גיליון מס' 785

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג בחשון תשע"ג, 29 באוקטובר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ד"ר ישראל בר-ניר: בחירות 2012 בארה"ב – זה יכול לקרות רק באמריקה. // אלישע פורת: "דלת הפלאים" של עזה צבי. // שלמה אראל: הצעה להינתק מעזה. // אורי הייטנר: 1. יומן בחירות 2013 (ה'). 2. ראשיתו של תיקון. // יוסף דוריאל: 64 שנים לבלוף שהולבש על מבצע "יואב". // יוסי אחימאיר: יאיר מסדר עתיד לקארין ועדי. // יוסי גמזו: פְּרַיְמֵרִיסְטִים אַלְטְרוּאִיסְטִים... // עוז אלמוג: האמת שלי והאמת שלו. // ד"ר נורית צדרבוים: בהשקת הספר 'יבגני אונייגין' בתרגומו של יואל נץ, 'שניים מקרא ואחד תרגום' – יואל נץ בין פושקין לשלונסקי. // נעמן כהן: המאבק בגזענות  – בחיפוש ערבי-מוסלמי שאינו גזען. // ד"ר יעל גליל: שלי – לא שלי. // מרדכי קידר: האמת שאינה ערֵבה לעמי ערב. [ציטוט]. // מנשה שאול: קטר מצטרפת למאבק. [ציטוט]. // דבורה קוזוִינר: חַוָּה. // צביקה שטרוסברג: תנועת בני עקיבא לעצרת הזיכרון השנתית. // יהודה דרורי: מי מפחד מאביגדור ליברמן? // משה כהן: הנדון: עוד הלקאה עצמית? // שמאי עציון: רחוב לאה אמסטר [לוצקי]. // שושנה צוריאל: על לאה לוצקי אחות ביה"ס, ועל לאה ממרפאת אחד העם. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! – 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. 2. רֶלִי הדברן. // יצחק שויגר: בחירות בעיירה. // דוד מרחב: בצל הבדידות המזהרת. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק י"ד. אַבְּל פַּן. // ממקורות הש"י. // ממכמני הפורנוגראפיה הקלאסית מלפני 107 שנים, מאת הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית, פליקס זאלטן (1869-1945), מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", "ילדה יפה" ו"במבי, חיים ביער".

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

בחירות 2012 בארה"ב –

זה יכול לקרות רק באמריקה

הרבה נכתב על שיטת הבחירות בארה"ב, ועל המיוחדות שבה. לא אחזור כאן על דברים שכבר נאמרו, בהנחה שכולם יודעים פחות או יותר במה מדובר. מה שיסופר בשורות הבאות הוא דבר שכמעט אף אחד לא יודע. גם בארה"ב רק מעטים מודעים לבעיה ולאבסורד אליו היא יכולה להוביל.

לכאורה הכול פשוט. הציבור בוחר "אלקטורים", כשלכל מדינה מוקצה מספר אלקטורים בהתאם למיספר התושבים המתגוררים בה. יש בסך-הכול 538 אלקטורים, ולכן על מנת להיבחר על המועמד לזכות ב-270 אלקטורים לפחות. עד כאן לא חידשתי כלום. השאלה היא מה קורה כאשר האלקטורים מתחלקים בדיוק חצי-חצי בין שני המועמדים, 269 לאחד ו-269 לשני, או כאשר יש יותר משני מועמדים ואף אחד מהם לא זוכה ב-270 אלקטורים.

את האפשרות השנייה אשאיר למאמר בעתיד, אם וכאשר מצב כזה יתעורר. כאן אדון באפשרות הראשונה.

מצב של תיקו במועצת האלקטורים יכול להיווצר בשני מקרים: האחד הוא פשוט תוצאה ישירה של הבחירות. לא קשה לבנות מצב כזה מתוך חלוקת האלקטורים בין המדינות השונות.

המקרה השני יכול לקרות כאשר אחד או כמה מבין האלקטורים מצביעים בניגוד להתחייבות שלהם. אין שום דרך לחייב אלקטור לעמוד בהתחייבותו, וכבר היו דברים מעולם. ב-2008 אחת מהאלקטורים של מחוז וושינגטון (DC) שנבחרה כדמוקרטית הצביעה עבור ג'ון מקיין. זה היה צעד מחאה על כך שלמחוז אין ייצוג בקונגרס (רק מדינות מיוצגות בקונגרס). זה לא שינה את התוצאות (אני לא בטוח שהיא היתה נוקטת בצעד הזה אם זה היה מביא לבחירתו של מקיין). חוץ מלצעוק חי וקיים, אף אחד, כולל המדינה ששלחה אותו, לא יכול לעשות שום דבר לאלקטור ש"בגד".

ובכן, קמים לבוקר של ה-7 בנובמבר והתוצאה היא 269=269. ספירות חוזרות, ערעורים בבית המשפט, מחאות – שום דבר לא עוזר. התוצאה נשארת בעינה.

מה עכשיו?

ההכרעה עוברת לקונגרס.

 וכאן מתחיל הסיפור המוזר. לכאורה אין בעייה – המפלגה שיש לה רוב בקונגרס זוכה. הצחקתם אותי. למה לעשות פשוט אם אפשר לעשות מסובך? אם זה היה פשוט, לא היה לי על מה לכתוב.

למי שלא ידע זאת עד היום, הקונגרס מורכב משני בתים. בית הנבחרים והסנאט. כאשר מועצת האלקטורים תקועה במצב של תיקו, וההחלטה עוברת לקונגרס, יש "חלוקת עבודה". ה"אבות המייסדים" קבעו שאת הנשיא יבחר בית-הנבחרים ושאת סגן-הנשיא יבחר הסנאט.

שוב, מה הבעייה? המפלגה שיש לה רוב בבית-הנבחרים תקבע מי יהיה הנשיא. הה, הה. אתם לא חיים באמריקה. יש מדינות קטנות ויש מדינות גדולות. עיקרון בסיסי של המשטר בארה"ב הוא למנוע מצב בו המדינות הגדולות תכתבנה לקטנות. לכן בהצבעה לבחירת נשיא בבית-הנבחרים לכל מדינה יש קול אחד. לקליפורניה עם כ-30 מיליון תושבים, יש אותו קול כמו לוורמונט עם פחות ממיליון תושבים. ברוב מוחלט של המדינות (33 מתוך 50) יש רוב רפובליקני. זה לא ישתנה גם הרפובליקנים יאבדו את הרוב שיש להם בבית הנבחרים. לכן מה שלא תהיינה תוצאות הבחירות לבית הנבחרים בנובמבר, במצב של תיקו במועצת האלקטורים, רומני ייבחר לנשיא וכל המחאות של הדמוקרטים לא תעזורנה להם.

כדי להכניס קצת עניין לתהליך, ההכרעה בסנאט לבחירת סגן-הנשיא היא על פי רוב פשוט, כשלכל סנאטור יש קול אחד. כרגע יש לדמוקרטים רוב קטן. למרות ש-22 סנאטורים דמוקרטים עומדים לבחירה חוזרת, זה בכלל לא בטוח שבסנאט שייבחר בנובמבר יהיה רוב רפובליקני. המאבקים במרבית המדינות הם צמודים, ובהחלט ייתכן שהרוב הדמוקרטי יישמר או שייווצר מצב של שוויון 50-50 בסנאט. עם רוב דמוקרטי, ג'ו ביידן ייבחר. במצב של תיקו בהצבעה בסנאט, לסגן-הנשיא המכהן יש מעמד של "שובר שוויון", שוב ג'ו ביידן ייבחר.

מסקנה – עד כמה שזה נשמע אבסורדי, כדאי להתחיל לחשוב על מצב בו מיט רומני הוא נשיא ארה"ב וג'ו ביידן הוא סגנו. זאת אפשרות שאי-אפשר לפסול אותה. אם יש ממש במשאלים של הימים האחרונים לא אופתע אם זה באמת יקרה. אם זה יקרה מובטחות לנו ארבע שנים מעניינות.

את הסקרנים מבין הקוראים, אני מפנה לחוקת ארה"ב – התיקון ה-12 שהתקבל בשנת 1804.

ד"ר ישראל בר-ניר, "בחירות 2012 – זה יכול לקרות רק באמריקה", מגזין המזרח התיכון, 24 באוקטובר 2012

* * *

אלישע פורת

"דֶלֶת הפלאים" [שבארגז המסמכים הישנים]

של עזה צבי

בארגז מסמכים ישנים של יצחק אורחן ז"ל, שנמסר לאחרונה לארכיון עין החורש, נמצא למרבה ההפתעה מחזה ילדים קצר ובלתי מוכר מאת המסאית עזה צבי, שנפטרה לפני כשנה. עיקרו: ילדי שתי חצרות עוינות משלימים, מתפייסים והופכים לילדי חצר אחת ומאוחדת.

אכן נפלאות דרכי ההשגחה ונסתרות דרכי הארכיונאות. ועוד כשמדובר באשת ספרות מיוחדת במינה כעזה צבי, 1934-2011, שבקרוב תימלא שנה לפטירתה. בימים אלה נמסר לארכיון קיבוץ עין החורש ארגז מסמכים ישנים של יצחק אורחן ז"ל. הארגז נמסר על ידי המשפחה לרגל שיפוצים מקיפים שנעשו בבית. יצחק אורחן, מצעירי גדוד העבודה ומראשוני עין החורש, היה אמן ובוהמיין בנשמתו. הוא היה אמן פסיפס, ששיבץ תמונות של ירושלים – בין מקוריות שלו ובין על פי ציורי אחרים. הוא אפילו זכה להשתלם באמנות המוזאיקה באיטליה. יצחק אורחן היה גם מפיק של הצגות ומופעים שונים ושל חגים בקיבוץ. שוחר מובהק של שירה עברית, מקורב מאוד למשורר אבא קובנר ולמשפחתו, שקיים קשרים לא רק עם במאים-נודדים אלא גם עם משוררים ועם שחקני תיאטרון ידועים.

כך נוצר הקשר החם ארוך השנים בינו לבין משפחתה של עזה צבי. רפאל צבי הבמאי, 1898 עד 1984 – ביים בקיבוץ כמה וכמה הצגות, לאורך כמעט עשרים שנה – משנות הארבעים ועד ראשית שנות השישים. בין המחזות שביים בקיבוץ, "הם יגיעו מחר" של פריסטלי, "חורשת התות" של אלכסנדר קורנייצ'וק ועוד. חיה אלפרוביץ' הציירת, אשתו ואימה של עזה, התלוותה אליו בחיי הנדודים שלהם בקיבוצים. היא היתה אשר על התפאורות, ועזה הקטנה מצאה לה חברות בנות גילה, להשתעשע עימן בזמן שהגדולים מכינים הצגות. לימים הזכירה עזה צבי את התקופה הזו בחיבה ובגעגועים, במסותיה על אביה.

צביה רותם, הארכיונאית של הקיבוץ, שבדקה את תכולתו של הארגז, מצאה בו הפתעה: מחזה ילדים קצר מאת עזה צבי! עזה ידועה אצלנו, עד כה, בקריית ספר שלנו, כמסאית מבריקה ומעמיקה, וכמתרגמת מעולה של שירה ומחזות, אך לא הייתה מוכרת כלל כמחזאית! המחזה הוא בן שתי מערכות ושש תמונות, ועיקרו ילדי שתי חצרות עוינות משלימים מתפייסים והופכים לילדי חצר אחת ומאוחדת. הכותרת שנמצאה בארגז היא: עזה צבי, "החצר שלנו והחצר השנייה", מחזה לילדים, בשתי מערכות ובשש תמונות. כל הזכויות שמורות. המחזה מתוקתק במכונת כתיבה על עשרה או אחד-עשר עמודים, ולא נמצאו לעת עתה שום מסמכי לוואי היכולים להעיד על תאריך כתיבתו.

במחזה משתתפים שישה ילדים משתי החצרות, דווידוֹן, גוּרית, דניאל, רחלה, נעמה ונַתוּשְׁקָה. הזגג – מר בן-בדולח, גברת עזוּרי – אימה של רחלה מילדות החצר, גברת קלַיינליכט ואדון קלַיינליכט – הוריה של הילדה גוּרית, שכנה א' ושכנה ב', רוכל א' ורוכל ב', מנגן על כיסא גלגלים, מוכר נפט, מוכר קרח, אנשים נשים וטף. כיוון שתאריך הכתיבה חסר, הרי שהכינויים מוכר נפט ומוכר הקרח לדוגמה, יכולים לסייע לנו בקביעת זמנו של המחזה. כנראה סוף שנות החמישים. וכן ניכר על פי מתן השמות, שעזה צבי כיוונה גם לדמויות אשכנזיות וגם לדמויות ספרדיות, לדמויות ספרותיות ולדמויות גשמיות "מהרחוב".

עזה צבי פותחת את המחזה בציון המקום: סמטה אשר במרכזה עומד עץ תות גדול וענף. משני עבריו של עץ התות שני בתים מוקפים חצרות. הלא הן "החצר שלנו והחצר השנייה". בבית השמאלי בולטת דלת מרהיבה ביופייה. כולה זגוגית צבעונית בעיטורים שונים. זוהי "דלת הפלאים" של רחלה. המחזה כולו רווי בתיאורי פלאים ומעמדי דמיון. קסמים מהלכים בו חופשי, כאשר עץ התות מככב בו כצינור עלייה אל השמים וכצינור ירידה אל תלאות הארץ. עזה צבי מוליכה את צופי המחזה בדרך של פנטסיה ילדית, הרצופה בהפתעות. היא גדלה בבית שבו ציטטו את המחזות הרוסיים הגדולים. היא היתה בתו של במאי שכל חייו עסק בחומרים של מחזות משובחים, ואין להתפלא שמחזה נעורים בוסרי יחיד זה שלה היה בנוי מאבנים קלאסיות שלא תמיד מתחברות.

כנראה, המחזה הוזמן אצלה על ידי יצחק אורחן, כדי שיוצג באחד מ"ימי הילד" המהוללים של עין החורש בשנות החמישים והשישים. לא מצאנו עד כה עדות לכך שהוא אכן הוצג. ייתכן שבסופו של דבר הוא נדחה, אם מחמת הכתוב בו ואם מחמת מצוקה כספית. כך או כך, המחזה נשאר בארגזו של יצחק אורחן, צבר שנים אבק ויושן. ניתן לשער שעותק או עותקים נוספים של המחזה נמצאים בגנזיה של עזה צבי, שלא נפתחו עדיין לציבור, לא מוינו ולא קוטלגו. ייתכן שבגנזים שלה נמצאים מסמכי לוואי, שיעידו על תאריך הכתיבה ועל נסיבות העלאת המחזה, אם אכן הועלה על במה. אך מתי ייפתחו אוצרותיה לקהל?

נביא כאן שיר קצר מתוך המחזה, שירו של הילד דווידון:

אם אני הוא דווידוֹן

החבר שלי – שֵׁדוֹן.

גר לו בחצי-בַּדוֹן.

רק אכה בפעמון

הוא יעוף בדין-דין-דון

וייתן לי את ידו

יחד נעלה ל"דוֹ"

ונבוא לרֶה-מִי-פַה-סוֹל-דוֹ!

אם נשגיח במילה בדון, וניזכר בתקופת הבדונים, בתי הבד שהיו אמנם יותר מאוהל אך פחות מצריף, אפשר שייקל עלינו הדבר לקבוע את זמנו של מחזה-הבוסר המוקדם הזה של עזה צבי. צירוף לשוני נוסף במחזה – "הטיל נורה" – מסייע אף הוא לקביעת הזמן. שהרי הטילים החלו להיירות בלשון העברית רק בשלהי שנות החמישים. עד אז המילה טיל לא היתה בכלל קיימת! ותמיהני האם יימצא הבמאי שינסה לביים היום את המחזה לילדים, חרף הקשיים הלשוניים?

דיירי שתי החצרות והמשתתפים המבוגרים הם בעצם הכפלת הניגודים שבין ילדי שתי החצרות. כאשר מושגת פשרה או השלמה או פיוס בין ילדי החצרות, גם עולם המבוגרים מתפייס. יש כאן ניסיון מעניין של עזה צבי לאפיין ניגודים בחברה הישראלית, מזרחיים אשכנזים, מוכרי נפט ומוכרי קרח אל מול מקצועות אחרים ועוד. אבל הניסיון לא מוגדר, לא מושחז ובוסרי. גם לשון הילדים הכאילו-כפויה, העשויה, לא מיטיבה עם המחזה, לבד מזיקוקי הדי נור של הפנטסיה שהיא שיקעה בהם. אפשר שקוראים מעמיקים יגיעו אפילו למסקנה, שיש זיקה בין המחזה הזה לפיטר פן או למחזות פנטסטיים קלאסיים אחרים לילדים.

וכך, בדרך פלאית לא פחות מהתנהלות מחזה הילדים, בה בעת שהתגלה המחזה לראשונה, הולכים ונשלמים שני ספרים על עזה צבי המנוחה. ספק אם ייצאו לאור במלאת שנה לפטירתה, אך סיומם כבר קרוב; האחד – שייצא אצל עוזי אגסי בהוצאת אבן-חושן ובעריכת דוד וַינפֶלד והלית ישורון – יביא בפני הקוראים את כתיבתה של עזה צבי, את מאמריה ומסותיה, ובהן כאמור המסות היפות שכתבה על רפאל צבי אביה.

הספר השני שעורך ומלקט משה גנן, בסיועו של שמעון שְׁלוּשׁ, שניהם ממעריציה הירושלמיים של עזה צבי, יעסוק בפרסומים עליה – מספדים, ראיונות, התרשמויות – שהרי בכל זאת לא כל יוצר זוכה, כמו שהיא זכתה, להיות מנטורית לדורות של משוררים ירושלמיים צעירים; ולא כל אשת ספרות זוכה להיות מצוטטת בחיבה ובהערצה בפסטיבלים של שירה צעירה, כמו "מטר על מטר".

המחזה הקצר יובא בשלמותו בספר היוצא לאור בהוצאת אבן-חושן של עוזי אגסי. עוזי עצמו אף הוא נמנה עם ידידיה של עזה צבי. גם בספר שעורך משה גנן יובאו חידושים, ראיונות לא ידועים ועוד. קשת רחבה של משוררים ושל משוררות נמנית עם שוחרי עיזבונה של עזה צבי: מפנחס שדה, שרקם איתה יחסים מיוחדים ואף שיקע מדמותה בגיבורותיו, ועד למשוררים הירושלמיים הצעירים של היום ששיקעו אותה בשיריהם. קשת נרחבת עוד יותר של שוחרי ספרות מצפים, בוודאי, בקוצר רוח לקרוא מה כתבה עזה צבי ומה כתבו עליה. אני מניח שגם להם, ממש כמו לי, תיגרם הפתעה רבתי, עם קריאת המחזה ועם הוספת התואר "מחזאית" לעזה צבי זיכרונה לברכה.

* * *

שלמה אראל

שלום אהוד, לבעיית עזה – יהודה דרורי כותב: "אז מה עלינו לעשות?" – אין סיכוי שמי שהוא יקבל את הצעותיו. אני מצרף תמצית של הצעה מנומקת שהגשתי לשלטונות לפני למעלה מ-3 שנים, אחרי "ההצלחה" הגדולה של "עופרת יצוקה".

שלמה אראל

הצעה להינתק מעזה (תמצית)

גבולנו עם הרצועה נתפש כגבול בינלאומי בתוקף החלטת החלוקה מ-1947 והסכם שביתת הנשק מ-1949 ויישאר כזה בכל הסדר בעתיד. כל זמן שהקשר העיקרי לעולם הרחב יעבור בשטחה של ישראל – תיתפש ישראל כאחראית לגורלם של 1.5 מיליון תושבי הרצועה. המצב הדמוגרפי האומלל והיעדר כל מוצא לתושבי הרצועה הופך אותה לחממה של טרור, והשליטה של ישראל במעברים, לטוב ולרע, רק מנציחה את האיבה כלפיה.

רצועת עזה הינה פצע ממאיר וסיר לחץ על גבולנו, ושליטתנו בחיי תושביה איננה יתרון כי אם אבן-ריחיים על צוואר המדינה. מוצע לסגור לצמיתות את הגבול היבשתי עם הרצועה, להתייחס אליו כאל גבול עם יישות עוינת, ולפתוח את הים לסחר חוץ ולהגירה של התושבים, תוך שמירה על זכותה של ישראל להגנה עצמית.          היישום לא יוכל להיות מיידי אבל יש להצהיר על הכוונה ולתכנן שלבים ולוח זמנים. יש לתת לסוחרי הרצועה ולמוסדות הסיוע של האו"ם שהות להתארגן. היישום יכול להיות הדרגתי, החל מפריקה מאוניות עוגנות לתוך דוברות ואסדות נחיתה (כמו נמלי יפו ותל-אביב בשעתם) וכלה בנמל עמוק מים. אפשר לצפות לסיוע של המעצמות ומדינות ערב לפרויקט כזה. בניית נמל ופקידות תכופות של אוניות בחוף עזה יספקו תעסוקה לתושבים ויעודדו הגירה לארצות מעבר לים.

מניעת הברחות נשק אל הרצועה איננה יותר קשה מכפי שהיא כיום. ייבוא הסחורות ומצרכי היסוד מקורו מעבר לים וצריך להביא את הנשק לנמלי הטעינה(!) – הספנות העולמית היא תעשייה משוכללת, והמידע על תנועת אוניות וסחורות מצוי בזמן אמת לכל דכפין. הטיפול בספינות שמוצאן ממדינות עוינות איננו שונה מכפי שהוא כיום. לישראל מלוא הזכות למעצר ולחיפוש כל זמן שמתקיים מצב העוינות כלפיה.

הפתרון המוצע כאן יישאר ישים בכל מצב בעתיד, לרבות כזה שלא נראה כיום בעין: הסדר עם הפלשתינים – עם, או בלי עזה; פתיחת הגבול עם מצרים או כל התפתחות אחרת.

אני מציע לקיים בדיקת היתכנות של הרעיון.

בברכה,

שלמה אראל (אלוף בדימ')

נשלח ב-5/5/2009                                                                                                  

* * *

אורי הייטנר

1. יומן בחירות 2013 (ה')

האם הליכוד חתך ימינה?

בתקופת ממשלת אולמרט, הליכוד בראשות נתניהו היה האופוזיציה לשלטון. "ישראל ביתנו", לעומת זאת, הצטרפה לקואליציה בראשות "קדימה".

בבחירות 2009 ליברמן היה לשון המאזניים בין ביבי לציפי. בתקופת מערכת הבחירות הוא לא הודיע במי יתמוך לראשות הממשלה. לאחר הבחירות, תקופה ארוכה הוא ניהל מו"מ עם שני הצדדים.

לקראת אפשרות חזרתו של אולמרט לחיים הפוליטיים, הוא נפגש עם ליברמן, לבחון איתו  אפשרויות לשיתוף הפעולה.

כל אלה לא היו קורים אילו "ישראל ביתנו" היתה מימין לליכוד. אולמרט וציפי לבני לא היו מנהלים מו"מ עם האיחוד הלאומי, שגם לא היה מנהל מו"מ איתם, כפי שהליכוד לא היה מנהל מו"מ עם מרצ.

המפץ הפוליטי הגדול – ההליכה המשותפת של הליכוד ו"ישראל ביתנו" ברשימה אחת לבחירות, עורר תגובות חריפות מצד מפלגות מה שקרוי "מרכז-שמאל". המסר המרכזי היה שהליכוד חתך ימינה כאשר התאחד עם ליברמן. זו אמירה צפויה ומתבקשת, בדיוק כפי שתגובת הח"כים מ"האיחוד הלאומי" לפיהם הליכוד חתך שמאלה לעבר ליברמן שחתך שמאלה לעבר "הליכוד" צפויה ומתבקשת.

האם באמת שיתוף הפעולה בין שתי המפלגות הללו מבטא היימנה של הליכוד?

בתחום המדיני, "ישראל ביתנו" יונית יותר מהליכוד. נכון שליברמן מתבטא בבוטות בלתי דיפלומטית, והדבר צורם במיוחד לנוכח תפקידו כשר החוץ. לא אחת, ראש הממשלה נאלץ לנקות אחריו. אבל לעומקם של דברים, דווקא ליברמן דוגל בפשרה טריטוריאלית עמוקה, כולל ויתור על שטחים מאוכלסים בצפיפות בערבים בתוך הקו הירוק, תמורת השארת גושי ההתיישבות בישראל. מן הבחינה המדינית, אי אפשר בשום אופן לראות בחבירה הזאת חיתוך ימינה של הליכוד.

בתחום החברתי כלכלי, אין הבדל בין שתי המפלגות ולכן גם כאן הגדרה כזאת אינה נכונה.

בענייני דת ומדינה "ישראל ביתנו" היא מפלגה חילונית מובהקת, רחוקה מן הצביון המסורתי של הליכוד. על פי ההגדרות המקובלות בישראל, "ישראל ביתנו" היא הרבה יותר שמאלה מן הליכוד בתחום הזה.

התחום שבו אכן "ישראל ביתנו" היא מפלגת ימין מובהקת, הוא היחס לערביי ישראל. הליכוד הוא מפלגה ליברלית, האמונה על רעיונות של שוויון אזרחי. "שם ירווה לו משפע ואושר, בן ערב בן נצרת ובני" שורר ז'בוטינסקי. מנחם בגין, כראש האופוזיציה לשלטון מפא"י, נאבק למען ביטול הממשל הצבאי לערביי ישראל. ליברמן, לעומת זאת, מזלזל בדרכו ההיסטורית של הליכוד בנושא זה, שהינה "פיינשמקרית" בעיניו. גישת "בלי נאמנות אין אזרחות" מנוגדת בתכלית לעקרונות הדמוקרטיה, למגילת העצמאות ולעקרונות הליכוד. נשאלת השאלה האם "ישראל ביתנו" תסיט את הליכוד מדרכו, או שמא האיחוד בין המפלגות יביית וירסן את ליברמן?

ימים יגידו.

Win win

המהלך הפוליטי של נתניהו וליברמן הוא מהלך מבריק. מה עומד מאחוריו?

בראש ובראשונה, כבכל איחוד, התקווה לסינרגיה, כלומר לשלם הגדול מסכום חלקיו.

מעבר לכך, לשני האישים אינטרסים המצדיקים את המהלך. נתניהו קורא סקרים ויודע שניצחונו בבחירות כמעט מובטח. הוא חושב על הבוקר שלמחרת, ורוצה לחלץ את עצמו מהמבנה הקואליציוני הגורם לתלות במפלגות אחרות. המצב שבו מפלגת השלטון היא מפלגה בינונית בגודלה, מערער מאוד את המשילות. נתניהו רוצה להחזיר את ישראל לימים שבהם מפלגת השלטון נהנתה ממספר מנדטים גדול והתלות שלה בשותפות היה קטן הרבה יותר. ההליכה המשותפת על ליברמן עשויה לספק לו את מבוקשו.

ומדוע ליברמן ויתר על עמדת הכוח של שותף קואליציוני, כדי להיות שותף במפלגה הגדולה? הסיבה שלו אחרת לגמרי. שאיפתו של ליברמן היא ראשות הממשלה. "ישראל ביתנו" הייתה המנוף להכרה בו כמנהיג מפלגה וככוח פוליטי משמעותי. אולם "ישראל ביתנו" מיצתה את הפוטנציאל האלקטורלי שלה ולכן סיימה את תפקידה. כרגע, ליברמן חותר להגיע עם כ-15 הח"כים שלו לליכוד. אני מעריך, שזמן לא רב אחרי הבחירות יהיה איחוד מלא בין המפלגות, וליברמן יבנה את התמודדותו על הנהגת המפלגה והמדינה בעידן שאחרי נתניהו, מול יריבים כבוגי יעלון, גדעון סער ואחרים.

לפיכך, זהו מהלך מובהק של win win. שני הצדדים מרווחים מן העסקה. מה שיכול לטרפד את החגיגה הוא כתב אישום נגד ליברמן.

אין זה מן הנמנע שבתוך ימים או שבועות יוגש כתב אישום נגד ליברמן. במקרה כזה, ימצא נתניהו את עצמו עם חטוטרת מאוד לא סימפטית ערב הבחירות, כאשר מס' 2 ברשימתו הוא נאשם בפלילים.

האם שלי תמצמץ?

מה ההבדל בין ציפי לבני לבנימין נתניהו בתחום החברתי כלכלי? שום הבדל. שניהם דוגלים בגישה שמרנית, ניאו ליברלית. ציפי לבני היא "קדימה", ובענייני חברה וכלכלה "קדימה" היא מפלגת ימין מובהקת. ציפי לבני לא פרשה מן הליכוד בשל המדיניות הכלכלית אלא בשל הקו המדיני.

לאורך שנים רבות, גם מפלגת העבודה שידרה על אותו גל. מאז בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות המפלגה, היא הובילה בה שינוי מהותי – מפלגת העבודה אימצה קו סוציאל דמוקרטי, העמידה אותו על ראש שמחתה תוך דחיקת הסוגיה המדינית לשוליים והיא בונה את עצמה ואת מפלגתה כאלטרנטיבה סוציאל דמוקרטית לדרך של הליכוד ו"קדימה".

משמעות סדר העדיפויות של שלי יחימוביץ', היא שעדיפה בעיניה חבירה ליריבים בתחום המדיני כדי לקדם את האג'נדה החברתית שלה, על פני חבירה ליריבים בתחום החברתי כדי לקדם אג'נדה מדינית.

עד כה, מפגינה שלי יחימוביץ' עמידות ונחישות מול הלחצים לסטות מן הקו שלה. עתה, לאור האיחוד בין הליכוד ל"ישראל ביתנו", הלחץ על שלי יחימוביץ' לשתף פעולה עם ציפי לבני ואולי גם עם יאיר לפיד, יגבר באופן משמעותי. מול הליכוד הגדול, יאמרו עליה, יש צורך באחדות ה"מרכז-שמאל". יטענו כלפיה, שבשל ענייני אגו היא מונעת את גיבוש הגוש של השבט, והיא תישא באשמת הכישלון.

זהו מבחן מנהיגות קשה לשלי יחימוביץ'. האם היא תדבק בדרכה ובאסטרטגיה הפוליטית שלה, הוא שמא תמצמץ ותהרוס את מה שהיא בנתה במחי אשליית ציפי לבני?

ככלב שב על קיאו

בספר משלי נאמר: "כְּכֶלֶב שָׁב עַל-קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (משלי כו, יא). כך, בתגובה פבלובית, כל אימת שישראל מותקפת, יש בתוכנו מי שמיד יוצאים נגד ... ישראל, מאשימים אותה בהסלמה (תמיד אפשר להמציא איזו אשמה, שאלו את גדעון לוי) ואם ישראל עוד מעזה להגן על עצמה, על אחת כמה וכמה.

וכך, לנוכח מתקפת הקסאמים על אזרחי הדרום, יצאו כמה עשרות ישראלים מכוערים, צעירי מרצ, להפגנה ליד ביתו של שר הביטחון, בקריאות נגד ההסלמה היזומה בידי ישראל מסיבות אלקטורליות, וקראו סיסמאות שווא נבובות כמו "לא רוצה למות למען 'עצמאות'" וכד'.

ראש הממשלה מתהדר במערכת הבחירות בשקט הביטחוני ואף מציג את עצמו כזהיר, ללא אצבע קלה על ההדק, ללא הרפתקנות ביטחוניות. איזו סיבה יש לו לפעול נגד הקמפיין של עצמו, בייזום הסלמה ערב הבחירות? האם שיבוש חייהם של מאות אלפי ישראלים היא נכס אלקטורלי? הרי אלה דברי הבל ורעות רוח. אדרבא, אם יש שיקולים אלקטורליים בפעולת ישראל ב"סיבוב" הזה, זהו האיפוק והריסון הקיצוניים שישראל נקטה, כדי למנוע הסלמה, והשתלבותה המהירה ביוזמה המצרית להפסקת האש.

אבל טיעונים רציונליים אינם רלוונטיים כאשר מדובר בישראלים המכוערים האלה, צעירי מרצ. תגובתם פבלובית, במיוחד בתקופת בחירות. וזהבה גלאון הוסיפה אף היא עוד קיסם של הסתה למדורה (ואח"כ הצטדקה שלא האשימה את הממשלה בהסלמה משיקולים אלקטורליים, אלא רק הזהירה מפני הסלמה משיקולים אלקטורליים...)

על רקע ההתנהגות הנואלת והמכוערת הזאת, ראוי לציין לשבח את שלי יחימוביץ', שנהגה כאופוזיציה אחראית ונאמנה והתייצבה מאחורי פעולות הממשלה וצה"ל ללא סייג.

הפייגלינים של מפלגת העבודה

פייגלין אינו באמת ליכודניק. בהשקפותיו המדיניות הוא ימינה מן האיחוד הלאומי. אילו רץ כמפלגה נפרדת לבחירות, ספק רב אם היה עובר את אחוז החסימה. הוא בחר בדרך אחרת – השתלטות עוינת על הליכוד, מפלגת שלטון גדולה ורחבה. להשתלט על הליכוד הוא לא הצליח וכנראה גם לא יצליח, אך בהחלט הצליח להתברג וקבוצתו הייתה לגורם רב השפעה בליכוד.

גם במפלגת העבודה יש פייגליניזם – ניסיון של גורמים רדיקאליים קיקיוניים לבצע השתלטות עוינת על מפלגה הרחוקה מן האידיאולוגיה שלהם ת"ק על ת"ק פרסה. בניגוד לפייגלין המקורי, הם אינם מנסים, לעת עתה, להתמודד על ההנהגה, אלא להשתבץ בכנסת.

בפרק הקודם ביומן הבחירות כתבתי על יריב אופנהיימר. קיצונית הרבה יותר ממנו היא מירב מיכאלי.

הטור של מיכאלי ב"הארץ" ממוקם, מבחינה אידיאולוגית, לא רחוק מן הסביבה של גדעון לוי, עמירה הס ויצחק לאור. ובמפה הפוליטית היא נמצאת הרבה משמאל למרצ. היא תומכת בעריקת חיילי צה"ל מהגנה על המדינה ("סרבנות", בכיבוסית מצויה) ובכלל, עמדותיה הן פוסט ציוניות מובהקות.

בנוסף לכך היא גם שוביניסטית אנטי גברית. כפמיניסט מושבע ומוצהר, המאמין בכל לבי בשוויון המינים, אני סולד משוביניזם גברי ונשי כאחד. שנאת הגברים של מיכאלי אינה פמיניזם אמיתי. כפי שהלאומנות היא מוטציה של הלאומיות, כפי שהסטליניזם הוא מוטציה של הסוציאליזם, כפי שנטורי קרתא הם מוטציה של הדתיות, כך השוביניזם הנשי הוא מוטציה של הפמיניזם.

שלי יחימוביץ' יוזמת שינוי מבורך בחוקת הבחירות של מפלגתה – 13 שנות צינון למורשעים בעבירות פליליות בטרם שיוכלו להתמודד. מן הראוי שתיזום שינוי נוסף – הצהרת נאמנות לעקרונות יסוד, כתנאי להתמודדות. מי שמתנגד לציונות או מי שתומך בסרבנות, לא יוכל להתמודד במפלגת העבודה. שיתמודד בחד"ש.

במעגלי צדק

אילו הייתי חבר מפלגת העבודה, המועמד הראשון שהייתי בוחר בו בפריימריס היה חילי טרופר. טרופר הוא אידיאליסט צעיר, החולם ומגשים רעיונות של צדק חברתי.

חילי הוא בן 34 בלבד, אך יש לו רקורד עשיר של עשייה מוצלחת מאוד למען החברה הישראלית. הוא שירת כקצין ב"דובדבן" וממשיך לשרת בה עד היום במילואים. הוא היה אחד הדמויות המרכזיות בעמותת "גשר", אותה ייסד אביו, הרב ד"ר דניאל טרופר, המכהן כנשיאה. "גשר" הינה עמותה הפועלת לקירוב לבבות בין חילונים ודתיים ושותפה בעמותת "פנים", ארגון הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל.

לאחר שחרורו מצה"ל עבד כמדריך חבורות רחוב. הוא יסד את עמותת "שכן טוב" – העוסקת בחלוקת מזון לנזקקים, מועדוניות לילדים מאוכלוסיות מוחלשות ועוד פעילויות צדקה מבורכות. מתוך הפעילות הזאת וההיחשפות לעוני ולמצוקות בחברה הישראלית, הבין חילי שאין להסתפק בצדקה, ויש לחתור לצדק חברתי, כלומר לפתרון עומק של חוליי החברה ולא רק עזרה לנפגעיה. הוא הקים את עמותת "במעגלי צדק", ארגון של צעירים דתיים, הפועלים למען צדק חברתי ברוח היהדות. הארגון עוסק הן בחינוך והסברה והן באקטיביזם חברתי.

אחת היוזמות המרכזיות והברוכות של הארגון, היה תו התקן של כשרות חברתית. כדתיים, שאלו את עצמם טרופר וחבריו, איך זה שהם לעולם לא יאכלו במסעדה המוכרת מזון לא כשר, אך לא ישאלו את עצמם האם תנאי ההעסקה במסעדה שהם אוכלים בה הוגנים, האם העסק נגיש לבעלי צרכים מיוחדים ועוד. הם פיתחו מודל מקצועי מאוד להגדרת הכשרות החברתית של עסקים, הנפיקו תעודות כשרות לעסקים המעוניינים בכך ועומדים בקריטריונים. הרבה מאוד ירושלמים מקפידים לא להיכנס לעסקים שאין להם כשרות חברתית. בני נוער שהתנדבו לפעול במסגרת הארגון, החלו לברר האם אנשי האחזקה והאבטחה בבתי הספר שלהם הנם עובדי קבלן, האם הם מקבלים שכר נאות ולהיאבק בתוך בית הספר לשינוי. אלו רק חלק מן הפעילות העשירה של העמותה.

בשמונה מעלות הצדקה של הרמב"ם, המעלה הגבוהה ביותר היא לסייע לנזקקים לצאת ממצבם, מה שקרוי – לתת להם חכות. חילי היה בין מקימי קרן "פסיפס" – המסייעת לאנשים להיחלץ מקשיים כלכליים באמצעות מימון אבחונים, סיוע ברכישת מקצוע, מלגות לימודים ועוד.

כמו כן הוא היה ממייסדי וראשי תנועת "אחריי!" הפועלת בפריפריה ובשכונות מצוקה, לטיפוח מנהיגות צעירה של בני נוער. אלפי בני נוער שותפים בה, ועוסקים בהתנדבות ובעשייה למען הקהילה. גולת הכותרת של התנועה היא קורס ההכנה לצה"ל, המחנך, מעודד ומכשיר את בני הנוער לשירות משמעותי בצה"ל.

בשנים האחרונות חילי ניהל בהצלחה את בית הספר "ברנקו וייס" ברמלה, המעניק הזדמנות שניה לבני נוער שנשרו ממערכות החינוך הרגילות.

הצטרפותו של חילי לפוליטיקה היא בשורה חשובה לחברה הישראלית. אין ראוי ממנו. אני מקווה שהצטרפותו היא ראשית ביטול הזיהוי של מפלגת העבודה כמפלגה חילונית, והפיכתה למפלגה כלל ישראלית.

ככל שמפלגת העבודה תהיה מפלגה של טרופרים ולא של אופנהיימרים, כך היא תצדיק את יומרתה להמשיך ולשאת את דגל תנועת העבודה הציונית.

אורי שגיא והעיקרון הפיטרי

בספרו "העיקרון הפיטרי" (1968) ניסח לורנס ג'יי פיטר את אחד מחוקי היסוד של ארגון היררכי. העיקרון הפיטרי קובע, שכל עובד מוצלח יקודם בתפקידו, כל זמן שהוא מבצע את תפקידו בהצלחה והוא יתקבע בסופו של דבר, בתפקיד הראשון שאותו לא יבצע כהלכה. כיוון שבתפקיד זה ייתפס ככישלון, לא יקודם עוד ויתקע בו שנים רבות. כך, טוען פיטר, המערכת ההיררכית מנתבת את עובדיה דווקא לתפקידים שאין הם מתאימים להם.

הצבא הוא מערכת היררכית מובהקת, הנמצאת כל העת בשדרוג מפקדיה בסולם הפיקוד והדרגות. ככזאת, המערכת הצבאית מועדת לפורענות הפיטרית. אלא שהמוביליות הרבה בצבא, אינה מאפשרת היתקעות ארוכה של אדם בתפקיד. לעיתים הוא ייבעט כלפי מעלה, אך סביר לרוב הוא ייבעט החוצה.

אורי שגיא הוא התגלמות העיקרון הפיטרי. הוא היה חייל למופת, מפקד נערץ, קצין מצטיין, מח"ט יוצא מן הכלל – גאוות "גולני". וכך הוא התקדם בסולם הדרגות והפיקוד עד שהגיע לתפקיד ראש אמ"ן. בתפקיד זה יצר את הקונספציה המופרכת והמסוכנת אודות "השינוי האסטרטגי" של אסד, שהחליט להביא לשלום עם ישראל. בשל אופי המוביליות בצה"ל הוא לא נתקע בתפקיד ראש אמ"ן, אבל הוא נשאר תקוע בקונספציה בה התאהב, והוא שבוי בה גם בחלוף שנות דור, לאחר שהמציאות הוכיחה שוב ושוב את מופרכותה.

הקונספציה הזאת היא הנדוניה המפוקפקת ששגיא מביא עמו לפוליטיקה.

כגנב במחתרת

ביומן הבחירות הקודם כתבתי על החלטתי שלא לתמוך במפלגת העבודה, הכוללת בהנהגתה את אורי שגיא, אף שעד הצטרפותו זאת היתה נטייתי. מיד שאלו אותי רבים, אם המסקנה מכך היא שאתמוך בליכוד.

האפשרות של תמיכה בליכוד אינה אופציה בעבורי, מאותן הסיבות ששקלתי לתמוך במפלגת העבודה – התנגדותי לדרכו החברתית הכלכלית של הליכוד ובמיוחד של נתניהו. אולם בוודאי שהרקורד של נתניהו בסוגיית הגולן אינה סיבה בעבורי לתמוך בו, אלא דווקא להתנגד לו. בשתי הקדנציות שלו כראש הממשלה, סובב נתניהו את הציבור הישראלי בכחש, וכגנב במחתרת ניסה לממש בסתר את מה שאורי שגיא מטיף לו בגלוי.

אני מבכר רע גלוי על רע סמוי.

קרב מאסף חשוך

בשנת השישים למדינת ישראל ערכתי יחד עם עמיתיי ד"ר מיכל אפללו וד"ר יעקב מעוז חוברת – סדר יום העצמאות של החברה למתנ"סים: "אנו מכריזים בזאת". את החוברת סיימנו בתפילה לשלום המדינה ולצדה טקסט שכתב הרב שלמה אבינר על משמעות התפילה הזאת בעבורו.

הרב אבינר כתב את הדברים לאחר ההתנתקות, כאשר גורמים בציונות הדתית גילו סממני בדלנות מן המדינה, ובין השאר הפסיקו לקרוא את התפילה הזאת. המסר המרכזי של הרב היה, שגם אם המדינה פועלת בניגוד מוחלט לעמדותיו, זו המדינה שלו והוא מאמין בה ואוהב אותה. וגם אם הממשלה, כל ממשלה, נוקטת בקו שמקומם אותו, זו הממשלה שלו והוא מכבד אותה ומתפלל לשלומה.

בתקופת ההתנתקות, הרב אבינר יצא בשצף קצף נגד הקריאות לסרבנות. הוא היה לסמל הממלכתיות בציונות הדתית והפך לסדין אדום בקרב אנשי הימין הקיצוני, שהפכו אותו מוקד לגידופים והתנכלויות בנוסח "תג מחיר".

ומדוע אני מזכיר זאת? כדי להצביע על המורכבות הרבה של המגזר הדתי לאומי. הנה דווקא אותו רב ממלכתי ומתון, הוא בין הפנאטים ביותר כאשר מדובר בשיוויון המינים ובכבוד לאישה. הוא אובססיבי בנושא ה"צניעות" ובשמה הוא דוגל בהדרת נשים. השבוע הוא פסק שאסור לנשים להתמודד לכנסת. הוא כתב, שראוי היה שלא תהיה להן גם זכות בחירה, אך עם העובדה הזאת יש להשלים.

אלו עמדות חשוכות ונבערות ועל הציונות הדתית להתנער מהן מכל וכל. ובכלל, מן הראוי שהציונות הדתית תחזיר עטרה ליושנה, ותחזור לרוחה המקורית, המכבדת את הרבנים ומקבלת מהם השראה, אך אינה מקבלת את מרותם ואינה מתייחסת אליהם כאל פוסקים. בכך היא נבדלה מן החרדיות, אך הרוח החרד"לית הקיימת בתוכה היום, מטשטשת את ההבדל המהותי הזה.

הדבר החיובי היחיד בהקשר של דברי הרב אבינר, הוא שהתופעה שהוא מייצג היא ניסיון להתמודד עם מהפכה פמיניסטית ברוכה בתוך הציונות הדתית, לא רק באשר למקומה של האישה בחיים הציבוריים, אלא גם בבית המדרש ובבית הכנסת. אני מאמין, שהמהפכה הזאת חזקה יותר מקרב המאסף החשוך של הרב אבינר.

2. ראשיתו של תיקון

כאשר רבין נרצח, הייתי דובר ועד יישובי הגולן. היה זה בתקופת המאבק נגד נסיגה מהגולן, וראש הממשלה יצחק רבין היה היריב העיקרי שלנו. אולם כאשר נודע דבר הרצח, חשתי כאילו הכדורים שנורו לעברו של ראש הממשלה כוונו ישירות אליי. לא זכור לי אירוע כלשהו לפני הרצח או אחריו, שגרם לי לתחושה כה מרה וצורבת של כאב, של צער, של אובדן, של חוסר אונים, של זעם, של אסון לאומי. כך חשתי אני וכך חשו כל חבריי.

במלאת שבוע לרצח, השתתפתי בכנס זיכרון ושיח באחד מקיבוצי עמק בית שאן. בדרכי לכנס, שמעתי ברדיו את אמנון אברמוביץ' מדבר על כך שבאירוע לזכר רבין במהלך השבוע יצאו אנשים רבים ונכנסו למכוניות ועליהן המדבקה "העם עם הגולן". הוא כינה אותם "צבועים". בכנס עצמו התקבלתי בעוינות רבה, כמי ששייך לצד של "הרוצחים". תגובות דומות קיבלתי למחרת, עת השתתפתי יחד עם רבים מחבריי בעצרת ענק בכיכר רבין. זאת, חרף העובדה שאופן המאבק שניהלנו היה מופת של דמוקרטיה, היפוכה המוחלט של האלימות, ששיאה היה הרצח. אבל די היה בכך שנאבקנו נגד הממשלה, כדי שיסמנו אותנו.

אני קיבוצניק גלוי ראש, ולכן לא ספגתי את מה שספגו חבריי, אנשי הציונות הדתית, שנרדפו עד חורמה בעקבות הרצח. במקום שכל הכוחות בעם ישראל, הדוגלים בדמוקרטיה וסולדים מאלימות והתלהמות, יתאחדו בגינוי והוקעה של הרצח, של הרוצח, של ההסתה שקדמה לרצח, נוצל הרצח לעשיית הון פוליטי, לדה-לגיטימציה כלפי כל מי שהעז להתנגד למדיניות הממשלה. המסר הזה הוא היפוכו המוחלט של המסר הראוי. על פיו, לא נרצח ראש הממשלה של כל מדינת ישראל בידי טרוריסט בן עוולה, אלא ראש הממשלה של המחנה "שלנו" נרצח בידי המחנה "שלהם". עד היום יש המטפחים את המסר הזה. העצרת המרכזית בכיכר רבין מידי שנה, הפכה לאירוע המסמל את המגמה הזאת – המפגש השנתי של המחנה, המתכנס ליצור דה-לגיטימציה למחנה האחר. התוצאה העיקרית של המגמה הזאת, היתה פיחות הולך וגובר בזכרו של רבין ז"ל ובמעמדו של יום הזיכרון הממלכתי לרצח רבין.

העצרת שנערכה השנה בהובלתן של תנועות הנוער בראשות תנועת "דרור ישראל", היתה שונה. יוזמי העצרת הזמינו את תנועת "בני עקיבא" ואת הציונות הדתית להשתתף בה, וראשיה הוזמנו לשאת דברים בעצרת. לראשונה, אנשי הימין והשמאל משלבים ידיים באמירה משותפת, חדה וברורה, בעד הדמוקרטיה, בעד אחדות לאומית שמעל למחלוקות, בעד לגיטימיות הדעות השונות, בעד שיח פלורליסטי של כבוד הדדי, בעד כיבוד החלטות הכנסת והממשלה גם כשאנו מתנגדים להן, נגד אלימות, נגד גזענות, נגד הסתה.

דובר תנועת "המחנות העולים" ערן אבידור, חבר קיבוץ נערן בבקעת הירדן ומיוזמי העצרת, כתב בעיתון "ידיעות הקיבוץ": "זה לא מאבק בין שמאל לימין. ישנם רבים המתנגדים לפתרון שתי המדינות אך מתביישים בגזענות ובשנאה, וישנם כאלה התומכים בפתרון שתי המדינות והם גזענים, שונאים ומסיתים בכל רמ"ח אבריהם."

אין לי ספק שדברים אלה יקפיצו רבים במחנה ה"שמאל", כפי שהשתתפות "בני עקיבא" בעצרת עוררה התנגדויות בתוך הציונות הדתית, אך מי שבחרו בדרך הזאת, משני הצדדים, בחרו בדרך הנכונה. זו הדרך הראויה לציין את יום השנה לרצח ולחנך את הדור הצעיר לערכים דמוקרטיים.

אני מקווה מאוד שאין זו אפיזודה חד פעמית, אלא תחילתו של מפנה, ראשיתו של תיקון לאומי וחברתי.

* * *

יוסף דוריאל

64 שנים לבלוף שהולבש על מבצע "יואב"

ב-22 באוקטובר 1948 הסתיים מבצע יואב בחזית הדרום, שפתח את המפנה במלחמה, בה הופעל לראשונה חיל האוויר ככוח אסטרטגי שמנע, בין היתר, את הפצצת תל-אביב, אך חשף לפניי לראשונה את הפוליטיזציה בצה"ל, שגבתה מחיר יקר ללא הפקת לקחים.

בספטמבר 1948 הסתיימו בחינות הכניסה לקורס הטייס הראשון של חיל האוויר בישראל, ו-60 החניכים שהתקבלו נשלחו, קודם-כל, לשמש צוות אוויר קרבי, כמטילי פצצות במטוסי התובלה מסוג "קומנדו"-C-46  – שהוכשרו כמפציצים מאולתרים, עם טייסי מח"ל (מתנדבי חו"ל). הם שימשו להטסת צנחנים במלחמת העולם השנייה, ובדרך-לא-דרך הגיעו לבסיס שלנו בתל-נוף.

בסיס תל-נוף הענקי, שהוקם בזמנו עבור חיל האוויר הבריטי, שימש גם להיערכות כוחות היבשה של צה"ל שהוכנו לקראת מבצע בשם "עשרת המכות". על כלי הרכב שלהם נצבע סמל של שלושה חיצים קדימה, שהיה בו משהו מלהיב לגבי הצעירים ששאפו לנצח את המצרים, אבל בינתיים היינו במצב של הפסקת אש איתם, שנקבעה לפי החלטת האו"ם. האש הופסקה כשכוחותינו היו מופרדים מהנגב על ידי פרוזדור מצרי כשבמרכזו – מצודת טֶגארט – תחנת המשטרה הבריטית של עיראק אל-סואידן, שהם מסרו לכנופיה ערבית ששלטה משם באש על אזור קיבוץ נגבה וקיבלה את הכינוי – "המפלצת על הגבעה".

התקפה של צה"ל לתיקון מצב בלתי נסבל זה לא היתה אפשרית בגלל התחייבות לאו"ם לשמור על הפסקת האש, אלא אם כן המצרים עצמם יפתחו בהתקפה. ואכן, כששיירה ישראלית, בפיקוח משקיפי או"ם, לפי הסכם הפסקת האש, העבירה אספקה לנגב הנצור ב-15 באוקטובר, ובאמצע הדרך התפוצץ בה מטען של דלק, המצרים פתחו באש פראית, שאיפשרה, מבחינת ההתחייבות לאו"ם, לפתוח בהתקפה הישראלית שהוכנה מראש תחת הכינוי "עשרת המכות". המטוסים הכבדים של חיל האוויר, עם מטילי הפצצות של 50 ק"ג מהקורס שלנו, הופעלו לראשונה ככוח אסטרטגי להפצצות בעומק המערך המצרי אל מול אש אנטי-אווירית קטלנית שלהם. כך הותקפו שדה התעופה המצרי באל-עריש ויעדים מתאימים אחרים שלהם – תופעה שהפתיעה את המצרים, ובין היתר – רמזה להם שיש לנו תשובה להפצצות הרצחניות שלהם על תל-אביב – עם מפציצים שיוכלו להגיע גם לקהיר. הרמז הובן וההפצצות על תל-אביב נפסקו. אולם, ההתקפה הקרקעית של צה"ל נתקלה בהתנגדות עזה, וכיבוש "המפלצת על הגבעה" הצליח רק לאחר שבע התקפות שנהדפו עם אבידות כבדות לנו.

אנו, חברי צוות האוויר הקרבי, היינו מעודכנים במה שקורה בחזית, משיחות עם קציני הכוחות הלוחמים שעברו בשלבים שונים את הבסיס שלנו וחלקו איתנו את שעות המנוחה במועדון הקצינים שהבריטים השאירו במחנה. רוב חברי קורס הטיס הראשון הגיעו מיחידות לוחמות, עם הבנה כזו או אחרת בלוחמה היבשתית, והרשינו לעצמנו להתווכח על מהלכי הלחימה שהדאיגו את כולנו, מהסיפורים על אבידות כוחותינו. אולי זה נראה מוזר, אך פחות היינו מודאגים ממה שקראנו בז'ורנלים על מלחמת העולם השנייה, בהם סופר כי רוב צוותי האוויר שהפציצו את גרמניה לא חזרו הביתה.

לי היה עניין אישי בתיחקור הקרבות בחזית הדרום כי אחותי היחידה שולמית, שהתנדבה כחובשת קרבית להגנת קיבוץ ניצנים והצילה פצועים תחת אש, הוכרזה כנעדרת בסיום הקרב הקשה עם המצרים, וחיפשתי כל מי שיכול היה להעיד על מה שקרה שם. וזאת – אחרי שנוכחתי שמפקדי גבעתי פשוט משקרים בכל הנוגע למפלות שספגו  מהמצרים לפני ההפוגה של יוני 1948.

ב-20 באוקטובר התבשרנו שאחרי קרבות קשים נכבשו משלטי חוליקאת ונפתחה הדרך לנגב. זה נוצל מיד להתקפה על באר שבע, שנכבשה ב-21 באוקטובר. המצרים, שנבהלו מסכנת כיתור, נסוגו מהר מהעמדות הצפוניות יותר – אל דַרומה ממג'דל (שהיא אשקלון של היום), כשכוחותינו תופסים בחזרה את ניצנים, שנכבשה ב-7 ביוני. במצב זה נפסקה הלחימה ב-22 באוקטובר.

החלטתי לנצל את ההפוגה הזמנית ולהגיע לניצנים כדי ללמוד את מה שאפשר מהקרב בו נעלמה אחותי. יחד עם חבר יוצא חטיבת גבעתי, שהכיר אותה, הגענו למקום וערכתי סיור בעמדות ההגנה של הקיבוץ ובבניין המפקדה, שם מצאתי חדר מלא ניירת שהמצרים תפסו במקום לצרכי המודיעין שלהם. חיפשתי שם את היומן של שולמית, אותו היא ניהלה מזה שנים, אך לא מצאתי דבר. לעומת זאת קיבלתי הלם מהדלות וחוסר המקצועיות של עמדות ההגנה שניבנו סביב הקיבוץ על ידי קבלן של פקידי הביטחון, ולפי מה ששולמית כתבה לי עלו בכסף רב. לא היתה שם אפילו עמדה אחת מבטון דוגמת הפילבוקס הבריטי.

מי אחראי לבוּרוּת כזו בהקמת ביצורים? את זה גיליתי רק זמן רב לאחר הביקור בשטח, והתברר שמי שהתמנה על ידי שמעון אבידן – מפקד חטיבת גבעתי – כאחראי להקמת הביצורים במרחב הלחימה שלו היה מפקד ההגנה בנגבה – יצחק דובנו, שכינויו המחתרתי היה יואב. הוא גם נודע כממונה על ההדרכה בפלמ"ח, אבל מה שקבע, כנראה, את מעמדו היה השתייכותו למפלגתו של אבידן – השומר הצעיר, ובמעמד זה הוא גם סירב לקבל הוראות ממפקד גדוד 53  (לימים – תא"ל יצחק פונדק) שהיה אחראי לגזרה בה נכללה ניצנים, אך לא השתייך למפלגתו.

התברר שגם את חפירות ההגנה בנגבה הוא בנה באותה בוּרות – בקווים ישרים – שפצצה הנופלת בנקודה כלשהי בהם הורגת את מי שנמצא בהמשך החפירה. וכך הוא עצמו נהרג בחפירה שנועדה להגן עליו, כשהמצרים הפציצו את נגבה ב-21.5.48. קרב הגבורה המפורסם על נגבה התנהל רק עשרה ימים לאחר נפילתו, מה שלא הפריע לפוליטרוקים להגדיר אותו כגיבור מלחמה. גם לא יכולתי להבין איך חזית הדרום הפקירה להשתלטות ערבית את מצודת טגארט, שכונתה גם "משטרת נגבה", שנבנתה על אדמות הקרן הקיימת ממול לקיבוץ והפכה ל"מפלצת על הגבעה" אחרי ששבע התקפות צה"ל עליה נהדפו באבידות כבדות.

לימים, סיפרתי לתא"ל יצחק פונדק, שהיה אז מפקד גדוד 53 בגבעתי, איך בחזית הצפון – משם הגעתי לקורס הטיס אחרי ההפוגה השנייה –  תפסנו בנייני משטרה בריטיים מיד כשהם עזבו אותם, כדבר מובן מאליו, עוד לפני הכרזת המדינה ולפני שכנופיה ערבית יכלה לתפוס אותם.

באפריל השתייכתי לכיתה של סטודנטים מהטכניון שאיבטחה את הכביש לחיפה מבסיס סמוי בזיכרון יעקב. כשנודע לנו שהבריטים עוזבים את בניין המשטרה בצומת פורדיס, לא שאלנו אף אחד, ובאופן הפגנתי תפסנו את הבניין והצטלמנו עם נשק גלוי בחזית שלו. זה הספיק שכנופיות הערבים שהיו בטווח הליכה מאיתנו לא ינסו להשתלט על הבניין. צילום כיתת הלוחמים בחזית המשטרה הונצח גם בספרי "ללמוד מהחיים", ועל כך סיפר לי יצחק פונדק שבצורה דומה הוא תפס את משטרת גדרה, ללא קרב. אבל, כשהציע בתרגיל דומה לתפוס את משטרת נגבה לפני שכנופיה ערבית תשתלט עליה – יצחק דובנו מנע זאת ממנו, בסיפור שכבר שילם שוחד למפקד הבריטי כדי שיעביר לו את הבניין לכשיפנה אותו.

הבריטי שונא היהודים עשה כמובן את ההיפך, ולאורך כל מבצע "עשרת המכות" הוקז שם דם מיותר של חיילינו, עד שהמבצר נכבש על ידי חטיבה 8 – אחר סיום המבצע, אך נקרא לכבודו של יצחק דובנו – "מצודת יואב". יגאל אלון, מפקד החזית, לא הסתפק בזה והחליט לקרוא לכל מבצע "עשרת המכות" בשם "מבצע יואב". ואם זה לא הספיק, אז התברכנו בכמה הנצחות נוספות של שמו – כמו קיבוץ שדה יואב, חמי יואב ומועצה אזורית יואב.

לא הייתי מזכיר את כל הפרשה אלמלא תרבות זו של הכתרת גיבורים שלא היו – המשיכה ללוות אותנו גם במלחמת יום הכיפורים ושימשה לקידום מפקדים בלתי ראויים, ללא הפקת לקחים מכישלונותיהם.        

* * *

יוסי אחימאיר

יאיר מסדר עתיד לקארין ועדי

אלה הם ימים של גיוס והתגייסות. פעולת הגיוס האינטנסיבית, ואם תרצו – החיזור, נעשית בכמה חזיתות, וליתר דיוק – מפלגות. מנהיגי מפלגות נפגשים בסתר עם ידוענים מתחומים שונים, גנרלים, עיתונאים, אמנים וכיו"ב, מנסים לדבר על לבם: בואו, הצטרפו אליי, תקבלו מקום טוב באמצע. רק תגידו "כן" ומיד נכנס מסיבת עיתונאים שבה נציג אתכם, נהלל אתכם בפומבי, נספר עליכם ניסים ונפלאות.

מכרזי סוף העונה הללו, לקראת פתיחת עונת הבחירות, מגיעים לידי אבסורדים בלתי רגילים. פתאום יש עתיד לאחת קארין אלהרר ולחברתה עדי קול. גם אם על פי הסקרים מפלגתו של לפיד תקבל 12-10 מנדטים "בלבד" – השתיים כנראה בפנים. בקרוב הן חברות כנסת. על אחת כמה וכמה אם לפיד, כתחזיתו האישית ה"חתומה", יקבל 22 מנדטים.

באופן אישי אינני מאמין, שלפיד יקבל מספר מנדטים דו-סיפרתי. הסיבות לכך הן לא רק המצע המעורפל והדברים הקצת-מבולבלים שהעיתונאי לשעבר, פוליטיקאי הבוסר, מציג לציבור, אלא גם בגלל שיטת גיוס המועמדים שהנהיג. האם שני השמות שזה עתה הזכרתי, בצירוף השם ה"ביטחוני" יעקב פרי – ישאו פרי ל"יש עתיד"? האם עד כדי כך הציבור הרחב מסונוור מהשמות הללו כדי שיצביע למפלגה שזה עתה הפציעה בשמי הפוליטיקה הישראלית?

אין לזלזל ביאיר לפיד. הוא מוכשר, הוא "מדליק", אבל הוא "צפוני" מובהק, וככזה מרכיב את רשימתו מ"צפונים" כמוהו. בלי דמוקרטיה, בלי בחירות פנימיות, בלי לפחות איזו מראית-עין של ועדה מסדרת. זאת מפלגה זאת? האם הידוען יאיר לפיד ושאר הידוענים שהוא מצרף אליו, יספחו אליו בסופו של דבר המוני מצביעים מעבר לבועה התל-אביבית?

מה אומרים לציבור הרחב ה"ידועניות" עדי וקארין? מה עושה אותן למועמדות ראויות באופן אובייקטיבי לשבת בכנסת ישראל? יעקב פרי בוודאי יותר מוכר. יש לו זכויות רבות של תרומה לביטחון ישראל – בהיותו ראש השב"כ. אך מה מעבר לכך? מה למתעשר הזה ולאנשי מעמד הביניים ה"מקופחים", שוכני אוהלי רוטשילד, שאליהם פוזל לפיד?

ציבור חכם, לא טיפש, נבון ושקול – ספק אם יתפתה להצביע ללפיד בגלל ה"שמות" שהוא צד לייפות בהם את רשימתו. מאותה סיבה בדיוק, כך גם ספק אם בגלל סיבה דומה ציבור חכם יצביע לשלי יחימוביץ ו"העבודה" שלה. הן הגב' יחימוביץ יכולה להתגדר בכך שיש לה ולמפלגתה עקרונות, מורשת, מסורת תנועתית וכו' – יותר ממרבית מפלגות ישראל, בעיקר אלה הצצות ערב מערכת בחירות, אלה הנלחמות על ה"מרכז" ויאיר לפיד בראשן.

אם כן, מדוע גם היא מחפשת נואשות "ידוענים" מאותו מאגר שלפיד מפשפש בו? שמות כמו מיקי רוזנטל או מירב מיכאלי. אני מכיר באופן אישי את אלוף (מיל.) אורי שגיא – איש ראוי לכל הדעות. אבל דעותיו הן שמאלה מהעבודה, עברו הביטחוני כבר הרחק מאחוריו. האם הוא זה שיביא עוד קולות, עוד מנדטים לעבודה של שלי?

ועוד שם, שהתקשורת מפמפמת אותו חזור ופמפם – ציפי לבני. לעולם לא הבנתי ואיני מבין מה סוד קיסמה, פרט לכך, שהקצינה שמאלה את עמדותיה, וכמוה כאהוד אולמרט – שניהם ילדי "המשפחה הלוחמת" – מוכנה למסירת כל שטחי המולדת ביו"ש, כפי שפטרונם אריאל שרון עשה בעזה. והתוצאות ההרסניות של מהלך ההתנתקות זועקות לשמיים בוודאי בשבוע זה.

אבל בתקשורת כמו בתקשורת: "ברשימת הליכוד לכנסת אין כוכבים, אין כוכבים חדשים" – מצייצים פרשנים פוליטיים. הנימה היא של זילזול, ביקורת – לעבר מפלגת השלטון.

ואכן, נכון לעכשיו, שום אלוף (מיל.) חדש לא הצטרף למרוץ, אף לא "ידוען" כזה או אחר, ולא בעל טור כזה או אחר. להיפך, מנפחים את נושא פרישתו של משה כחלון. "איזו אבידה," "איזו הבעת חוסר אמון במנהיגותו של נתניהו," "איזו ראיית הנולד של המנהיג החברתי הפורש..." – כאילו על אדם אחד – יהיה מוצלח ופעיל ככל שהיה, וכחלון לבטח היה כזה – יקום וייפול מחנה פוליטי שלם, יעבור משלטון לאופוזיציה.

מה לעשות, ובליכוד אכן צפוף מאוד מרוב מועמדים, בין מכהנים ובין חדשים, בין טובים יותר ובין טובים פחות. לי למשל, כבעל זכות בחירה בבחירות המוקדמות, יהיה קשה מאוד לסמן רק 12 שמות ולדלג על כמה שמות טובים אחרים, שארצה לראותם ברשימת הליכוד המוגדלת. מנגד, מטבע הדברים, יהיה גם קל לפסוח על כמה שמות, גם בין המכהנים כיום, שאיכזבו, שלא הוכיחו עצמם, שאינם ראויים להמשיך ולייצג אותי.

יהיה קל מאוד לפסוח על רוב המועמדים החדשים, שרצים בלי שהביאו איתם איזה רקורד של עשייה ציבורית-חברתית-פוליטית קודמת, ושאישיותם העלומה אינה מצדיקה כניסתם לכנסת – מלבד אגו אישי מנופח. לעיתים, מועמדים מטעם עצמם – בכל המפלגות – אינם רואים מה שרואים אלה שאחרי קולם תמיכתם הם מחזרים נואשות: אלה הם מועמדים מגוחכים, שחבל על הכסף שהם שופכים, שרחמנות על חוסר הכבוד העצמי שהם מפגינים.

כמו לקראת כל בחירות, צצו גם עתה מפלגות חדשות, בעיקר במה שמכונה תחום המרכז. הציבור הישראלי אינו לומד את הלקח. כמעט בכל מערכת בחירות מתייצבת מפלגת מרכז תורנית, במקום קודמתה שהתפוגגה. ואולם דומה, שאין תקדים לכך שמפלגת מרכז זכתה להיות המפלגה הראשונה במספר המנדטים, ותוך קדנציה אחת נעלמה, התפוגגה. כוונתי כמובן למקרה "קדימה". התמיהה כולה היא על הציבור שהתפתה להעניק למפלגת-הכלום הזאת 28 מנדטים בכנסת היוצאת, ואת ראשות ה... אופוזיציה.

האם לקח "קדימה" יילמד בבחירות בעוד שלושה חודשים? האם הציבור לא יבין שגם למפלגת "יש עתיד" צפוי עתיד של קדנציה אחת? האם ציבור הבוחרים ישוב ויבין, שהמאבק בגדול הוא על עקרונות, בין ימין לשמאל, ולא על מצבי רוח ועל שמות "גדולים"? האם לא נכון הוא, שההכרעה צריכה להיות – ותהיה – בין שתי המפלגות הגדולות, המסורתיות, היציבות, העבודה שבמרכז ושמאלה והליכוד שבמרכז וימינה?

* * *

יוסי גמזו

פְּרַיְמֵרִיסְטִים אַלְטְרוּאִיסְטִים...

כֵּיוָן שֶזּוֹ עוֹנַת הַפְּרַיְמֵרִיז כְּדַאי לָשִׂים פֹּה

לֵב לְגִלּוּי מַרְנִין וְסִימְפּטוֹמָאטִי                                

שֶבּוֹ כָּל פְּרַיְמֵרִיסְט כַּיּוֹם תּוֹקֵעַ סְפִּיץ' מַקְסִים פֹּה                                          

שֶבּוֹ, מַמָּש בְּאֹרַח אוֹטוֹמָאטִי

הוּא מְדַקְלֵם לָנוּ כִּי צַו-שָעָה הוּא כִּי נַתְחִילָה

לָתֵת לָאִינְטֶרֶס רְחַב-הָאֹפֶק

שֶל הַמְּדִינָה כֻּלָּהּ כָּאן זְכוּת-קְדִימָה וְלֹא חָלִילָה

לָאֵגוֹ הַפְּרָטִי, תוֹךְ יָד עַל דֹּפֶק

צָרְכֵי הַכְּלָל –  וְכָךְ, כַּמִּשְתַּמֵּעַ מִן הַתֵּזָה

הַחֲסוּדָה הַזֹּאת, בְּקוֹל שֶל רַעַם בֶּעָנָן

הוּא מְחַרְתֵּת עַל כָּל בִּימָה רָמָה בִּשְווּנְג וָיֶזַע

וְתַחַת כָּל רַמְקוֹל וְאַמְפְּלִיפָאיֵר רַעֲנָן:

"אֲנִי הוּא הַיָּחִיד שֶאִם יִמְשֹל בָּכֶם יֵיטִיבָה

אֶת מַצַּבְכֶם הַסּוֹצְיוֹ-אֵקוֹנוֹמִי בְּמַטֵּה-

קְסָמִים, אֲנִי וְאֵין בִּלְתִּי עוֹד הָאַלְטֶרְנָטִיבָה

לַשְּמוּץ בְּאֻרְווֹת אוֹגֵיאָס, שֶרַק בְּמַטְאֲטֵא-

עֲנָק אִם יִנָּתֵן בִּידֵי מִין הֶרְקוּלֶס כָּמוֹנִי

יֻדַּח וְעַד יַעֲבֹר זַהַם יִמָּחֶה כָּלִיל,

אֲנִי שֶאֲצַמְצֵם אֶת אֲחוּזֵי חֶרְפַּת הָעֹנִי

וַאֲפַתֵּחַ תַּשְתִּיּוֹת בְּנֶגֶב וְגָלִיל,

אֲנִי אַפְסִיק כָּל יֶרִי שֶל חָמַסְנִיקִים מֵעַזָּה,

אֲנִי אֶלְחַץ אֶת אַבּוּ-מַאזֶן עַד שֶיִּתְרַצֶּה,

אֲנִי, אֲנִי, אֲנִי שֶאֶת פַלְצָנֻיּוֹת כָּל פְרָאזָה

שֶל יְרִיבַי אַפְרִיךְ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה,

אֲנִי, אֲנִי, אֲנִי שֶבְּשׂוֹם-שֵׂכֶל מַעֲשִׂי פֹּה

אַשְבִּית כָּאן אֶת הָאַבְטָלָה בְּיֶדַע וּבְקִיאוּת

עַד שֶמַּמָּש בַּשִּׂיא פֹּה שֶל אֲנִי פֹּה וְאַפְסִי פֹּה

שֶל רֹב צְנִיעוּת וְיֶתֶר דִּקְדּוּקֵי הַאֲנִיּוּת

בָּהֶם הָאִינְטֶרֶס הַלְּאֻמִּי הַקּוֹלֶקְטִיבִי

שֶל הַמְּדִינָה כֻּלָּהּ קוֹדֵם לָאֵגוֹ הַפְּרָטִי

רוֹאֶה כָּאן הַצִּבּוּר עַד מָה אוֹתוֹ נוֹאֵם אַקְטִיבִי

סוֹגֵר תַּחַת כָּל בַּאסְטָה בַּיְּרִיד הַמִּפְלַגְתִּי

קוֹמְבִּינוֹת תֵּן וְקַח עִם כָּל סִיעָה שֶיֵּש סִכּוּי בָּהּ

לִקְצָת יוֹתֵר מַנְדָּטִים וְקוֹלוֹת מִמִּפְלַגְתּוֹ

לַמְרוֹת שֶכְּלַפֵּי חוּץ הוּא כָּאן מוֹקִיעַ כָּל לִקּוּי בָּהּ

אַךְ כְּלַפֵּי פְּנִים טוֹבַת הַכְּלָל פְּחוּתָה מִטּוֹבָתוֹ

שֶכֵּן בִּמְקוֹם אִידֵיאוֹלוֹגְיָה יֵש רַק כִּסְּאוֹלוֹגְיָה

וְהַבּוּשָה מִזְּמַן נָפְחָה נַפְשָהּ וְאִם נִתָּן

לְהִדַּבֵּק מֵאָה עַכּוּז לַמְרוֹת כָּל דֵּמָגוֹגְיָה

חוֹצֶבֶת לֶהָבוֹת אֶל כֵּס הַשָּׂר אוֹ כֵּס הַסְּגָן

מֻבְטָח לַפְּרַיְמֵרִיסְט הָאַלְטְרוּאִיסְט שֶלֹּא חָדַל פֹּה

לִצְרֹחַ בְּפוֹרְטִיסִימוֹ כִּי רַק טוֹבַת הָעָם

וְהַמְּדִינָה מַנְחָה אוֹתוֹ כִּי קִדּוּמוֹ יִגְדַּל פֹּה

שָעָה שֶבִּפְּיָאנִיסִימוֹ אוּלָם בְּלֵב נִפְעָם

הוּא מְתַחְמֵן קוֹמְבִּינָה עַל כָּל דִּיל שֶמַּצִּיעִים לוֹ

הַזּ'וּלִיקִים שֶכְּלַפֵּי חוּץ הוּא מְגַנֶּה אוֹתָם

אֲבָל נִדְמֶה לוֹ כִּי הִנֵּה סוֹפְסוֹף הֵם מַמְצִיאִים לוֹ

אֶתְנָן שָמֵן מְאֹד אִם יִצְטָרֵף לְמִפְלַגְתָּם

וְכָךְ, כְּשֶהַצַּדִּיק דְּנַן תּוֹפֵס לוֹ קוֹנְיוּנְקְטוּרָה

בְּכֹשֶר מִקְצוֹעִי שֶשָׂם בַּכִּיס, כִּסְפֵּץ מֻרְגָּל,

כָּל נַעֲרַת-לִוּוּי הַמְּפַתַּחַת קְלִיֶנְטוּרָה

שֶל הַכְנָסָה קַלָּה בַּאֲגֻדַּת שוֹמְרֵי מִשְגָּל

הוּא מִתְעַלֶּה בְּלִי שֶיְּהֵא מוּדָע לְכָךְ לְרֶגַע

לְדַרְגָּתוֹ שֶל לוּאִי הַי"ד שֶאָמַר

כִּי "הַמְּדִינָה בְּעֶצֶם זֶה אֲנִי" וְאֵין שוּם פֶּגַע

בַּמֶּה שֶלִּכְאוֹרָה הוּא פָּרָדוֹקְס צוֹרֵם וָמַר.

כִּי אִם הַפְּרַיְמֵרִיסְט וְהַמְּדִינָה אָמְנָם זֵהִים כְּבָר

הֲרֵי שֶטּוֹבָתָהּ שֶל הַמְּדִינָה שֶהִיא מֵעַל

הָאֵגוֹ הַפְּרָטִי (מִלְּבַד שֶל אֵלֶּה שֶשְּרוּיִים כְּבָר

כָּעֵת בַּפְּרַיְמֵרִיז) הִיא טוֹבָתוֹ שֶל כָּל הַכְּלָל.

וּמֵרֹב שֶאוֹתָם אַלּוּפֵי הַצְּבִיעוּת מַפְלִיאִים אֶת הָעָם לְקַרְקֵס כָּאן

בִּנְאוּמֵי כָּל שַחְצָן וּפַלְצָן מְיֻחְצָ"ן בְּנִכְלֵי אָמָּנוּת הַבְּחִישָה

וּמַמָּש מַרְקִיעִים לִמְרוֹמֵי הַשִּׂיאִים שֶל פִּסְגּוֹת נִלְעָגוּת הַגְּרוֹטֶסְקָה

בְּצָוְחָם בְּקוֹל רָם עַל טוֹבַת כְּלַל הָעָם אֲבָל בָּהּ-בַּשָּעָה, בְּלִי בּוּשָה

הֵם עוֹשִׂים כְּבָר פְּלַסְתֵּר בִּקְנוּנְיוֹת שֶל הֶסְתֵּר, שֶל מִמְכָּר וְשֶל מֶקַח פּוֹלִיטִי

אֶת אוֹתָן סִסְמָאוֹת נִפְלָאוֹת וְנָאוֹת שֶכָּל בְּלוֹפֵר נִפְנֵף בָּהֶן כְּבָר

בְּמִלְחֶמֶת בְּחִירוֹת שֶל שָנִים אֲחֵרוֹת, יֵש מָקוֹם לַחֲשָש מְאֹד קְרִיטִי

שֶלַּמְרוֹת הַכְרָזוֹת

גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת

סוֹפְסוֹף לֹא יִשְתַּנֶּה כָּאן דָּבָר.

* * *

עוז אלמוג

האמת שלי והאמת שלו

לפני שנה צלצלה כתבת של עיתון נפוץ ומכובד וביקשה לראיין אותי על תופעה חברתית כלשהי. הראיון הטלפוני ארך כשעה. בסיומו ביקשתי שתשלח לי את הטקסט במייל, שאראה מה היא רשמה מפי. כצפוי, הטקסט הגיע מג'וברש. גיהצתי פה, קיפלתי שם, ושלחתי לה במיידי. היא השיבה ב-SMS: "אני ממהרת ואין לי אינטרנט. שלח בעצמך את הראיון הערוך למערכת העיתון."

נותרתי פעור-פה ועצבני. "עד כאן," השבתי לה, "אחרי שהקדשתי ממיטב זמני לשיחה ולעריכה, הבקשה שלך מוגזמת וחצופה."

"טוב," היא השיבה, "אז לא נפרסם את הראיון."

מכתב תלונה ששלחתי לעורכת הממונה התקבל באדישות מוחלטת. מאז, בכל פעם שמתקשר כתב/ת של העיתון ההוא, אני משיב: "אני לא משתף אתכם פעולה."

כך עברה שנה, עד שבעיתון החליטו לישר את ההדורים. עורכת בכירה שלחה לי מייל של פיוס. להלן קטעים מתוכו:

"אני מצטערת אם יצאת נפגע מהאינטראקציה."

"השתכנעתי שההתנהלות של הכתבת אולי לא הייתה הכי מקצועית בעולם."

"אין סיבה שאירוע אחד, צורם ככל שיהיה, יקרין על היתר."

"עם תחושות אי אפשר להתווכח, ואני משוכנעת שהכעס שלך עלינו הוא אותנטי."

"אם זה בסדר, והפרשה מאחורינו, נשמח לראיין אותך לכתבה שצריכה להתפרסם מחר. מחכה לשמוע ממך."

היקום הישראלי מתפצל היום לשני מחנות. המחנה הראשון מייחס להתנהגות ערך מוסרי, ולכן מסמן עוול ותובע תוכחה ותיקון. הוא לא מסתפק בגבולות המותר/אסור, אלא גם בראוי/לא ראוי.

המחנה "האחר" רואה בכל דבר "מערכת-יחסים" ורגשות סובייקטיביים ("האמת שלי והאמת שלו"), ולכן שואף בעיקר להשיב את המצב לקדמותו, כלומר להרגיע את הרוחות במינימום אי נעימות. הם לא יבינו מה צורם בדברי העורכת ומה חסר בהם.

אלה הן שתי תפישות עולם קוטביות – שתי שפות, שמפלגות היום את החברה שלנו ויוצרות מוקד חיכוך מתמיד.

* * *

ד"ר נורית צדרבוים

בהשקת הספר 'יבגני אונייגין' בתרגומו של יואל נץ

'שניים מקרא ואחד תרגום' – יואל נץ בין פושקין לשלונסקי

'שניים מקרא ואחד תרגום' - תקנו חז"ל תקנה הלכתית לקרוא את פרשת השבוע פעמיים בנוסח המקרא ופעם נוספת עם תרגום. אלה דברים שנאמרו על התורה. חשבתי על פושקין, חשבתי על שלונסקי וחשבתי על נץ ואמרתי לעצמי בהיפוך – 'אחד מקרא ושניים תרגום'. מה מוזר חשבתי לעצמי. שניים מקרא, הכוונה היא לשפה העברית, לקרוא פעמיים בשבוע פרשת השבוע – חייב אדם ולאחר מכן לעבור לתרגום אונקלוס בארמית. כך שם.

לפני מונחות שלוש יצירות ענק.

פושקין, יבגני אונייגין, יצירת המופת הגדולה של הספרות הרוסית הגדולה, כפי שנוהגים לומר, ומבחינת אמנות הסיפור והשיר היא יצירה שאין דומה לה בספרות העולם. יצירת מופת בשפה שזרה לי, או לכל מי שאינו בקי בשפה הרוסית. יצירה שאותה הגדיר הסופר והמבקר החשוב בילנסקי כמאגר שמתאר את כל מרקם החיים ברוסיה במאה ה-19.

מעטפת של סיפור, מאורעות, יחסים, אנשים מארג חיים. אך יותר משהוא מספר עוד סיפור בניחוח של 'אין אהבות שמחות' – הוא שוזר חיים, תקופה, מקום, תרבות, אורח חיים, מנהגים, חגים, תכנים, סוגי מאכלים, טבע, נוף, עיר וכפר, שכבות חברתיות. רוסיה של המאה ה-19. מסמך שכתוב בשפה פשוטה שבה אינך יודע אם המשורר עומד מנגד משקיף, או שמא הוא זה שחווה את החוויה המרגשת, המיטלטלת והמטלטלת הזאת.

כאשר אני מתבוננת בעבודות התרגום, שלונסקי, לוינסון ובעיקר יואל נץ, שלכבודו התכנסנו כאן. אינני יכולה שלא לחשוב על פושקין כמקרא, והאחרים הם התרגום, אם ללכת ברוח החיוב מהגמרא. אבל זה רק לכאורה.

כחוקרת תרבות וכמי שעוסקת באמנות אני מבקשת לעשות הבחנה בין תרגום ובין פרשנות. נוהגים אנו לומר שהמעבר משפה לשפה, כאשר המטרה היא לשמר את הטקסט המקורי, את תוכנו, ואת רוחו של היוצר – הוא תרגום. שלונסקי עצמו במאמרו "על אמנות התרגום" אומר, שואל "למי דומה המתרגם?.... שמא לפסל שמעתיק פסל שיש לשפת האבן או העץ? שמא הצייר העומד מול נוף – הנוף ישנו, הוא קיים ומוחלט." וכן הלאה.

שאלתו זו של שלונסקי מובילה אותי לשאלה שאותה אני מכירה מתחום האמנות הפלאסטית. שם נשאלת השאלה מהי תפקידה של האמנות, ושל אמנות הציור במיוחד? להעתיק את המציאות? לייצג אותה? לחקות אותה?

רבות נטען בעניין זה, והזרמים השונים שהתפתחו בתרבות ובאמנות, הם אלה שהציגו את התשובה. האמן, הוא פרשן, ואילו יצירתו היא לעולם סוג של טקסט פרשני. פרשני משום שהוא מפרש, ופרשני משום שהוא גם יכול לעמוד בפני פרשנות. בעידן הפוסט מודרניסטי, ובתפישה האינטרטקסטואלית האומרת שטקסטים משוחחים, כל דבר הוא טקסט – חומר כתוב, ציור, פסל, תופעה, הצגה וכו' – כל אחד מהם הוא סוג של טקסט, הוא תוצר פרשני, כמו שהוא גם עומד בפני פרשנות. שיח שלעולם לא תם, כמו 'בור סוד הוא שאינו מאבד טיפה' מחד, אך בו בזמן הוא גם 'באר ללא תחתית'.

העומקים של הטקסט, הרבדים שלו, המשמעויות שלו, השכבות שיש בו הם אינסופיים, ואלה נחשפים ומתגלים באמצעותו של הפרשן. העולם, הכלים, הידע, היכולת ועולמו של הפרשן הם אלה שהופכים אותו ליוצר בפני עצמו, יוצר שמרחיב את היצירה, מעצים אותה וחושף אותה. תהליך הפרשנות הוא מעשה יצירה בפני עצמו, ואני נוטה, כמו חוקרים רבים אחרים, לראות את התוצר הפרשני כיצירה שעומדת בפני עצמה. כוחה עימה, רוחה עימה ועימנו. יש האומרים שהתרגום הוא הפשט והפרשנות היא הדרש. ביצירתו זו של נץ, אני רוצה לטעון שיש כאן עבודת מלאכת מחשבת, רקימה ביד אמן בחוטים שמייצרים את קו התפר בין פשט לדרש. ומה שנראה כפשט הוא דרש וגם להיפך. אך בכך הקדמתי מעט את המאוחר.

נכון, שלעולם עומדת שאלת הנאמנות, והתשובות לעניין הנאמנות למקור אינן חד משמעיות ומקבעות דעת. לא אעסוק בכך כאן.

כולנו יודעים שהיצירה שאליה מתייחס יואל נץ היא יצירתו של פושקין.

הספר 'יבגני אונייגין' בתרגומו של יואל נץ הגיע אלי בלוויית מכתבו המרגש שבו הוא כותב לי "קבלי בדחילו ורחימו עותק מן התרגום שלי בעזות מצח את 'יבגני אונייגין'."

באותה רוח אצילית, ענווה, ומצטנעת, כותב נץ בהקדמה לספר בתרגומו "המתרגם הנוכחי, מתוך ענווה רבה והערכה עצומה לקודמו, מרהיב עוז בנפשו להציע בזאת תרגום חדש, בלשון השגורה בפינו היום, מתוך תקווה ואמונה, כי תרגומו זה קרוב יותר ברוחו למקור הרוסי של א.ס. פושקין."

ואני קוראת דברים אלה ובדחילו ורחימו רוצה לומר שברצוני להתייחס אל תרגומו הנפלא הזה של נץ כאל יצירה. יצירה שיש בה מן הדברים שמאפשרים לי לראותה כיצירה שעומדת בפני עצמה.

ברוח הדברים שאמר שלונסקי והישווה זאת לצייר המצייר נוף, וברוח המשך דבריו בהם הסביר שהוא כמתרגם משול לשחקן, זה שמביא אל היצירה את מלאכת המחשבת שלו, רוצה אני לומר שהתרגום שנץ מציע לנו כאן, מלאכת המחשבת שלו, עבודת השחקן שלו, הפרשנות שלו, והדיאלוג שהוא מנהל ביצירתיות מרשימה עם המקור דומים אכן בעיני לעבודתו של הצייר. ובכלל כל אמן. האמן יוצר מתוך החומרים הפוטנציאליים של המציאות.

ומהם חומרים אלה? אחד. התוכן או המודל או הנושא שבו הוא עסוק (אם זה צייר יהיה זה המודל אולי שבו הוא מתבונן.

שניים. חומרי היצירה שלו (אם זה צייר יהיו אלה צבעים, בד, מכחולים וכו', אם זה המשורר/המתרגם יהיו אלה השפה והמילים – כחומר ביד היוצר).

שלוש. חומרי הנפש והרוח שלו – עולמו הפנימי, הרגשי, החוויתי והתרבותי. אלה הם החומרים הפוטנציאליים של המציאות ומהם הוא רוקם ורוקח את יצירתו שלו. היצירה, היא התוצר החדש שהגיע אל המציאות והפך להיות מציאות בפני עצמה.

רויאל נץ, בנו של יואל נץ מסביר ברשימתו ואומר ש"לעיתים קרובות דומה העמידה נוכח יצירת מופת להתמודדות עם מזוודה נעולה בצופן ספרות שאותן יש לגלגל עד להתאמה המדויקת כדי לפתוח את המזוודה." הוא מביא מספר דוגמאות ולאחר שהוא עוסק בהן ומראה עד כמה מסובכת מלאכת התרגום הוא מסכם במסקנה שמאד דומה לדברים שאותם ציינתי כאן. "מנסה המתרגם לגלגל מילה ועוד אחת, לתקן את הצליל שלא יהא צורם, לסובב את הגלגל עוד ועוד עד שתיפתח סוף סוף המזוודה, מזוודת יבגני אונייגין הוא אומר. ואז הוא מעלה ספק ואומר "ואם היא לא נפתחה, על כל פנים נתעשרה במשהו מסורת התרגום של פושקין."

ובזה העניין לדעתי. כל תרגום הוא פרשנות, וכל פרשנות מעשירה את יצירת המקור, מרחיבה אותה, ובו בזמן הופכת להיות יצירה בפני עצמה. יצירות מדברות אלה עם אלה, ובלשון התרבות ניתן לומר שהגלגולים השונים שעברה יצירתו של פושקין, בשפות השונות והמרובות, בתרגומים השונים, הרחיבו את היצירה המקורית והגדילו אותה.

במקרה של היצירה הנוכחית, יצירתו של פושקין, היא נקודת המוצא של המשורר המתרגם, כלומר המודל/תוכן/נושא – מקור ההשראה. אליה הוא מביא את חומרי המציאות הנוספים, כלים שהם השפה ועולמו הפנימי שלו על כל מטעניו. אלה הם החומרים הפוטנציאליים שמהם יצר המתרגם/משורר מציאות חדשה.

נץ, בצניעותו אומר ששאיפתו היתה להתקרב בתרגומו למקור הרוסי. כלומר לכתוב כמו פושקין, לחזור לפושקין שכתב כדברי המבקרים בשפת שירה קולחת פשוטה ב"גובה העיניים". ביצירתו של נץ אני מוצאת כתיבה אכן קולחת, אולי לא שפה פאתטית ונשגבת, אבל גם לא הייתי אומרת פשוטה.

מאחר ואיני דוברת רוסית, אינני יכולה לומר עד כמה קרוב התרגום לשפה הרוסית, אבל אני כן יכולה לומר שאני חשה שנץ מצליח להביא את רוחו של פושקין על אף שהוא לוקח מהשפה העברית כל שרק אפשר, ובזאת הנקודה. שכן לא רק מחווה לפושקין, אלא מחווה גדולה לעברית ולאופן שבו אפשר להפוך בה עוד ועוד.  אם יהא זה משפט כמו 'לית מאן – לבטח – דפליג' כאשר רוצה הוא לתאר תלבושות מן העידית. או כאשר הוא יאמר "הן לא בלעז עסקינן" כאשר ברצונו לומר איזה דבר על אונייגין הטרזן.

אם צריך ואם זה נדרש יאמר נץ על אונייגין "אדיש ובכל רמ"ח שומע" ולא יהסס לכתוב באותיות של לעז 'ביף' או 'סטק' כשהוא רוצה לספר על דבר מאכל שאותו אפשר לקק. מארמית נץ מדלג לקודים שמצויים בשפתינו "בצרפתית של "אץ קוצץ" המרמז אל הקלייר, משם הוא ידלג ויאמר "דפתר" כשירצה לומר פנקס או מחברת, הוא לא יאמר אורחים אלא אושפיזין שלהם תוגש  'פת בג'. הוא יאמר לנו 'גומעת רוש מן הקובעת' . לכך אני חושבת התכוון רויאל נץ כאשר כתב  "עברית, שאינה בת אירופה ואינה בת המזרח, אלא היא פשוט 'ישראלית', שמא 'ציונית' – "חיבורים נפלאים, הממריאים מעבר למקורותיהם." ואני מבינה את "מעבר למקורותיהם" בבחינת מעַבר למקור הרוסי, כמו גם נסיעה במנהרת הזמן למקורותיה של השפה העברית, כמו אין בה מוקדם ומאוחר, כפי שראוי לומר על ספר הספרים.

אני חושבת שזה המשפט שיאה וראוי לומר על יצירה זו כאן. אינני באה לדבר על פושקין, ולא לנתח את יבגני אונייגין, כאן במפגש זה אני רוצה לדבר על היצירה של יואל נץ אשר לדעתי מציגה כאן עברית ישראלית שיודעת ללכת לאחור למקורותיה הקדומים, לשלב בתוכה גם תערובות שחדרו אליה כשהיא שפה חיה, מחיה, ומתפתחת, לרדת אתה למקומות של שפה יומיומית ובסופו של דבר, לספר סיפור על רוסיה, על תרבותה, תוך שמירה על מקצב, צליל ומבנה.

ג'נטי, חוקר ספרות ותרבות, אומר שכל היצירות בעולם הם יצירה אחת גדולה. לכך אני רוצה להוסיף לומר שכאשר יוצר נטמע ביוצר – הופכים הם להיות אחד. זה בתוך זה כשכל אחד מועצם ומעצים. "מהות חיי, לכתוב שירה בלב שממה, קולה של לירה גובר בלהט היצירה" כותב נץ המתרגם, בשם המחבר, שמספר על עצמו.

נוטים לשאול ואף לומר שייתכן שהמשורר פושקין הוא יבגני אונייגין. סיפור קורות הגיבורים וסיפור קורות המחבר עצמו הביא רבים להניח שהנפשות הפועלות הועתקו מהמציאות. והמחבר אכן כותב בין השורות את הגיגיו "לאמור – שניהם אותו האיש, אני והוא – הדמות אחת היא?" כותב. שואל "האם ציירתי את דמותי...."רק על עצמי ספר ידעתי בשירתי" מתרגם נץ את פושקין, מרמז לנו על רחל המשוררת, ובאותו זמן מספר בעצם על עצמו. "ולתאר ולא את מישהו אחר?" שואל פושקין במילותיו של נץ.

אכן, אני חושבת שהסיפור שנץ בחר לספר כאן. לחזור אל פושקין שהוא ערש תרבותו, מורשת חינוכו המוקדם, מה שנהוג לומר גירסא דינקותא, שאותו הוא רוקח בשפה עברית ישראלית , זה בעצם מצע וגשר שמייצר את האדם השלם שמחבר בין התרבויות שעצבו את חייו ואשר באמצעותם הוא מוסיף ומעצב עוד נדבך לתרבות המתהווה.

* * *

נעמן כהן

המאבק בגזענות  – בחיפוש ערבי-מוסלמי

שאינו גזען

פרופסור עליאן אלקרינאוי מהמחלקה לעבודה סוציאלית מאוניברסיטת בן גוריון עשה תקדים היסטורי במדינת ישראל כאשר לראשונה התמנה ערבי-מוסלמי לתפקיד נשיא מכללת אחווה. עם ההודעה על מינויו שלחנו לו את המכתב הבא:

פרופסור עליאן אלקרינאוי שלום רב.

הננו מברכים אותך על מינויך לראש המכללה האקדמית אחווה. זהו תפקיד חשוב בעיקר בעיצוב עולמם ההומניסטי של המורים והמחנכים בישראל.

כהומניסט, עובד סוציאלי, ומטפל, הננו פונים אליך בבקשה הבאה:

היות שאמנת החמאס תובעת את חיסול ישראל והשמדת היהודים: "בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה, שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו". (חדית' אל-בח'ארי ומסלם) (אמנת החמאס סעיף 7)

היות שהחמאס עלה לשלטון בבחירות חופשיות בקבלו אחוז גדול יותר של קולות מקרב הפלישתינאים משקיבלו הנאצים בגרמניה.

היות שבניגוד לגרמנים, שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הגזענית-חסלנית הנאצית (למשל הסופר תומס מאן או הזמרת מרלין דיטריך) – עד כה אין בנמצא עֲרָבי-מוסלמי, איש רוח או פעיל ציבור, ולו אחד, בכל רחבי העולם הערבי שהביע התנגדות לדברי מוחמד המצוטטים במצע החמאס.

היות שגרמניה עשתה חשבון נפש. כיום יהודי יכול לבקר באושווץ, טרבלינקה, פונאר, דכאו וכו', והעֲרָבים טרם עשו חשבון נפש. יהודי לא יכול לבקר עד היום בגיא ההריגה של אַל-מַדִינָה, מפני שהיא מוכרזת ע"פ החוק הנהוג בעֲרָבּ כ"יודן ריין".

היות ששואת יהודי ערב משמשת עד היום כמודל מוסרי כאשר הערבים בכל העולם, גם ערביי ישראל, קוראים בהפגנותיהם: "ח'ייבַּר ח'ייבַּר, יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב!"

http://www.youtube.com/watch?v=IAbI-DPXgEI&feature=player_embedded

שימו לב לצילומי שרידי מבצרי היהודים בח'ייבר:

http://www.youtube.com/watch?v=3GhcCdqCz5E&feature=player_embedded

היות שמוחמד חוסיין, המופתי מטעם הפת"ח, מצטט את דברי מוחמד בקוראו להשמדת היהודים הקופים והחזירים:

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

ובהמשך לדבריך כי "תפקידי כחוקר, לפני שאני נשיא, הוא להשמיע את הקול הדומם של ילדים שגדלים במציאות מורכבת כמו זו הישראלית-פלסטינית, להשמיע את קולם של ילדים ונשים על ידי כתיבה ושימת הדברים על השולחן. זו השליחות שלי."

אנו פונים אליך לעשות היסטוריה ולהיות הערבי-המוסלמי הראשון בעולם שייצא נגד אידיאולוגיית תנועת החמאס, ויצהיר בערבית לקהל הערבי, כי דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, לדעתך הם גזענות ולא מופת מוסרי. רק הצהרה כזו מפיך תהיה אפקטיבית במאבק למען אותם ערכים נעלים שברצונך לחנך אליהם. וכמובן זה התנאי היחידי להיאבק גם בגזענות היהודית. "שתיקה כהודאה דמיא."

למרות מכתב תזכורת נוסף, פרופסור עליאן אלקרינאוי, שתק, ובכך הוכיח כי הוא רואה בדברי מוחמד, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, מופת מוסרי ולא גזענות.

עם תחילת שנת הלימודים ביום א', 21.10.12 ביקר שר החינוך גדעון סער, במכללה המאוחדת "אחווה" ונשא דברים בטקס פתיחת שנת הלימודים בהם התייחס למינויו של הנשיא הערבי-מוסלמי הראשון, פרופ' אליעאן אלקרנאוי:

"אני רואה במהלך הזה מהלך שהוא גאווה לחברה הישראלית ויש בו אמירה. הוועד המנהל והאסיפה הכללית קיבלו החלטה חשובה של בחירה באדם על פי כישוריו. יש בהחלטה הזו אמירה שבמדינה שלנו לכל אחד יש אפשרות. כל אחד יכול לחלום ויכול להגיע, אם הוא מצטיין ואם הוא נחוש להגיע להישגים הטובים ביותר."

לאחר שנחשפה תפיסת העולם האמיתית של פרופ' אליעאן אלקרנאוי, שלחנו מכתב לשר החינוך מר גדעון סער, ובו שאלנו האם ראוי שבמוסד חינוכי בו אמורים להתחנך מורים ומחנכים האחראים לדורות העתיד של ילדי ישראל, ישמש מנהל הרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס, לפיהן יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים מופת מוסרי, ולא גזענות.

בינתיים טרם התקבלה תשובה.

סיכום ביניים למאמצינו למציאת ערבי-מוסלמי שאינו גזען

את המאמץ למציאת ערבי-מוסלמי שאינו גזען אנו מנהלים כבר זמן רב. את המכתב דלמעלה שלחנו במשך הזמן גם לאישים הבאים:

עודה בישאראת – עיתונאי ופובליציסט לשעבר מזכ"ל חד"ש.

ריאד כבהא – מנהל המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה – מרכז הפועל לדבריו "ברוח ההומניזם ושוויון ערך האדם."

אנהר מסראווה  – צוות מרכז במרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה.

פרחאת אגבריה – צוות מרכז במרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה.

זכריה מחמיד  – צוות מרכז במרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה.

פרופסור עאדל מנאע – מנהל המכון להכשרת מורים ערביים בבית ברל וחוקר במכון ון ליר

ד"ר מחמוד יזבק – החוג להיסטוריה של המזרח התיכון

ד"ר נוהאד עלי – החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה.

ד"ר יוסף ג'בארין – מרכז ערבי למשפט ומדיניות. אוניברסיטת חיפה.

ד"ר אסעד גאנם – אוניברסיטת חיפה החוג למדע המדינה.

ד"ר חסן אגבריה – מנהל בית הספר "קשר על הוואדי", בית ספר שאמור "לחנך לאורם של ערכי אנוש הומניסטיים כגון : כבוד הדדי, שוויון בין בני אדם, שוויון ערך האדם, יושר, צדק, אמון בין בני אדם וסובלנות."

ח"כ אחמד טיבי. 

ח"כ חנין זועבי.

ח"כ מוחמד ברכה.

ח"כ איברהים סרסור.

ח"כ גאלב מג'אדלה.

ח"כ טלב אלסאנע.

סייד קשוע – סופר.

עו"ד נדאל עותמאן – מנהל המטה למאבק בגזענות.

פרופסור עליאן אלקרינאוי – נשיא המכללה האקדמית אחווה.

ד"ר איימן אגבריה – החוג לחינוך אוניברסיטת חיפה.

פרופסור מאג' אל חאג' סגן נשיא אוניברסיטת חיפה.

כל האישים הללו סירבו לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות. כולם רואים בדברי מוחמד אלו, מופת מוסרי.

היחיד שענה היה נדב דוידסון, העוזר הפרלמנטרי של ח"כ ממפלגת העבודה, ח"כ גאלב מג'אדלה, שהבטיח שמג'אדלה יענה על המכתב, אבל כל מכתבי התזכורת לא הועילו. ח"כ מג'אדלה לא ענה. "שתיקה כהודאה דמיה," מן הסתם גם הוא רואה בדברי מוחמד אלו, מופת מוסרי. נשמח לשמוע תיקון.

האם באמת אין בנמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען?

לצערנו הרב טרם מצאנו ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אבל אנחנו מסרבים להאמין שאין כזה. חייב להימצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען.

כאן, מעל במה זו, בעיתון "חדשות בן עזר", הבטיח ידידיה יצחקי שיביא ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען ולא הביא. דודו אמיתי, מגבעת חביבה, הבטיח שיביא ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען, מאלו העובדים במוסדו, ולמרבה הצער לא הצליח למצוא אחד כזה. נשמח לשמוע על כזה. עדכנו אותנו. אנחנו נמשיך לחפש.

אנא שלחו את מכתבנו למעלה, לכל ערבי-מוסלמי שהנכם מכירים, ודווחו לנו על התוצאות. אני משוכנע ובטוח שישנם גם ערבים מוסלמים שאינם גזענים.

התעלמות האקדמיה והעיתונות

מעניין מאד שהאקדמיה הישראלית, והעיתונות הישראלית מתעלמים לחלוטין מהממצאים שנתגלו ונחשפו במחקר האמפירי שנעשה כאן. הן באקדמיה והן בעיתונות תמצאו רק ממצאים על גזענות היהודים.

מסע ההכפשה הגזעני-האנטישמי של עיתון "הארץ"

עיתון "הארץ" (העיתון לאנשים חושבים), פתח במסע הכפשה אנטי-יהודי, שמטרתו עשיית דה-הומניזציה ליהודים. לאחרונה מתבטא הדבר לא רק במאמרי ה"דעות", אלא בכותרות החדשותיות הראשיות של העיתון. 

כותרת העיתון ב-17.10.12 –" 2,279 קלוריות לאדם. כך חישבה ישראל כיצד להרעיב את רצועת עזה." הכותבת עמירה הס.

כותרת העיתון ב-23.10.12: "רוב הישראלים תומכים במשטר האפרטהייד. סקר חושף עמדות גזעניות של היהודים בישראל." הכותב גדעון לוי.

כל הקורא את הדברים הללו, ובייחוד במהדורה הבינלאומית של העיתון, חייב להגיע למסקנה שיהודים כאלו, ומדינה כזו, יש למהר ולחסל. בניגוד לכך לעולם לא יביא העיתון כותרת החושפת למשל את הגזענות הערבית-מוסלמית, עיתון "הארץ" הרי מיועד לאנשים חושבים...

ההומניטאריות הישראלית ללא תקדים בהיסטוריה

מאמרה של עמירה הס "2,279 קלוריות לאדם. כך חישבה ישראל כיצד להרעיב את רצועת עזה" ("הארץ 17.10.12) חושף דווקא את פניה היפות של מדינת ישראל. בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית מספקת מדינה הנמצאת במלחמה – מזון ודלק לאלו הנלחמים לחיסולה ולהשמדת תושביה.

בניגוד לחמאס, המחויב לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים (אמנת החמאס סעיף 7) – גרמניה הנאצית לא איימה בחיסול אנגליה או אמריקה, ובהשמדת אוכלוסייתן, ולמרות זאת לא עלה על דעתן לספק לגרמניה מזון ודלק.

אספקת מזון לאוייב בעת מלחמה, זהו תקדים היסטורי המראה את הפנים היפות וההומאניות של ישראל.

* * *

ד"ר יעל גליל

שלי – לא שלי

שלי יחימוביץ מעמידה עצמה כדוגמא ומופת ליושר ויושרה פוליטיים. היא טוענת שהיא נאמנה לצו מצפונה וקשובה לנאקתם של החלשים והסובלים בחברה. להלן הוכחה עד כמה היא פוליטיקאית שדעותיה נעות לפי כיוון דעת קהל היעד של בוחריה, עד כמה היא נטולת רחמים, בעלת שיקול דעת מוסרי פגום ומדיניות של איפה ואיפה בין קהל בוחריה לכאלה שאינם בהכרח כאלו.

שלי יחימוביץ היתה מהיוזמים של חוק ההשתלות 2008, אשר בגינו הפסיקו קופות החולים וחברות הביטוח לממן השתלות כליה מן החי בחו"ל למבוטחיהן על אף ששילמו פרמיות ביטוחי השתלות עבור מקרים כגון אלו בדיוק. היא התנגדה נמרצות גם לכל יוזמה שתתגמל תורמי כליה חיים בארץ כפיצוי על אובדן ימי עבודה או בפוליסת ביטוח בריאות פרטית על חשבון המדינה. נימוקיה היו שאינה יכולה להסכים למצב שהמדינה מעודדת את אזרחיה העניים להקריב איבר מגופם עבור תמריץ כלשהו. באותה נשימה היא הודתה, מעל דוכן הכנסת, שאם אחד מילדיה היה זקוק להשתלת כליה היתה הולכת עד סוף העולם ומשלמת כל סכום שנדרש.

בחוק זה, הוכרזו רכישות כליה מהחי כעבירות פליליות והמעורבים בהם (קרי, גם חולים המנסים להציל את חייהם) – עבריינים. כתוצאה מכך הצטמצמו השתלות הכליה מן החי בחו"ל. רק החולים האמידים ביותר (או כאלו שהצליחו לקבל תרומות) יכולים להרשות לעצמם לעבור ניתוחים אלו בחו"ל בעלות של 150-200 אלף דולר. שאר החולים מצטופפים במכוני הדיאליזה וברשימת ההמתנה להשתלות מהמת שגדלה מ 690 ל 730 וזמן ההמתנה להשתלת כליה מן המת התארך בשנתיים נוספות בממוצע. מספר המתים במהלך ההמתנה להשתלת כליה הוכפל ושיעורו הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי. את כל זאת חשף מבקר המדינה בדו"ח האחרון לשנת 2012.

לאור עמדתה זו של שלי בנושא השתלות כליה מן החי מעניין לבחון את עמדתה ביחס לפונדקאות. אנשים טועים לחשוב שפונדקאות היא תהליך טבעי כמו הריון אך לא כך הדבר. בפונדקאות עוברות הנשים המיועדות לשאת את העוברים תהליכים פולשניים וגופן מולעט בהורמונים, הן נושאות לרוב הריונות מרובי עוברים ומסתכנות כתוצאה מכך ברעלת הריון. הסיכון לגופן ואף לחייהן כתוצאה מכך גבוה לא פחות ואף יותר מתרומת כליה על ידי אדם בריא. ובכן, זו עמדתה של שלי בעניין כפי שהעתקתי מתוך האתר שלה, בתשובה שנתנה לזוג הומואים ששאלו אותה על הנושא:

"עמדתי: יש לי הסתייגות מוסרית משיטת הפונדקאות, זו שיטה שבה משמש גוף האישה בית חרושת לגידול תינוק עבור אחרים בתמורה לכסף. הריון הוא משימה פיסית ונפשית קשה שיש בה סיכונים, ונשים עושות זאת באהבה כדי ללדת את ילדיהן, ולא כדי ללדת ילד שלעולם לא יראו. עיקרון הבחירה אינו תקף כאן, כיוון שנשים שעושות זאת הן נשים עניות שזו עבורן דרך מכאיבה להיחלץ מעוני. נשים עניות עושות זאת עבור בני המעמד הבינוני והנמוך. אף פעם לא להיפך. כמובן שכל זה לא תקף לגבי קומץ הנשים שעושות זאת עבור חברותיהן/אחיותיהן מסיבות אלטרואיסטיות.

"יחד עם זאת אני קשובה היטב לכאב ולכמיהה של אנשים, סטרייטים והומואים כאחד, אשר אין להם דרך אחרת להביא ילד לעולם. לכן גם אני לא מתבטאת באשר לעמדתי, ואף איני מנהלת מאבק נגד פונדקאות. אני מכירה מקרוב אנשים שהביאו לעולם ילדים בדרך זאת, ושמחה בשמחתם ובאושרם. אם אתם כועסים ומתקשים לרדת לסוף דעתי, אציע לכם לדמיין שבתכם המקסימה והנהדרת, אשר אני בטוחה שיהיו לה אבות מקסימים – תהיה כה עניה עד שבלית ברירה תהיה בעצמה פונדקאית לילדים של אחרים. אני בטוחה שגורל שכזה בעבורה יעלה בכם צמרמורת. זו מסוג הסוגיות אשר אין לי עניין לחדד, אבל כיוון שכה התעקשתם, זו התשובה. ועוד אני מבקשת לומר את המובן מאליו – אני ידידת הקהילה מאז ומעולם, אידיאולוגית, פוליטית ומעשית. עמדתי היא עמדה כללית לגבי פונדקאות.

מאחלת לכם הורות מאושרת, ושתגדלו ילדים טובים ומוצלחים,

שלכם,

שלי"

אתם הבנתם את זה? היא מודה שעמדתה נגד העניין שלילית אבל היא אינה מעזה לחדד את עמדתה ולבטא אותה משום שהיא יודעת שעמדה זו אינה פופולארית בקרב קהל היעד שלה, בני הקהילה ההומוסקסואלית, שמשתמשים באופציית הפונדקאות. לכן היא מצפה את עמדתה בדברי חנופה: "אני ידידת הקהילה מאז ומעולם וגו'".  אכן, הקהילה צברה כוח פוליטי רב והם נוטים ברובם לתמוך במחנה השמאל ששלי יחימוביץ רואה עצמה כעומדת בראשו לכן שלי מבינה שלא כדאי לה להסתבך איתם.

אותנו, לעומת זאת, חולי אי ספיקת הכליות, שנמקים לאיטנו בעודנו מחוברים למכונות הדיאליזה וממתינים המתנה ללא תוחלת להשתלה שתציל את חיינו, חשופים לסכנה שגופנו ייכשל מלקלוט אותה עקב הזמן הממושך של טיפולי הדיאליזה – אותנו היא לא סופרת. אנחנו מעטים מדי וחלשים מדי ואיננו מהווים קהל היעד מוצהר שלה מכיוון שאנחנו מפוזרים בין כל מגזרי החברה וטווח הדעות הפוליטיות.

האם אישה כזו כזו צריכה לעמוד בראשות ממשלת ישראל? אישה בעלת מוסר כפול ומדיניות של איפה ואיפה, נטולת עקרונות אמיתיים, שאינה מעזה לעמוד על עמדותיה מול "החזקים"? שיודעת להיות גיבורה רק על חלשים?

אבקש מקוראיי לא להגיב לנושא הפונדקאות בכלל או להומואים בפרט, כי זה לא הנושא ואין אני מביעה כאן התנגדות עקרונית לכך. השאלה היא: מה דעתכם על מדיניות האיפה ואיפה של יחימוביץ?

להיכרות עם כמה מהפנים והסיפורים האישיים של הממתינים להשתלת כליה, הנני מזמינה אתכם להיכנס לאתר: http://www.kilya.co.il/

* * *

מרדכי קידר

האמת שאינה ערֵבה לעמי ערב

העיתון הסעודי האינטרנטי "ערב ניוז" פרסם ב-6 באוקטובר, יום השנה למלחמת יום כיפור, מאמר מפרי עטו של הפובליציסט הסעודי עבד אללטיף מולחם שבו הוא טוען כי לא ישראל היא האויב מיספר אחד של הערבים, אלא הדיקטטורים, הבערות, ההזנחה והשחיתות. המאמר עורר גל של התנגדות, אבל גם גל של תמיכה בעולם הערבי, והבי.בי.סי. בערבית אף ניהל דיון בשידור חי בעניין המאמר.

במאמר מודה הכותב כי הסכסוך הישראלי ערבי גבה מהערבים מחיר גבוה, שכן בשנים האחרונות אנשים החלו לשאול שאלות לא פשוטות, כגון כמה עלו לערבים המלחמות נגד ישראל? כמה עלה לערבים הסירוב להכיר בישראל מאז 1948? למה העולם הערבי לא ניצל סכומי עתק אלה לשם קידום החינוך, שיפור שירותי הבריאות ופיתוח התשתיות? אך השאלה הגדולה והחשובה שהערבי אינו רוצה אפילו לשמוע היא, אם ישראל היא האויב האמיתי של הערבים או שמא יש אויב אחר.

התשובות שמולחם נותן לשאלות הללו מפתיעות, שכן הוא טוען שיש בעולם הערבי דברים גרועים יותר מישראל, ושישראל אינה אחראית עליהם. השאלות הנוקבות החלו להטריד אותו כאשר הוא ראה את תצלומי מלחמת האזרחים בסוריה, ילדים מזי רעב בתימן, חממת טרור בחצי האי סיני שנותר מאחורי הקידמה, מכוניות תופת בעיראק והרס מבנים בלוב. חוט השני הקושר את כל האסונות הללו הוא שכולם הם תוצאה של מעשי ידיהם של אלה שאמורים היו להגן על העולם הערבי, לבנותו ולפתחו, ומאליה נשאלת השאלה מי הוא האוייב האמיתי של העולם הערבי.

הודאה בכישלון היא מעבר ליכולתם

מחיר המלחמות עם ישראל עד היום נאמד במאות מיליארדים של דולרים ועשרות אלפי הרוגים, והאומה הערבית השקיעה אותם מתוך תחושה שישראל היא האויב המושבע, זה שאין דרך להכיר בו ולחיות לצידו בשלום. אך האמת היא, טוען מולחם, כי ישראל נמצאת בתחתית רשימת האויבים של הערבים, שכן אויביהם האמיתיים הם השחיתות, היעדר חינוך טוב, אי-כיבוד חיי אדם ובריאותו, היעדר חירות, והדיקטטורים שהשתמשו בסכסוך הישראלי-ערבי כדי לדכא את עמיהם שלהם.

האסונות שהדיקטטורים הביאו על עמיהם גרועים בהרבה מהמלחמות בזירה הישראלית, ואכזריותם של אלה האמורים להגן על הערבים גדולה בהרבה מאכזריות הישראלים. האסון שנפל על סוריה מידי שליטהּ הוא מעל ומעבר ליכולת הדמיון לתאר, ומי שאחראי על ההרס בעיראק הוא העיראקים בעצמם, הבורחים בהמוניהם מארץ המסוגלת להפיק 110 מיליארד דולר בשנה מיצוא נפט. נשיא תוניסיה גזל לאור היום 13 מיליארד דולר שהיו שייכים לאזרחיו, וילדי תימן מזי רעב למרות שארצם היא אחת הפוריות בעולם. לבנון, למרות שהיא מדינה קטנה, אינה מסוגלת לנהל את אזרחיה, והאנדרלמוסיה מקיפה את מרבית חלקיו של העולם הערבי. אף אחת מהבעיות הללו אינה תוצאה של קיומה של ישראל או של המאבק נגדה.

מולחם מזכיר לקוראיו שיום אחד בלבד לאחר ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, ב-15 במאי 1948, פלשו לישראל הצעירה צבאות ערב ופתחו במלחמה שנמשכה עד 10 במארס 1949 ונכשלו בחיסול "הישות הציונית". הכישלון פגע בהם נפשית, ולכן המלחמה ההיא נקראת "נַכּבָּה", אסון. הערבים לא הרוויחו כלום ורבים מהפלסטינים הפכו לפליטים. ביוני 1967 נכנסו הערבים למלחמה עם ישראל בהנהגתו של נשיא מצרים, גמאל עבד אלנאצר, ובמלחמה זו הם הפסידו שטחים גדולים הרבה יותר משטח פלסטין. הכינוי של מלחמה זו הוא נַכּסָה, הפסד, אך הערבים מעולם לא הודו שהם הובסו, שכן הודאה בכישלון נמצאת מעל ומעבר ליכולתם.

עתה מתנהל במלוא עוזו "האביב הערבי" שאינו מסתיים, ולעולם הערבי אין יותר סבלנות וזמן לטפל בבעיית פלסטין ובפליטים הפלסטינים, שכן רבים מהערבים הפכו בעצמם פליטים בהיותם המטרה הנייחת, הקבועה, של צבאותיהם שלהם. בסוריה לבדה נאלצו 400 אלף איש, אישה וילד לברוח מהתופת של 20 החודשים האחרונים, בנוסף למאות אלפי עיראקים שנמלטו מארץ הנהריים והם פליטים בארצות ערב מאז 2003. אלה נמלטו מבתיהם ומארצם לא כיוון שמטוסים ישראליים מטילים עליהם פצצות. בתימן כותבים תושביה את הטרגדיה האנושית החמורה ביותר, ותושביו של חצי האי סיני נשכחו מאחור, על הרציף שממנו עזבה רכבת הקידמה האנושית.

כשהערבים מתבוססים בביצת הדם והדמעות של עצמם, רצה ישראל אל העתיד עם מוסדות המחקר מהמתקדמים בעולם, אוניברסיטאות מובילות ותשתיות מפותחות. ערבים רבים אינם יודעים כי תוחלת החיים של הפלסטינים החיים בישראל ארוכה לאין ערוך מתוחלת חייהם של הערבים החיים בארצות ערב, ומצב החירויות הפוליטיות והחברתיות שהערבים בישראל נהנים מהן טוב פי כמה וכמה מהמצב במדינות העולם הערבי. אפילו הפלסטינים החיים תחת הכיבוש הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה נהנים מזכויות פוליטיות וחברתיות יותר מאזרחי מדינות ערב. אחד השופטים הישראליים שדן למאסר את נשיא ישראל לשעבר היה פלסטיני ישראלי.

האביב הערבי הוכיח לעולם שהפלסטינים מאושרים ממצבם יותר מאחיהם שנלחמו לשחרורם משלטון הישראלים. לכן הגיע הזמן לחדול מהשנאה ומהמלחמות, ולהתחיל ליצור תנאי מחייה טובים יותר למען הדורות הבאים של העולם הערבי.

עד כאן עיקרי דבריו של עבד אללטיף מולחם, הכותב הסעודי.

מאמר זה עורר צונמי של תגובות, חלקן בעדו וחלקן נגדו. הבי.בי.סי. ניהל דיון פומבי בנושאים שהוא מעלה ושם הוצגו עמדות מקוטבות. סורים תומכי אסד האשימו את סעודיה, המדינה שבה יושב הכותב, במצב העגום שאליו הגיעו הסורים, בנימוק שהכסף הסעודי הוא המאפשר למורדים באסד לרכוש נשק ותחמושת, ואילולי הכסף הסעודי, היה אסד מצליח לייצב את המערכת השלטונית בסוריה, ורבים מאלה שנהרגו בקרבות היו עדיין חיים. מנגד, סורים אחרים הודו בפומבי לסעודים על תמיכתם במורדים בדיקטטור צמא הדם שהגיע זמנו להיכנס לפח האשפה של ההיסטוריה.

משתתפים אחרים הסכימו עם הכותב שאכן יש לערבים היום בעייה קשה של דיקטטורות והזנחה, אך ישראל היא האוייב הגדול המזיק לערבים בעצם קיומו, שכן ישראל מזכירה לערבים מדי יום את מה שאינם מוכנים להודות בו: שהם הובסו בכל המלחמות נגד ישראל, וזו הצליחה לשרוד ולפרוח במזרח התיכון נגד כל הסיכויים. הערבים רואים את הצלחתה של ישראל ומקנאים בה, ולכן הם גם שונאים אותה. כאשר הם משווים את מצבם העגום, במיוחד בשנתיים האחרונות, עם זה של ישראל המפותחת, הם חשים כי ישראל זורה מלח על פצעיהם הנפשיים.

דוברים אחרים, שהסכימו עם מולחם, ציינו את האכזבה מן "האביב הערבי" שבתחילת דרכו בסוף 2010 ובתחילת 2011 הפיח בלב הערבים תקוות גדולות על דמוקרטיה, זכויות אדם, חירויות פוליטיות וחיסול השחיתות. כיום, לאחר חלוף כמעט שנתיים מפרוץ "האביב", המצב גרוע יותר מזה שהיה קודם לכן. במצרים הכלכלה הכושלת עלולה לחסל את ההישגים הפוליטיים של "האחים המוסלמים", ולהפוך את מצרים לתלויה עוד יותר בחסדי "הכופרים" של אירופה וארה"ב. עד היום עלה "האביב" של סוריה בחייהם של יותר מ-50 אלף סורים שנטבחו על ידי שלטון הדמים של העדה העלווית, שתמיד הציג את עצמו כסמל הערביות וכמודל להגשמתם של האידיאלים הלאומיים הערביים הנשגבים.

חלק מהדוברים ציינו כי המאבק בסוריה ובעיראק הוציא מהבקבוק את השד העדתי, וסיסמאות איסלאמיסטיות של אנשים הפוסעים על עקבותיו האידיאולוגיים של אוסמה בן-לאדן, החלו להיכתב יותר ויותר על קירות הבתים ההרוסים בדמשק, בחלבּ, באדליב, בחומס ובחָמָאה. עיראק הפכה לזירת התגוששות בין סונים ושיעים – בעייה שבימיו של סדאם חוסיין טוטאה אל מתחת השטיח.

חשיבות מאמרו של מולחם היא בכך שהוא מציב מראָה בפני העולם הערבי, כדי שיראה בה את פניו האמיתיים. הוא אינו מהווה המשך של שירת התשבחות שהתקשורת הערבית כה אוהבת לשיר לסיסמאות השדופות ולחלומות הוורודים, אלא המציאות המרה שיצרו הערבים במו ידיהם, והם קורבנותיה הראשונים.

ישראל על פי מולחם אינה האוייב של הערבים. הערבים הם האוייב של עצמם. הם הביאו על עצמם את הצרות, את הדיקטטורים, את האכזריות, הבערות, הזלזול וההזנחה, וכל עוד הם יאשימו את ישראל בצרותיהם, הם ימשיכו לסבול את התוצאות המרות של המציאות העגומה שלתוכה הם הכניסו את עצמם. הכחשה אינה פותרת את הבעייה אלא מגבירה אותה, והערבים, לטענת מולחם, עושים לעצמם צרות שאחרים, ובעיקר ישראל, מעולם לא עשו להם.

אנשים כמו עבד אללטיף אלמולחם הם התקווה של העולם הערבי.

מברוכּ לחמאס וגם...לישראל

ביקורו של אמיר קטר בעזה הוא ללא ספק ציון דרך חשוב במסלול שבו צועד חמאס מאז שהשתלט על הרצועה ביוני 2007. חמאס מנסה בכל כוחו לבסס את עצמאותה של רצועת עזה – מול אש"ף, מול הרשות הפלסטינית, מול ישראל, מול מצרים, מול העולם הערבי ומול שאר העולם. אין הם מוותרים על האידיאולוגיה של הג'יהאד נגד ישראל, אבל תלו אותו על הקיר, קרוב לאצבע היורה ולעין המכוונת, והם עסוקים בבנייה של תשתיות, דרכים, מוסדות, כלכלה, תעשיה, תעשיה צבאית וכוח צבאי. עד עתה היו כל אלה עניין פנימי, מקומי, מבלי שמנהיגי העולם הערבי באו לתת את הכבוד הראוי למנהיגי חמאס.

הראשון שהגיע הוא אמיר קטר, שייח' חמד בן ח'ליפה אלת'אני, האיש החזק והמשפיע ביותר בעולם הערבי, ואולי גם בעולם כולו. בכיסו שוכנים כבוד מיליארדים רבים, ובידו הוא אוחז את הנבוט הכבד והמסוכן ביותר הקיים כיום בעולם הערבי – ערוץ "אלג'זירה". מאז שנוסד בשלהי 1996, לא חדל להסית את ההמונים הערביים נגד הדיקטטורים ששלטו בהם, נגד ישראל, נגד ארה"ב ונגד המערב בכלל. סדר היום של "אלג'זירה" חופף לזה של "האחים המוסלמים", וכל מה שעשה לאורך השנים נועד לקדם את "האחים" ולהשליטם על מדינות ערב. לאחר שיסולקו הדיקטטורים.

הצלחתו הראשונה היתה בעזה, שעליה השתלט חמאס לפני למעלה מ-5 שנים. הצלחתו השנייה היתה תוניסיה, שהסתלקותו של הנשיא בן עלי בינואר 2011 איפשרה לתנועת "אלנהדה" האיסלאמיסטית להשתלט על המדינה. אבל גולת הכותרת של הצלחת "אלג'זירה" היתה ועודנה מצרים.

שייח' חמד הוא שדחף את נאט"ו להתערב בלוב נגד קד'אפי, והביא לכניסת האיסלאמיסטים הלוביים למסדרונות השלטון השברירי במדינת השבטים המידברית רוויית הנפט. שייח' חמד עומד מאחורי "הצבא הסורי החופשי", שהוא קבוצת מיליציות איסלאמיסטיות הנלחמות לסילוקו של משטר העלווים הכופרים מסוריה, ולהשליט עליה את האיסלאם הרדיקלי.

ביקורו של השייח' בעזה הוא טפיחה נמרצת על שכם אנשי חמאס, זריקת לגיטימציה לשלטונם, עירוי 400 מיליון דולר לעורקי תקציבם ומסמר נוסף בארון הקבורה של אש"ף והרשות הפלסטינית. לדידו של שייח' חמד, המלך אבו-מאזן מת, יחי המלך איסמאעיל הנייה החדש.

בישראל ממשיכים לא להבין את מה שמתרחש. משרד החוץ מגנה את ביקורו של אמיר קטר בעזה, כי עייפי הנפש של משרד החוץ נרדמו בעת חתימת הסכמי אוסלו ועדיין לא התעוררו. הם מעדיפים לסגור עניינים עם אש"ף ואבו-מאזן, ועדיין חולמים כי הוא יטפל בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

משרד ראש הממשלה, לעומת זאת, שותק ואינו מגיב. כנראה שם מבינים טוב יותר את האינטרס הישראלי האמיתי: לפרק את הרשות הפלסטינית לגורמים, ולהנציח את הפילוג ששייח' חמד תרם לו רבות בתמיכתו בחמאס, שבאה כמובן על חשבון אש"ף, הרשות ואבו-מאזן.

אם ישראל רוצה לשרוד, עליה לברך "שהחיינו" בשם ומלכות על ביקור האמיר בעזה, ולהמשיך גם ביהודה ושומרון את מגמת הפירוק שחמאס התחיל בעזה על ידי הקמת שבע אמירויות נפרדות ועצמאיות בשבע הערים: יריחו, רמאללה, שכם, ג'נין, טולכרם, קלקיליה וחברון הערבית. על ישראל לשמור בידיה את המרחב הכפרי כולו, על מנת להבטיח שההרים לא יהפכו להרי חמאס והגבעות לא תהפוכנה לגבעות חיזבאללה. כך משתחררת ישראל מ-90 אחוז של תושבי יו"ש הערביים, ושומרת בידיה יותר מ-90 אחוז של השטח.

המאמר התפרסם במגזין "מראה" 217 וכן בעיתון "מקור ראשון".

* * *

לנוכח השינויים המפלגתיים יש לעשות הכול כדי שאהוד ברק ימשיך לכהן כשר הביטחון גם בממשלה הבאה!

* * *

מנשה שאול

קטר מצטרפת למאבק

ביקורו של אמיר קטר חמד בן ח'ליפה אלת'אני ברצועת עזה והגשת סיועו הנדיב של 400 מיליון דולר נושאים עימם חסרונות ויתרונות.

החיסרון הגדול הוא שבירת המצור ומתן פרס ליורי הטילים על יעדים אזרחיים. בנוסף, הביקור יבוא על חשבון הרשות הפלסטינית והעומד בראשה מחמוד עבאס. ההגינות כלפי כלל הפלסטינים מחייבת את אמיר קטר להגיע לביקור גומלין ברמאללה כשבאמתחתו סיוע דומה.

ואילו היתרון של הביקור הוא בהרחקת חמאס מן המעגל האיראני-שיעי. זהו שלב משלים לתמיכת קטר במורדים בסוריה ולהוצאת ח'אלד משעל ואנשיו מציר סוריה-איראן. הביקור נושא מסר לחמאס כי מקומו הטבעי הוא העולם הערבי-הסוני ולא עם איראן השיעית. מה גם שמדינות ערב העשירות הן אלו המסוגלות לסייע לפלסטינים, ולא איראן שכלכלתה נחלשת עקב הסנקציות והשחיתות.

הצטרפותה של קטר למאמצים לבלום את ההתפשטות האיראנית היא נקודת מפנה במאבק האכזרי בין השיעים לסונים, ובמסגרתו הביקור מהווה מכה מוחצת לניסיונות ההשתלטות של האיותאללה האיראניים על המרחב הערבי.

כובשים את ירושלים

מוחמד בדיע, מנהיגם הרוחני של "האחים המוסלמים" במצרים, קורא להילחם בישראל ולהכריז ג'יהאד למען שחרורה של ירושלים ומסגד אלאקצא. באיגרתו השבועית ב-11.10.2012 קרא בדיע לאומה האיסלאמית להתאחד למען שחרור פלסטין והוסיף כי אללה יציל את הארץ מעול הציונים ושחיתותם. ואילו דובר "האחים המוסלמים" מחמוד ע'זלאן הודיע כי חוזה שלום מחבר בין מצרים לישראל וכי מצרים מחוייבת להסכם השלום. אך אם דרכי השלום לא יועילו, אין מנוס משימוש בכוח.

נוכח דברים אלה, שואל הסופר המצרי אחמד עות'מן: "האומנם יחזרו 'האחים המוסלמים' על טעותו של נאצר במלחמת 1967? או שמא ייתכן כי הנהגת 'האחים המוסלמים' שואפת להקל על שליטי איראן ולהעתיק את זירת המלחמה מאיראן לישראל? במקביל להצהרות הלוחמניות של מנהיגי 'האחים המוסלמים', גם שליטי איראן מאיימים על ישראל. אחמדינג'אד הודיע בנאומו באו"ם כי ישראל תיעלם. גם נסראללה מאיים בצורה דומה. הוא קורא לכוחות ההתנגדות להילחם למען שחרורה של ירושלים. אליהם מצטרף איסמאעיל הנייה שהודיע לאחרונה כי רצועת עזה מתכוונת לשחרר את ירושלים. כל זה מזכיר את סדאם חוסיין, שהכריז כי הוא מגייס 5 מיליון חיילים (צבא אלקודס) למען שחרורה של ירושלים. אך סדאם הפתיע את העולם כשהִפנה את צבאו לכיבושה של כוויית. הדעת נותנת שעמי ערב אינם רוצים לחוות שוב את התבוסה של 1967. הם מאויימים על ידי שליטי איראן הקוראים להקים אימפריה איסלאמית-פרסית."

מיהם הסלפים?

הסלפים דוגלים בחזרה לשורשי הטוב שהיה באיסלאם במרוצת 300 השנים שאחרי מותו של הנביא מוחמד. תקופה זו מוגדרת כעידן הזוהר והשגשוג של האיסלאם. ב-1791 קמה הסלפייה לתחייה בסעודיה על ידי האידיאולוג מוחמד בן עבד אלוהאב. מכאן הכינוי החלופי לתנועה: "והאבייה".

הסלפייה עלתה כדי לשמש מחסום נגד התרבויות הזרות. היא דוגלת בהנהגת ההלכה המוסלמית, "אלשריעה", המתבססת על פסקי הקוראן והלכותיו של הנביא. היא מתירה שינוי של צווים ופסקי הלכה בהתאם לרוח הזמן והמקום. השינוי ניתן להיעשות על ידי דרשנות – "איג'תהאד". הסלפייה מגבה את השליט הדתי, אפילו אם הוא עריץ. התיאורטיקן הסלפי אבן חנבל קבע ב-1066 כי "מי שינצח בזכות החרב ויהפוך לשליט ויוכתב כנסיך הנסיכים, לא תהיה לאף מאמין הזכות להתנגד לו, כי הוא נסיך הנסיכים." כלומר, השלטון – לאלוהים ולנציגו עלי אדמות.

מייסד תנועת "האחים המוסלמים" חסן אלבנא קבע כי האיסלאם הוא הקוראן והחרב. בכך הוא יסד את האיסלאם הפוליטי שהביא אחרי שמונה עשורים את "האחים המוסלמים" לשלטון. לאחרונה הם שינו את דרכם ונטשו את האלימות, בהנחה שהאיסלאם ינצח בשכנוע ולא באלימות.

תנועות סלפיות אחרות, כמו אלקאעידה והגי'האד העולמי, ממשיכות לאמץ את האלימות בשם הג'יהאד הסלפי. ההבדל בין האחים המוסלמים לסלפים הוא בנכונותם של הראשונים להתגמש ולהתאים את עצמם לצורכי הקיום, בעוד שהסלפים מחויבים יותר לעקרונותיהם הנוקשים ודוגלים בשימוש בכוח להגשמת יעדיהם.

העריץ הערבי העשיר ביותר

האתר הפיננסי Investopedia פירסם דו"ח על מצבם הפיננסי של שמונת העריצים העשירים ביותר, ביניהם חמישה ערבים: מועמר קדאפי, בשאר אסד, חוסני מובארכּ, עבדאללה על צאליח וזין אלעבדין בן עלי. הונו של קדאפי מוערך ב-80 מיליארד דולר, ומהם הקפיאה ארה"ב 30 מיליון מחשבונו הפרטי. הונו של אסד – מיליארד דולר ומחצה. אך ההון הכולל שצברה משפחתו מאז הגיעה לשלטון ב-1970, מוערך ב-122 מיליארד דולר. תושבי סוריה מונים 23 מיליון בני אדם. אם יחולק שווה בשווה לכל אחד מהם ההון משפחת אסד, כל תושב יקבל 5,300 דולר. היות שמשפחה סורית ממוצעת היא בת שש נפשות, חישוב מהיר מעלה כי משפחת אסד גנבה מכל משפחה 31,800 דולר.

המאמר התפרסם במגזין "מראה" 217.

* * *

דבורה קוזוינר

חַוָּה

לַחְמוֹד אֶת שֶׁלֹּא נִתָּן.

לִטְעוֹם מִן הַקָּטוּף הָאָסוּר.

לִכְאוֹב אֶת יִתְרוֹן הַדַּעַת.

חַוָּה.

אַל תִּצְטַעֲרִי, חַוָּה, עַל עֶצֶב הַלֵּידָה.

אַתְּ תִּשְׁכְּחִי אֶת הַכְּאֵב וְתִוֹסִיפִי לָלֶדֶת

בָּנִים. עִם קִלְלַת הַצַּעַר זָכִית

בְּמַתְּנַת הַסַּקְרָנוּת- אֵם הַדַּעַת

וְאוֹתָהּ תַּנְחִילִי לְדוֹרוֹתַיִךְ הַבָּאִים

אַחֲרַיִךְ.

הֵם יִשְׁאֲפוּ אֶל מֵעֵבֶר

לַסּוֹדוֹת וְלַחִידוֹת, לַחְתּוֹר אֶל

הַתְּשׁוּבוֹת הַקְּטַנּוֹת וְהַנִּשְׂגָּבוֹת,

מִקַּרְנֵי רְאֵמִים עַד בֵּיצֵי כִּנִּים,

לַחְקוֹר תְּבוּנוֹת טְהוֹרוֹת,

לְרַפֵּא מְצוּקוֹת אֱנוֹש,

לִנְסוֹק אֶל כּוֹכָבִים נֶעֱלָמִים,

לְהַעֲמִיק אֶל נִבְכֵי אֲדָמָה וְיָם.

הֵם יִתְהוּ וְיִתְעוּ וְיִטְעוּ וְיַחְזְרוּ,

מֻכֵּי שְׁגִיאוֹת וַעֲיֵיפֵי אַכְזָבוֹת, לְעִתִּים

נִלְעָגִים, בְּעַקְשָׁנוּת לֹא נִלְאֵית

לִבְקוֹעַ נְתִיבִים חֲדָשִׁים אֶל

הַפִּתְרוֹן הַנָּכוֹן,

כִּי בְּנַפְשָׁם הוּא.

רַק הַזְהִירִי אוֹתָם, חַוָּה, הַזְהִירִי אוֹתָם,

לְבַל יוֹסִיפוּ, בְּאַדְנוּת אֱלוֹהִית נוֹאֶלֶת,

קוֹמוֹת נוֹסָפוֹת שֶׁל גְּבָהִים נִשָּׂאִים

אֶל מִגְדְּלֵי בָּבֶל הֲזוּיִים, שֶׁלֹּא לְרַסֵּק

אֶת עוֹלָמֵנוּ הַקָּטָן, הַיָּחִיד לָנוּ, הַזֶּה,

אֶל מַפָּץ גָּדוֹל נוֹסָף.

  * * *

תנועת בני עקיבא לעצרת הזיכרון השנתית

למר אהוד בן עזר שלום,

אני מחזק את ידיו של מזכ"ל בני עקיבא דני הירשברג ומגיע לו כל הכבוד ויישר כוח על החלטתו המרגשת להגיע בפעם הראשונה  עם תנועת בני עקיבא לעצרת הזיכרון השנתית לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר רא"ל (מיל.) יצחק רבין ז"ל.

החלטתו של דני הירשברג, לפי דעתי, היא אמיצה ונכונה! – לשוחח ביחד על גבולות חופש הביטוי ולהציב את הדמוקרטיה כדבר המחבר בין  חלקים השונים  בעם – זה מרגש מאוד!

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

בני ברק

  * * *

יהודה דרורי

מי מפחד מאביגדור ליברמן?

אביגדור ליברמן הוא לא פוליטיקאי מצוי, הוא אדם בעל חזות כוחנית האומר מה שהוא חושב  ולא מתחשב בגינוני "פוליטיקל קורקט". זה מרגיז הרבה מאד אנשים, הוא הגיע גבוה במערכות השלטון והוא "לא משלנו" ולכן הפך לפוליטיקאי הכי מושמץ במדינה למרות שלא עשה דבר רע למדינה. הוא כיהן בהצלחה כשר התשתיות וכשר התחבורה ועדיין שר-חוץ מוצלח.. ה לא מונע מהפרקליטות לנסות כבר 16 שנה למצוא איזה כתב אישום נגדו.  

אם נבחן את הדברים לעומקם נזהה שלמעשה "ישראל ביתנו" הינה ממש מפלגת מרכז- ימנית, לבטח לא קיצונית ופחות ימנית מהליכוד. ליברמן עצמו הוא איש מרכז-ימין, (יותר מרכז מאשר ימין) לבטח פחות ימני מביבי. אז למה משקרים פוליטיקאים שונים בתקשורת שהוא מושך ימינה את הליכוד? (האמת היא שאת הליכוד מושכים ימינה פייגלין, ודני דנון...)

בניגוד להשמצות מתנגדיו, ליברמן הוא בעד פתרון עם הפלסטינים. להזכירכם שהוא היה היחידי בכל המפלגות הציוניות שבבחירות האחרונות הציע לחלק את ירושלים, ולהחזיר לפלסטינים במזרח העיר את הכפרים והשכונות הערביות. אז לזה קוראים ימין? הוא היה זה שהציע לבטל את הקצבאות לחרדים. זה לא חברתי? הוא זה שנלחם על שיוויון בגיוס לכל (גם לערבים...) – אז  זהו פאשיזם? הוא זה שחרת על דגלה של מפלגתו את שינוי שיטת השלטון – זה דיקטטורי?

איחוד הכוחות של נתניהו וליברמן זיעזע את שלי יחימוביץ שמייד פסלה ישיבה בקואליציה עם ליברמן אף שבממשלות קודמות ישבו שרי העבודה לצד ליברמן. ולא רק זאת, שלי יחימוביץ הצטרפה למקהלה המכוערת של השמאל המנסה לעשות מליברמן מפלצת. אבל השלי הזאת היא שמאלנית במהותה, היא הגיעה ל"עבודה" ממר"צ, עיתונאית בינונית ללא שום ניסיון ניהולי או פוליטי מעשי, (שאימצה למפלגתה את מנהיג "שלום עכשיו" יריב אופנהיימר, שמאלן ומשמיצן מתועב), והיא ממשיכה בהתחסדות לתאר עצמה כמפלגה סוציאל-דמוקרטית – בעוד שהיא נשארת חזק בשמאל (עם חיזוקים נוספים מאנשי מר"צ...)

היא מכנה את ליברמן  "גזען"? במה מתבטאת הגזענות שלו?

את זאת היא לא מסבירה... אבל ההסבר הוא פשוט – הגזענות פה היא דווקא של שלי יחימוביץ הרואה בכל עולה מרוסיה מאפיונר... זוהי הגזענות האמיתית! היא זו שמסרבת להכיר בעולים מרוסיה ישראלים כמוה, ("הם אחרים..." אמרה).

אביגדור ליברמן מסיים 4 שנים כאחד משרי החוץ המוצלחים, שהביא כבוד לנו בכך שלא היסס לומר למדינאים צבועים בעולם, בגובה העיניים, מה הוא באמת חושב עליהם כאשר אלו נזפו בו על פעילותה של מדינתנו נגד הטרור. הוא ביקר בעשרות ארצות, יותר מכל שר חוץ לפניו, וב-4 שנותיו בתפקיד ביקרו פה ביוזמתו משלחות רמות דרג ואישים מרכזיים ביותר מ-60 ארצות!

הברית בין נתניהו וליברמן היא בת יותר מ-20 שנה, הם נפרדו כדי שליברמן יבנה את עצמו ומפלגתו, וממפלגה סקטוריאלית, תוך 12 שנה – הביא בבחירות האחרונות לכך שנהיה המפלגה השלישית בגודלה, ושחברי הכנסת של "ישראל ביתנו" מיצגים מגזרים שונים, (חציים אינו דובר רוסית והינם ילידי הארץ). שליש הסיעה, נשים, יש נציגות לנכים, גם לדרוזים ולאזורי הפיתוח... זוהי מפלגה בעלת זהות חברתית ברורה, כפי שרואים מפעילות חבריה בכנסת, היא זו המתנגדת נמרצות להשתלטות החרדים על משאבי המדינה, בצורה ברורה יותר מכל מפלגה ציונית אחרת.

יש בליבי הרבה נגד התנהלותו של ביבי נתניהו בכניעתו לחרדים ב-4 שנות כהונתו, לכן צריך לברך על כך שלהבא יהיה לידו ליברמן שימנע זאת. לנתניהו היה מסר כלכלי אבל לא היה לו כל מסר חברתי. לפיכך, אם מסיבה זו, חששתי להצביע לנתניהו בבחירות אלו – עכשיו אני שקט יותר כ"שישראל ביתנו" תהיה לידו עם המסר החברתי שלה.

ובמאמר מוסגר אוסיף מילה ליועץ המשפטי לממשלה: כתב אישום פרקליטיפוליטי עכשיו נגד ליברמן לא יהרוס את "ישראל ביתנו".

אהוד: אני מפחד מאביגדור ליברמן. באחד הראיונות עימו, ששודר לאחרונה מחדש באחד מערוצי הטלוויזיה, שמעתי אותו אומר שהוא היה מעוניין להיות שר הביטחון. והשאלה שלי – האם יש לו הסיווג הביטחוני המתאים לדעת את הסודות הצבאיים הכמוסים ביותר של מדינת ישראל?

בארה"ב לא יכול לכהן כנשיא מי שלא נולד בה. אם חוק כזה היה אצלנו לגבי ראש ממשלה, אזיי עד רבין שום ראש ממשלה לא היה יכול להיבחר כאן, כולל בן גוריון, ושום נשיא עד יצחק נבון. אפילו קצב ופרס לא היו יכולים להיבחר, מכוח אותו חוק.

 * * *

משה כהן

הנדון: עוד הלקאה עצמית?

מכובדי,

לשמחתנו יצא לאקרנים עוד סרט ישראלי משובח, "חדר 514", שאנו מתגאים בו, העוסק (כן ניחשתם) בפשעי מלחמה של חיילי צה"ל נגד פלסטינים תמימים.

נוכח השיטפון הבלתי פוסק של סרטים ומחזות העוסקים בפשעי ישראל נגד הפלסטינים, יש תחושה של רווייה, דז'ה וו (deja vu) ושעמום. אמנם אין הנאה כהלקאה עצמית, וקשה להיגמל ממנה, אך האם לא הגיע בכל זאת הזמן להחליף את הדיסקט ולהציג סיפורים אחרים?

יש לי כמה הצעות: למה לא סרט על משפחה צעירה בת חמש נפשות ביישוב איתמר בשם משפחת פוגל, הנשחטת בשנתה על ידי לוחמי חופש פלסטינים? זה לא מעניין?

למה לא סרט על אב ובנו הקטן, בשם פלמר, הנקטלים במכוניתם על אם הדרך מהמארב על ידי לוחמי חופש פלסטינים אמיצי לב? זה לא מעניין?

למה לא על משפחה שלמה של שמונה נפשות שנרצחת על ידי מחבל מתאבד במסעדת "סבארו" בירושלים? זה לא מעניין? 

לדעתי, באמנות ובתרבות כדאי תמיד לגוון קצת, ולא להוסיף ולהשמיע אותו תקליט שחוק. הציבור כבר משתעמם.

בכבוד רב, 

משה כהן

ירושלים

אהוד: מדוע אתה חושב שאין גיוון? הנה בעצרת לזכר רבין, שלשום בכיכר, אמר המשורר חיים גורי: "רוח רעה מנשבת בישראל – זו שאיפשרה את רצח המתפללים המוסלמים במערת המכפלה ומאפשרת גם היום את ההשתוללות של אנשי תג מחיר." אז אתה חושב שאם היה בא לדבר על משפחות הכובשים שנרצחו – פוגל ופלמר, היו נותנים לו לדבר?

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

2. רֶלִי הדברן

כל בוקר, כאשר רֶלִי קם, דבר ראשון הוא מבטיח לעצמו: 'אני נשבע שאני אשתדל היום לשתוק מה שיותר. שאני אחזיק את הפה שלי סגור, שיותר לא תברחנה לי מילים ושלא אסתבך ככה סתם עם החארוֹת האלה, שקוראים לי אחר-כך בכל מיני כינויים. אני אחזיק מעמד בשתיקה ולא אישבר ראשון.'

בבוקר אין בעיות. כמעט שאין עם מי לדבר. אבא כבר יצא. אימא ממהרת גם היא. בכל זאת הוא הספיק להגיד לה שבפעם הבאה כשהיא קונה גבינה לפני ראש השנה כדאי לה לשים לב שלא יהיה כתוב "כשר לפסח" על האריזה.

"אבל תאריך התפוגה בסדר. סתם משתמשים באריזות שנשארו להם מפסח. הגבינה טרייה."

'כשאני אוכל גבינה אני לא צריך להרגיש כמו ארכיאולוג!' רצה להגיד, אבל זכר את נדרו ושתק, למרות שהשקט שנשתרר גרם לו אי-נוחות גדולה, כאילו אם לא מדברים כל הזמן יכול לקרות איזה אסון.

*

באוטובוס לבית-הספר שתק רלי כל הדרך, למרות שהנהג גער באחד הנוסעים, גברת אחת דרכה על רגלו של רלי, ואחרת נשענה עליו כדי שיקום. שְׁטוֹצִי, מהכיתה המקבילה, סיפר בדיחה עם זקן על איך גרוזיני מתאבד, ודוֹקִי היפה אמרה שמתחשק לה ללכת לים.

'לפי הנימוסים שלך היית צריך להוביל אבנים ולא בני-אדם... את כבדה כמו מיס פיגי אחרי שבלעה עוד חמישים קֶרְמִיט... אני חלש וחולני, יש לי צַפֶּקֶת העַכּוּזָה התחתונה ולכן אני מוכרח לשבת... חבל שאין איזה גרוזיני בריא באוטובוס להפליק לךָ אחת ולתמיד על הבדיחות הדביליות שלךָ...' – וכאן לא היה יכול עוד רלי להתאפק ולהסתפק במחשבות בלבד, ואמר, ודווקא לדוקי היפה:

"מה יש, חסר פְרֵחוֹת על החוף? דוקי? שמגייסים אותך?"

"יותר טוב לפגוש בבוקר נחש מאשר להיכנס לפה שלך!" היא עונה לו.

"טוב. אני אשתוק."

"אתה מקרה אבוד, רֶלִי המְשלשלי. מכירים אותך כבר כל כך טוב, שגם כשאתה שותק – יודעים בדיוק מה אתה חושב על כל אחד, וזה מגעיל! אתה שומע אותי – מגעיל!"

ואז חש רלי זרם של מילים חמות, חזקות, עולה משיפולי בטנו דרך קרביו, מחמם את הקנה וכבר עומד להיפלט החוצה, בתענוג, בִּשְׁווּנְג – ממש לא יכול לעצור אותן – אבל בדיוק עצר האוטובוס ודוקי התחמקה לה,  והתענוג נפסק באמצע.

*

לא לזמן רב. השיעור הראשון היה כל כך משעמם, שעד מהרה מצא עצמו בחוץ, בדרך למנהלת נתנזון, בגלל "פטפוט כפייתי", כדברי המורה לאנגלית. בדרך לחדר המנהלת נעצר על יד המחשב של בית-הספר והתחיל להסביר למזכירה איך מפעילים אותו, כאשר המנהלת השתיקה אותו וקראה לו לחדרה, הוא נאלם דום, והרגיש כמו נהר גועש שנסתם בסכר.

"אין לך מה להגיד?"

"החלטתי, מהבוקר, לשתוק."

"אז מדוע כתוב כאן – פטפטן כפייתי? זה גם ממיסדר השתקנים?"

"אני לא מדבר יותר מאחרים אבל כולכם עולים עליי וקוראים לי רלי המשלשלי ולכן החלטתי לשתוק – מה, אני צריך לדאוג לכל העולם? לתקן מה שאחרים פישלו או שלא מעזים להגיד? לכן החלטתי לשתוק."

והוא שותק. דקה שלמה. השקט מעצבן אותו. הוא עומד להתפוצץ. זה כמו שאתה רואה שריפה (שתיקה), ויש לך מים (מילים), ולא נותנים לך לכבות אותה.

לבסוף נמאס למנהלת.

"לְמה אתה מתכוון בשתיקה שלך? אצלי לא מפחדים לדבר. אולי האדון השתקן חושב שאני לא מנהלת את בית-הספר כמו שצריך?"

"בדיוק כך. לפני שבאת היתה כאן דימוקראטיה. היה ועד תלמידים. עכשיו את מתחמנת את כולם שירקדו לפי החַרְצוּף שלך!"

"חצוף אחד! חזור לכיתה, ומחר אל תראה את עצמך כאן בלי אחד מן ההורים."

*

'אם כך,' אמר לעצמו רלי בדרך החוצה, 'אז אני פטור  מהנדר שלי.' הוא לא סגר את הפה כל אותו יום. משיעור לשיעור המאיס את עצמו יותר ויותר. על מה דיבר בהתקפת הדיבור הנוראה שלו? – על הכול. מורים מפלים. חברים חנפנים. בנות פְרֵחוֹת גלויות וּפְרֵחוֹת באופי. לימודים זה סתם בזבוז זמן. צה"ל זה ראשי תיבות – צריכה הייתי להתחתן. עד מתי יֵשב גולנצ'יק במארב בלי חשק, כשנח"לאי סופר דגדגנים במשק? מה עושים בכספים של ועד הורים? קונים למורים עוד קומקום. במה עסק אליעזר בן משוגע? – בייהודה של השפה העברית...

וכך הוא מדבר ומדבר ומעורר סביבו גלי רוגז ופרצי צחוק ובסוף צורחים עליו שישתוק, שהוא משוגע, והוא לא שותק. הוא מוכרח להגיד, להגיד לכולם מה דעתו עליהם, לדפוק אותם במילים, לתקוע להם את האמת בפרצוף, יש לו מי צורך כזה, להתפרק, להפגיז.

*

וכשהוא נוסע הביתה, באוטובוס, הראש, כמו איזה מחשב, מעלה כל הזמן קבצים של שיחות וויכוחים וצעקות – ורק שלא יהיה רגע שקט. להרגיש שאתה חי, שהכול מסתובב סביבך, לטוב ולרע – בזכות המילים. מי רוצה לשתוק? תענוג לדבֵּר!

ובדיוק שטוצי עומד לידו. "הי שטוצי!" – הוא אומר לו – "אתה רוצה לשמוע משהו קצת יותר טוב מהבדיחות הדביליות שלך על הגרוזינים?"

"למה לא, רלי? שלשל משהו – "

"למה גולני לא משחקים שח?"

"לא יודע."

"אין להם מספיק חיילים לבנים."

"יש לך משהו על הנח"ל?"

"לכל חייל יש פנקס שבוי, אבל רק הנח"לאי משתמש בו!"

"טראחח..." תפס אותו חייל שעמד מאחוריו, נושא תג ירוק של מגל וחרב, סובב אותו והחטיף לו סטירת-לחי. "בפעם הבאה שתספר בדיחות כאלה על הנח"ל – אחתוך לך את הלקקן שלך! חתיכת אידיוט – "

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

במפגשיו עם תלמידים בבתי הספר היה בן עזר נתקל לא פעם במצב שבו מורות לא הירשו לו להמשיך לקרוא מסיפוריו אלה, בייחוד בפני תלמידות, למרות שהשומעים, בייחוד בערי השדה – היו מרותקים לסיפור כאילו הוא מביא להם אווירה של עולמות רחוקים. אך זה כידוע גורלם של סופרים נידחים שמקדימים את זמנם ופוגמים בצביעות של החברה ושל החינוך. הסיפורים האלה הוצעו גם לסדרת טלוויזיה וכמובן שלא זכו אפילו לתשובה שהרי אין מדובר בסופר קאנוני, מאלה ששמם בלבד מוכר כל טקסט "חשוב" ומשעמם.

* * *

יצחק שויגר

בחירות בעיירה

עד שלא באה הקידמה לעירנו, התנהלה עירנו הקטנה למופת. רבה  של העיר היה בן דודו של האדמו"ר מקלויצקאשס שהיה ידוע כ"פני יוסף", שכתב את הפירוש המופלא לעלילותיו של יוסף בארץ מצרים ובו היו חידושים מדהימים שבאלפיים שנות פרשנות לא השכיל מי מהפרשנים לגלותם, עד שבא ה"פני יוסף" וחשף אותם. וכפי שאמר שזכה ואלו התגלגלו לידיו, ישר מששת ימי בראשית והוא כמוצא שלל רב, היה לפה ורק העלה על הכתב מה שקיבל ישירות מפי הגבורה. ומי יכול לחלוק עליו?

עד שמתה אשתו של אותו אדמו"ר, בן דודו של האדמור מקלוצקאשס, ילדה לו זו שתי בנות. האחת נישאה לעילוי שזכה וירש את מקומו בעירנו, ואת הבת השנייה שאף היא נישאה לעילוי אחר, שלח אותה ואותו לכהן כרב העיר השכנה. ומי יכול לאותו אדמו"ר ? וכך קיבלו שתי הערים את שני הגיסים והן משלמות שכרם של שני הגיסים מפחד ה"פני יוסף".

והחתן היכה שורשים בליבם של בני עירנו הדתיים והחופשיים  ועל פיו יישק כל דבר.

משרבו חובשי ספסלי בית המדרש,  התחיל החתן לדרוש מבעלי הבתים כי ירבו משרות לחובשי הספסלים אשר היו נמקים באורה של התורה ואלמלא הם, עירנו הייתה נופלת למערבולת שמי יודע כיצד היו יוצאים ממנה. איש לא הבין על מה הוא דיבר, אבל כידוע שהפחד מפני אלו שיש להם קשרים ישירים עם בורא עולם, גובר על כל היגיון, וכבר ראינו מה קרה לבעלי עסקים שהחליטו על דעת עצמם מה לעשות בעסקיהם, מבלי לשאול תחילה את החתן. אמנם היו כאילו ששאלו, שילמו הרבה צדקה ונכשלו בעסקיהם, אולם חזקה עליהם או שלא עשו בדיוק מה שאמר, או שגברה כפירתם במצוות על מאמרו של החתן, ואילו היו שומרים תרי"ג מצוות בנוסף להוראות ההנהגה של החתן לא היתה באה עליהם הצרה שבאה עליהם. על כך לא היתה מחלוקת.

משרבו המשרות והוקמו חברות שכל עיסוקן היה להעסיק את חובשי הספסלים, היה צורך גם לנהלם. שוב נוספו משרות והארגונים הלכו וגדלו. ונוצר צורך למנות ועד שהוא ידאג גם להכנסות וגם להוצאות שאם לא ינוהל העניין כדבעי אפילו ה"פני יוסף" לא יוכל להושיע.

ה"חתן" עצמו גם הוא התבגר ושני בניו החלו אף הם לנהל את ענייניו הכספיים. וכרגיל בין יהודים, שהפרוטה לא בכיסם אלא בכיסם של אחרים הם מנסים להעבירה אליהם. וכיצד יעשו זאת?

בחירות. זאת הקידמה שנפלה עלינו. כל אחד מהמועמדים עומד בקרנות רחוב ומנסה לשדל את העוברים ושבים כי הוא המתאים לנהל את הקופה של החתן של ה"פני יוסף" ואת שלל החברות והגמ"חים ובתי האולפנה שהוקמו על ידו, בעזרת כספם של אחרים. וכדי לקדם את ענייניהם, שכרו יועצים ומומחים ואלו הפליאו בעצותיהם. נשכרו אולמות ובהן הוגשו תקרובות לקהל ונעשו אף ניסיונות אפילו של פרסום בעיתונות היומית, שהיא כידוע מקור הרוע והזימה בעולמנו. אבל כיש צורך אז מורידים אפילו גנב מעץ התלייה.

וכבר נקבע יום, שבו שני המועמדים היו אמורים לשבת זה מול זה ועיתונאי ידוע ביניהם, והוא היה אמור לראיין אותם ולשמוע מהם מי יותר מתאים. להבטחת המקום, התחייבויות כספיות בשם שני המתמודדים כבר הוצאו, שהרי הפרוטה לא מצויה בכיסם של שניהם וכל התחייבויותיהם הכספיות היו אמורות להשתלם מכיסי התורמים להם, אחר שיבחרו בהם.

פה קוראים יקרים יש לעצור.

הסיפור מוכר לכם. אתם קוראים אותו בעיתון יום יום. האם מישהו מכם יודע איך להפסיק את הסחרחורת הזו? מי משלם בסופו של יום את כל התשלומים? מי מסמיך את הנבחרים לבזבז את כספנו? מבקר המדינה שלנו מטיל קנסות על החורגים ועל המפלגות, האם מישהו משלם מכיסו? לא רבותיי, הכול בא מכיסינו! החריגות, היועצים, המזנונים, האולמות, הטיסות לקברי צדיקים – והכול כדי שאנו נבחר בהם. לא יותר פשוט לבקש מה"פני יוסף" שיקבע רשימה של 120 קשקשנים מלחכי פנכה  ולבטל את כל הבחירות?

לא חאראם?

* * *

דוד מרחב

בצל הבדידות המזהרת

חווייה טיפוסית לאדם שעוקר ממקום הולדתו ושב אליו בחלוף השנים, היא הזרוּת. בדקות הראשונות מחפשים פרצוף מוכר. איזה חבר מהעבר. מישהו שתוכל לתקוע לו כף, אולי להחליף מילה. ואז מגלים שעבר הרבה זמן. יותר זמן. וכשהגעתי לכיכר רבין במוצאי השבת האחרונה, לא היכרתי איש. החוויה היתה דומה לזו שחשתי בה בעבר, עת הצצתי כמה פעמים למאהלי המחאה החברתית, וגם שם לא היו שם פנים מוכרות. כשצעדתי לראשונה באחד במאי, אי-שם באמצע שנות ה-90', עם ותיקי רק"ח, הנפת הדגל האדום היתה בגדר פרובוקציה. עכשיו, כשמניפים בכל הזדמנות דגלים אדומים, אני מזהה את הצבע, אך לא את הפרצופים. זהו גורלם של מומרים, בפרט כאלה שעברו מן השמאל הסוציאליסטי לימין: הם אינם מדברים עם מי שהם יכולים לדבר עימו, ועם אלה שאיתם הם מדברים – אין הם באמת יכולים לדבר.

מי שעוזב את השמאל, עוזב לתמיד. אי-אפשר לעזוב, ואז לחזור. עזיבת השמאל כרוכה באובדן המילייה התרבותי, החברתי, המיידי. והיו שם כל מיני אנשי שמאל, ובעיקר מהסביבה של 'הנוער העובד' ומפלגת העבודה, שמעולם לא הייתי חלק ממנה, וגם בימיי בשמאל, נדחיתי מפניה. המחנה הזה, שפעם קראו לו "הציונות הסוציאליסטית", ואז "מחנה השלום", והיום "הסוציאל-דמוקרטיה", מעולם לא היה אינקלוסיבי. כשחיים גורי דיבר מנהמת לבו אל נערי 'הנוער העובד', קשה היה שלא לחוש שוב איך אותה "מדורת שבט" קמה לה מחדש בכיכר העיר. הנערים היפים, שפניהם לבנים, ועורם מתוח, הבלורית מתבדרת ברוח, ו"חולצה כחולה, והיא עולה, והיא עולה על כל העדיים," והנה כולם שרים לצלילי מילותיו של זעירא. ארץ ישראל של הקיבוצים, בלי 'חירות' ובלי מק"י, ויודית רביץ שרה "נעמיד פני יתומים", והחבר'ה שרועים על הארץ, יושבים בחוץ, כל כך יפה הליל, שרים שירים פשוטים על אהבה וקיץ.

הדתיים שהגיעו מתנועת 'בני עקיבא', נדמה היה כאילו נכפו לעשות כן. הם היו זרים לרוח הערב, לחילוניות של התנועה הקיבוצית המאוחדת. שירה הנוער, שיר עתידנו, שירם של יפי הבלורית והתואר. היה בכך משום הודאה בחטא, הכאה על החזה, לקיחת אחריות על ימים גדולים של מחלוקת, כשדיוקן ראש הממשלה במדי אס-אס הופץ על-ידי שירותי הביטחון והטלוויזיה הישראלית ספק השתתפה ספק סיקרה את הטקס הפיקטיבי של ארגון אי"ל המומצא, ליד קברו של איש הלח"י, אליהו חכים. הם ניסו להשתלב בעצרת במצוות הרב אבי גיסר והרב יואל בן-נון, אולם זה היה כינוס של ישראל החילונית, שהעברית הצברית מחליקה מפיה, שבנותיה ובניה מעולם לא התפללו ערבית לשבת ואת הדתיים-הלאומיים הם הביאו לטקס הביקורת העצמית המפורסם מימי הסטליניזם, טקס שאין בסיומו מחילה אלא השפלה עצמית.

לא הגעתי לימין מהשמאל הציוני, שהיה עבורי תחנת ביניים קצרצרה. כמו רבים אחרים שעברו מהשמאל המהפכני לשמרנות (אירווינג קריסטול, נורמן פודהורץ ודייויד הורוביץ הם רק חלק מהשמות של הניאו-קונסרבטיבים שעשו את הקפיצה הגדולה ימינה), האנשים שאני מכיר הם ברובם מבוגרים, ואת הצעירים המהפכנים בני-דורי, משנות העשרים או השלושים לחייהם, איני מכיר כלל. ביקשתי למצוא פנים מוכרות. ואז הבנתי שגם האנשים שאני מכיר מימיי בשמאל אינם שם. שבעצם, זהו טקס סגור של כת גדולה במיוחד שאיבדה את השלטון לפני שלושים וחמש שנה, ועד היום אבלה על העם שנתן לפולני מהאצ"ל להיכנס ללשכת ראש הממשלה.

לא, זה לא היה טקס זיכרון לרבין המנוח. זה היה טקס גיבוש לעדה קטנה, אך לא קטנה מדי, של צעירות וצעירים שנולדו בחלקם הגדול לאחר הרצח, והמאחד ביניהם אינו הזיכרון אלא המיתוס. ואף אדם מבוגר, גם לא בחור כמוני שמתקרבים לשנתו השלושים ושתיים, יכול להתערות בתוך עדה עם מיתולוגיה עצמאית וטקסי-חניכה משלה. יש פער של שפה. של יכולת להבין את המלים. אנחנו, בימין, לא שרנו עם דרורה חבקין את "היי, היי יונה, יונה פעמונה", ובימיי בשמאל, כששרתי את האינטרנציונל, היה זה במועצת מק"י, לצלילי קולו הרועם של דוד (סשה) חנין המנוח (אבא של), שנה אחת לפני שמת בדיוק ביום הניצחון של ברית המועצות על הנאצים, ב-9 במאי 2000. אבל למרות זאת, באתי לעצרת כי מזה חודשים שאני חש כי עולם הערכים שהאמנתי וקידמתי אותו בחמש השנים האחרונות, בכתיבה פובליציסטית בעיקר, הולך ונשחק עד דק. זו טרגדיה שמקופלת בדמותו של נתניהו, שהפך מנביא לשבתי צבי.

הגעתי, כי חשבתי שאולי יש פרטנר לדיאלוג. כי הימין ממצודת זאב הולך ומשנה את פניו. מנאמנות לחזון ארץ ישראל להתבטלות בפני שיגיונות ראש הממשלה, שבין השאר שיחרר מאות ממחבלי חמאס, הסיר את המצור על עזה, הכיר ללא תמורה ב"זכות" הפלסטינים למדינה, הקפיא את הבנייה ביו"ש ופינה יישובים שהוקמו כדין, לא הפיל את שלטון החמאס כהבטחתו ומקפיד להגיב בהפסקות אש על ירי טילים לעבר יישובי הדרום.

הגעתי ברוח הדברים שכתב הרב יואל בן-נון לפני עשור, במסה בכתב העת "נקודה", לציון עשרים שנה לפינוי חבל ימית: "מול ממשלה לאומית לא היה סיכוי. היינו צריכים להגיע להסכמה בין יהודים ליהודים. בין מפלגות הימין והציבור שמאחוריהן לבין השמאל היהודי. האחדות שהיתה נוצרת כתוצאה מכך היתה משנה את התמונה... אנחנו בפירוש עומדים היום במצב דומה. מנהיג ימין עומד בראשות הממשלה, והוא זה שעשוי להוביל אותנו לאותה צרה... מה שהיינו צריכים לעשות אז, אנחנו מוכרחים לעשות היום: לשבת למשא ומתן בין יהודים. הסכם בין מתיישבי יש"ע, על כל גווניהם הפוליטיים, ובין השמאל היהודי... בתש"ח לא היתה אחדות, ולא זכינו לשחרור הארץ. בששת הימים היתה אחדות, ואכן זכינו לשחרור. מאז מלחמת לבנון אנו מפולגים עמוקות, והנה הארץ נלקחת מאיתנו. הארץ לא עומדת בפני עצמה, היא פונקציה של עם ישראל."

אבל הגעתי לטקס. ובטקסים, הפולחן הוא העיקר, ולא חילופי-המילים. אז נזכרתי באיזו אפיזודה היסטורית אחת: מעט לפני מותו, הגיע הדוקטור משה סנה המנוח, מנהיג מק"י היהודית (רק"ח פרשה ממנה ב-1965 בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי), לאזכרה ליצחק שדה בהיכל התרבות בתל-אביב, מלווה בבנו, אפרים. "זו היתה המחילה הרשמית, כביכול. מסביב עטו עליו ללחוץ את ידו," סיפר חיים גורי בראיון לטלוויזיה הישראלית. "הוא חזר אל המחנה שהוא הנהיג. הייתה הרגשה של התרגשות באוויר. הבן האובד שב, האח הטועה. כאילו מחלו לו, כאילו זו הייתה טעות דפוס." אך למשה סנה לא מחלו עד יומו האחרון. גם לא יעקב חזן, שלא סלח לו על פילוג מפ"ם על רקע משפטי פראג. היחיד שעמד עמו בקשר קבוע היה דווקא יריבו מהש"ב, איסר הראל ז"ל, כשזה היה נותן לו טרמפ מהכנסת בירושלים לתל-אביב.

וכאמור, בחודשים האחרונים, חשתי כי הפער ביני לבין המחנה שהצטרפתי אליו לפני חמש שנים הולך וגדל. האמנתי, שאולי יש סיכוי לשיח עם המחנה האחר, ברוח דברי הרב יואל בן-נון. אך לנו, שעברנו מהשמאל לימין, מעולם לא תהיה מחילה. וגם לציונות הדתית לא. כשטרקנו את הדלת, ידענו שהיא תיוותר נעולה. הצהר לדיאלוג מחודש עם השמאל איננו קיים. לא רק בגלל הפער הערכי. אלא גם בשל העובדה שעבר מספיק זמן כדי שנחוש בזרוּת איומה עת נבקש להגיע לכינוס השנתי בכיכר רבין. נאמני ארץ ישראל נותרו בין הפטיש של מדורת השבט לבין הסדן של הימין החדש, שאיבד את מסורת ז'בוטינסקי, שכבר לא שר על המקום שבו ירווה לו משפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני.

תנועת ז'בוטינסקי הולכת ונעלמת, כשברחוב מלכי ישראל מתנוססים הדגלים האדומים. בחיבורו "מאקדוניה והעמק", כתב מורי ורבי, ד"ר אב"א אחימאיר, כי "המשטר הישן בציונות חוגג עכשיו תוך קורת רוח מרובה את עשרים שנות ההתיישבות בעמק יזרעאל. מקומנו נפקד מן החוגגים. מעולם לא היינו שרויים בעצב גדול כבחודשים האחרונים. הננו מרגישים עצמנו כאבלים בחתונה... הציונות שלנו – עיניה נשואות, לא לעמק ואפילו לא לתל-אביב, אלא לוורשה. היהודים שכבר עלו, שוב אינם מעניינים אותנו... אותנו מעניינים היהודים שטרם עלו."

הציונות שלי נשואה ליהודה ולשומרון. הציונות שלהם נשואה לתל-אביב. ואילו מה שנותר מן הימין הארצישראלי, הולך ונשחק מול ברית שתסתיים כפארסה. שתקטין את כוחה של התנועה הלאומית לטובת ברית עם תנועה אוטוריטרית. "משוגע," קרא לעברי אחד מוותיקי הליכוד, על שביכרתי את הנאמנות לחזון ארץ ישראל על פני הנאמנות לאינטרס פוליטי רגעי. ובמצב הזה, לנאמני ארץ ישראל אין בית. לא בין אלה ששרוך אדום בחולצתם ולא בין אלה שרוממות ז'בוטינסקי בגרונם אך ידו הגסה של ליברמן לופתת את צווארם, ומרצונם החופשי. דרכם של מומרים לחוש בבדידות מזהרת. וגם אני, שעשיתי דרך ארוכה ממועדון מק"י באלנבי פינת הס בתל-אביב אל מצודת זאב שברחוב המלך ג'ורג' שבאותה עיר, חש היום בבדידות הגדולה הזו.  

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק י"ד.

אַבְּל פַּן

את אבּל פן היכרנו, אנחנו, תלמידי "בצלאל" בירושלים – עוד בשנים שלפני המלחמה העולמית הראשונה, מתוך סדרת תמונותיו על הפרעות ברוסיה, תמונות-זוועה שצויירו בריאליזם ובעצבות ללא-מוצא. הפרטים הריאליסטיים מורטים את העצבים. איני יכול לשכוח את קמטי הגרביים הנופלים מרגלי הנערה המתה שנאנסה.

כשראיתי לראשונה את אבל פן התבוננתי בפניו החלקים והשקטים ותמהתי איך יכולים פנים לכסות באטימות כזו את המתרחש בליבו ובמוחו של אדם.

בין בחורי "בצלאל" באותן שנים היו בחורים מגודלי-בלורית, שהרכיבו משקפי "פאנסנה", עם קפיצונים ליד האף. הם באו מרוסיה ומארצות אחרות – בחורים שבלעו תורת תנועות מהפכניות, ספרות רבולוציונרית, מכורבלים במעילי-חורף שדהו משֶׁמש הארץ, דורכים בנעליים רוסיות שסוליותיהן נשחקו בחצץ רחובות ירושלים.

ראיתי את גבותיהם כשהצטופפו ליד התמונות האלה של אבל פן, הימהמו, מיצמצו בעיניהם כשהם דוחקים זה את זה ובולעים בתוכם גם את התלמידים שבאו מעיירות נידחות שבליטא, את אלה שבאו מסלוניקי, ואת אלה שמוצאם מתימן, מאמריקה, ומאחוזת-בית. היתה הרגשה כמו ביום-הכיפורים בבית-כנסת מלא וגדוש. כל גוש האנשים השונים האלה, שניסו להשתחרר מרושם התמונות הללו ופנו לאחור, חזותם הביעה תמיהה אחת: איך יכולות להיות לאדם שצייר תמונות כאלה פנים כה שקטים, עיניים שקופות, קול רגוע וכפפות לידיו – כפי שראינוהו באולם הציור שלנו.

*

באותה ימים היינו צריכים לבלוע גלולות-כינין עם כניסתנו לאולם-הציור, בנוכחות המורה. אלו העוויות-פנים והתנעות פיקת-הגרון היו עושים הבחורים מגודלי-הבלורית בעת שהיו לוגמים את המים לגימות גסות. אבל פן היה שׂם את גלולת-הכינין בין שפתיו, מוצצהּ ובולעהּ ללא ניע. אף תו אחד בפניו השקטים לא זע ומיד היה עובר לסדר-היום.

ובשעת-השיעור:

"יותר פשוט," אמר לי ושלח כף-ידו. כרית אצבע הבוהן [האגודל] מחתה והלכה ברכות, טיילה קלות על הציור שציירתי בפחם, על גיליון הנייר הגדול.

היה זה ציור "מן הטבע" שציירנו אותו במשך שבוע ימים. כל יום שתי שעות, תוך הרמות ראש בלתי-פוסקות כדי להביט בפני האדם שישב לפנינו כ"סמל".

שלחתי מבט מודאג אל פני המורה: האומנם ימחה בידו את כל שעשיתי במשך שבוע ימים של הסתכלות ואגירת פרטים? הסתכלתי בפניו, פנים מוארכים ושקטים, חלקים, ללא קמט, ועיניים אפורות-בהירות. פניו הזכירו לי את פני הקדושים שבאיקונין – צוננים וחלקים. כאשר השפלתי מבטי אל ציורי, ראיתי, כי נעלמו ממנו כל הפרטים אשר קלטתי במשך שבוע ימים, ונשארו רק קווים ספורים השולטים בציור.

עיני המורה נפגשו במבטי, קראתי בהן בלא מילים את שנוכחתי לדעת. בלי לומר דבר קם ממקומו ועבר אל שכני.

כשהוזמנו לביתו לראות את התמונות שהוא צייר בירושלים, הופתענו על ידי אבל פן אחר. אלה היו תמונות-שמן גדולות מהווי ירושלים העתיקה בימי חג, ודמויות של נשים וגברים בּוּכָרים לבושים בגדי-חג או עמוסים סלי ירקות ותרנגולים. הופתענו משפע הצבעים החריפים, מאהבת החיים ומחוש ההומור שהשתקפו בתמונות אלה. ביצירותיו לא מצאנו דראמאטיזאציה של עוני, חורבות בניינים עתיקים, סימטאות אפלות ויהודים עיוורים ופושטי-יד, כפי שצוירו בידי הרמן שטרוק, הירשנברג, ליליין ושץ – כי אצל אבל פן היו תמונות בעלות הארמוניות של צבעים, ציור פלאסטי קל, אהבת אנשים מהוּלה בתחושה עדינה של הומור, אם זה בסוֹמק לחיי-נשים ואם בברק עינו של תרנגול.

התמונות האלה לא התמקמו יפה על הקירות המקומרים בבתי ירושלים של אז. היו אלו תמונות שקראו להשתחרר ממוסכמות "ציור של צייר יהודי", ולשיחרור הצבעים. אני זוכר שפּן כיסה חלקים מן המסגרת בכתמי צבע חריפים ומתוכננים, שהיו המשך לצבעים שעל הבד. הודות לתמונות אלה הרגשנו, שאין אנו צריכים לדגור בחשש ובהיחבא על השתחררות מ"אקדמיוּת" ומעול תחושת-הגלות.

אבל פן בא אלינו במיטב שנותיו ובמיטב כוחו. הוא רכש לו פרסום ניכר בפאריז, בציורים של ילדי-רחוב, כפולבו בשעתו. הוא היה מן ההולכים בתלם ההישגים המרעישים של רינואר ובני-תקופתו. בצרפת ראו אותו כמייצג את הציור המודרני ברוסיה. לימים, בביקורי הראשון בפאריז, נכנסתי לגלריה לאמנות שבגן הלוכסמבורגי, באולם בו תלו תמונות של הציירים רינואר ומאטיס, שם היו מוצגות תמונותיו של אבל פן, כשהוא מייצג בפני הצרפתים את אמנות הציור הרוסית החדשה.

משעה שהופיע אבל פן כמורה ב"בצלאל" הוא הרחיב לנו את הגבולות מתוך שידע לקרב אותנו אל האמנות המודרנית הצרפתית, והוציא אותנו מתוך גבולותיו של אקדמיזם יבש, שהיה מורגש בתביעותיו ובהוראותיו של הפרופיסור שץ – ברוח של הרמן שטרוק. הודות לאבל פן נתגלו לנו אופקים. הוא צייר באופן ריאליסטי, נוטה להומור לירי, בסגנון הריאליזם הרוסי-צרפתי. הוא לא צייר נוף. רק טיפוסים, זו לא היתה נטייה לאכזוטיקה, אלא מין רומנטיקה לירית. הוא באמת ראה את התנ"ך באותו סגנון לירי וחלק, כמעט מתקתק, כפי שבא לביטוי בציוריו. אולם הוא הבין וידע לתת לנו אפשרות של ראייה מנוגדת, לא סנטימנטאלית, אלא חריפה, קונטראסטית ובעלת פאתוס – לתנ"ך. לגמרי לא בהתאם לתמונות התנ"ך שהוא צייר. הוא ידע בתור מורה להתעלוֹת מעל גישתו כצייר.

כאשר בא אבל פן אלינו כבר היו מאחוריו כל אותן תמונות-ההווי של בתי-משפט, תיאורי מסדרונות הרופאים, צלמים, נשים כפריות עם תרנגולות, טיפוסי יהודים ועגלות-חורף. בתמונות אלה הוכיח אבל פן את סגולותיו בהבנת הזולת, את אהבת החיים שלו, ואת יכולתו הציורית הנדירה. אך עיקר כוחן של התמונות היה לא בתוכנן, כי אם בצבעוניותן. התמונות ההן עומדות בזכות הצבעים והטיפול בהם, ודרך הנחת הצבע על הבד. הן לא השתעבדו לריאליזם. סולם הצבעים של אבל פן, הירוק והאדום, עודנו קיים בתמונותיהם של הציירים הרוסיים שנשתקעו בזמנו בצרפת, כגון קאראמאן.  אין בכוונתי לומר, שהם מחקים אותו דווקא, אלא יש אופי וגון מיוחד בצבעיהם של ציירי רוסיה החיים בפאריז, ודבר דומה אמור לגבי אלה הנמצאים בין ציירינו בישראל.

תמונות-שמן קטנות שצייר בתקופה ההיא היו תלויות בביתו של אבל פן בירושלים. כמה פעמים, בביקוריי אצלו, היית עד לכך, שציירים ומבקרי-אמנות עמדו גחונים, קרוב-קרוב אל התמונות, והתבוננו בהן. לפי הרמת כתפיהם, פסיעותיהם לאחור, הבלטת שפתיהם כמו לשריקת-התפעלות, והמבטים האילמים שהבזיקו זה לזה – ראיתי את מידת הערכתם. ואולי גם תמהו על היעדר תמונות אלה מחדרי המוזיאונים שלנו. לא נמצא האספן שיעניק אותן לנו, כפי שהוענקו, למשל, תמונותיו של אנסור הבלגי.

אגב, תמונות-שמן של אבל פן, שצויירו בירושלים, נשלחו לתערוכה בצרפת, נמכרו שם ואף אחת מהן לא חזרה אלינו, אל המוזיאונים שלנו.

לאחר תערוכת התמונות מירושלים, שראינו בביתו של המורה, חלה התקרבות גדולה בינו לבין התלמידים. ראינו בו דמות חדשה כאמן וכאדם – דמות שהיתה עלומה מעינינו קודם לכן. בחגיגות ובמסיבות שערכנו לקח אבל פן חלק פעיל. הוא אירגן אותן וגם קיבל על עצמו תפקיד של במאי ויוזם. הוא ערך "מחזות אילמים" של תמונות-הווי שונות, ושיווה להן טעם מעודן ומבדח. ירושלים של אז לא ידעה לפניו שמחות, שרוח כזו שררה בהן.

באחת השמחות הללו, כשהגיעו ההתפרקות והרעש לשיאם, היסה אותנו המורה, וכדרכו רק ברמז-קל בכף-ידו, ואמר:

"ראיתם פעם איך זבוב, שהאריך ימים עד ימות השלג, מתדפק על החלון?"

בפה סגור השמיע זמזום רדום של זבוב, החג חוגים, מתרחק ומתקרב לחלון בחוסר-מטרה ואחר-כך נשמעת נקישת ראשו של הזבוב בשמשת הזכוכית המכוסה כפור – פעם ופעמיים, עד שהוא נופל קפוא ומת...

הניגוד החריף בין המולת השמחה שהיתה בינינו ובין הבדידות והייאוש, שהעלה אבל פן בפניו השקטים והחלקים – היה גדול ומשכנע. כאילו הוארה לנו פינת-סתר באופיו. השפעתו כאמן וכאדם על עדר הצעירים השונים והמשונים גברה והלכה.

לאחר שנים התמכר אבל פן לאילוסטראציות לתנ"ך. כדרכו הגביל עצמו אך ורק בליתוגראפיות ובתמונות פאסטל, שכולן היוו סידרה גדולה של תמונות לתנ"ך. ציורים אלה זכו לפופולאריות רבה בעולם, והוא הירבה להציגם בנסיעות ובתערוכות בבירות העולם. הוא הסתגר למענם, ובגללם כאילו ניתק עצמו מתמונותיו הקודמות. בוודאי ידע מה קשה להקדיש עצמו רק לסידרה אחת של תמונות. אך כנראה נטייה זו היתה חזקה ממנו, ולא היה יכול להשתחרר ממנה עד סוף ימיו. אבּל פן נתן מבע משלו לכל גיבורי התנ"ך. משום כך התרחק מכל חיי הציבור והחברה, וכאילו ניתק בהכרה את קשריו עם האמנים והתלמידים שהעמיד בארץ.

הוא סגר עצמו בחדר עבודתו הקטן, ליד כן-הציור, שאור ירושלים שהסתנן מבעד לזגוגיות מכוסות-הנייר נפל עליו, כשקופסאות הפאסטלים פתוחות לפניו (את צבעי הפאסטל היה מכין לעצמו במו ידיו). הוא היה מבליט שפתיים כמשמיע לעצמו מנגינה, ופניו השקטים כפני הקדושים המצויירים באיקונין, מוארים.

המשך יבוא

* * *

שמאי עציון

רחוב לאה אמסטר [לוצקי]

שבת הפתח גיליון 286

הרחוב ממוקם בכפר גנים ג' בין הרחובות הרב חביב ביטון ופרופ' נח פלר. לאה בת רינה ויעקב לוצקי, נולדה בפ"ת בשנת 1908. בגיל 10 התייתמה מהוריה וגדלה בבית סבתה. סיימה בהצטיינות את בי"ס נצח ישראל בנות. המשיכה לימודיה בבי"ס 'גאולה' בת"א. שאיפתה להיות 'אחות' התגשמה עם קבלתה לבי"ס לאחיות "הדסה" בירושלים. דודתה, הפסלת חנה אורלוב, הזמינה אותה לפריז, שם סיימה את לימודיה כ'אחות מוסמכת'. חזרה לפ"ת ועברה קורס ל'רפואה ציבורית' וב-1935 התקבלה כאחות בי"ס "נצח-ישראל'. אנו תלמידי בי"ס נצח-ישראל זוכרים אותה כ"אחות לאה", שהיתה עבורנו כאימא. דאגה לכל דבר, ביקרה בבתי התלמידים, לבדוק כיצד נראה הבית וכמובן כאשר מישהו היה חולה ולא הגיע לביה"ס. דאגה שנקבל כל יום כוס חלב ולנזקקים דאגה לבגדים חמים בחורף. בפרעות 1921 נרצח בן דודה זאב אורלוב. ב-1968 יצאה לגמלאות. בשנת 1990 הוענק לה התואר "יקירת העיר". נפטרה בי"ג בחשוון תשס"ה [2004] ומקום קבורתה ב'סגולה' כמו כל בני משפחתה.

היא נישאה לעו"ד שמואל אמסטר [1937], שהיה איש אצ"ל ו'תנועת החרות'. עסקן פוליטי, סופר וחבר מועצת העירייה במשך שנים רבות. שמואל נולד ב-1909 לאביו אריה ולאימו מיכל בגליציה. קיבל חינוך מסורתי בחדר ובישיבה. למד בגימנסיה פרטית בסטניסלבוב ולמד שלוש שנים באוניברסיטת פראג [1933-37]. היה חבר הצה"ר משנת 1926, ומפקד בית"ר סטניסלבוב. ב-1934 עלה ארצה, למד שנה מדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים [1934-35]. גמר בהצטיינות את 'ביה"ס הגבוה למשפט ולכלכלה' בת"א [1939] וקיבל את התואר עו"ד. במשך הזמן עבד בחקלאות, בניין ופקידות. לאחר נישואיו ללאה היה יו"ר סניף הצה"ר בפ"ת, מזכיר המפלגה הרביזיוניסטית בא"י [1945-48], חבר מועצת עיריית פ"ת [1951-55], חבר המועצה הארצית של תנועת החרות וחבר ביה"ד העליון של התנועה. בשנים 1936-48 היה חבר אצ"ל. כתב מאמרים בעיתונים: "המשקיף", "הבוקר" ו"חירות". חיבר ספרים: "פני המזרח", "תולדות שחרור העמים". נפטר בכ"ז בכסלו תשס"ה [2004] ונטמן ב'סגולה'.

הוריה של לאה יעקב ורינה לוצקי עלו ארצה מרוסיה בשנת 1904 והתיישבו בפ"ת. עסקו בחקלאות בחלקת אדמתם. נפטרו בדמי ימיהם בשנים 1916 ו-1918, ונטמנו ב'סגולה'.

* * *

שושנה צוריאל

על לאה לוצקי אחות ביה"ס

ועל לאה ממרפאת אחד העם

אהוד, כמדומני שאתה מחליף את לאה אמסטר-לוצקי שהיתה במשך שנים רבות אחות ביה"ס נצח ישראל בנים וגם בנות, בלאה אחרת שעבדה כאחות מרפאה ברחוב אחד-העם, מרחק כמה בתים מפינת חפץ חיים, היכן שגיבסו את ידך. הכרתי היטב את לאה לוצקי במשך שנים ארוכות שבהן עבדה אך ורק כאחות בביה"ס נצח ישראל, וגם את בעלה העו"ד שמואל אמסטר.

במרפאת אחד העם עבדה כאחות לאה אחרת, עולה מבלגיה שגם אותה הכרתי היטב, (שהיא זו שגיבסה את ידך) ששם משפחתה פרח מזיכרוני, עבדו שם גם האחות לינה דונגי וזהבה מקלב, שהיתה מטפלת אחראית בבית התינוקות הסמוך למרפאה.

כאשר לוחמי האצ"ל נלחמו ביפו, הרופא העירוני ד"ר בוגוז'ובסקי, שהיה מאוהדי האצ"ל, ובנו עדיין היה עצור במחנה השבויים באפריקה – קניה או אריתריאה,  לשם הוגלה ע"י הבריטים – קלט פצועי אצ"ל מהקרב ביפו ואישפז אותם במבנה בית התינוקות שהפך לחדר-חולים, והם קיבלו שם טיפול רפואי, בחשאי, מאחורי גבם של הבריטים שעדיין היו בארץ; גם אחיה של לינה דונגי היה עדיין במחנה השבויים באפריקה לשם הוגלה ע"י הבריטים.

רופאת המרפאה היתה הד"ר שושנה שקופ – חירורגית ורופאת נשים שכנראה היא זו שקבעה לך את הדיאגנוזה.

אהוד: מה שאני זוכר הוא רק את האחות אמסטר מגבסת את אמת ידי במרפאת אחד העם.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד, הקטע הפורנוגרפי שמופיע היום , יום ה', 25.10 –  כבר הופיע אצלך בגיליון שעבר מיום ב', אלי מייזליש

אהוד: טעות שלי. הסקס מעוור כנראה את עיניי ומשבש עליי את מחשבותיי. מעניין שאתה היחיד שחשת בטעות.

* אהוד, שוב ושוב אתה מכנה את גדעון לוי "אש"פיסט" ואתה עושה לו עוול גדול. הנה, רק בשבוע שעבר, בכתבת גלוריפיקציה למחבל זביידי, שנאסר בידי הרש"פ, הוא תקף את הרש"פ על היותה משת"פית של ישראל במלחמה בטרור. הוא גם תקף לא אחת את אבו מאזן על שאינו מגיע לאחדות עם חמאס. זה אש"פיסט? זה אנטי אש"פיסט.

וישר כוח לאלי ניסן על תגובתו לסקר של גדעון לוי. אני עוד זכר מילדותי את תוכניות "מוקד" בטלוויזיה, בהנחייתו המשובחת. אורי הייטנר

אהוד: אחת ההצדקות לקיומו של המכתב העיתי הוא מתן במה למאמרים חשובים כמאמרו של אלי ניסן! - אבל נראה שלמנדרינים היושבים ב"הארץ" זה לא מזיז כלום!

* אנחנו כבר בני שבעים ושש וחצי כך שמי שרצה לציין את יובל ה-75 שלנו בתקשורת, בעיתונות הספרותית או בהיכל התרבות – כבר איחר את המועד. נתראה ב-80, שאז אולי כבר תסתיימנה העבודות בחורבת היכל התרבות, והאקוסטיקה תתקרב למה שהיתה לפני הריסתו.

* אם היה לנו אי פעם שמץ של מחשבה להצביע לליכוד, כדי לחזק את יכולתו של נתניהו להמשיך להנהיג את ממשלתו ללא סחיטות מיותרות, הנה השמץ הזה נפל עם חבירתו לליברמן! – בחיים לא נצביע לרשימה שליברמן כלול בה. נצביע כנראה עבור אהוד ברק, גם אם יש סיכון שלא יעבור את אחוז החסימה. בעינינו הוא שווה וחשוב וחיוני יותר מעשרות הליצנים הלא-רציניים וגם הרציניים המתקבצים/צות עכשיו לרשימות החדשות של "מפלגות העיתונאים והסלבס" שמרבית ניסיונם הוא פרסומם בתקשורת, רשימות שחלקן קיקיוניות גם אם תגרופנה כמה מנדטים.

גם קשה לנו להאמין שהחבירה של הליכוד לליברמן תשנה במשהו את עוצמת הסחטנות החרדית והדתית בכנסת הבאה. והעבריין המורשע דרעי יחגוג!

* ובאשר להתקפה על אתרי הגרעין של איראן, היא לא תלוייה בתוצאות הבחירות אצלנו ולא בהרכבה של הממשלה הבאה. ההפצצה של מפעלי הנשק של איראן-חמאס ליד חרטום, כמו גם השמדת הכור-הגרעיני-שבהקמה הסורי [בימי אולמרט], הם איתות צנוע לעתידה של איראן – שעד פורים יכול להתהפך ולהיות כמו סוריה ומגילת אסתר גם יחד.

* רצינו לברר אם ישר אפשרות לקבל מילגה מהמחלקה להיסטוריה חדשה של אוניברסיטת בן גוריון בנגב לשם כתיבת מחקר פוליטי שיוכיח כי מייסדי פתח-תקווה ב-1878 היו סוחרי-עבדים מהונגריה.

* יש משוררים שכתיבתם בפרוזה מעצימה את גדולתם, ויש שכתיבתם בפרוזה מגלה את ערוותם, את הגרפומניות שלהם. מעטים זכו להחזיק בשני הכתרים, כמו ביאליק או פנחס שדה.

* זה מאוד מוזר אבל אנחנו לא מוצאים שום דבר חדש בגילויים החדשים של בני מוריס, המצוטטים מספרו החדש – וזאת משום שאת כל הדברים האלה ידענו עוד בטרם החל בקריירה האקדמית שלו כמשמיץ סדרתי של מדינת ישראל בבעיית הפליטים ובהיעדר השלום – למען פירסומו המדעי. כנראה שבלופים וקומון סנס – לא הולכים יחד.

* לומר את האמת – כמעט שאיבדנו עניין בבחירות לכנסת. הן נראות לנו מנותקות מן המציאות ומההתנהלות הממשית של המדינה. ממש מיותרות: אוסף נבוב של פטפוטים ותיחמונים תקשורתיים סביב ידוענים וידועניות, בעיקר בזכות התקשורת, שכל אחד מהם יכול להיות גם כל אחד אחר. איך למשל נעלם אהוד ברק? מה, הוא שר ביטחון של מדינה אחרת? הוא שלי יחימוביץ? הוא יאיר לפיד? הוא זהבה גלאון? הוא שלמה מעוז? הוא מיספר 2 כמו הרב פירון מפתח-תקווה, ברשימה שיש לה לפי הסקרים יותר סיכויים ממנו?

* אתם זוכרים איזה ביקור מוצלח היה לברלוסקוני בארץ? איזה מחמאות הורעפו עליו. איזה מחמאות הרעיף עלינו. איטליה ידידת נפשנו. ועכשיו? ארבע שנות מאסר נגזרו עליו, והן באורח פלא הפכו תוך שעה לשנת מאסר אחת! ועוד היד נטוייה לקצר! ולערער! – רק מה? ההבדל בינו לבין החשודים והנאשמים אצלנו, אלה שקיבלו את פניו, כולל מן הסתם גם שר החוץ שלנו, ההבדל הוא, שהוא, ברלוסקוני, בן-גילנו בן ה-76 – לפחות נהנה מבילוי עם קטינות ועם זונות יפהפיות שיכלו להיות נכדותיו, בטח משך להן בפטמות ואולי גם תקע להן אצבעות בַּכּוּסים שלהן – זאת בדרכו הנהנתנית, הגברית והמכובדת – במקום להסתבך עם הז'וליק טלנסקי ועם עד-המדינה ש"ד החולה, שתקע כנראה את חקירתו הנגדית עד לביאת המשיח על חמור הפרקליטות שנושא אלף קלאסרים!

* מה זה שבמסגרת המחאה החברתית  והפרופסורים שלה – זה כבר כמה זמן לא היינו עדים להפגנת המונים רעבים, מדוכאים ומובטלים, מתחת לגיל 18 – שהוסעו חינם באוטובוסים מכל רחבי הארץ על חשבון המדינה כדי לשמוע שניים-שלושה זמרים ו/או זמרות פופולאריים שמופיעים חינם בכיכר רבין בתל-אביב?

* שמעתם שהאינתיפאדה השנייה, השלישית או הרביעית נמשכת – ולמרות הפצצת מאגרי הנשק של החמאס בחרטום – נופלים גראדים על באר שבע ועל עומר ומשביתים את הלימודים? והכיוון של הטילים ברור, מזרחה, לעבר קמ"ג. אבל את מי זה מעניין? הרי אנחנו בתקופת בחירות, שלמה מעוז העני מלכלך על אשכנזים האשמים בעוניו הרב אוכל שקדים וצימוקים  ומלחך את הנעליים של פטרונו החדש ביבי! עוד ליצן עדתי קיבלנו! אלה בחירות! שמלה לך קצין תהיה לנו בתקשורת ומומחה בזכות עשיית כותרות מטומטמות!

* אין זו בדיחה: שלי יחימוביץ רואה עצמה מועמדת לראשות הממשלה כי היא תעמוד, לדעתה, בראש הסיעה הגדולה בכנסת הבאה!

* אהוד היקר, שמחתי לקרוא את דבריך על הטענה המופרכת (שמקורה בהשקפת העולם התנ"כית), שכביכול גורלנו כעם – קשור בהתנהגותנו המוסרית והדתית. טענה מופרכת זאת גרמה, לדעתי, לנטישת העם את ארצו – אם אנחנו עם קדוש, והארץ קדושה, הרי אנחנו תחת זכוכית מגדלת של האל, לכן מוטב שנעניש את עצמנו, ונלך מרצוננו לגולה. ברור שלטענה התנ"כית בדבר העין המשגחת במיוחד על עמנו – אין שום בסיס, כמו שאין בסיס לתורת הגמול הסימטרית של התנ"ך או לטענה האינפנטילית שאנחנו עם סגולה. על כך כתבתי מיספר ספרים ("נידחים"). ובאשר ל"הארץ" המושמץ בצדק בגיליון האחרון, ובאלה שלפניו – אני לא מבין מדוע הקוראים לא זונחים אותו, ולא נותנים לו משבר פיננסי שיסגור סוף-סוף את פיה של השנאה העצמית הפתולוגית הזאת. שלך, משה גרנות

* האם זה נכון כי 40% ומעלה העניים במדינות ערב ובמדינות המוסלמיות, החיים על פחות משני דולר ליום (ומדובר על עשרות ומאות מיליוני אנשים) – מבקשים לקבל לפחות את התנאים של 20% העניים במדינת ישראל, כולל קצבאות סעד, השלמת הכנסה, ביטוח בריאות ממלכתי וקצבאות זיקנה מטעם הביטוח הלאומי?

* אנחנו מתפלאים שאינכם מתקוממים על כך שההתנכלויות לדמוקרטיה בישראל הולכות וגוברות מדי יום ומדי לילה כמו בגרמניה בשנות ה-30. אנשי המשטרה החשאית פורצים בלילות לבתים, אוסרים אזרחים ואין יודע מה עלה בגורלם. תנועות ניאו-נאציות מניפות בלילות דגלי צלב הקרס לאור מדורות וקוראות להחזיר את היהודים להונגריה. כל צעיר יהודי מוכשר וחיובי מגוייס בכפייה לצבא ועובר שם שטיפת מוח ציונית שהופכת אותו לקלגס, כמו בשיר של אלונה קמחי "חונכתי להרוג". שרת התרבות לשעבר יולי תמיר קיבלה מכות-רצח מביריוני "תג מחיר" על שהעזה להזהיר על הסכנה לדמוקרטיה בכיכר רבין. רבין עצמו זוכה לקיתונות של גידופים על שהורה לחיילינו לשבור את הידיים ואת הרגליים של מפגינים פלסטינים שוחרי שלום ודמוקרטיה. גופות של אינטלקטואלים מתנגדי המישטר של נתניהו מושלכות נקובות כדורים ברחובות או מתנוססות על עמודי חשמל. מה, אתם לא רואים איך המדינה הזאת נהרסת? הולכת קאקן? איך האנשים הטובים שותקים כמו בגרמניה בשנות ה-30 – ונותנים למפלצת היודאו-נאצית להרים ראש ולהשתלט עלינו?

* * *

ממכמני הפורנוגראפיה הקלאסית

מלפני 107 שנים

מאת הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", "ילדה יפה" ו"במבי, חיים ביער"

ירדתי בעקבותיו [של מר הוראק] אל המרתף, אבל הוא עצר בקטע המסדרון החשוך שהוביל אל מחסן החביות, העביר את ידו על לחיי וליטף את שיערי. ואז דחק את פניי לעבר פתח מכנסיו. ידעתי להבחין בהזמנה מפורשת, כאשר ראיתי אותה מול עיניי... ומיד שחררתי את אברו, שהיה כבר מוצק, מתוך צינוק מכנסיו. ובאופן טבעי התחלתי לעסות אותו לכל אורכו. והוא גנח.

"בחיי, ילדה, את יודעת איך לעשות זאת! איפה למדת את זה?"

קיבלתי את המחמאה בלי להשיב ושלחתי את ידי כדי לחפון את הכדורים השעירים שבתוך מכנסיו. הם היו נתונים בשק עצום, שעיר, גדול כראשו של תינוק. בחיי! תחושת שק הכדורים הזה ריגשה אותי מאוד. [אלה אינם שני הכדורים הקשורים בחוט שהגיבורה של "50 גוונים של אפור" הכניסה לחור שלה בפקודת מאהבהּ הסדיסט מר אפור, גריי, שהוא כיום חלומן הרטוב של רבות מנשות תל-אביב ודומותיה, המשכילות. – אב"ע]. בידי הימנית המשכתי לעשות עבודת יד על אברו, בעוד ידי השמאלית השתעשעה בעדינות בזוג הביצים. אברו היה נוקשה כמו אבן, והלמות הדם גרמה לו לרעוד בידי.

"הכניסי אותו אל פיך," ביקש.

לא רציתי. לא כיוון שלא אהבתי את המעשה, אלא כיוון שרציתי... קיוויתי... שהאבר הענק יגיע למקום מתאים יותר בגופי, מאשר לפי!

הוא התחיל לבקש.

היססתי רק רגע קצר. "עשה איתי את מה שעשית עם מרת ריינטלר!"

הוא נדהם.

"מה!? את מתכוונת... שאני אדפוק אותך?"

"בטח! זה בדיוק מה שאני רוצה!"

"אבל... הקשיבי, ילדונת... את עדיין ילדה! חכי עד שתהיי מבוגרת יותר!"

המשכתי לעסות את אברו, כפי שרוברט לימד אותי, והתחלתי בו בזמן לחכך את חריצי כנגד ברכו.

"אני לא צריכה להיות מבוגרת יותר," הודעתי לו. "אני יודעת שאתה יכול לדפוק אותי ממש ברגע זה!"

"אבל..." הוא היסס, פחות בטוח בעצמו, "אין לך אפילו שיער על החור שלך, ילדה. אין לך מושג על מה את מדברת, ילדה!"

"יש לי, יש!" הייתי נחושה בהחלטתי. "שערות או לא שערות... אני יודעת שאתה יכול לעשות את זה איתי!"

הבחנתי כי קצב נשימותיו הלך וגבר, מהיר יותר ויותר. הוא משך אותי והביא אותי לרכב על ירכו הימנית, כמו שמחזיקים לעיתים ילד על הברכיים.

חזי היה צמוד לחזהו, ואני כרכתי את זרועותיי סביב צווארו הסמוק. הוא הסיט את חצאיתי הצידה, ועד מהרה הרגשתי את קצה אברו מגשש בפתח חורי הזעיר. התחלתי להרקיד את אחוריי כך שיהיה לו קל יותר להיכנס לשם. פניו היו לחוצים אל לחיי, ואני חשתי איך הוא דוחף, שם למטה, אבל בלי תוצאה ממשית.

"לא," הוא אמר לבסוף, "אין טעם. אבל... חכי! אני יודע מה אנחנו יכולים לעשות!"

הוא הוריד אותי אל הרצפה, והכין חבית קטנה עבור עצמו, יושב עליה, ואז משך חבית נוספת, קטנה יותר, הניחה לפניו, ואמר לי לשכב כך שביטני תהיה על החבית הקטנה, לפניו, והוא כבר ידאג לכל היתר.

עשיתי זאת, וכאשר הפניתי את ראשי אליו ראיתי כי הוא מרטיב ברוק את קצה אברו, וחשבתי כי הוא יעשה לי את אותו דבר שרוברט עשה, כאשר הבין שאין הוא יכול לדפוק אותי בדרך הרגילה. המחשבה על העונג שאחוש גרמה לי צמרמורת נעימה.

מר הוראק רכן כעת ממש עליי, אבל במקום לכוון את אברו בין ירכיי, כפי שרוברט עשה, הוא ניסה להכניס אותו לפי הטבעת שלי! התחלתי להשמיע צווחת כאב, אבל הוא הניח את ידו על פי ולחש:

"שמרי על שקט! אני אזהר מאוד! דברי רק אם באמת יכאב לך!"

באותו הזמן, הוא הביא את ידו הימנית בין רגליי, למטה, והחל לעבוד על חריצי באצבעותיו המיומנות במרץ רב.

"אז... זה כואב?" שאל.

זה כאב קצת, אבל אצבעותיו גרמו לי לעונג כה רב, שאמרתי בלחש: "לא!"

הזין שלו נכנס אל תוך אחוריי באיטיות ובהתמדה, ואני חשבתי כי לא אוכל לשאת את הכאב, אבל באותו הזמן אצבעותיו המיומנות עבדו על חריצי, ודחקו את תחושת הכאב על ידי גל התשוקה שעוררו בי.

כפי שמר הוראק סיפר לי לאחר מעשה, הוא הצליח להחדיר לתוכי רק כמחצית מאברו – בהתחשב בגילי. זה היה הישג לא רע בכלל. לפתע עלתה בי תחושה אחרת שעמעמה את תחושת הכאב הצורב, מנטרלת אותו. זו היתה תחושה של הנאה, שאולי נבעה מהאספקט הפסיכולוגי של המצב – גבר מבוגר דפק אותי! ולא היה משנה שהוא חדר לפי הטבעת שלי במקום לפות שלי... כל זמן שהוא חדר אל תוכי!

מודעות זו, תחושת הנאה זו שנבעה מהידיעה כי גבר מבוגר מתענג על גופי, העלתה בי שמחה רבה, עד כדי כך שהידקתי את אחוריי על אברו של מר הוראק, כאילו כדי להיות בטוחה שהוא נמצא בי. הוא הרגיש ב'צביטה', וטעה בפירושה הגופני.

"אוה! האם הכאבתי לך?"

התשוקה שאחזה בי מנעה ממני להשיב מיד. הוא משך את עצמו  מתוכי, ושאל, בדאגה כנה, האם הכאיב לי.

"לט, לא..." הצלחתי למצוא את קולי. "דחוף את זה פנימה שוב! תמשיך לדפוק אותי! מהר!"

לא הייתי צריכה לחזור על בקשתי. הפעם הצליח להחליק אל תוכי בקלות רבה יותר, מאשר בפעם הראשונה. תנועותיו היו איטיות ומדודות, ואני הרגשתי כי הוא הרטיב את אברו שוב ברוק. ידו היתה שוב בין רגליי, והחריץ שלי היה רטוב לגמרי מהטיפול המסור שהעניקו לי אצבעותיו.

המוח האנושי הינו דבר מוזר. המצב בו הייתי כעת גרם לי לחשוב על החייל גס הרוח, שהיה זה שלמעשה "פתח" אותי, ועל הממזר הקטן שבא מיד לאחריו, באותו ערב בשדה המרוחק. חשבתי גם על רוברט, שסדק מעט את חריצי, באותו ניסיו8ן ראשון שניסה, ועל מר ארקהארד, שידע להעניק לי עונג רב כל-כך. המחשבות האלה הגבירו את תשוקתי, ונדמה היה לי כי כל הגברים האלו אוחדו כעת בזין אדיר אחד, שדפק אותי. שוב גרמה לי ההתרגשות "לצבוט" באחוריי את אברו של מר הוראק, אבל הפעם היתה לכך השפעה אחרת לגמרי עליו. תנועותיו נעשו מהירות יותר ויותר, והוא התכופף אליי ולחש לי באוזני:

"זה טוב... יקירתי... כן... כווצי את הישבן הנחמד שלך... את עושה את זה יופי... אהה, זה ממש טוב... ילדה מתוקה... אם את רוצה נעשה את זה כל יום... את שומעת?... כל יום... את יכולה לבוא למטה למרתף איתי... אהה... איזו זנזונת מתוקה את...!"

"כל יום?" שאלתי, גונחת מכובד מהלומותיו. שרירי התחת שלי המשיכו לצבוט את אברו, והוא הביע את הנאתו בגניחות רמות. שק כדוריו השעיר נלחץ אל גופי עם כל חדירה שלו פנימה.

כל המחמאות האלו גרמו לי לכווץ ולהרפות את שרירי אחוריי בחוזקה, מיספר פעמים ברציפות, וההשפעה על מר הוראק היתה מדהימה. הוא הפסיק לדבר והתחיל לגנוח בקול:

""אההה... אההה... עכשיו!... עכשיו!..."

רגע אחרי כן הרגשתי משהו חם ניתז לתוך אחוריי, וידעתי כי הוא גמר. אברו המשיך לרעוד בתוכי, שולח לתוכי סילון אחר סילון של נוזל חמים. הרגשתי כאילו לשון ענקית מלחכת שוב ושוב את אבריי המוצנעים. אצבעותיו לא חדלו אף לרגע לעבוד על חריצי הרטוב, ואני גמרתי בפרץ של תשוקה, גניחותיי מתאחדות עם שלו, לוחצת את פלחי ישבני זה לזה בחוזקה.

לבסוף משך מר הוראק את מכשירו מתוך פי הטבעת שלי, ואני יכולתי להתרומם מתנוחת השכיבה המשונה בה הייתי ולהזדקף. הרגשתי את הנוזל הדביק זורם מתוך אחוריי ועל ירכיי ורגליי, והרגשתי את עצמי רטובה ומלוכלכת. מר הוראק, שעמד כמו מישהו שיכור לידי, הוציא ממחטה מכיסו וניגב את רגליי, ואז החל לנקות את אברו, שהיה רטוב כולו. אבל אני נטלתי את הממחטה מידו, והתחלתי לנקות את האבר בעצמי, בזהירות ובקפדנות רבה. כאילו אני מנקה חפץ קודש כלשהו – כפי שהוא היה למעשה עבורי.

מתוך: "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של יצאנית וינאית", 1905, מאת פליקס סלטן [הוא זיגמונד זלצמן במקור]. עברית שלמה ברטוב. 'אסטרולוג' הוצאה לאור, 1998. עמ' 85-90.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,432 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,051 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל