גיליון מס' 773 לקראת ראש השנה תשע"ג הבעל"ט

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ו באלול תשע"ב, 13 בספטמבר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: חֹדֶש הָאִי-סְלִיחוֹת. //  יהודה דרורי: 1. למנוע מהרשות הפלסטינית כספי טרור. 2. תנו למטומטמים לנפוש בסיני בתנאי... 3. לסלק מישראל מיד את ה"פליטים" המוסלמים. 4. WATCH – שטינקריות זקנות, מרושעות ובוגדניות. // עמוס גלבוע: הסיכוי שאובמה ישלים עם איראן גרעינית גבוה יותר מהסיכוי שיפעל צבאית להשמדת יכולתה הגרעינית. // מוטי בן חורין: הטרקטורונים – בחוץ. // יעקב שרייבמן: מַבַּט אַחֲרוֹן לְעֵת עֶרֶב אָדוֹם. // אורי הייטנר: 1. הש"ד מהבקבוק. 2. הראויים לפרס ביטחון ישראל. 3. איש השנה תשע"ב. 4. הקופסה השחורה של הסכסוך. // עוז אלמוג: 1. טקסי השנאה. 2. שתלתם פירגונים. // יוסף דוריאל: במה עסקתם כשהאוייב השחיז סכינים? // זיוה גל: 1. לְיַלֵּל חֲתוּלִית. 2. הָאִירוּס הַכָּחֹל. 3. יְלָלָה. // משה גרנות: מכורים, מכורים, על ספר סיפוריו של אלי רוה, "מסע לקצות ישראל". // אילן בושם: 8 שירים חדשים. // נעמן כהן: גרמניה מעל לכול. // מרדכי קידר: השד והבקבוק. [ציטוט]. // יוסי אחימאיר: איציק ינאי – ז"ל באופן סופי. // יצחק שויגר: האיום האיראני. // שמעון גרובר: מדוע יואב לא רצח את דוד? // דוד שחם: "מוחרם" או האחוריים של ההיסטוריה – פרקי זיכרון. [ציטוט, לזיכרו]. // שולה וידריך: שימוש בנחום גוטמן לתעמולה נגד היישוב העברי. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק ב. כיצד התחלתי לצייר. // מיכאל דשא: שָׁנָה טוֹבָה! // נתן בן-יוסף: מכתב ליוסי גמזו. // ממקורות הש"י.

הגיליון הבא, 774, יופיע אור ליום חמישי, 20 בספטמבר 2012

* * *

המכתב העיתי מברך את נמעניו

את קוראיו ואת כל אזרחי ישראל

בשנה עברית חדשה

שלא תהיה גרועה מקודמותיה

 גם אם ההתלוננויות תוכפלנה ותושלשנה

* * *

יוסי גמזו

חֹדֶש הָאִי-סְלִיחוֹת

נָכוֹן שֶחֹדֶש זֶה, חֹדֶש אֱלוּל, עַל פִּי מָסֹרֶת

בְּדוּקָה וְעַתִּיקַת-יוֹמִין הוּא חֹדֶש הַסְּלִיחוֹת

אֲבָל אוּלַי בְּאֹמֶץ-לֵב צָרִיךְ לַלֵּב לִמְסֹר אֶת

רְשוּת הָאִי-סְלִיחָה גַּם עַל הַרְבֵּה עַוְלוֹת חוֹתְכוֹת

הַזּוֹעֲקוֹת אֶל כָּל אֶזְרָח שֶמַּצְפּוּנוֹ אוֹמֵר לוֹ

שֶלֹּא תָמִיד עַל פֶּשַע יֵש לִסְלֹחַ, אַדְרַבָּה:

יֵש רְגָעִים שֶלֹּא מַסְפִּיק לָעָם הַמִּתְמַרְמֵר לוֹ

לְהִסְתַּפֵּק רַק בִּמְנוֹד-רֹאש עַד לָאָסוֹן הַבָּא.

יֵש רְגָעִים בָּהֶם לֹא דַי לוֹמַר בְּלֵב חֵלֵכָה

טֶרֶם עֲלוֹת הַשַּחַר וְנִצְנוּץ הַטַּל הַלַּח:

"אֲדוֹן סְלִיחוֹת, דּוֹבֵר צְדָקוֹת, חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ"

אֶלָּא לוֹמַר כַּמָּה מִלִּים גַּם עַל הַלֹּא-נִסְלָח.

יֵש רְגָעִים בָּהֶם חוֹבָה לוֹמַר בְּרֵיש גְּלֵי פֹּה

שֶלְּמַרְבֵּה הַצַּעַר, הַחֶרְפָּה וְהַכְּלִמָּה

לְאוֹר (יוֹתֵר נָכוֹן: לְחֹשֶךְ) מָה שֶמִּתְגַּלֶּה פֹּה

הָפַכְנוּ, אִם נוֹדֶה אוֹ לֹא, לְאֶרֶץ אַלִּימָה.

כִּי מִדֵּי יוֹם נִדְקָר אֶזְרָח, אִם בִּקְטָטָה שֶל בָּארִים

וְאִם בְּסִכְסוּכֵי שְכֵנִים אוֹ קְרָב עַל חֲנָיָה

שֶל מְכוֹנִית פְּרָטִית וְאִם בִּשְאַר תִּגְרוֹת בַּרְבָּרִים

בָּהֶן נֶחְשֶׂפֶת לָנוּ יִשְׂרָאֵל הַלֹּא שְפוּיָה.

וּמִדֵּי יוֹם כְּבָר לֹא מֻפְתָּע שוּם אִיש בְּעַם-הַנֵּצַח

כְּשֶהַתִּקְשֹרֶת מוֹדִיעָה לוֹ כְּתַפְרִיט מֻכָּר

שֶשּוּב אֵרַע בִּמְחוֹזוֹתֵינוּ עוֹד מִקְרֶה שֶל רֶצַח

שֶנִּתְבַּצֵּעַ כָּאן בְּרֹאש חָמוּם וּבְדָם קַר.

וְאִם מוּל פִּרְאוּתָם שֶל בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ נֶחְרְדָה לָהּ

נַפְשֵנוּ כְּשֶהִשְלִיךְ חָמָאס מִגַּגּוֹת עַזָּה חִיש

אֶת בְּנֵי עַמּוֹ, אוֹ לִינְץ' עָרְכוּ וַנְדָּאלִים בְּנֵי רַמְאַלְלַהּ

בְּבַחוּרִים שֶלָּנוּ בְּטֵרוּף- חַיּוֹת מֵבִיש –

הֲרֵי כַּיּוֹם גַּם בְּקִרְבֵּנוּ כְּבָר יֶשְנָם בְּנֵי נֹעַר

רַחְמָנִיִּים בְּנֵי רַחְמָנִים, שֶבְּלִי כָּל מְבוּכָה

כִּמְעַט רָצְחוּ נַעַר עַרְבִי בְּלִינְץ', כִּי אֵין לִמְנֹעַ

מִדּוֹר צָעִיר לִלְמֹד מִן הַגְּדוֹלִים אֶת הַמְּלָאכָה.

וּבִרְיוֹנֵי "תַּג הַמְּחִיר" שֶגִּזְעָנוּת פּוֹשַעַת

עוֹשָׂה בִּשְמָם פְּלַסְתֵּר אֶת הַמּוּסָר הַיְּהוּדִי

כּוֹתְבִים בּוֹ בְּמִנְזַר הַשַּתְקָנִים בְּיָד מִרְשַעַת

כְּתוֹבוֹת שֶל נְאָצָה (וְאֵין מִקְרה זֶה יְחִידִי)

וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְלֵמָה וַדַּאי אֵינָה נוֹשַעַת

מִדֻּגְמָתָם, לְהֶפֶךְ: מִתְבַּזָּה, וְלֹא בִּכְדִי.

וְאַלִּימוּת פְּרוּעָה, גַם אִם עֲדַיִן לֹא הוֹרֶגֶת, 

בֵּין אוֹהֲדֵי קְבוּצוֹת הַלִּיגָה הַמֻּכִּים טֵרוּף

שֶבָּהּ הוֹפֵךְ מִדֵּי שַבָּת מִגְרַש-הַכַּדּוּרֶגֶל 

לְכַּאסַח בְּסִגְנוֹן חָפְשִי וּלְזִירַת-אִגְרוּף

נוֹסֶפֶת עַל הַ"פְּגַע וּבְרַח" בְּנוֹף שְמוּרוֹת-הַטֶּבַח

וּשְׂדוֹת-הַקֶּטֶל שֶל כְּבִישֵינוּ עֲקֻבֵּי-הַדָּם

בָּהֶם כָּל נְהִיגָה אוֹ חֲצִיָּה הֵן קְרָב שֶל קֶבַע

עַל עֶצֶם קִיּוּמוֹ הַיּוֹמְיוֹמִי שֶל הָאָדָם.

מָה יֵש לוֹמַר? מְחִיר מָזוֹן, חַשְמַל וְדֶלֶק יַחַד

עִם שְלַל מוּצְרֵי-יְסוֹד עוֹלֶה בְּהַתְמָדָה בְּטוּחָה

וְרַק מְחִיר חַיֵּי-אֱנוֹש אֶצְלֵנוּ זוֹל עַד פַּחַד

שֶגַּם בְּחֹדֶש הַסְּלִיחוֹת עוֹד אֵין עַל כָּךְ סְלִיחָה.

* * *

יהודה דרורי

1. למנוע מהרשות הפלסטינית כספי טרור

לאחרונה התפרסמו בעיתונות נתונים כספיים הקשורים לרשות הפלשתינית ולעידוד הטרור מצידם. נודע למשל שמדי חודש סכום של כ-18,000,000 שקל מוציאה הרשות הפלשתינית כמשכורות לאסיריהם – אלו הטרוריסטים אשר נתפסו והורשעו, ויושבים בבתי הסוהר בישראל.

כל אסיר מקבל שכר, פרס על פעילותו הטרוריסטית נגדנו, והסכום גדל לפי מספר השנים שעליו לשבת בכלא, לאמור ככל שרצח יותר יהודים כך עונשו יותר גדול ולכן יקבל מידי חודש יותר כסף... למשל, עבדללה ברגותי אשר מואשם בהריגת 67 ישראלים, מקבל כיום כ-5,500 שקל מדי חודש בחודשו.

מעניין שהרשות הפלשתינאית אינה מסתירה נתונים כספיים אלו ומפרסמת אותם למען ידע כל שאהיד כי יהיה מי שידאג לו - והדבר ממש מהווה הסתה להמשך הטרור נגדנו.

מכיוון שאנחנו מכירים את החלאות היושבות בהנהלת הרשות הפלסטינית, הרי שכל מחאה בנושא לא תעזור וגם לא תזיז למדינות בעולם, לפיכך מוצע  שממשלת ישראל פשוט תנכה סכום זה  (של 18 מיליון שקל מידי חודש...) מהכספים שהיא מעבירה לרשות הפלסטינית, ותעביר סכום זה  לקרן לסיוע למשפחות של נפגעי הטרור!

חייבים להראות לנבלים הרצחניים הללו שיש גם מחיר לחוצפה ולהסתה.

2. תנו למטומטמים לנפוש בסיני בתנאי...

מאז הודיע שר הביטחון על כוונתו לסגור את מעבר טאבה ליוצאים לסיני בעת "התראה חמה", נשמעו זעקות מחאה במגזר הערבי, ששם רבים מהם מבלים את חופשותיהם, ואפילו נשמעו מלמולים של חוסר שביעות רצון בקרב קבוצות יהודיות מסויימות, הנוטות גם הן לבלות בזיל-הזול לאורך חופי סיני.

לגבי האחרונים, יש האומרים שהישראלים הם אמיצים ולא מפחדים, אבל לנוכח השתלטות אל-קעאידה על סיני ניתן לסווג זאת רק כטיפשות וחוסר אחריות.

מכל מקום, המדינה יכולה לצאת ידי חובתה בכך שתחייב כל מי שרוצה לצאת לסיני בחתימה אישית על מסמך המאשר את הסרת אחריות המדינה לגביו אם חלילה ייפגע או ייחטף. לגבי מי שלא מלאו לו (או לה) 18, תחוייב חתימת ההורים.

מוצע גם בהזדמנות זו שהמדינה תחייב חתימה על מסמך דומה לגבי כל אזרח היוצא לארץ שאינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל או לארץ אשר שם נשקפת לו סכנה על-פי הכרזת שלטונות הביטחון.

3. לסלק מישראל מיד את ה"פליטים" המוסלמים

ממש בימים אלו, שפליטים "מזי רעב ורדופי עושק בארצותיהם," הצליחו להגיע לגדר ארצנו (בעזרת בדואים שקיבלו מהם 30,000$ לראש – מהיכן בא הכסף? תנחשו...) – ובוכים למתן מקלט בארצנו השלווה והעשירה... דווקא בימים אלו מצאתי ב"קריאה ראשונה" (עיתון המסכם ומדווח כל שבוע על פעילויות הכנסת) את הדיווח הבא על סיורם בשבוע שעבר של חברי ועדת ביקורת המדינה באזור התחנה המרכזית בת"א. להלן ציטוט משם:

"...מפקד מחוז ת"א ניצב אהרון אקסול סקר את מצב הפשיעה באזור שבו מרוכזים כ-55,000 מסתננים, אשר העלו את ממדי הפשיעה בו ב-400% (אפילו מקרי רצח ואונס). ניצב אקסול ציין כי בחודשים האחרונים חלה עלייה בפשיעה גם בתוך משפחות המסתננים. הוא התלונן כי 'אין פתרונות ריאליים וגם לא מדיניות ברורה' בנושא. רובי זלוף מעיריית ת"א אמר כי מדי יום נוספים כ-15,000 טון פסולת שפועלי העירייה מתקשים לפנות למרות שהם עובדים כל יום עד 10 בלילה.' נציג התושבים שלמה מסלאווי אמר כי תושבי השכונה מפוטרים מעבודתם לטובת עובדים סודניים שמקבלים חצי-משכורת בלי דיווח ומיסים. 'אין ביטחון לתושבים, כולם מסתגרים בבתים, ואם לא יהיה שינוי הכול יתפוצץ כאן.' תושבים העידו כי 'הם גונבים הכול ולא מתביישים להיכנס לבתים אפילו באמצע הלילה.' עולות מרוסיה סיפרו כי 'לאחרונה המסתננים קוראים לנו, תחזרו לרוסיה, זו לא המדינה שלכם... הם מוסלמים שלומדים מאנשי השמאל את התורה הפלסטינית ולא מתביישים להתארח אצלנו ולשלול את קיומה של ישראל...'"

מי שקרא עד כאן ולא הזדעזע אינו יהודי או ציוני... לפיכך, למעט הגופים השמאלניים הבוגדנים, המתהדרים בנוצות של הומניזם מזוייף, הרי שאף אחד מאיתנו לא יכול להישאר אדיש לנוכח המצב המתואר הנ"ל – ולכן עלינו לתמוך בדרישתו הנמרצת של השר אלי ישי –להעביר מיד את המסתננים למחנות מעבר ומשם לשלחם לארצותיהם.

אין ליפול למלכודת "יפי הנפש" על "היהדות הרחמנית" כביכול שבהשארתם בארץ – כי לא מדובר בפליטי-חרב אלא במהגרים בלתי-חוקיים המחפשים מקום נוח יותר לחיות בו.

לדוגמא, יותר ממחצית הפליטים הינם מוסלמים מצפון סודן ששום סכנה לא נשקפה להם בארצם, ויותר מכך, הם כולם מוסלמים, מזדהים עם המוסלמים בארץ ומהווים סיכון ביטחוני עתידי ברור. בעוד שאף אחד לא יהרוג אותם במצרים או בסיני – משם הם באו ולשם יש להעבירם!

 ואני שואל שוב: האם מישהו שאל את עצמו איזו "יד נעלמה" עודדה אותם ומימנה אותם! – להגיע דווקא הנה?

אני קורא לכל גורמי השלטון, שיעזרו לאלי ישי, לעוצרם ולסלקם מכאן מה שיותר מהר!

4. WATCH – שטינקריות זקנות, מרושעות ובוגדניות

השמאל הקיצוני הישראלי לא שבע מלהמציא פטנטים שיחתרו נגד אושיות המדינה בכלל, וביטחונה בפרט. אחד "הפטנטים" הללו, הקיימים כבר שנים, הוא, ארגון של נשים מבוגרות (רובן גמלאיות שאין להן מה לעשות בחיים...) והן כיום "הסיירת של אש"פ" – הן קוראות לעצמן "מחסום –ווטש" (WATCH).

ארגון מתועב שמאלני קיצוני זה לקח על עצמו להשגיח ש"הקלגסים" (הלא הם חיילי צה"ל) לא יתעמרו חלילה באוכלוסייה הפלשתינאית העוברת במחסומי צה"ל מדי יום בשטחי יו"ש. מסתבר שחיילינו יודעים להתנהג כיאות ובטוחני שנשים אלו מייחסות את התנהגותם הנאותה של חיילי צה"ל לעובדה שהן שם... נו אז שיהיה... אבל מכיוון שהכול טוב ויפה והן לא מקבלות שום תהודה תקשורתית, והמממנים (האיחוד האירופי, נורבגיה והקרן החדשה לישראל...) אינם מקבלים "תמורה נאותה" לכספם, (בצורת כותרות השמצה נגד צה"ל), אזיי ראשי הארגון המתועב הזה החליטו לעבור לריגול של ממש בשטח כנגד כוחות הביטחון הישראלים ולסיוע ישיר למחבלים!  (ראו כתבה בנושא ב"מעריב" מיום 31.8.2012).

לפיכך, נשים אלו מפוזרות כיום בשטחי יו"ש. הן עוקבות אחרי תנועות צה"ל ומדווחות על כך באופן שוטף באתר האינטרנט שלהן ובזמן אמת! – הן מספרות לאוייב בין היתר איפה יש, או אין – מחסום, היכן השמירה חזקה במחסום ואיפה היא חלשה (כך שיידע כל מחבל מהי הדרך הבטוחה שלו והיכן עליו להיזהר). בפעילותן זו, השטינקריות הזקנות והבוגדניות הללו משבשות בצורה מהותית את פריסת הפתע היום-יומית של מחסומי צה"ל ביו"ש, פריסה שנועדה מלכתחילה לגרום לחוסר ידיעה של גורמי חבלה פלשתינאים לגבי הדרך בה יוכלו לחדור לשטחי מדינת ישראל כדי לפגוע בה. אני מניח ששלטונות ישראל נמנעים מלפעול נגד "הסבתות הנחמדות" הללו, מפחד יחסי הציבור השליליים בעולם, אבל העניין הזה איננו שולי ולכן אני עדיין תוהה מתי השב"כ יכנס לפעולה נגדן... הגיע הזמן.. לא כן?

אני חושב שהגיע גם הזמן לפרסם את שמות ה"חיילות" החברות ב"גיס החמישי" הזה למען נדע להוקיען מקרבנו ולהיזהר מהן. אגב, באתר האינטרנט שלהן , לא מופיע ולו שם אחד (כיאה לקונספירציה מרושעת). לכן אני קורא לכל אחד מהקוראים המכיר אישית "סבתות נחמדות" אלו, להעביר אליי את שמות המשתתפות הידועות לו ואשר קשורות לרשת הריגול הזו של  WATCH  כדי שאוכל לפרסם זאת ברבים (כשם שפירסמתי בשעתו את שמות הפרופסורים הישראליים המשמיצים אותנו בחו"ל).

תמהני לאן פניו כיום של השמאל הקיצוני? האם השלב הבא להקים תאי-חבלה בנוסח אהוד אדיב?

* * *

עמוס גלבוע

הסיכוי שאובמה ישלים עם איראן גרעינית גבוה יותר מהסיכוי שיפעל צבאית להשמדת יכולתה הגרעינית

מספרים כי בזמנו התנהל ויכוח  בין ראש הממשלה, גולדה מאיר, לבין הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקאי. קיסינג'ר היה מציב לה נימוק בעד עמדתו, וגולדה הייתה עונה לו בנימוק נגדי. ואז, קיסינג'ר היה מעלה נימוק אחר, וגולדה השיבה בנימוק נגדי. כך נמשך הדו-קרב, עד שנסתתמו כל נימוקיה של גולדה.  ברגע זה אמרה גולדה: "אבל אני מאמינה ש.."

היא עוד לא השלימה את המשפט, וקיסינג'ר התערב: "אני נכנע, כי איני מסוגל להתווכח עם אמונות."

נזכרתי בסיפור זה נוכח דברי האמונה המושמעים אצלנו לאחרונה בעניין האמריקאי ואיראן.  רבים וטובים, בכללם נשיא המדינה, באים ואומרים: "אני מאמין לאמריקאים / אני מאמין לאובמה." הפרשנות של השומע היא  שהדובר מאמין כי בסופו של דבר, אם איראן תעמוד ממש בפני רכישת יכולת גרעינית, אזיי ארה"ב  תבוא עם כל יכולותיה ותשמיד את היכולת האיראנית.

אחדים מהמאמינים לא מנמקים את מקור אמונתם. פרס, לפחות נימק: לא היה נשיא אמריקאי שלא יצא למלחמה מחוץ לגבולות ארה"ב, וגרעין בידי איראן מסכן את ארה"ב באותה מידה שהוא מסכן את ישראל.

ברוח דברי קיסינג'ר, בדיון אסטרטגי אין מקום ל"אני מאמין או אני לא מאמין" אלא להערכות,  סבירויות או הסתברויות, אינטרסים, תפיסות עולם, נסיבות ושלל שיקולים מגוונים.  כדי לנסות ולהבין במשהו את  המדיניות האמריקאית, אני מעלה ארבע שאלות.

הראשונה קשורה לגנרל דמפסי, יו"ר המטות המשולבים האמריקאים. הוא חוזר באובססיביות על האמירה שלישראל אין יכולת לחסל בכוחות עצמה את תוכנית הגרעין האיראנית. טוב ויפה, וייתכן  שנכון מאוד. אבל, מהאישיות הצבאית האמריקאית הבכירה  ביותר אני מצפה  לשמוע דברים אחרים, כמו: אז מה הן היכולות האמריקאיות? האם אמריקה תוכל עכשיו ובכל מועד בעתיד להשמיד את היכולת הגרעינית האיראנית בכוחות קונבנציונאליים? 

השאלה השנייה קשורה למזכיר ההגנה האמריקאי, פנטה, ולדמפסי. הם חוזרים ואומרים  שהם לא רוצים להיות שותפים למתקפה ישראלית חד-צדדית באיראן, וכי ישראל תישאר לבד. דעתי היא שישראל חייבת לתאם מהלכיה עם ארה"ב, כציווי עליון, אבל אני מעלה את השאלה הבאה: אם נכונים דברי הצמרת הביטחונית האמריקאית, כי אז  האם הם  אומרים, למעשה , את הדברים הבאים לאיראן ולכל העולם: לא איכפת לנו מה יקרה למדינת ישראל אחרי התקיפה למרות, למרות שהמוטו של הנשיא שלנו הוא ש"המחויבות האמריקאית לביטחון ישראל אינה ניתנת לערעור"? מה, אין לארה"ב נכונות להגן על האינטרסים האסטרטגים שלה באזור, העלול להיכנס לסיחרור אחרי תקיפה ישראלית?

השאלה השלישית קשורה לקלישאה השחוקה  הנאמרת כל הזמן: "יש עוד זמן לסנקציות ולדיפלומטיה." כמובן שזאת אמירה נכונה, אך מתעוררת השאלה: אז למה לא מופעלים כל הסנקציות האפשריות? ועד מתי יש זמן? לא זמן מדויק, אבל, אם בזמנו אובמה הקציב שנה להסדר קבע ישראלי-פלסטיני, למה  ארה"ב לא מציבה עכשיו מועד כללי כלשהו ל"זמן"?

והשאלה הרביעית קשורה לקלישאה השחוקה יותר: "כל האופציות על השולחן." נו, אז מה? למה ארה"ב לא אומרת משהו קצת יותר ברור ונחוש? משהו שיהיה יותר קונקרטי ובו בזמן לא מחייב בצורה כובלת ידיים?

כל אחד יכול לחבר לעצמו את התשובות האפשריות. כשאני  מחבר את תשובותיי ומנתח את תפיסות העולם של אובמה, את האינטרסים האמריקאים הנוכחיים במסגרת הנסיבות העולמיות – מסקנתי, נכון לעכשיו, היא: הסיכוי שאובמה ישלים עם איראן גרעינית גבוה יותר מהסיכוי שיפעל צבאית להשמדת יכולתה הגרעינית.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 10.9.12

* * *

מוטי בן חורין

הטרקטורונים – בחוץ

בעודי קורא ב"ידיעות אחרונות" של סוף השבוע  ]7.9[ על האריתראים שעל גדר הגבול, על התקפה (או לא) באיראן, על המרוץ לנשיאות בארה"ב, על הערת עסק חי לאי.די.בי, על גזרות כלכליות ופיטורין, נעצרתי בכתבה על טיגיסט ביטאו.

זו כתבה קורעת לב על נערה שכל התנאים היו נגדה אך בנחישות ובתעצומות נפש הפכה, כבר בגילה הצעיר, לתקווה הישראלית בריצות ארוכות, עד שנהג טרקטורון דרס במתכוון אותה, ואת חברתה,  בעת אימון בשדה פתוח, וברח.

הפכנו למדינה מופקרת בה יש לשנות מיד את הכללים: כל הטרקטורונים וכל אופנועי הים יוחרמו וייגרטו ויאסרו כליל כל יבוא ואחזקה שלהם. כמו כן כל רכב שייתפס על חוף הים, או נוסע בפראות בשטח פתוח או בכביש, יוחרם לצמיתות, כולל אופנועים, קטנועים ואופניים, אשר מזמן הפכו את מעברי החצייה והמדרכות למסלולי נסיעה שלהם תוך סיכון חמור של הולכי הרגל. 

פורסם ב"ידיעות אחרונות" ביום 9.9.12

* * *

אנחנו מתרגשים לבשר כי יצא לאור ספר שירים חדש
"שיר | עיר" מאת: לאה גולדברג
בספר מקובצים צרור שירים גנוזים של לאה גולדברג שלא פורסמו עד כה ונמצאו כתובים בתוך ספר חיתוכי עץ של פרנץ מזרל . וכפי שכתב גדעון טיקוצקי באחרית דבר מקיפה ומרחיבה דעת: "הספר הגיע אליה בצעירותה והילך עליה קסם."
בספר מקובצים גם השירים, גם צילומי השירים בכתב ידה וגם חיתוכי העץ של מזרל שהשפיעו עליה.

לכל חברינו אנחנו מציעים 15% הנחה ברכישת הספר במכירה מוקדמת דרך ההוצאה, ודמי המשלוח כרגיל עלינו.
עלות הספר כולל משלוח: 70 ₪ במקום 84 ₪.

לפרטים נוספים ניתן להתקשר לבית ההוצאה: 09-7433543
או לשלוח דוא"ל: sales@evenhoshen.co.il

שנה טובה!

צוות אבן חושן

* * *

יעקב שרייבמן

מַבַּט אַחֲרוֹן לְעֵת עֶרֶב אָדוֹם

הַזְמַן וְהַסְלָעִים וְהַגְדֵרוֹת כּוֹחָם יָפֶה הַרְבֵּה יוֹתֵּר

מֵהַבְטָחוֹתַּי.

מִכָּאן, מִמֶרְחַק,

עִם הַשְקִיעָה הַאָדוּמָה שֶבְּגַבִּי –

מְנִיפוֹת הַסַחַף שֶבְּפִתְחֵי הַוָואדִיוֹת שֶמִמוּלֵנוּ הֵן סְגוּלוֹת יוֹתֵר,

קְרוֹבוֹת יוֹתֵר,

חָדוֹת יוֹתֵר,

תְּלוּלוֹת מִשֶעוֹלֶה בִּיכוֹלְתִּי עוֹד לְהִיזָּכֵר;

בִּלְתִּי מוּשָׂגוֹת מִכָּאן וּמִכְּבַר וּלְאֵילָךְ.

מֵהַגְדָּרַת קְשִיחוּת אִיסוּרֵי הַמַעֲבָר שֶל גִּדְרוֹת הַגְבוּל וְגִדְרֵי הַזְמַן,

וְעוֹד גְּדֵרוֹת אַשֶר הֵקָמְנוּ לָנוּ –

כְּבַר לֹא אֶקַח אוֹתַּךְ בְּמַעֲלֶה הַמְנִיפָה הַמַרְהִיבָה הַהִיא

אֶל פִּיתוּיֵי קִירוֹת הַאַרְגָּמָן

בְּמִסְתְּרֵי הַעִיקוּלִים הַחָתוּרִים בְּאֶבֶן הַגְרָנִיט שֶל וָאדִי אִיסְלָה

אֶל בּוּסְתְּנֵי הַתוּת הַמְתוּקִים שֶבִּגְבָהֵי הָהָר,

אֶל פִּכְפּוּךְ הַמַיִם הַעוֹבֵר בַּחַלוּקִים,

כְּפִי שֶהִבְטַחְתִּי לָךְ מִזְמַן.

מְאֹד מִזְמַן.

כְּפִי שֶלֹא קִיַּמְתִּי.

וַהֲרֵי הֵיטֵב יוֹדַּעַת אַתְּ, כָּמוֹנִי: זוֹ לֹא הַבְטָחָתִּי הַיְחִידָה

לָּךְ

שֶאוֹתָּה לֹא אַקַיֵים.

קָצְרַה יַּדִי.

וּמִתְקַצֵר הָאוֹר. וּמִתְאָרֵךְ הַצֵל עִם עֶרֶב.

לֹא אוּכַל עוֹד לְהַחֲזֲיר

אֶת הַחוֹבוֹת הַאָבוּדִּים

שֶבְּאֶמֶת וּבְתָּמִים כִּיוַונְתִּי לְפָרְעַם

וּלְהִתְחַיֵּב לְחָדָשִים בִּתְמוּרָתָם

 – בְּמַעֲגָל עוֹבֵר וָשָב שֶל נְדָּרִים וּפִדְיוֹנוֹת –

שֶאֵינָם כִּמְנִיפוֹת הַסַחַף שֶאֵינָן עוֹבְרוֹת

וְשֶאֵינָן שָבוֹת.

שֶהֵן כָּאן וְשָם. מֵאָז וּלְאֵילָךְ. קָרוֹב רָחוֹק מְאֹד מוּלִי.

כְּלַל לֹא מְצַפּוֹת לְמִימוּש הַהַבְטָחוֹת שֶל עוֹבְרִים וְשֶל שָבִים. 

לַמְרוֹת שֶהֵן סְגוּלוֹת יוֹתֵר, יָפוֹת יוֹתֵר, חָדוֹת יוֹתֵר,

קְרוֹבוֹת כָּל כָּךְ

בָּאוֹר הַמִתְעַמְעֵם.

כְּהַבְטָחוֹתֵּינוּ.

כָּמוֹנוּ.

ספטמבר 2012

* * *

אורי הייטנר

1. הש"ד מהבקבוק

אני מכריז בזאת באופן שאינו משתמע לשני פנים – ש"ד לעולם לא יהיה עד מדינה במשפט שלי. לא הוא ולא שכמותו. הוא גם לא יהיה עד מדינה במשפט שלך, הקורא הנורמטיבי. מדוע? כיוון שלא אתה ולא אני, לא נתרועע איתו, לא נעשה עימו עסקים מפוקפקים. בדיוק כפי שאתה ואני לא נקבל מעטפות כסף מאדם מפוקפק כמו טלנסקי, בדומה למעטפות שקיבל אולמרט, על פי פסק הדין של בית המשפט.

תחקירו של רפי גינת בתכנית הצרכנות "כלבוטק", שלפתע התחפשה לתוכנית תחקירים בנושאים שאינם בטיפולה, הציגה את ש"ד כרמאי וזייפן מושחת, וכנראה שהוא באמת כזה. אילו היו מעלים לדיון עקרוני, מוסרי, את רעיון עדי המדינה באופן כללי, הם היו מעלים סוגייה ראויה. עדי מדינה אינם אזרחים נורמטיביים, תמימים ושומרי חוק. אילו היו כאלה, לא היו עדי מדינה. עדי מדינה הם אנשים שהיו אמורים להיות חלק מכתב האישום, והפרקליטות העדיפה לוותר על הדרישה לענישתם, בתמורה לעדות נגד הדג השמן יותר. סוחר הסמים הקטן יהיה עד מדינה נגד ראש רשת הסחר בסמים. גם סוחר הסמים הקטן – עד המדינה,  הוא ש"ד לא קטן, אך האינטרס הציבורי הוא להעניש את ראש הרשת.

מה שצריך להטריד אותנו, הוא מדוע מי שהיה ראש ממשלתנו היה שותף לעסקאות עם אותו ש"ד משחת. אם הפרקליטות רואה באהוד אולמרט את החשוד המרכזי בפרשת שוחד, נכון להשתמש בעֵד מדינה לצורך הרשעתו, בדיוק כפי שנכון הדבר בכל מקרה אחר של עד מדינה, ותמיד מדובר באנשים מפוקפקים.

ההתגייסות של ערוץ 2 למען אולמרט לא החלה השבוע, אולם במקרה הזה נחצו כל הגבולות, שלא לדבר על גבולות הסוביודיצה. מי שהתנפלו על היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, כאשר ניתח פסק דין שכבר ניתן, בטענה מוזרה של סוביודיצה, כביכול, לא היססו לערער מראש את אמינות כתב האישום, באמצעות חשיפת העובדה הטריוויאלית, שעד מדינה אינו מל"ו הצדיקים. התחקיר הזה הוא אות קלון על ערוץ 2.

הפרקליטות נמנעה מלבקש מבית המשפט להטיל קלון על אולמרט בעקבות הרשעתו בהפרת אמונים.

אני מתנגד עקרונית למוסד הקלון. זהו אחד הביטויים למשפטיזציה ולפליליזציה של החיים הציבוריים בישראל. מחיר הפליליזציה, הוא ויתור על הדרישה ממנהיגינו לרף ערכי, נורמטיבי, אתי גבוה, והסתפקות בסף נמוך מאוד, של לא להיות עבריין פלילי. בגישה הזו, כל מה שאינו פלילי הוא כשר וכל מי שלא הורשע בדין הוא צדיק. כאילו לא די בכך, מוסד הקלון המשפטי, מאפשר גם למי שהורשע בפלילים, להצטייר כצדיק, כמנצח.

דוגמה מובהקת לכך היא חיים רמון. חיים רמון הינו עבריין מין מורשע. והנה, מִשֶׁבֵּית המשפט קבע, משום מה, שאין קלון בהרשעתו, הוא נמצא ראוי לשדרוג מעמדו משר למשנה לראש הממשלה.

כך, מוסד הקלון מוריד את סף הדרישות שלנו מנבחרי הציבור לדיוטה נמוכה עוד יותר.

ראש הממשלה הורשע בפלילים – זהו קלון. לשם כך לא צריך בית משפט. לשם כך יש צורך בשכל ישר.

אולם ברגע שהשתרש מוסד הקלון המשפטי, טעתה הפרקליטות כשוויתרה על הדרישה להטיל קלון על אולמרט. אולמרט ידע שרבים הסיכויים שיוטל עליו קלון, וכדי להימנע מכך, ויתר מרצונו על ההטבות המגיעות לו כראש הממשלה לשעבר. הנכונות של הפרקליטות לוותר על הדרישה לקלון בגין הוויתור על ההטבות, היא שערורייתית. אם אין קלון בהרשעתו, ומי שלא הוטל בו קלון אינו צריך לוותר על ההטבות – למה שאולמרט לא ייהנה מן ההטבות המגיעות לו? אם יש קלון – מן הראוי שהוא יוטל, בשקיפות, בידי בית המשפט, לעיני הציבור כולו. עסקה של ויתור על הטבות תמורת ויתור על דרישת קלון, היא עסקה מסריחה.

הוויתור על הקלון שגוי שבעתיים, לנוכח ההתנהגות של אולמרט לאחר הרשעתו. לראשונה בתולדות המדינה ראש ממשלה הורשע בפלילים. והנה, האיש ומקורביו יצאו מהדיון בבית המשפט כמנצחים, בשל סעיפים בהם זוכה מחמת הספק, אך בפסק הדין נחשפו בהם דברים קשים מאוד על אולמרט, מבחינה ציבורית. בניגוד מוחלט למה שנכתב בפסק הדין, אולמרט הצהיר במצח נחושה שבית המשפט קבע ש"לא היו מעטפות". מקורבי אולמרט וכלי התקשורת התומכים בו (ערוץ 2, "ידיעות אחרונות" ו"וויינט") יצאו במתקפה קשה נגד הפרקליטות, שנעה בין קריאה להתפטרותו של פרקליט המדינה לקריאה להתאבדותו. הטלת קלון, היתה שמה קץ לספין של הפיכת הרשעה לזיכוי, והיתה בה חשיבות ציבורית רבה. חוששני, שהחלטת הפרקליטות לוותר על דרישת הקלון, מבטאת אובדן ביטחון עצמי, לנוכח המתקפות עליה. אם כך הדבר, זוהי פגיעה קשה מאוד במאבק נגד השחיתות בישראל.

אם במדינת ישראל, הפרת אמונים מצד מי שהיה ראש ממשלת ישראל, אינה קלון – זהו קלון על החברה הישראלית כולה.

2. הראויים לפרס ביטחון ישראל

מקבלי פרס ביטחון ישראל, הגלויים (מייצרי "כיפת ברזל") והסמויים, שפעילותם אינה ידועה, אך חזקה על נותני הפרס שהם ראויים לו, ראויים למלוא ההוקרה, ההערכה, ההערצה והתודה על פועלם ותרומתם. אני רוצה להוסיף עוד פרס ביטחון – למי שעושים את העבודה הבלתי סקסית בעליל, העבודה האפורה, השוחקת והיומיומית של הביטחון השוטף ביו"ש; לוחמי צה"ל בסדיר ובמילואים ולוחמי השטח של השב"כ.

לפני עשר שנים בלבד, טרור רצחני השתולל ברחובות ישראל – מחבלים מתאבדים התפוצצו באוטובוסים, במסעדות ובקניונים, פיגועי ירי יומיומי, צליפות על שכונות ואירועים. למעלה מאלף ישראלים נהרגו בפיגועים. והיום – כמעט כלום.

מה קרה? האם המחבלים חזרו בתשובה? האם המוטיבציה שלהם לפגע פחתה? כמובן שלא. השינוי לא היה אצלם, אלא אצלנו. השינוי החל במבצע "חומת מגן" ונמשך באופן ניהול הביטחון השוטף עד היום.

יש המייחסים את השינוי לגדר הביטחון. אין ספק שגם לגדר חשיבות מסוימת. לא בכדי מתנהלת מערכה כבדה של הפלשתינאים ותומכיהם נגד הגדר (בילעין וכו'). הם רואים בה, ובצדק, מכשול משמעותי בפני הצלחתם לפגע בישראל.

אולם אם הגדר היתה הסיבה המרכזית לשינוי הביטחוני, הרי היתה צפויה הסלמה רבתי של הפיגועים מחוץ לגדר. כל האנרגיה היתה מתמקדת שם, על שטח קטן הרבה יותר ועל אוכלוסייה קטנה יותר, במרחק שיגור קטן של המחבלים, ולמרבה הבושה הם גם היו נהנים מאהדה מצד גורמים מסוימים בישראל. והנה, גם שם הירידה בכמות הפיגועים היא דרסטית.

בשנה הראשונה של מתקפת הטרור המתקראת בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה" היו כ-2,000 פיגועי ירי באזור גוש עציון ודרום הר חברון בלבד. השנה היו ארבעה.

כדי להבין את השינוי, מומלץ לפתוח בכל בוקר את מבזקי החדשות באתרי האינטרנט. יש בהן כרוניקה שגרתית ומצ'עממת, בנוסח "הלילה נעצרו 5 פלשתינאים ב...". כמובן, המילה "מחבלים" אינה נכתבת, כבר אינה פוליטיקלי קורקט. אבל מדובר במעצרים מדי לילה ובפעולות סיכול מדי יום, בידי השב"כ וצה"ל, שעוצרים את המחבלים לפני שהם מבצעים את הפיגועים, מסכלים את ההתארגנויות הטרוריסטיות בעודן באיבן וחוסכים חיי אדם רבים.

אז נכון, יש בתוכנו מי שמיידים בליסטראות מילוליות בלוחמי צה"ל, מחמיאים להם בשמות גנאי כמו "קלגסים" ומתמרמרים על כך ש"אני לא רוצה שהבנים שלי ייכנסו לשלוף פלשתינאים באישון לילה ממיטותיהם." אבל אותם "קלגסים" בוודאי חסכו בחייהם של אלפי ישראלים, הקורבנות של הפיגועים שסוכלו. וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא.

ההישגים של המאבק היומיומי בטרור כבירים. למשל, אחרי עסקאות ג'יבריל, טננבוים ואחרות, היתה עליה משמעותית בפיגועים, וחיי ישראלים רבים נקטלו בידי המחבלים המשוחררים או בשליחותם. בקרוב נציין שנה לעסקת שליט, והפעם התוצאה שונה. מסתבר שרבים מן המשוחררים, שחזרו לעסוק בטרור, יושבים שוב מאחורי סורג ובריח.

העובדה שכוחות הביטחון יושבים על זנבם של ארגוני הטרור, משיגים מודיעין מעולה והמחבלים נדרשים כל העת להסתתר ורבים מהם בכל זאת נעצרים, איפשרה לישראל להסיר מחסומים רבים, ובכך הקלה מאוד על חיי היום יום של הפלשתינאים. בעקבות הסרת המחסומים, נכתב במאמר המערכת של אחד העיתונים, שזו הוכחה לכך שהמחסומים היו מיותרים והם נועדו רק להקשות על חיי הפלשתינאים ולמרר את חייהם. זו אמירה מרושעת וכפויית טובה. החיילים במחסומים מנעו פיגועים רבים והצילו חיי אדם רבים, אך כאשר מכלול הפעילות איפשר זאת, מערכת הביטחון לקחה סיכון מחושב, רק בשל הרצון להקל על הפלשתינאים ולהימנע מטרטורם. והרי הסבל שלהם הוא תוצאה ישירה של הטרור.

החיילים המבצעים תעסוקה מבצעית קשה ושוחקת המגִנה על מדינת ישראל וחיי אזרחיה מפני הטרור הפלשתינאי, הם בעיניי החתנים והכלות האמתיים, של פרס ביטחון ישראל.

3. איש השנה תשע"ב

בשאר אסד, הדיקטטור הסורי, הוא איש השנה תשע"ב. אסד כבר היה פעם איש השנה. לא היה זה בשאר אלא אביו – חאפז. אורי אבנרי בחר בו כאיש השנה תשנ"א, בעיתון "מעריב", לפני 21 שנים.

אורי אבנרי לא היה מחסידיו של אסד. אבנרי היה מעריץ של יאסר ערפאת ומקורב אליו מאוד. בין אסד לערפאת היתה יריבות ועוינות קשה, ממושכת ועקובה מדם. אבנרי, בדרך כלל, לא נטה חסד לאויבי ערפאת. היה זה שבועות ספורים לפני ועידת מדריד – ועידת השלום הבינלאומית למזרח התיכון, שהתקיימה לאחר מלחמת המפרץ. חששו הגדול של אבנרי, היה שאסד ייסוג ממחויבותו להסדר כולל, ייטוש את הפלשתינאים ויחתום על הסכם שלום נפרד עם ישראל.

לגבי רצונו של אסד בשלום עם ישראל לא היו לו כל ספקות. "אסד עשה מעשה שהיה בלתי אפשרי בעיני כל מי שאינו מכיר את אסד: בן לילה נטש את הקו האנטי ישראלי הקיצוני ואת רעיון 'המאזן האסטרטגי', והסכים לאייש את הכיסא הסורי ליד שולחן המשא והמתן."

רצונו של אסד בשלום היה בעיניו אקסיומה. היו לו רק שני ספקות אחרים. "האם מוכן שמיר להחזיר את הגולן לריבונות סורית כדי להגיע לשלום נפרד עם סוריה" ו"האם מוכן אסד להקריב את העניין הפלשתינאי, שעליו תבע אפוטרופסות במשך 18 שנים, כדי לקבל בחזרה את הגולן."

לא היתה זו אקסיומה פרטית של אבנרי. הייתה זו קונספציה, לה היו שותפים רבים בקרב מעצבי דעת הקהל ומקבלי ההחלטות בישראל – מדינאים, אנשי צבא, פרשנים, אנשי אקדמיה ועיתונאים. את הטון נתן אורי שגיא, ראש אמ"ן בראשית שנות ה-90, אבי אבות הקונספציה. כותרת הקונספציה היתה: חל שינוי אסטרטגי בסוריה. הערכת המצב הרשמית של אמ"ן ב-1991 היתה שלנוכח קריסת בריה"מ, בעלת בריתו ופטרוניתו, אסד הכיר בהכרח להחליף את סיסמת "האיזון האסטרטגי", באסטרטגיה של התקרבות למערב ואימוץ אוריינטציה אמריקאית, תוך הבנה שהדבר כרוך בהסכם שלום עם ישראל, שתמורתו יוכל לקבל את הגולן. לאורך עשרים שנה, שגיא הוא אחד הדוחפים המרכזיים לנסיגה מהגולן, ובתקופת ברק הוא עצמו ניהל את המו"מ עם סוריה, מטעם ישראל. גם היום, הוא דבק בגישתו.

היום רבים מן האנשים שדחפו לנסיגה מהגולן, שותקים וחלקם מודים בטעותם. טענתם היא, שמאחר והתברר שבשאר אסד הוא דיקטטור ורוצח המונים, אין הוא יכול להיות פרטנר לשלום.

אלון ליאל הוא מן הגרועים שבין שוחרי הנסיגה מהגולן. האובססיה שלו לנסיגה בלתי נתפסת. לפני שנים אחדות הוא הקים תנועה למען נסיגה מהגולן, או כפי שתירגם זאת לכיבוסית – "התנועה לשלום ישראל-סוריה" או משהו כזה. תנועתו הצליפה בממשלות אולמרט ונתניהו על שדחו, כביכול, את ידו המושטת לשלום של בשאר אסד, רופא העיניים הגולש באינטרנט, והרי ידוע שמדובר בידו של שוחר שלום. והנה, במאמר שפרסם ב-2 במרץ השנה ב"הארץ" הוא כתב: "אסד איבד את הלגיטימיות שלו כשליט, ומכאן גם את זכותו לדרוש אי פעם את הגולן. זאת, גם אם יצליח להישאר בשלטון ... אם אי פעם נדבר עם סוריה על עתיד הגולן ... זה לא יהיה איתך וגם לא עם משטר הדומה לזה שבראשו אתה עדיין ניצב בימים אלה." בראיון ל"ישראל היום", כעבור חודשים אחדים, דבריו היו נחרצים אף יותר.

ניתן וראוי לכבד סממני התפכחות של אנשים, אך ראוי גם להציב סימני שאלה. ואו, אסד דיקטטור, רוצח המונים! ומה היה אביו, אסד? הרי קוטנו של חאפז הייתה עבה ממותני בנו. בשנה וחצי של מלחמת אזרחים עקובה מדם ועתירה מעשי טבח המוניים, לא התקרב בשאר אסד למימדי הטבח ההמוניים שערך אביו בעיר חמה בפברואר 1982. זה לא הפריע לאהוד ברק, ראש הממשלה שניסה יותר מכל אחד אחר למסור את הגולן לסורים; מי שניהל מדיניות אובססיבית של ניסיון לרצות את אסד האב, נהג לחלק לו מדי יום, מבוקר עד ערב, בראיונות לתקשורת, בהופעות פומביות ובפגישות עם מנהיגים זרים סופרלטיבים נוסח "מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית".

הם לא ראו? הם לא ידעו? הם לא שמעו?

ידעו גם ידעו. אורי אבנרי: "אסד דיכא כל התנגדות באכזריות. הוא הפגיז והרס רבעים שלמים של העיר חמה." המזרחן פרופ' משה מעוז, מומחה לסוריה וביוגראף של אסד, היה אף הוא מן התומכים המובהקים ביותר בנסיגה מהגולן. הוא רואיין ללא סוף בכלי התקשורת כמליץ יושר של הסורים, עד שסברתי שאם יהיה הסכם עימם, הם יוכלו לחסוך באחזקת שגריר בישראל. בביוגראפיה של אסד "הספינקס מדמשק" (1988) הוא תיאר בפרוטרוט את הטבח והאכזרי, המזכיר כל כך את מעשי הטבח שבנו עורך היום. ידעו, אז מה?

במאבק שניהלנו נגד הנסיגה, התמקדנו בסוגיות של ציונות, התיישבות וביטחון, אך העלינו גם את סוגיית המשטר הסורי. זה לא היה הנושא המרכזי. הרי גם אילו היה משטר דמוקרטי בסוריה לא היינו מוכנים לנסיגה. אבל המשטר שם לא היה דמוקרטי, אלא שלטון עריץ, אכזר ובלתי אמין, השורד על כידוניו, וראינו לנכון להצביע גם על עובדה זו, זהותו של הפרטנר.

רבים הגיבו בזלזול לטענותינו בנדון: מה, אתם מבינים יותר מאורי שגיא, יותר מפרופ' מעוז, יותר מאלון ליאל, יותר מאמיר אורן ובן כספית? אתם מתנגדים לנסיגה ומהסיבה האידיאולוגית הזאת אתם מעוותים את המציאות ומציגים אותה באופן המשרת את עמדתכם.

והנה, היום ברור בעליל שצדקנו. מה, הבנו יותר מאורי שגיא, יותר מפרופ' מעוז, יותר מאלון ליאל, יותר מאמיר אורן ובן כספית? לא. פשוט, הם היו ממוקדי מטרה, האמינו שדרכם תביא לשלום, ומהסיבה הזאת הם עיוותו את המציאות והציגו אותה באופן ששירת את עמדתם. הם היו עיוורים מרצון, עיוורים מתוך בחירה. פחות מעשרים שנה אחרי שהמודיעין נשבה בקונספציה מוטעית וחסרת שחר שהמיטה עלינו את מלחמת יום הכיפורים, ראש אמ"ן אורי שגיא נשבה בקונספציה מוטעית וחסרת שחר, עיוורת למציאות, כל כולה מבוססת על משאלות לב, ועל בסיס הקונספציה הזאת נבנתה אסטרטגיה שעלולה היתה להמיט אסון כבד על מדינת ישראל. לספרו האוטוביוגרפי-פובליציסטי, שפרסם אורי שגיא ב-1998, הוא קרא "אורות בערפל". כראש אמ"ן הוא נהג, כמי שנוהג באור גבוה בערפל, מסנוור את עצמו ומסכן את הנוסעים. הנוסעים היו מדינת ישראל. בהספד על קברו של רועי רוטברג (1956) אמר דיין: "האור בליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב." הוא הדין בשגיא, אבי הקונספציה ובכל אלה שהלכו אחריו בעיניים עצומות, כולל ראשי ממשלה.

בדצמבר 2010 פרץ "האביב הערבי", בתוניס ואח"כ במצרים, בתימן, בלוב, בבחריין, בסוריה ובלבנון. האביב טרם אמר את המילה האחרונה שלו. גם כסאו של המלך עבדאללה בירדן מתנדנד. אפילו בתורכיה התערערה היציבות, פרץ מרד של הכורדים, וארדואן משלח את צבאו למעשי טבח בכורדים, בנוסח בשאר אסד, שמשום מה נהנים מקשר שתיקה במערב ובתקשורת העולמית.

בראשית הדרך, עיני כולנו היו נשואות לכיכר תחריר בהשתאות, המשלבת דאגה עם תקווה וציפייה. ההשתאות היתה לנוכח המוני אזרחים המוכנים לצאת לרחובות ולסכן את חייהם כדי להפיל את הדיקטטור שרדה בהם במשך שלושים שנה. הדאגה היתה מפני עליית האסלאם הקנאי. התקווה והציפייה היו לדמוקרטיזציה של מדינות ערב. התקווה הזאת היא שנתנה לאירועים את השם "האביב הערבי". קצר פה כל כך האביב, מסתבר. כל התקוות נגוזו, והדאגה התממשה מהר וחד יותר משניתן היה לשער. עלייתו של איש "האחים המוסלמים" מורסי לשלטון במצרים מסמלת את מהותו של האביב.

המאורעות בסוריה החלו באיחור מסוים לעומת האירועים במצרים, בלוב ובמדינות אחרות. בראיון שנתן באותם ימים נשיא סוריה בשאר אל אסד לעיתון האמריקאי "וול סטריט ג'ורנל", הוא הסביר שאינו חושש ממהפכה בסוריה, דוגמת המהפכה במצרים, כיוון שמצבו טוב ממצבו של מובראק. בניגוד למובראק, אמר אסד, הוא אינו מנותק מן העם, הוא קשוב לו. בניגוד למובראק, העם תומך באסד, בשל עמדותיו האנטי אמריקאיות ובשל העימות עם ישראל.

היום ברור עד כמה דבריו היו מנותקים מן המציאות. שבועות אחדים מאוחר יותר החלו המהומות בדרעא, והמהפכה הגיעה גם לסוריה. אבל כדאי להתעכב על הדברים שאמר אסד בראיון. הם מעניינים מאוד. הרי מצרים קיבלה מישראל את כל סיני. לעומת זאת, הסורים לא הצליחו להוציא מישראל את הגולן. מצרים לא קיימה את רוח הסכם השלום עם ישראל, שאמור היה להיות שלום חם וידידותי, לא כיבדה את הסכמי הנורמליזציה, אך הקפידה לקיים את הנספח הצבאי בהסכם. עם סוריה אין הסכם שלום, אך סוריה מקפידה לקיים את הסדר הפרדת הכוחות עם ישראל (1974), שהינו הסכם ביטחוני. ואף על פי כן, אסד הסביר שעצם העובדה שמצרים חתומה על הסכם שלום עם ישראל, אף שתמורתו קיבלה את כל סיני, היא הסיבה למצבו של מובראק. לעומת זאת, מצבו טוב בשל עצם העימות עם ישראל, אף שלא השיג את הגולן.

דבריו אלה של אסד, מבהירים את תפיסת עולמו, שהיא במידה רבה תמצית תפיסת העולם הערבית אודות הסכסוך הישראלי ערבי. עצם העימות עם ישראל חשוב, והוא חשוב יותר מהשגת טריטוריה זו או אחרת. יתר על כן, הציפיה מההנהגה הערבית היא לעימות עם ישראל גם לאחר קבלת כל הטריטוריה. הסיבה לכך, היא שהסכסוך אינו טריטוריאלי, אינו על שטח זה או אחר, אלא קיומי – על עצם קיומה של מדינת ישראל.

גישה זו יכולה להסביר את הנוקשות והסרבנות של הסורים במו"מ עם ישראל. חאפז אסד סירב לפגוש ישראלי. כששלח את שר החוץ שלו פארוק א-שרע למפגש עם ברק וקלינטון בשפרדסטאון (ינואר 2000) הורה לו שלא ללחוץ את ידי ראש ממשלת ישראל. הוא לא היה מוכן לכל מחווה שתפשיר את הקרח. בסופו של דבר הוא דחה על הסף את הצעתו של ברק למסור לו יותר מאשר את כל הגולן, בשל סירובו של ברק למסור לו גם את חופה הצפון מזרחי של הכינרת.

ואילו היה מקבל הצעה לנסיגה כוללת, גם מחוף הכינרת, האם היה חותם על הסכם שלום? או שמא היה בודה אי אלו "חוות שבעא" חדשות? שמא היה טוען שקוויי 4.6.67 בעיניו כוללים גם נסיגה ישראלית ממה שנקרא בעבר "השטח המפורז" – כולל יישובים כמו גדות ותל-קציר? או אולי דווקא היה חותם על הסכם, מתפאר בכך שהכניע את ישראל, השפיל אותה, הוריד אותה על הברכיים והעיקר – השיג יותר מסאדאת? אולי היה מסביר שקבלת הגולן מקדמת את מדיניותו – השגת איזון אסטרטגי נגד ישראל? קשה לדעת. דבר אחד ברור – אסד לא ניהל מו"מ כמי שלהוט להגיע להסכם עם ישראל. ייתכן שבסופו של דבר היה רואה בהסכם כזה צפרדע שעליו לבלוע באופן זמני. הסכסוך עם ישראל לא היה רק בראש סדר היום האידיאולוגי שלו, אלא הוא גם היה תעודת ההישרדות של שלטונו.

משפחת אסד מייצגת עדת מיעוט, העלאווים, השולטת בעריצות עקובה מדם ברוב הסוני. קיומו של עם סורי, הוא פיקציה. סוריה היא מדינה מלאכותית שהוקמה בידי הקולוניאליזם המערבי. סוריה הינה יישות המורכבת מבליל של עדות ודתות שאיבת נצח שוררת ביניהם. מה שהחזיק את סוריה כיחידה מדינית אחת, הוא שלטון העריצות והסכסוך עם ישראל. ספק רב אם משפחת אסד הייתה מוותרת על הסכסוך עם ישראל, שהיה מרכיב כה מרכזי בעצם קיום המשטר שלה.

בשאר אל אסד לא היה היורש המועדף על אבי השושלת. חאפז אסד הכשיר לתפקיד את בנו בסאל. בסאל נהרג בתאונת דרכים מסתורית, ובשאר, אחיו הצעיר, רופא העיניים, הוזעק לחזור ממקום שהותו בלונדון, כדי להיות יורש העצר.

היו מי שניסו לטפח התלהבות רבתי מאסד הבן – דובר אנגלית, גולש באינטרנט, פתוח למערב, איש העולם הגדול, רפורמטור. אך בשאר דבק בדרכו של אביו. דבק בעריצות השלטונית. דבק בעוינות לישראל. דבק בחתירה להנהיג את העולם הערבי. ודבק בשמירה הקפדנית על שקט בגבול עם ישראל.

הטראומה הגדולה של חאפז אל אסד היתה מלחמת יום הכיפורים. הוא הפתיע את ישראל באופן שאי אפשר היה לדמיינו, צבאו פלש לישראל וכבש בסערה את הגולן, אך כעבור עשרה ימים לא נותר עוד חייל סורי בגולן, וכעבור ימים אחדים נוספים צה"ל ניצב בפאתי דמשק, בטווח יריקה מארמונו.

אסד הבין את יחסי הכוחות. הוא הבין שלצד העוינות לישראל, יש לשמור על גבול שקט עימה, כיוון שמשטרו לא יעמוד בתבוסה נוספת. הוא פעל נגד ישראל דרך לבנון, וספג תבוסה קשה נוספת במבצע שלום הגליל, כאשר בקרב אווירי ישראל הפילה כמאה מטוסים סוריים, בעוד אף מטוס ישראלי לא נפגע.

אסד הפיק את הלקח. אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא עיצב את תפיסת האיזון האסטרטגי, לפיה יש לשמר את הסכסוך עם ישראל, אך אין לצאת נגדה למלחמה, בטרם יושג עמה איזון אסטרטגי, בשל עוצמתה הרבה. את האיזון האסטרטגי הוא ניסה להשיג באמצעות התעצמות צבאית, בהצטיידות בנשק השמדה המונית ובחתירה להשיג את הגולן. בנו, בשאר, המשיך את דרכו בכל הפרמטרים.

כשהחלה ההתקוממות בסוריה, התנבאו רבים שימיו של בשאר אסד בשלטון ספורים – עניין של ימים או שבועות. והנה, חלפה שנה וחצי ועדין בשאר אסד בשלטון ועדיין רבים מתנבאים שימיו ספורים – עניין של ימים או שבועות. יתכן שהפעם הם צודקים; כלל לא בטוח.

דבר אחד כן בטוח – אם אסד ייפול, הוא לא יוחלף בשלטון דמוקרטי שוחר שלום. אם הוא ייפול, יתכן שסוריה תתפרק לגורמים. יתכן שדיקטטור אחר יחליף אותו. מלחמת האזרחים בסוריה אינה בין דיקטטור לשוחרי דמוקרטיה, אלא בין גורמים הנאבקים על השלטון הדיקטטורי. אסד אינו יכול להרשות לעצמו לוותר, כיוון שגם אם יוכל לחלץ את עצמו ואת משפחתו בטיסה מבוהלת למקלט מדיני במוסקבה, צפוי טבח המוני ואכזרי בעדתו העלאווית. הידיעה הזאת גורמת לו להפעיל את מלוא עוצמתו, מה שמחריף את השנאה כלפיו וכלפי עדתו, ואת תחושות הנקם שתמומשנה לטבח המוני אם אויביו יעלו לשלטון. זאת המציאות הסורית – זאת, ואין בלתה.

ה"אביב הערבי" אינו מבטל, למרבה הצער, את מהות הסכסוך המזרח תיכוני; את השנאה לישראל ואת חוסר ההשלמה של הערבים עם קיומה. אולם הוא מוכיח שלא ישראל היא הגורם לחוסר היציבות ולאי השקט במזרח התיכון.

עתידו של אסד לוט בערפל, אבל אסד באישיותו מגלם את מהות המזרח התיכון – דיקטטורה עריצה וחוסר נכונות לקבל את ישראל. המציאות הזאת באה לידי ביטוי מובהק בתשע"ב, ולכן מי שמסמל אותה, בשאר אסד, הוא איש השנה תשע"ב.

4. הקופסה השחורה של הסכסוך

להרצאה שנשאתי לא מכבר, נתתי את הכותרת "שקר הנכבה". ואני מודה ומתוודה, ובכך פתחתי גם את ההרצאה – זוהי כותרת פרובוקטיבית, ואין היא, באמת ובתמים, נאמנה לאמת. מה פירוש שקר הנכבה? המילה נכבה היא אסון בערבית. האם ניתן להטיל ספק בכך שלערביי א"י קרה אסון במלחמת העצמאות? האין זה ראוי להתייחס באמפתיה ובהבנה לאסונם?

להפסיד במלחמה – זה אסון. גם כאשר המפסיד הוא הצד התוקפן, כבמקרה דנן – הפסדו הוא אסון, בעבורו. וכאשר מדובר במלחמה על כל הקופה – אסונו גדול שבעתיים. ומלחמת העצמאות הייתה מלחמה על כל הקופה – מלחמה שבה הצד שדחה את אפשרות חלוקת הארץ בין העמים, תקף את הצד שקיבל את האפשרות הזאת, במטרה למנוע את הקמת מדינתו ולהשמידו פיסית. ההפסד היה כרוך במחיר כבד ביותר לצד התוקפן – הרבה מהכפרים שלו ומאוכלוסייתו נעקרו, ומאות אלפים ממנו ברחו או גורשו. ואי אפשר שלא לכנות מחיר כזה כאסון, נכבה.

מלחמת העצמאות שלנו היא אסונם של הפלשתינאים, גם של ערביי ישראל. יום העצמאות הוא חג הגאולה של העם היהודי, אין חג גדול ממנו. והוא יום אבל עבור הפלשתינאים. זהו חגו של הצד המותקף והמנצח, ואבלו של הצד התוקפן והמובס.

"בנפול אויבך אל תשמח" אמר לנו החכם באדם. "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?" גער הקב"ה במלאכי השרת שחגגו את טביעת פרעה וחילו בים סוף, על פי המדרש. פירושו של אברבנאל לטפטוף היין בעת קריאת עשר המכות בסדר פסח, היא שמדובר בביטוי אמפתיה כלפי המפסידים – יין ישמח לבב אנוש. אנו שמחים על הניצחון והגאולה, על יציאת מצרים, אבל אנו מחסירים טיפה מן היין על כל מכה שהוכו מצרים. וכך גם בכל הנוגע למלחמת העצמאות – יש לנו כל הסיבות לשמוח על ניצחוננו, על גאולתנו, על הקמת מדינת ישראל וקיומה. השמחה אינה על אסונם של אויבינו. עלינו לגלות הבנה לאבלם. לכן, למשל, איני מצפה מערביי ישראל לחגוג את יום העצמאות; איזו סיבה יש להם לחגוג את תבוסתם, את אסונם?

אז מדוע הכתרתי את הרצאתי "שקר הנכבה"? כיוון שאני מבחין בין הנכבה, לבין ה"נכבה". אכן, קרה לפלשתינאים אסון = נכבה. ה"נכבה" היא השקר אודות נסיבות אסונם. אסונם, הנכבה שלהם, הוא תוצאה חד משמעית של תוקפנותם הנוראה. הם נושאים ב-100% אחריות לתוצאה הזאת. יש להם כל הסיבות להתאבל עליו, ומן הראוי היה שגם יעשו את חשבון נפשם, ויפיקו את הלקחים מאסונם. אולם במקום לעשות כן, הם המציאו את שקר ה"נכבה" – השקר אודות התוקפנים הציונים הקולוניאליסטים, שפלשו לארץ לא להם, התנפלו על הפלשתינאים השלווים והתמימים במסע רצח, אונס וטיהור אתני וכו' וכו' וכו'. ויש גם בתוכנו, בין היהודים הישראלים, סוכנים של שקר ה"נכבה". ונגד השקר הנתעב הזה יש לצאת.

הנכבה הפלשתינאית היא תוצרת עצמית. ימיה כימי ההתנגדות התוקפנית והאלימה לציונות, מראשיתה. מלחמת העצמאות לא הייתה המלחמה הראשונה בין היהודים והערבים בא"י. קדמו לה מאורעות תר"פ (1920), תרפ"א (1921), תרפ"ט (1929) ותרצ"ו-תרצ"ט (1939), והאלימות שקדמה למאורעות, וזו שבין מאורעות למאורעות.

אך נתמקד, במאמר זה, רק במלחמת העצמאות. שתי תחנות במלחמה זו, איפשרו לערבים לקבל החלטה היסטורית, והם בחרו בהחלטה הלא נכונה, שהמיטה עליהם נכבה. הראשונה, בעקבות החלטת עצרת האו"ם על החלוקה והקמת שתי מדינות, יהודית וערבית, בא"י, ב-29.11.47. היתה זו החלטה קשה מאוד עבור היישוב היהודי, כיוון שהיא השאירה מחוץ לשטחי המדינה את ירושלים כולה, את לוד ורמלה, את יפו, את אשקלון ואשדוד, את באר שבע ונהריה, חלקים גדולים מן הנגב והגליל. ואף על פי כן, היישוב היהודי קיבל את ההחלטה בשמחה וחגג אותה בריקודים עד אור הבוקר. היישוב הערבי קיבל אותה בהתנפלות רצחנית על היישוב היהודי, למחרת ההחלטה, על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה.

היתה לערבים תחנה נוספת – 15.5.48. ביום זה תם המנדט הבריטי. יום קודם לכן, הוכרזה מדינת ישראל. בהכרזת המדינה (מגילת העצמאות), בן גוריון הושיט יד לשלום הן לערביי הארץ והן למדינות ערב. הערבים יכלו להשלים עם כישלון ניסיונם למנוע את הקמת מדינת ישראל ולקבל את המציאות החדשה. אולם לא זאת היתה בחירתם – מדינות ערב פלשו למדינת ישראל בת יומה, במטרה למנוע את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. כנגד כל הסיכויים, מדינת ישראל ניצחה. ניתן לומר שהצדק ניצח. התוקפנות הערבית המיטה על הפלשתינאים אסון.

במקום לקחת אחריות ולקלוט את הפליטים הערביים – קורבנות התוקפנות הערבית, במדינותיהם, כפי שעשו בדיוק באותן שנים מדינות אירופה אחרי מלחמת העולם, הם בחרו להנציח את פליטותם, כנשק להמשך המלחמה נגד קיום מדינת ישראל.

כבר ב-16.6.48, לאחר שחרור יפו, התייחס בן גוריון בישיבת הממשלה לתביעה החצופה להחזיר את ערביי יפו לעיר: "יפו תהיה עיר יהודית. מלחמה היא מלחמה; לא אנחנו רצינו במלחמה. תל אביב לא עשתה מלחמה ביפו, יפו היא שעשתה מלחמה בתל-אביב. אסור שדבר זה יחזור. לא נהיה חסידים שוטים. החזרת הערבים ליפו אין בה צדיקות, אלא איוולת. אלה שעשו בנו מלחמה – יישאו באחריותה לאחר שהפסידו... ועלינו למנוע בכל מחיר חזירתם בינתיים. גם אנו וגם דעת הקהל העולמית לא יכולים להתעלם מהעובדה האיומה שכאן שבע מאות אלף מול עשרים ושבעה מיליון, אחד נגד ארבעים. היושר האנושי לא נזדעזע כשעשרים ושבעה מיליון התקיפו שבע מאות אלף – וזה לאחר ששישה מיליון יהודים נטבחו באירופה. אין זה יושר אנושי אם יתבעו מאתנו להחזיר לאבו כביר וליפו אלה שקמו להשמידנו."

לנכבאיסטים שבתוכנו, יש תשובה מעניינת לטענה הזאת: בעצם, הציונים קיבלו את החלטת כ"ט בנובמבר אך ורק כיוון שידעו שהערבים ידחו אותה. הם לא רצו בה – עובדה שלא הסכימו לחזור לגבולות החלוקה ולהחזיר את הפליטים.

אכן, גבולות החלוקה הם גבולות בלתי אפשריים, ומיספר הערבים גם בתחום שיועד למדינה יהודית היה מקשה מאוד על קיומה של מדינה יהודית. אולם ההחלטה התקבלה, מתוך הבנה שדרושה הכרעה היסטורית על הקמת מדינה ריבונית לעם היהודי – עכשיו, או לעולם לא. ההחלטה נפלה מתוך מודעות למחיר הכבד של המלחמה. היא היתה מתקבלת גם מתוך מודעות למחיר הכבד של הסכמת הצד השני.

בהיסטוריה – אין דבר כזה "מה היה קורה אילו". אילו הערבים היו מקבלים את החלוקה, היה זה המבחן של היישוב היהודי. אולם לא כך קרה, ואין כל משמעות לספקולציות ההיסטוריות הללו.

ובכל זאת, ניתן לקבוע שהטענה הזאת חסרת שחר. למרות הקושי, היישוב היהודי והתנועה הציונית היו מוכנים באמת ובתמים לקבל את החלוקה, והיו מתמודדים עם הקשיים אילו גם הערבים היו מקבלים אותה. אולם משדחו אותה ותקפו את ישראל, אין כל סיבה להעניק פרס לתוקפן.

ב-15.9.47, חודשיים וחצי טרם החלטת עצרת האו"ם, נפגשו איש המחלקה המדינית של הסוכנות אבא אבן (לימים השגריר הישראלי הראשון בארה"ב ובאו"ם, שר החינוך ושר החוץ) וראש המחלקה הכלכלית של הסוכנות דוד הורוביץ (לימים מייסד בנק ישראל ונגידו הראשון עד שנות ה-70) עם עבד אל רחמן עזאם, מזכ"ל הליגה הערבית. השניים נועדו עם עזאם, מטעם הנהלת הסוכנות היהודית – הממשלה שבדרך, ובפיהם קריאה לערבים לשלום, לשיתוף פעולה, לשגשוג כלכלי של המזה"ת כולו. הם הציעו את הצטרפותה של מדינת ישראל, כשתקום, לליגה הערבית שתהיה לליגה מזרח תיכונית, ולרתום את העם היהודי כולו למען שגשוג אזורי. הם התחייבו, שאם מדינת ישראל תקום בהסכמה, היא תקבל את גבולות החלוקה הבעייתיים ולא תנסה להתפשט. 

לשבחו של עזאם יש לומר, שהוא לא מרח אותם בדברי חלקות, אלא אמר להם את האמת: "ליגה מזרח תיכונית המבוססת על גיוון ושוני אינה באה בחשבון. הערבים אינם פוחדים מהתפשטות יהודית. הם דוחים את עצם הנוכחות הציונית כגוף זר שהגיע ללא הסכמתם וסירב להיטמע לתוך אורחות חייהם. אתם עלולים להיות עובדה קיימת, אך אתם תופעה חולפת. לפני מאות שנים הצלבנים כוננו עצמם בתוכנו כנגד רצוננו, ותוך 200 שנה גירשנו אותם. זאת משום שמעולם לא עשינו את הטעות של השלמה עם קיומם. העולם הערבי אינו במצב רוח פשרני כלל וכלל. ... לא תשיגו מאומה בדיבורים על פשרה או שלום. אתם עשויים, אולי, להשיג דבר מה בכוח צבאי. אנו ננסה להביסכם. איני בטוח שנצליח בדבר. אך אנו ננסה. הצלחנו לגרש את הצלבנים, אך הפסדנו את ספרד ופרס, ואולי אף נפסיד את פלשתין. אך מאוחר מדי לדבר כעת על פתרון בדרכי שלום. ... אתם מדברים על המזה"ת, בעבורנו אין דבר כזה. מבחינתנו ישנו רק העולם הערבי. לאומיות היא הכוח החזק המניע אותו. איננו זקוקים לפיתוח כלכלי. בעבורנו קיים רק מבחן אחד – מבחן הכוח. ... הבעייה תיפתר קרוב לוודאי רק בכוח הזרוע."

הפגישה הזאת היא הקופסה השחורה של הסכסוך הישראלי-ערבי. היא תמצית הדנ"א של הסכסוך מאז ועד היום. היא מסבירה את הטרור הפלשתינאי, היא מסבירה את טענת "זכות" השיבה, היא מסבירה את המלחמות, היא מסבירה את המוטיבציה האיראנית לנשק גרעיני (אמנם האיראנים אינם ערבים, אך הם הפכו את הסכסוך לסכסוך דתי עם העולם המוסלמי). היא מסבירה שאין זה סכסוך על מיקום הגבולות ("הערבים אינם פוחדים מהתפשטות יהודית") אלא על זכות קיומה של מדינת ישראל ("דוחים את עצם הנוכחות הציונית"). זאת האמת, זאת המציאות, ועלינו להביט בה נכוחה.

בתוך המציאות הקשה הזאת, בנינו מדינה לתפארת, שיש עוד הרבה מה לשפר בה בכל התחומים, אך יש לנו כל הסיבות להתגאות בה. מוטב היה לחיות בסביבה הרוצה בנו וחפצה בשלום עימנו, ואני מאמין שיבוא יום השלום, אולי לא בקדנציה שלנו, אולי אף לא בשל ילדינו. עד אז, עלינו להיות נחושים לחיות ולהגן על עצמנו, לפתח את המדינה, ליישב את הארץ, לקבץ את הגלויות, לתקן את החברה, להמשיך וליצור את התרבות היהודית, לבנות מערכות חינוך, השכלה ומדע מהטובים בעולם, לפתח את המשק. והעיקר – לא לפחד כלל.

* * *

עוז אלמוג

1. טקסי השנאה

אין ראש ממשלה בתולדות המדינה שלא עורר אנטגוניזם, אבל מאז מלחמת יום כיפור חלה בישראל אינפלציה ברמת השנאה לפוליטיקאים בכלל, ולראש הממשלה בפרט. כל כך הרבה סקרים אוששו את העובדה המצערת הזאת, שמטילה צל כבד על היכולת למשול ולהנהיג בישראל. גרף השנאה הוא למעשה קו במגמת עלייה בשיפוע משתנה, שכן יש תקופות שבהן האיבה לראשי המדינה מתעצמת. אין ספק שאנחנו בתקופה כזאת. היא מזכירה את השנאה של השמאל לממשלת בגין ושרון ושל הימין לממשלת רבין ופרס.

מדוע זה קורה? מהמון סיבות, שקשה לפרטן במאמר קצר. נזכיר רק את משבר הדיור והמחירים המופקעים, החרדה הביטחונית וכמובן האיבה לעשירים הזחוחים ולקפיטליזם הציני, שביבי מזוהה איתו יותר מכל מנהיג אחר.

ויש כמובן גם את השמאל הקיצוני, שלא מצליח להתרומם כבר הרבה שנים, ומפנה את התסכול שלו כלפי קבלן הקולות המצליח והרהוט ביותר של הימין. תוסיפו את האופי היהודי המעצבן של חוסר שביעות רצון כרוני, גם כשהמצב לא ממש במיץ של הזבל. סבתא שלי, עליה השלום, היתה אומרת: "הם תמיד רוצים עודף."

השנאה לביבי משקפת בעיניי יותר מכל את תרבות ההתלהמות והקיטש, ואת השטחיות התהומית המאפיינת את השיח הפוליטי בארץ. זו תרבות שבה הכול אישי, תדמיתי, קלישאי ורגשי. כי יותר מששונאים את ביבי על מה שעשה או לא עשה, שונאים את הדמות שהוא מקרין. התקשורת אינה מרבה לספק לציבור נתונים השוואתיים מהימנים (היסטוריים ובינלאומיים), שיאפשרו למדוד הישגים וכישלונות בכלים רציונאליים ואובייקטיביים. זאת, הן משום שהיא עצלה מטבעה, והן משום שהיא יודעת שממילא זה לא מעניין את רוב הישראלים. למה להפריע להם לקטר, לייעץ  ולשנוא, במיוחד בעידן שבו המלחמה התקשורתית על רייטינג תובעת מינונים הולכים וגדלים של רכילות ורוע. התקשורת מאשימה את ביבי בקריסתה. למעשה היא צריכה להגיד לו תודה רבה על כך שהוא מספק בעקביות זרדים למדורת הריאליטי-פוליטיק. ותודה מיוחדת לשורדת הקשוחה מ"אי המתים" – שרה נתניהו.

לדעתי, הרקורד המעשי של ביבי כולל כישלונות קולוסאליים, שרק בגינם היה עליו להתפטר (השריפה בכרמל, קריסת מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה, הזיגזגים הקואליציוניים, זריית חרדה ורפיון סביב המשבר עם איראן ועוד) לצד הישגים מרשימים בקנה מידה בינלאומי (צמיחה כלכלית בעידן של שפל עולמי, פתיחת שוק הסלולר, בלימת הטרור, הרחבת תשתית התחבורה ועוד).

אין ספק שביבי, קצת כמו פרס בגירסה הקודמת שלו, מקרין חוסר אנושיות ולכן גם לא מעורר אמפטיה. הוא נונשלנט טפלוני שמשדר – אתם תלכלכו כמה שאתם רוצים ואני אמשיך להיבחר. את רוב אנשי התקשורת זה מטריף והם לא ינוחו ולא ישקטו עד שהוא יעוף להם מהעיניים. הבעייה שגם אחרי שהוא יתאדה הם ימשיכו במסע השיסוי כלפי ראש הממשלה הבא, עד שמוסד המנהיגות יגיע לנקודת משבר כזאת, שאיש לא ירצה להתמודד כאן על כלום.

מעולם לא בחרתי בביבי או בליכוד, אבל אני מספיק ישר עם עצמי כדי להודות שביבי איננו כולו רע או כולו טוב. יש לו יתרונות וחסרונות, ובנסיבות הקיימות דומני שהוא מנהל סביר. הבעיה אינה ביבי, או מי שלא יבוא אחריו, אלא השיטה. והשיטה איננה רק מתכונת הבחירה, שאבד עליה הכלח, אלא המנהג הישראלי הנפסד להאשים תמיד רק את הזולת, ובעיקר את הפוליטיקאים שהפכו לשק חבטות קרוע. כל מה שמשתבש לנו בחיים האישיים נתפס כקלקול במערכת וכעוול משווע של המדינה.

החברה הישראלית תעלה על מסלול דמוקרטי יותר כאשר כל אחד מאיתנו יתחיל לשאול את עצמו ביושר: "במה אני, אני, אני – לא בסדר." כי דמוקרטיה היא שלטון העם, ותיקון החברה יבוא באמצעות תיקון העם ולא באמצעות טקסי וודו קבועים שמעלים על המוקד את מנהיג השבט התורן.

2. שתלתם פירגונים

חברת פייסבוק שלי פרסמה אתמול בהבלטה תמונת פורטרט חדשה. לצידה צוינו שמות הצלם, המאפרת ומעצבת השיער. "אלוהים אדירים," חשבתי לעצמי, "למה בדיוק היא מצפה?"

התשובה לא איחרה להגיע בדמות 300 לייקים ו-60 תגובות, כולן בסגנון "תמונה הורססססת," "יפה לך," "וואוו מאמי, איזו יפה," "אין גבול ליופי האנושי."

היא מיהרה להשיב להם, מעולפת: "תודה יקירי! תודה מאוד," "יו, אני נמסה פה בשלולית של עונג המחמאה ומבוכת החשיפה." (כאילו מישהו אחר חשף את תמונתה לציבור...)

שלא תבינו לא נכון, הבחורה הזאת באמת נחמדה ונאה והחברים שלה כנראה מאד נדיבים. אבל אני מודה שלמקרא המתיקות הזאת, אני נע וזע על כיסאי בחוסר נוחות. התחשק לי לשאול אותה: מה היה קורה אילו מישהו מחבריך היה כותב לך בכנות: "תמונה נחמדה, אבל קצת צניעות לא תזיק." ומה היה קורה אם מישהו היה מעיר למגיבים: "נא לא להיסחף."

למען האמת אני יודע את התשובות לשאלות הללו, ולכן כבר ערוך ומוכן למתקפת dislike חריפה במיוחד עליי.

"כוכב נולד", שחגגה השבוע עשור, היא תוכנית חביבה שמעניקה רגעים של תהילה, גם אם מלאכותית, דביקה ונמתחת משהו, לצעירים מכל קצות הארץ. בניגוד ל"אח הגדול" הנבזית, שבה הניצחון לא קשור לאיזו מעלה אנושית נשגבת (בדרך כלל בדיוק להיפך), ב"כוכב נולד" נדרשים כישורים מיוחדים ותהליך של למידה והתמדה. פה ושם אני נותן הצצה שבועית במסך, נהנה לחזות באישיותו החמה של צביקה הדר, בעיבודים המוסיקליים המעניינים ובמתח של הדרדקים, שלוקחים את הדרמה המנופחת ברצינות תהומית. נעים גם לפגוש בלחנים וותיקים מפנתיאון הזמר העברי, שמהווה שריד אחרון להסכמה וגאווה לאומית.

עם זאת, אני מודה ש"כוכב נולד" גם קצת מעציבה ומעצבנת אותי. כי היא ממחישה בצורה נוקבת, בכל אחד משידוריה, את אובדן מוסד הביקורת ואת הסגידה החדשה למולך המחמאות. שופטי התוכנית, כמו שופטים בתוכניות דומות, מתחרים ביניהם על שלושה דברים: על עוצמת ההתפעמות מהמתחרים, על מגוון הביטויים המפרגנים, ועל טשטוש אמירות פחות חיוביות (כלומר אמירת אמת) במתק שפתיים וברמיזות מתנצלות.

בעצם כולם יודעים שהם לא ממש "שופטים" אלא "שפוטים" – מקהלה מוזמנת ומתוזמנת של ליקוקים וגוזמאות. אני לא מאשים אותם. אין להם ברירה, בשל המוניטין והשכר, ובעיקר כי בישראל היום, ממש כמו באירופה ובמיוחד בארה"ב, ביקורת גלויה, גם עניינית ובונה, היא תוקפנות, אכזריות וחוסר טקט. היא "לא כיף" ועלולה להביא את המבוקר לבכי ואת המבקר ללינץ' תקשורתי. ומי שלא משתפך במחמאות חסרות פרופורציה הוא משבית שמחה ואנטי חברותי.

אהוד: את דבריך האחרונים גם המסתורית אומרת עליי, ולדבריך ברשימה הראשונה גם אני מצטרף, בחלקם, כי אינני חושב, למשל, שביבי אשם בשריפה בכרמל.

* * *

יוסף דוריאל

במה עסקתם כשהאוייב השחיז סכינים?

שאלה/זעקה זו של פרופסור די-נור בימי השואה מתאימה גם להיום. כי מה יוכלו לומר קברניטי המדינה כיום? היינו עסוקים בפלפולים משפטפטניים על גירוש יהודים ממיגרון, שכונת האולפנה ובית עזרא בחברון, וגירוש מסתננים מאפריקה שהכנסנו מהגבול הפרוץ עם מצרים והסענו באוטובוסים לדרום תל-אביב – כדי להפוך את חיי תושביו לגיהינום. וכן, חיפשנו בתים ריקים בעזה כדי להעניש אותם על מתקפות הטרור של הטילים.

אמנם נכון, מקהלת הממסד, התקשורת ומומחי העבר עסקו גם בוויכוח עקר על דרכים למניעת פצצה אטומית מאיראן. אבל, נאמנים למסורת של ראיית המצב בשחור-לבן בלבד, נכלא הוויכוח העקר בין שתי ברירות קיצוניות – "פצצה או הפצצה". זה היה המשך מתאים לוויכוח הפרימיטיבי בין "פתרון צבאי" ל"פתרון מדיני", שנגמר בכישלון המלחמה בטרור. כמו אז, כך היום, הוצעו לקברניטינו פתרונות מקצועיים מערכתיים, חופשיים מהחשיבה הפרימיטיבית, אך זה היה כנראה מסובך מדי עבורם.

התוכנית האחרונה הוגשה להם על ידי קבוצת 'מבוגרים-אחראים', שייצגו אלפי שנות ניסיון מצטבר של ותיקי המדינה בהגנתה ובפיתוחה. קברניטינו היו רק צריכים להיזכר במה שהם למדו בהיסטוריה וגיאוגרפיה כדי להבין את הפתרון המערכתי-גיאופוליטי, שלקח בחשבון את האינטרסים של כלל המעורבים בנושא, ובמיוחד – את התועלת שתפיק ארה"ב מהפתרון שלנו. מבדיקה מקדימה עם אישים רציניים שם מצאנו שפתרון כזה יוכל לקבל תמיכה משני צידי הבמה הפוליטית, במקום ההתנצחות הלא-מכובדת שמתנהלת כיום. אבל אצלנו – מנשיא המדינה ומטה – לא מצאנו אוזן קשבת לתוכנית, ויש לזה רק הסבר אחד – יהירות מתנשאת. ועל זה נהג הנרי קיסינג'ר לצטט את האמירה מימי יוון העתיקה – "האלים מענישים את היהירים". קיבלנו עונש כזה באסון יום הכיפורים, ולאחריו – בביזיון מלחמת לבנון השנייה.

מסמך לא פחות חשוב זוכה כיום ליחס דומה: חוות הדעת המשפטית של ועדת השופט אדמונד לוי, שנתנה לממשלה, סוף-סוף, את הבסיס החוקי לקביעת מדיניותה ביהודה ושומרון. 45 שנים פעל שם השלטון הישראלי לפי קפריזות של משפטפטנים שלרובם היה מכנה משותף אחד – שנאה להתיישבות היהודית בניסיונה לממש את כתב המנדט של חבר הלאומים שהגדיר חבלי ארץ אלה כמיועדים לבית לאומי לעם היהודי, ולהתיישבות אינטנסיבית של יהודים שם. ממשלה אחראית הייתה צריכה לתפוס את מסמך השופט לוי בשתי ידיים, להפיץ אותו לכל הנוגעים בדבר בארץ ובעולם, ולעמוד על כיבודו כבסיס משפטי למעמדנו בשטחי ארץ ישראל. מחדל זה, כמו מחדל ההתחמקות מתוכנית מערכתית למניעת הפצצה האיראנית, כאילו מחכה לעונש האלים של יוון העתיקה.

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", בו מוצעת אסטרטגיה לאומית אלטרנטיבית לזו שכשלה עד היום.

* * *

"מוסיקה"

חמוטל בר-יוסף

"מוסיקה" הוא קובץ סיפורים ראשון של חמוטל בר-יוסף – משוררת עטורת פרסים, מתרגמת וחוקרת ספרות. הספר זיכה אותה בפרס אס"י (איגוד הסופרים הכללי) לשנת 2012.

סיפורים על אנשים שהמוסיקה מניעה את חייהם, סיפור על גבר צעיר הנאבק במחלת נפש, סיפורים על אהבה ראשונה ועל שכול.

חמוטל בר-יוסף זכתה על שירתה בפרס אקו"ם (1987), בפרס קרן תל-אביב (1987), פרס קרן ירושלים לשירה (1990), פרס ויצ"ו לאישה היוצרת (1999)  פרס הנשיא (2002), פרס ברנר (2005), פרס עמיחי (2011), פרס רמת גן (2012). היא פירסמה ספר לילדים,  "בקיץ זה יעבור" (1984), תירגמה שירה וסיפורת מאנגלית, צרפתית ורוסית, כתבה כחצי תריסר ספרי עיון ומחקר ועשרות מאמרים ביניהם על ההקשר הרוסי של הספרות העברית, ועל המיסטיקה בספרות העברית החדשה. חמוטל בר-יוסף חיה בירושלים.

תגובות על הספר שיצא לאור בהוצאת ספריית פועלים והקיבוץ המאוחד:

פרופ' זיוה שמיר:  אני קוראת עכשיו את ספרך היפה, ומפיקה ממנו הנאה ותובנות.

עמוס עוז: קראתי את הסיפורים בהנאה. יש ביניהם סיפורים יפים בעיני – "מוסיקה", "הגדר", "אהבה ראשונה", וביחוד הסיפור הקצר "אחרי", שהוא סיפור חזק וקורע לב.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לסיגל זלאיט – יחסי ציבור

הספרייה החדשה – הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים

טל' 03-9543419/ נייד: 052-2463340

sigal@kibutz-poalim.co.il

אתר הקיבוץ המאוחד –  www.kibutz-poalim.co.il

* * *

זיוה גל

1. לְיַלֵּל חֲתוּלִית

בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁעָשִׂינוּ אַהֲבָה

טִיַּלְנוּ בֵּין סִין לִסְפָרָד

בְּשָׂפָה זָרָה,

כְּשֶׁאֲנִי מוֹשֶׁלֶת בְּךָ

עַל כִּרְכָּרָה

בַּמַּעֲבָר מֵעַל פַּסֵי הָרַכֶּבֶת

הִתְחַלְתָּ לְדַבֵּר חֲתוּלִית

שֶׁאוֹמְרִים שֵׁיֵּש רַק בַּשְּׁוָקִים הַפָּרִיזָאִיִים,

כָּזֹאת שֶׁשּׁוֹלֶפֶת צִפָּרְנֶיהָ

וְנִתְלֵית בֵּין קַוֵּי הָאֹרֶךְ וְהָרֹחַב

וְעַד לְאִפּוּס הַנְּשִׁימָה

עַל קַו הַמַּשְׁוֶה.

2. הָאִירוּס הַכָּחֹל

 "על עצמי: אישה בינונית / גובה בינוני / מידת חזה בינונית  / עוצמת רוח בינונית / כושר ראייה בינוני / על התבונה אבד הכלח"

פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ יוֹדֵעַ כָּל. הוּא יָשַׁב עַל כֵּס הָאִירוּס הַכָּחֹל.

יָשַׁבְתִּי עַל קְצֵה שְׁאֵלָה שֶׁהָיְתָה קְצָת מְרוּחֶקֶת.

הוּא דִּבֵּר הָמוֹן

הוּא דִּבֵּר הָמוֹן.

הִתְחַלְתִּי לְלַקֵּט הַבִּטוּיִים הַזְּקוּפִים הָאוֹתִיוֹת הַיְּשָׁרוֹת

שֶׁלֹּא יִתְחַכְּכוּ בַּאֲחוֹרַיִם אוֹ יִתַּפְסוּ בִּכְלִי זַיִּן.

וְכָל כִּסּוּי לַהֲבָרָה וְכָל כִּסּוּי לַמִּלָּה שֶׁלֹּא יָצוּץ מֵהֶן צֵל

שֶׁל סָפֵק וְלוּ Taboo נוֹדֵד לְנַדֵּב לִקְצֵה שְׁאֵלָה הַמְּטוֹפֶפֶת בָּרַגְלַיִם.

שֶׁלֹּא יִתְבַּלְבְּלוּ לָהּ בָּעֵינַיִם הַתּוּמִים וְהָאוּרִים וּלְהַדְבִּיק לְכָל מִלָּה

מְהוּדֶרֶת וּלְכָל אוֹת פְּרִיכָה

כִּסּוּיִים מִפוֹרְמָלִין. 

פָּגַשְׁתִּי אִישׁ הַיּוֹדֵעַ כָּל. הוּא יָשַׁב עַל כֵּס הָאִירוּס הַכָּחֹל.

יָשַׁבְתִּי עַל קְצֵה שְׁאֵלָה שֶׁהָיְתָה קְצָת מְרוּחֶקֶת.

הוּא דִּבֵּר הָמוֹן

הוּא דִּבֵּר הָמוֹן.

וְאָז יָדַעְתִּי: אֵינֶנִי חֲבַצֶלֶת מַיִם.

3. יְלָלָה

בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה שֶׁלְּאַחֲרָיו שָׁמַעְתִּי אוֹתָה בּוֹכָה.

יְלָלָה שֶׁל חֲתוּלָה הִיא אֱנוֹשִׁית כָּל-כָּךְ. וְאֵיךְ שֶׁהִבְחִינָה 

בָּרֶגֶל הַמּוּנֶפֶת מִבַּעַד לְקֶרַע הַדֶּלֶת – שָׁתְקָה. וִתַּרְתִּי כִּי

הָיָה קוֹדֵר נוֹרָא. הַחֲדָשׁוֹת פָּרְחוּ בַּגִּנָּה. רֶצַח אָדֹם וְקוֹצָנִי

הוּצְנַח עַל הַוֶּרֶד וְחֹמֶר הָהַדְבָּרָה שֶׁשָּׂמוּ בַּמִּצְרָכִים שֶׁל

הַמִּשְׁפָּחָה מֵרַעֲנָנָה יָשַׁב מוּלִי עַל גַּג וְצָחַק, בַּחֲנִיָּה. 

הַכְּלָלִים הַנֶּחֱשָׁבִים יוֹתֵר מִכָּל הֲצָלָה רַחֲפוּ מֵעָלָיו. וְלֹא

הֵבַנְתִּי לַמָּה הִגִּיעוּ עַד הֵנָה. שׁוּב יָצָאתִי וּכְמוֹ בַּסִּפּוּר שֶׁל

מִיץ פֶּטֶל. לְפָנַי הוּנְפָה הַיָּרֵךְ, הַשּׁוֹק, כַּף הָרֶגֶל. הַפַּעַם

הֵאַרְתִּי בְּפַנָּס אֶת הָאֲפֵלָה וְדִבַּרְתִּי בְּקוֹל רָם אֵלֶיהָ וְגַם

פַּנָּסִים נוֹסָפִים הִשְׁמִיעוּ קוֹלָם וְכֻלָּנוּ עָקַבְנוּ אַחַר הַיְּלָלָה

הַדַּקָּה. מָצָאנוּ אוֹתָה נִתְפֶּסֶת בְּצִפָּרְנֶיהָ הַשְּׁלוּפוֹת  בְתַחְתִּית

מְכוֹנָה. עֲלוּבָה וּסְמִיכָה הָיְתָה וּמִלְאָה אֶת הֶחָלָל כְּמוֹ מָנוֹעַ.

וְיָכֹלְנוּ לְמַשֵּׁשׁ בָּאֲבָרֶיהָ הַמַּהְבִּילים סָבִיב עַד הַצֶּלַע

בְּלִי לִרְאוֹת אֶת פֶּשֶׁר הַדָּבָר.

* * *

משה גרנות

מכורים, מכורים

על ספר סיפוריו של אלי רוה, "מסע לקצות ישראל" עכשיו 2012, 249 עמ'

כמעט בכל אחד מתשעת הסיפורים שבקובץ זה מסופר על גיבור מכור טוטאלי לדבר אחד: דרור מ"אוהד מושבע" מכור לכדורגל, הוא ירש את התמכרותו מאביו, ומקווה להעביר אותה לבנו; אבינועם מהסיפור "סיפור מתוק" מכור לשוקולד – הוא ירש את התמכרותו מהוריו שהורעלו מתערובת חדשנית של שוקולד, והוא מצווה על טקס שוקולדי שלם לכשיגסוס; רותי מ"פוליסת בגידה" מכורה לסקס (אגב, רוב הגיבורות בספר הן זנותיות ומדברות בוולגריות מסמרת שיער); רותם אשכנזי מ"נקמה ריחנית" מכור לסקס מבושם; אדיר מ"אוהב ילדים" מכור לפדופיליה; "גדעון תירוש מ"חטיפה על גרסאותיה" מכור לניקיון; צפריר צרפתי מ"זוגיות מעגלית" מכור לקופיפה בשם "אליזבט השנייה". כמעט שלא יימצא בסיפור הזה אדם נורמלי מן היישוב. זאת ועוד: ברוב הסיפורים יש משהו פנטסטי, ואפילו אבסורדי, ועולה על כולם "סיפור מתוק", שם הגיבור איננו אוכל שום דבר אחר מאז שנולד חוץ משוקולד, הוא עורך חבלות בציוד הכבד של המדינה (שאינה מוזכרת בשמה) המבקשת לגלח את כל עצי הקקאו בשטחה, משתתף בתחרויות של ליקוק שוקולד מעל גוף של דוגמן, וזוכה למות בתוך הר של שוקולד. אגב, בכל הסיפורים האחרים (שאינם הרבה פחות הזויים) הגיבורים אוהבים שוקולד, מתנחמים בשוקולד, ואף רואים בו צורך קיומי.

עוד דוגמה לבסיס אבסורדי ימצא הקורא בסיפור "פוליסת בגידה", שם מסופר על הסכם נישואין בין רותי ובין גדי, שלפיו ההורים ישלמו פרמיה חודשית, שתוחזר לזוג אם יצליחו לשרוד ביחד 25 שנה, או למצער – עד 10 שנים (ואז ההחזר יהיה מצומצם בהתאם). אם מי מהשניים יבגוד בחברו – ישלם קנס גבוה לחברת הביטוח ולבן-זוג הנבגד. כדי להימנע מתקלה, המאהב של רותי, אופיר, מביים משכב זכר עם גדי ומצלם אותו כדי שלא יהיה לו פתחון פה כאשר רותי, המכורה לסקס, תבגוד בו! גם בשביל אבסורד זה יותר מדי!

ייתכן שבסיפורים פנטסטיים מותר הכול, יחד עם זאת, קשה היה לי להסכין עם כמה סטיות גסות מהקו הריאליסטי המינימאלי הנדרש כדי לעכל עלילה. הרי דוגמאות: רותי, בתם המאומצת של מנחם ונירה (בסיפור "פוליסת בגידה"), מגיעה לפנות בוקר, עם תינוקה לבית הוריה, לאחר שנסעה כל הלילה מכרמיאל, שם היא נטשה "לנצח" את בעלה גדי. האב נבהל מבואה הפתאומי של בתו, ובעיקר בשעה מוקדמת כל כך, ובמקום להיות חרד לשלומה, הוא מספר לה סיפור ארוך: "הייתי משוכנע שזה איזה מסומם עם סכין קפיצית ביד, שדופק כמו משוגע על הדלת. את עדיין לא בגיל הסנילי והיית צריכה לזכור שסיפרנו לך על תרצה, כשאפרים בדיוק היה במילואים היא עברה סיפור זוועתי עם מסומם, שלא נלכד עד היום, שהתדפק על דלת דירתם וביקש כמה שקלים לקניית מנת סמים. היא חשבה שאפרים הגיע לחופשה ופתחה את הדלת בלי לשאול, וכשנוכחה בטעותה, במקום שתיתן לו תשעים השקלים שביקש, ואפילו תוסיף עוד עשרה בקשיש ותתפטר מהנודניק, טרקה את הדלת בפניו, אבל את המסומם לא עשו באצבע, והוא דחק את רגלו ברווח הצר שבין הדלת למשקוף, והתוצאה של המפגש הטרגי באשמורת אחרונה של הלילה הייתה חתכים מכוערים בפניה..." וכו וכו' (עמ' 106-105). דחילק, הבת נרגשת, נפרדה מבעלה, הגיעה לפנות בוקר חסרת נשימה עם התינוק ביד – מה אתה מבלבל לה את המוח עם סיפור שהיא בוודאי מכירה?

ועוד עניין, כאמור, כל הגיבורות בסיפורים אלה מדברות באופן וולגרי ובמילים גסות שלא כולן מצויות במילון (אגב, הגיבור של "סופת חול", כתב ספר ביכורים, שכולו עוסק בנשים מופקרות), אבל עולה על כולן היא רותי, הבת המאומצת של מנחם ונירה (בסיפור "פוליסת בגידה"), שלא רק  מנסה לפתות את אביה המאמץ, אלא גם מדברת אליו בלשון ביבים ממש, ואני מבקש רשות להימנע מציטוט, ומי שממש סקרן, יקרא את הדברים במקור (עמ' 115, 130, 134).

אני אמון על כך שספרות טובה איננה מבזבזת מילים, אלא משבצת את המילים במקום ראוי בלבד. הספר שלפנינו לוקה, לדעתי, בגודש של ציורים, ובעיקר בשרשרת תארי שם ודימויים. הרי דוגמאות:

הסופר בסיפור "סופת חול" רוצה לדעת איזה רושם השאירה ההרצאה שלו על התלמידים והמורים – "האם הרצאתו היתה כל כך נדושה, שבלונית, צפויה ומשעממת? או שהתלמידים בבית-הספר הזה כבר ראו הכול, שמעו הכול ורק אמן, שצבע פניו ירוק איזמרגד, ששערותיו כחולות כמו לגונה, שמקפץ על רגל אחת כמו בקרב תרנגולים, שעונד עגיל נחושת בלשונו, שעל מצחו מקועקע ציור של צעיר וצעירה בתנוחה שלא משאירה ספק, ושפיו יורק כדורי אש אדומים – רוכש את תשומת ליבם?!" (עמ' 51).

גודש ציורים כנ"ל מופיע כמעט בכל עמוד בספר, ואני אביא כאן עוד דוגמה אחת: אביה של רותי (בסיפור "פוליסת בגידה"), טרם קיבל תשובה מספקת מדוע בתו עזבה את בעלה בכרמיאל וחזרה באשמורת הבוקר לבית הוריה, והוא מנסה לנחש מה קרה: "רק הסבר אחד עלה בדעתו, שסטירת הלחי המצלצלת שחטפה מגדי – אמנם יש לקחת בעירבון מוגבל את סיפורה – היתה בעוצמה שמשתווה לזריקת פצצת אטום שהוטלה על הירושימה, או להתפרצות הרי הגעש שהטביעו את אטלנטיס..." (עמ' 117; ראו עמ' 42, 51, 84, 85, 95, 101, 104, 107, 127 ועוד ועוד).

יש לי טענות קשות אל העורך (גבריאל מוקד), שהתרשל בתפקידו: מילא שלא הקפיד על כללי הכתיב חסר הניקוד, והקליד יוד לפני שווא נח (מיסדרונות, מישחקים, היתחלתָ, ניתקל, ניקרתה, מיקרית, היסברתי, הירגשנו וכו'), אלא שיש בטקסט שגיאות ממש: "שלוש מורות נוכחו (במקום "נכחו", עמ' 47), ברי סכנה (במקום "בני סכנה", עמ' 48), "מיספר אחד" (במקום "מספר אחת", עמ' 83, 88, 89, 91, 93, 94 ועוד), "ברת מזל" (במקום "בת מזל", עמ' 98), "פי שתיים" (במקום "פי שניים", עמ' 100), "להניע" (במקום "להניא", עמ' 105), כנה (במקום "כן", עמ' 230), "מצית כסופה", במקום "מצית כסוף", עמ' 249) ועוד.

אני מודה שהספר איננו "כוס התה" שלי, כי אני אוהד שרוף של הריאליזם, אבל אני משוכנע שאוהבי הביזאר ירוו נחת מהפנטזיות ההזויות שסיפורים אלה חושפים בשפע.

* * *

אילן בושם

8 שירים חדשים

שִׁירַי

אֲנִי בּוֹחֵן אוֹתָם

כְּמוֹ מֵרִים מִשְׁקוֹלוֹת

הַמֵּכִין עַצְמוֹ לַהֲנָפָה.

אינסטינקט נשי

הַצָּעִיר הֶעֱבִיר מַבָּטוֹ

עַל יוֹשְׁבֵי בֵּית הַקָּפֶה

(לֹא פָּסַח עַל אִישׁ).

הַזְּקֵנָה נָעָה-זָעָה עַל כִּסְאָהּ,

הִתְמַתְּחָה, הֶחְלִיקָה בְּיָדָהּ עַל בְּגָדֶיהָ,

רַגְלָהּ נָגְעָה בְּהֶסַּח הַדַעַת בְּמַקֵּל

הַהֲלִיכָה שֶׁלָּהּ שֶׁלְּרַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן

לְהַעֲלִימוֹ.

הוא חושב שהיא חושבת

זָקֵן יָשַׁב בְּאוֹטוֹבּוּס מוּל צְעִירָה

שְׁעוּנָה בִּזְחִיחוּת עַל מִסְעַד הַכִּסֵּא

וְיָדָהּ נָחָה בְּמִפְשַׂעֲתָהּ

כְּאִלּוּ תָּמִיד תִּהְיֶה זְמִינָה

וְקֵץ לֹא יִהְיֶה לִנְסִיעָה.

בית הקברות הישן

עָקַפְתִּי אֶת בֵּית הַקְּבָרוֹת הַיָּשָׁן נוֹשָׁן

שֶׁדְּרָכִים כְּבָר לֹא נִסְלָלוֹת אֵלָיו וּבְתוֹכוֹ

וּכְבָר לֹא עוֹלִים אֵלָיו לֹא בָּרֶכֶב וְלֹא בָּרֶגֶל,

כְּשֶׁהַמַּצֵּבוֹת צְרוּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ וּצְלוּפוֹת הַגֶּשֶׁם

שְׁקוּעוֹת עֲקוּמוֹת כְּתָרְנֵי אֳנִיָּה טוֹבַעַת.

פַּעַם רָחֲשׁוּ שָׁם חַיִּים.

באוטובוס

הִתְיַשְּׁבָה לְיָדִי בְּנֶחֱרָצוּת.

נַעֲנֵיתִי לָהּ

וְנָסַעְנוּ כִּבְרַת דֶּרֶךְ

יֶרֶךְ

בְּיֶרֶךְ

זוג

סָגְרוּ אַחֲרֵיהֶם אֶת הַדֶּלֶת

הִשְׁאִירוּ עוֹלָם מִבַּחוּץ.

בִּפְנִים עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ

(מָתוֹק וְחָמוּץ)

נאהבים

הוּא וְהִיא

"עַל אִי"

בעיר זרה

כְּשֶׁאַתָּה מְקַלֵּף בֵּיצָה בְּמִסְעָדָה בְּעִיר זָרָה

אֵינְךָ מַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ מַה יִּבְקַע מִתּוֹכָהּ:

אֵיזֶה מַכָּר תִּפְגּוֹשׁ

אֶת מִי תַּכִּיר

אוֹ סְתָם כָּכָה תֵּשֵׁב, תִּדְגּוֹר,

הַזְּמַן לֹא יַעֲבוֹר

אוֹ יַעֲבוֹר לוֹ סְתָם כָּכָה.

בֵּיצָה בְּעִיר זָרָה חִידָה הִיא

וְכָזוֹ לְעוֹלָם תִּשָּׁאֵר.

* * *

נעמן כהן

גרמניה מעל לכול

אברהם שלונסקי – נדר

על דעת עיני שראו את השכול

ועמסו זעקות על ליבי השחוח

על דעת רחמי שהורוני למחול

עד באו ימים שאיימו מלסלוח

נדרתי הנדר לזכור את הכול

לזכור – ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח – עד דור עשירי,

עד שוך עלבוני, עד כולם, עד כולם,

עדי יכלו כל שבט מוסרי

קונם אם לריק, יעבור ליל הזעם

קונם אם לבוקר אחזור לסורי

ומאום לא אלמד גם הפעם.

שירו של שלונסקי – הנדר, נהפך לפראזה משמימה. היהודים לא חיכו עד דור עשירי. נכון, כבר בדור הראשון ירדו יהודים לגרמניה. אבל אז היה עדיין היחס ליורדים שלילי, והיחס ליורדים לגרמניה שלילי עוד יותר. היחס השלילי לירידה לגרמניה קיבל למשל ביטויי ספרותי בספרו של דן בן אמוץ, "לזכור ולשכוח", שם הוצגו היורדים כדמויות שליליות. והנה בדור השלישי הירידה לגרמניה הפכה לבון טון. עשרות אלפי ישראלים צעירים יורדים לגרמניה בייחוד לברלין. בעיתון "הארץ" מדי יום כמעט יש תיאור של ישראלים החיים באושר בגרמניה, הארץ הטובה, בה יש דמוקרטיה, שוויון, וצדק. גם היחס הספרותי לגרמניה השתנה. דני קרמן, בן לילידי פינסק, שהחרים בעבר את גרמניה, החליט לא עוד! הוא לוקח את בניו לגרמניה ומפרסם ספר בזכות גרמניה והגרמנים. "שלושה בברלין".

כיצד קרה הדבר? כיצד השתנה כל כך היחס לגרמניה? כיצד קרה שבעיני כל כך הרבה ישראלים נהפכה ישראל לגרמניה של פעם, וגרמניה נהפכה לישראל של פעם?

מכונת התעמולה הגרמנית –

עשיית דה הומניזציה מהיהודים והצלחתה הגדולה

היחס הישראלי לגרמניה השתנה כתמונת ראי של היחס הישראלי לישראל, ושניהם, בחלקם, הם פועל יוצא של התעמולה הגרמנית המתוחכמת.

במשך השנים השקיעה גרמניה בתבונה רבה כספים רבים, שייעודם היה הלבנת פשעי השואה. הפעולה הגרמנית היתה כפולה. הזרמת כסף ליהודים על מנת להציג את גרמניה כגרמניה אחרת, לא עוד נאצית, והזרמת כסף לארגונים (כאילו) הומניסטיים, העושים דה-הומניזציה ליהודים בגין יחסם לערבים. ככל שפשעי היהודים ייוצגו ביתר חריפות, הבינו הגרמנים, כך יולבנו פשעי השואה. אלו הם כלים שלובים.

הגרמנים שפכו כבר משנות השישים כסף רב למימון משלחות נוער ישראלי שיצאו לגרמניה. הצעירים היהודים נעתרו לשוחד ויצאו לגרמניה בהמונים. במקביל שפכו הגרמנים כסף רב לכיבודים ופרסים לישראלים יחידים שתאמו את מטרתם המשולבת – הלבנת פשעי הנאצים והשחרת ישראל.

זרם המארקים האדיר ששפע על הסופר עמוס קלויזנר-עוז, מירק (ע"פ עדותו) את מצפונו, והוא הפר את נדר החרם על גרמניה, ויצא לקבל שם כסף וכבוד. דבריו של קלויזנר-עוז על גוש אמונים: "כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטיים, פוגרומיסטים, ורוצחים שהגיחו... מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף" –‏ נפלו כאוצר בלום על-ידי הגרמנים, שהמשיכו והעניקו לו שפע כיבודים ופרסים. הנה סוף סוף היהודי המוכן להודות שהיהודים הם בעצם הנאצים האמיתיים, ואולי מוטב לאנושות שלא נותרו רבים מדי מהם, אמרו ודאי רבים לעצמם.

מוסדות וקרנות גרמניים ממשיכים לממן מספר רב של קתדרות או תוכניות לימוד במוסדות אקדמיים בארץ, תמיד ע"פ תוכנית המשרתת את המטרה הגרמנית, ורבים הישראלים החבים להם את פרנסתם, כולם משרתים את מטרת הגרמנים – הצגת היהודים בישראל כגזענים. שום מוסד גרמני אינן מוכן לפעול נגד הגזענות הערבית-מוסלמית. תמיד רק נגד היהודים. ו- langsam, langsam, aber sicher – לאט לאט אבל בטוח, מצליחים הגרמנים במשימתם. 

הגרמני בן הנאצים, ובעל העבר בהיטלר יוגנד, אלפרד נוון דומונט, שילם הון לעמוס שוקן וקיבל שותפות בעיתון "הארץ". יחד עם שוקן, המטיף לנשואי תערובת עם הערבים ולחיסול מדינת היהודים, הם פועלים לעשיית דה-הומניזציה ליהודים, ומבליטים בעיתונם כל דבר שלילי בישראל, ומציגים את החברה היהודית בישראל כחברה פשיסטית גזענית.

התעמולה הגרמנית המוצלחת פועלת דו צדדית על גרמנים ויהודים גם יחד. ארבעים שנה לאחר הטבח במינכן מתגלית האהדה של הגרמנים לטרוריסטים הערבים של אותה תקופה. כאשר שוחררו רוצחי הספורטאים ע"י הגרמנים, הם כונו שם "לוחמי החופש". כבר אז נהפך יאסר ערפאת לגיבור בעיני הגרמנים. בתת המודע הגרמני היה ערפאת דמות המסמלת את המשך המלחמה ביהודים.

הזדהות הגרמנים עם הערבים-המוסלמים המחויבים לחיסול ישראל והשמדת היהודים, (ככתוב באמנת החמאס סעיף 7) והמחויבות של ממשלת אנגליקה מרקל לפעול למען כיבוש ערבי של יו"ש והפיכתם ל"יודנריין", הביאה לכך ששישים ושש שנים לאחר הפסקת חברת הרכבות הגרמנית לשנע טרנספורטים של יהודים למחנות השמדה לשם פתרון סופי לבעיית היהודים, פירסמה הממשלה הגרמנית את ה"מדיניות היהודית החדשה". שר התחבורה של גרמניה, פטר רמזאור, פנה למנכ"ל חברת הרכבת הגרמנית – דויטשה באן, ואמר לו כי תוכנית ישראל להקמת קו רכבת לירושלים היא "בעייתית מבחינה פוליטית" מכיוון שהקו עובר בשני קטעים בשטחים האמורים, לפי ממשלת גרמניה, להיות "יודנריין". בשטחים אלו, קובעת ממשלת גרמניה, אסור המעבר ליהודים. בעקבות כך הודיעה חברת הרכבות הגרמנית, הנמצאת בבעלות ממשלת גרמניה, על פרישה מפרויקט קו הרכבת תל-אביב-ירושלים.

הסופר האנטישמי, בוגר הואפן ס.ס. – גינטר גראס, מזדהה כל כך עם איראן המכריזה על רצונה בהשמדת ישראל. עד שהוא חוזר לימיו בס.ס. ומכריז כי היהודים הם הסכנה לשלום העולם, כי הם המאיימים להשמיד את איראן...  ישראל הפכה בגרמניה לסכנה העיקרית לשלום בעולם.

הדמוניזציה של ישראל, בתעמולה הגרמנית, שמטרתה להביא לדה-לגיטימציה למדינה היהודית היחידה בעולם, הצליחה כל כך עד שאין תימה שסקר של עמותת פרידריך אברט הסוציאל-דמוקרטית ב-2011 מצא, שהגרמנים רואים את ישראל כנאצים של ימינו. 47.7% מהגרמנים חושבים שישראל מבצעת "מלחמת השמדה" נגד הפלשתינאים.

בתקופה האחרונה החלו הגרמנים במאבק נגד ברית המילה. לאחר שנפתח הליך פלילי נגד מוהל יהודי, נשיא האיגוד לרפואת ילדים בגרמניה, וולפרם הרטמן, הכריז כי, "ברית מילה היא נזק בלתי הפיך, והפגיעה המשמעותית ביותר הנעשית לתינוק." המאבק הגרמני בברית המילה הוא חלק מהמאמץ הגרמני לעשיית דה-הומניזציה מהיהודים. בחינת יוקיע העולם את המנהג הברברי של המילה, שעושים היהודים הברברים (וגם המוסלמים). מאבק גרמניה הנאורה מול היהודית.

מפלגת השמאל הגרמני "די לינקה"

על מפלגת השמאל הגרמני, "די לינקה", וקרן רוזה לוקסמבורג, שלה, כבר כתבתי כאן בזמנו:  http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00428.php

ד"ר אנגליקה טים, מנהלת קרן רוזה לוקסמבורג בישראל, פועלת בערמומיות רבה. בדומה להיטלר שאמר: "אני הומניסט אדיר" ( Ich bin so colossal human) – היהודי אשם בכל! –  היא מציגה עצמה הומניסטית, אבל מסרבת לפעול נגד הגזענות הערבית-מוסלמית של תנועת החמאס שזכתה לרוב קולות בבחירות, ובניגוד להיטלר מציגה בפומבי במצעה את תביעתה לחיסול ישראל והשמדת היהודים. ד"ר טים, שאינה מתנגדת לאלו הרוצים בהשמדת היהודים, פועלת לעומת זאת במרץ למען ארגונים התומכים בחיסול מדינת היהודים, והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית. כל מעייניה של ד"ר אנגליקה טים נתון להצגת היהודים כגזענים על מנת לעשות להם דה-לגיטמציה שתוביל לחיסול מדינתם. למשל, היא משקיעה כעת הון רב בכינוס שייערך באוקטובר ב"לוחמי הגטאות", ויעסוק בהשוואת הנכבה לשואה. הנואם המרכזי בכנס יהיה האקטיביסט האנטי-ציוני – אברהם בורג.  בכנס ידובר כמובן על "הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, בגזענות, בזכויות אדם וביחסי רוב-מיעוט". ההשוואה ברורה. היהודים עשו לערבים את מה שעשו הגרמנים ליהודים. הפשע הגרמני הולבן, היהודים הם גזענים, וכפי שחוסל המשטר הנאצי יש לחסל את הגזענות היהודית המתבטאת במדינת היהודים.

האנטישמים יודעים שהיהודים אוהבים כסף. אפילו היטלר ששנא את מרקס, הצדיק את דבריו: "האלוהים של היהודי הוא הממון", ובספרו "מיין קאמפ", טען שהוא מרקס (והיהודים), הם חומרניים, ולעומתו, הוא היטלר, אידיאליסט. מצער להודות שאכן היהודים, (במקרה הזה אנשי "לוחמי הגטאות"), מוכנים לעשות הכול בעד כסף, ולעסוק תמורת כסף גרמני בהשוואת השואה לנכְּבָּה. מצער לראות ש"ההומניסטים" של לוחמי הגטאות מסרבים זה שנים לדון במשמעות "שואת יהודי ערב" והגזענות הערבית-מוסלמית, רק בגלל שאינם מקבלים כסף עבור זאת.

מפלגת השמאל הגרמני "די לינקה", והיהודים

למרות ביקורתה הקשה של מפלגת השמאל הגרמני "די לינקה" על ישראל, במסמך המפלגה לגבי יחסי ישראל והפלשתינאים מ-2009 הביעה המפלגה התנגדות לחרם על ישראל. במסמך כתבו הגרמנים: "עמדתנו המוצקה היא שכל הפשעים הנוראים של הגרמנים נגד היהודים נוטלת על מדינתנו אחריות מוסרית מיוחדת כלפי ישראל."

והנה מאה "אנשי רוח" ישראלים, המגדירים עצמם "שמאל", שלחו מכתב גלוי למפלגת השמאל "די לינקה", ובו הם טענו כלפי הגרמנים, שלהיפך, הגרמנים טועים: "האחריות הגרמנית לשואה צריכה לבוא עכשיו לביטוי במאבק נגד "הכיבוש היהודי". במכתב שכתבו אותם הישראלים, הם מציינים שגרמניה התומכת בישראל היא "אחראית נוספת להפרת החוק הבינלאומי ולפשעי המלחמה שמבוצעים על ידי השלטון הישראלי, ולאור זאת הם דורשים מגרמניה עצירת כל משלוחי הנשק הגרמנים לישראל. חסימת שדרוג הסכמי הסחר של האיחוד האירופי עם ישראל. איסור גורף על ייבוא סחורות ישראליות שמיוצרות בחלקן או בכולן בשטחים הכבושים (כולל מזרח ירושלים) לאיחוד האירופי. תמיכה בהעמדתם למשפט של מבצעי פשעי מלחמה בשטחי ישראל/פלסטין ובאימוצו של דו"ח גולדסטון. תמיכה בארגונים ובפעילי החברה האזרחית בישראל ופלסטין ובמיוחד במובילי המאבק העממי והלא-אלים כנגד החומה וההתנחלויות היהודיות ברחבי השטחים הכבושים."

הנה המכתב ורשימת "אנשי הרוח":

http://matityaho.com/2010/04/02/%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%91-%D7%A4%D7%AA%D7%95%D7%97-%D7%9C%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%92%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%92%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%AA

עם ישראלים שכאלו מי בכלל צריך אויבים?

הישראלים הללו נחלו הצלחה. הגויים הגרמניים של מפלגת השמאל "די לינקה" באו לעזרתם. ב-2011 הגיע החרם האנטי-ישראלי לגרמניה. בתמיכתה של "די לינקה". בעיר ברמן עמדו מפגינים מחוץ לסופרמרקט, ודרשו שמכירת מוצרים ישראלים תופסק.

שני חברים של מפלגת השמאל "די לינקה", השתתפו במסע ה"מאווי מרמרה", ולאחר מכן הצביעו יחד עם השמרנים, הליברלים והסוציאל-דמוקרטים בעד גינוי ישראל.

הבונדסטאג הגרמני היה הפרלמנט המערבי היחיד שהעביר החלטת גינוי נגד ישראל פה אחד, בגין ההשתלטות על ה"מרמרה". למותר לציין שלא נאמרה מילה אחת בבונדסטג על מצע החמאס שבניגוד לנאצים מפרסם בגלוי את תביעתו להשמדת היהודים.

אין ספק, מאמצי גרמניה נשאו פרי. לא רק שבגרמניה חל היפוך. היהודים הם הגרמנים-הנאצים של אתמול. ההיפוך חל גם בעיני עשרות אלפי צעירים ישראלים שיורדים בהמוניהם לגרמניה, ולדידם ישראל היא גרמניה של פעם. את גבלס לא הזכרנו...

עוזי זק, מכאן ולא מכאן – על הזהות היהודית והאנושית

בהמשך לסוגית הזהות היהודית, קראתי לאחרונה את ספרו של עוזי זק, "מכאן ולא מכאן". מזמן לא גמעתי ספר בשקיקה כזו. מרגע שהתחלתי לקרא ועד סופו לא יכולתי להתיקו מידי. אין לי מה להוסיף על שבחיו של משה גרנות, ("חדשות בן עזר" 754) אני חותם על כל מילה.

הספר מספר על חייו של ארי פלד, נער בן שש-עשרה, בן לניצולי שואה, החי בתל אביב בתחילת שנות השישים. אני אמנם צעיר בגילי במקצת מהגיבור התל אביבי, וילדותי עברה בקיבוץ, ולא בקרב ה"עירניקים" הבורגנים, אבל כיוון שגם אני בן לאומת היידיש, כל ההווי התל אביבי של בני אומת היידיש המתואר בספר, ממש חי בעיניי. צחקתי והתעצבתי, התעצבתי וצחקתי. פתאום עלו כחיים ביטויים ביידיש שלא שמעתים עשרות בשנים. איך אפשר שלא להתפקע מצחוק על התיאור הבא: "השכנות הסוציאליסטיות הזקנות, מנסות להיות יפות כמו גולדה מאיר, שהיא היפה ביותר בממשלה, או כמו בבה אידלסון, שהיא הכי חתיכה במועצת הפועלים בהסתדרות..."

http://www.naamat.org.il/upload/(IMG)1196932035.jpg

מי עוד יכול היה כך להעלות דמות נשכחת כבבה מתהום הנשייה.

מעבר להווי התל אביבי יש בספר גם ביקורת על ההנהגה של פעם, כאשר הסופר מזכיר בין השאר, את בגידת המנהיגות היהודית בשואה, המנהיגים שנטשו את אנשיהם ונמלטו, ובייחוד בגין, המתואר כנואם דמגוגי הסוחף המונים בכיכר מוגרבי.

עורך הספר, דן מירון, משווה את הספר להקלברי פין, ולמוטל בן פייסי החזן, אבל הספר הוא רציני ועמוק יותר. יש בספר הרבה מעבר לקורות נער כהקלברי פין, או מוטל בן פייסי החזן. יש בו גם הרבה יותר מסיפורו של אלכס, בסרט האלמותי (שדורות של צעירים יודעים אותו בע"פ) "אלכס חולה אהבה", המתאר גם הוא את ההווי התל אביבי של תקופת ראשית המדינה, עם נגיעה בשואה. אם ב"אלכס חולה אהבה", מעבר לתיאור ההווי התל אביבי, המתח היחידי הוא האם יצליח אלכס לשכב עם הקוזינה היפה, ניצולת השואה, כאן, בספרו של זק, מעבר לתיאור ההווי, יש מתח רב הנשמר בספר עד סופו. מי או מה מסתתר מאחורי הדמות? והסיום אכן מטלטל מאוד, ומעורר מחשבות רבות. הסיום כל כך רציני ומטלטל שהיה מתאים לפתוח בו רומן חדש בז'אנר ספרות התודעה. מכל מקום הסיום פותח שער לדיונים פילוסופיים עמוקים בשאלת "הזהות". הזהות היהודית, והאנושית. (דיון שדווקא היה מתאים לרוח הדיונים בתנועת הנוער של פעם).

מזמן לא קראתי ספר שעורר בי כל כך הרבה מחשבות, ואני צריך עוד לדון בהם עם עצמי.

לא ניתן לכתוב כעת ביקורת נרחבת יותר על הספר, כדי לא לתת ספוילר שיקלקל לקורא את חווית הקריאה. לכן רוצו לקרא את הספר. בעוד שנה כשכל עם ישראל יקרא אותו, נוכל לכתוב כמה מילים גם על המשמעות העמוקה יותר שלו, המשמעות המתבטאת בסופו.

* * *

מרדכי קידר

השד והבקבוק

המסורת בעל-פה האיסלאמית (החדית') מצטטת את דברי הנביא מוחמד: "אומתי תתפלג לשבעים ושתיים עדות, ורק אחת מהן תימלט (מהגיהנום)." מאז שמוחמד עצם את עיניו לעולמים בשנת 632 לספירה, עסוקים המוסלמים – בהקשר לאמירה זו – בשתי שאלות, האחת תיאורטית והאחת מעשית. התיאורטית היא מי היא אותה עדה צַדֶּקֶת וצודקת העתידה לרשת את גן העדן, ומי הן כל העדות האחרות ששערי הגיהנום ממתינים להן פתוחים לרווחה. השאלה המעשית, הנובעת מהתיאורטית, היא איך מוודאת כל עדה שהיא – הצַדֶּקֶת והצודקת – חיה בגן עדן כבר בעולם הזה, ואיך היא עושה בו גיהנום לעדות האחרות.

שיעים

העיסוק בשאלות אלה החל מיד אחרי הלווייתו של מחמד, כאשר ישבו זקני המוסלמים להחליט מי יהיה הח'ליף – המחליף – של מוחמד. עלי בן אבי טאלב, בן דודו של מוחמד, שהיה גם חתנו, טען כי הח'ליפות מגיעה לו. אבל טענתו לא התקבלה, ושלושה אחרים מונו לח'ליפים לפניו. 24 שנים ארוכות הוא המתין עד שהתמנה לחליף הרביעי. במשך זמן זה הוא גיבש סביבו קבוצת תומכים, שהיו מוכנים אפילו להיכנס למאבק אלים כדי לכבוש את עמדת השליט. הם היו השיעים הראשונים. המילה שיעה בערבית משמעה "סיעה", כלומר סיעת עלי.

לאחר שנרצח עלי בשנת 661, המשיך בנו, חוסיין, לטעון כי היות שהוא ממשפחת האשם, משפחת הנביא, השלטון שייך לו, ולא לח'ליפים ממשפחת אומייה – ענף אחר של שבט קורייש, שהשתלטו על השלטון. טענתו זו הפכה אותו למורד, ובשנת 680 נתפס על ידי צבא השלטון ליד העיר כרבלא שבדרום עיראק, ונטבח יחד עם מרבית משפחתו ותומכיו. אירוע זה הוא האירוע המכונן של השיעה עד היום הזה, והשיעים מציינים את ה"עאשורא" – היארצייט – של חוסיין בטקסי זיכרון, וחלקם מכים ופוצעים את עצמם עד זוב דם.

לאורך השנים פיתחה השיעה תיאולוגיה משלה והלָכה שונה מזו של הזרם המרכזי באיסלאם, הסונה, עד כדי כך שיש הטוענים שהסונה והשיעה הן שתי דתות שונות. סונים רבים רואים בשיעה סוג של כפירה, ושיעים לא מעטים רואים באופן זה את הסונים. שיעים רבים אף רואים בסוני "נג'ס" – טמא. השיעים טוענים שיש בקוראן שני פרקים המבססים את טענת השיעה לשלטון, ואילו הסונים טוענים ששני פרקים אלו הם זיוף שיעי. לאורך ההיסטוריה נחשבה השיעה קבוצה מורדת בשלטון, ולכן דינו של כל שיעי היה מוות. במקומות שבהם שלטה השיעה, זה היה גורלו של הסוני.

המאבק בין הסונה והשיעה נמשך במלוא עוזו עד היום הזה, כשאיראן מובילה את הצד השיעי ואילו סעודיה היא חלוצת האיסלאם הסוני. בסעודיה שולטת האסכולה החנבלית בגרסה הווהאבית הקיצונית שלה, הרואה בשיעים כופרים. לכן השיעים הגרים במזרח סעודיה מדוכאים עד עפר: אסור להם לקרוא לתפילה ברמקולים היות שקריאתם כוללת תוספת שיעית, אסור להם לציין בפומבי את העאשורא ואסור להם להפגין. השלטון הסעודי מתייחס אליהם בנחישות רבה וברגישות אפסית.

מלחמת איראן-עיראק (1988-1980) שעלתה בחייהם של מיליון בני אדם בשני הצדדים, היתה חלק מן המאבק בין השיעה והסונה, שכן סדאם חוסיין היה סוני. בלבנון, חיזבאללה השיעי נאבק בסונים ובחבריהם על ההגמוניה בארץ ארזים, ובבחריין הרוב השיעי דובר הפרסית מנסה זה שנים להשתחרר מן המיעוט הסוני השולט בו ביד רמה. בשנה האחרונה, כשרוחות "האביב הערבי" הוציאו את הרוב השיעי לרחובות, כבשה סעודיה את בחריין והחזירה את השד השיעי לבקבוק.

בלבנון, ארגון חיזבאללה בחר לעצמו שם זה ("קבוצת אללה") כמסר שהשיעים שייכים לאללה, בעוד שהסונים, הנוצרים, הדרוזים, הציונים וכל האחרים הם "חזבּ אלשַיְטָאן" ("קבוצת השטן"). מאבקו של חיזבאללה הוא קודם כל מאבק עדתי ורק אחר כך – לאומי או פוליטי.

גם מלחמת האזרחים בסוריה היא המשך של מאבק השיעה נגד הסונה: העלווים השולטים בסוריה מציגים את עצמם ככת שיעית, שכן הם רואים בעלי בן אבי טאלב, מייסד השיעה, את התגלמות האלוהות בגוף אדם. לכן הקואליציה השיעית הכוללת את איראן וחיזבאללה עומדת לצידם, ומולה התייצבה קואליציה סונית – סעודיה, קטר וטורקיה. המלחמה היא "על כל הקופה": על השלטון, על עצם הקיום ועל השאלה מי העדה האיסלאמית האמיתית, זו שתינצל מהגיהנום: השיעית או הסונית. ובינתיים שתיהן עושות גיהנום זו לזו.

סלפים – סונים

רבים כיום חוששים מתחיית האיסלאם בעקבות "האביב הערבי". זה החל בתקווה גדולה לדמוקרטיה שתציף את המזרח התיכון, אך הגיע עד להשתלטות המפלגות האיסלאמיות על מצרים ותוניסיה, ולעליית כוחן של המפלגות האיסלאמיות במרוקו ובכווית. המיליציות הג'יהאדיסטיות הרבות הפועלות בסוריה נגד שלטון הבעת' הסוציאליסטי החילוני מגבירות את הדאגה מן האיסלאם הלוחמני, ובעיקר אם יצליחו המיליציות הללו לשים את ידן על נשק להשמדה המונית הנמצא בסוריה בכמויות גדולות.

בתוך כל הבליל הזה הופיעה על הבימה הפוליטית תופעת הסלפים. ארגונים אלה שואפים להחזיר את החברות האיסלאמיות אל סגנון החיים של "אלסלף אלצאלח" – "הקדמונים הצדיקים" – שחיו במאה השביעית לספירה, ומכאן שמם. חלקם עושים זאת באמצעות דעווה, כלומר פעילות חברתית, אך חלקם דוחקים את הקץ ומשתמשים בג'יהאד המלחמתי להשגת מטרתם. במצרים התנועות הסלפיות שהצטרפו לפוליטיקה בשנה האחרונה זכו ברבע ממושבי הפרלמנט, ובסוריה מיליציות אנטי-שלטוניות רבות נושאות סממנים סלפיים ג'יהאדיסטים.

קבוצות סלפיות אלימות משחיתות בקביעות מונומנטים שהקימו קבוצות הנתפסות בעיניהן ככופרות: הטליבאן באפגניסטן השחיתו במארס 2001 את פסלי בודהה; לפני כחודשיים השחיתו קבוצות סלפיות מציבות ומבנים של צופים (פלג מיסטי איסלאמי) בטימבוקטו שבמאלי, וב-25 באוגוסט האחרון, לאור היום, הרסה קבוצה סלפית מסגד וכיפה של צופים בטריפולי, בירת לוב, ואיש לא העז למנוע זאת: הנשק שנשאו ההורסים שכנע את האחרים להישאר בטווח ביטחון.

בתוניסיה שלאחר "האביב הערבי" פועלות כמה קבוצות סלפיות, ולאחרונה התפרסם קליפ המציג אחת מהן בטקס שבו חבריה שוחטים בחור שהעז להתנצר. חלק מהקבוצות האלימות הפועלות בעיראק מאז 2003, וכיום ברצועת עזה, בחצי האי סיני, בסעודיה, בסוריה, בתימן, באלג'יריה, במרוקו, בצ'צ'ניה, בבלוצ'יסטן האיראנית, בכורדיסטן (העיראקית, הסורית, הטורקית והאיראנית), בפקיסטן, באפגניסטן, בפיליפינים, בניגריה, בקניה, בסומליה ובמדינות רבות אחרות – מציגות את עצמן כסלפיות ג'יהאדיסטיות, כשמעל כולן מרחפת דמותו בת האלמוות של אוסאמה בן-לאדן והמודל המצליח של אלקאעידה.

יש לציין כי אומנם הסלפים הם סונים, אך המאבק שהם מנהלים הוא נגד סונים, שיעים, נוצרים, יהודים וכופרים באותה מידה. בעיניהם, כל מי שאינו סלפי ג'יהאדיסטי הוא יורש גיהנום, בעולם הבא כמו בעולם הזה, והסלפים הג'יהאדיסטים הם הממונים מטעם עצמם על גובה הלהבות שעליהן ייצלה כל מי שאינו שותף לדרכם.

האויב המשותף

לשני הצדדים במאבק העדתי – הסונים והשיעים –  יש אוייב משותף, הלא הוא המערב בכלל המהווה אוייב אידיאולוגי ותרבותי, בעוד שארצות-הברית וישראל הן האויב הקונקרטי, הצבאי והפוליטי. אלא שהאוייב המשותף אינו מצליח בדרך כלל לחבר את הניצים הללו. יתר על כן, לעתים צד אחד – בדרך כלל הסוני – מסתייע במערב כדי להתמודד בהצלחה רבה יותר עם הצד השיעי. כך מוסברת הברית ארוכת השנים בין ארה"ב וסעודיה, הרחוקות כל כך תרבותית זו מזו.

ייתכן שגם הסכם השלום בין ישראל ומצרים, שנחתם במארס 1979, היה במידה מסוימת תגובה למהפכת האייותאללה באיראן שהתרחשה חודשיים קודם לכן.

ההתנגשות

ההתגוששות בין הסונה הסלפית הג'יהאדיסטית ובין השיעה נמשכת כבר כמעט 1,400 שנה, ולא חדלה גם בדור האחרון. בשנים האחרונות יש כמה זירות בעולם הערבי שבהן מתקיימת התגוששות מדממת בין השיעים והסלפים:

בעיראק מאז 2003 מתנהל מאבק איתנים, שבו בצד אחד נמצאות מיליציות שיעיות שאיראן מממנת, מחמשת ומאמנת, ובראשן "צבא המהדי" של מוסא צדר, כמו גם ארגונים ציבוריים ומפלגות פוליטיות העושים את דברה של איראן. מנגד ניצבות מיליציות סוניות, ובראשן "אלקאעידה של ארץ הנהריים" שמממנות סעודיה ואמירויות המפרץ.

סוריה בשנה האחרונה משמשת זירת קרב-איתנים בין השלטון הממומן ונתמך על ידי איראן, ובין מיליציות סוניות סלפיות הפועלות בכסף ובנשק מסעודיה, קטר וטורקיה – כולן מדינות סוניות. מדינות אלו עושות כל מה שהן יכולות על מנת לבתר את הזרוע הסורית של התמנון האיראני, ובכך להקטין את האיום של איראן על העולם הסוני בכלל ועל המפרץ במיוחד.

לבנון, מאז תחילת שנות ה-80', היא זירת התגוששות בין חיזבאללה הנתמך בידי איראן השיעית, ובין שאר העדות בראשות הסונים ומנהיגים כמו רפיק אלחרירי. הוא אמנם לא היה סלפי, אבל המשטר הסעודי שתמך בו הוא סלפי בהגדרת עצמו. לא לשווא מסייע חיזבאללה למשטר הסורי לעמוד בפני הסונים המורדים בו בשנה ומחצה האחרונות.

ההתנגשות בין הצדדים מוגברת על ידי פסקי הלכה מצד שני הצדדים, המשמשים לכל אחד מהם אמצעי לקעקוע הלגיטימיות של הצד האחר. הדת הופכת כך לכלי שרת בידי סכסוך שבמקורו הוא משפחתי-שבטי – בין בתי אב בשבט קורייש – על מורשתו של מוחמד.

יש מקרים של חציית קווים: איראן השיעית וגרורותיה, סוריה וחיזבאללה תמכו בארגוני הטרור הפלסטינים הסוניים, חמאס והג'יהאד האיסלאמי. אך לאחר פרוץ האלימות בסוריה, נאלצו אנשי חמאס לצאת מדמשק ולנתק את קשריהם עם איראן, בגלל אי-יכולתם להסכים לטבח הסונים בידי השלטון הסורי.

גם ביקורים הדדיים בין מנהיגיהם של שני הצדדים אינם יכולים לגשר על פני 1,400 שנות שנאה ומעשי טבח הדדיים. אחמדינג'אד ביקר בסעודיה, ומוחמד מורסי ואיסמעיל הנייה אומנם ביקרו באיראן. אך ביקורים אלה אינם משנים מיסודה את העוינות בין הצדדים, ושגרירויות שפותחים הצדדים זה אצל זה משמשות בעיקר כבסיסי ריגול וחתרנות.

קיימת תחרות בין שני הצדדים מי מהם ינהל ג'יהאד מוצלח יותר נגד האוייב המשותף – המערב, ארה"ב וישראל. התחרות מקורה באמונה שהצלחה בהפקת פעולות טרור מגדילה את הפופולריות והלגיטימיות של הצד המצליח. לכן, כל הצלחה של צד אחד בהפקת פעולה נגד המערב מגדילה את המוטיבציה של הצד האחר להפיק פעולה מוצלחת יותר: הצלחת חיזבאללה השיעי לסלק את ישראל מדרום לבנון במאי 2000 דחפה את הפלסטינים הסונים לפתוח באינתיפאדה השנייה בסוף ספטמבר 2000, ואת אלקאעידה לפגע בארה"ב שנה לאחר מכן, בספטמבר 2001.

תובנות ומסקנות

האיסלאמיזציה במזרח התיכון היא תופעה קיימת, והשפעתן הגוברת של מפלגות איסלאמיות על החיים הפוליטיים היא מוחשית ואמיתית. עם זאת, תופעה חשובה וחזקה יותר היא צאתו של השד העדתי מהבקבוק שבו הוא היה כלוא כל עוד שלטו הדיקטטורים במרחב. מובארק במצרים, קד'אפי בלוב, בן עלי בתוניסיה, צאלח בתימן ואסד בסוריה – ידעו והכירו אותו היטב, הן בגרסתו השיעית והן בגרסתו הסונית, ונקטו כל אמצעי שהיה ברשותם, בעיקר מרתפי עינויים, כדי לטפל בג'יהאדיזם העדתי שאין לו מגבלות של חוק או מוסר. כיום הדיקטטורים מסולקים זה אחר זה, והג'יהאדיזם פורח.

תנועה איסלאמיסטית שהגיעה לשלטון, גם אם היא מתנהגת כמקובל, עלולה לשאת ברחמה קבוצה ג'יהאדיסטית שתהפוך את חיי הקבוצה האם לגיהנום. שלטון איסלאמי כמו זה הקיים במצרים, סעודיה, עזה או איראן, נוטה להעלים עין מהקבוצות הקיצוניות, שכן הוא רואה בחבריהן אנשים טובים ונאמנים יותר ממנו לאיסלאם המקורי. רק כאשר קבוצות אלו פוגעות בשלטון, מתעורר זה לפעולה נגדן. אבל פעולה זו תהיה תמיד מוגבלת, בשל אי-רצונו להתנהג כמו הדיקטטור שסולק. השלטון יעדיף להגיע להסדרים עם הקבוצות הג'יהאדיסטיות, אבל הסדרים אלה הם קצרי מועד, בשל אופיין הרדיקלי של הקבוצות, ונטייתן לדחות כל שלטון.

על מדינות שיש בהן ציבורים של מהגרים איסלאמיים לעמוד על המשמר ולפקח היטב על הנעשה בקרב קבוצות מהגרים בדלניות השומרות בקנאות על סממנים מסורתיים, שכן יש סיכוי לא קטן שקבוצות אלו יפַתחו מאפיינים ג'יהאדיסטיים. פעילותן הג'יהאדיסטית תשים את המדינה המארחת למטרה, אך גם את קבוצת האם האתנית, שאינה די פעילה ואינה די נאמנה לאיסלאם בעיניהן של קבוצות הג'יהאד המהגרות. אלו מורכבות בדרך כלל מבני מולדת אחת.  הן קשות מאוד לחדירה מודיעינית שכן הן סגורות, ומבוססות על היכרות אישית ונאמנות מוחלטת לקבוצה. ככל שהקבוצה קטנה יותר והומוגנית יותר, כן היא עלולה להיות מסוכנת יותר.

איראן מקיימת קשר עם קבוצות ג'יהאדיסטיות, בעיקר שיעיות, בכל רחבי העולם, המשמשות לה "תאים רדומים" הממתינים לפקודתה. שקי הדואר הדיפלומטי של איראן, שאינם עוברים ביקורת ביטחון במדינות המארחות, משמשים להעברת אמצעי לחימה לתאים רדומים אלה. שגרירויות איראן בכל העולם משמשות מחסני נשק, תחמושת ואמצעי חבלה, כמו שהן משמשות כבסיסי מודיעין, ומרכזים להפעלת סוכנים ומשתפי פעולה. יש להניח כי חלק משגרירויות סעודיה נמצאות בקשר דומה עם סונים מקומיים. מעקב אחרי שגרירויות אלה ופעילות אנשיהן יכול לספק למנגנוני הביטחון של המדינה המארחת מידע רב על פעילות חתרנית וג'יהאדיסטית המתבצעת בשטחה.

המאמר התפרסם במגזין "מראה" 212 ובעיתון "מקור ראשון".

* * *

יוסי אחימאיר

איציק ינאי – ז"ל באופן סופי

הנה תיאור של רגעי סגירת גיליון "מעריב", טרם הדפסתו והפצתו, באחד מימי השנה של 1975:

"עד לשעה 07.30 בבוקר נדמה לי שאין די חומר לסגור את העיתון, אבל אז מופיעות בזה אחר זה מגילות מטעם יוסף חריף, יעקב ארז ואורי דן, שגורמות לי לתלוש את שערותיי (עוד מעט לא יהיה מה). ואני מתפלל בסתר ליבי, שהצנזורה תעשה את מלאכתה באמונה ותחתוך את העודפים שהצטברו לפתע...

"08.10 בבוקר. העיתון צריך או-טו-טו להיסגר והראש שלי נכנס לוויבראציות בין השעון התלוי מעל דלת המיסדרה לבין שניים או שלושה עמודים, שעדיין נותרו לסגירה. סגרנו. אך לפני שננשום לרווחה, נשמע את איציק ינאי עולה במדרגות הדסק ומבשר את ה'אינעל שוחלאק' המסורתי. בזה נסתיימה הפרשה לאותו בוקר."

עיתון "מעריב". דסק החדשות. לפני 37 שנה. הכותב הוא מי שהיה לימים העורך הראשי, עידו דיסנצ'יק, ואז ראש מערכת החדשות. הקטע לקוח מרפורטאז'ה מפרי עטו, תחת הכותרת "יום אחד בשנה ב'דסק'", שפירסם בעלון הפנימי לעובדי "מעריב" – ושמו "מעריבון".

אכן, היו ימים בעיתונות המודפסת. ימי העופרת, ימי הענקים, ימי "מעריב" העליזים. הייתי אז שותף למלאכת הדסק, עריכת החדשות, המערכת שנתכנסה בשעות הערב המאוחרות, כדי שהעיתון יושלם (בלשון המקצועית – ייסגר, ולאחר מכן יודפס) למחרת בשעה 8-9 בבוקר.

הסתופפתי לצידם של שמות כמו העורכים המיתולגיים אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, משה ז"ק, שמואל שניצר זכרם לברכה, וחברי מערכת החדשות וביניהם: נחמן בן-עמי ז"ל, יזהר ארנון ז"ל, שמואל גילאי ז"ל, נחמיה בן אברהם ז"ל, משה לרר ז"ל, ויבל"א עידו דיסנצ'יק, גבי שטרסמן, שלמה (סאלק) אוקון, ועוד רבים וטובים.

הקוראים לא הכירו את שמות עורכי החדשות, אלה שהפיקו את 12 או 16 העמודים החשובים ביותר בעיתון – בימים שעדיין לא היו אינטרנט ורשתות חברתיות. בימים שעיתונאי היה עיתונאי – מקצועי, רציני, ישר, ממוקד כל-כולו בעבודתו-שליחותו.

ואחד מאותם אלמונים היה איציק ינאי, הנזכר לעיל בכתבתו של עידו. הוא היה מופקד על עריכת וסגירת העמוד האחרון, אחרון לפי סדר ההפקה הכרונולוגי, וראשון והחשוב ביותר בעיתון. חלון הראווה של העיתון. ה-עיתון.

אחריות עצומה היתה מוטלת עליו, לחצים מלחצים שונים התמקדו בו, לחצי האירועים הממשיכים להתרחש, לחצי שניות הזמן הנוקפות, לחצי העורך למעלה ולחצי אנשי המסדרה עם חיים אפלויג ז"ל בראשם למטה. ואיציק – תמיד שמר על קור רוח, תמיד תיבל עבודתו הכל-כך אחראית בהומור, בבדיחותא, בשעשועי לשון, בציחקוקים, בהתגוססויות (כגון: טרינידד – תראיני דד) – גם ברגעים הכי מתוחים, הכי לחוצים. ודומני כי מעולם – לא פיספס, לא טעה.

על איציק העורכים למעלה סמכו. העמוד הראשון של "מעריב" שיצא מתחת ידיו, מתחת לעטו, בעזרת עורכי המישנה שלצידו – נתן את טון החדשות להמשך היום.

והנה לפני חודש בדיוק גם איציק ינאי הלך לעולמו. בשקט, בלי שאיש ידע. בלי שבמותו "עשה כותרת". כבר מזמן היה מחוץ ל"מעריב", מחוץ למעגל העשייה העיתונאית. וכי מי מבין עורכי וכתבי העיתון דהיום מכיר את השם איציק ינאי? דומני שאפילו השם קרליבך בשבילם הוא רק שם הרחוב שבו שוכן בית "מעריב". אבל למי שהיה שם בפנים באותן שנים רחוקות, למי שהיה חלק בהצלחה התקשורתית ששמה "מעריב", ברור היה מעל לכל ספק: "מעריב" של ימיו הטובים, של ימי "העיתון הנפוץ ביותר" – היו הימים שבהם איציק ינאי היה בין נותני הטון.

אמרתי "בפנים", משום שבחוץ, מחוץ לבראנז'ה העיתונאית, בקרב ציבור מאות אלפי הקוראים באותן שנות שיא של "מעריב" – מעטים היו האנשים שידעו את השם הזה, יצחק ינאי. זה האיש שניסח בעבורם את הכותרת הראשית, זה האיש שהחליט בעבורם מה חשוב יותר ומה חשוב פחות, מה חדש ביותר, מה סקופי ביותר, מה ייכנס לעמוד הראשון של העיתון שלהם ומה לא. הוא האיש שקבע בעבורם את ה"ניוז" של היום.

איציק ינאי, כמו שאר עורכי החדשות, היו אלמונים. האנשים שעושים עבודה עיתונאית סופר-אחראית, ושמם בל ייזכר ובל ייכתב מעל דפי העיתון. אלמונים בחברה של אנשים תאבי פירסום וכבוד.

ידיעה טובה של כתב מפורסם וחשוב – נעשתה טובה יותר אם הכותרת היתה חדה, מצליפה, מבליטה את העיקר והחדש, אם הפתיח של הידיעה או של הסיפור היה מרתק ומושך, ואם ניסוח הידיעה היה מושלם, מנופה משגיאות וממשפטים מיותרים. לכך היו אחראים עורכי החדשות האלמונים ואיציק ינאי בראשם. את האשראי קיבלו בלעדית הכתבים. שמם התנוסס ב"ביי ליין" מתחת לכותרת. לא עורכי החדשות של "מעריב" – שהיו כולם משכילים, ידענים, מצטנעים. ייאמר לזכותו של איציק, כי מעולם לא היתה עינו צרה בכתב, שאת ידיעתו ערך, שיפר, הכתיר ועימד.

כאמור, כבר שנים רבות לא היה איציק ינאי בין באי בית "מעריב". הבית שוקק החיים בזמנו – התרוקן והצטנן. חיצוניותו התבלתה. זה שנים שכבר אין נשמעת בו מנגינת מכונות הסדר, רשרוש הטלפרינטרים הפולטים בלא הפסק רצועות של ידיעות – רובן בלה-בלה – מכתבינו הפזורים ברחבי הארץ והעולם, תזזית של עורכים ומזכירות הרצים במסדרונות הנה והנה, מחדר החדשות אל חדרי העורכים בקומה ממעל.

עתה הכול מתנהל דרך האינטרנט. אין קולגיאליות, אין חברות, אין כמעט קשר בין עובד למשנהו. תקופה אחרת, צורת עבודה אחרת, עיתונות אחרת.

מיטב חברינו, חבריו של איציק, הלכו בזה אחר זה לעולמם. "מעריב" שינה פניו, החליף בעלויות, נפל ברמתו, איבד גובה, צנח בתפוצתו, הצטמק במספר עמודיו. מביתו ברמת-גן, עקב איציק אחר תהליך הנפילה וההידרדרות של "מעריב" בעצב רב, בגעגוע לימים הטובים שבהם היה שותף לעשייה ולהצלחה. ובינתיים – גם מצב בריאותו הלך והידרדר.

אבל לא אחד כאיציק, עתיר השכלה, איש העולם הגדול, יישב בחיבוק ידיים. הוא חוזר אל אהבת חייו האמיתית – השירה והספרות. הוא מתחיל לכתוב ולפרסם שירים וחרוזים, שירים שובביים, שירי אהבה וגעגוע, אשר שמחה ועצב משוקעים בהם. הוא מוציא אותם לאור במעט כספו בספרונים צנועים, בזה אחר זה. 15 ספרוני שירה כאלה כתב איציק ינאי ופירסם. הם לא נמצאו למכירה בחנויות הספרים. הם יצאו במהדורות קטנות, והוא העניקם כשי לחבריו הקרובים. כך גם שמר על קשר עימם.

אין זו שירה תובענית, עמוקה מדי. זוהי שירה פזמונאית, בסגנון השאנסונים הצרפתיים אך בשפת עבר, שפשוט כיף לקרוא אותם, לשחוק עם מחברם, ולהיות שותף לרגעי עצב ואושר בעברו. הנה אחד מני עשרות שיריו – ללא כותרת:

"קליפת גופי עדיין

מכילה איש צעיר

שמשוחח בינו לבינו

וסומק על לחייו!

בדו-שיח עם עצמי

אני מקשיב לדממה

מטה אוזן ומקשיב...

ישנן נשמות תועות

שמגיעות אל אלוהים

ונושקות פאת זקנו

כשאהיה נשמה תועה

זה בדיוק מה שאעשה!"

כאמור, לפני חודש ימים הלך מאיתנו איציק ינאי לעולמו והוא כבן 88. שום ידיעה לא התפרסמה על כך. שום עורך חדשות לא נדלק כדי להקצות מעט שטח להודיע ברבים כי איציק ינאי איננו עוד. לא בעיתונו ולא בכלי תקשורת אחר. אף אחד מחבריו ל"מעריב" לא ידע, גם לא נכח, כשהלך בדרכו האחרונה. גם לא חבריו מלפני קום המדינה, חבריו למחתרת לח"י. ורק כעבור שבועיים-שלושה נפוצה השמועה בין ותיקי העיתון, שהכירוהו, שאהבהו, שהיטיבו לזכור אותו – שהנה גם איציק שלנו, הצעיר השובב הנצחי, איננו עוד.

הידיעה נפוצה במהירות, היכתה בהלם את יודעיו של איציק, מיד לאחר שרעייתו סגולה טילפנה אליי, חברו הטוב, ומסרה לי את הבשורה המרה. ככל שאהבנו את איציק – ולא היה אחד שהכירו ולא אהבו –  השנים עשו את שלהן, והקשר עימו היה נחלש ונקלש. "שנתיים היה מרותק למיטה ולכיסא גלגלים" – סיפרה לי סגולה. שיתוק גדול אחזו עוד ב-1995. לבסוף נפל במקלחת, שבר את עצם הירך, עבר אירוע מוחי, המערכות קרסו, ו"אל תשכח שלפני כמה חודשים הלך חברו הטוב ביותר, חברו מגיל 16, המלחין בנימין ברעם ז"ל."

אני פותח את ספרון שיריו, "על פי הלוח (אסופת שירים לקריאה בקול)" – עם ההקדשה: "ליוסי ולבני ביתו בתקווה שתיהנו מקריאת שירי" – וקורא בו דווקא את ההקדמה, טבולה בהומור ינאיי-מקאברי-אופייני – "להיות ז"ל":

"פשוט לא ייאמן. ערב אחד – באוקטובר 2010 – נשאלתי פתאום על-ידי זוגתי היקרה: 'איציק, איך זה שאתה כבר ז"ל? אני לא זוכרת שהלכת לעולמך.' הפתרון היה פשוט: באינטרנט התפרסמה רשימה ארוכה של עיתונאים, חברי אגודת העיתונאים, שהלכו לעולמם במרוצת השנים, למן ייסודה של האגודה. בסבלנות רבה קראה זוגתי את שמותיהם של העיתונאים ז"ל, ולתדהמתה גילתה ברשימה הארוכה גם את שמי כתוב שם: יצחק ינאי ז"ל (מעריב)."

ממשיך איציק וכותב: "לא התקשיתי לשכנע את הנהלת האגודה, שעודני חי ונושם, ואפילו בועט!!! הובטח לי למחוק את שמי מהרשימה, וההבטחה קוימה. סיפרתי לכל ידידי את אשר קרה וראשון בירכני רעי המלחין ב.ב.: 'העיקר, איציק, הבריאות!' זוגתי הצטרפה לברכתו והזהירה אותי: 'אם יתחשק לך, איציק, להיות שוב ז"ל, אנא הזהירני מראש.'

"'בטוח שלא יתחשק לי,' הבטחתי לה..."

איציק ינאי אכן לא רצה להיות ז"ל, אהב את החיים, מיצה אותם ככל שיכל עד תום, גם בשנות הסבל והבדידות האחרונות לחייו. גם כשראה את חבריו עוזבים אותו בזה אחר זה. והנה – מזה חודש ימים הוא ז"ל, וזה סופי. אגודת העיתונאים יכולה להחזיר את הכיתוב "יצחק ינאי (מעריב)" לרשימת הז"לים, שמוסיפה שם להתארך. יכול אני להבטיח להם: איציק כבר לא ימחה על כך.

אני, כמו חבריי לדסק "מעריב" לשעבר, שרידי המערכת בשנות השיא של העיתון שלנו, אכן לעולם לא נשכח את קריאת הרווחה היומית שלו עם בוקר, כפי שמתאר עידו דיסנצ'יק, כשאיציק ינאי עולה מן המסדרה אל חדר החדשות בתרועת רווחה: "אינעל שוחלאק" – לאמור, סיימנו להפיק עוד גיליון של "מעריב". אפשר ללכת הביתה ולישון.

למרבה מזלו, איציק ינאי הלך מאיתנו כשנחסכת ממנו הידיעה המרה, שעיתון "מעריב", שבו השקיע את מיטב שנותיו בעבודה אחראית ומאומצת, גוסס. עיתונו של הגדול-מכולם, עזריאל קליבך ז"ל, נמצא בכותרות שלא בטובתו, כלומר נמצא בדרך להיות ז"ל. "מעריב" (כמעט) ז"ל. איציק ינאי ז"ל.

* * *

יצחק שויגר

האיום האיראני

כבוד הרב אני שמח שהסכמת לקבל אותי במהירות וללא דחיות וללא תנאים מוקדמים.

כבוד ראש הממשלה, אני באמת שמח שהסכמת לבקרני כאן בביתי הצנוע  בירושלים ברחוב הקבלן שקרוי על שם אחינו העמלים העוסקים בבניין הארץ. אבל למה אתה מזכיר את המילים בלי תנאים מוקדמים?

זה מתוך הרגל. כי תמיד כשהייתי נפגש עם שלוחיך הם היו אומרים איזה תנאי מוקדם לפגישה, כמו "לא לשנות את חוק טל" או "להשאיר את קצבאות הילדים" או דברים דומים.

נו אז מה רע בכך. קודם כל הם דואגים לצאן מרעיתם שיפרו וירבו. וגם אני רואה שהם ילדים טובים שעושים מה שאבא אומר להם. לא להיפגש עם אנשים סתם ככה כדי לדבר דברים בטלים חס וחלילה, שזהו ביטול תורה.

אז אתה רוצה להגיד לי שהכול נעשה על פי הוראותיך?

אני שמח שאתה מבין. אני נבחרתי  על ידי בורא עולם לייצג את ענייניו עלי אדמות. כל מה שאני אומר לך זה ישר מפי השכינה. הם מבינים את זה. אתה לא כל כך. אולי אתה מבין, אבל בפנים אתה קצת מתנגד.

בכל זאת אני קצת משכיל. אני יודע שלא היתה ממש התגלות אלוהית לבני אדם. אפילו הרמב"ם כתב את זה. אז איך קיבלת את המינוי איך אתה יכול להוכיח את זה?

למה אני צריך להוכיח ? זה לא מספיק שאני אומר? מה אני נראה לך שקרן?

זה לא בדיוק. גם הבאבא ברוך, זה שישב חמש שנים בבית סוהר גם הוא טוען שאבא שלו הופיע בחלום שלו ונתן לו כוחות. וגם הרנטגן הידוע, שהיה אפסנאי בצבא ואחרי שהשתחרר ולא היתה לו עבודה הכריז על עצמו כבאבא שמדבר ישירות עם אלוהים ומאז יש לו פרנסה ועוד גדולה.

מה אתה משווה אותי לבאבות של דרום הארץ? חוץ מזה כל אנשי העסקים שלכם הולכים אליהם ושואלים בעצתם. מצד אחד אתם אומרים שהחינוך התורני לא שווה כלום, שכולם בורים, ומצד שני טובי אנשיכם מתייעצים עם הבאבות, שחלקם אפילו אין לו סמיכה לרבנות, בענייני עסקים, אז מי כאן צודק?

טוב נעזוב את שיחה העקרה הזאת. אין לי הרבה זמן, עוד מעט יבוא אלי איזה טייקון שרוצה לחפש נפט בקוטב הצפוני והוא רוצה להתייעץ איתי איפה לקדוח. אז מה רצית?

באתי להתייעץ עם כבודו בקשר לאיום האיראני. כידוע שהמנהיגות הדתית של איראן שונאת אותנו ובשל כך הם מינו את אחמאדינאג'אד לראש הממשלה שלהם שהוא מכחיש שואה ואנטישמי ידוע. והם, כפי שאתה יודע מתכוונים להרוס את מדינת ישראל שהיא ראשית גאולתנו, עם הפצצה הגרעינית שהם מפתחים.

כן אני  מעודכן. אלי, סיפר לי.

יש לי ויכוח עם שר הביטחון מתי להפציץ אותם. הוא אומר בסוף התפילה של יום שישי ואני אומר בבוקר לפני התפילה. וכיוון שאתה גם איש דתי וגם מקבל  הדרכה ישירה מבורא עולם רצית שתיתן לי כיוון.

קודם כל אני שמח שאתה שואל. זאת שאלה שגם גדעון  השופט  התחבט בה  וגם דוד המלך בשעה שברח משאול. ואני יכול לומר לך כמו נביאי ישראל בשעתם היפה "לך בכוחך זה ותושיע את עם ישראל."

אבל מתי?

את התשובה תמצא בעשיית המצוות. אם תניח תפילין כל יום ותתפלל לבורא עולם הוא כבר ייתן לך את התשובה. תנסה להגיד כל יום עשרה פרקי תהילים באותיות מפרק קי"ט לפי המשפט "איראן בפצצה תיחרב"  ותימצא לך התשובה. אבל אם כבר אנחנו מדברים, אז מה עם הגדלת הקצבאות לאלו שמחרפים נפשם למות באוהלה של תורה. שמעתי שכבודו מנסה בתקציב הבא להקטין את הקצבאות. דע לך שאתה מסכן את מדינת ישראל. בשעה קשה זאת מול האיום האיראני, צריך לחזק את הישיבות ואת בני התורה. ואם אפשר גם לבנות להם בתים, כדי שלא יבטלו זמנם חס וחלילה בחיפושים אחרי דירות זולות ויוכלו גם לעסוק במצוות פרו ורבו באווירה שקטה ולא באיזה אוהל מט ליפול, אלא בדירה יפה, עם ארבעה כיווני אוויר, כדי שהביאה תהיה ביאה לשמה, באווירא דקודשא בארעא דארץ ישראל, ויפרו, ויגדל לנו דור חדש חופשי מדאגות עבודה ופרנסה וייתן תקווה לעם ישראל בארצו. אמן.

טוב אני אעשה כך. אבל בכל זאת כבודו. אם אתה כבר מדבר עם ריבונו של עולם דבר איתו קצת עלינו ועל הפרסים. בכל זאת אנחנו והפרסים הולכים אחורה ביחד הרבה שנים. גם אנחנו וגם הם נשלטים על ידי מנהיגים דתיים. וגם היה לנו נשיא פרסי. אבל אל תזכיר מה היה בסופו. אתה יכול להזכיר לו את אחשוורוש ואסתר והמן הרשע. את השאח אל תזכיר לו. אבל אתה יכול להזכיר לו את כל מפעלי המים שמקורות בנתה שם בזמן השאח, ואת זה שאנו אוכלים הכי הרבה פיסטוק חלבי פרסי.

שמע, אתה ממש מצחיק אותי. אני צריך להזכיר לריבונו של עולם, את ההיסטוריה של עם ישראל? מה הוא לא יודע ?

נכון אבל צריך להגיד משהו בשביל ליצור אווירה. מהניסיון שלי הכי חשוב מה אומרים, לא מה עושים.

אבל למה אתה צריך את התיווך שלי לקב"ה? דבּר אתה ישירות עם המנהיגים שלהם. הנה עכשיו מתקרבים הימים הנוראים זאת הזדמנות לכל באי עולם, להתחיל להגיד סליחות לפני הימים הנוראים. בהזדמנות זאת אתה יכול לשלוח להם את מגילת אסתר, כדי שיראו וילמדו מה קורה כשהפרסים מתחילים עם ישראל. "מנה מנה תקל ופרסין" תגיד להם. ואם הם לא יבינו, תגיד להם בשפתם.

אבל אני לא יודע פרסית.

תשלח את מופז. תמנה אותו שגריר בפרס.

איך אני יכול לשלוח אותו אין לנו יחסים איתם.

ואיתו יש לך? צריך להתחיל ממשהו. אתה אפילו לא מצליח לדבר איתו, אז איך תדבר עם הפרסים?

תתחיל לעשות.

להתחיל ממה?

קצבאות כבר אמרנו. דירות כבר אמרנו. הנה משהו חדש. אפשר לבטל את כל הארגונים להשגחת הכשרות שיש בארץ משהו ארבעים ארגונים ולתת בלעדיות ל"בית יוסף", למשל. אותו דבר עם ארגוני הקבורה. אני כבר בן תשעים וקצת עייף מלהחזיק את שמונים בני המשפחה שלי שאני צריך לדאוג לפרנס ואני צריך לדאוג להם, זה חיוב מהתורה, ואם אני אתעסק בזה לא יהיה לי זמן להתפלל לטובת עם ישראל ולקבל עצות מהקדוש ברוך הוא בעניין האיום האיראני. ואתה רוצה להפקיר את עם ישראל לחסדיהם של האייטולות?

הבנתי. אני אדאג לסדר הכול. אל תדאג רק תתפלל. תודה שקיבלת אותי ככה באמצע הלילה בלי הודעה מוקדמת. אני פשוט לא יכול לישון מרב דאגה.

גם אני לא יכול להירדם, מאיפה אני יודע איפה אפשר למצוא נפט בקוטב הצפוני? אלי, תביא לי אטלס עוד מעט יבוא המשקיע ואני צריך לדעת משהו על הקוטב, זה ממש בצפון לא? 

* * *

לבת-אל היקרה

ברכות ליום הולדתך

עלי והצליחי בכל דרכייך

וברכת המשפחות תלווה אותך

* * *

שמעון גרובר

מדוע יואב לא רצח את דוד?

 זה לא מכבר ראה אור הספר "מדוע לא רצחת את המלך?" (הוצאת כרמל, 336 עמודים) פרי מקלדתו של הפרופסור והסופר הרב-צדדי סם רקובר. ספר זה הוא אחד הספרים המקוריים, הרעננים והמרעננים ביותר שנכתב לאחרונה בשפה העברית. העלילה קולחת ונקראת בנשימה עצורה. הספר מדלג לסירוגין במרווחים של 3000 שנה בין תקופת שאול ודויד לבין מלחמת לבנון השנייה. כאז כן עתה ישראל היתה והינה מוקפת אויבים: אז היתה מוקפת ארם, עמון, מואב, עמלק והאויב המסוכן  ביותר פלשת, שהיה מצויד בציוד לחימה החדיש ביותר, ושכמעט הצליח לכבוש את כל כנען, ורק ישראל—באין ספור קרבות בתקופת עלי, שמואל, שאול ודויד – חיבלה ומנעה זאת; בעוד שגם היום ישראל מוקפת אויבים שמצהירים קבל עם ועדה על כוונתם להשמידה. גם לפני 3000 שנה ישראל נאבקה במשך מאות שנים על קיומה, שהרי היו אלה מלחמות גורליות בבחינת להיות או לחדול. אבל כדי להיות על המפה המדינית כוחם הרוחני של עלי ושמואל לא הספיק. כדי לשרוד היו דרושים אישים נועזים וכריזמטיים, שיאחדו את  כל שבטי ישראל בנכונות לתרום ולהקים צבא שמוכן לצאת למלחמות בעקבות מפקדים שממוקמים בראש חיילותיהם ומשמשים דוגמא להקרבה אישית. כאלה היו שאול, יונתן, יואב ואבישי בני צרויה.

עוד בהיותו נער הרועה את צאן אביו, הבחין דויד שהעולם מורכב ממלכים, עבדים ומה שביניהם. ובהדרגה נתגבשה החלטה בליבו שהוא יעשה הכול כדי לא להיות רועה צאן כל חייו, אלא לעלות ולהתקדם בסולם החברתי גבוה ככול שיתאפשר לו. וכשגילה את כישרונותיו המוזיקליים והרטוריים, לא היסס להשתמש בהם לצורך הגשמת שאיפתו. ואכן, כישרונותיו עזרו לו לאחז את עיני רואיו ואוזני שומעיו, ועד מהרה נתבקש לנגן  בחצר ארמון המלך שאול; ומכאן היתה הדרך סלולה לעלות בסולם החברתי. ואכן עלייתו החברתית המטאורית  הובילה אותו עד לפסגה, כשנשא את הנסיכה מיכל לאישה. ואולם דויד לא הסתפק במעמדו הנכבד כחתן המלך – דויד רצה להיות מלך. שאיפה זו לא נעלמה מעייני שאול, שהחליט להרוג את דויד לפני שדויד יהרוג אותו. ואולם בהגיע עבדי שאול להרגו, מיכל מילטה את דויד מבעד לחלון והצילה אותו.

מכאן ואילך החלה תקופה של רדיפת שאול אחר דויד בכול רחבי מדבר יהודה. בהדרגה הצטרפו לדויד הנרדף כול מיני יצורים שנמלטו גם הם מהחוק, והיה צורך למצוא מקורות קיום. ואכן , כדי להתקיים, לא היססו אנשי דויד לדרוש מזון מחקלאי הספר, תוך כדי שהם מבטיחים להם הגנה מהתקפות העמלקים. וכך המשיכו אנשי דויד לנדוד ולהסתתר מרודפיהם עד למותם של שאול ובניו בקרב בגלבוע.

משנודע לדויד על מותם של שאול ובניו, וכהכנה להמשך הגשמת שאיפותיו, הוא מחבר ומדקלם את קינתו המפורסמת על מותם, ורק חדי עין הבחינו שאפילו במעמד עצוב זה הוא לא מביע אהבה אמיתית; במקום לקונן נפלאתה אהבתי לך, הוא "מקונן" נפלאתה אהבתך לי; כי דויד לא אהב את יונתן, כפי שלא אהב איש או אישה. דויד אהב את דויד.

לאחר מות שאול הצליח דויד, בעזרת כישוריו הדמגוגיים, לשכנע את זקני יהודה שימליכו אותו למלך עליהם. ואכן הוא מלך על יהודה שבע שנים כשבירתו היא חברון. לאחר שיואב בן צרויה כבש את יבוס, ועל ידי כך נתמנה  לשר הצבא, העתיק דויד את משכנו לעיר דויד – היא ירושלים. מכאן והלאה חדל דויד לקחת חלק פעיל במלחמות להרחבת גבולות ישראל, כאשר הוא מטיל את ניהול ענייני  הממלכה, האזרחיים והצבאיים,  על יואב ואבישי בני צרויה, בעוד הוא עצמו נשאר בירושלים, כשעיקר עיסוקו הוא השתגלות עם נשותיו ופילגשיו. הסתאבותו, מיניותו ובוגדנותו הגיעו לשיא כאשר לא בחל לחסל את אוריה החיתי, שאותה שעה נלחם למענו מול צבאות ארם ועמון; וכל זאת על מנת שיוכל לשכב עם בת שבע ללא הפרעה.

 כיצד הצליח דויד בחיי הנהנתנות בעוד העם נאנק תחת עול מיסים ושירות צבאי? התשובה היא: דויד היה שחקן, משורר, מוסיקאי ושאפתן. להגשמת שאפתנותו הוא גייס את יכולותיו האמנותיות להפנט ולשכנע את שומעיו שהוא המשיח המורם מעם, ואין לאיש הזכות לערער על  מציאות זו. יותר מזאת: דויד לא הסתפק במנעמי העולם הזה. בעזרת צוות סופרים חנפנים הוא דאג לתאר בכתובים אירועים וקרבות שלא היו ולא נבראו—הכו למען הנצחת והאדרת שמו בהיסטוריה, כמי שהיה גדול מלכי עם ישראל, שהכניע את כל האויבים מסביב והרחיב את גבולות המדינה לממדיה המרביים. פה ושם הוא מואיל להזכיר מבצעים קרביים  בפיקודם של אחייניו יואב ואבישי, שאותם שנא עד עמקי נשמתו, כיוון שחשד בהם שהם מהווים מתחרים על כס המלכות. ביחוד שנא את יואב, שהיה שר הצבא שלו, ואשר בלעדיו לא היה מגיע למלכות; וכמו כן יואב היה האדם היחידי בממלכה שלא פחד מהמלך ואמר לו בפניו את מה שהוא חושב עליו.

ככל שמתקדמים בקריאת הספר המתח הולך וגובר, והקורא מקווה שבסוף הסיפור תינתן לו התשובה מדוע יואב לא רצח את דויד.

* * *

דוד שחם

"מוחרם" או האחוריים של ההיסטוריה –

פרקי זיכרון

מתוך "גַּג" כתב עת לספרות, איגוד כללי של סופרים בישראל, גיליון מס' 8,

 קיץ 2003, עמוד 83.

... אבל את האהבה שאז האמנתי כי היא האהבה האמיתית הראשונה גיליתי בתוכי כשהייתי בן אחת-עשרה. הילדה ההיא עם השיער הבלונדי והעיניים התכולות ישבה בספסל שלפניי, ואהבתי אותה. הייתי מציץ במחברת שלה ולומד לחקות את הכתב הילדותי המעוגל שלה. אני זוכר במיוחד את האות ב' – כרסתנית, מלאה, כמעט חסרת רגל, מתבלטת בתוך השורה, וגם את האות ל', הנסגרת בלולאה עילית. עד היום אני מגלה שבכתב היד שלי [כשאני כותב ביד, דבר שמזמן נגמלתי ממנו חוץ מאשר לצורך רישום ביומן פגישות וטלפונים ולפתקים של דברים שצריך להביא מהחנות] משתרבבת לפעמים אות ב' בנוסח שראיתי אצל אבא, עם רגל מתעגלת לאחור, דמויית S הפוכה, ולפעמים בנוסח הכרסתני של הילדה ההיא, וגם את האות ל' אני כותב  ביותר מאופן אחד. אותה ילדה מעולם לא הראתה לי שום תשומת לב, חוץ ממקרה אחד, המלווה אותי תמיד, אף שמכבר אין לו מטען רגשי.

נסענו, הכיתה כולה, לטיול אוטובוס לנתניה, העיר הצעירה שבחוף השרון הצפוני. בדרך שמעתי בפעם הראשונה ולמדתי לשיר את השיר בעל המנגינה הרוסית המסתיים בפזמון החוזר "היה היתה אחת מלינה / אבל  גם היא איננה עוד." שיר מלא ערגה ויגון קיומי עמוק, השיר העצוב ביותר ששמעתי מימיי. עד היום עולות בי דמעות כשאני נזכר במנגינה הנוגה ההיא בסול מינור, הוא הסולם שמוצרט אהב לבטא בו את יגונו. ואחר-כך טיילנו על הגבעות התלולות שמדרום לנתניה. והיא עמדה לידי. ואני ניגשתי לקצה הצוק ורקעתי ברגלי על אבני הכורכר, שכמה מהן ניתקו ממקומן והידרדרו לתהום. אולי אמות לעיניה, חשבתי והיא תצטער. לא רציתי למות, אבל רציתי שתצטער עליי, ואכן היא קרבה אליי, משכה בידי ואמרה: "תיזהר, אתה יכול ליפול למטה."

זה היה נפלא. איכפת לה שלא אמות. ואחר-כך באו דברים אחרים ושכחתי אותה, חוץ מגבעות הכורכר שמדרום לנתניה שעדיין ממלאות אותי חרדה סתומה. אחרי שנות הלימודים לא נזדמן לי לראותה שוב, אף כי שמעתי עליה פה ושם, ונודע לי שמתה בדמי ימיה, כמו כל הדברים שהיו ולא ישובו עוד. והידידים שהיו ואינם. והדברים שהיו ראשונים וכבר לא יהיו ראשונים לעולם. וכמו המקומות שהיו ואינם. וכמו כל הדברים שהיו ולא יהיו עוד. וכמו החיים שאינם אלא תהליך של מוות. היה היתה אחת מלינה, אבל גם היא איננה עוד.

דצמבר, 2002

שלום אהוד,

השבוע [31.8] הלך לעולמו הסופר דוד שחם. רצ"ב קטע מתוך זיכרונותיו שפורסמו בחוברת ''גג''  של איגוד הסופרים, דברים שנכתבו לפני כעשר שנים. לעניות דעתי יש בשורות הללו ביטוי נוגה לעולמו הנפשי הרגיש.

בברכה,

ניצה וולפנזון

 * * *

שולה וידריך

שימוש בנחום גוטמן

לתעמולה נגד היישוב העברי

שלום אהוד,

אני מצרפת קישור לסרט אנימציה שאמור להיות מבוסס על הסיפור המחסום של נחום גוטמן. בקישור נכתב שהוא מבוסס על "בין חולות וכחול-שמיים" ו"שביל קליפות התפוזים".

המחסום לא  מופיע  בספרים המוזכרים, אלא רק בספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט".

אבל לא זו הבעייה העיקרית.  שים לב – בניגוד לסיפור המקורי של גוטמן, בו מחמוד, הספר הערבי, מחליט להיכנס לרחוב הרצל, החסום בשבת – בכוח עם מרכבה רתומה לסוסים, בסרט מחמוד הנחמד רק רוצה לעבור דרך השכונה אל הים.

מדוע לצאת מיפו השוכנת על שפת הים ולעבור דרך השכונה היהודית בה בכלל אין ים?

אני לא יודעת מה בהמשך הסרט אבל אני צופה עימות בין השומר ומחמוד התמים המסכן, שהיהודים הרעים לא נתנו לו לעבור בשכונה כדי להגיע לים.

אפשר להבין  שאנימציה לא חייבת להיות בדיוק על פי הסיפור המקורי ולאמן יש חירות לשנות את הסיפור אבל אז זה לא מבוסס על סיפורו של נחום גוטמן המחסום.

בברכת שנה טובה,

שולה וידריך

נ.ב.

אני מתבוננת שוב בפיילוט לסרט "המחסום" ורואה שהשומר היהודי מנופף בחרב מפחידה. אין כמובן איזכור לחרב בכל הסיפור של גוטמן וגם לא באיוריו.

אהוד: הסרטון המופרך הזה מריח תעמולה אנטישמית של הכפשת יהודים, ומשתמש, מן הסתם ללא רשות, בקטעי סיפור ובאיורים של נחום גוטמן, תוך שהוא מציג את הערבים כעליזים ותמימים ואת השומר על השכונה היהודית כבריון גס נפש. הציורים ה"תמימים" שהוספו לסרטון ואינם של גוטמן – רק מגבירים את הסלידה מן ה"סיפור".

ראוי היה למוזיאון גוטמן, שבידיו הזכויות על יצירות גוטמן, לדאוג להורדת הסרטון הנלעג הזה מהאינטרנט ואולי גם לתבוע פיצוי כספי מיוצריו על שימוש ללא רשות ביצירתו של גוטמן.

http://www.youtube.com/watch?v=xY9Q1tk-H7w&feature=player_embedded#!

* * *

"האומה" – הבמה למחשבה לאומית

כתב-העת העיוני-ספרותי של מסדר ז'בוטינסקי

בעריכת יוסי אחימאיר

מציין 50 שנה להופעתו הסדירה!

בגיליון החדש 187 – יש 148 עמודים.

משתתף בו מגוון של כותבים בתחומי ההגות, המחקר, הספרות והשירה

בתוכן – בין השאר:

השר בנימין ז. בגין – הפרכתה של תיאוריה מדינית

השופט אורי שטרוזמן – על דו"ח השופט אדמונד לוי

השגריר צבי מזאל – יורשו של מובארק במצרים

ח"כ פרופ' אריה אלדד – מיכאל של עם ישראל

ד"ר משה הלוי – שתי מדינות לשני עמים, גירסת 1937

הרב יובל שרלו  – התקיעה בשופר, ראשית חזון וייעודו

ד"ר רינת-יה רובינסון – ידידו של יאיר נרצח בידי ממשיכי דרכו

יורם ארידור – אישיותו הפוליטית של אב"א אחימאיר

ד"ר נתן ברון  – הגלוי והסמוי באישיותו של נשיא העליון משה לנדוי

פרופ' יוסי גולדשטין – הדרך למהפך עברה בסבסטיה

פרופ' נורית גוברין – הסופר הנשכח אשר ברש

בן ציון יהושע – חייל אלמוני (סיפור)

ביקורת ספרים: ד"ר שרה אוסצקי-לזר, יוסף קיסטר, ד"ר אברהם וולפנזון,

חבצלת פרבר, אביתר בן-צדף

שירים, בימת קוראים, ועוד.

מחיר הגיליון – 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) – 120 ש"ח בלבד

להזמנות: misdarj@gmail.com

ת"ד 21769 תל-אביב, 61217 / www.ha-umma.com

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק ב.

כיצד התחלתי לצייר

בן חמש – עברתי עם הוריי לאודיסה. אבא [שמחה אלתר גוטמן, הוא הסופר ש. בן-ציון] נקרא לאודיסה כדי לנהל "חדר מתוקן", מיסודם של אחד-העם, מנדלי, דובנוב ובן-עמי. זה היה בית-ספר ראשון בו הנהיגו לימודי עברית-בעברית, כלומר, כל המקצועות נלמדו בעברית. בית-הספר היה לדוגמא ולמופת ברוסיה, ורבים באו לתהות על טיבו של אורח-חינוך יהודי חדש זה. לימים הוזמן גם ביאליק הצעיר להורות באותו "חדר", והיה מקורב מאוד אל אבא ושוהה הרבה בביתנו.

היינו משפחה בת חמישה ילדים. אחיי ואחותי האחת ישבו במחלקות ואני שהייתי קטן, כבן שש, הסתובבתי במסדרון והרגשתי ריקנות גדולה. לא הבינותי מה שהמורים הסבירו ולא מה שדיברו ביניהם התלמידים, אך קולותיהם הרמים הידהדו.

היתה לנו דירה בת ארבעה חדרים. בשניים מהם גרה המשפחה – אבא, אימא והילדים, חמישה במיספר; ונוסף עליהם המטבח של אימא, שבו היתה עומדת ליד הכיריים. ובשני החדרים האחרים היו ספסלים, כל ספסל מחובר לשולחן – וזה היה בית-הספר. חדרי ביתנו היו דחוקים תמיד בנערים המבוגרים ממני בהרבה, כתריסר במניין, ובמורים שהתהלכו לבושים בחולצות רוסיות, ממרקים את משקפי ה"פנסנה", ומדברים בקול רם. שמתי לב להבדל בגון קולם כשהיו מלמדים את הנערים – לעומת ההתפרקות והצחוק שהורגשו בקולותיהם כל אימת שהיו נכנסים בשעת ההפסקה לחדרו של אבא.

הייתי רואה בוקר-בוקר את המורים שנכנסים למסדרון-ביתנו – תוך בהלת-איחור או עומס טירדת מילה חדשה, איך לתרגמה לעברית – והיא מתלבטת בין שפתותיהם. והם חולפים על פניי, העומד לחוץ לקיר, ופורצים לדלת הפתוחה של חדר-אבי כדי להתפרק. הייתי מסתכל בדלתות הפתוחות אל המסדרון ורואה נערים מבוגרים יושבים שחוחים על ספסלי בית-ספר – ושומע קולות רמים שמסבירים משהו, כשהם מסתובבים בין הספסלים או עומדים כשגביהם אל הפתח ומסבירים משהו בקול רם.

הייתי מבלה את זמני כשאני מסתובב במסדרון, בין הדלתות של המחלקות – ושומע את הקולות; עם הישמע צלצול הפעמון שבידי אבי – היה המסדרון מתמלא תלמידים, שכולם היו גדולים ממני – אני עוד לא ידעתי קרוא-וכתוב – והייתי רואה את המורים שיוצאים והולכים לחדר-המורים. ומשם עלו קולותיהם, קולות רמים של השתחררות משעות-הלימודים – כשהם מספרים בהתלהבות, כל אחד בדרכו וכל אחד בהתאם למקצועו – על החידושים בשדה השפה העברית, שנתמזל להם לעשות בשיעוריהם, ועל מתן משמעות חדשה למילה מסויימת. כל איש מהם היה מתעורר לדבר בקול רם ושולף בגאווה איזו מילה עברית שחידש משמעותה. אלה היו חיים תוססים. קולות התגובה והוויכוחים היו ערים במיוחד בפינה שבה עמד המיחם, ואימי היתה מוזגת ממנו כוסות-תה. והקולות עלו והתגברו על קולות הילדים ששיחקו בחוץ. לאחר שנים ידעתי כי כאן נולדו מילים וביטויים חדשים.

*

בתוך כל המהומה הזאת הייתי בודד. המורים היו כולם צעירים ומלאי-התלהבות ועסוקים מאוד במלאכתם, וכשהיו פוגשים בי, הילד, שמסתובב בין החדרים, לא נתנו ליבם אליי.

חוץ מאחד, האחד – ביאליק.

גבוה מעל כולם הייתי שומע את קולו של ביאליק. הוא היה תמיד תוסס, מדבר בהרמת ידיים וקול, והוא היה המבוגר היחיד שבבואו אלינו היה מקדיש לי תשומת-לב. תמיד כשהיה בא בין אנשים היו עיניו חותרות לראות אם יש ילד.

עוד כשהיה עולה במדרגות, רוקע ברגליו לפני שנוגע במדרגה הראשונה של המסדרון, ידעתי – זה הוא. את קול צעדיו, העולים במדרגות לד פתח הבית, הייתי מכיר עוד לפני שפתח את הדלת. פסיעה אחת כבדה, זו הראשונה, ולאחריה צעדים קלים. הוא היה בולע בכל צעד מדרגות אחדות, ובזריזות – שתיים בכל צעד. נעליו היו נעליים רוסיות של אותה תקופה: שתי חתיכות-גומי משני עברי הנעל, בעלת הסולייה הדקה והרכה. את קול צעדיו הייתי שומע עוד כשהיה במסדרון, מתחיל להעמיד כפות-רגליו על המדרגות.

כיוון שהעמיד רגלו הימנית מעבר למפתן המסדרון, היה ממלא ריאותיו אוויר, כשחקן המכין עצמו לתצוגת-הפתעות של קריאות, גלגולי-צחוק ושאלות פתאומיות, שהצמידו אליו עיניים תמהות, המחכות להסברים.

תמיד היה לו סיפור חדש, מפתיע. מיד עם היכנסו, עוד בטרם עוד בטרם פנה לחדר-המורים, היו עיניו הבהירות בודקות איפה אני עומד, צובט בלחיי ומושיבני על ברכיו, מחכך את לחייו הבלתי-מגולחות בלחיי ופורץ בקול צחוק משחרר. ולעיתים היה נכנס בעיניים בוהות, כמו כדי להפחידני, ומחפש אותי בפינות החדר, כהמשך של משחק קבוע ועומד בינינו, אשר בכל יום הוא חוזר עליו. היתה לו חולשה מיוחדת לילדים קטנים; מושיב אותי על ברכיו ומבהיל אותי בדברים שבילבלו עליי את דעתי. דומה שהוא לא היה טיפוס פידאגוגי.

למשל, אימא שלי קנתה בשוק ארון-בגדים ישן עם גילופים. למעלה, באמצע כותרתו, היו חטובים בעץ-שחור ראש אדם בין שני פרחים. עיניו הבודקות של ביאליק נתפסו לכך, ופעם רמז לי להיכנס לחדר-המיטות, הושיב אותי על ברכיו, חיכך את לחיי בזיפי סנטרו, ושלח אצבע לעבר הראש בעל הפנים השחורים, ואמר לי :

"אתה רואה את הכושי שבארון – הוא אחי, אחי אשר אבד ביער!"

והמשיך לספר על אודותיו כשעיניו בוחנות אותי, לראות אם הטיל עליי פחד. מעמיד עליי זוג עיניים בולטות, בהירות, שמיד גילו לי את האבסורד שבכך; צחקתי ואמרתי: "אני לא פוחד, והוא לא אחיך." וחיכיתי לצחוקו-שלו שיופיע. ואכן, הוא הרים אותי לעבר התקרה ופרץ בצחוק פרוע.

לעומת שאר המורים, ביאליק היה מהלך בחדרים כמחפש אמתלה להתפרקות, לשעשע את עצמו ואת הזולת. זאת הסיבה מדוע היה היחידי ששם ליבו אליי, הילד שמסתובב בחדרים. פעם אחרת הפחיד אותי, באומרו שאת יצחק, אחי הגדול, הוא ואשתו יאמצו להם כבן. גם מכך נבהלתי נורא. כשהיה מבחין בבהלה שאחזה אותי, היה פורץ בצחוק צוהל. אהבתי אותו מאוד בגלל צחוקו החזק והפרוע, שהיה בניגוד גמור לצחוקו של אבא, שהיה אדם סגור, וצחוקו אטום.

לבית אבא באודיסה היו באים סופרים רבים: ביאליק, רבניצקי, דרויאנוב, שהיה בא עם כל משפחתו, שכללה הרבה בנות, לוינסקי, מנדלי. הם הטילו עליי מורא מסויים, וביאליק היה היחיד שאיתו מצאתי שפה משותפת. כל פעם כשהייתי שומע את צעדיו, ידעתי שהכין משהו בשבילי. בתקופה מאוחרת יותר הסבירה לי אחותי, אשר היתה מורתי הראשונה להבנת-החיים – שאהבתו של ביאליק לילדים, והתנהגותו איתי, באו לו מפני שהיה חשוך-בנים. הוא ואשתו סבלו מאוד מכך שלא היו להם ילדים. (לאחר שנים קרתה להם בנוסף טראגדיה בברלין – כשגברת ביאליק ביקשה מילדת-שכנים, שהתחבבה עליהם, להביא לה משהו מהחנות, והילדה, שרצה בשליחותה, נדרסה ומתה).

*

הייתי הקטן מכל התלמידים, וקטן מכדי שאוכל לשבת ביניהם על ספסל בכיתה, ולהסתובב בחצר  וברחוב – לא הִרשו. היו שם הרבה ילדים פרועים, כי היתה זו שכונה ענייה. עם התלמידים לא היה לי כל מגע, הם היו גדולים ממני, רק אחיי ואחותי היו תמיד עימם. בחצר הבית, זה היה בית גדול עם חצר-פנימית – היו משחקים ילדי-השכנים – אך גם הם היו מבוגרים ממני. ולשחק עימם שלא בחסות אחיי לא יכולתי. עיקר התקלות שהיו בחצר באו בגלל גינה קטנה שאחיי טיפלו בה, וילדי-השכנים היו עוקרים את השתילים.

כך נאלצתי רוב זמני לשבת סגור בבית, ליד החלון, ראשי דבוק לשמשה, צופה החוצה. מן החלון הזה ראיתי את העולם. עיניי היו מחפשות בין האנשים, ואני משתדל לנחש את מעשיהם, ולזהות מביניהם את הדמויות ששמעתי עליהן. בחורף, כשהיו מסיקים את הבית, ובחוץ שרר קור עז, היו עולים אדים ומכסים את זגוגיות החלונות. ראיתי את אחיי כשהם שולחים אצבע אל השמשה ומציירים ומתווים פני-אדם. תחילה היה החלון גבוה מדי בשבילי כדי לעשות כמוהם, אחר-כך התאמנתי בכך, ועלה בדעתי לצייר דמויות גם על פיסות-נייר. לקחתי פיסות-נייר, ישבתי ליד החלון, והתחלתי לצייר. הייתי מסתיר את פיסות-הנייר מעין-רואים, אך ממילא איש לא שם לב לציוריי. אבא ראה שאני מצייר, אבל לא שם ליבו לכך.

מול חלון ביתנו באודיסה היתה מאפייה רוסית גדולה. הייתי מסתכל על האיכרים שנושאים לשם שקי-קמח, מפרקים ומעמיסים, הכול בידיים, לא היו אז מכונות. ומחלון חדרו של אבי, חדר שעמדו בו שולחן-כתיבה וכיסא עם משענות-לידיים, הייתי רואה את החצר, שהיתה תמיד מלאה בעגלות שהביאו קמח למאפה, ותוססת סבלים שנשאו על גבם שקי-קמח, ואופים שנשאו לוחות ארוכים עם ככרות-לחם עליהם. כולם היו לבנים מאבק הקמח.

ליד חלון זה הייתי יושב שעות רבות ומסתכל איך פורקים את שקי-הקמח והם נישאים על גבי הסבלים. ליד חלון זה היו מוצאים אותי המורים, בשעת ההפסקה שבין הלימודים. כאשר עם היכנסם הם מדברים ביניהם וצוחקים בהתפרקות ובקול-רם. הייתי ילד בן חמש, או שש, ואני זוכר את הציור הראשון שלי: אדם היוצא מתוך בור גדול באדמה, ונראה ככורה-פחם, מלוכלך, גדול, כבד ומסורבל.

יום אחד ישבתי מול החלון וציירתי כמנהגי – איכר רוסי בכיפת-פרווה עם שק על גבו, יוצא מתוך בור. חשבתי שאני עושה דברים שאין להם שום ערך. פתאום נשלחה יד מאחוריי וחטפה את הציור – ביאליק. הוא ניגש אליי על קצות אצבעותיו, ושמעתיו מאחוריי קורא בקול עז, וכדרכו בצעקות-התלהבות:

"בן-ציון! בן-ציון! בוא וראה מה צייר הבן!"

באותו רגע הרגשתי שכמו תיקתק לי איזה שעון. אך לא עלה בדעתי שכעבור שנים רבות ביאליק עצמו יפנה אליי, שאעשה ציורים לספריו.

אבא וביאליק התפרצו בצחוק למראה הציור, ושאלו:

"מניין לך זאת?"

הצבעתי על החלון, שפנה לחצר הגדולה, שם היתה המאפייה. ורוסים חובשי כובעים גדולים, אשר מהם שאבתי השראה, היו סוחבים שקי-קמח מן הטחנה למאפייה.

לפי התגובות שהראו אבי, המורים ואחותי – הבינותי שיש בכוחי וברצוני לעשות משהו שנראה בעיניהם. ומאז, בשעות היום הארוך, כשאני סגור בבית המוסק – מצאתי לי עניין לצייר ולדמיין את גיבורי הסיפורים ששמעתי – כי לקרוא עוד לא ידעתי. ציירתי גם סוסים, אך התקשיתי לתת להם ארבע רגליים.

מאותו יום החל אבא שומר על הציורים שלי לבל ילכו לאיבוד, וגם ביאליק היה מבקש מפעם לפעם לראותם. כך התחלתי לצייר כמעט מאז אני זוכר את עצמי. מהר מאוד ראו שאני לא תופס את לוח-הכפל ולא זוכר בעל-פה את חודשי-השנה. בחולשה זו אני מודה גם היום. אבא לא גער בי על כך. הוא היה פידאגוג. ואילו אני – ציירתי. צבעים לא קנו לי, המצב הכלכלי בבית לא איפשר מותרות כאלה. גם לא טיפחו בכוונה את נטייתי לציור. הסתפקתי בדיו ובעיפרון. לעיתים קרובות נדמה לי כי גם אלמלא חשבתי שאהיה צייר – החיים שהתהוו סביבי היו עושים אותי לצייר.

גם כיום אני מוצא את עצמי יושב לעיתים קרובות ליד החלון ההוא. נדמה לי שלא התרחקתי ממנו הרבה בכל השנים שעברו מאז. אולי משום כך נשארה בי הזיקה המיוחדת לספרות הילדים. אני יודע שילד-מסתכל הוא אדם בעל כושר-קליטה רב, וכי יש לדבר אליו ברצינות ולעניין, כי הילדים מבינים יותר ממה שאנו סבורים. ישיבה זו ליד החלון נחרתה בי לכל ימי חיי. החלון היה פתח לָעולם. לאחר שנים הייתי תמיד תופס לי מקום ליד החלון בבית-הספר.

*

אבא נהנה מציוריי, אבל לא ייחס להם, כאמור, חשיבות. ואילו ביאליק – יום אחד ניגש אליי ואל אחותי רחל, וחקר אותנו מה אנחנו רוצים להיות כשנגדל. ישבתי בין ברכיו, ולאחר ששיפשף את פניי בלחייו הבלתי-מגולחות, פנה אליי ושאל:

"מה אתה רוצה להיות?"

עיפעפתי בעיניי ועניתי לו:

"חוֹדוֹזְ'נִיק אִילִי אוֹחוֹטְנִיק!" כלומר – צייר או צייד.

*

יום אחד באו סבלים והכניסו ספה חדשה, ירוקה, והעמידו אותה בחדרו של אבא, כדי שבשעות אחרי-הצהריים יוכל לנוח עליה. אבא היה עסוק בחיבור הכריסטומאטיה [מקראות] הראשונה שלו – "בן-עמי", חיטט הרבה וחיפש שיר לפתוח בו את ספרו.

ביום בו הובאה הספה, נכנס ביאליק בצעדים רחבים ומדודים, מחזיק ידו על כיס-החזיה, והכריז:

"בן-ציון, יש לי שיר ל'בן-עמי'!"

עמד והקריא  את השיר, בהברה מלעילית:

"אל"ף-בֵּי"ס

אל"ף בֵּי"ס

אבא קנה

לנו עֵיס!"

כלומר: אל"ף-בי"ת, אל"ף-בי"ת, אבא קנה לנו עז.

ראיתי את פניו הצוהלים של אבא, שהביעו תחושת-פורקן על שנמצא לו השיר אשר יפתח בו את "בן-עמי". וכיצד חזר מיד על כל מילה ומילה שאמר ביאליק. ביאליק נאחז אף הוא בהתלהבות, החזיק בכתפיו של אבא, והתחילו בקצב לרקוע ברצפה –

"אל"ף-בי"ס

אל"ף-בי"ס – "

פתאום הרים ביאליק את רגל ימינו, עלה ועמד על הספה הירוקה, אחריו עלה אבי, הם הניחו ידיים איש על כתפי חברו, והחלו רוקדים במעגל –

"אל"ף-בי"ס

אל"ף-בי"ס – "

אני ראיתי את הקפיץ הראשון שיצא בקול פרימה מתוך המכסה הירוק של הספה, והזדקף. קראתי –

"אבא! אבא!"

אך הם המשיכו לרקוד בהתלהבות, עד שנכנסה אימא לחדר, ונשארה עומדת בפתח בפה פעור – למראה הקפיצים שבספה החדשה, ולמראה המבוגרים שהיו ערים ועליזים כתינוקות.

*

רושם עז השאיר עליי הגן העירוני באודיסה, עם המדרגות העולות ויורדות, והפלאקאט הגדול שהיה תלוי על אחד מקירותיו. זו היתה התקופה של מלחמת רוסיה-יפן, בשנת 1905. ובפלאקאט צוייר מלח רוסי ניצב על סיפון אונייה והוא מרביץ היטב בפניו של יפאני, אשר מנסה לטפס על האונייה. זו היתה כנראה תמונה גדולה ראשונה שראיתי בימי חיי, ואי-לכך נחרתה כה עמוק בזיכרוני.

*

יום אחד באו לבקר בביתנו דיזנגוף ואשתו. הגברת דיזנגוף היתה לבושה בהתאם לאופנה, עם צעיף שקוף על פניה, מעל מגבעתה. היא היתה אישה יפה מאוד, האישה היפה ביותר אשר ראיתי עד אז. כאשר נכנסתי לחדר היא קראה לי והעמידה אותי אצלה, בין ברכיה, התבוננה בי וצבטה בלחיי בחיבה.

וגם לאחר שנים, כשהייתי מבקר בביתם בתל-אביב, ואני כבר נער מבוגר, ומתגלח, היתה קוראת לי להתקרב אליה, ושולחת כמנהגה יד לצבוט בלחיי. אני הייתי מסמיק, מעפעף במבוכה בעפעפיי, אבל נשאר עומד בשקט בין ברכיה. ופעם אף אמרתי לה – "אני כבר קורא את מופאסאן!" כלומר, בגרתי.

הגברת דיזנגוף ידעה שלימוד שפות זרות היה קשה לי תמיד. ולא פעם היתה מניחה יד על כתפי, ומאיצה בי –

"דע לדעת לא רק עברית. דע לקרוא לא רק מימין לשמאל!"

*

לברית-המילה של אחי הקטן, עוזר, הכינו הוריי קבלת-אורחים גדולה, וציפו לבואם של גדולי אודיסה. שלום-עליכם כיבד אותנו בבואו. כאשר הופיע בדלת, והוא היה היחיד אשר הילך עם רעמת שערות – כולם כיוונו אליו חיוך וקיבלוהו במחיאות כפיים. ומאותו רגע לא פסקו קריאות הצחוק וההלצות בקרב המסובים. עד מהרה הרגשתי את עצמי מיותר בין המבוגרים, התיישבתי בפינה והסתכלתי בהם.

ועוד ימים רבים אחר כך היה אבא מניח את ידיו על מותניו ואומר שהם עדיין כואבים לו מרוב צחוק מסיפוריו של שלום-עליכם באותו יום.

*

בתוך מהומת והמולת הבית באודיסה, שתמיד תסס בו משהו, שכל יום היה אחד המורים מחדש או רואה עצמו כמחדש בו משהו, היתה אימא שלי דמות שתקנית, מוחבאת ומרוסנת. מהלכת מחדר לחדר, מטפלת בילדים, ועיקר עבודתה במטבח. היא נשארה צמודה לעולמה שבעיירה הקטנה בבסרביה. וגם לקרוא – קראה רק ברוסית.

*

יום אחד ביאליק ואבא נעלמו לפתע. התלמידים לא באו לבית-הספר. אימא הלכה בבית מחדר לחדר בחוסר מנוחה. אלה היו ימי הפרעות בקישינוב.

ובאחד הלילות, באמצע הלילה, דפיקות בדלת. אימא התעוררה ופתחה את הדלת – אבא! הוא חזר עייף, כמו הזדקן בכמה שנים; חזר מקישינוב, לשם נסע עם ביאליק מיד לאחר הפרעות. וזמן רב שמעתי את קולו של אבא בוקע מחדר-השינה, כשהוא מדבר ומספר ארוכות לאימא על קורותיו. ולפתע נדם, וראיתי אותו יוצא למסדרון, פותח את המזוודה שהניח על אחד הכיסאות, מוציא מתוכה לבנה שבורה עטופה נייר – ועל הלבנה כתמים שחורים של דם.

שנים רבות היתה הלבנה השבורה מונחת בארון הספרים של אבא, גם בארץ-ישראל. לאחר מותו, כשהעברנו את הארכיון שלו לבית אחד-העם, מסרנו לשם גם את הלבנה מקישינוב, ובוודאי הלכה לאיבוד, יחד עם שאר ספרים ומחברות שלו, כפי שנוכחתי לאחר שחקרתי בדבר.

*

על אותה נסיעה סיפר לנו אבא כי בלילה, כשישנו הוא וביאליק ספה מול ספה במלון קטן בקישינוב – קם ביאליק מספתו באמצע הלילה, התנפל על אבא, שישן, השקיע את ברכו בבטן אבי והתחיל לשאוג, לטש עיניים וחנק אותו בצווארו.

אבא שלח שתי ידיים כדי לפרוק מעליו את לפיתת אצבעותיו של ביאליק, וקרא לעומתו:

"חיים נחמן! חיים נחמן!"

עד שעיניו של ביאליק כהו פתאום, הוא חזר להכרתו, הרפה מאבא, ושב נכלם לישון על ספתו. לאחר זמן קצר הופיע "בעיר ההריגה" של ביאליק.

*

לאחר ש"החדר המתוקן" נסגר, המשיך אבא בהוראה פרטית, ואז הופיע באודיסה ספר הלימוד הראשון שלו "בן-עמי", וכן "סיפורי-המקרא" שערכו ביאליק ורבניצקי וצירפו גם את אבי. הספרים האלה הופיעו במהדורות רבות. תוך כדי כך נתן אבא יד לרבניצקי, לוִינסקי וביאליק בהקמת הוצאת הספרים "מוריה", ולי זו היתה הזדמנות להסתכל בציורים שעשה דוֹרֶה לתנ"ך.

המשך יבוא

* * *

מיכאל דשא

שָׁנָה טוֹבָה!

הַקַיִץ תַּם, הַחֹם רָפָה,

בְּשׂוֹרָה בְּפִי רוּחוֹת-הַסְתָו.

מִבֶּטֶן אֲדָמָה שְׂרוּפָה

פָּרְצוּ, עָלוּ פִּרְחֵי-חָצָב!

קוֹרְאִים הֵם בְּחִיוּךְ צָחוֹר

אֶל הַשָׁנָה הַתִּינוֹקָה –

בּוֹאִי, בַּת שָׁלוֹם וָאוֹר,

שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה!

מתוך ספרו "מי מדליק את הברק", יבנה, תש"ן, 1990. שלחה בתו, אורית ברנר

* * *

השקה לספר השירה השני של איליה בר זאב

"טיסה נגד השעון"

בהוצאת קֶשֶב לשירה

משתתפים: רפי ויכרט, ליאור גרנות, יונתן ברג, גיורא פישר, קארין טפר בר זאב, אהוד בן עזר, ברוך אסקרוב (קול ישראל), דני גספר (שביל ישראל), ד"ר משה סוויסה (מרכז רפואי קפלן), אריק קוקס.

ליווי מוסיקלי: עפרה אבני – חליל בנסורי (חליל במבוק הודי)

איציק יונה – גיטרה

יום רביעי, כ"ד תשרי תשע"ג 10.10.2012 בשעה 20:30

באולם "צוותא" 2

רח' אבן גבירול 30 תל אביב. טלפון 03-695056/7

הכניסה חינם

חנייה בחניון הבניין או בסביבה הקרובה.

לתושבי תל-אביב החנייה חינם

* * *

נתן בן-יוסף: מכתב ליוסי גמזו

פרופ' יוסי גמזו היקר,

התרגשתי מאוד לקבל את שירך "אתה האיש!"

אני מקווה שאני ראוי לדברי ההערכה שאתה מביע כלפיי בשירך. אכן, המאבק שלי מצוי בעיצומו, לאחר שפניתי לשר הפנים אלי ישי בתחינה ובזעקה גדולה בחודש זה, חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, חודש של חשבון נפש והכנה לקראת השנה החדשה והימים הנוראים הפותחים אותה, שבו אנו אומרים סליחות ותוקעים בשופר כדי לעורר סליחה ורחמים לקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה. התחננתי לפניו מתהומות הצער העמוק והיגון בהם אני שרוי, שיתייחס לבקשתי ברחמים, כפי שחוזר ונאמר פעמים רבות בפיוט "אדון הסליחות" אותו אנו מזמרים בחודש אלול.

אני אדם מבוגר, בערוב ימיי, וילד זה מעניק לי שמחת חיים וסיבה נפלאה לקום בבוקר. גם לאחר שהילד ואימו שוחררו בערבות, לאחר שהוא והוריו נתפסו ונכלאו לפני גירוש, עדיין אני מצוי במתח עצום מאחר שעצם המחשבה על האפשרות לדחיית בקשתי להארכת האשרה לילד והוריו, הופכים את ימיי ולילותיי למסכת של ייסורי נפש ודיכאון עד שמבקש אני את נפשי למות.

בהוקרה ובברכת שנה טובה,

נתן בן-יוסף

לאהוד,

קטע ממכתב תודתו של הקשיש בן ה-94, מר נתן  בן יוסף מנתניה, על השיר שכתבתי ואתה פירסמת, כתמיכה במאבקו הנוגע ללב, למניעת גירוש הילד הפיליפיני בן השש, עמנואל, שגדל אצלו מיומו הראשון.

יוסי

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בגלל סתימת מקורות שהותירו אחריהם הפועלים הסיניים הקטנים בעת שניקו את צינורות האינטרנט שלנו, לא זרם אלינו הרבה מידע חדש – וכך נאלצנו, המיסתורית ואני, בחברת עוד משתתפת חרוצה של המכתב העיתי – להסתובב ימים אחדים בסטוקהולם, אוסלו, קופנהאגן, ובפיורד גירינגר שעל פסגותיו כבר יורד שלג – וכל זה אירע בעודנו מתנודדים על משכבינו בסערה בבטן ספינת-הענק הצפופה והמפטמת Vision of The Seas של חברת הספנות "רויאל קאריביין אינטרנשיונל". כתבנו על כך רבות בפנקס הנסיעות שלנו ואולי נשחרר ממנו קטעים בגיליונות הבאים, לאחר שנסיים לערוך ולהשלים את החומר.

במדרחוב בסטוקהולם עוד היה איתנו גם חברנו-למסע חיימקה שפינוזה, אך הוא נותר יושב שם ליד שולחנון עם ספל קפה ועיניים לטושות למראה עדרי השבדיות זהובות השיער החלק כמשי וחטובות-הגוף, כאילו כל היופי שבעולם בא להן מאלוהים ללא שום מאמץ (חוץ מאותן אלה שצובעות שיערן לבלונד), מה עוד שיש לחיימקה שלנו הכישרון לראותן ערומות גם כשהן חצי-לבושות (וגם לדעת אם שְׂער הבושת שלהן הוא זהוב מקורי) – ומאז נותר שם במדרחוב לא ראינו אותו. הלוך הלך לאיבוד בשבדיות התמירות, כשתורֶן מחשבות הזימה האוריינטאליות שלו זקוף.

* הפארסה המשפטית העולה ומתפרסת מעדותו של עד המדינה השקרן (לפי דברי-עצמו) ש"ד – והכול בניסיון להציג את אהוד אולמרט כאיש המרכזי הרע והמושחת בפרשת "הולילנד" – ראוי שתביא לחשבון נפש חסר-רחמים ול"עריפת ראשים" של כל מי שהיו אחראים להצגה המופקרת הזו מטעם הפרקליטות, הצגה שכביכול הוסיפה ברגע האחרון עוד משקל ועדויות חדשות לאישומים שכבר הוגשו בשעתו נגד אולמרט במסגרת מסע הציד שהביא להתפטרותו.

עכשיו גם צ'יץ' קיבל מש"ד שוחד, לדבריו!

איך אנשים רציניים עוסקים בזבל הזה?

הלא שום שופט בר-דעת לא ייחס שום משקל לעדויות השקרן ש"ד!

* אם ייסגר עיתון "מעריב" אנחנו נהיה מוכנים לתת במה לבן כספית ולבן דרור ימיני כמו שכבר עכשיו אנחנו מפרסמים ברצון כל מאמר שעמוס גלבוע שולח ל"מעריב" וכמעט בו-זמנית גם אלינו.

* מה קרה ל"מחאה החברתית"? איפה הנסיכות והנסיכים שלה, שכל פטפוט שלהם נתקבל כדברי אלוהים חיים, וכל קיומם בא להם מניפוחם בידי התקשורת הכתובה והמשודרת, זו שהקיץ, 2012 – הלכה והצטמקה בין השאר כתוצאה מהנזק שהם בטיפשותם גרמו לה! – וכפי שכתב נחמיה שטרסלר, היחידים שנהנו מפירותיה של "המחאה" ומהמלצות ועדת טרכטנברג הם משפחות מרובות-ילדים של חרדים, בידואים וערבים!

* הרושם מהטיול לסקנדינביה הוא לא רק שארצותיה הולכות ונעשות ערביות ומוסלמיות [רואים אפילו זוגות של בעל ערבי, ילדים בלונדיים ואישה מקומית צחת-פנים שהתאסלמה ולכן שערותיה, הזהובות-כנראה, מוסתרות היטב בחג'אב ההדוק למצחה] – אלא שגם לאיש שם לא איכפת אם תהיה לאיראן פצצה גרעינית ואם ישראל תימחק מעל פני כדור הארץ. החיים שלהם ושל מרבית ארצות העולם יימשכו כרגיל.

אבל הבייקון המטוגן, בארוחות הבוקר בכל המקומות שעברנו בהם, הוא יוצא-מן-הכלל, עשוי יותר טוב מאשר באנגליה עצמה – וימשיך לשרוד גם אחרי איראן גרעינית.

* מבקרת הטלוויזיה של "הארץ" יודעת בדיוק כי "...הזרע של הגברים בישראל הוא בראש הרשימה העולמית של הזרעים המדולדלים, המקולקלים. האם זה בגלל הסלולרי? אולי זה בגלל מכשירי הקשר בטנקים או הרעד הקל בכנף בעת הפגזות חיל האוויר? הנושא טרם נבדק." [מיה סלע, "הארץ", 12.9.12].

ראוי לציין גם כי טרם נבדק גם נושא שפיות דעתה של המבקרת הסהרורית, המתייחסת לדברי מפקד חיל האוויר בשעתו, דן חלוץ על נפנוף בכנף – כסיבה לדלדול הזרע; הסבורה שחיל האוויר מפגיז; לא מפציץ, והיודעת את הסיבה הפוליטית, מבית מדרשו של הבוס עמוס שוקן – להידלדלות הזרע הישראלי!

איזה גיבוב של שטויות!

גברים ישראליים, אתם יכולים לזיין עכשיו בלי אמצעי מניעה, כי בגלל הסכסוך עם העולם הערבי והמוסלמי, והשירות בצבא – נחלש זרעכם ואין סכנה שתכניסו את הכּוּסיות שלכם להריון!

מצד שני, מדוע אצל החרדים, ששם האברכים מאוננים הרבה מאוד, כי אין אצלם יחסי-מין לפני הנישואים, והשפשוף המוגזם ודאי גורם נזקים לזרעם הנשחת לריק – מדוע אצלם יש אחר-כך לכל זוג כל כך הרבה ילדים? אולי כי האברכים החרדים לא משתמשים במכשירי הקשר בטנקים ולכן הזרע שלהם נשמר יותר טוב מהזרע של הטייסים והטנקיסטים?

* הספקנו לקרוא בראיון עם בני מוריס ב"הארץ" מיום 7.9 את הדיעות שהביע כבר לפני שנים אחדות עם צאת מקורו האנגלי של ספרו האחרון, שתורגם עתה לעברית. בני מוריס עשה קריירה אקדמית מזהירה בהזנותו את חקר ההיסטוריה הישראלית – נגד ישראל ולטובת הפלסטינים, ובהפכו את ישראל, שנאבקה ב-48' על חייה – לאשמה העיקרית בבעיית הפליטים הפלסטיניים – והוא גם הקים דור של "חוקרים", של "היסטוריונים חדשים", של מלחכי-פינכה כמוהו אצל שונאי ישראל מובהקים באוניברסיטאות ובהוצאות הספרים בעולם, ולעיתים גם בארץ.

וכאשר עשה לאחרונה תפנית של 180 מעלות בדיעותיו, לאחר שגילה מה שכל ישראלי ותיק ומעורה בארץ יודע – שאין עם מי לדבר בצד הערבי והמוסלמי – הוא הותיר את משובטיו באקדמיה יתומים; והחל בקריירה שנייה של תוכי בעל מהלכים טובים בתקשורת – שחוזר על דברי מזרחנים רציניים כגיא בכור ומרדכי קידר, אלא שהם ושכמותם, פובליציסטים יודעי היסטוריה דוגמת נעמן כהן, יוסף דוריאל, אורי הייטנר, עמוס גלבוע, יהודה דרורי ורבים אחרים – מימיהם לא היו מטומטמים וקרייריסטים חסרי מצפון כמו בני מוריס ולא עשו הון "היסטורי-מדעי" על חשבון שנאת ישראל!

* כמה נחמד שהרווחים מבתי הקזינו במקאו ובלאס-ווגאס מממנים את הרס העיתונות החופשית המסחרית בישראל – באמצעות הצפתה בגיליונות-חינם של החינמון "ישראל היום"!

* דעו לכם צעירי ה"שבאב" הערבי במזרח-ירושלים כי יכולים אתם לצאת ולהשתולל כאוות-נפשכם במערב העיר וכי כל התנגדות לכם מצד צעירים יהודיים תיחשב להם כניסיון למעשה של לינטש בכם והם ייאסרו ויועמדו למשפט. יאללה, יאללה יא שבאב, הממשלה איתכם!

* פיקוד העורף חילק חוברת דקה "היערכות למצבי חירום", נושא חשוב מאוד, אלא שהחוברת נפלה בידי גרפיקאים מטומטמים שצבעו את כל הדפים בצבעי רקע עזים והשחילו בהם אותיות קטנות ודקות ובלתי קריאות בצבע לבן, וכמובן לא פרנקריהל שהעין העברית רגילה לו. אפשר לזרוק את כל החוברות האלה לזבל כי ממילא לא יהיה אפשר להשתמש בהם לא לפני חירום ולא בשעת חירום.

* הרצח של שגריר ארה"ב בלוב, והמהומות מול שגרירות ארה"ב בקהיר, כביכול בגלל פרסום בארה"ב הדמוקרטית שפוגע בנביא מוחמד – נותן מושג מדוייק לאמריקאים התמימים ולנשיאם, שהוא עדיין חסר-ניסיון ובעל רקע מוסלמי – איזה פנים לובש "האביב הערבי" ומה זיקתו לדמוקרטיה.

געגועים לקדאפי כבר אמרנו?

הנה קטע על חינוכו האיסלאמי של אובמה ועל ליקוק התחת שלו למוסלמים, שעוזר לו כמו כוסות-רוח למת:

http://www.youtube.com/watch_popup?v=tCAffMSWSzY#t=28

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,409 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,050 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל