גיליון מס' 777

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שלישי, ט"ז בתשרי תשע"ג, 2 באוקטובר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֻשְפִּיזִין בַּסֻּכָּה. // יואל רפל: 1. האושפיזין – מופת להכנסת אורחים. 2. סוכות – החג החקלאי מכולם. // עוז אלמוג: שבט הזולה. // ממה אני מורכב בסתיו?, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יהודה דרורי: 1. הכישלון ה"אסטרטגי" של בן דרור ימיני. 2. "קדימה" – מכירת חיסול של סוף העונה. // מתי דוד: האם אולמרט הוא "המשיח" ואת הפרקליטות יש "להדיח"? // יוסף דוריאל: האמת שלי על אסון יום הכיפורים. // אורי הייטנר: 1. שנית, לא תיפול. 2. מי יישא את מורשת הפלמ"ח? // יואל נץ: על תמרה, הַמְּפַתָּה הקטלנית,  מאת מ. לרמונטוב. // אלישע פורת: שתי האוניות המיתולוגיות, א' – ה"קרנרו". // רות ירדני כץ: "מה הפלא..." // על הספר "שני בתים וילד": 1. איריס רפפורט. 2. דנה אבידר. // יהודה גור-אריה: חֵיל התורה. // אסתר קל: העיר שלי – תל-אביב. [ציטוט]. // מאיר ריבקין: הילולת אומן. // לא ייאמן כי יארע, חלום נורא שֶׁבְּאוּנָן קרה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // דוד מילשטיין: האם תוכלי לקרוא לי "זיידע"? // אלוף (מיל) שלמה גזית: הסוד הכמוס של ערביי ישראל [ציטוט]. // ד"ר ישראל בר-ניר: מערכת הבחירות בארה"ב – דו"ח ספטמבר 2012. [ציטוט]. // אהוד בן עזר למרואן מח'ול: ועל ה"פרהוד" שמעת? // מכתבו של אברהם בן עזר לחזקיה בן עזר בו מתוארת בין השאר חגיגת התשעים למשה שמואל ראב בן עזר בפתח-תקווה. // משה כהן: הנדון: מדינה דו לאומית. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק ו. אז"ר מלמדני לשחות. // ממקורות הש"י.

הגיליון הבא 778  יתפרסם אור ליום חמישי, י"ח בתשרי תשע"ג, 4.10.12

* * *

יוסי גמזו

אֻשְפִּיזִין בַּסֻּכָּה

הָעֶרֶב, כְּשֶכָּל מִשְפָּחָה עֲסוּקָה

בַּמֶּה שֶנָּהוּג בּוֹ לִמְסֹר אֶת

מוֹרֶשֶת הַחַג שֶל מִצְוַת הַסֻּכָּה

לַדּוֹר הַצָּעִיר כְּמָסֹרֶת

רָאוּי לְסַפֵּר בֵּין רָזֵי דְּרָזִין

שֶכָּל יוֹדְעֵי חֵ"ן מִתְמַחִים בָּם

כֵּיצַד, עַל פִּי נֹהַג, שִבְעָה אֻשְפִּיזִין

שֶאִיש לֹא זָכָה בָּם עֵינָיו לְהָזִין

וְאִיש לְקוֹלָם פֹּה עוֹד לֹא הֶאֱזִין

פּוֹקְדִים בָּתֵּי-אָב כְּאוֹרְחִים בָּם

בְּאֹפֶן שֶגַּם אִם אֵינָם מַפְגִּינִים

מִדַּת נוֹכְחוּת שֶהִיא פִיזִית

אוֹרְחִים הֵם עָמֹק בְּלִבֵּנוּ, בִּפְנִים

בְּדֶרֶךְ סִמְלִית, מֵטָפִיזִית

וְכָךְ כָּל אֶחָד מֵהֶם, כְּמוֹ עַל פִּי תוֹר,

בֵּין כָּל יְמֵי חַג הַסֻּכּוֹת כָּאן

אֶל תּוֹךְ סֻכּוֹתֵינוּ מֵצִיץ מִמִּסְתּוֹר

אוֹצְרוֹת אַגָּדוֹת עַתִּיקוֹת כָּאן

וְהוֹפֵךְ אֶת גְּנָזָיו שֶל פוֹלְקְלוֹר יְהוּדִי

אַקְטוּאָלִי פִּתְאֹם עַד לְפֶלֶא

בְּחַסְדֵּי חוּש הִיסְטוֹרִי שָרְשִי, יִחוּדִי

בּוֹ בֹּרְכוּ אֻשְפִּיזִין שֶכָּאֵלֶּה.

כִּי בְּלֵיל הַסֻּכּוֹת הָרִאשוֹן, כָּךְ כָּתוּב,

מִתְכַּבֵּד אַבְרָהָם לְבַקְּרֵנוּ

וּמִלְּבַד אִחוּלֵי הַצְלָחָה וְכָל טוּב

מִתְפַּלֵּל שֶנֵּשֵב עִם שְכֵנֵינוּ

לְשִׂיחוֹת הַשָּלוֹם שֶשָּנִים עַל שָנִים

לֹא הֵנִיבוּ עוֹד פְּרִי בִּשְׂדוֹתֵינוּ

בְּתִקְוָה שֶבִּמְקוֹם עֲקֵדוֹת שֶל בָּנִים

תְּכֻתַּתְנָה לְאֵת חַרְבוֹתֵינוּ.

וּבְלֵיל הַסֻּכּוֹת הַשֵּנִי בָּא יִצְחָק

שֶמִּדַּת הַגְּבוּרָה יֻחֲסָה לוֹ

וּמַזְכִּיר כָּל חַיָּל שֶבְּעֶרֶב הַחַג

לֹא יוֹשֵב בְּבֵיתוֹ כִּי עָמְסָה לוֹ

מְדִינַת הַיְּהוּדִים אוֹ תַצְפִּית אוֹ פַּטְרוֹל

לְאָרְכָּן שֶל גִּדְרוֹת-מַעֲרֶכֶת

וְכֻלָּנוּ חָבִים לוֹ בְּעֶצֶם הַכֹּל

כְּשֶיָּדוֹ אֶת נִשְקוֹ שָם דּוֹרֶכֶת.

וּבְלֵיל הַסֻּכּוֹת הַשְּלִישִי – יַעֲקֹב

שֶשָּׂרָה עִם מַלְאָךְ וַיּוּכַל לוֹ

יִתְאָרַח פֹּה וְחִיש בְּאָזְנֵינוּ יִנְקֹב

אוֹתוֹ לֶקַח פָטָאלִי שֶחָל לוֹ

עַל פַּרְעֹה וְהָמָן בְּקַדְמַת הַיָּמִים

וְעַל רֶשַע אִירָאן בְּיָמֵינוּ

שֶלַּמְרוֹת סַרְקָזוֹת וְלַמְרוֹת אִיּוּמִים

עוֹד בַּסּוֹף נֵחָלֵץ גַּם מִמֶּנּוּ.

וּבְלֵיל רְבִיעִי שֶל סֻכּוֹת כְּבָר מֹשֶה

יִכָּנֵס וִיגוֹלֵל בְּאָזְנֵינוּ

עַד כַּמָּה שֶהָיָה לוֹ חָמוּר וְקָשֶה

לְהַנְהִיג אֶת אֲבוֹת אֲבוֹתֵינוּ

שֶגַּם הֵם, בִּזְמַנָּם, לֹא הִפְגִּינוּ אַחְדוּת

וְלָקוּ בְּפִצּוּל סֶקְטוֹרְיָאלִי

לֹא פָּחוֹת מֵאִתָּנוּ, שֶרַק לְכִידוּת

תַּצִּילֵנוּ מִפְיַאסְקוֹ פָטָאלִי.

וּבְלֵיל חֲמִשִּי יִזְדַּמֵּן אַהֲרֹן

תַּחַת סְכַךְ סֻכָּתֵנוּ וְיֹאמֶר

כִּי כְּשֵם שֶקּוֹדְמֵינוּ הֻכּוּ בְּעִוְרוֹן

הַסְּגִידָה הַפָנָאטִית לַחֹמֶר

כָּךְ גַּם אָנוּ כַּיּוֹם מַשְלִיכִים אֶת יְהַב

תְִּקווֹתֵינוּ עָלָיו וּמָה פֶּלֶא

אִם רוֹקְדִים אָנוּ לֹא רַק סְבִיב עֵגֶל-זָהָב

אֶלָּא רֶפֶת שְלֵמָה שֶל כָּאֵלֶּה.

וּבְלֵיל הַשִּשִּי שֶל סֻכּוֹת יִתְוַסֵּף

לַסֻּכָּה בִּמְאוֹר לֵב וְעֵינַיִם

כַּלְכְּלַן-הַצַּמֶּרֶת, אָחִינוּ יוֹסֵף

שֶמָּנַע שְנוֹת רָעָב מִמִּצְרַיִם

וְיַזְכִּיר לְכֻלָּנוּ סוֹפְסוֹף כִּי לֹא דַי

שֶיֶּשְנָהּ פֹּה צְמִיחָה –  כָּל עוֹד סֶדֶק

שֶל קִפּוּחַ מַרְאֶה שֶצְּמִיחָה זוֹ וַדַּאי

שֶאֵינָהּ מִתְחַלֶּקֶת בְּצֶדֶק

וְשֶמּוּל שְלַל פָּרוֹת שֶבְּשָׂרָן דַּל-מַרְאֶה

וּבְקֹשִי גוֹמְרוֹת אֶת הַחֹדֶש

יֵש מִעוּט שֶל פָּרוֹת שֶצְּמִיחַת הַמִּרְעֶה

מַגְדִּילָה אֶת כְּרֵסָן כָּאן עַד גֹּדֶש.

וְלִבְסוֹף, כְּחֻלְיָה אַחְרוֹנָה בְּרָבִיד

אוֹ חָרוּז אַחֲרוֹן בְּמַחְרֹזֶת

נִתְכַּבֵּד בְּבִקּוּר שֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד

שֶיָּבוֹא וִיתַגְבֵּר פֹּה בְּעֹז אֶת

הַמּוֹרָאל הַקָּרוּי לְאֻמִּי מוּל דִּבַּת

רוֹאֵי-שְחוֹר שֶדִּיפְּרֶסְיָה טוֹפֶלֶת

בִּלְשוֹנָם עַל כָּל צַעַד כְּאִלּוּ כִּמְעַט

סֻכָּתוֹ שֶל דָּוִד כְּבָר נוֹפֶלֶת

וְיַפְטִיר אַבָּהִית: "אַל נָא, קִינְדֶּערְלַעךְ, אַל

בְּיֵאוּש, פִּיק-בִּרְכַּיִם וּמֹרֶךְ

שֶכֵּן עַם זֶה שֶלָּנוּ, בִּפְרָט וּבִכְלָל,

מִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי בִּשְעַת צֹרֶךְ

וּמִכָּל פַּעֲרֵי מִגְזָרָיו מִתְלַכֵּד

כְּשֶכָּל גּוּש מִצְטָרֵף מִכָּל עֵבֶר

(רַק חֲבָל שֶבְּטַקְטִיקָה זוֹ הוּא נוֹקֵט

רַק מוּל בְּרוֹךְ, קָטַסְטְרוֹפָה אוֹ שֶבֶר

וְהָיִיתִי הַרְבֵּה יוֹתֵר שָׂשׂ וּמַבְּסוּט

לוּא זָכַרְנוּ כִּי גַם בִּימֵי חֹל פֹּה

כְּמוֹ סֻכָּה זוֹ שֶסְּכַךְ זֶה מַקְנֶה לָהּ מִין כְּסוּת

עַם לָכִיד הוּא כִּמְעַט כָּל-יָכוֹל פֹּה.")

כֹּה יֹאמַר בֶּן יִשַי וּדְבָרָיו יֵאָלְמוּ

כִּי כְּשֵם שֶחָדְרוּ לְקִרְבֵּנוּ

כָּךְ פִּתְאֹם כָּל אוֹתָם אֻשְפִּיזִין יֵעָלְמוּ

אֲבָל לֹא לִקְחֵיהֶם –  מִלִּבֵּנוּ...

* * *

יואל רפל

1. האושפיזין – מופת להכנסת אורחים

מנהג פשוט הוא בישראל לילך להקביל פני רב, מנהיג ציבור או אורח חשוב. בעיקר אמורים הדברים בשבתות ובימים טובים בהם רבים מארחים ומתארחים. ידועה האגדה המסופרת במסכת 'שבת' של התלמוד הבבלי על אותם שני מלאכים, מלאכי עליון, מלאכי שרת, אחד טוב ואחד רע, המתלווים לו לאדם בערב שבת בדרכו מבית הכנסת לביתו. כאשר מגיע היהודי לביתו הוא פותח בשירת הפיוט "שלום עליכם מלאכי השלום," ורק אחר כך מתיישב לאכול את סעודת השבת.

בחג הסוכות, כאשר נכנס יהודי לסוכה, הריהו ממתין לבואם ולהצטרפותם של שבעת אבות האומה – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, דוד. כל יום משבעת ימי החג מוקדש לאחד האורחים החשובים ובו הוא מוזמן, באמצעות פיוטים ודברי שבח, לבוא ולהתארח בסוכה. האורח הבלתי נראה מטביע את חותמו על היום הייחודי לו, ועל כן נהוג לתלות על דפנות הסוכה קישוטי טבלאות ובהם סדורים שמות האורחים על פי ימי התארחותם בסוכה.

מנהג האושפיזין (אושפיז – אורח, מהמלה 'הוספיס') מתבסס ככל הנראה על תורתם ומנהגם של המקובלים הנזכר בספר 'הזוהר' ובו מסופר על הזמנת אורחים עליונים המשגיחים על ביצוע מצוות הכנסת אורחים בחג הסוכות, ואשר מברכים את בעל הבית שעל שולחנו יסעדו סועדים עניים. מכאן גם המנהג להזמין בכל יום משבעת ימי הסוכות, לסעודת ערב, אדם עני המסמל את האושפיז העליון. בבירור מוצאם של שבעת האושפיזין ניתן לראות את המקור המשיחי של המנהג הקשור בסוכה כסמל למלכות ישראל, ובשבעת הרועים אשר ילוו את המשיח. יש סבורים כי מקומו הבלתי קבוע של יוסף בנוסחים השונים של סדר האושפיזין מצביע על כך שיוסף ודוד שבין האושפיזין אינם אלא משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

ייתכן כי שבעת האושפיזין הם הגלגול היהודי-מונותיאיסטי של המוטיב המיתי, הנפוץ בתרבויות אליליות שונות, לפיו נתמך העולם על ידי שבעת עמודי-ארץ, או אולי יצורים מיתיים. אותם מוסדות תבל, או 'עמודי ארץ' – הוחלפו בשבעה אישים שהם יסוד ייסוד העולם, כפי שנאמר במשלי 'צדיק יסוד עולם'. אגב, המיספר 'שבע' אינו צריך להפתיע אותנו, וכבר נמצא במחקרים שונים כי יותר משלוש מאות וחמישים עניינים שונים ביהדות קשורים למספר שבע. דוגמאות: ימות השבוע, שבעת ימי החג, שבעה כרתו ברית עם הקב"ה, שבעה שלא שלט בהם יצר הרע, שבע מצוות בני נח, שבעה מיני פורעניות, שבעה טובי העיר, שבעת הרועים, שבעה דברים נבראו קודם בריאת העולם, ועוד ועוד.

מנהגים ומסורות

האושפיזין המתארחים בסוכה באים ללמד זכות על בעל-הבית, המארח אותם לפני הושענא-רבה שהוא יום גמר הדין וחתימתו. מתוך שנרמז המנהג בנביאים ככתוב "ביום ההוא תקראו איש לרעהו אל תחת הגפן ואל תחת התאנה" – נהגו לכבד את האורחים בתירוש ובתנובת השדה. בכמה עדות היו טורחים בעלי הבתים למצוא עני שיהא אורח בסוכתם, יישב בראש השולחן ויאכל ממעדני הבית. בכך הוא משמש ממלא מקום לאושפיז של אותו יום. מהדרים היו מזמינים בכל ערב שבעה אורחים עניים כנגד כל שבעת האושפיזין.

בקרב יהודי מזרח אירופה היה מקובל שילד אשר נולד בחג הסוכות או שברית המילה שלו התקיימה בימות החג, נקרא על שם האושפיז של יום שמחתו. במקרה שהילד נולד בשעות אחר-הצהריים היה נקרא מחיבור שמות שני האושפיזין – של היום ומחר, למשל: אברהם-יצחק, אהרן דוד.

ספרדים בירושלים נהגו להעמיד בסוכה כיסא לכבוד אחד משבעת האורחים אשר יבואו איש ביומו לסוכה, ועל הכיסא הניחו ספרים. יהודי בבל נהגו לתלות בכל סוכה עששית בכוס שמן ובה פתילה אחת – נר לנשמת אושפיז אותו היום. היו שנהגו לתת לעני כסף תמורת ארוחה שיאכל במקום האושפיז. המקובל מכל המנהגים הוא לתלות קישוט בסוכה ועליו מצוינים שבעת האושפיזין.

מידותיה של הכנסת אורחים

ערכה של מידת הכנסת אורחים נלמדת מאברהם אבינו, האושפיז הראשון. "אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה," שנאמר "ויאמר (אברהם) אדוני אם מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך."

במסכת פרקי אבות אנו מוצאים את דברי בן-זומא האומר: "אורח טוב מהו אומר – כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי? כמה בשר הביא לפניי? כמה יין הביא לפניי? כמה גלסקאות (עוגות) הביא לפניי? וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי.

"אבל אורח רע מה הוא אומר – מה טורח טרח בעל הבית בשבילי? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת (של בשר) אכלתי, כוס אחת שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשביל אשתו ובני ביתו."

ומשהו מסיפורי החסידים. מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב כי בפרוס חג הסוכות היה מזמין לסוכתו יהודים פשוטים, עמי ארצות שאינם בקיאים בתורה. ביקשו תלמידיו למנוע ממנו מלקיים מנהג זה, ולא עלה בידם. רבי לוי יצחק התעקש לשבת בסוכתו בחברת עניי העיר.

פעם אחת ביקש  אחד מתלמידיו לשאול אותו לפשר מנהגו. השיב רבי  לוי יצחק: "בעולם של מעלה יושבים הצדיקים בסוכת עורו של לוויתן, עטרותיהם בראשם והם עסוקים בתורה. והנה לאחר מאה ועשרים שנה, כאשר אבוא גם אני ואבקש להיכנס לאותה סוכה, בוודאי לא יניחו לי. כי מי אני? עם הארץ וריק מתורה. מדוע שאזכה לשבת במקום שיושבים צדיקי עולם. או אז אבוא ואטען כי בעולם של מטה הכנסתי לסוכתי פשוטי עם ומן הדין שכך ינהגו בי בעולם של מעלה".

2. סוכות – החג החקלאי מכולם

יותר מכל שאר חגי ישראל  נתייחד חג הסוכות באופיו הארצישראלי. השמות השונים  שבהם נתכנה החג מעידים היטב על תוכנו ועל ייחודו. בולט הדבר בישיבה בסוכה אשר נועדה לתת ביטוי ליציאה מדירת קבע אל דירת ארעי – סמל לנדודי בני ישראל במדבר בדרכם מן השעבוד אל החרות הלאומית והרוחנית.

חג הסוכות יש בו יסוד כפול: דתי-היסטורי מחד-גיסא, וטבעי-חקלאי מאידך גיסא. כל אחד מיסודות אלה מקבל ביטוי מפורש בדברי התורה. על היסוד הדתי נאמר – "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני-ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. ["ויקרא כ"ג]. ואילו על היסוד הטבעי-חקלאי – "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים  באספך מגורנך ומיקבך." [דברים ט"ז].

היסוד הטבעי-חקלאי מקבל ביטוי משמעותי בכל אחד משלושת הרגלים.

פסח – חג האביב, מבטא התעוררות חיי הטבע וראשיתה של עונה חקלאית.

שבועות – חג הקציר.

סוכות – חג האסיף, שיאה של העונה החקלאית, שבה אוסף האיכר את יבול שדותיו והוא שמח בברכת האדמה.

צא ולמד: חגי ישראל מסמלים את השינויים בטבע ובתקופות השנה.

אך ברור, התופעות שצוינו יכלו להתרחש רק באזור אחד – ארץ-ישראל, שבו מקבילים מועדי החגים לתמורות בעבודת האדמה. הסוכה היא גם סוכת 'שלום' והיא מסמלת את האידיאל הנכסף שתואר בפסוק "וישב איש תחת גפנו ותחת תאנתו באין מחריד." השאיפה לשלום היא משאת נפשו של עם ישראל בכל הדורות והיא מבטאת את חזון העתיד. "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת." זהו הביטוי למאווייו הכמוסים של העם השואף לגאולה שלמה בארצו.

זאת ועוד, הישיבה בסוכה, המזכירה את הקשיים שעבר העם בדרכו לעצמאות, נועדה גם להזכיר את סוכתו של החקלאי, סוכת הגן והכרם, המשמשת ביתו הזמני של עובד האדמה והיא מגן ומחסה לאיכר מפני השמש ומצינת הלילה. הסוכה היא ביתו של האדם בחג, בה הוא אוכל ובה הוא ישן. בעצם הקמתה ניתן אופי מיוחד לחג – בית זמני ולא קבוע, למען נזכור את הדרך הארוכה מעבדות לחרות, ממצרים לארץ-ישראל.

חג סוכות הוא גם חג האסיף ושמחת החג מקורה באופיו העממי-חקלאי, בעת שהיושבים על אדמתם אוספים את תבואת הארץ. התכנסותם של אלפי עולי רגל לירושלים בחג הסוכות, בזמן שבית-המקדש היה קיים, וקיום חגיגות 'שמחת בית השואבה' – נועדו לבטא את הקשר העמוק בין העם לארצו, קשר שחג הסוכות הוא מבטאו וסמלו.

נס טבריה בשנת 1742

העובר על זיכרונותיהם וכתביהם של תושבי ארץ-ישראל במרוצת הדורות לא יכול שלא להתרשם מעומק השמחה שנקשרה בחג הסוכות ומדרכי הביטוי השונות שניתנו לחג בתקופות שונות.

יעקב בירב, מחכמי ארץ-ישראל במאה ה-18, ומי שנודע בספרו "זמרת הארץ", מספר על חג סוכות כפי שנחוג בטבריה הנצורה בשנת 1742. הימים היו ימי מאבק צבאי בין השלטון העות'מני לבין דאהר אל-עמר שליט הגליל, שהעניק לר' חיים אבולעפיה רישיון לשיקום העיר טבריה ולחידוש היישוב היהודי בה.

"ומועדי ה' אשר עשו בשמחה ואף בשמחת בית השואבה עשו בליל החול המועד בשמחה ובשירים בתוף ובכינור... וקול הדופקים ואבני הבליסטראות היה עולה עד לב השמים... ולא חסרו ישראל אלא את ארבעת המינים כי היתה טבריה סגורה ומסוגרת מראשית חודש אלול... וביום הושענה רבה נעשה נס שגלגלו שרי משנה לתווך השלום [בין הכוחות העות'מניים לכוחות דאהר אל-עמר] ובא יהודי אחד אל גביר אחד ונתן בידו אתרוג והדס וערבה ואז עקרו לולב מהדקל וברכו כל העם על נטילת לולב  שהחיינו ושמחו שמחה רבה... שמרוב השמחה הורידו עיניהם דמעה מהתלהבות המצווה – אשריהם ישראל."

האושפיזין מבקרים בסוכה

על מנהג שהיה מקובל בירושלים במאה ה-19 מספר דוד ילין, המורה, הבלשן והחוקר. "ואחינו הספרדים יצאו מבית-הכנסת והלכו חבורות-חבורות לבקר בבית רעיהם וידידיהם ולברכם בברכת החג, ובבואם לא ישבו להתרועע ולשיח, כי ביקורים אלה, 'ביקורים רישמיים', המה, ביקורים במרוצת ימי חובה, וישבו להם רגע אחד וקמו והלכו אל הבית השני כי רבה העבודה עליהם."

מקורו של מנהג זה הוא בשבעת האושפיזין המבקרים בימי החג בסוכת כל בית בישראל.

על מנהג אחר שהיה נהוג בירושלים מספר לנו  י.א. וייס בספרו "בשערייך ירושלים". מנהג זה, כשאר המנהגים, מקורו במצוות החג שקיבלו אופי שונה לאחר חורבן בית-המקדש. "מנהג היה בירושלים שביום השני של חול המועד סוכות מתקבצים אנשי סגולה שבעיר ואף עולי רגל משאר ערי החוף, שאף פעם לא פסקו מלקיים מצווה זו, והיו יוצאים חבורות-חבורות מסביב לחומת עיר הקודש, ואגב הליכה מזמרים ממזמורי תהילים כדי לקיים את הפסוק סובו ציון והקיפוה."

עלייה לרגל עם א.ד.גורדון

אופי מיוחד שיוו פועלי העלייה השנייה לחג הסוכות. בשנת 1904 החליטה קבוצת פועלים לחדש את מנהג העלייה לרגל ולערוך טיול לירושלים. ביומני רבים ממשתתפי אותו טיול נותרו זיכרונות ורשמים.

אלכסנדר זייד, השומר הידוע משייח' אברק, מספר כי "החלטנו לערוך טיול גדול לירושלים ולירדן. ביום קבוע נתכנסו הפועלים מכל מושבות יהודה בעיר רמלה... לפני צאתנו לדרך שרנו את 'השבועה', הלכנו בלילה לאור ירח ובבוקר השכם הגענו לירושלים."

יעקב פנחסי, שאף הוא השתתף באותו טיול, מספר ב"זיכרונותיו של פועל חרושת" על חוויות העולים לרגל לירושלים. "הידיעה על עולי הרגל פשטה בעיר חיש מהר. בהתקדש החג הלכנו כולנו בחבורה לבית-הכנסת. ובערב, לפני סעודתנו הדלה מאוד, קנינו כמה מצרכים הכרחיים בפרוטותינו הדלות, עלינו על הגג שאיכסן אותנו בשכונת 'בית ישראל' וכיבדנו את א.ד.גורדון הזקן שבחבורה, שהיה קשיש מאיתנו בהרבה – ב'קידוש'. הדי הקידוש נתגלגלו והגיעו עד 'משכנות ישראל' ו'מאה שערים', אז נתלקחה הורה נלהבת שריכזה סביבה את כל הקהל."

דור-דור ומנהגיו דור-דור ואופי חגיו. סוכות החג הארצישראלי נתייצב במרוצת הדורות לפי        מתכונתו המקורית בהשראת אורח החיים שנרקם ונוצר בארץ.

ד"ר יואל רפל הוא מרצה וחוקר במרכז אלי ויזל ללימודי היהדות באוניברסיטת בוסטון.

* * *

עוז אלמוג

שבט הזולה

מסיבת חצי ירח באי פנגאן. אלפי מסטולים מאלכוהול וקנאביס נדחקים בקרחנה קטנה בלב הג'ונגל, עם תפאורה פסבדו-קמאית. מתנועעים כאחוזי עווית להלמות הדי ג'יי. הם מאומנים מילדות: "עודד אמר להרים ידיים! עודד אמר לקפוץ קדימה!" שבט הזולו והזולה, באקסטה הגלובלית – מראה מוזר, מצחיק ומטריד כאחד. אני מדלג ממקום למקום בתוך הקהל הדחוס, מנסה לתפוס זוויות צילום טובות. רוב המצחי-קולים הם צעירים וצעירות מישראל והעברית בכל פינה. עד לכאן נסעתם, אח ואחות שלי – בשביל אום טראח בום טראח, ותמונה לחברים בפייסבוק? בחור אנגלי תקע בי מבט של – מה זקן כמוך עושה כאן? בסוף הוא לא התאפק ושאל: "מהיכן אתה?"

"ישראל" השבתי.

"עוד אחד?!" הוא סינן בייאוש.

כשכבר נסחפתי עם מנטרת-הטכנו והתחלתי להרגיש כאחד מהשבט, גחן אלי לפתע צעיר חייכן עם בקבוק בירה וצעק לי באוזן: "פרופסור אלמוג, גם אתה?!"

עם ישראל חי – בתאילנד.

* * *

ממה אני מורכב בסתיו?

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

ריבה של תפוזים מרים

כפית אחר כפית

עם מי עדן קרים

גבינה לבנה יבשה מלוחה עם חורים של קדוש מצפת

זיתים ירוקים בקועים בני יום שכבר נכבשו במי מלח, פלפל חריף ופלחי לימון

לָבָּנֶה דרוזית עם שמן זית וזעתר

פיתה דרוזית

שתי קציצות המבורגר מבשר טרי בצהריים

עם בצל על טוסט לחם לבן או לחמנייה

מלפפונים זעירים חמוצים בני יום בשמיר, שום ומי מלח

ועכשיו שחזרתי מבֶּרְגֶן

מוסיף קורט ביצי קאוויאר שחורות

על כל מריחה של קוטג' חמישה אחוז

צנוניות טריות

עגבניות זעירות חמוץ מתוק

שוופס ביטר לֵמוֹן

קולה לֵמוֹן דַייט

תה תיון מתמצית

אֶרְל גְרֵיי עם קֵנְייתי שחור

עונת האבטיח המוצלחת חלפה

מחכֶּה לקלמנטינות דקות-קליפה

מחכה למלך שאמוטי

הימים מעוננים וחם

נפרד מהרחצה עם הַכּוּסִיוֹת בים

פּורֵם אשכולות ענבים קטנים

צהובים מתוקים בלי חרצנים

מזן סולטנינה

נוגס בגויאבה בשלה

בשלכת הירוקה עם ריח טיפות גשם

ראשון נספג באבק הרחוב

* * *

יהודה דרורי

1. הכישלון ה"אסטרטגי" של בן דרור ימיני

אני דווקא נימנה עם חסידיו של בן דרור ימיני, קורא בקביעות את מאמריו, וברוב המקרים מסכים איתם. בן דרור ימיני אינו שייך לא ל"ימין" ולא ל"שמאל", הוא מדבר להיגיון של הזרם המרכזי במדינה ובזאת גדולתו, אך לפעמים מרוב עצים הוא לא רואה את היער.

במאמרו האחרון של בן דרור ימיני, בגיליון סוף השבוע של "מעריב", הוא הצביע על כישלון (כביכול) של נתניהו בנאומו בעצרת האו"ם, בכך שלא העלה לסדר היום העיקרי את הנושא הפלסטיני – אף שהיה עליו להבין כי יש למדינה סדר עדיפות ברור, והסכנה האיראנית חמורה הרבה יותר מסכנה של עוד אינתיפדה כושלת פלשתינאית.

נאומו של נתניהו בעצרת האו"מ נועד לתת למנהיגי העולם שיעור בסיסי בניתוח איומים ספציפי, להסביר את מצב הדברים הנוכחי והצפוי, כדי שיבינו מה שעומד לקרות ומתי – וזאת כדי שבעוד מיספר חודשים לא יעלה מנהיג כלשהו על הפודיום באו"ם ויאמר : "לא ידענו" או "הופתענו" או "מדוע זה קרה?"

והכי חשוב מר ימיני – נתניהו דווקא לא ניסה לשכנע נשיא (בעל אוריינטציה איסלאמית כאובמה)  בצדקת ישראל, וגם לא את CNN הנתונה כיום לבעלות מוסלמית, אלא כאמור את שאר אומות העולם.

הסדר פלסטיני?

ונחזור שוב ל"כשלון" שהזכרת... כמה דקות לפני תחילת נאום נתניהו, עמד על הדוכן אבו-מאזן, המוכתר של רמאללה-רבתי, שונא ישראל מושבע ומכחיש שואה ידוע, שיקר ללא בושה, קיטר ללא בסיס, והראה באופן ברור מדוע אין לישראל על מה לדבר עם הפלסטינים. הוא מרוסק כלכלית, מפולג באופן אלים עם החמאס, ושולל מדינה יהודית. לכן כל תגובה מצד נתניהו לנאום אבו-מאזן היתה בפירוש פחיתות כבוד לראש ממשלה ישראלי.

ולבסוף, האם בעת חירום כזו אנחנו אלו אשר צריכים להעלות נושא שאין לו פתרון? ובכלל מר ימיני היקר, עדיין לא הפנמת שהפלסטינים אינם מעוניינים כלל בשלום? עדיין אינך מבין שהפתרון של שתי מדינות לשני עמים נוגד את אמונתם? עדיין אינך רואה שאין בשטח איזו ישות מוסכמת לשיחות ולהסכמים? האם אתה עדיין שבוי ברטוריקה חסרת התוחלת של השמאל, של אירופה וארה"ב – על הצורך "בצעדים בוני שלום" ? האם אתה באמת חושב שרק ההתנחלויות הן ה"מכשול לשלום" ? נו באמת...

אני מבין שמאמרך נכתב בארה"ב, שם הוקפת בהרבה יהודים חמים ואיכפתיים, אינטליגנטים וליברליים, והם השפיעו על כתיבתך. ב-15 שנות שהותי בארה"ב למדתי להכיר יהודים יקרים אלו, ומצאתי את רובם המכריע כבורים מוחלטים בעובדות הפוליטיות האזוריות, הם אינם מכירים את האיסלאם והם חיים על בסיס של רעיונות יהודיים-נוצריים של אחווה, שלום ושכנות טובה. אבל הם מעולם לא למדו על הריאליות הפוליטית באזורנו והם גם לא חיו אף פעם במזרח התיכון...

2. "קדימה" – מכירת חיסול של סוף העונה

ישנם בציבור אנשי תקשורת שכל-כך מתנגדים לנתניהו עד שהם מפנטזים לנו מעל כל אמצעי התקשורת על חזרתו של אולמרט לראשות קדימה, על התגבשות מחדש של "קדימה" ועל "ניצחונה הברור" והבסת נתניהו  בבחירות שיבואו... האומנם?

מבחינתי "קדימה", כבר עכשיו, לא קיימת יותר כאותה מפלגה שרצה לבחירות לפני כ-4 שנים. מבחינתי, "קדימה" לא קיימת יותר כאלטרנטיבה לשלטון, ולא משנה כמה אנשי תקשורת מתוסכלים ואינטרסנטים אחרים ינסו להנשים אותה ולדחוף אותה כאלטרנטיבה לנתניהו. מבחינתי זה פשוט לא מתקבל על הדעת שמפלגה שמרבית צמרתה  הואשמה, נדונה והורשעה בבתי המשפט, מפלגה מרוסקת לרסיסים, תרים את נס הדגל לשלוט במדינת ישראל.

השחיתות הפוליטית הפכה לסמל בקדימה. באוקטובר 2011 נעצר גזבר קדימה איציק חדד, לאחר שציפי לבני, יו"ר  קדימה, הגישה נגדו תלונה למשטרת ישראל בסמוך לפרסום דו"ח מבקר המדינה  שבו היו ממצאים חמורים נגד המפלגה. אבל זה כאין וכאפס לעומת הביזיון הגדול, שמי שהיה ראש המפלגה וראש הממשלה, (אולמרט), הואשם והורשע, ולפני כן, מי שהיה שר האוצר, (אברם הירשזון), הואשם והורשע (ועדיין בכלא), והיו עוד שלושה בהנהגה עם בעיות לא קלות בבתי-המשפט (עומרי שרון, חיים רמון וצחי הנגבי) – ונשאלת השאלה האם כל אלו רואים עצמם כחלק מצמרת "קדימה" המתחדשת? (לא נתפלא אם ינסו לטהר את הירשזון עם צאתו מהכלא). כיום שחצנותו הנוכחית של אולמרט ממש דוחה ופוגעת בכל סיכוי לשיקום מפלגתו.

סקירה היסטורית קצרה מראה לנו שמאותו רגע בו אולמרט נאלץ להתפטר – מתחיל מאבק מר ולא מכובד בין ציפי לבני לשאול מופז, וכאשר מנהיגת המפלגה מפסידה ופורשת, החכי"ם מיד נערכים במחנות לקראת פילוג לשמאל, לימין ולמרכז. זה לא מצליח להם. ואז בצעד מאוד תמוה, ראש המפלגה החדש, שאול מופז, מצטרף לממשלה אבל לאחר זמן קצר מתומרן לעזוב ומבוזה. ואז, מרבית חברי הכנסת נפוצים לכל עבר לחפש מקלט במפלגות אחרות (אבל לא מוצאים מקום) ולאחר מכן רק אחד, מהטובים שבהם (אבי דיכטר), נוטש ומצטרף לממשלה כשר.

בשעתו, היו מי שראו ב"קדימה", עם הקמתה, הבטחה גדולה אף שנולדה בחטא הפילוג והכלנתריזם. בתחילה גם נראה שמטאטא חדש תמיד פועל בהצלחה, בייחוד  שלמטאטא הזה היה בתחילה מקל רציני – אריק שרון (אף שגם הוא היה בעייתי מבחינת החוק), אבל כאשר הוא נשבר, המקלות האחרים הוכחו לא רק כקני קש אלא גם כבעייתיים מאד מבחינת החוק, ואפילו מושחתים.

כיום, פורשי מפלגת העבודה ב"קדימה", בוזי הרצוג, דליה איציק, רונית תירוש וחיים רמון, דרכם חזרה ל"עבודה" חסומה. ולגבי שאר החכי"ם בקדימה, מרביתם כבר לא רצויים בליכוד. ישנם רק מיספר חברי כנסת ב"קדימה" שיהיו בעלי סיכוי מסוים להשתלב ברשימות קיימות או חדשות בבחירות הבאות, וזאת כמובן בזכות פעילותם הפרלמנטרית היעילה (כמו נחמן שי, רונית תירוש, ישראל חסון, שי חרמש ואולי גם מאיר שטרית). אבל גם פה יהיו לא מעט קשיים במפלגות שיציבו בפניהם בהם כמכשול לכניסה למועמדות ריאלית לכנסת.

 נותרה למעשה עוד אפשרות תיאורטית להצלתה של "קדימה": התפלגות חוקית לשלוש סיעות והצטרפות של 7 ח"כים כסיעה למפלגת העבודה + 7 ח"כים לליכוד + 7 ח"כים למפלגתו של יאיר לפיד. כל זאת כמובן אם המפלגות הנ"ל ייאותו לקבל את הפורשים – דבר ששוב, על פניו, נראה כלא סביר – כי מי צריך לוזרים?

* * *

חברי סומליו"ן

הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער

משתתפים באבלה הכבד

של חברתם הסופרת מרים עקביא

על מות בעלה חנן עקביא

שניהם יחד, ולפני כן כל אחד מהם לחוד –

 עשו דרך קשה מאוד ומפוארת

ההלוויה תתקיים היום, יום שלישי, 2.10.12, בשעה 15:00 ביישוב נטף

השבעה בתל אביב, רח' קהילת ז'יטומיר 11, נאות אפקה

* * *

מתי דוד

האם אולמרט הוא "המשיח"

 ואת הפרקליטות יש "להדיח" ?

שופטי אולמרט צריכים לבקש סליחה, מאחר שפסק הדין שלהם הפך בפועל את החוק לצחוק.  הלוגיקה המשפטית שלהם בפרשה זו, נתונה בספק והיא מצויה "על תנאי", בעיני כל אדם רציונלי.

אין שום קשר בין העובדות, שאינן שנויות במחלוקת כפי שנחשפו במשפט, לבין המסקנות בפסק הדין.  אין שום קשר הגיוני בין החטא לעונש "על תנאי" בפסק הדין, שהוא בפועל כמעט כלום. על פי הלוגיקה המשפטית הבעיתית של השופטים, בפסק הדין, ניתן לקבוע מעתה "תקדימים משפטיים" חדשים שמשמעותם היא:

קבלת כספים מפוקפקים במעטפות (טלנסקי) – זו נורמה לגיטימית.

החזקת אלפי דולרים בכספת סודית (אורי מסר) – זו נורמה לגיטימית.

קבלת כספי "עודפים" לצרכים משפחתיים (ראשונטורס) – זו נורמה לגיטימית.

לא לדווח למס הכנסה על כל התנועות הכספיות – זו נורמה לגיטימית.

ניצול המעמד כשר כלכלי, לקידום אינטרסים שווה כסף רב, עבור לקוחותיו של חברו ושותפו בעבר (עו"ד אורי מסר) – זו נורמה לגיטימית.

מתן "זכות השיבה" לאולמרט (ולאחרים), לחזור לפוליטיקה ולשלטון, למרות כל העובדות הפסולות שנחשפו במשפט – זו נורמה לגיטימית.

"עונשי על תנאי" יהיו מעתה המכסימום הנורמטיבי של בית המשפט על עבירות חמורות שבהן יהיו מעורבים פוליטיקאים ואנשי ציבור. ואולי לא היו הדברים מעולם ?!

על פי פסק הדין, ועל פי סוללת עורכי הדין של אולמרט, ניתן להגיע למסקנה שאולי בעצם כל מה שקרה, זו עלילה זדונית להדחת ראש ממשלה, צדיק וישר דרך, ללא רבב של אשמה פלילית. אין קלון.  אין עבודות שירות.  אין האשמות.  אין עבירות.  אין מעטפות. יש רק האשמות מילוליות, ללא שום מסקנות משפטיות מעשיות.

אולמרט יכול "לצאת בראש זקוף" –  השופטים בראש כפוף.

לאולמרט אין קלון משפטי – לשופטים יש כישלון ציבורי ומשפטי.

בגלל שופטים שמאבדים את התבונה ומאפשרים קיומה של כל תופעה והונאה פסולה, אולמרט עשוי לחזור לפוליטיקה במדינה בראשות קדימה.  הוא זכאי.  קיבל רק "על תנאי".  אין לו קלון.  יש לו ניצחון.  הוא אולי בדרך לשלטון בזכות כישלון שלטון החוק שהפך לצחוק.

אהוד: כנראה שהנורמה שאתה מטיף לה היא שכל עֵד שקרן יכול להפיל ראש ממשלה בישראל בעזרת פרקליטות חרוצה יתר-על-המידה, שגם עושה צחוק מהחוק (עדותו המוקדמת, הפומבית והמתוקשרת – של הז'וליק האמריקאי טלנסקי!)

* * *

יוסף דוריאל

האמת שלי על אסון יום הכיפורים

בשבילי, מלחמת יום הכיפורים התחילה באוקטובר 1968, כשנאצר פתח במלחמת ההתשה, התותחים שלו הרגו לנו 25 חיילים,ואני נקראתי לתעלת סואץ – למצוא פתרון יעיל להגנת חיילינו בחזית התעלה.

באותה תקופה, ניהלתי יחד עם שותף, חברת יועצים להנדסת תעשייה וניהול, מהמובילות בארץ, שביצעה פרויקטים בכל ענפי המשק הישראלי – בתעשייה, תחבורה, חקלאות ומינהל ציבורי, וכן – כמעט בכל ענפי המגזר הביטחוני. אני אישית התמחיתי גם בחקר ביצועים צבאי, ובתור שכזה הוזמנתי מטעם צה"ל להגיע לתעלת סואץ ולבדוק את יעילות ההתבצרות המהירה בה החל חיל ההנדסה לאחר המטח הרצחני של הארטילריה המצרית.

עברתי עם קציני ההנדסה של פיקוד דרום מדרום התעלה ועד צפונה, לאורך סוללת עפר גדולה שנערמה על שפת התעלה, כשבתוכה חופרים קבוצות של חיילים עמדות ירי לכיוון המצרי עם תעלות קשר ובונקרים בסוללות עפר המחפות על חצר שירות בכיוון שלנו. העבודה התנהלה בצורה פרימיטיבית, עם המוני חיילים חשופים לצלפים מצריים שממול, כשאני – עם הידע שלי בלוחמת צלפים – שמרתי על עצמי על ידי הימנעות מלעמוד במקום אחד, וביצוע כל התצפיות שנדרשו בצד הסוללה שפנה אל המצרים – תוך כדי הליכה.

בהפניית מבטים לכיוון המצרי, ראיתי על הסוללה שהם הקימו ממול – מתהלך גבר בלונדיני במעיל גשם לא-צבאי, כנראה – המקביל הרוסי של המצרים לפעילות שלי עבור צה"ל. כשחזרתי בלילה למשרדי בתל-אביב, עם צילומים שלי ושרטוטי חיל ההנדסה של הביצורים המוקמים, עדיין עמדה מול עיניי דמותו של המומחה הרוסי על שפת התעלה, ודמותו של סמל צה"ל שגופתו הועמסה על הקומנדקר שהחזיר אותנו מהתעלה למטוס – הקורבן התורן בחזית התעלה. הדמות הראשונה אמרה לי שעלי לחפש נתונים על תורת הלחימה שהיא מייצגת, כשהדמות השנייה המחישה את מחיר הזמן בו צריך להגיע לפתרון הנכון.

וכך, כשנתתי עדיפות ראשונה לפרויקט זה על פני העבודות השוטפות של משרדי, הוכן תוך זמן קצר דו"ח מקצועי מלא עם המלצות לקו ביצורים אופטימאלי שיענה במחיר מינימאלי על הדרישה המדינית לשליטת צה"ל על תעלת סואץ המושבתת. אחרי שבשפה מנומסת הצבעתי על שורת שגיאות בשרטוטי חיל ההנדסה, הצגתי את הפתרון שלי, שמבלי להיכנס לפרטים שתיארתי בספרי האחרון "ללמוד מהחיים" התבסס על הנקודות הבאות:

במקום מתחמים מבוצרים גדולים שכונו "מעוזים", המפוזרים, כל אחד בפני עצמו, לאורך התעלה, תוקם שרשרת של "פילבוקסים" מהסוג שבנו הבריטים אבל עם שיפורים מתבקשים לעמדות ירי מקלעים כבדים של צה"ל ועם גיבוי מינימאלי בעורפם. קווי הירי של המקלעים יתואמו לחיפוי הדדי בין הפילבוקסים לאורך הקו הישר של התעלה, כשאֶל חרכי הירי שלנו יוכל האויב להחזיר אש רק מסירות שיושיט לאמצע התעלה, כי מהסוללה שלו הוא פשוט לא יראה אותם.

במקום עבודה ידנית פרימיטיבית של המוני חיילים בהקמת ביצורים מול צלפי האוייב, ייבנו יחידות סטנדרטיות בבתי מלאכה עורפיים, משם יובלו במשאיות עם מנוף – להרכבה מהירה בנקודות שייבחרו מראש לאורך הסוללה. קטעי פסי הרכבת שחוברו זה לזה בצורה פרימיטיבית ולא ניתנת לביקורת – לשמש משטח מגן מעל לבונקרים – ירותכו למשטחים מוכנים מראש בבית המלאכה העורפי.

הגשנו את הדוח וציפינו לדיון עליו, אך עבר שבוע ועוד שבוע ואין סימן חיים ממפקדת חיל ההנדסה. בסוף, גילו לנו בסוד: מישהו נפגע בפרסטיז'ה מהדו"ח שלנו ולכן לא יהיה דיון. מה זה אומר? – שהפרסטיז'ה של קצין הנדסה ראשי חשובה יותר מחיי חיילים? חיילים נהרגים בקו האש אבל מה שחשוב לגנרל היושב בקריה – זה לשמור על הפרסטיז'ה שלו?

עם זה לא יכולתי להשלים, ובאין אפשרות לעשות מהעניין רעש ציבורי – במגבלות החמורות של ביטחון שדה – ניסיתי לערב כמה אישים, עד לשר הביטחון עצמו, איתם היה מותר לדבר על כך, שידרשו דיון מקצועי בנושא. לבסוף, בהתערבותו של צ'רה, הרמטכ"ל לשעבר – צבי צור – שהיה עוזר שר הביטחון, התקיים דיון עם קצין הנדסה ראשי, שם התרשמתי שהאיש הוא חסר השכלה הנדסית (למשל: הוא טען בכל תוקף שפסי רכבת אינם ניתנים לריתוך). כעבור כמה ימים, נדהמתי עוד יותר כששמעתי אותו ברדיו מתפאר על שאנשיו מגלים מיד את המוקשים שמטמינות חוליות חבלה מצריות בסיני ולכן לא נגרם מהם נזק. הוא לא הבין שגילה סוד צבאי שהאויב ינצל אותו מיד לתיקון שגיאות החבלנים שלו?

ואכן, תוך זמן קצר התחילו להתפוצץ מוקשים מצריים, שהוטמנו ביתר מקצועיות, מתחת לכלי רכב שלנו בסיני, עם אבידות קשות לכוחותינו. על קו המעוזים, שקיבל את הכינוי – "קו בר-לב" – הונחתה מכה נוספת, כשאריק שרון התמנה לאלוף פיקוד הדרום. הוא ביטל לגמרי את עקרון החיפוי ההדדי, והשאיר לאורך התעלה מתחמים מבוצרים מבודדים, כשהמרחבים הריקים שביניהם כאילו מזמינים את המצרים לפרוץ לסיני, לכתר אותם אחד-אחד, ולתפוס בשבי את רוב לוחמיו. בחוסר האחריות האופייני לו, שרון לא השאיר להם נוהל לחימה למקרה כזה, שהפך בהחלט לצפוי.

כשהתעניינתי יותר במה שקורה בצבא, קיבלתי את הרושם שטיפוח הלהקות הצבאיות נעשה חשוב יותר מטיפוח ועדכון כושר הלחימה, כשעל מצב זה מחפה הסיסמה שהופצה לקראת הבחירות – "מצבנו הביטחוני לא היה מעולם טוב יותר."

הבנתי שצה"ל שלנו, שהייתי אחד מלוחמיו הראשונים (עם מספר צבאי של ארבע ספרות), יורד מהפסים, ומול הצהרות המלחמה של המצרים הוא לא ערוך להגן על המדינה. הודעתי לשותף שלי במשרד שאני מפנה זמן למחקר עצמאי על מוכנות צה"ל למלחמה, וארכז את מסקנותיי בדוח מיוחד שאמסור לקברניטי המדינה, ואם זה לא יעזור – אפרסם אותו בציבור כספר תחת הכותרת "הביטחון הלאומי של ישראל – מבוא לגישה חדשה".

החלטתי להתייעץ על משימה זו גם עם בני פלד, שהתמנה לסגן מפקד חיל האוויר והיה חבר קרוב מאז קורס הטייס הראשון ושירותנו בצוות האוויר הקרבי הראשון של חיל האוויר. בני "כאילו" הרגיע אותי, ותיאר איך כושר הלחימה של חיל האוויר טוב היום בהרבה ממה שהיה במלחמת ששת הימים, אבל קבע, לעומת זאת, שהפיקוד של צה"ל "הירוק" הוא ממש מפגר. הוא ידע יותר ממני על היועצים הרוסיים הפעילים במצרים, ונתן לי "כצידה לדרך" קובץ הרצאות מהאקדמיה הצבאית במוסקבה, שהוא קיבל במתנה מקצין המודיעין הראשי של חיל האוויר האמריקאי.

לא לקח לי הרבה זמן להכין פרדיגמה של התקפת פתע אפשרית ממצרים ומסוריה, לפי חומר ההדרכה הסובייטי לפיו פעלו המצרים, שהתבטא בהתקפות צפון-קוריאה על דרומה, וצפון-וייטנאם על הדרום: להרדים את האויב בתקופת רגיעה מספקת, ואז – לאתר את החג הגדול הקרוב, בו יש הרבה חופשות ו/או הרבה שתיית יין, ולפרוץ בכל הכוח בשעה לא צפויה לשטחו, בחזית רחבה. במקביל, להכין את הגיס החמישי של הקג"ב בתקשורת העולמית – לתיאור צדקת ההתקפה כמסע לשחרור משלטון עוין.

ומה אני רואה באמצע הקיץ של 1973? ריכוז אדיר של צבא מצרי לאורך תעלת סואץ, תחת מטריית טילים אנטי-אוויריים שהם הזיזו לתעלה בניגוד להסכמים, ועם תירוץ שזה רק תרגיל, כשחבר מחיל המודיעין מספר לי בסוד שנפל לידיהם מסמך בו קבעו המצרים שלא יוכלו לצאת למלחמה לפני שיקימו חיל אוויר חזק משלנו. זה הזכיר לי מיד את תרגיל ההונאה של המודיעין הגרמני להכנת ההתקפה על ברית המועצות, לפיו מסמך סודי שלו נפל לידי המודיעין הצ'כי, ובו רשימה שקרית של בכירי המפקדים הסובייטיים שמכינים הפיכה נגד סטלין. כפי שהגרמנים ציפו, כשהמסמך הגיע לסטלין – הוא חיסל מיד את שורת הגנרלים החשודים, ונשאר עם מטכ"ל פגוע, שלא שוקם עד פרוץ המלחמה ביוני 1941.

לי לא נשאר ספק: ריכוז צבא מצרי עצום, בחיפוי טילים נגד מטוסים שהפרו את תנאי הפסקת האש על גדות תעלת סואץ, ובאותו זמן – הימנעות מתקריות גבול והפצת בדיחות במצרים על חוסר רצון לצאת למלחמה, כשמתקרב ראש השנה היהודי – זה מירשם להתקפת פתע לפי חומר ההדרכה הסובייטי. החוברת שלי על סכנת מתקפת הפתע היתה מוכנה, אך היא כל כך נגדה את הלך הרוחות אצלנו אז, שעלולים היו לראות אותי כמשוגע ואולי אף מפר חוקי ביטחון. ביקשתי התרשמות עליה מנציגי הדור הצעיר שהיו אצלי בבית – בתי, שהיתה קצינה בחיל האוויר והחבר שלה. הילדה חזרה עם פרצוף מודאג – "אבא, מה קרה לך? נהיית נביא זעם?"

ביקשתי ביקורת מהיועץ המשפטי שלי – עו"ד אייבי נאמן. הוא קרא והציע לתת אותה לחבר כנסת בכיר של הליכוד – יוסקה קרמרמן. זה קרא ואמר שיתייעץ על החומר עם "הגנרלים שלו", ופנה לעזר וייצמן. עזר, בסגנון המקובל עליו, פטר אותו בהערה – ידידנו דוריאל השתגע לגמרי, הוא לא יודע שאם תפרוץ מלחמה נהיה תוך ארבע שעות בקהיר!

 סאדאת מצידו אכן פעל לפי המרשם הסובייטי אך טעה בבחירת היום, כי אמרו לו שהיום הקדוש ביותר ליהודים – זה יום כיפור. וכך הוא תרם משהו למניעת הגיוס אצלנו בחג בו הכבישים סתומים. אני גויסתי ליחידה המקצועית שלי במטכ"ל אחרי שחטפנו את המכות הראשונות ומצאתי את עצמי בקרבת המפקדה של בני פלד, שכבר היה למפקד חיל האוויר. נפגשתי איתו כשהוא היה מלא כעס: "תראה את תצלומי האוויר כשהמצרים הצטופפו מול התעלה טומבון אל טומבון לפני ההתקפה. יכולתי אז לגמור אותם לפני שהם זזו."

התוכנית המקורית של בני, שקיבלה את אישור הממשלה מקודם, נפסלה על ידה לפני פרוץ הקרבות, מפחד "מה יגידו". מנטאליות הגלות חזרה אל ממשלת ישראל, וחיל האוויר, במקום לבצע את התוכנית המקורית נצטווה, תוך אלתורים הרסניים,  לשמש ככוח מסייע ללוחמים ביבשה. בני פלד בלע את כעסו בשקט, כשאחרי המלחמה כתבו "חכמים בלילה" על "כישלון חיל האוויר."

אני הייתי בדעה שלוּ ישראל היתה מפרסמת, לפני התקפת הפתע, אולטימאטום שדורש מהמצרים לחזור מיד מהפרת ההסכם על מיקום הטילים, ואלה היו מסרבים – סכנת "מה יגידו" היתה קטנה בהרבה. עובדה היא – שלמרות שאיפשרנו למצרים לתקוף ראשונים, מנהיגי אירופה הצדיקו אותם, בתירוץ שבעצם הם יצאו למלחמה להחזרת אדמה שנגזלה מהם. וכאשר הסובייטים שיגרו רכבות אוויריות עם ציוד לחימה למצרים, האירופים לא נתנו רשות מעבר למטוסים אמריקאים עם אספקה לישראל המותקפת. המדיניות של "מה יגידו" כשלה לחלוטין.

בדו"ח שהכנתי ביחידה המקצועית במטכ"ל בסיום הקרבות נכלל ניתוח, שאת חלקו פרסמתי בספרי "ללמוד מהחיים", על מהלכי המלחמה, החמצת הניצחון המוחץ, ואובדן בארות הנפט בסיני ללא קרב, וכן – על נוכלות הדיפלומטיה האמריקאית, שלא הבינה את כללי המשחק מול הסובייטים שהיכו בהם בווייטנאם.

* * *

אורי הייטנר

1. שנית, לא תיפול

לפני 18 שנים, בימים אלה ממש, הייתי שותף לשביתת הרעב בת 19 הימים בגמלא; אחד משיאי המאבק על הגולן. בקרבת המתחם בו ישבנו, התנוססה כתובת ענק: "שנית גמלא לא תיפול."

כמה מפעילי המאבק, אמרו תחת חופתם, בעת שבירת הכוס, לאחר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני": "שנית גמלא לא תיפול!"

המשפט הזה הוא פרפרזה למשפט "שנית מצדה לא תיפול." כאשר התפרסם בציבור ובתקשורת דבר זיהויה וגילויה של העיר גמלא, הודבק לה הכינוי – "מצדה שבגליל" או "מצדה שבגולן." אולם מגלה גמלא, מי שהוביל וניהל את החפירות בעיר, שמריה גוטמן, חינך אותנו להתנגד בתוקף לזיהוי בין גמלא למצדה. בעוד מצדה היתה מבצר צבאי שהקימו הקנאים בסוף המרד, גמלא היתה עיר ואם בישראל, בירת הגולן, במשך 200 שנה. גם הסוף של העיר, הדומה במקצת לתיאור סופה של מצדה, מה שהביא לזיהוי בין המקומות – הוא סוף שונה, על פי גוטמן. על פי המסופר ב"תולדות מלחמת היהודים ברומאים", של יוסף בן מתתיהו, המתבצרים במצדה הרגו את נשותיהם וילדיהם והתאבדו לפני קרב, טרם נפילת המבצר. לעומת זאת, בגמלא, נערך קרב שבו רבים מתושבי העיר נטבחו, והנותרים נדחקו אל המצוק. בשלב האחרון של הקרב, כשאפסה כל תקווה, האחרונים "תפשו את טפם ונשיהם והתגלגלו איתם אל התהום, אשר פיה עמוק מאוד לצלע ההר. וזעם הרומאים היה קל יותר מקשי לב היהודים הנתפשים, כי מספר הנשחטים בידי הרומאים היה ארבעת אלפים ולעומתם נמנו חמשת אלפים חללים, אשר התנפלו מראש ההר." (מלחמות היהודים, ספר רביעי, פרק א', תרגום שמחוני).

בתרגום החדש, של ליזה אולמן, הדברים מפורשים יותר: "אז קמה סופה עזה... מעוצמת הרוח לא יכלו עוד היהודים לעמוד איתן על שולי המצוקים, שכן לא היתה לכפות רגליהם אחיזה איתנה, ואף לא יכלו לראות את האויב המתקרב. כך עלה בידי הרומאים להעפיל אל הפסגה, ומיד כיתרו את כולם אף לפני שיכלו להתגונן או לבקש רחמים; שכן זכר חבריהם אשר נפלו בהתערותם הראשונה הבעיר את חמתם נגד כולם. בהיותם מוקפים מכל עבר נואשו רוב היהודים מכל תקווה להציל את נפשותיהם, חיבקו את בניהם ואת נשותיהם ויחד עמם השליכו עצמם מטה, אל התהום."

מדוע היה חשוב כל כך לגוטמן להצביע על ההבדל בין מצדה לגמלא? שמא גם הוא היה שותף לאופנה האנטי מצדית, המציגה את מצדה כ"טירוף", המאשימה את ישראל ב"תסביך מצדה", המציגה את לוחמי מצדה ככת של מתאבדים מטורפים?

כמובן שלא. מעטים השפיעו  על הפיכת מצדה לאתוס ציוני יותר משמריה גוטמן, מראשוני וראשי תנועת הנוער העובד ותנועת הקיבוץ המאוחד. הוא היה בראש יוזמי המסעות למצדה ובראש יוזמי החפירות במצדה. בספרו "גמלא – עיר במרד" מספר גוטמן, שעוד בהיותו בתנועת הנוער, מלחמת היהודים ברומאים העסיקה אותו מאוד – במחשבה, בקריאה ובמחקר. מכאן נבעו כל עיסוקיו במצדה ובאופן טבעי, כשעמד בראש הסקר הארכיאולוגי בגולן, אחרי מלחמת ששת הימים, "כבר בראשית הסקר חשבתי על איתור העיר גמלא, שכן ביקשתי למצוא את שרידי אותו יישוב, שהיה במוקד האירועים ההיסטוריים בראשית מלחמת היהודים ברומאים." גוטמן ראה בגמלא סמל גדול יותר ממצדה, בהיותה עיר שלחמה על חייה, ובעיקר בשל תפיסתה את עצמה כלוחמת על שלום האומה כולה, כפי שנכתב על המטבע שהתגלה בה "לגאולת ירושלים הקדושה." אולם הוא בהחלט היה שלם עד יומו האחרון עם אתוס מצדה.

יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) צייר את לוחמי מצדה באור שלילי ביותר. הם היו סיקריים, הפלג הקיצוני ביותר בקרב הקנאים, וגישתו של בן מתתיהו לקנאים בספרו הינה שלילי מיסודה. יש לזכור שבן מתתיהו היה מן המפקדים הבכירים של המרד, שבגד וערק למחנה הרומאי, וספרו אינו חשוד באובייקטיביות. גם חכמי התלמוד הבבלי, שלא אהדו את הרוח הלאומית בא"י, לא אהדו את הקנאים, בלשון המעטה, והדבר בא לידי ביטוי בכתביהם. בן מתתיהו מתאר את לוחמי מצדה כמי שפשטו למטרות שוד על עין גדי, וברור שעם מעשים כאלה אי אפשר להזדהות. יש לציין, שבספר יוסיפון, שאף הוא מתאר את ההיסטוריה של המרד, הקרב במצדה אינו מסתיים בהתאבדות, אלא בקרב גבורה עד טיפת הדם האחרונה של המתבצרים.

הגל המתאר את מצדה כביטוי ל"טירוף לאומני" ואת האתוס הציוני של מצדה כ"תסביך", הוא גל מאוחר, של 40 השנים האחרונות. הציונות, שקראה תגר על הפסיביות היהודית המצפה למשיח, העלתה על נס את האקטיביות היהודית, של יהודים שלקחו את גורלם בידם, קראו תגר על הכובש ונאבקו על חירות עמם. מצדה היתה אחד מסמלי המופת של הציונות. היא היתה מופת של הזרם הרוויזיוניסטי, ושיר בית"ר, ההמנון של בית"ר, שהבית האחרון שלו היה גם ההמנון של האצ"ל, פרי עטו של ז'בוטינסקי, מסתיים במילים "יודפת, מסדה, ביתר". אך מצדה היתה בראש ובראשונה סמלה של תנועת העבודה, של תנועות הנוער החלוציות ובראשן "הנוער העובד" ו"מחנות העולים", ובמיוחד של הפלמ"ח. המסעות למצדה, הטקסים במצדה, היו בין השיאים החינוכיים של תנועות הנוער, של הפלמ"ח ושל צה"ל בראשיתו. מצדה היתה מודל ההזדהות של מורדי הגטאות. היא גם היתה המודל של תוכנית ההתבצרות של היישוב תחת איום הפלישה הגרמנית לא"י בפיקודו של רומל – תכנית "מצדה על הכרמל".

מי שיצר, יותר מכל אדם אחר, את האתוס הציוני של מצדה, היה המשורר יצחק למדן, שכתב בשנות העשרים של המאה שעברה את הפואמה "מסדה" (התפרסמה בתרפ"ז, 1927). עם פרסומה, היוותה "מסדה" מקור השראה רב עוצמה לדורות של חלוצים ולוחמים. רחל המשוררת כתבה על הפואמה, עם צאתה: "נער עברי נמלט מרוסיה לעלות ארצה ישראל. הנהו בין שומרי חומותיו של המבצר האחרון. מתענה בענותן, מתייאש וכושל, מבקש שכחה בשכרות מחול על מרי ההתפכחות שאחריה, נאבק במראות תמול מפתים, כורע, גובר ומעודד: 'חזק, חזק ונתחזק!' אלה הם חוטי המסכת. ידעה יד הפייטן לרקום עליה רקמת דמיון ואת תוגת חיי יחיד לרומם לידי סמל של גורל העם. סמליות היא ביטויו הטבעי, האורגני של יצחק למדן, עד כי אינך משגיח בה כמעט. אולי גורמת לזה בהירותם של הסמלים הללו. לא פרשת שבילים בלב יער, לא אורות לילה מתעים, אלא דרך המלך. נהרה. ועוד סגולה אחת: עבריותם. מושרשים הם בקרקע התנ"ך ויונקים לשד קדומים ממקור לא אכזב זה, גושרים גשר נאמן ומקרבים רחוקים. אופיינית לה לפואמה גם צניעות הצער. זו הצניעות האפרתית, הכובשת את היצר: לזעוק, לספוק כפַּיִם. כי הרי גם בלאו הכי נוקב הצער עד תהום."

הפואמה נכתבה כשהציונות והיישוב היו במשבר עמוק. התחושה – תחושה של שכול וכישלון. שניים מהמנהיגים הגדולים של העלייה השלישית, יוסף טרומפלדור ויוסף חיים ברנר, נפלו. ומתהומות הייאוש, נתלה למדן דווקא במצדה כביטוי להכרח לקרוא תגר ולהפוך את הייאוש - מסד לתקומה. שיאה של הפואמה היא האמירה האלמותית: "שנית מסדה לא תפול!"

מה קרה לה, לתנועת העבודה, שחִנְכה על אתוס מצדה והפכה את עורה לכדי גינוי "תסביך מצדה"? לא אגע בכך במאמר זה. במאמר זה אני רוצה להעלות על נס את העובדה, שכחלק מן התופעה החשובה והגדולה, של התחדשות יהודית וציונית בקרב הנוער והצעירים, ובפרט בקרב תנועות הנוער של תנועת העבודה – יש רנסנס לאתוס מצדה. תנועת "הנוער העובד והלומד" ותנועת הבוגרים שלה – "דרור ישראל" חזרה למסעות למצדה, לשחזור המסעות של ראשוני התנועה, פורצי שביל הנחש, בשנות השלושים. הוא הדין בתנועת "מחנות העולים" ותנועת הבוגרים שלה – "קבוצות הבחירה". לאחרונה, הוציאה תנועה זו מסכת מאת יריב בן אהרון, מאנשי הרוח הדגולים של התנועה הקיבוצית ושל תנועת העבודה – "מסדה". זוהי מסכת המעניקה חיים חדשים לפואמה של למדן. בן אהרון מביא את הפואמה בשלמותה, וכמו במסכתות קודמות שערך – הטקסט העיקרי, הפואמה של למדן, היא מרכז הדף, וסביבה, כבדף גמרא, פרשנות והפניה למקורות. המסכת היא תוצר של לימוד לעומק של הפואמה, בידי חברי קבוצות הבחירה, בהנחיית יריב בן אהרון. המסכת אף יצאה בהוצאת תנועה זו. החוברת מעוטרת באיורים של נחום גוטמן, שעיטרו מהדורה מהודרת של "מסדה" משנת 1951.

המסכת מרתקת. היא מבהירה ומפרשת את הפואמה, שאינה עוסקת במצדה, אלא בציונות ובהיאחזות העקשנית בא"י על אף הקושי המייאש, כאשר מצדה משמשת כהשראה לחלוצים. יריב דורש את השימוש דווקא בתרגום ליוונית של מצדה – מסדה, במובן של מסד, אבן יסוד, המחברת את הסמל העתיק של האחרית, לראשית החלוצית החדשה. המסכת מבארת את השיח שמנהל למדן עם שלוש דמויות מפתח "אבטליון" – הוא "חוזה מסדה", "המתפלש" – הוא "נזיר מסדה" ו"המתפלל" – כשיח עם שלושת מוריהם ורבותיהם של החלוצים: א.ד. גורדון, ברנר וביאליק (בהתאמה). בהמשך מופיע גם "יוסף הגלילי", הוא יוסף טרומפלדור.

מה שאינו מודגש דיו במסכת, לטעמי, הוא הפולמוס של הפואמה עם הגישה החרדית, הגלותית, של "שלוש השבועות" וההתרסה של מי שבמודע "עולים בחומה". החלוצים המתעקשים לעלות לארץ הקשה הזאת ולהיאחז בה בכל מחיר, הם בני דמותם של לוחמי מצדה, שהיו מוכנים לשלם כל מחיר במלחמה על החירות. אולם אחריתה של החלוציות הציונית תהיה שונה לחלוטין מאחריתם של לוחמי מצדה: שנית מסדה לא תיפול!

אורי הורן ואילן גזית, חברי קבוצות הבחירה של "המחנות העולים" כתבו אחרית דבר יפה ומרגשת למסכת. במאמרם, הם סיפרו את סיפור הזיקה של תנועות הנוער והפלמ"ח למצדה טרם הקמת המדינה, ואת תחיית הזיקה הזאת בידי בני דורם, היום. "שיחזור המסע סביב ים המלח הוא שחשף עבורנו, חברי קבוצות הבחירה של המחנות העולים, את הפואמה 'מסדה' של יצחק למדן. התחלנו להתעמק בה, בראשית שנות האלפיים, כאשר למדנו על 'כנס מצדה' (1942). הקריאה בפואמה היתה קשה. למדן משתמש בשפה עשירה וסמלית. היה צורך להקדיש מאמץ לפענח אותה. בנוסף הטרידו אותנו השאלות: האם למדן מתכוון ממש למבצר מצדה? ומה הקשר בין היצירה 'מסדה' למצדה ולרוח מצדה? עם קריאת טיוטת המסכת שכתב יריב בן אהרון, התחלנו למצוא תשובות. המסכת והפואמה מהוות גשר בינינו לבין חלוצי העלייה השלישית תוך התייחסות סימבולית לעלילות מצדה. ההעפלה בנתיבות 'מסדה' וההעפלה הפיזית למצדה הן חלק מהכמיהה להתחדשות ציונית: יצירת קרקע לצמיחת יחיד אחראי וריבון וחברת מופת, לאומית וריבונית – מדינת היהודים. מצדה היא סמל לנפילת מעוז ההתנגדות האחרון במרד הגדול וסמל לקנאות לחירות. היא מהווה חוליה בשרשרת הגבורה והמרד. לכן דחינו את הפוסט ציונים, מְשָׁבְּרֵי לוחות ומיתוסים, ושבנו לברר ולהבין את הסיפור ולחדד לעצמנו את התשובה לשאלה כיצד לחנך עליו בימינו. ... למדן אינו מביא את סיפור ההתאבדות הקולקטיבית במצדה שתיאר פלביוס. תחת זאת הוא מדגיש: 'שנית מסדה לא תיפול!' למדן מבקש לברוא חברה. הוא מחייב את החיים. שאיפתו היא שאיפת שלום ואם יש בלבו מקום לנקמה, היא תבוא לידי ביטוי במה שאנשי המחנות העולים קראו על פסגת מצדה, ומאוחר יותר עם הקמת בית הערבה, 'הנקמה הבונה': התשובה שלהם למלחת העולם השנייה ולהשמדת היהודים היתה בנייתה של חברה קיבוצית חופשית ושוויונית – חברת מופת, ובניית הכוח שיגן עליה – הפלמ"ח. עם רוח זו אנו עולים היום למצדה ומחייבים את חיי המרד והדרור. 'מסדה ' של למדן היא סמל לקנאות חלוצית ציונית. קנאות לעצמאות וריבונות יהודית במולדת, קנאות לעברית, קנאות לצדק חברתי. הקנאות של למדן הברנרי איננה מול רומא, הוא קנאי מול הגלות שבקרבנו. זוהי קריאה להתחדשות יהודית סביב הגרעין החלוצי, המסור בכל נפשו להגשמת חברת מופת בעזרת הון לאומי. במסגרת שחזור המסע סביב ים המלח, המתרחש אחת לשנה, אנחנו מבקשים להתמודד עם התלישות וההתבוללות שמאפיינת את החיים בחברה הישראלית."

במאמרי "הפלמ"חניק", בגיליון האחרון של "שישי בגולן", הבאתי את המקאמה שכתב חיים חפר מיד אחרי שחרור העיר העתיקה: "צנחנים בוכים". לא היתה זו המקאמה הראשונה שכתב בעקבות האירוע. עוד ביום השחרור, מיד אחרי הגיע הידיעה, כתב חפר את הפואמה "היינו כחולמים", שפורסמה למחרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות". בפואמה, מפגיש חפר את הרמטכ"ל, רֵעוֹ ומפקדו יצחק רבין, עם דוד המלך.

מעניין לראות את המקום בו תפסו גיבורי מצדה במקאמה של הפלמ"חניק, המבטאת את רוח הדור שלו, דור תש"ח:

בחודש אייר בשנת תשכ"ז, היה הדבר / ויבואו הרמטכ"ל ופמלייתו אל קבר דוד על ההר / ויעמדו לפניו בבגדים מעופרי עפר / וימחו ממצחם את נחל הזעה הניגר / וינשמו עמוקות ויצדיע הרמטכ"ל ויאמר / אדוני המלך, הר הבית שוחרר. // ותקום דממה גדולה וחזקה / דממה השואגת יותר מן הצעקה / דממה אלוהית, דממה דקה / ויאמר המלך וקולו נחנק: / דבר, דבר אלי יצחק. // ויקרב הרמטכ"ל אל המלך ויאמר: / לא אנחנו לבדנו שחררנו את ההר / לא אנחנו לבדנו עשינו את הנס / ולא רק בזכותנו הדגל מתנוסס / ואף כי לוחמינו הסתערו כאריות / לא הם בלבד פרצו את שער האריות / לא הם בלבד לחמו ברימונים וסכינים / מלחמת בית-לבית / וקרב פנים אל פנים / ולא רק דמם נשפך בסמטאות האבנים / לא, אדוני המלך, כי אתם צעדה / חטיבה שלמה של לוחמי מצדה / ואנשי בר-כוכבא הגיבורים והאמיצים / נלחמו לצִדם בקשתות ובחִצים / וליד אלה שמענו היטב את הצעדים / של כל הנרצחים והטבוחים והשדודים / של כל אלה שמתו מכיוון שהם יהודים / ולידם צעדו כהולכים בסך / כל עולי הגרדום ולוחמי תש"ח / כל חללי הלח"י והאצ"ל והפלמ"ח / "ויבנה בית-המקדש במהרה בימינו" / ונפרוץ את החומה ולא פסקנו מלכת / כי השיר הזה בלבנו כמו אש מלחכת. // ויאמר דוד אל הרמטכ"ל / זה נכון: אך עליך הטיל הגורל / להיות שליחם של כל החלומות והתפילות / של כל הבקשות הכי נעלות / ואתה עשית זאת עם הטוב שבחילות / ב"מלחמת בני אור" כמו שכתוב במגילות. // ויקום דוד המלך וייטול את הכינור / ויבט ברמטכ"ל ועל פניו האור / וישיר את השיר הזה לאמור / למנצח ליצחק מזמור.

2. מי יישא את מורשת הפלמ"ח?

כששמעתי על מותו של האלוף אברהם אדן – ברן, המחשבה הראשונה שחלפה בראשי, הייתה שחיים חפר לא יכתוב עליו מקאמה.

בתוך עשרה ימים הלכו לעולמם שנים מן הסְמלים המובהקים של הפלמ"ח. אף תמונה פלמ"חניקית לא נחרטה בתודעה הקולקטיבית הישראלית כמו תמונתו של ברן מניף את דגל הדיו, עם שחרורה של אילת (אום רשרש) במלחמת העצמאות. ואיש לא הנכיח את הפלמ"ח בתרבות הישראלית יותר מחיים חפר, האיש שמעולם לא עזב את הפלמ"ח וכל חייו כתב פלמ"ח והנציח את הפלמ"ח.

ובימים שבין מותו של חפר למותו של ברן, התקשורת הישראלית הצהובה, הסנסציונית, ביצעה רצח אופי לפלמ"חניק אחר, צביקה זמיר, ייבדל לחיים ארוכים, כאשר באינטרפטציה פופוליסטית, וולגרית, נחותה, לעדות של עוזרו בפני ועדת אגרנט, הציגה תמונה הזויה כאילו מלחמת יום הכיפורים פרצה כיוון שזמיר רצה לישון עוד שעה...

דור הפלמ"ח, דור תש"ח, הולך ומסתלק מאתנו. במלאת שבע שנים לפלמ"ח, שבוע קודם להכרזת המדינה, כתב אלתרמן בטור השביעי את שיר ההלל לפלמ"ח "מסביב למדורה". בין השאר, התייחס אלתרמן לקבוצת היוצרים המיוחדת שהתקבצה בפלמ"ח, ועוד בימי קיומו שרה את שירו והנציחה אותו. "מה נשיר עליהם מה נשיר / הם עושים זאת יפה מאיתנו /
בעצמם הם כותבים להם שיר / ואפילו ספרים כבר נתנו / זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר / כל מלאכה לשלא משלנו."

רבים ממפקדי הפלמ"ח ומהאמנים והיוצרים של הפלמ"ח אינם כבר איתנו, ואלה שעוד חיים ופועלים הם בשלהי העשור התשיעי לחייהם או בראשית העשור העשירי. ומי יישא את מורשת הפלמ"ח הלאה?

לפני חודשים אחדים השתתפתי ברב שיח, בו התעמתי עם איתן ברונשטיין, מייסד ארגון "זוכרות" ותועמלן קיצוני בשירות שקר ה"נכבה". בדיעבד, התחרטתי על הסכמתי להשתתף בפאנל; חשתי שבעצם השתתפותי נתתי את ידי למתן הבמה לתעמולה הזאת, באופן המציג את השקר שהוא מייצג ואת האמת שאני מייצג כשני "נראטיבים" שווים בערכם.

בדבריו, הציג ברונשטיין את הפלמ"ח ככנופיה של רוצחים, אנסים ובוזזים, שמפעלם היה ביצוע מדיניות הטיהור האתני של ב"ג. בעקבות דברים קשים שכתבתי אחרי האירוע, העירו לי אנשים: מה אתה מתרגש? מיהו בכלל? מי בכלל מקשיב לדברים ההזויים הללו? אז הוא אמר...

לא, איני מסכים עם הגישה הזאת. המתקפה הפוסט ציונית והאנטי ציונית, בארץ ובעולם, מחלחלת לתודעה, סודקת את האמונה בצדקת הציונות והינה סכנה לאומית של ממש. אסור להפקיר לה את שדה המערכה על התודעה של החברה הישראלית ובעיקר של הדור הצעיר.

הנה, איזו הצלחה מסחררת יש לנראטיב, לפיו התוקפנות של מצרים וסוריה שפלשו למדינת ישראל ביום הכיפורים 1973 – היתה בעצם מתקפת שלום, צעד של חוסר ברירה בגלל "סרבנותה" של ממשלת ישראל להיכנע לתכתיב מצרי. בעיתוני יום הכיפורים לא נשמע כמעט קול אחר; הייתה זו ממש מתקפה של שטיפת מוח, פרומו קטן למה שצפוי לנו בשנה הבאה, במלאת 40 שנה למלחמה.

אם נפקיר את הזירה, השקרים נוסח "זוכרות" יכבשו את תודעת הציבור הישראלי. ולכן, השאלה מי יישא הלאה את מורשת הפלמ"ח, היא שאלה קריטית.

על התנועה הקיבוצית ותנועות הנוער שלה להרים את הכפפה וליטול את התפקיד הלאומי החשוב הזה. אנו עדים להתחדשות יהודית ציונית נפלאה בקרב תנועות הנוער. חידוש המסעות למצדה של "הנוער העובד והלומד" של "המחנות העולים"; הוצאתה לאור של המסכת "מסדה" – הפואמה של יצחק למדן בביאורו ומדרשו של יריב בן אהרון, בידי תנועת "קבוצות הבחירה", הם סימנים מעודדים לתובנה בחשיבות המפעל החינוכי החשוב הזה.

עלינו לדעת שאין ואקום – במקום שאנחנו לא נהיה, לא נשפיע ולא נחנך, יהיו אחרים שיעשו זאת; מול מתקפת השקר הפוסט ציונית – מתקפת אמת ציונית היא חובה לאומית.

* * *

יואל נץ

על תמרה, הַמְּפַתָּה הקטלנית

 מאת מ. לרמונטוב

"תמרה – אחת הבלדות האחרונות של לרמונטוב אשר נוצרה על-פי המסורת והאגדות של עמי הקווקז", כתוב בספר ללימוד הספרות ברוסיה. בהמשך מסופר בו כי היצירה עוסקת בדמות של מפתה, שהאהבה אליה גוררת מוות.

תייר צרפתי בשם ז'. פ. גַמְבָּה מצטט אגדה על הנסיכה דריה, שהתגוררה בארמון החולש על עמק דַרְיאַל – מְצווה היתה להשליך אל נהר הַטֶּרֶק את המאהבים אשר לא השביעו את רצונה. הקמתו של הארמון יוחסה בטעות, על-פי המסורת, לצארית תמרה, אולם בכל המקורות הספרותיים, ההיסטוריים והפולקלור מתוארת תמרה כשליטה אידיאלית, שמצטיינת בחכמה, בצניעות ובטוהר. הועלתה גם ההשערה, שלרמונטוב כינה בשם תמרה את הצארית דריה, בתה של תמרה רוּסוּדַן, ואולי, התכוון שוב לתמרה אחרת...

אציין אגב אורחא, אם יורשה לי, כי בני רויאל נץ וכלתי מאיה ערד קראו לשתי נכדותיי הקטנות, החמודות והחכמות – לגדולה: דריה, ולקטנה: תמרה...

תָּמָרָה / מ. לרמונטוב

תרגום מרוסית: יואל נץ

בְּגַיְא בּוֹ הַטֶרֶק מֵגִיחַ

וְרָץ עַל פְּנֵי עֵמֶק דַרְיאַל,

מִגְדָּל אֶל הַחֹשֶׁךְ הִגְבִּיהַּ

עַל סֶלַע שָׁחֹר אֵלֵי עַל.

תָּמָרָה שְׁלִיטָה וְרָמָה, הִיא

בִּמְרוֹם הַמִּגְדָּל תִּתְבּוֹדֵד.

יָפָה כְּמוֹ מַלְאָךְ מִשָּׁמַיִם;

מִרְשַׁעַת זְדוֹנִית הִיא כְּמוֹ שֵׁד.

אִלֵּם הַמִּגְדָּל הַשָּׁחֹר, אַךְ

שַׁלְהֶבֶת בְּרוֹם הַדְּיוֹטָא

לוֹכֶדֶת עֵינֵי עוֹבֵר אֹרַח:

לָנוּם שָׁם לֵילוֹ מְפַתָּה.

בִּצְלִיל קְרִיאָתָהּ שֶׁל תָּמָרָה

עֶרְגָּה, מְתִיקוּת, אֲנָקָה;

שְׁלִיטָה מוּזָרָה בָּהּ תִּבְעַר, אַךְ

תּוֹכָהּ לְהִיטוּת וּתְשׁוּקָה.

בִּשְׁמֹע אָזְנָיו צְלִיל גַּן-עֵדֶן

רוֹעֶה בָּא, לוֹחֵם וְסוֹחֵר.

הַשַּׁעַר לְנֶפֶשׁ חוֹמֶדֶת

סָרִיס חָמוּר סֵבֶר פּוֹעֵר.

בְּנֹעַם מַצָּע, לָאוֹרֵחַ –

שֵׁשׁ, מֶשִׁי וּבּוּץ עֲטוּיָה –

לְבַד מְחַכָּה... לְפָנֶיהָ

גְּבִיעִים תּוֹסְסִים לִרְוָיָה.

שְׁלוּחוֹת הַיָּדַיִם לְגַעַת,

שְׂפָתַיִם דְּבוּקוֹת בְּרִגְשָׁה;

צְלִילִים מוּזָרִים טְרוּפֵי-דַּעַת

בּוֹקְעִים כָּל הַלַּיְלָה מִשָּׁם.

דּוֹמֶה, כִּי מֵאָה בְּנֵי תִּשְׁחֹרֶת

עוֹרְכִים לֵיל-דּוֹדִים כֹּה מַלְהִיט;

וּכְמוֹ הִתְכַּנְּסוּ שָׁם לַחֲבֹר אֶל

כֵּרַת אַשְׁכָּבָה הַמּוֹנִית.

אֲבָל, עִם הָנֵץ אוֹר בָּאֹפֶק,

מֵאֹפֶל הַשַּׁחַר נִגְאַל –

בִּן-רֶגַע, שׁוּב אֵלֶם וְאֹפֶל

שׁוֹלְטִים בִּמְרוֹמֵי הַמִּגְדָּל.

בְּעֵמֶק הֶטֶּרֶק זָרַם; הוּא

הֵפֵר שְׁתִיקָתוֹ שֶׁל דַרְיַאל.

גַּלִּים זֶה עַל זֶה נֶעֶרָמוּ

וְגַל מִתְרוֹמֵם רָדַף גַּל.

נָשְׂאוּ בְּדִמְעָה גּוּפָה הָלְאָה;

הָרוּחַ אִתָּם יְלָלָה;

בְּעַד הַחַלּוֹן מִלְּמַעְלָה

בָּקְעָה בַּקָּשַׁת מְחִילָה(1).

הַקּוֹל הֶעָנֹג שֶׁהִבְקִיעַ

הִמְתִּיק אֶת עָגְמַת הַפְּרִידָה –

כְּמוֹ קֶסֶם שֶׁל עֶלֶס הִבְטִיחַ;

לִטּוּף אוֹהֲבִים בְּחֶמְדָּה.

(1) צלילה הפונטי של מילת הבקשה "מחל" (прости) קרוב למילת "פרידה" (прощай). ניואנס זה לא ניתן, למרבה הצער, לתרגם לעברית.

* * *

אלישע פורת

שתי האוניות המיתולוגיות

א' – ה"קרנרו"

בבסיס ההיסטוריה הקצרה של קיבוץ עין-החורש מונחות שתי אוניות מכוננות, מיתולוגיות, שאפשר לכנותן: אימהות גדולות של סיפור ההגירה. האחת, המכובדת, הידועה יותר היא כמובן א/ק "קרנרו", האונייה האיטלקית ששמה הרשמי היה S/S Carnaro. אניית קיטור "קרנרו" היתה בעיני תמיד אונייה ערטילאית שצמחה מסיפורי הוותיקים, ועלתה כמו מתוך ערפילי האוקיינוס המלווים את האגדות על אוניית ההולנדי המעופף... משהו קדמוני ראשיתי כמו הצלליות של אניות הצי של נפוליון הצרות על עכו...

והנה תוך עיון בערכים אחרים באינטרנט קפצה לפתע מולי ה"קרנרו" האמיתית! האונייה האיטלקית הנושנה בכבודה ובעצמה! תמונתה המצוינת ברשת, בשחור-לבן, ופרטי הפרטים עליה ועל ההיסטוריה שלה, ממחישים מאין-כמותם את סיפורי הוותיקים של עין-החורש, במסעם ארצה. אותו מסע שכולנו בניו, אפשר לומר. כולנו צאצאיה של ה"קרנרו", אם יורשה לי להביא את הדוגמה הידועה של האומה האמריקאית: שכולה צאצאיה של האונייה המפורסמת ה"מייפלאואר".

המפרט הטכני המלא בדף האונייה הוא ממש מושך, מוכר משנים. מקור השם "קרנרו" הוא עמק הררי ידוע בסביבות העיר טרייסט, נמל הבית שלה, והנמל שממנו עלו ותיקינו. ובמקום אחר מצאתי, שזהו שמו של מפרץ ידוע באיזור העיר. האונייה נבנתה באיטליה בשנת 1913. והיתה בת גילם של נוסעיה, החלוצים הצעירים של תנועת "השומר הצעיר", ושל אלפי חלוצים מתנועות אחרות, שהעפילו על סיפוניה ארצה. היא לא הייתה ספינה חורקת ומתפרקת של עלייה ב', העלייה הלא חוקית. לא, היא היתה ספינה חוקית לכל דבר. ואני חושב שבלילות הריקודים השרמנטיים והסקסיים, שבמהלכם הורו וחובלו, בין גלילי החיבל העבותים, לא מעט עוברים, מי שנולדו לאחר תשעה ירחים, בארץ השמש הנצחית, והם רשאים לראות באונייה עצמה  שותפה למחולות ולליל הייחום החלוצי שלהם...

היא נולדה כספינת קיטור, והושקה בשנת 1913 כאמור, אבל בשנת 1925 הוסבה לאוניית מנועי דיזל. והפליגה הפלגות סדירות מטרייסט לנמלי המזרח התיכון, מאלכסנדריה שבמצרים ועד לאלכסנדרטה שבתורכיה. בדף כתוב שחברת הביטוח "לויד טרייסטנו" רכשה אותה לאחר השיפוץ. היא סיימה את חייה בשנת 1938, שנת הולדתי. אם נניח שהיא הובילה את חלוצי עין-החורש הראשונים ארצה כבר בשנת 1929, הרי שבמשך 9 שנים הובילה והעלתה לארץ חלוצים רבים מספור, שעשרות אחדות מהם מצאו דרכם למחנה קיבוץ חדרה, הקיבוץ הראשון של העלייה החמישית.

ה"קרנרו" היתה אוניית משא שהוסבה לשאת נוסעים. בתמונתה רואים את הארובה האחת, אך הענקית, המתנשאת לגובה. ולידה מציצות כמה ארובות-משנה קטנות. רואים יפה את שלוש הקומות או יותר, של תאי הנוסעים, והמנופים שבקדמתה מעידים שנבנתה להוביל גם משאות. בדף נדפס שהיא אבדה סופית באפריל 1938. אך למרבה הצער לא כתוב איך בדיוק אבדה: האם במוקש ימי? או מטיל טורפדו של צוללת? את מי שירתה בימיה האחרונים? את הצי האיטלקי? האם נהרסה במטח אדיר של תותחי חוף ענקיים או בירי מדויק של ספינת מלחמה בריטית? או אולי פשוט עלתה על שרטון באחד מהחופים של הים התיכון? אין תשובה בדף האונייה ואנחנו חופשיים לצייר לעצמנו את אובדנה המעציב איך שנרצה.

אני בטוח שאילו היתה שורדת ה"קרנרו", בנמל טרייסט או בנמל פיומה, ואילו היתה מחזיקה מעמד עד הקמת מדינת ישראל, בשנת 1948, היתה מוצבת היום באיזה מוזיאון ימי מכובד, בארץ או אפילו באיטליה מולדתה. ולידה היו מוצבים שלטים מאירי-עיניים המספרים את סיפור אלפי-אלפי הצעירים שהגיעו על סיפוניה מאירופה הדוויה לפלשתינה-א"י.

וכך, באיזו גחמה מפתיעה של ההיסטוריה ושל טכנולוגיית המחשבים, יכולים אנחנו, נצר לעולי "קרנרו", לשבת אל שולחננו או להציץ למסכי צעצועינו האלקטרוניים, ובמחי אצבע קטנה להעמיד לפני עינינו את האונייה המיתולוגית של עין-החורש, את ספינת הנוסעים והמשא, א/ק "קרנרו". ולהודות תודה גדולה לאותם אלמונים שטרחו והעלו לאינטרנט את הדף המרגש של האונייה שאבדה בים התיכון והיא רק בת 25 שנה.  אדרבא, כנסו לכאן ותשתאו לפלאי הזמן, ממש כמוני:

http://www.wrecksite.eu/wreck.aspx?102586

אהוד: 1938, כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, לא נראה לי שהאונייה טבעה במלחמה.

* * *

רות ירדני כץ

"מה הפלא..."

אהוד שלום, 

איזה כיף זה לחגוג 38 שנות נישואין במסעדה שהאוכל טוב, המחיר סביר והשירות מהנה. שיהיו לכם עוד 38 שנות נישואין מועשרות במסעדות שוות. 

בקמברידגי' אנגליה ישנה מסעדת דגים ופירות ים מבוקשת שנקראת Loch Fine. מסעדה שממוקמת מול המוזיאון פיצוויליאם. למסעדה זו צריך להזמין מראש גם לצהריים וגם לערב. אם לא מזמינים צריך לחכות הרבה זמן. בצהריים יש להם עסקה נהדרת במחיר של עשר לירות אנגליות. בערכים שלנו, 64 שקלים. 

הדגים ופירות הים טריים-טריים ויש להם שף שיודע לטפל בהם.

אנחנו אוהבים פירות-ים והלכנו להתענג. ויתרנו על העסקית. הזמנו 16 צדפות כפתיח, שתי מנות של המנה הקלאסית מול-מרינייר. המרינייר הוא מרק שכולל חמאה, פלפל, סלרי, פטרוזיליה, חתיכות גדולת של בצל, טימוס ועלי דפנה. כאשר המרק  מוכן מוסיפים את המולים, מערבבים, הם נפתחים, ומגישים. מנה זו מלווה בצ'יפס ואפילו הצ'יפסים שם אמתיים. שתינו יין לבן של הבית. המקום, האווירה והשירות בדיוק כמו שצריך. קיבלנו חשבון ולי היה כסף מזומן ובטעות הוספתי עשר לירות אנגליות. המלצרית היפה והאדיבה רצתה להחזיר לי עודף ואני בהיסח הדעת אמרתי, זה בסדר. שמתי לב שהיא היתה המומה אבל לא הבנתי מדוע. יצאנו מהמסעדה שמחים ואחרי כמה זמן גיליתי את החשבון ואת הטיפ הענק שהשארתי לא בכוונה והבנתי למה היא היתה נדהמת. ניחמתי את עצמי בכך שלא כל יום אנחנו מתפרעים וכפרה על 64 שקל, שהמלצרים ייהנו.

כמה ימים לאחר מכן ידידתי הטובה ג'וי הציעה שנלך לאותה מסעדה לצהריים וקבעה שהיא מזמינה. הגענו והמלצרית היפה רואה אותי מרחוק, מזהה ואחרי דקה הצוות נעמד מולנו וקבלת הפנים היתה מביכה-מפתיעה. הסועדים הסבו ראש כדי לראות מי זוכה לכבוד כזה.

ג'וי שאלה אותי: "מה קורה פה?"

סיפרתי לה והיא השיבה: "מה הפלא? להשאיר טיפ כזה גם אני הייתי מקבלת אותך בהצדעה ובעמידת דום."

אהוד: היה לי ידיד מבוגר, תל-אביבי, שלמה שלוש מהמשפחה המפורסמת, והיה מזמין אותי לעיתים לארוחות-צהריים בעיר ומעניק לי תחושה שאני מדבר עדיין עם מישהו מהדור של אבי והדודים שלי, מתקופת המנדט. היה לו מנהג, רק נכנסנו למסעדה, היא קורא למלצר או למלצרית ודוחף להם שטר נאה לכיס, כמקדמה לטיפ. אין צורך לומר כי מהרגע הראשון היינו זוכים לשירות מעולה, ומרגישים כמו בתקופת הבקשיש של התורכים.

* * *

זה הסרט הנחמד ביו-טיוב על רות ירדני כץ הסופרת הירושלמית:

http://youtu.be/ctGmW6qdcwA

 

* * *

על הספר "שני בתים וילד"

איריס רפפורט:

אני רוצה להמליץ על הספר "שני בתים וילד, סיפורן של משפחות משולבות בישראל", שנכתב על ידי אם ובתה, נעמה צבר בן יהושע וגליה צבר, בהוצאת שוקן 2012.

הספר עוסק במורכבות, בקשיים ובהצלחות של הורים המגדלים ילדים של בני זוגם, וכן בסיפורי חיים של ילדים אשר גדלו במשפחות שכאלה. הוא מנתח את המצבים השונים ומראה שמשפחה משולבת המתמודדת בהצלחה זוכה, למרות הקשיים, לחווייה מתקנת מעצימה ומתגמלת.

אישית אני יכולה להעיד שקראתי בשקיקה אתמול והיום את הספר הנפלא הזה. התחלתי קצת לפני יום כיפור ולא הנחתי את הספר עד שסיימתי אותו עד תומו. הסיפורים האישיים מעניינים מאוד ומושכים. המחברות מצליחות בכישרון רב לקשור בין הסיפורים לבין המציאות היומיומית, התובנות והמסקנות להמשך החיים של כל האנשים המעורבים.

הספר נפלא. הסיפורים מרתקים, הכתיבה מסקרנת, עשירה ומעשירה.

מומלץ לכל מי שמתעניין במורכבותה של משפחה באשר היא.

דנה אבידר:

בשבת התקבצו בחצר ביתי כמניין הורים וילדיהם הקטנים שבאו לחגוג עם אורי את יום הולדתו החמישי. ההורים, שגן החובה השכונתי איחד אותם לחבורה חדשה, החלו לגשש זה אצל זה את קורות חייהם ומוצאם. לא חלף זמן רב עד שהובהר כי רובם חיים בנפרד מההורה הביולוגי השני ורובם גם חוברים אל בן זוג חדש שיחד עימו כבר יש בבית ילד שני, משותף, או שהובא על ידי בן הזוג החדש אל התא המתהווה. ללא היסוס הצגתי בפני החבורה את  "שני בתים וילד" ספרן החדש והמשובח של נעמה צבר בן יהושע ובתה גליה צבר, שתיהן מגדלות ילדים במשפחה משולבת וגליה גדלה במשפחה שכזאת. את החוויה שעברו הן תרגמו למחקר בקרב כמה עשרות משפחות משולבות.

ההורים שישבו על הדשא ושמעו ממני מעט על הספר התרגשו מאוד: "אני לא לבד," אמר אב אחד. "מהן המסקנות?" שאלה אם אחרת. "האם יש בספר סיפור שדומה למקרה שלי?" שאלה אם צעירה שהניקה תינוק בזרועותיה.

ניסיתי להסביר כי אין "מסקנות" סטטיסטיות בעקבות הראיונות אבל יש הצעות ומסתמנות מגמות שמלמדות מהפרט אל הכלל. למשל: מקומו של האב או האם הביולוגיים שמחוץ למשפחה, היחס אליהם, הכעס או הגעגוע. יחסים בין האחאים – האחים שלפתע מוצאים עצמם יחד, אולי בחדר אחד, עם ילדים שאין ביניהם קשרי דם, כלומר בנים או בנות לאדם אחר –  שאיננו אבא או אימא שלהם. כיצד כדאי לנהוג באירועים משפחתיים, בימי הולדת של הילד? האם צריך ההורה המגדל שאינו הורה ביולוגי להתערב בשעת עימות בין הורה ביולוגי לבין ילדו? מהם הגבולות שמציבים ההורים בתא החדש? עד היכן לוותר, להגמיש הרגלים שנקנו בטרם התחברות התאים הבודדים למשפחה משולבת? מי צריך ללכת לאספת הורים? למי וכיצד להוריש את הרכוש? מה צריכים הילדים לדעת על הפרידה בין ההורים הביולוגים? האם על הכול צריך לדבר במשפחה?

כל סיפור מעלה מכלול שאלות שפתרונן בכל משפחה מצא את ביטויו בהתאם לנפשות הפועלות ולרקע שלהן.

נעמה צבר, פרופסור אמריטוס לחינוך באוניברסיטת תל אביב, כותבת את תובנותיה תוך כדי תיאור המשפחות עימן שוחחה, ואילו גליה, בתה, ראש החוג ללימודי אפריקה באותו מוסד, מדברת עם ילדים שגדלו במשפחות "יד שנייה" מאחר והיא עצמה גדלה במשפחה שכזו. שתי החוקרות לא שכחו את מקומם של הסבים והסבתות הביולוגים, השייכים לאחד מהצדדים המגדלים, והציבו להם מקום חשוב בשילוב שתי המשפחות לתא מגדֵל אחד. הרי לילדים במשפחות אלה יש יותר מארבע סבים וסבתות וריבוי התארים יכול ליצור בלבול, או לפרקים, אם יודעים לנצל זאת – גם יתרון עצום.

מספרת גליה כי ילדה אחת הגדירה את אשתו החדשה של אביה כך: "זו אימא שלי מצד אבא שלי."

 הפרקים שעוסקים בגורמים החוץ משפחתיים, כמו בית הספר ומשרד החינוך, כמו ההיבטים המשפטיים, משמשים מדריך חשוב וחדשני הן להורים המגדלים והן לרשויות. שהרי רק בשנים האחרונות החלו אלה להתמודד עם המצב שבו כמעט מחצית מילדי ישראל גדלים במשפחות משולבות. כל מרואיין בספר מגלה לנו עולם ומלואו, ועל כל אחד מהסיפורים אפשר לבנות רומן איכותי ומעניין. השאלות המחקריות הופכות במהלך הראיונות לשיחה מרתקת על החיים, על אכזבות וציפיות, על קשרי דם ואהבה ועל הורות מרתקת של תא חדש ומתגבש. כל אחד ואחת ימצא בכלל הראיונות משהו משל עצמו ועצה סמויה מהעין כיצד כדאי לנהוג בילדיו שלו או בילדי בן זוגו אותם הוא מגדל.

גם משפחות גרעיניות יכולות ללמוד הרבה על אופן גידול ילדים מקריאה בספר זה. ומכיוון שאני מכירה ואוהבת את שתי הכותבות שחוו על עצמן "שני בתים וילד" ויודעת כיצד הצליחו ליצור תאים משפחתיים חמים, תומכים, ערכיים ותורמים, אני ממליצה לקרוא את הספר שכתוב בסגנון קולח,  מסקרן, ומלמד.

* * *

יהודה גור-אריה / הערת שוליים [27]

חֵיל התורה

"תודה, אדוני, שאתה לוקח אותנו טרמפ לתל-אביב. משם כבר נעלה על אוטובוס לירושלים. אז הבן שלך התגייס עכשיו, לשלוש שנים, ליחידה מובחרת. זה ודאי לא פשוט ולא קל, אה..."

"כן, הוא התכונן לכך בחצי השנה האחרונה, לאחר סיום בית-הספר והבגרויות. הוא רוצה להתגייס, להוכיח את עצמו ולהגשים את החינוך שקיבל בבית: לשרת את המדינה ולהגן על העם. כך חינכנו אותו, אשתי ואני."

"וזהו בני הצעיר, ה'מזיניק' מבין שבעה, כן ירבו. מנחם יואל שמו, תלמיד מבריק, עילוי בישיבה בירושלים. היום הזה של התייצבות כאן, בבקו"ם, מצד אחד זהו מעין טיול, אך למעשה זה יום של ביטול תורה מצעֵר, ואני מקווה שיותר לא יקראו לו ולא יגייסו אותו. הוא לא בנוי לכך. התפקיד שלו בחיים זה להיהרג באוהלה של תורה. כי לא כאמונתכם [בעצם – חוסר אמונה] שלכם, הצעירים שלנו, בני הישיבות אינם "משתמטים". אנחנו כולנו הננו חיילים מסורים ונאמנים לצבא האחר, הצבא האמיתי של עם ישראל, צבא התורה. לימוד התורה, הוא שמחזיק אותנו כעם במשך כל הדורות, וזה יעיל יותר מאשר 'מעיל רוח' ו'כיפת ברזל' וטנקים ותותחים ומטוסים וטילים. כיפת הקטיפה השחורה זו הכומתה שלנו, והיא שמגינה עלינו מכל צרה וצוקה. הבגדים השחורים, המגבעות והזקנים והציציות, אלה המדים שלנו, לוחמי חיל התורה.

"הרבנים שלנו, מרן ורבנן, גדולי התורה, אדירי עולם, הם המפקדים שלנו ואין בלתם. מה שהם אומרים – אנחנו מבצעים, בבחינת 'נעשה ונשמע'.

"נכון אומרים, שאי-אפשר לו לחייל להישמע לשני מפקדים שונים. אז המפקדים שלנו הם הרבנים ולא הרב"טים.

"אתם החילונים מתקשים לכנס אלף-אלפיים איש להפגנה. אצלנו, למקרא של פשקוויל אחד על הקיר, מיד מתייצבים עשרות אלפים של שלומי אמוני ישראל ומוחים על מה שמורים לנו המנהיגים שלנו."

"מה דעתך, אדוני, האם אפשר להגיע לפשרה כלשהי בינינו, שתשתתפו בכל-זאת בנטל ההגנה על המולדת?"

"מולדת קרי ולא מדינה. אנו לא רואים בישראל מדינה. זו מולדת, כי נולדנו כאן. תמימות היא להאמין באפשרות של פשרה בינינו. העולם שלנו, עולם התורה והמצוות וההלכה, והמנהגים, זו מהות שלמה אחת, עולם מושלם ועגול. האם עיגול יכול לעשות פשרות ולהיפרץ? אתם כן יכולים ללכת לקראתנו: להתפשר על חבישת כיפה, על אכילת כשר, אפילו על סגירת רחובות לתנועת רכב בשבת, אבל במה יכולים אנו להתפשר ולסטות מדרך ההלכה, הקבועה זה מאות בשנים? לא, אין כל סיכוי לפשרות מצידנו."

"האם אנחנו עם אחד? אתם רואים בנו יהודים?"

"כן – ולא. מבחינת ההלכה, אתם יהודים. אבל יהודים פגומים. אנחנו בעצם שני עמים. שני עמים על כברת ארץ אחת. בימי קדם היינו עם אחד, עם ישראל, העם העברי, אבל היינו מחולקים ל-12 שבטים שהתנחלו על אדמת כנען. זאת, מלבד שבט לוי ששירתו בקודש  בבית המקדש, הוא לא קיבל נחלה קרקעית לעיבוד חקלאי והעם כולו הפריש את חלקו כדי לקיים את הלוויים מבחינה כלכלית. בימינו, אנחנו, לומדי התורה הננו כביכול הלוויים, ועליכם, יתר העם, לקיים אותנו מבחינה כלכלית."

"ומה עם הפסוק המפורש במשנה: חתן מחדרו וכלה מחופתה? האם הציווי הזה של חז"ל אינו מחייב אתכם?"

"חכמינו ז"ל קבעו שכאן מדובר במלחמת מצווה, מלחמת קודש על כיבוש הארץ. זה לא שייך לימינו אלה."

"תגיד לי, אדוני, מה שמך בבקשה?"

"שמי נתנאל."

"שמי גבי, גבריאל. אתה אומר 'ימינו אלה'. האם זה כולל את הישׂגי המדע, המחקר, הרפואה, הטיסות לחלל? הנה, רק עכשיו הגיעה חללית אל כוכב מאדים. זה לא משפיע במשהו על תפיסת העולם שלכם?"

"קראנו ושמענו שבשווייץ הוקם מתקן ענק שבו מריצים המדענים חלקיקי אטומים במהירות האור, וכמעט נתגלה להם 'החלקיק האלוהי', שממנו נברא כביכול העולם. איזו בורות! חילול קודש! בזבוז כספים! ה'זוהר' כבר קבע [בלי שום מכוני מחקר] שבכל נשמה של יהודי חבוי ניצוץ אלוהי, וככל שאנו עמלים לגלות ולחשוף ניצוץ זה במעשינו ובלימודנו, כך אנו מתקרבים עוד טפח אל העולמות העליונים, אל כיסא הכבוד ואל ספירת החסד האלוהי.

"אתם מביטים בטלסקופים בחלל, משגרים לוויינים לכוכבים רחוקים, ואפילו מקימים תחנות-חלל ובהן אסטרונאוטים בשר-ודם. משל הדבר דומה לבעל-בית המרשה לזרים לסייר בביתו ובחצרו. ברצותו, נותן להם לרחף בחלל ללא פגע, ברצותו מגרש אותם משם. ראה את אסון המעבורת שבו ניספו שבעה אסטרונאוטים, ביניהם בן-עמנו אילן רמון ז"ל. והוא, הקב"ה  מעניש את מי שמעז להתגרות בכוח האלוהי המנהיג את העולם, ומתיימר לחקור את יסודות היקום, זאת בניגוד לאיסור על כל אדם בשר-ודם בכלל, ועל יהודי בפרט: 'במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור.'"

"אילולא דרישה וחקירה וסקרנות אנושית, היינו מהלכים גם היום לבושים בפרווה ומלקטים צמחי מאכל, או צדים את טרפנו בחץ וקשת. מה, כל הישגי המדע הם כאין ובאפס בעיניך?"

"אתם מנפנפים לנו בהישגי המדע, בכל התחומים, בעיקר ברפואה. אכן כן. הרופאים המלומדים עושים נפלאות בריפוי חולים, ניתוחים, השתלות. אבל לא עוצם ידם והשכלתם המקצועית ומכשיריהם המשוכללים עושים זאת, אלא הם מעין מריונטות המופעלות באצבע אלוהים ובחסדו כי רב."

"אם חסדו כה רב, למה הוא שולח את המחלות בבני–אדם, ובעיקר בילדים קטנים שלא חטאו?"

"נסתרות הן דרכי האלוהים ואל לנו לחקור במופלא ממנו, כמו שאמרתי קודם. כך גם בתחומים אחרים בטבע, בעולם, בנפש האדם."

"ואין אצלכם שום בחירה אישית? הכול נקבע מלמעלה, וכן מפי חכמינו ז"ל  וגדולי התורה, גם בימינו?"

"ודאי ידועה לך האמירה 'הכול צפוי והרשות נתונה.' אנו משתדלים כל חיינו לחיות לפי מצוות התורה, וזו כוללת ממילא הבחנה בין טוב לרע. אכן, החיים שלנו מאורגנים כידוע על-פי השולחן ערוך, מרגע קומנו משינה וברכת 'שהחזרת בי נשמתי', למשך כל היום כולו, ועד קריאת שמע שלפני השינה.

"כאשר אנו שואפים 'להשיב עטרה ליושנה', אתם לועגים לנו שאנו רוצים להחזיר את חיינו לאורח החיים של ימים קדומים, מתעלמים מן העולם שהתפתח והתקדם מאז; ואילו אנחנו רואים בחזוננו את העולם היהודי בימי דוד ושלמה, הרמב"ם ורש"י, ויהודה הלוי מזה, והבעש"ט והגאון מווילנה מזה.

"בניגוד לנו, הטסים במטוסים, נוסעים ברכבות מהירות, אצים במכוניות פרטיות, עולים [לא כמלאכים] במדרגות נעות, אבות-אבותינו הלכו ברגל או רכבו על חמור או התנהלו בעגלה עם סוסים. הם לא מיהרו, הגיעו לכל מקום שרצו ועולמם היה גדוש תורה ומצוות ומעשים טובים.

"אבותינו היהודים חיו אמנם בגלות, בתנאים קשים ביותר, בעניוּת וחוסר פרנסה, תוך חיפוש תמידי אחר פרוטה, לקניית דג לשבת. בתיהם קטנים וישנים, מטים ליפול, אך בתוכם שכנה נהרה של תורה ומצוות ואמונה שלמה ותמימה. היה בחייהם יופי פנימי, לא יופי חיצוני מנקר עיניים. הסידור, דף הגמרא וספרי קודש אחרים היו להם העיסוק וה'בידור' – לעומת הטלוויזיה ימח שמה, הרדיו והסמרטפון והמחשב והאינטרנט. למי זה נחוץ? את מי זה עושה מאושר? הם היו מאושרים בדרכם.

"קדמונינו גידלו ילדים לתפארת, חיתנו אותם, בשידוך כמובן, והם זכו בנכדים ובנינים כמותם, ההולכים בדרכי התורה. מה רע בכך שאנו רוצים להיות כמותם?"

"ובכל-זאת, האם מדינת ישראל לא נראית לכם כפתרון למצוקתם של יהודי הגולה, לרדיפתם, להתנכלות  להם מצד הגויים, לא רק בימיהם, אלא גם בימינו?"

"אמנם אבותינו אכן סבלו מהתנכלות הגויים, אפילו פרעות, גירושים ורציחות, אבל הם ראו בכך חבלי גאולה, יד אלוהים, בבחינת 'בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם.'

"ובימינו, כאשר קיימת המדינה הציונית שלכם, האם אנו היהודים יותר בטוחים על האדמה הזאת? הרי הגויים סביבנו מפעילים נגדנו מלחמות וטרור רצחני ואיום בפצצה גרעינית. ואנו – כלומר אתם – יוצאים כנגדם בטנקים ומטוסים ובטילים; לפעמים מנצחים, לפעמים נכשלים. ולנו, שלומי אמוני ישראל אין חלק מעשי בכך. אבל אנו, בלימודנו ובתפילותינו מבקשים מהקב"ה שיילחם לנו ויצילנו מידם, כנאמר: 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון.'

"זה שתגייסו אותנו ותתנו רובים בידינו, לא יועיל ולא יתרום כלום להגנתנו. לפי דעתי, הנשענת על דעת מורי ורבותי גדולי התורה, הדבר לא יקום ולא יהיה.

"המשכילים באותם ימים, והציונים אחריהם, בדורות הקודמים, בילבלו את דעתם של הצעירים והובילו אותם בדרכים עקלקלות אל מחוץ לדת וקיום מצוות ולימוד תורה. הקמת המדינה היתה בבחינת הפרת הצו האלוהי 'לא תעלו בחומה' ובכלל היתה זו התגרות בה' ובניגוד לסדרי הנהגתו את העולם ואת ההיסטוריה, במיוחד זו של העם היהודי. לכן אין לנו חלק ונחלה במדינה שאתם הקמתם ונלחמים עליה. אנחנו כאן כי נולדנו פה, בארץ-ישראל הקדושה. לנו לא נחוצה יישות מדינתית. עם ישראל התקיים אלפיים שנה בלי טריטוריה, בלי מדינה, והוא יכול להמשיך ככה עד ביאת המשיח.

"ועד אז, הניחו לנו לחיות את חיינו כפי שאנו מבינים ומצווים, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו."

"ואין ביניכם כאלה המתלבטים, מטילים ספקות, שואלים?"

"ודאי שיש. כאשר אדם יהודי מתלבט בשאלה מסויימת, הוא פונה לרב שלו, וזה פותר לו את הבעייה ומורה לו איך לנהוג. ואם ישנם צעירים שמתחבטים בשאלות של אמונה, או מתפתים למדוחי העולם 'החופשי', הם פולטים את עצמם מתוך החברה החרדית. אבל אלה מיעוט זניח. לא מתחשבים בהם ולא מוטרדים בגללם.

"הנה הגענו. מכאן כבר ניקח אוטובוס לירושלים. תודה רבה לך, אדוני על הטרמפ. בלי משים עשית מצווה גדולה והקב"ה ישלם לך כגמולך ותזכה לראות את הבן שלך חוזר מן הצבא בריא ושלם, ואולי, אפילו, אם ירצה השם – חוזר בתשובה..."

* * *

אסתר קל

העיר שלי – תל-אביב

מתוך הספר החדש "סיפורים אישיים על תל-אביב", מיבחר סיפורי חיים של גימלאים, שיצא לאור בהפקה של עמותת "כֹּח לגימלאים תל-אביב-יפו", המערכת: נתן וולוך, יו"ר העמותה, גדעון פוקרד, מנהל ההפקה, הסופרים שמאי גולן ואהוד בן עזר, עורכי הספר.

על שום מה אני אוהבת את העיר שלי?

על שום שכל הזמן היא מתנועעת, זזה, רצה מפה לשם ובחזרה ולא מתייגעת...

על שום מה אני אוהבת את העיר שלי?

על שום תיאבון-הברזל שלה, היא אינה בוררת, אינה בוחרת, הכול היא בולעת, גורסת, לועסת, בולסת אל קירבה ללא תלונה.

היא לא עושה חשבון לאף אחד. עושה מה בראש שלה, ולא מעמידה פנים.

על שום מה אני אוהבת את העיר שלי?

על שום שהיא רחבה, שטוחה, פתוחה, פורשת זרועותיה צפונה וקדמה וגם לשחקים!

על שום שהיא מלאת חיים ושוקקת אדם בכל הגוונים, מכל המינים, הכול שווים מלפניה, והכול נפגשים יחדיו בפקקים.

היא צוחקת בפה מלא ובוכה בקול רם.

ביום של חג היא מלאה מפה לפה ומניפה דגלים. בפורים היא מתחפשת ובכיפורים היא עוטה לבנים וצועדת חרש על בהונות, ברחובות.

כשהיא זועמת – היא יוצאת וצועקת בכיכרות!...

אני אוהבת להביט בה, ביום של גשם, צועדת מתחת למטריות צבעוניות. לא נבהלת משום דבר.

על שום מה אני אוהבת את העיר שלי?

על שום שהכול אומרים שינוסו ממנה לעולם והכול חוזרים אליה כל הימים!

טוב, לא תמיד היא מרנינה ומסבירת פנים. היא צפופה וחמה ומיוזעת. היא דוחפת ונוטפת ומאיצה. היא צורחת, נופחת, יורקת וזורקת לפעמים...

טוב, יש לה ימים יותר טובים.

וכל הזמן מתים בה, וכל הזמן נולדים בה חדשים.

על שום מה אני אוהבת את העיר שלי?

על שום שהיא אף פעם לא ישנה, ואין לה איפה ואיפה וכל הזמן נכנסים בה וכל הזמן יוצאים ממנה, ולפעמים נדמה שאין לה אלוהים.

פעמים נדמה שאין לה בכלל בושה... אין לה בכלל רחמים.

על שום מה אני אוהבת את העיר שלי?

על שום שהכול נגיש בה, קרוב, על יד, שהכול בהישג יד, ממחט ועד אמתחת, ממכונית מירוץ, מכונת צילום, ועד טבעת עם יהלום, מכרטיס ליפן, מאפה בגריל וצימר בגליל.

הכול סביב, וקרוב, ובו במקום ותיכף ומיד.

על שום מה אני אוהבת את העיר שלי?

על שום שביום צח וזיווני, היא מתפרקדת בהנאה, על המדרכה בכיסאות בתי הקפה, מתענגת בעיניים עצומות מול זיו החמה – שעתה היפה.

בקיץ היא יורדת אל הים יחפה, במכנסיים קצרים – ושימותו הקנאים!

ובלילות אביב היא קורעת בפוך עיניה, מתהדקת בחליפה כהה וצועדת בנעלי עקב אל בית האופרה כשהיא מדיפה בושם של הזמנה...

על שום מה אני אוהבת את העיר שלי?

על שום שבכל קרן רחוב ותחת כל עץ רענן, תוכל לקבל מיץ טבעי סחוט טרי מהול בפיח כבישים רענן. ובכל פינה אפלולית תוכל למצוא אהבה קצרה בזול, ובכל מפתן חנות חולצות מיני בשלל צבעים, השלישית בחינם...

על כל עץ בשולי הרחוב תוכל למצוא כאן חדר להשכיר עם מי שאינך מכיר... ולמחרת לא תראנו לעולם...

על שום מה אני אוהבת את העיר שלי?

על שום רחוב קטן, וחצר קטנה, ואני שם – בין הברז לגדר השחוחה, שם טבועות דמעות ילדותי על כלב שאימא לא הסכימה, ועל ירון שהלך עם נהורה...

– על שום כל אלה אני אוהבת את העיר שלי.

ניתן לרכוש את הספר במשרדי "כֹּח לגימלאים", דיזנגוף 9, ת"א 64075.

* * *

מאיר ריבקין

הילולת אומן

אימי ז"ל היתה ילידת העיירה אומן שבאוקראינה, משפחתה התגוררה שם משך  דורות. אימי  נטשה את העיירה ועלתה כחלוצה לארץ ישראל בשנת 1924. מסיפוריה למדנו אנחנו, ילדיה, את האירועים שחוותה שם כילדה וכנערה לטוב ובעיקר לרע, בעיקר בשנות מלחמת העולם הראשונה ובמיוחד מסיומה ועד הגעתה לארץ כחלוצה,  בשל מלחמת האזרחים העקובה מדם,   של מהפכת אוקטובר. כשעיירתה אומן עברה מיד ליד בין הצבא האדום לבין כנופיות  הפוגרומצ'יקים של הצבא הלבן האנטי-מהפכני.

אימי, שבאה ממשפחה דתית (כמו יתר היהודים בתקופה ההיא), איבדה את אביה מאיר, שנפטר ממחלה בגיל צעיר, בהיותו בן 40 בלבד. סבי מאיר רבינוביץ, שעל שמו קרוא גם אני, נקבר בבית הקברות היהודי של העיירה דאז.

ומכאן מתחיל סיפורי הנוכחי: חלפו שנים והנה הגיעה עדנה לבית העלמין הזה בו קבור סבי. מזה כעשרים שנה החלו להופיע בשעריו ופוסעים בין מצבותיו המטות ליפול אלפי אנשים לבושי שחורים, הנושאים את תפילתם תאנייתם ותעניתם  סביב קברו של  נחמן הידוע, שנזנח כמעט מאתיים שנים.

אילו ידעה אימי שיישוב ילדותה הפך בשנים אלו לעלייה לרגל של עשרות אלפים, היתה בוודאי מתהפכת בקברה.

הרי בבית הקברות היהודי שם קבור אביה וסבי מאיר, ובוודאי בשל שכנות קברו לקברו של נחמן המפורסם ובזכותו – זוכה גם סבי, ובחינם אין כסף, להקשיב מעומק קברו לתפילות, לווידויים ולנהי של חסידיו השוטים של שכנו הצדיק.        

* * *

לא ייאמן כי יארע

חלום נורא שֶׁבְּאוּנָן קרה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

גבר נשוי מהכולל "קח",

שגר בעיירה קריית קחקח קח

גָמָ"ח לַנצרך מהקרן לקח,

והשאיר את אשתו עם שבעה ילדים,

לחגוג לבדם בלי ממון בחגים

וּלְאוּנָן בדולרים את עצמו הוא שלח –

והמטוס מלא גוברין יהודאין,

שמחה וששון בכל המעברים,

אלה באלה נוגעים אברים,

והגבר דנן היה טיפוס נָשִׁי,

וקצת מעורער באופן נפשי,

וגם אוקראינית מדבר הוא חופשי

ובהגיעו לאוּנָן ואין איש מכירו –

לבש רק בגדים של נשים לעורו,

וַיֵצא להחטיא בּוֹעלים בסימטה,

והמה צדיקים חסידים של מיטה

אך לא מצד סדום – וַיְדָעוּהוּ  בִּבְעתה:

"לוּ לפחות אוקראינית היתה!

שיקסע, חטָאה וּטְמאה אך ניקבָּה לה, פּוֹתה!

והיתה לנו זו לִנְחמה פורתא!"

תְצִילֶנָה אוזניים מסַפֵּר תועבות

והשאר ייכתב במסכת אובות.

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 81 מיום 17.10.05

* * *

דוד מילשטיין

האם תוכלי לקרוא לי "זיידע"?

מעט אני יודע, למעשה כמעט כלום, על הסבים והסבתות שלי.

שמי דוד ואני נקרא על שם סבי מצד אימי, ואחי שמו נח, על שם סבי מצד אבי.

בזיכרוני שמורים דברי דודי אברהם (ז"ל) המתאר את היציאה המבוהלת מבית סבא – של אבי ועימו עוד עשרה אחים ואחיות, כאשר המהפכה הבולשביקית התדפקה על הדלתות וכל אחד יצא לדרכו – לישראל, לברזיל ולארה"ב. אף אחד לא הסתכל אחורה.

ב"שטעטל" הקטן ירוגה שבאוקראינה, על גדות נהר הדנייסטר, נשאר זוג הסבים שלי, ממתינים בסבלנות לחורפים המעטים שנותרו להם.

מהעיירה ידניץ, שאז היתה חלק של בסרביה, יצאה אימי, והגיעה עד OLINDA שבצפון ברזיל, שם פגשה את אחיה הגדול, שגר ב-JOAO PESSOA, בירת PARAIBA. כל זה התרחש  בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ולבטח המשקל הכי כבד במטען היה כאב הפרידה, הספק לגבי העתיד בארץ חדשה, ומנה גדושה של אידישקייט.

לא הכרתי את הסבים והסבתות שלי. לא היה לי אף פעם למי לקרוא "זיידע".

לפני ארבעה חודשים באה לעולם נכדתי הראשונה, מרינה שמה, עם עיני הקריסטל הכחולות, כדי להאיר את חיינו.

האם היא תקרא לי "זיידע"?

זו באמת משאלה טיפשית. הרי כולם רצים אחרי תארים יותר אטרקטיביים.

דניאלה, בתי הגדולה, חותמת את שמה בתואר PHD, החתן הוא ד"ר עורך-דין. בבית הכנסת שלנו אני מוקף במנכ"לים, יועצים חשובים, פרופסורים, רבנים, אקדמאים, ועוד...

אבל אני, ריבונו של העולם, לא רוצה אף אחד מהתארים האלו, אף אחד לא צריך לקרוא לי דוקטור. בינינו, מה שמאוד הייתי רוצה בשלב מאוחר זה, של המחצית השנייה של חיי – שמישהו יקרא לי "זיידע".

הסיבה? אין לי.

הייתי רק רוצה להיות חלק מעולם של מילים שאני עדיין מתעקש להשתמש בהן, גם במאה ה-21 המטורפת הזו. מילים ששמעתי כבר בחודשים הראשונים של חיי, ושהיום כמעט אף אחד אפילו לא ממלמל: נאחעס, אמחאיע, מאמע, טאטע, בובע, זיידע –

אתם, ערן, רועי, נדב וגם מוניקה, דניאלה, קלאודיה, שכל כך מהר קלטתם את המילים Download, delete, page down, facebook, upload, – אולי יש לכם מקום קטן למען אוצר המילים הנפלא של אבותינו?

נדמה  לי שאכשל בייעוד שלי בחיים אם נכדתי לא תקרא לי "זיידע", כי  אז אהיה בין אלו שתרמו להעלמת מה שהיה פעם עולם משגשג של יצירות ספרות, שירה ותרבות אידיש.

אני זוכר כאילו אתמול כיצד בשבתות נהגנו לנסוע לדודים שגרו רחוק מביתנו, באוטובוס שנסחב זמן רב בעצלתיים. הוריי נמנעו מלדבר ביניהם אידיש, השפה בה היו רגילים לדבר. פחד. מלחמת העולם השנייה רק נגמרה, ומדינת ישראל טרם קמה. 

פחד? לא עוד.

עברו כמעט 70 שנה וקברנו את "חייקעס"," מינדלס", "שׂורעס", "ינקלעס", "מושעס", "אברומעס".

האם אלו שנשארו לא אמורים לשאת את המטען התרבותי הנפלא שירשנו מיהודי אירופה, הכולל ארוחות עסיסיות של "גפילטע פיש", "ורניקס", "קנישעס מיט אביסלע שמאלץ"?

מרינה, נכדתי הראשונה, את הסיבה הטובה ביותר להמשיך לחיות. לסבא הזקן שלך אין הרבה מה לבקש ממך.

אני כן צריך לבקש מבעל הבית שם למעלה שיעניק לך בריאות, עושר וחיים טובים.

ועל אף הקצב המטורף שהעולם סביבנו מתנהל, בין השיעורים שלבטח יהיו לך, של אנגלית, צרפתית, בלט, שחייה, קרטה, ריקודי עם, יוגה, והמפגשים עם החבר שלא מפסיק לצלצל, אם יהיה לך רגע פנוי:

האם תוכלי לקרוא לי "זיידע"?

סאן פאולו, 2012

* * *

אלוף (מיל) שלמה גזית

הסוד הכמוס של ערביי ישראל [ציטוט]

נזדמן לי לצפות לפני כחודשיים בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" בה ניהלו השניים ראיון עם הד"ר מוחמד ביטאר, צעיר ערבי בן נצרת, על שני הספרים שפירסם (בשלב זה, בערבית בלבד) ובהם הביא את סיפור ההצלחה של ערבים ישראלים – מוסלמים, נוצרים ודרוזים – בעולם העסקים ובעולם המדע והאקדמיה.

השיחה עניינה והרשימה אותי, ובעקבותיה יצרתי קשר עם ד"ר ביטאר והזמנתיו לערב שאני מקיים מדי פעם בפורום של ידידים בביתנו שבמגדלי הים התיכון, להרצאה קצרה ולשיחה ולדיון בעקבותיה.

היתה לנו הפתעה גדולה. ד"ר ביטאר חשף בפנינו את אחד הסודות הכמוסים של המדינה, שמענו מפיו על המהפך שעוברים כיום הרוב הגדול של ערביי ישראל, אזרחי המדינה, גברים וגם – אף כי בפיגור מסויים – גם נשים.

מסתבר שאין קשר לנעשה עם מה שאנו שומעים וקוראים בתקשורת. זו ממוקדת כמעט בלעדית בהופעתם ובפעילותם של חברי-הכנסת הערבים. אנו מותחים עליהם ביקורת – ובצדק – על שכל עיסוקם ועניינם ממוקדים במדיניות ישראל בשטחים הכבושים תוך הזנחת הטיפול בבעיות הדוחקות של האוכלוסייה הערבית אותה הם אמורים לייצג. ומכאן, שאוכלוסייה זו פשוט מתעלמת מן הפוליטיקאים המקצועיים, ומתמקדת מזה שנים בקידום האישי של הפרטים בני הדור הצעיר.

וכך, מי שנולדו למשפחות פלחים ברוכות ילדים, חסרי אמצעי קיום מינימאליים, חסרי השכלה, ובהרבה מקרים אף אנאלפביתים, הפכו במהלך שנות דור אחד או שניים למשפחות בהן החתירה לתואר אקדמי ראשון הפכה לנורמה מקובלת.

שוב, בתדמית הרווחת, חשבנו כי רוב הצעירים הערבים, בעת שהם נרשמים ללימודים אקדמיים, עושים זאת בפקולטה למדעי הרוח, כאשר הם בוחרים ללמוד ערבית, מזרחנות והיסטוריה של המזרח-התיכון, והנה מסתבר שהיום, כ- 26% מתלמידי הטכניון שבחיפה הם ערבים ישראלים, זהו שיעור הגבוה מחלקם באוכלוסייה. התרגלנו לפגוש רופאים ערבים ורוקחים ערבים – אך לא התעניינו במספרים – 35% מכלל הרופאים בישראל כיום הם ערבים  ו- 65% מכלל ציבור הרוקחים – ערבים.

תופעה לא פחות מעניינת היא בתחום העסקי. אולי בשל הקושי להתקבל, להשתלב, להתקדם ולהצליח בעולם העסקים הישראלי-יהודי, הופכים ערבים רבים ליזמים. אלה עומדים היום בראש מפעלים ובתחומים שונים ומגוונים, כאשר חלקם מעסיקים מאות ואף אלפי עובדים, לרבות לא מעט יהודים.

היה מרתק לשמוע את סיפורו של עיסא חורי, בן למשפחת פלחים מעוטת אמצעים, אשר נאלץ לנטוש את ספסל הלימודים לאחר שבע שנות לימוד, אלא שבמהרה הפך מפועל בניין ליזם אשר הקים אימפריה תעשייתית העוסקת בתיכנון, ייצור והקמה של מוצרי מתכת. חברתו הקימה, בין היתר, תחנת-כוח בדרום קוריאה. מפעליו פרוסים כאן בגליל, בנגב, ומפעל שלישי הקים בעקבה (על מנת לעקוף את הבירוקרטיה שלנו).

בעיות של שפה, המבחנים הפסיכומטריים והגבלות רבות אחרות מאלצות צעירים וצעירות רבים ללמוד במוסדות אקדמיים שמחוץ לישראל. יש היום קרוב לעשרת אלפים צעירים הלומדים בירדן, ועוד רבים אחרים במדינות שכנות אחרות.

החיים כמיעוט מנוכר בישראל מאלצים אותם להתקדם בכוחות עצמם. זהו פוטנציאל עצום שישראל יכולה לנצל אותו. לשם כך צריך להכיר את המציאות וכן – להחליף דיסקט באשר למקומו ועתידו של המיעוט הערבי החי עימנו כאן.  

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

מערכת הבחירות בארה"ב – דו"ח ספטמבר 2012

החודש הוא בהרבה מובנים "החודש של אובמה". בתחילת החודש התקיימה וועידת המפלגה הדמוקרטית בה הוא נבחר באופן רשמי להיות מועמד המפלגה לנשיאות. נאום קבלת המועמדות של אובמה היה אמור להיות השיא של הוועידה, אבל זה היה רחוק מאוד ממה שהתרחש לפני ארבע שנים. זה לא היה אותו אובמה. למעשה "כוכב" הוועידה היה קלינטון. ההשוואה עם הנאום של קלינטון לא החמיאה לאובמה. למרות הופעתו שהייתה חיוורת למדי, אובמה נשאר המועמד המוביל במרוץ.   

תנאי הכרחי להבטחת בחירה חוזרת של אובמה הוא הסחת דעתו של הציבור מהרקורד העגום שלו כנשיא. התקשורת הממוסדת התגייסה כמעט ללא יוצא מן הכלל לסייע להשגת המטרה הזאת. תרומת התקשורת לניצחונו של אובמה ב-2008 היתה מעל ומעבר, והם משקיעים את מירב המאמצים לחזור שנית על ההישג הזה. התמונה אותה התקשורת מציגה לציבור היא של "מציאות" בה אובמה הוא מועמד שפניו לעתיד הקורא תגר על מתחרה המנסה להגן ללא הצלחה על רקורד של כישלונות. בכל פעם שאובמה עולה לדיון יש תשובות מוכנות לכל שאלה. מה עם הרקורד של אובמה? שאלה לא רלוונטית. לא כל הצפיות התמלאו?  הבחירות הן על העתיד ולא על העבר. אובמה מבטיח שבעתיד יהיה טוב. הכלכלה צולעת והאבטלה תופחת? תראה כמה טוב היה בתקופת קלינטון. חלה הרעה במצב בארבע השנים האחרונות? אלמלא אובמה המצב היה הרבה יותר גרוע. 

עברו כמה חודשים מאז שאובמה קיים מסיבת עיתונאים. מגעיו של אבאמה עם התקשורת מתמצים בהופעות בתוכניות בידור בטלוויזיה, ובראיונות עם קומץ עיתונאים שנבחרו בקפידה. הראיונות האלה מתנהלים יותר כמונולוגים מאשר כראיונות של ממש. אין צורך לומר ששאלות מביכות אינן עולות במהלכם של הראיונות האלה. התקשורת עוברת בשתיקה על ההתעלמות הזאת. זה פן נוסף של התמיכה הבלתי מסוייגת של התקשורת באובמה.

 זה היה יכול להיות נושא לפרודיה משעשעת, אבל זה בכלל לא מצחיק כי זה עובד. עד כמה שזה נראה אבסורדי, אנשים קונים את זה. ההתפכחות, אם תבוא אחרי ה-6 בנובמבר, כבר לא תשפיע על תוצאות הבחירות.

בסקירת החודש הקודםhttp://www.mideast.co.il/p-2_a-480/ הקדשתי קטע לעלויות הכרוכות במערכת הבחירות הנוכחית. עד היום לא נעשה ניסיון להעריך את השווי הכספי של הכיסוי התקשורתי האוהד שאובמה מקבל ושל ההתקפות שלוחות הרסן שהן מנת חלקו של רומני. מדי יום מתפרסמים בכל אחד מהעיתונים המובילים למעלה מחצי תריסר מאמרי מערכת הקושרים כתרים לראשו של אובמה ובמקביל שניים או שלושה מאמרי התקפה על רומני. מאמרים אלה הם למעשה חלק ממערכת שיווק לקידום ה"מוצר" – מוצר שהוא מועמד לנשיאות.  אם אובמה היה צריך לשלם עבור השטח המוקדש לפרסומים האלה לפי התעריפים המקובלים של מודעות פרסומת, כל התרומות שגויסו ע"י ה-Super pacs לא היו מכסות את ההוצאה. סוג אחר של תמיכה באובמה היא העובדה שהתשלום שהתקשורת גובה עבור מודעות הבחירות של אובמה כולל הנחה משמעותית. אם זה לא נקרא "תרומה" למערכת הבחירות אז כנראה שאני לא מבין מה זו תרומה.     

למעט מקרים של משברים חמורים במיוחד, נושאי חוץ וביטחון אינם תופסים מקום משמעותי במערכות הבחירות לנשיאות בארה"ב. תוחלת החיים של הצלחות היא קצרה – מכסימום שבועיים-שלושה בכותרות (ראה בוש האב במלחמת המפרץ או במערכה להדחת נורייגה בפנמה). במערכת הבחירות הנוכחית, הניסיונות החוזרים של צוות אובמה להחיות את בין לאדן אינם מביאים לתוצאות מרשימות (למעט, אולי, ג'ו ביידן). כישלונות, ובמיוחד כישלונות מתמשכים, זה כבר סיפור אחר. פרשת בני הערובה באיראן סתמה את הגולל על סיכוייו של קארטר להיבחר לתקופת כהונה שנייה. ההסתבכות בעיראק פגעה קשות בבוש הבן, אם כי מי ששלם את המחיר היה מקקיין.

 אבל פטור בלא כלום אי אפשר. וכך, "חוסר הניסיון ואי ההבנה בנושאי מדיניות חוץ" של הצוות רומני-ריאן, מוזכר מדי פעם במאמרי ההתקפה על רומני. מצטיין בזה ה"גורו" של התקשורת בנושאים בינלאומיים, תום פרידמן מהניו יורק טיימס. לא כאן המקום לדון במידת התמצאותו של תום פרידמן בנושאי מדיניות חוץ, אבל לא זכורה לי התייחסות אחת של פרידמן, או של איזשהו פובליציסט אחר, לניסיונו ומידת הבנתו בנושאים האלה של המועמד אובמה לפני ארבע שנים. אובמה עצמו לא היסס להצביע בזלזול על "חוסר הכישורים" של רומני-ריאן לעסוק בנושאי מדיניות חוץ, ובתקשורת אימצו את ה"ביקורת" הזאת על רומני בשתי ידיים. דא עקא מה שהיה נשאר בתחום של ויכוח תיאורטי בתקופה של רגיעה בזירה הבינלאומית, מקבל מימד שונה לחלוטין כאשר שגרירויות אמריקאיות עולות באש ברחבי המזרח התיכון.

לפתע פתאום מתגלה שנשיא מכהן עם ניסיון של ארבע שנים בניהול מדיניות החוץ של ארה"ב, איננו יודע שמצרים, ע"פ הדירוג של מחלקת המדינה, היא בעלת ברית ממדרגה ראשונה שאיננה חברה בנאטו (a major non NATO ally). זה מעמיד באור חדש פרטים "קטנים" אחרים מהעבר הלא רחוק, כמו העובדה שאובמה חושב שבאוסטריה מדברים אוסטרית, או שהסכסוך בין ארגנטינה ובריטניה הוא על האיים המלדיביים, או שמחנה ההשמדה באושוויץ היה "מחנה פולני". כמות המעידות (gaffs) ופליטות הפה של אובמה עולה בכמה סדרי גודל על אלו של רומני, אבל רוב הציבור האמריקאי לא יודע עליהן כי התקשורת לא מדווחת עליהן, בעוד שכל מעידה של רומני גוררת אחריה פסטיבל תקשורתי.   

 את כל העולם, לא רק בארצות האיסלאם, שוטף גל של הפגנות אלימות נגד ארה"ב. מעמדת ה"מנהיגות מאחור" שלו בבית הלבן, במעט הזמן שנותר לו אחרי מסעות גיוס הכספים, אובמה "מציע" ל-Google ול-YouTube להסיר מהאינטרנט את הסרט שהיה כביכול העילה לכל המהומה, על מנת "להרגיע את הרוחות". במקביל חוקרי ה-FBI מופיעים בביתו של מפיק הסרט על מנת "לבדוק" אם אפשר להאשים אותו במה שהוא. 

 אובמה היה בר מזל. הטרוריסטים שהתקיפו את הקונסוליה האמריקאית בלוב "הסתפקו" ברצח הדיפלומטים האמריקאים. עם רצח קל להתמודד. כל מה שנדרש זה גינוי, עדיף גינוי בלשון חריפה, וכן התחייבות למצוא את "האשמים" ולהעמידם לדין – מי בדיוק? מתי? איפה? לא שואלים שאלות כאלו את מי שחיסל את  אוסמה בן לאדן. מנקודת מבטו של אובמה העיקר הוא שרצח זה אירוע נקודתי. מכסימום שבוע בכותרות והנושא יורד מסדר היום. אם, לחילופין, הדיפלומטים לא היו נרצחים אלא נחטפים ונלקחים כבני ערובה, זה היה מחזיר את השעון 32 שנה אחורה, לפרשת בני הערובה באיראן – הדבר האחרון שאובמה "זקוק" לו בשעה זו.

 בהיעדר רקורד עם הישגים משלו, המערכה לבחירה חוזרת של אובמה מתבססת על הרקורד של תקופת קלינטון. העלאת נשכחות מתקופת קארטר בשלב זה של מערכת הבחירות היתה פוגעת קשה בסיכוייו של אובמה לתקופת כהונה שנייה. אפילו התקשורת הכי אוהדת היתה מתקשה להציל אותו. בעומק ליבו, אובמה נאנח אנחת הקלה כאשר נודע לו שתקיפת הקונסוליה הסתיימה "רק" ברצח, ולא בחטיפה של בני ערובה. 

את כניסתו לבית הלבן אובמה פתח בהצהרה על שינוי כיוון במדיניות החוץ של ארה"ב. הוא יהיה נשיא מסוג חדש (a different kind of president). מדיניות קודמו, שהייתה מדיניות של עימות, תוחלף במדיניות של הושטת יד (outreach), מדיניות שבאמצעותה הוא יכפר על העוולות שהמערב, וארה"ב בראשו, גרמו לעולם האיסלאם במהלך ההיסטוריה. זאת הבשורה שיצאה מפיו של אובמה בשנת 2009, באירוע שזכה לכינוי "נאום קהיר".

 האהדה והאמפטיה של אובמה חש כלפי עולם האסלאם מקורן בחינוך שהוא קיבל בילדותו באינדונזיה. עברו מאז הרבה שנים, אבל כנאמר במקורות - גירסא דינקותא אינה משתכחא. השקפת עולמו ודעותיו של אובמה על מעמדה של ארה"ב בזירה הבינלאומית, עוצבו סופית במהלך לימודיו באוניברסיטת קולומביה, שם הוא נחשף לאסכולת  האוריינטאליזם של אדוארד סעיד. סעיד פיתח תיאוריה לפיה שורש הרע בעולם הוא  הקולוניאליזם. הקולוניאליזם הוא החטא הקדמון, הגורם לפיגור ולנחשלות של ארצות העולם השלישי, ובמיוחד של עולם הערבי. האנטי אמריקאיות, כך מסביר סעיד לחסידיו, עם או בלי אלימות, היא תגובה טבעית על "פשעי העבר" של ארה"ב כלפי העולם הערבי. ארה"ב, כך גורס סעיד, צריכה לכפר על ה"עבר הקולוניאלי" שלה. זאת אפליה מתקנת ברמה גלובאלית.

 השפעתו של אדוארד סעיד על אובמה ניכרת בברור בנאום קהיר, והיא הרקע לכל היוזמות המדיניות בהן אובמה נקט מאז כניסתו לבית הלבן. את מדינת ישראל סעיד רואה כנטע זר באזור, שריד אנאכרוניסטי של הקולוניאליזם. אפשר להבין את הרקע ליחסו של אובמה למדינת-ישראל.  

הביסוס ההיסטורי לגישתו של סעיד הוא, לומר זאת בעדינות, קצת מופרך, כי לארה"ב אין עבר קולוניאלי. לפחות לא במובן ההיסטורי של המושג. הקולוניאליזם היה נחלתן הבלעדית של מדינות אירופה ללא כל מעורבות אמריקאית. האימפריאליזם ששלט בעולם הערבי ביד רמה במשך מאות שנים היה של הטורקים, עם מידה מסויימת של מעורבות אירופית לקראת סוף המאה ה-19 – גם כן ללא כל "סיוע" אמריקאי. ארה"ב "נכנסה לתמונה" רק אחרי מלחמת העולם השנייה. חוסר הקונסיסטנטיות ההיסטורית לא מונע מהממסד האקדמי העוסק בהוראת וחקר תרבות האיסלאם (Middle East Studies Association – MESA) לאמץ את תיאורית האוריינטאליזם של סעיד. מספר קטן של חוקרים המעיזים לכפור בתורתו של סעיד מנודים. בעידן  הפוסט מודרני יש  היסטוריה פוסט כרונולוגית. (זכות היוצרים למושג היסטוריה פוסט כרונולוגית שמורה לתוכנית הסטירה לאטמה). זאת היסטוריה בה סדר הדברים ומתי הם התרחשו אינם רלוונטיים. ואם הם בכלל לא התרחשו אז ממציאים אותם, זאת הקרקע עליה צומחות אסכולות "מדעיות" מהסוג של תיאוריית סעיד, אבל זה נושא לדיון אחר.

 מדיניות הושטת היד של אובמה לא זכתה לתגובה הולמת. היא לא הביאה לשיפור במעמדה של ארה"ב בעולם הערבי/מוסלמי. אדרבא, ההתרפסות עוד הגבירה את העוינות שמעכשיו נוסף לה גם יחס של זלזול הנובע מהבוז לחלש. זה לא צריך להפתיע. בעוד שברומא העתיקה היה נהוג לומר  אבוי למנוצחים, בעולם הערבי שולט הביטוי  אבוי לחלשים. את זה לא לומדים באוניברסיטת קולומביה. לחוקרים של MESA, יש נושא אחד בראש – פלשתיניזציה של תולדות המזרח התיכון, ואין להם כל עניין לעסוק במה שלא ניתן לקשור לסיכסוך הזה.

 אובמה טוען שבזכות הרקע שלו הוא מבין את העולם המוסלמי, אבל המציאות היא בדיוק ההיפך. כמעט ללא יוצא מן הכלל, בכל הנושאים בהם הוא ניסה לטפל חלה הרעה במצב – חיסולו של בין לאדן הוא היוצא מן הכלל, אבל גם כאן זאת שאלה טובה כמה מהקרדיט מגיע לקודמו. הבולט ביותר הוא הסכסוך הישראלי ערבי בו הוא הצליח להכניס את הדיון למבוי  סתום ולהחזיר את המצב שלושים שנה אחורה. בהשאלה מתחום הרפואה זה נקרא  אפקט יאטרוגני (Iatrogenic effect), תופעה בה מצבו של החולה מחמיר כתוצאה מהטיפול אותו הוא קיבל.

 אדם צריך להתאמץ כדי לראות את מה שנמצא לו מול האף (To see what is in front of one's nose needs a constant struggle- George Orwell). אובמה לא מתאמץ. הוא רואה רק מהמורות (bumps) בדרכו. הוא לא רואה לאן הדרך הזאת מובילה.. בנאומו בפני עצרת האו"ם אובמה הרים על נס את מחוייבות ארה"ב לחופש הדיבור, אבל בד בבד, על מנת שלא "לפגוע" באלה שאינם רוצים לשמוע, הוא הוסיף את המשפט  "אסור למסור את העתיד לידי משמיציו של נביא האסלאם" (The future must not belong to those who slander the prophet of Islam).

 למרות שלבית הלבן היה מידע מהימן שמדובר בפיגוע טרור כבר 24 שעות אחרי האירוע, במשך יותר משבוע ימים אחרי רצח הדיפלומטים בלוב, דובר הבית הלבן, מחלקת המדינה, ושגרירת ארה"ב באו"ם המשיכו להונות את הציבור וטענו שזו היתה תגובה "ספונטנית" של האספסוף על סרט טיפשי שבודדים ראו אותו באינטרנט. בסופו של דבר, אובמה נשבר והסכים לפלוט מפיו את המילה "טרור", אבל כשזה כבר נעשה, זה בא עם הסתייגות של דובר הבית הלבן "כן, זה היה פיגוע טרוריסטי, אבל זה לא היה מתוכנן מראש." הם באמת חושבים שהציבור מטומטם – לפי מצבו של אובמה במשאלים, הם כנראה צודקים.

 לאובמה יש כאן בעייה אמיתית. הוא החליט שהמלחמה בטרור הסתיימה עם חיסולו של אוסמה בן לאדן, ובכלל שהטרור – אין ולא היתה מעולם חיה כזאת. שזאת היתה סתם המצאה זדונית של קודמו בתפקיד. לכן המושג טרור נמחק מהלכסיקון, ואת מקומו ממלאת שורה של מושגי תחליף – "אלימות במקום העבודה", "אסון מעשה ידי אדם" הן שתי דוגמאות.

כל עוד היתה רגיעה, זה עוד עבר איכשהו. אבל כל פיגוע טרור שמתרחש ממוטט את הקונספציה הזאת. כל פיגוע טרור שמתרחש משול לילד הקטן שצועק "המלך ערום". אובמה לא יכול להרשות לעצמו שזה יקרה כי זה חושף את העובדה שלמרות שירי ההלל בתקשורת, מסכת כישלונותיו מתפרסת אל מעבר לכלכלה ולמדיניות הפנים. לכן יש להסתיר מהציבור את העובדה שהטרור לא מת. 

ואף על פי כן, ולמרות הכול, אובמה ממשיך להוביל. מדברים הרבה על כך שהעימותים הפומביים בין המועמדים יכולים לשנות. קשה לי להאמין שבן אדם נורמלי ישנה את דעתו על סמך ויכוח בטלוויזיה, מה גם שזה לא וויכוח. יש מנחה המציג למועמדים שאלות שהוא בוחר אותן. המנחה נבחר מהתקשורת. אפשר להניח בוודאות שאף אחד מהמנחים לא יהיה מרשת הטלוויזיה "פוקס" או מ"הוול סטריט ג'ורנל".

אני חושש מאוד שבהשאלה מרומא העתיקה, אפשר לומר בביטחה כבר היום לעם האמריקאי, לעולם החופשי ולישראל בפרט – אבוי למנוצחים.

ד"ר ישראל בר-ניר, "מערכת הבחירות בארה"ב – דו"ח ספטמבר 2012 , פורסם לראשונה ב"מגזין המזרח התיכון" 28, ספטמבר 2012.

* * *

אהוד בן עזר למרואן מח'ול

ועל ה"פרהוד" שמעת?

הבה נלמד היסטוריה מפי משורר ערבי-פלסטיני-ישראלי הגר במעלות שבגליל, מרואן מח'ול, בראיון גדול מאוד שהעניק לאלי אליהו ב"גלריה" של "הארץ" [27.9.12]:

"הוא [מרואן מח'ול] לא מבין למה היהודים חוששים לחיות לצד הערבים. 'המזרחים חיו טוב במדינות ערב לפני שהתחילה הציונות,' הוא [מח'ול] אומר. 'כל הפיגועים שהיו בבגדד ובמקומות אחרים, הציונים היו מעורבים בהם, הם עשו את זה כדי לעורר רושם שיש בעייה עם הערבים וכדאי לעלות לישראל. עובדה שלפני שנות ה-40 לא היו שום התנכלויות ליהודים. הם חיו שם טוב מאוד. עובדה שאנשים חכמים כמו ששון סומך וסמי מיכאל אומרים שהיה טוב שם. הם יודעים את האמת. הם לא קנו את השקרים האלה."

המשורר הנידח אהוד בן עזר, מחבר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", ומשוררים עבריים חיים רבים כמוהו ואף טובים ממנו, לא זכו כמובן מעולם לחשיפה כזו ב"הארץ" – כי הם לא משתינים על ישראל מולדתם.

אבל למשטין מרואן מח'ול יש לנו עצה – עזוב אותנו ולך לגור "טוב מאוד" באחת מארצות ערב שסביבנו או במדינת פלסטין שבעזה ובגדה המערבית. כאן אצלנו קל לך להשתין עלינו כשאנחנו מחזיקים לך את הזין ושומרים עליך. אבל נראה כיצד יקבלו את פניך וישמרו עליך – שם.

ומומלץ גם לבור ועם-הארץ שכמוך, שרק עיתון כמו "הארץ" יכול לפרסם את דברי ההבל שלך – לקרוא את הרומאן "ויקטוריה" של הסופר הנערץ עליך סמי מיכאל, שם מתואר בין השאר ה"פרהוד", הפּרעות, שערכו העיראקים ביהודי בגדאד בחג השבועות תש"א, 1-2 ביוני 1941, ואשר בנס ניצל מהן המספר עצמו.

בפוגרום ההוא נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. מיספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000 בני אדם. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד. הפּרעות שימשו כגורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק ולתהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לארץ ישראל במבצע עזרא ונחמיה [ויקיפדיה].

הפרעות לא נערכו ביוזמה "ציונית", כפי שמשתמע מתוך דבריך – אלא בהשראה נאצית של תקופת ממשלתו הפרו-נאצית של ראשיד עלי אל-כילאני בעיראק.

אבל אולי בעיניך נאצים וציונים הם היינו-הך.

* * *

מכתבו של אברהם בן עזר לחזקיה בן עזר

בו מתוארת בין השאר חגיגת התשעים

למשה שמואל ראב בן עזר בפתח תקווה

ב"ה  חיפה יום ג י"ב תמוז  תשי"ד 13.7.1954

לציפורה חזקי', רב שלום לכם,

זה מזמן מגיע לכם מענה למכתבכם האחרון ולדאבוני הגדול לא יכולתי להתרכז לכתיבה מסיבת מחלה בפה שסבלתי בזמן האחרון מעקירת שן, ויצא מזה עסק שלם. כל פי מבפנים התנפח לי והייתי זקוק לצילומי רנטגן וזריקות, ובדיקות שונות, ונוסף לזה, התחשק לי בהזדמנות להתרחץ פעם בים בחום לוהט והשתזפתי יותר מדי וכל גופי נשרף לי כהוגן, ועד שהעור נקלף לי, סבלתי מהכוויות ולא מצאתי לי מנוחה.

וכן מהנפיחות בפה, נשר לי שן נוסף אחר, וביליתי ימים שלמים אצל רופאים, ובבית שכבתי עם מנורת חשמל סגול כחול ביד לפי פקודת רופא. וכל זה גזל לי רוב זמני עד שעמדתי על רגליי ונהייתי שוב לבן-אדם, תודה לאל

ובתוך ימי חוליי קיבלנו הזמנה מעיריית פתח-תקווה לבוא להשתתף לחגיגת  פאר שסידרו ב"גן-הנשיא" ליום הולדת התשעים, של הדוד – ר' משה שמואל ראב הי"ו. וללאה [אשתו של אברהם] לא הי-ה כוח לנסוע, הכרטיס הי-ה זוגי ויפה [בתו של אברהם] חשקה נפשה לנסוע ולהכיר בהזדמנות זו את משפחת "הראבים" והרופא הירשה לי לנסוע הפעם כדי להשכיח יסוריי קצת.

מה אגיד לכם, זה הי-ה משהו נהדר. כל הבנים, הנינים, הנכדים ושלישים, כ-71 נפש יוצאי נפש הדוד ר' משה-שמואל נ"י, ונוסף לזה בני משפחת הסבא ר יהודא [בן עזר ראב] ז"ל – ישבו כולם בצד אחד, וכל האורחים המוזמנים מכל הארץ ישבו מצד שני, זה עשה רושם כביר, וכל טכס החגיגה עבר בסדר למופת. היו נאומים והקראות מברקים ומכתבי ברכה מראש הממשלה מר שרת ומשר הפנים מר רוקח ומעוד שרים וראשי עיריות ומושבות ומאנשי המקום. גם הדוד ברוך ראב [בן עזר, בנו של יהודה ואחיינו של משה-שמואל] ואברהם שפירא נאמו, וראש עיריית פתח-תקווה נאם וניהל את כל הטכס. סודר מזנון עם כל טוב בתוך הגן, ויפה היתה מבסוטה חאלעס מהזדמנות יקרה זו להכיר פעם את משפחתנו בפ"ת. צולמו תמונות משפחתיות חגיגיות. ואחר כל זה הזקן, חתן החגיגה ענה בתוך רם-קול שסודר לנואמים, בברכה. ובסוף אמר שעוד רוצה הוא לזכות שדגל-ישראל יתנוסס על שער-יפו ושער-שכם ושערי-הרחמים בירושלים הבירה, וכולם מחאו כף אדירה, וחזרנו באותו הערב לחיפה. ועד כעת אין אנו יכולים לשכוח מהרושם הכביר והעז שהשאירה עלינו חגיגת פאר זו. הדוד הזקן לחץ את ידי והכיר אותי – אתה אברהם אברהם שלומה-ס מחיפה, ושמח מאוד מהופעתנו לחגיגתו. יהי רצון שיאריך ימים ושנים, אמן!

וחדשות מאיתנו, ב"ה הכול בסדר הולך. כרמלה [בתו של אברהם, חברת קיבץ סעד] ביקרה אצלנו השבת, אחר שעברה קורס לטיפול בילדים בת"א, שנשלחה באופן מיוחד להשתלמות מהקיבוץ. גם ביתה של יוכבד (אחות אהרון אלבע, שגרה בקרית חיים, משפחת ידידיה), רבקה נשלחה להשתלם מהקיבוץ שלה (גינוסר, היתה בגיל של כרמלה, נהרגה צעירה בתאונת דרכים) ולמדו יחד בזמן אחד.

כן ביקרו אצלנו אתמול הניה ויונה [בן עזר, אחיו הצעיר של אברהם, מחניתה] ובנם נדב. בפעם הראשונה של ביקור הנדב בחיפה. הם באו איתו אל הרופא לצלם לו את היד כי מצאו משהו בו לא בסדר עם השרירים ביד, הרופאים מקווים שזה כלום והכול יהי' בסדר בערה"ש, אתמול חזרו לחניתה. וגם כרמלה חזרה אתמול בערב לת"א ומשם נוסעת לסעד.

גם יפה נסעה אתמול למחנה נופש בתור מדריכה עם בני-עקיבא לעשרה ימים, והדסה  [גם היא בתו של אברהם] יוצאת בעוד חודש בערך גם לקיבוץ, להכשרה ומשם היא תתייצב לצבא עם עוד קבוצת נוער חרדי נח"ל דתי. לע"ע היא לומדת וגומרת השנה "מורה" למופת, וכל מה שהשקענו בה ב"ה נותנת למדינה ולמולדת, והיא הולכת בחשק ובמרץ. נקווה שתצליח בדרכה לעתיד גם ולא תבייש אותנו חלילה.

שלכם,

לאה, כרמלה-שלמה, הדסה, יפה-נחמה

וממני –

אברהם

יפה רוטר, בתו של אברהם: ההערות בסוגריים הן שלי. יש תוספת ביידיש לציפורה.

אהוד: ההערות בסוגריים מרובעים הם שלי. אברהם בן עזר מחיפה היה נכדו של סבי יהודה בן עזר ראב מפתח-תקווה. סבתו של אברהם היתה הדסה לבית הרשלר, אשתו הראשונה של יהודה ראב, שילדה לו את בנה מנחם-שלמה, הוא אביו של אברהם.

אח של אברהם, חזקיה, ירד בשעתו לארה"ב והיה נשוי לציפורה. לא היו להם ילדים. מכתבו של אברהם מאותה תקופה, 1954, מופנה לאח הזה, חזקיה, היושב בארה"ב, ושלחה לי אותו יפה רוטר מהמושבה יקנעם, בתו של אברהם בן עזר. לצערי לא פגשתי מימיי את בן-דודי זה,  אברהם החיפאי.

* * *

משה כהן

הנדון: מדינה דו לאומית

מכובדי,

דוברי השמאל מהלכים עלינו אימים שללא נסיגה לגבולות 1967 אנו צפויים למדינה דו- לאומית. מר שאול מופז, למשל, הכריז שהסכנה של מדינה דו-לאומית גדולה לאין שיעור מסכנת הגרעין האיראני.  האין זו הפלגה פרועה?

רגע, אולי יש מענה אחר לבעייה הדמוגרפית מלבד נסיגה לגבולות 67'. למה לא עידוד הילודה היהודית?

כבר יש בקרב האוכלוסייה היהודית מגזר בעל שיעור ילודה גבוה, הרי הוא המגזר דתי-חרדי.

משום מה במקום לעודד את הילודה, החשובה כל כך, אנו פועלים הפוך, משתלחים השכם והערב בחרדים ובמתנחלים, ועוד לא דיברנו על תמריצים כלכליים, הנהוגים בארצות נחשלות כמו שוודיה וגרמניה. יש לנו כנראה כישרון להבקעת גול עצמי.

הגיעה העת לבצע תפנית חדה במדיניות עידוד הילודה שלנו  למען עתיד העם והמדינה. 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק ו.

אז"ר מלמדני לשחות

כבוד מיוחד היה לנו כלפי אז"ר, שהיה אדם דתי, ידידו הטוב של הרב קוק, ושידענו כי הוא גם ביקר באחוזתו של טולסטוי, יאסנאיה פוליאנה. כל הדברים הללו יצרו סביבו הילה, ותמיד היינו עומדים במרחק כמה צעדים ממנו כשהיינו מדברים איתו. בביתו של אז"ר היו מתאספים אנשי-העט שהיו באותה תקופה ביפו, גם חילוניים, שמעוני, בורלא, עגנון, ברנר, וגם אבא כמובן. ומן המורים: פסח אוורבוך, יחיאלי ופאפר, מעטים זוכרים את שמותיהם היום.

אז"ר היה מורה בבית-הספר לבנים "עזרה", דומני לתנ"ך. יום אחד היה לנו שיעור חופשי משום שאחד המורים חלה. אז"ר לקח אותנו לשפת הים. הים היה שקט להפליא. אז"ר ניצל את ההזדמנות ללמדנו פרק בשחייה. אותה תקופה טרם היו מורים להתעמלות בכל בתי-הספר.

"פשוט צריך לשכב על הגב," – הסביר לנו.

ומיד, לנגד עינינו ולעיני הדייגים הערבים הנדהמים, קם אז"ר רחב-המידות וארוך הזקן, התפשט ונשאר בתחתונים ארוכים, כשמפלי-בשר גולשים מעל חגורתו. והוא גם הדגים: נכנס למים, לא הרחיק ושכב על גבו בהתפרקות מלאה. מיד המים העלו והרימו את גופו המלא, והוא היה עולה ויורד בקצב הגלים כששׂחקה טובה על פניו.

עמדנו והסתכלנו בו, אבל את חוכמת-השחייה לא למדנו.

הוא פנה אלינו ואמר:

"ילדים, בואו לרחוץ בים."

נכנסנו למים, ואז ראה שיש כמה ילדים שאינם יודעים לשחות.

"בואו, אלמד אתכם לשחות." הכריז.

אני עדיין הייתי נדהם. זו פעם ראשונה שראיתי לפניי דמות של סופר עברי מכובד, אדם שהיה נחשב מאוד בקהילת יפו, עומד בתחתוניו הארוכים, כשמפלי-בשרו גולשים מעל לחגורה. הייתי נבוך ולא הצלחתי לעקוב אחר הסבריו. כאשר נכנסתי אחריו למים, מיד שקעתי.

אז"ר עזר לי לעמוד על רגליי, ואמר לי:

"לי יש יתרון בשחייה, בגלל מידות גופי!"

זה היה השיעור הראשון שלי בשחייה.

*

בשנות ילדותי עוד לא היו מורים להתעמלות בבתי-הספר שלנו. כל מורה היה מתפנה לשעה אחת למקצוע זה כמיטב הבנתו. היינו מסתדרים בשורות ויוצאים מחוץ לבניין.

פעם אחת הוציא אותי המורה משיעורו. זה היה עדיין בבית-הספר לבנות. שמעתי קולות שמחה מפתחו של בית-הספר. יצאתי החוצה. אבא שיחק עם מחלקה אחת ב"תפיסה". כל פעם היה מפסיק ושר לפניהם קטע של שיר, שהתחבר אל המשחק, והיה מתמסר למשחקו כילד. פני אבא היו ערים משמחה, ועיניו נוצצו בשובבות כאשר רץ ככל ילדה בהגיע תורו.

בשעת המשחק נשמטו החפתים, אותם שכח להסיר – ונפלו לחול. אחת הילדות אספה אותם בזהירות והעמידה אותם על גבעת-חול. ניצבו להם השניים לבנים ודוממים בראש הגבעה, כשגבעות-החול מגיעות עד לקצה-האופק – והם נראו בעיניי כמגדלים לבנים על רקע החולות. המרחב היה כה פתוח ועצום, והחפתים הלבנים בראש גבעת החול, המנצנצים למרחוק, יצרו בי דמות ראשונה של בניינים לבנים על רקע גבעות-חול שוממות שמשתפעות עד לאופק.

המשחק נמשך. הרגשתי כאילו בלעתי תפוח-אדמה שלם וקר. ירדה עליי עצבות: אבא לא שר איתנו בבית. לא היה לו פנאי לכך. גם לא רץ ולא השתתף במשחקיי. בבית לא האירו עיניו כל כך. בבית היה עוסק בכתיבת ספר ללימוד הקריאה, או שהיה מחפש מילים שאנו חסרים בשפתנו, או שהיה בודק אם המילים המצויות מתאימות לנו, ועורך את "העומר".

אבא היה שב עייף מבית-הספר. ריבוע האור מחדרו של אבי היה נופל על הרצפה ומאיר בשעות הלילה המאוחרות. כשהייתי מתעורר בלילה הייתי רואה על הרצפה את ריבוע האור, סימן שעודנו יושב לפני השולחן ומתקן את מחברות התלמידים. בין האצבע והאמה היו לו כתמים של דיו אדומה.

בבוקר היתה אימא מגישה לנו ארוחת-בוקר שלמה. אבא טעם ארוחת-בוקר חטופה. מקנח את פיו במפית, כשהוא צועד אל הפתח. היה מקדים לצאת, להספיק ולסדר משהו בחדר-המורים עוד לפני צלצול הפעמון.

לא רק אבא היה כזה. כל המורים אז היו כאלה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* למר אהוד בן עזר, אני נהנה מאוד מגיליונותיך, ובמיוחד נהניתי מגיליון 776. בברכה, זאב בן-יוסף.

* אם חשבתם שהטיפש רומני – יגאל אותנו ואת העולם – מהטיפש אובמה, הנה לכם שני ציטוטים:

# "הולך מדחי אל דחי: בכנס תורמים שלשום [יום שלישי, 25.9] אמר רומני בשיא הרצינות שזו בעייה שחלונות מטוסים אינם נפתחים, במיוחד אם פורצת שריפה בתא הטייס. באותו כנס דיבר רומני על נחיתת החירום שעשה המטוס שבו טסה אשתו לאחר שעשן חדר לתא הטייס. 'כשיש שריפה במטוס, אין לאן לברוח, ואין אוויר שייכנס, כי החלונות לא נפתחים, וזו בעייה. אני לא מבין למה עשו זאת,' אמר רומני. יועציו מיהרו לטעון שהוא רק התבדח, אבל הרפובליקאים לא חשבו שזה משעשע. הם רואים כיצד המועמד שלהם קורס." ["ידיעות אחרונות", 27.9.12].

# "העיתון 'ניו-יורק טיימס' חשף שלשום [יום שלישי, 25.9] פרטים ראשונים על השיחה המתוחה שניהלו שני הנשיאים [אובמה ומובארק] ב-1 בפברואר [2011, על רקע המהומות בכיכר תחריר].  על פי הדיווח, אובמה התקשר למובארק כדי לומר לו שהנאום שנשא באותו ערב בכיכר תחריר [דומני שלא היה זה בכיכר עצמה אלא בטלוויזיה. – אב"ע] – לא סיפק את הסחורה שלה ציפו העם המצרי והעולם כולו, וכי עליו לפרוש לאלתר ולפנות את כסאו. הנשיא מובארק, כך כותב העיתון, אפילו לא המתין לתרגום דבריו של הנשיא [אובמה] והתפרץ עליו בצעקות: 'אתה לא מבין את החלק הזה של העולם,' הטיח בו. 'אתה צעיר.'

"שעות אחדות אחרי השיחה הכריז אובמה כי 'סיום שלטון 30 השנה של מובארק צריך להתחיל עכשיו.' מיד אחר-כך הודיע כאמור גם מובארק כי יעשה את מה שציפו ממנו." [אורלי אזולאי, "ידיעות אחרונות", שם].

אז מי יותר טיפש? ולחשוב שבידי אנשים כאלה נחתך, במידה רבה, גורל העולם וגם גורל האיזור שלנו!

* ישראלים רבים, בעיקר בתקשורת ובאופוזיציה, אך גם במעמדות המבוססים הנרגנים, הנהנתנים והמפונקים, שונאים את נתניהו, בזים לו, לועגים לו, ומה לא? – וזאת אפילו ואולי דווקא אחרי "נאום הפצצה" המוצלח שלו באו"ם ב-27 בספטמבר – אבל תראו לנו ישראלי אחד שיהיה מוכן לוותר על נתניהו לאמריקאים כמועמד הרפובליקאים לנשיאות [שעשוי להתגבר בקלות על אובמה] – ולקבל במקומו את אוהדנו מיט רומני כראש ממשלת ישראל!

* צריך להיות מנוול במיוחד, כמו חלק מהעיתונאים והפובליציסטים בישראל, לא מעט בעיתון "הארץ", כדי לראות למן הרגע הראשון ב"נאום הפצצה", ה"קריקטורה" בלשונם – של נתניהו בעצרת הכללית – לא חלק מהמערכה על עתידה וקיומה של ישראל מול האיום הגרעיני האיראני – אלא תעלול בחירות של הליכוד.

ואכן, מה שלום החלומות הפוליטיים של יאיר לפיד, שלי יחימוביץ, שאול מופז וזהבה גלאון? – אכן, לפחות מקומותיהם-שלהם בכנסת הבאה מובטחים להם, אך לא כן מקומותיהם של אלה המתנדנדים בזנבות המקומות הריאליים ברשימותיהם – אלה שלא יזכו להיכנס לראשונה לכנסת או לחזור אליה; ולאיש מהנ"ל גם אין סיכוי להיות ראש ממשלה.

* לפי הסקרים האחרונים אהוד ברק עובר את אחוז החסימה. יהיה לנו אפוא עבור מי להצביע, ולקוות שימשיך להנהיג יחד עם נתניהו את מדינת ישראל.

* ברכות לעיתונאי האש"פסטי גדעון לוי העושה ככל יכולתו בעיתונו "הארץ" ללבות את אש האינתיפאדה השלישית, ולרחם על הטרוריסט זכּריה זוביידי.

* יש לאחרונה בגל ב' של "קול ישראל", לפני ואחרי החדשות – פרסומות אחדות לספרים ולסופרות שהם כל כך מעצבנים וחוזרים על עצמם – שאנחנו נשבעים כי לעולם לא ניגע בספרים החדשים האלה, וכבר שכחנו אותם.

* למן מאמר המערכת ("הצגת הציור הילדותי של הפצצה מעל דוכן עצרת האו"ם בניו-יורק והקו האדום שראש הממשלה בנימין נתניהו מתח עליה") ועד ביקורת הטלוויזיה ("שהפרסי הזה יקרא לנו לא תרבותיים?") – "הארץ" של ערב חג סוכות, 30.9 – נוטף ברבים מחלקיו שנאת ישראל, שנאת ראש הממשלה והגחכתו, וגם טובל בטמטום של הסכמה, מתוך אידיוטיזם מוסרי – עם מרבית הטענות של אויבינו. ("למה נתניהו לא דיבר [באו"ם] על יוקר המחייה בישראל, על חוק טל, על נטישת תהליך השלום?")

* יוסי אלקוני ז"ל, הבעלים של הוצאת הספרים "מילוא", היה אומר: "יש לי שתי ערימות של נייר במשרדי. זו הריקה שטרם הודפס עליה דבר, ערכה עולה מיום ליום, וזו שכבר מודפסת – ערכה יורד מיום ליום!"

* תזכורת ואזהרה: "50 גוונים של אפור" הוא פטפוט ארוך ומשעמם שנכתב בחוסר כישרון ספרותי אלמנטארי, ואפשר להיחשב אישה משכילה בתל-אביב ובחקייניותיה ברחבי הארץ גם בלי לברבר על ה"רומאן" המטומטם הזה. כדי לשמור על שפיות הדעת הספרותית אנחנו חוזרים וממליצים על מבחר הסיפור הצ'כי "בירה ומצבי רוח משתנים" שבחרה ותירגמה רות בונדי בהוצאת "חרגול" ו"עם עובד".

* כדי לעמוד על אופייה העלוב של דעת הקהל בישראל, כדאי להשוות את היחס לאהוד אולמרט, אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו, שלמרות שזוּכּה בסעיפים שבהם החלה רדיפתו – מתייחסים אליו כאל פושע שראוי לו שיישא קלון – בעוד אשר אריה דרעי, שנכנס לכלא מוקף באלפי חסידיו ורבניו השוטים, שריצה עונש מאסר בפועל שמוטל על פושע, ושסיים שבע שנות קלון שהוטל עליו – מתקבל בציבור ובתקשורת כאישיות פוליטית רצוייה ובעלת עתיד. אבל אולי ככה זה כששוחים בים של חרא.

* בעקבות תגובות של קוראים מזועזעים  – ברצוננו לחזור ולהזכיר כי הספר הנידח, הלא-חשוב, הספר שאינו שייך לספרות העברית החשובה – "המושבה שלי" (אסטרולוג, 2000), אינו ספר היסטורי על תולדות פתח-תקווה – אלא רומאן בידיוני פרוע של סופר נידח בעל דמיון חולני – עד כדי כך שאפילו הסופר הממליץ עליו בפתיחתו, אלימלך שפירא, הוא דמות בידיונית.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,420 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,051 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל