גיליון מס' 781

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט בתשרי תשע"ג, 15 באוקטובר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: מוטי בן חורין: אומה ששיתפה פעולה עם הנאצים. // משה גרנות: אסור להתל בלב, על ספרה של צביה פלץ-פורר "אסור להתל באבן". // אורי הייטנר: 1. יומן בחירות 2013 (א') / יציבות מבורכת. 2. הגבעטרון – בחזית המאבק הישראלי. // יוסף דוריאל: לסיפורו של פרס על מבצע אנטבה. // יוסי גמזו: אַחֲרֵי הַחַגִּים... // יהודה דרורי: 1. יש אלטרנטיבה לביבי. 2. לאן נעלמה "ישראל ביתנו"? // תקוה וינשטוק: חנוך לנער על פי דרכו. // יוסי שדה: סיפור גן עדן. // ד"ר יוחאי סלע וד"ר ישראל בר-ניר: שוב פרשת ליברמן – כלבו של פבלוב נובח פעם נוספת. [ציטוט]. // יגאל סרנה: תספורת להמונים. [ציטוט]. // נטע שקד: יום עם נעמי פולני. //  מרדכי קידר: טורקיה מסתבכת. [ציטוט]. // אודי מנור: כשתותחי השלום יורים שקרים. // משה כהן: הנדון: האמנם בגלל אי שוויון זכויות? // פולמוס עלייה ראשונה: נעמן בלקינד,  מלי טויב-אהרנסון, יהודה לביא. // יוסף אורן: מדוע קשה להמחיז יצירה של קנז? // דן סואן עונה לעוז אלמוג. // עוז אלמוג: מֶסִיהֻ אכּבּר. // רות ירדני כץ: החטא והגיבנת. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק י. המורָה לציור אירה יאן. // ממקורות הש"י. // ממכמני הפורנוגראפיה הקלאסית מלפני 107 שנים, מאת הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית, פליקס זאלטן (1869-1945), מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", "ילדה יפה" ו"במבי, חיים ביער".

* * *

מוטי בן חורין

אומה ששיתפה פעולה עם הנאצים

בני ציפר ב"הארץ" מיום 12.10.12 כותב: "בדיוק כמו כאן, גם ביוון כל ויכוח מגיע לנאצים. בצרפת לא עולה על דעתם של מפגינים להתלבש במדי נאצים כי יש בה הטעם הטוב שלא פונה לצעקנות."

עד כה סברתי שבני ציפר מזלזל באינטליגנציה של קוראי ה"הארץ", אשר זוכרים ומבינים כי אומה ששיתפה פעולה עם הנאצים [וישי] לא יכולה ללבוש, במחאות – מדי נאצים; ובטעמם כי טוב, עליהם להימנע מתזכורות של מרחצאות הדמים בפלאס דה קונקורד [הגיליוטינה].

ציפר אינו מזלזל באינטליגנציה של קוראיו. הוא רק מתיימר להיות תרבותי ומשכיל. זה שהוא מתעניין וחושב שהוא מבין בספרות ובתרבות אינו אומר דבר כמו – להבדיל אלף הבדלות, הנאצים באושוויץ שהאזינו בערב, "אחרי העבודה" – למוצרט וקראו את גתה – וכל זה אינו מכסה על המפלצתיות הבלתי אנושית שלהם, ימ"ח.

מוטי בן חורין

[לא יהודון גרמני מתנשא]

סביון

אהוד: נדמה לי כי בני ציפר, בייחוד מאז חזר מסיורו האחרון בגרמניה, שוקד שלא תיאמר אצלו במוסף מילה רעה על הגרמנים, וייתכן שזו גם מדיניות כללית בעיתון "הארץ". שהרי הגרמנים והיהודים הגרמנים הם אלה שלימדונו כאן בארץ-ישראל תרבות מהי, ובלעדיהם מה היינו? סתם עדר של יהודים ממוצא מזרח-אירופי, מגעילים, הראויים אולי גם למשרפות – אלא שדברים כאלה לא מנומס לומר ב"הארץ" (כמו במקרה שבו פסל ציפר לפרסום את דבריי על הספר "לחיות בברלין" של הנס פאלאדה, במשאל לגיליון ערב ראש השנה האחרון, כי אולי בכתיבתי בעקבות הספר לא הייתי נחמד לגרמנים, שמממנים כנראה הרבה פרוייקטים תרבותיים בישראל).

* * *

משה גרנות

אסור להתל בלב

על ספרה של צביה פלץ-פורר

"אסור להתל באבן"

גוונים 2005, 127 עמ'

נדהמתי כשנוכחתי לדעת ש"אסור להתל באבן" הוא ספר הפרוזה הראשון של המחברת. היא אמנם פירסמה ב-1990 ספר שירים ("ימים דקים"), וגם זכתה בפרס על הסיפור "האישה האדומה" המשובץ בספר, אך כאמור, הנובלה וששת הסיפורים שבספר זה הם חיבור הפרוזה הראשון של המחברת שראה אור כספר, וזה באמת מעורר התפעלות, כי הכתיבה היא מדויקת להפליא, הלשון עשירה ופיוטית מאוד, התיאורים מרהיבים, והעלילה מסקרנת ומרגשת. לא פלא שהספר כולו זכה בפרס מטעם קרן תרבות חיפה.

דרך הטבע הוא שאין מתייחסים ברצינות רבה מדיי להמלצות שהמחבר מתפאר בהן על גב ספרו, אבל במקרה דנן, אני חושב שהממליצים (ביניהם – חיים באר וצרויה שלו) לא העתירו די שבחים על היצירה הזאת, כפי שאמנם מגיעים לה.

הספר פותח בנובלה "אסור להתל באבן", שבמרכזה הדוברת חוה, חוהל'ה, ילדה, נערה, אישה צעירה, המאוהבת בבן-דוד רחוק בשם אקי, שנוטע בה תקוות של אהבת נצח, אבל מהתל בליבה ומעולל שרשרת של אכזבות ועלבונות. שניהם ילדים של ניצולי שואה, אלה שנושאים בליבם זיכרונות נוראים מעברם בימי מלחמת העולם השנייה – בעיקר מזוועות טרנסניסטריה, אליה גורשו יהודי בוקובינה וצפון רומניה. הוריהם ודודיהם נפטרים בזה אחר זה, ונקברים בחלקות קבר בחיפה, למרות שחלקם גרו בתל-אביב. הדוברת מבקרת את הקברים כולם בקביעות, ומייחלת שגם אקי יעשה כן, וייפגשו שם, ואולי יקנו גם לעצמם חלקות קבר בשכנות להוריהם, חלקות שיכריזו כביכול על אהבת נצח. אקי, איננו מחשיב את הדת, מזלזל בקברים, ואיננו מייחס חשיבות אף לזיכרונות הוריו. עם מותם הוא מוכר את דירתם וזורק את מיטלטליהם. לולא חוה הצילה חלק מהם, ובעיקר אלבומי תמונות – היה הכול נשלח לאלטע זאכען או לפחי האשפה.

אקי הוא פרא אדם, והיחסים בינו ובין חוה מזכירים את שירו המלבב של אהוד מנור "ילד רע" (לחן קן גלובוס, זמרה – ריקי גל): "בני, בני, ילד רע / אני אוהבת אותו / כל-כך נורא." הוא מלמד אותה להתנשק, ומציע לה להתאמן בזה, כדי שתוכל לשחק בסרט שהוא עתיד לביים (אימה של חוה סייעה לו לקנות מסרטה). הוא מעדיף את משפחתה של בקי חיון השמחה שבאותו בניין, על פני המשפחות העגומות שלהם. הוא מאיים על חוה שיילך לבקי אם לא תרשה לו לעבוד על לוח המצבה שאבא שלה הביא הביתה כדי לחרות אותיות ולמלא אותן בעלי זהב. היא נאלצת להסכים, והוא ברשלנות שופך את הנוזל הדביק ומאבד את פנקס עלי הזהב ברוח. חוה נאלצת להיות עדה אילמת וכואבת לעוגמת הנפש ולנזק הכספי שנגרמו לאביה. אקי מקניט את חוהל'ה ומספר לבקי, ולא לה, מה ההורים עושים במיטה. הוא מושך את חוהל'ה בחוסר אחריות משווע למים העמוקים שבים, והיא כמעט טובעת.

דודה ליזה, היא ניצולת שואה שהגרמנים עשו בגופה ניסיונות מפלצתיים, ולכן היא חשוכת ילדים. היא סורגת סוודרים קטנים ותורמת אותם לוויצ"ו. אקי יורה בטנק הצעצוע שלו גפרור בוער אל חיקה, בורח ,וסופג בעקבות כך סטירה מצלצלת מאימו. הוא לעולם איננו משלם עבור כניסה לכרמלית, אלא תמיד מתפלח. בילדותו ברומניה הוא  נשכר על-ידי בן הכומר לשמש כנושא הקטורת בתהלוכה של נוצרים. הוא נענש על כך קשות, אך זה לא הפריע לו לחזור על כך גם בחג הפסחא שלהם. אבא של חוה, סתת מומחה של מצבות, מוזמן לתקן מצבות בבית הקברות בכנרת. אליו מתלווים חוה ואקי. חוה רוצה להראות לאקי את שירי רחל שבגומחה שבקברה, אבל אקי לועג לכיתוב על המצבות, נעלם לה, ויוצא לשחות בכנרת בלי רשות.

מה מושך כל-כך בפרא האדם הזה, שעולב בה, המהתל בלבה ומאכזב אותה ללא הרף? ייתכן שזה החופש שהוא מרשה לעצמו בבתים העצובים האלה של ניצולי השואה, הנושמים תרבות (אימא של חוה קוראת אדוקה של שירי פול צלאן, בן עירה – צ'רנוביץ, של רילקה ושל היינה; אביה מעריץ גדול של התנ"ך), וייתכן שיופיו של אקי הוא שסינוור את עיניה של חוה, כמרומז רק פעם אחת בתוך הנובלה (הבנות במועדון הסטודנטים מפנות את ראשיהן אליו כשהוא נכנס – עמ' 76).

בסיפור המסגרת של הנובלה מתוארת המתנתה של חוה בתחנת הרכבת של חיפה ובבית הקברות כדי להיפגש עם אקי, כפי שהבטיח מיספר פעמים, ולא קיים. היא מגיעה לתחנה שלוש פעמים, כל פעם מתוך תקווה שברכבת הבאה הוא עשוי להגיע. בין לבין היא מסתובבת בקרבת מקום בחיפה התחתית, שם עולים בה זיכרונות על ילדותה, על עברם המר של הוריה ודודיה, ועל מעלליו של אקי. כשהיא חוזרת בפעם השלישית לכיוון התחנה, היא מוצאת אותו חוגג בבר, כשבצידו האחד בחורה ג'ינג'ית, ובצידו השני ימאי גדל גוף. היא מחליטה להתנתק ממנו, ולהיות בת זוגו של מנחם, איש טוב שמסייע לה בביקוריה בבית הקברות, איש שמכבד את המתים.

"אסור להתל באבן" הוא משפט שנהג לומר אביה הסתת של חוה (עמ' 54, 59), והוא בוודאי מרמז על היחס שלו ושל בתו אל המתים "שם" וכאן. מוטיב חוזר בספר הוא תיאור תמונות גובלן ובהן שתי נשים יפות – אחת קוראת, והשנייה כותבת בנוצה, מוטיב המרמז בוודאי על עולם של שלווה ונועם שזכו בו פעם דור ההורים, ואשר חווה אחר כך את זוועות מלחמת העולם השנייה.

גם בחמישה מתוך ששת הסיפורים, המופיעים בספר אחרי הנובלה, הגיבורות הראשיות הן "בנות", ורק בסיפור "המלאך הגואל" הגיבור הוא הילד שמוליק. בארבעת הסיפורים הראשונים הגיבורות הן נשים נוירוטיות: ב"לילה כתום" הגיבורה מוטרדת בליל החתונה שלה מכתם כתום על הקיר ומהצבע הכתום של מצעיה.

בסיפור "הקבלן" הגיבורה, שרה, מצויה בחרדה קיומית – היא בטוחה שהקבלן הערבי חאלד, שבנה ברשלנות את בית החלומות שלה ושל יואל בעלה, ואשר יואל מתכוון לתבוע אותו לדין – שקבלן זה מבקש להרוג אותה. היא מסתגרת בחדרה, חוסמת את הדלת, ומייחלת שהשכנה תצא כדי שתוכל לבקש סיוע והצלה.

חנה, מהסיפור "האישה האדומה", אימצה עם שמואל בעלה ילד אדמוני ויפהפה, והעניקו לו את השם אור (הדומה לשם בנה המיוחל של רחל המשוררת בשיר "עקרה" - אורי). היא חוששת לחגוג לו בר-מצווה, כי נודע לה שאימו הביולוגית היתה סטודנטית דתייה, אדמונית ויפהפייה, והיא ביקשה שבבוא היום יקיימו את הבר-מצווה של הילד בבית-כנסת, ושיקרא את פרשת השבוע "וישב". החשש שמא תפגוש את האם הביולוגית שתרצה להחזיר לעצמה את הילד, הופך לפוביה של ממש.

בסיפור "אוויר" ההתנהגות של הגיבורה, רחל, גובלת בפסיכוזה: היא גרה ליד ואדי בחיפה, והיא מבועתת מזיהום האוויר שמהווה סכנת נפשות לכל מי שיוצא מהבית ונושם את האוויר המחליא. האימה מפני החוץ גורמת לה להסתגר בבית, ולא לפתוח את הדלת לחתולה שמבקשת לצאת לצרכיה, לשכנה שמבקשת כוס חלב, ולבסוף היא מרותקת למיטה, ולא מסוגלת לפתוח את הדלת לילדיה שחזרו מהגן ומבית הספר.

הגיבורה של הסיפור השישי "הכינור" היא ילדה שאביה מכריח אותה ללמוד כינור אצל מורה צועני קפדן, שצובט אותה על כל משגה ומדיף ריח של בית מרזח. היא חולמת חלומות זוועה על צוענים שחוטפים ילדים, והישועה שלה מגיעה כאשר המשפחה עמדה לעלות לארץ, ושלטונות רומניה לא הרשו להם לקחת עמם את הכינור.

בסיפור החמישי "המלאך הגואל", הגיבור, כאמור הוא הילד שמוליק, שהולך עם אביו להתפלל בבית הכנסת ביום כיפורים חם במיוחד. המזגן מושך את תשומת ליבו, וברגע של חוסר תשומת לב, הוא מוריד את המתג, והקהל בבית הכנסת נחנק מחום. אישה שמנה מעזרת הנשים מצביעה עליו כעל האשם, והוא מצמצם עצמו בתוך גומחה של ספרים. המלאך הגואל היא אישה לבושה לבן, כנראה לא יהודייה, שנכנסת לבית הכנסת בחיוך, מרימה את המתג, ויוצאת החוצה. כך באה עליו הישועה, והגאולה השלימה מגיעה כאשר הילדים נדרשים לצאת מבית הכנסת בקריאת ה"יזכור".

הקורא חש שהספר נכתב מתוך כאב, בכנות אמת, מתוך הבנה עמוקה לנפש האדם ובכישרון גדול.אביא כאן דוגמית מבין התיאורים הפיוטיים שבספר – בסיפור "הכינור" מסופר על שכנה בשם קארינה המפליאה לנגן בכינור:

"...משהחלו אצבעותיה נעות על הקלידים, שכחנו הכול. ידיה של קארינה היו ארוכות ויפות, חפות מכל קישוט; לפעמים עשתה בידה הימנית תנועה מהירה ונדמה היה לי כי היא אוספת לתוך כף היד את כל קלידי הפסנתר, אך כשהרימה ידה תמיד חזרו הקלידים למקומם. לצלילי הפסנתר היה צבע. כשקארינה ניגנה בו הם היו כחולים כהים ועמוקים כים, וכשניגנה הבת, הם היו ירקרקים, בהירים ושוצפים כגלים, ובקצה הגן נעו שתילי התירס מצד אל צד בריקוד ירוק." (עמ' 124). הספר כבש אותי, ואני מניח שזאת תהיה תגובתו של כל בעל חיך אוהב ספר.

* * *

אורי הייטנר

1. יומן בחירות 2013 (א') / יציבות מבורכת

אחד החוקים הבסיסיים בפוליטיקה הפרלמנטרית הוא שהשלטון תמיד ירצה למלא את מלוא תקופת כהונתו והאופוזיציה תמיד תרצה לקצר אותה ולהפיל את הממשלה מיד עם הקמתה. ולפיכך, האינטרס של הציבור המתנגד לממשלה, הוא בחירות מוקדמות ככל האפשר.

אבל שיקולי המשחק הפוליטי אינם זהים, בהכרח, לאינטרס הלאומי. האינטרס הלאומי הוא יציבות שלטונית. המצב המקובל בישראל כבר שנים רבות, הוא ששר בקושי מצליח לתכנן תוכניות וכבר מחליף אותו שר שמתחיל לתכנן את התוכניות החדשות אותן לא יספיק ליישם.

לזכותו של נתניהו ייאמר, שהוא הצליח למלא כמעט ארבע שנים בשלטון, ביציבות מלאה. יתר על כן, לא היתה באמת סיבה להקדמת הבחירות, והן הוקדמו מסיבותיו של נתניהו, שכנראה סבור שהעיתוי הנוכחי מתאים לו.

אין ספק שהיציבות השלטונית היא הישג של נתניהו. אבל לא פחות מכך היא הישג של ... אריאל שרון.

שרון, כראש הממשלה, יזם חוק, לכאורה שולי, אך למעשה רפורמה משמעותית ביותר – אי אמון קונסטרוקטיבי. על פי החוק החדש, הכנסת אינה יכולה להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, אלא אם כן היא מציבה מולו מועמד הנהנה מתמיכה של רוב הח"כים. מרגע שהתקבל החוק הזה, באה לסיומה הנורמה הקלוקלת, של מו"מ קואליציוני סחטני עם השותפים ולעיתים עם ח"כים בודדים, לקראת הצבעות האי אמון מדי יום ב'. הצעות האי אמון היו לריטואל בעל משמעות הצהרתית, אך לא מעשית. בכך, תרם שרון תרומה משמעותית ליציבות השלטונית ולחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית.

מפלגת השנאה

המפלגה הראשונה שיצאה בקמפיין, עוד טרם ההחלטה על הקדמת הבחירות, היא מרצ; קמפיין "השמאל בלב שלך" ובהמשך – "השמאל של ישראל" (סיסמה הרבה יותר מוצלחת). האסטרטגיה של הקמפיין הגיונית מאוד – יצירת בידול מהמפלגות המתחרות על האלקטורט.

מחוז החפץ של מרצ הוא בחירות 92' בהן קיבלה 12 מנדטים. מאז מצבה רק הלך והתדרדר, עד שקטנה לכדי רבע מן המספר הזה. אחת ממודעות הבחירות הפופולאריות של מפלגת העבודה בראשות רבין, שזכתה בשלטון באותה שנה, הציגה שלט הכוונה ירוק של מע"צ, ועליו חץ הפונה ימינה – הליכוד, חץ הפונה שמאלה – מרצ, חץ ישר ומרכזי – העבודה בראשות רבין. מפלגת העבודה רצתה לבדל את עצמה ממרצ, והבידול הזה שיחק לטובת שתי המפלגות. מצביעי מרצ ראו ברבין נץ, ביטחוניסט, "ליכוד ב'" וראו במרצ אלטרנטיבה המתאימה להשקפותיהם.

רבין, שהתנגד להכרה באש"ף ולמו"מ עימו, שינה את דעתו וחתם עם ערפאת על הסכם אוסלו. בכך, החל להתערער הבידול של מרצ. בוועידת קמפ-דיוויד, בשנת 2000, אהוד ברק עקף את מרצ והציע לערפאת הצעה מרחיקת לכת יותר ממצע מרצ והצעותיה. בכך, איבדה מרצ את ייחודה, בתחום המרכזי של פעילותה, התחום המדיני. שרון הקים את "קדימה" כמפלגת מרכז, מפלגה הנמצאת בתווך בין מפלגת העבודה והליכוד, ועמדותיה – בהתאם. אולם בתקופת אהוד אולמרט, גם "קדימה" אימצה את הדרך של מרצ ואולמרט הציע אותה לאבו מאזן. ציפי לבני הלכה בעקבותיו. וכך, גוש שלם אימץ את דרך ה"שמאל" הקיצוני, ורק שינה את שמו ל"מחנה המרכז שמאל". מרכז? מה פתאום מרכז? כי שיווקית זה נשמע טוב. וכך, בבחירות "ציפי או ביבי", היה זה אך הגיוני שמצביעי מרצ יתמכו במועמדת המובילה של המחנה.

חוסר היצירתיות והדמיון, הפך את כל מחנה ה"מרכז שמאל" למדקלמי מצע מרצ. העובדה שהדרך שאמורה היתה להביא לשלום נוסתה פעמיים והשיגה את ההיפך, אינה גורמת, לעת עתה, לחיפוש פתרונות חלופיים, מחוץ לקופסה. נוח יותר לדקלם את הישן והמוכר. אולם כאשר הדקלום הוא אחיד, למה להצביע למרצ?

האסטרטגיה השיווקית, היא המילה "שמאל". בכל ראיון עם זהבה גלאון, המילים "שמאל" ו"שמאלנים", בהטיות שונות, חוזרות פעמים אחדות בכל משפט, וכך יהיה עד הבחירות. המסר הוא בידול – אנחנו לא "מרכז", אנחנו לא "מרכז שמאל", אנחנו "שמאל". המסר הזה נועד לנגן על האמוציות של "השמאלנים", על הערגה לימים שלא התביישו להיות "שמאל" ולא התחפשו ל"מרכז". האם האסטרטגיה הזאת תצליח, נדע רק ביום הבחירות, אולם אין ספק שהיא הגיונית.

ובכל זאת, אין די במסר סיסמתי ליצירת בידול. צריך גם בידול תוכני. זאת עושה מרצ בשני אופנים. האחד, הוא ההתחייבות לא להצטרף בשום אופן לממשלה של נתניהו. זהו אכן בידול, כיוון ששאר מפלגות ה"מרכז שמאל" אינן מתחייבות לכך, ואינן פוסלות הצטרפות כזאת. לדעתי, בצדק הן אינן מתחייבות. מפלגה צריכה להיות במקום בו השפעתה היא הגדולה ביותר. לעתים המקום הנכון הוא גיבוש אלטרנטיבה באופוזיציה ולעיתים – ישיבה בממשלה. אבל למפלגות-קצה אידיאולוגיות, אין מה לחפש בממשלה שמורכבת בידי המחנה האחר, ולכן הבידול הזה מוצדק מבחינה של מרצ. 

אילו הסתפקה מרצ בכך, היא היתה ראויה לשבחים על הקמפיין. אלא שמרצ הקצינה את המסר של שנאת מתנחלים, של חרם על המתנחלים, של האשמתם בבעיות הכלכליות של ישראל וכו'. תמיד מרצ היתה מפלגה של שנאה, אבל לאחרונה השנאה הזו שוברת שיאים. אולי זהו משקל נגד לשלי יחימוביץ', שבהנהגתה מפלגת העבודה חדלה לחלוטין את שיח השנאה. אולם השנאה הזאת, כלפי מאות אלפי אזרחים נאמנים, היא חולי המשחית את הפוליטיקה הישראלית. על כך, ראויה מרצ לבוז.

2. הגבעטרון – בחזית המאבק הישראלי

כלת פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה הישראלית, להקת "הגבעטרון", עברה חווייה לא כל כך נעימה, כאשר כנופיית חוליגנים אנטישמיים (ובכיבוסית מצויה – "אנטי ציונים", "פרו פלשתינאים" ושאר מילים מכובסות המטהרות את השרץ) התפרצו להופעתה בברלין והתפרעו.

לחווייה דומה זוכים ישראלים רבים המופיעים ומרצים בחו"ל, כמו התזמורת הפילהרמונית, שביריונים אנטישמים התפרעו בקונצרט שלה בלונדון, תיאטרון "הבימה" שאותם ביריונים השתוללו בהצגת "הסוחר מוונציה" שהעלתה בלונדון ועוד.

לנוכח כישלונות הניסיון להביס את ישראל בשדה הקרב ובפיגועי טרור, חוד החנית במאבק נגד זכות קיומה של מדינת ישראל הוא היום מתקפת הדה-לגיטימציה נגד המדינה. יריית הפתיחה של המאבק הזה היתה הוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן, ספטמבר 2001, בה עוצבה האסטרטגיה של המאבק הזה. במאבק הזה, משלבים ידיים האדום, הירוק והשחור – השמאל הרדיקאלי, האסלאם הג'יהאדיסטי והימין הנאו נאצי. ובין מובילי התועבה הזאת, אוי לחרפה, לא מעט יהודים וישראלים.

כפי שנכתב בכתבתו של שובל גבע "ים השיבולים והמפגינים", בין המתפרעים היו גם ישראלים. בטורו ב"מעריב" באותו יום, כתב גם אראל סג"ל על אותה התפרעות ועל חלקם של ישראלים בתוכה. "קבוצת אנשי שמאל פרצה לחדר הצנוע שבו התארחה הלהקה בצעקות שבר. רובם ישראלים החיים בברלין. אחת מהם, בחורה צעירה, הייתה דומיננטית במיוחד. היא צעקה ללא הרף את הסיסמה 'פלסטין תשוחרר, מהנהר עד הים' (Palestine will be free, from the river to the sea). שמה סתווית סיני, עורכת לשון, בוגרת החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, שאף ערכה את ספרו של פרופ' שלמה זנד, 'כיצד ואיך הומצא העם היהודי'. לא מפתיע."

ממש לא מפתיע. התופעה החולנית הזאת, תופעת האוטו-אנטישמיות, של ישראלים יהודים ששנאת עמם ומדינתם העבירה אותם על דעתם, והפכה אותם לגרועים ביותר בין הנלחמים נגד קיומה של המדינה, אינה חדשה והיא הולכת ומתעצמת.

לאחרונה הרביתי לכתוב על הצורך לשאת את מורשת הפלמ"ח. אל התובנה הזאת הגעתי בעקבות חווייה שחוויתי לפני חודשים אחדים. בראשית ינואר 2012 השתתפתי ברב שיח, במוזיאון הצילום בתל-חי, בו התעמתי עם איתן ברונשטיין, מייסד ארגון "זוכרות" ותועמלן קיצוני בשירות שקר ה"נכבה". בדיעבד, התחרטתי על הסכמתי להשתתף בפאנל; חשתי שבעצם השתתפותי נתתי את ידי למתן הבמה לתעמולה הזאת, באופן המציג את השקר שהוא מייצג ואת האמת שאני מייצג כשני "נראטיבים" שווים בערכם.

בדבריו, הציג ברונשטיין את הפלמ"ח ככנופיה של רוצחים, אנסים ובוזזים, שמפעלם היה ביצוע מדיניות הטיהור האתני של ב"ג. בעקבות דברים קשים שכתבתי אחרי האירוע, העירו לי אנשים: מה אתה מתרגש? מיהו בכלל? מי בכלל מקשיב לדברים ההזויים הללו? אז הוא אמר...

לא, איני מסכים עם הגישה הזאת. המתקפה האנטי ציונית, שהיא בעצם מתקפה אנטישמית לכל דבר, בארץ ובעולם, מחלחלת לתודעה, סודקת את האמונה בצדקת הציונות וצדקתה של מדינת ישראל, והינה סכנה לאומית של ממש. אסור להפקיר לה את שדה המערכה על התודעה של החברה הישראלית ובעיקר של הדור הצעיר.

החוויה שחוו חברי "הגבעטרון" לא היה נעימה. אבל חברי הלהקה יכולים להיות גאים על כך שייצגו את ישראל, את הישראליות, את הציונות, את ההתיישבות, את התנועה הקיבוצית בכל תפארתם, אל מול הרוע האנטישמי הזה. אהבתי את דבריו הנכוחים של יואל פרנס, מנהל הלהקה: "לשמחתי, המנהל המוזיקלי אילן גלבוע לא התבלבל, ובמקום להפסיק הוא נכנס לשוונג והמשיך, מה שהוסיף להתלהבות. ... אנחנו לא מפחדים. באביב הקרוב צפוי לנו מסע הופעות נוסף בחו"ל."

 חזקו ואמצו!

* * *

ברכות ליקירנו

שלמה בן עזר

חקלאי כל ימיו

יליד בלפוריה

וכותב תולדותיה

נינו של יהודה בן עזר רַאבּ

במלאת לו 86 שנים

והוא כיום זקן השבט

הברכות שלוחות מכל תפוצת

משפחות בן עזר רַאבּ

* * *

יוסף דוריאל

לסיפורו של פרס על מבצע אנטבה

בערב החג של 7.10.12, סיפר שמעון פרס בערוץ 2 של הטלוויזיה על תהליך קבלת ההחלטות הקשות למבצע אנטבה, שלאחר ביצועו נקרא על שם יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, שנהרג בקרב לשחרור החטופים. ההתלבטויות עליהן סיפר בהתרגשות, כמו החטיפות עצמן, היו נמנעות לו הופקו הלקחים הנכונים מחטיפת מטוס אל-על לאלג'יר ביולי 1968.

בתיאור תהליך קבלת ההחלטות הסביר פרס את מה שמקובל בגישה המערכתית לתכנון אסטרטגי: אם יש שתי עמדות מנוגדות לפתרון בעייה, צריך לחפש את הדרך השלישית שאותם ניגודים לא ייכללו בתוכה. היום קוראים לזה – לחשוב מחוץ לקופסה – דבר שלצערנו לא מצליחים לעשות אצלנו במערכה לביטחון ישראל.

במלחמה נגד חטיפות, כמו במלחמה נגד הטרור בכלל, ממשיכים לחשוב בתוך הקופסה הסגורה שבה כלואים רק שני פתרונות אלטרנטיביים: אחד – דיפלומטי-מסחרי, והשני – צבאי.  בחטיפת המטוס לאלג'יר נבחרה הדרך הדיפלומטית, מחוסר אופציה צבאית, ושולם מחיר בשחרור מחבלים מהכלא. בחטיפה לאנטבה – נמצאה אופציה צבאית, בהובלתם של בני פלד כמפקד חיל האוויר ויוני נתניהו כמפקד סיירת מטכ"ל – מה שעלה בחייו של יוני ושני נוסעים ופציעתו הקשה של אחד הלוחמים. כשהזכרתי לבני פלד, לאחר המבצע, את הפתרון המערכתי שהצעתי, פעם אחר פעם, נגד מכת החטיפות, הוא ענה לי בפשטות: "אני מפקד צבאי, ואם הממשלה מחליטה על פתרון צבאי אני צריך לדעת לבצע אותו, בכלים העומדים לרשותי. אבל, אם יש לך פתרון מערכתי, שחורג מפעילות צבאית ומחייב הפעלת כלים תחיקתיים, כלכליים, מדיניים ופסיכולוגיים, תמצא דרך לשכנע את הממשלה שתאמץ אותו."

ואכן, ניסיתי. כדי לנצח אוייב צריך, קודם כל, ללמוד את דרכי הפעולה שלו – מה שבמקצוע שלי נקרא פרדיגמה. והפרדיגמה של הטרור הערבי היא פשוטה: להם מותר לעשות הכול, בלי המגבלות של חוקי המלחמה הבינלאומיים, כשאנו שמים על עצמנו מגבלות קשות שאיננו חייבים אותן כלפי לוחמים בלתי חוקיים – ILLEGITIMATE COMBATANTS, והם מנצלים את זה עד הסוף. ככה אי אפשר לנצח במלחמה. למרות שלישראל אין חוקה המחייבת לנהוג בהומאניות של אימא תרזה כלפי כל אוייב, המציאה חבורת צבועים-מתחסדים תחליף לדת משה, שקַדַם עוד לאופנת ה"פוליטיקלי קורקט" באמריקה, ומונע להפעיל נגד האוייב את האמצעים שירתיעו אותו מהתוקפנות הבלתי מרוסנת.

לוּ הפעלנו אמצעים חוקיים אלה, ללא פחד מתעמולת הצבועים המתחסדים – לא היו הטרוריסטים מעיזים לחטוף לנו בני ערובה אחרי שהצליחו פעם אחת באלג'יר, ולא היו לנו לא רצח הילדים במעלות, לא אנטבה, לא גלעד שליט, ולא הפחד מחטיפות בהן ממשיכים לאיים עלינו. 

הפתרון המערכתי שאני הצעתי נגד סכנה זו מתחיל מפעולת חקיקה בכנסת, לה קראתי חקיקת הגנה לישראל. אם שם המשחק של הטרוריסטים הוא איום על בני ערובה, לנו יש יתרון מקדים וגדול על פניהם: לפני שהם מבצעים פשע מלחמה וחוטפים אנשים שלנו, אנו כבר מחזיקים באנשים שלהם, הכלואים כחוק לאחר משפט, וביניהם – הראויים לעונש מוות על רציחות, שהומר בצביעות מתחסדת למאסר עולם ומשמשים תמריץ לחטיפות שלהם. התחסדות זו צריכה להיפסק, ולהתחלף בפסקי דין מוות כנהוג בדמוקרטיה הגדולה של אמריקה. אלא שכאן ההוצאה להורג תהייה מושהית, ויוצהר מראש שהיא תבוצע רק אם חברי הנידונים ינסו לבצע למענם חטיפה לצרכי מיקוח. וכך, הגשה תחת איום של רשימה לשחרור רוצחים מהכלא תהפוך באופן אוטומטי לרשימת הוצאה להורג – הרוג לכל יום עד להסרת האיום שלהם, והכול – לפי חוקים המקובלים בעולם. ועד אז – גם להפסיק את האיוולת של מתן זכויות שבויי מלחמה, עם צלב אדום וביקורי משפחות, לפושעים פליליים שאינם זכאים לכך.

אז ממה מפחדים המחוקקים שלנו יותר – מהמשך החטיפות או ממאמר ביקורתי של תום פרידמן בניו-יורק טיימס על אכזריות החוק הישראלי?

* * *

יוסי גמזו

אַחֲרֵי הַחַגִּים...

בְּכָל רֹאש שָנָה כָּל אֶזְרָח נוֹדֵר נֶדֶר

כְּמִי שֶשּוֹאֵף לְהֵיטִיב אֶת דְּרָכָיו

אַחַר שֶנִּגְרַר כְּמוֹ רַבִּים עִם הָעֵדֶר

לְכָל הֶרְגֵּל רַע שֶגָּרְמוּ מַדּוּחָיו

כִּי מָה שֶהָיָה אֶשְתָּקַד לֹא בְּסֵדֶר                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                             

יֻפְסַק הַשָּנָה וְיֻחְזַר לְמוּטָב.

וְכָךְ כְּבָר נִשְבָּע מְעַשֵּן כִּי יֶחְדַּל פֹּה

לְשְׂרֹף רֵאוֹתָיו בִּמְאֵרַת הָעִשּוּן

וּמִי שֶהַגִּ'ינְס לֹא נִסְגָר עָלָיו כְּלָל פֹּה

מַבְטִיחַ לַחְדֹּל מִזְּלִילָה וְדִשּוּן

וְגַם אִם אוֹתָהּ הַחְלָטָה בָּאָה פֶּתַע

מָנוּי וְגָמוּר עִמּוֹ כָּאן, כַּמֻּכְרָז,

לָרֶדֶת מִיָּד בְּכוֹחָהּ שֶל דִּיאֵטָה

עֶשְׂרוֹת קִילוֹגְרָמִים שֶל שֹמֶן מֻפְרָז.

אוּלָם מֵאַחַר שֶשֻּלְחַן הַחוֹתֶנֶת

חוֹגֵג, כַּנָּהוּג – זֹאת כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים –

גַּם עֶסְן גַּם פְרֶעסְן – וְהִיא הַנּוֹתֶנֶת

(נוֹתֶנֶת לַכֶּרֶס לִצְמֹחַ פְּלָאִים)

זוֹלֵל הוּא בִּימוֹת הַחַגִּים וּבַסֵּתֶר

מַדְלִיק לוֹ סִיגַרְיָה וְכָךְ הוּא מַדְגִּים

אֶת טִיב הַתֵּרוּץ הָעוֹלֶה עַל הַיֶּתֶר:

הִבְטַחְתִּי, שָכַחְתִּי, כֻּלָנוּ שוֹגִים

אַךְ כָּל הַבְטָחָה, עַד אַלְפִּית מִילִימֶטֶר,

מָתַי תְּקֻיַּם? –  אַחֲרֵי הַחַגִּים...

אֶלָּא מָה? אַחֲרֵי הַחַגִּים הוּא שוֹכֵחַ

כִּי אֶת מָה שֶהִבְטִיחַ בְּחֹדֶש תִּשְרֵי

כְּחוֹזֵר בִּתְשוּבָה – הוּא הֵפִיר כְּפוֹחֵחַ

כְּשֶאָמַר בִּתְפִלַּת יוֹם כִּפּוּר "כָּל נִדְרֵי"

וּמִכָּאן שֶהַכֶּרֶס תּוֹסִיף כָּאן לִצְמֹחַ

וּשְׂרֵפַת הָרֵאוֹת בְּעִשּוּן תִּמָּשֵךְ

כִּי כְּמוֹ צֶ'ק בְּלִי כִּסּוּי, הַבְטָחוֹת לְלֹא כּוֹחַ

שֶל מִמּוּש בַּר-שִמּוּש אֵין בָּן עֵרֶךְ, יָא שֵיח'.

וְהִנֵּה, רַבּוֹתַי, מִתְבָּרֵר לְעֵינֵינוּ

כִּי אוֹתָהּ דִיאַגְנוֹזָה שֶל שֶקֶר עַצְמִי

שֶכָּל פְּרָט חֲלוּש-אֹפִי מַמְחִיש לְפָנֵינוּ

בַּמִּישוֹר הָאִישִי שֶאֵינֶנּוּ מַחְמִיא

לְכוֹחוֹ שֶל אָדָם לֹא רַק סְתָם לְהַבְטִיחַ

אֶלָּא גַם  לְקַיֵּם –  אוֹתוֹ בְּרוֹךְ, לֹא אַחֵר,

מִתְקַיֵּם גַּם בִּתְחוּם הַבְּלָה-בְּלָה וְהַטִּיחַ

בּוֹ גוֹדְשוֹת מִפְלָגוֹת אֶת אָזְנֵי הַבּוֹחֵר.

וְהֱיוֹת שֶמִּלְחֶמֶת בְּחִירוֹת לְפָנֵינוּ

וְכָל מַאכֶער מוֹכֵר הַבְטָחוֹת קַלְפִּיּוֹת

שֶבִּדְבַר קִיּוּמָן, לְמֵיטַב נִסְיוֹנֵנוּ,

אֵין לְאִיש מֵאִתָּנוּ הַרְבֵּה אַשְלָיוֹת,

נָא לִזְכֹּר כִּי בִּמְקוֹם הַזָּיוֹת לַהֲזוֹת

מִתְבַּקֶּשֶת כָּאן מִין אָנֶקְדּוֹטָה כָּזֹאת:

מְסַפְּרִים שֶאַחַר שְנוֹת מֵאָה וְעֶשְׂרִים כְּבָר

מִתְגַּלְגֶּלֶת נִשְמַת הָאֶזְרָח הַקָּטָן

לִשְמֵי מַעְלָה, וְשָם מַסְבִּירִים וְאוֹמְרִים כְּבָר

לְאוֹתוֹ הָאֶזְרָח, כָּל שוֹמְרֵי הַמִּפְתָּן

שֶל אֲגַף-הַמִּיּוּן, שֶכֵּיוָן שֶיֵּש תֵּיקוּ

בֵּין מִסְפַּר הַמִּצְווֹת וּמִסְפַּר עֲבֵרוֹת

שֶבִּצַּע הָאֶזְרָח בְּחַיָּיו – בְּלִי סָפֵק הוּא

כְּבָר זַכַּאי לְהַכְרִיעַ חַדּוֹת וּבְרוּרוֹת

אֵיזֶה סוּג שֶל דִּיּוּר מוּגָן שָם מְיַעֶדֶת

נִשְמָתוֹ לְעַצְמָהּ בְּעוֹלַם-הָאֱמֶת:

דִּין צַדִּיק אוֹ רָשָע? גֵּיהִנּוֹם אוֹ גַן-עֵדֶן?

וְאוֹתוֹ הָאֶזְרָח אֶת מִצְחוֹ מְקַמֵּט

וְאוֹמֵר: "לְשֵם כָּךְ, מַלְאֲכֵי הַשָּמַיִם,

אַפְשְרוּ לִי סִיּוּר מְאֻרְגָּן בְּתַכְלִית

גַּם לְשָם גַּם לְכָאן, שֶאֶרְאֶה בָּעֵינַיִם

מָה מַצִּיע כָּל צַד וְאוּכַל לְהַחְלִיט."

וּמִיָּד מְסַדְּרִים לְאוֹתוֹ בֶּן-הַחַיִל

Tour מֻדְרָךְ בְּגַן-עֵדֶן וְשָם, חֲבֵרִים,

הוּא רוֹאֶה צַדִּיקִים הַקּוֹרְאִים יוֹם וָלַיִל

דּוּ"חוֹת כְּנֶסֶת עָבִים (שִעֲמוּם-אַדִּירִים...)

אַךְ בִּמְדוֹר גֵּיהִנּוֹם הוּא רוֹאֶה דִיסְקוֹטֵקִים

(וְהַדִּי.גֵ'י הוּא כְּבוֹד הַשָּטָן בְּעַצְמוֹ)

וּמוֹפְעֵי חַשְׂפָנוּת... שְנַפְּס וּבִירָה... וּסְטֵיקִים...

כָּךְ שֶאֵין לוֹ סָפֵק כְּלָל הֵיכָן מְקוֹמוֹ...

אַךְ אֲבוֹי, לְאַחַר שֶאוֹמֵר הוּא לְאָן שָם

הוּא רוֹצֶה לַעֲבֹר –  הוּא נִזְרָק (מָה אָיֹם!)

לְעוֹלָם בּוֹ נִרְמָס הָאֶזְרָח הַקָּטָן שָם

בִּגְזֵרָה כַּלְכָּלִית חֲדָשָה מִדֵּי יוֹם

וְאֵימַת פִּטוּרִים וְקִפּוּחַ עַד גֹּדֶש

וּמִמְסָד שֶאִתּוֹ אֵין לָעָם שוּם מַגָּע

וּבוֹ אֵין הוּא מַצְלִיחַ לִגְמֹר אֶת הַחֹדֶש

בְּלִי סִכּוּי לְדִיּוּר שֶהוּא בַּר-הַשָּׂגָה.

וְשוֹאֵל הָאֶזְרָח הֶהָמוּם, תּוֹךְ צִיּוּן

הָעֻבְדָּה שֶאוֹתוֹ גֵּיהִנּוֹם שֶאֵלָיו שָם

הִשְלִיכוּהוּ הַהֵם מֵאֲגַף-הַמִּיּוּן

הוּא מַמָּש הִפּוּכוֹ שֶל מְחוֹז-יִחוּלָיו שָם:

"רַבּוֹתַי הַכְּבוּדִים מַלְאֲכֵי-הַשָּרֵת,

אֵיזֶה מִין גֵּיהִנּוֹם זֶה אֵלָיו הִתְדַּרְדַּרְתִי

בּוֹ אַתֶּם עַל נַפְשִי כָּאן גָּזַרְתֶּם כָּרֵת

אַף-עַל-פִּי שֶאוֹתוֹ כְּלָל וּכְלָל לֹא בָּחַרְתִּי?"

וְעוֹנִים לוֹ הַהֵם שָם: "אוֹתוֹ גֵיהִנּוֹם

שֶמָּצָא כָּל-כָּךְ חֵן בְּעֵינֶיךָ, מַר חוּשָם,

הָיָה רַק סוּג שֶל פְּרוֹמוֹ, רַק סוּג שֶל חֲלוֹם

אוֹ פָּשוּט פִּתָּיוֹן שֶעָרְכוּ וּמָרְחוּ שָם

לִכְבוֹדְךָ מַנְהִיגֶיךָ סוֹכְנֵי-הַמְּכִירוֹת

אֲבָל זֶ ה –  גֵיהִנּוֹם  שֶאַחַר  הַבְּחִירוֹת..."

* * *

מהרו להזמין מקום ואם לא לפחות תתרשמו!!!

צפו במלון הפאר שנפתח זה לא כבר בעזה, לא מבייש את מלונות ניס, קאן, ומונטה קרלו. מתברר שהעזתים כבר סיימו כנראה לבנות את "טיפות החלב", בתי הספר ובתי החולים שהיו חסרים להם, וכעת יש להם תקציבים פנויים גם להנאות הגוף והנפש. רצוי להפיץ לכל הטורקים, השבדים והנורבגים, אשר דואגים לספק, לרעבים שם, לחם וחלב "במשטי השלום" לעזתים המסכנים. ומה קורה לכספים והמזון מאונר"א? מתברר שלא צריך לדאוג להם, לא חסר להם דבר...

* * *

אהוד: אנחנו מקבלים את מטר הטילים של הטרור הפלסטיני מרצועת עזה על יישובי הדרום כחלק מאירועי מזג-האוויר וכאילו הבעייה היא רק מיספר מערכות "כיפת הברזל" לכל יישוב ויישוב. אולי מחיקת המלון המפואר המתואר לעיל, יחד עם עוד כמה מטרות בולטות ברצועה, תמחיש את מחיר הפחד שבו נאלצים לחיות אזרחי ישראל במציאות ששום מדינה בעולם לא היתה מותירה ללא תגובה מהדהדת. לא ייתכן שתושבי עזה יחיו בשלום בעוד אזרחי ישראל בדרום משמשים, כגזירה משמיים – מעין "בשר תותחים" במלחמה הזו!

* * *

יהודה דרורי

1. יש אלטרנטיבה לביבי

השאלה המעניינת ביותר לקראת הבחירות הבאות היא: האם יש אלטרנטיבה ריאלית להחליף את ביבי בהנהגת המדינה?

אני בין אלו החושבים שאסור שביבי ימשיך להנהיג את המדינה מכיוון שהוא נכנע כספית ומוסרית לחרדים על כל צעד ושעל, ומוליך אותנו למדינה שבה 25% ויותר הינם פרזיטים הנשענים על תקציב המדינה, מגדלים דור של משתמטים ו"בורים-אומרי-תהילים", וחיים על-חשבון עמלם והמיסוי המוגזם של אנשי המעמד הבינוני, שזהו כיום המעמד הכי גדול, והכי דפוק במדינה.

התפארותו של נתניהו בהצלחתו מבחינה כלכלית לעומת ארצות רבות בעולם, נכונה ככל שתהיה, אינה מכסה על כישלונו  המוחץ בחלוקת משאבים פגומה במדינה, ובחוסר הפיקוח על גופי ההון והמחירים. המחאה של קיץ 2011 היתה אכן ספונטנית ונתניהו, אף שמיהר לעשות מיספר שינויים, היה זה מאוחר מידי ומועט מידי – המחאה רוחשת בעיקר מתחת לפני השטח ותתבטא בקלפיות.

כאמור, המעמד הבינוני במדינה מהווה את רוב הבוחרים ורובו חילוני, או חילוני/מסורתי, ומהבחינה הסטטיסטית הוא אכן יכול להביא את האלטרנטיבה לנתניהו. אבל, הדבר ייתכן רק בשני תרחישים:

האחד, דימיוני, שבו כל אנשי המרכז יתאחדו לרשימה אחת, ויצביעו עבור גוף מרכזי אחד שיורכב מרסיסי "קדימה", מ"העבודה", מפליטי ציפי ליבני וחיים רמון, ומחבורת המעריצים של יאיר לפיד (חלקם אפילו מאנשי ליכוד, אשר  נפשם קצה מפייגלין ומהרומן של ביבי עם ש"ס). הגוף הדימיוני הזה יוכל לקבל למעלה מ-40 מנדטים ואת הזכות להקים ממשלה. אלא שהשאלה היא: מי יעמוד בראשה?

אין ספק שאהוד אולמרט אינו גורם שיכול לאחד מאחוריו ציבור גדול, הוא נערץ כיום על-ידי מיעוט, כאשר שק החטאים שלו כבד מכדי שיוכל לכסות עליו. אהוד אולמרט הינו פוליטיקאי מושחת בעיניהם של רוב הבוחרים – ואף שבית-המשפט לא החמיר איתו (עדיין), הוא ימצא עצמו לא רק מבוסס בבוץ משפט הולילנד אלא גם בצפייה לתוצאות ההערכה המחודשת של פסק דינו ע"י בית-המשפט העליון בערעור על עונשו. אז למרות מאמצי נוני מוזס ואחרים – אולמרט בחוץ.

מכל המשאלים מסתבר שהציבור לא מעריך את שאול מופז כמנהיג, והזיגזוג שלו בממשלה בקשר לחוק טל לא הוסיף לו הרבה פרסטיז'ה...

ציפי ליבני, במשך שנים לא הראתה כל תכונות מנהיגות והצליחה להפסיד אפילו לשאול מופז...

קיימת בשטח שלי יחימוביץ, עיתונאית ופוליטיקאית חובבת גם היא, ללא כל ניסיון ניהולי ומנהיגותי...

יאיר לפיד אפילו גרוע בכישוריו מאלו של שלי יחימוביץ. אדם ללא השכלה פורמלית, אמנם עם כריזמה גדולה לצעירים, אבל ללא כל ניסיון פוליטי או ניהולי בעיקר בקבלת החלטות.

אז מי נשאר להנהיג גוף כזה ? אף לא אחד – ולכן גוש כזה הוא הזוי ולא מציאותי...

אבל אני בכל זאת מאמין בתרחיש השני שבו כן יש אלטרנטיבה ריאלית לנתניהו וזוהי מפלגת "ישראל ביתנו" וראשה – אביגדור ליברמן. אני שומע מיותר ויותר אנשים שאומרים לי שהוא נראה להם כיום כברירה היחידה (ולאו דווקא כברירת מחדל...) אביגדור ליברמן ומפלגתו כבר אינם "עולים חדשים"... ליברמן אסף אליו הרבה אנשים מוכשרים שהוכיחו עצמם בכנסת, הוא הצליח ביותר כשר-חוץ, היה ישיר ומתון בדעותיו ובהתנהגותו (להזכיר פה שלפני הבחירות האחרונות הוא היה היחידי שהיה לו האומץ והמעוף להציע בפומבי להעביר את היישובים הערביים במזרח ירושלים לחזקת הרשות הפלשתינאית). הוא אומר את שהוא מאמין בו ופועל לפיו, הוא אדם חזק וישיר ובהחלט ניתן לסמוך עליו בניהול המדינה. הוא השפיע על מיספר החלטות חשובות בממשלה – והוא היה ללא ספק אחד הגורמים שהכריחו את נתניהו ללכת לבחירות, (הוא הודיע מפורשות שמפלגתו לא תתמוך בתקציב אם לא יוסרו או יוקטנו משמעותית הקיצבאות לחרדים – והוא זה שלא נכנע להם...)

היענות נתניהו לדרישה זו של אביגדור ליברמן היתה מביאה לפרישת ש"ס ויהדות התורה מהקואליציה ואולי אפילו להפלת הממשלה... אז נתניהו נכנע...

אביגדור ליברמן ו"ישראל ביתנו" מתנהגים בחוכמה פוליטית רבה ב-4 השנים האחרונות. כך, בשקט ובביטחה, הם מקימים רשת סניפים, אוספים חברים ואוהדים ובלי רעש ופרסומת רבה, הם יהיו אלו אשר יפתיעו בבחירות הקרובות – ואם, כפי שנודע, הם יעמידו בראש מפלגתם את יאיר שמיר, אולי אפילו הם יצליחו להיות הסיעה הגדולה בכנסת – על כל המשתמע מכך...

אהוד: רק שכחת את מצבו המשפטי של ליברמן, שהוא אולי גרוע יותר מזה של אולמרט, ולכן ליברמן לעולם לא יהיה ראש ממשלת ישראל.

2. לאן נעלמה "ישראל ביתנו"?

בתוכניות החדשות של יום שישי בערב, בכל שלושת הערוצים המרכזים הישראליים, דנו באריכות בתחזיות לבחירות והשינויים הפוליטיים הצפויים במדינה. הדבר המוזר ביותר היה,  שהמפלגה השלישית בגודלה בכנסת ומנהיגה, כלל לא הוזכרו, כאילו הם משהו שלא קיים ,זניח או לא משמעותי...

האם זה נעשה בכוונה תחילה או שזו התוצאה של הרדידות המוכרת של הכתבים הפוליטיים שמופיעים בתקשורת שלנו או זו של הפרשנים שהם "מומחים מטעם עצמם" בלבד.

אביגדור ליברמן ו"ישראל ביתנו" מתנהגים בחוכמה פוליטית רבה ב-4 השנים האחרונות, מפני שבשקט ובביטחה הם הקימו רשת סניפים ענפה, אוספים חברים ואוהדים ועושים זאת בצינעה וללא רעש ופרסומת. הם אפילו הוציאו הוראה לחבריהם שלא לענות לסוקרים על הצבעתם הצפויה ורק לומר: מתלבט... (למה למשוך אש מכולם אם תתברר הצלחתם בסקרים?)

לפיכך, לדעתי  זו תהיה המפלגה שתפתיע! אולי ראש הממשלה לא יבוא מתוכה, אבל התחזקות ממשית שלה יחד עם הליכוד (שישמור על כוחו), ישחרר את נתניהו וליברמן מתלות בחרדים, וזה יהיה מהפך רציני.

אלה המתעלמים כיום מהפוטנציאל של "ישראל ביתנו" עוד יאכלו את הכובע שלהם למחרת הבחירות.

* * *

תקוה וינשטוק

חנוך לנער על פי דרכו

"בית הספר שלנו מתאים לכל צורכי המאה העשרים" – אומר ניב מרינוב, המנהל האדמיניסטרטיבי של בית הספר "קהילה", בית ספר "דמוקרטי" השוכן בדרך בן צבי ביפו. "בית ספרנו לא בא להקנות מידע אלא ללמד כי המידע מצוי בימינו בכל פינה וצריך רק לדעת להשתמש בו."

לדבריו, ברוב רובם של בתי הספר חשוב המידע. מטרת מערכת החינוך היא בראש וראשונה תעודת הבגרות. גם ילדים צעירים חושבים כבר איך להצליח בבחינות ולא איך ללמוד. הלימודים מתקיימים לפי אותו דגם ראשוני מלפני מאתיים שנה, כשבעקבות המהפכה התעשייתית  נולד המושג "בית ספר". מטרתו היתה לספק עובדים חרוצים וגם חיילים לצבא. "כיום אנו במאה ה-21 ובית הספר שלנו יוזם מגוון של דיסציפלינות, לא פועל וחייל בלבד. איננו מעוניינים בדקלום תאריכים. אנו מלמדים  כיצד לחפש כל נושא בוויקיפדיה ובמקורות אחרים ומה לעשות במידע ההולך וגדל מיום ליום."

עיבוד המידע הוא אחד העקרונות של "קהילה", בית ספר פרטי המוכר על ידי משרד החינוך אך אינו כלול במערכת החינוך של עירית תל אביב. עד כה היה  זה בית ספר יסודי (אבל לא עממי...) עם חטיבת ביניים. השנה נוספה לו גם כיתה י' – התחלת תיכון. 

הלימודים במוסד הזה מתנהלים לפי תוכנית משרד החינוך אולם הגישה והשיטה שונות. לכל תלמיד כאן זכות בחירה מוחלטת. בתחילת שנת הלימודים מקבלים הילדים, החל מכיתה  א', ידיעון כמו באוניברסיטה. הם רואים איזה קורסים מציע המוסד ויכולים לבחור בין לימוד פרונטאלי או לימוד אישי יותר בקבוצה מצומצמת. ותמיד יש באפשרותם להסתייע במרכז לשיעורי בית, הנחשב לחלק ממסגרת הלמודים. במרכז מקבל התלמיד הסברים על חומר שלא הבין ומבצע תרגילי עזר המדגימים את הנושא.

ילדי א' עוברים על ההצעות עם ההורים אך בכיתות העליונות הילדים הם המחליטים הבלעדיים מה ילמדו ומה לא. החינוך הדמוקרטי סומך על הילדים ונותן להם להחליט מה ילמדו ובעצם, אם בכלל ילמדו משהו. ההנחה השלטת היא "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" כאמור בספר משלי כ"ב, ו'. הילדים יודעים מה הכי טוב בשבילם. זה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש, טוענים ב"קהילה". "כשאנו המורים כופים את דעתנו מה ילמדו הילדים, מתברר תמיד שטעינו. ילד ששונא כימיה ובכל זאת לומד את המקצוע לימודיו חסרי משמעות. מאומה לא יישאר בזיכרונו. תלמיד המתקשה במתמטיקה – עקב אכילס של הלימודים – ואינו  משתתף בשעורים אלה – הבחירה שלו. אין אונס. כאן מאמינים שבסופו של יום עוד יגיע למתמטיקה. אם הוא – או הוריו – ירצו תעודת בגרות, מספיק שישקיע שניים שלושה חודשים בלימוד המקצוע הרלבנטי, ואז יגיע לתעודה הנכספת. לשם כך אין צורך לענות 12 שנה ילד שאוהב מוזיקה ומעביר את רוב היום בנגינה על חשבון שאר המקצועות. שלא לשמה יגיע לשמה: כדי לדעת מוזיקה עליו לדעת נגינה, לדעת אנגלית בשביל הטקסטים הספרותיים וכתיבת השירים ולהכיר עוד אלף ואחד דברים לא פורמאליים. ולהפך: ילד שנטל על עצמו משימות גדולות מדי שאינו עומד בציפיות של עצמו, מחליט להפחית מהשיעורים ולהתרכז במה שמתאים לו באמת."

ומה אם הילד הולך לים במקום לכיתה?

"לא נורא. במרוצת השנים ישנה את הכיוון וישתלב בכיתה. העיקר שתהיה לו ילדות מאושרת. לבסוף  מגיעים רוב התלמידים לבחינת הבגרות. לכיתת התיכון שנפתחה השנה נרשמו 20 תלמידים. 19 מהם החליטו לעשות תעודת בגרות מלאה, על מנת  שיוכלו להמשיך בלימודים גבוהים. מאידך יש הורים שרשמו בהתלהבות את הצאצא ל'קהילה' ועד מהרה נתגלה  כי תפישת העולם שלהם שמרנית לאין ערוך מזו של בית הספר – הם לוחצים על הילד שילמד ואילו בית הספר מניח אותו לנפשו  וזה מבלבל, והילד מועבר למוסד לימודי שגרתי. כאן גם לא המקום לילדים הזקוקים למסגרת ברורה יותר עם תוכנית לימודים קבועה לכולם."

 עקרון אחר כאן: פלורליזם בנושאי הלימוד. אין פורמאליות, אין מה חשוב בלמודים ומה לא. ישנה לא רק דרך אחת ללימודים, משחק ועבודה מעשית; קיים מגוון נושאים ודרכי לימוד. במישור הפדגוגי יש אלף ואחד דרכים ואפשרויות. ואתה יכול להתמקד בדברים שמעניינים אותך ולא במה שמעניין אחרים

 ה"קהילה" היא מדינת ילדים. במידה רבה התלמידים הם שמנהלים את המוסד. כנהוג במדינה דמוקרטית יש בבית הספר רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שיפוטית. לצד המורים, התלמידים הם שותפים מלאים בכל הרשויות וכוחם שווה לכוחם של המבוגרים. בית המשפט  של בית הספר מנסה לפתור סכסוכים בין הילדים בדרכי שלום ולהפחית בכך את האלימות. ילד בכיתה ג' למשל, סב[?] חברים לכיתה שהתנכלו לו על בסיס קבוע. העניין הגיע לבית המשפט והילד הנפגע והחברים הפוגעים העלו את טענותיהם. ההזדמנות לשפוך את הלב וגם לשמוע את הצד השני עשתה את שלה והבעייה נפתרה. "מדינת הילדים" של ה"קהילה" מנסה להגשים  את תורתו של יאנוש קורצק וגם את "רפובליקה שקיד", הספר הרוסי שהרשים אותנו בנעורינו הרחוקים. 

יסוד נוסף, שלישי, שעליו מתבסס בית הספר, אולי היסוד החשוב ביותר, הוא החניכה. לכל תלמיד מוצמד איש צוות בכיר הפועל כחונך, כנהוג בבתי ספר מעולים באנגליה. "ללא חונכים אפשר לסגור את בית הספר," ברור למנהל. החונך עוקב אחר לימודי החניך ורואה מה מתאים לאישיותו. הוא מטפל גם במישור הרגשי, בעיצוב הקשר החברתי שהוא לעתים הרבה יותר משמעותי מהלמודים. לכל חונך 15-18 תלמידים. חלקם מתמיד עם אותו חונך לאורך כל השנים ואחרים מחליפים אותו מדי שנה. התלמיד יכול לפנות לחונך בכל בעייה לימודית חברתית ומשפחתית, אפילו בעניינים טכניים המעסיקים אותו. זה היה החלום שלי כשלמדתי בבית הספר: מדריך שיעזור לי בפתרון בעיות.

"בשל כל האווירה הזאת טוב לילדים אצלנו," מציין בית הספר בגאווה, וילד שטוב לו מתפנה ללימודים. ילד נעדר ביטחון מתקשה להתמודד עם הקשיים. בבית ספר רגיל מי חלש בחשבון נשאר מאחור, מתחיל להאמין שהוא לא בסדר, לומד את המקצוע וסובל כל שנות לימודיו. בבית הספר דמוקרטי הוא יכול להגיע לדימוי טוב. יש לו נקודת ראות חדשה.

"הקהילה" נוסד בשנת 2005 על ידי רחל ביבר, אשת חינוך שרצתה להכניס את  ילדיה לבית הספר הדמוקרטי ביפו אך כבר לא נמצא שם מקום. והיא החליטה להקים "דמוקרטי" נוסף. במרוצת השנים הלך בית הספר וגדל והמבנה בו שכן ברחוב ברנר נעשה  צר עליו אך העירייה לא סיפקה לו מבנה: "חולדאי מתנגד לזרמים בחינוך," אומר המנהל, "הוא היה שמח לסגור מוסדות מהסוג שלנו." בלית ברירה עבר המוסד ליפו.

בית הספר פרטי, הכיתות קטנות, 18 ואפילו 11-13 ילד, מספר המורים גדול (40). יש חונכים ומרכז להכנת שעורים ושכר הלימוד בהתאם: לא פחות מ 1300 ש"ח לחודש.

במוסד 280 תלמידים, בדיוק כמספרם אשתקד. ביניהם ילדים הסובלים מהפרעות קשות, אוטיסטים שצורת הלמוד הפרטנית-יחסית מתאימה להם, וכמו כן ילדים שנפלטו מהמערכת הרגילה, אך הגרעין הקשה הם הילדים שהוריהם מאמינים באידיאולוגיה של החינוך הדמוקרטי. החתך הסוציו-אקונומי כולל הורים בעלי אמצעים אך הרוב ממעמד הביניים וגם מהמעמד הנמוך,הטוענים כאן. (מעניין איך יכול המעמד הנמוך לשלם 1300 ש"ח לחודש עבור ילד אחד, שלא לדבר על שניים).

"הקהילה" אינו יחיד בסוגו. במרחב של ת"א-יפו  קיימים כמה בתי ספר "פתוחים" ודמוקרטים. הם נעים בין חינוך פורמאלי לחינוך דמוקרטי טהור. "הדמוקרטי" ביפו למשל, המונה גם תלמידים ערבים, מתקרב לחינוך הפורמאלי. "הקהילה" מצוי באמצע הסקאלה הזו.

"ראיתי שזה בית ספר מיוחד שרמתו אינה נופלת מזו של בית ספר רגיל," אומר וייל, אב לתלמיד ב"קהילה". "בית הספר מכין את התלמידים לעולם החדש והילד מאוד נהנה שם מבחינה חברתית."

שירי כץ, שחינוך הילדים חשוב לה מאוד, רצתה להכניס את בנה לבית הספר א.ד. גורדון שבו למד אביו, אך שם סירבו לקבלו כי "הוא לא מחזיק טוב את העט ואיננו רוצים חריגים." בברירת מחדל פנתה ל"קהילה". הילד נתקבל בלי בעיות – בבית הספר הזה יש פתיחות – וכיום הוא תלמיד טוב. "כאן אין כיתות של ארבעים ילד. לומדים גם מוסיקה. המורה למוסיקה חובש כיפה סרוגה ומלמד גם את פרשת השבוע. נכון, בית הספר רחוק מהבית, עובדה מאוד בלתי נוחה, ועלות הלימודים יקרה מאוד, אך גם בבית ספר רגיל, לימודי החינם אינם חינם. כאן לפחות אין הוצאות על טיולים ואני פטורה מלהשקיע במורים פרטיים."

  אכן מוסד חינוכי טוב ויפה, משופע באידיאלים. השאלה היא איך משתלטות כל הפתיחות והמתירנות שלו עם החיים הפרועים מסביב. להורים של היום יש השפעה רופפת בלבד והנה גם בית הספר מתיר את הרצועה ומתיר בעצם לילדים לעשות ככל העולה על רוחם. ולא פעם עולות על רוחם דווקא התפרעויות, התעללויות מכל סוג, מפגיעות מיניות עד להרג, סתם מתוך שעמום. העיתונים מלאים בתיאורי יצרים פרועים לא רק של נערים ונערות בגיל  15-16 – אלא גם של ילדים בני 10 ו-11 בסך הכול. אין רסן ואין יד בולמת  גם בבית הספר, אנה אנו באים?

הטפיר פנחס ספיר

לאחרונה ילדה פסיפלורה, הטפירה מהספארי של תל אביב, בן זכר במזל טוב במשקלו של  כחמשה קילוגרמים. זה הוולד השני של פסיפלורה, המביאה לעולם גורים ביתר תכיפות מכל חברותיה בספארי. לפני שנה ושלושה חודשים המליטה ולד ראשון, בת. הפעם השמחה גדולה במיוחד: זה  הטפיר-הזכר הראשון שנולד בספארי.

בלידה הראשונה המליטה פסיפלורה ליד האגם בחצר ולגורה הפעוטה נשקפה סכנת טביעה. הלידה הנוכחית התבצעה ביבשה והגור לא נזקק לאנטיביוטיקה. הוא החל לינוק זמן קצר אחר ההמלטה. המטפלים מסייעם לו ביניקה, מלטפים את פסיפלורה שתשכב על הצד ומביאים אליה את הגור. הוא כבר מסתובב בחצר והבריכה בחצר רוקנה ליתר בטחון ואת האבא, הטפיר מאיר,    מכניסים בלילה לבית לבל יציק לבנו הרך.

הספארי הכריז על תחרות למציאת שם לרך הנולד. שם שיתחיל באות פ"א – נהוג בספארי ששם הוולד מתחיל באות הראשונה של שם אימו. "ללא הגזמה קיבלנו אלפי הצעות בטלפון באימייל וכמובן בפייסבוק," אומרת דוברת הגן שגית הורוביץ. מכל ההצעות נבחר השם פנחס (הפ' של האם פסיפלורה) טפיר – שם המצלצל  כשמו של שר האוצר המיתולוגי של ישראל.

הטפיר הוא יונק צמחוני השוכן בביצות וביערות העד של אמריקה הדרומית ושל דרום אסיה והוא נמצא כיום בסכנת הכחדה. מראהו דומה לחזיר ענק .עורו עבה ומכוסה שיער קצר המהודק לגופו, לאצבעות רגליו פרסות ולאפו צורת חדק. המיוחד בבעל החיים הזה – הוא נולד עם פסים צהובים בהירים ואלה נעלמים בגיל חצי שנה. גם לפינחס טפיר פסים כאלה.

זקן  העצים של תל אביב

לאחרונה הופיעה בחוצות תל אביב כרזה "ירוקה" מרעננת: לא הודעה על סגירת רחובות עקב מירוצים, תחרויות אופניים תהלוכות של גאים והפגנות למיניהן המשתקות את החיים, אלא מידע המתייחס לעץ העתיק ביותר בעיר: שקמה שגילה המשוער מגיע ל 300-400 שנה.

האזרחית המופלגת בשנים הזו נולדה ביפו כמה מאות שנים לפני הולדת תל אביב. אפשר לראותה ברחוב בעל השם המשונה ציהת"לי (ראשי תיבות לא מוצלחים של "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך"), הרחוב שבו נמצא המרכז הגריאטרי צהלון, לשעבר בית החולים דונולו. צילומי השקמה וכן תרשים מקומה מופיעים בכרזה.

   ועוד בכרזה שפרסמה העירייה: במרחב הציבורי של תל אביב-יפו  מצויים 117,600 עצים. מספר מרשים למדי. אכן עיר ללא הפסקה גם במובן הבוטני.

הבומים בליל הסערה ב"ויז'ן אוף דה סיז"

אהוד היקר,

דיברתי עם המדריכה ליאורה. לדעתה הבומים ששמעתי היו מנפילת פסל גדול שניצב סמוך לאודיטוריום. כך נפתרה החידה ועימה כל הסערה בכוס מי ים.

כל טוב מתקוה

* * *

יוסי שדה

סיפור גן עדן

גן עדן הוא מושא התקוות של כולנו. מה היה טוב בגן עדן? היה בגן עדן גם איסור אחד. האיסור לאכול מפרי עץ מסוים. במקום שאין אף איסור – זה גיהינום, כי אין גבולות. נראה לי, שכבני אדם, אנחנו זקוקים לאיסור, שאפשר לציית לו או להפר אותו. בסיפור הבריאה, מובא הפסוק "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ." זה לא קל, אבל אפשר למשול בחטא.

אז בואו נלך לסיפור שלנו. פעם, פעם, היה בארץ הזו, שהיא גן עדן, פיקוח על מטבע זר. אסור היה, באיסור חמור, להחזיק דולרים. וכמובן שאז, כמו בגן עדן, הכי כיף היה להחזיק דולרים אסורים. באותה עת, בגלל האיסור, היו יותר אנשים שהחזיקו דולרים, מאשר היום. למה? כי היום זה מותר – אז איפה הכיף?

ייצגתי אז חברה, בבעלות שני שותפים, שמכרה מחצית ממניותיה לאזרח זר, שהתגורר באירופה, בסכום נכבד מאוד- גם במושגים של היום.

האזרח הזר הציע ללקוחות שלי להשאיר חלק מהתמורה, בדולרים – אצלו. הוא הבטיח להם סודיות מלאה, וכמובן ריבית נכבדה. הוא הסביר שעשה זאת לעוד אנשים מישראל – רק אם הם חברים. לאנשים שאינם חברים, לא יעשה לעולם טובה כזו. מדובר היה בסכום של למעלה ממיליון דולר, סכום נכבד מאוד גם היום- אבל אז – היה זה סכום עתק.

הם באו לשאול בעצתי- כדאי או לא כדאי?

הפיתוי הכי גדול בהצעה היה – זה היה אסור– כמו הפרי האסור בגן עדן.

כי אם אתה עושה רק מה שמותר – אז איפה הכיף, איפה האתגר, איפה ההרפתקה? כמובן – התלוותה לכך הבטחת חיסכון במס על הסכום, שלא יוצהר עליו ויישאר באירופה.

יעצתי להם להגיב בשלילה מוחלטת, שאם לא כן, לא הייתי מספר את הסיפור.

הסיבה הפורמאלית – אסור לעורך דין להציע ללקוח לעשות דבר בלתי חוקי.

אך לא גיליתי להם מה הנימוק הנוסף – את זה סיפרתי להם רק שנתיים לאחר אותו מעשה.

הם קיבלו את עצתי, העבירו לישראל את מלוא סכום התמורה, שילמו מס כחוק, ונפלה דממה לשנתיים.

ואז – קרה אסון. השותף האירופאי שלהם פשט את הרגל, באירופה.

כמובן שכל הכסף שנתנו לו, או הפקידו אצלו אנשי עסקים ישראליים, ירד לטמיון – מי יעז להודות שהחזיק דולרים ללא היתר בחו"ל? באותה עת, החוק מאוד החמיר עם מחזיקי דולרים בחו"ל – עבירה בלתי נסלחת, אפילו לראש ממשלה.

באו אלי הלקוחות שלי, שמחים וטובי לב שקיבלו את עצתי לא להשאיר את הכסף בחו"ל – ושאלו – "יוסי, ידעת שהוא הולך ליפול?"

היה לי פיתוי עצום לומר להם שידעתי, אבל לא עשיתי זאת. אמרתי את האמת, שלא, לא ידעתי. מאיפה שאני אדע? האיש היה ענק כלכלי, כמו מיידוף, שהסכים לקחת כסף רק ממי שהיתה לו פרוטקציה אצלו. מזרים הוא לא לקח.

"אז למה?" שאלו, "הצעת לנו לא להסכים?"

"שתי סיבות," אמרתי. "האחת – כי זה לא חוקי. עורך דין לא יכול להציע או להמליץ לעשות דבר לא חוקי. השנייה." הסברתי, "נובעת משיחה שניהלתי עם אבא שלי, שנים לפני אותו אירוע. אבא, שהיה סוחר עיראקי מיומן, אמר לי – 'אסור לעשות דבר כזה. סוחר לא יעשה ככה.'

"'למה לא יעשה,' שאלתי, 'כי זה לא חוקי?'

"אבא צחק – 'לא! למה, הממשלה לא עושה דברים לא חוקיים? הלוא הם השוטר והם הגנב! תבוא לשוטר, תיראה שהוא הגנב, תבוא לגנב – אתה רואה שהוא השוטר!'

"'אז למה, יא באבא, למה לא להשאיר את הכסף במקום סודי, שייתן ריבית יפה?'

"'אוה,' אמר אבא, 'לעולם אל תשאיר כסף אצל בן אדם מה שמכרת לו סחורה.'

"'למה,' שאלתי, 'יא באבא, למה?'

"'כי,' אמר לי אבא, 'עם הזמן, הוא יתרגל שזה כסף שלו, ויחשוב שאתה בא לקחת ממנו כסף שלו, לא כסף שלך. הוא ימצא סיבה למה מה שמכרת לו לא שווה כמה ששילם, וייתן לך אולי חצי, ואולי כלום. תמיד תיקח את הכסף ותברח. כמה שיותר מהר. תרוץ חזק, אין מה לִתעכב!' הוא אמר לי בערבית – 'כרהה בררהה.' שתבוא ברכה ממקום אחר, לא מכאן!'

"'זאת,' הסברתי לשותפים, 'הסיבה שהיתה לי.'

חלפו שנים, והתברר שהתפוח והעץ הם מאותו מטע. לאבא שלי יש נכדה, שגרה בניו יורק, והיא בנקאית בבנק להשקעות. היא סיפרה לי, כי שנים לפני שמיידוף נפל, באו אליה לקוחות, שסיפרו לה כי הגיעו, בפרוטקציה, למיידוף, ויש סיכוי שהוא יסכים לקחת מהם את כספם – לא מכל אחד הוא הסכים לקחת כסף. היא בדקה את הנושא, והציעה להם לא לעשות זאת, והם קיבלו את עצתה, וכך הצילו את כספם.

שאלתי אותה "ידעת?"

"לא," אמרה, "מאיפה לי לדעת?"

"אז למה מנעת מהלקוחות להפקיד את כספם אצל מיידוף – כאשר ענקים כלכליים עשו זאת ללא חשש?"

היא חייכה.

"הגנים העיראקיים שלי אמרו לי, שזה לא טוב לתת כסף לארגון שמורכב מאיש אחד. אם יקרה לו משהו," היא חיקתה את סבא שלה, "איפה תלך? עם מי תדבר? ומי יענה לך?"

אני חושב שההורים יכולים להשאיר לך בעיזבון כסף, שיכול ללכת לאיבוד. אבל הם משאירים לך גם מתנה נצחית – גנים – ואלה נשארים. גם לי – וגם לנכדה של אבא שלי.

* * *

ד"ר יוחאי סלע וד"ר ישראל בר-ניר

שוב פרשת ליברמן – כלבו של פבלוב

 נובח פעם נוספת

ההתייחסות של ד"ר ישראל בר-ניר: אחרי תקופת רגיעה שנמשכה מספר חודשים, מדינת-ישראל נמצאת שוב במזל בחירות. הבשורה הגיעה גם אל משרדי היועץ המשפטי ברחוב צלאח א-דין בירושלים. אמונים על הסיסמא ביום בחירות, נעלה את ליברמן על ראש מעיינינו, לשידורי החדשות בהם הציבור התבשר על הבחירות הממשמשות ובאות נוספה גם הידיעה הלאקונית היועץ-המשפטי-לממשלה יחליט אם להעמיד את ליברמן לדין עד למועד הבחירות.

במאמר קודם, שהתפרסם במגזין זה ב-5 במאי 2012, תיארתי את התגובה הפבלובית של היועה"מ וינשטיין, בכל פעם שהוא שומע שהבחירות בפתח: "הרבה פסיכולוגים טוענים שהתנייה – התהליך שבו מתפתח הרפלקס המותנה – היא תופעה המוגבלת ליצורים בעלי אינטליגנציה נמוכה בלבד ואיננה נפוצה בין יצורים בעלי אינטליגנציה גבוהה, שלא לדבר על האדם הנמצא בראש סולם ההתפתחות מבחינת האינטליגנציה. לדעתם של פסיכולוגים מהאסכולה הזאת, מה שעובד על כלבים לא עובד בהכרח על בני אדם שאמורים להיות יצורים קצת יותר אינטליגנטיים מכלבים, הפסיכולוגים האלה כנראה לא נתקלו במהלך הקריירה שלהם במערכת המשפט הישראלית: אם הם היו טורחים לבקר במשרדי היועץ המשפטי ברחוב צלאח א-דין בירושלים, הם היו מגלים שההנחות שלהם לוקות בחסר, ושעל פעולות המשרד הזה מנצח אדם עליו אפשר בהחלט לומר מותר האדם על הכלב אין. מר יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, התגלה כבעל רפלקסים שלא היו מביישים את כלבו של פבלוב."

הבחירות שהיו אמורות להתקיים בקיץ 2012 התבטלו ברגע האחרון, והכלב של פבלוב הלך לישון. יחד איתו הלך לישון גם התיק של ליברמן.  עכשיו מתחיל סיבוב חדש.  שוב מדברים על בחירות והכלב של פבלוב שוב מתחיל לנבוח.

שוב יבוא הסיפור על כך שהתיק "מסובך", על כך שההחלטה תתקבל על "בסיס משפטי בלבד", ש"למועד הבחירות אין כל קשר" לחידוש הפעילות בתיק. באורח פלא הם גם חושבים שמישהו מאמין להם.

ההתייחסות של ד"ר יוחאי סלע: מאז שהמגזין הזה קיים – מגזין המזרח התיכון – הבאנו לכם מאמרים רבים העוסקים במגוון רחב של נושאים שאינם קשורים רק לסכסוך הערבי-ישראלי או לבעיות ביטחוניות הקשורות לעניינים אזוריים ובינלאומיים. במסגרת הזו, פירסמנו מאמרים העוסקים במשפט, בתקשורת, בכלכלה, בפוליטיקה מקומית, בפוליטיקה בינלאומית ובעדכונים שוטפים על אירועי טרור אסלאמי המתרחשים מידי יום ביומו ברחבי העולם. כך למשל, הבאנו לכם גם השוואות בינלאומיות בנושאים כמו תאונות דרכים, כלכלה, אלימות פוליטית, אלימות עבריינית, תרבות, אמנות, אקדמיה וכן גם השוואות בין יהודים לערבים במדינת-ישראל בתחומים אחדים. במהלך השנים האחרונות העלינו בעיות רבות שמצאו את ביטוין, בסופו של דבר, גם בשיח התקשורתי הארצי וגם בשיח הפוליטי הבכיר של מדינת-ישראל. בכל המקרים צדקנו שהעלינו נושאים בעייתיים כמו בעיית המסתננים האפריקאים, העבריינות הלאומנית של ערביי-ישראל, בעיית הדיור בישראל, בעיית הפליטים היהודים שגורשו ממדינות ערב, היחסים עם טורקיה וכן גם על הגישושים המדיניים בנוגע לרעיון הנסיגה הישראלית מרמת-הגולן ומסירתה למשפחת אסד.

מטבע הדברים, ניתן להעריך את הכיוון הרעיוני אליו אנו חותרים בהתמדה לאורך השנים האחרונות וזאת המסגרת המאמרים שאנו מפרסמים במגזין. אולם, כיאה לחוקרים המתעניינים בגוון רחב של נושאים, אנו מעלים בעיות חשובות ללא שום קשר לשיוך הפוליטי שלנו. רווחתה של מדינת-ישראל ותושביה חשובים לנו ללא שום קשר למי שעומד בראש המערכת הפוליטית בכל רגע נתון. כך למשל, לדעתנו, נגרם עוול גדול מאוד לראש-הממשלה לשעבר מר אהוד אולמרט בידי המערכת המשפטית הבכירה של מדינת-ישראל. כך הוא הדבר גם בנוגע לח"כ לשעבר מר חיים רמון שהועמד לדין בגין נשיקה לחיילת שהפכה בידי המערכת המשפטית הצבועה והמתחסדת שלנו ל"הטרדה מינית". ועם זאת, אין זה אומר שאנו חושבים שהם ראויים ליטול חלק בפוליטיקה הישראלית ברמה הבכירה ביותר בבחירות הקרובות של 2013, כפי שאיננו חשובים שאריה דרעי ראוי לכהן בתפקיד ציבורי כלשהו. העניין הזה מוביל אותנו "לעסוק" קצת בתיק אביגדור ליברמן שצץ פעם נוספת באמצעות היועץ המשפטי לממשלה מר יהודה וינשטיין.

שימו לב לכותרת אחת שהתפרסמה באתר האינטרנט של עיתון מעריב ב-10 באוקטובר 2012: "ההכרעה בתיק ליברמן  – כנראה לפני הבחירות." וכעת תנסו לזכור, כמה פעמים קראתם את הכותרת הזו? ושוב, תנסו לזכור, מתי נפתחה לראשונה הפרשה המכונה "תיק אביגדור ליברמן"?

ובכן, קוראים יקרים, אני יודע שאתם חושבים שיש לנו מערכת משפטית מפוארת. אולם, החקירה נגד ליברמן נפתחה לראשונה בשנת 1996. מאז, עלו וצצו "פרשיות חדשות" המעסיקות את פרקליטות המדינה שלנו כבר יותר מעשור. כן כן, יותר מ-10 שנים. במדינה שפויה עם מערכת משפטית נורמאלית קוראים לזה "עינוי דין", אולם בישראל הצבועה והמתחסדת, הקיימת רק בראשם של כמה משפטנים בכירים, קוראים לזה "מיצוי החקירה". הקטע הזה של "מיצוי החקירה" יכול להימשך עוד עשור או שניים.

באורח פלא, זו מערכת הבחירות הרביעית המתקיימת בישראל, ועדיין אין החלטה סופית בעניינו של מר ליברמן. באורח פלא, תמיד כשיש "ריח" של בחירות באוויר, ממהרים פרקליטי המדינה לטעון ש"ההחלטה בעניינו של אביגדור ליברמן" תהיה עוד לפני הבחירות. ובכן, זה נשמע מעניין, זה נשמע מבטיח, אבל בעיקר זה נשמע מסריח – מלמעלה ועד למטה.

המערכת המשפטית הפחדנית שלנו אינה מסוגלת להודות בטעויותיה שנעשו לאורך כל השנים האחרונות בעניינו של השר אביגדור ליברמן ובעניינם של פוליטיקאים נוספים. המערכת המשפטית שלנו המטיפה לעקרונות של "חזקת החפות" ו"כבוד האדם וחירותו", אינה מסוגלת באמת לקיים את העקרונות הללו בשל יוהרה אישית ומקצועית שאין לה שום קשר אמיתי לעניינים פליליים הקשורים למר ליברמן ולפוליטיקאים נוספים.

במאמר שהקדשתי לזיכויו של מר אהוד אולמרט ביולי 2012, כתבתי כך: "במדינה דמוקרטית הביקורת הציבורית משמשת כלי-עזר לבעלי-תפקידים לנהל כהלכה את ענייני המדינה והחברה. אולם, לצערנו הרב, בישראל השתרשה הדעה שמאחורי כל פוליטיקאי רוחשת לה כוורת של אינטרסים מנוגדים הנובעת משחיתות אישית בלבד. למרבה הצער, דווקא 'שלטון החוק' בישראל האמון על צדק, יושר ואמת, מדרבן את הגופים המבקרים להתנהל מול פוליטיקאים כאחרוני העבריינים הפליליים. במצב כזה, אף אדם שפוי לא ירצה לקחת על עצמו תפקיד ציבורי בעל משמעות כדי לא ליפול למלכודת המשפטית הנובעת מ'היסטריה מוסרית' צבועה ומתחסדת. במילים אחרות, 'שלטון החוק' בישראל במצבו הנוכחי, מהווה סכנה לא קטנה לדמוקרטיה הישראלית."

המשפט האחרון בציטוט מבהיר היטב את הבעייה הרובצת לפתחה של מדינת-ישראל השפויה, גם בעניינו המתמשך של מר ליברמן. כל אזרח ישראלי עלול ליפול גם הוא למלכודת המשפטית דומה – תחשבו על זה לפני שאתם הולכים להצביע בקרוב.

ד"ר יוחאי סלע  וד"ר ישראל בר-ניר, "שוב פרשת ליברמן – כלבו של פבלוב נובח פעם נוספת", מגזין המזרח התיכון, 11 באוקטובר 2012.

* * *

יגאל סרנה

תספורת להמונים

[פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"]

פונה אני אלייך בשל השכלתך המשפטית וליבך הרחב, ובעקבות החלטתך למחוק כ־1.4 מיליארד שקל מחובותיו של הקבלן הנתנייתי לשעבר י. תשובה.

רציתי להביא לידיעתך מצבה של חייבת אחרת, כדי שתשקלי מעשה חסד דומה. במקרה דנן – אימי.

כהורייך, גם אימי עלתה ארצה מפולין לפני כ־80 שנה, עסקה בקטיף תפוזים, חדרנות, גידול ילדים ומזכירות, ואחר כך שקעה בזקנתה. אישה פשוטה מבית חרדי. אני יודע שרקע דתי מסייע להקלה בדין.

אימי נטולת רכוש מכל סוג שהוא, ועם זאת עד לא מכבר גם נטולת חובות והלוואות. בשנים האחרונות, עקב מצבה העלוב, צברה אימי חובות: דמי שלושה חודשי שהייה בבית אבות סיעודי בסך כ־30 אלף שקל, והלוואה שנטלנו בחשבונה כדי לסייע לה לשלם. סך חבות כ־45 אלף שקל. בחשבונה יש רק את דמי הביטוח הלאומי ומבטחים שהיא מקבלת, ו־10,000 שקל לצורכי מצבה בבוא היום. בשל גילה המופלג, 95, היעדר קשרים, חירשות, סוג של אילמות, עיוורון קטרקטי וקשיי תנועה — היא מתקשה לבצע מינוף.

פניותינו לראשי בנקים להעביר לרשותה סכומי כסף גדולים שיסייעו לה להרחיב את פעילותה המשקית, ואולי אף להניח ידה על משאבי טבע עתידיים – גז, מים מותפלים, פצלי שמן ונפט – הושבו ריקם. פנייה דומה למשרד הבריאות לצורכי סיוע תשלום לבית האבות נדחתה. אימנו הגיעה אל עברי פי פחת.

לכן קראנו, אחותי ואני, בהקלה גדולה את החלטתך באשר לחובותיו של הקבלן מנתניה. אותה החלטה רחומה למחוק חוב עצום, ששקולה למחיקת 2,000 שקל מכל חוב של כל בתי האב בישראל, אף שהכרת בכך שהנ"ל "לא רק שהוא מסתתר מאחורי עקרון היישות המשפטית הנפרדת, אלא גם עולות נגדו טענות קשות של מהלך הדרגתי מבעוד מועד לניתוק החברה מיתר התשלובת." ובכל זאת, ריחמת ומחקת.

מיד אמרתי לאחותי: "שירלי, זו האישה שתבין לליבנו. ניצלנו."

ובכינו יחד מאוד.

יבך רחב כים וחמלתך כחול אשר על שפת החופים המלדיביים. יתר על כן, אני מוכן בזה לבצע הרמת מסך מעל מכלול רכושה ועסקיה של אימי: מעבר לכיסא גלגלים דגם אי־7 עם ריפוד לידיים בשל הפרקינסון ועקמת הגב ושתי כריות לישבן, יש ברשותה גם אריזה סגורה של חיתולי שקמה סופר. מגע כותנה, נושם ואוורירי, שכבה פנימית וחיצונית דמוי בד, המעניקה מגע רך ומונעת גירויים ומכילה חלקיקים לוכדי נוזלים, העוזרים בשמירה על שכבת מגע יבשה. 15 יחידות.

ובאשר לנו, שני ילדיה: אחותי, מורה מצוינת ברשת אורט, חלתה מאוד והחלימה להפליא, מלמדת כיום רק עשר שעות שבועיות, ואילו אני נמצא בתחום מקצועי שבו ההכנסה מתכווצת. אבקש מכבודך החנון להתחשב בכל אלה ולאשר לנו תספורת בסך 64% מסך החוב, כמקובל באולמך.

נ.ב. אני לא רוצה להישמע כמלשינון של מס הכנסה, אבל התברר לי מתחקיר מעמיק כי לקבלן י. תשובה הקורס יש אח תאום, דומה כשתי טיפות מים מותפלים ובעל שם זהה, שהוא גאון פיננסי בעל נכסים ברחבי העולם, שאף הניח כפיו על מרבצי הגז של מדינת ישראל בערך משוערך של עשרות מיליארדי דולרים. כלום לא מן הראוי כי אח תאום זה יסייע לאח המתמוטט לשלם את חובו, למען לא יוכתם שמו ולא יימחק כספנו בקרנות הפנסיה? הקדישי גם לזאת מחשבה עמוקה, כדרכך.

שלך, בהערכה

י. סרנה

2.10.12

* * *

נטע שקד

יום עם נעמי פולני

אני וידידי פ. נוסעים לביתה של נעמי פולני, הגרה במושבת כנרת. נעמי פולני, אישה קטנת קומה ורזה, אחת מגיבורת התרבות של הארץ, פותחת לנו את הדלת. אותות הגיל אמנם ניכרים בה, אך לא בראשה הער והצלול. בתוך המכל הקטן הזה יש הרבה שנים של עשייה מפוארת. היא ידועה כאחת ממעמידות השירים הטובות בארץ, אם לא הטובה מכולם. מנגנת, גם היום, באקורדיון גדול של 120 באסים. יודעת וזוכרת את כל מילות השירים. לשונה חדה ומדויקת, גם אם הגיל כנראה משפיע כבר על זיכרונה. כל פעם שהיא צריכה לזכור שם של אדם או מקום היא נתקעת, אבל מתמודדת ולא מוותרת.

רצינו להזמינה לארוחת צהריים באיזו מסעדה  הצופה אל הכנרת, אך כששמעה שאנחנו רוצים לטייל לחמת גדר שמחה מאוד וביקשה להצטרף לטיול. קבענו לאסוף אותה ב-10.30. כשהגענו עוד לא היתה מוכנה.

 "אל תדאגו," אמרה לנו, "אני רק צריכה להחליט מה ללבוש, ההחלטה אולי קשה, אבל אחרי שאני מחליטה זה הולך לי ציק-צאק."

בינתיים אני סוקרת את ביתה העמוס בחפצים, תמונות וצילומים, ספרים וניירות. שני כלבים עזובים שנאספו על ידי בעלת הבית באהבה רבה נועצים בה עיניים. היא מדברת אליהם כאילו היו בניה. מאחורי הבית גינת עצי פרי ועץ הזית גדל פרא והוא עמוס פירות לעייפה. דקל גבה צמרת מסמן את גבול הנחלה. סוף סוף היא מוכנה. חולצה לבנה  חסרת שרוולים, מכנסיים כחולים עם עיטורים  לבנים מבד כותנה דק, צמה כסופה קלועה בקפדנות מכוסה במטפחת ראש קטנה וורודה. על הכתף תיק שידע ימים טובים יותר. לרגליה, כמו לכל נערה מתבגרת, כפכפי אצבע.

באחד הראיונות עם חיים חפר, ששודרו לאחר פטירתו, הוא סיפר על התקופה  בה היה מפקד הצ'יזבטרון. נעמי פולני איחרה לכל החזרות, ולא בכמה דקות אלא בכמה שעות. ולמה? כדרכה, בעת צעידתה למקום החזרה, היתה פוגשת חתול או כלב הזקוקים לתשומת לב, אותה העניקה להם בשמחה ובאהבה. תכונה שכנראה נשארה טבועה בה עד היום.

השעה אחת עשרה וחצי ואנו יוצאים לדרך. אני נוהגת והיא יושבת לידי. נוסעים לחמת גדר ואין רגע דל. נעמי אוהבת לדבר ולספר. בזמן הנסיעה היא נרגשת מגווני הירוק השונים של העצים, מהחלקות המעובדות על מורדות ההרים. כשעוברים ליד גשר אל-חמה שנהרס בליל פיצוץ הגשרים, היא מספרת שחברי ההכשרה שלה מאפיקים הם שפוצצו את הגשר, גם היא דרשה לצאת, אבל בחרו שתי בנות אחרות ועל זאת היא לא סולחת לפלמ"ח עד היום.

אנחנו מגיעים, חונים ופונים לעבר הכניסה. שומרי השער  מזהים את נעמי ומכבדים אותה, אך לא מוותרים על תשלום הכרטיס. נעמי ממהרת להכריז: "כל אחד משלם בשביל עצמו." ומוותרת רק אחרי שמגלה ששכחה את הארנק בבית.

מתחילים ללכת ומסתבר כי ההליכה קשה לה. היא שכחה שהיא כבר לא יכולה לרוץ כמו פעם. על כל כמה צעדים היא צריכה לנוח קצת, מי שעוזר לה הם הילדים החולפים על פנינו והיא עוצרת אותם כדי לשאול:             

"חמודי, מה שמך?"

 בדרך כלל הילדים שותקים, לפעמים מגיבים בחיוך ומחכים שההורים יענו במקומם. חלקם מכווצים גבות ושואלים את עצמם "מאיפה האישה הזאת מוכרת לנו?"

ורק כשהיא חוזרת ואומרת לילד, "לי קוראים נעמי ואיך קוראים לך?" – עיני ההורים נפקחות והם מריעים: "אה! ראינו אותך בטלוויזיה!"

נעמי מודה בניד ראש וממשיכה לפסוע מתונות עד הילד הבא.

השביל נוח והרבה ירוק מסביב. מדי פעם יורד עלינו ענן ערפילי של טיפות מים מרעננות המותזות מצינור מנוקב המתוח ממעל לכל אורך השביל, ואנחנו מדמים עצמנו צועדים ביערות הגשם.

מגיעים לכלוב הקופים. נעמי לא שואלת לשמם אלא נותנת לכל אחד שם ומדברת אליהם כאילו היו ילדיה. היא מתלהבת מכל תנועה:

"תראו איך הוא יושב לו שם כמו פריץ ומחכה שהנקבה תפנק אותו."

"וההוא שם לא מואיל בטובו להחזיר מבט לקופה המיטיבה."

נעמי מתמוגגת מישבנו הנפוח והאדום של הזכר ומזיקפתו של השני. זו הזדמנות למנוחה ואחריה אנחנו פונים לכלובים הבאים. התנינים שוכבים-שרועים כאילו היו ערימה של גוויות ללא ניע. פה ושם בדל של זנב זז. הדמיון עובד ונעמי מתחילה לשיר להם:

"יש ערימה של חברה על הדשא

אני דברים כאלה מחבב

בנים בנות ביחד, זה יפה ש-

יש אומץ לפעמים להתערבב..."

היא שרה במלוא הרצינות והדיוק ואם הייתי נותנת לה להמשיך היתה שרה את כל השיר.

מול הכלוב של הָאֵמוֹ, שהיא ציפור גדולה הדומה לבת יענה, יש ספסל. הגברת יושבת עליו ואחר כך עוברת לשכיבה כשפניה אל הזכר הגדול. היא קוראת לו יוסי  ומעודדת אותו לעשות משהו. מעניין מה היתה אומרת ליוסי לו ידעה שהנקבה מזדווגת עם עוד כמה זכרים והם אלה הדוגרים ומגדלים את הצאצאים. נדמה לי שזה היה מוצא חן בעיני הפמיניסטית שבה.

אני מנצלת את הזמן ומטיילת לבד בין הכלובים. בכל כלוב בריכה מלאה מים, משטח בטון מקיף אותה וסביבו שתול דשא. בכולם תנינים בגדלים שונים ובכמויות שונות. אני חוזרת לשני ידידיי הקשישים ומציעה לשוב על דרכנו כי המסלול ארוך ומפותל ונעמי לא תעמוד בו. ואכן כך אנחנו עושים.

בדרכנו חזרה אנחנו מתבשרים שבעוד רבע שעה יהיה מופע של תוכים. אני ממלמלת שזה הדבר האחרון שמעניין אותי, אך נעמי עטה בשמחה על ההזדמנות לחוויה המיוחדת הזאת, ואנו  בעקבותיה. הקהל כולל ילדים קטנים עם חיתול ומוצץ, משפחות של הורים צעירים וילדיהם, סבא וסבתא עם הנכדים ואנחנו.

המופע מתחיל. המוסיקה קצבית ורועשת. התוכים המאולפים מפגינים את יכולתם לקול עידוד המנחה-המטפל-המאלף. שואו של ממש. נעמי מתמוגגת כאחת הילדות ומלווה את המופע בקריאות התפעלות.

ביציאה אנחנו פוגשים את בעל המופע. אדם גבה קומה ושרירי. נעמי עומדת מולו ובמלוא הרצינות מנסה ללמדו פרק בהלכות בימוי והעלאת מופעים. הזלזול ניכר בפניו של הגבר המגודל שמגייס את סבלנותו, ואולי גם קצת יראת כבוד לגילה של הדוברת. ברור שהוא לא יודע מי עומדת לפניו.

אדם שמזהה אותה ושומע את השיחה אומר: "אי אפשר להתווכח עם שישים שנות ניסיון." ומישהו מהצד מוסיף "שמונים."

בסוף הסיור המפרך נכנסים לרכב ונוסעים לבית גבריאל לסעוד ארוחת הצהריים. הרי מזה התחיל כל העניין.

* * *

מרדכי קידר

טורקיה מסתבכת

במשולש הטורקי-כורדי-מצרי האינטרסים מביסים את העקרונות, אויבו של אויבי אינו בהכרח ידידי, האהוב של אתמול הוא השנוא של היום, הסיסמאות נבובות והאזהרות אינן מגובּות במעשים, מעצמות אזוריות מאיימות זו על זו, הכלכלה של אתמול אינה הכלכלה של היום, והתחזית לעתיד מנוגדת לתוכניות העבר. כל המערך האזורי שתיכננו רג'פ טאיפ אדואן ואחמט דבוטוגלו מתמוטט על ראשיהם של הטורקים שכבר אינם מריעים לארדואן כאילו היה סגנו הכול יכול של היושב במרומים. במצוקתו הוא מחפש חברים חדשים, אבל להוותו מתברר כי הם קבצנים, עניים מרודים.

הביצה הסורית עומדת להטביע בדם, אש ודמעות את משטר אסד, אבל היא עלולה למשוך אל תוך מערבולותיה גם את טורקיה. אין ספק כי משטר אסד ייפול, והשאלה היא מי יהיה שם כדי לתפוס ככל שיוכל את מה שיישאר מסוריה, מי ייצא בפחות נזקים ממלחמת הכול בכול במדינה כושלת זו, ומי מהמר היום על סוס שמחר ינצח או ימות.

המרוויחים הגדולים

בעקבות מלחמת העולם הראשונה, כאשר חילקו המעצמות את המזרח התיכון למדינות תחת השפעה אירופית, הכורדים נשכחו, נזנחו ונבגדו. הם חולקו בין ארבע מדינות: עיראק, סוריה, טורקיה ואיראן. אף אחד לא התייחס ברצינות לשאיפותיהם הלאומיות של הכורדים, וכולם חשבו שהם יוותרו עליהן. הדיכוי שסבלו בכל ארבע המדינות הללו, כמו גם לשונם ותרבותם הייחודיים, שימרו אותם כיחידה אתנית חיה ופעילה, בעלת שאיפות לאחדות ולעצמאות, שהתבטאו במאבק דמים שניהלו לאורך השנים למען חירותם. אך הפַּלְגָנוּת והשבטיוּת של הכורדים לא סייעו להם להגשים את מטרותיהם המשותפות.

"האביב הכורדי" החל לפני 22 שנה, כאשר הוטל על סדאם חוסיין איסור להטיס את חיל האוויר שלו מעל החבל הכורדי של עיראק. השמים הנקיים מאוייב איפשרו לכורדים לפתח מנגנונים חברתיים ופוליטיים, שיצרו את כורדיסטן העיראקית העצמאית על כל סממני הריבונות: דגל, מפלגות, אמצעי תקשורת, בחירות, פרלמנט, ממשלה, מערכת כלכלית ומעל כולם ה"פֶּש מֶרְגַה" – צבא המגן ללא חת על הישגי הכורדים – עצמאות שכורדיסטן העיראקית נהנית ממנה כבר שנים לא מעטות בחסות ארה"ב, על אפה וחמתה של טורקיה. כורדיסטן העיראקית הפכה לבסיס התארגנות, אימון וחימוש של "מפלגת הפועלים הכורדית" PKK –המנהלת מלחמה עקובה מדם נגד השלטון הטורקי.

העצמאות בפועל שכורדיסטן העיראקית הצליחה לבסס, בעיקר מאז הפלת סדאם ב-2003, עודדה את הכורדים של טורקיה והמריצה אותם להיאבק למען עצמאות מעול הטורקים. ההידרדרות בתפקוד השלטון בסוריה מאז מרץ 2011 הביאה את רעיון העצמאות גם אל הכורדים של סוריה, שמרביתם מתגוררים במחוז חַסַכַּה בצפון מזרח המדינה הצמוד לכורדיסטן העיראקית והכורדית.

בחודשים האחרונים עוברים כורדים רבים מסוריה לעיראק על מנת להתאמן ולהתארגן כיחידות לוחמות במחנות הצבא הכורדי (פש מרגה), והם חוזרים לסוריה כדי להגן בה על משפחותיהם. כאשר גם הכורדים הסוריים יגשימו את חלום החירות, יהיה על ארדואן להתמודד עם שלוש חזיתות כורדיות: עיראקית, סורית ומקומית. הוא אומנם רוצה שאסד יסתלק, אבל כלל לא מוצא חן בעיניו מה שכבר קורה בשטח: התפרקותה של סוריה וצמיחת כורדיסטן נוספת, סורית.

טורקיה מסייעת לערבים הסוריים המורדים באסד, ולכן אסד, כנקמה, מסייע לכורדים בטורקיה, ה"פ.ק.ק." המורדים בארדואן. בתמורה, משתתפים לוחמי המחתרת הכורדית הזו עם צבא סוריה בלחימה הקשה על חַלֶבּ. ברית זו בין אסד וה"פ.ק.ק." היא לצנינים לא רק בעיני ארדואן, אלא גם בעיני הכורדים של סוריה, המעוניינים בהסתלקותו של אסד.

האמת יוצאת לאור

מאז שהגיעה "מפלגת הצדק והפיתוח" האיסלאמית לשלטון בטורקיה לפני עשר שנים, היא הפנתה את מדיניות החוץ של המדינה מזרחה: הקשרים עם סוריה, עיראק ואיראן פרחו, וישראל שילמה את המחיר. מדיניות "אפס סכסוכים" שהגה שר החוץ, דבוטוגלו, אמורה היתה להציב את טורקיה בעמדת "המבוגר האחראי", המתווך והמפשר האזורי, זה היכול לתגמל את הסרים למשמעתו בהסכמים כלכליים מפתים. טורקיה ביטלה את הצורך בוויזה לאזרחי סוריה, וארדואן ואסד הצטלמו חבוקים ומחויכים. הכלכלה הטורקית פרחה והציבה פיתוח שנתי מדהים של 8 אחוזים. הכול נראה טוב, עד שלהי 2010.

סוגיית הגרעין האיראני ושרשרת האסונות שהביאו עמי המזרח התיכון על עצמם, זו המכונה "האביב הערבי", הציבו את טורקיה בפני מצב עגום למדי: איראן מסתבכת עם המערב, סובלת מסנקציות, וטורקיה אינה מצליחה לפשר ולגשר. הצעות של ארדואן לאחסן בטורקיה אורניום מועשר של איראן נשארות תלויות באוויר. ההידרדרות בסוריה מגבירה את המתחים בתוך טורקיה בין כורדים וטורקים ובין מוסלמים ועלווים, ומעיקה על הכלכלה הטורקית עם כ-100 אלף פליטים סוריים.

קריאות חוזרות ונשנות של ההנהגה הטורקית להחיל על סוריה משטר של איסור טיסות מעל הערים נשארות תלויות באוויר, ואף אחד אינו מתייחס אליהן ברצינות. איראן מאיימת על טורקיה שאם תתערב בסוריה, תתקוף אותה איראן, למרות שחברות טורקיות מסייעות לאיראן לעקוף את הסנקציות הבינלאומיות המוטלות עליה. רוסיה מגבה את איראן, וארה"ב אינה מתנדבת לגבות את טורקיה הנשלטת בידי מפלגה איסלאמיסטית, למרות שזו הסכימה להציב בתחומה של טורקיה מערכת מכ"ם האמורה להגן על אירופה מטילים בליסטיים איראניים. ההסתבכות עם ישראל וסירובה של זו להתנצל על הריגת תשעה אזרחים טורקיים על ה"מאווי מרמרה" מציגה את ההנהגה הטורקית כחלשה.

הכלכלה הטורקית נסוגה, השקעות זרות מתמעטות, האינפלציה גבוהה, אירופה הנתונה במשבר רוכשת פחות מוצרים המיוצרים בטורקיה והשוק הערבי נעלם. איראן מספקת נפט וגז לטורקיה, אך המתיחות ביניהן מסכנת את היחסים הכלכליים ביניהן. הצמא לאנרגיה דוחף את מנהיגי טורקיה ללחוץ על ישראל וקפריסין "לקחת את טורקיה בחשבון" בנוגע לחלוקת הגז בקרקעית הים התיכון. אירופה אינה תומכת בדרישה טורקית זו, ועל יחסי טורקיה עם נאט"ו מעיבים צללים: טורקיה עדיין לא שכחה ולא סלחה לאירופה על סירובה לקבלה לאיחוד האירופי, למרות שסירוב זה פטר את טורקיה בדיעבד מלסייע ליוון להיחלץ מקשייה הכלכליים. טורקיה אינה מסייעת לנאט"ו באפגאניסטן, כמו שלא סייעה למערב לפלוש לעיראק ב-2003.

המשבר בסוריה חושף את האמת על השלטון בטורקיה, בכך שהציב את עצמו בקדמת החזית הסונית, האנטי-שיעית ואנטי-איראנית. טבח מוסלמים ביד עלווים מוציא את ארדואן מכליו, ומדי שבוע הוא מפיק הכרזות קיצוניות נגד אסד ומשטרו. אלא שעד היום לא תורגמו הדיבורים לפעולה צבאית ישירה. מעשיו הסתכמו בתמיכה בארגוני האופוזיציה הסורית, אספקת נשק, ציוד וכסף לצבא הסורי החופשי, הקמת בסיסי אימונים למתנגדי אסד ואספקת מידע מודיעיני להם על תנועות צבא-אסד ותוכניותיו המבצעיות נגדם.

טורקיה נשאבת אל תוך הוואקום השלטוני המתגבר בסוריה, כשמצד אחד היא פועלת להפלת שלטון אסד והעלווים, אך מצד שני אינה מעוניינת שסוריה תתפרק. ארדואן, כמו בנימין נתניהו, חושש גם מזליגת נשק השמדה המונית לידיים בלתי אחראיות, ונוכחותם של חיזבאללה ומשמרות המהפכה של איראן בסוריה מדאיגה מאוד בהקשר זה. הפרלמנט הטורקי נתן אור ירוק לממשלה לפתוח במלחמה נגד משטר אסד, וארדואן מדבר עליה כעל עניין העלול להתגשם בכל רגע. הפלת המטוס הטורקי ביוני השנה, השמועות על חיסול שני הטייסים בדם קר, תקריות הגבול בין שתי המדינות שבהן נהרגים אזרחים ואנשי צבא משני הצדדים, עלולים בקלות להתדרדר לעימות רחב ועתיר נפגעים, שכן במקרה כזה, יילחם אסד על פי הקו המנחה של "תמות נפשי עם פלישתים."

אלא שיש לארדואן סיבה נוספת להימנע מעימות כולל עם סוריה, והוא הצבא. שיעור ניכר מחיילי טורקיה הם כורדים, ואלו עלולים לסרב להילחם או אף להביא נזקים לציוד לחימה ולפעילות הצבא הטורקי, אם יחושו שהאינטרס הכורדי בסכנה. החיילים הכורדיים לא ישתתפו  נגד אחיהם שבסוריה במלחמה שמטרתה בין השאר למנוע מהם מדינה. באופן כללי לא ברור עד כמה הצבא הטורקי חדור מוטיבציה לצאת למלחמת ברירה על אדמת סוריה.

האופוזיציה בטורקיה מאשימה את ארדואן בדרדור היחסים עם סוריה על מנת לצאת למלחמה נגדה ולנצח אותה, ואז ללכת לבחירות ב-2014 כדי לזכות בנשיאות טורקיה. זו מאשימה את ארדואן גם בכוונה להכניס שינוי בחוקה שיהפוך את המשטר לנשיאותי, כזה שיעניק לנשיא את מרב הסמכויות הביצועיות, כמו בארה"ב ובצרפת. מלחמה נגד הצבא הסורי המותש תביא בהכרח ניצחון לארדואן – בשדה הקרב ובקלפי. הוא כמובן מכחיש שבכוונתו להכניס את טורקיה למלחמה נגד סוריה רק על מנת לקדם את שמו ומעמדו.

טורקיה כמודל לחיקוי למצרים

בתוך כל המהומה האזורית שאליה הכניס ארדואן את טורקיה, הוא מחפש חברים, שאיתם הוא יוכל להתייעץ ובהם יוכל להסתייע. מצרים של "האחים המוסלמים" היא בחירה טבעית. חילות הים של טורקיה ומצרים מקיימים בימים אלה תמרון משותף. התמרון, הנקרא "ים הידידות" (בחר אל-צדאקה), מתקיים במצרים. חיל הים הטורקי משתתף עם שתי פריגטות, ספינת התקפה מהירה, מכלית, שתי נחתות, שני מסוקים, פלוגת רגלים ימית וצוות קומנדו ימי. זוהי הפעם השנייה שחילות הים של שתי המדינות מתרגלים יחדיו. המטרה המוצהרת של האירוע היא לפתח את שיתוף הפעולה ואת יכולת הפעולה המשותפת של שני הציים.

ב-6 באוקטובר השנה נאם נשיא מצרים מוחמד מורסי בפני קהל של עשרות אלפי אנשי צבא, לרגל מלאת 39 שנים לניצחון במלחמת אוקטובר ולרגל מלאת 100 ימים לכניסתו לתפקיד. הוא מודע היטב לבעיותיה הכלכליות של מצרים, הכופות עליה להיות תלויה בחסדי אחרים ולקיים מדיניות שאינה עולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה של "האחים המוסלמים". לשם הגברת העצמאות, הוא ביקש מטורקיה סיוע כלכלי בסך מיליארד דולר, וקיבל.

מורסי הציג את הישגיו מאז שעלה לשלטון בסוף יוני כנשיא הראשון של מצרים שנבחר בבחירות חופשיות, אך הוא הדגיש גם את האתגרים שבפניהם עומדת מצרים.

מבקריו, לעומת זאת, טוענים כי מורסי אינו מושלם, וכי זכייה בבחירות אינה ערובה לתפקוד נכון. הם מאשימים אותו במינוי מקורבים על פי נאמנותם ל"אחים המוסלמים", ולא על פי כישוריהם. האירוע של 6 באוקטובר, שכלל מצעד צבאי כחלק מטקס לציון יום השנה למלחמת 1973 של מצרים עם ישראל, היה הפגנת כוח של "האחים המוסלמים" מול מתנגדיהם, בתוך מצרים ומחוץ לה.

מורסי אמר שהוא השיג 70 אחוזים ממטרותיו. מצרים ביקשה מקרן המטבע הבינלאומית הלוואה של כמעט 5 מיליארד דולר לחיזוק הכלכלה. פקידים אמרו כי קרן המטבע הבינלאומית דורשת שמצרים תארגן מחדש את מערכת הסובסידיות כאחד התנאים להלוואה. משמעות הדרישה הזו היא העלאת מחירים, העלולה ליצור מתחים בין הממשל ובין העם. מורסי מעדיף לקבל הלוואות ולא לגבות מן העם מחיר גבוה עבור מוצרי מזון בסיסיים. הוא מאשים את משטרו של חוסני מובארק בשחיתות ובגזילת מיליארדים השייכים לעם. אבל יש גבול עד כמה יוכל מורסי להאשים את מובארק, שכן מורסי נבחר להתמודד עם הבעיות, לא להתבכיין בגללן.

עבור מורסי, טורקיה היא מודל של הצלחה: ממשלה איסלאמית, חברה מסורתית, כלכלה מפותחת, צבא גדול וחזק, מעמד בינלאומי איתן, וידידות עם מזרח ומערב. יש בין מורסי לארדואן חילוקי דעות בקשר לסוריה, שכן מורסי טוען כל הזמן שאסור למדינות זרות להתערב בסוריה, ואילו ארדואן קורא להתערבות בינלאומית בה. עם זאת, שניהם רואים עין בעין ובחומרה רבה את המתרחש בסוריה, ושניהם כואבים את הזוועות המתרחשות בסוריה לעיני המצלמות.

שניהם מוסלמים סונים העומדים בראש מדינות סוניות, וחוששים מהתפקיד שאיראן השיעית ממלאת בסוריה בפרט ובמזרח התיכון בכלל. הם חוששים מתוכנית הגרעין האיראנית, מחתרנותה של איראן ומיכולתה לערער משטרים מבפנים ולהשתלט על המדינות, דוגמת מה שעשתה ללבנון ולעיראק.

שניהם שולטים על מעברי מים בינלאומיים – תעלת סואץ במצרים והבוספורוס והדרדנלים בטורקיה – ושניהם יכולים להפריע לתנועה הימית של הקואליציה השיעית ותומכיה, איראן ורוסיה, בדרכן לים התיכון במטרה לסייע למשטר הסורי. זו כנראה הסיבה לעובדה שהתמרון הטורקי-מצרי הוא ימי ולא יבשתי.

לא ברור אם הקשר המתהדק בין מצרים לטורקיה ישנה את מאזני הכוח באזור, אבל בהחלט יש לקחת אותו בחשבון כשמדובר, למשל, במצור הימי שהטילה ישראל על רצועת עזה. מה תעשה ישראל אם וכאשר יחליטו מורסי וארדואן לגזור קופון של אהדה על חשבון ישראל באמצעות משלוח "סיוע הומניטרי" לעזה בספינות חילות-הים של שתי המדינות? מה יעשו אז ברית נאט"ו וארה"ב?

 המאמר התפרסם במגזין "מראה" 215 וכן בעיתון "מקור ראשון"

* * *

אודי מנור

כשתותחי השלום יורים שקרים

טיעונו של רון וייס אודות "איזונו" של עיתון 'הארץ' [גיליון 780] היה יכול להיות משעשע אילו לא היה מביך, ובעיקר חסר שחר. הטכניקה של מתן במה לדעות מנוגדות לקו הראשי, בדיוק לשם יצירת מצג שווא של "איזון", ימיה כימי העיתונות ההמונית.

בעיתון הסוציאליסטי 'פארווערטס' למשל, נהגו לארח כותבי מאמרים 'קפיטליסטיים' ברוחם, וכדי "לאזן" כביכול את הקו האנטי-ציוני הקיצוני אותו הנהיגו, נתנו מדי פעם במה לאורחים שכתבו בזכות הציונות.

מאמרי דיעה אינם ליבת העיתון, אלא האופן בו הוא מסקר אירועים שעל סדר היום. הפטנט הזה לא רשום בשום מקום מן הסתם, כי כל בר דעת יודע שדימוי "האיזון" בעיתונות במדינה דמוקרטית הוא הכרח. 'הארץ' יישמו את הפטנט הזה מאז ומעולם. אחד הביטויים המובהקים שלו היו מאמריו הקבועים והמבריקים של אריה כספי, סוציאל-דמוקרט אם לא סוציאליסט מובהק, שפורסמו במוסף 'הארץ' בכל שבוע, והציגו במערומיה את תפיסתו הכלכלית של העורך הנצחי של העיתון לאנשים חושבים לענייני כלכלה וחברה, נחמיה שטרסלר. האם דבריו של כספי שהודפסו כאמור במוסף הארץ הזיזו ולו כזרת את שטרסלר מעמדתו? יוק. האם טיעוניו המשכנעים גרמו לכתבים הכלכליים של 'הארץ' להשתדל לפחות להציג את הנושאים בהם דנו באופן מאוזן?? יוק ויוק.

באשר להווה, מומלץ לרון וייס להציץ באתר 'פרספקטיבה' העוסק בין השאר במעקב אחר האופן בו העיתון 'המאוזן' שלו, 'הארץ', מציג אירועים אקטואליים. רשימת העיוותים והשקרים, כן, פשוט כך, השקרים, זועקת לשמיים. "זועקת" אמרתי? כנראה שלא מספיק חזק. מסתבר שעדיין ישנם עשרות אלפי אזרחים חושבים, שהעובדה שהם רואים מאמר דיעה של ישראל הראל, הופכת בעיניהם את המדיניות המרושעת של העיתון הזה לכשרה למהדרין. שהרי הוא הפקיע את 'הנאורות' בכלל ואת 'מחנה השלום' בפרט, וכשתותחי השלום יורים שקרים, המוזות של האנשים החושבים אמורות לשתוק.

אהוד: מתן במה לישראל הראל ב"הארץ" מזכירה את המדיניות של המועדונים החברתיים העשירים במקומות מסויימים בארה"ב – שמקבלים כחברים יהודי אחד או שניים כדי להיראות בלתי מפלים יהודים, וגם כנראה לא עוברים על החוק – אך לא יותר משני אלה. נדמה לי שקוראים לתופעה זו "טוֹקֵן ג'וּ".

* * *

משה כהן

הנדון: האמנם בגלל אי שוויון זכויות?

מכובדי,

נשמעת אצלנו חדשות לבקרים הטענה שאי השתלבותם של ערביי ישראל בחיי המדינה נובע מאי מתן שוויון זכויות לערבים על ידי הציבור הישראלי.

אין טענה מופרכת מזו. דרישה לשוויון זכויות היא יפה ברמה האידיאולוגית, אך אין לה ולא כלום עם הדו קיום במדינה. כל מי שעיניו בראשו רואה בעליל שמצב זכויות הערבים אינו כל כך גרוע, אך פניהם של הערבים אינם לדו קיום. אדרבה, הערבים מצהירים בכל הזדמנות שאינם מכירים במדינה יהודית, שאין לה זכות קיום מבחינתם ושיש לשים קץ לקיומה. הא ראייה התנגדותם הנחרצת לשירות אזרחי. לדידם מדינת ישראל הביאה עליהם אסון לאומי (נכבה) שהוא עוול היסטורי שעימו לא יוכלו להשלים. 

טיעון זה נשמע לא רק על ידי המנהיגים הערביים, לרבות חברי הכנסת שלהם ומנהיגי התנועה האסלאמית, אלא גם על ידי החלקים המובילים בציבור הערבי כגון סטודנטים ואינטלקטואלים. מטבע הדברים מרתיעה העוינות שלהם מעסיקים פוטנציאליים ומפריעה להשתלבות.

לכן הגיעה העת לדבר מפורשות ולהעמיד דברים על דיוקם, בכל הכבוד לשוויון הזכויות –לא הוא המפתח לדו קיום בשלום. הדבר אינו תלוי בנו אלא במנהיגי הציבור הערבי, שבעיניהם אין למדינה יהודית שום לגיטימציה. אין שום הצדקה להאשים את הציבור היהודי בישראל, מלבד רגשי נחיתות והאשמה עצמית כרונית.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

פולמוס עלייה ראשונה

לאהוד שלום רב,

מן הראוי שתפנה את קוראיך למאמר של יהושע קניאל בנידון:

http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_9.6.pdf

הוויכוח התחיל הרבה לפני שישראל ברטל הביע את דעתו בנושא.

לגביי, כצאצא של הבילוי"ים, אני חושב שהוויכוח הוא טיפשי. גם לאלה וגם לאלה מגיעה זכות הראשונים: לפתח תקווה אולי התלם הראשון, ולראשון לציון הגן העברי הראשון, בית הספר העברי הראשון, הניסיון התעשייתי הראשון (יקב) ועוד ועוד.

בברכה

נעמן בלקינד

לאהוד בן עזר,

העלייה הראשונה לא זכתה כנראה להוקרה בספרי ההיסטוריה. לגביהם הכול החל עם הביל"ויים. אריק איזנשטיין בן בת שלמה המתגורר בזיכרון יעקב כתב כמה מילים על ההתארגנות הרומנית  לקראת העלייה  לזיכרון יעקב, בצירוף מסמכים מקוריים. שלח לי את כתובתך ואשלח לך את הדפים שכתב (לא הרבה  דפים). אתה יכול להתווכח עימו על הראשוניות, אבל שניכם מאותו צד של המתרס.

 כנראה שזכות הראשונים  היא  למתיישבים  במושבות פתח תקווה, ראשון לציון, זיכרון יעקב, ולא לביל"ויים. 

 בברכה

 מלי טויב-אהרנסון

אהוד: ראשון לציון נוסדה על-ידי הביל"ויים, שהיו אמנם קבוצה קטנה יחסית, לעומת כל שאר איכרי המושבות הראשונות, אבל היו להם יחסי-ציבור מצויינים.

אהוד שלום,

קראתי בעניין את מאמרך על ראשוניותה של פתח תקווה. עוד אתה מדבר וזה בא: משפחתי עלתה עלייה ציונית למהדרין, יחד עם משפחות נוספות, ב-1876. התיישבנו בשפרעם ואחר כך בצפת. נכון, לא היתה זו התיישבות חקלאית, אבל יהודי המגרב, הספרדים, ישבו את הארץ וחיזקו את הערים. ונזכיר את ירושלים, את היציאה מן החומות, את שכונת הבוכרים.

זהו.

חבל מאוד שנטבעה בכלל הסיסמה הזו "העלייה הראשונה", שכן היכן שלא תקבע אותה, בשקר יסודה והיא תקפח את אותם יהודים שבאו קודם.

בברכה,

יהודה לביא

אהוד:  בשנה שעליה אתה מספר, 1876, עדיין לא היה המושג "עלייה ציונית". לכל היותר אלה היו, בשנים שלאחר מכן, "חובבי ציון" – שלא הצליחו ביותר לבסס את מושבות העלייה הראשונה מבחינת התשתיות, עד שלא באה עזרתו של הברון רוטשילד.

* * *

יוסף אורן

מדוע קשה להמחיז יצירה של קנז?

תיאטרון "גשר" הציג השנה מחזה שנכתב על-פי הנובלה "בין לילה ובין שחר" של יהושע קנז. בראיון שהתפרסם במוסף "7 לילות" של העיתון "ידיעות אחרונות" מיום 28.9.2012, הודה קנז שלא קרא את המחזה שנעשה על-פי יצירתו וגם לא ראה את ההצגה עצמה. באירוניה האופיינית לו נימק את התרחקותו מההמחזה ומההצגה במשפטים הספורים הבאים: "אני כבר מכיר את הסיפור. - - - אמרתי להם, 'תעשו כמו שאתם מבינים, ואני מאחל לכם הצלחה.' במחזאות הם מבינים יותר ממני."

ואכן, כמחבר הנובלה יכול היה קנז לשער שאנשי התיאטרון יצליחו להפיק ממנה מחזה עם קונפליקטים, אך רק מרובד "הפעולה" הקיים בה, שהוא הרובד המתאר את אירועי העלילה החיצונית – אירועים שמתרחשים במציאות הגשמית והגלויה של סיפור. מאחר שהיחסים בין גיבורי הנובלה של קנז מתבטאים בחלקם גם בעימותים מילוליים ופיזיים, ניתן בהמְחזה לתרגם עימותים אלה בקלות יחסית לסצינות ויזואליות דינמיות, שהן הסצינות אשר יוצרות את הדרמה על במת התיאטרון.

לעומת זאת, יכול היה קנז להניח, שעושי ההצגה יתקשו להמחיז את הרובד הנסתר מהעין בעלילת הנובלה. מדובר ברובד העלילה הפנימית, המספר על חיי הנפש האינטימיים והסמויים של דמויות אחדות בנובלה, אשר אינן לוקחות חלק בולט ב"פעולה", אלא צופות באופן פאסיבי ומהצד באירועיה. ובעוד חבריהם מתווכחים ומתכתשים לעיניהם, הם עצמם מתאמצים להשתלט על המהומה שמתחוללת בנפשם בין היצרים והסיוטים מזה והכיסופים והחלומות מזה. מדובר בסבך נפשי כה מוצפן וכה אינטימי, עד שאי-אפשר להציפו ממעמקיה של הדמות וגם קשה להמחישו כסצינות "פעולה" ויזואליות על במת התיאטרון. עד כדי כך קשה – שאפילו אמצעי העזר המתווספים ליסודות "הפעולה" של המחזה (התפאורה, התאורה, התלבושות, האביזרים והמוזיקה) מתגלים כחסרי יכולת לסייע בכך.

קווים ליצירת קנז

דיון באפשרויות ההמחזה של אחד מסיפוריו של יהושע קנז חייב להתחיל בהיכרות עם הקורפוס המלא של יצירתו במשך כ-60 שנה. נתון חשוב בהיכרות עם יצירתו של קנז היא העובדה שהינו מְספר דוּ-אָפיקי, סופר שפיתח בכתיבתו במקביל שתי סדרות – הסדרה הביוגרפית והסדרה הקיומית.

 סיפורי הסדרה הביוגרפית מקיפים את עשרים שנות חייו הראשונות של קנז עצמו, המופיע בסיפורים האלה תחת הזהות האנונימית של דמות "המספר" וברומאן "התגנבות יחידים" תחת הכינוי "מְלַבֶּס". לגיבור הזה תרם קנז נתחים דשנים מהביוגרפיה שלו: מחוויות הילדות והנעורים במושבה פתח-תקוה – ובפרקי זמן קצרים, בתקופת המנדט הבריטי, גם בחיפה – ומחוויותיו כטירון בצבא באמצע שנות ה-50' במאה הקודמת. מטרתו של קנז בסיפורי הסדרה הזו לא היתה לתעד תקופה מיוחדת זו בחיינו, תקופת המעבר משנות היישוב העברי תחת שלטון המנדט הבריטי לשנותיה המוקדמות של מדינת ישראל בעשור הראשון לעצמאותה, אלא לסמן על רקע התקופה הזו את האירועים בחייו אשר חָנְכוּ אותו כאמן וגיבשו אצלו את ההכרה כי נועד להיות סופר.

לסדרה הביוגרפית משתייכים ספריו הבאים של יהושע: הרומאנים "אחרי החגים" (1964) ו"התגנבות יחידים" (1986), הקובץ "מומנט מוזיקלי" (1980), שהבכיר בסיפוריו היא הנובלה "בין לילה ובין שחר"¹⁾, הנובלה "נוף עם שלושה עצים" (בקובץ משנת 2000 הנושא שם זה) ושישה מסיפורי הקובץ "דירה עם כניסה בחצר" (2008). ובכולם הוא מתאר את ההתוודעות שלו כאדם צעיר למורכבותם של החיים, שהכוחות המוארים (היופי, העידון והאצילות) מתעמתים בהם בקביעות עם כוחות האפלים (הכיעור, הגסות וההמוניות). ואף שלמראית עין מצטייר כי הכוחות הנחותים גוברים על כוחות הנעלים, מחזיק קנז בהנחה האופטימיות, כי כל עוד פועלים אמנים בחברה האנושית, קיים סיכוי לשנות את פני הדברים ולמנוע מהכיעור לגבור על היופי. לפיכך ניתן לקבוע כי קנז מגלה בכלל יצירתו, ובמיוחד בסיפורי הסדרה הביוגרפית, זיקה רעיונית לזרמים אידיאליסטיים בתולדות הפילוסופיה.

הסדרה הקיומית

במקביל לספרי הסדרה הביוגרפית קידם קנז במשך השנים סדרה נוספת והיא הסדרה הרעיונית-קיומית. יצירות הסדרה הזו הן עכשוויות ופסימיות. בסדרה זו העתיק קנז את העלילה מזירת המושבה לזירת העיר תל-אביב, העיר "שאין בה הפסקה". הגיבורים של ספרי הסדרה הזו הם מבוגרים בשנות גיל שונות, המתגוררים בשכונות המוזנחות הנמצאות בשולי העיר או בבתים המשותפים של הצפון הישן שלה, בתים מתקלפים וללא מעליות. באמצעותם גיבורים אלה מתאר קנז את העיר כ"אינפרנו", כתופת לבודדים, לזקנים ולחלשים בחברה. מאחר שבעיר שולטים האנוכיות, הרשעות, והאלימות, נדון בה הפרט ליחס של ניכור במקרה הטוב, או לגורל של בדידות קשה וניצול מכוער במקרה הרע.

לסדרה זו משתייכים הרומאנים: "האישה הגדולה מן החלומות" (1986), "בדרך אל החתולים" (1991) ו"מחזיר אהבות קודמות" (1997), הנובלה "שורפים ארונות חשמל" (הפותח את הכרך "נוף עם שלושה עצים", 2000) ושלושה מסיפורי הקובץ "דירה עם כניסה בחצר" (2008). הכיעור הנופי והסבל האנושי מצדיקים לשייך סיפורים אלה לסוגה הנטורליסטית בסיפורת ולפרשם כבעלי זיקה חזקה לפילוסופיה הקיומית – האקזיסטנציאליזם –  המחפשת הצדקה לחיים בין שני מצבי הקיצון הגזורים על האדם : הלידה והמוות.

אף שעל-פי תוכנם הוצגו ספריו של קנז כשתי סדרות, אין שום ניגוד רעיוני ביניהן. קנז עצמו הבליט כי שתי הסדרות קשורות זו בזו על-ידי הכללת סיפורים משתיהן בקבצים "נוף עם שלושה עצים" ו"דירה עם כניסה בחצר". בעשותו כך, סימן את קיומה של ההמשכיות הבאה ביצירתו: הוא, אשר בהשפעת חוויות מכוננות שחווה בילדותו, בנעוריו ובבחרותו זיהה בסיפורי הסדרה הראשונה שנועד להיות אמן המוסיף ביצירתו יופי ואצילות לקיום, מגשים את ייעודו זה בסיפורי הסדרה השנייה, שבהם הוא מוקיע תופעות מכוערות ונחותות שהפכו שכיחות בחיים בעיר העכשווית – זו שמענה ומייסרת את תושביה והופכת את חייהם של בני-אנוש בה לבלתי-נסבלים.

אך בצד ההמשכיות הרעיונית קיים מכנה משותף נוסף בין סיפורי שתי הסדרות – בשתיהן הניח קנז רובד סביר של עלילה חיצונית, עם אירועי "פעולה" הניתנים להמחזה, על רובד עשיר ממנו של עלילה פנימית, המתארת פעילות נפשית, שאותה קשה ביותר להמחיז כסצינות ויזואליות על במת תיאטרון. התעכבות על שיתופן השונה, בשני הרבדים האלה של העלילה, של שתיים מהדמויות החשובות ביותר בנובלה "בין לילה ובין שחר", תדגים קביעה פואטית זו. נעמי ו"מלבס" אינם מתבלטים הרבה בעימותים ובדיאלוגים של העלילה החיצונית, שבה הם פאסיביים למדי ומסתפקים בצפייה מהצד במתרחש בכיתה מרגע שמצרפים אליה את הנער החריג – פסח, ורק בעלילה הפנימית, המספרת על חיי הנפש שלהם, נחשפים שניהם כדמויות שהשפעתו של פסח על חייהם היתה גדולה ומשמעותית יותר מאשר על כל תלמיד אחר בכיתה.

נעמי והשיר "איגרת"

נעמי – נערה מוערכת ושקדנית בחברת הכיתה, אשר חוזרת ונבחרת מדי שנה לוועד הכיתה כדי שתארגן את המסיבות. נעמי מתאימה לתפקיד לא רק משום שיחסיה עם כולם תקינים וחבריים, אלא גם משום שהיא איננה מסתפקת ביצירות הנלמדות בשיעורי הספרות בתיכון, אלא קוראת "שירה צעירה" ואף נוהגת לשלב שיר נועז ורענן של משורר צעיר ב"תוכנית" של כל מסיבה.

ההערה הבאה של "המספר" (אשר יזוהה בהמשך בכינוי שדבק בו בטירונות – "מלבס"), מטרימה רמז חשוב על אהבתה של נעמי לשירה: "לא שיערנו עד כמה אישי יחסה אל השירים האלה, עד כמה היא מבטאת בקריאתם את המיית-לבה הסודית." (עמ' 18). אך הסבר מפורש יותר לעניין שלה בשירה כלול בדבריו הבאים: "רק בשירים שקראה, ובאלה שכתבה בעצמה והסתירה במגירתה הנעולה, מצאה שותפי-סוד לאסונה. יש שהיתה קוראת בשיר ושומעת קול ידידותי מדבר אליה - - - אבל לא היתה בזה שום גאולה מן הקללה שנפלה עליה." (52).

מה טיבה של הקללה שנעמי מייחסת לעצמה? נעמי איננה נערה יפה, תואר זה שמור לרחל הימן, היפיפייה של הכיתה וגם החברה של אלי שפירא – "מלך" הכיתה. שלא כאחרים הצופים בעניין ובקנאה בזוג המלכותי של הכיתה, מתייסרת נעמי בראותה אותם יחד, כי זה מכבר אהבה את אלי "במסתרים אהבה כבושה, נחנקת, חסרת-תקווה, ונאבקה בעצמה שלא להניח לזה להתגלות לעולם. היא כתבה אליו שירים ומכתבים, שהסתירה במגירתה הנעולה, והיתה בטוחה שלעולם לא תדע אהבה, מפני שמין קללה רובצת עליה." (17).

ומאחר שנעמי ידעה להצניע את אהבתה לאלי וגם לא ביטאה כבנות אחרות קינאה כלפי רחל הימן, גמל לה הזוג המלכותי של הכיתה על כך ביחס של ידידות ונאמנות. שניהם "חיבבו אותה על שכלה הטוב, על ישרותה, על טוב-לבה ועל רגישותה." יחסם זה לא הפיג את סיבלה של נעמי, ו"היו לילות שהיא התהפכה על משכבה, בוכה בדממה ומבקשת את נפשה למות. גופה היה מבוזה בעיניה, היא שנאה אותו על שנידחה, על הקללה שהמיט עליה." (51).

החזרה של "המספר" על המילה "קללה" בספרו על נעמי, חושפת הסבר אישי ביותר להצדקת ההחלטה המוזרה שלה – לקרוא במסיבת הסיום של השירות הלאומי של הכיתה באחד המחנות של הצבא דווקא את השיר "איגרת" של נתן אלתרמן (אשר אז, בשנות ה-50' עדיין לא נכללו שיריו בתוכנית הלימודים), מאחר שזיהתה את מצבה עם מצבו של הדובר בשיר. להרגשתה הקללה רודפת אותה בדיוק כפי שהקללה של האֵל-האב רדפה את ה"אני" הדובר בשיר ונידתה אותו ממשפחתו, הכול על-פי המסופר על קין: "ארור אתה מן האדמה ...נע ונד תהיה בארץ." (בראשית ד'-12).

יתר על כן: שורת התחינה של הבן המנודה באחד מבתי השיר, "נפשי בך היום רוצה לשכון נשכחת," ביטאה באופן הקולע ביותר את כיסופיה הרומנטיים החבויים של נעמי כלפי אלי שפירא, להתאחד איתו בגוף ובנפש. ולכן ייתכן, שגם הפנייה האישית-אינטימית של הבן המנודה אל אלוהים ב"אֵלי", כשמו של נשוא אהבתה הנסתרת – אלי שפירא – חיבבה עליה את השיר הזה.

השיר "איגרת" הוא אחד השירים "הסתומים" והקשים להבנה ולהנהרה בשירת אלתרמן – שיר הנקלט בקושי בקריאה אינטימית ולא כל שכן בשמיעה (ואפילו מפי שחקן המתמחה בקריאת שירה באולם תיאטרון) – ואף-על-פי כן שילב קנז את ששת הבתים הראשונים מתוכו בטקסט של הנובלה. מאחר שהכללת בתים כה רבים משיר בטקסט של סיפור היא ללא ספק תופעה חריגה ביותר, מוצדק לברר, מה קושר בין שני הטקסטים, זה של קנז משנת 1978 לזה של אלתרמן אשר נדפס ארבעים שנה קודם לכן, בשנת 1938, השנה שבה הופיע בכור ספרי השירה שלו – "כוכבים בחוץ"?²⁾.

   על הסף כדאי לשלול מניע אפשרי וגלוי להחלטה זו של קנז, והיא העובדה שמתוך שורה בבית השישי של השיר "איגרת" נטל את צירוף המילים "בין לילה ובין שחר", משום שהתאים ביותר כשם לנובלה. כדי להפנות למקור שמה של הנובלה, יכול היה קנז לפעול כמו מספרים אחרים ולהציב בית זה כמוֹטוֹ בפתח הנובלה, במקום לשלב ביצירתו שישה בתים מהשיר ודווקא בסצינה הדרמטית אשר מסיימת את הנובלה, שבה בתים אלה מעכבים את זרימת ההתרחשויות.

בקלות דומה ניתן לשלול גם הסבר אחר לזיקה כזו של הנובלה לשיר "איגרת", לפיו ביקש קנז להסתייע בששת בתי השיר כדי להמחיש את ההווי של דור הגימנזיסטים בשנות ה-50 במאה הקודמת – הזמן שבו מתרחשת עלילת הנובלה. ביצירתו של קנז מופיעים מספיק חומרים תקופתיים אחרים, הממחישים את ההווי של נעורים במושבה בשנות החמישים טוב יותר מבתי השיר "איגרת", שאלתרמן פירסם ב"כוכבים בחוץ" כחמש עשרה שנים קודם לכן. כגון: מרכזיות תנועות הנוער בחיי הגימנזיסטים באותה תקופה, שבה סלדו מריקודים סלוניים ורקדו רק ריקודי-עם. השמרנות שגילה הנוער באותה תקופה בנושא היחסים בין המינים. הגיוס של התלמידים מבתי-הספר התיכוניים לביצוע הפרויקט הלאומי של התקופה – נטיעת עצי אקליפטוס כאמצעי הסוואה של דרכים ומיתקנים צבאיים מפני מטוסי האוייב. ותחושת הזרות של הצברים מהמושבה הוותיקה כלפי העולים החדשים, שפגשו לראשונה בבסיס הצבאי, אשר הצטיירו בעיניהם יותר "לעדת שבויים או לאסירי-עולם מאשר לאנשי-צבא."

   הפתרון לשילובם של ששת הבתים הראשונים מהשיר "איגרת" בטקסט של הנובלה, טמון, אם כן, לא במניעים אפשריים אלה של קנז וגם לא באהבתה הנסתרת והמאמללת של נעמי לאלי שפירא, אלא צריך למוצאו ביחסים שנוצרו בין נעמי ובין פסח הרבה לפני מסיבת הסיום של הכיתה בשירות הלאומי.

האירועים לפני המסיבה

ואכן, מעלילת הנובלה מתברר, שהחלטתה המתוכננת מראש של נעמי לקרוא בשלמותו שיר קשה ומשבית-שמחה זה, במסיבה שקטעי-קריאה הרבה יותר פשוטים ומצחיקים היו מתאימים לה יותר, קשורה ליחסים שרקמה במשך שנת-הלימודים עם פסח, נער חריג שהנהלת התיכון צירפה לכיתה באותה שנה. פסח היה מבוגר מהם בשנתיים, אחרי שנכשל בשתי השנים הקודמות לעלות כיתה עם בני גילו. ובעוד כולם בכיתה זו הינם "בני טובים" ממשפחות מבוססות במושבה, השתייך פסח למשפחה ענייה ששמה גם הוכתם על-ידי בנה הבכור, אשר ישב בכלא על אחד מפשעיו.

צירופו של פסח לכיתה ערער את לכידותה ואת המבנה החברתי שהתגבש בה במשך השנים. חדורים אידיאליזם של מתבגרים ועמוסים בערכים מתנועות הנוער, בחרו רובם בתחילה לסייע לפסח להשתלב בכיתה. פסח לא היה זקוק ליחסם הפטרוני, כי עד מהרה התברר שהוא מכיר בערך עצמו ודוחה את אלה שניסו להרעיף עליו ידידות דביקה-מאולצת זו, שאצל חלקם גם היתה צבועה וצדקנית. אריק, הציניקן של הכיתה, הגדיר באופן הקולע ביותר את מצבו של פסח בכיתה: "הוא לא כמו כולם. הוא אחר, הוא שונה - - - יוצא-דופן - - - בגלל זה שונאים תמיד בחברה את הזר, את השונה." (54).

דווקא נעמי הצליחה מאחרים לקיים ידידות עם "הפרא האציל" של הכיתה, והיא גם התמידה מאחרים לסייע לפסח להתגבר על מצבו הרעוע בלימודים, ולמטרה זו גם הגיעה לבקרו בביתו. בפגישות אלה הכירה צדדים בלתי-ידועים בחייו. פעם הפתיע אותה וניגן באוזניה את "דֶבְּקה רפיח" בחליל רועים ערבי עשוי מבמבוק (50). וקרוב לוודאי שכבר אז החליטה לשלב את פסח בנגינה על החליל בתוכנית של המסיבה בסיום מחנה העבודה, ולצרף מיד אחרי קטע הנגינה שלו את הבתים מהשיר "איגרת", שבהם הבן המנודה מבטא את כיסופיו להתאחד מחדש עם המשפחה. בתמימותה קיוותה שחלק זה בתוכנית ירגש את כולם ויהפוך את המסיבה למעמד שבו תצליח לשנות את היחס הזהיר והמנוכר של הכיתה אל פסח.

שעות לפני המסיבה התקיימה שיחה בין נעמי ובין פסח, אשר שיכנעה אותה סופית לשלב את החלק הזה ב"תוכנית". בשיחה זו הפתיע פסח את נעמי בדברי הווידוי הבאים: "אני בכלל לא ביחד עם כולם. אני רק עושה את עצמי. אני כל הזמן לחוד. פעם אהבתי להיות לבד, אבל עכשיו אני כבר לא יכול - - - אני לא מאמין לאף אחד. אלה לא חברים. רק לך אני מאמין, כי את טובה באמת ואת אולי מחבבת אותי."

לאף אחד בכיתה לא אמר פסח קודם כדברים האלה. נכונותו לחשוף בפניה את הרגשת הבדידות שלו בכיתה כה ריגשה אותה, עד שגם היא נפתחה לראשונה לדבר על מצוקת הבדידות שלה: "אתה יודע, אף-אחד לא אמר לי אף-פעם דברים כאלה. אף-אחד לא התייחס אלי אף-פעם ביופי כזה ובעדינות כזאת. גם אני לבד, נורא לבד, ולא טוב לי. לא סיפרתי את זה לאף-אחד, אבל אני רוצה שאתה תדע את זה."

למעשה חשפה נעמי בדבריה אלה, כי גם למניע אישי, אך נסתר, היה משקל ניכר בהחלטתה לשלֵב את השיר של אלתרמן ב"תוכנית" – מאחר שגם היא הרגישה שונה ובודדה בכיתה, קיוותה שהשמעת השיר תסיר גם ממנה את "הקללה" המאמללת את חייה.

אפשר להניח שאפילו הפחות מנוסה מבין ממחיזי הנובלה הזו, זה שלא הכליל עד כה בעיבודה להצגה אפילו שמץ מהמתחולל בנפשה של נערה מיוסרת זו, לא היה מוותר על שיחה קצרה זו, שבלי שיכתוב נוסף ניתן לשלב אותה בסצינת "הפעולה", שהיא עיקר עניינו בהמחזת הנובלה. אך השאלה היא: האם היה עצם שילובה של השיחה במחזה מספיק כדי שהצופה באולם התיאטרון יבין ממנה, שהמפגש עם "הפרא האציל" חולל בנעמי שינוי אמיתי ושהיא לא דמות משנית בעלילת הנובלה, אלא אחת משתי הדמויות (השני הוא "מלבס") המרכזיות והיותר מעניינות בה?

סצינת המסיבה

שני כישלונות שיבשו את כוונתה הטובה של נעמי. הראשון, אי-הצלחתו של פסח להפיק מחליל-הרועים שלו נגינה סבירה. הצלילים הצורמים שהפיק הפכו אותו מיד לקורבן המסיבה, עוד לפני שנעמי הגיעה לקריאת השיר "איגרת". והסיבה השנייה: פסח עצמו הגיב על פרצי-הצחוק שליוו את נגינתו הכושלת באופן שלא הותיר סיכוי להשפעתם של טורי השיר "איגרת" על שינוי היחס של הכיתה כלפיו (וגם כלפיה), כפי שנעמי קיוותה. בסיום הנגינה הצורמת עוד המשיך פסח לשבת במסיבה, אך עם פנים חיוורות וקפואות "כאילו הוא יושב בחלל אחר" (95). נעמי לא סטתה מסדר התוכנית שקבעה. דווקא כעת, חשבה, היתה הצדקה להשמיע את קולו של "האחר" ו"השונה", כשהוא מבטא את כאבו בשיר "איגרת".

ואכן, אחרי שדעכו פרצי-הצחוק, שבהם הגיבה החבורה על נגינתו הכושלת של פסח, פתחה נעמי את הספר "כוכבים בחוץ" והחלה בקריאת השיר. כוחה עמד לה רק עד סיום הבית השישי, וגם את קריאתם של בתי-שיר אלה קטעה פעמיים, פעם אחרי הבית הראשון ופעם נוספת אחרי הבית הרביעי. קטיעת הקריאה בפעם השנייה מובלטת כמשמעותית יותר, כי שלא כראשונה, לא נעשתה כדי להתרכז ולשפר את הקריאה שלה, אלא משום ש"קולה נחנק פתאום ואגרופיה נקמצו על שתי כנפות הספר בכוח רב" (97). במאמץ קראה עוד שני בתים, את החמישי ואת השישי, אלא ש"קולה נשבר ודמעות הציפו את עיניה. היא לא יכלה להמשיך בקריאה" ובוכייה "סגרה את הספר וחזרה אל מקום ישיבתה בפינה." (98).

כצפוי, הציל אלי שפירא את המסיבה, כי קם וחידש את השירה בציבור. בשלב הזה קם גם פסח ממקומו ויצא מהצריף. פסח חזר לצריף רק אחרי שכולם כבר היו במיטות בשני האגפים המרוחקים זה מזה, האחד לבנות והאחר לבנים. בתמונת השיא בסיומו של הסיפור, הופיע פסח לעיני חבריו "חיוור וקפוא כסהרורי." מיד בהיכנסו לצריף העלה את האור באגף של הבנים והתפשט מכל בגדיו. אחר ניגש בעירום מלא ותלש את השמיכות שחצצו בין האגף של הבנים לאגף של הבנות והעלה את האור גם אצלן. "עיניו היו קרות ואכזריות" כעיני "חיית פרא בסוּגרהּ", ומול העיניים הפעורות מתימהון של החבורה הגביר את הילוכו "לאורך הצריף, מקיר אל קיר - - - עד שהיה לריצה ולדהרה מבוהלת". לפתע "עצר והביט אל ערוותו. ראינו את הזיקפה הגדולה שהזדקרה מתוך סבך השיער האדום. הוא הקיף את פיו בכפות ידיו והשמיע את צעקת צחוקו של הצבוע, ושוב התחיל במרוצה." ריצתו צברה תאוצה עד ש"ניטשטשה דמותו בסחרחורת ולא נראה ולא נראה עוד אלא הכתם האדום, כמו שלהבת שחגה סביבנו במהירות, מאיימת להתלקח ולהתפשט ולהבעיר את האש הגדולה שתשרוף את הכול."

לא בכדי נמנע קנז מאיזכורה של נעמי בסצינה המדהימה שבה סיים את הנובלה. ברור שנעמי נכחה במקום, אך הובלעה בתוך החבורה שצפתה בהתפרצות החיה מתוך פסח – התפרצות שאריק, הציניקן של הכיתה, שיער הרבה קודם לכן כי תתרחש. באחת ההזדמנויות טען אריק באוזני "מלבס", כי מאמצי האילוף שמפעילה החבורה על פסח עלולים לממש אחת משלוש האפשרויות הבאות: או שהחיה "תיכנע, תתביית, תתרגל לכלוב, ותאבד את כל הכוח הטבעי שלה; או שהיא תישבר ותמות אחרי זמן קצר, מפני שלא תוכל להתרגל לחיים בכלוב; או שהיא תתנפל יום אחד על המאלפים שלה ותטרוף אותם."

אריק הוסיף וטען, כי לדעתו תתממש דווקא האפשרות הראשונה משלוש האפשרויות, אף ש"היא הכי גרועה בשבילו", אך בסיום התברר, כי מתוך השלוש התממשה דווקא האפשרות השלישית: הכוח החייתי האותנטי והטבעי של פסח גבר על עידוני התרבות שבעזרתם ניסו לביית אותו בבית-הספר.

ואכן, יותר מכולם הופתעה נעמי מגיחתה של החיה מתוך פסח, שהרי היא קיוותה, כי אחרי האזנה לנגינתו של פסח ואחרי שמיעת מחאתו של הדובר בשיר "איגרת" נגד נידויו מ"המשפחה" במסיבת הסיום, תפתח החבורה את זרועותיה לקלוט בתוכה ברצון "שונים" כמו פסח וכמוה. ומשנכזבה תוחלתה זו הובלעה בחבורה, ודאי מפוכחת מכפי שהיתה עד מעמד זה. ספק אם המְחזה של הנובלה תצליח להבהיר עובדה זו לצופים בתיאטרון.

בעוד שנעמי מדגימה מקרה שאיננו מכשיל לחלוטין ניסיון להעביר בהמְחזה משהו מדמותה ומהשינוי שאירועי המסיבה חוללו אצלה, ידגים "מלבס" מקרה קשה עוד יותר – דמות שחייה הנפשיים כה מופנמים, עד שקיים ספק גדול אם יצליח מחזאי להעביר אל במת התיאטרון אפילו שמץ מהמתחולל במעמקיה, ולא כל שכן את משמעות השינוי שהתחולל בה למראה התפרצות החיה מתוך פסח במסיבת הסיום.

"מלבס"

עקב שנות שהות אחדות של המשפחה בחיפה, הצטרף גם "מלבס" באיחור לכיתה, ולכן, גם אחרי שחבריו שכחו עובדה זו, עדיין הרגיש שהינו זר ושונה מהם. השהות בשירות הלאומי אפילו העצימה אצלו את ההרגשה הזו כלפי חבריו: "הם היו לי זרים כל-כך, וחברתם היתה לי לכורח ולמועקה." לכן העדיף לחפש תחנות שידור רחוקות ברדיו ולא הצטרף לתנועת הנוער של השמאל הציוני, שאליה השתייכו רוב חברי הכיתה, אלא רקם בסתר געגועים לימי הגדולה של "עם כנען הקדום" בארץ-ישראל. ההשקפה הכנענית היתה עבורו רעיון שבאמצעותו התכוון לבצע את המרד שלו במוסכמות הציוניות שבהן הלעיטו אותו המורים בבית-הספר.

עובדות אלו מסבירות את התעניינותו באירועים שהתרחשו בכיתה מאז צורף אליה פסח. עקב הרגשת חריגותו, היה דרוך לראות, כיצד יגיב פסח, שחריגותו גדולה ובולטת משלו, על המכבש החברתי שהפעילה הכיתה עליו, כדי לעקֵר מתוכו את החייתיות ולהביאו לאימוץ הערכים והמוסכמות של בני המשפחות הוותיקות במושבה. במחשבותיו קיווה "מלבס" שמשלוש האפשרויות שהעלה אריק על מה שיתרחש בסוף המאמץ לאלף ולביית את פסח, תתגשם האפשרות השלישית – זו שהניחה כי החיה "תתנפל יום אחד על המאלפים שלה ותטרוף אותם." התממשות האפשרות הזו, הרגיש, תנחה גם אותו לאיזה כיוון לנווט את המרד שלו במחנכים, אם להיכנע לאילופם ואם להתעמת בגלוי נגד מאמציהם להכניעו לערכיהם.

בניגוד לנעמי שהניגוד בין היופי ובין הכיעור החל להעסיק אותה רק בהגיעה לגיל הנעורים, העסיק המאבק בין שני הכוחות האלה, על השליטה בקיום, את "מלבס" כבר מילדותו. אם מארגנים את סיפורי הסדרה הביוגרפית על-פי הסדר הכרונולוגי, אפשר לסמן את השינויים ביחסו של קנז לצמד הכוחות הזה. אף שכבר בילדותו היה מרותק לגילויי הכיעור, נטה להרחיק את עצמו בתקופה ההיא מכל קירבה אליהם. אז עדיין האמין כי מוטל על האמן להתרחק מכל מגע עם הכיעור המצוי בקיום, אם ברצונו להיות מסוגל ליצור יופי ביצירותיו. אמונה זו אפשר למצוא בסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" ובסיפור "מומנט מוזיקלי", המספרים על ילדות במושבה, וגם בסיפורי הילדות מתקופת השהות הזמנית של המשפחה בחיפה: "סודו של הנריק" ו"נוף עם שלושה עצים".  

   שינוי בהנחה מוקדמת זו שלו התרחשה אצל קנז בתקופת הנעורים, ואת עוצמתו תיאר בנובלה "בין לילה ובין שחר". הנוכחות של פסח בכיתה ערערה את הנחתו הקודמת, שהניגודים בין יופי וכיעור הינם כה ברורים, ויותר מכך – צצו אצלו שני ספקות נוספים: האם ההתרחקות של אמן מכל מגע עם הכיעור הקיים בחיים היא בכלל אפשרית, והאם היא באמת תורמת לו להגשמת יעודו כאמן. בהתחלה אכן נרתע "מלבס" מפסח, שלא נתפס בעיניו בכל הווייתו כ"פרא האציל", אלא כנציג מאיים ודוחה של הכיעור, הן בפיזיות המינית המפותחת והמופגנת שלו והן בהתנהגותו הכוחנית-חייתית. אך אחרי הבהלה הראשונה, נסדקה הסתייגותו המוחלטת של "מלבס" מהגשמיות של פסח, הוא אפילו גילה צדדים של יופי בתגובותיו, ויחסו כלפיו הפך מיחס סלידה ליחס אמביוולנטי.

כך, למשל, בהתכתשות אשר בה הדיח פסח את אלי שפירא ממעמדו כ"מלך" הכיתה, לא עט "מלבס" כאחרים לנחם את אלי שהובס, אלא התרכז בפסח שניצח. ואף שבמעמד הזה עדיין הצטייר פסח בעיניו "כשליח מארץ רחוקה ועוינת, פראית ואפלה" – הרגיש לראשונה סוג של אהדה כלפיו. גם בתחרות שהוכרזה בשירות הלאומי בין זוגות הנוטעים, לא התעכב מבטו של על הזוגות שהפסידו, אלא על התגובה המשוחררת והאותנטית של פסח: "הנערה התנשמה בכבדות, ואילו פסח פרץ בצחוק של ניצחון." והוא מצא יופי מרתק ומפתיע גם בהתנהגותו של פסח במעמד הפוך – כמובס, אחרי שכשל להפיק נגינה מחליל-הרועים שלו במסיבת הסיום של הכיתה בשרות הלאומי: "זה היה יופי מעורטל מכל חושניות, מנוער מכל זיקה חיצונית, נקי מכל תלות - - - ואני שאהבתי תמיד את יופיים של המנוצחים, לא גרעתי עין מפסח ולא ראיתי עוד יופי כיופיו באותם רגעים."

   מאהדתו הכמוסה לפסח התפכח "מלבס" אחרי שהבין את משמעות התפרצותו של פסח מ"הכלוב", המתוארת בסיום הנובלה כ"אש גדולה שתשרוף את הכול" – אש גדולה שתמוטט את התרבות, זו שמבדילה בנכסי הרוח שנאגרו בה בין היפה למכוער, בין הנחות לאצילי. לפתע הבין, כי הכיעור יכול לפעמים להקסים ביופיו הזר, וגם לעורר אצל רבים התפעלות רומנטית מאי-התלות שמפגין "הפרא האציל" כלפי הערכים והנורמות של החברה, אך סכנתו היא אמיתית ואף קרובה. רק כעת הבין "מלבס", שחריגותו החברתית של פסח היא מהותית, בעוד שעליו, אשר נועד להיות אמן, להתפתח עם החברה ולהזהירה ביצירתו מפניו ומפני מה שהוא מייצג, כדי למנוע מהאנושות לסגת לשלבי המוצא הפרימיטיביים והברבריים שלה³⁾. מסקנות אלה התגבשו סופית אצל קנז בתקופת הטירונות, שעליה סיפר ברומאן המאז'ורי שלו "התגנבות יחידים.

פסח היה ודאי מופתע אילו התברר לו שבלי שהתכוון לכך שימש כל אותה שנה כחונך ל"מלבס", ושדווקא ההתפרצות שלו בעירום אחרי סיום המסיבה, היא ששיחררה את "מלבס" מכיסופיו הילדותיים-פרובוקטיביים, למרוד בחברה בחסות רעיונות קמאיים-כנעניים, וסייעה לו לפסוע עוד צעד גדול ומשמעותי לקראת ייעודו כאמן. ואכן, במעמד שהתרחש בין לילה ובין שחר הבין "מלבס" כי אסור לאמן להסתגר בחדרו ולעצום את עיניו מראות את המתרחש בחיים. להיפך – האמן צריך להיצמד אל המציאות, שהיופי והכיעור נמצאים בה בצורה מעורבת, וכמו אלכימאי עליו לזכך את יופי מתוך הכיעור. קנז הגשים הכרה זו על תפקידה של האמנות בספרי הסדרה הקיומית – ביצירות שבהן חשף את העיר כ"אינפרנו" לבני-אנוש.

מגבלות ההמחזה

אף שהנובלה "בין לילה ובין שחר" מספרת על חווית-מפץ בהתפתחותו של "מלבס" כאמן – חוויה שתבשיל סופית ברומאן "התגנבות יחידים" – מוצנעת חוויה הזו ברובד הנסתר של חיי הנפש שלו, ואין לה שום ביטוי באירועי "הפעולה" של הסיפור, העוסקים בעימותים הגלויים בין פסח למנהיגי הכיתה האחרים ובשיחות שכולם מנהלים ביניהם מאחורי גבו של פסח. ולכן, ספק אם הַמְחזה כלשהי של הנובלה מסוגלת להעלות כסצינה חזותית על במת התיאטרון את ההשפעה הגדולה שהיתה לפסח על התגבשותו של "מלבס" כאמן צעיר⁴⁾.     

במילים אחרות: ביצירות ספרות שאינן רדודות, ולא כל שכן ביצירות ספרות שהינן איכותיות ממש, מצויים תמיד רבדי-עומק, שאינם ניתנים לתרגום לשפה ולתנאים של תיאטרון. מי שמנסה להמחיז יצירת ספרות כזו חייב להיות מודע לעובדה, כי להמְחזה ישנן מגבלות ושהיא לעולם לא תשתווה לסיפור כפי שהמספר כתב אותו, משום שהיא תוותר בהכרח על רבדים בסיפור שאי-אפשר להציגם במסגרת "הפעולה", שעליה מושתתת המחזאות.

מאחר שהמְחזה של יצירות מהסיפורת הישראלית עבור במת התיאטרון כבר הפכה אצלנו לתופעה לגיטימית ונפוצה, מוצדק להציע לקורא את המסקנה הבאה: אל תחמיץ שום הצגה שהמחזה שלה מתבסס על יצירה מהסיפורת הישראלית, ובוודאי אם קראת אותה קודם לכן. אך אם הקדמת לקריאת הסיפור את הצפייה בהמְחזה שנעשתה על-פיו – הנך חייב לעצמך, כלקוח של התרבות העברית, את החוב הפטריוטי הבא: להוסיף לביקור בתיאטרון את הקריאה של הסיפור הזה במקור, כפי שיצא מתחת ידיו של מחברו.

הערות:

¹⁾ הנובלה "בין לילה ובין שחר", נכללה תחילה בספר "מומנט מוסיקלי" (1980), אך הופיעה גם בנפרד ב-2006, ובשתי הפעמים במסגרת ספרי סימן קריאה / בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

²⁾ ראה הפירוש שהצעתי לשיר "איגרת" במאמרי "הריח המשכר של המולדת", ב"האומה" 172, מחודש יוני 2008. קנז קטע את הדקלום של נעמי אחרי ששת הבתים הראשונים, הבתים שבהם סיפר את המשל על הרסנותה של השנאה בין אחים, אך לא רק משום שעלילת הנובלה חייבה זאת, אלא משום שארבעת הבתים האחרונים של "איגרת", בתי "הנמשל", כבר חרגו מהעניין של נעמי בשיר. היא גילתה עניין רק בבתים שבהם השמיע אלתרמן את קולו של "האחר", של הבודד-המקופח-והדחוי, ולכן לא מצאו אצלה הד הבתים האחרונים, אשר הסבו את השיר מזעקת היחיד ו"האחר" לאזהרה בעלת משמעות לאומית ואקטואלית מפני התוצאות של ריב בין אחים. כמו כן, לאלתרמן היו חשובים יותר בתי "הנמשל", כי דווקא בהם ביטא את התנצלותו על "מלאכת השירים", שהניבה אצלו עד אז שירי זמר בלבד. בכוונתו היה לזנוח כתיבת שירים אלה למען שירה חזונית-אקטואלית. באמצעות שינוי כזה בשירתו התכוון לתרום את חלקו להסרת אבני הנגף שעיכבו בשנות השלושים את ההתקדמות של החזון הציוני להשגת יעדיו הגדולים. כידוע, התמיד נתן אלתרמן בכתיבת שירה חזונית-אקטואלית כזו עד יום מותו.           

³⁾ פירוש מקיף לנובלה זו כללתי בספרי "משמרות בסיפורת הישראלית" (2008), שהוא הכרך השמונה-עשרה בסידרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".

⁴⁾ ראה הפרק "האמנות כנושא ביצירת קנז" בספר "הקול הגברי בסיפורת הישראלית", שהוא הכרך השלושה-עשר בסידרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".

* * *

דן סואן עונה לעוז אלמוג

שלום וברכה, אהוד,

עם שובי ארצה קראתי את רשימתו של עמיתי עוז אלמוג, "ד"ר ביטאר צודק" ולא הבנתי מדוע הדביק לתגובתי על רשימתו של האלוף שלמה גזית תגית של "אג'נדה" (אגב, מה טעם לומר אג'נדה, כאשר יש מונח עברי, "סדר יום", והוא עילג פחות מאג'נדה ומובן יותר ממנו...)

לא ניסיתי לצקת לתוך תגובתי – לא באופן גלוי ולא באופן סמוי – שום נימה אידיאולוגית. כל מה שאמרתי הוא שהנתונים שהביא שלמה גזית בשם אומרם רחוקים מהמציאות. ולצורך זה הבאתי גם את המספרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ושל משרד הבריאות. יש הבדל גדול בין מגמה מתפתחת לבין מציאות. אילו דיבר ד"ר ביטאר על המגמות המסתמנות, ואילו ציטט אותו שלמה גזית כהאי לישנא, לא הייתי טורח להעיר מה שהערתי. אבל ביטאר לא דיבר על מגמות; הוא הביא לכאורה מיספרים. והמספרים רחוקים מהמציאות.

אשר לתמורות המתחוללות בקרב המיגזר הערבי בתחומי ההשכלה, אין חולק שהן עמוקות. והנתונים אמנם מאששים את העובדה שבתחומים אלה (בינתיים רק ברמות התואר הראשון והשני, אך עדיין לא ברמת התואר השלישי) יש כבר לנשים יתרון ברור על פני הגברים, כמו במיגזר היהודי.

בתגובתי לא אמרתי מילה וחצי מילה על כך שהמחמאות שמחלק ביטאר לחברה הישראלית אינן מוצדקות. כל מה שאמרתי הוא שצריך להיזהר מאוד במיספרים כאשר מצטטים אותם. ואשר למחמאות, הייתי נזהר ממחמאות מופרזות בתחום הזה. אבל זו כבר פרשה אחרת, ולא ביקשתי כלל לפתוח אותה...

ברכה,

דן סואן

* * *

עוז אלמוג

מֶסִיהֻ אכּבּר

לפני ימים אחדים, לאחר שהדי הסופר-קלאסיקו הספרדי שקעו, שלח לי חבר קטע יוטיוב משובב נפש. שומעים בו "אימאם" הפוצח בשירה נפלאה. הוא דיבר על קרבות, ניצחונות וכיבושים אדירים, אבל דבריו לא היה מפחידים בכלל, אלא משעשעים באופן מענג ביותר. זה נשמע בערך כך (בתרגום חופשי, ולמרבה הצער ללא הטונים הנלווים):

רונלדו עף כמו מטוס הטורנדו! (מת׳ל טיארת אלטורנאדו)

אני הקטלוני, אני ליאו ואין בלתי (פ'אנא וחדי וחדי)

זהו מסי עם השוט, המצליף באחרים, ניצוץ ארגנטינה! ( שרארת אלארג׳נטין)

ליאו ליאו במקום הנכון, הוא מושל בעת הזאת, הוא הסולטאן בהתערבות הזאת! (הוא אלסולטאן פי האדא אלרהאן)

ליאו ליאו ליאו, אלוהים שמור עלינו מכל רע, הכדור בפינה השמאלית של השער! (אוסטור יא סטאר, אלקורא עלא אליסאר)

הוא משגע אותם, הוא מפחיד אותם! (הוא מג׳נינהום, הוא מכאוופהום)

ענוג מכל הענוגים, יפעת כל היפעות! (דלאל אלקלאל, ג׳מאל כל אלג׳מאל)

 חיים שלי, אתה כביר!!! (שאי אכביר יא עומרי)

רונלדו הקטלני שוב קורע את הרשת! (מין ג׳דיד יומזע אלשיבאק)

יא רונלדו, חשוף את האומנות שלך, חשוף את שיגעונותיך (איקשף ג׳ונונק)

האומנות שלך מטריפה אותנו! (האד׳א אלפן עליק איג׳נין)

המשורר העממי הזה (קצת בנוסח הגשש החיוור וזוהיר בהלול), הוא לא אימאם ישן מטעם האיסלאם, אלא אימאם חדש מטעם אמונה אדירה מכל האמונות: אמונת הכדורגל הגלובלי. והיא תביא בסוף, יחד עם האינטרנט והפמיניזם, את האביב הערבי האמיתי. אינשאללה (إن شَاءَ اللّه)

אגב, מי שרוצה לשמוע עוד תפילות הודייה לליאו מסי, "נס הזמן הזה" (״מועג׳זת האדא אלעסר״), מפי שדרן הספורט הגדול מאל-ג'זירה, עיסאם שואלי - عصام الشوالي מוזמן להאזין לקליפ בלינק הזה ולמות מצחוק.

http://www.youtube.com/watch?v=yAewD4xua48

* * *

רות ירדני כץ

החטא והגיבנת

קשה לי להבין את אלה שתומכים בחזרתו של אהוד אולמרט לזירה הפוליטית. הם מוחלים לו על עוונותיו, חטאיו ומוכנים לתת לו את קולם אם וכאשר. זה נכון שאין לנו היום אף מנהיג בעל שיעור קומה. אין לנו על מי להישען ובמי להיתלות. אנחנו יתומים ובבחירות הקרובות לפי הסקרים הימין מתחזק. הטענה של אלה שתומכים בחזרתו היא שהיה ראש ממשלה טוב, אז מה? הוא היה ראש ממשלה טוב אבל הוכח שיושרו, הגינותו ומוסריותו אינם נר לרגליו ועוד יש לו גיבנת על הגב – פרשת הולילנד.

נניח שאולמרט יחליט שכן הוא חוזר לפוליטיקה, חצי עם כלומר הימין ועוד כל אלה שחושבים שראש ממשלה שהורשע יחזור, כל אלה ימררו לו את החיים כל-יום וכל שעה ויזכירו לו שהוא נענש. שנת מאסר על-תנאי וקנס ואיך הוא יוכל להוביל מפלגה כאשר הסיוט הזה ירדוף אותו? מבחינה ציבורית ומוסרית אין לאפשר לאהוד אולמרט לחזור לחיים הפוליטיים, אחרי הכול, כמה שהוא היה טוב כראש ממשלה הוא הורשע.

כל אלה שנותנים לו גיבוי נותנים לגיטימציה לשחיתות. אז בואו נחזיר את הירשזון להיות שר-אוצר, נחליט שחיים רמון שעובד עבודת פרך כדי להקים מפלגה חדשה, לחזור לממשלה כי מה שהוא עשה זה כלום וחבל על הזמן... ולצחי הנגבי, שגם ממלא תפקיד חשוב בימים אלה במפלגתו הישנה, לסלוח מפני שהוא לא היחיד שמינה אנשי חצר על ימין ועל שמאל לתפקידים שונים. בואו נשכח מכל הערכים שבכל זאת חונכנו עליהם, נתיר את החבל, נעצום עיניים ונחסל נורמות אישיות וציבוריות. 

אולמרט צריך להמתין ולראות מה יקרה עם פרשת הולילנד, לתת זמן שהרוחות יירגעו ואולי בבחירות הבאות, אולי... לא בטוח מפני שהעם איננו מטומטם.

שאול מופז מוכן לוותר על מקומו אם אולמרט יחליט לחזור. איך לא? שאול מופז יעשה הכל כדי לשרוד,  אפילו במחיר של ויתור על מקומו. דליה איציק מתחננת שאולמרט יחזור כי-אז היא יכולה לנשום, יש לה עתיד. לדעתי, גם אם אולמרט ילבש חליפה משוריינת ויחליט שהוא כן חוזר למפלגת "קדימה" הוא לא ינצח את נתניהו כי כל אלה שבחרו בה ונטשו אותה לא יחזרו אליו אפילו אם "הגואל" יחזור.

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק י.

המורָה לציור אירה יאן

המורָה הראשונה שלי לציור היתה הציירת אירה יאן. היא היתה ציירת וסופרת, מקורבת לביאליק. איורים ראשונים לשיריו של ביאליק היו פרי עבודתה, והיא גם הראשונה שתירגמה את שיריו לרוסית.

היא הקימה אולפן לציור, ונתנה שיעורים, ואני למדתי אצלה. זה היה ב"אחוזת-בית". הסגנון של גברת אירה יאן היה קלאסי, לירי מאוד, מדוייק, בעל ידע, ובתפיסה רחבה של אמן בעל-מעוף. היא היתה ציירת אקדמית טובה, אבל כאמן לא השפיעה עליי, כלומר, לא בסגנון.

היא היתה אישיות מיוחדת במינה. פניה מוארכות, אינטליגנטיות, עיניה גדולות, ותמיד הלכה בזקיפות-קומה. היה לה הומור עדין, והיא נראתה כאישה בודדה, ומאוד טראגית. ואף שהיתה בה דינאמיות רבה, היתה משום-מה סגורה תמיד וממעטת לדבּר.

היא הביאה עימה מרוסיה יציקת פסל קלאסי מגבס, ניאובי, והעמידה אותו על אדן החלון בביתה, על רקע החולות והים. ואז, לראשונה בחיי, ראיתי פסל. היינו יושבים ומציירים את הפסל. ובמקום להיות מופתע, שהרי עד אז לא ראיתי פסלים, הרגשתי שהמקום בו אני חי הוא מקום לציור ולפיסול.

זכור לי שיעור ראשון שנתנה לי גברת אירה יאן בציור בצבעי-שמן. אבא קנה לי ארגז-צבעים. הבאתי אותו במבוכה אל הגברת אירה יאן ואמרתי שאיני יודע מה לעשות בו ובשפופרות. היא צחקה ואמרה:

"בוא נצא אל מתחת לעץ השקמה. ונסה לצייר את העץ."

תחת עץ זה הייתי רואה לעיתים קרובות את הסופר יהושע אייזנשטאדט-ברזילי נשען על אחד השורשים התלויים באוויר, וגברת יאן מציירת אותו. זו היתה תמונה גדולה, שאני מצטער עד היום שהיא אבדה ונעלמה מאיתנו, כי כך הלך לאיבוד זיכרון אמנותי לדמותו של ברזילי, לעץ השקמה העצום, ולציירת הרומנטית אירה יאן.

ניצבנו מול העץ, ואני ניסיתי להעלות על הבד את מראהו, והיה נדמה לי כל הזמן כי דמותו של הסופר יהושע אייזנשטאדט-ברזילי עדיין מרחפת בין ענפיו, משעה שקבעה אותו שם בתמונתה הגברת אירה יאן.

זה היה השיעור הראשון שקיבלתי בציור צבעי-שמן, וכך, בפעם הראשונה בחיי, לימד אותי מישהו לצייר. לדאבון-הלב, לא רק תמונתה של הגברת אירה יאן אבדה, גם העץ העתיק נגדע.

*

אל ביתה של הגברת אירה יאן היינו באים ללמוד, נערים ונערות. אני הייתי מן הצעירים שבתלמידיה. היינו יוצאים, יושבים בצל עץ השקמה, ומציירים מן הטבע. אירה יאן היתה מתלוננת על הקונטראסטים החדים בציוריי, כי היא באה מאירופה, ושם היו לגוונים חצאי ורבעי טונים. ואילו אני, אני הרגשתי את היופי שהיה כאן דווקא בגלל ההבדלים העזים בין צבע לצבע, שכמותם ראיתי רק ביפו, ובתל-אביב של ראשית המאה, ובאגדות אלף לילה ולילה, שקראתי ברוסית.

*

השתדלתי לתת זכר לאותו עץ במוזאיקה שעשיתי לכיכר ברחוב ביאליק. באחד הלוחות ציירתי את עץ השקמה שעמד ברחוב יהודה הלוי, כיום עומד שם בית-הדואר. זה היה עץ גדול, ששורשיו העצומים גלויים באוויר, והם יצרו סביבו כמין מסגרת. להגיע אליו, בימים ההם, היה מסע של ממש. ציירתי את העץ הזה, ואת גברת יאן יושבת תחתיו ומציירת; ועוד מופיעים באותו פסיפס – רחוב הרצל ובו עובר הופנקו, הכנר הראשון עם כינורו, וליד הקיוסק ברנר ואבא שותים סודה. את הרחוב חוצה רכוב על חמורו הרופא של השכונה, דוקטור חיסין. ומצד שמאל למעלה, בית הספר הראשון, גימנסיה "הרצליה".

עדיין לא חלף ממני הדחף לתאר אותם ימים.

*

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, נתפסה אירה יאן ברחוב בידי  חייים תורכיים, וגורשה למצרים. בעלי נתינות רוסית נתפסו אז והוגלו מהארץ. לפני כן עוד הספיקה להעלות בחיפזון את כל תמונותיה אל עליית-הגג של משפחת בריל, מפקידי הברון החשובים, אשר בִּתו היתה בין תלמידותיה.

הגברת רחל ינאית בן-צבי, שהכירה אותה, מספרת, שהיא חזרה לארץ, לאחר המלחמה, חולת שחפת קשה. תמונותיה, שנשארו כאן, נעלמו במלחמה. בריל, שהיה נתין אמריקאי, גורש על ידי התורכים לאחר שאמריקה הצטרפה לארצות-ההסכמה. בבית התיישבו קצינים תורכיים, ואחר-כך קצינים בריטיים, ורוקנו את הבית כליל. לעולם לא נדע מה קרה לתמונותיה של אירה יאן. היא מתה ונקברה בארץ.

לימים הוציאה הגברת ינאית בן-צבי אלבום תמונות וזיכרונות על אודותיה, בשם "אירה-יאן".

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד שנה טובה, הצורה שבה הוקם "מעריב" ראוייה לגנאי. מבלי להודיע מראש למעביד שלהם קמים כל העיתונאים כאיש אחד, עוזבים את מקום העבודה ומקימים עיתון מתחרה. כוונתם היתה ש"ידיעות אחרונות" ייעלם והם גם קראו לעיתונם: "ידיעות מעריב".

חיים פילון

* למותר לומר שאנחנו נהנים מהמכתב העיתי ותמיד מוצאים מה לקרוא בו (אם כי לא תמיד הכול מוצא חן באותה מידה). וזה כמובן מטבע הדברים. בסך הכול אנחנו מאד מתפעלים מהמפעל הגדול הזה שאתה מתמיד בו בנאמנות רבה. איך היו אומרים בזמננו – עלה והצלח! – י"ח

* תודתי לכל המגיבים על רשימותיי האחרונות. למדתי מהן לא מעט ואני גם אתקן את השגיאות בהתאם. העיקר, לעניות דעתי, הוא להעלות מחדש אל השיח הציבורי, אפילו זה המוגבל למעגל הקוראים של "חדשות בן עזר", את סיפורה של התקופה. לחדד את המבט על כמה מאנשי המופת שפעלו בה, לאזכר פעולות עלומות, התנהלות אמיצה, ולשחזר את ראשית חיל הים וראשית הפלי"ם.

ובאשר לאבא קובנר עצמו, לא רק האוניות שבהן הפליג חשובות לנו היום, אלא גם הפולמוס המוסרי שליווה, וכנראה עוד ילווה זמן רב, את פעולות הנקם שתיכנן.

 אלישע פורת

* מה שלום הרעבים במצרים והניצים בכיכר תח'ריר? מה שלום הנרצחים בסוריה? מה שלום הכס המתנודד בירדן? מה שלום נפגעי הטרור בעיראק? מה שלום כורדיסטאן החדשה? מה שלום האינפלאציה באיראן? מה שלום הגניבות והשחיתות ברשות הפלסטינית? מה שלום חתן פרס נובל לשלום ברק חוסיין אובמה שבימיו איבדה ארה"ב את מרבית השפעתה בעולם? מה שלום הרעב הנורא השורר בישראל וגורם לתורים ארוכים במסעדותיה בשעות הצהריים וגם בערב? מה שלום האנטישמיות בצרפת? מה שלום העורלות בגרמניה? מה שלום מועמדותה של סתיו שפיר לרשימתה של שלי יחימוביץ' במטרה שאולי תקבלנה השתיים את משרד הביטחון בממשלה הבאה במקום האיש המגעיל והתככן אהוד ברק? מה שלום דפני ליף? מה שלום המתקנים האסטרטגיים של חיזבאללה בלבנון, וגם של לבנון כולה, שמטווחים בידי ישראל באם יחליט ארגון הטרור השיעי לחדש את ירי הטילים דרומה? מה שלום האלטרנטיבה המבולבלת לביבי, שאול מופז? מה שלום האסיר-לשעבר הצדיק המזרחי הרב אריה דרעי נ"י? מה שלום הח"כית-לשעבר פנינה רוזנבלום? מה שלום הגמלים ההרוגים בכביש בין להבים לצומת תל שוקת? מה שלום האוננות של האברכים הגאונים בתורה, בישיבות, שטרם נמצא להם שידוך? מה שלום ההרצה שעושה העיתון "ידיעות אחרונות" לאהוד אולמרט בדרך של השמצת נתניהו? מה שלום הקקה של הכלבים על מדרכות תל-אביב? מה שלום התיק של איווט ליברמן? מה שלום עדי המדינה טלנסקי וש"ד?

* פרס נובל לפיסיקה לשנת 2012 ניתן לפיסיקאי יהודי-צרפתי, יליד קזבלנקה, 1944 – סרז' הרוש, ומיד החלה בארץ חרושת פטפוט דמגוגי [אפילו יצחק נוי חטא בו] – ראו להיכן היו יכולים להגיע עולי מרוקו אצלנו אלמלא קיפחנו אותם בכל דרך אפשרית, אלמלא קלטנו אותם ככה שגם הדור החמישי שלהם בארץ עדיין מלא רגשות קיפוח, המונעים את השתלבותו המלאה בתרבות הישראלית-המערבית.

ובכן, יש לנו חדשות בשבילכם – אימו של סרג' הרוש היתה מורה יהודייה אשכנזית למהדרין מרוסיה, ומכאן נובעת אולי המסקנה התורשתית-הגזענית – אילו הגברים עולי מרוקו לישראל בשנות החמישים היו נישאים לאשכנזיות, ייתכן שכבר היו לנו כמה וכמה זוכי פרס נובל מקרב צאצאיהם. ומאחר שבשנים האחרונות אכן נישאו רבים מהם לנשים עולות מרוסיה, לעיתים נישואים שניים – יש כל הסיכויים שבעוד ארבעים-חמישים שנה נזכה לזוכי פרס נובל ישראליים שהם ממוצא מרוקאי מצד האב, ורוסי מצד האם!

* מדברי הפיליטוניסט רֵבּ מאיר שלו נ"י: "בבתי ספר דתיים רבים בישראל חופשת הקיץ קצרה יותר, כי שם יש סולם עדיפויות, ומלמדים ומחנכים כמו שצריך ובאמונה שלמה." ["ידיעות אחרונות", 12.10.12]

* הבעל: מה זה שאנחנו אוכלים כל הזמן אותם מאכלים, ואת מתאוננת על הגזים שלי אבל  לא נופחת בכלל?

האישה: זה מראה שהשמיעה שלך הולכת ונחלשת.

* בזכות הדורות הרבים במשפחת בן עזר ראב, נינו של יהודה ראב, שלמה בן עזר בן ה-86, מבוגר בעשר שנים מנכדו הזכר האחרון של יהודה ראב, אהוד בן עזר בן ה-76.

* מפקד גלי צה"ל ירון דקל פסל היום (ראשון) את השידור החגיגי לשירו החדש של האמן יזהר אשדות "עניין של הרגל". לטענת דקל, תוכנו של השיר "בז לחיילי צה"ל" ועל כן אין מקום לחגוג את שידורו בתחנה הצבאית. בין השורות בשיר, שנכתב על ידי אלונה קמחי, ומתייחס לחיילי צה"ל:

"הם לא איש, לא אישה / הם רק חפץ, רק צל / ללמוד להרוג / זה עניין של הרגל... ללמוד אכזריות / זה עניין של תנופה / זה מתחיל בקטן / ואחר כך זה בא."

 לדברי אשדות, השיר נכתב בעקבות מפגשים וסיורים של קמחי עם חיילי מילואים ששירתו בשטחים במהלך האינתיפאדה הראשונה והשנייה והקימו את קבוצת "שוברים שתיקה". ["הארץ" באינטרנרט, 14.10.12].

אנחנו לא מבינים מדוע השיר המתועב הזה, שמראש נכתב כדי לעורר פרובוקציה בסיוע האידיוטים המוסריים שלנו בתקשורת, החרדים לכל דם לא-ישראלי – מדוע אי אפשר להשמיע אותו בשידור משותף עם רדיו חמאס מעזה, תוך כדי שליחת הגראדים לעבר יישובינו בדרום? הלא מרבית העיתונות הישראלית תתמוך בכך!

* * *

ממכמני הפורנוגראפיה הקלאסית

מלפני 107 שנים

מאת הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", "ילדה יפה" ו"במבי, חיים ביער"

הוא סיפר לנו כי הוא דופק בקביעות מזה כמעט שנתיים את אימו החורגת. היא-היא שלימדה אותו לראשונה את סוד הדפיקה הבוגרת.

אביו היה משותק, ונזקק לטיפול רב, ולכן היה על רוברט לישון במטבח, על מיטת ברזל צרה, שאותה היו מקפלים כל יום. ערב אחד שכב במיטה, לבדו במטבח, ושמע את אימו החורגת משוחחת עם אביו בחדר הסמוך למטבח, משכנעת את האב לנסות ולהירדם.

לאחר זמן נכנסה האם פתאום אל המטבח, התיישבה על הדרגש שליד שולחן-האוכל – עקב קטנותו של המטבח היה הדרגש צמוד ממש למיטה – ובלי לומר מילה החלה ללטף את פניו ושיערו של רוברט בידה האחת. כעבור רגע נשלחה ידה השנייה והחלה לנדוד על פני חזהו ובטנו של רוברט, עד שהגיעה אל ירכיו. לבסוף פתחה ידה את מכנסיו ואחזה בזין שלו, שהיה זקוף ונוקשה כברזל.

בהרגישו את ידה של אימו החורגת, אישה צעירה למדי, על אברו, חש רוברט התרגשות רבה, ושלח את ידו אל שדיה. היא מיהרה לפתוח את חולצתה, ולחצה את שדיה החשופים כנגד כפות ידיו, מכוונת את אצבעותיו אל פטמותיה הנוקשות ומלמדת אותו איך ללטף אותה. נשימתה היתה כה קולנית, עד שאביו שאל מהחדר הסמוך למטבח:

"היי... מה קורה שם?"

"שום דבר," השיבה האם החורגת. "רוברט רק עוזר לי להזיז את חבית הקמח למקומה. היא כבדה מדי בשבילי!"

היא עיסתה את אברו של רוברט מיספר דקות נוספות, ואז החליטה כי הגיעה השעה להצטרף אל בעלה בחדר השינה הסמוך. אבל שעה לאחר מכן, כאשר בעלה נרדם, חזרה אל המטבח והתגנבה אל מיטת הברזל הקטנה של רוברט. היא כרעה מעליו. ברכיה משני צידי גופה. משכה את כותונת הלילה שלה אל מותניה, ותקעה את אברו הנוקשה ישר אל תוך החור שלה.

תחילה נשאר רוברט ללא תנועה. אבל בשעה שחש את שדיה הכבדים של האישה נלחצים אל פניו, אחז בהם והתחיל לטף את פטמותיה כפי שלימדה אותו לעשות לפני זמן כה קצר. היא עודדה אותו לקחת את פטמותיה בין שפתיו ולמצוץ אותן, כאילו היה תינוק היונק משדי אימו.

הוא חש כי היא זזה על גופו, ובאופן טבעי נלחץ כלפיה, עד שלבסוף התחיל לדפוק אותה ממש, כפי שרצתה. הוא חש כי היא רועדת – היא גמרה בכל עוצמת גופה – ואז שקעה על גופו בכל כובד משקלה, תשושה, ונשארה לשכב על גופו.

בערב הבא חזר הדבר על עצמו, וכך גם בלילות האחרים – אימו החורגת באה אל מיטתו כאשר אביו נרדם.

לילה אחד היא לא הגיעה אל מיטתו, ורוברט שכב וחיכה לה, מיוחם ונרגש, אברו הזקוף ממש מציק לו. זה היה ליל ירח מלא, והאור הציף את הדירה הקטנה. רוברט קם ממיטתו והביט אל החדר הסמוך, מבעד לזכוכית השקופה שבחלק העליון של הדלת שבין חדר השינה למטבח.

הוא ראה את אימו החורגת רוכנת על גופו של אביו. היא היתה עירומה לחלוטין, והיא רחפה את שדיה ופטמותיה, שד אחר שד, אל פיו של הגבר המשותק. רוברט ראה רק את גופה שלה זז. לא את אביו, אבל אחרי זמן מה שמע את שניהם גונחים, והבין כי גמרו.

הוא היה מיוחם ומלא תשוקה, ולכן חזר אל מיטתו וקרא לאימו החורגת לבוא למטבח ולחוש את מצחו.

"אני חושב שחליתי!" אמר. "אני לוהט כולי!"

היא באה למטבח, ומיד הבינה כי רוברט ראה את המעשה כולו דרך הזכוכית, וניחשה מה הוא רוצה ממנה.

"ראית אותנו עושים... משהו?" שאלה.

"כן, הכול!" השיב רוברט.

היא נשכבה לצידו ולחצה את שדיה אל ידיו הממתינות לגופה.

"הפעם ארשה לך לשכב על גופי," הבטיחה לו.

רוברט לא היסס רגע, ומיד עזר לה לפשוט את כותונת הלילה, עד שנשארה עירומה לגמרי, כפי שראה אותה מבעד לזכוכית השקופה. הוא לא נזקק כמעט להדרכה. התשוקה שגאתה בו הדריכה אותו, והוא עלה על גופה ללא היסוס, הכניס את הזרג לתוכה והחל לדפוק כבקיא ומנוסה.

לפתע שמע את אביו צועק מהחדר הסמוך:

"מה, לעזאזל, קורה עם הנער?"

"הוא לוהט בכל גופו," צעקה אימו החורגת. "אולי יש לו חום. אני אצנן אותו מעט."

"תעשי לו רטייה קרה!"

"בסדר גמור." ענתה. בעוד רוברט ממשיך לדפוק אותה. "הוא יהיה בסדר עד הבוקר!"

האב הנכה נרדם עד מהרה שוב, ושניהם המשיכו בדפיקה פראית, עד כי המיטה החלה לחרוק בקול, והרעש היה רב עד כדי כך שהיה עליהם לעצור כדי לא להעיר את הגבר הנכה בחדר הסמוך, ולהמשיך את הדפיקה בשקט רב ככל שיכלו.

כאשר רוברט גמר, רצתה אימו החורגת סיבוב נוסף מיד, אבל אברו היה רפה ורך. היא נטלה את האבר בזריזות אל תוך פיה והחלה למצוץ אותו.

זה היה דבר חדש עבור הנער, ומרוב התרגשות הוא היה מוכן לסיבוב נוסף מיד. אבל הפעם הקימה אותו אימו החורגת מהמיטה, ברצונה להמעיט ברעש, אמרה לו לשבת על כיסא, ואז רכבה ועלתה על גופו, משחילה את אברו יש אל תוך חורה. הוא כמעט נמעך תחת כובד משקלה, אבל הפעם עשתה היא את מלאכת הדפיקה כולה, והוא כמעט התעלף מרוב עונג כאשר גמרו.

היא היתה – לפחות במצבו אז – קצת מדי הרבה עבור דפקן מתחיל כמוהו!

רק עם אור שחר ראשון חזרה אימו החורגת ולבשה את הכותונת, וחזרה אל מיטת בעלה. רוברט התשוש נשאר במיטתו, ולא היה מסוגל לקום על רגליו בבוקר המחרת. אביו היה משוכנע כי הוא סובל מחום, והורה לו להישאר בבית ולשכב במיטה כל היום.

כל זה קרה לפני שנתיים, ומאז דפק רוברט את אימו החורגת בקביעות, כמעט כל לילה.

מתוך: "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של יצאנית וינאית", 1905, מאת פליקס סלטן [הוא זיגמונד זלצמן במקור]. עברית שלמה ברטוב. 'אסטרולוג' הוצאה לאור, 1998. עמ' 45-47.

* * *

אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון

האזינו לקולו של אהוד בן עזר

בתוכנית "חיים של אחרים" בעריכת ערן סבאג

היום, יום שני, 15.10, בגלי צה"ל,

לערך אחרי השעה 22.15

התוכנית מוקדשת למשוררת אסתר ראב

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,426 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,051 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל