גיליון מס' 782

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' בחשון תשע"ג, 18 באוקטובר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עמוס גלבוע: הקמפיין ב"ידיעות" נגד ביבי, ופשרו. [ציטוט]. // עם חילול קברו של משה דיין בידי מנוולים, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אומץ, סיפורו של משה דיין". // עוז אלמוג: 1. בין אג'נדה לסדר יום. 2. מי באמת שולט בחיינו? // אלוף (מיל) שלמה גזית: יחסי ישראל-אמריקה – השאלה הקיומית. [ציטוט]. // יוסי גמזו: וְשוּב חוֹזֵר הַסְּתָיו... // נעמן בלקינד על מייסדי ראשון לציון. // יהודה רַאבּ (בן עזר): ביל"ו. ראשון לציון. יהוד. מתוך ספר זיכרונותיו "התלם הראשון". // מתי דוד: מה מסתתר מאחורי מנהיג עיתונאי ועובדי "מעריב"? // יהודה דרורי: השחצנות והעליבות הצבאית של איראן. // אורי הייטנר: 1. יומן בחירות 2013 (ב'), שליחותו הציבורית של כחלון. 2. לא ראוי לפסילה. 3. מאכילים את היורים בנו. // אהוד בן עזר: הסרט "מחוברים לחיים" בסינימטק עם 2 המבורגרים משביעים ב-BBB ב-106 שקלים בלבד. // רות ירדני כץ: סיפור אהבה בהמשכים, "האקליפטוס" בירושלים. // ראיון עם פנחס שדה, שערכה כנראה רבקה מגן במדורה "רן הספרן" ב"הארץ שלנו". נמצא על ידי אלי אשד ומובא בעבודתה המעניינת של יעל נצר על ספרי הנוער של פנחס שדה, שהוגשה לחיים באר. // ישראל נטע: ואלה החדשות מאמסטרדם. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק י"א, ברנר. // ממקורות הש"י. // ממכמני הפורנוגראפיה הקלאסית מלפני 107 שנים, מאת הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית, פליקס זאלטן (1869-1945), מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", "ילדה יפה" ו"במבי, חיים ביער".

* * *

עמוס גלבוע

הקמפיין ב"ידיעות" נגד ביבי, ופשרו

כאשר ביבי הודיע על הקדמת הבחירות  הייתי  בשדה הקרב של ורדן, בצפון מזרח צרפת, שם נערך ב-1916  הקרב העקוב מדם של  למעלה ממיליון חיילים צרפתים וגרמנים. את רוחם של אותם חיילים, שלא האמינו באלוהים, עודדו שם בסיסמא: "אל תדאגו!" – וגם הסבירו מדוע: "אתם יכולים להימצא במקום בטוח או מסוכן. אם אתם נמצאים במקום בטוח, אז אין לכם מה לדאוג! אם אתם נמצאים במקום מסוכן, אזיי יכולות להיות שתי אפשרויות: או שתיפצעו או שלא תיפצעו. אם לא תיפצעו, אזיי אין לכם מה לדאוג! אם נפצעתם, אזי הפציעה יכולה להיות קלה או מסוכנת. אם היא קלה, אזיי אין לכם מה לדאוג! אם היא מסוכנת, אזיי קיימות שתי אפשרויות: האחת, שתשובו לאיתנכם, והשנייה שלא תשובו. אם תשובו לאיתנכם, אזיי אין לכם מה לדאוג! אם תמותו, אזי  בוודאות לא תוכלו להיות מודאגים!"

זהו המודל הבדוק לעיוות מכוון של המציאות, בדרך הגיונית לכאורה של שכל ישר. זה בדיוק מה שנתקלתי בו בבואי ארצה בעמוד הראשון של "העיתון של המדינה" לשעבר. הכותרת הגדולה זעקה: "נתניהו הסכים לרדת מהגולן." בידיעה עצמה נאמר, על סמך מיסמכים אמריקאיים, שבניגוד לכל קודמיו בראשות הממשלה, נתניהו הכי הרחיק לכת והיה מוכן לסגת מכל רמת הגולן, עד קו המים של הכנרת. וזאת, תמורת שלום מלא, שיכלול גם ציפייה ישראלית – ללא התחייבות מפורשת של אסד – לניתוק הקשרים המיוחדים בין סוריה לאיראן. המשא ומתן העקיף נוהל באמצעות האמריקאים החל מסוף 2009 ונותק במרץ 2011, בהתלקח המהומות בסוריה. מיספר שותפי הסוד בישראל היה מצומצם ביותר. לידיעה צורפו התבטאויות  של נתניהו בעבר נגד ירידה מרמת הגולן (תחת הכותרת "דיבורים לחוד") וכן מפה ולידה  פירוט קצרצר של קווי הנסיגה להם הסכימו קודמיו של נתניהו.

מה  צריך להבין האזרח, שאינו מאמין באלוהים, מהכותרת של העיתון ומהידיעה? מה נשאר לו בראש?

 דבר מרכזי אחד: ביבי שקרן, ביבי מוליך שולל, ביבי מכר כבר לסורים את כל רמת הגולן, עד המילימטר האחרון; אסור להאמין לאף מילה שלו. ולכן, אוי לכם אם תצביעו בעדו.

אני בא וטוען שמי שמעוות כאן באופן זדוני את המציאות, ומציג מצג שווא, הוא העיתון! למה? אכן נוהל קדם משא ומתן עקיף עם הסורים ע"י נתניהו, באמצעות האמריקאים. אבל, בקדם המו"מ העקיף הזה נתניהו לא הביע שום (שום) הסכמה לרדת מרמת הגולן, בוודאי לא לכנרת. מה שהיה במו"מ הוא זה: הסורים חזרו ושוב חזרו על התנאי הבסיסי המוקדם שלהם מכל ראשי ממשלות ישראל: קודם כל תתחייבו לנסיגה לקווי 4 ביוני 67'. נתניהו סירב, והציג לסורים שורה של דרישות במישור האסטרטגי (הינתקות מאיראן, חיזבאללה, ארגוני טרור).  המקסימום שהוא הגיע אליו היה: אסד, אם תתחייב להתנתק, וזה יספק אותנו, אז נהיה מוכנים לשקול לדון בדרישות הטריטוריאליות שלך ברמת הגולן.

לדעתי צריך להסיר את הכובע בפני ביבי על ניהול קדם המו"מ.

ראשית, הוא נשמר בחשאי, ולא דלף לעיתונות; שנית, בניגוד לעבר ישראל לא אצה להתפשט מנכסיה עוד בטרם החל המו"מ. היא הפכה כאן את סדר הדיון: קודם כל  בדיקת הסוגיות האסטרטגיות, ובשום מקרה לא מתחילים בדיון האווילי על קווי  4 יוני 67'! שלישית, ביבי הראה שבכל זאת הוא לא יושב באפס מעשה מדיני. לפחות הוא ניסה לבדוק את האפשרות לנתק את סוריה מ"ציר הרשע".

* * *

עם חילול קברו של משה דיין בידי מנוולים

מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אומץ, סיפורו של משה דיין"

 ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997

בספרו האחרון, "הלנצח תאכל חרב?" – שהופיע חודשים אחדים לפני מותו, מתאר דיין את החלום ששב ופקד אותו פעמים אחדות, בתקופה שלפני הניתוח להסרת הגידול הסרטני:

 "בחלומי אני צועד במעלה הר, משתדל להתרחק ולהימלט ממשהו שרודף אחרי, ושואף להגיע אל ראש ההר אשר שם, אני יודע, אמצא את מבטחי. אני יגע ותשוש וההליכה קשה עליי אבל אני צועד וצועד, עולה ומטפס על צלע ההר ללא הפוגה. הדרך שאני הולך בה ידועה לי, גם המקום שעליי להגיע אליו ידוע לי. אני עולה לגבעת בית-הקברות של נהלל, המתנשאת צפונית לכפר מעבר לכביש חיפה-נצרת. משמאלי גבעת שימרון ומימיני מגדל העמק. הדרך שאני הולך בה היא הדרך המובילה אל בית-הקברות, אבל לא אליו פני מועדות. מטרתי היא הגבעה המתנשאת מעל לבית-הקברות, צפונית לו, זו שילדי נהלל קוראים לה 'היער'. גבעה המכוסה צמחייה עשירה, שיחי אלה ועצי אלון. בחורף פורחות בין סלעיה רקפות, כלניות ושרביטי נץ החלב, וגם בקיץ, כאשר גבעולי הירק קמלים, עוד נותר בה מזון למחייה לעדרי הבקר והעיזים של הבדווים משבט המזאריב, השוכנים בוואדי שמעבר לגבעה. לבסוף אני מגיע אל ראש הגבעה ושם, ליד השביל הפונה מערבה, חצובה בסלע מערה. פיתחה מוסתר בשיח אלה ענף, אולם אני מכיר אותה ואני זוחל לתוכה. זו מערה לא גדולה אך מרווחת דיה, ואני יכול לשכב בה בנוחיות. גם רצפתה אינה קשה, חול שהתפורר מקירותיה ומתיקרתה, ועלים ועשבים שהרוח והגשם סחפו אל תוכה – מרפדים את קרקעיתה. אני שוכב על צידי הימני, מנענע את גופי פעמים אחדות כדי ליצור לי מירבץ נוח, עוצם את עיני ושוקע ברגיעה ובשלווה שכה נכספתי להן. כאשר טיפסתי על הגבעה כדי להגיע הנה חיפשתי מסתור ומחבוא, אך לא מפחד. רציתי להימלט מהמקום שממנו באתי אך לא מפני שברחתי ממישהו הרודף אחרי על מנת לפגוע בי. וגם עכשיו, כאשר אני שוכב רגוע, נושם לאט את האוויר הצלול ושומע ממרחק את אוושת העלים ברוח – לא המסתור, המבטיח שלא יגלוני, הוא המשרה עלי מנוחה ושלווה, אלא הרגיעה שאליה הגעתי והשכיבה על יציע האדמה הרכה ורקבובית העלים, במערה חבויה בין השיחים, אי-שם על הגבעה הצופה אל פני העמק. לשכב בשקט, לנוח – ולשכוח את הכול. לא לזוע ולא לחשוב על כלום, רק לחוש את רכות האדמה ולהאזין לרחש הקליל שמגיע מן החוץ."

* * *

עוז אלמוג

1. בין אג'נדה לסדר יום

דן סואן השיב לביקורת עליו (בעקבות דברים שפירסם בעניין ד"ר ביטאר וערביי ישראל) בהתפתלות ובהצטדקות לא משכנעת במיוחד. עם זאת, יפה שהוא מודה ש"התמורות המתחוללות בקרב המגזר הערבי בתחומי ההשכלה, הן עמוקות." מודה ועוזב ירוחם. אבל, כיוון שבארצנו הקדושה נהוג שגם כשמודים לא לגמרי עוזבים, סואן מוסיף עקיצה קטנה. הוא גוער בי על כך שהשתמשתי במושג "אג'נדה" (כאשר האשמתי אותו במניעים פוליטיים). לדבריו, "מה טעם לומר אג'נדה, כאשר יש מונח עברי, 'סדר יום', והוא עילג פחות מאג'נדה ומובן יותר ממנו."

מסתבר שסואן שוב מתרשל בפרשנותו. אמנם המילון מפרש אג'נדה כ"סדר יום", "מדיניות ציבורית" או "לוח זמנים", אבל ההגדרה המילונית רחוקה מלמצות את המשמעות הרווחת בציבור ובעיקר בתקשורת, לאמור: מוטו בחיים, אמונה בסיסית, דעה מגובשת, תוכנית פעולה. לעתים "אג'נדה" מיוחסת למצע פוליטי, או יותר נכון לעיקרי-המצע, שאדם או קבוצה שואפים לקדם (מילה אחת מתמצתת כאן מספר מלים, וזה מסביר את ההעדפה לאג'נדה). אם מדייקים עוד יותר בענייני סמנטיקה (מילה לועזית, שאולי גם היא תקפיץ לסואן פיוזים) – "אג'נדה" מוזכרת לרוב בהקשרים של תפישת עולם מקובעת. לכן, כשאומרים שלפלוני "יש אג'נדה" הכוונה היא שיש לפלוני קיבעון מחשבתי (אידיאולוגי), שמונע ממנו לראות דברים לאשורם. הרי לא נגיד שלפלוני יש "סדר יום מקובע". הלוואי שלסוציולוגים הישראלים היה סדר יום. בינתיים יש להם בעיקר אג'נדה, שהורסת את המקצוע.

2. מי באמת שולט בחיינו?

ישראל הפכה בשנים האחרונות למדינה של פסטיבלים. פסטיבלים וסקנדלים, שגם הם סוג של פסטיבלים. הבחירות הם לא יותר מעוד פסטיבל – פסטיבל הישרדות פוליטית שבו כל אזרח מקבל פתק אחד במקום חמישה אס.אם.אסים. הלוואי שזה היה אס.אם.אסים, כי אז לפחות היינו מתקדמים במשהו.

האם מחאת הקיץ ההוא תוליד את האביב האזרחי של ישראל, כפי שהבטיחו לנו כלי התקשורת? תרשו לי לגחך. בישראל, ואולי בכל מקום בעולם, כולם חוזרים בסוף לעמדות המוצא. באופן עקרוני הבוחרים יותר סוציומטים מהנבחרים שלהם.

ראש הממשלה הבא יהיה השורד האחרון בסדרת ה-VIP הזאת, והבחירה בו ובשבט סביבו תהיה, כרגיל, על בסיס רגשי, כלומר עד כמה האישיות שלו/ה דוחה או קוסמת לאנשים. לייק או דיסלייק – זאת השאלה. עד ל"הכרעה הגורלית" צפויות לנו מן הסתם כל מיני בריתות, בגידות וחזרות מאי המתים  - אולמרט, דרעי, ציפי לבני ועוד "הפתעות" מעצבנות. אגב, מה עם דויד לוי? אם כבר מקומבקים, תביאו מישהו בסטייל. מתגעגעים אליך דויד.

אחרי כל כך הרבה מערכות בחירות, ספק אם מישהו יכול לשלוף איזה שפן מהכובע. לא מהצבא, לא מהכלכלה, לא מהחינוך והמדע, והיום אפילו לא מהתקשורת הפופולרית. הרי שלי יחימוביץ' קפצה מהדמות של "ארץ נהדרת" ישר לראשות העבודה, ויאיר לפיד החליף במטה קסם את כיסא המראיין בכיסא המרואיין. אל תתפלאו אם בראש הקמפיין של קדימה יעמוד יובל המבולבל. בעצם הכפיל שלו כבר שם....

מעניין היה לעשות תרגיל סוציולוגי: לבקש מכל אחד מהאזרחים לכתוב את מצע החלומות שלו/ה. להערכתי 99% מבעלי זכות הבחירה לא מסוגלים בכלל לנסח מצע כזה. לא בגלל קשיי התבטאות, אלא פשוט משום שלרוב הציבור אין פתרונות, ברמה שמעבר לסיסמאות ולקלישאות הנדושות שכולם משננים כמו תוכים.

למעלה מזה, אני משער שאם נערוך השוואה בין המכנה המשותף האידיאולוגי-פוליטי הרחב של רוב הבוחרים לבין המכנה המשותף של המפלגות הגדולות (ששואבות אליהן את רוב המנדטים) – נגלה שיש חפיפה כמעט מלאה. כי על רוב הדברים החשובים רובנו מסכימים. אז למה בחירות? כי הגיע עת הפסטיבל, והתקשורת כבר מיוחמת.

כל בר דעת יודע היכן באמת מתקבלות ההכרעות הגורליות של חיינו. לא בממשלה ובכנסת ואפילו לא בישראל. הן מתקבלות במשרדי גוגל, פייסבוק, אפל ועוד כמה דיקטטורות טכנולוגיות, שבהן האזרח לא מקבל זכות בחירה וגם לא זכות שאלה. אפילו זכות בסיסית לקבוע את מספר חברי הפייסבוק שלנו אנחנו לא מקבלים.

* * *

אלוף (מיל) שלמה גזית

יחסי ישראל-אמריקה – השאלה הקיומית

בימים אלה דווח בארה"ב על מחקר יוצא דופן אשר הוזמן ע"י 16 הגופים המרכיבים את קהילת המודיעין האמריקאית, ואשר כותרתו: "היערכות לקראת המזרח-התיכון שלאחר שתעלם מדינת ישראל." עורכי המחקר קובעים כי ישראל היום נמצאת במצב דומה לזה של דרום אפריקה שלפני חצי יובל שנים – ישיבה בלתי חוקית של 700 אלף מתנחלים ישראלים (אני מניח כי במיספר זה כללו גם את מזרח ירושלים, ש.ג.) על אדמה שהעולם כולו מסכים שהיא שייכת לפלסטין.

הדיווח האמריקאי פותח בקביעה מפיו של הד"ר הנרי קיסינג'ר לפיה "תוך עשר שנים, עד שנת 2022, תחדל ישראל מלהתקיים." ומה שלא פחות מדאיג – לא הנרי קיסינג'ר ולא מחברי הדו"ח, אינם מתאבלים על כך שישראל תיעלם מן המפה. להפך – לדעתם – התמיכה האמריקאית בישראל מנוגדת לאינטרסים הלאומיים והאסטרטגיים של ארה"ב. אופייה של ישראל וצעדיה מונעים מארה"ב לפתח מערכת יחסים נורמאלית עם העולם הערבי-מוסלמי. הדו"ח מציב שמונה נימוקים עיקריים:

המנהיגות בישראל, מעמיקה תמיכתה ב-700 אלף המתיישבים בהתנחלויות הבלתי חוקיות שבגדה-המערבית הכבושה (כאמור, מיספר זה כולל, ככל הנראה, גם את מזרח ירושלים, ש.ג) תוך התעלמות מן המציאות המדינית, הצבאית והכלכלית במזרח התיכון.

"האביב הערבי" שיכנע 1.2 ביליון ערבים ומוסלמים להאמין כי כיבוש העם והאדמות של פלסטין הם מהלך אירופאי  לא חוקי, לא אנושי ובלתי נסבל של קולוניאליזם.

המחוייבות האמריקאית לעמוד לצידה של ישראל המדכאת והתוקפנית הופכת קשה יותר ויותר להגנה, והיא עומדת בסתירה לאינטרס האמריקאי לקיים יחסים נורמאליים עם 57 מדינות מוסלמיות.

אי אפשר להשלים עם מעורבות ישראלית גסה בענייני פנים של ארה"ב – ריגול ועסקות נשק מפוקפקות; שדולה פרו-ישראלית המפעילה עשרות ארגוני-חזית וכ-7500 ממלאי תפקיד המשרתים את מדיניות השדולה.

אין היום לארה"ב המשאבים הדרושים על מנת לממן ולתמוך בישראל, ואלו דעת הקהל האמריקאית אף זו איננה תומכת בכך.

הממשלה בישראל משלימה עם צעדי הגזענות של המתנחלים בגדה המערבית והופכת בפועל לשותפה ולמגינה על צעדים אלה.

גדל והולך הקרע גם בקרב הקהילה היהודית האמריקאית כאשר רבים יותר ויותר שואלים כלום אין ממשלת ארה"ב חייבת לעמוד לצידם ולהגן על אזרחים פלסטינים תמימים החיים כבר 45 שנים בתנאי כיבוש.

ולבסוף, גוברת והולכת ההתנגדות הבינלאומית למשטר האפרטהייד שמקיימת ישראל בשטח הכבוש, מה שמפריע ליחסי ארה"ב עם 193 המדינות  החברות באו"ם.

מה שתמוה ומטריד זה שפרסומו הפומבי של דו"ח זה עבר עד כה בישראל ללא הדים וללא תגובה. אנו בישראל עומדים להתייצב בקלפיות בעוד כשלושה חודשים, ואין מי שמעלה לדיון הציבורי את השאלה החשובה מכל – מעמדה של ישראל בארה"ב ועתיד יחסינו עם המעצמה-המשענת הגדולה, המדינית, הצבאית והכלכלית, הכמעט יחידה, שיש היום לישראל.

אפילו נתעלם מן התחזית הקודרת, אפילו מדובר רק בעוד עשרים שנה, איננו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך באותה דרך כאילו היא ישרה, סלולה ואין סופית. אנו מבקשים לדעת מה מציעות לנו הרשימות המתמודדות וכיצד הן מתכוונות להציל את יחסינו ממפולת בוושינגטון. ואם אין בפיהם בשורה – כיצד מתכוונים הם להבטיח את קיומנו המדיני אם וכאשר תיוותר מדינת ישראל ללא התמיכה והסיוע של ארה"ב.

אהוד: הרשימה הזו נראית לי לא אמינה. היא נכתבה על ידי מישהו בעל עניין להזיק לישראל ולכן הוא בודה דברים כאילו היו מחקרים אמיתיים. מי הזמין את המחקר המגמתי הזה? מי עומד מאחוריו? אפילו אובמה כבר התפכח מחלק גדול מן השטויות האלה, שליוו ועדיין מלוות את שנות כהונתו השלומיאליות.

* * *

יוסי גמזו

וְשוּב חוֹזֵר הַסְּתָיו...

וְשוּב חוֹזֵר הַסְּתָיו אֶל אֶרֶץ חֲרוּכָה

בַּפָּאתוֹס הַחַמְסִינִי שֶל הַקַּיִץ

וּמָה שֶמַּעֲלֶה לָהּ חֶרֶש אֲרוּכָה

הֵם רַק צִנַּת שְחָרִים וְצֵל עַרְבַּיִם

וְאֶצְבְּעוֹת הָרוּחַ הָעוֹבֶרֶת כִּרְטִיָּה

לַחָה עַל כָּל פִּצְעֵי אַדְמַת הַיֹּבֶש

שֶנִּתְבַּקְּעָה כְּעוֹר, בִּכְאֵב וּבִרְתִיעָה

מִיּקוֹד חַמָּה בּוֹ לֹא חָדְלָה לִצְרֹב אֵש.

וְשוּב חוֹלֵף מַטָּס שֶל צִפּוֹרֵי נְדוֹד

מִצְּפוֹן-הַמַּעֲרָב בְּטֶרֶם חֹרֶף

בְּשֶטֶף עַז שֶאֵין לִמְנוֹת וְאֵין לִמְדֹד

אֶת שַיְּרוֹתָיו הַמַּטִּילוֹת סְחַרְחֹרֶת

בְּעֵין הַצַּפָּרִים בְּעוֹפְפָן אֶל הַדָּרוֹם

בְּרַחַש הֲמֻלַּת אַלְפֵי כְּנָפֶיהָ

שֶל מְנִיפַת-עֲנָק שֶבָּהּ הַתְּכֵלֶת שֶבָּרוֹם

לוּטָה בְּעַב הָרַחַף הַשּוֹפֵעַ.

וְשוּב שְלוּפִים כְּסַיִף נִצָּבִים הַחֲצָבִים

עַל מִשְמְרוֹת מַחְזוֹרִיּוּת הַטֶּבַע

הַמַּכְתִּיבָה לַלִּירִיקָה תָוִים וּמִקְצָבִים

מִסֶּבֶב הַחֲלוֹף שֶכֻּלּוֹ קֶבַע

וְרֵיחַ הַגּוּיָבוֹת בּוֹ סְמוּמִים שוּקֵי הָעִיר                                                                                                                                                                                                                    

אוֹ הַיַּסְמִין שֶבִּמְשׂוּכוֹת הַבַּיִת

עוֹשֶׂה שַמּוֹת בַּצִּינִיּוּת וְלִתְחִיָּה מֵעִיר

גַּעֲגוּעִים שֶלֹּא גָוְעוּ עֲדַיִן

לְמַשֶּהוּ אַחֵר מִמְּנוֹת-בַּרְזֶל-הַזֶּה-מָה-יֵש

וִיבֹשֶת הָאָפֹר וְהַבָּנָלִי,

לְמַשֶּהוּ שֶאֵין לַלֵּב סִבָּה לְהִתְבַּיֵּש

מִזֶּה שֶהוּא כָּל-כָּךְ סֶנְטִימֶנְטָלִי,

לְמַשֶּהוּ שֶעִם פְּלִישַת עוֹנָה זוֹ לָעוֹלָם

כְּשֶמִין תּוּגָה אֶת הַנּוֹפִים צוֹנֶפֶת

אֲפִלּוּ הַנֻּקְשֶה וְהַקָּשוּחַ מִכֻּלָּם

אֵי-שָם, עָמֹק בְּמַרְתְּפֵי הַנֶּפֶש

נִכְסָף פִּתְאֹם לְחֶסֶד, לְחֶמְלָה, לָאַחֲוָה,

לְכָל שֶכֹּה חָסֵר פֹּה בְּקִרְבֵּנוּ

וְכֵן, גַּם לְמִלָּה שְכוּחָה כָּל-כָּךְ כְּמוֹ אַהֲבָה

שֶבּוֹא הַסְּתָיו צוֹבֵט בָּהּ אֶת לִבֵּנוּ.

* * *

נעמן בלקינד על מייסדי ראשון לציון

לאהוד שלום רב,

תיקון טעות: המייסדים של ראשון לציון היו בעלי הממון שקנו את אדמות ראשון לציון בכספם: יעקוב פרץ פריימן , לבונטין, זאב אברמוביץ, איזנבנד, אמזלג, היסמן, יהודה ליב חנקין, ראובן יודלוביץ, יוסף פיינברג, יצחק גרבר, יצחק לייב טופורובסקי, משה כהן, ועוד. הבילוי"ים לא היו המייסדים, אלא סטודנטים תפרנים שהגיעו והתיישבו בראשון לציון מיד לאחר ייסודה, לאחר שעבדו כפועלים במקווה ישראל וחיו בקומונה ביפו.

סוד פרסומם לא נבע מיחסי הציבור המשופרים שלהם, אלא מהיותם משכילים ואידיאליסטים שהרבו לכתוב על הנעשה בארץ ולדווח על כך ליהדות בגולה.

בברכה,

נעמן בלקינד

* * *

יהודה רַאבּ (בן עזר)

ביל"ו. ראשון לציון

מתוך ספר זיכרונותיו "התלם הראשון"

נכתב 1930, יצא לאור לראשונה בהוצאת הספרייה הציונית, 1956

לימות החגים של ראש שנת תרמ"ג (1882), חזרתי ירושלימה. [פתח-תקווה, שיהודה ראב היה במייסדיה בשלהי 1878, ניטשה בשנת תרמ"ב, 1881/82– בין השאר בגלל שהיתה זו שנת שמיטה ובה לא עובדו קרקעות בשום מושבה עברית בארץ-ישראל, גם לא בראשון-לציון שנוסדה רק בשלהי אותה שנת שמיטה, תרמ"ב. – אב"ע].

 באותם הימים באו אנשים חדשים מחוץ-לארץ והחלה תנועה חדשה של קניית קרקעות וייסוד מושבות. אחדים מן האנשים האלה היו מבקרים אצל פרומקין ואצל פינס [בירושלים], כדי לשאול בעצתם. בין אלה היה גם ז.ד. ליבונטין, ממייסדי ראשון-לציון. ליבונטין פנה בבקשה לפרומקין שימליץ לפניו על חקלאי מנוסה שיעבוד במשקו וידריך בעבודה גם את שאר המתיישבים. פרומקין המליץ עליי, ובביתו נפגשתי עם ליבונטין. לאחר משא-ומתן קצר הוסכם בינינו כי בשכר של שלושה נפוליונים לחודש אקבל עליי את התפקיד המוצע, למשך שנה אחת.

מיד לאחר חג הסוכות עזבתי את ירושלים ואלך לראשון-לציון. שם מצאתי את ז.ד. לבונטין ואת דודו פישלזון גרים בצריף מלא כלי-עבודה ושקי תפוחי-אדמה. מלבדם היו עוד האחים לוליק ואוסיפ פיינברג, חנקין הבכור, הייסמן, פרידמן ואחרים, שהיו גרים בצריפים ובאוהלים מסביב. נתקבלתי בסבר פנים יפות ובלילה הוזמנתי אחר כבוד לישון על שקי תפוחי אדמה ביחד עם ליבונטין ופישלזון.

השכם בבוקר למחרת, החלטנו לערוך סיור של היכרות בסביבה. הגענו אל אחת הבקעות הקרובות למושבה וראיתי את המתיישבים החדשים עובדים בשפיכת סוללה גבוהה של עפר במוצאי הגבעה. לשאלתי מה הם עושים בזה, ענו לי באידיש-רוסית משונה בעיניי. "הדיאדקה" (כינוי לחנקין, כפי שנודע לי אחר-כך) יעץ לנו לעשות זאת, כדי לחסום את מי הגשמים בבקעה. זו תהיה "סאג'עלקה".

לשאלתי מה זאת "סאג'עלקה", ביארו לי כי זהו מין אגם מים המשמש להשקאה ולציד דגים.

נדהמתי ממש ומיד הזהרתי אותם מעשות את הדבר מפני שבמקום מי-השקאה תהיה להם ביצה ובמקום דגים – קדחת.

הם לא שמו לב והמשיכו בעבודתם, אולם ליבונטין היטה אוזן לאזהרתי ואחרי התייעצות עם פיינברג, נסע למחרת אל ברון אוסטינוב וד"ר לורך, בני המושבה הגרמנית ביפו, לשאול בעצתם. סופו של דבר היה שה"סאג'עלקה" בוטלה.

התחלנו בעבודה. נעשתה פרצלציה של הקרקעות על ידי המהנדס לובמן, ובנינו עוד צריף ואורווה. מים לבניין ולשתייה הייתי מביא מ"עין-הקורא" (עיון קרא) בעגלה רתומה לזוג גמלים. במרכז המושבה כרו באר, אבל משהגיעו לעומק גדול ולא מצאו מים, החלו בבניין באר שנייה בבקעה. בינתיים היינו מביאים מים לשתייה גם מבית-דגון או ממקווה-ישראל.

קניתי זרעים, סוסים ומחרשות בשביל ליבונטין, ובינתיים ירד היורה ונצא לזריעת תפוחי-אדמה. גם בראשון לציון, עלה בגורלי למתוח את התלם הראשון, ועיני ליבונטין זלגו דמעות...

[כזכור חרש יהודה ראב את התלם הראשון באדמת המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, בחנוכה תרל"ט, שלהי שנת 1878. אבל יש בלופר אחד, ישראל ברטל שמו, הכופר בכלל בהיותה של פתח-תקווה בראשיתה מושבה. – אב"ע].

את משכורתי הייתי מקבל אמנם מאת ליבונטין, אבל הוא היה נותן אותי "בהשאלה" לשאר המתיישבים. פעם היה עליי להביא "כראמות" של זיתים מרמלה ולנטען אצל פלוני, ופעם זמורות גפנים מחברון בשביל אלמוני (הכרם הראשון!).

העבודה היתה רבה. כאן סכסוך עם ערבים, התלבטות בסידור תור-השמירה, ומי ידריך? הווה אומר: אני. אצל פלוני היה סוס משתולל והיה צורך לאלף אותו, ואת אלמוני הטירון בכבודו ובעצמו היה צריך לאלף במלאכת החריש. לאחד המתיישבים היה סוס בשם שמיל, ובעליו כינהו מתוך חיבה "שים-אל-האווה" (מֵריח האוויר, מטייל), כי מנהג משונה היה לו לסוס זה: אך הכבידו עליו במקצת את המשא, היה מרים ראשו השמיימה, מרחרח ונושף, ורוקע על מקומו בפרסותיו מבלי לזוז מן המקום. את "שים-אל-האווה" זה, ביחד עם בעליו, מסרו לידי ללמדם את מלאכת החרישה. מן הראוי להדגיש כי אילוף הסוסים לעבודה לא היה דבר קל בימים ההם. בארץ לא היו עדיין סוסי עבודה ואף לא עגלות. עם הסוסים לא ידע אז עול של דרך ארץ, כי הערבים לא השתמשו בסוסי-עבודה, אלא בסוסי רכיבה בלבד. לעבודתם היו משתמשים בשוורים ובגמלים, ועגלות לא היו להם בכלל. כאשר התחלנו לרתום את "היחסנים" בעול, לא מצא הדבר חן בעיניהם והיו מתקוממים נגד העוול הנעשה להם.

אותה שנה נזרעה אדמת ראשון-לציון בעיקר תפוחי-אדמה ושעורה, כי אדמותיה קלות ברובן. גם תבואת קיץ, על-פי רוב אבטיחים, נזרעו. דרושות היו ידיים עובדות נוספות, והן נמצאו: באה קבוצת צעירים וצעירות מרוסיה. ביניהם היו ישראל בלקינד, דרובין, ברודנא, אוגוסטובסקי, ברלבסקי, צלליכין, פוקס, חזנוב, מאירוביץ, חיסין (אח"כ ד"ר), שטיין (אח"כ ד"ר), פאני פרייזר (אח"כ חיסין), פאני בלקינד (אח"כ פיינברג), חסיה צלליכין ופאני סיראט. כל אלה, ובכלל זה שלוש הפאניות וחסיה, היו לבושות חולצות רוסיות ומדברים אידיש משונה, מרוססת. צוהלים ומלאים משאת-נפש וחום-נעורים, ורובם מי שהיו סטודנטים באוניברסיטאות בחוץ-לארץ. זו היתה קבוצת בני ביל"ו.

בני ביל"ו (קראו להם אז: בילו'יצקעס) הסתדרו בצריף וחיו חיי קבוצה משותפים. מיד נתקשרתי לחבורה נלבבת זו בעבותות ידידות ואהבה, אשר לא נותקו עד היום הזה [1930. – אב"ע]. בצריפם היתה שוררת השמחה. הם היו שרים שירי סטודנטים, שירי-עם רוסיים וכמה שירים עבריים, כגון "משמר הירדן", "טל ומטר" ואם אינני טועה – גם "התקווה". ויכוחים סוערים היו נשמעים על הדרכים בהם יש ליישב את ארץ-ישראל. הזיות ודמיונות רבים היו נשמעים. כמה טובים היו הימים ההם... נפשי חיתה בחברתם היקרה לאחר שנות השיממון בירושלים ושנות הסבל האפור והכבד בפתח-תקווה. פעמים היינו עורכים טיולי רכיבה בלילות... אני שימשתי להם כמורה, וסוסֵי ליבונטין כבית-ספר פעמים היינו עורכים התקפה על צריפות של ליבונטין, שהיה ה"הכנסת אורחים" שלנו. קיצורו של דבר: היה שמח!

גם בעבודה הייתי המדריך של הבילויים. וכיצד עבדו! ממש בהתלהבות ובדביקות. באחד הימים גיליתי בביצת [נבי] רובין בקעה גדולה שגדל בה תלתן פרא משובח והחלטתי לקצרה לחציר. מיד הובאו חרמשים מיפו ויצאתי למקום ביחד עם חמישה מן החבורה. לימדתים את מלאכת הקצירה ובמשך שבוע ימים שלמה מלאכת כל הבקעה ונאסוף חציר משובח למכביר.

השנה קרבה לקיצה. תוצאות היבול היו רעות. משק ליבונטין בוטל והוא עזב את ראשון לציון וחזר לרוסיה. אז הייתי גם אני אנוס לעזוב את המקום. כמזכרת מן התקופה ההיא נשארה לי צלקת קטנה בקרסול רגלי, שנגרמה לי על ידי דקירת רומח. זה קרה כאשר רכבתי פעם יחיד לרמלה. שלושה שודדים התנפלו אז עליי, אבל רק שניים מהם ברחו לנפשם...

מראשון לציון עברתי לזמן-מה לוואדי-חנין  נס ציונה של היום) ועבדתי באחוזת לרר, בפרדס ובפלחה, ביחד עם מרדכי חנקין. לרר עצמו נמצא עדיין באותו זמן בחוץ לארץ.

יהוד והביאליסטוקאים

כשהגיעו ימי החגים שנת תרמ"ד (1883-84), עזבתי את ואדי-חנין ואעל ירושלימה לחוג שם. באתי שוב בקשרים עם חבריי הפתח-תקוותים. במשך השנה שנעדרתי מהם, התעוררו לחיים חדשים. הוחל אז בבניין יהוד, ובאו מתיישבים חדשים מביאליסטוק. בהמלצת פינס התקשרו עימי דניאל ליפשיץ ומשה ליפקיס והציעו לי לנהל את חברת הביאליסטוקים שהתיישבה ביהוד. אלה הם: דניאל ליפשיץ, משה ליפקיס, י.צ. שפירא ובניו מיכאל ואברהם (אברהם שפירא), לייב ליפשיץ, משה פיינשטיין, יטקובסקי, וולף ברנדה, מרדכי דינוביץ ובניו, קלינסקי, ועוד. קיבלתי את ההצעה בשכר של שלושה נפוליון לחודש ודירה.

בראשית חורף תרמ"ה [שלהי שנת 1884] נסעתי עם לאה רעייתי ליהוד ונשתקע בה. האוויר ביהוד היה בריא והמתיישבים מלאי-המרץ בנו בתים וכרו באר. גם בפתח-תקווה החלו לעבד מחדש את הנחלאות, אולם איש לא היה גר בה מפחד הקדחת.

הביאליסטוקים התאחדו בהדרכתי כ"חברה" שיתופית לתקופה של שנה אחת, כדי ללמוד את עבודת האדמה להלכה ולמעשה. רובם היו בחו"ל בעלי-בתים אמידים, אשר לא ידעו חקלאות מהי. את הרווח החליטו לחלק שווה בשווה, ובסוף השנה – יחלקו גם את הנחלאות ואת האינוונטר ויעבד איש-איש את נחלתו.

אותה שנה שבעתי נחת. אנשי ה"חברה" היו מסורים כולם כאיש אחד לרעיונם, עובדים בחריצות, בניקיון כפיים ובלב תמים, וכמותם גם נשותיהם ובנותיהם ובניהם בבית ובשדה. שלום ושלווה ומשמעת שררו ביניהם לבין עצמם וביניהם לבין הפועלים השכירים, חסרי הרכוש.

[יהודה ראב: "התלם הראשון", עמ' 88-91]

* * *

מתי דוד

מה מסתתר מאחורי

מנהיג עיתונאי ועובדי "מעריב"?

זכות הציבור לדעת באמת מיהו העיתונאי, חגי מטר, שניבחר ע"י עיתונאי ועובדי "מעריב", להוביל את מאבק ההישרדות שלהם.

הוא מופיע בתקשורת ובהפגנות כמי שנילחם למען הבטחת זכויותיהם של העובדים ולמען המשך קיומו של העיתון.  ואולם חגי מטר נילחם גם למען אינטרסים אחרים אותם הוא רוצה להסתיר.

חגי מטר מעדיף להסתיר מהציבור ומחבריו ב"מעריב" את פעילותו וחתרנותו נגד מדינת ישראל, במסגרת השתייכותו לשמאל הקיצוני, המשתף פעולה עם גורמים זרים ועוינים את מדינת ישראל. זכות הציבור לדעת, כיצד הסתנן עיתונאי אנטי פטריוטי זה ל"מעריב", עיתון שהכריז על עצמו כ"עיתון ישראלי, ציוני פטריוטי".

מה הקשר של חגי מטר למפלגת השמאל הקיצוני הגרמני "די לינקה"?

חגי מטר, חתום על מכתב פנייה למפלגת השמאל הגרמני "די לינקה", יחד עם כמה עשרות פעילי שמאל קיצונים ישראלים נוספים. במכתב הוא וחבריו מבקשים שנציגי המפלגה הגרמנית, החברים בפרלמנט הגרמני ומחוצה לו יפעלו להשגת המטרות הבאות: עצירת כל משלוחי הנשק הגרמני לישראל. הטלת חרם על סחורות ישראליות. תמיכה בהעמדתם למשפט של מבצעי פשעי מלחמה ישראלים. תמיכה בדו"ח גולדסטון. חסימת שידרוג ושיפור הסכמי הסחר של ישראל עם האיחוד האירופי. מאבק נגד תמיכה דיפלומטית ומדינות של ממשלת גרמניה בישראל. תמיכה כספית באירגונים הפלסטיניים והישראלים הנלחמים נגד גדר הביטחון ונגד ההתנחלויות.

לחגי מטר ולחבריו יש בקשה נוספת שהיא שיא החוצפה הקיצונית. לדעתם, הנהגת מפלגת השמאל הגרמנית לא מספיק קיצונית כלפי ישראל. במכתבם הם רוצים שיתוף פעולה עם החלק הקיצוני ביותר במפלגה גרמנית זו, כדי לשנות את מדיניותה ויחסה "האוהד" מדי כלפי ישראל.

חגי מטר תומך בד"ר ניב גורדון ובדעותיו

חגי מטר חתום על עצומה, יחד עם קבוצת אנשי אקדמיה, התומכים בדברים שפירסם ד"ר ניב גורדון מאוניברסיטת באר שבע.  במסגרת "החופש האקדמי" ד"ר ניב גורדון, פירסם מאמר בעיתון "לוס אנג'לס טיימס" ובו תבע הטלת חרם, עיצומים ולחץ על ישראל, בגלל מדיניות האפרטהייד והקולוניאליזם שהיא מנהלת בשטחים הכבושים, לדעתו.

ד"ר ניב גורדון הגיע בזמנו למוקטעה ברמאללה, כדי להיות "מגן אנושי" להגנת יאסר ערפאת, מפני הפשעים של ישראל.  זה קרה לאחר הטבח בליל סדר הפסח, במלון פארק בנתניה.

כיצד ניתן להגדיר ולאפיין "פעילות עיתונאית" זו של חגי מטר? הסתה? חתרנות? אנטי פטריוטיזם?

* * *

יהודה דרורי

השחצנות והעליבות הצבאית של איראן

צבאה של איראן הוא צבא מובס שסבל כמיליון אבידות במלחמה עם עיראק ועדיין לא התאושש. מטוסיו מועטים ומיושנים, ספינותיו בנות 50 שנה לפחות, והנשק האישי של חייליו הוא בן 70 שנה לפחות. אומרים שאסור לזלזל כי אחרי הכול יש להם כמה דיביזיות עם טנקים סובייטים ישנים, ונשק נ.ט. אישי,  אבל בסיכומו של דבר הם לא כוח שיוכל להשתלט על מדינות המפרץ הפרסי כמו שהם מתיימרים לפנטז, ואנחנו בישראל, אין לנו מה לחשוש כלל מצבא איראן.

למעשה, חולשתם הברורה של האיראנים היא זו הדוחפת אותם ליצר טילים – דבר שלא מחייב התמודדות ישירה עם היריב. יותר מכך, ההכרה בחולשתם, הינה הסיבה העיקרית לרצונם לייצר פצצה גרעינית בתקווה שבעזרתה הם לא רק יוכלו לסחוט את מדינות המפרץ – אבל יותר מכך, מהיותם שיעים, שהינו מיעוט נרדף בעולם המוסלמי הסוני, הפוחד מהשמדה פיזית – פצצה גרעינית לדידם הינה הרתעה מושלמת.

בהנחה שאלו אכן הינן הסיבות, הרי שאין כל סיבה לכאורה שמדינת ישראל תפעל נגד איראן, אלא שכאשר מדינה נשלטת ע"י אייטולות קיצוניים, שרואים עצמם משיחי האיסלם, שתפקידם לחסל את הציונות והיהדות, ואף מצהירים זאת בפומבי – אזיי התמונה הינה אחרת לגמרי כי האיום הוא ממשי ומיידי, ומחייב אותנו לפעולות מנע.

עלינו לזכור שכניסת ישראל לעידן הגרעין נבעה בערך מאותה סיבה – דהיינו, ההכרה של דוד בן-גוריון בחולשתה הכללית של ישראל כנגד כל המרחב הערבי, והרצון ליצור את ההרתעה האולטימטיבית נגדם... אבל, מהר מאוד מדינת ישראל למדה שנשק גרעיני בידיה אינו מהווה הרתעה. העובדה היא, שמאז היה בידי ישראל נשק גרעיני (ע"פ מקורות מודיעין מערביים) הערבים יזמו נגדנו מיספר מלחמות ללא כל התחשבות בגרעין שלנו.

הדבר קרה מפני שבעולם המוסלמי לא רק שמעריכים כמות מעל איכות אלא גם מעריצים את המוות יותר מאשר את החיים... הרג המוני אינו נחשב כדבר נורא, ושפיכות דמים גדולה אצלם זה עניין די שכיח... מלחמות איראן-עיראק, מצרים-תימן ועכשיו האירועים בסוריה רק ממחישים עובדה נוראה זו.

רק בארצות הנותנות ערך רב לחיי כל אזרח כמו מדינות המערב ומדינת ישראל, קיים פחד מפגיעת נשק גרעיני, ולכן באה ההצטרפות המאסיבית של מדינות המערב לסנקציות נגד איראן. מכאן יש להניח שאם אנחנו ו/או ארה"ב נחליט לפעול באיראן, ומסיבה מוצדקת בהחלט,  לא יהיו באירופה כאלו שיזילו דמעה. ולהיפך, יהיו כאלו שירקדו משמחה גם בעולם המוסלמי הסוני.

האיום של איראן בשימוש בחיזבאללה נגדנו, רק מציג את חולשתם בצורה ברורה, הם יודעים שספק אם טיליהם יגיעו אלינו, ויותר מזה, אפילו אם יגיעו כמה, בספק אם יפגעו במשהו... ורצוי לזכור שתעשיות הטילים של איראן לא מראות על תחכום יתר... גם לא תעשיות המלטי"ם...

מצד שני הפעלת חיזבאללה נגדנו תיתקל הפעם במחץ-נגד בלתי רגיל שישבור לרסיסים את המערך השיעי בלבנון ויאפשר למיעוטים האחרים שם (הסוני, הדרוזי והנוצרי) שוב לחזור ולשלוט בעוצמה ולדכא את השיעים. אני מניח שמחשבת אימים זו מציקה לא מעט לנסראללה כשהוא חושב על תוצאות של סיוע מצידו לאייתולות בדרך של פגיעה בישראל...

לסיכום, התפארותו של נסראללה במל"ט האיראני ששלח, (עם מספר צהלות-חג בטהרן) רק מבליטות את חולשתם ואת עליבותם של אמצעי הלחימה "המתוחכמים" של האויב הזה. הם שלחו אלינו מל"ט סוג ז' שהתגלה מיד כאשר התקרב לראש הנקרה, ובמקום להפילו מיד, שמנו עליו מעקב כדי ללמוד עליו, על שולחיו ועל יכולתו, וכאשר זה הסתיים פוררנו אותו באוויר בלי בעיות. אם נסראללה לא הבין את המסר הזה, מחכות לו הפתעות גדולות ומכאיבות בעתיד.

* * *

אורי הייטנר

1. יומן בחירות 2013 (ב')

שליחותו הציבורית של כחלון

כשישאלו אותי חבריי הליכודניקים בעד אני ממליץ להם להצביע בפריימריס, השם הראשון, ללא היסוס, יהיה משה כחלון. אופס... כבר לא.

דווקא הוא? מכל הגלריה של סיעת הליכוד, דווקא הוא, מכולם, היה צריך לפרוש? דווקא הטוב שבהם? חשוב שאדם ככחלון יישאר בפוליטיקה הישראלית. הוא ראוי להיות שר האוצר ובעתיד אולי אף ראש הממשלה.

כחלון הוא שר מצטיין, שקבע יעדים מרחיקי לכת ועמד בהם. הוא גם מנהיג נושא בשורה חברתית שונה מדרכו של הליכוד בעידן נתניהו. כחלון מאמין בסולידריות חברתית ודוגל במדינת הרווחה.

כחלון הליכודניק הוא סוציאליסט, רחמנא לצלן? לא. אבל הגישה המסורתית של תנועתו, היתה שונה מן הקפיטליזם הקיצוני שהיא מקדשת היום. הגותו החברתית של זאב ז'בוטינסקי, דגלה במדינת רווחה מתקדמת ומרחיקת לכת מאוד. הלוגו שהתנוסס בראש עיתונה של תנועת החירות, העיתון "חירות", שיצא לאור עד אמצע שנות השישים, היה: "לשלמות המולדת * לקיבוץ גלויות * לצדק סוציאלי * לחירות האדם." לאן נעלמה המחויבות של הליכוד לצדק חברתי? משה כחלון הוא אולי היחיד בליכוד שעוד נאמן לדרך זו. והנה, גם הוא הולך.

הישגו הגדול ביותר הוא הרפורמה בענף הסלולר. בנחישות רבה הוא הלך ראש בראש נגד הטייקונים, בעלי ההון הגדולים, ובהתערבות של המדינה הבטיח את האינטרס הציבורי, האינטרס של אזרחי ישראל.

בנאומו בכנסת השתבח ראש הממשלה, בצדק, בהישג הזה של ממשלתו, אך הוא הוסיף שזאת הוכחה שהדרך להיטיב עם החברה ועם האזרחים היא הדרך הקפיטליסטית, דרך התחרות החופשית. הוא צודק, אך גם טועה ומטעה.

הוא צודק, כיוון שבאמת הרפורמה שהנהיג כחלון מבטאת את דרך התחרות המיטיבה עם הצרכנים. אולם הוא טועה ומטעה, כיוון שרק התערבות המדינה איפשרה את קיומה של תחרות הוגנת, לטובת האזרחים. כל עוד המדינה לא התערבה, לא הייתה תחרות הוגנת, אלא ג'ונגל פרוע שבו קומץ החזקים ביותר שולטים וקובעים את כללי המשחק, או ליתר דיוק את היעדר כללי משחק, על גבם של הצרכנים ובמימונם. בג'ונגל החזירי, שבו רדיפת הבצע היא שם המשחק, האזרח הוא כלי להעשרת החזקים שבחזקים.

אין סתירה בין מדינת רווחה לבין משק חופשי ותחרותי. המחלוקת אינה על עצם התחרות, אלא על השאלה את מי נועדה התחרות לשרת, את הכלל (בעלים, מנהלים, עובדים, ספקים וצרכנים) או את בעלי ההון בלבד. זה לב המחלוקת בדיון החברתי כלכלי בישראל, ובמחלוקת הזאת כחלון מייצג קו שונה בתכלית מן הקו של נתניהו ושטייניץ.

מדוע החליט כחלון לפרוש, או לקחת פסק זמן, מן החיים הפוליטיים? תילי תילים של פרשנויות נשמעו ביומיים האחרונים. אולם אם לקבל כפשוטו את ההסבר של כחלון, שפשוט נמאס לו, זהו הסבר מאכזב מאוד.

"לא דבקתי בכיסא," צוטט כחלון. אכן, איננו אוהבים את הדבקים בכיסא. מיהם הדבקים בכיסא? מי שמשנים את עמדותיהם ואת עורם כשבשבת בהתאם לשיקולים כיסאולוגיים. מי שכשלו אך אוחזים בשררה כבקרנות המזבח. מי שמילאו שנים רבות מאוד תפקידים מרכזיים, ואינם מוכנים לפנות את המקום לחילוף משמרות בין-דורי. כחלון עקבי ונאמן לדרכו, מצליח בתפקידו, צעיר שעוד נכונו לו עלילות. ניתן לצפות מאדם ככחלון לדבוק – לא בכיסא, אלא בשליחותו הציבורית.

כיצד ינצל כחלון את פסק הזמן שנטל מן הפוליטיקה? אם ינצל את קשריו ואת המוניטין שלו כדי לעשות לביתו ולהתעשר, כפי שעשו לפניו נתניהו וברק, הוא יאבד את עולמו. הוא הדין, אם ינסה לנחות בג'וב מפנק, כפי שניסה לעשות שלום שמחון. יש לקוות, שעם פרישתו מן החיים הפוליטיים, ימצא כחלון דרכים אחרות להמשך שליחותו הציבורית למען החברה הישראלית.

אפשר לפטר את הקופירייטר

אם יחליט אולמרט לחזור לחיים הפוליטיים כדי להתמודד על הנהגת המדינה, אין ליריביו כל צורך בקופירייטרים, להובלת קמפיין נגדו. יש להם תעמולת בחירות מעולה ואפקטיבית, מן המוכן.

הקופירייטרים של הקמפיין שלהם מלומדים ביותר – חבר השופטים בראשות השופטת מוסיה ארד. תעמולת הבחירות שלהם מצויה במאות עמודי פסק הדין וגזר הדין של אולמרט. ואף שזכה אולמרט, כבפיס, בהרכב קל ומקל באופן קיצוני, די בכתוב בפסק הדין שכתבו, כדי להבהיר מדוע האיש פסול לכהונה ציבורית.

אם ירוץ אולמרט לבחירות, ניתן יהיה לקרוא בכל יום פסקה אחרת מפסק הדין. ניתן לקרוא מפסק הדין שהרשיע את אולמרט בעבירה פלילית חמורה. אפשר לקרוא מגזר הדין, בו הסבירו השופטים מדוע בחרו להקל עליו ושהעבירה עליה הורשע מצדיקה, בעצם, עונש של עבודות שירות. אבל כתב האשמה הציבורי הקשה ביותר, מצוי דווקא בסעיפים עליהם זוכה אולמרט מחמת הספק, בעיקר בפרשת טלנסקי.

יש לקוות שאולמרט יחסוך זאת מעצמו ומאיתנו.

אצבע על ההדק

בנאומו בכנסת השתבח נתניהו במצב הביטחוני של ישראל ובשקט היחסי ב-7 שנות כהונתו, בשתי הקדנציות, והדגיש שאצבעו אינה קלה על ההדק. בכך, ניסה להתמודד עם ההפחדות מפני הרפתקנות צבאית שלו, כביכול, בנושא האיראני, ובהזדמנות חגיגית זאת גם לרדת על אהוד אולמרט, המאיים להתמודד נגדו, ולרמוז שאצבעו הייתה קלה על ההדק והוא הוציא את ישראל למלחמות מיותרות.

דבריו אלה של נתניהו בלתי הוגנים, כפויי טובה ואינם נכונים.

הם בלתי הוגנים, כיוון שנתניהו כראש האופוזיציה תמך בהתלהבות בצעדיו המלחמתיים של אולמרט – מלחמת לבנון השנייה, הפצצת הכור הסורי ומבצע "עופרת יצוקה".

הם כפויי טובה, כיוון שהפעולות הללו הן הגורם להרתעה, לשיפור המצב הביטחוני ולשקט הביטחוני בתקופתו של נתניהו. נתניהו ראוי לשבח על ששמר על ההישגים הללו, אך ללא פעולות הממשלה הקודמת, הוא היה יורש מצב ביטחוני אחר לגמרי, שהיה מחייב אותו להחלטות שנחסכו ממנו.

הם אינם נכונים, כיוון שהאצבע לא היתה קלה על ההדק. מבצע "עופרת יצוקה" בוצע אחרי 8 שנות הבלגה על ירי של אלפי טילים לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית, ובעיקר – שלוש שנים של מטווח בלתי פוסק לאחר ההתנתקות. הוא בא אחרי כישלון של הפסקות אש, תהאדיות והודנות למיניהן. ההחלטה על מלחמת לבנון השנייה היתה מחויבת המציאות, כיוון שאף מדינה אינה יכולה להשלים עם התנקשות בלתי פוסקת בריבונותה ופגיעה באזרחיה ובצבאה. הבעייה במלחמת לבנון הייתה באופן התנהלותה, אך זו לא ביטאה אצבע קלה על ההדק, אלא להיפך – הססנות, בִּרְבּוּר, גרירת רגליים, העדר חתירה למגע, ובשל כך המלחמה התמשכה והתארכה.

אין לי עניין ללמד סנגוריה על אולמרט. אני רואה בו אדם מושחת ומדינאי כושל ובדרכו המדינית – סכנה. אבל יש מקום להגינות, וראוי לשבֵּחַ גם את המרים ביריבינו הפוליטיים, על מה שראוי לשבח. עצם היציאה למלחמת לבנון, על כל הבעייתיות שבהתנהלותה, והמכה הקשה שספג חיזבאללה, הביאו ללמעלה משש שנות שקט כמעט מוחלט, בגבול שדימם כמעט ארבעה עשורים. תוצאות מבצע "עופרת יצוקה" פחות טובות, אך הן צמצמו באופן משמעותי את ירי הטילים. השמדת הכור הסורי היא תרומה אסטרטגית אדירה לביטחון ישראל.

2. לא ראוי לפסילה

מה משותף לשירים "הסלע האדום", "שיר לשלום", "יחזקאל", ו"בלדה לחובש"? כולם שירים שנפסלו, בזמן זה או אחר, לשידור ברדיו, מטעמים שונים. מה שעוד משותף להם, הוא שהפסילה לא פגעה באף אחד מהם, ואולי אף נטתה להם חסד וסייעה להם למצוא מקום של כבוד בפנתיאון הזמר העברי.

אין זה מן הנמנע, שהחלטתו של ירון דקל לפסול לשידור את שירם של אלונה קמחי ויזהר אשדות "עניין של הרגל", ייטיב עם השיר. וחבל. שכן השיר הזה ממש אינו ראוי להיות בגלריה המכובדת של השירים שהזכרתי. לא, השיר הזה אינו ראוי אפילו לפסילה.

אפילו הלהיט "את אחלה חמודה" מורכב יותר מהפלקט הזה. השיר עוסק בסוגיה כל כך מורכבת וכל כך מסובכת - מקומו של החייל בתוך הסיטואציה הגדולה של המלחמה על הארץ הזאת, בין הרצון והחובה להגן על המדינה ועל חייהם ושלומם של אזרחיה, לבין הדילמות המוסריות הכרוכות בכך. בין התובנה שהצבא הוא רע הכרחי כיוון שהוא מבטיח את הקיום, לבין הקושי העצום שבהכרח להרוג והלבטים המוסריים הכרוכים בכך. ואיך הדילמות הכבדות והמורכבות הללו מתורגמות לשיר? בתיאור חד מימדי, בלתי אמין, רדוד ושטחי, סיסמתי להחריד – על החייל שהופכים אותו למכונת רצח, שהורג מתוך הרגל, כי כך אולף.

כל כך עלוב. באמת לא ראוי לפסילה. אילו אני עורך מוסיקלי, תמיד הייתי מוצא שירים טובים ממנו וראויים יותר להשמעה. אולם אני מתנגד להחלטה מנהלית גורפת לפסול את השיר.

אני מתנגד לפסילה, כיוון שאני מתנגד עקרונית לפסילת שירים. אני סבור שהחברה הישראלית חסונה דיה כדי להכיל שירים המבטאים דעות מקוממות, ואפילו שירים המבטאים עמדות נואלות, כמו השיר הזה. אם הם ראויים לשידור מבחינת רמתם, להבדיל מהפלקט הזה, מן הראוי לאפשר למאזינים להתמודד עמם ולשפוט.

אני מסכים עקרונית עם המוחים נגד הפסילה, אך אין להתעלם מכך שהיא נגועה בצביעות. מדוע? כיוון שהם מיטיבים לדעת שיש בתקשורת הישראלית צנזורה בלתי פורמלית, ואין היא בדיוק מן הצד שלהם במפה הפוליטית. כמה ממאזיני הרדיו זכו לשמוע הרכב ששמו "קולנשר והיונים"? סביר להניח שבסביבות האפס. מדובר בהרכב רוק השר שירי מחאה פוליטיים, באיכות העולה לאין ערוך על איכות השיר "עניין של הרגל", אלא שמחאתם היא מן העבר האחר של המפה הפוליטית. אין ספק שמפקד גל"צ לא פסל אף שיר שלהם. הוא לבטח לא שמע על קיומם. קראתי פעם שיר שלהם בראיון לגל"צ. מראייניי בעיקר תהו על השם המוזר שלהם, בו נתקלו לראשונה.

וכמה פעמים הושמע מעל גלי האתר שירה של נעמי שמר "הכריש", אף הוא שיר מחאה פוליטי מן הכיוון "הלא נכון"? גם השיר הזה לא נפסל בהחלטה מנהלתית של "קול ישראל" או של גל"צ. פשוט, לא היה צורך בהחלטה כזאת, כדי שהיא תתבצע בעצמה.

אם זמר כלשהו, נניח אריאל זילבר, יכתוב שיר נגד הערבים ויציג אותם כמי שהרצח הוא להם טבע שני. נניח שהפזמון של השיר הזה יהיה: "ללמוד להרוג / זה עניין של תנופה / מתחיל בקטן / ואחר כך זה בא / הם לא איש, לא אישה, / הם רק חפץ, רק צל / ללמוד להרוג / זה עניין של הרגל." יש סיכוי ששיר כזה יושמע ברדיו הישראלי? יהיה צורך בהחלטת מפקד תחנה כדי למנוע את שידורו? והמוחים על פסילת השיר שציטטתי, המדבר על חיילי צה"ל, היו מוחים אילו נפסל, או שמא היו מוחים אילו שודר? שאלות רטוריות.

3. עבור – מכתבים למערכת "הארץ" –

מאכילים את היורים בנו

כשקראתי את הכותרת הראשית של "הארץ" 17.10.12 – כותרת הענק, עם כותרת-העל האדומה, עם הגרפיקה הנלווית – כתבתה של עמירה הס על "מכסות המזון" לפלשתינאים, תהיתי ביני לביני, האם בעיני "הארץ" לממשלת חמאס השולטת בעזה יש איזושהי אחריות לתושביה. למשל, האם לממשלתם יש איזו אחריות לרווחתם, לאושרם של העזתים, לביטחונם התזונתי? שהרי אם רק החליטו החלטה פשוטה, לא לממש את זכותם הטבעית והצודקת לירות טילים על אוכלוסייהי אזרחית ישראלית, לא היה סגר ולא היתה כל בעייה.

אך אין כל רמז בכתבה לאחריות כזאת. ישראל, היא האחראית לרווחתם של היורים על אזרחיה. למה? ככה.

כזכור, בקיץ 2005 ביצעה ישראל צעד קשה וכואב – עקרה עשרות יישובים ישראליים, גירשה מבתיהם ונישלה מאדמתם אלפי אזרחים ישראלים ונסוגה חזרה לקווי 49', עד המילימטר האחרון. זאת, על מנת שלא תהיה עוד עילה לפלשתינאים לפגע בנו וכדי להתנתק מעזה ומהאחריות לתושביה. לכן, הנסיגה נקראה התנתקות.

מרגע שישראל נסוגה, אין היא נושאת עוד באחריות כלשהי על רצועת עזה. מלוא האחריות היא על הפלשתינאים. כמובן, שיש לישראל אינטרס ביחסי שכנות טובים עם הפלשתינאים, והייתה שמחה לסייע להם בכל דרך, אילו שמו קץ לטרור. אלא שתגובתם לנסיגה היתה הגברה משמעותית ביותר של פשע המלחמה המתמשך – ירי הטילים על אזרחי ישראל.

הגבול בין אויבים הוא גבול סגור. ברגע שהעזתים יורים עלינו, מובן מאליו שהגבול בינינו צריך להיות סגור. והנה, חרף הירי האינטנסיבי, ישראל המשיכה להעביר מדי יום מאות משאיות אספקה לשטח ממנו יורים עליה, וראשיה לקחו אחריות למניעת משבר הומניטרי אצל האויב, כולל חישובים על כמויות המזון שהיא תאפשר להעביר אליהם כדי למנוע את המשבר הזה. על חוסר האחריות של הממשל הפלשתינאי, שיכול היה למנוע משבר אילו רק החליט להפסיק את האש, חיפתה ממשלת ישראל, שלקחה על עצמה את האחריות הזאת.

ונטילת האחריות הזאת מוקעת בידי עיתון "הארץ" ומוצגת כצעד אכזרי של הרעבה. אוטוטו גם נשמע שאצלנו להרעיב זה עניין של הרגל.

לא זו בלבד שחישוב הקלוריות הוא ביטוי לאחריות-היתר ההומניטרית של ישראל, הלוקחת על עצמה את האחריות על רווחתם של היורים באזרחיה, אלא שבסופו של דבר היא התעלמה מהחישובים הללו והעבירה אספקה בכמויות גדולות הרבה יותר. עובדה זו לא הפריעה ל"הארץ" למרוח על העיתון את הכותרת האקטואלית הזאת, כעבור שלוש שנים.

להיות אופוזיציה לממשלה, זה בסדר גמור. למה להיות אופוזיציה למדינה?

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

* * *

אהוד בן עזר

הסרט "מחוברים לחיים" בסינימטק

עם 2 המבורגרים משביעים ב-BBB

ב-106 שקלים בלבד

בעקבות תאונת מצנח רחיפה, פיליפ, אריסטוקרט צרפתי עשיר, נשאר משותק מהצוואר ומטה. הוא שוכר כמטפל ביתי את דריס, צעיר סנגלי מהפרוורים שזה עתה השתחרר מהכלא ובא לראיון העבודה רק על מנת לקבל דמי אבטלה. דריס מתבקש לחזור למחרת על מנת לקבל את המסמך חתום. כאשר הוא חוזר, מתברר לו כי החליטו להעסיק אותו לתקופת ניסיון של חודש. לצורך זה מעמידים לו חדר באחוזה של פיליפ, אליו הוא עובר לגור, שינוי גדול ביחס לדירה הקטנה בפרוור בו הוא גר יחד עם דודתו וילדיה. דריס, למרות התנגדותו הראשונית, ממלא את תפקידו ומלווה את פיליפ בשגרת חייו.

הסרט, שאת תמציתו הבאנו מוויקיפדיה, מבוסס על סיפור אמיתי שכתבו שני תסריטאים, אוליביה נקש ואריק טולדנו, והם שגם ביימו אותו. השחקנים הראשיים בסרט הם עומאר סיי השחור בתפקיד דריס, ופרנסואה קלוזה בתפקיד פיליפ העשיר המשותק. בסופו של הסרט רואים לרגע גם את שני הגיבורים האמיתיים שעל היחסים ביניהם הוא מבוסס – פיליפ פוזו די-בורגו (Philippe Pozzo di Borgo) המשותק בכל גופו למעט ראשו, והסועד אותו עבדל יסמין סלו (Abdel Yasmin Sellou).

הסרט עשוי היטב, משעשע ונוגע ללב. מוסיקה נהדרת. אין רגע משעמם. לפעמים נדמה שהוא גולש לשמאלץ, אך לא. האיזון נשמר. המשחק נהדר. הצרפתית נשמעת נפלא. החיוך של קלוזה כובש את הלב. החיוניות הפראית של סיי מחזיקה את הצד המשעשע של "הפרא האציל" על רקע העוני המרוד של שכונות השחורים בפאריס. בקיצור, למי שטרם ראה, הסרט בהחלט שווה צפייה. המחיר היה 20 שקל לכרטיס במסגרת שבוע הגימלאים של תל-אביב. אלה תענוגות הזיקנה.

יוצאים מהאולם החשוך של הסינימטק התל-אביבי בהרגשה שכבר תשע בערב לפחות, אך לא, צהריים והשמש במלוא עוזה. והנה, כמעט ממש מול הסינימטק, ברחוב הארבעה, רואים סניף של "BBB הארבעה", שאלה ראשי תיבות של "בורגוס בורגר בר" ברחוב הארבעה 12. המקום מעוצב בצורה מאוד מלבבת, חדשנית אך גם מותירה פינות רבות לפרטיות. התפריט מפליא בהצעותיו הזולות-יחסית. אנחנו מזמינים שתי עסקיות:

ארוחה עסקית ראשונה של המבורגר טלה במחיר 58 שקלים כוללת, למנה ראשונה, לפי בחירה, קערת סלט אסיאתי מתובל בטעם בוטנים וטעים מאוד. מנה עיקרית המבורגר טלה גדול ועשוי היטב על מצע של לחמנייה גדולה ובצד תוספת – קערית בינונית של ירקות אפויים בתנור, אף הם טעימים מאוד. וכן בקבוק קטן של מים מינראליים. והכול כלול במחיר.

ארוחה עסקית שנייה במחיר 48 שקלים כללה, מנה ראשונה, פרוסת פטה כבד לא-גדולה עם טוסט אחד חצוי לשניים וריבת בצל יבש אדומה ומתוקה. טעים מאוד ומעורר תיאבון. למנה העיקרית הוגש המבורגר 160 גרם עסיסי ועשוי היטב על מצע של לחמנייה פרוסה, כאשר בין הירקות שעל החצי הריק יש פרוסות בצל, פלחי עגבנייה וגם פרוסות דקות מאוד של מלפפון חמוץ טרי בטעם חומץ מתוק, ממש מעדן. כל שאר שטח הצלחת היה מלא בצ'יפס זהוב וטרי, כמות עצומה ומשביעה, ועל כך נוספה שתייה, כוס לימונדה טרייה עם כוס קוביות קרח שהכפילה את כמות הלימונדה בהמשך הארוחה. ההמלצה שלנו היא תמיד לבקש כוס עם קוביות קרח. זה חינם וזה מכפיל את נפח המשקאות. כמובן, לא כשמזמינים בירה או יין.

תוספים הובאו בשפע בקנקנים שימושיים קטנים ורב-פעמיים, חרדל, קטשופ, מיונז, מיונז-שום ועוד ועוד. החשבון לארוחה המשביעה הזו היה רק 106 שקלים, שאותם עיגלנו עם הטיפ ל-120, וגם קיבלנו על חשבון הבית תה עם נענע וספל אספרסו לקינוח.

טל. 03-6042975. רחוב הארבעה 12, ת"א. ויש סניפים: יגאל אלון, ת"א. רמת החייל, ת"א. ראשל"צ.M  הדרך. פתח תקווה. נתניה. יקנעם. קריון קריית ביאליק. אשדוד. רמת ישי. הוד השרון. רחובות. עפולה. נהריה.

160 שקל לזוג – ארוחה משובחת וסרט מעולה. אז מי אמר שתל-אביב היא עיר יקרה? אם רק יודעים איפה לבקר והיכן לאכול – היא אחת הערים הזולות בעולם, בייחוד לעומת מדינות אירופה.

* * *

רות ירדני כץ

סיפור אהבה בהמשכים, "האקליפטוס" בירושלים

מסעדת "האקליפטוס" ממוקמת ברחוב חטיבת ירושלים 14 – חוצות היוצר, מול חומות העיר-העתיקה. המבנה יפהפה. השף משה בסון חבר ותיק וכבר סיפרתי על האהבה הגדולה ששוררת בינינו.

הרבה-הרבה זמן לא התראינו, לפחות שנתיים. כל פעם אמרתי לעצמי להתקשר אליו ולשאול מה שלומו, אבל כל פעם זה לא יצא... כל פעם אמרתי לעצמי אני חייבת ללכת למסעדה שלו וגם זה לא יצא. באותו יום שהחלטתי סופית לטלפן אליו וכמו שאני מרימה את השפופרת נכנסת שיחה ומשה על הקו! בקולו השקט אמר: "אני מתגעגע." קבענו על המקום.

נעמי חברתי שהתלוננה בפני שהבטחתי לה שנלך ל"הקליפסטוס" שמחה שסוף-סוף אני מקיימת את הבטחתי. הגענו בשעת צהריים. המסעדה היתה מלאה. מלצר חביב הושיב אותנו בפינה שקטה וישר כיבד אותי בעראק המיוחד של משה עם קרח בצד ומים קרים, ועל השולחן הניח לחמניות חמות וכמה פתיחות קטנות כדי שלא נתמלא מהר מדי.

משה ניגש אלינו והפגישה היתה מלווה בחיבוקים ובנשיקות, והוא ללא היסוס אמר: "בא לי לפנק אתכן. טעימות?"

לצידו במטבח עובד תומר ראובני שגם הוא הוכשר כשף ובזכותו משה יכול לנשום.

את עשבי התיבול וכמה ירקות משה מגדל בעצמו, הוא מטייל בשדות וביערות ומוצא כל מיני תבלינים  שעולים ישר לשולחן. הוא ידען אמיתי בתחום זה.

והחגיגה החלה.

מנה ראשונה שהונחה על השולחן היתה: חובזה שאחד העובדים קטף ליד משכנות שאננים ומעליה טחינה. 

שלוש כוסות קטנות שבכל כוס היה מרק: ארטישוק ירושלמי, עדשים ועגבניות.

חציל צלוי בטחינה ורימונים.

שקדי עגל כבושים וליד חציל ממולא בזעתר.

שעועית ירוקה שנקטפה מגינתו של משה באותו בוקר ברוטב עדין של עגבניות.

ברווז מתקתק עטוף בבצק פילו על בסיס של דלעת. 

תאנים ממולאות בחזה עוף ברוטב תמרינדי

צלעות כבש בגריל על מצע פירה, עלי שומר ושום.

מקלובה. 

את הארוחה ליווינו ביין אדום שנקרא קטליב שמיוצר בנס-הרים. 

המנה האחרונה שהובאה היתה כבש בחרס מצופה בבצק. – כבר לא יכולנו. משה אמר: "תיקחי ליוסי בן-זוגך." 

נעמי שאוכלת כדי לשרוד ומסעדות ממש לא הקטע שלה, ואוכל אוכלים כי צריך, עצמה עיניים מרוב תענוג וכל פעם מלמלה לעצמה, "נפלא, נפלא."

הכול היה מעולה אבל שתי מנות היו עוד יותר: שקדי העגל והברווז.  בערב חיממתי את המנה של כבש בחרס לפי ההוראות שקיבלתי, בן-זוגי חיסל אותה בקלי קלות, ולא נשאר אדיש. 

את הקפה שתינו בחוץ ברחוב, שמשני צידיו נמצאות הגלריות והאמנים, יחד עם משה שהתפנה. 

מאז שאני מכירה אותו ההסכם שלנו הוא שאין מתנות ואין הנחות.

שילמנו 200 שקלים עבור ארוחת טעימות נהדרת, שירות טוב ושירותים נקיים, מסעדה ששווה לקחת פסק זמן וליהנות מכל מה שמציעה כולל נוף.

טל;: 02-6244331. נייד של משה: 050-6530530, ומותר למסור לו דרישת שלום ממני!

* * *

ראיון עם פנחס שדה, שערכה כנראה רבקה מגן במדורה "רן הספרן" ב"הארץ שלנו". אין תאריך.

נמצא על ידי אלי אשד ומובא בעבודתה המעניינת של יעל נצר על ספרי הנוער של פנחס שדה ושל סופרים אחרים בארץ בשנות השישים, שהוגשה לחיים באר בקורס תולדות המו"לות בארץ במסגרת שנת הלימודים תשע"ב במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת  בן גוריון

ש: איך עלה בדעתך לכתוב את הספר "הגנב"?

ת: כשהייתי  ילד, חייתי שנה בפנימייה, אלה היו ימים רבי מתיחות. נמצאתי בממלכה של ילדים, אבל יכולתי לפעול ולחיות כאילו הייתי גיבור מציאות מבוגרת. היו שם עלילות, מלחמות שבגיל זה קוראים עליהן רק בספרים אבל בפנימייה זה קרה במציאות. עמדתי לכתוב ספר ילדים ומצאתי בפנימייה רקע מעניין.

ש: האם הילדים עליהם אתה מספר, צדוק שוחט, רוחמה כהן ופיקי – הם ילדים אמיתיים?

ת: גיבורים אלה הם ילדים שלא היו קיימים, אבל במידה מסוימת היו בכל זאת קיימים. בכל סיפור טוב הדמויות אינן רק פרי הדמיון, הן מורכבות nדמויות מציאותיות אחדות. הסופר מצרף תכונה מדמות זו, צורה מדמות זו ועוד אחוז מדמיונו שלו. בפנימייה היה אמנם ילד ששמו פיקי והוא היה חבר שלי. פיקי היה ילד עדין אבל לא כתב שירים. גם נער כמו צדוק שוחט הכרתי. זה היה נער נוקשה ושתלטן. אבל מעולם לא ביקש ממני שאצחצח את נעליו, כמו שסיפרתי בסיפור.

ש: איך אתה בוחר שמות לגיבורים שלך?

ת: לבחור שמות זה דבר לא קל. השמות צריכים להיות בעלי צבע ואופי. בימי ספרות ההשכלה לא היה קל מקביעת שמות. פשוט היו קוראים לגיבור על שם תכונת האופי שלו. הצדיק נקרא בשם צדקיהו והנבזה – נבזיהו. כשאני כותב אני משתעשע, וגם בשמות של הגיבורים אני משתעשע.

ש: כמו "מטמון הזהב של ששונקין הזקן" קראת שם לעולה החדש: שמואל ניקולאי טולידנו גוגול.

ת: בסיפור זה אולי רציתי ללגלג קצת על שמות הגיבורים. קראתי לנער מושחת דווקא בשם צדוק, ולילדה רעת-הלב בשם: רוחמה.

ש: אתה כותב למבוגרים. מדוע אתה כותב גם ספרים לילדים?

ת: לשם פרנסה ושעשוע. אני משועשע בזמן הכתיבה. אחרת לא הייתי כותב, זה מחזיר אותי לימים בהם אני הייתי קורא ספרי ילדים. עכשיו אני עושה אותו הדבר שעשו לי.

ש: במשך כמה זמן כתבת את "הגנב"?

ת: במשך שבוע.

ש: מתי? בבוקר? בלילה? האם חיכית להשראה?

ת: אינני מחכה להשראה. ברגע שהחלטתי לכתוב – ישבתי וכתבתי. עבדתי במשך כל שעות היממה. כל זמן שהיה לי כוח כתבתי, עד שגמרתי את הסיפור.

ש: האם אתה כותב בעט או במכונת כתיבה?

ת: אני כותב בעט פרקר 51. זהו העט הטוב ביותר בעולם. אני אוהב לכתוב בעט, כי עט הוא אישי ומבטא את האופי, ואילו גלובוס הוא עט זול והמוני ועושה מריחות.

ש: איפה אתה כותב?

ת: בבית.

ש: האם יש מקום קבוע בבית שעליו אתה אוהב לכתוב במיוחד?

ת: ליד השולחן שלי. יש לי שולחן כתיבה קטן עם פיתוחי עץ. הוא כנראה ממוצא גרמני, מלפני מלחמת העולם הראשונה. מצאתי אותו בשוק הכרמל. הוא היה במצב גרוע ועמדו עליו ארגזי ירקות. הירקן מכר לי אותו בארבע לירות. כשהבאתי אותו הביתה מרחתי עליו שמן סלט, שמן אחר לא נמצא בביתי, והריהו יפה ושלם.

ש: ולבסוף, האם יש לך עצות טובות לילדים שכותבים?

ת: אין לי כל עצות, מפני שאני לא מאמין שיש קשר בין מה שילד יוצר בילדותו ובין עתידו. ישנם ילדים רבים שמציירים ומנגנים וכותבים. האם יהיו ציירים או נגנים – אין לדעת. אני על כל פנים כתבתי כבר מגיל צעיר.

* * *

ישראל נטע

ואלה החדשות מאמסטרדם

ואלה  החדשות מאמסטרדם מילגות לחרדים ב-YNET, הרבובדיה נותן לגויים בראש, בצפת מלחמות ערבים ויהודים ויהודים וערבים ודרוזים וצ'רקסים גם, השבטים תחת השפעת השרב, תחת הרבובדיה והשרב, תינוקת ערביה נדרסה בידי הדוד שלה, טוב כולנו דודים, תחת השרב, ואני לדודי עם הכחול של וואן גוך, הכחול העמוק הנשכח של וואן גוך מספר ילדים ישן שכל מה שנותר ממנו הוא הכחול כחול הזה, האם האיקון הוואנגוכי מטה את השיפוט האמנותי שלנו או אולי ההודית, מסריחה משום, נושמת עליי בתור לתיקים, או הדוגמניות על האופניים ברחוב, חוזרות מיום צילומים בסוכנות של הדוגמניות, והצוענים, על הגשר, בכינור מרופט וקלרינט ואקורדיון ושפם עז, עם קרקוש השרשראות של פלוגת הדוגמניות על האופניים, עין אחת תמיד על קערת המטבעות. הומואים על הגשר, איזה הומו, דוגמנית בגוף של גבר ממש: ההליכה הזו עם התחת, יד ביד עם איזה בריון יפני ופניו מלאים במבט של תכנסי כבר לאוטו וניסע, וזוג וספות, החתיכות החמות של אמסטרדם, תוצרת איטליה או סין ומהגרת מהקאריביים עומדת עצומת עיניים, על כתם שמש שקרנית בכיכר, איש שט עם תינוק בתעלה, והרי החדשות: איש שט עם תינוק בן יומו בתעלה באמסטרדם וברדיו אירוויזיון, שבעה ימים עשרים וארבע שעות אירוויזיון, שומע ראוול באוזניות וכל העולם לרגליו הוא חושב, הולך לאורך התעלה, שומע פסנתר של ראוול וחושב שכל העולם לרגליו, תומאס מאן כאילו, הנה מלאך נורדי בנעליים מדהימות על הבוקר וסוודר, טוב אין להם בעיות הם מוקפים בבלגים הרי, העיקר שהזרם זורם, בבוקר קופישופ, ובצהריים ובערב, שט בנהר התודעה שט, שט בתעלה שט, הזרם זורם, התודעה, במועדון הג'אז, האוניברסאליזמוס נשפך על ריצפת העץ כמו מים, מכל פינה, כמו מים, האוניברסאליות הזו ואני עם הפנים המכוערות שלי, מהשבטים במזרח, לא צעיר, לא תומאס מאן, לא נעליים. מהשבטים במזרח. מוקף בחדשות של YNET. 

* * *

ערב זיכרון לכבוד היוצרת והמתרגמת

רנה ליטוין

בבית ביאליק

בהשתתפות

א"ב יהושע, רות אלמוג, מרדכי גלדמן,

דני קרמן, עוזי שביט

בדלתיים סגורות: רון ביברמן

קטעי קריאה: מילאת ביברמן

מוסיקה

ישראל גוריון – שירה (לחן: סשה ארגוב)

קרן הדר – שירה, לחן וליווי בפסנתר: רפי קדישזון

אנסטסיה קלבן – סופרן, לנה גרשוני – ליווי בפסנתר

מתוך "יבגני אונייגין" ו"מלכת פיק" מאת צ'ייקובסקי

מנחה: קרן קוך

האירוע יתקיים בבית ביאליק, רח' ביאליק 22 תל-אביב

ביום חמישי, ט' בחשוון תשע"ג, 25 באוקטובר 2012

19:00 פתיחת קופות – 20:00 תחילת הערב

דמי כניסה: 40 ₪

רכישת כרטיסים מראש – טלפונית, 03-5254530 – באמצעות אשראי:

ימים ב'-ה', שעות 11.00-14.00; בערב האירוע התשלום במוזמן בלבד.

חניונים בתשלום: מוגרבי, סנטרל פארק (פינסקר 34) ודיזנגוף סנטר

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק י"א

ברנר

היכרתי את ברנר מבית אבא, בעודי ילד, עוד לפני היות תל-אביב. ברנר לא הירבה לבוא לביתנו, אבל אני הייתי פוגש בו בדרכי לבית-הספר. אז לא היו דרכים, והיה עליי לעבור כמה גבעות של חול מביתנו עד אשר הגעתי לבית-הספר. לפעמים הייתי רואה את ברנר הולך, כניראה לבית-הפועלים שבנווה-שלום [ליד נווה-צדק]. שמתי לב למהלך שלו. היה לו מהלך מיוחד – כבד, כבד-תנועה, מביט בקושי לצדדים. ידיו תמיד מאחורי גבו, והיה צועד בחול בכבדות. שמתי לב אפילו לנעליים שלו. היו לו נעליים, שקראנו להן אז "נעליים רוסיות", עם חתיכות גומי משני הצדדים. הוא היה שתקן, זעום, כאדם שרגיל להיות בודד. הייתי רואה אותו עומד ליד הסנדלר ומחכה לתיקונן.

ברנר היה בא אלינו יחד עם עגנון. רובו של היום היה עגנון בביתנו, לרגל עבודתו. וברנר היה בא לדבר עם עגנון, וממילא גם עם אבא. ביחסיו עם אבא היה ברנר סגור ומסוגר, ואבא לא מצא דרך אליו. מלבד גנסין, הצליח רק עגנון, בחיוכו הוורוד, לשבות את ליבו, וברנר היה נהנה לפסוע ליד עגנון, שבימים ההם היה בראשית צעדיו [כסופר]. עגנון היה אז אדם צעיר, אדום לחיים, מרבה-בדיבור, ידע כיצד לקשט את עצמו אל מול המבוגרים ממנו, וידע לדובב את ברנר יותר מאשר הצליחו בכך האחרים. ההבדל בין ברנר ובין עגנון היה גדול, הן בגיל והן בדרכי הדיבור. ברנר היה כאילו נוהם מה שהוא רוצה להגיד, ואילו עגנון ניסה לנעוץ בשיחה מילים כאלה, שתעוררנה את ברנר לדיבור.

*

פעם ישבנו על מרפסת ביתנו בנווה-צדק: אבא, המשורר שמעוני, ברנר ועגנון, ר' בנימין ואז"ר. והנה הגיעה שעת המינחה. ביתנו היה מול ביתו של הרב קוק. הרב קוק היה אישיות נערצת מאוד, הן בעיני הדתיים והן בעינינו אנו. בעיניי היה נערץ משום שמצאתי אותו כאדם הכי יפה אשר פגשתי בחיי. צח-מראה, בעל פנים שלווים ושלמים, תמיד נתון במין עצבות שקטה, טהור-עיניים.

באותה ישיבה שישבנו על המרפסת, הציע עגנון לגשת למינחה לבית הרב קוק. כמה מן הנוכחים התנגדו:

"הרב קוק הוא דתי. אנחנו לא דתיים."

גם ברנר היה בין המתנגדים. בכל זאת קמו עגנון ור' בנימין ואז"ר ויצאו בקבוצה והלכו אל בית הרב קוק, ואחר-כך ליווהו לבית-הכנסת.

ברנר לא הלך עימם, אלא צעד במרחק-מה מאחוריהם, כשהוא מכניס כפות-רגליו בדיוק בעקבות פסיעותיו של הרב קוק. זה עשה עליי רושם גדול. חשבתי אמנם שזה ילדותי, ועם זאת ראיתי בכך כמין סמל. עוד היום נידמה לי שזה סמל. וכשהיה הרב קוק הולך לבית-הכנסת, הייתי בכוונה צועד מאחוריו ומשקיע גם אני את כפות-רגליי בעקבות-רגליו. כל-כך הערצתי אותו.

*

כשהיה ברנר בא לבית אבא, היה מתיישב בקצה הכיסא, לא ישיבה נוחה, אלא כאדם שמוכן כל רגע לקום, ומרגיש עצמו שלא במקומו.

כשהייתי יוצא עימו החוצה, למרות הבדלי הגדולים שהיו בינינו, הוא היה מעמיד צעד-צעד בחול ומדבר איתי בניחותא על דברים שמבוגרים אחרים לא היו דוברים איתי. מצאה חן בעיניי מידת הבטיחות שבטח בי, כי אני מבין את כל דבריו. דיבר איתי על כל דבר, קצת בגמגום, וקצת מתוך תהייה אם אני מוכשר, למרות צעירותי, להבין מה שהוא אומר.

היה הבדל עצום בין הרושם שהשאיר עליי האיש, והרושם שהשאירו בי ספריו. למען האמת, ספריו לא היו קרובים לליבי. לא אהבתי את המאזוכיזם שלו. מה שאין כן ברנר האיש. בהבדל ממבוגרים אחרים, לא נהג להורות לי אלא לחקור. ואולי רצה להבין דרכי נעורים תל-אביביים. הוא היה אדם סגור מאוד. כשדיבר איתי, היוזמה היתה תמיד שלו. אני לא הייתי מעז.

הידידות שלנו התבטאה בכך שכאשר היה הולך, הייתי מצטרף אליו והולך על ידו, ועוזב אפילו את החברות שלי כדי לצעוד לידו, בלילות-ירח, על המדרכות. לעיתים, כשהיו יושבים בחבורה, הוא היה מתרחק, שוכב לבדו בין גבעות-החול ומשתרע שם, פושט ידו ומסנן את החול בין אצבעותיו. זה תמיד הזכיר לי שיר מאוד מפורסם של משורר רוסי, שאיני זוכר את שמו:

"אני שם את ידי בחול ונותן לחול שיסתנן בין אצבעותיי, ואני חושב: כך גם עוברות שנותיי."

דמות זו של ברנר, המתבונן, המכורבל, המסורבל, ששוכב בחול ופניו מאירים אל מול הירח – רדפה אותי הרבה שנים. בשנים האחרונות התחלתי לעשות פסלים, וכיירתי פסלון: ברנר מתבונן בשמיים, נושא פניו העגולים אל מול הכוכבים, ופיו פעור.

*

כאשר היה ברנר עולה במדרגות ביתנו הקטן, שעמד ליד גימנסיה "הרצליה", ואני יושב בחדרי ושומע קול צעדים, מיד ידעתי: אלה צעדיו של ברנר.

קול צעדים צעירים יותר, קוקטיים יותר, היה לצעדיו של עגנון, אשר בא עם ברנר. עגנון תמיד כאילו פירפר סביבו, היה הולך לפניו ומאחוריו, ומצדדיו.

והנה, יום אחד אני שומע צעדים כאלה. הם נכנסו פנימה. שאלו, אם אבא בבית. אבא לא היה בבית. אמרתי שאני חושב שהוא יחזור בקרוב. הם הסתובבו והסתכלו בארון-הספרים של אבא. עמדו שם מילונים וספרי-מחקר על תנ"ך, וכמובן כרכי "השילוח". מחוסר-מעשה שלח ברנר יד אחת והוציא כרך של "השילוח", ופתח אותו.

אבא שלי היה קפדן גדול בעברית. כל מה שהיה קורא בעברית, בעיקר בכרכי "השילוח", היה מתקן תמיד בעיפרון או בעט אדום. כך תיקן אפילו את מאמריו של אחד-העם. אפילו בשירים של ביאליק או של טשרניחובסקי היה מסמן סימן שאלה או קו. אני ידעתי זאת וחשבתי שזה שייך למקצוע של סופר עברי.

ברנר עיפעף בעיניו, כקורא לעגנון. עגנון קם מכיסאו, הסתכל וראה מה שראה שם ברנר: סיפור של ברנר עם תיקונים של אבא. מיד הסמיק עגנון בלחייו. ברנר סגר את כרך "השילוח" כמו במחיאת-כף חזקה, ואמר:

"נלך."

ושניהם יצאו.

אבא עשה מה שעשה, לא משום שרצה לתקן את ברנר, אלא משום שחיפש דרך משלו בלשון ובכתיבה. הוא היה חש כאילו הוא מבטא את עצמו בתיקוניו, כאילו הוא עצמו היה כותב כך.

כעבור כמה שנים סיפר לי עגנון על הפגישה הזאת ואמר:

"אתה זוכר, ברנר יצא מביתכם אדום מכעס."

ואני חשבתי: כיצד אבא שלי חיפש תמיד את השלימות, גם באחרים, ולא מצא. וברנר לא הבין וראה בכך עלבון.

*

יום אחד, זה היה זמן קצר אחרי עניין "השילוח" אני יושב באותו חדר ושומע את ברנר עולה במדרגות ביתנו, בהד צעדיו הכבדים. הוא עומד בפתח, מביט ימינה ושמאלה, ושואל:

"אביך בבית?"

כשעניתי בשלילה, ראיתי כי נתרווח-מה בפניו. הוא פסע אל תוך החדר, והתיישב על הכיסא בכבדות.

"נחום, צייר אותי."

כשראה את הפתעתי, הוסיף מיד:

"אני הסתכלתי אתמול בראי, ראיתי את עצמי – הייתי רוצה שאתה תצייר אותי."

אני אז כבר ציירתי, הייתי אדם בעל מקצוע, התרגשתי מאוד, ועניתי:

"ברנר, אותך – בכבוד."

הושבתי אותו, פתחתי את ספר-הסקיצות, והתחלתי לצייר. פתאום ממצמץ ברנר בעיניו הכחולות, נותן בי מבט בוהה ואומר:

"נחום, אבל אני רוצה שזאת תהיה קאריקאטורה. דווקא קאריקאטורה!"

ברנר רצה לראות את המגוחך שבו. התאכזר לעצמו. הסתכלתי בפניו הרחבים עם שתי עיניים כפתוריות ורצון חזק לשבוע-חיים, שאינם בנמצא משום-מה, ולא מצאתי בהם כל חומר לקאריקאטורה. דבריו נפלו עליי כמכת-לחי. בשום פנים לא הייתי רואה בברנר משהו שאני יכול ללגלג עליו. האמנתי באמיתות כל הגה וכל הבעת-פנים שלו. סגרתי את ספר-הסקיצות, ואמרתי:

ברנר, אני ממך קאריקאטורה לא יכול לעשות."

הוא קם מכיסאו, הימהם בגרונו, לא אמר לי שלום ויצא במדרגות. אחרי כמה ימים נפגשנו שוב, הוא חייך אליי ברוך וכל העניין נשכח. זה לא הפר את הידידות שלנו בשנים הבאות, בסימטאות ירושלים.

*

הידידות שבין עגנון ובין ברנר היתה לשם-דבר בפינו, בפי הגימנזיסטים והבחורות, שהיו מהלכות עם צמות ארוכות ברחוב הרצל.

פעם אחת הלכתי לחוף הים להתרחץ. שם היה הווי תוסס תמיד – ערבים הבאים לרחוץ את סוסיהם, מוכרי-הגלידה ומוכרי-האבטיחים צורחים בקולי-קולות. אגב, זה אחד הזיכרונות היפים ביותר שיש לי מילדותי – מראה הנוף הזה, לפנות-ערב, כאשר השמש שוקעת בים הכחול וקורעת לגזרים את העננים.

אני מתרחץ בים והנה אני רואה – שוכב לו ברנר על החוף ליד מלון "בללה-ויסטה" [על מקומו עומד היום מלון אינטרקונטיננטל המלך דוד], שוכב בודד על צידו, ברך על ברך, נשען על יד-ימינו ומסתכל, כרגיל, לשמיים. אני היכרתי אותו לפי סוליות נעליו בלבד, שהיו בהן תמיד חורים. סביבו רעשו המתרחצים. ערבים התרחצו עטופים במגבות צבעוניות, נשים בחאלאטים [חלוקים]. ויהודים בתחתונים יצאו מן המים כששערותיהם וזקניהם סרוקים ומתוחים מן המים. היו ריחות חריפים של "בְּסַמִין" קלויים [תרמילי חימצה (חומוס) ירוקים, שהיו נמכרים קלויים] וקול קישקוש צלחות-נחושת של מוכרי-משקאות. אנחנו הילדים היינו צפויים שם לא פעם להיפגע ב"פצצות" חול רטוב שבהן היו ילדי הערבים צדים אותנו.

והנה מהסימטה מופיע עגנון. חכליל, בצעדים מהירים. חשבתי: מיד יגש אל ברנר. לא. הוא עשה ממרחק סיבוב גדול סביב ברנר והסתכל בו כל הזמן. אך ברנר לא ראה אותו. עשה סיבוב שני. בסיבוב השלישי הצליח, כניראה, לצוד את מבט עיניו של ברנר, והבין שזה רגע נכון והוא יכול לגשת אליו. קרב אליו מן הצד, כרע בלחיים סומקות שלו ובעיניים מתחמקות שלו על החול לידו באנחה קלה, חייך, התיישב ונכנסו בשיחה.

*

לאחר שנים אחדות, כשלמדתי כבר ב"בצלאל" בירושלים, הייתי הולך כל יום שישי אחר-הצהריים ל"בית-העם". זה היה מקום קטן, צנוע ועלוב למדי. כמעט תמיד מצאתי שם את ברנר יושב וקורא עיתונים. הוא היה קם עם העיתון ומתיישב לידי. אני חשתי בכך חמימות רבה. מעולם לא שוחח איתי על ספריו ולא שאל אם קראתי בהם. הוא ניסה להוציא מפי דברים על ציור ופיסול, כדי להגיע להבנה טכנית בציור ובפיסול, שהיו זרים לו. דרכי רצה להתמצא ולהבין יותר באמנות הצבעים. עם שץ [הפסל בוריס שץ, 1932-1866, מייסד בית-הספר "בצלאל" בשנת 1906, בתור מרכז לאמנות יהודית מקורית] לא היה יכול לדבר על דברים כאלה, אך בפני נער כמוני יכול היה לדבר.

היינו נפגשים לעיתים קרובות באותה תקופה, כי אכלנו יחד בפנסיון אחד. שבת אחת טיילתי, פגשתי את ברנר, ונכנסנו שנינו למורה-לפיסול בבית-הספר "אליאנס", שגר בסביבת "בצלאל". המורה רמז שאיכנס לראות פסל חדש, "ירמיהו", מעשה ידיו.

נכנסנו, וכשראה ברנר את הפסל התרגש מאוד מכך שזה פסלו של ירמיהו ודיבר דברים של התפעלות.

כשיצאנו החוצה, שאל אותי ברנר: "ומה אתה חושב על הפסל?"

אמרתי שהפסל לא ניראה לי, וכי הוא עשוי בידי חובב שאינו יודע מהו פיסול, ללא תחושת שטחים וצורות, וכי אדם זה אינו יכול לתת דמות תנ"כית בפיסול.

ברנר העמיד עליי זוג עיניים תמהות. התפלא לשמוע, מפי נער שכמוני, דברי ביקורת מקצועית, שכניראה לא היו מתחומי ההתעניינות שלו.

*

ההערצה שלי לברנר היתה עמוקה וטבעית מאוד. הוא היה עובר בסימטה ליד "בצלאל" בדרכו למערכת "האחדות", לא גבוה, כפוף, משתדל שלא להתבלט, ואני הייתי לא פעם צועד מאחוריו, משתדל להכניס את רגליי לעקבות שברנר היה משאיר, והייתי מרגיש שאני עושה דבר שמביע את יישותי ואת דרכי.

בכל פגישה שהיתה בינינו היינו מדברים ללא מחיצות של זמן וגיל והתחייבויות של ידידות, כי אם בגילוי לב, שעד היום לא תמיד שב ופוקד אותי בפגישה עם בני-אדם. אני לא הערצתי את ברנר. אך הרגשתי קונטאקט [קשר] שמעבר לשכליות.

לאחר שנים נמצאתי באוהל אחד יחד עם אחיו בנימין, בגדוד העברי, והרגשתי בו אותו חוט רגשות, משורשי נפשו של ברנר – טענות חדות וברורות אל החיים. היינו יושבים ומצחצחים את הכפתורים ומנקים את הרובים, ואני שומע ממנו טענות ביקורתיות על החיים שמסביבנו, על כל הסובב אותו. אך בחיצוניותו, למרות שדמה לאחיו, היה אחר לגמרי. הולך בקומה זקופה, מטפל יפה ברובה המצוחצח ופוסע בטוחות, – ואז השתדלתי לראות אחרת את ברנר-עצמו.

המשך יבוא

* * *

חברים יקרים

אני שמח להזמין את כולכם להופעה החדשה של ההרכב "יופי נחמה"

 בו אני שר. והפעם – שירי פסטיבלי זמר, קדם אירוויזיון ופסטיבלי ילדים.

ההופעה תתקיים ביום שני, 29/10/12 במועדון הסאבליים (Backstage),

דרך שלמה 53, ת"א.

פתיחת דלתות בשעה 20:00, מחיר כרטיס: 20 ש"ח.

אשמח לראותכם,

בן בן-עזר

https://www.facebook.com/events/527759170571480

* * *

המועדון של מכון ז'בוטינסקי

מתחדש ב-21 באוקטובר – התקשורת ואנחנו

עולם התקשורת גועש. "מעריב" הוותיק על סף סגירה. ערוץ 10 נתון על כפות המאזניים. העיתונאים ב"הארץ" משביתים את הופעת העיתון ליום אחד. "ידיעות אחרונות" נלחם ב"ישראל היום", ולהיפך. האינטרנט והרשתות החברתיות מגבירות השפעה. בקיצור: התקשורת נמצאת ב...כותרות. למה זה קורה, איך זה קורה ולאן זה יוביל?

את התשובות לכך תוכלו לקבל ב"מועדון המכון" של מכון ז'בוטינסקי, שיעסוק בשמונת המיפגשים הקרובים שלו בשאלת "התקשורת ואנחנו", צרכניה.

מועד המפגש הראשון קרב והולך: יום ראשון, 21.10.2012

ישתתפו: פרופ' אריה נאור על ז'בוטינסקי והתקשורת.

העיתונאי ארי שביט בנושא: האם התקשורת גוועת?

* * *

צוותא מגישה:

חיים גורי

"כבר שמונים ומשהו ועדיין כל כך לא פתור"

הכרך השלישי: שירים מאוחרים כמו שירים שירי זמר

הערב "כבר שמונים ומשהו ועדיין כל כך לא פתור" מבוסס כולו על הכרך השלישי של שירי חיים גורי. הכרך כולל שירים שנכתבו בעשור האחרון,"מאוחרים", "עיבל", ו"דפים מספר הצוואות" שבהם מתגלה גורי במיטבו ובשיאו, משורר מפוכח השולח חיצים אירוניים כלפי הסובב אותו וכלפי עצמו. שירים בהם מגיע גורי להישגים שיריים שלא ידענו כמותם קודם לכן, שילוב של חשבון נפש נוקב, הומור ורבדים לשוניים היוצרים מוסיקה שירית מופלאה. (אחת הדוגמאות המייצגות את המוסיקליות הזאת היא הפואמה השירית: "אל תלך ליפו" שתבוצע בערב זה).

שיריו המולחנים של גורי שהפכו לנכסי תרבות של החברה הישראלית לדורותיה מופיעים גם הם בכרך השלישי וישולבו בתכנית הערב. בין השירים "בלדה ליצחק שדה","שיר הקברניט", רשות הדיבור לחבר פרבלום", "שיר הרעות", "פנס בודד" ואחרים.

משתתפים: חיים גורי, דרור קרן, יורם חטב, ג'יטה מונטה, עינת ארונשטיין, אילן שכטמן ורובי קסוס. עורך: דני הורוביץ. מנהל מוסיקלי: רמי הראל. נגנים: גלעד אפרת – קונטרבס / עמיר דוד – תופים.

22.11.12 בשעה 20:30 וכן 23.11.12 בשעה 13:00

כרטיסים מוזלים לקוראי "חדשות בן עזר" במחיר 85 שקל. יש לציין קוד קופה 2012 לקבלת ההנחה בקופות צוותא. טל. 6950156 

* * *

דרור אידר על חומש בראשית

שלום לכולם,

השבוע נתחיל מסורת חדשה-ישנה בלב ת"א. באודיטוריום של בית ליוויק, רח' דב הוז 30 יתחיל חוג פרשת השבוע שמארגן המרכז למורשת בגין בירושלים.

הרצאות פרשת השבוע בימי חמישי במרכז בגין הפכו בשנים האחרונות לבילוי לגיטימי של מאות צעירים ומבוגרים, חילוניים ודתיים, אפילו שופטי בית המשפט העליון נצפו בקהל. לכל חומש נבחר מרצה מתחומי עניין ומקצוע שונים ומגוונים – אנשי ספרות, פסיכולוגים, חוקרי קבלה, משוררים, כלכלנים ועוד. כל מרצה מביא את זוויות הראייה המיוחדות לו. הרעיון היה להמשיך את מסורת חוג פרשת השבוע שהנהיג בזמנו רה"מ מנחם בגין ז"ל בביתו.

השנה, מתפשטת המסורת הזאת גם לתל אביב ומצטרפת למסורת תל אביבית ארוכה משלה של עיון ולימוד בתנ"ך ובמסורת הדתית והתרבותית של העם היהודי. די לציין את מפגשי עונג שבת של ביאליק ב'אוהל שֵׁם' בשנות השלושים.

התנ"ך בכלל, ופרשת השבוע בפרט אינם מוסד דתי בהכרח אלא מוסד תרבותי שסביבו אפשר לדון באקטואליה, בסוגיות יסוד חברתיות ורוחניות, בשאלות זהות ובכלל בסיפור טוב, בעיקר שזה הסיפור בה"א הידיעה של כולנו.

למותר לציין שההרצאות הללו מיועדות לציבור הרחב ולכל מי שחשקה נפשו לשמוע זוויות פרשניות אחרות על ספר הספרים של עמנו. על חומש בראשית ירצה ד"ר דרור אֵידָר, חוקר חברה, ספרות ותרבות, ובעל טור בעיתון 'ישראל היום'.

כאמור, ההרצאות תהיינה קבועות בכל יום חמישי בשעה 19:00 באודיטוריום של בית ליוויק, רח' דב הוז 30 בלב תל אביב.

הפתיחה תתקיים ביום חמישי זה, ב' בחשוון, 18.10, על פרשת נח. הכניסה חופשית!

* * *

"הארץ" בשירות התעמולה הפלסטינית של הטרור הרצחני מעזה: כותרת העמוד הראשון של העיתון מיום אתמול, באותיות שגדולות כמותן הוקצו אולי רק לידיעה על הקמת מדינת ישראל: "2,279 קלוריות לאדם: כך חישבה ישראל כיצד לא להרעיב את עזה" מאת [הסוכנת הפלסטינית של העיתון] עמירה הס – וזאת בתקופה שבה מדי יממה נשלחות רקטות קטלניות מהרצועה לעבר היישובים האזרחיים של דרום הארץ, רקטות שעליהן כמעט שלא מודיעים בעיתון – וכאשר שמה, בעזה, ה"פליטים"-כביכול, אלה היחידים בעולם המקבלים קיצבה עד קץ כל הדורות – חוגגים בהקמת מלונות פאר ובחיים פרזיטיים, חיי בטלה על חשבון אחרים, ואגירת אמצעים לרצח ולהשמדה של אזרחי ישראל!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עמי פופר, שמרצה עונש מאסר בגין רצח שבעה פלסטינים, הועבר היום בבוקר (שני, 15.10) מכלא מעשיהו לכלא איילון בשל התנכלויות לנשיא לשעבר משה קצב, המרצה את מאסרו באגף של פופר. בחודשים האחרונים, מאז עזב ח"כ לשעבר שלמה בניזרי את האגף התורני בכלא מעשיהו, התחזק כוחו של עמי פופר באגף, וזה ניצל את המצב כדי "לסגור חשבונות" עם הנשיא לשעבר, שמשתכן בתא הסמוך לזה של פופר, ולהטריד אותו. האירוע המשמעותי ביותר התרחש בערב ראש השנה כאשר קצב ישב עם שאר האסירים בשולחן החג, ופופר הורה לו לקום מהשולחן ולשבת בשולחן נפרד. מאז אותה תקרית, נאלץ קצב לאכול לבדו בשולחן צדדי ובנפרד משאר האסירים. ["הארץ" 16.10].

אם אלה הם תנאי כליאתו של נשיא ישראל לשעבר (אפילו הוא זנאי) – יחד עם רוצח שנידון לשבעה מאסרי עולם – כי אז הנשיא-לשעבר ראוי לחנינה, ומיד! – תארו לעצמכם שאת הנשיא-לשעבר עזר ויצמן, בעקבות הסתבכותו עם המיליונר ידידו – היו מעיזים לכלוא בתנאים כאלה!

* בעיני רחל נאמן, סדר היום הביטחוני הוא עניין לגברים בלבד: "הגברים, גם הנאורים ביותר, אינם רואים בסדר יום מגדרי עניין מכריע, ולא יצביעו למפלגה כזאת. ובנוסף, גברים ונשים כאחד שבויים בסדר יום ביטחוניסטי שהוא נחלה גברית." ("הארץ", 15.10).

הו מי יתנני אישה ואהיה פטור מכל דאגה לביטחון בישראל וגם לא אבקש לברוח מהארץ מפחד הפצצה האיראנית כי אני לא שבויה בסדר יום ביטחוניסטי.

י"ז: שלום רב אדוני העורך, גם בלי קשר להמלצתכם לא להחמיץ את הספר של רות בונדי (מתרגומי הסיפור הקצר הצ'כי) – "בירה ומצבי רוח משתנים", רצנו להשיג אותו. ושוב בהקשר לידידינו מבקרי הספרות אצטט כמה מילים שכתבה רות בונדי בהקדמה לסיפור המתורגם של ירוסלאב האשק: "בגלל אורח חייו הפרוע לא התקבל האשק  במשך שנים לאולימפוס הספרות הצ'כית ולא נלמד בבתי הספר ולא נחשב לספרות נעלה. ואף על פי כן , בעוד שמבקרי האשק נבלעו בשיכחה, שווייק חי וקיים וטמטום השלטונות נצחי כמוהו. אבל מה לעשות, התייר המצוי המגיע לפראג מכיר רק שלוש דמויות שצמחו בעיר: הגולם, קפקא ושווייק."

אהוד: אני מצטט מן הזיכרון. מספרים שהאשק השתוי והזנוח, שהיה מוכר את חוברות "שווייק" שהדפיס בעצמו, תמורת כוסות בירה אחדות בבתי מרזח בפראג – אמר, אחרי שמקס ברוד פרש עליו את חסותו וראה בו אחד מגדולי הספרות הצ'כית: "אם סופר יהודי שכותב בגרמנית אמר עליי שאני סופר צ'כי חשוב, כנראה שזו אמת."

* למורָה חברת הכנסת חנין זועבי שלום, רצינו לברך אותך על שלימדת אותנו פרק בדמוקרטיה לפיו גם השתתפותך במשט ה"מאוויי מרמרה", שבו חברי ארגון טרור אנטי ישראלי ניסו לרצוח את חיילי צה"ל שבאו לעצור אותם – היא השתתפות כשרה ובמסגרת החוקים והדמוקרטיה של מדינת ישראל (שהיא אולי המדינה היחידה בעולם המאמצת אל חיקה את מהרסיה ומחריביה). אנו מקווים כי ברוח דמוקרטית זו, שבה כאילו הכול מותר במסגרת החוק, תגדלי בבוא היום גם את ילדייך הפלסטיניים הקטנים, והם ידדו בעקבותייך על סיפוני ה"מרמרות" הבאות.

* האם השר ח"כ משה כחלון פורש מהפוליטיקה המפלגתית כי הוא מכין עצמו כמועמד אהוד מאוד למשרת הנשיא הבא של מדינת ישראל, לאחר תום תקופת הנשיא המכהן שמעון פרס? זו בשורה רעה מאוד לשני המועמדים האחרים – מיכה לינדנשטראוס ואווה אילוז. אגב, התפלאנו לשמוע שיש אנשים בארץ שטרם שמעו על אווה אילוז!

* משחתת צי הים המלכותי הבריטי עוצרת ארבעה מוסלמים בסירת משוטים, השטה לכיוון אנגליה. הקפטן קורא לאנשים בסירה ברמקול: "היי, לאן מועדות פניכם?"

אחד המוסלמים נעמד בסירה וצועק: "אנחנו פולשים לבריטניה!"

כל צוות המשחתת פורץ בצחוק היסטרי, וכאשר הקפטן סוף סוף מפסיק לצחוק, הוא פונה אליהם שוב ברמקול ושואל: "רק ארבעתכם?"

המוסלמי נעמד שוב וצועק: "לא, אנחנו ארבעת האחרונים. השאר כבר שם!"

* ראש הממשלה נתניהו יצא נגד היוזמה באיחוד האירופי לחייב סימון של מוצרים מההתנחלויות ונגד הדרישה הפלסטינית להחרים לחלוטין מוצרים מההתנחלויות. "אני חושב שהעובדה שהפלסטינים מאשימים אותנו בכל מה שקורה אצלם לא תעזור לשיפור מצבם הכלכלי," אמר נתניהו. "אנחנו לא הבעייה. חרם על מוצרי התנחלויות יביא לפיטורי 25 אלף פלסטינים שמועסקים במפעלים בהתנחלויות, מה שיגביר עוד יותר את המשבר [ברשות הפלסטינית]."

* אורי בלאו, העיתונאי העבריין על רקע ביטחוני, שנמלט בשעתו ללונדון, אך שלא כענת קם שהדליפה לו – הוא אינו יושב בבית הסוהר אלא מלמד אותנו פרק בלהשתין על חיילי צה"ל מתחנת גלי צה"ל, וזאת בשם הדמוקרטיה והמאבק נגד הכיבוש, ובשם הקידום של השיר המבחיל של הסופרת הפופולארית אלונה קמחי, שיודעת בדיוק על איזה צד של הפרוסה התקשורתית מרוח הכיסוי השמאלני האוהד בתקשורת באשר לכל חרא פרו-פלסטיני! ("מה שקורה עכשיו בגל"צ", "הארץ", 16.10).

אכן, תארו לעצמכם מה היה קורה היום בגדה, אלמלא "הכיבוש", שכידוע כלל לא נכפה עלינו בגלל מלחמת הטרור נגדנו, אלא הוא גחמה סאדיסטית-למהדרין שלנו כדי להשחית את הדור הצעיר של החיילים שלנו, ולהבהיר להם שכדאי להם לצאת לכל פעולה עם עו"ד צמוד!

* וכמו כדי להאדיר את הפיאסקו, שבו טיפוסים אנטי-ציוניים כאברהם בורג, שהם על גבול שפיות הדעת – הם נותני הטון בעיתון "הארץ", בא מאמרו של אברום זה – "הגשרים שעל הבוספורוס" [16.10] ללמדנו כמה נאורה היא טורקיה, שבה הוא מבקר, לעומת "הכובש הישראלי", שבקרוב, לעומת המדינה הנאורה טורקיה – "לא יהיה לו מונופול על הדמוקרטיה" במזרח התיכון.

* אם יש דבר מנוול ומלוכלך בפוליטיקה הישראלית, המטיל צל כבד על "דתיותם" ו"מזרחיותם" של מצביעי מפלגת ש"ס ובעיקר של "נבחריה" – הריהו חזרתו של האסיר-לשעבר אריה דרעי, שריצה שלוש שנות מאסר בפועל לאחר שהורשע בשוחד, מרמה, הפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – חזרתו להנהגת התנועה החמדנית והמפוקפקת ש"ס – זו התנועה הסבורה כי לדתיים ולמזרחיים (החבושים מגבעות אשכנזיות מגוחכות של יהודי מזרח אירופה מלפני כמאתיים שנה) – מותר לרמוס חוקים ברגל גסה וגם לזכות על כך בברכות הרבנים לגנבים!

אכן, הש"סניקים משתינים עלינו מגבוה, ובהימצאם עם עצמם לבד הם בטח מספרים עלינו בדיחות מאקאבריות מבלי לדעת מה זה מאקאברי כי את זה הם לא למדו בישיבות הספרדיות. שם גם לא מלמדים מתמטיקה, ואולי לכן הם נכשלים כל כך בלקיחת שוחד.

וראו באיזו אווירה תקשורתית נלבבת מתקבל האסיר-לשעבר דרעי לעומת הרדיפה התקשורתית הנמשכת אחרי ראש הממשלה אולמרט, שהודח על לא עוול בכפו, ואשר לעומת דרעי הוא צדיק, אך כמובן לא "צדיק" ממוצא ספרדי-דתי בברכת הרב עובדיה שיכול לטהר כנראה כל גנב ושרץ.

* אהוד: אני ממליץ לאהוד אולמרט לא לחזור לחיים הפוליטיים בסבב הבחירות הנוכחי. יותר מדי כוחות שוחרי נקם ורוע, גם מצד הפרקליטות, טרם נואשו מלהפליל אותו, ויש גבול כמה בן אדם אחד, אם אינו מצח נחושה של אסיר-לשעבר כאריה דרעי – יכול לסבול מבלי להישבר ומבלי שבריאותו תיפגע.

*  היכונו היכונו! כמו בימי דוד בן גוריון – שלי יחימוביץ תהיה ראש הממשלה ושר הביטחון! וכמה נפלא זה יהיה – הפטפטנית האנטיפטית חסרת הניסיון תנהיג את המדינה! – "אם אולמרט יחליט שלא להתמודד, לבני עשויה לרוץ בראש המפלגה שמקדם בימים אלה חיים רמון. במקביל, גורמים בסביבתה של יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', הבהירו כי ישמחו אם לבני תסכים לחבור לרשימת המפלגה. לדבריהם, סקרים מעידים כי התמודדות משותפת של יחימוביץ'-לבני תניב כשלושים מנדטים לעבודה, מהלך שיהפוך אותה למפלגה הגדולה בכנסת ויאפשר ליחימוביץ' להרכיב את הממשלה הבאה."  [יהונתן ליס, "הארץ", 17.10].

* אורי הייטנר: האזנתי אתמול [15.10, גל"צ, "חיים של אחרים" בעריכתו של ערן סבאג]  לתוכנית על אסתר ראב. היה מרתק! לאחרונה גם קראתי עליה בספרו של חיים באר ["מיומנה של תולעת ספרים"].

* גרי ויינר: אהוד נכבדי, לפני זמן קצר שבנו, אני ואשתי, מאירוע של ערב המוקדש לתרגומו החדש של "יבגניי אונייגין" אשר נערך בבית הסופר בתל אביב. מיותר לציין שאירוע תרבותי מעין זה טוב שנערך ואפילו חיובי לאור הבינוניות התרבותית האופפת אותנו, לצערי. התרגשתי מעומק ליבי לנוכח התרגום המדוייק של יואל נץ וגם כמובן מדברים המלומדים של המשתתפים הנכבדים. אציין את פרופ' יוסי גמזו, אשר כמו תמיד ידע לגעת בנקודות המעניינות והחשובות של התרגום ושל הסיפור שמסביב לעניין הזה במקצועיות, הומור ושלל תכונותיו המופלאות. כמובן יש לציין את תרומתה של גברת נירה תובל להצלחת הערב, ולכולנו אאחל שהלוואי וירבו המפגשים האלה.

* עצה למר"ן עובדיה יוסף, לבדוק היטב המזוזות בבתיהם ואם אפשר גם בגרף של רעי [הרמב"ם: כל דבר מטונף, כגון ראי וקיא וצואה וכיוצא בהן – אם היו בחצר שיושבין בה, מותר להוציאן לאשפה או לבית הכיסא, וזה הוא הנקרא גרף של רעי] – – של השר אלי ישי ושל האסיר-לשעבר אריה דרעי, ולפי התוצאות – יקבע הרה"ג מי יתקבל ומי ייפסל בע"ה בע"ה בע"ה.

* אני פונה אליכם בבקשת סיוע, והנה העניין: פנתה אלי חברתי ד"ר רלית לירז בבקשת עזרה. היא מחפשת חברת ילדות שלה ושמה נילי לוצקי. ידוע לה שהיא כתבה סיפור/ספר על טרומפלדור והיא מצאצאי הביל"ויים שהקימו את פתח-תקווה. אפילו רחוב בעיר הזו קרוי על שם המשפחה. שמה כיום – נילי לוצקי לוין או לוין לוצקי. אם מישהו מכיר, יודע איך לאתר אותה, אשמח להעביר פרטים לחברתי. תודה וערב טוב. שרה ארונוביץ קרפנוס.

אהוד: אמנם יש רחוב ביל"ו בפתח-תקווה אבל הביל"ויים לא הקימו את המושבה. הקימו אותה קבוצה שרובה היו "עולים חדשים" יוצאי הונגריה. ב"מדריך הרחובות" המשוכלל של פתח תקווה, שהוציא יוסף אלקוני ז"ל ב-2009, לא נמצא רחוב לוצקי או לוין לוצקי.

* קוראי המכתב העיתי יודעים שזה שנים רבות שאנו מתריעים על כך שבּוּרוּת שוררת בקרב "חברת הלומדים" הגדולה והעלובה-למדי של מקצת היהדות החרדית, הדתית והרבנית, וכי "דתיות" יהודית זו שקועה בבינוניות ובטמטום ומייצרת בעיקר חוּמרות חדשות לבקרים גם מתוך מניעים של פרזיטיות כלכלית.

והנה בא מאמרו-מחקרו המאיר עיניים של פרופ' משה דוד הֶר, בגיליון החדש של "כיוונים חדשים" בעריכתם של אלי אייל וליפשה בן ש"ך (נובמבר-דצמבר 2012) ומאיר את עינינו בנושא. כותב פרופ' הֶר שהוא, למיטב ידיעתנו, אדם דתי:

החברה ה"אורתודוכסית" ניזונית, מתקיימת ופורחת מבערותם בהלכה של רוב בניה, כמעט כל בנותיה ושל חלק ניכר מהנהגתה. ­במקום ששוררת בּוּרוּת, לא רק בהשכלה כללית, אלא גם בידיעת ההלכה, אין תמה, שחומרות שאין להן כל שחר צצות חדשות לבקרים ככמהין וכפטריות ועל כיוצא בהן כבר נאמר, שכשם שאסור להתיר את האסור, ממש כך אסור לאסור את המותר. בקיאות מעמיקה בהלכה עשויה למוטט במידה רבה את תפוצתם הרחבה של כל מיני "איסורים" ו"גזירות", כביכול, הרווחים בחברה ה"אורתודוכסית". מעמדן המופלה לרעה והמקופח של נשים בתחומים רבים הוא דוגמה נכבדה ומאלפת לתוצאותיה של בּוּרות בהלכה או של התעלמות ממנה.

* * *

http://www.forum-morim.org/video-moreset

אתר יוצא מן הכלל, ובו סרטים מארכיון הסרטים הבריטי ומארכיונים אחרים,

על מדינת ישראל, לפני ואחרי הקמתה. רואים גם את חיילי הגדוד העברי, שעליהם יסופר בזיכרונותיו של נחום גוטמן בגיליונות הבאים.

שלח לנו יוסי דה-ליאון.

* * *

ממכמני הפורנוגראפיה הקלאסית

מלפני 107 שנים

מאת הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", "ילדה יפה" ו"במבי, חיים ביער"

אחר צהריים אחד שיחקתי עם אחיי בחצר, כאשר ראיתי את מר ארקהארד עולה במדרגות אל הדירה. ידעתי כי אימי איננה בבית, ולכן התגנבתי במדרגות אחריו. ליבי פעם בחוזקה, בהתרגשות, כאשר פתחתי את דלת הדירה כבדרך אגב, וראיתי אותו יושב ליד שולחן המטבח.

הוא שלח את זרועותיו כלפיי ברגע שראה אותי, ואני הבחנתי כי הוא רועד מהתרגשות. ממש השלכתי את עצמי בין זרועותיו, וכעבור רגע לטפו אצבעותיו המיומנות את חריצי המשתוקק, מעניקות לי עונג שקשה לי לתארו. כאשר הינחה אותי לאחוז באברו, שלחתי בו מבט ארוך ובוחן. הוא היה ארוך כפליים, לפחות, מזה של רוברט, ועבה הרבה יותר. הבחנתי כי הוא קמור, כאילו היה בננה ענקית.

כיום, לאחר שראיתי ובחנתי מאות ואלפים מאותם אברים גבריים, מוטות תשוקה מכל גודל וצורה, אותם למדתי בכל חור וחור בגופי, עדיין עליי להודות כי אברו של מר ארקהארד היה יוצא דופן בגודלו. זה היה אבר שניתן לתארו כחלומה של כל אישה.

אילו הייתי מבוגרת בכמה שנים, אולי הייתי יכולה למצות את העונג מאותו אבר. אבל בתקופה זו של ילדותי הגבלתי את עצמי לעבודת יד בלבד, ועליי להודות כי כעבור זמן מה עייפה ידי מהטיפול באבר הגדול, ותנועותיי הואטו.

אבל מר ארקהארד המשיך לנשק אותי, תובע תוך כדי כך בקול צרוד:

"אההה... אל תפסיקי, יקירתי... יונתי הקטנה! המשיכי, מלאך שלי... המשיכי... אל תפסיקי עכשיו... בשם ישו... המשיכי לשפשף אותי, מהר... מהר..."

כאשר שמעתי אותו מדבר כך הייתי גאה בעצמי, ומיד חידשתי את מאמציי להביא אותו אל פורקנו, ועד מהרה ראיתי את פירות עמלי. הוא פלט בעוצמה רבה כל כך, עד שזרעו ניתז יש מול פניי, שהיו רכונות אל האבר וסמוקות מרוב התרגשות. מראה האבר הפולט שיפעה כזו של זרע מול עיניי גרם לי לצביטה בשיפולי ביטני. התחלתי להבין מה משמעות גבר אמיתי לאישה מיוחמת!

מיספר ימים לאחר מכן מצאנו, מר ארקהארד ואני, הזדמנות נוספת לבצע "עבודת יד" הדדית. ושוב חזר והשמיע באוזני את אותם משפטים מחמיאים – יקירתי... יונה שלי... מלאך שלי... וכדומה. הענקתי לאברו עבודת יד מעולה, ממושכת, בעוד הוא עושה זאת לחריצי. כאשר הבחין כי אני מגיבה ללטיפותיו בהניעי את אגני קדימה ואחורה – הייתי ממש לפני גמירה – לחש פתאום באוזניי:

"אההה... אלוהים, אם רק הייתי יכול לדפוק אותך..."

מה שעשיתי הבהיל אותו עד מוות!

בו ברגע עזבתי את אברו, נשכבתי על הרצפה ופשקתי את רגליי, שולחת אליו מבט מזמין. הוא התכופף אליי, שלח בי מבט ארוך ובוחן, ואז אמר בקול צרוד:

"לא, זה לא יילך... את קטנה מדי!"

"מה זה משנה!" רטנתי. "אתה יכול לנסות!"

רועד מרוב התרגשות, שלח יד אחת אל מתחת לישבני הקטן, הרים מעט את פלג גופי התחתון, והחל לחכן את אברו אל חריצי הזעיר, בעוד אני שולחת את ידי ולוחצת את האבר אל המקום הנכון. הוא החל לנוע מהר יותר ויותר ושאל:

"האם עשית את זה כבר?"

הייתי יכולה לספר לו על המשחקים ששיחקתי עם פרנץ, עם פרדל ועם רוברט, אבל במקום זאת הנעתי בראשי לשלילה:

"לא!"

בלי לעצור את תנועתו לחש מר ארקהארד בקולו הצרוד:

"אוה, הפסיקי להיתמם, מותק... מדוע אינך מודה כי כבר עשית את זה? אני רואה שאת יודעת מה צריך לעשות! גלי לי את האמת! עם מי עשית את זה? ספרי לי! כמה פעמים עשית זאת? ספרי לי! את אוהבת את זה?"

כעת טלטלתי את אגני במטורפת, נושמת בכבדות, לא רק עקב התענוג שהעניק לי, אלא גם עקב המשקל הכבד שהעיק עליי, חשתי כי אברו מחיל לרעוד ולקפץ, וידעתי כי מיד יגמור. אבל אני המשכתי להכחיש:

"לא... לא... לא עשיתי את זה אף פעם! זו הפעם הראשונה שלי..."

"את אוהבת את זה?"

באותו רגע החל זרעו לפרוץ, שוטף על בטני ונוזל בין רגליי.

"בטח... אני אוהבת את זה..." אמרתי לו.

"הישארי על הרצפה..." הוא קם על רגליו, הוציא ממחטה מכיס מכנסיו וניגב את הנוזל הדביק מעל גופי.

מתוך: "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של יצאנית וינאית", 1905, מאת פליקס סלטן [הוא זיגמונד זלצמן במקור]. עברית שלמה ברטוב. 'אסטרולוג' הוצאה לאור, 1998. עמ' 55-57.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,428 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,051 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל