גיליון מס' 771

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ה' באלול תשע"ב, 23 באוגוסט 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עמוס גלבוע: דבריו של פרס בנושא האיראני. [ציטוט]. // יוסי גמזו: לֵיל בָּצִיר סָהוּר בְּיִשְׂרָאֵל הַלֹּא נוֹדַעַת. // על המשמר, לציונות – לסוציאליזם – לאחוות עמים, גיליון מיוחד, היום חתימה על השלום עם מצרים, יום ב', 26 במרס 1979, כ"ז באדר תשל"ט. [העמוד הראשון]. סיפור קטן על אפרוח ועל החרב המתהפכת מאת יצחק אורפז. // [באותו גיליון] קיסינג'ר חושש להסכם. // [באותו גיליון] העזנו אז – נעז גם היום, מאת מרדכי בנטוב.  // אורי הייטנר: 1. צ'רצ'יל של המאה ה-21. 2. ההימור של פוטין. 3. רהביליטציה לארכי טירוריסט, תגובה ל"ליברמן לקוורטט: להדיח את עבאס בבחירות", "הארץ" 22.8.12. // עוזי עדיני: הקדמה ל"בדידות". // עוזי עדיני: בדידות. // אמנון ל.: על בריחת מנהיגים יהודים במלחמת העולם השנייה. // יהודה גור-אריה: תאריך שותת דם, 60 שנה לרצח הסופרים היהודים ברוסיה הסובייטית. [ציטוט]. // רון וייס: יהודי הונגריה לא נזקקו לקסטנר כדי לדעת על הסכנה לחייהם. // מתי דוד: הגרעין המהפכני בשמאל הקיצוני הפך לגידול הרסני, השמאל האקטיביסטי חותר לחולל מהפכת תחריר אנרכיסטית. // תקוה וינשטוק: פרשת שמות. המשגיחים. // משה גרנות: תביעתה של שירה, על "ימינה לסמטת גן-עדן",  מיבחר שירים 1971-2011,  מאת חיים נגיד. //  רפי חתוכה: אם ארי שביט רוצה להיחשב ל"בעל תשובה גמורה". // ד"ר מרדכי ניסן: כיכר ציון והמרחב הציבורי בירושלים. // משה כהן: תודה למאיר ושות'. // אלישע פורת: הסגן האילם. // אהוד בן עזר: ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה, אחרית דבר. // ממקורות הש"י.

* * *

עמוס גלבוע

דבריו של פרס בנושא האיראני

דבריו של פרס בנושא האיראני היו, לדעתי, מאוד ייחודיים במה שמכונה אצלנו "שיח ציבורי". לא רק משום שלא התלהם, ודיבר כמדינאי ובשיקול דעת; לא רק משום שלא הפליג לתחזיות שואה מבהילות; לא רק משום שאמר את הדבר הברור כי ישראל חייבת לשתף פעולה עם ארצות הברית– אלא מכיוון שהוא  הצביע על הסוגיה המרכזית, על נקודת המוצא לכל דיון: האם ישראל יכולה להשלים עם איראן גרעינית, ולחיות בצל איום גרעיני איראני?

התשובה הברורה שלו היתה שלילית. ישראל אינה יכולה. גם ארה"ב ,לדבריו, אינה יכולה להשלים עם איראן גרעינית. מכאן שהיעד האסטרטגי העליון המשותף לישראל ולארה"ב הוא להסיר את האיום הזה ולא לתת לו להתממש.

איך עושים זאת? על כך עונה פרס: "יש דרכים שונות," והוויכוח האמיתי  הוא על כן על  הדרכים והעיתוי: סנקציות חריפות ודיפלומטיה; תקיפה ישראלית לבד ובעיתוי שייראה לה; תקיפה יחד עם ארה"ב או בתיאום הדוק עימה; תקיפה אמריקאית אחרי הבחירות לארה"ב, ועוד. לכל דרך היתרונות והמגרעות שלה. דומני שכל המערכת הביטחונית שלנו, ובוודאי ברק וביבי, שותפים לנקודת המוצא של פרס שאסור לישראל להשלים עם  איראן גרעינית.

 אך בלהט "הפטפטת", אנחנו נתקלים, בהקשר זה, בכמה אמירות מעוררות תהייה של ברי סמכא. למשל, פרופסור יצחק בן-ישראל בא במאמר ב"ידיעות אחרונות" (15 באוגוסט) לנפץ כמה מיתוסים.

 המיתוס הראשון שהוא מנפץ הוא "שאיראן גרעינית היא איום קיומי על מדינת ישראל. פצצה גרעינית אחת תשמיד את מדינת ישראל." וכך הוא מנפצו בכותבו: " רדיוס  ההרג של פצצת אטום מהסוג שאיראן מפתחת, בפגיעה במרכז תל אביב, הוא בין 500 ל-1000 מטר. מיספר ההרוגים הצפוי הוא כ-20 אלף איש. זה מספר גדול ונורא, אולם לא מדובר בהשמדת המדינה, אפילו לא בהשמדת העיר." גמר ציטוט.

אם כי המיתוס על פצצה אחת לא מוכר לי (למה לא שתיים?), אני מקבל כ"תורה מסיני" את  הנתונים הטכניים של בן-ישראל, המוחזק בעיני כבעל ידע מופלג בחקר ביצועים, ואת קביעתו שזה לא ישמיד את מדינת ישראל. אבל, זה משחק המילים הכי מבהיל שנתקלתי בו. השאלה היא בכלל לא האם  פצצה אחת  תשמיד את מדינת ישראל או לא. השאלה היא  האם מדינת ישראל תוכל להתאושש מהמכה הזאת, וכמה שנים זה ייקח לה (ואנחנו לא מדברים על הפצועים, ועל אלו שימותו בהמשך, ועל שיורת הנשורת הרדיו-אקטיבית  ועוד אלף אפקטים)? – האם מדינת ישראל תוכל להמשיך ולתפקד לאחר מכן?  מה יהיה על הכלכלה והחברה הישראלית שהפאניקה תאחז בה כרוח בנוצה?  ומה יעשו כל אויביה?

ומהצד השני "הפטפטת" פותחת פתח לרמאים וגנבים, שגם גונבים את דעתו של הציבור המבולבל. למשל, הבלוגר היהודי האמריקאי ריצ'ארד סילברסטין "חשף" באתר שלו "תיקון עולם" את התוכנית הישראלית המפורטת לתקיפה באיראן, על בסיס מסמך ישראלי סודי שנמסר לו. מיד הוא זכה לראיונות טלוויזיוניים בארה"ב, שכמובן הוצגו גם אצלנו. אבל, חיש קל מהרה התברר כי "החשיפה" שלו נגנבה, כמעט מילה במילה, מאתר ישראלי שהסתמך על "מקורות זרים גלויים". אך הבלוגר שלנו המשיך לטעון כי קיבל את המסמך מחבר כנסת ישראלי שהיה פעם שר, שקיבל אותו מקצין בחיל האוויר הישראלי. הוא כנראה שכח לציין שהסבתא שלו היא שמסרה את המסמך לקצין.

רבותיי, החלק הארי ממה שמתפרסם אצלנו הוא סיפורי סבתא (ותסלח לי אשתי וכל הסבתות), ולא שיח ציבורי במובן הטוב של המילה.

* * *

יוסי גמזו

לֵיל בָּצִיר סָהוּר בְּיִשְׂרָאֵל הַלֹּא נוֹדַעַת

"השירה העברית נקראת אל השֹדה העברי - -

אל היום והלילה החדשים של ארץ זו"

(נתן אלתרמן: "סוד המרכאות הכּפוּלות")

הַרְחֵק מִן הַהוּ-הָא הַתֵּל-אֲבִיבִי הָאוּרְבָּנִי,

הַרְחֵק מִן הַפְּקָקִים שֶבִּנְתִיבֵי הָאַיָּלוֹן,        

הַרְחֵק מִן הַפּוֹלִיטִיקָה שֶבָּהּ, בִּשְוִיץ בֵּי-בָּנִי

כֻּלָּם טוֹבְלִים וְשֶרֶץ בְּיָדָם וְקִיקָלוֹן,

הַרְחֵק מִן הַתְּכָכִים וְהַקּוֹמְבִּינוֹת וְהָעֹשֶק,

הַרְחֵק מֵרִקְבוֹנוֹ הַמּוּסָרִי שֶל הַמִּמְסָד,

הַרְחֵק מִזֶּה אַךְ לֹא מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶךְ

וְלֹא בִּתְחוּם קְלָאוּסְטְרוֹפוֹבְּיַת הַכְּלוּאִים בְּסַד

אוֹתָהּ בּוּעָה אוֹטִיסְטִית בָּהּ תְקוּעִים רַבִּים כָּמוֹךָ

מִגְּדֵרָה עַד חֲדֵרָה, בֵּין נִגְעֵי זִהוּם-אֲוִיר

לְג'וּנְגֶּל הַבֶּטוֹן שֶל הַשָּאוֹן וְשֶל הַדֹּחַק

יֵש אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֶרֶת בָּהּ הַכֹּל מַחְוִיר

לְפֶתַע, כְּמוֹ בְּהֶלֶם, עַל סִפּוֹ שֶל אֵיזֶהֹ יֹפִי

שֶל מַשֶּהוּ שוֹנֶה כָּל-כָּךְ, שֶל אֵיזֶה déjà vu

קָסוּם שֶל לֵילוֹת-פַּעַם נִשְכָּחִים שֶל תֹּם וָשֹפִי

בָּהֶם הָיִינוּ מַה שֶּאָבוֹתֵינוּ אָהֲבוּ

לִפְנֵי שֶצִּיּוֹנוּת הָפְכָה דְבַר צִינִיּוּת רֵיק-אֹמֶר,

לִפְנֵי שֶהִתְרוֹשַשְנוּ מִן הַיֹּשֶר וְהַחֵן,

לִפְנֵי שֶכְּבָר אִבַּדְנוּ כָּאן בַּעֲיֵפוּת הַחֹמֶר

אֶת כָּל הַ-raison d’être שֶל חַיֵּינוּ –  וְלָכֵן

הַשִּיר הַזֶּה מַזְמִין אוֹתְךָ לְפֶסֶק-זְמַן פּוֹאֶטִי,

לִטְרֶמְפּ בְּרֶכֶב-שֶטַח הַשּוֹעֵט אֶל גְּדוֹת הַסְּתָיו

שֶבּוֹ חוֹבְרִים בְּיַחַד הָאֶסְתֵּטִי וְהָאֵתִי

וְאִיש בְּשֵינְקִין טֶרֶם הֶעֱלָהוּ עַל הַכְּתָב:

כְּמוֹ הַסֻּכָּר בִּסְגוֹר הַזָּג,

כְּמוֹ הַשִּירָה בִּמְעֵי הַפְּרוֹזָה,

כְּמוֹ הַפִּתְרוֹן בְּחֶבְיוֹנָן הַסַּרְבָנִי שֶל הַחִידוֹת,

כָּךְ גַּם אָרוֹמַת הַתִּירוֹש, כְּדַת קְדוּמָה שֶלֹא נָגוֹזָּה

בְּכָל יִקְבֵי הַזְּמַן כְּזֵכֶר חַי שֶאֵין לְהַכְחִידוֹ

עוֹד מִן הַסּוּטוּל הַקַּדְמוֹן שֶל לוֹט וְנֹחַ וְשִצְפָּן

שֶל חַאפְלוֹת בַּקְכוֹס וּדְיוֹנִיסוֹס שֶהֵדָן הֲרֵי מֻצְפָּן

גַּם בַּדְּמָמָה כִּבְדַת הַטַּל הַזֹּאת, נוֹטֶפֶת הַמּוּסְקָט

שֶאֶת סוֹדָהּ נִתָּן לִקְלֹט אִם אַךְ יֻקְשַב לָהּ וְיֻסְכַּת

לֹא רַק לָרוּחַ הַקְּרִירָה, הַהֲרָרִית הַזֹּאת סָבִיב

הַמַּרְעִידָה בִּטְרֶמוֹלוֹ אֶת כָּל מֵיתְרֵי הָעֲשָׂבִים

כִּי אִם אוּלַי גַּם, לֹא פָּחוֹת מִכָּךְ, לְעֹמֶק נְבָכָיו

שֶל לַיְלָה זֶה בֵּין אֶשְכּוֹלוֹת עֵנָב לְאֶשְכּוֹלוֹת כּוֹכָב.

וְהָאָרוֹמָה הַבְּשֹוּמָה וְהַקְּסוּמָה הַזֹּאת (אֵלִי,

אֵיךְ מַטְרִיפָה הַפַּרְפוּמֶרְיָה הַנַּרְקוֹטִית שֶל הַלַּיְלָה

עִם הַטַּיוּן, הַזַּעְתָּר וְהַמַּרְוָה פְּלוּס טַל לֵילִי

אֶת כָּל חוּשֶיהָ הַדְּרוּכִים שֶל הַפּוֹאֶזְיָה שֶלֹֹּא דַי לָהּ

בִּצְלִיל דַּרְבּוּקָה שֶל הַיַּאמְבּ וְהִיא זְקוּקָה כְּמוֹ לְחַמְצָן

לְנִיחוֹחָיו שֶל נוֹף הָרִים כָּזֶה, נָדִיב וְלֹא קַמְצָן

שֶלֹּא מוֹצְאִים בְּשוּם דֶּלְפֵּק של duty-free בְּשוּם נַתְבָּ"ג

מִלְּבַד בִּבְצִיר לֵילוֹ שֶל יַיִן עַז, "חָמָר" בִּלְשוֹן רַשְבָּ"ג),

כֵּן, כֵּן, אָרוֹמָה זוֹ חוֹדֶרֶת לַנְּשָמָה בְּכִסּוּפָהּ

לֹא רַק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֶרֶת, אֶלָּא גַם יָפָה.

לָמָּה בּוֹצְרִים פִּתְאֹם בַּלַּיְלָה, בְּחָסוּת הָעֲלָטָה

וְלָמָּה דַוְקָא בְּשָעָה שֶהִיא עוֹטָה בְּאַדַּרְתָּהּ

אֶת הַגְּפָנִים וְעַלְוָתָן וְהַפָּנִים בְּשַלְוָתָן

בְּאֵיזֶה מַשֶּהוּ אָפֵל כָּזֶה, סוֹדִי, שֶלֹא נִתָּן

לְפַעֲנְחוֹ, כְּמוֹ אֵיזֶה סוֹד קוֹנְסְפִּירָטִיבִי לִמְהַדְרִין

הַמְּצָעֵף אֶת הַמַּרְאוֹת בְּמִין טְמִירִין וּמִסְתּוֹרִין?

אִם שוֹאֲלִים קוּשְיוֹת שֶל טַעַם –  חוּש-הַטַּעַם מְשִיבָן

עִם כָּל סִיפְתַּח  בַּקְבּוּק נִפְתָּח שֶל יֵין קָנֶלִי הַלָּבָן

אוֹ שֶל אֶחָיו לְזַן: הַבְּלַנְק, הַסּוּבִינְיוֹן, הַשַּרְדּוֹנֶה

שֶכָּל gourmet, כְּהֶרֶף-יַיִן, בִּלְשוֹנוֹ אוֹתָם מוֹנֶה

כִּבְנֵי מִשְפַּחַת הַתִּירוֹש הָאֲצִילִי, שֶאִם נִמְזָג

לוּא גַם קֻרְטוֹב מִמֶּנּוּ – אוֹי לוֹ אִם הֻתְסַס בְּעוֹד הַזַּג

אוֹפֵף אֶת מֶתֶק הָעֵנָב כְּשֶשְּלַל הַפְּרִי מַמָּש מַפְצִיר

לֹא לְשָלְחוֹ לַיֶּקֶב אִם בְּעֶגְלוֹתָיו שֶל הַבָּצִיר

אוֹ עַל גַּבֵּי מַשָּׂאִיּוֹת לְאוֹר הַשֶּמֶש הַיּוֹמִית

כִּי זֶה חָלִילָה אֶת צְלִילוּת הַיַּיִן הַלָּבָן מֵמִית.

וּמִשּוּם כָּךְ, כּוֹרֵם יָקָר, אַתָּה מַשְכִּים כָּאן וְנֵעוֹר

דַּוְקָא עִם לַיְלָה לְבָצְרוֹ בְּעוֹד הַשֶּמֶש וְהָאוֹר

אֵינָם חָלִים עָלָיו וְאֵין בָּהֶם לִפְגֹּם בַּעֲסִיסוֹ

שֶאִם לְפֶתַע יֵחָשֵׂף לָהֶם יַרְבּוּ לְהַתְסִיסוֹ

בְּעוֹד הַיֶּקֶב מְצַפֶּה לוֹ טֶרֶם אוֹר וְכָל טִפָּה

מִתִּירוֹשוֹ הַצַּח רָאוּי לָה שֶתִּתְסֹס בְּלִי הַקְּלִפָּה,

כִּי אֵיךְ אוֹמְרִים יוֹדְעֵי-דָּבָר (בְּאַהֲבָה וְגַם בְּמִיץ) :

"מִי שֶמַּקְדִּים מִדַּי לִתְסֹס מַקְדִּים לָרֹב גַּם לְהַחְמִיץ".

אַתָּה נוֹשֵם בּוֹ בַּנּוֹקְטוּרְנוֹ הַיֵּינִי הַזֶּה כָּל תָּו

עַל קַו הַתֶּפֶר הַסָּמוּי שֶבֵּין הַקַּיִץ וְהַסְּתָיו

מִמְּרוֹם שִבְתָּהּ שֶל הַבַּצֶּרֶת, אוֹתוֹ רֶכֶב מְשֻכְלָל

שֶכְּבָר חָשַבְתָּ שֶהִשְלִיךְ סוֹפִית, מִכָּאן וְעַד בִּכְלָל

אֶת כָּל רוֹמַנְטִיקַת בְּצִיר-הַיָּד אֶל גַּל-הַגְּרוּטָאוֹת

שֶל הַנּוֹסְטַלְגִיָּה שֶבָּהּ גִלּוּ עֵינַיִם מֻפְתָּעוֹת

שֶל אֵיזֶה נַעַר בַּיְשָנִי, אֵי-שָם, אֵי-פַּעַם וְאֵי-כָּךְ

בְּאֵיזֶה רֶגַע לֹא צָפוּי, בְּאֵיזֶה סֶדֶק שֶנִּפְקַח

בְּתוֹךְ פַּרְגּוֹד עַלְוַת הַגֶּפֶן הַסּוֹכֵךְ עַל אֶשְכּוֹלוֹת

כָּל הַבָּשֵל-בָּשֵל הַזֶּה וּמְטַלְטֵל אוֹתָם קַלּוֹת

בְּרוּחַ קַיִץ אֱלוּלִית, לִצְלִיל סְטָקָטוֹ דַק, קְצוּב-קוֹל

שֶל מַבְצֵרוֹת קוֹטְמוֹת פַּרְכִּיל נִתָּק, אֶשְכּוֹל אַחַר אֶשְכּוֹל,

גַּם אֶשְכּוֹלוֹת מִזַּן אַחֵר, זֶה שֶנֶּחְשַׂף בִּגְלַאי חָזָהּ                             

שֶל הַבּוֹצֶרֶת הַסְמוּכָה לְךָ, שֶמִּי שֶלֹא חָזָה

בִּבְשֵלוּתָם הַפַּתְיָנִית בִּזְכוּת כַּפְתּוֹר אֶחָד, מֻתָּר,

שֶאֶת כַּרְמָהּ שֶלָּהּ, תוֹדָה לָאֵל, לְגַמְרֵי לֹא נָטַר,

מִי שֶלֹא זָן בּוֹ אֶת עֵינָיו כְּמִין זַרְקוֹר סוֹבֵב עַל צִיר

פָּשוּט הֶחְמִיץ שָם, שָד וָשֶבֶר,

אֶת שִׂיאוֹ שֶל הַבָּצִיר...

מַהוּ אִם כָּךְ בָּצִיר לֵילִי לִקְראת סוֹפָהּ שֶל שְנַת תַּשְעָ"ב

בְּיִשְׂרָאֵל שֶכִּתְבֵי-עֵת סִפְרוּתִיִּים

אֵינָם יוֹדְעִים עָלֶיהָ כְּלוּם, לֹא בַּצָּלוּל, לֹא בַּמּוּעָב

שֶל יֵינוֹתֶיהָ הַבְּשֹוּמִים-עַקְרוּטִיִּים

וְשֶל נוֹפֶיהָ הַקְּסוּמִים, הַרְחֵק מִזַּהַם תֵל-הַבִּיב

וּצְחוּן עַרְפִּיחַ אֶקוֹלוֹגִי אוֹ פּוֹלִיטִי

כּוֹלֵל הַדְּחִילוּ וְהָרְכִילוּ שֶל שִׂיחוֹת-סָלוֹן סָבִיב

וּשְאַר מוּתְגֵי הַשִּעֲמוּם הַמּוֹנוֹלִיתִי

שֶל הַבָּנַאלְיָה הָאוּרְבָּנִית – מוּל פְּתִיחוּת הַמֶּרְחָבִים

שֶל הֲוָיָה טְלוּלָה, יָפָה עַד צְבִיטַת-לֵב,

שֶל נִיחוֹחוֹת מְסִבַּת trance שֶל  טַל וּפְטָל וַעֲשָׂבִים

שֶל מִין רוֹמַנְטִיקָה נִשְכַּחַת עַד כְּאֵב,

שֶל מַה יָּפִים לֵילוֹת בִּכְנַעַן תַּחַת שְמֵי-קְטִיפָה כְּכוּבִים

עַל קַו הַגְּבוּל בֵּין הַצּוֹנֵן וְהַלּוֹהֵב?

יוֹשֵב עַל בַּצֶּרֶת Braud

SB

58,

מַפְעִיל לַחַץ פִיסִי מְאֹד לֹא מָתוּן עַל שוּרוֹת שֶל גְּפָנִים נִרְעָשוֹת

בִּטְרַאנְס הַמַּזְכִּיר אֵיזוֹ סַאלְסָה בְּCopakabana-, פְּרוּעָה וְדֶמוֹנִית,

אוֹ טֶקֶס "עָשוּרָא" שֶבּוֹ מַקִּיזִים אַלְפֵי שִיעִים דָּמָם בִּמְחִי שוֹט.

וְרֶכֶב-הַפֶּלֶד, כְּשוֹק חַשְמַלִּי אוֹ הֶתְקֵף אֶפִּילֶפְּטִי, מַרְעִיד פֹּה

טַלְטֵל וְעַרְטֵל וְנָעֵר וְצַמְרֵר כָּל עָנָף בִּזְרוֹעוֹ שֶל גּוֹזְלוֹ

וּבָתֹק וְנָתֹק אֶת שְלָלוֹ הַמָּתֹק הַנּוֹשֵר כְּשַלֶּכֶת פִּרְאִית פֹּה

אֶל רְעַב מַלְתָּעוֹת וּבּוּלֶמְיַת לֹעוֹת הַטּוֹרֵף הַזֶּה (זְלֹל, מֹלֶךְ, זְלֹל!)

וְנָגֹחַ בְּכֹחַ קַרְנָם שֶל אוֹרוֹת קִדְמִיִּים אֶת שְחוֹרוֹ שֶל הַחֹשֶךְ

וְקָרֹע בִּבְרַק אֲלֻמָה פּוֹלְשָנִית שֶל פָּנָס, כְּיָדוֹ שֶל אַנָּס

אֶת שִׂמְלוֹת סִתְרֵיהֶן שֶל מִיסְטֶרְיוֹת דֶּמֶטֶר וּשְאַר בַּקְכָנַלְיוֹת, שֶכְּמוֹ שֶ-

עוֹד עוֹלֶה הַתִּירוֹש אַף כַּיּוֹם אֶל הָרֹאש – גַּם לֵחָן, מִסְתַּבֵּר, עוֹד לֹא נָס.

מַה זֶּה אוֹמֵר?

זֶה אוֹמֵר שֶמִּכּוּן חַדְשָנִי זֶה גוֹמֵר, עוֹד הַלַּיְלָה,

חַד וְחָלָק אַרְבָּעָה טוֹן לְדוּנָם בְּלִי שוּם סֶנְטִימֶנְטִים בִּגְרוּש –

אֲבָל מַה שֶּזֶּה כְּלָל לֹא אוֹמֵר, רַק הוֹמֶה וְחוֹמֵר כַּדְּמָמָה שֶבַּגַּיְא לָהּ

לוֹחֵש מִלְמוּלוֹ הַצּוֹנֵן שֶל הַוַּאדִי בְּחֵיק עֲרוּצוֹ הַטָּרוּש,

הוּא זֶה שֶעִם כָּל שִכְלוּלֵי טֶכְנוֹלוֹגְיַת-הָעָל הַזֹּאת, זוֹ שֶלֹא דַי לָהּ

בַּ-slick וּבַ-smart שֶבַּ-state of the art, אֵין בָּהּ שֶמֶץ מִמַּה שֶּדָּרוּש

לִבְצֹר אֶת עִנְבֵי חִידוֹתָיו שֶל אוֹתוֹ מִסְתּוֹרִין שֶמִּלּוֹט וּמִנֹּחַ,

מִשִּיר הַשִּירִים וּדְיוֹנִיסוֹס וּבַּקְכוֹס עַד עֶצֶם הַלַּיְלָה הַזֶּה

אִיש, מֵעוֹדוֹ, לֹא עָמַד עַל סוֹדוֹ שֶאֵינֶנּוּ נוֹתֵן לוֹ מָנוֹחַ

לְלֵב הָאָדָם שֶכְּמוֹ יַיִן בַּדָּם מִסְתּוֹלֵל בּוֹ דְבַר-מַה בֶּחָזֶה

דַוְקָא כָּעֵת שֶהוּא עָט וְשוֹעֵט לְלַסְטֵם אֶת שְלָלוֹ שֶל הַכֶּרֶם

בִּכְלִי שֶנִּדְמֶה כִּי הוּא סֵמֶל לְשִׂיא נִצְחוֹנוֹ שֶל תִּחְכּוּם מְעֻדְכָּן

עַל מַה שֶּטּוֹרֵד אֶת הַלֵּב הֶחָרֵד בִּמְצוּקוֹת עַתִּיקוֹת, שֶעוֹד טֶרֶם

נִכְוִים בְּאִשָּן כְּבָר רוֹצִים לְגָרְשָן,

אַךְ אֲפִלּוּ כַּיּוֹם

הֵן עוֹד כָּאן.

מַה לְּמָשָל? לְמָשָל שֶהֻפְשַל כְּבָר מָסַךְ-הַסְּתָרִים שֶהִבְלִיעַ

כְּלוֹט רַב-יוֹבְלוֹת עַל פָּנִים רְעוּלוֹת אֶת צִדָּן הֶעָלוּם, הָאָפֵל

שֶל פְּנֵי הַיָּרֵחַ הַצָּף וְזוֹרֵחַ אַט-אַט וְעוֹלֶה וּמַבְלִיחַ

בָּרֶגַע הַזֶּה, כַּחֲלוֹם נֶהֱזֶה, מִן הָרֶכֶס שֶכְּסוּת-עֲרָפֶל

נוֹשֶרֶת מִמֶּנּוּ בִּמְחִי שֶל סְטְרִיפְּטִיז יְרֵחִי –  אַך עוֹד אִיש לֹא הִצְלִיחַ

לַחְשֹף עַד הַסּוֹף אֶת צִדָּהּ הָאָפֵל שֶל נִשְמַת הָאָדָם הַנּוֹפֵל

לֹא גְלוּי-עֵינַיִם כִּי אִם כְּשִמְשוֹן שֶעֻוַּר וְנִכְבַּל בִּנְחֻשְתַּיִם

אוֹ אֶדִיפּוּס, זֶה שֶנִּקֵּר אֶת עֵינָיו שֶל עַצְמוֹ בְּלָמְדוֹ מַה טְּמֵאִים

פִּשְעֵי בּוֹעֲלָהּ שֶל אִמּוֹ וְרוֹצְחוֹ שֶל אָבִיו, כִּי כֻּלָּנוּ בֵּינְתַּיִם

עֵדִים גַּם כַּיּוֹם לַמִּלְכּוּד הָאָיֹם שֶל אֱנוֹש לִיצָרָיו הַפְּרוּאִים

שֶחֵרֶף פִּסְגוֹת תִּחְכּוּמוֹ שֶל הַ-cognito, הֵם הַחוֹרְכִים לוֹ כְּנָפַיִם

כְּאִיקָרוֹס זֶה שֶדּוֹנַג אֶבְרוֹתָיו

מֹס הוּמַס

וְצָנַח

מִגְּבָהִים.                     

כִּי לַמְרוֹת שֶבִּמְקוֹם מַבְצֵרָה יָדָנִית

כְּבָר בּוֹצְרִים כָּאן הַיּוֹם בְּבַצֶּרֶת

אַךְ הַיַּיִן עֲדַיִן מֵעִיב אֶת הָעַיִן בְּאֵד שִכְרוֹנוֹ הַקַּדְמוֹן,

כָּךְ נָסַק וְסָלַל הָאָדָם בֶּחָלָל נְתִיבוֹת אֶל פְּלָנֶטָה אַחֶרֶת

אֲבָל לֹא אֶל לִבּוֹ שֶל אֶחָד מֵרִבּוֹא בְּנֵי-מִינוֹ שֶדָּמָם הָאַדְמוֹן

עוֹד נִגָּר כְּשֶלּוֹ בֵּין גְּבוּלְךָ לִגְבוּלוֹ יוֹם וָלַיִל בֵּין תַּיִל לְתַיִל

בְּאֵדֵי שִכְרוֹנָן שֶל אֵימָה, מַשְׂטֵמָה וְחֵמָה שֶתָּנָטוֹס מַכְתִּיב

וַאֲנַחְנוּ עוֹקְדִים זֶה אֶת זֶה עַל מִזְבַּח-

הַטִּמְטוּם הַנּוֹרָא, וְאֵין אַיִל,

כִּי אֱנוֹש שְבוּי-מוּמָיו,

חֵרֶף כָּל תִּחְכּוּמָיו,

הוּא עֲדַיִן

אוֹתוֹ פְּרִימִיטִיב...

וַעֲדַיִן אוֹתוֹsapiens  Homo הוּא Homo barbarous צְמֵא-דָם וּתְאֵב-טֶרֶף

הַמַּשְחִית אֶת חַיָּיו וּמַקְרִיב אֶת פְּתָיָיו לַטֵּרוּף הַמֻּכְתָּר כִּגְבוּרָה

בִּקְרָבוֹת-מְרַצְּחִים בָּהֶם אֵין מְנַצְּחִים חוּץ מִמָּוֶת זוֹרֵעַ בְּלִי הֶרֶף

בִּמְקוֹם בָּר וְחִטָּה בִּשְׂדוֹתָיו, שְׂדוֹת שְחִיטָה,

עוֹד בּוֹרוֹת נִפְעָרִים לִקְבוּרָה.

וַעֲדַיִן מוֹשְלִים בּוֹ קִנְאָה וְשִׂנְאָה כְּבִימֵי אֲבוֹתָיו הָאַרְכָאִים

וַעֲדַיִן מָכוּר הוּא, בִּמְקוֹם לַצִּנְעָה, לַ-show off מְנַקֵּר הָעֵינַיִם

וַעֲדַיִן יָשֵן הוּא שְנַת-לֹא-יְשָרִים בְּבֵיתוֹ בְּשָעָה שֶאֵין סְפוֹר

בְּנֵי-מִינוֹ רוֹעֲדִים מִתַּחְתָּם שֶל גְּשָרִים אוֹ בְּגַן צִבּוּרִי בְּלֵיל-כְּפוֹר

וּמַשְמִיד הוּא אֶת עֹדֶף מְזוֹן חֲרָשְתּוֹ פֶּן חָלִילָה יוּזְלוּ מְחִירָיו

בְּעוֹד מֶטֶר אוֹ שְנַיִם מִמֶּנּוּ גוֹוְעוֹת שְכוּנוֹת-עֹנִי שְלֵמוֹת מֵרָעָב

וּפוֹטֵר הוּא אָחָ"מ מִגְּנֵבָה וּמִשֹּחַד וְשָׂם אֶת הַצֶּדֶק לִצְחוֹק

אַךְ מַשְלִיךְ לַנַּיֶּדֶת גּוֹנֵב-כִּכַּר-לֶחֶם בְּשֵם כִּבּוּדוֹ שֶל הַחֹק. 

וַעֲדַיִן, בִּמְקוֹם אֶת שְׂדוֹתָיו לַחֲרֹש,

הוּא חוֹרֵש מְזִמּוֹת וְגִ'יהָאדִים

וַעֲדַיִן הַשֶּתֶן עוֹלֶה לוֹ לָרֹאש

עִם כָּל פַתְוָּא שְטוּפַת קָאלָאם פַאדִי

וּמוֹסִיף לְסַפְסֵר בְּסִבְלוֹת מַחֲנוֹת-הַפְּלִיטִים שֶלּוֹ בָּהּ-בָּעוֹנָה

שֶתּוֹחֵב לְכִיסָיו אֶת קִצְבוֹת נֶחְמָסָיו וְשוֹטֵף אֶת מוֹחָם בְּשִטְנָה

וְשוֹלֵחַ שָאהִידִים לִטְרֹף אֶת נַפְשָם

(לֹא אֶת נֶפֶש שוֹלְחָם רַב-הָאֹמֶץ)

וְקוֹטֵל חַיֵּי יֶלֶד שֶאֵין בּוֹ אָשָם

חוּץ מִזֶּה שֶשְּנוֹתָיו הֵן רַק קֹמֶץ

וּמֵנִיף, תּוֹךְ שִסּוּף, לִתְרוּעוֹת אֲסַפְסוּף שוֹחֵר לִינְץ' רֹאש כָּרוּת בְּיָדָם

שֶל גְּדוֹלֵי לוֹחֲמֵי הַחֵרוּת, הַחֵרוּת מִכָּל שֶמֶץ צַלְמוֹ שֶל אָדָם.

וַעֲדַיִן, מַמָּש כְּוַנְדָּל טְרוּף-חוּשָיו, הוּא עוֹקֵר כְּפָר, עֵץ-זַיִת וָנֵצֶר

וּמַנְצִיחַ בְּדַם נִכְבָּשָיו וּכְבוּשָיו כִּבּוּש-שֶטַח בִּמְקוֹם כִּבּוּש-יֵצֶר

וַעֲדַיִן כֹּחוֹ מַאֲפִיל עַל מוֹחוֹ כְּאֵי-אָז, בִּימֵי קַיִן וְהֶבֶל

וַעֲדַיִן זָבוֹת מִדָּמוֹ שֶל נָבוֹת יְדֵיהֶם שֶל אַחְאָב וְאִיזֶבֶל

וַעֲדַיִן חָסְנוֹ, בְּשָמְטוֹ אֶת רִסְנוֹ, אֶת הַשֵּׂכֶל בְּסֶכֶל מַשְבִּית

בְּהַכְרֵז הַכּוֹבֵש עַל כַּרְמוֹ שֶטַח-אֵש בְּלִי לִזְכֹּר אֶת חֲמַת הַתִּשְבִּי

וַעֲדַיִן אֶת זְדוֹן חֲמוּמָיו לֹא נִצַּח שוּם הוֹדֵף דִּין רוֹדֵף מִשּוּם-מָה

וּגְדַלְיָהוּ, הוּא בֶן-אֲחִיקָם הַנִּרְצָח, כְּבָר אֵינוֹ אַחֲרוֹן בָּרְשִימָה - - -

אַךְ שוּב הַבַּצֶּרֶת

אֵינֶנָּה עוֹצֶרֶת

וְשוּב, לְבַדּוֹ מוּל הָאֹפֶל

(הַהוּא שֶעַל פְּנֵי הַגְּפָנִים וְהַהוּא שֶבִּפְנִים, בְּלִבּוֹ הַבָּהוּל)

רוֹאֶה הַבּוֹצֵר אֵיךְ לֵילוֹ מִתְקַצֵּר אֲבָל לֹא מִסְתּוֹרָיו שֶל הַצֹּפֶן

הַלֹא-נֶעֱתָר וְהַכְּלָל-לֹא-נִפְתָּר שֶל הַ"לָּמָּה" הַזֶּה, הַנָעוּל:

לָמָּה זֶה כָּכָה לְכָל הָרוּחוֹת?

לָמָּה אֵין עוֹד שֵכָר שֶיָּפִיג מָה

שֶעָט וְרוֹבֵץ וּמוֹסִיף לְכַוֵּץ לֵב אֱנוֹש שֶגַּם אָז, בְּעָצְמוֹ

עֵינָיו מִלִּסְקֹר וּמוֹחוֹ מִלַּחְקֹר הוּא אֵינֶנּוּ יָכוֹל לָאֶנִיגְמָה

הַמִּיסְטִית וְגַם מָזוֹכִיסְטִית הַזֹּאת, בָּהּ אָדָם הוּא אוֹיְבוֹ שֶל עַצְמוֹ?

וְלָמָּה קוֹלְעוֹת כָּל מִלָּה וְכָל אוֹת, שֶאָמְנָם מֵאֵי-אָז וְאֵי-שָם הֵן

אַךְ אֵש נְבוּאַת בֶּן-אָמוֹץ עוֹד מַרְבָּה בָּן לִרְמֹץ גַּם עַכְשָיו וְכַיּוֹם?

"כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי", כַּכָּתוּב, אֲבָל לֹא רַק "בְּקֶרֶן בֶּן-שָמֶן"

כִּי אִם גַּם בִּמְלוֹא עוֹלָמֵנוּ כֻּלּוֹ הַמַּדְהִיר אֶת כֻּלָּנוּ לַתְּהוֹם.

וּמַדּוּעַ מֻכְפָּש מִדֵּי יוֹם מֵחָדָש הַחֲלוֹם עַל "אוֹמְרִים יֶשְנָהּ אֶרֶץ"

וְעַל כֶּרֶם-פְּלָאִים שֶעִזְּקוּהוּ, סִקְלוּהוּ וְגַם נְטָעוּהוּ שֹרֵק

אֲבוֹתֵינוּ תְמִימֵי הָאוּטוֹפְּיָה הַהִיא, הַיָּפָה, הַטְּרוּפָה, הַנִּכְמֶרֶת

שֶקִּוּוּ לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וְלִדְרֹךְ בַּיְקָבִים עַל גִּבְעוֹת שֵיח' אַבְּרֵיק

אוֹ בִּיתַנְיָה וּדְגַנְיָה, עַל פַּת לַחְמָא עַנְיָא, יֵינָהּ שֶל חֶבְרָה לְתִפְאֶרֶת

אַךְ בְּנֵיהֶם, הַיּוֹרְשִים, כָּאן עוֹשִׂים בְּאוּשִים

עַל פְּרוֹסְטָטָה מְלֵאָה וְלֵב רֵיק?

...אֲבָל חֹשֶךְ בַּכֹּל, אֵין עוֹנֶה ואֵין קוֹל,

רַק יְלֵל עַצְבוּתָהּ שֶל הָרוּחַ

וְדִמְעָהּ הַטָּלוּל בִּכְרָמָיו שֶל אֱלוּל בָּם נִבְצָר פְּרִי גַפְנָם טֶרֶם אוֹר.

אֱלֹהִים אַדִּירִים, מְמַלְמֵל הַבּוֹצֵר אֶל הַסְּתָיו, אֶל לִבּוֹ הַקָּרוּעַ,

אֵימָתַי יִתְבּוֹנֵן הָאָדָם בַּמַּרְאָה

וּמָתַי כְּבָר יָבִין

וְיֵעוֹר?

* * *

על המשמר

לציונות – לסוציאליזם – לאחוות עמים

גיליון מיוחד

היום חתימה על השלום עם מצרים

יום ב', 26 במרס 1979

כ"ז באדר תשל"ט

[העמוד הראשון]

סיפור קטן על אפרוח

ועל החרב המתהפכת

מאת יצחק אורפז

"היזהר מהם, מיין קינד," אומרת אימא.

"הם טמאים. יש להם רגלי תיש בתוך הנעליים," אומר אבא.

"הם" – זה הבית שמעבר לרחוב, ביתו של קאצאפ ושמו אנטיפ. ילדו, פידוסי, היה זורק אבנים בחלונות ביתנו, כשהוא תלוי על שער הברזל של חצרם. כשהוא זורק אבן, הגדר מזדעזעת, והצלב שעל השער רועד ומתבהק בשמש. בטוח הייתי שזה החרב המתהפכת.

מה זה החרב המתהפכת. שאלתי את דודי נחום, והוא אמר לי: החרב המתהפכת, זה חרב, דהיינו כמו כל חרב, וזה שהיא מתהפכת, דהיינו נורא ואיום, לפי שהיא מוחזקת בידי שרף.

שאלתי מה זה שרף.

אמר לי, מלאך שהוא בוער כמו אש.

לא ראיתי שום מלאך. אבל את פידוסי ראיתי, זה שיש לו רגלי תיש והוא זורק אבנים אל חלונות ביתנו. לא הבנתי. רציתי לגשת ולראות, והתפללתי לשלום. אימנתי את ידי לפסק אצבעות כדרך הכוהנים ולחשתי שלום שלום בעוברי לפני ביתם. ללא הועיל, השקץ הקטן הטיל אבנים, וקילל, וירק.

אמרתי לדודי נחום, שמוחזק היה במשפחה כאיש חכם, כי אינני מבין. אולי יאמר לי מה זה שלום.

אמר דודי נחום: "שלום זה ככה, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ואין מחריד. וזה בתרגום חופשי," אמר, "צווישן לימענעס און פומעראנצן."

שאלתי אותו, מה זה פומעראנצען.

אמר לי: "זה מין פרי כזה, שכשאתה מריח אותו, אתה חש באפס קצהו."

שאלתי מה זה אפס קצהו.

"אפס קצהו," אמר הדוד נחום, "אפס קצהו פירושו ככה, אם הוא יתברך יראה לך קצה של קצה של קצהו, אפילו עשב קטן על הארץ ישיר הלל."

חציתי את מטר האבנים, ועמדתי לפני השקץ הקטן פידוסי, בתוך השער פנימה.

"תזרוק!" אמרתי והיבטתי בעיניו.

הוא הוריד את היד ובה האבן, ולא זרק.

"תוריד את הנעליים," אמרתי. רציתי לראות את רגלי התיש שלו.

"תוריד אתה את הכובע קודם. תראה את האוזן-חזיר שלך," אמר.

הורדנו אני את הכובע והוא את הנעליים, והבטנו זה בזה משתאים. אחר-כך צחקנו והתגלגלנו על הארץ והעפנו באוויר חילזונות לבנים כשלג, שכיסו את השיחים אחרי הגשם. ופידוסי הרים אפרוח מקצה השלולית, שעמד שם והרעיד בתוך פלומתו הצהבהבה. הוא החזיק אותו בין כפיו ואני נשפתי עליו הבל חם שיחיה ויגדל ולא ימות. זה זמן רב שלא היו ציפורים בין שני בתינו. האבנים הניסו אותן. עכשיו החזקנו אפרוח בין כפות ידינו והשבנו עליו הבל חם שיחיה ויגדל ולא ימות.

"איך נקרא לו?" שאל פידוסי.

"אפס קצהו," אמרתי.

"'שתגעת!" – פרץ פידוסי בצחוק מצלצל של שקץ, ולא הבין.

ולא קראנו לא בשם.

עד כאן הסיפור.

*

איש אינו יודע איך זה ייראה, הדבר הגדול הזה המתחיל בנו היום. אומרים שלום. אמרנו כך שבעים ליום, והלכנו לדרכנו. האם נקרא לו בשם? ואולי לא נקרא לו, וכמו אותו אפרוח, פשוט נחזיק אותו בכפות ידינו ונשיב עליו מרוח אפנו, שייחם לו ויגדל.

* * *

[ועוד באותו גיליון מיום 26.3.79 ובאותו עמוד ראשון:]

קיסינג'ר חושש להסכם

שר-החוץ לשעבר הנרי קיסינג'ר חזר אמש על תמיכתו בחוזה השלום הישראלי-מצרי, אך הדגיש, שהצלחתו תלוייה במה שיקרה באיזור.

קיסינג'ר אמר, שאם הקיצונים בעולם הערבי, ששואבים עידוד מהמהפכה באיראן, יגברו על המדינות המתונות, "כי אז אני מאמין שההסדר יתמוטט."

* * *

[ועוד באותו גיליון מיום 26.3.79 ובאותו עמוד ראשון:]

העזנו אז – נעז גם היום

מאת מרדכי בנטוב

כאשר החלטנו, אנו חברי הממשלה הראשונה הזמנית, שלצערי כולם הלכו כבר לעולמם ולא זכו מלבדי להגיע לרגע היסטורי זה [של החתימה על השלום עם מצרים] –­ להכריז על הקמת המדינה ב-14 במאי 1948 – חרף הלחצים של אמריקה, האו"ם והצלב-האדום, וחרף אזהרות מבפנים – לא היינו בטוחים שנוכל לעמוד נגד שישה צבאות ערב הסדירים, עם הטנקים, התותחים והמטוסים. אך קיווינו, שאם נתגבר על הפלישה, השלום לא יאחר לבוא.

הדבר לקח 30 שנה, עד שבשבילנו נסגר המעגל השלם – מהכרזת העצמאות עד השלום הראשון.

עכשיו באים ומרעישים עולמות על הסכנות שהחתימה הזו מבשרת, כאילו, לישראל.

אין דבר מגוחך מזה: אחרי שלקחנו על עצמנו – אותם 13 יהודים – סיכון שלא היה לו דומה באלפיים שנות הגלות, באים להפחידנו בסכנות של שלום עכשיו, שאין בהן אפילו צל של הסכנות דאז.

אז עמדנו 650 אלף יהודים, כמעט עם מקלות ביד, מול 100 מיליון ערבים – האפשר להשוות זאת לחרדת אוגדותינו המפוארות מפני 2 מיליון הפלשתינים?

אז העזנו לקבל את הסיכון, מפני שידענו שבכל תקופה היסטורית יש לעשות – ויהי-מה – את החשוב ביותר באותה תקופה. כיצד היו שופטים אותנו היום, אילו החמצנו ההזדמנות ההיסטורית בגלל חשש מסכנות? היום, אשרנו, שאין אנו בסופו-של-דבר מבזבזים את ההזדמנות השנייה בחשיבותה בתולדותינו – לפרוץ בפעם הראשונה פירצה לקראת השלום.

טוב שלא שמנו לב לצעקות ההיסטריות נטולות המשמעות. אם כי אין ספק שזו רק ההתחלה, וכי יכולים למוטט את השלום גם מהצד השני, מצידנו, או משני הצדדים. אך דומני כי פירצה שנפרצה, אי-אפשר יותר לסתום אותה. ינפנפו בהפחדות כמה שינפנפו למטרות פוליטיות, שאין להן כל קשר עם סיכונים.

השלום צועד קדימה, ושום כוח לא יעצרו – עד שיבטיח פתרון צודק לנו, לפלשתינים ולכל שכנינו.

* * *

אורי הייטנר

1. צ'רצ'יל של המאה ה-21

"ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות"

(אסתר ד, יד)

ב-26.7.45 חולל קלמנט אטלי, מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית, סנסציה פוליטית רבתי, כאשר גבר בבחירות לפרלמנט הבריטי על המנהיג המנצח של מלחמת העולם השנייה וינסטון צ'רצ'יל. אטלי היה ראש ממשלה מצוין, שהוביל לשיקום הכלכלה הבריטית לאחר המלחמה ולכינונה של מדינת הרווחה הבריטית.

כמה אנשים זוכרים היום את אטלי? מן הסתם, הוא זכור בעיקר בגין מימרתו הצינית והמרושעת אודותיו של צ'רצ'יל: "מכונית ריקה עצרה בפתח דאונינג 10 ומתוכה יצא קלמנט אטלי" (אמירה בלתי הוגנת כלפי מי ששירת כסגנו בממשלת האחדות הלאומית בימי המלחמה). אמנם אטלי הצליח בתפקידו כראש הממשלה, אך הוא לא הכריע הכרעות היסטוריות הרות גורל ששינו את פני ההיסטוריה. אלמלא נבחר הוא, אחר היה מבצע את המלאכה, טוב פחות או טוב יותר ממנו.

את צ'רצ'יל, לעומת זאת, יכיר כל ילד גם בעוד אלף שנים, חרף המאמצים של "ההיסטוריונים החדשים" הבריטיים (כן, אין זו צרה שלנו בלבד) לסדוק את דמותו ולהכפיש את שמו. זאת, כיוון שבשעת המבחן הגדולה שההיסטוריה הציבה בפני דורו – הוא היה האיש שעמד בפרץ והנהיג את ההתנגדות לכוח העולה של היטלר, שאיים על עתיד האנושות. צ'רצ'יל הנהיג את האומה הבריטית למאבק גבורה, תוך נכונות לשלם מחיר כבד כדי לנצח את הרוע הנאצי, כשהוא מבטיח לאזרחי מדינתו רק "דם, יזע ודמעות". צ'רצ'יל היה האיש שאמר להיטלר "עד כאן", וסחף את העולם החופשי לניצחון.

האיום הגדול ביותר על האנושות מאז היטלר, הוא עליית האסלאם הפונדמנטליסטי, הקנאי, הג'יהאדיסטי. זוהי תנועה שיכורת כוח, אחוזת דיבוק משיחי מטורף להשתלט על העולם ולאסלמו. אין תנועה זו מִקְשה אחת, ויש בתוכה יריבויות ומאבקים קשים, אך בראיה עולמית והיסטורית כוללת, ההבדלים הללו זניחים לנוכח האיום על עתיד האנושות. האסלאם הקנאי הגדיר שני אויבים עיקריים: ישראל היא השטן הקטן, מדינה יהודית, דמוקרטית, מערבית, מודרנית, מתקדמת, מצליחה ומשגשגת בלב ליבו של המרחב האסלאמי, נתפס כהתגרות בלתי נסבלת של המערב, שחובה להכריתו. השטן הגדול הוא ארה"ב, מנהיגת העולם החופשי, הציוויליזציה המערבית, הנאורה.

את נחת זרועו של האסלאם הקנאי ספגה החברה האמריקאית בפיגועי ה-11.9.2001; מתקפת הטרור הקשה בתולדות הטרור העולמי, שהכתה בחוֹמֶשׁ את ארה"ב. הפיגוע הזה בוצע באמצעות סכינים (!), והפגין את היעדר גבולות של תעוזה או של מוסר בידי הטרור האסלאמי הקנאי, כפי שהחברה הישראלית חשה היטב על בשרה באותם ימים, ימי מתקפת טרור המתאבדים ברחובותיה.

בירת הקנאות האסלאמית היא איראן. התחמשותה בנשק השמדה המוני, היא איום מיידי בעיקר על ישראל, אך זהו איום על העולם החופשי כולו. חובתו של העולם החופשי לעמוד בפרץ, לעצור את הטירוף האסלאמי ולמנוע את התגרענותה של איראן.

העולם החופשי זקוק היום לצ'רצ'יל של המאה ה-21. יש היום רק אדם אחד המסוגל למלא את התפקיד – נשיא ארה"ב ברק אובמה.

בראשית כהונתו, היה אחוז אובמה ביומרה משיחית להיות המפייס הגדול בין ארה"ב והעולם החופשי – לבין האסלאם. לזכותו ייאמר, שמהר למדיי הוא התפכח, משהבין שהפייסנות נתפסת כחולשה ולכן מקצינה ומחמירה את האיום, כפי שעשתה מדיניות הפייסנות של צ'מברליין כלפי היטלר. התפכחותו של אובמה הובילה למספר צעדים חשובים, ובראשם החרפת העיצומים על איראן, אם כי צעד זה נעשה באיחור של שנים אחדות, ולא בעוצמה מספקת. 

האם יהיה אובמה צ'רצ'יל של המאה ה-21, ויכנס להיסטוריה האנושית כמי שהוביל את העולם החופשי לניצחון על האיום האסלאמי, או שהחשש מפני עליית מחירי הנפט סמוך לבחירות ישתק אותו?

2. ההימור של פוטין

אחת החידות המסקרנות ביותר בנוגע לאירוע ה"אביב הערבי" בכלל ומלחמת האזרחים בסוריה בפרט, היא התנהגותו של פוטין, נשיא רוסיה. לא רבים מתפלאים על הפן המוסרי – תמיכתו ברוצח המונים, במי שטבח באזרחי מדינתו לאלפיהם, במי ששולח את מרצחי ה"שאביחה" לשחוט ולאנוס משפחות שלמות של אזרחים סורים. מה שמתמיה יותר הוא מה שנראה כאיוולת פוליטית ומדינית – דבקות בנשיא ההולך ומאבד את שלטונו, השנוא על עמו ועל מדינות ערב. מניותיו של אסד איבדו מזמן כל ערך, קץ שלטונו קרב, ותמיכתו של פוטין משניאה את רוסיה על העם הסורי ועל מדינות ערב, ותפגע פגיעה קשה במעמדה של רוסיה באזור.

ניתן לומר על פוטין דברים רבים – הוא אינו חשוד בעיניי איש כטיפש. מה גורם לו לנקוט במדיניות זו, שעל פניה מנוגדת לאינטרס שלו? האם כמו מנהיגים חכמים לא מעטים בהיסטוריה, פוטין צועד במצעד האיוולת  ומוליך את רוסיה למפלה אסטרטגית? או שמא יש איזה היגיון בשיגעון? אין ספק שפוטין מודע לאיומים שבמדיניותו, ולפיכך ניתן להגדירה כהימור אסטרטגי, של מדינאי המאמין שיש בדרכו יותר הזדמנויות מאשר הימורים.

פוליטיקה, כולל פוליטיקה בינלאומית, אינה רק משחק ציני של אינטרסים; אני מאמין שיש בה גם מרכיבים מוסריים. ובכל זאת, קשה לי לראות דיקטטור-למחצה כפוטין, שעלה לגדולה במלחמה בצ'צ'ניה שבה לא בלט בצמחונות ובמוסר לחימה, נרתע מרצחנותו של אסד. הוא גם יודע, שמלחמת האזרחים בסוריה אינה בין דיקטטור לשוחרי דמוקרטיה, אלא בין מיספר גורמים, שהמנצח ביניהם יהיה הדיקטטור הסורי הבא, שלא יהיה עדין יותר כלפי יריביו, כולל כלפי אוכלוסייה אזרחית, מאסד (אם בכלל סוריה תתקיים כמדינה אחת בתום המלחמה, ולא תתפצל למיספר מדינות קטנות, כולן דיקטטורות, כמובן). לכן, יש לראות באסטרטגיה שלו – פוליטיקה של אינטרסים בלבד.

מה האינטרס הרוסי?

רוסיה של פוטין שואפת לחזור למעמד של מעצמת על עולמית. פוטין רואה במזרח התיכון אזור חשוב ביותר לביסוס השפעתה של רוסיה בעולם. מדיניותו המזרח תיכונית מיועדת לחזק את מעמד רוסיה באזור. לפיכך, המדיניות הנראית כפוגעת במעמדה של רוסיה, וללא ספק היא פוגעת בה לטווח הקצר, נועדה לחזק את מעמד רוסיה לטווח הארוך.

בדבקותו של פוטין בשלטונו של אסד, מאותת פוטין למדינות ערב וגם לגורמים אחרים בעולם, את נאמנותו לבני בריתו. זאת, בניגוד לארה"ב ובפרט לנשיא אובמה, שהפקירו את בן בריתם המרכזי באזור, חוסני מובארק, הפנו לו עורף וסייעו להפלתו. לדעתי, אגב, גם אילו רצה בכך, לא היה בכוחו של אובמה למנוע את נפילת מובארק. אולם אין ספק שהוא הפנה עורף לבן בריתו, לנוכח העולם כולו. המסר שמשדר פוטין למדינות ערב, הוא: אינכם יכולים לסמוך על ארה"ב, היא משענת קנה רצוץ. על רוסיה אתם יכולים לסמוך, כיוון שהיא נאמנה לבנות בריתה, ותומכת בהם עד הסוף. מנהיגי מדינות ערב בעלות האוריינטציה המערבית, כמו מלכי סעודיה וירדן, ראו את מה שמתפרש בעיניהם כבגידת ארה"ב במובארק ורשמו זאת לפניהם. למבוכה הזאת התפרץ פוטין באמירה – אני נוהג אחרת, אני היפוכו של אובמה.

כבר שנה וחצי אנו שומעים שנפילתו של אסד היא עניין של ימים או שבועות, ובינתיים התחזיות הללו לא התאמתו. אם בסופו של דבר אסד ינצח ויישאר בשלטון, אין ספק שההימור של פוטין הצליח.

 ואם שלטונו של אסד ייפול (והסבירות לכך גבוהה יותר משל הישארותו בשלטון)?

האם במקרה כזה פוטין יאבד את סוריה ואת מדינות ערב? פוטין מאמין, שעצם הוכחת נאמנותו לבן בריתו, תירשם לזכותו הן בסוריה והן במדינות ערב. לממשל הסורי החדש, או לממשלים של המדינות שתקומנה על חורבות סוריה, יוכלו הרוסים להסביר את התמיכה באסד כתמיכה בסוריה כמדינה ובשלטונה החוקי. משהתחלף השלטון, התמיכה העקבית בסוריה נשארת בעינה. למדינות ערב הוא ישדר את היתרונות באוריינטציה על רוסיה, שאינה נוטשת את בעלות בריתה.

האם ההימור של פוטין יצליח?

ואל הנקודה הישראלית – היחסים בין ישראל לבין רוסיה טובים מכפי שהיו אי פעם. יש לישראל אינטרס מובהק בחיזוק הקשרים, כמובן בפן הכלכלי, אך גם בפן המדיני – מיקסום ההשפעה הישראלית על מדיניותה של רוסיה במזה"ת.

אולם אל לנו להשלות את עצמנו – האוריינטציה הרוסית במזה"ת היא פרו ערבית, ולפיכך היא אנטי-ישראלית, למעשה. ייתכן שמדיניות ישראל יכולה למתן את המדיניות הזאת, אך לא לשנות את הכיוון. המציאות לאורך עשרות השנים האחרונות, אינה עומדת להשתנות – ישראל היא ידידתה ובת בריתה של ארה"ב ורוסיה היא הפטרון המרכזי של מדינות ערב.

3. רהביליטציה לארכי טירוריסט

תגובה ל"ליברמן לקוורטט: להדיח את עבאס בבחירות", "הארץ" 22.8.12

בכתבה אודות יוזמת שר החוץ ליברמן, לפעול להחלפת יו"ר הרש"פ אבו מאזן, כותב ברק רביד:

"מכתבו של ליברמן מזכיר את הקמפיין שהוביל ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון להחלפת יאסר ערפאת בשל מעורבותו לכאורה בטרור נגד ישראל. בקמפיין ההוא הציג שרון לנשיא ארה"ב דאז ג'ורג' בוש הבן, מידע מודיעיני, רובו נסיבתי בלבד ושמהימנותו מוטלת בספק, על פיגועים שבוצעו לכאורה בעידודו ובמימונו של ערפאת."

תמהני מה דוחף את הכתב ואת העיתון לא להרפות ממסע הרהביליטציה לארכי טירוריסט יאסר ערפאת, מי שאחראי אישית לרצח אלפי ישראלים. הרי בהסכם אוסלו ישראל נסוגה משטחים רבים ואיפשרה את הקמת הרש"פ על סמך התחייבותו של ערפאת, בשם העם הפלשתינאי, לשים קץ למאבק המזויין ולטרור. בעוד ישראל מילאה את חלקה, ערפאת רק הגביר את הטרור למימדים שלא היו כמותם, ושגבו חיי למעלה מאלף ישראלים, הרבה יותר מהתחזיות האפוקליפטיות הקשות ביותר בקמפיין ההפחדה נגד תקיפת הכור הגרעיני האיראני. איזה אינטרס יש ל"הארץ" לשכתב את ההיסטוריה ולנקות בדיעבד את רב המרצחים מאשמתו. שמא מבינה מערכת העיתון, שהחלופה לרהביליטציה הזאת היא הודאה בטעות היסטורית?

ובאשר ליוזמתו של ליברמן – מן הראוי להציג לעולם את סרבנות המו"מ והשלום של אבו מאזן ואת פעולות ההסתה שלו נגד ישראל, אולם אין זה מעניינה של ישראל להתערב בבחירת זהות מנהיגי הפלשתינאים, ומן הראוי שממשלת ישראל לא תתערב בכך.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

* * *

עוזי עדיני: הקדמה ל"בדידות"

לאהוד שלומות,

כבר קיבלת ודנו זה לא מכבר בתגובתי לצד הגס הלא כל-כך סימפטי של יצירתך כמשורר ב"מכתב העיתי", אך ברור שהטוב המצוי בו מהווה עבורי מקור נרחב ומהנה להצגה ולדיונים בין אלה שאני משתף אותם ביצירות אלו, ואני נהנה כל שבוע מחדש לראות דברי מחברים, סופרים, משוררים, והוגים, המבטאים במכתבך העיתי את אשר על ליבם.  גם תגובותיך שלך מצויינות, כמו השבוע לפטפטת על אירן, או למחאה החברתית, או דברי הייטנר על "לו היה לנו נשיא".

ובכן, מן "הגולה הדווייה" שבחופה המזרחי של ארה"ב אני משגר לך משהו שכתבתי זה לא מכבר, תגובה למקרה של ממש שאHרע לי על המעבורת הצפה למנהטן בכל יום ויום, מיספר פעמים בכל יום.  (האם נסעת בה כשהיית בניו-יורק? בוודאי היא תעלה זיכרונות). המקרה השאיר אותי בהלם למיספר ימים, ולא נרגעתי ממנו עד שהעליתי אותו בכתב.

תודה וכל טוב,

עוזי עדיני

* * *

עוזי עדיני

בדידות

עמדתי על הסיפון של המעבורת המקשרת את סטטן איילנד למנהטן, ניו יורק, הסתכלתי בנוף כשלידי תיק מצלמותיי יקרות הערך. לפתע ניגש ענק שחום-עור, נטל את תיק המצלמות שלי והלך לו. רדפתי אחריו וביקשתי את מצלמותיי והוא החל לחבוט בי. זעקתי לעזרה ושום אדם מן הניצבים הרבים מסביב לא בא לעזרה. לא היה שוטר על הסיפון.  נאבקנו כאשר אני מנסה להסיר ממנו את התיק וסופג את מכותיו. לפתע נזכרתי בתרגיל קראטה קטן מימי קורס קצינים, שתוצאותיו די חמורות.  יצאתי חבוט כהוגן אך עם מצלמותיי. והוא, כואב, נשאר שוכב על הסיפון. הייתי המום מהחווייה.

למחרת כתבתי את הטור הבא.    

בדידות. הרגש הנורא מכולם. אימת האימות. מורא המוראים.

עשרות זוגות עיניים צופות במתרחש.  אלי!! חלום זוועות הוא זה שלי. הם כאן ולא כאן.  הם בוהים בחלל. הם למעלה ולמטה. הם מבעד לחלון המעבורת. הם כה רבים. "בואו, עזרו לי, חוסו עליי!"  הם אינם מסתכלים בנו, הם צופים בעיניים ריקות, עוד מיספר דקות, והם ילכו איש לדרכו ברחובות ניו-יורק הענקית. עתה הם משמשים ניצבים במחזה המתפתח לעיניהם. שני יצירי אנוש מתפלשים על הסיפון.

גזע וגזע, צבע וצבע, זיעה בזיעה, אדם באדם, והחייה שבאדם. עיניים דלוקות, פיות נושפים, חבטות, מהלומות, ונהמות. נהמות של פרא, חרחור קדמון. אין זה קול אנוש.  ואז – ההכרה המפחדת, האיומה, בבת-אחת, העוברת כבזק ומרתיתה את הגוף.  האם אצא מזה חי?

זעקות, קריאה לישע, אין תזוזה.  וההבנה הפתאומית – ההם חרדים אף הם לחייהם.

ולפתע, הרצון העז הזה לומר לו: שמע, חדל! נפסיק! אין טעם, אין היגיון. בוא נרביץ יחד, שנינו – בהם, בעומדים, בחדלי האישים האלה, בפחדנים, באפסים הללו. ניתן להכותם, לענותם, להלום בהם אחד אחד, והם לא יזוזו ממקומם. עיר המיליונים, שהפכה אותם לאפסים, עידן המחשבים, ששינה את דמותם ועשאם חסרי מחשבה. הדור ששלח את ראשוניו לירח, והצעיד את עצמו אחורנית.

פסל החירות אפוף בערפילי החוף. סמל הדור והשחרור. סיום שיעבודו של לאום, שוויון לכל.

ואילו כאן – ענקי קומה שהתגמדו. חופשים שהשתעבדו לדחף קדמון של "השומר אחי אנוכי?"?

קין המודרני עדיין נע ונד בין ניו-יורק לסטטן איילנד, במעבורת אמריקאית השטה בין שני חופים של חירות.

* * *

אמנון ל.

על בריחת מנהיגים יהודים

 במלחמת העולם השנייה

עדכונים לגבי בריחת מנהיגים במלחמת העולם השנייה: כשפרצה המלחמה, המושגים לגביה היו ממלחמת העולם הראשונה ולא כולם חשבו במושגים של השמדת יהודים. בכל אופן הקאדר של רוב מדריכי השומר הצעיר מצא את עצמו תחת הכיבוש הסובייטי ברובנה. את הפרטים המלאים לגבי תוכניות הפעולה שלהם ניתן למצוא בסיפרו של שלמה קלס – "פעילות השומר הצעיר תחת הכיבוש הסובייטי 39-41". קלס כותב שם, שהיתה החלטה כי מי שיכול –שינסה לחצות את הגבול הפולני לרומניה בתקווה להגיע משם לארץ-ישראל. מרדכי אנילביץ' היה בין אלה שניסו גם הם לברוח אך נעצרו על יד שוטרים פולניים בדרכם אל הגבול. לאחר מכן, הדברים ידועים. הם עברו לווילנה ומשם חזרו לווארשה, לחניכיהם.

קלס מזכיר שמות אחדים של אלה שכן הצליחו להסתנן דרך הקרפטים לרומניה ואכן הגיעו בסופו של דבר ארצה. ביניהם, אבי חיים ז"ל, משה שפרן מקיבוץ המעפיל, דוד לניר מגבעת ברנר ואחרים. מדובר בצעירים שהיו כבני 20 ב-39'.

* * *

יהודה גור-אריה

תאריך שותת דם

60 שנה לרצח הסופרים היהודים

ברוסיה הסובייטית

תולדות עמנו משופעות לא רק בתאריכי חגים וזמנים לששון, אלא בעיקר בציוּנים של אסונות לאומיים, מעשי טבח, גירושים ואונס, שניתכו על עם ישראל במשך דורות, החל מתשעה באב ועד ציוּן יום השואה בימינו.

אבל תאריך אחד, שותת דם ומחריד בעוצמתו ובתוצאותיו ידוע אך למעטים בינינו באופן כללי, וודאי לא פרטי הארועים וההתרחשויות הטרגיים הקשורים בתאריך זה.

וזהו יום הדמים 12 באוגוסט 1952, שבו נרצחו 13 סופרים ומשוררים, אמנים ופעילי תרבות יהודים, בפקודתו המפורשת של סטאלין.

השנה ימלאו 60 שנה מאז אותו יום מר, שותת דם של חפים מפשע, שכל אשמתם היתה נאמנותם לעמם היהודי.

       הנרצחים הם:

       דוד הופשטיין – משורר;

       לייב קוויטקו – משורר;

       איציק פפר – משורר;

       פרץ מארקיש – משורר;

       דוד ברגלסון – סופר;

       בנימין זוסקין – שחקן תיאטרון, מנהל התיאטרון היידי לאחר הירצחו של שלמה מיכואלס;

       סולומון  לוזובסקי – פקיד בכיר במשרד התעמולה;

       יוסף יוזפוביץ' – היסטוריון;

       בוריס שימליוביץ' – רופא בכיר;

       אמיליה תאומין – עורכת מילון דיפלומטי;

       ליאון תלמי – עיתונאי ומתרגם;

       אליהו ואטנברג – עורך בכיר בהוצאת ספרים מתורגמים משפות זרות;

       צ'ייקה [חייקה] ואטנברג-אוסטרובסקי – אשתו, מתרגמת.

       עם רצח האישים הללו נגדעה צמרת ההנהגה [הבלתי רשמית] של יהודי בריה"מ והֵקִיץ הקץ על החיים היהודיים שפרחו במשך מאות בשנים בארץ זו.

דיכוי התרבות היהודית-היידית

השתלשלות הארועים שהביאו לסוף הטרגי הזה החלה הרבה לפני כן, בשנות ה-30 [של המאה הקודמת] ימי הטרור הנוראים של סטאלין ועושי דברו, כאשר החל מסע מכוון של דיכוי התרבות היהודית-היידית בבריה"מ: עיתונים נסגרו, הוצאות ספרים חדלו להוציא ספרים ביידיש, בתי-ספר שבהם לימדו ביידיש נסגרו גם הם, וכן מכוני מחקר, תיאטראות ומוסדות תרבות יהודיים אחרים.

ביוזמת הנהגת המפלגה והממשלה פעלה "הסקציה היהודית" – "יֶבסקציה", שתפקידה היה להטיל צנזורה קפדנית על כל ביטוי של תרבות יהודית ביידיש. לבסוף נותר רק עיתון יומי אחד ביידיש: "דער עמעס" – האמת [כמה ציניות יש בביטוי זה], התיאטרון היידי הממשלתי בניהולו של השחקן המהולל שלמה מיכואלס, ועוד כמה שרידים עלובים של תרבות מפוארת [כולל ב"מחוז האוטונומי היהודי" – בירוביג'אן], שלהם הותר לפעול, בצנעה, כמעין לעג לרש.

"הוועד היהודי האנטיפשיסטי"

בימי מלחמת העולם השנייה – "מלחמת המולדת הגדולה" לפי ההגדרה הסובייטית הרשמית, כאשר מצבה של בריה"מ היה בכי-רע, הן מבחינה צבאית והן כלכלית, חיפשה ההנהגה דרכים להשיג תמיכה צבאית, כלכלית-פיננסית ואף מורלית אצל עמי העולם המערבי – אנגליה, שכבר היתה שרויה במלחמה עקשנית וקשה עם גרמניה, וכן ארה"ב, קנדה וארצות אחרות.

בהוראתו של סטאלין ובביצוע השלטונות, קרי: המפלגה, הוקם ב-1942 גוף ציבורי שנקרא "הוועד היהודי האנטיפשיסטי" ובראשו השחקן שלמה מיכואלס, ולצידו סופרים, אמנים ופעילי תרבות יהודים [חלקם חברי מפלגה נאמנים].

בהמשך, בשנים 1948-49 נאסרו כמעט  כל חברי הוועד, ועמם עשרות סופרים ומשוררים, פעילי תרבות ואנשי-ציבור יהודים. הם הואשמו באישומים מצוצים מן האצבע: "לאומנות יהודית בורגנית", ציונות, ריגול למען ארצות המערב וישראל, ו... הג'וינט – אגודה אמריקנית-יהודית לנזקקים בעולם כולו.

העצורים הוחזקו בכלא "לוביאנקה" במוסקבה, כלא הידוע לשמצה של המשטרה החשאית האימתנית מ.ג.ב. [המשרד לביטחון המדינה]. הם נחקרו יומם ולילה, תוך עינויים, מכות, איומים והתשה מוחלטת של הנחקרים.

למרות החקירות האינטנסיביות במשך שנתיים, לא הצליחו החוקרים להשיג תוצאות "מניחות את הדעת" ולא נתגלו שום מסמכים או עדויות על "הפשעים" שביצעו כביכול הנחקרים.

תחילה מנתה קבוצת הנחקרים 24 איש. חלקם מתו בעינויים ובמחלות בבית-הסוהר, חלקם הוגלו לסיביר. בכלא נותרו 15 איש, שחקירתם נמשכה עוד שנה וחצי.

ביולי 1952 התקיים משפט חשאי לפני בית-דין צבאי [!] מיוחד, שבו הואשמו הסופרים וחבריהם ב"בגידה במולדת". 13 מהם הורשעו  ונידונו למוות. ב-12 באוגוסט 1952 הם הוצאו להורג במרתפי ה"לוביאנקה" במוסקבה.

זו היתה פעולת הטרור האחרונה, שבוצעה בהוראתו המפורשת של סטאלין. בהמשך עלתה גם עלילת הרופאים, שכונו "הרוצחים בחלוקים הלבנים", רובם רופאים בכירים, יהודים, שטיפלו באישי השלטון החולים. הם הואשמו בניסיונות להרעיל את מטופליהם אלה. נפוצו גם שמועות על כוונה להגלות את כל יהודי בריה"מ למחוזות נידחים במרכז אסיה, ואף הוכנו רכבות לשם כך.

במרץ 1953 התפגר הרודן, ואווירת המתח, החרדה והפחד התפוגגה מעט.

נשות האסירים המשיכו להתדפק על שערי בתי-הסוהר ומשרדי ה-מ.ג.ב. בשאלות על גורל יקיריהן, וכל פעם קיבלו אותה תשובה: "החקירה עדיין נמשכת..." וזאת, חודשים רבים לאחר שהחפים מפשע נרצחו. ב-1955 נקראו האלמנות למשרדי בית-המשפט העליון במוסקבה וגנרל של ה-מ.ג.ב. סיפר להן על הוצאתם להורג של יקיריהן. מאוחר יותר, חלקם זוכו ואף קיבלו "ריהביליטציה".

לאחר מכה אנושה זו שהוכה השבט היהודי בבריה"מ חוסלה לא רק צמרת ההנהגה של היהודים במדינה זו, אלא חוסלה כל התרבות היידית וכל ביטוי לרוח הלאומיות היהודית. זו הושתקה ונמחקה כמעט כליל.

אבל, כפי שהתברר מאוחר יותר, עם פירוקה של בריה"מ, הרגש הלאומי לא כבה והוא עָמַם במסתרים. עד שנפתחו שערי רוסיה ומיליון יהודים [חלקם גם יהודים בספק] זרמו לישראל והוסיפו נדבך חשוב להתפתחותה בתחום הדמוגרפי, ההשכלתי, התרבותי ובכל תחום אחר במדינה.

אבל רצח הסופרים היהודים וחבריהם וחיסול התרבות היהודית בבריה"מ בתאריך זה, הוא לא רק עניין ליהודי רוסיה בלבד, אלא זה פרק כואב ומדמם של עמנו היהודי כולו.

פורסם לראשונה ב"הארץ", מוסף "תרבות וספרות", 10.8.2012

* * *

רון וייס

יהודי הונגריה לא נזקקו לקסטנר

כדי לדעת על הסכנה לחייהם

סופר נידח שלום,

נעמן כהן במאמרו: "מירב מיכאלי – הנכדה של קסטנר הולכת בעקבות סבה" (גיליון 769) כותב כי קסטנר, שהיה חבר ב"ועדת ההצלה", לא הזהיר את יהודי הונגריה כי עומדים להשמידם.

במציאות, כל יהודי שחי בשנים 1944-5 בהונגריה ידע שחייו בסכנה וכי הנאצים והפאשיסטים ההונגרים – אנשי "צלב החץ", עלולים לרצחו. אימי( כיום בת 91) רכשה תעודת זהות מזויפת שבה נרשמה כנוצרייה והסתתרה בבודפשט. היא לא נזקקה לשום התרעה מקסטנר. היא לא שמעה על אושוויץ אבל היה ברור לה שאם תזוהה ע"י הנאצים או ע"י בריוני "צלב החץ", היא תירצח, כפי שנרצחו יהודים רבים שהובלו לנהר הדנובה ונורו בראשם.

בסוף שנת 1944 הציב גנרל שמידטהובר – מפקד הדיוויזיה המשוריינת של האס-אס, חיילים סביב הגטו שבתוכו שהו כמאה עד מאה ועשרים אלף יהודים, והורה להם למנוע מאנשי "צלב החץ" להיכנס לגטו כדי לרצוח את היהודים. גנרל שמידטהובר ידע שהצבא האדום מתקרב לבודפשט ולא רצה שתיווצר חזית נוספת בלחימה בתוך הגטו.

הגטו שוחרר ב-17-18 בינואר 1945. ב-13.2.1945 השלים הצבא האדום את כיבוש כל בודפשט.

רון וייס

רמת-גן

* * *

מתי דוד

הגרעין המהפכני בשמאל הקיצוני

 הפך לגידול הרסני, השמאל האקטיביסטי חותר לחולל מהפכת תחריר אנרכיסטית

קבוצה מאוד מסוימת של אנשי אקדמיה, תקשורת ורוח המזוהים כאנשי השמאל הקיצוני והדוגמטי, מנהלת מסע שנאה והסתה פרועה נגד ראש הממשלה ושר הביטחון. "הנימוק" הנוכחי היא ההפצצה או הפצצה האירנית. ואולם הם עוסקים בכך מזה זמן רב גם בעבר, בהקשר לנושאים אחרים.

הם חותרים וחולמים לחולל מהפכה "לשינוי המשטר" בנוסח תחריר עממי ישראלי, להשלטת השמאל הקיצוני על המדינה. לקבוצה זו, שרואה את עצמה כאליטה אריסטוקרטית, יש מעטפת תומכת בתקשורת שנותנת להם את המיקרופונים להשמעת ביקורת בלתי פוסקת, כלפי כל הדוברים והנבחרים של כל הממסדים הממשלתיים והביטחוניים השנואים עליהם.

לאנשי קבוצה זו יש אובססיה חולנית טוטלית של מטרה "אידיאולוגית" אחת ויחידה להפיל את נתניהו וממשלתו, כביכול "למען השלום" ו"למען הדמוקרטיה". מטרה שלמענה הם מוכנים להקריב כל אינטרס לאומי ציוני וסוד ביטחוני. סיסמת הדגל שלהם היא: "סכנה לדמוקרטיה" – פזמון הפחדה קבוע של השמאל הידוע בכל אירוע, שאינו על דעתם. סיסמה נוספת היא: "הדמוקרטיה קורסת צריך להחליף הכנסת" – באנשיהם.

הם "תרגמו" את הסיסמה האנטישמית הישנה והידועה: "הכו ביהודים והצילו את המולדת", לשפה פוליטית עכשווית:

הכו בנתניהו והצילו את פלסטין!

הכו בברק והצילו את השלום!

הכו בליברמן והצילו את הדמוקרטיה!

הכו בשטייניץ והצילו את הסוציאליזם!

רובם של אותם אנשי הרוח, האקדמיה וסתם פעילים אחרים, המשתייכים למחנה השלום של השמאל הדוגמטי והנאיבי, "עומדים איתן" בשתי רגליהם על העננים.  אנשים אלה הרואים את עצמם כאינטלקטואלים, סופר-חכמים בעיני עצמם, אינם מסוגלים להבין את המובן מאליו.  בגלל אמונתם בנוסחאות אידיאולוגיות שחלפו, הם איבדו את היכולת להבין את המציאות והמנטליות של סביבתנו האיסלאמית. כל מה שנותר להם הוא להאשים את כולם פרט לכישלון של עצמם.

חלק מאותם הפעילים של השמאל הקיצוני, מפיצים עצומות ומסמכים שבהם הם קוראים למרד גלוי להפרת חוקי המדינה, לסרב להתגייס לצה"ל, לסרב לבצע פקודות של "שלטון הכיבוש", לסרב להטיס מטוסי חיל האוויר ל"משימות פוליטיות" באיראן, לדעתם. הם טוענים שישראל הוקמה בחטא וקיומה הוא פשע קולוניאליסטי. הם נגד גדר הביטחון. נגד חוק השבות.  נגד ייהוד הגליל והנגב.

ראוי להזכיר כמה מהדמויות והדעות הקיצוניות של אנשים חריגים אלה:

אברום בורג

לאחר שנפלט מכל תפקידיו הציבוריים מהכנסת, מהסוכנות וממפלגת העבודה, הפך לאנרכיסט שמפרסם מאמרי הסתה ושנאה נגד ישראל בעיתונות העולמית. מאמרים של שקרים וסילופים אנטי ישראלים המתארים את ישראל כמפלצת גזענית ציונית. הוא גם הציע להקים את "מדינת ישראפלסטין", לבטל את חוק השבות ואפילו לא מתנגד שח"כ חנין זועבי תהיה לראש הממשלה. הוא איבד שליטה על עצמו.

אלדד יניב

משפטן פוליטי וכלכלי מבוסס שעבד בשירותם של בעלי הון ופוליטיקאים בכירים מימין ומשמאל, למען הכסף, הכוח, היוקרה וההשפעה. היה קבלן הביצוע והמניפולטור הגדול של החיבור המושחת בין הון שלטון ועיתון כחרב להשכרה. בשני ראיונות גדולים ב"הארץ" (20.4.12) וב"גלובס" (ינואר 2011) הודה כי:  "הייתי חלק מארגון הקוזה נוסטרה של ישראל.  בעתיד הלא רחוק יכניסו אנשים לכלא על דברים שאני עשיתי." והוא הכריז, "אני רוצה לעשות מהפכה ולהרוס את הסדר הישן." לשם כך הקים מפלגה חדשה "ארץ חדשה", והצטרף לשמאל הקיצוני. המשפטן שהודה שהיה לו חלק לא קטן בהשחתה של הפוליטיקה הישראלית, הפך עצמו למהפכן אופורטוניסט ואנרכיסט שיש לו שיגעון גדלות למנהיגות של מהפכנות.

רני בלייר

יו"ר איגוד התסריטאים והבימאים שהצטרף למפלגתו של אלדד יניב, "השמאל הלאומי".  אלה מקצת מדעותיו הקיצוניות של "דמות תרבותית" זו שהכריז שרצונו להיות "שר התרבות" לאחר ניצחון המהפכה.  דבריו נאמרו בראיונות במוסף "הארץ" 10.2.12, ובמאמר שלו שפורסם ב"מעריב" 22.8.11 "שקט מפגינים", ובמוסף "מעריב" 1.8.11 –"הקרב על התסריט".

הוא מאשים את ממשלת ישראל, "צמאת דם וששה אלי מלחמה."

הוא מאשים את ישראל בהבערת השטח כדי למנוע מדינה פלסטינית.

הוא מאשים את "מזבח ביטחון ישראל" בחיסול המחאה החברתית.

הוא מכנה את ממשלת ישראל "בריוני הקבינט הישראלי".

הוא רואה בפלסטינים אחים "אחינו הפלסטינים".

הוא מודה: "הייתי שמאלני רדיקלי ששנא המון דברים."

הוא אומר: נתניהו וברק מבקשים לכפות עלינו "שקט יורים" ואנחנו צריכים לצרוח "שקט מפגינים."

זה דמותו של אנרכיסט קיצוני שמפגין כל הזמן עם אלדד יניב ונוספים נגד רשות השידור שנותנת לו במה ונגד שר הביטחון, שערוצי 10,2 נותנים לו במה.

הסופר "איש הרוח" מעיתון הארץ – ספי רכלבסקי

רוב מאמריו בעיתון "הארץ" ספוגים בדעות ובביטויים קיצוניים, חלקם ארסיים, נגד כל בעלי התפקידים מקרב אנשי הביטחון, הימין והדת. הוא האיש שאירגן את העצומה שקראה לטייסים להפר פקודה להפציץ באיראן. הישווה בזמנו את חוקי הנישואים הנהוגים בישראל "לחוקי נירנברג".

הסופר "איש הרוח" מעיתון "הארץ" – יצחק לאור

רוב מאמריו בעיתון הארץ ספוגים וטבולים בשנאה ובביקורת קטלנית, ארסית וקיצונית כמעט נגד כולם. נגד הימין והשמאל. נגד דתיים, מתנחלים, גנרלים ופוליטיקאים. סירב לשרת בשטחים וישב בכלא צבאי. היה פעיל בשי"ח (שמאל ישראלי חדש), בעל דעות אנטי מיליטריסטיות ואנטי ממסדיות קיצוניות. היה חבר פעיל בארגון "יש גבול". הגדיר עצמו כשמאל פרו-פלסטיני, אנטי-ציוני, ואפילו ביקר גם את האינטלקטואלים של השמאל הציוני.  הוא מזוהה עם מפלגת חד"ש.

כתב שיר ארסי נגד הציונות הדתית בעיתון 77 – "המנון לגוש" (אמונים) ובו השורה: "את חג חירותנו יום המצות הזה נחוג בהתכוונות ובנענועי גוף ובמצותינו דם נערים פלסטינים"!   ביטוי אנטישמי של יהודי אנטישמי. בתקשורת הגרמנית אמר שלדעתו ישראל היא המבצר האחרון של קולוניאליזם בעולם. 

פירסם מאמר שבו טען שישראל אינה זקוקה לתאי גזים כדי להשמיד את הפלסטינים.  היא עושה זאת באמצעות תמותת תינוקות גבוהה.

[לאחרונה גם צורף שיר שלו לתוכנית הלימודים בספרות, שזה פרס רגיל אצלנו למי שמשתין על מדינת ישראל. – אב"ע].

שמעון שבס

הקיבוצניק שהיה עסקן מפלגתי ומונה למנכ"ל משרד ראש הממשלה, בימי יצחק רבין, הפך בנסיבות עלומות לאיש עסקים עשיר, ירד מהארץ והשתקע בלונדון, בתום הליכי משפטו.  מפעם לפעם הוא קופץ לארץ על מנת לעלות על גל המחאה החברתית "כמהפכן סוציאליסטי", למען צדק חברתי. במאמר שפירסם ב"מעריב" מיום 24.8.11 ובשיחות רדיו הכריז על כוונתו להקים "מפלגה חדשה בארץ חדשה", שהוא מתכונן להוביל באמצעותה "מהלך דרמטי לערעור הסטאטוס קוו הפוליטי שתטלטל את כל המערכת הפוליטית."

בבית המשפט המחוזי נגזר עליו ע"י השופט אדמונד לוי מאסר של שנתיים,  בערעור בבית המשפט העליון, זוכה מפסק הדין של השופט לוי, אבל הורשע (ברוב של 8 מול אחד) בהפרת אמונים בשתי פרשיות. פרשייה אחת עסקה בקידום עסקה ביטחונית עם מדינה זרה. הפרשייה השנייה עסקה בקידום אינטרסים של קבלנים, בזמן ששימש כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, חברה שבה הועסק בעבר. בשתי הפרשיות עמד שמעון שבס במצב של ניגוד עניינים, לדעת הפרקליטות.

לכל החבורה הזו צריך להוסיף רשימה של פרופסורים ש"תורמים" את חלקם לחלום המהפכה של "שינוי המשטר" בישראל.  פרופסורים שפעילים בארץ ובעולם נגד מדינת ישראל, נגד צה"ל, נגד הציונות ותמיכה בפלסטינים ובחרמות על ישראל, על האקדמיה שלנו ועל התוצרת מהשטחים הכבושים בידי "משטר הגזענות הציונית". 

* * *

תקוה וינשטוק

פרשת שמות

פעם היו הדברים פשוטים. שלחת מכתב לדבורה שמעוני וגם בלי התואר "גברת" – מילה הנחשבת בארץ כמעט לגסה – ידעת שכתבת לאישה. מה כבר יכולה דבורה להיות אם לא אישה? ואם הנמען נקרא שמואל, ברור שהוא גבר.

כל זה היה בימים שעוד קנינו בולים, ותיבות הדואר ברחובות לא עמדו נכלמות. אבל מי שולח כיום מכתבים במעטפה? מכתב משגרים בדואר האלקטרוני. ועם המכתבים המבוילים פסו מהעולם גם מכתבי האהבה ששלחו אישים נודעים בכתב-ידם ואלה שוב לא יישארו לדורות הבאים. נעלם גם הביטחון שהמכתב נשלח לזכר ולא לנקבה, ולהיפך. השמות הפרטיים כבר אינם זיהוי מגדרי. "טל", למשל, הוא זכר או נקבה? ו"ים" זה הוא או היא? השמות הבי-סקסואליים כובשים כל חלקה טובה. עשרות אם לא מאות שמות כבר משותפים לבנים ולבנות גם יחד בלי קשר לכללי הדקדוק – דקדוקית  "עמית" הוא  זכר, מעשית – דווקא נקבה. למי איכפת? השם מתאים (או לא מתאים...) לבן, יתאים (או לא יתאים) גם לבת. העיקר שיהיה מצלצל ובלעדי. בלעדי בעירבון מוגבל. עד מהרה יימצאו קופצים על השם החדש, משוכנעים שהוא יפה גם לצאצא שלהם.

פרשת השמות בישראל עברה התפתחות מעניינת. כשהמסורת היהודית שלטה בכיפה ידעו  מראש איך לקרוא לרך הנולד – התינוק יקבל את  שמו של סבא, סבא רבא או דוד. התינוקת תנציח בת משפחה שהסתלקה מן העולם. התעוררו רק ענייני כבוד ו"מגיע לי". כך נוהגים החרדים עד היום.

יוצאי ספרד אף הגדילו לעשות וקראו לצאצא בשם ההורה החי – כבוד שאין כמוהו. אבל  חילוני ואפילו מסורתי לא יקרא כיום לבתו בלהה כשם סבתא, וודאי לא ביילה, שם כזה ארכאי! ומי יכנה את בנו זלמן, רחמנא ליצלן? אני מסירה את הכובע בפני עמוס עוז. סופר העברית המובהק שבמובהקים, שקרא לבתו פניה כשם אימו המנוחה. והשם הגלותי-לועזי לא הפריע לפניה עוז-זלצבורגר להיות דוקטור לספרות באוניברסיטת חיפה.

ולא מדובר בשמות גלותיים בלבד. גם שמות גיבורי התנ"ך – משה ואהרון, זילפה ויוכבד נחשבים כיום לבנליים, לרבות השם דוד המקובל בין אומות העולם. יש עדיין סיכוי שילד ייקרא בשם מ"התנ"ך החדש", היינו שם זניח ונדיר המופיע סך הכול  פעם פעמיים – למשל במניין אנשי השבטים. ביניהם עוד אפשר ללקט  שמות שטרם נשזפו העשויים להיחשב למודרנה. אבל יש  שם ישן שהוא תמיד חדש: "אורי", חלומה של רחל המשוררת ובשנים האחרונות תופשת תאוצה "אילאיל", גבורת שירו של שאול טשרניחובסקי.

העיקר שטרם היה שם כזה. כבר קיימות פלוגתות מי הראשון שנקרא בשם מקורי שאך זה יצא לאוויר העולם. על דפי כתב העת הזה נחלקו לאחרונה אישה וגבר למי זכות ראשונים על השם "עדי"  (הזכות – לגבר). כרמלה ידין ז"ל טענה לבעלות על השם "אורלי" בהיותה בהריון, כך סיפרה לי בשעתה, חיפשה שם קל לביטוי, טוב לארץ וגם לחו"ל והעיקר – תואם גם לבן וגם לבת. העובר טרם זוהה אז  מראש. לבסוף, כששב בעלה פרופסור יגאל ידין לארץ מצרפת דרך נמל התעופה אורלי, החליטה שהשם "אורלי" עומד בכל התנאים .לבת  שנולדה קראה אורלי –ומיד קראו כך אימהות לבתם – וגם לבנם.

השמות מהווים עדות להלכי הרוח בציבור. חידוש הישוב היהודי, מלחמת העצמאות ובעיקר השנים הראשונות אחר קום המדינה הולידו גל של שמות פטריוטים – ציון וציונה, דרור ודרורה, מצדה ותחיה ותקומה – שם שהעניק ד"ר עזריאל קרליבך מייסד "מעריב" לבתו היחידה. לצדם הופיעו  שמות ישובים  –מאחוזה-בית (זכר לראשיתה של תל אביב) עד הרצליה, רעננה וארזה.

לא פעם השם הוא תוצאה ישירה של השקפת העולם. הורים בימין המפה הפוליטית קראו  לצאצאיהם בשם "הדר" של ז'בוטינסקי ו"נילי" של אהרון אהרנסון. בחוגי השמאל הוחרמו השמות האלה ועימם גם השם "בועז", שיוחד לאיכרי המושבות הבורגנים. ואילו עיתונאי ב"דבר" קרא לבנו קפא"י – "קופת פועלי ארץ ישראל". (מעניין מה מצב הקופה כיום?)

חסידה, דתיה, אמונה או צדיק מסמלים כמובן  אוריינטציה דתית. כל אלה שמות מגיויסים ומחייבים הגורמים מבוכה כשהצאצא מפתח השקפת עולם שונה משל הוריו.

ויש שמות שבעבר נחשבו לטאבו ובינתיים נכנס חלק מהם ללקסיקון. שנים רבות לא קראו בשמה של הגר, צרתה של שרה אימנו. ולא עלה על הדעת לקרוא לבת ישראל בשם דלילה הפתיינית או לילית השדה. לא נתנה דריסת רגל, דריסת שם – לעשיו וללבן וודאי לא לצוררי ישראל מבלעם עד אנטיוכוס וטיטוס. מי יקרא לבנו המן? אפילו במשחקי פורים בגן אין ילד המוכן להופיע כהמן הרשע. לעומת זאת "יוהדו" שמות מלכים חסידי אומות העולם כאלכסנדר וכורש (משום מה השם חירם לא תפש). גם איוב סמל הפורענויות יצא בדרך כלל מתחום השמות אבל הוא לגיטימי  בקרב יוצאי  עיראק.

ולא יאומן: עבר את הצנזורה השם "חמור" הידוע לשמצה. נמצא אבא, פרופסור, שהעניק את השם הזה לבנו. שם משפחתו של הפרופסור היה "שלם" – והצאצא האומלל נעשה "חמור שלם".

שנים רבות שלטה טכניקה פשוטה בהפיכת שמות זכריים לנקביים. בתוספת האות ה"א עבר השם הגברי בקלות ניתוח מין. יוסף הפך ליוספה, זאב לזאבה, חי לחיה, ולאוויר העולם יצאו יעקובה, ישראלה. הכרתי זוג – הוא מיכאל, צייר, והיא מיכאלה.

כיום אין צורך בה"א. כל שם טוב לכל מיגדר. כל העולם יוניסקס. יובל, שחר, אור, שיר, עמית, זוהר, דרור ועוד ועוד הם משני המינים, וטל הבן וטל הבת לומדים  בכיתה אחת. השמות האנדרוגינוסים האלה רובם המצאות חדשות  אך בולט ביניהם השם התנ"כי "דניאל". "דניאל" – לא חלילה דניאלה – רווח כיום דווקא בין הבנות. "דניאל" אהוד על נשי צרפת – אז גם אצלנו סורס שם הנביא לשם נשי.

עד למאתיים השנים האחרונות ידעה העברית רק מיספר זניח של שמות משותפים לגברים וגם לנשים. למשל  שמחה, שם ניטרלי לחלוטין, או יונה – גם נביא גם ציפור נקבה מדור המבול. אף שהיו נדירים הצליחו השמות הדו-מיניים לבלבל. עיתון "הארץ" פירסם במשך שנים מאמרים בחתימת יונה בחור. יונה בחור מהו? בחור-בחור או בחורה-בחור? תהו הקוראים. בימינו כשהשמות הביסקסואלים באופנה ולבחורות שמות של בחורים ולבחורים שמות גבריים לך דע מי הוא מי!

המשגיחים

בתי הקולנוע מקרינים בימים אלה את "המשגיחים". סרט על חבורה של חוזרים בתשובה בפרבר דל בבת ים. הבחורים נעשו חסידי סטמאר קיצוניים השומרים בכוח הזרוע על כללי הצניעות, בעיקר צניעות הנשים, ומפעם לפעם גם מתגרים בערבים המתחברים ליהודיות.

הסרט מגזים במקצת, הן בסצנות של בית הכנסת והן בסצנות האלימות, אך ככל שהוא מתקדם הוא נעשה מעניין יותר עד להפי אנד האנושי. מומלץ.

חלק מחיינו הוא מקרה עיוור.

בשבוע שבו ביקרתי בסרט בקרתי לראשונה בביתה של חברה.

"אנחנו גרים בדירה הזו קרוב לארבעים שנה," סיפרה והוסיפה: "את ודאי מתפלאת איך הגענו, זוג יוצא קבוץ, לדירה כזו במרכז תל אביב? אספר לך. אבא של בעלי היה מתפלל בבית כנסת ברמת גן. שם התיידד עם יהודי זקן שעסק בתיווך דירות. כששמע שחמי מחפש דירה לבנו אמר לו: 'יש לי דירה טובה לבנך ותוכל לקבל אותה במחיר מציאה – אם תבטיח לי שעד יום מותי לא תגלה את הדבר.'

"'בדירה,' סיפר המתווך, 'התגורר זוג  צעיר. היא בת של רבי עם חצר של חסידים בצרפת, והוא בן של רבי בבני ברק. התעוררו חשדות שהאישה מצרפת יצאה לתרבות רעה, לא עלינו, ומשטרת הצניעות של העדה החרדית החלה לעקוב אחריה. יום אחד כשהשתזפה על שפת הים בביקיני, התקרבו אל האישה שני גברתנים, זרקו עליה שמיכה וכיסו את כל פניה וגופה, סתמו את פיה במגבת והעבירו אותה הישר לנמל התעופה לוד. שם הכניסו אותה בחשאי למחלקת העסקים שנקנתה כולה מראש, לבל יגלה איש מי הנוסעת ומה קרה לה. בתא היו רק החוטפים והחטופה. בסודיות מירבית הוחזרה האישה לביתה בצרפת, והבעל עזב את הדירה על זיכרונותיה וחזר לבית הוריו עם כל המיטלטלין, פרט לריהוט הצמוד לקיר.'

"שלוש שנים עמדה הדירה ריקה מחשש שהקונים הפוטנציאלים ישאלו שאלות ויתעניינו אצל השכנים והעניין יתגלה. חלונות הדירה נשארו פתוחים והיא כוסתה באבק,לכלוך וחרקים. הרבה שעות עמלתי לקרצף את שכבות הזוהמה שדבקו לקירות והסתירו את הרצפה," סיימה מכרתי את סיפורה. "אבל קבלנו את הדירה בתנאים הטובים ביותר וקיימנו את ההבטחה לשמור על הסוד עד מותו של המתווך."

  סיפור האימים הזה לא התרחש בשכונת עוני בת-ימית אלא ברחוב בר-כוכבא בתל-אביב ולא בימינו אלא בימים של פעם, ולא בקולנוע אלא בחיים עצמם, המפותלים יותר מכל סרט. וכבר אמר  קוהלת: "ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש."

אהוד: בנו של אהרן אמיר ז"ל שמו חירם אמיר. לנו קראו אהוד כי שנים אחדות קודם לידתנו ניתן השם לאהוד פסקל-לוי, בנה של בטי, בתו של פרץ פסקל הפרדסן העשיר מפתח-תקווה, שביקש שהשם פסקל לא יסוף, והיו לו רק בנות: לורת, בטי ובלנאש.

בירושלים גרתי אצל גברת בניכר סיל, שנקראה בקיצור בָּנֵי. היא היתה בתו של יצחק אפשטיין, מחנך, חוקר לשון וממחדשי השפה בעברית ובעל המאמר הידוע והמכונן "שאלה נעלמה" (1907).  ומאחר שנולדה בניכר, בשוויץ, קראו שמה – בניכר. בעלה, סידני סיל, היה מוסיקאי אנגלי, לא יהודי, שייסד את חיי המוסיקה בירושלים וב"קול ירושלים" בתקופת המנדט שתחילתה בתקופתו של מושל ירושלים הבריטי רונלד סטורס. אלוף הראבן, בעלה של שולמית הראבן (ריפטין) הוא נכדו של יצחק אפשטיין. ובצבא היה תוארו – סגן-אלוף אלוף הראבן.

בשעתו גר יאיר המבורגר, מהמשפחה הוותיקה בארץ-ישראל, כסטודנט בביתה של בני סיל ברחוב עקיבא 4 בירושלים. לאחר שנים, כאשר אני גרתי אצלה, סיפרה לי כי יום אחד בא יאיר ובישר לה כי החליף את שם משפחתו מהמבורגר לעברון, כפי שעשה אחיו הגדול בועז עברון.

בני, שלא ידעה עברית כל-כך טוב, וגם שמיעתה כבר היתה לקוייה, התפלאה: "אֶברון? יאיר? מי קורא לעצמו אֶברון? הלא יצחקו ממך!"

אגב מכתבים, אינני מתאר לעצמי את כתיבת הביוגראפיה של אסתר ראב, "ימים של לענה ודבש", ללא אוצר המכתבים ממנה ואליה לאורך השנים. מאז עברה חליפת המכתבים לאינטרנט, פס מן העולם המקור החשוב הזה. אני מצידי משתדל, כל מכתב חשוב שאני מקבל או שולח, לכלול ביומן שלי.

* * *

משה גרנות

תביעתה של שירה

על "ימינה לסמטת גן-עדן"

 מיבחר שירים 1971-2011

 מאת חיים נגיד

ספרא – הקיבוץ המאוחד 2012, 199 עמ'

בקובץ שלפנינו 80 סונטות (עמ' 92-5, 103, 169), נראה לי שזהו צביר הסונטות הגדול ביותר שנכתב בספרות העברית החדשה. יש בספרות שלנו משוררים שהפליאו לחבר סונטות כמו שאול טשרניחובסקי וש' שלום, שאף חיברו כלילי סונטות, וכן העניקו לנו סונטות זלמן שניאור, יעקב פיכמן, לאה גולדברג, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ', אבל אינני זוכר שמי מהם העניק לספרות העברית כמות גדולה כזאת של שירים מהוקצעים מן המין הזה. אם חיים נגיד ימשיך בדרכו זאת, הוא ידביק אולי את מלך הסונטות העולמי, הלא הוא ויליאם שקספיר.

ולא רק בכמות מתייחדת הסונטה בספר זה. סונטה זאת מיוחדת גם במבנה: הסונטה הקלאסית, מורשתו של פטררקה, מורכבת משני בתים בעלי ארבע שורות, ועוד שני בתים בעלי שלוש שורות, והחריזה היא בסדר הבא: אבבא  אבבא  גדג  דגד. שקספיר בנה את הסונטה שלו מבית אחד ארוך בן שתים-עשרה שורות, ובית מסכם בן שתי שורות. לאה גולדברג שלנו חיברה סונטות בנות שלוש-עשרה שורות, וכינתה אותן סונטות אהב"ה (בגימטריה – 13). חיים נגיד בונה סונטה בת בית אחד, כאשר גראפית, מוכנסות פנימה תחילותיהן של השורות 14-9. סדר החריזה מגוון (כך נהגו גם לפניו), אך כל הסונטות מחורזות, והחרוז שולט גם ברבים משיריו האחרים בקובץ.

התעכבתי בצד הפרוסודי של הקובץ שלפנינו, כי אני מאמין גדול בצורניות מושקעת מצד משוררים ביצירותיהם. בשנים האחרונות יש אינפלציה של ספרי שירה, כי הרי נפרצו כל גדרות הפרוסודיה, וכל מי שיש לו מעבד תמלילים, לשון רזה ורעיון שחוק, מוציא מכיסו 15,000 – 20,000 שקל, והרי לך ספר שירה על המדף.

אני כקורא כָּמֵהַ לשירה שתרכוש את ליבי, לא רק במסרים שלה, אלא גם בווירטואוזיות הצורנית שלה. ספרי שירה, כפי שנפוצים עתה בקריית ספר – כל אחד יכול לחבר – שיר כמו "איגרת", הכומן מסרים מופלאים, שהלשון הפיגורטיבית שלו מדהימה, החרוז מופלא והמשקל (יאמבים) מוקפד – רק משורר של ממש מסוגל לחבר. לכן אני כל כך מעריך את המעטים במילייה של השירה החדשה, וחיים נגיד בתוכם, שמתעקשים להגביל עצמם בגדרות פרוסודיים, כי שירה היא לא רק אמירה – היא אמירה במסגרת צורנית.

אני יודע שאני עומד להרגיז מביני דבר, אך לא אתאפק מלהביא דוגמה מהאמנות הפלסטית: אני משוכנע שאף אם אשתכלל עשרות שנים במלאכת הציור – לא אצליח לבצע מאסטרפיס כמו "הנערה עם עגיל הפנינה" של ורמיר, אבל תמורת סכום לא גדול, אני בהחלט אצליח לקנות אסלה מדויקת כמו שמרסל דושאן הכניס למוזיאון ("מזרקה" 1917), וד"ל.

חיים נגיד איננו מעצב את חרוזיו במשקל, הסונטה גם אינה דורשת את זה, אבל החרוז שלו זורם בטבעיות ומעניק קצביות מרשימה לטקסט. הרי דוגמית:

האש כבר כבתה, ואתם רקבובית

תוססת מעט בריקוד של עווית.

במזווה שיוצק אפֵלה.

ואחר כך קבורים בסתום, בבלום.

אך מדוע אתם, והיכן הגאולה?

אין לי הסבר. אין לי כלום.                 (עמ' 63).

המסר במבחר שירים זה הוא מאוד פסימי – מוזכרת שואה גרעינית שפקדה את היקום לפני מאות מיליוני שנים (עמ' 88), ומתוארת הוויה של קדם ובתר קטסטרופה שתפקוד את ארץ הקודש ("דֶזֶרְט הולילנד"). כשהיישוב מתאדה (עמ' 9, 53, 68, 75). מות האני הדובר, ומוות בכלל, מוזכרים בשירים רבים (ראו עמ' 120, 142, 154, 158, 191 ועוד).

שיר ערש אמור להיות שיר מנחם, שיר מרגיע, אבל "שיר ערש" של חיים נגיד מתחיל ומסתיים במוות:

בלילה בחדרי יסוב מר המוות

להצמיתני עולמית

מול קיר המוות.

....

נוגע-לא-נוגע בי פחד מוות,

חוזר כתקליט פחד מוות.

נוסע יחידי על קיר המוות.

בלילה, בחדרי, מר-המוות.                 (עמ' 120)

אחד השירים הפסימיים בקובץ הוא "אהבה ומלחמה". משוררים רבים כותבים על כך שהאהבה היא מעין מענה לגורלו של האדם למות. לא כן חיים נגיד בשיר זה:

באהבה כמו במלחמה כמו במחלה

הרבה עלומים מתבזבזים.

איברים מפוזרים. הרבה פליטים

שהיו פעם אנשים מאושרים.

במערכה כמו במערכה:

הם עושים לעצמם את זה

ואחר כך מדדים מבוזים, מורדים:

מה נעשה בבקרים הקרים,

ומה משותף לנו מלבד הגדמים,

                                                       (עמ' 125)

יש בספר סדרה שלימה של שירים שעניינם זבל ואשפה כמטאפורה לחיים, ואף "אשפואטיקה" ו"אשפמוות" (עמ' 135-128), וכן "חאפלה בסומסה", הלא היא מקום אשפה באתר שהיה פעם כפר ערבי מדרום לחולון (עמ' 95, וראו עמ' 101-95). כאן המקום לציין ש"פיקניק בחומסמסה" מאת חיים נגיד הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנים 1989-1988, והמחזה  ראה אור גם כספר בהוצאת "אור-עם" ב 1990.

השירה של חיים נגיד עצובה מאוד וחכמה מאוד. הקורא נדרש ללא מעט השכלה כדי לחתור בים הידע המושקע בקובץ. הקורא ימצא בשירים התייחסות לעלילת גלגמש, למיתוסים ההינדיים והבודהיסטיים, לתלמוד, לברית החדשה, לרמב"ם, לרמח"ל, למוסיקה קלאסית, מוסיקת רוק, מוסיקה יוונית. הכותב חושף ידע בגסטרונומיה, בפיזיקה, בשפות שונות ובעגות של עדות ישראל.

השירים קשים וצובטים את הלב, ובעיניי המרגשים ביותר הם אלה שעניינם מחשבותיו של המשורר על הוריו – על אביו הוא כותב "משורר מזדקן אבי,/ ולא כתב שירים" (עמ' 178, ראו גם עמ' 17, 49), ולאימו, שהלכה לעולמה כשהוא היה ילד רך, הוא מקדיש מספר שירים נפלאים:

על גבול רומניה בין שתי חוות

אבוד ושכוח בשלג,

חוזר בחצות אחרי עקבות

מצא האב את הילד.

נרדם על גדר של בקתה,

חלם על אימו הגוועת.

היה בן חמש במותה.

"מאז, מענן בי צופה את."

                                                       (עמ' 16)

האם מוזכרת בגעגועים רבים גם בשירים "טלביה בגן שושנים" (עמ' 152) ו"אימי" (עמ' 153).

בשיר "נוף אירופי, בדרך לפלשטינה, 46" כתובות השורות הנפלאות הבאות:

וחושך מותה

מתנועע

כמו פרח

טובע במצחי הבהיר

בשנתי                                                          (עמ' 188; ראו גם עמ' 191)

זיכרון הפליטות, הבריחה עם האב מעולם המלחמה, בא לידי ביטוי מפתיע  בשיר "ועוד זיכרון: ציגרטה":

ינואר ארבעים ושש. רכבת.

ילד שלישי על מושב זוגי.

מולם גוי במגבעת לבד

"מַיינֶה הֶרֶן, אַיְנֶה צִיגָרֶטֶה הַבֶּנְזִי"*)

בן חמש ברכבת, בארץ אחרת,

עם אביו בלי כרטיס ודרכון,

מבוקרשט עד וינה המשוחררת.

בקרח ציפור מנקרת עלבון.                 (עמ' 17)

*) גרמנית: רבותיי, "אולי שי לכם סיגריה?"

הילד בלי כרטיס, בלי דרכון, בלי מולדת, ילד שרק לפני שנה עצם חייו היו בלתי חוקיים, שומע איך אוסטרי, שבוודאי היה אדון חשוב במשטר הקודם, משנורר סיגריה מיושבי הקרון.

"ימינה לסמטת גן עדן" הוא ספר עצוב, מרגש וחכם.

* * *

נילי אליהו-רבינוביץ

"חומת ההרתעה" שבנה גרנות

לאהוד השלום ושלום גם למשה גרנות,   

 נהניתי מאוד מכתבות הביקורת שהופיעו לאחרונה מאת משה גרנות. במיוחד הזדהיתי עם כל מילה באשר ל"מלכים ג'" ועוד הייתי רוצה לחזק ולהוסיף ציטוטים של דברי שטות שנכתבו ברוב חשיבות ורצינות בספר הנ"ל.

לכן – "מה גדלה אכזבתי" למקרא הביקורת על "הזקן בן המאה"  שבוודאי יזכה בזכות הספר לעוד עשרים או יותר שנות-חסד טובות וארוכות. אמנם, רק בסוף המאמר – מופיעות מחשבות אחדות של המבקר, אבל בעיקרו עוסק הכתוב – ברשימה ארוכה ומייגעת של כל קורות הקשיש העליז מילדות עד להגיעו לגבורות, ומשם לגבורותיו מיום הגיעו למאה. מי שלא קרא את הספר – בוודאי הרגיש ( לצערי) ממש כמו אהוד השואל למקרא הדברים, אם אמנם כדאי להקדיש זמן לקריאת המקור, ואם אכן יחליט ויקרא – אני חוששת שלא יוכל להתרשם כאותו קורא שטרם פגש ב"חומת ההרתעה" שבנה מאמרו של גרנות (ונראה כי לא זו היתה כוונתו).

מובן שרשימת קניות אינה דומה לחוויית הקניות; ממש כשם שרשימת הדוכנים על אשר נמצא בהם אינה מעוררת אותנו לקנייה כמו הטיול בשוק עצמו, בו נתבשם מהיצע המראות, הצבעים, הריחות, המגע הבלתי אמצעי, הטעימות ...

צר לי על שביקורת-לא-ביקורת זו – החטיאה את כוונת הכותב, שנראה דווקא כמי שאכן הוא עצמו נהנה מקריאת הספר.  צר לי גם על קוראים נוספים המסיימים את קריאת המאמר ושואלים את שאלתו של אהוד – המוצמדת לסופו.

ובכל זאת אחכה למאמרו הבא של גרנות באמונה ששוב לא יחטא ולא יחטיא.

בברכה,

נילי אליהו-רבינוביץ

* * *

רפי חתוכה

אם ארי שביט רוצה להיחשב

 ל"בעל תשובה גמורה"

קראתי את דבריו של אורי הייטנר [גיליון 770] ואני מזדהה איתם בכל לב. אם ארי שביט נחשב כ"חוזר בתשובה" אז נזכיר שהתשובה השלמה, כוללת גם התחייבות של החוטא שלא לשוב ולחטוא, או בדבריו של הרמב"ם: "איזו היא תשובה גמורה – זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשות – פירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכישלון כוח... זה הוא בעל תשובה גמורה."

אם להשליך זאת על הסוגיות המדיניות-ביטחוניות שבהן נתונה מדינת ישראל, ניתן לומר שאם ארי שביט רוצה להיחשב ל"בעל תשובה גמורה" אז עליו להבין שהדברים שכתב   לאחרונה ("חשבון נפש") נכונים שבעתיים ביחס ליהודה והשומרון, ולהיזהר שלא להוסיף ולהטיף למסירת יהודה והשומרון לפלסטינים.

גם כאן, אפשר לעשות שלום עם אבו-מאזן ולוותר על יהודה ושומרון, היום, להתעורר מחר עם החמאס, ועז א-דין ליד כפר סבא, ובמרחק של טיל גראד מכנסת ישראל.

לארי שביט יש לומר: "איזהו חכם? הרואה את הנולד." ואם ארי שביט לא מסוגל לראות את הנולד – הוא איננו חכם בעיניי, ולא ראוי שנתייחס עליו בהערכה מופרזת.

רפי חתוכה

 חשמונאים

* * *

משה כהן: תודה למאיר ושות'

מכובדיי,

אנחנו 16 האלף המפוטרים החדשים רוצים להודות למאיר (דגן) ושות' – יובל (דיסקין), אמנון (ליפקין שחק), שמעון (פרס) על שהביאונו עד הלום.

חברים יקרים, מרוב דאגה לגורלנו גרמתם נזק בל ישוער למשק המדינה וקיפחתם את פרנסתנו.

לא רק אותנו הפחדתם בברברת הפרועה שלכם על תקיפה באיראן, הפחדתם עד מוות גם משקיעים, מזמינים ולקוחות פוטנציאליים שמשכו ידם בבהלה מעסקים בישראל. ההזמנות בוששו לבוא, המפעל שלנו נסגר ואנו נותרנו מובטלים. על כך, על האחריות הממלכתית שגיליתם והתעליתם מעל שיקולים פוליטיים צרים מגיעה לכם תודה מקרב לב. אפשר להבין אתכם ואת הדחף שאינו בר כיבוש שלכם להדיח את נתניהו, ולעזאזל המדינה. כל הכבוד לכם!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

ד"ר מרדכי ניסן

כיכר ציון והמרחב הציבורי בירושלים

בירושלים, כמו בעוד ערי ישראל ומרחביה, נערך מאבק בלתי-פוסק בין יהודים וערבים על השליטה במרחב הציבורי. כפי שהערבים לא באמת השלימו עם הריבונות הישראלית, ולא רואים במדינה מנגנון שלטוני יהודי לגיטימי שמושל עליהם, יימשך המאבק לא רק בכנסת ובבג"ץ, בתקשורת ובשיח הפוליטי, אלא גם חיכוכי-נוכחות של הצדדים ברחוב ועל הדרך, בפארק  ובבריכה, בשוק ובאוטובוס, על הגבעה ועל ההר.

בין ריבונות ישראלית והמציאות הערבית

הריבונות הישראלית הבלעדית בירושלים איננה נתפסת כדבר שקובע את מקומן של קבוצות, את מעמדן ופריסתן, בעיר כולה. יש יהודים שתקעו יתד דווקא בחלקים המזרחיים של העיר, בשכונות ערביות, עם התיישבות יהודית נחושה, כמו בשמעון הצדיק/שיח' ג'ראח, ראס אל עמוד/מעלה זיתים, עיר דוד/סילוואן. שם ניטשת התמודדות עקב מגמה ציונית-יהודית לצבוע את הריבונות הפורמלית ואיחוד העיר בנוכחות גוברת של תושבים יהודיים. מנגד פועלים ערבים לרכוש דירות בשכונות יהודיות, כמו בגבעה הצרפתית ובפסגת זאב.

בעוד ירושלים עיר מאוחדת במשמעות מדינית ומשפטית, גם על פי תשתיות ומערכות התחבורה, המים והחשמל, היא עדיין משדרת בעוז את הדי השסע  היהודי-ערבי. אם-כי במספר רב של זירות פעולה יש מפגש בין העמים, ומידה לא מבוטלת של נועם ביחסים השוררים ביניהם, יש גם נקודות חיכוך. אין טעם להכחיש מציאות זו, ואין היא תוצאה של היעדר חינוך לסובלנות, או גלישה לגזענות. המימשק וקירבה בין בני עמים יריבים, שנתונים בסכסוך בלתי פתיר מר וממושך, יוצרים באופן טבעי סוג של תחרות ואיבה. אין כאן כשל חינוכי אלא תרחיש מובנה ואובייקטיבי של התמודדות שבין זירותיו גם כיכר ציון, כמו הרובע המוסלמי בעיר העתיקה, כמו גם בערי עכו, רמלה ולוד.

ליהודים, במובן של לקוחות ומטיילים, אין דריסת רגל ברחוב סלאח א-דין או וודי ג'וז. שם טריטוריה ערבית ולא אוהדת, ויהודי שייכנס לשם נוטל על עצמו סיכון מסוים. כך קורה ליהודים שנוסעים בא-טור בדרך לבית החושן בהר הזיתים, ולבית הקברות שם. לעומת זה, ערבים שעובדים בשכונת רמות או יוצא להם לעבור בה, אין שום חשש או סכנה שאורבת להם. אין מעשי אלימות תדירים אם בכלל נגד תושבי הערבים של ירושלים (דווקא ברמות קרה שערבי מבית-אקסה הסמוך דקר נער יהודי לפני כשנתיים). ובין לבין מי ימנה את מספר פיגועי הטרור שעשו פלסטינים נגד יהודים ומטרות ישראליות במערב ירושלים, מאז אוסלו ב-1993 ואינתיפאדת אל-אקצה משנת 2000, ומעשי טרור מדי פעם כמו זה ליד התחנה המרכזית לפני כשנה?

פלישה אסלאמית

באמתחתם התרבותית של הערבים גודש של בטחון-עצמי ורגש התנשאות להשתלט על רשות הרבים. מאז הופעת האסלאם וההתפשטות הערבית במרחבי המזה"ת רגילים הערבים לרומם את ראשם מעל הלא-מוסלמים, דהיינו הד'ימים נחותי המעמד ומושפלים תחת יד המוסלמים. והעובדה היא, שלמרות השלטון הישראלי המושת על הערבים, צעירים ערבים בירושלים חשים את עצמם חופשיים ואף גסי-רוח מול היהודים. צו האסלאם גובר פה על החוק הישראלי.

לפיכך, כיכר ציון ובכלל אזור רחוב יפו ומערב ירושלים הופכים להיות זירת מאבק יהודי-ערבי על הדומיננטיות בחוצות העיר. זה אותו סוג התגוששות שאנו צופים בה באירופה, עם הפלישה הערבית למרכזי ערים כמו מרסיי ופריס, עם תעוזה מוסלמית, על לבושם ותפילתם האופיינים של מוסלמים מול עיני ותיקי האזרחים המקומיים. מכאן אין הדרך רחוקה שנוצרים בני הארץ מדירים את רגליהם ומוותרים למוסלמים שהופכים להיות בעלי השליטה במרחב הציבורי.

לאור המציאות המורכבת אצלנו, שאמנם כוללת מידה של דו-קיום עם המתח והחשדנות בין הצדדים, לא כדאי שמדינת ישראל (שלנו) תעמוד לימין הצד הערבי שהוא איננו קרבן תמים כי-אם תוקפן מתגרה גם-כן. הוא זה שדוקר יהודים באזור שער שכם, מצית אש ביערות הרי ירושלים, ומקים תאי חבלה בעיר כדי לפגוע ביהודים. ברור גם שצעירים ערבים לוטשים עיניהם לעבר בנות יהודיות.

בימי המנדט השמיעו ערבים את סיסמת המלחמה "אל-דאוולה מענה" ["המדינה איתנו"] מול היהודים. מעשה הלינץ' בכיכר ציון הזמין בעקבותיו תגבור כוחות משטרה שמטרתם היתה להגן על הערבים, על ידי הרתעת היהודים, ברחוב יפו וסביבתו. זה היה סימן עבור הערבים שאין מניעה שימלאו כחפצם וכהרגלם את מרכז העיר, ללא חשש מהתנכלויות של יהודים זוממי רעתם. אבל תסריט כזה עלול להרחיק עם הזמן יהודים ממרכז העיר, וייתן עוד ניצחון לאויבינו בירושלים רבתי.

* * *

אלישע פורת

הסגן האילם

בראשית השבוע השלישי של מלחמת יום הכיפורים, התפרשה המחלקה שלנו ליד הגבול הישן של 67' שנפרץ בהתקפת הפתע של העוצבות הסוריות. הוטל עלינו לחסום את דרכם של צוותי השריון הסוריים, שאף על פי שאיבדו את הטנקים שלהם, התמידו בניסיונותיהם לחזור ולהסתנן אל השטח שנותר בשליטת סוריה.

יצאנו לקראת ערב, היה כבר סוף אוקטובר, והחשכה הקדימה לרדת. היו אז ימים בהירים וחמימים, נישבו רוחות יבשות, ובלילות כבר נעשה קריר. הצוותים הנמלטים שלהם עשו דרכם לכל רוחב גזרת הגדוד שלנו. הם היו חגורים וחמושים, אבל תשושים לגמרי מהשהייה הממושכת במסתור. הם היו רעבים וצמאים אבל משום מה לא הניחו את נשקם. הם היו מטושטשים, זלזלו בחוקי התנועה המאובטחת בלילה, ולא הקפידו כלל על נוהל קרב תקין.

ההוראות שקיבלנו ממפקדת הגדוד היו חמורות במיוחד: לחסום בכל דרך את נסיגתם, לא לאפשר לאף אחד מהם לחמוק ולשוב אל מעבר לגבול הפרוץ. לנו היה ברור שיש להשמיד אותם, להימנע מלאסוף אותם, החזית כבר התרחקה ולא היה במידע שלהם שום צורך. והשמועות על המוני השבויים, המכבידים על הצבא שבעורף הגיעו גם אלינו. המחלקה תוגברה בחיילים נוספים ממפקדת הגדוד, ורשת המארבים צופפה עד לכדי סכנה ממשית לאורבים. על כל מארב פקד קצין, וכיוון שלא היו מספיק קצינים ביחידה שלנו, שלחו אלינו כמה קצינים צעירים. מאלה שהצטרפו אל הגדוד בימים הראשונים של המלחמה. הם היו בחורים נחמדים, קצינים מצוינים, שחמקו משירות מילואים באיזה בסיס הדרכה אחורי. הם נסעו ברכבם הפרטי לעין גב, ומשם יצאו אל הכביש, נחושים להצטרף אל אחד הגדודים העולים לרמה לבלום את מתקפת הפתע הסורית.

לקצין שלנו קראו ניר, את שם משפחתו כבר אינני זוכר, וזו היתה המלחמה האמיתית הראשונה בחייו. הוא היה צעיר מאיתנו, הוותיקים, בעשור שלם ואולי יותר, ואני נחרדתי מהמחשבה שדור אחרי דור של בחורים נפלאים כמוהו, נאלצים לעבור באש, כאילו לא היתה בכל הקרבות שעברנו עד הנה שום תועלת. וכאילו כל המלחמות הקודמות, וכל חודשי השירות הארוכים במילואים, היו לחינם. הוא הציג את עצמו בפנינו בכמה מילים, בדק את הכוח, וערך את המארב כשפניו אל המערב, לעבר הישובים ההרוסים והעשנים ברמת הגולן, שהחלו לשקם את הריסותיהם. בכל השנים ששכבתי במארבים, תמיד היו פני המארב נטויות מזרחה. מזרחה – אל אפיק הירדן ואל הסבכים האפלים שסביבו. מזרחה – אל נחל הרוקד העמוק ואל המצוקים התלולים שמעבריו. תמיד מזרחה – אל העיירות הקטנות והנסתרות שבין תלי הבזלת הפזורים. אל עבר מחנות הצבא וריכוזי האויב מטילי האימה, שמעבר לקו המוצבים הקדמי.

ניר חילק את משמרות הכוננות, והוסיף כמה מילים על חומרת ההוראות שהגיעו ממפקדת הגדוד. אבל הבחורים העייפים והמנוסים לא התרשמו במיוחד מדבריו. יהיה בסדר, סגן, אל תדאג, ואם אתה עייף או נרגש אתה יכול לשכב ולהירגע. הדיבורים חדלו, וההמתנה, ההמתנה המשגעת, שהיא עיקר הפעילות במארב, החלה. שכבנו ליד כביש המערכת שהטנקים חרשו אותו, מעט מערבה לו. מאחורינו רבצה גדר המערכת שקרסה, פרוצה והרוסה לחלוטין מתנועות השריון האלימות של ימי המלחמה. הצבא הסורי שמאחורינו היה מובס, ליקק את פצעיו והתבצר בתוך הביצורים שלו. חייליו נמנעו מכל תנועה. זו היתה  הרגשה מוזרה שלא הורגלנו בה: להרגיש בטוחים מאחור, דווקא מכיוון הגבול הסורי. ולצפות בחרדה והתרגשות דווקא לעבר היישובים שלנו.

מרחוק האירו ערי ישראל באורות עליזים, לאחר לילות ההאפלה. צפת זרחה במרחק הגבוה, ושכונותיה העליונות של טבריה נצנצו באורותיהן בלילה השקוף. איש מאיתנו עוד לא יצא לחופשה, וכבר חלפו כשלושה שבועות מיום הכיפורים הארור ההוא. ביחידות שלידנו כבר יצאו הראשונים לחופשות בית קצרצרות, ולמרות ששבו ובפיהם בקשה, אל תצאו, הארץ שרויה בדיכאון אדיר, כבר מוטב להישאר בחזית – הרי הלב פרפר אל המשפחות שהשארנו מאחורינו. שקענו באותה תנומת המתנה, שהיא סגולה הכרחית להעביר את לילות המארבים שאין להם סוף. מציאות ודמיון משוטטים יחדיו לפני העיניים העייפות, וקולות מקולות שונים, מחרידים את האוזניים הכרויות. ואז לפתע, נשמעו צעדים כבדים בסמוך, מישהו נכשל, אבני הבזלת של התעלה הידרדרו, ונשמע קולם של כלי נשק המכים בחגור.

ניר פתח ראשון באש, ואחריו כל חיילי המארב אלה ששכבו מאחור הצטרפו לפנים אל קו היורים, ובמשך כמה דקות ארוכות לא  נשמע כלום לבד מרעם היריות התכופות שנורו מכל עבר. ולא נראה דבר לבד מהבהקי הכדורים הנותבים. בדממה המפתיעה שבאה לאחר פרץ היריות ניר ארגן את הכוח לסריקה וקולו רעד באיזו צרידות נרגשת. החוליה הסורית הושמדה. כל הארבעה שכבו על הסלעים בתנוחות מרתיעות, ועד שהוזעקה מפקדת הגדוד כבר היו תוצאות המארב ברורות לגמרי. החיילים שבחו את ניר ואספו את נשקם של ההרוגים הסורים. וכשהגיעו הג`יפים של מפקדת הגדוד, בירכו הקצינים את הסגן ניר על השמדת החוליה. חיילי המארב נאספו על הרכב, ניר הצטרף אל קציני הגדוד. במכשירי הקשר הוזעקה היחידה שתפקידה לטפל בתוצאות המארב, ואנחנו נסענו אל תל הבזלת הסמוך, שעליו חנה הגדוד.

 בין שקי השינה הפזורים וליד הבונקר הקטן, בחניון הקטן של מחלקתנו דלקה מדורה קטנה. סיר מרק התבשל וחיילי המחלקה המנומנמים נאספו ליד האש. עכשיו אולי יקדימו את סבב החופשות הראשון של המחלקה, קיוו הבחורים. הרעבים לגמו מן המרק העייפים פיהקו והיתה איזו הרגשה של שגרת ניצחון לפני שהתפזרנו אל שקי השינה. ניר חזר ממפקדת הגדוד ונראה תשוש ומפורק. מישהו הציע לו ספל מרק אבל הוא סירב. הוא זרק מעליו את החגור, השליך את נשקו ופרש את שק השינה. הוא היה נרגש, וכבר היה ברור שלא יצליח לעצום עין הלילה. איך היה בתחקיר? שאל אותו קצין שהצטרף אליו. בסדר, אמר ניר, בסדר גמור. הצלחה מלאה, מה? שאל הקצין. חיסלתם את כולם.

ניר שכב על שק השינה, לא התכסה, לא החליף בגדים ולא חלץ את נעליו. אחרי כמה דקות השתופף ליד השק, והקיא על הבזלת התחוחה. הקצין שלידו קם, פתח מימיה, ובלי דיבורים הושיט לו את המים. זה יעבור, פלט ניר, בין פרצי הקיא, זה תיכף יעבור. ההרוג הראשון שלך? שאל אותו הקצין. וניר אמר כן, והמשיך להקיא עוד כמה דקות. זה תמיד ככה, אמר הקצין, אחרי הפעם הראשונה. כן, אמר ניר, אבל לא כולם מקיאים. והוא חזר לשכב, ולא פתח אפילו את הרוכסנים של שק השינה.

לפנות בוקר, הגיע פתאום הרץ של מפקדת הגדוד. הוא סבב בין האנשים הישנים. מי זה כאן הקצין ניר? שאל בקול רם. כאן כאן, קרא לו ניר, מה העניין? הרץ התיישב לידו, הנמיך את קולו, אבל אני יכולתי לשמוע כל מלה: הגיע מברק עכשיו מקצין העיר שלך, אמר לו. אתה חייב לנסוע דחוף בבוקר הביתה. מה קרה? שאל ניר, כאילו לא הקשיב לדבריו של הרץ. לא יודע, לא כתוב בדיוק במברק, אמר הרץ, אבל הגיעה הוראה לשחרר אותך מיד ולשלוח אותך דחוף הביתה. תוכל לצאת מיד אחרי סיור הבוקר, ותוכל לצרף אליך את מי שיוצאים לחופשה מהמחלקה שלך. אבל, אמר ניר, צריך אישור, וצריך מחליף, אתה יוצא, אמר הרץ, זאת פקודה ממפקדת הגדוד. הוא קם על רגליו ואמר, שיגעון, גם הלילה לא ישנתי כל הלילה. המארב שלכם עשה מהומות בכל הגזרה. במפקדת הגדוד התגאו בך, איך אפשר להחזיק מעמד ללא שינה?

הצטרפתי לניר בנסיעה לחופשה הראשונה. היה לי מזל משוגע בהגרלה. נקמה מתוקה על אלפי הפעמים שנשארתי אחרון ליוצאים. ירדנו עם סיור הבוקר עד לשער של קיבוץ עין גב. תעשו חיים חברה, גם בשבילנו, ואל תשכחו לחזור. המלחמה עוד לא נגמרה, וזחלמ"י הסיור סבבו וחזרו אל דרך הבזלת המאובקת. במגרש החנייה של עין גב עמדה המכונית של ניר, ממש כמו שהשאיר אותה בליל העלייה אל הרמה. כל ארבעת גלגליה היו מפוצצים והיא נשענה על הג`נטים. עין גב חטפה כמה פגזים, ואחד מהם התפוצץ לא הרחק ממגרש החניה. מזל שהמכונית לא נפגעה. עזרתי לניר להחליף את הצמיגים. אנשי המוסך של עין גב ראו אותנו והצטרפו לעזרתנו. הם הביאו צמיגים חדשים, ותוך זמן קצר הכול תוקן. הם לא הניחו לנו: ספרו, ספרו, מה קורה שם למעלה? המלחמה באמת נגמרה? הסורים באמת נהדפו? עוד לא, אמר להם הסגן ניר. עוד יש מארבים בלילות ויש היתקלויות. עוד נהרגים שם אנשים בלילות.

יצאנו במכונית של ניר דרומה. בפרדסי האשכוליות שבצידי הכביש כבר החל הקטיף. מתנדבות אירופיות חטובות שבאו לעזרת הקיבוצים טיפסו על סולמות נמוכים, ולרגע הבהיקו אלינו רגליהן החשופות. וניר הידק ידיו על ההגה, ואמר, שום דבר כאן לא השתנה. כאילו לא הייתה בכלל מלחמה מחורבנת שם למעלה.

עצרנו במזנון הדרכים של דברת. קרבנו אל הדוכן להזמין קפה וכריכים. ניר לא הכניס שום דבר לפה מאז ההקאות. המזנון היה מלא והמה מחיילים ותיירים, שירדו מאוטובוסים מפוארים שחנו בחוץ. ניר אמר לי שהוא מוכרח  לקפוץ לרגע לטלפן הביתה. ואני שאדאג לקפה ושלא אתן לתיירים הרעשניים להידחק בתור. הייתי עייף ומרוגש לקראת החופשה הראשונה שלי שלאחר הקרבות. התיירים ראו אותי ואחדים מהם ניסו בחביבות להתחיל אתי בשיחה. אבל אני התקפדתי, החמצתי להם פנים ולא השבתי על שאלותיהם. חרדתם לשלומי היתה אמיתית, וניסיונם להתקרב אלי היה חביב, אבל אני באתי רק הבוקר משם, מעולם אחר, ממקום שמי שלא היה בו לא יבין אותי לעולם. ולא היה לי כוח באותו הבוקר לנסות ולהסביר להם מה באמת היה שם.

ניר חזר חיוור מעט מהטלפון. מה נשמע בבית? שאלתי אותו. חרא, אמר, אבא קיבל כנראה התקף לב. יותר מדי הודעות של קצין העיר על בנים שנפלו נמסרו בשיכון שלנו בימים האחרונים. הוא לא החזיק מעמד וחטף התקף. תחזור, הוא יירגע, הכול יהיה בסדר, אמרתי. אבל ניר כבר לא הקשיב לי. מעבר לדוכן עמדה נערה יפה מקיבוץ דברת, בקצרונים מתוחים שמתוכם נחשפו רגליה הנהדרות. היא פטפטה בקלילות עם התיירים, מזגה קפה הכינה בזריזות כריכים. ניר לא יכול להזיז ממנה את עיניו. הוא נצמד אל הדוכן, בספלונים, גופו נטה קדימה וכפותיו התאגרפו. מה קרה לך סגן? היא שאלה אותו בחיוך נעים, כבר לא ראית בחורה שלושה שבועות? היא קרבה אלינו ואני הזכרתי לה את הזמנת הקפה שלנו, ואמרתי לה שהסגן מוקסם ממנה, פשוט מוקסם. היא הביטה בניר ובי ושאלה מה, הוא אילם? הסגן הנחמד שלך לא יכול לדבר בעצמו?

 החיוורון בפניו של הסגן ניר התפשט. הוא נעץ את כפותיו בתוך שלבי העץ המהוקצעים הדוכן. פרקי אצבעותיו נתקשו, ואני ראיתי בעיני איך קצות אצבעותיו ננעצים בתוך העץ של הנוקשה. הנערה הניחה לתיירים המציקים והתקרבה עוד אל ניר. היא הביטה ישר לתוך עיניו, והוא כמאובן הביט ישר לתוך עיניה. מה העניין סגן? חזרת מהמלחמה? היה כל כך נורא? היא החליקה על קצרוניה בידיה ומתחה את קצות הבד, והעבירה את המטלית הלחה שבידה על אצבעותיו המתקשות של ניר. הוא לא השיב לה, הוא לא יכול לדבר. הוא לא הצליח להוציא מלה אבל עיניו דיברו אליה. המשיכה הפתאומית ביניהם חישמלה אותי. קפאתי על מקומי ובלעתי את המראה בעיניי.

התיירים שמאחור צווחו, לגמו את הקפה וגרסו את הכריכים. הנהגים כבר האיצו בהם לשוב אל האוטובוסים המפוארים. הם לא יכלו לראות את מה שאני ראיתי. הכול נשכח לפתע: המארב, ההרוג הראשון שלו, ההקאות המיוסרות, התקף הלב של אביו, הכול. רק היא עמדה לפניו, בקצרוניה המתוחים, ברגליה המדהימות, והצליפה קלות במטלית על פרקי אצבעותיו. תמונתם קפאה בתוכי: מזנון דברת, סוף אוקטובר של שלהי המלחמה, החופשה הראשונה, אדי הקפה המיטיבים והסגן הצעיר השותק מול עיניה של הבחורה.

קח אותו מפה, את הסגן האילם שלך, היא צחקה אלי לפתע, ותחזרו להנה כשהוא יוכל לדבר. והיא נפנתה לאחוריה, הסירה עיניה מניר וחזרה לשרת את אחרוני התיירים שהמתינו להזמנתם. בשתיקה גמורה שתינו את הקפה ואכלנו את הכריכים. ניר שתק גם כשעזרתי לו לקום מהכיסא, וגם כשתמכתי בו מעט בדרך אל המכונית שחנתה בחוץ. הוא נהג דמום לגמרי ולרגע חרדתי שאינו שולט בנהיגה. אבל הוא שלט בהגה והמכונית שלו נשמעה לו מצוין. חצינו את עפולה, וראינו את ההמולה הגדולה סביב בית החולים. המשכנו לחדרה ומשם פנינו אל הקיבוץ שלי. ניר התעקש להוריד אותי בכניסה למשק. הוא הצטער שלא אוכל לחזור איתו אל חניון המחלקה ברמת הגולן. הוא לא ידע מה המצב בבית ולא רצה להבטיח לי שום דבר. אין דבר, ניחמתי אותו, העיקר שאבא שלך יהיה בריא. לי אתה לא צריך לדאוג. אני חייל ותיק. אני אשרוד גם את המלחמה הזאת. נפרדנו בלחיצת יד, ואני חציתי את הצומת וקראתי אליו סע, סע כבר ניר, מחכים לך בבית.

נפרדנו, הוא נסע ויותר לא ראיתי אותו. הוא לא חזר אל המחלקה ולא אל הגדוד. אינני יודע מה קרה לו לאחר הביקור בבית הוריו. במחלקה ידעו לספר שאביו עבר התקף לב קשה אבל ניצל. ניר שהה אצלו בבית החולים עד להחלמתו ואחר כך נפסק הקשר עם הגדוד. ממילא הוא היה ממתנדבי המלחמה, מן הקצינים הצעירים שקפצו ממש אל תוך זחל"מי הגדוד בעת העלייה לרמת הגולן. הוא לא היה מוצב בגדוד, וספק אם מישהו בשלישות ניהל רישום מסודר של מעט הימים שעשה איתנו בשלושת השבועות הראשונים.

הזדמנתי עוד כמה פעמים למזנון של דברת. נדמה לי שהנערה היפה, שלבשה קצרונים מרהיבים, המשיכה לעבוד שם. אבל אינני בטוח. בינתיים גם נכנס החורף והיא בוודאי לבשה כבר בגדי חורף ארוכים. ופעם או פעמיים גם התקרבתי אל דוכן העץ, ובהיתי בשלבי העץ המהודקים שמתחת לספלוני הקפה. לראות אם טביעת אצבעותיו של הסגן ניר נותרה בתוך רקמת העץ המוכתמת. אבל שום סימנים לא נותרו בעץ, וכשהבטתי לתוך עיניה של הבחורה הן חמקו ממני בזרות. והיא לא שאלה אותי כמו אז, היכן השארתי את הסגן האילם שלי. והיא לא שאלה אותי מדוע לא חזרנו אליה כשהסגן שלי שב לדבר.

* * *

לחסיה ופנחס שוורצמן

ברכות ליום נישואיכם ה-55

מכל המשפחה

[חסיה היא נינה של יהודה רַאבּ בן עזר]

* * *

אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

אחרית דבר

שיח' שאקר אבו-קישק שמר על הבטחתו שלא לפגוע במושבה. מאורעות תרפ"ט, 1929, פסחו על פתח-תקוה. כאשר בשוק הגדול של המושבה התנפלו חמומי-מוח על מוכרי-ירקות משבט אבו-קישק, בתגובה על פגיעה ביהודים במקומות אחרים, מיהר שפירא אל שיח' שאקר והתנצל על המקרה. ההתנצלות הועילה והשקט בגבולות פתח-תקוה והשלום עם אבו-קישק נשמרו. כאשר נודע לשפירא כי בידואים מרחיקים את אוהליהם ממזרח למושבה, מיהר אליהם והבטיח להם חגיגית כי לא יאונה להם כל רע. ערביי הסביבה עמדו במבחן הקשה של הסתה נגד המושבה ולא פגעו בה. בזכות הנהגתו המוצלחת נקרא להעיד בפני ועדת-החקירה הבריטית שנתמנתה לחקור את הגורמים והסיבות למאורעות תרפ"ט. שפירא הציג לדוגמה את פתח-תקוה, המושבה הראשונה בארץ-ישראל, אשר השתדלה כל שנותיה לקיים יחסים הוגנים עם הערבים, ובכל זאת נפגעה מהם לא פעם.

*

בחצרו הגדולה של שפירא, המוקפת ברושים ודקלים, היה אפשר לראות קבוצות ערבים מדליקים אש ומרתיחים קפה. מכל הסביבה באו אליו וחנו אצלו. הוא רכש לעצמו שם טוב בקירבם. הם סמכו על השכל הישר שלו ובאו להתדיין בפניו או לבקש את שתדלנותו בסכסוכי קרקעות, גניבות, ואפילו בסכסוכי משפחה. הוא קנה לו מעמד של שיח' בורר, מתווך במריבות, והיה מוזמן לעזור בהשכנת שלום במאהלים ובכפרים רחוקים. כבודו בעיני הערבים הוסיף כוח וביטחון למושבה. הוא טען שבחוכמתו ובערבית המצויינת שבפיו הפך להיות כבן-ערב, וכי על-ידי כיבוד מנהגיהם והנכונות להשתלב בתוכם ולחיות ביניהם, והם בינתיים הרוב – נוכל להשיג יותר מאשר נשיג בכוח.

שפירא עמד בראש מפקדת ההגנה של פתח-תקוה, שנקראה לימים המפגו"ש, מפקדת הגוש – במאורעות 1929, במאורעות 1939-1936, בתקופת מלחמת העולם השנייה, ובמאבק בבריטים – עד להקמת המדינה וצה"ל. מפקד-הגוש בפועל היה מתמנה על-ידי המפקדה הארצית של ההגנה, אבל בתואר ראש-ההגנה החזיק שפירא, השתתף בישיבות המפגו"ש והשתדל להיות יושב-ראש ומעורה בכל. הוא לא חדל מפעילות בנושאי שמירה, ביטחון ויחסים עם הערבים, כגון פיענוח תעלומת רצח יוחנן שטאהל וסליה זוהר ב-1931, וגילוי גופותיהם, בעזרת השומר אברהם דרויאן מכפר-סבא, פרשה מחרידה שהסעירה את היישוב העברי.

שיח'ים נכבדים מעבר-הירדן ביקרו אצלו ב-1931, ובעקבות הזמנתם אף ביקר אצלם וקשר עימם קשרים הדוקים. שיתוף-פעולה זה נקטע בגלל התנגדות ההנהגה הלאומית הערבית בארץ.

כל אורח נכבד שביקר בפתח-תקוה נפגש עם שפירא, הצטלם עימו ולעיתים הוזמן לקבלת-פנים ולסעודה בביתו; הנהגת היישוב העברי, צמרת השלטון הבריטי, כולם הכירו את שפירא. בשנות ה-30, כשנוצרה בתל-אביב מסורת של קרנבל פורים, העדלאידע, היו רוכבים בראש התהלוכה העליזה שניים: ראש-העיר מאיר דיזנגוף וזקן-השומרים אברהם שפירא, זקופים על אוכפיהם וקוצרים מחיאות כפיים. שפירא פיאר ברכיבתו מירוצי-סוסים, תחרויות, חגיגות ותהלוכות רבות, ורכב גם בראש העדליאדע שחודשה ב-1955, והוא בן שמונים-וחמש.

מפקד הפלמ"ח יגאל אלון חש חיבה רבה לשפירא. בשלהי מלחמת השחרור, כשהיה מפקד חזית הדרום, הזמינו אליו, העלה אותו על מטוס פייפר והראה לו את איזורי הקרבות של הדרום. המקומות, הדרכים והשבילים, ששפירא הכיר אותם ממסעיו על גבי סוסתו – נגלו לו עתה לראשונה ממעוף הציפור. שפירא התפעל, היה מאושר ונרגש, ושוב ושוב סיפר על אותו סיור.

*

מדי שנה, בכ"ז בניסן, נהגו לאסוף את תלמידי בתי-הספר ליד המצבה לחללי ההתקפה על המושבה, שנערכה בכ"ז ניסן תרפ"א, 1921, ומשם לצאת בתהלוכה אל זירת הקרב – התל המתנשא מעבר לפסי-הרכבת וצופה לעבר בית-הקברות מזה והביצה מזה. לרגלי התל היה מוטל סרקופג אבן עתיק, שפירא נהג לעלות עליו, ניצב מלוא קומתו, ומספר לנוער על פרשת הקרב:

 "בזה אני מתכבד לפתוח את המסדרון [מסדר] ... וכאשר המצב היה זיפת באה פתאום באוויר איוורון אנגליזי וזרק חביתים עם בומבות [פצצות] ועשה בום-בום והערבים נפלו וברחו. אני נסעתי על השקאפה [סוסה] והעליתי את העיניים שלי למעלה, וראיתי איוורונים. אמרתי לשקאפה שלי: מה לאכ יא שקאפה? תראי למעלה... והלך האיוורונים וירדו עליהם למטה עם המאטריליז [מכונת-ירייה] ואז ירו עליהם, ימכן [אולי] חמישים פאשאכ [כדורים] ירו... ועשו להם כסאח... וקצרו אותם ואז ברחו חזרה ליהודיה... באמצע המלחמה ראיתי איך כדור נכנס בשלאפה [מגבעת] של אבשלום והוא נפל מהסוס... אז צעקתי לבני ובני צעק לסוסתי ורצנו מהר בין הפרדסים..." ובספרו היה שפירא חי מחדש את העבר, מתרגש, ומסיים דבריו בקול חנוק מבכי: "...ואז, ילדים יקרים, נזלו דמעות מן עיוני [עיני] על הגיבורים שנפלו..."

התלמידים, שהכירוהו מרחוק כדמות של גיבור, פרצו בצחוק כאשר שמעו אותו מדבר אליהם כך. העברית של הנוער בפתח-תקוה רחקה מאוד מהאידיש והערבית הבלולות בעברית המגומגמת-מעט של שפירא. יום-הזיכרון העצוב הפך לבדיחה, ובני-הנוער עמדו והפריעו. על-כך שפירא לא היה מסתיר את כעסו: "אתם נוער אתם? אתם בררה..." – ויש נשבעים ששמעו אותו אומר – "חרה", ולא סתם, אלא חי"ת בשווא ורי"ש בצירה, והוא המשפט המפורסם ביותר שיוחס לו, וגם הונצח יחד עם עוד סיפורים עליו, ב"ילקוט הכזבים" של דן בן-אמוץ וחיים חפר: "פעם הזמינו את אברהם שפירא לכנס הנוער בפתח-תקוה וביקשו ממנו לשאת נאום. אברהם שפירא עלה לבמה, העביר מבטו על פני הקהל ואמר: 'אתם נוער אתם? אתם חרא.' וירד מהבמה."

כאשר הפיקו דן בן-אמוץ ועמיקם גורביץ את התוכנית "היו זמנים", הזמינו גם את שפירא להצגת הבכורה בהיכל התרבות. כשהביאו לו לביתו את התקליטים של המופע, ניצל בן-אמוץ את ההזדמנות, ובחצי-קריצה שאל:

 "אדון שפירא, אל תכעס עלי מה שאני הולך לשאול אותך. זה שהנוער שלנו חרא, אני יודע, על זה אין ויכוח. אבל מה שאני רוצה לדעת אם זה נכון שאתה הוא שאמרת את זה – 'אתם נוער אתם? אתם חרא!'?"

שפירא נעלב: "מה? שאני אגיד דברים כאלה על הנוער שלנו? אני אוהב את הנוער. אני אמרתי זה נוער פרימו דה-פרימו... אם הנוער הזה היה יכול להילחם ולנצח את מדינות ערב..."

*

בהיותו כבן שמונים-וחמש כתבו לו עורכי עתון האידיש "מארגן דז'ורנאל", שיצא לאור בארצות-הברית, שהם רוצים לבוא לארץ ולהיפגש איתו על מנת לכתוב עליו. ענה להם שפירא שבמקום שיבואו אליו הוא מוכן לבקר אצלם. וכך נסע לבדו באונייה לארצות-הברית ושהה בה כחודשיים. אירחו אותו יפה. ביקר בבתי-כנסת, נסע מקהילה לקהילה, סיפר באידיש על הארץ, התפלל ונהנה מאוד. הוא פגש שם גם קרובים מצד משפחת אחותו שרה, שנישאה לשמשון ביי. כזכור הם עלו ארצה ב-1880, עזבו לרוסיה ומשם היגרו לקנדה ולארצות-הברית.

ביום הולדתו ה-85 נערך לכבוד שפירא מסדר חגיגי בבית "יד לבנים", שם הוא בירך "שהחיינו" על שזכה להגיע למעמד הזה, וסיים כמנהגו ב"תחי מדינת ישראל!" באו לברכו במסיבה משלחת של בידואים, וכן נציגים מאנשי אבו-קישק שנשארו בארץ, בשכונת אבו-קישק בלוד.

ערב מלחמת השחרור הצטרף חלק מהגברים של שבט אבו-קישק לכוחות הלוחמים של הערבים. בהתגבר מעשי האיבה, ובהשפעת מנהיגיהם, נטשו אנשי השבט הנשארים את אדמותיהם הרבות צפונה-לירקון, היכן שנמצאים היום מפעלי התעשיה הצבאית; הם ארזו לילה אחד את כל מטלטליהם ויצאו מזרחה בשיירה ארוכה: נשים, ילדים, גברים, עגלות רתומות לסוסים, גמלים, חמורים וכלבים. בראש הלך תופיק אבו קישק, אחיו הבכור של שיח' שאקר, גבר גבוה ורחב-כתפיים, שעשרים-וחמש שנה קודם לכן דהר בראש תהלוכת הרוכבים לסעודת השלום עם פתח-תקוה. משנודעה הנטישה לאברהם שפירא, ביקש להביא לביתו את תופיק עוד באותו לילה, הפציר בו שלא לעזוב והבטיח כי ידאג לשבט. "איחווני דשרוני מע אל ניסוואן, אחיי השאירוני עם הנשים..." התאונן תופיק, וחזר אל בני השבט שחיכו לו מעבר לגשר הירקון, מצפון לפתח-תקוה. חלקם קיבל כנראה את עצת שפירא, הרחיק מזרחה רק עד לאדמת השבט בכפר חרש, ולא פעל נגד היישוב העברי. על כך הלוחמים הערבים הרגו בהם, ואז ביקשו פליטי השבט לעבור למקום מרכזי יותר; הם מסרו למדינה את אדמתם בחרש, על גבול הקו הירוק, היכן שנוסד ב-1955 קיבוץ חורשים, וקיבלו תמורתה את הקרקע שעליה ניצבת כיום שכונת אבו-קישק, בין כפר חב"ד לשכונת הרכבת בלוד.

לאחר הטבח שעשה משמר-הגבול בתושבי כפר-קאסם, בשנת 1956, נתבקש שפירא על-ידי ממשלת ישראל להתערב כדי להרגיע את הרוחות. הוא התמנה לעמוד בראש ועדת הסולחה מאחר שסברו, ובצדק, שהוא האדם המתאים ביותר לכך והוא יעשה זאת בתבונה ובכבוד. שפירא היה אז כבן 87. הוא הגיע לכפר-קאסם, דאג ליתומים, לאלמנות ולנכים, דאג בפועל ממש, עד שלעיתים היה ללעג אצל אנשים מבני עמנו, שהיו רוצים לסדר זאת מהר-מהר ובפחות התחשבות. המשא-ומתן נמשך כשנה, אך בסופו של דבר הוא הצליח במה שאף אחד אחר לא הצליח – להביא לסולחה עם תושבי הכפר הזועמים.

בהיותו בן 90 שנה ערכו לו אחיו "הבונים החופשים" בלשכת "דוד ילין" בפתח-תקוה אסיפה חגיגית ליום הולדתו, למלאת 80 שנה לעלותו ארצה ו-40 שנה להיותו "בונה חופשי".

*

על סדר יומו מספרים נכדו ואשת-נכדו, אמנון ועליזה פנחסוביץ, שתמכו את שפירא כל שנותיו האחרונות וטיפלו בו במסירות רבה. "זיידע, כלומר סבא, נהג להשכים קום, הכין לעצמו קפה, הניח תפילין, אכל לבן או ביצה רכה, ירקות, והקפיד לשתות כוס קוניאק גדולה כל בוקר, רק בבוקר, וראה בכך סגולה לאריכות ימים. בזכות זה הוציאו לכבודו יקבי פרידמן בפתח-תקוה סדרת 'ברנדי הפטרון', שתוויתה נשאה את דיוקנו," ואמנון מציב על השולחן בקבוק קוניאק חתום, השמור עימו עד היום.

 "אחרי ארוחת הבוקר היה זיידע הולך לספר כדי שיגלחו. בשמונה לבש חליפת ליינן לבנה, חבש כובע שעם או מגבעת 'פנמה' מקש, תמיד זקוף, גבה-קומה, נקי ומסודר, והיה 'יורד למושבה', לבית-הקפה המזרחי. היה בית-קפה אחד מול השוק הגדול, ושני קיים עד היום מאחורי בית-הכנסת הגדול. שם נהג לשבת על שרפרף-עץ קלוע-קש בחברת פתח-תקוואים ותיקים וידידים ערבים שבאו לשוק, משוחח עימם על הוויות עולם כשמרפקו שעון על ירכו והוא יונק מפומית הנרגילה.

 "בצהריים היה חוזר הביתה. אכל רק פעמיים ביום, בוקר וצהריים. ארוחת-ערב לא אכל. נהג לומר שלא טוב ולא בריא ללכת לישון על קיבה מלאה. רק תה אחר-הצהריים. לא היה אכלן. אהב לשבת בכסא-נוח במרפסת שבחזית הבית, קורא 'הבוקר' או 'מעריב', לדעת מי חי, מי מת, למי צריך להכתיב מכתב ברכה או השתתפות באבל. האצילות מחייבת."

ליצני המושבה התבדחו ואמרו שאת הכתוב בעיתון נהג לספר לו הקיוסקאי הילזנראט מפינת הרחובות חפץ-חיים והרצל, שפירא רק החזיק אחר-כך החזיק את העיתון.

אחר-הצהריים היה שפירא שוכב לנוח. בקומו התפלל מנחה ומעריב, מקום כבוד היה לו בבית-הכנסת הגדול, בכותל המזרח, שומר מצוות היה אף כי נהג להופיע הרבה גם בגילוי-ראש.

לעיתים קרובות היו באים לקחתו לאירועים ציבוריים וגם משפחתיים, והוא אהב לכבד אנשים בנוכחותו והתנהג תמיד גם כמי שתובע שיכבדו אותו. מסודר וזקוף כמו לורד אנגלי. מקפיד על הנקיון. פעם בשבוע היה מנדלה, בנו האילם, ממלא את האמבטיה מים חמים ויוצא מהחדר. שפירא היה מתפשט, נכנס לאמבטיה הגדולה שניצבה במרכז החדר, וקורא למנדלה לחזור. הבן המבוגר היה רוכן ומשפשף לאביו הזקן את כל גופו עד שהיה יוצא אדום כמו סלק.

הגיעו אליו פניות מבתי-ספר במושבה ומחוצה לה, לבקר אצלו. בימים אלה היה נשאר בבית לפני-הצהריים, מספר מעשיות ומראה את חפציו ותמונותיו, והתלמידים כתבו לו מכתבי תודה, שאותם שמר במגרותיו. כבר ב"ילקוט הכזבים" מסופר כי לחבר'ה בפלמ"ח תמיד היה כבוד עצום כלפי שפירא, זקן השומרים. כשהיו פוגשים אותו לפעמים ברחוב היו אומרים לו שלום בנימוס רב ולפעמים אפילו מצדיעים לו. הוא היה מעביר את מקלו מיד ליד, מצדיע ואומר: "פרו ורבו בחורים!"

עליזה מספרת שיום אחד, בפגישה עם כיתה מחדרה, שאל אותו ילד:

"אדון שפירא, אתה נלחמת כל כך הרבה פעמים. תגיד, כמה ערבים הרגת בחיים שלך?"

ענה שפירא: "תדע לך ילד שאני אף פעם לא הרגתי ולא נהרגתי!"

*

שפירא לא צבר רכוש רב. תשעה בנים ובנות גדלו בבית, עבדו והחזיקו את הפרדס, הרפת, האורווה. הוא עצמו לא עבד במשקו החקלאי אלא היה עסוק בשמירה, בענייני הגנה, בעסקי ציבור, נסיעות לירושלים, לעבר-הירדן, שתדלנויות בפני השלטון הבריטי, ובוררויות בין ערבים.

בשנת תש"ו, 1946, מתה עליו ליבה-רוחל אשתו והיא בת שבעים-וחמש. במשך השנים שקע בחובות, הפרדס ומרבית החצר נמכרו, והוא נשאר ללא מקור הכנסה. נותר לו רק הבית, וגם זה מושכן פרק-זמן למלווה-בריבית וכמעט שנמכר לנושים. הבנים והבנות עזבו ופנו איש לעברו. בשלהי שנת 1954 נהרג בשירות צבאי נכדו האהוב, הטייס אמיר שפירא בן העשרים, שמטוסו נפל בתאונה. רק הָר[אהרון]-מנדל, הבן האילם והערירי, נישאר לגור איתו. נשמה טובה היתה לאילם אך התנהגותו מוזרה ומפחידה במקצת, בייחוד את בנות המושבה. לא פעם באו להתלונן עליו אצל שפירא. האב היה צועק על בנו המבוגר צעקות מרות, לעיתים אף מכה אותו, אך ללא הועיל.

כשהגיעה לידיעת בן-גוריון, ראש-הממשלה ושר-הביטחון, מצוקתו הכלכלית של שפירא, נתן מיד הוראה לשלוח לו פנסיה קבועה כל ימיו. הסכום הספיק לשפירא לקיום צנוע, החזקת הבית, צורכי אוכל פשוטים וטבק. הוא נהג לקנות טבק ריחני משובח, תוצרת חוץ, ולערבבו בטבק מקומי, זול יותר.

*

ב-1963 ביקרו בביתו שברחוב הרצל המשורר נתן יונתן, שילדותו ונעוריו עברו עליו בפתח-תקוה, בחברת אביו ובנו הקטן. שפירא ישב בכורסה כבדה, עטוף ענן של עשן מקטרת, והם לרגליו על שרפרפים קטנים, מקשיבים.

 "בן כמה אני, אתם יודעים? תשעים-ושלוש. החזה בסדר גמור, הלב חזק, גם הראש. רק הרגליים חלשות. לא יכולות יותר להרים את הגוף, ובלי מקל אי-אפשר ללכת." כאן לקח שפירא אוויר מלוא ריאותיו, נשף את שארית העשן וטפח על רגליו הבוגדות. "אני שותה כוסית קוניאק כל בוקר ומעשן כל היום. אוכל מעט. בבוקר לבן. חצי כוס, המחצית נשארת לערב. כל יום ראשון באה לכאן אישה ומבשלת לי עוף בשביל כל השבוע. בצהריים: פרוסת עוף, מרק, לחם, כוס קפה, זה בשביל הגוף, ובשביל הנפש – המקטרת. אף פעם אני לא לבדי. באים ילדי בתי-ספר עם המורים שלהם, בא אלי משה שרת, לפעמים בן-צבי, באים שיח'ים ידידים.

 "את הבית נתתי לעירייה. אין אדם שיחיה לעולם. כשאמות יישארו הבית וכל המתנות והמזכרות בשביל הדורות הבאים: החרבות, המקטרות, הצילומים של לורד בלפור, חיים וייצמן, של הרברט סמואל, של כל ההיסטוריה.

 "כאן אני גר עם בני, מכירים את האילם? – הוא גר איתי, כתבתי בהסכם עם העירייה שהם חייבים לתת לו דירה וקיום לכל ימי חייו, אחרי שיקחו את הבית בשביל ההיסטוריה." שפירא מסלסל עשן ממקטרתו בחדר הגבוה.

 "מה קרה למשפחת אבו-קישק?" שאל יונתן, "הלא הם היו ידידיך?"

 "אמרתי לאבו-קישק [כנראה לשיח' שאקר], זה היה כשהתחילה המלחמה שלנו ב-47': 'תישאר פה, יא אחי, אני אשמור על חייך ועל רכושך.' – הוא לא שמע וברח לירדן. בן אחד נשאר. סידרתי שיתנו לו אדמה ופרדס [בשכונת אבו-קישק בלוד], אבל הזקן – בירדן. אספר לכם מה קרה לפני שלוש שנים עם הזקן הזה. יום אחד בא אלי שליח ואומר לי, 'אבו-קישק רוצה לדבר איתך.' לא שמחתי לפגוש אותו אבל הלכתי. קבענו את הפגישה על-יד הגבול, אצל טול-כרם. שוטר ממשמר הגבול לקח אותי מחדרה ובחושך באנו לגבול והוא עמד בחושך וחיכה לי. בכה כמו ילד, זה אבו-קישק הגדול, אמר שרוצה לחזור. הזכרתי לו את בקשתי, 'עכשיו,' אמרתי לו, 'באה המלחמה ומחקה. אי-אפשר להחזיר את הזמן. שנינו זקנים, אבו-קישק, אלוהים ירחם עלינו.' ונפרדתי ממנו בחושך. על הגבול."

*

בהיותו כבן תשעים-ושלוש הוזמן למסיבת יום העצמאות, לספר מעלילותיו בפני אנשי פתח-תקוה. שלא כהרגלו – לא רק שאכל אותו ערב, אלא אכל בשר צלוי. למחרת בבוקר מצאה אותו עליזה שוכב בשפתיים כחולות ובפנים חיוורים, לאחר הקאה קשה. מיד הבהילו אותו במצב אנוש לבית-החולים "השרון" ואיבחנו אצלו התהפכות המעיים. מנהל בית-החולים, ד"ר פלר, ביקש מעליזה לחתום על הסכמתה לניתוח. היא נבהלה מהאחריות. אזיי שפירא ביקש עט וחתם. כשהתעורר אחר הניתוח מצא לידו שניים מזקני המושבה שוכבים גוססים. הוא לא רצה להישאר במחלקה, פן יגיע גם תורו למות, והתחנן: "תוציאו אותי מפה. דוויד מניסטרסקי הולך למות. שלֵימה שטמפפר הולך למות. עכשיו תורי ללכת? תוציאו אותי! אני לא רוצה..."

השמועה על מצבו הקשה עברה בפתח-תקוה והתחילו להכין לו לווייה. ביום השלישי אחר הניתוח התאושש, וכשבאה עליזה הזכיר לה לשלוח לניקוי יבש את חליפת הליינן הלבנה שלו, כדי ללובשה בצאתו ולהיראות נקי ומסודר. כאשר נראה יוצא בצעד מאושש, זקוף אך נשען על מקל, בחליפתו הלבנה, שפם השיבה שלו צהוב מעישון, וחיוך ניצחון בעיניו הכחולות – ניתנה הוראה לעובדי העירייה להפסיק את ההכנות להלווייה שלו.

*

בפסח תשכ"ה, 1965, ערך שפירא בביתו את ליל ה"סדר" האחרון בחייו. ישב בכורסתו וקיבל את בני-משפחתו ואת האורחים הרבים שבאו לברכו בברכת חג שמח ואריכות ימים. החדר הגדול והמרווח דמה למוזיאון בזעיר-אנפין של בעל-הבית. הקירות מקושטים בתמונות מתקופות שונות, ובפינות מסודרים כלי-נשק: רובים, חרבות, אקדחים ואבזרים אחרים. הנברשת הגדולה השתלשלה מהתקרה והפיצה שפע אור על פני החדר. שפירא ישב בראש השולחן ולימינו נכדו אמנון. על השולחן הערוך ניצב זוג פמוטים ישנים שסימני ירוקת מציצים מחגוויהם. שפירא היה במצב-רוח טוב, ופניו הביעו חג; הוא סיפר למסובים כיצד בחגים ובשמחות יצאו ראשוני פתח-תקוה לחזית בית-הכנסת הגדול ורקדו שם, כיצד בנה אביו את ביתו ביהוד, כיצד נלחם הוא עם שודדים בהרי חברון, וכיצד נערך טקס השלום עם שיח' אבו-קישק.

בני המשפחה ביקשו להקליט את מהלך ה"סדר" ועמדו להפעיל רשמקול. שפירא הרגיש בדבר והתרעם: "מימיי לא חיללתי את השבת, ואני מבקש לא להפעיל את המכשיר."

בקשתו נתמלאה ללא ערעור.

את ארבע הכוסות שתה כדת וכדין. את ההגדה קראו בצוותא. כאשר הגיע ל"לשנה הבאה בירושלים הבנויה" גבר קולו והוא המשיך בזמירות ובקריאת "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה" והתלהבותו הלכה וגברה, קירות הבית כמעט רעדו. אנשים עצרו בחוץ, ומבעד לחלון ולשדרת הברושים נראו שכנים ועוברי אורח עומדים תמהים לקולו האדיר. גם לאחר קריאת ההגדה המשיך שפירא ושר להנאתו שירים שאהב, כמו "צימוקים ושקדים".

*

"חודשים אחדים לאחר יום הולדתו התשעים וחמש," מספרת עליזה, "איבד זיידע את מצב-רוחו הטוב, נחלש מאוד וחש ברע. ביקשו לקחת אותו לבית-רבקה, שישהה שם, בבית-החולים הסיעודי, תחת השגחה רפואית, אך בשום אופן לא הסכים. 'אני רוצה למות בביתי!' אמר.

 "בשבת האחרונה לחייו פסק לפתע שעונו מלכת. ביום שלישי, ה-28 בדצמבר 1965, השכים כדרכו, הכין את מקטרתו, פנה למטבח והכין לו קפה שחור כהרגלו, ולפתע צנח ומת. כאשר באתי מצאתי אותו מונח בפיג'מה ובחלוק על מיטתו היפה, שהיתה עשויה ממוטות ברזל מעוטרים בפיתוחי נחושת. היה נראה לי שעודנו חי. הקפה עוד היה חם, את רצועות התפילין טרם קיפל. קראתי אליו: 'זיידע! זיידע!' – אבל הרופא אמר לי: 'עליזה, הוא כבר לא יענה לך, הוא מת!' – " ובתארה זאת חונקות הדמעות את גרונה.

מאות תושבי המושבה ואנשים מכל רחבי הארץ עברו למחרת בדומייה, במשך שעתיים, על פני מיטתו, שניצבה בסלון הגדול של ביתו שברחוב הרצל 22. הם חלקו לו כבוד אחרון. שומרים כסופי-שיער וסמורי-שפם ניצבו דום לצדדיו במשמר כבוד. גופתו נראתה שרועה במלוא זקיפות הקומה, ולמרות שהיה עטוף טלית, כמנהג, נתבלטה הצדודית החדה והתקיפה שאיפיינה אותו בחייו. דיוקנאותיו הביטו אליו מהקירות סביב: צילומים, ציורים, פסלים, ותחריטים מתקופות שונות, שפיארו את הכתלים ואת המזנון העתיק. חרבות בידואיות עתיקות בנדניהן. מקטרותיו הרבות וכלי העישון הנלווים להן. תמונותיו בחברת אישים שביקרו במושבה: רוטשילד, בלפור, וייצמן, מלצ'ט, סוקולוב, סמואל ואחרים, שרובם נהנו מהכנסת אורחים בביתו פעמים רבות.

לפתע באה מכונית גדולה שחורה, וממנה ירד דוד בן-גוריון, שבא לחלוק לו כבוד אחרון. הוא נכנס לבית, לחץ את ידי בני-המשפחה, עמד ליד שפירא ודיבר עליו בהתרגשות ובהערכה רבה. באו גם נשיא המדינה, יושב-ראש הכנסת, שרים, אלופי צבא ואנשי ציבור רבים.

תהלוכת ההלווייה יצאה מחזית ביתו. נשאו את המיטה וליוו אותה ותיקי השומרים וההגנה, שהתקשטו לכבודו במדיהם מאז: אלה במגבעות אוסטראליות רחבות תיתורה ואלה ב"קולפאקים", כובעי הפרווה של "הגפירים", הנוטרים; אלה ב"בריצ'ס", מכנסי רכיבה ואלה אקדחים גדולים למותניהם; וכולם עונדים סרט-אבל שחור לזרועם. המסע זרם מערבה לאורך רחוב הרצל, פנה ימינה לרחוב רוטשילד וימינה לרחוב חובבי-ציון, חובק את לב המושבה כנחש עקלתון – כי כאשר נושאי המיטה הגיעו כבר לרחבת בית-הכנסת הגדול, עדיין הצטרפו אנשים לזנבו ברחוב הרצל. פתח-תקוה לא ראתה מעודה וכנראה לא תראה עוד לווייה ענקית כזו ברחובותיה.

שלושה מטחי ירי של כיתת צוערים מבית-הספר לקצינים נורו על קברו, שנכרה בראש גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדש, בית-הקברות של המושבה מראשיתה. הוא נטמן על גבול הפרדסים שהיו שלו ושל אחיו מיכאל, סמוך למצבות ליבה-רוחל אשתו, שנפטרה עשרים שנה לפניו, ובני משפחתו לדורותיהם. לא רחוק ממנו קבורים סנדר חדד, אבשלום גיסין, יהודה ראב, ורבים מבני דורו. השר יגאל אלון ספד לו: "אנו נפרדים מגיבור, אשר שמו וחייו יהיו צרורים לנצח בדפי ההיסטוריה. העם אומר לך תודה, אברהם שפירא, על פועל חייך שהיה מוקדש ללא שיור לתהילתו."

*

תמו אך לא סופרו במלואן עלילות שיח' איברהים-מיכו, הוא אברהם שפירא, שנולד ביום ג' בתשרי תרל"א, 28.9.1870, בכפר נובה מיכאילובקה שבחצי-האי קרים אשר ברוסיה, והיה גיבור פתח-תקוה, ראש-שומריה והסמל שלה במשך יותר משמונים שנה, מבואו אליה בעודו נער, ועד פטירתו בה בבוקר יום שלישי, ה' בטבת תשכ"ו, 28.12.1965, והוא בן תשעים-וחמש שנים, שלושה חודשים ויומיים. על מצבתו הפשוטה נכתב רק: "פ"נ אברהם הלל ב"ר יצחק צבי שפירא ז"ל. מראשוני היישוב ההגנה והשמירה, בחייו סמל גבורה ומופת לעם ישראל כולו ולפתח-תקוה עירו."

את ביתו ציווה לעיריית פתח-תקוה, אך לאחר מותו לא ידעה העיר לכבד את זכרו. יום אחד באו פועלים וזרקו את רוב תכולת הבית לחצר. זה היה בחורף. ניירות עפו. מגרות עם מכתבים ותעודות שאסף כל השנים, וביקש שישארו אחריו עדות לדורות הבאים שיבואו לבקר בביתו – התגוללו בבוץ. מזכרות, אותות כבוד, תעודות וצילומים – התפזרו ונעלמו. את המזנון שברו כדי להוציא ממנו מראות. את הנברשת עקרו מתקרת הסלון וטמנו בשק. רק מקצת הדברים, אוסף מקטרותיו, צילומים ישנים, שולחן המשפחה, המזנון, השידה, והנברשת הגדולה – הצילו מאובדן אמנון ועליזה, אבל ביתו של שפירא התרוקן, ומאומה לא נותר בו מרוחו ומחייו של שיח' איברהים-מיכו, שהיה הפתח-תקוואי המפורסם ביותר בדורו.

לאחר מותו של אברהם שפירא נותר לגור בבית ברחוב הרצל בנו החירש-אילם אהרון-מנחם המכונה הָר-מנדל. מחצית הבית כבר עברה לרשות העירייה, ובאגף האחורי חי הר-מנדל בעליבות רבה. כאשר ביקרתי אצלו פעם ראיתי את תמונת דודי ברוך על השידה. הר-מנדל לא שכח לברוך שהציל את חייו בדמשק ושלחו ארצה. ביום האזכרה השנתי של משפחתנו, ל"ג בעומר, יום פטירת סבי יהודה ראב, נהג הר-מנדל לחכות לנו בראש הגבעה, מעל קברו של ברוך, וזר פרחים בידיו. לאחר מותו נקבר ליד אביו, לא רחוק מקברו של ברוך.

 מדי שנה אנו פוקדים גם את קברו של הר-מנדל. ובשנה האחרונה, אהרון בן-דודי, בנו של ברוך, לאחר שאמר קדיש, מול מצבתו של הר-מנדל, המשיך ודיבר: "הר-מנדל, הר-מנדל... הר-מנדל! – אם היית יודע איזה גוזמאות כותב עכשיו אודי [זה אני] בספר על אבא שלך – היית מתהפך בקברך!"

תל-אביב, אוגוסט 1990 – מאי 1991

תודות

המחבר מודה לאפריים אבא, ברוך אורן, מישה אשרוב, חיים באר, אהרון ותמר בן עזר, עמנואל בן עזר, חנוך ברטוב, נורית גוברין, דוד גולדברג, אבשלום גיסין, אברהם ומרים גיסין, נתן יונתן, עודד ירקוני, אליהו נאווי, מרדכי נאור, יעל עצמון, עליזה ואמנון פנחסוביץ, קלמן סווטיצקי, מאיר פעיל, שלמה שבא, צבי שוחט, ועובדי הארכיון לתולדות ההגנה והארכיון הציוני - על עזרתם לו בכתיבת הספר. כמו-כן חב המחבר תודה לזאב יעבץ, כרמן (אליעזר קורנמן), יעקב רבינוביץ, י. יערי פולסקין, יהודה ראב, צ.י. גורדון, אסתר ראב, יהודה אדלשטיין, רונלד סטורס, אליהו ירקוני, יעקב חורגין, ג. קרסל, ז. יואלי, אברהם דרויאן, דן בן-אמוץ, משה גרינברג-דגן, דבורה שפירא – זכרם לברכה, אשר מסיפוריהם, עדויותיהם, כתבותיהם, ספריהם ומחקריהם – שאב חומר לצורך הכתיבה.

מרבית הדמויות והמעשים המתוארים בספר לקוחים ממקורות היסטוריים. במקרים ספורים שינה המחבר פרטים ותאריכים לצורך העלילה, והוסיף דמויות ספרותיות. פרקים י"ג-ט"ז נכתבו בלילות הסקאדים בתל-אביב, בחודשי ינואר-פברואר 1991, והדיסקטים של הגיבוי הופקדו מדי בוקר בכספת בבנק. פרקי ההתנפלות על פתח-תקוה בחודש מאי 1921 מבוססים על השוואת מקורות ועדויות רבים, והינם תיאור מקיף, המשתדל להיות מהימן, של המאורעות שהתרחשו באותם ימים. כתיבת הספר נתאפשרה בסיוע קרן ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל לפרסי יצירה.

סוף

הספר לא אזל וניתן עדיין לרכוש אותו בהוצאת "עם עובד"

* * *

צרופת העיתון התקדמה לפורמט Word 2007/2010

קוראים אשר נתקלים בבעיה בפתיחת הצרופה, מוזמנים להתקין

Word Viewer מהקישור הבא:

http://www.microsoft.com/downloads/details.aspx?familyid=3657ce88-7cfa-457a-9aec-f4f827f20cac&displaylang=he

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מועד הניקוי השנתי של צינורות האינטרנט שבאמצעותם נשלח המכתב העיתי לנמענים הולך וקרב; הפועלים הסיניים הקטנים כבר שטים באונייה בדרך לישראל. לכן הגיליון האחרון לפני ההפסקה לצורך הניקוי, גיליון 772, יישלח אור ליום שני, 27.8.12, ואילו הגיליון הבא אחריו, גיליון 773, יישלח אור ליום שני 10.9.12 או לכל המאוחר אור ליום חמישי 13.9.12. אנא הזדיינו בסבלנות.

* לאהוד שלום, הנני לבקש להעיר לרשימתו של נעמן כהן בגיליון מס 770 אשר התייחס לתקציב בית הנשיא. תקציב בית הנשיא גדל מ-24 מיליון ש"ח בשנת 2007 ל-60 מיליון ש"ח בקרוב בשנת 2012, והיד עוד נטויה. זהו גידול של פי 2.5 מאז שהנשיא פרס נכנס לתפקידו. מתוך הסכום הזה, כ-10 מיליון ש"ח מיועדים לנסיעותיו של הנשיא פרס לחו"ל. זכורה הנסיעה לווייטנאם שעלתה 2.7 מיליון שקל. ועדת הכספים נדרשה להוסיף את הסכום בעבורה לתקציב.  גם מצבת כוח האדם בבית הנשיא גדלה מאז נכנס הנשיא פרס לתפקידו, מ-53  ל-70 עובדים. אם רוצים לתרגם את המיספרים לשפה יותר מובנת, הרי בית הנשיא מוציא בכל שעה ביממה 6,600 שקל.

בכבוד רב, יוסף דלומי.

* משה גרנות: אהוד, קראתי את דבריך (בתגובה לרות ירדני כץ) על יתרון הדמוקרטיה שלנו, על כל פגמיה, על פני האלטרנטיבה, ואני כמובן מסכים.

באשר לעניין הלינץ' בערבי, זה נכון שאנחנו מאוכזבים מעצמנו שהידרדרנו לשפל מוסרי כמו הערבים הנחשלים שסובבים אותנו. הגם שאינני מאלה שששים על כל תקלה יהודית כדי לפרסמה בעולם, אני מאוד מקווה שהפער המוסרי בינינו ובין המפלצות ההן, שמתרבות בעולם הערבי והמוסלמי, לא יצטמצם.

* לאחר שסיימה משטרת דרום-אפריקה את הרציחות של עשרות העובדים השחורים המתפרעים במכרות הפלטינה, מצויידים במצ'טות – נפנתה ממשלת דרום-אפריקה לעסוק בדברים חשובים יותר – והם הידוק החרם על כל תוצרת ישראלית מההתנחלויות, כאשר הגדרת ההתנחלויות כוללת אצל הצדיקים הללו כל יישוב ישראלי שלא רק מעבר ל"קו הירוק" אלא מעבר למפת החלוקה של האו"ם לשנת 1948! כלומר, למשל, גם נהריה היא התנחלות!

יש לשער כי בקרוב, כמו מצרים, גם דרום-אפריקה תהדק את קשריה עם איראן, כאשר המטרה היא השלמת פעולותיו החשובות של היטלר להשמדת העם היהודי שנקטעו אחרי רצח שישה מיליונים בלבד! ועל כך ודאי נשמע בקרוב בוועידת המדינות הבלתי מזדהות בטהרן.

* מרדכי בן חורין: "מעצמה גרעינית"? – לא לדאוג! אובמה התחייב שארה"ב לא תסבול את איראן כ"מעצמה גרעינית". כוונתו שלא יהיו לה אלפי פצצות להשמדה המונית כפי שיש למעצמות כרוסיה או ארה"ב עצמה. אבל אם איראן תתחמש במיספר קטן של פצצות שיספיקו להשמדת ישראל בלבד, את זה ארה"ב כן תוכל לסבול.

* סופר נידח: מה זה קבס? כאשר אני מזפזף בטלוויזיה ונופל על פרצוף הירח המחייך של צביקה הדר – אני מקבל קבס, ועובר מיד הלאה.

* שלום אהוד, בחב"ע  770 – תגובתך למאמרו של אריה רוזנברג, במקום "הכומר הגרמני נימאייר" צ"ל מרטין נימלר: Martin Niemöller – 1892-1984, שאכן כפי שציינת היה כומר פרוטסטנטי גרמני שחיבר את שיר המחאה "לא הרמתי את קולי". וכידוע בשל פעילותו נגד המשטר הנאצי נעצר בתקופת מלחה"ע השנייה  במחנות הריכוז דכאו וזקסנהאוזן.

יישר כוח, מ. דן

* שלום אדוני העורך, הערה על השיר "ציצת זקנך השחור" [גיליון 770]. זכור את שאני אומר לך, להשערתי – סופך יהיה כאשר יושבות ראש ארגון-על של הפמיניסטיות יגלו את כתובתך ויעשו בך שפטים וגם יגייסו את בחורי הישיבה מבני ברק לקלל אותך יום ולילה, ולא יהיה לך מושיע...

ותמשיך לעשות באותה המלאכה, בברכה ועד מאה ועשרים,

י"ז

אהוד: ראיתי אתמול בתור בסופרמרקט בחורה בהירת-עור גבוהה וגדולה, כנראה תיירת מצפון אירופה, ובין החזייה לבית-השחי מצד ימין היתה לה שפשפת אדמדמה לא סימפאטית בעור, מעל החזייה, שפשפת שנבעה כנראה מכך שהיא אינה יודעת את תנאי האקלים בקיץ התל-אביב החם והלח; דומה לגירוי העור המציק שהיינו קוראים לו בילדותנו בשם חררה.

בדיוק חזרתי מבית המרקחת של קופת חולים והיתה איתי משחת עור מצויינת מהסוג של פוליקוטן, שידעתי כי תרגיע מיד את הדלקת בעורה של הבחורה, ואתה בתור רופא ודאי תבין זאת. רציתי להוציא את השפופרת ולהתחיל למרוח לה באצבע על העור, בלי כל כוונה לגעת בשד הגדול והסמוך שלה, שאמנם מאוד גירה אותי בבליטוּת השמנמנה שלו, אבל אז נזכרתי שהיא יכולה לראות בכך מצידי הטרדה מינית, ולכן לא שלפתי את השפופרת ולא מרחתי את החררה של התיירת.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,404 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,050 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל