הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 784

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' בחשון תשע"ג, 25 באוקטובר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: רַק לַסְּתָיו יֵש סְתָיולָנוּת... // אלי ניסן: "הארץ": איך הפך "כלב השמירה של הדמוקרטיה" – לסתם כלב שוטה? // עמוס גלבוע: העונש על הריקבון! [ציטוט]. // נגה מרון: הַפנו אליה את הזרקורים! // יהודה דרורי: 1. מוסקונה-לרמן – תת-רמה של ניבזות. 2. מי ימלל גבורות החמאס. 3. עזה – זה עניין של ביזנס?  // רביבה בן זאב על איציק שמולי. // עוז אלמוג: למה "הזקנים" לא בפייסבוק? // מתי דוד: דוגמאות לפעילות השמאל הקיצוני בקמפוס האוניברסיטאי. // אורי הייטנר: 1. יומן בחירות 2013 (ד'). 2. התסכול של "הארץ". // תקוה וינשטוק: נשים שנשאו כתר מלכות בירושלים. // איליה בר זאב: שלושה שירים לסתיו שבפתח. // אופירה רהט: על לאה אמסטר לבית לוצקי מפתח-תקווה. // עלי קדם: ילדה של "מסדה", על סיפרה של ארנה גולן "ילדה של קיבוץ". // משה כהן: הנדון: פשוט, מאוד פשוט. // ד"ר משה בן דוד על ד"ר פרנקלין למב המזוייף. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! – 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. 1. דוקי הנותנת. // ד"ר לאה סגל: "התמונה" לרות ריכטר. // יחיעם פדן: מיהו מיקי רוזנטל? // עדינה אשל:  מדוע לא הוענק עדיין פרס ישראל לאליהו הכהן? // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק י"ג. מורי הפרופיסור בוריס שץ. // 60 שנים להקמת היאחזות עין גדי. קול קורא. // ממקורות הש"י. // ממכמני הפורנוגראפיה הקלאסית מלפני 107 שנים, מאת הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית, פליקס זאלטן (1869-1945), מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", "ילדה יפה" ו"במבי, חיים ביער".

 

* * *

יוסי גמזו

רַק לַסְּתָיו יֵש סְתָיולָנוּת...

 

הַחֹרֶף, כַּיָּדוּעַ, עָט בְּסַעַר וּבְפֶּרֶץ

עַל כָּל קְלִידֵי גַּגּוֹת הָעִיר וַאֲפָרֵי הַכְּפָר

וְהוּא כֻּלּוֹ אַגְרֶסְיָה, קֹצֶר-רוּח, עֹז וָמֶרֶץ

בָּהֶם צוֹלְפִים גְּשָמָיו אֶת הָאַסְפַלְט וְהֶעָפָר.

 

וְהָאָבִיב מַבְקִיעַ בְּאָלֶגְרוֹ אוֹפֶנְסִיבִי

אֶת שְחוֹר עַנְנוּתָם שֶל הַסַּגְרִיר וְשֶל הַכְּפוֹר

וְהוּא מַבְעִיר בְּלַהַט פִּרְחוֹנִי וְאָסֶרְטִיבִי

אֶת שְטִיחַ יַרְקוּתוֹ בְּהַפְגָּנוֹת-סַסְגּוֹן אֵין סְפוֹר.

 

וְכָךְ גַּם שְרַב הַקַּיִץ הַמַּנְחִית בָּנוּ נוֹק-אַאוּט

בְּאֶגְרוֹפֵי אִשָּם שֶל חַמְסִינָיו הַנִּגְדָּשִים

שֶאֵין בָּם אֹרֶךְ-רוּחַ וְשֶכָּל גַּל-חֹם מַכָּה הוּא

נִמְרֶצֶת וּמוֹחֶצֶת לְחוּשֵינוּ הַתְּשוּשִים.

 

וְרַק הַסְּתָיו אֵינוֹ נֶחְפָּז וּבִמְתִינוּת קָרֵב לוֹ

כְּמִי שֶאֶת הַגּ'וֹבּ שֶלּוֹ עוֹשֶׂה בְּקַבְּלָנוּת

וּשְווֹיֶה-שְווֹיֶה הוּא מִקְצַב הַנֹּסַח הֶעָרֵב לוֹ

וְיֵש לוֹ זְמַן לִנְהֹג בְּנַחַת וּבִסְתָיולָנוּת.

 

כִּי מָה בּוֹעֵר לוֹ? אִם יְקוֹד שְׂרֵפוֹת קוֹצִים דּוֹלֵק עוֹד

הֲרֵיהוּ מְכַבֶּה אוֹתוֹ בְּטִפְטוּפִים קַלִּים

שֶל אוֹבֶרְטוּרוֹת הַיּוֹרֶה שֶטּוּב-מִזְגּוֹ חוֹלֵק עוֹד

עִם שִלְהֵי קַיִץ וְעִם נֶשֶב יָם לוֹטֵף גַּלִּים.

 

וּכְבָר בְּמַעֲבֵה אַדְמַת הַצְּחִיחַ שֶהוֹרִישוּ

הַצּוֹם וְהַצָּמָא שֶל חֹרֶב אָב וּכְמוֹש אֱלוּל

לְאֶרֶץ זוֹ שֶצְּהוֹב נוֹפָהּ כְּמוֹ רַק אָבָק וָרִיש הוּא

פּוֹעֶמֶת מַחְתַּרְתָּם שֶל הַנּוֹבֵט וְהַטָּלוּל.

 

וְתַחַת כְּסוּת קַרְקַע צְרוּבָה שֶעֱנוּתָהּ נִסְדֶּקֶת

כְּבָר קוֹנְסְפִּירַצְיַת סְתָיו דּוֹמֶמֶת מַתְחִילָה לִרְקֹם

כְּמוֹ פְּרֹץ תִּקְוָה מִן הַיֵּאוּש וּמַנְגִּינָה מִשֶּקֶט

אֶת נוֹי מִרְדָּם הָרַךְ שֶל סִתְוָנִית וְשֶל כַּרְכֹּם.

 

וּבַשָּׂדוֹת הַחֲרוּשִים כְּמֵצַח הַפַלַּאחִים

נִזְרַעַת בִּתְבוּנַת-עוֹנוֹת וּכְלָל לֹא בְּדִמְעָה

תוֹחֶלֶת הַקָּצִיר שֶבְּחֵיקוֹ שֶל רֶגֶב לַח הִיא

תְפִלַּת עָתִיד שֶרַק הַסְּתָיו זוֹכֶה לִקְלֹט שִמְעָהּ.

 

כִּי כָּךְ הוּא טֶבַע הָאָדָם: בִּימֵי חָרְפּוֹ הוּא סַעַר,

בַּאֲבִיבוֹ הוּא יֹפִי שְכוּר-פְּרִיחָה וּקְצַר-הוֹוֶה,

בַּקַּיִץ הוּא הַלַּהַט בּוֹ תְשוּקַת הַדָּם פּוֹסַעַת

בְּרֶגֶל יְחֵפָה עַל גַּחֲלֵי הַלֹּא נִרְוֶה.

 

וְרַק בַּסְּתָיו בִּמְקוֹם לִצְעֹד מַהֵר הוּא רָד לָעֹמֶק

מִתּוֹךְ בִּטְחָה גְמוּרָה שֶהַתְּמוּרוֹת דַּרְכָּן לָנוּד

מַמָּש כַּצִּפּוֹרִים, אַךְ בַּכְּרָמִים מַמְתִּיק הַסֹּמֶק

אַט-אַט אֶת בְּשֵלוּתוֹ כִּי רַק לַסְּתָיו יֵש סְתָיולָנוּת...

 

 

* * *

אלי ניסן

"הארץ": איך הפך "כלב השמירה של הדמוקרטיה" – לסתם כלב שוטה?

"הארץ" הוא העיתון היחיד שאינו מוטרד בימים אלה ממשבר עיתונות הדפוס, המאיימת לכלותו מן הארץ. הארץ מוטרד בעיקר מן הארץ הזו, שבה הוא נדפס, ובמיוחד מן העם היושב בארץ הזו. תנו ל"הארץ" ארץ אחרת ועם אחר ועוד תראו איך יעלה ויפרח "כלב השמירה של הדמוקרטיה" באשר היא.

"הארץ", שרק שישים אחוזים ממניותיו נותרו כיום בידי משפחת שוקן – אבל 99.99 אחוזים מכתביו ועורכיו כותבים לקוראים כצלמם וכדמותם – חשף השבוע (יום ג' 23.10.2012) את פרצופה האמיתי של מדינת היהודים. לא ש"הארץ" חושב שהארץ הזו היא מדינת היהודים, אבל בעיני עורכיו זו הכותרת האירונית הראויה למדינת האפרטהייד, המכונה גם ישראל.

אני מניח שרבים מקוראי העיתון האינטרנטי חב"ע קראו את – או שמעו על –  הסקופ המזעזע, המדהים, המטלטל, המהמם והמדמם, שהביא במו ידיו הכהן הגדול של "הארץ", הלא הוא מיודענו – גדעון לוי. עכשיו שערו בנפשכם את גודל הזוועה. "סקר דיאלוג מגלה כי רוב הציבור היהודי בישראל סבור שבמדינה מתקיים אפרטהייד ותומך באפרטהייד, אם ישראל תספח את הגדה. הרוב גם מצדד באפליית אזרחיה הערבים של המדינה."

ובכן, כיצד נודע הדבר לגדעון לוי? פשוט מאד. בערב ראש השנה האחרון, כלומר "לפני החגים", ערכה חברת "דיאלוג" סקר, שהתבסס "על מדגם מייצג ואקראי של 503 נשאלים".

ומי הם עורכיו של הסקר? כלומר, מזמיני הסקר?  אני מצטט מ"הארץ": "השאלות שהוצגו להם (לנסקרים האקראיים. – א"נ) בטלפון חוברו על ידי קבוצת אקדמאים ופעילי שלום וזכויות אזרח מטעם מזמינת הסקר, "קרן ישראלה גולדבלום", שהוקמה ב-2007 במסגרת עמותת "חותמים מחדש" של הקרן החדשה לישראל.

אבל למה נגלגל בעדשים, כביטויו של ביאליק. הבה ניגש לעיקר. הכותרת הראשית בעמודו הראשון של "הארץ" – זו הכותרת העיקרית, הייחודית, השמורה לאירועים המרעישים ביותר של היממה האחרונה, זו הכותרת שהכריזה בשעתה בכל עיתוני העולם על תחילתה של מלחמת העולם השנייה ואחר כך על סיומה, זו הכותרת שבעיתון "הארץ" של 16.5.1948 הכריזה על הקמת מדינת ישראל (היא מדינת היהודים) – הכריזה השבוע כי "רוב הישראלים תומכים במשטר אפרטהייד בארץ".

אל הכתבה המפורטת, שעל תוכנה המפוקפק נייחד מיד את הדיבור, נלוותה גם פרשנותו המלומדת של נביא החורבן והזעם, גדעון לוי, תחת כותרת נוספת – "אפרטהייד, בלי בושה ובלי אשמה". לדברי לוי, מימצאי הסקר הזה הם "המראה של ישראל 2012."

אבל למה נלין על הסקר, עצמו, אף שהוזמן על ידי מי שהוזמן בכוונת מכוון? הנה כמה צימוקים לצד פרשנותו של "הארץ":

 האם רצוי שהיהודים יקבלו עדיפות לעבודה במשרדי הממשלה? 59 אחוזים אומרים, כן.

האם קיימת היום אפלייה נגד הערבים בעבודה שם? 50 אחוזים אומרים, כן.

 האם יש למנוע מערביי ישראל להצביע לכנסת? 59 אחוזים אומרים, לא.

 האם היה מפריע לך שכן ערבי בבניין? 53 אחוזים אומרים, לא.

האם היה מפריע לך שבכיתה של ילדך ילמד תלמיד ערבי? 49 אחוזים אומרים, לא.

ומה אומרת הפרשנות המלומדת של "הארץ"?

"הרוב לא רוצה בוחרים ערבים לכנסת, לא שכנים ערבים בבית ולא תלמידים ערבים ליד ארון הספרים היהודי בבית הספר היהודי שמלמד מורשת יהודית."

כן, כל זה מופיע באותו עיתון. עכשיו שערו בנפשכם שאותן השאלות היו מוצגות במדגם "מייצג ואקראי" לנסקרים חילוניים לגבי חרדים, או להיפך – לנסקרים חרדים לגבי חילונים. ומה היינו מקבלים בסקר דומה, נניח באום אל פאחם, עיר ואם בישראל – האם היה מפריע לך שכן יהודי בבניין? האם היה מפריע לך שבכיתה של ילדך ילמד תלמיד יהודי? ואולי, צריכה גם להישאל שאלתו-זעקתו של גדעון לוי –האם אתה כערבי ישראלי רוצה שלילדך תהיה גישה לארון הספרים היהודי בבית הספר היהודי שמלמד מורשת יהודית?

הנה עוד כמה צימוקים עבשים: האם אתה תומך בטרנספר של חלק מערביי ישראל לרשות הפלסטינית? ובכן, 47 אחוזים אומרים, כן. 40 אחוזים אומרים, לא. ו-13 אחוזים – לא יודע.

מהי המסקנה? הרוב תומך בטרנספר? האם הסוקרים הסבירו להם מהו טרנספר? ואולי נשאל את השאלה אחרת? האם במסגרת הסכם שלום בין ישראל לבין הפלסטינים תתמוך בחילופי שטחים שבעקבותיהם יועברו אזורים המאוכלסים בערבים ישראליים לידי הרשות הפלסטינית? סרק, סרק, סרק. בנוסח הזה נהגו פעם ילדי ישראל לשאול: ואם לסבתא שלך היו גלגלים, האם היא היתה מכונית?

כזו היא שאלת המפתח של הסקר "המטלטל" הזה: "אם יסופחו השטחים לישראל, האם יש להעניק זכות הצבעה לכנסת ל-2.5 מיליון הפלסטינים הגרים שם?"

69 אחוזים אומרים, לא, 19 אחוזים אומרים, כן, ואילו 12 אחוזים אינם יודעים. ובכן, מה למדנו מכך? "אם יסופחו השטחים" ה"אם" הזה מתקיים בחלל החיצון כבר 45 שנים, מאז 1967 . בשנים הללו היו לנו ממשלות שמאל, מרכזי וימין ושום ממשלה לא העלתה על שולחנה הצעה לספח את השטחים. אז מה השאלה?

הרי הסכנה היחידה הנשקפת לנו היא שהשטחים יספחו אליהם את ישראל, ולא ההיפך מזה. אבל "הארץ" הוא כמובן עיתון רציני, המיועד לאנשים חושבים. זהו עיתון המתיימר להיות ה"ניו יורק טיימס" של ישראל, מבלי לאמץ את הסטנדרטים העיתונאיים של העיתון האמריקני "הטוב בעולם".

אסיים בווידוי קטן: הייתי עיתונאי 50 שנה. עבדתי ב"למרחב", ב"דבר" ובטלוויזיה הישראלית (שהייתי ממקימיה ב-1968). אני מכיר קצת את עולם העיתונות, המודפסת והמשודרת. אני מכיר גם את "הארץ", כקורא וגם לעתים ככותב, כבר יותר מ-50 שנה. מה שקורה לעיתון הזה בעשור האחרון נדמה יותר ויותר למחלה ממארת. העיתון הזה הולך ומתנכר מדי יום לקוראיו. כן, גם לקוראים הציוניים, התומכים בלב שלם בחלוקת הארץ לשני לאומים ומייחלים לשלום, אבל גם אוהבים את ארצם ואת מורשתם היהודית. חבל שהמו"ל שלו, בעל הייחוס המשפחתי המפואר, אינו מבחין במחלתו.

 

אהוד: כפי שאתה רואה, חלק מן הסרטן הוא מימון עקיף אנטי-ישראלי של הקרן לישראל חדשה, שמימנה את הסקר המתועב שזכה לכותרת הראשית בעיתון. היש לפירסום הזה גם סיבות כלכליות? האם הקרן משלמת בעקיפין עבור אספקת חומר מערכתי אנטי-ישראלי, שמיד מתורגם גם למהדורה האנגלית?

 

* * *

מדברים על "הכיבוש המשחית"? הכיבוש של עיתון "הארץ" על-ידי עיתונאים פרו-פלסטיניים חורשי רע על ישראל הוא הכיבוש המשחית!

 

 

* * *

עמוס גלבוע

העונש על הריקבון!

בימים אלו, שבהם אריה דרעי חוזר למרכז הבמה הפוליטית, וחלק מהתקשורת סוגד לו; כאשר חלק מהפוליטיקאים, אנשי תקשורת ומשפטנים רואים באולמרט גואל ומושיע – איני יכול שלא לחזור ולכתוב מה שכבר כתבתי בעבר, ויסלחו לי בעלי הזיכרון. בתנ"ך, בספר מלכים ב, פרק י"ד, מסופר על ירבעם בן יואש, מלך ישראל, שמלך 41 שנים, "והשיב את גבול ישראל מלבוא חמת ועד ים הערבה, כדבר ה'." ולא רק זאת, הוא  אפילו כבש את דמשק. והקטע על ירבעם ממשיך ומסביר את גדולת מעשיו. בלשון ימינו היינו אומרים שהוא שיפר בצורה בלתי רגילה את מצבה הכלכלי והמדיני-בטחוני של ישראל. ועל רקע זה בא הפרופסור ישעיהו ליבוביץ' ומעלה את השאלה: למה למרות כל זה, התנ"ך אומר על ירבעם: "ויעש הרע בעיני ה'." ומה הרע שהוא עשה?

על זה נותן לנו תשובה מצוינת הנביא עמוס, שניבא בימיו, גדול נביאי המחאה החברתית והמוסרית: החברה בימי ירובעם היתה רקובה עד היסוד; השוחד כל כך רווח עד שבעבור נעליים היו מטים את הדין של האביונים; לא רצו להבדיל בין הרע לטוב. ואומר ישעיהו לייבוביץ: בעיני התנ"ך, כל ההישגים המדיניים והצבאיים והכלכליים של המלך, אינם יכולים לכפר על  הרקב החברתי שרווח בימיו;  חברה שהפכה את הטוב לרע, והיא "סרוחה על מיטות שן"– נידונה לכלייה.

יכולים כמובן לא להסכים עם פרשנותו של ישעיהו ליבוביץ. אני מסכים והיא נר לרגליי בהתייחסות למנהיגים ברמה העליונה ביותר. הם יכולים להיות נחמדים, וחברתיים, מוכשרים ביותר, ורהוטי לשון, ומנהלים בחסד, אך אם  הוטל ספק ביושרתם – מקומם אינו יכול להיות ברום הצמרת המנהיגה.  ונקודה למחשבה. מה משותף לראשי הממשלה  של העבר: בן-גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, מנחם בגין, יצחק שמיר? – המשותף להם, לדעתי, הוא  שאיש לא הטיל ספק ביושרתם האישית, שאיש לא פקפק בכך שהם לא רואים את משרתם הרמה כקרדום לחפור בו למען רווח אישי. לעומת זאת , המשותף לראשי הממשלה של "הדור הצעיר יותר", כמו אריק שרון, בנימין נתניהו, אהוד אולמרט  ואהוד ברק, הוא שמוטל ספק ביושרתם האישית (בצדק או שלא בצדק), והם נתפסים ככאלו שהמשרה הרמה היא עבורם מקור לרווחים אישיים חומריים. דור הביניים של ראשי הממשלה, יצחק רבין ושמעון פרס, הם אכן משהו של "ביניים".

מדובר בתהליך חברתי עמוק העובר על המדינה. אני חושב שאחת מנקודות השבר בתהליך זה   היתה ב-2005, ב"התנתקות" מרצועת עזה, כאשר צמח לו לפתע המושג "איתרוג". הוא הניח בתקשורת  ובפוליטיקה  את  הבסיס  להתעצמות תהליך ההשחתה של החברה הישראלית. האידיאולוגיה שפותחה היתה זאת: המלך אכן מושחת, וכך סביבתו. אבל, בואו נתעלם מכך למען ההישגים המדיניים-ביטחוניים שאולי יביא לנו; הדבר הכי חשוב הוא ההישג המדיני-ביטחוני; הרבה יותר מאשר הגברת הרקב בחברה. כל זה בלי לדבר על כך שבעוד שההשחתה החברתית היא ודאית, הרי ההישג המדיני הוא בחזקת "הסתברות", ועלול להפוך אפילו לאסון.

והנה, בשנת 2012 , אנחנו שוב עומדים במצב של "איתרוג". כל החטאים של אולמרט ודרעי "מולבנים כשלג" על-ידי קבוצת אנשי תקשורת ופוליטיקה ומאחריהם משרדי פרסום, בשל התקווה שהם יצליחו להביא הישגים מדיניים ולהביס את נתניהו. 

ועל זה בדיוק באה הפרשנות הנפלאה של פרופסור ישעיהו לייבוביץ על גדול מלכי ישראל, ירבעם בן יואש: הבאת יופי של הישגים, אך הם בטלים בשישים לעומת הריקבון בחברה  שהתפשט בזמנך, ועל כך תיענש!

 

פורסם לראשונה בעיתון מעריב ביום 22.10.12.

 

אהוד: אני מתקומם כל פעם שעולה מקברה ההיסטוריוסופיה התנ"כית הדתית, המוסרית-כביכול והשקרית-מיסודה – שבה הלעיטו אותנו בלימודי התנ"ך מילדותנו, כאילו עם ישראל אשם בכל צרותיו, כולל הגלות!

אם להתייחס ברצינות לדברי הנביאים – עם ישראל היה רקוב ומושחת גם לפני ירבעם בן יואש, ונותר רקוב ומושחת גם אחריו. גם סעודיה היא מדינה רקובה ומושחתת, אבל איש לא כופר בזכותה להתקיים. רק אותנו מפטמים בטמטום הזה – שיש כביכול קשר בין התנהגותנו ה"מוסרית" לבין זכות קיומנו!

 ובכן, גם בתקופת מלחמת השחרור ולאחריה היה בישראל ריקבון לא קטן, ושחיתות, והשתמטות, ומלחמת אחים ושוק שחור – ובכל זאת, ולמרות שצבאות ערב לא פלשו אלינו בגלל השחיתות שלנו אלא מעצם התנגדותן לקיומנו – אנחנו הצלחנו להדוף אותם חרף השחיתות ושנאת האחים ששררו בקירבנו גם אז.

גם האיום הגרעיני האיראני להשמידנו אינו תוצאה של ה"שחיתות" ו"הריקבון" שלנו, וכך גם לא "האביב הערבי" הנורא, הגורף את מרבית שכנינו אליי תהום, אך עדיין עם שינאה כלפינו. אז מספיק עם התוכחות האלה – שמזכירות דרשה של כומר שבע לצאן מרעיתו השבע בכנסייה ביום ראשון. יחסית למרבית מדינות העולם, שאיש אינו מפקפק בלגיטימיות שלהן ובסיכויי הישרדותן – אנחנו אחת המדינות המוסריות, החופשיות והדמוקרטיות ביותר בעולם! כולל זכויות הנשים! גם הערביוֹת! ובכל זאת עמים ומדינות מסביבנו רוצים כל הזמן להשמיד אותנו, וגם שוקדים על כך!

 

 

* * *

נגה מרון

הַפנו אליה את הזרקורים!

לא תאמינו, אבל בוקר אחד ניצת בי זיק של תקווה! זה קרה בעקבות ראיון ברדיו עם ח"כ הרב חיים אמסלם ממפלגת ש"ס! הוא מאס במפלגתו, ויתר על מושב עור הצבי בכנסת, והקים  מפלגה חדשה, "עם-שלם" הוא קרא לה. מפלגת דתית מתונה שחרתה על דגלה שירות צבאי לכול, חינוך תורני בתוספת מקצועות הליבה שיאפשרו פרנסה וקיום בכבוד, ושאיפה לנתק את החרדים מהתלות בקיצבאות.

מסתבר שהח"כ חיים אמסלם ניסה במשך שנים להשפיע על מפלגתו מבפנים, אולם פרנסיה-שליטיה הקיאו אותו מתוכה כשדיבר נגד המדיניות המשאירה את הציבור שלה בחשכת ימי הביניים, תלוי בחסדי הרבנים, יונק לנצח מעטיני המדינה.

והנה מעז רב אמיץ אחד להרים ראש ולהמרות את פי הגבורה. פתאום יש תקווה לאברכים נבונים, ואני מאמינה שיש רבים כאלה, שכמהים להיחלץ משולי החברה וממעגל הבערות והעוני!  אלה שלעולם לא יעזו להצביע בעד מפלגה חופשית כלשהי אך אינם יודעים שנפתחה להם הפעם אופציה אחרת שתאפשר להם להיות חלק מהחברה הישראלית בלי לפגוע בערכי אמונתם הדתית. 

בין מנויי "חדשות בן עזר" כנראה שאין רבים ממצביעיה של ש"ס, אולם יש בינינו עיתונאים ואנשי תקשורת שיכולים להפנות את הזרקורים אל התקווה החדשה הזאת, שאין לה המשאבים הדרושים לפרסם את עצמה.

אל נא תראוני שאני תמימה, כי אינני שוגה באשלייה שאמסלם אחד יוכל להשפיע הרבה על מאזן הנשיאה בנטל. אולם כל חרדי ספרדי שיעבור מהצבעתו האוטומטית לש"ס ויצביע בעד "עם-שלם" – יפחית במשהו את כוח הסחיטה של "לשון המאזניים". ובימים טרופים אלה גם זה משהו.

 

 

 

* * *

יהודה דרורי

1. מוסקונה-לרמן – תת-רמה של ניבזות

העיתונאית הפמיניסטית והשמאלנית בילי מוסקונה-לרמן במאמר במעריב (22/10) מצאה לנו מי אשם בשבוע שעבר במותו של הבחור שירה בשוטרים ונהרג... נחשו מי זה? – זה ראש הממשלה בנימין נתניהו המאיים עלינו בטילים מאיראן ומהפלסטינים! – לא הם המאיימים בטילים עלינו (ואף יורים עלינו מדי יום), אלא ראש ממשלת ישראל...

מסתבר לדבריה, שנתניהו הוא המאיים הסדרתי, זה הממציא איומים לבקרים ויוצר בציבור אווירת פחד ואיום, כזו אשר גורמת לבחור צעיר שנקלע למצוקה נפשית חמורה לירות לעבר, מה שהיא קוראה בזלזול מופגן "שוטרים מתנדבים על טרקטורונים" ולכן גם שוללת זכותם להגנה עצמית "כי הרי צריך היה להידבר..."

ניסו להידבר, אבל מרגע שירה לעבר השוטרים זכותם להגנה עצמית עומדת להם, ולמעשה ברור לכל שהיה פה אקט הידוע בעולם והנקרא:"התאבדות על-ידי שומרי החוק."

לגברת הזו, מוסקונה-לרמן, ישנה אג'נדה ברורה ודוגמטית כבר שנים (דבר המאפיין בדרך-כלל את חסידי השמאל בשלוחותיו השונות) – שלא היחיד אשם בצרותיו אלא החברה והשלטון הם תמיד אשמים . לפיכך, מאמריה בעיתונות והופעותיה בטלוויזיה מצחינות זה שנים מחד-צדדיות מאוסה, כי מרגע שבחרה להיות "פמיניסטית" וקשרה לעצמה כתרים של "מגינת החלשים" והפלסטינים – הכול הפך אצלה שחור או לבן.

הגברים הם תמיד שורש הרע, הנשים תמיד דפוקות ומנוצלות, הפלסטינים הם המסכנים והמדוכאים ואנחנו הם הכובשים היהירים. לגבי דידה המדינה הביאה אסון על העולים האתיופים בקליטתם ואשמה לפיכך ברצח השכיח של בעלים את נשותיהם בקהילה זו. לא זה שמעולם היא לא הציעה פתרון טוב יותר, אלא שבו-זמנית היא שוכחת שבעמל רב ובכסף רב הצלנו קהילה שלמה מכיליון באפריקה ברעב, מחלות ופוגרומים והבאנו אותם לחוף מבטחים.

ברור שהיא גם מרחמת נורא על הפלסטינים (כמו במצור ברפיח...) כי יש פה המון סבל אנושי...  אבל האם היא כותבת על יישובי עוטף עזה שילדיהם חיים חצי מזמנם במקלטים? האם היא מקימה איזו עמותה שתנסה לחנך ערבים ואתיופים שלא לרצוח את נשותיהם על רקע כבוד המשפחה? – לא מעשים, אלא פטפטת של יפיפיות-נפש של עיתונאית חסומה באידיאולוגיות של המאה ה-19, כי תמיד תהיה אשמה המדינה (ואולי גם ביבי נתניהו...)

מאמר ביבים כמו זה שהתפרסם השבוע ב"מעריב" מסביר היטב מדוע הציבור הישראלי מקיא את מקרבו את השמאל ואת אנשי התקשורת שלו, והפך אותם לחסרי משמעות בנוף הפוליטי. ובמשפט מוסגר, זה אולי גם מסביר מדוע הציבור לא מתגייס למאבק לטובת "מעריב", כאשר עיתון זה נותן במה למאמרים מרושעים וקיצונים כמו זה המדובר במאמר זה... וכאשר את מאבק העובדים מנהל חגי מטר – שמאלן-קיצוני ידוע.

 

2. מי ימלל גבורות החמאס

תקראו לי גזעני וכל כינוי אחר, אבל אני מאמין שיש אופי ערבי כללי, הניחן בהגזמה של אירועים, הדחקה של כישלונות, חוסר פרופורציות הגיוניות, התפארות בלתי מרוסנת וללא בסיס ואי למידת לקחים. אני מניח גם שכל אחד מהקוראים שינתח את אירועי המזרח התיכון ואת... דו"ח החמאס האחרון על חטיפת שליט, יכיר בעובדות הנ"ל.

הנה למשל, לאחרונה, פירסם החמאס את גירסתו לנושא חטיפת גלעד שליט, שממנה אנו למדים בין היתר את הדברים הבאים:

הם נזקקו לחודשים של הכנות ואימונים כדי לבצע חטיפה של חייל אחד בצה"ל – (פתטי ממש...)

הם החזיקו בשליט 5 שנים שבמהלכן צה"ל נקם והרג לפחות  8 מטובי מפקדיהם ועוד 1,500 (!) מאנשיהם – וכל זאת  בגלל חטיפת חייל פשוט.

במהלך השנים היכה צה"ל קשות בבסיסיהם ובספקי הנשק שלהם.

מדינת ישראל גם הצליחה בזמן זה ליצור לחמאס תדמית בינלאומית של אירגון טרור ושל דה-לגיטימציה.

חטיפת גלעד שליט, חידדה לרעה את היחסים עם הרשות הפלסטינית ביו"ש עד כדי נתק מוחלט וגרמה ללא מעט שפיכות דמים בין אש"פ לחמאס.

אז נכון! לבסוף הם השיגו שחרור של 1,000 אסירים, שרובם הגדול ללא דם על ידיהם, וחלקם היו צריכים להשתחרר ממילא כי מיצו את זמן עונשם וחציים לפחות לא אנשי חמאס... אבל גם מספר לא קטן של אסירים חשובים נשאר בכלא, לא כולל כ-2,000 אסירי חמאס וכ-2,000 טרוריסטים מפלגים אחרים, שיושבים בכלא ומחכים כנראה לעוד חטיפות...

מבחינה הגיונית, אין ספק שהמאזן הנ"ל כלל לא מחמיא לחמאס, וכשאני מצביע על כך למכרים ערבים, הם רק אומרים לי: "כל מה שאתה אומר לא חשוב... מה שחשוב שהשגנו שחרור של 1000 אסירים..."

זה מזכיר לי את "מוזיאון הניצחון של אוק' 73'" בקהיר שם, לטענת אחד המבקרים ממשלחת צבאית מארה"ב, שטען שידוע לכול שהמלחמה הזו נגמרה בתבוסה מוחלטת של מצרים, אז למה זה נקרא מוזיאון "הניצחון"? – ענה לו מדריך הקבוצה, קצין מצרי בדימוס: "חצינו ביום הראשון את התעלה וזה הניצחון!"

מה שקורה היום במרחב הערבי/מוסלמי בכלל, ובאיראן ובסוריה בפרט, עם כל ה"חדשות" וכל ההצהרות של  כל הצדדים, מחייב אותנו שלא לקבל את הדברים כמו שמובאים בתקשורת אלא לשקול אותם בראי העקום הנ"ל של האופי הערבי. לרבות מספרים של הרוגים ופצועים ושל סיוע מגופים אחרים מחוץ לסוריה.

 

3. עזה – זה עניין של ביזנס?

ניתקנו עצמנו מרצועת עזה, מקן הצרעות הזה, כדי לפצל את ה"ישות הפלשתינית" ולפעול למיקוד וביעור הטרור משם. אבל, הם עדיין יורים עלינו ובו זמנית צועקים בעולם שאנחנו מחזיקים אותם במצור (למרות שאין מצור) – אז למה באמת אין מצור? ומי מרוויח פה, בישראל, מהמסופים הפתוחים?

 

החישובים האסטרטגיים להתנתקותנו מרצועת עזה

ההערכות של ממשלת ישראל להתנתקות היו בבסיסן נכונות בהחלט. ראשית המהלך נועד לבודד ולפלג את ה"רצועה" מכל מדינה או יישות פלשתינית אחרת כשתוקם בעתיד.  שנית, לנתק את האיסלם הקיצוני – החמאס  מיו"ש, שם האווירה והפוליטיקה מתונים יותר. שלישית לבודד את מוקדי הטרור כדי שיהיה אפשר לאתרם ולפגוע בהם ביעילות. רביעית – לחדול מהוצאות צבאיות גדולות מאוד שלנו להגנת גוש קטיף, להפסיק בזבוז של יחידות ומשאבים להגנת איזור שבו סיכון גבוה למעט תושבים עם ערך כלכלי וגיאו-אסטרטגי נמוך. חמישית, לדחוף את רצועת עזה לידי המצרים (אם ירצו ואם לא ירצו..)

אני יודע שיקומו לא מעט להתווכח פה אם השיקולים האלו היו נכונים אם לאו, ואינני מתכוון להיכנס לוויכוח עם חסיד האל ו/או "אף-שעל" ו/או "ארץ-אבות" כי הם אינם רלבנטיים לדיון אסטרטגי הגיוני. הכי חשוב הוא שהדבר נעשה ולמעט הסעיף השלישי, שיש ביישומו בעיות הומניטריות בטיפול בו, כל שאר השיקולים כן הצדיקו את עצמם עד היום – כולל הסעיף החמישי שמתחיל להתגשם.

 

מה קרה וקורה ברצועת עזה

עם הקמת גדר ההפרדה וחסימת הרצועה לעבר שטח ישראל, התחילה תרבות המינהרות שלהם ובו זמנית הם החלו, בעזרת השמאל העולמי והישראלי, במערכת פרופגנדה גלובלית ושיקרית על ה"מצור הנוראי" ה"רעב" ה"ילדים המסכנים" וכו' וכו',  כאשר בו-זמנית נבנים בעזה מלונות פאר ובתי דירות לוקסוס, המזון עדיין ניתן חינם ע"י אונר"א, ומחסני הנשק והטילים של החמאס והג'יהאד האיסלמי מתמלאים מיום ליום. כך שלמעשה – מעולם לא היה ברצועת עזה "משבר הומניטרי"

בכל זאת, לא רק שמערכת ההסברה הישראלית הייתה מינורית לחלוטין בנושא כדי לסתור ולהילחם בפרופגנדה הזו, אלא שבו זמנית המשיכה מדינת ישראל להזרים מים, דלק וחשמל לרצועה ובנוסף פתחה את המסופים בגדר ההפרדה והחלה להעביר לרצועת עזה כמויות אדירות של מזון, תוצרת חקלאית, חומרי בניין וסחורות אחרות – וכל זה נמשך כאשר כל יום נורים לעבר יישובינו טילים ופצמרי"ם ובמנהרות זורמים כלי נשק וטילים מכל רחבי העולם המוסלמי.

האם מישהו מסוגל להסביר את האבסורד הזה? ולמי אכפת איזה אירגונים יש שם? החמאס הוא האחראי הבלעדי לנעשה שם!

אני חושד זה זמן רב שמי עומדים שמאחורי האספקה הזו לאוייב ברצועת עזה הם גורמים אינטרסנטים כלכליים אצלנו שמרוויחים הרבה כסף מהמצב, אם זה האוצר, חברת-החשמל, מקורות, בז"ן, או סיטונאי מזון וחקלאות, ובעלי מפעלים שונים לרבות של חומרי בניין. דבר זה חייב להיחקר!

 

אז מה עלינו לעשות ?

אני מניח שכל אזרח ישראלי שואל עצמו לא פעם מדוע אנחנו לא מפסיקים להם את אספקת  החשמל, המים, הדלק ואת מעבר הסחורות והמזון ומתנתקים לחלוטין מהרצועה? הרי היום הגבול עם מצרים פתוח והם כבר לא במצור...

לכן עלינו להתנתק סופית ולא להקשיב לאותם אינטרסנטים כלכליים או פוליטיים הנותנים סיבות כגון: זה יפגע בהסברה שלנו בעולם, או זה יביא לקריסה הומניטרית בעזה. ואגב, אפשר בהחלט לבצע זאת בשלבים על-ידי הגשת אולטימאטום להנהגה ברצועה בנוסח: הירי הבא יביא לניתוק החשמל... תמשיכו? – ינותקו המים.. .תמשיכו? ינותק הדלק... תמשיכו? ייסגרו לחלוטין המסופים... (כאשר אין הדבר צריך להפריע לצה"ל להגיב נקודתית כדרכו לפי הצורך).

מצב כזה יביא לכך שהאחים המוסלמים ברצועת עזה (שקוראים לעצמם: חמאס...) ייאלצו להישען ולבקש "סיוע הומניטרי" מהאחים המוסלמים אשר שולטים במצריים, ואולי גם יבקשו לשלוח אליהם אוניות סיוע מאירופה, לכן כדאי כבר עכשיו שנודיע על הסרת המצור הימי ושיביאו לרצועה מה שהם רוצים (כי איננו דואגים יותר שיובאו חומרי חבלה ונשק כי מחסניהם כבר מלאים).

כל מה שעל צה"ל לעשות, הוא להמשיך לפתח  את המודיעין המשוכלל כדי לזהות מחסני טילים ונשק, ומטות מחבלים ולפגוע בהם בהפצצות כירורגיות בכל פעם שיישלח משם טיל או פצמ"ר.

 

* * *

רביבה בן זאב על איציק שמולי

שלום אהוד בן עזר,

 אני מבקשת להגיב על "הצעיר האחראי" – יומן בחירות ג', כפי שפורסם כאן [אורי הייטנר, גיליון 793]. גם אני התרשמתי מאיציק שמולי  יו"ר אגודת הסטודנטים, מאופק ורהוט בכל הופעותיו בהפגנות המחאה מאז קיץ 2011 ובראיונות איתו בתקשורת. בשבוע שעבר אף שמעתי אותו בקולו (!) ברדיו משמיע את תודותיו לראש הממשלה נתניהו ומציין לשבח את חברי הכנסת מהליכוד על עזרתם הטובה והיעילה ואת סיועם לממש את דרישות הציבור שהפגין למען שיוויון וצדק חברתי. (ההקלטה מושמעת באתר הליכוד).

 עד ש... לא עברו שעות ספורות, והתוודענו שאיציק שמולי הצטרף לפוליטיקה ולמפלגת 'העבודה'! 

מפלגת 'העבודה' אינה פסולה חלילה, אך איך אפשר לתרץ את תודותיו ל'ליכוד' בהבל פיו, בעוד שרגליו מובילות אותו בעת ובעונה אחת להתפקד ל'עבודה' ... 

נזכרתי בשאול מופז, אז חבר ה'ליכוד', איך באותה יממה ממש ביקש את קולות בוחרי ה'ליכוד' בעודו מתפקד למחרת ל'קדימה'. (נו, טוב. מופז שנוהג לשנות את דעותיו חדשות לבקרים אינו בדיוק הדוגמא ליושרה של פוליטיקאים). 

הסטודנט איציק שמולי הוכיח (וחבל) שאין תוכו כברו...  כך חולפת תהילת עולם כהרף עין.

 

* * *

עוז אלמוג

למה "הזקנים" לא בפייסבוק?

 (כל הזכויות שמורות)

השאלה הזאת סיקרנה אותי לאחר שקראתי ב-Facebakers (אתר שמרכז נתונים על Facebook) ש-70% ממשתמשי הרשת החברתית בישראל הם מתחת לגיל 34. במעלה מדרגות-הגיל האחוזים ממש צונחים: 14% מגילאי 35-44, 8% מגילאי 45-54 ו-8% בלבד מגילאי +55 (חייבים לסייג ולציין שככל שהאדם מבוגר יותר, כך הוא נוטה פחות לחשוף את הגיל שלו). זה ללא ספק פער דורי מעניין ומטריד, ועל כל פנים מחייב תשובות סוציולוגיות.

התשובה המתבקשת, ש"הזקנים" לא גולשים בגלל נטייתם הטבעית לשמרנות ורתיעתם מעולם המחשבים הדינמי – לא סיפקה אותי. חשתי שיש כאן משהו נוסף שחשוב לפענח. השבוע, סוף כל סוף היתה לי הארה. זה קרה בישיבה מן המניין במוסד מחקר ותיק ומכובד, שהוקדשה הפעם לפייסבוק. לצידי ישבו אנשי מדע חכמים, משכילים ומנוסים, שלא היה להם מושג ירוק מה זה העב"ם הזה. קשה להאמין שכלי תקשורת כה פופולרי ומשפיע הוא עולם סגור בפני מומחים, שאמורים להכשיר את הדור הבא ולייעץ לגופי תעשייה, כלכלה, חינוך ושלטון. אז מה למדתי מהישיבה הזאת?

א. הדימוי שלהם על הפייסבוק ניזון בעיקר מהנכדים. חילופי המסרים הסתמיים והריקניים בסגנון "חחח שיואו באמת שהיה כיף" – נראים להם בזבוז זמן משווע ועל כל פנים תיפלות וכפייתיות. הם אינם מודעים לעובדה שהפייסבוק הוא רק פלטפורמה טכנולוגית, שכוללת קשת רחבה של פרסומים – מהנמוך ועד לגבוה ביותר.

ב. הם מביטים סביב ורואים צעירים שעסוקים מבוקר עד ערב בשליחה ובקבלה של מסרים. מזה הם מסיקים שפייסבוק מצריך תחזוקה יומית אינטנסיבית. כיוון שרובם אנשים עסוקים, וכיוון שכולם כבר למדו להשתמש במיילים, הם אומרים לעצמם: אין לי זמן בשביל זה.

ג. השליטה שלהם בטכנולוגיות עדכניות, באמת יותר מוגבלת מזו של הצעירים. הם פחות מתעניינים בשדרוגי הגדג'טים, פחות זריזים, פחות הרפתקנים (נזהרים לא ללכת לאיבוד בחלל הווירטואלי) ובעלי מיומנויות דיגיטליות מוגבלות יותר. הפעלת הפייסבוק באמצעות הסלולר מצריכה בעיניהם כישורים של טייס קרבי, ולימוד ההבדל בין like ל-share מחייב קורס הדרכה. למעלה מזה, המסך הדינמי של הפייסבוק, שמחליף טקסטים ותמונות ללא הרף, מזכיר להם את הקליפים של MTV. וזה עושה להם סחרחורת.

ד. אתה מתחיל ליהנות מהפייסבוק רק לאחר שצברת מספיק חברים וניסיון קומוניקטיבי במדיום. רק אז אתה מבין את התועלת של הרשת ונזהר ממוקשים. אבל זה דורש זמן, סבלנות ולא מעט פתיחות. וכשם שהדור "הזקן" לא למד ליהנות משתיית בירה, באמצעות הסתגלות הדרגתית לטעם המריר, כך הוא מתקשה להתגבר על קליפות הפייסבוק בדרך להנאה מטעמיה המשכרים.

ה. זה דור מאד לא-ויזואלי ולכן מעריך פחות תקשורת לא מילולית ובוודאי פחות מיומן בה. הם שמחים לצפות בתמונות משפחתיות, אבל אפילו בשביל להכין מצגת PowerPoint הם זקוקים לאסיסטנט/ית או לנכד/ה.

ו. הפייסבוק מצריך מידה מסוימת של פתיחות רגשית. אנשים מספרים על עצמם, כותבים על תחושותיהם ובעיקר משתפים את האחרים במחשבות ודעות אישיות. הבעיה ש"הזקנים" גדלו בעידן שבו לא היה מקובל ואף לא יאה "להיפתח". ההיחשפות בפומבי עדיין נתפסת אצלם כוולגריות וכאקט מחליש. רבים נרתעים אפילו מלפרסם תמונה אישית או לחשוף פרטים טריוויאליים, כמו מקום עבודה או מגורים. קשה לשכנע אותם שמידת החשיפה תלויה בבעל/ת הדף ושאפשר לתקשר נהדר גם בלי לגלות דבר על חייך האישיים.

יתר על כן, ל"זקנים" רבים יש תחושה שבפייסבוק מאבדים את הפרטיות. לפתע גם אנשים זרים יכולים לדעת מי האישה/בעל שלך ומי הם חבריך הקרובים. זה מטיל עליהם אימה. פייסבוק אכן מאפשר הצצה חודרנית יותר מבעבר לעולמם הפרטי של האנשים, אפילו באמצעות הצצה לתמונות שהם אוהבים. אבל זה גם יופייה של הרשת, כי החשיפה ההדדית מקרבת בין גולשים ומזמנת חידוש קשרים ישנים ויצירת קשרים חדשים ומפתיעים.

ז. הדור הזה גדל על ערך הצניעות והענווה. אין ספק שהפייסבוק מעודד את המשתמשים בו לשים את עצמם בחזית הבמה, להבליט את דעותיהם ולשדר "הנני כאן". התופעה הזאת מרתיעה "זקנים" רבים. לא אחת שמעתי מהם אמירות בסגנון: "מדוע זה כל כך חשוב שישמעו את דעותיי?" או "את הדעות שלי אני שומר למשפחה ולחברים הקרובים."

ח. זה דור שגדל בעידן הנימוס והסולידריות. לכן הוא מתקשה להבין שמדובר בבימת שיח ולא בשיחה רגילה, ושלא חייבים לענות לכל אחד מהמגיבים על הפוסט שהעלית לאוויר. אחד הפרופסורים שאל אותי בתמימות: " אם אני לא אענה לכל אחד מהמגיבים, הם לא יעלבו?" רבים מהם מבינים את המושג "חבר" כפשוטו. לכן הם בטוחים שצריך להעניק תשומת לב שווה וראויה לכל אחד מהחברים לדף הפייסבוק. וזה באמת קצת מוגזם בעיניהם...

ט. תתפלאו כמה אנשים בעמדות בכירות חוששים לחשוף את מעשיהם ובעיקר את עמדותיהם האמיתיות לציבור הרחב. רבים חרדים להיתפס "לא מוכנים", אחרים פשוט פוחדים לטעות ולהיות מובכים בפומבי. ומעל לכל, פרסום בפייסבוק חושף אותך לביקורת בלתי צפויה, אולי אפילו קנטרנית ופוגענית – בסגנון הטוקבקיסטים. לרבים פשוט אין את העצבים, האומץ והיכולת הרגשית והרטורית להתמודד עם זה. צריך לא מעט כישורי ספיגה, בטחון עצמי וחוש הומור לשאת תגובות מלעיזות ומזלזלות. כך או אחרת, הרבה יותר קל לשבת בוועדה סגורה בחדר אטום וממוזג, ולהביע דעות קטלניות, שאחר כך יעברו עריכה (כלומר צנזורה) בפרוטוקול הרשמי.

י. אבל מה שלדעתי הכי מרתיע את "הזקנים" הוא ערבוב העולמות. חדירת האינטרנט יוצרת תהליך חברתי מעניין ובעל משמעות הרת גורל: היא פותחת מעגלים חברתיים ומרופפת גבולות ומחסומים מסורתיים. פתאום מעגל העבודה והמקצוע מתערבב עם מעגל המשפחה, החברים, תרבות הפנאי ועוד. אחד הפרופסורים, מומחה בעל שם עולמי לאנרגיה, אמר לי: "את הדיונים המקצועיים שלי אני מנהל במעגל המקצועי של כתבי העת והכנסים המדעיים, לא ברשתות הציבוריות הפופולאריות. הרי אתה לא מצפה שאסביר דברים בסיסיים לכל הדיוט."

"תתפלא, כמה חובבי אנרגיה, חשמל ומכונות, שאין להם אפילו תואר אקדמי, מסתובבים מחוץ לרדאר שלך," השבתי לו. "ובכל מקרה למעגל המקצועי שלך משיקים אלפי אנשים שלא קוראים את כתבי העת המקצועיים: פקידים, אנשי ממשל, תנועות למען איכות הסביבה, קבלנים, ארכיטקטים, חקלאים, תעשיינים, חשמלאים, ועוד. לכן, אם תתקשר איתם ברשת החברתית הפתוחה, זה עשוי להועיל לך מבחינה מקצועית ולקדם שינויים שעליהם אתה ממליץ."

הבעייה הגדולה ששבירת המחיצות והעלאת השקיפות המקצועית, באמצעות פרסום רחב לציבור, מאיימות על האגו האישי והקבוצתי, כמו גם על מוסכמות מוצפנות של ארגונים ותיקים. לכן, "זקנים" רבים לא ששים להנמיך את חומות הגילדה המקצועית שלהם ולצאת לאוויר הפייסבוקי.

 

אהוד: אנחנו מסתפקים בתקשורת בעיקר באמצעות אי-מיילים, וכך גם מפיצים את המכתב העיתי, ומקבלים חומר מוקלד עבורו. לכן אי אפשר לתקוע במכתב העיתי שלנו שום דבר מבחוץ. הכול עובר עריכה, ואנחנו מפרסמים רק מה שראוי לפרסום, ובעברית תקנית ולא עילגת. ומי שזה לא מעניין אותו, הוא גם לא מעניין אותנו – ולכן אנחנו גם מוחקים את כל ההצעות שאנחנו מקבלים לחברות ב"פייסבוק" וברשתות דומות.

יש גם אתר ל"חדשות בן עזר" – ושם אפשר לקרוא מה שפורסם ומפורסם בו במשך כל השנים, אבל אין דרך להכניס בו דבר חדש שלא באמצעות המכתב העיתי. אצלנו לא משתינים כולם יחד בקערה אחת.

 

 

* * *

ארכיון צה"ל מפרסם את העדויות המלאות בוועדת אגרנט

ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון מפרסמים את העדויות המלאות של האישים שהעידו בפני ועדת החקירה – מלחמת יום הכיפורים ("ועדת אגרנט).

http://www.archives.mod.gov.il/pages/Exhibitions/agranat2/exb.asp

אילנה אלון

מנהלת ארכיון צה"ל ומעהב"ט

http://www.archives.mod.gov.il

 

 

* * *

מתי דוד

דוגמאות לפעילות השמאל הקיצוני

בקמפוס האוניברסיטאי

חתימות של אנשי אקדמיה ישראלים על עצומות אנטי ישראליות

כל שמות החותמים מצויים בדווחי האתר I.A.M

ISRAEL ACADEMIA MONITOR

 

הגרעין השמאלני של מרצים אקדמאים, היוזם והמפעיל את רוב העצומות והמחאות האנטי ישראליות, בארץ ובעולם, כולל את הפרופסורים והדוקטורים שברשימה להלן: ענת בילצקי,  אורלי לובין, רוחמה מרטון. גדי אלגזי. ענת מטר. עדי אופיר. רבקה פלדחי. חיים גנץ. גאד נאמן. ב"צ מוניץ. לב גרינברג. אורי רם. ישי מנוחין. נורית פלד-אלחנן. עמירם גולדבלום. דני יעקבסון. ניב גורדון. אורן יפתחאל. פפה אילן.

 

עצומה של תמיכה בד"ר ניב גורדון מאוניברסיטת באר שבע. ד"ר ניב גורדון פירסם מאמר בעיתון "לוס אנג'לס טיימס" ובו תבע הטלת חרם, עיצומים ולחץ על ישראל בגלל מדיניות האפרטהייד והקולוניאליזם שהיא מנהלת בשטחים הכבושים לדעתו.  ד"ר גורדון הגיע בזמנו למוקטעה ברמאללה, כדי להיות "מגן אנושי" להגנת יאסר ערפאת, מפני הפשעים שמבצעת ישראל. זה קרה לאחר הטבח בליל הסדר במלון פארק בנתניה.  חתמו 17 פרופסורים ודוקטורים. 

 

עצומה הדורשת מאוניברסיטת ניו יורק להחרים את ישראל. אקדמאים חברי סגל ישראלים חתמו יחד עם עוד 21 פרופסורים ממדינות שונות על תביעה להחרים את ישראל בגלל הכיבוש. חתמו 9 פרופסורים.

 

עצומת תמיכה למען "הכרזת העצמאות הפלסטינית". 40 אקדמאים ישראלים חתמו על תמיכה בהכרזת העצמאות הפלסטינית וסיומו המלא של הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים.

 

עצומה נגד מיגבלות תנועה של פלסטינים מטעמי ביטחון של ישראל. תביעה למתן "חופש תנועה" לאקדמאים, מרצים וסטודנטים פלסטינים, ללא מיגבלות וביקורות של צה"ל (חופש בפועל גם למחבלים).  חתמו 403 אנשי סגל אקדמי ישראלי. 

 

עצומה מטעם חד"ש, המפלגה הקומוניסטית, הקוראת ליודנרט (נקייה מיהודים) במזרח ירושלים – "פעילי שלום שייח גראח" נגד הכיבוש. חתמו 17 מרצים מחמש אוניברסיטאות.

 

עצומת תמיכה בטייסים, סרבני ביצוע פקודות בצה"ל – תמיכה במרד. "אנחנו מרצים וסטודנטים מכירים תודה לטייסים ולחיילים האמיצים המציתים לקול מצפונם ומסרבים לקחת חלק בהרג ודיכויי של עם אחר."  רוב החותמים משתייכים ל"הקמפוס לא שותק".  חתמו 315 מרצים וסטודנטים: תל אביב 110.  ירושלים 90.  חיפה 45.  באר שבע 32.  בצלאל 24.

 

עצומה למרד אזרחי להחרמת מוצרי התנחלויות. חתמו על העצומה 23 פרופסורים ודוקטורים.

 

עצומה של חיילים.  סרבני שרות בשטחים הכבושים ("יש גבול"). חתמו 11 חיילים, אנשי אקדמיה.

 

עצומה של אקדמאים מזרחיים התומכים ביצירת אנרכיה המונית (כמו במצרים ובטוניסיה) כדי להביא לסיום הכיבוש הישראלי בשטחים. חתמו 87 אקדמאים, כולם על רקע עדתי של מוצא מזרחי.

 

עצומה נגד מינויו של הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ, למנכ"ל חברה מסחרית, בגלל שהוא "ביצע פשעי מלחמה". חתמו 12 פרופסרים ישראלים, כולל שלשה מאוניברסיטאות בשוודיה, באוסטרליה ובארה"ב.

 

מכתב מחאה נגד המשפטן היהודי המפורסם אלן דרשוביץ. מכתב של 46 חברי הסגל האקדמאי באוניברסיטאת ת"א, נגד הפרופסור אלן דרשוביץ, משפטן אמריקאי מפורסם, ש"העיז" לבקר את הפעילות של המרצים השמאלנים הקיצוניים בישראל, במהלך נאומו באוניברסיטת ת"א, לרגל קבלת דוקטורט לשם כבוד. מכתב מחאה נגד "נאום הבלע" של הפרופסור דרשוביץ.

 

עצומה נגד המרכז האוניברסיטאי באריאל, בגלל מיקומו בשטחים הכבושים. 608 אנשי סגל מכל האוניברסיטאות חתמו על העצומה שקיומה לדעתם היא "סכנה לאקדמיה ולדמוקרטיה".  רוב החותמים הם פעילים מוכרים של השמאל הקיצוני, השייכים לכל הקבוצות הפועלות למען הפלסטינים ונגד צה"ל, הציונות, הממשלה, הדתיים והמתנחלים.

 

אין זה מפתיע שרובם של אנשי האקדמיה האלה לא חתמו ולו פעם אחת על עצומה אחת לטובת ישראל?! הם אנשים שחושבים רק לכיוון אחד!  הם חותמים אך ורק על עצומות לטובת הפלסטינים, באמצעות עשרות שמות של כביכול ארגוני שלום וזכויות אדם.

 

* * *

אורי הייטנר

1. יומן בחירות 2013 (ד')

הנווט העיוור

עד אתמול נטיתי להצביע בעד מפלגת העבודה, בשל תמיכתי בדרכה בנושא החברתי כלכלי ובשל הערכתי האישית לשלי יחימוביץ' ומנהיגותה. הצטרפותו להנהגת מפלגת העבודה של אורי שגיא כ"דמות הביטחונית" המובילה של המפלגה, והתמיכה שקיבל משלי יחימוביץ', הורידו מעל הפרק אפשרות זאת.

בהיותו ראש אמ"ן, רקם אורי שגיא קונספציה הזויה, שאינה נופלת בחומרתה מהקונספציה שרקם אלי זעירא ושגרמה למחדל יום הכיפורים. הקונספציה של שגיא, הייתה שסוריה של חאפז אסד עברה שינוי אסטרטגי וכעת היא חותרת לשלום.

כמו מהמר שהשקיע את הונו בקונספציה הזאת, הוא היה מאז לאובססיבי לנסיגה מהגולן. לכך הוא דוחף בכל חייו האזרחיים, תוך התעלמות עיקשת מכל איתותי המציאות. לעתים הוא נשמע ממש כמו שגריר סוריה בישראל – מעריץ את שושלת אסד ומאשים את ממשלות ישראל בהחמצת השלום עם סוריה.

כשאהוד ברק נבחר לראשות הממשלה, הוא מינה את אורי שגיא, חרף היריבות ביניהם עוד מזמן השירות הצבאי, לראש צוות המו"מ עם סוריה. בכך אותת ברק על נחישותו להפוך כל אבן כדי להגיע להסכם עם סוריה במחיר נסיגה מכל הגולן.

עם מינויו של שגיא לתפקיד, נפגשנו עימו, חבריי להנהגת ועד יישובי הגולן, ואני, בחצר ביתו בכפר ביאליק. הפגישה היתה, איך לומר, קצת מוזרה (אם לנקוט לשון המעטה). חשנו שאנו משוחחים עם הודעה מוקלטת. על כל שביב אמירה או שאלה מצד מי מאתנו, נאלצנו לשמוע הרצאה "מורכבת" במוזרותה. כל כך היה לו חשוב לספר לנו עד כמה הוא איש התיישבות וחקלאות, המגדל זיתים ומפיק שמן, ומכך שאותו אף אחד לא ילמד מה זאת התיישבות.

בצאתנו מהפגישה עימו, הבטנו איש בעיני רעהו, ולא היה צורך במילים כדי להגדיר את התרשמותנו. אם לנסות לתרגם את המבט לשתי מילים: האיש הזוי.

אכן, ברק ניסה בכל מאודו להגיע להסכם והציע לאסד הצעה מטורפת – נסיגה מכל הגולן לקווי 4.6.67, כלומר כולל שטחים שסוריה השתלטה עליהם בשנים הראשונות של המדינה, תוך הפרת הסכם שביתת הנשק והחוק הבינלאומי. הוא התעקש רק על רצועונת בת כמה עשרות מטר לחוף הכינרת. קלינטון הציע את התוכנית לאסד, והוא דחה אותה על הסף. מאז אורי שגיא לא מפסיק להאשים את ... ברק ב"החמצת השלום".

אילו תוכניתו של אורי שגיא היתה מתגשמת, ייתכן מאוד שהיום אל-קאעידה וחוגים סלפים היו יושבים על חוף הכינרת. אבל שגיא, מוכה בסנוורים, ממשיך לדגול בנסיגה מהגולן. לא ברור אם יש עוד דבר כזה סוריה ואם בשנים הבאות תהיה ישות כזאת. אבל שגיא עדין מטיף למסור לה את הגולן.

את ספרו האוטוביוגרפי הכתיר שגיא "אורות בערפל", ואכן, הוא מצטייר כמי שנוהג באורות גבוהים בערפל. אורי שגיא רוצה להיות הנווט של שלי יחימוביץ'. הנווט העיוור.

 

פוליטיקה של שנאה

אחת התמורות הרעננות שהכניסה שלי יחימוביץ' למפלגת העבודה, היא ההיפרדות משיח השנאה וההסתה כלפי המתנחלים. היא יצאה נגד השקר לפיו בעיות החברה והכלכלה בישראל הן "בגלל המתנחלים" והתרחקה מרחק רב מגישת "הכו במתנחלים והצלתם את הקיסר." שלי יחימוביץ' אמרה את הדברים באופן מושכל, מחושב ונחוש בראיון לגידי וייץ במוסף "הארץ" במהלך התמודדותה על הנהגת מפלגתה, אף שידעה שדבריה יעוררו התנגדות עזה ועלולים להבריח ממנה בוחרים, מתוך הבנה שאם תבטא את דעתה אחרי שתבחר, תואשם במחטף. מכיוון שאמרה את הדברים בגלוי לפני הבחירות, האמירה הזאת היא חלק מן המנדט שהיא ביקשה וקיבלה מן הבוחר.

שלי יחימוביץ' יצאה נגד גילויי השנאה, גינתה את רעיונות החרם על מוצרי ההתנחלויות ועל מופעי אמנים ביישובי יו"ש, צידדה בסיורים לימודיים למערת המכפלה ובהפיכת המרכז האוניברסיטאי באריאל לאוניברסיטה.

אבל מפלגת העבודה אינה רק שלי יחימוביץ', אלא גם הרשימה שתיגש לבחירות. השבוע הודיע יריב אופנהיימר, מזכ"ל "שלום עכשיו", על התמודדותו בפריימריס. אופנהיימר הוא התגלמות שיח השנאה וההסתה. מפעל חייו הוא הסתה נגד ההתנחלויות, מעקב אחריהן והוצאת דיבתן רעה בארץ ובעולם. אופנהיימר אובססיבי לנושא ואין ספק שאם ייבחר לכנסת, יכניס לתוכה את האובססיה שלו. אופנהיימר מגלם בדמותו את מה ששלי יחימוביץ' מנסה בכל כוחה להתנער ממנו.

אני מאחל ליריב אופנהיימר בכל ליבי כישלון חרוץ בפריימריס.

 

מוסי, פון הום

אנו בעיצומה של מערכת הבחירות המקדימות למפלגות השונות, ואלו הפריימריס הראשונים בעידן הפייסבוק. המועמדים ותומכיהם מרבים להשתמש במדיה הזאת, וכך הם זוכים לבמה להצגת עמדותיהם.

ח"כ לשעבר ממרצ מוסי רז מתמודד על חזרתו לכנסת. המסרים בדף הפייסבוק שלו, מצביעים על אדם מנותק, שכל קשר בינו לבין המציאות אפילו אינו מקרי.

הנה דוגמית. לא נגענו: "הגיע הזמן להפסיק את המצור על עזה. מאז הוטל המצור התחזק החמאס והתפרנס מהמנהרות, ישראל נחלשה והצליחה לאבד את טורקיה: בת בריתה החשובה ביותר במזרח התיכון. הקסאמים אם שאלתם רק גברו בשנים הללו."

כאשר החוצן הנ"ל כותב שהקסאמים גברו בשנים הללו, למה הוא מתכוון? לִשְׁנוֹת המצור. מתי החל המצור? המצור, מבחינתו, החל כאשר נוצר גבול בין ישראל לרצועת עזה. כלומר, מאז ההתנתקות. רז, שמפלגתו תמכה בהתלהבות אדירה בהתנתקות ואף העניקה רשת ביטחון פוליטית לממשלת הליכוד כדי להבטיח את ביצועה, מגדיר את מימוש מצע מפלגתו – נסיגה לקווי 49'  עד המילימטר האחרון ועקירת יישובי גוש קטיף עד היהודי האחרון, כהטלת מצור על עזה. המצור, כמובן, לא היה ולא נברא. יש סגר ימי והגבלות מסוימות בגבול שבו עוברות מדי יום מאות משאיות אספקה מישראל לעזה. הקסאמים גברו? ודאי. לא כתגובה על הסגר, אלא הסגר הוא תגובה על הטילים. ירי הטילים גבר בגלל הנסיגה. אבל במציאות המדומיינת של רז, שבה ארדואן – אחמדיניג'אד התורכי, הוא בן בריתה של ישראל ורק באשמת "המצור" התערערו היחסים אתו, ישראל תמיד אשמה בכל.

כדור הארץ למוסי, עבור.

 

המחנה של צחי

בראיון לטלוויזיה נשאל צחי הנגבי על סקר שבו רשימה בראשות אולמרט תסכן את מעמדו של נתניהו. בלי למצמץ, השיב הנגבי ש"המחנה הלאומי", "המחנה שלנו", יציב וגדול וכו'. והוסיף, שהציבור יודע שאהוד אולמרט עלול להחזיר את ישראל לקווי 67'.

והכול, בשלווה ובשקט, בקול בוטח, בלי להזכיר ש... הוא היה חבר בממשלתו של אולמרט שניסתה להסיג את ישראל לקווים אלה, והרבה להתראיין ולגבות את אולמרט ואת דרכו, תוך שהוא מדבר על "המחנה שלנו" "מחנה המרכז שמאל" וכו'.

חברי הליכוד שהלכו בעקבות אריק שרון ל"קדימה" היו תומכי ההתנתקות. הנגבי היה ממתנגדי ההתנתקות. אולם כאשר שרון פילג את הליכוד, והסקרים הבהירו היכן מרוחה החמאה, צחי לא היסס לרגע. ומהסיבה הזאת בדיוק, הוא חזר עכשיו ל"מחנה הלאומי".

אל דאגה, האידיוטים יצביעו בעדו. לצד אריה דרעי, הוא יהיה כתם על הממשלה הבאה.

בעקבות מאמרים שכתבתי לאחרונה נגד חזרתם של העבריינים דרעי ואולמרט לפוליטיקה, קיבלתי תגובות רבות, של תמיכה והתנגדות. המתנגדים יצאו נגד ה"טהרנות" שלי, ואמרו שהם מעדיפים לבחור אדם מושחת ועבריין מורשע אם הדבר יקדם את המדינה בדרך שבה הם מאמינים. על צחי הנגבי אפילו את זה אי אפשר לומר. איזה דרך הוא יוביל מחר? ואיזו דרך – מחרתיים?

 

בגין על הכוונת

ועוד בפייסבוק – להלן שני טוקבקים של חברי ליכוד: "בני בגין הוא לא ימין קיצוני אלא שמאל (בשמאל אין קיצונים, כידוע). בגין, כאביו, דאג להחריב יישובים ורצה בכל מאודו להלבין בנייה בלתי חוקית של בדואים. וכן, במקום להיות נאמנים למצע הליכוד עצמו: בגין, מרידור  – השרים החשובים (ומיכאל איתן הבלתי נלאה) הם נאמנים למצע השמאל הקיצוני וזה לגרש יהודים מביתם. אני מאמין שמתפקדי הליכוד ילכו לפי השכל הישר ויתנו לנאמני הארץ הזאת את קדמת הבמה."

"אינני יכול להסכים עם תמיכה בבני בגין! דבקותו במערכת המשפחית [כך במקור, יעני "ויקו למשפט והנה משפח" א.ה.] אשר פגעה בהתיישבות היהודית בחבלי יהודה ושומרון, עד לידי עיוורון מוחלט שמנע ממר בגין ראיית העובדות לאשורן. בזוכרי את שתיקתו, כשנעלם מהחיים הציבוריים לאחר כישלון תנועתו 'חירות' בבחירות והשמיע קולו והזדעק רק כאשר היה נדמה שנגרם עוול למשפחת קעדאן, ללא התייחסות למעשי עוול שנעשו ליהודים ע"י המערכות השלטוניות והמשפחיות, עדיף שיפרוש לביתו ולא ימשיך לגרום עוול להתיישבות היהודית ביהודה ושומרון ובנגב, שם הוא מעדיף גזילת אדמות היהודים."

מועמדותו של בני בגין היא מבחן למתפקדי הליכוד, יותר מאשר מבחן לו עצמו. מועמדותו היא נייר לקמוס – האם צלח ניסיון ההשתלטות העוינת של הפייגלינים על הליכוד. אין ספק, שבליכוד פייגליניסטי לא רק בני בגין לא היה נבחר, אלא גם מנחם בגין ולבטח לא ז'בוטינסקי.

 

דרכו הפוליטית של אריק זאבי

בראיון לגל"ץ נשאל אריק זאבי, הג'ודוקא שפרש, אם הוא קיבל הצעות להיכנס לפוליטיקה. הוא השיב שלא קיבל הצעות, והוא לא בטוח שהוא מתאים, אולי עדיף להשפיע בחוץ, אך גם לא שלל את האפשרות הזאת.

דבר אחד הן המראיין והן המרואיין אפילו לא חשבו שראוי להתעכב עליו. להיכנס לפוליטיקה – איפה? מהן עמדותיו הפוליטיות של המרואיין?

יש בכלל קשר בין דעות פוליטיות להליכה לפוליטיקה?

 

2. התסכול של "הארץ"

הקורא הממוצע של "הארץ", שעיתון זה הוא מקור המידע העיקרי שלו, יודע שישראל היא  מדינה מצורעת, סובלת מבידוד מדיני ומקרע ביחסיה עם ארה"ב. העולם כולו נגדנו, עם לבדד ישכון וכו', והכול, כמובן, בגלל אקיבוש, האפרטהייד וכל הג'יבריש הזה.

והנה, מתעורר לו הקורא הנ"ל לפנות בוקר לצפות בעימות בין אובמה לרומני. ולתדהמתו, שני המועמדים מתחרים ביניהם על קולו של המצביע האמריקאי – מי מהם ראוי יותר להכרה כידיד אמת של ישראל, בת בריתנו.

והוא תמה. מה זה, שני הג'נטלמנים הללו לא קוראים עיתונים?

ליבי ליבי לאנשי "הארץ". איזה תסכול! מילא שהם אינם מצליחים לשכנע את הישראלים, אבל גם את העולם הם אינם מצליחים לשכנע?!

הנה, כך כותב עיתון מתוסכל. זה לא גדעון לוי, אפילו לא עקיבא אלדר. כך מבטא צבי בראל את תסכולו, תחת הכותרת "החבר של המטורף": "טירופה המאיים, המשך הכיבוש, האיום בהתקפה על איראן והפגיעה בזכויות אזרח, היו לכאורה צריכים לא רק לרסק את תדמיתה אלא גם לגרום למתמודדים להתחרות על מידת התיעוב שכל אחד מהם חש כלפיה. והנה, באופן פרדוקסלי, ישראל נהפכה לסיסמת בחירות שכל צד בעימות האמריקאי דווקא מתאמץ להוכיח את זכות היוצרים עליה."

ובהמשך בראל מגלה יצירתיות בכל מיני הסברים הזויים לתופעה המוזרה הזאת, ובסוף בסוף הוא מגיע לטיעון האולטימטיבי: "התמיכה בה נועדה קודם כל לגייס את הקול היהודי – וגם תרומות כספיות למועמדים." הפרוטוקולים, הפרוטוקולים.

אני מנסה לדמיין ישיבת מערכת ב"הארץ". איפה טעינו? מה עוד יכולנו לעשות ולא עשינו? הנה, רק בשבוע שעבר תיארנו בכותרת הראשית את המסמכים המוכיחים שגם תחת מתקפות טילים על אזרחי ישראל, ישראל מאכילה את היורים בה ומחשבת את כל החישובים כדי למנוע משבר הומאניטרי בעזה כ... "מסמכי הרעבה". הנה, רק אתמול יצאנו בכותרת ראשית – כתבה של גדעון לוי, איך לא! – על סקר מטעם אחד מאירגוני הקרן החדשה, איך לא! – שבו הישראלים כביכול תומכים, איך לא! – באפרטהייד. ואפילו זה לא עזר!

"הארץ" מתלונן על שאובמה ורומני אינם מתחרים ביניהם על מידת התיעוב כלפי מדינת ישראל. אבל בתחרות כזאת, ככל שיתאמצו, הם לעולם לא ינצחו את "הארץ".

 

                  

* * *

תקוה וינשטוק

נשים שנשאו כתר מלכות בירושלים

 

"בית התנ"ך" – כן, יש עמותה כזו בתל-אביב – עורך פעמיים בשנה סיורים בנושאים הקשורים למקרא, בשיתוף עם "החברה לחקר המקרא".  במרוצת השנים התקיימו כבר 14 סיורים – לנחלות של שבטי ישראל, למבצרי החשמונאים, למלכות השומרון ועוד. את הסיורים מתכנן יו"ר העמותה דניאל אופיר והוא גם  עורך חוברת המתייחסת לסיור.

הסיור האחרון הוקדש ל"נשים שנשאו כתר מלכות בירושלים". בית התנ"ך כבר סייר כמה פעמים  בירושלים אך הפעם היתה זו ירושלים מזווית מיוחדת במינה. חוברת הסיור מעלה 14 מלכות הקשורות לירושלים לדורותיה, בתקופת המקרא, בימי הבית הראשון והבית השני וכן בתקופה הביזנטית, בתקופה הצלבנית  ובעת החדשה. מלכות שולטות ומלכות שזכו לתואר בגין נישואים למלך, בעלות השפעה ניכרת, ולצדן מלכות כמעט עלומות, מחציתן לא מזרע ישראל. משותף לכולן הקשר לירושלים.

דניאל אופיר הנפיק חוברת היסטורית מאלפת – מעין תזכורת למה שלמדנו בבית הספר בתוספת חומר שאינו מוכר. היא מבהירה תופעות  ומעלה נקודות ראות חדשות. נראה לי שכדאי שהמסמך הפנימי הזה יגיע למעגל קוראים יותר נרחב. החוברת כוללת 30 עמודים גדולים בצירוף תמונות. מובאת בזה תמצית ממנה בתקווה שקוראי המכתב העתי יגלו בה עניין ואולי אף יחפשו מידע נוסף על נושאיה.

 

הדמות הראשונה בחוברת  היא מיכל, בת מלך (שאול) ואשת מלך (דוד). דמות טרגית רבת נפתולים שהיתה כלי עובר לסוחר. התנ"ך מספר עליה בהרחבה. שאול המלך אביה משיאה  לדוד שנוא נפשו שתהיה לו  ל"מוקש". מיכל נקרעת בין האהבה לאביה והאהבה  לבעלה – היא הדמות היחידה שהמקרא מציין במפורש שאהבה את בן זוגה ("ותאהב מיכל בת שאול את דוד"), היא מצילה את דוד ממוות בידי אנשי שאול, ואז כשדוד בורח, משיאה שאול לאיש אחר. דוד מחזיר אליו את  מיכל, אבל אהבתה אליו כבר תמה. היא לועגת לדוד שרקד לפני ארון  הקודש "כאחד הריקים" – ונענשת: "ולא היה למיכל  ילד עד יום מותה."

 

גם האישה השנייה בחוברת קשורה לדוד: בת שבע, אולי נכדתו של אחיתופל. יפה, בוגדנית. פסיבית בספר שמואל ואקטיבית בספר מלכים, בו היא משכנעת את דוד להמליך את בנה שלמה.

 

אחריהן באות נשי שלמה: בת פרעה עלומת השם ששלמה נושא אותה לאשה כנראה מטעמים מדיניים (תופעה יוצאת דופן שבת פרעונים נישאת לשליט זר) והוא בונה לה ארמון מיוחד . היא אינה האישה הנוכריה היחידה. הארמון מלא בהן ושלמה הולך אחרי אלוהיהן ועושה הרע בעיני ה'. ירבעם בן נבט שומע מהנביא אחיה השילוני כי הוא ימלוך על ישראל  ו"מרים יד במלך,' ושלמה  מבקש להמיתו. זה הראשון בשלשלת אירועים המביאים לפילוג לשתי ממלכות, יהודה וישראל.

החוברת מספרת על "קבר בת פרעה" הנודע בקברים מימי בית ראשון, בכפר השילוח. מונומנט חצוב באבן המיוחס לבת פרעה עקב כרכוב מצרי שבעבר התנוסס עליו גג בצורת פירמידה, ובגלל חדר פנימי שסיתותו חלק במיוחד ותקרתו גמלונית – מוטיבים נדירים בקברים ירושלמים.

 

גם מלכת שבא קשורה לשלמה. "שבא" מזוהה עם ממלכת סבא ששלטה במאה העשירית לפנה"ס בצפון אתיופיה ובתימן. מלכת שבא מופיעה בכתבי יוסף בן מתתיהו, בברית החדשה, בקוראן, ובעיקר באתוס האתיופי שבו היא נקראת מקדה. ("בלקיס" בתרבות האיסלם). לפי המקרא באה מלכת שבא לירושלים לנסות את "החכם מכל אדם" בחידות. ספר היוחסין של מלכי אתיופיה מספר כי באה עם אוצרות רבים ו-6,000 ילדים בבגדי מלכות. לפני ששבה למולדתה מכבד אותה שלמה באוכל מתובל, מלינה בארמונו ומבטיח שלא יגע בה אם לא תיקח ממנו דבר. באישון לילה מתעוררת המלכה מצמא, מוצאת מים  ושותה – והמלך דורש תמורה למים, הדבר היקר ביותר בממלכתו. כתוצאה מהתמורה המלכה הרה ושלמה נותן לה טבעת שתענוד לבנם וכך יוכל לזהותו. הצאצא היה מלניק הראשון, מלך אתיופיה.

ראיתי באתיופיה שרידים של ארמון עתיק גדול הנחשב לארמון של מלכת שבא.  שמה מוכר היטב במדינה.

 

עתליה ( 842-836 לפנה"ס) היא בתו של אחאב מלך ישראל ורעיית יהורם מלך יהודה. יהורם נפטר ובמקומו בא אחזיהו. אחרי שנת מלכות אחת נהרג אחזיהו בשומרון. אין יורש – יהורם הרג את כל אחיו – ועתליה מכריזה שהיא השלטת ביהודה. עתליה – כנראה בתה של איזבל – מולכת שש שנים ומחדירה לירושלים  את פולחן הבעל ואף בונה בית לבעל. אנשי יהוידע הכהן ממיתים אותה, ויהואש בן השבע, בנו של אחזיהו, מוכתר למלך.

 

וישנה גם חמוטל אשת יאשיהו מלך יהודה. יאשיהו, מלך גדול שחזר בתשובה, נהרג  בקרב מגידו וארבעת בניו נאבקו על המלוכה. לחמוטל יש יד בהמלכת בנה יהואחז, אך בתום שלושה חודשי מלוכה מוגלה יהואחז לבבל ומת שם. גם בניה יוחנן, יהויקים וצדקיהו מתו בידי אויביהם, צדקיהו לאחר ייסורים קשים. את שלשלת בית דוד ממשיך נכדה יהויקים  שחזר מהגלות אך חמוטל השכולה אינה זוכה  לראותו  מולך. חמוטל היא האחרונה במלכות ירושלים בימי הבית הראשון.

 

המלכה שלומציון, כנראה 139-67 לפנה"ס, היתה רעייתו של אריסטובלוס הראשון. כשהתאלמנה שיחררה את אלכסנדר ינאי מכלאו, הביאה להכתרתו ונישאה לו. אלכסנדר ינאי מינה אותה ליורשתו. כשמת, הוכתרה כמלכה השלטת. היא חילקה סמכויות: את בנה הבכור הורקנוס השני מינתה לכהן הגדול – תפקיד מנוע מאשה – ואת  בנה אריסטובלוס השני מינתה למפקד הצבא. מלכותה נחשבת לתקופת השיא של ימי החשמונאים. הכלכלה פרחה והגבולות נרגעו – שלומציון לא התעמתה עם ארמניה אויבתה הגדולה והעלתה לה מס. שלא כבעלה שיתפה שלומציון – אחותו של שמעון בן שטח – את הפרושים בשלטון. אבל בערוב ימיה התחולל מאבק בין בניה: הורקנוס נועד לרשת את כס המלוכה אך אריסטובלוס טוען שהוא המתאים לתפקיד וכובש את המבצרים החשמונאים. חז"ל משבחים את שלומציון, אולי בזכות עמדתה הפרושית, ואלו יוסף בן מתתיהו מותח בקורת על עצם מלכותה של אישה.

   

עתה מגיע תורה של מרים החשמונאית. דני אופיר, מחבר החוברת, מכניס סדר בשמות  ובמיספרים המבלבלים (הראשון, השני...) של מלכי החשמונאים. מרים נולדה לאלכסנדר השני בנו של אריסטובלוס השני ולאחייניתו אלכסנדרה, בת הורקנוס השני. הנישואים שבאו לחזק את הברית בין משפחות החשמונאים הפכו למלחמת דמים בין בניו של אלכסנדר ינאי, והארץ שועבדה לרומאים ולאנטיפטרוס האדומי ולבנו הורדוס. ב-43 לפנה"ס נרצח אנטיפטרוס בידי מקורביו של הכהן הגדול הורקנוס השני, והוא נאלץ להסכים לארוסי הורדוס שנתמך בידי הרומים – עם נכדתו מרים שהיתה עדיין ילדה.

מתתיהו אנטיגונוס, דודה של מרים, מגרש את הורדוס וזה יוצא לרומא, שב עם חיל שכירים, צר על ירושלים חמישה חודשים ומנצח במלחמה. הורדוס נושא את מרים לאישה אך מטביע את אחיה אריסטובלוס השלישי ואת אחרוני החשמונאים. מרים מתמלאת שנאה עזה כלפיו. הורדוס נוסע לרומא ופוקד על יוסף גיסו לרצוח את מרים אם לא ישוב בשלום. מרים יודעת על הפקודה ומטיחה אותה בהורדוס וזה חושד כי זנתה עם יוסף. וכשאומרים לו שמרים זממה להרגו, הוא מוציאה להורג. משוכנע שכולם זוממים להדיחו, הורג הורדוס לאחר מכן גם את אימה ואת בניה.

מרים היא האחרונה לחשמונאים "הטהורים". מעתה כל צאצאי החשמונאים הם גם מבית הורדוס, כך אגריפס השני ואחותו ברניקי. ברניקי נולדה בשנת 28 לספירה לאגריפס הראשון מלך יהודה ולליפרוס, אחייניתו של הורדוס. בעלה הראשון היה בנו של מנהיג הקהילה באלכסנדריה. עד מהרה התאלמנה ואביה השיאה לאחיו הורדוס מלך כלקיס, ממלכה קטנה בצפון ארץ ישראל. לזוג נולדו  שני בנים. בשנת  48  נפטר הורדוס מכלקיס והקיסר קלאודיוס מעביר את ממלכתו לאגריפס השני.

היחסים בין צאצאי אגריפס עוררו שמועות רבות. ברניקי הציקה לאחותה הקטנה דורסילה בגלל יופייה ודורסילה נאלצה להימלט ממנה. רננו שברניקי האלמנה מנהלת יחסים עם אחיה אגריפס. כדי להזים את השמועה שיכנעה ברניקי את פולימון מלך קיליקיה להימול ולשאתה לאשה. כעבור זמן קצר עזבה את פולימון – והוא עזב את היהדות – ועברה לארמון אגריפס בירושלים, כמלכה שותפה עם אחיה. כשנפטר אגריפס הראשון מינו שוב הרומאים נציבים מושחתים שהתעמרו בתושבי יהודה. האחרון שבהם, פלורוס, ניסה לגזול את כספי המקדש, ביצע טבח בירושלים ועורר מרד. אגריפס שהה באלכסנדריה, וברניקי התחננה שפלורוס יתפוש את המרצחים. הוא לא שעה לדבריה, ואלמלא נמלטה לארמונה, היה סופה מר. פלורוס דיווח לרומא על מרד היהודים, ונכבדי ירושלים בשיתוף עם בריניקי הודיעו לרומא על תועבות פלורוס. אגריפס ששב לירושלים וברניקי, ניסו לשכנע את העם לבל ימרוד – אין סיכוי מול רומא האדירה. אבל הבקשות להחליף את פלורוס נדחו והכוהנים סירבו להקריב קורבנות לקיסר. ארמון החשמונאים ובית הכהן הגדול נשרפו, המרד צבר תאוצה והאח והאחות הסתייעו ברומאים על מנת לדכאו. הגיע אספסיינוס, אגריפס סיפק לו חיילים והמרידה חוסלה.

תוך שיתוף הפעולה עם אספסיינוס נרקם רומן בין בנו טיטוס בן ה-27 לברניקי בת ה-40, שלפי ההיסטוריון הרומי טקיטוס היתה בשיא יופייה. ברניקי פעלה בהתלהבות למינוי אספסיינוס לקיסר – טיטוס הבטיח לה כי כשיירש את אביו תהיה היא הקיסרית. כשדוכא המרד מגיעה ברניקי לרומא וחיה בארמון של טיטוס. אבל העם אינו רוצה בה – אולי משום יהדותה – סופיסטים ציניקנים מגנים את הזוג, וטיטוס משלח אותה. כשטיטוס הומלך חוזרת ברינקי לרומא וטיטוס משלחה שוב לממלכת אחיה. לפי ההיסטוריון היהודי גרץ חזרה ברניקי לרוח היהדות וקלטה בממלכתה הצפונית את פליטי המרד.

ברניקי שימשה השראה לספרים, מחזות ואף לאופרה. מז'אן ראסין עד הווארד פסט וחיים גורי הקדישו לה יצירות. ב-1962 חקרה סוכנות החלל הצרפתית את  ליקוי החמה. התוכנית כונתה "טיטוס" ולמסלול נשלחו 11 רקטות בשם ברניקי. בסביבות טבריה נודעים הר ברניקי, שמורת מצוקי ברניקי, אמת ברניקי וחוף ברניקי.

 

במאה הראשונה לספירה הגיעה לירושלים הלני מלכת חדיב שבאשור, עם בנה המלך מונבז השני. השנים התגיירו אחר ששמעו מסוחר תכשיטים מירושלים על היהודים ועל דת ישראל. הלני שלחה לירושלים משלחת צבאית גדולה שסייעה למורדים ברומא והחליטה לעלות לירושלים ולהקריב קורבנות במקדש. היא עזרה לנצרכים, תרמה אביזרי זהב למקדש והקימה בירושלים  ארמונות פאר. באחד מהם התגוררה עד מותה. בילקוט שמעוני נאמר: "זכר צדיק לברכה-בן גמלא ובן קטין ומונבז המלך והלני אמו ..." הלני קיימה את המצוות לפי הוראת  חכמים והתנא רבי יהודה מסתמך לשיטתו על סוכתה. "כשאמרו לו שאישה אינה  חייבת בסוכה השיב: והלוא שבעה בנים תלמידי חכמים היו לה."

מקובל שהלני ובנה קבורים בקברי המלכים המפוארים בפאתי שכונת שיח' גר'אח בירושלים, זאת לפי יוספוס, ולפי סרקופג שרשום עליו "צדן מלכתא". בשמות הלני ומונבז נקראים שני רחובות ליד מגרש הרוסים בירושלים. אחד הרחובות כונה בימי המנדט "המלכה מליסנדרה". משהוקמה מדינת ישראל הוחלף השם ל"הלני המלכה", גרת הצדק.

   

החוברת מספרת על אבדוקיה ומליסנדרה, נביא את הכתוב ביתר הרחבה כי בוגרי בתי ספר בארץ לא שמעו  את שמען.

הקיסרית אבדוקיה (460-401 לספירה) נולדה באנטיוכיה כאתניאה. אביה, פילוסוף שהרצה באקדמיה, לימד אותה רטוריקה, שירה ופילוסופיה. כשהיתה בת 12 נפטרה אימה, ועול הבית והדאגה לאחיה ולאביה נפלה עליה. אבל בצוואתו ציווה האב את כל הונו לשני אחיה ולה השאיר רק  מאה מטבעות וטען: "יספיק לה. היא תהיה הגדולה בנשים."

האחים מיאנו לחלוק איתה. מסופר כי יצאה לקונסטנטינופול לבקש צדק מהקיסר תאודוסיוס השני. באותה עת ביקש הקיסר מאחותו למצוא לו אישה. האחות התפעלה מיפי אתניאה והגיון טענותיה והציגה אותה לקיסר, שהתאהב בה מיד.

על מנת להינשא לקיסר הביזנטי התנצרה אתניאס ושמה הוחלף לאבדוקיה. כשנולד ילדה הראשון – היו לה שלושה ילדים – העניק לה בעלה את התואר אוגוסטה. התואר עורר יריבות קשה בינה לבין גיסתה שהיתה עד אז האוגוסטה. האווירה המסוכסכת שגלשה לנושאי דת היא כנראה הסיבה שאבדוקיה עלתה לרגל לירושלים. בדרך עצרה באנטיוכיה, הרצתה שם על הומרוס והשפיעה על הקיסר להרחיב את חומות העיר, ליישב בה גם פאגאנים ויהודים ולהגן עליהם.

במרוצת השנים חשד תאודוסיוס שאבדוקיה בוגדת בו עם חבר מנוער. הוא חיסל את החבר ונישל את אבדוקיה מחצרו ובסוף ימיה חיתה בירושלים והתמסרה לכתיבה. רק מעט מעיזבונה שרד. שירים בהקסמטר, פואמה על קיפריאן הקדוש, תיאור המרחצאות בחמת גדר והמאמר על הומרוס. כתביה ממזגים את החינוך היווני עם האמונה שהאימפריה הביזנטית הורישה לעולם הנוצרי. היא קבורה עם אימה בכנסייה הדומיניקאנית סנט סטפן במזרח ירושלים.

 

מליסנדה (1105-1161) מלכה בשנים 1131-1153 – היא השליטה הצלבנית הראשונה שנולדה ושלטה בירושלים. מליסנדה היתה הבכורה בארבע בנותיהם של המלך בולדווין השני והנסיכה הארמנית מורפיה. בולדווין מינה את מליסנדה ליורשתו והשיאה לרוזן הצרפתי פולק, לוחם נודע ועשיר מופלג. בולדווין התכוון שהחתן ייעדר סמכויות, אך מוקסם מפולק קבע שהוא ומליסנדה ימלכו במשותף, ומליסנדה תהיה הפטרונית היחידה של בנם (בעתיד, בולדווין השלישי).

אחרי ההכתרה נישלו פולק ואביריו את מליסנדה ואנשיה מעמדותיהם. הוגו דה פויסה, מנהיג האצילים הממורמרים התנגד – ופולק סילקו מהממלכה באשמת ניאוף עם המלכה. הוגו התאחד עם הצבא המצרי באשקלון והביס את צבא המלך. כעבור זמן קצר התנקשו  בחייו. פולק ותומכיו הואשמו ומליסנדה קיבלה את השלטון לידיה. היא שלטה בירושלים ביד רמה תוך קשר אמיץ עם ראשי הכנסייה. הרבתה לתרום לכנסייה המקומית והקימה מנזרים וכנסיות, ונודעה גם כפטרונית האמנות בממלכה הצלבנית . "ספר התהילים של מליסנדה" מייצג את הסגנון הצלבני, שילוב של אמנות מערב אירופית, מוטיבים של הכנסייה המזרחית והתרבות המוסלמית המקומית.

בנה בולדווין השלישי הוכרז בעודו קטין כשליט משותף עם אימו. מליסנדה לא העבירה לידיו  סמכות ממשית. כשהתבגר דרש לקבל ההחלטות ממלכתיות בלעדיות. מליסנדה התנגדה. יחסי הבן והאם התחדדו ובולדווין ביקש מהפטריארך הירושלמי למנותו כמלך יחיד. כשנתקל בסירוב, המליך את עצמו בחוצות ירושלים. המועצה הפדראלית של המדינה החליטה לחלק: בצפון ישלוט בולדווין ובדרום כולל ירושלים – מליסנדרה. אך בולדווין כבש את שכם ואת ירושלים. הכנסייה התערבה והמלכה ופמלייתה עברו לשכם, שם נועדה להישאר עד יום מותה ובולדווין התחייב לא לצאת נגדה לעולם.

ב-1153 התפייסו השניים ובולדווין, מכיר בעובדה שרוב הזמן הוא עומד בראש צבאו מחוץ למדינה, שיתף את מליסנדה בהחלטותיו המדיניות והיא הופיעה לצדו בטכסים הרשמיים. מליסנדה קיימה קשר הדוק עם המדינות הצלבניות בצפון סוריה, והסכם שותפות עם צי הסוחר של פיזה, ואף  נהלה קרבות כיבוש בעבר הירדן.

מליסנדה נקברה לצד אימה בקבר מרים בנחל קדרון. "היא היתה אישה נבונה ביותר, מנוסה כמעט בכל עניני המדינה והתגברה על הנכות של היותה אישה..." כתב עליה ויליאם מצור. באותה תקופה נחשבו כישורי הנשים לפחותים משל בעליהן, אחיהן ואפילו בניהן. היסטוריונים אחרים מתחו ביקורת על סירובה לפרוש לטובת בנה, מהלך שממנו לא התאוששה ממלכת ירושלים מעולם.

 

לשתי הנשים האחרונות בחוברת יש קשר עקיף בלבד לירושלים, ואחת גם אינה נושאת כתר מלכות ממש.

אוגוסטה ויקטוריה משלזיג הולשטין (1858-1921) היתה אשת הקיסר וילהלם השני והקיסרית הגרמנית האחרונה. בתום מלחמת העולם הראשונה, כשהמונרכיה הגרמנית נפלה, גלתה עם בעלה להולנד, שם נפטרה. לווייתה התקיימה ברוב עם – גרמנים רבים עדיין אהדו את בית המלכות. היא נקברה במאוזוליאום בפוטסדם לצד בנה יואכים שהתאבד. לימים נקבר לידה נכדה שנפל במלחמה.

אוגוסטה ויקטוריה נודעה כאישה אדוקה ופילנטרופית. על שמה בתי חולים ומוסדות דת, בהם כנסיית אוגוסטה ויקטוריה בירושלים. ירושלים היתה שיא המסע שקיים וילהלם להידוק את הקשרים עם האימפריה העותומאנית. בביקור הזה נפגש אתו הרצל. הקיסר רכש אדמות עבור הקהילות הגרמניות בירושלים וביקש להקים בעיר כנסייה על שם רעייתו שנלוותה למסע. אוגוסטה ויקטוריה בחרה את המקום: הר הזיתים, מהיפים בנופי ירושלים. על שטח של כשמונים דונם הוקמה כנסייה מפוארת עם מגדל פעמונים. הכנסייה נבנתה מאבן ירושלמית בסגנון גרמני "קלסי-מלכותי". התיכנון לפרטיו עד לפסיפסים וציורי הקיר, נעשה בגרמניה. האדריכל היה בן המושבה הגרמנית בירושלים. ב-1910 נחנך הבניין בטכס מרשים. הקיסרית הקימה בחצר אכסניה לצליינים שתשמש גם בית מרגוע לגרמנים בארץ. כיום מתפקדת האכסניה כבית חולים ערבי, ובמתחם שוכן "המכון הגרמני אוונגלי לחקר קדמוניות ארץ הקודש."

במלחמת העולם הראשונה הייתה "אוגוסטה ויקטוריה" המפקדה הראשית של הבריטים ובית חולים צבאי. במתחם נערכה הפגישה ההיסטורית בין וינסטון צ'רצ'יל שר המושבות הבריטי, הרברט סמואל הנציב העליון, לורנס איש ערב והאמיר עבדאללה. כאן הוצעה לעבדאללה מדינה בעבר-הירדן  והשטח נקרע מתחומי הבית הלאומי. במלחמת ששת הימים הפציץ חיל האוויר הישראלי את המתחם – ההתקפה האווירית היחידה בתחום ירושלים.

 

אחרונה בחוברת – הנסיכה הרוסית אליזבת (1864-1918). היא נולדה בהסן שבגרמניה ללודויג הרביעי הדוכס הגדול של הסה ואליס, בתה של המלכה ויקטוריה.

חרף המוצא האציל חיה משפחתה בפשטות והילדים ניקו בעצמם את חדריהם. במהלך מלחמת שבעה השבועות בין אוסטריה לפרוסיה, נלוותה לאימה  לביקורים אצל חיילים פצועים.

אליזבת נחשבה לאחת הנשים היפות ביותר באירופה ולאישיות מושכת. על מחזריה הרבים נמנו דודנה, שהיה לווילהלם השני קיסר גרמניה, והנסיך פרידריך, לימים הדוכס הגדול של בדן. גם הנסיך הגדול של רוסיה, סרגי לבית רומנוב, ביקש את ידה. תחילה סירבה לו אך אחר שאביו ואימו נפטרו באותה שנה ואף היא נתייתמה מאימה בגיל צעיר, ניאותה להצעת הנשואים השנייה שלו, חרף ההתנגדות של סבתה ויקטוריה מלכת אנגליה. השניים נישאו ב-1884 בסנט פטרבורג, ואליזבת הפכה לנסיכה הגדולה של רוסיה. לאחר שסרגי מונה למושל מוסקבה התגוררו בארמון בקרמלין. אליזבת עברה מרצונה מהדת הלותרנית לדת הרוסית אורתודוקסית. לזוג לא נולדו ילדים והם אמצו את  אחייניהם, שנותרו לבדם.

הנסיך הגדול סרגי נרצח בקרמלין ב-1905 בידי סוציאליסט מהפכן אליזבת כמעט התמוטטה, אולם ביקרה את הרוצח בכלאו, הפצירה בו שיביע חרטה ואף פנתה לצאר שיחון אותו. הרוצח סירב לחנינה ונתלה. אחר מות סרגי לבשה רק בגדי אבל וחדלה לאכול בשר. היא מכרה את כל תכשיטיה ובכסף פתחה מנזר במוסקבה והפכה לאם המנזר. עם נזירותיה ביקרה באזורים הדלים ביותר בעיר ועזרה לנזקקים. בחצר המנזר הקימה גם כנסייה, בית מרקחת ובית יתומים וכן בית חולים בו שימשה כאחות.

אחר מהפכת אוקטובר לא הפריעו הקומוניסטים לחיים במנזר אך ב-1918 פקד לנין על הצ'קה לגרש ממוסקבה את הנסיכה ושאר בני המלוכה. נאמר לה שתשלח לדרום המדינה שם תוכל לעבוד כאחות ותחיה עם משפחתה. הם נשלחו ליקטרינבורג אולם אליזבת לא הורשתה להיפגש עם המשפחה הקיסרית. במאי 1918 נשלחו כולם לאלפייבסק והוחזקו בבית-ספר בקצה העיר. ב-17 ביולי הגיעו למקום חיילי הצ'קה, שדדו את כספם של בני המשפחה והשליכו אותם למכרה ברזל שעומקו 20 מטר. אליזבת הושלכה ראשונה, אך היא ושאר בני רומנוב לא נהרגו בנפילה למכרה, והחיילים הטילו לתוכו רימון יד ואחריו עוד רימון. האסירים המשיכו לשיר המנונים דתיים ואז דחפו החיילים לבור עצים וענפים והבעירו אותם, וכולם נהרגו.

כעבור חודשים אחדים כבש צבא הלבנים את אלפייבסק והגופות נתגלו. הסתבר כי אליזבת שנפצעה, הספיקה לחבוש את פצעי הנסיך שנמצא לידה. ראש הצבא הלבן באזור הורה להוציא את הגופות מהמכרה ולקברן בקתדראלה סמוכה, אבל ביולי 1919 נסוג הצבא הלבן והבולשביקים כבשו את האיזור. הם העבירו את הגופות לעיר אירקוטסק  ומאוחר יותר לסין. ב-3 באפריל הובאו לקבורה בחצר המיסיון הרוסי בביג'ין.

ב-15 בדצמבר 1920, לפי הוראת ויקטוריה, אחותה של אליזבת, הועברו עצמותיה של הנסיכה הגדולה לירושלים ונקברו בפעם השלישית והאחרונה בכנסיית מריה מגדלנה. אליזבת נוכחה בשעתה בחנוכת הכנסייה הזו שהוקמה לזכר חמותה והביעה את רצונה להיקבר במקום.     לאחר המוות הגיעה גם אליזבת נסיכת רוסיה לירושלים.

 

 

 

* * *

איליה בר זאב

שלושה שירים לסתיו שבפתח

 

בַּהֲפוּגוֹת היום

מַקְלִיד בַּמַּחְשֵׁב –

מְחַפֵּשׂ לָגַעַת בָּךְ בְּמִלִּים,

בִּשְׂפָתַיִךְ,

כְּמוֹ הָיוּ קְלִידִים

בְּאוֹרְגָּן נִסְתָר.

מִתְקַדֵּשׁ בְּכוֹס זְכוּכִית תַּחַת

עֵצִים רַעֲנַנִּים –

              

קָפֶה שָׁחֹר, יַיִן חַי,

אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ.

 

רוּחוֹת מַעֲרָב שׁוֹטְפוֹת אֶת

בֵּיתִי, נוֹשְׁבוֹת בִּסְכָכַת

הַפְּרִי שֶׁנִּבְצַר.

מְסַמְנוֹת מִסִּימָנֵי הַזְּמָן בַּמֵּצַח

הַנְּחוּשָׁה –

 

בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים הָיְתָה כָּאן בְּלוֹרִית שֶׁל מַמָּשׁ.

 

 

לאוספים נָגְהָם 

עוֹד שָׁנִים סְפוּרוֹת יַעֲבֹר כּוֹכַב הַלֶּכֶת מֶרְקוּרִי 

בֵּינֵינוּ לְבֵין הַשֶּׁמֶשׁ.

בַּבֹּקֶר נִקְרָא לוֹ אַפּוֹלוֹ, 

בָּעֶרֶב הֶרְמֶס.

נִתְעַלֵּם מִלִּבַּת הַבַּרְזֶל, מֵהַצַּלָּקוֹת

בַּגּוּף הַפָּצוּעַ –

אִם נַגִּיעַ לַשֶּׁמֶשׁ וְלֹא נִצָּרֵף בַּכִּבְשָׁן

יִוָּתְרוּ

חֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מִילְיוֹן ק"מ וְנִכְבֹּש אֶת הַיַּעַד.

 

אֵין הוּא הַמַּזְהִיר בְּיוֹתֵר בֵּין הַכּוֹכָבִים

הָאוֹסְפִים נָגְהָם –

 

וְאוּלַי לֹא תִּהְיֶה פַּעַם אַחֶרֶת.

 

אבולוציה 2012

פִּסַּת יָד נִצְמֶדֶת מִפֶּה לָאֹזֶן,

מוֹסִיפָה נֹפֶךְ –

אֵיבָרִים שֶׁנִּתְיַתְּמוּ נָעִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

אֵין הַגְבָּלָה,

בֵּית הַצַּוָּאר צוֹנֵחַ אֶל הַכָּתֵף

כְּאֶבֶן שׁוֹאֶבֶת.

בָּעִיר הַלְּבָנָה מַעַבְרֵי חֲצִיָּה נֶעְלָמִים כְּלֹא הָיוּ –

עִיר וַחֲצִי קַדִּישׁ יָתוֹם.

 

הַכֹּל מְקֻלָּל בַּשִׂיחַ

הַנַיָּד.

 

יָם תֵּטִיס* מִתְעוֹרֵר מִתַּרְדֵּמַת מִילְיוֹנֵי הַשָּׁנִים, חוֹזֵר

וּמַמְשִׁיךְ לְהַפְרִיד,

רַק הָאִישׁוֹנִים נֶחְבָּאִים בְּמַעֲמַקֵּי עַצְמוֹת הַגֻּלְגֹּלֶת –

נַיָּחִים,

לֹא מַסְגִּירִים אֶת בֶּהָלַת הַנִּבְדָּד.

 

בְּהֵאָלְמוּת עַמִּים וּצְעֲקוֹתֵיהֶם, יַבָּשׁוֹת נוֹדְדוֹת זוֹ אֶל זוֹ –

 

אֵבוֹלוּצְיָה!

 

* ים תטיס – אוקיינוס-על שהקיף את "כלל היבשת" (פאנגיאה) מלפני כ-200 מיליון שנים והפריד בין היבשות (לאוראסיה וגונדוונה). תהליך שנמשך עוד מיליוני שנים. כמעט נעלם. השריד כיום הוא הים התיכון ואולי גם הים השחור והים הכספי.

 

היום, יום ה', 25/10/12, בשעה 22.55 בקול המוסיקה – יקרא מוטי בראקן 4 שירים מספרו החדש של איליה בר זאב "טיסה נגד השעון" בהוצאת "קשב לשירה".

 

 

 

* * *

אופירה רהט

 על לאה אמסטר לבית לוצקי מפתח-תקווה

אהוד חביבי,

לכבודה של "האחות לאה" (רות אלמוג כתבה עליה בגיליון 783) בדקתי ב"ארכיון" הפרטי שלי. 

בחוברת "יקירי פתח תקוה" 1990 נכתב על לאה אמסטר לבית לוצקי, בדרך כלל די מדויק, פרט לשנת הלידה. היא וחולדה ספיר ואבי דוד גולדברג, שלושתם בין "היקירים" באותה שנה, נולדו בשנת 1908. לאה הלכה לעולמה ב-2004, כך נכתב ב"מדריך הרחובות" של יוסי אֵלקוני (2009). כאן לא צוין שם נעוריה של לאה. הרחוב על שמה נמצא בכפר גנים ג'.

לאה היתה רעייתו של שמואל אמסטר. רות אלמוג מציינת שהיה איש ספר. אני זוכרת שתקופה קצרה הוא היה הספרן בספרייה העירונית. כנראה התחבא מאימת הבריטים, כיוון שהיה חבר אצ"ל. בזיכרונותיה (ככתוב ב"מדריך") מספרת לאה שהוא נכלא בלטרון בשבת השחורה. ועוד סיפרה בזיכרונותיה על גירוש תושבי פ"ת במלחמת העולם הראשונה, ועל בן-דודה זאב אורלוב שנרצח בהתנפלות על פ"ת ב-1921.

אני זוכרת שמשפחת אמסטר גרה בבית דירות גדול מול השוק הקטן וצריף מכבי אש ברחוב חפץ חיים.

הבת, רינה, אלמנתו של דוד שפירא מפתח תקווה, אישרה את הפרטים שאני שולחת לך.

אופירה

 

אהוד: בשנת 1948 לערך למדתי בכיתה ו' בבית הספר פיק"א אצל המורה-והמחנך משה נאמן. בית-הספר שכן בבניין העומד עד היום בפינת הרחובות רוטשילד ופיק"א, והיתה בו חורשה אקליפטוסים קטנה, בין בית-הספר לבין חצרו של יינע-יונה דינוביץ ברחוב רוטשילד; החורשה היתה מלאה כולה חפירות בגובה קומת אדם, כדי שנרוץ ונסתתר בהן אם מטוסים מצריים יבואו להפציץ את המושבה. והם אכן זרקו באותה שנה פצצה על חדר-האוכל של גבעת השלושה, ורסיס ממנה הגיע עד חצר ביתנו ברחוב פיק"א. ואולם לפעמים בשעת אזעקה היינו יורדים לכיתה בקומה התחתונה ומסתתרים בין המכתבות.

זה היה מובן מאליו כבר אז שלמצרים מותר להפציץ ללא הבחנה כל יישוב יהודי בישראל [כטבח שעשו בתחנה המרכזית בתל-אביב], ממש כמו שקורה היום בעוטף עזה. פושעי מלחמה הם היו כבר אז, והצבא הפולש של קינג פארוק כלל לא היה בדיחה ולא צבא של אופרטה, כפי שמנסים להציגו בשנים האחרונות שונאי ישראל, גם אלה שבקירבנו.

בהפסקות הרגילות היינו משחקים בריצות פראיות תוך דילוגים מעל החפירות בחורשה, ואני, שגיבור גדול לא הייתי מעודי, נפלתי בתוך אחת מהן ושברתי את אמת ידי השמאלית. מיד לקחו אותי למרפאה העירונית שברחוב אחד-העם פינת חפץ חיים, מאחורי הצריף של מכבי האש, [אני חושב, אימי ואני הלכנו ברגל] – ושם האחות לאה אמסטר הממושקפת ישבה במרפאתה וגיבסה לי את היד. אני זוכר עד היום את התחבושות שהושרו קודם בקערה במים חמים, ואז ליפפה בהן את זרועי עד שהגבס נתקשה. בחוץ היה חורף ואצלה היה חם. אינני בטוח אם נהגו אפילו לצלם קודם את המקום ברנטגן, או הסתפקו במראה עיניים בלבד. מאז זכרתי אותה לטובה, ולימים גם את בעלה עו"ד אמסטר, ממשכילי העיר, שהיה לו משרד ברחוב מונטיפיורי, וביקרתי אצלו לייעוץ, לאחר שנים רבות, יחד עם אימי דורה.

ואם איני טועה, בתם מיכל מלאך היתה עיתונאית בשבועון "מלאבס", וריאיינה אותי פעמים אחדות.

 

* * *

עלי קדם

ילדה של "מסדה"

על סיפרה של ארנה גולן "ילדה של קיבוץ"

"ילדה של קיבוץ" , 335 עמ', הוצאת עקד

 

באחד הפרקים של ספרה "ילדה של קיבוץ" מספרת ארנה גולן (בן דרור), מן הבנות הראשונות של קיבוץ מסדה, על הולדת בתה שלומית – הנכדה הראשונה לדור המייסדים. הפרק הוכתר בשם: "בת נולדה לנו – בת לנו, או נכדה ראשונה לקיבוץ?"

כמו במסיבת החתונה, שקדמה לאירוע הלידה בקצת פחות מ-9 חודשים (שהרי הכלה, ארנה, היתה כבר בהיריון, וכמובן שאחרי האחות המקומית, חצי קיבוץ כבר ידע על כך), גם "מסיבת הנכדה" היתה יותר אירוע קיבוצי וכמעט שלא – אירוע פרטי. "החברים הנפעמים אמרו זה לזה: זכינו לדור שלישי, יש תקווה ועתיד למפעלנו." (עמ' 126). המאורע המרגש זכה אפילו להנצחה בעיתון הפועלים "דבר", וגם שם כמובן דובר על "הראשונים" ומפעלם, ולא על בני הזוג, ועל אחת כמה וכמה שלא הוזכרו תנאי הלידה הטראומטית והמייאשת לה "זכתה" האם הטרייה בבית החולים  הסקוטי בטבריה. ככה זה היה פעם: "הקיבוץ" ו"הכלל" עמדו בראש סולם החשיבות, הפרט נדחק הצידה, לא מתוך כוונה רעה חלילה – זו היתה פשוט התפיסה השלטת.

הספר מיטיב לשקף, מעיניה של בת קיבוץ שגדלה בו בסוף שנות ה-30,  את הקיבוץ כשהיה בשיא כוחו, הפנימי והחיצוני. הכוח הפנימי – כאשר לחברים היה ביטחון טוטאלי ובלתי מעורער בצדקת דרכם. זו הדרך, שבה מחנכים את הילדים הרכים במשטר כמו-צבאי, במערכת בה המטפלת – נציגת הקולקטיב – חשובה יותר מן ההורים, והיא זו שקובעת מתי יאכלו – את הכול עד הפירור האחרון – ומתי יישבו על הסיר, וחסר למי שאין לו פיפי.  זו חברה, בה דעת הקהל משתקת כל ביקורת או הרהור/ערעור על האידיאל. והכוח החיצוני – כאשר כל מה שקורה בקיבוצים – בחקלאות, בחגי התרבות, ועוד – נישא על כפיים במעגלים הרחבים יותר  של תנועת העבודה ושל היישוב כולו, ועל כך נאמר: המעמד מחייב. הקיבוץ חייב להוכיח קבל עם ועולם שהוא מצליח ושחבריו תמיד מאושרים ומרוצים.

אך הספר שלפנינו אינו עוד אחד מאותם כתבי קטרוג, שבאים חשבון עם החינוך המשותף, ומאשימים אותו בכל מצוקות החיים הבוגרים. המבט של גולן, ד"ר לספרות ומרצה, להתרשמותי, הוא יותר מאוזן, ורואה בצד השגיאות – גם את  הצדדים היפים של החינוך הקיבוצי: את היחד והחברותא, את הקירבה לטבע, את הערכים החיוביים שספגו בני הדור השני ועוד. זהו כאילו מבט של משקיפה מהצד, בוגרת, לפעמים עם חיוך סלחני ולעיתים קצת באירוניה. אין פה כעס וזעם על דור ההורים, אלא הבנה לסיטואציה שבה הם היו נתונים.

גולן מתבוננת באהבה  בהוריה "הפרטיים", משה וריבה בן דרור (שטנצלר),  צעירים מלאי רצון טוב שעלו מרומניה והפכו לחלק מהחברה הכל כך מחייבת-מחבקת-מלחיצה של הקיבוץ בשנותיו הראשונות. היא מלווה בחמלה את התמודדותם עם תנאי הדלות האיומים של השנים הראשונות, ועם החזרה למשק ההרוס עד היסוד במלחמת העצמאות. היא מטיבה לשחזר את ספקות והלבטים שליוו אותם ביחס לקיבוץ, למשל כאשר קצרה ידם מלעזור ולו במשהו לאחים ולקרובי משפחתם שעלו לארץ כפליטי-שואה, ואת ניסיונם הכמעט טראגי לחצוב מעט אינטימיות משפחתית בתוך היחד החובק כל.

אפשר לקרוא את "ילדה של קיבוץ" כרומן התבגרות והתגברות. רוב התיאור מוקדש לשנות הילדות, הנעורים והשירות הצבאי של בת משק, שכבר מגיל מוקדם "מורדת" ואינה מוכנה לקבל כמובן מאליו את מצוות הקיבוץ. ואכן, האקט של ההתבגרות הוא בסופו של דבר עזיבת הקיבוץ – למרות הצער שהדבר גורם להוריה – והיציאה לדרך חדשה ועצמאית יחד עם בעלה שמאי – לימים סופר ויו"ר אגודת הסופרים בישראל. לעזיבה, שנתפסה אז כבגידה וככישלון של המערכת,  יש פן של  ניתוק פיזי: אתם שם ואני כאן, בעיר. אך ישנו גם הפן  הסמלי והנפשי, של התגברות  על "הקיבוץ שבפנים," על הסמכות ההורית של הקולקטיב.  בין היתר וכדוגמא – התגברות על הסלידה והדחייה ממושג הכסף הפרטי. בגיל מאוחר יחסית מגלה המחברת שקשה מאוד לצלוח את החיים מבלי שהאדם דואג מבחינה כספית וכלכלית לעצמו ולילדיו, תובנה שאליה הגיעו גם בקיבוצים אבל רק ב-20 השנים האחרונות.

אישית התחברתי מאוד לספר. יש כנראה משהו ב"גנים המשותפים" של בני קיבוץ, בפרט אלה שגדלו בשנות החלוציות והעיצוב,  שמאפשר להם להזדהות עם חוויית הילדות. כנראה שהיה משהו באותה חווייה מכוננת שהשאיר חותם עמוק שלא יימחה. ואכן, ספרה של גולן מצטרף לשורה של זיכרונות שפורסמו, ומן הסתם עוד יופיעו, על אותן שנים. זהו קודם כל ספר ומסמך מרתק כשלעצמו, המשחזר לפרטי-פרטים את הקיבוץ של פעם. אבל, מבלי להתיימר לכתוב היסטוריה כללית, גולן גם  נותנת ביטוי לדור הבנים, לבטיו ומצוקותיו. ארנה גולן הצליחה ליצור מעין אפוס פרטי המייצג את הכללי, ומוסיף עוד נדבך למבט שלנו על החינוך המשותף ועל דור הבנים הראשון בקיבוצים.

 

הכותב הוא בן וחבר קיבוץ מעגן שבעמק הירדן, איש שיווק ועיתונאי. המאמר התפרסם לראשונה ב"מעריב", במוסף "הזמן הירוק", מיום 13.09.2012

 

 

 

* * *

משה כהן

הנדון: פשוט, מאוד פשוט

מכובדי,

הערב, 23/10 התראיין בערוץ 10, אצל לונדון וקירשנבאום, ראש המוסד לשעבר אפרים הלו,י והתייחס לבעיית הגרעין האיראני. ממרום ניסיונו המקצועי העשיר הציע מר הלווי פיתרון קל ופשוט. "תראו," אמר האיש, "מה בסך הכול רוצים מנהיגי איראן, מה שרצו המפגינים במצרים, היינו, קצת כבוד. אין צורך בסנקציות, ודאי לא בפעולה צבאית, אלא פשוט לתת להם כבוד. איך? לשבת ולדבר איתם בצורה מכובדת. אז יבוא הכול על מקומו בשלום. "

אולי לא שמעתי או לא הבנתי נכון, כי הצעה זו אותי היא הפתיעה. איך לא חשבנו על כך קודם?

ברור שאחמדינג'אד מכחיש את השואה וקורא להשמדתה של ישראל רק מסיבה אחת, כדי לקבל קצת כבוד, ולדברי מר הלוי לא נתנו לו אותו ומכאן כל הבעייה. אם הפיתרון כה קרוב, נחה דעתי. מי אני שאחלוק על ראש המוסד לשעבר ואגיד לו שעם כל הכבוד, נשמעים לי דבריו הזויים לחלוטין.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

 

* * *

ד"ר משה בן דוד על ד"ר פרנקלין למב המזוייף

שלום אהוד,

בהמשך לתכתובת בינך לבין דודו אמיתי, מאמרו של אמיר אורן וכתבה בנדון שהתפרסמה בגלובס ביום ג' שעבר, השקעתי כמה דקות על מנת לברר מי הוא מחבר הסקופ הדרמטי, ד"ר פרנקלין למב, המקושר כביכול למקורות סודיים ביותר של מודיעין: הצבא, הצי, ה-FBI ומשמר החופים האמריקאי – לא פחות ולא יותר.

מסתבר שמדובר בשרלטן מוכר, המתקשט בשלל תארים אקדמיים מזוייפים (בכללם ד"ר למזרחנות מהלונדון סקול אוף אקונומיקס) שכתבותיו מתפרסמות בעיתונות האיכותית של: 'טהארן דיילי', 'אל-מנאר', 'אל-אהרם',  'אינתיפדת פלסטין' ודומיהן...

מציע לך לעין בלוטה...

אפשר שנכון יהיה להפיץ זאת גם ליתר המכותבים על מנת שילמדו בתורם לברור את הבר מן התבן, מעת לעת.

http://www.jewishpress.com/news/hezbollah-supporter-franklin-lamb-urging-the-us-to-forge-israel-free-mid-east/2012/09/04/

 

 

* * *

ד"ר לאה סגל

"התמונה" לרות ריכטר

הוצאת דני ספרים קרית גת

הספר המרתק "התמונה" מאת רות ריכטר מספר את קורותיהם של שני ילדים ניצולי שואה ואת סיפור עלייתם לארץ ישראל בעלייה ב'. הילדים נקלטו באחד הקיבוצים, ולימים נישאו והקימו משפחה חמה ואוהבת. דוד התפרסם כצייר מחונן, וייצג את ישראל בתערוכות בינלאומיות, אך סיוטי העבר אינם מרפים ממנו,  והוא חולם על הנקמה שינקום בנאצי שהתעלל בו. כשדוד נפגש עם הקצין הגרמני באקראי, מתנפץ חלומו, והנקמה שהוא נוקם לובשת צורה שונה מאוד מהנקמה שראה בדמיונו. הספר דן  במהות הנקמה שעליה חולמים דוד ומרים. האם הנקמה האמיתית היא  נקמה פיזית  ואלימה כפי שחולם עליה דוד? ואולי ייסוד משפחה אוהבת ובניית קיבוץ פורח הם הנקמה האמיתית כפי שסוברת מרים? 

הספר מביא גם את סיפורם ההרואי של השליחים פעילי עלייה ב', שבני הנוער של היום אינם מודעים לפרטיו, ולרוב הוא מהווה עבורם עוד פרשייה שיש ללמוד אודותיה לקראת בחינת הבגרות בהיסטוריה, אבל לבני הדור שילדותם עברה בישראל בצל מלחמת העולם השנייה  היוו סיפורי המעפילים ומעשי הגבורה של פעילי עלייה ב' גורם מכונן ומעורר השראה  ומודל לחיקוי ולהערצה. 

רות ריכטר היא ילידת קרית חיים ולא חוותה את השואה, אבל היתה עדה לבואם של הילדים המעפילים שהצטרפו לכיתתה ולסיפורים שסיפרו הוריהם. סיפורים אלה היוו יסוד לכתיבת הספר. הסיפור כתוב בזהירות, כדי לא לטלטל ולהכאיב, ובלשון בהירה ומדויקת. ואולי דווקא משום שאינו אוטנטי אין בו תיאורי זוועה קשים וכואבים והוא אינו  קשה לקריאה לבני הנוער של היום.

בהקדמה כותבת רות ריכטר: "אני זוכרת עד היום את הפגישה ההיא, כשבאו שתי אחייניות שהצליחו להימלט בעור שיניהן מן השואה, וסיפרו על סופם של בני העיירה. אני זוכרת את אנקותיה של אימי ואת הבכי הנורא שאחז בבני העיירה... עד אותו יום לא ראיתי אנשים מבוגרים בוכים ככה, בלא להסתיר את הדמעות..."

הספר זכה בפרס עידוד יצירה של עיריית חיפה לספרות ילדים ונוער, וסרט המבוסס על עלילת הספר הוקרן פעמים אחדות בערוצים הממלכתיים והמסחריים  בישראל, זכה בפרסים, והשתתף בפסטיבלים ברחבי העולם. הסרט הופק על ידי פעילי הטלוויזיה הקהילתית בנווה מונוסון וברעננה, ובוים על ידי מרים זכות בהדרכתו של הבמאי יצחק חלוצי.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

 

1. דוקי הנותנת

 

דוֹקי כה קטנה שהיא נראית כמעט כגמדה, אבל אין לה שום בעיות בגלל הקוטן שלה, והיא אפילו לא הולכת בנעלי ספורט או בכאלה בעלות עקב מוגבה; נוח לה בנעלי סולייה רכה, כשתי סירות קטנות, שבהן היא שטה על הרצפה כאילו הרוח נושבת בעורפה, או היא כדור צמר רך שמתגלגל בחשאי, לפעמים נוהמת משהו, מתפנקת ומרוצה בעצמה.

ככל שהיא קטנה כן היא יודעת לעמוד בתקיפות על דעתה ויודעת בדיוק מה היא רוצה, ומה שהיא רוצה ביותר אלה הם בנים, לא בנים ללדת, לכך היא צעירה עדיין, אלא בנים לאהוב ושיאהבו אותה.

על כך יש לה מדי פעם ויכוח עם הבנות בכיתה, שלא אוהבות לשמוע אותה מדברת בגלוי ומצהירה שהיא בעד אהבה חופשית.

"לדעתי אין הבדל בין בן לבת בדברים האלה, וכל מי שחושבת אחרת זו סתם צביעות מצידכן! בנות..."

"את לא יכולה לקחת לך כל שבוע בן אחר ושלא ידברו עלייך כאילו היית, את יודעת מה..." אומרת מורן.

"ואת עוד מתפארת בזה כמו בן שמספר על בנות שנתנו לו..." מוסיפה ליאת. "אני פשוט לא מבינה אותך, אין לך כבוד עצמי?"

"ושאומרים עלייך שמחליפים אותך כמו גרב משומשת?" – תוקעת מורן.

"אז אם לא איכפת לכן – " משיבה דוקי, "לי יש צרכים בדיוק כמו לבן, והמושגים שלי על משומשת קצת אחרים משלכן! אלוהים לא נתן לנו את כל האברים שלנו רק בשביל שלא נשתמש בהם אלא נִרְאוֹתָם בלבד כמו נרות של חנוכה אם לא איכפת לכן, בנות..."

"אם לא איכפת לך אומרים לראותם ולא נראותם..." כך מורן, המשוררת.

"אולי תגידי לי גם איך להשתמש בעברית שלי? ואולי מה שאני חושבת על מה זה משומש, שימוש ומישמוש, זה, אם לא איכפת לכן – קצת שונה משלכן? הטבע לא ברא אותנו שנשב ונְפַנְטֵז ונשחק בנדמה-לי – ונשאיר לבנים להיות אלה שמותר להם לעשות הכול ועוד להתגאות בזה... מורן, כשאני רוצה סיפוק אני מוצאת לי איזה בן נחמד ולא מסתגרת בחדר-האמבטיה!"

"כן, ושיקראו לי מורן הנותנת?"

"מטומטמות! אני לא נותנת, אני לוקחת! – וזה בכיף..."

 

*

לאחר שחזרה הכיתה מהטיול למידבר יהודה נקראה דוקי אל כרמלה, המורה-היועצת  החדשה, ששוחחה עימה, כמו שאומרים – סחור-סחור.

"תשמעי המורה כרמלה," הפסיקה אותה דוקי, "אני מבינה שקראת לי בגלל זה שטיפסתי בטיול השנתי לא רק על ההרים?"

"לומר לך בגלוי? אל"ף – כן. בי"ת – זו לא סיבה להתבדח. גימ"ל – ואל תחשבי שאני שמרנית. דל"ת – אבל לעשות את זה עם כולם? מה אנחנו, בהמות?"

"טוב, אז אל"ף – זה לא היה עם כולם, אפילו שהיו שם הרבה נחמדים. בי"ת – רק עם אחד, בלילה הראשון. גימ"ל – ועם עוד אחד, בשני. דל"ת – ולא תשמעי ממני שום שמות כי אני לא רוצה לקלקל דבר יפה. ה"א – המורה, בהמות גם אוכלות, אז אני אצום?"

"יפה? ואת יודעת מה יכולות להיות התוצאות?"

"שאני אעלה גירה?"

"דבורה, תפסיקי להתחכם..."

"טוב, אני יודעת, ולכן לוקחת גלולות. ואם את מתכוונת לאיידס, אז אני מבטיחה לך שבתולים לא חולים בזה אבל לבחורים בגיל שלך יש יותר סיכון..."

"צורת הדיבור שלך לא מוצאת חן בעיניי...

"אם את חוששת שאני אידרדר, אולי תסתכלי בגיליון הציונים שלי?"

"ראיתי. באמת מפתיע. אחד שמונה, וכל היתר תשע ועשר."

"אז שיהיה לך ברור שלא רק שאין לי בעיות עם זה אלא שאני כזאת מלאה מרץ ואוהבת פעילות שיש לי חשק... שאני טובה... גם בלימודים, כי אני לא מבזבזת זמן בפינטוזים על בנים בחדר-אמבטיה, אלא תמיד בראש אחד איתם והם אוהבים אותי..."

"דבורה, אני מודה לך על גילוי הלב שלך אבל אני חושבת שאצטרך לבקש פגישה גם עם הורייך. מוכרחה להיות להתנהגות המינית שלך סיבה עמוקה יותר."

"הסיבה הכי עמוקה היא שאני אוהבת את זה. את לא?"

"כן. אבל אני לא רצה לעשות את זה סתם כך עם כל אחד."

"טוב." נאנחה דוקי. "אז תדעי לך שיש סיבה..."

שתיקה

"בבקשה, אני מחכה."

"יש לי אבא נמושה, משהו מבייש כזה, קטנצ'יק, מגוחך, כמו הקירח ההוא שמוכר קלטות-וידאו בדיוור ישיר ומתחתן עם המזכירה ב'פרקליטי אל אי'. חסרה לי דמות אב סמכותי, זאת האמת – ולכן אני רצה מאחד לשני, ולא רק עם הבתולים שלנו, מהכיתה, אלא גם עם מבוגרים, ויש לי גם אחד נשוי, קצין..."

"את אפילו לא בוכה!?"

"לא, מה יש לבכות? זה הגיוני, לא?"

"טוב, עכשיו ברור לי שאני צריכה לראות את ההורים שלך."

"שיהיה לך בהצלחה. לדעתי זה מיותר. אין שום בעיות איתי בלימודים."

 

*

כאשר הופיעו לפגישה הוריה של דוקי, קיבלה המורה-היועצת כרמלה את 'שׁוֹק' חייה. זוג שקט, שניהם יפים, והאב – גבר מקסים, בעל חיוך כובש ודיבור סמכותי. קברניט של מטוס-נוסעים. בחיצוניותה דוקי אינה דומה להם. כרמלה התבלבלה. בקושי הצליחה להסביר את מטרת השיחה.

"אין צרוך לגמגם," אמר האב-הטייס. "דוקי מביאה חברים הביתה ואנחנו מרשים לה לנהל את חיי האהבה של באופן חופשי."

"לזה אתם קוראים אהבה? הלא זה כמו..."

"כן." הוסיפה האם. "דוקי כישרונית מאוד, חרוצה, יש לה גם חוש הומור מצויין, והיא מספרת לנו על חוויות שלה עם בנים..."

"כמו שמדברים על ארוחה..."

"כן. אנחנו מאוד אוהבים לנסוע בעולם, לטייל ולהשוות גם מסעדות..."

 

*

"דבורה, מה הקטע הזה עם אבא הנמושה שלך?" חקרה אותה כרמלה למחרת.

"רצית סיבה – נתתי לך."

"אבא שלך הגבר הכי מקסים שהיכרתי..."

"בא לך עליו? הזהרתי אותך שלא תזמיני אותם. בסוף עוד תתאהבי בו, כמו בהמה..."

"שלום!"

"שלום..."

 

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

במפגשיו עם תלמידים בבתי הספר היה בן עזר נתקל לא פעם במצב שבו מורות לא הירשו לו להמשיך לקרוא מסיפוריו אלה, בייחוד בפני תלמידות, למרות שהשומעים, בייחוד בערי השדה – היו מרותקים לסיפור כאילו הוא מביא להם אווירה של עולמות רחוקים. אך זה כידוע גורלם של סופרים נידחים שמקדימים את זמנם ופוגמים בצביעות של החברה ושל החינוך. הסיפורים האלה הוצעו גם לסדרת טלוויזיה וכמובן שלא זכו אפילו לתשובה שהרי אין מדובר בסופר קאנוני, מאלה ששמם בלבד מוכר כל טקסט "חשוב" ומשעמם.

 

 

* * *

יחיעם פדן: מיהו מיקי רוזנטל?

בוקר טוב אהוד,

לשאלתך, מי זה העיתונאי מיקי רוזנטל? שמלוא כל הארץ כבודו עם החלטתו להצטרף למפלגת העבודה? אנחנו מעולם לא שמענו את שמו. ומהי רשימת ההישגים שלו? [גיליון 783],

התשובה היא תחקיר מאלף וסרט בן שעה על האחים עופר, מעשיהם הפסולים והתמסרותן של הממשלות לשיגיונותיהם ולחטפנותם (מפעלי ים המלח, צים). ואין בהישג האמיץ הזה כדי לשלול את האפשרות שהנ"ל מחזיק בהשקפות מזיקות או עלול לתמוך במעשים שיפגעו בנו.

כל טוב,

יחיעם פדן

 

* * *

מדוע לא הוענק עדיין פרס ישראל לאליהו הכהן?

לחדשות בן עזר שלום,

אני מרשה לעצמי להניח שרבים מקוראי חדשות בן עזר יצטרפו אליי בהעלאת שלמי תודה לאליהו הכהן – הכהן הגדול של הזמר העברי – על רשימתו הנפלאה לזכרה ולדמותה של אסתר גמליאלית ז"ל [גיליון 783]. קולה הרך והיפה ותרבות שירתה המעודנת ליוו רבים מאתנו בתקופת היישוב, ונותרו בלבנו עד היום. 

כבדרך אגב שרטט לנו אליהו ברשימתו גם קוים לתולדות הזמר העברי – אשר מי כמוהו בקי בהן – והעמיד דברים על דיוקם. וזו ההזדמנות לשוב ולשאול בפעם המי-יודע-כמה – מדוע לא הוענק עדיין פרס ישראל בחקר הזמר העברי ותיעודו לאליהו הכהן? 

 בברכה,

 עדינה אשל       

 

הכתבה של אליהו הכהן על אסתר גמליאלית הייתה מרתקת ומאלפת. היות שאני רוקדת כ-30 שנה ריקודי-עם, שלחתי את הקטעים הרלבנטיים במייל למדריכתנו הנפלאה איילה-כרמלה שלמה, עם רשימת שיריה של גמליאלית, כדי שנוכל לרקוד הערב לזכרה את ריקודי-העם שחוברו לשיריה. יהי זכרה ברוך.

 איילה זמרוני

 

* * *

ערב זיכרון לכבוד היוצרת והמתרגמת

רנה ליטוין

בבית ביאליק

בהשתתפות

א"ב יהושע, רות אלמוג, מרדכי גלדמן,

דני קרמן, עוזי שביט

בדלתיים סגורות: רון ביברמן

קטעי קריאה: מילאת ביברמן

מוסיקה

ישראל גוריון – שירה (לחן: סשה ארגוב)

קרן הדר – שירה, לחן וליווי בפסנתר: רפי קדישזון

אנסטסיה קלבן – סופרן, לנה גרשוני – ליווי בפסנתר

מתוך "יבגני אונייגין" ו"מלכת פיק" מאת צ'ייקובסקי

מנחה: קרן קוך

האירוע יתקיים בבית ביאליק, רח' ביאליק 22 תל-אביב

ביום חמישי, היום, ט' בחשוון תשע"ג, 25 באוקטובר 2012

19:00 פתיחת קופות – 20:00 תחילת הערב

דמי כניסה: 40 ₪

רכישת כרטיסים מראש – טלפונית, 03-5254530 – באמצעות אשראי:

ימים ב'-ה', שעות 11.00-14.00; בערב האירוע התשלום במוזמן בלבד.

חניונים בתשלום: מוגרבי, סנטרל פארק (פינסקר 34) ודיזנגוף סנטר

 

 

* * *

 לאהוד בן עזר, שלום,

  כדאי מאוד לצפות במצגת הזאת ואף להכניס את הלינק הזה לעיתונך "חדשות בן עזר" – לשיפוטך.

  רביבה

Dear friends,

This video must be watched. It is very serious and the evidence in it cannot be refuted.

https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=SiJqA064idA

Learn the facts!

Yuval.

 

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

 

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

 

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

 

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

 

פרק י"ג.

מורי הפרופיסור בוריס שץ

 

שלא כאחרים, שבאו אלינו ישר מן העיירה, לאחר שנתפקרו על ידי "ברושורות" סוציאליסטיות וציוניות; שלא כאחרים, שבאו הנה לאחר לימוד אכסטרני והיו ראשונים להוראה ולחיים הציבוריים – הפרופיסור שץ ניתק עצמו מקאריירה מבריקה של פסל בחצר-המלכות בבולגריה, היה ידידו של המלך הבולגרי, ומנהל האקדמיה המלכותית לציור. הוא ידע מה ערך יש לאמנות, למוזיאונים, לתערוכות – מתוך שהיה בן-בית בבירות עולם. הוא היה מעורב עם הטעם והחן שבתרבות הלטינית, עם הליכות החיים בשוויץ, עם שאיפת השיחרור הסוערת ברוסיה. מרגיש עצמו איש תושב בפאריז. הוא היה מין אנציקלופדיה חיה של חיי אירופה. היו לו חושים מפותחים לגבי תרבות ואמנות, ענייני ספורט, מאכלות אכזוטיים ומשקאות טובים.

ציבור המורים, הרופאים, העסקנים וחכמי התימנים פינו לו מקום בחברתם ביראת כבוד ובחיבה גלוייה. כי במחיצתו תסס תמיד האוויר. רבים הפסוקים מן התורה ומן התלמוד, ציטטות משקספיר, ויקטור הוגו, טולסטוי, דה-וינצ'י, הרב מברדיצ'ב וצ'כוב –  בהם היה מתבל את שיחותיו, בתרגום צולע, בלתי-מדוייק, בשפתו העברית המיוחדת. אך הוא היה האיש שציטט אותם פסוקים והעלה אותם לסדר החיים היומיומיים פה בינינו, בסימטה בירושלים או ביפו.

הוא בא לארץ, אחרי שדרך חייו בתור אמן הוכתרה בהצלחה בבולגריה, מתוך שראה לעצמו ייעוד לאומי. הוא התכַּשר לעלייתו. ראה את הרצל ושאר גדולי-ישראל, פיתח לפניהם את רעיון בניין ארץ-ישראל דרך עבודת אמנות, ולחבבה בתוצרתה על העם בתפוצותיו. בימים ההם נסתיימה גם טרגדיה משפחתית בחייו.

 

[ויקיפדיה: ב-1895, בעקבות פסל של מתתיהו החשמונאי שהוצג בתערוכה עולמית בפריז, הוזמן שץ לבולגריה על ידי פרדיננד הראשון, נסיך בולגריה, לשמש כפסל החצר ולייסד את האקדמיה המלכותית לאמנות. שץ קיבל את ההצעה, היגר לבולגריה, עסק באמנות וסייע בהקמת האקדמיה המלכותית לאמנות שהוא עמד בראשה בין השנים 1895-1906. בשנת 1900 קיבל מדליית זהב עבור פסלו "ראש זקנה". בעקבות רומן שניהלה אשתו של שץ, ג'ני, עם אחד מתלמידיו, נפרד שץ מאשתו. בתם המשותפת אנג'ליקה המשיכה להתגורר עם אימה, ולימים הפכה אף היא לציירת ופסלת].

 

על רקע החיים הציבוריים בארץ-ישראל הופיע האיש בדמות רומנטית. מלא מרץ, פעיל, אוהב אדם וסחוף דמיונות של מושיע. מיד נעשה מרכז לכל החיים הציבוריים בארץ. סביבו נתלקטו כל פעיל ויוצר אשר בארץ, בימים ההם. דמותו נתלבשה מיד אגדות. במרחק-מה מירושלים נצטייר כגיבור כל-יכול, עטוף עבאייה לבנה, כובע טרופי לראשו, חרב דמשק חגורה למותניו, יורד מירושלים ליפו, ובלכתו ברחוב הוא עושה רושם של בא-כוח איזו מעצמה. ואמנם היה חוסן באיש הזה, כוח דוחף ליצירה בכל אשר נפגש על דרכו, וכוח להתגבר על כל מכשולים, העומדים לשטן על דרך היצירה.

הייתי עוקב אחר צעדיו כצעדי גיבור רומאן גדול, והיה מצטייר בקירבּי בלבושים של אישי-ההיסטוריה, גיבורי דברי ימי עמנו. אחרי הארה רומנטית זו, ראיתיו במעשיותו בשנות המצוקה של המלחמה העולמית. הייתי תמה על הכוח הרוחני החזק שהיה בפרופיסור (והאיש חונן, אגב, בחוש ריאלי חזק) – עד כדי שבירת המציאות בכוח דמיון ואמונה כבירה לראות ולהראות על עתיד טוב. כיצד היה חותר בקטנות יום-יום, קטנוּת מסוּכֶּנֶת, והיה יוצא תמיד ראוי להיות ניצב על הכּן עליו העמדתיו בימי נעוריי.

בשנים ההן כתב את הרומאן שלו "ירושלים הבנוייה", בו הוא מביע את השקפותיו הלאומיות, הסוציאליות והאמנותיות. וכרך את כל השאלות הללו יחד ומצא את פתרונן בתוכניות לייסוד מושבי עובדים כדוגמת שכונת "בצלאל" בבן-שמן, שחצי יום עובדים בה את האדמה וחצי יום עוסקים במלאכת מחשבת. החיים בנויים, כמובן, על התא המשפחתי – ובהיכנס תלמיד צעיר לבית-הספר היה טופח על כתפו ואומר:

"שנים אחדות תעשה התעמלות, ואחר תיקח אישה, תוליד בן ותקרא שמו בישראל – בצלאל."

ואמנם, כל בכוריהם של תלמידי בית-הספר נקראו בצלאל.

 

*

ידו של פרופיסור שץ, יד פלאית, עדיין אני זוכר כל פרק מאצבעותיה, גם זו שהיתה חרוכה משימוש באש המקטרת. עיניו החמות, גבותיו המורמות, קסמו האישי, החברי, המרומם והמדליק. החזה שלו, שהיה רחב ובולט, שריריו שהיו כשל מתגושש. מהלכו החותר. לבושו – בגדי-עבודה של פועל צרפתי, קטיפת קורדרוי, חגור חרב-כסף, עבאייה של משי וכובע-שעם טרופי.

 

*

שץ ביקר באמריקה, ושם הוקסם מתנופת החיים, וכמובן גם מן הגרמופון והסינמה. וכשחזר – ירושלים ובתיה הפזורים בין סלעים ועזים שחורות, נראתה לו קטנה ושוממה. הוא מיצמץ בעיניו כאילו מפני סכנה. אך הוא לא העֵז להעריכה כפי שראה אותה. הן ירושלים היא התבערה שבליבו. תבערה שאין להשתלט עליה. היא מעל לכול, ויש לעשות הכול למענה, הכול למען "בצלאל". כי "בצלאל" הוא מפתח ההתעוררות הלאומית.

 

מה הביא עימו הפרופיסור שץ מנסיעתו האחרונה לאמריקה? הרחבת הבניינים – לא. כמה הבטחות לתמונות חשובות למוזיאון, לאחר מות בעליהן. כמה שערות לבנות בזקנו. וגרמופון עם ארובה צבעונית כפרח ענק – ראשון בארץ-ישראל, עם מבחר תקליטים שהוא עצמו בחר – והרבה אופטימיזם. את ברק משקפיו העבים ראיתי בכל מקום, בחצר בית-הספר, בעמק המצלבה, ליד חומת העיר העתיקה – אל כל מקום היה שולח אצבע בשרית וּורודה, ואומר בביטחה מה יהיה כאן בעוד כמה שנים, כי תוכנית היתה לו לכל מקום.

כך היה במשך היום. את שעות היום היינו מבלים יחד בבית-הספר, ובערב היה הפרופיסור שץ קורא לנו לעלות לביתו, הסמוך לבית-הספר, ואנו מתיישבים כדי להקשיב למוסיקה מתוך מבחר התקליטים אשר הביא עימו בשובו מאמריקה.

וזה היה חידוש גדול, כי בכל ירושלים היו אז אולי עוד גרמופון אחד או שניים כאלה, מודרניים. שץ היה מתיישב בכורסה הגדולה, מדליק מקטרת, ומקשיב מתוך מלמול המנגינות המוּכּרות לו. התקליטים השחורים הסתובבו ברחש ספיראלי, כששלהבת מנורת-הנפט מבריקה בהם במקום קבוע. הם נתנו לנו לראשונה את ויניאבסקי, סטרבינסקי, צ'ייקובסקי ומוצארט, ו"כל נדרי" ו"ההירואית" ו"ייבגני אונייגין", ליל הנדודים של טטיאנה, ו"צְ'טוֹ דיֶן גְרְיַדוּצִ'י..." – "היום שיבוא מאיים עלינו..."

מנורת-הנפט האירה בצמצום את דמותו של הפרופיסור. גופו מילא עד קצותיו את בית-קיבולה של הכורסה. הוא ישב והתמוגג. כששר אלקסי פידורוביץ' את "צ'טו דיֶן" – התחיל הגוש הזה להתכווץ ולהתפשט, ולהתרומם תחתיו ולהתפרק ולהתיישב – כאותה קציצה במחבת, עד שהיא מקבלת את צורתה הקבועה הדוממת. כפות ידיו התנועעו בחוסר מוצא, כשני סנפירי הדג שהוצא מן המים, ראשו היה יורד ועולה כאדם המבקש אוויר לנשימה. כתפיו מתנועעות כקירות בית מבוקע, שעוד מעט יתפוררו. ומצחו נתחדד וכוּּוַן לאיזו מטרה שיש ברצונו להבקיעה, ולוּ גם תהא קשה כאבן. אנחות חבויות הרימו והורידו את חזהו הרחב. גבותיו עלו בהתמוגגות של חיוך והתפרקות, כמראה גבישון של קרח שנשמט למדרכה, והוא מתמסמס בחום השמש. ורק חיוך קל נשאר על פני הפרופיסור, כמו שיש למאגר המים הקטן, הרוגע והנוצץ – שהשאיר אחריו אותו גביש-קרח שנתמסמס בינתיים כליל.

והיה אומר: "ככה זה!"

כך קיבל הפרופסור את השיר הזה. ומנגינת השיר הלכה והתפשטה וכבשה את כל ירושלים, כמובן, בוואריאציות שונות.

מאוחר יותר היינו עוזבים את הפרופיסור לנפשו ויורדים כמה מדרגות, באותו בניין, שם היו חדרים להשכרה בהם גרנו שלושה עד חמישה תלמידים בחדר.

ובחדר המקומר, חדרו של פרופיסור שץ, היתה השעה כבר שתיים אחר חצות. הפרופיסור נשל מעל רגליו את אנפילאות-העור בעלות הרצועות המלוכסנות, והן מוטלות ליד נעליו מורמות-החרטומים, המכוסות אבק של רחובות ירושלים, אלה הם חפציו האישיים; וישב ישיבה רפוייה, כשאברי-גופו נינוחים תוך רפיון לאחר יום מלא מאורעות – וכל יום היה אצלו יוצא-דופן ודחוס.

עכשיו אתן רשימה של עצמים שאינם פרטיים שלו. כל אחד מהם הוא התחלה של משהו שעתיד להיות. והם חיים בזיכרוני, ניצבים, דוממים, סביב לפרופסור שץ ההולך ונרדם:

על הרצפה עומדות כמה חנוכיות, אותן רכש למען מוזיאון-יהודי שיקום. על מדף שמעל למיטה עומד פוחלץ של דיָה פרושת-כנפיים. אהרוני צד אותה בסדום למען מוזיאון זואולוגי. מנורת-נפט מטילה צל גדול של הציפור, וכנפות הצל נוגעות בשורות הספרים שעל המדפים, הספרים למען ספרייה אמנותית, שאסף מכל בירות העולם. אקדחים תורכיים, חרבות דמשקאיות ורובה אנגלי תלויים על הקיר. תיבות עם אבנים וכתובות עליהן, צדפים  ואבנים שנאספו באדום. סלסלות עם מטבעות עתיקות. כל הערבוביה הזאת יחד עם המיטה והשטיח ה"בצלאלי" מצטלמים בתוך הלכּה הנוצצת של תמונה עתיקה שעל הקיר מנגד – שמיועדת למוזיאון תמונות קלאסיות.

מנורת-הנפט מטילה צל ממצחו הגבוה של הפרופיסור עד לשקע שלפני הגבות. כיוון שישב רגוע בכורסה – מתיישרים הקמטים, שהיו חרושים בו כל היום. אור המנורה נתפס בגבשושית השזופה שבקצה אפו – ומשם והלאה הוא אובד בצל השפם העבוֹת, והזקן הפּרוּשׂ על החזה.

האש מהבהבת, כי הנפט כלה במנורה. מתוך שהעייפות כבר מתפשטת באבריו, הוא מחליט להניח לה שתכבה מעצמה. האור מצטמק לנקודה ומכחיל. ולפני שנעצמות עיניו – הן מספיקות להבחין בכל העצמים שבחדר, כשהם הולכים ומתמזגים לאחידות כבדה אחת. אך בכל זאת אפשר להכיר כל אחד. הקונטורים נשארו בעינם, כמו בתמונות המעורפלות של רמבראנדט.

זאת – מחליט הפרופיסור השקוע בתנומה –יש להסביר מחר לתלמידים באולם-הציור.

ראשו הכבד שוקע קצת בכר. גם בשנתו לא איבד ראשו את האימפוזאנטיות שלו, אך נוסף לו, כעת, חן של תינוק גדול.

 

בוקר יום המחרת ראה את הפרופיסור כשהוא נתון בתוך נעלי-בית יוצא לסיור ראשון בבניין "בצלאל" שעדיין היה ריק מאנשים. ראשית, ראה כי שלט-הנחושת של המוסד אבד זוהרו. מיד פנה אל צריף-הפח, בצורת קבר-רחל, של השמָש התימני, כדי להסביר לו אחת ולתמיד כי שלט נוצץ נותן הוד למוסד ציבורי.

­– אתן לו משל את כלי-המשכן, שוודאי היו נוצצים תמיד, – חשב ודאי הפרופיסור לעצמו.

אך כיוון שהשמש הלך לבית-הכנסת, לקח הוא עצמו את המטלית והמשחה, שנמצאו תחת מיטתו של השמש, ומירק את השלט עד שהבריק. עשה צעד אחורה כדי להסתכל בו – והיה שבע-רצון.

 

"בצלאל" היה מורכב מבית-הספר, בית-מלאכה לפילגרן, בית-אריגה לשטיחים ומוזיאון, אלה הדברים אשר העסיקו ומילאו את כל עולמו של הפרופיסור שץ. לאחר שהיה מקפיד בוקר-בוקר על מירוק לוח-הנחושת שעליו היה חרוט "בצלאל", היה עומד ליד הפתח ומקבל בחיוך את פני התימנים אשר היו צורפים בבתי-המלאכה, ואת הנערות שהיו באות לרקום את השטיחים, ואת התלמידים.

ואחר כך היה נכנס אל אולם הציור, אל בין הבחורים והבחורות תלמידיו. הקשר בינו לבינם היה שונה מקשרו לבעלי-המלאכה שפגש קודם. התלמידים היו צעירים שכבר ראו חיים, ראו גם מוזיאונים, ורצו לבטא עולם ציורי אחר מתפיסתו של הפרופיסור שץ. הם ראו בו את השומר על האמנות האקדמית.

הוא ניגש אליהם, ממצמץ בעיניו כמי שמשתדל להעלות בזיכרונו משהו טוב, ואמר:

"כמו שתשמעו, צריך לשמור תמיד בשעת הציור על הקונטורים, שלא יאבדו."

והמשיך בהסברת ערכם של הקונטורים – תורה שהירבה להסבירה ולתבוע את קיומה מתלמידיו.

הפרופיסור שץ היה פּוליגלוט, שלא ידע על בורייה אף שפה, לבד מרוסית. הוא יצר לעצמו מין אספרנטו, הן במיבחר מילותיו והן בחידושים מופלאים שנתן למילים ידועות, למשל, המילה "כמו ש..." – שהיה משתמש בה בראש המשפט כמו מילת-חיבור. הוא גילה את הסוד שיש בשיפוץ פסוקים מן התנ"ך, ושילובם בתוך דבריו, בעיקר כשיש צורך בשכנוע. הפסוקים יצאו מפיו משוּבּשים ומשוּפּצים במילים אחרות, עמוסות חוכמת חיים, זרים, מעוררים גיחוך, ואולם עם זאת מוכרים ונוצצים.

בדבּרו היו עיניו מתנוצצות מבעד למשקפיו, כמחפשות קולבים סמויים שאפשר לתלות עליהם את כל החידושים, השינויים, חילול-השם וההברקות היוצאים דחוסים מפיו. ולאחר שהציטטות המעוותות, הרסוקות והמתוּחבּשות יצאו מבין שפתיו – נעלמו והתפזרו, הייתי מרגיש בחלל האוויר חמימות מיוחדת – כזו שישנה בחדר לאחר שיצאו מתוכו זה עתה ידידים זקנים וטובים.

 

היה משעשע לשמוע אותו מדבר אל האחד בעוד שהוא מתכוון שדבריו יישמעו באקראי באוזני האחר. כי יש כוח מיוחד בדברי הסבר, שאינם באים בדרך ישירה. המבטים החטופים שזרק הפרופיסור הצידה, היו מגלים לי את הכתובת הנכונה  שאליה התכוון, ואז הייתי אומר לעצמי:

"פרופיסור יקר, אנו אוהבים אותך!"

 

עוד כיום אני חש את כובד גופו של הפרופיסור בהיותו נשען על כתפו של התלמיד, כשניגש להסתכל בעבודתו. גבות עיניו היו מתלכסנות מתוך התאמצות ביטוי, שהיה קשה עליו, אך טרי ומפתיע בהמצאות לשוניות פתאומיות.

ההמחשה על-ידי משל שלא מן העניין – קירבה את הדבר והכניסה את השומע בעולמו, וכך נעשה מובן יותר. ולאחר שהפליג בדיבור והיה מרגיש כי תשה כתפו של התלמיד, היה משעין עליו יד שנייה ואומר:

 "מילר, שיטת ההתעמלות של מילר, צריך, כי תפתח את שריריך!"

כי בינתיים הספיק לראות כי שרירי התלמיד אינם מפותחים.

היה נעים להעיף עין על חזהו הרחב של הפרופיסור, כתפיו הרחבות, ומתוך צווארון הכתונת הגאריבאלדית עם עניבת הפרפר השחורה מתנשא, על צוואר חזק, ראש רב-ניסיון וקמטי טוב-לב בו.

 

אהוד: לדעתנו, הפרק של גוטמן על שץ הוא אחד משיאי הפרוזה העברית, ומעטים הסופרים שהגיעו למעלה הזו.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

60 שנים להקמת היאחזות עין גדי

בדצמבר 2012 ימלאו 60 שנה להקמת היאחזות עין גדי. שמורת עין גדי נכבשה על ידי פלוגה מחטיבת אלכסנדרוני ב 9/3/1949,  במבצע "יציב" שהיה שלוחה של מבצע "עובדה" לכיבוש הנגב ואילת. כוחות צה"ל הגיעו בסירות מסדום (עוד היו אז מים בים המלח). המניע והיוזם מבצע זה היה הסייר שמריהו גוטמן, לימים ארכיאולוג נודע שחפר במצדה וגמלא.

בהשפעת יהודה אלמוג, שראה בחבל סדום את משימת חייו, החליטה הממשלה להקים במקום היאחזות והמשימה הוטלה על פיקוד הנח"ל. באמצע דצמבר 1952 הגיעה למקום פלוגת חיילי נח"ל מגדוד 904 בפיקודו של מיכה הילב. הפלוגה עסקה בשמירה, בסיורים במדבר ובעיקר בפיתוח החקלאות , כהכנה להקמת קיבוץ בעין גדי.

החיילים שנועדו להיאחזות היו חיילים עולים בודדים שנקבצו מכל גדודי הנח"ל. הסגל ברובו היה בני קיבוצים והם אלה שדחפו לפיתוח המקום ולסיורי המדבר. השילוב בין העולים ובני הארץ היה מוצלח.

היאחזות עין גדי היא החמישית במניין ההיאחזויות של הנח"ל ונחשבה ליהלום שבכתר. לאחר מלחמת ששת הימים והאופוריה המשיחית שהתלוותה לה, הועם מעט זוהרה.

היאחזות עין גדי היא חלק ממפעל התיישבות חשוב הפרוס על פני הארץ. קיבוצים כמו: גונן, נחל עוז, יטבתה ועוד, היו בראשית דרכם היאחזויות. 

ב-8/3 1956 הגיע גרעין "שדמות" של הנוער העובד והלומד והחל בהקמת הקיבוץ והסתיימה תקופת ההיאחזות. עם הגעת חברי הגרעין, החלו בהקמת יישוב הקבע על ה"פלַטו". היכן שהוא נמצא כיום.

היאחזות עין גדי התקיימה במשך כשלוש וחצי שנים. רבים שירתו בה כחיילים וכאזרחים. זיכרונות יפים ובעלי משמעות  מלווים את כל מי שהיה בה בשנים הללו.

אתר היאחזות עין גדי כיום נראה עזוב, לא טופל במשך שנים והוא משווע לשיקום.

ביום חמישי 7/3/2013 בשעה 11.00 יתכנסו כל מי שהיה בהיאחזות עין גדי ובני משפחותיהם, וישתתפו בהסרת הלוט מהשלט שנתרם על ידי  המועצה לשימור אתרים, המספר את תולדות המקום. קיבוץ עין גדי מעניק את חסותו לאירוע. לאחר הטקס יוזמנו המשתתפים לבקר בקיבוץ, ולראות  את החלום שהפך למציאות.

שישים שנה חלפו. קשה היום לאתר את כל מי שהיה בהיאחזות. כל אחד הלך לדרכו, ועל כן כל מי שיקרא רשימה זו יראה נא כמשימה לאתר את כל מכיריו מההיאחזות ולהזמינם  ליום הזה.

אנא פנו להרשמה והעבירו כתובות אל:

אילנה פרימק – 03-9224640 , או לחניתה חורש – 08-6594784

בשם הצוות המארגן

יורם יבור

רמת יוחנן

 

* * *

חברים יקרים

אני שמח להזמין את כולכם להופעה החדשה של ההרכב "יופי נחמה"

 בו אני שר. והפעם – שירי פסטיבלי זמר, קדם אירוויזיון ופסטיבלי ילדים.

ההופעה תתקיים ביום שני, 29/10/12 במועדון הסאבליים (Backstage),

דרך שלמה 53, ת"א.

פתיחת דלתות בשעה 20:00, מחיר כרטיס: 20 ש"ח.

אשמח לראותכם,

בן בן-עזר

https://www.facebook.com/events/527759170571480

                        

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

  

* סרטו המרתק של עמנואל רוזן בערוץ 10 "הסתבכות בלוב" מאשר את מה שקורא עיתונים וצופה בחדשות טלוויזיה יודע זאת מכבר – "האביב הערבי" הוא אנארכיה, הוא מלחמה שבטית, עדתית, דתית ונגד נשים – מלחמה רוויית דם ושיאים של אכזריות שלעומתם הרודנים הקודמים, בכל מפלצתיותם, נראים כמי שניהלו בכל זאת מדינות מסודרות בנוסח הדיקטטורי של כל מדינה ומדינה.

הדמות הכובשת לב בסרט הדוקומנטארי היא של מג'דולין, הלובית הצעירה והיפה, הפעילה למען זכויות נשים, שנלחמת בקיצוניות הדתית בארצה, וכך גם לבושה החופשי, המערבי, וסגנון דבריה המזכיר ערביה ישראלית מודרנית דוגמת חנין זועבי – שגדלה על ברכי החופש והדמוקרטיה בישראל ואינה מכניעה עצמה מרצון לציוויים דתיים כגון החיג'אב והנישואים בגיל צעיר.

מה שעצוב בסרט הוא שברור כי מג'דולין הנהדרת חיה על זמן שאול, היא לא תנהיג מפלגה, לא תהיה חברת פרלמנט וגם לא שרה או ראש ממשלה בארצה. היא נאלצת לברוח מלוב, וקרוב לוודאי שאם תחזור או אם תישאר היא תיאנס ותירצח באופן אכזרי על ידי מתנגדיה החשוכים, ההורגים גם אלה את אלה, והם השולטים בהווה ובעתיד של לוב. שיתוף הפעולה שלה עם הצוות הישראלי, שאולי לא ידעה שהוא ישראלי, עלול לעלות לה בחייה או בשנות מאסר ארוכות שתשבורנה אותה כאשר סוהריה יאנסוה פנים ואחור עד שמותה יהיה טוב לה מחייה. שהרי עצם השתתפותה בסרט של עמנואל רוזן – חשף אותה לסכנות נוראות בארצה.

ודמותו הפאתטית של רפאל לוזון, השמן והנמוך, הנראה מבוגר מגילו, שגורש בנעוריו, ביוני 67', לאחר הפוגרום הרצחני ביהודים – והוא עומד כיום בראש ארגון יוצאי לוב, וגם ביקר בה בימי קדאפי, יחד עם אימו הזקנה – ועדיין לא הפנים שאין ליהודים מה לעשות בלוב החדשה לבד מלהיות צפויים ללינץ!

שלא לדבר על כך שהסרט נוטף, מכל מפגש עם "האיש ברחוב", עם הטרוריסט במחסום, ועם אספסוף הנוער בסימטאות – נוטף שנאת ישראל עיוורת, מושרשת, שנאת יהודים ושנאת ישראלים עד כדי נכונות לערוך בהן לינץ' בו-במקום. גם אלה מפירותיו של "האביב הערבי", שדרדר את העולם המוסלמי אל עברי פי פחת, אל אפס תקווה לעתיד טוב יותר.

נראה כי ביקור של משלחת כמו-ישראלית, או של יהודים, בלוב, בימי קאדאפי – היה בטוח הרבה יותר מאשר כיום או בעתיד הנראה לעין, שבו צפוי לינץ' לישראלי שתתגלה זהותו, ובייחוד אם הוא חמוש במצלמה.

 

* בגלל העומס הרב איננו מצליחים לספק את קובצי החינם שברשימה הקבועה שלנו. לכן אנחנו מבקשים מכל מי שביקש מאיתנו בעבר משלוח קבצים, וטרם קיבל, לחזור ולפנות אלינו אך לציין לא יותר משלושה קבצים בפעם אחת, ואפשר לפנות כמה וכמה פעמים.

 

* כנ"ל בקשר למענה על קבצים הנשלחים אלינו. מה שמתאים, מתפרסם, אלא אם כן צויין בו במפורש שאינו לפרסום. כל השאר, שלא פורסם – כנראה שלא התאים לנו מסיבות שונות, לרוב של איכות, של עילגות או של חשש מהוצאת לשון הרע. אבל אין באפשרותנו לענות אישית לכל אחד מעשרות המיילים המציפים אותנו מדי יום, גם לא להתווכח ולנמק. אם החומר ראוי לפרסום, יש שאנחנו מוסיפים את תגובתנו לו בגיליון עצמו.

על מכתבי אהבה וחשק אנחנו עונים מיד.

 

* סופר נידח שלום. אורי הייטנר ממשיך להטעות את הקוראים. במאמרו: "רבין ודת הקו הירוק" (גיליון783) הוא חוזר על המנטרה שלו שבשיחות עם יאסר ערפאת אהוד ברק הציע נסיגה מלאה משטחי הגדה. אין לזה שחר. ברק דרש לספח למדינת ישראל את גושי ההתנחלות לרבות גוש עציון, מעלה אדומים ואריאל – סה"כ 9% משטחי הגדה. רון וייס, רמת-גן.

 

* נהג מונית מגוש דן מסביר את מצוקת הדיור בבני-ברק. לא בונים שם רבי-קומות, כי החוק מחייב התקנת מעלית בכל בניין שמעל לארבע קומות, ואילו הרבנים החרדים אוסרים על שימוש במעליות בשבת, אפילו ב"מעלית שבת"! ולכן היהודים חיים שם מרצונם צפופים כמו בגטו.

 

* רפי חתוכה: לאהוד היקר, בתחילת החודש הפנו את תשומת לבי לכתבה, שהאלוף גזית קרא. קראתי אותה ופקפקתי בפרסום. כתבתי בתגובה: "אני לא אוהב את אובאמה, אני לא אוהב את אנשי משרד החוץ האמריקאי, אני לא אוהב את גופי הביון האמריקאי, אני מאמין שכל אלה לא 'מתים' על ישראל, ואעפ"כ, אני מפקפק באמיתותו של המסמך הזה."

עכשיו התברר שצדקתי. וגם התברר שהאלוף שלמה גזית, ראש אמ"ן לשעבר, חסר את ה"חוש-חש" המיוחד להבחין בין שטויות לבין ידיעה רצינית. הרושם שלי שהוא פשוט התאווה לקרוא ידיעה כזאת, כדי לנגח, איך לא – את הימין שגורם לכך שישנאו אותנו באמריקה.

 

* במושב אביחיל שבשרון ישב גבר כבן שישים בשם יצחק אלגבי לאכול ארוחת-ערב עם משפחת בתו בחצר, וכאשר נכנס לביתו להביא לחם, הפתיעוהו פורצים ורצחו אותו בדקירות סכינים.

מה המסקנה? ראוי לכל ישראלי שיהיה לו אקדח ברישיון, והוא יחזיק אותו טעון, כך שאם יפתיע בביתו פורצים, או פורצים יפתיעו אותו – יוכל מיד לשלוף אותו ולהשתמש בו כדי להרתיע אותם ואולי גם להרוג בהם לפני שהם הורגים אותו. זאת המציאות באיזורים רבים בארץ. בייחוד באיזורים כפריים. אסור להסתובב בלי נשק אישי שמיש ומוכן להפעלה.

צל"ש מגיע לכל חקלאי בישראל הסובל ממכת הגניבות שיש לה גם רקע לאומני-רצחני – צל"ש מגיע לכל חקלאי המסכן את חייו לילה-לילה בהגנה על משקו, כשהוא יחיד מול שודדים רבים המצפצפים עליו ועלינו ויודעים כי לא יאונה להם כל רע כי החוק אוסר לירות במנוולים האלה, אבל מאפשר להם לרצוח את החקלאים שלנו!

 

* במלאת 135 שנה למושבה הראשונה של העלייה הראשונה, היא "אם המושבות" פתח-תקווה, ייערך כנס מיוחד בבית הנשיא בירושלים בשיתוף מיטב המוחות האקדמאיים בישראל – שבו ייקבע סופית כי לא ייתכן שפתח-תקווה ומייסדיה, בשנת 1878 – שייכים לעלייה הראשונה שכן הם עלו לארץ-ישראל לפני התאריך הקובע שלאחרי הפרעות של שנת 1881, ולא ייתכן שיהודים יעזבו את סיר הבשר שלהם בגולה ויעלו לציון – אלא אם בעטו להם בתחת והרגו בהם ואנסו את נשותיהם ואת בנותיהם ואחר כך הרגו גם אותן.

 מייסדי פתח-תקווה, שעלו ארצה לקראת שנת 1878 ובמהלכה – עלו מתוך הכרה לאומית ודתית, וללא איומים של פרעות, והם פשוט מקלקלים את הנרטיב השקרי של ההיסטוריה הציונית שלפיה אלמלא הפרעות – היו היהודים יושבים לבטח באירופה עד עלות הנאצים לשלטון; וגם מיליוני יהודים שהיגרו ממזרח-אירופה לחפש פרנסה בארה"ב, שהעדיפו את מתפרות היזע וסירי הבשר, ולא עלו לארץ-ישראל כי לא היו פרעות ביהודים באמריקה ולכן, לפי הנרטיב הנ"ל – גם לא צמחה בה תנועה ציונית חזקה כמו בראשון-לציון בשנת 1882.

 

* הופיעו למכירה: שני כדורים בקוטר של כּוּס ישראלי מחוברים בחוט, מתאים במיוחד לקוראות הספר "50 גוונים של גריי". נשות תל-אביב המשכילות תאהבנה אותם משקשקים בכּוּס הווירטואלי שלהן כמו שאהובנה את הספר המטומטם.

 

* מתוך ויקיפדיה – אהוד בן עזר על יוסף אריכא: בציון שנה למותו של אריכא פירסם ב"הארץ" (9.2.1973) הסופר והמבקר אהוד בן עזר רשימה נלהבת בדבר חשיבותו של הרומן ההיסטורי "סופר המלך", ובסיכומה כתב:

"אריכא העלה עולם שלם בספרו, בשקדנות ובכוח שחזור ראויים לשבח צייר יריעה היסטורית רחבה, מסעות-מלחמה, ערים, מחנות צבא, מדינות, מנהגי לבוש, אכילה, דרכי דיבור מנהגי פולחן – וכל אלה בבקיאות ומתוך נאמנות לחומר ההיסטורי, לספרותה ולהגותה של אותה תקופה. הוא השכיל לתת אינטרפרטציה מעמיקה ודראמטית לתקופה סוערת ועם-זאת לעשות את נושאה המרכזי – יושרו של איש-העט – רלוואנטי גם לתקופות שמעבר לה."

תודה לר"ש שהזכירה לנו זאת.

 

* אתם רוצים לדעת מה חשוב ומה קורה בישראל ובעולם? פתחו את גיליון "הארץ" מיום שלישי, 23.10, וראו בעמוד הראשון, למעלה, באותיות של קידוש לבנה:

"רוב הציבור היהודי תומך באפרטהייד אם ישראל תספח את השטחים"

ובהמשך, וכמובן מאת האש"פיסט גדעון לוי: "סקר חדש חושף עמדות גזעניות של היהודים בישראל: 69% נגד זכות הצבעה לפלסטינים אם הגדה תסופח, ורובם מצדדים באפליית האזרחים הערבים. רוב הציבור היהודי בישראל תומך במשטר אפרטהייד במדינה, אם זו תספח את השטחים. הרוב גם חושב שכבר כיום, לפני סיפוח השטחים, מתקיים אפרטהייד בישראל לפחות במקצת התחומים. בנוסף, תומכים רוב היהודים בארץ במוצהר ובמפורש באפליית האזרחים הערבים."

מעניין אלו אחוזים של גזענות היו נמדדים בבריטניה, למשל, אילו היה עליה לספח את לוב או את סוריה?! אכן גם ה"שטירמר" לא היה מיטיב לנסח מסכת כזו של שקרים ועיוותים על יהודים, המתכסים במסווה של סקרים!

מי מממן את התעמולה הפלסטינית השקרית בתוככי העיתון הזה? שלמרבה הצער עלול יום אחד לקרוס בגללה! – כי מי שמחזיק אותו כיום הם אחרוני המנויים, אנשים כמונו, הנאמנים למה שהוא היה פעם, בתקווה שיחזור להיות – ולא אלה הנהנים מהחרא הפובליציסטי שהם כותבים בו! אגב, מרבית החברים שלנו, אפילו אלה שחושבים כמו "הארץ", כבר לא קוראים אותו.

 

* ה"רכישות" החדשות של שלי יחימוביץ' למפלגת "העבודה", בהם ממנהיגי "שלום עכשיו" והמחאה החברתית, שמאלנים ואישים חסרי משקל, יצירי ומנופחי התקשורת, שיצאו נשכרים מהפרסום שליווה את המחאה –

ה"רכישות" האלה מחזקות מאוד את רשימת "העצמאות" של אהוד ברק, בייחוד בקיבוצים ובמושבים, כי אלה בוחרים רציניים ומתונים – שירצו ודאי לראות ברשימת "העצמאות" [שתהיה למעשה "העבודה" מס' 2] נציגים שלהם, כמו אורית נוקד, וזאת לאחר שהסקטורים שלהם הודחו לאחור בידי הפוליטיקאית החובבת יחימוביץ', שכבר גרמה לרבים ממצביעי "העבודה" השפויים להתגעגע לאהוד ברק.

על כן, חרף הסקרים המחמיאים לה, היכונו למפלתה של יחימוביץ בבחירות! – היא בחייה לא ניהלה אפילו חנות מכולת – והיא סוחבת את "העבודה" לכיוון שמאלני. בגללה, חלק ממצביעי "העבודה" השמרניים יילכו אפילו לאביגדור ליברמן.

 

* מעניין אם קתרין אשטון, שרת החוץ של האיחוד האירופי, בביקורה בישראל, מתעניינת גם במטח הטילים והפצמ"רים הרצחני הניתך על יישובינו האזרחיים בעוקף עזה – או שהיא מתרכזת רק בפשע של אישור בניית 800 היחידות בשכונת גילה שבבירת ישראל ירושלים.

אין דבר, אזרחי האיחוד האירופי – באבדכם את זהותכם האירופית לטובת המוסלמית – תנוחמו! – ואנחנו מה מאוד נעלוז לראות את המציאות ואת הצביעות טופחות על פניכם ועל אשטונכם!

 

* מידע נוסף למשקיעים במניות הגז והנפט: "השטח הימי של ישראל נתון לאיום סביבתי רב – כך טוענת החברה להגנת הטבע. ב'מפת הלחצים על הסביבה הימית' מציג הארגון את פריסת מתקני התשתית והקידוח בחופים ובים עצמו, ומזהיר מפני זיהום שישתק את המדינה. על פי המפה, בחופי ישראל יש כמעט 50 מתקני תשתית עם פוטנציאל לפגיעה בסביבה. כמו כן במים הטריטוריאליים של ישראל אושרו כ-30 קידוחי גז ונפט, שדליפות ותקלות בפעילותם עלולים  לגרום לזיהום חמור." [צפריר רינת, "הארץ" באינטרנט. 24.10].

 

 

* * *

ממכמני הפורנוגראפיה הקלאסית

מלפני 107 שנים

מאת הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", "ילדה יפה" ו"במבי, חיים ביער"

 

לא הספקתי לעבור יותר ממאה רגל, כאשר מישהו תפס פתאום את כתפי. נבהלתי מהמגע הפתאומי והסתובבתי לאחור, רועדת. זה היה נער קטן, נמוך ממני, מלוכלך למראה. הוא היה ודאי צעיר ממני. הוא עמד מולי, חולצתו קרועה, מכנסיו תולות כשק על גופו, והביט בי כשבעיניו ברק של ניצחון, כאילו הוא לועג לי.

"היי, את... מה עשית עם החייל הזה?" שאל בלגלוג.

"שום דבר!" עניתי בלהט.

"שום דבר, הה!" הוא צחק צחוק מכוער, ואז הוסיף בנימה ארסית, "אני ראיתי הכול!"

"אתה לא ראית שום דבר, ממזר!" קראתי, אבל חשש התגנב אל ליבי. המשכתי לדבר בקול רגוע יותר. "באמת... לא קרה שום דבר."

הוא ניסה לשלוח את ידו בין רגליי.

"זונה קטנה שכמוך! אל תשקרי לי! את נדפקת על הדשא, אני ראיתי אותך!"

הוא היה מרוגז. ידו המשיכה לחטט בין רגליי.

"מה אתה רוצה?" שאלתי בשקט.

לא היה טעם להמשיך ולהכחיש את מה שקרה.

"מה אני רוצה?" הוא נלחץ אליי כעת, מלגלג. "אני רוצה לדפוק אותך, כמובן! זה מה שאני רוצה!"

דחפתי אותו ממני וצרחתי:

"הסתלק ממני! פרחח! פושע!"

לפתע, סטר לי על פניי, בחוזקה, סטירה שהיממה אותי.

"אני אראה לך, זונה שכמוך! שלא תעזי לדחוף אותי שוב, זונה! את אוהבת להידפק עם חיילים! את חושבת שאת יכולה לדחוף אותי ממך? אני אספר את הכול לאימא שלך! אני יודע בדיוק מי הם הורייך!"

הסתובבתי וניסיתי לברוח ממנו, אבל הוא, קטן ממני כפי שהיה, השיג אותי מיד, תפס אותי בזרועי ורצה לסטור לי שנית.

נכנעתי. קולי היה מלא ייאוש.

"בסדר... בסדר... בוא נגמור עם זה!"

הלכנו אל בין השיחים, לצד השביל, והוא השכיב אותי, הפשיל את שמלתי ועלה עליי מיד.

"חיכיתי כל אחר הצהריים, לעזאזל, כדי למצוא מישהי שתהיה שווה דפיקה," מלמל הזיין הקטן הזה.

"איך יכולת לראות אותי?" שאלתי בסקרנות. "לא ראיתי אף אחד בשטח."

"אני התחבאתי מאחורי שיח כאשר החייל דפק אותך... ככה..."

היא לו אבר קטן ודק, אבל הוא ידע להשתמש בו היטב, ואני תהיתי מדוע בכלל סירבתי לו, כיוון שאברו היה קטן ודק, קיוויתי כי יצליח להחדיר אותו לתוכי עד סופו, דבר שהחייל לא הצליח לעשות.

אחזתי את אברו הקטן בידי וכיוונתי אותו בדיוק מול החור, שפתחו היה עדיין רטוב מזרעו של החייל. בעזרת לחלוחית זו, ואולי בזכותו של החייל שפילס את הדרך באברו הגדול, היה פתאום אברו של הזיין הקטן בתוכי, כמעט עד מחציתו. אני נדחפתי כלפיו והנעתי את אגני, ובפעם הראשונה... תבורך מריה הקדושה... היה בתוכי אבר גברי שלם, עד סופו. שכחתי לרגע כי אותו אבר היה שייך לילד בן גילי!

עדיין חשתי כאב, אבל הייתי גאה בעצמי מכדי לומר דבר. הילד הקטן אהב את המעשה, ודפק אותי בהדיפות קצרות וקצובות. כמו שעון מתקתק.

לקח לו הרבה זמן לגמור, וכאשר סיים הסתלק משם בריצה. בלי להתייחס אליי בכלל. אני עצמי קמתי ומיהרתי בריצה מהירה הביתה.

 

זה היה יום שבת בערב, והוריי הלכו אל הפונדק כדי ללגום כוס בירה. אחיי היו כבר שקועים בשינה עמוקה. אני מיהרתי אל המטבח, שם היתה מיטתו של מר ארקהארד, הוא היה עדיין ער וקרא לי לגשת אליו.

כאשר ניגשתי אל המיטה מיהר ומשך את ידי אל מתחת לשמיכה, ועד מהרה הרגשתי את אברו הגדול גדל ומתקשה למגע ידי. כיוון שנהג לישון ללא בגדים, יכולתי למשש ולעסות את אם כדוריו הגדולים, המכוסים שיער מסולסל.

[אלה אינם שני הכדורים הקשורים בחוט שהגיבורה של "50 גוונים של אפור" הכניסה לחור שלה בפקודת מאהבהּ הסדיסט מר אפור, גריי, שהוא כיום חלומן הרטוב של רבות מנשות תל-אביב ודומותיה, המשכילות. – אב"ע].

עד מהרה הייתי אני עצמי מיוחמת ונרגשת, לוהטת בכל גופי.

"אז מה, את רוצה להידפק?" לחש אליי.

לא רציתי שייגע בי באצבעותיו, כיוון שהייתי ממש רטובה בין רגליי. החייל, ואחריו אותו ממזר קטן, השאירו עליי את ברכת זרגיהם.

"לא," מלמלתי, "לא הלילה."

המשכתי ללטף אותו וקיוויתי כי בעזרת עבודת היד יגמור וירפה ממני. אבל הוא ניסה להכניס את ידו מתחת לבגדיי, וכאשר נרתעתי ממנו הוא שאל בלחישה:

"מה קורה איתך הלילה?"

"אני חוששת שאחיי יתעוררו. עלינו להיות זהירים!"

אבל עבודת היד על אברו הגדול גרמה לי להתייחם שוב. ואחר רגע לא התנגדתי כאשר משך אותי אל המיטה ונתן לי לרכב על זרגו הלוהט. אני חיככתי את עצמי כנגד אותו עמוד בשר חם, פועם, נוקשה ועטור שיער, ושכחתי לגמרי את הרטיבות בין רגליי.

מר ארקהרד לא הרגיש ברטיבות. הא היה מיוחם עד כדי טירוף, ושוב מלמל באוזניי מילות חיבה וגמר בפראות כה רבה, עד שכל גופי רעד בתשוקה.

הוא הרטיב את גופי עד כדי כך, שכל הלילה חשתי ברטיבות על גופי.

זה היה אחד הימים שאותם אזכור ואנצור כל ימיי.

 

מתוך: "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של יצאנית וינאית", 1905, מאת פליקס סלטן [הוא זיגמונד זלצמן במקור]. עברית שלמה ברטוב. 'אסטרולוג' הוצאה לאור, 1998. עמ' 61-65.

 

 

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

      

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,432 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,051 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

 

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל