| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 774
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' בתשרי תשע"ג, 20 בספטמבר 2012
בצירוף תמונתו של יששכר מוויצ"ו ירושלים, 1963
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְרֹאש הַשָּנָה. // אורי הייטנר: 1. האיום האמיתי על העולם. 2. סקירת עיתוני סופשבוע. 3. הפלמ"חניק. // דרור אֵידָר: סכנה קיומית למערב. [ציטוט]. // נעמן כהן: מדוע מפגינים הערבים-המוסלמים? // מרדכי קידר: אשר יגורו בא להם. [ציטוט]. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים, אמברגו על פטפטת. // יהודה דרורי: אובמה איסלמיסט ולכן אינו אמין. // יוסף דוריאל: הם לא למדו לפני וגם לא אחרי ה-9/11. // יוסף אורן: על הרומאן "ימי חול" של עינת יקיר. // עוז אלמוג: חפר – קופירייטר של הצבריות. // אהוד בן עזר: לזכרו של חיים חפר. // ניצן הורביץ: למה אני כותב לכם? [ציטוט מהאתר]. // אוריה באר: לא לסמוך על המטורפים. // אהוד בן עזר: ר' שעיה תהילים-זאגר נושא הנשים ומלחמתו בנג'ימה-מירלה [פרק טיוטה מהרומאן בכתובים "והארץ תרעד"]. // בני לוטנברג: מלחמת הביצות. [מתוך "סיפורים אישיים על תל-אביב"]. // בארי צימרמן: זאת. // עדה הרצברג: לדון בהרחבה במונח "גילנות". // י"ז: יששכר מוויצ"ו ירושלים 1963, היכן הוא היום? // לגיליון ראש השנה תשע"ג של "תרבות וספרות", אהוד בן עזר: "לבד בברלין" של הנס פאלאדה – עיר של חלאת אדם. [נפסל לפרסום]. // תוכנית של קנדים שאחראים לרוצחים. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק ג. גמל ראשון שראיתי. // שולה וידריך: סיפורו של נחום גוטמן "המחסום", ציטוטים נבחרים מהסיפור. // בבוקר פְּקָקָה אחר כך פעמיים קקה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ממקורות הש"י.
הגיליון הבא, 775, יתפרסם אור ליום שני, ח' בתשרי תשע"ג, 24.9.12
* * *
יוסי גמזו
לְרֹאש הַשָּנָה
רִבּוֹנוֹ שֶל עוֹלָם, מֵאַחַר שֶשָּנָה
יְשָנָה כְּבָר כָּלְתָה לָהּ עִם קִלְלוֹתֶיהָ
וְשָנָה חֲדָשָה, מַבְטִיחָה וְשוֹנָה
כְּבָר הֵחֵלָה אֶצְלֵנוּ עִם כָּל בִּרְכוֹתֶיהָ –
תַעֲלֶה לְפָנֶיךָ מִכָּל רִבְבוֹת
הָעוֹתְרִים לְחַסְדֶּךָ בְּלֵב מִתְיַסֵּר כֹּה
וְתַגִּיעַ מַמָּש עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד
תְּפִלָּתֵנוּ לְמָה שֶנָּחוּץ וְחָסֵר כֹּה.
שֶיִּהְיֶה לַשָּנָה הַזֹּאת רֹאש, רֹאש צָלוּל
וְשֶרֹאש זֶה יֻנְחַל לְרָאשֵי קַבִּינֶטִים
בָּעוֹלָם הַחָפְשִי הַמֵּבִין כִּי עָלוּל
פָנָטִיזְם גִּ'יהָאדִי חֲסַר כָּל בְּרֶקְס אֵתִי
לְהָמִיט קָטַסְטְרוֹפַת-אֵימִים עַכְשָוִית
לֹא עָלֵינוּ בִּלְבַד אֶלָּא גַם עַל יוֹשְבֶיהָ
שֶל הַצִּיוִילִיזַצְיָה הַמַּעֲרָבִית
וּמִיָּד, כִּתְגוּבָה, גַם עַל אֶרֶץ אוֹיְבֶיהָ
וְשֶכְּמוֹ שֶאָמַר אַלְבֶּרְט אַיְנְשְטַיְן מִכְּבָר:
"לְאַחַר מִלְחַמְתּוֹ הַשְּלִישִית שֶל עוֹלָם זֶה
יִתְכַּתְּשוּ זֶה עִם זֶה נִצּוֹלֵי הֶעָבָר
בְּשִבְרֵי עֲצָמוֹת כִּי רַק נֶשֶק מֻשְלָם זֶה
יִשָּאֵר עַל פְּלָנֵטָה זוֹ." כֵּן, שֶיִּהְיֶה
מִלְּבַד רֹאש לְשָנָה זֹאת גַּם לֵב, לֵב פָּתוּחַ
וְאֶזְרָח שֶיַּרְוִיחַ לַחְמוֹ וְיִחְיֶה
בְּכָבוֹד, לֹא בְּעֹנִי נִדְכָּא וּשְפַל-רוּחַ
וְרִסּוּן גִּרְעוֹנוֹת הָאוֹצָר שֶיָּחוּל
עַל אוֹתָם הַגּוֹרְפִים הַכְנָסוֹת רַבּוֹת גֹּדֶש
אֲבָל לֹא עַל מִגְזָר מְרֻשָּש וַאֲכוּל
תַּת-תְּזוּנָה, שֶאֵינֶנּוּ גּוֹמֵר אֶת הַחֹדֶש.
כִּי אָמְנָם יֵש צְמִיחָה אֵקוֹנוֹמִית בְּרוּכָה
אַךְ עֲדַיִן נִכָּר מִכָּל בֹּחַן וּבֶדֶק
שֶמִכְסַת דִּיבִידֶנְדּוֹת פֵּרוֹת הַצְּמִיחָה
מְחֻלֶּקֶת מְאֹד לֹא בְּיֹשֶר וָצֶדֶק
וּגְזֵרוֹת הִתְיַקְּרוּת שֶל מוּצְרֵי הַיְּסוֹד
בְּמָזוֹן וּבְדֶלֶק בְּאַטְרָף אָיֹם פֹּה
מְקַפְּחוֹת בְּעַוְלָה שֶמִּזְּמַן אֵינָהּ סוֹד
לֹא טַיְקוּנִים שְׂבֵעִים אֶלָֹּא "עַמְּךָ" קְשֵה-יוֹם פֹּה.
אָז עֲשֵׂה בְּטוּבְךָ שֶצֵּמְצוּם נְזִירִי
וְחֶרְפַּת דַּלּוּתָם שֶל אַלְפֵי דַּלְפוֹנֵינוּ
לְמוּל עֹשֶר אוֹטִיסְטִי שֶל הוֹן חֲזִירִי
יִצְטַמְצֵם גַּם אִם לֹא יֵעָלֵם מֵעֵינֵינוּ.
וַעֲשֵׂה שֶרָמַת אַלִּימוּת וּפְשִיעָה
וּמַכַּת גִּזְעָנוּת מְבִישָה וְנִפְסֶדֶת
שֶפָּשְׂתָה אֶשְתָּקַד בְּמִדָּה מַרְשִיעָה
תְרֻסַּן בִּזְכוּתָם שֶל אוֹכְפֵי חֹק וָסֵדֶר.
וְשֶקּוֹמוֹן-סֶנְס פְּרַאקְטִי יַבְהִיר כָּאן לְכָל
אַבְרֵכָיו שֶל מִגְזָר חֲרֵדִי מֻכֵּה-עֹנִי
עַד כַּמָּה נְשִׂיאָה מְשֻתֶּפֶת בְּעֹל
הַשֵּרוּת הַצְּבָאִי – הִיא יִתְרוֹן פְּרִינְצִיפְּיוֹנִי
שֶיַּכְנִיס, כְּהֶמְשֵךְ לוֹ, עָמֹק לְתְחוּמֵי
מַעֲגַל-עֲבוֹדָה אֻכְלוּסִיָּה מִתְבַּדֶּלֶת
וְיִפְתַּח לְפָנֶיהָ, לִפְנַי וְלִפְנֵי
פִּתְרוֹנוֹת פְּרוֹדוּקְטִיבִיִּים, לֵב וְגַם דֶּלֶת.
וְשֶקֶּטֶל יוֹמִי בִּתְאוּנוֹת-הַדְּרָכִים
יִפָּסֵק עִם אוֹתָהּ הֶפְקֵרוּת שֶהִרְשֵינוּ
וְזִילוּת חַיֵּיהֶם שֶל אַלְפֵי אֶזְרָחִים
תִּתְחַלֵּף בִּקְדוּשַת הַחַיִּים בִּכְבִישֵינוּ.
וְשֶאִם דְּרוּכֵי-נֶשֶק הִגַּעְנוּ הֲלוֹם
שֶנִּזְכֶּה כְּבָר אֶל מוּל בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ לָשֶבֶת
סְבִיב שֻלְחַן הַמַּשָּׂא וּמָתָן לְשָלוֹם
בְּלִי לָסֹב כָּאן עַל רֵיק עוֹד שָנִים, כְּשַבְשֶבֶת.
בְּקִצּוּר, מָה נֹאמַר עוֹד, רִבּוֹן הָעוֹלָם?
הַלְוַאי שֶאוֹתָהּ הַשָּנָה שֶהֵחֵלָה
הַשָּבוּעַ, תְהֵא שְנַת בְּרָכָה לְכֻלָּם
וּמְלֵאָה בְּכָל מָה שֶהַלֵּב מְאַחֵל לָהּ.
* * *
אורי הייטנר
1. האיום האמיתי על העולם
כאשר אספסוף חוליגני של קנאי האסלאם צר על שגרירויות ארה"ב בכל רחבי המזה"ת באלימות קשה ופנאטית, על ההנהגה האמריקאית להבין, שמה שעומד היום על הפרק, הוא נשק השמדה המונית בידי התנועה הזאת. ארה"ב לא תעשה טובה לישראל, אלא תגן על האינטרס המובהק שלה, אם תממש את אחריותה כמנהיגת העולם החופשי ותמנע את התגרענות איראן.
שני הצדדים אשמים בעימות המיותר בין נתניהו ואובמה. נתניהו – בהתנהלות פוליטית ומדינית חובבנית ושערורייתית בשבועות האחרונים, שבה הקדיח את התבשיל שהוא עצמו היטיב ליצור בשנים האחרונות – גיוס העולם למניעת התגרענות איראן. אובמה – באטימות ובאובדן אוריינטציה מי עמית ומי טורף.
על שני הצדדים לעצור, לחזור שני צעדים אחורה, לתקן את טעויותיהם ולחזור לשיתוף פעולה פורה במאבק נגד האיום האמיתי על העולם – האסלאם הקנאי, בראשות איראן, החותר לנשק השמדה המוני.
2. סקירת עיתוני סופשבוע 14-15.9.12
ערב יום הכיפורים, נוהגים העיתונים לפרסם מאמרים, כתבות וחשיפות הנוגעות למלחמת יום הכיפורים. בשנים האחרונות, הביאה התחרות בין העיתונים למגמה חדשה – הקדמת העיסוק בפרשיות היסטוריות שבוע שבועיים לפני יום השנה לאירוע, כדי להקדים את המתחרים. וכך, מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" הקדים ופירסם כתבת חשיפה של רונן ברגמן, אודות התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, ומקדיש לה שישה עמודים. את סקירתי אייחד לקריאה ביקורתית של הכתבה הזאת.
אפתח ואומר שרונן ברגמן הוא בעיניי עיתונאי רציני מאוד, אחד הטובים בישראל. בדרך כלל, אני קורא בשקיקה את כתבותיו המחכימות, בהן הוא חושף פרשיות ביטחוניות, מודיעיניות ומדיניות עלומות ומשליך אור על פרשיות ידועות מזווית מקורית. כתיבתו קולחת ומעניינת, לא על חשבון האיכות והעומק.
הפעם, לדעתי, הכתבה של ברגמן היא נפילה מקצועית.
הסיפור שמביא ברגמן, מתאר יוזמה מצרית להסכם שלום עם ישראל, שהועברה לאמריקאים ודרכם לישראל במהלך 1973, ונדחתה בידי ממשלת ישראל. התוצאה – מלחמת יום הכיפורים, על למעלה מ-2,300 הרוגיה. המסקנה – למלחמת יום הכיפורים "לא קדם רק מחדל מודיעני – אלא גם מחדל מדיני כבד." הציטוט – מתוך כותרת המשנה של הכתבה "כמעט ושכחתי, שלום" (פרפרזה על השיר "קופסת צבעים", שכתבה במלחמת ששת הימים הילדה טלי שורק, ומסתיים במילים "ישבתי וציירתי, שלום"). הוא מופיע בתוך כותרות המשנה באותיות מודגשות.
בעוד הכותרת מתארת את ה"מחדל המדיני" כשווה ערך למחדל המודיעיני, הכתבה עצמה מחמירה הרבה יותר: "ממצאי המחקר חושפים כי כישלון 'הקונספציה המודיעינית' שהוביל את ראשי אמ"ן להערכת 'הסבירות הנמוכה' למלחמה כמעט שלא השפיע על קבלת ההחלטות ... השאלה אינה מה ידעו או העריכו ראשי מערכת המודיעין ערב המלחמה, אלא מה החליט הדרג המדיני על סמך המתרחש בערוץ החשאי." במילים אחרות – מחדל יום הכיפורים היה מחדל מדיני. היתה לישראל הזדמנות לקבל הצעת שלום, היא העדיפה מלחמה, ובכך גולדה, דיין וגלילי אשמים ישירות במותם של למעלה מ-2,300 חיילים ישראליים.
זוהי האשמה חמורה ביותר. אם היא נכונה, מדובר בפשע נורא של ממשלת ישראל נגד המדינה ואזרחיה. אם אינה נכונה, הרי מדובר בעלילת דם נוראה נגד ממשלת ישראל. יש, כמובן, הרבה אפשרויות ביניים בין "נכונה" ו"לא נכונה" ולפיכך, בין פשע של הממשלה ועלילת דם עליה. אך דווקא לכן ראויה קריאה ביקורתית של הדברים, וכאן הבעיה העיקרית של הכתבה – כל כולה קריאה לא ביקורתית.
כאן עליי להסביר – מה פירוש "קריאה לא ביקורתית" כאשר מדובר בכתבה. הקריאה היא של הקורא, לא של הכתבה. מן הסתם, התכוונתי, אולי, לכתיבה לא ביקורתית. אז זהו, שלא. התכוונתי לכתבה, שהינה קריאה לא ביקורתית של מסמך אחר.
יתרונו הגדול של רונן ברגמן הוא בתחקיריו. במקרה זה, אין כל תחקיר של ברגמן. זוהי כתבה של ברגמן על הספר "1973, הדרך למלחמה", מאת ד"ר יגאל קיפניס. את ספרו של קיפניס טרם קראתי, וכל ביקורתי אינה על הספר, אלא על כתבתו של ברגמן.
"חשיפה" – זועקת כותרת העל של הכתבה ב"7 ימים". מוזר, מה נחשף בכתבה? איזו עבודת חשיפה ביצע עיתונאי או תחקירן של העיתון? הוא בסך הכול חשף ספר שבימים הקרובים יצא לחנויות ויהיה נחלת הציבור. לא, אין כאן כל חשיפה. אין זה אלא קדימון.
הבעייה בקדימון הזה, היא התייחסותו הבלתי ביקורתית של ברגמן לכתוב בספר, כאילו מדובר בתורה מסיני. אין בכתבה כל הטלת ספק, כל בחינה מקצועית ראויה של הנכתב בו. אולם האמור בכתבה מעורר הרבה מאוד סימני שאלה אודות הכתוב בספר. סימני השאלה הללו נעדרים לחלוטין מן הכתבה, אף שהם ממש מתבקשים.
סימן השאלה הראשון נוגע לרקורד של כותב הספר. זהו ספרו השני של קיפניס. קדם לו הספר "ההר שהיה כמפלצת", ספר שעסק בתולדות היחסים בין ישראל לסוריה, מקום המדינה עד מלחמת ששת הימים (בחלקו הראשון של הספר), ובמדיניות ישראל בנוגע לגולן אחרי מלחמת ששת הימים (בחלקו השני).
הספר "ההר שהיה כמפלצת" זכה ליחסי ציבור נפלאים, בעיקר מצד אורי משגב ב"ידיעות אחרונות" ועקיבא אלדר ב"הארץ", אך זהו ספר עלוב וחסר כל ערך, מבחינה מחקרית והיסטורית. זהו ספר תעמולה לנסיגה מהגולן, במסווה של מחקר היסטורי, כאשר כל הנתונים והעובדות בו מוכפפים למטרתו האידיאולוגית, התעמולתית. חלקו הראשון הוא כתב אשמה כלפי מדינת ישראל, שלאורך כל השנים נהגה בתוקפנות נגד סוריה. חלקו השני הוא תיאור מדיניות ממשלות ישראל ככזאת שנועדה להביא לנסיגה מהגולן, וגם הקמת היישובים והחלת הריבונות בגולן, מוצגים בה, בהפוך על הפוך, כאמצעים שנועדו להביא לנסיגה כזאת. את חלקו הראשון של הספר קטל פרופ' גדעון ביגר, גיאוגרף וחוקר גבולות בר סמכא, מן המוערכים ביותר בתחומו בעולם, במאמר שפרסם בכתב העת "כיוונים חדשים". במאמר זה לא השאיר ביגר אבן על אבן מאוסף הניירות בספרו של קיפניס, והציג את היומרה המחקרית של הנ"ל במערומיה.
בשורה של מאמרים שאני כתבתי על חלקו השני של הספר, הוכחתי עד כמה הכתוב בו מופרך מן היסוד. שיטתו של קיפניס בספר זה, היתה התעלמות מכל עובדה ומסמך שאינם משרתים את האג'נדה שלו, העצמה מופרזת של כל שביב מידע המאושש, לכאורה, את טענותיו. כל העובדות מוטות בפרשנות תעמולתית, כדי שיתאימו לקו של הספר, וכאשר יש צורך בכך, אפשר גם להסתייע בדמיון. כך, למשל, הכניס קיפניס דברים לנאומו של בגין בכנסת, בדיון על חוק הגולן, שלא זו בלבד שלא נאמרו, אלא הם סותרים את הדברים שאמר בגין. לעומת זאת, הדברים שבגין אכן אמר, הסותרים את התזה של קיפניס, לא מצאו את מקומם בספר. כל מי שיעשה את מה שאני עשיתי – ישווה בין תיאור דבריו של בגין בדיון בכנסת בספרו של קיפניס, לבין הפרוטוקול המופיע ב"דברי הכנסת" אודות הדיון שנערך ב-14.12.81, יוכל להיווכח בקלות בערכו האמתי של המחקר שבבסיס הספר.
כאמור, טרם קראתי את ספרו החדש של קיפניס, אולם מי שנכווה במרק יזהר בלפתן. האם הייתי קונה ספר היסטוריה משומש מידיו של מחבר "ההר שהיה כמפלצת"? אתבטא במתינות – הייתי עושה זאת בזהירות רבה. בוודאי שכך אנהג, כאשר על פניו גם הספר הזה, בדיוק כמו קודמו, הוא כתב אשמה כלפי ישראל שדירדרה למלחמה, לעומת הצד הערבי שלא רצה בה, שכמה לשלום. שמא גם בספר הזה, רצינות המחקר דומה לרצינות המחקר הקודם?
ברגמן מזכיר בכתבתו את העובדה שקיפניס הנו תושב הגולן. אין הוא מזכיר את העובדה, ששעה שתושבי הגולן נאבקו נגד נסיגה מהגולן, קיפניס נאבק למען הנסיגה ואף הקים גוף קיקיוני של קומץ תושבים מן הגולן, שתמכו בנסיגה. הגוף הזה זכה לסקירה תקשורתית ללא כל פרופורציה לחוסר חשיבותה, אך אין לי כאן טענות לתקשורת, הרי כלל ברזל של התקשורת הוא ש"אדם נשך כלב – ידיעה." הרי ממה נפשך? אם אתה תומך בנסיגה מהגולן וחושב שזה צעד חשוב וחיוני, למה אתה מתיישב בגולן ובכך מקשה על האפשרות לקדם נסיגה ואולי אף מכשיל אותה? ספרו הקודם של קיפניס נתן הסבר "מחקרי" שנועד להשיב על התמיהה זאת – בעצם ההתיישבות בגולן קמה כדי לקדם את הנסיגה, וכך בעצם הוא מגשים את מטרתה כאשר הוא נאבק מן הגולן בעד חורבן יישובו ועקירת המטע שלו? נשמע מגוחך? זה הרבה יותר מגוחך מכפי שזה נשמע.
היכרות עם קיפניס ועם "מחקרו" הקודם, חייבת להביא את הקורא לקריאה זהירה, ביקורתית וחשדנית גם של ספרו החדש. האם הוא מביא את מכלול העובדות, או שמא רק את מה שמסתדר עם הקונספציה של הספר? והעובדות שהוא מביא – האמנם מאוששות את הקונספציה או שמא הדברים מוטים בידי הכותב? לפחות בכתבתו של ברגמן, אין כל קריאה ביקורתית של הספר ושל העובדות המוצגות בו, וחבל.
כתרגיל אינטלקטואלי, אתעלם כעת מכל היכרות מוקדמת עם קיפניס, ואתייחס לכל העובדות המופיעות בכתבה (כאמור, ביקורתי היא על הכתבה שקראתי ולא על הספר שלא קראתי) כאל אמת לאמיתה – האומנם הן מאוששות את כתב האשמה כלפי גולדה מאיר וממשלתה?
נקודת המוצא של הספר, היא שהממשלה עמדה בפני בחירה – סאדאת מציע לישראל הצעת שלום ואם היא לא תענה הוא יתקוף אותה במלחמה. האם ניתן לנהל כך מדיניות? האם ניתן להתייחס להצעת שלום המלווה באקדח אל הרקה ברצינות, כאל הצעת שלום? מה היה כותב ברגמן על חשיפה של הצעת שלום ישראלית למצרים, שהייתה מלווה באיום במלחמה אם המצרים לא יענו ליוזמה? האם הוא היה מתייחס להצעה כרצינית, כראויה להתייחסות?
"התחתני אתי, ולא – ארצח אותך." האם ברגמן או קיפניס היו ממליצים לבתם ללכת בחדווה לחופה עם בעל ההצעה? כמובן שלא.
מי שרוצה באמת בשלום, אינו מאיים במלחמה, ובוודאי אינו פותח במלחמה. מי שפתח במלחמה, מעיד על עצמו כאלף עדים שדיבורי השלום שלו היו דיבורי סרק. התוקפנות של מצרים וסוריה, שפלשו למדינת ישראל ביום הכיפורים תשל"ד, 1973, מעידה על גישתן התוקפנית, ומכאן שכל דיבורי השלום שלהם היו עורבא פרח. התייחסות רצינית אליהן כאל הצעת שלום, יוצאת מתוך הנחה, שהמצב הטבעי והנכון במזה"ת הוא מלחמה של הערבים נגד ישראל, ועל ישראל לשלם שוב ושוב דמי חסות כדי למנוע אותה, ואם לא שילמה את דמי החסות, היא האשמה בפריצתה. זוהי גישה מעוותת מעיקרה, מבחינה מוסרית ומדינית.
הכתבה כה חד צדדית, עד שהכותב אפילו אינו מבחין בסתירות הפנימיות שבתוכה. דוגמה אחת, היא ההתייחסות לבחירות לכנסת השמינית, שנועדו להתקיים ב-30 באוקטובר 1973. פעמים רבות מתואר בכתבה, כיצד הממשלה העדיפה לדחות את המהלך המדיני עד אחרי הבחירות, כדי שלא לגשת לבחירות כמי שמוכנה לוותר על הישגי מלחמת ששת הימים, אך העבירה מסרים שהיא תבחן אותה אחרי הבחירות. בין השאר מתואר בכתבה מהלך מדיני שהתווה שר הביטחון דיין, הדומה בקווים כלליים ליוזמה המצרית, ונאמר בה "שהוא מוכן להוביל אותה מיד אחרי הבחירות."
כל התיאורים האלה מציגים חבורת עסקנים אטומה, שמשיקולים אלקטורליים העדיפה מלחמה עקובה מדם על שלום. אולם הרי אנו יודעים, שאין מדיניות רצינית שאינה לוקחת בחשבון שיקולים כאלו. הרי אותו גיליון "ידיעות אחרונות" שבו התפרסמה כתבתו של ברגמן, מלא בכתבות היורדות על נתניהו, שאינו מבין את שיקוליו האלקטורליים של אובמה בלחצו עליו בסוגיה האיראנית (ראו, למשל, מאמריהם של נחום ברנע וסימה קדמון). אולי גולדה ודיין דווקא רצו לקדם את היוזמה, אך ידעו שאם יעשו כן לפני הבחירות, הם עלולים להפסיד והיוזמה תיגנז? והרי הם העבירו לאמריקאים את המסר של "המתינו עד הבחירות." המסר הזה עבר, מן הסתם, גם למצרים. הרי בכתבה נאמר בפירוש ששר החוץ המצרי פאהמי, שהגיש את תוכנית השלום ליועץ נשיא ארה"ב לביטחון לאומי קיסינג'ר, "הכיר היטב את ההוויה הפוליטית הישראלית, ידע שניצב מולו מכשול: ב-30 באוקטובר היו אמורות להתקיים הבחירות לכנסת."
עתה, הבה ננסה לבחון את הקונספציה עליה מבוססת הכתבה ועליה מבוסס הספר, אל מול סוגיית הבחירות.
מן הראוי דווקא לבחון האם ראוי ומוסרי להעלים מהציבור הישראלי, טרם הבחירות, כוונה לוויתורים ישראליים מרחיקי לכת, אחרי הבחירות? מן הראוי לבקר את התנהגותה של גולדה דווקא מן הכיוון הזה. אולם אין בכתבה כל רמז לביקורת על כך. אולי כיוון שהקונספציה של הכתבה, היא שהבחירות היו אך תירוץ, והכוונה האמתית היתה "טקטיקה של שלוש נקודות: למסמס, למסמס, למסמס."
האם הקונספציה הזאת נכונה? כנראה שקיפניס וברגמן בוחני כליות ולב, והם יודעים את התשובה. אולם אין זו אלא השערה. לעומת זאת, יש עובדה שאינה ניתנת לערעור – 24 ימים לפני מועד הבחירות הללו, מצרים פלשה לישראל ופתחה במלחמה תוקפנית נגדה. למה? אם מצרים כל כך חפצה בשלום, המלחמה כל כך דחופה בעבורה, עד שאין היא יכולה להתאפק ולהמתין עד אחרי הבחירות, עוד 24 ימים בסך הכול, כדי לבחון את רצינותה של ישראל? אם היא כל כך חפצה בשלום, שווה היה לה להקריב חיי 15,600 חיילים מצריים ולפצוע עוד 25,000 חיילים מצריים, כאשר היה ביכולתה להמתין 24 יום (!) כדי לראות מה ילד יום? אפרופו הקרבת חיילים – בחודשים שקדמו למלחמה, הצהיר סאדאת שהוא מוכן להקריב חיי מיליון מצרים כדי "לשחרר את סיני". האם ניתן להתייחס ברצינות להצעות שלום של מי שיוצא בהצהרות כאלו? האם קיפניס וברגמן היו מתייחסים ברצינות להצעות שלום של ראש ממשלה ישראלי, שהיה מצהיר הצהרה מסוג זה?
והנה, השאלות הללו כלל אינן נשאלות בידי קיפניס וברגמן. הם כל כך נעולים על הקונספציה, עד ששאלה כל כך מתבקשת – מה בער למצרים לתקוף את ישראל עוד לפני הבחירות ולשלם מחיר כה כבד, הם אפילו לא שאלו! אולי כיוון שכל התמודדות עם השאלה הזאת תרסק את הקונספציה?
הקונספציה, המתוארת שוב ושוב בכתבה, היא ש"למאיר ולדיין היה ברור לחלוטין שפני מצרים למלחמה, ולמרות זאת – הם העדיפו אותה על פני הסכם שלום מהפכני שהיה מקובל על סאדאת."
כל התיאורים הם של אקטיביות מדינית של מצרים, רודפת השלום, ופאסיביות מדינית של ישראל, סרבנית השלום. והנה, בתיאור של שיחה בין קיסינג'ר לבין שמחה דיניץ, שגריר ישראל בארה"ב, מצוטט קיסינג'ר כמי שאומר לבן שיחו: "אילו רק יכולתם לתת לי נוסחה לקשר שבין הסדר ביניים והסדר כולל." רגע, רגע, מה קורה פה? איך הגיע פתאום הסדר ביניים לתמונה?
מסתבר, שישראל העבירה כל העת הצעות מדיניות, הן למו"מ חשאי לשלום והן להסדר ביניים. עובדה זו סותרת את הקונספציה אודות הפאסיביות הישראלית, אולם היא מתיישבת היטב עם הגישה הבסיסית, לפיה חובתה של ישראל לקבל את עמדות הצד השני במלואן, להיכנע לכל תביעות הצד השני, שכל הצעה ישראלית שאינה כניעה מוחלטת לדרישות הצד השני – אינה רצינית וכו'. על פי גישה זו, המזלזלת אוטומטית בכל הצעה ישראלית להסדר, ומתייחסת ברצינות תהומית לכל הצעה מצרית להסדר, מתוארת תגובת ישראל להצעה המצרית כמסמוס ישראלי שהביא למלחמה. מצרים דחתה את הצעות ישראל ותקפה אותה. ישראל דחתה את הצעות מצרים, אך לא העלתה על דעתה לתקוף אותה. מי אשם בתוקפנות? ישראל, כמובן. בעיניי, זהו היגיון עקום.
הספר והכתבה תוקפים בחריפות את המידור שנקטו גולדה, דיין וגלילי, שהסתירו את המגעים המדיניים מהממשלה ומראשי מערכת הביטחון ובעיקר משר החוץ אבא אבן. ייתכן שעובדה זו ראויה לביקורת, ואין ספק שאינה מופת של התנהלות מדינית ופוליטית ראויה. אך אם נבחן את הפוליטיקה האמתית, לא בתנאי המעבדה, של כל המדינות בכל הזמנים, ניווכח שזו הנורמה המקובלת, ולעתים היא אף הרבה יותר חמורה. למשל, יוסי ביילין, סגן שר החוץ, ניהל מו"מ עם הפלשתינאים ללא ידיעת ראש הממשלה ושר החוץ. כאשר שיתף את שר החוץ פרס, הם נמנעו מלשתף את רוה"מ (!) רבין. נכון, בדיעבד רבין קיבל את מתווה אוסלו ומשהצטרף אליו, הוביל אותו בישורת האחרונה. אולם גם לאחר ההסכם, ניהל יוסי ביילין מו"מ חשאי עם אבו מאזן על הסדר קבע, ושוב – ללא ידיעת ראש הממשלה ושר החוץ. כמו במלחמת יום הכיפורים, גם כאן ניתן בהחלט להצביע על תוצאות עקובות מדם של ההסכם. דוגמה נוספת – רק אחרי רצח רבין, נודע לשמעון פרס מפי הנשיא קלינטון, על "הפיקדון" שהעביר רבין לסורים, דרך מזכיר המדינה האמריקאי כריסטופר, לנכונותו לנסיגה מלאה מהגולן, אם הסורים יקבלו את דרישותיו בנושאים השונים. ודוגמה אקטואלית יותר – שעה ששרת החוץ ציפי לבני ניהלה מו"מ עם הנציג הפלשתינאי אבו עלא, ניהל ראש הממשלה אולמרט מו"מ עם אבו מאזן, ובו הציע ויתורים מרחיקי לכת, בנושאים עליהם התעקשה באותה שעה לבני במו"מ שהיא ניהלה. כל הדוגמאות הללו אינן מופת של התנהלות, ואין לנו כל סיבה להתהדר בהן. אולם הן מעמידות בפרופורציות את מידורו של אבא אבן מהמגעים עם ארה"ב ומצרים.
על פי הספר והכתבה, ברור למה מודר אבא אבן. כיוון שהוא היה בעל עמדות יוניות יותר, ואולי היה מציע להיענות להצעה המצרית. הנה, עוד הוכחה לאמתות הקונספציה. אלא שכאשר קוראים את האותיות הקטנות, מגלים שבדיווח חשאי של מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית לשגריר דיניץ, הוא כותב שגם בעתיד יהיה צורך להסתיר משר החוץ את ההתנהלות. "הסיבה מובנת, ההדלפות פורחות בגן הביכורים. ביום שיא – עד שלוש ליום."
"גן הביכורים" – שם קוד במסמכים המוצפנים לאבא אבן. כלומר, שר החוץ מודר כיוון שנהג להדליף, או לפחות נתפס במשרד ראש הממשלה כמדליפן. לא בדיוק מתאים לקונספציה.
אין בדבריי כדי לטעון שאין מקום לבחינה ביקורתית של תגובתה של גולדה מאיר להצעת השלום המצרית. על פי הכתוב, תנאי ההצעה טובים יותר מתנאי הסכם השלום שנחתם בין ישראל לבין מצרים בסופו של אותו עשור בין שתי המדינות. הסכם השלום כלל נסיגה מלאה מכל סיני, ואילו על פי ההצעה המתוארת בכתבה, מדובר היה בהכרה בריבונות המצרית על כל סיני, אך השארה בפועל של חלק מסיני בשליטה ישראל לאורך שנים רבות, אולי לזמן בלתי מוגבל. אולי ראוי היה להתייחס ביתר רצינות להצעה? אולי תהליך כזה היה באמת מונע את המלחמה? אולי הוא היה מביא להסכם שלום בתנאים טובים יותר?
ניתן וראוי להציג את השאלות הללו. הבעיה בכתבה, וממנה אני מסיק שגם בספר, היא אין המדובר בהצגת שאלות, אלא בחריצת דין. השאלות קשות, אך ניתן להציב מולן שאלות הפוכות, קשות לא פחות, שרק מקצתן הצגתי כאן, כמו – האם מי שמאיים במלחמה, אכן מתכוון לשלום? האם מי שתוקף את המדינה לה הוא מציע הסכם שלום שלושה שבועות וחצי לפני בחירות, כאשר מנהיגי אותה מדינה מודיעים על כוונתם להציע הצעות מרחיקות לכת אחרי אותן בחירות, מתכוון באמת לשלום? בכתבה, השאלות הללו אינן מוצגות. מוצגת קונספציה, בגישה בלתי ביקורתית, חסרת ספקות, ללא שאלות.
היא מתעלמת מן העובדה המכרעת, המרכזית, העיקרית, הסותרת אותה מיניה וביה –התוקפנות המצרית והסורית במלחמת יום הכיפורים, הפלישה למדינת ישראל. מדינה התוקפת את שכנתה, אינה מדינה שוחרת שלום. מדינה אינה מקריבה חיי אלפים רבים מחייליהם במלחמה, אם היא רודפת שלום. ג'יהאן סאדאת, אלמנתו של הנשיא המצרי, העידה בראיון שנתנה בשנת 1987, שלא היתה לבעלה כל כוונה לחתום על הסכם שלום עם ישראל לפני מלחמת יום הכיפורים. היא טענה שסאדאת היה זקוק למלחמה נוספת כדי לנצח ולפתוח במשא ומתן מעמדה שווה. היא אמרה: "בעלי היה איש של שלום, אך כמנהיג ערבי, לא היה מוכן לשבת עם ישראל ולהרגיש שהוא 'נמוך'."
אני מנתח זאת אחרת – תבוסתו במלחמת יום הכיפורים, שהחלה בהצלחה חסרת תקדים בעבורו, אך הסתיימה כשצה"ל עצר בק"מ ה-101 מקאהיר, הביאה אותו להכרה, שבל מקרה, אין ביכולתה של מצרים לנצח את ישראל. ההצלחות המצריות במלחמה, נתנו לו את היכולת להציגה כניצחון, כביכול, והשילוב של השניים גרמו לו לשנות את דרכו, ולעלות מדרך המלחמה לדרך השלום. כאשר התכוון להגיע לשלום, לא איים עוד במלחמה ולא התרברב שהוא מוכן להקריב מיליון מצרים, אלא הכריז: "לא עוד מלחמה" והתחייב שמלחמת אוקטובר הייתה המלחמה האחרונה.
עוד ציטוט מן הכתבה – "פומבית סאדאת מיתן את התבטאויותיו התוקפניות, אך בחשאי הואצו התיאום בין מצרים וסוריה וההכנות למלחמה." אולי זה משפט המפתח להסבר אלטרנטיבי של יוזמת השלום המצרית מ-1973. לא הצעת שלום שנדחתה ביוהרה בידי ישראל וכתוצאה מכך פרצה מלחמת יום הכיפורים, אלא הונאה שנועדה להרדים את ישראל, לחזק את הקונספציה המודיעינית שמצרים אינה מתכננת מתקפה, כחלק מן ההכנות לפלישה התוקפנית לישראל ביום הכיפורים תשל"ד.
3. הפלמ"חניק
"משורה משחרר רק המוות." שורה זו אינה שייכת למחתרת בה שירת חיים חפר. זו שורה משירו של אברהם שטרן "יאיר" – "חיילים אלמונים", שהיה המנון האצ"ל ולאחר הפילוג בארגון זה – המנון הלח"י. אולם דומה שהשורה הזו נכתבה על חיים חפר. חיים חפר היה הפלמ"חניק האחרון – מי שהשתחרר מהפלמ"ח רק בראש השנה הנוכחי, ביום מותו, 64 שנים לאחר פירוק הפלמ"ח.
חפר וחבריו הפלמ"חניקים כאבו את פירוק הפלמ"ח. החלטתו זו של בן גוריון היתה אחת הטראומות הגדולות בחייו של חפר. בשירו "רבותיי ההיסטוריה חוזרת", הוא התייחס לכך בשורות המפורסמות: "כן, הכושי יכול כבר ללכת, / כי הכושי עשה את שלו." את הצלקת הזאת נשא חפר כל ימיו, אך הוא, אישית, לא עזב את הפלמ"ח מעולם – הפלמ"ח המשיך להיות מרכז חייו ומרכז הווייתו. הוא חי פלמ"ח, נשם פלמ"ח, דיבר פלמ"ח ובעיקר כתב פלמ"ח. הוא הנציח את הפלמ"ח בשיריו, במפעלי הנצחה שהוביל, בעמותת "באוהלי פלמ"ח" אותה הקים ואותה הוביל, בסרטים ובתוכניות טלוויזיה שהפיק על הפלמ"ח ואולי יותר מכול, ברעות עם חבריו לפלמ"ח.
חיים חפר היה אדם מחוספס, עוקצני וחד לשון, שלא היסס להצליף בשבט לשונו כלפי מי וכלפי מה שלא היה לטעמו. במקאמה הפוליטית השבועית שפירסם לאורך שנים רבות ב"ידיעות אחרונות" ירד על היריבים הפוליטיים של המחנה שלו – הליכוד, המתנחלים, החרדים. אך לא היו מי שספגו את נחת לשונו יותר מנאמניו של בן גוריון, שבעבורו היה קודם כל מפרק הפלמ"ח – משה דיין ושמעון פרס. מקובל שהשיר "איך הפשפש עלה למעלה" נכתב על שמעון פרס. ואם בשיר זה לא נאמר שמו המפורש של מושא השיר, הרי שבמקאמות לא היסס לרדת כסאח על פרס, ללא רחמים.
גיבוריו של חיים חפר היו מפקדיו בפלמ"ח – יצחק שדה, יצחק רבין, חיים בר לב, דדו. ומעל הכול – מורו, רבו ורעו יגאל אלון. במקאמות שלו התייצב לצידם במערכותיהם הפוליטיות, והצליף ללא רחם ביריביהם המושבעים משה דיין ושמעון פרס. לעומת זאת, הוא שמר כעל אתרוג את רחבעם זאבי "גנדי". אמנם זאבי היה איש הימין הקיצוני, אולם הוא היה מהחבורה הפלמ"חניקית. וכשמישהו פגע בגנדי, הוא הסתבך עם עטו המושחז של חפר. אחרי מלחמת יום הכיפורים התייצב חפר לצד חברו, איש הפלמ"ח, הרמטכ"ל דדו, ונגד ועדת אגרנט שעשתה לו עוול חמור, להבנתו. את כל האחריות הטיל על דיין, כמובן.
במלאת שבע
שנים להקמת הפלמ"ח, שבוע קודם להקמת המדינה, פירסם נתן אלתרמן ב"טור השבועי" ב"דבר"
את שירו "מסביב למדורה", בו העלה על נס את הארגון ולוחמיו. בין השאר התייחס אלתרמן
לקבוצת היוצרים המיוחדת שהתקבצה בפלמ"ח, ועוד בימי קיומו שרה את שירו והנציחה אותו.
"מה נשיר עליהם מה נשיר / הם עושים זאת יפה מאיתנו /
בעצמם הם כותבים להם שיר / ואפילו ספרים כבר נתנו / זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר
/ כל מלאכה לשלא משלנו."
אותה חבורה כוללת את טובי היוצרים בני התקופה, רבים מהם חתני פרס ישראל. רשימה חלקית: הסופרים משה שמיר, אהרון מגד, נתן שחם ודן בן אמוץ, המשוררים חיים גורי, זרובבל גלעד ומשה טבנקין. חיים חפר היה הפזמונאי שחבורה, איש הזמר העממי. הוא כתב את היפים בשירי הפלמ"ח ותש"ח, שעשו אותו לדוברו של הדור.
המודעות שלו לזיכרון ההיסטורי של הפלמ"ח התבטא כבר בשיריו המוקדמים. הזכרתי כבר את "רבותיי ההיסטוריה חוזרת". את השיר הזה כתב חפר הצעיר, בן ה-23, כשיר שהסבתא מספרת לנכדיה. את פתחון הפה לסבא נתן בשיר "היו זמנים": "יָבוֹא הַיּוֹם וְעוֹד תֵּשֵב אֶל מוּל הָאָח / וְגַם הַגַּב יִהְיֶה כָּפוּף כַּחֲטוֹטֶרֶת / וְתִזָּכֵר אָז בְּיָמֶיךָ בַּפַּלְמָ"ח / וּתְסַפֵּר עַל זֹאת אַגַּב עִשּׁוּן מִקְטֶרֶת // וּמִסָּבִיב, וּמִסָּבִיב יֵשֵׁב הַטַּף / וְאִשְׁתְּךָ גַּם הִיא מֻפְלֶגֶת בַּשָּׁנִים / תַּזִּיל דִּמְעָה וּתְקַנֵּחַ אֶת הָאַף / וְתֵאָנַח: הָיוּ זְמַנִּים, הָיוּ זְמַנִּים..."
את שירו הראשון כתב בגיל 20, בהיותו לוחם הפלמ"ח. הוא היה שייך לחוליה שהבריחה שיירות מעפילים לארץ ישראל, דרך סוריה, ברגל. השיר "בין גבולות" נכתב בתאריך מיוחד – 12 במרץ 1945. השיר המקסים מתאר את מפעל ההעפלה ואת תחושת השליחות של הלוחמים. בעיניי, זהו אחד משיריו הגדולים של חפר, אחד היפים בשירי דור תש"ח. במוצאי ראש השנה, לאחר שהגיעה הידיעה על פטירתו של חפר, התראיינתי בגלי צה"ל אודותיו. השיר שבחרתי לקרוא ולדבר עליו, היה "בין גבולות". שיר זה הוא מופת של הסולידריות היהודית:
"בֵּין גְּבוּלוֹת, בֵּין הָרִים, לְלֹא דֶּרֶךְ, / בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי כּוֹכָבִים – / שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶרֶף, / לַמּוֹלֶדֶת אָנוּ מְלַוִּים. // לָעוֹלָל וְלָרַךְ – / שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח. / לַמָּךְ וְלַזָּקֵן –/ אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן! // אִם הַשַּׁעַר סָגוּר, אֵין פּוֹתֵחַ – / אֶת הַשַּׁעַר נִשְׁבֹּר וְנִתֹּץ. / כָּל חוֹמָה בְּצוּרָה נְנַגֵּחַ, / וְכָל סֶדֶק נַרְחִיב וְנִפְרֹץ. // שַׁיָּרָה, אַל בְּכִי וְאַל צַעַר. / הִשָּׁעֵן עַל זְרוֹעִי, סָב זָקֵן / גַּם לָזֶה שֶׁסָּגַר אֶת הַשַּׁעַר / יוֹם יָבוֹא שֶׁל נָקָם וְשִׁלֵּם!"
דומני ששיר זה מעמיד בפרופורציות את המיתוס אודות הצברים המתנשאים, המנוכרים ליהדות הגולה. חיים חפר, פיינר במקור, נולד בפולין ועלה לא"י בגיל 11. את השפה העברית רכש בפולין, ועם עלייתו היטיב להשתלב בהוויה הארצישראלית הצברית, והיה לאחד מדבריה וסמליה. האם השיר "בין גבולות" מבטא דור שהפנה עורף לעם היהודי בגולה, או דור שהיטה שכם כדי לסייע למך ולזקן, שהזמין את הסב הזקן להישען על זרועו? ביטא זאת היטב אלתרמן ב"נאום תשובה לרב חובל איטלקי אחרי ליל הורדה": "הם נושאים את עמם עלי שכם."
הפלמ"ח לא היה רק נוסטלגיה, אלא גם תקווה לעתיד טוב יותר, תקווה לשלום. "וּבְכֵן נָקוּמָה וְנֵצֵאָה לְחַפֵּשׂ – / הֲיֵשׁ מָחָר, רֵעַי, מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם, / הַאִם נִרְאֶה אוֹתוֹ, כְּמוֹ אֶת עַמּוּד הָאֵשׁ / אֲשֶׁר הָלַךְ עִם הַפַּלְמָ"ח יוֹמָם וָלַיִל!" ("הפלמ"חניק מחפש את המחר").
"הֵן אֶפְשָׁר כִּי פִּתְאוֹם נִפָּגֵשׁ / בְּמִשְׁלָט אוֹ בְּדֶרֶךְ עָפָר; / הֵן אֶפְשָׁר בֵּין עָשָׁן וּבֵין אֵשׁ / גַּם לַחֲלֹם שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגְמַר. // הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר / שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר" ("הן אפשר").
"אנחנו עוד נראה את הימים האחרים, / גאים כמו פרקי תנ"ך, יפים כמו שיר השירים. / שוטפים כמו אשד במידבר, ורודים כמו שחר בהרים. / ימים של חסד ושלווה, ימים שקטים ומאושרים" ("הימים האחרים").
"הימים האחרים" נכתב כמקאמה – מאמר מחורז שפירסם חפר ב"ידיעות אחרונות". שבוע אחרי שבוע, במשך שנים רבות, פירסם חפר את הטור שלו בעמוד האמצע של מוסף השבת של "ידיעות אחרונות" (שזכה לתואר המפוקפק "פתחלנד", וכתבו בו, לצידו של חפר, עמוס קינן, בועז עברון, זיוה יריב, דידי מנוסי ואחרים).
אולי החשובה במקאמות של חיים חפר, היא "הצנחנים בוכים", שהתפרסמה מיד לאחר שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, ונתנה ביטוי להמיית לבו של הציבור הישראלי כולו. בשיר זה הצדיע חפר לדור הבנים, אלה שנולדו בקום המדינה, אך הם נושאים על כתפיהם אלפיים שנה. מקאמה זו היתה לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית ואף נכנסה לתוכנית הלימודים. אני למדתי אותה כתלמיד כיתה ח' בבית הספר, במלאת עשור לשחרור ירושלים.
הכותל הזה שמע הרבה תפילות, / הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות, / הכותל הזה חש ידי נשים מקוננות ופתקאות הנתחבות בין אבניו, / הכותל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נופל לפניו. / הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים, / אך הכותל טרם ראה צנחנים בוכים. // הכותל הזה ראה אותם עייפים וסחוטים, / הכותל הזה ראה אותם פצועים ושרוטים, / רצים אליו בהלמות לב, בזעקות ובשתיקה, / ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה. / והם שטופי אבק, וצרובי שפתיים, / והם לוחשים: אם אשכחך, אם אשכחך ירושלים / והם עוברים כרעם, והם עוברים בזעם, / והם זוכרים את אלפיים השנים הנוראות / שבהן לא היה לנו אפילו כותל כדי לשפוך לפניו דמעות. // והנה הם כאן, עומדים לפניו ונושמים עמוק, / והנה הם כאן, מביטים עליו בכאב המתוק, / והדמעות יורדות, והם מביטים זה בזה נבוכים – / איך זה קורה, איך זה קורה שצנחנים בוכים? / איך זה קורה שהם מביטים נרגשים בקיר? / איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר? / אולי זה מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה, / נושאים על גבם אלפיים שנה."
* * *
דרור אֵידָר
סכנה קיומית למערב
פורסם בעיתון 'ישראל היום' (14.9.2012)
נוכח תצלום גופתו המעונה של שגריר ארה"ב בלוב, כריסטופר סטיבנס, נגררת ברחובות בנגזי בידי אספסוף, קשה היה להימנע מהמחשבה שיחד עם השגריר נגררה ובוזתה והושפלה מנהיגת העולם החופשי. ההתקפה על הקונסוליה האמריקנית היא אקורד מחריד נוסף בסימפונית האימים הצורמת את אוזנו של המערב, האוטם את אוזניו ועוצם את עיניו מהכרה בעובדה שמזה זמן לא מבוטל הוא נמצא תחת מתקפה המאיימת על קיומו.
לא האסלאם הרדיקלי ולא הסלפי ולא שאר הגדרות מצמצמות – תקינות פוליטיות – שנועדו לסרס את מנגנוני ההגנה של העולם המערבי, תחת לתת בידו כלים להתמודדות עם הנחשול האסלאמי האדיר המאיים לפרק אותו בביתו שלו. זה ממש לא צריך לעניין את העולם המערבי שאיזה אידיוט יצר סרט המבזה את קודשי האסלאם. האינטרנט מלא בסרטים ואמירות והרצאות של מוסלמים המבזים את קדשי העם היהודי, את קודשי הנצרות ודתות נוספות. חופש הביטוי וחרות המחשבה הם הבסיס לאורח החיים המערבי. שיגעון ההמון הערבי הוא בעייתם, אבל התקפה על שגרירות ארה"ב בשל חופש הביטוי של פרט כלשהו – גרוע ומטומטם ככל שיהיה – היא התקפה על ערכי המערב.
תגובתו הרופסת של מנהיג העולם החופשי להתקפה מלמדת על עומק הבעייה של המערב כולו. כך אמר אובאמה: "בעוד ארה"ב דוחה ניסיונות להשמיץ אמונות דתיות של אחרים, על כולנו להתנגד חד משמעית לאותו סוג של אלימות חסרת היגיון שנטלה את חייהם של אותם משרתי ציבור."
שימו לב: ראשית הוא מגנה את הסרט, ומספק אליבי לפרעות, שכן בפרשנות הערבית, מנהיג ארה"ב נוטל אחריות למעשה. שנית, הוא מתאר את הלינץ' הברברי בשליחיו כ"אלימות חסרת היגיון" ש"נטלה חיים". אלוהים ישמור על כולנו עם תגובות צ'מברליניות כאלו.
כדאי גם לבדוק איזה עשב צרך עורך הניו-יורק טיימס לשעבר, ביל קלר, כשהגדיר את תגובת הבית הלבן כ"מכילה שני מסרים חזקים(!)" ושתגובתו של רומני היתה "קריאה שגויה לחלוטין של מצב מסוכן או אקט ציני קלאסי." על כך אמרו חכמינו "הפוסל – במומו פוסל."
גם מאמרו רווי ההשמצות של דיוויד רמניק מהניו-יורקר לימד על קריסת מערכות טוטאלית של השמאל האמריקני ביחס לסכנות המאיימות לא על ישראל אלא על המערב כולו וארה"ב בתוכו.
ב-1972 פרסם הרולד גלידֶן מאמר חשוב שבו אפיין את התרבות הערבית כ"מוכוונת בושה" (shame oriented society), שהכבוד הוא הערך העליון בה, לא החוק ולא החופש ולא שאר פתפותי הביצים שליברלים רופסים אוהבים לעטוף בהם סיטואציות שאינן תואמות את התיאוריה שפיתחו בדי עמל. כמו אינטלקטואלים מפוכחים אחרים, גם גלידן נצלב בידי אנשי התקינות הפוליטית, אבל אירועי ה"אביב הערבי" מוכיחים את אבחנותיו.
המערב צריך לשדר אפס סובלנות כלפי פרעות כאלו. בפראפרזה על דברי דוד המלך, שהיה לו מושג כלשהו בהכנעת אויבים, צריך לומר "עם נבל תתנבל." גם למערב יש כבוד, ואם מביישים אותו, עליו להגיב בתקיפות, לא לשחרר הצהרות חלביות המבזות אותו שבעתיים בעיני אותו המון. האם דרושה לנו עוד תרועת השכמה?
* * *
נעמן כהן
מדוע מפגינים הערבים-המוסלמים?
לאחר הקרנת הסרט "תמימות המוסלמים", אנו עדים להפגנות בכל רחבי העולם הערבי, וגם בארץ, בתל אביב, ירושלים, עכו ועוד. חברי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית הפגינו מול השגרירות האמריקנית בתל אביב. המפגינים הניפו את דגלי התנועה וכרזות שעליהן נכתב: "אנחנו אוהבים אותך מוחמד," "נקריב את דמינו ואת נשמותינו עבור מוחמד" ו"סרט שפוגע בנביא, הוא מעשה שפל ונבזה."
הסרט עצמו באמת נראה זבל, ומטופש למדי, אבל למה ככזה הוא מעורר את חמתם של הערבים עד כדי רצח? למה תמיד כל מילה על מוחמד מעוררת כזו אלימות בקרב המוסלמים?
כאשר מטיפים מוסלמים מצטטים את דברי מוחמד שהיהודים (והנוצרים) הם קופים וחזירים, שהיהודים הם קופים מאוסים שקיללם אללה, שיש להשפילם, לענותם, ולהרגם כתנאי לבוא הגאולה. (סורה 5 פסוק 60, סורה 29 פסוק 9, סורה 7 פסוק 163, חדית' המופיע באמנת החמס סעיף 7), לא עולה על דעת יהודים, או נוצרים, להתקהל באלפים, ולהתנפל כך סתם על אנשים פשוטים שאינם קשורים להטפה, ולרצוח מוסלמים. למה אצל המוסלמים זה שונה?
הנה, ראו את מוחמד חוסיין – המופתי הרשמי של ארגון הפת"ח, מצטט את דברי מוחמד שהיהודים הם קופים וחזירים, וקורא להשמידם:
http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug
שוו בנפשכם מה היה קורה לו היו מכוונים הדברים הללו כלפי הערבים? שוו בנפשכם מה היה קורה לו קראו למוחמד או לערבים חזירים? אילו מהומות היו בעקבות זאת.
כל עשיית דה הומניזציה לאדם ע"י השוואתו לחיה היא מגונה, אבל לדידם של המוסלמים מה שמותר להם, אסור לאחרים. בכל זאת נשאלת השאלה למה בניגוד לאחרים הם כל כך נעלבים ונפגעים?
מה שונה אצל המוסלמים?
ההיסטוריונים הערבים מתגאים בדברי מוחמד שהצהיר: "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים" ובמעשיו: חיסול היישוב היהודי בערב ע"י טרנספר, רצח הגברים, ומכירת הנשים והילדים לעבדים. עשו ניסיון, נסו לקרא לזה כיבוש, טיהור אתני, רצח, סחר עבדים, וראו מה יקרה.
ההיסטוריונים הערבים מתגאים בכך שמוחמד נשא בגיל 25 אישה בת ארבעים (חדיג'ה), ובעשור השישי לחייו נשא ילדה בת שש (עאישה). עשו ניסיון, נסו להזכיר את המילה "פדופיליה" ותראו מה יקרה.
ההיסטוריונים הערבים גם מספרים לנו בגאווה שבנוסף לשתים-עשרה נשותיו של מוחמד הוא לקח לעצמו כשלל מלחמה שתי שבויות יהודיות. לאביה של הראשונה, נערה בת 17 בשם צפיה, הוא נתן את הברירה להתאסלם או למות, ומשסירב להתאסלם נערף ראשו. לאחר מכן הוא הכריח אותה לצפות בגופת בעלה שנהרג בפקודתו, והיא נאנסה להינשא לו; השבויה השנייה נערה בשם ריחנה סירבה להינשא לו, והוא החזיקה בה כשפחת מין. עשו ניסיון, נסו להזכיר את המילה אונס, וראו מה יקרה.
אחמד טיבי, המייצג את המפלגה האיסלאמית בארץ (סניף תנועת "האחים המוסלמים") רע"מ-תע"ל, נעלב מאד מהסרט ונזעק מיד בטענה כי "הסרט הלועג לנביא מוחמד בזוי ושפל, ומטרתו להצית אש ולהבעיר מדורות של שנאה על רקע גל האיסאלמופוביה הגואה במערב."
חברו למפלגה - ח"כ טאלב א-סנע קרא לאו"ם לעצור את הסרט, "אחרת זו תהיה מלחמת גוג מגוג."
אותם חברי הכנסת, טיבי, ואל סנע, המייצגים את התנועה האסלאמית, ומתנאים בכך שהם "הומניסטים" ואנטי גזענים, ושנעלבו כל כך מדברי הסרט, רואים בדברי מוחמד המובאים במצע החמאס סעיף 7(מפי חסן אל בנא מייסד תנועת "האחים המוסלמים") לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – מופת מוסרי. הנה ח"כ אחמד טיבי מזדהה עם דברי מוחמד באמנת החמאס הקוראת לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים בעולם:
http://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E
כמובן ששני החכ"ים, טיבי, ואל סנע, רואים בשואת יהודי ערב מופת מוסרי לימינו: "יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב":
http://www.youtube.com/watch?v=IAbI-DPXgEI&feature=player_embedded
שימו לב לצילומי שרידי מבצרי היהודים בח'ייבר כרמז להריסת ישראל:
http://www.youtube.com/watch?v=3GhcCdqCz5E&feature=player_embedded
מדוע אם כן המוסלמים מגיבים באלימות לכל ביקורת?
הנה התשובה: הערבים-המוסלמים יוצאים מדעתם ומפגינים באלימות לאחר כל ביקורת מסיבה פשוטה: בסתר ליבם הם יודעים שחלק מהנאמר הוא בעצם אמת, מפני שהוא ציטוט ישיר מדבריהם הם.
הסרט "תמימותם של המוסלמים" והכיבוש הערבי של מצרים
את הסרט "תמימותם של המוסלמים", יצר מצרי-אגיפטי בשם נקולה בסילי, שהיגר לארה"ב, יחד עם זרם גדול של מצרים-אגיפטים הנאלצים להימלט מרדיפות הערבים-המוסלמים. הסרט מאפשר לנו להפנות את העיניים לבעיית הכיבוש הערבי-מוסלמי של מצרים, ולמצבם של המצרים האגיפטים תחת הכיבוש.
המצרים האגיפטים הם צאצאי המצרים הקדמונים שעברו תהליך של הלניזציה בתקופה ההלניסטית, וקיבלו את הנצרות במאה הראשונה לספירה. הם הקימו כנסיה ייחודית להם הכנסייה האגיפטית. (בערבית קופטית, מבוטאת "קובּטית") במאה השביעית כבשו הערבים-המוסלמים את מצרים. המצרים-האגיפטים (השם היווני של מצרים). נלחמו כ-300 שנה נגד הכיבוש הערבי, ודוכאו בכוח ובאכזריות. הכובשים הערבים הקימו מחנה צבאי כמרכז שלטוני שנקרא בשם פוסטט (ע"ש יריעות אוהלי החיילים הכובשים). ממחנה פוסטט התפתחה קהיר (ההתנחלות הערבית הגדולה בעולם). כתוצאה מהאימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, הגזענות המוסלמית, והקמת ההתנחלויות הערביות במצרים, הפכו המצרים-האגיפטים למיעוט בארצם. מצרים המודרנית קבעה את שמה: "הרפובליקה הערבית של מצרים" כדי לציין שמצרים שייכת לכובשים הערבים, ולא למצרים הילידים, שמניינם היום, הוא כ-10 מיליון נפש. למרות מצבם הקשה תחת הכיבוש הערבי, והרדיפות הקשות, המצרים (האגיפטים) יכולים היום רק לחלום על אפשרות שחרור מהכיבוש הערבי, והשגת ועצמאות מדינית. עליית "האחים המוסלמים" לשלטון במצרים מסכנת עוד יותר את חייהם, ואת עצם קיומם.
הלאה הכיבוש (הערבי)
האם שמעתם מישהו התובע את סוף הכיבוש הערבי של מצרים? האם קראתם אי פעם דרישה כזו מגדעון לוי, עמירה הס, או גולדה שמיפיצקי (זהבה גלאון)? האם ראיתם פעם גדודים של נשים צדקניות מהארץ, מפינלנד מנורווגיה, משבדיה ומארצות אחרות, מארגון "מחסום Watch" מגיעות למצרים וצופות על השטחים הכבושים שם, ומגינות על המצרים מהכיבוש הערבי? לא ראיתם וגם לא תראו. נכון, בעקבות ביטול הסכם השלום עם מצרים, ישראלים אינם יכולים עוד לקבל ויזה למצרים, אבל האירופאיות הרי עדיין יכולות להגיע למצרים, ולמרות זאת הן מגיעות רק לכאן, ולא למקומות אחרים. אין שום סיכוי שתשמעו את הקריאה: הלאה הכיבוש הערבי! פרקו את ההתנחלויות הערביות! שחררו את מצרים מהכיבוש הערבי!
Free Egypt from Arab occupation!, הרי כיבוש הוא תמיד רק "כיבוש יהודי..." מובן שכל פעילותן של "הצדקניות" הללו היא רק מסווה לאנטישמיות הטבועה בהן.
מאבק עיתון "הארץ" לקליטת האפריקאים בישראל
במאמר מערכת של עיתון "הארץ" מיום 14.9.12 נכתב על סירובה של ישראל לקלוט מסתננים מאפריקה בהאי לישנא: "ישראל ביחסה למהגרים מאפריקה מתדרדרת לכיוון של עשיית פשעים נגד האנושות." הבנתם את זה: אי קליטת מיליוני מהגרים אפריקאים בישראל, לדידו של עיתון "הארץ", הם "פשעים נגד האנושות."
במאבק למען קליטת המסתננים מרבה עיתון "הארץ" לפרוט על הנימה שהיהודים שהיו פליטים, חייבים עקב כך לקלוט את האפריקאים. פרופסור משה צימרמן, הממומן ע"י קרנות גרמניות, ושלאורך שנים משווה את היהודים לנאצים, גוזר גזירה שווה גם הפעם. "באוקטובר 1938," הוא כותב, "החליטו שלטונות הרייך השלישי לגרש אלפי יהודים בעלי אזרחות פולנית מתחומי הרייך לפולין. הפולנים הגיבו על צעד חד-צדדי זה באיסור על כניסת 'המסתננים'. התעלה על הדעת התנהגות ישראלית כמו זאת שאנו חווים כיום כלפי הפליטים בגבול עם מצרים, כאשר הזיכרון הזה מ-1938 מצוי בתודעתנו? ב-2012, זהו מבחן הבגרות בהיסטוריה לאזרח הישראלי":
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1819933
ההשוואה הדמגוגית והצנזורה של עיתון "הארץ"
השוואת היהודים לנאצים בכך שאינם קולטים מיליוני אפריקאים, משתלבת היטב בקמפיין שעושה עיתון "הארץ" לעשיית דה הומניזציה של ישראל, ולהפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית. כמובן שאין דמגוגית מהשוואה זו. מכתב שכתבתי בנושא זה ל"הארץ", עבר כמובן צנזורה. (האמת ניתנת להיאמר שלא האמנתי שלאחר הביקורת האחרונה שלי עליהם, הם בכלל ידפיסו את דבריי) הנה הדברים. כולל מה שצונזר:
השוואה מטעה – המסתננים לא גורשו והם לא פליטים
ההשוואה שעושה פרופסור משה צימרמן בין הפליטים היהודיים שסולקו מגרמניה לפולניה (בין הגדרות – 2012,1938 "הארץ" 9.9.12) מטעה. ב-1938 ליהודים לא היתה מדינה. הן הגרמנים והן הפולנים ראו את היהודים כנטע זר שיש להיפטר מהם. לעומת זאת לאריתראים ולסודנים יש מדינות. הם לא גורשו ממדינותיהם. במקום להיאבק בארצם נגד הדיקטטורה ועוולות השלטון הם בוחרים לנטוש את משפחותיהם והוריהם הזקנים, ולהגיע לארץ כדי לשפר את מצבם הכלכלי (לאחר שלא הצליחו לעשות זאת במצרים). היהודים בפולניה ובגרמניה מעולם לא חשבו להפוך את פולניה או גרמניה למדינות יהודיות, לעומתם חלק הארי של המסתננים מסודן ואריתריאה הם ערבים-מוסלמים האוחזים בתפיסה שליהודים אין זכות למדינה, ומטרתם היא להפוך את ישראל למדינה ערבית-מוסלמית.
עיתון "הארץ" מצניע את העובדה שחלק הארי של המסתננים מאפריקה הם בעצם ערבים-מוסלמים האוחזים באידיאולוגיה גזענית-אנטישמית.
מעניין דווקא שאצל ערביי ישראל לא קיימת כלל התחבטות בשאלת קליטתם ביישוביהם. למרות שהמסתננים מאפריקה הם מוסלמים האוחזים כמותם באמונה שדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם מופת מוסרי. ולמרות שכמותם הם חמש פעמים ביום מחרפים את היהודים (הזעומים לדבריהם ע"י אללה), מיד כשהגיעו המסתננים האפריקאים-הערבים-מוסלמים לכפר מנדא, ואיימו על פרנסותיהם, הם פשוט קמו עליהם, וסילקו אותם באלימות מהכפר. לדידם שיחיו בקרב היהודים ויהרסו את מדינתם.
תושבי כפר מנדא מגרשים את המסתננים הלא חוקיים מכפרם:
http://www.youtube.com/watch?v=vwlOwti9bVc
האם שמעתם מישהו מאשים אותם בגזענות? הרי רק היהודים תמיד אשמים...
המתפרנסים מהמסתננים האפריקאים
אין חולק על כך שהמסתננים מאפריקה פוגעים קשות בפרולטריון העירוני הנמוך בישראל. הם משתכנים בשכנות לשכבות העניות והחלשות, והופכים את מקומות מגוריהם לסלמס של עולם תחתון עם גניבות, פריצות, וכדומה, שהופך את חייהם לגיהינום. הם מורידים את ערך שכר עבודתם, ומהווים עול כספי כבד על תקציב הבריאות, החינוך, והחברה, שבסופו של דבר בא גם הוא על חשבונם. אבל כמו תמיד יש גם מי שמרוויח מהם.
ארגונים רבים מהארץ ומחו"ל שמטרתם הפיכת ישראל למדינה ערבית-מוסלמית, פועלים לעידוד הגירת האפריקאים לישראל. אותם ארגונים מוציאים עשרות אלפי דולרים כתשלום לבדואים בסיני שיבריחו את האפריקאים לארץ, וכמו כן הם מממנים משרות רבות של אנשים שתפקידם לתמוך בהסתננות. יהודים רבים מתפרנסים מאותם ארגונים, ומקבלים משכורות שמנות. הנה לדוגמא כמה משרות של ארגון (אס"ף – ארגון סיוע לפליטים):
עו"ד יונתן ברמן. אורית מרום, רכזת פעילות ציבורית בארגון הסיוע לפליטים (אס"ף), אורית רובין, מנהלת התחום הפסיכו-סוציאלי באס"ף, עו"ד ג'אן מרק לילינג.
הגאונות של אורית רובין –
ערכים יהודיים במדינה ערבית-מוסלמית
אחת המתפרנסות מהמסתננים האפריקאים, אורית רובין, מראשי אס"ף, נשאלה על ידי כתב "ידיעות אילת" האם אינה חוששת מהעתיד הדמוגרפי של ישראל בעקבות הצפת ישראל במסתננים מאפריקה?
רובין השיבה: "אני מכירה את הטיעונים בנוסח 'במדינת ישראל צריך להיות רוב יהודי,' אולם לתפיסתי, מדינה יהודית היא מדינה המושתתת על ערכים יהודיים ולאו דווקא על רוב יהודי":
הבנתם את זה? "ערכים יהודיים" תחת רוב ערבי-מוסלמי...
לכל אותם המתפרנסים מהאפריקאים, לא אכפת כלל הנזק האדיר שהם גורמים לפרולטריון הישראלי הנמוך. מעבר למיליארד השקל שהושקעו בגדר על המדינה לתת ממשאביה הדלים עבור טיפול רפואי, חינוך, וסכום אדיר לאפריקאים "המסכימים" לצאת חזרה לארצם. הכול בא על חשבון השכבות הנמוכות.
לכל אותם אנשים המציגים עצמם אידיאליסטים הומניסטים, הדואגים למהגרים, ובעצם חיים מהם, יש להציג תביעה: אם באמת אתם דואגים לאפריקאים עליכם לוותר על משכורותיכם השמנות, לעשות הוראות קבע, ולשלוח את הסכומים הללו לבנקים בארצות אפריקה.
ונחזור לערכים היהודיים. יש לטפל במסתננים מאפריקה בהגינות. יש לדאוג להם לטיפול רפואי וחינוך לילדיהם, ולהשיבם בכבוד למולדתם. על ישראל להחליט על סכום מסוים שיישלח לשם כסיוע הומניטארי. על הארגונים ההומניטאריים להפסיק לממן ישראלים, עליהם לשלוח את כל כספי התרומות לאפריקאים עצמם, בארצותיהם הם.
הערה אחרונה. על ישראל לפעול ע"פ אמנת האו"ם ולקלוט במידת יכולתה פליטים הנרדפים בארצותיהם, פליטים המגיעים ישירות לישראל. פליטים ולא מהגרי עבודה.
הפליטים היהודים מול הפליטים הערבים
ביוזמת סגן שר החוץ דני אילון, שאביו יליד אלג'יריה, מתארגן כנס מיוחד על הפליטים היהודים ממדינות ערב. מספר הפליטים היהודיים מארצות ערב מונה כ-850 אלף יהודים לעומת כ-650 אלף פליטים ערביים. הגיע הזמן, אומר אילון, להשיב לתעמולה הערבית ולהראות שמיספר הפליטים היהודיים היה גדול בהרבה, וגם רכושם עלה מונים רבים על רכוש הפליטים הערבים.
ח"כ אחמד טיבי קפץ מייד על המציאה. בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" הודה טיבי לסגן השר אילון על יוזמתו, ותבע (ברוח האמנה הפלישתינאית) שכל הפליטים הערבים ישובו לארץ, וכל הפליטים היהודים ישובו לארצות ערב. בשורה התחתונה לא ברור של מי הניצחון התעמולתי.
למרבה הצער, ללא נימוק, דני אילון, יוזם הצעד התעמולתי של העלאת המודעות לפליטים היהודים, מסרב בתוקף לבקשה לעלות על סדר היום את "שואת יהודי ערב," ולתבוע את הרכוש היהודי העצום שנגזל בה, ולפעול למען הכרה בין לאומית בגיא ההריגה של אל-מדינה כאתר מורשת עולמית, בדיוק כאושוויץ. (יהודי יכול לבקר באושוויץ, אבל לא בגיא ההריגה של אל-מדינה, מפני שעל פי החוק נאסר על יהודי לדרוך על אדמת ערב – היום הסעודית).
קיים רק פתרון אחד שיש להעלות אותו לדיון בין הצדדים ובזירה הבינלאומית. פתרון שהוא גם תשובה לתעמולה הערבית:
פתרון בעיית הפליטים – קליטת הפליטים הערבים בישראל,
וקליטת צאצאי הפליטים בערב
על מנת להגיע לפשרה היסטורית שתספק את שני הצדדים יש להגיע להסכם ביטול תביעות הדדיות בין ישראל לעולם הערבי, תוך הבחנה בין פליטים לצאצאי הפליטים. על ישראל להסכים לקלוט בתחומה את כל הפליטים שירצו בכך, ויסכימו לחיות בשלום, בתנאי, שבד בבד כל צאצאי הפליטים ייקלטו במימון הממשלה הסעודית ב"ערב", על אדמות היהודים.
כידוע, מוחמד הכריז: "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים," וביצע ב"ערב" טיהור אתני. לאחר חיסול היישוב היהודי, רצח הגברים ומכירת הנשים והילדים לעבדות. הכניס מוחמד לקוראן פסוקים שלפיהם כל רכוש היהודים ב"ערב" – האדמות והבתים שלקח שלל, שייכים רק לו, ולערבים (סורה 59 פסוק 1, סורה 33 פסוק 27).
בהתאם להסכם, היהודים יוותרו על זכותם לאדמות אלו, ולפיצויי עליהן, ואילו צאצאי הפליטים הערבים ישמחו לממש את "זכות השיבה" שלהם למולדתם ההיסטורית, אליה הם מתפללים, ולאפשרות שיקומם בעושר ורווחה באל-מדינה, ליד קבר נביאם.
בעייה נפרדת היא בעיית שיקום צאצאי הפליטים הערבים-הנוצרים, למרבה הצער הם לא יוכלו להתיישב ב"ערב", שכן הגזענות המוסלמית אוסרת גם על נוצרים לגור בערב. לכן על ישראל, תמורת הכרזת "סיום הסכסוך" – לעשות מחווה ולקלוט אותם כולם בשטחה.
כשם שישראל תפצה את הפליטים הערבים, על מדינות ערב לפצות את הפליטים היהודים שיפוצו על רכושם ע"י המדינות הערביות משם הגיעו.
פתרון זה הוא היחיד האפשרי, המוסרי, והריאלי לבעיית הפליטים ולסכסוך הישראלי-ערבי.
* * *
רון וייס: הגנרל שמידטהובר והגטו בבודפשט
סופר נידח שלום,
נעמן כהן מוכיח שוב שהוא דמגוג חסר הבנה. במאמרו: "החבר רון וייס מגן גם על האס.אס." (גיליון 772) – הוא טופל עליי (ברוב חוצפתו) שהגנתי על האס.אס.
אני ציינתי עובדה (מפתיעה) שמפקד הוואפן אס.אס – הגנרל שמידטהובר, הציב חיילי אס.אס סביב הגטו כדי למנוע חדירת חיילי המיליציה הפאשיסטית "צלב החץ" לתוך הגטו. גנרל שמידטהובר ידע שהצבא האדום מתקרב לבודפשט והוא חשש מחזית נוספת של מרי וקרבות בתוך הגטו היהודי. הוא פעל ממניעים צבאיים ולא מאהבת יהודים, והתוצאה היתה שיהודי הגטו ניצלו.
רון וייס
רמת-גן
אהוד: רובם של יהודי הונגריה הושמד.
* * *
מרדכי קידר
אשר יגורו בא להם
אפתח בנימה אישית. מאז שהחלו הפרעות בסוריה, לפני שנה וחצי, כתבתי שוב ושוב כי העלווים ינהגו במתנגדיהם באכזריות, בנחישות וללא כל רגישות, שכן הם יודעים שהם נאבקים לא רק על שימור השלטון בידיהם אלא גם – ובעיקר – כדי להגן על הקשר בין ראשיהם לכתפיהם. הערכותיי אלו התבססו על מחקר ארוך-שנים של הזירה הפנימית הסורית (שיצא לאור בספר ב-2005 והתבסס על עבודת הדוקטור). מדי פעם קראתי ושמעתי התבטאויות קשות של מוסלמים כלפי העלווים, אך מעולם לא ראיתי הוכחה לכך שהעלווים אכן חוששים מטבח שהמוסלמים יבצעו בהם, אם רק יוכלו.
ברקע הדברים נמצאת העובדה ההיסטורית שסוריה המודרנית נוסדה על ברכי המנדט הצרפתי שהוחל על סוריה לאחר מלחמת העולם הראשונה, והסתיים ב-1943. בדומה למדינות ערביות אחרות במזרח התיכון, הרבה מהמחלות הגנטיות שסוריה סובלת מהן נובעות מטעויות שביצעו מדינות המנדטים, צרפת ובריטניה. איטליה ששלטה בלוב אחראית במידה רבה להתרחשויות כיום במדינה זו. הטעות העיקרית של מדיניות אירופה במזרח התיכון היתה יצירת מדינות הכוללות קבוצות אתניות, שבטיות, דתיות ועדתיות שונות זו מזו ועוינות זו לזו, מתוך תקווה שיום יבוא וכולן תשבנה מסביב למדורה אחת ותשרנה שירי מולדת בהרמוניה מלאה. זה לא קרה, זה לא קורה, ובעתיד הנראה לעין זה גם לא יקרה.
ב-30 באוגוסט השנה התנהל דיון במועצת הביטחון של האו"ם על מלחמת האזרחים המשתוללת בסוריה, ואשר הפילה כחמשת אלפי הרוגים בחודש אוגוסט בלבד. בין הדוברים בדיון היו שר החוץ הצרפתי, לורן פביוס, ונציג סוריה באו"ם, בשאר אלג'עפרי. הנציג הסורי תקף את מדינות המערב, ובראשן את צרפת, על הסיוע שהן מגישות למורדים. השר הצרפתי הגיב ואמר:
"אתה מדבר באופן שלילי על המנדט הצרפתי, ועליי להזכיר לך שסבו של הנשיא שלכם ביקש מצרפת לא לצאת מסוריה ולא להעניק לה עצמאות, וזאת במסמך רשמי שהוא חתם עליו ונמצא כיום במשרד החוץ הצרפתי, ואם אתה רוצה בכך, אתן לך עותק ממנו."
פביוס התכוון למסמך שכתבו ראשי העדה העלווית ובהם סולימאן אלאסד, סבו של נשיא סוריה, הנמצא בארכיון משרד החוץ הצרפתי. המסמך נושא תאריך קבלה – 15 ביוני 1936, ונכתב תקופה קצרה קודם לכן אל ראש ממשלת צרפת אז, לאון בלום. באותם ימים התנהלו מגעים בין ממשלת צרפת ובין קבוצה של אינטלקטואלים סורים שהאמינו כי ניתן להקים מדינה סורית גדולה שתכלול קבוצות שונות זו מזו, כמו באירופה. מסמך זה פורסם בעבר בעיתונים "אלנהאר" הלבנוני ו"אלאהראם" המצרי, אך לא עשה כותרות. נביא כאן את המסמך במלואו, ויש לקראו נוכח המתרחש בסוריה מזה שנה וחצי. (תוספותי בסוגריים, מ"ק.
כבוד מר לאון בלום, ראש ממשלת צרפת,
לרגל המו"מ המתנהל בין צרפת וסוריה, אנו – מנהיגי העלווים בסוריה – מתכבדים להפנות את תשומת לבך וזו של מפלגתך (הסוציאליסטית) אל הנקודות הבאות:
העם (!) העלווי, אשר שמר על עצמאותו לאורך השנים בהרבה קנאות וקורבנות רבים בנפש, הוא עם השונה מהעם המוסלמי הסוני באמונותיו הדתיות, במנהגיו ובהיסטוריה שלו. מעולם לא קרה שהעם העלווי (השוכן בהרי החוף במערב סוריה) היה נתון לשלטונן של ערי פנים הארץ (המוסלמיות).
העם העלווי מסרב להסתפח לסוריה המוסלמית, שכן הדת האיסלאמית נחשבת הדת הרשמית של המדינה, והעם העלווי נחשב כופר על פי הדת האיסלאמית. לכן אנו מסבים את תשומת לבכם לגורל האיום והנורא המצפה לעלווים במקרה שהם יוכרחו להסתפח לסוריה, כאשר זו תשתחרר מפיקוח המנדט, ויהיה בכוחה ליישם את החוקים הנובעים מדתה. (על פי האיסלאם, לכופר עובד אלילים יש ברירה בין התאסלמות לבין שחיטה.
הענקת עצמאות לסוריה וביטול המנדט יהיו דוגמה טובה לעקרונות הסוציאליזם בסוריה. אבל עצמאות מלאה משמעותה שליטת כמה משפחות מוסלמיות על העם העלווי בקיליקיה, באסכדרון (חבל אלכסנדרטה שהצרפתים ניתקו מסוריה וסיפחו לטורקיה ב-1939) ובהרי אנצאריה (הרי מערב סוריה, ההמשך הטופוגרפי של הרי הלבנון). גם קיומם של פרלמנט וממשלה חוקתית לא יבטיח חירות אישית. השלטון הפרלמנטרי הזה אינו אלא מצג שקרי חסר ערך, בעוד אשר לאמיתו של דבר תשלוט בו קנאות דתית המכוונת נגד המיעוטים. האם מנהיגי צרפת מעוניינים להשליט על העם העלווי את המוסלמים כדי שאלה ישליכו אותו אל חיק האומללות?
את רוח הקנאות וצרות העין אשר שורשיה עמוקים בלב המוסלמים הערביים כלפי כל מה שאינו מוסלמי, מזינה בקביעות אותה הדת האיסלאמית, ולכן אין שום תקווה שהמצב ישתנה. במקרה שיבוטל המנדט, תאיים על המיעוטים בסוריה סכנת מוות והשמדה, גם אם הביטול (של המנדט) יקבע את חירות המחשבה וחופש הדת. הנה אנו רואים היום איך תושבי דמשק המוסלמים מכריחים את היהודים הגרים בחסותם לחתום על מסמך שבו הם מתחייבים לא לשלוח מזון לאחיהם היהודים הסובלים מהאסון בפלסטין (הימים ימי המרד הערבי הגדול), ומצב היהודים בפלסטין הוא ההוכחה החזקה והמוחשית ביותר על חשיבות הבעייה הדתית אצל הערבים המוסלמים כלפי כל מי שאינו משתייך לאיסלאם. היהודים הטובים ההם, אשר הביאו אל הערבים המוסלמים את הציוויליזציה והשלום, והפיצו על אדמת פלסטין זהב ורווחה, לא הזיקו לאף אחד ולא לקחו שום דבר בכוח, ולמרות זאת, הכריזו נגדם המוסלמים מלחמת קודש ולא היססו לשחוט את ילדיהם ונשיהם, אף על פי שאנגליה נמצאת בפלסטין וצרפת – בסוריה. לכן, עתיד שחור מצפה ליהודים ולמיעוטים האחרים במקרה שיבוטל המנדט וסוריה המוסלמית תאוחד עם פלסטין המוסלמית. האיחוד הזה הוא המטרה העליונה של הערבי המוסלמי.
אנו מעריכים את רוחכם הנדיבה המביאה אתכם להגן על העם הסורי ואת רצונכם להגשים את העצמאות. אבל סוריה בזמן הנוכחי רחוקה מהמטרה הנעלה אשר אתם שואפים אליה, שכן היא עדיין שבויה ברוח הפיאודליזם הדתי. איננו סבורים כי ממשלת צרפת והמפלגה הסוציאליסטית הצרפתית יסכימו שהסורים יקבלו עצמאות שכאשר זו תיושם, המשמעות תהיה שיעבוד העם העלווי והעמדת המיעוטים בסכנת מוות והשמדה.
לא ייתכן שתסכימו לבקשת (הלאומיים) הסוריים לספח את העם העלווי לסוריה, שכן עקרונותיכם הנעלים – אם הם תומכים ברעיון החירות – אינם יכולים לקבל את המצב שבו עם אחד (המוסלמי) מנסה לחנוק את חירותו של עם אחר (העלווי) כדי להכריחו להסתפח אליו.
ייתכן שתראו לנכון להבטיח את זכויות העלווים והמיעוטים האחרים בנוסח החוזה (הצרפתי-סורי הקובע את היחסים בין המדינות), אך אנו מדגישים בפניכם שלחוזים אין שום ערך על פי המנטליות האיסלאמית הסורית. ראינו זאת בעבר, בחוזה שחתמה אנגליה עם עיראק אשר אסרה על העיראקים לשחוט את האשורים והיזידים.
העם העלווי אשר אנו החתומים מטה מייצגים אותו, זועק לממשלת צרפת ולמפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, ומבקש מהן בטחונות לחירותו ולעצמאותו בתוך מסגרת המרחב הקטן שלו (מדינה עלווית עצמאית!). העם העלווי שם מבטחו בידי המנהיגים הצרפתים הסוציאליסטים, והוא בטוח כי הוא מוצא אצלם תמיכה איתנה ואמינה בעם שהוא ידיד נאמן, שהגיש לצרפת שירות גדול, ועתה הוא נמצא תחת איום במוות והשמדה.
(על החתום:) עזיז אע'א אלהואש, מחמד אע'א ג'דיד, מחמד בֶּכּ ג'דיד, סלימאן אסד (סבו של חאפז), סלימאן מֻרְשִד, מחמד סלימאן אלאחמד.
עד כאן נוסח המסמך, שנכתב לפני 86 שנה, אך נשמע כאילו נכתב אתמול. המסמך מקפל בתוכו את כל תחלואי המזרח התיכון, שעמי האזור סובלים מהם עד היום: הקנאות הדתית של המוסלמים, האלימות, הדחיקה לשוליים של כל מי שאינו משתייך לקבוצה הדומיננטית, הסטריאוטיפים השולטים בחשיבה הקבוצתית והבורות והנאיביות של המערב בכל הנוגע לבעיות האזור והדרכים לפתרונן.
אלא שעם כל הכבוד שאנו רוחשים לכותבי המסמך, גם הם אינם פטורים מבעיות. למרות שהם ערבים, דוברי ערבית, הם מְבַדלים את עצמם מהמרחב הערבי-מוסלמי ומגדירים את עצמם כ"עם" עלווי, רק בשל היותם בני דת אחרת. ייתכן כי ראייה עצמית בדלנית זו מתבססת על כך שהם שבטים נפרדים מהשבטים המוסלמים, והם רואים את עצמם כילידים, בני הרי מערב סוריה המקוריים, לעומת הערבים-המוסלמים שפלשו לאזור במאה השביעית מחצי האי הערבי תחת חרבו השלופה של הח'ליף המוסלמי השני, עמר בן אלח'טאב, שהשליט את האיסלאם על העמים הנכבשים.
ללא ספק, העלווים הסיקו את המסקנה המתבקשת מהכתוב במסמך, שכן הם שלטו במוסלמים מאז 1966 באגרוף ברזל אכזרי וצמא דם, כי הם ידעו היטב מה יקרה להם אם המוסלמים ישלטו בהם.
פרט מעניין נוסף במסמך הוא העובדה שהאימפריה העותומאנית אינה מוזכרת בו כלל, למרות שזו ניסתה לאסלם את העלווים וחייבה אותם לבנות מסגדים בכפריהם. ייתכן שהחותמים נמנעו מלהתייחס לטורקים בגלל המיעוט העלווי החי בטורקיה, ומתוך חשש שאם הם יתייחסו גלויות לטורקים בשלילה, הטורקים עלולים להתנקם באחיהם העלווים החיים בטורקיה.
אך הפרט המעניין ביותר במסמך הוא התייחסותם האוהדת של הכותבים ליהודים בארץ ישראל. מי יודע, אולי בעתיד, לאחר שהעלווים ייאלצו לברוח על נפשם מערי המוסלמים בסוריה כדי להימלט מהגורל שנחזה במסמך, הם יקימו את מדינתם העצמאית בהריהם, הרי אנצאריה, הם ינסו לקשור ידיים דווקא עם "הישות הציונית", שהיא עוד ישות בלתי לגיטימית ובלתי מקובלת בעיני הערבים המוסלמים, בבחינת "נרדפי כל המזרח התיכון, התאחדו!"
המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 213 ובעיתון "מקור ראשון".
* * *
יהודה גור-אריה
הערות שוליים [27]
1. אמברגו על פטפטת
אמנם רבות כבר נאמר ונכתב ו"דוסקס" על נושא זה בכלי התקשורת השונים, ודומה שאין טעם להוסיף ולדוש בזה. אך הנה פרצה זה-מקרוב פרשה מביכה זו של הדלפה מדיון סודי ב"קבינט", [שבו חברים לא פחות מ-19 שרים!] ושוב הוכח עד כמה הפטפטת הבלתי מרוסנת מזיקה לביטחון המדינה, ולא מיותר להתייחס לנושא זה שוב ושוב.
ארה"ב, האו"ם וארצות אחרות [פרט לרוסיה וסין וארצות מוסלמיות] מטילות עיצומים על איראן, בניסיונן לאלץ אותה לחדול מתוכניתה לייצר פצצה גרעינית, שמאיימת בראש וראשונה על ישראל, אך גם על שכנותיה של איראן [נסיכויות המפרץ], וכן בעצם על העולם כולו.
העיצומים הללו פוגעים [כנראה] קשות בכלכלה האיראנית ומכבידות על יוקר המחייה של העם, אבל דבר זה לא מונע מן ההנהגה מלהמשיך ולפתח את הפצצה האימתנית, שבה הם רואים את חזות הכול, ובראש וראשונה את "מחיקת ישראל מן המפה."
אך בלי קשר אם האמברגו הזה יעיל או לא, לדעתי דרוש כאן "אמברגו" נוסף, חיוני וחמור מאין כמוהו: אמברגו על הפטפטת הביטחונית הבלתי מרוסנת, שעברה מזמן את גבולות הוויכוח התיאורטי לגבי הדילמה הקשה שבה הממשלה צריכה להחליט: מה שנקרא – פצצה או הפצצה.
בינתיים, בלהט הוויכוח, שמשתתפים בו אנשי ביטחון בכירים לשעבר, קצינים בכירים במילואים ובדימוס, עיתונאים וחוקרים, וכל מי שיש לו יד ורגל בידיעות – נכונות או מסופקות – האוייב מקבל פרטים ביטחוניים לרוב, על מה שישראל צריכה, יכולה וחייבת לעשות. האיראנים [ולא רק הם] משפשפים את ידיהם בהנאה על הבונוס הזה, חינם אין כסף, ובעקבות כך הם מגבירים את עירנותם עד-כדי כך, שהם חושדים אפילו בזבוב על הקיר של הכור.
כמובן, כמובן, ישראל היא מדינה דמוקרטית ובתור שכזו מותר, ואף רצוי לנהל ויכוח לגיטימי [אבל תיאורטי] על צעדים אלה או אחרים שעל הממשלה לנקוט נוכח איום קיומי זה מצד איראן.
אבל בעניינים ביטחוניים פרופר אסור בתכלית האיסור על אנשי בטחון בכירים בהווה ובעבר להשמיע דעתם בפומבי. ודאי, הם צריכים ואף חייבים להביע את דעתם בנושאים גורליים אלה, לנוכח הסכנה הנשקפת לארצנו ולעמנו. אך זאת, לא מעל דפי עיתונים, במיקרופונים של הרדיו ומול מצלמות הטלוויזיה. עליהם להשמיע את דבריהם באוזני "הקברניטים" בפורומים המתאימים, ככל שיש להם גישה אליהם.
לצערנו, נוכחנו לאחרונה שגם מפורום ביטחוני עליון – "הקבינט", דולפות הדלפות של שרים בלתי אחראיים, ודי ביזיון וקצף. לכן מתבקש "אמברגו" לפטפטת. בעברית העתיקה שלנו, זה נקרא "תענית דיבור".
2. סטטיסטיקה ובליסטיקה
אנו קוראים ושומעים רבות על חיזוי תרחישים אפוקליפטיים אם נבחר בחלופה של "הפצצה" של המתקנים הגרעיניים של איראן, דבר שיביא [כנראה] למלחמה גלויה עם מדינה זו, ותגובות מלחמתיות של הארצות השכנות-העוינות לנו, ואף זעזוע ביטחוני כולל במזרח התיכון כולו. יש אפילו כאלה שעושים חישובים סטטיסטיים כמה נפגעים [מתים] יהיו לנו בעורף על כל 1000 טילים שישוגרו לעברנו. אכן מפחיד!
אך דומה שאיש לא חישב כמה מתים ונפגעים עלולים להיות לנו אם אכן תיפול פצצה גרעינית איראנית על מרכז תל-אביב... פצצה כזו עלולה להשמיד את מרבית שטחה של העיר ובה מאות אלפי נפש [ראה הירושימה ונגסאקי בשנת 1945].
אכן, סטטיסטיקה נוראית, אך מתבקשת. ומה אם נבעיר קודם את המזרח התיכון סביבנו ונזעזע את העולם? מה זה כבר משנה לנו, לנוכח הסכנה הקיומית הנשקפת לנו בוודאות אם נחכה [כמו בימי ערב מלחמת יום כיפור 1973, כאשר גולדה מאיר נמנעה מלתקוף ראשונה את הצבא המצרי שמעבר לתעלת סואץ, הערוך להתקפה מאסיבית, כדי שלא יגידו "היא הרביצה ראשונה"] – ונחטוף. העולם יצקצק בלשונו וירחם שוב על היהודים המסכנים, המושמדים, ויגַנו את התוקף. לא יותר מזה.
ואיש לא מתייחס [ודאי לא בפומבי] לכך, שהמרחק מטהראן או מנתאנז לתל-אביב הוא בדיוק אותו מרחק כמו מתל-אביב לטהראן, ואל מול טילים בליסטיים שישוגרו משם, יעופו גם טילים כחול-לבן בכיוון ההפוך.
ודי לחכימא ברמיזה.
3. שנאה
השלום עם מצרים נמשך כבר כמעט 40 שנה. כמובן, היתרון החשוב ביותר הוא, שבמשך השנים הללו לא נהרגו [כמעט] בחזית הדרום שהיא הגבול המשותף עימם – חיילים שלנו [וגם לא שלהם] והעם בישראל תומך ברובו גם עכשיו בשלום זה, למרות "קרירותו" והיותו בעצם "הסכם אי-לוחמה" ביסודו.
כמובן ששלום זה הוא לטובת שני העמים. הוא ניזום, נחתם ונשמר על-ידי מנהיגי מצרים, החל מסדאת, מובארק, ועכשיו גן הנשיא מורסי.
אך העם המצרי אינו שלם עם שלום זה. העם המצרי, ברובו, אינו רוצה בשלום עם ישראל. הם שונאים אותנו הן כישראלים ["ציונים"] והן כיהודים ["קופים, חזירים"]. הם מפנטזים על כך שלא נהיה קיימים כאן, לא רק במזרח התיכון "שלהם", אלא בעולם בכלל.
אותו הדבר גם לגבי השלום עם ירדן.
אין זה נכון מה שסבורים תמימים בינינו, שהאדם פשוט, הערבי, רוצה לצאת בבוקר לעבודתו, להביא פרנסה למשפחתו, לגדל את ילדיו בשלום. בהשמדת היהודים הוא רואה מטרה נעלה יותר, ולשם כך הוא מוכן לשעבד ולהזניח את חובותיו האישיות כאזרח ובעל-משפחה ולאחוז בנשק או בחגורת-נפץ. ואם הבן שלו נהרג בפיגוע נגד יהודים, הוא שמח ואף מחלק סוכריות לעילוי נשמתו של "השהיד" הגיבור.
רק אחרי שהעולם המוסלמי ישמיד את היהודים ויכבוש את ארצות "הכופרים" באירופה ובאמריקה ויקים חליפות חדשה בעולם כולו, רק אז יתפנה המוסלמי לענייניו הפרטיים ויוכל לשבת בשלווה תחת גפנו ותאנתו.
אפשר לנסח גישה זו בתביעה המופנית אל "הכופר": או שאתה מכיר בדת החסד והרחמים של מוחמד – או שאתה מת...
בשבוע שעבר קיבלנו הוכחה נוספת על אלימותו הרצחנית של האיסלאם, בהתפרעויות של המונים נלהבים בהתלהבות דתית בארצות ערביות שונות, נגד אמריקה [וישראל כמובן] בעקבות סרט שהופק באמריקה, שמציג את מוחמד באור לא מחמיא.
ואילו אותנו, היהודים, הם שונאים במיוחד, שנאה תהומית, בלתי מתפשרת, נצחית. דוגמה נוספת לכך קיבלנו לאחרונה כאשר ערבי תושב השטחים, בסיוע שני ערבים ישראלים מטירה, הרעילו משפחה יהודית מרעננה שהעסיקה אותם בשיפוץ ביתה. המרעיל הראשי הסביר את מניעיו בפשטות: אני שונא יהודים.
התחזית לעתיד הקרוב לא אופטימית. לא השלמה עם ישראל, לא הכרה בה, לא שלום עימה. אך אולי בכל-זאת, ניתן להעלות רעיון אופטימי כלשהו, שאפשר להגיע לאיזו "הודנא" עם העולם הערבי, מעין הסכם אי-לוחמה לזמן בלתי מוגבל. כלומר "להכיל" את המצב. במזרח התיכון [הלא חדש] שלנו, גם זה משהו.
4. ארץ ישראל השלמה – והמלאה מדי
אכן יש הגיון ואפילו צדק היסטורי בתפיסתם של המתנחלים ותומכיהם כי ארץ-ישראל – כולה שלי. שהרי היא הובטחה לאבות האומה על-ידי הקב"ה עצמו. וזה כתוב לדורות בתנ"ך, בספר הספרים. "קושאן" נצחי.
בימי יהושע בן נון, לאחר נדודים של 40 שנה במידבר, עם ישראל התנחל בכנען, היא ארץ-ישראל, תוך שהוא משמיד – פשוטו כמשמעו – את שבעת העממים שישבו אז בארץ הזאת. ההבטחה האלוהית הצדיקה את המעשה הזה, ללא פקפוק.
בימינו, המצב דומה ולא דומה. כאמור, יש לנו זכות על הארץ הזאת ועלינו לשוב ולהתנחל בה בכל מקום שבו דרכו רגלי קדמונינו. אך מה לעשות, ובשטחים אלה חיים שניים וחצי מיליון ערבים שקוראים לעצמם "פלסטינים", וגם להם יש "קושאן" [תורכי] על אדמות אלה, מתוך חזקת ישיבתם בהן זה יותר מ-800 שנה. האם אפשר לבטל את זכויותיהם על אדמותיהם? האם "לפַנות" אותם למקומות אחרים מחוץ לתחום ארץ-ישראל?
או שמא לנהוג בהם כמו בימי יהושע בן נון?
דילמה לא פשוטה.
5. ספורט נכים
לאור ההופעות המבישות האחרונות של נבחרת ישראל בכדורגל [וגם בכדורסל], מן הראוי לשלוח את השחקנים הללו, חדלי יד ורגל, ללימוד, השתלמות ואימון אצל הספורטאים הנכים, שילַמדו אותם מה זה מאבק ספורטיבי אמיתי.
* * *
יהודה דרורי
אובמה איסלמיסט ולכן אינו אמין
אובמה נבחר להיות נשיא בגלל סימפטיה של המיעוטים בארה"ב (שהם כיום כבר לא מיעוט...) ובסיוע ליברלים לבנים החווים עדיין רגשי אשמה כלפי ההתייחסות לשחורים במשך 200 שנים.
אלא שלאובמה, כמועמד לנשיאות, לא היה כל ניסיון פוליטי, לא ניסיון משפטי, כלכלי או ביטחוני, (אלא אם כן תחשבו על קדנציה אחת חיוורת בבית מחוקקים מדינתי ושירות חלקי כסנטור), לא היה לו כל ניסיון אירגוני מוכח וכל מה שהצליח להשיג זה: יחסי ציבור טובים, כריזמה, חיוך, והבטחות לעתיד יותר טוב מזה שנתן לאמריקאים הנשיא הקודם, ג'ורג' בוש – הבטחות, אגב, שלא מומשו עדיין...
מבלי להיכנס לשאלה שעדיין תלויה באוויר לגבי מקום לידתו, מה שיותר חשוב הוא שבשנות ילדותו ונערותו אובמה קיבל חינוך מוסלמי, זה החינוך המקובע והחסר כל גמישות מחשבתית שאנו מכירים היטב משכנינו – דבר אשר גורם לכך שאין הרבה מוסלמים שתרמו לציביליזציה במאות השנים האחרונות...
לפני היבחרו, במשך שנים רבות, המורה הרוחני של אובמה, לפי דבריו, היה כומר אנטישמי ושונא לבנים, שממנו מיהר להתנער רק כאשר החליט לרוץ לנשיאות, אבל הוא ספג ממנו לא מעט.
מיד לאחר שנבחר, בנאום קהיר המפורסם שלו, אובמה שיבח והילל את האיסלם ו"תרומתו לציביליזציה" וזאת ללא כל בסיס עובדתי, הוא התנגד 3 פעמים לחיסולו של בין-לאדן (ואישר אותו רק בדיעבד כאשר הדבר בוצע בשטח), הוא הוציא את צבא ארה"ב מעיראק, (וגרם בזאת לחידוש המאבק האלים הסוני-שיעי). הוא תמך בכל לב ב"אביב הערבי" שהוכח בסופו של דבר כמהפכה למען האיסלם הקיצוני, וכיום הוא מתבטא בהתחזקות האנטי-אמריקאיות בכל מדינות ערב בהנהגת אל-קעאידה.
עד כאן, כל הנאמר פה, מבוסס על עובדות ברורות, לכן מדוע יחשוב ביבי נתניהו שהנשיא האיסלמיסט הזה יגבה אותו בבואו להתקיף את איראן שהיא, כפי שקרא לה: "פאר האיסלם"?
קשה לו לאובמה עם ביבי וטוב שכך, ביבי מנסה כיום להכריח את אובמה להראות את פרצופו האמיתי לציבור האמריקאי עוד לפני הבחירות!! ואובמה אכן אובד עצות... מצד אחד, הרי אין ספק שחימושה של איראן בנשק גרעיני יפגע קשות באינטרסים של ארצות הברית במפרץ הפרסי ובכל העולם הערבי, (כך כבר ציין בעצמו אובמה), אבל מצד שני הוא יעשה הכול להימנע מלפגוע במוסלמים באשר הם... ראו באיזה "עדינות מאופקת" הוא מטפל ברצח השגריר שלו בלוב ובהתקפות על שגרירויות ארה"ב בעולם המוסלמי.
כיום הוא מתחמק בנושא האיראני בתירוץ שעדיין לא הגיע הזמן... והזמן לדברי אובמה הוא כאשר לאיראן תהיה פצצה... שזה אבסורד מוחלט. החלטה זו כמוה כהחלטת איש ביטחון לעצור טרוריסט מוכר לא מזויין, רק כאשר יוודא שזה השיג נשק שמוכן לפעולה.
נראה שהתנהגותו המוזרה של אובמה בנושא האיראני מתחילה לחלחל לתקשורת בארה"ב, ולכן סביבתו של אובמה מנסה לפגוע בנתניהו – וזהו הסימן שעל נתניהו וממשלתו להמשיך וללחוץ עליו ולהבהיר לעם האמריקאי ולקונגרס שאנחנו אלו העומדים בחוד החנית בהגנה על התרבות המערבית נגד האיסלם השטני שהנשיא שלהם מתעלם מקיומו...
אם ימשיך הסירוב של אובמה לפעילות משותפת בזמן המתאים, יהיה עלינו להתקיף ללא ארה"ב וזאת כאשר אנחנו נחליט בוודאות מוחלטת שיש לנו סכנה קיומית ולא כאשר יחליט על כך נשיא אמריקאי, איסלמיסט, המצוי במהלך מסע הבחירות שלו.
* * *
יוסף דוריאל
הם לא למדו לפני וגם לא אחרי ה-9/11
שבע שנים לפני ה-11 בספטמבר 2001 חשפו שאהידים אסלאמיים שיש להם נשק קטלני בצורת מטוס נוסעים חטוף, מלא דלק, שאפשר לכוון אותו בדיוק אבסולוטי לכל מטרה שירצו. חודשיים לפני 9/11 פרסם כותב שורות אלו מאמר בעיתון – על עיוורון מערכת הביטחון האמריקאית מלראות סכנה זו.
בשבת, ה-24 בדצמבר 1994, חטפו ג'יהאדיסטים אסלאמיים מטוס נוסעים של אייר-פראנס בשדה התעופה של אלג'יר, שעמד להמריא לפריס, והנחיתו אותו במרסיי. שם, באיומי רצח, דרשו למלא בו את המכסימום האפשרי של 27 טון דלק ולטוס לפריס, כשכמות הדלק הדרושה לטיסה כזו היא רק 9 טון. אנשי הביטחון הצרפתים, שקישרו דרישה זו עם ידיעה מודיעינית סודית שקיבלו קודם, הבינו מיד את כוונת החוטפים: להנחית על פריס פצצת תבערה ענקית, שתזעזע את כל העולם. לא נשארה להם ברירה אלא – להורות ליחידת העילית של המשטרה לחסל את הטרוריסטים לפני שימריאו. אלה ביצעו את תפקידם במיומנות, הרגו את ארבעת השאהידים, שיחררו את הנוסעים מסכנת המוות הזוועתי, ואת פריס מאסון נוראי. תוך כדי כך התגלתה הדפ"א (דרך פעולה אפשרית) החדשה של הטרור האסלאמי, והצרפתים נערכו להגנה מפניה.
לא כך נהגו בארה"ב. הדפ"א הג'האדיסטית שנחשפה בצרפת – לא זכתה שם להתעניינות, והצורך להפנות יותר תשומת לב להתנהגות יוצאי ארצות ערב (למשל – הלומדים טיס) באמריקה נתקל בדת אופנתית שהתפשטה שם בשם PC – POLITICAL CORRECTNESS – הדורשת לתת כבוד לתרבויות זרות, אפילו אם הן ברבריות. במלים פשוטות קראתי לזה – דת הצביעות המתחסדת.
ביוני 2001 תפס את עיניי מאמר ביקורת על תקציב הביטחון האמריקאי, שפורסם בירחון היוקרתי MILITARY TECHNOLOGY. הופתעתי מסכומי העתק שהוקדשו למלחמה אפשרית בטילים בליסטיים שעלולים לעוף – מהאימפריה הסובייטית, שכבר לא קיימת, כשהסכנה האקטואלית נשקפת ממקור אחר, והוא – הטרור האסלאמיסטי עם פצצות חיות.
ב-29 ביוני 2001 פרסמתי בעיתון "מקור ראשון" מאמר תחת הכותרת "עיוורון נאור", עם תת-כותרת – "בשעה שארה"ב יוזמת בנייה של מערכת נגד טילים ארוכי טווח נושאי נשק להשמדה המונית – היא עוצמת עיניים מפס הייצור האסלאמי של טילים מונחים חיים."
עברו חודשיים, וארבעה טילים מונחים כאלה, של מטוסים אמריקאיים מלאֵי דלק, התפוצצו על נוסעיהם בארה"ב וגרמו לאסון שעלה על זה של הפצצת פרל הארבור בידי היפאנים ב-7 לדצמבר 1941.
תגובתו המיידית של הנשיא בוש היתה דומה לזו של רוזוולט אחרי התקפת הפתע היפאנית: להילחם באוייב עד חיסולו המוחלט. אבל, בשביל זה צריך להגדיר מיהו האוייב האמיתי –שהרוצחים-המתאבדים הם רק הזרוע שלו – את זה הוא נבהל מלעשות. וכך, במקום לצאת למלחמת חורמה נגד המטיפים האסלאמיסטים במסגדים, שם הופכים את השוטים הצעירים לשאהידים, נפתחה מלחמה נגד "הטרור", כשהמסגדים ממשיכים לספק לו את בשר התותחים, גם בתוך ארה"ב. ומה נקבע כמטרת המלחמה? להפוך את הארצות מהן נשקף הטרור לדמוקרטיות. כלומר – למכור להן בכוח בחירות דמוקרטיות, באמונה שדמוקרטיות לא פותחות במלחמות. כל זה – בלי ללמוד את מנטאליות העמים שכלל לא בשלים לקיים משטר דמוקרטי, ואת מה שלמד הנשיא תומס ג'פרסון לפני 200 שנה על האסלאם. כשהוא נבחר לנשיאות, הוא גילה ש-20% מתקציב ארה"ב מוּצאים על תשלום שוחד לפיראטים מוסלמים של צפון אפריקה – כדי לפדות שבויים שהם תפסו מאוניות אמריקאיות בים התיכון ולמנוע התקפות שוד נוספות שלהם.
שנים לפני כן הוא שמע מנציג ממלכת הפיראטים את ההסבר לתקיפת אזרחי אמריקה על ידם: "זהו צו של הנביא מוחמד, הכתוב בקוראן, ומחייב להשמיד או לשעבד כל מי שאינו מוסלמי."
ליתר ביטחון, הוא קנה ספר קוראן ולמד שיש ביסוס לטענה זו. לכן, אחת ההחלטות הראשונות שלו כנשיא הייתה – אף פרוטה נוספת לשוחד, אבל להקציב מיליונים למיגור הפושעים. וכך, נשלחו המרינס – 200 שנה לפני 9/11 – לעשות סדר בחופי צפון אפריקה, וניצחונם על הפיראטים המוסלמים הונצח בהמנון המרינס עד היום הזה. ואגב, ספר הקוראן הנ"ל של ג'פרסון נשמר בספריית הקונגרס, והאסלאמיסטים באמריקה רואים בו "הוכחה" שהנשיא כיבד את האסלאם ואף החזיק אצלו את ספר הקוראן הקדוש! – הוא הבין טוב מאוד את סיסמת האסלאם – "דין מוחמד בחרב", אלא שמאתיים שנה אחריו החליף נשיא אמריקאי אחר סיסמה זו במנטרה – "האסלאם היא דת של שלום," ואמריקה חזרה למינהג הטרום-ג'פרסוני של תשלום שוחד בכינוי – "סיוע הומניטארי" לשמירת השקט באזור.
השנאה של האסלאם המדכא לציוויליזציה היודאו-נוצרית של חרות האדם חיפשה כל פעם תירוץ של "פגיעה בקודשי האסלאם" – להתפרצות אלימה נגד נוצרים שלא היה להם שום קשר לאותה "פגיעה". כך שמענו על ספר קוראן שהושלך לאסלה בכלא גואנטנמו, על דפי קוראן שנמצאו שרופים בבסיס אמריקאי באפגניסטן, וכעת – על העלבון למוחמד בסרטון פרימיטיבי שהופק באופן פרטי על ידי קופטי מתוסכל באמריקה. כל פעם, המסיתים האסלאמיים קראו והצליחו לרצוח אמריקאים חפים מפשע, כאשר מנהיגי אמריקה – במקום להגיב על כך בתקיפות – מיהרו להתנצל בצורה משפילה, וכך חיזקו את תחושת הצדק של הרוצחים.
לשיא הגיעה תופעה זו לאחרונה, כשכנופיית מרצחים ששוחררו מהכלא של קדאפי, הודות לעזרה שאמריקה נתנה למורדים, ערכה פוגרום בקונסוליה האמריקאית בבנגאזי ורצחה בכוונה מראש את השגריר כריסטופר סטיבנס ושלושה מאנשיו. אותו סטיבנס הציג את עצמו לעם הלובי, כשנכנס לתפקידו, בסרטון טלוויזיה, בו סיפר איך הוא היה זה שתיאם את הסיוע האמריקאי למורדים, כולל דאגה לריפוי הפצועים שלהם בבתי חולים בארה"ב. גם כאן מיהרו האמריקאים להתנצל על "העלבון" שהמדינה לא אחראית לו, לפני גינוי הפרעות, שהמשיכו בכל המרחב הערבי.
מזכ"ל האו"ם, בן-קי-מון, הגדיל לעשות כשגינה את "הסרט המעליב", אך לגבי הרציחות של האסלאמיסטים רק "הביע צער". התירוץ הבא לפרעות באמריקאים, סתם נוצרים, ואולי גם יהודים כבר נמצא בדרך, ואם התרגילים של "רצח מוחמד א-דורה" ו"פגיעה בקוראן" הצליחו – לכל תרגיל אחר כזה מובטחת הצלחה מראש, כולל התנצלות של חוטפי "הנקמה", שרק יעודדו את המשך הרציחות.
האם יש תקווה שילמדו עכשיו ממורשתו של ג'פרסון? אני מסופק מאוד, אחרי שבביוגרפיה של הנשיא הנוכחי הוא כתב: "אני אעמוד עם המוסלמים, אם הרוחות הפוליטיות יפנו לכיוון מכוער." העיוורון המונע מהם לראות את פס הייצור של המטיפים הג'יהאדיסטים, ששילח בהם את הרוצחים של 9/11, מאפשר לו להמשיך ולהפיל חללים, כמעט יום-יום, בידיהם של חיילים אפגאניים שגויסו, אומנו וחומשו על ידם. חיילים אלה הגיעו אליהם ישר מאותו פס ייצור הממשיך בפעילותו לשטיפת מוחם של המתגייסים – למילוי מצוות הג'יהאד ברגע שיגיעו עם נשק טעון לקרבת "הכופרים" הזרים. וכך, הכרה בזכויות "חופש הדיבור" למסיתים המנצלים אותו למטרותיהם הרצחניות – מפיל חללים באפגניסטן ומונע השגת שלום שם, כמו גם בישראל, המאמצת בלי כל הגיון את הסובלנות האמריקאית לחופש ההסתה. מצבה של ישראל בעניין זה גרוע יותר, כי המסיתים מבחוץ נעזרים בגייס חמישי גדול של מסיתים מבפנים, במטרה משותפת – למוטט את מדינת היהודים, תוך מניעת סיכוי להגיע לשלום עם הערבים.
אני ממליץ לאמריקאים לקרוא את ספרי "ללמוד מהחיים", שעוד מעט יופיע בשפה האנגלית, כדי שיבינו איזה שטויות הם עושים מהזנחת הלימוד מהחיים – מתוך ההיסטוריה שלהם עצמם.
* * *
יוסף אורן
ריאליזם ופוסט-מודרניזם ברומאן "ימי חול"
עינת יקיר מוזמנת לספר להבא סיפור ריאליסטי "רגיל" ו"מיושן", ובלבד שיהיה מהנה יותר מהספר השלישי שלה – הרומאן הפוסט-מודרניסטי "ימי חול".
הקטע הבא מתאר סצינה נדירה בסיפור-המעשה של הרומאן "ימי חול", ספרה החדש של עינת יקיר: "פתאום, לאחר חודשים, הם שוב ארבעה אנשים בדירה. משפחה. פטר מנגן והיא (האם – חנה) ניגשת להכין ארוחת ערב, הילדה (הבת – לאה) נכנסת למזנון עם החתול וסבסטיאן (האב) לוקח ארגז והופך אותו. וכשנפגשים כולם במרפסת בשביל החביתה הם יושבים בצפיפות ומביטים זה בזה בתמימות משונה, כאילו טעו בזמן. כאילו ניתנה להם שעה אחת אחרת, שלמה, של שהות אמיתית, שלא יכלו לדמיין." (עמ' 196).
888מה הופך את הקטע הזה, המתאר משפחה בת ארבע נפשות המתכנסת במרפסת לאכול ארוחת ערב, לקטע נדיר? רק מי שיקרא את הרומאן "ימי חול" יגלה, כי רק בקטע הזה נפגשת המשפחה בדירה בהרכבה המלא, בעוד שבכל פרקיו האחרים של הרומאן הזה התכנסותם בדירה היא תמיד בהרכב חסר. ואכן, הקטע זרוע ברמזים שהתכנסות בני המשפחה הפעם בהרכב מלא הינה אירוע חריג בחייה: החל ברמז הפותח את הקטע – "פתאום, לאחר חודשים," וכלה ברמז החותם אותו – "כאילו ניתנה להם שעה אחת אחרת, שלמה - - - שלא יכלו לדמיין."
בקטע החריג הזה מובלט מצבה הקבוע של המשפחה הזו, שכבר מתקשה להתכנס, כי בניגוד למשפחות אחרות שמנהלות את חייהן על פי חוקים, הכוללים חלוקה של נטל החיים המשותפים ונשיאה באחריות במועדים קבועים, כל אחד על-פי גילו ויכולותיו, אין בני המשפחה הזו, שהיא משפחה בתהליך התפרקות, כפופים לשום סדר או הרגל המוסכמים ביניהם. להיפך: לכל אחד מהארבעה במשפחה יש מסלול חיים משלו, שאינו גלוי במלואו לאחרים, ואל מסלולו הוא מגיח מהדירה וגם שב אליה במועדים לא קבועים.
משפחה חריגה
מאחר שהמחברת איננה מרכזת את המידע על המשפחה בפרק אכספוזיציה בתחילת הספר, נאלץ הקורא לצבור עובדות עליה מפיזורן בפרקי הרומאן הבאים, אשר מספרים על החודשים הספורים שבהם התגוררה המשפחה בת"א, אחרי שעברה אליה מאשדוד.
המשפחה הזו לא התחילה את נדודיה במעבר מאשדוד לת"א, אלא הרבה קודם לכן, כאשר היגרה מרוסיה לישראל לפני כעשור במסגרת חוק השבות, על אף שרק במחציתה היתה יהודית. עובדה זו הוצפנה בשמותיהם של בני המשפחה. שמותיהם של אֵם המשפחה (חנה) ושל הבת (לאה), הם שמות יהודיים, ואילו שמותיהם של אבי המשפחה (סבסטיאן) ושל הבן (פטר) הינם שמות נוצריים. ברוסיה שכיחים נישואים מעורבים כאלה, אך לא כן בישראל, שבה נתפסת משפחה מעורבת כזו כחריגה.
היקף התופעה של משפחות מעורבות כאלה בחברה הישראלית נחשף באמצעות דמויות נוספות בעלילת הספר. פטר מתאהב בנערה יפה שהכיר בפאב השכונתי בשם נסטיה, המתגוררת בדירה שכורה עם נערה בשם אלכסנדרה. גם השמות של שתי הצעירות אינם שמות יהודיים. סבסטיאן נקשר לצעירה ההריונית אריקה, אחרי שסיפרה לו "שהיא חצי יהודייה ושיש לה חצי נוצרי." ומששמע סבסטיאן כי לאחרונה מצאה אריקה עניין רב ביֵשו, "חשב לקחת אותה למנזר טרה סנטה ברמלה, להראות לה את ציור ההורדה מהצלב" (237). הזקן מהבניין ממול, אשר משגיח על לאה, מספר לה, כי את גופת אשתו שנפטרה גילתה גויה, עובדת ניקיון שהעסיקו בבניין, והיא שהזעיקה אותו לחזור לדירה (210). סביר להניח שעובדת הניקיון הזו משתייכת למשפחה מעורבת, שעלתה גם היא מרוסיה, בדומה למשפחה אשר על קורותיה בארץ מספר הרומאן.
ממרחב העלילה אפשר לאסוף את רסיסי המידע על חייה של המשפחה ברוסיה. שם היתה המשפחה מלוכדת ומאושרת. חנה היתה מורה לבלט, וגם סבסטיאן עבד והשתכר יפה. מצבם הכלכלי היה מספיק איתן כדי להעניק לפטר חינוך מוזיקלי. הוא ניגן מוזיקה קלאסית בפסנתר שרכשו למענו, והם הועידו אותו להיות יוצר ומבצע בתחום הזה. לידת לאה סימנה אף היא את תקינות חייה של המשפחה.
ובעודם שם, שקד פטר במשך שנתיים, בהדרכת אביו, על בניית אונייה מגפרורים. בסבלנות הדביק גפרור לגפרור והשלים את חלקי האונייה, שאביו הבטיח לו כי יום אחד יראה לו "איך הכול מתחבר." אך בגלל סימנים ראשונים של מחלת עצבים לא קיים סבסטיאן הבטחה זו לפטר, ואחרי שהתקפי רעד באצבעותיו התגברו (168), גם לא היה מסוגל "לשהות במקום אחד" (126). וכבר בשלב המוקדם של התפתחות המחלה, והם עדיין ברוסיה, הקדים סבסטיאן להיעלם מהבית לימים אחדים כל פעם שהתקף הרעד התחיל אצלו. בתחילה הגיבה חנה בבהלה על ההיעדרויות הללו של סבסטיאן, אך לבסוף התרגלה והשלימה עם קיומן.
מדוע, אם כן, החליטו חנה וסבסטיאן להגר מרוסיה? ההבהרה על הרכב המשפחה מספקת את הסיבת לעלייתם לישראל. כבנה של יהודייה סבל פטר מהצקות אנטישמיות בבית-הספר. נערים היו אורבים לו בצאתו מביה"ס "בחצר האחורית, או ברחבה מקורה של אחד הבניינים הסמוכים לבית-הספר. תחילה היה נלחם בילד אחד ואחר כך בשניים. אט-אט למד להכות חבורה שלמה." (182).
בתמימותם האמינו סבסטיאן וחנה, כי מאחר שייקלטו בישראל כמשפחה יהודית, יהיו חייהם במדינת ישראל רגועים וטובים יותר מאלה שהיו להם ברוסיה. לכן כללו במטענם את הפסנתר של פטר ואת ציור הברבורים, אחד שחור ואחד לבן, "מלפפים זה את צווארו של זה ונושקים" (23), אשר סימל בעיני שניהם את אהבתם (123). ספק אם שיערו כי דווקא בישראל יזוהו כ"רוסים" – משפחה שמפקפקים בכשרות יהדותה של האם וילדיה משום שהיא נשואה לבעל אתיאיסט אשר לרוע מזלה נולד כנוצרי.
נדודי המשפחה בארץ
בהגיעם לארץ שכרו חנה וסבסטיאן דירה בדמי-מפתח בדרום ת"א, אך מאחר שתופעות המחלה הפכו לתכופות יותר אצל סבסטיאן, עברה חנה עם פטר ולאה להתגורר באשדוד, וסבסיטאן המשיך להתגורר בדירתם בת"א. עובדה זו, שהתחנה הראשונה של המשפחה היתה בת"א, משתמעת מהרגשתו של פטר, בהגיעם כעת מאשדוד לדירה בדמי-מפתח של אביו בתל-אביב, כי "הרחוב היה מוכר" לו ושבעבר "כבר נכנסו לדירה הזאת כמה פעמים" (עמ' 6). סבסטיאן קיים את הקשר עם חנה ועם הילדים באמצעות הטלפון הנייד, אך דווקא כאשר ענו לו והוא שמע את קולם היה פורץ בבכי או מנתק, כי השיחות האלה שברו עוד יותר את רוחו. ועם זאת, מדי פעם, כאשר תופעות המחלה נחלשו אצלו והיה מסוגל לכך, נהג להגיע לאשדוד לשהות איתם תקופה קצרה.
אשדוד היתה, אם כן, התחנה השנייה של המשפחה בארץ. באשדוד מצאה חנה את פרנסתה בקריאת העתיד בקפה. וגם לאה השתלבה באחד מבתי הספר בכיתה המתאימה למגבלותיה. היחיד שהדאיג את לאה היה פטר, שאמנם למד נגרות בבי"ס מקצועי בעיר, אך כיוון שלא השתלב בו חברתית, נפלט מתוכו לרחוב לפני שרכש שליטה מספקת במקצוע ובשפה העברית. וממש כמו ברוסיה, חזר גם כאן מהשוטטות ברחוב עם סימני המכות שספג מאלה שפגעו בכבודו ובכבודן של אימו ואחותו, אך הפעם בתור רוסים החשודים כנוצרים (262).
חבריו של פטר באשדוד היו נערים מסוגו, אשר ביצעו גניבות כדי להשיג את הכסף שהיה דרוש להם. בשלב הזה החל הרעד המוזר באצבעות, שממנו סבל אביו, לפקוד גם אותו, וכמו אביו החל גם הוא לצאת מן הדירה ולשוב אליה בלי לתת הסבר לאימו על מעשיו בהיותו בחוץ. סכסוך שפרץ בין פטר לחבורתו אילץ את אימו ליזום יציאה חפוזה מאשדוד "רגע לפני שסכין הוצמדה לצווארו" (170). חנה פעלה במהירות. היא הזמינה מוביל ועד הצהריים כבר פרקו את מטענם בדירה הריקה והמוזנחת בדמי-מפתח של סבסטיאן בתל-אביב.
רק כעת, בשובם לת"א, התברר לחנה עד כמה הוחמר מצבו הנפשי של סבסטיאן, אשר כלל לא עבד במקום עבודה קבוע, ולמעשה גם לא התגורר בדירה, אלא ישן על ספסלים בגינות העיר וסעד בבית תמחוי לחסרי-בית. כמו כן נכשלה גם קליטתה של לאה בביה"ס הקרוב לשכונה. כבר בראיון הראשון זיהתה מנהלת ביה"ס את המגבלות של לאה וסירבה לקלוט אותה בביה"ס לחודשים האחרונים של שנת הלימודים. לפיכך היתה חנה חייבת לדאוג להשגחה צמודה עליה לאורך כל היום.
ואשר לפטר – הוא אמנם ניסה לא להסתבך במקום החדש והחל לעבוד בנגרייה של מוריס, אך מעד בפיתוי הראשון שהניחו לפתחו נוח ומני, החברים החדשים שהכיר בפאב השכונתי. השניים סיבכוהו במעשה פלילי, כפי שחבריו הקודמים עשו זאת באשדוד. אלא שהפעם לא היה מדובר רק בפשעים קטנים ובסכסוך עם שותפיו לעשייתם, אלא בפשע שהמשטרה עסקה בחקירתו. בשלב הזה כבר תש כוחה של חנה להתמודד עם נטל חייה. וכדי להציל את מה שעוד אפשר היה להציל מהמשפחה המתפרקת שלה, החליטה לעזוב את תל-אביב ולחזור עם לאה לדירה שכורה באשדוד.
הרכב מתמעט והולך
עינת יקיר ממחישה את התפרקותה של המשפחה על-ידי גריעה מדורגת בהרכב המיספרי שלה. בעלותה מרוסיה לישראל היתה המשפחה בהרכב המלא שלה. כאשר עברה מת"א לאשדוד כבר נשמט ממנה סבסטיאן, ובהרכב החסר הזה היתה המשפחה כאשר נאלצו להימלט מאשדוד ולחזור לת"א. אך אחרי חודשים ספורים, חזרה חנה מת"א לאשדוד רק עם הבת לאה, כי אורח-חיים של דייר רחוב התאים יותר למצב בריאותו המתדרדר של סבסטיאן, ופטר הפך לעבריין נמלט, שהמשטרה מקיימת מצוד אחריו.
תהליך התפרקותה של המשפחה מודגם בעלילת הרומאן באופן נוסף. לא רק משלמות ההרכב נגרע אדם בכל מעבר מדירה לדירה, אלא שבכל מעבר נאלצה המשפחה להיפרד מפריט גשמי נוסף שסימל את מעמדה הקודם. כאשר עלו לישראל כללו חנה וסבסטיאן במטענם את ציור הברבורים ואת הפסנתר. ואלה העניקו להם בדירתם השכורה בת"א תחושה של משפחה מגובשת כפי שהיו ברוסיה. שני פריטי-מטען סמליים אלה עוד היו איתם גם בתחנה השנייה שלהם בארץ, כאשר עברו חנה והילדים לאשדוד בפעם הראשונה. במעבר החפוז מאשדוד לדירה בדרום תל-אביב, שבו נפתחת העלילה בהווה, נפרדה חנה מהציור הגדול של הברבורים. על אף מחלתו, שהלכה וניתקה אותו מחיי המעשה, לא יכול היה סבסטיאן לשאת את היפרדותה של חנה מציור הברבורים, אשר סימל את אהבתם, ובמחווה של אהבה לחנה, רכש רפרודוקציה מוקטנת וזולה של ציור זה, ותלה אותו על מסמר חלוד בדירה בתל-אביב (113).
ואשר לפסנתר – עליו לא ויתרה חנה כאשר עברו לת"א. אף שהסבלים שרטו את הפסנתר כאשר העלו אותו דרך המדרגות הצרות לדירה בקומה העליונה, התעלמה חנה מהשריטות ו"עברה על הפסנתר במטלית לחה. כשסיימה הניחה עליו עציץ קטן עם פרח זעיר, אדום" (6). אך כאשר החליטה חנה לעזוב שוב את תל-אביב ולחזור לאשדוד, השאירה שם את הפסנתר. "לא היה לי כוח לסחוב אותו יותר," הסבירה לסבסטיאן, אחרי שסיפר לה, כי נערי רחוב חדרו לדירתו הריקה וחיבלו בפסנתר, ואחריהם פלשו לדירה העכברים, שכרסמו את המיתרים בקרביו (295).
כל אחד לנפשו
בהיעדר ניקוד אי-אפשר להכריע בין שתי האפשרויות לפרש את המטפורה בשם הרומאן, המחבר בקשר של סמיכות את המילים "ימים" ו"חול". ניקוד של האות י' בשווא (יְמֵי-) או בפתח (יַמֵּי-) משנה לחלוטין את המשמעות של שם הרומאן. "ימים" כריבוי של מונח הזמן "יוֹם", מעניק לשם הרומאן "ימי חול" את המשמעות הפסימית הבאה: בני-אדם לא יצליחו לשרוד יממות רבות על אדמת חול, שהיא אדמה חשופה וצחיחה (ואלמלא קיצרו את שם הספר למילה "חול" באנגלית, אפשר היה לפרש "יְמֵי חול" גם כימי חולין). אך "ימים" כריבוי של מונח המרחב "יָם", מעניק לשם הרומאן משמעות פסימית אחרת: מרחב של חול בגודל של ים הוא מרחב שבני אדם עלולים לטבוע בתהומותיו. שם הרומאן רומז בשתי המשמעויות כי מדינת ישראל היא מקום שהמשפחה הזו לא תצליח לשרוד בו.
לתפקיד המכריע שהיה לזמן על התפרקותה של המשפחה, שהיא המשמעות הפסימית הראשונה בשמו של הרומאן, מודעת יותר מהאחרים חנה, אם המשפחה. ולכן, סמוך לקבלת ההחלטה להציל מההרכב המלא של המשפחה לפחות את הבת, לאה, דימתה לשמוע את פטר מנגן "מנגינה שזכרה מילדות, שלא ניגן זמן רב - - - הוא ניגן כמו שהיתה יושבת בערב והיה מנגן. הרבה זמן התאפקה לא לבכות. אחר כך, לפני המראה, כאילו קיבל כאבה משנה תוקף" (272), כי נגינתו של פטר הציפה בה את ההבדל בין מצבה של המשפחה כיום לבין מצבה לפני שעלתה לישראל.
אך גם למשמעות הפסימית השנייה אשר הוצפנה במטפורה "יַמֵּי חול" נמצא ביטוי בעלילה בתיאור הדירה, שאליה נמלטת המשפחה מהצרות שפקדו אותה באשדוד – דירה מאובקת שמברזיה החלודים ניגרים מים עכורים ואשר ממוקמת בקומה העליונה של מבנה ישן באחת השכונות הדרומיות של תל-אביב. גם מראה השכונה, כפי שהוא ניגלה לפטר מהמרפסת, מבטא ים של עליבות ומחנק של חול: "הרחוב היה חם, הומה. צעקות המוכרים הגיעו עד למעלה" (עמ' 5). ואימו, חנה, מסוגלת לדמיין את מראות הרחוב עוד לפני צאתה מהדירה: "היא דמיינה אנשים סובבים למטה ברחוב בגופיות, קצרי רוח, ומן המדרכות עולה צחנת רקב פירות ודגים ובשר" (174). בשכונה זו אין חציצה בין הדירות המשמשות למגורים לבין דוכני הרוכלים, חנויות המכולת והעסקים הזעירים של בעלי המלאכה השונים בקומות הקרקע של הבניינים הישנים.
כיצד מזהים משפחה מתפרקת? עדות מובהקת להתפרקותה של משפחה מתגלה בשלב שבו כל אחד מבני המשפחה מנסה ללקט יחס וחיבה מחוץ להרכב המשפחתי. לאה בת השתים-עשרה מאמצת גור חתולים, שוהה אצל הזקן המתגורר בבניין מעבר לרחוב, מתיידדת עם נסטיה ולבסוף גם מפתה את סמי הפסנתרן לשכב איתה. אימה, חנה, מגיעה לדירתו של הזקן כדי לישון איתו במיטתו, והיא גם נענית לחיזורו של יהודה הדוור הצעיר ממנה בעשר שנים. פטר מבלה בפאב, מתרועע עם נוח ומני, פרחחי השכונה, ומחפש דרך לליבה של נסטיה היפה באמצעות ניסיונות להלחין מרובעים של עוֹמַר כִּיאַם לקידום הקריירה שלה כזמרת. סבסטיאן פורש את חסותו על נחום – ילד חסר-בית ועזוּבי שהכיר בבית התמחוי – ומתקשר לאריקה, האישה ההריונית, אשר לה הוא מעניק את תשומת-הלב שבעבר, לפני שחלה והחל להתנתק ממשפחתו, היפנה אל חנה ואל ילדיו. התפרקות המשפחה מומחשת בעלילת הרומאן בצורה נוספת – בעזרת פעולה כפייתית של פטר, אשר נוהג לצלם בטלפון הנייד שלו חלקי חפצים וחלקי גוף (בעיקר של נסטיה, שאותה הוא מרבה לצלם). בצילומים מוזרים אלה מבטא פטר את הרגשתו, שאין שום דבר שלם ותקין בחייו ובחיי משפחתו, ושלא רק המשפחה שלו מתפרקת, אלא שההוויה בכללותה נמצאת בתהליך מואץ של התפרקות.
שלושה כרכים שונים
הרומאן "ימי החול" (הוצאת כתר 2012, 296 עמ') הוא כרך הסיפורת השלישי של עינת יקיר. לפניו הופיעו באותו בית-הוצאה גם שני ספריה הקודמים: קובץ הסיפורים "עסקי תיווך" (2002) והרומאן "מרכז בעלי מלאכה" (2007). אף שהופיעו סמוכים זה לזה ובמשך עשור אחד, שלושתם שונים מאוד בנושאיהם ובדרכי-הסיפר שלהם.
הנובלה "עסקי תיווך", שהוא הארוך והחשוב מבין סיפורי הקובץ הראשון, מסופרת בטכניקה של זרם התודעה, ומתוארת בה משפחה, אחרי מותו של הבן הבכור במהלך שירותו בצבא. עלילת הנובלה צמודה לתודעתו של הבן הצעיר, אדם, שבניגוד לאחיו הבכור, דורי, שהיה לוחם ביחידה קרבית, שירת בצבא בתפקיד עורפי. אחרי האסון התרחק אדם מהבית מוכה השכול של הוריו באחת הקריות בצפון, ובהווה של הסיפור הוא מתגורר בת"א ומתפרנס בה מתיווך דירות. גילוי הנסיבות שבהן נהרג אחיו באותה יחידה, מביאות אותו למסקנה, שהתיווך בתחום המכירה וההשכרה של דירות הינו משימה הרבה יותר פשוטה מאשר התיווך בין החיים למתים.
ברומאן "מרכז בעלי מלאכה", שהוא כרך הסיפורת השני, סיפרה עינת יקיר עלילה אירונית-סאטירית על המיליֶה האמנותי-בוהמי בעיר ת"א. בעלילת הרומאן הזה תיארה את היחסים המנוכרים השוררים במשפחה תל-אביבית עקב היומרות האמנותיות של רבים מתוכה, אף שלמעשה כולם אינם יותר מאשר "בעלי מלאכה" בתחומם. גם בספר הזה בחרה עינת יקיר להדריך אותנו, הקוראים, בסבך רגשות הקנאה, הטינה והנקמה הגלויים והמוסווים הקיימים במשפחה הזו, על-ידי היצמדות לאחד מבני המשפחה – רפאל קלמן, שהוא צייר אשר בעבר היתה לו הצלחה מוגבלת ובהווה הפסיק ליצור בגלל הפירוד הזמני מאשתו ומבתו. שיטוטיו של "הגיבור" הזה בתל-אביב – כיתות רגליים שהוא מבצע לבדו או ביחד עם גיסו נפתלי, קרוב משפחה אך גם צייר כושל ממנו – מזכירים את השיטוטים המפורסמים בתל-אביב של גיבורי "זיכרון דברים" ו"סוף דבר", ספריו המופתיים של יעקב שבתאי. אף שבאחדים מפרקיו היה הטקסט של הרומאן הזה מייגע ואפילו טרחני בקנאותו להרבות בציטוטים ובפרטים, שיקף הספר הזה דרגת בשלות חדשה ביכולת הכתיבה של עינת יקיר.
לבטיו של מבקר ספרות
לא אתפלא אם בשלב הזה יימצא קורא אשר ישאל: מדוע, אם כן, לא כתבת מאמרי-ביקורת על שני ספריה הראשונים של עינת יקיר, אלא המתנת לכתוב מאמר ראשון על ספריה רק כעת, אחרי שהופיע ספרה השלישי?
מאחר שלא תמיד מובן לאחרים ההיגיון אשר מנחה מבקר-ספרות בהחלטות כאלה – שאינן מתבטאות רק בבחירת הספרים שהוא מעדיף להתעמק בהם, אלא גם בקביעת המועד הנכון לכתוב פְסק-טעם ובמיוחד כאשר מדובר בספריו של סופר בתחילת דרכו – אחרוג ממנהגי ואסביר את הנימוקים להתנהלותי במקרה של עינת יקיר.
כבר לפני כעשור, כאשר יצא הקובץ "עסקי תיווך", סימנתי לעצמי את עינת יקיר כסופרת שראוי לעקוב אחרי כתיבתה, אך עקב ספקות ביחס להתאמה בין נושאה הכאוב של הנובלה לבין השימוש בה בתחבולת הפואנטה, שהרחיקה את החשיפה על נסיבות מותו של האח קרוב לסיומו, החלטתי אז להמתין לספר הבא שלה. אלא שהופעתו של הרומאן "מרכז בעלי מלאכה" כמובן רק העמיקה את המבוכה, כי נושאו היה ממש מנוגד לנושא הנובלה "עסקי תיווך" וגם דרכי הסיפר של עלילותיהם הריאליסטיות של השניים היו שונות מאוד. ולכן, החלטתי פעם נוספת להמתין לספר הבא שלה.
דחיית הכתיבה אחרי כל אחד מספריה הקודמים של עינת יקיר הוכחה לי כהחלטה נכונה, במיוחד אחרי שהשלמתי את העיון ב"ימי חול". דווקא הוא, השונה עוד יותר בנושאו מנושאי שני הספרים הקודמים וגם "מוזר" יותר מהם בדרך הסיפר הריאליסטית שלו, שיכנע אותי, כי על אף ההבדלים האלה כבר מאפשרים שלושת הכרכים לקבוע מה מייחד אותה בין סופרי המשמרת שלה.
קטע ממאמר מוקדם של משה שמיר, אשר נכתב כאשר היה בגיל שבו פירסמה עינת יקיר את ספרה הראשון, יסייע להגדיר את ייחודה. הקטע לקוח מתוך המניפסט "עם בני דורי", שנדפס בקובץ השלישי של "ילקוט הרֵעים", אשר הופיע בסתיו תש"ו (1945). במניפסט הזה סימן משה שמיר את קווי ההיכר הספרותיים של קבוצת סופרים צעירים, שבסיום מלחמת תש"ח תזוהה כמשמרת הספרותית הראשונה בתקופה הישראלית של הספרות העברית – משמרת "דור בארץ".
וכך כתב שמיר בן ה-25 על המהפכה שמתכוון דורו לחולל בספרות העברית: "מבחנו של דור ספרותי איננו רק בכך שייצור לעצמו מהפכות משלו בתחומי המקצוע הספרותי – אלא בכך שייצמד עד תום למהפכנות הממשית הקיימת ונאבקת בחיי החברה שלו. - - - דורנו אולי לא יהפוך מהפכות בספרות. זה יהיה דור של ספרות ריאליסטית חוֹפֶשֶׁת וחוֹשֶׂפֶת בלי אולי כל אותה שבירת כלים ספרותית, אך הוא ייצמד, הוא מוכרח להיצמד אל מהפכת המציאות."
חובת ההיצמדות למציאות
המלצתו של משה שמיר במניפסט הזה לחבריו "הרֵעים" היא ברורה: עלינו לקחת חלק בקידום מהפכה חברתית, ציונית וסוציאליסטית, על-ידי כתיבה ריאליסטית הנצמדת בנושאיה ובדרכי הסיפר שלה למציאות, ועלינו להעדיף את המהפכה הזו על ביצוע "שבירת כלים ספרותית" שהיא מהפכה "בתחומי המקצוע הספרותי".
אף שהאבחנה הזו של משה שמיר, אחד מבכירי "דור בארץ", בין ספרות המבצעת "מהפכה חברתית" לבין ספרות המחוללת "מהפכה ספרותית" נועדה לכאורה לסופרי דורו, חשוב לרענן את משמעותה לדור הכותבים המשתייכים למשמרת הכותבים החמישית בסיפורת הישראלית, שגם עינת יקיר משתייכת אליה.
משמרת זו מורכבת ברובה מילידי שנות השבעים במאה הקודמת, אשר פירסמו את הכרך הראשון של סיפוריהם בתחילת המאה הנוכחית. אף שילדותם היתה באווירת הנכאים ששררה בחברה הישראלית בעשור שאחרי מלחמת יום כיפור, ובנעוריהם ספגו ממראות הטרור של האינתיפאדה, לא נצמדו רוב סופרי המשמרת הזו למציאות הישראלית. ואם סיפרו עלילה על הרקע של המציאות הישראלית, ביטאו את סלידתם ואת אכזבתם ממנה על-ידי כתיבת אוטופיות מהגוון הדיסטופי או על-ידי כתיבת עלילות אלטרנטיביות לממשות המקומית, פנטסטיות או סוריאליסטית.
הכללה זו אינה תופסת ביחס לעינת יקיר. אף ששלושת ספריה הינם שונים מאוד זה מזה, הם ביחד מבליטים אותה כסופרת חריגה במשמרת הזו על-ידי שלושת המאפיינים הבאים:
ההיצמדות למציאות של חיינו בישראל בעת הזאת,
שיקוף המציאות הזו דרך סיפוריהן של משפחות,
ביצוע הסיפר בכלים ריאליסטיים, תוך התאמתם לנושאו של כל ספר בנפרד.
ההבדל בין הרומאנים
אך אילו נשאלתי איזהו הטוב מבין שלושת ספריה, הייתי מצביע בלא פקפוק על הרומאן "מרכז בעלי מלאכה" כספר הטוב מבין השלושה, ומסתייע באבחנה של משה שמיר במניפסט האמור כדי להסביר במה נופל הרומאן "ימי חול" מהרומאן "מרכז בעלי מלאכה".
ברומאן "מרכז בעלי מלאכה" הצליחה עינת יקיר לשמור על איזון בין ה"מה" שלו, נושאו ותוכנו, ל"איך" שלו, על-ידי הבחירה של דרך סיפר ריאליסטית המותאמת ל"מה" הזה. ואילו ברומאן "ימי חול" לא הצליחה עינת יקיר לבחור דרך סיפר מתאימה, ל"מה" של סיפור המעשה, לנושאו הטראגי ולתוכנו קורע הלב.
או אחרת: במקום להיצמד ברומאן "ימי חול" ל"מהפכת המציאות", השקיעה תשומת-לב מוגזמת בו ל"שבירת כלים ספרותית". ועקב כך, האפילו מאמציה להעניק לרומאן זה מראה של טקסט ניסויי המקדם מהפכה "בתחומי המקצוע הספרותי", על האמירה החברתית החשובה שמשתמעת מעלילתו – לפיה מתייחדת החברה הישראלית כחברה קולטת עלייה, ולכן מחובתה לא רק להעלות משפחות יהודיות לישראל מארצות שונות, אלא גם לדאוג לקליטתן המוצלחת כמשפחות השבות למכורתן ולזהותן היהודית.
אין בנמצא "איך" ניסויי בדרכי הסיפור, אשר יצדיק את הסטת תשומת הלב של הקורא מ"מה" כזה – מהתוכן היהודי-ציוני-לאומי האמור, אשר אין אקטואלי ממנו ועוד דורות לא יהיה ערכי ממנו. אילו זכתה המשפחה של חנה וסבסטיאן ליחס סובלני יותר כלפי ההרכב הדתי המעורב שלה, לא היתה מצטיירת החברה הישראלית בעיניה כְּיָם של חול, וימיה כאן לא היו דומים בעיניה לימים חונקים כמו חול. וייתכן שאז לא היתה מתפרקת, אלא מצליחה להתמודד עם בעיותיה המיוחדות.
אופן ריאליסטי "רגיל" ו"נושן" היה מצליח יותר להגיש את ה"מה" הזה של הרומאן "ימי חול" מהריאליזם השרירותי ופורק הכללים של הפוסט-מודרניזם, שבחרה עינת יקיר לספר בעזרתו את הסיפור על כישלונה של משפחת עולים מרוסיה להיקלט בישראל. התעכבות על כישלונות אחדים בסיפר הרומאן "ימי חול" יוכיחו טיעון זה.
טקסט פוסט-מודרניסטי
לביצוע הסיפר בחרה עינת יקיר ברומאן הזה מספר יודע-כל, אך במקום שתחייב אותו לספר את האירועים בחיי המשפחה בתבנית ובסדר כלשהם, התירה לו לפעול באופן שרירותי. ואכן, אינו מלווה אף דמות במספר פרקים רצוף, אלא עובר כמעט בכל פרק לספר על דמות אחרת מבין הדמויות המשתתפות בעלילה. העדר קו-מנחה להתקדמות סיפור-המעשה כופה על הקורא לבצע קריאה דילוגית ומקוטעת בטקסט מרוסק, אשר פרקיו אינם מהודקים זה לזה.
מאחר שאין ליווי רצוף של דמות במספר פרקים רצופים, מצטיירות כל הדמויות המופיעות בסיפור המעשה כשוות-ערך בעלילת הרומאן. ללא היררכיה המבדילה בין דמויות מרכזיות ("גיבורים") לדמויות משניות ולדמויות שוליות, נשללה מ"המספר" היכולת שהוענקה למספרי שני ספריה הקודמים של עינת יקיר: היכולת להיצמד לנקודת-המבט של אחד מבני המשפחה (אפשרות שהיתה מעניקה לאחד מבני המשפחה מעמד של "גיבור" בעלילה) וגם לא את היכולת להציג את האירועים מנקודות-המבט של כל בני המשפחה (שהיא האפשרות המורכבת יותר, שהיתה יכולה להניב סתירות בפרשנות האירועים על-ידי "הגיבורים" במסורת סיפור הראשומון). התוצאה היא שאירועי סיפור-המעשה מוגשים ב"ימי חול" בצורה מנוכרת, המונעת אמפתיה הן עם מצוקתה של המשפחה כולה והן עם הסבל של כל דמות בנפרד.
למוזרות של הטקסט תורם גם חסרונם של הסברים סיבתיים לאירועים שונים, כמצופה מטקסט ריאליסטי. כגון: העלמת גופתו של מוריס, בעל הנגרייה שהעסיק את פטר והופעתה הפתאומית של אריקה, האישה ההריונית בדירת הנפטר. וכמובן גם לפעילות המינית שמתקיימים בין חנה ליהודה, הדוור של השכונה הצעיר ממנה בעשר שנים, בין סבסטיאן לאישה ההריונית, בין פטר לאלכסנדרה, ובין לאה בת השתים-עשרה לסמי הפסנתרן.
בתוך החזות האנרכית של העלילה, מתבלטים בזרותם פרקי החלום המשולבים בין פרקי הספר. הופעתם הסדירה של פרקים אלה והשיוך המפורש של החלומות לדמויות השונות אינם מתיישבים לא עם האנונימיות שבה נפתח כל פרק, המעלימה מהקורא את הידיעה על מי מהדמויות יספר הפרק, ולא עם המבנה הקופצני של העלילה מדמות לדמות. ומאחר שהעלילה לא מציידת את הקורא במפתח לפרש את החלומות הללו ותוכנם של החלומות גם אינו מוסיף לאיפיון החולמים, מעבר למה שמתברר לקורא ממעשיהם בפרקים הרגילים של הרומאן, לא ברור איזה תפקיד בדיוק הועידה המחברת לפרקים אלה ומה הם תורמים להיכרות עם הדמויות.
אחרי כל ההתעלמות הזו מכלליו האסתטיים של הסיפור הריאליסטי, צצה סתירה נוספת בסיום הספר. במקום לסגור את העלילה בפרק 75, המתקשר בסופו לפתיחתו של הפרק הראשון, פרק המשאיר לקורא את האפשרות לשער מה יעלה בגורלן של שאר הדמויות, הוסיפה המספרת אחריו פרק נוסף ודווקא "הגיוני". הפרק הזה מספק לנו פרטים על חייהם של בני המשפחה אחרי שהתפרקה: כיצד השתלבו האם חנה ובתה לאה בשובן לאשדוד, כיצד הופתעו מהתייצבותו הפתאומית של סבסטיאן בדירתן באשדוד כדי להישאר איתן עד "כמה שזה יחזיק," ואלו שמועות סותרות על פטר הגיעו מקצות המדינה אל אימו, אחרי שחזרה להתגורר באשדוד.
האכזבה מהפוסט-מודרניזם
המאמץ הזה של עינת יקיר לכתוב רומאן ניסויי פוסט-מודרניסטי מלאכותי ומנוכר כזה, מצדיק את השאלה הבאה: האם ייתכן כי לא הגיעה אליה עדיין השמועה, שהפוסט-מודרניזם, אשר יובא לכאן מחו"ל באיחור ניכר, כבר התיישן וננטש גם אצלנו, אך לא לפני שהותיר את נזקיו בסיפורת הישראלית. בזמן הקצר שהתעכב כאן, צצו בחסותו בספרות שלנו הרבה כותבים דלי-כישרון, אשר במקום לחבר באחריות מילה למילה וגם להצמיד בשיקול דעת משפט למשפט, "שפכו" את חומרי הגלם היקרים האלה של האמנות המילולית על הנייר, בתקווה שאחרים יעניקו לגיבוב שלהם משמעות כלשהי.
שבח לאלוהים שהגל האווילי הזה, אשר שם ללעג את הדרישות המקודשות ביותר של הספרות היפה, כמעט חלף מן העולם, ושוב ניתן לכתוב טקסט בהקפדה כבעבר ובצמידות לדרישות שמייחדות את הטקסט הספרותי מכל כתוב אחר, כגון: סיבתיות המעניקה לאירועי עלילה משמעות לוגית, סטרוקטורה קוהרנטית המלכדת את חלקי העלילה במבנה מוצק, וקומפוזיציה המעניקה לטקסט ערכיות אסתטית – כל אלה מונחים המבטיחים לטקסט הספרותי את יופיו ואת יכולתו לרגש קוראים.
אך ייתכן שעינת יקיר מסבירה באיזו תיאוריה ספרותית אחרת את התופעות המוזרות שמניתי קודם ברומאן "ימי חול", ובשמה החליטה "לשבור כלים" בדוקים של הסיפור הריאליסטי ולבצע באמצעותם "מהפכה ספרותית" בסיפורת הישראלית. אם אכן תיאוריה עלומה אחרת, ולא התיאוריה הפוסט-מודרניסטית, היא שהולידה את "ימי חול", ייאמר לה: אין אנו זקוקים כיום לתיאוריה נוספת, כי אם לספרות "חוֹפֶשֶׂת וחוֹשֶׁפֶת" כהגדרתו של משה שמיר בהיותו סופר צעיר.
ומאחר שכבר הוכיחה בבחירת נושאי ספריה את כוונתה להיות סופרת רצינית וגם שיכנעה שברשותה היכולות להגשים מטרה זו, תחזור-נא עינת יקיר להיצמד למציאות הישראלית, תזהה בה עוד פינות, שעדיין לא נחשף לנו מה ואיך קורים שם הדברים, ותספר לנו בריאליזם הוותיק והטוב, שהיא כה מטיבה להשתמש בו, על המשפחות המתגוררות שם – אלה שסיפורן עוד לא סופר.
אהוד: בסופו של דבר, האם אתה ממליץ לקרוא את הספר?
* * *
עוז אלמוג
חפר – קופירייטר של הצבריות
בפרק הסיכום של ספרי "הצבר – דיוקן" מוזכרים רק שני שמות של פלמ"חניקים: חיים גורי וחיים חפר. מדוע? כי חשיבותם לעיצוב התרבות הצברית בישראל היתה גדולה אפילו מזו של יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח.
יש קופירייטרים של פרסום ויש קופירייטרים של תרבות שלמה. חיים חפר, שנפטר השבוע, היה הקופירייטר הגדול ביותר של התרבות הצברית – הוא וחברו דן בן אמוץ.
אבל בעוד שבן אמוץ השאיר אחריו גם טעם רע, חפר מבטא, לפחות בעיניי, את קסם הישראליות – ישראליות חמה ותמימה אבל לא סתומה. עין אחת דומעת והשנייה קורצת.
לפני מיספר שנים יצא לי להשתתף בסרט תיעודי על חיים חפר. המפיק שאל אותי: "מי לדעתך היורש של חפר בתרבות הישראלית היום?"
"אין לו יורש," השבתי, "כי הוא באמת גאון יחיד במינו, וגם כי ישראל השתנתה. אבל יש משורר ופזמונאי צעיר שבכל זאת קצת מזכיר לי את חפר – לפחות בהומור השנון, באמפטיה האנושית, ובחוש הנפלא למילים ולקצב: קובי אוז."
חיים חפר הסכים עם האבחנה שלי, והסרט זימן מפגש בין השניים.
לא מזמן נפגשתי עם אוז בתוכנית טלוויזיה. "איך הולך?" שאלתיו.
"לא משהו," הוא השיב לי, "אנשים אוהבים היום את הרדוד."
אז מסתבר שלחיים חפר אין בעצם יורש ואפילו לא חצי יורש. ולא בגלל שאין כישרונות באופק. פשוט כי אין יותר קהל. ואין יותר ישראליות חמה ותמימה, אלא בעיקר סתומה.
אנחנו נפרדים היום מחיים חפר הגדול, וכל פרידה כזאת, מקופירייטר תרבותי, היא גם פרידה ממה שהיינו.
* * *
אהוד בן עזר: לזכרו של חיים חפר
שנפטר השבוע בגיל 86
בתקופת עבודתי כאופה הפיקה הברונית דה רוטשילד סרט צבעוני דוקומנטארי על עין-גדי. חיים חפר קצר-הקומה, בכובע רחב-שוליים, מכנסיים קצרים ונעליים גבוהות, ליווה אותה, כתב את התסריט והיה לה גם מתורגמן. הסרטון הוצג בבתי הקולנוע בארץ אחרי יומן החדשות השבועי של "כרמל" (או של "פוקס מוביטון") ולפני הסרט עצמו. רואים את ידיי מכניסות במירדה תבניות-פח עם לחם לתנור החם בצבעי חום-אדמדמם לוהט. והאמת שכלל לא היה מחומם אלא הואר מבפנים בנורות שקבעו בו לצורך הצילום, והכנסתי לקירבו כיכרות-לחם קרים שאותם אפיתי בלילה. אילו הבערתי אותו לא היה אפשר להיכנס למאפייה מרוב חום, וסרט-הצילום העשוי צלולויד היה נשרף.
לצורך הסרט היה על אחד מחברינו להעביר מהלך שחמט במשך חמש-עשרה דקות אם לא יותר, כי כל הזמן היו עסוקים בצילום הפעולה האחת שלו. ובעלון הסטנסיל של המשק, "אפיק", שאני הייתי מייסדו ועורכו הראשון, השאיר לנו חיים חפר, שכבש בידידותו את ליבנו – שיר תודה שספק אם נדפס אי-פעם בכל פירסום עברי אחר:
בִּרְשׁוּת בַּת הַשִּׁיר (אִם לֹא תִּתְנַגֵּד הֵיא)
עֵת אֲנִי כְּבָר לַדֶּרֶךְ מוּכָן וְאָרוּז,
רוֹצֵנִי לוֹמַר מַשֶּׁהוּ לְעֵין-גֶּדִי
וּלְהוֹדוֹת לְכֻלְכֶם בְּמִשְׁקָל וְחָרוּז:
אִם הִרְגַּשְׁתֶּם לֹא טוֹב, אִם הָיָה קְצָת לֹא נֹחַ,
עֲיָפְתֶּם (וְלֹא נִכָּנֵס לִפְרָטִים) –
נָא סִלְחוּ, חֲבֵרִים, זֶה אָפְיוֹ שֶׁל קוֹלְנֹעַ
וּבְעִקָּר שֶׁבָּעֵסֶק יֶשְׁנָם צָרְפָתִים.
וּבְכָל זֹאת, הָיָה טוֹב לָחוּשׁ וְלָדַעַת
שֶׁעַל אַף הָאִמְרָה: "זֶה צִלּוּם אַחֲרוֹן,"
לֹא זוֹרְקִים אֲבָנִים כְּשֶׁאוֹמְרִים: "עוֹד הַפַּעַם – "
רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם עַל חֶשְׁבּוֹן הַבָּרוֹן.
רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם וְחוֹשְׁבִים: "מֵילָא, מֵילָא...
מַה? שׁוּב פַּעַם? אֵלִי!" (וּנְכוֹנִים גַּם לַזֶּה...)
בְּחַיַּי, כּוֹכָבִים כְּמוֹ לְיַד יַם הַמֶּלַח
לֹא יִמְצָא שׁוּם אָדָם גַּם בַּשַׁאנְז-אֶלִיזֶה!
כֵּן הַרְבֵּה סַבְלָנוּת כָּל הַמֶּשֶׁק גִּלָּה לִי
וְעֶזְרָה פֹּה וָשָׁם, הוֹי וּשְׁעוֹת עֲבוֹדָה!
חֵי נַפְשִׁי, לוּ הָיִיתִי קְצָת סֶנְטִימֶנְטָלִי
הָיִיתִי אוֹמֵר קְצָת יוֹתֵר מִתּוֹדָה.
אַךְ כֵּיוָן שֶׁאֵין אָנוּ דּוֹבְרֵי אִמְרֵי-שֶׁפֶר
וּבָזִים בְּמִקְצָת לַמִּלִּים הַ"נָּאוֹת" –
אֹמַר רַק: תּוֹדָה. וְאֶחְתֹּם: חַיִּים חֵפֶר.
וְאוֹסִיף גַּם נ.ב. – לְהִתְרָאוֹת.
מתוך הרומאן-בכתובים "מסעותיי עם נשים"
* * *
ניצן הורביץ
למה אני כותב לכם?
[ציטוט מהאתר]
למה אני כותב לכם כל שבוע? זה הרי לא מובן מאליו. אתם רואים בטלוויזיה וקוראים בעיתון או באינטרנט על מה שאני עושה בכנסת. אז לשם מה מכתב שבועי, ועוד מזווית אישית מאוד?
האמת שבהתחלה זה לא היה כך. לא הייתי אתכם בקשר כזה. כמי שבא לפוליטיקה מהתקשורת אחרי שחי אותה על כל צורותיה – רדיו, עיתון, טלוויזיה, דיגיטל – המשכתי גם בכנסת את הרומן הגדול שלי עם התקשורת, רק מהצד השני של המיקרופון. וזה היה לא רע בכלל. הפעילות שלנו בשטח, היוזמות הפרלמנטריות, עשרות המאבקים והרעיונות החדשים, זוכים להד תקשורתי ניכר. לפי כל המדדים אנחנו מצליחים למצות יפה את הפוטנציאל התקשורתי של הסיקור הפוליטי בארץ.
אבל זה לא היה זה, או יותר נכון להגיד שהרגשתי שמשהו בסיסי חסר. וההרגשה הזו הלכה והתעצמה ככל שהרחבתי את תחומי המעורבות ואת המעגלים הציבוריים שלי.
אחרי זמן לא רב בכנסת, ניסחתי לעצמי את הבעייה. בצד אחד נמצאת הפעילות שלנו. עם המון אנשים וגם לא מעט הישגים במאבקים של צדק חברתי, נגד כפייה דתית, למען דמוקרטיה וזכויות אדם, ועם סיקור תקשורתי מכובד למדי. אלא שבמקביל לפעילות הזו, ולפעמים גם אצל אותם אנשים ממש ששותפים לה, יש תחושה חריפה של סלידה מהמערכת הפוליטית, ותחושה עוד יותר חזקה של עמידה מול חומות של אטימות וניכור – של מישהו שזועק ואף אחד לא שומע.
אותם אנשים ממש שרואים ושומעים אותך בוקר וערב, בתוכניות ראיונות ובמבזקי האינטרנט, במהדורות החדשות ובכתבות המגזין, יכולים להטיח בך בכל הזדמנות, ובדם לבם, את המנטרה הקבועה: "איפה אתם?" – "לא רואים אתכם/אותנו!" או "למה לא שומעים אתכם/אותנו?"
בהתחלה התייחסתי לטרוניות האלה כאל אי-הבנה טכנית. הייתי שואל את אותו מתלונן, "מה, לא שמעת אותי הבוקר בגלי-צה"ל, לא ראית אתמול את הכתבה של ערוץ 2 על ההפגנה שלנו?"
"כן, ראיתי."
"נו, אז מה הבעייה?"
"לא שומעים אתכם מספיק." (או – "את ליברמן שומעים יותר.")
די מהר הבנתי שהבעיה איננה רק תדירות הדיווחים התקשורתיים עלינו, אלא עוצמת המסר והשפעתו. חלק מזה נוגע כמובן בתדירות ובתפוצה. אין ספק. כמפלגה באופוזיציה קשה להגיע לחשיפה תקשורתית לה זוכה השלטון. אבל חלק אחר, ולא בהכרח קטן יותר, נוגע לאובדן הקשר הרגשי.
בניגוד למה שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו – שכלתנים, שקולים, קרי רוח והגיוניים – אנחנו פועלים לגמרי מהבטן. החיבור, או הניכור, הוא רגשי. אנשים יודעים היטב מה אנחנו עושים. שומעים עלינו ורואים אותנו. השאלה איזה חיבור רגשי נוצר, אם בכלל. המיאוס מהמערכת הפוליטית, מהפוליטיקה בכלל, הופך את כל העניין למסובך במיוחד.
אלא שאין לנו את הפריבילגיה להרים ידיים, להסתלק מהעסק, ולשבת בבית ולחכות עד יעבור זעם. הוא לא יעבור. הוא רק יהיה קשה יותר. האפשרות היחידה לשנות עוברת דרך הקשר עם הציבור: לדבר עם אנשים, לשכנע אותם, לגייס אותם לפעילות. אין קיצורי דרך.
מניסיוני הדל נוכחתי שהתגובות החזקות ביותר מתעוררות בעקבות שני דברים: פעולות בוטות ומאוד שנויות במחלוקת, וקשר אישי, בלתי-אמצעי. את העימותים החריפים אני שומר לכנסת וליריבים הפוליטיים. אתם רואים את זה בטלוויזיה ובכל הערוצים. כאן, אתכם, זה ערוץ מסוג אחר. כאן אני מנסה לדבר בגובה העיניים. זו בעצם ההזדמנות היחידה שלי, בתוך הבליל התקשורתי הסמיך שאופף אותנו, לקחת נשימה עמוקה ולכתוב מכתב אמיתי. בלי צורך בביטים לוחמניים של 15 שניות לטלוויזיה או בציטוטון מקפיץ של שורה בהודעה לעיתונות. כל אלה חשובים מאוד, ואני עושה אותם. אבל לא כאן. כאן היריעה רחבה יותר, ואני מנסה שתהיה גם עמוקה יותר. כאן זה אני ואתם.
אז הלוואי והיינו יוצאים לרגע מהמחשב ומהסמארטפון ומרימים ביחד כוסית לשנה טובה – כל האנשים הטובים שפעילים, שעוזרים, שנותנים את הלב והנשמה למען חברה צודקת יותר. אני נאלץ להסתפק ב"לחיים" וירטואלי, אבל אישי מאוד: חברות וחברים יקרים, תודה על הכול, ולחיי שנה של פעילות, התחזקות, ושינוי. שנה של בחירות טובות.
להתראות,
ניצן
* * *
אוריה באר
לא לסמוך על המטורפים
ביקורת קשה נמתחה על בנימין נתניהו בחדשים האחרונים, ועל כוונותיו להפציץ את מתקני הגרעין באיראן. חלק מהנימוקים היו טובים ונכוחים, ועל חלק אחר ניתן ללא ספק להתווכח. אך היה נימוק מוזר אחד שהעלה חיוך נוגה על שפתיי. חיוך שמשמעותו היא שהטוען טענה זו הוא חסר כל הבנה במנטאליות של שליטים מטורפים, ושאין לטוען טענה זו, ויהיה בעל תואר נכבד ככל שיהיה, ולו גם שמץ של מושג בהיסטוריה של מאה השנים האחרונות.
אך נתחיל בעובדות.
בתחילת שנת 1939 היה היטלר בשיא תהילתו וגדולתו בעיני בני עמו. הוא השתלט על אוסטריה בלי לירות כדור אחד. הוא עשה כן גם לגבי צ'כוסלובקיה הגדולה, והעולם כולו, לרבות שליטי צרפת בריטניה ואפילו ארצות הברית הגדולה, לא נקפו אצבע.
הוא עשה את מעשיו בעזות מצח, חוצפה שאין דומה לה וזלזול מוחלט בכל ברית, התחייבות או אמנה שגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה התחייבה בהם. די אם נזכיר כמה מהם:
על גרמניה נאסר להקים צבא של יותר ממאה אלף חיילים.
על גרמניה נאסר להיכנס לחבל הריין.
על גרמניה נאסר להקים חיל אוויר.
על גרמניה נאסר להקים חיל ים.
היטלר זילזל בכל ההגבלות, וציפצף עליהן צפצוף אחד גדול. לתדהמת העולם כולו הצליח בכך. ותגובת המערב: אוזלת יד מוחלטת. בעת משבר מינכן ב-1938, זה שנסתיים בפייסנות המבישה של צ'מברליין ודלדייה ודומיהם, מנה הצבא הגרמני 48 דיביזיות. אבל לצ'כיה היה צבא חזק, היו לה ביצורים חזקים והיא יכולה היתה להכות בצבא הגרמני מכות אנושות. אלא שהיא אולצה להיכנע. במערב אחז פיק ברכיים.
"טוב, ניתן לו את צ'כיה ונציל את השלום," אמר ראש ממשלת בריטניה בחדרי חדרים. ויתר המשתתפים בוועידה במינכן החרו החזיקו אחריו.
"טוב, הוא אדם הגיוני ונבון. הוא יסתפק בכך. הבה נגמור עם זה. תנו לו את צ'כיה וחסל."
אין ספק, כל מנהיג בר דעת, שזכה תוך חמש שנים בלבד בהישגים כה רבים, היה מסתפק בהם, עושה ככל יכולתו כדי לעכל את הטרף, ושובת מכל מחשבות של כיבוש או השתלטות למשך עשור לפחות.
שהרי בתחילת 1939, שלט היטלר על שטחים נרחבים באירופה הכנועה. אוסטריה, הונגריה וצ'כיה היו תחת שלטונו, בנלוקס [?] היתה תחת השפעתו, ויתר מדינות אירופה, לרבות ברית המועצות הגדולה, שיתפו עימו פעולה. אז מה אתה רוצה יותר?
אלא שהיטלר היה מנהיג מטורף. למרות שכלו החריף, זיכרונו המופלא ושליטתו המוחלטת כמעט בכל דבר ועניין, היה חולה נפש ואדם בעל חזיונות שווא ושאיפות לשלוט בעולם כולו, או לפחות בחלקו הגדול. שנאתו לעם היהודי היתה בגדר טירוף מוחלט, חסר כל שמץ של הגיון. כך גם שנאתו היוקדת לסלאבים או לפגועי נפש. וכך קרה, שבראשון בספטמבר 1939 הסתער על פולין והוכיח לכל מנהיגי אירופה הנפחדים, ששלום עימו לא ייתכן, גם אם יוותרו שוב ושוב.
ההמשך ידוע.
ומכאן, להשוואה המתבקשת: עלי חמינאי, מנהיגה הרוחני של איראן, ואחמיניגאד, הם ללא ספק אנשים משכילים. שניהם סיימו אוניברסיטאות, שניהם עשו שנים במכוני מחקר. הם בעלי שכל מבריק והבנה לא קטנה בעניינים שברומו של עולם. אלא שכל זה אינו יכול לחפות על השנאה החולנית לעם היהודי, למדינת ישראל, ולכל ערכי הציונות באשר הם. הם רוצים להשליט את האיסלאם על העולם כולו, הם מוכנים להקריב קורבנות לשם כך, והם מוכנים להרבה סבל, כדי להגשים את מטרותיהם החולניות.
הבה נאמר זאת בשפה פשוטה: חכמים, אבל משהו אלמנטארי דפוק שם בראש. לכן, הטענה שהם לא ישתמשו בנשק הגרעיני שבידם, אם ישיגו אותו, היא פשוט חסרת שחר ומסוכנת.
בדומה להיטלר, שהטירוף והשנאה ליהודים, לסלאבים ולעולם התרבות המערבי, סינוורו את עיניו, כך גם מנהיגי איראן הקיצוניים. תנו להם פצצת אטום, והם ישתמשו בה. הטירוף אצלם גובר על הכול.
שתי הערות קצרות לסיום:
בשנת 1938, בעת משבר מינכן, היתה בבריטניה תנועה חזקה של אינטלקטואליים, סופרים כברנרד שאו ופילוסופים נודעים. כולם היו נגד המלחמה. דומני שהיה זה ברנרד שאו עצמו, שאמר: "אם יפלשו הגרמנים לחופינו, אצא עם זרי פרחים לקראתם." כן, כך בפירוש.
וציטוט אחר מהטיימס הלונדוני של אותם ימים: "מעולם, לא היה ראש ממשלה דוגמת צ'מברליין. שהשיג בתשעה חדשים הישגים כה רבים."
אכן, טמטום לא ייאמן של אינטלקטואליים. כשהחלו ההפצצות על בריטניה, חזר בו ברנרד שואו מדברי השבח על היטלר ועל הצורך בפיוס, וקרא לבריטים להילחם נגד היטלר. ואילו הטיימס התנצל אף הוא על דברי השטות שכתב על צ'מברליין.
אמר פעם מי שאמר: טמטום של אינטלקטואלים ופרופסורים, אין גדול ממנו. לכן, מי שאומר שאפשר לסמוך על שליטי איראן, שלא יטילו פצצת אטום, אף אם זו תהיה בידם, אומר במחילה דברי שטות איומים. הטירוף הדתי הקיצוני יגבר תמיד על כל בדל של הגיון.
* * *
אהוד בן עזר
ר' שעיה תהילים-זאגר נושא הנשים
ומלחמתו בנג'ימה-מירלה
ובירושלים חי בימים ההם יהודי – קצת חייט וחובב מאוד חוּפּוֹת, ושמו ר' שעיה תהילים-זאגער. בהגיעו בשנת תקפ"ט, 1829, איש לא ידע מניין בא.
"מן העולם הגדול," נהג להשיב לשואליו.
"ובמה עוסק ר' יהודי?"
"נושא נשים..."
גבה קומה ורחב גרם היה, ואומרים שמיצה את החיים עד תום. ערב אחד הלך לישון ולא קם. בן מאה ושבע היה במותו וזכה לראות בירושלים את הקיר"ה האוסטרי פראנץ-יוזף ואת הקייזר הגרמני וילהלם ואת ממציא הציונות הדוקטור תיאודור הרצל וגם את הסופרת השוודית סלמה לגרלף שכתבה בעקבות ביקורה את הרומאן "ירושלים" – ומעולם לא חלה אף שנהג בניגוד חמור לכללי הנהגת הבריאות של הרמב"ם: הירבה באכילת בצלים, שומים ופלפלים חריפים כמו היו אלה פיסטוקים, אכל דגים ושתה מים לסירוגין, אהב שעועית, עדשים ופולי חימצה [חומוץ או חומוס. – ממני, המלביה"ד], והיה תוקע נאדות אדירים ויוצא בלילות הקרים להעיר לתפילה יהודים ישֵנים אחרי שמילא כרסו בתה רותח, וגם נשא וגירש נשים רבות עד שבעצמו לא זכר את מיספרן.
את עולמו קנה לראשונה בל"ג בעומר בשנת תרכ"ב, 1862, שאז יצאו יהודי ירושלים בהמוניהם לחגוג בשירות ובתשבחות את חנוכת בניין התלמוד-תורה בחצר רבי יהודה החסיד. אחרי ברכת "ברוך מציב גבול אלמנה", פתחו כולם בשירה: "כי רצו עבדיך את אבניה" – בלהט שכמותו לא נשמע בירושלים מאז חורבן בית שני. ההתלהבות הגיעה לשיאה כאשר נשמעה לפתע שאגת ארי:
"הריעו לאלוהים כל הארץ, זמרו כבוד שמו!"
כל העם קפא על עומדו, וכל העיניים הופנו אל בעל הקול שלא מן העולם הזה, אל ר' ישעיה, שכן קול היה לו, אוזן לא שמעה.
מאז אותו יום לא פסקו אנשי ירושלים מחבב אותו, שראו בשירתו בת-קול לשירת המלאכים בהללם יה, ומעתה לא היתה שמחה בירושלים שר' ישעיה לא נתבקש לכבדה בקולו. ולא נפטר גדול בישראל, שר' שעיה לא הכריז על שעת הלווייתו: "גייט צו דער לווייה פון הרב הגאון..."
את ליבו של הפחה הירושלמי כבש ר' שעיה בקיץ של שנת 1865. בשמיני בחודש תמוז של אותה שנה עלה ארבה בצבע חום-אדום על ירושלים, ומספרים שעל בטנו היו חקוקות אותיות עבריות ח או ב (וכי לימים עתיד סופר עברי לכתוב עליו רומאן מלא רמזי תורה וסיפורי צדיקים, כאשר שתי האותיות הללו נותנות את ראשי התיבות של שם הכותב).
הארבה כיסה את פני השמיים, והחורבן בא בעקבותיו. חנויות נסגרו, ב"חדרים" ובישיבות חדלו ללמוד תורה, ואשכנזים וספרדים סובבו בעיר ואמרו תחינות בארבע פינותיה על פי האר"י הקדוש ואת כל ספר תהילים.
והנה, בקבוצת אומרי תהילים, שעימה נימנה ר' שעיה, אירע דבר פלא. בכל פעם שהוא הרעים בקולו – "רדפו ותפסוהו כי אין מציל!" – התעופף הארבה מעל פני האדמה כאחוז פלצות ונעלם כלא היה. (ועל כך גם אמר לימים היהודי הקדוש משה דיין, שפיקד על המערכה לגירוש הפלישה הסורית לעמק הירדן בחודש אייר תש"ח: "איך בשלושה או ארבעה פגזים הם קמו וברחו, ולא ידעו מהחיים שלהם, ולא הבחינו בין ימינם לשמאלם. עם הפגז הרביעי שלנו כל ההתקפה הסורית נגמרה. הבריחה שלהם ללא התקפה – כי איש מאיתנו לא עלה על צמח, ובערב הם כבר לא היו. אז חשבתי, אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים!")
משנודע הדבר לפחה ירושלים ולפמלייתו, באו לראות במתרחש. וכרגיל קראו כולם "עג'יבּה! עג'יבּה!" כלומר פלא, פלא, וראו בר' שעיה אדם קדוש.
הוא קנה לו שביתה בחצר ר' יהודה חסיד. בתוך אחת השקערוריות שמשני צידי מסדרון בית הכנסת הגדול, ושם החזיק בגדים ישנים שסחר בהם. פרווה ישנה, קפטני-משי צבעוניים, קפוטה רבנית מאטלס או שטריימל ישן. ר' ישעיה היה מתקנם ומחדשם, ואף כי בין החייטים המצויינים לא נחשב, מכל מקום ידעו אנשי ירושלים החוזרים אחרי "אלטע זאכן" שסחורה מעין זו כדאי לקנות רק אצלו.
מול הכניסה לבית-הכנסת הגדול בחצר "החורבה", ליד הקיר, היה מוטל עמוד שיש עתיק ששימש מושב לבטלני ירושלים. ר' ישעיה נמצא שם עד שעות הערב, כשהוא מחכה לקונים ומפזם מזמורי תהילים. אך עם חצות לילה היה חוזר לחצר "החורבה", יורד במדרגות בית-המדרש הישן ונכנס אל הבקתה שבחצר התחתית, שם היו מבשלים "תה" לשומרים. התה נחשב התה לדבר-מותרות והיה נמכר בבתי-מרחקת בגרמים בשביל חולים. על-כן הכינו "תה" מיוחד מתאנים מיובשות שנקלו ונטחנו והושמו לתוך דוד מים רותחים. נשים צדקניות היו מגישות לר' ישעיה מן התה הרותח כוס אחר כוס, ארבע, חמש, שש, עד שאמר די. ואז היה עוטף את ראשו, מצחו ולחייו בסוּדר ארוך, תחילה בעיגול מסביב למצחו ועורפו, אחרי-כן בעיגול שני מוארך מעל לראשו ומתחת לסנטרו, ומשם בעיגול שלישי מסביב לצווארו באופן שהמצח והעורף, הקודקוד, האוזניים, הלחיים והצוואר היו עטופים היטב-היטב ונשארו פתוחים וגלויים רק העיניים, האף והפה.
ולאחר שהתעטף היטב היה יוצא לסימטאות, להעיר ישנים לעבודת הבורא. וכשבידו האחת פנס, ובשנייה מקל, היה עובר וקורא בקול מרעיד לבבות: "שטייט אוף, שטייט אוף לעבודת הבורא יתברך שמו. קום, קום, קל כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון הבורא.
ובין קריאה לקריאה היה שופך נפשו במנגינה ערבה, אשר על ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם, ועל ידה יכולים להחיות מתים.
על כך אמרו אנשי ירושלים, כי כינור צפון בליבו פנימה, וכיוון שמגיע חצות-לילה – רוח הקודש מנשבת בו והוא מנגן מאליו.
ר' שעיה היה עובר מסימטה לסימטה ומרחוב לרחוב להעיר ישנים, וקולו נשמע אף בסימטאות שרוב יושביהם מוסלמים, שמדמים שהוא קורא גם להם למלא מצווה: "פַיַקוֹם לִסַלָא יַא נַאס, יא נאס! לִיאַנוֹ אללה שׁוּפְתְכּוּם ראס בעד ראס!" – ואין מוחה בידו שהוא מפריע שנתם, כי גם לאוזנם ערבה שירתו, והוא נחשב קדוש בעיניהם.
והיו נדלקים כמו מאליהם בזה אחר זה אורות קלושים בבתי ירושלים, ודמויות צלליות חולפות בסימטאותיה, וכולן פניהן לבתי הכנסת, עד כי מלאה העיר קול תפילה, שכן ר' שעיה "וועקער" מעיר – מי לא יקום?
בלילות-שבת שאין פנס בידו, סובב הולך ר' שעיה בסימטאותיה האפלות של ירושלים, וכמו במטה-קסמים שובה גם את ליבם של הכלבים הרעבים, העטים על שלל העצמות שהושלכו לרחוב מבתי האיטליז, ואינם מניחים לאיש לעבור. אך עם ר' שעיה הם משלימים, ואך נשמע קולו – מיד הם מקיפים אותו כשומרים נאמנים ומלווים אותו עד לסימטה הבאה, שם מוסרים אותו לידי חבריהם הכלבים מן הרחוב השני, וכן הלאה.
ומספרים שעוד עסק היה לו לר' ישעיה בחצר בית הכנסת "החורבה", הוא עסק הנשים שלו. חולשה מיוחדת היתה לו לשאת נשים ולגרשן. בחדרו הדל נמצא מלאי גדול של "כתובות", על כל צרה שלא תבוא. ומכיוון שהיה בן-בית בפלוש, במסדרון, של בית-הדין הירושלמי, לא צריך היה לטרוח הרבה כדי לסדר קידושין.
אבל עניין הגירושין היה מסובך. הרבנים התנגדו נמרצות למנהגו זה של ר' שעיה, ואנשי ירושלים, שראו בכך מנהג מכוער, הדביקו לו את הכינוי "בעל הנשים". אבל כשנוכחו הרבנים לדעת, שאין כוח שיוכל למונעו מכך – התנחמו בזאת, שנשא נשים מבוגרות ולא היתה סכנה של ריבוי ילדים, אשר ברבות הימים עלולים לקרות נישואי אח באחותו.
לילה אחד יצאה נג'ימה-מירל'ה לעשות צרכיה דווקא בחוֹר שמעבר לסימטה ולא בחצר, והיא עוטה חלוק דק לעורה, ונקרתה על דרכו של ר' שעיה.
הוא נאלם דום. גם הכלבים סביבו קפאו בתנוחה של נביחה שחדלה.
אך היא, במקום להתבהל, יללה לעברם כחתולה סומרת בעודה חוצה את הסימטה – "מיאאאו!" – ללא פחד, כמתגרה.
"מה את עושה כאן, שדה משחת?" עצר אותה ר' שעיה בדרכה לַבֵּי השופכין, "את משלנו? לא! חופה העמידו לך? לא! טריפה! קדחת! את מזרע סטמבולי! את בת היאניצ'אר!"
נג'ימה צחקה ולא בחשאי.
"ייתן לי לעבור ולא – "
"ולא? ולא? שונרא רעה בת לילית ואשמדאי! – את בת נעוות המרדות שבאת להביא אסון על יהודים, את ממזרתה..."
אז הרימה נג'ימה את חלוקה הדק, כשהיא נשענת על זיז אבן לקשירת חמורים בקיר הסימטה – והשתינה לעברו בקול קילוח עז, טינפה את שולי בגדו ושלולית נקוותה בין רגליו. בהרמונו של יזיד-ביי למדה, בשעות הממושכות והמשעשעות שבהן שיחקה עם שאר הפילגשים והיו מתבשמות ומתלטפות אהדדי – להטיל מימיה בעמידה, כמו גבר, בריכוז שרירים ובהפניית האגן קדימה, יעני! – והיו שראו בכך עוד מעשה כישוף מצד הפילגשים והטלת מורא על זולתן בהרמון, וגם על גברים המתאנים להן, אפילו סריסים, שהיו בקירבם מזוייפים או בעלי אגודלים עבים, שעדיין ראויים לתשמיש במיטה או בפינה חבוייה.
"יישא גם אותי לאישה, רֵבּ שעיה?"
"בגללך נסתתרה בינתו של הבחור לוזוביק והוא מאמין לאימו שאני אביו ושאני אשדך אותו לשדה מטונפת ומסריחה שכישפה אותו בעיניה ואולי גם בתורף שלה, רחמנא ליצלן, טפו! – שמעתי מאימו המסכנה על המסע שלכם בספינה לביירות עם הגלחים והעז! טפו! ואת, גם בתועבות גויים לקחת חלק!"
ואכן, הגיעו אז לירושלים גם מוֹיְשֶה ואימו בֵּיילֶה לוֹזוֹבִיק, שהתיידדו עם משפחת לוין בהפלגה לביירות, שאז מצאה חן בעיני מוישה "אחותו" של בן-ציון, הלא היא נג'ימה-מירלה לוין, שמוישה מבוגר ממנה רק בשנה-שנתיים, וכאשר ראו אותם יחדיו על הסיפון טעו לחשוב שהוא האח שלה ולא בן-ציון, המבוגר הרבה ממנה.
בעלה של ביילה לוזוביק גירש אותה מעל פניו לפני שנים רבות ועזב אותה באודיסה עם הבן הקטן מוישה, אבל באו אליה שמועות שראו אותו בביירות, וכשהגיעו בספינה לביירות, מסרו לה שאולי הוא בירושלים. כך הגיעה ביילה לירושלים כדי שמוישה בנה יכיר את אביו, וכדי שהאב, אם יימצא, לא יתנכר לו, ושאולי גם יתברר שהגירושין לא תופסים והיא בגדר עגונה אך לא מגורשת. כי מי יבחר חתן לבתו בחור שאימו מטרכתא ואביו ברח לקצווי ארץ גם אם קצווי הם ירושלים?
לאחר שהגיעו לירושלים העתיקה, חסרי כל, כי שודדים פשטו עליהם בדרך ולקחו את שארית כספם ואנסו את ביילה פנים ואחור וגם את בתוליו של מוישה לקחו ובנס השאירום בחיים – פרש עליהם בן-ציון את חסותו ופירנס אותם. הוא לקח את ביילה העגונה-האנוסה לעזור לו במלאכת החייטות. וכך היה מוישה נמצא בקירבה גדולה לנג'ימה-מירלה וכמובן שלא ידע כלל שהרתה בינתיים לבן-ציון וילדה לו בת, שזו התינוקת אפרת שנודעה בחצר כבתם של בן-ציון וסלובה אשתו המיטיבה לבשל, אחות ליחזקאל הקטן. והיה מרבה לשחק עם התינוקת כי ידע שליבה של נג'ימה-מירלה טוב על אחיניתה הקטנה והיא דואגת לה כאילו היתה בתה, ופעם אפילו תפס אותה מנסה להיניק משדה הרזֶה את הקטנה כאילו היתה בתה, וכדי להרגיזו שהפתיע אותה התיזה לעיניו סילון של חלב והוא בתמימותו חשב שנעשה לה נס והיא, שעדיין בתולה היא – מיניקה מכוח הקב"ה את אחייניתה!
ופעם ציוותה עליו לעצום את עיניו והניחה כף-ידו על מצחה הלוהט לצננו ואחר-כך על פיה ונשקה-נשכה את כריות הכף שלו והותירה בהן אותות של דם מתחת לעור והוא שמר עליהן מכל משמר והצטער כאשר חוורו ופגו. ופעם אחרת לקחה את כף-ידו ושיפשפה בין ירכיה ונאנחה, שיפשפה ונאנחה, והוא אף לא הבין על מה ולמה ומדוע.
ואולם המאורעות הקשים שעברו על ביילה אימו ועליו בדרך מביירות לירושלים נתנו בה אותותיהם. היא היתה משוטטת שוב ושוב בסימטאות ירושלים העתיקה ומחפשת את עקבות בעלה הנמלט, והיתה טוענת כי מעולם לא גירש אותה אלא יום אחד נעלם מאודסה והותיר אותה עגונה. והיתה מלחכת עפר עיר הקודש כי טענה שכך הטעימוה המתנפלים עליה בדרכה לירושלים. כי אכן הפכוה פנים ואחור ובאו עליה כמו על בהמה. אך את הטענות האלה לא סיפרה לאיש כי הסתירה את קלונה וקלון בנה, ולכן חשבוה מוזרה מאוד.
עד מהרה פגשה באחת הסימטאות את ר' שעיה תהילים-זאגער, ומהיות דעתה סתורה עליה הכריזה שהוא-הוא בעלה הנמלט מאודיסה ואביו של בנה מוישה. והחזיקה בשולי בגדו וכרעה ארצה והכריחה גם את מוישה לכרוע עימה ולצעוק: "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו! – המאודיסה ברחת להפוך את חיינו לגיהינום!"
בקושי הפרידו אנשים ביניהם, ור' שעיה הנדהם, שמעולם לא היה לוזוביק – ראה מיד שהיא, ביילה, אינה אלא ביליק בת הנאד, נפש של שדה, למיטב זיכרונו ומעולם לא נשא אותה לאישה כי היה מתמוטט מפחד, מה עוד שבאותה שעה תקע נאד אדיר מרוב שעועית והתרגשות.
ואפילו הערבים היו אומרים עליה: "אִל-מַסְכִּינַה, נַפְסְהַא מֻנְהַארַה!" – המסכנה, מעורערת בנפשה. "מַגְ'נוּנָה!"
אלא שדווקא אז הגיעה לרבה של ירושלים ר' שמואל סאלאנט שאלה מרבה של אודיסה בגין רבּ שעיה. ומעשה שהיה כך היה: צעיר וצעירה מן המשכילים שלמדו יחדיו בבית ספר אחד התאהבו בחשאי ונרשמו לנישואין. לקראת יום החופה, במשך כתיבת הכתובה, נתברר שהחתן הוא בנו של ר' שעיה פלוני מעיר פלונית, והכלה אף היא בתו של ר' שעיה פלוני מעיר אלמונית. אחרי חקירה ודרישה נתעורר חשד בליבו של הרב מאודסה, שמא אח ואחות המה, ועל-כן דחה את הקידושין עד לבירור.
בינתיים נודע לו שרב שעיה פלוני דנן מתגורר בירושלים, על-כן פנה לרב שמואל סלאנט לחקור בדבר. התוצאה לא איחרה לבוא, שאכן אח ואחות המה. כי לפני עלותו ארצה הספיק רב שעיה לשאת ולגרש נשים אחדות ואף להקים ולדות בערים שונות.
ירושלים געשה, אך הוא בשלו. כאשר נשא את אשתו החמישית, שהיתה ספרדייה, שאלוהו חומדי-לצון, אם מצא סוף-סוף את זיווגו הנכון. מיד השיב: "פון היינט און – נאר פרענקינעס!" – כלומר, מהיום ולהבא רק ספרדיות.
כשנשא את אשתו השביעית, נקמו בו אנשי ירושלים והדביקו לו את הכינוי: "כל מקדש שביעי", כינוי שנשתייר גם אחרי שנשא כל-כך הרבה נשים, שבעצמו לא זכר מיספרן.
המעניין הוא, שאף פעם לא נתאלמן. הן פשוט לא הספיקו למות אצלו. נשא וגירש. נשא וגירש. וכל אישה שנשא, היתה בטוחה ש"לי זה לא יקרה", וזה קרה.
המפליא הוא שעל אף נשותיו הרבות, הוא האריך ימים מאוד, אף פעם לא חלה, ובהיותו בן מאה ושבע שנים, כשהוא בריא וחסון ועור פניו קורן, הלך לישון ולא קם עוד.
ומספרים שלא היה איש בעיר באותו יום ששפתיו לא דובבו "חבל על דאבדין..." כשם שלא היה כלב אותו לילה אפל, שלא הילך שומם ואבל. אפסו אלומות האור שנשתלחו מפנסו של ר' שעיה והרקידו צללים בסימטאותיה האפלות, הנמות, של ירושלים. נדם הקול שהעיר ישנים לעבודת הבורא במשך דורות. אך מספרים שהד קולו היה עדיין מרעיד ליבות ישישים וישישות שניצודו בקסמו.
ואולם אפרת לוין בת בן-ציון ואשתו השנייה נג'ימה-מירלה – לא היתה אפרת יחידה שנקראה על שמה של אפרת לוין הצפתית שאליה היה אמור להשתדך בן-ציון. כי הבחור אליקום שפירא, שאהב את אפרת היפה, ולבסוף הגיע מצפת לירושלים, אחרי הרעש שבו מתה, ונשא לאישה את אחותה הצעירה ציפורה שאותה הביא עימו מצפת – הוליד ממנה בת וקורא שמה אפרת, אפרת שפירא, על שם אחותה המתה של האם ציפורה, היא אשתו. והבחור-הבעל אליקום היה בן-דוד לשתיהן, כי אימו היתה אחותו של אביהן הרב ר' שבתאי לוין.
ומקרה מוזר שהבהיל ליבות תושבי ירושלים אירע דווקא לאישה החרוצה סלובה לוין אשת החייט בן-ציון. היא הלכה באחד מימי שני בשבוע אל הר הזיתים להשתטח על הקברות, ועקבותיה לא נודעו. היא היתה אישה חזקה ובריאת בשר, אם כי צולעת, ולכן שיערו כי קרה אסון ונהרגה בידי מרצחים או נפלה אל אחת הפחתות. מטעם העדה האשכנזית שולחו אנשים לבקשה. וגם הממושל התורכי שלחה רבים מצבא הרוכבים לחפש אחריה בכל הדרכים סביבות העיר. ואולם כל העמל למצוא זכר לה נשאר ללא תוצאות. וכמעט אפסה תקווה עוד להיוודע מעקבותיה. איש בירושלים לא זכר מקרה מבהיל כזה בין אחינו היהודים. ובדאבון לה הביטו כל תושבי העיר על בן-ציון ואחותו נג'ימה-מירלה, שכמובן הכירוה רק בשם מירלה, ועל שניח היתומים יחזקלי ואפרת.
אלא שמדי פעם היו מופיעות נשים ומספרות, שבמו עיניהן ראו את סלובה לוין "יושבת בבית מקלט הנזירות הצרפתיות". אישה אחת אף סיפרה לתומה, כי "בעלות סלובה על הר הזיתים, באו שני מלאכי תופתה ויתפשוה וישאוה למקום לא תדע! אין זאת כי שדים המה." סיפור נורא זה הדיר שינה מעיני הילדים בירושלים, ומדי פעם נוספו עליו גירסאות שונות. לפי אחת מהן, שדי בלהות תפשו אותה וסחבו אותה למערה אשר לא שבה ממנה לעולם, והילדות חלמו לילות שלמים על אותה סלובה, שלא הכירו את פניה, ושראו אותה תמיד בין השדים המסובבים אותה ואינם נותנים אותה להימלט מידיהם.
חלפו שנים מאז נעלמה סלובה הצולעת, והיא כמעט נשכחה מלב. והנה בסוף אלול של אחת השנים באה אישה אחת וסיפרה שהיא ראתה את הרבנית בבית המקלט של הנזירות, ולמרבה הפלא הופיעה באותו זמן ממש גם אישה אחרת, ללא קשר ביניהן, וסיפרה אף היא אותם הדברים. העיר ירושלים שוב היתה כמרקחה. התרגשות גדולה אחזה מחדש באנשי ירושלים בעניין היעלמה של סלובה לוין הצולעת מלפני תשע שנים ועל כך סיפףור וכתבו: לפני תשע שנים הלכה האישה סלובה להשתטח על קברי צדיקים בהר הזיתים, ומיני אז עקבותיה לא נודעו, לשווא חיפשו בחפש מחופש, בחורים ובסדקים, במערות ובחווקים, לשווא הבטיחו סך כסף רב לכל מוצאיה, אך גם לשווא איימו על כל אלה אשר יחזיקו בה ולא ירפוה, ואף גם על אלה אשר ראו או ידעו דבר-מה מכל אשר את הרבנית, לשווא! אין מגיד, אין משמיע מאומה, עד כי כבר התייאשו בני ירושלים ממנה וכבר נשכחה כמת מלב, אם כי במשך הזמן באו אחדים והעידו כי דימיונם יגיד למו אשר ראוה פעם אחת יושבת בבית מקלט הנזירות הצרפתיות, אבל מי ישים לב לדימיון כזה הרחוק מהשכל הישר, וכבר חדלו לדבר על אודותיה.
אולם בשבוע העבר באה אישה אחת ותספר כי היא בעיניה ראתה את הרבנית בבית המקלט הנזכר, וכן סיפרה גם אישה אחרת, עד כי הדבר עשה לו כנפיים ונישא על שפתיים, וישם את העיר כמרקחה, אבל קשה מאוד להיכנס לבית כזה בלי רשות כידוע אשר לכניסה כזו דרושה הרשאה מגבוה על גבוה, ועל כן רבים הם המטכסים עצות איך להציל את הרבנית מידי מחזיקיה. ואישה אחת סיפרה לתומה כי בעלות הרבנית על הר הזיתים באו שני מלאכי תופתה ויתפשוה וישאוה למקום לא תדע, אין זאת כי שדים המה – ומי יודע?
למעשה היעלמה של סלובה הצולעת נוספה לאחר שנים עדות של אדם שבצעירותו היה מבאי ביתו של החייט בן-ציון לוין. פעם ביקר אצל החייט, והיו שם כמה אנשים, והגיע זמן של סעודת צהריים. והחייט היה כבר עשיר ואשתו סלובה היתה יכולה להכין סעודה כדבעי, אך היא הביאה לשולחן מרק עם בשר ואיטריות בצלחות ישנה, והמרק היה שחור ומלוח.
שאל אותה על כך, והתחילה לצעוק עליו, כי נעשתה קנטרנית, והאשימה אותו כי אחותו אינה גיסתה אלא אשתו היא, ועוד דברים מבהילים שכאלה.
התרגז החייט בן-ציון ואמר לה: "משום שאת מצערת אותי תמיד, לא תיזכי לבוא לקבר ישראל!"
וככה נתקיימה בה קללת בעלה ונעלמה ולא באה לקבר ישראל.
פרק טיוטה מתוך רומאן היסטורי בכתובים "והארץ תרעד" שטרם הסתיימה כתיבתו.
* * *
בני לוטנברג
מלחמת הביצות
מתוך הספר החדש "סיפורים אישיים על תל-אביב", מיבחר סיפורי חיים של גימלאים, שיצא לאור בהפקה של עמותת "כֹּח לגימלאים תל-אביב-יפו", המערכת: נתן וולוך, יו"ר העמותה, גדעון פוקרד, מנהל ההפקה, הסופרים שמאי גולן ואהוד בן עזר, עורכי הספר.
לפני שנים רבות, ואני כבן שמונה, גרנו באחת משכונות הצריפים שהיו פזורות בתל-אביב. אבא, אימא, אחי הגדול ואני. הצריף שלנו היה ממוקם ברחוב קריית-ספר, למעשה סוף תל-אביב הבנוייה. צפונית לשכונה – תיאטרון "הבימה", ועל מקום היכל התרבות של היום היתה ממוקמת הגינה המרכזית ללימודי חקלאות של בתי-הספר בסביבה.
יותר קרוב למרכז, ורחוב אבן-גבירול עדיין אינו קיים, בפינת מרמורק-יהודה הלוי, היתה ממוקמת חוות ה"טרנספורמטור". מדרום לרחוב קריית-ספר, הבסיס הבריטי לשעבר, "בית המדידות", כיום החברה למיפוי ישראל. מזרחית לשכונה – שדות ופרדסי המושבה הגרמנית "שׂרונה", המשתרעים עד לשכונת מונטיפיורי.
אנחנו גרנו בשכונת צריפים, שהיו בנויים מעץ לבן ומצופים בנייר זפת שהיה מהודק ללוחות-העץ. בדרך-כלל נהגו לסייד את "המיבנה" בסיד לבן כדי למנוע התחממות, דבר שלא היה יעיל במיוחד. גג הצריף היה עשוי פח גלי שספג חום בחודשי הקיץ, וקור כלבים נחת עלינו בחורף. חשמל לא היה בנמצא והשתמשנו במנורות-נפט.
שכונת הצריפים נראתה כ"שטטעל" מזרח-אירופי. הצריפים היו מוקפים בגדרות-עץ מסוגננות, כביש סלול לא היה בשכונה, רק שביל-עפר שהפך עם תחילת החורף לבוץ סמיך. "בעלי העסקים" – חנויות המכולת, הנפחייה, המעגלה וחנות הדגים של הגברת מנדלבוים, שכנו מול הצריף שלנו. בימי חמישי הוזמנתי לעזור בשליית הקרפיונים מה"הבריכה" והריגתם על-ידי חבטה בראש באמצעות אלת-עץ. בתמורה לעבודה כיבדה אותי הגברת מנדלבוים בשלפוחיות האוויר של הדגים, שנהגנו לפוצץ בעזרת דריכה עם הנעל, עד שנשמע קול פיצוץ. את הדג שלנו, שאימא קנתה לשבת, לא הסכמתי ש"ירצחו". אימא הניחה לו לשחות בגיגית, ה"פיילה", והוא שחה בחדווה עד שהגיעה שעתו.
בערב שבת, כשערכו את השולחן לסעודה, הניחו את קערת הדגים עם קציצות הקרפיון המקושטות בכתר גזר, במרכז השולחן היחיד בבית. את אבא כיבדו בראש הדג, ולי נראה שהראש נועץ בי את עיניו המתות והקרות מתוך ציר הדגים השמן והסמיך. בכל ערב שישי שיכנעו אותי הוריי מחדש לאכול קציצת דג, כי "זה מאוד בריא," אך אני סירבתי, ועד היום אינני נוגע ברפיון, כי מה שעומד מול עיניי הוא אימא לשה ומכינה את הקציצות בין כפות ידיה, ובאפי עולה הריח שעמד בחלל הצריף, ונהיה לי רע. על מנת שלא לצער את הוריי הסכמתי לקרצף את הפרימוס והפתיליות שהשחירו מבישול, עניין שנראה לי פעוט לעומת אכילה של קציצת קרפיון.
בקצה השכונה, על גבול המושבה הגרמנית "שרונה", היכן שניצב כיום הסינימטק, הבנוי על אחד מפרדסיה – שכנה הרפת של החלבן אדון מליס. בבעלותו היו שתי פרות רזות ומסכנות שאותן היה חולב מדי בוקר ומוכר את החלב לדיירי הסביבה.
לאחר עונת הגשמים, השדה הגדול הסמוך לרפת היה הופך לאגם, שהמחזיק מעמד כך גם בימי הקיץ. אנחנו הילדים אהבנו לשחק על גדות האגם. לאחר זמן, סימני חיים החלו להתגלות במים. להקות ציפורים נודדות וחסידות נחתו והתמקמו באזור הביצה. היינו נוהגים לדוג ראשנים, שמהם מתפתחת כידוע הצפרדע, ולעקוב אחרי תהליך ההתפתחות עד שהפכו לצפרדעים קטנות.
אהבתי ליצוֹר בגדות האגם נמלים ומזחים ולהשיט אוניות מלחמה שבניתי מחומרים שונים. הייתי משיט אותן בין "נמל" ל"נמל", בין הגדות, ואף מכריז מדי פעם "מלחמה", מפציץ ושורף כלי-שיט של "האוייב", שבדרך-כלל היה מיוצג על-ידי אחד מילדי השכונה.
בילינו את רוב שעות היום והערב מחוץ לצריפים, משוטטים ברחובות תל-אביב, לבושים במכנסי-התעמלות ולעיתים יחפים. בלילות ערכנו "קומזיצים", צלינו תפוחי-אדמה, שתינו קפה ותיכננו איך להתפלח לקולנוע "בית העם" על גבול רחוב בן יהודה.
בחופש הגדול חיפשנו עבודה, והיינו מוכנים להיות מועסקים בכול. פשטנו על בנייני המגורים שבאזור ופירקנו בזריזות מרזבים עשויים אבץ, שאותם מכרנו לסוחרים מפוקפקים בשוק "בצלאל" שבלב העיר. בכסף הלכנו למסעדות חומוס ברחוב "הכובשים".
יום אחד שכנים תפסו את אחד החברים עוסק בפירוק מרזב, וכאשר היכו אותו מכות רצח הבנו שעלינו להפסיק עם ה"ג'וב" הזה. החלטתי לעבור "לעבוד" בפרדסי הסביבה, כלומר, לגנוב פרי-הדר ולמכור לקיוסקים ולדוכנים בסביבה. כאשר נגמר ה"קטיף" הכנתי לי תיבה של צחצוח נעליים והפכתי למצחצח נעליים, מקצוע לכל דבר בימים ההם.
באחד הימים פנה אליי החלבן מליס והציע לי לעבוד אצלו. "עכשיו החופש הגדול ואצלי תוכל לעשות כסף טוב בעבודה רק שלוש שעות ביום!"
למחרת, מוקדם בבוקר, התייצבתי ברפת. החלבן הזועף וחמור-הסבר הציג אותי לכלב הגדול והמפחיד "הפי", ששמר על הפרות העלובות והמלוכלכות, ונבח בזעם על כל מי שהתקרב אליהן. הודרכתי כיצד לטפל בפרות, וחלבנו יחד את חיה'לה ויחנה'לה.
"אתה תוציא אותן מחר בבוקר לרעות מעבר לביצה, בין עצי האיקליפטוס, ותגיע מוקדם."
וכך עשיתי.
במדף הספרים של אחי מצאתי ספר "מלחמת העולם השנייה והניצחון על הנאצים". בספר היו צילומים מרשימים שהשפיעו עליי מאוד. הג'וב היה די נחמד. אני ישבתי בצל העצים, קראתי בספר, ובעיקר התפעלתי מהתמונות.
כעבור ימים אחדים, כשחזרתי מן ה"מרעה", פנה אליי אדון מליס ואמר בחיוך עקום על שפתיו. "אני מקדם אותך בתפקיד כי אתה מוכשר וחרוץ. העבודה פשוטה, אתה יוצק מים לכד החלב ומוהל את החלב במים. כך צריך. יותר בריא," מלמל מתחת לשפמו.
אני הבנתי את התרגיל, וידעתי שאני עשוי להיות הקורבן אם ניתפס. לא רציתי להפסיד את הג'וב הנחמד, וכך עברו הימים הנעימים עד שהתחלתי להשתעמם.
באחד הבקרים ישבתי עם הפרות בגדת האגם, כאשר הספר עם הנאצים אינו מש מזיכרוני. התחלתי לדמיין שהפרות הן טנקים מהשיריון של הנאצים, והנה הם עומדים לחצות את הים ולכבוש את השטח שלנו, אנחנו ה"מרינס" האמריקאי. החלטתי לעשות משהו בנדון.
למחרת בבוקר נכנסתי בשקט ללול התרנגולות של השכן הצבעי, רבי שרואל, וגנבתי ממנו פחיות צבע אחדות. מהבית לקחתי את צבעי הציור והמכחולים, שאבא עשה מאמץ וקנה לי. אבא דאג שאקבל שיעורי ציור אצל החברים הציירים שלו, יחיאל קריזה ושמואל עובדיהו הנפלאים, והוא כמעט קיבל שבץ כאשר חזר הביתה והבחין שכלי הציור והמכחולים אינם במקומם. כששאל היכן הם, עניתי שאינני יודע כלום, אבל ידעתי שהוא לא מאמין לי.
השכם בבוקר יצאתי לרפת, הוצאתי את הפרות ואת הכלב המלוכלך למרעה שמעבר לביצה הגדולה. הוצאתי את ציוד הציור מתרמיל-הצד הצבאי שגנבתי מאחי, וצבעתי את הפרות בצבעי הסוואה – ירוק, חום וצהוב, כולל העטינים. לקרניים קשרתי צינורות אינסטלציה שהרמתי מבניין ישן בשרונה. לאחר שסיימתי את הצביעה, התרחקתי לאחור, כדי לבחון את ה"יצירה", ומה אני רואה? שני טנקים, "פנצ'רים" גרמניים למהדרין.
השארתי את ה"טנקים" בין העצים וחזרתי לגדה הקרובה לשכונה, בליווי הכלב, שהתחבבתי עליו וסירב למוש ממני.
"פילחתי" מְכל גדול המשמש לערבוב טיח, וקרש ארוך מאחד הבניינים ההולכים ונבנים, היכן שהיום רחוב הארבעה. גררתי את המכל לגדת האגם, דחפתי אותו למים והנה אסדת נחיתה של "צי ארצות הברית". חימשתי את אסדת הנחיתה בערימת חצץ מבניין סמוך, וכן בנשקי האישי, רובה חוליות, "רוגטקה", אקדח פקקים, חרב שיצרתי מברזל בניין, קסדה צבאית חלודה של הצבא הבריטי שעזב את הארץ לפני זמן קצר, וחולצת חאקי שגם אותה גנבתי מאחי.
כל הציוד הזה היה מוצפן ב"סליק" אישי שלי בפאתי הפרדס בקצה הרחוב. פתחתי בחתירה לכיוון שטח האוייב, מעבר לביצה, כשאני מפזם לעצמי את המנון ה"מארינס" ששמעתי באחד הסרטים, והתחלתי לתקוף את ה"טנקים" של האוייב. נחתנו בשטח ופתחנו באש לעבר ה"טנקים", ידיתי אבנים לעבר הפרות, הן פתחו בריצה מבוהלת לתוך הביצה והכלב העצבני דולק בעקבותיהן. הפרות המסכנות נתקעו באמצע הביצה, בבוץ, עד העטינים, ללא יכולת לזוז. נבהלתי פחד מוות, חזרתי לסליק והנחתי את "ציוד הלחימה". החושך כבר החל לרדת. רצתי הביתה במהירות. נשכבתי במיטה והתכסיתי בפרווה של אימא עם ראש השועל. מהמטבח שמעתי את אימא ממלאת את ה"פיילה" במים חמים, להכין לי אמבטיה. מבעד לחריץ הדלת ראיתי את אבא יושב וקורא בעיתון "דער אמריקנער" לאור עשיית הנפט שהפיצה אור מדכא.
העיניים נעצמו לי לאט ונרדמתי. ופתאום, מתוך שינה, שמעתי מהומה גדולה וצעקות והבנתי שיש צרות. זחלתי מתחת למיטה והבחנתי באדון מליס החלבן, שהתחיל לצרוח על הוריי.
"איפה הממזר הזה? אני ארצח אותו!"
אבא השקט והעדין נבהל קצת, אימא קצת פחות.
"אל תצעק אדון מליס! כאן מדברים בשקט."
"לדבר אתם רוצים? זה יעלה לכם ביוקר. התכשיט שלכם הרס לי את העסק! הפרות מתות מפחד, הן לא יתנו חלב יותר. הכלב יושב במלונה, ומצידו אפשר לגנוב את כל המשק."
"מה אתה רוצה?" שאלה אימא באידיש.
"פיצויים!" ענה החלבן, ואבא אמר בשקט: "נערוך בירור אצל רב השכונה, אלינסון."
"לא מסכים!" ענה החלבן. "אני עושה לכם משפט חברים במפלגה."
"משפט אתה רוצה?" אמרה אימא ותקעה במליס מבט מפחיד, "אין בעיות, משפט תקבל, אנחנו לא מפחדים. גולדה מאיר קרובה שלנו, וגם בן-גוריון חבר טוב. אנחנו, 'פועלי ציון שמאל', בנינו את הארץ."
אבא קם, ניגש לחלבן וסינן בשקט: "חתיכת פאשיסט, אתה חושב שאנחנו לא יודעים שאתה מוהל את החלב במים? כאן זה לא הארגון."
"שקט, שקט," אמר החלבן בקול נמוך, "אנחנו מעירים את כל השכונה."
"לילה טוב," אמרו אימא ואבא במקהלה.
החלבן יצא ולא שב יותר לצריף.
בערב שבת ישבנו לאכול, וחוץ מהקידוש, שקט ודממה. אני מרוב פחד אכלתי בחטף חצי קציצת דג. את החצי השני זרקתי לחתולה "פושלֶה" שרבצה מתחת לשולחן.
בשבת בבוקר אבא הסבלני, שמעולם לא הרים עליי יד, ניגש אליי והכניס לי סטירת לחי מצלצלת. האחת והיחידה בימי חייו. אימא אמרה לו ברוסית, שפה שהשתמשו בה במצבים נדירים אצלנו – "די, די אברום, תירגע, קח ואלריאן ולך לנוח, זה לא סוף העולם."
למחרת ברחתי מבית-הספר, הורדתי את הציצית והברט, הנחתי בילקוט את אקדח החוליות שלי והלכתי ברגל לירקון, לעזור לחיימיקו בונה הסירות. אבל את הסטירה אני מרגיש לפעמים עד היום.
מתוך קובץ סיפורים המוקדש לנכדיי לין, עדן, עמית וניר.
ניתן לרכוש את הספר "סיפורים אישיים על תל-אביב" במשרדי "כֹּח לגימלאים", דיזנגוף 9, תל-אביב 64075.
* * *
בארי צימרמן
זאת
זאת היתה שנה קשה. שנה שקל לבכות בה, שקשה לחיֵך בה, שהיה צריך מזל כדי לעבור אותה בשלום.
אנחנו רצים כולנו עם חגור מלא. כל אחד עם מה שהחיים שמו עליו. ומה שההורים. ומה שהציונות. ומה שהיהדות. ומה שהמדינה. ולפעמים החגור כל כך כבד, שבא לך לזרוק כמה דברים, לרופף חגורה.
ולפעמים, אתה מסתכל שמאלה וימינה ורואה אנשים עם חגור לא כל כך כבד כמו שלך (והם מסתכלים עליך ואולי רואים בדיוק אותו הדבר), ואתה קצת מקנא.
ועכשיו מתחילה שנה חדשה.
בא לי להזהיר אותה שאם היא לא תתנהג יפה אז אנחנו נכעס מאד וזה ייגמר לא טוב. אבל היא לא שומעת. יפה וענוגה כמלְאכִית אמיתית היא פוסעת פסיעה ראשונה על ראשי העצים, בדרכה אלינו.
בו בזמן, מתמוטטת השנה החולפת אל זרועות ההיסטוריה המצפות לה. "היו לי גם כמה הברקות חיוביות!" – היא מוסרת הודעה לעיתונות לפני צאתה. והיא צודקת. נולדו בה, ושמחו בה, ואהבו, וחשבו, נישאו, ניסו, נסעו וגם נסו. פוליקר המשיך לשיר.
אין תרופות פלא. אבל יש, כנראה, פלא. פלא שאנחנו כאן, בעולם הבלתי מושלם הזה, בארץ הצורחת הזו, באני שלנו הבוכה וצוחק ומברך ומקלל והכל בנשימה אחת.
שבשנה הבאה הפלא הזה יהיה קצת יותר נסבל. שיהיה פחות סבל. שיהיה יותר צדק. שלא נצטרך לשלם במוות. שנוכל לחיות, ולוּ בהקפה.
שלא נהיה בכוננות ספיגה. שיבוא אושר קטן לביקור ארוך, ולא ילך. שנה טובה!
* * *
י"ז
יששכר מוויצ"ו ירושלים, 1963 –
היכן הוא היום?
בימים
ההם בשנת 1963 בירושלים, במסגרת לימודי רפואת הילדים, נלקחנו לסיור במעון הילדים של
ויצ"ו בירושלים. שם שכנו הילדים שלא היו להם הורים בנמצא, כלומר עזובים או מועמדים
לאימוץ מאימהות שלא יכלו לגדל אותן בגלל מגבלות חברתיות ועוד.
מהתנהגותם של הילדים ניכר מיד רעבונם לחמימות כלשהי ,למגע אישי ולאהבה. שמענו על תולדות המקום ומעשיהם של העושים במלאכה , תפקידו של המוסד ועוד. זה די הרשים וריגש כך שזמן מה אחר כך באחד הסיורים שלנו בעיר הקודש שאהבנו כל כך, החלטנו לסור לשם לביקור.
איני זוכר אם לקחנו עימנו דברים טובים כלשהם לחלוקה ביניהם אך נתקבלנו ברעבון לכל דבר שבא מן החוץ. שיחקנו איתם קצת והם נדבקו אלינו ממש ולא עזבונו.
הבטחנו לבוא שנית, ועשינו זאת. והפעם עם מיני קשקושים באמתחתנו. בעיקר נכמרו רחמינו על אחד שהיה לו מבט עצוב ומהורהר ושמו היה יששכר (וגם היה מלא וּסְמִין כדבעי). משום מה זוגתי נטתה לו חיבה מיוחדת ושיחקה איתו יותר מאשר עם האחרים.
בפעמים הבאות שבאנו חזר המחזה על עצמו וזה מאוד ריגש אותנו לראות את בדידותם של הילדים האומללים האלה ועד כמה הם מחפשים קשר אנושי. עלינו זה היה ממש נטל רגשי עד כי החלטנו שלא נבוא עוד לשם בגלל זה.
התמונות נשמרו אצלנו באלבום. לפני שנים אחדות החלטתי לנסות ולאתר את אותו יששכר שהיה בשנת 1963 בווי"צו בירושלים. עכשיו הוא כבן חמישים, אולי בעל מוסך בקרית שמונה או בעל מסעדה בקנדה או ברביירה הצרפתית (שם מקובצים רבים מבני הפזורה המרוקאית). ושמא הוא בוועד העובדים באיזה מפעל תעשייתי באחת מעיירות הדרום.
כל חיפושינו העלו חרס.
נאמר לנו שהמוסד כבר לא קיים, ובמרכז ויצ"ו טענו שאין להם רישום של הילדים שהיו שם.
כך אבדו לנו עקבותיו, ומאוד חבל.
ר' תמונתו בקובץ המצורף.
* * *
עדה הרצברג: לדון בהרחבה במונח "גִילנוּת"
לאהוד בן עזר שלום רב,
לטעמי השימוש שנעשה בגיליון הנוכחי [773] על ידי יהודה דרורי במונח "זקנות" אמור לעורר ויכוח על היקף "הגילנות" שמותר וצריך לאפשר בדיון שבכלל לא נוגע לנושאי זיקנה וזקנים אלא לעניינים שנוגעים לזכויותיהם החוקיות של אזרחים, תושבים ומבקרים במדינה.
לפיכך מומלץ כי תינתן הזדמנות לקוראים ולכותבים לדון בהרחבה גם במונח "הגילנות" ולהכיר את המאבקים שמנוהלים בנושא זה על ידי גופים כמו "כן לזקן".
בברכת שנה טובה לך ולאשר לך
עדה הרצברג
אהוד: בתור זקן בן 76 אני בדעתך.
* * *
לגיליון ראש השנה תשע"ג של "תרבות וספרות"
אהוד בן עזר
"לבד בברלין" של הנס פאלאדה –
עיר של חלאת אדם
הספר החזק והמטלטל ביותר שקראתי השנה הוא "לבד בברלין" של הנס פאלאדה, בהוצאת פן ו"ידיעות אחרונות", בתרגומה של יוסיפיה סימון. לא שמעתי דבר על הסופר והספר לפני כן, אבל מרגע שלקחתי בידי את הספר, נשביתי בקסמו האפל, ה"ייקי", המזוויע, האנושי כל-כך והמרתק, ולא יכולתי להניחו. פאלאדה כתב את הספר ב-24 ימים והוא מחזיק בעברית 671 עמודים. כנראה רומאנים שנכתבים בתנופה אחת, גם נקראים כך.
גיבורי הספר, שני הברלינאים אוטו ואנה קוונגל, שכלו את בנם היחיד בחזית המזרח בשנת 1942. בתגובה מחליט אוטו, מנהל-עבודה קטן בבית חרושת לרהיטים, איש כמעט ללא ייחוד – להתחיל לפזר בחשאי גלויות אנונימיות נגד המישטר הנאצי ונגד היטלר – וזאת בתיבות דואר ובחדרי מדרגות בעיר.
"ההתרחשויות בספר זה תואמות בקווים כלליים את מסמכי הגסטאפו על אודות הפעילות הלא חוקית של בני זוג ברלינאים ממעמד הפועלים בין השנים 1940-1942." כותב בהקדמה פאלאדה בסגנונו החד, "הספר עוסק באורח בלעדי באנשים שנאבקו נגד השלטון ההיטלראי, בהם וברודפיהם. בחוגים אלה אירעו מיתות רבות בין השנים 1940 ל-1942 וגם לפניהן ואחריהן. כשליש מהספר הזה מתרחש בבתי כלא ובבתי חולים לחולי נפש וגם שם המוות היה מאוד באופנה."
הפעילות החתרנית של אוטו קוונגל משגעת את משטרת ברלין ואת הגסטאפו, שאינם משערים לעצמם שמדובר רק באיש אחד ובאשתו – אלא חוששים שזוהי מחתרת שלמה. עובר זמן עד שבני הזוג, חרף זהירותם – נתפסים, נאסרים, נשפטים ומוצאים להורג. ואולם לא רק הם-עצמם גיבורי הספר, אלא העם הברלינאי כולו, עשרות דמויות של שכנים, מלשינים, שיכורים, זונות, חוקרים, שופטים – כל הטיפוסים הקשורים לעלילה, מרכיבים תמונה מדהימה, מזעזעת, של העם הגרמני, שרק סופר גרמני מטורף-למחצה ושיכור, שלא ברח מגרמניה בתקופת המלחמה, היה כנראה מסוגל לתאר בדייקנות כה אכזרית.
72 פרקים יש לרומאן, וכל אחד מהם היכה בי באכזריות מרתקת משלו. בכתיבה פשוטה-לכאורה אך ממש גאונית – הוא סחף אותי יותר מכל רומאן גרמני אחר שקראתי, מאלה שנכתבו לאחר המלחמה. כך צף ועלה מולי הרקב הנורא שפשה בעם הגרמני בתקופת הנאציזם, האכזריות של גרמני לגרמני, המפלצתיות שהיתה טמונה בעם התרבותי הזה, שמרבית הטיפוסים שלו, שמופיעים ברומאן – הם חלאת אדם, אנשים חסרי כל עמוד שדרה מוסרי שמוכנים לדרוס, לענות ולהרוג זה את זה [ולא רק את היהודים] כדי לשרוד במישטר מסודר ואכזרי שכנראה גם טבוע בדמם.
ולא, דבר כזה מעולם לא קרה, ולא היה קורה אצלנו, היהודים! – לנו לא היו אמנם גיתה, שילר ובטהובן, אבל גם לא עיר שמרביתה חלאה כמו ברלין בתקופה המתוארת ברומאן.
אהוד: הרשימה הקצרה הזו הוזמנה אצלנו על-ידי העיתונאית עלית קרפ למשאל שערכה בשם המוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", וגם אושרה על ידה. חפשו את הרשימה בגיליון ערב ראש השנה – היא לא פורסמה. אולי בעקבות השבחים התרבותיים שחלק לאחרונה העורך בני ציפר לגרמנים, לאחר שהוזמן לבקר בארצם – לא היה נעים לו לפגוע בהם?
* * *
תגובת חברנו י"ז –
שאליו-בלבד שלחנו את הנוסח דלעיל:
יפה מאוד, ממצה וכתוב נהדר. הטיפשות על עורכי העיתון והמחליטים ב"הארץ" עולה על כל דמיון.
ואתה אל תתכופף המשך בשלך ועד מאה ועשרים.
אני מעריץ אומץ לב , ויש לך כזה.
וכל הכבוד,
שנה טובה,
י"ז
* * *
רץ באינטרנט, רציני או מתיחה:
תוכנית של קנדים שאחראים לרוצחים
המטה הארצי לביטחון
מייג'ור גנרל ג'ורג' ר. פירקס בניין, 15 NT
אוטווה ON K1A 0K2
קנדה
גברת נכבדה,
תודה לך על מכתבך המבטא את הדאגה העמוקה שלך לגורלם של מחבלי אל קאעידה שנתפסו על ידי כוחות קנדיים, ומועברים לממשלת אפגניסטן וכעת מוחזקים על ידי פקידים במרכזים הלאומיים שלהם במרכזי המעצר באפגניסטן.
הממשל שלנו מתייחס לנושאים אלה ברצינות וההודעה שלך מתקבלת בהבנה באוטווה.
את תשמחי ללמוד, כי הודות לטיפול של אנשים כמוך, אנו יוצרים מחלקה חדשה בתוך המטה להגנה הלאומית, אשר תיקרא PCART או תוכנית של קנדים שאחראים לרוצחים.
בהתאם להנחיות התוכנית החדשה, יבוא לקנדה טרוריסט ויושם תחת אחריותך ובמעקב אישי. העצור האישי שלך כבר נבחר וילווה תחת משמר חמוש למקום מגורייך בטורונטו ביום שני הבא.
עלי מוחמד אחמד בן מחמוד (את יכולה פשוט לקרוא לו אחמד) יטופל על ידך על פי הסטנדרטים שדרשת באופן אישי במכתב התלונה שלך. כפי הנראה יהיה לך הכרחי להעסיק גם עזרה. אנו נערוך ביקורות שבועיות על מנת להבטיח שאחמד מקבל טיפול ואת כל תשומת הלב שאת ממליצה בתקיפות במכתבך.
למרות שאחמד הוא סוציופת אלים ביותר, אנו מקווים שהרגישות, שאת מתארת כבעייה התנהגותית קלה מאוד שלך, תעזור לו להתגבר על בעיותיו. ייתכן שאת צודקת כאשר הם מתארים בעיות אלה כהבדלים תרבותיים גרידא. אנחנו מבינים שאת מתכוונת לספק לו ייעוץ וחינוך בבית.
הטרוריסט המאומץ שלך מאוד בקיא מאד בדיסציפלינות של קרב מגע ויכול ליטול חיים בחפצים פשוטים כמו עיפרון או קוצץ ציפורניים. אנו ממליצים לך לא לבקש ממנו לעשות הדגמה בפגישה הבאה של קבוצת היוגה שלך. הוא גם מומחה לחומרי נפץ שמיוצרים ממוצרים ביתיים. אולי עדיף לשמור אותם נעולים, אלא אם את חוששת שזה (בדעות שאת מביעה) עלול לפגוע בו.
אחמד לא ירצה לשמור על יחסים איתך או עם בנותייך (מלבד קשר מיני) מאחר שהוא מאמין שנשים הן סוג של סחורה תת-אנושית. זהו נושא רגיש במיוחד עבורו והוא ידוע בתגובותיו האלימות לנשים שאינן עומדות בקריטריונים של הביגוד כפי שהוא רואה כמתאים יותר. אני סומך ובטוח שעם זמן תלמדי ליהנות מהאנונימיות של הבורקה. זכרי שזה חלק מהכבוד הטוב לאמונות דתיות, כמו שאת כותבת במכתבך.
שוב תודה לך על הדאגה שלך. אנחנו באמת מעריכים אנשים כמוך שדואגים לספר לנו איך לשפר את העבודה שלנו ולדאוג לאחינו בני האדם. זכרי לטפל טוב באחמד וזכרי שאנחנו צופים בך.
מזל טוב ואלוהים יברך אותך,
בכבוד רב,
גורדון אוקונור
שר ההגנה של קנדה
* * *
נחום גוטמן
אהוד בן עזר
בין חולות וכחול שמיים
סיפר וצייר נחום גוטמן
כתב אהוד בן עזר
יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ
הדפסות מ-1980 ואילך
הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן
והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק
פרק ג.
גמל ראשון שראיתי
כשהייתי בן שבע נסענו לארץ-ישראל. אבא נתמנה למורה בבית-הספר לבנות בנווה-צדק, ליד יפו. היה בדעתו להקים מרכז ספרותי בארץ, וכן להעמיד את ההוראה על יסוד ספרי-לימוד מתוקנים.
היום בו יצאנו את אודיסה היה יום הכרזת הקונסטיטוציה הראשונה ברוסיה, בשנת 1905. למרות החג הגדול אשר עטף את העיר לרגל ההכרזה – הונפו דגלים ואנשים התחבקו ברחובות – אבא לא ויתר על הנסיעה. לידידיו של אבא היתה נסיעתו יום גדול והם באו בכירכרות ללוותנו אל האונייה אשר עמדה בחוף, קהל גדול אשר בכך נתן גם ביטוי לשמחתו ביום החג.
עלינו על האונייה, ומשם ראינו קהל עצום שהתלכד בגן הציבורי הסמוך לחוף. זה היה חג המוני ראשון שראיתי בחיי, תזמורות, דגלים וצעדות. עמדנו על הסיפון ונופפנו במטפחותינו אל עבר הסירה אשר בה עמדו ידידי אבי, שבאו ללוותנו לאונייה, וביניהם לוינסקי וביאליק. מנדלי-מוכר-ספרים עמד ליד הכירכרה אשר בה בא.
פתאום צרחה אימא בקול רם:
"אויה!"
וראיתי את דמותו של לוינסקי כשהוא מועד מן הספסל שבסירה ונופל, וידידיו ממהרים לתמוך בו; וכשהרימונו את עינינו משם להביט אל הקהל הגדול והחוגג שהצטופף על החוף, בנמל ובגן – ראינו דמויות של קוזאקים רכובים על סוסים, מתפרצים לתוך הקהל הצפוף, מניפים שבטים, ואנשים נסים מפניהם בבהלה ומתפזרים לכל עבר.
האונייה הפליגה, ואנחנו לא ידענו כי מרגע שהאונייה יצאה התחילו הפרעות ביהודי אודיסה. אחי הבכור, יצחק, אשר נשאר באודיסה, בביתו של לוינסקי, כדי לסיים את לימודיו בבית-הספר – התחיל עוד באותו לילה לשמור בהגנה-העצמית שהוקמה ברחובות העיר.
ה"אויה" של אימא נשאר בעיניי כאות-התראה למשבר גדול שבא בחיים. היו לנו כרטיסי-נסיעה במחלקה-השלישית, אך לוינסקי עלה לאונייה וקנה לנו כרטיסים למחלקה-השנייה.
*
הפלגנו מאודיסה ובדרך עצרנו בקונסטנטינופול. ירדנו העירה כדי לקנות בגדים לבני המשפחה, ורק אז נודע לנו על המהפכה ברוסיה, שנכשלה. המולת הסירות והספנים שנישאה על פני החוף נשארה בזיכרוני מאז כהכרזה חזקה על עולם חדש וזר שעומד להיפתח לפנינו.
הלכנו ברחובות הצרים של העיר כשעינינו פקוחות לכל צד ונכנסנו לחנות בגדים גדולה. קודם לכן היו כל בגדיי באים לי בירושה מאחי הגדול. עתה מדדו עליי בגד חדש ראשון בחיי: חולצה עם שתי שורות של כפתורים נוצצים. אימא ראתה את פניי – זרקה לי מבט חם ואמרה:
"תישאר בה."
לקחתי בימיני את ידה של אימא, בשמאלי את יד אחותי, לה קנו שמלה חדשה, אדומה, וצעדנו ברחובות הצפופים של קונסטנטינופול. פוסע והולך כמו בעולם אגדתי.
פתאום שמעתי מעליי חירחור. נשאתי עיניי למעלה – ומה אני רואה? ראש משונה, ראש של גמל. זו היתה הפגישה הראשונה שלי עם חיה זו. תחילה ראיתי מעליי צוואר ארוך שמסתיים בזקנקן, ומשני צדדיו משקיף לעומתי זוג עיניים גדולות, עם עפעפיים ארוכים והן פקוחות ועצובות מאוד.
אחר כך חירחור עמוק הנובע מתוך לוע פעור.
אחר כך באו שפה תחתונה רפוייה, וקול חירחור ממושך.
ולבסוף העמדת הרגליים שלו, שהיו רכות, כאילו הילכו על כרים קטנים.
זה היה השער המסתורי, המגע הראשון; החזקתי בידי אימי ואבי כשראשי מורם ועיניי נשואות: נפתח בפניי המזרח. ונדמה לי שהרגע ההוא היה פתח לכל מה שניסיתי לבטא בציוריי. כל שנותיי לאחר מכן השתדלתי לתת ביטוי לאהבתי ליופי המזרחי המיוחד, המסוגר, הצבעוני, אשר כבש את ליבי בתסיסתו, פתח לעולם המזרח כפי שהיה בטרם הצליחו לקלקל את נופיו. והכול התחיל מן הגמל ההוא, עם העיניים האגדתיות.
כל אותה דרך הייתי הולך ומיסב ראשי לאחור, ולא הורדתי מבטי מעל הגמל, אשר דמותו הלכה ורחקה ונסתלקה ממני, אבל נשארו בזיכרוני זוג עיניים מבינות ורוחשות טובה. עיניים ארוכות עפעפיים, אשר לימים הזכירו לי את עיני התימנים שכבשו את ליבי, משום שנראו לי כתווי פניהם של אבותינו. כל הציורים שעשיתי שנים רבות לאחר מכן, ושעסקו בעולם הקדמון, התנ"כי – נעשו בהשראת המפגש הראשון שלי עם אותו גמל.
המשך יבוא
* * *
סיפורו של נחום גוטמן "המחסום"
ציטוטים נבחרים מהסיפור
מחמוד: "השכונה הזאת שלך – היא כמו אצלי במטפחת. יחד עם דיזנגוף והמידרכות שלכם. אם אסחב במפה – כל מה שעל השולחן יפול וישבר. אתה כבר רואה את הבור שפערתי לפניך? אז חושה, שים עיניים שלך ברגליים שלך. זה אני מדבר למען טובתך. היום יש לי לב טוב, חביבי, אתה יכול להגיד גם לדיזנגוף שיבוא הוא עצמו ויפתח זאת השרשרת. .....שכרתי זאת המרכבה, שחברי זה שעובד אצל הקונסול לא יצחק לי! ניסע עד קצה הרחוב, אנגן בעוד ונחייך לשני הצדדים והדם שלי ילך טוב ונהיה ידידים.
נדב השומר: "נדבר כמו אנשים. יש חוק שאסור לעבור במרכבה את הרחוב. היום שבת. קח את חבריך ואת העוד וטיילו ברגל ברחוב כאות נפשכם."
מחמוד הספּר נתרתח: "אני רואה שאני שופך את דבריי כמו מים בחול. עבדים לא יבינו מה זה כבוד ומה זה דם. השרשרת זה לא בשביל השבת. זה בשביל החוצפה שלכם."
("עיר קטנה ואנשים בה מעט", עמוד 136).
שולה וידריך: [בהמשך לרשימה מהגיליון הקודם]. המציאות משתקפת בסיפוריו של נחום גוטמן. הדמויות בסיפוריו אינן בדויות והן מייצגות את מכלול החיים בשכונה. גוטמן מציג בגאווה את שכלולי השכונה החדשה אחוזת בית ואת חיי הקהילה האוטונומיים.
בפרוטוקולים הראשונים של השכונה, מופיעה החלטה של ועד השכונה לסגור בשבת וחג את המחסום, והסתפקו בשרשרת שנמתחה בין העמודים. "כל מי שבא לשכונה בשבת וביום טוב, בין מושלמי ובין נוצרי, היה משאיר סוסו ועגלתו מבחוץ ונכנס ברגל, ואפילו פקידים גבוהים של הרשות התורכית שמרו על מנהג זה ולא ערערו עליו." ("ספר תל אביב" בעריכת דרויאנוב, עמוד 170).
* * *
בבוקר פְּקָקָה אחר כך פעמיים קקה
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
יש אנשים שסדר היום שלהם כך
בבוקר פְּקָקָה
אחר כך פעמיים קקה
ואם נשאר להם זמן
הם מרחמים על כל המסכנים שבעולם
ואם יש להם יחסי ציבור טובים
את רחמיהם עם תמונותיהם
מפרסמים בעיתונים
וגם בטלוויזיה
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* הסיפור של ההתקפה על מטה הכוח הרב-לאומי בסיני מוכיח את הכלל שאין ואקום במזרח התיכון, במדינות צפון-אפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי בכלל. לא רציתם את סאדם חוסיין, קיבלתם עיראק שקועה בלהבות של מלחמת אזרחים. אינכם רוצים את באשר אסד, קיבלתם סוריה כנ"ל. לא רציתם את מובאראכ המתון-יחסית, קיבלתם את מצרים בשליטת האחים המוסלמים עם התקפות על שגרירויות ישראל וארה"ב. לא רציתם את קולונל קדאפי הביזארי ששלט בלוב שנים רבות, קיבלתם מלחמת אזרחים שם ורצח השגריר האמריקאי, וכן הלאה, וכן הלאה, או דיקטטורה ושלטון צבאי – או אנארכיה. כאשר מכל אלה נהנית הקיצוניות האיסלאמית, שמסיגה לאחור אל חשכת ימי מוחמד כל מקום שהיא מצליחה להשתלט עליו ולערערו. ועם נשיא טיפש כאובמה עוד מעט יהיה אסור לפרסם בארה"ב קריקטורה על מוחמד או לומר מילת ביקורת עליו.
יש לנו הצעה – הכו ביהודים. עלינו מותר להגיד הכול. כמו גם באיסור המילה בגרמניה, או השחיטה הכשרה בחלק ממדינות אירופה – שבעצם מכוונים נגד המוסלמים, אלא שמפחדים לומר זאת ישירות נגד המוסלמים, כי להם יש נפט וטרור וקולות מצביעים באירופה, ולכן מנהלים את המערכה על גבי היהודים, ונגדם – וכידוע ישראל אשמה ועליה ניתן לטפול הכול.
* לקראת סיום תקופת כהונתו המוצלחת של נשיא המדינה שמעון פרס מתלהטת התחרות שבין שני המועמדים הוודאיים, אווה אילוז ומיכה לינדנשטראוס. מאחר שיש חשש שלא תושג הכרעה ביניהם, כי מדובר בשני גאונים שאפשר ממש לראות את גלגלי מוחותיהם בפעולה יוצרת כותרות – עולה ההצעה לחון את משה קצב ולהחזיר אותו לתפקיד הרם, אשר התאים לו כל כך, וזאת מתוך ההנחה שבשבתו באגף התורני בכלא מעשיהו שיפר את האנגלית שלו וגם חדל לשלוף את הזין בפני מזכירותיו וזאת בין השאר מפאת היעדר נשים בסביבה.
* הביאו אלינו את הכרך העבה והכבד בן 537 עמודים של "חמישים גוונים של אפור" מאת מישהי בשם א ל ג'יימס. זה מזמן לא נפל תחת ידינו דבר משעמם ומשמים שכזה, נטול אפילו כל עניין פורנוגראפי אמיתי. קשקוש מקושקש שיישכח בעוד זמן לא רב, ורק לטמבלים ובעיקר לטמבליות ישראליים יש עניין לדבר עליו בלי סוף, לרוב מבלי לקרוא בו אפילו. חבל על הזמן – במובן המקורי והלא-מטומטם של הביטוי. כל זה הוא תוצר עלוב של יח"צנות צינית ושל תגובה עדרית של נשים משכילות-לכאורה.
למשל, תני לחבר השתלטן שלך לדחוף לך שתי גולות קשורות בחוט בַּכּוּס שלך, בצעי בבית פעולות פשוטות אחדות עם הגולות שלו המשתקשקות בַּכּוּס שלך, ואחר-כך, כשיוציא לך אותן, תגיעי לאורגזמה עילאית.
אנחנו ממש השפכנו בתחתונים כאשר קראנו את התיאור הפורנוגראפי הזה, המתאים כנראה להערצתן הספרותית של נשות תל-אביב של ספר, שאין בו כמעט קטעי סקס ממשיים וגם שום כישרון של תיאור ספרותי!
יש לנו הרגשה שאם גבר היה כותב את הספר המשעמם הזה, איש לא היה מזיז זין לאברו, וספק אם בכלל היה מוצא לו מו"ל.
* עוד אחת מן התוצאות הנוראות של "המחאה החברתית": "על אף המיתון הכלכלי, המשבר והלך הרוח החברתי, השוק גדל והישראלים טסים הרבה יותר לחו"ל," כך אמרה ראש אגף השיווק באל על, עינת ינאי. ["דה מארקר", זוהר בלומנקרנץ, 19.9]. "עם כל הדיבורים על משבר בישראל ובעולם, אנו לא רואים כי התופעה הכלכלית חלה על יציאת ישראלים לחו"ל. אלה ממשיכים לבלות המון בחו"ל עם המשפחות, אפילו יותר מאשר בשנה שעברה. --- מגמת העלייה בתנועת הישראלים שהסתמנה בקיץ, נמשכת ביתר שאת בחגים השנה, לעומת אשתקד."
* שלום, איזה יופי! [גיליון] 773 בגימטריה – תשע"ג. שנה טובה, כתיבה טובה וחתימה עוד יותר, קורא.
***
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,406 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד
ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.
מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,050 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל