גיליון מס' 787

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' בחשון תשע"ג, 5 בנובמבר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ערב עמנואל זמיר בפתח-תקווה. אליהו הכהן: "מְגָדִים לְרֵעִי בְּצִנְעָה מִי צָפַן" דברים לזכרו של עמנואל זמיר. / חנוך ברטוב: 50 שנה למותו של עמנואל זמיר. / תקוה וינשטוק: היתה לנו כיתה מעולה. / לאה שורצמן בן עזר: "ערב שח". // יוסי גמזו: אָז לָמָּה לֹא עַכְשָיו? // אורי הייטנר: 1. יומן בחירות 2013 (ז'). 2. מענה אוטומטי. // מתי דוד: 1. האנטומיה של גל "הכוכבים" המצטרפים ל"עבודה". // יהודה דרורי: 1. טרור גלובלי: הקשר הסודני. 2. הדרום תחת אש. // אסי דגני: שִׁיר מִשְׁכָּב. // מרק הסנר: צודק עמוס גלבוע. // משה כהן: הנדון: היורש. // נעמן כהן: דרייפוס הישראלי – המשך ההשתלחות הגזענית של אווה אילוז. // עוז אלמוג: מתיחת הפנים של פרס. // אריה רפפורט: זמןLIKE  לברק (אהוד!) // אילן בושם: 8 שירים. // אמציה סבר: "64 שנים לבלוף שהולבש על מבצע יואב?"  // אבי שדמי: יצחק דובנו. // מכתב מאת: יוסף דוריאל אל אבי שדמי. // מאיר שרגאי: כישלון מלחמת יום הכיפורים. // מרדכי קידר: איראן הורידה את אובמה על ברכיו. [ציטוט]. // מנשה שאול: כיכר הלחם המצרי מפיל המשטרים. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: שצ'ופק נשאר שצ'ופק. // מתי דוד: "החופש האקדמי" גרם לאוניברסיטאות גרעון פנסיוני של 26 מיליארד. // ד"ר ישראל בר-ניר: בחירות בארה"ב, אוקטובר 2012. [ציטוט] // אבישי דגן: [הזיוף] הגברת של הטחנה – חלק ב', מתוך "ישע שלנו – שבועון". // אהוד בן עזר: 1. הנישואים עם הדסה. 2. החטיפה. שני פרקים מתוך הספר "פרשים על הירקון" על חיי יהודה ראב בן עזר. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק ט"ז. עם בריליאנט וצבעוני באוהלי-ערב. // ממקורות הש"י.

* * *

ערב עמנואל זמיר בפתח-תקווה

בהיכל התרבות המקומי, בערב ה-31.10.12

אליהו הכהן

"מְגָדִים לְרֵעִי בְּצִנְעָה מִי צָפַן"

דברים לזכרו של עמנואל זמיר

במופע בהיכל התרבות בפתח תקווה במלאת חמישים שנה למותו

כל מה שכתב והלחין עמנואל זמיר, הוא פרי יצירה של כשבע עשרה שנים בלבד. שירת חייו באמצע נפסקה, עוד לפני שמלאו לו 37 שנים.

מי שהכיר אותו בתקופת חיים קצרה זו, ראה לפניו אדם המצוי כל הזמן במרוצה מתמדת, בקדחת עשייה בלתי פוסקת, נחוש להספיק לפעול וליצור כמה שיותר. כאילו ידע שימיו קצובים, שהזמן קצר והמלאכה מרובה.

הוא התחיל לפעול על קו התפר שבין תום תקופת היישוב ותחילת ימי המדינה. התחולל אז מיפנה לא רק בממשל ובמטבע, אלא גם בזמרת הארץ. קמה משמרת צעירה של 6-7 מלחינים, ביניהם עמנואל זמיר, יוסף הדר, אמיתי נאמן וייבדלו לחיים ארוכים גיל אלדמע ודובי זלצר, שהיו המלחינים הראשונים של דור המדינה. עמנואל זמיר היה ראש וראשון להם.

באותם ימים גאה בארץ נחשול של להיטים מתורגמים מחו"ל. הארץ הוצפה בפזמונים שכונו אז "סלוניים", רובם בקצב טנגו, רומבה, סמבה ופוקסטרוט. זמרים ישראליים שרו על בימות הארץ, בעברית, פזמונים כמו "מאניאנה", "לונה לונרה", "הקסם השחור", "דומינו", "סה-סי-בון", וחברות ההקלטה הישראליות החדשות, "הד ארצי" ו"מקולית", מיהרו להקליט אותם ולהפיצם. בקרב רבים קינן אז החשש שהזמר העברי של המדינה הצעירה יושפע ממגמה זאת, מה עוד שהרדיו הישראלי החל להשמיע פזמונים עבריים מקוריים חדשים שנכתבו באותו סגנון: "הכל עובר חַבִּיבִּי", "הלו גברת", "אם תשבו בשקט".

עמנואל זמיר העמיד את עצמו בחזית המאבק נגד הסגנון המיובא, והציע אלטרנטיבה:  דגם של שירה ארץ ישראלית מקורית, בַּלָדִית, נטולת השפעה מערבית, בהשראת השירה הבדואית. הוא חיבר סדרה של שירי רועים, ויצא אתם אל השטח כדי להשפיע על הכיוון שאליו צריך, לדעתו, להוליך את הזמר העברי המתחדש.

הוא התחיל מלמטה: הקים עשרות חוגי זמר ברחבי הארץ, שבהם השתתפו אלפי חניכים. הם באו עם פנקסים ומחברות – זה התרחש לפני דור השקופיות – והוא היה מכתיב להם את המילים הצחות של שיריו, שלא תמיד היו מוכרות להם ולעתים היה עליו לאיית כל מילה.

בשיריו הופיעו לראשונה מילים, פעלים וצירופי לשון שלא נשמעו לפני כן בזמרת הארץ: יָשׁוֹקוּ, היונים תֶּהֱימֶנָה מנקיקיו, עורק מים עוד נַחֲפוֹשׂ, מילים שנכתבו בהשראת לשון המקרא ושירת תור הזהב של ימי הביניים. הוא השתמש בדימויים שהזכירו את מחברות החשק של עמנואל הרומי: "אֵי הַטַּל שֶׁלָּן בִּשְׂעָרֵךְ וּגְנָבוּהוּ עֲרֵמוֹת הַשַּׁחַת," אך אלה היו מחברות עמנואל הפתח תקוואי.

עמנואל זמיר תרם לצחצוח הלשוני של שפת הזמר העברי. הוא העשיר את היסוד האונומטופיאי בשיריו וגיוון אותו: במקום לשבץ את ה"לִי לִי לִי לִי לִי לִי" הסתמי שהופיע ב"למדבר שאנו", ב"עלי גבעה" ובעשרות שירי רועים של יוצרים אחרים, הוא כתב, למשל, ב"דבקה רפיח": "לִי יוֹמִי וְלִי לֵילִי, וּבָקְרִי לִי, תְּמוֹלִי לִי וְעַרְבִּי לי." את הלחן של השיר קלט בשיטוטיו בין שבטי הבדואים בנגב. הוא התרועע עם דרוזים, רקד איתם דבקות והקים בכפריהם חוגי זמר. על כרטיס הביקור שלו רשם מתחת שמו: "טיפוח חוגי זמר וחגי עם."

עמנואל זמיר חתר לשירה אֶנְדֶמִית, בת המקום, שואבת מצלילי הסביבה הטבעית והנוף הכפרי, ושאף לחדש את סגנון שירת האהבה והטבע של שיר השירים.  בהתלהבות ובמרץ רב הטיף לבני נוער להתיישב בכפרים ולנטוש את הערים שהן, כהגדרתו, אזורים של סחר מכר, ואף חיבר "המנון מהעיר אל הכפר" שבו כתב במפורש: "צאו מעיר...הוֹ לכפרים ושריקות עדרים."

בהשפעת אחיו הגדול דוד זמיר, שהיה מראשי אגודת הנוקדים בעמק, ובהשראת מורו ורבו מתתיהו שלם, שעודד אותו בכתב ובעל פה, הוא האמין בתמימותו שכל הארץ תשיר את זמרת הכפר, את שירת הרועים והעדרים, הבאר והשוקת: "זֶמֶר כְּפָרִים מִמָּנָרָה בֶּהָרִים עַד אֵילַת לְחוֹפֵי עֲרָבָה," כתב בשירו "זמר כפרים", שהיה המנון חוגי הזמר שלו. זאת לא היתה פרסומת של הסוכנות או של הקרן הקיימת, אלא הצהרת כוונות של עמנואל זמיר.

לרגע נדמה היה שהמאמצים נושאים פֶּרִי. החל מסוף שנות הארבעים התחילו לשיר ולרקוד בכל הארץ את שירי עמנואל זמיר: בתנועות הנוער, בצבא, בחוגי זמר, בכינוסים ובערבי חבורת האש מסביב למדורה. עמנואל ארגן חגיגות עממיות בעשרות יישובים, ומשנה לשנה נוספו ריקודים לשיריו.

אמנם התנופה הזאת לא האריכה ימים. בהדרגה השתנו אופיו וסגנונו של הזמר העברי ולבוש חדש החליף את אדרת הרועים ועשתרות הצאן. אך גם כשהגיעו זמנים חדשים וזמירות חדשות, וכוכבים שנולדו זרחו ושקעו, הם לא הצליחו לדחוק כליל את שיריו של עמנואל זמיר מתוך הקורפוס של זמרת הארץ. עובדה – עד ימינו שרים ורוקדים את "ערב שח" ו"באר בשדה", את "בפאת הכפר", "מגדים לרעי" ו"הקוצרים הידד", לא רק בכינוסי המחולות בכרמיאל אלא במועדוני זמר ובחוגי ריקוד בכל הארץ.

עמנואל זמיר החל את הקריירה שלו כמורה לספרות ולזמרה, צרוף מקצועות די נדיר במקומותינו. השילוב הזה התמיד גם ביצירתו: המילים והלחן נבעו ממנו שזורים זה בזה. הוא היה אמון על מכמני הלשון העברית, קל עט וזריז ביטוי. בצליליו הוא רִעְנֵן את הזמר במקצבים חדשים והתאפיין בכתיבה ספונטנית.

כך למשל, כשהתמנה לקצין האמנות הראשון של הנח"ל, חיבר תוך שעה אחת את ההמנון הראשון של הנח"ל. זה קרה בשנת 1950 במחנה 80 ליד פרדס חנה. באולם הספורט במחנה היה תלוי שלט גדול שעליו נכתב: "עטרנו זר למגל ולחרב". עמנואל נכנס לאולם, ראה את השלט, נעמד מולו, הוציא מתיקו חלילית שתמיד נשא איתו, והחל להלחין את המילים שעמדו מול עיניו. בהדרגה הוסיף וחיבר שורות וצלילים, מילים ומנגינה כאחד, עד שהשלים את השיר כולו. חיילים מהפלוגה של מוטה גור, שעמדו מסביבו והיו עדים לתהליך ההלחנה, למדו ושרו את השיר תוך כדי כתיבתו, ומתוך התלהבות חזרו עליו שוב ושוב.

כך, על רגל אחת, נכתב השיר "מגל וחרב", ההמנון הראשון של הנח"ל.

עמנואל זמיר נספה בתאונת דרכים שלא באשמתו, כאשר גרר של מיכלית דלק ניתק ופגע במכוניתו בכביש החוף, ליד כפר ויתקין. מכוניתו הועפה אל עץ בשולי הדרך, וזמיר נפצע אנושות בראשו. שלושה שבועות שכב בבית חולים ללא הכרה, עד שנפטר בתשעה ביולי 1962. למחרת היום הובא למנוחות בבית הקברות של המושבה שבה נולד, פתח תקווה. לווייתו היתה מפגש התכנסות רב משתתפים של מלחינים ומורים למוזיקה, וחניכיו בחוגי הזמר מכל רחבי הארץ.

מותו בטרם עת קטע פעילות שוקקת של יוצר שהטביע את חותמו על התפתחות הזמרה העממית בארץ. בן 87 היה היום לולא נלקח מאתנו לפני יובל שנים. יחד איתו אבדו לנו עשרות שירים שככל הנראה היה ממשיך להעשיר בהם את אוצר הזמר העברי.

* * *

חנוך ברטוב

50 שנה למותו של עמנואל זמיר (פישצנר)

תחילת החברות האמיצה ביני לבין עמנואל פישצנר (זמיר) היתה סמוך לאחר שהעביר אותי אבי בזעם ובצעד מהפכני מבית הספר לבנים "נצח ישראל" של "המזרחי" למכינה השנייה (כיתה ו') בגימנסיה הכללית המעורבת "אחד העם", שרק שניים-שלושה מהבנים בה, ואני בתוכם, התהלכו חבושי כובעים, "ברטים", לא בגילוי ראש.

למרות שבמעבר קודם, מתלמוד התורה החרדי "שארית ישראל", נשארתי כיתה בהמלצת המנהל, אדון לוינסון, בשל גילי הצעיר מדי ומחשש שאשמש מטרה לפראים המגודלים, בלשונו, הייתי בן עשר בלבד, כשנפתחה השנה בגימנסיה. למיטב זכרוני, לא סבלתי אפילו רגע מחבלי הסתגלות ועד מהרה קניתי לי חברים, שאחד היקרים בהם היה עמנואל, גם הוא גדול ממני בשנה.

מן ההתחלה בגימנסיה חשתי, שבגבולותיה הצרים אז של פתח-תקווה, עברתי מעולם לעולם, ועמנואל המחיש זאת טוב מכולם ובכמה היבטים, שגם כעבור שבעים וכמה שנים איני שוכח את רישומם העמוק עלי. עד סוף כיתה ה' הספקתי להתנסות בשני מוסדות לימוד. מעברו השלישי של בן העשר היה לא רק לחינוך כללי, חופשי, גם לא רק מחברת בנים בלבד לחברה מעורבת, בנים ובנות יחד, אלא זה של בן עניים, יהודים פולניים, שעלו זה מקרוב, לפני אחת-עשרה שנה, היושב בכיתה אחת עם בני ותיקים, פרדסנים, סוחרים, פקידים מבוססים. מפגש כזה, הנעשה היום נדיר יותר ויותר, נחשב לדרמטי. אולי טראומטי, נתפש אז בכיתתנו בדרך שונה. נכון, רק בני עניים מעטים הגיעו אל מעבר לחינוך היסודי. הגימנסיה היתה פרטית ורק משוגעים לחינוך בניהם שילמו בלחמם את שכר-הלימוד (פשוטו כמשמעו, בקניות במכולת של הוריי!)

אבל סגנון החיים דחה ראוותנות, לבוש מנקר-עיניים, הבלטה מכוונת של עושר ושאר גינוני נובו-רישים, המכריזים על התהום הפעורה בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם. הלבוש היה פשוט וכך יחסי החברות. את "והצנע לכת", טבע אמנם כסיסמה בית-הספר הריאלי בחיפה, אבל זו היטיבה לאפיין את רוח הזמן הרחוק ההוא.

חברותו הקרובה של עמנואל זמיר היתה יקרה לי מאוד, וגם אחרי שבתום השישית (כיתה י' היום) יצאתי לעבודה וכעבור עוד שנתיים התנדבתי לבריגאדה היהודית, לא פסקה. עוד פרט: גדלתי בצריף, חדר אחד, מטבח צר ומרפסת שבמשך הזמן הפכנו מפתוחה לסגורה. משפחת פישצנר, לעומת זאת, היתה בעלת בית דו-קומתי ורחב-ידיים ברחוב חובבי ציון, לב-ליבה של פתח-תקווה. בקומת הקרקע היו חנויות, ואילו השנייה, שהיו עולים אליה במדרגות רחבות, כמו בארמונות שבקולנוע, היתה כולה למגורי המשפחה: חדר להורים, חדר לסבא וחדרים נפרדים לכל אחד מהילדים, בהם לעמנואל. האם קיבל הבדל בולט כל-כך ביטוי ביחסים בינינו? לא ולא. עמנואל שפע יצירתיות וכל מעייניו היו במוסיקה, בשירה, גם בכמיהה מתמדת אל הילדות, הנערות, אל האהבה. בסכין עיצב חליל מקנה-סוף ולימד עצמו לנגן. הוא היטיב לנגן גם בחלילית-חרס, הרבה לכתוב שירים, ולא שכח לציין בתחתית כל שיר, למשל: "נכתב לאור הנר בשעה שלוש לפנות בוקר."

בחשאי חטאתי גם אני בכתיבה ויחד עם חבר שלישי , שבתי רבינוביץ', (לימים רביד, עורך "במחנה" וקונסול תרבות בניו-יורק), יזמנו הוצאה לאור של עיתון בשם "קול התלמיד" בעריכתנו, שהתכוונו להפיץ בכל בתי-הספר בארץ, לא פחות מזה. סיוע לוגיסטי הושיט לנו מורשה הקרן הקיימת במושבה, כ"צ'ופאר" על שהצלחנו למלא בתרומות את הקופסה הכחולה. שלושה גיליונות הפקנו ואיני זוכר שנמכרה אפילו חוברת אחת בכסף מלא, אבל לאושרנו לא היה גבול. מאוחר יותר ארגנו, מקרב חברות הכיתה וחבריה, חוג של "אליטה תרבותית", שמפגשיה היו קודש להאזנה למוסיקה, לדיון בספר ולשאלות השעה. אלה היו מפגשים מלהיבים, שהתקיימו זמן רב. בכל אלה היה עמנואל הרוח החיה.

ובאחת: חברות יקרה זו של עמנואל השפיעה עליי מאוד וגם לאחר שדרכי החיים הרחיקו אותנו זה מזה, לא חדלתי להתרפק עליה. מה צר, שחייו של האיש שפעל רבות להחדרת הלחן והזמר העבריים שחיבר, עיבד והחדיר ללבבות – קופדו לפני יובל שנים, בעודו יוצר צעיר שכל החיים לפניו. קודם זמנו מת עמנואל זמיר ושירת חייו באמצע נפסקה, אך בזיכרון חבר נעוריו זה יוסיף לחיות כל עוד הנשמה באפו.

* * *

תקוה וינשטוק

היתה לנו כיתה מעולה

שלום רב, לא עלה בדעתי שיקראו לי לעלות על הבמה לא התכוננתי ולכן אומר רק מילים קצרות של אילתור.

הכרתי את עמנואל מאז היינו יחד בכיתה אל"ף. לפי הגיל היינו צריכים לעלות לכיתה בי"ת, אך כיתה בי"ת לא היתה אז בגימנסיה אחד העם, וקפצנו לגימ"ל. הוא החל לכתוב שירים מאז למד לכתוב, ובעצם היה משורר עוד לפני שלמד את האותיות. רבים תוהים על דרכם לעתיד אבל הוא ידע משחר חייו כי יכתוב שירה וזמר. הוא לא רק כתב ושר אלא ידע גם לנקד את יצירותיו, דבר שמשוררים רבים אינם יודעים, ונהג לרשום לא רק באיזה שנה כתב את השיר אלא גם באיזה שעה ורגע.

הוא היה בן לפרדסן ותיק במושבה. אשתו הראשונה של האב מתה, והשנייה העמידה לו צאצאים רבים. המשפחה התגוררה בבית ברחוב הראשי [חובבי ציון] בקומה השנייה. הדירה הייתה מסדרון ארוך שבקצהו האחד קיר ובשני דלתות רבות. מאחורי כל דלת היה חדר של אחד הילדים. אביו התאלמן ונישא בשנית והילדים היו רבים. בכיתתנו היה עוד ילד ממשפחת פישצנר. הוא היה בן של אחות גדולה מהאישה הראשונה, כך שעמנואל היה דוד שלו.

היתה לנו כיתה מעולה. הגיעו אליה תלמידים מכל השרון עד לכפר סבא – במושבות שם לא היה בית ספר תיכון. היה בינינו מי שדיבר כאן לפניי, חנוך ברטוב, והיה נחום שושני, שנפל במלחמת השחרור ועל שמו נקרא מבצע נחשון.

במרוצת השנים נפרדו דרכינו. הרבה שנים עברו מאז למדנו יחד, פתח-תקווה כבר איננה מושבת הפרדסים, וריח הבושם של פריחת ההדר אינו עולה בה עוד. אנחנו הזדקנו והוא, עמנואל, נשאר צעיר לנצח.

* * *

לאה שורצמן (בן עזר)

"ערב שח"

אחי היקר,

לא מזמן חזרתי מערב בלתי נשכח: "ערב שח" לציון 50 שנה למותו של עמנואל זמיר, שהתקיים בהיכל התרבות של פתח-תקווה. הצטערתי שלא הזמנתי אותך לבוא. היית נהנה וגם פוגש שם כמה מידידיך. מאחר שאליהו הכהן כיבד אותנו בנוכחותו ואף נשא דברים על עמנואל זמיר, אני מקווה (ואולי אתה תאתגר אותו...) שיפרסם את דבריו בעתון שלך, כפי שהוא יודע לעשות.

אלמנתו של עמנואל – שרל'ה זמיר – הרימה פרוייקט בלתי יאומן הערב, שנמשך כשעתיים וחצי, בהן נפרשה מורשתו של עמנואל זמיר, אותה היא מטפחת ושומרת כבר 50 שנה.

כפי שאליהו ציין, במשך 17 שנות יצירתו הותיר לנו עשרות שירים ונעימות לחליל שכתב והלחין, ואותם ביצעו הערב בנגינה, בשירה ובמחול – נגנים, להקות וזמרים שונים ומגוונים. צעירים וזקנים.  כאילו ידע המשורר ששירת חייו תיפסק בגיל כה צעיר (הוא היה בן 37 כשנהרג).

בין שיר לשיר נשאו דברים לזכרו: חנוך ברטוב, שהיה חבר נעורים של עמנואל. הם למדו יחד בגימנסיה "אחד העם" במושבה וחברותם נמשכה שנים לאחר מכן. מרגש היה לשמוע את דבריו המתובלים בהומור. מיד אחריו עלתה תקווה וינשטוק שגם היא למדה באותה כיתה. היא דיברה למיקרופון חופשי לא מן הכתובים.

הוקרנו שקופיות על הקיר עם תמונות נוסטלגיות ומילות כל השירים כמובן. וכולנו ישבנו ושרנו בהתלהבות יחד עם הזמרים. היה תענוג לשמוע שירת ארץ ישראל של פעם, עברית שהצעירים של היום בוודאי לא יבינו, ומנגינות קצביות ומלאות חיים. יש שירים שאפילו לא זכרתי שהוא כתב אותם. בקיצור, היה ערב מדהים.

* * *

יוסי גמזו

אָז לָמָּה לֹא עַכְשָיו?

עַד בּוֹש וְעַד יְבוֹש, בְּכָל צְחִיחוּת הַקַּיִץ

חִכְּתָה הָאָרֶץ הַשְּרוּבָה וְהַצְּרוּבָה הַזֹּאת

בְּתַחְנוּנֵי כְּמִיהָה כּוֹרַעַת עַל בִּרְכַּיִם

וּבִתְלִיַּת עֵינֵי גֵּבֶיהָ הַהוֹזוֹת

שֶכְּבָר יָבְשוּ מִדֶּמַע אַךְ בּוֹהוֹת עֲדַיִן

בִּשְמֵי נְחֹשֶת הַקָּלָל הַבּוֹהֲקִים עַזּוֹת

בְּלַעַג נְשִׂיאִים וְרוּחַ שֶבָּם גֶּשֶם אַיִן

וּכְזַב אַכְזָב מִרְמַת הָאַשְלָיוֹת הַנְּגוֹזוֹת

בְּלִי חֶסֶד הַיּוֹרֶה שֶיַּעֲתִיר עָלֶיהָ מַיִם

וְיֵעָתֵר עַל חֹרֶב צִמְאוֹנֶיָה לְהַזּוֹת

אֶת לַחְלוּחִית מָה שֶקּוֹרְאִים לוֹ רַחֲמֵי שָמַיִם

וּמָה שֶשְּׂדוֹת חָרִיש אֵינָם פּוֹסְקִים בּוֹ לַחֲזוֹת.

וּפֶתַע זֶה קוֹרֶה

וּפֶתַע זֶה מַבְקִיעַ

וְהִתְפַּשְּטוּת הַגַּשְמִיּוּת נִטְעֶנֶת בְּפִתְאֹם

בְּמַשְמָעוּת הַמְּהַפֶּכֶת בְּאַחַת עַל פִּיהָ

אֶת כָּל הַטְּרַנְסְצֶנְדֶּנְצְיָה הַדָּתִית – וּמֵי תְּהוֹם

שוּב מַגְבִּיהִים מִפְלָס בְּהִנָּתֵךְ מִמַּעַל

בִּרְכַּת הַגַּשְמִיּוּת הַמִּתְפַּשֶּטֶת כִּישוּעָה

מֵאֹפֶק וְעַד אֹפֶק, שַעַל אַחַר שַעַל

שֶל שְמֵי מָטָר שֶבִּזְכוּתָם מָחָר תּוֹרִיק דְּשוּאָה

אַדְמַת זְרִיעַת הַסְּתָיו שֶכְּבָר שוֹלֶפֶת מִנְּדָנֶיהָ

אֶת אֵינְסְפוֹרֵי חַרְבוֹת נְבִיטוֹתָיו שֶל הַדָּגָן

וְהֶעָרִים כְּסוּיוֹת אֲבַק הַקַּיִץ הַגּוֹוֵעַ

צָפוֹת מְקֻרְצָפוֹת מִמִּדְרַכְתָּן וְעַד גַּגָּן.

וְהָאֲוִיר נִטְהָר וּמִתְחַשְמֵל תּוֹחֶלֶת

רַכָּה כָּזֹאת, זַכָּה כָּזֹאת כְּמוֹ בֹּקֶר רַעֲנָן

שֶבּוֹ בֵּין עַנְנֵי סַגְרִיר קוֹרֶצֶת תְּכֵלֶת

הַמִּתְנָאָה בְּסַסְגּוֹנָהּ שֶל קֶשֶת בֶּעָנָן

וּמוּל יָפְיָהּ מֵסִית הַחֹפֶש הַפּוֹאֵטִי

שֶקָּץ בַּזֶּה-מָה-יֵש הַקְּדוֹרָנִי וְהַכִּילַי

אֶת יֵצֶר הַכְּאִלּוּ שֶל הַלֵּב הַפֶּתִי

לִדְאוֹת עַל כְּנַף הַלָּמָּה-לֹא אֶל אֶרֶץ הָאוּלַי.

וְאֶרֶץ הָאוּלַי שֶאֵין בָּהּ כָּל בַּצֹּרֶת

וְאֵין בָּהּ מִלְחָמוֹת וְאֵין בָּהּ עֹנִי וְרָעָב

מֻתָּר בָּהּ לֹא לִשְתֹּק וְלֹא לִבְלֹם וְלַעֲצֹר אֶת

הַצֹּרֶךְ הַמֵּעִיק הַזֶּה, הָעַז וְהַנִּכְאָב

לָשֵׂאת מַבָּט לַגֹּבַהַּ הַמַּרְעִיף עָלֵינוּ גֶשֶם

כְּהִתְרַצּוּת חוֹמֶלֶת שֶל רִוְיוֹן מַנְחִיל חַיִּים

לָאָרֶץ הַשְּחוּנָה הַזֹּאת שֶבִּשְקִיקָה נִרְגֶּשֶת

הִמְתִּינָה כָּל הַקַּיִץ בְּצָמָא וּבִנְכָאִים

לַלַּח וְלַצּוֹנֵן וְלַמַּפְרֶה וְלַמַּצְמִיחַ

וּבִתְמִימוּת שֶל יֶלֶד הַבּוֹסֵס לוֹ בַּמִּשְעוֹל

בֵּין אַסְפַּקְלַרְיוֹת תְּכוֹל הַשְּלוּלִיּוֹת קוֹל לְהַשְמִיעַ

לָזֶה שֶמּוֹשָבוֹ, אוֹמְרִים, בַּשַּחַק – וְלִשְאֹל

אִם כְּמוֹ שֶהַמָּטָר הַמְּיֻחָל יוֹרֵד עָלֵינוּ

כָּאן וְעַכְשָיו מֻתָּר גַּם לְקַוּוֹת שֶהַשָּלוֹם

יָחוּל וְיִתְגַּשֵּם וְכָךְ פִּתְאֹם יָבוֹא אֵלֶינוּ

כְּמִין יֵשוּת שֶל מַמָּשוּת וְלֹא רַק כַּחֲלוֹם

וְהָרָעָב יִכְלֶה מִן הָעוֹלָם וְכָךְ הָעֹנִי

וְעַם לְעַם יֶחְדַּל לִהְיוֹת זְאֵב שוֹחֵר לְדָם

וּבִפְרוּסָה קְטַנָּה שֶל אֹשֶר יְבֹרְכוּ מִילְיוֹנִים

וְלֹא רַק עוֹשְקֵיהֶם, וְהֵד לִבּוֹ שֶלֹּא נָדַם

שֶל מִי שֶלְּעוֹלָם לֹא יִתְבַּגֵּר מֵעֶרְגּוֹנֶיהָ

שֶל נֶפֶש יַלְדוּתִית שֶבָּהּ תָמִיד חוֹזֵר וְשָב

אוֹתוֹ מוֹטִיב עִקֵּש יַכֶּה בְּכָל פַּעֲמוֹנֶיָה

שֶל הַקֻּשְיָה:

אָז לָמָּה לֹא כָּעֵת

וְלֹא עַכְשָיו?

* * *

אורי הייטנר

1. יומן בחירות 2013 (ז')

הספין של פרס

כאשר שמעון פרס נבחר לנשיא, כתבתי שהמטרה שלו היא למצב את עצמו לקראת ההתמודדות על ראשות הממשלה לאחר שיסיים את תפקידו (בגיל 92). מצחיק, הא?

והנה, בשנתו ה-90 עולות אל שמעון פרס לרגל משלחות הקוראות לו להתמודד על ראשות הממשלה. הוא מקשיב לכולם בנימוס ומשיב להם שאינו עוסק בזה. ואם לדייק יותר, פרס דואג שיעלו אליו לרגל משלחות להתחנן לפניו שירוץ לראשות הממשלה, הוא מדליף לתקשורת את הידיעות הללו ומסביר שאינו עוסק בזה.

הוא אף פעם אינו עוסק בזה. בכלל, פרס מאז ומתמיד רק חיפש אתונות...

תאוות השלטון של פרס אינה יודעת שובע. עוד כ"נער ב"ג" היה לו ברור שייעודו הוא לרשת את "הזקן". בממשלת רבין הראשונה הוא חתר ללא לאות תחת ראש הממשלה. כראש האופוזיציה הוא רכש ח"כים מן הליכוד (אמנון לין, יצחק פרץ) בשוחד פוליטי, בניסיון ליצור מהפך פוליטי בלי לנצח בבחירות. בממשלת האחדות, כמ"מ ראש הממשלה, הוא חתר תחת שמיר בתרגיל המסריח – כרת ברית עם ש"ס ויהדות התורה, וכאשר היתה בכיסו קואליציה בראשותו (כך הוא הִשלה את עצמו) הוא יצר משבר מלאכותי על נושא מדיני ופירק את ממשלת האחדות. כשהתרגיל התברר כפארסה, פנה שוב לדרך של לכידת עריקים מן הליכוד (אברשה שריר, מודעי וחבריו ועוד). ומישהו באמת מאמין לסיפורי האידיליה עם ראש הממשלה בממשלת רבין השנייה?

בשנת 2001, לאחר התפוררות ממשלת ברק, התקיימו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה (ללא בחירות לכנסת, בהתאם לחוק הבחירה הישירה שהיה נהוג אז). ההתמודדות היתה בין ברק לשרון. פרס רצה מאוד להתמודד, אך כדי להתמודד היה צורך להיות נציג מפלגה, ויו"ר מפלגתו היה אהוד ברק. בעודו ח"כ מטעם מפלגת העבודה ושר בממשלת ברק, פנה פרס למרצ והתחנן בפניה להריץ אותו מול ברק ושרון. יש לציין את האבסורד – הוא ביקש ממרצ לתמוך במועמדותו נגד ברק, שממשלתו נפלה כתוצאה מכך שאימץ את מצע מרצ וניסה ליישם אותו, בוועידת קמפ-דיוויד, שהובילה למתקפת הטרור ("האינתיפאדה השנייה"). יוסי שריד ומרצ השיבו בלאו מוחלט. וכאשר פרס הפסיד בפריימריס, אותו האיש שאך אתמול ניסה לרוץ מטעם מרצ, ערק ל"קדימה", המפלגה שהתיימרה להיות מפלגת מרכז, בין מפלגת העבודה והליכוד.

פרס לא יתמודד בבחירות 2013. הוא לא יסכן שנתיים בתפקיד הרם של ראש המדינה, כאשר הוא נהנה מפופולריות רבה, למען התמודדות חסרת סיכוי. אז למה הוא יוצר את הספין הזה ומשקיע כל כך הרבה מרץ ומאמץ בלא לעסוק בזה?

ראשית, כי הוא אינו יכול אחרת. כל עוד הוא נושם, הוא חותר. שנית, כי הוא כל כך אוהב את ההתרחשות הזאת, ליהנות עוד קצת מן האשליה ומן הכותרות ש"רק פרס יכול" וכו'.

והוא גם רוצה למצב את עצמו לקראת בחירות 2017 (בגיל 94). מצחיק?!

ההימור של כחלון

שר או ח"כ שאינו מסכים עם דרכה של מפלגתו או של הממשלה בה הוא משרת, רשאי לפרוש מן הממשלה, לעזוב את המפלגה, לעבור למפלגה אחרת או לרוץ בראש רשימה עצמאית. זה לגיטימי לחלוטין.

לא כל כך לגיטימי, להודיע על לקיחת פסק זמן מהחיים הפוליטיים מסיבות אישיות, להצהיר על הישארות במפלגה, להתחייב לעזור למפלגה ולראש המפלגה בבחירות, לבטא תמיכה בראש הממשלה ונאמנות לו, לבטא תמיכה בדרכו הכלכלית חברתית ולטעון שזאת דרך נכונה (אף שכשר בממשלה הוא יצא נגד המדיניות הזאת לא אחת ואפילו הצביע נגדה), להופיע כמלך בוועידת המפלגה ולהתבשם מהתרועות הממושכות ומשירת "מלך ישראל", לנהל לצד ראש הממשלה את הישיבה הבאה של הוועידה ולשדר עסקים כרגיל... ובמקביל להקים מפלגה חדשה או להשתעשע בהקמת מפלגה חדשה.

זה לא מכובד, זה לא מקובל, זו אינה יושרה פוליטית, זו אינה פוליטיקה נקייה. ואחת היא, אם צעד כזה היה מתוכנן מראש או שהאיש הסתחרר מן הסקרים המחמיאים. האם משה כחלון הוא אדם בעל כבוד עצמי או שהוא שאול מופז?

להערכתי, ריצה של כחלון בראש רשימה חדשה תפגע בו פוליטית. קהל תומכיו ומעריציו הוא קהל ליכודניקי, שנאמנותו לליכוד גוברת על אהדתו לכחלון. למרות שהליכודניקים משום מה מוכנים לקבל לשורותיהם את העריק צחי הנגבי, אין זה מן הנמנע שלכחלון הם יתייחסו כפי שאוהדי בית"ר מתייחסים לטוטו תמוז.

צעד כזה יפגע בתדמיתו של כחלון, אחד הפוליטיקאים האהודים והפופולאריים בישראל. שאול מופז היה רמטכ"ל ושר ביטחון מצוין ונהנה מאהדה רבה. היום הוא אחד הפוליטיקאים המאוסים על הציבור הישראלי. נקודת השבר במעמדו, הייתה עריקתו מן הליכוד ל"קדימה" למחרת הצהרתו החגיגית ש"בית לא עוזבים".

ואחרי הכול, ועל אף כל הדברים שכתבתי עד כאן, אשמח אם כחלון יקים מפלגה חדשה. חסרה במערכת הפוליטית בישראל מפלגה המבטאת את מה שכחלון מייצג – קו של סולידריות חברתית ומדינת רווחה בתחומי החברה והכלכלה, לצד קו ניצי בתחומי החוץ והביטחון.

אם כחלון יקים מפלגה כזאת, ייתכן שהוא גם יפתור לי בעיה אישית, בתור "קול צף".

[הדברים האלה נכתבו בטרם נודעה החלטתו של כחלון שלא לרוץ לבחירות!]

נציג ליהדות הרפורמית

הזרם הרפורמי ביהדות הוא הזרם הגדול ביותר בעולם היהודי. הוא הזרם הגדול ביותר והמשמעותי ביותר ביהדות ארה"ב. הזרם הרפורמי תרם תרומה אדירה לעם היהודי, בכך שהוא מנע התבוללותם של מיליונים, שמצאו בו בית וקהילה. בדומה למרבית האורתודוכסיה, גם הזרם הרפורמי שלל את הציונות בראשיתה, אולם כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 הוא החל להתקרב לציונות, ולאחר השואה והקמת המדינה היה לזרם ציוני לחלוטין.

מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ובתור שכזאת היא אינה יכולה לנער חוצנה מזרם כה חשוב וגדול. מדינת ישראל חייבת לשנות את יחסה לזרמים הלא אורתודוכסיים ביהדות, ובהם הזרם הרפורמי.

בישראל הזרם לא הצליח לבנות מעמד דומה למעמדו בארה"ב, לא מבחינה מיספרית ולא מבחינה ציבורית ופוליטית. בישראל גם אין סכנה של התבוללות במובנה הפשוט, כיוון שהסביבה והחברה היא יהודית. אבל בישראל יש בעייה חמורה של חילוניות עקרה, מנותקת, מרוחקת, בורה. התשובה לבעייה הזאת אינה בהכרח הזרם הרפורמי, אלא כל גורמי ההתחדשות היהודית שבעשרים השנים האחרונות נמצאת בתנופה גדולה. אולם הזרם הרפורמי הוא מרכיב בתוך אותה התחדשות, ומציג דתיות יהודית אחרת.

העובדה שבמשך 64 שנות קיומה של כנסת ישראל לא כיהן בה אף ח"כ השייך לזרם היהודי הגדול בעולם, היא אבסורדית בהיותנו מדינת העם היהודי. הדבר מחייב שינוי.

הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (כך נקראת כאן התנועה הרפורמית) מתמודד על מקום בכנסת מטעם מפלגת העבודה. מעבר לצורך בייצוג לזרם הרפורמי, גלעד עצמו הוא אדם מוכשר מאוד, איש מעשה ואיש רוח, דובר רהוט, אדם רחב אופקים ובעל חשיבה מקורית. הוא ראוי מאוד להיבחר לכנסת. אילו הייתי חבר במפלגת העבודה, הייתי בוחר בו בבחירות המקדימות.

ודווקא בשל כך, אני חייב לציין את אכזבתי מהמסרים שבשמם הוא רץ לכנסת. במכתב בו הודיע על החלטתו להתמודד, ביטא הרב קריב מסרים של מאבק לעומתי בחרדים, בכפייה הדתית וכו'. לכל הדברים הללו אין צורך בגלעד קריב. יש מספיק מי שייאבקו עליהם. איפה הקול הייחודי של הרב קריב?

אני מצפה ממנו לפעול להעמקת ציביונה היהודי של החברה הישראלית, ברוח פתוחה ומגוונת. לפעול לטיפוח עתיד התרבות היהודית והיצירה היהודית כמשימה המרכזית של הציונות בימינו.

גלעד קריב מתחייב בצדק רב להיאבק למען לימודי ליבה לכול. אכן, העובדה שלימודי הליבה נמנעים מחלק הולך וגדל של ילדי ישראל, עלולה לדרדר את ישראל לעולם השלישי, בנוסף לפגיעתה הקשה בילדי החרדים עצמם. אבל על כך נאבקים רבים. מן הראוי שגלעד קריב יאבק, במקביל, למען העמקת לימודי היהדות במגזר החילוני והשרשת תרבות ישראל ומורשתו במגזר זה, הלוקה בבערות בתחום היהודי.

בעיניי, ראוי שאנשים כגלעד קריב, הבקיאים במורשת ישראל, מחוייבים לה והיא מהווה מרכיב כה משמעותי באישיותם, לא יהיו חוד החנית למלחמת התרבות בין חילונים ודתיים, אלא ייצרו את הגשר המאחה את הקרעים. נכון, זו תביעה קשה ממי שמייצג זרם שהאורתודוכסיה מדירה אותו ואינה מכירה בו. הרי הושטת הלחי השנייה, שייכת לדת אחרת, לא לדת היהודית. אבל הדת היהודית מדברת על אהבת חינם כמענה לשנאת חינם. ובאהבת חינם עשוי גלעד קריב לייצג את פניה של היהדות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולתרום לתיקון עולם ולתיקונה של החברה הישראלית. 

שלי יחימוביץ' – בין גולדה למירב מיכאלי

אם שלי יחימוביץ' היתה גבר, היו מבקריה כותבים את ההשוואות לגולדה? כמובן שלא. אבל מתנגדיה החריפים, מנהלים קמפיין סקסיסטי מובהק, שהמסר שלו הוא שלי יחימוביץ'-גולדה. כך, הנאורים יוסי ("בנעלי גולדה") שריד, נחום ("ימי גולדה החדשים") ברנע ואחרים.

בעיניי, הם עושים מעשה בלעם – באים לקלל ויוצאים מברכים. גולדה מאיר אמורה להיות מופת לפמיניזם. היא הקדימה את זמנה בלמעלה משנות יובל. כבר לפני 43 שנים היא היתה האישה הראשונה, ועד היום האחרונה, בתפקיד ראש הממשלה. כבר לפני 56 שנים היא כיהנה בתפקיד הבכיר – שרת החוץ. מאז ועד היום רק ציפי לבני, בשנות האלפיים, כיהנה באחד משלושת המשרדים הבכירים (ביטחון, חוץ, אוצר). כבר לפני 63 היתה השרה הראשונה בתולדות המדינה. ועוד טרם קום המדינה כיהנה בתפקידים בכירים ורמים, בהצלחה רבה. גולדה היתה אישה פורצת דרך ומנהיגה בולטת בעולם פטריארכלי, עולם של גברים, כאשר בכל העולם נשים מנהיגות היו תופעה נדירה. מה שיכול להעיד על התקופה, הוא העובדה שלאחר שניצחה בבחירות לעיריית ת"א (בראש מפא"י, עוד בטרם היו בחירות אישיות לראש העיריה) לא הצליחה להרכיב קואליציה בשל התנגדות הדתיים לכך שאישה תכהן בתפקיד הרם.

גולדה אמורה היתה להיות מופת בעיני מי שדוגלים בערכים של שוויון בכלל ושוויון המינים בפרט. אבל כיוון ששיח אקיבוש השתלט על הציבוריות הישראלית בעשרות השנים האחרונות, קובעי הטעם משליכים על אקיבוש את סוגיות החברה, הכלכלה, הפנים, החינוך, הדת והמדינה ואפילו את סוגיית שוויון המינים. הם בורחים מן הנושאים הללו אל אובססיית אקיבוש שלהם. ומאחר וגולדה מאיר, כמו לוי אשכול לפניה ויצחק רבין אחריה, דגלה בדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה – אקטיביזם ציוני, אחריות ביטחונית ופרגמטיזם מדיני, היא הפכה בפיהם לאישה שנואה, והודבק לה הנראטיב השקרי של מי שכביכול גרמה למלחמת יום הכיפורים בשל סרבנותה, עקשנותה ודחיית חיזורי השלום-לכאורה של סאדאת (תוך רהביליטציה לתוקפנים שפלשו לישראל, והתייחסות לפלישה התוקפנית כאל צעד של "אין ברירה").

כאשר שריד, ברנע ושות' מכנים את שלי יחימוביץ' תואמת גולדה, הם מנסים לבצע בה סיכול ממוקד, בקרב מצביעי ה"שמאל". לצערי הרב, שלי יחימוביץ' אינה דבקה בעקרונות אשכול, גולדה ורבין, אלא אימצה את דרך ברק, אולמרט, קלינטון. אבל חטאה הגדול בקרב אותם חוגים, הוא שבירת שיח אקיבוש. שלי אינה מוכנה להפקיר את השיח החברתי כלכלי ולהפוך אותו בן ערובה לשיח אקיבוש. להיפך, היא זנחה את שיח אקיבוש והעמידה במרכז הציבוריות הישראלית את השיח אודות התוכן של מדינת ישראל וערכי הצדק החברתי והערבות ההדדית בתוכה. עמדותיה המדיניות של שלי יחימוביץ' אינן רחוקות, לצערי, משל רודפיה, אולם אין בה את אובססיית אקיבוש ואת שנאת המתנחלים, ובלאו הכי היא יודעת שאין בצד הפלשתינאי מי שמוכן היום לקבל את הקו המכונה "מתווה קלינטון" שבו היא מצדדת, ובהוריקן השוטף את המזה"ת, בלאו הכי כל אופציה מדינית אינה אקטואלית, כך שלבטח אין סיבה לשים על ראש שמחתנו את הסוגיות המדיניות.

ביקורתם על שלי יחימוביץ' לגיטימית, ולשיטתם אפילו מוצדקת. אבל הנימה הסקסיסטית של הביקורת, מקוממת.

והנה, אותם מבקרים מצאו סיבה חדשה לנגח את יחימוביץ' – סירובה לשתף פעולה עם ניסיונה של מירב מיכאלי להתמודד בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה. סירוב זה מוצג כהתנכלות לנשים, של מי שאינה מוכנה לראות סביבה נשים מצליחות, כאילו שעצם העובדה שמירב מיכאלי היא אישה, מחייבת את שלי יחימוביץ' באופן אוטומטי לתמוך בה. נחום ברנע כותב בהקשר זה על "יחסה המעוות לנשים בפוליטיקה". וסימה קדמון בשאלה רטורית: "האם ייתכן, שהמועמדת הכי פמיניסטית שהייתה לנו אי פעם מעדיפה לעבוד עם גברים? שהיא מאוימת על ידי נשים חזקות כמוה?"

יש לשלי יחימוביץ' סיבות טובות לא לרצות את מיכאלי ברשימת מפלגתה. מירב מיכאלי אינה מייצגת את תפיסת עולמה של מפלגת העבודה. במאמריה ב"הארץ" מציגה מיכאלי קו קיצוני של שמאל רדיקאלי פוסט ציוני ומסיתה לעריקה ("סרבנות"). בהשקפותיה המדיניות היא מצויה אי שם בין זהבה גלאון לחנין זועבי. ניסיונה להתברג במפלגת העבודה היא מעשה פייגליני מובהק. מה לה ולמפלגת העבודה? איזו סיבה יש לשלי יחימוביץ' להגיב אחרת ממאמציה לדחוק אותה החוצה?

גם הפמיניזם של מירב מיכאלי הוא בעייתי. אין זה הפמיניזם הצודק של חתירה לשוויון מגדרי, אלא זה פמיניזם רדיקאלי של שוביניזם אנטי גברי, מהול בתיאוריות קונספירציות על עולם הגברים המשעבד את האישה. לפני מיספר חודשים היא פרסמה ב"הארץ" מאמר הזוי, בו האשימה את עולם "הגברים" – הם מגיעים לעבודה בלבוש מחויט ומעונב ומפעילים בעוצמה מזגנים כדי להתעלל בנשים, עליהן הם כפו קוד לבוש מינימליסטי, מתוך מוטיבציה ליהנות ממראה פטמותיהן המזדקרות בקור.

כדי להתמודד על מקום ברשימה "העבודה" יש צורך לפחות בחצי שנת חברות במפלגה. מי שמצטרף מאוחר יותר, זקוק לאישור היו"ר. שלי יחימוביץ' איפשרה זאת למיספר אישים, שלדעתה מהווים נכס למפלגת העבודה. בחלק מן המקרים היא צדקה (איציק שמולי, סתיו שפיר, חילי טרופר) ובאחרים היא טעתה (אורי שגיא). אבל מירב מיכאלי?!?!

אבו מאזן ירכיב את הקואליציה

יאיר לפיד הודיע שלא יצטרף לממשלה שלא תחדש את המו"מ עם הפלשתינאים. בארבע השנים האחרונות אבו מאזן סירב לקיים מו"מ עם ישראל. אני מבין, אם כן, שמי שיקבע האם יאיר לפיד יצטרף לממשלה הוא אבו מאזן.

אנשים טובים במושב ליצים

מיד לאחר הכרזתו של יאיר לפיד על כניסתו לחיים הפוליטיים, כתבתי בדף הפייסבוק שלי "אסטרא בלגינא קיש קיש קריא" – בארמית: מטבע אחד בקופסה קורא קיש קיש, כלומר קופסת פח שבתוכה מטבע אחת, מרעישה יותר מקופסה מלאה במטבעות.

יאיר לפיד הוא איש ריק. בכל הופעה תקשורתית שלו, בכל ראיון עמו, אני מתחזק בעמדתי השלילית כלפיו. כך, למשל, בראיון שלו בתוכנית "משעל חם" שבו מצאתי את עצמי, לא אחת, נבוך בשבילו.

אולם לזכותו של לפיד יאמר, שהוא שיבץ ברשימתו כמה אנשים מצוינים. בראש ובראשונה, את מספר 2 ברשימתו, הרב שי פירון. בעצם בחירתו בפירון, מעביר לפיד מסר חשוב, שאין הוא ממשיך דרכו של אביו – ראש מפלגת השנאה לדת ולדתיים, מפלגת האובססיה החילונית. לפיד בוחר בדרך הפוכה, נכונה וראויה הרבה יותר – מפלגה כלל ישראלית הנושאת מסר של אחדות.

שי פירון אינו "דתי מחמד", אלא בשר מבשרה של הנהגת הציונות הדתית, ראש מוסדות ישיבת פ"ת ואחד מראשי ומייסדי ארגון רבני צהר, המציגים את פניה היפות של היהדות האורתודוכסית. פירון הוא איש חינוך בחסד, חתן פרס החינוך, ראש תנועת "הכול חינוך", חבר בוועדת דוברת. הוא פעיל חברתי הדוגל בצדק חברתי, הוא נושא מסר ממלכתי והוא אדם חכם, מרצה מעולה. איש ראוי. טוב שאיש כמוהו יישב בכנסת ובממשלה. עצם בחירתו במפלגה שאינה דתית (אף שגם אינה חילונית מובהקת) בראשות בנו של מי שהיה סדין אדום בעיני הציבור הדתי, אינה מקנה לו פופולריות בציבור שממנו הוא בא, בתוכו הוא חי, עמו הוא מתפלל, ועל כך הוא ראוי להערכה רבה.

כך גם מאיר כהן, ראש עיריית דימונה. מאיר כהן מכהן 9 שנים בתפקידו, בהצלחה גדולה מאוד. המסר שלו כמנהיג חברתי ומוניציפלי הוא להחליף את הבכיינות שאיפיינה בעבר את הנהגת ערי הפיתוח – בנטילת אחריות אמיתית של ערי הפיתוח בפריפריה על עצמן ועל גורלן, תוך ניהול מאבקים צודקים המגובים בעשיה אמיתית בשטח. ואכן, הוא קידם מאוד את דימונה, בכל התחומים. ראויה הכנסת וראויה הממשלה להתברך במאיר, אם ימנף את רוח עשייתו בדימונה, לעשיה כלל ישראלית.

גילוי נאות – מאיר כהן הוא חברי לפלוגה במילואים, ביחידת צנחנים, לאורך שנים רבות. אני מכיר אותו כאדם נהדר, כחבר טוב, כלוחם ומפקד. מאיר הוא איש חינוך מצטיין – הכרתי אותו עד כמורה צעיר לשל"ח, אח"כ מורה להיסטוריה ומחשבת ישראל, מחנך נערץ ובעיקר מנהל בית ספר תיכון חדשני, יצירתי ומצליח. מניהול בית הספר עבר באופן טבעי לראשות העיר.

בצעירותו דגל מאיר כהן בעמדות מדיניות קיצוניות – היה פעיל בתנועת השמאל של"י וראה עצמו כתלמיד מובהק של פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. אולם עם השנים הוא התבגר, התמתן ואימץ קו הרבה יותר שקול, שפוי ואחראי. כניסתו לפוליטיקה הארצית היא בשורה טובה למדינת ישראל.

ושלישית היא ד"ר עליזה לביא, אף היא מן הציונות הדתית, אף  היא ממבטאי הקו המתון והמתקדם בציונות הדתית – אשת אקדמיה, אשת תקשורת, פעילה חברתית וסופרת, מחברת הספרים "תפילת נשים" ו"מנהג נשים".

שלושה אנשים מצוינים, שטוב אם יכהנו בכנסת. דבר אחד לא ברור לי – איך אנשים כל כך רציניים, הולכים אחרי יאיר לפיד? האם ייתכן שאינם מכירים את הפסוק מתהילים: "אשרי האיש אשר... במושב ליצים לא ישב"?

17 שנים לרצח רבין

ספי רכלבסקי, מסית ומדיח סדרתי, מלביש את נתניהו וליברמן במדי אס.אס. במאמרו "משתפי הפעולה" הוא יוצא נגד אנשי ה"לא ימין" שאינם מתחייבים להיות בלוק חוסם לנתניהו. בין השאר כתב ליאיר לפיד: "לפיד מודע להיסטוריה, ודאי לזו של אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20. מי שלמד יודע שכשמדובר בפשיזם גזעני ואנטי דמוקרטי, אין דרך אמצע. מי שמשתף עימו פעולה נרמס על ידיו."

חשבון פוליטי

שאול מופז הפאתטי + מסע הפחדה פאתטי = מתחת לאחוז החסימה.

כנסת הגדולה

על פי הסקרים של מקורבי כחלון, אם יתמודד יהיו לו 20 מנדטים. יאיר לפיד התחייב על 22 מנדטים. לאהוד אולמרט יש סקרים לפיהם יגרוף 30 מנדטים, וכנ"ל ציפי לבני. האיחוד בין הליכוד ל"ישראל ביתנו", סבור האסטרטג הפוליטי ארתור פינקלשטיין, יניב 50 מנדטים. אם פרס ירוץ, הוא יקבל לפחות 61 מנדטים. יעקב כץ הודיע שהוא רוצה להשתבץ במקום ה-14 ברשימת המפד"ל כי הוא משוכנע שמהמקום הזה ייכנס לכנסת. על פי הסקר של הגמלאים יש להם לפחות 4 מנדטים בטוחים. זהבה גלאון בטוחה שכל השמאלנים יצביעו למרצ ושהם פוטנציאל של למעלה מ-20 מנדטים. כמה עוד חסרים לנו ל-120?

2. מענה אוטומטי

התגובות על הראיון של אבו מאזן בערוץ השני, כמה לא מפתיע, היו אוטומטיות. מצד אחד, תגובה אוטומטית של התלהבות, ללא כל סימני שאלה ובדיקה ביקורתית של הטקסט שנאמר, ולא פחות חשוב – של הדברים שלא נאמרו. מצד שני, תגובה אוטומטית של דחייה על הסף, ללא כל ניסיון לבדוק שמא נאמרו דברים חדשים, הראויים לבחינה ולהתייחסות, אולי אף לברכה.

היו בדבריו של אבו מאזן שלוש אמירות מעניינות. האחת, שמבחינתו פלשתין היום היא מקווי 4.6.67 מזרחה, ומקווים אלה ומערבה זאת מדינת ישראל. השנייה, שהוא עומד על זכותו לראות את צפת אך אין הוא רוצה לחיות בה. השלישית, שכל עוד הוא בתפקיד, לא תהיה אינתיפאדה שלישית.

אמירתו אודות האינתיפאדה השלישית חשובה ומעניינת, בעיקר בזכות העובדה שהיא היתה בלתי מותנית, ובזכות העובדה שהוא לא שלל רק אפשרות של אינתיפאדה מזויינת, אלא התחייבותו היתה בלתי מסויגת. כנראה שאבו מאזן אינו קורא את עקיבא אלדר ב"הארץ" ואף לא את המודעה השבועית של "גוש שלום", המאיימים עלינו שהאינתיפאדה או-טו-טו פורצת בשל "סרבנות ישראל". אמנם היו כבר אמירות כאלו, בעיקר של ערפאת בעת חתימת הסכם אוסלו, שהתבררו כהונאה. ואף על פי כן, יש לברך על כל אמירה הזאת; גם אם לנהוג בה בכבדהו וחשדהו.

דבריו של אבו מאזן אודות הגבול בין המדינות בהחלט מעניינת וחשובה. הסכסוך בינינו לבין הערבים אינו נובע ממלחמת ששת הימים ואינו מתמקד באזורים שממזרח לקו הירוק אלא מהתנגדות הערבים לקיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. אמירה ברורה כזאת, על פיה אין לו תביעות טריטוריאליות ממערב לקו הירוק, וכי זוהי מדינת ישראל, היא בהחלט חריגה וראויה לברכה.

השאלה היא מה משמעות האמירה, שמעבר לגבול שצייר, זאת מדינת ישראל? והרי זאת שאלת מפתח – האם הפלשתינאים דורשים לממש את תביעת "זכות" השיבה? כאן אבו מאזן התחכם. הוא הסביר שהוא אישית רוצה רק לראות את צפת ולא לחיות בה. הוא לא אמר זאת בשום אופן, כאמירה גורפת אודות הפלשתינאים. הוא לא אמר, ששתי מדינות לשני עמים, משמעותה ויתור על תביעת השיבה, והחלפתה בתביעת ראייה. למחרת כבר הסביר בראיונות בערבית, ש"זכות" השיבה היא זכות קדושה ולעולם לא נוותר עליה. מכאן, שכוונתו היא חלוקת הארץ, למדינה פלשתינאית נקייה מיהודים מן הקו הירוק ומזרחה, והצפת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל – במיליוני פלשתינאים. כמובן שהדבר אינו יכול להיות קביל עלינו.

אמירה בעייתית נוספת של אבו מאזן נגעה לחידוש המו"מ. אבו מאזן אמר שהוא מוכן לפתוח מיד במו"מ על בסיס נסיגה לקווי 4.6.67. משמעות הדבר, היא שהוא מצפה לכך שישראל תקבל מראש את תביעותיו הטריטוריאליות, שהן בלתי סבירות מבחינתה, טרם מו"מ. כמובן שהדבר אינו מתקבל על הדעת.

בחינת דבריו של אבו מאזן, מצביעה בהחלט על חידושים חיוביים, אך בעומקם של דברים, אין בהם פריצת דרך.

התגובה האוטומטית של הממשלה, היתה שמדובר בסה"כ בתעמולה. אם כך, הרי התגובה הישראלית היתה שגיאה מדינית חמורה. אם מדובר בתעמולה, תגובת ישראל שירתה את התעמולה הזאת. אבו מאזן מנסה להציג את ישראל כסרבנית, וממשלת ישראל בתגובתה, שיחקה לידיו.

מן הראוי היה, שישראל תברך על האמירות החיוביות ותקרא לפלשתינאים לחדול מסרבנות המו"מ ולגשת מיד לשולחן הדיונים, ללא תנאים מוקדמים. במקום לדחות על הסף את דבריו, נכון היה לגלגל אליו את הכדור בחזרה. אם הוא מוכן לנהל מו"מ אמיתי, ללא תנאים מוקדמים, אדרבא. אם אין הוא מוכן לכך, יראה העולם מי כאן הסרבן.

מי שכשל בראיון, היה המראיין אודי סגל, מי שאמור לתווך בין המרואיין לצופים. הוא נמנע לאורך כל הראיון מלמלא את שליחותו העיתונאית ולשאול שאלות קשות. הוא לא שאל את אבו מאזן האם הפלשתינאים יוותרו על "זכות" השיבה, והסתפק בהתחמקות ובהתחכמות אודות הביקור הפרטי של המרואיין בצפת. הוא לא שאל מדוע הפלשתינאים מסרבים לנהל מו"מ אמיתי עם ישראל, ללא תנאים מוקדמים. כאשר אבו מאזן דיבר על פתיחת מו"מ על בסיס נסיגה לקווי 67', הוא לא שאל אותו מדוע הוא מחליף מו"מ בתכתיב ובדרישה לקבלת כל תנאיו כתנאי לעצם המו"מ, ואיזה טעם יש בכלל למו"מ כזה? וכשכבר שאל את אבו מאזן מדוע הוא דחה את הצעת אולמרט להסכם על נסיגה לקווי 4.6.67, הוא איפשר לו להתחמק מתשובה אמיתית. הראיון היה מלוקק, ובלתי עיתונאי בעליל.

* * *

מתי דוד

1. האנטומיה של גל "הכוכבים"

המצטרפים ל"עבודה"

ההתלהבות והאופטימיות במפלגת העבודה, בציפייה להצלחה גדולה בבחירות, גרמה לגל של מצטרפים חדשים, בתקווה נאיבית להגיע מיד לחברות בכנסת, ללא צינון וללא המתנה, מתוך הפגנת התנשאות, על פני כל שאר המתמודדים מקרב הפעילים הוותיקים.

פרט לבודדים שההצטרפות שלהם לעבודה היא טבעית וראויה, שאר רוב המצטרפים הם פליטים פוליטיים נודדים, מחפשי סל קליטה מזדמן בעיר מקלט מתגמלת ללא צורך בהשקעה.  חלקם הם פשוט מהגרי עבודה מחפשי תעסוקה.  חלקם הם ידידי מר"צ של השמאל הקיצוני שרוצים להתנחל במפלגת העבודה, כדי להתחבר עם חבריהם לדעה שכבר הקימו מאחז שמאלני מבפנים. חלקם אפילו חולמים לחזור לדגל האדום ל-1 במאי, לאינטרנציונל ולמלחמת המעמדות.  סיסמתם היא: בטחון OUT.  רווחה IN.  מר"צ המקורית שוקעת, אבל במפלגת העבודה פורחת.

כל המצטרפים החדשים נגועים פתאום בחיידק של להט אידיאולוגי סוציאליסטי. כולם מרעיפים דברי שבח והלל של חנופה מאוסה לשלי יחימוביץ ולעבודה. רובם בורחים בלי בושה מהמסגרות שהיו שייכים להן. שלי יחימוביץ הפכה לאראלה המפורסמת ממפעל הפיס, המחלקת פרסים (וצילומים משותפים עם חיוכים מאולצים) ממפעל הפיס של מפלגת העבודה.  חלק מהמצטרפים עשו שופינג מוקדם בכמה בסטות פוליטיות אחרות לפני שזכו להתקבל בעבודה, כל זאת כדי להציל את עצמם מאלמוניות, כדי להגיע לכותרות.

זו הרשימה הזמנית של המצטרפים החדשים, המקווים להיבחר לרשימת מועמדי העבודה ברשימה לכנסת.

ח"כ נינו אבסדזה (קדימה). ח"כ נחשן שי (קדימה). מלי פולישוק (ח"כ לשעבר בשינוי). מיקי רוזנטל (עיתונאי ערוץ 10). מירב מיכאלי (עיתונאית "הארץ"). יוסי יונה (הקשת המזרחית). סתיו שפיר (המחאה החברתית). איציק שמולי (המחאה החברתית). יריב אופנהימר (מזכ"ל "שלום עכשיו" – נטע זר שהתנחל בעבודה מזמן).

כל החבורה הזו מסווגת ושייכת בפועל לשמאל של מר"צ.

ישנם גם מצטרפים נוספים עם רקע ורקורד שונה:  נעם שליט. אלוף אורי שגיא. משה מזרחי (ניצב בדימוס מהמשטרה). הרב גלעד קריב. חילי טרופר. אל"מ עומר בר לב.

2. מדינה פלסטינית באו"ם? בשטח לא ישתנה כלום!

על רקע הבחירות הקרובות, תתחדש בוודאות המחלוקת הישנה בין ימין לשמאל, בנושא הפתרון האפשרי לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל התוכניות והנוסחאות הישנות שכבר נוסו ונכשלו, ימוחזרו. עשרים שנים של משאים ומתנים, של ועידות והסכמות מאז אוסלו ועד אנפוליס, הגיעו למבוי סתום ולקיפאון, ללא שום סיכויי לפתרון בשלב זה.

אבו מאזן מחדש את יוזמתו לקבלת תמיכת המדינות חברות עצרת האומות המאוחדות, למען הכרזה על הקמת מדינה פלסטינית.  ואילו בישראל כל המפלגות ממחזרות גם הן את העמדות הישנות. השמאל הקיצוני תובע חזרה לגבולות 67' ופינוי התנחלויות. הימין הקיצוני ממשיך לתמוך בכל ההתנחלויות ויתנגד לנסיגות.

כל שאר המפלגות כולל הליכוד, יחזרו להצהיר על תמיכה ב"2 מדינות ל-2 עמים", ללא שום סיכויים מעשיים להקמת מדינה פלסטינית.

מדוע לא תקום מדינה פלסטינית ?

למרות התמיכה הרבה של מדינות ומנהיגים, ולמרות התמיכה של ממשלת ישראל, ולמרות התמיכה של רוב המפלגות הקיימות ואלה החדשות שמתמודדות בבחירות בפעם הראשונה, ולמרות שהדבר נראה כהכרחי, מדינה פלסטינית לא תקום בטווח הנראה לעין, בגלל סיבות שלא ניתנות לפתרון בשלב זה, כמפורט בהמשך. צריך להשלים עם העובדה שלסכסוך הקיים אין פתרון בעת הזו. ולמרות הכול צריך להמשיך לחתור ולחלום על פשרה ושלום ריאלי, אבל אסור לחיות בחלום נאיבי של שלום וירטואלי, על פי כישלונות העבר.

הפלסטינים לא מסוגלים לגבש בתוכם מימשל מוסכם על כולם, שיהיה מוכן ומסוגל להסכים על פשרה טריטוריאלית עם ישראל ולשים קץ לסכסוך ולתביעות. הקרע בין החמאס לפתח רק מעמיק, החמאס מתחזק. הפתח נחלש. ביקור האמיר מקטאר בעזה, תוך שהוא פוסח על הראיס אבו מאזן ברמאללה, מוכיח שגם העולם הערבי רואה כך את המצב.

ישראל לא מסוגלת (גם אם תרצה) לבצע פינויי המוני מרצון או בכוח של 100 אלף מתנחלים, "ברגישות ובנחישות" – כמו בגוש קטיף.  פינוי אל עבר "הגושים" שישראל מוכנה כפשרה, ואולם הפלסטינים לא מסכימים לכך.  הם תובעים פינוי כל "ההתנחלויות", כולל מעלה אדומים, גוש אריאל וכל השכונות של סובב ירושלים.

בעקבות המהפכות בכל מדינות ערב, החמאס והאיסלם הקיצוני השתלטו בפועל על הרחוב הפלסטיני, דבר שמונע כל פשרה וכל הסכמה לקץ הסכסוך, כתנאי להקמת מדינה פלסטינית. התנאי הבלתי מתפשר של הפלסטינים ל"זכות השיבה" ולנסיגה לקווי 67', הם שני תנאים אולטימטיביים שמונעים כל פשרה וקץ הסכסוך.

רוב מוחלט של הציבור בישראל מתנגד ל"זכות השיבה" ולנסיגה טוטלית לקווי 67'. מסכים למדינה פלסטינית מפורזת מנשק כבד, משליטה על המרחב האווירי, קץ ההסתה, קץ התביעות, והכרה בישראל כמדינת העם היהודי.  תנאים ישראלים אלה נוגדים את התנאים האולטימטיביים של הפלסטינים.

מהו הפתרון האפשרי למרות שכרגע הוא דמיוני ?

המצב העובדתי הקיים מוכיח כי קיימות בפועל שתי רשויות פלסטיניות. הפתח, בהנהגת אבו מאזן שולט ב"מדינת פתחלנד" בגדה המערבית. החמאס, בהנהגת הנייה, שולט ב"מדינת חמאסטן" ברצועת עזה. מרחץ הדמים המתנהל בעולם המוסלמי, בסוריה, בעיראק ובלבנון, מוכיח כי מדינות הלאום הערבי מתפרקות לקבוצות אתניות של עדות ושבטים הנלחמים זה בזה.

תהליך זה קיים בפועל מזה זמן גם בחברה הפלסטינית, עוד לפני "האביב הערבי", אבל הוא התגבר והתבסס אחריו. האחים המוסלמים של משטר החמאס בעזה, שהוא קרוב וזהה עם האחים המוסלמים ששולטים במצרים. רוב הפלסטינים בגדה המערבית יש להם רקע, קשרים וקרובים לפלסטינים בירדן שהם הרוב המוחלט בממלכה הירדנית, בשליטת המלך ההאשמי.

הפתרון האפשרי היחידי, למרות שבשלב זה הוא דמיוני:

הגדה בהנהגת פתח תהיה חלק מירדן.

עזה בהנהגת החמאס תהיה חלק ממצרים.

ראוי להזכיר שעד 1967 זה היה המצב. עזה היתה בשליטת מצרים והגדה המערבית היתה בשליטת ממלכת ירדן. זה הפתרון האפשרי, למרות שהוא לא מציאותי עכשיו. ואולם הכול אפשרי והכל משתנה.

החיבור המלאכותי בין הגדה לעזה הומצא על ידי ערפאת, וקיבל תמיכה וסיוע של "שלום עכשיו" והשמאל הישראלי.  הקשר בין הגדה לרצועת עזה קיבל תנופה וגיבוי על-ידי יוזמי ותומכי אוסלו. יוזמי אוסלו המציאו גם "רעיון" הזוי ומסוכן להקמת "מעבר בטוח" בין עזה לגדה, שהיה מבתר את ישראל לשניים. במוקדם או במאוחר, "האביב הערבי" יגיע כנראה גם לירדן, שתיהפך לבסוף למדינה הפלסטינית, שתתחבר עם הגדה המערבית בהנהגת הפתח של אבו מאזן.

ההתפתחויות האחרונות בעולם הערבי, המשך הפילוג בקרב הפלסטינים, וההתעצמות הקיצוניות האיסלמית בחברה הפלסטינית נגד ישראל, למרות הנסיגות, הוויתורים, הקפאת ההתנחלויות ופינוי גוש קטיף – יצרו מציאות המחייבת את ישראל לשינוי כיוון ולחשיבה אחרת.

* * *

יהודה דרורי

1. טרור גלובלי: הקשר הסודני

סודן היא מדינת טרור מזה זמן רב. היא ידועה ואף רשומה ככזו ע"י ארה"ב ובנות בריתה, אבל, תשומת הלב העולמית בשנים האחרונות הופנתה אליה בעיקר בגלל מסע הרציחות של צבאה בדארפור ומקומות אחרים, ומלחמת האזרחים העקובה מדם שם, שגבתה מחיר כבד, בעיקר באוכלוסייה האזרחית (הפליטים מסודן הגיעו בהמוניהם גם אלינו...)

 אבל זה לא היה כל מה שהתרחש שם. היה הרבה יותר.

ציר הטרור העולמי, מורכב כיום מצפון-קוריאה, קובה, סודאן, איראן, סוריה, חמאס וחיזבאללה. המצב הכאוטי שנוצר בסודן היה נוח מאד לאיראן, לסוריה, לחמאס ולחיזבאללה כדי לשפר עמדות ולנצל ארץ זו למטרותיהם במזרח התיכון.

מכיוון שישנו כיום פיקוח בינלאומי נוקשה, של ארה"ב ומדינות המערב, על אספקת נשק לקבוצות טרור, ובתי-חרושת לנשק וסוחרי נשק בעולם נמצאים בפיקוח קפדני, נאלצה איראן להקים בסודאן מפעל נשק גדול שמטרתו לספק נשק וטילים לכל הכוחות הטרוריסטים במזרח התיכון ובאפריקה. במפעל הזה עובדים זה בצד זה מומחים ופועלים מאיראן, מלבנון, ממצרים ומעזה.

בניגוד לחדשות בתקשורת העולמית, המפעל הזה לא הופצץ ולא ניזוק!  ראינו זאת בצילומי האוויר בימים האחרונים. ייתכן שהפצצת המפעל עצמו והריגת עשרות פועלים היתה מתפרשת כאקט של מלחמה נגד סודן ע"י הכוח המפציץ, ולכן הוא לא פוצץ והוא עדיין פועל. לכן גם כל תלונה למועצת הביטחון כנראה שלא תידון, כי הסודנים יצטרכו להראות ולהסביר מה פוצץ.

מה אם כן הופצץ

מה שרואים בתצלומי האוויר, שחוסל בהתקפה זו, הינם עשרות מכולות אשר הכילו את התוצרת המוגמרת של נשק וטילים, פרי עמל של שנה שלמה, זה שעמד להישלח מפורט סודן ליעדים שונים במזרח התיכון ובאפריקה, בדרך הים, היבשה והאוויר.

המכה פה היא קשה במיוחד, גם האיראנים וגם הסודנים יודעים שמי שתקף אותם יודע בדיוק. מה מעשיהם, מה תוכניותיהם ומה יש בידיהם. הם גם מבינים שהמשך פעילות הייצור וההתחמשות תביא לבטח למתקפה נוספת, שאת מבצעיה ושיטתם הם אינם מכירים. (הם חושבים שהם יודעים...)

הפעילות כנגד גורמי החימוש הטרוריסטים באזור סודאן נמשכת לפחות 4 שנים ויותר. שיירות נושאות נשק וטילים שנעו צפונה לעבר סיני ועזה, הושמדו בדרך, גם שיירות שירדו דרומה לעבר סומאליה ותימן הושמדו. אוניות נושאות נשק, שיצאו מפורט סודן, טובעו או נלכדו, ואף יותר מכך, בוצע לא פעם חיסול נקודתי של סוחר נשק או איש שהיה אחראי לשינוע הנשק ליעדיו.

מחמוד אל-מבחוח

כדאי לקחת לתשומת לב את חיסולו של הטרוריסט מחמוד אל-מבחוח בדובאי לפני כ-3 שנים, האדם, שעל-פי התקשורת הבינלאומית בכלל, וזו הערבית בפרט – הוא זה שהיה אחראי על התיאום בהעברת הנשק מבית-החרושת האיראני-סודני ליעדיו, לחמאס בעזה, ללבנון ולחבורות טרור אחרות. מבחוח נמצא מת "מוות טבעי" בחדרו במלון, ללא תיקיו ומסמכיו, (מפקד המשטרה המקומי – "אינספקטור מוחמד קלוזו", האשים לא פחות מ-40 איש בהתנקשות הזו מבלי ששם ידו אפילו על אחד). מכל מקום, מי ששם ידו על מסמכי מבחוח יודע איך, היכן ולאן מתבצעים משלוחי נשק – מה שמקל על "החברה הטובים" לחסל את הפעילות הזו בעודה באיבה.

לדוגמא, ב-28 ביוני 2012, סגנו של מבחוח, כמאל רנאג'ה, המכונה ניזאר אבו מוג'אהד, חוסל בדמשק בידי אלמונים... מתברר שהמלחמה בטרור נמשכת, ולא רק ישראל מעורבת בדבר, וכך טוב יותר, כי הם לא יודעים מי יכה בהם, מתי והיכן, הם מתוסכלים, ולכן, העירנות לתגובתם מוטלת עלינו כיום יותר מתמיד.

2. הדרום תחת אש, ואנחנו לא מגיבים

ירדתי אתמול דרומה וביקרתי בישובים שונים בעוטף עזה וגיליתי את הצד היפה של מדינתנו, אזרחים אמיצים הנאחזים ביישוביהם ובבתיהם, אבל גיליתי גם את הצד המכוער של המדינה כיום – מערכת ביטחון ושר ביטחון שאינם מגיבים לירי הגובר והולך של טילים לעבר יישובינו, כאשר הם מנסים להסתיר כמה שיותר בהקשר לכמות הטילים, נזקיהם ולדיוק הפגיעות, וראש ממשלה אשר מבטיח לתושבים מיגון שאין בצידו כל התחייבות תקציבית תקציבית לכך.

לפני 9 ימים פירסמתי פה מאמר בנושא זה ממש שהעלה את השאלות הבאות:

האם הממשלה החליטה לסבול 4-3 טילים (ואף יותר מזה) ביום מרצועת עזה ללא תגובה כי אין לנו עניין בהסלמה כי החמאס בונה כיום כלכלית את עזה?

האם הימנעות מתגובה בעזה קשורה לרצוננו שלא להרגיז את המצרים?

האם מי שעומד מאחורי האספקה השוטפת לשלטונות החמאס ברצועת עזה, דהיינו, הגורמים האינטרסנטים הכלכליים אשר מרוויחים כסף רב מהמצב (כמו אוצר המדינה, חברת-החשמל, מקורות, בז"ן, סיטונאי מזון וחקלאות ובעלי מפעלים שונים) – הם אלה המונעים תגובה חריפה מצידנו פן יפגעו עסקיהם? 

ועכשיו עולה שאלה נוספת: האם שר הביטחון אהוד ברק מבקש לעצמו לקראת הבחירות דימוי של איש צבא מאופק או "איש שלום", על-חשבון תושבי עוטף עזה?

מספרים לי גורמי ביטחון שהסלאפים – הלא הם האיסלמיים הקיצונים ביותר, הם, הם אלו היורים, הם עושי הצרות והם אלה אשר הקימו מערך טרור נרחב ברצועת עזה, כאשר החמאס אינו עושה מספיק כדי לבלום אותם (למעט מעצרים של אחדים מהם למטרות ראווה).

אומרים לי אותם גורמים  שאין זה הוגן להעניש את החמאס שכעט ופסק לגמרי ממשלוח טילים לעבר יישובינו, אבל מצד שני, אין תוכניות להיכנס חזק באירגון הטרור הזה המורכב ברובו מאזרחי מצרים...

יקרא שוב כל אחד מה שנכתב פה וישאל עצמו: איזו ממשלה ואיזה שר ביטחון יש לנו, שמפקירים יישובים וערים בדרום הארץ לירי כנופיות טרור כאשר הם חדלי אונים מלהגיב? או שהם במודע מקריבים את יישובי עוטף עזה לטובת אינטרסים עסקיים? או יחסי ציבור בינלאומיים? או למען תעמולת בחירות?

אהוד: הסוד הביטחוני-התקשורתי הכמוס ביותר הוא שהאינתיפאדה השנייה עדיין נמשכת או שהיא כבר כיום האינתיפאדה השלישית שטרם הסתיימה. כן, אנחנו במלחמה.

* * *

אסי דגני

שִׁיר מִשְׁכָּב

כֻּלִּי אֹזֶן, אָמַרְתִּי לְבַת שִׂיחִי

וְהִתְכַּוַּנְתִּי: אֲנִי מַקְשִׁיב לָךְ;

כֻּלִּי זַיִן, אָמַרְתִּי לְאִשְׁתִּי,

וְאִם לֹא אָמַרְתִּי

כָּכָה חַשְׁתִּי.

* * *

מרק הסנר

צודק עמוס גלבוע

צודק עמוס גלבוע בדבריו. [גיליון 786]. מה שמפליא הוא שלחוקרים כמו קיפניס יש אג'נדה פוליטית, ואותה הם יחזרו ויפמפמו ויבקשו להוכיח מבלי להתחשב בעובדות שהיו בשטח.

כזה הוא גם ד"ר רונן ברגמן כתב "ידיעות אחרונות", שהעיד על עצמו בעיתונו שהיה שותף לחשיפת שמו של אשרף מרואן כסוכן ישראלי, והחוזר ומציין בכל הזדמנות את היותו של הנ"ל סוכן כפול כש"ההוכחה" שבידו היא, שהסוכן הודיע שהמלחמה תפתח ב-1800 ואילו זו נפתחה למעשה ב-1400 – ולצורך העניין (כפי שמציין עמוס גלבוע) הוא איננו מכיר את מאות הדיווחים ממקור זה שהתבררו כאמינים ומדוייקים (ואציין רק את מתווה המתקפה המצרית). העיקר ששמו מופיע באותיות גדולות בעיתון.

חרפה וכלימה.

* * *

נעמן כהן

דרייפוס הישראלי –

המשך ההשתלחות הגזענית של אווה אילוז

הסוציולוגית, פרופ' אווה (חוה) אילוז, ממשיכה בהשתלחות שלה בחברה הישראלית. לאחר מאמר ההשתלחות הגזענית האנטי-אשכנזית שלה (אשכנזים במדינה מזרחית, "הארץ" 16.3.12) בו האשימה את כלל האשכנזים בחטא הקדמון של היחס ליהודים הערבים.  

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1663258

היא מפרסמת מאמר פלסתר אנטישמי. "אולי הגיע הזמן לפרשת דרייפוס ישראלית", ("הארץ" 26.10.12).

  http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/1.1849447

כשם שלדידה של אילוז, העולה ממרוקו, אין בנמצא פרט אשכנזי, מורה, רופא, או אחות, שטיפלו בחום וברצון במרוקאים, אלא יש רק קולקטיב אשכנזי, הנושא בחטא קדמון, כך לדידה החברה הישראלית, הינה קולקטיב ללא פרטים. כבר תחילת המאמר שנכתב צרפתית ותורגם לעברית, (זו כשלעצמה שערורייה. האם באקדמיה הצרפתית היו מקבלים מרצה שאינו יודע לכתוב צרפתית?)  – קובעת פרופ' אילוז: "בישראל של היום, שבה הערבים אינם אזרחים שווי זכויות והפוליטיקאים חסרי מצפן מוסרי, קשה לדמיין שמאורע דומה לפרשת דרייפוס יטלטל ויפלג את החברה הישראלית, כפי שהיה בצרפת."

לדידה של אילוז כל קולקטיב הפוליטיקאים הישראלי מעצם קיומו הוא כבר "חסר מצפון מוסרי." האם כוונתה של הפרופסור לסוציולוגיה, שגם גולדה שמיפיצקי (זהבה גלאון), וחנין זועבי, הן חסרות מצפון מוסרי, או שהיא איננה מכלילה אותן בין הפוליטיקאים הישראלים?

אווה אילוז מציגה את פרשת דרייפוס כאירוע ש"באמצעותו, הגנה צרפת על רעיון הצדק לכל והשיבה לעצמה את סמכותה המוסרית." והיא מסכמת את מאמרה ש"הציונות תשלים את משימתה כאשר לישראל תהיה פרשת דרייפוס משלה."

פרופ' אילוז צודקת. קשה לדמיין מאורע הדומה לפרשת דרייפוס בישראל, בעיקר מפני שקשה לדמיין בישראל קיום של "פטריוט ערבי" שבדומה לדרייפוס, רואה עצמו פטריוט ישראלי, ולוחם למען ישראל.

דווקא אם נלך לפי שיטתה של פרופ' אילוז, עליה להגיע למסקנה שהחברה הישראלית מוסרית הרבה מזו הצרפתית. בניגוד לצרפת, שם לחמו למען חשיפת האמת, שדרייפוס הוא אכן פטריוט צרפתי, בישראל היו מן הסתם רבים שהיו לוחמים למען "דרייפוס שהוא פטריוט ערבי בוגד," בניגוד לחברה הצרפתית, בחברה הישראלית ישנם רבים המזדהים עם האוייב ותומכים בו. אמיל זולא לא היה מעלה על דעתו לפעול למען בוגד, בישראל, רבים היו פועלים למענו. רק בישראל קיימת התופעה של "אהבת האוייב".

קשה לדמיין גם פרשת דרייפוס ישראלית מסיבה נוספת שפרופ' אילוז מתעלמת ממנה לחלוטין. בצרפת של פרשת דרייפוס, לא היה יהודי אחד שדגל בחיסול המדינה הצרפתית ובהשמדת הצרפתים, לעומת זאת, בישראל של ימינו, למרבה הצער, טרם נמצא ערבי-מוסלמי (כולל העילית התרבותית) שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, גזענות, ולא מופת מוסרי.

צודקת גם פרופ' אילוז בקביעתה ש"הציונות תשלים את משימתה כאשר לישראל תהיה פרשת דרייפוס משלה." הציונות תשלים את משימתה כאשר יהיה ערבי-מוסלמי שבדומה לדרייפוס יהיה מוכן להקריב את חייו למען מדינת היהודים, ויזכה לתמיכת ערביי ישראל, וכאשר לא יהיו יותר ערבים-מוסלמים שיזדהו עם דברי מוחמד באמנת החמאס, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים.

כאשר מציגה אווה אילוז את פרשת דרייפוס כאירוע "שבאמצעותו, הגנה צרפת על רעיון הצדק לכל והשיבה לעצמה את סמכותה המוסרית," כדאי לזכור, כי בניגוד להצגתה של פרופ' אילוז את החברה הצרפתית כבעלת עקרונות אוניברסאליים של צדק, וכמופת מוסרי, זמן לא רב לאחר פרשת דרייפוס, התדרדרה החברה הצרפתית למשטר וישי. משטרת וישי פעלה מיוזמתה היא, לתפיסת היהודים בצרפת, ושליחתם להשמדה.

עקרונות המוסר של "הצדק הצרפתי" התבטאו בכך שנכדתו של דרייפוס, מדלין לוי, נעצרה ונשלחה ב-3 בנובמבר 1943 למחנה דרנסי, ומשם נשלחה לאושוויץ.

[אהוד: ראה גם מה שנכתב אצלנו בגיליון הקודם 787 על כתבתה של השרלטנית אילוז על אודות דרייפוס הישראלי, או הערבי. האישה הזו, בכתיבתה – היא פגע רע, היא עלבון לשכל הישר!]

זוהיר אנדראוס-הערבי-נוצרי, והגזענות המוסלמית

בשעה שבכל השטחים הכבושים על-ידי הערבים מחמיר מצבם של הנוצרים. (עיראק, ושטחי הכיבוש הפלשתינאי, התרוקנו כמעט מנוצרים, המצרים-האגיפטים נאנקים תחת רדיפות הערבים-המוסלמים במצרים, וכך בכל המדינות הערביות), נאבק הערבי-נוצרי, זוהיר אנדראוס, למען האיסלם הקיצוני, ונגד ישראל והיהודים.

זוהיר, הנוצרי, מעלה על נס את הזעם המוסלמי שחולל הסרט האמריקאי נגד הנביא מוחמד.  אין לו שום סימפטיה או הזדהות למצרים-הקופטים-הנוצרים, הנרדפים במצרים. אין לו שום הזדהות עם המצרי-קופטי-נוצרי שיצר את הסרט, זוהיר אנדראוס-הערבי-נוצרי, מזדהה דווקא עם הרודפים המוסלמים, ודוחק במיליארד וחצי ערבים ומוסלמים, להחרים בעקבות הסרט את מוצריהן של חברות אמריקאיות: "אם 100 אלף ערבים יחרימו ליום אחד את הסיגריות של מרלבורו, שקופסה אחת מהן עולה ארבעה דולרים, ביום אחד תפסיד החברה הכנסות בסך 400 אלף דולר. חרם כזה יזעזע את אמות הספים של הכלכלה האמריקאית, שממילא סובלת ממשבר חמור. רק חרם כלכלי ערבי ומוסלמי עממי מאורגן נגד ארה"ב וגרורותיה עשוי לשפר את המצב, ולמנוע מהמדינה הזאת להמשיך ולהרוג ערבים ומוסלמים."

ואנחנו ממשיכים לאכול המבורגר:

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1835952

באופן מוזר, בעוד שזוהיר אנדראוס הערבי-נוצרי תומך בקיצונים המוסלמים, הוא תומך בד בבד גם בשלטון הדיכוי והרצח של הכופר באיסלאם, העאלויי אסד: "אסד אני עדיין איתך."

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4219192,00.html

שהרי לערבי-הנוצרי, זוהיר אנדראוס  בעצם חשוב רק דבר אחד, חיסול מדינת היהודים. הנה עצותיו לעשיית דה-לגיטימציה לישראל.  לנצל את חוק הנכבה לדה לגיטימציה של ישראל. השוואה בין המקור הערבי והפרסום ב"הארץ". (שימו לב להבדל בין מה שהוא מפרסם בארץ, לבין מה שהוא מפרסם בעיתונות הערבית):

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=107345_memri&act=show&dbid=articles&dataid=2797

מעניין מה הייתה כותבת על כך פרופסור אילוז (שבדומה לאנדראוס עוסקת גם היא בעשיית דה-לגיטימציה למדינת ישראל) האם החברה הצרפתית הנאורה היתה סובלנית למישהו כמו זוהיר אנדראוס?

הטרגדיה של הערבים הנוצרים מוצגת היטב ביומנו של ח'ליל סאכאכיני, המחנך, איש הרוח, והפוליטיקאי הערבי-נוצרי-היווני-אורתודוכסי. ("כזה אני, רבותי!": מיומנו של ח'ליל אל-סכאכיני, י-ם 1990). סאכאכיני התלבט בין זהותו היוונית-נוצרית לבין זהותו הערבית, וחשב אף להתאסלם.

כתוצאה מהכיבוש הערבי-מוסלמי, ומשלטון הדיכוי שחוו, נאלצו היוונים-הנוצרים לאבד את שפתם, תרבותם, וזהותם היוונית, ולהפוך לערבים. הקונפליקט עם המוסלמים גרם להם לנסות ולהוכיח את נאמנותם על-ידי הפגנת שנאה קיצונית ליהודים. סאכאכיני, המורה והמחנך, הגיע להזדהות מוחלטת עם הנאצים. דומה ששנאת היהודים לא תרמה למעמדם של הערבים-הנוצרים, אלא להיפך, היא ערערה את מעמדם.

רון וייס והגזענות הערבית-מוסלמית

החבר רון וייס מתקיף אותי ("חדשות בן עזר" גיליון 786) על כך שאיני מסתייג מדברים בלתי מוסריים בתורה ובהלכה, ולא גיניתי עד היום את הג'נוסייד שביצע יהושע בן נון.

ובכן, רון וייס, אני מסתייג בכל פה מכל דבר לא מוסרי בתורה ובהלכה, ואני מגנה ואת הג'נוסייד שעשה יהושע בן נון (אם בכלל התרחש), ועכשיו, אני מחכה שתגנה את כל הערבים-המוסלמים הרואים בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – מופת מוסרי להיום.

לפי דבריך, אימך לא ידעה שהיהודים העולים על הרכבות מובלים לאושוויץ להשמדה, כי הגרמנים (בעזרת קסטנר) שמרו על כך בסוד. בניגוד לנאצים ששמרו את תוכניתם בסוד, החמאס שקיבל אחוז גדול יותר של קולות משקיבלו הנאצים, מפרסם בגלוי במצעו את תוכניתו להשמדת היהודים, לכן, אני מצפה ממך שתגנה את מצע החמאס כמצע גזעני-איסלמו-נאצי, ותגנה את התומכים בו.

כמובן, החבר וייס, אני גם מצפה ממך שכאדם שרוממות ההומניזם בפיו, ברגע שתמצא ערבי-מוסלמי אחד שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את היהודים, גזענות (ולא מופת מוסרי), תעלה אותו על נס.

האם מצאת אחד כזה? נו, נראה אותך!

ליבוביץ והשמאל – טעות בהבנה

היתפסותם של יצחק לאור, והשמאל הישראלי, ("הארץ", "תרבות וספרות" 28.9.12) בהגותו של פרופסור ליבוביץ כתנא דמסיע במאבק נגד "הכיבוש", מקורה באי הבנה. פרופסור ליבוביץ חזר והדגיש פעמים רבות כי הוא איננו הומניסט, והיהדות איננה הומניסטית. (ליבוביץ, "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", עמ' 303) את סמל היהדות ראה ליבוביץ במעמד אברהם אבינו בהר המוריה, כשכל ערכי האדם מבוטלים למען יראת האל ואהבתו. (שם עמ' 23).

במאבק למען התורה העלה ליבוביץ על נס את מלחמת החשמונאים, שרק לה, יש משמעות דתית, בגלל היותה מלחמה למען התורה. ("אמונה, היסטוריה וערכים", עמ' 175).

מאבקו של ליבוביץ למען נסיגה מהשטחים נעוץ בכך שלתפיסתו, כל זמן שהחברה הישראלית נמצאת בהתעסקות מתמדת עם הערבים בשטחים, אין באפשרותה להתפנות למלחמה הפנימית האמיתית – מלחמת אזרחים, שמטרתה השלטת התורה, בדיוק כפי שעשו החשמונאים.

האם חברה ישראלית שבה חוקי התורה מיושמים, ובה כל נואף, ומחלל שבת, חייב שריפה וסקילה, היא משאת נפשו של יצחק לאור?

אהוד: אינך מבין. יצחק לאור הוא סופר ומשורר חשוב ולכן כל שטות שהוא כותב היא חשובה כי הוא שייך לחוגים הנכונים וקובעי הטעם, אלה שמעריצים אותו ואת כתיבתו. אני מדלג עליה כדי שלא לבזבז זמן על סילופיו.

* * *

עוז אלמוג

מתיחת הפנים של פרס

מסתובבות שמועות וספקולציות על כך שלשמעון פרס יוּצע לעמוד בראש גוש המרכז-שמאל לקראת הבחירות הקרבות. למרות שברור שמדובר בספין מגוחך, אני מנצל את ההזדמנות לומר כמה מילים מהלב על נשיאינו.

בקיצור ולעניין: אני את הדמות של פרס לא מסמפט. אני יודע שזה מאוד לא תקין פוליטית, מאוד לא פופולרי, אופנתי ומנומס להגיד את זה, אבל אני מודה בחולשתי. פרס תמיד עיצבן אותי, ולא בגלל עמדותיו הפוליטיות. אני גם מכיר ומוקיר את פועלו ההיסטורי לטובת מדינת ישראל, ומאמין שהוא נשיא מוצלח. העניין הוא, שאני לא אוהב אנשים לא אנושיים – בני-אדם שמרוחה להם הבעה אחת על הפנים – מבט אטום של ספינקס שלעולם לא נסער.

להערכתי, פרס הוא הישראלי הכי פופולרי בעולם, בדיוק בגלל שהוא אחד האזרחים הכי "לא ישראליים" במדינת ישראל (לטוב ולרע). הוא דיפלומט מאופק, נטול אבק, שלט פרסום מהלך שאומר תמיד את הדבר הנכון ולכן גם הצפוי והתפל. בזמנו, כאשר מישהו הלחין מקצת מהשירים שפרס כתב למגירה (יעני), בעוד אחד מטקסי ההתרפסות לנשיא, חשבתי לעצמי: אלתרמן היה מתפוצץ מצחוק.

כידוע, שמעון פרס (פֶּרְסְקי), כמו דן בן אמוץ (מוּסיה תהילימזוגער) – בן מחזורו בכפר הנוער בן שמן, עלה לארץ מפולין. אבל בעוד שבן אמוץ נעשה צבר מוביל, פרס נשאר תמיד מהגר גלותי: עם מבטא עברי חורק, ז'קט מחויט ונימוס אירופאי. זה ללא ספק השפיע בזמנו על הדימוי הציבורי שלו. המקורבים ליצחק רבין ז"ל, יריבו המושבע של פרס, תלו את תיעובו הגדול ל"שמעון" בתככנות של פרס ובעובדה שהאחרון מעולם לא שכב בשוחות ולא אכל איתם מהמסטינג.

פרס אכן היה כבר מנעוריו פקיד בכיר, בירוקרט, דיפלומט ופוליטיקאי במשרה מלאה, שהעדיף את הבוץ המפלגתי על פני הבוץ בשדה. באופן פרדוכסלי, אותן תכונות שמנעו ממנו את אהבת הציבור כפוליטיקאי, הפכו אותו לנשיא פופולארי. למתיחת הפנים התדמיתית תרמו גם הפיוס ההיסטורי עם רבין, השֱיבה הבריאה, ניסיונו העשיר ובעיקר הטראומה שחווינו עם משה קצב. לישראלים יש זיכרון קצר וזה תמיד סייע לאישים תקשורתיים עם עור עבה לעשות קמבק מפואר.

בהיותי חוקר צעיר הזדמן לידיי יומן הנעורים (מחברת בכתב יד) של נחמן רז. רז, חברו של פרס להכשרה בקיבוץ גבע, הוא אידיאליסט פיקח, שלימים כיהן כחבר כנסת מטעם המערך. באחד מדפי היומן מופיעה סקירה מאלפת ומדהימה בחדותה הפסיכולוגית, של אישיותו של החבר פרס (זה נכתב ב-1941 כאשר פרס היה בן 18). רז תאר את פרס בתערובת של הערכה ובוז. מצד אחד בחור פיקח עם ראייה למרחוק, ומצד שני תחמן שמצליח להתברג בכל ההנהגות ובכל המשלחות, עוד לפני שהגיר טיפות הגונות של דם ויזע.

המחשה לפער בין התדמית למציאות ניתנה לי באופן אישי לפני כ-15 שנים. חודשים ספורים לאחר צאת ספרי "הצבר – דיוקן" קיבלתי טלפון מפתיע. המזכירה של ראש-הממשלה-לשעבר היתה על הקו. "שמעון מזמין אותך לשיחה ספרותית."

 פרס קיבל אותי באדיבות במשרדו בתל אביב, אבל להפתעתי השיחה בינינו לא כללה מילה על ספרי או על ספרות והיסטוריה בכלל. פרס דיבר פוליטיקה והשמיץ בלי חשבון את הקולגות מהמפלגה, כולל את מי שנתפסו כמקורביו.

לפתע פנה אליי ושאל באופן ישיר: "מדוע שלא תצטרף למפלגה שלנו, אנחנו צריכים כוחות צעירים כמוך?"

הבטתי בו בתדהמה. אני זוכר את המחשבה שחלפה במוחי: "איש רוח שוחר ספר... עאלק."

* * *

אריה רפפורט

זמןLIKE  לברק (אהוד!)

מדינת ישראל נמצאת בעיצומה של הדילמה הכי משמעותית בשנות קיומה. החלטות  דרמטיות החל מההחלטה על הקמת המדינה, קליטת העלייה, מלחמות ישראל למיניהן וכו' וכו' – כל אלו מתגמדות לעומת הבעיה האיראנית. לשאלה הרת עולם זו יש תחום פתרונות שבסופו של דבר ניאלץ להתמודד עימן ולבחור את זו עם תוחלת הנזק המינימלי, שלאחר שיארע נדע שהצלנו את ישראל.

באופן פשטני התחום נע מתפיסת זהבה גלאון שלפיה מדובר בשיגעון זמני של צמרת ההנהגה הנבחרת של ישראל אל מול הגישה שמובעת על ידי הנהגת איראן וחמינאי בראשם, שלדעתם מדובר בגילוי סרטני שיש להשמידו.

שוב ושוב אנחנו נופלים במלכודת הרציונליות היהודית-נוצרית, שקדושת החיים הינה מוטיב מרכזי בתפיסת העולם שלה, ושוכחים או מתעלמים מכך שאנו מתמודדים מול חשיבה איסלאמיסטית קיצונית המקדשת את המוות. רק בעשור האחרון רצחו מוסלמים עשרות אלפים מאחיהם ושום דבר בעולם לא הזדעזע.

לאור מציאות מביכה זו עלינו לבחור מה דרך התגובה הראויה ומי יהיה זה שינחה ויוביל אותה. מאז ומקדם ידענו כי המשאב הכי חשוב שניתן לנצל בישראל הינו איכות האדם שבה. הישראלי הטוב הינו שילוב של  אדם שרשי, יציר התנועה הציונית, איש העשייה היצרנית בשילוב עם מנהיגות ולחימה. מעטים במדינת ישראל מייצגים את הסינתזה המיוחדת הזו.

הרוח הישראלית מאידך  גם מצטיינת באי-פרגון ובחוסר נימוס.

מביך ככל שזה יהיה, אין בישראל דרג שני למנהיגות ברמה הלאומית. נכון לעכשיו יש שלושה מובילים: מי שמוביל  ברמת הפוליטית הינו בנימין נתניהו – עם שפעת יתרונותיו וחסרונותיו.

השני ברשימה הינו אהוד אולמרט – מבחירי ראשי המדינה ששירתו אותנו, אבל לצערנו נפל במלכודות "דבש" מטעות ומיותרות, ולדעתי המסלול המועדף עבורו הינו להמתין קדנציה לפני שיחזור לפעילות מלאה.

והשלישי הינו אהוד ברק – במשך עשרות שנים הוא נמצא במרכז העשייה הביטחונית של ישראל. לוחם בסיירת מטכ"ל וביחידות שונות בצה"ל , החייל הכי מעוטר בצה"ל, רמטכ"ל, שר בממשלות ישראל וגם עמד בראש המדינה. אפילו בלי להיתקף בהתקף אהבה הרי יש משהו במעשיו וביכולותיו שמעורר  מידת רבה ביותר של הערכה.

התופעה ששמה אהוד ברק הנה ייחודית במציאות הישראלית: אנשים חשים אליו מטעני רגשות חיוביים – או עוינות עד כך שלא ניתן לגשר על הפער. מדובר באדם מיוחד ויצירתי, חכם עם תפיסת מציאות ריאלית  ובעל אישיות שורפת. יש לו חושים לטכנולוגיות ולהבנת הידע המודרני באיכות ועומק שאין לאף פוליטיקאי אחר במדינה. בביוגרפיה אודות חייו של סטיב ג'ובס צוין כי "ג'ובס היה תמיד טיפוס מורכב, והמניפולטיביות שלו היתה הצד האפל של התכונות שהביאו לו הצלחה כה רבה."

אצל חלק מעיתונאי הגבבה הקיימים בארץ, הניסיונות לגמד את יכולותיו באים לידי ביטוי ברמיזות על "נגינה בפסנתר" או על יכולתו "לפרק שעונים – אבל אלו הן חלק מהתכונות שהפכו אותו לבכיר במתכננים ובמבצעים של הפעולות והמעשים הכי מורכבים שבוצעו על ידי ישראל.

והנה, מול כל כישוריו נבנתה חומת שנאה וביזוי שלא ראינו כמותה מאז ומעולם. אין ספק שיש כאן שילוב רע, איום וכואב של אנשי זדון ורשע, שיחד עם מיספר אנשי תקשורת עוינת הצליחו לייצר חזית נגד ברק.

האם מישהו שאל עצמו מדוע ההצלחה הגדולה כל כך של "ישראל היום"? ייתכן שאותם עשרות אלפים שהפסיקו לקרוא את דברי הבלע בעיתונים העיקריים, שהפכו לעיתוני אג'נדות ונושאי זדון והשמצות – גרמו במו ידיהם לניתוק המסוכן הזה בין הקהל הישראלי לבין עיתוניו.

הדבר בא לידי ביטוי מיוחד גם בשפעת הטוקבקים ששפעו באתרים השונים. מקריאת הטוקבקים יש מקום פשוט להיעלב מרמת הטיעונים, ואינפנטיליות התוכן שלהם. מסתבר שמספיקה הזכרת שמו של ברק כדי להפיק מהמטקבקים את כל הזוהמה והלכלוך שניתן להדפיס. נעשה כאן ניסיון לתמרן את הרגשות ולא את ההיגיון.

 לעומת זאת,  אין אדם בישראל שאינו מכיר ומתייחס בהערכה לפועלו של ברק – למעטים יש אמנם הסתייגויות , אבל הרוב המוחלט מכיר בסגולותיו המיוחדות, לפחות בתחום הביטחון.

יש כאלו, כמו אורי שגיא, שמוכנים לשפד אותו על כי לא הסכים לתת לסורים לטבול רגליהם בכנרת, או אנשי מרצ וחלק מהעבודה שרואים בו בוגד בתהליך אוסלו על כי חשף את  ערוותו של ערפאת, כאשר הצליח להעמיד את הקונפליקט עם עראפת על בסיס ריאלי וחשף את ההתנהלות הזדונית של עראפת. הרבה צדקנים-טהרנים לא מסוגלים להתמודד עם הבקיעים בחלום. הכי מביך זה שההתנגדות הופכת להיות רק לגופו של האובייקט. שיא השנינות (כאילו...)  בהתחלה היתה ההתייחסות לפילולה שעל לחיו, אחר כך דיברו על היותו "גמד", על כי הצליח לעשות הרבה לביתו, ועכשיו נפתח  גם פתח התייחסות לגילו, לדעת חלק מהצעירים – שבעים זה גיל שבו אפסה כל בינה.

אהוד ברק היה ונשאר הפוליטיקאי הישראלי המוביל בכל הקשור לתפיסת עולם מדינית-כלכלית-ביטחונית במרכז המפה הפוליטית.

בהקשר הכלכלי-חברתי, אהוד ברק ניסה להוביל במפלגת העבודה את תפישת הדרך השלישית, אבל במשך שנים נשחקה מפלגת העבודה תחת מכבש של אג'נדה שמאלית. חלק מהחברים עשו במפלגה ככל העולה על רוחם, וכל מהלך טורפד על-ידי טריקים חוקתיים. בשיא המצב טורפדה טיוטת חוקה שהוכנה על ידי צוותו, ושיכלה בפעם הראשונה להבטיח משילות במפלגה.

כל הזמן טרחו להשוותו לעומת רבין, אבל  במצב שנוצר אין שום קשר בין יצחק רבין, דעותיו ומעשיו – לבין מפלגת הנישה השמאלנית שממשיכה לשאת את שמה של מפלגת העבודה. תהיה זו אבידה  בלתי ניתנת לשיעור אם אהוד ברק לא ימשיך להיות ממתווי המדיניות בישראל. אהוד ברק הינו גם הפוליטיקאי המנוסה ביותר בכל הנושא הביטחוני, ומתוך תפישת עולם זו הוביל את מערכת הביטחון מול האיומים הבלתי פוסקים, ובתוקף תפישה זו הבין שחלק עיקרי מתפישת הביטחון הישראלי הינו הקפדה על כבוד ושיתוף עם כל מרכיבי הפוליטיקה בארה"ב!

באותו יום מר ונמהר (שנקווה שלא נגיע אליו), כאשר איראן יחד עם גרורותיה יפתחו במערכה מול ישראל, אני מתפלל שאהוד ברק יהיה זה שיוביל וינהיג את ישראל.

על הציבור  להתעשת, וליד הקלפי לעשות את חשבון הנפש, לבחון ולהשוות את מי מעמידות שאר המפלגות לבחירה – ולבחור שוב באהוד ברק לשורה הראשונה של המשפיעים הפוליטיים בישראל.

אריה רפפורט –  לשעבר מזכיר סניף וחבר מרכז מפלגת העבודה, ונמנה על צוות ההקמה של מפלגת "עצמאות".

* * *

אילן בושם: 8 שירים

*

בְּשִׁירָה

כָּל אֶחָד

עַל נַפְשׁוֹ

לְנַפְשׁוֹ

בגינה הציבורית

בַּגִּנָּה הַצִּבּוּרִית

עַל קַרְקַע עִדִּית

אוֹ זִבּוּרִית

שְׁיָרֵי לֵיל מַעַשׂ

דּוֹמְמִים:

בִּדְלֵי סִיגָרְיוֹת

וְקוֹנְדוֹמִים.

תסכול

אֲנִי מִסְתַּכֵּל בָּהּ

מִסְתַּכֶּלֶת בְּעַצְמָהּ

בְּמַרְאָה,

קָמָה וּמִסְתַּלֶּקֶת.

*

לֹא הִבְטַחַתְּ לִי

גַּן שֶׁל וְרָדִים

אַךְ לִהְיוֹת בְּתוֹכֵךְ

גַּן עֵדֶן.

חולה הסרטן כבליין

חַי מֵרֶגַע לְרֶגַע

חַי אֶת הָרֶגַע

*

דּוֹדִי מוּצָף מַיִם

(אִי-סְפִיקַת לֵב אוֹ כְּלָיוֹת)

הַמַּשְׁאֵבוֹת לֹא כָּל כָּךְ עוֹבְדוֹת

וְצִינּוֹרִיּוֹת לוֹ בְּכָל הַחוֹרִים

לְהַצִּילוֹ מִגַּל אַחַר גַּל הַמְּאַיְּמִים לְהַטְבִּיעוֹ.

וְשָׁלוֹם שָׁלוֹם (מִצַּד דּוֹדִי) וְאֵין שָׁלוֹם.

נָסוּ מֵחַיָּיו אֲנָשִׁים כְּעַכְבָּרִים –

דּוֹדִי סְפִינָה טוֹבַעַת.

*

שָׁלַחְתִּי פִּרְשִׁי

עִם מֵי הַנִּיאֲגָרָה

בִּרְבוֹת הַיָּמִים

יִמְצָאֵנִי...

*

מֵת הַמְּשׁוֹרֵר

עִם הָאֶגוֹ הַגָּדוֹל:

הָלַךְ הָאֶגוֹ

נִשְׁאַר הַמְּשׁוֹרֵר.

* * *

אמציה סבר

"64 שנים לבלוף שהולבש על מבצע יואב?"

כשנתקלתי במאמר הזה של יוסף דוריאל, נזכרתי בקריקטורה של אונורה דומיה הצרפתי, המתארת פרקליט בתלבושתו הרשמית, לרבות הכובע הטיפוסי, עומד זחוחות בעמידה מקושתת, כשרגל אחת שלוחה קדימה, בידו דף נייר וחיוך חד נסוך על פניו. הכותרת בתרגום חופשי: "מסייה שאפוטאר מתמוגג למקרא שבחי עצמו על עצמו, שכתב בעצמו (וכנראה בעתון של עצמו...)

עוד "כתבה נוספת על הפוליטיקה בצה"ל, שגבתה מחיר יקר ללא הפקת לקחים" (י.ד.) – ולא הייתי מתעורר להשיב, על אי דיוקים בלשון המעטה, על הסקת מסקנות תלושות מהמציאות, ועל השחרת והכפשת אנשים, שאינם כבר עימנו מזה שנים רבות. במיוחד דמותו הכריזמתית והצנועה, של  סגן אלוף יצחק איציק דובנו, קצין ההדרכה של הפלמ"ח, שהיכרתי מביקוריו אצל בתו אסתר, שלמדה במוסד החינוכי במשמר העמק, ואיבדה את עינה מרסיס של כוחות קאוקג'י בהתקפה שם. להוותי קפצתי לתעלה המזוגזגת – כן מזוגזגת! כמו כל התעלות שנחפרו בנגבה! כלקח ממלחמת העולם השנייה.

כשלושים מטרים ממחפורת צדדית עגולה למקלע הברן על חצובה, בה היה איציק עם שני המקלענים: אלימלך פוקסמן וישראל יעקובובסקי – מגוייסי באר טוביה לגדוד 3 (53) והמ"מ אברהם גליאה. ארבעתם נפגעו ישירות מפצצת 50 קילו, שהטיל ספיטפייר מצרי שבא בצלילה רדודה עם בן זוגו מכוון השמש המסנוורת. כשאיציק עוד הקפיד לקרוא: "לקפוץ לתעלות!" שניות מספר לפני הפגיעה הקטלנית, והמקלע ירק אש מול זוג המטוסים עד שנשתתק... ברור שהתיאור בכתבה של דוריאל הנו מופרך בין היתר מכל מציאות.

גם שם הכפר סמוך למצודת הטגארט דאז, אינו "עיראק אל סואידן" אלא "עירק סואידן " פשיטא. דוריאל בהלם מ"חוסר המקצועיות של עמדות ההגנה שניבנו סביב קיבוץ ניצנים... על ידי קבלן של 'פקידי הביטחון' (?) ... לא היתה שם אפילו עמדה אחת דוגמת הפילבוקס הבריטי" (י.ד.)

מעניין כמה פילבוקסים (שאינם חסינים לפגזים ונשק חודר) היה דוריאל מציב סביב קיבוץ ניצנים? מי היה משלם עבור בנייתם? ומה היתה יעילותם מול חטיבה משוריינת מצרית??? –  וכשהוא מאשים את דובנו, שהיה המא"ז של נגבה, כאילו הוא האחראי לביצור ניצנים? והוא מוסיף ומגלה "שמה שקבע את מעמדו(?) היה השתייכותו למפלגתו של אבידן – השומר הצעיר, ובמעמד זה הוא גם סירב לקבל הוראות מרב סרן מפקד גדוד 53 (רק לימים תת אלוף יצחק פונדק)... שלא השתייך למפלגתו(???)."

וכאן דוריאל מוסיף השמצה שיקרית ונטולת כל יסוד! "התברר (למי?) שגם את חפירות ההגנה בנגבה הוא בנה באותה בורות – בקווים ישרים – שפצצה שנופלת בנקודה כלשהי בהם, הורגת את כל מי שנמצא בהמשך החפירה. וכך הוא עצמו נהרג בחפירה שנועדה להגן עליו".(י.ד.)

 עורבא פרח ממש! תיאור בדוי ומצוץ  כולו!

ודוריאל מוסיף להשמיץ: "קרב הגבורה המפורסם על נגבה התנהל רק עשרה ימים לאחר נפילתו, מה שלא הפריע לפוליטרוקים(?) להגדיר אותו כגיבור מלחמה(?) (י.ד.)

מי הגדיר היכן הגדיר? נא הגדר יוסף דוריאל!  

ומיודענו מאריך לספר למג"ד 53 פונדק, איך השתלט עם כיתת סטודנטים על משטרה – משטרות, ופונדק מחזיר ומספר לו איך השתלט על משטרת גדרה-קטרה (גם שם הייתי כאשר בשבת אחת בבוקר גירשנו את כל ערביי קטרה וגם מהמשטרה הצנועה הזו.... א.ס.)

היש דמיון כלשהו בין ה"מצודה", שהוחזקה עד לרגע אחרון בידי הכוחות הבריטיים, שמסרוה לכוחות מצרים וערבים, לבין משטרת פורידיס החצי-נטושה ודומות? תמיהני, ודאי שקשה להאמין שפונדק המג"ד הציע לתפוס את משטרת עיראק סואידן עם הבריטים בשיריוניהם, והפלמ"חניק המנוסה איציק דובנו המא"ז מנע זאת...

נראה שיגאל אלון והציבור בארץ, היטיב להכיר את יצחק דובנו, מאשר סיפורי הסבתא המומצאים של דוריאל. אפילו שורשיו בבית"רים ואנשי האצ"ל, טרם מדינה, ואגדותיהם.

* * *

אבי שדמי: יצחק דובנו ז"ל

מר יוסף דוריאל ומר משה טימור שלום רב.

הח"מ מאזין כמעט בקביעות לתכנית השבועית "שישי אישי", בדרך כלל בעניין ובהנאה. אני גם מודע לכך שהיא איננה (ולא צריכה להיות) משדר רשמי של דובר צה"ל.

אך התוכנית ששודרה בליל 19-20 לאוקטובר ברשת ב', בה סיפר מר דוריאל על יצחק דובנו ז"ל דברים "שאינם כתובים בספרי ההיסטוריה" כלשונו, היתה מקוממת.

אני יליד קבוץ נגבה, נולדתי ב-15/07/1948 3 ימים לאחר הקרב הגדול על נגבה ו-4 ימים לפני נפילתו של אבי בהגנה על הקיבוץ.

אנו, ילדי נגבה בכלל ויתומי המלחמה בפרט, גדלנו כל חיינו על מורשת עמידתו האיתנה של הקיבוץ במלחמת העצמאות ועל גבורת אבותינו ששילמו על כך בחייהם. על יצחק דובנו, מפקד נגבה שנהרג, שמענו כילדים, למדנו כנערים והפנמנו כבוגרים.

לימים, התגייסתי לצה"ל והשתתפתי ב-5 ממלחמות ישראל, תחילה כמפקד זוטר ולבסוף כקצין בכיר בדרגת אל"מ. סיפורי קרבות, לקחי מלחמות, ואף המחלוקות המלוות אותם אינם זרים לי.

אני יודע מינסיוני האישי שההיסטוריה הצבאית, פנים רבות לה. חוויתי על בשרי אירועים שלאחריהם, לעיתים בהגיגי זיכרון בלבד, זכו לוחמים לצל"ש או טר"ש ולחוקרי ההיסטוריה לא נותר מי שיספר את העובדות כהווייתן.

מר דוריאל, שבדרך כלל מביא לתוכנית דעות ביקורתיות אך מבוססות על חוויות והתנסות אישית, הביא הפעם סיפורים ששמע ממפקד גדוד 53 של חטיבת גבעתי בימים ההם. הסיפורים כה אמינים בעיניו עד כי ניתן להעלותם לשידור ברדיו ולראות בהם חיזוק לטענתו של מר דוריאל כפי שנאמרה בסוף דבריו (ציטוט): "לא הייתי מזכיר את כל הפרשה אלמלא תרבות זו, של הכתרת גיבורים שלא היו אשר המשיכה ללוות אותנו גם במלחמת יום הכיפורים ושמשה לקידום מפקדים בלתי ראויים ללא הפקת הלקחים מכישלונותיהם."

ישבתי והקשבתי חזור והקשב לתכנית המוקלטת ונדהמתי מהקלות הבלתי נסבלת בה ניתן לצאת כנגד המורשת שלנו. נדרש כאן יותר מאומץ לב ציבורי. נדרשות כאן הוכחות ולא סיפורים. את הקביעות הפסקניות על הקשר בין נפילתו של מפקד נגבה לבין מיבנה התעלות, את טענת הכישלון בתפיסת המשטרה עם עזיבת הבריטים ומחיר הדמים שהוא גבה, את הקשר בין מעמדו של דובנו לבין שיוכו הפוליטי, את כל אלה יש לגבות במקורות לעשות זאת באחריות ובזהירות. אתם בוודאי יודעים כי העדפה (פרוטקציה) יכולה אמנם לפתוח דלתות אך איננה תחליף למנהיגות ויכולת אישית ובוודאי לא בתקופת מבחן כמו מלחמה.

 ועתה אדונים נכבדים, עוצו לי עצה: למי להאמין? לסיפוריו הרהוטים של מר יוסף דוריאל או אולי למורשת הקרב הרשמית של מדינת ישראל?

למען הסר ספק, אשמח לשמוע ממר יוסף דוריאל כיצד למד וגיבש את דעתו על יצחק דובנו ז"ל ומה היו מקורותיו.

בברכה,

אבי  שדמי

יבנה

* * *

מאת: יוסף דוריאל

אל: אל"מ (מיל') אבי שדמי

לאל"מ (מיל') אבי שדמי, שלום רב.

אחר שיחתי ברדיו והמאמר שפירסמתי על מבצע "יואב", בתש"ח קיבלתי הרבה תגובות אוהדות.

יחד עם זאת, אני מתייחס בכבוד לפנייתך אליי, למרות דברי הביקורת שבה. כי תגובה – גם כשאינה אוהדת – עדיפה בעיניי על אדישות שבה נתקלתי כשניסיתי לתקן שגיאות ביטחוניות, החל מאזהרתי, לפני אסון  יום הכיפורים, משיטת ההתבצרות של קו בר-לב ומה שצפוי מהתקפת פתע מצרית, ועד לאזהרותיי מתקיפת לבנון 2 ומבצע "עופרת יצוקה", עם תוצאותיהן המבישות הידועות.

על הרקע שלי – החל מהניסיון בקו האש ועד להתמחות בחקר ביצועים צבאי תוכל לקרוא בספרי "ללמוד מהחיים", שם גם מסופר ביתר פירוט על מה שלמדתי מתחקיר הלחימה של חזית הדרום בתש"ח. כל זה עמד בביקורת לוחמים רבים שהזדהו עם מה שכתבתי, כולל – על התפקוד הלקוי של מפקדי חטיבת גבעתי, על שיקוליהם המפלגתיים (צביקה דרור, שכתב ספר ללא קשר איתי, אישר את אותן העובדות בתחקיר משלו).

היותך בן לאב שנפל בהגנה על נגבה ודאי שמוסיף למעמד שלך בעיניי. בזמנו, הייתי מרצה מבוקש בהשתלמויות של קצינים בכירים וכבר אז נוכחתי בסיפורי מורשת שהם ספגו ממקורות אינטרסנטיים שהאמת לא היתה נר לרגליהם. ודוגמה אקטואלית לימים אלה ממש היא – הסיפורים על "מורשת רבין" שהומצאה בניגוד למה שאני ורבים אחרים שמעו מפיו בזמן אמת.

ועכשיו, להערותיו ברדיו של מר מאיר מינדל.

אני מקבל את כל העובדות שהוא ציין כנכונות. אלא שהן רק מחזקות את הביקורת שלי על האדרת יצחק דובנו כגיבור  מלחמה, עד לדבריו האחרונים של נשיא המדינה לפיהם יצחק דובנו הציל את תל-אביב. את שמו שמעתי רק אחרי התחקיר הראשון שערכתי על קרב ניצנים, בו נפלה אחותי שולמית בהצלת פצועים תחת אש אוייב (ועל כך נכללה בספר הגבורה של צה"ל). אציג להלן שתי השוואות בין מה שסיפר מאיר מינדל על דובנו לבין מה שאני עשיתי כחייל פשוט, שזה עתה התגייס מספסלי הטכניון, עם מספר צבאי של 4 ספרות - למה שהפך לגדוד 22 כרמלי, תחת פיקודו של מוטקה מקלף.

אי-תפיסת משטרת עיראק-סואידן ברגע שגילו את יציאת השוטרים הבריטיים ממנו. סיפורו של תא"ל יצחק פונדק, שדובנו טען כי שילם שוחד למפקד הבריטי אך זה רימה אותו – עדיין מזכה אותו כמי שפעל בתמימות של אמון ברמאי. אבל אם סיפור השוחד לא נכון, כיצד זה לא היה לו מודיעין בזמן אמת, כדי לתפוס את המצודה לפני הכנופיה הערבית?

באפריל 1948, בכיתה של סטודנטים – מנותקים ממפקדת הגדוד – שאיבטחה את הכביש לחיפה, כשנודע לנו שהבריטים עוזבים את התחנה השולטת על הכביש, לא חיכינו להוראה ממוטקה מקלף מה לעשות. תפסנו את הנשק המחתרתי שלנו ויצאנו איתו לראשונה בגלוי מדירת המסתור בזיכרון יעקב אל בניין המשטרה והצטלמנו בחזית שלו (תוכל לראות את התמונה "ההיסטורית" בספרי הנ"ל).

לכל אורך מבצע "יואב", בצוות האוויר הקרבי של תל-נוף, שמענו סיפורי זוועה על התקפות חוזרות של גבעתי על התחנה, שנגמרו בקורבנות שווא. מה שעדיין יכלו לכבוש, בכוח מתאים, מידי הכנופיה הערבית – נעשה בלתי אפשרי מול הצבא המצרי שהתבצר שם אחרי ה-15 במאי. איך זה מפקד נגבה לא הבין את זה לפני כן?

על ההחלטה לחפור את חפירות ההגנה בקו ישר – בניגוד לכללי ההתחפרות המקובלים – שמעתי ממאיר מינדל סיפור שלא יאומן: אסיפת חברים החליטה על כך, כדי לא לפגוע יותר מדי בכרי הדשא (!). ומפקד צבאי בכיר כמו יצחק דובנו מבצע החלטה כזו, שבסוף גם עלתה בחייו? בפרק הראשון של ספרי הנ"ל תיארתי את הדיפת הסורים משער הגולן בידי גדוד 22 והתקפת הנגד שלהם עם טנקים וחיל רגלים. הפקודה שקיבלנו כיצד להתגונן מהם נראתה לי שגויה, ותוך שהטנקים מתחילים לטפס על הגבעה שלנו, לא חיפשנו את מי שנתן את הפקודה אלא נקטנו, לפי מיטב הבנתנו, בשיטת לחימה אחרת, שאכן הכריעה את הקרב.  

אני מניח שבלימוד ההיסטוריה של מלחמת תש"ח לא סיפרו לכם על הכסת"ח של מפקד גבעתי לנפילת ניצנים, עם מיספר אבידות הגדול ביותר שהיה לנו בקרב כלשהו בתש"ח: 40 הרוגים ו-100 שבויים. אחרי יום שלם של לחימה נואשת, עליה הוא ידע  – מבלי לנסות לעזור או לחלץ – הוא פירסם כרוז, באמצעות משורר החצר שלו, בו האשים את מגיני ניצנים בכניעה ללא קרב.

כשאחרי שנה קבעה ועדת חקירה של המטכ"ל שלהאשמה זו לא היה מקום, אף אחד לא התנצל בפני הלוחמים שחזרו  מהשבי ובפני המשפחות השכולות – על הכתם שהמשיך לרדוף אותם שנים. זה לא הפריע למנות אחרי המלחמה את מפקד גבעתי לתפקיד ... מבקר מערכת הביטחון (!).

בספרי הסברתי איך ההתעלמות מכישלון זה בתש"ח רדפה אותנו לכישלון הגדול יותר בקו בר-לב, באסון יום הכיפורים. וכך, סיפורי "מורשת" המיופים על ידי אינטרסנטים מונעים מאיתנו להפיק לקחים משגיאות, כדי לא לחזור עליהן פעם אחר פעם.

אני מזמין אותך, כאל"מ בצה"ל, לקרוא בצורה ביקורתית את מה שכתבתי בספרי בסתירה לסיפורי "המורשת" , ולהגיב על מה שתמצא לנכון.

בברכה,

יוסף דוריאל

* * *

מאיר שרגאי

כישלון מלחמת יום הכיפורים

העיסוק האובססיבי בכישלון המודיעין הוא מטעה. הכישלון העיקרי במלחמת יום הכיפורים היה כישלון חיל האוויר. בתקופה שלפני המלחמה, ח"א הבטיח ורמז ש"ימחק את הערבים באופן מיידי ומוחלט." ח"א עשה זאת בדיוני התקציב למיניהם כדי להגדיל את הנתח התקציבי שלו. בקרב הירוקים והביטחוניסטים למיניהם לא קם איש להגיד "המלך הוא עירום," מאחר ושמקרה הטוב נדרשים לח"א מיספר ימים כדי לנטרל את מערכות הנ"מ של האוייב. על כן לא יוכל ח"א לסייע לסדיר ביממות הראשונות לבלום את תקיפת האוייב.

ספרו של האלוף עמנואל סאקל מדגיש כל זה. גם ספרו של הטייס הד"ר שמואל גורדון מפרט את כישלון מבצע דוגמן 5 ברמת הגולן וכישלון מבצע תגר במצרים. נראה גם שהרמטכ"ל ומפקד ח"א איבדו את שיווי המשקל בימים הראשונים נוכח האירועים הדרמטיים. לו היתה לח"א יכולת לפעול בחופשיות בגולן ובתעלה, פני המלחמה היו נראים אחרת, ולא היינו זקוקים לכל ההתדיינות הזו על המודיעין , אפילו אם היו שם כישלונות. כל זה היה נבלע ברעש ההצלחה האדיר. אלא שח"א עם כל התקציבים שקיבל, לא התכונן כראוי, ולא הכין עצמו למלחמה הבאה אלא לזו הקודמת.

רק אחר כך, במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, הפגין ח"א ניצחון מדהים שגרם גם לרוסים זעזוע עמוק.

* * *

מרדכי קידר

איראן הורידה את אובמה על ברכיו

במארס 2003 פלשו לעיראק כוחות קואליציה בינלאומית, בהנהגת ארצות-הברית, במטרה לשים קץ לשלטון העריצות של סדאם חוסיין, ולפטור את העולם מסכנת נשק כימי שבו השתמש ב-1988 להכניע את הפרסים במלחמה עקובה מדם שהחלה 8 שנים קודם לכך. כדי למנוע את תפיסתם על ידי כוחות המערב, העביר סדאם, ערב פלישתם לעיראק ב-2003, את כל מכלי הנשק הכימי והביולוגי לסוריה, בדיוק כפי שהניס את מטוסי הקרב שלו לאיראן ערב המלחמה לשחרור כווית מהכיבוש העיראקי בינואר 1991.

סדאם נפל, עימו נפל משטר הרשע שהקים, ובני עיראק נשמו לרווחה אוויר חופשי. מאות עיתונים, תחנות רדיו וטלוויזיה הופיעו במרחב הציבורי העיראקי ופעלו ללא שום צנזורה. מותר היה לדבר על הכול, לבקר את הכול – גם את הכיבוש המערבי. לראשונה מזה עשרות שנים הותר לשיעים בעיראק להקים ארגונים ומפלגות על בסיס עדתי ואף לציין בפומבי את אבלם ביום השנה לרצח חוסיין בן עלי, "טבח כרבלא", שאירע ב-680 לספירה. השיעים, שהם רוב המוסלמים בעיראק חשו, ובדין, שהעתיד הוא שלהם.

בין "צבא המהדי" ואלקאעידה

אלא ששני כוחות פעלו נגדם: האחד הוא האוכלוסייה הסונית – המיעוט ששלט ברוב השיעי תחת חרבו השלופה של סדאם, ושהפסיד את כל הקופה השמנה שישב עליה במהלך השנים. בצר להם פנו הסונים לנותני החסות הסונים העשירים בעולם, הסעודים, שפתחו את ליבם וכיסם כדי לסייע לאחיהם, המדוכאים החדשים של עיראק. ג'יהאדיסטים חסרי בית, שנמלטו מהאש והגופרית שהטילו האמריקנים על שרידי אלקאעידה באפגניסטן, עברו לעיראק כדי לנהל משם את מלחמתם בכופרים – הנוצרים והשיעים כאחד. "אלקאעידה של ארץ הנהריים", בפיקודו של אבו מוצעב אלזרקאווי, זרעה מוות ברחובות, בשווקים, במסגדים ובכנסיות, רק כדי לערער את שלטון הרוב השיעי שהקואליציה הזרה השקיעה כל כך הרבה דם וכסף כדי לבססו.

   מנגד קמה מיליציה שיעית שנקראה "צבא המהדי", אכזרית לא פחות מאלקאעידה, ובראשה עמד מוקתדא צדר, נצר למשפחת אצולה שיעית וחבר טוב של חסן נסראללה. הכסף, הנשק והתחמושת של מיליציה זו הגיעו מאיראן, ואנשיה התמחו במחנות אימונים של משמרות המהפכה במלאכת הרצח והחבלה. תקופה קצרה אחרי השתלטות הקואליציה המערבית על עיראק, מצאו חייליה את עצמם תחת אש צולבת שיעית-סונית, בין "צבא המהדי" ואלקאעידה. שני הצדדים נלחמו בעת ובעונה אחת אלה נגד אלה ונגד הקואליציה, וזו נאלצה להגן על עצמה מפני שניהם. עם זאת, אלקאעידה זכתה לטיפול מערבי מיוחד שחיסל אותה כמעט לחלוטין, ואילו "צבא המהדי" השיעי, למרות המכות שנפלו עליו, ממשיך עד היום להיות כוח משפיע בפוליטיקה הפנימית בעיראק. אבו מוצעב אלזרקאווי חוסל, ואילו מוקתדא צדר חי ובועט.

 מצער ששיקולים פוליטיים וכלכליים הפריעו למלחמתם של כוחות הקואליציה בהתנגדות העיראקית: האמריקנים מעולם לא הפעילו לחץ אמיתי על הסעודים להפסיק לתמוך בהתנגדות הסונית, למרות שזו הפילה חללים אמריקניים רבים, בעיקר היות שסעודיה מספקת נפט למדינות המערב. מנגד, על אף הוכחות רבות שהיו ברשותם, כי איראן מעורבת עד צוואר בהתנגדות השיעית, האמריקנים – הן בימי ג'ורג' וו. בוש והן בימי ברק אובמה –  לא הגישו לה חשבון על דם החללים האמריקניים שהנשק האיראני שפך בעיראק, מפחד מפני פתיחת חזית חדשה באיראן, בעוד שצבא ארה"ב שקוע עמוק בביצה האפגאנית ובתופת העיראקית.

   סבלנותן של מדינות הקואליציה פקעה במהירות, שכן הן לא ראו תועלת בכך שחייליהן מסתובבים בעיראק כשורת מטרות בין כיתות יורים חסרי מגבלות. בזו אחר זו משכו מדינות אלו את כוחותיהן מן הביצה הרותחת, כשהן נוטשות מאחור, לנפשם ולמותם, את העיראקים המקיזים זה את דמו של זה, וכולם – את דמם של הזרים. בסוף 2011 הסיגה ארה"ב את כוחותיה מעיראק על פי הבטחתו של אובמה לקראת הבחירות, והשאירה מאחוריה מערכת פוליטית עיראקית שברירית ומפוררת, בשל סכסוכים נצחיים בין קבוצות אתניות (ערבים, כורדים, טורקמנים), שבטיות (החברה בעיראק מורכבת מיותר מ-70 שבטים), דתיות (יש בעיראק 8 קבוצות דתיות) ועדתיות (סונים, שיעים, צופים, סלפים וכמה כנסיות נוצריות), שמעולם לא הצליחו להתעלות מעל הכיתתיות ולהפוך לעם עיראקי מאוחד בעל תודעה לאומית.

הפוליטיקאים העיראקיים מושחתים עד לשד עצמותיהם, ומוּנָעים משיקולים שבטיים, משפחתיים, כיתתיים וכלכליים, שאין ביניהם ובין טובת המדינה דבר וחצי דבר. רבים מהם מואשמים במעורבות בטרור, ואפילו טארק אלהאשמי, הסגן הסוני של ראש הממשלה השיעי, נורי אלמאלכי, נאלץ לברוח מעיראק בשל שמועות ו"עדויות" כי לכאורה ארגן כמה פיגועים רצחניים נגד שיעים לפני מיספר שנים. ארגוני הביטחון והמשפט – צבא, משטרה, מודיעין ובתי משפט – חשודים כל העת בכך שהם משרתים אינטרסים כיתתיים, ופעילותם נתפסת בקרב האוכלוסייה כבלתי לגיטימית.

עוד כאשר כוחות הקואליציה היו בעיראק, איפשרה המערכת הפוליטית הכושלת בעיראק לאיראן לנצל את חולשתה כדי לקנות חלק מהפוליטיקאים, לחסל אחרים ולאיים על הנותרים שינהגו בהתאם לתכתיביה של טהרן. השליטה האיראנית עליהם התחזקה שבעתיים לאחר יציאת הכוחות האמריקניים. כיום איראן היא למעשה הקובעת בעיראק, ומכתיבה לפוליטיקאים העיראקיים את סדר היום שלה, בפרט בעניינים הקשורים למלחמה בסוריה.

שליטת איראן מתבטאת בכמה עניינים, המוכיחים את עוצמתה, ונביא כאן כמה מהם.

לפני כשנה שלחה איראן לסוריה קבוצה של כמה עשרות צלפים כדי לסייע לכוחותיו של בשאר אסד למגר את המרידה נגדו. הצבא הסורי החופשי תפס כמה מהצלפים האיראנים בעודם בחיים והביאם אל מול מצלמה. הם סיפרו בפרסית שוטפת מי שלח אותם לסוריה ובשביל מה, והקליפ – שסיפק הוכחה מצולמת למעורבותה של איראן ברצח סורים שואפי חירות – עורר ביקורת קשה כלפי איראן. כתוצאה מכך הוציאו האיראנים את צלפיהם מסוריה ודרשו מעיראק לשלוח במקומם צלפים עיראקים, כדי שאם ייתפסו, ידברו למצלמה בערבית ולא בפרסית.

   אלא שמעורבות איראן אינה מצטמצמת לצלפים בלבד, ובחודשים האחרונים מסתננים לסוריה מעיראק שיעים רבים כדי לסייע לאסד לטבוח בסונים של סוריה, והשלטון השיעי בעיראק מעלים עין ממעבר גבול בלתי חוקי זה. מנגד, גם סונים מסתננים מעיראק לסוריה במטרה לסייע לאחיהם הנלחמים בשלטון העריצות של אסד. השלטון הסורי קוצר היום את מה שזרע מ-2003 עד 2008, כשהתנדב להיות הגשר שדרכו עברו הג'יהאדיסטים של חיזבאללה מלבנון לעיראק כדי להרוס את חייהם של העיראקים. עכשיו הג'יהאדיסטים העיראקים מחזירים לסורים באותו מטבע. כיום עיראק היא חלק בלתי נפרד מהקואליציה השיעית שבהנהגת איראן, הנלחמת מלחמת חורמה בקואליציה סונית שבה חברות טורקיה, קטר, סעודיה ירדן ומדינות סוניות נוספות.

שליטתה של איראן בעיראק מתבטאת גם בכסף. כיוון שהכלכלה הסורית אינה מתפקדת, לאסד אין כסף לשלם משכורות לחייליו ולקציניו. הוא ביקש מאיראן סיוע בכסף מזומן מחשש שחייליו יערקו אם לא ישלם להם. איראן נענתה והורתה לשלטון העיראקי להעביר מדי חודש לאסד עשרות מיליוני דולרים במזומן למימונם של הצבא, המודיעין וכנופיות השַבִּיחָה הרצחניות הפועלות למען השארתו בחיים ובשלטון.

איראן משתמשת בעיראק גם כדי לעקוף את הסנקציות המוטלות עליה, שבמסגרתן הוצאה דיקטטורת האיותאללה ממערכת הסליקה הבינלאומית, "סוויפט", וכתוצאה מכך אין אפשרות להעביר כספים לאיראן. לקוחות שעדיין רוכשים נפט וגז מאיראן מעבירים את תשלומיהם לחברות ממשלתיות עיראקיות, ואלו כבר מוצאות את הדרכים להעביר את הכספים לאיראן.

אובמה לא יכול להגיד שלא ידע

במארס השנה נערכה בבגדד ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב. בהוראתו של ראש הממשלה, נורי אלמאלכי, הוצאו משדה התעופה הבינלאומי של בגדד כל החיילים ואנשי הביטחון העיראקים ואת מקומם תפסו איראנים. מי שניצח על כל מלאכת ההכנות לוועידת הפסגה היה האיש החזק בבגדד: שגריר איראן, שהוא כנראה גם אחד הבכירים במשמרות המהפכה. הוא קבע מי יהיו הדוברים בוועידה, מה שהביא לכך שכמחצית משליטי ערב לא הגיעו לפסגה. הסיבה למעורבותה של איראן בוועידת פסגה ערבית היתה רצונם של האיותאללה להראות לעולם שאחרי תקופת הטרור והמוות האומללה ששררה בעיראק בעת הכיבוש האמריקני, הגיעה לארץ הנהריים תקופת רגיעה ושלווה תחת ההגמוניה האיראנית.

   חשוב להזכיר כי ארה"ב קיימה סדרת דיונים עם איראן על האופן שבו תתנהל המדינה לאחר הנסיגה, אך הדיונים הללו לא הניבו כל פרי. זאת, משום שהאיראנים הבינו כי ארה"ב דחוקה בגלל הבטחתו של אובמה לסגת מאיראן במהלך כהונתו הראשונה, ומרגע שהודיע על כך, איבדה ארה"ב את יכולתה ללחוץ על איראן בעניין זה. במהלך השנתיים האחרונות, עלו פוליטיקאים עיראקיים רבים לרגל לטהרן, בעוד שהאחראים האיראניים ממעטים להגיע לבגדד. עובדה זו כשלעצמה מסמלת את יחסי הכוחות בין עיראק ואיראן, שכן ביחסים בינלאומיים הצד בעל המעמד הנחות מגיע לביקור אצל בעל המעמד הגבוה פעמים רבות יותר מאשר ההפך. (השוו את מספר הפעמים שביקרו נשיאי ארה"ב בישראל, לעומת הפעמים שראשי ממשלת ישראל נסעו לוושינגטון).

ברבים מביקורי הפוליטיקאים העיראקיים בטהרן נחתמו הסכמים של "שיתוף פעולה" שמשמעותם היא רתימת עיראק לעגלה האיראנית. הגנרל האיראני קאסם סולימאני, כיום מפקד כוח "קודס", מרבה להצהיר הצהרות על עיראק, ועיראקים רבים משוכנעים כי הוא השולט במדינה זו באמצעות חייליו חסרי הרחמים הפושטים על כל עיראקי שאינו מוצא חן בעיניהם. לא כל העיראקים תומכים בשליטה האיראנית, ואפילו לא כל השיעים מעוניינים בכך. אלא שמתנגדי איראן מסכנים את חייהם ואת חיי קרוביהם: לפני שנתיים ביקר בישראל מית'אל אלאלוסי, פוליטיקאי עיראקי סוני וחבר פרלמנט, מייסד "מפלגת האומה" הקוראת להפרדת דת ומדינה. ביקוריו בישראל והאג'נדה החילונית של פעילותו הפוליטית הביאה לכמה ניסיונות לרצחו, ובאחת הפעמים נרצחו שני בניו שהיו במכוניתו.

הצטרפותה של עיראק לאיראן הופכת את ארץ הנהריים קרש קפיצה להמשך התפשטות ההגמוניה האיראנית אל כווית, בחריין, קטר, האמירויות ועד לגולת הכותרת של חצי האי ערב: סעודיה. האיותאללה חולמים על החזרת ההגמוניה השיעית על מכה ומדינה, ובכך להשיב ליושנה את עטרת השליטה של "אַהְל אלבַּיְת" – בני המשפחה – של מוחמד, כלומר השיעים, לעמדת ההנהגה האיסלאמית, זו שנגזלה מהח'ליף הרביעי, עלי בן אבי טאלב, באמצע המאה השביעית. השלמת ההשתלטות האיראנית על המפרץ תעביר לידיהם יותר ממחצית רזרבות הנפט והגז של כל העולם. במצב כזה הם יוכלו להשפיע ככל שירצו על כלכלת העולם, ובפרט על זו של אירופה, הכופרת, המתירנית והחומרנית. עיראק היא חולייה חיונית בשרשרת שאיראן כורכת סביב צווארם של בני המפרץ והעולם כולו.

האם למען הצטרפותה של  עיראק לקואליציה האיראנית באו מדינות המערב ב-2003 לשחרר את עיראק מעריצותו של סדאם והקריבו לשם כך את חייהם של למעלה מארבעת אלפים מחייליהן? האם היה מוצדק להשקיע יותר מטריליון דולר – אלף מיליארדים? האם הביא נשיא ארה"ב בחשבון התפתחות זו כשהוציא את כוחותיו מעיראק לפני כשנה? האם הסיבה הראשית ליציאה מעיראק היתה קיום הבטחתו שניתנה במערכת הבחירות הקודמת, ויצירת מטען חיובי כלפיו לקראת מערכת הבחירות הנוכחית, בעוד שהשיקולים המדיניים והביטחוניים – אם הם קיימים כלל – נמצאים אצלו רק במקום השני?

אם נשיא ארה"ב לא הביא בחשבון את האפשרות שעיראק תהפוך לגרורה של איראן, הרי שהוכיח בכך את בורותו בעניינים החשובים והקריטיים ביותר הקשורים לביטחון הלאומי האמריקני. זאת, אף על פי שמאמרים רבים שפורסמו בתקופה שקדמה ליציאת כוחות ארה"ב מעיראק התריעו במפורש על האפשרות שבעקבות הנסיגה תהפוך עיראק, השסועה והמדממת, הרעועה והמוחלשת, לטרף קל עבור האיראנים. לדוגמה, השבועון "ניוזוויק" כתב זאת במפורש באוגוסט 2010, יותר משנה לפני יציאת הכוחות האמריקנים מעיראק. אך היה מי שהעדיף להתעלם מהתרעות אלו, כנראה בגלל מערכת הבחירות המתקרבת מחדש כמדינה המסוגלת לעמוד בפני לחציה של איראן?

את התשובה לשאלות אלה העביר כותב שורות אלה למחלקת המדינה של ארה"ב כבר לפני שנתיים (באוקטובר 2010), במסגרת התכתבות עם אחד היועצים בה, האמור להבין משהו בענייני העולם האיסלאמי. באותם ימים ניהל נשיא ארה"ב סידרת דיונים בנושא האסטרטגיה האמריקנית באפגניסטן ובעיראק, והתקשרותי עם אותו יועץ נועדה להביא לידיעתו אפשרות נוספת לפתרון הבעיות בשתי מדינות אומללות אלה. זה התבסס על ביטול הגבולות המלאכותיים שסימנו הקולוניאליסטים והקמת ישויות מדיניות הומוגניות, ולכן גם יציבות, על ידי חלוקת המדינות הללו למרכיביהן האתניים והשבטיים, על פי הדגם של אמירויות המפרץ.

   היועץ דחה על הסף את רעיון החלוקה של אפגניסטן ועיראק ליחידות הומוגניות, וטען כי יש דרך לייצב את שתי המדינות הללו על בסיס של פיתוח תודעה לאומית מכלילה. לדעתי, הוא אינו חולם החלומות היחיד במחלקת המדינה, ויש בה לא מעט אנשים שאינם מאפשרים לעובדות להפריך להם את התיאוריות. גם כאשר כל תוכניותיהם היפות קורסות מול עיניהם, הם עדיין מאמינים כי יש דרך להנשים אותן ולהביאן לידי הגשמה. נראה שלאנשים אלה יש השפעה לא מעטה על קבלת ההחלטות בבית הלבן, ולכן כל מה שארה"ב תכננה כדי לייצב את עיראק ואפגניסטן יפה בתיאוריה אבל אינו עובד בשטח.

   הגיע הזמן שמדיניותה של וושינגטון תנוהל בידי אנשים ריאליסטים, שיראו את המציאות בעולם כפי שהיא ויתייחסו אליה באופן שהעולם החופשי יקדם את ענייניו, ולא ייכנע לאויבו הגדול ביותר – איראן.

המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 217 וכן גם בעיתון "מקור ראשון".

* * *

מנשה שאול

כיכר הלחם המצרי מפיל המשטרים

"הנוכח הנפקד, העיקרי המשני, העגול הארוך, המועשר בברזל ולפעמים במסמרים, עושה הכוכבים ומפיל המשטרים, רוצחה של מארי אנטואנט, מדיחו של מובארכּ, יוצר הפוליטיקה ומוציא המונים להפגנות, הרוצח השפל, משיב החיים ולפעמים ממית... זהו כיכר הלחם." כך פותחת הסופרת המצרייה אמינה חיירי את מאמרה ("אלחיאת" 16.9.2012). והיא ממשיכה: "האדון הזה השרוי במחלוקת, גיבור הכיכר במצרים זה שנים רבות. הוא נוכח על שולחנות האוכל של העשירים ומשפיל את ההמונים הגוועים ברעב הצובאים על פתחי המאפיות. בינואר 2011 היה זה כיכר הלחם שהפיל את המשטר במצרים. והוא שגרם לנפילתם של החללים שהם למעשה חללי כיכר הלחם. זהו כיכר הלחם של העניים, סמל המהפכה המצרית שקראה לפת הלחם, לחירות ולצדק חברתי. מצרים שכונתה לפני מאות שנים 'אסם התבואה' עלי אדמות, הפכה ליבואן הגדול ביותר של חיטה. דו"ח מטעם ממשלת מצרים קובע כי 90 אחוז מן המשפחות במצרים צורכות את הלחם הפשוט, ש-72 אחוזים מעלותו מסובסדים. צריכת האזרח את הלחם המסובסד מגיעה לארבעה כיכרות ליממה."

יש לציין, כי בהעדר אוכל אחר, מבוגרים במצרים מגיעים לצריכה של כ-8 כיכרות לחם ביממה, ובמצרים מייצרים 450 מיליון פיתות ביום!

חיירי קובעת כי "כיכר הלחם הוא אשר הפיל משטרים והביא במקומם אחרים, שגם הם יפלו אם יישאר המצב כפי שהוא. אין שום סיכוי שיבוא יום שהאזרח המצרי ישמע את עצתה של מארי אנטואנט וינטוש את הלחם ויאכל עוגות. העניים הרי אינם מסוגלים לשלם את ההפרש בין מחיר הלחם וזה של העוגות."

חיירי מנסה לראות גם את הצד החיובי של המצב, בציינה כי "הלחם הפשוט הוא בריא יותר וישמור על הגזרה הצרפתית."

למי יש יותר עיתונים

הנתונים שאספתי לקראת כתבה שהתבקשתי להכין על מצב העיתונות הערבית בישראל, היכו אותי בתדהמה. קשה להאמין, אבל לערבים בישראל יש יותר עיתונים מאשר ליהודים, וזאת, למרות היותם רק כ-20 אחוז מכלל האוכלוסייה במדינה. הבדיקה כללה עיתונים וכתבי עת שמוציאים לאור מו"לים ערביים. ובנוסף לאלה, יש עיתונים וכתבי עת בערבית שמוציאים לאור מוסדות יהודיים, כמו ההסתדרות, המפלגות ומשרד החינוך.

בדיקתי העלתה כי יש 13 עיתונים, החל מ"אלאתחאד" – בטאון המפלגה הקומוניסטית, וכלה ב"דאר אלנקב" – בטאון הבדווים בנגב. יש שני עיתונים של התנועה האיסלאמית בישראל – "צוות אלחק" של הפלג הצפוני, ו"אלמית'אק אלג'נוב" של הפלג הדרומי. בנוסף, קיימות תחנות רדיו וטלוויזיה מקומיות המשדרות בערבית.

שלל העיתונים האלה נהנה מיחס שווה לזה של העיתונים בשפה העברית. גם תקנות הצנזורה חלות באופן שווה על שני המגזרים. ובכל זאת, יש בעולם הערבי וגם בישראל כאלה הטוענים כי הערבים בישראל מקופחים בתחום זה וסובלים מהיעדר חופש ביטוי. טענה זו מזכירה פתגם ערבי עתיק יומין: "פיו מלא במים והוא זועק: 'אני צמא!'"

מה רוצים "האחים המוסלמים" בירדן

האיש מספר 2 בהנהגת "האחים המוסלמים", השייח' ארחיל אלגריאבה, הכריז באתר האינטרנט של ארגונו, כי אכן יש ל"אחים" תוכנית לשינוי המשטר בירדן. כך מדווח העיתון "אלקודס אלערבי" (18.9.2012). אך אישים בולטים בארגון הביעו תדהמה מהצהרה זו באומרם כי שינוי של מבנה המשטר אינו עומד על סדר היום של הארגון. בעקבות התגובות, הבהיר השייח' ארחיל כי כוונתו היא להקים משטר דמוקרטי, בלי לפגוע באף גורם, ובלי להביא לשינוי או להפלת המשטר. סקרי דעת קהל בירדן הראו כי כ-80 אחוז מן הנשאלים דוחים אפשרות של שינוי המשטר ופגיעה בממסד המלכותי. דובר רשמי הגיב על הצהרת השייח', כי אפשרות כלשהי לשינוי בסדרי השלטון יכולה להתבצע על ידי החלטות של בית הנבחרים. אך מעניין לציין כי למרות הצהרותיהם על כוונתם להקים משטר דמוקרטי בירדן, הכריזו "האחים המוסלמים" כי הם מחרימים את הבחירות שיתקיימו בסוף השנה.

שיחליטו: ישראל קיימת או לא?

שליטי איראן ונציגם בוועדה הבינלאומית לאנרגיה גרעינית קוראים לישראל ליטול חלק בדיונים על פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. אין הם מכירים בקיומה של ישראל. הם מכריזים כי אין לה קיום לגיטימי ומאיימים בהשמדתה ומחיקתה מן המפה, אך בכל זאת מזמינים אותה להשתתף בדיונים. לפני שנשקול השתתפות כלשהי בדיונים עימם, נשמע אותם קודם מכירים בקיומה של ישראל וחוזרים בהם מהכחשת השואה.

המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 217.

* * *

אהוד בן עזר

שצ'ופק נשאר שצ'ופק

לאחר היעדרות מקרית של כשנתיים שבנו לאכול צהריים בשצ'ופק. כמעט דבר לא השתנה, וזאת לטובה. שפע של מנות ראשונות שאפשר לבקש מהן עוד ועוד ללא הגבלה. ראויים לציון השמאלץ-הרינג המתקתק עם בצל כבוש, שהזכיר לנו את הדגים הכבושים המצויינים בשוודיה, אבל כאן זו מסורת פולנית רבת שנים. ואליו נוספו סלטים רבים, טחינה, איקרא. גזר חריף. חסה. מיני כרוב, כרובית וחצילים. שפע איכותי ומפתה. אולי עשר מנות ואולי יותר. ולאלה נוספות לחמניות חמות טריות מקמח לבן ושחור, וכדי סודה קרה שמוגשים ללא הגבלה – וזה מצד אחד חיסכון, מצד שני הכי נעים לשטוף את הפה בסודה קרה בין נגיסה לנגיסה, ומצד שלישי הסודה מצויינת לדיאטה. אין שום צורך להזמין שתייה אחרת, הכול כלול.

מנה עיקרית של פורל מעושן, 85 שקלים, היתה מצויינת וטעימה כרגיל. מנה עיקרית נוספת של מעורב פירות ים, מטוגנים בטמפורה ובשמן עמוק, 82 שקלים – נשאה חן בעיני המיסתורית עד ללא השאר מהם אלא כמה זנבות שרימפס. עקב אכילס היחיד של הסעודה היה נעוץ בתוספת של תפוחי האדמה הקטנים האפויים למנה העיקרית; אף שתובלו היטב, היו להם טעם וצמיגות של אתמול או של היום בבוקר. בהחלט לא טריים מהתנור. וחבל. מה הבעייה להגישם טריים? הרי הם תוספת סטאנדארטית לרוב המנות במסעדה?

מנה אחרונה קרם ברולה טעים, 29 שקלים. יחד 196 שקלים + טיפ של 20 שקלים = 216 שקלים.

בן יהודה 256, תל-אביב. 03-5441973. פתוחים גם בימי ראשון.

* * *

מתי דוד

1. "החופש האקדמי" גרם לאוניברסיטאות

גרעון פנסיוני של 26 מיליארד

קדושת "החופש האקדמי", שהעניק החוק לאוניברסיטאות אוטונומיה תקציבית וסמכות ניהולית עצמאית, ללא בקרה פיקוחית ממשלתית, גרמה לגרעון אקטוארי אדיר של 26 מיליארד שקל, שמסכן את יכולת הקיום העתידי של הפנסיונרים.

הגרעון האקטוארי שהתגלה ע"י מבקר המדינה בדו"ח בשנת 2008 ממשיך לגדול.  המדובר בחבית חומר נפץ שתתפוצץ במשך השנים הקרובות. עובדי הסגל האקדמי והמינהלי באוניברסיטאות היו במסגרת פנסיה תקציבית, שמשמעותה היא שהעובדים לא שילמו מאומה, ואילו הנהלות האוניברסיטאות היו אמורות לשריין בתקציביהן את הסכומים הדרושים להבטחת תשלומי הפנסיה. בגלל "החופש האקדמי" המופקר, הכספים הנדרשים לתשלומי הפנסיה לא שורינו. רק בתחילת שנות ה-2000 הנוהג של פנסיה תקציבית הופסק, והאוניברסיטאות עברו למבנה של פנסיה צוברת, המשולמת מדי חודש בידי העובד והמעביד.

האוניברסיטאות, בחסות "החופש האקדמי", ללא בקרה ופיקוח ממשלתי, הסתירו את חומרת המצב בדיווחים שלהם. נשאלת השאלה היכן היו הדירקטורים של כל אותם המוסדות להשכלה גבוהה? לאן נעלמו ראשי הוועדה לתכנון ותיקצוב (ות"ת)?

הפתרון האפשרי לכיסויי הגרעון האקטוארי הוא על חשבון המיסים שלנו באמצעות מימון ממשלתי, או ששכר הלימוד יועלה כדי לממן בשנים הבאות את קופת הפנסיה, כפי שזה כבר קרה בחברת החשמל.

2. "החופש האקדמי" הפקיר את הקמפוסים

לפעילות אנטי ישראלית

"החופש האקדמי" המופקר – מתעלם, משלים ולא פועל גם נגד פעילותם של מרצים, אנשי שמאל קיצוני, שעוסקים בחתרנות ובתעמולה נגד המדינה ונגד צה"ל. 

אנשים אלה מארגנים עצומות, כנסים והפגנות אנטי ישראליות בארץ ובעולם.  הם כותבים מאמרים, מפיצים "מחקרים" ומופיעים בעולם נגד ישראל, הכול, כמובן, תחת האליבי השיקרי של "חופש אקדמי", וכזב אינטלקטואלי – ככיסוי לפעילות פוליטית אנטי ישראלית. הם מנצלים את האכסניה האקדמית המממנת את משכורתם ומעניקה להם את מעמדם.

מדוע האוניברסיטאות אינן מגיבות, אלא מגדילות את הגרעין התקציבי והפנסיוני גם בגלל פרופסורים ודוקטורים אלה, העוסקים בפעילויות האנטי ישראליות האלה:

ארגון סימפוזיונים על "שבוע האפרטהייד הישראלי". חתימה על עצומות נגד "פשעי מלחמה" שביצעה ישראל. ארגון ותמיכה בהחרמת ישראל באקדמיה, בתרבות ובכלכלה. חתימות על מכתבי תמיכה בסרבני שירות בצה"ל. מאמרים ונאומים של תמיכה בנאכבה הפלסטינית. שותפות פעילה בהפגנות תחת דגלי פלסטין נגד ישראל. הופעות כמרצים בכינוסים אנטי ישראלים ברחבי העולם.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

בחירות בארה"ב, אוקטובר 2012,

סקירה מסכמת

אישה באה הביתה ומוצאת את בעלה במיטה מתנה אהבים עם חתיכה צעירה. האישה פורצת בצעקות "מה אתה עושה? מי זאת האישה הזאת?" הבעל קם מהמיטה, מתחיל להתלבש, מישיר מבט לעיני אשתו ובלי להניד עפעף עונה לה: "אישה? איזו אישה? איפה את רואה כאן אישה?" האישה נכנסת להיסטריה, מצביעה על הצעירונת, שבינתיים גם היא קמה מהמיטה ומתחילה להתלבש, "האישה הזאת, מה היא עושה כאן?"  הבעל שומר על קור רוחו וממשיך בשלו "על מה את מדברת? אין פה אף אישה!" ככה זה נמשך – האישה צועקת והבעל בשלו: "אין פה אף אישה, זה רק נדמה לך."

לביטחון שהבעל מפגין יש תוצאות – האישה מתחילה להישבר, ואחרי כמה דקות היא שואלת את בעלה מה להכין לו לארוחת הערב. 

הסצינה הזאת לקוחה מתוך סרט משנות השישים של המאה הקודמת, בשם איך לבגוד באישתך (שם הסרט במקור ההוליוודי היה מדריך לגבר הנשוי), סרט בכיכובו של וולטר מתאו.

אחרי התחלה צולעת בעימות הראשון עם רומני, אובמה "חזר לעצמו" ובעימותים השני והשלישי הוא ביצע את תפקידו של וולטר מתאו ברמה שלא היתה מביישת את המקור. עד היום לא ברור על מה ולמה הוענק לאובמה פרס נובל, אבל אחרי העימותים, זאת לא תהיה הפתעה אם האקדמיה בהוליווד תמצא אותו ראוי לפרס האוסקר.   

 שלושת העימותים בין אובמה ורומני והעימות בין ביידן וריאן, שהיו האירועים המרכזיים במהלך חודש אוקטובר, שינו באופן מהותי את תמונת מערכת הבחירות. מנקודת מבטו של אובמה העימותים היו כישלון מוחלט. לא יהיה זה מוגזם להגדיר אותם כקטסטרופה. ההתמקדות בשאלה "מי ניצח", או מי "הכניס" למי, היא לא רלוונטית, כי בעימות מהסוג הזה אין "ניצחון בנקודות". עבור נשיא מכהן, אם התוצאה איננה "נוק אאוט" מלא על יריבו, זה כישלון. 

לא קשה לראות למה. מעצם התפקיד לנשיא מכהן יש יתרון התחלתי עצום. מעמדו כנשיא מקנה לו באופן אוטומטי חשיפה תקשורתית מעל ומעבר. הוא תמיד בחדשות. בכל חור, גם במקומות הכי נידחים, יודעים מיהו, שומעים את שמו ופרצופו נשקף מעל מסכי הטלוויזיה. לנשיא המכהן ישנה גם במידה רבה היכולת לצמצם את הדיון רק לנושאים הנוחים לו. הוא למעשה קובע את סדר היום. המועמד המתמודד נגד נשיא מכהן, לעומת זאת, צריך לבנות את התדמית שלו יש מאין בכוחות עצמו. גם אחרי הופעה במספר אין סופי של אסיפות בחירות הוא עדיין בחזקת אלמוני עבור חלקים רחבים של ציבור הבוחרים. את החשיפה לתקשורת הוא משיג בעיקר באמצעות תשדירי שרות יקרים. הוא צריך לפיכך לגייס כספים בהיקפים עצומים. הכיסוי החדשותי לו המועמד זוכה הוא אקראי בלבד ורחוק מאוד מזה שניתן לנשיא המכהן. בשל התמיכה הבלתי מסוייגת לה אובמה זוכה מהתקשורת המגוייסת, במערכת הבחירות הנוכחית האפקט הזה מקבל חיזוק משמעותי.   

באו העימותים, והיתרון הזה של אובמה היה כלא היה. אינני יודע מה הם בדיוק "כללי המשחק", ואם אובמה היה יכול להימנע מהעימותים. גם אם זה לא מקובל, סביר להניח שהתקשורת המגוייסת היתה יוצאת לעזרתו, כך שהוא לא היה ניזוק. לעניות דעתי, האפשרות הזאת עלתה על דעתו, אבל בשחצנותו אובמה לא ראה בעימותים מכשלה רצינית בדרכו לכהונה שנייה בבית הלבן. אדרבא אובמה, וכן רבים מבין תומכיו, היו משוכנעים שהוא "יאכל" את רומני עם יד אחת קשורה. למען האמת זו היתה גם ההרגשה בקרב רבים מבין תומכיו של רומני. ה"מודל" הזה קרס ב-3 באוקטובר – מועד העימות הטלוויזיוני הראשון בין אובמה לרומני. אין לי כל כוונה להסתכן כאן בניחוש מה תהיינה תוצאות הבחירות ב-6 בנובמבר 2012, אבל מה שהיה לפני כן התמודדות עם יתרון בולט לאובמה, הפך בעקבות העימותים להתמודדות בין שווים. אין לי ספק שעמוק בליבו, אובמה מתחרט על כך שהוא הסכים לקיים את העימותים, ואם רק היה אפשר הוא היה מזיז את השעון אחורה.

 מנקודת מבטו של רומני העימותים היו הצלחה עצומה, וזאת מכמה סיבות. בראש ובראשונה החשיפה התקשורתית. העימותים הועברו בשידורים חיים בכל רשתות הטלוויזיה לכל רחבי ארה"ב, כשכל אחד הגיע לעשרות מיליוני צופים. לראשונה במערכת הבחירות הציבור יכול היה לשפוט את המתמודדים מכלי ראשון בלי שזה עבר את ה"מסננת" של פרשני התקשורת המגוייסת. זה בדיוק מה שהיה חסר לרומני. הניגוד בין תדמיתו של רומני בעימותים לבין התדמית שמכונת התעמולה הדמוקרטית בנתה במהלך התקופה שקדמה לעימותים פקח את העיניים אצל חוגים רחבים בציבור. זה הסיכון הכרוך בניהול תעמולת בחירות הבנויה על נרטיב שהוא כולו נגטיבי. תעמולה הבנויה אך ורק על השמצות ולכלוך של היריב יכולה לפעול כמו בומרנג ולהשיג תוצאה הפוכה. כאשר דמותו של היריב מופיעה על מסכי הטלוויזיה ללא קרניים, השאלה הראשונה שעולה היא, אם אין לו קרניים, אולי גם הדברים השליליים האחרים שנאמרים עליו אינם נכונים. 

העימות הראשון בין רומני ואובמה הסתיים בכישלון מהדהד של האחרון. בעימותים השני והשלישי אובמה הצליח קצת יותר אבל לא במידה שתספיק לנטרל את הכישלון בעימות הראשון. התירוצים והסיבות לכישלון אותם מנו תומכיו של אובמה לא יכלו להסתיר את העובדה שלאובמה לא היה "קייס". יתירה מזאת, אובמה נפל למלכודת של עצמו. במשך חודשים התעמולה הנגטיבית של אובמה והדמוקרטים השקיעה את מירב המאמצים בלכלוך והשמצות. המאמץ הזה הביא פירות – רומני היה כל הזמן בעמדת הגנה והתקשה לשנות את התדמית השלילית שנדבקה לו. זה תהליך טבעי – חוזרים על השמצה אין ספור פעמים ואנשים מתחילים להאמין בה. החיסרון של הטקטיקה הזאת הוא שהמשמיצים מתחילים להאמין לשקרים של עצמם. זה בדיוק מה שקרה לאובמה. לדבריו, בעימות הראשון הוא לא התמודד עם רומני. אלא עם מתחזה שנראה כמו רומני. זה לא כל כך מופרך כמו שזה נשמע, מאחר ואובמה בא לעימות משוכנע שהוא יפגוש את הדמות שמכונת התעמולה שלו בנתה. כאשר רומני סירב לשחק את התפקיד הזה, אובמה טען ש"רומני רימה אותו." עקרונית יש בטענה הזאת הרבה מן האמת, אלא שההונאה היתה כל כולה מתוצרת עצמית. 

המאפיין המרכזי בתעמולת הבחירות של אובמה היה התמקדות בנושאים שוליים והימנעות מכל דיון בבעיות רציניות. וכך, בין הנושאים המרכזיים של מערכת הבחירות היו נישואים חד מיניים ו/או אספקה חופשית של אמצעים למניעת הריון.  הרקורד של אובמה בארבע השנים האחרונות איננו בדיוק עבר של הישגים בהם ניתן להתפאר, והוא גם לא מציג תוכנית מגובשת לארבע השנים הבאות.

 ביום שלמחרת העימות האחרון, אחרי שרומני העיר לו ש"התקפות על היריב אינן תוכנית כלכלית," אובמה שלף חוברת בת 20 עמודים האמורה להציג את משנתו הכלכלית לתקופת כהונתו השנייה. החוברת היתה מוכנה מקודם, אבל אובמה נמנע מלהציג אותה או להתייחס אליה במהלך העימות. לא קשה לראות מדוע, וזאת משום שהתוכנית המוצגת בחוברת היא מיחזור של ההבטחות שאובמה פיזר במערכת הבחירות של 2008. זה נראה כאילו אובמה נמנע בכוונה ממימוש הבטחותיו במהלך ארבע השנים שעברו כדי שתהיה לו "תעסוקה" בארבע השנים הבאות – דהיינו, "הזדמנות שנייה". במלים פשוטות, אובמה לא מבקש מהציבור לבחור בו לתקופת כהונה שנייה, הוא מבקש שיבחרו בו פעם שנייה לתקופת כהונה ראשונה.

 במהלך מערכת הבחירות של 2008 אובמה הרבה להבטיח שהוא לא יעלה את המסים על משפחות שהכנסתן 250,000 דולר או פחות. הנוסח המלא של הבטחתו היה "אני מתחייב חגיגית שבמסגרת התוכנית שלי אף משפחה שהכנסתה 250,000 דולר או פחות לא תראה שום עליית מס –  לא מס הכנסה, לא מס מעסיקים, לא מס רווחי הון ולא כל מס אחר."

אובמה חוזר על ההבטחה הזאת במערכת הבחירות הנוכחית, אבל בנוסח קצת שונה. בנאום בחירות באוגוסט האחרון הוא הצהיר: " אם הכנסת משפחתך היא מתחת ל-250,000 דולר – זה 99% מכל המשפחות האמריקאיות, ו- 98% מכל העסקים הקטנים, במסגרת התוכנית שלי מס ההכנסה שלך לא יעלה אפילו ב- 10 סנט בשנה הבאה."

מעט אמריקאים מודעים לעובדה שמס הכנסה הוא רק חלק, ולא החלק הכי גדולי, מעול המיסים המוטל עליהם, שלא לדבר על כך שמיסים חדשים יכולים לצוץ בכל עת. היה מעניין לדעת כמה מקהל מעריציו של אובמה שם לב לעובדה שההבטחה שלו הפעם מכסה את שנת 2013 בלבד.   

יתרון חשוב אחר שאבד לאובמה היה היכולת לקבוע את סדר היום. במהלך העימותים לא היה לו "חופש בחירה" על מה לדבר ועל אלו שאלות לא לענות. כאשר, בניגוד לציפיות, התגלה שבתנאים של ויכוח "אחד על אחד", אובמה איננו "כוכב" כל כך גדול, הנזק היה משמעותי – "כגודל הצפיות גודל האכזבות." אובמה היה מפיק הרבה תועלת אם השימוש בטלפרומפטר היה מותר. 

במהלך הדיונים לקביעת הנושאים בהם יעסקו בעימותים נקבע שהעימות האחרון – הקרוב ביותר למועד הבחירות, מוקדש למדיניות החוץ והביטחון. הדמוקרטים ראו את זה כיתרון שיבטיח את ניצחונו של אובמה. אחרי ככלות הכול, נשיא מכהן עם ניסיון של ארבע שנים בבית הלבן – מול אדם שלמעט "תקופת שירות" כמיסיונר מטעם הכנסייה המורמונית באירופה, בקושי יצא אל מחוץ לגבולות ארה"ב – זה "משחק מכור". הדמוקרטים ידעו שנושאי חוץ וביטחון אינם בראש מעייניו של האמריקאי הממוצע, ולא היה להם ספק שמול הסיסמא "בן לאדן מת ואל-קאעידה לא קיים יותר" – רומני יתקשה למצוא תשובה הולמת. באה המציאות וטפחה לאובמה על הפנים. בן לאדן אכן מת, אבל ארגון אל-קאעידה לא שמע על כך שהוא לא קיים.  

רצח השגריר בלוב וההתנהלות השלומיאלית של הממשל בעקבותיו, חשפו את השלילי ב"מנהיגות מאחור" של אובמה, ועד כמה הוא לא מסוגל לתפקד במצבי לחץ. ללא כל הכנה מוקדמת, נושאי החוץ והביטחון עלו לכותרות, וכבר בעימות השני אובמה נאלץ להתמודד עימם. בינתיים, בזכות המיגון המאסיבי לו אובמה זוכה מהתקשורת המגוייסת, זה לא הפך להיות ווטרגייט שני. עדיין לא ברור עד כמה, אם בכלל, תהיה לזה השפעה על תוצאות הבחירות בשבוע הבא. ניקסון נבחר ברוב מוחץ לתקופת כהונה שנייה למרות ווטרגייט, אבל זה לא מנע את הדחתו יותר מאוחר. 

זה הוא זה! הסתיימה מערכת הבחירות. השבוע נהיה כולנו יותר חכמים. אני רק מקווה שאתבדה, ושלא אובמה יהיה זה שיישא את הנאום לאומה ב-20 בינואר 2013.

ד"ר ישראל בר-ניר: "בחירות ארה"ב, אוקטובר 2012, סקירה מסכמת", מגזין המזרח התיכון, 4 בנובמבר 2012.

* * *

אהוד: סבא מרגיז חרדים גם אחרי 134 שנים!

אבישי דגן

הגברת של הטחנה – חלק ב'

סיפורי ארץ ישראל

מתוך "ישע שלנו – שבועון", 19.10.2012

עד מהרה, מה שחששה ממנו מכול קרה, והגיעו שמועות לירושלים כי פאותיו של הילד קוצצו, שהוא מסתובב יחף ורועה בקר. הדסה הכאובה חיפשה תשובה ובצר לה החליטה לצאת לבדה לפתח-תקווה ובאמתחתה תחבולה

תקציר חלק א': השנה היא 1873. התלמיד החכם הצעיר, ר' אהרון הרשלר, נרצח על ידי שודדים ערבים, בקרבת ביתו במשכנות שאננים – השכונה החדשה אליה עבר זה לא מכבר עם רעייתו הצעירה הדסה. האלמנה הצעירה, מטופלת בתינוקת שנולדה לאחר הרצח, מפשילה את שרווליה לפרנס את ביתה ומפעילה ביתר שאת את טחנת הקמח אשר חכרה. בנוסף, סוחרת היא במלח המובא מימה של סדום ומגדלת צאן בעזרת רועים ערבים. שידוך חדש  מוצע להדסה בדמות יהודה רַאבּ. אך זה, למרות ייחוסו, מתגלה כחתול בשק, מה שמקשה עליה עוד יותר את החיים.

סתם יום של חול היה זה והדסה נכנסה לרגע מהטחנה אל ביתה, מרחק הליכה של כמה דקות מועטות. לא ציפתה היא לראות מישהו בבית, ידעה כי בעלה אמור להיות בישיבתו בין החומות ואילו התינוקת היתה אצל שכנתה. פתאום שמעה היא נחירות חזקות מכיוון חדר השינה. היא זיהתה את קולו של בעלה, האברך הצעיר יהודה. הדסה התקרבה לחדר וראתה את בעלה ישן לו שינה עמוקה. היא ניסתה להעירו, אך הנסיך לבית ראב רק הסתובב לצד השני. היא ניערה אותו בחוזקה, מלאת תחושת כעס, על כך שהוא מפר את ההסכם הלא כתוב ביניהם – הדסה מפרנסת ואילו הוא עוסק בתורה בשביל ביתו ובשביל עמו.

יהודה התעורר מהניעורים החזקים של אשתו, פקח עין עצלה אחת, התבונן ופלט פיהוק אדיר. הדסה הנבגדת היתה בהלם ולא הצליחה להוציא הגה מפיה, עצרה את עצמה מלצעוק עליו. רצתה היא לומר "חוצפן, בוגד, אתה לא אמור לישון פה עכשיו באמצע היום" במקום זאת אמרה בקול רפה: יהודה מה קרה לך? אתה חולה? האם למדת כל הלילה? מנסה לשווא ללמד זכות עליו, עליהם...

יהודה הזדקף אט אט במיטתם המשותפת ומבלי להתנצל נעמד, הלך באיטיות אל הכיור, נטל את ידיו בחופזה ומבלי לדבר, לבש את בגדיו ויצא מן הבית משאיר את דלת הבית פתוחה. הדסה ההמומה, התמוטטה על המיטה, חופנת את ראשה בידיה, מחשבות רבות וסותרות החלו להתערפל ולהתנגש בראשה, וכפורקן מהם החלה לגעות בבכי מר.

משנרגעה מעט החלה לסדר את מחשבותיה בראשה. פתאום עלו בראשה הספרים שבעלה הביא הביתה זה לא מכבר. היו אלה ספרים עבי כרס בשפה הגרמנית שאותם שאל ממושבת הטמפלרים. בספרים אלה היה יהודה מעיין כל הערב, ממעט לדבר עימה על יומו בישיבה וממעט לשאול על יומה של הדסה בעבודתה.

הדסה אזרה אומץ וקמה מהמיטה נחושה. מחליטה לרדת לעומק העניין אחת ולתמיד. נגבה היא את דמעותיה וחשה מהר אל בין החומות – אל הישיבה של בעלה. משהגיעה על סף דלתו של ראש הישיבה, סידרה את עצמה מעט ודפקה בדלת. ראש הישיבה הנכבד הכיר את הדסה ומיד נפלו פניו כמתבייש, מזמין אותה בידו להיכנס. לא היתה היא צריכה לומר דבר, הרב הבין את הכול. החל לספר לה על הבחור יהודה: "חבל... חבל... פתח בצער. דווקא יכול היה להיות תלמיד חכם גדול אם לא היה מתחיל עם ספרי התרבות הגרמנית וענייני השדים..."

הדסה, שכבר הבינה כי לא יצא כלום אם תתלונן בפניו למה היא האחרונה לדעת את כל זה, רק ביקשה לדעת עוד. והרב המשיך: "הכול התחיל כשיהודה החליט להתל בחבריו שלחצו עליו לעיין בתלמודו אותו החל לזנוח. לילה אחד משך את חבריו אל טחנת הקמח שלכם, מבעוד מועד הוא פיזר את אבק הקמח וסימן בו עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, שנדמו לחבריו באווירה של לילה בטחנת הקמח החשוכה – כרגלי שדים רחמנא לצלן. יהודה התפאר שבכוחו להתגבר על השדים השורצים בטחנה ועורכים בה הילולות בלילות – וביניהם, לא עלינו, סמאל וחבריו. לדבריו, היו שם גם שדות חצופות רוכבות על סוסים וצועקות בקול גדול..."

הוא סיפר עוד כי עבר להתגורר בטחנת הקמח מסיבות ביטחוניות כביכול, ותפקידו לצאת לדהרה עם סוסו סביב חומות העיר העתיקה. "אחחח..." נאנח הרב, "ניסינו הכול, אפילו כמה מכות הגונות שהכניסו לו מיספר בחורים מה'כולל' לא עזרו. אחר כך, עוד הלך עם חבורת משכילים שהשמועה אמרה כי הם מה'בונים החופשיים' ימח שמם, המנסים לקעקע ולהרוס את חומות דתנו."

הרב המשיך עוד, אך הדסה כבר לא שמעה אותו, ראשה קדח – מה לעשות הלאה. היא חזרה לבית הופכת במחשבותיה איך לנהוג.

בערב, משהגיע יהודה לביתו, עקב בטנו המקרקרת, חיכו לו בני משפחתה של הדסה וצעקותיהם נשמעו למרחוק – "שייגעץ! טריפע! משומד! צריך להלקותך בפומבי בחצר 'החורבה' ולבזותך על מה שעשית לאלמנה המסכנה."

הדסה עמדה בצד, דמעות בעיניה, אך היא לא באה לעזרתו. דרשו הם ממנו לתת גט מיד. הגט אכן ניתן, אך, לצערה הרב, הדסה כבר היתה הרה, ומשנולד מנחם-שלמה, על שם סבו הצדיק של יהודה ראב, יהודה כבר עקר למושבה החדשה פתח תקווה.

הדסה גידלה את בנה מוך יראת שמיים גדולה ושכרה לו מלמדים שילמדוהו תורה. הללו שיבחו את הילד וייעדו אותו לגדולות. הדסה מצאה לרגע נחמה. משגדל הנער, גילה בעורקיו את דמו התוסס והלוהט של אביו ולמרות שכבר היה לו שידוך ראוי החל לשוטט בשדות  ולעשות כאוות נפשו. יש שראו אותו אף מסתובב חופשי בין מסגדי הר הבית. אנשים התלוננו בפני הדסה והיא מתוך ייאוש החליטה לשלוח אותו אל פתח תקווה – אולי לאביו תהיה שליטה עליו, כמובן אחרי שתיאמה עם אנשים נכבדי ויראי שמיים מהמושבה כי ישגיחו על חינוכו של הילד.

עד מהרה, מה שחששה ממנו מכול קרה, והגיעו שמועות לירושלים כי פאותיו של הילד קוצצו, שהוא מסתובב יחף ורועה בקר. הדסה הכאובה חיפשה תשובה ובצר לה החליטה לצאת לבדה לפתח תקווה ובאמתחתה תחבולה: היא התחפשה לרועה ערבייה וירדה אל באר המים ליד הכפר עיג'ה, הסמוך לפתח תקווה. ימים אחדים ישבה שם וחיכתה לבנה. ומשהגיע הנער אל הבאר עם הבקר גילתה את עצמה בפניו, הנער הולבש במהירות בבגדי נערה ערבייה שהוכנו מבעוד מועד, והשניים עלו לירושלים מחופשים.

לא ידוע מה בדיוק אמרה הדסה לבנה ואיך שכנעה אותו לחזור, אולי היתה זו מסירות הנפש שלה, או אולי קול פנימי עמוק שקרא לנער לשוב לכור מחצבתו. על כל מקרה הנער שב וגדל בתורה עד שנהיה לראש ישיבה. חלקה של הדסה בעולם הבא היה עתה מובטח על ידי בנה – ר' מנחם, אשר תורתו כבר הלכה לפניו בכל קצות העיר.

אהוד בן עזר: הסיפור המפוקפק הזה, בעל מוסר ההשכל הדתי המבחין בין "טוב" [הדסה] ל"רע" [יהודה], הכתוב בסגנון עילג של חובק אשפתות עצל שאינו יודע לכתוב עברית טובה – מיוסד כולו על קורות חיי סבי יהודה ראב בן עזר, שכתובים בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", וכן בספר של נכדו יצחק ראב "עלה ברוח" ובספריי ובמחקריי שלי, כמו המהדורה החדשה של "התלם הראשון", "פרשים על הירקון" ו"ימים של לענה ודבש".

כך למשל, הסיפור על השדים הוא סיפור דימיוני שלי, שמבוסס על משפטים אחדים בזיכרונות סבי, שאותם פיתחתי בצורה ספרותית ב"פרשים על הירקון" – ואילו הכותב הפתי קיבל משם את הסיפור כעובדה היסטורית לפרטיה!

 מה שהכותב אבישי דגן עשה כאן, בעיתון החרד"לי, כנראה של המתנחלים, הוא לצייר את דמותו של סבי יהודה ראב בצורה פוגעת ומלכלכת, כאשר כל התוספות, כמו למשל השינה בצהרי יום, המציירת את יהודה כעצל – הן מפרי דמיונו השואף לטנף את דמותו – וככה השתיל אינטרפרטאציה חרדית על סיפורו של העולה החדש יהודה ראב הצעיר, שדווקא לא הסכים לחיי למדנות טפיליים ועצלניים בישיבה הבטלנית שכפו עליו בירושלים – אלא נאבק להשתחרר מחיי נישואיו ומאשתו, שרצתה אמנם בתום-לב לעשות ממנו תלמיד חכם – ולהצטרף למייסדי פתח-תקווה ובהם אביו אליעזר ראב, שעימם היה בקשר מלכתחילה, ובמושבה אכן נעשה איכר וחרש בה את התלם הראשון בשלהי 1878.

מה שאירע כאן לדמותו של יהודה ראב הוא פשוט מעשה נבלה, גנוב ממקורות ומקורות משפחתנו אך נוספו עליו שקרים למכביר מתוך הטייה חרדית ואנטי ציונית. אלמלא הייתי חתום על שירותיה של הסוכנות למידע תקשורתי "יפעת", לא היה מגיע כלל לידיעתי כתב הפלסתר המתועב הזה. מדובר בזיוף היסטורי של מעשים שאירעו לפני כ-134 שנים בירושלים!

אבל קורת רוח מסויימת נגרמה לי בכל זאת – והיא להיווכח ששובבותו המרדנית ורוחו המשכילה ושואפת ההתיישבות החקלאית של סבי החלוץ – עדיין מעוררת עליו כעס בחוגים דתיים, חרד"ליים וחרדיים – שנותר בהם כנראה גם כיום יסוד מטומטם ואנטי-התיישבותי ואנטי-"ציוני" שהיה בהם כבר אז!

* * *

אהוד בן עזר

1. הנישואים עם הדסה

שני פרקים מתוך הספר "פרשים על הירקון" על חיי יהודה ראב בן עזר

הדסה היתה צעירה יפת-תואר ועצמאית. היא לא היתה זקוקה, כשאר בנות-ירושלים, לקצבת החלוקה ולנדבות של ה"כוללים". היא עמדה ברשות-עצמה, ידעה להתמקח עם הפלאחים אשר הביאו חיטה לטחינה, וחלק ממנה מכרו בעזרתה, והשגיחה ביד רמה על עבודת הטחינה שנעשתה באמצעות סוסים ההולכים סחור-סחור ומסובבים את אבן-הריחיים.

ביום נישואיו הלבישו את יהודה אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטן עשוי משי דמשקאי משובח, חגורת משי משובצת – ולראשו עטרו שטריימל, מצנפת שׂיער. כל קרוביו מכריו חשבו שהנה-הנה רתמו בעול את הבחור-הפרא, ועתה יהיה יהודי הולך בתלם, כמו כולם.

לכך קיוותה גם הדסה – שיהודה ייעשה לתלמיד-חכם, לרב, ואילו היא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו. היו לה חלומות, והיתה גם מעשית מאוד. היא היתה מוכנה להקריב הרבה עבורו, בתנאי שיילך בתלם שהיא, ורוב יהודי ירושלים, ראוהו מקובל ומכובד – להיות בחור-ישיבה, ובעתיד – רב וגדול בתורה.

תחילה, כאשר החליט יהודה לעזוב את עבודתו בבנק של ברגמן, שמחה גם הדסה. היא חשבה שבזכות התורה שילמד – תזכה מעתה גם היא בחלקה בעולם הבא. אך לא כך קרה. יהודה לא הסתגל – לא לבגדים, לא ללימודי הקודש אצל דודו הדיין, בנימין שטמפפר, אבי יהושע – ולא לתקוות שתלתה בו הדסה. דווקא לאחר שנראה, כלפי חוץ – שהבחור נעשה כאחד מאברכי "כולל אונגארן" – באו המרד וההיאבקות האמיתית.

מדי בוקר היה יהודה יוצא את הבית לאחר תפילה חטופה. תחילה חשבה הדסה שמגמת פניו לבית-מדרש – אך לא, הוא היה הולך לספרייה הגדולה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, יושב שם, מעשן מקטרתו וקורא ספרים ממיטב הסופרים הקלאסיים, מאלה שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים ממולדתם; או היה הולך לביתו של פרומקין, עורך העיתון העברי "חבצלת", שריכז סביבו את חבורת המשכילים היהודים בירושלים. יהודה התיידד עם העורך, קרא אצלו עיתונים עבריים שהתקבלו מחוץ-לארץ, וכשהיתה מתאספת שם החבורה – היו שומעים לעיתים נגינה בכינור, מעשנים, משחקים בשחמט או לומדים תנ"ך בצוותא. הם למדו תנ"ך לא כדרך אברכי הישיבות, שחיפשו בספר הספרים רק את מקור ההלכה והתפילות, אלא כדרך אנשים משכילים שרואים בתנ"ך את הספר הלאומי וההיסטורי של העם החוזר לארצו הישנה-נחדשה.

ולא רק זאת. עבודת השדה משכה את יהודה ושריריו ביקשו לעצמם פורקן. לעיתים היה לוקח סוס מן הטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר איתו בחוצות העיר, כאחד מן ה"שבאב" המקומיים; או שהיה יורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלחים ומפליאו בתלמיו העמוקים והתואמים, שמתפרשים לפי תוואי חלקות הקרקע, בין מדרגות הסלעים. לעת ערב היה יהודה חוזר ברכיבה לביתו, שזוף-שמש וספוג הרוחות הצוננות והצלולות של הרי ירושלים ושדותיה, וכל-כולו תוסס ועורג לחיים ההם, הגדולים והרחבים, שהיה רגיל להם בהונגריה.

הדסה כבר היתה בהריון אך יחסיו עימה התערערו. תחילה מצא בה פורקן לאון-נעוריו והיה מתרפק עליה בלילות ומלטף את גופה, והיא, שכבר היתה מקודם אשת-איש, הדריכה אותו בסתריה והיה מאושרת בו. אך היא התעקשה לראות בו תלמיד-חכם ולפרנסו; התנגדה לכך שיעזור לה בעבודת הטחנה ולא רצתה לשמוע על חלומו לעזוב בבוא היום את ירושלים וללכת לעבוד את האדמה במושבה החדשה שתקום.

כאשר המשיך יהודה להסתובב חופשי, כרצונו, ואף החל להביא הביתה ספרי-קריאה גרמניים שהחליף בספריית הטמפלרים ברפאים – הגיע המצב עד משבר. הדסה, שהיתה אישה מסורה אך גם בעלת-אופי, גייסה לעזרתה את קרובי-משפחתה ששידכוה ליהודה – ותבעה מהם בתוקף להכריחו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם איימה על יהודה שתזרוק את ספריו הגרמניים החוצה!

יהודה, שנלחץ על-ידי קרוביו ואשתו, מצא דרך לתעתע ולהתל בהם, כדי להשתחרר מאורח-החיים שכפו עליו. באורח מוזר החלו להיראות מדי בוקר עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, כרגלי שדים, על פני האבק הלבן של הקמח, המכסה תמיד את רצפת הטחנה. יהודה רמז שיש בכוחו להתגבר על השדים והרוחות ששורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולה בלילות. ואכן, הכול היו רואים, מדי בוקר, את הסוסים עייפים ושטופי-זיעה, אף שהיו קשורים באפסריהם אל אבוסיהם כפי שקשרום בתחילת הערב – וזה סימן ברור לכך שסמאל ויתר השדים, כמו בִּילִיד בן הנֹאד, השתעשעו בהם והריצו אותם כל הלילה. ואולי היו אלה לילית ונעמה, הַשֵּׁדות החצופות, שרכבו עליהם ערומות עד אשר מפיות הסוסים ניתז הקצף וכל גופם נרעד? – – –

יהודה עצמו החל ללון לעיתים בטחנת-הקמח, בלילות, ולא רק שלא ניזוק כלל מן השדים – אלא שהוא היה זה שיוצא מדי פעם לדהרת-חצות על גבי סוס זה או אחר, סביב-סביב לחומת העיר, וגורם להם הזעה יתירה.

התעלולים האלה הוציאו לו עד מהרה שם של פורץ גדר ומחלל שם-שמיים.

ערב אחד התפרצו ירושלמים מאנשי ה"כולל", מקלות בידיהם, לבית שבו ישבה חבורת המשכילים, מבני-חוגו של פרומקין, וביקשו להרביץ להם מכות נאמנות כדי שיפסיקו להיפגש. שמועות מבהילות הילכו מפה לאוזן על החבורה – שהם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה ומקימים ארגון סתר, "הבונים החופשים", שמטרתו להרוס את חומות היהדות עד היסוד ולעשות את כל בני-ישראל חופשיים בדיעותיהם.

יהודה וחבריו התגוננו כאיש אחד נגד המתנפלים, ויכלו להם. יהודה אף צעק לעברו אל מנהיגם, שעמד בראש המרביצים:

"יום יבוא – ואתם עוד תתגעגעו ל'עוכרי ישראל' שכמונו!"

"אתה שֵׁייגֶעץ! פסול! טרֵפה!" חירף אותו הלה. "צריך להלקות אותך ברבים בחצר בית-הכנסת 'החורבה' ולבזותך – בגלל מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה! טפו!"

מאוחר יותר באותו ערב חזר יהודה, נרגז וסוער, לביתו. הוא קיווה שאולי הפעם יוכיח לאשתו עד כמה טועים הירושלמים האלה, הסבורים שאפשר לכוון את חייו במכות. אך כאן חיכו לו בני-משפחתה של הדסה, ששמע התיגרה כבר הגיע לאוזניהם, והם החליטו ללמד אותו לקח ולהחזירו למוטב. יהודה נתקל במקהלה של צעקות, חרפות ואיומים. בצד עמדה אשתו ההרה, בוכייה – אך לא באה לעזרו. שעתה היתה כדעת המגנים אותו.

אחד כנגד רבים, נלחץ יהודה אל הקיר ולא ידע כיצד ייחלץ מהם. האם יעזו להכותו? – בתושייה, שמולידהּ הייאוש, ניגש לחלון הקרוב ואיים על באי-הבית.

"אם לא תרפו ממני – מיד אפתח את החלון וכל השדים ורוחות-הטומאה, אשר בהשבעתם אני מומחה בתור חבר בכת הסודית של 'הבונים החופשים' – ייכנסו פנימה וייאחזו בשערותיכם! – וואאוו...!!!"

פרצה בהלה.

האיום פעל את פעולתו. הקרובים הירפו מיהודה והסתלקו, אך לאחר ימים מעטים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאשתו – ומצידם הוא יכול ללכת אחר-כך לכל הרוחות יחד עם חבריו המופקרים – אלה הנגועים בהשכלה ובכפירה ועוסקים כמובן בשדים! – ואלה הדוחקים את הקץ ומבקשים לבנות כפרים עבריים ולהושיב בהם עובדי-אדמה צעירים!

לא עברו ימים רבים ויהודה התגרש מהדסה בעודה הרה לו, [אך לימים התברר לי שכאשר יהודה עזב את הדסה, הוא טרם ידע שהיא בהריון ממנו. – אב"ע], וכשנולד בנו-בכורו, מנחם-שלמה, כבר היה רחוק וזר לה. יהודה היה עתה כבן תשע-עשרה, ועבר לגור תקופת-זמן בשכונה החדשה מאה שערים. הזמינו אותו לשם המתיישבים הראשונים, בהם גם בן-דודתו יהושע שטמפפר, שסבלו בלילות מהתפרצויות של גנבים ושודדים ערביים שבאו מן הכפרים הסמוכים.

עם יהושע היה יהודה מטייל לסביבות השילוח, קבר רחל והר הזיתים, וכל אותן שעות היו מחשבותיהם ושיחותיהם של השניים מתרחקות שוב ושוב אצל מעבר לחומות ירושלים, אל חיי הכפר שעתיד להיווסד על הקרקע שיקנה ר' דוד מאיר גוטמן.

2. החטיפה

עם בנו מנחם-שלמה, שגדל בירושלים, לא היו ליהודה קשרים רבים. הדסה, שלא זכתה לפרנס את בעלה-לשעבר כדי שיעסוק בתורה, קיוותה כי תוכל להגשים את חלומה בבנה מנחם-שלמה, שהיה בעל תפישה טובה ושכל חריף. ואולם משהו מדמו התוסס של אביו זרם בעורקיו של הילד, ואף הוא נמשך אל השמש ואל הרוח, אל המרחבים, ולא היה גבול לשובבותו. פעם נמלט ממנה והסתובב חופשי בין המסגדים הגדולים שבהר-הבית.

באו אל הדסה בני-משפחה ושכנים בירושלים והתלוננו בפניה על רוח ההפקרות של בנה. הם אמרו לה:

"ילד צריך שוֹט של אב. יילך לאביו ויתחנך אצלו. יותר טוב שיגדל אצל אביו בכפר, מאשר יגדל פרא-אדם בירושלים."

"אילו רצה יוּדה עצמו ללמוד תורה ולחנך את בניו לתורה, לא היה עוזב אותי." ענתה. "ואיך אוכל עתה למסור לידיו את הילד?"

אולם כאשר ראתה כי בנּה-יחידהּ מוסיף לשוטט בשדות, גברה חרדתה לבריאותו ולשלומו והיא נאלצה לשמוע לעצת קרוביה ושכניה בירושלים, שכּתבו ליהודה וקיבלו הסכמתו לגדל את בנו במושבה. הדסה לא ניאותה לשלוח את השובב אל אביו – בטרם הבטיחו לה כמה מאנשי פתח-תקווה, יוצאי ירושלים, מכובדים ויראי-שמיים – כי ישגיחו היטב על הילד. וגם אז לא נרגעה עד שמצאה מלמד ירושלמי מעולה ושלחה אותו יחד עם הילד לפתח-תקווה, שילַמדוֹ שם תורה. והיא לקחה על עצמה את משׂכּוּרתו של המלמד במושבה ואת פרנסת בני-ביתו שנשארו בירושלים.

אבל הדבר שחששה ופחדה ממנו – אכן קרה עד מהרה. לא עברו ימים רבים מאז שלחה את מנחם-שלמה אל אביו, והנה חזר מהמושבה בבהלה המלמד, שנשלח עם הילד, והודיע לה:

"אישה! לכי ותראי מה עשה יוּדה מבנם! בקרוב לא יֵדע הילד לומר תפילת 'אשרי' כהלכה! הלבישו אותו שם תרבוש אדום, קצצו את פיאותיו, ועשו אותו כאחד הנערים הבידואים – הולך יחף ורועה את הצאן והבקר! והדבר הכי נורא – הילד נהנה מזה ואינו רוצה להמשיך ללמוד אצלי! ועוד יותר נורא מכּך – לאבא שלו לא איכפּת כלל שאינו לומד תורה! יודה אומר שעבודת האדמה והמרעה חשובים יותר!"

מיד עזבה האם את כל מסחרה והלכה לרבני העיר ולקרובי-משפחתה לבקש עצה איך להציל את בנה-יחידה משמד. אך הללו לא מצאו עצה לתת לה, כיוון שמנחם-שלמה כבר בחזקת נער, ואין להוציאו מרשות אביו ללא הסכמתו של יהודה.

מה עשתה?

השאירה את אחד הפועלים הנאמנים עליה, לשמור על טחנת-הקמח ועל הסוסים, המניעים את אבן-הריחיים. הפקידה את בִּתהּ בידי שכנים, שידאגו להאכילהּ ולהשקותה בהֶעדֵרהּ, לבשה בגדים של ערבייה וירדה לכפר פֶגֶּ'ה, הסמוך למושבה, שאליו היו באים לעיתים גם רועי העדרים של פתח-תקווה, להשקות את עדריהם מהבאר. היא ישבה בכפר הזה כמה וכמה שבועות, כדי ללמוד את דרכי הרועים. ימים ולילות ישבה קרוב לבאר וארבה, אולי יבוא גם בנה-יחידהּ, עם הרועים, אחרי עדרו להשקותו?

יום אחד ראתה אותו קָרֵב ובא אחרי העדר – מקל גדול בידו, שזוף-פנים ושחור, קצוץ פיאות ולבוש כאחד הרועים, חליל עשוי קנה בידו והוא מצפצף ומשמיע קולות פעייה לצאן ולבקר, כדי לנהלם, ככל הרועים המנוסים.

היא חיכתה לשעה שבּהּ יִגש גם הוא אל פי הבאר, לשאוב מים ולהערות את הדלי, פעם אחר פעם, אל השוקת. וכאשר ירד הערב, ושאר הרועים החלו לפנות איש לעדרו, להזעיקו ולכנסו כדי שלא יתפזר בחשיכה, מיהרה וחטפה את בנהּ והרחיקה אותו מן הבאר, גילתה עצמה לפניו, הלבישה אף אותו בגדים של נערה ערבייה, שהיו מוכנים לכך בתרמילה. הניחה את סנדליו על פי הבאר, ויצא איתו בדרכים עקלקלות, דרך גיאיות ובקעות, מן השפלה אל הרי ירושלים.

כאשר חזר העדר בערב ההוא למושבה, והנער מנחם-שלמה איננו איתו – קמה מהומה גדולה וכל המושבה רעשה. יהודה איחר לחזור אותו יום מיפו, אך אנשי פתח-תקווה לא התמהמהו ויצאו מיד לחפש את בנו בוואדיות, אולי טרפו אותו חיות רעות בדרכו למושבה? אולי הרגו אותו שודדים בדרך?

המחפשים הגיעו בדרכם לכפר פג'ה, שאליו הולכים לעיתים הרועים להשקות את עדריהם, והנה – למרבה חרדתם גילו שם, על פי הבאר, את סנדליו של מנחם-שלמה, ואותו עצמו לא מצאו!

נחרדו מאוד כל אלה מאנשי המושבה, שערבו להדסה על כך שלא יאונה כל רע למנחם-שלמה אם יותן לחינוך בידי אביו – ומיהרו להזעיק את יהודה, שחזר בינתיים מיפו. מיהר יהודה לבאר שבכפר פג'ה, וביקש מישהו שיֵרד לתוך הבאר לבדוק – אולי נפל הילד וטבע במימיה? –כאשר לא נמצא מתנדב לרדת לתוך הבאר, ירד יהודה בעצמו. שילשל חבל עם פנס דולק בקצהו, להאיר את חשכת חללהּ, ושעה ארוכה שהה במימיה ומישש כל פינה – אך לא מצא דבר.

כאשר עלה מן הבאר, החל לחקור לדרוש את פי ערביי הכפר, והגיע גם אל ידידו-משכבר, השיח' של פג'ה. זה השיח' שאירח את אבו-יוסף. זה השיח' שגילה ליהודה את סיפור הרצח וההתאבדות בבאר הנטושה. השיח' גילה עתה ליהודה כי אכן ראו בכפר, זה ימים אחדים, אישה ערבייה זרה, שלא מבני-הכפר, אשר ישבה בקירבם ושאלה וחקרה כל איש על רועי העדרים של פתח-תקווה ובייחוד על עדרו של חוַּאג'ה יודה, ועל בנו הנער הרועה את צאנו ובקרו.

אותה שעה ידע יהודה כי היעלמו של מנחם-שלמה – מעשה-ידי אימו הוא. תחילה ביקש לעלות מיד על סוסתו ולדהור ולהשיג אותם בדרכם. אך במחשבה שנייה החליט שלא לעשות כך. ראשית, מוטב שלא לתת לאנשים חומר לרכילות. ושנית, הוא הכיר היטב את בקיאותה של הדסה, שמוּכּרות לה כל הדרכים המובילות לירושלים, וגם זכר את שליטתה בשפה הערבית, שהיתה שגורה בפיה כאחת מבנות-ערב – ולכן היפנה את סוסתו וחזר למושבה, כשהוא שקוע במחשבות רבות.

לאה חיכתה בדאגה רבה בפתח ביתם. בחדר ישן התינוק החדש, ברוך. ציפורה, בעיניים פקוחות, ליוותה את דאגתה של אימהּ. בא אח חדש, בוגר ממנה, עליז ושובב – והוא נעלם לפתע. מדוע?

"נו?" שאלה לאה כאשר הופיע יהודה. "מה אתה מחייך?"

"אל תדאגי. הם בדרך לירושלים."

"אמרתי לך! לא היית צריך להעליב את המלמד ששלחה הדסה. ולא היית צריך להרשות למנחם-שלמה להיות רועה!"

"אבל ראית איך נהנה כאן, אצלנו – עם ציפורה, והתינוק! יכול היה להיעשות חקלאי מצויין!"

"הוא לא שייך לך, יודה, אלא לאימו. אני מבינה אותה ויודעת – היא לא תנוח ולא תשקוט עד שלא ייעשה לתלמיד-חכם, ולרב בישראל!"

למחרת היום עלה יהודה ברכיבה לירושלים, לראות אם הגיעו בשלום. שתי יממות כיתתו הדסה ובנה רגליהם בשבילי-רועים, בין ההרים, ולנו בכפרים ערביים, עד שהגיעו לירושלים. הם לא השגיחו, בבואם, בדמות פרש המלווה אותם ממרחק. זה היה יהודה. בראותו את שתי הערביות שבות ללא פגע לטחנתה של הדסה, חייך לעצמו, היפנה את סוסו ורכב – תחילה לבקר את בית אביו לאזאר ובית הורי אשתו, ואחר חזרה לפתח-תקווה.

[אהוד: סיפור החטיפה לא נשמר ולא נזכר במשפחתו של יהודה ראב בפתח תקווה ובספר זיכרונותיו "התלם הראשון", ומי שגילה ושימר אותו היה נכדו, הסופר יצחק ראב, בן בנו מנחם-שלמה מאשתו הראשונה הדסה בירושלים. בן-דודי זה, יצחק, שילב את הסיפור ברומאן האוטוביוגראפי שלו "עלה ברוח", המתאר בין השאר את קורות הדסה ובנה מנחם-שלמה בירושלים, והוא הירשה לי בשעתו להשתמש בסיפור החטיפה גם בספריי שלי העוסקים בתולדות המשפחה, וכך אמנם עשיתי].

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק ט"ז.

עם בריליאנט וצבעוני באוהלי-ערב

יום אחד, לפני מלחמת העולם הראשונה, יצאנו, שלושה "בצלאלים", לימים אחדים לצייר בסביבות ירושלים. לקחנו איתנו בדים, צבעים, כד-מים – והלכנו לצייר את ארץ התנ"ך.

הגבוה בינינו היה בריליאנט, צעיר מרוסיה הלבנה, בעל חיוך סלאבי, צמחוני, דובר-אמת, תלמיד נלהב של תורת טולסטוי שחילק אדמותיו בין האיכרים, שאף לחזור אל הטבע ושלל כל אלימות ושלטון. בריליאנט דיבר רק רוסית, והיה משתדל לשכנע אותנו ללכת בעקבותיו. וכשלא הבינו אותו היה מחרף בבריטון החזק שלו ברוסית, במילות הקטנה, כשהוא מצרף לדבריו חיוך טוב-לב ומאיר-עיניים.

למשל: "אשבור לך את הראשצ'יק שלך."

או – "אתן לך בקיבונת הקטנה שלך..."

כבר בבואו מרוסיה היה לבריליאנט ידע רב בציור. הוא הפליא לצייר. הוא נכנס ל"בצלאל" כדי להתמזג עם האוריינטאליות, אשר רצה לעמוד על טעמה. הוא הראה סקרנות מיוחדת במינה כלפי התימנים, שעבדו ב"בצלאל" בצורפות ובאריגת שטיחים. ולמרות שלא היתה לו שפה משותפת איתם, כי העברית לא היתה שגורה בפיו, הוא הבין שרגלו דורכת על סף יהדות שהיתה זרה לו ושלא באה לידי ביטוי אצל האמנים היהודים של אותה תקופה שציירו יהודים, כמו ישראלס, הירשנברג ולוויתן, וכן ליליין. אגב, ליליין נראה אז בעינינו לא יסודי. הקהל של פרחי-הציירים היה חטטני מאוד, ולא מצא סיפוק בסגנונו של ליליין.

בריליאנט הדגיש את עליונותו התרבותית, והדבר בא לידי ביטוי בהתנהגותו כלפינו, שהיינו צעירים ממנו וצרי תרבות לעומתו. הוא היה נוהג לדבר איתנו בקול שׂררה, ולתבוע מָרוּת.

בוקר אחד הוא הופיע לבית-הספר עם חיוך משונה, והודיע לנו שכּל הלילה לא ישן, אלא חשב הרבה על טולסטוי, והחליט שמהיום והלאה ישתדל להתנהג אחרת, ביתר הבנה לזולת, וכדי שיזכור זאת בכל שעות היום והלילה, החליט להיות צמחוני. מאותו יום הוא נתגלה בפנינו בבת-אחת כאדם חדש. טולסטואי. היה נושא עימו תמיד את התנ"ך, ובהברה רוסית משתדל לקראו בעברית:

"בראשית ז'נאצת (זאת אומרת) ברא אלוהים את השמיים..."

או –

"אִי ווֹט סקַאזַרל... והנה אמר אדֹנָי..."

חיוכו נעשה רך. הוא נעשה אדם נוח.

גם צבעיו בתמונותיו השתנו והוא ניסה להשיג דברים אשר קודם לא חשב עליהם. פחות ריאליות ויותר ראייה לאופייני שיש במראות האוריינטאליים.

אחת ההתבטאויות העיקריות שלו לשינוי מנהגיו בחיי יום-יום, היתה בכך שמאותו בוקר קיבל על עצמו את הטיפול במטבח המשותף לנו, בבניין קטן ליד בית-הספר. הדבר התבטא בבישול מרק בסיר גדול, וחלוקת הלחם לרבעים – זה כל האוכל שהיה. אנחנו גרנו בחדרים והמטבח היה משותף. היינו אוכלים בבית-הספר. חיינו חמישה-שישה בחורים בחדר אחד. והיה לנו תמיד שמח, תמיד טוב. ואם היינו רעבים – אף פעם לא חשבנו שזו חרפה להיות רעב, להיפך – הרעב המשותף יצר ידידות משותפת. כל דבר היה שייך לכל אחד. אותו זוג נעליים שימש לכל מי שרגלו מתאימה לנעל. דתיים לא היו בינינו, אבל לא אחד בלבד היה מחזיק בכיס מעילו תרגום מספר התנ"ך – לשפתו.

בריליאנט, שניסה, כאמור, לקרוא את התנ"ך לא ברוסית אלא בעברית, שהיתה קשה לו, ניסה להסתייע בי, שהייתי, נוסף לצבעוני, ה"העברי" שבין התלמידים. תמיד ידעתי שלפניי עומד אדם שמרחיק לראות ולהבין, וכיבדתיו בכל ליבי.

השני בחבורה נקרא צבעוני, צייר בחסד עליון, כחוש ואוורירי, בן חזן מליטא. ולכן מדבר ב"סין" במקום "שׁין", ואומר "סירים" במקום "שירים". הוא ידע לשיר בקול טנור יפה, הרבה "סירים" רוסיים ששכח את מילותיהם. וכולם נשמעו בפיו כצירוף ארוך של "אוי-אוי-אוי," ברוח של חזנות.

הוא היה ג'ינג'י, מגודל בלורית, קורא ספרות ותיק, בעל השקפות אידיאליסטיות על החיים. תמיד הרגשתי עולם רחב-ידיים כשהוא היה מדבר, שר, או מרחיב ידיים מתוך רצון להביע את עצמו כשאינו מוצא מילים. הידע הספרותי שלו היה גדול מאוד. וכל שקראתי מן הספרות העולמית, ברוסית – היה כעין תשובה לראיית עולם ולוויכוח מתמיד בין צבעוני לביני. גם כיום, כשאני מחזיק עט ביד, אני מרגיש את יישותו, לא כאיש אידיאות תיאורטיות על החיים, כי אם כאדם שעימו אני ממשיך ויכוח בלתי פוסק שהתחיל מימי נעוריי עד שהתבגרנו.

לאחר שנים, שעה שהתחלתי לכתוב לילדים, הייתי מפנה את עצמי ומנסה לשער מה דעתו של צבעוני על מה שכתבתי – וכתבתי גם את שכאילו היתה תגובתו של צבעוני. לפליאתי מצאתי בקוראיי הצעירים הבנה מלאה ל"טריק" ספרותי זה, לפניות אלה שלי לחבר שאיננו, ושאינו קשור לסיפור המסופר. ולי זה נתן תחושה של שיחרור.

והשלישי בחבורה הייתי אני, היחיד שידע לדבר איך-שהוא ערבית. והדבר שאיחד אותנו היה הנוף. האהבה והגעגועים לנוף המזרחי, המכיל בתוכו את סיפורי התנ"ך שאהבנו. היתה זו בעינינו שליחות לצאת לצייר את הנוף.

יצאנו לבין ההרים – ובריליאנט פקח את עיניו, היסב ראשו לכל עבר – ויצא מכליו. הוא היה כמו ביצה מתבשלת במים רותחים, שבעלת-הבית שכחה להורידה מן האש. הביצה קופצת, שוקעת, נעה ימינה ושמאלה, ואין לה מנוח.

"איזה יופי! והשבילצ'יק הזה נפלא!" קרא בקול רם.

הוא עטף סביב ראשו מגבת, כדי להיות דומה לדמות מזרחית, צעד צעדים גדולים, הניף זרועותיו, הלך לפנינו ושר במלוא הגרון:

"ווֹלגה ווֹלגה מאט רודנאַיה!" – ווֹלגה, ווֹלגה, את ארץ-מולדתי!

צבעוני הלך לידו, נתון בתוך עצמו, מביט סביבו, כאילו מציץ מתוך סדק, ושר משהו לעצמו. משהו, שכּל מילותיו היו אוי-אוי-אוי, אך המנגינה היתה מתוך תפילת ימים נוראים.

לאחר שעתיים הגענו לכפר ערבי. קרבנו למלא את הכד מים מבאר בעלת שוקת נוזלת, עיזים שחורות ובוץ. נשים ערביות ענודות תכשיטים, שׂהרונים וצמידים, שאבו מים ומילאו כדים גדולים ושחורים.

פתאום חדל בריליאנט לשיר. הוא ראה ערבייה צעירה ותמירה מתכוננת להציב כד-מים על ראשה. בבת-צחוק נדיבה מיהר הטולסטואי לעזור לה. הערבייה הרימה קול צעקה, וכיסתה את פניה בשולי שמלתה, וכל צמידיה צלצלו כמו פעמון לפני הרמת המסך.

מיד עטו עלינו כמה ערבים. בריליאנט קידם עצמו למולם בצעדים רחבים, וברוסית רהוטה, מתובלת חיוכים ובתוספת תנועות-הסברה בין-לאומיות, ניסה להרגיע אותם. מאחר שלא הצליח לשכנע אותם בתום ליבו, תפס בכתפי, שהייתי נמוך ממנו בהרבה, והציב אותי לפניהם:

"דבר, דבר, נחום!"

הערבית שבפי לא הצליחה להרגיע אותם. אז הראה בריליאנט הטוב על כיסו הימני, שבלט ממכנסיו, ואמר:

"ביבליה!"

 בכיס מכנסיו היה תמיד ספר תנ"ך קטן ברוסית.

כוונתו היתה הפעם להסביר לערבים, כי גם בתנ"ך יש סיפור על גבר העוזר לנערה ליד הבאר.

אז קרב ערבי אחד, בעל-שפם, ושאל בקול מעשי:

"ומה יש לחווג'ה (לאדון) בכיס השני?"

בריליאנט הוציא מצלמה קטנה, הראה אותה לערבים, ואמר ברוסית:

"זה הכול, גוזלצ'יק שלי."

לאחר שהערבי נוכח לדעת כי אין לבריליאנט אקדח, כפי שחשש קודם, קרץ בעל-השפם בעין מבינה והִזקיף בנחת את שפמו הימני. ונעלמו. ודווקא עתה, כשבאה ההרגעה, בה ראה בריליאנט אות ומופת להשפעת סיפורי הביבליה על אנשי כפר פשוטים, נכנסה בליבי דאגה לגורלנו.

קנינו פיתות אצל האופה. בריליאנט היה עליז כתינוק ושיכור מקסם המזרח. הוא לקח את הפיתות וטמן אותן במגבת שעל ראשו. הניע מותניים, כאילו נשא על ראשו כד מים כבד, ואנחנו צעדנו אחריו.

אך עברנו גבעה ראשונה, אני רואה כי בדרך עומדת מולנו חבורה של ערבים, תריסר במיספר, עומדים דום, כאילו רצו להצטלם. כשהתקרבנו אליהם התחלקו לשתי קבוצות, ואילו האחד, שנשאר באמצע, התקדם אלינו, ועוד מרחוק התחיל לדבר אלינו בהתנעת ידיים והרמת גבות עיניים, כדי שנסיח דעתנו מאלה שהתפלגו בינתיים והתחילו להקיף אותנו. עוד הוא מדבר – מצאנו עצמנו מוקפים על-ידי הערבים. פתאום שמענו קול גניחה – ובריליאנט חביבנו נפל לאחוריו, פשוט-ידיים ורגליים, ופניו מכוסים דם.

הערבי בעל-השפם, הוא שהלם ב"נבוט", היא אַלָה, על ראשו של בריליאנט. ללא תוספת של מילות הסבר, תפסו אותנו בזרועותינו, ובאיומי סכינים מול גרונותינו לקחו מאיתנו את ארנקי הכסף, המצלמה, את השעונים ואת הנעליים. אנחנו בינתיים גחנו כדי לטפל בפצוע. ידינו כוסו בדם, אך בריליאנט נשם במנוחה.

שש הפיתות, שהיו על ראשו, הצילו את חייו. גולגולתו לא התנפצה, כי הפיתות ריככו את מחץ הנבוט.

בעל השפם לא הירפה מאיתנו. הוא תבע גם את המכנסיים שלנו. כישרון הדיבור שלי לא הצליח לשכנעו כי יוותר עליהם. שלושתנו עמדנו יחפים, מלבינים בתחתונים. אותן שנים לבשו תחתונים ארוכים, עם שני שרוכים בתחתיתם. צבעוני, שהיה כל הזמן מסתכל מן הצד, נהנה מדריכה על אבני החצץ ברגליו היחפות, ואמר:

"אנחנו נירָאה כמו רובינזון על האי."

הערבים החזירו לבריליאנט את הביבליה הרוסית שלו, והסתלקו להם.

אך בזאת לא נגמר טיולנו בין אוהלי-ערב.

המשכנו ללכת עד שהגענו לשלושה אוהלים שחורים שעמדו ליד הדרך. בריליאנט, שהתאושש בינתיים ואמונתו באדם לא נשברה, או שחזרה אליו – בהתאם לתורתו של טולסטוי האומר כי יש לקבל את החיים על כל מגרעותיהם – צעד ונכנס לאוהל הראשון לבקש מים.

הערבי הזקן קיבל אותנו בסבר פנים יפות, בהתאם למסורת קבלת הפנים של אנשי המזרח, וכיבד אותנו בקפה שחור. כששמע מפי את קורותינו, יצא לחפש את המתנפלים, שלדבריו הוא מכירם, וחזר לאחר כרבע שעה. הוא הצליח לשכנע אותם, לדבריו, והביא את המשקפיים העבים של צבעוני. כי צבעוני בלי משקפיים – היה כפיל בלי חדק, כאקדח בלי הדק. גם את תיבת צבעי-השמן שלי הביא, וזה היה כנס מן השמיים. אני אני שמתי את המטבעות שהיו לי בין גזרי הבד לציור שנמצאו בתיבה. מכאן גם אפשר להבין כמה אני זהיר במעשיי בדרך כלל.

וכך יצא שלא שינינו את תוכניתנו. כיוון שהיה לנו כסף – נשארנו לגור ימים אחדים באוהלו של מחמד הזכור לטוב, ועמדנו על טעמם של החיים בתוך הווי תנ"כי.

הכינונו תחבושת נקייה לבריליאנט. שכבנו על שטיחים עשויים צמר-גמלים ובעלי ריח מיוחד. באותו אוהל רבצה גם עז שחורה, שהקשתה ללדת. טיפלנו בה באהבה. בריליאנט קרא לה שמות חיבה רוסיים כמו: "יונתי, נשמתי," – ואילו צבעוני שר לה שירים חסידיים – "אוי אוי אוי."

בשעות היום ציירנו את הנוף הסלעי הקשה, שהיו בו כמה עצי זית עתיקים ומעוותים, ושבילי קוצים ביניהם. צבעוני שתק, מרוב דבקות בזמן עבודתו, וצייר במכחול דק ובפירוט רב את גזעי הזית המעוקמים. ואילו בריליאנט שר בקל רם, כזמר-אופירה:

"וולגה, ולגה, מאט רודנאיה – "

ובמכחוליו העבים, בעזרת קצה מגבת רטובה, היה עושה כמתי צבע גדולים.

למחרת היום, כשחזרנו לאוהל, מצאנו כי העז המליטה שני גדיים, שכבר ידעו לעמוד על רגליהם הרועדות. הם היו נחמדים מאוד, צבעוני יצא מכליו. הוא חיבק אותם, רק עימם ושר:

"אבינו הזקן הלך לסוק אוי אוי אוי, או תרי זוזי."

למחרת לא יצא עימנו לצייר, ונשאר לפנק את היולדת ובניה.

גם בריליאנט נדבק מהתלהבותו של צבעוני, כמו חסיד מרבו, וברגש הכריז באוזניי, כי העז היולדת היא – ממש כמסופר בתנ"ך. לחיזוק דבריו הוא טפח על כיסו, שהביבליה הרוסית בלטה שוב מתוכו.

אמרתי לו:

"כשלמדתי בגימנסיה 'הרצליה' לא קיבלתי, אמנם, ציון משובח בתנ"ך, אבל עד כמה שאני זוכר אין בתנ"ך סיפור על עז יולדת."

הוא התרעם וענה לי:

"הגימנסיה שלך, חבובצ'יק, היא בורגנית. ואם אני אומר שישנה עז יולדת בתנ"ך – סימן שיש."

כעבור יומיים חזרנו לירושלים. מחמוד הושיב את בריליאנט על פרדה, שאח מנעריו הוביל עליה ירקות העירה. בריליאנט עוד נחש כחולה וכולנו פינקנו אותו. הוא טילטל בקצב את שתי רגליו הנתונות בתחתונים הארוכים ושר:

"וולגה, וולגה! – – – "

חזרנו הביתה בלי מכנסיים. כשבאנו לסימטה שלנו חששנו פן נפגוש מכרים על דרכנו. התחלנו לרוץ על בהונות רגלינו היחפות, כמו רקדניות. וכיסינו את ראשינו בתמונות שבידינו, וככל שהתכופפנו יותר, חשבנו שאנו פחות נראים לעין.

בריליאנט מצא אצלי זוג מכנסיים שהגיעו עד למטה מברכיו, וצבעוני הופתע כשמצא במזוודתו שמתחת למיטה – שני זוגות מכנסיים. הוא, מעולם לא ידע ולא ראה מי יש לו ומה אין לו.

הלכנו כמה ימים בכפכפים, עד שירדנו לשוק הבגדים הישנים בירושלים העתיקה, וקנינו נעליים משומשות. ו... האמינו או לא – בריליאנט מצא שם את נעליו שלו! כה גדולות היו, שלא נמצא להן קונה בעיר כולה.

שעונים חדשים לא קנינו. התרגלנו לחיות בלעדיהם, כמו בתנ"ך. ואילו התמונות שהבאנו מהרפתקה זו – הן היו תלויות מעל מיטותינו וגרמו לנו תענוג. ראינו בהן נופים שנשמו אלינו ברוח תנ"כית, בלי יהודים קודרים. בריליאנט היה מצביע עליהן ומכריז בקולו:

"ביבליה!"

לדאבון הלב, מכל תמונותיו אשר עשה בריליאנט לא נישאר אף שייר. גורלו היה מר מאוד. בזמן המלחמה הוא נקרא על ידי התורכים לצבא, ונשלח לחזית הבלקן. ושם אבד, זאבים טרפו אותו.

גם היום, לאחר שנים רבות, עודני זוכר אותו. הוא יקר לליבי. אני רואה אותו צועד לפנינו ושר "וולגה, וולגה." אני שומע אותו הולך לפני ומסלסל בקול דק:

"יה גדולה, גדולה."

שיר בנוסח תימני מובהק.

אני זוכר אותו עומד על מיטתו ונואם. תלתלים נפלו וכיסו את עינו הימנית, והוא צעק:

"אנחנו לא רוצים לצייר תמונות של יהודים מסכנים, העומדים ליד הכותל המערבי! אנחנו רוצים לצייר צורות יפות! אנחנו יודעים, שיש יופי בכל מבנה-הגוף. אנחנו יודעים, שעל העצמות יש שרירים, שיש להם צורות יפות. גם ליהודים יש עצמות ושרירים ויופי – כמו שלכל פרה ועגלה יש מבנה מסובך ויפה – עד שיש חשק לשיר מרוב התרגשות. גם למראה צבעים יש חשק לשיר.

"הנה, כשאני רואה את צמרות עצי הזית, את צבעם, כשהרוח מגלה את צידם השני של העלים, אני שר –

"לא גשם אפרורי

מסתנן מבעד הערפל

דמעות גיל מזיל הנער

על אפודת הקטיפה.

טה-טה-טה ט-ט-ט-טה!

"לא חשובות המילים. חשוב הרגש, שמבטא המזמר בעת השירה. לא אפור! לא מסכן! לא מרוסק! ברור – וחזק! הנוף הוא שיקשר אותנו! יחי הנוף, שמקשר אותנו לעם!"

ואז צבעוני זרק בו כר, ואמר:

"רד! אתה נואם!"

ובריליאנט ענה:

"צבעוני, זה לא נאום! זו הצהרה של כל הציירים שיהיו פה. ואני ראיתי אותך הבוקר על עץ התאנה. קטפת לעצמך את כל התאנים הבשלות, זהו!"

עוד כיום, כשאני מסתובב בחדרי בית-הספר "בצלאל", אני שומע מבין הקירות את קולו של בריליאנט כשהוא שר:

"וולגה, וולגה, מאט רודנאיה..."

וולגה, וולגה, את ארץ מולדתי...

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* משה גרנות: תודה שהקדשת חלק נכבד מהעיתון לדברים שלך ושל אחרים על יצחק רבין. למרות שעברו 17 שנה, ולמרות שחלק מן הדברים מוכרים לי – זה עדיין מרטיט את הלב. אי אפשר לשכוח את ההלם על כך שאיש נפלא כמו יצחק רבין נרצח על ידי יהודי – זה בלתי נתפס, ואפשר להתפלץ מהמחשבה שיש הרואים ברוצח גיבור.

* אנחנו מאחלים הצלחה לאוצרת והמנהלת החדשה של מוזיאון תל אביב לאמנות סוזן לנדאו, ומבקשים להזכיר לה כי במרתפים ובמחסנים של המוזיאון ישנם אוצרות של ציור ארצישראלי שבקושי נחשפו לציבור, ובעיקר לא נחשפו לתיירים הרוצים לראות ציור ארצישראלי מתקופת תור הזהב שלו, לפני שהחלו הקשקושים שכמותם יש כמעט בכל מוזיאון לאמנות מודרנית בעולם, גם בעריהם של התיירים. כמעט לא עולה כסף להציג את אוצרות הציור הארצישראלי בתערוכות ובתצוגות-קבע. סוזן לנדאו היא אמנם מהגרת סלובקית ונושאת בשורת העולם הגדול – אבל כדאי לה שתתעמק גם בתולדות האמנות הארצישראלית שבטרם בואה ארצה – שהיא האמנות החשובה ביותר והמוסתרת ביותר במוזיאונים שלנו.

* אהוד בן עזר שלום, התגובה שלך לתגובתי לנעמן כהן (גיליון 786) מתייחסת לחמאס שאימץ לדבריך את הדברים החמורים המתייחסים ליהודים בקוראן. נעמן כהן נטפל לערבים מוסלמים אזרחי ישראל (ולא לחמאס) ודורש מהם לגנות את הכתוב בקוראן, אך הוא עצמו לא מוכן לגנות דברים בלתי מוסריים הכתובים בתורה ובהלכה. אני רואה בזאת צביעות והיטפלות לאזרחי ישראל, הנובעת משנאה ואולי גם מגזענות. רון וייס. רמת-גן.

* תזכורת: הציונות ניצחה. ואולם המפונקים ביותר הם המתלוננים הקשים ביותר עליה.

* נודע לנו מפי קוטג' כי "תנובה" הגיעה להסכם עם הנהלת היכל התרבות ההרוס בתל אביב – לפיו כל הסכומים שתחסוך "תנובה" כתוצאה ממהילת יותר מים בגביעי קוטג' 5% (שצריך כבר לאכול מהם בכפית) – יועברו להשלמת השיפוץ היקר וההרס המיותר של ההיכל.

* מגיעות אלינו בין היתר תגובות הזויות, חלקן עם ניבולי-פה והשמצות או סתם פטפוטים. המכתב העיתי הוא לא פח זבל וגם לא פלטפורמה להוצאת לשון הרע. לכן כל אלה נמחקות מיד ואינן זוכות לתיעוד ולמענה.

* נודע לנו כי 50 אישים חשובים שאיש לא בחר אותם – ביטלו את מועמדותם ברשימת "יש עתיד" של יאיר לפיד וזאת לכנסת עקב שיבוצם בעשירייה השנייה. אמנם הסקרים ניבאו לרשימה 20 מנדאטים אבל ספק אם היא תעבור את העשרה למרות שהעומד בראשה הוא מועמד טבעי לראשות הממשלה – ממש כמו שלי יחימוביץ.

* רומני או אובמה? מבחינת הקשרים הביטחוניים הדוקים עם ישראל, כולל האיום האיראני, לא ישתנה הרבה בין נשיא זה לנשיא זה. מבחינת הטיפשות האמריקאית בהבנת המזרח התיכון והעולם המוסלמי, וירידת קרנה של ארה"ב בעולם – לאובמה כבר יש קבלות על שגיאות נוראות, לרומני עוד לא, אבל גם הוא לא נראה גאון גדול, וכל השגיאות עוד לפניו.

* כמה זה נחמד לחשוב שהיהודיות והיהודים הזקנים, הפנסיונרים, בני גילנו, המבלים את אחרית ימיהם במיאמי, פלורידה – עשויים, דווקא הם – להכריע בבחירות מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב!!!

* נזקי הסופה הנמשכים והולכים באזורים רבים בחוף המזרחי של ארה"ב, ללא דלק, ללא חשמל, ללא מים – בתוספת גל קור מקפיא הצפוי בניו יורק ובניו ג'רסי ממש לקראת יום הבחירות וגם במהלכו, מבלי שמוסדות השלטון והצבא יגוייסו לשנות את המצב ומיד – עשויים לעמעם מאוד את שטיפת המוח הטלוויזיונית שהראתה את התמודדותו "המוצלחת" כביכול, עם הסופה, של הנשיא הרץ בלבוש ספורטיבי ממסך למסך – ודווקא להפנות כלפיו זעם גדול שיתבטא בתוצאות הבחירות ואולי גם יפיל אותו, כאחראי לאסונות שמתרחשים עכשיו – אחרי אסון הטבע הבלתי-נמנע.

* במסגרת שיכתוב ההיסטוריה במגמה של דה-לגיטימציה לישראל – מגלה לנו עיתון "הארץ" ["אל-ארד" מיום 4.11.12] כי תלונה של גנבים ורוצחים ערביים מהכפר זרנוגה ליד רחובות, שנשלחה לשולטן התורכי – היא אחד ממסמכי העצמאות המכוננים של הפלסטינים, שטרם ידעו אז שהם כאלה, בארץ-ישראל!

אכן אין גבול לסילוף ולטמטום! – הרי צריך היה להיות מותר מלכתחילה, מראשית ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל – לכל שודד ערבי להרוג שומר עברי ולבזוז לאור יום את תנובת כרמו!

* שאול מופז חכם?

* מדוע מפלגת העבודה לא תחזור לשלטון וגם לא תהיה לה השפעה על המדיניות הישראלית? – הנה אחת הסיבות: "אף שאינו חבר מפלגת העבודה, הביע א.ב. יהושע תמיכה במועמדותו של יריב אופנהיימר. 'עשו לו דה לגיטימציה מכוערת וקשה בימין כאשר הציג את מועמדותו לרשימת מפלגת העבודה,' הסביר היום (ראשון, 4.11) יהושע בשיחה עם 'הארץ'. 'אני מאוד מכבד את האיש הזה ואת עבודת הקודש שהוא עושה, בהסתובבות בשטחים, בבדיקה של ההתנחלויות ושל כל העוול שנעשה שם. האיש הזה בהחלט ראוי להיות חבר ברשימת העבודה. כאשר שלי יחימוביץ' מסתירה את המסר המדיני, מסר השלום, ראוי שיהיו אנשים כמוהו שיצעקו את מסר השלום במפלגת העבודה בכל הכוח." ["הארץ, 5.11.12].

אכן, ככל שיצעק יותר, כן תצטמק המפלגה – בזכות קברנים כמוהו.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,440 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,051 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל