מוסטקים, תופיק מוסתפא, אחמד אפנדי ובני משפחת אבו-קישק. נכבדי היהודים לובשים חליפות אירופיות בהירות, וכך גם המגבעות. הפרשים בני-המקום, ב"בריצ'ס", כלומר מכנסי רכיבה, ולראשיהם מגבעות רחבות תיתורה של חיילים אוסטראלים. פועלים וסתם תושבים, בקאסקטים ובחולצות בלבד. הערבים בגלימות, תרבושים, כאפיות עם עקאל, ואנשי-הדת בצניפים. לכבוד הטקס לובש שפירא עבאייה ולראשו כאפייה כהה ועקאל, כבידואי.

שפירא קם ופונה בקול רם לקהל: "סלחו לי אם אדבר אליכם, ברגעים יפים אלה, שעה שנוכחים באולם אנשים גדולים ממני. בזאת אני מודיע שאסיפת השלום נפתחה. אלוהים ציווה אותנו על השלום, והסולח, השלום, הוא אבי החוכמה. מיד לאחר נאום המושל, נשלח טלגרמה משותפת לנציב העליון, ולאחריה תיסע מכאן לירושלים משלחת מיוחדת, כדי לבקש את שחרור שיח' שאקר אבו-קישק. אני מכריז בזאת על סליחה כללית והדדית..."

לקול מחיאות כפיים סוערות, וקריאות "יחי!" ו"יעיש!" – הוא מסיים:

 "תנעם סעודתנו, סעודת השלום, בה נגרש את השטן שהתערב בינינו להפריע את שלומנו. יחי אחינו הערבים! יחי מנהיגינו, יחי השלום ששרר בינינו ארבעים-וחמש שנים!"

והערבים עונים בקול תרועה: "יחי אחינו היהודים!"

לאחר ששוקעים הרעש וההתלהבות שמתחוללים באולם, קם שיח' מחמד בידאס, הנכבד מכל שהשיח'ים היושבים על הבמה, ואומר: "אנחנו מודים לכם, בני פתח-תקוה, ומכבדים את העובדה שאתם הייתם מוכנים לסולחה, למלא את רצון אלוהים, ולשמור על השלום. ותגידו לנו בבקשה, בידיעה ששום סכום שבעולם לא יפצה אתכם על האבידות הגדולות, מה הדבר הסמלי שהייתם רוצים בתמורה – שלעולם לא תהיה תמורה הולמת דיה, לאבלכם הכבד?"

אומר שפירא בלי הניד עפעף: "ששת אלפים לירות מצריות."

רחש של השתאות עובר בקהל, הפתח-תקוואים והערבים כאחד.

 "טוב," אומר שיח' מחמד, שלא נראה כלל נבהל מן הסכום. "הלא זה רק מעיד על גדלות נפשכם, שאתם מוכנים בסכום כל כך פעוט לוותר על הנקמה, ובכך למלא אחר רצונו של אללה, ואימרו לי, כמה אתם מוכנים למחול מן הסכום הזה לכבודו של אללה?"

 "אלף," אומר שפירא.

 "וכמה אתם מורידים למען נביאנו מוחמד שליח אללה?"

 "שש מאות."

 "וכמה למען הנביא עיסה?" כלומר, ישו.

 "שש מאות."

 "ולמען נביאנו המשותף מוסה?"

 "שש מאות."

 "ולמען כבוד המלך ג'ורג' החמישי שליטנו, שיום הולדתו חל מחר?"

 "שש מאות."

 "ולמען הוד מעלתו הנציב העליון, האהוב על כולנו?"

 "שש מאות."

זה הרגע שנותר בו לתשלום סכום אלפיים הלירות, שעליו הסכימו שפירא, הבורר יוסף רוקח, ושיח' מחמד בידאס, שישאר לאחר הוויתורים. ואולם שיח' מחמד ממשיך: "וכמה לכבוד אורחנו הנכבד מייג'ור קמפבל, שבחסותו אנחנו יושבים, וברצונו הטוב פרש עלינו את יריעת השלום?"

שפירא רואה שאין ברירה. המנהג, שמחייב את הפתח-תקוואים לוותר על משהו ועוד משהו לכבוד האורחים – נוגע עתה לא רק בסעיפים שסוכמו מראש אלא גם בבשר החי. אם יסרב, לא רק יעליב את המושל, אלא יתחיל שוב משא-ומתן מייגע, סעודת-השלום תתקרר, והאנשים הרעבים יקללו אותו – "יא חמאר, איך שכחת את מייג'ור קמפבל?" – והוא עונה בלי הנד עפעף:

 "חמש מאות."

סליבה דלל מוסר לראש הוועד זלמן גיסין את הכסף והשטרות, כפי שסוכם אתמול, למעט השטרות שאין בהם צורך עוד. המושל מייג'ור קמפבל קם ונושא נאום, המתורגם לעברית ולערבית על-ידי דוד ילין, שבא מירושלים.

 "ערביי אבו-קישק ותושבי הכפרים הערביים, בני פתח-תקוה ובנותיה, הנה התאספתם כולכם למסיבת השלום ביום הזה, שישאר לזיכרון לדורות בארץ-ישראל, ואני, בתור מושל המחוז, מתגאה במעשה הרב הזה. רק השטן דרכו להרוס, אבל צריך להיות אדם בכדי לבנות, וכשאני רואה אתכם במצבכם עתה ובהתלהבותכם לקראת השלום, אין אצלי אף צל של פקפוק בכל מה שנוגע לעתידכם המשותף. אני מקווה ובטוח, שנצליח בבקשתנו, שבה אנו מאוחדים בפני הנציב העליון. בכל פינה שאני מעיף את עיניי אני רואה את פני ידידיי, ואמונתי היא שתהיו כולכם ידידים לעבוד לטובת ארצכם המשותפת ולהפרחתה. סלחו לי אם אעזוב אתכם בשמחתכם משום שהנני נאלץ לנסוע עם חברי המשלחת המשותפת לירושלים, להגיש את בקשתנו לנציב העליון, שישחרר את שיח' שאקר אבו-קישק. יום זה, יום נפלא ומבורך, יישאר חי בזכרוננו לעד, יחי פתח-תקוה! יחי ערביי אבו-קישק!"

הנאספים מקבלים את דברי המושל בתרועה ובמחיאות כפיים סואנות.

דוד ילין קורא את המברק לנציב: "בשביעות רצון גמורה הננו מודיעים להוד מעלתו כי טקס השלום בין פתח-תקוה ובין ערביי אבו-קישק והשכנים נחתם בנוכחות מושל המחוז מר קמפבל. כולנו מאוחדים בבקשתנו המשותפת, שתשחרר ותיתן חופש לשיח' שאקר אבו-קישק, לרגל יום הולדתו של המלך."

המברק מוקרא כאשר כולם עומדים על רגליהם ומקשיבים ומקבלים גם אותו במחיאות כפיים. תם הטקס הרשמי. האורחים מוזמנים לסעודת זבח השלום. המשלחת המורכבת מהמושל, ראש הוועד זלמן גיסין, שפירא, מחמד בידאס, עלי אפנדי, עלי מוסתקים וסליבה דלל – ממהרת לנסוע לירושלים, והקהל מלווה אותה בברכות. קולונל קיש אומר לשפירא:

 "אם קשה לכם, בגלל השבת המתקרבת, אמסור אני לנציב העליון את בקשת החנינה."

 "כמו שעמדנו נגדו במלחמה, וכשם שדרשנו את הישארותו במאסר עד היום, כך עלינו לעשות בעצמנו גם את הפעולה האחרונה, לשחרורו."

פורשים באולם ובחצר מחצלאות, ומכינים הכל לקראת הסעודה, שמטרתה לשמח את לב החוגגים. מעלים גיגיות מלאות אורז ובשר הזבח. קבוצות-קבוצות יושבים המעגלים, בראשון הזקנים ומאחריהם הצעירים, וסועדים בנעימות מהמטעמים המסורתיים. הסעודה נמשכת כשעה תמימה.

לאחר דברי ידידות הדדיים עולים הפרשים הערבים על סוסיהם, ובדהרה קלה עוברים ברחובות המושבה בליוויית רוכבים מבניה. אחריהם צועד בחבורות המון האורחים, ובהגיעם לגבול המושבה הם נפרדים אלה מאלה מתוך רחשי ידידות ואיחולים להמשכת חיי השלום.

*

כחצי שעה לפני כניסת השבת מגיעה המשלחת לארמון הנציב. הוא כבר יודע על בואם ומחכה להם במשרדו. לאחר שמיעת דברי המייג'ור קמפבל, בשם המשלחת, אומר הנציב:

 "אני שמח מאוד לשלום שהוקם. ביקרתי אצל שיח' שאקר בכלא. הוא אדם צעיר, ואני מקווה שלא יוסיף לעשות שטויות כאלה."

אומר שפירא: "תודה להוד מעלתו, שעזר לנו להשיג את השלום – בכבוד. אני מקווה שהשלום יתקיים בעתיד, כמו שהתמיד בעבר."

הערבים והיהודים, חברי המשלחת, יורדים העירה למלון אמדורסקי, ואחרי ארוחת-הערב הם נדברים ללכת בבוקר אל שאקר אבו-קישק ולבשר לו על השלום ועל שיחרורו הקרוב. השכם בשבת בבוקר, בעוד השיח'ים והאפנדים ישנים, קם שפירא והולך לבד לכלא המרכזי שבמגרש הרוסים, בו היה הוא עצמו כלוא לפני שנתיים. השוטר הערבי בשער מכיר אותו ומרשה לו להיכנס. בחצר הוא מוצא את שיח' שאקר יושב במעגל בחברת כמה עשרות אסירים, גנבים ופושעים מהמדרגה התחתונה, והוא מחכה לתורו לקבל קפה מהקומקום, לארוחת-הבוקר.

שאקר קם לקראת שפירא, מושיט את ידו, מתנשק איתו ומזמינו לשתות עימם.

 "תודה רבה. עוד מעט נשתה בחוץ."

עיני שאקר מתמלאות דמעות של שמחה. שפירא מוסיף: "באתי לבשר לך כי עוד מעט תצא לחופשי, בפקודת הנציב העליון. זכור שאקר, זכור וספר זאת גם לבניך ולבני-בניך – לא מנהיגי הערבים, בני עמך, שהסיתו אותך נגדנו – שיחררו אותך מבית-הסוהר, אלא אנחנו, שכניך הטובים אנשי פתח-תקוה!"

*

ביום ראשון, ה-3 ביוני 1923, בשעה אחת בצהריים, נוסע במכונית מבית מושל המחוז בדרך יפו-תל-אביב, לכיוון המושבה הגרמנית שרונה – שיח' שאקר אבו-קישק. הוא מוקף עשרות פרשים וקהל ערבים, רובם סבלים, מצחצחי נעליים ומוכרי גזוז, שמוחאים כף לשחרורו, מתופפים בפחים ריקים ובתופים ברכת "ברוך הבא!" לאורח.

*

ביום שלישי, כ"ח בסיון תרפ"ג, ה-12 ביוני 1923, ימים אחדים לאחר טקס השלום, מחזירה פתח-תקוה ביקור שלום רשמי וידידותי לשבט אבו-קישק, על-פי הזמנת שיח' שאקר, לפי המנהג המקובל אצל הערבים, ובהתאם למסורת ולתנאי-השלום. למחנה אבו-קישק יוצאים לפני-הצהריים חברי ועד-המושבה בליוויית עשרות רוכבים, עיתונאים, שליחי כפר-סבא ועין-חי. לפניהם נשלחים, בתור מתנה, שני פרים לזבח, ומלווה אותם שוחט המושבה. בדרכם הם פוגשים שיירות חוגגים מקרב השכנים הערבים, שמברכים בברכת שלום מיוחדת: "ברוך השם – יש לנו שלום עם היהודים!"

באחת בצהריים מתקרבת המשלחת למקום החגיגה, מלווה בערב-רב של ילדי השבט והשכנים, שנטפלים בעסק לשמחה הזו. לקראת האורחים יוצאים רוכבים מבני השבט, דוהרים ועורכים פנטאזיות בידואיות.

מקבלים את פניהם שיח' בידאס משיח'-מוניס, השיח' הנכבד והמפורסם ביותר ביפו והסביבה, שעתיד להיות חותנו של אבו-קישק; הוא אחד הערבים לתשלום הפיצויים למושבה; ועימו אחיו של אבו-קישק. ולבסוף יוצא לקראתם שיח' שאקר אבו-קישק בכבודו ובעצמו, ויחד הם מקבלים את פני האורחים בחיוכים, מכניסים אותם לאוהל רחב-ידיים, מקושט ומסודר יפה, ואחרי ברכות השלום הרגילות, משקים את הקהל הצמא לימונד קר וקפה רותח.

טבחי אבו-קישק חופרים במעדרים תעלה גדולה, ממלאים אותה בבולי-עץ ובגזם של ענפים יבשים מהפרדסים, מבעירים אש, מחכים שהגזעים ייהפכו לגחלים לוחשות ואז צולים מעליהם את הבשר, המעלה ריח ניחוח.

באוהל מתנהלת שיחה ידידותית עם השכנים המקומיים ועם האורחים שבאו מיפו ומהסביבה הקרובה והרחוקה. צלם מעמיד את מצלמתו ומצלם פעמים רבות את הפתח-תקוואים המושיטים יד לשכניהם הערבים. בחוץ – שמחה וששון. אחדים מבני-השבט משמחים ומבדחים את הקהל בריקודים, בשירים ובפזמונים, לקול חליל רועים. כל אחד מן הרוכבים המקומיים מזמין רוכב-אורח, גם מבני פתח-תקוה, להתחרות איתו במירוץ, ובאופן כזה מעבירים את כל הקהל, אחד-אחד, לאוהל הכבוד. ערביי טול-כרם וסביבות חדרה באים גם הם לברך את שיח' שאקר, ומביאים מתנות צאן, בקר וצורכי אוכל; בקיאים במנהג הם עומדים במרחק-מה לפני קרבם אל האוהל, ומחכים להזמנה מיוחדת.

לבסוף מתחילה סעודת השלום ובה זבח בשר, צלוי ומבושל, וקערות אורז שמן. לבררנים ולמדקדקים במצוות הכשרות, נותנים ביצים שלוקות, זיתים, דגים כבושים ולבנה; פיתות דקות כמצות נאפות בחוץ בשעת הסעודה עצמה, ואחריה באים קפה שחור לא-מתוק, ונאומים.

ראשון לנואמים, ובערבית, הוא שפירא:

 "ידידים ושכנים, שיח' שאקר בני, היום הזה יום גדול הוא לנו. יום שנגמרו בו כל הסכסוכים הממושכים בינינו. להסכם השלום הרשמי יש ערבים משני הצדדים. אבל לאמיתו של דבר, שהדנו במרומים, כשם שחיינו תמיד בשלום עם שכנינו, כך ישרור השלום בינינו מעתה ולתמיד, ולא ניתן בשום אופן להפריעו. עלינו להרים את דגל השלום לאות תודה לנציב העליון, שהואיל לקיים את הבטחתו לשחרר את שיח' שאקר, למרות השתדלויותיהם הבלתי-מוצלחות של אחרים. כן עלינו להודות גם למושל יפו מייג'ור קמפבל, לראש עיריית יפו, למנהיגי היישוב העברי, ולתושבי פתח-תקוה! רק השלום הזה, המבוסס על הצדק ועל הכבוד, יכול להיות שלום אמיתי וקיים. יחי העם הערבי! יחי אבו-קישק! יחי העם העברי! תחי פתח-תקוה!"

הקהל מגיב בתשואות סוערות.

אחריו מדבר ברוך ראב, גם הוא בערבית שוטפת ונמלצת: "אני מקווה כי היום הגדול הזה ישכיח את העבר, ותתחיל הגשמת הייעודים של הנביאים העברים – לקרב את שני הגזעים השמיים לטובת מולדתם המשותפת..."

שוב נשמעות מחיאות-כפיים סוערות, ולבסוף מברך אחד מנכבדי טול-כרם, חאדר אבו-רוס:

 "היום נגמרו בינינו החשבונות. מה שהיה, עבר. הסתיימו הסכסוכים והאיבה, ומעכשיו יתמיד השלום לשכון בתוכנו לעולמי עד!"

לאחר חילופי ברכות ותודות משני הצדדים, שנמשכים עד חמש לפנות-ערב, נפרדים בני פתח-תקוה משכניהם הערבים בידידות רבה ובתקוה שהשלום אכן הושב על כנו.

המשך יבוא

* * *

אברהם: על סירי לילה לסולחה

שלום לבן עזר,

בקשר לנושא סירי הלילה החגיגיים של אבו קישק אשר אינם יורדים מהכותרות של חב"ע, הריני ללמד זכות על בחירתו של הליסטים הזה כדלהלן:

לאחר שקראתי הסיפור הזה בפעם הראשונה לפני כמה וכמה גליונות חב"ע עברתי ליד חנות foxhome  וראיתי במרכז חלון הראווה מדפים על מדפים של "סירי לילה" כאלה בצבעים מרהיבים, רק שהם בגודל שיתאים לתינוק בן כשבעה חדשים.

נכנסתי ועיינתי בפיתקית שבתחתית שם כתוב: "מרקיה קרמיקה תוצרת סין סוג א'."

לידיעתך, ולידיעת מי מהקוראים שמחכה לו סולחה כלשהי עם המשפחה או עם השכנים, לקראת הימים הנוראים הבעל"ט.

נ.ב. אופן השימוש בכלי המדובר כ"מרקיה" לא התחוור לי לגמרי, האם לוגמים ישירות ממנו את המרק, כי אז לא ברור שתצא מהסולחה עם חולצה ומכנסיים יבשים.

ואם השימוש הנכון הינו בעזרת כף כי אז איך תצליח להוציא ממנו את הכף באופן שתכיל משהו מהמרק.

ליבואן פתרונים. מחיר התענוג 11.90 שקל ליחידה.

* * *

מרק הסנר: סיר לילה אצל שוורצמן בבת-שלמה

מעניין: את הסיפור הזה בדיוק בשינוי שמות המארחים והאורחים, שמעתי לפני שנים בביקור בבת-שלמה בביתו של שוורצמן, למראה סיר לילה עתיק. המארחים היו יושבי ביצת כבארה והאורחים, בני זיכרון.

אהוד: כפי שכבר כתבתי, לסיפור הזה יש כמה וכמה נוסחאות, ולא רק מושבה אחת אימצה אותו לתולדותיה.

ובאשר לשוורצמן מבת-שלמה, כל הכבוד לו ולחנות-"מוזיאון" שהוא מחזיק לתולדות המושבה, וגם מתוצרתו החקלאית. מומלץ לעשות חנייה בדרך לצפון או בחזרה בוואדי מילק, להיכנס למושבה הזעירה ולעצור אצלו. אפשר גם לאכול בחצר גינתו, בצל העצים והתרנגולות, ארוחות קלות על טהרת הפיתות הטריות, השמן זית, הזעתר, הלבנה, הזיתים והגבינות. הכול ברמה גבוהה ובנוסח הארצישראלי המקורי.

* * *

מרק חלב בירקות

מרק חלב בירקות, הוא לא רק אמצעי מצויין לשימוש בחלב, אלא גם אמצעי טוב להשתמש בשיירי ירקות ושאר חומרי מזון.

יש אופנים שונים להכנת מרקי חלב, אבל הפשוט ביותר והחוסך בזמן ובכלים הוא כזה: חותכים את הירקות לחתיכות דקות ומבשלים במעט מים, או בכלל, בלי מים, על אש קטנה עד שיתרככו. מפזרים 5 כפות שטוחות קמח, בוחשים ומוסיפים 1 ליטר חלב, 2 כפות חמאה ותבלים. מבשלים משך חצי שעה (אפשר גם להוסיף חלמון ביצה).

הערה: למרק ירקות אפשר להשתמש בחומרים האלה: גזר, תרד, קישואים, עגבניות, קולרבי, אספרגוס, תפוחי-אדמה, אפונה, כרוב, כרובית, פטרוסיליה ושיירי דגים.

מתוך: "החלב כמזון לעם", "הכל זקוקים לחלב", ערוך על-ידי בית הבריאות של הדסה בירושלים. יצא לאור על-ידי הוועדה לתזונה שעל-יד המכון לחקר הכלכלה. אייר תרצ"ז [קיץ 1937]. 32 עמ'.

[את החוברת נתן לנו מתנה אליהו הכהן].

* * *

מי שאינו לוקח ברצינות את איומי האיראנים להשמיד את ישראל, ולא חשוב אם יש או אין להם אפשרות לכך – הוא חסר-דעה, שלא לומר פשוט אידיוט שאינו מבין היכן הוא חי ולא למד כלום מההיסטוריה! – לנו יש אמון מלא בראש הממשלה ובשר הביטחון, ובמדיניות ההליכה על הסף שמטרתה לא להניח לאובמה להתחמק מחובתו למנוע את הגרעין האיראני בכל מחיר!

* * *

צרופת העיתון התקדמה לפורמט Word 2007/2010

קוראים אשר נתקלים בבעיה בפתיחת הצרופה, מוזמנים להתקין

Word Viewer מהקישור הבא:

http://www.microsoft.com/downloads/details.aspx?familyid=3657ce88-7cfa-457a-9aec-f4f827f20cac&displaylang=he

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מועד הניקוי השנתי של צינורות האינטרנט שבאמצעותם נשלח המכתב העיתי לנמענים הולך וקרב; הפועלים הסיניים הקטנים כבר שטים באונייה בדרך לישראל. לכן הגיליון האחרון לפני ההפסקה לצורך הניקוי, גיליון 772, יישלח אור ליום שני, 27.8.12, ואילו הגיליון הבא אחריו, גיליון 773, יישלח אור ליום שני 10.9.12 או לכל המאוחר אור ליום חמישי 13.9.12. אנא הזדיינו בסבלנות.

* יש פתרון פשוט להתייקרויות הביצים והלחם כאחד. יש לסבסד את מחירי הלחם האחיד, שאז יהיה כדאי ללולנים להאכיל את התרנגולות בלולים בלחם המושרה במים, כמו שהיה בעבר, כאשר מחיר הלחם המסובסד היה זול ממחירי התערובת שמשמשת מזון לעופות.

* הידעתם כי כתיבת התנ"ך טרם הסתיימה? הנה מתוך מודעה של "מדיטק חולון" ("הארץ", "גלריה", 16.8):

"סדנה לכתיבת התנ"ך של ההשראה, מנחים דן תורן ומאיר גולדברג, אמן אורח: נעם רותם."

* לכל השואלים אותנו מדוע בגילנו המתקדם אנחנו לא משתדלים לרזות, התשובה: אנחנו שומרים את הבטן השמנה שלנו לעת זיקנה, כאשר גופנו ילך וידלדל.

* מרצים ופרופסורים באוניברסיטאות בישראל שטרם ביטלו את היותם נמענים של המכתב העיתי – אתם מסתכנים בכתם על מסלול התקדמותכם האקדמי! אנא התקשרו עימנו בהקדם כדי שנוציאכם מרשימת התפוצה, וזאת לטובתכם, כי כידוע אין טוב מאידיוטיזם מוסרי כדי לקדם אתכם, ובייחוד במסלולים הפגומים של מדעי הרוח בישראל – שבהם ככל שמתקדמים כן נעשים אטומים יותר לדיעות אחרות, עד כדי סבל פיסי בלהתעמת איתן!

* שמענו את ג'ודי שלום ניר מוזס מציעה בתוכניתה ב"קול ישראל" למכור את כל מחנות צה"ל בסכום של עשרות מיליארדי שקלים, שככה שוות אדמותיהם, וכך לממן את תקציב הביטחון, ועוד יישאר עודף גדול לממן את דרישות המחאה החברתית!

איזה גאון היא האישה הענייה הזו! איך לא חשבנו על כך קודם? אולי כדאי גם להקדים את הכְנסת הכנסֶת ומשרדי הממשלה לבונקר המוגן הגדול ההולך וניבנה בהרי ירושלים, ובמקביל גם את קריית הביטחון בקריה בתל-אביב – להעביר לירוחם, ועל אדמות שׂרונה לבנות דירות זולות עם ארבעה כיווני אוויר למפגיני המחאה החברתית, שזה יחזק מאוד את ביטחוננו.

* נשיא מצרים מטעם "האחים המוסלמים", מוחמד מורסי – הבהיר כי מדליות אינן תעודת ביטוח נגד תביעות משפטיות בעתיד נגד מי שהיו אחראים להרג מפגינים ב"אביב הערבי".

אנחנו במקומך, הפילדמרשל-לשעבר חוסיין טאנטאווי, היינו כבר מזמן נמלטים ממצרים בטרם ישפטונו למאסר עולם, אם לא לתלייה בכיכר ת'חריר! אך גם אתה, מוחמד מורסי, אל תזוח עליך דעתך כי אולי אתה חי על זמן שאול!

התשלובת התעשייתית-המסחרית הענקית של יוצאי צבא מצרים, והצבא עצמו – לא בנקל יסכימו להיכנע ל"אחים המוסלמים"!

* יש כנראה סיכוי סביר שלבנון עומדת להתפרק לעדות, לדתות ולאיזורים עצמאיים, וזאת בעקבות הפטרונית שלה סוריה, המתרסקת לרסיסים; וכך יחזור כל האיזור שמצפון לנו, הלבנט – למצבו כפי שהיה לאחר קריסת האימפריה העות'מנית – תחת השפעת הצרפתים, שיסדו את לבנון ואיחדו בכוח את שאר האיזורים הנפרדים למדינה סורית מלאכותית אחת.

אם החיזבאללה רוצים להתאבד – עליהם לפתוח עכשיו במלחמה של רקטות מוּנְחוֹת נגד ישראל, שתסיים גם את הקשר שלהם עם איראן, המחזיקה בהם בעיקר כתגובה אפשרית לתקיפה ישראלית על מיתקני הגרעין שלה.

תוצאות תקיפתם המוקדמת של החיזבאללה תהיינה הרס מיידי של כל הבתים שבהם הם מחזיקים נשק תלול-מסלול המכוון והמופעל נגד ישראל.

* אחת הטענות נגד ישראל היא שאינה משתלבת באיזור הערבי ובעולם המוסלמי הסובב אותה, מאסיה ועד אפריקה, והיא מהווה פרובוקציה מודרנית מתמדת שממש משגעת את כל הערבים והמוסלמים המקנאים בה וחומדים אותה.

אי לכך עלתה לאחרונה הצעה, ביום עיון שנערך באוניברסיטת בת-שלמה רבתי, בשיתוף נציגוּת של מוהלי עורלות יהודים מישראל ומשלחת מוהלות-דגדגנים מוסלמיות מנוסות מאפריקה – להנהיג מילת בנות גם בישראל, אצל ילדות יהודיות וערביות גם יחד – וכך להתקדם טוב יותר לקראת ההשתלבות המלאה במדינות האיזור וגם להגביר את הצניעות ולהתקרב להתקרב לשלום על פי החזון של הנשיא פרס למזרח תיכון חדש ונימול ללא אפלייה בין זכר לנקבה.

 יש לשער כי המחווה של כריתת דגדגני ילדות, אפילו היפהפיות הרוסיות הקטנות שלנו, זהובות השיער – תשמח  את קרובי משפחתו של אובמה באפריקה, מצד אביו, שנטש אותו.

* מדברי הקוף הזיפי נשיא איראן, הד"ר [לשם כבוד מאוניברסיטת ביירות, שבקרוב תעלה גם היא בלהבות מלחמת אזרחים מתחדשת] מחמוד אחמדינג'אד, לרגל יום "אל קודס" [שישי, 17.8], שאותו ציינו באיראן בהפגנות ענק נגד ישראל:

"קיומה של ישראל הוא עלבון לאנושות. עימות עם ישראל הוא הגנה על כבוד המין האנושי. ישראל היא גידול סרטני ותושמד בקרוב."

ומה נענה לך מחמוד?

במה שהיו מאחלים לטינופת כמוך במושבה שלנו: "אִסְבַּאח בִּילְחָאר!" – תשחה בחרא!

* אמת או הזייה? "ביום רביעי השבוע [15.8] השתתפו נשיאי המדינות בוועידת פסגה של ארגון שיתוף הפעולה האיסלאמי בסעודיה, במהלכה מורסי התחבק והתנשק עם עמיתו, מחמוד אחמדינג'אד." ["הארץ" באינטרנט, 18.8]

* מביאים לנו את ארץ האפרטהייד דרום-אפריקה כדוגמה חיובית שעלינו לאמץ, בעוד ישראל מצטיירת בחלקים מהעולם כמדינת האפרטהייד הגרועה ביותר [כמו בוועידת דרבן, שהוקיעה רק את הגזענות והקולוניאליזם שלנו!]

אך לאחר השביתה וההפגנות האלימות של העובדים השחורים במכרה הפלטינה, שבמהלכן נפלו 34 הרוגים מירי המשטרה הדרום-אפריקאית, ונפצעו 78, זאת לאחר שהמון העובדים התנפל במצ'טות ובאלות על השוטרים וסיכן את חייהם, עולה השאלה – כמה זמן יחזיק הקמופלאז', זו הקליפה הדקה של המדינה המלאכותית שעברה כביכול מחושך לאור, והאם גם היא תתפרק, ומיליוני הלבנים האחרונים, גם היהודים – יעזבו אותה לאוסטרליה, לקנדה ולניו-זילנד, בלחץ מהומות הדמים של מלחמת האזרחים הבלתי-נמנעת?

* דירוג המדינות הבריאות בעולם: ישראל במקום השישי מתוך 145 מדינות!

* מדברי הרב עובדיה יוסף בן ה-92, יליד בגדאד, אחת הדמויות הביזאריות והמשפיעות ביותר על הפוליטיקה הישראלית, במוצ"ש האחרון:

"מי שהולך לדון בערכאות של גויים שדנים לפי חוקות שלהם הרי זה מרים ידו בתורתו של משה רבנו ונקרא רשע. הם דנים כמו דיני אומות העולם. לא כמו התורה. מקבלים עדות של אישה. זה כמה דברים שהם עושים נגד התורה." הרב סיפר על מקרה שהובא בפניו על זוג שהתחתן בחתונה שבה הוזמן שופט בבית משפט לשמש כאחד העדים. הרב עובדיה סיפר כי הורה לבני הזוג, "שיעשו קידושין אחרים וכתובה אחרת. הכתובה הזאת פסולה. למה? שהוא (העד) רשע (...) זה פסול לעדות. צריך לדעת את זה. היום מזלזלים בדבר הזה. הולכים לדון אצל הערכאות, בתי משפט חילוניים, שהם דנים נגד התורה והוציאו פסקיהם. אנחנו רואים את ההתנהגות שלהם נגד התורה, נגד בני הישיבות, ככה הם עושים (...) אין להם אהבה לתורה. שונאים את התורה. אז אלה פסולים לעדות. אין ספק. כל השופטים כולם בבתי המשפט החילוניים פסולים לעדות. אסור לקחת אותם לקידושין, לחתום על כתובה. זה אסור. אדם שלוקח לקידושין שלו עם עדים כאלה, יושב עם אישה בזנות (...) קידושין פסולים. לא שווים כלום. כאילו לא היה קידושין." ["הארץ" באינטרנט. 19.8].

כך אומר הרב המגן על החסידים ה"ספרדים" הטפילים שלו שלא ילכו לצבא ושלא יעבדו לפרנסתם אלא ימשיכו להיות כקופים בטלנים, המחקים גם בלבושם חרדים אשכנזיים, הבזים להם.

אגב, הרב עובדיה יוסף אינו "ספרדי"! "ספרדים" הם בעיקר חסידיו השוטים יוצאי צפון-אפריקה. שום "עיראקי" אינו ספרדי – אלא בבלי. אין ליוצאי בבל שום קשר לגירוש יהודי ספרד ולא משם הם באו לחסות תחת כנפי האימפריה העות'מנית, אלא יהודי בבל היו כאן באיזור מקדמת דנא, עוד בטרם כבשו המוסלמים את ארצות "הסהר הפורה". חלקם גם ברחו בשעתם מחצי האי ערב לארץ שני הנהרות כאשר החל מוחמד טובח ביהודים.

עוד דבר המבדיל את יוצאי עיראק מיוצאי צפון-אפריקה – שיוצאי עיראק אינם מעבירים את רגשות ותירוצי קיפוח עדתי לצאצאיהם עד דור עשירי!

* עמותת "שובע לרעב" הדואגת לארוחות-חינם לעניים רעבים ברחבי הארץ ובייחוד בדרום תל-אביב, נענתה להפצרות הרבות ותפתח שתי תחנות לחלוקת ארוחות חינם, אחת באולם היוצאים ואחת באולם הנכנסים – של נתב"ג.

 מפאת העומס של עשרות אלפי יוצאים ונכנסים רעבים ביממה, מבקשת העמותה את עזרתם של מתנדבים לחלוקת אוכל ולתרומות בכסף ובמזון לא מקולקל. האוכל כשר אבל לא למהדרין כי עניים אינם יכולים להיות בררנים.

* לא ראינו שהתקשורת המשודרת והכתובה בישראל יצאה מכליה מרוב חנופה והתנצלויות כלפי ערבים כאשר חבורה מהם, ערבים ישראליים, ירדו להשתולל בנמל תל-אביב והרגו שם במכות את אריק קרפ בשנת 2009 – כי לא הסכים לתת להם את אשתו ובתו, שהצליחו להימלט על נפשן. מה הייתם אומרים אם קהל של יהודים צעירים היה במקרה מתאסף שם ועושה לינץ' בפרובוקטורים הרוצחים הערבים? גם כן מתנצלים בפני הערבים?

שאלה: האם צעירים יהודים יוצאים לבלות בערב במזרח ירושלים? תשובה: כנראה שלא. אבל אם כן – היש לכם השערות בדבר גורלם אם יפגינו נוכחותם במזרח ירושלים בפומבי ויתגרו בנערות ערביות?

אבל כאשר צעירים ערביים יוצאים לבלות במערב העיר, להם מותר והם אינם צריכים לפחד – וכדאי לשים לב עד כמה אולי יש במעשיהם גם משום התגרות מכוונת ביהודים! – כן, זה המצב בישראל. במקומות רבים אנחנו ארץ דו-לאומית. אלא שאנחנו חוששים להסתובב אצלם, ואילו הם לא חוששים להסתובב אצלנו – ולא פעם גם להלהיט את רוחות ה"שבאב" שלנו, כי כל תוצאה שתהיה – תעזור למאבק הפלסטיני! ובייחוד אם היהודים יעשו לינץ' בערבי! רק לזה מחכה התקשורת הישראלית והעולמית! והלא זה ממש כמו פיברוק עלילת הדם של רצח של הילד המסכן מוחמד דורא, שנהרג מאש פלסטינית!

יהודים מנומסים מניחים לערבים לקלל אותם ולהתגרות בהם ובנשותיהם ובבנותיהם – אך לא קמים להכות אותם כי זו נחשבת תגובה פרימיטיבית השמורה רק לערבים, והלא אנחנו לא נרד לרמתם! כי אם נעשה כך – יתברר לעולם ולתקשורת הישראלית שכל הסכסוך במזרח התיכון הוא תגובה מוצדקת ללינץ' שעושים יהודים בערבי בכיכר ציון!

עד כאן דברינו, מתהום הגזענות החשוכה שבה אנו שרויים – אל גן העדן הכוזב של הטיפשים.

* הרצח של שלוש הנשים בנתניה שעברו בירוק ביום שישי האחרון בערב במעבר חצייה – בידי פושע מועד, שהיה בשלילת רישיון ונהג במהירות מטורפת, "פסיכופאט" כהגדרת שוטרים שהכירו אותו, ביריון שמאחוריו שלל הרשעות קודמות ושראוי היה לכלוא אותו בגינן לשנים רבות – מראה ולא לראשונה כי בישראל מתקיימת תרבות של פשע ועולם תחתון, שמטילה אימה על הציבור כולו וגם על שוטרים. זכורים המשפט והמאסר של השוטרים בנהריה, שניסו לפעול באופן פרטי נגד הפשע המאורגן. וזכורים ההתאנות הציבורית והמשפטית הצבועה נגד כל שוטר שמעז להפעיל את נשקו כנגד פושעים ומפרי חוק.

אם יש מקום להפגנות-מחאה "חברתיות", זה המקום לדרוש שינויים דראסטיים שאינם מצריכים רק תקציבים אלא דעת קהל אוהדת ליד החזקה של שלטונות החוק.

אלא שלצערנו גם ל"מחאת האוהלים" בקיץ אשתקד בשדרות רוטשילד ובמקומות אחרים בתל-אביב הסתננו גם פושעים ומפרי חוק. ויש ציבורים ידועים, מפרי-חוק בגלוי, שנהנים מחסינות-למעשה מול המשטרה, שחוששת מהם ומהתקשורת.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,400 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,050 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל