גיליון מס' 772

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' באלול תשע"ב, 27 באוגוסט 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

מועד הניקוי השנתי של צינורות האינטרנט שבאמצעותם נשלח המכתב העיתי לנמענים הולך וקרב; הפועלים הסיניים הקטנים כבר שטים באונייה בדרך לישראל. לכן הגיליון האחרון לפני ההפסקה הוא גיליון זה, 772, הנשלח אור ליום שני, 27.8.12, ואילו הגיליון הבא אחריו, גיליון 773, יישלח אור ליום שני 10.9.12 או לכל המאוחר אור ליום חמישי 13.9.12. ובבקשה לא לשלוח דוא"ל עד 8.9.12.

עוד בגיליון: אלישע פורת: אברהם בן-יצחק וסוס המרוצים. // יוסי גמזו: אַתָּה הָאִיש! // עמוס גלבוע: הבן-אדם הזה צריך להאכיל כמעט 90 מיליון פיות. [ציטוט]. // עו"ד גיא משיח: הנסיך הוא ערום. // משה גרנות: על "בזעיר אנפין" של ירמי פינקוס. // מרדכי קידר: דיפלומטיה של רבנים. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: רגלת הגינה. // מנשה שאול: מצרים ואיראן. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. מה ליהודי בגרמניה? 2. מה ההבדל? 3. סקירת עיתוני סופשבוע. 4. הרב עובדיה חבר לשמעון פרס. // יהודה דרורי:  בזכות הפטפטת הלאומית. // ערן כהן: יהיה שמו "חמור שלם". // יוסי גמזו: תיקון טעות. // משה כהן: הנדון: צודק ריבלין. // נעמן כהן: 1. יוספה וינר בעיתון "הארץ". 2. החבר רון וייס מגן גם על האס. אס. // שמעון גרובר על יואב דגון ז"ל. // ישראל זמיר: האם אובמה יהיה הצ'רצ'יל של המאה העשרים ואחת? // פַארְשְטִינְקֶענֶע מעשייה. [ציטוט]. // גם בחורה יפה אוכלת... בוקר על החוף, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // שושנה צוריאל: זיכרונותיי מזקן השומרים אברהם שפירא. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק א. השרפרף של סבתא. // ממקורות הש"י.

* * *

אלישע פורת

אברהם בן-יצחק וסוס המרוצים

בקיץ שעבר חזרתי פתאום לקרוא בספר שיריו הצנום של המשורר אברהם בן-יצחק. הספר מונח תמיד על מדף ספרי השירה שלי, אבל כבר זמן ארוך שלא קראתי בו קריאה מסודרת. בוקר אחד, לגמרי בהפתעה התעוררתי משנתי והיה לי ברור שיש בידי פירוש חדש, מופלא ומרתק על אחד או שניים משיריו הסתומים. כל הלילה נאבקתי ברגשי הגאווה שאיימו לשטוף אותי. האם באמת התגלה לי אגב שינה "העיקרון המכונן" של שירת אברהם בן-יצחק? מה שלא מצאו חוקרים וחכמים גדולים ממני במשך כל השנים, אני יכול לגלות בכמה קרעי חלום? צריך הייתי לשעה ארוכה של תרגילי נשימה, הליכה עצבנית מקיר אל קיר, וכוס קפה אחת או שתיים שלגמתי בחיפזון עצבני, לגמרי שלא כדרכי המתונה, כדי להרגיע את עצמי. כדי לשכך מעט את התקף היוהרה שאחז בי לפתע.

נזכרתי בידידתי, חוקרת הספרות המבריקה, שסיפרה לי פעם בטלפון איך התגלו לה לפתע פניו הנסתרות של המשורר הגדול שהעריצה. היא התנשמה והתנשפה בטלפון כאילו עדיין היא אחוזה בהתקף ההתרגשות שפקד אותה. קטעתי את גניחותיה ושאלתי אותה ישירות, מה פירוש "התגלו לה לפתע פניו הנסתרות?" ככה, בלילה, על מיטתה? "כן," היא השיבה לי בתום של ילדה נזופה, "כן, ככה, בערב שכבתי במיטה ובבוקר קמתי עם התגלית ביד."

מיהרתי לספריה הצנועה שלנו, ומשכתי מהמדף את כל הספרים של אברהם בן-יצחק. שירים מוקדמים, שירים מאוחרים, דברים משלו ודברים עליו, פירושים שונים ואפילו את המהדורה המדעית שיצאה לאור לא מזמן. לספרניות הנדהמות הסברתי בקצרה ש"לא נהיה כאן פעמיים – רק בינתיים, רק בינתיים." ותוך שאני מפזם להן את השיר אספתי את הספרים לתוך שקית גדולה, חתמתי להן על מה שחתמתי, והעמסתי הכול על סבל האופניים שלי. וכבר הנפתי רגלי לעלות על המושב ולמהר אל שולחן עבודתי, אבל חשבתי שלא נהגתי בהן יפה, וירדתי מהאופניים וחזרתי לרגע אל הספרייה.

"אני מצטער," התנצלתי לפניהן, "לא רק אנחנו לא נהיה כאן פעמיים, גם רוחו של אברהם בן- יצחק לא תפקוד אותי עוד פעם."

ואם כבר זכיתי, הוספתי לעצמי, שדווקא אלי היא הגיעה, כדי להכתיב לי את הפירוש המופלא, מי אני העלוב שבקוראי הספרייה שלכן, שאעז לסרב לפנייה הנדירה? מי אני שאומר לה שאני לא פנוי הבוקר, ומי אני שאדחה אותה לקיץ הבא? אבל הספרניות כבר טבעו בתוך קהל התלמידים הלחוצים ולא היה עם מי לדבר.

זינקתי אל אופניי ודהרתי הביתה. בקושי תימרנתי בין עמודי הגדר של הפשפש הצר. ואל השומר, שקפץ מבוהל מכיסאו שבצל סוכת השמירה, צעקתי לאחוריי מבלי להסב אפילו את ראשי "הן לא נהיה כאן פעמיים – רק בינתיים!"

ערכתי את הספרים על השולחן ולידו, הכנתי לי את כל הדרוש לכתיבה חפוזה, ואפילו הפעלתי את המחשב. מי יודע? אולי אזדקק לו במהלך עבודתי. הפכתי על המיטה את תיבת הקלטות שלי, ובידיים רועדות מתשוקת הגילוי שליתי את הקלטת עם השיר המוזר הזה "הן לא נהיה כאן פעמיים." תקעתי אותה לטייפ והפעלתי את הרדיו. בחלון הפתוח נשקף עץ הפקאן שלי ועליו כרגיל, כמו בכל בוקר קיצי, ערוכות והומיות כנופיות של צוצלות. המיית היונים והגיית הצוצלות וגרגור התורים, כל אלה נעלמו לגמרי מאוזניי. רק קולה של הזמרת, קולה הצלול החודר אל הלב, מילא את ליבי. "הן לא נהיה כאן פעמיים, רק בינתיים." ועד שאני מארגן את עצמי לכתיבה החפוזה, חשבתי על כוחן המתהפך של המילים. האם מישהו שם את ליבו לטקסט המסתורי הזה? והזמרת, הזמרת עצמה, אילנית שמה, האם היא מבינה מה היא שרה? האם גם אותה פקדה רוחו של משורר גדול באחד הלילות, כמו שפקדה אותי? ידי קפאה על המקלדת, ואצבעותיי פשוט סרבו ללחוץ על המקשים. המסך התכלכל של המחשב ריצד אליי באורו המסתורי, והציפורים חצו את מלבן חלוני בחיפזון.

רוח קיצית מעורבת בריח עשן הגיעה אלי מבור האשפה הסמוך. וכל החיזיון המפעים שהיה שמור ממש בתוך עיני, התפוגג לפתע כולו. אפילו מילה אחת לא יכולתי לזכור. ומכל "התגלית הנוראה" שהרעידה את ידי בהשכמה לא נותר זכר. אפילו את תמונתו של אברהם בן-יצחק לא יכולתי לזכור. אפילו הרישום הנפלא, שאינני זוכר מי צייר אותו, של " המשורר השותק" בבית הקפה הירושלמי - אפילו הוא נמחק לגמרי מזיכרוני. הייתי ממש משותק. ישבתי עקוד על הכיסא, נצמדתי לשולחן הכתיבה, ובהיתי מרוקן לחלוטין במסך התכלכל של המחשב. כל כך השתוקקתי אל הפירוש המופלא, שהיה כבר ממש ערוך ומוכן אצלי לכל פרטיו. וכמו מאליהן התחילו אצבעותיי לשחק בכפתורי המחשב ובמקשי המקלדת.

וכאילו ממעמקי החלום הנשכח הופיע לפתע על מסך המחשב דף צבעוני, שלוח אלי ישר מתוך האינטרנט. אינני יודע אם הקלדתי את שמו מתוך טשטוש, אבל אברהם בן-יצחק נהר אליי לפתע מן המסך המרצד. ובאנגלית למרבה הפלא, כאילו לא היתה לשון שירתו עברית. מניין הופיע פתאום? מאיזה מרחקים עצומים של זמן? ומאיזה מרחקים עצומים של המרחב? ומנין ידע היהודי הצעיר, המתגורר בלונדון ועובד לפרנסתו באיזו חברת מחשבים גדולה ומשעממת, שאני כל כך זקוק עכשיו לדפים שהכין על אברהם בן-יצחק? דפים שהכין באהבה כזו, אהבת חובבים אמיתית. כזו ששום חוקר מקצועי אינו מסוגל לה. ומה איכפת לו, לאוהב השירה העברית הזה, שחי בלונדון הרחוקה, שתרגומיו לאנגלית, לשירי אברהם בן-יצחק הם תרגומים של חובב? ומה איכפת לו שיצא דווקא לא מזמן אוסף תרגומים אחר, משובח, של שירי המשורר? ומה איכפת לו שנדפסה גם מהדורה מדעית, ספר עבה מלא פירושים ונוסחים אבודים? ומה איכפת לו שמישהו גילה כתיבות ראשונות של השירים? התנפלתי ממש על האתר החביב שהוא הכין בשעות הפנאי שלו ושילח אל העולם. כאילו רק אליי התכוון, ברגע זה, כשאני שרוי בעיצומו של התקף השיתוק המייאש שלי.

התקשרתי אליו מיד, בתיבת הדואר האלקטרוני שלו, והודיתי לו, אולי בהגזמה אפילו, על הטובה המפתיעה שהרעיף עלי. כתבתי לו מכתב אישי בהחלט, שלא כמקובל בין מתכתבי האינטרנט, והסגרתי ללא שום חשש את שמי כתובתי ואהבתי הגדולה שמשכבר אל המשורר ושיריו. ואפילו סיפרתי לו על אכזבת הבוקר הקשה שלי ועל השיתוק הפתאומי שאחז באצבעותיי.

לאחר כמה שעות של ישיבה עקרה קמתי מהשולחן. שוב למדתי על בשרי שאסור להאמין לחלומות. אספתי את הספרים אל השקית וקשרתי אותה אל סבל האופניים. כיביתי את הרדיו וגלגלתי את הקלטת מסופה אל ראשיתה. לבד מהניגון של הפזמון, ולבד מכמה מלים מתוכו שנתקעו בי, היה לי ראש מרוקן לגמרי. טעם של חמיצות בפה, ודקירות של אכזבה מתחת ללשון. הצוצלות שבמלבן חלוני המשיכו בחיזורי האהבה האינסופיים שלהן, ובין עלי הפקאן חלפה רוח הקיץ אפופת ריחות העשן של האשפה הנשרפת בבור האשפה.

רכבתי אל הספרייה להחזיר את הספרים. הספרניות היו עסוקות עם התלמידים ליד המדפים, ואפילו לא התפנו אליי. ערמתי את הספרים לערימה, ורציתי להוסיף לידה פרח קטן, מהגינה שבחוץ. שידעו שאני באמת מצטער על התפרצותי מהבוקר. כל כך מהר נטשה אותי "ההתגלות המופלאה" שלי, עד שלא הספקתי להתארגן. הייתי מאוכזב ומותש, לא היה לי חשק לרכב, והולכתי את האופניים בידי דרך המדרכות הצרות ומשוכות ההרדופים.

אחרי הצהרים הפעלתי שוב את המחשב, ומבלי מחשבה גלשתי אל האינטרנט. בתיבת הדואר שלי חיכתה לי הפתעה. האיש שבלונדון קיבל את מכתבי וכבר רצה להשליכו לסל האשפה, כמו שהוא נוהג תמיד עם דואר הזבל המצטבר אצלו במחשב. אבל המילים האחרונות במכתבי, באנגלית העילגת שלי, עצרו בעדו. באנגלית המשובחת שלו, שעירב בה כמה מלים ביידיש ואפילו בעברית, כתב לי שמכתבי נגע אל ליבו. הוא זיהה שגם אני, כמוהו, שייך ל"כת הנגועים" באהבה חסרת התכלית לשירתו העצובה והחכמה של אברהם בן-יצחק. "מי זה כותב ככה מכתב אנונימי?" נזף בי. "אתה נוהג ממש כמו טירון שאינו מכיר את חוקי הרשת." הרי אסור לפתוח מכתבים ממי שאין מכירים. ומנין לו מי אני? הרי מעולם לא שמע את שמי. והוא אפילו טרח לבדוק ולסרוק בכמה ממנועי-החיפוש הגדולים של הרשת, כדי לדלות עליי מעט פרטים. אבל אכזבתו היתה שלימה. שמי אפילו לא נזכר בין מיליוני השמות הצבורים במרתפים האלקטרוניים של מנועי-החיפוש הגדולים.

וכך הפכנו לחברים-לעט, והתחלנו להתכתב דרך קבע. ולפתע ראיתי שקניתי לי ידיד יהודי צעיר בלונדון הענקית. ומבלי שהצעתי לו אפילו, הוא הודיע לי לאחר כמה שבועות שהוא בדרכו לארץ. אין לי מה לדאוג, ואין לי מה להכין. והוא כבר יצלצל אליי מבית המלון שלו, שעל שפת הים בתל-אביב. היום הדברים רצים במהירות, כתב לי. והוא לא שכח את הימים המאושרים שעשה כאן, בחוג ללימודי הספרות, לפני שנים, באוניברסיטה של ירושלים. שם, באחת ההרצאות, סיפר להם הפרופסור שכבר אינו זוכר את שמו, על חייו העצובים ועל שנותיו האבודות של אברהם בן-יצחק. ככה הוא התאהב באיש ובשירתו. והוא התהלך עם הפרופסור הנחמד יום שלם בירושלים, וראה היכן היו בתי הקפה של שנות הארבעים. היכן ישב "המשורר השותק" ושתק בפומבי. והיכן ישב וסיפר בקמצנות את סיפוריו, שלא תמיד התקבלו על דעת שומעיו. הוא קרא בשקיקה את ספרה של לאה גולדברג "פגישות עם משורר", ואפילו נסע יום אחד עם חברים להוד השרון. למצוא ולצלם את בית החולים הקטן לחולים כרוניים ששם נפטר.

ועל כל השאר כבר נדבר, הודיע לי בקיצור ונעלם מהרשת. והוא באמת טילפן אליי מהמלון, ואני יצאתי לקראתו אל שער המפעל. הוא הגיע במונית ישר מתל-אביב, ואני אמרתי לנהג שלא ייקח ממנו תשלום מופרז. שהרי לא בכל יום הוא מסיע יהודי מאנגליה שמאוהב בשירי אברהם בן-יצחק. הוא יצא לקראתי מהמכונית. בחור גבוה חיוור ומקריח מעט. הוא הודה לנהג והחליף איתו איזו בדיחה של תיירים. "חם אצלכם בארץ, כבר שכחתי כמה חם כאן במזרח התיכון שלכם." לחצנו ידיים וסקרנו את עצמנו בסקרנות. כל אחד מאיתנו הישווה את האיש שמולו לדמות שעלתה ממסך המחשב. הלכנו לאיטנו אל דירתי הקטנה, והוא התפעם מהדשאים היפים, מהגינות המטופחות ומהציוץ הבלתי נלאה של הצוצלות. כשהגענו אל החדר הוא הוציא מתוך תיקו ספר אנגלי ושם אותו בתוך ידי. "לא, זה לא תרגום של שירי אברהם בן-יצחק," הוא צחק. "זה פשוט ספר יפהפה של דיקנס, שמצאתי בחנות המזכרות של המלון."

הנחתי לפניו משקה קר ופירות העונה, ואנחנו בילינו שעה נעימה בשיחה נחמדה ומקרבת. אחרי ארוחת הצהרים לקחתי אותו לסיור במשק. הוא רצה לראות הכול, וזמנו היה קצר. הוא הזמין כבר מונית לשעה קבועה. את הלילה רצה לעשות בירושלים, ושם כבר המתינו לו חברים מימי הלימודים. וכשעשינו דרכנו בין המדרכות של הקיבוץ, סיפרתי לו על אהבת הנעורים שלי לאברהם בן-יצחק. הוא ציטט מהזיכרון, בעברית כבדה ובמבטא אנגלי את השיר "ההרים שחוברו מסביב לעירי." ואני הערתי לו, שבניגוד לפירוש המקובל, ההרים המתוארים בשיר אינם הרי ירושלים. הביטוי אמנם מזכיר את ירושלים, אבל בעצם התכוון המשורר לגבעות המיוערות שהקיפו את לבוב עירו. "כן," אמרתי לו "הגבעות הירוקות של גליציה."

 וכשסיירנו בין המצבות של בית העלמין שלנו, סיפרתי לו איזה "בעל מעשיות" היה אברהם בן-יצחק. ועל הארגז שרבץ תחת מיטתו. ארגז עץ מיוחד, שהיה רצוע ברצועות עור מקוריות. כמו שנהגו פעם להתקין ארגזי מסע. ואיך נהג להטעות את שומעיו המסורים. אלה שהלכו אחריו מבית קפה לבית קפה, ונדדו אחריו כל השנים. כשחזרנו אל החדר הזמנתי אותו לשבת אתי אל מול מסך המחשב. מכאן, מהשולחן הזה, מתנהלת ההתכתבות האלקטרונית שלנו.

שיחקתי בכפתורים ובמקלדת ושאלתי אותו שאלה שהטרידה אותי זה כמה שבועות. בכל פעם שהייתי מכניס את שמי למנועי-החיפוש, הייתי מקבל רשימה ארוכה של סוסי-מרוץ מצטיינים. ליד שמות הסוסים היבהב לוח תוצאות צבעוני, ומאחור, ברקע, חלפו כמו בסרט שאינו נגמר תוצאות ההימורים היומיות. "אולי אתה יכול להסביר לי מה העניין?" ביקשתי "האתר ממוקם באנגליה, לא הרחק מלונדון שלך."

הוא הסמיק לפתע, או אולי רק היה נדמה לי שהסמיק, השתעל קלות ואמר לי שהוא חושב שכן, שהוא יודע מה עושה שמי בין סוסי-המרוצים. צחקתי בחוסר אמון ושאלתי "מה לחובב שירתו של אברהם בן-יצחק ולסוסי-מרוץ?"

הוא הרים עיניו אליי "היה לי חבל עליך," פלט לפתע בגילוי לב, "לאחר שיחתנו הראשונה, כשאמרת לי שאף אחד ממנועי-החיפוש של האינטרנט אינו מכיר את שמך."

"נו?", שאלתי, "מה רע בלהיות אלמוני בעולם?"

"אין שום רע," השיב לי, "אבל רציתי להודות לך באיזושהי דרך על עזרתך הנדיבה בהקמת האתר שלי על אברהם בן-יצחק."

"נו?", שאלתי, "איך מכירים תודה ברשת האינטרנט?"

הוא ביקש את סליחתי ואמר לי שהוא מקווה שלא איפגע. הבטחתי לו שאני אינני מן הנפגעים בקלות.

"טוב מאד," הוא אמר, כי כמה ימים לאחר שנתקבל אצלו מכתבי, הוא פגש אחד מידידיו האנגלים, בעל סוסי-מרוץ, שמחזיק באורווה יקרה מחוץ ללונדון. הידיד ביקש ממנו עזרה דחופה ואמר לו שהוא זקוק מיידית לשם יוצא-דופן ואקסטרווגנטי במיוחד, לסוס-מרוץ צעיר ומבטיח שרכש לאחרונה. שמו של הסוס הוא המפתח להצלחתו, אמר לי.

"לא התאפקתי," המשיך ידידי, "והחלטתי להחזיר לך טובה תחת טובה. אתה זיכית אותי בהמון פרטים על אברהם בן-יצחק, ואני אגאל אותך מאלמוניותך. לכן אמרתי לבעל הסוס שיקרא לו בשמך. וככה נכנס השם שלך למאגר סוסי-המרוץ המשובחים של מנועי- החיפוש...".

נדהמתי לרגע. שנינו השתתקנו אל מול מסך המחשב המהבהב.

"עכשיו אני מבין," אמרתי, "עכשיו אני מבין הכול. כלומר אני מופיע במנועי-החיפוש בגלל סוס-המרוץ שקראתם על שמי?"

"כן," השיב לי לאט ונשא אלי את עיניו. "ומה יכולתי לעשות? ומה היית אתה עושה במקומי? בטח שהיו לי ספיקות וקצת היסוסים. אבל בסוף בחרתי לקרוא לסוס בשמך. ומה אכפת לך שיש באנגליה סוס-מרוצים מצטיין הקרוי בשמך? והרי לא יכולתי לקרוא לסוס-המרוצים הצעיר בשמו של המשורר אברהם בן-יצחק?..."

 ליוויתי אותו אל המונית שהמתינה לו כבר בשער. כבר החל להחשיך והצוצלות נשתתקו סוף סוף. ואני חשבתי שאת "הפירוש המופלא" לשיריו של המשורר לא הצלחתי לכתוב. אבל נגאלתי מאלמוניותי בשלו, ושמי כבר מוכר למנועי-החיפוש. וכל ילד בעולם יכול למצוא אותי ברשת, בלחיצת כפתור קטנה.

* * *

יוסי גמזו

אַתָּה הָאִיש!

 בְּסֵפֶר שְמוּאֵל ב' פֶּרֶק י"ב פּוֹרֵשׂ בְּלַהַט

נָתָן הַנָּבִיא מוּל דָּוִד אֶת סִפּוּר כִּבְשָׂתוֹ הַגְּזוּלָה שֶל הָרָש         

וּכְשֶקּוֹרֵא דָּוִד בָּחֳרִי אַף וּבִבְלִי דַעַת:

"בֶּן-מָוֶת הוּא הָאִיש שֶאֶת כִּבְשַת הָרָש יָרַש"

מֵטִיחַ בּוֹ נָתַן: "אַתָּה הָאִיש!" וְאֶת הַפֶּשַע

הַזֶּה זוֹכֵר הָעָם הַיְּהוּדִי אַלְפֵי שָנִים

כְּחוֹבָתוֹ הָאֵתִית כְּלַפֵּי כָּל חַסְרֵי הַיֶּשַע

וְכָל הָעֲשוּקִים הַנִּרְמָסִים וְנִטְחָנִים

בֵּין גַּלְגַּלֵי שִנֵּי הַחֹק הַקַּר וְהַקָּשוּחַ

שֶאֵין בָּם שְבִיב חֶמְלָה וְזִיק שֶל רֶגֶש אֱנוֹשִי

וְשֶפַּרְצוּף-הַפּוֹקֶר שֶל נְצִיגֵיהֶם מָשוּחַ

בְּאֹטֶם שְרִיר הַלֵּב שֶל הַנֻּקְשִים וְהָעִקְּשִים.

וְרַק לִפְנֵי שָבוּעַ נִרְעֲשָה פֹּה כָּל הָאָרֶץ

מִזַּעֲקַת נָתָן אַחֵר שֶקֳּבָל עַם הִפְנָה

לִכְבוֹד בֵּית הַמִּשְפָּט בְּקוֹל חָנוּק וְלֵב נִשְבָּר אֶת

בַּקָּשָתוֹ לִמְנֹעַ גֵרוּשָם שֶל אֵם וּבְנָהּ

שֶמּוֹצָאָם הַפִילִיפִּינִי בְּלִי חֶמְלָה בָּחַר בָּם

לִגְזָר זֶה לְאַחַר שָנִים בָּהֶן טִפְּלָה הָאֵם

בְּרַעֲיַת אוֹתוֹ נָתָן בֶּן הַתִּשְעִים וְאַרְבַּע

בִּמְסִירוּת-נֶפֶש עַד מוֹתָהּ וְשֶבְּלֵב פּוֹעֵם

נִקְשַר נָתָן שֶנִּתְאַלְמֵן מֵאָז אֶל לֵב הַיֶּלֶד

וְלֵב הַבֵּן, שֶשְּמוֹ עִמָּנוּאֵל, אֶל לֵב נָתָן

כְּנֶכֶד אֶל סָבוֹ וּבִזְמַנִּים בָּהֶם הַחֶלֶד

מוּצָף בְּאַלִּימוּת וּבְשִׂנְאָה, שֶדֻּגְמָתָן

רוֹאִים אֲנַחְנוּ לְמַרְבֵּה הַצַּעַר גַּם אֶצְלֵנוּ

מַדְהִים מַמָּש לְהִוָּכַח כֵּיצַד זֶה לֹא כָּבָה

לַמְרוֹת רוּחוֹת רָעוֹת הַמְּנַשְּבוֹת בַּחֲלָלֵנוּ

אוֹתוֹ נִיצוֹץ מַפְתִּיעַ שֶקּוֹרְאִים לוֹ אַהֲבָה.

נָתָן, מִי שֶעָלָה כְּמַעְפִּיל בִּלְתִּי לֵגָלִי

אֶל חוֹף הָאָרֶץ וְהָפַך בָּהּ לְלוֹחֵם-חֵרוּת

שֶחֵרֶף שְלַל קְרָבוֹת בָּהֶם לָחַם עוֹד מְסֻגָּל לִי

לִגְרֹם לְדִמְעַת-עַיִן לְמִשְמַע אוֹתוֹ פֵּרוּט

שֶל נִמּוּקִים לְאִי הַחְזָרָתָם שֶל בֵּן וְאִמָּא

אֶל אֶרֶץ-מוֹצָאָם אוֹמֵר הַיּוֹם בְּגִלּוּי-לֵב:

"עָשִׂיתִי לַמְּדִינָה הַזֹּאת כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה, שֶפְּנִימָה

עוֹד יֵש בִּי קְצָת תִּקְוָה שֶהִיא תַחְסֹךְ לִי אֶת כְּאֵב

הַהִנָּתְקוּת מִיֶּלֶד זֶה שֶהוּא כַּיּוֹם הַטַּעַם

לְכָךְ שֶאֲנִי קָם כָּל בֹּקֶר וּמַמְשִיךְ לִחְיוֹת,

הַרְבֵּה כְּבָר לֹא נִשְאַר לִי בְּגִילִי, לָכֵן הַפַּעַם

אֲנִי מַמְתִּין לִמְעַט חֶמְלָה וְלֹא לִקְשִיחֻיּוֹת."

וּמִתְחַשֵּק לוֹמַר לוֹ לְנָתָן הַזֶּה בְּשֶפֶךְ

שֶל מַחְמְאוֹת-אֱמֶת שֶתִּתָּלֵינָה כְּרָבִיד

עַל צַוָּארוֹ קְמוּט-הַזִּקְנָה בְּטוֹן שֶהוּא הַהֶפֶךְ

מִקִּטְרוּגוֹ שֶל הַנָּבִיא נָתָן אֶל מוּל דָּוִד:

"נָתָן, אַתָּה הָאִיש, דַּוְקָא אַתָּה וְלֹא אַחֵר כָּאן

שֶבְּיָמִים שֶגִּזְעָנוּת וְלִינְץ' וּמַשְׂטֵמָה

מִשְתּוֹלְלִים בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ, עוֹד לִבְּךָ זוֹכֵר כָּאן

שֶלֹּא הַכֹּל הוּא רֶשַע וּמַחְלֹקֶת וְחֵמָה.

אַתָּה, שֶמִּמְרוֹמֵי גִּילְךָ אֵינְךָ נוֹתֵן לִשְכֹּחַ

שֶאַהֲבָה פֹּה מַחְזִירָה לָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדָהּ

וְשֶחֶמְלָה בְּשוּם פָּנִים אֵינָה חֻלְשָה, הִיא כּוֹחַ –

כֻּלָּנוּ, אִיש יָקָר, חָבִים לְךָ עַל כָּךְ תּוֹדָה."

* * *

עמוס גלבוע

הבן-אדם הזה צריך להאכיל

כמעט 90 מיליון פיות

כשבועיים עברו מאז סולק טאנטאווי ועימו כל הצמרת הצבאית המצרית על-ידי  מורסי נשיא מצרים, איש האחים המוסלמים. נגמר עידן בן עשרות שנים של שלטון האליטה הצבאית במצרים.

בכוונתי לגעת, בהקשר זה, בנקודת מפתח שיש לה השלכות משמעותיות על העתיד, והיא הבעייתיות בהבנת תהליכים. הכול הופתעו מהמהלך של מורסי. אבל, ההפתעה האמיתית היא לאו דווקא מההחלטה של מורסי, אלא מהקלות שבה ההחלטה הזאת בוצעה, מהקלות שבה האליטה הצבאית הרימה ידיים והובסה.

כי מה היתה הנחת היסוד של כול "מומחי" מצרים אחרי זכיית "האחים המוסלמים"  בבחירות לפרלמנט המצרי ולנשיאות? – הצבא  המצרי הוא חזק, יש לו אינטרסים כלכליים, הוא יהיה כוח מאזן מול מורסי ו"האחים המוסלמים"; אנו צפויים למאבק קשה בין הצבא לבין מורסי; ייתכן ובתהליך ארוך, כמו בתורכיה, השלטון האזרחי האסלאמי יגבר על הצבא. והנה מתברר, שלא דובים ולא זבובים. לקח למורסי כמה שבועות ובמחי החלטה אחת הוא הטיל את מרותו על הצבא. התנפצה לרסיסים הנחת היסוד.

במבט לאחור ניתן היום להגיד כי הנחת היסוד היתה שגויה מלכתחילה. כלומר, הצבא לא היה חזק מבחינה פנימית, הצבא למעשה לא היה גורם מאזן אמיתי, אלא נמר של נייר. במילים אחרות, בחברה המצרית התחולל מזה זמן רב תהליך של היחלשות הצבא, של ירידה בנכונותו להיאבק על מעמדו הבכיר; במילים אחרות: אליטה בשקיעה. תהליך זה  הובן כנראה על-ידי מורסי ו"האחים המוסלמים", אך לא הובן על-ידי רבים וטובים אחרים: אצלנו, בארה"ב ובמערב.

 מהן הסיבות לאי הבנה זו? ניתן למנות הרבה סיבות, אך לדעתי ישנה מגבלה בסיסית, בעיקר במערב, בהבנת תהליכים פנימיים – חברתיים-תרבותיים-פוליטיים-כלכליים – במדינות שאינן חלק מהתרבות המערבית. האמריקאים יכולים להגיד אלף פעם שיש להם "עיניים" לכל מה שזז או לא זז בעולמנו, ויש להם "אוזניים" לכל רחש של פרפר. אבל, אין להם שום דבר שיקנה להם יכולת להבין תהליכים פנימיים. מנסים אומנם, בשלל מכוני מחקר, למצוא כל מיני "מודלים", אך כמעט תמיד מה שמתרחש בפועל שייך ל"מודל" שלא חשבו עליו.

כשאנחנו מביטים קצת אחורה, התמונה מבהילה: כשנפל השח הפרסי, האמריקאים האמינו שהנה הגיע עידן הדמוקרטיה;  כאשר באיראן היו מהומות ב-2009 , כולם אצלנו קבעו בוודאות  שנחתם סופו של משטר האייתולות; שרת החוץ האמריקאית כינתה את אסד "רפורמאטור", ובכך חשפה את אי ההבנה הטוטאלית לגבי המשטר והחברה בסוריה, ואיני מדבר כבר על אלו אצלנו שחשבו שמשטר  בשאר אסד הוא סמל היציבות השורשית. על "האביב הערבי" אין טעם להרחיב את הדיבור.

למה כל זה חשוב? כי ישנה  עכשיו אצלנו הנחת יסוד מוצקה לגבי מצרים של מורסי: הבן אדם הזה צריך להאכיל כמעט 90 מיליון פיות. הוא צריך כסף שאין לו. לכן הוא יהיה פרגמאטי, הוא ישנה את דעותיו הקיצוניות האסלאמיות, ישמור על קשר טוב עם ארה"ב והמערב. כיוון שכך הוא לא יפגע בהסכם השלום, ובוודאי לא יבטלו.

עוד  חזון למועד. זה בהחלט יכול להיות נכון! אבל, זו אפשרות אחת, שיכולה פתאום להתנפץ לכולנו בפנים. ישנה אפשרות אחרת. למשל, שדווקא הסכם השלום עם ישראל ישמש בידיו אמצעי סחיטה כלפי המערב, וההסכם ילך ויישחק מול עינינו הכלות; ואולי מצרים תלך בכלל לאוריינטציה אסיאנית?

ובהקשר אחר: קבלת החלטה איראנית "להסתער" על הכנת נשק גרעיני אינה עניין של הבנת תהליך. אבל גם כאן בואו נתפלל שהאמריקאים אכן ידעו על כך בזמן, כפי שהם  מבטיחים.

מתפרסם גם בעיתון "מעריב"

* * *

עו"ד גיא משיח

הנסיך הוא ערום

הנסיך הארי הוא אחד מדברים היותר טובים שקרו לאנגלים. ולו בזכות העובדה, שהוא מוכיח לעולם, שאין כבר צורך ב"מוסד המלוכה" המשמים, הצבוע והמתחסד; שהמלך הוא ערום; ושגם הנסיכים אינם שונים במאומה מ"פשוטי העם". 

חגיגה בסנוקר: הוד מעלתו, הנסיך הארי, צולם עירום כביום היוולדו, כשהוא מחבק בחורה, עירומה אף היא, במהלך משחק "סטריפ סנוקר", שהפך למסיבת ערום פרועה, בסוויטה המלכותית במלון המפואר ב"עיר החטאים", לאס ווגאס. וכעת, תמונות העירום של הנסיך האנגלי הפרוע – מככבות  באינטרנט; וחושפות את "בית המלוכה" במערומיו. אבוי לבושה ולמבוכה לסבתא המלכה ולאב יורש העצר,

בגדי המלך החדשים: אלא שלא בכדי הפך "הנסיך הערום" לנושא השיחה הנפוץ ביותר בעולם בסוף השבוע. בעירומו הוכיח הנסיך הסורר לעולם כולו, שכולנו בעצם בני אדם, בשר ודם, נסיכים כפשוטי עם, אוהבים לתפוס ראש, לשתות, להתמזמז בערום. בקיצור – שהמלך הוא ערום, תרתי משמע; ושהוא לא יותר מגוחך מהסבתו הזקנה על שלל שמלותיה הצבעוניות, כובעיה המאוסים ותיקי היד המלוקקים, שנוסעת במרכבות זהב ברחובות לונדון, שמימנו נתיניה משלמי המיסים, הקדים לה, משום מה. 

תפס תחת: נראה שהוד עירומו – הנסיך הארי, כמו מרבית האנגלים, מאס כבר ב"ממלכתיות" הצבועה של "בית המלוכה" והיא מעניינת לו, כמו שאומרים, את קצה התחת; אז יחי הנסיך הג'ינג'י החמוד הזה, שמבין, שאף אחד, אפילו נסיך כמותו, לא צריך לקחת אוטומטית שום דבר, גם לא את "בית המלוכה", יותר מדי ברצינות.

* * *

משה גרנות

אמן התיאור

על "בזעיר אנפין" ספרו של ירמי פינקוס

עם עובד 2012, 310 עמ'

ירמי פינקוס, חתן פרס ספיר לשנת 2009 ("הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט") רקח בספרו החדש עלילה מינורית, ממש "זעיר אנפין", מהנה מאוד ושופעת הומור. העלילה מתרחשת בעיקר בצפון הישן של תל-אביב, אבל גם בפארק המים בשפיים, בקריית אריה, ובסוף הספר גם בעיירת הנופש זייפלד שבאוסטריה. השנה – 1989, בה כיהן יצחק שמיר כראש ממשלה, ונאבק בשריו הסוררים ובדילרים של מרכז הליכוד, שנה שרבו פיגועים, והנורא שביניהם הוא דרדור האוטובוס בדרך לירושלים, פיגוע שגרם למותם ולפציעתם של עשרות קורבנות. הגיבורות העיקריות של הספר הן שתי אחיות: דבורה זלצמן, בת 48, בעלת פרפומריה ברחוב יהודה המכבי, ובעלה הלא יוצלח (דודה מאשה מגדירה אותו כך: "הוא לא בעל הוא אפנדיציט", עמ' 234) שרגא, שפוטר מעבודתו בקופת חולים לאומית, מנסה ללא הצלחה לעבוד כסוכן ביטוח, ובלית ברירה, הוא מסייע לאישתו בפרפומריה הקורסת; האחות השנייה – ציפי צינמן, נשואה ליוסף צינמן, בעל מכולת, ממש מול הפרפומריה של דבורה, מצליח בעסקיו, בעל שתי מכוניות, נוסע פעמיים בשנה לנפוש בזייפלד. לשתי האחיות יש אח בשם אבריימלה שלוסמן, רווק בן 51,שעשה הון מעסקים מפוקפקים בפרנקפורט, ועתה גר ברחוב שפינוזה בתל-אביב, וחי ברווחה מהריבית שהוא מקבל על השקעותיו.

לשלושת האחים יש גם אחות מפגרת, החולה גם בצליאק, שקוראים לה בינה. מכל האחים – רק דבורה מטפלת בבינה מיום היוולדה (זו נולדה כאשר דבורה היתה בת 14). שתי הבנות, דבורה וציפי, עשו נחת לאמן הינדה, והעניקו לבנים שלהן את שמו של בעלה – טוביה. לדבורה ושרגא זלצמן יש בן יחיד בשם טוביה ("הצהוב"), סטודנט מצטיין בבוסטון שבארצות הברית, שמכתביו משם מסתיימים תדיר בבקשת דולרים מהוריו. גם לציפי ויוסף צינמן יש בן בשם טוביה ("השמן"), העוזר להוריו בעסקים. לזוג צינמן יש גם בת בשם שירלי, תלמידת תיכון בת שבע-עשרה, שמנגנת על מסור, וחיה חיי אישות עם בן גילה – אורן מוצפי – למגינת ליבם של הוריה, החוששים שתיכנס להריון, או שתידרדר לסמים.

ה"דרייב" של העלילה כולה הוא התקווה שהפעם הצינמנים לא ייסעו לבדם לזייפלד, אלא ייקחו עמם את הזלצמנים, את דודה מאשה ליפשיץ (אישה זקנה ונרגנת, אחותה הרווקה של הינדה שלוסמן המנוחה), את אבריימלה, ואפילו את בינה. הבעיה היא שהזלצמנים תפרנים גדולים, כי הפרפומריה שלהם דרדרה אותם לעניות של ממש, והם עוד צריכים לכלכל את בינה בעלת הצרכים המיוחדים וחולת הצליאק.

ציפי צינמן, אישה אסרטיבית מאוד, בעלת חוש למסחר, מנהלת ערבי אופנה עם מופעים, דוגמניות וארוחות ערב באולם אירועים שברחוב פתח-תקווה (בגין של היום). לאחר התקשרות עם המפיק אלברט בן-ארויה, היא מקבלת זכויות לאמרגנות של מופעים כאלה, בתוספת השכרת דוכני מכירה, בפארק המים של שפיים. מדובר במכרה זהב, שכן לפארק המים מגיעים אלפי נופשים מכל הארץ מדי יום, צעירים בחופשת הקיץ, ובעיקר ועדי עובדים של מפעלים, חברות ותאגידים. ציפי מקצה לדבורה אחותה ולבנה, טוביה "השמן", דוכן למכירת מכנסי גלישה וחולצות, אותם הם קונים בזול (בהתמקחות מחוכמת של טוביה) מבעל מתפרה מוזנחת בקריית אריה ומבית רומנו בתל-אביב. הדוכן מצליח מעל המשוער, ודבורה פודה די כסף לטיול.

הבעייה היא שהיא מבקשת פעם אחת בחייה לצאת לחופשה מבלי שבינה הפרובלמאטית תהיה תלויה על צווארה. לשמחתה – דודה מאשה אינה מעוניינת לצאת לזייפלד, ומסכימה בהחלט לטפל בבינה בעת היעדרה של דבורה מהארץ. דא עקא שלדבורה אין אומץ להודיע לבינה שהיא לא תיסע ותישאר עם הדודה הזקנה. בינה, בת 34, מתנהגת כמו ילדה קטנה, כבר הדביקה על כל הקירות פוסטרים על זייפלד, לשם היא אמורה לנסוע עם כל המשפחה. סמי גרינברג, בעל סוכנות הנסיעות "טופ טורס", מאיץ במשפחה לדאוג לדרכונים ולשלם על הכרטיסים לפני שהמחיר יעלה, אלא שדבורה, כאמור, מתמהמהת. היא מנסה לפצות את בינה בכל מיני דרכים, אך היא חשה שהיא עושה עוול לנשמה האומללה של אחותה. בסופו של דבר, בינה, שהגיעה לפארק המים עם דבורה, אוכלת בגניבה קרואסון (שאסור לה בגלל מחלת הצליאק), היא נכנסת לבריכה, ושם היא נתקפת פרכוס, ובגלל ההמולה שָׁם איש לא שָׂם לב שהיא טבעה. מותה של בינה גורמת לביטול הנסיעה, אלא שכעבור מיספר חודשים באפריל 1990, המשפחה מתאוששת ומצליחה לשכנע גם את דבורה לנסוע לעיירת הנופש. לפני זה מתואר העתיד הקרוב של האירועים: המרכולים הגדולים גורמים לסגירת החנויות הקטנות ביהודה המכבי, כולל חנויותיהם של הזוגות צינמן וזלצמן.

כאמור, מדובר בעלילה מינורית, אבל לא בזה מתמצית סגולתו של הספר, אלא ביכולת הבלתי רגילה של ירמי פינקוס לתאר דמויות, הווי וסביבה. בתחום הזה ירמי פינקוס ממש אשף: כל אחד מהגיבורים מתוארים בפרטי פרטים – על הרוב בקווים קריקטוריים (מאשה המצומקת, בן ארויה מחוטט הפנים ובעל השיניים הרקובות, המוכרת גלידה בקיוסק, זקנה בלה שעורה נתלה על עצמותיה, ניסים, אחד המשחקים בבינגו שמנהל בן-ארויה, דומה לבודהה בבגד ים, מנדל כהן במתפרה המוזנחת שלו תולש רגליים של תיקן, שרה בורקו – "קונסיגנציה" – הרומנייה התחמנית, ליזיקה בורקו, גיסתה השמנה הענקית שמתחת לסנטרה מתנועע זפק, מוכרת תכשירי הרזיה וכו').

 רוב הגיבורים מתוארים בכיעורם, ובעיקר בגיחוכם – הם זעיר-בורגניים בעלי חלומות זעיר-בורגניים, כולם מרמים את מס הכנסה, ורמת האינטליגנציה שלהם באה לידי ביטוי במה שמצחיק אותם – בעיקר כל הנוגע לבני המעיים, יציאות, נפיחות וכדומה (עמ' 21 ואילך, 87 ואילך, 162 ואילך). אפילו לרווחים במסחר מדביקים דימוי מהתחום הזה – יוסף צינמן טוען שהמסחר הוא כמו קישקע – מכאן נכנס, ומשם יוצא, ומה שנשאר בגוף – מזה חיים (עמ' 254). רוב הדמויות מגוחכות, חלקן אפילו מעוררות סלידה. יוצאת מכלל זה היא דבורה, האחות הגדולה של ציפי, שהיא גם אישה נאה, והיא כולה נתינה לאחותה הקטנה ומוכת הגורל. פעם אחת מעדה וקיימה יחסים עם מאהב (בסיועה של דודה מאשה שנתנה לה לשם כך את מפתחות דירתה) – פעם אחת, ולא יספה.

לאחרונה קראתי את ספרו רחב היריעה של דן מירון על שלום עליכם ("מפה לאוזן", אפיק, 2012), וממנו למדתי שסוד הקסם החבוי במונולוגים של שלום עליכם היה בכך שהוא לא שפט את גיבוריו (כפי שעשה, למשל, מנדלי מוכר ספרים בסאטירות שלו). דברים אלה לא ניתן לומר על יחסו של ירמי פינקוס לדמויותיו – הוא אמנם כותב בהומור ובקלילות, אבל הספר הוא בכל זאת סאטירה מצליפה על הדמויות הבורגניות של סוף המאה הקודמת.

בעין בוחנת עד לפרטי פרטים ובדימויים מעוררי התפעלות מתאר המחבר אתרים, הווי וסביבה: הוא מתאר את תל-אביב הצרה במותניה כמו אישה, את בית רומנו בעבר ובהווה, על המתפרות המוזנחות, את קריית אריה המבהילה בכיעורה, את אולם האירועים הוולגרי שברחוב פתח-תקווה, את דוכני המכירות באירועים ואת העומדים מאחוריהם – כל אחד טיפוס מיוחד, את המכולת של צינמן ואת הפרפומריה של זלצמן (עדיין על שמה של המייסדת – אימן של שתי האחיות -  הינדה), את המרתף העלוב בו נמצא המשרד של אלברט בן-ארויה, שמהווה קונטרסט לדיבורי הרהב של ארויה עצמו, המפיק השחצן, את דירתו המהודרת של אבריימלה שלוסמן הבליין מרחוב שפינוזה, את דירתם העשירה של הצינמנים ברחוב וייצמן, את סוכנות הנסיעות של סמי גרינברג "טופ טורס", שהיא בעצם כוך, ברחוב בן-יהודה, את דירתה של מאשה ליפשיץ ברחוב יהושע בן-נון, ובסוף הספר גם את הסביבה הפסטוראלית של אכסניית בובינגר בעיירה זייפלד שבאוסטריה. יפה במיוחד הוא תיאור הפלורה והפאונה של סביבת פארק המים בשפיים.

המחבר מתאר את קורותיו של פארק מים זה, את העובדים מהקיבוץ, את האירועים לוועדי העובדים בפארק המים, את "הדחקות" הזולות של בן-ארויה המפיק כדי לשעשע את הקהל ­–למשל, אחת המשתתפות – רינה בביוף שזכתה בבינגו – נאלצת לתפור טלאי באחוריו של ניסים בעלה, הדומה כאמור לבודהה בבגד ים – כל זה כדי לזכות בפרס הנכסף – מאוורר. דחקה אחרת: בן ארויה מלביש את בינה המפגרת בבגד ים על משמניה, מאלץ אותה לענטז כמו דוגמנית, והקהל מתגלגל על הרצפה. 

התיאורים משובבי נפש ממש בלשון הפיגורטיבית המיוחדת של המחבר, בעיקר כבשו את ליבי שניים מהם: האחד בו מתוארת בצורה מקסימה התקהלות של יונים לזכות בפירורי לחם (עמ' 129 ואילך), והשני  בו מתוארת הצלחתו של יוסף צינמן לתחמן בווירטואוזיות את שני חוקרי מס ההכנסה שבאו למכולת שלו בכוונה לתפוס אותו על חם כשהוא מעלים מס (עמ' 118 ואילך). כאמור לעיל, כל הסוחרים בספר זה, בלי יוצא מן הכלל, מעלימים מס, דבר שללא ספק יש לו אחיזה של ממש במציאות.

התיאורים המופלאים באמת, המהנים, ולא פעם גם מצחיקים, אינם יכולים לחפות על כך שהדמויות המגוחכות והשטחיות כמו שטיח שברומן זה – אינן מאפשרות לו להתרומם אל מעבר למעמד של סאטירה. אמנם סאטירה מהנה מאוד ומבדרת. יש להניח שזאת הייתה כוונת המחבר, ואם אמנם כן, הרי שבכך הצליח מעל למשוער.

אהוד: הפעם כן ניסיתי לקרוא את הרומאן, שהמיסתורית נהנתה ממנו והמליצה עליו, זאת עוד לפני קריאת הביקורת האוהדת שלך; ומה אומר לך, בעמ' 84 נשברתי סופית מקריאת הפטפוט המשעמם הזה וזרקתי את הספר ולעולם לא אשוב לקרוא בו אלא אם תהיה חרב מונחת על צווארי.

אני מתפלא עליך, שיש לך טעם בספרות, שיכולת לקרוא את 310 העמודים של הרומאן המייגע הזה, שהוא כמו קריקטורה עלובה על הווי יהודי סינתטי של פעם וכפי שאולי השתמר במחזות יפים אחדים של חנוך לווין, על איזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, שבו גדל. אבל הספר של פינקוס הוא פשוט קשקוש. קראת ממנו עשרה עמודים, קראת את הספר כולו כי הכול חוזר על עצמו בצורה עלובה, מייגעת ודוחה.

* * *

מרדכי קידר

דיפלומטיה של רבנים

התדרדרות היחסים בין ישראל וטורקיה, שהחלה מבצע "עופרת יצוקה" (דצמבר 2008), המשיכה במפגש דאבוס בין פרס וארדואן (ינואר 2009) והתמרון הימי המשותף שבוטל (אוקטובר 2009), הגיעה לשפל המדרגה בעקבות אירועי המאווי מרמרה (סוף מאי 2010). שגרירי שתי המדינות הושבו לארצותיהם, וועדות החקירה שפעלו בשנתיים האחרונות לא הצליחו לגשר על פני חילוקי הדעות. לשתי הממשלות יש דרישות הדדיות, והעניינים ביניהן נראים "תקועים".

אך רבים בישראל ובטורקיה מתגעגעים לחום ולאחווה שאפיינו בעבר את שיתוף הפעולה הרב-תחומי בין המדינות, ומתברר כי בשנתיים האחרונות קשרי המסחר בין שתי המדינות לא רק שלא הצטמצמו, אלא אף התרחבו. נכון, "אל על" חדלה לטוס לטורקיה, אבל חברת התעופה הטורקית מקיימת בכל יום מספר טיסות בין שתי המדינות, והמטוסים מלאים.

חסידי סאטמר והרפורמים במפלגה אחת

מאחורי הקלעים פועלים כמה מידידי ישראל הטורקיים לשיפור היחסים בין המדינות. אחד מהם הוא עדנאן אוקטאר, טורקי, מוסלמי מאמין, ידיד ישראל, שבמהלך הדור האחרון פירסם בשם העט "הארון יחיא" ספרים ומאמרים רבים על דארוויניזם, קומוניזם, היסטוריה, פילוסופיה ודת. הוא צבר תומכים רבים, ועל פי "המרכז המלכותי הירדני לחקר האסטרטגיה המוסלמית" הוא כיום בין 50 האנשים המשפיעים ביותר בעולם האיסלאם.

אוקטאר צבר גם לא מעט יריבים, המנסים להשתיקו בכל דרך אפשרית. הוא אינו חושש לתקן את טעויותיו: בעבר הוא נחשב מכחיש שואה, ובהמשך חזר בו. אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 הוא פירסם ספר שבו טען כי האיסלאם האמיתי מתנגד לטרור, ומאז הוא מנסה לקדם דיאלוג בינדתי ולקרב לבבות. במאמריו ובספריו מרבה אוקטאר לצטט את נביאי ישראל ואת חזון הגאולה והשלום העולמי שהם הנחילו לעולם. הוא תומך בפומבי בזכותו של העם היהודי לחיות על אדמת אבותיו בריבונות, בעצמאות ובשלום אמיתי עם שכניו הערבים, הטורקים, האיראנים והאחרים, ולכן מתנגדיו טוענים כי הוא בכלל סוכן של המוסד...

כהוגה איסלאמי, מעדיף אוקטאר לנהל שיג ושיח עם יהודים מאמינים, שכן עימם הוא מוצא בסיס תרבותי משותף. מבחינתו, יהודי ירא שמיים, כמו כל אדם בעולם המאמין ביושב במרומים, הוא אחיו. על פי גישתו, אברהם – "אב המון גויים" – הוא האב הקדמון של כל המונותאיסטים, ולכן אין שום סיבה שהם יתקוטטו על דבר כלשהו. השלום, האחווה ושיתוף הפעולה בין בני האדם הם הערכים העליונים בעיני בורא העולם, ואילו המלחמה, המאבק והמוות מנוגדים לרצונו.

אמונתו זו של אוקטאר הניעה אותו להזמין לטורקיה משלחת של חברי כנסת מהצד הדתי של מפת התרבות הישראלית, במטרה לפתוח בדיאלוג בין ישראל הרשמית ובין השכבה הפוליטית הטורקית, וליתר דיוק עם "מפלגת הצדק והפיתוח" הדתית, הנמצאת בשלטון מאז 2002. המשלחת הישראלית כללה את הח"כים הרב ניסים זאב והרב יצחק כהן, המכהן גם כסגן שר האוצר. למשלחת הצטרפו גם רבה של ז'נבה הרב ד"ר יצחק דיין, הרב בנימין אברמסון יועץ של הסנהדרין, גב' שושנה בקרמן העוזרת הפרלמנטרית של ח"כ הרב ניסים זאב וכותב שורות אלה.

המשלחת ניהלה שני ימי דיונים, אחד באנקרה הבירה ואחד באיסטנבול, שבהם השתתפו עשרות אנשים מהליבה הרותחת של הפוליטיקה הטורקית, רובם חברי המפלגה האיסלאמית. מפלגה זו אינה עשויה מעור אחד. רק כדי לסבר את האוזן הישראלית, נתאר לעצמנו מפלגה דתית בישראל הכוללת את חסידי סאטמר, ש"ס, דגל התורה, פועלי אגו"י, המפד"ל, הבית היהודי, נאמני תורה ועבודה, הקונסרבטיבים והרפורמים – כולם ביחד במפלגה אחת. כנראה זאב יגור עם כבש ונמר עם גדי ירבץ לפני שתקום בישראל מפלגה כזו. אך בטורקיה "מפלגת הצדק והפיתוח" היא כזו, ונראה כי מאפיין זה הוא שאיפשר לה להיות המפלגה הגדולה ביותר, ולכן הגיעה לשלטון (לתשומת לב הפוליטיקאים שלנו). יש בה קיצונים ומתונים, מודרניסטים ומסורתיים, והאמונה ביושב במרומים מאחדת את כולם. מטבע הדברים, אלה מביניהם שנפגשו עם המשלחת הישראלית מתייחסים לישראל באהדה גדולה יותר מראש ממשלתם, רג'פ טאיפ ארדואן.

דנו בכל נושא, בלי לעקוף שום בעייה ובלי לפסוח על שום מכשול: על הסכסוך בין ישראל והערבים, דאבוס, המרמרה ומכלול היחסים בין טורקיה וישראל. המפגש המרכזי התנהל באנקרה ב-15 באוגוסט, עם כ-20 חברי "מפלגת הצדק והפיתוח", והוא החל באווירה קשה במידת מה. אך במהלכו זו הפשירה, ושני הצדדים הגיעו למסקנה משותפת כי האתגרים העומדים כיום מול ישראל וטורקיה – איראן, סוריה, לבנון ועוד – גדולים וגורליים הרבה יותר מאירועי 2008–2010. המפגש הסתיים בהחלטה להקים ועדה משותפת בת שלושה חברים מכל צד שתמשיך לנהל דיאלוג שתכליתו למצוא נוסחה שתאפשר לממשלותיהן של ישראל וטורקיה להשיב את יחסים הטובים שהיו ביניהן בעבר. הדיונים התנהלו ברוח של האחווה והחיבה שעדנאן אוקטאר מפיץ.

בראש המפגש ישב מר ישר יקיש, שר החוץ הטורקי לשעבר, שפרסם את ההודעה הבאה (תוספותיי בסוגריים – מ"ק):

 "ב-15 באוגוסט 2012 סעדנו את סעודת שבירת הצום עם משלחת מישראל. אחרי הסעודה התנהלו חילופי דעות ידידותיים. המשתתפים הטורקיים כללו את שר הבריאות לשעבר, חליל שיבגין, שרים וחברי פרלמנט לשעבר ואותי (יקיש). המשלחת הישראלית כללה את ...(שמות החברים לעיל). המפגש אורגן על ידי ארגונו של עדנאן אוקטאר, והתקיים במלון מריוט באנקרה. שתי המשלחות החליפו דעות באופן ידידותי על המצב היחסים הנוכחי בין טורקיה וישראל, והצביעו על כך שהיחסים המתוחים אינם משרתים את האינטרס של אף אחד מהצדדים. במהלך המפגש הושמעו רעיונות שונים במטרה למצוא מוצא מהסבך. עם זאת, המפגש לא הביא לשום המלצה קונקרטית, שכן היה זה המגע הראשון בין שתי המשלחות. לכן הוחלט שכל אחת מהן תמנה צוות של שלושה חברים שיישארו בקשר ויחליפו מסרים כדי לצמצם את הנושא. לא יהיה זה קל להגיע להמלצות ספציפיות, כל עוד הדיון יישאר רחב טווח. חברי הצוות ינסו להגיע להצעות קונקרטיות ולהכין מפגשים נוספים בעתיד, אם אכן יתגבשו הצעות ואלו יצדיקו מפגש נוסף."

שר הבריאות לשעבר בממשלת ארדואן, חליל סיבגין, פרסם הודעה דומה, והוסיף: "טוב לראות שיש מאמצים משני הצדדים לקדם ולפתח את היחסים הטורקיים-ישראליים, שהתדרדרו בעקבות אירוע המאווי מרמרה. עם זאת, אני מאמין כי על שני הצדדים להתאמץ יותר כדי לקדם את היחסים ביניהם. מאמצים אלה יתרמו לשלום האזורי והגלובלי."

הטורקים עשו הכול להצלחת המפגש

יודגש כי בשום שלב לא ראו ולא הציגו את עצמן המשלחות הישראלית והטורקית כנציגות הממשלות וראשיהן. מטרתן הייתה אחת: ליצור בקרב השכבה הפוליטית הבנה הדדית ואווירה ציבורית שתהיה נוחה יותר לקבלת החלטות מצד הממשלות. הגם שהמפגשים לא היו בעלי אופי רשמי, היה ברור כי ממשלת טורקיה היתה מודעת לביקור, כמו שהשתתפותו של הרב יצחק כהן, המכהן כסגן שר האוצר, לא היתה סוד בממשלת ישראל. המשלחת הישראלית גם נפגשה עם נציג של "המפלגה הרפובליקנית העממית" (המפלגה החילונית שבאופוזיציה), וגם ממפגש ידידותי זה יצאה המשלחת בתחושה טובה.

בשולי הדברים חשוב לציין כי הצד הטורקי יצא מגדרו כדי להקל על המשלחת במשימתה, החל במימון הביקור על ידי ארגונו של עדנאן אוקטאר, וכלה בדאגה לאוכל כשר למהדרין. אדם משקיע עשרות אלפי דולרים רק למען מטרה שהוא מאמין בחשיבותה, ומכאן ניתן ללמוד כי השבת היחסים בין ישראל וטורקיה לתקנם היא ודאי מטרה כזו בעיני אוקטאר. בימים אלה, שבהם מעטים המוסלמים המוכנים להזדהות עם ישראל, ראוי להעלות על נס את פועלו של אוקטאר למען עם ישראל ומדינת ישראל ואת דבריו על שלום ואחווה בין ישראל ושכנותיה.

בתשובה לשאלה אמר אוקטאר כי "מטרת הביקור היא לבסס את הידידות בין ישראל וטורקיה, להבטיח שלא יהיה שום מתח בין המדינות, להראות שאהבתנו וחמלתנו לעם היהודי הנמשכת לאורך ההיסטוריה שרירה וקיימת ללא עוררין. יש כמה אנשים המפגינים עוינות לעם היהודי, והביקור היה סטירת לחי בפניהם. משאלת הלב היא שיהיו חסים טובים יותר בין טורקיה וישראל, שכן שתי המדינות הללו הן בעלות ברית. לדעתנו העניינים יסתדרו, שהרי יש חשיבות לשיתוף פעולה עם ישראל ולברית עימה, שכן היהודים הם צאצאי הנביאים, אברהם וישראל. מטרתה של פעולתנו בעניין ישראל היא למנוע אסונות. אנו תומכים בשלום ומתנגדים למלחמות ולשפיכות דמים. אנו קוראים לחירות. האם יש בכך רע? כלל וכלל לא. ברצוננו להבטיח שהם יהיו ידידים של טורקיה. האם זה טוב או רע? טוב!"

איני יודע עד כמה קרוב אוקטאר לאוזנו של ארדואן. אבל סדרת המפגשים שהוא אירגן עבור המשלחת הישראלית היתה מרשימה, והוכיחה כי הוא מקורב מאוד לחלק מאנשי מפלגת השלטון. הדבר בולט במיוחד בהתחשב בכך שהיתה זו כמדומני הפעם הראשונה בשנים האחרונות שמשלחת פרלמנטרית ישראלית מגיעה לטורקיה. התקבל רושם מובהק כי בטורקיה בכלל, וב"מפלגת הצדק והפיתוח" שבשלטון בפרט, יש הרבה אנשים שישראל יקרה להם, והם חשים כי הגיעה העת למצוא את הנוסחה שתאפשר לישראל ולטורקיה לסיים את הפרק העגום בתולדות היחסים ביניהן.

דיפלומטיה ומסורת

ניתן לראות את עניין המשלחת לטורקיה בהיבט רחב יותר: מזה שנים שהעולם האיסלאמי שמסביבנו הופך ליותר דתי. בטורקיה, מצרים, תוניסיה, מרוקו, כווית, עזה (מדינה איסלאמית מזה חמש שנים, למי שטרם שם לב), וכמובן באיראן – חל שינוי תרבותי לכיוון האיסלאם, ובעקבותיו שינוי פוליטי, כל אחת על פי סגנונה ודרכה. יהיו מי שיגידו כי "כולם קיצונים, כולם טרוריסטים, כולם רוצים לזרוק אותנו לים, כי אנו מדינה יהודית, דמוקרטית, מודרנית, מערבית ו"ליברלית", ויש להם על מי להתבסס. כי תמיד יהיו דרשנים ואימאמים שיצדיקו השקפה זו. אלא שנראה כי המציאות מורכבת הרבה יותר. יש כל כך הרבה גוונים של יהדות בקרב 13 מיליון היהודים בעולם. כמה גוונים של איסלאם יכולים אם כן להיות בקרב 1.5 מיליארד מוסלמים?

איני טוען שאין קיצונים וטרוריסטים בעולם האיסלאמי. אך יש גם אחרים, שאינם קיצונים ואינם טרוריסטים, והם רואים את עצמם נאמנים לאיסלאם לא פחות מהקיצונים. כמו אצלנו, מוסלמים רבים מעצבים לעצמם את עולמם הדתי על פי מערכי הנפש שלהם, על פי החינוך שקיבלו ועל פי תמונת העולם התרבותית שלהם שהתגבשה בחייהם הבוגרים. יש ביניהם רבים המוכנים לקבל את האחר כפי שהוא, גם אם הוא יהודי, ישראלי ואפילו ציוני. האמיצים שבהם יפרסמו זאת, האמיצים יותר יתמכו ויממנו פעילות שנועדה לבסס את מעמדה ועוצמתה האזורית של מדינת ישראל, אך האמיצים ביותר לא ינסו להסתיר מהתקשורת ומהציבור בארצם את תמיכתם בה. הבולט ביותר באמיצים הללו הוא עדנאן אוקטאר.

המסילות לליבותיהם של שכנינו, הסימפטיים יותר והסימפטיים פחות, נסללות בסופו של דבר על ידי מגע אישי. נראה כי מוסלמים הנאמנים לאיסלאם חשים נוח יותר דווקא עם יהודים מסורתיים, החולקים עמם את האמונה בריבון העולמים, ולכן ייתכן שאת הדרך הקשה והמפרכת של ישראל אל לב העולם המוסלמי שמסביבה יכולים לסלול דווקא הרבנים שלנו ובעלי ההופעה המסורתית. משרד החוץ אינו חייב כמובן לגייס את צועריו דווקא מבין חובשי הספסלים של ישיבת "פורת יוסף" או פוניבז', אבל מנגד, נראה כי האנשים הנכונים לניהול שיג ושיח עם מוסלמים נאמנים לדתם ולמסורתם אינם דווקא בוגרי בית מדרשם התרבותי החילוני ליברלי של שמעון פרס, יוסי ביילין ואלון ליאל.

נראה כי דווקא אנשים מסורתיים בינינו יכולים למצוא את הדרך לנהל את מגעיה של ישראל עם שכניה. גם חשוב שהם ידברו בלשונות האזור – ערבית, טורקית ופרסית – ויעברו הכשרה מקצועית בניהול מו"מ ודיפלומטיה. להם יהיה יותר קל להגיע להישגים דיפלומטיים עם שכנינו המוסלמים המסורתיים, וראוי שמשרד החוץ ולשכת ראש הממשלה יתנו את דעתם על כך.

מאמר זה מתפרסם גם במגזין "מראה" 211 ובעיתון "מקור ראשון".

* * *

תקוה וינשטוק

רגלת הגינה

את צמח חודש אלול, האחרון בחודשי הלוח העברי, מייחדת אוצרת הגן הבוטני ב"נאות קדומים", ד"ר שרה'לה אורן ל"רגלת הגינה".

רגלת הגינה? שוב שם מן ההפטרה שאדם מן הישוב אינו מבין את פירושו! רגלת? מלשון רגליים? הרגל? ואולי ריגול?

ולפתע ירד לי האסימון. בטוח שהכוונה לריג'לה! אותו צמח שגדל פרא והתפשט מתחת לעצי ההדר ויחד עם היבלית מירר את חיי הפרדסנים. רק הצלחת ברוב עמל לעקרו – וכבר צמח שוב. בחיות יוצאת דופן מזריע הצמח הזה את עצמו מחדש מדי שלושה שבועות. בעת ובעונה אחת נראים עליו בצוותא נבטים, פריחה וגם פירות מפזרי זרעים.

אבל הרגלת-הריג'לה היא  גם  הצמח הזכור לטוב בסיפורים של זקני פתח תקוה על מלחמת העולם הראשונה. מאגרי המזון התרוקנו בלחמה ושרר רעב אמיתי .לא היה אוכל לא לאדם ולא לבהמה, לא לאזרחים ולא לחיילים התורכיים. מזי רעב שוטטו אלה בין הבתים והתחננו: "כלב!" (כ"ף שוואית) – לחם ברוסית. ברוסית, כי רבים מאנשי היישוב באו מרוסיה. ואז במצוקת המלחמה הפך הפגע-רע הזה, הריג'לה, לאחד מאבות המזון, תוספת רצינית –חינם! – למטבח המדולדל. טובה גם לסלט, גם כמרק וגם כדייסה. תמיד היה אפשר למוצאה, בחורף ואף בקיץ. הצמחים האחרים צמצמו את עליהם כדי לחסוך במים והלכו והתייבשו אבל השילוב של החום והלחות של שרידי ההשקאה עושה רק טוב לרגלת ומעשיר את עלוותה. עליה הבשרניים אוגרים מיץ וטעמם חמצמץ ועסיסי.

בימי המלחמה יצאו הילדים לפרדסים לקטוף ריג'לה ופה ושם גם תפוח זהב שנותר על העץ ובנס לא הרקיב. רוב תפוחי הזהב (השם תפוז לא נודע עדיין) נרקבו וגם רוב העצים התחילו להתנוון. למה להשקות את העץ אם אי אפשר לייצא את פריו? כל ענף הפרדסנות, עמוד התווך של פתח תקוה, כרע נפל ושוב לא קם. [זה לא נכון. הוא פרח פלאים בין שתי מלחמות העולם! – אב"ע].

הרגלת מעולה למאכל עופות ואדם, מציינת שרה'לה אורן. היא עשירה בוויטמינים, מינרלים, חלבונים ואומגה. אך היא כמעט ונעלמה מהאופק יחד עם הפרדסים שאינם עוד. ומי מתעניין בימינו בקטיף רגלת? אולי פה ושם כפריים ערבים ואנשי טבע יהודים מהסוג המלקט בשדות גם צלפים ותאנים שנותרו על עצים נטושים. ואת העופות מאבסים כיום בתערובת קנויה. תרנגולות המשוטטות בחצרות ומנקרות להנאתן נעשו מיעוט שבמיעוט. רובן גדלות בכלובי כלא בלי לראות פיסת אדמה.

הרגלת נפוצה מאד באפריקה ובדרום אמריקה. היא מונה לא פחות מ-150 מינים. בארץ מצוי מין מתורבת אחד – רגלת הגינה, כשמה העממי "פרח בוקר": פרחיו המגוונים של הצמח הזה נפתחים עם הנץ החמה ונסגרים כעבור שעות מעטות.

ל"רגלת הגינה" גם שמות נוספים שוברי שיניים הדומים לפטפוט תינוקות: פרפחינה וחלגלוגה. "חלגלוגה"  – אולי  משום שהצמח שרוע על האדמה לרגלי העומד בקרבתה (קיימת גם גפן רוגלית ששריגיה מתפשטים על האדמה והאבנים). ואולי נובע השם מחלקלקותם של העלים הבשרניים: אות גימ"ל של חלגלוגה מתחלפה בקו"ף – לחלקלוקה. התלמוד מספר על חכמים שבאו לבית יהודה הנשיא בציפורי לשאול מה פרוש  "סירוגים וחלוגלוגות". החכמים נכנסו קבוצות קבוצות ושפחתו הידענית של רבי שאלה למה הם נכנסים "סירוגין סירוגין" וכך פתרה את שאלתם הראשונה. וכשאחד החכמים הפיל את הרגלת (רגלת הגינה) שהחזיק אמרה לו :"חכם, נתפזרו חלגלוגיך" – וכך פתרה בעדינות גם את השאלה השנייה.

    מה שברור – "רגלת הגינה" גזורה  מהשם הערבי רג'לה פרפחינה. הבוטנאים אפרים וחנה הראובני ראו בערביי הארץ את שומרי מורשת אבותינו ונעזרו בשמות הערבים לזיהוי שמות של צמחים תנ"כיים – כשם שהארכיאולוגים נעזרים בשמות השגורים בפי הערבים לאיתור שמות של  אתרים הנזכרים בתנ"ך.

[אהוד: לא עשיתי דוקטוראט בְּרִיגְ'לֶה אבל זו של פתח-תקווה זכורה לי קצת אחרת, אמנם, היתה זו מאכל תאווה לתרנגולות שהיו מתרוצצות בחצר, ואת עליה הבשרניים הייתי יוצא לקטוף בשק לרגלי שדרת הוושינגטוניות שהובילה לביתו של יהודה רייספלד, שבו, בגלגול קודם, גדלה בשעתה צילה סגל, אימו של בנימין נתניהו].

הקיר שצחק

בין חדר האמבטיה לחדר השינה בדירתי מפריד קיר צר ברוחב של שלוש מרצפות קטנות. לאחרונה החל הקיר להתקלף ולהשיר פיסות צבע. סביבתו התכסתה באבק וזוהמה שעברו גם לחדרים האחרים.

היה ברור שהקיר זקוק לצביעה אבל איזה צבע יטריח את עצמו עבור משטח קטן כזה? אולם כשהסתכלתי סביבי גיליתי שהקיר אינו בן יחיד. גם קירות המסדרון קרובים להתקלף, גם תקרת המטבח מתפרקת ואחד מקירות הסלון סובל מפיצוצים. אמנם מצבם אינו גרוע כשל הקיר ליד האמבטיה, אבל בהחלט יש לרענן אותם.

כעת כבר היתה די עבודה לצבע. חברה המליצה לי על בעל מלאכה ישר וטוב וסיכמתי איתו מה לצבוע, ובכמה. הוא הגיע השכם בבוקר, מצויד כמובן במברשות ובפחי צבע וגם במכונה עצומה דמוית מכבש לפוליש ובצינור שאיבה גדול ובעוד כמה כלי משחית. עם עוזר ערבי קירצף בחריצות את הקירות – לא נשמע קולם אלא כשביקשו לקבל מים קרים ולפתוח את המזגן, להקל על החום הכבד. שלא כחבריו למקצוע, לא הלאה אותי בסיפורים על מקצועיותו ולא ניסה לפתות אותי להגדיל את שטח הצביעה (ואת התשלום...) פה ושם  אף צבע בקשיש – ללא תשלום – פינות שלא נדברנו עליהן. הסיוד לא היה סיוט. בארבע אחר הצהריים סיימו השנים את המלאכה, החזירו כל דבר על מקומו בשלום כולל העציצים והתמונות, גירדו כתמי צבע, טיאטאו את הרצפה, שאבו שיירי אבק במכונה האימתנית והשאירו דירה נקייה למהדרין.

    "עבודה מעולה!" החמאתי להם מכל הלב.

השניים יצאו וגם אני יצאתי ממאסר הבית שהייתי נתונה בו. פגשתי בחברה והודיתי לה על "השידוך" עם הצבע.

חזרתי הביתה, המסדרון נראה כמו חדש, הקיר בסלון הבהיק, אבל כשהתקרבתי לחדר האמבטיה – שוד ושבר! חלקת הקיר הקטנה – שבגללה נכנסתי לכל ההרפתקה – מפוצצת כפי שהיתה, כאילו לא נצבעה כלל. וזו  העבודה שכל כך שבחתי!

מיד הרמתי טלפון לצבע. הוא נראה אדם הגון ונוח לבריות וקיוויתי שיבוא לתקן אף שכבר קיבל את שכרו.

האיש נשמע מופתע: " הרי את הקיר הזה גירדנו וצבענו במיוחד!" – והבטיח לבוא למחרת.

ואכן למחרת בשש בבוקר הגיע. ללא טענות ומענות  גרד מהקיר את הצבע הישן והחדש גם יחד, צבע ,אסף ביעה את כל האבק ונפרדנו לשלום.

אבל הקיר חזר לסורו. לקראת הצהרים שוב נראה סדוק ומבוקע כמימים ימימה. הפעם  כבר היססתי לצלצל. אמנם שילמתי על קיר צבוע כהלכה אבל כמה אפשר לשגע צבע, אפילו בעל אורך רוח? הפעם ודאי יאמר שכבר מילא את חובתו ואין לו מה לעשות ועליי לבקש מהעירייה לבדוק את הצנרת שבקיר. בכל  זאת דיווחתי לו שהמאמץ עלה בתוהו.

"עוד לא קרה לי דבר כזה!" בקע קולו מהשפופרת. אבל הוא יגיע . עניין של גאווה מקצועית.  

  הוא הגיע כמנהגו בשש בבוקר, גירד מעל לשעה את כל שכבות הצבע, ניקה יפה מאחוריו והשאיר קיר בעל מראה מושלם.

חלפו שעות אחדות. שום פיצוץ לא התגלה בקיר אבל כנראה מרוב שכבות הצבע נראה כמין מפת  תבליט גיאוגרפית – מלא הרים וגבעות או ליתר דיוק: גלי ים עולים ויורדים. הוא דמה לכל דבר בעולם רק לא לקיר נורמלי. כאלו איזה ג'ין התמקם בו והוא צוחק עלינו ולועג למאמצינו.

הרמתי ידיים. דיווחתי לצבע כי שוב נחלנו מפלה אבל שלא יבוא במיוחד לצבוע  את הקיר הממרה. רק אם יזדמן בסביבה שיקפוץ אליי. הקיר אמנם מכוער אך אינו משיר צבע ואני אמתין בסבלנות.

הוא לא חיכה להזדמנות. כבר למחרת בבוקר – הפעם בחמש – הודיע לי שיגיע. 

הגיע, ובלי להתלונן על זמנו וכוחותיו המתבזבזים זו הפעם השלישית, התנפל על הקיר והתחיל לקלף ולשפשף אותו עד שכמעט הגיע  לבלוקים מהם נבנה, והתחיל לצבוע את הקיר באיטיות ודייקנות. כעבור שלוש שעות הותיר ישר כפלס. "ואם גם הפעם לא אצליח," אמר, "אצבע אותו  בצבע שמן."

הפעם זה הצליח. המאמץ הגדול נגע כנראה לליבו של הקיר. בא ערב ויהי בוקר והקיר נקי ושלם, תאווה לעיניים.

נתמלאתי סקרנות לגבי הצבע שאינו מוותר עד שמלאכתו מושלמת. קיבלתי את כרטיס הביקור שלו: "יצחק כהן ביצוע עבודות צבע באחריות, אמינות ושירות למעלה מ-30 שנה."

מסתבר שהאיש, מאוד גבוה, מוצק ורחב כתפיים, נולד בתימן ולו עשרה אחים ואחיות. בארץ התגוררו בעוני רב במעברה ליד נתניה. כשהגיע לבר מצווה – עוד לפני סיום העממי – שלח אותו אביו לחפש עבודה. הנער ראה פעם צבע שעבד ליד הבית והחליט שזו תהיה עבודתו. הוא נעשה שולייה של צבע מומחה, עולה מצ'כיה, ולמד ממנו את סודות המקצוע: צביעה פנימית וחיצונית עיצובים וטקסטורות כולל צביעה בתבליטים, למשל תבליטי פרחים, שהייתה באופנה.

אחרי הצבא – הוא שירת בחיל ההנדסה, עבר גם קורס חבלה והיה מ"כ – חזר למעסיק שלו. זה לקח בינתיים שותף עם שולייה. יום אחד התלונן בעל בית שאצלו עבדו כי נעלם לו טרנזיסטור, חפץ יקר באותם ימים.

"השכם בבוקר," יצחק אינו שוכח, "בא הבוס לביתי ושאל על הטרנזיסטור. אמרתי שלא לקחתי מאומה. הרי הוא מכיר אותי משנים ויודע שאני ישר, למה לא הלך תחילה לשולייה של השותף? הטרנזיסטור התגלה באמת אצל השולייה, אבל נעלבתי – ההגינות חשובה לי מאוד –והחלטתי לצאת לעצמאות."

כבר  בקי במקצוע, קיבל מהרה הזמנות בנתניה ואחר בכל הסביבה. הוא נשא אישה, בנה בית והוליד שני בנים ובת שהם גאוות חייו. בן אחד באמריקה, סוחר ביהלומים. בן שני – הוא חשב של חברה גדולה שעברה כעת לקפריסין, והבת מעצבת ב"משביר לצרכן" וגרה בסמוך.

"ואף ילד אינו צבע כמו אבא?"

"חלילה!" אומר יצחק "אני עובד ביושר ובסבלנות. בעשר אצבעותיי הקמתי מהמקצוע את  הבית. אבל לי לא היתה השכלה ולא היתה ברירה אלא להתמחות במה שאני עושה. העבודה קשה? כל דבר שאדם לא יודע קשה, כשהוא יודע זה קשה וגם נעים. בהתחלה עזרו לי הבנים בצביעה אבל ראיתי שהם מוכשרים ובשום אופן לא רציתי שילכו בדרך שלי. הם אנשים משכילים, למה יהיו צבעים ויעסקו בעבודה מתישה ומלוכלכת? כיוון שאבא צבע? העולם שייך היום למשכילים!"

תיקון טעויות

אהוד היקר,

אודה לך אם תפרסם תיקון טעות שהיתה לי בגיליון 769. ברשימה על "בגלל", המערכת של כתב העת יושבת, אם איני טועה, בטבעון, והריאיון האישי נעשה בטלפון, מכאן השגיאות.

ברשימה זו על כתב העת "בגלל" חלו כמה טעויות: אלי בר יהלום הוא המרצה במכללת כרמיאל ואלו יוסי רוז'נקו עורך הפטנטים, ולא כפי שנכתב, דיה הוא שם עט של חברת המערכת המופיעה ללא שם משפחה. המשוררת יצרה דמות דמיונית של אמנית נודדת בשם דיה. רוב שיריה ב"בגלל" מורים על השקפת עולמה.

סליחה ותודה מראש,

תקוה

* * *

מנשה שאול

מצרים ואיראן ושאר פרפראות

נשיא מצרים מוחמד מורסי מבקר בסין, ובדרכו חזרה יעצור בטהרן, על מנת להשתתף בוועידת המדינות הבלתי מזדהות ולהעביר את נשיאות הוועידה ממצרים לאיראן. פרשנים ערביים ובינלאומיים עוסקים בשאלה, אם מצרים תחדש את יחסיה עם איראן אחרי נתק של 33 שנים.

עורך העיתון "אלקודס אלערבי" עבד אלבארי עטוואן, הידוע בשנאתו הלוהטת לישראל במיוחד ולמערב בכלל, קורא למורסי לחדש את היחסים עם איראן ולפתוח את השגרירויות של שתי המדינות. לדעתו, אין זה הגיוני שלמצרים יש שגרירות בתל-אביב, ולא תהיה לה שגרירות בטהרן. ואילו על פי העיתון "אלפג'ר", עמאד ג'אד, אנליסט במכון אלאהראם למחקרים אסטרטגיים, כלל אינו בטוח כי מורסי יקיים שיחות עם אחמדי ניג'אד או אחרים באיראן, היות שצעד כזה לא ישמח את מדינות המפרץ ואת ארה"ב, שלסיוען זקוקה מצרים כאוויר לנשימה.

גם העיתונאי חסאם פתחי כותב בעיתון "אלווטן" הכווייתי, כי חידוש היחסים יפגע ביחסיה של מצרים עם ארה"ב ומדינות המפרץ ולא ישרת את האינטרסים של מצרים.

יש להביא בחשבון כי מורסי ינצל את האפשרות של כינון היחסים עם טהרן על מנת ללחוץ על וושינגטון שזו תסכים להעניק מלווה מוגדל למצרים מקרן המטבע הבינלאומית, בתמורה לאי-חידוש היחסים עם איראן.

"האחים המוסלמים" אינם פחות מסוכנים משליטי איראן

הסופר המצרי הליברלי אמין פינדי המתנגד ל"אחים המוסלמים" מזהיר במאמרו ("אלשרק אלאווסט" 20.8.12) את המדינות הסוניות הערביות ממגמתם של "האחים המוסלמים" למלא את תפקיד המגן עליהן מפני שאיפות ההתפשטות של איראן השיעית, בתמורה לסחיטת כספים ממדינות ערב העשירות. פינדי מזהיר כי הסהר של "האחים המוסלמים" הסוניים אינו פחות מסוכן מן הסהר השיעי של איראן שאותו הוא כביכול אמור למגר.

"היה תקדים לתרמית הזאת. מדינות ערביות סוניות האמינו לסדאם חוסיין שהוא יילחם באיראן השיעית ובכך יגן על מדינות ערב. סדאם טען כי עיראק היא השער המזרחי של הערבים בפני סכנת ההתפשטות של הפרסים. אך עם תום מלחמתו באיראן, פנה סדאם לכוויית וניסה לבלוע אותה.

"נסיונם של 'האחים המוסלמים' לסבך את מדינות המפרץ העשירות ולשכנען לשלם, הוא מעשה סחיטה ושוד לאור היום, תוך ניצול פחדם של הערבים העשירים מפני מגמות ההתפשטות של איראן.

"נכון שהסהר השיעי מהווה איום. אך הסהר של 'האחים המוסלמים' הוא בבחינת שפיכת שמן על המדורה. היות שעלייתם של 'האחים המוסלמים' פירושה הרס הלגיטימיות של המדינה."

השפעת נפילתו של בשאר על איראן

לדברי מנהיג מפלגת "כּומלה" הכורדית באיראן, עבדאללה מוהתדי, המשטר האיראני יודע היטב כי נפילת משטרו של בשאר אסד תעודד את גורמי האופוזיציה באיראן ותסכן את יציבות המשטר. זוהי הסיבה שהמשטר האיראני מסייע לאסד ומעביר לו נשק ולוחמים דרך היבשה (עיראק) ודרך האוויר. כמו כן, משמר המהפכה מאמן את גורמי הביטחון הפנימי בסוריה בשיטות הדיכוי שהופעלו נגד גורמי האופוזציה באיראן.

מוהתדי ואנשיו שוכנים במחנה צבאי על גבול איראן-עיראק. בראיון לעיתון "אלחיאת" (20.8.12) לועג מוהתדי לטענתו של עלי חמינאי המנהיג העליון באיראן, כי המהפכות במדינות ערב שאבו את עידודן מן המהפכה האיסלאמית של חומייני ב-1979. לדעת מוהתדי, במדינות המזרח התיכון המהפכה האיראנית דחויה, אינה משמשת דגם לחיקוי ואינה דמוקרטית. להערכתו, השינוי באיראן הוא עניין של זמן. העם האיראני שואף לשינוי המשטר ולסיום עידן הגזענות, האפליה הדתית והדיכוי.

לקרוא לילד בשמו

"שיגורם של שני טילים מסיני לכיוון אילת וגם מעשים דומים שאירעו ויתרחשו אין בכוחם לגרור את שני הצדדים – המצרי והישראלי – לעימות צבאי," מסביר הסופר עלי סאלים ("אלשרק אלאווסט" 19.8.12). "זוהי מטרתם של מתכנני הפיגועים ומבצעיהם, כמו שהיתה מטרת המפגעים שחטפו את השריונית ורצחו את החיילים המצריים."

בניגוד למלחמות סדירות בין מדינות וצבאות, המלחמה בטרור בסיני שונה תכלית שינוי... במלחמה זו הגורמים הבינלאומיים לא יתערבו על מנת להפסיקה. כי כאן זהו עניינה הפנימי של מצרים. זוהי המלחמה שלנו המתרחשת בתוכנו, ואם נשגה, ניאלץ לשלם מחיר יקר.

"צריך להיות ברור ונהיר לכולם, שהטרוריסטים הם טרוריסטים ולא 'נושאי נשק עלומי שם,' כפי שהם מכונים בחלק מן העיתונים אצלנו. מדובר כאן בפושעים שלהשגת מטרותיהם רוצחים אנשים בצורה שפלה ובלתי אנושית."

האם הסנקציות מתחילות לפעול

"מקורות בטהרן מסרו לעיתון 'אלחיאת' (17.8.12) כי שרים ואישי ממשל אחרים לשעבר פנו באיגרת למנהיג הרוחני העליון עלי חמינאי בהצעה להקים מועצה שתהיה מורכבת מראשיהן של שלוש הרשויות: המחוקקת, השופטת והמבצעת, בנוסף לאישים הידועים כ'חכמי האומה'. זאת במטרה למלא את מקומו של אחמדי ניג'אד עד למועד הבחירות שייערכו ב-2013.

"העיתון 'איראן' התומך בניג'אד פירסם את נימוקיהם של כותבי האיגרת הטוענים כי הצעתם באה בשל המצב הקשה במדינה. העיתון מביע צער על צעד זה ומוסיף כי בעלי האיגרת מדמיינים לעצמם משבר שאינו קיים במציאות.

"אתר האינטרנט 'פרדה' פירסם כי גם חברים במג'ליס, 'הפרלמנט', עומדים להגיש לחמינאי איגרת באותה רוח, שבה יפרטו את הנזקים הנגרמים עקב הסנקציות הכלכליות. זאת ועוד, המג'ליס ידון בהצעה כי הוא זה שינהל את הבחירות במקום הממשלה."

דמוגרפיה מוסלמית

המכון האמריקני למחקרי אוכלוסיה "ביו" פירסם דו"ח על האוכלוסייה המוסלמית בעולם. להלן כמה נתונים מן הדו"ח המובאים בעיתון "אלקודס אלערבי" (13.8.12( –

"ב-2010 מנו המוסלמים בעולם 1,618,143,000 בני אדם, שהם 23.4 אחוז מאוכלוסיית התבל.

"הריכוז הגדול ביותר של מוסלמים נמצא ביבשת אסיה שבה מתגוררים 62 אחוזים מכלל המוסלמים. בארצות אירופה חיים 42 מיליון מוסלמים, ובארה"ב – 5 מיליון.

"ניתן גם ללמוד מן הדו"ח כי 86 אחוז מן המרוקנים מאמינים בשדים, 78 אחוז מהם מאמינים בכשפים ומחציתם מאמינים כי בני העדה השיעית אינם מוסלמים.

ידידות לשעבר

רעייתו של ראש ממשלת טורקיה, אמינה ארדואן, אומרת כי בינה לבין אסמא, רעייתו של בשאר אסד, הייתה ידידות, אך זו נגמרה, מדווח העיתון "חוריאת – אנקרה" (12.8.12).  

אמינה מוסיפה: "מאורעות הדמים בסוריה והטרגדיה האנושית המתחוללת שם היכו אותי בתדהמה. ואסמא גרמה לי אכזבה גדולה. היא אפילו לא טרחה לענות על איגרת ששלחתי לה בנושא שפיכות הדמים בסוריה. היינו ידידות, ואירחתי אותה עם בעלה וילדיה פעמים רבות, והיינו נוסעים לסוריה שלוש פעמים בשנה. אך כל זה נגמר."

במדינות המפרץ החיים טובים

91 אחוז מתושביהן של נסיכויות המפרץ הפרסי נהנים מרמת חיים גבוהה יותר מרמת החיים במדינות אירופה. אלה הם ממצאי סקר שערכה חברת המזרח התיכון וצפון אפריקה.

לדבריו של מנהל החברה, המלטון קלארק, "דנמרק, הולנד ושוודיה ניצבות בראש טבלת רמת-החיים. 97 אחוז מתושביהן של שלוש המדינות האלה מרוצים מאוד מרמת חייהם. עם הצטרפותן של מדינות המפרץ אל 'קבוצת הזהב', הן ממוקמות בעשירון העליון, לעומת הממוצע במדינות אירופה העומד על 75 אחוז."

בסקר, שנערך בין השנים 2011 ל-2012, השתתפו חמשת אלפים מתושבי מדינות-המפרץ.

* * *

אורי הייטנר

1. מה ליהודי בגרמניה?

הגזירה על המילה הינה חרפה לגרמניה ולעם הגרמני, שני דורות אחרי השואה. על הגרמנים להתמודד עם הבעייה – זו בעייה שלהם.

מסע השתדלנות הישראלי – הנשיא, הרב הראשי, שר הפנים ואחרים, הוא הבעייה שלנו. זוהי התרפסות בלתי מכובדת.

שאלת השאלות היא – מה יש ליהודי לחפש בגרמניה? במקום שתדלנות בפני שלטונות גרמניה להואיל בטובם לאפשר את המילה, עלינו לקרוא ליהודים לעזוב את גרמניה.

2. מה ההבדל?

שופטי בית המשפט העליון, שדנו בערעור של עיריית אילת נגד שילוב ילדי מהגרים במערכת החינוך בעיר, הישוו את סוגיית ילדי המהגרים עם שילוב ילדי העולים מאתיופיה במערכת החינוך. "השאלה מה ההבדל?" תמה אורי שוהם.

מה ההבדל? ההבדל הוא שאין המדובר בילדים "אתיופים", אלא בילדים יהודים, ישראלים, בנים לאזרחי מדינת ישראל, שהם או הוריהם נולדו באתיופיה, כפי שהורים של ילדים אחרים נולדו בפולין או במרוקו, בעיראק או בארה"ב, ברוסיה או בארגנטינה. השוואתם של הילדים עולי אתיופיה לבני מהגרים, אך ורק בשל צבעם, מעידה על רוח גזענית, הקיימת בתת ההכרה של השופטים.

ייתכן שאין פתרון מניח את הדעת לילדי המהגרים, בעת שהייתם הזמנית בארץ, זולת שילוב בבתי הספר הממלכתיים. אולם הבעייה ברוח הנושבת מבית המשפט, היא האופן הפשטני-משפטני בו מתייחסים השופטים לסוגיה מורכבת כל כך, אך ורק בפריזמה הצרה של "שיח הזכויות", בהתעלם משאלות של זהות והמהות החינוכית של בית ספר המחנך חינוך יהודי וציוני, או לפחות אמור לחנך על ערכים אלה. מה יעשה בית המשפט, אם וכאשר בעוד שנתיים יעתרו מהגרים נגד מערכת החינוך, על שהיא כופה על ילדיהם ללמוד על חגי תשרי, ללמוד תנ"ך ותושב"ע?

3. סקירת עיתוני סופשבוע 24-25.8.12

* כשהפסקתי, לפני שלושה חודשים, את כתיבת סקירת עיתוני סופשבוע, השארתי פתח לגיחה, מפעם לפעם, וזאת אני עושה הפעם – במתכונת מצומצמת.

* מזה מיספר חודשים, הנושא העומד בראש סדר היום הציבורי והתקשורתי, הוא שאלת התקיפה האפשרית של מתקני הגרעין באיראן. הדיון נגוע בפטפטת יתר, הכול בשם זכות הציבור לדעת. אלא, שאבירי זכות הציבור לדעת, יודעים היטב למנוע מהציבור את זכותו לדעת, את מה שהם רוצים שלא יֵדע. ומה הם רוצים שלא ידע? מה שלא מתאים לסדר היום שהם מנסים להכתיב.

מהו סדר היום שהם מנסים להכתיב? התעלמות מוחלטת מסוגיית הגרעין האיראני, והפיכת הדיון למחלוקת בעד או נגד "תקיפה באיראן", "מלחמה עם איראן", ולכן כל הדיון נסוב אך ורק במחיר הצפוי כתוצאה מההתקפה, תוך השתקת כל דיון על המחיר הצפוי כתוצאה מהימנעות מהתקפה, מהמחיר הצפוי כתוצאה מנשק גרעיני בידי איראן ואפשרות זליגתו לארגוני הטרור הפועלים בשליחותה. ולכן, כל מידע העוסק בסוגיית הגרעין האיראני, הוא משני, לא חשוב ומן הראוי להשתיקו או לכל הפחות למזערו. זכות הציבור לדעת, הופכת, כאשר מדובר במידע אודות התקדמות תוכנית הגרעין האיראנית, לזכות אדוני התקשורת להשתיק את הדיון ולהעלים מידע מן הקוראים.

אתמול התפרסם מידע חיוני ביותר מפי גורמים דיפלומטיים במערב, אודות הוספת מאות צנטריפוגות בהתפתחות תכנית הגרעין האיראנית. ללא כל קשר לעמדה – בעד או נגד תקיפה, אין כל ספק שמדובר במידע חיוני ביותר לדיון, שתקשורת רצינית, מקצועית והוגנת חייבת להעמיד אותו במרכז הדיון. דומני שבחינת התייחסות עיתוני סופשבוע למידע הזה, היא אבן בוחן למידת אחריותו ורצינותו של העיתון, בדיון הציבורי סביב סוגיית הגרעין האיראני.

הבה נבחן את ארבעת העיתונים: "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום".

הכותרת הראשית ב"מעריב": "התשובה של איראן: עוד מאות צנטריפוגות." כותרת המשנה: "התפתחות דרמטית במרוץ של טהרן אחרי הגרעין." * על פי גורמים דיפלומטיים בווינה מאות מתקנים להעשרת אורניום הועברו לבונקר המוגן מפני הפצצות בפורדו * הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי: "עוד לא הגיע הזמן לתקוף."

כותרת ענק בעמוד השני, מתחת תמונה גדולה של אחמדיניג'אד בביקור במתקן גרעיני ליד טהרן, לפני חצי שנה: "בישראל מתווכחים, באיראן מוסיפים מאות צנטריפוגות." כותרת המשנה: "על רקע הדיון המתעצם בישראל בדבר האפשרות לתקיפה צבאית, הוסיפה איראן מתקנים להעשרת אורניום באתר התת-קרקעי בפורדו – כך דיווחו מקורות דיפלומטיים בווינה." ועוד.

הכותרת בראש עמוד 3: "מידע מודיעיני חדש: טהרן לוחצת על אסד להעביר נשק כימי ללבנון."

העיתון "מעריב" מקבל ציון גבוה על סיקור הנושא – סיקור אחראי, מקצועי, המוסר לציבור הקוראים את המידע הרלוונטי.

נעבור ל"ישראל היום". הכותרת הראשית: "ערב השיחות על הגרעין, נחשף מידע מדאיג חדש 'איראן הוסיפה מאות צנטריפוגות'." כותרת המשנה: "דיווח: הצנטריפוגות הותקנו באתר התת-קרקעי פורדו * הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי: 'למי שחושב שמחר תהיה לאיראן פצצה, אנחנו עדיין לא שם' * יועץ אמריקני בכיר לשעבר: אל תבנו על חיל הפרשים של ארה"ב * אלוף (מיל') עוזי דיין: עלינו לסמוך רק על עצמנו."

גם "ישראל היום" ראוי לשבח על סיקור אחראי ומקצועי, המאפשר לציבור את זכותו לדעת, ולקבל מידע שיסייע לו לגבש דעה מבוססת.

נעבור ל"הארץ". בעמוד 1 אין זכר למידע הזניח והלא חשוב הזה. כנ"ל ע' 2 (אך הוא עמוד של מאמרי דעה). כנ"ל ע' 3. כנ"ל ע' 4. רק בע' 5 יש התייחסות לנושא. וזאת הכותרת של הכתבה: "אשכנזי: לא צריך עדיין לתקוף באיראן." ורק כותרת המשנה: "דיפלומטים בווינה מסרו לרויטרס כי האיראנים מגבירים פעילות במתקן התת קרקעי פורדו, והוסיפו מאות צנטריפוגות חדשות."

חלקה הראשון של הידיעה עוסק בדברי אשכנזי, ורק לאחר מכן בסוגיה הזניחה, כנראה, של האצת תוכנית הגרעין האיראנית. אגב, דבריו של אשכנזי רחוקים מאוד מקמפיין ההפחדה והדמורליזציה מפני תקיפה באיראן. גבי אשכנזי אינו שולל את התקיפה כלל וכלל. להיפך, הוא טוען שמתקפה ישראלית היא "אמינה וריאלית". הוא בסך הכול טוען שטרם הגיע הזמן ושעדיין יש להמשיך בעיצומים כלכליים ובפעולות חשאיות. לא זכור לי שנתניהו וברק אמרו שהגיעה שעת התקיפה. הערכתו אודות מצב תכנית הגרעין: "יש תחושה שמישהו מוריד איזו מזוודה מהמדף ואנחנו עם פצצת גרעין איראנית. נכון, אנחנו עוד לא שם, אבל כנראה בדרך לשם."

לצד הידיעה הזאת, מופיעה ידיעה על ביקורת שמתח יו"ר הכנסת על דבריו של הנשיא פרס בנדון. רוב הידיעה היא מִחזור דבריו של פרס בשבוע שעבר, שכבר נטחנו עד לזרא. בעברית קוראים לזה שטיפת מוח.

ובכן – "הארץ" ראוי לציון לגנאי על סיקור חסר אחריות, בלתי אמין המסתיר מן הציבור מידע חיוני, מתוך חשש שהמידע יחזק עמדה שהעיתון אינו רוצה לקדם.

בניגוד ל"הארץ", הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" דווקא עוסקת בסוגיה האיראנית. ומה הכותרת? כותרת ענק: "מחדל ערכות המגן." לצד הכותרת, תקציר מאמר של נחום ברנע המופיע בשלמותו בע' 3, וכותרתו מדברת בעד עצמה: "המהמרים". לא, המהמרים אינם מי שמציעים להמתין, אולי יהיה בסדר, או "להכיל" את הפצצה הגרעינית האיראנית, ונקווה שיהיה בסדר. המהמרים הם כמובן ... נתניהו וברק. מתחת, כותרת שנייה: "אשכנזי נגד תקיפה ישראלית עכשיו: לאיראן עוד אין פצצה." רק כותרת שלישית, מוצנעת: "איראן התקינה מתחת לאדמה עוד מאות צנטריפוגות."

גם ע' 3 מוקדש לסוגיה האיראנית. ואף בו – הכותרת הראשית היא מאמרו של ברנע. השנייה – "נתניהו ופרס בנתק." ורק אי שם בתחתית העמוד, מוצנע המידע החשוב באמת: "איראן מאיצה את תוכנית הגרעין."

יש להבהיר – דיון במוכנות העורף, כמו למשל בסוגיית ערכות המגן, הוא חיוני ביותר. הבעייה היא, שכאשר הדיון הזה הוא מסווה לקמפיין של זריעת דמורליזציה ופאניקה בציבור, מתוך רצון לכבול את ידי הממשלה בהחלטותיה, קשה להתייחס למידע כאמין.

גם "ידיעות אחרונות" ראוי לגנאי, על השתקה ופגיעה קשה בדיון הציבורי.

* השבוע התפרסם שיו"ר המועצה לביטחון לאומי יעקב עמידרור נפגש עם הרב עובדיה יוסף, ועידכן אותו, בין השאר, בסוגיית הגרעין האיראני.

וכך כותב על הנושא נחום ברנע: "ממשלות זרות שומעות שראש ממשלת ישראל משגר את ראש המועצה לביטחון לאומי שלו לרב עובדיה בן ה-90, כדי שיסביר לו את התועלת מול העלות בהפצצת כורים גרעיניים. בעולם יודעים שבאיראן הפוסקים העליונים הם חכמי דת. האם גם בישראל? ... מצד אחד מדברים על שואה, מצד אחר משחקים בקומדיה בתיאטרון יידישפיל. יעקב בודו מסתער על איראן."

ובן כספית כותב על כך ב"מעריב": "עכשיו הם מנסים לשכנע את הרב עובדיה יוסף. או, לחלופין, הם עושים כאילו הם מנסים לשכנע את הרב עובדיה יוסף. הטרגדיה היא, שזה נראה ונשמע הגיוני. ישראל 2012 הפכה, בלי ששמנו לב, למדינה שאף אחד לא מרים גבה כשמצעד של ביטחוניסטים צועד בסך לחצרו של רב בן למעלה מ-90, כדי להסביר לו את הדקויות האסטרטגיות בין פצצה להפצצה, את ההשלכות של הבערת המפרץ הפרסי והמזרח התיכון וערבובם זה בזה ... כן, כן, זה נשמע לגמרי הגיוני גם לנו וגם לעולם המתבונן בנו בפליאה משועשעת. לך תדע, אולי בסוף ההכרעה על הפצצת איראן תתקבל במועצת חכמי התורה, במקום בקבינט. חבל ש'פוסק הדור' כבר לא אִיתנו. היה יכול להיות לו חיבור טוב עם 'מקבל ההחלטות'."

ואלון עידן, במאמר במוסף "הארץ", שכותרותיו הן "חושך" ו"מבוא לשלטון האייתוללות": "מעניין אם במהלך ההסבר, שאמור להיות מושתת על מצע רציונלי, לקח עמידרור בחשבון את תפיסת עולמו של הרב יוסף ביחס לאסונות פוטנציאליים. למשל, האם עמידרור – ושולחו, ראש ממשלת ישראל – מקבלים את ליבת הסבריו לאסון שאירע לתושבי ניו אורליאנס ב-2005, כשסופת ההוריקן קתרינה החריבה את המדינה. 'כל זה ממיעוט התורה,' קבע גדול הדור. 'שמה יש שם כושים. כושים ילמדו תורה? יאללה נביא להם צונאמי, נטביע אותם'."

יש הרבה אמת והיגיון בדברים אלה, אלא שאיני זוכר את הביקורת הזאת, כאשר פרס ורבין, ביילין ורמון, עלו לרגל לרב עובדיה ולרב ש"ך בשנות ה-90 כדי לגייס אותם למען הסכם אוסלו או המו"מ על נסיגה מהגולן. להיפך, אז זה נראה צעד חכם ומחוכם, כולל התרגיל המסריח שנרקם בין פרס ואנשיו לאריה דרעי ורבניו.

זאת, ועוד. על פי ההדלפות, שרי ש"ס מתנגדים נחרצות לתקיפה באיראן. יתכן, שעמדתם היא שתכריע נגד תקיפה. זאת תהיה עמדתם, אם זאת ההוראה שיקבלו מהרב עובדיה. האם גם אז ברנע, כספית ועידן יבוזו כך לרב, או שמא יציגו אותו כאיש החכם וההומאני שהציל את מדינת ישראל מהרפתקה הרת אסון?

* המלצת השבוע שלי היא לכתבה של נדב שרגאי ב"ישראל היום": "טעינו? העיקר ששכחתם." על רקע עצומות הביטחוניסטים ואנשי הרוח, נדב ציטט מה הם אמרו בתקופת המו"מ על נסיגה מהגולן. היום, זה נשמע מביך, ממש מביך. הוא מצטט את אלון ליאל, יולי תמיר, יוסי ביילין, פרופ' משה מעוז, האלוף אורי שגיא ואחרים, שהטילו את כל יהבם על אסד האב והבן ולחמו בחירוף נפש כדי שיקבלו את הגולן ואת חוף הכינרת.

שרגאי מצטט מאמרים אמיצים של סבר פלוצקר וארי שביט שהודו בגלוי ובפומבי בטעותם והיכו על חטא. שניהם השתמשו בשתי מילים נדירות בשיח הציבורי הישראלי, כלומר – שכיחות כקריאה לאחרים אך נדירות כשאדם מדבר על עצמו: "חשבון נפש".

לעומת זאת, מרבית המרואיינים לכתבה, התפתלו בכל מיני נוסחאות מביכות, והתעקשו להודות בטעותם. כשקראתי, הבנתי למה התכוון משה דיין כאשר אמר שרק חמורים אינם משנים את דעתם. מי שעומד מול מציאות שהפריכה לחלוטין את כל תחזיותיו ונבואותיו, ומתעקש לדבוק בעמדתו המופרכת, בהחלט לוקה בחמוֹרוּת.

למשל, אורי שגיא, אולי הדוחף הראשי לנסיגה מהגולן עוד מימיו כראש אמ"ן, עת יצר את הקונספציה ההזוייה אודות ה"שינוי האסטרטגי" שחל בסוריה. כך מגיב שגיא על שאלותיו של שרגאי: "גם בירדן הכול יכול להתהפך בין לילה. יש שם זרמים תת-קרקעיים חזקים מאוד. האם בשל כך לא היה ראוי לחתום עמה על חוזה שלום?"

הנה, זו החמוֹרוּת בהתגלמותה. השלום עם ירדן לא נשא עימו כל סיכונים. הגבול בין ישראל לירדן עם חתימת הסכם השלום, נותר הירדן. אף יישוב ישראלי לא נעקר תמורת הסכם השלום הזה. אילו אורי שגיא, שניהל מטעם ברק את המו"מ עם סוריה (ואח"כ האשים את ... ברק, כמובן, בכישלון המו"מ, שכזכור הסתיים בסירוב של אסד לקבל את כל הגולן ויותר, בגלל כמה עשרות מטרים בחוף הכינרת) – היה מביא הסכם עם סוריה במתכונת הסכם השלום עם ירדן – על בסיס הגבול הקיים, תוך השארות הגולן בריבונות ישראל וכל ההתיישבות הישראלית ניצבת על כנה, איש לא היה מתנגד לו. ההשוואה הזו מעידה על אדם מנותק מן המציאות.

מי שבכל זאת אמר דברים מעניינים, והיה לו אומץ לבחון את טעויותיו, היה אלון ליאל, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ, שהקים ב-2007 תנועה למען נסיגה מהגולן, או כפי שכינה אותה בכיבוסית מצויה: "התנועה למען שלום עם סוריה." ליאל ותנועתו הפגינו בגולן נגד ממשלת אולמרט (!) המחמיצה את השלום עם בשאר אסד.

אומר ליאל, בראיון לשרגאי: "כשקיימנו את השיחות עם סוריה, אסד עדיין היה בר שיח, ולא פושע מלחמה. היום האיש הפך לפושע מלחמה ואין שום סיכוי שהוא ושכמותו יקבלו מאתנו את הגולן."

– מה נשתנה? גם אסד האב, שטבח בחמה ברבבות סונים ב-1982, היה פושע מלחמה.

ליאל: "היום העולם מתייחס לדברים הללו אחרת, וטוב שכך. בעבר מדינת ישראל לא בחנה את האופי ואת המוסריות של המשטרים שמולה, כתנאי למו"מ ולהידברות עמם. הגישה היתה שמדברים עם כולם. ... באופן כללי אני חושב שאם יש כזה מקצוע 'דיפלומטיה' ו'מומחיות למזרח התיכון', אני קרוב למקצוען."

מקצוען לא צריך להעריך גם את הסיכויים והסיכונים העתידיים?

"כולנו נכשלנו בזה."

במבט לאחור, היית מתנהל אחרת?

"זו שאלה תיאורטית שאין לי עליה תשובה. יכול להיות שאם היינו מגיעים להסדר וסוריה היתה נפתחת לארה"ב ולמערב ומנתקת את קשריה עם חיזבאללה ועם איראן והולכת לליברליזציה, היא לא היתה מגיעה למציאות של היום. נכון לרגע זה ולאופק הנראה לעין, ברור לי שאין עם מי לדבר בדמשק."

מי שחסרו לי בכתבה, היו בן כספית, אורי משגב ואמיר אורן, שלושה מטיפים סדרתיים,  כרוניים ואובססיביים לנסיגה מהגולן. מעניין מה הם אומרים היום. לפחות, ראוי היה להביך אותם במה שכתבו לאורך השנים.

נסיים באקורד, שאלמלא היה מדובר בחיים שלנו, הוא בהחלט יכול היה להיות סיום קומי לסקירה. ציטוט ישן של יוסי ביילין: "שאלת שכשוך הרגליים של הסורים בכנרת היא ילדותית. היתרון האסטרטגי העצום, שלום עם סוריה, אינו בר השוואה עם התחושה הלא נוחה שהסורים יוכלו להגיע לאגם כפי שעשו לפני מלחמת ששת הימים."

ועל כך כותב בחשבון הנפש שלו ארי שביט: "אם השקפת העולם שבה האמנתי היתה מיושמת, גדודים של הג'יהאד העולמי היו חונים היום ליד עין גב ומחנות של אל-קאעידה היו שוכנים על שפת הכנרת."

שלום בלהות.

4. הרב עובדיה חבר לשמעון פרס

דברי הבלע של הרב עובדיה יוסף, הקוראים להתפלל בראש השנה להשמדת איראן, מביישים, פרימיטיביים, קיצוניים. הדיבור על "להכרית", "להשמיד" וכו'... הרי אנו מייחלים ל"ייתמו חטאים מן הארץ" לא ל"ייתמו חוטאים" – כלומר איננו מתפללים להשמדת האוייב, אלא לכך שיחדל להיות אוייב.

ובעולם הריאלי – אנו מדינה ריבונית. תפקידו של צה"ל להגן על המדינה ועל ביטחון אזרחיה. מי שקורא בין השיטין את דבריו של הרב עובדיה, מבין שדבריו מכוונים נגד תקיפת מתקני הגרעין האיראני, וכנראה שכך יורה לשליחיו בממשלה להצביע, אם נגיע לשלב הכרעה.

הוא מציע תפילה לקב"ה שיציל אותנו, כתחליף להגנה עצמית שלנו. כאשר הוא מצטט "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוהינו," פירושו של דבר הוא, שהם – האיראנים, יצטיידו בנשק השמדה המונית, ואנחנו נתפלל לאלוהים שישמיד אותם. מסר חרדי, פְּרֶה-ציוני מובהק, עטוף בטרמינולוגיה קנאית של שנאת גויים.

בשנות ה-80 וה-90, נהג פרס לחבוש כיפה שחורה ולעלות לרגל, לחלות פני הרב עובדיה, כדי לשכנע אותו לתמוך בדרכו. הפעם הרב חסר לנשיא את המאמץ, וחבר אליו באופן עצמוני. 

* * *

יהודה דרורי

בזכות הפטפטת הלאומית – רק שתימשך

מאמרים רבים שפורסמו לאחרונה מגנים את הפטפטת הלאומית שנוצרה פה בגלל האיום האיראני ומפחד המלחמה העומדת בפתח. פטפטת זו איננה רק נחלתם של אנשי ביטחון בעבר ובהווה, ולא רק של שרים, חברי כנסת ואנשי ממשלה, היא קיימת בכל מקום אשר שם אנשים עם אינטליגנציה מינימלית ויותר נפגשים ומשוחחים.

מעולם לא חשבתי שאראה בדברת הזו דבר חיובי עד ש...'נפל לי האסימון' והבנתי: אנחנו אכן עומדים בסכנה קיומית ועלינו לפעול, אבל לאף אחד לא ברור היכן, כיצד ומתי ואם לבד... או עם ארה"ב... ומה יהיה עם חיזבאללה? והחמאס ?

זוהי אכן טראומה שאנשים חייבים לדבר עליה ולא רק כדי לפרוק את המועקה, ולא רק להסביר לעצמם את מה שקורה אלא גם כדי לחפש אופציות ולקבוע דיעה ועמדה על נושא שישפיע על קיומה של המדינה בכלל ועל חייהם בפרט.

עיתון בטהרן, במאמר יוצא דופן, ציין לאחרונה שהוויכוח הציבורי הנוקב בישראל על האופציות השונות מצביע בעצם על החוסן של החברה הישראלית, ולדעתי זה אכן כך. בכל זאת, עלינו לדעת שהערכת איומים וניתוח סיכונים הינו מקצוע בעל חשיבות ממדרגה ראשונה. בדרג האישי אדם מתמודד עם איומים וסיכונים יום-יום (חציית כביש למשל...) אולם בדרג המדיני והצבאי – האיום וכיצד להתמודד איתו הינו כיום מקצוע הנלמד באוניברסיטאות מעטות בעולם (ורק בלימודי תואר שלישי). הציבור במדינת ישראל רשאי וצריך לנתח את המצב ולקיים חשבון נפש, ועדיף כך מאשר ציבור שיטען ביום פקודה שלא ידע... ולא שמע... והובל-באף... וכו' וכו' ואז יטיל את האשמה על בודדים בשלטון.

בואו ונקרא את תמונת המצב: אירן מאיימת עלינו בהשמדה ותוכל לבצע זאת אם תגיע לכך שיהיה בידה נשק גרעיני! האם היא רק מבלפת? האם אפשר לסמוך על היגיון של הרתעה גרעינית מצידם של אייטולות שיעיות האפופים במשיחיות איסלמית קיצונית? האם אפשר לסמוך על הבטחות של ארה"ב, זו שעד היום נמנעה מלקיים הבטחות ביטחוניות החשובות לישראל? (ראו את סגירת מיצרי טירן ב-67' והימנעותם מלמנוע מהמצרים הכנסת נשק כבד לסיני...)

האם אפשר לסמוך על נשיא ארה"ב שהינו בעל אוריינטציה איסלמית? האם יש פה רק מאבק בין סונים לשיעים? או שיש פה מאבק פנים איסלמי להראות למאמינים מי הוא המוסלמי האמיתי, החזק והתקיף שישמיד את היישות הציונית ?

יעמיד כל אחד מאיתנו את עצמו במקום בו נמצאים כיום מנהיגי המדינה, אלו האמונים על שלומנו וביטחוננו (לא "לשעברים" שאין להם אחריות יותר...) – ינסה כל אחד לחשוב כיצד יפעל, כיצד יתמודד עם תוצאות שונות, ורק אז יבין עד כמה מתועבים אלו המסתופפים על  המדרכה לפני ביתו של שר הביטחון ומפגינים נגד... מלחמה... הם מפגינים גם עם תכריכים... והפרדוקס... שהם בעצם עלולים להיות בתכריכים אם לא נצא למלחמה... אז שישמרו אותם לעת הצורך הזה...

* * *

ערן כהן: יהיה שמו "חמור שלם"

אהוד שלום,

התענגתי עד מאוד על רשימתה המאלפת של הגב' וינשטוק. רק הערה אחת או שתיים, ברשותך.

ראשית, מיכאל הצייר ואשתו, מיכאלה, הם בני הזוג ארגוב. הכרתי את שניהם אישית, לפני כ-35 שנים, בהיותם הוריה של חברת ילדות שלי. גרנו בבניינים סמוכים ברחוב הירקון, לפני שהפך למפלצת הבליינות שהוא היום. בתם ואני למדנו יחד בביה"ס א.ד גורדון בימים שכיכר אתרים רק הוקמה והכספומט הראשון באיזור היה אטרקציה.

שנית, לגבי פרשת חמור שלם, טוענת ויקיפדיה כדלהלן, בערך "נתן שלם":

‏אגדה אורבנית ‏מספרת שד"ר שלם התכוון לקרוא (או קרא בפועל) לבנו בשם המקראי 'חמור'. בספר "עיר, אבן ושמיים" (עמ' 120), מביא תלמידו יהודה האזרחי את הדבר, כסיפור שסופר בין תלמידי הגימנסיה:

"‏ד"ר שלם כל כך אוהב, לא רק גאולוגיה ומאובנים ופרהיסטוריה ‏וכלי ‏צור, ‏אלא גם טבע בכלל וזואולוגיה ‏וחיות. לכן, פעם כשנולד לו בן הוא רצה לקרוא אותו בשם '‏חמור' – ‏שם של חיה נאמנה וסבלנית ומסורה, ידידת המשוטטים, וגם שם תנ"כי. אבל אשתו התנגדה. בעיקר טענה ואמרה שאם הילד יגדל, יהיה שמו 'חמור שלם', ולזה היא לא מסכימה. אולי לחצי חמור אפשר איכשהו להסכים, אבל לחמור שלום בשום אופן לא."

‏מרוח הדברים עולה כי מדובר באגדה משעשעת ותו לא. למעשה, לא נמצאו כל סימוכין לסיפור, והאזרחי בעצמו מסכם את הדברים במילים: "הגימנזיסטים האלה, הנעלים-מכל והיודעים-כל, זנחו בו במקום את סיפוריהם על ד"ר שלם, ופתחו בשלשלת מעשיות על אדון לדיז'נסקי ואדון אביזוהר." (עמ' 121).

כך או כך, האגדה נופחה ונתקבלה כאמת לאמיתה, כפי שניתן לראות בדיונים שונים באינטרנט.‏

בדומה לגב' וינשטוק, גם אני מצפה ביום מן הימים להיתקל באברהם הבת ובמרגלית הבן...

בברכה,

ערן כהן

* * *

יוסי גמזו: תיקון טעות

אהוד יקירי,

אנא, תן כתיקון טעות את הקטע הזה מ"לֵיל בָּצִיר סָהוּר בְּיִשְׂרָאֵל הַלֹּא נוֹדַעַת" שפורסם בגיליון הקודם.

אלפי תודות –

יוסי

הַרְחֵק מִן הַהוּ-הָא הַתֵּל-אֲבִיבִי הָאוּרְבָּנִי,

הַרְחֵק מִן הַפְּקָקִים שֶבִּנְתִיבֵי הָאַיָּלוֹן,        

הַרְחֵק מִן הַפּוֹלִיטִיקָה שֶבָּהּ, בִּשְוִיץ בֵּי-בָּנִי

כֻּלָּם טוֹבְלִים וְשֶרֶץ בְּיָדָם וְקִיקָלוֹן,

הַרְחֵק מִן הַתְּכָכִים וְהַקּוֹמְבִּינוֹת וְהָעֹשֶק,

הַרְחֵק מֵרִקְבוֹנוֹ הַמּוּסָרִי שֶל הַמִּמְסָד,

הַרְחֵק מִזֶּה אַךְ לֹא מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶךְ

וְלֹא בִּתְחוּם קְלָאוּסְטְרוֹפוֹבְּיַת הַכְּלוּאִים בְּסַד

אוֹתָהּ בּוּעָה אוֹטִיסְטִית בָּהּ תְקוּעִים רַבִּים כָּמוֹךָ

מִגְּדֵרָה עַד חֲדֵרָה, בֵּין נִגְעֵי זִהוּם-אֲוִיר

לְג'וּנְגֶּל הַבֶּטוֹן שֶל הַשָּאוֹן וְשֶל הַדֹּחַק

יֵש אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֶרֶת בָּהּ הַכֹּל מַחְוִיר

לְפֶתַע, כְּמוֹ בְּהֶלֶם, עַל סִפּוֹ שֶל אֵיזֶהֹ יֹפִי

שֶל מַשֶּהוּ שוֹנֶה כָּל-כָּךְ, שֶל אֵיזֶה déjà vu

קָסוּם שֶל לֵילוֹת-פַּעַם נִשְכָּחִים שֶל תֹּם וָשֹפִי

בָּהֶם הָיִינוּ מַה שֶּאָבוֹתֵינוּ אָהֲבוּ

לִפְנֵי שֶצִּיּוֹנוּת הָפְכָה דְבַר צִינִיּוּת רֵיק-אֹמֶר,

לִפְנֵי שֶהִתְרוֹשַשְנוּ מִן הַיֹּשֶר וְהַחֵן,

לִפְנֵי שֶכְּבָר אִבַּדְנוּ כָּאן בַּעֲיֵפוּת הַחֹמֶר

אֶת כָּל הַ-raison d’être שֶל חַיֵּינוּ –  וְלָכֵן

הַשִּיר הַזֶּה מַזְמִין אוֹתְךָ לְפֶסֶק-זְמַן פּוֹאֶטִי,

לִטְרֶמְפּ בְּרֶכֶב-שֶטַח הַשּוֹעֵט אֶל גְּדוֹת הַסְּתָיו

שֶבּוֹ חוֹבְרִים בְּיַחַד הָאֶסְתֵּטִי וְהָאֵתִי

וְאִיש בְּשֵינְקִין טֶרֶם הֶעֱלָהוּ עַל הַכְּתָב:

* * *

משה כהן

הנדון: צודק ריבלין

מכובדי,

יו"ר הכנסת שלנו חוזר ומכריז שהסכנה הגדולה ביותר הנשקפת למדינת ישראל היא הטרור היהודי (לא הערבי או האיראני). ניסיתי להיזכר במה מדובר והעליתי בזיכרוני כמה דוגמאות מיני רבות.

נזכרתי בנהג דחפור שהסתער על אוטובוס ועל רכב פרטי והרג אנשים בירושלים, באריק קרפ שישב עם אשתו על שפת הים ונרצח במכות על ידי חבורת נערים משתוללים בלב תל אביב, במכונית שנסעו בה אב ובנו הקטן שהותקפה באבנים ונוסעיה נהרגו, בבחור שנכנס לישיבת "מרכז הרב" וירה למוות בשמונה תלמידים, בשהידים המתפוצצים באוטובוסים, במשפחת פוגל ביישוב איתמר שגרונותיהם שוספו בשנתם, והרשימה עוד ארוכה...

מה, זה איננו טרור יהודי אלא טרור נגד יהודים, יסלח לי מר ריבלין, זיכרוני קצר ואינני זוכר בדיוק "טרור יהודי" מהו, ואיני יורד לסוף דעתו של היו"ר הנכבד, אך כנראה הוא הסכנה הגדולה ביותר למדינת ישראל. הטרור הערבי והאיראני הם גזרה משמיים שיש לחיות איתה וחבל להכביר עליו מילים . משימתנו, אליבא דמר ריבלין, היא להיאבק בראש וראשונה "בטרור היהודי".

גישה מעניינת, (אולי קצת חולנית).

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 * * *

נעמן כהן

1. יוספה וינר עורכת ומשכתבת

בעיתון "הארץ" – ז'דנוב או –?

את הדברים למטה שלחתי לפרסום לעיתון "הארץ", ולמכתב העיתי "חדשות בן עזר". בעוד שבן עזר פרסם את הדברים בשלמותם (גיליון 770), בעיתון "הארץ" נערכו ושוכתבו הדברים. הכותרת שונתה מ"ביטול מוסד הנשיאות" ל"פוליטיקאים יש לנו די והותר" ופשוט נמחק חלק הארי של הכתוב (כל הקטעים באדום) כך שנותרה אמירה אווילית למדי:

במדינת ישראל הנשיא הוא ראש המדינה. מאחר שישראל היא דמוקרטיה פרלמנטארית, תפקידו של הנשיא ייצוגי בלבד, והוא מסמל את אחדות העם ומשמש סמל הקונצנזוס. והנה שמעון פרס פועל כפוליטיקאי המסמל את פילוג העם, ואת חוסר הקונצנזוס.

מה שהיה לפרס לומר בשאלה התקיפה באיראן, היה עליו לומר בשיחה פרטית. עליו היה לזמן את ראש הממשלה ושר הביטחון לשיחה, ולומר להם את דעתו. אסור היה לו לצאת לקמפיין פוליטי ציבורי. וגם אם נניח שיש צדק כלשהו בדבריו, הרי במעשיו, אף בלי כוונה, משתף פרס פעולה עם האויב, ופוגע אנושות בכוח ההרתעה של ישראל. לא בכדי אומרים האיראנים שהיהודים הפחדנים לא יעשו דבר. הנה נשיא המדינה – פרס, מוכיח זאת. האיראנים מסיקים שהיהודים מפחדים, הרוסים והסינים תומכים בהם, והאמריקאים גם כן לא יעשו דבר, כפי שלא עשו עם פקיסטן וצפון קוריאה. המסקנה ברורה: אפשר להמשיך לפתח את הנשק הגרעיני.

אם בתחילת שנות המדינה היו הנשיאים אישים בעלי שאר רוח, כחיים וייצמן, יצחק בן צבי, זלמן שזר, הרי בשנים האחרונות הנשיאים הביאו רק נזקים. עזר וייצמן אולץ ללכת עקב הסתבכות בפרשת כספים, ומשה קצב נכנס לכלא באשמת אונס.

פרס, המציג עצמו תמיד כיורשו של בן גוריון, היה כל ימיו פוליטיקאי מקיאבליסטי ונכלולי בלבד. לאחר שלא הצליח להיבחר לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, פרש מהמפלגה, והצטרף לקדימה בראשות אהוד אולמרט, ובכך הוכיח את תיאורו ע"י יצחק רבין כ"חתרן בלתי נלאה".

אם נשיא המדינה אינו מייצג אחדות וקונצנזוס, אין בו צורך. פוליטיקאים יש לנו די והותר. לכן מן הראוי לבטל את מוסד הנשיאות לאלתר. בהוצאות בית הנשיא, כ –50  מיליון שקל בשנה, עדיף לבנות בית חולים.

לאחר שיכתוב זה, שלחתי מכתב ל"הארץ" ובו ביקשתי לדעת מיהו העורך המשכתב? קיבלתי תשובה שהעורכת-משכתבת היא גברת יוספה וינר. כיוון שכך, פניתי אליה במכתב הבא:

יוספה וינר שלום רב.

אני מצ"ב את הטקסט ששלחתי אליכם והייתי מעוניין לדעת מה הסיבה לכך ששיכתבת את הכתוב עד כדי סילוף הכוונה. מה שפורסם לחלוטין אינו מה שכתבתי. העורך רשאי לקצר, (כאן לא היה צורך כי נשאר מלא מקום) לתקן טעויות כתיב, או ניסוח, אבל לא לשנות לגמרי את מהות הכתוב. ומהות הכתוב היה דרישה לביטול מוסד הנשיאות וכך היתה הכותרת: "ביטול מוסד הנשיאות", ולא הכותרת בניסוח שלך: "יש יותר מדי פוליטיקאים". האם היית מעיזה לעשות זאת גם לאדם בעל שם? דומני שזה לחלוטין אינו הוגן ומראה על זלזול, ולא ברורה לי כלל הסיבה לכך, האם צנזורה כלשהי בנוסח ז'דנוב? אגב בספרים נהוג להוסיף את שם העורך, למה לא הוספת את שמך? אודה לתשובה.

למרות ששלחתי תזכורת, לא קיבלתי תשובה. והנה, הפלא ופלא, יום לאחר מכן שונה פורמט פרסום המכתבים למערכת, וצוין שם בבירור  כי "המכתבים עוברים עריכה". (לא צויין שגם שיכתוב). כיוון שכך, הסתקרנתי לדעת מיהי אותה יוספה וינר המשכתבת, וגיגלתי את שמה, והנה הסתבר לי שהנ"ל מעורבת בפרשת עריכה ושכתוב קשה יותר. כפי שניחשתי, לאנשים בעלי שם היא לא שיכתבה בלי להודיע. פרופסור ארנון סופר כתב מכתב למערכת ובו סתר את כתבתו של גדעון לוי לגבי המסתננים, והנה יוספה וינר מתקשרת אליו בבקשה שישמיט את כל טיעוניו המפריכים את דברי גדעון לוי, בנימוק ש"המצאת סיפור ע"י לוי, הוא דבר שולי". בתגובה לניסיון הצנזורה של וינר, המליץ פרופסור סופר לדליה דורנר נשיאת מועצת העיתונות לסגור את עיתון "הארץ-פרוודה".

http://www.zeevgalili.com/2012/06/16778

אני יודע שבדבריי אלו אני משמיט מידי את הסיכוי לפרסם שם משהו בעתיד, אבל זה באמת קורבן קטן לעומת אלו שהקריבו הרבה יותר במאבק למען הדמוקרטיה וחופש הדיבור.

אגב, תודה ליוסף דלומי על התיקון שעלות בית הנשיא היום הינה 60 מיליון דולר לשנה.

2. החבר רון וייס מגן גם על האס. אס.

צודק רון וייס בדבריו ש"כל יהודי שחי בשנים 1944-5 בהונגריה ידע שחייו בסכנה." (גיליון "חדשות בן עזר" 771) אבל לא כל יהודי ידע שעלייה לרכבת, פירושה השמדה בגז. וייס מודה שגם אימו לא שמעה על אושוויץ. זו היתה, לדברי אייכמן, מהות העיסקה עם קסטנר. אם היו היהודים מודעים לכך שעלייה לרכבת פירושה השמדה, רבים היו יכולים להינצל, בייחוד בפריפריה. ההשמדה הקלה, והמסיבית של מאות אלפי יהודים, בזמן קצר, כשהרוסים בפתח, היתה תלויה בחוסר מודעות לסכנה. כשהרכבת הגיעה ליעדה היה כבר מאוחר.

אבל הדבר המדהים באמת בדברי וייס, הוא תיאורו את ה-אס. אס. כמושיע היהודים דווקא, הוא, ה-אס אס, אליבא דווייס, מנע את רצח היהודים. בעצם אין קביעתו זו מתמיהה שכן החבר וייס אינו מאמין גם לאמנת החמאס המחויבת להשמדת היהודים, וזה שנים מנהל תעמולה למען האוייב. לדידו של וייס, היהודים אשמים בכול, וכנראה שכשם שה-אס. אס. לפי דבריו, הגן על היהודים מרצח, כך בוודאי יעשה גם החמאס.

* * *

שמעון גרובר על יואב דגון ז"ל

A friend in a need

Is a friend indeed

את האמרה הנ"ל למדנו בבית הספר היסודי, באחד משיעורי האנגלית. וכאשר קראתי בגיליון מס' 158 של חב"ע. מיום י"ז בתמוז, התשס"ו, [זה היה מזמן. – אב"ע] מודעה מטעם עיריית הרצליה, המזמינה את הציבור לטקס קריאת כיכר על שם יואב דגון ז"ל, נזכרתי באמרה הזו. ומעשה שהיה כך היה.

לפני כמה עשרות שנים גויסתי למילואים יחד עם יואב. אותו גיוס תפס אותי מתאושש מניתוח בקע (ביום השחרור מבית החולים האחות הראשית הזהירה אותי, בנוכחות רעייתי "שלא תעז להוריד את הזבל"!)

ביום החיול למילואים הנפיקו לנו טונות של נשק, תחמושת, מדים, שמיכות וכיו"ב ציוד אישי. אני, כמובן, נזהרתי מלשאת את כל הציוד הכבד בבת אחת, וחילקתי אותו לכמה מנות. יואב דגון ז"ל התבונן במעשיי ושאלני לפשר הדבר. הסברתי לו. מיד, וללא היסוס, צרר יואב את כל הכבודה האישית שלי בתוך אחת השמיכות, העמיסה על גבו, יחד עם הצרור האישי שלו, וקרא לי: "בוא נלך לאוהל, נעלה על המדים ונלך לאכול ארוחת צהריים."

יואב היה הרבה יותר מחבר לעת צרה. הוא היה אחד מבני האדם האנושיים והמשכילים ביותר עלי אדמות. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

* * *

ישראל זמיר

האם אובמה יהיה הצ'רצ'יל

של המאה העשרים ואחת?

אורי הייטנר בגיליון האחרון של העיתון [371] מקלס ומשבח את וינסטון צ'רצ'יל. אין ספק שזכויותיו רבות בהבסתה של גרמניה, חרף המאמצים של  "ההיסטוריונים החדשים" לגמד את דמותו. להכניס את הישגי הנשיא אובמה לנעליו של צ'רצ'יל היא מטרה נשגבת – אם אכן יצליח לבלום את עליית האיסלם הפונדמנטליסטי.

נזכרתי בסימפוזיון שנערך לפני שנים רבות בגבעת-חביבה, ואולי היה זה במועדון "צוותא" ביום-הניצחון, בשמונה למאי בסוף שנות השישים. כעיתונאי צעיר הזדמנתי לאותו כנס, רשמתי את הנאמר שם ושלחתי את החומר למערכת. עורך עמודי-פנים דאז טען שאין זה מכובד לבקר מנהיג כה דגול כצ'רצ'יל ביום חג, והחומר הוחזר לי. 

במקרה נתקלתי באותו פנקס והרי הדברים לפניכם:       

בין הדוברים היה גם ד"ר איזידור ברגמן – צנום, קטן-קומה, פנים חיוורות וגב כפוף, שהציג עצמו כפליט-שואה, שהתארח באחד מקיבוצי הדרום וביקש להשמיע נימות אחרות.

לדבריו, צ'רצ'יל ידע היטב על קיומם של מחנות ההשמדה באירופה, ובהם מיליוני אדם, שנשרפו בכבשנים, ולא ניסה להצילם. וכשנשאל על כך, לאחר המלחמה, טען, כי האמין שאת כל המאמצים השקיע בהבסתה של גרמניה. וכשזו תמוגר, אסירי המחנות-הפליטים יינצלו.

לדברי ד"ר איזידור ברגמן, צ'רצ'יל ידע כי מדי-יממה אלפי פליטים נשרפים חיים בתנורי המוות. לדבריו, די היה להוריד כמה רכבות מן הפסים ובכך לשבש לזמן-מה את פעולת הכבשנים במחנות-המוות.

"קשה לי כיהודי לשכוח ולסלוח," אמר איזידור ברגמן. "הייתי באושוויץ' בזמן המלחמה. ראינו את המטוסים של בנות-הברית חולפים מעלינו בדרכם לגרמניה. מאות מטוסים. די היה בחצי-תריסר מהם שיפציצו את צמתי מסילות-הברזל המובילים למחנות-המוות ובכך לשבש במידה רבה את ההרג המחריד. מטוסי ה-"ר.אי.אף הבריטי הצניחו נשק ותחמושת ללוחמי מאקי בצרפת, לפרטיזנים היוגוסלביים של טיטו, אך לא ללוחמי המחנות ולמחתרת הפולנית.

"בכוחו של צ'רציל היה להציל מיליוני אדם: רוסים, אנגלים, צרפתים, פולנים, יהודים. לא אוכל לסיים בלי לספר סיפור-אישי – הייתי כלוא באושוויץ' למעלה משנתיים. בביתן שלנו התגורר קצין פולני בעל דרגה גבוהה, שבפקודת המחתרת הפולנית התגנב לתוך המחנה. תפקידו היה לדווח ל"בנות-הברית" על מצב המחנה, על כמות כוח-האדם הגרמני המצוי בו, מקומם של מפעלים המייצרים נשק, מחסני-נשק וצמתי מסילות-הברזל המובילות למחנות-הריכוז. בידי צ'רצ'יל היו מפות מפורטות ומעודכנות שאותו קצין דאג להבריחן לאנגליה באמצעות המחתרת הפולנית. הקצין סיפר לי שבכל מכתב הוא דיווח על כמות הנשרפים שגדלה והלכה. שנה שלימה המתין הקצין לתגובת אנגליה שלא הגיעה. לדבריו, היתה לפולנים אפילו תוכנית שאלף חיילים בריטיים, רובם מ'צבא פולין החופשית', שהתרכזו בבריטניה, יצנחו לתוך מחנה אושוויץ' ובעזרת המחתרת ישתלטו על המחנה. הקצין קיבל אישורים שהחומר שסיפק הגיע לתעודתו. לבסוף, נואש ממענה, הרג שומר גרמני ונמלט. 

"למען ההגינות אומר, כי צ'רצ'יל אומנם הצליח להפיח בציבור הבריטי אמונה בניצחון ונכונות לשאת בסבל הרב ואמרותיו מוכרות ומפורסמות. יש המתרצים את סירובו להפציץ בניסיון להטעות את הגרמנים, שההתקפה הגדולה של בנות-הברית תבוא מהמזרח-התיכון. צ'רצ'יל הקים את "הליגה-הערבית", ולאחר "ועידת-קרים" נסע לקדם את פניו של המלך איבן-סעוד והעיתונות הגדולה האמינה כי ממזרח תבוא הגאולה. צ'רצ'יל הצליח להסיט את דעתה של גרמניה מן העיקר: פתיחת החזית השנייה בנורמנדיה.

"אסיים בכך שארמוז, כי ממשלתו השמרנית של צ'רצ'יל הובסה בבחירות 1945, ממש בסוף המלחמה וחרף הניצחון ההירואי, מפלגת הלייבור, בראשות קלמנט ריצ'רד אטלי עלתה לשלטון."

להערכת ד"ר איזידור ברגמן, העם הבריטי ידע הכול, העריך את הישגיו של צ'רצ'יל מזה, אך גם הענישו על מחדליו.

עד כאן עדות אישית.

אהוד: לא השתכנעתי. זה בחלקו נראה לי סיפורי-בדים. לנו יש אמנם חשבון ארוך עם צ'רצ'יל, מאז שבהיותו שר המושבות קרע מהמנדאט הבריטי את עבר הירדן ונתן אותו לאמיר עבדאללה, אבל איש לא ייקח ממנו את גדולתו כמנהיג האמיץ, החשוב והמוצלח ביותר שעמד בראש העולם החופשי נגד היטלר והצבא הנאצי במלחמה, שבה ניספו עשרות מיליוני בני-אדם, לא רק יהודים.

* * *

פַארְשְטִינְקֶענֶע מעשייה (מעשייה מסריחה)

 כבר מצחיק!

[רץ באינטרנט, שלחה בנדלה]

שלושה רופאים צעירים, שלומדים יידיש להנאתם, הולכים ברחוב ורואים איש זקן שהולך כפוף גב וברגליים מפוסקות. ההליכה המוזרה הזאת מאתגרת אותם לתת דיאגנוזה, ממה סובל הזקן שהולך בצורה כזו?

"תתחיל אתה," אומרים השניים לראשון, "ותגיד את זה ביידיש."

אומר הראשון: "דֶער ייד האָט אַ קִילֶע." (ליהודי יש קילה/שבר).

אומר השני: "נַיין, דאָס אִיז נִישְט אַ קִילֶע, דאָס אִיז מָרִידְן."  (לא, זה לא קילה, זה טחורים).

אומר השלישי: "נָיין, דאָס אִיז נִישְט אַ קִילֶע, אוּן נִישְט מַרִידְן. דאָס אִיז לוּמְבָּגוֹ." (לא, זה לא קילה ולא טחורים, זה לומבגו."

מאחר ששלושתם נתנו אבחנות שונות, היה חשוב לכל אחד מהם להוכיח שהוא צודק. האיצו את צעדיהם, השיגו את הזקן ואמרו לו:

"רֶבּ יִיד, מִיר זֶענֶען יוּנְגֶע דוֹקְטוֹיְרִים," (יהודי יקר אנחנו רופאים צעיריםׂׂ), "אָיְינֶער זאָגְט אַז אִיר האָט אַ קִילֶע, צְבַיְיטֶע זאָגְט – מַרִידְן; דֶה דְרִיטֶע זאָגְט – לוּמְבַּגוֹ". (אחד אומר שיש לך קילה השני טחורים והשלישי לומבגו). "מִיר דַארְפְן וִיסֶען וֶער אֶס האָט גֶרֶעכְט?" (אנחנו מבקשים לדעת מי מאיתנו צודק?"

עונה הזקן: "קִינְדֶערְלֶךְ טָיֶירֶע, אַלֶע האָבֶּען אַ טוֹייֶעס גֶעהאָט." (ילדים יקרים, לכולכם היתה טעות גדולה), ופונה אל כל אחד מהם: "דוּ האָסְט אַ טוֹיֶיעס גֶעהאָט, דאָס אִיז נִישְט אַ קִילֶע, (אתה טעית אין לי קילה).

"דוּ האָסְט אַ טוֹיֶיעס, דאָס אִיז נִישְט מַרידן, (אתה טעית אין לי טחורים),

"דוּ האָסְט אַ טוֹיֶיעס, דאָס אִיז נִישְט לוּמְבַּגוֹ, (אתה טעית, אין לי לומברגו),

"אוּן, דֶער עִיקֶר, אִיךְ אַלֶעייְן האָבּ אוֹיְךְ אַ טוֹייֶעס גֶעהאָט – (והעיקר, גם אני טעיתי טעות מרה), אִיךְ האָבּ גֶעמֶעייְנְט דאָס אִיז אַ קְלֶיינֶע פאָרְץ (חשבתי שזה רק נאד קטן), אוּן צוּם סוֹף, האָבּ אִיךְ זִיך בַּאקַאקְט." (ובסוף חירבנתי במכנסים).

מה אגיד לכם אנשים צעירים: "פוּן אַן אַלְטֶען תוּחֶעס קֶען נִישְט אַרוֹייְס גֶעייְן אַ פְרֶעייְלַאכְן פאָרְץ!"  (מתחת זקן לא יכול לצאת  נאד שמח). 

* * *

גם בחורה יפה אוכלת...

בוקר על החוף

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

גם בחורה יפה יותר מבר רפאלי

אוכלת בוקר

יושבת בקפה על החוף,

עיניה כחולות כַּמים שממול

שערותיה הארוכות

גולשות מעבר לשדיה

זהובות כַּחול אשר לשפת הים

הבחורה היפה לועסת

בולעת

טוחנת בולעת

בתיאבון בריא

של חיה אצילה

רעבה רזה גזעית

היא לא תהיה בעתיד

פרה קטנה

עקבות החול הזהוב על עורה

מלוח שזוף

ממש לנשק

לשבת איתה

לאכול אותה

פניה מתוקות

לועסת שותה מוצצת

ארוחת בוקר ישראלית

כמו מעשה אהבה

היא רעבה היא רעבה

יעזור לי האל להיכנס

אל פיה הלועס סלט טונה

ולהחליק לה עם תנועת הבליעה

נקניקייה בלי חרדל לגרונה

הו בלעי לי אותי בלעי לי

נקניקייתי עד שאגמור אחרי

סלט הטונה

הו מוצצת בוקר יפהפייה

תכולת עיניים זהובת שיער

ירדת אלינו משמיים

אולי משוודיה

שנוכל לבעול אותך

במבטינו

בסגנון המזרח התיכון

* * *

שושנה צוריאל

זיכרונותיי מזקן השומרים אברהם שפירא

הוא היה אגדה עוד בחייו, הוא היה גאוות המושבה, הוא היה ג'דע! ועוד כילדים היינו מתרפקים על מעללי הגבורה שלו במלחמותיו עם הערבים שהיו מתנכלים לישוב היהודי בפתח תקווה.

עוד מגיל צעיר התבלט בכוחו ובגבורתו, שלט בשפה הערבית על בורייה ורכש את אמונם של הערבים והבדואים שכיבדו וגם העריצו אותו.

מסלול הליכתנו לבית הספר ובחזרה עבר על יד ביתו, ותמיד היינו רואים בחצר הבית שייח'ים וסתם ערבים ובדווים כשהם יושבים על הארץ בישיבה מזרחית, רגליהם מקופלות תחתיהם וסוסותיהם קשורות אל העצים שבחצר, ושייח' איברהים מיכו יושב ביניהם בהדרת הרוממות כאחד האפנדים וכולם לוגמים קפה בחברותא.

ערבים ובדווים בני שבטים וחמולות ממקומות שונים, כאשר התגלע ריב ביניהם או אפילו שפיכות דמים על רקע נקמות דם, לא פנו אל הממשלה, כי אם אל שייח' איברהים מיכו כפי שהיה מכונה בפיהם, כדי שישמש כבורר בסכסוכים ביניהם, והוא בהכירו את הערבים את אופיים ואת דרכי חייהם חדורת החנופה והעורמה, הצליח לפשר ביניהם ולהשביע את רצונם של שני הצדדים עד כי היו יוצאים מלאי רחשי תודה והתפעלות מחוכמתו הרבה.

בחצר מאחורי הבית היתה רפת פרות בהן טיפל בנו האילם "מנדלה", שהיה מפחיד את הבנות וכאשר נמלטנו מפניו, היה מרים את קולו וצועק אחרינו בשפתו האילמת: "קוש בתוש!"

הייתי רואה אותו לעיתים קרובות כאשר חזר לביתו עם ערימת ספרים בגרמנית מתחת לבית שחיו, ידענו שהוא התחנך בצעירותו בגרמניה, מדינת ישראל התקדמה כברת דרך ענקית בחינוך והקניית השכלה לחרשים-אילמים, אבל בתקופה של טרום מדינה עדיין לא היו פה אמצעים וידע כיצד לטפל בהם, ואיתרע מזלו של מנדלה שלא נולד בדור מאוחר יותר.

הייתי רואה את אברהם שפירא כאשר הלכנו לערוך קניות בשוק הגדול בבית הקפה שממול השוק, הוא נהג לשבת שם בחברת שייח'ים מכובדים על שרפרפי קש קלוע כשהם  מעשנים נרגילות בצוותא או משחקים שש בש,  דמותו האגדית ליוותה אותנו עוד בחייו והערצנו אותו כאשר עבר במושבה רכוב על סוסו עם המקטרת הנצחית בפיו, וכאשר התקיימה תהלוכה חגיגית במושבה, הוא היה רוכב על סוסו בראש התהלוכה.

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, התגייסו רבים מבני ובנות הישוב לצבא הבריטי כדי למגר את הצבא הגרמני הנאצי, ביניהם היתה גם בתו של אברהם שפירא  שהתגייסה לאי.טי.אס. ושרתה בפלוגת הנהגות שהובילה ציוד ואספקה לצבא הבריטי במצרים, לוב וארץ ישראל.

יום אחד, כאשר חזרתי מביה"ס, הבחנתי בתכונה רבה בחצר ביתו של אברהם שפירא, לאורך החצר הארוכה מהמרפסת הקדמית ועד לגדר, בטרם הופקעה רצועת אדמה עבור הרחבת הכביש ובניית המדרכה, עמד שולחן ארוך ומסביבו הסבה כל פלוגת החיילות-הנהגות, כאשר הקצינה הבריטית יושבת בראש השולחן, ומסביבו לפי סדר הדרגות יושבות החיילות-הנהגות  לארוחת הצהריים בביתו של  המארח אבי החיילת המשרתת בפלוגה – אברהם שפירא.

כל חיילת הגיעה עם המשאית שלה והחנתה אותה על המגרש הגדול שממול ביתו של אברהם שפירא, שם נהגו לערוך את מפגני האחד במאי או שילדים שחקו שם כדורגל, וכך חנו שם כמה עשרות משאיות. ואנחנו הילדים נתלינו על הגדר ונעצנו עיניים משתאות בחגיגה הזאת עד לסופה. היו נאומים, ובתום הארוחה החגיגית קמה הקצינה הבריטית ראשונה, ואחריה לפי סדר הדרגות קמו כל החיילות בזו אחר זו, נפרדו מבעל הבית וצעדו בסך למגרש החנייה, כל חיילת נכנסה למשאיתה  ובשיירה ארוכה עזבו את המקום בדרך לבסיס.

בינתיים חלפו השנים, הסתיימה מלחמת העולם השנייה, והבריטים עזבו את הארץ, פרצה מלחמת השחרור, ואנחנו, שכבר גדלנו, מתגייסים לצה"ל ב-1948 ומשתחררים בשנת 1950.                    חזרתי לפתח תקווה והתקבלתי לעבודה במזכירות העיריה, ביחד איתי עבד פקיד בשם יצחק סברדליק, אדם בעל השכלה רחבה, שולט בשפות רוסית ואנגלית על בוריין, אבל היה לו חסרון גדול, הוא היה איש תנועת החרות רחמנא ליצלן, כאשר ראש העיר היה החבר רשיש המפא"יניק. איתרע מזלו של סברדליק ונחסמו בפניו כל צינורות הקידום ולא התאפשר לו למצות את כישרונותיו הרבים והשכלתו הרחבה. ולשם השלמת הכנסתו הצנועה הוא עסק בזמנו החופשי בתרגום ספרים. אני זוכרת יום אחד הוא ישב לידי וכתב שתי הקדשות על שני עותקים שתרגם מאנגלית לעברית, אחד הוא שלח לסומרסט מוהם שאת ספרו "בכבלי אנוש" הוא תרגם לעברית, ואת השני הוא מסר לי.

הכיצד כל זה נוגע לזקן השומרים אברהם שפירא? ובכן, כאשר השומר האגדי כבר נח על זרי התהילה, ושמו התפרסם ברחבי העולם, אנשים התענינו בו והתחילו להגיע אליו מכתבים והוא מצא עצמו  מנהל חליפת מכתבים עם גדולי עולם, וכפי שסיפר לנו – שאת השכלתו הוא רכש ב"אוניברסיטה של אדמות פתח תקווה", והנה הוא נזקק לשפה האנגלית כדי לנהל את חליפת המכתבים הזאת, ולמזלו הטוב הוא גילה את איש האשכולות יצחק סברדליק השולט באנגלית על בוריה והיושב במזכירות עירית פתח תקווה, ומאז היה מגיע למשרדנו עם המכתב שקיבל באותו זמן מאיזו אישיות מפורסמת מחו"ל, ומטיל על סברדליק את משימת הכתיבה והניסוח של מכתב התשובה, וזה הפך למנהג של קבע, ואיך אפשר לסרב לבקשת השומר האגדי אם כי לפעמים הוא היה לטורח...

וכך היה מטפס במדרגות ומגיע אלינו, מתיישב לנוח מהמאמץ, ובאותה הזדמנות שוחחנו איתו, והיה לו הרבה על מה לדבר ולספר, הוא כבר הפך חלק מהצוות שלנו והתיידדנו מאוד.

יום אחד חגגה פתח תקווה איזשהו חג,  אני כבר לא זוכרת מה בדיוק, אולי יום העצמאות או איזה אירוע אחר שעוד נהגו לחגוג בשנותיה הראשונות של המדינה, ובקולנוע היכל הכינו עצרת עם חגיגית, והוזמנו כל נכבדי העיר ותושביה, ומכיוון שאברהם שפירא, שאמור היה להיות כבן 83 בערך באותו הזמן, וכבר התאלמן מאשתו לפני שנים, והיו זקוקים למלווה שתהיה לצידו ותביא אותו לאירוע, התבקשתי מהעיריה  להיות בת לווייתו. (יעני, נערת הליווי שלו – סתם...)

הכינו עבורנו שני מקומות מכובדים בשורה הראשונה מול הבמה, פרט לנאומים, הופיעו בחלק האמנותי אילקה ואביבה, וכאשר אילקה הבחין מי יושב למולו, הלוא הוא בן זוגי המפורסם, זקן השומרים אברהם שפירא,  וכאשר השתלבו בשירים הציוניים של פעם קטעים על מעשי עוז וגבורה, הפנה את מבטו אלינו, יעני רק בזכותכם הגענו עד הלום, וכך זכיתי גם אני  למעט פירורים של תהילה...

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק א.

השרפרף של סבתא

השרפרף של סבתא עומד ליד הדלת. עליו נוהגת סבתא לשבת כשהיא קולפת תפוחי-אדמה וסיר עם מים לפניה. השרפרף משמש לה גם הדום-רגליים, כשהיא קוראת ב"צאינה וראינה". ביום שישי הופכת אותו סבתא, כשרגליו ובטנו לתקרה, למען יכביד על השמיכות השומרות על חום הפתיליה הקטנה שבתוך פח-החמין. זהו אחד הרהיטים החשובים של סבתא, רב-תפקידים, שאין לו מקום קבוע בבית. כשאני רואה אותו, כשאני נזכר בו, הריני שומע את קולה כשהיא קוראת ב"צאינה וראינה", ואת גרגור החתול השוכב מצונף לרגליה. השרפרף הוא מעין מושג, ולא רהיט-ממש. למעשה אין הוא אלא שלושה קרשים של ארגז נפט, שמרוב מירוק בחול וסבון הלבינו ונעשו חלקים.

אני לוקח את השרפרף ומציג אותו לרגלי הכיסא אשר עליו תשב סבתא. אני אוהב לשבת כך, רכון על השרפרף, מעפעף בעפעפיי ומתבונן בסבתא. אנחנו יושבים לפנות ערב על המרפסת הקטנה של ביתנו ברחוב הרצל, שהוא הבית השני ברחוב מצד גימנסיה "הרצליה", וכל תל-אביב אינה אלא כתריסר בתים; אני כבן שתים-עשרה, ונקודה גיאוגראפית זו, שסבתא יושבת במרכזה, ואשר ממנה אני מתבונן בחיי הרחוב – נדמית בעיניי כטבורו של עולם.

סבתא מינצה סיימה את עבודתה. את ארוחת הצהריים ערכה ליד השולחן הגדול. הסבא, עם זקנו הגדול, וחיוך של אדם שהגיע בכבוד לגילו, מיסב בראש. לידו אשתו והנכדים. ובקצה השולחן – הפנסיונרים, תלמידי הגימנסיה שבאו מבסרביה. ארוחה זו היתה בה רשמיות של "סדר". אני הייתי רואה את פני הסבא מבעד לאדים המיתמרים מקערת המרק בעלת המיכסה, והם לא האפילו על פניו הקורנים מזיקנה טובה.

לאחר הארוחה הסתלקו כולם לחדריהם. מן המטבח נשמע קשקוש הצלחות והכלים – לפי הקשקוש אני מבחין איזה כלי נמצא בשטיפה. הסבא עוזר בניגובם תוך התלחשות של הנאה על אודות התבשילים הבּסרבּיים שסבתא בישלה.

לאחר מנוחת-הצהריים פשטה סבתא את שמלת העבודה, ולבשה את שמלתה רבת הקיפולים. חולצה לבנה רקומת-פרחים. שמה על ראשה צעיף שחור רקום, כשהי מיישרת את קפליו על כתפיה. סינור-תחרים נקי וצח על מותניה והוא מגיע עד ירכיה הרחבות. סבתא קמה, מהלכת בין החדרים או יוצאת לחצר, מסתובבת בין פרחי הג'ראניום, משלבת יד ימינהּ מאחורי גבה ומחזיקה ביד שמאלה, מהלכת ושרה לעצמה שירים וולכיים. היא מתגעגעת לשתי בנותיה שהשאירה בטלנשט.

עתה היא יושבת נינוחה על כורסתה במרפסת הפונה לרחוב הרצל, לאחר שהשגיחה כי קמטי השמלה יהיו מאורגנים יפה. אני מגיש לרגליה את השרפרף, ומתיישב לרגלי הכורסה, כשאני נמצא כמעט במגע עם קפלי שמלתה. אצבעותיה התפוחות מרוב עבודה מחזיקות בספר-התפילה. סבתא מעמידה עליי את עיניה השובבות, והן כשואלות מה ברצוני לעשות. היא מדברת בפשטות, משתדלת להחיות את התקופה שעליה אני שואל. ואני משתדל לצוד מדי פעם את מבטה.

סבתא התחתנה בגיל צעיר מאוד, דומני – שתים-עשרה! האם זה ייתכן? נראה שכּן.

"ניאצ'ה," כך היא מכנה אותי, "כאשר אבא שלך היה תינוק, הייתי יוצאת עימו לחצר לשחק עם חברותיי בקפיצה על חבל. ואני תמיד הייתי הילדה הבוחרת את המשחקים!" – היא מוסיפה בחיוך של גאווה. "את אבא שלך הייתי מניחה בצד, על הדשא. ואני מקפצת עם החברות בחבל ומתחרה בהן. ואם פרץ אביך הבן-יחיד שלי בבכי, הייתי משליכה מיד את החבל, מרימה את השמלה מלמטה (כך היו לובשים אז) ומיניקה אותו!"

סבתא נועצת בי מבט בוחן, לראות אם אני מאמין לדבריה, ועל פניה מתמתח שחוק שובב, המטשטש את גבולות גילה.

סבתא למדה לקרוא עם בואה לארץ-ישראל, אחרי מות אימי. הייתי יושב עם סבתא ומלמדה לקרוא. אט-אט היתה משלימה את המילים כשהיא נועצת בי מבט שואל – אם לא טעתה.

*

סבתא מילאה בחיי משפחתה תפקיד חשוב. היא היתה הרוח החיה במסחר הפרות והכבשים, ובחנות הקטנה שהיתה לסבא שלי, לפני בואם לארץ-ישראל. סבא היה תמיד מתמקח עם האיכרים, עומד על המחיר, אך אינו מצליח לרמות אותם. הוא היה אדם נינוח. מטפל תמיד יפה בזקנו המגודל. ונסמך בכול על סבתא. ואמנם, הרוח החיה בחנות היתה סבתא מינצ'ה, שניהלה את העסקים ביד רחבה, בצחוק ובשובבות, וטיפלה גם בילדיה, שתי בנות, ובן – בן-ציון. וכשחלה בהיותו תינוק הוסיפו לו את השם שמחה – כנגד עין רעה. שנים מרובות לאחר מכן הפכו שמותיו הפרטיים של אבא – ש. בן-ציון, לשמו הספרותי.

אבא ומשפחתו גרו בכפר טלנשט שבבסרביה, בבית סבתא, וכמובן שבנוסף למסחרה היא השתלטה גם על חיי המשפחה שלנו. היא לא ידעה קרוא וכתוב, אך חוש ההסתכלות העמוק שלה בחיים פתח בפניה גישה לכל הדברים החדשים שהתרחשו סביבה, וזאת גם הודות לבנה-יחידה, שהיה מורה. והיתה זו היא אשר התנגדה לסבי, כאשר תבע מאבי (שכבר נשא אישה והיה אב לשני ילדים) – ללכת בדרכים הקבועות של העיירה, הנהלת החנות והמסחר בצאן. היא קיבלה בחיוך את הכישלונות שהיו לאבי כאשר ניסה להיכנס בעול של מסחר ושל הוראה בחדר, וכאילו הבינה בחוש שהעולם הוא הרבה יותר גדול ונרחב מחיי עיירה קטנה בבסרביה ושמה טלנשט.

דרכי חייו של אבא היו זרים להוריו, אולם סבתא תמיד הבינה לו. הוא שאף כבר אז לכתיבה, לכן פנה להוראה בכפר גדול יותר, הסמוך לטלנשט, וקאלארש שמו. שם לימד עברית. ואנו, בני המשפחה, נשארנו בבית סבתא וכמעט לא היינו רואים אותו. תמיד היה מצוי בכפרים אחרים ומלמד. אימא היתה טרודה בבית, ואותי החזיקו בחנות. אגב, שמי נחום נקרא על שום שנולדתי בשבת חזון, והברית היתה בשבת נחמו, אחרי תשעה באב. זה היה בשנת תרנ"ח, 1898.

*

"אתה היית אז בכן שנתיים-שלוש, ונתון להשגחתי," מספרת סבתא. "אבל אני הייתי עסוקה מאוד בעניינים שלי בחנות, ואתה לא חדלת להשמיע קולות בכי חזקים. אני זוכרת שפעם הסתכלתי במבוכה רבה על סביבותיי, לראות איך אוכל להפסיק את הבכי שלך. ובחנות היה לנו לול גדול של תרנגולים ותרנגולות למכירה. מה עשיתי? פתחתי את דלת הלול והכנסתי אותך פנימה. שם הושבתי אותך על סמרטוט וסגרתי עליך.

"אתה ישבת במבוכה כמה רגעים, הפסקת לבכות, וכשאתה שוכב על בטנך התחלת להסתכל בדרכי-החיים של התרנגולות. ומאז נהגתי להאכיל אותך ולהשכיב אותך בלול-התרנגולות, והסיסטמה של החינוך שלך השתנתה לגמרי."

אינני יכול להגיד שאני זוכר את השעות האלה. אבל דמות תרנגולת שדוגרת על ביציה, יושבת דוממת, מנפחת נוצותיה, מבליטה עיניה ומביטה בביטחון רב על סביבותיה – שמורה בזיכרוני, ובעיתות מבוכה בחיי אני תמיד מעלה אותה בדמיוני. גם כיום אני מתרגש למראה עיניה הבולטות של תרנגולת דוגרת המביטה סביבה בביטחון גמור ויודעת שמעריכים את הכורח שלה לשבת במקום אחד; והביטחון שהיא בוטחת בי שלא אפגע בה לרעה – משרה ביטחון עליי.

המשך יבוא

* * *

צרופת העיתון התקדמה לפורמט Word 2007/2010

קוראים אשר נתקלים בבעיה בפתיחת הצרופה, מוזמנים להתקין

Word Viewer מהקישור הבא:

http://www.microsoft.com/downloads/details.aspx?familyid=3657ce88-7cfa-457a-9aec-f4f827f20cac&displaylang=he

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הברכה לחסיה שוורצמן בגיליון הקודם הסתמכה על מידע מאתר "ג'ני" העוקב אחר תאריכים ומאורעות של בני המשפחה, ולצערנו המידע היה לא נכון. פנחס שוורצמן כבר אינו בחיים.

* אם לא ידעתם עד כה, אז עכשיו תדעו, המאבק על כהונת הנשיא הבא של מדינת ישראל יתקיים בין שני מועמדים, גבר ואישה אשר מלוא כל הארץ כבודם – מיכה לינדנשטראוס ואווה אילוז, ובטח אחד מהם יזכה במשרה הרמה.

* ל-אב״ע את י״ז, [אתם] חרמנים בערבון בלתי מוגבל. – י״ז, בביצת העיתונים בשפה העברית, זה של אב״ע הוא הנרקיס. ד״ש, י״ר

* מהשלבים הראשונים אמרנו שעד המדינה ש"ד בפרשת הולילנד מזכיר לנו את עד המדינה הז'וליק טלנסקי (מכה רופא-השיניים שלו) בפרשת המעטפות, ושניהם כאחד מעידים על ניסיונותיה הבלתי-נילאים של הפרקליטות להפליל את ראש הממשלה, לשעבר, אהוד אולמרט – שאמנם הפך "לשעבר" בזכות הפרקליטות.

כדאי לקרוא את הכתבה על ש"ד "אספן האמנות" בגיליון יום שישי האחרון של המוסף השבועי של "ידיעות אחרונות", ב-24.8. אבל למרבה הצער תחלופנה עוד שנים אחדות עד שמחזה התעתועים המשפטי של הולילנד יסתיים, ואולמרט יוכל לחזור לפוליטיקה, אם עדיין יישארו בו כוחות לכך.

 בינתיים התובע עו"ד קוֹרב, שאת דעתו המוקלטת על השופטים כבר שמענו במדוייק, ימשיך לתעתע במערכת המשפט, אבל חזקה על פרקליטי אולמרט שבבוא היום ינחילו לקורב היהיר מפלה ניצחת.

* לאחר שסיימנו את פרסום פרקיו של ספרנו "ג'דע", שנתגלה כך לראשונה למאות מבין קוראינו שלא ידעו כלל על קיומו, כי מי שם לב לספר לא חשוב של סופר נידח? – אנחנו מתחילים בפרסום בהמשכים של 27 הפרקים שזכינו לכתוב מפי הצייר והסופר נחום גוטמן. ואשר כונסו בשנת 1980 בספרנו המשותף "בין חולות וכחול שמיים", עם ציוריו ורישומיו של גוטמן בהוצאת "יבנה", (זאת לאחר שמרבית הוצאות הספרים בארץ סירבו לפרסמו בטענה "מי מכיר את גוטמן היום?").

הספר נכתב עוד לפני תקופת המחשב ומעבד-התמלילים, נכתב בעט, במכונת כתיבה ובמספריים, שבהם גזרנו את הקטעים השונים ואיחדנו אותם לפי סדר כרונולוגי. לפיכך עלינו להקליד עכשיו את כל הספר כדי להביאו בפניכם, ובבוא העת גם לתת אפשרות לקוראו בקובץ אחד, אמנם ללא הציורים. לשם כך יהיה עליכם לקנות את הספר, שנמצא עדיין בחנות המוזיאון של נחום גוטמן בנווה-צדק.

ומדוע אנחנו כותבים כל זאת? כדי להעביר לכם את תחושת העונג שאנו חשים בקצות אצבעותינו שעה שאנחנו מקלידים את פרקי העברית המופלאים של גוטמן, בהם כל פיסקה היא ציור – וזה כמו להעתיק תמונות של צייר גדול או לנגן יצירה של מלחין גאוני, אילו רק יכולנו.

אנחנו נהנים לעשות עבודת קלדנית ובינתיים גם להרהר – איזה עונש היה זה יכול להיות לכמה מגדולי סופרינו אילו נדרשו להקליד מחדש את ספריהם! והלא חלקם היה ודאי מת משיעמום!

* ראינו בחטף באחד מערוצי הטלוויזיה שלנו ראיון עם פסנתרן ערבי-ישראלי צעיר מאוד. יש לשער שהוא זוכה לסיוע ולהכרה מצד המדינה, וכי מצבו שפר עליו לעומת מרבית בני גילו בארצות השכנות, שנלחמים על קורת-גג, חיים ואוכל, ומרביתם אינם מגיעים לנגן בפסנתר.

בדרכו לפסנתר שבאולפן שאל אותו המנחה איך הוא מגדיר את עצמו. ללא היסוס ענה הנער בעברית:

"פלסטיני שגר בישראל!"

* מנהיגי "המחאה החברתית" הבטיחו לנו קיץ חם. מה זה שאין שומעים אותם ואת מחאתם? האם ירדו למחתרת? האם נסעו או הוזמנו לבלות בחו"ל? האם התקשורת מתעלמת מהם בעקבות הנזקים שנגרמו לה בעקבות תמיכתה המטומטמת בהם בקיץ שעבר [ירידה בפרסומות]? האם ציבור תומכיהם התפכח מן הדמגוגיה, השטחיות והשרלטנות שלהם?

* ישנן שלוש יצרניות גבינת קוטג' בישראל, תנובה, שטראוס וטרה. אם המחירים שלהן היו מופקעים, איך זה שאין תחרות ביניהן והורדות מחירים חדות? הרי יש ממה לחתוך!

 אז אחת מן השתיים – או שהן קרטל, ועל כך מישהו צריך לתת את הדין – או שעלות הייצור של הגבינה היא באמת יקרה כפי שהן טוענות, ולכן אין ל"מחאת הקוטג'" על מה לסמוך.

* באחת הרשתות הזרות שודרה כתבה מקיפה על רצח הכורים המפגינים במכרה הפלטינה בדרום-אפריקה. להם היו מצ'טות מונפות, ולשוטרים נשק חם יורה. הכתב סבב במשכנות של הפועלים-העבדים האלה, נשותיהם וילדיהם, כולם שחורים. שם לא היו בתים אלא "חושות" פרימיטיביות עשויות מכל הבא ליד, פח, קרשים ושאר גרוטאות, שרובם נראה לקוח מאתרי פסולת ואשפה, והכול ללא שום תיכנון ותשתיות. ממש חיים בזבל. בשום מקום בישראל לא רואים שכונות-עוני כאלה. גם לא אצל הערבים. די להתבונן בווילות הצומחות באין מפריע מצדדיו של ואדי ערה.

אבל כל זה לא מפריע למדינת העבדים דרום-אפריקה להטיף לנו מוסר ולהחליט על החרמת כל תוצרת ישראלית שמעבר לגבולות ישראל על פי החלטת האו"ם משנת 1947. כלומר, גם נהריה היא התנחלות מעבר ל"קו הירוק" – על פי צדיקי פרטוריה.

אז איך זה שעדיין חיים באותה מדינה יהודים ולא נסו על נפשם בעוד מועד? הלא הסוף יהיה שם רע מאוד.

אגב, דברים אלה ודומים להם אינם מעניינים את התקשורת הישראלית, המשרתת ברובה את נשיא איראן מחמוד אחמדיניג'אד, בהיותה עסוקה בעיקר בתחרות – מי יזרע יותר בהלה ומי יחרבן ומי ישתין יותר על ראשיהם של שני הפושעים ומחרחרי המלחמה – בנימין נתניהו ואהוד ברק?

* איך הם הורגים שם אלה את אלה בסוריה? מאות הרוגים יום-יום, כולם סורים, כולם בכלי נשק שמפעילים סורים, וכולם בני אותו "עם" שיש לו "מדינה" בשם סוריה?! יש מדינה? –

ואילו אצלנו, במדינת האפרטהייד, הדיכוי, הפערים החברתיים, התגברות האלימות והשינאה, עם שני מחרחרי-מלחמה בראש – אצלנו אף אחד לא נהרג חוץ מאשר בתאונות הדרכים, אצלנו מאות אלפים נוסעים לטייל בחו"ל, בהם גם ערבים ישראליים, שלצורך זה הם לא "פלסטינים" –

אבל את מי העולם יאשים? לא את הטובחים והרוצחים בסוריה אלא אותנו, שכביכול אם היינו נותנים בשעתו את הגולן למשפחת אסד, סוריה היתה היום כמו שוויץ של המזרח התיכון.

איך אמר בשעתו שר האוצר יצחק מודעי מנוחתו עדן: "כּוּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ!" – יבוא יומו של כל כלב!

* לפני 83 שנים (ב-24.8.1929)  י"ח באב תרפ"ט – התרחש הטבח הנורא של 67 יהודים בחברון, יהודים שלא  עשו שום רעה לשכניהם ואפילו נשק לא היה בידיהם – אבל הם נרצחו באכזריות חייתית. כך האופה נוח אימרמן נשרף למוות כאשר הרוצחים הכניסוהו בכוח לתוך תנור האפייה. בין הנרצחים היה גם תלמיד ישיבה צעיר, "עילוי", אחי אימו של אחד מטובי הסופרים שלנו. כשיהיה לנו זמן נרחם על בניהם ובני בניהם של אותם רוצחים ערביים מחברון והסביבה, אלה שהתקשורת הישראלית כל כך דואגת להם.

* "מבוכה גדולה ליו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן): איראן הזמינה בסוף השבוע את ראש ממשלת חמאס בעזה, איסמעיל הנייה, להשתתף בכנס המדינות הבלתי מזדהות שיתקיים בטהראן בשבוע הקרוב. זאת למרות שיו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, כבר אישר את השתתפותו כנציג העם הפלסטיני." ["הארץ" באינטרנט, 26.8].

גם נשיא מצרים מטעם "האחים המוסלמים", מוחמד מורסי, יהיה שם בכנס כדי להתנשק עם תלמידם החרוץ של אדולף היטלר ויוזף גבלס – ד"ר מחמוד אחמדיניג'אד – זיפים של שיעי מול זקן של סוני.

ואנחנו חושבים שזה לא בסדר, כי היו צריכים להזמין גם את ראש ממשלת הבידואים השודדים בסיני ואת ראש ממשלת ועדת המעקב של הפלסטינים בישראל, ואת ראש ממשלת חברון, ואת ראש ממשלת שכם, ואת ראשי ארגוני הטרור המוסלמיים דוגמת אל-קעאידה, ואת הגברת סוהא ערפאת, ואת ראש ממשלת "הארץ", ואת יו"ר האופוזיציה הפרסי שלנו, אם לא יזחל עד אז חזרה לממשלת הזדון שלנו.

* ברכות לתלמידי יישובי עוטף עזה המתחילים היום את שנת הלימודים תשע"ג בצל הקסאמים הנוחתים עליהם במסגרת האינתיפאדה השנייה שלא נגמרה או השלישית שכבר החלה. רוב העולם סבור שבשם ההתנגדות הפלסטינית מותר לרצוח אזרחים ישראליים המוגדרים כולם "כובשים" [כפי שהיו כידוע גם היהודים חסרי המגן בטבח אב תרפ"ט, אוגוסט 1929, בחברון] ולכן עליכם, תלמידים – לקבל בהבנה את היותכם שייכים לציבור היחיד בעולם שדמו מותר –  וזאת גם לדעת ישראלים רבים וגברות ישראליות נאורות היושבים [בינתיים] לבטח בתל-אביב וגם מנהלים משם תעמולה בזכות הגרעין האיראני, שאם יתממש, כל הארץ תהיה "עוטף עזה" מבלי יכולת שלנו להגיב!

* יש לפרסם ברחבי אפריקה ובמיוחד במדינות כמו דרום-סודאן ואריתריאה, שבית המשפט העליון של מדינת ישראל, (שאיכפת לו כנראה  מילדי ישראל כמו מהשלג דאשתקד) – קבע שילדי האפריקאים, המהגרים בהמוניהם ובאופן בלתי-חוקי לאילת ולערים אחרות בארץ – זכאים לקליטה מלאה במערכת החינוך הישראלית במסגרת חינוך חובה חינם, שאנו מקנים במיסים שלנו, מעתה גם לכל ילדי אפריקה ואולי גם העולם כולו – שמצליחים לגנוב את הגבול ולהשתקע אצלנו ולמלא את הכיתות העמוסות שבהן לומדים ילדינו –

 אך בתנאי אחד, שהילדים הנקלטים והוריהם אינם ערבים פלסטינים!

וזו גם בשורה טובה לאותם מדינות וגופים המממנים כנראה את ההגירה הבלתי-חוקית הזו שמטרתה לערער את המרקם החברתי הרגיש בישראל ולהציג אותנו כגזענים בעיני העולם!

* עם השידור החוזר של הסידרה "פולישוק" בטלוויזיה: אין ספק שזוהי אחת הסדרות הטובות ביותר שנעשו אצלנו, ויהיה אפשר ליהנות ממנה גם בעוד הרבה-הרבה שנים.

* צביקה שטרוסברג, בני ברק: משה דיין, המנהיג הצבאי והמדיני הדגול ביותר שקם למדינת ישראל, סיפר משל רלבנטי בשנת 1965, לפני כ-47 שנה,  שמתאים מאוד לימים אלה. בערב עיון לרגל פרסום ספרו על מבצע סיני, הסביר מדוע היתה ישראל צריכה אז להגיע להסכם עם צרפת ובריטניה.

יש מדינות שהן כמו אריה. אריה קם בבוקר, מפהק, מתמתח, עולה על הגבעה, מסתכל סביב, ואם הוא רואה איזו זברה בסביבה מתנפל עליה וטורף אותה.

יש מדינות שהן כמו צבוע או שועל, אם הם רוצים לטרוף איזו חיה, הם צריכים להיזהר שאין בסביבה אריה או נמר, וליתר בטחון יוצאים לצוד בלהקה.

יש מדינות שהן כמו עכבר. עכבר, גם אם הוא רעב, הוא לא יוצא מהחור שלו לפני שהוא בודק טוב-טוב אם אין איזו חתול בסביבה. אם יש חתול, העכבר נשאר בחור ומחכה עד שהחתול תסתלק. לפעמים הוא נשאר רעב ומחכה ליום טוב יותר, כשהחתול לא תהיה בסביבה.

אם עכבר חושב שהוא אריה, התוצאות עלולות להיות רעות מאוד. מדינה עכבר צריכה לדעת מהי ולהבטיח שיש לה גיבוי לפני שהיא יוצאת להתקיף מישהו!

* * *

בְּשֶלְּמָה אָהָבְתִּי?

מופע ספרות מיצירות האהבה של ביאליק

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: אלי דנקר, האחים צנחני, דן כנר, איציק גבאי, אילה זילברמן, יואב יפת ועוד

ביאליק תמה: "אומרים אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה?", אבל למרות זאת – שירים וסיפורים רבים של ביאליק עוסקים באהבה, בחידת האהבה, בייסורי האהבה וגם באהבה מסוגים אחרים.

במופע הספרות החד-פעמי יעלו שחקנים וזמרים טעימה מיצירות אלה.

צוותא, רחוב אבן גבירול 30 תל אביב

יום שלישי, י"ז באלול תשע"ב, 4-9-12 בשעה 20:30

כרטיסים בקופות צוותא: 03-6950156

(המחיר 90 ₪. למקבלי הודעה זו: 50 ₪ בלבד, נא לציין בקופה: קוד 708)

למעוניינים לקבל למייל את פעילויות בימת מופעי הספרות, כיתבו אל:
oumeir@gmail.com

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,406 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,050 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל