חדשות בן עזר

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח בתשרי תשע"ג, 4 באוקטובר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יהודה דרורי: להחיל פתרון חד-צדדי על-הפלסטינים. // מלכה נתנזון: שני שירים: נְתִיבִים אֶל הָאוֹר, שִׁנֵּי הַמֶּטָפוֹרָה. // אוריה באר: הפלישה הגדולה. // יוסי גמזו: בַּעַל-הַבַּיִת הִשְתַּגֵּעַ... // משה כהן: הנדון: האם הננו מדינה גזענית? // תקוה וינשטוק: גירנגר – הדובדבן שבקצפת הנורבגית. // מלי טויב (אהרנסון): לזכרו של ברן. // צבי מזאל: יורשו של מובארק במצרים הוא נשיא קצוץ-כנפיים. [ציטוט]. // יואל רפל: שמחת בית השואבה בירושלים. // בטין אמיר: חדר המתנה. תירגם מצרפתית אהרן אמיר. // אמנון ורנר: א. "ביאליק שטראסה". ב. ילד שלי מסכן. [ציטוט]. // בעקבות "הסוד הכמוס של ערביי ישראל" – דן סואן, דודו אמיתי, רון ביברמן. // היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. [פרסום חוזר ועימו גילוי שכתבה את השיר סופרת פורנוגראפית]. // אלישע פורת: שתי האוניות המיתולוגיות, ב' – השמפוליון. // רון וייס: נעמן כהן לא שמע. // אורי הייטנר: השמצה מרושעת. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק ז. כאשר ביאליק בא לביקורו הראשון בארץ. // ממקורות הש"י.

הגיליון הבא 779 יתפרסם אור ליום שני, כ"ב בתשרי תשע"ג, 8.10.12

כאשר אביגדור ליברמן שמע באו"ם השבוע את נאום אבו-מאזן, הוא יצא ואמר לעיתונאים את מה שכולנו יודעים: "אין עם מי ועל מה לדבר."

השר אהוד ברק הזדעק נגדו וטען שדבריו פוגעים במדינה. מסתבר שברק נשען עדיין על עברו המפ"אייניקי כתחמן פוליטי, ונכנע מראש ובמודע ללחץ של אירופה ואמריקה, הממשיכים להזות על פתרון שאינו קיים.

זה זמן רב שאין לנו שיג ושיח עם אוייב – זה שלא מפסיק לפגוע בנו אף לרגע, אוייב שכל ישותו כרגע בנויה על השנאה וההסתה נגדנו. שכל שהוא מנסה לעשות זה לנצל את הבעייה הפלסטינית לפגוע בנו מבלי שום כוונה לפתור אותה. לכן, הגיע הזמן שנבהיר באומץ לב לעצמנו ולכל ידידינו בעולם שאנחנו נמצאים במצב של חוסר פתרון הדדי טוטלי וכי אין באופק פתרונות של "שלום" או "הבנות" – כל זה אינו קיים... ולא בגללנו!

רצוי לצאת מיד במסע הסברה עולמי חזק שיבהיר למנהיגי העולם את הניגוד הבלתי ניתן לפתרון בינינו לבין הפלסטינים בכל 7 העמדות הבסיסיות לגבי פתרון אפשרי לסכסוך על ארץ-ישראל כדלהלן:

1. האיסלאם כיום מחייב את הפלסטינים שלא לעשות הסכמי שלום עם כופרים (אנחנו הכופרים...) האיסלאם גם קבע שאדמת ארץ-ישראל היא אדמה מוסלמית קדושה שאין ליהודים חלק בה, לכן הפלסטינים לא יסכימו שמדינת ישראל תזוהה כמדינת היהודים. (על נושא זה אנו עומדים מהבחינה העקרונית).

2. אנחנו לא נקבל את גבולות 67' כמות שהם כגבולות קבע (וגם אין כל חוק שמחייב אותנו לגבול מסוים), ניצמד גם לנושא גדר ביטחון אשר חיונית לביטחוננו ומהווה לגביהם דרישה תקיפה לפירוק (למה?...) – אנו עומדים על הכללת גושי ההתיישבות הגדולים בשטח מדינת ישראל – ואילו הפלסטינים מצידם דורשים פירוק והריסת כל ההתנחלויות, ולקבל איזור נקי מיהודים... (יודנריין נאצי...)

3. אנחנו לעולם לא נסכים להחזרת הפליטים הערבים ליו"ש וגם לא לתת להם פיצוי עבור נזקיהם, אלא אם הפיצויים יחושבו כנגד פיצוי הפליטים היהודים ממדינות ערב – דבר שהפלסטינים שוללים מכל וכול

4. הפלסטינים לעולם לא יסכימו לגדה מפורזת ולכך שכוחותינו ישלטו על קו הירדן. אלו דרישות מאוד משמעותיות שלנו.

5. לא נסכים בשום אופן לקשר בין החמאס לרשות הפלסטינית ולכן גם לא לקשר בין רצועת עזה ליו"ש. הפלסטינים יעמדו על חיבור קבוע (וללא פיקוח שלנו) בין הגדה לבין רצועת עזה.

6. אנחנו לא ניתן לפלסטינים כל שליטה בירושלים עצמה ולא בעיר העתיקה (על אל-אקצה ישלוט גוף מוסלמי מתון שאנחנו נבחן ונחליט עליו) אנחנו כן מוכנים להחזיר להם שליטה לכפריהם שמסביב לעיר.

7. הפלסטינים החליטו שפתרון נוסח אוסלו או פתרון של "שתי מדינות לשני עמים" לא מקובל עליהם. הם חותרים למדינה דו-לאומית בה הם מקוים לשלוט בכוח הדמוגרפיה שלהם. זה פסול לחלוטין מבחינתנו.

לפיכך, בהתחשב בכל העובדות הנ"ל חובה עלינו לקחת יוזמה חד-צדדית לפתרון הבעייה –עלינו להכריז כי מכיוון שכל שטח הגדה המערבית של הירדן שייך לנו ע"פ החוק הבינלאומי (הסכם סן-רמו) – לכן זכותנו לקבוע הסדרים ונעשה זאת לפי הכללים הבאים:

א. בשטחים שיוגדרו ביהודה ושומרון תוקם יישות פלסטינית אוטונומית שתורשה לנהל בעצמה את כל ענייניה הפוליטיים/פנימיים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים. האוטונומיה הזו תוקם באופן הדרגתי בזמן ומרחב ובאיזורים שונים ביו"ש.

ב. הכלל המנחה הוא שלאוטונומיה זו אין אפשרות לקיים צבא (אלא רק כוח משטרה מוגבל). שירותי הביטחון של מדינת ישראל יורשו לפעול בכל עת בשטחי האוטונומיה, למיגור התארגנויות עויינות.

ג. לאוטונומיה הזו לא תאופשר כל הגירה מבחוץ למעט איחוד משפחות מקירבה ראשונה.

ד. כלכלתה של האוטונומיה, תהיה קשורה בקשר ישיר והדוק עם זו של מדינת ישראל, דרך הסכמים בערבויות בינלאומיות וישראל תדאג לפלסטינים למוצא בים ובאוויר, הן לתושבים והן לסחורות.

ה. מדינת ישראל תדאג לסייע לאוטונומיה הפלסטינית באספקת מוצרים חיוניים, שירותי חשמל, תקשורת ואיכות הסביבה. כמו כן תסייע לאוטונומיה בהקמת מערך רפואה סביר.

ו. מדינת ישראל לא תגבה מיסים באוטונומיה ולא תהיה מחוייבת בשירותים לתושבי האוטונומיה בדומה לאלו הניתנים לאזרחי מדינת ישראל. יישובים יהודיים אשר ימצאו בשטחי האוטונומיה יחויבו במיסים עבור השירותים שהם יקבלו מהאוטונומיה, מס, כמו האוכלוסייה שמסביבם.

ז. האוטונומיה תוכל להצטרף לאו"ם ולמוסדותיו אם זה ייאות לקבלה, אבל לא לנהל ולקיים יחסי-חוץ מאסיביים על-ידי יצירת שגרירויות, צירויות וקונסוליות בשטחם וברחבי העולם.

ח. האוטונומיה תתחייב שלא לפעול נגד מדינת ישראל בכל דרך שהיא, לרבות בתעמולה והסתה.

במאות ה-19 וה-20 היו לא מעט מקרים של מובלעות גיאוגרפיות-לאומיות שקיבלו מעמד אוטונומי תחת השם: סוזרניטי (להבדיל מ-סוברניטי), ראה ההסבר בויקיפדיה:

פעם התייחסו כך לנסיכויות באנדורה, מונקו, סן-מרינו וליכטנשטיין. ההודים – לבהוטן וסיקים, הדרום-אפריקנים – ללסוטו ובוצ'ואנה, הסינים – למונגוליה ולטיבט (עד היום). כיום רוב היישויות הללו פורחות כלכלית, שרדו ונשארו בלאומיותן ואפילו חברות באו"ם, (אבל ללא צבא וללא מערכת של יחסי חוץ).

זהו הפיתרון שיש לנו להציע לפלסטינים במסגרת החוק הבינלאומי. זו צריכה להיות היוזמה הישראלית, (וכך התחייבנו גם בהסכם עם מצרים). עדיפה יוזמה ישראלית כזו על-פני גרירת רגליים ותחמנות דיפלומטית.

אהוד: אשרי המאמין. ובאשר לפירוז – ראית מה קרה לפירוז סיני! מתברר שזה לא פיתרון.

כְּשֶׁנְּפֹלֶת הַנְּשִׁירִים הָאַחֲרוֹנָה נִגְּפָה מֵחֲרוֹן הָרוּחַ

וְעַל הַמַּחְטָנִיִּים נִמְסַךְ אֹדֶם בָּהִיר –

כְּתוֹלָעִים עֵירֻמּוֹת תָּרוֹת אַחַר הָאוֹר –

יָצְאוּ אַחֲרוֹנֵי הַצְּלָלִים מִן הַיַּעַר, וְאָבִי וְאִמִּי וַאֲחוֹתִי, וְעֶרְיָתָם

עַל אַחַי הַיְּרוּיִים, וְדוֹדַי, וְדוֹדוֹתַי וְעוֹלְלֵיהֶם

וְהָעֶרֶב עָנֹג, פּוֹרֵט מִנְעַד חֶמְלָתוֹ, וְאוֹסְפָם

אֲבָל הַקִּינָה, עַל אֵינְסוֹף מִנְעָדֶיהָ, רוֹדָה וּמוֹשֶׁלֶת,

וְרַק פִּסַּת אֲדָמָה נֶחְלֶמֶת פּוֹתַחַת צֹהַר אֶל רוֹזֶטַת אוֹר דַּק מִן הַדַּק –

שׁוֹשַׁנַּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְשָׁאוּל וְדָוִד וִיהוֹנָתָן

וּכְבָר הָיוּ נִיחוֹחוֹת זְמַן קָדוּם הוֹמִים, יוֹצְקִים רֵאשִׁיתוֹ שֶׁל אִחוּי

כְּמוֹ שִׂפְתֵי הַשָּׁלִיחַ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – שִׂפְתֵי רוּחַ מַבְרִיאָה וּמְנַחֶמֶת –

יוֹצֶקֶת תַּבְנִית זְמַן חָדָשׁ לְמֵמַד מְפֹרָר

כְּמוֹ הַטַּלִּית וְהַתְּפִלִּין שֶׁרִפְּאוּ לָהּ מְעַט לַנֶּפֶשׁ וּפָתְחוּ לָהּ לְמִקְלַעַת הַשֶּׁמֶשׁ

וּפְרִי הַחֻשְׁחָשׁ הַמַּר צָרַב אֶת לְשׁוֹנוֹ וְאֶת גַּאֲוָתוֹ

אִמִּי הִכְלִיאָה אֶת הַיִּידִישׁ שֶׁבְּפִיהָ

בְּעִבְרִית רְעוּלָה וּשְׂפָתָהּ הַבְּלוּלָה

הִצְמִיחָה בִּי קְנוֹקֶנֶת מָרָה לְהִתָּלוֹת בָּהּ כְּנֶגֶד הַבּוּשָׁה.

אֲנִי גּוֹנֶבֶת אֶת אֵשׁ הַמִּלִּים וְתוֹלָה עַצְמִי שְׁקוּפָה

כְּלָבִים שׁוֹטִים עוֹבְרִים וּמַשְׁתִּינִים

הוּא צִפּוֹר הָעֵדֶן שֶׁלִּי שֶׁנּוֹלְדָה מִן הַמִּלִּים.

שֶׁהָרִיתִי אוֹתָן שְׁחֹרוֹת מִתְגַּלְגְּלוֹת מְנַסּוֹת עַכְשָׁו לִמְצֹא בַּיִת

אוּלַי יָבוֹא אָבִי, יְקַבְּצֵן סְבִיבִי לְמַחְרֹזֶת אוֹר

ושוב אנחנו בנורמנדי, חבל הארץ האהוב עלינו בצרפת. אנחנו יוצאים מלוכסמבורג, מחוז ילדותה של אשתי לאחר מלחמת העולם השנייה, משם ברכבת לפאריז, ומשם ברכבת מהירה יותר לעיר הקטנה קאן, שבנורמנדי. כאן אנחנו מתמקמים במלון במרכז העיר. מכאן נצא לסיור לימוד מרתק, בעקבות הפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944 – פלישה שבישרה את הקץ לשלטון הנאצי באירופה במלחמת העולם השנייה.

קאן היא עיר קטנה בת כמאה וארבעים אלף תושבים בלבד. אך בסביבותיה ישנם עיירות וכפרים וסך הכול של אוכלוסיית הסביבה, כולל העיר עצמה – כמאתיים וחמישים אלף תושבים. כאן, בעיר קטנה ושלווה זו, התחוללו קרבות קשים ביותר בין הגרמנים שסירבו לסגת ולהיכנע, לבין חטיבות שיריון ורגלים של בנות הברית, ובייחוד הבריטים, ובסיוע גדול של הפצצות במשך ימים ארוכים, ואולי אלה היו בין הקרבות הקשים ביותר של מלחמת העולם השנייה. העיר עצמה נחרבה כמעט לחלוטין במהלך הקרבות , ונבנתה כולה מחדש לאחר המלחמה.

למחרת יום בואנו, שמנו פעמינו לאתר הזיכרון הגדול המתנוסס על גבעה בפאתי העיר. זהו אתר זיכרון מרשים ביותר, ואני ממליץ לכל חובב היסטוריה, ובייחוד זו של מלחמת העולם השנייה לבקר בו. בשורה שלמה של אולמות, ועל קירותיהם מאות ואלפי תמונות, קטעי עיתונות, כלי נשק ופירוט של הקרבות – אתה עוקב אחרי הפלישה הגדולה והתנהלות הקרבות עד לכיבוש פאריז ב-25 לאוגוסט 1944. באולמות אחרים אתה צופה בפירוט ניכר בהתפתחות מלחמת העולם השנייה. אולם גדול מוקדש, וזאת לזכותם של המארגנים, לשואת יהודי אירופה במלחמה. אולם אחר מוקדש למשפטי נירנברג שלאחר המלחמה, וישנו גם אולם לזכר חיילי הרסיסטנס הצרפתיים, שעזרו להביא את הניצחון.

לא, אין ביכולתנו לפרט את כל מהלך הקרבות למן הנחיתה ועד כיבוש פאריז. המעוניינים יקראו זאת בספרי ההיסטוריה, אך אשתדל לסכם בכמה משפטים. ובכן לאחר מבצע הסחה מוצלח, שנמשך חודשים ארוכים, מצליחים בנות הברית להטעות את הגרמנים ולנחות בחופי נורמנדי ולא בפה דה קלה, כפי שסברו הגרמנים, בהגיון רב, מבחינתם כמובן.

עם שחר ב-6 ביוני, ולאחר הפצצות כבדות, והצנחות של צנחנים במבואות קאן, ובמקומות מפתח אחרים, מנסים 156,000 חיילים לנחות בחמישה חופים: בסורד הבריטים, ביונו הקנדים, בגולד הבריטים ובאומהה וביוטה האמריקנים. בארבעה מהחופים עוברת הנחיתה בקלות מפתיעה יחסית, וכמעט ללא נפגעים. אך באומהה מתנהל קרב אכזרי. אלפי חיילים אמריקנים נתקעים בקו החוף, והגרמנים שבמרומי התל יורים בהם והורגים בהם כארנבים במטווח. הנחיתה כאן קרובה לכישלון, אלא שגם כאן באה הישועה במקרה. קבוצה של כחמש מאות חיילים עזי נפש, שבטעות הונחתו בחוף הלא נכון מבחינתם, מגיעה לאחר מהלך של איגוף למרומי הצוק, הורגת רבים מהחיילים הגרמנים היורים לא הרף על הנוחתים מן הים חסרי הישע, ומביאה במזל את הישועה בקרב שעמד להסתיים באסון. אייזינהאור במטהו נושם לרווחה. עד אחרי הצהריים של אותו יום, נוחתים כמאה ושישים אלף חיילים בחופים. הדרך לפאריז עדיין ארוכה ומרובת הרוגים ונפגעים, אך השלב הראשון הצליח.

למחרת היום, הצטרפנו לטיול מודרך בחופים עצמם שעורכים מארגני אתר הזיכרון, למי שמעוניין בכך. בזוטובוס הקטן היו עימנו עוד שני זוגות: זוג צרפתי מהעיר לה רושל, וזוג אמריקני מאינדיאנה. המדריך, בחור צרפתי הלומד באוניברסיטה והמדבר בצורה רהוטה אנגלית, הוביל אותנו לאורך החופים והסביר בכל מקום, כיצד ואיך נכבש כל אתר. מסתבר, שהגרמנים, במשך שנים, הקדישו תשומת לב מרובה למבצר האטלנטי. הם בנו עשרות, אם לא מאות ביצורים לאורך החופים, ציידו אותם במיטב התותחים ויתר כלי המשחית שברשותם, והציבו יחידות עילית במקומות שונים, הכול כדי למנוע את הפלישה ממנה חששו. רבים מהביצורים נותרו על מקומם כאילו לא עברו מאז כ-68 שנים. במקומות מסוימים, היתה לי הרגשה שעוד רגע קט יגיח חייל נאצי מאחד הבונקרים ויכוון את כלי נשקו אליי.

סיימנו את יום הסיורים הארוך בביקור בבית הקברות הענק של הצבא האמריקני, בו טמונים אלפי חיילים שנפלו במערכה הכבדה, בפלישה ולאחריה. זהו בית קברות מטופח ומסודר ובו אלפי צלבים של חיילים שנפלו, בשורות ארוכות ומעוררות כבוד. בין צלב אחד למשנהו, אתה רואה מגני דויד, ועליהם פירוט של חיילים יהודים שנפלו בקרבות ושלחמו שכם אחד עם אחיהם הנוצרים בצורר הנאצי. אכן, מראה מרגש. יש כאן כמאתיים מגני דוד כאלה, המעידים על כך שחלקם של החיילים היהודים הקרבות מלחמת העולם השנייה היה גדול מהמצופה מהם.

ביום האחרון עשינו טיולים בעיר עצמה. יש בה קתדרלות עתיקות ושרידי החומה העתיקה שהיתה כאן מימי הביניים. במקום נמצאת גם אוניברסיטה ובה גם פקולטה למשפטים יוקרתית. הצרפתי הנורמני הוא חביב ומסביר פנים. להפתעתנו כמעט שלא פגשנו ישראלים בקאן או בנורמנדי. הם מעדיפים כנראה את שעשועי פאריז ויבושם להם. מי שאוהב לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה, מומלץ לו לסייר בחופי הנחיתה ובאתר הזיכרון שבקאן.

עוֹד אֵין אֶזְרָח יִשְׂרְאֵלִי, בּוּזַגְלוֹ, כָּ"ץ אוֹ פּוֹלִישוּק

שֶבּוֹ אֵין יֹקֶר-הַמִּחְיָה כַּיּוֹם פּוֹגֵעַ

וְלֹא קוֹרְאִים לוֹ, לֶעָשוּק, הַבַּאסְטְיוֹנֶרִים שֶבַּשּוּק

בְּקוֹל גָּדוֹל: "בַּעַל-הַבַּיִת הִשְתַּגֵּעַ!"

וּבְקוֹרְאָם כָּךְ לַקּוֹנִים הֵם כַּיָדוּעַ מִתְכַּוְּנִים

לְכָךְ שֶאַף עַל פִּי שֶהַמַּצָּב הוּא בָּאסָה

הֵם מַפְחִיתִים קְצָת מִשְּׂכָרָם וּמוֹזִילִים אֶת מְחִירָם

שֶל גֶּזֶר, חַסָּה, אֲפַרְסֵק וְקָאלָאבָאסָה.

אַךְ אִם וִתּוּר כָּזֶה מֵבִיא מִין אַלְטְרוּאִיזְם חִיּוּבִי

לְכָל אֶזְרָח שֶלִּגְמֹר חֹדֶש מִתְיַגֵּעַ

יֵש בְּיָמֵינוּ מוֹסָדוֹת בָּהֶן הַנּוֹרְמוֹת נִפְסָדוֹת

דַּוְקָא כְּשֶהוּא, בַּעַל-הַבַּיִת, מִשְתַּגֵּעַ.

כִּי בְּגָלוּי, לֹא בְּהֶסְתֵּר, הוּא כְּבָר עוֹשֶׂה בָּהֶם פְּלַסְתֵּר

כָּל עִקָּרוֹן עָלָיו מֻשְתָּת אוֹתוֹ הַבַּיִת

וּמִתְבָּרֵר לְכָל עֵדָיו כִּי הוּא בּוֹגֵד בְּיֵעוּדָיו

שֶלֹּא נִשְאָר מֵהֶם אֲפִלּוּ לֹא כַּזַּיִת.

וְאִם בְּצַעַר וְעָגְמָה צָרִיךְ לָתֵת לְכָךְ דֻּגְמָה

לֹא אֲחַדֵּש לָכֶם מְאוּם אִם אֲכַוֵּן דְּבָרַי לָאוּ"ם

שֶאִם בִּכְלָל יֵש בַּעַל-בַּיִת בּוֹ – הוּא פְּסִיכִי.

כִּי אִם נִבְדֹּק נִמְצָא הֲרֵי שֶכְּבָר בְּיוּנִי תָּי"ו-שִי"ן-הֵ"א

שֶבּוֹ חָתְמוּ בְּסַן-פְרַנְצִיסְקוֹ כָּל יוֹזְמֶיהָ

שֶל מְגִלַּת יִסּוּד הָאוּ"ם (וְגַם אִשְּרוּ אֶת זֹאת בִּנְאוּם)

הֻכְרַז בְּרוּרוֹת לְכָל רוֹאֶה וְכָל שוֹמֵעַ

שֶמִכֵּיוָן שֶלְּכֻלָּם הִוְּתָה מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם

שֶנִּסְתַּיְּמָה אוֹתָהּ שָנָה – שִעוּר מַזְוִיעַ

בְּקָטַסְטְרוֹפָה שֶל חֻרְבָּן, שוּב לֹא יְהֵא שוּם עַם קָרְבָּן

לְאִיּוּמִים שֶל עַם אַחֵר, שֶכֵּן עַל פִּיהָ

שֶל מְגִלַּת יִסּוּד הָאוּ"ם, יֵש לְהַקְפִּיד בָּהּ עַל תֵּאוּם

בֵּין הָאִסּוּר הַזֶּה וּבֵין שְמִירָה טוֹטָאלִית

עַל יֻקְרָתוֹ שֶל הָאִרְגּוּן שֶכָּל יְצוּר-אֱנוֹש הָגוּן

מֵבִין שֶכָּל סְטִיָּה מִמֶּנּוּ הִיא פָטָאלִית.

וְעוֹד כָּתוּב שָם בִּמְגִלַת יִסּוּד הָאוּ"ם, סְעִיף 80

עַל סְמַךְ זְכֻיּוֹת מִשְפָּטִיּוֹת שֶכָּל אַחַת מֵהֶן מוֹנִים

עִם זְכוּת רָאשִית: לִחְיוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

אַךְ מָה רוֹאִים אָנוּ כַּיּוֹם בְּתַחְתִּיּוֹת מִדְרוֹן אָיֹם

אֵלָיו דֻּרְדַּר הָאוּ"ם מִכָּל עֶקְרוֹנוֹתָיו שָם?

שֶבָּעֲצֶרֶת הַכְּלָלִית מֻזְמָן לִתְרֹם תְּרוּמָה שְלִילִית

הָמָן מוֹדֶרְנִי שֶבְּכָל הַכְרָזוֹתָיו שָם

חוֹזֵר לִקְרֹא לְהַשְמָדַת עַם שֶמִּזְּמַן קִבֵּל מַנְדָּט

לִזְכוּת-קִיּוּם מֵאוֹתוֹ אוּ"ם עַצְמוֹ, שֶפַּעַם

הִנְצִיחַ זְכוּת זוֹ בִּמְגִלָּה שֶהִיא כָּעֵת מַהֲתַלָּה

הַמְּעוֹרֶרֶת צְחוֹק אִירוֹנִי אִם לֹא זַעַם

כְּשֶהוּא עוֹשֶׂה שָם, כָּאָמוּר, מַמָּש הַהֶפֶךְ הַגָּמוּר

מִמָּה שֶאָז, בְּתָי"ו-שִי"ן-הֵ"א, הוּא הִתְיַגֵּעַ

לַחְקֹק כְּמִין יְסוֹד מוּסָד לְקִיּוּמוֹ שֶל הַמּוֹסָד

שֶהוּא כַּיּוֹם בְּכָל עֶקְרוֹנוֹתָיו פּוֹגֵעַ

וּמַשְמִידֵם לְלֹא שָׂרִיד בִּפְשִיטַת-רֶגֶל מוּסָרִית.

מָה יֵש לוֹמַר? בַּעַל-הַבַּיִת הִשְתַּגֵּעַ...

התקשורת יוצאת בגינויים ובאזהרות על היותנו מדינה גזענית. הכתב לענייני בריאות רן רזניק, כמשל. במה דברים אמורים? שאנחנו נוהגים כביכול מנהג גזענות כלפי יולדות שהסתננו לארץ באופן לא חוקי מאפריקה.

החילותי דואג, מה, בתי החולים שלנו מסרבים לטפל בהן חינם? לא, לא מסרבים, אדרבא, טיפלו בכאלף יולדות מסתננות מאפריקה חינם אין כסף.

מה, מסרבים לטפל במחלות הקשות והמסוכנות שלהן, כגון שחפת? אדרבא מטפלים גם מטפלים.

מסתבר שמאשפזים אותן בחדרים נפרדים, כמתחייב, מחשש להפצת השחפת הנפוצה בקירבן.

רבותי העיתונאים, העל כך אתם מקימים קול מחאה ומכפישים את ישראל כגזענית? על שהיא מעניקה טיפול טוב ביותר בחינם למסתננים הנגועים במחלות קשות המחייבות בידוד לפי כל קנה מידה רפואי? האין הפרנויה והשנאה העצמית מעבירות אתכם על דעתכם? תגידו לי.

הטיול של גמלאי תל אביב לסקנדינביה התקיים חציו ביבשה וחציו באונייה בים. הנחתי שהאונייה תהיה הדובדבן שבטיול. חלפו ימי דור מאז הפלגתי באוניה – אונייה לא-מי-יודע-מה, אבל אונייה של מדינת ישראל עם רב חובל ישראלי שהזמנה להסב לשולחנו נחשבה לכבוד. מאז הפכו האוניות מכלי תחבורה לכלי נופש – נופש מרהיב בהסתמך על סרטי הקולנוע. כדאי לנסות.

בקופנהגן עלינו על ה"ויז'ן אוף דה סיז" ("מראה הימים") של "רויאל קאריביין". אונייה –אונייה, לבנה וגדולה, ממש עיר לעצמה: כ-2500 נוסעים, רובם בגיל השישי, שעיתותיהם כבר בידיהם, עשרה סיפונים, שלל מעליות ופסי ניקל נוצצים, ספא, בריכות, מסלולי גלגלות והחלקה על קרח. אונייה יפה אך רחוקה מלהדהים. בארץ יש מלונות מפוארים לא פחות ממנה. מין צימוק טעים, לא דובדבן.

התא שהזמנו – תא לשניים עם חלון (שאינו נפתח...) במחלקה השנייה, האמצעית, הפתיע לטובה: מרווח יחסית, מתוכנן ביתר תחכום מרוב המלונות שבהם התאכסנו בטיול.

מיד היה ברור שהאטרקציה היא השפע הקולינרי ואנו בגן עדן של זוללים. דוכני אוכל קל ובארים בכל פינה, שלוש סעודות ליום בהגשה בסיפון 4 וארוחות מבוקר עד לילה בשירות עצמי בסיפון 9. הכול כלול במחיר. כרגיל במלונות באירופה ובארה"ב, אך מטעמי כשרות לא בארץ – כוללות ארוחות הבוקר גם ארוחת צהריים בשרית מלאה. העיניים גדולות ולא פעם מרובים השיירים בצלחות יותר מהאוכל שנאכל – והכל נזרק לפח. זה פוליטיקלי קורקט. אבל לקחת תפוח לתא – אסור.

בערבים סעדה קבוצתנו בצוותא בשולחן לעצמה. המנות שהוגשו היו גדולות אבל מי שציפה למאכלי גורמה התאכזב. המרקים מעולים אך הבשרים קשים, כנראה לא מחומר משובח. גם המנות האחרונות לא הפתיעו. אבל כל הכבוד למלצרים-מלצריות: תמיד היו נכונים לתת "במקום" כשמנה לא ערבה לחיך. כולם נראו מיומנים מאוד אך לא מכופתרים, התבדחו והעניקו לכל נוסע תשומת לב. ולא המלצרים בלבד – גם החדרנים והחדרניות עשו מלאכתם נאמנה ואפילו ניסו לשעשע וקישטו את המיטות ביצורים שעשו מקיפולי מגבת. אצלנו היה זה שפן. צוות האוניה היה עצום – כמחצית ממיספר הנוסעים. עובד על כל שני נוסעים.

מברזים מתאימים באולמות האוכל יכולת למזוג לעצמך משקה, אך משקה בהזמנה נחשב לאקסטרא וחוייב בתשלום. ה"אקסטרות" – הכול בדולרים – לא היו זולים. החנויות באונייה יקרות ללא מציאות של ממש ובלי פטור ממכס, התצלומים של צלם האונייה נמכרים במחירים מופקעים, וסיור ב"ויז'ן אוף דה סיז" – הנערך משום מה בסוף ההפלגה, כשהנוסעים כבר הסתגלו איך שהוא לאונייה, ולא בראשיתה, כאשר לבלבולים אין סוף – עולה 150 דולר.

עם הרישום להפלגה קיבלנו ספר הוראות. הנשים נתבקשו להצטייד בשמלות נשף. ואכן בקבלת הפנים המסורתית של רב החובל הופיעו גברות בשמלות מרהיבות וגברים בטוקסידו (ניתן להשיגו באונייה, בתשלום כמובן). המעמד היה חגיגי. המעוניינים יכלו להצטלם עם הקפטן ולקבל את חתימתו, על הבמה עלו קציני האונייה, כולל השף בכובע טבחים, והסו שף, האישה היחידה בצוות הבכיר. בערבים רגילים היה הלבוש פורמאלי, חגיגי למדי אבל לא מפואר, ובשעות היום רווחו תלבושות "קאוזל" חופשיות.

אולם הלהיטים לא היו באונייה אלא בגיחות ממנה. לראשונה ירדנו בברגן, העיר השנייה בגודלה בנורבגיה והראשונה ביופייה. הגענו לברגן עם בוקר. העיר נחה בין ההרים עטופה ערפל אך גשם לא ירד – למזלנו כמעט לא ירד בכל הטיול – ומניסיוננו בסקנדינביה קיווינו שבצהרים תפציע השמש. ברגן ממוקמת אמנם בירכתי צפון, אך בזכות זרם הגולף אינה קרה במיוחד.

כאן בברגן, נשבר שלטונם של הוויקינגים, אותם יורדי ים נועזים, למעשה פיראטים, שהפילו את חיתיתם על רחבי אירופה עד צפון אפריקה. במאה ה-14 הביסה אותם ברית ערי ההאנזה ("אגודה" בגרמנית) שמרכזה היה בברגן, אז העיר הגדולה ביותר בנורבגיה. ברם בני הברית הגרמניים נמנעו מכל קשר עם תושבי העיר והארץ וחיו במנותק ברובע נפרד – כיום הרובע העתיק של ברגן – מספקים לעצמם את כל צורכיהם. הם לא בטחו באיש, גם לא בחבריהם, ואת כספם הסתירו עמוק בכיסי מעיליהם הגדולים. כמו כל הבתים בסקנדינביה בתי המגורים והמחסנים שלהם נבנו מעץ, חומר מבודד מקור בחורף ומחום בקיץ. את המבנים הקימו בנוסח העיירות בגרמניה. עדיין מצויה הבאר העמוקה שחפרו, באר מיותרת בארץ המשופעת במים. בתי העץ נשרפו מיספר פעמים אך הרובע שוקם.

ומהעיר העתיקה לשוק הדגים התוסס. נורבגיה היא מעצמת דייג עם יותר מאלפיים סירות דייג גדולות ו-260 מכוני הקפאה לדגים. מדי בוקר נוהרות עקרות הבית של ברגן למזח אליו מגיעות הסירות עם שלל הדגים שחלקם כבר בושלו תוך כדי השיבה ליבשה. שוק הדגים הגדול במרכז העיר מציע דגי ענק, תמנונים מתפתלים וחסילונים מפלצתיים. אפשר לאכול מהם במקום – השוק הנו מזללה עממית גדולה. מקומיים ותיירים בולסים כריכים מלאים בנדיבות בדגי הסלומון שברגן מפורסמת בהם או הרינג חמוץ-מתוק שסקנדינביה מצטיינת בהכנתו. ומי שאינו מסתפק בשוק המסורתי הפתוח יכול לבקר במרכול הדגים המודרני מולו.

אין ברגן ללא ביקור בבית אדוארד גריג. כאן בלב יער, נושק לים, התגורר מלחינה הלאומי של נורבגיה, גריג, שליקט מנגינות ברחבי המדינה, נודע בעיקר כמחבר המוסיקה ל"פר גינט". ליד הפסנתר בבית ניצב הכיסא ועליו הכרית שהגביהה את המלחין נמוך הקומה. גריג ורעייתו נפטרו ערירים – בתם היחידה מתה בילדותה – ואחוזתם עברה לממשלת נורבגיה שהקימה במקום אודיטוריום גדול המשמיע רצף מיצירות גריג.

ברגן היא היפהפיה של נורבגיה. אוסלו אינה מן המרשימות. כשביקרתי בנורבגיה לפני שנים שח לי מישהו בגאווה כי באוסלו ובעיבורה יש יותר תרנגולות מאשר בכל בירה אחרת . אוסלו התפתחה, הקימה מגדלי זכוכית נאים אבל עודה מנומנמת למדי.

היום שלאחר הביקור בברגן הוקדש כולו לשיט ולמחרתו עמדנו לנחות בפיורד. הרבה לא התרחש ביום הזה. נחנו, צפינו בגלים עד לשעמום – גלים על גלים, בלי זכר ליבשה או לבעלי חיים. מזג האוויר העכור לא עודד קפיצה לבריכה, אפילו מחוממת. הבוליטין היומי של הספינה הציע משחקי בינגו ותחרות לקישוטי עוגות. לא בשבילי או בשביל חברתי לתא. גם לא הקזינו. נשאר השופינג. חיפשנו משהו למתנות ולעצמנו, אבל כל מה שראינו מצוי גם בארץ. רק באפריקה ובאסיה הרחוקה ניתן עוד להשיג משהו מקורי. לפתע בקע "שלום!" מאחד הדוכנים. בעל הדוכן שמע שאנחנו מדברות עברית ושמח להודיע "גרתי בישראל!" – הוא יליד גרוזיה, ירד לתורכיה ומוכר מיני סדקית באונייה. היהודי הנודד.

אחרי ארוחת הערב עלינו להצגה באודיטוריום. בערב הקודם צפינו בהצגה והיא היתה עלובה למדי אך בילוי טוב יותר לא מצאנו.

רק התיישבנו – וקול "בום!" מחריד מזעזע את הספינה ואחריו עוד בום ועוד בום ואיש צוות מודיע שההופעה בטלה.

ניסינו להגיע לתא, מבצע לא פשוט. הבומים רועמים, האונייה נוטה ימינה ושמאלה, הרצפה מתנדנדת כמו ברעש אדמה. לא הולכים. רוקדים ריקוד קטלני. גם אם הצלחת להזיז רגל אחת השנייה נותרת מאחור. איך מגיעים לתא הנמצא בקומה מתחת? צוות הספינה מתחיל להושיט עזרה. בחור לבוש לבן – "המלאך בלבן" כינינו אותו – מחלק כדורים נגד מחלת ים וחש לעזרתנו. בזרועו האחת החזיק בחברתי ובשנייה תמך בי וכך הוביל אותנו בשלום עד פתח התא.

התכרבלנו במיטות. התא נמוך מהאולם והבומים רועמים ביתר שאת, אולם לפחות אנו במצב נייח ונחלצנו מכשל ההליכה. מה הבומים הנוראים האלה? באוניות הישראליות הקטנות ידענו זעזועים ומחלות ים אבל לא בומים זוועתיים ושום חבטות אימים. וזו ספינה גדולה וחדישה, מה קורה? נתקלנו בסלע? רק לפני חודשים מספר פגע סלע באונייה והיא טבעה ליד חופי איטליה. ואוניית הפאר טיטניק, לכאורה שיא הטכניקה הימית! ו"ואזה", אוניית הקרב השבדית שטבעה ביום הפלגתה, ובשרידיה צפינו במוזיאון בשטוקהולם. נזכרתי אפילו ברובינזון קרוזו גיבור ילדותי וחשבתי על הבומים והמפצים הניתכים על נתיבות ואשדוד. אבל לתושביהם יש לפחות פתחי מילוט ואנו תקועים בתיבה סגורה ללא מוצא מלבד הים. מות במצולות ים לא עלה מעולם בדמיוני .

התא נע מצד לצד. מקלט הטלוויזיה חורג ממקומו בארון, חוזר אליו בחבטה ויוצא שוב. פחד לזוז, ללכת לנוחיות. חברתי לתא סובלת ממחלת ים. מישהו בארץ הזהיר אותי ממחלת ים. צחקתי: אונייה גדולה וחדישה ועדיין לא חורף! והנה לאיזה צרה נקלענו!

אולם כנראה הצלחנו להירדם גם בליל הבלהות. כשהשכמנו בבוקר כבר נח הים מזעפו והעולם שקט ונרגע. מולנו ניצבו צוקים עם מפלי מים. דומים להם ראינו באיסלנד אבל פה לא היו הצוקים ערומים. בצלעם עבר כביש ועליו כלי רכב ומלמעלה הציצו בתים. הגענו לפיורד גירנגר. מסתבר שהכניסה לפיורד הזה מועדת לסערות אך אנו נתקלנו בסערה עזה במיוחד, בגלים שגובהם עשרה מטר. גלים כאלה ידעה האונייה רק פעם, לפני חמש שנים. הספינה ניטלטלה גם ביציאה מהפיורד אבל ללא השוואה עם הכניסה אליו. ואולי כבר התרגלנו...

הפיורדים הם לשונות של ים החודרות ליבשה. לא מפרצים פתוחים לים אלא לשונות ים מתוחמות בין שתי שורת הרים הנעשות צרות יותר ככל שמתרחקים מהים. הפיורדים נוצרו מקרחונים לפני כמה מאות מיליוני שנים. הם מופיעים לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי בנורבגיה, שבדיה ואיסלנד, אך כשאומרים "פיורד" הכוונה בעיקר לנורבגיה, ארץ מאורכת, שלה רצועת חוף ארוכה. הגירנגר נחשב למרשים מכל הפיורדים במדינה.

ירדנו מהאונייה לנמל דיג נאה בסירה סגורה גדולה השייכת לאונייה. את פנינו קיבלה עיירה שכל חזיתה בתי מסחר. עיירה קטנה, סך הכול כשלוש מאות נפש, אך היא מהגדולות ביישובי הפיורד. לא קל לחיות כאן. תושביה העיירה מתפרנסים מתיירות ולמעשה שפתם אנגלית. בעונה מגיעות הנה שלוש אוניות ביום, אליהן נרשמים חצי שנה מראש. העונה הסתיימה ואנו כנראה האונייה האחרונה.

מסלע התצפית בעיירה מתגלה הפיורד בכל ייחודו: המים הנכנסים אליו מהים הפתוח, העננים הרובצים ממש על הצוקים הסוגרים על הפיורד משני עבריו, המים הנוצצים, הבקתות והצמחייה בראשי ההרים – טבע שנותר בראשיתי ולא נפגע מבנייה מודרנית. כל הפנורמה הזו צבועה בצבעי תכלת, ירוק ואפור זוהרים בשמש, ובתווך, בלב השלווה העמוקה, ללא גלים, ללא ניע וללא זכר לליל הביעותים אמש – מלבינה ה"ויז'ן" הלבנה שלנו. והיא נראית כספינת צעצוע מול ההרים הסוגרים על אמת המים המוזרה הזאת.

פעם ראשונה שאני בתוך פיורד אבל כבר התנסיתי בתופעה דומה. שנים לא רבות אחר מלחמת העולם השנייה, בטרם השתלטו המטוסים על דרכי התחבורה, נסעתי באונייה לאירופה והאונייה עברה בתעלת קורינת בפלופונסוס ביוון. תעלה צרה מאד – ספק אם היה בה מקום לשתי אוניות זו בצד זו – כמעט ויכולת לגעת בסלעים שתחמו אותה. בקרקעיתה עדיין היו שקועות ספינות שטבעו במלחמה, מחזה שאינו נשכח. אבל התעלה ההיא, שנחצבה בידי אדם, היתה דלה ומעוטת מים; וכאן יצרו הטבע או האל פלא מרהיב, רחב ידיים.

הפיורד גדול, משתרע על ארבעה מילין. אנו מעפילים באוטובוס לראש ההר. הדרך הפתלתלה סלולה יפה. זה סוף העולם – אך שולטים בו סדר וארגון. רשת כבישים מובילה לכל קצווי הפיורד ומגיעה עד אוסלו ולילהאמר, מסע של שעות רבות. רוח קרה מנשבת והיא מתגברת ככל שאנו עולים. בכל הטיול בסקנדינביה לא נחשפנו לקור כזה. סלעי הגרנית עטופים בקרעי שלג. שלג טרי, שירד אמש. עדיין אין שלכת, עונת השלגים מתחילה בסוף אוקטובר ואנו רק בתחילת ספטמבר אך השלג כבר נפל והסתיו קרב. הסתיו – לא החורף – נחשב לעונה הקרה ביותר בפיורד, עונת הסופות העזות. רואים בית המוצמד בכבלים לקרקע על מנת שיישאר במקומו, ועד לאחרונה, בחוות הגדולות, היו ההורים קושרים את הפעוטות בחבלים לכותלי הבית, לבל יתעופפו ברוח.

האוטובוס אינו מגיע לפסגת ההר. הפסגה, אלף מטר גובה, נסגרה בגלל השלגים. הבקתות המציעות משקה חם סגורות אף הן. חבורת אופנוענים שאנו פוגשים בדרך ממשיכה במסע בהר, אולם אנו מתחילים לרדת ולעלות לעבר השני של הפיורד, הגבוה פחות. מפעם לפעם מתגלה הים, מבצבצים מפרצים שבהם מתקיים דיג, קצת חלקות מעובדות ושדות מרעה. הכול בממדים קטנים, ככל שהטבע מרשה. פה ושם קומץ עיזים. לצד מעקה הכביש גושי סלע – הרועים הציבו אותם לתיחום חלקותיהם. עוברים בין מפלי מים המשתקפים באגמים שמתחת להם, מגיעים למפל הקרוי "שבע האחיות" ונזכרים בדרך לירושלים.

בראשי ההרים כפרים זעירים מאוד – הנהג שלנו נולד בעיירה המונה 78 נפש. בכפרים מגבנים גבינות מיוחדות, מתקתקות במקצת, שאין להשיג כמותן במרכולים.

שלוות אלוהים, חיק טבע מופלא – ובדידות אין קץ. איך חיים בכפרים הללו? השמש אינה זורחת בחורף ואינה שוקעת בקיץ. השלגים עמוקים וממושכים, כמעט אי אפשר לצאת מהבית, וודאי לא מהפיורד. הפיורד קפוא חלקית בחורף – לצד מי הים נמהלים בו גם מי נהרות מתוקים שקופאים. הבידוד פה נראה כמעט בלתי נסבל וכמוהו הניתוק: אתה גר במולדת אך ימים רבים הנך מנותק ממנה ומחובר רק לים האכזר. כמה אנשים מוכנים לחיות כך בימינו האורבניים, כשהזרם האנושי נוהר לערים? אבל אנשי גירנגר ממשיכים להיצמד לפיורד שלהם. כאן נולדו וכאן נולדו אבותיהם הוויקינגים הנועזים.

אהוד: תקוה יקרה, גם אנחנו היטלטלנו באותה ספינה ובאותו לילה סוער, ומאחר שהיה לנו חלון בתאנו, גם ראינו את הגלים הגבוהים, אבל לא שמענו שום בום!! – ממש לא!! – גם המסתורית מעידה שלא שמעה! – שמענו רק את רעש הגלים המתדפקים ונשברים על דפנות הספינה ועל חלוננו.

וכאשר שקענו במיטה הנוחה, שנעשתה בסערה לערסל מתנודד, אני השתדלתי להיזכר בישיבה בקפה במדרחוב של שטוקהולם, שבו חלפו על פנינו עשרות יפהפיות שבדיות בלונדיות צעירות דקות גזרה בלבוש מינימאלי ובסנדלים, והשדיים קצת בחוצה וגם פלחי התחת, וככה, עם כוס בירה שכבר היתה לי בבטן – נרדמתי.

יש בחיי תקופות לפני המלחמה – זו או אחרת, ויש תקופות אחרי המלחמה – זו או אחרת, ויש תקופה שנמשכת עם המלחמה ההיא עד היום – זוהי מלחמת יום כיפור.

במלאות 25 שנה למלחמת יום כיפור, בני ניר טויב הפיק סרט על הלילה הראשון בחווה הסינית מנקודת מבט של סיירת הצנחנים במילואים שהשתתפה באותו קרב. במלאות 30 שנה למלחמת יום כיפור הוא הפיק את הסרט השני והשלישי בטרילוגיה זו. הפעם היה מדובר על הלילה השני בחווה הסינית, בהשתתפות גדוד 890 של חיילי הצנחנים בסדיר, כבני 20 בשנת 1973. לגביהם זו היתה המלחמה הראשונה והקרב הראשון. בשני הלילות נהרגו ונפצעו חיילים רבים.

הסרט השני והשלישי נתקל בהתנגדות עזה על מנת למנוע את הקרנתו. לכן הוקרן בתחילה במרכז עינב בתל אביב (הוקרן בו זמנית באולם ובלובי בגלל הכמות העצומה של הצופים) ובסינמטק בחיפה, וכן במסגרת אוניברסיטת תל אביב. כל הקרנה נערכה עם פאנל של מרצים ונערך דיון בהשתתפות הקהל.

לשבחו של ברן ייאמר שהוא היה נוכח הן במרכז עינב והן באוניברסיטת תל אביב. הוא השתתף בדיון לאחר ההקרנה כאחד מהקהל והתייחס בדבריו בכובד ראש לנאמר בסרט, לדברי הנציגים שישבו בפאנל, ולכל ההערות של המשתתפים בדיון.

אני זוכרת אותו ניצב זקוף במרכז עינב ומסביר את השיקולים והטקטיקה שבה החליט לנקוט בלילה השני בחווה הסינית. החיילים שהשתתפו באותו קרב ונותרו בחיים תקפו אותו ללא רחמים לגבי טקטיקה זו, ולמרות הביקורת הקשה שהוטחה כלפיו בגילוי לב על ידי החיילים, הוא עמד והסביר באריכות את המהלכים שלו.

במפגש באוניברסיטת תל אביב נאמרו דברים קשים ביותר, שהופיעו גם בסרט. קצין מודיעין עלה לבמה וסיפר שהודיע מפורשות למפקדים שהתכוננו לקרב בלילה השני, שנערך במקום כבר קרב בלילה הראשון, עם הרבה הרוגים ופצועים, ושהאינפורמציה שהוא מוסר מהימנה. לדבריו לא היה להם המודיעין המתאים והמעודכן, ובידיו היתה האינפורמציה העדכנית ביותר. במקום להאזין לדבריו הוא קיבל פקודה לצאת והורחק מהאוהל ואסרו עליו להשתתף בדיון.

ברן, גם הפעם, באוניברסיטה, השתתף בדיון ואמר בין השאר שאינו זוכר את המקרה הזה.

אותו קצין קם ממקומו בקהל ואמר לברן: "אני הייתי שם וגם אתה היית שם, ואם היו מקשיבים לדבריי אולי היה אפשר לנקוט בטקטיקה אחרת מזו שהוחלט עליה."

איני זוכרת מה ענה לו ברן, היו שם כל הזמן, לראשונה, גילויים סנסציוניים מפי החיילים שהשתתפו בקרב, וסערת רגשות עזה ביותר. איני זוכרת שבחיי השתתפתי בדיון כה טעון. אני זוכרת את ברן ניצב זקוף, מקשיב לדברים ומשיב בשקט ובמתינות לכל הערה שנאמרה.

בסרט עצמו ברן מתראיין עם אשתו, שציינה שלא תמיד הדברים נראים כמות שהם.

דרכו הצבאית של ברן היתה ארוכה ורבת פעלים. אותו לילה שני בחווה הסינית גבה מחיר יקר מחיילי גדוד 890. אני משערת שהיה זה עבורו אחד הקרבות הקשים שפיקד עליהם במלחמת יום כיפור.

אני זוכרת אותו מהמפגשים הללו כאדם אצילי, ערכי, אדיב, פתוח לביקורת – גם אם היא היתה כואבת ביותר – המוכן להסביר ולהגן על מעשיו ומניעיו. הוא התייצב פעם אחר פעם בנחישות מול הקהל, שמרביתו היו חיילים שהשתתפו בקרבות החווה הסינית, ועתה באו עם בני משפחותיהם. אדם עם אומץ לב בלתי רגיל, שנטל אחריות על מעשיו.

האחים המוסלמים הגיעו לשלטון, אך עדיין לא זכו לשליטה מלאה וצפויים לנקוט באלימות כדי לסלק את הצבא * המדינה תחת הנשיא מורסי שוקעת למצב של אנארכיה, ההסתה נגד ישראל גוברת, וסיני נהפך לבסיס של החמאס * הדיאלוג הביטחוני עם ישראל ימשיך כל עוד המועצה הצבאית נמצאת בתמונה.

"האביב המצרי" העלה לשלטון את תנועת "האחים המוסלמים", שהיא הביטוי המרכזי והמוחשי של האסלאם הפוליטי שאינו מפריד בין דת ומדינה. התנועה רואה בשריעה האסלאמית דרך חיים יחידה ומחייבת. היא שואפת לכפותה ולהקים מחדש את הח'ליפות האסלאמית על העולם כולו. לישראל יש סיבות טובות לחשוש משלטון האחים. תורתם היתה ונשארה קיצונית דתית, מלווה באנטישמיות בוטה עוד בטרם הקמתה של מדינת ישראל, ולאחר מכן התמקדה במאבק בלתי מתפשר בישראל.

המהפיכה במצרים לא הצליחה להוציא מקירבה זרם פוליטי ליברלי, שהיה עשוי להוביל את ארץ הנילוס לעבר פתיחות ודמוקרטיה ולהצעידה למודרניזציה חברתית וכלכלית, שהיא כה זקוקה לה. המאבק היה בסופו של דבר בין הממסד הישן לבין האחים המוסלמים, שהיו הכוחות הפוליטיים המרכזיים במצרים מאז הפיכת "הקצינים החופשים" ב-1952. בשישים השנים האחרונות לא התאפשרה במצרים הקמתן של מפלגות ליברליות. לאורך כל אותה תקופה, מנאצר ועד מובארק דרך סאדאת, נשלטה המדינה בידי דיקטטורה צבאית, שהסתתרה מאחורי מפלגת שלטון יחידה שסרה למרותה. מפלגת שלטון שהיתה מבוססת בדרך כלל על כוחות לאומניים ערביים נאמנים לדיקטטורה, אשר העניקה לתומכיה מישרות ציבור חשובות, ביטחון כלכלי והעלמת עין משחיתות שהלכה והתפשטה ופגעה בפיתוחה הכלכלי והחברתי של המדינה.

תנועת האחים המוסלמים שנוסדה על-ידי חסן אלבנא ב-1928, התמקדה בתחילה בקידום המוסר והחברה, אבל מהר מאוד, במחצית השנייה של שנות השלושים, עברה לפעילות פוליטית אקטיבית, ותחת מסווה של המאבק בבריטים שמשלו אז במצרים, פעלו חבריה לקדם את האג'נדה הדתית שלהם. מאבקם לתפיסת השלטון התחיל עוד בתקופת המלך פארוק. השירות החשאי שלו הרג את מייסד התנועה לאחר שהפעיל אירגון סודי אלים שניסה להפיל את השלטון. בהמשך, לאחר הפיכת הקצינים החופשיים ב-1952, היתה תנועת האחים היחידה שהעיזה להתעמת עם שלטונם של שלושת הנשיאים שהולידה ההפיכה, אם כי כל ניסיונותיה לתפוס את השלטון נסתיימו בתבוסות. נאצר, שאותו ניסתה התנועה לחסל, הכריז על התנועה כבלתי-חוקית, כלא עשרות אלפים מפעיליה והוציא להורג את ראשיה ובכללם את סייד קוטוב, התיאולוג המרכזי של התנועה. סאדאת אומנם שיחרר אותם מבתי הכלא, אך הם הרגוהו מכיוון ש"לא היה שליט מוסלמי טוב" – בראייתם – כך אמרו, לחוקריהם, מארגני ההתנקשות שנתפסו. הסכם השלום עם ישראל היה סיבה משנית. מובארק, שהיה מודע היטב לסכנה שהיוו האחים, הינחה את שירותי הביטחון לעקוב אחרי פעולתם ולעצור את פעיליהם כל אימת שהתאספו לצורך התארגנות כלשהי. גם סאדאת וגם מובארק לא התירו לתנועה להירשם מחדש כאירגון חוקי. כל זאת לא מנע מהתנועה לחדור לעומק העם המצרי ולהקים תשתית חברתית, כלכלית ופוליטית. מול הדיקטטורה הצבאית, השחיתות והעינויים של המשטרה המצרית, רבים נטו להאמין לפעילי התנועה שהביאו עימם את בשורת האסלאם והבטיחו כי האסלאם יפתור את כל הבעיות. סיסמתם הייתה "האסלאם הוא הפתרון". מבחינה דתית-פוליטית לא היה לאחים המוסלמים מתחרה בזירה הפנימית.

האחים המוסלמים הוא ארגון אנטי מערבי מיסודו. הדמוקרטיה וערכיה, פלורליזם, חופש הביטוי, שיוויון למיעוטים ולנשים, הם האויב ובו הם נאבקים. כל התנועות האסלאמיות הקיצוניות הנלחמות במערב כגון כגון הג'יהאד, הגמאעה האסלאמית, אלקאעדה וניגזרותיה, הוקמו על בסיס התורה הקיצונית שהפיצה התנועה. יש לה חלק מרכזי בהקצנה הדתית של הרחוב המצרי. העוינות ליהודים ולישראל היא חלק אינטגרלי של האידיאולוגיה של התנועה והיא מעוגנת כבר בכתביו של חסן אלבנא ולאחר מכן בספרו של סייד קוטוב "מערכתנו עם היהודים". השניים אימצו בכל ליבם את "הפרוטוקלים של זקני ציון". מבחינתם, היהודים הם שורש הרע בעולם. כפי שהתנכלו לקהילה האסלאמית הראשונה במדינה, כך הם השחיתו את העולם כולו שעליו הם מנסים להשתלט – כך כותב קוטוב בספרו.

חסן אלבנא העריץ את היטלר ושיגר לו מכתבי תמיכה. אחד מתלמידיו הידועים, המופתי הירושלמי אמין אלחוסיני, נועד עם היטלר בברלין והקים עימו שיתוף-פעולה אקטיבי למאבק ביהודים. מנהיגי התנועה המשיכו באדיקות לשמור על הקו האנטישמי והאנטי-ישראלי והתמידו לקרוא להשמדתה של ישראל. מחמד בדיע, המדריך העליון של התנועה (זה תוארו הרשמי), ביטא מדיניות זה בהכריזו לפני מיספר שבועות כי "האסלאם יושתת על כל פלסטין" וכי "היא תשוחרר מן הזוהמה הציונית".

זו, בקיצור נמרץ, ההיסטוריה של התנועה שהגיעה לשלטון במצרים אחרי מהפיכה שהיתה אמורה לעלות אותה על דרך הדמוקרטיה. עכשיו טוענים רבים, ובמיוחד בתקשורת המערבית, כי יש לשכוח את כל העבר הטעון הזה ולהאמין כי האחים המוסלמים אינם אלא מפלגה חילונית(!) שתפעל בדרכים דמוקרטיות לפיתוחה של מצרים. זאת על אף העובדה שמחמד מורסי עצמו, נשיאה החדש של מצרים, מבית היוצר של האחים המוסלמים, לא היסס במהלך מערכת הבחירות לומר לתומכיו כי יכפה את השריעה האיסלאמית ויכבוש את ירושלים. לעיתונאים הזרים אמר הנשיא המצרי כי יכבד את התחייבויותיה הבינלאומיות של מצרים ויקים מדינה אזרחית – מונחים עמומים שמשמעותם אינה ברורה. זה האיש שבידיו הופקדה עתידה של מצרים וגם גורלו של השלום הישראלי-מצרי.

מורסי למד הנדסה בארה"ב ועבד שם, אך היכרותו עם החברה האמריקאנית ועם ערכי הדמוקרטיה לא שינו את אמונתו ולא גרמו לו להיבדל מתנועת האחים, שבה הוא פעיל מאז שנות בחרותו. הוא ישב בכלא מספר שנים בתקופת נשיאותו של מובארק, ולאחרונה, לפני "המהפכה", היה אחראי על הטוהר האידיאולוגי של התנועה בפעילותיה החברתיות והכלכליות – מעין משגיח על הכשרות. נראה שדווקא בשל עקרונותיו הנוקשים ונאמנותו האידאולוגית הוא נבחר להיות היו"ר של "מפלגת החרות והצדק" שהקימה תנועת האחים, כדי להתחרות בבחירות לפרלמנט, ואשר השיגה 47% מן המושבים. לצורך ההשוואה נזכיר, שסייד קוטוב, הנזכר לעיל, גדול התיאולוגים של התנועה, שהה מיספר שנים בארה"ב, אך דוקא שם התחזק באמונתו, כי הדמוקרטיה היא אם כל חטאת ויש להיאבק בה וכי היא האוייב מיספר אחד של האסלאם.

האם אמונתו של מורסי באסלאם נמוגה עם היבחרו לנשיא? האם עד עכשיו חי ברמייה עם עצמו? האם מוחמד בדיע, המדריך העליון של האחים המוסלמים, וחבריו במשרד ההכוונה של האירגון, נהפכו לדמוקרטים תוך שנייה אחת לאחר שזכו בבחירות? האם חצי מיליון חברי תנועת האחים יכבדו מעכשיו את נשותיהם ויפסיקו להרוג בהן? האם המוסלמים יכבדו מעכשיו את שכניהם הנוצרים-הקופטים? האם תרבות האסלאם של האחים המוסלמים השואפת לאסלם את העולם כולו – השתנתה תוך שעות עם ניצחונם בקלפיות? נראה שבבירות המערב אין שואלים את השאלות האלה ובבית הלבן כבר מוכנים לצעוד יחד עם האחים את כברת הדרך הבאה.

שאלה נוספת היא, האם ניתן היה למנוע את הגעתם של האחים לשלטון במצרים. אין כמובן תשובה ברורה, אך נראה שלמועצה הצבאית העליונה, שניהלה את מצרים לאחר נפילתו של מובארק, יש חלק בסוגייה זו. היחסים בין המועצה הצבאית לתנועת האחים עברו מספר שלבים וכיום הם נמצאים בעיצומו של עימות שאחריתו מי ישורנה. [הדברים נכתבו עוד לפני הדחתו של טאנטאווי. – אב"ע]. מיד עם תפיסת השלטון בידי המועצה הצבאית העליונה אחרי נפילתו של מובארק, נוצרה הבנה שבשתיקה בין הגנרלים לבין תנועת האחים. הגנרלים הכירו בעובדה כי תנועת האחים היתה הכוח המניע של המהפכה: אף אם האחים הצטרפו למפגינים באיחור קל, רק לאחר שהבינו כי הפעם יש סיכויים להדחתו של מובארק, הם אשר אירגנו והובילו את ההפגנות הגדולות. הם אשר ידעו לגייס מאות אלפים בכיכר תחריר ובכל עריה הגדולות של מצרים, יום אחרי יום, לשרוף תחנות משטרה ובנייני ציבור עד להתשתם של כוחות הביטחון ונפילתו של המשטר. הצעירים שהציתו את אש המהפכה היו מעטים וחסרי אירגון במישור הלאומי ולא היה בכוחם לגייס המונים ולהתמיד. היה צורך בתשתית הרחבה של האחים, הפרוסה על כל פני המדינה, כדי לנצח.

הצבא עמד מנגד והעדיף בסופו של דבר את הסתלקותו של המנהיג הישיש שאיבד את הקשר עם המציאות כבר כמה שנים קודם לכן.

הגנרלים סברו, כי גורלם והאינטרסים שלהם חשובים יותר משלטונו של מובארק ונמנעו מלהפעיל את הצבא – מה שהיה יכול להביא לטבח המונים ולהעמדתם לדין בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי.

הגנרלים היו מודעים לכך כי האחים המוסלמים, על רקע היותם בעלי התשתית הפוליטית-חברתית הטובה ביותר במצרים, הם הכוח הפוליטי המרכזי שסביר כי ישלוט במצרים בשנים הקרובות. כדאי ורצוי להגיע איתם לכלל הבנה לגבי העתיד. המועצה הצבאית היתה מעוניינת לשמור על עצמאותו של הצבא וחסינותו מול המשטר החדש, גם במחיר של תמיכה בעמדותיהם של האחים לגבי עיצוב המסגרת השלטונית החדשה.

רק בדרך זו, סברו הגנרלים, כי יוכלו לשמור על האימפריה הכלכלית שלהם – המוערכת בכשליש מן הכלכלה המצרית – ולהתחמק מחקירת פעולתם בתקופת מובארק.

סימנים רבים העידו על הקשר שהתהווה בין המועצה הצבאית לבין האחים. הביטוי הראשון והחשוב לכך היה בהתכנסות הענקית שהתקיימה בכיכר תחריר ביום השישי הראשון אחרי נפילתו של מובארק. המועצה הצבאית התירה לאחים להביא למקום את יוסף קרדאווי, המטיף והפוסק המרכזי של האחים. קרדאווי, בעל אזרחות מצרית, מתגורר בקטר מאז 1954. הבאתו לתחריר במועד משמעותי זה, שם נאם והוביל את תפילת יום שישי, סימלה את יחסי ההבנה שהוקמו תוך ימים ספורים בין המועצה הצבאית לבין האחים.

על כך יש להוסיף, כי הכנתה בחודש מרס 2011 של החוקה הזמנית שנועדה לשמש כבסיס חוקתי למשך תקופת הביניים, עד להקמתם של מוסדות חדשים, הופקדה בידי ועדה בה היו לאישים אסלאמיים השפעה מכריעה. האחים גם ניהלו מערכת תעמולה ענפה בקרב הציבור לאישור החוקה הזמנית במשאל עם, שזכתה ברוב מפתיע של 77% והעניקה למועצה הצבאית ניצחון חשוב בדעת הקהל. החוקה הזמנית כללה גם לוח זמנים לבחירות למוסדות המדינה שהיה מקובל על האחים. בתמורה הם נמנעו מלהצטרף לרבות מן ההפגנות שנמשכו בכיכר תחריר.

נורית אדומה ראשונה נדלקה אצל הגנרלים לאחר הבחירות לפרלמנט בהם זכו האחים ל- 47% מן המקומות ויחד עם ה"סַלפים" יצרו גוש מוסלמי קיצוני של כשלושת רבעי המושבים. השתלטות אסלאמית טוטאלית על הפרלמנט סיכנה לא רק את עתידה של מצרים אלא גם היוותה איום למועצה הצבאית. הנורית האדומה נהפכה ללוהטת כאשר הפרלמנט בעל הרוב האסלאמי הקים את הוועדה לניסוח החוקה באותו הרכב, כלומר 75% מ-100 חבריה היו חברי פרלמנט של האחים והסלפים ואישים אסלאמיים עצמאים המשתייכים רעיונית לזרמים הנ"ל. היה ברור, כי האסלאמיסטים התכוננו לנסח חוקה אסלאמית שתאפשר את יישומה של השריעה. הם גם הציגו מועמד לנשיאות בניגוד להבטחותיהם הקודמות שימנעו מכך. התברר למעלה מכל ספק, כי האחים המוסלמים חותרים להשתלט על כל מרכזי הכוח של מצרים ולהפכה למדינה אסלאמית.

כאן התחילה התקפת הנגד של המועצה הצבאית. תביעה הוגשה לבית הדין המינהלי של מצרים, לפזר את הוועדה לניסוח החוקה, "מאחר שאינה מייצגת את מגזרי העם השונים ויש לה רוב אסלאמי מובהק." בית הדין אכן הורה לפזר את הוועדה בשל היותה נוגדת את החוקה. הפרלמנט בעל הרוב האסלאמי התעשת ומיהר להקים ועדה חדשה שגם היא ברובה מורכבת מאישים אסלאמיים. בשלב זה נכנס העימות להילוך מהיר. תביעה נוספת הוגשה לבית הדין העליון של החוקה לפזר את הפרלמנט, מאחר שחוק הבחירות איפשר למפלגות להציג מועמדים מטעמן גם לשליש המושבים המיועדים לעצמאיים – מה שנוצל לרעה בעיקר על-ידי מפלגת האחים המוסלמים. גם כאן בית הדין קיבל את התביעה ופסק כי הפרלמנט בטל ומבוטל מיום היבחרו. המועצה הצבאית הזדרזה להוציא צו המפזר את הפרלמנט והמחזיר לה את סמכות החקיקה עד לניסוח חוקה חדשה ובחירתו של פרלמנט חדש.

מהלכים אלה בוצעו על רקע מערכת הבחירות לנשיאות, כאשר התחושה היתה כי תנועת האחים תצליח להביא לניצחונו של מועמדה, מוחמד מורסי, על רקע התשתית הפוליטית והאירגונית שלה הפרוסה ברחבי המדינה. עוד בטרם נסתיימו הבחירות פורקו האחים המוסלמים מעיקר הישגיהם. לא רק הפרלמנט פוזר, אלא המועצה הצבאית העליונה פירסמה הודעה חוקתית, המתקנת את החוקה הזמנית הנזכרת לעיל והמעניקה לה סמכויות נרחבות אפילו אחרי העברת השלטון לנשיא החדש. בהתאם להודעה הופקדו הפיקוח על ניסוח החוקה והסמכות לפזר את הוועדה לניסוח החוקה ולהרכיב מועצה חדשה – בידי המועצה הצבאית. אם לא די בכך, סמכויותיו של הנשיא החדש, בתחום הצבאי, הועברו בשלמותן גם כן למועצה הצבאית. הנשיא החדש אינו יותר המפקד העליון של הצבא וניטלה ממנו הסמכות להכריז על מלחמה ללא הסכמה מוקדמת של הוועדה הצבאית העליונה, אשר תהיה גם האחראית הבלעדית על מינוי הקצונה הבכירה וגם על הכנתו וניהולו של תקציב הצבא.

היה ברור כי המועצה הצבאית ותנועת האחים המוסלמים גלשו לעימות פתוח. בשלב הנוכחי הם מתרכזים במאבק משפטי מורכב בתקווה שלא יאלצו להיגרר לקרבות אלימים ברחובות, העלולים להכניס את מצרים לתוהו ובוהו. בפני בית הדין העליון לחוקה ובית הדין המינהלי הגבוה עומדות ותלויות מיספר תלונות, ביניהן תביעות לבטל גם את הפסיקה לפיזור הפרלמנט וגם את ההודעה החוקתית שגרעה מסמכויות הנשיא.

מנגד הוגשו תביעות לפרק את הוועדה לניסוח החוקה וגם לפזר את הבית התחתון של הפרלמנט (מגלס אלשורא בו יש לאחים ולסלפים רוב של 85%!), שנבחר על בסיס אותו חוק פגום שהביא לפיזורו של הבית התחתון (מגלס אלשעב). הוגשו אף תביעות לפרק את מפלגת החרות והצדק של האחים המוסלמים מאחר שהוקמה על-ידי תנועה שאינה רשומה כחוק וגם מבוססת על מצע רעיוני דתי הנוגד את חוק הבחירות. מכאן נובעת גם תביעה לבטל את בחירתו של מוחמד מורסי כנשיא, שמועמדותו הוגשה על-ידי מפלגה בלתי-חוקית. מאבק מר וקשה צפוי אפוא למצרים בשבועות הבאים.

העברת השלטון לנשיא, מיד לאחר היוודע התוצאות, בוצעה אומנם על רקע של טקס צבאי מרשים, אך השאירה אותו קצוץ כנפים. המועצה הצבאית מוסיפה להיות כוח פוליטי עצמאי הנשען על אימפריה כלכלית אדירה, המאיימת על שלטונו של הנשיא והמגבילה את יכולתו לשלוט ולנהל את המדינה כפי שציפה כנציגה של תנועת האחים המוסלמים שזכתה בשלטון אחרי שהשיגה רוב בבחירות חופשיות לפרלמנט ולנשיאות. למורסי נישארה אומנם הסמכות למנות את ראש הממשלה והשרים. בסמכותו גם לפרסם צווים נשיאותיים, אך ללא פרלמנט ידידותי, וכאשר סמכות החקיקה נמצאת בידי הצבא, סמכויותיו ומרחב שלטונו מוגבלים כמו גם יכולתו להשפיע על ניסוח החוקה. תנועת האחים המוסלמים אינה יכולה להסכים למצב זה. היא נאבקה במשך 84 שנים להגיע לשלטון והקריבה רבים מאנשיה, שבמשך תקופה ארוכה זו נרדפו על-ידי כל המשטרים. עשרות אלפים מפעיליה נכלאו ועונו ורבים ממנהיגיה הוצאו להורג. עכשיו, משהצליחה לממש את יעדה, אין בכוונתה לחלוק את השלטון עם שום גורם אחר ובוודאי שלא עם הצבא. יש לצפות כי התנועה תנקוט בכל האמצעים, כולל באלימות, כדי לסלק את הצבא ולהגיע לשליטה מלאה על המדינה. כדי להשתלט על כל מרכזי הכוח במדינה, הם החלו בתהליך של מינוי תומכיהם במשרדי הממשלה, התקשורת הציבורית ובמוסדות כלכלים וחברתיים.

ראש ממשלתה של מצרים כמאל גנזורי, שמונה על-ידי המועצה הצבאית, הגיש לה את התפטרותו מיד לאחר שמורסי הושבע כנשיא, וממשלתו מתפקדת כממשלת מעבר עד למינוי ממשלה חדשה. מורסי הודיע כי ימנה ראש ממשלה שלא מקרב האחים, אך התקשה למצוא אישיות מתאימה, כנראה מאחר שברור לכל כי ראש ממשלה מטעמו של מורסי לא יהיה אלא עלה תאנה לשלטונם של האחים המוסלמים. אחרי מיספר שבועות של חיפושים מינה מורסי לראש ממשלה את הישאם קנדיל, מהנדס צעיר יליד 1962, שכיהן כשר לענייני השקייה ומים. בשעה שבמצרים ציפו למינויו של כלכלן בכיר שידע להתמודד עם המשבר הכלכלי, בחר מורסי באיש צעיר חסר ניסיון שלא יהיה אלא כיסוי למדיניותה של תנועת האחים. הבורסה המצרית הגיבה מיד בירידות שערים. מקורות שונים דיוחו כי קנדיל היה חבר בתנועת האחים וכי הוא מקורב לשייח' ספואת חיגאזי, אחד מאנשי הדת הקיצונים של מצרים, שרק לאחרונה קרא להשמדתה של ישראל.

מצרים שקועה בבעיות כלכלה וחברה חמורות הדורשות טיפול מיידי. התיירות, שהיא מקור ההכנסה הראשון במטבע חוץ, נפגעה קשות, אוצר המדינה מתרוקן והרזרבות במטבע חוץ אינן יכולות להבטיח אפילו שלושה חודשי ייבוא שהם הקו האדום. הייצוא ירד, השקעות אין, ומצרים מתקיימת מהלוואות קצרות מועד, כדי לממן לפחות את הסובסידיות למצרכי היסוד החיונים. זאת במדינה שכ-40% מתושביה נמצאים מחת לקו העוני. מצב זה אינו יכול להימשך זמן רב, שכן עלול להביא להפגנות ולמהומות ולמה שמכונה מהפיכת הרעבים. בינתיים ארמון הנשיא מוקף באלפי מפגינים הדורשים לטפל בענייניהם והמשטרה נאלצה לסגור את כל הדרכים המובילות למקום. בתנאים אלה אין מי ששולט באמת במצרים. בהיעדר חוקה ופרלמנט, ללא ממשלה היכולה לקבל החלטות ארוכות טווח, וכאשר סמכויות השלטון מחולקות בין המועצה הצבאית לנשיאות והסכסוך ביניהם הולך ומתרחב, שוקעת מצרים למצב של אנרכיה, שככל שיתעמק היא תתקשה לצאת ממנו. לא לכך פיללו המצרים כאשר יצאו להפגין ברחובות נגד מובארק לפני שנה וחצי. גם האחים שפעלו באופן שיטתי לתפוס את מרכזי השלטון, פרלמנט, חוקה ונשיאות, לא השיגו את מבוקשם ועליהם להתמודד עם הצבא ועם ציבור שהם איכזבו ואשר פקח את עיניו וכבר אינו מוכן לקבל הבטחות שוא.

בנסיבות מורכבות אלה, מה יש לישראל לצפות משליטיה החדשים של מצרים? מבחינה אידיאולוגית אין שינוי בעמדותיה של תנועת האחים: היא שואפת לחיסולה של ישראל. ניצחון בבחירות אינו משנה את האידיאולוגיה, אבל המציאות העגומה של מצרים יכולה לשנות סדרי עדיפויות. המלחמה עם ישראל אינה כנראה עדיפות ראשונה של מצרים כיום. הטיפול במשבר הכלכלי החמור בו מצוייה המדינה, הרבה יותר חשוב בשעה זו. נראה כי הצבא, שניכס לעצמו את מיכלול נושאי הביטחון, ימשיך לנהל את הדיאלוג הביטחוני עם ישראל כבעבר. עם זאת, אין בכך שום ערובה שהיחסים עם ישראל יחזרו למצבם הקודם, כלומר שלום קר המבוסס על אינטרסים משותפים למאבק בטרור האסלאמי ובאיראן ושיתוף-פעולה כלכלי מוגבל למיספר נושאים מצומצם. האחים עדיין לא הגדירו את מדיניות החוץ שלהם, אך לא נראה שיצעדו בעקבותיו של מובארק, שהיה מנהיג העולם הערבי הפרגמטי נגד איראן ואירגוני הטרור. להיפך, ניתן לצפות כי יקדמו דיאלוג עם איראן כדי להגדיר מחדש את אזורי ההשפעה באזור – מהלך שיכול להיות רק על חשבונה של ישראל.

כאמור, מורסי ודוברים אחרים של האחים חוזרים ואומרים לעיתונאים זרים, כי יכבדו את התחייבויותיה הבינלאומיות של מצרים, אך מוסיפים כי הסכם השלום עם ישראל דורש שינויים. המשמעות של דברים אלה אינה ברורה והם נועדו יותר להסתיר את כוונותיהם של האחים מאשר להציג עמדה ברורה.

בתשובה לשאלת שרת החוץ של ארה"ב, הילרי קלינטון, אמרו מורסי וכמה מבכירי התנועה שהשתתפו בשיחות, כי הם מכבדים את הסכם השלום אך יבקשו לשנותו. הם לא פירטו. קלינטון דרשה כי התנועה תכיר בלגיטימיות של ישראל ונתקלה בסירוב מוחלט. מנהיגות התנועה הגיבה בשלילה ואמרה כי לא תאמץ עמדות הנוגדות את עקרונותיה ואת האידיאולוגיה שלה. לגבי עמדתם כלפי חמאס אמרו האחים, כי הם תומכים בזכותו של העם הפלסטיני להקים מדינה על אדמתו וירושלים בירתה. קלינטון לא היתה מרוצה מהתשובות וביטאה את דאגתה של ארה"ב, כי הממשלה שתוקם על-ידי האחים תכניס כוחות צבא לסיני ותפר את הסכם השלום. קלינטון אמרה לאחים כי רצוי שתיקי ההגנה, החוץ והפנים יהיו בידי המועצה הצבאית, מה שיקטין את הסיכוי לעימות עם ישראל. בני שיחה השיבו כי הנושא בדיון עם הצבא. בשיחתה עם המרשל טנטאווי, ראש המועצה הצבאית, חזרה קלינטון על דאגתה ביחס להסכם השלום ואמרה כי ארה"ב תומכת בהפקדת תיקי ההגנה, החוץ והפנים של הממשלה שתוקם בידי המועצה הצבאית, במטרה למנוע משבר עם ישראל. אף כי לא ניתן לקבוע את מידת דיוק ומהימנות המידע, הרי רוח הדברים מדברת בעד עצמה: תנועת האחים נשארה עוינת לישראל ולקיומה, היא אינה אפילו מתכוונת להחזיר את יחסי שתי המדינות למתכונתם המוגבלת הקודמת ותפעל לשינוי ההסכם. אומנם לא נאמר באיזה תחום, אך נראה שהשינוי לו מכוונים האחים הוא ביטול הפירוז החלקי של סיני המהווה מבחינתה של ישראל את הבסיס לשלום עם מצרים.

אף כי ניתן להניח כי כל עוד תחזיק המועצה הצבאית העליונה את סמכויות הביטחון יימשך הדיאלוג בין ישראל למצרים, אין לשכוח כי בשנה וחצי האחרונה, בתקופה שלמועצה היו סמכויות ביצוע וחקיקה מלאות לניהול המדינה, חלה הידרדרות ביחסי שתי המדינות. כוחות הביטחון המצריים לא מנעו את ההתקפה על שגרירות ישראל בקהיר, ורק התערבותו של אובמה מנעה ברגע האחרון את רציחתם של מאבטחי השגרירות. המועצה הצבאית נכנעה לתכתיב האחים המוסלמים וביטלה את העלייה לרגל לקברו של אבו חצירא ליד דמנהור. כוחות הביטחון היו חסרי אונים למנוע את ההתקפות על הצינור המוביל גז לישראל ולירדן. אחרי 14 התקפות הרימה המועצה הצבאית את הידיים וביטלה את הסכם אספקת הגז, למרות שהעיסקה הכניסה למצרים מאות מיליוני דולרים בשנה, ולמרות שיצוא אנרגיה לישראל מעוגן בנספח של הסכם השלום. שליטת הצבא אינה ערובה לשמירה על היחסים ויש כאן מקום לדאגה.

באשר לסיני, ביטול הסכם הגז היה בעצם הודאה שבמצב הנוכחי המועצה הצבאית אינה מסוגלת להשליט את מרותה על חצי האי. השלטונות אכן איבדו את השליטה הביטחונית, לפחות בחלקה, על סיני – עם נפילתו של המשטר הקודם. במהלך ההפגנות נגד מובארק שהתקיימו ברחבי מצרים ובסיני עצמה, חשו כוחות הביטחון שהם אינם מסוגלים להגן על עצמם והם נעלמו מן השטח. חצי האי נהפך לבסיס אחורי של חמאס שדרכו מוברחים ציוד, נשק וטילים בכמויות משמעותיות מסודאן ולאחרונה גם מלוב. נראה שחמאס מקיים שם אימונים, ניסויי טילים, ופעיליו מתארגנים בשטחו להתקפות על ישראל. אירגונים קיצוניים אחרים המקבלים את השראתם מאל-קאעדה, חדרו גם הם לסיני ובסיוע הבדואים העויינים את השלטון המרכזי, נערכים להתקפות על ישראל כפי שראינו בחודשים האחרונים הלכה למעשה.

בתקשורת נוהגים לומר, כי השלום חשוב לישראל. עם זאת, הוא חשוב באותה מידה למצרים לה הוא נתן 33 שנות יציבות – שהיא אומנם לא ניצלה כיאות לשפר את כלכלתה. למצרים יש אינטרס חשוב לקיים קשרים טובים עם ישראל ואף להעמיקם, שהרי לישראל יש יתרון טכנולגי ומצרים זקוקה נואשות לטכנולוגיה בכל שטחי החיים. הקירבה הגיאוגרפית בין שתי המדינות מגבירה את יתרונה של ישראל ומוזילה את העלויות. דוגמה לכך הוא הסכם ה-QIZ (QUALIFIED INDUSTIAL ZONES). בהתאם להסכם זה, שנחתם ב-2005 בין ישראל, מצרים וארה"ב, הותר למצרים לייצא מוצרי טכסטיל לארה"ב ללא תשלום מכסים, במסגרת הסכם הסחר החופשי בין ישראל לארה"ב. ההסכם מבוסס על שיתוף-פעולה בייצור בין מצרים וישראל וקובע כי 11.7% מן הייצור יתבצעו בישראל והשאר במצרים באזורים מסווגים (QUALIFIED) ותחת פיקוח אמריקאי על איכות הייצור. המוצר מייוצא לארה"ב תחת התוית MADE IN EGYPT.

הסכם זה העלה את ייצוא מוצרי הטכסטיל ממצרים לארה"ב מ-200 מיליון דולר בשנת 2005 ל-1.3 מיליארד דולר בשנת 2011. ניתן גם להצביע על שיתוף-פעולה החקלאי בין שתי המדינות בשנות ה-80 וה-90, שהגביר את כמות ואיכות הייצור של ירקות ופירות במצרים לאין ערוך, ואף איפשר לחברות מצריות לייצא מוצרי חקלאות לאירופה על בסיס הידע הישראלי. פוטנציאל שיתוף-הפעולה הכלכלי והטכנולוגי בין מצרים לישראל הוא כמעט בלתי מוגבל. אבל על רקע ההסתה נגד ישראל ועמדתה האידיאולוגית העויינת של תנועת האחים, ספק אם ניתן להוציאו אל הפועל.

צבי מזאל, עמית המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, הוא לשעבר שגריר ישראל ברומניה, מצרים ושבדיה.

דבריו כאן לקוחים מתוך גיליון "האומה" 187, סתיו תשע"ג, 2012, גיליון המציין 50 שנות הופעה רצופה של כתב-העת; ובשנים האחרונות בעריכת יוסי אחימאיר.

"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו."

מה ניתן ללמוד משמחה זו על הפוליטיקה הדתית של שנת 2012

"במוצאי יום טוב ראשון של חג היו יורדין לעזרת נשים ומתקנים שם תיקון גדול. ומנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהם, וארבעה סולמות לכל אחד ואחד, וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לוג, שהם מטילים לכל ספל וספל. חסידים היו מרקדים לפני העם באבוקות של אור שבידיהם, והיו אומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות, והלווים בכינורות ובנבלים ובמצלתיים וחצוצרות ובכלי שיר בלא מיספר, על חמש עשרה מעלות, היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים [כנגד חמישה עשר 'שירי המעלות' שבתהילים] שעליהן לווים עומדים בכלי שיר ואומרים שיר. ועמדו שני כוהנים בשער העליון, שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושתי חצוצרות בידיהם. קרא הגבר – תקעו והריעו ותקעו. היו תוקעים והולכים עד שמגיעים לשער היוצא ממזרח, הפכו פניהם למערב ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה, אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדימה והמה משתחווים קדמה לשמש, ואנו ליה עינינו. ר' יהודה אומר: היו שונים ואומרים אנו ליה , ליה עינינו.

"כשהיו נפטרים זה מזה מה היו אומרים זה לזה? – יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, וראה בנים לבניך, שלום על ישראל."

התיאור האגדתי מתוך מסכת סוכה על שמחת בית השואבה אינו מותיר ספק כי היתה זו הגדולה והמיוחדת שבחגיגות הדתיות של עם ישראל. התכנסותם של עשרות אלפים ולעיתים אף מאות אלפי עולי הרגל שבאו לחוג בירושלים את חג הסוכות, נתנה צביון עממי דתי מיוחד במינו למועד שבו נידונין על המים. שמחת בית השואבה נועדה לבטא את הרעיון כי ניסוך המים יביא לברכת ריבוי גשמים.

מהו מקור שמחת בית השואבה? הסיבה המרכזית לשמחה זו היתה שאיבת המים לקיום מצוות ניסוך המים בחג הסוכות, ובמדויק: הבאת המים מברֵכת השילוח אל בית המקדש. מוקד השמחה היה בעזרת הנשים של בית המקדש אשר שימשה הן מבוא הכניסה לעזרת ישראל וכוהנים, שבה נערכה עיקר עבודת המקדש, הן מקום לכינוס העם כולו לענייני קודש. מסתבר שבאותם ימים, בשטח בית המקדש, בהר הבית בירושלים, היה אפשר לקיים שמחה מעורבת, של נשים וגברים יחדיו מבלי לעורר את הגלים המדומים של 'הדרת נשים' הטובים לפוליטיקאים ורעים לדת היהודית. "קדושת בית המקדש" נפלה, כנראה, מקדושת במה בבסיס צבאי של צבא ההגנה לישראל.

עזרת הנשים נקראה כך כי מותרת בה כניסה ושהייה של נשים, לעומת עזרת ישראל הפנימית, שבעיקרה מיועדת רק לגברים. אירועים דתיים שונים התקיימו בעזרת הנשים ובהם הצטופף קהל רב כגון מעמד הַקהֵל שנכחו בו אנשים נשים וטף, וקריאת התורה ביום הכיפורים מפי הכוהן הגדול.

במרוצת הדורות שלאחר חורבן בית המקדש בטלה חגיגת שמחת בית השואבה – הן משום שלא ניתנה ליהודים רשות לעלות לרגל לירושלים והן משום שבעקבות הגזירות ירד ופחת מספר היהודים שחיו בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט.

באמצע המאה השבע-עשרה נתחדש בקרב המקובלים בירושלים מנהג לעשות בלילות חול-המועד סוכות זכר לשמחת בית השואבה כפי שהיתה נוהגת בזמן שבית המקדש היה קיים. מעניין כי המנהג לא נתחדש בצפת בימי המקובלים, אלא כמאה שנים מאוחר יותר, ולא בבירת הגליל כי אם בירושלים. תיאור ראשון לחידוש המנהג נמצא בספר 'חמדת ימים' שנתחבר ברבע האחרון של המאה ה-17. בדברו על חול המועד סוכות הוא כותב: "ובימים אלה [ימי חול המועד] היה שמחת בית השואבה בבית אלוקינו... והרבו לספר ברוב וגודל השמחה הנעשה בשמחת בית השואבה, עד שאמרו מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, אשרי עין לא ראתה כל אלה. וכן ראוי ונכון לנו לשמוח בימים האלה בשובע שמחות בתורה ובמצוות במאכל ובמשתה ולהרבות בלילות האלה שמחה וששון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אשר הם לנו היום בגלות החיל הזה למקדש מעט לשורר בנועם שירים ותשבחות ולפזז ולכרכר לפני ה' אלוקי ישראל העומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים ... ראוי לאנשים חכמים וידועים להיות זריזים וזהירים לעשות זכר לשמחת בית השואבה כל לילות חול המועד סוכות בבתי כנסיות ולהדליק המאורות של בית הכנסת ולהרבות בנרות ואבוקות."

פירסומו של ספר 'חמדת ימים', שראה אור לראשונה באיזמיר בשנים 1732-1731, הביא להתפשטות המנהג של קיום שמחת בית השואבה, תחילה בירושלים ובצפת ואחר-כך בכל תפוצות ישראל.

הראשון שמזכיר את קיום שמחת בית השואבה שחגגו בירושלים הוא ר' חיים בן-עטר, מחבר הפירוש "אור החיים" על התורה. באגרת שכתב לחברי 'ועד מדרש כנסת ישראל' באיטליה, הוא מתאר את החגים של 1742 בירושלים. "וליל מוצאי שבת [שהוא מוצאי שמחת תורה] עשינו שמחה בבית הכנסת, וכל הרבנים והחסידים מרקדים לפני התורה בכל עוז ותעצומות, והיתה הארה גדולה אשר כמוה לא נהייתה. ובחול המועד סוכות עשינו שמחת בית השואבה והייתי אני מדליק לילה אחד, ועשינו שמחה גדולה."

תיאור מפורט של חגיגות שמחת בית השואבה כפי שנחוגו בחול המועד סוכות בצפת בשנת 1763 מתאר רבי שמחה ב"ר יהושע מזאלץ, שעלה לארץ עם שיירת חסידים בראשות ר' נחמן מהורודנקה ור' מנחם מנדל מפרמישלאן והגיע לצפת ממש באותם ימים.

"מי שלא ראה בצפת זכר שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו. במוצאי יום טוב ראשון של חג אחר תפילת ערבית מוציאין כל התיבות ובהן הספרי תורה ומעמידין אותן על אצטבעות רחבות לפני ההיכל ... ויש מהן מקושטין התיבות עם 'עץ החיים' באשכולות של כסף, ויש מהן גם בעטרות של כסף הנזכרים. והגזבר נותן בידי כל אחד נר של שעווה קלוע בד' או בשלוש נרות כמו שלנו. ובאים ויושבים כולם בחצי בית הכנסת שלפני ההיכל והספרי תורה, וביד כל אחד אבוקה דלוקה, ותוף עם צלצול שהוא כמין קערות של נחושת, ואחר כך לוקח הגזבר שתי אבוקות גדולות בשתי ידיו דולקות, ומכבד לשני אנשים נכבדים השווים במעלה לילך במחול בסוד משחקים לפני ספר תורה שהוציאו ונותן לזה אבוקה אחת גדולה בידו, וכן לשני.

איך מכירים ירושלמי ותיק? שואל ומשיב הסופר יהודה האזרחי כשהוא ניגש לברז. לא כלאחר יד אלא בכוונת לב. פותח ומתבונן בפליאה והנה, מעשה ניסים, מים זורמים. וכשהוא מבקש לרחוץ את פניו, הוא מלחלח תחילה, וסוגר את הברז, כדי לא לבזבז את הנוזל היקר, ורק אז הוא מסתבן, ופותח שוב, בזהירות, זרם דקיק, שמספיק להדיח במדויק את הסבון, ותו לא. חסכנות מופתית; חבל על כל טיפה.

המאבק על המים איפיין את ירושלים מראשיתה. אולי זוהי הסיבה שבעיר שבה יש רק מקור מים טבעי אחד – מעיין הגיחון – נערכו התפילות לברכת המים שבהם היה תלוי קיומה של העיר. במשך מאות שנים חייתה ירושלים בדו-שיח עם הגיחון, כשהיא נוצרת בחרדה את מימיו, מחביאה אותו מפני אוייב, הצר על החומות, זוחלת אליו בנקבות אפילות, בונה לו תעלות ומאגרים. לא ייפלא, אפוא, כי כאשר נתנו השלטונות העות'מאנים רשות ל'כוללים' הספרדים בירושלים לתקן את ארבעת בתי-הכנסת, השתמשו ראשי העדה בשעת כושר זו והתקינו בבית הכנסת הקרוי בשם 'קהל ציון' מזרקה מיוחדת שנועדה להעלות מים בשעת חגיגות שמחת בית השואבה.

ר' יהוסף שוורץ, חוקרה המובהק של ארץ-ישראל, שהגיע לירושלים בניסן תקצ"ג (1833) והמתאר באיגרת שכתב לאחיו את חגיגות שמחת בית השואבה ואת מעשה המזרקה. "בבית הכנסת שנבנה (=שתוקן) זה מקרוב, הנקרא בשם 'קהל ציון', הותקנה מכונה מיוחדת מלאכת מחשבת המזריקה מים כלפי מעלה בשעת החגיגות, ודבר זה ביחד עם שאר מנהגי החג עושה רושם רב."

מי שהתלהב מאד ממזרקת המים היה מזכירו של משה מונטיפיורי, הד"ר אליעזר לוי, שכותב ב-1838 "הם (הספרדים) סדרו גם מזרקת מים אשר תזרוק מימיה בסוכות, כי המה שמחים מאוד בשמחת בית השואבה, וחג גדול הוא לכל העיר עת נסך המים."

תיאור ארוך ומפורט על אופי החגיגות בחברון נותן מנשה מני, מהמשפחות היהודיות הוותיקות ביותר של עיר האבות. לאחר שהוא מספר על ההתארגנות וההכנות בסוכת בית הכנסת, מתרחש אירוע שלא ניתן לתאר כמותו בישראל של שנת 2012.

"מעזרת נשים מתפרץ לתוך הסוכה קהל המתפללות עם תלבושתן הצבעונית. אלה השלימו את טורי המתקהלים שהלכו הלוך והסתדר שורות שורות, שורה על גבי שורה, עד שהגיעו קרוב לתקרה, והאבוקות והמנורות נוסכות שפע אור ושמחה על פניהם הצוהלים של החוגגים. עודם צוהלים ומן הקומה התחתונה, מקום מושב האורחים עולי הרגל, נשמע קול תוף ושירה ההולך ומתקרב, קול המון אורחים הוא העולה אל הסוכה ושיר בפיהם: נעלה ארצנו בשירה ובזמרה, בקול רינה, רחמן רחם."

האם אפשרית שמחת בית השואבה שכזו גם בחברון של שנת 2012? ואולי, הגיעה העת שנשוב לאותה שמחה של אמת, שמחה המשותפת לכל חלקי החברה היהודית – נשים וגברים, אשכנזים וספרדים, דתיים וחילוניים. האם נזכה לכך? ימים יגידו.

אני דוחפת את הדלת, הנפתחת אל חדר גדול שתריסיו מוגפים, חשוך לגמרי, אל מול דממת המתים התלויים במסגרות מוזהבות. דה-גול, צ'רצ'יל, קאמי, סרטר, מישירים להביט בי, אומרים להפיל עלי אימה, להפחידני מעבר לקבר, אישים גדולים.

מגיעה מישהי? שחרחורת צעירה, גבוהה, שערותיה אסופות בצמה ארוכה, לבושה לבן, ובקול:

ואחר-כך מסתובבת לפתע כאילו הקשיב לנו מישהו וחוזרת אלי ולוחשת:

איך הצליחה המנוולת לנחש שכואבות לי הרגליים, והיא מוסיפה:

"גברתי, אני מצטערת, אבל תצטרכי לחכות זמן רב, ולצערי אין לנו די כסאות, כמו שאת רואה, צר לנו כאן המקום."

שתי עיניה השחורות לוחצות אותי אל הקיר ומטרטרת לי בראש: לחכות – זמן רב – לעמוד על הרגליים – לחכות – לחכות – בעמידה על הרגליים – על הרגליים –

היא פותחת את הדלת הגדולה הסגורה של משרד האדון ומשאירה אותי שם.

"משרדו של האדון" עושה רושם של מרפאה, איזה אי-סדר. מזכיר את המרפאה של ד"ר שמש (השמש של ביירות, שעתה זה הוזמן באופן דחוף אל אחת הלקוחות הכי עשירות, ניתוח? או מי יודע אל מי?)

בגדים מושלכים בכל פינה. איזו ערבוביה על השולחן: מפתחות, עפרונות, פתקים, פנקסים, עלונים, קופסת סיגריות, מקטרות, המון מקטרות, גדולות, קטנות, מכל הצורות, מכל הצבעים, קופסאות גפרורים מכל מיני מקומות, ממסעדות או מלונות שהאדון עבר בהן, שעונים: אחד, שניים, שלושה, חמישה, בשביל מה כל השעונים האלה? אחד של כיס. אחד של יד. אחד שחוק של סבא, ואחד קטנטן, עגלגל, כלו מזהב ועיניו הקטנות נוצצות שקורצות אליי בעד משקף דמוע מרוב ימים. אף לא אחד מהם מורה את השעה המדויקת: עוד אספן, עוד אחד שמשוגע לזוטות!

בשקט, בלי רעש, אני מתקרבת לשלחן, השעון העגול הקטנטן הזה מסקרן אותי, אני ניגשת לקחת אותו והנה פתאום הוא מתגלגל ונצמד לצעיף המשי הכחול שלי. כאילו התעורר מעילפון, הקיץ מחלום-ביעותים ממושך, פירפר-ריפרף על הצעיף הכחול, קרע אותו, רחמים, בבקשה: לא לחזור עוד לשולחן הזה, לא להיות עוד הצעצוע שלו, לא להשתייך עוד לעולם המשוגע הזה, לחכות כל בוקר, באותה שעה, לאותה יד עצמה שתכונן אותו, שתכוון אותו, לזרוק לו חיוך ממזרי, ועובר ...

ניסיתי לגעת בו בלי להכאיב מדי, להרגיעו, להשיב לו את בינתו, כאילו בינה יש! עד שבקפיצה אחת היה על שרוולי, צובט בבשרי, זועק בדמי, לבו דופק תיק-תק-תיק-תק עד להתפקע, עד כלות הנשימה, עיניו הקטנות הנוצצות דמעו, הוא לא ידע מה לעשות בשתי זרועותיו הדקיקות, השבירות כל-כך. אחוז רעד כלו, הידקתיו אל גופי, פתחתי דלת, חבטתי באחרת, רצתי בכל כוחי, נסתי על נפשי.

מתוך הספר החדש "סיפורים אישיים על תל-אביב", מיבחר סיפורי חיים של גימלאים, שיצא לאור בהפקה של עמותת "כֹּח לגימלאים תל-אביב-יפו", המערכת: נתן וולוך, יו"ר העמותה, גדעון פוקרד, מנהל ההפקה, הסופרים שמאי גולן ואהוד בן עזר, עורכי הספר.

שעתיים של טיול שעשיתי בימים אלו עם מדריכה מקצועית ברחוב ביאליק, הרסו לי חלום של עשר שנות קסמי ילדות. בשנות ה-40 של המאה הקודמת קראנו לרחוב "שכונת ביאליק", ואילו דיירי הרחוב קראו לו "ביאליק שטראסה", כנראה בצדק, כי היה נדמה שרק ייקים גרים בו.

"מ'ביאליק אחד' רואים את הים," הכריזה המדריכה, אך למעשה לא היה ניתן לראות דבר. רק בתים ועוד בתים. ובכלל, זה ים זה? אז, בימים ההם, ים היה ים. אולי גס ואכזר אך זה היה הים שלנו, של הילדים. במשך כל הקיץ, כמעט בכל יום, היינו יורדים במורד רחוב גאולה, יחפים ועם בגדי-ים זעירים, כן, אז בגדי הים הקטנים היו גם זולים... ים היה ים והגלים היו גלים... כאלו ענקיים שרק אומץ רב ופחד ממה שיגידו החבר'ה – איפשרו לנו לקפוץ כדי "לתפוס" אותם ולרחף עליהם ללא גלשנים ושאר פלסטיקים שאינם מאפשרים לך לחוש במלוא גופך את מלוא עוצמתו של הים. וכדי להתגבר על הפחד היינו זועקים במלוא גרוננו, והקולות היו מצטרפים לשאון הגלים, ולשריקות הבלתי-נלאות של המצילים: "ימינה... שמאלה..." קקפוניה מוזיקלית – מושלמת. או אז, הים היה ממש מלוח. כשגל גדול היה מנפץ אותך וממלא את פיך מהמלוח-מלוח הזה, זה היה האימא של המלוחים.

ובדרך חזרה היינו עוצרים ליד הדודים המהבילים כשהמוכרים צורחים: "תירס חם, תירס חם..." – כסף לא היה לנו, והסתפקנו בריח הנהדר, ותוך חמש דקות המשכנו שבעים...

"אתה שם תפסיק לחלום, אנו ממשיכים," קראה המדריכה לעברי, ואני ניסיתי להפסיק לחלום.

"כאן, בצידו האלנבי של הבית, עמד קפה רצקי המפורסם," הצהירה המדריכה בגאווה. באמת חשוב. אבל עבורנו הרבה יותר חשובה היתה חנות הגלידה "בלזם". וכל זה למה? כיוון שמשפחת בלזם גרה בביאליק 5 ותרמה לשכונה את בני בלזם, שדאג שבכל ל"ג בעומר, אשר חגגנו במגרש היחידי של השכונה, נקבל גלידה חינם.

ויותר מכך, בשכונה שלנו, במיספר 16, גרה משפחת "מחובר", גם היא יצרנית גלידות, ומושיקו מחובר היה מביא באותו יום אסקימואים [מלשון אסקימו, שלגון] לכל הילדים. לא היתה שכונה בתל-אביב עם כל כך הרבה ילדים של גלידות. גלידות חינם, האושר האולטימטיבי שלנו, באותם הימים שלא היו מעושרים אבל מאוד מאושרים.

וכבר עברה המדריכה לבית הבא והסבירה: "'ביאליק שלוש' הוא בית אקלקטי."

"אקלקטי בתחת שלי," היה לבטח אומר לייזר, ראש השכונה, אם היה לוקח חלק בסיור.

לייזר היה הילד הכי גדול והיה בעל השפעה עצומה עלינו. הוא שהנהיג אותו בכל מעללינו והא שהיה אחראי לכל השיגועים. הוא שהיה מחליט על פתיחת מלחמה נגד השכונות הסובבות והוא שהיה מחליט למי מורידים את המכנסיים "כדי לבדוק אם הוא יהודי!"

למרות שסבלתי ממנו לא אחת, כעת הוא חסר לי. בעוד המדריכה מרצה לנו בנושא השימור, אני לוחש... "רוצים שימור? הציבו פסל של לייזר בפינת הרחוב!"

בביאליק 5, חוץ מבני, הכי חשוב היה סניף הדואר ששכן במרתף ה"פוסט" – כך קראו לו כולם. ביום סיום המנדט, בזזו אותו פרחחים... כמובן שלא מהשכונה שלנו. אנו רק ליקטנו שאריות שלאחר הביזה. אני מצאתי בול מנדטורי ובול של קק"ל, שהרי בולי ישראל טרם הגיעו ל"פוסט". במהירות הדבקתי את שניהם יחד על מעטפה ישנה והחתמתי אותם יחד בחותמת גדולה ועגולה ששרדה אף היא. שנים שמרתי על המציאה הבולאית, עד שבגרתי והעברתי את כל האוסף לאחי הצעיר, והוא, כמיטב המסורת המשפחתית, טיפל בבולים במסירות וחתך והפריד בין שני הבולים – סדר צריך להיות, גם בבולים.

בית מיספר 7 לא היה. היה רק מגרש למדורת ל"ג בעומר, לכדורגל, ולזבל שהגיע השד יודע מאין, שהרי השכנים המסודרים לעולם לא ישליכו אשפה בציבור. זה לא כולל אותי, שגרתי ב"בית רבינוביץ", בית מיספר 10, בקומה השלישית. מדי יום, כאשר התיישבתי לעשות את שיעורי הבית, הייתי פותח את התיק וראשית לכול מעיף דרך החלון את הסנדוויץ' היבש שאימי הכינה עבורי ואני לא יכולתי אפילו לנגוס בו. היו אלו שתי פרוסות לחם שחור עם כלום ביניהן. יום אחד חטפה גברת רבינוביץ, בעלת הבית, סנדוויץ' בראש ומיד דיווחה לאימי, שירדה וזיהתה את ערימת הסנדוויצ'ים באמצע החצר. מנת ה"פליקים" שקיבלתי מאבי שחזר מאוחר בערב, איזנה את החשבון. כי זה היה סדר הדברים באותם ימים. מנות קטנות של סטירות ומכות קטנות על הטוסיק מנפקת אימא. מקרים חמורים יותר מטופלים על ידי אבא, שלעיתים היה זה תפקידו היחידי במערך החינוכי. כך היה נהוג בכל המשפחות הייקיות בשכונה, ולמרבה הפלא קיבלנו את זה כמובן מאליו.

נחזור למגרש. שני לוחות מודעות, כמעט צמודים, נמצאו בחזית הרחוב. בסדק הצר ביניהם השחלנו חבל דק שבקצהו היה קשור מפתח גדול. היינו שופכים קצת חול מסביב, כך שהמפתח היה מבצבץ באופן טבעי כפי שעושה כל מפתח שאבד. היינו מסתתרים מאחורי הלוחות ומחכים לפתי, פתי מבוגר, כמובן, שיתכופף כדי להרים את המפתח ואז היינו מושכים בחבל וצוהלים בשמחה.

האמת, עם כל הכבוד למדריכה המדופלמת, גם כעת, אני לא רואה בכלל את הבית, אלא את המגרש ששימש את צרכיה המרובים של חבורת הרחוב שהסתובבה כל יום אחר-הצהריים לפה ולשם. וההורים? – הם כולם, מלבד כמה "בורגנים", עבדו עד חשיכה.

"בית ראובן," מצהירה המדריכה על הבית מיספר 14, המהודר והספוג תרבות. מה היא יודעת על הימים ההם? אז גר כאן גיאולוג. מניין לי? כי מאחורי הבית היה ארון ענקי עם מאות של דוגמאות, קוביות אדמה, מכל קצוות הארץ. קשה לתאר את טיבן של הקוביות הללו, שיום קיץ בהיר אחד שימשו אותנו כפצצות. בהתחלה, על עוברי-אורח, ואחר-כך בינינו לבין עצמנו. השמחה היתה רבה, והנזק לא ידוע. כאשר הגיעה המשטרה, ברחנו לים וחזרנו בחשיכה בהתגנבות יחידים.

"בית גרוס. בית מלא חן ויופי, עטור בברושים גבוהים. שימו לב לעמודים בעלי כותרת לוטוס, ולמעקות הסורגים הארט-דקויים ועוד קישוטים מגוונים..."

אבל מה היתה אומרת המדריכה אם היתה יודעת שפעם, פעם, התגלה כאן בית בושת... כן, ממש בלב השכונה שלנו...

"אצלנו ברחוב, שלנו?!" שאלה אימי בדאגה את גברת זייגר השכנה, בגרמנית, כדי לא לקלקל את הילדים. "איזו בושה, זה נורא." והוסיפה איזה שם תואר שלא ידעתי פירושו.

ימים ארוכים, כולם דיברו בביזיון הזה. כאן ממש מול העיניים, הייקים לא יכלו לסלוח לעצמם... אלא שאנו, הילדים, לא הבנו במה מדובר. הסתובבנו בין הרגליים וניסינו ללקט פירורי מידע ולהבין, אך לשווא. רק לייזר ידע משהו... והוא אמר לנו שאימא שלו סיפרה שבבית הזה גרות "קורבעס". נו טוב, היא לא היתה ייקית אלא פולנייה שכולנו רעדנו מפחד כשהיתה צועקת לעבר ילדיה, מפתח הבית... "ה-ב-י-תה... פשקרפ-חולרה!"

כמובן שביאליק 10 היה הבית הכי חשוב בשכונה. לא רק אני, גם דוב'לה ויורם ועמוס, גרנו בו.

המדריכה ממשיכה בשלה: "בית רבינוביץ... בבית הזה גר דוקטור מרכוזה... ראש החברה הסקסולוגית הבינלאומית."

לפתע נזכרתי... כאשר דבורה המורה הביאה לכיתה את תמונתו של איינשטיין, צעקתי בקול: "הוא גר אצלנו בבית!" – והיא רק חייכה והחליקה על ראש ברחמנות. מה לעשות? היא הרי בכלל לא הכירה את ד"ר מרכוזה.

לא עזר לו, לד"ר המכובד, שהיה ממוצא ייקי, מעולם לא עברתי את מפתן דירתו. הייתי נעמד מול שלט האמאייל הלבן, עליו התנוססו האותיות השחורות: "ד"ר מרכוזה" ומנסה לפענח, מה יש בו בשם המיסתורי הזה "מרכוזה"? שהוריי היו עוברים על פתח דירתו במהירות, שחס וחלילה לא ייתפסו בקלקלתם. רק היום קיבלתי את התשובה. כל עוונו של האיש המרשים הזה, כסוף השיער, מלא ההוד וההדר שגר קומה מתחתנו, מתמצה בכך שהיה סקסולוג... היש סכנה גדולה ממנו למוסר הייקים, ובעיקר לילד הקטן והתמים?

גם יעקב כַּהן המשורר, שגר ממש לידנו, בקומה השלישית, היה עבורי סוד כמוס.

"אחד מגדולי המשוררים העבריים בתקופתנו. מי שכתב 'בדם ואש יהודה נפלה'... חבר ב'וועד הלשון'... סופר גדול," כך אמרה המדריכה הידענית, ואני אומר לכם שהוא היה סופר קטן, הייתם צריכים לראות איזה ספר קטן הוא נתן לי לבר-מצווה. וזאת היתה הפעם היחידה שהוא נכנס אלינו לדבר, סתם לשיחת שכנים.

האמת שדירתנו הקטנה כלל לא היתה שלי. לא היתה לי אפילו פינה קטנה משלי. שני חדרים, בה גרו שתיים וחצי משפחות, כולל דוד אחד שהתגרש, ובמשפחה מכובדת כמו שלנו לא מדברים על דברים שכאלו, ולכן כמעט שאינני יודע עליו דבר. היה שם מטבחון קטנטן ששימש את כולנו ושבו הציוד הכבד כלל פרימוס גדול שהפחיד אותי מאוד, ופתילייה בעלת שתי להבות.

והשירותים? אלה היו משותפים עם עוד משפחה, משפחת זייגר. כך שהיתה אסלה אחת, אמבטיה אחת, ברנר אחד שעבד על נפט, שתי דלתות ושני תורים ארוכים-ארוכים, משני צידי השירותים. אולי כעת אפשר לסלוח לי על כל האיחורים, אשר בעטיים כעונש הכרתי היטב את כל פינות חדרי הלימוד... עד היום, כשאני מגיע לאיזה כנס או יום עיון, אני ברפלקס מותנה ניגש הישר לפינה.

על הבית מיספר 11 אני מעדיף לא לדבר. לא צריך לקחת סיכונים מיותרים. בבית הזה, "בעל קשתות מחודדות ופינות קטומות," כפי שמתארת המדריכה, גר לייזר, שאימא שלי קראה לו פעם: "לייזר, ציברוכנה גלייזר," שזה משהו כמו "משקפיים שבורים", ובכלל לא היו לו משקפיים. משהו אחר, בעיני אימי, היה כנראה שבור אצלו. הוא היה אימת ההורים. הוא ואחיו הצעיר, יצחקל'ה, קלקלו את המערך הייקי שהיה צריך לשמר את התרבות הקלאסית ששפעה לא פעם מבעד לחלונות, כאשר הופעלו הגרמופונים בעלי האוזן הענקית, ושוברט ובך ומוצרט היו נשפכים בניחותא וזורמים ברחוב האצילי שהיה עמוס ב"קולטורה" מרכז-אירופאית.

פעם לייזר אסף את כולנו וציווה שכל אחד יילך לביתו וישאל את ההורים "מה זה קונדום?" – זעקותינו עלו אותו ערב, מכל הבתים.

"בתי החלומות" קראה המדריכה לבתי רחוב ביאליק. אני רק זוכר שתמיד חלמתי שיהיה לי כדורגל, אבל לא היה לי כסף לכדור כזה יקר ולכן יצרתי לי כדור מסמרטוטים, אך כדורגל אמיתי לא היה אפשר לשחק בו. מסיבה זו או אחרת, העדפנו לשחק ב"סטנגה", אותו שיחקנו בכדור האמיתי היחיד שהיה לנו בשכונה. כדור טניס שהתגלגל לו ממגרש "מכבי" ברחוב בצלאל ועד אלינו... ויש הטוענים שידו של לייזר עזרה במשהו לגלגול הזה במעלה הרחוב.

מה זה משחק "סטנגה"? – טוב שאתם שואלים. זה משחק כדורגל שבו מציבים שני שערים לרוחב הכביש, ומותר בכל פעם לבעוט רק פעם אחת. וכשעוברת מכונית בכביש, עושים הפסקה. אין מה לדאוג – באותם ימים כמעט לא היה צורך בהפסקות. וכאשר הגיעו עוד ועוד ילדים, עברנו לשחק ב"דוּדס" – כולו חתיכת קרש וכפיס-עץ מחודד בשני קצותיו... האורגינל שממנו פיתחו כנראה האמריקאים את משחק הבייסבול.

מיספר 12 היה פעם וילה נהדרת. "זו היתה וילה שכולה תכלת," הכריזה המדריכה. עאלק תכלת – היא היתה כחולה לחלוטין. אני זוכר אותה טוב, בעיקר את הילדה שהתרוצצה ערומה בתוכה. נכון שלא היה אפשר לראותה מהרחוב, אבל מהעץ הגבוה שלנו, ראו גם ראו.

כעת בנו שם בית מכוער, הכי מכוער של הרחוב. וזה איפשר למדריכה לספר שרחוב ביאליק הוא רחוב אקלקטי. היא התכוונה לבתים, ואני אומר לכם שהכוונה היתה צריכה להיות לאנשים, אקלקטים אחד אחד...

בביאליק 15 לא גר אף ילד. גם החצר לא היתה משהו, כך שמלבד הסמל המוזר שהיה בראשו, שני אריות אוחזים במגן דוד – לא ידענו עליו דבר. רוצה לומר, עבורנו הילדים, בית מיותר לגמרי, בזבוז של מגרש, ולא מדובר במשהו נדל"ני.

כאמור, במיספר 16 גר מושיקו, זה מהאסקימו, שהיה קצת בורגני ולכן הלך ל"צופים". אחר-כך הצטרף ל"השומר הצעיר" ואחר-כך נסע ללמוד באנגליה ונעלם מחיינו. היום הבית צבוע בחום, מאוד חום. שאלתי את המדריכה, "למה? בחום?" – אך לא היה לה הסבר. אולי שיחזור של ירוק של פעם?

וכבר אנו בבית מיספר 16. "בית בסגנון הבינלאומי," מסבירה המדריכה, ובשבילי אחד מרגעי הילדות המאוחרת הקשים ביותר. שם, באולם קטנטן, חגגתי את הבר-מצווה.

עמדתי אז בפני הכרעה קשה. הסבים שלי היו דתיים. בימים ההם, מתנת בר-מצווה של הסבים, של כל הסבים, היתה – שעון-יד. אך הם הציבו תנאי – עליי לעלות לתורה. ואני כבר חבר ב"השומר הצעיר". וכך, אם לא אעלה לתורה, לא יהיה לי שעון-יד עד סוף ימיי. ואם הייתי עולה לתורה... חבריי בתנועה היו ודאי מנדים אותי.

הפיתרון נמצא – על הטלית חיברתי את סמל "בני מצדה", סמלה של השכבה הצעירה בתנועה. כך ידעו כולם שלא מכרתי את נשמתי לשטן. השעון היקר ההוא כבר אבד במרחבי הזמן, אך הסמל... שמור אצלי בקופסת האוצרות שלי, עד היום.

"את יודעת איך היינו, אנחנו, הילדים של 'שכונת ביאליק', יודעים מה השעה?" שאלתי את המדריכה, וכל המטיילים נעצו בי עיניים, שהרי לא בכל יום נמצאת מציאה שכזו, ילד שחי בהיסטוריה.

המדריכה ענתה ביובש: "באותם ימים לא היה צורך בשעון, הייתם קמים עם אור והולכים לישון עם חשכה, הלא כן?"

"צצצצצ..." צקצקתי בלשוני, "כשלייזר ראש השכונה רצה לדעת משום-מה את השעה, הוא היה שולח אותי לכיכר מוגרבי, שם ניצב השעון הכי גדול בעיר, הייתי בוהה ארוכות בשעון, עד שנצרבה השעה המדוייקת בראשי, ואץ-רץ חזרה. אלא שבדרך הייתי עוצר ליד 'קפולסקי' היחיד והמיוחד, שם ניצבו עוגות מעולם אחר... דרך חלון הראווה הייתי מכלה כמה עוגות, ואז הייתי עוצר לרגע בפתח החנות של קפה 'לארו', להריח את ריח הקפה שנטחן מול עיניי, לפחות להריח, כי במשפחות ייקיות, חל איסור מוחלט על ילדים לשתות קפה... ועל יד ניצבה החנות של מדרסי 'שול', ושם בחלון הראווה הקסים אותי, ולא רק אותי, פסל של איש מסכן שהיה יושב ומנענע את ראשו יומם ולילה ללא הפסקה ומחזיק בידיו את כף רגלו הכואבת. הוא לא דיבר, אך היה נדמה לי שהוא מדבר אליי: 'אוי-וי, אוי-ויי...' – ורק לאחר מכן, עייף אבל שבע, הייתי מצהיר בפני לייזר על השעה המדוייקת..."

"יפה," אמרה המדריכה, "למדתי היום משהו. וכעת, ממול, בביאליק תשע-עשרה, בית שרייבמן, הסנטוריום."

שוב היא מקלקלת לי את הזיכרונות. זה היה בית-הכנסת שמצווה היתה להילחם בו. כך שביום כיפור, היינו מארגנים תהלוכות שעברו ליד הפתח, כאשר אנחנו אוכלים בפה גדול כל מה שנמצא תחת ידינו, ובעיקר פירות מהבית שממול – בית ביאליק.

הוי, בית ביאליק... עולם קסום ורחוק המבצבץ מבין ענני הזמן הנשכח. גן שבעת המינים סביב הבית היה עבורנו ספק הפירות החשוב ביותר לאחר הגניבות הקטנות מהדוכנים בשוק הכרמל. אך הפלא הגדול מכולם שכן בתוכו. שעון הקסם שאחת לשעה צילצל את המנון התקווה. היינו חוזרים ונכנסים לבית רק כדי לשמוע את הפלא הזה... ה-ת-ק-ו-ה, ש-נות... אז התקווה עוד היתה משהו.

המדריכה מספרת משהו על עיטורי הקיר ועל מניה ועל... אך אני רק עם ביאליק, בשבילנו הוא היה יותר מבן-גוריון. הכניסה לבית היתה חופשית, אך לגן היינו צריכים להתגנב כאילו לחפש את "קן לציפור" ולמצוא בעיקר את "פירות העונה".

עוד "באוהאוס" כזה ועוד "יחיד במינו" וכבר אנו בבית העירייה. אני שומר מרחק. היום כמו אז. בית העירייה לא עניין אותנו. זה היה הבית היחידי ללא חצר וללא גינה. "לא שווה," אמרנו זה לזה. אולי היתה גם יראת כבוד מסויימת לשררה שהקרין הבית, בניגוד לכל היתר שהיו לנו עולם ומלואו וגם יותר. שכונת ביאליק היתה הבית, ולא בית ההורים, שבו רק לנו. אך עם ההצטרפות לתנועת הנוער, דעכו חיינו בשכונה, הבית החדש היה הקן, בקינג ג'ורג' פינת בוגרשוב.

אמנם צמח בשכונה דור חדש, אך "ביאליק שטראסה" כבר לא היה מה שהיה. גם ברגע זה, כאשר המדריכה מנסה להעצים ולהאדיר את הרחוב, הימים ההם לא חוזרים. התחושות הזעירות של ידיי הקטנות שליטפו כל גדר, שער וסבכה – כבו לעד. רגליי הזעירות שהכירו כל מהמורה ו"בלטה" ברחוב, וזה בימים שלכל מרצפת ומרצפת היה ייחוד – לא חשות אפילו דגדוג קל. אני מסתכל סביב, היכן הם כל המבואות והיציאות "לשעת סכנה" שהיו צרובות בדנ"א... והעצים הענקיים, כיצד הפכו לננסיים? איך זה שריח קפה "לארו" כבר לא עולה באפי, וטעמה של עוגת הדובדבנים שבלעתי מבעד לחלון הראווה של "קפולסקי" כבר לא עולה בחיכי...

ואני – לא הסיור הסתיים, עבורי – כל "ביאליק שטראסה" הלך "קאקן", כמו שלייזר אמר תמיד.

בשנות ה-40, אני הייתי בערך בן 8, גרנו בתל-אביב ברחוב ביאליק 10, קומה שלישית, שתיים וחצי משפחות קרובות, עניות אך מכובדות – בדירת שני חדרים.

יום אחד, בשעת אחר-הצהריים, עליתי במדרגות ואז שמעתי את אימי משוחחת עם גברת זייגר השכנה. וכיוון ששמעתי אותה אומרת "אמנוני," דבר לא רגיל אצלנו כיוון שאין לפנק את הילד, עצרתי, ובניגוד לכללים ולנימוס, התיישבתי והאזנתי.

"גברת זייגר, מה את אומרת על הבן שלי, צרה צרורה," אמרה אימי לשכנתה.

"מה את אומרת?" ענתה מיד גברת זייגר, "אני מכירה אותו טוב, דווקא לי הוא נראה מצויין."

גילוי נאות – משפחת זייגר ושתיים וחצי משפחותינו, הם שכנים צמודים, רוצה לומה שהן מחלקות ביניהן חדרון שירותים אחד. מי שנכנס למקום החשוב הזה, חייב לסגור שתי דלתות, אחרת... מכיוון שלעיתים קרובות הייתי שוכחה לסגור את הדלת השנייה, אפשר לומר שכאשר גברת זינגר אומרת שהיא מכירה אותי טוב, יש לה על מה לסמוך.

פתחה אימי ואמרה: "תשמעי, אספר לך מה קרה השבוע. את יודעת שמצבנו הכלכלי קשה מאוד, הכסף שמביא שמואל בעלי, בקושי מספיק לאוכל, ואמנוני כבר בכיתה גימ"ל ולא מקבל את האוכל המתאים. תראי איזה רזה הוא..."

גברת זייגר מיד מתערבת: "מה את אומרת גברת ורנר, הוא נראה נפלא."

אימי ממשיכה: "תשמעי לי, זה הגיל בו הגוף נבנה, והוא פשוט לא מקבל את כל אבות המזון, שילד זקוק להם כדי לגדול באופן נורמאלי. לכן החלטתי לצאת ולחפש עבודה. כפי שאת יודעת, המצב בארץ קשה, האבטלה גדולה. אז הלכתי להיות... עוזרת בית."

"מה את אומרת, גברת ורנר, לא הייתי מאמינה," פרצה באמצע גברת זייגר.

"תשמעי גברת זייגר," עונה אימי בתקיפות, "כל עבודה מכבדת את בעליה וחוץ מזה, המטרה מקדשת את האמצעים. אין דבר יותר חשוב מאוכל. אבל תשמעי מה שקרה לי. מכיוון שאני לא יכולה להכין לאמנוני את ארוחת הצהריים, לכן הוא מקבל ממני בבוקר כמה גרושים והולך לבדו למסעדת הפועלים, את יודעת, ברחוב ברנר, לא רחוק מכאן, ובית הספר גם הוא ממש קרוב, והוא כבר ילד גדול, לא?!"

גילוי נאות שני – בית הספר הוא "בית החינוך המאוחד – בלי אוכל", ולידו "בית החינוך המאוחד עם אוכל", שניהם ליד גן-מאיר, האחד עבור פרולטרים שכמוני, והשני עבור... המפא"יניקים.

שוב פרצה גברת זייגר וקטעה את דבריה של אימי: "לא! אני לא מכירה את ברנר ואני אף פעם לא אוכלת במסעדה של פועלים."

עוד גילוי נאות – אימי סוציאליסטית, מ"פועלי ציון שמאל", ואילו גברת זייגר – "בורגנית", היא מ"הציונים הכלליים".

"חבל," אמרה לה אימי: "האוכל שם בריא ומזין. בכל ארוחה הם מקפידים להכניס את כל אבות המזון. אבל אולי תקשיבי רגע בלי להפסיק אותי..."

גברת זייגר כנראה נעלבה, ורק אמרה: "טוב, יותר לא אדבר."

ואז אימי המשיכה: "השבוע גברת שטוקהיים, זאת שאני מנקה לה את הבית, דירה נהדרת ברחוב הנביאים, חלתה ולקחו אותה לבית חולים ולא יכולתי להיכנס לדירה ולעשות ניקיון כמו שצריך. לכן הגעתי מוקדם הביתה, אבל אמנוני עוד לא הגיע. אז החלטתי ללכת למסעדה, לפגוש אותו שם ולבדוק אם באמת הוא מקבל ארוחה כמו שצריך, ושהארוחה באמת כוללת את כל אבות המזון.

"הלכתי, הגעתי, ולא מצאתי אותו. את צריכה לדעת, זאת מסעדה ענקית. המסעדה הזאת עובדת כמו בית חרושת, אי אפשר להכניס שם סיכה. מה עשיתי? הלכתי לקופאית ושאלתי אותה אם היה ראתה את הבן שלי. כזה קטן עם חולצת בית הספר של זרם העובדים ועם תיק בית הספר על הגב. הוא מגיע ישר מבית הספר, הוא מגיע לבד, כל יום לארוחת צהריים.

"הקופאית חשבה רגע ואמרה לי: 'בטח, אני מכירה אותו. זה הילד שאוכל למנה ראשונה פודינג ולמנה שנייה פודינג ולמנה שלישית פודינג. כן, הוא כבר אכל היום.'

לא שמעתי מה ענתה גברת זייגר מכיוון שאני חרש-חרש אבל מהר-מהר ירדתי במדרגות ונמלטתי כל עוד רוחי איפשרה זאת. למרות שלא ידעתי כמה אבות מזון יש בעולם – היה ברור לי שעל כל אב חסר שכזה, אני אחטוף סטירה מצלצלת.

למרות שחטפתי כהוגן באותו ערב, כבר מזמן שכחתי אותן סטירות, אך את טעמו של הפודינג הצהוב של מסעדת ברנר, שהיה מין ג'ילֶה תפוזים מוקפא, לא אשכח לעולם.

ניתן לרכוש את הספר במשרדי "כֹּח לגימלאים", דיזנגוף 9, ת"א 64075.

קראתי את רשימתו של שלמה גזית על "הסוד הכמוס של ערביי ישראל" [גיליון 777]. שלמה אינו זקוק למליצי יושר שיעידו על רצינותו. הרקורד האישי שלו מדבר בעד עצמו. עם זאת, הנתונים על משקלם היחסי של ערביי ישראל בין הרופאים, הרוקחים ותלמידי הטכניון אמרו בעיני דרשני. ניסיתי לחפש נתונים סטטיסטיים. קשה מאוד למצאם. עליתי על פרטיכל של אחת מוועדות הכנסת משנת 2010. אף שהוא היה מסורבל, מבולבל וחסר נתונים קונקרטיים, הוא עוד העצים את ספקותיי.

בסופו של דבר הצלחתי לאתר נתונים רשמיים של משרד הבריאות, היפים לשנת 2010. על-פי נתונים אלה היו בישראל בשנה זו 30,046 רופאים, מתוכם רק 34% ישראלים. הווי אומר – 66% מכלל הרופאים בשנת 2010 לא נולדו כלל בישראל. ממילא יש להניח שאינם ערבים. אלוף גזית מצטט את ד"ר ביטאר ללא הרהור שני, כאשר הוא אומר ש-35% מהרופאים בישראל כיום הם ערבים. על סמך הנתון הרשמי שהבאתי כאן לא ייתכן, אפוא, שהמיספר שהביא שלמה גזית ברשימתו נכון...

אשר לרוקחים. עפי אותו מקור רשמי של משרד הבריאות היו בישראל בשנת 2010 7,458 רוקחים, מהם 45% נולדו בחו"ל. גם נתון זה פירושו שלא ייתכן ש-65% מכלל הרוקחים בישראל הם ערבים.

ואחרון-אחרון, ברשימתו מספר שלמה גזית (בשם ד"ר ביטאר) ש-26% מתלמידי הטכניון הם ערבים. גם מספר זה נראה לי מוגזם מאוד. נתוני הלמ"ס ( בפירסום משנת 2012: השכלה גבוהה בישראל תשס"ט) מציינים ( בלוח 3.17) כי בשנת 2008/2009 היו 91.3% מכלל מסיימי התארים בטכניון "יהודים ואחרים" הווי אומר – יהודים ועולי בריה"מ-לשעבר שאינם יהודים. רק 8.7% היו ערבים. קשה לי להניח שבמהלך 3 השנים שנקפו מאז השתנו פני הדברים בטכניון באורח כה דרמטי.

מה הלקח? – איזכור נתונים, גם אם הוא עולה בקנה אחד עם השקפת עולם ליברלית ועם תקוות לעתיד טוב יותר, מחייב בדיקה זהירה. בינתיים צוטטה רשימתו של שלמה גזית בשורה ארוכה של פירסומי רשת למיניהם. רק הפירסום הרחב הזה יהפוך בסופו של דבר ל"נתנה תוקף"...

ואשר למיספרים, שלצערי אינם נכונים, כניראה – לוא יהי רצון...

היה יפה אם היית מציין שציטוט המאמר "הסוד הכמוס של ערביי ישראל" לקוח ממגזין האינטרנט "על צד שמאל" שהרי כל המביא דבר בשם אומרו וגו'. הנה הקישור לטובת קוראיך: http://on-the-left-side.org.il/?p=4544

אהוד: קיבלתי את הרשימה ללא ציטוט המקור, אחרת ודאי שהייתי מזכיר זאת כדרכי תמיד, אך הנה גם מסתבר שהיא אינה אמינה או מקורית במיוחד.

"הסוד הכמוס של ערביי ישראל" (גיליון 777) הוא בדיחה. דוגמה צנועה פורסמה אצלך בינואר האחרון, ראה להלן:

ראיתי את הערותיך על הנוכחות של ערבים ישראלים בבי"ח רמב"ם [גיליון 710]. לצערי בשנתיים האחרונות אני חשוף שלא מרצוני לשירותים של שני מרכזים רפואיים גדולים באזור ת"א. אחוז הערבים בצוותים הוא גבוה ואני חייב לציין שהשירות שהם נותנים הוא טוב עד מעולה, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אנושית. אני משער שאם היינו נותנים לערביי ישראל הזדמנות אמיתית, היינו מקבלים אחוז יותר גבוה של השתלבות קונסטרוקטיבית בחברה הישראלית, ופחות נטיות עוינות והרסניות ונפשעות.

ובכן, איפה סוד? מה כמוס? בשביל זה לא צריך אפילו מודיעין!

שהיתה מתנפלת עליי כל ביקור כחונה בנווה מידבר

השיר פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 215 מיום 5 בפברואר 2007, ולאור ההצלחה הגדולה של הספר המטומטם "50 גוונים של אפור" – חשבנו שהנמענוֹת שלנו תשמחנה מאוד לשמוע כי את השיר הזה לא כתב המשורר האותנטי חיימקה שפינוזה אלא "החבֵרה הספרותית" שלו, כך שיש להתייחס אליו מעתה כאל שיר פורנוגראפי שכתבה משוררת על החור השחור שלה – ולכן הוא כשר לִמְהדרות ואינו מגעיל או מסריח, מה עוד שאינו כולל אחסנת שני כדורים קשורים בחוט בחור הנ"ל כדי להגביר את התענוג – כמתואר בספר הדבילי הנ"ל חמישים גוונים שכתבה אישה, שכידוע מותר לה לאישה לכתוב כל דבר תועבה ולהיקרא בשם סופרת!

א/ק "שמפוליון" (בצרפתית: SS Champollion) היתה אוניית נוסעים צרפתית, שלקחה חלק מעניין וחשוב בהיסטוריה של ההעפלה, של מלחמת העולם השנייה, ובהסעת נוסעים לארץ וממנה לאורך תקופה ארוכה. וכמובן בהיסטוריה הפרטית של קיבוצנו.

ראשוני הנוסעים בה ארצה היו עולים מאירופה בשנות השלושים הראשונות. אבל לא משום כך היא הפכה לאונייה מכוננת בהיסטוריה הקצרה של עין-החורש. ה"שמפוליון" נבנתה בשנת 1924, בצרפת, ונקראה על שמו של הארכיאולוג הצרפתי הדגול שמפוליון, שירתה בים כ-28 שנים, וטבעה על שרטון אל מול חופי ביירות, לבנון, בשנת 1952. האונייה נבנתה כאוניית קיטור אך במשך השנים הוסבה לאוניית מנועים [דיזל]. על סיפונה היו כ-250 אנשי צוות וכ-1000 נוסעים. היא שייטה בין נמלי מרסיי, טולון ונמלים צרפתיים נוספים, לבין נמלי לבנון, ארץ ישראל ומצרים.

כמה ימים אחרי שסיפרתי בציבור את סיפור 'עלייתו' ו'ירידתו' הראשונה של אבא קובנר מהארץ – עלייה וירידה כביכול כמובן – משום שהוא הגיע בשליחות קטלנית באוגוסט 1945, מטעם ארגון הנקם שכינוי היה "די"ן" כלומר דם ישראל נוטר, או דם ישראל יינקם. אבא קובנר יצא בחזרה לאירופה, על סיפונה של ה'"שמפוליון", כשהרעל הקטלני שיועד להשמיד מיליוני גרמנים עטוף ומוסתר בחיקו, סיפור ידוע ומוכר אך תמיד מוצא לו שומעים חדשים שמצקצקים בשפתיהם, נקם כזה אכזרי? יהודים? רחמנים בני רחמנים?

ובכן כמה ימים לאחר מכן פנתה אליי חברתנו אסתר מנחם וסיפרה לי סיפור מרתק שכלל לא ידעתי. ואני משבצו כאן להנאת קוראיי הנאמנים.

אסתר היתה תינוקת בת כמה חודשים בשנת 1946, כשהועלתה ארצה עם הוריה רוזה ודב אמיתי. על סיפונה של... ה"שמפוליון"! התינוקת אסתר כוללת בגורלה הפרטי את גורלם של אלפי ילדים ותינוקות יהודים של ניצולי שואה, עקורים ופליטים, שעלו ארצה לאחר השואה. רק חייבים לזכור שב"שמפוליון" עלו עולים חוקיים בעלי סרטיפיקטים מאושרים בידי הממשלה הבריטית. האונייה לא היתה גרוטאה צפה ששימשה את ההעפלה הלא חוקית לא, חס וחלילה! 250 אנשי צוות מסורים שקדו לשרת את 1000 הנוסעים בכל הפלגה והפלגה!

מסתבר שגורלם של רוזה ודב אמיתי השתרג בסיפורו של אבא קובנר גם לפני כן. ויטקה קמפנר הגיעה לאנטוורפן בלגיה, בדרכי נדודיה שלאחר המלחמה, לקראת פעולות הנקם הנוראות. אסתר זוכרת את סיפורם של הוריה, שאירחו בדירתם הקטנה את ויטקה, האכילוה והשקוה והשיבו את נפשה. ולימים כאמור, כששבו ונפגשו בעין-החורש, באחת מההפלאות של הגורל היהודי, לא זכרה להם ויטקה את חסד המחסה שנתנו לה דב ורוזה בביתם...

סופה הנורא של ה"שמפוליון" האפיל כמעט על כל קורותיה. היא נתקעה בשרטון אל מול חופי ביירות ונבקעה לשניים מעוצמת המכה. זה קרה בשנת 1952. בין האוניות הנזכרות בהצלת נוסעיה, נזכרה גם "נגבה" של חברת צי"ם שנוסדה לא מזמן. רות בונדי, עיתונאית צעירה ששרדה את השואה בצ'כוסלובקיה, כתבה על האונייה ביומון "דבר", בשנת 1953. "טרגדיה בים," כתבה בונדי, "האור הטעה?"

האם טבעה ה"שמפוליון" בשל הטעיית אורות? המגדלור של ביירות הוא שגרם לאסון?

הכתבה נדפסה ב"דבר", ב-2 לינואר 1953. כותרות המישנה של הכתבה אף הן מעניינות: "טרגדיה בים, מי אשם?" "מה אנחנו – גיבורים לאומיים?" ו"הפסדתי הזדמנות חד-פעמית."

מסתבר שכלי התקשורת הצעירים של מדינת ישראל כבר סיקרו את האסון. כתבי קול ישראל היו על האוניות שחשו להצלת ה"שמפוליון", ועיתונאים הגיעו אף הם. כותבת בונדי על סיבת האסון: "זרקור [מגדלור] לבן ליד הכניסה לנמל ביירות מורה את הדרך לאניות אל מחוז-חפצן. הראות היתה לקויה באותו הבוקר, 22 בדצמבר, ורק בקושי הבחין נווט ה"שמפוליון" באור המגדלור וכיוון את האונייה ישר אליו. אך לא היה זה אור הנמל. אלא זרקור של שדה-התעופה האזרחי של ביירות "חלדה". האונייה עלתה בחרטומה ישר על החוף, שעה שרצתה להגיע לנמל המדומה. עוצמת הגלים סובבה אותה בקו מקביל לחוף, ואיזו גבעה קטנה של חול או סלעים היתה הציר, שעליו נשברה ה"שמפוליון" לשניים. זאת היא, לדעת אנשי הים, סיבת האסון..."

כך או כך כותבת בונדי, בסוף דצמבר 1952 האונייה טבעה, וכלשונה של בונדי: "למאמינים בגורל ובקשר נסתר בין תאריכים ומאורעות: בתאריך 23 לדצמבר 1790 נולד המזרחן הצרפתי הנודע ז'אן פרנסואה שמפוליון. ובאותו יום, לאחר 162 שנה, נחרץ גורלה של אוניית-הנוסעים שנשאה את שמו. שמפוליון, איש המדע, היה מקשר בין תרבות המערב והמזרח, הראשון שפיענח את כתבי החרטומים המצריים. האונייה 'שמפוליון' מילאה תפקיד דומה: אף היא היתה מקשרת את מערב אירופה עם ארצות המזרח התיכון. --- בן 42 היה שמפוליון (הארכיאולוג הצרפתי) במותו. ובת 28 שנה בלבד היתה ה"שמפוליון" כשנהרסה. גיל צעיר למות אדם ואונייה כאחת."

אינני יודע אם מי שהיתה תינוקת על האונייה, אסתר מנחם מעין-החורש, יודעת על קיצה המר של האונייה. גם אינני יודע האם נשטפו שרידי הרעל הקטלני, שהותיר על ערסלו הפרטיזן והנוקם אבא קובנר, אל נמל ביירות בהתבקע האונייה. אני רק יודע שהיא הצטרפה אל האונייה "קארנרו" כשתי אוניות מיתולוגיות בסיפורי עין-החורש. גורל טראגי אחד מחבר בין שתי האוניות "שלנו". סוף נורא בהפרש של ארבע עשרה שנה.

נעמן כהן כתב ביקורת על ספרו של יגאל קיפניס: "1973, הדרך למלחמה" (גיליון 775), מבלי שטרח כלל לקרוא את הספר. הוא מסתמך על פרסומים ו"יודע" מה כתוב בספר בלי שטרח לקרוא אותו. המחמאות הגורפות מקיר לקיר של אלה שקראו את הספר מעידות שתגובתו של נעמן כהן מייצגת מיעוט מבוטל. עוד כותב נעמן כהן כי: "לפני מלחמת יום הכיפורים לא הוצע שלום, הכולל הכרה בישראל, יחסים דיפלומטיים וגבול פתוח." כנראה שנעמן כהן לא שמע אף פעם על הצעת השלום שהוצעה לישראל ע"י סאדאת באמצעות המתווך גונאר יארינג.

יהודה דרורי במאמרו "הכישלון האסטרטגי של בן דרור ימיני" (גיליון 777) כותב: "ובכלל מר ימיני היקר, עדיין לא הפנמת שהפלסטינים אינם מעוניינים כלל בשלום? עדיין אינך מבין שהפתרון של שתי מדינות לשני עמים נוגד את אמונתם?"

יהודה דרורי כנראה לא שמע שהפלסטינים הגישו למועצת הביטחון של האו"ם הצעה להכרה במדינה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. הצעת ההחלטה תוגש פעם נוספת לעצרת הכללית של האו"ם אחרי הבחירות בארה"ב.

אהוד: איזה יופי! שמעתי שהם גם מוכנים לוותר על זכות השיבה.

קשה מאוד לחשוד בי באהדת יתר לאהוד ברק. אני רחוק מאוד מלהיות חסיד שלו. לא אחת הבעתי את הסתייגותי החריפה מן האיש, מדרכו, מהתנהלותו האישית והפוליטית ובעיקר מן הנזקים של תקופת כהונתו כראש הממשלה, שעד היום אנו משלמים את מחירם. בראש ובראשונה, שבירת הקונסנזוס הלאומי הבסיסי בסוגיית הגבולות ואימוץ רעיון הנסיגה לקווי 49' ( + רעיון העוועים של "חילופי שטחים"), נסיגה מבקעת הירדן וחלוקת ירושלים. באופן עקרוני, אין לי עניין ללמד עליו סניגוריה.

ואף על פי כן, אין לי ספק שהאשמת ברק בניסיון לסכסך בין ראש ממשלת ישראל לבין הממשל האמריקאי היא השמצה מרושעת. מסע ההכפשה הזה – כל כולו אינטרסנטי פוליטי, שנועד לשרת אינטרס פוליטי, אמִיתי או מדומה, של ראש הממשלה, בניגוד לאינטרס הלאומי. מצעד שרי הליכוד, שעלו לרגל, בהנחיית ראש הממשלה, להתחרות ביניהם בהכפשת שר הביטחון של ממשלתם בתקשורת, היה מעשה מכוער ומביך. הוא לא כיבד אותם, את מפלגתם, את ממשלתם ואת מדינת ישראל.

ראש הממשלה ושר הביטחון היטיבו להוביל מדיניות חכמה ומוצלחת בסוגיית הגרעין האיראני, להעלות את הנושא לראש סדר היום הבינלאומי ולהביא להחרפה משמעותית של העיצומים על איראן, שמתחילים לשאת פרי. הנחישות השקטה ששניהם הפגינו, לסכל את התגרענות איראן, גם אם הדבר יהיה כרוך בפעולה צבאית ישראלית, הניבה הישגים משמעותיים.

בחודשים האחרונים, התבשיל החל להקדיח. הסיבה העיקרית לכך היתה ההסתה המופקרת והדה-לגיטימציה לממשלה, מצד גורמים בציבוריות הישראלית, אולם גם התגובה שלהם, ששידרה היסטריה, הוסיפה שמן למדורה.

השגיאה החמורה ביותר, היתה העימות הפומבי המיותר של ראש הממשלה עם הנשיא האמריקאי, ערב הבחירות לנשיאות ארה"ב, באופן שאינו יכול שלא להתפרש כהתערבות בוטה במערכת הבחירות. בכך פגע נתניהו, ללא כל הצדקה, בנכס האסטרטגי החשוב ביחסי ישראל ארה"ב – התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. השגיאה הזו תזיק לישראל גם אם רומני ינצח, ויותר מכך אם אובמה ינצח, כפי שמנבאים הסקרים.

ברק לא היה שותף לשגיאה הזאת והוא ראוי לשבחים על כך. נתניהו הבין, כנראה, את טעותו. זוהי שגיאה הפיכה, אך במקום להשקיע את מלוא המאמץ בתיקונה, הוא העדיף לטפול על ברק האשמות שווא, וליזום משבר מיותר, הפוגע מאוד בתדמית ישראל.

תרגילים למיניהם הנם חלק מן המשחק הפוליטי, אולם הם אינם לגיטימיים כאשר הם פוגעים באינטרס הלאומי. ואם כבר תרגיל פוליטי – למה כה מגושם ובלתי אלגנטי?

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

כאשר ביאליק בא לביקורו הראשון בארץ, באביב 1909, בלוויית רבניצקי, הם התארחו בביתנו בנווה-צדק. אימא החליטה, בהתייעצות עם אבא, כי צריך להתקין את הבית לכבוד ביאליק ורבניצקי, והאורחים אשר יבואו לפקוד אותם בתקופת שהותם אצלנו.

את הפיג'אמה הראשונה שלי בחיי תפרה לי אז תופרת צעירה, שבאה מפתח-תקווה, ולימים נעשתה פסלת בעלת שם עולמי: חנה אורלוב. זה התחיל בכך שאימא החליטה שצריך להכין סדינים וציפות חדשים לקראת בואם של שני האורחים הנכבדים. חיפשה, ושלחו אליה איזו תופרת צעירה מפתח-תקווה. היתה זו חנה אורלוב, שאז עוד לא התחילה אפילו לכייר. היא ישבה כמה ימים ליד מכונת-התפירה שקנתה אימא, התניעה ברגליה ותפרה, וכתוספת – נתפרה לי אז הפיג'אמה הראשונה, פיג'אמה עם פסים.

אחרי שנים, כשביקרתי אצל חנה אורלוב בפאריז, והיא כבר פסלת מהוללת, ואת ראשי פיסלה אז – הזכירה את הפיג'אמה שתפרה לי, ואשר בזכותה נפגשו דרכינו לראשונה.

אימא נוכחה לדעת שאין לנו מפות ראויות לכסות את השולחן שעה שמרחיבים ומאריכים אותו, וחסרים כלי-שולחן נאים. מה עשתה? היא אספה את כל הפרוות ומעילי החורף של אבא ושל אחיי הגדולים, שהבאנו איתנו מרוסיה, והעמיסה אותם על המרפסת שלנו.

באותה תקופה היה סובב בשכונתנו רוכל, שהיה קונה בגדים משומשים ונותן תחתם מסחורתו החדשה – סחר-חליפין. הוא נהג לבוא עם סלים עמוסים גדולים, היה עומד פשוק-רגליים באמצע החצר ושורק במפוחית-פה, פותח את סליו ומראה את כל הטוב הצפון בהם, ומכריז בקול רם, דרך חצוצרת-נייר:

ומחבר חרוזים בעברית, ערבית ואידיש, ושר מילות שבח והלל לכל חפץ שהיה מרים בידו מעל לראשו, ומשכנע את הקהל הסובב אותו במעגל כי סחורתו יפה.

אימא עמדה לעומתו, אנחנו לצידה, והיא מספרת לנו בלחש מה ערכם של החפצים שהיא עומדת להחליף. מתי נקנָה המעיל, מתי נעשתה הפרווה. הערך היה בעיקר רגשי, הבגדים האלה ממילא לא התאימו לאקלים הארץ אבל בליבה נשמרו רגשותיה אליהם, ובמכירתם כאילו חתכה באופן סופי את הקשר עם העבר, אין דרך חזרה.

תמורת בגדי החורף רכשה אימא מפה חדשה עם מערכת מפיות וכלי-שולחן, קערת-מרק גדולה עם מכסה, כד-מים עם שתים-עשרה כוסות, כיאות לבית שמקבל אורחים חשובים. ממקווה-ישראל נשלחו אלינו, בהמלצת דיזנגוף, זרי-פרחים גדולים, והיה לשולחן ולחדר הגדול פאר רב, אשר לא ראיתי כמוהו לפנים.

במסיבה הראשונה הגיעו אלינו סופרים מירושלים, ביניהם היו אליעזר בן-יהודה, דוד ילין וזוטא. ביאליק התיישב מול בן-יהודה, ומיד התפתח ביניהם ויכוח. ויכוח חריף וקולני על צורתן ואופיין של המילים שבן-יהודה מחדש.

זה היה לאחר הכרזת הקונסטיטוציה, ה"חוריה", שבאה בעקבות מהפכת "התורכים הצעירים" בקושטא. התפתח ויכוח רם ועיקר קצפו של ביאליק יצא על המילה העברית שחידש בן-יהודה ל"חוריה" – "חושמה".

בן-יהודה ניסה להוכיח את המקורות למילתו החדשה – ראשי-תיבות של חוקת שלטון מוגבל, בתוספת ה"א כדי לסגלה למין נקבה, כמו המקור הערבי.

ההוכחה לא נתקבלה על דעתו של ביאליק, והוא עיפעף בשמורות-עיניו. פתאום קם על רגליו כשעיניו אדומות ובולטות מרוב התרגשות ודפק דפיקה גדולה בשולחן. כד היין החדש קפץ ועף ונשתפך ברוחב-לב, כוסות-היין ניתרו, וכשכד-היין הגדול התהפך – נשפך היין בלשונות אדומים ארוכים על המפה החדשה. כל האורחים קמו בהלה, כדי שהיין לא יישפך על מכנסיהם. אז"ר ואבא הפעילו מיד טאקטיקות של הרגעה בין המסובים שהיו נבוכים. אבל אני הסתכלתי בפניה של אימא.

כתמי היין שוב לא נמחקו לעולם מן המפה החדשה. מפה זו, שהיתה צריכה לשמש תחליף לרגשות העמוקים שחשנו כלפי בגדי-החורף שלנו, נפסלה מעתה, ואולי היה בכך סמל.

מאז, כשאורחים היו באים אלינו, היתה אימא פורשת מחדש את המפה על השולחן, ומכסה בצפיפות בצלחות הפירות והדגים את הכתמים.

מלון "בללה ויסטה" היה בניין תכלת בעל שתי קומות עם גדר עשוייה עמודי-מלט, והיה שייך לגרמני. הוא היה בניין פאר, ובו בית-הקפה המפואר ביותר של יפו. בצילו של המלון, לעבר הים, היו יושבים המתרחצים בים.

לכבוד בואו של ביאליק זימנו בבית הקפה של המלון קהל של נכבדי-היישוב ועשו לו קבלת-פנים. המברכים כה האריכו בנאומיהם, ומורה אחד הקריא ברכה ארוכה כתובה בחרוזים, עד שביאליק הפסיקם ברוגז ואמר שהוא רוצה לראות את הארץ בעיניו שלו, ללא הדרכה. בקהל השתררה תחושת-מבוכה והסבות-עיניים מקצה לקצה.

לימים, כאשר התארח במלון הפרופיסור בוריס שץ, זכיתי להיכנס פנימה עם אבא ולראות הווי שהיה זר לי לחלוטין. בית-קפה מאורגן יפה, עם מלצרים לבושים בהידור. כל אורח היה מתיישב ליד שולחנו ברחבות אצילית שלא ראיתי במקומות אחרים, שותה מי-סודה מתוך בקבוק מפוקק בגולה של זכוכית, או לימונדה צבעונית, ומאזין לרחש הגלים, אשר מכאן נשמעו שקטים ומנומסים יותר.

צייר ראשון שראיתי בחיי יושב ומצייר נופים היה הצייר לחובסקי. זה היה עוד לפני היות תל-אביב. הוא היה פה בזמן ביקורו של ביאליק בפעם הראשונה בארץ, ב-1909. יום אחד ראיתי על גבעות-החול יושב לו אדם ופותח תיבה של צבעים, ומעמיד בד לפניו, ומתחיל לצייר. היתה זו תיבת-הצבעים הראשונה שראיתי בחיי, והצייר היה לחובסקי, שחי ברוסיה, והיה מטובי הציירים של התקופה.

נעצרתי לידו, ותיבת הצבעים הקסימה אותי. לחובסקי ישב וצייר נוף שומם של חולות על רקע הים, במקום שעליו נבנתה לימים תל-אביב.

אגב, במוזיאון "בצלאל" היו תמונות של לחובסקי, ובבואי לפאריז בשנות העשרים, ראיתי את תמונותיו של לחובסקי, שהיה יהודי, מייצגות את הציור הרוסי בתערוכה בג'רדן דה לוכסמבורג.

בדיוק למראה אותו נוף של חולות אמר ביאליק, שהתארח בביתנו, לאבא שלי:

אני פתחתי את פי ואמרתי: "זה לא מידבר. יש ים וחול. הנוף נהדר. גם הצייר לחובסקי צייר אותו."

ואמנם, הצבעים האלה, של חול וכחול-שמיים, והים – עתידים היו לשלוט בתמונותיי.

ביאליק חשב שחסר לי מגע עם חיים עשירים ומקסימים, אבל לא הבין שהקסם נמצא לי בכל אשר הבטתי, וליופיו לא מצאתי ביטוי בספרות שנכתבה באותם ימים. כשהקשבתי לשיחותיהם של הסופרים בבית-אבא נדמה היה לי כי הם מרוחקים מהחיים.

כשאמרתי לביאליק חולות וים, לא התכוונתי רק לכך שבתור צייר-לעתיד הצבעים האלה קוסמים לי, אלא בחול ראיתי עולם מלא. פה היה הכול נפלא וצהוב, בשבילי חול לא היה אף פעם שממה, אלא עולם מעניין ומלא: שורות הנמלים הגדולות. הלטאות, שבשעת בהלה הן מותירות אחריהן את זנבן. וחיפושיות הזבל שהיו מגלגלות כדוריהן בתוך החול.

חיפושית-הזבל מהלכת בזיגזגים ומחפשת בתלוליות-החול גלל טרי שתוכל לגבּוֹל לה ממנו כדור מתאים לה בגודלו. והיא מטפלת בו, מגלגלת אותו, רצה אחריו כאשר לפתע יתגלגל במורד, תופסת בו מחדש, מפנה גווה אליו, ומגלגלת אותו קדימה ברגליה האחוריות. היא מחפשת מקום מתאים לו, שם תשמֵר אותו, ובו תטיל את ביציה, ומתוכן יבקעו בבוא הזמן הזחלים.

במקום להטיל בי תחושה של בחילה, כפי שנוהגים רמשים להטיל בלבבות של ילדים – מצאתי בחיפושיות-הזבל דמויות יפות, נוצצות, נקיות, שיודעות היטב מה שהן רוצות, ומקיימות את חייהן מתוך תבונה רבה כלפי העתיד. ובבוא היום גם למדתי לדעת עד כמה מראה עיניים, ללא הסברים, לילד הרך, קובע את דרכי ראיית-החיים שלו ומלמדו יותר מכל דבר אחר.

נמלה מובילה גרגיר-תבואה, והגרגיר נופל מבין לסתותיה. הוא מתגלגל מראש גבעת-החול הקטנה, והנמלה פונה אחורה, ורצה מהר להרימו ודוחפת אותו עם קרניה אל ראש הגבעה הקטנה, וממשיכה עימו את דרכה. המראה נתן לי, בתור ילד, הבנת דברים שבבית-הספר ובחיי עיר לא הייתי זוכה לו. ראיתי את הברכה שיש בחיים על גבול הישימון.

עוד עכשיו זכורות לי התנועות העצבניות והנלהבות של נמלים, הרצות לאחור במבוכה, ממשמשות בקרניהן למצוא את הגרגיר שנשמט והתגלגל מן הגבעה למטה. דמויות נמלים נבוכות, אשר חוזרות עם הגרגיר וממשיכות ללכת בשביל-הנמלים.

לטאה רצה בחול ופתאום היא נבהלת מאוד ורוצה לברוח, וכפיצוי להתגוננות היא משאירה אחריה את זנבה המוסיף להתנועע, וגורם להסחת דעת הרודף ממנה. ואז, לגשת, להחזיק את הזנב הרוטט בכף-ידך, ולהרגיש את פרפוריו בתוך כף-היד. זה בעיניי אחד מקסמי החיים של המזרח. רק "סבראים" יבינו אותי. זה דבר שאין לומדים בספרי-הלימוד, אין כותבים עליו שירים, אך זוהי תחושת-יסוד בחיים – לרמות את הזולת ולהציל את עצמי. וכל זאת ראיתי אני, הילד, בעיניי. ולכן חשבתי שכאן, בחולות, מצויים השורשים, כי היכן הייתי לומד עליהם? הייתי ילד בן שבע. עדיין לא למדתי מאום. הספר היחיד שקראתי היה "אהבת ציון". ומה שאמרתי לביאליק היה המיכמן שאני למדתי מהחיים.

אמרתי: "אני עולה על השולחן, משם מטפס על העמוד של הסוכה, דרכו אני עולה לגג, ומשם רואה את הים."

הבית בנווה-צדק, שבו גרנו, היה בעל קומה אחת, ואת הים אפשר היה לראות רק אם עלית על גגו.

ביאליק ניגש לשולחן, הרים רגל אחת והניחה על השולחן, ורצה לעלות גם הוא כדי לראות את הים.

באותה תקופה היתה אחת העליות הראשונות של התימנים לארץ-ישראל. הם באו לבושים בחלטים לבנים. זקנים קצרים ופיאות ארוכות שהגיעו עד לחזה. העברית שלהם היתה בהטעמה מיוחדת. זה היה מראה מיוחד במינו. ובעיניי הם היו דמויות תנ"כיות. אהבתי את הבעות-פניהם, את אצבעותיהם הרגישות, ואת הפיקחות החמה בעיניהם החומות. הייתי מסתכל מוקסם באורח-חייהם. מצאתי אצלם מה שלא מצאתי אצל ה"שִׁיכְּנזים" – טמפרמנט, דרכי-ביטוי המתאימות לרגשות ספונטאניים, אקספנסיביות רוחנית וגופנית.

מקום מגורים לא היה להם. ועד-יהודי-יפו העמיד לרשותם ארגזים גדולים של עץ, ששימשו להובלת פסנתרים מחוץ-לארץ, ואשר הובאו מן הסוחרים הסיטונאים היהודים שביפו. העמידו את הארגזים בשתי שורות על אחת מגבעות-החול, לפני הכניסה לנווה-צדק. מרחק לא רב מביתו של הרב קוק. ושם חיו המשפחות התימניות. פתחו "חדר" לילדים. ומהמים המשומשים שהיו התימניות שופכות במעבר שבין הארגזים – נכבש בחול מסלול רטוב.

לפנות ערב היו האימהות יושבות עם הילדים משני עברי מסלול המים וחובקות בידיהן את ברכיהן, נחליאלים מניעי-זנב היו מקפצים ונהנים מהלחות הקרירה, ומתוך ארגז גדול ששימש כ"חדר" לילדים נשמע קולם המתנגן של הרבי והתלמידים, השונים את פרקם בנעימה תימנית מסולסלת.

מראות אלה העניקו לסביבה הצהובה, שהשתקה על הרקע הכחול של הים, צביון מיוחד, שכל חיי עודנו מתנגן בי ומצטייר בעיניי כאותו קסם מיוחד שאני קורא לו – ארץ-ישראל שלנו.

לקחתי אותו לשכונת התימנים, עם מסלול מי המדמנה שבין ארגזי מגוריהם. הלכתי איתו גם לבית-הכנסת של הספרדים בנווה-צדק. בפתח בית-הכנסת עמד חזן, קורקידי היה שמו, עם החלט הארוך וחגורת-המשי על הבטן, וכל מי שנכנס – בירך אותו. הקשבנו לתפילה. בתום התפילה שוב עמד החזן בפתח, וכל מי שיצא – נשק לחזן את ידו.

כשבא תורנו – שלחתי מבט שואל לפניו של ביאליק – הינשק את כף היד?

This $4000-per-jar caviar boasts socialist roots

NBC News' Paul Goldman reports.

http://video.msnbc.msn.com/nbc-news/48528998

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אילן בושם יקירי, קיבלתי בערב חג סוכות , תשע"ג (30.9.2012) את המעטפה ממך ובה 8 שירים חדשים אשר ראו אור ב"חדשות בן עזר". גם אליי אהוד בן עזר שולח את העיתון המעניין שלו וכשיש זמן אני גם קורא (ראה זה פלא!)

מכל מקום אני תמיד נהנה לקרוא את שיריך הקצרים, המתומצתים, מלאי ההומור והסארקזם, המאפיינים אדם בוגר ובשל שראה כבר משהו בחייו. המשך לשלוח ואני אמשיך לקרוא. כל טוב ומועדים לשמחה, מוטי גלזר

* ברשימתו של דרורי על קדימה [777], לקראת סופה, מופיעים שמות אחדים מחברי קדימה וביניהם בוז'י הרצוג. מזל טוב? למי קדימה, העבודה או בוז'י. חג שמח, אבניאל

* במשך שנים טענו, אנחנו, שאין לנו אפילו רישיון-נהיגה, בפני חברים וידידים – שכל עניין המכונית החשמלית עומד על כרעי תרנגולת, הוא עורבע פרח – אין לו עתיד. אילו היה לו, כבר היו מאמצים אותו במדינות מפותחות כמו ארה"ב, יפן וגרמניה, וטענו כי גם החשמל למכוניות נוצר ברובו מדלק, בייחוד בישראל.

אינכם יכולים לתאר לעצמכם לאלו קיתונות של בוז ולעג זכינו. הוצגנו כאידיוטים.

לא כתבנו לכם על כך כי לא ראינו עצמנו מוסמכים להביע דיעה בנושאים טכניים, וגם כי אין לנו עורף כלכלי לבטֵח אותנו מפני תביעות של חברת "בטר פלייס", המגלגלת מאות מיליוני דולרים.

והנה עכשיו היזם ואלוף התקשורת שלה, הגיבור במילים והמומחה בפרסום עצמי – שי אגסי, נזרק מעמדת הניהול של "בטר פלייס", והחברה עומדת כנראה בפני פשיטת-רגל על חשבון ה"מינוף" של מאות מיליוני דולרים שהושקעו בה בקלות ראש, חלקם מתברר גם כספי ציבור, שכנראה ירדו לטימיון.

אבל, אולי, אם יהיה יום אחד גז בשפע לישראל, מה שנראה לנו בינתיים רחוק מהגשמה ומהתחזיות הוורודות, אזיי אולי תיסענה כאן מכוניות על החשמל שיופק מהגז, בתנאי שלא תפוצצנה האסדות והצינור ולא יתרוקנו המאגרים, כפי שאנו מתבשרים לאחרונה.

* כל פעם שאנחנו קוראים על הידרדרות המצב הכלכלי באיראן אנחנו שמחים לאיד, ומקווים שעד פורים לכל המאוחר – תקרוס פרס ועימה תעשיית הנשק הגרעיני שלה. אמנם אל לנו להתפאר בכך – כדי שלא יאשימו גם בכך את ישראל, אך ללא ספק האיום שלנו בפעולה צבאית היה זרז עיקרי בהטלת הסנקציות ובהעלאת הנושא למקום ראשון בתודעה העולמית. אז תמשיכו ללגלג על ביבי.

* אומרים שעיתון "הארץ" לא ייצא לאור היום, יום חמישי, 4.10, עקב שביתת עיתונאים שכמאה מהם עומדים להיות מפוטרים ממנו. להפתעתנו חלק ניכר מהחברים ומהידידים שלנו כבר מזמן חדלו לקרוא את "הארץ" ולהיות מנויים עליו, וזאת לא בגלל מחירו אלא בגלל הקו האש"פיסטי שלו. חבל. כי ביסודו הוא עיתון טוב, חשוב ויחיד בשטח, עיתון שנפל בחלקו בידי זדים. בינתיים אתם יכולים להעביר לכל ידידיכם וחבריכם את "חדשות בן עזר", שכמו תאומו "ישראל היום" – הוא מחולק חינם ואינו עומד בפני סכנת סגירה.

וכיצד הם מממנים? איל הכספים הישיש אדלסון עושה את הונו מתעשיית ההימורים בבתי הקזינו שלו בלאס-וגאס ובמקאו, ואילו איל הפרדסים הקשיש בן עזר עושה את הונו ממאות הדונאמים של עצי פרי-ההדר שלו בפתח-תקווה, המייצאים את פרי השאמוטי הטוב ביותר בעולם, לכל העולם.

ונחשו מי לא יפוטרו מ"הארץ" – עד שלא יגרמו לו לאבד גם את שארית קהלו ולקרוס כליל?

* בשעתו התארחנו אצל חברים בלונדון והתפלאנו שהם מקבלים דואר פעמיים ביום, מה שנראה להם טבעי ביותר. אצלנו בתל-אביב הדואר מחולק רק חמישה ימים בשבוע [מהם בדרך-כלל רק יום אחד עמוס ממש בדברי-דואר] – אך לא בימי שישי, לא בערבי חגים, ואם אתה מקבל הודעה של דואר רשום או חבילה ביום חמישי, אתה יכול לקוות להוציא אותה בסניף הדואר רק ביום ראשון.

והשבוע התברר לנו שגם בימי חול המועד אין חלוקת דואר!

* במלחמת האזרחים בסוריה נרצחים בממוצע מאה אנשים ביום, חלקם אמנם איראנים ולוחמי חיזבאללה שיעיים, שבאו לעזור לבשאר אסד לטבוח בבני-עמו הסונים. מצבה של מצרים בזבל. כלכלת איראן מתמוטטת. הטרור והרציחות נמשכים כמעט בכל המדינות המוסלמיות, בייחוד אלה ש"זכו" למהפכת "האביב הערבי". מצב הנשים ומצב הנוצרים, בכולן – בזבל. השינאה לישראל – גואה.

אבל מה מעניין ומעסיק את מנהיגי האיחוד האירופי – בקרוב הם יתחילו לסמן בארצותיהם את המוצרים הישראליים שיוצרו בהתנחלויות! – חלקם אגב בידי עובדים פלסטיניים!

ציטוט: "האיחוד האירופי שוקל לחייב סימון מוצרי התנחלויות, היוזמה, שמקדם שר החוץ של דנמרק, זוכה לתמיכת צרפת, בריטניה ושורה של מדינות נוספות באיחוד. תחייב את רשתות השיווק והחנויות ביבשת." ברק רביד, הארץ באינטרנט, 3.10.12.

* מריה צ'דנובסקי הנאה, שזכתה עתה ב"פרס הגאונות" בארה"ב, היא מתמטיקאית ישראלית בת 35, ילידת רוסיה, שעלתה עם בני משפחתה לישראל בגיל 13. היא השלימה תואר ראשון ושני בטכניון, לאחר מכן עברה לפרינסטון, שם השלימה דוקטורט ומאז 2006 היא פרופסור חברה באוניברסיטת קולומביה.

מוזר. שהרי אנחנו, כמרבית אזרחי ישראל הוותיקים, גם מקרב יוצאי ארצות צפון-אפריקה – היינו בטוחים שרוב הרוסיות הנאות, בייחוד אלה הבלונדיניות – הן זונות, וכי הן, הן תרומתה העיקרית של העלייה הרוסית ממין נקבה לישראל.

* אירגוני זכויות האנוש בישראל פנו לממשלת ישראל בתביעה לאפשר כניסה חופשית לישראל של עשרות הסורים המתגודדים סמוך לגבול, ממזרח לחרמון – בתור פליטים המבקשים מקלט מדיני. עוד כמה עשרות אלפי סורים וסוריות עומדים בתור. חלק מהנשים הסוריות המבקשות מקלט מדיני מתכוון ללדת בבתי-החולים בישראל, כמו המסתננות האריתראיות והדרום-סודאניות, אלא אם ממשלתו הפאשיסטית של נתניהו תמנע זאת – ואז הם יפיצו את קלוננו בעולם ויתברר מי האשם האמיתי בטבח האזרחים הסוריים.

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,420 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,051 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל