גיליון מס' 776

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א בתשרי תשע"ג, 27 בספטמבר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: לגיליון יום כיפור תשע"ג של "תרבות וספרות", אהוד בן עזר: "תחי העבודה העברית האנושית" [במקור: הצוואות של ברנר ושל יהודה רַאבּ]. // מתי דוד: גם עיתון "הארץ" במשבר. // מלכה נתנזון: שלושה שירים. // יהודה דרורי: "פליטים" הם רק אלו שבורחים מסוריה. // יוסי גמזו: תִסְמֹנֶת הַהִיבְּרִיס. // עמוס גלבוע: כיפור: כיצד קורס בניין בן שלוש קומות. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. ומיהו המלחין? 2. הרשת החברתית של מדינת ישראל. 3. אחמדניג'אד באו"ם. 4. פולסא דספי. // יוסי אחימאיר: מכתב לשלום רוזנפלד. // תקוה וינשטוק: בת הים הקטנה והאימה הגדולה, או – הלכתי לאיבוד בקופנהגן. // עמנואל נבון: שעתו היפה של נתניהו? // אלוני זמורה: חילווה. // יש לי רופא שיניים בשמיים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים, לזיכרו הנלבב של ד"ר משה ברלב. // ארנה גולן: הולדת בתנו הבכורה – כך ילדו אז בטבריה של שנות ה-50. פרק מתוך ספרה החדש: "ילדה של קיבוץ" בהוצאת "עקד". // רות ירדני כץ: על "בין דבש לעוקץ", מתוך מכתב למחבר הספר יואל דורקם. // משה כהן: הנדון: יוהרה. // יבין כץ: הפרוטוקולים של זקנות ציון. // טובה שפריר: מה קרה לי בהפצצה האיטלקית על תל-אביב. // אהוד בן עזר: ארוחה צנועה בבראסרי ל-38 שנות נישואין. // אהוד בן עזר: על "נשות הגאות והשפל" מאת מאיר ריבקין. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק ה. עגנון, מזכירו של אבא. // ממקורות הש"י.

הגיליון הבא 777  יתפרסם אור ליום שלישי, ט"ז בתשרי תשע"ג, 2.10.12

* * *

[פרסום חוזר]

לגיליון ראש השנה תשע"ג של "תרבות וספרות"

אהוד בן עזר

"לבד בברלין" של הנס פאלאדה –

עיר של חלאת אדם

הספר החזק והמטלטל ביותר שקראתי השנה הוא "לבד בברלין" של הנס פאלאדה, בהוצאת פן ו"ידיעות אחרונות", בתרגומה של יוסיפיה סימון. לא שמעתי דבר על הסופר והספר לפני כן,  אבל מרגע שלקחתי בידי את הספר, נשביתי בקסמו האפל, ה"ייקי", המזוויע, האנושי כל-כך והמרתק, ולא יכולתי להניחו. פאלאדה כתב את הספר ב-24 ימים והוא מחזיק בעברית 671 עמודים. כנראה רומאנים שנכתבים בתנופה אחת, גם נקראים כך.

גיבורי הספר, שני הברלינאים אוטו ואנה קוונגל, שכלו את בנם היחיד בחזית המזרח בשנת 1942. בתגובה מחליט אוטו, מנהל-עבודה קטן בבית חרושת לרהיטים, איש כמעט ללא ייחוד – להתחיל לפזר בחשאי גלויות אנונימיות נגד המישטר הנאצי ונגד היטלר – וזאת בתיבות דואר ובחדרי מדרגות בעיר.

"ההתרחשויות בספר זה תואמות בקווים כלליים את מסמכי הגסטאפו על אודות הפעילות הלא חוקית של בני זוג ברלינאים ממעמד הפועלים בין השנים 1940-1942." כותב בהקדמה פאלאדה בסגנונו החד, "הספר עוסק באורח בלעדי באנשים שנאבקו נגד השלטון ההיטלראי, בהם וברודפיהם. בחוגים אלה אירעו מיתות רבות בין השנים 1940 ל-1942 וגם לפניהן ואחריהן. כשליש מהספר הזה מתרחש בבתי כלא ובבתי חולים לחולי נפש וגם שם המוות היה מאוד באופנה."

הפעילות החתרנית של אוטו קוונגל משגעת את משטרת ברלין ואת הגסטאפו, שאינם משערים לעצמם שמדובר רק באיש אחד ובאשתו – אלא חוששים שזוהי מחתרת שלמה. עובר זמן עד שבני הזוג, חרף זהירותם – נתפסים, נאסרים, נשפטים ומוצאים להורג. ואולם לא רק הם-עצמם גיבורי הספר, אלא העם הברלינאי כולו, עשרות דמויות של שכנים, מלשינים, שיכורים, זונות, חוקרים, שופטים – כל הטיפוסים הקשורים לעלילה, מרכיבים תמונה מדהימה, מזעזעת, של העם הגרמני, שרק סופר גרמני מטורף-למחצה ושיכור, שלא ברח מגרמניה בתקופת המלחמה, היה כנראה מסוגל לתאר בדייקנות כה אכזרית.

72 פרקים יש לרומאן, וכל אחד מהם היכה בי באכזריות מרתקת משלו. בכתיבה פשוטה-לכאורה אך ממש גאונית – הוא סחף אותי יותר מכל רומאן גרמני אחר שקראתי, מאלה שנכתבו לאחר המלחמה. כך צף ועלה מולי הרקב הנורא שפשה בעם הגרמני בתקופת הנאציזם, האכזריות של גרמני לגרמני, המפלצתיות שהיתה טמונה בעם התרבותי הזה, שמרבית הטיפוסים שלו, שמופיעים ברומאן – הם חלאת אדם, אנשים חסרי כל עמוד שדרה מוסרי שמוכנים לדרוס, לענות ולהרוג זה את זה [ולא רק את היהודים] כדי לשרוד במישטר מסודר ואכזרי שכנראה גם טבוע בדמם. 

ולא, דבר כזה מעולם לא קרה, ולא היה קורה אצלנו, היהודים! – לנו לא היו אמנם גיתה, שילר ובטהובן, אבל גם לא עיר שמרביתה חלאה כמו ברלין בתקופה המתוארת ברומאן.

* * *

[ציטוט]

מגיליון יום כיפור תשע"ג של "תרבות וספרות"

אהוד בן עזר

"תחי העבודה העברית האנושית"

[במקור: הצוואות של ברנר ושל יהודה רַאבּ]

שנים רבות, בצבא, בקיבוץ, באוניברסיטה, גם לאחר-מכן, נשאתי עימי בארנק פתקה, היא עדיין נמצאת שם, כמעט שאינה ניתנת לקריאה משום שנרטבה היכן שהוא, ואותיותיה השתבשו ואולם אני יודע אותה בעל-פה:

"זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי

וזוהי צוואתי האישית:

החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.

העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.

האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.

לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.

צריך, בכל זאת, לעבוד.

כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים

ויש רגעים מרוממים.

תחי העבודה העברית האנושית!"

(י.ח. ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", 1911)

סבי יהודה רַאבּ בן עזר (1858-1948), [שעל ברכיו גדלתי], היה במייסדי פתח-תקווה בשנת 1878. את הדברים האלה הכתיב לאבי בנימין בקיץ 1930, [בהיותו בן 72, צעיר ממני כיום ב-4 שנים]. והם סוגרים את ספר זיכרונותיו "התלם הראשון":

"במידה שהדבר נוגע לבניי ולנכדיי, משאלתי היא שגם הם ימשיכו בחיים של עבודה מועילה. אין זה צו, אף לא צוואה. רק משאלה היא: שהם יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. להווי ידוע להם כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פרזיטיים. היות האדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כלעצמו, הרי על תורתי על רגל אחת שהנני יכול להוריש להם, באם ירצו בכך, כמובן."

[כאדם חילוני – ] יום כיפור אינו נחשב אצלי כיום של חשבון נפש: אינני צם בו וגם לא הולך לבית-כנסת, אך לעיתים אני שואל את עצמי, אם עמדתי בדרישות של סבי. והתשובה היא – כן ולא. אבי היה נוהג לומר לי: "סבא שלך פתח את התלם הראשון, ואתה סגרת אותו."

אהוד בן עזר, הסבר: שתי הרשימה הקצרות האלה הוזמנו אצלי על-ידי העיתונאית עלית קרפ למשאל שערכה בשם המוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", והן אושרו על ידה לפרסום. הרשימה לגיליון ערב ראש השנה, 16.9.12 – לא פורסמה. הרשימה השנייה, לגיליון ערב יום כיפור, 25.9.12 – כן פורסמה באותו תאריך [ובהשמטות קלות של עריכה נוספת].

מה המסקנה? – אהוד בן עזר אמנם לא מוחרם לגמרי ב"הארץ", אבל במוסף "תרבות וספרות" של העיתון – אסור לכתוב בצורה חריפה וביקורתית על גרמניה בתקופתה הנאצית – אפילו כשמדובר בהתייחסות לספר מופת של הנס פאלאדה – "לבד בברלין".

חומר למחשבה.

* * *

מתי דוד

גם עיתון "הארץ" במשבר

לא רק ערוץ 10 במשבר. לא רק "מעריב" במשבר, גם "הארץ" במשבר. קרוב למאה עובדי העיתון אמורים להיות מפוטרים בקרוב. קיומו הכלכלי של העיתון מובטח עדיין רק בזכותם של 3 מיליונרים:

משפחת דומונט הגרמנית השקיעה 140 מיליון, תמורת 20 אחוז מניות.

האוליגרך היהודי, ליאוניד נבזלין, השקיע 140 מיליון, תמורת 20 אחוז מניות.

העיתון "ישראל היום", הממומן על-ידי המיליארדר שלדון אדלסון, מודפס עדיין ב"דפוס הארץ", תמורת הכנסה של מיליונים.

המצב הזה עשוי להשתנות ולהעמיק המשבר משתי סיבות:

"ישראל היום" עשוי להפסיק בקרוב להדפיס העיתון ב"הארץ".

מנויים רבים מבטלים חתימתם על "הארץ".

המשבר גם בגלל מדיניות עריכה פוליטית בסגנון עיתון מפלגתי

"הארץ" הפך בחלקו לביטאון של השמאל הקיצוני (בחלקו אנרכיסטי) שמותאם אך ורק לקבוצה אליטיסטית מסוימת ומצומצמת, מקרב אנשי רוח, אקדמיה,  ופוליטיקה.  עיתון עם אג'נגדה, בנוסח העיתונים המפלגתיים של פעם שכולם נסגרו. תזכורת: "דבר", "על המשמר", "למרחב", "הבוקר", "חרות", "היום". גם העיתונים "חדשות" ו"כותרת ראשית" נסגרו מאותן הסיבות. גם "הארץ" בסכנה.

צרכני תקשורת מעדיפים לקרוא עיתונים שיש בהם מגוון דעות ופלוראליזם אמיתי, מאוזן, המשקף את כל הקבוצות בחברה, ולא ביטאון כמו "הארץ", שיש לו אג'נדה שמאלנית מונוליטית קיצונית, התומכת רק בפלסטינים, במר"צ, באנשי רוח אנרכיסטים.

"הארץ" הפך למקור העיקרי של מידע אנטי ישראלי

"הארץ" הוא המקור העיקרי בעולם למידע אנטי ישראלי, באמצעות המהדורה האנגלית שלו. קבוצה מסוימת מאוד של עיתונאים וכותבים קבועים בעיתון, מציגים בכתיבתם את ישראל כמפלצת גזענית פשיסטית. "תרומתו" של "הארץ" לדמוניזציה של מדינת ישראל, תיזכר לדיראון עולם. העיתון איבד כנראה את אמונו בחזון הציוני וברעיון המדינה היהודית.  עיתון שיש בו עיתונאים יהירים ומתנשאים הסבורים שהם "הרשות הפוסקת" במדינה, מעל למחוקקת ולשופטת. עיתון שמתיימר לקבוע מיהו המשיח ואת מי יש להדיח, מהו ביטחון ומהו אסון.  תזכורת לאורי בלאו. עיתון שמנהל ביקורת בלתי מרוסנת, בחלקה מרושעת – של שנאה נגד דתיים, מתנחלים, ימניים ואפילו נגד שמאלנים ציונים פטריוטים.

מה היו המניעים של דומונט ונבזלין להשקיע מיליונים ב"הארץ"?

איזה אינטרסים היו לשני המיליונרים האלה להשקיע סכומי ענק בעיתון ישראלי הנתון גם הוא במשבר, בידיעה ודאית שהשקעתם לא תוחזר, מאחר שעיתון זה לא עסק רווחי.

עדיין רב הניסתר על הנגלה של המניעים להשקעתם.

ראוי להזכיר בהקשר זה את השקעות מאות המיליונים של מימן ולאודר בערוץ 10 ושל נימרודי, רכיב ונוחי דנקנר ב"מעריב".  כולם הפסידו את כל השקעותיהם הנאמדות ב-2 מיליארד שקל.

משפחת דומונט

מו"ל גרמני בעל עבר נאצי. הוריהם היו חברים במפלגה הנאצית. המשפחה רכשה בפרוטות נכסים של יהודים, אשר נאלצו למכור ולברוח עם עליית היטלר לשלטון.  האם זו השקעה ככופר וכפיצוי על עברה?

ליאוניד נבזלין

אוליגרך יהודי רוסי, הנדרש ברוסיה באשמת רצח, החי בישראל, ולזכותו תרומת כסף להצלת בית התפוצות ולכיסוי חובות "הארץ".  האם זו "פוליסה תקשורתית" באם תוגש דרישה להסגרתו לרוסיה?

לסיכום

קיימות שלוש שיטות ריפוי ברפואה, בכלכלה, בפוליטיקה, וכנראה גם בעיתונות: ריפוי מונע, ריפוי בעיסוק, ריפוי בהלם. כמו בערוץ 10 וב"מעריב" הנתונים בהלם משבֵּרִי עכשווי והזקוקים לריפוי – כך גם "הארץ" עלול להיקלע למצב זה.

* * *

מלכה נתנזון: שלושה שירים

הַרְדּוּפִים בְּחָזִי

לבני, באהבה

כְּשֶׁנּוֹלַדְתָּ

נָבְטוּ הַרְדּוּפִים בְּחָזִי

עֵץ הַשֶּׁסֶק כָּרַע תַּחַת עֹמֶס הַפְּרִי

וְהָרִמּוֹן, שֶׁזֶּה אַךְ הֵנֵץ נִצָּנָיו,

חָבַר לַעֲלֵי מַעֲטֶפֶת שֶׁבִּי

בְּשַׂר פִּטְמוֹתָיו

וּצְפָנָיו

וְאַבְקְנֵי לֹבֶן שֶׁבּוֹ

הִבַּטְתִּי לְתוֹךְ אֲגַמֵּי עֵינֶיךָ, בֵּן,

שֶׁאֶלֶף רִבּוֹא גַּרְעִינֵי בֹּהַק הִצְטַחֲקוּ בָּהֶם מִתּוֹךְ

גְּבִיעַ יָדַי –

וְלָרִאשׁוֹנָה

הָיִיתִי

אֲנִי

קוֹל לִבִּי

לאבי, שאהבתי 

א

עַל שֻׁלְחַן  הָעֵץ הַמְּקַרְטֵעַ

תּוֹפְפוּ אֶצְבְּעוֹתָיו קֶצֶב זְמִירוֹת נַפְשׁוֹ

וְהַשַּׁבָּת צָבְעָה עַצְמָהּ

בְּמִנְעַד קוֹלוֹת

שֶׁהָיוּ לִי

בַּיִת.

ב 

אֵצֶל הַתֵּבָה –

כְּמַלְאָךְ הַבָּא לְבַשֵּׂר דְּבַר גְּאֻלָּה –

קוֹל טֶנוֹר שֶׁלּוֹ מַבְקִיעַ שַׁעֲרֵי  אֶרֶץ

וְשָׁמַיִם.

עַכְשָׁו תֵּבוֹת מְרֻסָּקוֹת נַפְשִׁי

וְקוֹל לִבִּי נִגּוּנֵי גַּעְגּוּעַ

לְמַגָּע  חַי.

לֶחֶם נִקּוּדִים

כָּל לַיְלָה הִיא שׁוֹתֶלֶת אִילָנוֹת בָּכוּת

וּמַצְמִיחָה יִחוּרִים

וּמַזְרִיעָה

וְגַם הַלַּיְלָה  

תֹּאפֶה לֶחֶם נִקּוּדִים

מַר מִכָּל מַר

לְשַׁמֵּר פְּתִיל נִשְׁזַר

מֵאֵפֶר

מִמְּעִי הָאֲדָמָה

כְּמוֹ הָרוּחַ הַמּוֹלִיךְ אֶת יְבָבַת עַצְמוֹ

קוֹלוֹת אַחַיִךְ

"טאטע, ס'איז מיר קאלט,

אוי טאטע..."

וְחָזֵהוּ הַמְּצֻלָּק

וְדָמַם

עַל גּוּפוֹ

עֲדַיִן

המשפחה שהצליחה למצוא מסתור יום לפני האקציה, נחשפה והועמדה אל הקיר. אחַיי הקטנים, שהיו על ידיו של אבי, נורו ונפלו עליו, וכך הצילוהו. בטרם נפח את נשמתו עוד הספיק אחי לומר, "טאטע, ס'איז מיר קאלט, אוי טאטע..." (אבא, קר לי, אוי אבא...)

מתוך שלושים ותשעה בני משפחה שנחשפו, אבי היה ניצול יחיד.

 * * *

יהודה דרורי

"פליטים" הם רק אלו שבורחים מסוריה

פעם היו הרבה פליטים במזרח התיכון. 280,000 ערבים מארץ-ישראל שברחו במלחמת השחרור מאימת הקרבות, ובשידול מנהיגיהם... ועוד כמיליון פליטים יהודים שאוימו וגורשו ממדינות ערב ונקלטו במדינת ישראל.

היום אין יותר פליטים לפי הגדרת האו"ם! הפליטים היחידים הם אלו הבורחים מסוריה לטורקיה.

UNHCR – נציבות האו"ם לפליטים או בשמה המלא – הנציבות העליונה של האומות המאוחדות לפליטים (United Nations High Commission for Refugees) היא גוף מרכזי של האומות המאוחדות העוסק בשמירת זכויותיהם וביטחונם של פליטים ברחבי העולם. ארגון זה מסייע כיום לטורקיה בטיפול בפליטי החרב של אסאד (ולא אונר"א אשר אנשיו נמצאים בסוריה שנים רבות...)

לפי הגדרת UNHCR, פליט מוגדר ככזה "הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס היטב להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור; או הנמצא עקב המאורעות האמורים מחוץ לארץ שבה היה קודם לכן מקום מגוריו הקבוע, והוא חסר אזרחות, ואינו יכול לחזור לאותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור..."

הפליט על-פי האו"ם יכול להיות במעמד זה רק במשך 3 שנים הראשונות שבו הוא מקבל סיוע ועליו להשתקם בעצמו, ולאחר מכן הסיוע מפסיק. צאצאיו של הפליט אינם נחשבים כפליטים וקבלתה של אזרחות המדינה בה הוא נמצא, מפסיקה מיידית את הגדרתו כפליט.

הארגון הזה טיפל עד היום ביותר ב-130 מיליון פליטים בכל העולם ופתר מרבית בעיות הפליטים אבל לא פעל באזורנו! מסתבר שמדינות האיסלם, בזכות מספרן הרב באו"מ וכוח הנפט הצליחו בשעתו לפצל באו"ם את נציבות האו"ם לפליטים ויצרו מוצר כלאיים שטני ומוזר בשם: אונר"א – סוכנות הסעד לפליטים של האו"ם לפליטים פלסטינים במזרח התיכון- UNRWA – ארגון זה נועד להנציח את בעיית הפליטים הערבים שנוצרה כתוצאה ממלחמת הערבים נגדנו בשנים 1949-1947 – למעשה הוא נועד לקבוע שניצחוננו במלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל הינו משהו זמני, והפליטים יוחזרו למקומות מהם יצאו בהתאם ל"זכות השיבה" אשר נקבעה באמנה הפלסטינית. לכן הוקמו במדינות ערב עשרות מחנות לפליטים ובאיומי רצח נאסר עליהם לעזוב את המחנות.

המגוחך והמסוכן הוא שבאונר"א התחילו עם-280,000 פליטים, וכיום רשומים בו – ארבעה מיליון! – (כנראה אף אחד לא מת!)

באונר"א גם נעקמו חוקי היסוד של האו"ם על פליטים, למשל, אין גבול לשנים שבהן הפליט יכול להישאר במעמדו. הוסף שגם צאצאיו – כולל נכדים ונינים, מקבלים מעמד פליט (וסיוע חומרי וכספי), ואם קיבל אזרחות במדינה אליה היגר, עדיין הוא שומר על מעמדו כפליט. עובדי אונר"א המקבלים משכורות עתק, והמועסקים בארגון – הם בעיקר פלסטינים, והוכח כבר שהארגון הזה, במקרים רבים, משרת את הטרור הפלסטיני ומממן אותו בעקיפין.

למרות כל זאת, התירוצים של מדינות אירופה וארה"ב היו שאונר"א הינו רק אירגון הומניטרי העוזר למסכנים ולעניים ומונע מהם להיות נואשים ולהיהפך לטרוריסטים. (וכל ממשלות ישראל, בטמטומן הרגיל, קיבלו הסבר זה). אבל כבר 50 שנה שמוכח בדיוק ההיפך. אונר"א הינו במהותו אירגון פוליטי איסלאמי הנהנה מחסות האו"ם במאבקו במדינת ישראל נגד כל הסדר, ומואשם (עם הוכחות רבות) בסיוע ישיר לטרור הפלסטיני.לפיכך, אין ספק שהארגון הזה הוא פסול בכל קנה מידה בינלאומי.

מדוע אם כך משלימה מדינת ישראל עם קיומו, מדוע מדינת ישראל ממשיכה לשתף פעולה עם ארגון סמי-טרוריסטי זה? ומדוע אנחנו לא פועלים בארה"ב (בקונגרס! לא אצל הנשיא...) ואצל מדינות אירופה (אשר הן המממנות עיקריות של תקציב  אונר"א), להפסקת המימון הזה? לחיסול אונר"א ?

הלא אפילו עכשיו, כאשר סוף-סוף מדינת ישראל הבינה שעליה להעלות את בעיית הפיצויים למיליון הפליטים היהודים אשר קלטנו ממדינות ערב, האם המדינה חושבת שעליה לעמוד מול דרישות של  4,000,000 [ארבעה מיליון] פליטים ערביים "הרשומים" באונר"א?

אביגדור ליברמן אייכה?!

הערת יוסף דוריאל: עליך להוסיף שני פרטים חשובים: 1. תקנות אונרוו"א קבעו שזכויות "פליט" יוענקו לכל מי שיוכיח (בלי צורך במסמכי אזרחות) שהוא גר אי-פעם שנתיים בשטחי פלשתינה, וכך הקפיץ את המספר של 280,000 בורחים אמיתיים ל-640,000 ערבים, שאליו התווספו המוני הומלסים של האזור. 2. תקציבי ומנגנוני החינוך של אונרוו"א מקיימים מערכות חינוך לגידול שאהידים גם בשטחי הרשות הפלשתינית, שהוקמה במסגרת "תהליך השלום", וכך הם מונעים השגת שלום בשני הדורות הבאים, לפחות.

* * *

יוסי גמזו

תִסְמֹנֶת הַהִיבְּרִיס

הִיבְּרִיס הוּא שְמָהּ שֶל אֱלִילָה קְדוּמָה בַּמִּיתוֹלוֹגְיָה

שֶחֵטְא יֻהֲרָתָהּ הֵבִיא עָלֶיהָ אֶת מוֹתָהּ

אֲבָל עַל שְמָהּ נִקְרֵאת גַּם תּוֹפָעָה בַּפְּסִיכוֹלוֹגְיָה

שֶיֵּש בֵּין מַנְהִיגֵי עַמִּים רַבּוֹת כְּדֻגְמָתָהּ.

הִנֵּה, לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים שָמַעְנוּ כָּאן כֻּלָּנוּ

כִּי סְגַן נְשִׂיא אִירָאן, פְרַיְדּוּן עַבָּאסִי, הִתְרַבְרֵב

שֶכְּבָר שָנִים הֵם מַלְעִיטִים (כְּאִלּוּ לֹא יָדַעְנוּ)

בִּבְּלוֹפִים אֶת הַמַּעֲרָב שֶרַק לֹא יִתְעָרֵב

בְּכָל שְלַבֵּי הִתְגַּרְעֲנוּת מִשְטַר הָאָיָתוֹלוֹת

אֲשֶר בְּיָד זְרִיזָה אַחַת מוֹסִיף לוֹ סַרְקָזוֹת

וּבַשְּנִיָּה מֵאִיץ בְּמַר אוֹבָּמָה לֶאֱכֹל עוֹד

עִם כָּל אַרְצוֹת אֵירוֹפָּה לוֹקְשִים בְּמִדָּה כָּזֹאת

שֶכְּמוֹ שֶמַּר עַבָּאסִי בְּעַצְמוֹ הוֹדִיעַ לָנוּ

בִּרְאָיוֹן לְ"אַל חָיָאת", עִתּוֹן עַרְבִי נוֹדָע,

"הִבְלַטְנוּ נְקוּדוֹת-חֻלְשָה שֶלֹּא הָיוּ כְּלָל בָּנוּ

וּשְלַל נְקוּדוֹת-חֹזֶק שֶלִּבֵּנוּ כָּאן בָּדָה

וְכָךְ הִצְלַחְנוּ לְבַלְבֵּל אֶת הַכְּסִילִים-לְאַלְלַהּ

הַמִּתְיַמְּרִים לִהְיוֹת מָה שֶקָּרוּי 'עוֹלָם נָאוֹר'

בְּעוֹד שֶבְּחָסוּת הַחֹשֶךְ הִתְקַדַּמְנוּ הַלְאָה

לַיַּעַד שֶאוֹתוֹ הִכְחַשְנוּ בְּחָסוּת הָאוֹר..."

אַךְ מִסְתַּבֵּר בְּעֶצֶם שֶשִּטָּה זוֹ מְקֻבֶּלֶת

גַּם עַל הַמַּעֲרָב שֶעַד הַיּוֹם עוֹד לֹא הִצְמִית

אֶת טַקְטִיקַת-הַחַארְתּוֹת שֶל אִירָאן הַמְּהַתֶּלֶת

בְּאִיּוּמָיו כְּשֶהוּא שוֹגֶה בְּהוֹנָאָה עַצְמִית

וּבְעוֹדוֹ מַבְלִיט בִּטְרַאנְס רֵטוֹרִי לְאָזְנֵינוּ

אֶת נְקוּדוֹת הַחֹזֶק כִּבְיָכוֹל שֶל עִצּוּמָיו

הוּא מַעֲלִים כָּאן בּוֹ-זְמַנִּית אֶת חֻלְשוֹתָיו בָּהֶן הוּא

אֵינוֹ מוֹנֵע מֵאִירָאן מִלְּצַפְצֵף עָלָיו.

וְזֶה מַזְכִּיר עַד חַלְחָלָה אֶת צֶ'מְבֶּרְלִין הַפֶּתִי

שֶהִתְפַּתָּה לְכָל כִּזְבֵי הַפִיהְרֶר הַתַּחְמָן

וְשֶנִּפְנֵף בַּמִּטְרִיָּה שֶלּוֹ בִּשְווּנְג פָּתֵטִי

תוֹךְ הַבְטָחַת שָלוֹם וְגַם כָּבוֹד כְּשֶאַחַר זְמַן

לֹא רָב מִדַּי הוּכַח כִּי מִטְרִיָּה זוֹ לֹא הִצְלִיחָה

לִבְלֹם אֶת הַ"לּוּפְטְוַאפֶה" מִלָּבוֹא וּלְהַפְצִיץ

אֶת לוֹנְדוֹן שֶשִּלְּמָה בִּמְחִיר-דָּמִים עַל הַפָדִיחָה

שֶל הָאִידְיוֹט הַבְּרִיטִי שֶהֵמִיט עָלֶיהָ "בְּלִיץ".

מָה שֶמַּחְזִיר אוֹתָנוּ עַל כָּרְחֵנוּ אֶל תִּסְמֹנֶת

הַ"הִיבְּרִיס", חֵטְא הַיֻּהֲרָה – שֶלֹּא רַק בְּאִירָאן

לוֹקֶה בָּהּ מַר חָמִינָאִי וּבְאוֹתָהּ מַתְכֹּנֶת

גַּם ווֹשִינְגְּטוֹן וְגַם אֵירוֹפָּה בְּהִגָּרְרָן

אַחַר הָאַשְלָיָה שֶדִּבּוּרֵי הַיּוֹם יוֹעִילוּ

לִמְנֹעַ אֶת הַקָּטַסְטְרוֹפָה שֶתִּפְרֹץ מָחָר

וְכָךְ גַּם אָנוּ – שֶפִּשְעֵי שַאֲנַנּוּת הִרְעִילוּ

אֶת שִקּוּלֵי מַנְהִיגוּתֵנוּ שֶרֹאשָם סֻחְרַר

מֵעֹדֶף בִּטָּחוֹן עַצְמִי וְיֻהֲרַת-אִוֶּלֶת

כְּפִי שֶאֵרַע שָם בְּמִלְחֶמֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים

שֶמִּסְמְכֵי הָאַרְכִיּוֹן שֶל הַיָּמִים הָאֵלֶּה

חוֹשְׂפִים כִּי בִּגְלָלָם שִלַּמְנוּ בְּאַלְפֵי קְבָרִים.

כִּי שוּם שִלְטוֹן לֹא מְחֻסָּן מֵהִדַּבְּקוּת פָטָאלִית

בְּוִירוּס קַטְלָנִי זֶה שֶל הַ"הִיבְּרִיס" הָאָיֹם

שֶבּוֹ גוֹבֶרֶת שַחְצָנוּת עַל כָּל שִקּוּל רֵאָלִי

וְכָךְ קָרָה אֶתְמוֹל וְאוֹי אִם כָּךְ יִקְרֶה הַיּוֹם.

* * *

עמוס גלבוע

כיפור: כיצד קורס בניין בן שלוש קומות

חז"ל אמרו: "ראתה שפחה על המים מה שלא ראה יחזקאל." כלומר, החווייה האישית שעברה אישה לא-חשובה במעמד חציית ים סוף ביציאת מצרים, חזקה הרבה יותר מהחווייה של הנביא יחזקאל מול חזיון ה"עצמות היבשות". אני, כאותה שפחה, עברתי את החווייה האישית של מלחמת יום הכיפורים. חוויתי כיצד קורס ומתנפץ עלינו בניין בן  שלוש קומות ברעש אדיר.

הקומה הראשונה היתה קומת אגף המודיעין של צה"ל. הוא התחייב לתת לצה"ל התרעה  למלחמה כוללת , שתאפשר לו להיערך כהלכה  ובזמן . האמינו לו.  האמונה הזאת התנפצה ב- 6 אוקטובר בשעה 13.50.  כמעט עד שעה זאת העריך אמ"ן  שה"סבירות למלחמה היא נמוכה מאוד."  הערכתו נשענה על קונספציה מקובעת ולפיה מצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין לה חיל אוויר חזק המסוגל לתקוף בעומק ישראל.

הקומה השנייה היא קומת הדרג הצבאי-בטחוני-מדיני. זאת הקונספציה הביטחונית. היא וצורת חשיבתה קרסו בין 6-9 אוקטובר. כל תפיסת הביטחון היתה נעולה על הרתעה. ההרתעה הפכה לאמונה. המחשבה היתה זו: צה"ל הרבה יותר חזק מצבא מצרים. יש לנו את חיל האוויר מהטובים בעולם, יש לנו את השיריון הכי טוב, ואת המפקדים הטובים ביותר. סאדאת יודע את זה. לכן, הוא יודע שאם הוא יצא למלחמה, הוא יפסיד בה בוודאות. לכן הוא לא ייצא למלחמה! הוא לא משוגע! כי אם אנחנו היינו במקומו, גם אנחנו לא היינו יוצאים למלחמה. חשבנו שאנחנו כמו משאית גדושת חומרי נופץ הטסה על הכביש הצר ומולה בא טוסטוס קטן ועליו סאדאת, והוא יודע שאם הוא יתנגש בנו הוא יימחץ, ולכן הוא יימנע ברגע האחרון מלהתנגש בנו. מערכת הביטחון שלנו חשבה שסאדאת חושב כמוה, בצורה הגיונית. 

ומה יקרה אם סאדאת בכל זאת ישתגע, ולא יחשוב בהגיון, וייצא למלחמה? המערכת הביטחונית והמדינית שלנו אכן חשבה על כך ואמרה לעצמה: אז במקרה כזה הצבא הסדיר שלנו, שיקבל התרעה בזמן, יבלום את הכוח התוקף.

כל התפיסה הזו היתה מוטעית לחלוטין. היא לא הבינה כי ההרתעה הקונבנציונאלית היא דינאמית ולא סטאטית; היא לא תפסה כי סאדאת אינו רוצה דווקא לנצח במלחמה, ולא איכפת לו גם להפסיד; כי עבורו המלחמה היתה רק פרוזדור לשדה הקרב המדיני. שם הוא רצה לנצח; היא לא חשבה שבמלחמה יכולים גם להפסיד וגם לנצח באותו זמן: לנצח ברמה האופרטיבית ולהפסיד ברמה האסטרטגית; היא לא תפסה שסאדאת מושפל ומיואש, ו"טוב מותו מחייו."

והיתה הקומה העליונה, קומת כל האליטות הישראליות והנהגותיה, למעט חריגים כמובן. מאז 1967 היתה לה קונספציית-על בדבר עליונותה כחברה מערבית מתקדמת על החברה הערבית הנחותה. אלו היו המשקפיים שדרכה הביטו האליטות על המציאות, והתאימו את המציאות לקונספציה הגדולה.

כאשר הכול התמוטט בבת אחת, לא בתהליך איטי של שנים ארוכות , השבר היה איום ונורא. אחדים  בצמרת התגברו עליו (כמו דדו, אריק שרון ורפול). אחרים עברו לקיצוניות השנייה, כמו משה דיין שכבר ראה לנגד עיניו את חורבן "בית שלישי". כדי להקהות ולרכך את השבר הלאומי והאישי, הומצאו ברבות השנים תרופות פלא. דו"ח ועדת אגרנט שתלה את כל סיבת השבר ב"קונספציה המודיעינית";  והיה "הסוכן הכפול". תרופה שאמרה שגדול סוכני המוסד היה סוכן כפול  שהפיל בפח את  המדינה. ותרופת הקסם הבדוקה: הכול בגלל גולדה מאיר שלא נענתה כביכול להצעות השלום של סאדאת.  הכול תרופות קסם של רופאי אליל. האם מבנה דומה של קונספציות יכול להתמוטט על ראשינו בעתיד? הפסימיים יגידו: "יצר לב האדם רע מנעוריו."

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 24.9

אהוד: מאחר שכתבתי ביוגראפיה של דיין: "אומץ", סיפורו של משה דיין (ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997), וגם התעמקתי קצת בנושאים אלה, ברצוני להעיר שני דברים לטובת דיין, וזאת חרף היותי מתנגד חריף לו, בייחוד אחרי מלחמת אוקטובר 73' – עד כדי כך שכלל אותי ברשימת המרצים, מטעם קצין חינוך ראשי, שאסור לשלוח אותם להרצות בפני חיילים עד אחרי הבחירות של אותה שנה.

דבר ראשון: דיין לא התמוטט אלא חרד מכך שהשיריון הסורי יגיע לעמק הירדן ולעמק יזרעאל ולשדה התעופה הצבאי רמת-דוד. לכן גרם לכך שטילי יריחו יחומשו ב"נשק יום הדין" ושהדבר ייוודע לסורים דרך הרוסים, שייוודעו על כך מהאמריקאים. אך מאחר שבמחיר דמים ובגבורה הושג ניצחון צה"לי על הסורים ברמת הגולן בלחימה קונוונצניונאלית, לא גילה דיין את הדברים האלה וזאת משתי סיבות: שלא לעמעם את גבורת צה"ל וכוחו הרגיל, ושלא לתת פומבי לאיום הלא-קונוונציונאלי.

הוא ספג את כל העלבונות שהוטחו בו על שנשבר-כביכול – ולא גילה שדווקא ראייתו הנכוחה את המציאות הקשה, (וזאת בניגוד לחלק ניכר משרי הממשלה, שחשבו תחילה שזה המשך למלחמת ששת הימים וכי הניצחון יושג במהירות, ובניגוד לצנזורה על התקשורת – שהסתירה את המצב הגרוע בחזיתות עד ששלמה אהרונסון וירמיהו יובל, שהיו כתבים צבאיים במילואים, הביאו לחשיפת התמונה האמיתית) – דווקא ראייתו הפסימית של דיין היא שהביאה אותו לנקיטת הצעד שהיה מציל את החזית הצפונית גם אילו התמוטטה עלינו.

דבר שני: דיין ידע כבר בראשית הקיץ של 1973 שמצרים מוכנה למלחמה קשה מאין-כמותה נגדנו, וכי כל המסה הצבאית הזו מוכנה לפלוש אלינו, ותופעל בשעת כושר נגד צה"ל. והיו גם אזעקה וגיוס שלנו בקיץ, שגרמו לסאדאת שלא להפעיל את התוכנית, ועשו צחוק מהדואגים אצלנו. אבל האיום הממשי המשיך לרבוץ עלינו, ולא היה שום סיכוי להשמיד את הכוח המצרי ללא מלחמה. ומדובר במלחמה בתנאי פתיחה קשים ביותר, כי בגלל האמריקאים היה אסור לנו לפתוח בה במכת-מנע כדי שלא נהיה "אשמים" בפריצתה.

אבל לא היה שום סיכוי שלא תפרוץ מלחמה, זאת לאור ההכנות שהיו גלויות-למדי. לכן האשמתנו את עצמנו היא די פאתטית. כי מה שלא היינו עושים – המלחמה שהוכנה היטב בידי המצרים והסורים היתה פורצת וגובה מחיר דמים נורא. פשוט הכינו נגדנו, לאור יום, מסה צבאית שהיתה יכולה להשמיד אותנו.

כיום, כאשר הישגי ה"שלום" עם מצרים, שדיין היה אולי מחוללו ואדריכלו העיקרי – הולכים ומתמסמסים, אנחנו חוזרים כאילו לנקודת ההתחלה של אוקטובר 73' כאשר האיום העיקרי, לאור היום ובמילים הברורות ביותר – הוא האיום הגרעיני האיראני להשמיד אותנו כליל.

* * *

אורי הייטנר

1. ומיהו המלחין?

בין כסה לעשור שיחרר צה"ל בדף הפייסבוק שלו ובאתר יוטיוב קליפ של "ונתנה תוקף", בביצוע החזן הצבאי הראשי סא"ל שי אברמסון.

הביצוע נפלא וכך גם הליווי התזמורתי. אולם דבר מה בלט מאוד בהיעדרו – שמו של מלחין הפיוט.

אברמסון שר את הפיוט בלחנו הנפלא של יאיר רוזנבלום. אולם בקליפ אין כל קרדיט, כל אזכור לשמו של המלחין.

רוזנבלום הלחין את השיר בתקופה שחי בקיבוץ בית השיטה. בית השיטה ספג מכה קשה במלחמת יום הכיפורים, בה שכל 11 מבניו. לזכר החללים וכרצון לתת ביטוי להמיית הלב של חברי הקיבוץ, כתב רוזנבלום את היצירה. הפיוט בלחנו של רוזנבלום הושמע לראשונה, בביצועו יוצא הדופן באיכותו של חבר הקיבוץ חנוך אלבלק, בהתכנסות ליל "כל נדרי" של חברי הקיבוץ.

הקליפ שהוציא צה"ל,  קושר את הפיוט למלחמת יום הכיפורים. הקליפ מלוּוה בתמונות מן המלחמה, ובצילומים של אביגדור קהלני, בעל עיטור הגבורה מהמלחמה, אולם אין בקליפ כל אזכור לקיבוץ בית השיטה ולחלליו.

שמא מישהו רצה להסתיר את העובדה שמוסיקאי חילוני הלחין את "ונתנה תוקף"; הלחן המושר זה כעשרים שנה בבתי כנסת רבים? שמא קיבוץ בית השיטה הודר בכוונת מכוון.

אני מקווה שאני חושד בכשרים. כך או כך, הדרת שמם של יאיר רוזנבלום ושל קיבוץ בית השיטה מן הקליפ הוא חטא, החייב תיקון לאלתר.

2. הרשת החברתית של מדינת ישראל

כשלי העורף במלחמת לבנון השנייה, לא אפיינו רק את המערכת הממשלתית, אלא לא פחות מכך את השלטון המקומי. בחלק מן היישובים שהיו תחת אש, הרשות המקומית לא תיפקדה, או תיפקדה באופן לקוי. באותם מקומות, מי שעמדו בפרץ, תפסו מנהיגות, תיפקדו למופת ונתנו את המענה המיטבי, גם בנושאים שאינם מוגדרים כתחת אחריותם, היו המתנ"סים. על כך נהנו המתנ"סים ועובדיהם מהוקרה ומהערכה רבה, לא רק מצד התושבים, אלא גם מצד קברניטי המדינה. דומה היה, שבצמרת המדינה נפל האסימון, ואחרי שנים של פגיעה בחברה למתנ"סים, של קיצוצים כואבים בתקציבה וניסיונות להביא להפרטתה (ובשפה מכובסת – "מיכרוז" של פעולותיה) – תבין הנהגת המדינה שהחברה למתנ"סים הינה תשתית חברתית קהילתית שיש לחזק ולהעצים אותה ולא לפגוע בה.

לא, האסימון לא נפל.

החברה למתנ"סים התגלתה במלוא יכולותיה במלחמה, אבל המבחן האמתי שלה אינו דווקא אירוע קצה כמלחמה, אלא 365 ימי שגרה בשנה. שניים וחצי מיליון מתושבי המדינה נהנים מפעולת 180 המתנ"סים של החברה למתנ"סים. החברה פרושה לאורכה ולרוחבה של המדינה ובעיקר באזורי הפריפריה. היא משרתת את כל מגוון האוכלוסייה הישראלית – יהודים, ערבים ודרוזים; חילונים, מסורתיים, דתיים-לאומיים וחרדים; תושבי ערים, מועצות מקומיות, יישובים קהילתיים, מושבים וקיבוצים. המתנ"סים מעניקים שירותי קהילה, תרבות, חינוך קהילתי בלתי פורמלי, פעילות לילדים, לנוער ולזקנים, פעילות התנדבותית, פעילות תרבות.

החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית, אך היא גם תנועה חברתית. הרעיון שבבסיסה הוא הרעיון הקהילתי – על פיו הפתרון למצוקת הניכור של האדם המודרני והפוסט-מודרני – הוא הקהילה. הקהילה היא גורם הביניים בין האינטימיות המשפחתית לבין הניכור מן השלטון המדיני והמקומי המרוחק. היא המעניקה לחבריה את תחושת הזהות, ההשתייכות, היחד, את ההזדמנות לתרום לחברה, לפעול בה ולהתנדב, ואת הבמה לאמנים ולבעלי הכישרונות בתוכה. המתנ"ס הוא המרכז הקהילתי, הוא לב הקהילה, הוא המפעיל את החיים הקהילתיים. המתנ"ס רואה בתושבים – שותפים; הוא מנוהל בידי נציגות דמוקרטית של התושבים, הקובעים את מדיניות המתנ"ס על פי צרכי הקהילה.

החברה למתנ"סים היא הגורם המספק למתנ"סים את המנהלים ואת ההדרכה, יוצרת ומספקת תוכניות חינוכיות ותרבותיות, מאפשרת את הקשרים בין המתנ"סים, מעצבת את האידיאולוגיה הקהילתית ומהווה גב ותמיכה למתנ"סים, למנהליהם ולעובדיהם. בשפה העכשווית, הפייסבוק נקרא רשת חברתית. אולם הרשת החברתית האמיתית של הפרט היא הקהילה, והרשת החברתית האמיתית של מדינת ישראל, התשתית הקהילתית שלה, היא החברה למתנ"סים.

מן הראוי היה שמדינת ישראל תחזק את החברה למתנ"סים, המיטיבה כל כך לשרת את צרכיה ואת אזרחיה. אולם כבר למעלה מעשור, שהממשלות, כחלק מן הבולמוס של הפרטת מדינת הרווחה ושל הפגיעה בשירותים החברתיים הניתנים לאזרח, פוגעת שוב ושוב בחברה למתנ"סים. מאז שנת 2000 תקציב החברה למתנ"סים קוצץ באכזריות, מיספר העובדים צומצם באופן שפוגע קשות ביכולתה לספק את השירות, ונעשים ניסיונות חוזרים ונשנים להפריטה.

במסגרת תוכנית הבראה שנדרשה החברה לבצע ב-2010, צומצם כוח האדם במטה החברה באופן דרסטי, ועובדים רבים ויקרים נאלצו ללכת הביתה. החברה מילאה לחלוטין את חלקה, אולם האוצר אינו מאפשר למשרד החינוך למלא את חלקה של המדינה בהסדר. כחלק מאי העמידה של המדינה במחוייבותה, לא נחתם כבר 9 שנים הסכם עבודה עם עובדי החברה, בניגוד לפסיקת בית המשפט ולהתחייבות רשות החברות הממשלתיות.

הפגיעה השערורייתית המתמשכת בחברה למתנ"סים, היא פגיעה קשה בחברה הישראלית ובאזרחי ישראל. על הממשלה להתעשת ולשנות מן הקצה אל הקצה את מדיניותה כלפי החברה למתנ"סים.

גילוי נאות – החברה למתנ"סים היתה מקום עבודתי במשך תשע שנים בהן ניהלתי את המתנ"ס האזורי של הגולן. לפני שנתיים וחצי עזבתי את החברה למתנ"סים, אך ליבי עדיין בחברה. עבודתי בחברה למתנ"סים נתנה לי הזדמנות אדירה לתרום תרומה משמעותית לקהילה שבה אני חי, וכמוני – למאות מנהלי המתנ"סים בכל רחבי הארץ. כאזרח מודאג, אני חרד למשמעות החברתית של המשך הפגיעה הקשה בחברה למתנ"סים.

3. אחמדניג'אד באו"ם:

 "בעוד איראן קיימת מזה שבעת אלפים עד עשרת אלפים שנה, הישראלים כבשו את אדמתם ב-70 השנים האחרונות, בתמיכה ובסיוע של המערב. אין להם שום שורשים בהיסטוריה."

 אני מבין שספריו של שלמה זנד כבר תורגמו לפרסית.

4. פולסא דספי

תגובה לספי רכלבסקי "לא כשיר", בגיליון ערב יו"כ של "הארץ"

ספי רכלבסקי הוא איש מסוכן. הוא מסוכן לדמוקרטיה. מאמרי ההסתה שלו נגד הממשלה וראש הממשלה, הם הדבר הקרוב ביותר שידענו ב-17 השנים האחרונות, להסתה שקדמה לרצח רבין.

הוא כבר כתב מאמר הסתה הקורא לפוטש של צה"ל נגד הממשלה הנבחרת. ובערב יום הכיפורים ההסתה שלו קפצה מדרגה. במאמרו הוא הציג את ראש הממשלה כפסיכופט, ובתור שכזה כבלתי כשיר אישית לכהן בתפקידו. לטענתו, "כולם" יודעים זאת, גם השרים, והוא מאשים אותם ב"שתיקת היודעים המאפשרת את האסון."

ומה האסון? "מעשיו הבלתי שקולים, המסכנים את קיום ישראל."

לכן, הוא קורא לשרי הממשלה ולחברי הכנסת מן הקואליציה להדיח לאלתר את נתניהו, בגין "אי כשירות," ולהעמיד תחתיו שר אחר, לא חשוב מי, "אפילו אביגדור ליברמן המסית לגזענות כשיר יותר מראש הממשלה המכהן. כך או כך, אחד מהם מוכרח להחליף את ראש הממשלה הלא כשיר, ומיד."

ספי רכלבסקי הוא איש מסוכן. הוא מסוג האנשים שאם השלטון יהיה בידיהם, יריביהם יאושפזו בבתי חולים לחולי נפש, והיו דברים מעולם.

לא, אין סכנה שספי רכלבסקי יגיע אי פעם לשלטון. אבל יש סכנה שאדם בעל מבנה אישיות כשל יגאל עמיר יקרא את מאמריו. אין הרבה אנשים עם מיבנה אישיות כזה, אבל לפני 17 שנה למדנו, שדי באחד כזה, כדי לחולל שבר לאומי.

חסידיו של יגאל עמיר, נוהגים לטשטש את האות הפותחת והאות הסוגרת של שמו, והתוצאה היא "גאל עמי". אדם בעל מבנה אישיות כזה, הקורא שבנימין נתניהו, אישית, הוא פסיכופט המסכן את עצם קיומה של המדינה, עלול בהחלט להבין שכדי לגאול את עמנו ולמנוע את האסון, מה שדרוש הוא "להזיז", בכל מחיר, את הסכנה.

אם יגאל עמיר הבא יפגע בנתניהו, ספי רכלבסקי לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר בצדקנות "ידיי לא שפכו את הדם הזה". כי אם יקום יגאל עמיר הבא, הוא אולי ילחץ על ההדק, אך מי שהחזיק באקדח, סימן את המטרה וכיוון אליה הוא ספי רכלבסקי. הוא, ומי שנותן לו להסית באופן חופשי מעל דפי "הארץ".

* * *

יוסי אחימאיר

מכתב לשלום רוזנפלד

שלום היקר,

ערב יום הכיפורים ביקרתי אותך. כמובן – זה היה במקום מנוחת העולמים שלך בנחלת-יצחק. מצבה לבנה, רגילה, סמוכה לנתיב המעבר החוצה למלוא אורכו את החלק המזרחי של בית העלמין, לא רחוק מקברו של יאיר, ועליה מוטבע שמך: שלום רוזנפלד.

דקות ספורות קודם לכן השתתפתי בהלוויה של חבר. גדעון גדות ז"ל, שנטמן לא הרחק מקברך. בטרם עת נפטר, תוך כדי בדיקה פולשנית בבית החולים. לשעבר סגן יו"ר הכנסת, לשעבר יו"ר דירקטוריון מפעל הפיס.

כמה חברי-כנסת באו, לדעתך, להשתתף בהלוויה של חבר-הכנסת ה-11 וה-12? ובכן, שלושה בלבד: סילבן שלום, יעקב אדרי ומשה גפני. אף לא חבר-כנסת לשעבר, פרט לכותב מכתב זה. בושה ועצב.

לא באתי להלוויה עקב עברו הפרלמנטרי של גדעון, כי אם הודות לעברו העיתונאי. את דרכי העיתונאית התחלתי, אתה זוכר, ביומון "היום" של גח"ל, שהוקם במקומם של "חרות" ו"הבוקר" ושרד עד סוף 1969. כשהתחלתי את עבודתי כעורך לילה ב"היום" – מאחרוני העיתונים המפלגתיים – העיתונאי הראשון שפגשתי במערכת היה גדעון פורמן, לימים גדות. חייכן, מתלוצץ, לוקח הכול בקלות, בעוד אני נפחד, מתוח.

גדעון הרגיע אותי מהרגע הראשון, סייע לי להיכנס לתלם העבודה העיתונאית ב"היום". כעבור שלוש שנים, ואני כבר עיתונאי די מנוסה, קיבלתי טלפון ממך, שלום. כן, כן – טלפון מאחד ממייסדי "מעריב" ומעמודי התווך של "העיתון הנפוץ ביותר."

"יוסי," – אמרת לי – "ברצוני להציע לך לעבור ל'מעריב'."

כך אמרת והשארת אותי בהלם. אני הקטן – ל"מעריב"? לעיתון הענק הזה, היוקרתי הזה, החשוב ביותר? ומצד שני – לעזוב את "היום", הקטן והאינטימי, שכה התרגלתי לעבוד במסגרתו, לעזוב את חבריי במערכת, ובתוכם גדעון פורמן?

והנה גדעון היה בין אלה ששיכנעו אותי לבסוף: לך ל"מעריב", לך לעיתון הגדול, שם עתידך, מה עוד שעתידו של עיתוננו כלל אינו בטוח.

בלב כבד עשיתי את המעבר מ"היום" שבמצודת זאב אל בית "מעריב". כעבור חודשים אחדים אכן נסגר יומון גח"ל. זה היה בהחלט עיתון לא רע, אבל מה לעשות – תם עידן העיתונות המפלגתית. תנועה תסתדר – כך חשבו מנחם בגין וחבריו לצמרת – גם בלי עיתון משלה, שיצר לא רק חדשות אלא גם חובות עתק. כמוהו כעיתוני שאר המפלגות.

חלק מעיתונאי "היום" מצאו את מקומם ב"מעריב", שבו כבר הייתי בגדר "ותיק", חבר מערכת מזה חודשים אחדים, וחלקם ב"ידיעות אחרונות". גדעון פורמן הלך ליחסי ציבור, היה לדובר גח"ל ופעיל פוליטי, צעד בנתיב שהביאו אל הכנסת. ואני – 15 שנה עבדתי ב"מעריב", לצידך שלום, ולצד שאר הגדולים – צ'יק, ז"ק, שניצר, לפיד, אורי דן, ארז, חריף, ביצור, מייזליש, נחמן בן עמי, נחמיה בן-אברהם, הירושלמי, משה דור, משה לרר, שגב, תלמי, ומי לא.

15 שנה שבהן היה "מעריב" בשיאו, ה-עיתון בעידן העופרת, העיתון של המדינה, העיתון הנפוץ ביותר, ומה שחשוב ביותר – העיתון של העיתונאים שלו, של אלה שעשוהו מדי יום ביומו, אלה שהתרועעו אלה עם אלה מדי יום ביומו ולילה בלילו במסדרונות העיתון, בדסק, במסדרה, בחדרי העורכים והעריכה, ממש כמשפחה אחת. עופרת יצוקה.

מכם, העורכים והמייסדים, למדנו מהו תחקיר, מהי כתיבה מבריקה, כיצד מנסחים כותרת, איך שומרים על איזון והגינות, ואיך מייצרים ומבליטים סקופים. יחד אתכם עברנו כמה שיאים כמו מלחמת יום הכיפורים ותהליך השלום עם מצרים. אלו ימים, אלו כותרות, אלו התרגשויות...

במיוחד אצלך, שלום, ראיתי מקרוב מהו היחס למילה המודפסת. כמה חשבת בחרדת קודש ממש על כל ניסוח, על כל משפט, ביטוי, מלה. כמה תיקנת ושיפצת – וקודם כל את מאמריך שלך – עד שנתת הסכמתך "להוריד לדפוס".

לך, שלום היקר, אני חייב הרבה ממה שאני יודע בתחום התקשורת. אני חייב לך זאת, הן משום שאתה הבאת אותי ל"מעריב", בו עברו עליי שנים יפות ובלתי נשכחות, והן משום שידעת תמיד, לאורך שנות עבודתי ב"מעריב", בימיו הגדולים, להדריך אותי ועיתונאים צעירים אחרים במלאכת ההתנסחות, ההתבטאות שבכתב, העריכה וההכתרה. כמובן – בלי כישרון מוקדם, מובנה, לא היה סיכוי לעמיתך הצעיר, ששמת בו מבטחך, להישאר בעבודה העיתונאית.

שלום, אני ניצב לבדי לצד קברך הצנוע, כאשר בצידו השני של בית העלמין הזה, מעבר לכביש, קברו של חברך הדגול – אריה דיסנצ'יק ז"ל. אני מביט במצבתך הלבנה, הקרה, וחושב, כמה טוב אולי, שלא אתה ולא צ'יק רואים באלה הימים את מפעל חייכם על סף שינוי דרמטי, שסופו מי ישורנו.

אני רואה מבחוץ את בית "מעריב" הזנוח, אני רואה את הפגנות העובדים ("משפחת מעריב"), אני קורא את הגילויים על הפקרות הבעלים המתחלפים – אלה שהעבירוהו-מכרוהו מיד ליד, בלי להבין את מהותו של המפעל הזה לחיי המדינה שלנו – ואני רוצה לומר לך: שפר מזלך, שלום, ש"יצאת מן המשחק" בזמן, שאינך יכול לראות חזיון עגום זה במו עיניך.

עזבת, יצאת לגימלאות שנים רבות לפני שהואץ תהליך ההידרדרות. במידה מסויימת נשתכחת כבר בחייך. אתה עצמך סיפרת לי פעם, כי מישהו מבחוץ טילפן יום אחד ל"מעריב" וביקש אותך – הוקצה לך חדר קטן, החדר לפנסיונרים ה"זקנים", אי שם בקומה השלישית – ותשובת המרכזנית היתה:

"באיזו מחלקה עובד השלום-רוזנפלד הזה?"

אולי זה היה איתות ראשון לתחילת הנפילה של העיתון.

אתה, שלום, זכית בינתיים בפרס ישראל לתקשורת, אבל "מעריב" שלך כבר היה בקצה המדרון, המוביל מטה.

גם אני מחוץ לעיתון מזה 28 שנה. בוודאי זכור לך: שוב קיבלתי הצעה מבחוץ – והפעם מראש ממשלת ישראל החדש, יצחק שמיר, לעבוד לצידו כיועץ פוליטי ויועץ תקשורת, לשנה-שנתיים. ושוב – חברים מבפנים, מן המערכת, הם ש"דחפו" אותי להיענות להצעה המחמיאה.

כשם שהיה קשה לי, מבחינה רגשית לעבור מ"היום" ל"מעריב", כן קשה היה לי לעזוב ב-1984 את מערכת העיתון, את העבודה לצידך, לטובת מערכת השלטון. לבסוף עשיתי את הצעד הזה, שהביאני עם השנים למחוזות מרתקים לא פחות.

בתום שמונה שנים לצידו של ראש הממשלה אמנם לא חזרתי מן "החופשה ללא תשלום" אל העיתון, עתה בבעלותו של נמרודי, אבל נפשי נשארה קשורה ב"מעריב" ובקולגות שעדיין עבדו שם.

מעולם לא חדלתי מלהתגעגע, מעולם לא ניתקתי קשרים עם רבים מחבריי לעיתון, אך הגעגועים פחתו ודעכו ככל שהעיתון שינה פניו, ככל שרבים מהם הלכו לעולמם, וגם אתה, שלום, בתוכם.

והיום – עצוב לראות את עובדי "מעריב" מפגינים ברחוב. עצוב לראות את הבניין כשהוא מוזנח כל כך, כשכרזת "משרדים להשכרה" מתנוססת בחזיתו. עצוב עוד יותר לראות את העיתון עצמו – מצומק ודל.

עצוב לחשוב שיקיץ הקץ על המותג הזה ועל העיתון המודפס, הגם שלעולם לא ישוב להיות מה שהיה בימיו הגדולים, הימים שלך, שלום היקר. אכן, אני מתגעגע לימים ההם, לימים בבית "מעריב" שבהם עבדתי, כתבתי, ערכתי, תחת מנהיגותך, הדרכתך ואישיותך, אף כי איני שוכח את התככים שהיו נחלת המערכת גם בשנים ההן, את היריבויות בצמרת, את התחרותיות הפנימית. אלא שאז הכול היה "לשם שמיים", כמו שאומרים, ואם תרצה – לשם "מעריב".

אני ניצב ליד קברך, שלום היקר זכרך לברכה, ומייחל, ולא רק למען הנוסטלגיה, כי "מעריב" יוסיף להתקיים, ויתקיים בכבוד, וישוב להיות עיתון משפיע, איכותי, דמוקרטי, מקום פרנסה טוב לעובדיו, ובר-תחרות למתחריו. אתה זוכר, שלום – "ידיעות אחרונות" ו"הארץ".

אהוד: רחוק הייתי מעולם העיתונאות של "מעריב", אבל את שלום רוזנפלד למדתי להכיר כאשר הוזמנתי לערוך את ספרו האוטוביוגראפי של פרופ' סעדיה עמיאל, שכבר היה אז נוטה למוּת: "עד כלות: המלחמה לחיים" (ספריית מעריב, 1979) – וזאת כאשר אוהד זמורה ושלום רוזנפלד, חבריו, הם מהמלווים של הספר, וזאב שיף שאותו ראייינתי תורם בעילום-שם לפרקי הילדות של סעדיה בתל אביב. התרשמתי אז מאוד מלבביותו ומאצילותו של שלום רוזנפלד.

אני ביקשתי שלא יוזכר שמי כעורך בספרו של סעדיה עמיאל כדי שלא ייווצר רושם כאילו  כתבתי את הספר בשמו. וכל כך כיבדו את בקשתי עד שבהתכנסות לרגל צאתו של הספר לאור, בבית "מעריב" לא הזכירו את שמי אפילו פעם אחת. למעשה, את עיקר העבודה בשמו בספר עשתה אז טובה, אשתו המסורה.

* * *

תקוה וינשטוק

בת הים הקטנה והאימה הגדולה

או – הלכתי לאיבוד בקופנהגן

"טעימה מסקנדינביה" נקרא הטיול מטעם גמלאי תל אביב בו השתתפנו לאחרונה. עשרה ימים בשבדיה, נורבגיה ודנמרק, ביבשה, במעבורת ובספינה. הספינה, "ויז'ן אוף דה סיז" של חברת "רויאל קריביין", יצאה מקופנהגן וחזרה אליה וכך ביקרנו  פעמיים בבירתה של דנמרק, מדינה ששטחה קטן מכל המדינות הנורדיות ומספר תושביה קטן מאשר ישראל – 5.45 מיליון, מהם מיליון וחצי בקופנהגן.

קופנהגן ("נמל הסוחרים") אינה היפה בבירות הסקנדינביות. שטוקהולם הדורה ומעניינת ממנה. אבל היא ודאי העליזה והסימפטית שבהן. עיר של תעלות, פארקים, מוזיאונים ומרכזי בילויים – מרחבי סקנדינביה נוהרים למרכז השעשועים טיבולי בקופנהגן. לא בכדי זימר שחקן הסרטים היהודי המנוח דני קיי "לאבלי לאבלי קופנהגן!"("קופנהגן החמודה, החמודה!")

הדבר הראשון הבולט בעיר, שאדמתה שפלה – דנמרק כולה שפלה – הם האופניים. מגדול עד קטן, כולם מדוושים. לא רק צעירים ופועלים כמו אצלנו – גם קשישים ונשואי פנים בחליפות ובעניבות הנראים כמנהלי בנקים [וגם חברי פרלמנט!]. ואכן, הפער בין עשירים לעניים בדנמרק הוא הקטן ביותר בעולם. מתחת לכל מגדל זכוכית מיתמר חונים עשרות, מאות! – זוגות אופניים. כמה שטח כבר תופש זוג גלגלים? ועל האופניים מושב ואף שני מושבים לילדים, ולעתים מורכב בקצה האופניים ארגז מרובע  סגור, מוגן מגשם, שאפשר להכניס לתוכו עגלה עם  תינוק – קופנהגן גשומה מאוד. ויש אפילו ריקשות לשניים הנגררות על ידי רוכבי אופניים צעירים.

הסיור הראשון בעיר מוקדש כרגיל לסמל של דנמרק – לבת הים הקטנה, בתו של מלך הים שהתגוררה בארמון במצולות וקולה היה ערב אך ליבשה ולא יכלה לעלות בגלל זנב הדג שלה. אהבתו של נסיך מן היבשה הופכת אותה לבת אנוש אך גם אז האושר רחוק ממנה. זאת האגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן, הידוע בסופרי דנמרק.

את בת הים המוצבת, ליד מצודת קסטל  בלב אחת מתעלות העיר העתיקה, בכניסה לנמל, יזם ב-1909 איל הבירה ריצ'רד קרלסברג. הוא צפה בבלט  "בת הים הקטנה" והתאהב בפרימה בלרינה, והזמין אצל האמן הדני הדגול אדוארד אריקסון פסל של אישה-דג בדמותה של הבלרינה, מתנה לעיר.

אריקסן יצר את הפסל לפי תווי גופה של הבלרינה אך את הפנים דיגמנה רעייתו, עין. במרוצת השנים נפגע הפסל  בהתנכלויות ונדליות, וכמה פעמים נכרת ראשו, מטעמים פוליטיים, בידי מתנגדי המשטר. קרלסברג פנה לאמן דני אחר, בירן נבד, שייצור פסל חדש. בת הים הקטנה הניצבת כיום היא הגרסה השנייה של הפסל. היא נחשבת ליפה פחות מיצירתו של אריקסן אך נאמנה יותר לאגדה של אנדרסן.

הנס כריסטיאן אנדרסן (1830-1870ׂ) מהגדולים בסופרי העולם, נולד למשפחה דלה בכפר קטן בדנמרק. כשהיה בן אחת-עשרה נפטר אביו, נגר שתיין, ואימו הכובסת, שכמעט לא ידעה קרוא, לא התענינה ביותר בגורל בנה. רק הסבתא קירבה אותו – והסבתות אכן זוכות לאהדה באגדותיו. בגיל צעיר יצא לעבוד אך הירבה לקרוא, כתב שירים וסיפורים, בנה לעצמו במת הצגות קטנה וחלם להופיע כזמר אופרה. כשהיה בן 14 נסע לקופנהגן, התקבל כזמר בבית האופרה, המשיך בכתיבת שירים וסיפורים ואף קיבל מענק מהמלך ויצא לטיול באיטליה. מנהל האופרה הכיר בכישרונו הספרותי, תמך בו גם כשהתחלף קולו, ועודד אותו להמשיך בכתיבת אגדות: "הילדים," אמר, "יעשו אותך לבן אלמוות!"

   אגדותיו – "מוכרת הגפרורים הקטנה", "בגדי המלך החדשים", "הברוזון המכוער" ועוד ועוד – נועדו לילדים ומרגשות גם מבוגרים. בעצם הן המציאות  כפי שהיא מצטיירת לאנשים שחושיהם טרם קהו. "הברוזון המכוער" הוא סיפור חייו, חיי  גבר מכוער למראה, מדלת העם, שכישרונו זכה להוקרה רבה. תמיד נמצא פטרון שתמך בו  והוא התארח בטירות של עשירים והתקיים מהכתיבה בלבד. יש אומרים כי אביו היה בעצם כריסטיאן הרביעי וכי בית המלכות דאג לו . ואגב. בין ידידיו המועטים היו שני יהודים,  הנריקס ומלכיור. צאצא ממשפחת מלכיור, משפחה ותיקה מאוד בדנמרק, הוא הרב ד"ר מיכאל מלכיור החי בארץ.

נמל קופנהגן חולש על המיצר שבין הים הצפוני והים הבלטי והוא הגדול בנמלי סקנדינביה. דנמרק לא התברכה במחצבים אך השכילה ליצור כלכלה טובה ומאוזנת – מדינת רווחה עם רמת תל"ג מהגדולות  בעולם . סיור בנמל חושף את הדופק הכלכלי של העיר, המהווה מרכז של סחר עולמי  בספנות ותובלה, עצים, מחצבים תיווך בין היצרן לצרכן  וכמובן דיג, וכן מרכז לבנקים הפיננסים הבינלאומיים. אמרתו הנודעת  של שקספיר ב"המלט" – "משהו רקוב במדינת דנמרק" שוב אינה תופסת.

בירכתי הנמל, ברובע התעלות, התרכזה בשנות השישים של המאה שעברה קומונה של אנשי שוליים- "העיר החופשית כריסטינה" – שעסקה בסמים. הפרבר נוקה, הוקם בו בניין האופרה וכיום הוא אחד האתרים המבוקשים בעיר. מול בית האופרה ניצב  דוד, העתק מיצירת לאונרדו דה וינצ'י. פסל שיש בו דרישת שלום מהארץ: לפני שנים מיספר שלחה אותו עירית  קופנהגן כשי לעיריית ירושלים. אבל העירייה לא הציגה פסל אדם, ועוד בערום מלא, בעיר הקודש, ואיפסנה את דוד במחסן. קופנהגן ביקשה לקבל את הפסל  חזרה ועתה הוא מתנוסס מול בניין האופרה.

מהנמל עברנו לכיכר המלכותית, בה מתגוררת מרגריטה השנייה, אחת משלוש המלכות של אירופה. המלכה למדה ארכיאולוגיה ופרה-היסטוריה וידועה כציירת כישרונית שהציגה בתערוכות. לבית המלוכה הדני, שהוא המונרכיה הוותיקה ביותר באירופה, קשרי נישואין עם  כל בתי המלוכה באירופה. מרגריטה, ילידת 1940, הומלכה בשנת 1973. ב-1953 קבע בית הנבחרים הדני כי גם אישה יכולה לרשת את הכתר.

הכיכר המלכותית, כיכר מרובעת, מורכבת מארבעה ארמונות אפרוריים, אף שכל שנה זוכה אחד הארמונות לניקוי. מעל לארמון בו שוהה המלכה באותו יום, מתנופף הדגל הדני: צלב נורדי לבן על רקע אדום. זה הדגל העתיק ביותר בעולם, בשימוש מאז המאה ה-14. גם כאן האטרקציה היא  חילופי המשמרות, כשחיילי וחיילות המשמר המלכותי במדים אדומים עם קישורים לבנים צועדים בסך, חלקם על גבי סוסים.

סמוכה לכיכר מזרקת גפיון ומעליה פסל האלה הנורדית המיתולוגית גפיון, חורשת את אדמת האי האנזילנד, כשארבעת בניה רתומים למחרשה כשוורים.

כל זאת ראינו בביקור הראשון בקופנהגן. הביקור השני, אחר הירידה מהאונייה, כלל את העיר העתיקה – חנויות שחלקן מתחת לכביש, צריחי נחושת, בתי קפה ומסעדות אופנתיים. כאן מתנוסס אחד הבניינים המונומנטליים של העיר – הרונדטורן, "המגדל העגול", מיצפה הכוכבים העתיק ביותר  באירופה. את המצפה – שבאחד מחלונותיו מילים עבריות – הקים המלך כריסטיאן הרביעי לכבוד האסטרונום הדני הגדול טיכו ברהה, והזמין אליו מדענים מרחבי אירופה. ימי מלכותו של כריסטיאן הרביעי (1588-1648) נחשבים לתור הזהב של דנמרק, אך באחרית ימיו הסתבך המלך במלחמת שלושים השנה ושבדיה נגסה נתח גדול מאדמת  דנמרק.

השביתה בלופטהנזה הוסיפה לנו יממה בקופנהגן. בפעם הראשונה בטיול יכולנו לשוטט בנחת, ללא הבהילות של תכנית גדושה מדי – תפשת מרובה לא תפשת. זכינו אפילו לכמה שעות בילוי  במדרחוב. החבורה התפזרה בין שפע חנויות, בתי קפה שעל כיסאותיהם ברחוב מונחות שמיכות, מגן מקור, ומסעדות מגוונות. חברתי ג. ואני נכנסנו לאחת המסעדות המזרחיות שסקנדינביה משופעת בהן כיום, אכלנו חומוס וקבאב והרגשנו בבית. אחרי הארוחה נותרו באמתחותינו רק מעט קרונות דניות – הכסף היחיד שקיבלו פה – שלא תספקנה אפילו לארוחת הערב, ולפנינו עוד יום שלם.

נכנסו לבנק להמיר קצת כסף. המטבע היא עניין מבלבל בטיול בסקנדינביה. ארצותיה אינן בגוש היורו. אמנם בכולן המטבע היא הקרונה, אבל יש קרונה שבדית, יש קרונה נורבגית ויש דנית, ובכל מדינה תקפה רק הקרונה שלה. בניגוד למקובל, טיולנו  ביבשה – (לא בשיט) כלל ארוחות בוקר בלבד. לשאר הארוחות נאלצנו לדאוג בעצמנו, על חשבוננו. עוד בישראל היינו צריכים לרכוש כמה מאות קרונות שבדיות, הארץ שבה נחתנו. קרונות מוצעות בישראל [בדרך-כלל] רק בבנק בנתב"ג. כשעברנו משבדיה לנורבגיה נדרשנו לקרונות נורבגיות. במעבורת היתה הקרונה דנית – על שטרות עם  דיוקנו של המלך הנורבגי האקון, אפילו לא העיפו מבט – ובספינה קיבלו דולרים בלבד.

אחרי הארוחה והבנק והסתכלות-מה בחנויות, כבר התקרבה השעה שלוש. בשלוש וחצי עמדנו להיפגש ליד בית העירייה. בדרך למדרחוב חלפנו על פני בית העירייה הגדול שהוקם ב- 1904 וסימנו לעצמנו שלפניו פסל של בעל חיים אימתני. ליתר ביטחון התחלנו לחזור. 

עברנו את כל המדרחוב וביציאה ציפינו לראות מרחוק את העירייה והפסל, אבל אלה לא נראו באופק. התקדמנו קצת, חזרנו קמעה לאחור – לעירייה אין זכר.

הסתכלנו על העוברים ושבים – אף לא אחד מהקבוצה שלנו. שאלנו באנגלית היכן המיוניציפליטי, העירייה, ונענינו במשיכת כתף. אנשים תהו מה זה בכלל  מיוניציפליטי. ידעתי שבמקרי אובדן עליך להישאר במסלול ולהמתין – החברים כבר יגיעו אליך. המתנו והמתנו, מועד המפגש התקרב ואיש אינו מחפש אותנו. חברתי ג. אמרה שהיא זוכרת היכן העירייה והולכת למצוא אותה. אני נותרתי להמתין, היא פנתה ימינה ושבה ריקם. שלוש ועשרים. המועקה מתעצמת  מרגע לרגע. אולי טעינו. אמנם הקפדנו לא לצאת מהמדרחוב אך האם נכנסנו אליו מכאן או  מכניסה אחרת, מאחד הרחובות הרבים המחוברים אליו? אולי בעצם איבדנו את האוריינטציה? הגיל! הזיכרון עוד עובד, עובד גם השכל – אך כנראה שחוש האוריינטציה, שמימי לא התברכתי בו לא רק שכבר אינו עובד – הוא כבר אבוד.

בכל זאת נותרה האופטימיות .תוך זרם הרעיונות כיצד להיחלץ מהמצב האומלל ניקרה במוחי השאלה  היש ל"אוריינטציה" תרגום הולם יותר מ"התמצאות". אולי "התכווננות"?

נותרנו לבדנו בערב המתקרב, שתי גימלאיות קשישות בעיר זרה ששפתה אינה מוכרת, מנותקים מהחבורה, בלי  מספר הטלפון של המדריכה, ללא מושג באיזה מלון עומדת הקבוצה להתאכסן  – הלילה הזה בקופנהגן נוסף לנו במפתיע עקב השביתה שפרצה בלופטהנזה, והמלון לא  נכלל ברשימת המלונות שקיבלנו, ומחר חוזרים לארץ. גם אם נשיג מקום לינה ונגיע לנמל התעופה, איך נסתדר שם בלי הקבוצה? ומה עם המזוודות [שנשארו באוטובוס שחיכה לנו ליד העירייה, ושעליו עלינו בבוקר, לאחר הירידה מאונייה]?

והעיקר, מה עם  המדריכה המעולה שלנו  ליאורה, איך תחזור לארץ בלי שתיים מקבוצתה? היא ודאי תולשת את שערה מרוב דאגה!

לא מצב נואש, זו לא שאלת חיים ומוות, אנו בארץ אירופית מסודרת, ב"לאבלי קופנהגן", ולא בנבכי אפריקה; יש לנו דרכונים וכסף, בסופו של דבר ניחלץ – אבל עד אז נעבור שבעה מדורי גיהינום!

נצנץ בי רעיון: המשטרה! המשטרה תאתר את מקום המפגש ותביאנו אליו! ובמקרה הכי גרוע תצלצל ממלון למלון עד שתמצא היכן לנה הקבוצה הלילה. באמסטרדם ודאי מאות ואולי אלפי מלונות אך היו לנו כמה סימני זיהוי דחוקים: ליאורה העירה כי למלון ארבעה כוכבים והוא סמוך למרכז העיר.

אף שוטר לא נראה באופק. לא ידענו איך מתקשרים למשטרה וסלולרי שפועל בדנמרק לא נמצא ברשותנו. בפינת הרחוב ניצבה חנות יין. נכנסתי לחנות, סיפרתי מה קרה ושאלתי היכן העירייה. גם סוחר היינות לא הבין מה הכוונה וביקשתי שיתקשר למשטרה.

הוא התקשר וקישר גם אותנו, אבל המשטרה לא הבינה את דברינו ואני לא הבנתי את המשטרה.  גם ג. לא הבינה אם אמנם המשטרה תגיע. באדיבות דנית החל בעל העסק לפרוש את מפת קופנהגן ולחפש את העירייה.

לפתע הופיעה צעירה שקלטה שאנו בצרות והתנדבה להביא אותנו לבית העירייה. אוחזת באופניה התחילה להובילנו ימינה, כשהיא מבקשת בנייד מחבר לנתב אותה. צעדנו וצעדנו, ולא זיהינו שום אתר שעברנו בו כשנכנסו למדרחוב. היה ברור שלבחורה המון רצון לעזור אך מעט מאד ידע. התברר שאפילו מה פירוש מוניציפליטי לא ברור לה, ואנו רק מבזבזים אנרגיה וזמן. ביקשתי שנחזור להמתין בקצה המדרחוב – אולי יתחולל נס – ואם לא, נצלצל שוב למשטרה וגם לשגרירות ישראל. הרי איננו יתומות, יש לנו נציגות! אמנם זה ערב שבת, אך ודאי נותר מישהו בשגרירות.

אנו על סף המדרחוב, והצעירה קוראת: "הנה  מכונית משטרה!"

עינינו אורו. בא המשיח! המשטרה כבר תסיע אותנו למקום היעד. ואם חלילה לא נמצא מישהו ממתין לנו – דבר שלא התקבל על דעתי – תצלצל המשטרה ממלון למלון עד שהקבוצה תימצא. המשטרה תוכל גם ליצור קשר עם השגרירות הישראלית. לא ידענו אם הניידת חונה במקום במקרה או שנזעקה לשמע מצוקתנו, העיקר שהגיעה.

הצעירה החביבה פנתה לשוטרים, שני צעירים רמי קומה ומסבירי פנים. הרבה אנגלית לא ידעו. התחלנו להסביר כי במוניציפליטי (אילו רק ידענו לומר "עירייה" בדנית!) – יושב ה"מייר" (ראש העיר) עם עוזריו, וכעבור כמה דקות תפשו מה הכוונה, בדקו את דרכונינו, הציעו שניכנס למכוניתם ופתחו בנסיעה לכיוון הפוך [במדרחוב] מהמקום שבו המתנו – ומרגע לרגע נעשתה הדרך יותר מוכרת.

ג. אמרה וחזרה ואמרה שאין טעם לחזור למקום המפגש. השעה כבר חמש, כולם עזבו מזמן. אני בטחתי ברגש האחריות של המדריכה. האמנתי כי תישאר במקום עד שאיכשהו נגיע – גם אני במצבה הייתי נוהגת כך. והיה לי ברור שהיא יודעת שהפתרון נעוץ במשטרה.

ואכן, רק נכנסה המכונית לכיכר העירייה, מי ממהרת לקראתנו אם לא ליאורה, נסערת וחיוורת, אומללה אפילו יותר משתינו. איזו הרגשה נוראה לאבד אנשים שאת אחראית עליהם! נוראה עוד יותר ממה שחש האדם האבוד עצמו. האוטובוס עם הקבוצה נסע מזמן – אבל היא  נותרה על משמרתה. וגם היא פנתה למשטרה והודיעה על "האבידה".

כהרף עין – ושעות האימה היו כלא היו. הסתבר שהכול באשמת האוריינטציה. אמנם המתנו  במדרחוב אבל בדיוק בקצהו הנגדי, הרחק ממקום המפגש וממעייני הישועה.

* * *

עמנואל נבון

שעתו היפה של נתניהו?

השנה ב-11 בספטמבר הייתי בדרום מנהטן בניו-יורק. אחת-עשרה שנה חלפו מאז אותו בוקר נורא, ויש להודות לארצות-הברית על שחיסלה את אוסמה בן-לאדן. אלא שמנקודת מבט היסטורית, בן-לאדן כן השיג אחת ממטרותיו: החלפת המשטרים הערביים הפרו-אמריקניים במשטרים איסלאמיים.

איראן מילאה ועדיין ממלאת תפקיד מרכזי בהשתלטות האיסלאמית על המזרח התיכון ועל צפון אפריקה. היא גם פועלת להשגת נשק גרעיני במטרה מוצהרת למחוק את ישראל מן המפה. ההיסטוריה מלמדת אותנו כי יש להתייחס בכובד ראש לשונאי יהודים המאיימים להרוג אותם. אך ההיסטוריה גם מלמדת אותנו כי שום מדינה לא ויתרה על שאיפותיה הגרעיניות בגלל לחץ של סנקציות כלכליות.

ממשלו של הנשיא האמריקני רונלד רייגן לא רצה שפקיסטן תהפוך מעצמה גרעינית, ואילו זה של ג'ורג' וו. בוש לא רצה בהתגרענותה של קוריאה הצפונית. אך למרות הלחצים והסנקציות, שתי המדינות לא הפסיקו את מאמציהן ובסופו של דבר השיגו את יעדיהן.

עיראק ולוב, לעומת זאת, כן ויתרו על תוכניות הגרעין שלהן, וזאת אך ורק בשל המתקפה הצבאית שניחתה על האחת והאיום במתקפה כזו כלפי האחרת. סדאם חוסיין זנח את שאיפות הגרעין שלו לאחר שב-1981 השמידה ישראל את הכור הגרעיני שהקימו לו הצרפתים. מועמר קדאפי הפסיק את תוכנית הגרעין שלו מיד לאחר הפלישה האמריקנית-בריטית לעיראק ב-2003, בשל חששו כי הוא יהיה הבא בתור. אפילו איראן השעתה זמנית את תוכנית הגרעין שלה אחרי הפלישה לעיראק בשל החשש ממתקפה אמריקנית. מיד כשהתברר כי ממשל בוש נטש את הרעיון של השמדת הכורים הגרעיניים של איראן, חידשה זו את תוכנית הגרעין שלה.

אין זה מפתיע אפוא שסנקציות כלכליות אינן משכנעות את איראן לחדול מתוכניתה הגרעינית. ראשית, הסנקציות הן מגוחכות, היות שסין הזקוקה לנפט של איראן אינה מפעילה אותן, כמו גם רוסיה הרואה באיראן ביצור אחרון מפני הגמוניה אמריקנית במזרח התיכון. בנוסף, איראן ומצרים נושאות ונותנות כעת על עסקת נפט שתפצה את איראן על הפסדיה מאובדן מכירות למדינות האיחוד האירופי. איראן תמכה בהתקוממות במצרים ב-2011 שהעלתה לשלטון את מוחמד מורסי. עתה היא קוצרת את היתרונות הכלכליים של בעל ברית איסלאמי חדש.

לארה"ב איראן גרעינית אינה מהווה איום קיומי, אבל גם לו הסנקציות נגד איראן היו נאכפות, הן לא היו משיגות את מטרתן: מנהיגות המכריזה כי היא מוכנה להקריב מיליונים מאזרחיה למען השמדתה של ישראל, לא תסבול משום ייסורי מצפון על הורדה זמנית של רמת המחייה של קורבנותיה העתידיים.

לכן, מה שאמרה הילרי קלינטון לאחרונה, כי סנקציות הן הדרך הטובה ביותר להביא את איראן לנטוש את שאיפות הגרעין שלה, הוא פשוט מגוחך וחסר כל היגיון. גם הכלה, במקרה של התגרענות איראן, אינה עומדת על הפרק. בעוד שהאיום בהרס הדדי מובטח הרתיע את ארה"ב ואת בריה"מ מפתיחה במלחמה, הרי שהרתעה כזאת אינה רלוונטית כשמדובר באיסלאמיסטים, היות שמלכתחילה הם אובדניים. מתקפה גרעינית מצד ישראל – כך הם מאמינים – תבטיח את הגעתם המהירה לגן העדן.

שום דבר, מלבד מתקפה צבאית הרסנית, לא ימנע מאיראן להשיג את הפצצה.

לארה"ב יש היכולת הצבאית להשמיד את מתקני הגרעין של איראן. אך המועמד לנשיאות ברק אובמה לא יתקוף צבאית את איראן במהלך מסע-הבחירות שלו, ומה שמדאיג יותר מבחינתה של ישראל הוא כי לא סביר שאובמה כנשיא בכהונה שנייה יורה על תקיפה כזו. אחרי ככלות הכול, ארה"ב איבדה את מרבית בעלות-הברית שלה במזרח התיכון לטובת משטרים איסלאמיסטיים. מדוע אם כן להרתיע את איראן, כשזו כבר ממילא השיגה את מטרותיה להחליף את המשטרים הערביים הפרו-אמריקניים במשטרים איסלאמיסטיים?

טכנית, איראן גרעינית יכולה אומנם לחסום את מיצרי הורמוז, המהווים מעבר נפט עיקרי, ללא חשש מתגובה אמריקנית. אך צעד כזה יגרום לנזק כה גדול לכלכלת איראן, עד שהוא למעשה בלתי הגיוני בעליל. לכן, כפי שארה"ב היתה מסוגלת לחיות עם בריה"מ גרעינית, היא יכולה לחיות כיום עם רוסיה, סין, פקיסטן וקוריאה הצפונית גרעיניות. איראן גרעינית אומנם תערער עוד יותר את האינטרסים של ארה"ב ואת כוחה, אך לא תהווה איום בלתי נסבל על ארה"ב.

לעומת זאת, פצצה איראנית כן מהווה איום קיומי על ישראל, ולישראל יש סיבות טובות לחשוד שהממשל האמריקני הנוכחי אינו דובר אמת כשהוא טוען כי כל האופציות למנוע מאיראן להשיג את הפצצה מונחות על השולחן.

לאחרונה, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית הכריזה כי איראן מעבירה את הייצור הגרעיני שלה אל מעבה האדמה ומכפילה את מיספר הצנטריפוגות שהתקינה במתקנה הגרעיני בקרבת העיר קום. למרות שאיראן מתקרבת לעבר "מרחב החסינות" שיהפוך את מתקני הדלק הגרעיני התת-קרקעיים שלה לחסינים מפני תקיפה, ממשל ארה"ב אינו מעביר למולות שום אולטימטום.

נראה אפוא כי לא רק שישראל נותרת בודדה במערכה מול איראן, אלא שממשל אובמה אף מנסה לבלום אותה. הערתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי "מי שבקהילה הבינלאומית מסרב להציב קווים אדומים לאיראן – אין לו זכות מוסרית לשים אור אדום בפני ישראל," היתה ישר ולעניין.

ישראל כיום ניצבת לבדה בדיוק כפי שהיתה כאשר הכריזה על עצמאותה ב-1948, כשם שהיתה כאשר השביתה את חיל האוויר המצרי ב-1967 או הצילה שבויים יהודיים באוגנדה ב-1976. בכל המקרים האלה החליטה ההנהגה היהודית החלטה קשה שנראתה לכאורה בלתי הגיונית, אך נשענה על מה שמכונה בהכרזת העצמאות "צור ישראל".

להכריע הכרעות קשות וליטול סיכונים מחושבים – אלה הם תמציתה של מנהיגות. השנה החדשה תהיה מכרעת. מי ייתן שזו תיזכר כשעתו היפה של נתניהו.

המאמר הופיע לראשונה במגזין "מראה" 214.

* * *

אלוני זמורה

חילווה

בכל ערב, לאחר שאימא היתה משכיבה אותנו לישון, אותי, את שלושת אחיותיי ואת אחי הקטן, בחדר השינה שבמשכנות שאננים, היא היתה מוציאה החוצה סיר אלומיניום גדול עם מכסה. צינת הלילה בירושלים כיסתה את השכונה במרבד שחור וגם סיר האלומיניום המתין לשעת הבוקר המוקדמת.

עוד בטרם עלתה השמש מהרי מואב שבעבר הירדן, הגיעה חילווה מכפר הסילוואן אל בתיה  של משכנות שאננים וימין משה. בשמלתה השחורה והרקומה באדום שהגיעה עד לכפות רגליה היחפות, רכבה על הפרד שלה. משני צידי רגליה, בכיסי רקמה צבעונית, היו מונחים שני כדי אבץ ענקיים מלאים בחלב טרי שהביאה מכפרה.

הפרד המסור ידע את הדרך מהכפר שלמרגלות שכונת ימין משה בעל פה. היא לא היתה צריכה להנחות אותו בשביל המפותל והתלול שעלה מגיא בן הינום אל שער הברזל שבחומת השכונה. משם הוא טיפס במדרגות האבן עד לבניין הארוך בן עשרים ושמונה יחידות הדיור של היהודים. לכל אורך בית המגורים הארוך ביותר בירושלים של פעם, כבר המתינו לה סירי האלומיניום וסירי החרס. היא ידעה והכירה את כל בעלי הבתים בשמותיהם וגם ידעה איזו כמות של חלב לצקת לכל סיר. היו לה בנוסף לכדים הגדולים שלושה מכלי אבץ במידות קיבול שונות. הפרד נקשר לאחד מעמודי יציקת הברזל שתמכו בגג הפח המגולוון לכל אורכו של המבנה. הפרד החל ללעוס צרורות של קש ושבולים מתוך שק יוטה שחילווה קשרה מעל לראשו. הפרד ידע שזהו זמן האיכות שלו –  הוא הרים והוריד את ראשו בתנועות מדודות אל תוך שק היוטה ובמיומנות רבה לכד את גבעולי החיטה ולעס אותם בהנאה מרובה.

חילווה הניחה רצועת בד רחבה על מצחה כשכד החלב הכבד היה מונח בתוך כיס מיוחד מאחורי גבה. המצח תמך את משקלו של הכד ואיפשר לה לנוע בחופשיות כששתי ידיה פנויות למכלי המידות. ליד כל בית דירות היא היתה מתיישבת בישיבה מזרחית לוקחת את הסיר הריק בידה האחת ובתנועה זריזה יוצקת את החלב לתוך כלי המידה בכמות המבוקשת. משם הדרך היתה כבר פנויה לצקת את החלב לתוך הסירים של המשפחות. היא זכרה בדיוק רב כל כמות חלב שכל משפחה ביקשה בהתאם לגודל המשפחה ולצרכיה. חילווה לא ניהלה כל פנקסנות. היא לא ידעה קרוא וכתוב, אולם חוכמת החיים שלה וזיכרונה היו ללא כל גבולות.

אחת לשבוע, עקרות הבית היו יוצאות לקראתה באשמורת הבוקר, לשאול אותה לשלומה, לשוחח איתה על דא ועל הא ולשלם לה עבור החלב שהביאה בכל ימות השבוע.

לעיתים קרובות התעוררתי משנת הבוקר והקשבתי לשיחה שאימי ניהלה עם חילווה. אהבתי לשמוע את שתיהן מדברות כמו שתי חברות טובות. אימי דברה ערבית כבת המקום. גם בבית הוריה שבצפת הגלילית דברו ערבית וזו היתה שפת הדיבור השנייה אחרי העברית. חילווה היייתה משתפת אותה בכל חוויותיה ובכול מצוקותיה. חילווה אהבה לקבל מאימי עצות כיצד לשמור על מעמדה כאישה חופשייה בכפרה.

כבר בגיל שמונה, כאח הבכור לארבעת אחיותיי ואחי, הבנתי ערבית ולמדתי שלאם המשפחה תפקיד מכריע בחינוך של הילדים, ועל הצרכים של אם המשפחה בשמירה על מעמדה בקרב קהילת הגברים, שלהם היו צרכים אחרים ושונים.

הן תמיד היו נפרדות בברכות פרידה טכסיות מקובלות.

אימא לא הרשתה לנו לשתות את החלב מהסיר. היא עמדה על כך שצריך קודם להרתיח אותו. היא אמרה שהחלב לא מפוסטר ועלול להביא מחלות אם שותים אותו ללא הרתחה. אהבתי מאוד לקבל את דינה. במיוחד לאור העובדה שהחלב הרותח על פתיליית הנפט השיר קרום עבה של שומן חלב. התחריתי עם אחיי מי יקבל את הקרום, וכשזכיתי בו אספתי אותו לתוך צלוחית קטנה וערבבתי אותו עם כפית סוכר. בעיניי זה היה ממש מעדן. גם כשהחלב היה לעיתים רחוקות מתקלקל, אימא הייתה מוסיפה כמה טיפות של לימון ומרתיחה שוב ובדרך פלא המים היו נפרדים מגושים חלביים שנקרשו, וגם זה היה נחשב למאכל אהוב בתוספת סוכר.

בכלל, בבית באותה עת, לא היו זורקים מזון, שהיה ראוי לאכילה. אם לחם היה מתייבש –  בחימום נוסף הוא היה הופך לצנימים, או שהיה משמש כתוספת לקציצות בשר שאימא היתה מכינה. פירות שנותרו ללא אכילה היו מתייבשים על מגש בחצר, בשמש הקיצית, והופכים לפירות מיובשים, או כתוספת לעוגות שאימא היתה אופה.

במרוצת הימים היו מגיעים לשכונה גם כפריים נוספים, שהיו מוכרים את תוצרת הכפרים בסביבה. ביצים טריות הובא בסלי נצרים עגולים וגדולים, שהיו על ראשיהן של כפריות מעל ל"עקאל", ובדרך פלא לא נפלו מראשיהן, תפוחי אדמה שנמכרו בשקי יוטה, וכל ירקות השדה.

מוכר קבוע, שלא ידענו את שמו האמיתי, וכינינו אותו בשם "אבול באסל", היה קטוע ידו השמאלית ולמרות זאת תיפקד בצורה מושלמת. הוא היה גדול גוף, לבוש שמלה לבנה שמתחתיה שרוואל, מעין מכנסיים רחבים, חגורת בד שחורה למותניו, וסל נצרים ענק לכל אורך גבו. הוא היה עובר בין בתי השכונה ומכריז על מרכולתו, שברוב המקרים, היתה בצלים "באסל, באסל!" היה מכריז. מכאן בא לו שמו.

בוקר אחד התעוררתי לקולות דיבורים רמים ומרוגשים בבית. השעה היתה ארבע לפנות בוקר. אבא הדליק בקול רם את מכשיר הרדיו. שכנים רבים הגיעו לביתנו שבבית י"א ב"משכנות שאננים". בבתים רבים לא היה מכשיר רדיו, ושכנים היו מזדמנים לעיתים לביתנו על מנת להאזין ל"קול ישראל" לחדשות, לזמירות שבת, וגם לקולו הערב של הזמר יצחק לוי, שהיה בין באי ביתנו, ושר רומנסות בשפת הלאדינו ובעברית. שירים אלו, היו נכס ברזל של תושבי השכונה, ובכל הזדמנות שרו אותם.

הפעם היה זה מקרה יוצא דופן, לא רק שעת הבוקר המוקדמת, שבה עדיין נמו כל תושבי השכונה, אלא גם כמות השכנים שהצטופפו סביב מכשיר הפלאים ששידר מ"לייק סקסס" באמצעות העברה ישירה של "קול ישראל" ["קול ירושלים". – אב"ע].

התאריך היה 29 בנובמבר 1947. שנתיים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. העם היהודי איבד שישה מיליונים מבניו בשואת אירופה. מאות אלפי פליטים יהודים נעו באוניות מעפילים להפליג לארץ ישראל. השלטון הבריטי חסם את עליית הפליטים, ובארץ התנהל מאבק אלים נגדם. במיוחד הארגונים אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) ולח"י (לוחמי חרות ישראל), נקטו בפעולות אלימות נגד הבריטים. ארגון ההגנה דגל בעיקר במשאים ובמתנים פוליטיים.

והבוקר הזה, היה זה בשידור חי. שפשפתי את עיניי מקורי השינה, אבא מעיר אותי ומסביר לי שהאומות המאוחדות עורכות הצבעה לחלוקתה של ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית. ועכשיו ממש מתנהלת ההצבעה באומות המאוחדות שמושבה ב"לייק סקסס", אם להכריז על הקמתה של מדינה יהודית.

גם כילד, הייתי מודע כבר למאבקים שהשפיעו באופן ישיר על חיי היום, יום בשכונה וגם בבית. כשאגף שלם במלון המלך דוד פוצץ, כשנתיים קודם לכן, הייתי בשדה שמעל לשכונת "ימין משה", בקרבת מקום לבית המלון המפורסם. היו שני פיצוצים וכמעט עפתי באוויר מהדף הפצצות. באותו שבוע, ביום שבת, הכריזו רמקולים בריטים בשכונה שבשעה שתיים בצהריים בדיוק יהיה פיצוץ יזום, על מנת לפנות את ההריסות שהותירו הפצצות של אצ"ל. הרמקולים המליצו לפתוח את כל החלונות בבית וגם להישאר עם פה פתוח, על מנת שעור התוף באוזניים לא ייפגע. זכור לי שכבר ברבע לשתיים ביום שבת, ישבה כל המשפחה בבית המגורים, החלונות פתוחים לרווחה, וגם פי פעור לכיוון הר ציון, שיהיה רחוק מההדף. השעה שתיים הגיעה, ולא נשמע פיצוץ. סגרתי את פי, שהיה פתוח במשך דקות ארוכות ובדיוק בשנייה הזאת נשמע קול פיצוץ אדיר. עד היום אני סובל מצלצולים רמים באוזניים...

אבא עבד במחלקת המברקה, (באותה עת שלחו מברקים באמצעות אותות מורס וגם בטלפרינטר), בבית הדואר המרכזי שליד בניין ג'נרלי בירושלים, היה חבר בלח"י ושירת שם כאלחוטן. שם לא הכירו איש את רעהו בשם האמיתי. לכל אחד היה כינוי. לאבי ניתן השם "חרות". את השם הזה, לאחר הקמת המדינה, הוא אימץ כשם משפחה באופן רשמי – "בן חרות". רק אני התנגדתי, ועד היום אני נקרא "זמורה", ואחי ואחיותיי נקראים "בן חרות". לא רציתי לוותר על שם משפחה עתיק עם היסטוריה, לטובת שם חדש.

ראש משפחתי הגיע לעיר צפת כשנתיים לפני גירוש ספרד, מהעיר "זמורה" שבספרד, היה ראש המקובלים בצפת, מורו של האר"י, חיבר למעלה  מחמשת אלפים שו"תים (שאלות ותשובות) בענייני הלכה ובחיי החולין והיה ידוע בשמו הרדב"ז (רבנו דוד בן זמרה). כבר אז אבי שינן בפניי את ההיסטוריה של המשפחה ובשום פנים ואופן לא רציתי לוותר על מגילת יוחסין עתיקה למען גחמה אמיתית של אבא.

הצטרפתי לכל השכנים שהצטופפו סביב מקלט הרדיו והחילונו לשמוע את פרטי ההצבעה. מדינות תומכות, מדינות מתנגדות, מדינות נמנעות. מתח נוראי. הייתי מודע כבר אז למעמד ההיסטורי והמחשמל. כל הצבעה צבטה בלב. בעד הרנינה ונגד דיכאה. את הנמנעים לא מנינו. מתוך חמישים ושבע מדינות שהיו חברות באותה עת, שהצביעו בעד – היו ארה"ב, בריה"מ, פולין, אוקראינה, צרפת, פרו, קוסטה ריקה צ'כוסלובקיה ועוד מדינות. המתח עולה. כמובן שכל מדינות ערב הצביעו נגד. גם מדינות כמו יוון, טורקיה, קובה ואיראן הצביעו נגד. בין הנמנעים היו בריטניה, יוגוסלביה הרפובליקה הסינית. ההצעה התקבלה ברוב של 33 מדינות, 13 מדינות נגד, נמנעו 10, ותאילנד לא הגיעה להצבעה.

אחת הפעמים שהרגשתי שמחה ואושר היתה ברגע הסיום של ההצבעה. הלב התרחב והעיניים דמעו. כולם התחבקו עם כולם. ובאותו הבוקר יצאנו לרחובות העיר לשמוח, לרקוד במעגלים ולקרוא "בוז לספר הלבן יחי דגלנו כחול לבן."

באותו הבוקר חילווה לא הגיעה לביתנו ולא חילקה את חלבה בין בתי היהודים.

בשעת לילה של אותו היום, בשעה מאוחרת, שמענו דפיקה חרישית בדלת. פתחנו את הדלת וראינו את חילווה עומדת בפתח דלתנו, גבוהה דקת גזרה, עם שמלתה השחורה והרקומה. חיוורת עומדת, ללא כדי החלב, איננה מעיזה להיכנס. אימא מכניסה אותה פנימה וחילווה עומדת מתייפחת חרישית. אימא מתקרבת אליה מחבקת ומאמצת אותה אל ליבה. דקות ארוכות חולפות וחילווה איננה פוצה פה, כאילו חוששת מכובדן של המילים שהיא עומדת להוציא מפיה. אימא מגישה לה כוס מים צוננים מהג'ארה, כד החרס הגדול שבמטבח. חילווה שותה את המים בגמיעות ארוכות, ולפתע אומרת:

"אני כבר לא אוכל להגיע אליכם. השבאב בכפר התאספו במרכזו והחלו בצעקות 'איטבח אל יהוד.' הצעקות התגברו והיתה מהומה גדולה."

כולנו יושבים סביבה והיא ממשיכה: "אתם חייבים לעזוב את השכונה. השבאב מתכנן להגיע לשכונה שלכם ולשחוט את כל היהודים," היא בוכה, "תברחו מהר!"

מאותו יום לא ראינו יותר את חילווה.

* * *

יש לי רופא שיניים בשמיים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לזיכרו הנלבב של ד"ר משה ברלב

יש לי רופא שיניים בשמיים

הוא מחכה לי בגן עדן

אם אגיע לשם

הוא ימשיך לטפל בי באצבעות חרוצות

כי יש לו בפי מזכרות

שהותקנו ביד אמונה

הן חלק ממנו שנשתייר בי

ועדיין לא מת

אבל אולי במרפאה שבשמיים אין צורך

בטיפולי שיניים

גם לא בניקוי חניכיים

כי השיניים נשארות שלמות לעד

בגולגולת הארצית

וככה משהו ממך משה נשאר

אצל הפציינטים שלך

בחייהם וגם אחרי מותם

כמו יצירות אמנות שיניים

שהיית מפסל להפליא בכתרים כשאתה

מתחרה במלאכתו של בורא עולם

ביד אמן

לא פחות טוב ממנו

* * *

ברכות לאהוד אולמרט

אני האמנתי בך ועמדתי לצידך מן הרגע הראשון, ובייחוד כאשר שיסו בך את הז'וליק טלנסקי, ואני בטוח שגורל עדותו של ש"ד מפרשת "הולילנד" יהיה כנ"ל. תודה לאל שלדון אדלסון עדיין אינו מנהל את המדינה, והחלטות השופטים הן עידוד לכל אדם ישר וחיובי שמהסס להיכנס לפעילות ציבורית בגלל מחול השדים של התקשורת, פרקליטות המדינה ושאר הזנבות המכשכשים בכלב. שמור על בריאותך!

אהוד בן עזר

* * *

ארנה גולן

הולדת בתנו הבכורה –

כך ילדו אז בטבריה של שנות ה-50

פרק מתוך ספרה החדש: "ילדה של קיבוץ" בהוצאת "עקד"

כך, לערך, התנהל האירוע הטראומטי שבו ילדתי את בתי הבכורה, שלומית. היה זה נובמבר שנת 1954, ואני בת 19 וחודשים אחדים ובסופו של החודש התשיעי להריוני. הבטן, שהזדקרה קדימה מבעד לשמלת ההריון הפשוטה, נראתה לי ענקית וכבדה. וככל שגדלה הבטן כך התעצמה החרדה מפני הלא נודע. אני כבר חזרתי הביתה מלימודיי בירושלים ועבדתי בחדר האוכל, ושמאי קיבל חופשה ללא תשלום מצבא הקבע לשלושה חדשים, עד לאחר הלידה, ו"סידור עבודה" שיבץ אותו בלול ולאחר מכן בבריכות הדגים. שנינו התגוררנו בחדר שהוקצה לנו בבניין בן ארבעה החדרים, שהתגוררו בו גם שלושה הזוגות הצעירים האחרים. לכאורה, היה הכול מושלם ומוכן ללידה הראשונה של בת קיבוץ מסדה.

אבל כך נראו הדברים רק כלפי חוץ. בתוך החדר הקטן שלנו הלך וגבר המתח לקראת הלידה. לי לא היה כל מושג בעתיד להתרחש, ואפילו הינדה "האחות" לא ערכה כל שיחת הכנה. שאר הבנות לא יכלו לסייע לי. אפילו ספרים ללמוד מהם לא היו בידינו, לבד מסיפרה של ד"ר אהרונובה, שעלה בידי להשיגו בירושלים, אבל אופיו היה רפואי ומנוכר. איש לא חלם אז, באותה תקופה קשוחה, על ספרי הדרכה ולא כל שכן על אינטרנט, ולא היתה בידינו אינפורמציה כלשהי על העתיד להתרחש. הבנות צפו בי בדממה, מייחלות ללמוד מניסיוני, שמאי ניסה להרגיע ולומר ש"כל הנשים בעולם הרי יולדות והכל עובר בסדר," אולם אני לא נרגעתי.

יום אחד העזתי ושאלתי את אימא: "מה זאת לידה? איך זה קורה? מה עושים בבית החולים? זה כואב מאוד?"

אימא שתקה ואני תבעתי תשובה. ואז היא גמגמה, "אני'לה, למה לך לדעת פרטים. הכול תראי כשזה יקרה ואז תדעי שזה לא כל כך נורא. הרי אני ילדתי שלושה ילדים נהדרים והכל היה בסדר. גם את תעברי הכל בשלום."

היא, כמובן, ביקשה לגונן עליי שמא אשקע בפחדים מיותרים, אבל חרדתי גברה והתעצמה לנוכח הסודיות המסתורית.

הגיע ליל ה-10 בנובמבר. השעה היא 23:00 ואני חשה חוסר נוחות גוברת ואינני יכולה בשום אופן לישון. לפתע אני חשה דבר מוזר: יורדים מים ומרטיבים את המיטה. לא. זה לא "פיפי". אז מה זה יכול להיות? שמאי ישן שינה עמוקה לאחר יום עבודה מפרך ואני מחליטה לא להעיר אותו והולכת לחפש את שומרת הלילה. היא ודאי תדע להסביר לי מה קורה.

מרחוק, על המדרכה, אני מבחינה בחושך, לאור הפנסים, בדמותה ומזהה בה את בתיה אנגלרד, אשתו של אפרים, המורה למתמטיקה שלנו. בדי קושי אני משיגה אותה ומספרת לה על המים היורדים והיא נחרדת ואומרת: "צריך לספר מיד לאימא שלך ולהינדה. מתחילה לידה," ומתחילה לרוץ. אבל אני אוספת את כוחותיי ואוחזת בה בתחינה: "בתיה, את מוכרחה לספר לי מה זאת לידה. איך זה קורה? זה כואב?"

ואז היא מסתכלת עלי ברחמים גדולים ואומרת לי במילותיה של אימא: "למה לך לדעת כבר עכשיו? הרי עוד מעט תדעי!" ופונה לרוץ לאימא ולהסיר מעל עצמה את משא האירוע המביך.

אני מחליטה שהלידה היא דבר איום ונורא וחלחלה אוחזת בי, עד שאפילו הצירים הראשונים אינם נקלטים בתודעתי. אני שבה לחדר ובהבעת פנים רגועה מעירה את שמאי הנדהם. הוא קופץ מהמיטה, מתלבש וכולו נכון ל"מבצע", ואני מתנחמת שאינני רואה את הבהלה על פניהן של אימא והינדה הנאלצות להרגיע וללוות את בת המשק היולדת ראשונה. עדיין אין אני משערת את ההלם המצפה לי בבית החולים הסקוטי בטבריה, ששימש אז כבית יולדות, ואליו אני מגיעה לאחר שעת חצות במכונית משא שאבא גייס בדחיפות ועם שלושה מלווים שיושבים מאחור והם מבוהלים לא פחות ממני: אימא, אבא ושמאי.

מיד כשהגענו התפכחתי מכל אשלייה שעוד היתה לי. כבר בפתח סילקו את כל המלווים והורו להם לחזור הביתה ולהפקיד אותי בידיהן הנאמנות של האחיות. הם נפרדו ממני בצייתנות, כנהוג אז, ואף שראיתי דמעות בעיניה של אימא, הם נפנפו לי לשלום ואחות הובילה אותי לחדר הלידה. הכול היה שם חשוך ומפחיד ורק מנורה קטנה דלקה בחדר. לבשתי כותונת לבנה וכפי שהורתה לי האחות שכבתי במיטה והיא החלה בודקת את "הפתיחה". מעולם לא שמעתי את המילה המוזרה הזאת, אך צייתתי ללא אומר והוספתי לשכב בדממה, "כי הלידה עדיין רחוקה." כשהצירים גברו העזתי ושאלתי את האחות מה עליי לעשות עכשיו והיא הורתה לי בקשיחות לא לעשות דבר, רק לשכב בשקט ולחכות. ואכן, שכבתי בשקט, נשכתי את שפתיי ולא השמעתי קול.

לפתע הבחנתי ביולדת נוספת ששכבה שם בחדר החשוך למחצה, הקר והגדול. היא צעקה פתאום ולא חדלה מלזעוק בכאב. חשבתי לעצמי: ודאי יש לה כאבים נוראים יותר משלי, והגברתי את שתיקתי. אבל האחות לא גילתה כל חמלה ליולדת הנאנקת. היא ניגשה אליה בזעף וצעקה עליה:

"די! מספיק! את לא היולדת הראשונה כאן וגם לא האחרונה! תראי איך זאת ששוכבת שם שוכבת בשקט! היא בת קיבוץ ולא מפונקת כמוך!"

אבל הזועקת לא הבינה, כנראה, טוב  עברית או שלא התרשמה מן הציווי הגס, והוסיפה למלמל משהו חרישית ולבסוף החלה שוב לזעוק. האחות ניגשה אליה הפעם בצעדים נחרצים, נזפה בה בקול רועם, ונדמה היה לי לתדהמתי שהיא גם סטרה לה וקראה לה "להפסיק עם הפאניקה."

 אני התכווצתי במיטה, ניסיתי להעלים את נוכחותי ולא השמעתי עוד הגה, שהרי נתמלאתי פחד וגם כך חונכתי בקיבוץ, להתגבר על כל כאב ומצוקה, ועד הבוקר לא ניגש אליי איש.

היולדת השנייה הוסיפה וזעקה מפעם לפעם וגם אני התעניתי כל הלילה בצירים קשים, שאיש לא הכין אותי לקראתם. הצירים אף הלכו וגברו עם הזמן, הלכו ותכפו ובאו בעוצמה גוברת, אבל איש לא ניגש אליי  וכבר לא הייתי בטוחה כלל שהאחות נמצאת שם. הרי שכבתי שם בשקט ואולי האחות חשבה שחדלו הצירים או שאין כל התקדמות ויצאה משם. מסביבי שררה אפילה חלקית ורק מנורה אחת הוסיפה לתת אור קלוש ואני חשתי את עצמי כילדה קטנה נטושה, שאימא שלה רחוקה  ואין לה הצלה, והתחלתי לבכות בדממה. זעקותיה של היולדת האלמונית אמנם הקלו עליי, כי לפחות ידעתי שאני לא בודדה כאן בתופת, אבל  החרדה הלכה וגברה  בי כי לא ידעתי אם ואיך ייצא הילוד הרך – עדיין לא ידעתי שזו תהיה בת – כי את הלחץ שלו לצאת חשתי היטב,  אבל לא קרה דבר.

 ייאוש שחור אפף אותי ודמעותיי זלגו ללא הרף מעצמן . לקראת בוקר, כנראה – את השעה  המדוייקת לא ידעתי כי האחות נטלה ממני את שעוני – קיבלתי החלטה נחושה: לעולם לא אלד יותר. לעולם לא אעבור את הצירים הנוראים האלה ואת הנטישה הזאת בתוך הייסורים. ולא יאומן, ההחלטה היתה כל כך  חדה, עד שקיימתי אותה לאחר מכן במשך 12 שנים תמימות. רק כשהיינו בשליחות במקסיקו בשנת 1966, ונודע לי שישנה אפשרות ללדת שם בהרדמה מלאה, החלטתי להפר את הנדר ונולדה לנו בתנו השנייה, אילת. והיא נולדה בלא שאחוש דבר.

אבל בחושך שם, בבית החולים הסקוטי שבטבריה, לא יכלה ההחלטה הזאת להציל אותי. מיוסרת ונואשת מצאתי לי פורקן רק בדמעות  ובגיבושה של תיאוריה על גורלה המר של האישה ועל גורלי הבלתי נסבל  שנולדתי אישה.  וכך יכולתי להסיח את דעתי במקצת מן הכאבים  ומן הדאגה ליילוד, שאיש אינו בא לראות מה קורה איתו ואיתי.

רק בשעת בוקר מוקדמת הגיע סוף סוף רופא. הוא בדק את "הפתיחה" ופנה אל האחות – לא אליי, כמובן – ואמר לה ש"הפתיחה עדיין קטנה, רק שתי אצבעות," ופנה והלך לדרכו.

לא הבנתי דבר והוספתי לחכות. לפתע השתררה דממה בחדר. היולדת השנייה נלקחה כנראה סוף סוף ללידה ואני  נשמתי לרווחה והחלטתי להתעלם מן המתרחש סביבי. למעשה, הכאבים העזים מנעו ממני לחשוב על כל דבר אחר.

רק בשעה 11:00 לערך ניגשה אליי האחות לבדוק את "הפתיחה" וכשהיא משבחת אותי על התנהגותי המופתית, קראה בבהלה: "הפתיחה שלך כבר שלמה ממש! הלידה התחילה! מהר לחדר הלידה!"

מרגע זה כבר הקיפו אותי אנשים בחלוקים לבנים, העבירו אותי למיטת לידה, נתנו הוראות וצייתתי להן, ובשעה 12:00 בדיוק – הצצתי בשעון שהיה תלוי בחדר – שמעתי את בכי התינוקת שנולדה לי ולא ידעתי מה אני מרגישה, לבד מתחושת רווחה גדולה שהסיוט הנורא הסתיים.

ובינתיים, במסדה, היו הוריי וגם שמאי נתונים בעבודתם, כל אחד בתפקידו הרגיל. וכי מה יש להם לחפש בבית היולדות, כך חשבו אז. שמאי הופקד על מיון תפוחי אדמה במחסן הקירור וחש – כפי שסיפר לי אחר כך – שהוא הולך ומאבד את שפיות דעתו. אבל בקיבוץ יש למלא את תפקידך במסירות, כך אמר לעצמו והוסיף להעביר את תפוחי האדמה מצד לצד.

הוא לא ידע שנמצאה לי בבית החולים הצלה בלתי צפוייה. כשהובילו אותי לחדר הנשים שכבר ילדו, שמעתי לפתע קריאה: "ארנה! זו את? זה לא ייתכן! מסכנה, הרי את בגיל של אחותי הקטנה אסתר! בואי, אעזור לך."

הבטתי בה וזיהיתי את אחותה של אסתר שפרירית (לימים – לין), בת כיתתי היפה והמוכשרת, והפקדתי את עצמי בידיהָ הדואגות. לעולם לא אשכח לה את חסד טיפולה בי. היא דאגה לי ברחמים גדולים שאוכל מן האוכל התפל שהוגש לנו, שאנוח, שאלמד להיניק ושלא אסבול, חס וחלילה, מהזנחה.

באותו זמן התרחשה במסדה דרמה קטנה. עם קבלת הידיעה הטלפונית במזכירות, שכבר ילדתי ואפשר לבוא לבקר, החל אבא מתרוצץ ומחפש מכונית משא פנוייה או שנוסעת לטבריה – ולשווא. שמאי המבוהל הצטרף אליו ואימא בכתה בחדר. רק לאחר כשעתיים מצאו טנדר עמוס ארגזים ריקים, טיפסו עליו, שמאי נדחק בין הארגזים, והם הגיעו סוף סוף לבית החולים, נרגשים ודואגים. לאימא ואבא הניחו להיכנס אליי, לנשק אותי ולרַחם עליי ואפילו להציץ מרחוק בתינוקת. אבל שמאי הושאר בחוץ, "כּי שלושה מבקרים הם יותר מִדי וההורים הם הראשונים," ולא נותר לו אלא לנפנף בידו אליי, שנצמדתי לחלון, מרחוק.

גם אחותי לאה'לה, שבאה עם הוריי לבקרני לכבוד המאורע הגדול והמרגש, נשארה בחוץ איתו ונפנפה לי בידה הזעירה מלמטה, כשאני מביטה בהם מבעד לחלון.

אבל שמאי לא השלים עם הגזירה. לבסוף, כבעל תושייה וכושר וניסיון צבאי, הוא  קפץ ונכנס דרך המרפסת, העז ואפילו הצליח להגיע אליי. ושם, על יד המיטה הלבנה, הוא לא ידע מה לעשות ולא העז לתת לי אפילו נשיקה אחת או ליטוף קל עד שקיבל הרשאה "רשמית" מהוריי, כי הרי אנשים מאופקים וחזקים אנחנו. ובכל זאת,  עם שבירת המחסום הוא גם העז להתפעל בקול רם מן התינוקת החדשה, שעדיין היה לו קשה מאוד לשייך אותה אליו. לא חלפו אלא  דקות ספורות וכולם נאלצו להיפרד, אמרו שלום שלום, והלכו אל הטנדר שכבר פרק את ארגזיו.

לסיפור הזה יש גם סיום מאוחר ומפתיע. שנים רבות לאחר מכן, בפגישה משפחתית, נכחו גם סמדי (סמדר), בתם של אחותו של שמאי, יונה, ובעלה זאב הרטנשטיין, ואיתה היה גם בעלה ישראל רוזלי. תוך כדי שיחה סיפר ישראל שבקרוב, בתאריך 11.11, יחול יום הולדתו.

הופתעתי. "זה בדיוק גם יום הולדתה של שלומית," אמרתי, ושאלתי היכן נולד ובאיזו שנה.

"בטבריה," הוא השיב, "בשנת 1954."

לא ייתכן, חשבתי לעצמי והקשיתי: "ובאיזה בית חולים?"

והוא ענה בתמיהה: "וכי מה השאלה? בבית החולים הסקוטי, כמובן. הרי לא היה בית חולים אחר."

נדהמתי: הייתכן שאימו היא אותה יולדת אלמונית?

"ומה סיפרה לך אימא על אותה לידה?" שאלתי.

"היא סיפרה לנו שבחדר הלידה שכבה איתה איזו בחורה צעירה מקיבוץ שבעמק ולא הוציאה כל הלילה הגה מפיהָ. אימא שלי לא הבינה איך ייתכן הדבר. היא צעקה כמו כולן, כפי שנהוג היה גם בארץ הולדתה טורקיה, שם לא עצרה אף אישה את אנחותיה. ורק בטבריה היתה אחות איומה שכל הזמן צעקה עליה שתשתוק."

שמעתי ולא האמנתי למשמע אוזניי. חשתי גם הקלה. לא הגזמתי, אפוא, בחוויית האימה.

* * *

רות ירדני כץ

על "בין דבש לעוקץ"

מתוך מכתב למחבר הספר

יואל דורקם

יואל היקר,

זהו. הספר האוטוביוגרפי שלך "בין דבש לעוקץ", שעליו עבדת שבע שנים, מונח על שולחני. גם קראתי אותו עוד פעם ואתה בהחלט יכול להתגאות. אנחנו מכירים הרבה שנים ובמהלך השנים שמעתי מפיך זיכרונות ממה שעברת ואיך עברת וגם איך שרדת. גם הייתי שותפה זוטרה במהלך כתיבת הספר. ספר שמבחינתך היה חייב לצאת לאור, לספּר ולשמר את אותה תקופה נוראה – מלחמת העולם השנייה והשואה. לפעמים אני שואלת את עצמי, מנין היו לאותם שורדים כוחות הנפש לעמוד בייסורים, בתלאות, בנדודים והיכולת לשרוד. מנין שאבתם את התקווה שתצאו מהתופת בשלום? 

הפתיחה שלך עשתה לי משהו: "אני כותב שורות אלו בערוב ימיי, בתקווה שאצליח לסיים את המשימה שלקחתי על עצמי מרצון, כל עוד אני צלול ועירני די הצורך וזיכרוני מתפקד פחות או יותר..."

כן, יואל מי שיקרא את ספרך יעיד שזיכרונך בסדר גמור.

השילוב והערבוב של זיכרונות אביך, שבין השאר היה גם עיתונאי שכתב אותם בזמן אמת, של אימך, ושלך – נותנים לקורא תמונה מקיפה על מה שהיה וקרה, על החיים בגרמניה המולדת שלכם. על המשפחה הענפה והמכובדת; אביך מספר על עלייתו של היטלר לשלטון ואיך החיים התהפכו, הסימנים מלכתחילה היו גרועים ואז החלה תקופת הנדודים. אתה בן יחיד בן ארבע ועומד בפני מסע מפרך. הבריחה מגרמניה לצרפת, השהייה בצרפת, בתחילה פריז, וכל פעם שהגיעו שמועות רעות התגלגלתם מדירה לדירה, מעיר לכפר ומהכפר לעיר. כל פעם צריך להתחיל מחדש. בעיר מרסיי אתה מספר לנו, שכדי למצוא חן-בעיני הילדים הצרפתיים, חבריך לכיתה, אתה גונב כסף מאביך כדי לקנות להם ממתקים. צדקת! ממתקים הם מקור לאהבה, להתייחסות. זה שאביך גילה שארנקו מתרוקן וקיבלת עונש זה לא נורא לעומת הרצון שלך להתחבר, להיות שייך.

גם הצרפתים אז לא אהבו פליטים, והגרמנים, שכבר כבשו את צרפתר, והידיעות שהגיעו על המשלוחים למחנות – אילצו אתכם לברוח כמה שיותר מהר, והיעד היה ספרד, בעזרת מבריחים תאבי כסף שבוגדים בדרך. 

 השהייה בספרד ובמיוחד האירוע העצוב שבו הופרדת מהוריך בגיל 12, והוכנסת לבית יתומים בעיר ג'רונה מעבירה צמרמורת בכל הגוף.

תיאור החוויה המינית הראשונה שלך שעברת עם סברינה, הנערה שכבר ידעה וטעמה מהו עונג, והיא זאת ש"התנפלה" עליך ואתה לא עצרת אותה, להיפך – התמסרת וגילית עולם חדש, תיאור נפלא. וכך אתה מספר לנו:  "אותו ערב חזרתי אל משכננו כאשר חיוך מטופש מרוח על פניי. דימיתי שתפסתי את אלוהים בזקן, ומעתה פתוחים בפני לרווחה שערי גן העדן..." 

 סופו של העוקץ הוא מפליא – אביך, אימך ואתה שרדתם את הבלתי-אפשרי ועליתם לארץ ישראל, ואתה בן 15 וקיבוץ יגור מאמץ אותך. לוקח זמן להיקלט, ללמוד שפה חדשה, מנהגים ומה לא? אבל אתה עושה זאת בקלות. שם אתה מגלה את ארץ-ישראל. מלחמת השחרור פורצת ואתה שם – חייל, מפקד. מאז שהצטרפת לקיבוץ פלמ"ח-צובה ועד היום הקדשת את עצמך לקיבוץ ולפעילות התנדבותית ברחבי הארץ בקליטת עולים חדשים, ונתת את כל כולך, ואיתך יחד רעייתך הנפלאה שרה, שהולכת איתך יד-ביד ובלעדיה אתה חצי בן-אדם. על פועלך זכית להוקרה ולהכרה ולפרסים, והיום, בערוב ימיך, כמו שפתחת את ספרך, אתה יכול להסתכל בעיני ילדיך ונכדיך היישר לתוך עיניהם ולומר: "כן, היה שווה."

* * *

משה כהן

הנדון: יוהרה

מכובדי,

ההסבר המקובל של שוחרי השלום לתקלות במלחמת יום הכיפורים היא "היוהרה" הישראלית שהביאה לזלזול כביכול באוייב הערבי. וזה מתיישב עם הנטייה הכללית של שוחרי השלום לתלות את כל תלאות הסכסוך "ביוהרה" של ישראל, לאמור לו רק תגזור ישראל על עצמה יותר הבלגה, פשרנות וותרנות כלפי הערבים – יבוא הכול על מקומו בשלום, שהרי שכנינו מבקשי טוב ודורשי שלום המה, רק שיש לשמור על כבודם.

אך העובדות סותרות גישה זו.

באשר למלחמת יום הכיפורים, נראה לי שהסיבה לתקלות הידועות איננה "יוהרה" כביכול אלא אדרבא, חולשת הדעת, כניעות ופחדנות. לפי פרוטוקולים של ישיבות הממשלה פנה הרמטכ"ל לממשלה ערב המלחמה בדרישה לגייס את המילואים ולפרוס את הכוחות. הממשלה בהנהגת גולדה מאיר ומשה דיין סירבה בטענה "מה יגידו האמריקנים אם נהיה ראשונים לגייס מילואים?" – והתוצאות ידועות. בתמורה לכניעות הישראלית מנעו האמריקנים בסוף המלחמה ניצחון מישראל, והדברים ידועים. האמריקנים עשו הכול כדי למנוע ניצחון ישראלי על מנת  "להציל את הכבוד הערבי."

זו איננה יוהרה, זו איוולת ופחדנות.  הלקח לימינו הוא שלארה"ב יש אינטרסים שונים וטובתה של מדינת ישראל איננה בראש מעייניה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יבין כץ

הפרוטוקולים של זקנות ציון

בגיליון 773 של "חדשות בן עזר" הופיעה רשימה של יהודה דרורי העוסקת בנשות מחסום ווטש. ארבעה חטאים מונה המחבר בנשים הללו: גם שטינקריות, גם זקנות, גם מרושעות וגם בוגדניות.

לפי מה שהתפרסם אודות אותן נשות מחסום ווטש ב"חדשות בן עזר" עד כה, הבנתי שגברות אלו הן שמדרדרות את הספרות העברית אלי תהום. אלפי החברות בארגון החשוך הנ"ל קוראות, יצילנו הרחמן, את ספריהם של גרוסמן ועוז, וככל הנראה גם את ספריו של קניוק, קונות אותם והופכות אותם לרבי מכר לא עלינו, ובכך חוסמות את דרכם של סופרים איכותיים אל הוצאות הספרים ומונעות פרסומם של ספרים מעמיקים וחשובים מפרי מקלדתם של סופרים אמיתיים. והנה מקריאת רשימתו של מר דרורי מתברר שהרס הספרות העברית הוא הקטן שבחטאי נשות ווטש.

 מר דרורי דוגל כנראה בשוויון מיגדרי והחליט לפרסם לצד הפרוטוקולים של זקני ציון גם פרוטוקולים של זקנות ציון והוא חושף לעינינו ארגון רב כוח והשפעה המאחד המוני נשים שכל מטרתן בחיים היא לסייע לארגוני מחבלים לחדור לשטח ישראל ולפגע.

אליבא דמר דרורי, פושט מדי יום נחיל של נשים זקנות ומיומנות על כל צירי התנועה המובילים מיהודה ושומרון אל תוך מדינת ישראל, הן תופסות נקודות תצפית מעל הדרכים ומדווחות ישירות למפגעים על מצב אבטחת הצירים, וכך הן עוזרות לטרור להשתולל בערי ישראל. תודות לקשריהן הבינלאומיים והמסועפים ולממון הרב הזורם לכספותיהן מכל רחבי תבל – מטילות הזקנות המאיימות הנ"ל את חתיתן על כל ארגוני הביטחון והאבטחה במדינת ישראל ואין איש בממשלת ישראל, אותה ממשלה שאינה חוששת להתקוטט עם נשיא ארה"ב, שיעז לעשות מעשה ולעצור את פעולות הריגול היום יומיות הללו.

מר יהודה דרורי, כאזרח טוב, מוכן להיחלץ ולהציל אותנו מפגיעתן הרעה של קשישות מרושעות אלו, אלא שככל ארגון קונספירטיבי מסוכן מתנהלות הבוגדות הללו בחשאי ובעילום שם ואין האביר דרורי יודע לאן לכוון את חניתו  ואת מי לשפד. מר דרורי מפנה קריאה לציבור ומבקש מכל מי שמכיר או שמע על פעילות מחסום ווטש להעביר אליו את שמותיהן והוא כבר ידאג להוקיען על עמוד הקלון.

עיתוי פרסום רשימתו של מר דרורי תמוה במקצת, בלשון המעטה. בחודשים האחרונים עולה מיספר פיגועי הטרור שמבצעים יהודים ביהודה ובשומרון על מיספר הפיגועים שמבצעים טרוריסטים ערבים בתחומי הקו הירוק. קשה להניח שלהיטותם של ארגוני הטרור הערביים להרוג ביהודים פחתה, מכאן מותר להסיק שפעילותן של נשות ווטש  אינה כה יעילה ומסוכנת  כפי שמתאר אותה מר דרורי, ואולי מותר גם, לאור העובדות, לפקפק בכל התיאוריה הפרנואידית שמפתח מר דרורי? גוגלתי ונכנסתי לאתרן של נשות ווטש בניסיון להבין במה דברים אמורים. עיון ברשימת התצפיות של נשות ווטש מגלה שהתצפיות מתקיימות בגלוי באותן נקודות שבהן ממוקמים מחסומי צה"ל מזה שנים רבות, המיקום הוא תמיד בקרבת יישוב ערבי, וכל מי שחי באזור יכול לדעת בכל רגע נתון מה נעשה בכל מחסום.

נשאלת השאלה, למה יזדקק טרוריסט ערבי לדיווחיהן של זקנות יהודיות כשהוא יכול לקבל דיווח בזמן אמת מאוהדיו שכני המחסום בכל רגע נתון? אפסו טלפונים ניידים ביהודה ובשומרון? גם אם יוכפל וישולש מספר גדודי הצופות של מחסום ווטש לא תוכלנה להגיע לרמת הפרישה הטבעית של אוהדי ארגוני הטרור ביהודה ושומרון, הרציונל של מר דרורי פשוט לא משכנע.

שיטוט באתר חשף לפני עוד עובדה מעניינת, על-פי בדיקה רנדומלית, מחצית מהצופות מזדהות בשמן המלא, שם פרטי ומשפחה, ומחציתן בשמן הפרטי.

הרשימה אודות יסוד ארגון ווטש כוללת את שמותיהן המלאים של מייסדות הארגון שחלקן פעילות עד היום. מר יהודה דרורי לא מדייק כל כך בנושא הקונספירציה החשאית, או שמא הוא פשוט לא דובר אמת?

זכותו של כל אדם להתנגד או לתמוך בפעילותן של קומץ נשות מחסום ווטש, כל עוד הדברים נעשים ונאמרים בהגינות ותוך דבקות בעובדות, באמת ובהיגיון פשוט. כל אלה חסרו לי ברשימתו של מר דרורי. אני תומך בפעילותן של נשות ווטש ומקננת בי תחושה  שיום יבוא ועם ישראל יתפאר בעובדה שבימים קשים קמה מתוכו קבוצה שניסתה להגן על זכויות אנוש של האוייב. בלי קשר לאהדתי ולמרות היותי יהודי זקן והדיוט, אני מאבחן אצל מר דרורי שלוש נכויות : הוא זקן, איננו דובר אמת והמסוכן מכל פרנואיד, מסכן.

* * *

טובה שפריר

מה קרה לי בהפצצה האיטלקית על תל-אביב

מתוך הספר החדש "סיפורים אישיים על תל-אביב", מיבחר סיפורי חיים של גימלאים, שיצא לאור בהפקה של עמותת "כֹּח לגימלאים תל-אביב-יפו", המערכת: נתן וולוך, יו"ר העמותה, גדעון פוקרד, מנהל ההפקה, הסופרים שמאי גולן ואהוד בן עזר, עורכי הספר.

החל מסוף שנת 1937 גרנו ברחוב שלום-עליכם 47. הבניין היה מאוד מיוחד. מצופה ב"שפריץ" אבנים קטנות, ועד היום אינו זקוק לשיפוץ חיצוני. כל החלונות בבניין היו חלונות-הזזה. בכניסה ספסל-שיש, תיבות הדואר עשויות עץ, ומסביב חרסינות שחורות. לבניין שני חדרי-מדרגות ושלוש קומות. כל המדרגות עשויות שיש, ובין הקומה הראשונה לשנייה, ספסל, גם כן עשוי שיש, למנוחה. הבניין היה שייך לחברה שלא חסכה במשאבים לבנייתו. היתה סביבו גינה יפהפייה עם בריכה ובה שטו להנאתם דגי-זהב. זה היה אחד הבניינים הבודדים עם הסקה מרכזית, אבי היה הממונה, מטעם החברה בעלת הבניין, על אחזקתו, ואילו אימי דאגה לנקות את שני חדרי המדרגות ולהשקות את הגינה היפה.

ביום קיץ אחד, בשעת אחר-הצהריים, בתקופת מלחמת העולם השנייה, בערך בשנת 1942*, התקיפו מטוסים איטלקיים את תל-אביב. הם נכנסו מכיוון הים והפציצו רחוב אחרי רחוב. רוב הפצצות נפלו ברחובות סירקין, שלום עליכם, חובבי ציון (בין בוגרשוב ומנדלי) והלאה מזרחה.

באותו יום אחר-הצהריים התכוונתי ללכת מביתי בשלום עליכם לחברתי דליה צדקוני, לימים יאירי, בת כיתתי. גם האימהות שלנו היו חברות, והיינו רגילות לבקר זו אצל זו מדי פעם. אמרתי שלום לאימי, שהיתה עסוקה בהשקיית הגינה (זה היה חלק מעבודתה), יצאתי מהבית, עברתי למדרכה ממול כדי לעבור ליד המאפייה של קרמן ולהרגיש את הריחות הנעימים של האפייה. אני זוכרת שהחזקתי בידי אשכול ענבים. עברתי בניין נוסף, ולפתע שמעתי רעש נורא. כמובן שמיד רציתי לחזור הביתה. הסתכלתי אחורה אך לא היה אפשר לראות דבר. ענן לבן וסמיך סגר על דרכי. פחדתי להיכנס לתוך האבק הסמיך. לכן רצתי קדימה במורד הרחוב  לכיוון בוגרשוב.  לתומי האמנתי שפשוט איזה אופנוע התפוצץ.

פתאום ראיתי על הכביש מרחוק סוס שוכב. הייתי מאוד מבוהלת. שמעתי עוד ועוד רעשים – שהתבררו אחר-כך כרעש של פצצות שהמשיכו ליפול באזור. המשכתי לרוץ, הרחוב היה ריק מאנשים. בפינת הרחוב היתה מכולת. הצצתי פנימה, אבל היא היתה ריקה. המשכתי ברחוב בוגרשוב. נכנסתי למספרה שהדלת שלה היתה פתוחה כי רציתי להיות עם אנשים, אבל אף אחד לא היה שם. מובן שמיד יצאתי משם, ושניות אחר-כך שמעתי את שמשת החנות מתנפצת.

המשכתי ללכת ופניתי שמאלה לרחוב חובבי-ציון, שם גרה חברתי דליה צדקוני בבית קטן חד-קומתי, מיד אחרי הפינה. הכניסה לדירה היתה מהרחוב, דרך מרפסת רחבה. דלת הדירה היתה סגורה. דפקתי על דלת הכניסה אבל אף אחד לא פתח לי, וגם לא שמעתי רעשים מתוך הבית. דפקתי על התריסים של החדר הסמוך לדלת הכניסה, הצצתי דרך התריס ואז ראיתי את אימא של דליה, סימה, שהיתה כמסופר ידידה של אימי, עם אחותה הקטנה, יושבות בפינת החדר בשקט מוחלט, מפוחדות. צעקתי מבחוץ והאם פתחה לי את התריס והצטרפתי אליהן. ישבנו בשקט בלי להבין מה קוררה, ואני סיפרתי להן ש"אופנוע התפוצץ" והרעיש ועשה המון אבק ולכלכוך.

אחרי זמן קצר הופיע אבי. מסתבר שפשוט יצא לחפש אותי. הוא הסביר לנו שנפלו פצצות ושיש אזעקה. לקח אותנו מיד למקלט, שהיה בבניין סמוך. הבית בו גרה דליה חברתי היה בן קומה אחת ולא היה בו מקלט. אך אבי לא נשאר איתנו במקלט אלא רץ מיד חזרה כדי להודיע לאימי שמצא אותי.

נשארנו עם כולם במקלט, שהיה מלא. חיכינו. אחרי זמן-מה, בעודנו יושבים במקלט, הגיעה אימי, נסערת ובוכייה.

לאחר שנשמעה צפירת הארגעה התחלנו לחזור הביתה. היה קשה. כל הרחוב היה מלא הריסות. גם בבניין שבו גרנו נפלה פצצה, וחלק ממרפסת הקומה הראשונה נהרס. שאר הבניין לא ניזוק כי הפצצה נפלה בגינה. במקלט שלנו אפילו לבנה אחת לא זזה, אבל כל הזכוכיות בבניין התפוצצו. כל חלונות החדר שלנו, שפנה לכיוון הגינה, התפוצצו גם הם, ואפילו דלת הכניסה שלנו התמוטטה, וכאשר חזרנו מצאנו אותה מונחת על הרצפה.

הפצצה שנפלה בגינה פגעה בצינור המים ופוצצה אותו. הדבר קרה בדיוק בזמן שאימי הִשקתה את החלק הקדמי של הגינה. אחר-כך היא סיפרה כי מההדף נפלה, ונשכבה על הדשא. בדירה שלנו המיטות היו מלאות שברי זכוכית שעפו מהחלונות. וכפי שסיפרתי גם דלת הכניסה התמוטטה והיתה מונחת על הרצפה.

* לפי הכתוב בוויקיפדיה, איטליה, שהתייצבה ב-1940 לצידה של גרמניה הנאצית, והכריזה מלחמה על בריטניה, תקפה מן האוויר את תושבי העיר תל-אביב שלא נטלו חלק במלחמה, וזאת כחלק ממלחמתה בבריטים שהיו בעלי מנדט על ארץ-ישראל. ההפצצה התרחשה ב-9 בספטמבר 1940, בשעה 16:12 אחר-הצהריים, והמטוסים המפציצים היו ככל הנראה מסוג סבויה מרקטי 79. הם השתייכו לטייסת 205 של כנף הפצצה 41 ששכנה באיים רודוס ולרוס. היו אלה אותם מפציצים שנשלחו לשתי ההפצצות על העיר חיפה באותה השנה בתאריכים 15 ביולי ו-24 ביולי, שגם בהן נהרגו עשרות אנשים. ההפצצה התרכזה באזור הרחובות בוגרשוב וטרומפלדור וגרמה לכ-130 הרוגים (שבעה מהם ערבים מכפר סומייל), לפצועים רבים ולהרס רב. הגרמנים והאיטלקים נמנעו מליטול אחריות להפצצה. קורבנות ההפצצה בתל-אביב נטמנו בקבר-אחים בבית-הקברות נחלת-יצחק. במלאת 55 שנים להפצצה על תל-אביב הוצבה אנדרטה לזכר הרוגי האירוע בכיכר מיכאל'ס, בסמוך לאזור בו היו מרבית הנפגעים.

ניתן לרכוש את הספר במשרדי "כֹּח לגימלאים", דיזנגוף 9, ת"א 64075.

* * *

אהוד בן עזר

ארוחה צנועה בבראסרי ל-38 שנות נישואין

לרגל המועד המרגש, שבחיים לא האמנו כי נגיע אליו, החלטנו להיכנס למסעדה האהובה עלינו, הבראסרי באבן גבירול 70 בתל-אביב. שם הרמה אינה נופלת לעולם, ומה שהיה הוא תמיד גם מה שיהיה. בלי שום דפקט.

היינו חייבים לעצמנו מרק בצל צרפתי, זאת לאחר שבסימטה היוצאת למדרחוב, בצהריים, בקופנהגן [ממש בשעה ששתי החברות שלנו הלכו לאיבוד] – במסעדה איטלקית נחמדה עם מלצר בולגרי צעיר שחשב כי המסתורית רוסייה, יושבים במרפסת בחוץ, ביום שמש, ברחוב מלא אופניים, תינוקות, שוקיים קופנהגניות נחמדות, ממש ללטף, ולרוב השוקיים על אופניים – אנחנו הזמנו מרק בצל שבתפריט. אחרי שעה ארוכה המרק הגיע בצלחת גדולה, דליל, שקוף עם מעט טבעות או פרוסות בצל, ובתוכו באמצע משולש כמו חתוך מעוגה או ממאפה בצק שמרים, ממולא גבינה מותכת. מוזר. אף פעם לא טעמנו מרק בצל שכזה, שהיה בינוני ומטה, והבטחנו לעצמנו פיצוי בתל-אביב. המנה הדנית עלתה כ-60 שקל בכסף ישראלי, ואילו ב"בראסרי" – רק 42 שקל למנה גדושה גבינה מותכת ובצל וקוביות לחם וטעם של יין, ממש מעדן שמשביע כמו ארוחה שלמה. לא צריך לנסוע לשם כך פאריס ובוודאי שלא לקופנהגן.

למרק שלנו הוספנו כוס בירה גינס מהחבית ב-27 שקלים, יחד 69 שקלים, ואילו המסתורית לקחה ארוחה עסקית ב-62 שקלים שכללה מנת בגטים טריים עם חמאה, כוס לימונדה טרייה, סלט עוף בירקות למנה ראשונה, והמבורגר גדול עם קונוס דמוי נייר עיתון של צ'יפס שחום נהדר וירקות, מנה שעליה היא הוסיפה כוס יין הבית ב-24 שקלים, יחד 86 שקלים, אבל בהמבורגר ובצ'יפס חלקנו שנינו ויצאנו שבעים מאוד. לעיתים קרובות אנחנו חולקים את המנה העיקרית ואף פעם לא התחרטנו על כך. וזה תמיד גם מוזיל את מחיר הארוחה.

מאחר שאנחנו לקוחות ותיקים, וגם אמרנו שזה יום הנישואים שלנו [תמיד כדאי להגיד תאריכים משמחים, אפילו ימי נישואים] – קיבלנו בסוף חינם בהפתעה מנה של "מילפוי" שזה קרם-שניט עשוי שתי קומות בצק עלים עדין ופריך ואפוי היטב עם מילוי קרם וניל ומישרת תות-שדה טרי בצד. לזאת נשארו לנו גם המים הקרים עם פרוסות הלימון, חינם, לשטוף את החך.

ס"ה 155 שקלים לפני הטיפ, שאותו הוסיפה המסתורית ביד נדיבה אך לא שאלנו כמה. המלצרית הצעירה אנה מיכל נישאה לדבריה רק לפני ארבעה-עשר יום – לעומת 38 השנים שלנו. בעלה ימאי ב"צים" ויעברו חודשים אחדים עד שישוב ארצה ויחגגו את ירח הדבש.

הבראסרי, אבן גבירול 70, ת"א. 03-6967111. אין הזמנת מקומות מראש. המוסיקה בשירותים נעימה, שקטה ותרבותית יותר מזו שבמסעדה עצמה. השירות אדיב ומצויין. המון מלצריות ומלצרים. בקהל יושבות לפעמים יפהפיות, שקשה להתיק מהן מבטים עד שאנחנו מקבלים מהמיסתורית הערה: "תפסיק ללטוש עיניים..."

* * *

אהוד בן עזר

על "נשות הגאות והשפל"

רומאן מאת מאיר ריבקין

בת אור, הוצאה לאור, 142 עמ'. תל אביב 2012.

את הרומאן החדש שלו, השני, ששלח לי לקרוא – מקדיש מאיר ריבקין "לזכרה של אחותי מלכה מיכאל", ואכן הוא גיסו של סמי מיכאל, ואחותו מלכה היתה אם-ילדיו של סמי מיכאל. סמי מיכאל הוא שקישר ביני לבין מאיר ריבקין לפני שנים אחדות כדי שאערוך את הרומאן הראשון של ריבקין, "וליבה נקרע לגזרים", רומאן מרתק ורב-עלילה שיצא לאור בשנת 2004 בצורה מקצועית בהוצאת "אסטרולוג", אך למרבה הצער לא זכה להכרה ולהתייחסות הראויים לו. הוא בנוי, בין השאר, כסרט קולנוע או כסדרת טלוויזיה רבת עלילות ותהפוכות, ועדיין לא מאוחר לבמאים ולמפיקים לגלות אותו.

הצטערתי בעבור מאיר ריבקין שלא מצא עורך ובית הוצאה הולמים לרומאן השני שלו. עיצוב הספר החדש מקשה על קריאתו בגלל האותיות הדקות הממלאות את כל העמוד כאילו מטעמי חיסכון בנייר, כמעט בלי שוליים, וכאילו לא קיימת בעברית האות פרנקריהל. העריכה של יהודית מליק-שירן אינה עומדת בסטנדרטים המקובלים בהוצאות הספרים התקניות בארץ, ולי היתה הרגשה שהעורכת וההוצאה כאחת לא היטיבו עם הסופר שהפקיד בידיהן את ספרו, ולא הייתי ממליץ לסופר אחר להוציא ספר בצורה כזו, ואני אומר זאת באחריות מקצועית רבת שנים וניסיון, ולא מתוך מניעים אחרים.

על העטיפה האחורית של הספר כתב סמי מיכאל: "ריבקין קבע את ביתו בחיפה לפני יותר מ-60 שנים, ובשני הרומנים מככבת חיפה חלומית, ממשית והזוייה על פני גוני נופיה, שכונותיה ותושביה, יהודים כערבים, פשוטי עם ומשכילים. 'נשות הגיאות והשפל' הוא סיפור חייהן של ארבע נשים שקורותיהן משיקות לחייו של גבר אחד. זהו ספר רומנטי רווי אהבה לעיר חיפה, אשר מתוך גבעותיה ומורדותיה משקיף ריבקין אל המציאות הלאומית על תהפוכותיה. ריבקין יוצר עלילה מעניינת והרומן 'נשות הגאות והשפל' הוא ספר קריא ומעניין."

ריבקין נולד בחיפה בשנת 1934 ומתגורר בה עד היום, ילדותו ונעוריו עברו עליו בשכונת הצריפים של נשר, שם הוא חי עד גיל 14 בשכנות ליישובים הערביים שבאיזור, עד שתושביהם עזבו בסערת מלחמת 48'. השכנות הזו בשנות הנעורים נתנה, לטוב ולרע, את אותותיה ברומאנים שלו, שיחסי יהודים וערבים שלובים בהם – לפני ואחרי 48'. וכפי שנאמר על ריבקין בעטיפה האחורית: "על אף ההרג ההדדי והאכזבות בשני הצדדים, לא איבד ריבקין משחר נעוריו את תקוותו ואמונתו בהסדר שלום עם העם הערבי השכן."

לעיתים יש רושם שאצל ריבקין האידיאולוגיה הדוגלת בשלום, והמציאות של יחסי יהודים וערבים – מניעים את העלילה, לעיתים בכוח, כמו כדי להוכיח משהו שהוא אפשרי אך גם בלתי אפשרי. אשתו ואם-ילדיו הקטנים של קצין ישראלי פגוע-ראש במלחמה מוצאת עצמה יוצרת קשרים רומנטיים עם מנתח-מוח ערבי-ישראלי בעל מוניטין, המטפל במסירות בבעלה חסר ההכרה במשך תקופה ארוכה. לא נגלה את כל סודות הרומאן, וכיצד מערכת היחסים הזו מתפתחת, אבל נאמר שהיא נטועה כולה במקום ובזמן שבו מתפתחת העלילה.

יש ברומאנים של ריבקין גם ניחוח ארצות רחוקות, בעיקר בדרום-אמריקה, והרבה מעברי עלילה מפתיעים שיש בהם עוקץ דרמטי, ולעיתים הם קצת דמיוניים, אך אין בכך כדי לפגום בהנאה שבקריאה.

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק ה.

עגנון, מזכירו של אבא

בדרך-כלל, בבתים בארץ, באותה תקופה, הקירות היו ריקים. לא ידעו מהי תמונה תלוייה בבית לנוי. הבית של אבא היה כבר מודרני, מתקדם, חילוני. אצלנו בבית היתה תלוייה רפרודוקציה מתמונת "אי-המתים" של בקלין, צייר גרמני ידוע, שהיה מצייר ציורים מיסטיים ומלאי-אווירה, בצבעים כהים.

ב-1907 בא עגנון לארץ-ישראל. הוא הועסק כמזכירו של אבא בעריכת מאסף "העומר", שהיה בו, כאמור, מיפנה בספרות החדשה הארצישראלית, אם על ידי השתתפותם של סופרים מעולים וגם חדשים, ואם בנוסח הספרותי, שהיה בו ניגוד מוחלט לנוסח של עיתוני אליעזר בן-יהודה, אשר שלט אז ביישוב. באותה שנה החלה גם הופעתו של "הפועל הצעיר".

עגנון שם לב שאני, הנער, נוהג לצייר, וכן שאני יושב ומסתכל זמן רב ברפרודוקציה של בקלין, והרגיש שאני מתרגש ממנו. איש מכל אנשי-הבית לא שם לב לכך שאני מאריך-שבת מול התמונה הזאת. עגנון ניגש אליי, שם ידו על כתפי, ושאל:

"אתה ראית עוד תמונות?"

עניתי – "לא."

אמר לי – "אינך יודע שיש אלבומי-תמונות של אמנים עתיקים וידועים? ראית פעם ציור של בתולת-הים שחצייה אישה וחצייה דג?"

לא ידעתי. לא ראיתי. איפה היה אפשר אז, בנווה-צדק, לראות אלבומים כאלה? מעודי לא ראיתי.

אמר לי: "תבוא לחדרי. שכני-לחדר הוא אדריכל גרמני, העובד בקונסוליה של ארצו ביפו. ואצלו יש אלבומי-תמונות של הציירים הגדולים."

מאותו יום הייתי מבקר לעיתים קרובות בחדרו של עגנון, יושב ליד הכוננית שעות ארוכות, ושם, אצלו, ראיתי לראשונה בחיי אלבומים של רמבראנדט, רפאל, רובנס, טיציאן, ואפילו מן המודרניים: מכס ליברמן. וזה עשה עליי רושם. האלבומים היו מודפסים על נייר נוצץ, כבדים ומכורכים בכריכות יפות    ; ויותר משראיתי בהם "בתולות-ים", נתפעלתי מתמונות העצים, הנהרות וגופות האנשים שבתמונות. גוף-האדם שמכיוון שנכנס לתוך שטח התמונה חדל להתנועע ונעשה אדיר וקפוא כפסל, וקיבל על עצמו את כל האור, יותר מן העצים. בתמונות היה אור רך, אור שאינו מצוייר כחפץ, אך הוא ישנו, הוא קיים ממש כמו חפץ.

וכך נפתח לפניי חלון לעולם-האמנות, בין גבעות-החול השוממות, הודות לעגנון ולתשומת-ליבו. וכך ראיתי לראשונה את חדרו של עגנון. נרקיסים ויקינתונים היו מצויים בכוסות ובפחיות סביב הקירות. החדר היה טהור, כמעט ריק. כשציירתי את החדר לאחר שנים, אזיי הקווים שציירתי על הקירות – כוונתם היתה לסמן את ריח הבושם, את האווירה. ויכולתי להוסיף גם את החצר המרוצפת "פַּיילוֹת", גיגיות-נחושת ממורטות, נקיות. נשים בשמלות צבעוניות מהלכות על קבקבים, מדרגות עולות בצמידות עם פחי-הפרחים, העולים עם כל מדרגה, וכך עד לפתח חדרו של עגנון.

בחדר הזה חי עגנון, שהיה אז עלם ובו כתב. לשם היו באים אליו ברנר, אבא וסופרים אחרים של "העומר". ראיתי לפני פתחו בקבוקי-יין ריקים. היו שם דיבורים, והיו שירים, ואפשר גם ריבות, וודאי – הנרקיסים. עברו עליי שעות גדולות בחדר הזה. הים השיב רוח שהניעה את הווילונות שבחלון. בחורה בצמות שאלה ספר. אחר שנים רבות קראתי בספרי עגנון תיאור של החדר הזה. גם על הפרחים, גם על האיקליפטוס, גם על הווילונות שרוח-הים נשבה בהם.

הבית הזה עדיין קיים. לא רחוק מגשר-הרכבת. אך מן החלון כבר אין לראות את הים. הבתים שממולו גבהו ופשטו. החצר היה אותה החצר, והאיקליפטוסים, כמו שעגנון מתאר. בתל-אביב כיום אין בתים כאלה, מלבד בתים בודדים בנווה-צדק, וזה אחד מהם, שטרם נחרב.

*

ביאליק היה שולח מאודיסה ארגזים של ספרי-לימוד, מטעם הוצאת "מוריה", ואבא היה מפיץ אותם בין מוכרי-הספרים, קרוגליאקוב ביפו, וכן בירושלים ובחיפה. את הספרים שבארגזים היו עוטפים בעלי-הגהות שנפסלו, ולאחר שנפתחו הארגזים, היתה הרוח מפיצה את הדפים על פני גבעות-החול שסביב לנווה-צדק, שבעתיד נבנתה עליהם תל-אביב.

בדיוק ממולנו גר הרב קוק, וכל פעם כשהיו מגיעים הארגזים האלה, והוא היה עומד בחלון ורואה גיליונות-נייר עם אותיות עבריות  מתפזרים ברוח, היה שולח את השמש לאסוף את הגיליונות המועפים, משום קדושתה של האות העברית.

הארגזים היו מגיעים באונייה לנמל יפו, ומשם היה אבו-חליל ה"עטל" (סבל בערבית) מביאם על כתפיו לבית אבא. אבא לא ידע ערבית וגם לא היה בעל חוש התמקחות. ולכן שלח את עגנון, שהיה מזכירו, לשלם לסבל.

עגנון גם הוא לא ידע ערבית, אבל הצליח בתנועות ידיים ואצבעות, ובמבט עיניו שהיו בהירות וגדולות, ומהן נשקף מבט תמימות כשל ילד, להביא את המיקוח לידי גמר שהפתיע את אבא.

אני, שהייתי אז ילד, כבר ידעתי קצת ערבית. והנה ניגש אליי אבו-חליל, ה"אלייה" משתרבבת בין מכנסיו הרחבים מאוד בחלקם העליון, וההולכים וצרים כלפי מטה, אבנט-חבלים על מותניו, ואומר לי:

"בחיי אלוהים, בפעם הבאה אל תשלחו את הילד הזה (האדא אל ואלד, הוא אמר, כי עגנון היה אז למטה מגיל עשרים, ולא בעל-קומה) – לעמוד איתי על המקח. מה הוא עשה לי? איזה עיניים יש לו – בהן כישפני, על מחצית שכרי ויתרתי!"

*

את סיפורו הראשון, "עגונות", פירסם עגנון ב"העומר" שבעריכת אבא, ושם גם חתם לראשונה בשמו – עגנון. לאחר שנדפס הסיפור, תופס אותי עגנון בחדר הגדול בביתנו, ליד השולחן:

"נוח'ם (כך הוא קרא לי) – קראת את 'עגונות'?"

"לא. לא קראתי." אני עונה לו. והאמת, התחלתי לקרוא, אבל הרגשתי שהסיפור מסולסל ומתובל מדי, גלותי. ולא המשכתי.

"תקרא, תקרא. אתה יודע מי כתב אותו?"

"לא." (והאמת, אני ידעתי כי זה סיפורו).

"אבא שלך."

"מה פתאום?"

"פשוט מאוד: ע-גו-נות – גוט-מען!"

אני לא מבין מה הוא רצה ממני. והלא הייתי אז רק ילד. מה זה היה חשוב לו כל כך מה דעתו של ילד כמוני על סיפורו? אולי רצה לשמוע תגובה ראשונה, ולוּ גם מילד. ואולי רצה לרמוז בכך על התיקונים הרבים שאבא הכניס תוך כדי עריכה בסיפורו?

*

הבנה ראשונה לדמותו של עגנון בעלותו ארצה הראתה לדעת אימא שלי, אני זוכר את כניסתו הראשונה של עגנון לביתנו בנווה-צדק. כדי להגיע לביתנו צריך היה לחצות ולעלות גבעת-חול. חול עמוק ונקי. מן המרפסת שלנו היינו רואים יפה את פני הבאים, ורואים את עשיית הרגליים העסוקות בחריצות בלישת החול המתפורר.

ראיתי אדם צעיר, לפי צורת הפנייה שעשה ידעתי כי כיוון עצמו למרפסת. הוא רקע ברגליו, ניקה נעליו בשק הפרוש לפני פתח-הבית, ונכנס בחיוך של עפעפיים מורדים. פנים צחים, שעוד לא נשזפו בשמש, ולחיים ורודות כתפוחים של חוץ-לארץ. מתוך הצל שנפל אליי משולי המגבעת – הביטו עיניים בהירות שהיו ממהרות להתכסות מאחורי העפעפיים. עד שהגיעו הפנים אליי –

"מר אביך בבית?"

אבא קיבל אותו בזרועות פרושות, וקרא לאימא:

"רבקה, רבקה, טשטשקס בא!"

אימא ידע שטשטשקס עתיד לבוא אלינו, והוא בחור מצניע-לכת, והוא יהיה מזכירו של אבא בעריכת "העומר".

עגנון נכנס לחדר, ונשאר עומד.

בחדר ניצב שולחן גדול ועליו מפה רקומה וחצי-תריסר כסאות סביבו. אימא משכה כיסא מתחת לשולחן ואמרה לעגנון:

"שב."

עגנון העמיד זוג עיניים גדולות, בהירות, שמיד כיסו אותן העפעפיים. בלחיו הופיע סומק, והוא התיישב בזווית הכיסא, לא על כל המושב, וגם לא הביט בפני הדוברת אליו.

אבא זרק מבט מבין באימא, ואימא תפסה את מבטו מיד ונכנסה לשיחה ארוכה עם עגנון, וכדי לתת לו תחושה משפחתית, אף הוסיפה ואמרה:

"שב נא בבקשה על כל הכיסא."

ולאחר כמה רגעים כבר ישב עגנון ביתר נוחות ושתה אצלנו את כוס התה הראשונה. הוא היה לבוש בגד של יום-טוב, מבית אימא. גרביים תוצרת-בית שסורגות אימהות או סבתות. כותונת של חוץ-לארץ, הצווארון לחוד. עורו צח ולחייו ורודות. לאחר שהלך חזר אבא וסיפר לאימא בהנאה דברים על אודות ה"חדש", שהוא בחור-משי. ומאז היה עגנון בא בכל יום לכמה שעות לעבוד אצל אבא. זרויות היו לו רבות, לאחותי היה קורא ריבה במקום ילדה, ובמקום טוב היה אומר – נאה.

אימא שלי אהבה מאוד את עגנון. הוא עורר בה תחושות של אם, משום שהיה צעיר. היה מביט אליה בעיניים ילדותיות, ללא ביקורת, ללא השתדלות של הבנה אלא מתוך אמון והתמסרות.

הארכתי קצת בתיאור הפגישה הראשונה הזאת משום שאני שומר בליבי בחום רב את יחסו של עגנון ואורח-טיפולו המסור באימי זיכרונה-לברכה. לימים, כשחלתה ונסעה לטבריה לשם ריפוי, היה זה עגנון שטיפל בה שם במסירות רבה. אימא נפטרה בטבריה, ותוך שבוע ימים היה צריך להקים את המצבה על קברה. עגנון דאג גם למצבתה. ועוד שנים רבות היתה אצלנו בבית גלוייה ששלח עגנון לאבא מטבריה:

"זִכרה לי אלוהים לובה את הטיפול אשר נתתי לרבקה."

לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתי בטבריה, וחיפשתי את המצבה של אימא, ולא מצאתי. פניתי ל"חברה-קדישא", והם חיפשו בספרים ולא מצאו. בזמן המלחמה נשתבש בית-הקברות, ועד היום לא נודע מקום-קבורתה.

*

כשהיה עגנון הולך ברחוב הרצל, ועובר על פני הבית של יחיאלי, ושלוש הבנות יושבות שם על המרפסת; בטרם התקרב היה עוצר, מצחצח את נעליו בשולי מכנסיו, ורק אז חולף על פניהן ואומר – שלום.

מי בזמנים ההם היה גנדרן כזה? יעקב רבינוביץ, ברש, ברנר, שטיינברג – הם היו מצחצחים נעליים לפני שהיו עוברים על פני בחורות?

*

ההבדל בין עגנון לבין הסופרים האחרים שישבו אז בארץ היה גדול, במובן של תרבויות ותפיסת חיים. הוא היה טיפוס מפוכח מאוד. אולי רק ר' בנימין היה קרוב לו במהותו. ר' בנימין קרא הרבה ספרות עולמית, הרבה יותר מאחרים. האחרים קראו בעיקר ספרות רוסית, וקצת קלסיקאים. אני זוכר את ר' בנימין כשהוא בא לעיתים קרובות, דורס בחול ונכנס לביתו של הרב קוק, ויושב שם שעות שלמות. והודות לו היו באים לשם גם סופרים אחרים.

*

דמותו של הרב קוק, כשהיה עומד בחלון מהורהר, היתה תמיד דמות ששמרתי וכיבדתי בליבי. הוא היה בעיניי דמות שלא ידעתי להעריכה בשכלי, אבל ההערצה אליו ריגשה אותי תמיד. כשהיה עליי ללכת בבוקר לבית-הספר, הייתי צריך לעבור גבעות של חול. באותה שעה היה הרב קוק הולך לבית-הכנסת. אני הייתי צועד מאחוריו, ומתוך כבוד ויראה בפני דמותו, הייתי משקיע את כפות-רגליי בצעדיו של הרב קוק. לתימהוני ראיתי פעם את ברנר צועד בעקבותיו, במרחק, שקוע במחשבות, הלך והשקיע רגליו בצעדים שהותיר אחריו הרב קוק, אך לא התקרב ולא דיבר עימו.

*

עגנון היה כאמור יוצא דופן בחבורת הסופרים. הוא היה צעיר מהם, צעיר מאוד. עיניים גדולות ובהירות. לחיים שתמיד היו ורודות. חיוך על שפתיים ורודות, מלאות. מחזיק ידיו תמיד מאחוריו, והולך בצורה מאוד מצניעת-לכת. לא זקוף וחופשי, אלא מצניע עצמו. חכליל לחיים. מדבר בקול שקט, במעט מילים. משתדל לדבר מעט. נותן לאחרים שידברו ואילו הוא כאילו עומד מהצד. ולמעשה היה מבין, וכולל במחשבתו, דברים הרבה יותר מהאחרים. היתה לו השקפה של אדם שאינו מעורב בדבר, שקורא ומבין הרבה, אך בולם הכול בתוכו. לא השתדל להביע רעיונות המנסרים בחללו של עולם, אלא היה מניח זאת לאחרים, והוא כעומד מהצד ומסתכל. שהוא יִלְמַד מאחרים, ולא האחרים ממנו. אף לא נהג להשמיע דברי-ביקורת. נדמה לי שכל הדברים הללו גם באו לביטוי בכתיבתו. הרצון לראות, להבין, ולא להיות שותף לנעשה. אף פעם לא רצה להשפיע.

אינני יודע איך ליישב את לחייו החכליליות, עיניו המשתמטות והשקטות וידיו הנשיות של עגנון עם ראייתו המבינה, המיוחדת-במינה, המכילה ומקפלת בתוכה חוכמת-דורות שלנו. כתיבתו נראתה לי פשוטה מאוד, משפטיו ברורים מאוד, אך כותב הוא על דברים שקשה להבינם. מילה אצלו פשוטה אך יש לה חגיגיות מיוחדת – בושם מפניה ובושם מאחוריה.

*

בסוכות בניתי סוכה מזרדי-דקל. כל היום נוספו עקבות בשביל שכבש החמור שנשא את הזרדים למרפסת שלנו. ולפנות-ערב פסעו בשביל ובאו כמה מסופרי "העומר". היינו כולנו עסוקים בקליעת טבעות בעלות מושב לשיבוץ, יחידות וכפולות. כל הבאים היו דבָּרים קלי-לשון, ואמיצים בשיחה. ואילו עגנון, כמנהגו, היה מסיים שיחה שלו מבלי להגיד את כל שחשב. את השאר היה ודאי מסיים אחר כך, כשהיה ביחידות. ממנו נשב אולי חג-סוכות של חוץ-לארץ.

לאחר תקופת-זמן בא עגנון, שזוף, בלי צווארון (אז היו הצווארונים מובדלים מן הכותונת וניתנים להחלפה) ועם מקל בידו. הוא שב מתיור בארץ. הוא וחברו עברו בה לכל אורכה.

*

בתור ילד הייתי רואה ומשווה את ההבדל העצום שבין מאיר וילקנסקי לבין עגנון. מאיר היה צנוע וסגור, מחייך חיוך פנימי לעצמו, אבל אמר תמיד דברים נכונים, פשוטים וגלויים. עגנון, לעומתו, היה סגור בפני עצמו, בחיוכו החכלילי, במתיחת ביקורת שסגורה תמיד בפנים. עגנון היה קצת משונה.

*

כאשר היה עגנון מזכירו של אבא, נתן לו אבא להעתיק במחברת אחת את כל סיפוריו הקטנים שנדפסו ב"השילוח". ובאמת היתה אצלנו בבית מחברת כזאת, כרוכה בספר. אז היה עדיין כתב-ידו של עגנון ברור, ויכולת להבחין בו אותיות. אחרי שנים נראו כל אותיותיו כמו האות ה"א. לאחר מות אבא מסרתי את המחברת לארכיון בית אחד-העם, יחד עם כל הכתבים והמכתבים ששמר אבי. כאשר העבירו את הארכיון לספרייה העירונית של תל-אביב שאלתי לחוברת, ולא מצאו אותה.

*

לאחר שהרהרתי בחיי סופרים רבים אחרים, אני לא סבור שאבא היה סופר שוטף. אני סבור שאת ה"אני מאמין" שלו בחיים ובספרות כתב בדבריו הראשונים, בסיפור "נפש רצוצה", הריאליזם של החיים בגלות. כאן בארץ כתב על נושאים תנ"כיים. אולי לכן הרגשתי יותר בסיסיות בכתיבה של מאיר וילקנסקי, או בכתיבתו של ברנר, בהם ראיתי את ההווה, את החיים התוססים.

* * *

ברכות לראש הממשלה בנימין נתניהו בצאתך בשם כולנו לשליחותך הקשה והחשובה בעצרת האו"ם בניו-יורק. אנחנו לא חסידים שלך ולא של פטרונך האמריקאי שלדון אדלסון [שתמיכתו הגלוייה בך חמורה לא פחות מה"שוחד" שכביכול העניקו העדים המפוקפקים טלנסקי וש"ד לקודמך] – אבל עד כה לא מצאנו פגם בולט בהנהגתך. אנא שמור על הקבלות של בתי המלון והנסיעות כדי שלא תסתבך כמו קודמך, וכמו שגם אתה כבר הסתבכת פעם כאשר נסעת עם אשתך להגן על ישראל בבית מלון בלונדון בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. בחר לך איזו אכסניית נוער לא-יקרה שיש בה גם חדרים זולים לשומרי-הראש שלך.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לא יאומן, החרא, הד"ר מטעם אוניברסיטת ביירות, נשיא איראן, הטרוריסט, מחמוד אחמדיניג'אד – נואם בעצרת האו"ם בניו-יורק על שלטון החוק ו"סדר עולמי חדש" – והנשיא האמריקאי ברק חוסיין אובמה מצהיר שלא ייכנע ל"רעש" שעושה ישראל!

תארו לכם את היטלר נואם על שלטון החוק ו"סדר עולמי חדש" בשנות ה-30 של המאה שעברה בחבר הלאומים בג'נבה! – אפילו צ'רלי צ'פלין לא היה מעלה בדעתו מחזה אבסורדי כזה.

איפה יהודי ניו-יורק? מדוע העיר אינה מלאה בהפגנות נזעמות נגד עצם שהותו של החרא הזה על אדמת ארה"ב? – זה יותר חשוב מללכת לבית-הכנסת בחגים האלה! זה כמעט כמו מקרה של פיקוח [קיפוח?] נפש!

* אורי הייטנר: גיליון מרתק [775], בעיקר הדברים המדהימים על אבא קובנר. פרסום הקישור לדבריו של שאול רחבי, מול עלילת הדם נגד גולדה – שליחות לאומית של ממש. אני מניח שבשנה הבאה, במלאת 40 שנה למלחמה, תהיה מתקפת שנאה עצמית נוראית, של האשמת ישראל בתוקפנות הערבית נגדה. חשוב כבר עתה להיערך אליה.

* לא יאומן כי יקועקע! – ברחוב אבן גבירול בתל-אביב ראינו בחור עב בשר בעל שיער גזוז קצר ואולי כבר מקריח, ללא כיפה, אבל על עורפו הרחב היתה כתובת קעקע:

שיויתי ה' לנגדי תמיד

מעניין מתי הוא-עצמו רואה את הכתובת הזו!

* ברוך תירוש: לאהוד,  כתיבה וחתימה טובה! גם הפעם מרתק החומר בחב"ע 775, כולל החומר משלהי מלחמת יום כיפור. מאידך משתרבבים גם אי דיוקים כמו זה של אלישע פורת בכתבה "אבא קובנר כקטיגורם של ישראל", שם הוא מתאר כיצד בסוף דצמבר 1945, ממש כשעלה אבא קובנר שוב על ה"שמפוליון", "אותה אוניית צי בריטית" שנעה בין טולון לאלכסנדריה, לשוב ולהנהיג את חבורת הנקם שלו.

האונייה "שמפוליון" היתה אוניית נוסעים צרפתית עליה עבדו גם כמה ארצי-ישראלים, ששטה בין מרסיי בצרפת לנמלי מצרים, ארץ ישראל, לבנון, טורקיה ויוון.  ייתכן ששטו עליה אנשי צבא, אך היא כמובן לא היתה ספינת צי בריטי.

* שלום שלום לעורך היקר. גמר חתימה טובה ושנה טובה לכם. לא תמיד זמני עומד לרשותי. הפעם הקדשתי זמן לקרוא את המיטב, [לטעמי כמובן]. הכתבות ברמת קריאה מרתקת בכל המובנים, עונג צרוף לחג. שא ברכה. ישר כוח. קורא נאמן. שלך, זאב מגן. 

* אהוד היקר, המאמר של קידר [גיליון 775] הקדיר את שמיי. מייזליש אופטימי מדיי. מי שהרגיע אותי קצת הוא גיא בכור. אינני מאחל לך גמר חתימה טובה – לדעתי, על האל (אם הוא קיים) צריך לבקש סליחה מעם ישראל על כל מה שעולל לנו לאורך ההיסטוריה. מה כן אאחל לך? חיים של אושר עם המסתורית, המשך יצירה וכוח להחזיק את כתב העת הפלאי שלך. בברכה חמה, משה גרנות.

* אהוד: לקראת השנה החדשה אני אופטימי – כי אין שום דבר שעשינו או שלא עשינו, שעלול לגרום לנו להתמוטט מבפנים – כפי שמתנבאים רואי השחורות המקצועיים וכמוהם האידיוטים המוסריים, כל אלה המתפרנסים אצלנו מצביעות ומהפרחת נבואות-שקר.

 מצד שני, האיום על עצם קיומנו אינו תלוי כלל בהתנהגותנו המדינית, החברתית והמוסרית – אלא נובע מהשינאה אלינו בעולם המוסלמי, והוא מתבטא כיום בעיקר בפעולותיה של איראן. לכן, בין אם נצליח להשמיד את מרבית כוחה הגרעיני, ובין אם לא – האיום והשינאה של המוסלמים, ובכללם הפלסטינים – ימשיכו ללוות אותנו ללא שום קשר למעשינו ה"טובים" או "הרעים" כלפיהם – אלא אם נחליט להיעלם כאיש אחד מן העולם, וגם אז לא תחדל השינאה ליהודים.

לכן אני אופטימי.

אני אופטימי כל זמן שיש ביכולתנו לאיים בהשמדת מרבית הערים הגדולות והמיתקנים האסטרטגיים של אויבינו – אם הם ינסו להשמיד אותנו.

אופטימי?

כן, זוהי אופטימיות ציונית, עברית ויהודית.

* מי שרוצה לחוש מהו ניצחונה של הציונות שהקימה מדינה יהודית – צריך לראות את העיר העברית הגדולה בעולם, תל-אביב, בערב יום כיפור ובמהלכו, עיר שקטה להפליא, עיר שרחובותיה ריקים ודוממים מרצון וזאת על דעת כל תושביה, ללא כפייה. אין עוד מקום יהודי כזה לחיות בו, בעולם, חוץ מאשר בישראל.

* "ביום שבו אנו מתפללים להיכתב בספר החיים, ניתנה במה למשטר הרודנות באיראן שחותר בכל הזדמנות לדון אותנו למוות," ציין נתניהו [באיגרתו שהתפרסמה במוצאי יום כיפור, ערב צאתו לעצרת האו"ם בניו-יורק], תוך שהוא חוזר ומשווה את הנשיא האיראני למנהיג גרמניה הנאצית אדולף היטלר. "בערב יום כיפור בחר הצורר האיראני לקרוא בפומבי מול פני כל העולם להיעלמותנו. זהו יום שחור לאלה שבחרו להישאר באולם ולשמוע את דברי השטנה האלה. בנאומי בפני עצרת האו"ם ישמעו את תשובתנו. אני פועל בכל דרך כדי שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני."

* התמונות המזוויעות של שגריר ארה"ב בלוב, כריסטופר סטיבנס הצעיר, נגרר חי ברחובות בנגזי ומוצא להורג בלינץ' – בדומה ללינץ' שעשו בקדאפי בפומבי גם כן לאור מצלמות – והתגובה הפושרת של אובמה על הפגיעה האנושה הזו במעמדה וביוקרתה של ארה"ב – הם אות אזעקה חור ונורא להידרדרות הצפוייה לעולם כולו בקדנציה השנייה של הנשיא האמריקאי. והצרה היא שרומני לא היה יכול להיות טוב ממנו כי הסכלות של שניהם דומה ביסודה.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,412 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,050 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל