גיליון מס' 779

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב בתשרי תשע"ג, 8 באוקטובר 2012

עם 3 צרופות של תמונות האונייה "שמפוליון" ששלח שלום אילתי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל חַיִּים בַּרְקָנִי. // שלום אילתי: מידע נוסף על "שמפוליון". // ברוך תירוש: ועוד על שמפוליון עצמו. // אלישע פורת:  הקישלה" או "מגרש הרוסים"? על פרשת מאסרו של אבא קובנר בירושלים. // אורי הייטנר: 1. הדרוזים בגולן – בדרך למהפך? 2. יוסי המשתלח. // אריה יצחקי: סיפורי קיפניס לילדים. [ציטוט]. // אלוני זמורה: 39 שנים למלחמת יום הכיפורים, הרהורים. // משה גרנות: אנשים יפים, על ספרה של אורה אחימאיר "כלה". // מתי דוד: הדמוקרטיה הישראלית תתקיים ותתפקד גם בלי עיתון "הארץ"! // משה כהן: הנדון: לא להיתמם. // אלי מייזליש: בעקבות העימות אובמה-רומני. // עוז אלמוג: ד"ר ביטאר צודק. // אמיר שומרוני: מבט אחר על שמחת בית השואבה. // י"ז: חשבון נפש של רווק לשעבר, שיחה בשניים אחרי כך וכך שנים של חיים בצוותא. // בן דרור ימיני: סתימת פיות אקדמית. [ציטוט]. // יואל נץ: אני הוכחתי את מידת מעורבותם של הרוסים... // אבי שמואלביץ: הערות למאמרו של יוסף דוריאל [גיליון 777]. // צבי מזאל: עידכון למאמרי על מורסי "נשיא קצוץ-כנפיים". // משה אביר: הלב שנחמץ פעמיים. // ד"ר גיא בכור: ביום שבו אסד נופל. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: סקנדינביה: סוף. // אילן שחורי: סיפורו המיוחד של הבריגדיר-ג'נרל האנגלי מיצ'ל. // יבין כץ: מה קרה ל"קרנרו"? //  נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק ח. ואז התחילו לבנות את תל-אביב. // אופירה רהט: מי היה מ. קריספין שהעתיק את "אי המתים" של בקלין? // ממקורות הש"י.

הגיליון הבא 780 יתפרסם אור ליום חמישי, כ"ה בתשרי תשע"ג, 11.10.12
 

* * *

יוסי גמזו

הַבָּלָדָה עַל חַיִּים בַּרְקָנִי

ביום חמישי הקרוב, כ"ה בתשרי התשע"ג, 11.10.12, בשעה 9 בערב, ייערך ב"בית גבריאל" אשר על חופה הדרומי של הכִּנרת מופע רב-משתתפים בזֶמֶר ובנגינה, במלאות עשׂור לפטירתו של המלחין והצייר חיים ברקני, איש קיבוץ שער-הגולן ("כאן ביתי אל מול גולן", "החיטה צומחת שוב", אַתְּ תלכי בשדה", "ילדי איננו ילד" ועוד רבים). בערב זה תוּקרא לראשונה הבלדה המוגשת לכם בזאת, שהיא השיר הראשון בַּזֶּמֶר העברי המוקדש לזכרו של מלחין פופולארי ואהוב. כל קוראי המכתב העתי ואוהבי הזֶמֶר הישׂראלי מוזמנים.

אִם פַּעַם בְּצִלּוֹ שֶל עֵץ הַצֶּאֱלוֹן נֵשֵבָה

בְּשַעַר הַגּוֹלָן אֲשֶר בְּעֵמֶק הַיַּרְדֵּן

נָשִיר עַל אִיש יָקָר אֶחָד, מֻפְלָא כִּשְמוּרַת-טֶבַע

וְלֹא נָנִיחַ לְזִכְרוֹ הַטּוֹב לְהֵרָדֵם.

הָיוּ לוֹ שְתֵּי יְדֵי זָהָב שֶכָּל חַיָּיו הֵפִיקוּ

תְמוּנוֹת מִן הַמִּכְחוֹל וּמַנְגִּינוֹת מִן הַתָּוִים

וְהוּא, כְּשֶאֵלֶּה הִשְתָּאוּת  בְּלֵב רַבִּים הִדְלִיקוּ

חִיֵּךְ נָבוֹךְ כְּדֶרֶךְ הַצְּנוּעִים וְהַטּוֹבִים.

כִּי מוּל בֵּיתִי אֶל מוּל גּוֹלָן יַלְדִּי אֵינֶנּוּ יֶלֶד

וְהַחִטָּה צוֹמַחַת שוּב כְּמוֹ גַל גַּעֲגוּעִים

לָאִיש הַלֹּא-נִשְכָּח הַזֶּה שֶהַמִּלִּים הָאֵלֶּה

אוֹמְרוֹת רַק קְצָת מִשֶּפַע שֶל דְּבָרִים לֹא הֲגוּיִים...

הָיָה זֶה אִיש יוֹצֵר וְאִיש חַם-לֵב אֲבָל צָנוּעַ

אַךְ אִיש שֶהֶשֵּׂגָיו הָיוּ לְגַמְרֵי לֹא צְנוּעִים

וְשֶנַּפְשוֹ שָפְעָה עֶדְנָה וָיֹפִי כְּמַבּוּעַ

כְּמוֹ זֶרֶם הַיַּרְמוּךְ שֶמּוּל בֵּיתוֹ גַלָּיו נָעִים.

וְלֹא רַבִּים יוֹדְעִים כִּי אוֹתוֹ אִיש אֲשֶר עַל אֹפֶק

חַיָּיו הִזְהִיב כָּל בֹּקֶר אוֹר זְרִיחָה מִן הַגִּלְעָד

הִגִּיעַ אֶל הָאוֹר הַזֶּה הַיְשֵר מִתְּהוֹם הַתֹּפֶת

שֶזִּכְרוֹנָהּ וְשִבְרוֹנָהּ לֹא יִמָּחוּ לָעַד.

כִּי מוּל בֵּיתִי אֶל מוּל גּוֹלָן יַלְדִּי אֵינֶנּוּ יֶלֶד

וְהַחִטָּה צוֹמַחַת שוּב כְּמוֹ גַל גַּעֲגוּעִים

לָאִיש הַלֹּא-נִשְכָּח הַזֶּה שֶהַמִּלִּים הָאֵלֶּה

אוֹמְרוֹת רַק קְצָת מִשֶּפַע שֶל דְּבָרִים לֹא הֲגוּיִים...

מַלְחִין אוֹ מְשוֹרֵר כְּכָל אָדָם זְמַנָּם קָצוּב הוּא

אַךְ שִירֵיהֶם – תּוֹחֶלֶת חַיֵּיהֶם רַבָּה יוֹתֵר

וְאַף שֶהֵעָדְרוֹ שֶל מְחַבְּרָם תָּמִיד עָצוּב הוּא

הַשִּיר מַמְשִיךְ לִחְיוֹת עוֹד, הוּא אֵינֶנּוּ מְוַתֵּר.

וְכָל מִי שֶלִּבּוֹ פָּתוּחַ לְיָפְיוֹ שֶל זֶמֶר

יִזְכֹּר אֶת הַמַּלְחִין שֶלֵּב רַבִּים כָּל-כָּך שָבָה,

הָאָרֶץ לֹא שוֹכַחַת אֶת שִירָיו, הִיא מְפַזֶּמֶת

בְּחֹם, בְּרֶגֶש וּמֵעַל הַכֹּל –  בְּאַהֲבָה.

כִּי מוּל בֵּיתִי אֶל מוּל גּוֹלָן יַלְדִּי אֵינֶנּוּ יֶלֶד

וְהַחִטָּה צוֹמַחַת שוּב כְּמוֹ גַל גַּעֲגוּעִים

לָאִיש הַלֹּא-נִשְכָּח הַזֶּה שֶהַמִּלִּים הָאֵלֶּה

אוֹמְרוֹת רַק קְצָת מִשֶּפַע שֶל דְּבָרִים לֹא הֲגוּיִים...

והרי לפניכם אחד מתוך שירים רבים שזכיתי כי יוּלחנוּ בידיו של מוסיקאי מחונן ואיש נפלא ועניו זה, שלזכרו יוקדש ביום חמישי הקרוב המופע הגדול ב"בית גבריאל":

יַלְדִּי אֵינֶנּוּ יֶלֶד...

יַלְדִּי אֵינֶנּוּ יֶלֶד עוֹד,

עֵינָיו טוֹבְלוֹת בִּתְכֵלֶת עוֹד

אַךְ כְּבָר בְּמַבָּטָיו

הָאֵש.

הוּא שָב אֵלַי אַחֵר כָּל-כָּךְ,

שוֹתֵק –  אֲבָל זוֹכֵר כָּל-כָּךְ

מִלִּים קְצָרוֹת כְּמוֹ קְרָב

וּכְמוֹ מוֹקֵש.

יַלְדִּי אֵינֶנּוּ יֶלֶד,

לֹא, אֵינֶנּוּ יֶלֶד,

הוּא שָב מִן הַמִּדְבָּר וּבְעֵינָיו הָאֵש,

עֵינַיִם אֵלֶּה...

כֵּן, מַבָּט אַחֵר כָּל-כָּךְ,

שוֹתֵק –  אֲבָל זוֹכֵר כָּל-כָּךְ

מִלִּים קְצָרוֹת כְּמוֹ קְרָב

וּכְמוֹ מוֹקֵש.

אוֹתוֹ תַלְתַּל, אוֹתוֹ סַנְטֵר,

וּבְכָל זֹאת: מַשֶּהוּ אַחֵר

מִשָּם, מִן הַקַּוִּים,

נִשְקָף.

הוּא שָב אֵלַי עִם חוֹל נוֹדֵד

אֲבָל אֶת יַלְדּוּתוֹ אִבֵּד

אֵי-שָם, בַּמּוּצָבִים

וּבַמִּרְדָּף.

יַלְדִּי אֵינֶנּוּ יֶלֶד,

לֹא, אֵינֶנּוּ יֶלֶד,

דְּבַר-מָה שוֹתֵק וָזָר מִתּוֹךְ עֵינָיו נִשְקָף,

עֵינַיִם אֵלֶּה...

כֵּן, יָמִים שֶל חוֹל נוֹדֵד

וְהוּא אֶת יַלְדּוּתוֹ אִבֵּד

אֵי-שָם, בַּמּוּצָבִים

וּבַמִּרְדָּף.

יַלְדִּי אֵינֶנּוּ יֶלֶד,

לֹא, אֵינֶנּוּ יֶלֶד,

דְּבַר-מָה שוֹתֵק וָזָר מִתּוֹךְ עֵינָיו נִשְקָף,

עֵינַיִם אֵלֶּה...

לוּא נִשְאַר, כְּמוֹ לְפָנִים,

אוֹתוֹ הָיֶּלֶד –  שֶשָּנִים

צָמַח פֹּה לְיָדִי...

אֲבָל לַשָּוְא! –

אֵינֶנּוּ יֶלֶד עוֹד,

עֵינָיו טוֹבְלוֹת בִּתְכֵלֶת עוֹד,

אַךְ שוּב אֵינֶנּוּ יֶלֶד עוֹד,

יַלְדִּי...

* * *

שלום אילתי

מידע נוסף על "שמפוליון"

לאודי שלום,

לידיעת קוראיו הנאמנים של אלישע פורת, ושל קוראי "חדשות בן עזר" בכלל, מעט מידע נוסף על "שמפוליון".

אונייה צרפתית זו קרויה על שמו של הארכיאולוג הדגול אשר פיענח ב-1822 את אבן הרוזטה, ובכך פתח את שפת ההירוגליפים לציבור החוקרים. האונייה תיפקדה כ"אוטובוס מאסף" הלוך וחזור בין מיספר נמלי הים התיכון, וביניהם ביזרטה שבתוניס, אלכסנדריה, חיפה וביירות. בין הנוסעים הרבים מארץ ישראל וחזרה היה גם משוררנו הלאומי ח"נ ביאליק, אשר בשולי אחד משיריו רשום: " על סיפון שמפוליון."

מכאן ואילך סיפורי האישי: באביב 1946 אישרה ממשלת הוד מלכותו הקצאת חלק ממכסת 1,500 הסרטיפיקטים החודשית להעלאה ארצה של ילדים ניצולים חסרי משפחה. אלה נתלקטו ונאספו בארצות מזרח אירופה השונות במהלך השנה שחלפה מאז הניצחון על גרמניה, ומצאו להם מעון במעונות מיוחדים בריכוזי היהודים ובמחנות העקורים, בדומה ל"הכשרות" של נוער ציוני. הם טופחו על ידי שליחי התנועות הציוניות השונות, ונשלחו לארץ במסגרת עליית הנוער, כבר "מסומנים מראש" כמיועדים להיקלט ביישובים או במוסדות בארץ, בהתאם לצבע הפוליטי של משגריהם – השליחים השונים. ביניהם קבוצות של בית"ר, האיחוד הציוני, אגודת ישראל, הפועל המזרחי, תנועת העבודה, השומר הצעיר .

המועמדים לצאת באונייה רוכזו בהדרגה במחנה צבאי לשעבר ליד נמל מרסייל – קמפ ד'אַרֶנַס, אשר בשנים הבאות שימש את העולים מצפון אפריקה. לאונייה "שמפוליון", במסעה לעבר חיפה, בסוף אפריל 1946, הועלו 615 "יתומים"  מקבוצות השייכות השונות, ולצידם שליחים, עסקנים ונשים ניצולות בהריון מתקדם או בעלות תינוק. בסך הכל – 880 עולים. יש טוענים כי התגנבו לספינה גם "עולים בלתי לגאליים" רבים, מחוסרי סרטיפיקאט.

האונייה הפליגה ממרסייל למחרת סדר פסח ציבורי על רציף הנמל, בו השתתפו רוב הקבוצות. בנאומי העסקנים השונים שלט המוטיב של  "היום אתם יוצאים בחודש האביב." האונייה עגנה בדרכה בביזרטה, בה החליף גדוד הלגיון הזרים את החיילים המוצבים שם (מסדר חגיגי של קבלת פנים מול האונייה, כשבראש חיל המצב ניצבת ליד המפקד הקמע של הגדוד – כבשה צחורה ומקושטת...).

בתחנה הבאה באלכסנדריה קיבלו את פנינו קבוצות נוער ציוני מקומיות, אשר רגמו את הסיפון בתפוזים – דרישת שלום ראשונה מניחוח הארץ...

כעבור יממה נוספת – נמל חיפה, קבלת קהל המונית. האונייה מוקפת כלניות בריטיות, ואחר ביקורת קפדנית נשלחנו כולנו למחנה העולים בעתלית. בימים הבאים  שוחררו משם הקבוצות בהדרגה ונשלחו ליעדיהם – קיבוצים ומוסדות נוער במקומות שונים בארץ.

המאורע היה כה ייחודי שכתבי עיתונות שונים נלוו לאונייה. כתבות על מסע זה הופיעו בעיתונות הבינלאומית, ביניהם ב"ניו יורק טיימס", ואצלנו ב"דבר" ובוודאי גם בעיתונים האחרים. תצלומים מן המסע וההגעה מצויים בתיקי הארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

כעבור שנים נערך במחנה המעפילים בעתלית כנס יוצאי האונייה. לאירוע המרגש הגיעו בוגרים רבים של עלייה זו, מלווים בבני משפחותיהם...

פרטים נוספים הריהם רשומים במאגר המידע של מחנה עתלית ובספרי "לחצות את הנהר".

שלום אילתי

ירושלים

אודי,

 אני מצרף מיספר תצלומי האונייה והסיטואציה בעת הירידה מן האונייה, מוקפי חיילים בריטיים. אם תמצא לנכון, צַרף כצרופות.

שלום לך ושנה טובה. בנפרד אכתוב לך בענייני עין-גדי.

* * *

ברוך תירוש: ועוד על שמפוליון עצמו

לאהוד שלום וחג שמח!

בשעתו הבינותי שאתה מקפיד על מניעת אי דיוקים בכתבות, והנה סוף-סוף תיקן אלישע פורת את הטעות בדבר היות האונייה "שמפוליון" אונייה צבאית בריטית.  אולם בשני סיפוריו על האוניות שהובילו חלוצים ארצה, הוא מספר כי בשתיהן, אחת מהן בשנת 1925, הוחלפו מנועי הקיטור– בדיזל, והדבר לא ייתכן.

הייתי כמה שנים על הים ולא שמעתי על מנועי דיזל באניות של תחילת שנות ה-30, וכדאי לשאול מומחים.

שגיאה נוספת היא בהקשר לז'אן פראנסואה שמפוליון, שלא היה ארכיאולוג, אלא חובב שפות המזרח, וכנער בן 10 בעיר פיג'אק FIGEAC במרכז צרפת, הוא התעניין בציורים של אבן הרוזטה, שנמצאה על-ידי קציני נפוליאון בצפון מצרים. על האבן היו כתובות בשלוש שפות, שאחת מהן, כתב החרטומים המצרי, הירוגליפי, לא ניתן היה לפענוח.

אחרי כישלון מסע נפוליאון, העבירו הבריטים את האבן ללונדון, אך המדענים שם לא הצליחו בפיענוח.  בגיל 16 כבר היה שמפוליון קרוב לפיענוח רק מתוך השירטוט שהיה בידו, וסירב לבוא ללונדון להזמנת המדענים. באותה עת הוא כבר שלט ביותר מעשר שפות, כולל עברית, ערבית וקופטית, ותוך קשיים כלכליים במשך כמה שנים, מצא דרך להשוואת הכתובות והצליח לפענח את כתובת החרטומים. התגלית הרעישה את העולם בכך שאיפשרה את קריאת אלפי הכתובות בשפת החרטומים על גבי האובליסקים ושאר המצבות במצרים, וגם באירופה. 

אחרי הפיענוח הוא הוזמן למצרים, ובנוכחות חוקרים הוא קרא את האמור על המצבות, וקנה לעצמו בכך שם עולם, למרות העויינות של הבריטים שעסקו בנושא.

בעיירה פיג'אק, בבית שבו גר שמפוליון, מצוי מוזיאון המתאר את הפרשה, והכיכר הסמוכה מרוצפת כולה בדוגמת אבן הרוזטה.

* * *

אלישע פורת

"הקישלה" או "מגרש הרוסים"?

על פרשת מאסרו של אבא קובנר בירושלים

על פי הידוע לנו נעצר אבא קובנר על ידי המשטרה הצבאית הבריטית בנמל הצרפתי טולון, בסוף דצמבר 1945. על פי עדותו של ידידיה צפריר, ה"גדעוני", איש הפלי"ם, היה זה בימים הראשונים של ינואר 1946. הוא נעצר ונכלא יחד עם שלושה בחורים מהפלמ"ח, הפלי"ם, שנסעו לאירופה כמוהו בזהות מזויפת ובניירות מזוייפים, מטעם ארגון ההגנה. ה"גדעונים" שנעצרו איתו היו ידידיה צפריר, חנן אבריאל, אחיו של אהוד אבריאל ומשה רבינוביץ.

הם נשאו איתם מכשירי קשר וכסף לשם הקמת קשרים והובלת פליטים בעלייה הבלתי-לגלית ארצה. אבא קובנר נשא איתו, כנראה, את אריזות הרעל הקטלני, שהוכן עבורו בארץ, ושיועד לשימוש ארגון הנקם די"ן, בהרעלות המוניות של גרמנים. בנקודת המעצר בנמל טולון נמלט משה רבינוביץ' מהמעצר והם נותרו רק שלושה. מעיד על כך ידידיה צפריר:

בינואר 46', לאחר חופשה קצרה בארץ, סופחנו (משה רבינוביץ', אבא קובנר, חנן אבריאל ואנוכי) לקבוצת חיילי הבריגדה, שעמדו לחזור מחופשתם בארץ ליחידתם הממוקמת בבלגיה.

צויידנו בפנקסי-חיילים של הצבא הבריטי והפלגנו איתם באונייה נושאת-צבא "שמפוליון", מאלכסנדריה לטולון שבצרפת. היחיד באונייה שידע על קיומנו היה מפקד הקבוצה, קצין יהודי, שהיה איש "ההגנה".

התקרבנו לנמל טולון, האוניה [אונית הנוסעים האזרחית הצרפתית ה"שמפוליון" המפורסמת בעלילותיה] נעצרה לפתע ומן הנמל הגיעו מספר שוטרי המשטרה הצבאית הבריטית, שעצרו את ארבעתנו.

אני הספקתי למסור לקצין היהודי את מכשיר הקשר שהיה ברשותי, וכן מזוודה, שבדפנותיה היו חבויות מטבעות זהב, שהיתה מיועדת לראש המשרד בפריס. וכן פרטים כיצד יש להגיע אליו.

הורדנו מהאונייה כבולים באזיקים, והציבו עלינו משמר של חיילים בריטים למשך הלילה. למחרת הינו אמורים להיות מוחזרים ל"מזרח התיכון", קרי לאלכסנדריה.

באותו הלילה ירד גשם זלעפות. משה (רבינוביץ') נזקק להטלת מימיו וביקש רשות לכך מהחייל ששמר בפתח האוהל. משחזר לאוהל הוא נוכח כי החייל נרדם וישן שנת ישרים. משה החליט לנצל את המצב וברח. לימים הסתבר לנו שהוא הגיע לכתובת בטולון שנמסרה לנו מראש ומשם המשיך ליעדו.

העצורים הובלו לאונייה אחרת והושבו לאלכסנדריה שממנה הפליגו לטולון. מאלכסנדריה הובלו למחנה מעצר או בית כלא צבאי סמוך לקהיר, להמשך המעצר והחקירות. ידידיה צפריר מעיד:

העירו אותנו השכם בבוקר, עם חילופי המשמרות, במכות ובחרפות, אולם לא יכולנו לתרום להם כל אינפורמציה. למחרת הוחזרנו לאלכסנדריה, באוניה "טור-דה-פראנס". ומשם הועברנו למחנה צבאי אי-שם במידבר המערבי, ששימש כבית-סוהר ל"אסירי מלחמה חשובים".

נחקרנו שם במשך כשלושה חודשים, וכולנו דבקנו בסיפור האליבי שהכנו לעצמנו תוך כדי ההפלגה למזרח. כיצד השגנו את פנקסי החיילים והמדים, וכיצד התכוונו להגיע לאירופה על מנת למצוא את קרובינו, באם נותרו בחיים לאחר המלחמה.

עניין המאסר בקהיר הוא לגמרי לא עניין קל. במאסרו שם הגיע אבא קובנר לשתי החלטות חשובות בחייו. הראשונה – שהוא יורד מעניין הנקם. הוא עיכל את המראות ואת האווירה שספג בארבעת חודשי שהייתו בארץ, והקיש מהם נכונה שחלף זמנו של הנקם. ההחלטה השנייה החשובה היתה – שהוא ייצוֹר שירה סיפורת ואולי גם ספרות זיכרון – בעברית בלבד. בכלא שליד קהיר נתן אבא קובנר גט כריתות ללשון יידיש כלשון כתיבתו.

והמעשה השלישי בחשיבותו בכלא המצרי היה כתיבת הפואמה הראשונה שלו "עד לא אור", 1947. על פי עדותו שלו עצמו, הוא חיברה קודם בראשו, כפואימה שבעל פה. ורק משהתירו לו הבריטים שוב את השימוש בנייר ועיפרון, כתבהּ על הנייר.

לאחר כחודשיים בכלא המצרי הושבו שלושת הכלואים לארץ ישראל, לירושלים. ומעיד על כך ידידיה צפריר:

בתום החקירה הועברנו לירושלים, תחילה ל"קישלה" ואחר-כך לבית-הסוהר במגרש הרוסים. לבסוף שוחררנו כולנו. עד היום לא ברור לי מדוע נתפשנו וכיצד שוחררנו.

לפני איזה זמן התקשרתי עם יורם תמיר, מנהל מוזיאון המחתרות בירושלים, בבית הכלא הישן של מגרש הרוסים, והעליתי את טענתי הנושנה, מדוע שמו של קובנר אינו מתנוסס בין שמות הכלואים במגרש הרוסים? לתומי סברתי שזו שאלה קטנה וודאי ימצא לה פתרון ראוי בהקדם. אך הסתבר לי שהעניין מסובך ממש.

יורם צפריר, שהסתמך על דבריה של דינה פורת, השיבני שאין הוכחות שקובנר אכן נכלא במגרש הרוסים. לעומת זאת יש הוכחות שהיה כלוא ב"קישלה" שבעיר העתיקה. דינה פורת מצאה מסמך שכתב קובנר עצמו, בקשתו לקבלת עיטור "על"ה", [עיטור לוחמי המדינה, למי שהיה חבר בארגון לוחם עד 1948], ובו נזכר רק "הקישלה". לא קיבלתי את דעתו וחילוף הדברים בינינו בעניין נמשך ממש עד ימים אלה. מן הראוי להביא כאן את דבריה של דינה פורת בעניין המחלוקת שעוררתי.  הנה דבריה.  דינה פורת, "מעבר לגשמי" 2000, עמ' 245:

"מן הכלא הקפדני ליד קהיר לא הצליח [קובנר] לשלוח דבר, אך משהועבר בפברואר לכלא בירושלים כתב מיד מכתב מוזר פיוטי ונרגש...."

ובהמשך העמוד:

"עם שחרורו של קובנר מן הכלא בירושלים, בסוף פברואר [1946] ככל הנראה, חיכה למכתב מוויטקה וחבריו..."

דינה פורת נמנעה בכוונה, מתוך זהירות ואחריות, מלנקוט בשם המפורש של בית הכלא הירושלמי, בו נכלא אבא קובנר. אבל מה שאסור לאקדמיה, ובצדק, מותר לנו, כמי שמגדילים את תמונת המאסר של קובנר בהרבה מונים, ומנסים לברר מתי והיכן היה כלוא קובנר בירושלים.

 ושוב הזדמן לו זימון מקרים מעניין. פירסמתי את רשימתי על האוניה "שמפוליון" והקשר של אבא קובנר אליה, ב"חדשות בן עזר", עיתונו האלקטרוני המעניין של הסופר אהוד בן עזר, שם קרא אותם ברוך תירוש, מוותיקי הפלי"ם, סופר ומתעד מוכר. הוא העבירה לידי יהודה בן צור, אף הוא פלי"מניק וותיק, ממייסדי מוזיאון הפלי"ם.

וכך זכיתי בעדותו המעניינת של צפריר ידידיה המובאת כאן. לעדותו הכתובה והממוסמכת של ידידיה אני מוסיף, על אחריותי האישית ומזיכרוני האישי, את העדות בעל פה שהעיד בפניי אבי  מרלא ז"ל. אבי היה בעלה של רוז'קה קורצ'ק-מרלא ומקורב בשל כך מאוד לאבא קובנר. פגשתי את אבי מרלא בביקוריי בבית האבות של עין-החורש. פעם אחת, זמן קצר לפני פטירתו, קרא לי אבי ואמר לי שהוא רוצה לספר לי משהו שאיש לא שמע מפיו עד היום. והוא סיפר לי סיפור מרתק שאני מביאו כאן בקצרה.

במאי 1970 זכה אבא קובנר בפרס ישראל לספרות בצוותא-חדא עם לאה גולדברג. לאחר הטקס החגיגי ישבו מרעיו הקרובים ביותר של המשורר באיזה חדר קטן בבנייני האומה, ושתו לחייו ולחיי הפרס. לפתע חלפה שם ראש הממשלה דאז גולדה מאיר. היא נעצרה ונכנסה לחדר עם פמלייתה. הרימה כוס של ברכה עם קובנר והמקורבים, ואמרה להם שמעולם לא סיפרה זאת לקובנר, אבל היא-היא ששחררה אותו ואת חבריו מכלא מגרש הרוסים בירושלים. בתפקידה אז כראש הסוכנות שלחה את עורך הדין שעבד עם ההגנה ועם הבריטים והביאה לשחרורם, וזאת לאחר שהיא דאגה בעצמה, כך הוסיפה, להעבירם מקהיר לירושלים. אבי מרלא התרשם אז מאוד מגילוי הלב שלה ומההפתעה שבגילויה, ולא שכח את סיפורה כל שארית חייו. אני סבור שנסיבות סיפור הדברים לי, ערב מותו של אבי מרלא ז"ל, מכשירות אותו לחלוטין כעדות מוסמכת. ואני מרשה לעצמי לראות בה עדות תומכת לכליאתו של אבא קובנר בשני בתי הסוהר של ירושלים, בסוף פברואר 1946. ה"קישלה" שבעיר העתיקה ובית הכלא שבמגרש הרוסים, שהיום הוא מוזיאון המחתרות, ששכח לציין את כליאתו של אבא קובנר בין חומותיו.

* * *

אורי הייטנר

1. הדרוזים בגולן – בדרך למהפך?

בכתבה של עדי חשמונאי ב"מעריב", דווח על עליה של מאות אחוזים בבקשת תעודות זהות בידי דרוזים מכפרי צפון הגולן בחודשים האחרונים. הצטערתי על הכתבה הזאת, כיוון שהיא לבטח לא תקדם את המהלך החשוב הזה, שמן הראוי שיעשה בצנעה.

בכתבה נאמר שזהו סדק בנאמנותם בת ה-45 שנים של הדרוזים לסוריה.

זאת בורות. בשנים הראשונות אחרי שחרור הגולן, הדרוזים תמכו בסיפוח הגולן לישראל, בקבלת אזרחות ובגיוסם לצה"ל. רק אחרי הסכם קמפ-דיוויד וההחלטה על הנסיגה מסיני, שהדהימה אותם, הם החליטו לשנות את דרכם, ולהצטייר כלפי חוץ כתומכי סוריה.

כמובן, שככל שדובר על אפשרות של נסיגה מהגולן, כך התחזקה האמונה של הדרוזים שישראל היא משענת קנה רצוץ, ומוטב להם להצטייר כפרו-סוריים. תומכי סוריה האמתיים הם מיעוט קטן. הרוב הגדול, תומך בסוריה כמס שפתיים, מתוך חשש מפגיעה במקרה של נסיגה.

הדרוזים באשר הם, כחלק מתפיסתם הדתית, נאמנים לשלטון שבו הם חיים. הסיבה לתמיכתם כביכול בסוריה, היא חששם ששלטון ישראל לא יאריך ימים. אובייקטיבית, ודאי שטובה להם הדמוקרטיה הישראלית והשגשוג הכלכלי בישראל, על פני העוני והדיכוי בסוריה. כל מי שמכיר את הדרוזים בגולן, נפגש איתם, משוחח איתם שלא לאור הזרקורים, יודע שזה רצונם האמתי.

מה הגורם לשינוי שהתחולל לאחרונה?

שני גורמים. האחד הוא המצב בסוריה. כאמור, הדרוזים נאמנים תמיד לשלטון בארצם ולכן הם היו הנאמנים ביותר לאסד, ופעלו במסגרת כוחות הביטחון הכפופים לו. משום כך, הם שנואים על העם הסורי ובעיקר על הרוב הסוני. ערעור שלטונו של אסד מסכן אותם, עד כדי חשש מפני טבח המוני.

הסיבה השנייה והעיקרית היא שהדרוזים בגולן מבינים אט-אט, שסכנת הנסיגה מהגולן חלפה, ולכן הם יכולים להפסיק את ההצגה. אולם מהפך אמתי יהיה רק כאשר ההנהגה הדתית, שהטילה לפני 30 שנה חרם על מי שביקשו אזרחות, תשנה את החלטתה. זה לא יקרה כל כך מהר, בשל חששם מפני פגיעה באחיהם הדרוזים בסוריה.

2. יוסי המשתלח

(תגובה ליוסי שריד, "בנעלי גולדה", "הארץ", 5.10.12)

יוסי שריד משתלח, כדרכו. ובמי משלח שריד את חרצובות לשונו במאמרו "בנעלי גולדה"?

ראשית, כמובן, בגולדה מאיר. הרי הוא היה בין הראשונים לרקום את העלילה, על פיה ישראל אשמה בתוקפנותם של מצרים וסוריה שפלשו אליה ביום הכיפורים תשל"ד 1973. הפלישה נבעה, בעצם, מכמיהת התוקפים לשלום, והמותקפת, היא-היא התוקפנית, מאחר וגולדה סירבה להיכנע לתכתיב של התוקפים. כעת, בשיאו של טרנד ההאשמה הזאת, יוסי שריד לא יישב ביציע. את גולדה מאיר הוא מגדיר "סיוט", "מחרחרת מלחמה", "שיכורת כוח" ושיא השיאים: "דמם של 2,650 ההרוגים בראשה."

כן, אפשר להסית גם נגד אדם מת. ואלמלא נפטרה לפני 34 שנים, ראוי היה להגדיר את דברי ההסתה של שריד כהתרת דם.

הבאה בתור היא שלי יחימוביץ'. את שלי מכניס שריד לנעלי גולדה. לא לנעליה של גולדה האמיתית, אלא לנעליה של גולדה המדומיינת, פרי הדמוניזציה שהוא וחבריו עשו ועושים לה. כלומר, דמם של הרוגי המלחמה הבאה הם בראשה של שלי יחימוביץ', "שאותה [את המלחמה הבאה] לא ניסתה למנוע במילה."

שריד משתלח גם בחברי תנועת "דרור ישראל", אותם הוא מגדיר "תלמידיה וחסידיה" של שלי. וזאת – על מה ולמה? בשל עצרת לזכר רבין שהם יזמו בנפרד מן העצרת המרכזית. כלומר, הם העזו לסטות מן התלם, ומי שסוטה, ולו סטייה קלה, ראוי לבליסטראותיו של שריד.

רק יצחק רבין חסין מחציו המורעלים של יוסי שריד. הרי רבין "ניסה לעשות ולא זכה." מה הוא ניסה לעשות? האם הוא ניסה להגשים את תפיסת עולמו של יוסי שריד?

את התשובה לשאלה זו, נתן רבין עצמו. בנאומו האחרון בכנסת, טרם הירצחו, בדיוק 17 שנים לפני פרסום מאמרו של שריד (5 באוקטובר 1995), הציג רבין את קווי המתאר של מדיניותו, לקראת המו"מ על הסדר הקבע עם הפלשתינאים:

 "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

זאת היתה דרכו של רבין בסוף ימיו, ובה דבק עד שכדוריו של ... [אנחנו נמנעים מלטמא את המכתב העיתי באיזכור שמו של חתיכת החרא הקטן הזה, – אב"ע] פילחו את ליבו. האם זו דרכו של יוסי שריד? האם הוא חותם על הפרוגרמה המדינית של רבין? היום מנסה שריד להפוך את רבין למרטיר של דרכו המדינית, "דרך" שמעולם לא היתה דרכו של רבין, אך אין צורך בדמיון רב כדי לשער איך היה משתלח ברבין, כאשר היה מיישם את דרכו.

דרכו של יוסי שריד, מאז ומתמיד, הייתה להשתלח ביריביו ולבצע בהם רצח אופי. כאשר ראה ביצחק רבין יריב פוליטי ואידיאולוגי, הוא המציא את הבדייה על פיה רבין היה אלכהוליסט, ודאג להפיץ אותה עד שחילחלה היטב בציבוריות הישראלית.

בספר "שיחות עם יוסי שריד", שאל אותו שייקה בן פורת על כך, וזו היתה תשובתו:

"זאת היתה שגיאה, ואני מצטער על כך. לא רק בגלל העוול שגרמתי ליצחק רבין, אלא גם בגלל הפגיעה בעצמי. אני מצטער על כל פעם שהשתמשתי בביטויים בוטים, והנחתי לוויכוח, היה באמת לשם שמיים, לגלוש לפסים אישיים. על כל הביטויים האלה אני מצטער. זה לא הוסיף לי, זה לא הועיל לי, זה לא תרם להשקפותיי, וזה לא עזר לי להשפיע, ורק קילקל את השורה. לו יכולתי למחוק את הדבר הזה, הייתי מוחק אותו."

"אז למה זה קרה לך?" שאל בן פורת.

"כשאתה צעיר, אתה משלה את עצמך שפרובוקציה תועיל לך בדרך כלשהי. אדם מבוגר יודע שפרובוקציה עושה את ההיפך. ... הסיפור על רבין היה פשוט מיותר. זה היה יצר שהייתי צריך להתגבר עליו. חשבתי שאם יש ויכוח ויש מלחמה על דברים באמת חשובים, זה נותן לגיטימציה להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותי. היום אני יודע שזה לא נכון."

"רבין שיכור" צרחו מפגיני הימין הקיצוני כלפי ראש הממשלה, בימים הפרועים ערב הרצח, תוך שהם מצטטים את יוסי שריד, האחראי לרצח האופי ליצחק רבין. לאחר מעשה הביע שריד חרטה, בעיקר על כך שהסגנון הזה פגע בו עצמו. אבל זה האיש וזה סגנונו. נער היה וגם זקן, אך הוא טרם נגמל מתחביבו – השתלחויות שלוחות רסן ביריביו.

הלקח המרכזי מרצח רבין, הוא חיזוק הדמוקרטיה, המבוססת על לגיטימציה לדעות השונות ועל הלגיטימיות של הממשלה הנבחרת לממש את מדיניותה, גם אם אנו מתנגדים לה. מי שקורא את מאמריו של יוסי שריד, יתקשה לזהות אצלו לגיטימיות כזו כלפי הממשלה הנבחרת. מאמריו רוויי שנאה כלפי יריביו. רק בשבוע שעבר כתב מאמר תחת הכותרת: "אכן, חצי העם", בו כרת גט כריתות מהציבור שאינו בדעתו. ומידי תשעה באב הוא מפרסם את המאמר הסדרתי שלו בזכות שנאת יריביו, "שאינה חינם", כמובן. 

במאמרו, סיפר יוסי שריד שביום הכיפורים האחרון קרא את ספרו של יגאל קיפניס "1973, הדרך למלחמה". "ושוב אחז החרון בגרוני. התהלכתי בביתי כבתוך סוגר, צעקתי וקיללתי."

כשקראתי זאת, נזכרתי בדיון על סיפוח הגולן לריבונות ישראל, לפני 31 שנים. יוסי שריד התהלך במליאת הכנסת כבתוך סוגר, צעק וקילל, וסינן בין שיניו: "מטורפים, מטורפים. הם ממיטים עלינו מלחמה נוראה."

בשלושת העשורים שלאחר מכן, הגבול עם סוריה היה הגבול השקט ביותר של ישראל, אף יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן. והיום ניתן רק לדמיין, איזה סיוט עלול היה להתרגש עלינו, אם חלילה היה מתגשם חלום הנסיגה מהגולן, ששריד עמד בראש התומכים בה.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

* * *

אריה יצחקי

סיפורי קיפניס לילדים

עד לאחרונה הכרנו – תושבי ישראל, את הסיפורים והשירים המקסימים שכתב הסופר לוין קיפניס לילדים ("גן גני", "מאה סיפור וסיפור", "אליעזר והגזר"); וקצרה היריעה מלמנות את 800 הסיפורים ו-600 השירים, נכסי צאן הברזל של ילדותנו. לאחרונה צץ במרחבנו קיפניס חדש, ד"ר יגאל קיפניס, שמנסה למכור לנו סיפורי מעשיות לילדים בנושא מלחמת יום הכיפורים ב-1973.

למען הגילוי הנאות ראוי ליידע את הקוראים שקיפניס החדש הוא שמאלן הזוי, המתגורר בישוב מעלה גמלא בגולן, ומטיף שנים רבות למסור את "הגולן הכבוש" – לפי השקפתו – לידי המשטר הנאור של משפחת אסד בסוריה. אגב, גם בימים אלה בהם טובחים אסד והקניבלים מה"שביחה" בנשי סוריה וילדיה – לא שינה קיפניס את דעתו. את הסתירה בין היאחזותו בשטח הכבוש לבין היותו "אדם נאור" המתנגד לכיבוש הוא מתרץ בק"נ טעמים.

לא מזמן פירסם מר קיפניס ספר חדש בהוצאת "דביר": "1973 – הדרך למלחמה", בו הוא קובע שממשלת ישראל בהנהגת גולדה מאיר, ולמעשה השלישייה גולדה, משה דיין וישראל גלילי, דחתה בשנים 1972-1973 את כל ניסיונות נשיא מצרים אנוור סאדאת להגיע להסכם שלום עם ישראל, בתיווך ארה"ב. כפי שהוא מסכם: "החליטה להעדיף מלחמה על פני שיחות שלום ואף הסתירה מהממשלה, מהרמטכ"ל ומראשי מערכת המודיעין את האולטימטום המצרי להגיע להסכם שלום עד סתיו 1973."

קיפניס מאשים את חבורת גולדה-דיין-גלילי באשמה ישירה לפרוץ המלחמה שבה נפלו כ-2,700 חיילים ישראלים.

כאשר קוראים את הספר לעומק מתברר כי מר קיפניס בנה את מחקרו על יסודות רעועים ביותר הכוללים ביוגרפיות מוטות ושקריות של מנהיגים אמריקניים, ומסמכים סלקטיביים מארכיוני משרד החוץ האמריקני שנפתחו חלקית לציבור. מר קיפניס לא הצליח כמובן לקבל את המסמכים החסויים מדיוני ממשלת ישראל, ובוודאי שלא הגיע אל מסמכי הדיונים של ההנהגות המדיניות במצרים ובסוריה. כמובן שגם המסמכים החשובים ביותר מוועדת אגרנט לא היו ברשותו. זה לא מנע ממנו לקבוע קביעות נחרצות על אשמתה של ישראל.

מדהים היה לראות את התגייסותם של כל עיתונאי הגילדה הפוסט-ציונית לתמיכה בקיפניס ולעידוד המכירה של הספר ההזוי, רק משום שהוא מתאים לאג'נדה שלהם על מדינת ישראל הפולשת, הכובשת, המפלה והמנצלת, סרבנית השלום. אחד מהם אפילו כתב באיוולתו שזהו הספר החשוב ביותר שנכתב על מלחמות ישראל. לא במפתיע הצטרפו לאורגיה התקשורתית גם כמה מראשי זרועות המודיעין בעבר שהרי קיפניס הסיט את הכישלון מתחום ההתרעה המודיעינית שלהם לתחום המדיני. שהרי גם הם הוטעו ומודרו.

לשקרנים יש זיכרון סלקטיבי

אך אז בא לפתע ראיון טלוויזיוני בערוץ 1 ושמט את השטיח מתחת לתזה של קיפניס. איתי לנדסברג ראיין את ראש אמ"ן ב-1973 האלוף (בדימוס) אלי זעירא. צפיתי, ולא האמנתי למראה עיניי. זעירא סיפר שהוא למד לראשונה על המגעים לשלום עם מצרים ב-1973 משיחותיו עם יגאל קיפניס(!). במהלך הסיפור ביצע זעירא עוויתות פרצוף קלאסיות של שקרנים מועדים האופייניות לכל מי שעבר את הקורס המודיעיני להעלמת שקרים. ומסתבר כי האלוף היה תלמיד גרוע. כעבור דקה הגדיל זעירא לעשות וסיפר ללנדסברג כי גם על השיחה בין גולדה והמלך חוסיין, במטה ה"מוסד" לא טרחו המדינאים לעדכנו.

הוא רק שכח שבשיחה צפו בהסתר שניים מפיקודיו: סא"ל זוסיה (זיזי) קניאזר ראש ענף 2 (ענף ירדן), וראש מחלקת ביטחון שדה אל"מ אברהם אלזון, וכי את הדו"ח על השיחה העביר מיד בסופה "זיזי" ישירות בטלפון לסגנו של זעירא תא"ל אריה שלו, וזה העבירה אליו מיד. מה לעשות לשקרנים יש זיכרון סלקטיבי. יתרה מזאת תא"ל יואל בן פורת ז"ל, שהיה ב-1973 מפקד יחידה 844 (כיום 8200), העיד בפניי ב-1984 כי מפקדו – ראש אמ"ן אלי זעירא – קיבל עידכונים שוטפים על כל ההתפתחויות המדיניות משר הביטחון משה דיין והיה בקי בפרטי הפרטים של המשא-ומתן עם מצרים וארה"ב. הוא הוסיף כי גם סגן הרמטכ"ל ישראל טל ז"ל עודכן בקביעות, ורק שני "הפראיירים" הרמטכ"ל דדו וראש המוסד זמיר – הודרו חלקית מן ה"מידע החם.

ובעודנו תמהים מה מניע את מר קיפניס? לפתע נזכר הקורא המשכיל: קיפניס... האם זה לא אותו יגאל קיפניס שכתב מחקר בשם "ההר שהיה כמפלצת", ובו "הוכיח" שישראל התוקפנית התגרתה ללא הרף בסוריה התמימה בשנים 1949-1967, יזמה פרובוקציות, דחתה יוזמות שלום ולבסוף תקפה בעורמה וכבשה את רמת הגולן מידי הסורים! – אכן, לא טעיתם, זהו אותו הקיפניס. אם כך מה הפלא. קיפניס עוד יכתוב מחקר שלישי ובו "יוכיח" כי התנועה הציונית מחרחרת המלחמה, פלשה למרחב הערבי השליו והרוגע לפני למעלה ממאה ושלושים שנה, ומאז היא יוזמת מלחמות וכובשת בהתמדה ומספחת שטחים ערביים לריבונותה תוך ביצוע פשעי מלחמה. היישות הציונית הזאת הקימה בסוף התהליך מדינת אפרטהייד במזרח התיכון. זאת יישות ברברית של "אנשים לא-מתורבתים" שאין לה מקום במזרח התיכון – כדברי הפילוסוף הצמחוני-אקולוגי האיראני מחמוד אחמדינג'אד.

אין לנו אלא להלין על אוניברסיטת חיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים שהעסיקה ומעסיקה "חוקרים" ומרצים מסוגו של קיפניס, התורמים תרומה חשובה לדימוי של ישראל כמדינת רשע צרוף.

אני מקווה כי בקרוב – בעוד כשנה – במועד שנת ה-40 למלחמה, כאשר יתפרסמו המסמכים החסויים הגנוזים בגנזך המדינה, ואולי תינתן הרשות לפרסם את המסמכים ש"נשדדו" על-ידי מר אלי מזרחי, מנהל הלשכה של גולדה, תתברר התמונה האמיתית, ומר קיפניס יעבור לכתיבה לילדי הגנונים, אולי שם יצליח יותר...

מתוך: "חדשות מחלקה ראשונה"

* * *

אלוני זמורה

39 שנים למלחמת יום הכיפורים, הרהורים

כשלושה שבועות לפני שפרצה  "מלחמת יום הכיפורים", יזמה "מפקדת הגדנ"ע" ו"מפקדת קצין חינוך ראשי בצה"ל", סיור מודרך  בבסיסי צה"ל השונים, למנהלי בתיה"ס התיכוניים מכל הארץ.

מטרת הסיור היתה, בין השאר, להפגין את עוצמתו של צה"ל ואת הרכב יחידותיו השונות, כדי להבטיח, שהמנהלים ידעו, שאכן הם מפקידים את בוגריהם בידיים טובות, מקצועיות וגם מוסריות. רבים מהמנהלים, בעיקר הוותיקים שבהם, כבר לא שירתו במילואים ולא היו מעודכנים בתהליכי ההתפתחות שהצבא עובר. למנהלי בתי הספר התיכוניים נודעה השפעה מרובה על נכונות בני הנוער להתגייס לצבא, במיוחד ליחידות הנבחרות בחילות הקרקע, בחיל האוויר ובחיל הים.

הסיור כלל כשישים מנהלים שהגיעו מכל רחבי הארץ וארך שלושה ימים אינטנסיביים. התחלנו ברמת הגולן שבגבול הצפון והגענו עד לבסיס חיל האוויר ב"בקעת הירח", בסיני.

המנהלים נפגשו עם רבים מתלמידיהם ששרתו ביחידות השונות, שמעו מהם בצורה בלתי אמצעית על תפקידיהם והתרשמו מאוד מכובד האחריות המוטל על שכמם של בני הנוער הצעירים, שלא מזמן היו תלמידים בבית הספר התיכון. סיימנו את הביקור המלהיב והמרשים בירושלים, באולם של הוועד למען החייל, ברחוב המלך ג'ורג', מול בניין הכנסת הראשונה.

ב-26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת לירושלים. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, והחל מה-13 במרץ 1950 ישבה בבית פרומין שבמרכז העיר.

הייתי אז מנהל צעיר בגיל 35, מנהל בית-ספר תיכון בחיפה. שירתי חודשים רבים כאיש מילואים ביחידת שריון ברמת הגולן. היתה לי היכרות קרובה מאוד, עם מערך השריון, שהיה ברמת הגולן. במרוצת השנים, עברתי את כל סידרת המוצבים, שהשתרעו על הגבול הסורי, מאל-חמה שבדרום ועד למוצב הצפוני, שגבל בכפר הדרוזי מג'דל שאמס למרגלות הר החרמון.

ברוב שנות שירותי במילואים שמרו הסורים שמירה קפדנית ונאמנה על הסכם שביתת הנשק וכמעט שלא היו תקריות. התקריות הבודדות, של הסתננויות, קרו, יש להניח, בלי ידיעת הצבא הסורי, והן הסתיימו תמיד, כשידינו על העליונה, בלי פגיעות בנפש מצידנו. אבל תמיד שמרנו על כוננות מבצעית, כי הערכנו את כוחו ועוצמתו של הצבא הסורי.

באותו חודש של סיור המנהלים, הייתי בשלב של מעבר מחטיבה 45 המפורסמת, (חטיבת "ברק"), בה שירתי במלחמת ששת הימים ובמשך שלוש עשרה שנים, לחטיבה מפורסמת לא פחות, הלא היא חטיבה 9 המשוריינת. בני מהרשק, הפוליטרוק מהפלמ"ח, "הדינוזאור" ממלחמת השחרור, המשיך לשרת בחטיבה זו, למרות גילו המופלג, ושימש דוגמה ומופת לרוח ההתנדבות.

לסיור הארצי הזה, של המנהלים, הצטרפתי, בעיקר בשל המפגש החברתי וגם משום שרציתי להכיר מקרוב את צה"ל, על חילותיו השונים. כאמור, מעטים היו המנהלים, שעדיין שירתו במילואים. רובם היו אנשים מבוגרים, נשואי פנים, מעונבים, ולכן מפקדי צה"ל הבכירים ייחסו חשיבות מיוחדת לסיור. ביקרנו ביחידות השריון הסדירות של צה"ל וגם ביחידות חיל הרגלים, שהיו פרושות על שטחה של רמת הגולן.

חיילים רבים זיהו את מנהליהם ולא היססו לפנות אליהם, להפגין את כישוריהם הקרביים ולענות על כל השאלות הטורדניות, שהפנו אליהם המנהלים.

ההתרגשות היתה רבה. המנהלים התרשמו מאוד מדברי תלמידיהם לשעבר, שהנה הם גברים קשוחים השומרים על גבולותיה של מדינת ישראל.

ישבנו בחדר האוכל של הבסיס הצבאי. הוא היה מקושט בצבעים עליזים, על ידי תלמידי בי"ס עירוני ה' בחיפה, במסגרת השירות הלאומי. המורה לאמנות, הצייר דן לבני, שהיה בעבר לוחם וצייר של חטיבת "הראל", שם לו למטרה להביא צבעים עליזים ומתרוננים וגם חן נעורים לבסיסים הקודרים מבזלת. הם קישטו חדרי אוכל ומועדונים והביאו אתם ניחוחות של פרחי אביב.

כאמור, ישב ציבור המנהלים בחדר האוכל הצבאי, רווה נחת מעוצמתו של צה"ל ומהמפגש האנושי עם תלמידיו ואכל ארוחה, שהוכנה ממנות קרב.

משם חצינו את כל מדינת ישראל לאורכה והגענו לבסיס חיל האוויר, בפאתי סיני, סמוך לגבולה של אילת. השם "בקעת הירח", הלם את הנוף השומם והפראי. הרים שגיאים מכל עבר ומישור קירח ומאיים. האימרה, שקיימת עוד היום "שיש צה"ל ויש חיל האוויר," היתה תקפה גם לאותו ביקור. מטוסים חדישים, שטרם נראו בארץ, דירים תת קרקעיים, טכנולוגיות, מהמפותחות בעולם, הוצגו בפנינו, תוך כדי הצגת המרכיב האנושי, שהוא מעל כולם. גם המזון, שהוגש לנו, היה שונה לחלוטין, מהתפריט שהוגש לחיילי רמת הגולן.

למחרת בבוקר, נסענו לירושלים, בירתה של מדינת ישראל. נסענו ברחוב המלך ג'ורג' וישבנו באולם ההארחה של הוועד למען החייל, מול הבניין של הכנסת הראשונה. המתנו בציפייה דרוכה לבואו של אלוף אליהו זעירא ראש אמ"ן (אגף מודיעין בצה"ל), שהיה צריך לסכם את ביקורנו בצה"ל ולתת את הערכותיו המהימנות לביטחון ישראל.

אליהו זעירא נולד בשנת 1928 בארץ-ישראל. עם סיום לימודיו בבית-הספר הריאלי בחיפה, התנדב לגדוד הראשון של הפלמ"ח, שבשורותיו לחם במלחמת-השחרור. את המלחמה, בה השתתף בפעולות רבות, סיים כמפקד פלוגה. בתקופת פעולות-הגמול, בשנים 1955-1954 שירת כראש לשכתו של הרמטכ"ל משה דיין. בשנת 1963 עבר לאגף המודיעין במטכ"ל, שם היה ממונה על האיסוף המודיעיני ולאחר מכן שימש עוזר ראש אמ"ן. בשנת 1970 נתמנה לנספח צה"ל בוושינגטון ופעל רבות להעמקת קשרי הביטחון והרכש בין שתי המדינות. בשנת 1972 נתמנה לראש אמ"ן.

אלוף זעירא בושש להגיע, אולם מיד עם היכנסו לאולם, התרשמנו מאישיותו הבוטחת, המקרינה סמכות וביטחון עצמי. סקירתו היתה חד משמעית. לא היו בה כל סימני שאלה. הוא סקר לפי הסדר את הגזרה הסורית ולאחר מכן את הגזרה המצרית. הוא הביע ביטחון מוחלט בכוחנו הצבאי. היתה בקולו נימה של זלזול באיכותו של החייל המצרי והפגנה אדירה של יוהרה בכוחו של צה"ל לגבור על כל אויב ובכל זמן. הוא לא הזכיר בכל הערכותיו יוצאות הדופן ספקות כל שהם לגבי המצב בגבול הסורי, או בגבול המצרי שבמדבר סיני.

לידי ישב ידידי אליהו ויינשטין ז"ל, מנהל בי"ס חוגים בחיפה. לחשתי באוזנו והבעתי בפניו את דאגתי מדברי הרהב של האלוף.

"ראש אמ"ן," אמרתי לו, "צריך תמיד להיות ספקן וחשדן, זוהי תכונה בסיסית של איש מודיעין. השאננות, הביטחון העצמי של 'אני ואפסי עוד' היא אם כל חטאת."

אליהו ענה לי, שזו גם תחושתו האישית והפציר בי לומר את דבריי בקול ולהביע את חששותיי.

בפורומים, מן הסוג הזה, אני תמיד אהבתי להיות  "הילד הרע". ואומנם, כשניתן הזמן להציג שאלות, קמתי והבעתי את דאגתי הרבה לשאננות-היתר של האלוף.

התגובה של האלוף היתה דברי הרגעה. הוא אמר שעלינו לחזור לבתי-הספר שלנו, לספר לתלמידינו את חוויות הסיור ואת דבריו ושעלינו להיות  פטורים מדאגה לביטחון ישראל.

שבועות אחדים לאחר מכן, נקראתי, כרבים מבני ישראל בעיצומו של יום הכיפורים, ליחידתי החדשה המשוריינת, חטיבה 9, והצטרפתי למערכה על רמת הגולן ועל קיומה של המדינה. בסיני התנהלו קרבות הפתע של הצבא המצרי וגם מדינת ירדן הצטרפה ללחימה.

כל השאר כתוב בדם המלחמה של "מלחמת יום הכיפורים".

אליהו זעירא, ראש אמ"ן, נחשב כאחראי יותר מכל להפתעה, שפקדה את צה"ל עם תחילתה של מלחמת יום הכיפורים, הן בשל טעויות שבשיקול הדעת, והן בהטעיית הרמטכ"ל ושר הביטחון בפרשת "האמצעים המיוחדים".

בשל חלקו במחדל זה המליצה ועדת אגרנט להדיחו מראשות אמ"ן. הוועדה לא המליצה לשחררו מצה"ל, והוצע לו להמשיך כאלוף בתפקיד אחר, אולם זעירא יצא לשנת לימודים באוניברסיטת סטנפורד, ולאחריה סיים את שירותו בצה"ל.

 זעירא, כראש אמ"ן ערב מלחמת יום הכיפורים, נכשל בהערכת כוונותיהם של צבאות מצרים וסוריה.

* * *

משה גרנות

אנשים יפים

על ספרה של אורה אחימאיר "כלה"

עם עובד 2012, 262 עמ'

כדי שלדבריי על הספר תהיה איזושהי אחיזה, אשתדל לספר בתמצית את עלילתו: מחברת הספר, אורה אחימאיר, מביאה את הסיפור הטראגי של אימה חיה לבית קירשנבאום, ילידת צפת, אשר חוותה את מאורעות תרפ"ט בעירה בהיותה בת תשע. היא בת למשפחה חרדית – אביה, מוישה-יידע, הגיע ארצה בהיותו נער ב-1899, והתיישב עם משפחתו במושבה מחניים. בשל חובותיה של המושבה,  הם סולקו מהמקום, והתיישבו בצפת. פגעי מלחמת העולם הראשונה גרמו להם לנדוד באירופה, משם הם חוזרים לצפת חסרי כול. מוישה-יידע, הנשוי לבּובֶּה, הוא גברא רבא, עובד בכל עבודה מזדמנת, לומד את תורת היין והופך להיות היינן של צפת. הוא יודע לרכוב על סוס ולשאת נשק. הוא ובובה מולידים אחד-עשר ילדים (נולדו יותר, אבל לא כולם שרדו). חיה ואחותה ציפורה לומדות בבית ספר "אליאנס", שם השפה העיקרית היא צרפתית, ורוב הלימודים הם לימודי חול. הדבר הוא לצנינים בעיקר בעיני בובה, המבקשת להשיא את הבנות לתלמידי חכמים.

הבנות עושות "דווקא" להוריהם: ציפורה מתאהבת בנפח שהגיע לצפת מראש-פינה, וחיה מתאהבת אנושות בדוד גלעדי, שוטר עברי במשטרה המנדטורית, הנחשב בשל ציוניותו ופניו המגולחים – לגוי גמור, הגם שבנעוריו למד בישיבה בעיר ההונגרית אוּיהֶל. חיה מעיזה – שומו שמיים! – לטייל שלובת זרוע עם דוד לעיני כל צפת, ואף להתגנב למיטתו בביקורם אצל האחות הנשואה שבראש פינה. ההורים נאלצים להסכים לנישואין, ואין גבול לאושרו של הזוג. ארבעה ימים הם מממשים את אהבתם, ואינם יוצאים מחדרם.

ביום הרביעי, כשהשוטר דוד גלעדי (לשעבר – קראוס), נאלץ לחזור למשמרתו במשטרה, מפַגֵעַ ערבי יורה בו ופוצע אותו אנושות. הוא מצליח לשרוד תשעה ימים, ונפטר מהזיהום שפשה בו בגלל הפציעות. האבל על החתן ההרוג הוא נורא! חיה מבקשת את נפשה למות, ובמר ליבה היא מטיחה דברים קשים על אלוהים ונושאי דברו – הרבנים שמבקשים לנחמה. העדה החרדית בצפת בטוחה שהעונש הזה הגיע לחיה משום שלא שמעה להוריה ולא נישאה בשידוך כמו כל בנות ישראל הכשרות. בעת גסיסתו של דוד ביקשה המשפחה, וגם רבני צפת, לקיים טקס גירושין, שאם דויד ימות, חיה לא תצטרך לעבור טקס חליצה, שכן לדוד היה אח קטן בהונגריה בשם ארנו, הוא היבם הפוטנציאלי של חיה. היא דוחה בשאט נפש את הרעיון – כי היא לא מתכוונת להינשא שוב.

לא כך חשב אביה, מוישה-יידע בעל התושייה, הוא לוקח עמו את חיה למסע ארוך ומלא סכנות באירופה של ערב מלחמת העולם השנייה, מגיע עימה לאחר  תלאות רבות לאויהל, עירו של דוד גלעדי-קראוס, מתארח בבית הוריו, אליהו ושרה, ואלה מסכימים לעריכת הטקס המשפיל בבנם בן השלוש-עשרה, ואינם סוחטים את משפחת האלמנה, כפי שנהגו רבים אחרים. החזרה לצפת היתה עוד יותר מסוכנת, כיוון שמלחמת העולם כבר פרצה, כל אירופה מלאה בפליטים, ואין מקום באוניות השטות לארץ ישראל, כי הן מלאות במעפילים.

חיה אינה מסוגלת לשאת את העוינות של אנשי צפת כלפי הבת שכביכול יצאה לתרבות רעה ולכן נענשה, והיא מוצאת מקלט אצל אחותה מלכה הגרה בירושלים. שם מתאהב בה עזריאל-שאול, צעיר גליצאי, שברח מעירו סאנוק לישיבה בפרנקפורט, ומשם, עם עליית היטלר לשלטון, עלה לארץ ישראל. כל משפחתו, להוציא האחות אסתר, בתה מינה והאח יעקב – ניספו בשואה. אביו שמואל ביקש מהאוקראינים שעמדו לירות בו, שירשו לו להתפלל לאחר שיכרה לעצמו את הקבר. הכפריים ששמעו את דבר מותו ההרואי, החשיבו אותו לקדוש, ובזכותו לא הלשינו על ילדיו שהתחבאו ביערות. עזריאל אוהב את חיה אהבה עזה, אבל ליבה של חיה נתון עדיין לאהובה המת. הוריה מסכימים לזיווג (אלמנה עם "עבר" כמו שלה לא יכולה להיות בררנית), אבל עליהם לקיים "תיקון" כדי שהמת לא יבקש את חלקו לאחר הנישואין.

לזוג נולדים שלושה ילדים: אורה (מחברת הספר), דסי (על שמה של סבתא הודס, אימו של מוישה-יידע) ושמואל (על שמו של סבא שמואל, אביו של עזריאל, שקידש את השם במותו). הם חיים בצמצום רב ברחוב שמואל הנביא בירושלים, ולפחות עזריאל חש מאושר מאוד בדירתם הקטנה, בה הם מארחים גם את אחיו שניצלו מההשמדה. אורה חשה עצמה כברווזון המכוער של המשפחה: דסי יפה כמו אימָהּ, ושמואל הוא תינוק משובב נפש, ומילא את מאוויי הוריו לזכות בממשיך שם המשפחה ובקדיש. אורה עצמה מסוגרת, רשלנית וחושבת שהיא גם מכוערת. אביה מעודד אותה, ולא כן אימה, שתמיד באה אליה בטענות שאין לה חברות, שהיא קוראת בלי סוף ושהיא רשלנית חסרת תקנה.

כאמור, לידתו של שמואל מביאה אושר גדול למשפחה, אך הוא מבשר גם את סופה של חיה. מחלה מסתורית פוגעת בה, ולמרות המסירות הגדולה של בעלה ושל בית החולים "שערי צדק" – חיה נפטרת בייסורים קשים, כשהתינוק שגרם לה כל כך הרבה אושר היה רק בן שלוש (אורה בת עשר). על ערש דווי אומרת חיה לבתה מילים רכות שמעולם לא אמרה לה קודם – היא מנבאה לה שתהיה אישה יפה וחזקה, ומבקשת ממנה לחייך, כי העולם אוהב אנשים שמחים. היא מעניקה לה מחרוזת אלמוגים שקיבלה מסבתא הודס, שעסקה בגולה בסחר באבני חן ואלמוגים (עמ' 212-211).

הדמויות העיקריות בספר מתוארות כבעלות יופי חיצוני רב, ביניהם – סבא מוישה-יידע, דוד גלעדי, עזריאל, דסי, ועולה על כולם – האֵם חיה, שגם ניחנה בחוש אסתטי בלבוש ובהליכות הבית. אבל לא רק יופי חיצוני יש לגיבורים – מוישה-יידע הוא אדם אציל, מבין לנפש בתו המאוהבת בציוני חילוני, הוא איש רב מעללים ובעל תושייה חובקת עולם. דוד גלעדי, למרות חילוניותו, עושה כל מאמץ למצוא חן בעיני המשפחה החרדית. הוא אמנם משרת במשטרה הבריטית, אך הוא נמצא שם בעיקר משום השליחות שקיבל מן ההגנה.

יחס מיוחד מגלה המחברת לאביה, עזריאל, היפה חיצונית וגם פנימית: האב נמנע מלהטיף מוסר לאורה, "כדי שנבואות לא תתגשמנה." חיה זוכרת את אכזריות הערבים ממאורעות תרפ"ט, ומתעבת אותם. עזריאל טוען שצריך לנסות להבין אותם, ולא לדבר בהם סרה (עמ' 73). לאחר מלחמת השחרור הוא מסרב לתפוס בית נטוש של ערבים בטלביה. מוטב לחיות בעוני, מאשר ברווחה על חורבנם של אחרים (עמ' 103-102). הוא עושה כל מאמץ לא להלבין פניה של ילדה שלבשה את שמלתה היפה של אורה (שעפה עם הרוח מעל חבלי הכבסים – עמ' 78-77); סולח לילד שזורק צעצוע על אישתו ופוצע אותה (עמ' 80-79). כשאישתו חולה, הוא מוותר על תפקידו הבכיר בדואר לטובת סגנו – וכל זה בלי טיפת קנאה ומרירות (עמ' 210-209). עזריאל הוא ציוני נלהב, לדעתו אין ארץ טובה כמו ארץ ישראל, ואין מדינה מתוקנת כמו מדינת ישראל (עמ' 90). ילדיו רואים בו בחייו, ולאחר מותו, איש גיבור ואב נהדר (עמ' 241, 243).

ההערצה שאורה חשה כלפי אביה אינה מעוורת את כושר השיפוט שלה, והיא מונה אחת לאחת את המעשים הלא נאים שאביו עשה מתוך חוסר שיקול דעת (בין השאר, התפתה לחיי אישות עם גיסתו הנשואה נחמה, שהגיעה לביתו בתואנה של סיוע לאלמן, וכן הנישואין הכושלים שלו עם אישה שנייה ושלישית). למרות המעידות המתועדות בספר, המחברת מצליחה לגרום לקורא לחוש כלפיו אמפתיה.

יש בספר מספר נשים המעוררות השראה: הוֹדֶס, סבתה של חיה (אימה של המחברת) מתוארת כאישה מופלאה – היא מפרנסת את בעלה, שהוא תלמיד חכם, ממסחר באבני חן ואלמוגים. לרגל מסחרה היא נוסעת לאוסטריה ולאיטליה בדרכים המסוכנות של אותם ימים. היא דורשת ומקבלת אישור בכתב מרב המקום שבהגיע יומה להחזיר נשמתה לבורא, היא תשב ליד בעלה בגן עדן, ולא בהדום לרגליו, כי בזכותה הוא למד תורה. נכדה ממלא את מצוותה, ולמרות חומרתה של חברה קדישא,  הוא מגניב לתכריכיה את הבקבוקון שבו נמצא אותו מכתב של הרב.

ציפורה וחיה מפגינות את אהבתן ומגשימות אותה, כשהן ממרות את פיהם של הוריהן החרדים. ונחמה, אחות אחרת של השתיים יוזמת יחסים אסורים עם גברים. לא מדובר בתקופה המתירנית שאנו חווים היום, אלא בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת.

כידוע, אחד הסימנים לאמנות אמת היא עצימות הרגש שהיא מחוללת אצל צרכן אמנות זו. לענייננו – באיזו מידה הכתוב גורם להתרגשות אצל הקורא. יש בספר קטעים קורעי לב ממש, כמו למשל הזעקה הגדולה של חיה לאלוהים שיציל את אהוב ליבה, ולא ישאיר אותה אלמנה ארבעה ימים לאחר החופה (עמ' 153 ואילך).

מעניין ביותר יחסו של הספר אל הדת ואל העולם החרדי: כל הגיבורים החרדים (להוציא את בובה, האדוקה הקיצונית) מצוירים בצורה חיובית ביותר. הזכרתי את מוישה-יידע בעל התושייה והנכונות ללכת לקראת בנותיו המתפקרות; הזכרתי את שמואל שמפגין גבורה עילאית אל מול רוצחיו; הזכרתי את הודס המפרנסת את בעלה ודורשת משום כך את חלקה בעולם הבא. גיבורים אלה כפויים לנהוג על פי ההלכה ועל פי מסורת של דורות, לכן מציגים את הסדין לאחר ליל הכלולות (עמ' 151), דורשים לקיים טקס גירושין עם שכיב מרע – עניין חסר רגישות מינימאלית, והולכים עד קצה העולם כדי לקיים טקס חליצה שישחרר אלמנה מעגינותה. הטקס עצמו משפיל בצורה מבהילה (בדיקת שערות ערווה, יריקות – עמ' 159, 184-183, 187-186, 189-188). למרות רגעים קשים אלה הקשורים בהוויה החרדית – העולם הזה מתואר בהבנה ובחיבה.

אבל יש בספר לא מעט חוצפה כלפי שמיים: חיה האלמנה האומללה מטיחה את זעמה הנורא על האל ועל נושאי דברו (עמ' 161-159, 163), דוד הגוסס חולם חלום על עורבים המדומים לרבני צפת (עמ' 158); עזריאל, אביה של אורה מחליט לתת גט כריתות לאלוהים ולבית הכנסת לאחר שמרבית משפחתו הושמדה בשואה, ושמואל הבן של חיה ועזריאל, אינו מוכן להגיד קדיש על קבר אימו (עמ' 258). אבל עזריאל חוזר להיות יהודי מאמין כאשר אישתו מתייסרת במחלתה חשוכת המרפא, ומקווה שתפילותיו יבריאו אותה. מכבדים אותו בבית הכנסת בעלייה לתורה, ומיד אחר כך הוא חווה אירוע מוחי ונפטר זמן קצר אחר כך. סמכות רבנית מסבירה לילדיו שכך בדיוק נפטרים רק צדיקים (עמ' 201-200, 243). אין בספר הכרעה באשר לשאלות התיאולוגיות, ואי הכרעת זאת רק מיטיבה עם הספר.

המניע לכתיבת הספר הזה היה בפגישה שבין המחברת ובין "הגברת הכהה" בבית השגריר הישראלי בוושינגטון, ממנה נודע לה שלאימה היה בעל קודם שנרצח ימים ספורים לאחר החופה. המחברת איננה מצליחה להתחקות אחרי גברת זאת, ואפילו את שמה היא לא מצליחה לגלות, אבל בעקבות הפגישה הזאת היא קוראת עיתונות של אותה התקופה ("דבר", "פלסטיין פוסט"), נוברת בארכיונים, בגנזך המדינה, במוזיאון של יהדות הונגריה בצפת; מראיינת זקנים בצפת, רופאים קשישים דוברי גרמנית שיפענחו את התיק של אימה שהיתה על ערש דווי . היא נוסעת לסאנוק שבגליציה, עיר הולדתו של אביה, לאויהל שבהונגריה, עיר הולדתו של דוד גלעדי. החיפוש שלה מוביל אותה גם לספרו של עגנון "תמול שלשום", שם אחד הגיבורים הוא מוישה-יידע (מבלי שהוזכר שמו - עמ' 131-130). מחפשת אחר מצבתו של דוד גלעדי בבית הקברות הישן של צפת.

ההשקעה האדירה של המחברת כדי להתחקות אחר הקורות המסתוריים של משפחתה (אביה לא היה מוכן לדבר עימה על האסון שפקד את רעייתו לפני שנישאה לו) גרמה לגודש פרטים, שלפי דעתי, לרוב אינו נחוץ. יש תחושה שלמחברת היה חבל על כל פרט שהצליחה להשיג בדי עמל במחקר חובק עולם שערכה. הקורא ימצא בספר פירוט רב של הלבוש (עמ' 45), של המשפחות הגרות ליד ביתם ברחוב שמואל הנביא בירושלים (עמ' 59-58), של פנים דירתם (עמ' 62), המאכלים שהכינה האם, שהכינה שרה, אימו השכולה של דוד, תיאור הכנת הפובידל באויהל (עמ' 64, 175, 182-181), של יום הכביסה (עמ' 65), ההכנות לחתונה של חיה, הכיבוד, המתנות (151-145), של מצב המיבנה בו הוקם בית החולים המנדטורי בצפת (עמ' 157), של חנות האופנה "קלמן קליין" בעיר אוהיל (עמ' 179-178), של השוק בעיר הזאת, וכן לבוש הגויים בה (עמ' 180-179), של הכרמים בטוקאי שבהונגריה, בציר הענבים המיוחד שם, האיחסון במערות (עמ' 185). המחברת שמה בפיו של מוישה-יידע סיפורו של הפיוט "לכה דודי" מאת ר' שלמה אלקבץ (עמ' 172-171).

אני ממש אינני בטוח שכל הפרטנות הזאת היתה הכרחית. יחד עם זאת, צריך להודות שמדובר בספר מרטיט, ואפילו הקטעים הפרטניים הנ"ל מובאים בפני הקורא בכישרון לא מבוטל. מלבד הערך האמנותי שהספר בורַך בו ללא ספק, יש בו גם ערך היסטורי עבור כל מי שקורות היישוב נוגעים לליבו.

* * *

מתי דוד

הדמוקרטיה הישראלית תתקיים ותתפקד

גם בלי עיתון "הארץ"!

 עובדי "הארץ" שובתים ועיתון "הארץ" לא מופיע היום! [4.10] ואילו "ישראל היום", "ידיעות אחרונות", "ג'רוסלם פוסט", "מקור ראשון", "קול ישראל", "גל"צ", "מעריב" וכל אתרי האינטרנט מופיעים, משדרים ומדווחים!

מסתבר שאפשר גם בלי עיתון "הארץ", שמזמן כבר ניפרד אידאולוגית מהארץ, והפך בחלקו לביטאון של שמאל אנרכיסטי שתוקף בארסיות כל מה שקורה בארץ. כל אזרח ציוני ופטריוטי לא יורד מהארץ, למרות כל הבעיות, הצרות והמחלוקות. ואולם עיתון "הארץ" וחלק מהעיתונאים "האידיאולוגים" שמעצבים אותו, ירדו כבר מהארץ, מנטלית ונפשית, כי לדעתם ישראל הפכה למדינה  פשיסטית, גזענית ומצורעת.

"הארץ" זקוק לריפוי, לשינוי כיוון, ולמדיניות עריכה שונה מהקיים, כדי שיהיה לו סיכוי לשרוד ולשרת את קוראי העיתון, שמעריכים את חלקו האיכותי, אך סולדים ומבקרים בצדק את חלקו "האידיאולוגי" השמאלני האנטי פטריוטי.

מתי דוד

עדיין מנוי על "הארץ".

* * *

משה כהן

הנדון: לא להיתמם

מכובדי,

התבשרנו שעיתון "הארץ" נקלע לקשיים כלכליים, אשר על כן הדמוקרטיה בישראל בסכנה כביכול.

זו היתממות.

הרשו לי לחרוג מהפוליטיקלי קורקט ולחלוק על טיעון זה. דמוקרטיה, למיטב הבנתי, פירושה מתן ביטוי למגוון הדעות של הציבור.

האם מילא "הארץ" תפקיד זה? אדגים את מצב העניינים בציטוט מאחד המאמרים של יוסי שריד בערב ט' באב.

"אין אצלי שנאת חינם למתנחלים, יש לי שנאה מוצדקת כלפיהם. לא, לא נשקפת סכנה של מלחמת אחים, המתנחלים אינם האחים שלי."

וכל המאמרים בעיתון זה הם באותה רוח ובאותו קו (עיין ערך גדעון לוי). זו דוגמה לעמדה האידיאולוגית החד-צדדית וממילא האנטי דמוקרטית של עיתון "הארץ", המזוהה לחלוטין וגם מוביל את סדר היום השמאלני במדינה. עיתון זה אינו נותן ביטוי לדעות של כלל הציבור, ולכן אינו כלי דמוקרטי. מי שנדרש לסדר יום שמאלני חד-צדדי עלול להתגעגע ל"הארץ", ומי שלא  – לא. אין לצפות שרוב הציבור יזיל דמעה על נפילתו מפאת "סכנה לדמוקרטיה" כביכול. אדרבא. אולי תצא הדמוקרטיה (מגוון הדעות) נשכרת מסגירתו של "הארץ".

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אלי מייזליש

בעקבות העימות אובמה-רומני

קמתי ב-3 בבוקר לשמוע ולראות את העימות ברשתות הזרות. כבר מהרגע הראשון הבנתי לאן מובילה הדרך. לא היה לאיש ספק כי רומני מביס את אובמה בנוק-אאוט כבר בסיבוב ה-1. ומי שלא האמין והתבאס והתאכזב מאובמה ורצה לראות את כל הסיפור שמא הגלגל יתחיל להסתובב אחורה – נדם קולו. שוב ושוב היכה רומני את אובמה בסנוקרת מתחת לסנטרו. ואובמה ממש חבול, ואפילו ה-26 אחוז שאוהדיו השרופים העניקו לו, הם עדות לעומק התבוסה. כי היכן נעלמו שאר ה-36% ממאגר מצביעיו הקבועים? לאן?

אז ככה זה כשהגלגל מסתובב – קדימה כהרגלו ולא אחורה.

אבל אצלנו? מה פתאום. כבר בשש וחצי עם מהדרות החדשות הקצרה לבוקר זה, קמו משנתם טרוטי עיניים "פרשנים" הוזים שהחלו (כהרגלם) לזנב באיוולת בתוצאות ואמרו: אז מה? אבל בסקרים הרגילים זה לא יזיז לאובמה והוא ינצח. וכך הלאה והלאה במשך כל היום. שם – בארה"ב, אומרים את האמת: נוק-אאוט, וכאן מלטה יוק. נאדה. אז מה?

זה אובמה ללא ה"ציוד" הקבוע שלו שקורא מהכתב טקסט מוכן ומסיט עיניו באופן מלאכותי 10 שניות ימין ו-10 שניות שמאל ללא הרף בלי ליצור קשר עין עם הציבור. ביג דיל. תנו לו להיות חצי דקה ספונטני והוא כבר משתין במכנסיים.

אין בכלל צורך לשאול: למה? למה כאן אנשים קטנים ודלי חשיבה ודלי עומק ודלי אמת ודלי רצינות מאיישים את כל הכיסאות באולפנים? למה? וכי אין בארצנו אנשים בהירי חשיבה ומעמיקי דעת ובעלי ראייה עתידית עם יושרה? למה לא הביאו אפילו אחד שיאמר: רומני הביס את אובמה ורק מכאן מתחילה דרך המאבק לעימות שיוביל להכרעה. אין.

האמת? הדרך להכרעה בדעת הקהל לקראת הבחירות שם – הדרך עדיין ארוכה-ארוכה וקשה. אבל סינגל בודד זה מעיד בכל זאת על משהו שהתערער באמונה שאחזה בדעת הקהל גם שם וגם פה כי אובמה מנצח בהליכה כל מועמד רפובליקני בפער של 5-7% לפחות, וזה שם המון. כי בוש (הבן) – "לקח" את הניצחון עם רבע פרומיל של אחוז בודד. עכשיו? נו? רק שוטה מאמין.

כל זה נאמר כאן ביחס למשהו שקורה אצלנו – פנימה. אותו דבר. אותם הפרשנים שעיניהם כלות מלראות כיצד מביס נתניהו את כל יריביו על בימת הנואמים בעצרת האו"ם. האיש צייר ביד אמן ציור שלמד עת היה סטודנט לארכיטקטורה בבוסטון. כל עמודי החדשות של העולם הבליטו את הציור מעשה ידי אמן ללא מילה אחת של לעג או ביקרות "אמנותית". וכאן? רשימת ההשמצות יכולה למלא את כל דפי התנ"ך. מה לא אמרו וכתבו כאן על הציור? מה לא? הנה מגוון קטנטן: "קריקטורה של ילדים", "קומיקס", ולגלוגים מגחכים.  

הנחמה הקטנה אצלנו היא שאפילו הפרשנים הכי שמאלניים אמרו (ואפילו בלי צער) כי אין לנתניהו יריב ראוי למועמדות לראשות הממשלה. נתניהו מביס בכל סקר בפער 1:3 כל יריב. כמעט 50% מהציבור רואה בו את המועמד האולטימטיבי – וזה המון. מעולם, מאז קום המדינה אף מועמד לא זכה בבחירות ליותר מ-50%, אפילו ב"ג. ואין צורך ב-51% וזה גם לא בריא לדמוקרטיה. ויש צורך בקואליציה אמינה (של איזון) ולא של שליט יחיד. אבל צריך מנהיג מוביל  שיודע להוליך עמו אל המטרה בבטחה.

מה שמגוחך אצלנו שיש כאן עדיין אחוזי אמוק ננסיים כמו מופז, שניבולי הפה שלו האחרונים בגנות נתניהו ירסקו אותו סופית. אם איש זה טוען ביוהרה ילדותית כי רק הוא מסוגל לנצח את נתניהו כשהוא האחרון בדירוג  אפילו לאחר יאיר לפיד, על מה זה מעיד?

ככה זה עם שאר הפרשנים. אנשים קטנים. ננסי דעת. חסרי אומץ להודות כי נכשלו עם עיוותי פרשנויות במשך 20 שנה ויותר.

עכשיו – כש"מעריב", ו"הארץ" לקראת סופם. וכל אלה מאבדים את הטורים הקבועים שלהם, הם מחפשים מקלט ליד כיסא באולפן למשך שתיים-שלוש דקות עם הבלים ב"תמות נפשי עם פלישתים" או "אחרי המבול". העיקר: לא לבטא בעברית את המלה נתניהו אלא בלועזית BB. כי מי זה ה-BB הזה? חבר שלהם מהיסודי?

עדר פרשנים זה, שעכשיו בדרכו לשדות הקרח באלסקה עם כפור נצחי, יפנה את מעט הטורים שנותר לפליטה עבור עבודה עברית נקייה סוף-סוף. 

ולבסוף: איני מוכן להתנבא כי דרכו של מיט רומני סלולה כרגע לנשיאות לאחר נוק-אאוט אחד. אבל אני מוכן להתנבא כי אובמה יצטרך לעמול פי אלף ממה שהוא חשב עד היום. ולא רק זה. אם לאחר ששמיט רומני יביס אותו גם בנושאי חוץ וביטחון ובעיקר בכל מה שנוגע אלינו: איראן, הפלסטינים, ירושלים המאוחדת, ההתנחלויות, אז חיוכים יופיעו מעל לחיים ישראליות. לפחות חיוכים. ואם למרות הסקרים של היום ינצח רומני בבחירות אולי נמשיך לחייך אבל ארה"ב היא ארה"ב ויש לה את האינטרסים שלה לאחר הבחירות, אז נחכה ונראה.

ואני? אני אחייך בכל מקרה. למה? מפני שבצעדת ירושלים שמעתי כל הרבה פעמים באנגלית I LOVE ISRAEL מה צריך יותר כדי לחייך (בהנאה).

שנה טובה.

* * *

עוז אלמוג

ד"ר ביטאר צודק

פרופ' דן סואן ועוד צבא גדול של סוציולוגים עם אג'נדה פוליטית מפיצים מזה שנים תזה שקרית אודות ערביי ישראל. התזה היא שמצבם הכלכלי וההשכלתי הולך ורע, כתוצאה מאפלייה וגזענות. לכן הוא הזדעק להפריך את הנתונים שפירסם האלוף במיל שלמה גזית במאמרו "הסוד הכמוס של ערביי ישראל". הנתונים שמסר גזית (מפי ד"ר מוחמד ביטאר) אכן מוגזמים, אבל הטענה הכללית שהוצגה במאמר נכונה, לאמור: שיעורם של אנשי הרפואה הערביים (רופאים, רוקחים, אחים/אחיות) בקרב כלל אנשי הרפואה בישראל נמצא במגמת עלייה מואצת (בתחום הסיעוד והרוקחות הוא עולה כיום על שיעורם של הערבים באוכלוסייה הישראלית).

סואן נטפל לדיוק בנתונים המספריים אודות אנשי הרפואה הערביים ובוחר להתעלם מהתזה העיקרית שמביא גזית מפי ד"ר ביטאר. גזית כותב: "ד"ר ביטאר חשף בפנינו את אחד הסודות הכמוסים של המדינה. שמענו מפיו על המהפך שעוברים כיום הרוב הגדול של ערביי ישראל, אזרחי המדינה, גברים וגם – אף כי בפיגור מסוים – נשים. מסתבר שאין קשר לנעשה עם מה שאנו שומעים וקוראים בתקשורת." זו האמת לאמיתה. ערביי ישראל עשו במהלך העשורים האחרונים התקדמות עצומה בתחום ההשכלה, הכלכלה והתקשורת (יותר מכל אוכלוסייה ערבית בכל מדינות העולם).

לפני כשלוש שנים פירסמתי בבמת "אנשים ישראל" מיספר מאמרים שסקרו את מצבם הכלכלי של ערביי ישראל. הובאו בהם נתונים עדכניים ומגוונים (כולל נתונים ממשרדי פירסום וחקר שוק, שאמינותם ביחס למגזר הערבי, גדולה בדרך כלל מזו של הלמ"ס) וכן פרשנות נרחבת. תקציר של המאמרים הללו פורסם ב"חדשות בן עזר" ועורר הדים רבים. התמונה המצטיירת היא שערביי ישראל רחוקים מאד מההגדרה של "עניים" ו"חסרי השכלה". למעשה, רק כרבע מהמגזר הערבי הוא עני (במונחים מערביים). בתחומים מסוימים הערבים בארץ אף משיגים את היהודים, כגון שיעור הבעלות על דירות ושווי ממוצע של דירה. כאשר בודקים את האוכלוסייה הערבית-נוצרית בנפרד, התמונה ורודה עוד יותר.

אין ספק שאחת הסיבות למצבם המשתפר של הערבים הוא שינוי עקבי לטובה בתחום התעסוקה וההשכלה – כולל השכלה טכנולוגית. התמורה החיובית הזאת מצטיירת בבירור כאשר משווים נתונים מקום המדינה ועד ימינו, ובכלל זה נתונים על שיעור התלמידים הערבים בטכניון ובמוסדות אחרים להשכלה גבוהה (חשוב לזכור ולהזכיר מה היתה רמת ההשכלה של הערבים הפלסטינים בשנות הארבעים והחמישים). השוואות בין המוסלמים בישראל לבין מוסלמים ברחבי העולם מחדדות את התרומה של מדינת ישראל להתפתחותם של אזרחיה הערבים.

מדוע בתחום הרפואה סגירת הפערים בין יהודים לערבים מואצת יותר? הסיבות (שאותן הסברתי בהרחבה במאמרים ההם) קשורות הן למאפייני המקצוע, הן לתפישות העולם המשתנות במגזר הערבי והן לשינויים ערכיים שמתרחשים בקרב האליטה היהודית הוותיקה (בעיקר בקרב הדור הצעיר).

האם כל הפערים נסגרו? בוודאי שלא. האם ערביי ישראל עדיין מופלים בתחום מסויימים? בוודאי שכן. גם החרדים, הדתיים, האתיופים, הרוסים, הדרוזים וחלק מהאוכלוסייה החילונית הוותיקה סובלים מאפליה ודעות קדומות, והדרך לחברה שוויונית עוד ארוכה. האם אפלייה היא הסיבה העיקרית לפערים שקיימים בחברה הישראלית בין המגזרים והקבוצות השונות? לא ולא. ברוב המקרים הסיבה העיקרית היא מסורת ורקע תרבותי. אצל הערבים, למשל, מעמד האישה והנטייה להתבדל (דוגמא טובה היא תרבות החמולות) משפיעים הרבה יותר. זו גם הסיבה לקשיי ההשתלבות של הקבוצות המוסלמיות בעולם המערבי.

להשכלה יש תפקיד חשוב בהתקדמותם של ערביי ישראל, והעיר חיפה, שבה לומדים חלק גדול מהסטודנטים הערביים, יכולה להתגאות בתרומתה בתחום זה. ד"ר ביטאר צודק בתזה הכללית אודות השיפור במצבה של האוכלוסייה הערבית בארץ, וצריך להוקיר אותו על היושר והאומץ לומר את האמת בפומבי – מידה שאינה מאפיינת את חברי הכנסת הערביים ואת תעמלני השמאל הדוגמטי.

למרבה הצער, המחמאות שמחלק ד"ר ביטאר לחברה הישראלית אינן ערבות לאוזניו של פרופ' סואן, כמו גם לרבים מהקולגות שלו. כי על מה הם יכתבו ומה הם ילמדו אם יתברר שמדינת ישראל היא לא כזאת מפלצת, כפי שהם מספרים לנו ולעצמם?

אהוד: בשעתו עזרתי לח"כ-לשעבר נוזהת קצב בהתקנתו לדפוס של ספרה "סנוניות השלום, עם הנשים הדרוזיות והערביות בישראל" [ספריית מעריב, 1988] שבו היא מספרת, בין השאר, כי כאשר החלה את  עבודתה בהסתדרות הכללית כמנהלת מדור נשים ערביות ודרוזיות, לא הירשו לנערה מהמיגזר ללמוד מעבר לארבע כיתות בית ספר יסודי, והיה צורך בשתדלנות רבה אצל השיח'ים וההנהגה הערבית והדרוזית כדי לשכנעם שיאפשרו לבנות ללמוד שנים רבות יותר. לימים נהפך המצב עד כדי כך שעשרות השנים האחרונות יש באוניברסיטאות בישראל יותר סטודנטיות ערביות ודרוזיות מאשר סטודנטים ממוצא מקביל. כלומר, הנשים השיגו את הגברים בהשכלתן. ספק אם יש לתופעה זו אח ורע באיזו מדינה ערבית אחרת בעולם. 

* * *

אמיר שומרוני

מבט אחר על שמחת בית השואבה

בעקבות רשימתו של יואל רפל (חב"ע 778)

ברשימתו כותב יואל רפל: "מסתבר שבאותם ימים, בשטח בית המקדש, בהר הבית בירושלים, היה אפשר לקיים שמחה מעורבת, של נשים וגברים יחדיו מבלי לעורר את הגלים המדומים של 'הדרת נשים' הטובים לפוליטיקאים ורעים לדת היהודית. 'קדושת בית המקדש' נפלה, כנראה, מקדושת במה בבסיס צבאי של צבא ההגנה לישראל."

אך יואל רפל אינו מתייחס כלל לסוגיית "התיקון הגדול" המוצגת בראש רשימתו כמובאה ממסכת סוכה. עיון חקרני בספרות התקופה מוליד תמונה הפוכה לגמרי, ואף מנוצל – כדרכה של התורה שבע"פ – לחזק את המגמה ההפוכה לזו של טענת יואל רפל.

כאמור, חגיגות שמחת בית השואבה התנהלו בימי חול המועד של חג הסוכות, בהם התנהל בבית המקדש טקס ניסוך המים על המזבח, בנוסף לניסוך היין, שהיה נוהג כל ימות השנה. בטקס, ניסכו מים שאובים ממעיין הגיחון, הוא בית השואבה. טקס ניסוך המים היה חגיגה ספקטקולרית, ולֻוָּה במופע מרהיב של ריקודים בהם משולבים להטוטים של לפידי אש, שירים ונגינה בשיפעת כלים, טקס מצעד תרועות ותקיעות בחצוצרות, ולעת ערב, הדלקת אבוקות שהאירו את שמי ירושלים, הכול לשמחת לב העולים לרגל, שגדשו את חצרות בית המקדש. המופע התקיים בחצר המקדש, ומפאת ריבוי העולים לרגל, וצמצום המקום, המוני הקהל, גברים כנשים, התרכזו, בהסדר מיוחד, גם בעֶזְרַת-נשים, משם יכלו לצפות בו.

עזרת-נשים, כנלמד משמה, היתה חצר מגודרת במתחם בית המקדש, ויועדה לנשים המשתתפות והצופות בטקסים בכל ימות השנה, בנפרד מהגברים שהיו בעֲזָרוֹת אחרות (עזרת-ישראל ועזרת-כוהנים). למעשה לא 'בכל ימות השנה', אלא ברוב ימות השנה, מכיוון שבשתי הזדמנויות נדירות בלבד נפתחה עזרת-נשים לקלוט גם את המוני הגברים: במעמד 'הַקְהֵל', אחת לשבע שנים ביום א' חול המועד סוכות של שנת שמיטה, ובחגיגות שמחת בית השואבה, בכל ימי חול המועד של חג הסוכות שנה בשנה.

עירוב גברים ונשים בעֲזָרָה, עורר סוגיות הלכתיות עקרוניות, מן הסתם בעקבות אירועים שקרו בפועל, ושנתפסו על-ידי המנהיגות הדתית כנפסדים. ולכן בתוך עֶזְרַת הנשים ננקטו אמצעי הפרדה בין הגברים לנשים. בתוספתא (ספר ההלכות והמדרשים שלא נכללו במשנה הקאנונית, והמשמשת כמקור היסטורי רב-חשיבות) מסופר כי ההפרדה בוצעה בשני שלבים: [בסוגריים מרובעים: השלמותיי והבהרותיי את הניסוח המצמצם של הכתיבה המשנאית]:

"בראשונה, כשהיו רואין שמחת בית השואבה היו אנשים [גברים] רואין [גם] מבפנים [כלומר: מעזרת-ישראל, וגם מבחוץ בעזרת-נשים], ונשים [היו רואות רק] מבחוץ."

מתיאור זה נלמד (כדברי יואל רפל) כי הקהל בעזרת-נשים היה מעורב, נשים וגברים יחדיו, או 'מעורבין' בלשון התוספתא.

בשלב השני:

"כיוון שראו בית דין שהן [המתקהלים המעורבין] בָּאִין לידי קלות ראש, עשו [על מנת למנוע קלות ראש זו] שלוש גזוזטראות, [מוגבהות] בָּעֲזָרָה כנגד שלוש רוחות [השמיים], שמשם נשים רואות בשמחת בית השואבה, ו[לפיכך]כשהיו [המתקהלים] רואין שמחת בית השואבה, לא היו מעורבין" (תוספתא סוכה פ"ד).

התלמוד בחקירתו את המשנה האמורה, מברר את משמעות התיאור "במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת-נשים וּמְתָקְנִין שם תיקון גדול." שלא כמו התפילות המיוחדות הקרויות "תיקונים" (תיקון חצות היומי לזכר החורבן, תיקון ליל הושענא רבא, תיקון ליל שבועות וכו'), כאן המשמעות של 'תיקון גדול' הוא התקנת מתקן הנדסי מורכב, שנועד להתגבר על בעיית האירועים המביאים לידי קלות הראש בהתקהלות המעורבת. הנה לשון הגמרא, ופירוש רש"י שלה {בסוגריים מצויירים}:

"מהו תיקון גדול? אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו [כפי שלמדנו בתוספתא: חומת עזרת-נשים] חֲלָקָה היתה בראשונה {ולא היו זיזין יוצאין מן הכתלין}, והקיפוה גזוזטרא {נתנו זיזין בכתלים, בולטין מן הכותל סביב-סביב, וכל שנה היו [הלווים המשרתים במקדש] יורדין [לעזרת-נשים] ומסדרין שם גזוזטראות לְוָוחִין, [לוחות עץ] {שקוראין בְּלָנְ"ק} [הקרואים בגרמנית: Blank], כדי שיהיו נשים עומדות שם [בנפרד מהגברים] בשמחת בית השואבה ורואות. וזהו [ה]"תיקון גדול" [המצויין במשנתנו], שמתקינין [בכל שנה], שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה."

ולמען הסר כל ספק, מוסיף התלמוד עוד חיזוק לדברי התוספתא, על-מנת לא לתת פתחון פה למישהו שדברי התוספתא מחייבים פחות:

"תנו רבנן [לימדונו רבותינו, בנוסף לרבי אליעזר, כפי שנאמר בתוספתא]: בראשונה, היו נשים מבפנים [בעזרת-נשים], ואנשים מבחוץ [בעזרת-ישראל ובעזרת-נשים], והיו באין לידי קלות ראש. [לפיכך] התקינו שיהיו נשים יושבות מבחוץ [בעזרת-ישראל, בחַיִץ מהגברים] ואנשים מבפנים [בעזרת-נשים, שפונתה מהנשים], ועדיין היו באין לידי קלות ראש [כי החיץ לא היה יעיל]. [לפיכך, בשלב השני] התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה [על הגזוזטראות שבעזרת-נשים] ואנשים מלמטה [על רצפת עזרת הנשים]. כך זה היה נוהג." (בבלי, סוכה, נ"א ע"ב).

הנה כי-כן, אל יתרפק יואל רפל על הליברליות הפמינסטית של ימי המשנה והתלמוד. הכול מתחיל שם!

* * *

י"ז: חשבון נפש של רווק לשעבר

שיחה בשניים אחרי כך וכך שנים

של חיים בצוותא

הם חוגגים ארבעים שנה לנישואיהם. מתנות ואיחולים והרמת כוסיות. היא מפליגה  על כנפי הדמיון ומזכירה לו את השנים הראשונות להיכרותם, איך טיילו ואיך אהבו ואיך השתוללו. וכולה אפופה בנועם ובנוסטלגיה רכה. הוא שותק ומלא הרהורים.

"אתה לא שותף איתי במה שאני אומרת?" היא שואלת.

"כן, אבל שכחת שאני לא רציתי בכלל להתחתן."

"וכי אתה מצטער על שחיינו ביחד כל השנים הללו והקמנו משפחה כזו נחמדה לתפארת."

"לא מצטער על כל זה. להיפך אני שמח ומרוצה מאד מהכול. אלא... אלא מה. אלא שלא רציתי בכלל להתחתן. לא אז ולא אחר כך. אמרתי שאני לא בשל לכך, אין לי כסף ואין לי בית ואין לי ואין לי ואין לי.

"זה לא עזר. אופייך הנוח והנעים, הנחמדות והסובלנות שלך, הכריעו אותי לבסוף. גם  התחבבת על בני משפחתי, ובמיוחד על אבי ואימי ואחיי כולם, למדת את השמות של כל המאכלים העיראקיים ואכלת אותם בתאבון ובהנאה מירבית ובתשבחות כאשר הגישו לך אותם, וכך גנבת את ליבם שלהם. וגם ניסית לעשות כמה מהם, ובהצלחה. חבריי אהבו אותך. אפילו ידידותיי חיבבו אותך ופירגנו לך.

"אבל אני לא רציתי להתחתן! סוף שוויתרתי כי אהבתי אותך.

"והנה, עשרות שנים אחרי זה, אני שואל אותך שאלה פשוטה, מה את חושבת היה עולה בגורלי אם לא היינו מתחתנים? ואת עונה בלי היסוס ש'מן הסתם היו משדכים לך איזו עיראקית מן רמת גן מלאה בכסף ובתכשיטי זהב ויהלומים.'

"והיכן יכלו למצוא אותי כדי לשדך לי איזו עיראקית כנ"ל, והרי לא גרתי לידם ולא באתי בקהלם?

"ואת אומרת ש'הם כבר היו מוצאים אותך איכשהו. רופא צעיר ורווק  מלא מרץ וחינני לא מתגלגל כל יום בחוצות.'

"אבל אני בכלל לא רציתי להתחתן, ריבון העולמים!"

"זה לא היה עוזר לך, בסוף היו צדים אותך ומובילים אותך לחופה!"

"מניין לָךְ הביטחון? אולי הייתי נשאר רווק כפי שהכרזתי אז, הייתי מופיע תמיד מצוחצח מגונדר ומגולח למשעי, עם עניבה מרשימה ונעלי שפיץ מבריקות וחליפה הדורה, (אבל הגרביים עם חורים כי נמאס לי כבר לתקן) והייתי תמיד מוזמן לכל מיני חָאפלות עיראקיות, בהן היו  מככבות נערות צעירות שהגיעו לפרקן, והיו מכרכרות סביבי ומגישות מדי פעם תקרובת עם חיוכים מלאי משמעות. והייתי מוזמן לכל הבריתות והחתונות והשמחות האחרות, ומגיש מתנה גדולה כמצופה מן ה'דאקטוֹר'. והייתי נשאל על ידי זִקני העדה: 'יָא אִיבְּנִי, מתי תתעשת ותשמע בקולנו ותקים לך משפחה?' – 'תראה את זאתי דוריס בת משפחת אגאבאבא, אבא שלה סוחר גדול של אורז ושימורים ונדוניה גדולה מוכן לתת. הם גרים בצפון תל אביב  וגם לך יכינו דירה שם...' 

"והייתי עונה  שאין ראשי לנישואין ולא בא לי כל הכאב ראש הזה.  אני רוצה לנסוע לחוץ לארץ וללמוד עוד ולהתמחות. ואחרי לחץ והפצרות היו מושיבים אותי כאילו במקרה על יד אותה דוריס או בֵּרְטִין או סוּעָד באיזו מסיבה, והעלמות, כל אחת בתורה, היו שואלות מיני שאלות מן המוכן כדי להראות את ידענותם המופלגת בענייני דיומא, אחת פקידה בבנק ושנייה לומדת חשבונות ושלישית עוזרת לאבא שלה בעסק של המסחר ההוא.

"ואחרי יום היו שואלים אותי: 'נו, מתי במזל טוב ובשעה טובה יהיו האירוסין, שמענו שראו אותך מסתובב עם הבת של שאול שָאשָא, או אברהם עִינִי או שלמה חָ'פָּאנְצָ'ה. באמת זו מציאה אל תיתן להזדמנות לברוח.'

"ואותו הרווק שהייתי נשאר, שגר בדירת רווקים לא כל כך מסודרת, (רק כשהתעתדה מישהי לבקר) אולי הייתי מתאהב בחיים הללו בלי התחייבויות ובלי בלבולי ביצים?"

"נדמה לךָ שיכולת להישאר כך הרבה זמן. פעם הייתם חוזרים מאוחר והיתה לנה אצלך, ושוכחת את המברשת שיער ובאה לקחת אותה למחרת, בתור תירוץ, ונשארת לאכול ארוחת ערב ביחד, ושוב מאוחר ושוב נשארת, ובפעם השנייה משאירה את כתונת הלילה, וכך לאט לאט מתמקמת במקום טוב באמצע. נו, נראה אותך איך היית  מוציא אותה בשלב הזה."

"אבל אני לא הייתי מלין אף אחת אצלי. מקסימום אני הייתי נשאר אצלה."

"כן, ואחר כך היתה מבשרת לך יום אחד שמאחר לה המחזור וכנראה שכחה לקחת גלולה אז כשיצאתם לטיול ונורא מיהרה, והרופא אמר שזה כבר חודשיים והיא לא יכולה לעשות הפלה. נראה אותך איך היית נמלט מאותה תלמידת בית ספר לאחיות שנה שלישית."

"ואולי הייתי מתחתן באמת עם איזו אשכנזיה שמשפחתה הפולנייה היתה נותנת לי רֵהָבִּילִיטַצְיה בגלל הדיפלומה, ולא היו קוראים לי 'פרענק פארך', ואימא שלה היתה מתגאה שהבת שלה מתחתנת עם דוקטור. אמנם שחור אבל דוקטור. 'נו, מי יכול ח'יום להגיד לילדים מה לעשות, זה הרצון שלה, היא אומרת שח'יא אוח'בת אותו. וח'וא באמת נראה בחור טוב.' כך היתה מתרצת את העיסקה אצל חברותיה הפולניות הגזעיות."

"וההורים שלה היו עוזרים לנו לרכוש דירה, והיו מזמינים אותנו בימי שבת לארוחה משפחתית משותפת, בה מגישים גושים של מיקפא גִ'לֵי כאלה  שרועדים בצלחת  שקוראים להם רגל קרושה והיו מפצירים בי לאכול כי זה טעים וכו'. ואם לא, הרי שיש מנה 'במקום', הלא זה הדג הממולא.  ואחר כך היו מביאים את המנה העיקרית של צ'ולנט ריחני עם הרבה ביבלעך וגושי בשר חומים ותפוחי אדמה מפולחים והמון-המון שמן וגם עצמות ארוכות וחלולות לא יחסרו בקדירה. ואחרי הארוחה היינו שומעים הסברים למה הם לא מדברים עם הדוד גרישָה, בגלל מה שאמר לפני שלושים ושמונה שנים על יענטה אחותה של  החותנת  הנכבדה שהיא סתם יעכנה ושמנה. ובין לבין היינו מקבלים את המנה האחרונה של תפוחים מרוסקים.

"והסלון של המשפחה מלא בקריסטלים גדולים וכבדים וחלקם סגורים בתוך ארון זכוכית עם מדפים, וגם שטיח פֵרסי להם עם יחוס גדול ותמונת שמן קודרת וכהה  של צוענייה מחייכת עם חרוזים על הציואר. ועוד בארון הזכוכית כלי חרסינה רוזנטל ספלי קפה וצלוחיות וכן קומקום של חלב וקפה וגם  מיכל מכסף לסוכר. מאחורי צלחות החרסינה רוזנטל עומדות כמה תמונות בצבע חום של אז הימים. ובתמונה שבאמצע רואים כמה גברות צעירות לבושות הדר ועם פרוות שועל סביב הצוואר. ואימא של הכלה היתה מסבירה תמיד ש'אלה חֵ'ן ח'חברות מן הגימנזיום, שֶחָ'יה הכי טוב בווארשה.'

"ומדי פעם היינו מוזמנים לאיזו חגיגת בר מצוה של הבן דוד באיזה בית כנסת של אשכנזים, ביום שבת בבוקר, ושם מגישים כיבוד למתפללים פלחי דג מלוח חלות שבת ומקלות מלוחים וגם עוגות קרם חתוכות בצורת מלבנים יפים עם כל מיני כדורים צבעוניים זעירים מפוזרים סביב. ומי שבא לבית הכנסת לחגיגה בלי כיפה יקבל כיפה מנייר עשויה קרטון שחור דק מהודק בסיכות משרדיות. ואילו המתפללים הקבועים בבית הכנסת יופיעו תמיד בבגדים שחורים,  חליפות מימי הצאר ניקולאי שאי אפשר לזהות את צבען המקורי. וגם עניבות להם שמרוב שימוש הקשר נהיה בגדל זית שחור מהגליל המערבי. וכל הזמן ישירו הוֹי יוֹי יוֹי, הוֹי יוֹי יוֹי... והנשים יבואו כל אחת עם הינומה לבנה אבל עם התכשיטים טבעות יהלומים מובלטות ועדיי זהב בעיקר סיכות על החליפות וכן תליונים ישנים שעליהם דמות אישה מגולפת בשן לבן על רקע חום ומסביב מסגרת זהב משוננת. ויכריזו עליהם שזה ירושה מהסבתא מצד האבא.

"אבל את בשלךְ, 'בטח הייתָ מתחתן עם איזו עיראקית עשירה, שאימה שמנה ויש לה כרס וקוראים לה פַרְחָה, ותכשיטים לה לרוב. צמידים מעשי חרש אמן ארמני מבגדאד, תליוני זהב כנ"ל ושרשרות  פנינים לבנות גדולות מִן לָאנְדָאן. ובגדים מבריקים עם נצנצים ולמעלה פאייטים מחליפי צבע באור, כמו נברשת מסתובבת בתקרת אולם החתונות. ומתחת לשמלה רואים את חגורת הבטן המהודקת בעזרת חבלים שמציצים אם מסתכלים מאחור כי המחשוף האחורי גדול והחזיה תמיד מציצה. ולאקָה על הציפרניים, לא תמיד שלמה ובדרך כלל חסרה פה ושם קצת, כי חבל ללכת כל פעם לזאתי שצובעת אותן. וגרביים מניילון אבל לא כל כך מתוחות, אבל גם הנעליים מן לאנדאן. ובכל חתונה או שמחה היא מפזרת מלח בישול על הרצפה כנגד עין הרע. והדוד שלה קוראים לו נָאגִ'י והוא אוהב כּוּבָּה עם עטיפת אורז. וגם חצילים מטוגנים ביום שבת בבוקר עם ביצים אדומות ופטרוזיליה וגם פול חם וחומוסים נפוחים שמוגשים בתור "מאזֵה" במסיבות של התזמורת המזרחית, הוא ה"צָ'אלְעִ'י" המפורסם. ובתור קינוח הם אוכלים את הקָאיְימָאק הוא הזיבדה האגדית השמנה והטעימה שמגדילה את הכרס פי אלף ושנֵאֵכָל עם דבש התמרים העיראקי, הוא ה"הסִילָאן".

"'וכמובן שאביה של הכלה מארח כל יום שבת כשהוא לבוש פיג'אמת פסים גזעית. והוא מכיר את כל העיראקים המבוגרים שיושבים בשדרות רוטשילד בתל אביב ומשוחחים ביניהם וקובעים את שער הדולר בשוק השחור לאותו היום.

"'ואין מה לדבר על כך שהם גרים ברמת גן או בצפון תל אביב. ואימא שלה וגם החברות הולכות כלן ל"קָאנְטְרִי" הוא הקאונטרי קלאב. שם מייצרים את הרכילות של עשירי גוש דן. וגם מוזמנים מדי פעם לחָאפְלָה עיראקית טיפוסית עם עאראק ומאזה כאמור ונגינת עוּד וקָאנוּן וכינור ומצלתיים וגלגולי לשון של הנשים ונענועי ראש "כי המנגינות  האלה עושות את הלב כמו ציפור" (כדבריו של המנוח דן בן אמוץ). והאח של הכלה קוראים לו סָמִי. והוא כמובן רואה חשבון כי במקצוע הזה עושים הרבה כסף. וגם בני הדודים אחד קוראים לו ששון והשני עזרא והשלישי יחזקאל, כלם עובדים במס הכנסה גוש דן ותל אביב וגם במס רכוש. וכל הגָ'מאעָה שומעים את שירי אוּם כָּלְתוּם כל יום חמישי בערב בקול קהיר מימים ימימה."

"ומי אמר שלא הייתי מתחתן עם אשכנזייה שלדוד שלה קוראים זלמן והשני פנחס והם פונקציונרים של מפא"י ואחד שתול היטב בחברת מקורות והשני מנהל בסולל בונה, ואחיו בסוכנות היהודית ודודו היה שליח בחוץ לארץ הרבה שנים במקסיקו וחזר עם הרבה רהיטים מעור ומעץ אינדיאני כמקובל. ואשתו היא פעילה בוויצ"ו ויש לה אלבומים שם היא מופיעה עם גדולות עולם כגון איזו זקנה אמריקאית שתרמה כסף לעילוי נשמת אביה שהיה לו שם בברוקלין בית חרושת למפות שולחן מפלסטיק, ומפעל לארנקים מעור של יחמוּר. ודודָהּ מצד אימה הוא קבלן בנין גדול בחיפה והיה מקורב בזמנו לאבא חושי ולאלמוגי וקיבל בגלל זה עבודות קבלנות בלי מכרז כי היה תורם הרבה כסף למפלגה ואין צורך לומר איזו. ויש  להם גם כן קרובים בלונג איילנד וגם בניו ג'רסי והם באים מדי פעם לכאן ומיד בודקים את המתנות שהם מביאים לקרוביהם שיושבים בציון. ואלה תמיד מעקמים את האף ואומרים איזה חזיר ושהוא יכל להביא יותר כי יש לו מספיק כסף והלא לא ייקח פרוטה איתו לקבר. והוא גם התחתן פעם שנייה עם שיקסה וכולם שונאים אותה כי בטח הוא רשם הכול על שמה, יימח שמה. והיא אפילו ילדים לא הביאה לו כי לקח אותה כבר מיובשת למרות שהיא נראית כמו מלון ריחני ועסיסי. אבל הוא שמן כזה עם כרס ומעשן סיגר ומדבר בדיחות ביידיש וצוחק בקולי קולות ויש לו שרשרת זהב על היד וגם כן טבעת גדולה של אוניברסיטאות אמריקאיות. וכמובן שקוראים  לו  יענקל  מָאיִיר,  אחד על שם הסבא מצד האמא והשני על שם הסבא מצד הדוד. ואלה כולם באים מדי פעם לארץ ומטיילים למצדה ומוזמנים לכל ענפי המשפחה כי כל אחד מקווה לקבל ממנו במהרה איזו ירושה קטנה, ובינתיים גם אם יכול לתמוך בילד שנוסע בדיוק בשנה הבאה לאמריקה ללמוד הנדסה."

"לא, אתה בטח היית מתחתן עם עיראקית שהדוד שלה חי בקנדה וכלם מתנאים בו כאשר הוא מגיע לארץ ואשתו מדברת אינגילית מילה אחת ושתיים עברית ושמונה ערבית. וקוראת לבעלה כל הזמן דארלינג. והיא אוהבת פָארִיד אֶל אַטְרָאש ואוּם כָּלְתוּם והולכת עם שמלה ורודה ופנינים וגם פאייטים כאמור. ולה בת צעירה שמחפשים בשבילה חתן שיבוא איתה לקנדה ויחיה חיי מלכים ויעבוד בעסק של אבא שלה שיש לו מסעדות שתיים ומוכר שווארמה ופלאפל. ואחיו של האבא שלה שחרחר וקוראים לו לָטִיף,  ויש לו שפם דק כמו זנב של עכבר, שערו דליל ולבן במקור אבל שוטף אותו בצבע מדי פעם ויש לו מחרוזת (מַסְבָּאחָה) שהוא משחק בה כל הזמן. גם כן הבן שלו נסע לקנדה והוליד קטנצ'יק ממין זכר וקרא לו "שוֹן". והוא שם עובד מוכר חולצות, וגם כל מיני טקסטילים מהמזרח הרחוק. וכל פעם שהם באים לבקר הם אוהבים לשחק שֶש בֶּש ולשתות עָארָאק זָאחְלאוִוי, וגם ללכת לשכונת התקווה לאכול פוּל ושָאלְגַ'ם (לפת שלוקה במים) וגם קצת סיכים כאלה גזעיים מוגשים עם צלוחית עַמְבָה. וכל שבת היו אוכלים טְבִּיט עיראקי שעשוי מבעוד יום וריחו יגיע למרחקים וזו המומחיות של עַמָּה לו‎לוּ מאז קדמת דנא."

"מה כל הקשקוש הזה, והלא חיי הרווקוּת הם הכי טובים מכולם. תארי לך שפעם הייתי מופיע עם איזו נורבגית גבוהה וחטובה שצבע עורה כצבע הברונזה שהכרתיה בים המלח שם היא השתזפה על האבנים כי אין שם חול על החוף. וכל הזמן היתה צוחקת כמו התיירים שצוחקים על כל דבר גם אם הם לא מבינים במה המדובר. כמו  למשל אם דיברו המארחים על זה שיום קודם לכן  איחרו להגיע להלוויתו של עַמּוּ שאוּל (הדוד שאול מצד האב) שנפטר בשיבה טובה והוריש מגרשים וחנויות ובתים שחלקם הגדול לא רשומים בטאבו יען כי נקנו בכסף אפור. והיתה מעירה "HOW  NICE," וכולם היו מקנאים בי על שיש לי נורבגית שקוראים לה אִינְגרִיד והיא בלונדָה ועיניה כחולות.

"ופעם אחרת, בתור רווק, הייתי בא למסיבה עם אנגליה רזה ששערה מפוזר ומסולסל וכרוכה סביב זרועי כמו נחשָהּ של קליופטרה, עם רגליים יפהפיות משהו, ושמלתה הדוקה הדוקה לגופה ומבליטה כך את כל החמודות. וקוראים לה  אליזאבת והיא גרה על יד לָאנדָאן  ולומדת סטודנטית ללשונות עתיקות בִּילְאוּנִיבֶּרסִיטָה של אוקספורד. וכל הבנות העיראקיות היו יוצאות להן העיניים למה אני לא בא איתן למסיבות ומשאירן לאנחות עמוקות שיוצאות מהבתוכו של הלב בפנים. ואת בשלָך:

"'תשכח מזה. אתה היית בא עם אַסְפֶרוֹנְס שהיו משיאים לך קרוביך העיראקים השמרנים ואוהבי הכסף, הפְלוּס והזהב המצלצלים. והיא בהריון ויש לה כל הזמן גרפסים וגם בחילה ומנגבת את הרוק שלה עם ממחטה לבנה קטנטנת. ואימא שלה שלחה לה סוכר קנדי טחון עם שקדים והֵייל לחיזוק. וכל פעם היתה אומרת "וִוי אַבְּדָאלָאק", והיתה עושה הצגות של התעלפות  כל כמה דקות כדי שיבחינו בהריונה, וגם היתה מבקשת מיני מאכלים שלא נמצאים אפילו לא  ברדיוס של שמונים קילומטרים, כי כך למדה בילדותה שצריך לעשות בהריון.'"

"ומה אני נראה לָך פראייר כזה שהייתי סובל את כל התפנוקים האלה?"

"ועוד איך הייתָ סובל בשקט את הכול כי אבא שלה הוא שהיה מממן את רכישת הדירה שלכם וגם נותן לכם את המכונית האמריקאית שלו וקונה אחרת ואתה היית נוסע כמו לורד כי  במשכורת הדוקטור שלך אי אפשר לקנות כלום, בקושי אולי שני סוודרים ושלושה ימים מכולת. אבל לאבא שלה משתלם כי זה כי חשוב לו לומר לכולם שבתו התחתנה עם דָאקטוֹר."

"ואולי הייתי מתחתן עם אשכנזייה שלמשפחתה קוראים אבידן אבידע או מידן, מירז או עצמון, לֶשֶם שובל או הר-זהב, ואבא שלה נמנה כמובן עם עובדי משרד החוץ (ואני אומר לעצמי: תשכח מזה. גם אם היית עם אלף תוארי דוקטור, לכגון אלה בחיים לא היית מגיע) וההורים שלה חיים בחוץ לארץ כבר כמה שנים ולא כל כך רוצים לחזור לארץ כי הם 'בשליחות' (קרי: שליחות של התחת שלי). והאימא שלה הולכת עם משקפי שמש למעלה על הראש ציפורניה מטופחות ושערותיה תמיד בלונדיניות ונפוחות כמו בלון ועם ספריי שחס וחלילה לא תזוז אף אחת הצידה. והיא משחקת ברידג' עם חברותיה ובעלה קירח והתסרוקת שלו לאחורנית וגם כרס יש לו. ולא אאכזב אותך אשתי ואוסיף שנעליו הן תמיד מתוצרת "באלי" השוויצריות. והם מכבדים המסורת של המשפחה מדורי דורות והולכים לבית הכנסת  בחגים ואפילו מקפידים לבוא לחופשת מולדת בתקופה הזו. ויש להם מושב קבוע שם והגבאי דואג לזה כל שנה כי באי בית הכנסת הזה מנהלים מריבות עם צעקות עד לב השמיים החל מחודשיים לפני החגים על המקומות וכן על כך מי יעלה ראשון לקרוא בספר התורה ליד שליח הציבור ומי שני וכו' וזה לפי המנהג שהיה נהוג בעיירות פולין מאז המאה השישית לספירה.

"ורוב הזמן הדירה שלהם שבהרצליה פיתוח כמעט ריקה ותמיד הבת (כלומר זאתי שהיתה אמורה להיות מועמדת לנישואין איתי) עושה שם מסיבות עלא כייפאק, ואוכלים ושותים ומתפננים. והיא כבר מגיל צעיר צובעת את השיער וחברותיה כל אחת נוסעת עם אוטו מפואר של ההורים וכל היום מדברות על הגברים ועל המחזרים המאניאקים שלהן, והחברה הכי טובה שלה היתה עושה לי עיניים ומלחששת לי כשחברתה לא רואה.

"ומה מכל זה?

"סוף שאכלתי אותה והתחתנתי איתֵּך, וכמו שאמר דניאל לחברה שלו הרוסייה שנכנסה להריון ורצתה שיישא אותה לאישה במקום שתעשה הַפָּלָה כפי שדרש: 'את יכולה לעשות מה שאת רוצה ואני לא אתחתן איתך, אפילו אם אשב בכלא כמה שנים אבל אחר כך אצא לחופשי, כי זה יותר טוב מלחיות איתך ולהיות בבית הסוהר כל החיים.'

"ואני לא שמעתי בקולו."

וכל האמור לעיל הוא כנגד עינה בישא, כי נישאתי לבת ישראל טובה וכשרה  שבמקור אפילו היתה ג'ינג'ית אמיתית, חיננית  ואוהבת, שלמדה לבשל את כל המאכלים הטעימים, אשת חיל אמיתית, מארחת למופת וגם משמשת עזר כנגדי, (ועוזרת לי להתמקח עם הנער הערבי מוכר המישמשים באבו-גוש לומר שבסופר מארקט הפרי פחות יפה והרבה יותר יקר), וגם מגהצת לי את החולצות כל שבת בבקר ואף הביאה לי שלושה ילדים מתוקים ומקסימים כל אחד ממזר מרעהו, שיהיו בריאים.

הלא היא... אשתי  יקירתי  חביבתי... סליחה, שכחתי איך קוראים לה.

י"ז

רמת גן, עיר הפיז'אמות

9 בינואר 1999 

* * *

בן דרור ימיני

סתימת פיות אקדמית

כך הפכה ביקורת עניינית על המחלקה לממשל ופוליטיקה באוניברסיטת בן-גוריון לעוד קמפיין שהופך את ישראל למפלצת * תשובה לקלמן ליבסקינד * הבהרה בעניין פרופסור גנז

סתימת פיות אקדמית?

העולם האקדמי נכנס לסערה נוספת, בעקבות ההמלצה למנוע הרשמה לשנה א' בחוג לממשל ופוליטיקה באוניברסיטת בן-גוריון. מאות כבר חתמו על עצומה למניעת "הפגיעה בחופש האקדמי". הרושם הוא, כרגיל, שכוחות הקדמה נאבקים בחשוכים, שעסוקים בסתימת פיות. כך שהדברים ראויים לבדיקה.

תזכורת: המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) מינתה ועדה בינלאומית לבדיקת המחלקות למדעי המדינה בכל האוניברסיטאות. הדוח הוגש לפני שנה, ובנוגע למחלקה באוניברסיטת בן-גוריון הצביע הדוח על חולשה משמעותית בשלושה תחומים: תכנים, סגל ומחקר. כשלים יש והיו במחלקות רבות, ולא רק במדעי המדינה. רק לגבי המחלקה בדרום החליטה הוועדה להצמיד את האיום בסגירת המחלקה, אם לא ייושמו המסקנות. המל"ג אימץ פה אחד את מסקנות הוועדה. חברי המל"ג, צריך לציין, אינם פונקציונרים פוליטיים והם לא מונו על ידי שר מהליכוד או מהימין.

שני מדעני מדינה מגרמניה, אלן אימרגוט ותומאס ריסה, שגם עמד בראש הוועדה שהגישה את ההמלצות, התבקשו לייעץ בנוגע ליישום המסקנות. יישום המסקנות היה אמור להתבצע בשני מסלולים. האחד – גיוס אנשי סגל כדי לחזק שלושה תחומים. פוליטיקה השוואתית, מחשבה מדינית ושיטות ניתוח כמותיות. השני – גיוון אנשי הסגל הן מבחינת גישות תיאורטיות והן מבחינת שיטות מחקר, כדי שיהיה סגל שיוכל ללמד בשיטות מגוונות – איכותנית, כמותנית והשוואתית.

המחלקה יישמה את המרכיב הראשון, וגייסה שלושה אנשי סגל לחיזוק שלושה תחומים. איש לא בדק את דעותיהם הפוליטיות ולא היו חילוקי דעות על התאמתם. הבעייה מצויה במרכיב השני. מתוך השלושה שגויסו – שניים הם בניגוד מוחלט להחלטות המל"ג (השמות שמורים במערכת). אחת הבעיות שנחשפו בדוח הוועדה היא שרוב המרצים במחלקה שייכים לזרם התיאוריה הביקורתית, שנחשבת לשולית במדעי המדינה. אי אפשר להפריך מחקרים של חסידי הגישה הזאת. ולפי העיקרון הפופריאני, מה שלא ניתן להפריך הוא לא בדיוק מדעי. המחלקה היתה "חייבת להגדיל את הגיוון במונחים של מתודות ואוריינטציות תיאורטיות בגיוס אנשי סגל נוספים, כמומלץ במסקנות הוועדה." ואת מי גייסה המחלקה? את חסידי התיאוריה הביקורתית. לאחת המגויסות אין כלל תואר במדעי המדינה. הבעייה לא היתה בעמדות הפוליטיות של אנשי הסגל החדשים (פה ושם כבר היו התייחסויות לזהות הפוליטית של המועמדים, אך הפעם אפשר לפסוח על העניין). הבעייה היא בכך שהמחלקה לא יישמה חלק מהותי בהחלטות הוועדה.

זה הרקע להמלצה של ועדת המשנה של המל"ג להערכת איכות – לסגירת הרישום לשנה א' בשנה הבאה. לא הנוכחית. ההמלצה נתנה את האות לפתיחת הקמפיין החדש. ובמקום שהמחלקה והאוניברסיטה יבצעו את הנדרש, הם פתחו בקמפיין פוליטי. לצורך העניין גוייס לא רק משרד עורכי דין, אלא גם משרד יחסי ציבור, שההתמחות שלו היא בעיקר בקמפיינים פוליטיים של השמאל. האוניברסיטה, סליחה על המילים הלא כל כך אקדמיות, פשוט התחלקה על השכל. נכון, רוב חסידי "הגישה הביקורתית" משוייכים בדרך כלל לשמאל הלא כל כך ציוני. אלא שהצורך בגיוון תיאורטי הוא צורך אקדמי ולא פוליטי. זה מה שהוועדה דרשה. כך שדובריו הצווחניים של הקמפיין, כמו פרופ' זאב שטרנהל, אינם דואגים להרחבת דעת, לגיוון אקדמי ולפתיחות. הם מנסים להכתיב למל"ג אחידות דעים צרה תוך צפצוף על המסקנות.

לפני ימים אחדים, במסגרת הקמפיין הפוליטי, פורסמה ידיעה על כך ש"חברי ועדת הייעוץ מתנגדים להמלצה לסגירת המחלקה." מדובר באותם שני יועצים מגרמניה, שהתבקשו לבדוק את יישום ההמלצות. ובכן, לח"מ הגיעו אימיילים ששלחו השניים, אימגרוט וריסה, לראשי האוניברסיטה. ובכן, בתכתובת מוקדמת הבהירו השניים שאם התיקונים יבוצעו, לא יהיה צורך בסגירת המחלקה. בהמשך הם בירכו על יישום המסקנות בנוגע לחלק הראשון, אך חזרו על הדרישה לגיוון, והביעו "דאגה" לנוכח אי יישום החלק השני. הם גם הבהירו שהם עצמם לא היו שותפים להמלצה על סגירת הרישום, ומאזכרים את הביקורת על אוניברסיטת בן-גוריון, שעדיין לא דיווחה על ביצוע התיקונים. באחת התכתובות הם אף הביעו תרעומת על הניסיון להטיל דופי פוליטי בדוח הוועדה, וחזרו על הדרישה לאיזון אקדמי.  

אלה העובדות. אבל הקמפיין כבר יצא לדרך. והוא לא מתחשב בעובדות. למל"ג מגיעות פניות מצד אנשי אקדמיה ועיתונאים בעולם. יש כבר החתמת עצומות בישראל וברחבי העולם. אין לחותמים מושג על מה חותמים. אין להם מושג שמצד אחד ניצבים אלה שרוצים לצמצם את הגיוון ואת חופש הביטוי, ומצד שני יש את הוועדה ואת המל"ג, שדורשים להגדיל את הגיוון ואת החופש האקדמי. אבל תמיד טוב לכתוב שישראל היא מדינה חשוכה שסותמת את הפה לאנשי אקדמיה ביקורתיים. קמפיינים פוליטיים הם דבר לגיטימי. אבל קמפיין הפחדות שנועד לעוות את העובדות, ולאיים על חברי המל"ג, כדי שיקבלו החלטה פוליטית, ולא אקדמית, הוא דבר חמור וחסר תקדים.

הצעד של סגירת הרישום, לשנה הבאה, הוא צעד חריף וכואב. אבל לאוניברסיטה ניתנה אזהרה. היועצים מגרמניה חזרו, שוב ושוב, על הדרישה "לגיוון ולסילבוסים פלורליסטיים." יש עדיין זמן לתיקונים. האוניברסיטה כבר הוכיחה שהיא מסוגלת לתקן. ואם היא תתעקש על קמפיין במקום תיקונים, היא יכולה לבוא בטענות רק לעצמה. בראש אוניברסיטת בן-גוריון עומדים אנשים מאוד רציניים, הנשיאה פרופ' רבקה כרמי והרקטור פרופ' צבי כהן. הם נגררו למקום הלא נכון. הם יכולים לעצור את הקמפיין הפוליטי שרק מחמיר את הבעיה האקדמית. הרי הרבה יותר פשוט לבצע את ההמלצות מאשר להיות שותפים לקמפיין שהופך את האקדמיה הישראלית למצורעת.

הבעייה היא שכמו תמיד, השקר מנצח. מי שדורש פתיחות, גיוון והרחבת דעת הופך לחשוך ולמסוכן. מי שרוצה לכפות גישה אחת נושא בחוצפה את דגל "חופש הביטוי האקדמי". ייתכן שהקמפיין של שטרנהל ודומיו יצליח. זה יהיה סימן דרך בקבורתו של החופש האקדמי בישראל.

ליבסקינד והג'יהאד היהודי

מאתיים מוסלמיות בלבד, מתוך בין שניים וחצי לארבעה מיליון מוסלמיות בצרפת, עטו את הניקאב או הבורקה. ולמרות זאת, לפני חמש שנים החליטה צרפת, לאחר דיון ציבורי סוער, לאמץ חוק האוסר על לבישת הרעלה המלאה. בבריטניה, לעומת זאת, כמעט כל מוסלמית שלישית הולכת עם הכיסוי המלא. יש חלקים בלונדון שנראים יותר כמו מכה. אבל אין שום סיכוי בעולם שהחוק יעבור שם. והיא הנותנת. כשהתופעה קטנה, אפשר להיאבק בה. זה מה שעשו הצרפתים. כשהתופעה הופכת למגפה – אין שום סיכוי. ולכן הבריטים נואשו מהעניין.

נזכרתי בדברים הללו כשקראתי את הביקורת שכתב עליי עמיתי וידידי, קלמן ליבסקינד. איך אתה מעז להציג את הפורעים הללו, מבצעי תג מחיר, כשווי ערך לפורעים האיסלאמיים? שאלה נכונה. הבהרתי שאין שום השוואה לא בכמות ולא במהות. אלא שבתופעות מתועבות, וגם ליבסקינד מסכים שזו תופעה מתועבת, צריך להיאבק כשהן קטנות. צרפת נאבקה. בריטניה הרימה ידיים. אני בצד של הצרפתים. הבריטים היססו. הם הפסידו.

גם ההנחה שמדובר בתופעה שולית וזניחה ראויה לעיון. נכון שרוב המתנחלים, כפי שכותב ליבסקינד, מתעבים בעצמם את החוליגנים של "תג מחיר". זה פוגע בהם. זה פוגע בישראל. אלא שמנהיג המחנה, יורשה לי להזכיר לליבסקינד, היה הרב מרדכי אליהו. הוא זה שאמר בביקור בחוות גלעד, בשנת 2002, שיש היתר לגזל פלסטינים. זה הפך לפסק הלכה שהעניק היתר למסיק זיתים של פלסטינים. המרחק מהגותו של אליהו למבצעי "תג מחיר" איננו גדול כל כך. ואפשר להוסיף רבנים ממחנה ההתנחלויות, כמו ישראל אריאל, שכל דרכם מובילה לחוליגניות הזאת. או פעילה כמו דניאלה וייס, גם היא לא מזוטרות המחנה, שמצויה באותה סירה. אין כאן שחור לבן. אין כאן שני מחנות, של חוליגנים עבריינים מול מתנגדים. יש קשת של דעות ומעשים. החוליגנים בקצה. דני דיין, יו"ר מועצת יש"ע, בצד השני. וטוב שכך. אלא שהחוליגנים אינם לבד. לידם, ולא תמיד רחוק מהם, ניצבים מתנגדי ה"ממלכתיות", חסידי הסרבנות, גזלני הזיתים ושאר גידולי פרא.

ככל שמדובר בעבריינים – מדובר אכן בקומץ קטן. אבל הבעייה איננה רק הקומץ. הבעייה היא אותה אווירה שקיימת בקרב חוגים מסוימים, גם אם מיעוט מקרב המתנחלים, שמאפשרת לחוליגניות הזאת להמשיך. צר לי אם מישהו נפגע מכך שלגידולי הפרא הללו אני קורא ג'יהאד יהודי. המלצות על כינויים מוצלחים יותר יתקבלו בברכה. כך שכדאי לעסוק בעיקר. התופעה עדיין קטנה. אבל אם נשתוק, כהמלצת ליבסקינד, אם לא נבין את הסכנה, ספק אם היא תישאר כל כך קטנה.

ועוד משהו: מה אתה עוסק באנשי השמאל הקיצוני, טוענים נגדי מקביליו של ליבסקינד בשמאל, הם הרי קומץ קטן. אז זהו. שלא כל כך קומץ ולא כל כך קטן, ובעיקר מאוד מסוכן, עם נוכחות מפחידה באקדמיה ובתקשורת, גם הישראלית ובעיקר העולמית. לא אותו דבר. בוודאי שלא. אבל יש לי בקשה לידידיי מהשמאל ומהימין: במקום לומר לי שמדובר בקומץ, תתחילו לעשות משהו. משום שאם זה לא יקרה, הקטן הזה גדול יהיה.

הבהרה

בשבוע שעבר כתבתי על הקורס, באוניברסיטת תל-אביב, של פרופ' חיים גנז, שמעמיד בסימן שאלה את צדקת הציונות. אני מרגיש צורך להבהיר: הספר של גנז "מריכרד וגנר ועד זכות השיבה" רחוק מלהיות אנטי-ציוני והוא כולל גם הצדקות לציונות. עברתי על הסילבוס של הקורס. יש קורסים הרבה יותר גרועים. דיברתי עם סטודנטים שהיו שם. שמעתי מגוון של דעות על התוכן. כך שהביקורת שלי על כותרת הקורס נותרת בעינה. בנוגע לגנז עצמו – המשנה שלו הרבה יותר מורכבת.

כמו תמיד, זכיתי לביקורות על החוצפה שלי לבקר את המהות הביקורתית של האקדמיה. זה הפרדוקס החוזר על עצמו: חסידי הערעור והביקורת אינם מוכנים לשמוע ביקורת. הם רוצים להיות מעליה. לגופו של עניין, גם לחופש האקדמי יש גבולות. פרופ' אמנון רובינשטיין כתב על כך מאמר מלומד ושקול. לא כל "עמדה ביקורתית", בחסות אקדמית, מחייבת עמידת דום.  דייוויד אירווינג הוא היסטוריון ואיש אקדמיה ומכחיש שואה. הוא זכה לנידוי. כמוהו היו עוד אחרים. כך שגם לחופש אקדמי יש גבולות. ובוודאי שהתכנים האקדמיים ראויים לביקורת. רק כאשר אנשי האקדמיה עצמם יבינו את הדבר הבסיסי הזה, הדיון הציבורי בתחום הרגיש הזה יהיה קצת יותר רציני.

 פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 5.10.12

* * *

יואל נץ

אני הוכחתי את מידת מעורבותם של הרוסים...

הרשו נא לי להוסיף חיזוק זוטר למאמרו המאלף והחשוב של יוסף דוריאל "האמת שלי על אסון יום הכיפורים" [גיליון 777].

רצה הגורל ואני הקטן תרגמתי הוכחה ניצחת, כי הרוסים היו מעורבים בפלישה המצרית עד הפרט האחרון..שירתי ביחידת המילואים שבחיל המודיעין על תקן של "רוסיסט". עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים עלה בידי להתחמק מן העיסוק המשרדי ולהצטרף אל "דובר צה"ל" בתור צלם. נלוויתי אל הכוחות הלוחמים בחווה הסינית, אל היחידות שלחמו מעבר לתעלת סואץ ועד לכוח שהשתתף בתקיפת העיר סואץ. להלן קטע מתוך הרומן האוטוביוגרפי "שלושה חיים" עם השמטות קלות, שעוסק בימים שלאחר שחרורי מן השירות בתום המלחמה:

...בלילה נסעתי בזלדה. הפגזים שרקו והתפוצצו מכל עבר. גם בלילה שלאחריו. בלילה הבא אחריו – פגע הכדור בלחי שלי ולא בלחיו של יגאל אגייב(1). הצפיפות בזלדה היתה קשה מנשוא. שרשרת הזלדה נתקעה על הגשר ולא הצלחתי לצעוק שצריך לחלץ אותה, בגלל הכדור שהיה תקוע בראשי... גילה אמרה שאני צועק בלילה. בחלוף כעשרה לילות החלומות פסקו. מאז אינני זוכר עוד בעת היקיצה שחלמתי חלום.

שאפתי בכל מאודי לשוב סוף-סוף לעבודה, אבל להפתעתי קיבלתי זימון לשירות מילואים. ביחידה שלי התחולל במהלכה של המלחמה שידוד מערכות משמעותי. היחידה איננה עוד מה שהיתה לפני מלחמת יום הכיפורים. כעת היא לבשה אופי הרבה יותר קרבי. היא לא נמנית אמנם על הכוחות המסתערים, אבל היא אמורה לנוע מאחורי הכוח התוקף, לאייש כל מקום בסמוך למועד בו כוחותינו מגיעים אליו ולהציל שם מן הכלייה בלהט הקרב – שלא במזיד – כל מסמך בשטח שעשוי להביא תועלת. יש ומסמך עשוי להביא תועלת מיידית אפילו במהלך המשכו של אותו הקרב. במסגרת שידוד מערכות זה איחדו את היחידה שלנו עם היחידה שהיתה ממלאה בעבר תפקידים בשימוש בלשון הערבית, בדומה לתפקידים שלנו, "הרוסיסטים"...

הוצגו לפנינו קרטונים מלאים במסמכים, אשר חוליות מן היחידה החדשה שלנו אספו במפקדות הצבא המצרי. על גבי רבים מן המסמכים – פתקים, דוחות, רישומים, שרטוטים, מפות – ניתן היה למצוא רישומים בלשון הרוסית, וכן מסמכים על טהרת הרוסית. התמצאתי היטב בקריאת השרטוטים ההנדסיים עוד מן הימים, בהם עבדתי כנער במשרד של מהנדסים ומשיעורי השרטוט בקורס הנדסאי התעשייה. מן העיון במסמכים האלה הסתבר כי היועצים הצבאיים הסובייטיים שימשו במפקדות הצבא המצרי החל מתפקידי מפתח וכלה בתפקידים זוטרים למדי. השלטונות המצריים "גירשו" לכאורה את היועצים הסובייטים זמן לא רב לפני התקפת הפתע וצליחתה של תעלת סואץ. המצרים טענו בתוקף שלסובייטים לא היתה יד ורגל בתוכנית הצליחה וכי הסובייטים לא הובאו אפילו בסוד התוכנית...

עבדתי במרץ ובעניין רב על עבודת התרגום. לעיתים הייתי רושם את דברי התרגום בגוף המסמך ולעתים בדף נלווה. שלפתי מן הקרטון העתק שמש מקופל כמה וכמה פעמים על עצמו לאורכו, והתגלה רישום הנדסי של חתך מקטע סוללת העפר המצרית. בנקודה מסוימת מסומן היה בניצב לסוללה קו של עפרון קצר מודגש. ליד הקו נרשם בלשון הרוסית: "בליל ה-6 לאוקטובר יעבור כאן דחפור אל עברה השני של הסולל."

הבנתי מיד את מידת חשיבותו של המסמך הזה וצעקתי לעבר קצין המודיעין שהיה מופקד על עבודתנו:

"הנה! הנה היא ההוכחה הניצחת שהסובייטים אכן היו מעורבים עד למעל הראש בסודה של תוכנית הצליחה המצרית!"

הסגן נטל מידי את העתק השמש הארוך ואמר בהתרגשות:

"מסמך זה הולך עכשיו ישירות אל מפקד אמ"ן!"

מישהו שאל:

"אתם יודעים מה יעצו הסובייטים למצרים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים?"

נדרכנו לשמוע.

"הרוסים שיכנעו את המצרים לנהוג על פי דוקטרינת קוּטוּזוֹב במלחמה נגד נפוליון: לפתות את צה"ל לחדור אל עומק מידבר סיני ולהמתין שם עד רדת השלגים הכבדים ועד שישקעו בהם גייסות היהודים עד צוואר..."

(1)הנה קטע מן הספר שמבאר את החלום:

...עם רדת החשכה נערכה החטיבה והחלה לנוע לביצוע המשימה. הטור שלנו נסע דרומית לציר "עכביש", הגיע אל קירבת חופה של הימה המרה הגדולה ומשם פנה חדות צפונה לאורך הכביש המקביל לתעלה שכּוּנה "לקסיקון". הטור עבר את צומת "מצמד" ("עכביש"- "לקסיקון").  אחרי שחלקה הגדול של חטיבה 14 ובו הזלדה שלנו, היה מעברו הצפוני של צומת "טרטור", התברר שחדרנו עמוק לתוך המתחם המצרי, אשר כונה בפי הלוחמים בשם "החווה הסינית". איש מן הלוחמים שאיתנו לא שיער עד כמה עצום ושופע כלֵי משחית הוא מתחם זה.

בשעה תשע לערך ניתכה לעברנו אש תופת. הנסיעה הואטה. מפקד הזלדה הנמיך את מושבו שבמרכז כלי הרכב אל פנים החלל הממוגן, וצפה על הנעשה בעלטה שסביבו באמצעות הפריסקופ. נהג הזלדה סגר את תריס המגן וגישש את דרכו של הרכב דרך חרך הראייה.

תותחי הטנקים ומקלעי הנגמ"שים של חטיבה 14 פתחו באש תוך כדי נסיעה. לאורך התקדמותנו צפונה חלפנו על פני כלי רכב מצריים, טנקים מצריים בלתי מאוישים וחיילים מצריים שהתרוצצו  אנה ואנה בחשכה. יגאל היה יורה בחדווה צרורות ארוכים לעבר כל מטרה שהיה מזהה והיה קורא כדי כך בנעימת הסטקטו שלו קריאות מן הסוג: "המצרים בורחים כמו שפנים!"

הייתי מצביע ליגאל בידי: "הנה משאית!"

יגאל היה מפנה לכיוון ההוא צרור ארוך מן המקלע, אש היתה מתלקחת במשאית ואני הייתי מצלם את המדורה... ראיתי למשך כהרף עין את החייל המצרי הצעיר כאשר חלפנו על פניו. הוא ירה מן הנשק שבידו כלפי מעלה לעברנו ממרחק של צעדים ספורים. יגאל נשתתק, הרפה מאחיזתו במקלע והחל נופל לאחוריו. תפסתי את יגאל בימיני ובשמאלי אחזתי משום מה בפרק ידו כדי לחוש את הדופק שלו. לא היה דופק – חשתי בתוך הווריד זרימה אחידה וחזקה.

"דוקטור!" צעקתי לתוך החושך, "יש כאן פצוע!"

הכדור חדר אל לחיו השמאלית. הרופא החדיר את כף ידו אל מתחת לקסדתו של יגאל, הוציא אותה משם, האיר עליה בפנס. ידו של הדוקטור היתה מגואלת במוח סמיך. בעזרת הדיסקית של יגאל הפריד הרופא במאמץ ניכר את שיני לסתותיו, שהיו מהודקות זו לזו בכוח רב. בחן בידו ובפנסו את פנים חלל הפה והשכיב את יגאל לאורך דופן תא הנגמ"ש...

* * *

אבי שמואלביץ

הערות למאמרו של יוסף דוריאל [גיליון 777]

קטונתי מלהתווכח עם יהודים חכמים כמו דוריאל את בני פלד. אבל כ"צעיר" וכאחד שהיה ונלחם בהתשה ואחר כך ביום הכיפורים, אוכל לומר לך רק זאת. אריק שרון המשיך את קונספציית המעוזים רק אחרי שקו בר לב את  ברן קבעו את הנקודות שבהם יֵשבו החיילים שלנו. להזכירך מ-67' ועד 70' ישבה רק חטיבת שריון אחת מטמפו שבצפון ועד פורט תאוופיק שבדרום. נכון. היו לה גדודים נוספים, אבל חיילים לשֶבת במעוזים לא היו. אני רק רוצה להזכיר לך כי התחילו לדבר על קיצור זמן השירות  הצבאי. הורידו את חיילי החטיבה הירושלמית לקו התעלה כך שכולם חשבו שלא תהיה מלחמה.

דבר שני לגבי האזהרות על המלחמה מצד המצרים: החיילים, מהחייל הפשוט בגבול מצרים ובגבול סוריה –  כולם ראו את התעצמות הצבאות שממול, אבל בהנהגת המדינה היו שבויים בקונספציה של דיין וזעירא שהם "הגאונים" והם יודעים הכי טוב.

אני מציע כי תקרא את ספרו של צבי זמיר בעיניים פתוחות, שבו הוא מתאר במפורש מה הוא אמר למטכ"ל ולממשלה – מה המצרים יעשו, חצי שנה מראש, אבל היינו כחולמים. ומה נלמד מיום הכיפורים – שום דבר.

 אם אתה רוצה להפציץ את הכור  באיראן תעשה זאת ואל תדבר... כמו באימרה של הטוב הרע והמכוער –

  If you want to shoot shoot do not talk

לצערי הריטואל חוזר גם עתה.

שנה טובה  מועדים לשמחה,

אבי שמואלביץ

* * *

צבי מזאל

עידכון למאמרי על מורסי "נשיא קצוץ-כנפיים"

לאהוד שלום,

שמחתי על החלטתך לפרסם את המאמר ["יורשו של מובארק במצרים הוא נשיא קצוץ-כנפיים", גיליון 778]. מאחר שהיו התפתחויות רבות בזירה המצרית מאז כתיבתו אני מציע להוסיף בסוף המאמר את העידכון כדלקמן:

המאמר חובר לפני שנשיאה החדש של מצרים מחמד מורסי הדיח את המועצה העליונה של הצבא שהחזיקה בסמכויות ביצועיות רחבות ובסמכות החקיקה כמפורט בגוף המאמר ומכאן כותרתו.

אלא שמורסי הפך את היוצרות. שישה שבועות אחרי שנכנס לתפקידו פירסם הודעה חוקתית (שחוקיותה מפוקפקת) – המעבירה לו את כל סמכויותיה של המועצה הצבאית. בתוקף סמכויותיו החדשות הוא מיד הוציא לגימלאות את ראש המועצה הצבאית ושר הביטחון המרשל מחמד טנטאווי ואת הרמטכ"ל סמי ענן.

מורסי אינו יותר נשיא קצוץ כנפים. להפך, בהנף קולמוס היה מורסי לשליטה העליון הבלתי מעורער של מצרים עם סמכויות הרבה יותר רחבות מאשר אלה של מבארק, מאחר שהוא מחזיק גם בסמכות החקיקה שתישאר בידיו עד לעריכת בחירות חדשות לפרלמנט, שמועדן עדין לא נקבע. מהלכו של  מורסי היה צפוי כנאמר במאמר, אך הוא פעל הרבה יותר מהר מאשר ניתן היה לצפות תוך שהוא מנצל את כישלון הצבא בתקרית הרג 16 החיילים המצריים ליד מעבר כרם שלום. ראשי הצבא לא התנגדו להדחתם, מאחר שהפעלת הצבא היתה יכולה לגרום לטבח של אזרחים רבים. הם גם ידעו שלא יזכו לתמיכה רחבה בציבור, הן מאחר שהם חלק מן המשטר הישן ומעורבים במעשי השחיתות שהתנהלו בצילו של מבארק והן מאחר שהם אחראים להרג מפגינים רבים בתקופת הביניים.

מצבה הכלכלי של מצרים מוסיף להיות חמור. יש מחסור חמור בדלק, בגז, בלחם ובמוצרי יסוד אחרים. האלימות ברחוב קשה ושביתות פראיות פוגעות בכלכלת המדינה. מורסי הבטיח כי יטפל בעדיפות בבעיות אלה במאה הימים הראשונים לשלטונו, אך אלה מסתיימים ב-10 באוקטובר מבלי שהוא יכול להצביע על הישגים. בנסיעותיו הרבות לחו"ל מאז נכנס לתפקידו השיג כיסוי תקשורתי עולמי, יחסית חיובי, וגם סיוע פיננסי ממיספר מדינות, אך עד עכשיו לא הציג ראייה כוללת לטיפול בתחלואיה של מצרים, בעוד מתרבות הידיעות על סתימת פיות בתקשורת והעמדה לדין של נוצרים שלכאורה חיללו את הקוראן או העליבו את הנביא.

מורסי, כנציג של תנועת האחים המוסלמים הקיצונית, נמצא בדילמה. האידיאולוגיה האסלאמית הקיצונית שהוא מאמין בה מחייבת אותו ליישם את השריעה ולפעול להקמת ח'ליפות, אך מצבה של מצרים חמור והיא זקוקה לרפורמות מרחיקות בתחומי הכלכלה. האם האחים המוסלמים יהיו מסוגלים להציל את מצרים בטרם תפרוצנה מהומות של רעבים והמדינה תיפול לאנרכיה?

לא בטוח.

בברכה,

צבי מזאל

* * *

משה אביר

הלב שנחמץ פעמיים

בקיץ ההוא סיימתי טירונות שיריון במסגרת נוקשה וכפייתית ושבתי לקיבוץ ל'רגילה' – חופשה רבע-שנתית. החלטתי לא להיעתר לבקשת סדרן העבודה, ולהתעלם מן הצורך בעוד ידיים עובדות בעיבודים בפרדס. התעלמתי גם מאמרתו המהדהדת של מאיר יערי "בראש וראשונה ידיים!" – ארזתי תיק קטן לשהות של מספר ימים (כן, ארזתי לבד), לבשתי את מיטב בגדיי, הקפדתי במיוחד שחולצת ה'בטיק' הצבעונית הרקומה תהיה מונחת היטב על גופי, זו החולצה שאני שומר במיוחד לביקורים ברחובות תל-אביב, שנקראים על שם ראשי התנועה הציונית, ולכן החולצה מכונה בקיבוץ "פיירברג לאן?"

עוד באותו ערב שוטטתי אנה ואנה ברחובות תל-אביב, בוחן את חלונות הראווה ובעיקר בוחן את העוברות והשבות מכף רגל ועד ראש. בפלוגה קראו לי "הרנטגן" עוד לפני שזה הפך למושג דתי.

לפתע הבחנתי באיש בחולצה ורודה רקומה, 'חמוש' במצלמה, עוקב אחריי. אני אומנם רגיל למבטי מעריצות כשאני לבוש בבגדי כדורגלן שציפה שיגלו אותו, אבל במבט 'מפשיט' שכזה טרם נתקלתי. ניסיתי להתחמק ממנו. פניתי לרחוב קינג ג'ורג' (אנחנו נוהגים לקרוא לו המלך קינג ג'ורג' החמישי) – והוא נחפז אחריי, מתנשף, ומצלמתו מיטלטלת ומכה על חזהו.

ניסיתי לסטות לסימטה אלמונית והוא אחריי. כשהגעתי לקצה הסימטה בדרך ללא מוצא, התיישבתי על אחד האריות שבחזית אחד הבתים, מנסה להוריד דופק. מחשבה ראשונה שעלתה במוחי היתה, שאולי זה מישהו שזה עתה 'יצא מן הארון' וחושב אולי שגם אני באותו כיוון.

הוא עצר לידי מתנשם ומתנשף. אגלי הזיעה ביצבצו מתוך החולצה הוורודה. ללא גינונים של טכס סיפר לי שהוא צלם אופנה, ושהוא מחפש דוגמן להוביל את קולקציית הקיץ של חברת "פולגת" יחד עם דוגמנית בשם פנינה.

"הצילומים מתחילים מחרתיים, ושכר נאה בצידם," הוסיף האיש.

ההצעה השביעה אותי נחת, אך בטרם השיבותי בחיוב, נזכרתי שעליי לבקש את רשות הקיבוץ לעסוק בעבודה פרטית וכן את רשות הצבא.

קבענו שניפגש בעוד יומיים על יד האריה בסימטה אלמונית.

למחרת נפגשתי עם מזכיר הקיבוץ והגזבר. המזכיר הבהיר לי שאינו רואה בעין יפה עבודה פרטית, במיוחד לא בעונה הבוערת בפרדס. הגזבר החרה-החזיק אחריו, והוסיף שאם בכל זאת אעתר להצעה, אזי כל לירה מהפרוייקט הזה תועבר לקיבוץ, שאם לא כן הוא מתפטר.

מהקיבוץ מיהרתי לבסיס השיריון שלי, בג'וליס. המ"פ אמר לי שאין על מה לדבר ושאני מיועד להשתתף כבר מחר באימון הצמ"פ, ואחר-כך ייתכן שאיבחר לקורס מטקי"ם. "כמו כן, יש לך נתוני קצונה לא רעים," הוסיף המ"פ.

שני יצרים התרוצצו בקרבי: היצר הרע אמר לי לא לשוב לצבא והיצר הטוב יעץ לי להתמסר לקמפיין, כי זאת הזדמנות של פעם בחיים... הפלוגה תמתין וגם אם אשב בכלא, לא נורא. גם ז'בוטינסקי, משה דיין אורי אבנרי ואיתן לבני ישבו בכלא. לקיבוץ לא אעביר אגורה גם אם כל המזכירות תתפטר. אני עוד לא שכחתי שהם סירבו לממן לי מסע לקפריסין, מסע שבעקבותיו הייתי אמור להצטרף לליגת העל בכדורגל.

כמו כל בעל חלומות, גם אני חלמתי על חשבון בנק מנופח, על דירה שאקנה לאבא, על ניתוח פלסטי לאחות להעלמת צלקת שצצה בעקבות משובות הילדות שלנו. בעיקר פינטזתי על הזוהר והתהילה וההתחככות בכל דוגמניות העל של העת ההיא.

לא הייתי מסוגל לאכול כל אותו ערב. הסתובבתי בקיבוץ ללא מטרה, מנסה לשמור על יציבה נכונה ומדמה הליכה על המסלול. בלילה נדדה שנתי מהתרגשות, הדופק היה מואץ וזיעה קרה כיסתה את גופי. קיוויתי שזאת תהייה חוויה עוצרת נשימה. לפנות בוקר כבר שיננתי את התובנה הבאה: "החיים אינם נמדדים על פי מיספר הנשימות שאנו נושמים, אלא על פי מיספר הדקות בהן נשימתנו נעתקת."

בשעה היעודה הגעתי לנקודת המפגש ליד האריה בסימטה האלמונית. אף אחד לא המתין לי שם.

שוב שוטטתי ברחובות העיר, מחפש איש עם מצלמה, חולצה ורודה עם פרח בדש וסטודיו לצילום.

סטודיו מוסקוביץ' שכן ברחוב אלנבי. ההמולה מהסטודיו הגיעה עד הרחוב. נכנסתי בעקבות הקולות. הבחנתי שהזרקורים הופנו לבחור ולבחורה בלבוש מינימלי. איש התחזוקה במקום לחש לי שככל שהם לבושים פחות משלמים להם יותר.

הצלם הרים את קולו פעם אחר פעם – "רוזנבלום, הביטי לתוך עיניו של אורי..." וגם: "גלר, יותר צמוד לפנינה!"

פניתי לחדר ההלבשה, הורדתי את חולצת "פיירברג לאן?" ולבשתי את חולצת הטוראי. שבתי לצבא, נושא איתי את תחושת האכזבה וההחמצה ימים רבים. נשבעתי שלעולם לא אבקר עוד בשום סטודיו לצילום...

אפילוג

מקץ ארבעים שנה החליט מוזיאון תל-אביב לערוך תערוכת רטרוספקטיבה למוסקוביץ'.

ביום גשום במיוחד, מסוג הימים בהם אין חשק לקום מהמיטה, לקחתי לי יום חופש ונסעתי למוזיאון. כבר בכניסה ראיתי שעל כל הכרטיסים והקטלוגים מודפסת תמונה מתוך התערוכה.

בכניסה לאולם קלצ'קין היתה פרוסה על הקיר תמונת ענק מודפסת על בד, מעיזבונו של מוסקוביץ': פנינה רוזנבלום זוהרת וכל איבר מאברי גופה נמצא במקום הנכון, מישירה מבט אל עיניו של אורי גלר האוחז במותניה ומצמיד את גופה לשלו. מבטו לא הצריך ניחושים...

חזרתי על עקבותיי ושבתי לקיבוץ, מיוזע ורטוב.

בי נשבעתי – לעולם לא אבקר עוד במוזיאון תל-אביב!

משה אביר הוא חבר קיבוץ עין השופט. נולד ב-1947 בפלטיצ'ן, רומניה, והתגורר בעבר בצפת ובקיבוץ עין כרמל. הוא עובד במפעל הברגים בקיבוצו ועורך את עיתון המפעל, "עלי מיברג". מרכז חוגים מקצועיים בבית ספר התיכון האיזורי "מגידו" ומתנדב במסגרת תל"י  (תרומה לחברה הישראלית), טניסאי פעיל ומנהל את נבחרת הטניס המקומית. בעבר הפיק שנים רבות את אליפות ההתיישבות העובדת בטניס. הוא מדריך טיולים לעת מצוא ומרצה על רומניה ובולגריה. כמו כן, רכז תרבות חפ"צ (חטיבה פחות צעירה) בקיבוץ. סיפורים וחרוזים מפרי עטו מתפרסמים מעת לעת בעיתון "הקיבוץ" ובירחון "מסע אחר".

* * *

ד"ר גיא בכור

ביום שבו אסד נופל

ביום שבו אסד נופל, 3 מיליון עלאווים בסוריה הולכים לגורל של שחיטה וטיהור אתני. אם היינו מחזירים את הגולן, כל האלימות הזו היתה נופלת על תושבי הצפון.

רוסיה שלחה נושאת מטוסים להגן על אסד, בריטניה וצרפת מחמשות את מתנגדיו. הדם ימשיך לזרום. למה אין עדיין הכרעה בסוריה? התשובה מצמררת באכזריותה: מי שיפסיד – יישחט.

אם אסד מרים ידיים, או לחלופין מקבל את הצעת הליגה הערבית (בתמיכת ארה"ב) להעביר את השלטון לסגנו פארוק א-שרע הסוני, המשמעות היא שהעלאווים, 2-3 מיליון איש, ישלמו מחיר נורא. ואם המורדים יפסידו. הם אלה שיישחטו באכזריות רבה לא פחות.

זו הסיבה שאין אפשרות לסיים בפשרה כלשהי את הסכסוך הזה, משום שלא מדובר כאן במנהיג, אלא בעדה שלימה. בעצם, בברית המיעוטים, ששלטה בסוריה מאז 1970 –  העלאווים, הדרוזים והנוצרים. הם כולם ישלמו מחירים איומים, עד כדי השמדה, טיהור אתני וגירוש. לאף אחד בסוריה אין המותרות להפסיד. הם נלחמים כולם עם הגב אל התהום. הם נלחמים על חייהם.

הסוף ברור: ברית המיעוטים בראשות העלאווים לא תוכל להמשיך לשלוט בסוריה, והרוב הסוני דורש את מקומו הראוי. אבל עד שזה יגיע, מרחץ הדמים יכול להימשך עוד תקופה ארוכה, כל עוד אין התערבות בינלאומית במדינה כפי שהיה בלוב; ורוסיה וסין דאגו ודואגות שגם לא תהיה התערבות כזו.

בעצם, יש כבר מעורבות בינלאומית: נושאת המטוסים הרוסית "אדמירל קוזניצוב", יחד עם לפחות צוללת גרעינית רוסית אחת, כבר עוגנות בנמל טרטוס הסורי, לטובת אסד. המסר הוא הרתעתי כלפי נאט"ו, ארצות הברית או טורקיה: פגיעה באסד תיחשב כפגיעה ברוסיה.

אסד, שהבין כבר בשבוע שעבר שהעורף שלו מוגן צבאית ודיפלומטית, פתח במרחץ דמים. הוא מבין שהצבא הסדיר שלו מתקשה לבצע את המשימה, ולכן הוריד למערכה את הקלף החזק ביותר שלו, אך גם האחרון: "המשמר הרפובליקני", יחידת העילית העלאווית של הצבא, המיומנת והמצוידת ביותר, יחד עם שלוש דיוויזיות עלאוויות, או עם רוב עלאווי נאמן: השלישית, הרביעית (בפיקוד אחיו מאהר) ודיוויזיית רגלים. אלה מפציצים ללא רחם בחומס, ובמבואות המזרחיים של הבירה דמשק – והודפים משם את המורדים על צבאם. הצבא העלאווי של אסד מונה כ-30 אלף איש, עם טנקים מתקדמים, תותחים וטילים. לשום יחידה של הצבא הסורי אסור היה, עד היום, להיכנס למרחב דמשק, חוץ מ"המשמר הרפובליקני", ועכשיו מוציא אסד את הכוחות הנאמנים האלה מדמשק החוצה.

צבא סוריה החופשית מוצא מקלט בטורקיה ולפי דיווחים מערביים, המודיעין של צרפת ובריטניה מאמן ומחמש אותו. ללא התערבות בינלאומית ממשית יתקשו המורדים להפיל את אסד, שמתכנן להתבצר לבסוף במרחב דמשק המוגן. המשטר הסורי היסווה היטב את השנאות והתיעוב ההדדי בתוך המדינה, כאשר כלפי חוץ טען שאין עוד עדות בסוריה, וכי כולם סורים. לא מעט בישראל גם קנו את מצג השווא הזה. כעת, תיבת פנדורה העדתית נפתחה, והכול זינק החוצה – בלי יכולת לשוב פנימה. כך גם קורה בעיראק, וכך גם צפוי שיקרה באיראן, המפולגת ומשוסעת בעשרות עדות, דתות ומיעוטים המתעבים את המשטר המרכזי שם.

בישראל עוקבים בהשתאות אחרי האכזריות הסורית, משני הצדדים. הרי במשך כמה עשורים סיפרו לנו שמשפחת אסד היא "הפרטנר" שלנו לשלום. למזלנו, לא קנינו את האשלייה הזו ועכשיו אנחנו רואים את האכזריות של המשטר הזה, את שקריותו ואת התיעוב שחש כלפיו העולם הערבי.

הרי סיפרו לנו ששלום עם משפחת אסד יביא את יתר העולם הערבי, וכעת כל האשליות מתרסקות. למזלנו, הגולן נשאר בידיים ישראליות, וכך גם ימשיך להיות, כי אם האיזור היה מועבר לסוריה, השלטונות היו מיישבים שם מיליון תושבים, וכל מרחץ הדמים העדתי היה גולש מהגולן המיושב בסורים לעבר צפון ישראל.

הרבה לקחים יש בטרגדיה הסורית כלפי החברה הישראלית, תוך התפכחות אכזרית מאשליות. לפחות איננו משלמים הפעם את מחיר הסכסוכים הפנים-ערביים. התפקיד שלנו הוא להביט על המתרחש מבחוץ, ובשום אופן לא להתערב, שכן כל התערבות, אפילו מילולית, עלולה להסיט באופן מלאכותי את האש לעבר ישראל. אין זה סכסוך שלנו. את הגבולות יש לאבטח היטב. ולתת ל"אביב הערבי" סביב, אותה הבטחה מדומה להמשיך וללבלב לו.

[ציטוט. לא נמסר לנו היכן הופיע במקור]

* * *

תקוה וינשטוק

סקנדינביה: סוף

"סוף" תרתי משמע.

הסוף האחד פשוט: סיימתי לכתוב על הטיול בסקנדינביה. פה ושם ודאי נותרו מראות ואירועים שכדאי לספר עליהם אך את החוויות העיקריות – ההליכה לאיבוד בקופנהגן, סערת האימים בכניסה לגרינגן – כבר העליתי בכתב.

אבל "ב"סוף" הכוונה בעיקר לא לסוף האישי אלא  לסופן של מדינות סקנדינביה כפי שהן בימינו וכפי שהיו בכל הדורות. סוף האמור להגיע עוד בחיי רבים מאיתנו.

על הסוף המצמרר הזה שמענו מפי מורת הדרך שלנו בטיול הגמלאים לשבדיה, נורבגיה ודנמרק, שמדריכה מזה שנים טיולים של ישראלים בארצות סקנדינביה. הרזומה שלה כולל ידע רב שרכש ועודה רוכשת בצפון אירופה. לא פעם אמרה לנו משפט מדהים: "מדינות סקנדינביה תהיינה למעשה מוסלמיות – לא פחות ולא יותר." היא אף נקבה בתאריך שבו יתחולל המהפך: שנת 2040. 

נימוקיה עימה: הסקנדינביות, ובראש וראשונה שבדיה, הן ארצות עשירות של "צווארון לבן" – מקצועות חופשיים, הייטק וכדומה – שכבר אינן מוכנות  לעבודה שחורה, אותה הועידו לאנשי העולם השלישי. זה שנים שסקנדינביה "מייבאת" פועלים מהעולם השלישי, חלקם הניכר מוסלמי. לא מדובר במובטלים החוצים ימים וגבולות על מנת לזכות בעבודה כלשהי, כמו שקורה אצלנו, גם לא בפליטים פוליטיים שחזרתם למולדת כרוכה בסכנת נפשות והם מקבלים מחסה הומניטארי. אלה אינם מסתננים אלא מהגרים הנכנסים לסקנדינביה כדת וכדין, לפי הזמנה של ממשלות הצפון, אחר שנמצאו מתאימים לעבודה. לכולם מוענקות ביד רחבה זכויות אזרח מלאות – שוות לחלוטין  לזכויות התושבים שנולדו באותן הארצות. ממשלות סקנדינביה הליברליות מעודדות מיזוג מלא ומהיר של המהגרים, אבל אלה דווקא אינם אצים להיטמע ומעדיפים לחיות בנבדל, במסגרות המסורתיות שלהם.

הסקנדינבים החדשים נפוצים בכל רחבי היבשת. מסעדות מזרחיות – מאלג'יר, לבנון, אפילו  מקפריסין – פורחות בכל פינה. הכריכים המסורתיים העשויים קומה על גבי קומה – פינו  את מקומם לטובת הששליק והקבאב. ברחובות משוטטים גברים כהי עור ונשים עטופות בחיג'אב ובורקה. ראיתי אפילו גברת שפניה, מהשיער עד לסנטר, רעולים  במין משולש בד, מסוג מכסי-העיניים שמצמידים לעיתים לסוסים לבל יפנו לצדדים, וישעטו רק קדימה. בנמל התעופה של שטוקהולם קלטתי לפתע "יאללה!" קולני. מאחורי ניצב גבר בעל חזות לא-אירופית, משכנע  שלוש נשים, כנראה נשותיו, לעלות על הדרגנוע.

בחבורות הילדים הממהרים לבתי הספר צועדים בני המהגרים בחברותה עם הילדים  הבלונדיים תכולי העין – אבל הם נשארים מוסלמים. רובם באים ממשפחות מרובות ילדים. בארצות מוצאם השתכרו הוריהם פחות מעשרים דולר לחודש אם בכלל זכו לתעסוקה. כאן מוצע להם כל טוב – והילודה משגשגת. נישואי התערובת שכיחים. שבדיות תמירות, אולי הנשים היפות בתבל, מתחברות ואף נישאות לשחורים: שמם של אלה יצא כגברים שבגברים. וכידוע, כשהאב מוסלמי גם הילדים נחשבים למוסלמים. לא חשובה האם, שבדיה או לא שבדיה, הם מוסלמים.

לאט אך בהתמדה משתנה הדמוגרפיה בסקנדינביה לרעת צאצאיהם של הוויקינגים. לעומת פוריות המהגרים, הילודה של הסקנדינבים המקוריים נמצאת בשפל המדרגה. ילד אחד או שנים למשפחה ולא פעם גם אפס ילדים. אמנם באונייה הפליגה עימנו משפחה דנית עם ארבעה ילדים – שני בנים ושתי בנות, כולם יפהפיים – אבל מסתבר שמשפחה בסדר גודל כזה הינה תופעה יוצאת דופן בערי סקנדינביה.

ארצות רחבות ידיים, עשירות, אך דלילות מאוד באוכלוסין. דנמרק מונה 5.7 מיליון תושבים – בישראל ששטחה קטן הרבה יותר – כשבעה מיליון תושבים. שבדיה, המדינה השלישית בגודלה בשטח באירופה, קרוב ל 450,000 קמ"ר – לא יותר מ-4.9 מיליון תושבים. בנורבגיה ארוכת הגבולות 4 מיליון תושבים  בסך הכול. צפיפות אוכלוסין מהנמוכות באירופה. שלא כמו בארץ, שבה כמעט כל אישה צעירה מגלגלת עגלת תינוק ולצידה משתרכים פעוט וכלב, בחוצות אוסלו, שטוקהולם וקופנהגן – נראים רק מעט ילדים.

מיעוט הילודה נובע לעיתים ממניעים "אידאולוגים" – לא נביא ילד לעולם האכזר הזה – ובעיקר מסיבות אנוכיות הרווחות גם בארצות אחרות אך במידה פחותה: הפרעה לקריירה, במיוחד של האישה – למען הקריירה נדחות הלידות, ומגיעות לבסוף לתקופה הפחות פורייה – אי רצון לשאת באחריות ובוויתורים שההורות תובעת, והידיעה שגידול ילדים כרוך בימינו בנטל כספי גדול שיבוא על חשבון "החיים הטובים".

אבל קיימת סיבה נוספת למיעוט הילודה, טוענת המדריכה שלנו. ארצות הצפון סובלות כנראה מפגם גנטי הפוגע בפריון. חלק ניכר מילדיהן אינו בא לעולם בדרך הטבע אלא בהפרייה מלאכותית. בעגלות התינוקות מרובים  התאומים, ודאי פרי ההפרייה. ההתרבות זעומה והמדינות הסקנדינביות אינן צומחות.

על מנת שאוכלוסיית מדינה תצמח ותגדל חייב שיעור הילודה שלה להגיע לפחות לרמה של שני אחוז מהתושבים. חרף כל ההטבות והמענקים שמציעות ממשלות הצפון לעידוד הילודה, שיעור הלידות מגיע רק ל 1.8-1.9 אחוז. פחות משני האחוזים  המינימליים.

האוכלוסייה הנורדית המקורית הולכת איפה ומצטמצמת ואילו האוכלוסייה שמקרוב באה גדלה ומתעצמת. קרוב אולי היום שהתושבים הוותיקים יתבטלו בשישים וההגמוניה בארצות סקנדינביה תעבור למהגרים, שחלקם  הניכר מוסלמים.

תחזית אימים. סופה של סקנדינביה, ובמידה רבה כמעט סוף העולם, מתפשט כמו מגפה על כל הארצות. הוא מגיע עד לכאן, לירכתי צפון, ומשתלט על הארצות היפהפיות, סמל  לדמוקרטיה ולאיכות החיים. חוקי הקוראן ודין מוחמד בסיף יבואו במקום יצירות איבסן וסטרינדברג, גריג וגיאורג ברנדיס, קירקגור ואנדרסן, ובמקום פרסי נובל נראה נשים נערפות באשמת ניאוף. המוח השפוי פשוט אינו תופש!

המדריכה שלנו, המדברת על הקץ, אינה אשת מחקר וודאי לא נביאה, אולם בקיאותה בכל המתרחש בסקנדינביה רבה. ייתכן מאוד שהיא טועה בתאריך, והאסון יתרחש במועד רחוק הרבה יותר, ייתכן שאפילו לא יתרחש כלל. אבל עצם העובדה שתחזית כזו קיימת, מעוררת חלחלה.  

בחזרה לארץ: צמח החודש

צמח החודש שמציעה שרה'לה אורן, אוצרת הגן הבוטני בנאות קדומים, הוא שיח אברהם מצוי. שם  לא מוכר של צמח די מוכר הגדל – כמו ההרדוף – על גדות נחלים ומקווי מים בכל הארץ, פרט לנגב.

חודש תשרי מבשר את קץ הקיץ. אמנם החום גדול עדיין וכבר נאמר "שלהי דקייטא קשיא מקייטא" – שלהי הקיץ קשים מן הקיץ, אמירה המתאימה מאוד לחום וללחות של תשרי הנוכחי.

הקיץ ושלהי הקיץ הם שעתם הגדולה של הצמחים הגדלים על מקווי מים. הכול סביבם כבר קמל – פרחי הגרניום באדניות שלי סיימו את חייהם – ואלו צמחי המים, שעמדו בחורף בשלכת, מגיעים אז לשיא הפריחה. מסתבר שדווקא בבתי גידול העשירים במים, הלבלוב מאוחר, וזאת משום שאדמה ספוגה במים ענייה בחמצן ומשום שנוכחות המים מורידה את הטמפרטורה של הקרקע – שני גורמים המעכבים את גידול  הצמחים. ספר תהילים מאחל לצדיק שיהיה "כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא ייבול וכל אשר יעשה יצליח (תהילים א, כ"ג).

שיח אברהם המצוי עשוי להגיע לגובה של  שני מטרים. ענפיו מאורכים, דומים לקנבוס הרפואי וקצותיהם עטורים בתפרחות כחולות וסגולות הנפתחות בהדרגה כלפי מעלה. השיח נפוץ בגינות הנוי: מראהו נאה, פריחתו ארוכה – מיוני עד ספטמבר – ומערכת השורשים שלו מעמיקה לחדור למי התהום ומסוגלת להתרחק ממקור הזרימה.

מתוך 250 המינים של שיח אברהם מצויים בארץ שניים: שיח אברהם מצוי ושיח אברהם קיפח הגדל בצפון. שניהם דומים מאוד זה לזה.

מחקרים גילו כי בצמח מצויים חומרים כימיים המווסתים את פעילות הורמוני המין או מהווים להם תחליף. סגולותיו של שיח אברהם נודעו כבר בעולם הקדמון. ייחסו לו פתרונות  לבעיות פוריות, תסמונות נשיות, הגברת החלב אצל מניקות ואפילו ייצור תאי זרע. מהקליפה הקשה של זרעיו הפיקו בעבר אבקה לדיכוי היצר המיני, אבקה שהיתה נפוצה במנזרים. באנגלית מכונה השיח "פלפל הנזירות" או "עץ הצניעות", יש הסבורים כי שרה, אשתו העקרה של אברהם, הצליחה ללדת הודות לשימוש בצמח הזה כשם שלאה, שעמדה זמן מה מלדת, השתמשה בדודאים, ואחריהם ילדה את יששכר, זבולון ודינה.

נוסף לכל זה, ברפואה העממית משמש שיח אברהם לריפוי כאבי ראש ופרקים, דלקות מעיים, חיזוק שורשי השיער ואף לשיפור הראייה. ממש שיח מופלא.

שיח אברהם קשור לחודש תשרי. השם "תשרי" מקורו בבבל ("תשרי" באכדית – "התחלה") ולארץ  הגיע עם שיבת ציון של עזרא ונחמיה, יחד עם שמות ירחי השנה האחרים. לפני כן נקרא תשרי "ירח האיתנים" והוא לא היה החודש הראשון אלא החודש השביעי – מיספר כמעט מאגי: שבע (כפול שתיים) – השנים שיעקב עבד את לבן, שבע הפרות – השנים הטובות ושבע השנים הרעות במצרים, שבעת ימי השבוע, השנה השביעית שנת השמיטה ושבע כפול שבע, שנת היובל – ועוד ועוד. עד שנאמר (ויקרא רבא כ"ט) "כל השביעין חביבים לעולם."

בב' תשרי, ביום השני של ראש השנה, קוראים  בבתי הכנסת את סיפור העקדה שבסופו, ברגע האחרון ממש, מקבל אברהם את הפקודה: "אל תשלח ידך אל הנער!" – ובמקום יצחק נעקד איל לעולה: "וישא אברהם את עיניו והנה אייל ... נאחז בסבך בקרניו" (בראשית כ"ב.)" – התקיעה בשופר העשוי מקרן איל נועדה להזכיר את עקדת יצחק ולעורר את רחמי האל.

לפי אחת המסורות הסבך בו נאחז האיל הוא שיח אברהם ומכאן שמו של הצמח. צמד החוקרים אפרים וחנה הראובני מכנה את שיח אברהם בשם "אילנא קדישא", האילן הקדוש. יתכן שצורת העלים של שיח אברהם הדומה לכף יד – סימלה את יד האל המצווה לא לפגוע בנער.

מסורת העקידה עברה גם לנצרות. ישו בן האלוהים נעקד על מנת לכפר על חטאי העולם. ישו מכונה בין היתר "שה האלוהים" ושיח אברהם מכונה  "ויאה אגנוס  קסטוס" – היינו צמח החיים של השה התמים (בלטינית: ויטה – חיים, אגנוס – שה וקסטוס – צנוע).

גם במסורת המוסלמית מעלה אברהם את בנו לעולה, אך הבן אינו יצחק אלא ישמעאל. האירוע נחוג בחג הקורבן. ואילו לשומרונים שיח אברהם הוא-הוא "ערבי נחל" שבארבעת המינים. 

* * *

אילן שחורי

סיפורו המיוחד והלא ידוע של הבריגדיר ג'נרל האנגלי אדוארד תומאס מיצ'ל

הבריגדיר ג'נרל האנגלי אדוארד תומאס מיצ'ל שפעל ב-1840 לסילוקו של איברהים פחה מא"י, מת לאחר הקרב באשקלון ונקבר ביפו.

בעוד כחודש, ב-11 בנובמבר, יתקיים בבריטניה יום הזיכרון לחללי האימפריה הבריטית במלחמותיהם ברחבי העולם, בעיקר במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה. ה-11 בנובמבר 1918, היה המועד בו נכנסה לתוקפה שביתת הנשק בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה ומאז 1920 מצוין יום זיכרון ברחבי בריטניה, בן היתר גם באמצעות, פרח הפרג האדום, המוצמד לדש החולצה.

ברחבי ארץ ישראל נהרגו במלחמת העולם הראשונה קרוב ל-13 אלף חיילים בריטיים מהם קרוב לאלף חיילים מאוסטרליה וניו זילנד (אנז"ק). בתי הקברות הגדולים בארץ בהם קבורים החיילים הבריטיים הם בהר הצופים בירושלים, ברמלה ובבאר שבע, שם כמובן יתקיימו בחודש הבא טקסים.

מסיבה כלשהי, לא מתקיים בעשרות השנים שחלפו טקס זיכרון כלשהא, ליד קברו של אחד הקצינים  הבריטיים הבכירים ביותר שנפלו בארץ ישראל והוא הבריגדיר ג'נרל (תא"ל), אדוארד תומאס מיצ'ל, (Edward Thomas Mitchell), שנהרג באיזור אשקלון, 76 שנה לפני  הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. אדוארד תומאס מיצ'ל, נלחם כאן נגד צבאו של המצרי איברהים פחה ב-1840; מת באשקלון ב-24 בינואר 1841, נקבר במצודת סמית ביפו ושנים לאחר מכן קברו הועבר לבית הקברות הפרוטסטנטי ביפו, אחד מבתי הקבורה המוזנחים ביותר בארץ, בו קבור גם רופאו של משה מונטיפיורי, תומס הוצ'קין, מייסד בית הספר טביתה ביפו, ג'יין וולקר-ארנוט וכן כמה מאנשי קהילת אדמס האמריקאים שהגיעו ליפו  ב- 1866, והקימו את המושבה האמריקאית צפונית ליפו.

בנספחות הצבאית בשגרירות בריטניה בתל אביב לא מכירים את שמו של אדוארד תומאס מיצ'ל. היה גם קשה, לצורך הכנת רשימה זו, לקבל עליו פרטים בארכיון המלחמה הבריטי בלונדון וגם בארכיון הלאומי  הבריטי, אך קיימים כמה ספרים ופרסומים, המביאים את סיפורו חייו וגבורתו של הבריגדיר ג'נרל הבריטי שלחם למען אנגליה בספרד, אירופה, סוריה וארץ ישראל ובמהלך השנים שמו נשכח, לפחות אצל האנגלים.

אדוארד תומאס מיצ'ל החל את לימודיו  באקדמיה הצבאית המלכותית ב-27 בינואר 1802 שם עשה קריירה צבאית בחיל התותחנים המלכותי  והתקדם בסולם הדרגות. כבר ב-1810 יצא להילחם בגיברלטר שבספרד, שם ופיקד על חטיבת גרילה בסיירה דה רונדה. באחד הקרבות, שעה שעמד בראש הכוח הארטילרי של הצבא הבריטי, נפצע  באופן בינוני מפגיעת רסיס בכתפו. מיצ'ל זכה לשבחים רבים על תיפקודו בקרב, בעיקר במהלך הקרב על הגנת טאריפה בדצמבר 1811.

במשך שנה לחם בארצות השפלה והשתתף  ב-1814 בהפגזות על אנטוורפן. במהלך פעולות אלו הוא כיבה פעם קליפה מוארת שנפלה לתוך עגלה מלאה בתחמושת. באחת ההתקפות התנדב להוביל קבוצה של לוחמים ובמהלך הקרבות נפצע קשה. מיצ'ל היה נציב בריטי עם הצבאות הספרדיים במהלך החלק האחרון של מלחמת Carlist, מאוגוסט 1839 עד דצמבר 1840, וקבל סדרה של אותו כבוד  וחברות במסדרים יוקרתיים.

לאחר מכן מפקדיו החליטו לשלחו לסוריה בדרגת תא"ל, תחת פיקודו של האדמירל סטאפורד, לסייע לעות'מניים בהדיפת הצבא המצרי. מיצ'ל שימש כמפקד הכוחות היבשתיים – אנשי חיל התותחנים, חיל ההנדסה וחיל החפרים והכורים, והוא פעל תחת ההנהגה הכוללת של הצבא  העות'מני  בפיקודו של הגנרל ממוצא גרמני ג'יאקומו יוכמוס. 

במהלך הדיפת המצריים מיפו לכיוון עזה, השתתף מיצ'ל בקרב הקשה שהיה בעיירה מיג'דל ב-15 בינואר 1841. לאחר הקרב, שהיה תחת גשם זלעפות, הוא הלך לישון בבגדים רטובים. למחרת חומו עלה והוא מת ב-24 בינואר 1841. ההספדים על קברו היו רבים.

 מיצ'ל היה פופולארי מאוד הן בקרב עמיתיו הקצינים והן בקרב חייליו. הוא זכה להערכה רבה ותואר כחייל, אומנם קטן קומה אך אמיץ, גלוי לב, ובעל  עיין חדה וברורה. הספד ארוך על חייו ומותו של הבריגדיר גנרל אדוארד תומאס מיצ'ל פורסם כחודש לאחר מותו, גם בטיימס הלונדוני ב-20 בפברואר 1841, שם תואר בין היתר כחייל אמיץ, נדיב וטוב לב, אוניברסלי, אהוב על ידי חבריו הקצינים, ובין חייליו שהעריצו אותו במידה יוצאת דופן.

אדוארד תומאס מיצ'ל , נקבר על ידי החבלנים הבריטיים בקבר באגף השמאלי של המעוז "סר סידני סמית" במבצר הדרום-מזרחי של חומת יפו. היה זה בהיתר של השלטונות התורכיים.  (כיום בפינת יפת ולואי פסטר), שם גם הוצב, שלוש שנים לאחר מכן, בטקס מיוחד שנערך ליד הקבר ב-7 בספטמבר 1844 – לוח לבן גדול על ידי כמה קצינים בריטיים  ששירתו איתו בסוריה.

עשר שנים לאחר מכן הועבר קברו של מיצ'ל, יחד עם לוח השיש, לבית הקברות הפרוטסטנטי החדש, שהתפתח בחצר הצפונית של בית הספר האנגליקני "טביתה". לוח השיש  הלבן הרחב קיים עד היום, ועליו חקוקות שתי שורות בטורקית עות'מאנית וכתובת ארוכה באנגלית, ובה רשום בין היתר:

"מוקדש לזכר הבריגדיר גנרל אדוארד תומאס מיצ'ל מהתותחנים המלכותיים. מפקד הכוחות של הוד מעלתה הבריטית בסוריה, חבר של מסדר האמבט, מפקדה של איזבלה הקתולית ואבירי פרדיננד הקדוש ושל קרלוס השלישי מספרד, אשר מת ביפו ב-24 בינואר 1841..."

כמה כתבי יד  נדירים של אדוארד תומאס מיצ'ל, מראשית המאה ה-19, מצויים בארכיון המלחמה הבריטי. חלק מהם מצאו גם דרכם למכירות פומביות בהם גם הספד בכתב יד בנייר בן 15 שורות שכתב עליו אחיו, הגנרל סר ג'ון מיצ'ל. אחד מכתבי היד הנדירים של אדוארד תומאס מיצ'ל מפרט כמה מהלכים צבאיים של קצין התותחנים במלחמה בספרד במרס 1810. אדוארד תומאס מיצ'ל, מונצח גם במספר ספרים אנגליים המתארים את המלחמה בספרד, את מאבק האנגלים בסיוע לתורכים במלחמה נגד מוחמד עלי וכן בספר המפרט את שמות כל הקצינים הבריטיים שלחמו ברחבי האימפריה במאה ה-18 וה-19.

List of officers of the Royal Regiment of Artillery from the year 1716 to the year 1899

מאמר זה, הוא חלק מהניוז-לטר השבועי, העוסק בתולדות ארץ ישראל וידיעת הארץ שמפרסם אילן שחורי, עיתונאי, חוקר תולדות ת"א וא"י ומורה דרך מוסמך, במסגרת אתר תיור ישראלי. http://www.mytour-il.co.il. ניתן להירשם לקבלת הניוזלטר פעם בשבוע  על ידי שליחת מייל ופרטים לאילן שחורי:   ilan777@gmail.com– או באמצעות לחיצה על הלינק הבא:

http://members.viplus.com/LandingPage,d98fe8f7-8604-408a-9781-e91499a21894,88.aspx

* * *

יבין כץ

מה קרה ל"קרנרו"

קראתי בעניין את רשימותיו של אלישע פורת אודות אוניות הנוסעים ששטו במאה שעברה מנמלי טרייסט ומרסי דרומה ועגנו בנמלי הים התיכון מביירות ועד אלכסנדריה.

חלק רב מן העניין נבע מכך שהחלטתי שאמי ז"ל,  שעלתה ארצה מנמל טרייסט, עשתה זאת בוודאי על סיפונה של ה"קרנרו", כי כמה אוניות נוסעים יכלו כבר להיות בקו טרייסט-חיפה בשנות השלושים של המאה העשרים?

אשר לסופה של  ה"קרנרו", כנראה שאלישע פורת לא עיין בצרופה אליה הפנה אותנו בחלק א' של רשימתו, שכן באותה צרופה מסופר שה"קרנרו" נטרפה וטבעה עקב מזג אוויר סוער, מול חופי סודן, כמאה ושמונים קילומטר דרומית לפורט סודן, סמוך לגבול אתיופיה. במיצר צר ורדוד בין אי ליבשת, הרחק ממסלולה הרגיל ומהים התיכון.

כאן אנו מגיעים להערתו של אהוד לחלק זה של הרשימה. שנת טביעתה של האונייה 1938 קדמה אומנם בשנתיים לכניסת איטליה למלחמת העולם, אך בשנה זו מלאו שנתיים לפלישת איטליה לאתיופיה וכיבושה, מהלך שמאוד לא מצא חן בעיני הבריטים, בלשון המעטה. סביר להניח שה"קרנרו" ביום טביעתה היתה מגויסת למאמץ המלחמתי של איטליה; האם ייתכן גם שהבריטים ניצלו מזג אויר סוער כדי לסייע בטביעתה של האונייה האיטלקית? – It Wasn’t Beyond Them – כפי שנוהגים הבריטים להגיד.

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק ח.

ואז התחילו לבנות את תל-אביב

ואז, התחילו לבנות את תל-אביב. קודם רק דיברו על כך, דיזנגוף, שהיה בעל סוכנות-אוניות בנמל, היה בא אלינו ומציג את תוכניות "אחוזת-בית". הוא היה בא רכוב על חמור מאוד יפה ולבן. אחר כך, כשאחוזת-בית נהייתה תל-אביב, החליף את החמור בסוס.

זמן קצר לאחר מכן התחילו לבנות את אחוזת-בית ואת הגימנסיה "הרצליה", שהאדריכל ביקש לשוות לה את צורת בית-המקדש, כפי שהצטייר בדמיונו. לא היה זה בניין תועלתי. הוא נתן מין מימד של אגדתיות לכל הסביבה. אמנם היו שם רק שתי קומות, אבל האפקט היה כמו של ארמון מזרחי מכושף.

מסביב החלו לקום הבתים שברחוב הרצל. בשדרות רוטשילד היו רק שני בתים: של דיזנגוף ושל מחלק-המכתבים פוגל. הרחוב היה עדיין נהר של חול בין אבני שפה של המדרכות. מדי ערב היו מגיעים לשם מכל חלקי אחוזת-בית, ואף מנווה-צדק ויפו הגיעו – והיו מהלכים ברחוב הרצל, עד פסי-הרכבת, הלוך ושוב, עד חצות הלילה, שאז היו נפרדים לקבוצות, יוצאים לגבעות-החול, מתיישבים במעגלים ושרים שירים ברוסית.

אימא היתה הולכת בחול העמוק כל יום שבת מנווה-צדק ומגיעה למגרש שלנו שהיה ברחוב הרצל, ליד הגימנסיה. ורואה את יסודות הבית שלנו ההולך ונבנה. אבל לא זכתה לראות את הבניין עומד על מכונו.

התגוררנו בבית הקטן שבנה אבא ברחוב הרצל ואני התחלתי ללמוד בגימנסיה "הרצליה". למדתי בגימנסיה כשעדיין היתה ביפו, ואילו אנחנו כבר עברנו לדור בביתנו החדש ברחוב הרצל, והייתי הולך יום-יום דרך השכונה הגרמנית ליפו, לבית-הספר.

לאחר זמן קצר עברה הגימנסיה לביתה בתל-אביב. למדתי שם רק עד המחלקה החמישית, כי לאחר מכן עברתי ללמוד ב"בצלאל" בירושלים.

הנחתי תפילין כבר בהיותי בן שתים-עשרה כדי שאוכל לומר קדיש אחר אימי. והקפדתי על כך מאוד בגלל זוג עיניים מבינות שהיתה נותנת בי סבתא כל בוקר, מדי ראותה אותי לוקח בידי את התפילין והולך לבית-הכנסת לפני שאני הולך לגימנסיה.

*

אני עדיין יושב על השרפרף ומביט על ידיה הסורגות, או מחזיקות בספר-תפילה, של הסבתא מינצה. סיפוריה ניצבים חיים לפני עיניי, ואני מאמין לכל מוצא פיה.

ואני מציג את השאלה:

"כיצד הגעת אלינו, לארץ-ישראל?"

"כשגמרו להקריא בפניי את המכתב שנתקבל מאבא שלך, ובו הודיע לנו על מות אימך, מיד קמתי, הורדתי את סינורי מעל מותניי, ואמרת לסבא שלך:

"'חיים, אנחנו נוסעים לפלשתינה.'

"סבא העמיד עליי זוג עיניים תמהות. הוא לא רצה לנסוע בים דרך ארוכה כזו. אך הוא הבין, כנראה לפי הבעת פניי, שאין כאן עניין לוויכוח, והסכים.

"'אך מניין ניקח את הכסף?' – שאל. והוא צדק. הנסיעה לארץ-ישראל עלתה סכום כסף גדול מאוד.

"עניתי: 'אני אסע לאודיסה ואדבר עם ביאליק.'"

ביאליק, רבניצקי ולוינסקי הדפיסו אז בהוצאת הספרים שלהם "מוריה" באודיסה את ספר לימוד העברית "בן-עמי" שאבא חיברו.

"נסעתי לאודיסה," מספרת סבתא, "ונכנסתי למשרד של 'מוריה'. ליד השולחן ישב לוינסקי. הוא שמע את מבוקשי וקרא בקול לביאליק שישב בחדר השני:

"'אימא של בן-ציון אומרת שהיא צריכה לנסוע לפלשתינה."'

"ביאליק נכנס ופנה אליי בשאלה:

"'ואיך, לדעתך, נשלח אותך לפלשתינה?'"

הוצאת-הספרים "מוריה", שאבא היה אחד מחבריה, עמדה בפני קשיים כספיים, ולביאליק לא היה כסף לתת לסבתא.

"'אני לא יוצאת מכאן אם לא תבטיח לי שתשלחו אותנו.' התעקשתי.

"'אבל איך?'

"ובחדר עמדו ארגזי-ספרים גדולים, שנועדו למשלוח ליפו, לאבא שלך. והרבה ספרים מוטלים על הרצפה. אמרתי לביאליק:

"'אם אין לכם כסף – תכניס אותי באחד הארגזים, במקום ספרים, ותשלח אותי לפלשתינה!'

"ביאליק נבהל ועיני נתמלאו דמעות: 'חכי, אלך לדבר עם לוינסקי,' אמר לי.

"אחרי זמן-מה חזר ובידו דמי שני כרטיסי-נסיעה לארץ-ישראל."

העסקים של הוצאת "מוריה" היו אז כל כך חלשים, שאבא שלי תמה תמיהה גדולה כשקיבל מכתב מביאליק המודיע לו:

"אנחנו שולחים אליך את הוריך."

*

סבתא השאירה את בנותיה ומשפחותיהן בחוץ-לארץ. סבא היה כבר אדם זקן. ובבואם לארץ-ישראל נכנס מיד לתפקידו בדמות הסב, שיושב בכורסה והולך לבית-הכנסת, חוזר הביתה, ויושב שוב בכורסה. הוא הטיל את כל הדאגה על סבתא. והיא נכנסה מיד לתפקיד החדש, לדאוג להנהלת משפחתנו ולפרנסתה. היינו חמישה ילדים. הבן הבכור, יצחק, כבר למד אז בקולג' האמריקאי בביירות. ובבית נשארו יעקב, רחל, אני ועוזר. אבא עזב באותה תקופה את ההוראה והתמסר רק לספרות, וערך את קבצי "העומר". עול הפרנסה היה קשה, ואבא לא יכול היה להתגבר על כך.

על מבטו הנבוך של אבא – במה לכלכל את המשפחה אשר גדלה עכשיו עם בוא סבא וסבתא – שלחה סבתא מבט נבון אל מול בניין הגימנסיה, שהיה מרוחק מאיתנו בית אחד בלבד,

וענתה –

"אני אכניס פנסיונרים מן הגימנסיה לביתנו."

המילה פנסיונרים היתה בשבילה מילה חדשה, שמיָמיה לא שמעה. אך כבר בימים הראשונים לשהותה בביתנו תפסה את האווירה והבינה איך להתמצא בה.

היא פינתה שני חדרים בבית והכניסה בהם פנסיונרים. אנחנו הילדים התקבצנו בחדר אחד. וחדר אחד לה  ולסבא. ובזכות עבודתה נפתרה בעיית הפרנסה בבית-אבא. אבא גר אז עם אשתו השנייה בבית אחר, ברחוב קטן מאחורי הגימנסיה.

את כל צרכי המחייה היינו קונים מידי הערבים. סבתא לא הבינה מילה בערבית. וכשהיתה יוצאת לשוק, לקנות ירקות ל"פנסיון", היו הערבים מדברים אליה בשפתם והיא עונה להם בוולאכית, זה ז'רגון רומיני. היא ידעה להסתדר עם הערבים כל כך טוב בעמידה על המיקח, עד שנשות משפחת שלוּש, שהיו בשכנותנו וידעו לדבר היטב ערבית, היו מתפלאות להצלחתה. ולפעמים נדמה לי שהלוואי והיינו יודעים להתמקח כך כיום עם הערבים.

*

פעם, ואני יושב כמנהגי על שרפרף לרגליה, אמרה לי סבתא:

"ניאצ'ה, עליי ללמוד לקרוא ולהתפלל."

היא לא ידעה לקרוא אפילו את האל"ף-בי"ת.

ומאז, השעות הנעימות שעברו עליי באותן שנים, היו ביושבי לרגליה על השרפרף, ואני מלמדה לקרוא אל"ף-בי"ת. לאט-לאט, בהנעת שפתיים רכות, כששתי ידיה בשרוולים בעלי פרחים של בד צבעוני – היתה יושבת שעות, שעות, וממלמלת כששמורותיה הארוכות מורדות אל ספר-התפילה שבידיה – ואמנם לא עברו חודשים רבים והיא למדה לקרוא ולהתפלל מספר-תפילות קטן עב-כרס. והיתה מתיישבת לפנות-ערב על הכיסא שבמרפסת הפונה לרחוב, לבושה בבגדיה הטובים, מעמיסה משקפיים על עיניה, מרימה שתי ידיים מקומטות המחזיקות בסידור, ולוחשת את התפילות הברות-הברות, כשחתול לבן מתקפל בהתפנקות לרגליה. וכל זאת עשתה לאחר גיל שבעים, בלי מורה מלבדי.

סבא לא אהבה חתולים – והיה מרים עליהם קול כרועה שרוצה שהפרה תשמע לו – והם היו מסיבים אליו ראש ונשארים במקומם עד שיפסיק. וכשהיה מתעורר משנת-צהריים, היה מוצא חתול למרגלותיו על המיטה. הם חיבבו אותו יותר מכל שאר בני-הבית.

בגיל שבעים התחילה סבתא להתעניין גם בתצפית כוכבים ולשאול לשמותיהם. ערב-ערב ישבה על המרפסת וראתה בשינוי מקומותיהם.

*

לימים מכר אבי את הבית, שהיה ברחוב הרצל, ובנה בית חדש בשדרות רוטשילד. יום אחד, שזה היה לאחר שנות המלחמה העולמית, אני חוזר הביתה מציור בגבעות-החול – ואני רואה את הנערה התימניה שעבדה אצלנו עומדת נרעשת וממלמלת בשפתיה:

"הסבתא מתה."

והבית, אף שהיה מלא שאון ילדים, נעשה כאילו חלול, והיה בו הד, מרוקן. ואני הוספתי לחוש את סבתא ולדבר עימה בין ביום ובין בחלום במשך כל ימי חיי.

אני קם מהשרפרף, שנתיישבתי עליו בדמיוני, בראשית דבריי, יורד שלוש מדרגות, והריני ברחוב הרצל.

לעיתים נדמה לי שהאנשים אז היו אחרים. אולי מפני שהם היו קומץ קטן, קרובים מאוד איש לרעהו, וגם עוצמת החולות סביב השפיעה, והשמיים. הכול היה אחרת. כאשר הלכת ברחוב הרצל לעת ערב, כאשר אנשים טיילו בחוץ, יכולת לשמוע אותם מדברים על ספרים, זה היה המכנה המשותף לכולם.

אני זוכר את הנעליים החומות של דוד פרישמן, בביקורו בארץ, שבוססו בחול בסקרנות ובזהירות כדי שלא לגלוש לתוך חפירה עמוקה שחפרו פועלים שהתקינו בור-סיד ליד הבית שלנו ברחוב הרצל. תחילה הביט פרישמן סביבו ואמר:

"חול."

אחר-כך עמד זמן רב והסתכל בנעשה. ניגש קרוב יותר אל הבור, פשט צווארו, הביט לתוך החפירה ואמר באכזבה:

"חול, חול, ככל שחופרים רק חול."

והיתה בדבריו איזו זרות, איזו נימה ספקנית מאוד.

אבל לי, כנער, היו החולות עולם של פלאי-פלאים. מעולם לא חשבתי שחיי ילדותי עניים. ידעתי שיכול להיות קצת יותר  טוב, אבל לא חשתי צורך בשינויים, וראיתי עצמי מאושר. להם, לסופרים שהגיעו לכאן בבגרותם, נראה המקום צר. הם הביאו עימם נכס רוחני גדול וכבד, נתון במסגרות מסויימות, שהלך והתפורר מאז הגיעוּ לארץ. כאילו לא היה כאן הד למה שהם דוברים. בשבילי היו החיים כאן עולם מלא, שיש רק להשתדל להבינו ולתת לו ביטוי.

גם לאבא היה חסר המגע היום-יומי עם החיים בארץ. הוא היה הולך לבית-הספר ללמד, ובשאר שעות היום היה כותב ומגיה. הוא בא לכאן עם עולם משלו, מוכן, מכוּון ומסוגר. מחיצה כזאת ראיתי גם אצל ביאליק, אלא שההתגעשות הפנימית החזקה שלו הובילה אותו מעל פני הדברים. ברש ניסה לפקוח עיניים ולהבין את הסובב, אבל המסגרת הנפשית שלו כבר היתה מסויימת וברורה כשבא לארץ. אני הייתי בתוך המהלך התוסס של חיי היום-יום, שאבי לא הצליח לראותו.

יעקב רבינוביץ, ברנר, ברש, ר' בנימין, שמעוני, דוד קמחי, יעקב שטיינברג, יהודה קרני, ד"ר צפרוני, בורלא, הררי, סילמן, דושמן, יעקב קופילביץ הוא ישורון קשת, שרובם גרו בתל-אביב, וחלקם באו מירושלים, ושלום שטרייט מפתח-תקווה, היו נפגשים כל ליל-שבת בבית אבא או בביתו של ברש, או מדי ערב במדרכות רחוב הרצל.

דמות נהדרת, זקופת-קומה ומלאת-חן היתה דבורה בארון, שנהגה לצעף את פניה.

אחד מן הסופרים היה קורא באותן פגישות מה שכתב, על פי רוב יצירה מתורגמת. רבים מהם עסקו בעיקר בתרגומים מלשונות אחרות. המכנה-המשותף ביניהם היה, לדעתי – איך לאמור ולבטא בעברית. היו שותים תה עם עוגות, שאשתו של אבא היתה מביאה מבית-הקפה של לורנס בשכונה הגרמנית. השיחה היתה בעברית וברוסית. אם לומר את האמת, הרוסית היתה השפה השלטת ברחוב הרצל. את החיים בתל-אביב בתקופה ההיא תיארתי בספרי "עיר קטנה ואנשים בה מעט".

אורח-החיים של סופרים, שהייתי קרוב אצלו בימי ילדותי ונערותי, דחה אותי. ראיתי אותם יושבים בחדריהם שפופים לאור המנורה ועוסקים במלאכת-הכתיבה בשעה שאנחנו טיילנו חופשיים בחוצות ונעצנו עיניים במהלכים (ובמהלכות) ברחוב לעמוד על אופיים. דחייה זו העמיקה כשהאזנתי לשיחותיהם. הם דיברו תמיד על קשיי ביטוי וצורה. לי נשמע כל זה כשיעור ארוך לדקדוק.

כשראיתי את ייסורי-הכתיבה שהיו לאבא ולסופרים בני-דורו, כשהיה יושב ימים ולילות ליד מנורת-הנפט שלו וכותב ומגיה, הטיל עליי המראה פחד להחזיק בעט-כותבים, ומעולם לא חשבתי שיום אחד אכתוב שורות בספר.

בני-דורו של אבא כתבו לא בשטף אלא במאמצים מרובים, התחבטו בקשייה של השפה העברית כדי לבטא את מה שישנו ומקובל כיום. אבא ואני, עולמות נפרדים לגמרי בספרות.

המשך יבוא

* * *

אופירה רהט

מי היה מ. קריספין שהעתיק את

 "אי המתים" של בקלין?

לאהוד שלום רב,

הפרק בגיליון 778 מהספר שלך "בין חולות וכחול שמיים", מפי נחום גוטמן, נפתח באפיזודה של הנער המרותק לרפרודוקציה מתמונת "אי המתים", פרי מכחולו של ארנולד בוקלין (1901-1827) הפתיע וריגש אותי.

הוריי נישאו בפתח תקווה בערב פסח 1932. מתנת חתונה הביא להם מ. קריספין, שעבד בפרדס של משפחתי, פרדס גולדברג, ציור שמן שצייר – "אי המתים" – שהיה תלוי ב"חדר הגדול" בביתנו במקום בולט. בשנים האחרונות התמונה תלויה אצלי ואני רואה אותה כל יום, ואני חוזרת ומשתוממת על שהצייר העניק את "אי המתים" לזוג צעיר. ב"ארכיון" של אבי מצאתי תצלום של קריספין מול כן הציור שלו. מסעות מפרכים באינטרנט לא הניבו מידע על קריספין.

לפני שנים אחדות, בביקור במוזיאון בלייפציג, נגלה לעיני המקור (שצויר בשנת 1886). עד לרגע ההוא לא ידעתי שחייתי למרגלות העתק מתמונה נהדרת בצבע. עליי להודות שקריספין היטיב לצייר את "אי המתים" שלו בגוונים שונים של כחול ואפור. לשם השוואה השגתי מיד גלויה נאה של המקור.

אי המתים שבוונציה, שהונצח בתמונות הללו, מאיים בקדרותו כשחולפים על פניו בסירה בדרך לאי מוראנו. למען האמת, בביקור הראשון שלי בוונציה בשנת 1961 לא ידעתי כלל שאי כזה קיים.

אופירה רהט

לאופירה שלום,

חמש פעמים חזר וצייר הצייר השוויצרי ארנולד בקלין גרסאות לנושא "אי המתים". ארבע מתוכן שרדו וניתן לראות אחת מהן באינטרנט, בגוגול, בהקשה "אי המתים" ו/או "אי המתים רחמנינוף". אחת הגירסאות של "אי המתים" נמצאת במוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק, וכל פעם שאני מבקר שם אני מחפש אותה לראותה, אך לצערי אין שם שום גלוייה או רפרודוקציה שלה. מעולם גם לא מצאתי אלבום תמונות של בקלין, כאילו לא היה קיים.

למזלי השאיל לי פעם רן קידר את עטיפת תקליט הוויניל של הפואימה הסימפונית "אי המתים" של רחמנינוף, שעליה מודפסת תמונת "אי המתים" של בקלין, ששימשה מקור השראה למלחין. צילמתי אותה והיא תלוייה אצלי בחדר העבודה, ובפעמים הנדירות שבהן מזמינים אותי לדבר על גוטמן (כי מה לי ולו בכל המובנים?) – אני לוקח אותה איתי כדי להראות איך נראתה התמונה הראשונה שראה נחום גוטמן בחייו. התמונה שונה מאוד מכל מה שהיה נחום גוטמן עתיד לצייר, ואין לראות בה השפעה עליו.

בידידות

אהוד

* * *

השקה לספר השירה השני של איליה בר זאב

טיסה נגד השעון

בהוצאת קֶשֶב לשירה

ביום רביעי, כ"ד תשרי תשע"ג 10.10.2012 בשעה 20:30

באולם "צוותא" 2

רח' אבן גבירול 30 תל אביב. טלפון 03-695056/7

משתתפים: רפי וויכרט, ליאור גרנות, יונתן ברג, גיורא פישר, קארין טפר בר זאב, אהוד בן עזר, ברוך אסקרוב (קול ישראל), דני גספר (שביל ישראל) ד"ר משה סוויסה (מרכז רפואי קפלן) אריק קוקס.

ליווי מוסיקלי : עפרה אבני – חליל בנסורי (חליל במבוק הודי)

איציק יונה – גיטרה

הכניסה חינם

חנייה בחניון הבניין או בסביבה הקרובה. לתושבי ת"א החנייה חינם

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, את הבומים  [גילון 778] לא המצאתי בראשי הקודח וגם לא תיארתי אותם לתפארת המליצה, על מנת להגביר את הרושם של עוצמת הסערה. הם החלו קצת אחרי תשע בערב כשנכנסנו להצגה באודיטוריום והיו בעצם מין קדימון לטלטולי האונייה – אלה התחילו רק אחריהם. קולות הנפץ הבהילו אפילו יותר מהטלטולים. יש לי  תנא דמסייע – חברתי לתא גיזה שהיתה עימי באודיטוריום ונחרדה מהם עוד יותר ממני. בעצם, לפחות כל מי שהיה באודיטוריום לא ישכח את הדפיקות הנוראות.

וכידוע "לא ראיתי, לא שמעתי," אינה ראייה. אני כן שמעתי ועוד איך.

איני רוצה להיכנס לוויכוח ווקאלי אך אשמח אם תדפיס את דבריי או לפחות תעיר כי בתא שלך אמנם לא שמעת את הקולות אבל הם נשמעו כנראה באתרים אחרים באונייה. לבל אראה  כחולמת חלומות, אם לא שקרנית.

מועדים לשמחה,

תקוה

אהוד: כאשר החלה הסערה שבה היטלטלה הספינה "ויז'ן אוף דה סיז" באוקיינוס, מול חופי נורווגיה – המיסתורית היתה מחוץ לתא, באולם, לא רחוק מהאודיטוריום, והיא לא שמעה שום בומים. גם אני לא.

* איזה תגובה מקסימה, מצחיקה ומשובבת נפש: "תקוה יקרה, גם אנחנו היטלטלנו באותה ספינה ובאותו לילה סוער, ומאחר שהיה לנו חלון בתאנו, גם ראינו את הגלים הגבוהים, אבל לא שמענו שום בום!!... גם המסתורית מעידה שלא שמעה... וכאשר שקענו במיטה הנוחה, שנעשתה בסערה לערסל מתנודד, אני השתדלתי להיזכר בישיבה בקפה במדרחוב של שטוקהולם, שבו חלפו על פנינו עשרות יפהפיות שבדיות בלונדיות צעירות דקות גזרה בלבוש מינימלי ובסנדלים, והשדיים קצת בחוצה וגם פלחי התחת, וככה, עם כוס בירה שכבר הייתה לי בבטן – נרדמתי."

חג שמח, איילה זמרוני.

* נוטים להאשים אותנו שאנחנו "ימניים" וכך גם המכתב העיתי שלנו. ובכן, להד"ם. אנחנו כותבים, וגם נותנים במה לאחרים, למי שמתבונן במציאות בעיניים פקוחות מבלי לרמות את עצמו. נכון, אולי לכן ממעטים לכתוב אצלנו אידיוטים מוסריים ואנשים שתאוות ה"השלום" שלהם נובעת חלקה מטיפשות וטירוף-נעים וחלקה מהחזקה במקצוע שמניב הכנסות לא רעות.

* ב"שבת עולמית" שמגיש הד"ר להיסטוריה יצחק נוי מדי שבת בתשע בבוקר ב"קול ישראל", שמענו מפיו כי פתח-תקווה נוסדה ב-1882 כמו ראשון לציון!

לא ידענו ששנת תרל"ח היא 1882 למניינם!

* * *

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

ביום שני 15/10/2012 בשעה 19:00 יתקיים ערב השקה לספר

יבגני אוניגין / א.ס. פושקין

תרגום חדש מאת יואל נץ

האירוע יתקיים בבית הסופר ברח' קפלן 6 תל אביב

בתוכנית: התכנסות וכיבוד קל

ברכות ודברים מפי:

ד"ר נורית צדרבוים: על היצירה

פרופ' יוסי גמזו: על פושקין

יואל נץ: על התרגום החדש

ליווי מוזיקלי: ליא וינר

קריינות ומשחק: עמית מאוטנר

מנחה: נירה תובל

דמי כניסה 30 ₪ כולל כיבוד קל וחוברת "דם בשלג" (חייו ומותו של פושקין)

פרטים והרשמה: נירה תובל 054-4639625

 niratu4@gmail.com

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,426 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,051 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל