גיליון מס' 780

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה בתשרי תשע"ג, 11 באוקטובר 2012

 עם צרופת הפואמה של יוסי גמזו "דם בשלג" שנכתבה במלאת 175 שנה למותו של פושקין

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 134 שנים לעלייה הראשונה. // חיים פיירברג: למסור אינפורמציה רבה מדי. // אילן בושם: 8 שירים, אוקטובר 2012. // ד"ר עזריאל קרליבך: למה יצאנו והקמנו את "מעריב"? [ציטוט]. // שלמה אראל: להציל את "שמפוליון"? // צבי לפר: ישראל החזירה חובה לאונייה "שמפוליון". // יהודה בן-צור: שתי טעויות בסיפורו של אלישע פורת. // וכן: ארנון שמשוני. // משה כהן: גילוי סודות היקום. // רון וייס: "הארץ" הוא עיתון מאוזן. // נעמן כהן: פולין והבלטיות. // זיוה גל: "אֵין מַה לַחֲשֹׁשׁ מִן הַמָּוֶת," אָמַר אָבִי. // שמעון לוי: יום שלג בשכונה. // דוד אשכנזי: קייטנה של כלבים. // אורי הייטנר: 1. על מה הבחירות? 2. נבחרת החלומות.  // אלי מייזליש: מי ינצח בבחירות פברואר 2013? // לְבָנָה מוֹשׁוֹן: שִׂיח אַבְרָהָם . // משה גרנות: יין ישן, על ספרה של בתיה כהנא "עלבונות". // ספרי דורות קודמים מאת אהוד בן עזר: "בפרוח עץ ההדר" לבתיה כהנא, "תרבות וספרות", "הארץ", 7.2.1975. // ABDULATEEF AL-MULHIM // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק ט. גימנסיה "הרצליה": תגיד לאבא שהוא זורק את כספו לרוח! // ממקורות הש"י. // ממכמני הפורנוגראפיה הקלאסית מלפני 107 שנים, מאת הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית, פליקס זאלטן (1869-1945), מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", "ילדה יפה" ו"במבי, חיים ביער".

* * *

אהוד בן עזר

134 שנים לעלייה הראשונה

הסבר: הרשימה דלהלן נשלחה לפרסום ב"ידיעות אחרונות" לתאריך יום חמישי, ו' חנוכה, 25.12.03, שזה היה אז בדיוק 125 שנה לתלם הראשון באדמת פתח-תקווה. הרשימה הודפסה בקיצורֵי עריכה ב"ידיעות אחרונות" מיום 28.12.2003, במדור הדעות בעריכתו של עמוס כרמל הזכור לטוב.

שמענו שעיריית ראשון לציון עומדת לחגוג יחד עם מוסד יד יצחק בן צבי ביום 14.10.12 יום עיון הזוי הקרוי "130 שנה לעלייה הראשונה", בהשתתפותו של הבלופר ישראל ברטל, הכופר באופן עקבי בראשוניותה של המושבה פתח-תקווה – וחשבנו שראוי לחזור כאן על העובדות האמיתיות:

ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878, ירד הגשם הראשון בכמות זעומה, אף על פי כן החליטו מייסדי פתח-תקווה לצאת לחריש ולזריעה. יומיים לאחר רדת הגשם, ביום ו' חנוכה לפני 125 שנה – רתמו את השוורים ויצאו לחריש הראשון, שעליו כתב לאחר 80 שנה דוד בן-גוריון: "המדינה לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך."

על מעמד התלם העברי הראשון מספר סבי יהודה בן עזר (ראב) בספרו "התלם הראשון": "התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [היה אז בן 20]. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום [1930] את המושבה, ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'.

"כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה. ככה חזרו ה'הקפות' כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים. לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה."

עודי זוכר כיצד בליל הסדר האחרון בחייו, בפסח 1948, קם סבי שהיה כבן תשעים ואמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה," וכאן צעק בקול רם: "חלום חיי התגשם. שהחיינו קיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!" – ובל"ג בעומר תש"ח, שבועיים לאחר שחזה בהקמת המדינה, נחה דעתו ושקע בתרדמת הנצח.

"אם המושבות" פתח-תקווה נוסדה ב-1878 על ידי עולים חדשים, רובם יוצאי הונגריה, שעלו ארצה במטרה לייסד מושבה חקלאית. הם שהו פרק-זמן בירושלים עד שנמצאה האדמה המתאימה לקנייה בכספו של הגביר דוד מאיר גוטמן, אף הוא "עולה חדש" מהונגריה. יואל משה סלומון, היחידי מבין מייסדי פתח-תקווה שנולד בארץ, עזר בקנייה אדמתה לאחר שיהודים אחרים בירושלים ניסו לרמות את הגביר גוטמן ולתווך לו לקנייה לשם הקמת המושבה אדמות שאינן עומדות למכירה.

אז מהיכן צצה שנת 1882 ולא 1878 כשנת ראשית העלייה הראשונה?

שותפים לכך במשך הדורות היו פרנסי ראשון-לציון, שעשו הכול כדי לקחת את כתר הראשונות מפתח-תקווה, וחברו אליהם היסטוריונים שלא יכלו להתמודד עם העובדה שהעלייה הראשונה החלה לפני הפרעות של שנת 1881, ונבעה מרצונם של יהודים לעלות לארץ-ישראל ולכונן בה מושבה חקלאית עברית ותחילתה של יישות לאומית – ולא בגלל רדיפות ופרעות. עולי הונגריה שהיו במייסדי פתח-תקווה הושפעו בין השאר מההתעוררות הלאומית בהונגריה ומהאמניציפציה שניתנה בה ליהודים באותה תקופה.

הנזק של קביעת 1882 כראשית העלייה הראשונה הוא שכאשר חוזרים על כך בתוכניות הלימודים בבתי-הספר, לומדים הילדים שאבות-אבותיהם לא החלו שבים ארצה מרצונם החופשי ומתוך אמונה לאומית ודתית עמוקה, אלא רק לאחר שבעטו בהם וגירשו אותם מאירופה. וכי אלמלא הפרעות של שנת 1881 ואילך – היו העולים לארץ-ישראל נשארים בשקט ובשלווה בארצות מזרח-אירופה, לפחות עד השואה.

בשעתו התראיין ראש העיר ראשון-לציון, מאיר ניצן, לתוכנית "הכול דיבורים" (1.1.2002), והודה כי שנת 1882, המתנוססת שנים רבות על כל הבקבוקים של יקבי "כרמל מזרחי" – היא תאריך מטעה שאין לו אחיזה במציאות. ראשון-לציון נוסדה ב-1882 כמושבת פלחה (בעקבות הניסיון החקלאי של פתח-תקווה). ואילו נטיעות הכרמים וחסות הברון רוטשילד באו בשנים מאוחרות יותר, שבמהלכן נוסד היקב. מייסדי ראשון-לציון הגזימו בקביעת תאריך ייסוד היקב כדי להקדים, לדברי ניצן, את תאריך נטיעות הגפנים ליין, ולקצר בכך את שנות העורלה שבהן הבציר אסור לפי ההלכה היהודית.

יש כנראה לאנשי ראשון ניסיון בקביעת תאריכים מדומים.

* * *

חיים פיירברג

למסור אינפורמציה רבה מדי

אהוד היקר שלום וברכה,

קראתי  בעיון רב, כרגיל, את  שהתפרסם בגיליון 779 של "חדשות בן עזר". בין השאר הופיעה כתבה מפרי עטו של אילן שחורי על "סיפורו הלא ידוע של בריגדיר גנרל א"ת מיצ'ל" שפקד על כוחות בריטיים ומת ונקבר ביפו.

דווקא בעברית יש מיספר תזכורות לגנרל, לנסיבות מותו ולמקום קבורתו ביפו, בין השאר באתר ויקיפדיה  בערך חסר ולא מדויק משנת 2008.

אולם המחקר היסודי ביותר הן על נסיבות מותו של הגנרל, על מקום קבורתו ועל אחרים הקבורים בבית הקברות הפרוטסטנטי ביפו נערך על ידי אדריכל שמואל גילר, שלו זכויות רבות על מחקרי תשתית מרתקים הקשורים להיסטוריה המודרנית של יפו. שמוליק, בשאלו שאלות נוקבות על אי התאמות אדריכליות וארכיאולוגיות, הצליח לחשוף פרשות מרתקות בתולדות יפו. בין השאר – יחד עם אדריכל אור אלכסנדרוביץ ושולה וידריך – סיפר את הסיפור המלא של "בלה ויסטה" וסביבותיה. 

ביוני 2012 קיבלתי לעיון את טיוטת מאמרו של גילר על בית הקברות הפרוטנסטנטי ביפו ועל גנרל מיצ'ל. מאמרו מתבסס על מסמכים ראשוניים המפורטים בביבליוגרפיה  בגוף המאמר. אני יודע שהמאמר עומד להתפרסם על ידי כתב העת "עתמול" ויש למה לצפות.

אלא ששמוליק גילר אינו 'אקדמאי אוטיסטי' כמרבית ההיסטוריונים המקצועיים, כולל עבדך, ואינו נוהג לסתום את פיו עד פרסום החומר. הוא נוהג להדריך יחידים וקבוצות ביפו ולמסור אינפורמציה רבה (מדי, והזהרתי אותו לא אחת שהדבר עלול לחזור אליו כבומרנג) וראשונית שאינה מוגנת עדיין בכתובים על פי סטנדרטים אקדמיים.

ויש הנוהגים לבוא לסיוריו ולהקשיב, ואני אף הייתי עד ראייה לרושמי רשומות במהלך סיור משותף. דבר שלא יעשה! ובוודאי אם יש כוונה להשתמש בחומרים.

על כן אני מציע לקוראי "חדשות בן עזר" להמתין לפרסום החומר המלא והמדוייק-יותר על הגנרל ועל בית הקברות שבו הוא קבור. ובטוחני שאחרי הפרסום ב"עתמול" יסכים גילר לשתף גם את קוראי העיתון האלקטרוני במאמרו.

ולכתבתו של אילן שחורי, צר לי שנפלו בה כמה טעויות בסיסיות, כמו מקום מותו של גנרל מיצ'ל, שמת ביפו ולא באשקלון ובוודאי שלא "נהרג" באזור אלא נפטר ככל הנראה מדלקת ריאות. וכן, אם טורח הכותב להזכיר את ד"ר תומס הודג'קין, הרי שראוי היה לציין שהוא לא רק היה "רופאו של מונטיפיורי" אלא חוקר חשוב שעל שמו נקראת "מחלת הודג'קין".

אז זהו, אני ממתין למאמרו של גילר בכיליון עיניים.

בידידות

חיים פיירברג

* * *

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

ביום שני 15/10/2012 בשעה 19:00 יתקיים ערב השקה לספר

יבגני אוניגין / א.ס. פושקין

תרגום חדש מאת יואל נץ

האירוע יתקיים בבית הסופר ברח' קפלן 6 תל אביב

בתוכנית:

התכנסות וכיבוד קל

ברכות ודברים מפי:

ד"ר נורית צדרבוים: על היצירה

פרופ' יוסי גמזו: על פושקין

יואל נץ: על התרגום החדש

ליווי מוזיקלי: ליא וינר

קריינות ומשחק: עמית מאוטנר

מנחה: נירה תובל

דמי כניסה 30 ₪ כולל כיבוד קל

וחוברת ובה הפואמה שכתב יוסי גמזו – "דם בשלג"

על חייו ומותו של פושקין

פרטים והרשמה: נירה תובל 054-4639625

 niratu4@gmail.com

* * *

אילן בושם

8 שירים, אוקטובר 2012

עונת יובש

עַל מַצַּע נְיָר

יִשְׁכַּב הָעֵט פְּרַקְדָּן

הַדַּף רֵיק מִמִּלִּים

על שפת הים

הַחוֹל כָּל יָכוֹל

הַחוֹל מוֹחֵק הַכֹּל

וְאַף עַל פִּי כֵן

אֲנִי רוֹשֵׁם בּוֹ

שׁוּרוֹת שֶׁל אַהֲבָה.

זָהָב

יֵשׁ לָהּ בְּפִיהָ שֵׁן נוֹצֶצֶת

שֶׁפְּעָמִים נִרְאֵית שְׁחוֹרָה אוֹ חֲסֵרָה.

אֲבָל אֶל מְעָרָתָהּ

כְּאֶל פִּיר מִכְרֶה

יוֹם יוֹם אֲנִי יוֹרֵד.

הלבשה תחתונה

לְבָנִים לְבָנִים,

מַה לְּבָנִים

הָיוּ הַלְּבָנִים

עַל גּוּפָהּ

הַשָּׁחוּם...

אושר

הִשְׁתַּנְתִּי בְּלִי חֶשְׁבּוֹן

בַּאֲתָר שֶׁל בַּיִת

הַהוֹלֵךְ וְנִבְנֶה

בְּלִי גַּג

בְּלִי קִירוֹת

בְּלִי קוֹרוֹת

וּבְלִי קוֹרוֹת

יתמות

אִמָּא אַבָּא

הַכֹּל הָלַךְ

גַּם הָאָח

"הקלה"

אִי-הַוַּדָּאוּת

הָיְתָה לְוַדָּאוּת

הַחוֹלֶה הַקָּשֶׁה

אָמְנָם יָמוּת.

זר בבית קפה

בֵּית הַקָּפֶה הָיָה מָלֵא.

יָשַׁבְתִּי בַּחוּץ.

אִישׁ הִתְגַּלְגֵּל לַכִּסֵּא שֶׁלְּיָדִי

וְשָׁקַע לְתוֹכוֹ כְּמוֹ גֻּלָּה בְּלוּחַ מִשְׂחָק.

יָשַׁב כַּמָּה שֶׁיָּשַׁב וְסִפֵּר לִי

עַל וְעַל וְעַל

וְקָם.

מִשֶּׁחָלַף עַל פָּנַי בְּדַרְכּוֹ הַחוּצָה לְאַחַר שֶׁשִּׁלֵּם

הִבִּיט בִּי וְלֹא חִיֵּךְ

הִבִּיט וְלֹא אָמַר שָׁלוֹם

וְנֶעֱלָם.

* * *

ד"ר עזריאל קרליבך

למה יצאנו והקמנו את "מעריב"?

אנחנו יצאנו מטעם פשוט: מפני שאנחנו עיתונאים ולא לבלרים. מפני שאנחנו חייבים דין לציבור, ולא לאיש פרטי, יהיה אשר יהיה. מפני שאנחנו מוכנים להתנדב לכל מטרה ציבורית, והאינטרסים של אדם פרטי אינם מטרה ציבורית. מפני שעיתון נעשה בשביל הקורא, ולא על חשבונו. על כן קמנו ויצאנו.

איננו קדושים. כל אדם במקומנו היה יוצא. אילו היה נודע לך, שמישהו שם את חתימתך שלך על שטר, שאתה לא ראית אותו ואתה אינך יודע עליו, ואתה אינך מתכוון לשלמו היית אתה עושה בדיוק את אשר עשינו אנחנו. היית מפרסם ברבים לא אני חתמתי, לא אני אחראי, לא אני חייב. ובעיתון נעשו דברים בשמנו שלא מדעתנו. נגד רצוננו. נגד מצפוננו. נגד הבנתנו. התנגדנו. מחינו. התחננו. הצענו תיקון. ללא הועיל. קיר אטום. על כן קמנו ויצאנו.

כי לא רצינו להוליך שולל. הבטחנו לתת לך, הקורא, עיתון בלתי מפלגתי, בלתי תלוי, עיתון חופשי של עיתונאים חופשיים. וברגע שבא מישהו מבחוץ ועשה לבלתי אפשרי לקיים את ההבטחה הזאת – מחויבים היינו להודיע: אל תשלו את עצמכם עוד. זה אינו עוד בלתי מפלגתי. זה אינו עוד בלתי תלוי. זה ביטאונו המשפחתי של איש, שאין אתם מכירים אותו ואת נטיותיו וכוונותיו, זה מודרך על ידי אינטרסים שאינם שלכם ושלנו. זה איננו מה שאתם רוצים ומה שאנחנו רוצים. על כן קמנו ויצאנו.

אתם חשבתם, שהעיתון הניתן לכם, אנחנו מגישים אותו. אתם לא ידעתם, שכל בוקר ישב מישהו במשרד מסחרי ועבר על תוכן העיתון ונתן פקודות לדפוס. אתם חשבתם, שזהו עיתון הנלחם לאינטרסים של האדם הקטן. אתם לא ידעתם, שמישהו מערב כאן ביקורת מסוימת על עסקים מסוימים ותקיפי קהל וכו'. אתם חשבתם, שאנחנו שולחים ילדים לרחוב לעורר רוגזה ובהלה בגיליונות המוצאים בכל מיני קומבינציות. אתם לא ידעתם שמאחורינו ישב מישהו, שביקש להוציא את הפרוטה מכיסו של הקורא בכל דרך שהיא. אף בדרכים שבעינינו אינן כשרות.

כיצד קרה כל זה? בעצם מתוך טעות. האיש עצמו אמר, בבית המשפט, בשבוע זה כאשר נשאל על תפקידו בעיתון: "אני הייתי בעל העיתון ומתפקידי היה להשגיח שאנשים יכתבו כמו שצריך."

זאת הטעות. זה, דווקא זה, לא היה מתפקידו. איש לא מסר לו תפקיד זה. זהו תפקיד הנמסר על ידי הציבור ובעיתוני מפלגות לנבחרי המפלגות והזרמים. זהו תפקיד שבעיתונים בלתי מפלגתיים הוא נמסר לקבוצת עיתונאים. אבל לעולם אינו נמסר בכסף. או ב"לייסנס" ממשלתי. ולא יימסר, לא על ידינו. ולא על ידי הקורא.

יחד יצאנו. אנשי המערכת, פועלי הדפוס, העובדים והמפיצים. לייסד את העיתון העברי הראשון על יסודות שיתופיים. כי למדנו משהו מן הסכסוכים המתמידים האלה. למדנו, שאין זה בריא כשאדם פרטי, שאין מאחוריו כל גוש ציבורי ואין לנגד עיניו אחריות ציבורית, יכול להשתלט על דעת הציבור. למדנו, שגישה עסקית-פרטית זו אל ענייני ציבור מוכרחה להביא לידי התנגשויות יומיומיות – עד למשבר הסופי. וגמרנו אומר לבסס את העיתון, שאין מאחוריו מפלגה מגובשת, על היסודות הציבוריים היחידים האפשריים בנסיבות אלה: שיתוף חופשי של אנשים חופשיים. בשביל אנשים חופשיים.

ואנו מאושרים מאוד מאחר שיצאנו. סר הצל שהאפיל על הכול. אורו פני הפועלים, נזדקפו קומות הפקידים, פשטה אווירה של שמחת העבודה ומרץ מחודש. פסקו צריחות והוסרו מכשירי האזנה סודיים לבילוש אחרי הפקידים, חדלו הפרעות והתערבויות. השתררו אחווה ושלווה. ואנו יודעים, כי זאת האווירה, שבה ניתן לעשות עיתון טוב. ולשם כך יצאנו.

יגאל אבידן שלח את המאמר עם הערה "על ימים אחרים בהם היו לאנשים ביצים. לפחות לאחד מהם."

* * *

שלמה אראל

להציל את "שמפוליון"?

שלום אהוד,

למקרא הסיפור על אוניית הפאר "שמפוליון" נזכרתי באירוע קצת פיקנטי. בשלהי 1949, כנראה בשל טעות בניווט ובלילה  סוער, נתקעה האונייה "שמפוליון" בחוף לבנון, במרחק כ-2 מילים דרומית למגדלור ביירות, (בדיוק בנקודה שבה הייתי מוריד "שליחים" לחוף במלחמת העצמאות). הייתי באותה עת מפקדה של הקורבטה "הגנה", אונייה קטנה וחזקה שנבנתה לשירות בצי הקנדי בים הצפוני. הידיעה נקלטה באלחוט ובלי לשאול שאלות הפלגנו, ואמנם הגענו ראשונים אל ה"שמפוליון".  הצעתי עזרה ונתקלתי בסירוב. (בסתר ליבי שמחתי כי הים סער מאוד, וספק אם הייתי מצליח להעביר חבל). האונייה הזמינה גוררות שנמצאו כבר בדרכן מפורט סעיד. נשארתי בכוננות באזור עד שהגוררות הגיעו. במפקדת חיל הים שאלו שאלות אך טענתי שעשיתי את חובתי. עדיין חייתי במושגים המקובלים בצי הסוחר. סלחו לי.

* * *

צבי לפר

ישראל החזירה חובה לאונייה "שמפוליון"

לאודי שלום,

בגיליון 779 נרשמו זיכרונות משירותה של האונייה הצרפתית "שמפוליון" בעלייה לארץ-ישראל בזמן המנדט הבריטי.

החוב לאונייה הנ"ל הוחזר, בחלקו לפחות, בשנת 1952. וזה בקצרה הסיפור, על פי ספרו של ר/ח הלל ירקוני "75 שנות ספנות עברית בארץ ישראל":

אוניית הנוסעים ברישום ישראלי (להבדיל מהרישום המנדטורי) היתה א/ק 20 "קדמה" בבעלות "קדם" חברה משותפת של חברה אנגלית HARRRISON & DIXON ושל צים (שהיתה בבעלות הסוכנות היהודית וחברת העובדים). "קדמה" התחילה בשירות נוסעים לארץ וממנה ב-1947 בדגל בריטי, עם הקמת המדינה הונף עליה במרסיי דגל ישראל. בשנת 1952 פורקה השותפות בין צים להריסון, וה"קדמה" עברה למרשם הבריטי, אך צים חכרו אותה לתקופות זמן לצורך הובלת עולים ממרסיי לחיפה.

כאמור בשנת 1954 חכרה אותה צים לכמה הפלגות בין מרסיי לחיפה. בהפלגה הראשונה, בחכירה זו של צים, בדרכה מחיפה למרסיי, חשה ה"קדמה" לעזרת אניית הנוסעים "שמפוליון", שעלתה על שרטון בקרבת ביירות וטבעה, והיא הצילה 186 מנוסעי האונייה.

בברכה,

צבי לפר

* * *

יהודה בן-צור

שתי טעויות בסיפורו של אלישע פורת

לאהוד, מועדים לשמחה!

סיפורו של 'גדעוני' הפלי"ם, ידידיה צפריר, בדבר מעצרו עם אבא קובנר בתחילת 1946, מצוי באתר הפלי"ם וההעפלה.

בסיפורו של אלישע פורת – שהסתמך בין היתר על סיפורו של ידידיה – נפלו  שתי טעויות (גיליון מס' 779):

1. "הוא [קובנר]  נעצר ונכלא יחד עם שלושה בחורים מהפלמ"ח, הפלי"ם, שנסעו לאירופה כמוהו בזהות מזויפת ובניירות מזוייפים, מטעם ארגון ההגנה.  ה'גדעונים' שנעצרו איתו היו ידידיה צפריר, חנן אבריאל, אחיו של אהוד אבריאל ומשה רבינוביץ."

השיגור של הרביעייה נעשה על-ידי המוסד לעלייה ב'. חנן אבריאל היה פעיל של "המוסד" ומשה רבינוביץ היה ימאי הפלי"ם.

2. "יורם צפריר, שהסתמך על דבריה של דינה פורת, השיבני שאין הוכחות שקובנר אכן נכלא במגרש הרוסים."

כוונתו כמובן היתה ליורם תמיר, מנהל מוזיאון המחתרות, ירושלים.

* * *

אלישע פורת מציין (גיליון 779, "הקישלה" או "מגרש הרוסים"? על פרשת מאסרו של אבא קובנר בירושלים) את שמות העצורים בטולון בראשית ינואר 1946, וביניהם חנן אבריאל. כוונתו כנראה לחגי איבראל, אחיו של אהוד אבריאל. פרשת הנסיעה, המעצר ושמו של חגי מופיעים בספרה של דינה פורת: "מעבר לגשמי, פרשת חייו של אבא קובנר" (עמ' 243; תודה לחברי חיים פילון על איתור המקור).

חגי היה לימים ממקימי שדה בוקר; במועד מאוחר יותר עיברת את שמו בעקבות אחיו.

ארנון שמשוני

* * *

משה כהן: גילוי סודות היקום

מכובדי, לפני כשלושה חודשים התבשרנו בשורה מרעישה שמדעני מאיץ החלקיקים האירופי גילו את "החלקיק האלוהי" וכך פיענחו את סודות היקום. מאז השתנו חיי, נחה דעתי, לא עוד מדיר חלקיק זה שינה מעיני ולאחר הבנת סודות היקום זכיתי לתובנה, הארה ולשקט נפשי. הכול כבר נהיר לי. וכל זאת במחיר נוח של כמה עשרות מיליארדי דולרים. אכן היה כדאי. צאו וחשבו כמה מים אפשר היה להתפיל, כמה מזון היה אפשר לגדל וכמה תרופות היה אפשר לספק בכסף זה. לא, אין זה פיל לבן, זו ממותה לבנה. אך זו פרה קדושה ואין דעת הקהל מעיזה לגנות אותה. הרי אנשים נאורים אנחנו והמדע נר לרגלינו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

רון וייס

"הארץ" הוא עיתון מאוזן

סופר נידח שלום

מתי דוד כותב במאמרו: "הדמוקרטיה הישראלית תתקיים ותתפקד גם בלי עיתון "הארץ"!" (גיליון 779), כי "הארץ" זקוק לריפוי ולשינוי כיוון. גם משה כהן כותב באותו גיליון במאמרו "לא להיתמם" כי ב"הארץ" אין ביטוי למגוון הדעות הקיים בציבור הישראלי.

דעתי שונה ומבוססת על עובדות. "הארץ" הוא עיתון מאוזן וכותבים בו עיתונאים מכל קצוות הקשת הפוליטית (לרבות עיתונאים ימניים כישראל הראל וקרני אלדד). כוונתו של מתי דוד היא שצריך להיפטר מעיתונאים שמאליים, ולהפוך אותו לעוד סוג של עיתון ימני כמו "מעריב".

לעיתון "הארץ" קהל מנויים נאמן. הוא נפגע מהירידה במחירי הפרסום בעיתונות ומהחרם שהוטל עליו על-ידי קבוצת אי.די.בי. של נוחי דנקנר. הנהלת "הארץ" תבצע את הצמצומים הנדרשים והעיתון ימשיך להופיע תוך מתן ביטוי למיגוון הדעות המלא הקיים בציבור הישראלי.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אם אתה באמת קורא בעיון את "הארץ", וגם את "חדשות בן עזר" – ולא סתם מפריח סיסמאות הלקוחות מדיעותיך הקדומות – ודאי שמת לב לפסילת הרשימה שלי על "לבד בברלין" בגיליון ראש השנה של העיתון, וזאת משום שכנראה חלק מה"איזון" של "הארץ" הוא שאין להעליב מעל דפיו את הגרמנים על ידי הזכרת התנהגותם הבלתי מנומסת בתקופת מלחמת העולם השנייה.

* * *

נעמן כהן

פולין והבלטיות

ורשה, אוקטובר 2012

ורשה. שלישי באוקטובר 2012. סתיו. קצת קריר. העצים בשלל צבעים. אדמדם, כתום, חום, זהוב. עוד מעט יגיע החורף, והעצים יהיו בשלכת.

ורשה אלגנטית, מטופחת, עשירה ומשגשגת, עד כדי כאב לב. העיר העתיקה משוחזרת להפליא. העירייה דאגה אפילו לשירותים נקיים, וחינם. על הספסלים בכיכר נעוץ כפתור. לחיצה עליו מביאה להשמעת מוסיקה של שופן, המלחין הלאומי הפולני. בעיר העתיקה, ובחדשה, ארמונות לרוב, כמעט פריז. בתי מידות, רחובות רחבים הומי אדם. מרכזי קניות ענקיים. חנויות מפוארות. הפולניות מטופחות ואלגנטיות, כמה מוזר לשמוע את השפה הפולנית מתגלגלת בפיהן של נשים צעירות. בפולנית הרי מדברות רק נשים זקנות... 

הגטו

הכתובת האחרונה של סבתי ובנותיה הייתה Warszawa Gęsia 57/8 Pawia 5. כל שטח הגטו נהרס כמעט כליל ועל חורבותיו הוקמו הרחובות מחדש. שם רחוב גנשה שונה לאחר המלחמה לרחוב מרדכי אנילביץ.  Mordechaja Anielewicza

בכיכר, ליד האנדרטה לזכר גיבורי גטו ורשה, מצטופפים עשרות נערים מהגליל המערבי. שלושה אוטובוסים מלאים. הכיכר הגדולה, רבת הרושם של העבר, הצטמצמה מאוד. על מחציתה נבנה עתה המוזיאון לתולדות יהודי פולניה בתיכנון האדריכלים הפיניים, ראינר מאהלמאקי ואילמרי לאהדלמה. חיצוניות המוזיאון הושלמה. בפנים עדיין ריק.

מתחת לאנדרטה עומדת שורת נערים ונערות האוחזים בידיהם מגיני דוד צהובים. גבם אל האנדרטא ופניהם מופנות אל הקהל הרב. קהל הצופים מביט אליהם, ואל האנדרטה. מתחילה מסכת הקראות.

במרכז האנדרטה סרת הטעם והביזארית של נתן רפופורט מפוסלת דמות של לוחמת יהודייה עזת נפש הלוחמת עם שד חשוף, מעין העתק זול ומטופש של דלקרוא. (בהעתק הנמצא ביד ושם בירושלים הוא כמובן כוסה).

http://lh5.ggpht.com/-mBbaC7vQ0Xw/TFNc1p2Lt5I/AAAAAAAAGHk/kblDSkR1emk/20100728__0343.JPG

http://mediapolitis.imca.fr/files/2011/09/Eugène-Delacroix-La-liberte-guidant-les-peuples3.png

דומני שקצת קשה לתאר את צביה לובטקין, חייקה גרוסמן, או ויטקה קובנר, מסתובבות בגטו עם שד חשוף. ואולי השד החשוף על האנדרטה, הוא המביא לכך, שרבים מהנערים המשתתפים בטקס נעשים כל כך חרמנים, כך שמיד עם סיומו, הם חוזרים למלון, ומזמינים לעצמם נערות ליווי.

אחד הנערים מנהריה קורא בפאתוס את המכתב האחרון של אנילביץ' לסגנו אנטק צוקרמן. אף מילה על ההתאבדות שלו. במערכת החינוך הישראלית מעדיפים מן הסתם שנערי ישראל יחשבו שהוא מת בקרב נגד הגרמנים, ולא התאבד. זה יותר הרואי.

לעומת זאת מערכת החינוך הישראלית מעלה על נס את מעשה ההתאבדות הלא מוסרית של יאנוש קורצאק, שבמקום לומר לילדים בני חסותו, לא לעלות לרכבת כי הם מוסעים להשמדה. אירגן המחנך הדגול את יתומיו למסע. הוא הבטיח להם "טיול" מהנה. בשקט, בטור מסודר, צעדו אחריו הילדים אל מותם. במעשה זה הקל לגרמנים עד במאוד את מלאכת ההשמדה. תהליך ההשמדה עבר בקלות כל כך מפתיעה, עד שפרנץ שטנגל, מפקד טרבלינקה, התגאה כי צוות של 40 גרמנים (במשמרות) הצליח בקלות רבה להשמיד שמונה מאות אלף יהודים.

לאור האבסורד החינוכי הזה, אין תימה אפוא, ששר החינוך הישראלי גדעון סער, מסרב בכל תוקף לאיזכור שואת יהודי ערב במערכת החינוך, שהרי לאושוויץ, טרבלינקה, גטו ורשה, ניתן לנסוע, ואילו לגיא ההריגה של אל-מדינה לא ניתן, שכן ארץ ערב חייבת להישאר "יודנריין", ואם לא ניתן להגיע, איך יארגנו לשם משלחות נוער?

יהודים מלוכלכים

אינני לוקה באנטישמיות עצמית (מחלה הפושה אצל רבים ולא טובים) אבל לצערי אני נאלץ להודות שהאנטישמים צודקים בדבר אחד. היהודים הם עם מלוכלך. פולניה ארץ מטופחת, הכבישים סלולים וצבועים, הבתים כולם מסויידים ומטופחים. הדשא נקצץ עד קצה הכביש. בנסיעה של מאות קילומטרים מוורשה צפונה אין בנמצא בדל סיגריה אחד. (יוצא מן הכלל אחד). קשה שלא להבחין בהבדל המהותי בין הניקיון והטיפוח שם בפולניה, והזוהמה, הלכלוך וההזנחה אצלנו. ולכל החושבים שהאחריות לכך  מוטלת על היהודים הערבים, מספר לי פאן קנטורוביץ, שכני בן ה-95, שלידו בפולניה היו שני סנדלרים אחד גוי והשני יהודי. אצל הגוי היה מאורגן ומסודר, כל דבר במקומו, ואצל היהודי באלאגאן, חוסר סדר, ולכלוך. מסתבר שיש הרבה מה ללמוד מהפולנים.

טורון

העיר טורון, בפולנית: Toruń  בגרמנית: Thorn, עיר בעלת כ-207,190 תושבים, נמנתה עם ערי ההאנזה. העיר היפהפייה משופצת להפליא. גולת הכותרת בביקור בעיר היא ביתו של קופרניקוס.

http://www.muzeum.torun.pl/spacer.php

ניקולאוס קוֹפֶּרניקוּס או בפולנית: מיקוֹלאי קוֹפֶּרנִיק Mikołaj Kopernik;‏ 1473-1543, כומר, אסטרונום, מתמטיקאי, וכלכלן, שפיתח את המודל ההליוצנטרי שלפיו כוכבי הלכת סובבים את השמש, היה חצי פולני, חצי גרמני, אבל בנוסף לשופן הוא אחד מאלו שאומץ על-ידי הפולנים כמגלם את תהילת פולניה, ופסלו נמצא בכל מקום ואתר ברחבי המדינה. לפני כמה שנים נעשתה חפירה ארכיאולוגית, ונמצאה גופה שלפי הפרסום, נבדקה בדיקת ד.נ.א, וזוהתה כגופתו של קופרניקוס, אבל המדריך, ארתור, מספר, שזה לא נכון, והגופה לא זוהתה.

טורון הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ב-1997. יש בה מבנים גותיים מימי הביניים, בהם כ-200 מבנים שכולם בנויים אבן, ובהם כנסיות מונומנטאליות, היכל העירייה, ובתים בורגניים רבים, ביניהם בניין הנוטה על צידו כמגדל פיזה. בערב העיר מוארת באור יקרות ומוזיקה נשמעת ברחובות.

ומשהו מהעבר. בילדותו לקה שכני בן ה-95 פאן קנטורוביץ, במחלת עיניים. הוא נסע עם אימו מרחק רב לרופא עיניים מפורסם שגר בטורון. הרופא קיבל בחביבות את הילד הבלונדי עם העיניים הכחולות, עשה דיאגנוזה והמליץ על טיפול, אך לפתע כשנוכח ששם אימו רבקה, והבין שהיא יהודייה, באותו רגע הוא סילק אותם מהמרפאה. ביהודים הוא לא מוכן לטפל. כל התחנונים לא עזרו והם נאלצו לשוב כלעומת שבאו.

סיור בשטחים הכבושים

עם תום מלחמת העולם השנייה נעו גבולות פולניה מערבה על חשבון גרמניה, עד קו אודר נייסה. האוכלוסייה הגרמנית בהם גורשה וברחה. פולניה סיפחה את אזורי ברנדנבורג המזרחית, פרוסיה המזרחית, רוב שטחן של פומרניה, ושלזיה. כ-7 מיליון גרמנים גורשו מפולניה (כ-3 מיליון גורשו מצ'כוסלובקיה). יש אומדנים גדולים יותר.

הטרנספר של הגרמנים התרחש בשלושה שלבים. הראשון היה בין אמצע שנת 1944 ועד תחילת שנת 1945, בעת שהמיעוט הגרמני נלחם ופונה עם התקדמות הצבא האדום, השלב השני היה גירוש בלתי מאורגן של המיעוט הגרמני מיד לאחר תבוסת הגרמנים. השלב השלישי היה גירוש מאורגן בעקבות הסכמות ועידת פוטסדאם, אשר הגדירו מחדש את הגבולות במרכז אירופה והעניקו לגיטימיות לטרנספר "מסודר" של גרמנים מפולניה, צ'כוסלובקיה, והונגריה. גרמנים רבים נשלחו אף למחנות מעצר ועבודה זמניים. הגירושים הסתיימו בשנת 1950.

באותם אזורים מהם גורשו הגרמנים הושיבו הפולנים, לאחר המלחמה, את היהודים שארית הפליטה, עד שגם הם גורשו בכמה גלים מפולניה.

ב"שטחים הכבושים" ניתן להבחין עדיין היטב באופי הגרמני של הבתים. תיירים גרמנים רבים באים לבקר ולראות את מקום מוצא משפחתם. בגרמניה קיימים כמה ארגונים התובעים את "זכות השיבה", אך מבחינה מדינית גרמניה אינה מעיזה להעלות את הנושא לסדר היום. בניגוד ליהודים בישראל אין בנמצא פולני או צ'כי, שמצדדים בשובם של הגרמנים לפולניה או לפראג.

מבצר מאלבורק

מבצר מאלבורק malbork נבנה על-ידי האבירים הטבטוניים בשם Marienburg – מבצר מריה, והוא שימש מקום מושבו הראשי של המסדר במשך כ-150 ‏שנה. המבצר מסמל לפולנים את הניצחון במאבק ההיסטורי מול הגרמנים. בנייתו החלה ב-1276 ‏והסתיימה 30 ‏שנה לאחר מכן, כשמאלבורק הפכה לבירת המסדר. ב-1309‏, הורחב המבצר. המבצר האמצעי נבנה לצד הגבוה, ולבסוף נבנה המבצר הנמוך. המתחם כולו הוקף בשלוש טבעות של חומות הגנה וחוזק באמצעות מעוזים ומגדלים נוספים. בסופו של תהליך השתרע המתחם על שטח של 210 ‏דונמים, והיה למבצר הגדול ביותר שנבנה בימי הביניים, המבצר נפל לידי הפולנים רק ב-1475‏, כשעוצמתם הצבאית של האבירים דעכה. מבצר מאלבורק הפך למעונם של מלכי פולניה בעת ביקורם בפומרניה. במלחמת העולם השנייה הופגז קשות החלק המזרחי, ותהליך השיפוץ החל מחדש – הפעם בידי הפולנים. רוב העבודה הסתיימה בשנות ה-70 והמבצר שוב נראה כפי שהיה לפני 600 שנה, והוא חולש על העיר, ועל כל אזור הכפר שמסביב. המתחם השתמר כמעט במלואו, כולל חומות ההגנה הרבות, המגדלים והתצורה הפנימית. בכניסה לאולם התפילה של המבצר תבליט ובו דמות האקלסיה, (הכנסייה) המנצחת המסמלת את הנצרות, ומתוארת כאישה עטורה בכתר מלכות, ואוחזת בידה האחת צלב, ובידה השנייה גביע יין; ולידה הסינגוגה, (בית הכנסת) המובסת המסמלת את היהדות, ומוצגת כאשר עיניה מכוסות וכתרה נופל. שאלתי את המדריכה אם הסמל הזה מופיע גם בכנסיות אחרות בפולניה (כמו בקתדרלת סטרסבורג, ובנוטרדאם) והיא ענתה לי שהוא אינו קיים בפולניה, אלא רק אצל הגרמנים.

מסדר האבירים הטבטוני: גרמנית: Deutscher Orden; לטינית – Ordo domus Sanctæ Mariæ Theutonicorum, היה מסדר צבאי נוצרי צלבני גרמני של הכנסייה הקתולית שנוסד בסוף המאה ה-12 בעכו, על מנת לסייע לצליינים ולדאוג לחולים ולפצועים במדינות הצלבנים. המסדר איגד את האבירים דוברי הגרמנית, תחילה כחלק מהמסדר ההוספיטלרי, ומ-1198 כמסדר עצמאי. אבירי המסדר התרכזו בעיקר בגליל, והחזיקו בין היתר במבצר המונפור. (המדריכה הפולנית שעורכת את הסיור בדרמטיות רבה ובהומור, לא שמעה מעולם על מבצר המונפור). מקור שמו של המסדר נובע מהשבטים הטבטונים שהתגוררו בגרמניה עוד מהעת העתיקה.

סמלם של הטבטונים היה צלב שחור על שכמיות לבנות. לאחר תבוסת הצלבנים בארץ ישראל, הם חזרו לאירופה, ובנימוק של מלחמה בפאגאנים, הם פלשו לפרוסיה, ולליטא הפאגאנית. ב-1410 הוכה המסדר על ידי צבא פולני-ליטאי מאוחד בקרב גרונוולד, וכוחו נשבר סופית. המסדר הוסיף להתקיים תחת חסות בית הבסבורג בווינה, ובוטל על ידי היטלר ב-1938. כוחם של האבירים נוצל לקידום ההתיישבות הגרמנית, ורעיונותיו האידיאולוגיים בדבר מרחב מחייה ונחיתות הגזעים השונים לעומת הגרמנים, שימשו בסיס להצדקת תורת הגזע וה"לבנסראום" (מרחב המחיה) של ראשי גרמניה הנאצית.

קרב גרו‏נוו‏לד (יער ירוק בגרמנית) (פולנית: Bitwa pod Grunwaldem; גרמנית קרב טננברג (גבעת אשוח בגרמנית) – Schlacht bei Tannenberg). ליטאית Žalgiris,  נערך ב-15 ביולי 1410, כחלק ממלחמת פולניה-ליטא נגד המסדר הטבטוני. הברית של ממלכת פולניה והדוכסות הגדולה של ליטא, שאותה הובילו המלך יוגאילה, והדוכס הגדול ויטאוטס, הביסו באופן מכריע את האבירים הטבטונים בפיקודו של המגיסטר אולריך פון יוגינגן. מרבית המפקדים הטבטוניים נהרגו או נלקחו בשבי. לאחר שהובסו, הטבטונים החזיקו מעמד במצור על מרינבורג ואיבדו רק מעט שטחים אבל מעולם לא הצליחו להשיב את עוצמתם. הקרב שינה את מאזן הכוחות במזרח אירופה וסימל את עלייתו של האיחוד הפולני-ליטאי ככוח הדומיננטי מבחינה פוליטית וצבאית באזור.

הטבטונים תלו את ההפסד בבגידה של מפקד הכוחות מחלמנו, ניקולאוס פון רניס, וראשו נערף ללא משפט. לפי האבירים, פון רניס הנמיך את דגל יחידתו, דבר שנתפס כסימן לכניעה והוביל לנסיגה המבוהלת. האגדה לפיה תקעו לאבירים סכין בגב, עמדה ברקע של אגדת תקיעת הסכין בגב שלאחר מלחמת העולם הראשונה, והעסיקה היסטוריונים של הקרב עד שנת 1945.

קרב גרונוולד נחשב לאחד מהקרבות החשובים ביותר בהיסטוריה של פולניה, ליטא, ובלרוס. בליטא, הניצחון היה למקור לגאווה, והיווה השראה להתנגדות למדיניות הגרמניזציה והרוסיפיקציה של הקיסרות הגרמנית והאימפריה הרוסית. האבירים הטבטונים הוצגו כפולשים צמאי דם וקרב גרונוולד הוצג כניצחון צודק שהושג על ידי אומה קטנה ומדוכאת. על הקרב גם קרוי העיטור הצבאי 'צלב גרונוולד', שתי קבוצות ספורט בליטא (ז'לגיריס קובנה, ז'לגיריס וילנה), ומספר רב של ארגונים.

הגרמנים ראו את האבירים הטבטוניים כגיבורים ואצילים, אשר הביאו את בשורת הציוויליזציה והנצרות למזרח. באוגוסט 1914, במהלך מלחמת העולם הראשונה, ניצחה גרמניה את רוסיה בקרב שהתרחש ליד גרונוולד, הם קראו לקרב בשם קרב טננברג. ראו בו נקמה על הניצחון הפולני-ליטאי 504 שנים קודם לכן. גרמניה הנאצית תירצה את מדיניות מרחב המחייה שלה כהמשכיות למשימה ההיסטורית של האבירים.

בעקבות השתתפותם של שלושה רגימנטים מסמולנסק בקרב, הרוסים תפסו את הניצחון כקואליציה פולנית-ליטאית-רוסית כנגד הפולשים הגרמנים. בהיסטוריוגרפיה הסובייטית, קרב גרונוולד נתפש כמאבק בין הגזע הסלבי לגרמני. האבירים הטבטוניים תוארו כשליחים של אדולף היטלר מימי הביניים, ואילו הקרב עצמו נתפס כהעתק של קרב סטלינגרד.

 הקרב הוא אפוס לאומי פולני, ותמונת קרב גרונוולד, מאת הצייר יאן מטייקו, (המורה של מאוריציו גוטליב) נמצאת במוזיאון הלאומי ורשה, והעתקים ממנה נמצאים בכל מקום, כולל במאלבורק.

Bitwa pod Grunwaldem, Jan Matejko, 1875–1878 426 × 987 cm,  Muzeum Narodowe w Warszawie

http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/6/64/Grunwald_bitwa.jpg

גדַנְסְק

גדַנְסְק (בפולנית: Gdańsk, בגרמנית: Danzig, בקאשובית: Gduńsk, ביידיש: דאַנץ) שוכנת על מוצא הוויסלה לים הבלטי והיא עיר הנמל החשובה בפולניה. בירת מחוז פומרניה. אוכלוסיות גדנסק רבתי מעל מיליון תושבים. בעיר ובאזור גרים גם אנשי המיעוט הקשובי, עם המקורב לפולנים. מוצאו של הסופר הגרמני האנטישמי, בוגר הוואפן ס.ס. – גינתר גראס, שבספרו "תוף הפח" תיאר את תולדות עירו גדנסק, הוא מהעם הקשובי. ברחוב מוכרים סובינירים עם סמלים קשוביים.

בימי הביניים הייתה גדנסק עיר האנזה, ומכאן עושרה ותפארתה. ב-1793 סופחה דנציג לממלכת פרוסיה, ונשארה תחת שלטונה עד סוף מלחמת העולם הראשונה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם הקמת פולניה העצמאית. גרמניה המובסת נדרשה להעניק למדינה החדשה את המוצא אל הים. לשם כך נוצר המסדרון הפולני – רצועת אדמה ברוחב של כארבעים ק"מ, שחיברה בין פולניה לבין הים הבלטי. בנקודת החיבור, בה נשפך הנהר ויסלה אל הים, עמד הנמל בעיר דנציג. הוחלט כי בשל העובדה שבעיר היה רוב מוחלט לגרמנים, היא לא תסופח לפולניה. הוחלט להקים במקום "עיר חופשית", שתכלול את העיר דנציג, וסביבותיה. על פי הסכם ורסאי הופרדה העיר מגרמניה, והושמה תחת חסותו של חבר הלאומים. פולניה יצגה את העיר כלפי חוץ, והיתה באיחוד מכס עימה, ומסילת הברזל שהובילה אל העיר נשלטה על ידי פולניה. עמדה צבאית בתוך הנמל בשם וסטרפלאטה Westerplatte ניתנה אף היא לפולניה. בעיר עצמה היו שני משרדי דואר, האחד עירוני, ואילו השני פולני. בעיר שהה נציב עליון מטעם חבר הלאומים. לאחר סיפוחה של אוסטריה אל הרייך, ולאחר הסכם מינכן אשר העניק לגרמניה את חבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה, דרש היטלר למסור גם את דנציג לידי הגרמנים, והציג זאת כעילה למלחמה.

אנחנו צופים על חצי האי וסטרפלטה. ב-1 בספטמבר 1939 החלה כאן מלחמת העולם השנייה כשספינת הקרב הגרמנית שלזוויג-הו‏לשטיין החלה להפציץ את המוצבים הפולניים בוסטרפלטה. חיל המצב הפולני, שמנה רק 182 ‏חיילים, החזיק מעמד במשך שבעה ימים אך לבסוף נכנע – הוא זכה להערכה רבה מצידם של התוקפים, ואפילו מצידו של היטלר עצמו. כיום, האתר הוא אנדרטה, ובה כמה מהשרידים שנותרו בעקבות ההפצצה, וגם יד זיכרון ענקית לזכרם של המגינים.

יום לאחר הפלישה הגרמנית, ב-2 בספטמבר 1939 הצביעה ממשלת העיר החופשית על סיפוחה של העיר לגרמניה. הפולנים שנותרו בעיר, במיוחד עובדי משרד הדואר, גילו התנגדות, ולחמו כנגד הגרמנים. משנתפסו על ידי הגרמנים, לא ניתן להם מעמד של שבויי מלחמה, והם נשפטו כפורעי חוק, ונדונו למוות.

העיר נכבשה על ידי הרוסים ב-30 במרץ 1945. בוועידת פוטסדם הוחלט על מסירתה של העיר לפולנים, וכל תושביה הגרמנים של העיר גורשו ממנה.

ליד תחנת הרכבת היפה, עומדת אנדרטה שנתרמה ע"י הגרמנים לזכר ילדי הקינדר טרנספורט שהצליחו ערב המלחמה להגר לאנגליה וניצלו. סביב האנדרטה, שבה דמויות של נערים ונערות, כיכר קטנה, וכולה מלאה בשיירי סיגריות. המקום המלוכלך היחיד בפולניה. האם זה מרמז משהו?

העיר העתיקה של דנציג שופצה להפליא לאחר ההרס המוחלט שהותירה בה המלחמה. בנמל העתיק קיים העגורן הגדול בזמנו באירופה. העגורן נבנה במאה ה-15. שני גלגלים 5 מ'. מסביבם חבל, והוא הרים 2,000 ק"ג. הרחובות והבניינים בעיר העתיקה מרהיבים ביופיים. בתי העיר הרגילים קצת פחות יפים. אנחנו עוברים ליד האחוזה הפרטית של לך ולנסה, נשיא פולניה לשעבר, בן העיר גדנסק, מעל הבית מונף דגל פולניה. בהמשך עוברים ליד השיכון הארוך בעולם. שיכון שאורכו 12,000 מטר, שיכון ללא סוף. מעניין איך מתפקד ועד הבית.

‏במספנות גדיניה נולדה תנועת סולידריות בהנהגת לך ולנסה, אשר מילאה תפקיד חשוב בהתמוטטות השלטון הקומוניסטי באירופה בסוף שנות השמונים. באתר הזיכרון עמוד גבוה שעליו תלויים עוגנים בדיוק כישו הנוצרי, ומסמלים את קורבנות המאבק. כמובן לא נפקד שם מקומם של האפיפיור הפולני יוחנן פאולוס השני, והתמונה של המדונה השחורה מצ'נסטוכובה.

מאורת הזאב

מאורת הזאב, בגרמנית: Führerhauptquartier Wolfsschanze, בפולנית: Wilczy Szaniec, הינה מקום מרכז הפיקוד הקדמי של הגרמנים במזרח, עם תחילת מבצע ברברוסה. המתחם נבנה ב-1940 על-ידי 3,000 פועלים גרמנים. במתחם, אליו מובילים פסי רכבת כ-80 מבנים. ביניהם שבעה בונקרים כבדים עבור היטלר, בורמן, גרינג. עקב תנאי האדמה לא התאפשר לבנות מתחת לפני האדמה, ונבנו בונקרים כבדים המוסווים בצורה נפלאה מלמעלה. המתחם מעולם לא הופצץ. היטלר הגיע לשם ב-26 יוני 1941 ארבעה ימים אחרי הפלישה לבריה"מ, וחוץ מ-4 חודשים שיצא למטה בקייב, ב-1942, נשאר שם עד 20 בנובמבר 1944,  המתחם פוצץ ע"י הגרמנים ב-24 ינואר 1944.

זר פרחים הונח על-ידי הגרמנים על אבן, לציון ניסיון ההתנקשות שביצע קלאוס שנק פון שטאופנברג באדולף היטלר ב-20 יולי 1944. המדריכה הפולניה מסבירה שהדבר הוא למורת רוחם של הפולנים, מפני שפון שטאופנברג היה נאצי שתיכנן להרוס את פולניה. אני מעיר את תשומת ליבה שארבעת הרוגים מהפצצה מסומנים בצלב, ומן הראוי היה לסמנם בצלב קרס, והיא הסכימה לדבריי.

אגמים מזוריים

איזור האגמים המזוריים, איזור יפה מלא אגמי מים. על שם האזור, הנעימה הפולנית מזורקה, שהיא ריקוד פולני עממי.

http://www.youtube.com/watch?v=V_yiGjHrhQc

גם לחנו של ההמנון הפולני הוא מזורקה, ושמו מזורקת דומברובסקי, ע"ש המפקד הפולני שנלחם עבור נפוליאון בכיבושו את איטליה. מחבר הלחן אינו ידוע.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%9F_%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9F

פנחס קוזלובסקי-ספיר

בדרך לליטא עוצרים בסובלקי. עיר בצפון מזרח פולניה. בעיר מרכז קניות גדול ומפואר. שירותים נקיים, מים חמים מברז אוטומטי, ומגבות לניגוב. מעניין מה היה אומר שר האוצר המיתולוגי של ישראל, פנחס קוֹזְלוֹבְסקי-ספיר, יליד העיר, על ההתפתחות הכלכלית של עיר הולדתו, העולה על ארצו שלו.

ארץ נוי אביונה

הגבול בין פולניה לליטא בקושי מסומן, אין שוטרים ומחסומים. הלוואי עלינו. אבל מיד מרגישים בהבדל: הלכלוך. מיד לאחר הגבול, ניירות וסיגריות מושלכים בחוצות, והדשא אינו מקוצץ יותר עד שפת הכביש. מגיעים לקובנה (בליטאית: Kaunas), העיר השנייה בגודלה בליטא, ובירת ליטא בין שתי מלחמות עולם, ועירה של המשוררת לאה גולדברג. על קיר בית הספר העברי בו למדה, יש שלט המציין גם בעברית את שמה. ממשיכים לרחוב זמנהוף ומשם לרחוב מאפו. אברהם מאפו תיאר בספרו "אהבת ציון", את הנוף הארץ ישראלי על-פי הנוף של קובנה עירו. מבקרים בבית, המשמש כיום כמוזיאון, בו התגורר הקונסול היפני סוגיהרה – אשר בשנת 1939 הנפיק ויזות לפליטים היהודיים מפולניה וכך הציל מעל 6,000 יהודים. על מעשהו זה הוענק לו תואר חסיד אומות העולם מטעם יד ושם, למרות שלא עמד בכללים בכך שהוא לא סיכן את עצמו.

מבקרים בשכונת סלובודקה – השכונה היהודית והגטו בזמן המלחמה, כאן היתה ישיבת סלובודקה הידועה. ומשם נוסעים לפורט התשיעי. המצודה בה נרצחו כעשרים אלף יהודים שהוצעדו מגיטו קובנה. רק לאחרונה הוסף הכיתוב שהרצח בוצע גם על-ידי עוזרים מקומיים, קרי הליטאים.

וילנה – ירושלים דליטא

וילנה נוסדה בשנת 1321 על ידי גדימינאס, הדוכס הגדול של ליטא. ומשמשת עתה כבירת ליטא. ממבצר גדימינאס החולש על העיר, משתקף נוף נפלא, וכל הדר העיר. וילנה מפתיעה אותי ביופיה הרב. מרכז העיר משופץ לעילא. הפריפריה מוזנחת.

כיום הליטאים מהווים רוב של כ-60% מתושבי העיר, כאשר הרוסים והפולנים מהווים כ-40% יחדיו. הקהילה היהודית בווילנה נוסדה במאה ה-16, מאוחר יותר מקהילות היהודים בערי ליטא האחרות. אנחנו חולפים ליד פסלו של "הגאון מווילנה", וברחוב הנושא את שמו. אליהו בן שלמה זלמן, הגר"א, הגאון מווילנה, הפך את וילנה למרכז דתי ורוחני גדול, בעיקר של זרם ה"מתנגדים", שלחמו בחסידות, עד שכונתה "ירושלים דליטא". האירוניה היא שבסוף ימיו קיבל גם "הגאון" את תורת הקבלה שנלחם בה כל ימיו.

במאה ה-19 החלה מסתמנת וילנה גם כמעוז חשוב של תנועת ההשכלה, ובשנת 1897 נוסדה בה מפלגת הבונד, שווילנה היתה למרכז פעולתה. וילנה היתה גם מרכז ציוני. "חובבי ציון" נועדו בה, והמשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה שכן בה עד 1911. הרצל ביקר בה ב-1903 וזכה לקבלת פנים חמה.

אנחנו חולפים על בניין ששימש את בית הספר "תרבות". בתאריך 4.11.1927 רשמה אימי, שלמדה שם, ביומנה: "אתמול היה יום הצהרת בלפור. היתה חגיגה. ערכנו תהלוכה ביחד עם יתר בתי הספר העבריים עם כל ההסתדרויות, וזה היה מחזה מלבב מאוד. אנשי הרחוב עטרו אותנו משני הצדדים ועמדו בשורה יפה. המרכבות, והאויטות (מכוניות), עמדו פתאום מנסוע, ואנחנו עברנו בראשים נטויים למעלה, באיזה גאון מיוחד, ושרנו שירים עבריים. עם ישראל מתעורר לתחייה. הטיול הזה הסב לי עונג מיוחד. ההכרה הפנימית, שהנני לומדת במוסד עברי, ולוקחת חלק בשמחתו, הסבה לי שמחה מיוחדה, שקשה לי לתאר אותה."

ב-24 ביוני 1941 נכבשה וילנה בידי הגרמנים, שהתקבלו בשמחה מצד הליטאים. יהודי וילנה, שמנו כ-80,000 איש, החלו סובלים מיד מידם. עוד בטרם רוכזו היהודים בגטו וילנה, נרצחו כ-35,000 מהם בפונאר.

אנחנו מבקרים בפונאר. למקום הוספה כתובת המציינת שהרצח בוצע גם ע"י העוזרים המקומיים, קרי הליטאים.

מדליקים נרות ושרים את השיר פונאר שהולחן ע"י אלכסנדר תמיר, אז אלק וולקוביסקי, ילד בן 11, והמילים נכתבו על-ידי אביו, ד"ר נוח וולקוביסקי ושמריהו קצ'רגינסקי, הקומוניסט האנטי-ציוני. תרגום שלונסקי.

בינואר 1942 הוקם "הארגון הפרטיזני המאוחד" (FPO) שפיקדו עליו אבא קובנר, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג על מנת להילחם בגרמנים בגטו. הארגון הצליח להשיג תחמושת, להוציא עיתון מחתרתי ולבצע מעשי חבלה, אך ב-5 ביולי 1943 נתפס ויטנברג בידי הנאצים. הפרטיזנים הצליחו לשחררו, אך הגרמנים הציבו אולטימטום להסגרתו, פן יחוסל הגטו כולו. ויטנברג הסגיר עצמו ונרצח במקום, ואנשי הארגון החליטו להימלט ליערות. המדריכה מראה לנו את דרך ההימלטות של אבא קובנר.

הנאצים החלו בחיסול הגטו ב-1 בספטמבר 1943. בסך הכול נספו כ 100,000 יהודים בגטו וילנה בתקופת השואה.

תּוֹבָנוֹת

גֶטוֹ וִילְנָה 1941,

רֵאשִׁית הַכִּבּוּשׁ הָגֶּרְמָנִי,

יְהוּדִים נִלְקָחִים לְפּוֹנָאר,

הַתְּמוּנָה סְתוּמָה, לֹא בְּרוּרָה.

אַבָּא קוֹבְנֶר צָעִיר יְהוּדִי בֵּן 23,

פֶּרַח מְשׁוֹרֲרִים,

חָבֵר "הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר".

הָיְחִידִי שֶׁמַּצְלִּיחַ לְהָבִין אֶת מַה,

שֶׁהַמְּבֻגָּרִים אינם תּוֹפְסִים,

אוֹ אֵין בִּיְכוֹלְתָם לִתְפֹּס:

"הַשְׁמָדָתָם שֶׁל אֲלָפִים,

זוֹ שִׁיטָה, לֹא סְתָם גֵּרוּשׁ.

בְּעִקְבוֹת הָאֲלָפִים יָבוֹאוּ הָמִילְיונִים!"

בְּ-31.12.41 בְּמֶרְכָּז "הֶחָלוּץ",

נִּפְגָשִׁים חֲבֵרִי תְּנוּעוֹת הַנֹּעַר

אַבָּא קוֹבְנֶר קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל:

"בַּל נֵלֵךְ כַּצֹאן לַטֶּבַח!"

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל 1948,

שָׁלֹשׁ שָׁנִים לְאַחֲר הַשּׁוֹאָה,

חָבֵרוֹ שֶׁל הִיטְלֵר, הַמוּפְתִי,

מְעוֹרֵר אֶת הָעוֹלָם הָעֲרַבִי,

לְהַשְׁמִיד את שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה.

צָבָא הַכִּבּוּשׁ הָמִצְרִי מִתְקָּרֵב לְתֵל אָבִיב,

נִשְׁאֲרוּ רַק עוֹד 35 קִילוֹמֶטֶר.

אַבָּא קוֹבְנֶר חָבֵר קִבּוּץ עֵין הָחוֹרֵשׁ

קְצִין "גִבְעַתִי", מְבִין אֶת הַמַּצָּב:

בְּדַף קְרָבִי 14.7.48 הוּא קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל:

"אַל רְתִיעָה בָּנִים: כָּלְבֵי רֶצַח דִינָם דָּם!

כְּכָל שְׁתֵיטִיבוּ לִדְרֹס כָּלְבֵי דָּמִים,

כֵּן תַּעֲמִיקוּ לֶאֱהֹב אֶת הַיָּפֶה,

אֶת הַטּוֹב, אֶת הָחֵירוּת..."

"צֶדֶק [?] הַכִּידוֹן וּמֻתָּר הַדָּם,

כִּי חִזָיוֹן הַגְּמוּל אוֹמֵר נָקַם! נָקַם! נָקַם!"

טרוקי (טראק, טראקע) Troki שוכנת על חצי אי באגם טרוקי, כ-20 ק"מ מערבית לווילנה. הוקמה במאה ה-11 ע"י נסיך קייב. במאה ה-14 הנסיך גדימינס (Gediminas) שהקים את וילנה, עודד בני עמים שונים להתיישב בשטחה של ליטא – גרמנים, קראים, יהודים, טטרים, ועוד. מאוחר יותר התיישבו במקום יהודים שהגיעו לאחר גירוש ספרד. בעיר היתה קיימת תחרות בין הקראים ליהודים.

עם פלישת הגרמנים ביוני 1941 נותרו בה כ-300 יהודים, שפונו לאחר ימים מעטים לגטו שהוקם סביב בית הכנסת. הגטו חוסל בערב ראש השנה תש"ב ותושביו, יחד עם יהודים שרוכזו מעיירות סמוכות, הועברו לאי, בו שהו תחת כיפת השמיים ללא כסות או מזון. בסך הכול רוכזו כ-2,500 יהודים, בהם כ-300 מטראקי והיתר מהעיירות בסביבה. בערב יום הכיפורים הגיעה לעיירה יחידה ליטאית, שרצחה את כל היהודים – רובם ביריות ליד הבורות, והנותרים הוטבעו באגם. הקראים טענו בפני הגרמנים שהם לא מגזע שמי. מוסד הרייך לחקר המשפחות קבע שהם ממוצא תורכי/מונגולי, ורק בעלי דת יהודית שקיבלו מהכוזרים. ב-1942 פנו הגרמנים למלומדים יהודים, פרופ' בלבן, וד"ר שיפר מוורשה, קלמנוביץ מווילנה, ולנדאו מלבוב, בשאלה האם הם יהודים, והם – על מנת להצילם, ענו שאינם יהודים. והם אכן ניצלו, אך חלקם שיתפו פעולה עם הגרמנים. בסוף 44' התרכזו בווינה 500-600 קראים ששירתו בוורמכט, ובוואפן ס.ס. ושוב נקבע שהם טטרים מונגולים. ב-7 דצמבר 44' הימלר אישר את שירותם בצבא הנאצי. בלוצק שיתפו הקראים פעולה בהשמדה. הקראים נתנו לגרמנים שמות שמיות ולכן לא היתה אפשרות ליהודי טרוקי להינצל. איש מיהודי טרוקי והמצטרפים אליהם לא שרד.

(מוצאם של רוב הקראים בישראל הוא מצרים, ומוצא מיעוטם הוא בקראי[?] עיראק, טורקיה, רוסיה. כיום מוערך מיספר הקראים בישראל בכ-25,000 נפש, ובעולם חיים עוד כ-10,000 נפש).

בשכונת הקראים בטרוקי נראים בתים אחידים בעלי שלושה חלונות המסמלים את הנאמנות לאלוהים למשפחה ולשלטון הליטאי. קיים בית כנסת, "כנסה" בלשונם, ומוזיאון. יש להם בית קפה המציע מאפה קראי. לא טעמתי.

בטרקאי קיים גם מבצר גדול יפה.

שאולאי ליטאית: Šiauliai, פולנית: Szawle שאבלה, יידיש: שאַװל עברית שאוולי. שוכנת בצפון ליטא, במרחק של 214 קילומטרים מוילנה.

מבקרים בגבעת הצלבים ­– אתר צליינות מהחשובים בליטא. שוכן כ-12 קילומטרים צפונית לעיר. האתר הוקם בעקבות מרד פולני-ליטאי ב-1831 ושימש סמל לעצמאות ליטא במהלך הכיבוש הסובייטי. השלטונות הסובייטים ניסו לפחות פעמיים להרסו. ב-1993 ביקר האפיפיור יוחנן פאולוס השני באתר, ותרם גם הוא צלב למקום. אנשים רבים באים למקום ואיתם צלב. במקום אלפי צלבים, בכל הגדלים והמידות. בכלל דומה שהדת הקתולית תופסת מקום חשוב בקרב תושבי פולניה והארצות הבלטיות.

ריגה

ריגה (לטבית: (Rīga; היא עיר הבירה של לטביה כ-701,000 תושבים (2011), ושטחה 307 קמ"ר.

העיר העתיקה של ריגה הוכרזה אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. מרכז העיר העתיקה משופץ היטב, מודרני ויפה. מחוץ למרכז מאוד מוזנח, בתים רבים נטושים, וחלונותיהם מנופצים. אנחנו עוברים ליד הפרלמנט הלטבי, הסאימה, בו 100 צירים. אין שום שמירה. לא צבא ולא משטרה. קינאה.

בריגה נמצא הריכוז הגבוה ביותר של מבנים הבנויים בסגנון יוגנדשטיל, ארט נובו, באירופה. במיוחד ברחוב אלברטה שבו ריכוז ייחודי של בניינים שעוצבו על-ידי האדריכל היהודי-הגרמני-המשומד, מיכאל איזנשטיין. מעל אחד הבניינים תבליט שלו ושל בנו, במאי הסרטים המפורסם, יוצר פוטיומקין, סרגי איזנשטיין.

ברובע היהודי עדיין קיים בניין בית-החולים "ביקור חולים. במרכז העיר קיים בית הכנסת שלא פוצץ על-ידי הגרמנים מפני שהיה לו קיר משותף עם כנסיה לותרנית. במרכז מוזיאון המציג את האסונות של לטביה ומזכיר גם את השואה.

פטר, המדריך הלטבי, גבר גבה קומה עם קול רדיופוני, מורה, יזם ואיש עסקים, מציג את עצמו ומספר שסבתו היתה יהודייה ודיברה יידיש. אני שואל אותו כיצד הוא מסביר את שיתוף הפעולה האקטיבי של הלטבים ברצח היהודים. הוא מסביר שהלטבים הלא משכילים האשימו את היהודים בכיבוש הסובייטי, ובהגליית לטבים רבים לסיביר. לא עניין אותם, הוא אומר, שבין המגורשים היו גם יהודים רבים.

אני שואל אותו על התפקיד של הרברט צוקורס, ולהפתעתי הוא מגן עליו בלהט, ואומר שהאשמות בהן הואשם, הן פרי תעמולה סובייטית.

הרברטס צוקורס היה טייס לטבי, ופושע מלחמה, ממשתפי הפעולה עם השלטון הנאצי, שנודע  בכינוי "הקצב מריגה". ב-1941 הצטרף צוקורס ל"סיירת ארייס" שהיתה אחראית למיספר רב של פשעי מלחמה בלטביה, ומילא תפקיד ראשי בזוועות שבוצעו בגטו ריגה, ובטבח ביער רומבולה. הוא גם השתתף בשריפת בתי הכנסת בריגה. באחד המקרים נעל עשרות יהודים בתוך בית הכנסת ברחוב סטאבו, לפני שהעלה אותו באש על יושביו.

לאחר מותו, ב-1965, העריך המגזין 'טיים' שצוקורס היה אחראי ישירות לרצח של יותר מ-13,000 איש, ופיקח על רציחתם של כ-30,000 אחרים. לקראת סיום המלחמה ברח לגרמניה ומשם הצליח להימלט לברזיל.

בשנות ה-50 גיבש "המוסד" רשימת מבוקשים פושעי מלחמה נאצים, אחד מהם היה צוקורס. סוכן המוסד יעקב מידד, שהזדהה בשם "אנטון קינצלה", איתר את צוקורס בסאו פאולו בברזיל וקנה את אמונו בהציגו עצמו כאיש עסקים. בשנת 1965 פיתה מידד את צוקורס לצאת למונטווידאו, בירת אורוגוואי, לצורכי עסקים. לצורך האירוע נשכרה וילה על ידי אנשי המוסד. ביום החיסול, המתינו אנשי המוסד בבית. ברגע שנכנס צוקורס פנימה זינקו עליו הסוכנים וירו בו. הגופה הוכנסה לתוך ארגז שהוכן מראש ועליה נתלה דף המכיל את פירוט פשעיו נגד האנושות. על ההודעה היו חתומים "אלה שלא ישכחו לעולם".

לאחר נפילת הקומוניזם נעשו בלטביה מספר ניסיונות לטהר את שמו של צוקורס על ידי לאומנים לטבים. בשנת 2004 הוצגה בריגה תערוכה שמתארת את צוקורס כגיבור לאומי ואף הונפקו מעטפות דואר הנושאות את דיוקנו. מדינת ישראל הביעה על כך מחאה חריפה בפני ממשלת לטביה.

טאלין

טאלין (אסטונית Tallinn) היא בירת אסטוניה, העיר הגדולה במדינה ועיר הנמל העיקרית שלה. העיר שוכנת לחוף הים הבלטי, כ-80 ק"מ דרומית להלסינקי.

אסטוניה היא המפותחת ביותר בין המדינות הבלטיות. האסטונים קרובים לפינים גם בשפתם, וטאלין עיר יפהפייה. גם כאן, סביב הפרלמנט בן 101 הצירים, אין שמירה, או משטרה. הכול פתוח.

במרכז העיר העתיקה של טאלין עומד יהודי עם ארבעה ילדים. כולם אוחזים בידם את ארבעת המינים. החב"דניק צד יהודים ברחוב כדי לזכות את עצמו במצווה. אני שואל את הילדים, המדברים עברית שוטפת, מאין הם בארץ? "אנחנו מטאלין," הם עונים. מסתבר שנולדו כבר כאן.

בבית הכנסת החדש והמפואר, יש בית ספר יהודי, וזוגות זוגות של ילדים בלונדיניים עומדים במשמעת להיכנס לסוכה, ולומר את הברכות. שפת הלימוד רוסית. ההתנהגות השקטה של הילדים מעוררת קנאה.

מדינות לאום או מדינת כל אזרחיה

שלושת הארצות הבלטיות גאות מאוד בעצמאות שהשיגו מברית המועצות, בראשית שנות התשעים. בכל ארץ מוקדשים אתרים רבים לציון השגת העצמאות. בכל הארצות הבלטיות קיימת בעייה של מיעוטים, בעיקר המיעוט הרוסי. בליטא יש רק 83 אחוז ליטאים, בלטביה רק 62 אחוז לטבים, באסטוניה רק 65 אחוז אסטונים. אבל, למרות הבעיה הדמוגרפית, הליטאים, הלטבים, והאסטונים – אינם מוכנים לוותר על עצמאותם, והם מערימים קשיים רבים על הרוסים. באסטוניה, למשל, מחייבים כל רוסי במבחן בו עליו להוכיח את בקיאותו בשפה האסטונית, ובתרבות האסטונית.

לדברי המדריך, סבו הרוסי לא קיבל אזרחות. (סבתו אמר באה מווילנה, אבל הוא לא יודע אם היתה יהודייה). בניגוד למירון בנבנישתי, הקורא ליהודים לוותר על מדינת הלאום היהודית ולהקים מדינה דו-לאומית, קרי, מדינה ערבית-מוסלמית (מוסף "הארץ", 5.10.12). אף מדינה בלטית אינה מוכנה לוותר על זהותה הלאומית, ולהפוך למדינת כל אזרחיה. קרי, לחזור ולהפוך למדינה רוסית.

אזהרה

שימו לב להיזהר מחברת פגסוס. המסלול הרשום אינו מכובד, אין פעילות כלשהי בערבים. החברה לא נותנת שום צ'ופרים, והחמור מכל, מתוך זלזול באנשים, לשתי נוסעות לא הוזמנו כרטיסי טיסות בחזרה לארץ, ולנוסע לא הוזמן מלון.

* * *

זיוה גל

"אֵין מַה לַחֲשֹׁשׁ מִן הַמָּוֶת," אָמַר אָבִי

הַמָּוֶת פַּחוֹת מַפְחִיד אוֹתִי אֲפִלּוּ כְּמֵהָה אֵלָיו

כְּמו לְאָהוּבִי

הוּא אֵינֶנוּ אֲרָעִי הוּא הָאֶמֶת לַאֲמִיתָה

בַּחֲדָרָיו מְפֹאֶרֶת הַשַּׁלְוָה וּמַמְתִינָה.

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאוּכַל לַעֲתֹר לְפִנָּה נְעִימָה

לְהַנִּיחַ רֹאשִׁי עַל כְּרֵסוֹ הַשְּׁמֵנָה.

"אֵין מַה לַחְשֹׁשׁ מִן הַמָּוָת," אָמַר אָבִי

עָלָה עַל סֻלָּם בֶּחָצֵר, הַנִּשְׁעַן אֶל הָעֵץ,

דִּבֵּר אֶל הַפְּרִי וְהִשְׁקִיף לְמֵרָחוֹק;

יוֹנֵק הַדְּבָשׁ נִקֵּר מִן הַפֵּרוֹת הַחֲשׂוּפִים, כְּמוֹ הָיוּ

פֵּאָה וָלֶקֶט שֶׁהִנִּיחוּ בַּעֲבוּרוֹ כַּפּוֹת יָדָיו הַחֲזָקוֹת

הָרְגִילוֹת לִקְשֹׁר בְּחוּט אֶת שַׂקִיוֹת הַנְּיָר

 הַמְּרַשְׁרְשׁוֹת סְבִיב הָאֶשְׁכּוֹלוֹת.

אָבִי אַף פַּעַם לֹא פָּחַד מִן הַמָּוֶת. הוּא נִסֵּר

אוֹתוֹ בְּעוֹדוֹ פְּרָאִי וְעֲנָפָיו הַמְּצַמְּחוֹת בַּגָּדֵר הַחַיָּה.

אֲנִי הוֹלֶכֶת וְנַעֲשֵׂית דּוֹמָה לְאָבִי.

הַתַּחְפּוֹשׂוֹת מוּטָלוֹת בַּעֲרֵמָה עַל הַכִּסֵא

בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה מוּל הָרְאִי אֲנִי מַחֲלִיקָה

בְּזוֹ אַחַר זוֹ. הֵן מַגִיחוֹת מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי בְּהֵחָבֵא

שֶׁלֹּא אֵדַע שֶׁלֹּא אֶרְאֶה.

* * *

שמעון לוי

יום שלג בשכונה

מתוך הספר החדש "סיפורים אישיים על תל-אביב", מיבחר סיפורי חיים של גימלאים, שיצא לאור בהפקה של עמותת "כֹּח לגימלאים תל-אביב-יפו", המערכת: נתן וולוך, יו"ר העמותה, גדעון פוקרד, מנהל ההפקה, הסופרים שמאי גולן ואהוד בן עזר, עורכי הספר.

מזה כשבועיים שאבי אינו עובד. את בית החרושת לייצור מרצפות, "בלטות", סגרו, ועכשיו הוא מובטל. כל בוקר אנחנו מתעוררים ביחד ואז הוא מכין לי סלט מתובל בפלפל חריף, חביתה, וחלב טרי שהביא החלבן שעה קודם לכן. את החלב שרתח אבי מוזג לתוך כוס שחלמון של ביצה הוקצף בתוכה יחד עם כפית סוכר חום. את זה הוא למד מגברת שמחה פפירבג, השכנה לידנו, שאבי "החזיק ממנה". עובדה, ילדיה גבוהים ויפים.

אני לא התווכחתי איתו על הטעם המוזר שנכפה עליי, גם לא התלוננתי על הסלט החריף שתובל בהרבה פלפל, חריפות שלחכה את לשוני בטבעות של אש ולחלחה את עיניי בדמעות.

באותו בוקר שבין החמישי לשישי בפברואר 1950, נצרב בתודעתי הפרק הראשון בסאגת חיי המתפתלת. אבי ניגש אל מיטת הברזל בה שכבתי, הוריד את מעקה-הביטחון, הסיט את ה"טול" (הרשת) מעליי והרים אותי על ידיו, ואז פתח את החלון, ומול עיני התום של ילד בן חמש בהק עולם לבן: הרחובות וגגות הבתים כוסו שלג, וכל מה שהיה מצולק וכעור נעטף ברוך לבן ומפייס, כמו מנחה המכפרת על שגיאות שנעשו בהיסח הדעת.

החווייה הפרטית שלי, שקיבלה את סיפוקה, פינתה מקומה אל מרחבי השכונה שהפכה לפתע למקום ענק: שום חיץ לא היה בין הבתים, שקושרו באותה שמלה לבנה. הכול נמשך ברצף מאחד שטשטש את הזהות הקודמת. האנשים שיצאו מהבתים החלו להתגודד בקבוצות. כל קבוצה דיברה בשפה שונה. לפעמים גם הלבוש היה שונה. אצל הילדים זה היה אחרת: סחרחרת הנעורים קישטה את מרבדי השלג בקשת צבעונית שלוותה בצווחות דקיקות שהעידו על התמזגות משוחררת עם המקום.

ההורים הביטו הילדים מרחוק ומדי פעם ניגשו לאחד הילדים שנפל ונחבל. אבי, שהתאלמן מאימי שנים אחדות קודם, ניסה, דרכי, להתחיל עם כמה מיפהפיות המקום. הוא היה מכין כדורי-שלג ושולח אותי לידות אותם במי שנפשו חפצה. חופת החג הלבנה השרתה אווירה של פיוס על המקום הדחוס ופינתה מקום למעשי קונדס נטולי כעס או עונש. הכאב נמרק והיה צחור מכעסים, וכמו שיווע לאותו מגע עדין וכואב שיש בו כדי לחבר בין כל אותן נפשות בודדות. עובדה: מחול כדורי-השלג שהוטחו בגופם הנוקשה, ריכך את גוום ואפילו שיחרר מהם קולות צחוק שאנחת רווחה מסתתרת בהם.

בשלב זה החליט אבי שזה הזמן להוציא את הכינור, שמזה ארבע שנים העלה אבק מתחת למיטה. את הכינור קנה עשר שנים קודם לכן. יום אחד, כך סיפר, עבר ברחוב אלנבי יחד עם כמה מחבריו לעבודה. זה היה סופו של יום מתיש, וקיץ של שנת 35' היה הביל במיוחד. אין דרך טובה למגר את עייפות הגוף מאשר לסוך את רפיון שריריו בקינוח של בירה קרה, אבטיח אדום, קפה עם כוס מים קרים, ונרגילה.

באחת מפינות רחוב אלנבי, קצת לפני כרם התימנים, ולפני הגעתם למסעדה של כרים, ישב על ברכיו ארמני זקן שהציע כינור ישן למכירה. מתבקש היה מקבוצת הצעירים "לחגוג" קצת על אותו ארמני ומרכולתו. משום מה לכינור יש תדמית רבת-פנים. הוא מעורר כבוד כאשר הוא נישא בידיו של אמן המנגן לפני קהל, ואילו כאשר הוא נישא בידיו של אדם בתוך נרתיק, ואינו במצב של פריטה, הכלי מושך אליו מבטים שאין אפשרות להגדירם אלא כמשונים. תערובת של לעג עם שמץ של יראת כבוד. אולי הדבר נובע מאותן ציפיות של כנרים העומדים בפינת רחוב ולרגליהם  מגבעת שתאסוף מטבעות שחוקים. ייתכן שאופיו האנושי של הכינור מקשה עליו להתחבר עם טיפוסים מלנכוליים המתעקשים לפרוט על מיתריו במלוא כשרונם הדל. התוצאה תהיה הרס, ותערער את שמיעתם המוסיקלית גם של ערלי אוזן שאינם מסוגלים לזהות ניואנסים של איכות אך יש בהם מספיק כדי שחריקות צורמות יגרמו לגופם להצטמרר.

בעוד הם מתלוצצים עם הארמני עם שאלות שאינן קשורות להיבט המוסיקלי וכל כוונתם לעודד את מצב רוחם באופן שיענג את חושיהם בדרך למסעדה, את אבי כל זה לא עניין. הוא נטל את הכינור בידיו והחל לפרוט עליו. תחילה ניסה עם האצבעות ולאחר מכן החל למשוך בקשת. הצלילים שנמרחו בצרימה עוררו שאגות צחוק בקרב חבריו. אחד מהם, איברהים, הוציא קולות שדמו לנעירת חמור ובזה סיכם את דעתו על נגינתו של אבי.

אלא שלאבי היו תוכניות אחרות. "אַדֵש האדה?" שאל.

הארמני נקב במחיר שהיה גבוה בהרבה מגילו של הכינור, וכדי לשכנעו שהעסקה היא לחלוטין לטובת הקונה, גייס הארמני את חלקת לשונו ובמונחים מקצועיים ובלתי אפשריים להוכחה, במיוחד מול אדם נטול הבנה כאבי, ידע למקסם את איכות הכינור גם בדברים שנגדו את ההיגיון. ולאחר שהדגים לו באופן מקצועי את תכונות הכינור, הוסיף הארמני את בלותו כנדבך נוסף למחיר.

לאבי כבר לא היה איכפת. הצלילים שזרמו מן הכינור שרטו בנפשו געגועים לעיר האהובה שעזב בחיפזון, ירושלים. הנסיבות שבעטיין עזב היו כרוכות בנפשו המרדנית והסוערת. בבית הספר "אליאנס" שבו למד, הוא נחשב לתלמיד מצטיין, מה שהיה בעוכריו. אביו שמעון, שעל שמו אני קרוי, החליט בעצה אחת עם נכבדים משכונת הבוכרים, שכישרון כזה חבל לבזבז על לימודים בבית ספר חופשי, ומכאן שיש להוציאו לבית-הספר "תלמוד תורה", שם יהפוך, ברבות הימים, לרב.

אבי לא הסכים, ולאחר עימותים סביב הנושא ארז את חפציו ונדד לעיר תל-אביב. שם שכר חדר בעליית-גג בשכונת כרם התימנים. שום חרטה לא היתה בו, לבד מגעגועים לריחות השכונה, לחבריו שאותם נטש, ולצלילי הכינור של אביו, שהיה כנר חובב. מלבד זאת, המקום החדש שבה את ליבו. בתל-אביב מצא עדנה לרוחו הסוערת. אווירת החופש קסמה לו.

לאחר שקנה את הכינור, סיכם עם המוכר שילמד אותו לנגן. רזי הכינור נחשפו לפניו במהירות, ומכאן קצרה הדרך, ובכל הזדמנות התבקש לנגן ב"חאפלות" של החברים מיפו. נעירת החמור הלעגנית פינתה מקומה ליחס של כבוד. ירושלים נשכחה. בתוך דקות אחדות התקבצו השכנים מסביב לאבי וכינורו, וצלילים חמים עטפו את המקום.

שכונת התקווה של שנות החמישים היתה מקום שבו אנשים ניתבו את חייהם בין עבר להווה תוך ביטול כמעט גמור של עצמם. מחיקת ה"אני" היתה הכרח בדרך לשמירת השפיות, והדחקה שיש בה מן הברכה מול עתיד מעורפל. את החשבון הם יגישו אחר-כך, אם, וכאשר, הכול יסתדר. ובינתיים, בארץ חדשה, עמוסת שפות וריחות, יש לשמור על הקיים ועל אותו תא משפחתי קטן שגם הוא מגלה סימני התפרקות. וב"התקווה", מקום קטן יחסית, שכונה נספחת לתל-אביב הגדולה, מצטופפות משפחות רבות, ערב-רב של תרבויות הזרות זו לזו וכולם נקראים "יהודים".

צלילי הכינור ואווירת השמחה המתפתחת, מוסיפים למעגל האנשים המתרחב עוד שני גברים וילד, המביאים כלי-נגינה מביתם. אדון קאשי, הוא בעל המכולת, מביא איתו תוף מעוטר שתחתיתו רחבה. את התוף הביא מהודו דרך פרס, שם התחתן, הביא שלושה ילדים ולאחר מכן, בשנות השלושים של המאה הקודמת, עלה ארצה. לאחר שהות קצרה בירושלים, היגר לתל-אביב. לימים ייהרג בנו הבכור, דוד, בפיגוע רצחני בעזה, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ויהיה לאחד הקורבנות הראשונים שעיר זו גבתה. אדון קאשי היה מעריץ מושבע של מהטמה גאנדי, המנהיג ההודי היודע, והחזיק דרך קבע פסלון ראש שלו.

הסכן משה מוסיוף, שעלה מבוכרה, מביא איתו אקורדיאון. מוסיוף הוא שכני הקרוב. לימים התברר לי שהאיש ניחן בנפש אמנותית שמצאה את ביטוייה בפיסול. פעם הזמין אותי אליו הביתה והראה לי דיוקנאות של אישים מפורסמים שפיסל, כמו בן-גוריון והרצל. למוסיוף. שהיה חשוך ילדים, היתה עגלה קטנה ועליה מיתקן להכנת צמר-גפן מסוכר המופעל על-ידי דוושה רגלית. הוא היה מסתובב ברחובות העיר ומוכר אותו לילדים. ככה הוא התפרנס.

את החליל הביא מרק, הילד של אנה, שברומניה ניגן על פסנתר. באותו שבוע שוחררה אימו מבית-החולים לחולי נפש שבשכונת טלביה בירושלים. שם היתה נכנסת ויוצאת לתקופות קצרות, כאשר קרובי-משפחה (לאנה לא היה בעל, ועד היום אין לי מושג למהׂ) היו לוקחים את הילד תחת חסותם עד גמר הטיפול.

הניסיון ליצור מוסיקה נתקל בקשיים. כינורו של אבי והתוף של אדון קאשי עוד איכשהו מתחברים לצלילים הרמוניים. למרק קשה להשתלב בצלילים המזרחיים, ולמוסיוף לוקח זמן עד שהאקורדיאון מצליח לנתב דרכו בין הכינור לתוף. מרק האומלל אינו מצליח ליצור תיאום עם שאר הכלים. הגיחוכים מצד הקהל מעוררים באימו כעס והיא אוחזת בידו ומנתקת אותו מן החבורה.

השלג הממשיך לרדת, והכמויות הנכבדות, יש בהם כדי להשלים את המראה הלבן ולבנות את איש השלג. את הפסל מעצבים מוסיוף ואדון קאשי, כשהילדים עוזרים במלאכה. שיתוף הפעולה עם הילדים נעשה כדרכם של אלה שעולמם עדיין לא מגובש דיו כדי ליצור חיץ המתעצב עם השנים.

קצת לפני שהיום מכלה את זמנו, ופתיתי השלג נמסים באיבם, וגם איש השלג מאבד מנפחו, מתפזרים להם התושבים, כל אחד לביתו, ושוב נחשף הרחוב לאפרורית היום, ופגעי הבוץ המכוערים מבצבצים כטלאים על גופו של אביון. חשיכה יורדת על השכונה, ואבי מדליק את העששית ומגביה את הפתילה יותר מהרגיל עד שעשן שחור מיתמר מבעד לזכוכית ועולה לתקרה. אור היום הלבן, שזהר מן השלג וצרף את התקוות שניעורו בללבות, הפך לאפלולית מעיקה, ושום פתילה בוערת לא תוכל להחזיר את האשלייה החד-פעמית.

עליתי למיטה ואבי כיסה אותי עם השמיכה, איחל לי "לילה טוב", נשק במצחי והלך. הייתי עייף ממראות היום ונרדמתי מיד.

לאחר זמן-מה התעוררתי לקול המוסיקה שבקע מן הרדיו. קולו של פאריד, קולו של אבי המלווה אותו, וצליליו של הכינור – ביכו זכר לאהבה שנגדעה.

ביקשתי מאבי שיסגור את הרדיו. רציתי לישון, והעצב עורר בי אי-שקט.

אבי רק הנמיך את עוצמת הקול, ואני ביקשתי שיכבה את הרדיו לגמרי.

"מספיק, תישן כבר," נזף בי אבי.

אני, נעלב עד עמקי נשמתי, ומופתע מתגובה לא צפוייה מצד אבי האוהב, התחלתי לבכות מתחת לשמיכה.

ואז, כיבה אבי את הרדיו, ניגש אליי, חיבק אותי חזק ולחש לי ברוך: "תישן ג'ונם שלי, תישן. הכולן בסדר," אמר.

מפיו נדף ריח קל של עראק, ודמעות שנינו נמסכו יחד. ואז שאלתי אותו אם אוכל לישון במיטתו. אבי הסכים ולא היה מאושר ממני. כדי לחמם את החדר אבי הדליק את הפרימוס, שהרעשים שבקעו ממנו היו מנגינה עריבה לאוזניי. צללי האור התפתלו על קירות החדר במחול ריקוד רב קסם. סיפורי אגדות זרמו אל תוך דמי, ועיניי נעצמו מול תקווה חדשה שניעורה.

ניתן לרכוש את הספר במשרדי "כֹּח לגימלאים", דיזנגוף 9, ת"א 64075.

 * * *

דוד אשכנזי

קייטנה של כלבים

הבחור הניף את ידו ולחץ על פעמון 5 א' בבניין עשר הקומות, וחיכה.

"בוקר טוב, ברנרדו," נשמע קול סמכותי מהרמקול ליד דלת הזכוכית הרחבה שבכניסה למבואה הנוצצת. "מיד אני מורידה לך את אוגוסטין."

ברנרדו לבש מעיל קצר ומעליו עטה חגורת בד מנומרת בשנים עשר אבזמים סביב סביב, מעין חגורות מטפסי הרים הקושרים לאבזמים חבלי טיפוס.

ברנרדו הביט לעבר דלת המעלית, וזו נפתחה. אוגוסטין ואישה הופיעו בדלת הכניסה לבניין. האישה מסרה לברנרדו את הרצועה, וזה חיבר אותו לאבזם הקדמי בחגורתו. מיד מתח אוגוסטין את הרצועה ותפס את מקומו הקבוע, שלושה צעדים לפני ברנרדו. כשנעלה גבירתו את דלת הבניין מאחוריה, קם באחת כדי לצעוד. הוא הראשון, הוא, שמכיר היטב את המסלול המוביל לבתיהם של שאר חבריו הכלבים, המצטרפים אחריו לטיול.

ברנרדו ואוגסטין צעדו לאורך רחוב אחד, חצו רחוב אחר, וכבר על המדרכה מתחת לבניין מוכר, ראו מבוגר בבגדים חמים, חובש כובע ברט לראשו, ובידו רצועה. הכלב עצמו, בוקסי, בוקסר מבוגר ועצוב, שבעליו החליט דקות קודם לצאת ולהפיג את הדיכאון של כלבו בחוץ על המדרכה. בוקסי, שחש בריחו של אוגוסטין, הניע את  שארית זנבו הקצוץ, ונעמד. הוא מתחבר מימין לברנרדו, ונע לצידו. ברנרדו אמר מה שאמר לידידו הטוב של בוקסי, וכבר מתחו אוגוסטין ובוקסי את רצועותיהם, לסמן לברנרדו שגם חברים אחרים מחכים.

ברנרדו, שחש במשיכה החזקה, החליט למהר לביתו של זריזי, הסאן ברנארדי, ולחבר אותו לאבזם האחורי. זריזי, גדול, כבד ובעל פרווה סמיכה, הוא העוגן של כל החבורה. הוא אינו ממהר לשום מקום, ועל כן יאה לו לצעוד שלושה צעדים מאחורי ברנרדו, ולאזן את המשיכה של שני הראשונים.

ועדיין חזקה המשיכה מצד ימין, על כן פנה ברנרדו לביתו של ארי, הרועה הגרמני, שנקשר לשמאלו של ברנרדו. סוף סוף התאזנו הכוחות המושכים בחגורה. לכל ארבעת הכיוונים נמשכו הרצועות, וברנרדו הוא הציר המרכזי, והכלבים ההולכים עימו יצרו סביבו מרחב עגול. אוגוסטין הקדמי סימן את השעה שתים עשרה וזריזי עמד על שש. בוקסי בשלוש, וארי בתשע.

שאר ידידי הכלבים מחכים לברנרדו, שיגיע וייקח את הכלבים לטיול היומי, על כן הלך ברנרדו לביתו של מתוקי, הרוטווילר, וקשר אותו באחת, מימין לאוגוסטין ומעט מאחור. המצטרף  האימתני, מתוקי, אינו נראה מרוצה בשעתו. גופו המוצק והשרירי צריך היה לזכות אותו בשעת חסד, לדעתו, אך הוא נזהר. ברנרדו דואג לצורכי השעה. ושעון מחייב דיוק ומשמעת. על כן מסתפק מתוקי בחשיפת שיניים כלפי שכניו, אך נזהר מלהשמיע נהימות איום.

מאחוריו ומעט ימינה, בשתיים, נקשר רקסי, הטרייר בעל האוזניים הארוכות, והעיניים העצובות. רגליו קצרות והוא מדדה בצעדים מהירים, כדי לעמוד בקצב השעון. מבטו עצוב. לא! חבריו לקייטנה לא פגעו בו, אלו הן עיניו מאז ומעולם. למזלו כרתו זנבו של מתוקי ההולך לפניו, וזנב חסר אינו מסתיר את הנוף. בארבע צועד זקוף וגאה הדוברמן, ג'ו. לפניו ומעט ימינה מותח את הרצועה בוקסי, וג'ו הגאה מתאווה לנגוס ברגלו של בוקסי ולפצח את העצם, כדי להוכיח, שהוא המסוכן מכולם.

"השעות" מצטרפים, והשעון הולך ומתמלא. אחת עשרה שעה מרהיבה. זו שעתו של יושקו, דלמטי מנומר יפיפה, רובו צח כשלג, ואי פה אי שם עורו מנוקד בכתמים שחורים. עיניו בזנבו של אוגוסטין, והוא מקווה למלא את מקומו באחד הימים. דנדי, הפויינטר בעשר, מקנא בשכנו המרהיב מימין. ובכל פעם שהוא מפנה אליו את מבטו, הוא נדרך ואוזניו מזדקפות. יפיוף, בולדוג פחוס פנים, מקפץ בשמונה מאחורי ארי, הרועה הגרמני, ועוד לאחור ומעט לימין בשבע, מדלג ומשתדל שלא לפגר, ציצי, פינצ'ר קטן וצרחני. צ'אק המעורב בחמש הוא ממלא מקום בקייטנה, ואינו זוכה להתייחסות של חבריו.

כל "השעות" במקומם. זאת כל הקייטנה, אך מה לקייטנה באמצע החורף? כלבים, כידוע, הם ידידיו הטובים של האדם, אך מה עושים עם ידידים הסגורים בדירה בחורף? הרבה אנשים סובלים מדיכאון של חורף, בגלל הקור, האפרוריות, ובכלל, בגלל מצבו של העולם. כלבים אף יותר, גם אם הם לא מתלוננים. בעליהם נענו להצעתו של ברנרדו לקחת אותם לבילוי יומי ראוי. על כן אסף וחיבר כל "שעה" לאבזם המתאים בחגורתו. ל"שעון" מראה מרהיב. ידיו של ברנרדו הם המחוגים, העוברים על פני הרצועות, ומתופפים אותות הנחייה לקייטנים. ה"שעון" המדדה ממלא את כל רוחבה של המדרכה ונשפך ממנה אל הכביש, כמראה שעוניו הנשפכים של האמן הספרדי סאלוואדור דאלי.

הולכי הרגל ונהגי המכוניות, הממהרים תמיד, עוצרים משתהים על "השעון", ומתפעלים מחמישים רגליים אצות בחבילה אחת. וה"שעות" מתנהגים למופת, אינם משבשים את הסדר. לא עוצרים להתפנות, ולא לרחרח. הם הרי מחונכים להפליא, שמחים להשתתף בקייטנה, וחוששים ממה שיספר ברנרדו לידידיהם הטובים בבית.

הקייטנה חוצה רחובות וכיכרות בדרכה לרחבה מגודרת בגן המשחקים לכלבים. אך ממש בפתח הגן תקלה! ממספרת כלבים יוקרתית יצאה פודלית לבנה, וסינוורה את כולם בתסרוקתה המרהיבה. ידידת הפודלית, צעירה מגונדרת לא פחות, עדיין מדברת עם הספרית. הרי אי אפשר לעזוב בלי לקבוע תור לתספורת הבאה. וגם יש לבחור תספורת חדשה לפודלית לסוף השבוע המתקרב, שתתאים לחליפה החדשה של הידידה.

"השעון" ממש בסכנה. "השעות" מושכים. הלחצים מורגשים בחגורתו של ברנרדו. ברנרדו עצר. משהו מושך גם אותו בצידו השני של הרחוב. אוגוסטין הרציני והאחראי בשתים-עשרה, השעה החשובה מכולן, שעת ההתחלה ושעת הסוף, מגלה משמעת ורצינות. הוא יושב רגוע ופניו לגן. כל מה שקורה על המדרכה ממול אינו מעניינו, ולא הוא  יפרע את הסדר. זריזי, שהעיף מבט מעבר לגבו של ברנרדו, העריך את מידתה של הפודלית, הרגיש את כובד משקלו, ונרגע. גם ג'ו ראה את הפודלית, אך מקדימים אותו בוקסי משלוש ומתוקי מאחת, אין לו סיכוי להגיע לפניהם, וגם להם שיניים חזקות. צ'אק, ממלא המקום משבע, ויתר מראש והצטרף ללא התייעצות לרקסי משתיים ולציצי מחמש. אין להם גוף ואין להם שיניים לקרב הצפוי. ואילו מתוקי, בוקסי, דנדי, ארי ויפיוף רוצים לוותר על שעתם, לרוץ לעבר היפהפייה שממול, קדימה לתחרות! ולעזאזל המשמעת! רק החגורה, האבזמים, והרצועות מנעו בינתיים תוהו ובוהו.

המגונדרת הלבנה סרקה את "השעות" ומכולם הרטיט אותה הדלמטי. היא הרגישה שהגיעה שעתה. גופו המנומר בשחור ולבן עורר את שאיפתה לאופנה ולהתאמת צבעים, ומנומר זה הוא לה בן זוג ראוי לטיול בשכונה. ביקשה הפודלית לוותר על כבודה, ולהתקרב ליושקו, אך גבירתה, שבידיה הרצועה, מדברת ומדברת  עם הספרית.

יושקו, שזהה את ריחה של הפודלית, משך ברצועה, ועיוות את אחת עשרה. אך מהם סיכוייו לגבור על קייטנה שלמה? הוא רוקע ברגליו בחוסר סבלנות, ואינו יודע את נפשו מרוב תסכול על ההזדמנות המתבזבזת. מבטי תחינה שלו שלוחים לברנרדו, שאולי הוא יבין, יזדהה עם הדחפים, ויואיל לשחררו. רק לרגעים אחדים. יושקו מחונך וממושמע, ובהן צדק כלבי מבטיח מבטו לחזור לאחת עשרה. וברנרדו שליבו לב גבר, מניע בלי משים את אצבעותיו על סגר  האבזם. מתוקי, יפיופי, ג'ו והאחרים הבינו, שהפעם אין זו שעתם. אין להם סיכוי לזכות במבט מצידה של הפודלית, הם חומים כהים נוטים לשחור, ואולי מתאימים  לספרות בשעון?

הפודלית איבדה את סבלנותה ואת נימוסיה, והחלה לקפץ ולנבוח. סוף סוף קטעה ידידתה את השיחה עם הספרית, העיפה מבט בשעונה, ומבט בקייטנה, וחשכו עיניה. היא לא סמכה על אצבעותיו של ברנרדו הנעות על האבזמים, משכה ברצועה והבהירה שהחגיגה נגמרה, והגיעה השעה להסתלק. הפודלית מצידה הבינה שגם היא החמיצה את השעה, ולא יהיו לה רגעים אחדים עם הדלמטי היפה. בעיניים כלות מביט יושקו בזנבה הפונפוזי של הפודלית המתרחק והולך, וברנרדו מביט בגבה של ידידת הפודלית, ונאנח גם הוא.

בכניסה למספרה נשארה הספרית, והתבוננה בכלבים. הוי! כמה פרנסה יש בשניים עשר כלבים, לו רק היו בעליהם מוכנים להשקיע מכספם במיטב התספורות שבאופנה. וכי למה תגרע תספורתו של הידיד הטוב של האדם מתספורתו של בעליו?

נעלמו הפודלית וידידתה מעבר לפינת הרחוב, ואין סכנה ל"שעון". החבורה נכנסה לגן, ופנתה לחצר המגודרת לכלבים. כאן שחרר ברנרדו את הקייטנים, ואפשר להם לפרוק את מרצם. מתוקי, רקסי, ג'ו ודנדי התרוצצו, זריזי ואוגוסטין התיישבו והמשיכו לשאת את מבטם לעבר ברנרדו. גם במרחב שלהם עדיין אינם מתנערים מאחריות. צ'אק, ציצי ורקסי רבצו על האדמה, נחים וצוברים כוח לדרך חזרה. ורק יושקו ישב ממש ליד השער, ופניו אל דלת המספרה שממול.  שחררו אותו רק כאן, בחצר מגודרת. מה שווה לו כל הקייטנה הזו, אם אין התחשבות בו כנבחר?  מוטב להישאר בדירה סגורה בחורף הקר במקום לראות יפהפייה נחשקת ועליה לא לבוא.

 * * *

אורי הייטנר

1. על מה הבחירות?

מה הנושאים העומדים על סדר יומה של מדינת ישראל בשנים הקרובות, בשנות כהונתן של הכנסת והממשלה שייכונו אחרי הבחירות?

א. סוגיית איראן. ב. המחלוקת המדינית ביטחונית. ג. הדמוקרטיה בישראל. ד. הסוגייה החברתית כלכלית.

התגרענות איראן היא האיום החמור ביותר על ביטחון ישראל, גם אם היא לא תשתמש בפועל בנשק הגרעיני. בחודשים האחרונים, המחלוקת על סוגיית התקיפה באיראן, היתה הנושא החם בסדר היום הציבורי בישראל, רווי יצרים, השמצות והפחדות.

אולם, באמת ובתמים, אין מחלוקת אמיתית בחברה הישראלית בנושא. זולת שוליים הרוצים באיום גרעיני איראני כדי לאלץ את ישראל לסגת מהשטחים, הרוב המכריע, ללא הבדל השקפה, מודע לגודל הסכנה ומבין שחובתה של ישראל למנוע את התגרענות איראן. יש קונסנזוס מלא שפעולה ישראלית היא הפתרון הפחות מוצלח, ויש לנקוט בו רק אם לא תוותר ברירה אחרת. יש הסכמה מלאה, שרצוי ככל האפשר להגיע להסכמות עם האמריקאים בנדון. המחלוקות הן טקטיות, לא מהותיות.

כל הוויכוח הציבורי בנושא מבוסס על שקר, על שנאה לנתניהו שגבלה בהסתה ולעיתים חצתה את גבול ההסתה. אני מאמין שכל ממשלה שתבחר תנהג באחריות, ברוח ההסכמה הלאומית.

בסוגיות הגבולות, השלום והביטחון המחלוקת בציבור אמתית ועמוקה. הפער האידיאולוגי בין מצדדי שלמות הארץ, לבין המצדדים בנסיגה מלאה ובין הגישות הקיצוניות לבין האפשרויות השונות שבאמצע, גדול ואמיתי. אולם המחלוקת הזו היא ברמה האידיאולוגית, התיאורטית. נתניהו וצמרת הליכוד קיבלו על עצמם את תפיסת חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, אם כי לא הצביעו על מיקום הגבול בין המדינות על פי תפיסתם. אולם אין לישראל פרטנר להסכם, בעתיד הנראה לעין. ברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים את חלוקת הארץ בקווי 49' (עם "חילופי שטחים" מזעריים) והצעתם נדחתה על הסף, באלימות ובטרור. סביר מאוד להניח שכל הצעה דומה תתקל בתגובה דומה. איני רואה ממשלה ישראלית שתציע הצעה קבילה על הפלשתינאים, כמו קבלת "זכות" השיבה.

סוגייה נוספת שהיתה במחלוקת ציבורית חריפה – סוגיית עתיד הגולן, אינה קיימת עוד. הגולן ישראלי, ודבר לא ישנה זאת עוד.

ובכלל, כל עוד המזרח התיכון רוחש, רועש וגועש, וכך הוא יהיה בשנים הקרובות, לא צפויות התרחשויות מדיניות משמעותיות.

סוגיית הדמוקרטיה בישראל, היא סוגייה מומצאת. סביר להניח שלקראת הבחירות, מצג השווא של "חוקים המאיימים על הדמוקרטיה" וכו' יחזור על עצמו, אבל כל בר דעת יודע שאין כל איום על הדמוקרטיה, ושבסך הכול מדובר בטרנד של יצירת היסטריה מלאכותית.

הנושא שבו באמת קיימת מחלוקת אידיאולוגית ופרקטית שראוי להכריע בה, הוא הנושא החברתי-כלכלי. בעשרות השנים האחרונות, לא היתה מחלוקת בנושא. כל המערכת הפוליטית בישראל התיישרה עם הקו הניאו ליברלי, שנתפס כאמת מדעית, וההבדלים בין המפלגות היו שוליים. המחלוקת היתה בעיקר סביב הסוגיה מי מוכשר יותר לממש את הדרך הזאת.

לא עוד. השינוי החל במשבר הקפיטליזם ב-2008, שגרם למחשבה מחדש בכל העולם, כולל בקרב הבכירים שבכלכלנים, בעלי פרס נובל ואף מי שהיו ממובילי הדרך הזו, והגיעו למסקנה שהרחיקו לכת. ניצחונה של שלי יחימוביץ', נושאת דגל האג'נדה החברתית כלכלית והתפיסה הסוציאל דמוקרטית, בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, ועליית מפלגתה בסקרים כתוצאה מכך, העלתה את הנושא על סדר יום הפוליטי. המחאה ההמונית בקיץ 2011, עת מאות אלפי אזרחים יצאו להיאבק למען צדק חברתי, העלתה את הנושא לסדר היום הציבורי.

המחלוקת בין הגישה השמרנית-ליברלית לבין הגישה הסוציאל-דמוקרטית היא אידיאולוגית ומעשית והיא בתחום שתלוי בהחלטות ישראליות. האם הבחירות תסובנה סביב הסוגייה החברתית כלכלית? אין לדעת. ברור שכל מפלגה תנסה לקבוע את סדר היום על פי חוזקותיה [?]. אולם מן הראוי, שהמחלוקת החברתית כלכלית תהיה לב הבחירות.

2. נבחרת החלומות

אני מברך על חזרתו הצפויה של אהוד אולמרט לפוליטיקה ואני מציע את נבחרת החלומות להנהגתה של מדינת ישראל: ראש הממשלה – אהוד אולמרט. המשנה לראש הממשלה – חיים רמון. שר האוצר – אברהם הירשזון. שר הפנים – אריה דרעי. שר הרווחה – שלמה בניזרי. השר לביטחון פנים – צחי הנגבי. שר האנרגיה והתשתיות – גונן שגב. נשיא המדינה – משה קצב.

 * * *

אלי מייזליש

מי ינצח בבחירות פברואר 2013?

הערב [יום שלישי] התקיימו כמה דיונים בתקשורת לקראת הבחירות הבאות, לאחר שנתניהו הכריז בשעה 8 ושלוש דקות כי הולכים לבחירות "תוך זמן קצר ביותר..."

מיד התאספו ובאו כל הפוליטיקאים בעבר ובהווה והחלו לפנטז על "ניצחון". תחילה היו אלה עמיר פרץ ושלי יחימוביץ שטענו כי "שלי הולכת להתמודד מול נתניהו ותנצח אותו..." – המלווים שלה טענו כי בסקרים היא מובילה עם 26 מנדטים. מיד בא מופז ואמר כי הוא ורק הוא "ינצח" את נתניהו ויקבל 22 מנדטים... מיד אחריו הופיע לפיד וטען כי הוא "לוקח" בקלות 22 מנדטים, ואחריו עלה פרשן וטען כי אולמרט-רמון-דרעי בונים מפלגה חדשה ש"תגרוף" 22 מנדטים. רק זהבה גלאון אמרה כי תסתפק בשישה מנדטים, ואילו אהוד ברק "יהיה שמח" אם יעבור את אחוז החסימה עם שני מנדטים. ולבסוף טען ערבי כי "הם" –  כל הערבים, הפעם ינצחו בגדול עם 16 מנדטים. הנה החשבון: 26+22+22+22+6+2 הנה ביחד 100 מנדטים ויחד עם הערבים 116 מנדטים.

כנראה שהליכוד עם ליברמן יחד עם ש"ס ואגודה והמפד"ל והמתנחלים יזכו ביחד אם-כן רק ל-4 מנדטים. יופי נחמה.

כנראה שנתניהו שיבש לכל המפלגות את השכל וכולן ביחד וכל אחת לחוד "רוצה לנצח" אותו, כאשר הוא מוביל בפער של 3:1 כמועמד אפשרי לראשות הממשלה. וכן, שכחנו לגמרי את ציפי לבני, שעד סגירת הגיליון הזה לא נאמה עדיין את נאומה. היא ממתינה לראות את הסקרים בעוד חודש ואז לתת 'פיניש' בעשרה המטרים האחרונים של מרוץ ה-100 מטר, כיאה למי ששיחקה טניס בעברה.

חברים, מה אומר לכם?

אין לי אלא לומר כי נתניהו אכן שיבש לכולם את השכל. הרי באכסניה של השמאל אתמול וגם היום, כולל זה שאומרים עליו "מרכז-שמאל" שזו תנועה חדשה בישראל רק לצורך "להכות את המומחה", מאגר קולות הבוחרים השתנה מעט מאוד, ואולי אפילו לטובת נתניהו לאחר נאומו באו"ם. וכמי שיכול להוביל את ישראל לקראת עימות עם איראן ועם חמאס ובעיקר בנושאי כלכלה וחברה שמוכיחה את עצמה, הוא נותר בלבד כמי שיוכל להתמודד מול כל המשברים באירופה בפרט ובעולם כולו בכלל.

האם דרעי ורמון יכולים לקבל החלטות בפרמטרים אלו? או שהם יכולים רק לזכור איך מגיעים במסדרונות בית המשפט אל אולם הדיונים? האם ראה יאיר לפיד בחייו F-15? האם הוא יודע מה שמו של הנשק האישי (תבור) של לוחם גולני או גבעתי? ואם ניקח בחשבון שגם גולדה לא ידעה מה הקליבר של הרובה הצ'כי או כוח הסוס של מנוע ה"שרמן", אבל היו לה נעליים גבוהות, נעליים של מנהיגה ששירתה את הציבור עשרות בשנים. לפני היותה ראש-ממשלה היתה עשר שנים שרת החוץ ולפני זה בתפקידים ציבוריים רבים כמו שגרירה ברוסיה או שרת העבודה ועוד ועוד. עיתונאים כמו שלי או יאיר – שלא עשו בחייהם אף תפקיד ממלכתי או ציבורי, אלא רק הריחו את צבע הדפוס או את ריחו של המיקרופון באולפן, טוב יעשו אם קצת יתאפקו וילמדו לשרת את הציבור "שווייה שווייה."

אגב, אני אישית אשמח אם שלי ויאיר מרכז-שמאל (יחד 40) יצטרפו לליכוד (30) וליברמן (15) יחד 85 – במקום החרדים והדתיים. וכל זה רק בתנאי שלעולם לא יאיימו ממקומם בקואליציה אי-שם במרכז-שמאל על הליכוד וליברמן, אי פעם לפרוש – כי אז יהיה זה סופם. מדינת ישראל אינה משחק "יו-יו". החרדים שמחזיקים את הליכוד בביצים עשרות שנים, יצטרכו להתחיל להתרגל כי שם המשחק השתנה.

 כאן גם לא המקום לכתוב את התסריט שיתאר את עתידם הפוליטי המפוקפק, אבל בגדול הכול הולך להשתנות ולא מה שהיה ב"הסכם חזון איש" הוא שיהיה. זה לא ה-200 תלמידים ששוחררו אז, כאשר פי עשרה מהם ממילא השתמטו בפחדנות כסתם פרזיטים בלי הנחת תפילין. כיום הם מונים עשרות אלפים שהמדינה מממנת את שהותם בישיבה או ב'כולל' שזה מיליארדים.

ובכל אופן יש לזכור כי בארבע השנים הבאות נצטרך להחליט בכמה וכמה נושאים שטרם ראתה ישראל מעודה הן באיראן והן בשטחים ואולי גם בלבנון, ובעיקר להתמודד עם אתגרים של הישרדות לאומית מול מיפגעים בלתי נתפשים של אנטישמיות גוברת בעולם, וגם "בזכות" כמה "מבני עמנו" הנובחים כמו כלבים שוטים – אפרטהייד וכל השטויות מהסוג הזה שחביב על כמה גויים בעולם. למשל: הנה מגיעה שוב "ספינת השוטים" התורנית לעזה, דווקא מאיטליה.

אומר להם באיטלקית: Arrivederci amici con la nostra marina militare

 * * *

לְבָנָה מוֹשׁוֹן

שִׂיח אַבְרָהָם

כָּל הַחֹרֶף קְרָאתִיךְ אֵלַי, לִיאוֹר.

נְאֱחֲזוּ מַחֲלְפוֹתַיךְ בְּכְנַף מְעִילִי הַסָּגֹל,

פֶרַח גּוּפְךָ רָחוֹק וְלִי רַק הָשְּׁאוֹל

וְלֹא אֶרַשׂתִיךְ לִי לְעוֹלָם

וְלֹא אֶרַשְׂתִיךְ לִי בַּצֶּדֶק וּבְמִשְׁפָּט.

בְּאָבִיב חִפַּשְׂתִּי שָׁאֲלּוּ עֵינַי,

כְּאַיָּלָה חָלַפְתְּ גְּבעוֹלִית עַל פְּנַי,

רוּחַ רָעָה לִחָשָׁה, אֵי הַשֶּׂה לְעוֹלָה,

כְּשִׂיחַ לִבּוֹ הַמַּר שֶׁל אַבְרָהָם לְאֱלוֹהָיו.

לאהוד,

בעקבות המאמר על "שיח אברהם", שהתפרסם בגיליון האחרון [779], מצאתי לנכון לספר על פרויקט "אגדות ושירים אודות עצים" של הביולוגית והסופרת רותי ריכטר, ברחבי הארץ. ריכטר מציעה לרשויות מקומיות פרויקט המשלב אמנות וסקירה מדעית קצרה על העצים השונים בגנים הציבוריים ברחבי הארץ. המטרה של הפרויקט היא לאפשר לתושבים ללמוד המון ואף "לתת במה" לטבע. רות פנתה לעיריות רבות בארץ בבקשה להפעילו, ועיריית אילת היא אחת מאלה שנענו לה בחיוב. בקרוב יתקשטו עצים בגן הציבורי בשכונת "שחמון" וכן עצים בודדים ונדירים(!) שצמחו ברחבי הטיילת, בשירים או בסיפורי אגדה פרי עטם של יוצרים ישראליים. לעיל הבאתי יצירה ששלחתי לפרויקט, אודות "שיח אברהם".

 * * *

משה גרנות

יין ישן

על ספרה של בתיה כהנא "עלבונות"

יהושע צ'צ'יק, תרצ"ו (1936), 135 עמ'

לאלה שירימו גבה למקרא הכותרת, אני מבקש להבהיר בזה שמדי פעם, לפחות מדי פעם, כדאי לנבור בספרים ישנים, כי ניתן למצוא בהם פנינים ספרותיות. ליבי דואב על יצירות שאהבתי בנעוריי, והיום פוקדים אותן, במקרה הטוב, רק סטודנטים לספרות. בנעוריי התרגשתי מהאידיליות של דוד שמעוני, מהאקספרסיוניזם של יצחק למדן, מהמחזות של יעקב כהן, מהיצרים העזים שבשירת זלמן שניאור, מהרומנים המרתקים של א"א קבק. נקל להבין לליבם של רן יגיל ושל נורית גוברין על כך שסופר כמו אשר ברש נשכח, ולליבו של אהוד בן עזר על כך שהממסד מתעלם מהמשוררת העברית הראשונה שנולדה בארץ, הלא היא אסתר ראב. אינני בטוח שקורא הספרות של היום יודע על מה אני מדבר. אני חושב שמדי פעם, ולו רק מדי פעם, כדאי לחזור מעט אל ספרותנו היפה מימים עברו. ספריה של בתיה כהנא שייכים לקטגוריה הזאת.

בתיה כהנא (1901־1978) נולדה בקמנץ פודולסק, אוקראינה, למדה לימודים גבוהים בווינה, ועלתה ארצה ב-1921. פרסמה סיפורים בכתבי העת של אותם ימים, וכן 8 ספרי פרוזה, ש"עלבונות" הוא אחד מהם. נכתבו על יצירתה מאמרי ביקורת משבחת, ובעבודת הדוקטור של הדר מקוב-חסון על יוצרות בארץ ישראל, יש פרק על יצירתה של בתיה כהנא.

"עלבונות" מכיל שני סיפורים, אחד קצר – "נוקטורנה", והשני באורך של נובלה בשם "זהבה".

ב"נוקטורנה" מסופר על כנרת יהודייה וירטואוזית בשם רגינה קרלי. בהמשך הסיפור מסתבר שזה שם הבמה שלה, והיא בעצם בתו של רב, ושמה היהודי הוא שרה. היא מקדישה את חייה וכל מאודה לנגינה, ודוחה את כל מחזריה. מחזר אחריה הנסיך שומוב, ואחר כך המהנדס העשיר גאודסון, והיא משיבה את פניהם ריקם. היא פוגשת באקראי בחלוץ מארץ ישראל, הנמצא באירופה כנראה בשליחות, והיא מתאהבת בו נואשות. היא חושפת בפעם הראשונה בגלוי ובגאון את שורשיה היהודיים, ומוכנה להתמסר לו, לו רק היה יכול היות ער לרחשי ליבה. החלוץ, אברהם, נדרש במברק לחזור מיד לארץ, ורגינה נותרת מיואשת. שכלה אומר לה כי מוטב כך, כי עליה להתמסר רק לנגינה, תכלית חייה, אך ליבה דואב, והיא בייאושה מנגנת את "נוקטורנו" של שופן, כשדמעות של כאב וייאוש זולגות מעיניה.

הנובלה "זהבה" מספרת על ילדותה ונעוריה של גולדה, ילדה אסופית, תוצאה של אהבה אסורה בין רופא לנערה צעירה, שנפטרת ומשאירה את התינוקת לחסדי הקהילה. הקהילה מוסרת אותה לסנדלר חיגר, ולאחר זמן היא עוברת לגור אצל הסוחר האמיד משה-לייב האלמן, הנשוי בשנייה עם סוסייה הצעירה ממנו. יש לו ילדים רבים מאישתו הראשונה, וגם ילדים מאישתו השנייה. משה לייב איננו מעוניין לקבל בביתו ילדה שנולדה בחטא, אבל סוסייה מתעקשת, שכן היא זקוקה לעזרה במשק הבית ובטיפול בילדים הרבים (קודם בילדים שלה, ואחר כך בילדיה של מלכה, בתה החורגת). גולדה משמשת בבית הזה כשפחה ממש, הכול מטילים עליה מטלות בלי סוף, והכול מתעללים בה ולועגים לה. היחידות שיש להן מעט אמפתיה כלפיה הן סוסייה ונחמ'קה, הבת "המלומדת" מהאישה הראשונה, החיה אצל דודתה, ומשום כך זוכה ללמוד בבית הספר. עם העבודה הרבה ועם הטיפול האינסופי בילדים שנוספים בבית מדי שנה, היתה גולדה איכשהו מסתדרת, אבל הבנים מתעללים בה, ויצחק-מאיר (איצ'ה –מאיר) ממש מכה אותה באכזריות על דברים של מה בכך (היא העזה להבריש את נעליה הבלויות במשחת הנעליים "הקדושה" שלו).

נקודת האור היחידה בתוך המאפליה הזאת מופיעה בימיה הקודרים של גולדה עם בואם של זכריה, בתו נעמי וחתנה אלכסנדר. הללו אנשים עשירים, שבורחים מהשלטון הבולשביקי בברית המועצות, בדרך לארץ ישראל. משה-לייב מקבל את האורחים בכבוד גדול, ובזכותם זוכה גולדה להשתתף ליד שולחן הסדר בפסח. האורחים שומעים את זמרתה, ומוקסמים ממנה, אלא שמשה-לייב חושב שזמרת אישה (גולדה היתה אז כבר בת שמונה-עשרה) אינה ראויה, ובסדר השני (של גלויות), היא איננה מוזמנת. איצ'ה-מאיר, כזכור, מכה אותה מכות נמרצות על "גניבת" המשחה, ואז מגיע אלכסנדר, בעלה של נעמי, ומציל אותה מידיו. אלכסנדר ונעמי מכניסים רוח חדשה בליבה של גולדה: היא לומדת שאפשר להתחתן מתוך אהבה, שאישה היא אדם חופשי, ולא השפחה החרופה של המשפחה, שיהודים צריכים ללכת לארץ ישראל, שהיא ענייה מאוד וחמה מאוד, אבל היא שלנו – מוטב בית עני השייך לי על פני ארמון השייך לאחרים. היא לומדת שאפשר לדבר דברי חול בלשון הקודש, וששמה בעברית הוא זהבה.

האורחים עוזבים את הבית. נעמי מבקשת מאלכסנדר לתת לגולדה למזכרת את טבעת הזהב שעל אצבעו, עליה חרות שמו. הדברים ששמעה מהזוג הצעיר נחרתים במוחה, ובעקבות זאת, לאחר זמן היא מחליטה לעזוב את ביתו של משה-לייב וללכת לעיר הגדולה.

הכול נדהמים, כי לא מקובל שרווקה מבית טוב יוצאת לעיר לבדה. בסיועה של חברה של נחמ'קה, היא מתקבלת לעבודה במתפרת עילית, שם הלקוחות הן בארוניות ורוזנות, והיא משקמת את עצמה ומיישרת את גווה. גברים נמשכים אל יופייה, אבל היא חולמת רק על גבר אחד, על אלכסנדר, שנטע בה געגועים לאור ולחופש.

איצ'ה-מאיר, שבינתיים נעשה סוחר עצמאי אמיד, נוהג לבקר אותה בחדרה הדל, והיא דוחה אותו, הן משום כיעורו, והן משום הזיכרונות המרים מהתנהגותו כלפיה בילדותה ובנעוריה. הוא איננו מתייאש, משאיר בחדרה אוכל נפש בימים של משבר, ובסופו של דבר, היא אף נענית והולכת עמו לראינוע (עדיין בלי קול, כשפסנתרן מנעים את זמנם של הצופים). גולדה מבינה שהיא לעולם לא תוכל להשיג את הכסף הדרוש כדי ללכת אל ארץ ישראל, ארצו של אלכסנדר, שהרי צריך דמי נסיעה, ויזה, סרטיפיקט מהמנדט הבריטי כו'. בייאושה היא מחליטה להציע את גופה לאיצ'ה-מאיר (הדבר מרומז, ואיננו נכתב בבוטות כפי שנהוג בספרות היום), כי את ליבה היא איננה יכולה לתת לו, ואיננה יכולה להינשא לו.

איצ'ה-מאיר מסרב בתוקף להצעתה, ובגדלות נפש הוא מחליט לממן לה את נסיעתה ואף לצייד אותה בכסף כדי שלא תגיע דלפונית לארץ החדשה. הוא יודע שעליו לוותר על אהבתו, אך דבר אחד מטריד את מנוחתו – מדוע גולדה סלחה לכל המשפחה שהתעללה בה, ורק לו היא לא סולחת. הספר מסתיים בבכי של שניהם – הוא על כך שאיבד את אהובתו, והיא על שום שלמרות הנדיבות שלו , היא נאלצת לפגוע בו.

מתחילת הסיפור אנו למדים שגולדה-זהבה, הגיעה לארץ ישראל, אבל במקום לעבוד את אדמתה בחום הלוהט, כפי שתיאר בפניה אלכסנדר, היא נאלצת לעבוד גם שם במתפרה כשכירה, כשליבה מפרפר, שמא הגבר שנכנס לקבל את לבני אשתו, שמא הוא גבר חלומותיה – אלכסנדר.

כמו "האריה", י"ל גורדון לפניה – גם בתיה כהנא מצביעה על חייה המרים של אישה העברייה בגלות, ועל המאבק שלה (במקרה זה – של גולדה-זהבה) לאמנציפציה. בסיפור השני רגינה זכתה לאמנציפציה, היא מקובלת ומוערכת בחברה האירופית, אבל חסרים לה שני מרכיבים שבלעדיהם האמנציפציה איננה מלאה: הגאווה הלאומית והאהבה.

נראה לי שההישג החשוב ביותר של בתיה כהנא הוא בעיצוב הדמויות: רגינה קרלי מתוארת כוורקוהולית, כמי שמקדישה את חייה למוסיקה, ואין בחייה שום סטייה מדרכה זו – גברים בעלי ייחוס, רבי עוצמה וממון משחרים לפתחה, והיא מוותרת עליהם, והנה, היא מתאהבת נואשות בחלוץ עברי חסר ייחוס וחסר ממון, ונדמה שהיא מוכנה לוותר על ההישג המרשים שלה בתחום המוסיקה כדי לזכות באהבתו. נדמה כאילו המהפך הוא חד מדיי, אבל באמת המחברת משכילה לשבץ במערכות היחסים הקודמות שלה רמזים לכך שמהפך כזה בהחלט אפשרי.

גולדה, בסיפור השני, היא במעמד של שפחה חרופה, שהכול מתעללים בה, שחייה מרים, ואופק חייה צר ביותר, והנה, היא מצליחה לחולל בעצמה מהפך שאפילו נחמ'קה "המלומדת" לא הצליחה לחולל: היא יוצאת אל חיים עצמאיים בעיר, וכשגם צעד אמיץ זה איננו מביא עליה את הגאולה המיוחלת, היא מוכנה לבצע צעד דרסטי הרה גורל עבורה כדי להגשים את חלומה. שוב, המהפכים נראים חדים מדיי, אלא שהמחברת מפגישה את גולדה האומללה עם נחמ'קה "המלומדת" המלמדת אותה לקרוא ולשיר שירים, והזוג נעמי ואלכסנדר הפגישו אותה עם טעמם של חיי חופש ועם האידיאל הציוני.

דמות מורכבת ומתפתחת אחרת בסיפור זה היא דמותו של יצחק-מאיר (איצ'ה-מאיר), שבתחילת הסיפור הוא מתואר כנער מפונק וסדיסט, ואילו בהמשך הוא מתגלה כאוהב מסור ועדין, שמוכן להקריב קורבן אדיר למען אהובתו – הוא מממן לה את הנסיעה לארץ-ישראל, נסיעה שתשים קץ לקשרים שהוא ביקש לטוות עם מושא אהבתו. הוא מתגלה כדמות מוסרית ביותר כאשר הוא מסרב לנצל את מצוקתה הכספית לסיפוק יצריו. שוב, על פניו נראה כאילו מדובר במהפך חריף מדיי, אבל מסתבר לקורא, כי הסדיזם של גיל הנעורים נבע דווקא משום תחושת הנחיתות שלו כלפי הנערה שאהב, והגישה החדשה אל אהובתו התגבשה כאשר הוא הפך לסוחר אמיד העומד ברשות עצמו ומסוגל לחוש שווה ערך למושא אהבתו.

לא קל לקרוא היום ספר שהודפס ב 1936 – העברית היא די ארכאית, ויש לפעמים צורך לעמול כדי לפענח ביטויים שונים. לדוגמה, רגינה מקבלת ממחזריה חביות פרחים, ומסתבר שהכוונה, כנראה לעציצים או לזרים (עמ' 10, 20, 36). וכן, העיקר, באותם ימים כתבו בכתיב חסר, ולעיתים הקורא מתלבט להבין את כוונת הכתוב (חממה – חיממה; חור – חיוור; כבדה – כובדה וכו'). יחד עם זאת, לדעתי, ראוי לטרוח מעט כדי לזכות בהנאה של מפגש עם פרי עטה של סופרת מוכשרת מהמחצית הראשונה של המאה הקודמת.

* * *

ספרי דורות קודמים

מאת אהוד בן עזר

"בפרוח עץ ההדר"

לבתיה כהנא

"תרבות וספרות", "הארץ", 7.2.1975

בתיה כהנא: "בפרוח עץ ההדר". סיפור, הוצאת "הארץ", תל-אביב, תרצ"א, 1931, 253 עמ' (מהדורה חדשה, הוצאת מסדה, תל-אביב, 1965, 164 עמ').

רינה עובדת בגינתה הקטנה, בפרדס, ולידה עוזרת בתה הקטנה רות. הפרדס מצוי בקצווי תל-אביב, לא רחוק ממסילת הרכבת. הזמן: סוף שנות העשרים, תקופת העלייה השלישית. עימה בפרדס בעלה הטוב אוריאל ואימו הזקנה; פרה הולנדית, חמור, באר ודלי, וצריף למגורים. תמונה אידילית, כמוה אפשר למצוא בציורים המופלאים לספרי-ילדים שצייר נחום גוטמן בשנות השלושים והארבעים.

האידיליה מופרת עם בואו של דוד גרוס, העשיר, הפזרן, חברהּ מילדות, אוהבה מנעוריו, בן הגביר בעיירתה, רודף-נשים, זר, מסתורי, "מושחת" ומפתה בכל קסמי העולם הגדול הפתוחים בפניו. כל הנשים שהכיר בעולמו לא היו אלא תחליף דל לאהבתו הראשונה לרינה, אהבה שדחתה בנעוריה משום ששמעה באקראי וידויו בפני חברו על כך שהוא נוהג ללכת ליצאניות. וכשביקש לגעת בה, סטרה על לחיו. לימים עלתה לארץ-ישראל, היתה בקבוצה, נישאה וילדה את רות. ואילו הוא, מכוות סטירתה בלחיו, עלבונו, מדירים מנוחה מחייו, ומשאת נפשו היא לכבוש את הבלתי מושגת, לרכוש את זו שבזה לו ודחתה אותו.

הריח המקסים והמפתה

והוא בא לתל-אביב, מתאכסן במלון פ. (פלטין?) המהודר, נוסע במכונית הדורה, עם נהג. סוסים לרכיבה לו. וכסף רב. ביקוריו בפרדס תוכפים והולכים. מהיותו שבוי בקסם אהבתו הראשונה אין הוא רואה ברינה איכרה ואם שידיה ידי פועלת, אלא נסיכת חלומותיו. זיכרונות מן העבר עולים בלב שניהם. הם עורכים טיולים במכונית המהודרת. רכיבה לילית על סוסים. דוד קונה את ליבה בסיפוריו: הנה הרפתקה עם ספרדייה מסתורית, נסיכה חולנית, טרזה דה מליה; הנה הרפתקה במצרים, פגישה עם אישה מצרית יפהפייה, בפירמידה, המזמינה אותו לליל הוללות בדירתה; והנה גרטה הווינאית, הענייה והרעבה.

יושבים השניים בקזינו של תל-אביב, ליד השולחן, בקצה הגזוזטרה. מרחוק נשקפות אוניות על פני הים והעיר המזרחית, המוצפת שמש. לרגליהם משקשקים הגלים השקופים, כחולים וירוקים, כזכוכית הבקבוק, והם מתקרבים ונשברים בין העמודים האיתנים של הקזינו בהתיזם רסיסים עד הגזוזטרה. ראשה של רינה סחרחר, כמו באונייה. היא שותה ליקר ירוק. היא שיכורה מריח פריחת תפוחי הזהב. כל הסיפור מתרחש בפרוח עץ ההדר, והשפעת הריח עליה הרסנית:

"תפוחי הזהב ליבלבו בכל תפארת עוזם. כבשטיח ענקי עשוי איזמרגדין ושלג התכסו הפרדסים, כאילו זרמי הלב נשפכו על פני הירק והטילו את כתמיהם בין העלים. הריח המבשם בהוללות, משכר את המחשבות, מצמיח בדם תאוות מופלאות וגעגועים המכאיבים את הלב, זה ריח האביב המשכר, שרעלו החריף והמתוק ממית את המוח ומגרד את העצבים, זה הריח המקסים והמפתה נולד בסתר פרח אחד לבן קטן, על ענף דק, בעמק הפרדס, והלך והתפשט עד מרחקים והשתפך עד הרי יהודה." (עמ' 107).

בשבתם בקזינו – אשר גם אליו מגיע ריח פריחת פריחת עץ ההדר, אין הצלה ממנו, גם הים לא יוכל לו – מטיילות ידיהם של השניים, ו"מטייל" עימה דוד בתארו לה פרט לפרט כיצד מגיעים שניהם לפאריס, וכיצד מבלים בכל חמודותיה ואוצרותיה:

"והנה בתי מרזח ובתי שתייה המפורסמים במונמרטר. נוכל להיכנס לאחד מהם; המבחר הוא רב: ג'ז של כושים, שנסוניטות, קוזקים רוסים, צוענים בוהמיים, שירים צרפתיים עתיקים, מקהלת מאלאיים, תזמורת פולינזים, מוסיקה של זוללי אדם, בקיצור: מכל המינים, רבגוניות עד לאין שיעור. כאן מחוללים ערומים, שם – ערומים למחצה; כאן כבולים בצנעה ושם מהודקים ב'קרינולין', מוקיונים יאפאניים, מגים הודיים, אקרובטיות מאיי יאמאיקה – הכול לפי הבחירה. יין שאמפאן, הבעות חיבה בלתי טבעיות; נרקוטים יקרי-המציאות, הצעות מוזרות ביותר; הכול אפשר להשיג פה. כאן כל הקובעת החריפה. כל המשקע של הכרך. ועל כל אלה כמו סימן-ים, או, בצורה פרוזאית יותר, אדם גדול התלוי מעל לפתח בית הקלון מנענע בכנפיו האדומות ומפיצו תאורות רבים, רצונך נלך לשם." (עמ' 164).

והם יוצאים מהקזינו הולכים, נישאים על כנפי חלומם, רוכבים על סוסים לוואדי. בחשכה הם רוכבים סמוכים זה לזו עד שהסוסים נוגעים אחד בשני. דוד לוקח ידה לתוך ידיו, ובצרבו את אוזנה בנשימתו החמה אומר בלחש:

"רינה, אהבתיך..."

ומשתפך  בווידוי נרגש: רצונו שתהיה מאושרת. חיים נוחים ומתוקים יסדר לה באירופה. למה לה להתנוול בעבודת האדמה? לקבור את יופייה במאורה זו, בפרדס. את הילדה ייקחו איתם ויתנו לה חינוך מתוקן, ולרינה – בגדי תפארת, חיי נסיכה, לאיטליה; והוא מושך אותה בחוזקה ומחבקה, כהרף עין היא רואה מקרוב את ברק אישוניו הגדולים ועוצמת את עיניה, הוא נוגע בשפתיה, הסוסים צוהלים, אך לפתע ממעשבה השיחים החשוכים נשמע קול: – עמוד! ואם לא – אירה!

הערבי הנצחי

כן, זו היתה דמות ערבי גבוה ורזה בתלבושת ארוכה, הערבי הנצחי של הספרות הארץ-ישראלית. היו לו רובה וכאפייה ומקל ארוך וגבות מופשלות. אך למזלם לא היה שודד אלא שומר. רינה ידעה ערבית, ותמורת מתת-כסף לא-גדולה גם הראה להם את הדרך מחוץ לוואדי, גם בירך לשלום אותה ואת "בעלה", ואך הקסם פג. ושעת הרצון חלפה. דוד נראה עלוב לפתע, זר, אפילו ערבית אינו יודע.

אהבתם עוד מפרפרת זמן מה. אף נרקמת תוכנית לנסוע יחד לאירופה, ועל רינה לשוחח את השיחה המכרעת עם אוריאל ולהסביר לו את הפרידה. אך הכול, הכול מתקלקל בגלל – הד"ר זאב וילנאי, והוא בסיפור בחור גבה-קומה ורחב-כתפיים, שמבעד לכובע הצופים שלו משתרבבת בלורית שחורה ופרועה, לו גיטרה מאובקת ותרמיל-שכם והוא מסדר טיול לשבע טחנות על הירקון, ושמו בספר – ינלי. ולטיול יש, לדבריו – "מלבד חפץ הפלירט ההדדי והליכה סתם, עוד מטרה אחת כמעט מדעית והיא: הכרת הפאונה והפלורה, גם הפולקלור." (עמ' 206).

דוד מופיע לטיול לבוש בגדי ספורט, סודר בצבע טבק, מכנסי "ניקר", בידו שוט, פניו מגולחים וכולו נקי מאוד, נודף ריח סיגריות טובות ובשמים עדינים. אך בקרב קהל הפועלים-היחפנים, הלבושים כותנות לבנות, מופשלי שרוולים, והבחורות לבושות רובן לבן, וראשיהן חבושים כאפיות לבנות – מתבלט דוד בזריזותו [כנראה – בזרותו], בנוכריותו. והם, לועגים לו, הצעירים והצעירות אוהבים את רינה, אחת משלהם.

דוד מקנא. מה לנסיכתו ללכת ולהשתגע בהמון כה רב, בשירה פראית ובריקוד? הוא מחזירה עימו במכוניתו. ולפתע פג קסמו. מבטו אינו מפעם את ליבה. הכול נשתנה. למה? – רינה נושמת מלוא חזה: ריח תפוחי הזהב איננו, הפרחים נבלו, ריחם שוב אינו מערפל את הכרתה ומעוור את עינה. היא מבינה: דוד אינו אלא איגואיסט המבקש לעשותה צעצוע בחייו, ועתה מעורר בה הרגשת בחילה, ואילו אוריאל הוא המבין ומרגיש כל תנועה קלה של נשימתה. היא שבה בתשובה שלמה לאוריאל הטוב, אשר כל הימים האלה טרח והשיג להם אדמה להתיישבות; ולדוד היא כותבת במכתב פרידה ארוך:

"הייתי מכושפת מריח תפוחי הזהב. אז. מתי זה היה? נידמה לי כי מזמן רב. ועוד – התדע? – לא נשקת לי. אני מתארת לעצמי כמה אתה מתמרמר על כך, כמה אין זה גברי כלל (לפי דעתך), הלא כן? פעם קראת לי בת-העיירה. חוששתני שצדקת, לגבי ההשקפה המודרנית הנני בת-עיירה וחושבת לעוול קירבה בין אישה ובין גבר באין ביניהם אהבה אף אם רק בנשיקה אחת תתבטא. ואני (כמו שכתבתי למעלה) אינני אוהבת אותך." (עמ' 242).

פגישה עם הסופרת

אחת המשאלות הכמוסות בליבו של קורא ספרים ישנים היא לפגוש במחבר, לראות דמות אדם חי עולה מבין הדפים המצהיבים ואותיות הדפוס הישנות. לאחר שקראתי את "בפרוח עץ ההדר" התקשרתי וגם הוזמנתי לכוס-תה אצל בתיה כהנא-שריר בדירתה בתל-אביב. היא נולדה ב-1901 באוקראינה ועלתה לארץ ב-1921 עם בעלה יעקב שריר ז"ל. הם באו בחוסר-כול, וכשנתקעו בדרכם במצרים, בגלל פרעות ה-1 במאי, מישכנה את שעון אימה להמשך הנסיעה. היא התחילה לכתוב רוסית, כתיבת-נעורים, בארץ למדה עברית ועדיין המשיכה לכתוב רוסית ולתרגם עצמה לעברית, עד שעברה לכתיבת עברית במקור.

סיפור הבכורה שלה, "האגדה", הופיע בשבועון המצוייר לספרות ולאמנות "החיים" (1922) שערך בארץ פסח גינזבורג. לימים כללה את הסיפור בקובץ סיפוריה הראשון, "פרפרים, סיפורים ואגדות", שהופיע בתל-אביב בשנת תרפ"ז, 1927, בהוצאת בימ"ס "תרבות" במחיר 12 ג"מ [גרוש מצרי].

"בפרוח עץ ההדר" הופיע בשעתו בהמשכים פרקים-פרקים בעיתון "הארץ", במדור [הספרותי] שבעריכתו של שלונסקי, וב-1931 הופיע הספר בהוצאת "הארץ".

היש בספר פרטים אוטוביוגראפיים? –

"בבתי-זונות של קהיר לא ביקרתי אך את הפירמידות ראיתי!" היא מסבירה אחת מהרפתקאותיו של דוד גרוס עם נשים.

סיפוריה של בתיה כהנא נתפרסמו ב"השילוח" (הסיפור "בבציר"), "העולם", "התורן", "הדואר", ורבים מהם ב"הארץ"; וקובצו בספריה הבאים: "עלבונות" (1936) ו"צללים וצלילים" (1959), וכן פירסמה רומן "החיצים ממך והלאה..." (מסדה, 1960).

עד היום, ובמשך שנים רבות, היא שוקדת על כתיבת רומן-תקופה רחב-יריעה, ברוסית, שתחילתו לפני מלחמת 1914, והמשכו עד לאותה תקופה בראשית שנות העשרים, שבה עולה הגיבורה מרוסיה לארץ-ישראל. מכאן ואילך מתחיל זמן התרחשותם של סיפוריה העבריים.

ילדותה של בתיה כהנא עברה עליה בסביבה כפרית של יהודים החוכרים אדמות מבעלי אחוזה רוסיים. משפחתה התגוררה יחד עם בעלי האחוזה, אלה היו חיים אידיאליים. עד בואה לגימנסיה בקמנץ-פודולסק לא ידעה מהי אנטישמיות, ואפילו אז, בגימנסיה, לא יכלה להבין אותם יהודים שנוהגים בהם יחס אנטישמי. רחוקה היתה מתרעלת היחסים.

מדוע היא כותבת  את רומן-נעוריה ברוסית? –

"גם היום," היא אומרת, "אם אני רוצה לתאר את הטבע הרוסי, אין לי די מילים בעברית!"

אהוד: גם אני "גיליתי" בשעתו את הסופרת בתיה כהנא-שריר, או "דודה ברטה" שכפי שקרא לה אחיינה, הצייר המופלא דוד-דייוויד שריר –"גיליתי" במדורי "ספרי דורות קודמים", שהיה מתפרסם בשנות השישים והשבעים מדי שבוע במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז [אז לא היה צריך להיות אוהד אש"ף כדי להידפס בעיתון] וגם נפגשתי איתה בביתה לשיחה ארוכה, שמקצתה הבאתי ברשימתי זו מלפני 37 שנים.

* * *

צוותא מגישה

חיים חפר

"היה היה פלמ"חניק"

קשה לדמיין את התרבות הישראלית ללא חיים חפר, שתיעד את חיינו את רגשותינו וחלומותינו. הגיב על כל אירוע בתולדות הארץ הזאת, בדיוק כה רב, בהומור ובשנינות וללא פשרות.

צוותא מוקירה את זכרו בערב בו ישתתפו טובי האמנים, ותיקים כצעירים.

עורכת: אורה זיטנר

ניהול מוסיקלי: אייל חביב

כלי נשיפה ואקורדיון: סלעית להב

גיטרות: אמיר זאבי

בין המשתתפים: אורה זיטנר, ישראל גוריון, דביר בנדק, יורם טהרלב, אייל חביב, נועה ארגוב, ליאת אליהו, ערן חגי

ביום ראשון ה-21 באוקטובר, ב-18:00 וב-21:00

כרטיסים מוזלים במחיר 80 ש"ח לקוראי "חדשות בן עזר"

הזמנות כרטיסים בקופות צוותא 6950156

* * *

מצורף המאמר "האביב הערבי והאוייב הישראלי" שנדפס בעיתון ערבי היוצא בסעודיה (בשפה האנגלית) והוא מעניין ורלבנטי לנושא ישראל והפלסטינים.

ABDULATEEF AL-MULHIM

Saturday 6 October 2012

Thirty-nine years ago, on Oct. 6, 1973, the third major war between the Arabs and Israel broke out. The war lasted only 20 days. The two sides were engaged in two other major wars, in 1948 and 1967.

The 1967 War lasted only six days. But, these three wars were not the only Arab-Israel confrontations. From the period of 1948 and to this day many confrontations have taken place. Some of them were small clashes and many of them were full-scale battles, but there were no major wars apart from the ones mentioned above. The Arab-Israeli conflict is the most complicated conflict the world ever experienced. On the anniversary of the 1973 War between the Arab and the Israelis, many people in the Arab world are beginning to ask many questions about the past, present and the future with regard to the Arab-Israeli conflict.

The questions now are: What was the real cost of these wars to the Arab world and its people. And the harder question that no Arab national wants to ask is: What was the real cost for not recognizing Israel in 1948 and why didn’t the Arab states spend their assets on education, health care and the infrastructures instead of wars? But, the hardest question that no Arab national wants to hear is whether Israel is the real enemy of the Arab world and the Arab people.

I decided to write this article after I saw photos and reports about a starving child in Yemen, a burned ancient Aleppo souk in Syria, the under developed Sinai in Egypt, car bombs in Iraq and the destroyed buildings in Libya. The photos and the reports were shown on the Al-Arabiya network, which is the most watched and respected news outlet in the Middle East.

The common thing among all what I saw is that the destruction and the atrocities are not done by an outside enemy. The starvation, the killings and the destruction in these Arab countries are done by the same hands that are supposed to protect and build the unity of these countries and safeguard the people of these countries. So, the question now is that who is the real enemy of the Arab world?

The Arab world wasted hundreds of billions of dollars and lost tens of thousands of innocent lives fighting Israel, which they considered is their sworn enemy, an enemy whose existence they never recognized. The Arab world has many enemies and Israel should have been at the bottom of the list. The real enemies of the Arab world are corruption, lack of good education, lack of good health care, lack of freedom, lack of respect for the human lives and finally, the Arab world had many dictators who used the Arab-Israeli conflict to suppress their own people.

These dictators’ atrocities against their own people are far worse than all the full-scale Arab-Israeli wars.

In the past, we have talked about why some Israeli soldiers attack and mistreat Palestinians. Also, we saw Israeli planes and tanks attack various Arab countries. But, do these attacks match the current atrocities being committed by some Arab states against their own people.

In Syria, the atrocities are beyond anybody’s imaginations? And, isn’t the Iraqis are the ones who are destroying their own country? Wasn’t it Tunisia’s dictator who was able to steal 13 billion dollars from the poor Tunisians? And how can a child starve in Yemen if their land is the most fertile land in the world? Why would Iraqi brains leave Iraq in a country that makes 110 billion dollars from oil export? Why do the Lebanese fail to govern one of the tiniest countries in the world? And what made the Arab states start sinking into chaos?

On May 14, 1948 the state of Israel was declared. And just one day after that, on May 15, 1948 the Arabs declared war on Israel to get back Palestine. The war ended on March 10, 1949. It lasted for nine months, three weeks and two days. The Arabs lost the war and called this war Nakbah (catastrophic war). The Arabs gained nothing and thousands of Palestinians became refugees.

And on 1967, the Arabs led by Egypt under the rule of Gamal Abdul Nasser, went in war with Israel and lost more Palestinian land and made more Palestinian refugees who are now on the mercy of the countries that host them. The Arabs called this war Naksah (upset). The Arabs never admitted defeat in both wars and the Palestinian cause got more complicated. And now, with the never ending Arab Spring, the Arab world has no time for the Palestinians refugees or Palestinian cause, because many Arabs are refugees themselves and under constant attacks from their own forces. Syrians are leaving their own country, not because of the Israeli planes dropping bombs on them. It is the Syrian Air Force which is dropping the bombs. And now, Iraqi Arab Muslims, most intelligent brains, are leaving Iraq for the est. In Yemen, the world’s saddest human tragedy play is being written by the Yemenis. In Egypt, the people in Sinai are forgotten.

Finally, if many of the Arab states are in such disarray, then what happened to the Arabs’ sworn enemy (Israel)? Israel now has the most advanced research facilities, top universities and advanced infrastructure. Many Arabs don’t know that the life expectancy of the Palestinians living in Israel is far longer than many Arab states and they enjoy far better political and social freedom than many of their Arab brothers. Even the Palestinians living under Israeli occupation in the West Bank and Gaza Strip enjoy more political and social rights than some places in the Arab World. Wasn’t one of the judges who sent a former Israeli president to jail is an Israeli-Palestinian?

The Arab Spring showed the world that the Palestinians are happier and in better situation than their Arab brothers who fought to liberate them from the Israelis. Now, it is time to stop the hatred and wars and start to create better living conditions for the future Arab generations.

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק ט.

גימנסיה "הרצליה":

תגיד לאבא שהוא זורק את כספו לרוח!

בלא יודעים נוצר בינינו, תלמידי הגימנסיה, הלחץ לקרוא ספרים מספרות העולם. ברחובות "אחוזת-בית" הִירבו לדבר רוסית. רובנו היינו יוצאי-רוסיה, ובבית עוד דיברו בשפה זו, וכל ילד צבר-תפס כמה וכמה מילים ברוסית. אני, שבאתי ארצה כבן שבע ולא ידעתי קרוא וכתוב, למדתי כאן לקרוא רוסית. גם חבריי, בני-כיתתי, למדו לקרוא רוסית בארץ כדי שיוכלו לספק את הצימאון לקריאה. והעולם הגדול, הזר, נשקף אלינו בשעת קריאה בספרונים הצהובים של ספריית-הכיס הרוסית "אוניברסאל", שהיתה הוצאת ספרונים בתרגום רוסי מהספרות העולמית, בכריכות-נייר.

כשהיינו יוצאים לפנות-ערב או מאוחר יותר מבתינו אל הרחובות וגבעות-החול, כל אחד מאיתנו נהג להחזיק בכיסו "אוניברסלקות" (כך קראו להן) צהובות אחדות, והיינו נעצרים איש ליד רעהו, ומיד נרקמת שיחה על הספרים, ומחליפים אותם בינינו. לאחר שנים, כשלימוד הצרפתית התקדם בגימנסיה, היו עוברים מיד ליד גם ספרים צרפתיים. בעברית עדיין לא היו תרגומים רבים מספרות-העולם. המסדרונות הארוכים שהיו בבניין הגימנסיה "הרצליה" תססו חיים, שם היו התלמידים מתפרקים מן השיעורים והיו נכנסים בוויכוחים קולניים, בהחלפת ספרונים; תמיד היו מצטופפים בקבוצות, דנים על טולסטוי, דוסטוייבסקי, צ'כוב, ועל החוברת האחרונה של "הפועל הצעיר", שם כתב ברנר. ובאמת יצאו מבין התלמידים האלה אישים בעלי שיעור-קומה בתנועת-הפועלים.

כך מילאה הספרות תפקיד חשוב בשנות נעורינו.

*

אפילו במחלקה שלנו, שהיו בה תלמידים בני שתים-עשרה עד חמש-עשרה, הוצאנו עיתון ספרותי-אקטואלי בכתב-יד בשם "הדגל". ובכל יום שישי היינו מקריאים אותו.

אני לא הצטיינתי בלימודיי בגימנסיה. התפלאתי מאוד שדוד הכהן ואורי קיסרי, שהיו מן התלמידים הבולטים בינינו, הציעו אותי כחבר במערכת-העיתון. חשבתי לתומי שלפחות הם מעריכים את חיבוריי החופשיים, שקיבלו ציונים טובים. לאחר כמה שבועות, באחד הוויכוחים שלנו, מצאתי את עצמי נעלב, ושאלתי –

"אז למה בחרתם בי להיות במערכת?"

הטיח בפניי אחד מחברי-המערכת:

"לא מפני שאתה כותב יפה, אלא מפני שאבא שלך סופר!"

זו היתה פעם ראשונה שהרגשתי שזכותו של אבא נותנת לי תאורה מיוחדת. אבל עם זאת עליי להודות שמורי לספרות בגימנסיה, דוקטור חיים הררי, היה תמיד מציין את כתיבתי בחיבוריי ככנה, ומזכה אותו בציונים טובים. חברת החיבורים שלי היתה המחברת היחידה אשר בה היו לי ציונים טובים. זכורים לי יפה שיעוריו. קולו המחוטב ודיבורו המחושב היו עושים כל אחד משיעוריו למאורע אשר נדמה לי שרושמו היה נתון על פנינו למשך זמן רב, אפילו עד בואנו הבית בצהריים.

בחשבון לא הייתי חזק. וגם בלימוד השפות לא הצטיינתי. פעם לקח אותי המורה לצרפתית בגימנסיה, ד"ר גריהר, אל החלון של הכיתה, הניף ידו החוצה ואמר:

"חבל על הלימודים שלך, נחום. לך תגיד לאבא שלך שהוא זורק חינם את כספו לרוח!"

גם בשיעוריו של מורנו למתמטיקה ולפיסיקה, ד"ר גורביץ, לא הצטיינתי מעודי, והייתי מקבל "לא-מספיקים" בדיו-אדומה בכל עלה של מחברתי. פעם עצר אותי במסדרון, בשעת ההפסקה, ואמר:

"השתדל לזכור את לוח הכפל בעל-פה. השתדל להבין את היופי שיש בפתרון שאלה אלגבראית – לא בגלל התועלת שבדבר, כי אם בגלל היופי של התהליך, ושמחת הפתרון. מתמטיקה איננה חשבון אלא פואזיה!"

הוא חיפה עליי בגופו כדי שהעוברים במסדרון לא ישמעו אותו ולא יראו אותי, והמשיך ואמר לי:

"אם אתה רוצה להבין את החיים, את פִּשרם ואת יופיים, עליך להכריח את עצמך להבין מתמטיקה."

עליי זה השאיר רושם עצום. אבל ידיעותיי במתמטיקה נותרו רופפות מאוד – כחלום טוב אשר לא נפתר לי מעולם. אך לך הבן את תהפוכות-החיים. אחד מידידיי הטובים ביותר, שזכיתי בחיי, היה פרופיסור למתמטיקה, הפרופיסור בנימין אמירא ז"ל, ודמותו השפיעה עליי בספרי "שתי אבנים שהן אחת".

*

כל הפסקה בין שיעור לשיעור בגימנסיה היתה לגבינו מאורע, לא רק משום שיצאנו לשחק בכדור בחצר, אלא בגלל האווירה שנוצרה בין התלמידים, שרובם היו ילדים שבאו ללא הוריהם לארץ, ומחיי החברותא ושמחת החיים שהם הישרו במסדרונות. היתה תחושה של משפחה גדולה, רבת-בנים ורבת-פנים, ולה מכנה משותף אחד – להתווכח, להיכנס בשיחות ובוויכוחים עם המורים, שהיו מטיילים אף הם במסדרונות. היה קשר בלתי ניתק בין השיעורים לחיי החברה. גם כשהיינו יוצאים, לאחר הלימודים, מבניין הגימנסיה, תמיד אפשר היה לראות קבוצת תלמידים שעומדת סביב לאחד המורים האהובים עליה. רוח הגימנסיה נתמשכה והלכה גם לאחר הלימודים: במקהלות, בתזמורת, במכשירי התעמלות שונים, ובהליכה לחוף הים.

בגבעות-החול, היכן שכיום משתרע רחוב אלנבי, היו מתיישבים בלילות התלמידים בקבוצות-קבוצות, במעגלים, מדברים, מספרים ומתווכחים. שרים שירים. שם לראשונה, בין ויכוחים על שאלות ציונות, קמו בינינו אנשי תיאוריה שאמרו כי כל שפה יש לה מילים וביטויים הקרויים – גסים, אי-כך תבעו לחדש גם בתחום זה מילים עבריות; למשל, המילה "נאד" במובן של נפיחה, בעקבות הביטוי "נאד נפוח", או המילה – "זֶרֶג", ודומני שאפילו "זין" – היה חידוש שלנו, וכן – מַשְׁוִיץ.

זוכר אני פני נערים רציניים שעמדו והוכיחו כי יש לעשות את שפתנו בית-קיבול לכל דבר. מבין התלמידים, חבריי למחלקה שהבריקו בהומור ובתאוות חיים, ועסקו ב"חידושי לשון" מהסוג שהבאתי, היו אורי קיסרי, דוד הכהן, אריה רובינשטיין, וברונר מזכרון-יעקב, וכל זה על רקע של מרחב גבעות-החול. רק לאחר שנים רבות יצא מילון עברי שמכיל מילים אלה, וזכה בהצלחה רבה.

*

באחד הלילות הלכנו, אורי קיסרי, דוד הכהן ואני, להסתובב בגבעות-החול. עמדנו ליד מגדל-המים, שניצב בשדרות רוטשילד, ומנורת-הלוכס שמעליו האירה את שממת גבעות-החול. הסתכלנו בה כאילו היתה לנו מגדת עתידות, ודיברנו על מה שכל אחד מאיתנו רוצה להיות כשיגדל.

ראשון התפרץ דוד הכהן, ודומני שביקש להיות אישיות ציבורית.

אורי קיסרי לחש: "עיתונאי."

וכשפנו אליי ושאלוני מה אהיה, מצמצתי בעיניי ואמרתי:

"אולי צייר."

כל אחד מאיתנו ניחש נכון את עתידו. רק דבר אחד לא ניחשנו, כי עתיד מגדל-המים הראשון בתל-אביב להיהרס. מגדל שהכיל בתוכו זכר כה הרבה ממעשי-בראשית של חיינו הציבוריים בארץ.

כך היתה מנורת-הלוכס על מגדל-המים עדה ראשונה לשלוש משאלות של שלושה תלמידים, אשר התממשו ברבוֹת הימים.

*

החברותא לא התבטאה תמיד בחברי אותה מחלקה. היתה לנו אווירה כללית של חברות, שאינני יודע אם היא רגילה בבתי-ספר. ואני סבור כי אווירה זו באה בזכות קומץ המורים שהיו לנו. השפעת המורים עלינו לא התבטאה רק בשיעורים.

כאשר היינו הולכים להתרחץ בים היה עלינו לעבור דרך שכונות של בתי-ערבים. הילדים הערבים נהגו להשליך עלינו אבנים. לכן הלכנו תמיד בקבוצות.

פעם איחרנו לשהות על חוף הים ולא שמנו לב שהחוף הולך ומתרוקן. השמש כבר שקעה. פתאום השתרר שקט מנבא רע. העפנו מבט סביבנו. בתוך אדמומית השקיעה נעשה הים כחול יותר. העין מיהרה לספור כמה מתרחצים נותרו בחוף. הלב שקע עד לתחתית הבטן. היינו רק שישה נערים ומבוגר אחד, דוקטור צפרוני. הדוקטור צפרוני גם הוא זרק מבט תמוה כשראה שנשארנו מועטים במיספר. הוא הביט כה וכה במבוכה. במקום לתת את גרביו על רגליו, שם אותם בכיסי-מעילו ונעל את נעליו בלי לנקות את רגליו מגרגירי-החול. הסב ראשו ימינה ושמאלה, כאדם המכין עצמו למסע ואינו יודע מה יהא בסופו. הוא קרא לנו לצאת מהים, והתחלנו לפסוע במהירות לעבר תל-אביב. התקבצנו כעדר כבשים והלכנו בעקבותיו. הוא לא היה איש-זרוע, ובקושי הִשרה עלינו רגש של ביטחון. הוא היה דוקטור לפילוסופיה, מורה לתלמוד בשיטה מדעית מודרנית.

אי אפשר לומר כי מצב זה היה נעים ביותר, בפרט שהיינו למודי-ניסיון. לא אחת ספגנו הצלפות של מקלות על רגלינו מידי הערבים. לא אחת פוצחו גולגולותינו. בקריאות-פרא ובפתע פתאום היו פרחחי-יפו מתנפלים עלינו מאחורי פינות בתיהם.

האם עלינו להתפזר, כדי שלא נשמש מטרה מרוכזת להתנפלות, או אולי נלך במקובץ, ולא ניראָה מפוחדים?

הים היה כחול-לילי ופורש זרוּת סביבו. הו, לוּ עלינו סוף-סוף על המדרכה ברחוב נחלת-בנימין! העין שוטטה בין הבתים הערביים שהיה עלינו לעבור ביניהם, כדי להגיע לשכונה שלנו. מאחורי פינות הבתים ראינו צלמי-אדם ומקלות בידיהם. מקלות קני-סוף שגולה קשה בקצותיהם, מקלות ששורקים יפה בהניפך אותם.

והנה התחלנו להיפגע מן האבנים שילדי הערבים זרקו עלינו מאחורי זוויות הבתים. היינו במבוכה. התחלנו לרוץ.

דוקטור צפרוני הרחיב צעדיו. הוא היה גבה קומה, ופנה אלינו ואמר:

"לא לברוח. ללכת!"

אינני יודע אם זה הועיל לנו כנגד האבנים, אולם באותו רגע, בסימטה הראשונה שנכנסנו לתוכה, מאחורי אחד הבניינים הוורודים, ראינו את החלבן שלנו רכוב על חמורו, ושתי רגליו, הנתונות מעל פחי-החלב, מיטלטלות בניחותא וכמעט נוגעות באדמה. חמור קטן-קומה היה לו, שמעמיד בזריזות רגליים מהירות. החלבן חייך אלינו ואמר:

"לכו שקטים. אני רגיל בדרך זו עשרות שנים."

הלכנו אחריו כשאנו מקשיבים לרשרוש החול העמוק תחת פרסות החמור.

"איחרתם הפעם, בחורים, ואתם מעטים," המשיך ודיבר אלינו חלבנהּ של תל-אביב, רב שעיה; הוא היה בהיר שער, שזוף-פנים וכחול-עיניים, והחזיק בידו ענף דק שהיה משמש לו לגרש את הזבובים מאחוריו של החמור. בתוך האפלולית נוצצו פחי-החלב, ומתוכם נשמע שקשוקו הכבד של החלב.

"ההורים שלכם יודעים איך לבנות בתים בשכונה. איך לסלול רחוב ומדרכות משני עבריו. אך הם אינם יודעים עדיין איך לעשות דרך! איך לכבוש דרך בין בתי שכנים שוחרים-רע. דרך כדי לעבור בה – לא סתם בונים, אותה יש לכבוש! אני כבשתי שביל ודרך. כבר שנים שאני הולך בדרכים עם פחי-החלב. עובר בשכונות-הערבים ללא חשש. תחילה הצהלתי פנים לעוברים בדרכי, רציתי להוכיח שאני איש-שלום. אבל באמצעים אלה רק קיבלתי, לא פעם, סכינים בבטני. לא פעם שדדו את חמורי ושפכו את החלב מפחיי, ואז ראיתי כי נחוצה הוכחה אחרת, משכנעת יותר. והוכחה זו אני נושא ביד רמה זה כמה וכמה שנים מעל האוכף בין שני הפחים, והיא – כי אין לי דרך אחרת אלא ללכת תמיד בדרכים. אין לי מוצא אחר, ואני הולך. דרך לעבור בה לא עשוייה אבנים וזפת – דרך לעבור בה נבנית באומץ-לב, יום-יום, כך כובשים דרך, כך תעשו גם אתם את הדרך שלכם מן השכונה לחוף-הים!"

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סופר נידח ומערכת המכתב העיתי שולחים ברכות חמות מאוד לחבר ותיק  שלהם במלאת לו 91 שנים ב-15 באוקטובר!

* על הניסים ועל הנפלאות: "על פי הדו"חות האחרונים שפירסמה החברה [בטר פלייס] היא הפסידה 65 מיליון דולר ברבעון השני של 2012, וחצי מיליארד דולר מאז תחילת 2010. --- לבטר פלייס התחייבות לרכוש מיצרנית הרכב החשמלי שלה, רנו ניסאן, 100,000 [מאה אלף] מכוניות עד 2016, אבל עד היום היא מכרה כ-500 מכוניות בלבד. לא ברור מה גודל הקנס שתצטרך לשלם לרנו אם לא תעמוד ביעדים." [חגי עמית ושוקי שדה, "מארקר וויק", 5.10.12].

* הנסיכה השחצנית, שעזרה להרוס את הבסיס הכלכלי של התקשורת שתמכה בה – סוף-סוף התפכחה: "ליף  זועמת על כך שגופי תקשורת רבים חדלו מלסקר את ההפגנות שהתרחשו בקיץ או סיקרו אותן באופן מוטה. לכן, לדבריה, קשה הרבה יותר בימים אלה לפרסם הפגנות, ליידע את הציבור בעניינן ולגייס כסף עבורן. עלות הפגנה היא כ-20-30 אלף שקל. כדי לגייס כסף, מפנים המארגנים תורמים פוטנציאליים לאתר ייעודי לאיסוף תרומות למטרות חברתיות. 'קשה לרתום עיתונאים כיום לסיקור, וכשאין סיקור קשה לרתום אנשים,' היא אומרת. 'יש מי שאומר "הפגנות זה פאסה, זה נגמר." אלה שטויות.'" [הילה ויסברג, "דה מארקר", 9.10.12].

מומלץ לדפני המפונקת לחפש בבתי-הקפה בתל-אביב את העיתונאים המפוטרים שתמכו בה במאבקיה נגד נותני המודעות  הגדולות לעיתוניהם – ובכך ניסרו את הענף שעליו ישבו, והיום הם אולי ממלצרים לפרנסתם ומתגעגעים לימים שבהם האמינו שהיא, בעזרתם, מנהלת את המדינה.

* "איראן עיכבה את התקדמות תוכנית הגרעין הצבאית ב-8 חודשים." יורשה לנו לומר שאנחנו לא מאמינים לשום מילה  שלהם. הם רמאים, שקרנים ונוכלים, וכל המאמין להם מסתכן בנפשו. יש להם ודאי גם הכשר דתי לכל דבר עבירה.

* אי אפשר שלא לצחוק על דברי הרהב והטיפשות של חלק מראשי המפלגות בישראל, בייחוד האישיות החיוורת שאול מופז, על תקוותיהם להנהיג את המדינה אחרי הבחירות הקרובות, מה עוד שייתכן שגם זה תרגיל של נתניהו כדי להעביר בכל זאת את התקציב ולמצות את כל תקופת כהונתו בלי בחירות מוקדמות.

ומה זה ששכחו בערוץ השני לראיין גם את ח"כ זהבה גלאון כמועמדת גם היא להחליף את נתניהו בראשות הממשלה?

* שעה אחרי הגשם הכבד שירד ביום שני בבוקר, ושמיד לאחריו יצאה השמש והמשיך הקיץ – ירדנו לרחוב וראינו חילזון ענק, טרי, נדבק-מטפס על עמוד. זו נראית לנו חדשה מסעירה של סתיו שפיר ורענן!

* זכות התגובה וגם ההכחשה שמורה ב"חדשות בן עזר" לכל מי שסבור כי נתקל במכתב העיתי בדברים שנראים לו לא נכונים.

* קיבלנו טופס חידוש רישיון מהמשרד לביטחון הפנים, מדינת ישראל, וסבורים היינו שנשלח אלינו על ידי דואר ישראל, אך לא: השולח, עם מדבקה דמויית-בול בפינה הימנית למעלה, הוא "דיוור א.ד." – וזאת ללא שום חותמת.

האם ממשלת ישראל מחרימה את דואר ישראל?

* כאשר גברים כותבים על סקס הם מואשמים במיסחור, בגסות, בעשיית פורנו מתוך גישה צינית ובניצול לרעה את גוף האישה.

כאשר נשים כותבות על סקס, מדובר בכתיבה לגיטימית, תקינה-פוליטית ולא פורנוגראפית – גם כשהיא פורנוגראפית בתכלית.

כל זאת בזכות העיקרון המעוות של התקינות הפוליטית לפיו רק מי ששייך לקבוצה מסויימת רשאי לכתוב כאוות-נפשו, גם דברי-בלע, על קבוצתו.

לדוגמא: הרומאן הצרפתי "סיפורה של O" (1954) מאת פולין ריאז' הוא הזייה שכלתנית ופורנוגראפית-בתכלית, שעיקרה משחק סאדיסטי בהשפלת נשים ובענישתן. אילו גבר היה מחברו – היו צולבים אותו, ואולם מאחר שאישה כתבה את הספר, אמנם תחילה בשם בדוי, הוא עורר בשנותיו הראשונות סנסציה ספרותית ונעשה לספר-מין פולחני של אוהבי שיעמום אינטלקטואלי עד כדי כך שבמהדורתו העברית (הקיבוץ המאוחד, 1999) נוספו על ההקדמה המקורית של ז'אן פולאן עוד שני מאמרים מלומדים תוצרת הארץ, אשר ככל שהספר מייגע בקריאה, הם עוד מייגעים ממנו בחשיבות שהם מנסים לייחס ליצירה חסרת ההומור והחן. נקל לשער כיצד היו קוטלים ספר פורנוגראפי כזה אילו נכתב בידי סופר עברי בן-ימינו!

[מתוך: אהוד בן עזר, "סדנת הפרוזה", אסטרולוג, 2000].

* * *

ממכמני הפורנוגראפיה הקלאסית

מלפני 107 שנים

מאת הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", "ילדה יפה" ו"במבי, חיים ביער"

"מרת ריינטלר כיבסה את הכביסה שלה בחדר הכביסה שבמרתף הבית, כהרגלה, ועלתה במדרגות כשהיא נושאת בזרועותיה את הסל עם הכביסה הרטובה. כאשר ראתה אותי יושב על המדרגות, מול הכניסה לעליית הגג, קראה לי:

"'היי, פרדל, אתה נער חזק! עזור לי לסחוב את הסל הזה למעלה!'

"עזרתי לה, כמובן, וכאשר הגענו עם הסל למעלה, היא הביטה בי במבט משונה שממש נבהלתי בהתחלה. מרת ריינטלר שאלה אותי מה אני רוצה בתמורה על עזרתי לה. אמרתי לה כי איננה צריכה לתת לי דבר, אבל היא תפסה אותי פתאום בזרועי ולחצה אותי אליה, אל החזה הגדול שלה, מחבקת אותי בחום.

"'זה טוב, נכון?' שאלה אותי אחרי רגע, ועיניה ברקו. הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת כיוון שאנה ואני כבר עשינו את זה זמן רב למדי. נכון, אנה?"

"נכון מאוד," אמרה אנה באדישות, כאילו מדובר בעניין יום יומי רגיל.

"לא היית תמים כמו שמרת ריינטלר אולי חשבה שהייתי – " המשיך פרדל את סיפורו. "אבל לא הייתי בטוח עד כמה יהיה לה אומץ להמשיך עם זה. בגלל זה רק מזמזתי לה את השדיים במשך כמה זמן. היא אהבה את זה ופתחה את חולצתה, לוחצת את שדיה החשופים אל כפות ידיי כדי שאשתעשע בהם. פתאום היא צחקה בקול, שלחה את ידה ותפסה את הזין שלי, שהיה זקוף ונוקשה, ולחשה לי:

"'אם לא תספר לאף אחד ארשה לך לעשות איתי עוד משהו!'

"כמובן שהבטחתי לא לספר לאף אחד.

"'אתה מבטיח?' שאלה, כמעט מתחננת.

"'בטח,' עניתי.

"היא הלכה אל דלת עליית הגג, בדקה כי הדלת סגורה וכי אף אחד אינו עולה במדרגות, ואז רצה אליי חזרה ונשכבה על הסל המלא כביסה רטובה שהבאנו למעלה, הרימה את שמלתה למעלה, עד מותניה, ומשכה אותי בזרועי על בטנה. לא הייתי צריך לעשות כלום. היא תפסה את הזין שלי, ותקעה אותו ישר אל תוך החור שלה, עד שנעלם לגמרי. הרגשתי כי הכדורים שלי ממש נלחצים אל גופה [אלה אינם שני הכדורים המחוברים בחוט שדחפה לַכּוּס שלה הגיבורה בספר המטומטם '50 גוונים של אפור' – אב"ע]. השיער העבה שכיסה את ערוותה היה לחוץ אל בטני. אז אתם רואים! אני יודע הכול על דפיקות!"

אבל אנה לא רצתה שפרדל יפסיק את הסיפור המרתק, אותו בוודאי כבר שמעה מיספר פעמים.

"זה היה טוב?" שאלה אותו שוב ושוב.

"כן, זה היה משהו-משהו," ענה לה בלי היסוס. "מרת ריינטלר אהבה את זה מאוד. היא דחפה עצמה מולי ומשכה אותי אליה, ודרשה כי אשחק כל הזמן בשדיה. כאשר הכול נגמר, היא מיהרה לקום על רגליה, ולחשה לי בקול צרוד: 'הסתלק מכאן עכשיו, פרחח. ואם תאמר מילה למישהו אני אמלוק את ראשך! הסתלק! עכשיו!'"

פרדל משך בכתפיו, ואחרי רגע הוסיף: "אני לא מבין למה היא כעסה עליי פתאום!"

"זה לא חשוב עכשיו," אנה היתה ממש קצרת רוח כעת. "פרדל, למה שלא תנסה שוב אם אתה יכול לתקוע את הזין שלך לתוכי, כמו שעשית עם מרת ריינטלר. לא ניסינו לעשות את זה כבר כמה זמן!"

מתוך: "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של יצאנית וינאית", 1905, מאת פליקס סלטן. עברית שלמה ברטוב. 'אסטרולוג' הוצאה לאור, 1998. עמ' 21-22.

* * *

פליקס זאלטן

פליקס זאלטן –Felix Salten ‏ – נולד ב-6 בספטמבר 1869 ומת ב-8 באוקטובר 1945. זה היה שם העט של הסופר האוסטרי-היהודי זיגמונד זלצמן.

זאלטן נולד בשנת 1869 בבודפשט, כשהיה בן שלושה שבועות עברה משפחתו לווינה בירת אוסטריה. המצב הכלכלי בקרב משפחתו היה רע ועל כן לא קיבל חינוך פורמלי הולם. בשל החוסר בחינוך בית ספרי נאלץ זאלטן להתחיל לעבוד בעבודות פחותות. אולם הוא לא השלים עם סוג זה של עבודה. בעת שעבד בחברת ביטוח, השקיע רבות מזמנו בכתיבה, ושלח שירים וסיפורים אל מערכות עיתונים. בתחילה לא זכה להכרה. אולם ב-1902 מת אמיל זולא והעיתונים התרשמו מהודעת הפטירה המרגשת אשר ניסח זאלטן. ב-1900 הצטרף זאלטן אל קבוצת הסופרים "וינה הצעירה" (Jung Wien) וקיבל משרה ראשונה כעורך מדור הפליטונים בעיתון הווינאי "נוייה פרייה פרסה" כמחליפו של תיאודור הרצל, לאחר מכן היה גם מבקר תיאטרון באותו עיתון. ב-1910 החל לכתוב רומנים. בהמשך פרסם כמה רומנים, טורי עיתונים בווינה וברלין, ואף טקסטים לאופרות. כמו כן ביים מספר הצגות וסרטים.

יצירתו המפורסמת ביותר היא "במבי: חיים ביער". את ההשראה לספרו זה קיבל בעת שערך טיול בהרי אלפים בשנת 1923. שלוש שנים לאחר מכן פורסם הספר. ב-1933 מכר את הזכויות על הספר, ועל כן לא זכה לרווחים מסרטו של דיסני משנת 1942, אשר התבסס על ספרו, ונחשב כיום כקלאסיקה.

לקראת סוף שנות ה-30 של המאה ה-20 נעשו החיים מסוכנים ליהודים בולטים באוסטריה. ב-1936 אסר אדולף היטלר את הפצת הספר "במבי: חיים ביער". שנתיים אחר כך, לאחר ה"אנשלוס", עבר זאלטן אל ציריך בשווייץ.

זאלטן נישא והיו לו בת ובן. הוא כתב ספר נוסף שהתבסס על דמותו של במבי בשם "ילדיו של במבי: סיפורה של משפחת יערות", ב-1939. סיפורו "הכלב מפלורנץ" היווה השראה לסרט נוסף של דיסני "הכלב המדובלל" אשר יצא בשנת 1959. כמו כן כתב כפי הנראה את הספר בעל התכנים הבוטים זיכרונותיה של ג'וזפין מונצנבאכר.

ציטוט מתוך הערך, שחלקו לא מדוייק, על אודותיו בוויקיפדיה, ערך שמתוך צניעות גם מסתייג מספרו הפורנוגראפי.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,426 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,051 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל