גיליון מס' 775 לקראת יום כיפור תשע"ג

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' בתשרי תשע"ג, 24 בספטמבר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 1. בשולי פנקס הכיפורים, 2. האימפריה היהודית בוכה. 3. צנום, גאה וללא אשליות.  [מתוך "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר"]. // איליה בר זאב: שירים לכיפור: 1. ג'יפ סיור (יתרונות), 1973. 2. בגן העדן האבוד, 1973. 3. מִלּוּאִים במדבר. // אלישע פורת: 1. שנים-עשר סלי חול. 2. אבא קובנר כקטיגורם של ישראל. 3. אבא קובנר – "יורשים בלי מורשת", הכותרת העלומה הלא מוכרת.  // יוסי גמזו: בַּאנְק-הָאֵמוּן בְּבָאן קִי-מוּן... // נעמן כהן: היסטוריה בשירות הפוליטיקה. // יוסי אחימאיר: מקרה לטביה והלקח לישראל. // עוז אלמוג: מעריב בערבו. // משה גרנות: באין מוצא, על הספר "לבד בברלין". [פרסום חוזר]. // אהוד בן עזר "לבד בברלין" של הנס פאלאדה – עיר של חלאת אדם. [פרסום חוזר]. // מרדכי קידר:  כך חולפת תהילת עולם. [ציטוט]. // אלי מייזליש: לבסוף תנצח היהדות גם את הנצרות וגם את האיסלאם. // ד"ר גיא בכור: מה כוחה הצבאי האמיתי של איראן? [ציטוט]. // יהודה דרורי: 1. "נבואות" לשנה הבאה? 2. לקרוא שוב מה אמר מיט רומני. // ח"כ ניצן הורביץ: איזה שעון בן חיל [מתוך האתר]. // מתי דוד: הם  טועים אך לא מודים. // בעקבות הפרק מהרומן "והארץ תרעד": 1. מסיפורי שוקי בן עמי: זאת ירושלים של רֶבּ שמואל לייזר ורֶבּ שולם. 2. י"ז: כלום אין עיתותיך בידיך לסיים את "והארץ תרעד"? // יהודה הצבי: ההמנון שלהם והעצמאות שלנו. // אהוד בן עזר: על "בירה ומצבי רוח משתנים", מבחר הסיפור הצ'כי, בחרה ותרגמה: רות בונדי. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק ד. הירידה בחוף יפו. // ממקורות הש"י.

הגיליון הבא 776  יתפרסם אור ליום חמישי, י"א בתשרי תשע"ג, 27.9.12

* * *

אהוד בן עזר

בשולי פנקס הכיפורים

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, מוֹלַדְתְּךָ עֲצוּבָה

בִּן רֶגַע הָפַכְתָּ גַּם אוֹתִי

לְגֶבֶר דַּל אֲשֶׁר חַיָּיו נִתְּנוּ לוֹ מַתָּנָה

וּבְיוֹם רָעָה מִלְּטוּהוּ טַנְקִים וּמְטוֹסִים

וְהַפֶּצַע בְּלִבּוֹ גָּדוֹל מִנְּיָרוֹתָיו –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, אִם גַּם לָכֶם קָם

דּוֹר חָדָשׁ, שׁוֹנֶה –

וְהוּא אֵינוֹ מוֹחֵל מִשְׁגִים, אֵינוֹ סוֹלֵחַ

עַד אֲשֶׁר יָבִיס אֶת תְּבוּסַתְכֶם –

אֱמֹר, מַדּוּעַ זֶה גַּם הוּא מוּבָל לַטֶּבַח?

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, הַפַּעַם לּא נִכְנַסְתֶּם לַמִּלְחָמָה

בְּכִשְׁרוֹן הַנְּאוּם שֶׁל אִישׁ הַמִּזְרָח

בְּהֶגְיוֹן הַתֹּף וְהֶחָלִיל

וּבְהִתְרַבְרְבֻיּוֹת אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא הָרְגוּ זְבוּב –

הַפַּעַם לְבַשְׁתֶּם קְלִפַּת צִיבִילִיזַצְיָה

גַּם רוּחֲכֶם אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת עוֹד לִתְקוּפַת הַבַּעֲרוּת...

אֲבָל בִּגְזֵרַת הַבַּעֲרוּת הַחֲדָשָׁה –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, בִּשְׁנֵי עָמִים קְשֵׁי עֹרֶף

מַכּוֹת נָקָם חֶשְׁבּוֹן דָּמִים תַּקְשַׁחְנָה

אִם גַּם נִצַּל כְּבוֹדְכֶם בְּמָוֶת זֶה – עַתָּה

פִּנְקַס תְּבוּסָה חָדָשׁ יֹאכַל אֶת לְבַבְכֶם

וְהוּא גָּרוּעַ מֵחָשִׁישׁ וְעֹנִי וְהוּא

מַר מִשִּׁעוּל וָבֶכִי, הוּא שָׁנִים שֶׁל

חֹשֶׁךְ, טֵרוּף שֶׁל דָּם, הוּא רַעַל – בּוֹ

גַּם מֻכִּים הִנְכֶם מַכִּים בִּשְׁאֵרִית חֲלוֹמוֹתֵינוּ –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, גַּם אִם אוֹמַר: אֵינֶנִּי

רוֹצֶה לִהְיוֹת עָם וְנֶגְדְּךָ לָלֶכֶת –

עֵת בְּנֵי עַמְּךָ פּוֹלְשִׁים אֵלַי

לִי אֵין לְאָן לָלֶכֶת –

וְכָךְ, אַחַר שָׁנִים רַבּוֹת וְרֶגֶשׁ

אַשְׁמָה מְסֻיָּם, לִי אֵין בְּרֵרָה

אֶלָּא לֶאֱהֹב כִּבְרַת מוֹלֶדֶת זוֹ, עַם, דְּמָעוֹת,

כְּדֵי לְהַצְדִיק אֶת קִיּוּמִי

כְּנֶגֶד הַמֵּתִים –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, עַד מָתַי נַעֲמִיד פָּנִים

אִסְלָאם אַתָּה? מִדְבָּר אַתָּה, גְּאֻלַּת דַּם וְנֶפְט –

אֲנַחְנוּ בִּגְזֵרַת גּוֹרָל, יְהוּדִים, כּוֹפְרִים,

יוּ.אֵס.אֵי לְצַד אֶלֹהִים

אַלְלָה בְּצַד ס.ס.ס.ר

וּבְלַפִּידֵי אֵשׁ מִזְרָחֵנוּ עוֹבֵר –

וְאַתָּה לֹא מִפִּי אַלְלָה

רָשַׁמְתָּ בְּשׁוּלֵי פִּנְקַס הַתְּבוּסָה:

"לֹא נִכְנְסוּ הַיְּהוּדִים דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹתֵינוּ

כִּי אִם... הִסְתַּנְּנוּ כִּנְמָלִים...

דֶּרֶךְ פְּגָמֵינוּ..."

אֶלָּא –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

אוקטובר 1973

* לאחר מלחמת ששת הימים פרסם המשורר הסורי נִיזָאר קַבָּאנִי את "בשולי פנקס התבוסה", שיר שכולו ייאוש מר והלקאה עצמית של הדור "המובס הכושל והרקוב". אמנם קבאני סיים את שירו בהבעת תקווה שהדור החדש "הזועם, הענק, ינתץ את הכבלים, ויהיה הדור אשר יביס את התבוסה" – אולם השיר בכללותו זורע דכדוך, אינו נרתע מלעג מר, ומהווה כתב אישום חמור כלפי מנהיגי ערב.

האימפריה היהודית בוכה

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

וְאִשָּׁה לְאִשָּׁה זָרָה בָּרְחוֹב

מְשַׁדֶּרֶת מַהֲדוּרָה שֶׁל חֲדָשׁוֹת מִבַּעַד

לַעֲרָפֶל שֶׁל קְרָב רָחוֹק, מַבָּט קָרוּעַ –

מִי מֵת לָךְ וּמִי נֶעֱדָר?

מִי מֵת וּמִי לָךְ נִשְׁאָר?

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

דָּוִד וְגָלְיָת בְּטַנְקִים שֶׁל עֶצֶב

בְּדוֹקְטְרִינָה סוֹבְיֶטִית וּבְיֵאוּשׁ מִזְרָחִי

שׁוֹבְרִים עֲצָמוֹת בְּלֵב אֶרֶץ גֹּשֶׁן –

יֵשׁ פָּסוּק בַּתַּנַ"ךְ לְכָל חֶבֶל אֶרֶץ חָדָשׁ

וּשֵׁמוֹת לַנּוֹפְלִים בִּשְׁעָרָיו.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

אִשָּׁה לְבַדָּהּ כּוֹרַעַת לָלֶדֶת

חוֹתְכִים בָּה צִירֵי הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה

גּוֹרָלָהּ מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת עַל-קוֹלִית

נוֹשֵׂא רָאשֵׁי-חֵץ שֶׁל חֶמְלָה –

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

אִמָּא עֲרִירִית וּקְשׁוּחָה.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל יְהוּדִים נִמְרַחַת

עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר וָנֶפְט –

נִצָּחוֹן וּתְבוּסָה, הַפְסָקַת אֵשׁ מִזְרָחִית

אֲדֻמּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל יַלְדֵי דּוֹר תש"ח

שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, פִּיתוֹם וְרַעְמְסֵס –

בְּמִלְחֶמֶת עֲשָׂרָה בְּרַמַדָאן.

אוקטובר 1973

צנום, גאה וללא אשליות

כְּשֶׁהָיָה בֶּן עֶשְׂרִים כְּבָר הָיוּ בְּנֵי שְׁלוֹשִׁים

זְקֵנִים בְּעֵינָיו כִּי הָיוּ מְשֻׁחְרָרִים

מִשֵּׁרוּת קְרָבִי וְהוּא חָלַם עַל הַגִּיל

הַזֶּה וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שְׁלוֹשִׁים אָמְרוּ לוֹ –

אַתָּה עוֹד צָעִיר, אֲנַחְנוּ מְשַׁחְרְרִים

עַכְשָׁיו רַק בְּנֵי אַרְבָּעִים וְהוּא חָלַם

לְהִזְדַּקֵּן בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה סוֹף-סוֹף

בֶּן אַרְבָּעִים אָמְרוּ לוֹ – הַצָּבָא

מְאַפְשֵׁר גַּם לִבְנֵי אַרְבָּעִים לְהִסְתַּעֵר

בַּקְּרָב, זוֹ הַסִּבָּה שֶׁהִרְגִּישׁ עַצְמוֹ

תָּמִיד צָעִיר בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה

בֶּן חֲמִשִּׁים אָמְרוּ לוֹ – אוֹתְךָ

נַעֲבִיר לְהָגָ"א וְתִתְאַמֵּן בְּכִבּוּי-שְׂרֵפוֹת

וּבֵינְתַיִם נִקַּח אֶת בִּנְךָ הָרִאשׁוֹן

וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שִׁשִּׁים בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ

לְהִתְנַדֵּב לַמִּשְׁמָר הָאֶזְרָחִי וְלָקְחוּ

גַּם אֶת בְּנוֹ הַשֵּׁנִי וּכְשֶׁהָיָה

בֶּן שִׁבְעִים נוֹתַר עִם סֶרֶט עַל

זְרוֹעַ, רוֹבֶה וָנֶכֶד...

נובמבר 1975

מתוך ספר השירים של אהוד בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", 2005

* * *

איליה בר זאב

שלושה שירים לכיפור

1. ג'יפ סיור (יתרונות)

1973

מִדֵּי לַיְלָה הָפְכוּ הַסִּיּוּרִים שִׁגְרָתִיִּים –

פֹּה וָשָׁם, בַּחֲשֵׁכָה, חֻסְּלוּ אֲנָשִׁים בְּמַעֲבֶה גֶ'בָּלְיָּה*,

בְּסִמְטוֹת שָׁאטִי**.

כַּמָּה קַל "לַעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי"*** וְלֹא

לְהִתְעַכֵּב –

עֵרֶךְ יִתְרוֹן נַיָּדוּת גִּ'יפּ הַסִּיּוּר.

בְּאוֹר רִאשׁוֹן רָכַשְׁתִּי פִּתּוֹת רֵיחָנִיּוֹת –

פּוֹתֵחַ שֻׁלְחָן מִמּוּל הַיָּם

וּמַקְלֵעַ דָּרוּךְ.

בַּמִּלְחָמָה, כְּמוֹ בַּמִּלְחָמָה –

לוֹקְחִים בַּסֵּתֶר דִּבְרֵי מַאֲכָל מִשַּׁיָּרוֹת הַאַסְפָּקָה

הַמִּתְפַּתְּלוֹת אֶל הַדָּרוֹם, מַטְמִינִים

צֵידָה לַדֶּרֶךְ.

הָלַכְתִּי לְאִבּוּד בְּמַחְבּוֹאֵי הַלֵּ –

לִתְעוֹת

בַּמִּדְבָּר וּסְתָרָיו.

שָׁגַלְתִּי וָאדִיּוֹת הַרְחֵק מִמּוֹקְדֵי הַזֻּהֲמָה –

מְחַרְבֵּן לְלֹא עִקְבוֹת קַּדְמוֹנִים.

עִם תֹּם הַחֻרְבָּן, בְּהִשְׂתָּרֵר דְּמָמָה, רָעֲשׁוּ מַסּוֹקִים בְּדַרְכָּם אֶל

הַגְּוִיּוֹת בִּשְׂדוֹת הַפְּרָגִים וְהַקֶּטֶל.

* ג'בליה – מחנה פליטים גדול מצפון לעיר עזה

** שאטי – מחנה פליטים בעיר עזה הגובל בים התיכון

*** שמואל ב' י"ח כ"ג

2. בגן העדן האבוד

1973

מְאֻבְזָרִים בְּאַכְזָריּוּת חֵמָה, חֹסֶר רַחֲמִים

וּבְצִיּוּד לְתִפְאֶרֶת, נִפְרְשׂוּ גְּדוּדֵי

הַקּוֹמַנְדּו –

זָכוּ בְּכַרְטִיס בְּכִוּוּן אֶחָד,

לָמוּת בְּכָבוֹד, אוֹ לִגְוֹעַ רְטֻבִּים בַּבִּצּוֹת.

מִתּוֹךְ בּוֹרוֹת סֵתֶר עָלוּ מֻכֵּי אֵימָה,

כְּמֵהִים לִשְׁאֵרִית חַיִּים,

לְמֵי מֵימִיָּה

קָרִים –

לֹא כֻּלָּם.

גְּוִיּוֹת כֻּרְסְמוּ בַּחוֹלוֹת,

כְּלָבִים רְעֵבֵי בָּשָׂר שׁוֹטְטוּ לְלֹא רַחֵם –

חַיְתוֹ טֶרֶף.

טְרַקְטוֹרִים צְהֻבִּים,

אוֹ אֲדֻמִּים,

חָזְרוּ מִמְשִׂימוֹת אֲחֵרוֹת לְכַסּוֹת אֶת הָרָקָב.

סְתָם,

זִכְרוֹן פֶּתַע מֵחֹרֶף אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת

שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ –

מִשְׂחֲקֵי יְלָדִים בְּגַן הָעֵדֶן הָאָבוּד.

3. מִלּוּאִים במדבר

1973-4

בְּפִסְגַּת גַּ'בֶּל קָתַרִינָה* הִתְפָּלַשְׁתִּי בְּפִתֵּי הַשְּׁלָגִים,

אִבּוּד רְשָׁעִים כְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמַסָּע אֶל הַקָּצֶה.

שִׁטָּפוֹן נִגַּר מֵהַפְּסָגוֹת וְעַד הַיָּם הָאָדֹם

הַזֶּה, סָחַף בְּרַעַשׁ שְׂדוֹת מוֹקְשִׁים, אַסְפַלְט וְאָדָם.

בְּגָ'בֶּל לִיבְּנִי** צָהַלְתִּי כְּיֶלֶד בְּמוֹרְדוֹת דְּיוּנוֹת בְּתוּלִיּוֹת,

מִדַּהֲרוֹת הַגִּ'יפּ בְּעִקְבוֹת צְבָאִים נִמְלָטִים.

יָרֵא וְשָׁלֵם עָבַרְתִּי אֶת הַגְּשָׁרִים בַּ"תְּעָלָה"***

בַּדֶּרֶךְ אֶל שַׁעֲרֵי סוּאֶץ.

בִּסְבַךְ הַצִּמְחִיָּה, בִּשְׁבִילֵי הַכֻּרְכָּר, רִחֲפוּ בַּעֲלֵי כָּנָף נְטוּשִׁים

וְגוּפוֹת –

מְאִטִּים אֶת מְתִיקוּת הַמַּיִם.

* ג'בל קתרינה – (גובה 2642 מטר) הבולט מבין ההרים הגבוהים בסיני המתנשאים מעל לגובהו של החרמון הישראלי (2200). פחות משיאו של החרמון (2813, מחוץ לגבולות ישראל).

** ג'בל ליבני – הר בצפון סיני (463 מ'). לידו שכנו מחנות צבא מצריים ושדה תעופה. יש המזהים במקום את "לבנה", תחנה במסעות ישראל ביציאת מצרים. נקודת מפתח במלחמת סיני (1956).

*** "התעלה" – תעלת סואץ, עליה הוקמו גשרים [וסוללה. – אב"ע] במלחמת יום כיפור (1973) להעברת כוחות מסיני לתחום המצרי ממערב לה.

 * * *

אלישע פורת

1. שנים-עשר סלי חול

התרחקנו בשתיקה מהמשפחה הכואבת ומקהל המלווים. תפקידנו הסתיים, ואנחנו הצטופפנו סביב הקומנדקר שלנו, ושתינו בשקיקה מים מהג'ריקן המצונן. וממש לפני התזוזה העפתי מבט אחרון על התלולית הטריה, על שלט העץ, על הפרחים ועל הסרטים השחורים שכיסו שם הכול. ועל שנים-עשר סלי החול של מע"צ, שעדיין ניצבו מאחור, כמו עדי ראיה שקפאו במקומם.

בקיץ שלאחר מלחמת יום הכיפורים גויסתי גם אני למבצע הגדול של העברת חללי המלחמה מבתי הקברות הארעיים לקבורת הקבע. נקראתי למפקדת החטיבה, קיבלתי חליפת מדים חדשה, תגי חטיבה מבריקים ודרגות ממורקות. ואפילו כומתה צבאית שכמוה לא חבשתי לראשי מאז השתחררתי מהשירות הסדיר. הוצבתי לקבוצה של שישה מגויסי חירום כמוני, קיבלנו תדריך קצר מהקצינה הממונה: כמה חשוב שהמבצע הקודר והחשוב הזה יעבור בהצלחה. ואחר כך עלינו על רכבו של אחד מהצוות, על ההסעה הצבאית ויתרנו, ויצאנו למרכז הארץ, לאחד ממחנות הצבא הגדולים, שממנו יֵצאו ארונות הנופלים במסעם האחרון והעצוב אל בתי הקברות הצבאיים.

לא נחפזנו הפעם, כי לא היה למה למהר. אלה שהמתינו שנה ארורה שכזו בקברי הארעי, ואלה שהמתינו להם, כאילו עשויים הם לשוב משם לפתע, לא יקפידו עימנו על כמה שעות של איחור. לא הכרנו את הסמל שהיינו צריכים ללוות. הוא היה בחור צעיר, בשירות סדיר, מפקד טנק כמדומני, שנפל בקרב הפריצה. גדוד הטנקים שלו סופח לחטיבתנו ממש בתוך ימי הלחימה, ולמי היה אז פנאי לעסוק בהיכרויות. מיד לאחר תום הקרבות הושב הגדוד למסגרתו הקודמת, ואיש מבינינו לא זכר את פניהם ואת שמותיהם של החיילים הצעירים/

וכשישבנו בתחנת הדלק, במבואותיה של חיפה, נשאה הרוח המערבית את ריח הים החריף, הביאה ובללה אותו בריחות המאכלים של המסעדה הקטנה ובריחם החריף של הדלקים השפוכים.

נער רך ובלתי מוכר

במחנה הצבאי הגדול שבמרכז הארץ, שהפך למרכז שילוחים לארונות הנופלים, קיבלו את פנינו קציני מילואים רציניים פעלתנים וחמורי סבר. כבר ידעו שנגיע, וכבר ידעו בדיוק מי אנחנו ואת מי אנחנו אמורים ללוות. הלכנו אחרי הקצין האחראי אל סככת הענק, וישבנו מתחת לרשתות הצל המאולתרות שנפרשו עם תחילת המבצע. מאות המלווים שהתכנסו והצטופפו מתחת לסככות היו עצורים ומאופקים, ושוחחו בקולות מהוסים. ואחר כך, במשך השעות הארוכות של ההרצאות התדריכים והתרגולים, חשבתי לעצמי שאיש לא דאג לספר לנו מי היה הסמלצ'יק הנחמד, הנער הרך והבלתי מוכר, שאותו נקראנו ללוות לדרכו האחרונה.

למחרת, אחר-הצהריים, יצאנו למסע הליווי. השיירה הקטנה שלנו יועדה לחלקה הצבאית של בית העלמין שבאחת מערי השרון. הנהגים הדליקו פנסים, ואנחנו, ששת המלווים, אנשי המילואים, התמתחנו משני צידי הארון. והנסיעה שהחלה בהילוך איטי בין השדירות המסוידות של המחנה הצבאי, נעשתה מהירה יותר ויותר, עד שהשתלבנו בתנועה שבכביש הראשי. כל הכביש עשה לנו כבוד. זרימת הרכב שמולנו פשוט נחצתה לשניים. הנהגים לא רק שירדו לשוליים אלא היו ביניהם שגם יצאו מן הדלתות הנמוכות, הזדקפו הישירו מבטם אלינו ועשו מחוות של השתתפות. היו ביניהם אחדים שמשום מה גם הצדיעו לשיירה הקטנה שלנו. חוץ מנהמות המנוע הקצובות של הקומנדקר לא נשמע שום קול. הייתה דממה פתאומית גם על הכביש, ואני הרגשתי איך בעורי, מתחת למדים החדשים, חורשת הצמרמורת.

הוא נשבר האיש החזק הזה

לפני הכניסה לבית הקברות עצרנו לחניית התרעננות, ממש כמו שנאמר בתדריכים. מי שצמא שתה ומי שנזקק לנקביו התפנה מאחורי השיחים. הנהגים ירדו מהרכב ומרקו מירוק אחרון את הפנסים ואת חלקי המתכת המבריקים. ומשמר הכבוד הקטן יישר את קפלי הדגל שהיה מתוח על הארון. הרב הצבאי וקצין העיר, שהיו ממונים על סדרי הלוויה, ניגשו אלינו לוודא שהבאנו את הארון הנכון. החלפתי איתם בחטף כמה מלים. הם היו מותשים, עיניהם אדומות וקולם צרוד כמי שדיברו יותר מדי בשלושת הימים האחרונים. קצין העיר הכיר היטב את משפחת הסמל, וטרח להסביר לרב הצבאי היכן מתגוררת המשפחה, ומה עושה האב. הוא נשבר, אמר קצין העיר, ספק אליי ספק אל הרב הצבאי, הוא נשבר האיש החזק הזה, הוא כבר לא מה שהיה.

כשהגענו אל הבור, וטרחנו בעזרת החבלים המיוחדים להוריד את הארון, שמעתי את אחד המלווים מסנן בשקט, אבל שכולנו נשמע: אל תפריעו לי לכסות, פשוט זוזו הצידה ואל תפריעו. מישהו אמר לי לפני הלוויה שהוא עוסק בהבאה לקבורה במושב שלו. והסדרים של הצבא לא מוצאים חן בעיניו. אל תפריעו, שמעתם?

ואנחנו הנחנו לאט את הארון, ומשכנו והעלינו את החבלים, וזזנו לאיטנו לאחור כדי שכל הקהל הגדול לא ירגיש שאנחנו מניחים את הכיסוי לחברנו. השארנו את הבור לרב הצבאי לקצין העיר ולחברנו החסון שהתנדב לכסות לבדו את הארון.

החלקה הצבאית היתה כולה מיקשה של בטון וחצץ, ולא היה בה כמעט עפר פנוי. אבל ליד הבור עמדו שנים-עשר סלים מלאים בחול. סלי מע"צ ישנים, מגומי שחור, מגובבים זה על זה בשתים או שלוש ערימות. המושבניק שלנו טיפל בכיסוי במיומנות זריזה. הסלים הכבדים הורמו בין ידיו כאילו היו ערימות קלות של קלקר ולא של חול מכביד. תוך כמה דקות של דומייה מאומצת הוא כיסה את הבור. הכמות היתה מדודה ומדויקת. הבור כן התמלא מחולייתו. ואפילו הספיק לו החול להרים התגבהות קטנה מעל שפת הבור. הוא הזיע לפתע, וחולצתו הצבאית החדשה נתרצעה בפסי זיעה לאורך גבו. אני הרגשתי פתאום לא נוח, גם החברים האחרים כאילו נתעוררו מקיפאונם. מיהרנו אל הסלים הריקים כדי לסייע לו לפחות לסדרם כמו שצריך. שלא יישארו זרוקים על שפת הבור.

עוד לא בן עשרים

המשפחה האבלה כרעה בצערה על השלט הקטן שהוצב בידי קצין העיר. שמו של הסמל נחרת בו, שם יחידתו ומספרה, תפקידו האחרון ושנות חייו המועטות. עוד לא בן עשרים. נזכרתי בדבריו של אחד האבות השכולים שדיבר היום ברדיו. שמעתי את דבריו לפני תחילת המסע. בנו שנפל היה בן עשרים ואחת וחצי בנופלו. והוא חזר על כך בדבריו הקצרים והקטועים אולי שבע פעמים. מגישת התוכנית לא העזה להפסיקו, וכך נשמעו דבריו כמו איזו פואמה בפרוזה, עם שורת הבית החוזר, החודרת ממש לתוך הנשמה: בן עשרים ואחת וחצי בנופלו, בן עשרים ואחת וחצי, בן עשרים ואחת. וכאן הסמל, הילד הזה שהבאנו עכשיו לקבורת קבע מבית העלמין הארעי, עוד לא היה אפילו בן עשרים.

התרחקנו בשתיקה מהמשפחה הכואבת ומקהל המלווים. תפקידנו הסתיים, ואנחנו הצטופפנו סביב הקומנדקר שלנו, ושתינו בשקיקה מים מהג'ריקן המצונן. לחצנו ידיים כמנהג, ומלמלנו דברים שגורים נגד הצרות המוות והעין הרעה. מישהו שיבח את עבודתו המקצועית של המושבניק שלנו. שרק לא יתחיל עכשיו בסיפורי הקברנים, ביקשתי בחשאי, ולא יתפתה לשעשע אותנו בעלילות הקבורה המוזרות מהמושב. הוא התנשם בכבדות אבל כיבד את המעמד ולא אמר שום דבר. הוא רק מלמל לעצמו בשקט: סלי חול כאלה, סלי חול של מע"צ כאלה, כבר מזמן לא ראיתי, לא ידעתי שעוד משתמשים בהם.

אחר כך עלינו בכבדות על הקומנדקר והתיישבנו שוב, שלושה שלושה על הספסלים שמשני צידי הרכב. אבל הארון כבר לא היה, הדגל שעטף אותו לא היה ורק על ריצפת המתכת נותרו חריצים מאובקים, סימן לגרירתו. ישבנו ישיבה חופשית, כבר לא מתוחים ורציניים כמו שהיינו בדרכנו לכאן. אני השקפתי על החלקה הצבאית המתחילה להתרוקן, ועל סיעות הסיסים המרחפות מעל לצמרות העצים. וחשבתי לעצמי שזהו כל הסיפור כולו: שנים-עשר סלי גומי ממורטטים של מע"צ. שנים-עשר סלי חול ממולאים וכבדים. יותר מדי מתים ראיתי במלחמה הארורה ההיא, הרבה יותר מדי. בתחנות האיסוף, במרפאות הגדודיות ובבתי החולים המאולתרים. וגם על הגבעות המפויחות, מתחת לשלג המפשיר, במגרשי החנייה של בתי הקברות הארעיים. ודווקא את הסמל הצעיר הזה, שלא הכרתי, לא ראיתי בשום מקום.

וממש לפני התזוזה העפתי מבט אחרון על התלולית הטרייה, על שלט העץ, על הפרחים ועל הסרטים השחורים שכיסו שם הכול. ועל שנים-עשר סלי החול של מע"צ, שעדיין ניצבו מאחור, כמו עדי ראייה שקפאו במקומם.

2. אבא קובנר כקטיגורם של ישראל

בדצמבר 45' מסיים קובנר את שהותו בארץ-ישראל. אפשר לומר שזוהי 'עלייתו הראשונה' ארצה. הוא הגיע בקיץ, בחודש אוגוסט, לארגן אמצעי לחימה קטלניים עבור חבורת הנקם – די"ן – דם ישראל נוטר – שציפתה לו באירופה, ובעיקר בפריס. הוא הוגנב ארצה בידי ארגון ההגנה, בתחפושת ובניירות מזויפים ע"ש בנימין בית הלחמי, חייל בריגדה שהיה כבר בהליכי שחרור. כבר סיפרנו במקום אחר, איך נחקר בידי ראשי ההגנה בארץ, איך שהה בעל כורחו כמה יממות בבית אימו של שאול מאירוב-אביגור, מראשי ההגנה, בחולון. הוא יצא לסדרת פגישות ארוכה ובלתי מסתיימת; עם ראשי השומר הצעיר והקיבוץ הארצי, עם נוקמי הבריגדה שפגש באיטליה, ושוחררו בינתיים מהצבא הבריטי, עם האחים קציר, הכימאים שהיו אמורים להכין את הרעל הקטלני, ועם אישי ציבור רבים, ויש אומרים שגם עם חיים וייצמן ובן גוריון...

מראשי היישוב שפגש אז, התקרב במיוחד ליצחק שדה. האיש אהב שירה, היה בוהמיין מלידה,  אהב משוררים והיה פתוח לפליטי השואה הרבה יותר מפלמ"חניקים אחרים. יצחק שדה לקח את קובנר לכמה מסעות בארץ והכניס אותו, בין השאר, לסודות הכמוסים של הצבא שבדרך. וכך כנראה גם הגיעו לקברות המכבים במודיעין, בחג החנוכה הראשון שחגג קובנר בארץ. הם נסעו בג'יפ של יצחק שדה, בוודאי, דרך עשרות הכפרים הערביים העוינים שממזרח ללוד ולרמלה. במודיעין התכנסו מאות מפקדים מהפלמ"ח, למעין כנס חגיגי של ביקור דתי-ארכיאולוגי. הביקורים הללו בקברות המכבים הפכו למעין הרגל דתי וגם הבריטים וגם הערבים התרגלו אליהם ולא חשדו יותר מדי. כמובן שהשם הרשמי היה עצרת נוער במודיעין. יצחק שדה כנראה הסכים עם קובנר, בשיחה מוקדמת ביניהם, על הדברים שקובנר יאמר בכנס. אך למרבה ההפתעה, לימים הסתבר שדבריו באותו הכנס חורגים חריגה קיצונית מדבריו האחרים על השואה ועל יהודי הגולה.

אין ספק שקובנר הפך במשך השנים לסניגור מובהק של יהודי השואה. הן הניצולים והן המתים. לא תמצאו בכל נאומיו המוכרים מילה אחת של גנאי או אפילו ביקורת חריפה נגד העם של השואה. אדרבא, בדרכו שלו הביע את הערכתו העצומה, את אהבתו ואת קשריו ההדוקים אליהם. והנה בנאומו במודיעין מחכה לנו הפתעה רבתי. אבא קובנר מגנה בחריפות, ללא כל השוואה לדבריו האחרים, את התנהגות היהודים בגטו ותחת הכיבוש הנאצי. הוא הביא בדבריו סיפורים נוראים ששמע מאחרים, או סיפורי אימים על התנהגות יהודית שפלה, שהתהלכו בין הפרטיזנים.

בכנס היה כנראה עיתונאי מהעיתון ה"משמר", או שאולי קובנר, שהיה לו חוש היסטורי ויחצ"ני מפותח, דאג שנוסח הנאום יגיע בהקדם למערכת ה"משמר". כיוון שהדברים אינם חתומים אלא רק מובאים בשמו של קובנר, קשה לדעת מי באמת הכניס אותם ל"משמר". כך או כך, בסוף דצמבר 1945, ממש כשעלה אבא קובנר שוב על ה"שמפוליון", אותה אוניית צי בריטית שנעה בין טולון לאלכסנדריה, לשוב ולהנהיג את חבורת הנקם שלו, אל אחד האסונות הנוראים שרק בדרך נס לא אירע, התפרסמו ב"משמר", בשני המשכים, שבוע אחר שבוע, דבריו החריפים בכנס הפלמ"ח במודיעין. המעניין בסיפור הלא ידוע הזה הוא – שקובנר מעולם לא כינס את נאומו במודיעין – כלשונו המקורית – לספריו!

לימים, כשיצא ספר מסותיו "על הגשר הצר", מסות בעל פה, 1981, בעריכת ד"ר שלום לוריא ז"ל, איש מרחביה, הובא בו הנאום ממודיעין, "הנס בחידלון", אך כל הפיסקאות הקטגוריות נמחקו כאילו לא נאמרו! יש להניח שקובנר עצמו נבהל מעוצמת הקיטרוג שבדבריו המוקדמים הללו, והוא הוא שצינזרם.

חלק מהדברים אנו מביאים כאן, לראשונה מאז פרסומם בעיתון "משמר":

אבא קובנר, "הנס בחידלון"

דברים בכנס נוער על קברי המכבים,

מודיעין. חנוכה, דצמבר 1945.

"משמר" עיתון יומי, בשני חלקים.

 (יש להניח שקובנר נזקק ל"נס" בכותרת, בהקשר לחג החנוכה תש"ו).

"בתור לפני תאי הגאזים, היו יהודים נדחסים ורבים על הבכורה להיכנס לתא. באחד ממחבואי הגיטו הווילנאי, 'מלינה', ישבו 80 איש ללא מים. ללא אוויר. עד שהתחיל אֵי-איש שותה את שִׁיתְנוֹ. פתחו את הדלת המוסווית, ומסרו עצמם לידי הרודפים."

"סיפר לנו איש-עירי שנמלט ממחנה-הסגר באסטוניה, וכדור עוד תקוע בצווארו! עמדו לסלקם, נכנס קצין גרמני לצריף. הקהיל את כולם בחצי-מעגל, ובאקדחו התחיל הורג אחד-אחד. והיו שם כאלה שרק נפצעו, וזחלו על גחונם שותתי-דם – חיננו ממנו כדור נוסף. ובחור אחד, שלא הגיע עוד תורו, כמעט שנטרפה דעתו עליו. רבץ תחתיו וזעק. אמר אליו הקצין הגרמני בנחת: 'אל פחד בחור, אתה מייד תקבל את כדורך!'"

"בתא בית-הסוהר הלוקישקי בווילנה, שהיה לתחנת-מעבר ליהודים שהוצאו מהגיטו, בתא שהכיל כרגיל 10-12 איש, הכניסו 70-75 נפש. עמדו, נתלו איש בזרוע רעהו. היו נשים הרות. קרה גם לא פעם שמישהי ילדה. וכשהיתה נפתחת אחר כך הדלת, איש לא שאל – 'לאן?'"

"את המוני היהודים שהביאו לפונאר אספו לבקעות [מחצבות] כאלה. ואחר כך היו מובילים אותם קבוצות-קבוצות מסודרות למקום הקלע [בורות הירי]. מרחוק כבר שמעו את היריות. וקרה פעם כשציוו על קבוצה כזו להסתדר, ליישר את השורה, ונמצא יהודי עיקש שלא הזדרז להיכנס לסך. צעקו אליו מהשורה: 'ר' ייד, איר מאכט דאך אוגדז אומגליקליק, שטעלט זיך אריין אין ריי!' – (יהודי, אתה ממיט עלינו אסון, היכנס מיד לשורה!)"

"כי רע מההרג היתה הציפייה האחרונה. הייסורים נראו ארוכים לאין קץ. כל רגע עלול להביא אימה גדולה מזו שחלפה. ואז, אז המוות הוא פדות. אך לציפייה האחרונה קדמה ההליכה."

"המוני העם הלכו בדרכם האחרונה כשהם עוד מפרפרים בין ייאוש ותקוות, ונאחזים באחרון ציפורניהם בתוחלת-קש: לא. זהו כיוון אחר. זה לא למוות. היו עומסים על כתפיהם כרים ושמיכות ותכשיטים וזהב. והיו יהודים גונבים ושודדים איש את רעהו! ובדרך האחרונה לא פעם נשמעה צעקה: 'געוואלד, מזוודתי עם הכסף!' [כלומר נגנבה]. בחצר לוקישקי הגדולה היו רובצים אלפים. גברים, נשים וילדים. איש לא יודע כמה שעות עוד נותרו לו. אולם כולם היו צמאים. מעבר ההוא, בקצה רחבת החצר, היתה המשאבה. ולא כולם יכלו להגיע לשם. היו מאושרים שנמצאו בפינה ועשו מונופולין על המים, ומוכרים, ב-10 אלפים רובל הדלי! במזומנים! (אינני יודע – אולי גם בהקפה!)."

"על הקפות אחרות אני כן יודע. באחד המחבואים בגיטו, בחדר מתחת לגג, ישבו בפחד מוות 15 איש. מכירים, ידידים לשעבר, (אחרת לא היו נמצאים בחור אחד!). ואחד מהם, שכחתי את שמו – ממשפחה ידועה, מכר לכל היֶתֶר מזונות במחירים ספקולטיביים עצומים! כל 'אושרו' היה בכך שהיה מקומו בחוֹר ליד האשנב הקטן, שדרכו הוא היה מתקשר עם השוער הנוצרי, שהיה מביא להם את האוכל. רק בעד התיווך סיפסר! והיה כי אזל אצל מישהו כסף, ונתן בהקפה! והיו אלה ידידים לשעבר. והיו אלה שישבו יחד בחוֹר ההוא, ויומם ולילה קטלו יחד חופני כינים, גברים וגברות ללא בושת. והם היו בעלי השכלה – וגבוהה. בעלי תרבות. (או, מה מעופשת היתה תרבותם של השאר, שלא הטביעו אותם ברוּקם!) – ולמדו לשנוא איש את רעהו בדרכם האחרונה. ואם גמר מישהו בליבו, שאכן זו דרכו האחרונה, ניחם את עצמו: אבל גם הוא ימות! (הוא: מנדל, יענקל – ללא פָּרִיץ!)."

אלישע פורת: תודתי לפרופ' דינה פורת, שבספרה "מעבר לגשמי", פרשת חייו של אבא קובנר, נעזרתי רבות.

3. "שְׁאֵינָם נִינֵי מַרְשָׁלִים, שֶׁאֲבוֹתֵיהֶם לֹא הָיוּ קוֹזַקִים"

אבא קובנר – "יורשים בלי מורשת", רומן –

 הכותרת העלומה הלא מוכרת

אבא קובנר אינו חדל מלהפתיע אותי. רק זה עתה עמדתי על הבדל הנוסחים שבין נאומו במודיעין, על קברות המכבים, בדצמבר 1945, בפני מפקדי פלמ"ח צעירים, "הַנֵס בַּחִידָלוֹן", לבין הנוסח שהובא בספר המסות שלו "על הגשר הצר" [מסות בעל פה, 1981] – הבדל נוסחים משמעותי מאוד ומעניין מאוד שלא הובהר עד תומו; וכבר הופתעתי שוב. מסתבר, ואיש לא ציין זאת בכל הדברים שקראתי על קובנר ויצירתו, עד היום, שהוא עצמו רצה לכנות את הטרילוגיה שלו, שלימים נקראה "פנים אל פנים", בשם אחר לגמרי. שם מארץ השמות ממש... שאין לו שום אחיזה בספר, בהתרשמות ראשונית.

במודעה מעניינת  שנדפסה ב'על המשמר', ב-5 בינואר 1951, וידו של דוד הנגבי, עורך ההוצאה, מורגשת היטב היטב בניסוחה, נדפס:

"אבא קובנר – יורשים בלי מורשת. רומן חדש, ובו תיפרש יריעה גדולה ממערכת העצמאות עקובת-הדמים בשערי הנגב. מנהיגים שאינם נִינֵי מַרְשָׁלִים, לוחמים שאבותיהם לא היו קוֹזַקים..."

[כוונתו של הנגבי לדמויות של הספר שבאו מרקע עממי או של יוצאי שואה].

מעולם לא שמעתי את הכותר הזה, "יורשים בלי מורשת". וסבורני שכמוני כך גם רוב קוראיו של אבא קובנר. [למשל פרופ' דינה פורת במכתבה אלי: "שלום אלישע – לא ראיתי כותרת זו בשום תיק של קובנר, או התכתבות שלו.  בברכות, דינה"].

כמובן סברתי מיד שמדובר בנאום או מסה של קובנר, העוסקים ביחסנו אל מורשתנו הלאומית, אל שורשינו היהודיים. מעין הדברים שהרבה לעסוק בהם בשנים מאוחרות יותר. אך לא! מסתבר שכוונתו היתה, ע"פ דבריו של דוד הנגבי, העורך הבכיר של הוצאת "ספריית פועלים", למורשת שונה לחלוטין.

ומעניין שהכותר הזה עדיין החזיק מעמד גם שנה ויותר לאחר הפרסום הראשון. הנה מה שנדפס במודעה נוספת ב"על המשמר": במודעה גדולה של ספריית פועלים, שנדפסה ב"על המשמר", 3 באוקטובר 1952, במדור:  ג. לכל (מקור) נדפס בין השאר:

"רומנים חדשים יופיעו מאת:

חנוך ברטוב – החשבון והנפש (רומן)

אבא קובנר – יורשים בלי מורשת (רומן)"

כלומר, הכותר "יורשים בלי מורשת" שימש ממש ככותרת הטרילוגיה עד צאת הספר הראשון של הטרילוגיה, "שעת האפס". בזמן שחלף בין הוצאת שני הכרכים קנה לו אבא קובנר שם מכובד של מספר בפרוזה. והאיש, שבגורלו האישי נשזרו הצמתים המרכזיים של תקומה ותחייה, החל לעורר תשומת לב בין קוראי הספרות העברית החדשה. ולא רק קוראים מחוגי הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, ויוצאי חטיבת "גבעתי" וחברי מפלגת מפ"ם, אלא גם בקהל הקוראים הישראלי הרחב.

הנה עדות נוספת:

"ערב ספרותי רב-רושם לאבא קובנר, נערך הערב באולם המרכז לחינוך בת"א. עם הופעת החלק השני של הספר 'פנים אל פנים': 'הצומת'...

דברי הערכה על יצירת אבא קובנר השמיעו דוד הנגבי, נתן יונתן ומשה שמיר. אברהם שלונסקי סיים את הערב..."

מתוך "על המשמר", 25 במרץ 1955.

דווקא דבריו של דוד הנגבי, העורך שהיה  המיילד המסור של הטרילוגיה, באותו הערב, היו מאוד מעניינים. הוא ראה בספר חולייה עברית ממשיכה לספרי מלחמה גדולים מספרות אירופה. הוא הִשווה את הספר ל"האש" של בארביס; "הגדי הרביעי" על מלחמת ההוגנוטים נגד הקאתולים; ל"מלחמה ושלום" של טולסטוי; ל"הסערה" של איליה ארנבורג [תירגם ש. נחמני, ספריית פועלים 1948]; ל"אנייזה הולכת למות" של רנטה ויגנו, [עברית לאה גולדברג, ספריית פועלים 1951]; וכן לספרים האמריקאים שבאו לאחר המלחמה העולמית השנייה, "הערומים והמתים" של נורמן מיילר [עברית חיים גליקשטיין, ספריית פועלים 1950] ועוד.

דוד הנגבי כתב עוד:

"...ועל כן ארשה לעצמי לומר: בשעתו שקל המחבר בדעתו, אולי יקרא לספריו [הטרילוגיה המובטחת] בשם "יורשים בלי מורשת". ורצה להתכוון בזה לחוסר המורשת הצבאית שלנו. ולחוסר מוסד [ממסד] צבאי מנוסח וערוך. ועוד כיוצא-בזה.

והנה, לא נקרא שם זה על הספרים [הטרילוגיה המובטחת]. אבל זכה אבא קובנר והוא נתן לעם כולו, בשני הספרים ['הצומת' ו'שעת האפס'] את מורשת המלחמה, את נשימתה הגדולה של המלחמה הזאת, את נשמתה. יישר כוחו באשר נתן לעם, ובאשר עוד יוסיף לתת..."

"על המשמר", 6 באפריל, 1955.

חיזוק נוסף לדעתו של הנגבי על הספר כ"ספר מלחמה", אנו מוצאים בדבריו של אברהם בן-שלום, חבר קיבוצו, עין-החורש, של אבא קובנר ועיתונאי ב"על המשמר":

"...בין השאר מובאים שם [בספר] דברי גנראל אמריקאי מבין ידידינו, שאמר לאנשי הסוכנות היהודית, כשנודעה החלטת האו"ם על יסוד מדינה יהודית [ההחלטה על אישור החלוקה] "התיכנון מהווה רק 10% של המיבצע. עתה השגתם את עשרת האחוזים הראשונים, אך המבחן העיקרי הוא בביצוע..."

אברהם בן-שלום, "על המשמר", 28 באוגוסט 1953.

ועוד אסמכתא לעניין הטרילוגיה המקורית שלא הושלמה [ראו מאמריי בנושא הכרך שנשרף]. העורך חיים פלג, שהיה לימים עורך בכיר בהוצאה, כתב בדבריו על "הצומת", בין השאר:

"בידוע כבש הספר הראשון בטרילוגיה של אבא קובנר 'פנים אל פנים', [הכרך הראשון 'שעת האפס'] את לבב הקוראים, ואף נתחבב עליהם מאד (שכן זכה למהדורות הרבה!)..."

חיים פלג, "על המשמר", 4 בפברואר 1955.

לעומת זאת, הפרסום על "פנים אל פנים", לאחר שהכריע קובנר על שם הטרילוגיה, כבר היה שונה לגמרי. במודעה של 'ספריית פועלים' שנדפסה ב"על המשמר", 31 ביולי 1953 נאמר:

"סדרת לכל, אבא קובנר, פנים אל פנים.

תמונה רבת-היקף ועזת-ביטוי של מלחמת-השיחרור. הפעם גיבורי העלילה הם אנשי חי"ש, נערי פרברי תל-אביב, בני מושבות הדרום, פרטיזנים-לשעבר – אנשי חטיבת 'גבעתי'. סיפור המעשה נושם נשימה לוהטת כנשימת-הימים ההם, אשר את אמיתם הוא מוסר. תקופה אשר אחד מחשובי כלי-הנשק [בה] היתה הרעות, היוזמה וההקרבה האישית."

לבד מהניסוח המסורבל והפאתטי [שוב ידו של הנגבי?] יש כאן שינוי גמור מההפלגות בשבח "ספר המלחמה", ברוח "יורשים בלי מורשת", שאפיינו את המודעות המוקדמות על הספר. וכך ראינו איך הספר, שלידתו-כביכול כתרומה ייחודית עברית לספרות המלחמה הגדולה, חזר לאט למעמדו הטבעי, הלא-יומרני, חרף הקטעים היומרניים בספר, שקובנר כתב, חזר למעמדו של ספר המספר על הלוחמים שהאקראיות והשרירותיות של הגורל היהודי מצד אחד, ושל מלחמת העצמאות מצד שני, קלעה אותם אל שדות פלשת ואל גבעות הדרום, זירת מלחמתה הקשה של "החטיבה היה שמה גבעתי," כפי שקרא לה אבא קובנר עצמו.

* * *

יוסי גמזו

בַּאנְק-הָאֵמוּן בְּבָאן קִי-מוּן...

בַּאנְק-הָאֵמוּן בְּבָאן קִי-מוּן  

 –זֹאת כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ –   

תָּמִיד חָבוּי בּוֹ וְטָמוּן

מִין טְרִיק מְתַעֲתֵעַ,

בַּאנְק-הָאֵמוּן בְּבָאן קִי-מוּן

כָּאן לְהַנְפִּיק עָשׂוּי 

שְטָרוֹת רַבִּים לְלֹא סִמּוּן

אַךְ גַּם לְלֹא כִּסּוּי... 

וּכְמוֹ שֶלְּמַּטְבֵּעַ יֵש

בְּעֶצֶם שְנֵי צְדָדִים, 

כָּךְ בָּאן קִי-מוּן לֹא מִתְבַּיֵּש  

וּכְלָל לֹא מַאֲדִים  

כְּשֶהוּא אֶל הַזִּירָה, כְּמוֹOX  

פּוֹרֵץ בְּכָל כּוֹחוֹ

וּמְיַצֵּג, כְּפָּרָדוֹקְס, 

דָּבָר וְהִפּוּכוֹ.

 כִּי לֹא מִכְּבָר, כְּמִין הַדְרָן, 

מִבְּלִי הַרְבֵּה לִבְרֹר 

הוּא טָס לְכֶנֶס טֶהֶרָן

שֶל קַבְּלָנֵי טֵּרוֹר 

מָה שֶתָּרַם לָאָיָתוֹלוֹת

שֶפַע שֶל עִדּוּד

בְּנִסְיוֹנָם יֻקְרָה לִטֹּל עוֹד 

חֵרֶף הַבִּדּוּד

הַכַּלְכָּלִי הַמִּתְחַזֵּק

נֶגְדָּם בְּלַחַץ רָב

שֶבּוֹ נִגְרָם לָהֶם הֶזֵּק

מִצַּד הַמַּעֲרָב 

אַךְ בּוֹ בַּזְּמַן, מִצַּד שֵנִי,

הַבָּאן קִי-מוּן הַזֶּה

בְּפָצִיפִיזְם צִדְקָנִי

מוֹסִיף לַמַּחֲזֶה

בְּפּוֹזָה שֶל לוֹחֵם-שָלוֹם 

וּנְאוּם שֶל מַס-שְׂפָתַיִם

מִין "נוּ-נוּ-נוּ" עַל הַחֲלוֹם

שֶלֹּא חָדֵל בֵּינְתַיִם

לְהִשָּמַע יוֹמָם וָלֵיל

מִפִּי מוֹשְלֵי אִירָאן

עַל חִסּוּלָהּ שֶל יִשְׂרָאֵל

כְּשֶכָּל אִיש-דָּת טִירָן

מַכְחִיש אֶת הַשּוֹאָה, וְזֹאת  

כְּשֶהוּא שְׂפָתָיו פּוֹשֵׂק 

וּמַאֲגַר הַסַּרְקָזוֹת  

גָּדֵל לְלֹא הֶפְסֵק. 

כִּי בָּאן קִי-מוּן, כְּהֶרְגֵּלוֹ,

עַל הֲפָכָיו שוֹקֵד: 

הוּא פֹּה קְצָת כֵּן וְשָם קְצָת לֹא

וְהוּא תָמִיד רוֹקֵד

עַל כָּל הַחֲתֻנּוֹת כִּמְעַט

כְּשֶיֵּש קוֹנְפְלִיקְט בֵּין שְנַיִם 

כְּדִיפְּלוֹמָט וְאַקְרוֹבָּט

שֶל אֲחִיזַת-עֵינַיִם

הַמִּתְנַדְנֵד עַל נַדְנֵדָה

שֶל דּוּ-פַּרְצוּפִיּוּת

שֶהִפּוּכָהּ הִיא קָנָדָה

שֶמּוּל אוֹתָהּ צְבִיעוּת

נִתְקָה כָּל קֶשֶר דִּיפְּלוֹמָטִי

עִם מוֹשְלֵי אִירָאן

שֶבָּאן קִי-מוּן הָאַקְרוֹבָּטִי

לָהּ מַגִּיש הַדְרָן

וּמוֹכִיחָה בְּכָךְ לַכֹּל

כִּי לַקָּנָדִים יֵש

יָשְרָה שֶבָּאן קִי-מוּן יָכוֹל

מוּלָהּ לְהְתְבַּיִּש.

כִּי דַוְקָא הוּא, בֶּן דְּרוֹם קוֹרֵיאָה,

בִּשְכֵנוּת יַפָּאן,

אָמוּר לִזְכֹּר אֶת מַמְרוֹרֶיהָ

כְּמוֹ אֶת זַעְפָּן

הַמַּר שֶל הַפְצָצוֹת אָטוֹם

וְאֶת תּוֹצְאוֹתֵיהֶן

שֶאַל לוֹ רֶגַע לֶאֱטֹם 

לִבּוֹ מֵאֵימֵיהֶן.

וְהוּא, שֶכִּנְצִיג אוּ"ם הֵרִים

קוֹלוֹ מוּל פְּרוֹבוֹקַצְיָה

אָמוּר הָיָה שָם לְהַחְרִים

כָּל שְבִיב לֵגִיטִימַצְיָה

שֶל וְעִידַת הָאֲרָצוֹת

הַכְּלָל לֹא מִזְדַּהוֹת

עִם כְּלוּם חוּץ מִתִּכְנוּן פְּצָצוֹת

וְנֶשֶק-בַּלָּהוֹת.

אַךְ כְּמוֹ סִכְלוּת מַר צֶ'מְבֶּרְלִין, 

זֶה שֶפִבְּרֵק נוֹרָא

פְּשָרָה בֵּין לוֹנְדוֹן לְבֶּרְלִין

וּבֵין הַטּוֹב לָרַע

וְשֶהִכְרִיז עַל הַחֲלוֹם  

שֶל מִינְכֶן, בּוֹ הִמְלִיץ

עַל "בִּטָּחוֹן" וְעַל "שָלוֹם"

שֶנִּתְבַּדּוּ בַּ"בְּלִיץ"

כָּךְ הוּא זִמֵּן לָנוּ זִמּוּן

לִרְאוֹת כֵּיצַד עָשׂוּי

בַּאנְק-הָאֵמוּן בְּבָאן קִי-מוּן

מִצֶּ'קִים בְּלִי כִּסּוּי...

* * *

נעמן כהן

היסטוריה בשירות הפוליטיקה

בהיסטוריה, כידוע, יש עובדות ופרשנות. ההיסטוריון האנגלי המפורסם אדוארד הלט קאר כותב בספרו "מהי היסטוריה?" שעצם בחירת העובדות היא כבר פרשנות.

והנה ניתוח העובדות בנרטיב ההיסטורי של ההיסטוריון רון וייס, כפי שהציג במאמרו: "יהודי הונגריה לא נזקקו לקסטנר כדי לדעת על הסכנה לחייהם" ("חדשות בן עזר" 771). בעוד שחלק הארי של יהודי הונגריה עלו לרכבות מתוך אי ידיעה על הצפוי להם בסוף המסע, מספר לנו וייס שיהודי הונגריה לא היו זקוקים לקסטנר לדעת על הסכנה הצפויה להם. ההוכחה לכך היא לדבריו, שאימו ידעה בלי קסטנר שמסוכן מהנאצים ומ"צלב החץ", למרות שמעולם לא שמעה  על אושוויץ, ולא ידעה על הסכנה שמצפה ליהודים העולים לרכבות.

יש הבדל מהותי בין ידיעת סכנה כללית, לבין ידיעה ממשית על השמדה. אין ספק שיֶדע ממשי היה מציל המונים, שהיו נמנעים מלעלות לרכבות.

אבל מעניין ביותר הוא עצם הנרטיב שמציג וייס. אצל וייס אין אייכמן, אין ס.ס. אין ארגון גרמני משומן האוסף יהודים ושולח אותם להשמדה. הנרטיב של וייס, הפלא ופלא, מציג רק גיבור אחד שמציל יהודים. ומיהו הגיבור הטוב בסיפור? אליבא דווייס, הגיבור הטוב בסיפור הוא גנרל הס.ס. גנרל שמידטהובר מציל היהודים.

מי שאינו יודע את ההיסטוריה עלול חלילה להתבלבל בין הטובים לרעים. הרעים לדידו של וייס הם ההונגרים (טינופות כשלעצמן) והטובים הם אנשי הס.ס. שהצילו את היהודים. כאילו אנשי הס.ס. וגנרל שמידטהובר ביניהם, לא היו אלה שאירגנו ובצעו את השמדת היהודים.

טוב שלכל הפחות רון וייס לא הכחיש את העובדה שראיית האוייב על ידו כידיד מביאה אותו לכך שהוא אינו מאמין לאמנת החמאס המחויבת להשמדת היהודים, ולדידו של וייס, כנראה שכשם שה-אס. אס., לפי דבריו, הגן על היהודים מרצח, כך בוודאי יעשה גם החמאס.

סיפור הצלת יהודי בודפסט

לקראת סוף המלחמה  ב-7 ביולי 44', לאחר שחצי מיליון יהודים נשלחו להשמדה באושוויץ, הורה מיקלוש הורטי, בעקבות לחץ בינלאומי, על הפסקת המשלוחים. בשלב זה היו כמאה וחמישים אלף יהודים בבודפשט בין החיים.

ראול ולנברג הגיע לבודפסט ב-9 ביולי 1944. יום אחד לאחר שהגירושים הופסקו בפקודת הורטי. במשך כשלושה חודשים היו החיים ליהודי בודפסט שקטים יחסית. ולנברג עסק בהנפקת דרכוני חסות, שזה היה נוסחם: "הצירות המלכותית השוודית בבודפסט מאשרת שהנ"ל ייסע לשוודיה במסגרת הריפאטריאציה המאושרת בידי משרד החוץ המלכותי השוודי."

באוגוסט פיטר הורטי את ממשלת הבובות הגרמנית, והחל במשא ומתן עם הסובייטים. חודש ספטמבר היה רגוע, והיהודים ועימם ולנברג חשבו כי יהיה אפשר להמשיך עד לרגע בו יכבשו הרוסים את הונגריה. רומניה, השכנה, כבר נכבשה, ועברה לצד בנות הברית. הורטי הכין גם הוא את המעבר לצד בנות הברית המנצחים.

ב-15 באוקטובר 1944 הודח הורטי על ידי הגרמנים, ופרנץ סלשי, מנהיג ארגון "צלב החץ" הוכרז על ידם כראש ממשלת הונגריה וראש המדינה. בתפקידו זה הורה סלשי לאנשיו על ביצוע פרעות ביהודי הונגריה הנותרים. רבים מהם נרצחו ברחובות, ועשרות אלפים הוצעדו במצעדי מוות ורוכזו בגטאות.

ב-17 באוקטובר, יומיים לאחר ההפיכה, אייכמן חזר לבודפסט והתחיל לרכז את היהודים בגטו. ב-8 בנובמבר החלו צעדות המוות לכיוון גבול אוסטריה.

ולנברג החל לפעול במרץ להצלת יהודים. החל לחלק אלפי תעודות חסות. הוא  הקים 53 בנייני חסות, "בתים שוודיים", בהם נאספו היהודים בעלי תעודות החסות בצל הדגל השוודי, והיו אמורים להיות מוגנים מגיוס לפלוגות העבודה או לשילוח למצעדי המוות. תחילה נאספו בהם 4,500 יהודים, אך במהרה גדל מספרם בהרבה. ולנברג התרוצץ בבודפסט, רדף אחרי שיירות של יהודים, והציל ככל שהיה יכול. הוא הוציא עשרות ולעתים מאות יהודים משיירות שעמדו להישלח למוות.

הנציגויות של המדינות הניטראליות הגישו מחאה חריפה לסלשי, על הפרת זכויותיהם של בעלי דרכונים זרים. כתוצאה ממחאה זו הוקמו בפשט, מעברו השני של הדנובה, שני גטאות: גטו בינלאומי, עבור בעלי דרכוני חסות, וגטו מרכזי, עבור כל יתר היהודים.

הרוסים החלו במצור על בודפסט ב-8 בדצמבר 1944. העיר כולה הייתה לשדה קרב.

אייכמן הצליח לרכז יותר מ-60,000 יהודים בגטו המרכזי. הגטו של ולנברג, הגטו הבינלאומי, כלל 30,000 יהודים. בנייני החסות לא היו מוגנים עוד: אנשי צלב החץ היו מתפרצים אליהם, לוקחים את יהודיהם ורוצחים אותם על הדנובה.

יום לפני ערב חג המולד בא אייכמן עם אנשי ס"ס לבניין המועצה היהודית. לפני בריחתו מבודפסט, הוא רצה לרצוח את חברי המועצה. הבניין היה ריק, ורק השוער היה בו. ולנברג ידע על התוכנית, והורה לחברי המועצה להיעלם. למחרת עם שחר עזבו אייכמן ואנשיו את בודפסט, לפני הגעת הרוסים, וברחו לכיוון וינה. בבודפסט נותרו קרוב ל-100,000 יהודים. 30,000 בגטו הבינלאומי.

המפקד הגרמני של הס"ס, גנרל שמידטובר, הכין את השמדתם של יהודי הגטו. הוא ריכז כוח של 500 מחיילי הרייך ו-22 מאנשי "צלב החץ", שנאספו במלון רויאל, כדי לרצוח את יהודי הגטו. בנוסף הם ביקשו סיוע ממאתיים הונגרים, מן הז'נדמרייה. ולנברג העביר לגנרל שמידטובר הגרמני הודעה כי אם לא יימנע מהשמדת היהודים, הוא ידאג אישית לכך שבית הדין לפשעי מלחמה יאשים אותו ברצח ובהשמדת עם.

שמידטובר הרים טלפון והזעיק את איש "צלב החץ", את מפקד חיל המצב הגרמני, ואת נציג הממשלה ההונגרית. "פזרו את אנשיכם," הורה, "לא יהיה פוגרום!"

שארית יהודי הונגריה ניצלה. ב-16 בינואר הגיעו הרוסים.

יגאל קיפניס ומושג "השלום" האורווליאני

טרם קראתי את ספרו של קיפניס "הדרך למלחמה", אך הפרסומת לספר הינה כבר שקרית מטעמים פוליטיים. קיפניס מחליף פרשנות בעובדות. הנה הפרסום אודות הספר: (הדגשים שלי)

"לא נלך על זה" (ראש הממשלה גולדה מאיר להנרי קיסינג'ר, שהפציר בה לקבל את יוזמת השלום המצרית, 28 בפברואר 1973).

"רק זה חסר לי" (גולדה מאיר, ששה באוקטובר 1973, עם תחילתה של מלחמת יום הכיפורים).

מלחמת יום הכיפורים הפתיעה את צה"ל אבל לא אמורה היתה להפתיע את הצמרת המדינית.

בשנה שקדמה למלחמה עקבו ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והשר ישראל גלילי, אחר כל התקדמות של יוזמת השלום החשאית שהניעה מצרים בארצות הברית, ובלבם תקווה אחת בלבד – "שהדבר הזה ייעלם."

הנרי קיסינג'ר, יועץ הנשיא האמריקני, דחק בישראל להיכנס למהלך על פי המתווה שגיבש, אבל שלישיית הבכירים הישראלית החליטה בדעה צלולה להעדיף מלחמה על שיחות שלום, ואף להסתיר מהממשלה, מהרמטכ"ל ומראשי מערכת המודיעין את עצם המשא ומתן. בתמורה להסרת הלחץ האמריקני, הם אף התחייבו, לכבול את ידי צה"ל ולמנוע ממנו מתקפת מנע לפני שהמצרים יורים את הירייה הראשונה.

במחקר היסטורי מעמיק ומאלף חושף ד"ר יגאל קיפניס את עומק המחדל המדיני שהביא למלחמה. מחדל חמור פי כמה מעיוורונם של אנשי המודיעין שעד היום הוטלה האשמה על כתפיהם.

תמלילי השיחות והמזכרים הסודיים מכניסים אותנו לחדרי החדרים בוושינגטון, בקהיר ובירושלים, כעדים אילמים, פעורי עיניים, למצעד האיוולת שעלה לישראל ב-2,650 הרוגים.

2,650 הרוגים שנפלו קורבן לאמונה שהזמן עובד לטובתנו."

עד כאן הפרסומת לספר והנה העובדות:

קיפניס מדבר על "יוזמת שלום מצרית" שההנהגה הישראלית דחתה. ובכן להד"ם, זה פשוט שקר. מעולם לא היתה יוזמת שלום. הייתה יוזמה להסדר מדיני כלשהו, שבמקרה הטוב הוצעו בו מרכיבים דומים להסכם שביתת הנשק מ-1949, ובנוסף המצרים התנו אותו בנסיגה מוחלטת של ישראל משטחי יו"ש לקו הירוק.

ודוק: לפני מלחמת יום הכיפורים לא הוצע שלום, הכולל הכרה בישראל, יחסים דיפלומטיים, וגבול פתוח.

למה אם כן משתמש קיפניס במושג האורווליאני "שלום"?

הסיבה פשוטה. קיפניס אינו כותב חיבור היסטורי אלא פמפלט פוליטי הבא לשכנע את הקורא הישראלי (באנאלוגיה שלא מן העניין) שסירוב למסור את רמת הגולן לסוריה, ואת שטחי יו"ש לפלישתינאים בראשות החמאס – יוביל למלחמה בדומה למה שקרה ביום הכיפורים.

שאלה נפרדת היא, האם הסדר כלשהו (שאינו שלום) לנסיגה ישראלית מקו התעלה, היה מונע את המלחמה?

 בהיסטוריה קשה מאוד לנתח מה היה קורה אילו, ועל כך כמובן יש חילוקי דעות. בכל מקרה על ההיסטוריון להציג את העובדות ההיסטוריות ולא פמפלט פוליטי.

הנה דברים בנושא שפרסם הנכד של גולדה מאיר – שאול רחבי:

http://goldameir.org.il/archive/home/he/1/1152008571/1152008632.html

* * *

יוסי אחימאיר

מקרה לטביה והלקח לישראל

מזג האוויר בריגה, בירת לטביה, מתעתע. הטמפרטורות ביום קיץ רגיל גבוהות למדי, אך תמונת השמיים משתנה במהירות. לשעה קלה בהיר לחלוטין, ומיד לאחר מכן עננים וגשם. טוב ללכת ברחובות, בעיקר ברחובות העיר העתיקה, היפהפייה. טוב ונעים גם לשבת בבית קפה כלשהו וליהנות מעוגות טעימות בטעם של פעם.

העיר העתיקה – מוקד לתיירים בעיקר. בה מרוכזים בנייני השלטון המרשימים, בני מאה ויותר שנים. כמעט הכול בה מבוסס על תיירות ומזכרות, אמבר, כלי עץ, דברי ריקמה, שרשראות וכיו"ב. בחלק העיר שמצפון לאנדרטת החרות המזדקרת השמימה מאז 1935, עדיין ניכרים לרעה אותות השלטון הקומוניסטי בן עשרות שנים שהגיע לסיומו ב-1991.

אנחנו יושבים בבית קפה בחלק זה של העיר, מביטים לרחוב. "תגיד," שואלת אשתי ילידת העיר, "אתה יכול להבדיל בין עוברי אורח לטבים לבין רוסים?"

צריך להבין: הן הלטבים האוטנטיים והן הרוסים הם אזרחי לטביה העצמאית. לטביה חברה באיחוד האירופי, אבל ממאנת להשתמש במטבע המשותף, היורו, וממשיכה לאחוז ב"לאט" שלה. "לאט" אחד שוויו כשבעה-שמונה שקלים שלנו.

לא סתם צצה השאלה. מאחוריה נחבאים דאגה וחשש מוצדקים, שלטביה משנה והולכת במהירות את פניה, את נופה האנושי. המדינה  הבלטית, שהשתחררה אך לפני 21 שנה מהשלטון הקומוניסטי המשעבד, אינה מצליחה לממש את עצמאותה המחודשת, את הפוטנציאל הכלכלי שלה, אינה מצליחה לנסוק, ולהיות מדינה אירופאית לכל דבר, חלק אורגני מהאיחוד האירופי.

לטביה העייפה אינה יכולה לעמוד בפני התהליך הדמוגרפי החמור המתחולל בה, וחוזרת אט-אט לחיקו של הדוב הרוסי. לטביה שוב נמצאת תחת כיבוש – כיבוש של המוני רוסים הזורמים אליה, מתאזרחים בה, רוכשים בה נכסים, ואט אט משנים את צביונה המיוחד, כדי להופכה למעשה מחדש לרפובליקה רוסית.

לא רק בשפת הדיבור של עוברי האורח, שמחציתם אכן דוברים רוסית, אלא גם בסגנון ההתנהגות של החולפים על פני יושבי בית הקפה, ניכר ההבדל התרבותי-מנטאלי בין לטבים לרוסים. העידון הלטבי, לעומת החספוס הרוסי, הלבוש האלגנטי הלטבי לעומת ה"פריחיות" הרוסית, השקט והנימוס הלטבים לעומת הרעשנות הרוסית. ואלה מעורבבים באלה.

בפתח מלון מפואר, שדלת הכניסה שלו מסתובבת, משתובבת לה ברעשנות משפחה רוסית – אב, אם וכמה ילדים, כאילו היו אדוני הבית. פקידי הקבלה השקטים אינם מעיזים להעיר ולבקש מהילדים ומהוריהם לא להיתלות על הדלת, לא לעורר רעש. הנה המחשה לפאסיביות הלטבית אל מול ההשתלטות, כפשוטה, של רוסיה והרוסים, של התרבות הרוסית והשפה הרוסית, על ארצם הקטנה. משום-מה הם מקבלים כגזרה משמיים שאין למונעה את אובדן צביונה המקורי של ארצם.

מנגד – תורמים לתהליך ההשתנות המהיר הזה גם צעירים לטבים. הללו נוטשים לחו"ל, מחפשים את פרנסתם ועתידם בארצות המערב, אדישים לתהפוכות העוברות על ארץ הולדתם. כאשר יחזרו – אם יחזרו – ספק אם יכירוה. חבריהם שלא עזבו, מבינים היטב כי ידיעת השפה הרוסית היא חיונית בחיי היומיום.

כבר כיום כמחצית מאזרחי לטביה הם רוסים, דוברי רוסית. הם באו לרכוש לעצמם נכסים ורכוש, ולחוש כאדונים לכל דבר. מהם רוסים שנשלחו להתיישב שם – ביוזמת השלטון הסובייטי - עוד בזמן שלטביה היתה חלק מבריה"מ, אך רבים הגיעו מאז התפרקות האימפריה הקומוניסטית והכרזת העצמאות הלטבית, תוך ניצול החולשה השלטונית של הרפובליקה האטרקטיבית.

נוכחותם מורגשת כמעט בכל מקום, ועוד מעט-קט גם יהוו את רוב האוכלוסין בארץ הבלטית. כבר עתה הם נוהגים בה בשחצנות, כמעט כאדונים. יורמלה, עיירת הנופש המפורסמת, הסמוכה לריגה, היא מושבה רוסית לכל דבר. רוסים רכשו בה את רוב בתי הקיץ. הרדארים שמוצבים ברוב ימות השנה על הכביש המהיר מריגה המעטירה, מועלמים בחודשי הקיץ – לרגל נהירתם ליורמלה של אוליגרכים רוסיים לנפוש ולבלות על שפת הים הבלטי ובמועדונים הזוהרים שם. אף זה מסממני הכניעה לכסף הזר וההתבטלות בפני השכנה האימפריאלית ממזרח.

לעת עתה נדחה בפרלמנט בריגה הניסיון להפוך את השפה הרוסית לשפה רשמית שנייה בלטביה, אך השאלה היא, לכמה זמן. כי כאמור הלטבים מאבדים אט אט את צביונם הייחודי, באשמתם שלהם בעיקר, מתוך פאסיביות ולאות בלתי מובנות לזר, היעדר אחדות ואחווה, וגאווה לאומית מדולדלת.

רופא לטבי שעימו נפגשתי, סתם למעשה את הגולל על ארצו ועמו, כשברוב ייאושו שח באוזני: "זו כבר לא אותה לטביה שלנו, זוהי לטביה אחרת, לטביה שאיבדה את גאוותה, את עצמיותה. לטביה שלי אבודה. לטביה אינה מסוגלת לעשות דבר כנגד השיטפון הרוסי..."

לנו, כיהודים, רגשות מעורבים לגבי העם הלטבי, שכידוע שיתף פעולה עם כובשיו הגרמניים במלחמת העולם השנייה ברצח בני העם היהודי  – וכיום מטפח עבור התיירות היהודית את אתרי ההשמדה רומבולה וביקרנייקי, שעשרות-אלפים נרצחו בהם. מצד שני, מהרבה בחינות לטביה דומה לישראל, כשתי מדינות-לאום קטנות, אשר עמים זרים מאיימים על זהותן, ובשתיהן אחוז בני המיעוטים מבני אותם עמים זרים עולה משנה לשנה.

בלטביה, כאמור, תהליך הרוסיפיקציה חמור בהרבה, עד כדי סכנת התפוגגות האומה הלטבית, על שפתה, תרבותה, מורשתה. סכנה שרק התעוררות לאומית תרחיק אותה. המקרה הלטבי הוא בוודאי חומר למחשבה לעמים קטנים אחרים, ששכנים גדולים מהם לוטשים עיניהם לשטחיהם, לבולעם ולבוללם.

* * *

עוז אלמוג

מעריב בערבו

לפני שמונה שנים, בעידן שקדם לספירת הפייסבוק, הזמין אותי אמנון דנקנר, אז עורך מעריב, למשרדו. "עוז," הוא אמר לי בחיוך, "כמי שמכיר את החברה הישראלית, מה היית ממליץ לי לעשות כדי לחלץ את מעריב מהדשדוש המתמשך."

זכורה לי היטב תשובתי: "סגור את העיתון כמה שיותר מהר והחלף אותו בפורמט אינטרנטי חדשני ותוסס."

דנקנר חייך חיוך רחב וענה: "אתה לגמרי צודק, רק שאין לי סיכוי לשכנע את הבוסים שלי שזה הדבר הנכון."

כל השאר היסטוריה. צריך לציין שמעריב הקים כבר בשנת 2000 אתר חדשות בשם Online, שכעבור ארבע שנים שודרג ל-nrg. כלומר, בחלונות הגבוהים של העיתון הבינו כבר אז שהאינטרנט הוא המדיום הבא. מה שהם לא תפסו, כמו רבים אחרים, שאי אפשר לעשות "חצי לוויה" ו"חצי היריון". לא זו בלבד שמעריב לא ביטל את הפורמט המודפס שהעיק על צווארו, אלא שהוא החמיץ הזדמנות פז לפרוץ קדימה ולהתחרות ביריביו, באמצעות ניצול יצירתי ואמיץ של המהפכה הדיגיטלית. Ynet, פורטל החדשות של ידיעות אחרונות והמתחרה העיקרי של nrg, כבר פתח פער גדול, שלא נסגר עד היום, הן בתחום התוכן והן ברמת העיצוב והממשק.

מעריב המשיך איכשהו לחרחר עוד מספר שנים, בעיקר באמצעות החייאה מלאכותית, לאמור: שינויים קוסמטיים בפורמט העיתון ובתכניו, פיטורים חלקיים, קיצוצי משכורות ותנאי שכר אחרים, חיקויים פתטיים של עיתונים מתחרים, החלפת בעלות ועוד. ובינתיים, הידיעות על גסיסתה של העיתונות המודפסת המשיכו לזרום מכל העולם ולהתפרסם, בין השאר בבמה של מעריב עצמו.

נשאלת השאלה, היכן היו כל העיתונאים החכמים (ויש רבים כאלה במעריב)? הכיצד לא חדר לתודעתם שהם עובדים בספינת קיטור טובעת ושמוטב לעבור לספינה אחרת או להקים חדשה, עם מנוע ממוחשב, מוקדם ככל האפשר? השאלה הזאת מתחדדת על רקע העובדה שרבים מהם היו מודעים למהלכים הבלתי מוסריים שנעשו בארגון שמעסיק אותם (ובעצם בכל העיתונות המודפסת). למשל, העסקת מתלמדים ותחקירנים בתנאי רעב והרעה מחפירה של תנאי ההעסקה של הוותיקים.

יש כאלה שמסבירים את הישארותם בעיתון בטענה כי פעלו בשם עיקרון מוסרי, כלומר נמנעו מלתת יד לחיסול ענף העיתונות, שכה נחוץ לתרבות הדמוקרטית. בשנים האחרונות נוסף לנימוק הזה אחד חדש: "לא רצינו לתת לביבי את התענוג לראות את העיתונות נהרסת." הנימוקים הללו לא משכנעים, משום שמי שחפץ בעיתונות בריאה ומשגשגת חייב לקרוא את מפת הרוחות העולמית ולקדם צמיחה של מערכת תקשורתית חלופית (דיגיטלית), שבין כך כבר החלה להתהוות ולדחוק את רגלי הוותיקה. לכן באופן די פרדוכסלי דווקא אלה שהחזיקו בקרנות בית הדפוס, פגעו בענף העיתונות ובעצמם, גם אם לא במתכוון.

נימוק אחר הוא הנימוק הכלכלי-פרסונאלי. מעריב העסיק עובדים מסורים במשך שנים רבות. הם היו מושקעים כספית ורגשית בעיתון. יתרה מזו, רבים מהם בגיל מתקדם, שבו קשה להחליף מקום עבודה, שלא לדבר על מקצוע. הם נאלצו לשמור על מטה-לחמם ולדחות את הקץ ככל האפשר. קשה שלא להסכים עם הנימוק הזה, בסייג אחד: אם המפעל אינו רווחי במשך זמן כה רב, ובכל זאת ממשיך לפעול תחת הפסדים, זה מעורר סימני שאלה קשים ומעלה את החשד, שמעריב החליף בעלות לא משיקולים כלכליים ענייניים ובוודאי לא משיקולים ערכיים טהורים, אלא ממניעים מניפולטיביים של בעלי ממון. לכן, היה על עובדי מעריב לדרוש מזמן בדק בית, למחות בפומבי, או לקום וללכת, גם במחיר אישי כבד. העובדה שמעריב לא רק קורס, אלא שכספי הפנסיה והפיצויים של עובדיו בסכנה, לא צריכה להפתיע איש. שהרי מי שמוכן לעבוד תחת בוסים "מאפיונרים" (העיתונאי המוכשר קלמן ליבסקינד אמר בראיון עם קרן נויבך שהוא לא ראה איש מהנהלת העיתון בשנה האחרונה), שלא יתפלא ששודדים גם אותו בסוף.

אבל כדי להבין מדוע עיתונאים חכמים ומשכילים עצמו עיניים והדחיקו את חומרת מצבם במשך זמן כה רב, צריך גם להכיר את טבע האדם והחברה. ההסבר טמון במה שמכונה בלשון הסוציולוגיה "היתרון היחסי של הסטטוס קוו". זה עיקרון אוניברסאלי שאומר: אנשים נרתעים מלבצע שינוי בחייהם, לא בגלל שהם אינם קולטים שמצבם רע, אלא משום שהם התרגלו אליו (הוא מוכר להם) ובעיקר חוששים שהשינוי הנדרש - שתוצאותיו תמיד נסתרות - עלול להחמיר עוד יותר את מצבם. באנגלית אומרים:

  better the devil you know than the devil you don't.

איבוד מקום עבודה זו חוויה קשה ומטלטלת. נאחל לעובדי מעריב מכל הלב התאוששות אישית מהירה והתחלה חדשה ומוצלחת. ולנו, הצרכנים, נאחל צמיחה בריאה וטובה של תקשורת אלטרנטיבית, שמותאמת יותר לעולם הגלובלי והדיגיטאלי.

* * *

כאשר קולותיהם של מאות עובדים ועיתונאים של "מעריב" נשמעים בהפגנת רחוב – מה מאוד מוזרה היא שתיקתם של השרלטנים והדמגוגים שהציתו את אש "המחאה החברתית" בעזרת התקשורת, גם בעזרת "מעריב", והם שגרמו בכך לירידה בַּהכנסות מפרסום בְּתקשורת, ועל כן יש גם להם חלק נכבד בקריסת "מעריב", שגם התפתה להם בקיץ שעבר ולקח חלק בפולחן הכזב שנועד להאדיר את שמם.

* * *

משה גרנות

באין מוצא

על הספר "לבד בברלין" של הנס פאלאדה

מגרמנית – יוסיפיה סימון, ידיעות אחרונות 2010, 671 עמ'

"לבד בברלין" חושף עולם של אימה ופחד ששררו בגרמניה ההיטלראית – עולם שאין בו מוצא לאדם הגון, לאדם בעל מצפון. מפלצות אדם שולטות במדינה, וכל סטייה, ולו הקלה ביותר מהקו הרצחני שלהן – דינה עינויים קשים בגסטפו, גירוש למחנה ריכוז והוצאה להורג.

הגיבורים הראשיים של הרומן הם אנה ואוטו קוונגל – הוא מנהל עבודה קפדן במפעל לנגרות, והיא עקרת בית. סמלית היא העובדה שבמפעל שלו עיצבו פעם רהיטים יפים, אלו התחלפו בימי הרייך בארגזים לאריזת תחמושת, וכעבור זמן לא רב – בארונות קבורה סיטוניים.

אוטו קוונגל מתואר כאיש דייקן, סגור, מסור לעבודה, קמצן בכסף ובמילים. הזוג מקבל הודעה שבנם היחיד, גם שמו אוטו, נפל בקרב. אנה מתמוטטת, ואוטו, האיש הקשה, שאיננו מראה סימני אבל, מחליט החלטה גורלית, אשר תוביל אותו לסופו המר: הוא יחבר גלויות, בהן יוקיע את היטלר וחבר מרעיו, ויפזר גלויות אלו בכל ברלין. אנה משתפת פעולה עם בעלה, ואפילו מציעה את הנוסח של הגלויה הראשונה – בה זועקת אימא על כך שהיטלר רצח את הבן שלה, וכך הוא יעשה גם לבניהן של שאר האימהות (עמ' 176). במשך למעלה משנתיים הם מצליחים להניח במקומות שונים בעיר מאות גלויות. אנשים אקראיים שמוצאים אותן, ממהרים להודיע למשטרה ולגסטפו, ובחדרו של קומיסר אשריך נעוצים במפה שבקיר דגלונים בכל מקום שהתגלתה גלויה. למרות תחכומו של הקומיסר, הוא איננו מצליח לשים יד על "הפושע", וכדי להביא תוצאות בפני פרָל הממונה עליו (אדם שיכור ומופרע לחלוטין בדרגה המקבילה לגנרל הוא אוסר ביש-גדא אחד בשם אֶנו קלוגֶה, שלא היה לו שום קשר למעשה, וכדי שלא ייאלץ לתת את הדין על טעותו – הקומיסר מכריח אותו להתאבד. [אם איני טועה הקומיסר רוצח אותו. – אב"ע].

למרות מעידות אחדות בפעילותם המחתרתית (טרודל, ארוסתו של הבן שנפל, מוצאת גלויה, שתי נשים מעידות שראו את מניח הגלויות, הוא אפילו נתפס פעם והובא למשטרה, אך בשל שיקול דעת מוטעה של חוקר מהגסטפו – הוא משוחרר), הזוג ממשיך במעשיו, עד אשר אוטו שוגה שגיאה גדולה מדיי, והזוג נלכד, נחקר ועונה (עמ' 464 ואילך). כשהקומיסר אשריך מראה לאוטו קוונגלר שהרוב המוחלט של מאות הגלויות ששלח הגיעו בסופו של דבר לגסטפו, ולמעשה הוא לא השיג דבר חוץ מחרדה גדולה אצל אלה שמצאו את הגלויות – אוטו נשבר ומודה בכול.

מסתבר שהחוזר בתשובה היחיד מבין כל אלה שקראו את הגלויות הוא הקומיסר אשריך עצמו. אוטו מטיח בפניו שהוא עובד בשירותו של רוצח (עמ' 491), ואשריך, שמעליו ממונה פרל המופרע וההפכפך, אשר ברגע של כעס אף הכניס את אשריך עצמו למרתף הגסטפו בליווי מכות רצח, הבין שהצדק עם אוטו. הוא חש שדמו של אוטו קוונגל ושל אנו קלוגה (הביש-גדא ש"שוכנע" להודות) על ראשו, וכי אין כל סיכוי להיות אדם הגון במסגרת משטר האימים – הוא שם קץ לחייו בירייה (עמ' 496-494).

בספר רחב היריעה שלפנינו הפתרון הנפוץ עבור מי שנקלע לאסונו אל ציפורני המשטר – הוא ההתאבדות: גברת רוזנטל היהודייה מנצלת היסח הדעת של רגע של החוקר האלים, וקופצת אל מותה מהקומה הרביעית (עמ' 158), אולריך הֶפקֶה שנאסר ונחקר באלימות רק משום שהוא אחיה של אנה קוונגל, מנסה פעמיים לשים קץ לחייו (עמ' 595). וטרודל, ארוסתו לשעבר של אוטו הבן של אנה ואוטו קוונגלר, שמה קץ לחייה כשהיא קופצת אל פיר המדרגות של בית הסוהר (עמ' 572).

המשפט "העממי", אליו מובאים אנה ואוטו קוונגל הוא ממש מופע של זוועות – נשיא בית המשפט, פייזלר, המתואר כמו עוף טורף (עמ' 582 ואילך) מתחיל את המשפט בגידופים ובקללות איומות כלפי הנאשמים, לא מאפשר לעורך-דין של אנה ללמד עליה סנגוריה, וכאשר העורך-דין מנסה בכל זאת לומר איזו מילת זכות – הוא נקנס ב-500 מארק ומורחק מבית המשפט. העורך דין של אוטו נובח את קטרוגו כלפי "חלאת האדם" שהוא איננו יכול להגן עליה, והוא למעשה, מקטרג על אוטו יותר קשה מהקטגור עצמו (עמ' 604-602).

אוטו, האיש הפשוט, הבלתי חברותי, הנעדר רגישות – הולך ומתגבה יותר ויותר לאחר לכידתו – עד שהוא מצטייר כגיבור עשוי ללא חת. כאמור, הוא מטיח בפניו של קומיסר אשריך שהוא משרתם של רוצחים. במשפט הוא מצהיר שהרייך "בן אלף השנה" לא יאריך ימים, והוא גם מגדף את היטלר ואת חבר מרעיו באוזני שומריו. על כל אלה הוא מקבל מכות רצח ועונש צינוק. גם אנה מעיזה פנים, וכשהיא מואשמת בחוסר מוסריות, היא מזכירה בפני בית המשפט שאנשי האס אס אונסים בחורות יהודיות ואחר כך יורים בהן – גם היא נענשת בעונש צינוק (593-587). כאתיאיסט הגון, שאינו מוכן לעשות שקר בנפשו, הוא לועג לכומר המתפלל עבור הצלת נשמתו (עמ' 638), והולך אל מותו בראש מורם כשהוא בז לתליין ולמלוויו.

הסופר איננו חס על הקורא ומתאר בפרוטרוט את כל החקירות האלימות והעינויים שעוברים הזוג קוונגל וכל מי שקרוב לזוג זה ק,רבה כלשהי. צריך עצבים חזקים כדי לקרוא את התיאור המזעזע של ההוצאה להורג בגיליוטינה (עמ' 649). ועוד דבר: הסופר מתאר בצבעים עזים את הציניות של התליין שמבקש מהנידון למוות לאסוף את השיער שגילחו מראשו, כי הוא סוחר בשיער בחנויות הפיאות... (עמ' 644).

הספר משובץ בגלריה גדולה של טיפוסים ודמויות: אמיל בורקהאוזן הבטלן והגנב לעת מצוא, הנשוי לאוטי הזונה שילדה חמישה ילדים – כל ילד לאבא אחר. האיש מלשין בשכר ומסתבך עם המשטרה ועם הגסטפו; אנו קלוגה, שהזכרתי לעיל, משתמט מעבודה וחי על חשבון המאהבות שלו. הוא נקלע ברגע הלא נכון במרפאה, כאשר משולשלת פנימה אחת הגלויות, והוא הופך באחת לחשוד, וסופו מר; משפחת פרסיקה הנאצית – אב זקן ושיכור, שני בנים באס אס, ובן אחד בנוער ההיטלראי, אישה שבורחת מבעלה האלים, ובת שמתנדבת לשמש קלגסית במחנה ריכוז. הבן הצעיר, בלדור, מאשפז את אביו במוסד לאלכוהוליסטים ומכריח את הרופא (שלא היה ארי טהור, ולכן חשש מפניו!) לחסל את אביו בזריקות.

לעומתם – טרודל, שהוזכרה לעיל, ובעלה קרל הרגזן, הנאסרים משום קרבתם לקוונגלים; הֶטֶה הֶרבלֶה, בעלת החנות לחיות מחמד, הנותנת חסות לאנו, ונקלעת לצרה גדולה; אנֶה שונליין, חברתה של הטה, שבארונה מוצא הגסטפו את אנו, ובעקבות כך נאסרת.

הציבור מתואר כנתון בחרדה תמידית מפני אימי השלטון ומפני הפצצות בנות הברית, אך הרוב המוחלט איננו מעז לפצות פה ולצפצף. יש בודדים שמראים קצת אנושיות בעידן מפלצתי זה – ביניהם כומר בית הסוהר לורנץ, שמסכן עצמו במאסר על כך שהוא מעביר ידיעות מתא לתא. למזלו, לפני שנאסר על מעשיו הוא נפח את נשמתו ממחלת השחפת (עמ' 558 ואילך, 574); והשופט בדימוס פרום, אשר מוכן למען הצדק להחביא את גב' רוזנטל היהודייה בדירתו, ומצליח להגניב לבני הזוג קוונגל אמפולות ציאניד, אלא שהשניים אינם משתמשים בהן – אוטו מוצא להורג בגיליוטיה, ואנה נספית בהפגזה של בנות הברית על בית הסוהר.

דמות מיוחדת במינה הוא הדוקטור רייכהרדט, מוזיקאי, שהואשם בקומוניזם, המצליח לשמור על צלם האדם גם בתוך המאפליה של בית הסוהר (עמ' 544 ואילך).

כדי לסיים במשהו חיובי לאחר הגודש של תיאורי אומללות – מתאר הסופר כיצד אווה קלוגה, אישתו לשעבר של אנו קלוגה, מצליחה לשרוד למרות שהתפטרה מהמפלגה הנאצית, עברה לגור בכפר, מצאה זוגיות אצל המורה קינשֶפֶר, ואימצה את הבן הגדול של אוטי בורקהאוזן, שבעצם לא ברור מי אביו. עלילת סוף הספר, המתרחשת בשנת 1946, נותנת מקום לתקווה שבן זה, שמו קונו, יהיה אדם הגון.

בנספחי הספר מובאים צילומים מתיק הגסטפו שטיפל בזוג אליזה ואוטו המפל, תיק שהגיע אל הנס פאלאדה (שם העט של הסופר רודולף וילהלם פרידריך דיצֶן) מידיו של המשורר יוהנס בכר, שהיה שר התרבות בממשלת מזרח גרמניה. תיק המפל היה המודל שעל פיו תוארו מעשיהם של אנה ואוטו קוונגל.

* * *

לגיליון ראש השנה תשע"ג של "תרבות וספרות"

אהוד בן עזר

"לבד בברלין" של הנס פאלאדה –

עיר של חלאת אדם

הספר החזק והמטלטל ביותר שקראתי השנה הוא "לבד בברלין" של הנס פאלאדה, בהוצאת פן ו"ידיעות אחרונות", בתרגומה של יוסיפיה סימון. לא שמעתי דבר על הסופר והספר לפני כן,  אבל מרגע שלקחתי בידי את הספר, נשביתי בקסמו האפל, ה"ייקי", המזוויע, האנושי כל-כך והמרתק, ולא יכולתי להניחו. פאלאדה כתב את הספר ב-24 ימים והוא מחזיק בעברית 671 עמודים. כנראה רומאנים שנכתבים בתנופה אחת, גם נקראים כך.

גיבורי הספר, שני הברלינאים אוטו ואנה קוונגל, שכלו את בנם היחיד בחזית המזרח בשנת 1942. בתגובה מחליט אוטו, מנהל-עבודה קטן בבית חרושת לרהיטים, איש כמעט ללא ייחוד – להתחיל לפזר בחשאי גלויות אנונימיות נגד המישטר הנאצי ונגד היטלר – וזאת בתיבות דואר ובחדרי מדרגות בעיר.

"ההתרחשויות בספר זה תואמות בקווים כלליים את מסמכי הגסטאפו על אודות הפעילות הלא חוקית של בני זוג ברלינאים ממעמד הפועלים בין השנים 1940-1942." כותב בהקדמה פאלאדה בסגנונו החד, "הספר עוסק באורח בלעדי באנשים שנאבקו נגד השלטון ההיטלראי, בהם וברודפיהם. בחוגים אלה אירעו מיתות רבות בין השנים 1940 ל-1942 וגם לפניהן ואחריהן. כשליש מהספר הזה מתרחש בבתי כלא ובבתי חולים לחולי נפש וגם שם המוות היה מאוד באופנה."

הפעילות החתרנית של אוטו קוונגל משגעת את משטרת ברלין ואת הגסטאפו, שאינם משערים לעצמם שמדובר רק באיש אחד ובאשתו – אלא חוששים שזוהי מחתרת שלמה. עובר זמן עד שבני הזוג, חרף זהירותם – נתפסים, נאסרים, נשפטים ומוצאים להורג. ואולם לא רק הם-עצמם גיבורי הספר, אלא העם הברלינאי כולו, עשרות דמויות של שכנים, מלשינים, שיכורים, זונות, חוקרים, שופטים – כל הטיפוסים הקשורים לעלילה, מרכיבים תמונה מדהימה, מזעזעת, של העם הגרמני, שרק סופר גרמני מטורף-למחצה ושיכור, שלא ברח מגרמניה בתקופת המלחמה, היה כנראה מסוגל לתאר בדייקנות כה אכזרית.

72 פרקים יש לרומאן, וכל אחד מהם היכה בי באכזריות מרתקת משלו. בכתיבה פשוטה-לכאורה אך ממש גאונית – הוא סחף אותי יותר מכל רומאן גרמני אחר שקראתי, מאלה שנכתבו לאחר המלחמה. כך צף ועלה מולי הרקב הנורא שפשה בעם הגרמני בתקופת הנאציזם, האכזריות של גרמני לגרמני, המפלצתיות שהיתה טמונה בעם התרבותי הזה, שמרבית הטיפוסים שלו, שמופיעים ברומאן – הם חלאת אדם, אנשים חסרי כל עמוד שדרה מוסרי שמוכנים לדרוס, לענות ולהרוג זה את זה [ולא רק את היהודים] כדי לשרוד במישטר מסודר ואכזרי שכנראה גם טבוע בדמם. 

ולא, דבר כזה מעולם לא קרה, ולא היה קורה אצלנו, היהודים! – לנו לא היו אמנם גיתה, שילר ובטהובן, אבל גם לא עיר שמרביתה חלאה כמו ברלין בתקופה המתוארת ברומאן.

אהוד: הרשימה הקצרה הזו הוזמנה אצלנו על-ידי העיתונאית עלית קרפ למשאל שערכה בשם המוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", וגם אושרה על ידה. חפשו את הרשימה בגיליון ערב ראש השנה – היא לא פורסמה. אולי בעקבות השבחים התרבותיים שחלק לאחרונה העורך בני ציפר לגרמנים, לאחר שהוזמן לבקר בארצם – לא היה נעים לו לפגוע בהם?

הסבר: עקב ההתעניינות ברשימתנו זו שנפסלה לפרסום, הבאנו כאן בפרסום חוזר אותה וגם את מאמרו המצויין של משה גרנות על הספר "לבד בברלין", מאמר שהתפרסם לראשונה אצלנו בגיליון 715 מיום 9 בפברואר 2012.

* * *

מרדכי קידר

כך חולפת תהילת עולם

מקור האימרה "כך חולפת תהילת עולם" הוא מלטינית – sic transit gloria mundi ו"עולם" בהקשר זה הוא הכוכב שעליו אנו חיים. לכן המשמעות היא "תהילה גלובלית", ולא "נצחית".

המשמעות לענייננו היא שלארצות-הברית היתה בעבר תהילה גלובלית, בעיקר לאחר שנחלצה לסייע לאירופה במלחמת העולם השנייה, ניצחונה על גרמניה ויפן ב-1945, וההצלחתה ב-1953 לייסד מדינה דמוקרטית בקוריאה הדרומית בעקבות מלחמה נגד הקומוניסטים בעלי בריתן של סין וברית-המועצות. אך תהילה גלובלית הזו של ארה"ב הלכה והתעמעמה במהלך הדור האחרון. היסטוריונים מצביעים על תחילתו של התהליך בכישלון בווייטנאם, שבה נמשכה המלחמה 16 שנה (1975-1959), עלתה בחיי כמעט 60 אלף חיילים אמריקניים והסתיימה בתבוסה אמריקנית רועמת ובנפילת סייגון, בירת וייטנאם הדרומית, בידי צבא צפון וייטנאם.

היסטוריה של כשלונות

מלחמת וייטנאם הותירה חלקים בחברה האמריקנית חסרי רצון להילחם על ערכי החירות והדמוקרטיה, ובעיקר כשמדובר במדינות מחוץ לארה"ב. צבא ארה"ב נטל חלק במיספר לא מבוטל של מלחמות מאז 1975, אבל במזרח התיכון ביצועיו לא היו תמיד משביעי רצון. כתוצאה מכך כוחה הצבאי של ארה"ב אינו עושה רושם רב בעולם הערבי והאיסלאמי, שכן כבר בספטמבר 1970 לא היססו מחבלי החזית העממית לשחרור פלסטין לחטוף מטוסים אמריקניים ובריטיים לירדן ולפוצץ אותם לעיני כל העולם.

ב-1973 חטף הארגון הפלסטיני "ספטמבר השחור" בח'רטום בירת סודאן את השגריר האמריקני, סגנו וסגן השגריר הבלגי והוציא אותם להורג בהוראה טלפונית אישית של יאסר ערפאת. למרות שהאמריקנים קלטו את השיחה וידעו בזמן אמיתי את כל הפרטים, ההשפלה שספגו מידיו של הטרוריסט השתיקה אותם, ובהמשך הפך ערפאת (בעזרתם של כמה ישראלים עייפי נפש שנפלו במלכודת קסמיו ושקריו) ל"פייבוריט השלום". הוא בז לאמריקנים, שיטה בהם ללא הרף, והם המשיכו להאמין לו.

ב-1979 לא היססו כמה מאות פורעים איראניים להשתלט על השגרירות האמריקנית בטהרן, למרות שהיתה בכך פגיעה בריבונות האמריקנית. הם החזיקו בשבי, תוך עבירה על החוק הבינלאומי, כמה עשרות דיפלומטים אמריקנים למשך 444 ימים. הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר ניסה לבסוף לשחררם בפעולה צבאית שנכשלה, ורק כשרונלד רייגן הושבע, האיראנים – שפחדו ממנו – שיחררו את הדיפלומטים האמריקנים.

התעוזה האיראנית מול ארה"ב אינה יודעת גבול: באוקטובר 2011 ניסתה איראן לחסל בבירת ארה"ב, לא פחות, את השגריר הסעודי לוושינגטון. האיראנים אינם מהססים לכנות בגלוי את ארה"ב "השטן הגדול", כינוי שמשמעותו אחת ויחידה, שיש לנהל נגדה מלחמת קודש, ג'יהאד למען אללה, עד שזו תחוסל ואזרחיה יאמצו את האיסלאם השיעי.

באפריל 1983 פוצץ חיזבאללה – הזרוע הארוכה של איראן בלבנון – את שגרירות ארה"ב והרג 63 אנשים, ובאוקטובר אותה שנה פוצץ את מפקדת הנחתים בביירות והרג 241 אמריקנים – חיילים ואזרחים. התגובה האמריקנית היתה בריחה מלבנון, שעודדה מאוד את חיזבאללה ואת פטרוניו באיראן ובסוריה, והציגה את ארה"ב כחסרת עמוד שדרה. חודש לפני כן, במארס 1983, פיגע חיזבאללה בשגרירות ארה"ב בכווית, וביוני 1985 אירגן חיזבאללה חטיפת מטוס נוסעים אמריקני של חברת טי. וו. אי.

ביוני 1996 ביצע חיזבאללה פיגוע בבסיס צבאי אמריקני בסעודיה. כל הפיגועים הללו שביצע חיזבאללה השיעי בהשראה איראנית נותרו ללא מענה אמריקני.

לוב של קדאפי תרמה גם היא את חלקה בפגיעה בארה"ב, בפיגוע בדיסקו בברלין שבו בילו – ונהרגו – מיספר חיילים אמריקנים בשנת 1986. הפיגוע הביא למתקפה אווירית אמריקנית על ארמונו של קדאפי, ולמרות שבתו המאומצת נהרגה, הוא לא נרתע, וב-1988 אירגן פיגוע נקמה במטוס "פאן-אם" מעל העיירה לוקרבי בסקוטלנד, והרג כמעט 300 איש. הוא לא נענש עד 2011, עת נגררה ארה"ב למתקפה על לוב כמעט בעל כורחה.

בצד הסוני של המשוואה האיסלאמית ראו את החולשה האמריקנית מול איראן וחיזבאללה, והחליטו גם הם להגביר את הלחץ על ארה"ב: באוגוסט 1990 לא שעה סדאם חוסיין לאזהרותיה של ארה"ב וכבש את כווית, אחת מספקיות הנפט העיקריות של המערב, בטענה שהיא מחוז של עיראק. צעד זה הוציא מגדרו את המערב, בראשות ארה"ב, ובינואר 1991 פתח במלחמה ושיחרר את כווית, אך לא שיחרר את עיראק ואת העולם מסדאם חוסיין. המלחמה הובילה את מתנגדי ארה"ב להסיק שתי מסקנות עיקריות: האחת היא שהמערב יוצא למלחמה לא על אידיאלים אלא על אינטרסים, ובמקרה של כווית הנפט היה הגורם. המסקנה השנייה היא כי המערב חושש משינוי משטרים, גרועים ככל שיהיו, שמא המחליף יהיה גרוע יותר.

אלא שבמלחמה זו היה כישלון אמריקני נוסף: היו אמריקנים, אולי אנשי סי אי איי, שרמזו לשיעים בדרום עיראק כי אם ימרדו בסדאם, ארה"ב תסייע להם להפילו. במארס 1991 החל מרד שיעי נגד סדאם המובס, אך הוא דיכא אותו באכזריות רבה שעלתה בחייהם עשרות אלפי שיעים מבלי שארה"ב נוקפת אצבע. בגידה אמריקנית זו בשיעים של עיראק משפיעה עד היום על יחסם של השיעים בעיראק אל ארה"ב.

באוקטובר 1993 ניסה כוח קומנדו אמריקני לתפוס שני טרוריסטים במוגדישו בירת סומליה, והגיע לעיר במסוקים. הסומלים הרגו 18 חיילים אמריקניים והתעללו בגופותיהם לעיני המצלמות, ללא חשש מזעמה של ארה"ב.

בן-לאדן, אחרי שבני בריתו המוג'אהדין הצליחו לסלק את הסובייטים מאפגניסטן ולזרז את קריסת בריה"מ, החליט להפנות את נשקו האמריקני נגד ארה"ב, מובילת הכפירה העולמית, המתירנות והתרבות החומרנית. בדצמבר 1992 התקיפו ג'יהאדיסטים מלונות ליד נמל עדן שבהם התאכסנו חיילי ארה"ב. בפברואר 1993 נעשה הניסיון הראשון למוטט את מגדלי התאומים בניו-יורק. באוגוסט 1998 פוּצצו שגרירויות ארה"ב בניירובי בירת קניה, ובדאר א-סלאם בירת טנזניה, נפלו 224 הרוגים ואלפים נותרו פצועים. בשנת 2000 פגע אלקאעידה במשחתת האמריקנית "קול" מול חופי תימן והרג 17 חיילים. וב-11 בספטמבר 2001 אירגן אלקאעידה סדרת פיגועים נגד סמלי מסחר ושלטון בארה"ב, שהפילו כ-3000 הרוגים.

באווירה ששררה בשנות ה-2000 הראשונות שבהן הוצגה ארה"ב כפגיעה למרות כוחה הרב, לא היססו טרוריסטים איסלאמיים לשחוט אזרחים וחיילים אמריקנים אל מול המצלמות, כמו את דניאל פרל ב-2002, ואת ניק ברג, יוג'ין ארמסטרונג וג'ק הנסלי ב-2004.

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001, יצאה ארה"ב למלחמת חורמה נגד אלקאעידה ומשטר הטליבאן באפגניסטן שנתן חסות לארגון זה. מלחמת בליץ הביאה לקריסת המשטר ולפירוק מאות הבסיסים שהיו לאלקאעידה באפגניסטן. הקואליציה בראשות ארה"ב השיגה בתוך חודשיים שליטה מוחלטת בכל שטח אפגניסטן. אך כיום,  יותר מ-11 שנה של לחימה סיזיפית, של דם וכסף רב, שולטים חיילי ארה"ב ובני בריתם רק על כ-5 אחוזים משטח המדינה. נראה שאפגניסטן עומדת להיות וייטנאם שנייה.

בהמשך, קואליציה בינלאומית בראשות ארה"ב כבשה את עיראק ב-2003. אך מאז הכיבוש, אתגרו ארגונים שאימצו את האידיאולוגיה של אלקאעידה את היציבות שניסתה ארה"ב ליצור בעיראק – באמצעות מאות פיגועים שהפילו אלפי חיילים אמריקניים ועשרות אלפי אזרחים עיראקיים. לתוך הקלחת העיראקית נכנסה גם השכנה ממזרח, איראן, שמימנה, אימנה וחימשה ארגונים שיעיים הזוכרים היטב את הבגידה האמריקנית במארס 1991, ואלה הפילו בין השנים 2003 ל-2008 חללים אמריקניים רבים. למודיעין האמריקני היו אין-ספור הוכחות למעורבות האיראנית בהרג חיילים אמריקנים. אך ארה"ב מעולם לא הגישה לאיראן חשבון על כך, מחשש שמא תיאלץ לפתוח חזית חדשה, נוספת אל אלו באפגניסטן ובעיראק.

אכן, הכישלון האמריקני הגדול ביותר עד עתה הוא בעיראק: נשיא ארה"ב, ג'ורג' וו. בוש, הכריז ב-1 במאי 2003 – חמישה שבועות אחרי פרוץ המלחמה בעיראק – כי "המשימה הושלמה". מספר ההרוגים האמריקנים היה אז כ-170. עברו עוד חמש שנים ו-4,500 אמריקנים הרוגים עד שהמלחמה אכן הסתיימה, פחות או יותר, כשהמערכת הפוליטית העיראקית, שהאמריקנים הצליחו לייצר, רעועה ושברירית. בסך הכול שפך משלם המיסים האמריקני על עיראק יותר מטריליון (אלף מיליארדים) דולרים. הנשיא האמריקני ברק אובמה, כהבטחתו, הוציא את חיילי ארה"ב מעיראק בדצמבר 2011, וכתוצאה מהבריחה האמריקנית, עיראק כיום נשלטת בפועל על ידי איראן. כך, למרות האיסור הבינלאומי על איראן לייצא נשק, ועל סוריה לייבא נשק, איראן מספקת למשטר הרצחני בסוריה נשק, תחמושת ולוחמים ברכבת אווירית העוברת בשמי עיראק. האמריקנים יודעים, ואינם עושים דבר למנוע זאת.

כישלון אמריקני אחר, גדול לא פחות מזה שבעיראק, הוא הכישלון לעצור את תוכנית הגרעין הצבאית האיראנית. די לנו להזכיר את משבר הטילים הסובייטים בקובה (1962) כדי לראות את ההבדל בין אז להיום: הנחישות שהפגין נשיא ארה"ב אז, ג'ון פ. קנדי, גרמה לסובייטים להתקפל בתוך שבועיים, ואילו כיום הרפיסות שמציג העולם – בראשות ארה"ב – מול איראן מאפשרת למדינת האיותאללה להתקדם בתוכניתה הגרעינית הצבאית כבר יותר מ-15 שנה.

המוסלמים עוד עלולים להיעלב

בעבר תירגלה איראן ירי טילים מצוללות, ובעזרת טילים אלה, בעלי ראש קרב גרעיני מתחת למי האוקיאנוסים, היא תוכל להכתיב לעולם כולו את תנאי הכניעה. העולם מגנה, מוקיע, מזהיר ומאיים, אך כל האיומים הם דיבורי סרק, כל עוד אין מאחוריהם איום אמין. סנקציות כלכליות אינן יעילות כשמדובר בשאלות הנתפסות אצל משטרים דיקטטוריים כגורליות, שכן אלה יודעים להסיט את הסנקציות אל האזרחים, וכך האליטה השלטת נותרת ללא פגע. עם זאת, ארה"ב של אובמה פוחדת להציב קווים אדומים למשטר האיותאללה, השועט קדימה אל הפצצה העלולה להגיע גם לניו-יורק, לא רק לתל-אביב.

כך, בתהליך מתמשך, הפכה ארה"ב לנמר של נייר במה שנוגע לעולם הערבי והאיסלאמי. הבנדיטים האיסלאמיים שואבים עידוד מהחולשה האמריקנית, ודווקא ניסיונות ההתקרבות של אובמה לאיסלאמיסטים שהחלו בנאום קהיר (יוני 2009) הגדילו את דרישות האיסלאמיסטים ממנו. הוא, באותה הזדמנות, הוכיח לעין כל את איוולתו המדינית: באותו יום שבו היה אורח הכבוד של חוסני מובארק, הוא נפגש בקהיר עם יריביו המרים ביותר של נשיא מצרים – מנהיגי "האחים המוסלמים" – וזה היה לא פחות מתקיעת סכין בגבו של מובארק המארח. מובארק הפגוע והנעלב לא בא לשמוע את נאומו של אובמה בתירוץ קלוש שנכדו נפטר זמן מה קודם לכן.

ברקע החולשה האמריקנית עומדות עובדות נוספות שאנשי המזרח התיכון ערים להן היטב: קוריאה הצפונית עושה כטוב בעיניה בתוכניות הגרעין והטילים, למרות ההתנגדות המערבית והיפנית. בעבר השלימה ארה"ב עם ההתגרענות של הודו ופקיסטן, ואף סלחה לראש תוכנית הגרעין הפקיסטנית, עבד אלקאדר ח'אן, על שהקים שוק שחור למכשור, חומרים וידע גרעיניים, והפיץ את מרכולתו לכל המרבה במחיר. מאז שקרסה בריה"מ ומדעני הגרעין שלה חיפשו פרנסה במדינות אחרות, האמנה לאי-הפצתו של נשק גרעיני הפכה לנייר חסר משמעות רבה, בעיקר משום שארה"ב של ביל קלינטון "נרדמה בשמירה" לאורך שנות ה-90.

רצח השגריר האמריקני בלוב החודש היה רק חולייה נוספת בשרשרת הכישלונות האמריקניים להבין את המזרח התיכון: דווקא השגריר שהיה חוליית הקשר בין הממשל האמריקני והמורדים בקד'אפי, היה מטרה לאש אוטומטית של איסלאמיסטים לוביים שגררו את גופתו בחוצות בנגזי.

ועכשיו מגיע הסרט הדבילי שהופק בארה"ב, ששום אדם בעל חוש טעם כלשהו לא ימשיך לצפות בו אחרי הדקה הראשונה. בארה"ב החירויות של יצירה, דיבור והבעת הדעה מעוגנות בחוקה, וחשיבותן בעיני מרבית האמריקנים – עליונה. חירות זו מקנה ליוצרי הסרט זכות מלאה ליצור ולומר בו ככל העולה על רוחם (במגבלות הוצאת דיבה), כולל ביקורת על דמויות היסטוריות ורעיונות דתיים. למרות זאת, מיהרו שלטונות ארה"ב לעצור את יוצר הסרט, רק מן הטעם שהעולם המוסלמי סוער ורותח. שוב הוכיחה ארה"ב כי היא ניתנת לסחיטה ונכנעת לאלימות, אם זו באה מהצד האיסלאמי.

קנאי האיסלאם חשים בחולשה האמריקנית ומגבירים את הלחץ. האמריקנים סיגלו לעצמם את תרבות "התקינות הפוליטית" המכתיבה להם "להיות נחמדים" גם אם מי שממולם אינו נחמד בכלל. הם מאפשרים לארגונים איסלאמיים לפעול בחופשיות בארה"ב, להקים מסגדים כמעט ללא הגבלה ולהטיף בהם לאלימות נגד "הכופרים", במסגרת הזכות להבעת הדעה כמובן. אנשים המזוהים עם האיסלאם הקיצוני נכנסים ויוצאים אל הבית הלבן וממנו ומשמשים כ"יועצים" לנשיא ולשרת החוץ האמריקניים. מחלקת המדינה האמריקנית הובילה בדור האחרון את המדיניות הפייסנית והתבוסתנית של ארה"ב, שדירדרה בעיני העולם הערבי והאיסלאמי את מעצמת-העבר לדרגה של נמר מנייר.

בהוראה מגבוה לפני כשנה נאסר על כל רשויות החקירה האמריקניות – סי אי איי, אף בי אי ואחרות – לשאול נחקרים על אמונותיהם, וכל תוכניות האימונים של חוקרים עברו צנזורה בידי ועדה עלומה, שחבריה אינם ידועים. האיסלאם, המהווה מצע אידיאולוגי של רבות מהפעולות שבוצעו נגד אמריקנים בארה"ב, חדל להיות עניין שמותר לחוקרים להתעניין בו או לשאול עליו או להתייחס אליו. כך, למשל, האירוע הטרוריסטי בבסיס פורט הוד (נובמבר 2009) שבו רצח נידאל חסן (מוסלמי ממוצא פלסטיני) 13 מחבריו החיילים ופצע 31, הפך ל"אלימות במקום העבודה", והניסיון של פקיסטאני לפוצץ מכונית תופת בכיכר הטיימס בניו-יורק (מאי 2010) הפך ל"תאונת דרכים". יש אמריקנים המאמינים שפיגועי ה-11 בספטמבר 2001 היו "תאונות טיסה" בלתי מוסברות במקרה הטוב, וקונספירציה של הסי. אי. איי. במקרה הסביר. להאשים מוסלמים בטרור? חס וחלילה, כי זו האשמה בעלת אופי קולקטיבי, היא "לא תקינה פוליטית" והמוסלמים עוד עלולים להיעלב ואף להתעצבן.

בורותו של הממשל האמריקני בענייני המזרח התיכון הוכחה במהלך שלוש השנים האחרונות, שבהן השמיעו לא פעם אנשיו אמירות כמו "'האחים המוסלמים' הם תנועה חילונית בעיקרה," "ניתן לשכנע את איראן בדרכים דיפלומטיות לוותר על העשרת האורניום," "אין הוכחה לקיומה של תוכנית גרעינית צבאית באיראן" ו"האיסלאם הוא דת של שלום."

כאשר כך מדברים ראשי הממשל האמריקני, "האחים המוסלמים" בצד הסוני של האיסלאם, והאיראנים בצד השיעי שלו, יודעים שאין להם ממה לחשוש. "השטן הגדול" איבד את שיניו ואת נכונותו להשתמש בקרניו. אוסמה בן-לאדן אומנם חוסל, אבל האידיאולוגיה שלו חיה ובועטת בליבותיהם של אנשים רבים, רבים מדי, בעולם בכלל ובארה"ב בפרט.

תהליכי הבלייה שעוברת החברה האמריקנית גלויים לעין כל: ביום שבו נרצח שגריר ארה"ב בלוב עסקה אומנם התקשורת בעניין זה במהדורות החדשות, אך ביניהן נמשכו העסקים כרגיל: תוכניות ריאליטי נבובות, אוכל ובישול, ראיונות על עניינים תפלים, וכמובן עסקים ושוק ההון. הפגיעה בריבונות ארה"ב בפריצה לשגרירות, והרצח הנורא של שגרירה, לא הצליחו להוציא את ארה"ב מהשגרה של "אָכוֹל ושָתֹה."

ארה"ב מאבדת במהירות את הרצון להגן על ערכיה שלה, ובמזרח התיכון העובדה הזו ניכרת בעליל. הפרלמנט הכוויתי ניהל לפני כשנה דיון בנושא: "האם על כווית להפוך לחלק מאיראן או לא?" בבסיס הדיון עומדות שתי הנחות: האחת היא שעלול להגיע יום שבו איראן תנסה להשתלט על כווית בדרך צבאית או באמצעות "שכנוע" – והשנייה היא כי במצב הרפיון האידיאולוגי המאפיין את ארה"ב, והמשבר הכלכלי המעיק על אירופה וארה"ב, אין סיכוי שהעולם המערבי יבוא שוב עם כל צבאותיו לחלץ את כווית מכיבוש, כפי שעשה בינואר 1991. לכן כוויית שוקלת כיום להצטרף לאיראן, כדי לחסוך את מוראות המלחמה ואת סבל הכיבוש, וכדי לקבל תנאים טובים יותר בהצטרפות זו מרצון. מה יקרה אז עם הנפט הכוויתי? האם תכבד ארה"ב את "הרצון החופשי" של כווית להצטרף לאיראן? ומה יקרה אחר כך לאמירויות האחרות?

המסקנה שעל ישראל להסיק מכל האמור לעיל ברורה: בטחונה אינו יכול להיות בן ערובה של הנחישות האמריקנית ההולכת ומתפוגגת, ושל נטייתם של חלק מקובעי המדיניות האמריקנים להטיל את חבריהם – ראה את מקרה מובארק – אל מתחת לגלגלי האוטובוס. יש בקהילה הפוליטית האמריקנית אנשים לא מעטים שכלל אינם משוכנעים שקיומה של ישראל משרת את האינטרסים של ארה"ב, ובעיקר אם תמיכתם בה עלולה להרגיז את המוסלמים.

לכן על ישראל להציב מול שכניה אִיוּם אמיתי, ממשי ואמין.  כי במזרח התיכון שלום ניתן רק לבלתי מנוצחים, וחירות ניתנת רק למי שמוכן להילחם עליה. המזרח התיכון אינו מקום לעייפי נפש, ובפרט לא לאלה שתהילתם הגלובלית חלפה ואיננה. העולם הערבי והאיסלאמי יודע להעריך ולכבד רק את אלה המעריכים את עצמם, היודעים להציב קו אדום ברור ועז בפני כל מבקשי רעתם ומוכנים להקריב, לצאת ולהילחם למען שימור חירותם האזורית ותהילתם הגלובלית.

מחלתה של ארה"ב אינה סופנית. בתקופת נשיאותם של רונלד רייגן, ג'ורג' בוש האב וג'ורג' וו. בוש – היתה לארה"ב תדמית אחרת בעיני העולם הערבי והאיסלאמי. זאת, היות שאז לפחות הפגינה אמריקה רצון להתמודד עם הגורמים הבעייתיים ולא לפייסם או להיכנע לדרישותיהם.

המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 214 וגם בעיתון "מקור ראשון".

* * *

אלי מייזליש

לבסוף תנצח היהדות גם את הנצרות

וגם את האיסלאם

המחאות בארצות האיסלאם נגד הסרטון הדבילי מזכירות את ההתבזות של הנוצרים בעת עלילות הדם נגד היהודים על דם ילד נוצרי שנמהל באפיית המצות. גם פה וגם שם זו תוצאה של בורות, של הרג ורצח סתמי בשל דעות קדומות מרושעות – באין סיבה אמיתית. הרדיפה אחר ההזדמנות להרוג את בן הדת או בן הזהות הלאומית האחרת, כמו למשל במקרה של הנאצים, גם היא תוצאה של בורות ושל היוהרה כי ברצח-עם אפשר לנצחו – ולא היא.

הנוצרים בעבר, כמו המוסלמים דהיום, יודעים באופן המוחלט ביותר כי זמנם הולך ואוזל. דת שבשמה רוצחים בני דת מסוימת, בני דת אחרת ו/או לאום אחר – דינה לעבור מן העולם. אולי לא מהר ולא מחר בוקר, אבל דינה נחרץ. כך נכתבו, בדמים-רבים, כל ההיסטוריות מיום קיומו של העולם. וכל זאת, בשל אי הבנת הנקרא. כפי שהנוצרים לא הבינו נכון את התנ"ך ויצרו תנ"ך פרטי משלהם, כך גם הקוראן שבנוי על קיום מצוות ולא על הרג, מפרשים אותו בעלי תבונה מינימלית איך אפשר להרוג בשמו או בשמו של מוחמד, כמו שהנוצרים רצחו בשמו של ישו וכתבי הקודש שלהם. 

היו בעבר הרחוק ובעבר הקרוב משטרים רבים, הן מונרכיים והן טוטליטריים ודיקטטוריים, שאכן משלו על עמים רבים ועל טריטוריות ענקיות שנכבשו, אבל כולן-כולן עברו ופסו מן העולם: הכובשים המסופוטמיים, הכובש ההלניסטי, הרומי, הערבי, הג'ינגיס חאני, האימפריות העות'מנית, הצארית, או הבריטית – כולן-כולן שבקו חיים אפילו לאחר מאות שנות קיומן.

כוחות חיותן של אימפריות התרחשו אך ורק בשל הכוח הצבאי האדיר שהיה על בסיס צבא-קבע, אבל כשאלה החלו להילחם אלה באלה תם זמנם.

הנצרות כשלה במלחמה שלה ביהדות. כיום, לאחר כמה וכמה ניסיונות לחסל פיזית את היהודים ואת דתם במשך 2000 שנים, מדינת-ישראל היא אחת מהמעצמות האדירות יחסית לגודלה בעולם, הן בשל המורל הגבוה ושביעות הרצון, הממוקם מקום 14 בעולם, והן בשל הטולרנטיות היחסית בדת היהודית, שאין להם צווי רצח והרג או שריפה כמו אצל הנצרות בימי האינקוויזציה או במחנות אושוויץ וכיום עם הפגנות איסלמיות בגין סרטון דבילי. 

ישראל – היא ארץ הלאום היחידה בעולם שמושכת אליה כמעט עשרים אלף עולים יהודים מכל קצוות תבל לחזור או להגר ואו לעלות אל ארץ האבות. לולא תקציב הביטחון הגדול יחסית בעולם, וכסף רב, במקום לתנאים סוציאליים – הולכים לצבא, האחוז היה כפול ומשולש או מרובע. נהירה זו של אפילו רק אחוז אחד בשנה מארץ ההגירה או העלייה, אין לה אח ורע בשום מדינת לאום אחרת. לאיטליה למשל: שיש לה לפחות עשר ארצות הגירה גדולות עם עשרות או מאות אלפי איטלקים דוברי איטלקית, מאוסטרליה וארגנטינה ועד קנדה וארה"ב, לא חוזר אפילו פרומיל אחד לאחר שניסו את מזלם בחוץ. אדרבא; יותר ויותר איטלקים נוהרים החוצה בעקבות אחיהם בארגנטינה או ברוקלין למשל. המילה 'קפיש'? [בסלנג הנפוליטני CAPITO? "האם הבנת?", באיטלקית נקיה] שנוצרה בברוקלין בידי חמומי המוח שביניהם. אבל הם אינם חוזרים או מתגעגעים לנפולי, מולדת הביטוי הזה.

כוח בלתי רגיל זה, שאינו מצוי בשאר האומות, הוא לא רק חמצן פרמננטי ועתידני, אלא משגר ומשדר לשאר העולם ובעיקר לפסמיסטים שבתוכנו כי "העולם גדול" ואנחנו משחקים כמו כולם על המגרש ואולי מהר יותר מהם בלי רגשי נחיתות בכלל.

גרוויטציה זו, בטור הנדסי קבוע, המושכת יהודים אל מרכזי הכובד הרוחניים וההיסטוריים כדי להתאחד מחדש כמו התפוח של ניוטון, לא נוצרה יש מאין אלא מהיש. קרי: החידושים המדעיים בישראל והאטרקטיווה שבה, שבזה כיום לכל משבר כלכלי שמקורו בחולשה החברתית בעיקר, והוא פוסח על ישראל רק בשל חוסנה הנפשי והמורלי שהתקווה למחר טוב יותר היא מוחשית.

הצופה הזר שמתבונן בנו בגוגל ארת', רואה בכל שבת וחג מאות אלפי ישראלים מטיילים בארץ ונהנים ממנה. ככה סתם. לא למען הספורט ו/או מרוצי אופניים. ככה גם בימי חול ובשיעורי בית ספר, מתרוצצים המטיילים בכל ואדי או מעיין או חורשת קק"ל. אין דבר כזה בחו"ל. פשוט אין. אין כמו מאות אלפי ישראלים, חילוניים בעיקר וצעירים עם דגלי לאום ענקיים ודרבוקות מחרישי אוזניים, כמו הנוהרים לאיצטדיון ר"ג, חוזרים רק על פסוק אחד "חטאנו לפניך..." וחורשים את סימטאות ירושלים בדרכם אל רחבת הכותל המלאה עד אפס מקום. אין דבר כזה בחו"ל.      

ישראל כיום היא בדרך הכי טובה והכי נכונה והכי יעילה מאז קיומה. הברדק הפנימי כאן שבין החרדים לשאר ישראל בעניין חוקי הגיוס וההשתמטות של כמה עשרות אלפי צעירים חרדים, יבוא גם הוא לקיצו. הם – החרדים ובעיקר ראשי הישיבות שם, לא יוכלו לשטות בנו עד הנצח. פשוט לא. "חוקי התורה" שעבורם הם לחם חוק, הם סילוף חוקי התורה האמיתיים שהם בעד גיוס חובה, והם פשוט מצפצפים ומסלפים את הציווי הזה: "כל יוצא צבא בישראל..." והדגש הוא על "כל". קרי, איש אינו משתמט מ"בן עשרים שנה ומעלה". אין כאן שום רמז שתלמידי ישיבה פטורים ויש "ללמוד תורה" עד גיל הפנסיה. נכון, שבזמנו החופשי נאמר על עם ישראל "והגית בו יומם ולילה". בסדר. אז כולנו נתחיל להגות. מה רע בכך. במקום להרהר על השכנה ממול צריך להגות בתורה. אמן. אבל בלתי ניתן לשטות בעם שלם לנצח. אולי יהיה זה תליך איטי כמו תקופת ההשכלה ששינתה לתמיד את אופיו התרבותי של עמנו כפי שהוא כיום לא אורתודוקסי כמו עד לשלהי המאה ה-18 עם מנדלסון שהיה בעצמו יהודי אורתודוקסי.

איני שש על המציאה שמיליארדים נוצרים ומוסלמים יתגיירו. זה לא יקרה. אפילו לא מאות בודדות. אבל היהדות המתחדשת מאז מנדלסון, שכרוכה אמנם בסובלנות, תוכל להתמודד על נקלה בכל אמונות ההבל והסגידה לרצח עם בשם האל. דתות אלה ייעלמו עם התקדמות הציוויליזאציה בעצמה ללא מיסיונריות הפוכה – לאתיאיזם. זה תהליך נורמלי וכל תהליך אחר הוא מטבעו א-נורמלי וסופו להתאייד כמו קובה של קסטרו או אלבניה של הוג'ה ששלט 40 שנה.

בואו ונצפה על עצמנו ללא רגשי נחיתות וללא הפחד מהגוי וללא "מה יאמרו בגת" – אלא התבוננות על אמת: ישירה ונכוחה. אם מישהו מוכן לשחזר בעולם את הצלחתה של מדינת היהודים מתריסר ביל"ויים בשלהי המאה ה-19 שחטפו מכות מערבים בגדרה [קטרה] ורואה היום את גדרה – שיקום. כוח זה הוא-הוא שמעיד על תהליך בלתי ניתן לעצירה, וכוח זה הוא-הוא שמעיד כי דרכנו נכונה ואלה של "אומות עולם" נוסח איראן או סעודיה או אפילו אירלנד הקתולית יפוגו עתיד.      

אהוד: להזכירך, קדמו לביל"ויים מייסדי פתח-תקווה בשלהי 1878, שהיו מתיישבים לא פחות רציניים רק שהיחסי-ציבור שלהם לא היו כל כך טובים.

* * *

ד"ר גיא בכור

מה כוחה הצבאי האמיתי של איראן ?

מה כוחה הצבאי האמיתי של איראן, ועד כמה היא באמת מעוניינת במלחמה נגד ישראל? אין כמעט יום בטהראן בלי "תרגילים" צבאיים, "ניסיונות", "שיגורים" ואיומים. כיוון איראן מומחית בלוחמה פסיכולוגית, כלי הנשק של החלש, וכיוון שבמערב ובישראל לוקחים כל תעמולה כאילו היא עובדה' נבחן עכשיו מהן נקודות החולשה הבעייתיות מאוד של איראן ושל הצבא שלה, ואת זה לא תקראו בשום כלי תקשורת ישראלי, או בינלאומי. את זה איראן לא תפרסם, כמובן, ביו טיוב. לשנה החדשה: מה כוחה הצבאי האמתי של איראן, ועד כמה היא באמת מעוניינת במלחמה נגד ישראל?

כאשר האויבים שלך לא מתלהבים להילחם נגדך, זה משום שהם  חושבים שזה מנוגד לאינטרס שלהם, או משום שהולכת אותם שולל, לחשוב כך. מה שחשוב במלחמה הוא לא כמה לוחמים יש לך וכמה טוב הם מצוידים, אלא כיצד האויבים שלך תופסים אותך. אם הם יחשבו שאתה חלש ופגיע, הם יתקפו בעוצמה. אך אם הם יחשבו שאתה חזק, או בלתי צפוי, או שאולי יש לך מקורות נסתרים, הם יירתעו, ויְחשבו מחדש את הצעדים שלהם.

בזמן של עימות יש דברים שלא תצליח להספיק לעשות ברמה הצבאית אך תמיד תוכל להשפיע על התדמית שלך אצל הצד השני.

הגנרל-פילוסוף הסיני סן טסו, "אמנות המלחמה", המאה הרביעית לפני הספירה. לפעמים, כאשר אני נפגש עם קציני צה"ל מכל הרמות, אני שואל אותם האם הם מכירים את סן טסו, או האם למדו ושיננו בעל פה את כללי המלחמה בתולדות האנושות. האם הם מכירים בכלל את הטקטיקות שהופעלו בניצחונות המזהירים של ההיסטוריה, את תרגילי ההונאה והעורמה.

לצערי, לרוב התשובה היא שלילית.

על הנייר, כפי שתמצאו בוויקיפדיה, נראה הצבא האיראני חזק ומרתיע יותר מאי פעם: רבע מיליון מגוייסי-חובה (יש שירות חובה במדינה, של כארבע שנים בממוצע), עוד רבע מיליון חיילי צבא קבע, ועוד 350,000 אנשי מילואים (הפחות מאומנים).

גם קשה לעמוד מול שטף ה"תרגילים", "הניסיונות" וההשקות של ציוד צבאי חדש, הזורם מאיראן. פה מנסים טיל, שם חונכים צוללת או ספינת קרב. צילומים, דיווחים וסרטונים ביו טיוב (מחלקת התעמולה של איראן מרבה להעביר סרטונים מפחידים ליו טיוב, כמדיניות, לרוב בלי להזדהות כאיראן.

במקביל נמשכים האיומים הבוטים של פיקוד הצבא האיראני כנגד ישראל, שתושמד אם תתקוף את איראן. שימו לב, אלו תמיד איומים מה תעשה איראן אם ישראל תתקוף אותה. המטרה האיראנית היא ברורה: ליצור רושם של צבא אדיר, שמי שיעז לצאת נגדו: ישראל, ארצות הברית, המערב, מדינות ערביות, יושמד מיד.

כיוון שאיראן מומחית בלוחמה פסיכולוגית, כלי הנשק של החלש, וכיוון שבמערב ובישראל לוקחים כל תעמולה כאילו היא עובדה, נבחן עכשיו מהן נקודות החולשה הבעייתיות מאוד של איראן ושל הצבא שלה, ואת זה לא תקראו בשום כלי תקשורת ישראלי, או בינלאומי. את זה איראן לא תפרסם, כמובן, ביו טיוב.

זהו צבא מדוכא, שהקידום בו לא נעשה על פי היכולות, אלא על פי הנאמנות לשלטון הדתי הדיקטטורי. תפקיד "משמרות המהפכה" של הנשיא אחמדינג'אד הוא לפקח ולנהל את הצבא הגדול הזה, ולשמור שהגנראלים שלו יזמרו במקהלה את התכתיבים של אחמדינג'אד ושל החבורה הצבאית המקיפה אותו. שום יוזמה מקומית לא תוערך, שום הברקה אישית לא תקודם. המדד היחיד הוא הנאמנות העיוורת.

ביולי אשתקד נעצרו 36 קצינים בצבא הזה, שהתכוונו להשתתף בהפגנות נגד המשטר ונגד אחמדינג'אד. מאז לא נודעו עקבותיהם. אין ספק שבצבא נערכים טיהורים. הנה החולשה של אחמדינג'אד: מי ערב לו, שהצבא המדוכא שלו לא ייצא נגדו, אם תתרחש מלחמה ותתעורר אנדרלמוסיה? הוא יודע שהצבא הוא גם חוסנו וגם חולשתו הגדולה ביותר. יש שנאה גדולה כלפי המשטר אצל חלק מן הקצינים, וכל מיני מחשבות על הפיכה צבאית יכולות לקרות. במילים אחרות: הצבא הוא הכול, והוא הלא כלום, מבחינת המשטר הדתי שם. וכי חסרות הפיכות צבאיות במזרח התיכון? הצבא האיראני הוא העוצמה וגם החולשה.

למרות גודלו, חילות האוויר והיבשה של הצבא האיראני חלשים. לעומת מעל 1,500 מטוסי קרב של ישראל (לפי מקורות זרים), לאיראן יש עשירית מכך, כמאה וחמישים, ויתכן שחלקם כבר לא כשירים, בהעדר חלפים. המטוסים של איראן מיושנים מאוד, כמה דורות אחרוה לעומת הטכנולוגיות המערביות המתקדמות. בעיקר אף 5 מיושנים עוד מתקופת השאה (שהאיראנים משדרגים וקוראים להם "ברק"), פנטומים, מיגים וסוחוי סובייטיים. המערכות של המטוסים מיושנות ומפגרות אחר הקדמה.

לגבי טנקים, כאלף במיספר, מחציתם מדגם טי 72 והיתר מדגמים מיושנים. נכון הוא שאיראן פיתחה תעשייה ביטחונית, אך זו מתמחה בהעתקת הקיים, ולא בפיתוח טכנולוגיות חדשות. במלחמה אפשרית מול ישראל או ארצות הברית, השיריון והרגלים של איראן לא רלבנטיים בכל מקרה, בשל המרחק. איראן גם יוצאת מנקודת הנחה שכל הבסיסים שלה, אוויר, שיריון, רגלים וים, מוכרים לישראל ולארצות הברית, בעידן של לוויינים כה מדויקים כפי שיש היום, ושכולם מכוונים נגדה. צבא גדול מדי, נייח מדי, הוא גם חיסרון.

איראן פיתחה לכן את תעשיית הטילים שלה, מתוך ידיעה שאין לה יכולת להתמודד עם חילות אוויר חזקים כמו זה של ישראל או ארצות הברית. הבעייה האיראנית היא שהאוכלוסייה האזרחית בישראל דווקא הוכיחה נחישות בשתי מלחמות הטילים האחרונות, בלבנון ובעזה, תוך שהיא מאפשרת לצה"ל לפעול, בעוד שספק אם האוכלוסייה האזרחית שלה תעמוד מול התקפות אווירות ובליסטיות מסיביות. לישראל יש רשת אופרטיבית והמתקדמת בעולם של טילים נגד טילים ("החץ"), דבר שלאיראן אין. זוהי התחלה מנקודת נחיתות מבחינת האיראנים.

בנוסף, לאוכלוסייה באיראן יש עדיין טראומה ממלחמת שמונה השנים מול עיראק (80-88), כאשר סדאם חוסיין שיגר אלפי טילי קרקע-קרקע מסוג סקאד לעבר טהראן והערים הגדולות, דבר שגרם לכמות עצומה של אבדות איראניות (בסך הכול מעריכים את הנפגעים באיראן, צבא ואזרחים במעל חצי מיליון הרוגים). באיראן לא היתה יכולת לרדת למקלטים, משום שלא היו כאלה, לא היתה התראה בזמן, ואותו מצב שורר כיום.

זאת, בעוד ישראל מוכנה ומתורגלת בירידה למקלטים או למקומות הגנה. תגובה ישראלית, בינלאומית או אמריקנית על מרכזי הערים באיראן, עלולה לעורר זעם גדול באיראן, גם נגד המשטר.

תרחיש זה יוצר את הפחד הגדול ביותר של הדיקטטורה באיראן: בזמן מלחמה וכאוס, לא בטוח שלא תהיה התקוממות אזרחית לתפוס את השלטון במדינה, בחסות המהומה. המצב היום אינו זהה לזה של שנות השמונים. המהפכה איבדה כיום את תמיכת הרחוב, שרק מחכה להזדמנות להיפטר ממנה. רק לפני כשנה ראינו את מיליון המפגינים נגד אחמדינג'אד והמהפכה שלו ברחובות טהראן. האנשים האלה לא נעלמו, הם רק מחכים להזדמנות. שלא לדבר על הכורדים באיראן, שמחכים להזדמנות, לסונים, לערבים, ולעמים אחרים, השואפים לפצל את המדינה הזו לרפובליקות קטנות. הם רק מחכים לשעת הכושר. המשטר יודע את כל זה.

איראן יוצאת מנקודת הנחה שארצות הברית תְגבֵּה את ישראל בכל מקרה. לעומת זאת, מי יגבה אותה בזמן מלחמה? הסנקציות האחרונות שעברו במועצת הביטחון הוכיחו שרוסיה וסין אינן נמצאות בכיס האיראני באופן מובטח. איך היא תוודא שלא תישאר לגמרי לבדה בזמן מלחמה גדולה? על פי תפיסתה של טהראן, רוסיה וסין בגדו בה. מי ערב שלא יבגדו בה שוב? ואז, מי ידאג לחלפים, לציוד ולאספקה נוספת? מי ידאג לה במועצת הביטחון? היא עלולה להיות לגמרי לבד. זהו סיוט, שכבר קרה לאיראן בזמן מלחמתה עם עיראק. היא כל כך היתה במצוקה עד שהסכימה לקנות ציוד מכל אחד, גם מישראל.

לאיראן יש היום שני כלים שהיא יכולה להפעיל במלחמה נגד ישראל: חיזבאללה וחמאס. היא גאה בכלים האלה. אך אם תהיה זו מלחמה רצינית, מי ערב לה שישראל לא תחסל את שתי הזרועות האלה באופן מוחלט, וכבר בשלבים מוקדמים? בשתי המלחמות האחרונות ישראל ריסנה את עצמה. אך אם היא תרגיש מאוימת ברמה קיומית, ותזכה בתמיכה עולמית בשל כך, מי ערב לאיראן שחמאס וחיזבאללה לא יושמדו לגמרי? היא יודעת שצה"ל מסוגל לכך. מבחינת איראן נוח היה יותר שחיזבאללה אינו חלק מן הממשלה הלבנונית. היום הוא בפנים, ויש לו גם אילוצים ומשחקים פנים לבנוניים. ומי ערב לאיראן שחיזבאללה לא ייאחז באינטרסים משלו? שום דבר לא בטוח, כאשר חיזבאללה וחמאס יודעים שהם הולכים להיות מחוסלים. שום גוף אינו רוצה להיות מחוסל.

איראן יוצאת מנקודת הנחה שלישראל יש יכולת צבאית גרעינית, לכן ביכולתה לשתק את איראן. מכאן עולה שכל "משחקי המלחמה" שלה הם אכן משחקים. איראן יודעת שאם תביא את ישראל להילחם על חייה, זה יהיה סופה המיידי והמוחץ של המהפכה שלה. הכלל של סן טסו חל גם כאן: מה האויב חושב שיש לך.

איראן מבינה טוב מאוד שאם תפתח במערכה מאסיבית נגד ישראל, הדבר לא ייגמר רק עם ישראל. היא יודעת שישנה נוכחות צבאית אמריקנית גדולה מאוד במפרץ הפרסי, וההסכם הצבאי הסודי, עליו חתמה ישראל עם רוסיה בשבוע שעבר, מדאיג אותה. במילים אחרות, היא כנראה תעמוד לבד מול כוחות עצומים וגדולים ממנה בהרבה. בכלל לא טוב מבחינתה.

מכל הסיבות האלה הדבר האחרון שאיראן מעוניינת בו הוא מלחמה.

עם ישראל. הם כל כך חוששים מן המלחמה הזו, עד שהפכו את ההליכה על הסף (brinkmanship) למרכיב החשוב ביותר במדיניות  החוץ-צבא שלהם. 'אנחנו כל כך חזקים, כל כך עצבניים, לא כדאי לכם להתחיל אתנו, זה המסר.

עכשיו אנחנו מבינים שכל זה נובע מחולשה גדולה. ובכן, לאיראן אין שום אינטרס להילחם נגד ישראל, ולישראל במקביל אין שום אינטרס להילחם נגד איראן. איראן לא רוצה להסתבך עם ישראל, והיא תסתבך במקרה של מלחמה, וישראל אינה רוצה להסתבך עם איראן, וגם היא תסתבך במקרה כזה. מצב זה מחזק באופן פרדוקסאלי את היציבות במזרח התיכון.

כמו שכבר נכתב באתר הזה בעבר, תנו להם לגווע לבד. המהפכה הזו סיימה את חייה באופן היסטורי, עממי, וכיום היא עוד דיקטטורה אלימה, מכוערת, הנשענת על כידוניה, עם ציבור איראני גדול שלא רוצה אותה עוד, ועם מערכת סנקציות עולמיות הולכת וגדלה סביבה.

איראן נחלשת והמשטר שלה מודאג. אך לא לנו לטפל בה ובתסביכיה. תנו לזה לקרוס לבד.

* * *

יהודה דרורי

1. "נבואות" לשנה הבאה?

עברתי לאחרונה על מאמרים שכתבתי בשבע השנים האחרונות ומצאתי לפחות שלושה מקרים שבהם השחצנות האינטלקטואלית שלי "ניצחה" את הצניעות וההיגיון, וכתבתי מאמרים בסגנון: מה צפוי לנו בשנה הבאה... והאמת? זה לא יצא בדיוק...

לימודיי הגבוהים היו בנושא: "מדעים אסטרטגיים", שזו למעשה התעסקות בנושא "עתידנות", תיכנון לטווח ארוך עם מבט "מעבר לאופק" – דהיינו, לחזות התקדמות ו/או סיום של תהליכים נוכחיים. ואכן, ככל שנצמדתי לתהליכים קיימים, התחזיות שלי להתפתחויות היו נכונות. מצד שני, כישלונות היו נחלתי  כאשר ניסיתי לחזות אינטואיטיבית תהליכים אזוריים או גלובליים, "משהו גדול", שכולם דיברו או כתבו עליהם "שהגיע הזמן שהם יקרו..."

למשל – מלחמות של מדינות רעבות נגד מדינות שפע... מאבקים אלימים על מקורות מים... מלחמות אזרחים במקומות בהם מיעוטים מופלים לרעה... מפולת כלכלית של מדינות שהתעשרו יותר מדי...

נכון, כל זאת היה צפוי מבחינה הגיונית – אבל, זה לא קרה...

אבל, האם מישהו צפה את "האביב הערבי"?  האם מישהו חזה את נפילת מובארק או את הטבח בסוריה? והאם מישהו ניחש את ההקצנה החמורה באיסלם העולמי? האם מישהו צפה את הסכנות להתמוטטות גוש היורו?

מהלכים רבים בהיסטוריה מתחילים באירוע יחיד לא צפוי שאינך יכול לנבא או לנחש (כמו רצח הנשיא קנדי ב-1963, "מגדלי התאומים", או כמו עכשיו, כאשר איזה קופטי קיצוני יפיק סרט נקמה אנטי איסלאמי).

למעשה התנקשות של מטורף במנהיג בעל שיעור קומה עולמי או פשיטת רגל של מדינה שתמוטט כלכלית גוש מדינות שלם הינן בגדר ההתפתחויות שבדרך-כלל אינן  צפויות ואשר אינן ניתנות להערכה מוקדמת; כנ"ל וגם לא פחות מזה השפעת שינויים פיזיים ואקלימיים אשר יכולים להביא לאסונות טבע ענקיים או לבצורת חמורה במדינה המספקת מזון למדינות אחרות.

קשה גם להעריך התפתחויות במדינות בהן ההחלטה היא בידי אדם אחד, בייחוד אם הוא קפריזי, לא יציב או כבול ברגשות משיחיים ש"אלוהים אמר לו.."

לכן מצבה של מדינת ישראל מבחינת הכוננות לאירועים עתידיים הינו חמור במיוחד. האייטולות ה"מונחים על-ידי אללה" עלולים לפעול ללא כל התרעה, ומכאן הסכנה הקיומית שלנו מאיראן גרעינית.

גם נסראללה, המונחה על-ידי אותם האייתולות, נופל לקטגוריה של "כוננות סביב השעון",  ואילו לחמאס סדר יום משלהם שפועל לפי לחצים פנימיים של קבוצות לחץ אלימות בתוכו. מצבו הנוכחי של בשאר אסד ממשיך להיות חמור מספיק כך שאין לדעת באיזה צעדי ייאוש הוא ינקוט, ומה עוד שעדיין יש לו שפע של טילים ונשק כימי – ואל מול כל העובדות האלו עומד ראש הממשלה ביבי נתניהו שעליו להחליט כיצד למנוע אסונות ולקדם את פני הרעות. הוא, הוא זה שאחראי וכל שיקרה עליו ועל ראשו.

זה לא עולה בכסף לנבא מלחמה עם איראן בטווח של שנה, אבל קשה יותר לנבא מהפיכה פנימית בתוך איראן שתמנע את המשך פיתוח ה"פצצה", לפיכך, בסיכום, אינני מנסה לחזות את האירועים הצפויים בחודשים הקרובים, ו/או בשנה הבאה... ובאותה נשימה אוסיף שאני בז לכל הפטפטנים, בייחוד ביטחוניסטים ופוליטיקאים לשעבר, המציעים הצעות, וחושבים שהחוכמה והנבואה ניתנה רק להם... אבל חז"לינו כבר קבעו למי ניתנה הנבואה...

2. לקרוא שוב מה אמר מיט רומני

כולם מדברים כיום על תלותנו בארה"ב מבחינה מדינית, צבאית וכלכלית, ולכן על הזהירות בה חייבים מנהיגי המדינה בבואם לדון או לדבר עם ארה"ב.

בהנחה שאכן דברים אלו נכונים, הרי שחשוב לנו מאוד, לתושבי מדינת ישראל, מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב. האם זה יהיה נשיא בעל אוריינטציה איסלאמית ברורה הלוחץ עלינו להסדר עם הפלשתינאים, נשיא המקרטע בנושא איראן בצורה מסוכנת עבורנו או, באדם אחר, הרואה סוף-סוף את התמונה הריאלית במזרח התיכון – יריבו לנשיאות מיט רומני.

בפגישה סגורה בשבוע שעבר עם תורמים כבדים אמר מיט רומני את הדברים הבאים: "לפלסטינים אין כל עניין בהשגת שלום... אני רואה שהפלסטינים לא רוצים לראות שלום בשום מקום, מסיבות פוליטיות," בהתייחסו לפלסטינים כקבוצה אחת עם דרך חשיבה אחידה, הוסיף רומני: "הם מחוייבים להשמדת ישראל, ואני אומר שפשוט אין סיכוי [לשלום איתם]."

רומני גם הבהיר כי הוא מתנגד להפעלת לחץ מסוג כלשהו על ישראל: "הרעיון ללחוץ על הישראלים לוותר על משהו כדי לגרום לפלסטינים לפעול, הוא הרעיון הכי גרוע בעולם.."

גם בנושא הפיתוח הגרעיני האיראני היה רומני נחרץ והגיוני הרבה יותר מאובמה, והזהיר כי סוגיית הגרעין עלולה לאפשר לאיראן לסחוט את ארצות הברית בעזרת אנשי דת קיצוניים ו"גורמים מטורפים", "ולכן אין לנו ממש ברירה מלבד למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני." והוא הוסיף: "אם אני הייתי איראן – מטורף פנאטי – הייתי אומר 'בוא נעביר קצת חומר בקיע לחיזבאללה, נגרום להם לשאת אותו לשיקגו או למקום אחר..."

ניתן לראות בצורה ברורה את התפיסה המנהיגותית ההחלטית והריאליסטית של רומני מול אובמה הרופס, וההשלכות עלינו בעתיד.

לפיכך אלה האומרים פה שאסור לנו להתערב במערכת הבחירות בארה"ב לא קולטים עד כמה הנושא הזה קריטי עבורנו מכדי לשבת בצד ולא לעשות דבר . להיפך, על כל אחד מאיתנו שיש לו קרובים, חברים ומכרים בארה"ב – להסביר להם שוב ושוב – אם באי-מייל, במכתבים או בטלפון – עד כמה הנושא הזה נוגע לעתיד מדינת ישראל, עד כמה חשוב שהנשיא הבא יהיה רומני ולא אובמה.

אהוד: אני שותף לביקורתך על אובמה. אני לא שותף להתפעלותך מרומני. נדמה לי שהוא לא חכם ושהוא כבר יודע שיפסיד בבחירות ובהתאם לכך נאומיו, ולכן צפויות לנו עוד ארבע שנים קשות, אבל צפויות, עם אובמה.

* * *

ח"כ ניצן הורביץ

איזה שעון בן חיל

[מתוך האתר]

נו, מה הביג דיל? שאלו אותי בראיון טלוויזיה, אחד מני רבים כל כך בימים האחרונים. למה לעשות כזו מהומה? בסך הכול במה מדובר? בשעון קיץ, דבר פעוט, לא עניין של חיים ומוות או מיליארדי שקלים. והמצקצקים הקבועים הוסיפו את השקל הישן שלהם, בסגנון יכנאי ידוע: בזה אתה מתעסק? מכל הנושאים, דווקא את זה בחרת? אז יהיה חושך בחמש אחר הצהריים, לא נורא. יש דברים גרועים יותר. פעם הרי בכלל לא היה חשמל...

אין דבר מסרס ומצמית יותר בשיח הציבורי מאשר התגובה המתנשאת הזו: איך אתה מעז להתעסק בנושא X ולא בנושא Y שהוא כמובן הרבה יותר חשוב. ואם מישהו סבור שהתגובה המבטלת הזו שמורה רק לנושאים "זניחים" כמו שעוני קיץ, הגנה על בעלי חיים, או תחבורה ציבורית, כנראה שאותו מישהו לא קיים כנס ציבורי מימיו. אם תדבר על פליטים יאשימו אותך שאתה מזניח את "עניי עירך". אם תדבר על עניי עירך, יטיחו בך שאתה מזניח את הכיבוש והפלסטינים. אם תדבר על הפלסטינים, יטענו שאתה מבריח את הבוחרים...  העיקר שיהיה מה להגיד, בלי להתייחס בכלל לגופו של עניין.  

אז כן. אני מודה. יש באמת דברים הרבה יותר גרועים משעון קיץ שמסתיים חודש וחצי לפני כל העולם. ובדברים האלה אני מתעסק רוב הזמן. אבל דווקא בגלל שהסיפור הזה הוא באמת לא ביג דיל, הוא כל כך פשוט, טכני בסך הכול, דווקא בגלל שזה לא עולה מיליארדי שקלים ולא כרוך בחקיקה מסובכת ובשינוי סדרי עולם, דווקא בגלל שזה כל כך הגיוני מתבקש וברור לכל ילד שעדיף שיהיה אור אחר הצהריים, דווקא משום כך, האטימות וההתחמקויות והתירוצים העלובים של שר הפנים ואנשיו, כל כך מקוממים.

כי החשיכה שתרד עלינו אחר הצהריים, מיום ראשון הקרוב, עם תחילתו של שעון החורף, היא העדות הכי בוטה לחשיכה שאופפת את שר הפנים הזה ואת הממשלה הזו כולה.

ממש כמו עוד כמה סיפורים מעצבנים, קטנים כביכול, שמגיעים מאותו מקום ממש. למשל הדרישה מחברות הכבלים והלוויין להחשיך ביום כיפור את הערוצים הזרים. או התביעה של משרד התחבורה לא לאפשר באותו יום שימוש במערכת האופניים העירונית של תל-אביב. וכל זאת למרות שהובהר, ביחס לשני העניינים, שמדובר בשירותים אוטומטיים, שלא מחייבים שום מעורבות של עובדים. ממש כמו מכונה לפחיות משקה.

אז גם כאן, מזדרזים הפולנים בני כל העדות לצקצק בלשונם: נו אז מה? יום אחד בשנה לא תראו טלוויזיה. יקרה לכם משהו? הרי זו מדינה יהודית. ופעם בכלל לא היתה טלוויזיה. וכמובן, המנטרה הקבועה: דווקא בזה צריך להתעסק כשהכול מסביב בוער?

כן, בהחלט. בזה צריך להתעסק. כי בדיוק בגלל זה הכול מסביב בוער. בגלל צרות המוח. בגלל החשיבה העקומה. פה, וגם בארצות אחרות. הרי העניין הוא לא באמת חסימת הסי-אן-אן או ערוץ הבידור ההולנדי ביום כיפור. העניין הוא החופש שלי כאדם בוגר לנהל את חיי לפי דרכי, כל עוד אינני פוגע בזכותו הזהה של הזולת. העניין הוא החדירה הבוטה, במפגיע בוטה, לחיים האזרחיים. זה לא עניינו של אף אחד, בטח לא שר הפנים או שר התחבורה, מה אני עושה בביתי ביום כיפור או בכל יום אחר. אם אני צופה בטלוויזיה, אוכל סנדוויץ', או נוסע באופניים. 

אגב, לקראת יום כיפור המתקרב, כדאי להזכיר שאין במדינת ישראל חוק האוסר על נסיעה ביום הזה.  אני עצמי לא נוסע ביום כיפור. כל בני משפחתי, כל חבריי, בעצם כל מי שאני מכיר, נוהג כמוני ולא נוהג. מתוך כבוד. ואכן יש ליום כיפור צביון מיוחד, שרוב רובם של החילונים, וגם האזרחים הלא-יהודים, מוקירים ומכבדים.

הדרך הוודאית לנפץ את הכבוד הזה, היא לקבוע איסורים כאלה בחוק. זו גם הדרך המהירה ביותר, ממש אוטוסטראדה, להמאיס את הדת על אזרחי המדינה. כי אין לזה שום קשר עם ערכים ואמונה ורוח. בוודאי שאין לזה שום קשר ליהדות. זה עניין עסקני, כוחני.

הזזת מחוגי השעון לאחור, במוצאי שבת בלילה, מסמלת את כל זה בצורה מושלמת עד כאב. במקום מדינה מתקדמת, נאורה, מדינת רווחה מודרנית, עם חשיבה רציונלית, שמחוברת לעולם הגדול, אנחנו חוזרים לאחור. מתנתקים מהעולם. עוברים לזמנים חשוכים. ולכן המאבק על שעון הקיץ, הוא חלק מהמערכה על דמותה של המדינה הזו.

הנה כך כתב לי אתמול אורי מרחובות: ניצן שלום. מכל בליל הנושאים העומדים על סדר היום - אין נושא צודק מזה. אין נושא שמקומם את הציבור בחוסר ההגינות וההתנשאות הכרוכה בו–  כמו נושא זה. אין גם נושא בו ניתן לגבש קואליציה עצומה של אזרחים, חילונים, דתיים ואפילו חרדים – כמו נושא זה. העם דורש שינוי הוגן של שעון הקיץ.

אורי צודק. המאבק הזה הוא לא "חילוני" ולא "אנטי-דתי". ואכן שותפים לו נשים ואנשים בני כל האמונות והזרמים. יותר מזה. כל כך הרבה אנשים דתיים מספרים לי שהם נעלבים עד עמקי נשמתם כשמנסים לייחס להם את האיוולת הזו של התנגדות לשעון הקיץ. הם מתביישים שעסקנים מסויימים הופכים את העניין הזה למאבק "יהודי".

ואם כבר מדברים על יהודים ויהדות, כדאי שנזכור שלאף אחד אין מונופול על היהדות ועל מה זה להיות יהודי טוב. ואם יש משהו שמרתיח אותי, זו האמירה שזורקים לי בכנסת, מספסלי ש"ס והאגודה, שאני "נגד כל דבר יהודי." בלהט אחד הוויכוחים, אמרתי פעם לאחד מהח"כים הללו, שאני יהודי לא פחות טוב ממנו, גם אם אין לי כיפה וזקן. אני לא אומר שאני יהודי יותר טוב ממנו, אבל לא פחות. ובניגוד ליחסו אליי, אני מכבד את אמונתו. כי אותי חינכו שיהודי טוב הוא אדם סובלני, ערכי וישר שרוחש כבוד להשכלה ותרבות, שבקיא בהלכות העולם, אדם מתקדם, פתוח, קשוב לזולת. כאלה היו היהודים הגדולים בכל הדורות, שעליהם גאוותנו: אנשי ספר, הוגים, מורים, חוקרים, אנשי מוסר, מדענים, אמנים, מוסיקאים... אלה צריכים להיות גיבורי התרבות במדינה היהודית והדמוקרטית שלנו.

שנה טובה,

ניצן

* * *

מתי דוד

הם  טועים אך לא מודים

פולחן המומחים שהפכו לנביאים

כל אמצעי התקשורת מרבים לפרסם ראיונות, תגובות ומאמרים של אלה הקרויים מומחים ופרשנים, מקרב העיתונאים, הפוליטיקאים, אנשי הביטחון ואנשי הרוח. כל החבורה הזו מזינה את ההמונים בתחזיות, בהערכות ובנבואות על אשר עומד לקרות בארץ, באזור ובעולם, בתחומים מדיניים, ביטחוניים ואחרים.

סיכום קצר של כל האירועים החשובים והדרמטיים בשנים האחרונות, שקרו בעולם, בארצות ערב ובישראל – מוכיח כי אף אחד מכל המומחים והפרשנים שלנו (וגם פרשנים בעולם) לא חזה את אשר קרה באמת. כל הנבואות, ההערכות והתחזיות שלהם התבדו אך הם לא הודו כי נכשלו.

הדבר הכי מרגיז הוא שכאשר כל הנבואות והתחזיות של המומחים האלה לא התרחשו, הם הראשונים שיודעים "להסביר" מדוע הדברים לא קרו, במקום להודות שהם טעו ונכשלו.

כשם שבעולם נכשלו כל המומחים, כך גם צריך להסתייג מהתיאוריות ומההערכות של המומחים והפרשנים שלנו בנושא הפלסטיני והסורי.

כישלון המומחים בעניין "השלום עם סוריה"

על רקע מה שמתרחש בזמנים אלה בסוריה, ראוי לחזור ולהזכיר את כל אותם המומחים, מקרב אנשי הביטחון, הפוליטיקאים ואנשי הרוח, שהטיפו בזמנו בהתלהבות להסכים לרדת מכל הגולן ולפנות את הישובים למען שלום עם סוריה.  הם חזו עתיד ורוד לפיו סוריה תתנתק מהברית עם איראן, תהפוך לפרו-אמריקאית, תמנע פעילות טרוריסטית-איסלמית, חיזבאללה של נסראללה ייעלם. איזה דמיון פרוע של חשיבה אוטופית ונאיבית! רומנטיקה נאיבית של קבוצת ידוענים ומשפיענים שניפחה אופטימיות מגוייסת, שכשלה לחלוטין.

מומלץ לקרוא את הכתבה של נדב שרגאי בנידון ב"ישראל היום" מיום 24.812. הוא מצטט את דבריהם של האישים שניבאו ונכשלו: האלוף אורי שגיא, יעקב פרי ראש השב"כ לשעבר, אלון ליאל, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, הפוליטיקאים יולי תמיר, יוסי בילין, דן מרידור ופואד בן אליעזר, תת אלוף יוסי ביידץ מאגף המחקר בחיל המודיעין, וכמובן כל "אנשי השלום" של שלום עכשיו, ושאר אנשי הרוח הנאיביים.

רובם של אישים אלה לא הודו בכישלון התחזיות והערכות שלהם. רק שני עיתונאים אמיצים ואמינים, ארי שביט מ"הארץ" וסבר פלוצקר מ"ידיעות אחרונות" – הודו שטעו בעבר בתמיכתם בנסיגה מהגולן "למען השלום".  ארי שביט כתב במאמרו: "אם ישראל היתה הולכת לישון עם אסד (האב) היינו מתעוררים היום עם הג'יהאד האיסלמי. גדודים של הג'יהאד היו חונים היום ליד עין גב, ומחנות של אל קאעידה היו על שפת הכנרת."  

סבר פלוצקר כתב: "טעיתי ואני מכה על חטא הולכתי את עצמי שולל... בנימין נתניהו צדק... אני צריך לעשות חשבון נפש."

ארי שביט וסבר פלוצקר הודו שנכשלו. כל המומחים האחרים נכשלו ולא הודו. 

כישלון המומחים בעניין אוסלו ובעניין ההתנתקות

מאמר קצר זה לא יוכל לצטט את כל דבריהם של כל בכירי המדינה ואת אשר אמרו, ניבאו והבטיחו בקשר למה שיקרה לאחר "הסכם אוסלו" עם ערפאת ו"ההתנתקות" מעזה ומגוש קטיף. כולם עדיין זוכרים היטב את נבואות התקווה והשלום של שמעון פרס ואריק שרון, שהובילו את שני האירועים הללו. כולם יודעים את אשר קרה באמת בעקבות אוסלו וההתנתקות. כל הנבואות הוורודות התנפצו.

כשלון המומחים בכל שאר האירועים החשובים בעולם ובארצות ערב

כמעט אף אחד מהפרשנים המומחים בעולם, בנושאים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים, לא חזה את האירועים הדרמטיים שגרמו לזעזועים ששינו את העולם:

"האביב" של המהפכות בכל ארצות ערב. משבר הקפיטליזם בארה"ב 2008. המשבר הכלכלי במדינות גוש היורו באירופה. קץ הקומוניזם והתפוררות ברית המועצות. נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה. מלחמת איראן-עיראק. הפלישה העיראקית לכווית. הפלישה הרוסית לאפגניסטן. העלייה היהודית ההמונית לארץ מברית-המועצות. משבר המניות הבנקאיות בארץ.  מלחמת הדתות והגזעים ביוגוסלביה. התעצמות הטרור האיסלאמי בכל העולם. התגברות תופעות האנטישמיות באירופה. התעצמות הגזענות, הדת והלאומנות ככוח מוביל באירופה ובעולם. "המזרח התיכון החדש" מחליף דיקטטורות חילוניות – במוסלמיות קיצוניות.

במקום תהליכי איחוד, פיוס ומתינות, שניבאו כל אותם מומחים, מתגברים תהליכי פירוד, שנאה, טרור, גזענות וקיצוניות בכל העולם. התבדו נבואותיהם של ג'ורג בוש, נשיא ארה"ב (האב) שאמר "סדר עולמי חדש," של הנשיא שמעון פרס שאמר "מזרח תיכון חדש," ושל ההיסטוריון האמריקאי פוקויאמה שאמר "קץ ההיסטוריה והאידיאולוגיה."

מה הסקנה מכל האמור ?

המסקנה היא שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אל הסדר העולמי הישן של איבות היסטוריות, שנאות גזעיות, מלחמות עדתיות ולאומנויות, האיסלאם והטרור הקיצוני גוברים ומתפשטים, הניאו פשיזם, שנאת הזרים ושנאת היהודים מתגברים.

המסקנה היא כי אין לקבל החלטות לאומיות אך ורק על פי התחזיות והנבואות של כל אותם מומחים ופרשנים, שלרוב טועים ואינם מודים.

* * *

באבל על מותו של המו"ל העברי בן פתח-תקווה

יוסי אלקוני

בעליה של הוצאת "מִלוא", שמפעל חייו האחרון היה הוצאת המדריך ההיסטורי-השימושי לרחובות פתח-תקווה [2009] שעליו שקד בנאמנות ובמסירות בלתי רגילות כאילו הציב לעצמו גלעד מבלי שידע שקיצו קרוב כל-כך. הוא נקבר אתמול בבית העלמין "סגולה" בפתח-תקווה. נזכור תמיד את חיוכו הטוב.

* * *

בעקבות הפרק מהרומאן "והארץ תרעד"

1. מסיפורי שוקי בן עמי

אהוד שלום,

אהבתי מאוד לקרוא את הקטע מטיוטת ספרך [גיליון 774], במיוחד על שייע תהילים-זוגר. מאחר ששנינו לא חיינו באותם ימים, קיבלנו את הסיפורים אודותיו ממקור שני ושלישי. השלמת לי קטעים חסרים, אך נותרה בעיני השאלה, האם היה שייע או שולם?

אבותיי ואבות אבותיי, שהתגוררו בעיר העתיקה, הִרבו לספר בשבחו של האיש, כמו גם בשבחו של ר' שמואל לייזר הנגר, שאולי זו ההזדמנות לספר גם עליו.

אני מצרף קטע על השניים, מתוך ספרי "מסיפורי הפרלמנט הירושלמי".

מאחל לך שנים רבות של עשייה מבורכת ושנה טובה, ומבטיח להוסיף ולהביא עוד רבים מסיפוריך הנפלאים בתוכניתי ברדיו ירושלים.

שוקי בן עמי 

זאת ירושלים של רֶבּ שמואל לייזר ורֶבּ שולם

ר' שמואל לֵייזֶר זילברמן הנגר ור' שולֶם שניידֶר החייט, שהכולו כינוהו בשם "ר' שולם תְהִלים-זוגֶר", הונצחו בשירו של דן אלמגור -  "ירושלים של אז".

השניים היו דמויות ידועות ביישוב הקטן בעיר. לשניהם היה תחביב משותף – איסוף מצוות, כל אחד מהם בדרך ייחודית משלו.

תחביבו של ר' שולם, שנישא בחייו שבע פעמים, היה אמירת פרקי תהלים. בכל שבת אחרי הצהריים, היה ר' שולם מכנס את ילדי ירושלים, מחלק להם מעדנים ומגדנות, והיה קורא אתם  פרקי תהלים.

למרות נישואיו הרבים, שזיכוהו בכינוי "כל מְקדש שביעי", אהבתו האמיתית היתה נתונה למזמורי התהלים, אותם קרא בכל יום ובכל הזדמנות, והם שזיכו אותו בכינוי "ר' שולם תהלים-זוגר", כלומר, ר' שולם אומר התהלים.

גם חברו, ר' שמואל לייזר, היה אספן מצוות, אותן אסף בדרך יחידה ומיוחדת במינה. ר' שמואל לייזר היה מחפש בקרב החמרים הערבים אחרי אתונות מבכירות, שהרו לראשונה בחייהן, כדי לקיים מצוות פטר חמור, שהיתה חביבה עליו במיוחד.

כאשר האתון המליטה, היה שמואל לייזר מקשט את העָיִר בפרחים, מעטר אותו בתכשיטים של אשתו ובנות ביתו, והיה מזמין את הרבנים ואת בני היישוב לתהלוכה ססגונית, כשהוא מוליך את העָיִר לביתו של כהן, כדי לפדות אותו בכסף.

מצוות פטר חמור נכללת בתרי"ג מצוות, אלא שלא כל אחד זוכה לקיימה. היא נמנית עם 24 מתנות הכהונה, ונזכרת בספר שמות (י"ג, י"ג): "וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו." על-פי הכתוב, יש לפדות את בכור הזכר הנולד מאתון, בשה או בגדי, הניתנים לכהן. מי שאין ברשותו שה או גדי, יכול לפדות את פטר החמור בכסף, ובמידה שאין רוצים לפדותו, יש לערוף את ראשו ולקבור אותו.

בכל הזמנים, נחשבה המצווה לנדירה, משום שרק מעטים גידלו חמורים ואתונות יחד, וידעו  בוודאות שהאתון לא המליטה קודם לכן. ר' שמואל לייזר, שהיה מוכר היטב בין המחמרים הערבים, הכיר כל אתון ואתון מלידתה. לאחר הטקס היה מוכר את האתון ואת העָיִר הצעיר.

אלא, שלא כמו בשירו של דן אלמגור, המסתיים בשורות "בחצרות עירי ההיא, היו גרים ביחד יהודים וגם ערבים בשקט ובכבוד," גורלו של שמואל לייזר היה שונה. כאשר בראשית חודש אפריל 1920, פרץ הפוגרום ביהודי העיר העתיקה, צרו פורעים ערביים על ביתו במשך יומיים, למרות שהיה מעורה היטב בקרב ערביי העיר.

ב-6 באפריל הגיע הפוגרום לשיאו. יהודים נרצחו ונפצעו, נשים נאנסו באכזריות ובתים רבים נשדדו ונבזזו. הבריטים הכריזו על "סדר צבאי" בעיר.

הפורעים שצרו על ביתו של שמואל לייזר, ניסו לפרוץ פנימה. שכנו, יהודה לזובסקי, שהיה נצור אתו בבית והחזיק ברשותו אקדח, ירה כדי להניס את הפורעים. חיילים הודיים, שעמדו מחוץ לבית ולא התערבו כלל בנעשה, פרצו פנימה והחלו לירות לכל עבר, בלי אבחנה. שמואל לייזר נרצח ביריות מאקדחו של חייל הודי, לעיני אשתו וילדיו.

החיילים ההודיים גם התירו לפורעים הערביים לבזוז ולשדוד את ביתו של שמואל לייזר ואת בתיהן של עוד חמש משפחות יהודיות בשכנותו.

* * *

2. י"ז: כלום אין עיתותיך בידיך

לסיים את "והארץ תרעד"?

"המפליא הוא שעל אף נשותיו הרבות, הוא האריך ימים מאוד, אף פעם לא חלה, ובהיותו בן מאה ושבע שנים, כשהוא בריא וחסון ועור פניו קורן, הלך לישון ולא קם עוד."

שלום רב לך אהוד,

הבאת קטע יפה מהסיפור רב העלילות הנחמד והלא גמור "והארץ תרעד". [גיליון 774].

הערה לי על האמור בפסוק שלעיל:

אחי הצעיר ממני, משה זמיר, שאף הוא דַקְטוֹר, חקר בזמנו (בשנות השבעים של המאה הקודמת) במגזר הבדואי בנגב את השפעת ריבוי הנשים על בריאותם של הגברים בעלי העניין. הוא מצא (ומחקרו צוטט אחר כך בעיתונים ברחבי העולם) שעובדה זו רק הוסיפה לבריאותם של הגברים ומנעה מהם מחלות לב ועוד. כך שאין פלא שנשותיו הרבות של גיבור עלילתך רק תרמו לבריאותו ולא להיפך.

בברכה,

י"ז

כעת יכולים לדמות אותך לגדולי הסופרים כגון עגנון שהיה מפרסם חצי סיפור במוסף של העיתון בערב ראש השנה ואת החצי השני היה מפרסם בסוכות. ואתה מדי פעם מביא לנו עוד קטע מ "הארץ תרעד"... כלום אין עיתותיך בידיך לסיימו?

אהוד: כנראה ההזדווגויות עם נשים צעירות וחדשות מדי פעם – מצעירות את הגוף ומאריכות את ימי בעליו. אני מניח שאחיך חקר גברים מבוגרים שמראש היו בעלי אונים רבים וכל זיון נוסף רק הוסיף לבריאותם ולכן הם האריכו ימים. הוא לא היה יכול לחקור את אלה שתששו ומתו מרוב זיונים, ובייחוד בגיל מתקדם, כאשר הזיקפות הן כבר לא מה שהיו, וכל רועה-צאן יחף מחזיק בכלי גדול וחזק יותר מהשיח' המבוגר בעל הנשים הרבות ביותר, אף כי נער-הרועים משתמש בכלי שלו בעיקר להנאת בהמותיו הדקות כי אין באפשרותו לצבור מוהר וגם חסר הוא ייחוס אבות. כך שלא תמיד המכשירים הטובים ביותר מצויים בידי אלה הזקוקים להם ביותר והיכולים לעשות בהם את השימוש ההולם והמכובד ביותר.

באשר לרומאן "והארץ תרעד", אכן עתותיי בידי לסיימו רק שטרם החלטתי איך יסתיים. בניגוד לסופרים רבים שקמים בבוקר וממלאים מדי יום מכסת כתיבה קבועה, וככה נראים אחדים מספריהם – אני כותב רק כשיש לי חשק ושמחת כתיבה, וגם כאשר יש לי משהו חדש לספר. ולכן לעיתים נמשכת כתיבת ספר שלי שנים רבות. אף על פי שאת ספרי הראשון "המחצבה" כתבתי לפני חמישים שנה בשלושה וחצי שבועות. אבל אז גם יכולתי לזיין הרמון שלם, אם רק היה לי. ויעידו על כך ידידותיי המעטות שעדיין נותרו בחיים.

ראשיתו של הרומאן "והארץ תרעד" נעוצה במחזור הסיפורים שלי, "אפרת" שיצא לאור בסדרת "תרמיל" של קצין חינוך ראשי, בעידודו ובעריכתו של ישראל הר המופלא, בשנת 1978, כלומר לפני כ-34 שנים (ותחילת המאורעות המסופרים בו מתרחשת בצפת בשנת 1834) – ומאז אני שב וכותב בו, בהפסקות, פרקים-פרקים, לכן גם אודה לאותם קוראים שיכולים להעשיר אותי בחומר פיקנטי על החיים בירושלים משנת 1840 לערך ועד 1878 שהיא שנת ייסודה של פתח-תקווה, שקרוב לוודאי שבה יסתיים הרומאן ההיסטורי הזה.

 סיבה נוספת לעצלות שבכתיבתי היא שאני סופר נידח וגם כשאסיים את הרומאן יהיה עליי להשקיע עשרות אלפי שקלים בהוצאתו לאור, וקרוב לוודאי שהוא יזכה להתעלמות בתקשורת, בביקורת ובקהל קוני הספרים, יען כי אינני פרה קדושה וגם לא סופר חשוב שמצפים בסקרנות לרכוש ספר חדש שלו ולדבר עליו, ובדרך-כלל גם אינני נחשב למי ששייך לספרות העברית.

נחשו אם מישהו יתייחס בעוד חודשים אחדים למלאת 50 שנה להופעת ספרי הראשון – הרומאן הנטורליסטי "המחצבה", שהופיע בתקופה שבה חלק ניכר מהסופרים החדשים בני-דורי היו עדיין אפיגונים לא-רעים של עגנון וקפקא, ואשר הסנדק הספרותי המהולל ד"ר ברוך קורוצווייל כינה אותו אז, מבלי לקרוא אותו – "רפורטז'ה עיתונאית לשעתה."

* * *

איגוד כללי של סופרים בישראל

 מתכבד להזמינך לאירוע

השקת קובץ הסיפורים של חמוטל בר-יוסף

"מוסיקה"

(בהוצאת ספרא והוצאת הקיבוץ המאוחד)

שזכה בפרס אס"י (איגוד סופרי ישראל)

דברים:

פרופ' עוזי שביט, מנהל הוצאת הקיבוץ המאוחד

הסופר אסף ענברי, מחבר הרומן "הביתה"

ד"ר חיים נגיד, עורך הוצאת ספרא, נימוקי ועדת השופטים של פרס אס"י

קריאה מתוך הספר: פרופ' גד קינר, משורר, במאי ושחקן, יו"ר איגוד כללי של סופרים בישראל

זמרה: יעל תאי

ליווי בגיטרה: עתני אורון

נגינה בחלילית: חמוטל בר-יוסף

נגנית צ'מבלו: שרה גרלוף

מנחה: גדעון טיקוצקי

ההשקה תתקיים ביום 14.10.2012 בבית פליציה בלומנטל,

רחוב ביאליק 26 תל אביב

התכנסות: 20:00 – ההשקה: 20:30

הכניסה ללא תשלום. הספר למכירה בהנחה

בירורים: משרד איגוד כללי של סופרים בישראל,

דניאל פריש 6 תל-אביב, נחמה, 03-6950032

* * *

יהודה הצבי

ההמנון שלהם והעצמאות שלנו

מתוך הספר החדש "סיפורים אישיים על תל-אביב", מיבחר סיפורי חיים של גימלאים, שיצא לאור בהפקה של עמותת "כֹּח לגימלאים תל-אביב-יפו", המערכת: נתן וולוך, יו"ר העמותה, גדעון פוקרד, מנהל ההפקה, הסופרים שמאי גולן ואהוד בן עזר, עורכי הספר.

היה זה בבוקר יום נאה בספטמבר 1975. בלכתי ברחוב אבן גבירול בתל-אביב, פגשתי באישה שליוותה את בתה החיילת לבסיס הצבאי. והנה, למרות שעברו למעלה משלושים שנה מאז למדנו יחד בבית-הספר היסודי, היכרנו זה את זה מיד, ונעצרנו לשוחח, כאילו רק אתמול התראינו.

"האם פגשת לאחרונה עוד ילדים מכיתתנו?" שאלה מרגלית.

"לא," עניתי, "את הילדה הראשונה שפגשתי מזה זמן רב."

לשמע שיחת ילדים זו, פרצה הבת החיילת בצחוק רם, ואנו הצטרפנו אליה.

מעניין, פגישת אקראי קצרה זו, נשאה אותי בהבזק של שניות, כמו בחללית פלא, אל עולם אחר, אל ימים רחוקים של ילדותי.

ייתכן שעדיין קיימים הצריפים והבתים הקטנים של שכונה זו שגרתי בה, גבעת משה, בפרברי תל-אביב. אולי כבר סללו בה כבישים, אולי כבר התקינו בה חשמל, או גרים בה אנשים שיש לה טלוויזיה בביתם ואולי גם מכונית חונה ליד הבית. אבל, תושביה הראשונים של השכונה אינם מתגוררים בה, מזה זמן רב.

איזה אנשים היו אז? אכן, הם היו קצת שונים. כשהיו חוזרים מעבודתם לפנות-ערב, היו אוספים את הילדים, שכבר עייפו מלשחק, מספרים להם סיפורים מפחידים או מבדחים, או שרים איתם במקהלה. לפני שהלכו איש-איש לביתו, נהגו לומר "בטוב תלינו." הם לא ידעו לומר דבר במילים פשוטות, כמו "לילה טוב." בחגים היו מברכים זה את זה ב"מועדים לשמחה." הם לא ידעו אז לומר פשוט: "חג שמח," כמונו, היום.

כך אני זוכר את השכונה: שקועה בחורף בתוך בוץ עמוק ושחור, וילדים משתוללים בשלוליות הבוציות. יום אחד ביקשה המורה לטבע מן הילדים, שאם יזדמן למישהו מהם, במקרה, לטייל אל מחוץ לעיר, אולי יוכל למצוא מקום שבו יש ראשנים של קרפדות. למחרת הופיעו כל ילדי הכיתה, צנצנות זכוכית בידיהם ובתוכן רוחשים במים המוני ראשנים.

המורה כמעט נפלה מרוב תימהון.

בקיץ, כאשר יבש הבוץ, היה לילדים שפע של משחקים ושעשועים. אתם מכירים את רובם, ואף יפים מאלה. אבל אני אהבתי יותר מכל לשבת ולקרוא. על אימי היה לגרש אותי מפעם לפעם החוצה, "כדי שאשחק כמו כל הילדים!"

אחד השעשועים שלי בחוץ היה ללכוד חרקים: חרגולים, צרעות, דבורים, עקרבים וערצבים. לכל אחד מהם הייתי חופר בור באדמה ומכסה אותו בלוח זכוכית. כל ילדי השכונה היו באים לראות את "גן החיות" הפרטי שלי.

יום אחד, בדרכי אל בית-הספר, עקבתי אחרי שיירה של נמלים. ראיתי כיצד נמלים זריזות נושאות מזון אל הנחיל שלהן, הולכות וחוזרות, כל היום כולו. אותו בוקר נראתה לי השיירה הארוכה של הנמלים זוהרת כולה באור השמש. זה היה מראה נפלא! פס ארוך של ניצוצות מבריקים. כמו רכבת גמדים, מוארת ומקושטת.

מה נשאו איתן הנמלים? מאין הן באות? עקבתי אחרי הנמלים עד שהגעתי לעץ אחד בקצה השכונה. גזע העץ היה חלול כולו, ובתוכו שקית בד גדולה. פתחתי אותה ונדהמתי: היא היתה מלאה ביהלומים. המון יהלומים!

לקחתי איתי את השקית והלכתי לבית-הספר. נכנסתי לחדר המנהל ומסרתי לו את השקית. סיפרתי לו היכן מצאתי את היהלומים. כולי נרגש משיחה כה ארוכה עם המנהל, בכבודו ובעצמו, פנים אל פנים באותו חדר.

מאוחר יותר התברר מה קרה. כנופייה של שודדים נכנסה בלילה למפעל יהלומים בסביבה, ופרצה את הכספת של המפעל. הם החליטו להסתיר את השלל בתוך גזע העץ. כוונתם היתה, כנראה, לחזור לשם בשעת כושר שקטה ולקחת את היהלומים. למזלם הרע של השודדים, היתה בתוך השקית גם אבקת יהלומים. מה זו אבקת יהלומים? היהלום הוא אבן יקרה וקשה מאוד-מאוד. היהלום בצורתו הגולמית, כשהוא נכרה ונחצב מתוך הסלעים, עדיין אינו מבריק כל כך. יש לנסר אותו, ללטש ולהבריק אותו. תוך עבודת הניסור והליטוש נוצרת אבקה. אבקת יהלומים זו, היות שהיא קשה כיהלום, הרי היא מסייעת לפועלי הליטוש. בעזרתה הם מעבדים את אבני היהלומים ומלטשים אותן, עד שהן מבריקות וזוהרות.

אותו בוקר נשאו אלפי נמלים אבקת יהלומים אל הקן שלהן. אינני יודע מה חשבו הנמלים לעשות באבקה, אבל כך קרה, שבעזרתן גיליתי את המטמון.

מנהל בית-הספר הזמין את המשטרה לקבל את היהלומים.

אל תשכחו, באותה תקופה לא היתה קיימת עדיין משטרת ישראל. בארץ שלטו הבריטים. ובכן, הופיעו קציני משטרה בריטיים וביקשו מן המנהל להיכנס לכיתה שבה לומר התלמיד שגילה את היהלומים השדודים. הם רצו לציינו לשבח ולהודות לו, בוודאי גם בשמם של בעלי מלטשת היהלומים – על השבת הרכוש הגנוב.

נקישה בדלת, ואל הכיתה שבה למדתי נכנס המנהל, ועימו קציני המשטרה. כולנו, כל התלמידים, קמנו לכבוד המנהל. המורה ביקשה מאיתנו לשיר את ההימנון הבריטי לכבוד הקצינים האורחים. אני – התיישבתי במקומי. באותו רגע הרהרתי לעצמי: "זהו הימנון של כובשים זרים. אני לא רוצה אפילו לראות אותם. הם מונעים בעד פליטי השואה לעלות לארצנו... אלה הם נציגי השלטון הבריטי, אבל אנו הרי רוצים מדינה עצמאית משלנו!"

"מה קרה?" שאלה המורה.

"שום דבר," עניתי, "אני לא אקום לכבוד ההימנון של השליטים הזרים."

המורה והמנהל נבוכו. הם ניסו בכל העדינות להסביר לי למה עליי לקום ולכבד את ההימנון. לא עזר. נשארתי יושב במקומי.

"אני מצווה עליך לקום!" קרא המנהל בזעף.

"אם אקום אז גם אלך!" אמרתי ויצאתי את הכיתה.

זמן רב, גם לאחר שסיימתי את לימודיי באותו בית-ספר, ביה"ס העממי ע"ש ביאליק, הרהרתי שוב ושוב בדבר. כיצד קרה שהתנהגתי כך, למרות שחונכתי לכבד אורחים, להתנהג בנימוס ולא להתחצף. תקופה ארוכה לא יכולתי להחליט אם נהגתי נכון. אבל שנים רבות לאחר מכן, באותו יום שבו פגשתי ברחוב את מרגלית, היא לא הזכירה כלל את שוד היהלומים ואת שיירת הנמלים הנוצצות.

היא הציגה אותי בפני בתה החיילת כך:

"זהו הילד שסיפרתי לך עליו. זה הילד שהיה לו אומץ לא לקום לכבוד ההימנון הבריטי!"

ניתן לרכוש את הספר במשרדי "כֹּח לגימלאים", דיזנגוף 9, ת"א 64075.

* * *

באבל על מותו של רופא השיניים הנהדר

ד"ר משה ברלב

מותו נודע לנו רק במאוחר

כל כך הרבה תודות אנחנו חייבים

למקצועיותו ולאישיותו הקורנת

* * *

אהוד בן עזר

בירה ומצבי רוח משתנים

מבחר הסיפור הצ'כי

בחרה ותרגמה: רות בונדי

אם כבר נשברתם מעסקת הזבל הספרותית של השנה – והיא רכישת "50 גוונים של אפור" והניסיון לקרוא את הספר המטומטם והאופנתי הזה – אנחנו ממליצים על קריאת מבחר הסיפור הצ'כי, "בירה ומצבי רוח משתנים", שבחרה, תרגמה והוסיפה מבואות מאלפים – המתרגמת הנהדרת רות בונדי, שגם זיכתה אותנו בשעתו בשני הכרכים המלאים של "החייל האמיץ שווייק" ובעוד תרגומים וספרי מקור בעלי ערך ספרותי ותרבותי. הספר יצא בהוצאת עם עובד, חרגול [215 עמ', ת"א 2012].

תהא זו משימה בלתי אפשרית להתייחס לכל אחד מ-17 הסיפורים, שלמעט סיפור קלוש אחד – "בואי לטעום" של לנקה פרוחאזקובה – כל אחד מהם הוא ממש פנינה ספרותית וצ'כית גם יחד, שלא לדבר על הגוון היהודי שקיים במרבית הסיפורים.

"למרות שכוונתי המקורית היתה להתייחס לכל הסופרים הצ'כים ללא הבדל דת, גיליתי שמתוך השאיפה לבחור בראש ובראשונה במה שעשוי לעניין את הקורא העברי, הענקתי משקל יתר לסופרים יהודים כותבי צ'כית או לכאלה שעסקו ביהודים, בין אם לחיוב ובין אם לשלילה." כותבת בונדי בהקדמתה לספר, "ייתכן מאוד שהבחירה שלי הושפעה גם מכך שאני מעדיפה שפה ברורה וקיצור, ומהרתיעה שלי ממליצות, מסנטימנטליות, ממתיקות דביקה ומכובד ראש תהומי. הרי בעיני רוב הישראלים ההומור, גם אם חבוי ומינורי, הוא חלק בלתי נפרד מן הספרות והאופי הצ'כיים.

"רק אחרי הבחירה הסופית נוכחתי לדעת שחלק גדול מהסיפורים כתובים בגוף ראשון ונימתם אוטוביוגרפית. קשה לי לשפוט אם זה משקף את הסיפורת הצ'כית בכללותה או רק את טעמי האישי. עוד גיליתי שהשתייה, בעיקר של בירה, מוסיפה לה לחלוחית." [עמ' 8].

ואכן אחד הסיפורים המשעשעים והחכמים ביותר בנושא הבירה הוא סיפורו של אדוארד בס (1888-1946), המספר על עוזרת-בית כפרית בשם מאז'נה, שנשלחה לקנות קנקן בירה ונקלעה לתהלוכה בעיר פראג הזרה לה ואיבדה את כתובת בית מעסיקהּ וכל שנשאר בידיה הוא קנקן הבירה שקנתה עבורו לפי הוראתו. וכאן באה לידי ביטוי תושייתם של השוטרים והמפקדים במשטרת פראג, שעל פי טעם הבירה מזהים מהיכן באה עוזרת-הבית אובדת-הכיוון.

"תן את הקנקן!" נהם [מפקח-הרובע] לבסוף על השוטר.

זה הושיט לו את הקנקן בהכנעה, והמפקח, מתעלם מהסקרים, הרים את הקנקן ולגם לגימה הגונה. אחר-כך הוריד את הקנקן, שלח מבט מהורהר לאי-שם ברחוב, ליקק את שפתיו, משך בשפמו ואמר בטוב לב:

"אל תדבר הרבה ותראה לבחורה את הדרך. זה צ'רני פיבובאר." [עמ' 52].

כמובן שעל פי הסיפור, ככל שהדרגה גבוהה יותר, כן רבה יותר המבינות במִבְשָלוֹת הבירה של העיר פראג. מומלץ. מומלץ. מומלץ. גם כמתנה לחבריכם. ספר משעשע אבל רציני מאוד.

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק ד.

הירידה בחוף יפו

כשהגענו לחוף יפו הים היכה גלים גדולים וקצף הגלים כמעט שהגיע לסיפון האונייה. האונייה עמדה רחוק מן הנמל. ראיתי סירות עולות ויורדות בים, עולות ונעלמות בין הגלים, עד שהתקרבו ובאו למדרגות האונייה, שהורדו למים לקראתם. שיירות של ספנים לבושי צבעונים עם תרבושים אדומים לראשיהם צרחו אלינו מכל צד מתוך הסירות שנתאספו סביב לאונייה. לא עבר זמן רב והם עלו לסיפון האונייה, לקחו את המזוודות שלנו והעיפו אותן לסירות.

אחר-כך ניתן הצו לנו, לנוסעים, לרדת במדרגות אל קצף-הגלים. על חרטומה של הסירה, ומעליו על מדרגות האונייה – עמדו זה כנגד זה שני ספנים ערבים, עם חגורות צהובות הדוקות למותניים, רחבי מכנסיים כמו כנפיים, ובחיוך טוב לב וצעקני קראו כלפינו שנרד במדרגות ונתנפל מיד לתוך זרועותיהם הפרושות.

כל אחד מן היורדים נתפס בזרועות הספן והונף אל עבר חברו שבסירה, ובינתיים נרטבו בגדי הנוסעים. כל זה התרחש על רקע חומת-יפו העשוייה אבני-חול נקבוביות ומחוספסות, שנתלבטו בתוך מסגרות מלבניות של טיח בהיר. יפו לא עשתה עליי רושם של עיר, אלא התנשאה כמבצר אגדתי בספר, כפי שראיתי באילוסטראציות של דו­ֹרֶה. חסר-ממשות ואין בו תועלת לבני-אדם.

אבא נתן סימן לאימא שתצעד לעבר מדרגות האונייה. שם תפס בה הספן עם התרבוש האדום והשפמים המזדקרים, שם זרועותיו סביב כתפיה, הרים אותה – וזרק אותה לזרועות הספן השני שניצב נמוך ממנו בסירה.

היתה לי תחושה משונה של הינתקות מאימא, היורדת אל עולם מוזר ואחר. עוד כיום, בהיזכרי ברגע ההוא, אני מעפעף בעפעפיי כדי להתנער מתחושת-המבוכה שאחזה בי אז אל מול הבלתי-ידוע.

שמלתה הרחבה של אימא התנפנפה באוויר וצנחה כמין דגל מבשר שלום. ועד מהרה ראיתי אותה עומדת מחייכת אלינו מתוך הסירה למטה אבא קידם אותי אל מול אחד הספנים, ובלב קל הפלתי עצמי לזרועות הספן שנפשטו למולי, ואותה שעה נפער לעומתי פה רחב עם שיניים לבנות ושפם דוקר לו מעל לשפתו העליונה, והיתה לי הרגשה שקפצתי לראשונה אל תוך עולם קסום, משונה וזר מאוד מכל אשר ידעתי.

הספנים הערבים חתרו בסירותיהם, ובהתקרבנו לחוף נשאו אותנו על זרועותיהם ליבשה.

השנה היתה 1905. בחודש אוקטובר.

כשעלינו בשלום ונכנסנו לבית המכס, ה"גומרוק", מצאנו את מזוודותינו ניצבות בשורה וביניהן עומד אדם בעל זקן גדול, וחיוך מאוזן לאוזן – זה היה המורה פאפאר, שבא לקדם את פנינו.

*

עברנו לגור בבית-הספר לבנות שהיה בקצה שכונת "נווה-שלום", על גבול יפו, מול גבעות-החול שעליהן עתידה היתה להיבנות תל-אביב. למשפחתנו ניתנו שני חדרים בבניין בית-הספר. אימא ירדה ליפו, קנתה מחצלות שלקראת הלילה היו מתפרשות על הרצפה, ועליהן ישנה המשפחה. גרנו בחצר שכמה דירות פונות אליה. בקומה העליונה היו מחלקות בית-הספר. בקומה התחתונה גרו המורים ומשפחותיהם. קראו לחצר זו "חצר-המורים". באותה תקופה לא היה בארץ בית-ספר לנערים שסיפק את רצונו של אבא. על כן, כחודש לאחר בואנו, נכנסתי ללמוד בבית-הספר לבנות, שבו שימש אבא מורה לעברית. נתקבלתי כתלמיד כפי שזכו לכך גם בני המורים האחרים – גרזובסקי ופאפר, ובנו של השמש.

בניין בית-הספר לבנות היה אחד מאחרוני הבתים של העיר יפו. ממנו והלאה התפשטו גבעות החול. כאשר עליתי בפעם הראשונה ללמוד בכיתה אשר בקומה העליונה, התיישבתי במקום פנוי על ספסל, ליד אחת הבנות. הבטתי מבעד לחלון, ומשם נגלו לי בבת-אחת, כמו על פני מסך, פלאי עולם חדש וזר, עולם שלא קראתי ולא ידעתי עליו דבר, ואשר מעתה כבש את ליבי לתמיד:

גבעות חול צהוב, גבעות רכות, שמסתלסלות אחת בשכנתה ומשתטחות מפתח בית-הספר לבנות מרחק עצום עד לאופק, ולשמאלן הן מתחברות אל גלים רכים של ים שקט. כאן – היה הכול אחרת. העולם היה גדול ורחב. מלא אור. בעיני כולם היתה זו שממה, אבל לי נראתה כעולם חי ומרתק הרבה יותר מרחובות אודיסה שבהם הילכו מרכבות וכירכרות.

כך נתוודעתי לראשונה אל גבעות-החול, והן היו בעיניי פרק חדש לגמרי, מפני שידעתי שאין להן כל קשר עם אבא וסיפוריו, עם ביאליק, ובכלל עם העבר, אשר אותו לא אהבתי. שם, באודיסה, הרגשתי כלוא ליד החלון. ופה מצאתי לי חלון אחר ממנו השקפתי על הגבעות, שהיו תמיד חלקות ממשב הרוח, והחול היה עמוק, והרוח שנשבה כיסתה בעדינות את עקבות האדם שהלך תוך הנפת חול דקיק, ולאט-לאט הלכו העקבות ונתמלאו חול, עד שהחול קיבל את צורתו הקודמת. מגג-הבית הייתי רואה גבעות-חול נוספות המתמשכות והולכות עד קצה האופק. ואם ראיתי אדם צועד בהן, נכון יותר – גבו של אדם, החותר והולך בגבעות החול האלה, צועד וצועד עד שנעלם בתוכן – חשבתי: ודאי הלך האדם לעולם אחר.

במקומו של העולם האחר עומדת כיום תל-אביב. ואני זוכר צריף-עץ ראשון על פני כל גבעות-החול, אשר אביה של אחת התלמידות העלה אותו על גבעת-חול בעזרת גמלים שנרתמו אליו, ורעש קולות הסבלים שעודדו אותם לעלות לגבעה.

*

הווי המזרח בשכונות הערביות של יפו הילך עליי קסם רב, לא רק במראה העין אלא גם בקצב החיים. אהבתי את מנהגיהם היפים של הערבים, שהיו יושבים על כסאות קטנים ליד בתי-הקפה, את נימוסי הישיבה והשיחה הנוחה, תוך שאיבת עשן הטבק מתוך הנרגילות, מנהגים שעברו בירושה במשך דורות ולא ניטשטשו. ערבי שרצה להתיישב על כסאו היה מרים את יותרת-המכנסיים הרחבה שבין רגליו, מסדר אותה יפה תחתיו, אחר-כך משַׁכֵּל רגל על רגל. בכל תנועותיו היה יופי פאטריארכאלי. ראיתי את ההרמוניה בין תנועותיהם ודיבוריהם.

בהווי המזרחי שהיה סביבנו הרגשתי תסיסה חזקה של חפץ-חיים, של אינסטינקטים בריאים, קשר טבעי לנוף ופּוֹזֵרִיוּת פאתטית, שמשתדלת להשפיע על הרואים ובאה במקום אותה תחושה שמתבטאת אצלנו ברצון לשאת נאום. בקיצור, ראיתי במוכרי הגלידות הערביים, בעגלונים הערביים, בסבלים, בתימנים שלנו שהיו מכבֵּי-סיד, בקמטים הצנועים של בגדי התימנים שעלו אז מתימן, באצילות שלהם – בכל אלה ראיתי קו ישר של התבטאות, של מראה עיניים, אשר לימים השתדלתי לתת להם ביטוי בציורים שעשיתי לסיפורי-המקרא.

הערבים שביניהם חיינו ביפו זכורים לי כאנשים בעלי-אופי, סימפאטיים. הציביליזאציה קילקלה אותם מאז. הם איבדו את מהותם הטבעית מתוך רצון להיות ל"בני-תרבות", ועדיין לא הגיעו לידי שיווי-משקל.

אהבתי את הערבים יותר מאשר את הטיפוסים של שלום-עליכם. אהבתי את ההומור הערבי. הציוריות. חוסר-המסכנות. אלה דברים שלא ראיתי באופיים של היהודים שבאו מעיירות קטנות והיו בהם הרבה טיפוסים שלום-עלייכמים.

בהם, בערבים, ראיתי שעדיין מתקיים מגע ישיר ושורשי עם המזרח. וגם עם התנ"ך. בפאתוס שבו היה מכריז מוכר ביצים ערבי על מרכולתו: "עשר ביצים בְּ'בִּישְׁלִיק'!" – ראיתי כמין דחף ראשוני, שתיאר לי את התנ"ך.

הוקסמתי מהדחף הנפשי שלהם, שמצא את ביטויו בתנועות מוגזמות, ובעיניי הזדהו לא רק עם הדמויות התנ"כיות אלא גם עם דמויותיו של מאפו. בהיות נער קראתי את "אהבת-ציון" ו"אשמת-שומרון" והושפעתי מאוד.

*

בחצר בית-הספר לבנות, בחדרים שבקומה-הראשונה, ובחצר הסמוכה, גרו מורי בית-הספר עם בני-משפחותיהם. צלצול שמותיהם מתוק באוזניי גם כיום: המורה פאפר, המורה יחיאלי, המורה גרזובסקי. המורה אזרחי-קרישבסקי (שהיה מתרגם מחזות להצגות הראשונות של התיאטרון העברי ביפו). המורה אדלר, ד"ר טורוב.

זכורה לי דמותו התמירה של המורה טורקניץ, שהיה הולך עם שכמייה רחבה, שערות ארוכות, ומוכן בכל רגע לדקלם משהו מן הספרות.

המורה שגר ממול לנו היה המורה לחשבון ולשירה, פאפר. הוא היה בעל זקן גדול ומסועף. כשהיה מנגן בקונצרטינה שלו היה שערו מסתבך בין קיפולי מפוחית-היד. בסבלנות גדולה היה מלמד את בנות-השבע שירי-ילדים. בסבלנות גדולה יותר היה מלמד אותן לוח-הכפל, ומחליק על שער הילדות לבל יהיה פרוע.

בכל הפסקה היה ממהר למרפסת המשותפת שלנו. במטבח הקטן, על כיריים של פחמי-עץ, הורתחה דיו כחולה בתבניות, שנראו כתבניות של מאפה בתנור. באותה שנה התחיל להופיע שבועון-פועלים ראשון בארץ – "הפועל הצעיר". את העיתון עדיין לא הדפיסו בדפוס אלא בהקטוגראף. כתבו אותו בעט על נייר. את הנייר הזה היו שמים על פני מקפא-הדיו שבתבנית. המקפא היה "קולט" את תווי-הדיו שעל הנייר ומעבירם אותם אחר-כך על נייר נקי, במיספר הטפסים הרצוי.

ביום הכיפורים היה המורה פאפר לובש גרבי-צמר לבנים. הוא שימש אז חזן בבית-כנסת ארעי ששוכן באחת המחלקות. בתפילת "מוסף", שבה כורע החזן על ברכיו לפני התיבה, היה כורע מתוך שירה, עד ששערות זקנו דבקו במרצפות. גרבי-הצמר הלבנים הבהיקו בלובן משונה מתחת לקיפולי הטלית. מדי היכנסי לחדר, שחזר להיות חדר-מחלקה לאחר החג, הייתי נמנע מלדרוך באותו מקום שבין שני החלונות, ומשתדל להרחיב צעדיי בדרכי ולא לצעוד עליו.

בחדר הפנימי בביתו של המורה פאפר, על ספה מורכבת מתיבות-נפט ריקות, היו יושבים כמה מורים ופועלים וקוראים מתוך גיליונות-נייר "תפקידים" שונים: מתכוננים להצגה.

 בקצה המרפסת הוקמה במה עם מסך וכאן נערכו הצגות ראשונות של התיאטרון העברי, ברג'יסורה של גנסין. כאן ניתנו שיעורים ראשונים להתעמלות, פה היה נסיון ראשון להקים תזמורת כלי-נשיפה. ולחופשת-הקיץ היו תלמידי "בצלאל" באים להתארח בחדרי-הכיתות הפנויים; הם השאירו אחריהם ציורים שהיו תלויים על קירות חדר-המורים במשך זמן רב. וכאן גם התנהלו האסיפות הראשונות והגדולות ביותר של פועלי הארץ, שבאו מרחבי הארץ לרגל ייסודו של "הפועל הצעיר" מפורסם הצילום שנשתמר מקהל הנאספים היושבים ליד המדרגות העולות לקומה השנייה.

כל יום שישי אחרי-הצהריים היה המורה פאפר יושב ליד השולחן, כוס-תה לפניו ומשקפיים לעיניו, ועוסק בחשבון ארוך של מיספרים.

שאלתי אותו:

"אדוני מחבר ספר-חשבון?"

"לא," ענה לי, "אני בודק את פנקס-החשבונות של אגודת-המורים."

היתה לנו בבית-הספר לבנות מורה-לתפירה בעלת טמפראמנט עז. היא לא ידעת להגות משפט אחד נכון, אבל את העניינים ידעה תמיד לסדר. יושר אופייה וחוכמת-החיים שניחנה בה, הם שנתנו טעם למידת ההשתלטות שבּה. לאחר שנים רבות "עשיתי" בצלמה ובדמותה את מסעודה, המופיעה בספרי "שביל קליפות התפוזים" כאישה שדואגת לסדרי בית-החולים.

*

לאחר כמה חודשים אבא שכר בשכונת נווה-צדק בית של ארבעה חדרים, ועברנו לגור שם. ביתנו פנה אל מול מרחבי החול, ממנו ראינו אפילו את בניין בית-הספר לבנות. רחוב לא היה, ובהתקרב מישהו לשכונה היינו רואים את מסלול עקבות הבא וההולך ממרחק רב, ורק רוחות-הלילה היו מחליקות עליו ומוחקות אותו.

אבא עבר להורות בבית-הספר לבנים "עזרה", ולשם עברנו ללמוד גם אנו, כל בני המורים, אשר למדו קודם לכן בבית-הספר לבנות. איתי יחד עבר גם אברהם פאפר, בנו של המורה פאפר. אברהם היה מדריכי בלימוד המילים הערביות הראשונות, בחוכמת המשחק בג'ולים, ובהסבר הסוד הכמוס – מדוע חיפושית אחת קופצת על השנייה. אני לא ידעתי את הסיבה והוא הראשון שגילה לי.

בבית-הספר "עזרה" נותקתי מהחלון שהיה פתוח בפניי בבית-הספר לבנות, והמורים החדשים השתדלו להכניס אותי לעולמות שהיו סתומים בפניי ושלא עוררו בי סקרנות. אי לכך נחשבתי לתלמיד שלא נתפס לכל שיעור שניתן לו.

כשהייתי הולך לבית-הספר "עזרה" עברה דרכי על פני בית-הספר של החרדים שנפתח באותה שנה – "תחכמוני". וזכורה לי אצבעו של אחד המורים מ"תחכמוני", כשהיא מורמת אל מול אפו, ובקול של התראה הוא אומר לתלמידיו:

"אל תדברו עם הילדים שהולכים לבית-הספר של המופקרים!"

בביתנו החדש בנווה-צדק היתה מרפסת משותפת לשתי דירות. שכנינו לדירה היו משפחה שבניה למדו בבית-הספר "תחכמוני". ובאמת נשתמרה בינינו, הילדים, רוח של זרות וריחוק. שנים רבות נראה הדבר בעיניי כחלום רע, שקילקל את מתיקות שנות הילדות – ילד בגילי, בנם של השכנים, אינו רוצה לחשק איתי בג'ולים מפני שאני לומד בבית-ספר של "מופקרים"!

*

אותה תקופה התחיל להופיע "העומר" בעריכתו של אבי, והבית שלנו בנווה-צדק, עם המרפסת הקטנה הפונה לגבעות-החול ולים הרחוק, נעשה למרכז. בחוברת הראשונה של "העומר" הופיע מאמרו של אחד-העם "הגיעה השעה". לא אני אהיה האיש אשר ייתן את הערכת "העומר". אך ביתנו הקטן, על מרפסתו הפעוטה, נעשה למרכז לאישי-הציבור, לסופרים ולמתעתדים להיות סופרים. אזכיר רק שמות אחדים – בורלא, ברנר, יצחק שמי, עגנון, אז"ר, האחים וילקנסקי, ילין, זוטא, ר' בנימין, משה סמילנסקי. את עטיפת "העומר" ציירה הציירת אירה יאן שגרה אז בירושלים. זו פעם ראשונה שהופיע קובץ ספרותי בעברית עם שער מצוייר.

ביתנו הקטן נעשה למרכז תוסס לכל העומד להיעשות ביישוב. כאן הוצגו לראשונה תוכניות "אחוזת-בית" ובניין הגימנסיה "הרצליה", נערכו ישיבות של ועד-הלשון. ליד מדרגות המרפסת הקטנה היה דיזנגוף קושר את רסנו של החמור – ונכנס עם התוכניות הראשונות של שכונת "אחוזת-בית", היא תל-אביב.

כאן היה החמור מתרחרח עם חמורו הלבן של הד"ר חיסין, שהיה שליחו של הוועד האודיסאי. ליד מרפסת זו היו נערמים הארגזים הגדולים של ספרי-לימוד עבריים, שהיו מגיעים אלינו מאודיסה. מכאן למדתי לאהוב את גבעות-החול ולהתבונן בהלכי-הרוח שהיו במשך הלילה והשאירו סימניהם בחול.

המשך יבוא

* * *

מערכת המכתב העיתי מברכת

את העורך ואת המסתורית

במלאת 38 שנים לנישואיהם

ואין צורך להכביר מילים

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "וואו. איזה עיתון [גיליון 774]. מרתק. אף שאיני אוחזת בחלק מהדעות המובעות בו, אני מוקסמת. יישר כוחך. שנה מעולה, איילה זמרוני.

* לאהוד – ברכת שנה טובה וחתימה טובה – בתודה על משלוחי עיתונך המרתק! – רבקה.

* עד היום לא קיבלנו שום התנצלות או הסבר על אי פרסום רשימתנו על "לבד בברלין" שהוזמנה אצלנו ואושרה לפרסום במשאל גיליון ערב ראש השנה של מוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ". מעניין אם מפגן כזה של גסות נפש הם היו מרשים לעצמם כלפי אחד מן "הסופרים החשובים" שלנו, שמלוא כל הארץ כבודם – או שמא אסור ב"תרבות וספרות" לכתוב מילה רעה על הגרמנים?

* מה יכול להיות סמלי יותר מכך שחייל צה"ל רב"ט נתנאל יהלומי נהרג לשווא בחילופי ירי בגבול מצרים ביום שישי האחרון – כאשר טרוריסטים ערבים-מוסלמים חיכו שכוח חיילים שלנו יתקרב לקבוצה של מסתננים אפריקאים, מוסלמים אף הם (שמישהו מממן את שליחתם לישראל כדי לערער את אוכלוסייתה ואת הביטחון הפנימי בה) – כדי להגיש להם מים! – וכל זה מתרחש בטריטוריה שאמורה להיות תחת שלטון מצרי!

אבל בכותרת הראשית של עיתון "הארץ" מאתמול, 23.9, כתוב: "תחקיר צה"ל: המחבלים [ולא הטרוריסטים המוסלמים ח"ו] חיכו שהחייליים יתקרבו למהגרים [ולא למסתננים ח"ו, כאילו מדובר בחבורה של פליטים מתקופת ההגירה היהודית לארה"ב], ופתחו לעברם באש."

* "רשימה חמודה שפורסמה השבוע היא רשימת הספרים הכי נשכחים במלונות, שמפרסמת מדי שנה התאחדות המלונות הבריטית. 7,000 עותקים של '50 גוונים של אפור' שכחו תיירים בבריטניה השנה..." ["ידיעות אחרונות", "7 לילות", 21.9].

* כאשר אחמד מורסי [מדינה פלסטינית כתנאי להמשך "השלום" עם ישראל] ומחמוד אחמיניג'אד [הכחשת השואה ואיום להשמיד את ישראל] – ייפגשו באופן הכי לגיטימי בעצרת האו"ם בניו-יורק ויזכו לנאום בה – הם יוכלו לקיים ועידת פסגה מוסלמית יחד עם ברק חוסיין אובמה ולהחליט שיש להעניש את בנימין ביבי נתניהו שמחזיק באופציה גרעינית ואינו מוכן לחתום על הסכם פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני.

מיט רומני לא יהיה בפסגה הזו כי הוא ממוצא מורמוני ולא מוסלמי וגם כי הוא לא ייבחר לנשיא ארה"ב וגם כי הוא כנראה לא פחות סכל מאובמה.

אין מה לעשות, זה מה שיש לאמריקאים!

* ההתנגדות לשעון הקיץ "מטעמים דתיים" כביכול נולדה בטעות, באיוולת ובבורות. לקראת ראש השנה ויום הכיפורים מתגברת תחושה של אחדות והתקרבות בין פלגי העם השונים, אלא שבעיצומם של עשרת ימי תשובה מוסטת תשומת הלב הציבורית מהתעוררות של התקרבות ואהבה להתעוררות של התרחקות העם. משך צום יום הכיפורים כ-25 שעות – זהה לפי שני השעונים, אך דווקא הנהגת שעון חורף נותנת לצמים תחושה שהצום ארוך יותר. קיצור שעון הקיץ משבית את שמחת חג הסוכות – אחת החופשות החשובות לציבור הדתי ולציבור בכלל. בכבוד רב ובברכת חתימה טובה וצום מועיל! צביקה שטרוסברג, בני ברק.

* הבמאי שונא ישראל, המחרים אותנו, קן לואץ': "כשרואים את התמונות של מה שקרה בעזה במהלך 'עופרת יצוקה', זה ממש בלתי נסבל. ההרס וההרג המכוון של אזרחים, הפצצות של מחסני מזון של האו"ם – פשוט אי אפשר להצדיק את זה."

אמיר קמינר, המראיין: "ומה עם הסבל של תושבי ישראל, במיוחד של תושבי הדרום?"

קן לואץ': "אבל למה אתם נמצאים בשטחים של הפלסטינים?" ["ידיעות אחרונות", "7 לילות", 21.9].

מעניין אם המנוול הזה שונא אותנו על חשבונו הפרטי או שמישהו משלם או מפצה אותו על דבריו ועל חלקו בחרם עלינו.

* הננו מאחלים לכל נמענינו וחברינו שנה טובה וגמר חתימה טובה ומתנצלים על כך שלא הספקנו לרדת לפני החג לרחוב ולקנות באחד הדוכנים כרטיסי ברכה צבעוניים עם אבקת זהב לשנה החדשה ולשלוח אותם לכל מברכינו בעקבות הברכות היפות שקיבלנו מהם בלחיצת מקש אחד לכולם באינטרנט.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,410 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר" – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,050 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל