הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 788

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג בחשון תשע"ג, 8 בנובמבר 2012

עם הצרופה "רשימת הראשונים עד לשנת 1900 בפתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר ראב.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: ברוך בן עזר רַאבּ: "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900" במושבה פתח-תקווה, העתיק והוסיף מבוא וביאורים אחיינו אהוד בן עזר, כולל שמות תושבי פתח-תקווה על פי רשימת ל. בינשטוק משנת תרנ"ב, 1892. // יוסי גמזו: שְלוֹשָה נִסִּים עִם עֲלִיַּת הַפָלַשְמוּרָה. // אורי הייטנר: 1. ידיד בבית הלבן. 2. יומן בחירות 2013 (ח'). // יוסי אחימאיר: אבו-מאזן – כן ולא. // ברוך תירוש: סופה וקרה במזרח ארה"ב. // אלי מייזליש: ההתערבות של ישראל בארה"ב מוצדקת. // יהודה דרורי: משפט המרמרה – חנטריש טורקי. // איליה בר זאב: שלושה שירים אינטימיים בעידן ה-s.m.s  // אלוני זמורה: פרופסור דוד סמואל, "ויקונט של הכרמל השלישי", ולציון 95 שנים ל"הצהרת בלפור". // תקוה וינשטוק: אולמר הצלם העיוור ובתו גילי. // עוז אלמוג: פדיחה מתחת למים. // יבין כ"ץ: בני קין גברו על בני שת. //  נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק י"ז. פרצה מלחמת העולם ואני נודד במושבות יהודה. // ממקורות הש"י.

 

 

 

 

 

 

 

 

* * *

ברוך בן עזר רַאבּ

"רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900"

במושבה פתח-תקווה

העתיק והוסיף מבוא וביאורים

אחיינו אהוד בן עזר

יולי-אוגוסט 1978 / תמוז-אב תשל"ח

 

הרשימה נועדה להידפס בשנת 1978 בחוברת "קתדרה" שהוקדשה ליובל ה-100 לייסוד המושבה העברית הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, בעריכת פרופ' יהושע קניאל [ז"ל], ונפסלה ברוב קולות בידי מועצת המערכת משום שהכינויים של ראשוני פתח-תקווה לא היו, לדעתם, ראויים לדפוס בכתב-עת רציני, והם גם חששו שהכינויים יעליבו את צאצאי משפחות הראשונים, שהרי אהוד בן עזר ידוע בנטייתו לצד הגס שבהיסטוריה.

 

הנוסח המקורי של הרשימה נמסר למוזיאון "יד לבנים" בראשית שנות השישים לערך, ולימים, לאחר שעכברים עשו בו שמות, והחדר שבו אוחסן נמסר ל"משמר האזרחי" – נזרק למזבלה של פתח-תקווה יחד עם שאר פריטי הארכיון של ברוך בן עזר ראב, וכנראה גם ספרייתו החקלאית העשירה, שניתנו למוזיאון על מנת שיהיו מופקדים בו לדורי-דורות.

 

הנוסח שהועתק כאן ניצל כי נשמר בידי אהוד בן עזר יחד עם עוד מסמכים מקוריים חשובים לתולדות המושבה, המצויים רק בידיו.

 

צילום של הרשימה המקורית בארבעה עותקים זהים וכריכתם בחוברת נעשה בחודש פברואר 2006

 

כל הזכויות שמורות

תל-אביב, תשס"ו

 

* * *

אהוד בן עזר

רשימת ראשוני פתח תקווה סמוך לשנת 1900

 

בעיזבונו של דורי ברוך בן עזר (ראב) מצאתי רשימה בשם: "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900" (רשימה א'), אשר נכתבה על ידו, לפי עדותו שם, בחודש יולי 1958.

 ברשימה זו מופיעים שמות תושבי פתח-תקווה לפי מגוריהם ברחובות פינסקר, חובבי-ציון, שטמפפר ורוטשילד. לעיתים בתוספת פרטים ביוגראפיים קצרים, וכן מקצת כינוייהם של התושבים.

ברוך בן עזר היה נער בר-מצווה בשנת 1900, ואני מניח כי כוונתו ברשימה היתה לתת את רשימת הראשונים הזכורים לו מילדותו, היינו, מחמש עד שבע השנים שלפני 1900. אינני בטוח אם אלה הם כל רחובות המושבה עד לאותה שנה, אך ברור כי אלה היו רחובותיה הראשונים והמרכזיים ביותר, וברוך בן עזר כמו טייל בהם בזיכרונו, בית אחר בית, חצר ליד חצר.

 

*

רשימה זו העתקתי, בדקתי והשוויתי לפי כמה מקורות:

 

1. בספרו של יצחק רוקח "פרדסים מספרים" (1) מופיעה רשימה של תושבים בפתח-תקווה וכינוייהם בפי הערבים (2). השלמתי בגוף רשימתו של ברוך בן עזר את הכינויים שלא הביא הוא-עצמו, ואף הוספתי מילואים, שמות וכינויים מרשימתו הפולקלורית של רוקח (רשימה ב'), שאינם מצויים ברשימתו של ברוך בן עזר.

 

2. בהדרכתו של פרופ' יהושע קניאל – השוויתי את רשימתו של ברוך בן עזר (רשימה א') עם טבלה משנת תרמ"ז (1887) שנערכה בשביל האסיפה הכללית של חובבי-ציון, ובה מופיעים שמות 57 ראשי משפחות המתיישבים בפתח-תקווה ו"בית יהודית" (היא יהוד) בצירוף פרטים על מיספר הנפשות בכל בית-אב, מצב הרכוש, משק החי, הקרקעות, היבולים והמצב הכלכלי (3); זוהי "רשימת דרויאנוב".

ציינתי בכוכב בגוף רשימתו של ברוך בן עזר (רשימה א') כל שם שמופיע בטבלה משנת תרמ"ז, וכן את מיספר הנפשות בכל בית-אב לפי אותה טבלה. וכן הוספתי (רשימה ג') רשימת שמות תושבים (על פי מיספרם הסידורי בטבלה משנת תרמ"ז) שאינם מופיעים ברשימתו של ברוך בן עזר.

 

3. בפקודת הוועד הפועל של חובבי-ציון באודיסה, ערך ל. בינשטוק, ראש הוועד הפועל ביפו, רשימה של כל בני פתח-תקווה, משפחותיהם, תאריך בואם למושבה ורכושם, וזאת בשנת תרנ"ב, 1892 (4). מרשימה זו, המובאת גם ב"אם המושבות פתח-תקווה" (5) מאת ג. קרסל, הבאתי את שמות התושבים (רשימה ד') שאינם נזכרים בשמותיהם ברשימת ברוך בן עזר, על פי מיספרם הסידורי ברשימת בינשטוק. לרשימת ברוך בן עזר הוספתי את שנת ההתיישבות בפתח-תקווה ואת מקום המוצא, (במידה ולא צויין) באות דקה. לעיתים מקום המוצא אצל בינשטוק אינו אלא התחנה האחרונה לפני פתח-תקווה. רשימת בינשטוק מבוססת על נחלות, ובדרך-כלל הבנים נכללים בנחלת המשפחה. ברשימת ברוך בן עזר מופיעים לרוב הבנים בשמותיהם בנפרד.

 

*

ברוך בן עזר (ראב) נולד בפתח-תקווה בחודש תשרי תרמ"ח (1887) ונפטר בה בחודש שבט תש"ך (1960). אביו יהודה ראב וסבו אלעזר (אליעזר, לאזאר) ראב היו מראשוני וממייסדי פתח-תקווה בשנת 1878. (6). וברוך עצמו נחשב לבן-זכר ראשון שנולד במושבה (על תואר זה היה ויכוח בינו לבין גד מכנס, בכורה של משפחת אהרון לייב מכנס).

ברוך נשלח בנעוריו לתקופת-זמן לירושלים, לקבל חינוך תורני. (אימו היתה לאה, לבית שיינברגר, שמשפחתה ישבה בבתי אונגרין). הוא חזר למושבה והקים בה את ביתו (ונשא לאישה את רבקה לבית שלנק מירושלים). בשנות מלחמת העולם הראשונה היה עוזרו של אהרון אהרונסון במלחמה בארבה, ואחר כך גם מנהל העבודות החקלאיות בתחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית. ברוך העריץ את אהרון וראה בו את מורו ורבו בחקלאות (7). אך משנכנס יוסף לישאנסקי לעבודת הריגול [של ניל"י], פרש מהם ברוך, ופרק-זמן אף נמלט ללבנון והסתתר שם מפני התורכים בתור צייד אצל הזואולוג ישראל אהרוני, שהקים שם בית-נכאת זואולוגי לג'מאל פשה (8).

חיבה רבה נודעה מברוך גם לשרה אהרנסון ולאבשלום פיינברג, שהיו צעירים ממנו בשנים אחדות; אך לדרכם המסוכנת – וזאת לדעתו ולדעת אביו יהודה – התנגד בצורה דראמאטית, וניהל ויכוח מר עם אבשלום ערב צאתו של הלה למסעו האחרון, אשר ממנו לא חזר (9).

התנגדותו של יהודה ראב להשתתפות בנו ברוך בעבודת הריגול למען הבריטים נבעה מכך שכל משפחת ראב בעת ההיא היו עדיין נתינים אוסטרו-הונגריים, תחת חסות הקונסול האוסטרי בירושלים, והאוסטרים היו בני-בריתם של התורכים במלחמה. לדעת יהודה ראב אסור לבני-המשפחה לבגוד ב"מולדת". אלה היו מושגי הכבוד שלו.

 

*

אחרי מלחמת העולם הראשונה חזר ברוך לפתח-תקווה אל משפחתו, והיה במשך שנים רבות מן הדמויות הבולטות ב"יישוב האזרחי", בהסתדרות "בני בנימין" של בני המושבות, ובהתאחדות האיכרים. תקוות רבות תלה באלכס אהרנסון, שימלא את מקום מנהיגותו של אחיו אהרון, והתאכזב (10).

ברוך בן עזר לקח חלק בהגנה על פתח-תקווה במאורעות 1921 ובכריתת חוזה-השלום עם שיח' שאקר אבו-קישק. בטקס ה"סולחה" נשא ברוך בן עזר נאום, והוא עצמו מופיע בתצלום ה"היסטורי" של אותו מעמד (11). הסיפור מופיע בפרטות בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (1993).

מיטב מעייניו ומרצו של ברוך הופנו כל שנותיו לתחומי החקלאות, בעיקר הפרדסנות, בהם קנה לעצמו שם וידע רחב מאוד. בין היתר גילה זן של תפוחי-זהב שמוטי-"דם" וקרא לו בשם "שרה" לזיכרה של שרה אהרנסון. הוא גם כתב כמה סיפורים ושיר לזיכרה (12), ואילו לבנו קרא אהרון על שם אהרון אהרנסון. ברוך גם יסד וניהל את אחוזת "קלמניה" למען הבעלים, משה גרידינגר.

 בקיא היה ברוך גם במנהגי הערבים, ופיו שפע סיפורים עממיים ואנקדוטות שמיוסדים על ההווי הערבי (13) והווי המושבה משנותיה הראשונות, וזאת בשפה ציורית, בלולה אידיש וערבית, ועם כושר חיקוי והמחשה שהיו מקסימים את לב שומעיו. סיפורים אלה הסבירו את מקורם של כמה מן הכינויים שדבקו בתושב זה או אחר בפתח-תקווה (14).

 

[ברומאנים ובסיפורים שלי מופיעים סיפורים רבים משל דודי ברוך. הדמות של דודי אלכס ברומאן "המושבה שלי" (2000) היא צירוף של שלושה דודים שלי, שכל אחד מהם היה טיפוס מרתק לעצמו: דודי ברוך. דודי יחיאל ליפסקי, אחיה של אימי דבורה-דורה. ודודי פלטיאל נוביק, שהיה נשוי לצֶלָה, אחותה של אימי. ברוך ופלטיאל היו בני המושבה ואילו יחיאל עלה בבחרותו עם המשפחה מלודז'.

העטיפה של ספרי "ספר הגעגועים" (2009) היא צילום של עץ תפוזי שמוטי-"דם" מהזן "שרה"].

 

 

* * *

ברוך בן עזר (ראב)

א. רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900

נכתב בחודש יולי 1958

 

[אהוד בן עזר: כמפורט לעיל, על השמות הוספתי רשימת הכינויים בערבית לפי ספרו של יצחק רוקח "פרדסים מספרים", וכן פרטים נוספים ממקורות אחרים.

תאריכי השנים הם שנת בואם לפתח-תקווה ולא שנת עלייתם לארץ.

גם ציון המקום ממנו באו לפתח-תקווה מציין לעיתים רק מקום ממנו באו בארץ, ולא את ארץ-מוצאם ממנה עלו ארצה.

פיענוח השנים: תרל"ח – 1878. תרל"ט – 1879. תר"מ – 1880, תרמ"א – 1881, תרמ"ב – 1882, תרמ"ג – 1883, תרמ"ד – 1884, תרמ"ה – 1885, תרמ"ו – 1886, וכן הלאה, תר"ן – 1890, תר"ס – 1900, תר"ע – 1910].

 

 

רחוב פינסקר

 

הרב אורלנסקי. [תרמ"ג]. האב. רב. מן הביאליסטוקאים. [לפי דרויאנוב: ארבע נפשות].

 

יעקב אורלנסקי. הבן. רב. נהרג בחברון.

 

יהודה בכר.* [מבולגריה. תר"מ]. ס"ט. איכר. אחים. מבולגריה. [לפי דרויאנוב: יהודה בכר ושני בניו, 9 נפשות].

 

משה בכר.* [תר"מ]. ס"ט. איכר. אחים. מבולגריה.

 

אברהם בכר.* [תר"מ]. ס"ט. איכר. אחים. מבולגריה. [רוקח: אברהם בכר שמוצאו היה מתורכיה – אברהים אל טורק]. 

 

מרדכי סלומון. איכר. בנו של משה סלומון. מירושלים.

 

חנה בת מרדכי סלומון, שהצטיינה ברכיבה על סוס – חיילת אל דורזיה.

 

לייב סלומון.* איכר. בנו של משה סלומון. מירושלים. לייבו אסלאן. [לפי דרויאנוב – 3 נפשות].

 

אברהם מרגולית. חנווני. מן הביאליסטוקאים. עזב את הארץ.

 

עמנואל. ס"ט. איכר. מבולגריה. תיכף אחרי בואו התעוור.

 

אברהם שמעון ירמה.* [אירמה לפי בינשטוק]. רב מוסמך. חנווני. איכר. מביליסטוק. התחתן עם שתי נשים. [לפי דרויאנוב: 2 נפשות].

 

משה פיינשטיין.* איכר. מביליסטוק. [תרמ"ג]. כינוי – משה חיות. [לפי רוקח: משה פיינשטיין, על שם אימו חווה – מוסא חייס]. [לפי דרויאנוב: 3 נפשות].

 

יעקב מאיר כץ. [מוולקוביסק. תרמ"ד]. מלמד ושמש. אשתו אופה, גם מצות.

 

שמואל יוסף גינצבוג (או גינצבורג). פועל. מפינסק.

 

משה שמואל ראב.* מאונגריה. [תרל"ח]. איכר. (רוקח: משה שמואל בן-עזר ראב – מוסא עיזר]. [לפי דרויאנוב: 3 נפשות].

 

יהודה ראב.* מאונגריה. [תרל"ח]. איכר. (רוקח: יודה עיזר, יודה ערבּ]. [לפי דרויאנוב: 3 נפשות].

 

אלעזר ראב. מאונגריה. אביהם של משה שמואל ויהודה.

 

שלמה טורקניץ.* [תרמ"ה]. סנדלר. אחים. מפינסק.

 

יצחק טורקניץ.* [תרמ"ה]. איכר. אחים. מפינסק. [אצל דרויאנוב: שלמה ואחיו יצחק סנדלר. 3 נפשות].

 

אליהו טורקניץ. איכר וסוחר. אחים. מפינסק.

 

מרדכי רובינשטיין. [מירושלים. תרמ"ה]. נגר. האב.

 

עקיבה רובינשטיין. נגר. בן.

 

לייב רובינשטיין. עגלון. בן. נורה ונהרג בדרך מירושלים.

 

ישראל רובינשטיין. פקיד. בן. עזב את פתח-תקווה ועבר לגליל.

 

יצחק גולדברג. סנדלר ואיכר. [יצחק קונדארג'י]. אחים.

 

לוי גולדברג. [מפינסק. תרמ"ט]. נגר ובנאי. אחים.

 

קלמן סווטיצקי. [תרמ"ה]. האב נפח. מפינסק.

 

נפתלי סווטיצקי. הבן. איכר. מפינסק.

 

אברהם סווטיצקי. הבן. נפח. מפינסק. אברהים חדאד.

 

ראובן סווטיצקי. הבן. איכר. מפינסק.

 

יוסף פיאלקוב. האב. בנאי. מפינסק.

 

מאיר פיאלקוב. הבן. בנאי. מפינסק. מייר אל בננה.

 

אברהם פלדמן. עגלון ואיכר. מפינסק. פלייצקה.

 

צייטלין. מירושלים. [תרמ"ה]. צֶ'רְקוֹבֶר.

 

יעקב ישעיהו רבינוביץ.* [מאודיסה. תרמ"ד]. האב. איכר. (לפי דרויאנוב: 6 נפשות].

 

מוניה רבינוביץ. הבן. עגלון ופועל. נסע לאמריקה.

 

יעקב קופלמן.* בן קופלמן. איכר.

 

סטלובסקי הזקן. האב. בנאי. קראו לו דער יַגֶסְטוֹבֶר.

 

פייבל סטלובסקי. הבן. בנאי. בנה בעיקר בארות.

 

חכמשווילי גורג'י הזקן. איכר.

 

חכמשווילי אליהו. הבן. איכר ועגלון. בניו שינו השם לאליסון.

 

חכמשווילי חַייוָוה (או חַיימָה). הבן. איכר. מת צעיר וערירי.

 

משפחת רייכמן. אב ובנים. פועלים. בן אחד שמו גֶצֶה. נסעו לחו"ל.

 

אפריים היילפרין. עגלון. החזיק את הדיליזנס. פרויקה.

 

הִירשה שמולביץ. פקיד. עבד באחוזת לחמן.

 

שמעון זלטיאבקי. איכר וסוחר. מרוסיה. עבר באחוזת לחמן בהתחלה.

 

בר לביא. קדר ופועל. לבסוף נעשה פועל יקב. ישקה טֶפֶר.

 

שלמה מלמד. מורה דרדקי.

 

 

רחוב חובבי ציון

 

שוורצברג. (או – שמרצברג). פועל.

 

מאיר. בעל בית המרחץ. סתת. מירושלים.

 

...... גיס א.ש. ירמה. איכר. רצחו אותו ערבים ע"י הירקון.

 

דוד שפיגל. האב. [מיוון(?). תרמ"ז]. כורם ויינן. בסרביה.

 

יצחק יעקב שפיגל. הבן. חקלאי.

 

נחמן שפיגל. הבן. חקלאי.

 

משה שפיגל. הבן. חקלאי.

 

לייזר שפיגל. הבן. נסע לחו"ל.

 

זישה שפיגל. הבן. נסע לחו"ל.

 

שמואל יעקב רוזנצוויג. האב. קצב. היה גם מוהל. ערבים עוברי דרך הרגו אותו.

 

...וידל רוזנצוויג. בן. מנקר.

 

נחמן רוזנצוויג. בן. קצב.

 

זאב ברנדה.* איכר. [תרמ"ב]. מביליסטוק. [לפי דרויאנוב: 4 נפשות].

 

חיים משה סלור.* [מירושלים. תרמ"א]. מודד קרקעות. מירושלים. אחים. אבו אל נדראת. [לפי דרויאנוב: 2 נפשות].

 

אפריים סלור. זגג. מירושלים. אחים.

 

חנוך סלור. [תרמ"ה]. איכר. מירושלים. אחים.

 

אריה סלור. רוקח. רופא. מירושלים. נסע להרבה שנים למרוקו, ושירת זמן מה בלגיון הזרים.

 

זאב אריה גרינשטיין.* האב. [מופיע אצל בינשטוק, ללא שנת התיישבות ומקום מוצאו]. איכר. תלמיד מקווה-ישראל. [לפי דרויאנוב: 4 נפשות].

 

חיים צבי גרינשטיין. הבן. איכר. נהרג במאורעות 1919 בהגנה. [טעות, נהרג במאורעות 1921. – אב"ע].

 

סנדר חדד.* [מפלך גרודנה. תרל"ט]. איכר, נפח, ושומר. מירושלים. [לפי דרויאנוב: 3 נפשות].

 

יוסף חדד.* אחיו. איכר. נסע לחו"ל וחזר. בין מייסדי רעננה. [לפי דרויאנוב: 3 נפשות].

 

לובמן.* מורה. [לפי דרויאנוב: מרדכי ליובמאנן ובן-אחיו בער, 5 נפשות].

 

דוב לובמן חביב.* בן אחיו. עבר לראשון-לציון.

 

סמנובסקי. פועל. עבר לראשון-לציון.

 

משה מקליף. איכר. [מפלך גרודנה. תרמ"ו]. מבריינסק. כינוי: בריינסקר.

 

לייב מקליף. [מופיע אצל בינשטוק בתור בן-אחיו]. אחיו. פועל ואיכר. עבר להתיישב במתולה. אחר-כך במוצא, ונהרגו כל המשפחה במאורעות במוצא.

 

יחזקאל רובינזון. גיסו. מתווך. מירושלים.

 

ויסוקר הזקן. [מרוסיה. תרמ"ה]. האב. חייט.

 

אייזיק ויסוקר. הבן. נפח. נפל לתוך באר ונהרג.

 

ישראל ויסוקר. הבן. נפח ואיכר.

 

קופל ויסוקר. בנו של אייזיק. פועל ואיכר.

 

משה ויסוקר. בנו של אייזיק. פועל ואיכר.

 

דוב ימיני. מקודם: ליפשיץ. חנווני ואיכר. ביליסטוק.

 

מרדכי הויזדרף.* מתווך, סוחר ואיכר מירושלים. [לפי דרויאנוב: 5 נפשות].

 

אלעזר מיכל הויזדרף. סוחר. הבן.

 

הלל כהן.* [מביאליסטוק. תרמ"ו]. האב. איכר. [לפי דרויאנוב: 6 נפשות].

 

ישראל כהן. בן. איכר.

 

יחזקאל כהן. בן. מורה. נסע לחו"ל וחזר אח"כ.

 

יוסף פינחסוביץ.* [מרוסיה. תרמ"ד]. איכר. כינוי: פַאסְטוֹבֶר (או – כַאסְטוֹבֶר, או – פייסטובר).  [לפי דרויאנוב: יוסף פינחאסאוויץ ובניו: 8 נפשות].

 

מרדכי פינחסוביץ.* איכר. התיישב אחר-כך בראשון לציון.

 

זאב פינחסוביץ.* פועל ואיכר. נסע לחו"ל עד היום. [לפי רוקח: משה פנחסוויטש – אבו אוּסְבּע].

 

אברהם זלמן איכלוב.* [מפלך יקטרינוסלב. תרמ"ה]. האב. איכר. [לפי רוקח: אביו של יעקב איכילוב, שהיו לא הרבה בנות – אבו אל בנאת]. [לפי דרויאנוב: 7 נפשות].

 

יעקב איכלוב. בן. איכר.

 

יצחק איכלוב. בן. איכר.

 

דוד נוביק.* [מפלך גרודנה. תרמ"ב]. נגר. דאוד אל נג'אר. {או – דהוד]. [לפי דרויאנוב: 4 נפשות].

 

דוד איזרליט.* [מרוסיא. תרמ"ה]. האב. איכר ומדריך. [לפי דרויאנוב: 9 נפשות].

 

ראובן איזרליט. הבן. נסע לחו"ל וחזר לייצג את פרדס באנגליה.

 

נתן איזרליט. הבן. נסע לחו"ל.

 

חלבנה ניידיץ. מורה ונגר. מירושלים. נסע לאמריקה ושוב חזר לפתח-תקווה.

 

עקיבה יעקובסון. פועל וסוחר.

 

גולדמן כהן. פועל. עבר כמפקח לגולן, ולבסוף מתיישב בכפר תבור. כינויו: כהן דער בחור.

 

גולדמן הכהן כץ. [אצל בינשטוק: אלקה כץ מפלך וילנה. תרמ"ו. בעלה עדיין בחוץ-לארץ]. איכר. כינוי: בעל קַצֶכֶה.

 

לייב כץ. הבן. צלם. נסע לחו"ל.

 

יהודה כץ. הבן. איכר. עבר כמתיישב בראש-פינה.

 

יעקב כץ. הבן. איכר. עבר כמתיישב במתולה.

 

אשר כץ. הבן. פועל. עזב את הארץ.

 

מיכל מלמד.* מורה ואיכר. עבר כמתיישב ביסוד המעלה. [לפי דרויאנוב: 1 נפש].

 

מרדכי דינוביץ.* [תרמ"ב]. איכר וסוחר אתרוגים. מביליסטוק. מטיה סופר. [לפי דרויאנוב: 6 נפשות].

 

ברוך דינוביץ. הבן. איכר. מביליסטוק.

 

יינה דינוביץ. הבן. איכר. יינע טאך.

 

מרדכי קלינסקי.* [תרמ"? (משובש)]. האב. איכר. מביליסטוק. [לפי דרויאנוב: 8 נפשות].

 

מנדל קלינסקי. הבן. איכר. מביליסטוק. אחים.

 

הרשל קלינסקי. הבן. איכר. מביליסטוק. אחים.

        

חיים קלינסקי. הבן. איכר. מביליסטוק. אחים.

 

לייזר דובּרי.* [מרוסיא. תרמ"ג]. נגר. מבריינסקי. בריינסקר.

 

מרדכי יונה דוברי. הבן. איכר. מבריינסק. [לפי רוקח: מרדכי יונה דוברי – מוראד אל קאסיר]. [לפי דרויאנוב: אליעזר דאברע ובנו 4 נפשות].

 

דניאל ליפשיץ.* [תרמ"ב]. האב. איכר. מביליסטוק. [לפי דרויאנוב: 9 נפשות].

 

שמואל ליפשיץ. בן. איכר.

 

בנימין ליפשיץ. בן. איכר.

 

שלוסברג הזקן.* [מפלך קובנה. תרמ"ב]. האב. נסע לאפריקה  וחזר לתל-אביב. [לפי דרויאנוב: ישראל שלאסבערג – 6 נפשות].

 

שלוסברג ירחמיאל. בן. איכר. נסע לאפריקה.

 

נחמן גרף. הרב. עגלון. מברניסק.

 

צבי גרף. בן . עגלון.

 

(שמואל גרף בא אחר-כך).

 

אלטר וינקלר. * [מאוסטריה. תרל"ח]. איכר ופועל. האב. כינוי: קַלְכֶר.

 

אברהם וינקלר.* איכר. הבן. קַלְכֶר. [לפי דרויאנוב: אלטער ווינקלער ובנו, 5 נפשות].

 

אבא למפרט.* [מביאליסטוק. תרמ"ד]. פועל ואיכר. [לפי דרויאנוב: 8 נפשות].

 

משה ליפקס. * [תרמ"ח]. האב. איכר. מביליסטוק. [לפי דרויאנוב: 5 נפשות].

 

זאב ליפקס. הבן. איכר. [לפי רוקח: לייבל ליפקיס – ליבּוּ אבּוּ אלבּקס].

 

גרדצקי. חובש. כינוי: פלשר. [אסתר ראב מזכירה אותו בסיפורי ילדותה. – אב"ע].

 

ישראל יעקב עלנהורן. רוקח. מירושלים.

 

מרדכי בומבי. האופה. אופה. מפרס.

 

זלמן פישצנר. מנקר ואיכר. מראשון. התנפלו עליו ערבים על-יד יהוד ופצעוהו קשה.

 

שלום כהן. איכר. מרוסיה.

 

יוסף יוספזון. סוחר. איכר. מרומניה.

 

הירש יוספזון. אחיו. סוחר. איכר. מרומניה.

 

שיינפלד בנימין. גיס יוספזון. סוחר, איכר. מרומניה.

 

יהושע סמואל. פרדסן. מאנגליה. כינוי: ענגלנדר. [אסתר ראב מזכירה את המשפחה בסיפורי ילדותה. – אב"ע].

 

פרץ פסקל. איכר פרדסן. מזכרון יעקב. היה פקיד הברון ועבר לאיכר. [לפי רוקח: פרץ פסקל – חוואג'ה פאריס].

 

רוזנברג הזקן. פרדסן. האב. כינוי: קוברִינֶר.

 

רוזנברג דוד. פרדסן. הבן. קוברִינֶר.

 

אברהם ינובסקי. פועל ואיכר.

 

הנרי הזקן. אופה.

 

הנרי משה. הבן. פועל ואיכר. עבד הרבה שנים אצל הברון.

 

אליעזר בדחן. רצען. כינוי: בדחן.

 

חיים קסובסקי. פועל ואיכר. עבר הרבה שנים כמנהל פרדסים. כינוי: חיים כּוס-אוחתו.

 

יעקב וייסמן. אורוותן. בסרביה. עבר באורוות הברון.

 

בנימין וייסמן. אורוותן. בסרביה. עבד באורוות הברון. אחיו.

 

 

רחוב שטמפפר

 

משה יחיאל סנדרוב. האב. שוחט. מירושלים.

 

אלטר סנדרוב. הבן. שוחט. מירושלים.

 

יצחק צבי שפירא.* האב. איכר. מחוקמק (או – תוקמק). [לפי דרויאנוב: יצחק צבי שפירא עם בנו: 9 נפשות].

 

מיכאל שפירא.* [מרוסיא. תרמ"ד]. הבן. איכר כנ"ל.

 

אברהם שפירא. [מרוסיא. תרמ"ד]. הבן. איכר. כנ"ל. כינוי: אברהים מיכו.

 

אברהם קופלמן.* איכר. מרוסיה. [מסלונים. תרל"ט]. האב. כינוי: סלונומר. [לפי דרויאנוב: אברהם קאפעלמאן ובניו – 11 נפשות].

 

מנדל קופלמן.* שומר, מתווך ואיכר. הבן.

 

יצחק קופלמן. * הבן. אחיו של מנדל. פועל. שירת הלגיון הזרים ונסע מהארץ.

 

יהושע שטמפר.* איכר ועסקן מאונגריה [תרל"ח]. [לפי דרויאנוב: 8 נפשות].

 

שלמה שטמפר. הבן. איכר ועסקן. נולד בירושלים.

 

מנחם יהודה שטמפר. אחיו של יהושע. פועל ומורה. מאונגריה.

 

זרח ברנט.* מאנגליה. ישב זמן קצר ונסע לאנגליה בחזרה, וחזר אחר-כך ובנה בתים ב"נוה שלום" [לפי דרויאנוב: 8 נפשות].

 

לייב ליפשיץ.* [ממוהילב. תרמ"ג]. האב. איכר. כינוי: חבדניק. [לפי דרויאנוב: 7 נפשות].

 

שמואל ליפשיץ. הבן. איכר.

 

אייזיק ליפשיץ. הבן. איכר. ליזיק אל טאוויל.

 

ישראל צבי הכהן. מלמד. מורה. מירושלים.

 

הרב פרומקין.* מרוסיה. מיסד אחוזת לחמן בפתח-תקווה. [לפי דרויאנוב: ליב פרומקין, 6 נפשות].

 

גרינשטין הפחח. פחח. אל-נורי.

 

יעקב יָשֶה. פועל. מירושלים. רווק כל ימיו.

 

אברהם דוד בטן. חובש ביהמ"ד. מירושלים. אוכל אצל בעלי הבתים, כל יום אצל אחר. כינוי: דֶר בטלן.

 

משה נקלי. האב. עגלון. כינוי: ניקוליי.

 

יצחק נקלי. האב. עגלון. נקוליי. נהרג במאורעות על-יד מקווה.

 

מאיר שמעון ליברכט. האב. מנהל אחוזת לחמן. מירושלים.

 

עקיבא ליברכט. הבן. יינן באחוזת לחמן. מירושלים.

 

 

רחוב רוטשילד

 

יטקובסקי אריה. [רוסיה. תרמ"ה]. האב. איכר מרוסיה.

 

יטקובסקי עבדיה. הבן. איכר. מרוסיה. [רוקח: עובדיה יאטקובסקי – עבדללה עוואג'ה]. אחים.

 

יטקובסקי דוב. הבן. איכר. מרוסיה. [רוקח: ברל יאטקובסקי – מירו עוואג'ה]. אחים.

 

יטקובסקי שלמה. הבן. איכר. מרוסיה. [רוקח: שלמה יאטקובסקי – סלימן עוואג'ה].

 

פנחס גלובמן. [הונגריה. תרמ"ז]. פועל ואיכר. מירושלים. חתנו של שטמפר.

 

מאיר גלינקובסקי. נפח. מרוסיה. כינוי: מאיר שמיד.

 

אליהו ספיר. פקיד, מורה ואיכר. מירושלים. בנו של "אבן ספיר".

 

בן ציון שטיל.* איכר. מפוניווז'. חותנו של ספיר. [לפי דרויאנוב: 4 נפשות].

 

דוב מרגוליות.* [תרמ"ג]. איכר. מביליסטוק. כינוי: ברל. [רוקח: ברל מרגוליס – ברל אסמר] [לפי דרויאנוב: בער מארגלית, 4 נפשות].

 

משה שמואל קרצמר. [תרמ"ו]. פקיד ואיכר. מביליסטוק.

 

יעקב גוטמן. אופה וחנווני. מרוסיה. כינוי: חרושצר.

 

אלתר ליבוביץ. נגר. מירושלים. כינוי: יהודיער.

 

משה חודורוב.* [מפלך חרסון. תרמ"ג]. מתווך. [לפי דרויאנוב: בני משה חאדאראוו, 2 נפשות].

 

בנימין חודורוב. [מפלך חרסון. תרמ"ג]. אחיו. איכר.

 

בֶרֶה בוך. [מרוסיא. תרמ"ז]. אופה. תוקמק. מת ערירי ובאו משפחת אחיו אחר-כך.

 

מרדכי שמולביץ. [מרוסיא. תרמ"ט]. אב. פועל ואיכר.

 

אברהם שמולביץ. בן. פועל ואיכר.

 

הושע שמולביץ. בן. פועל. עזב אחר-כך את הארץ.

 

משה פרידמן. חייט. בסרביה. כינוי: שניידר. בניו עזבו את הארץ מלבד אחד, אהרן, שנשאר, אך בניו עזבו את הארץ.

 

יואל בלומרט. פחח. רומניה.

 

מרדכי דיסקין. האב. איכר, חנווני. מרוסיה.

 

בנימין דיסקין. הבן. חנווני. מרוסיה. [לפי רוקח: בנימין דיסקין – אל בּניאס. x, פועל ושליח אצל דיסקין – אחסיין דיסקין].

 

יהודה דרויאן. פועל ואיכר. מרוסיה.

 

יוסף נחום גולדשטיין. האב. חנווני. רומניה.

 

ברוך גולדשטיין. בן. חנווני. רומניה. עבר לראשון-לציון.

 

אלתר גולדשטיין. בן. איכר. רומניה. עבר לזכרון יעקב.

 

דוד גולדשטיין. בן. פועל ואיכר. רומניה. נשאר בפתח-תקווה.

 

ישראל דוב קרסננסקי. שמש. מרוסיה. קצוץ בהונות רגליו ומיד הימנית.

 

פורשטט. חנווני. מרמלה.

 

יעקב גינצבורג. איכר. מראשון לציון.

 

מאיר דנקנר. צבעי ואיכר. מראשון לציון.

 

משה מרקוס. איכר. מרומניה. אחיו ואביו באו אחר-כך. [לפי רוקח: מוסא אל אחוול].

 

חיים פרנקל. טייח ובנאי. מרוסיה. עזב את הארץ.

 

יעקב משה ברוידה. איכר. מירושלים.

 

שמואל מילס. מגדל אתרוגים. מרומניה. תמיד היה נוסע עם אתרוגיו לחו"ל. כינוי: בוחר.

 

א.ל. מכנס.* איכר. [מירושלים. תרמ"ד]. מרוסיה. אבי משפחות המכנסים. [לפי רוקח: אהרן לייב מכנס – הרון אל אבראס]. [לפי דרויאנוב: 3 נפשות].

 

משה גיסין. איכר. מרוסיה. אחים.

 

זלמן גיסין. איכר. מרוסיה. אחים.

 

לייב גיסין. איכר. מרוסיה. אחים.

 

משה כהן. איכר. מירושלים.

 

חיים כהן. אחיו. פקיד ואיכר. מירושלים. היה פקיד הברון ואחר-כך התיישב בפתח-תקווה.

 

בנימין הופמן. איכר. מרומניה.

 

פנחס מאירי.* [מתורכיה(?) תרמ"ג]. איכר. מפוניבז'. [רוקח: פנחס מאיר – פנחס אל עוואר]. כינוי: מֶר. [לפי דרויאנוב: 1 נפש].

 

אהרן לייב פלמַן. איכר. מיפו. בנו של הפרדסן בסומל על-יד יפו. כינוי: מזריצר.

 

לייזר סגל. פועל, איכר ועגלון. רוסיה. היה מפועלי הברון והתיישב אחר-כך במתולה וחזר להיות עגלון בפתח-תקווה.

 

 

* * *

ב. מילואים מרשימתו של יצחק רוקח

(שמות שאינם מצויים ברשימתו של ברוך בן עזר)

 

מרדכי מקלב – אל פאר.

 

מאיר אפלבוים – אבו אל-בּום.

 

לייבל ליפקיס – לייבּו אבּו אלבּקס.

 

אביו של יעקב לוין שהיו לו 12 בנים ובנות – אבו אנתמעש.

 

קרלינסקי שהיו לו הרבה פרדות – אבו אל בּארל.

 

חיים צוהר, שהיה מצלצל בפעמון המושבה – אבו ג'ראס.

 

שבתאי גינצבורג – חוואג'ה שעבקלה.

 

מרדכי פרלין – מוראד אל אמריקני.

 

יעקב שלאנג (שלבש קפוטה) – אבו דמאיה.

 

אברהם סלוצקי (פלדמן) – אברהים אל אשקר.

 

אברהם קוברינר – אברהים בג'ם.

 

בדריקובצקי – בּדרי.

 

פייבל פיינשטיין – בולבול.

 

הרשל למפרט – רזאל אל-עבד.

 

חיים הירש גרינשטיין – רזאל אבּו רזאל.

 

 

* * *

ג. שמות ראשי משפחות הקאלאניסטען בפתח תקוה ובית יהודית (יהוד) משנת תרמ"ז, 1887,

שאינם מופיעים ברשימתו של ברוך בן עזר

(על פי מיספרם הסידורי בטבלה אצל דרויאנוב)

 

16. וואלף בליומענפעלד (5 נפשות)

 

18. חיים ווילענטשיק (1 נפש)

 

34. משה קאפלאן (5 נפשות)

 

37. משה עמנואל (5 נפשות)

 

40. שמעון חאדאראוו (6 נפשות)

 

42. בינוש סלאר (5 נפשות)

 

43. אהרן יהושע שפירא, בביאליסטוק (לא בארץ)

 

44. דוד גוטמאנן (2 נפשות)

 

47. יעקב ראזענטאהל (4 נפשות)

 

50. שלום פישל מלמד (4 נפשות)

 

51. משה יחיאל שו"ב (5 נפשות)

 

52. אלחנן בולקין פאבריקאנט (8 נפשות)

 

53. יצחק בעקער (6 נפשות)

 

54. בער מערקעס מלמד (6 נפשות)

 

57. מאיר שמיד (3 נפשות)

 

58. קאלאג' גם פועלים מקרוב באו (42 נפשות)

 

 

* * *

ד. שמות תושבי פתח-תקווה על פי רשימת

ל. בינשטוק משנת תרנ"ב, 1892

 (המסומן בכוכב אינו מופיע ברשימת ברוך בן עזר)

 

1. ליב ציטלין.

2. חיים יצחק רובינשטיין.

3. קלמן סוויאטיצקי ובנו בכורו נפתלי.

4. מרדכי רובינשטיין ובנו בכורו.

5. האחים שלמה ויצחק טורקניץ.

6. יהודה ראב.

7. משה שמואל ראב (אחיו הצעיר של יהודה – אב"ע].

8. שמואל יוסף גינצבורג. מירושלים. תר"ן.

9.* יעקב מאיר כץ, עם בניו.

10. משה פיינשטיין.

11.* וולוולביטש משה הירש.

12. אברהם שמעון אירמא.

13. האחים מיכל ואברהם שפירא.

14. אברהם קופלמן ושני בניו הגדולים שיצאו לרשות עצמם.

15. יעקב יהושע רבינוביץ.

16. יהושע שטמפר.

17.* אברהם טקאטש ובנו לייב. מאודיסא. תרנ"ב.

18. לייב ליפשיץ ובניו.

19. משה סלור.

20. יהודה בכר ואחיו, ספרדים יחידים בבני פתח תקוה.

21. דוד מיכל שפיגל וחמשת בניו, בעלי משקים.

22. וולף ברנדה.

23. האחים אברהם ומשה בכר.

24.* האלמנה רבקה סלור ושני בניה.

25. חנוך סלור.

26. וולף ליב גרינשטיין.

27. סנדר חדד.

28. משה מאקלב ובן אחיו אריה-ליב מקלף.

29. אהרן ליב מכנס.

30. הירש ויסוקי [צ"ל ויסוקר. – אב"ע].

31.* בר ליפשיץ. ביאליסטוק. תרמ"ז.

32. הלל כהן.

33. יוסף פנחסביץ.

34. דוד נוביק.

35.* האלמנה חיה שרה יעקבסון ובניה. מפלך מינסק. תרמ"ה.

36. אלקה כץ ובניה.

37. בתיה יאטקובסקי ובעלה זאב אריה יאטקובסקי שנפטר באותה הימים (א' בחשון תרנ"ב), בנה הבכור ובתה.

38. פנחס גלובמן, חתנו של יהושע שטמפר.

39. הרב אהרן אורליאנסקי.

40. בר מרגלית.

41. משה שמואל קרטשמר.

42. לוי גולדברג.

43. בר בוך.

44. שמולביץ ושלושת בניו.

45. לוי גולדברג.

46. מרדכי דינוביץ.

47. האלמנה קאלינסקי ובניה.

48. אליעזר דוברי.

49. דוד איזראעליט ושני בניו.

50. אברהם זלמן איכילוב ובניו.

51. דניאל ליפשיץ.

52. ישראל שלוסברג.

53. אלטר וינקליר ובנו.

54. משה ליפקיס.

55. פנחס מעער (מאירי).

56. אבא למפרט ובנותיו.

 

*

על רשימת משפחות זו, שבה לא צויינו הנשים (אלא אם כן הן בעלות-הנחלה) ולא צויינו הילדים הקטנים, אלא רק הבנים הבוגרים שעובדים כשכירים אצל הברון או בנחלת המשפחה – מוסיף ג. קרסל בספרו:

 

"כזה הוא הפירוט היבש של חמישים ושש המשפחות, הנחשבות לתושבי המקום הקבועים, ואשר להם נחלאות בפתח תקוה. חוץ מאלה, ישבו בפתח תקוה שבע עשרה משפחות 'שאין להן קרקע ולא ישיבה קבועה בהמושבה והם נושאים בה משרות שונות." היו אלה פקידי הבארון, מורים, גנן [אגרונום. – אב"ע] ועוזרו, שואב מים, בנאי, רוקח, שאשתו מיילדת, מוביל-משאות וכיוצא באלה." (15).

 

* * *

ה. אהוד בן עזר: דברי סיכום

 

השוואת הרשימות מעלה כי רשימתו של ברוך בן עזר זהה בעיקרה לרשימות ה"היסטוריות" שנדפסו בעת שנולד או בהיותו עדיין ילד. הרשימות ההן שימשו כסקירות משקיות ודמוגרפיות לצורך ציבורי, ומכאן פירוטן הרב, שרק מקצתו הובא כאן. ברם, חשיבות רשימתו של ברוך בן עזר דומני שנעוצה בכך שהוא מזכיר בשמותיהם כמה תושבים שלא היו בעלי נחלאות, ואשר ברשימות ה"היסטוריות" בנות-התקופה נזכרו בדרך כלל על פי מיספר נפשות כולל, ולא בשמותיהם.

שם הכפר הערבי "מלבס", אשר על אדמתו נוסדה פתח-תקווה ב-1878 – נגזר מן הפועל הערבי מלבס, שפירושו מצופה, מלובש. (כך קרוי ממתק סוכריות השקדים המצופים סוכר, בטעם מזרחי). ולפי המסורת העממית הערבית, קורא כך שמו של הכפר משום שהיה "מתלבש" מדי כמה שנים בתושבים חדשים, לאחר שהקודמים מתו בקדחת, מלריה.

מן הרשימות המובאות כאן והמתייחסות, בהפרשי-זמן, לשנים – 1887, 1892, 1900-לערך, עולה כי תהליך זה של "התלבשות" המקום בתושבים חדשים מדי תקופה (תהליך שהיה אופייני גם לכמה מושבות יהודיות, שראשוניהן נספו בקדחת או נטשון, ורבים מבניהן היגרו לארצות שמעבר-לים) – התהליך הזה פסח על פתח-תקווה, למרות קשיי הקיום והתלאות הרבות.

הגרעין המרכזי, ה"קשה", של רוב משפחות הראשונים (להוציא את פרשת ה"ירקונים" האומללה) – נשאר כמעט ללא שינוי במשך שניים-שלושה העשורים הראשונים לייסוד המושבה ולחידוש יישובה. וגם אחרי שנת 1900 לא התחלף גרעין זה אלא נבלע לאט-לאט בגידול האוכלוסייה הכללי של המקום.

מה היו הסיבות לכך? דומה שהתשובה הברורה ביותר מצוייה בקטעים מדבריו של יוסף קלוזנר, שביקר בפתח-תקווה שנים אחדות לאחר 1900, ותיאר את רשמיו פרקים-פרקים ב"השילוח" ולימים קיבצם בספרו "עולם מתהווה".

 אגב, שנת 1900 היתה השנה שבה השתחררו האיכרים מאפוטרופסות הבארון והחלו עומדים ברשות עצמם.

 

אומר יוסף קלוזנר:

"זוהי האנטינומיה הארצישראלית הראשונה: לשם תיקון החיים הכלכליים וכיבוש העבודה צריך שהיישוב יהא נעשה על ידי אנשים פשוטים ומגושמים; ואולם לשם 'שינוי הערכים' וחידוש החיים הרוחניים צריכים אנו לאנשים 'משכילים' ו'אידיאליסטים'; אבל ברוח הרי אינה יכולה לשמש מופת למושבה עברית... היכן המוצא?

"בפתח-תקווה מצאתי צעירים מבני המושבה יותר מברחובות. בני פתח-תקווה אינם נודדים כל כך לאירופה, אמריקה ואוסטרליה. זהו מחזה משמח מאוד. עם צעיר אחד שוחחתי שיחה ארוכה. אדמוני ויפה-עיניים היה, פרי הארץ ממש. בן קולוניסט, שנשא בת קולוניסט מרחובות. לצערו, לא היה יכול אביו להפריש לו חלק מאדמתו. [---] עכשיו מצא לו צעיר זה משרה קטנה בְּסוכנות ואשתו עובדת לפרקים בפרדס – והם מתפרנסים. מארץ-ישראל לא ייצא בשום אופן. לאן? – כאן יש לו מכירים והכול יקר לו. אפילו במושבה אחרת קשה לו לשבת. ניסה – ולא יכול, נתגעגע על מושבת מולדתו, – את כל הדברים האלה דיבר בעברית משובשת קצת, אבל טבעית וחיה." (16).

 

* * *

ו. הערות ומראי מקומות

 

(1)  יצחק רוקח: "פרדסים מספרים". הוצאת מסדה, רמת גן, 1970.

 

(2) שם. עמ' 109-110.

 

(3) טבלה זו מצוייה ב"כתבים לתולדות חבת ציון וישוב ארץ ישראל", מאת א. דרויאנוב, כרך שני, תל אביב, תרפ"ה. [1925]. עמ' 47-50.

 

(4) נדפס ב"חשבון ועד המושבה לתמיכת בני ישראל, עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריא ובארץ הקדושה לשלוש שנים (1890-1892)", אודיסה, תרנ"ג. [1893]. עמ' 330-347.

 

(5) ג. קרסל: "אם המושבות פתח-תקווה, שבעים וחמש שנות חיים. תרל"ח-תשי"ג. 1878-1953." הוצאת עיריית פתח-תקווה. תשי"ג. [1953].

 

(6) על כך ראה: יהודה ראב  (בן עזר): "התלם הראשון." (זיכרונות: 1862-1930). נרשמו על ידי בנו בנימין בן עזר (ראב). הספריה הציונית ליד הנהלת ההסתדרות הציונית, ירושלים. בהוצאת ספרים מ. ניומן בע"מ, תל-אביב, תשט"ז, 1956.

 

(7) על כך ראה: "ניל"י, תולדותיה של העזה מדינית". העורך הראשי אליעזר ליבנה. חברי המערכת ד"ר יוסף נדבה, יורם אפרתי. הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב. תשכ"א. 1961. עמ' 92, 132, 133, 215.

וכן: "יומן אהרן אהרונסון (1916-1919) בעריכת יורם אפרתי. הוצאת ספרים קרני בע"מ, תל-אביב, תש"ל, 1970. תרגם מצרפתית אורי קיסרי. עמ' 164, 189.

 

(8) העתקה של יומן-כיס של ברוך ראב מאותם ימים מצוייה עימי בכתובים. כמו כן מספר על תקופה זו ישראל אהרוני בספרו "זיכרונות זואולוג עברי", ספריית "שחרות", הוצאת "עם עובד", תל אביב. ספר ראשון, תש"ג, 1943, ספר שני, של זיכרונות אלה הופיע בשנת תש"ו, 1946.

 

(9) על אותה תקופה ואותו לילה אחרון מצוייה עימי עדות ממקור ראשון, מסיפור-זיכרונות בכתובים של ברוך בן עזר שנכתב על ידו במקורו באידיש, ותורגם על ידי אבי בנימין בן עזר (ראב). קטעים מן הסיפור פירסמתי בשעתו בפרק "הצבר הראשון, אבשלום פיינברג", שנכתב על ידי לספר: "מעלות לוחמים", עשרים ושלושה פרקי גבורה. ערך והוסיף רישומים: משה בן שאול. הדר הוצאת ספרים בע"מ, תל-אביב, תשכ"ז. אוקטובר 1966. עמ' 14-17.

 

(10) על כך מצוייה עימי עדות בהעתק מכתב של ברוך בן עזר לאלכס אהרונסון, מאותה תקופה.

 

(11) "אחריו מדבר מר ברוך בן עזר (ראב): הוא מקווה, שהיום הגדול הזה ישכיח את העבר ותתחיל הגשמת הייעודים של הנביאים העברים – לקרב את שני הגזעים השמיים לטובת מולדתם המשותפת..."

מתוך: "ספר היובל למלאת חמישים שנה ליסוד פתח-תקווה". תרל"ח-תרפ"ח. [1878-1928]. יצא לאור ע"י ועדת ספר היובל שעל יד המועצה המקומית. אסף את החומר: י . יערי (פולסקין). הכשירו לדפוס: מ. חריזמן. תל-אביב. התרפ"ט. [1929]. עמ' תרכ"ב.

 

(12) בסדרת ספריו של ע. יערי-פולס'ין – "נילי", בהוצאת "מסדה", תל-אביב, תרצ"ח, 1938, מצאתי נוסח מעובד לסיפוריו של ברוך בן עזר על גבורתה של שרה אהרונסון בהיתקלה בלילה בשודדים ערבים. יערי-פולסקין ודאי שמע את הסיפור מפי ברוך בן עזר, ואולי אף לקחו כתוב. יערי-פולסקין לקח בשעתו כמה תעודות חשובות ונדירות ממשפחתנו, לצורך הכנת ספר היובל הראשון, לשנת החמישים לייסוד המושבה, ועקבותיהן נעלמו מאז לגמרי. אחת התעודות היא "כתב גבאות לחברת ישוב ארץ-ישראל", שניתן לאליעזר ראב (אביו של יהודה) בהונגריה, מאת הרב צבי הירש קלישר, בשנת תרכ"ז, 1867. תצלום כתב-הגבאות מופיע ב"ספר היובל למלאת חמישים שנה ליסוד פתח תקווה", עמ' קכ"ז, ובהערה למטה נרשם: "מאוסף החומר 'לתולדות הישוב החקלאי העברי בא"י, הנמצא בידי המחבר."  (!!!)

 

(13) בהערת-אחרית לספרו "הכפר הערבי" מודה משה סטבסקי לכל אלה שהגישו לו יד עזרה בשכלול הספר, בעצה, בהערה, במשל ובמימרה, וביניהם הוא מונה את האחים ברוך ואלעזר ראב. ראה: משה סטבסקי: "הכפר הערבי". פרקי הווי. ספריית "שחרות", הוצאת "עם עובד", תל-אביב, תש"ו [1946]. עמ' 408.

 

(14) במשך השנים פירסם ברוך בן עזר רשימות בנושאים חקלאיים ובתולדות פתח-תקווה ב"הבוקר" וב"השדה" ובמקומות אחרים. הוא שלח רשימות וכרוניקות מקומיות ל"דואר היום" בחתימת "אבו הרון" ו"סיד אמברק", אך טרם בדקתי אם נדפסו. לפי העתקי מכתביו דומני שנדחו, והדבר אף גרם לו עוגמת-נפש. כמו כן זכורה לי חוברת-בדפוס שלו, "תפוחי זהב במשכיות כסף", בנושא הפרדסנות, אשר לצערי אינה כעת תחת ידי.

[צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב), משנת 1950, לתולדות הפרדסנות בארץ, עם התמונות המקוריות, כבר נמצאת בידי ונשלחת באי-מייל לכל דורש. – אב"ע].

 

(15) ג. קרסל: "אם המושבות פתח תקווה". עמ' 219.

 

(16) על פי: "ספר היובל למלאת חמישים שנה ליסוד פתח-תקווה". עמ' תצ"ח-תצ"ט.

 

 

תל-אביב, יולי-אוגוסט  1978

 

סוף החוברת המקורית

 

 

*

הערת העורך-המהדיר אהוד בן עזר: ב-34 שנים שחלפו מאז העתקתי וערכתי את הדברים האלה כלשונם, נוספו מקורות רבים, הן בכתביי [חלקם בדפוס וחלקם בקובצי-מחשב העומדים לרשות הקוראים והחוקרים] והן בכתבֵי ובמחקרֵי אחרים – דברים שיש בהם כדי להרחיב את היריעה ההיסטורית.

 

תל-אביב, נובמבר 2012

 

 

 

* * *

יוסי גמזו

שְלוֹשָה נִסִּים עִם עֲלִיַּת הַפָלַשְמוּרָה

 

בְּתוֹךְ מְהוּמַת אֵרוּעֵי יוֹמְיוֹמֵנוּ 

כְּמוֹ פְּרַיְמֶרִיז חַם בֵּין עַסְקָן לְעַסְקָן 

אוֹ מַס-הַדָּמִים הַשְּבוּעִי בִּכְבִישֵינוּ 

אוֹ יֹקֶר-מִחְיָה מוּל כִּיס "עַמְךָ" רֵיקָן

נִרְאֶה כִּי לֹא שַׂמְנוּ כִּמְעַט אֶת לִבֵּנוּ

לְכָךְ שֶמַּמָּש בְּיָמִים אֵלֶּה, כָּאן

הִגִּיעוּ עוֹלֵי פָלַשְמוּרָה אֵלֶינוּ 

וְעָוֶל רַב-וֶתֶק הוֹלֵךְ וְנִתְקָן.

 

זְמַן רָב, חֲדוּרִים בְּתִקְוָה מְכֻנֶּפֶת 

חִכּוּ הֵם בִּסְגוֹר מַחֲנוֹת-מַעֲבָר 

בֵּין שֶמֶץ תִּקְוָה לְהַרְבֵּה מַפַּח-נֶפֶש,

בֵּין גוֹנְדֶּר לְאָדִיס – לָרֶגַע שֶכְּבָר 

תַּגִּיעַ אוֹתָהּ שַיָּרָה שֶל כְּלֵי-רֶכֶב 

וּשְלַל הָעוֹלִים הַצְּפוּפִים בֵּין כֻּלָּם 

יִזְכּוּ לַעֲלוֹת אֶל צִפּוֹר-הַמַּתֶּכֶת

שֶהִיא הַמָּטוֹס שֶכְּמוֹתוֹ מֵעוֹלָם

הֵם טֶרֶם רָאוּ, וְטִרְטוּר הַמָּנוֹעַ

שֶתֶּכֶף יַזְלִיג שָם דִּמְעָה בָּאִישוֹן

יָעִיד כִּי אֶל חוֹף שֶהִרְבּוּ לוֹ לִכְמֹהַּ

קְרֵבִים הֵם –  וְזֶהוּ הַנֵּס הָרִאשוֹן.

 

וְהַנֵּס הַשֵּנִי הוּא כִּי אֵבֶר כָּרוּת זֶה

מִגּוּף יַהֲדוּת בְּנֵי אֶתְיוֹפְּיָה חוֹזֵר

מִקֵּץ כְּמֵאָה שְנוֹת נִכּוּר וּפֵרוּד זֶה

אֶל חֵיק בְּנֵי עַמּוֹ כְּמִין חוּט מִשְתַּזֵּר 

שֵנִית בְּרִקְמָה שֶשּוּם לַחַץ וּפַחַד

מִצַּד הַגּוֹיִים שֶכָּפוּ עָלָיו שְמָד 

אֵינֶנּוּ יָכוֹל לְנַתְּקוֹ מִן הַיַּחַד

שֶל עַם שֶאֵלָיו מֵחָדָש הוּא נִצְמָד.

 

כִּי אוֹתָהּ פָלַשְמוּרָה הִיא נֵצֶר אוֹתָם

יְהוּדִים שֶאֻלְּצוּ שָם בְּכוֹחַ הַזְּרוֹעַ

שֶל נוֹצְרִים צְמֵאֵי-דָּם לְהָמִיר אֶת דָּתָם

עוֹד לִפְנֵי כְּמֵאָה שְנוֹת פּוֹגְרוֹמִים וָרֹעַ, 

אַךְ מַמָּש כְּאוֹתָם אֲנוּסִים בִּסְפָרַד

לֹא חָדְלוּ בְּהֶסְתֵּר לְיַחֵל לְלֹא הֶרֶף 

אֶל הַיּוֹם בּוֹ יֻתַּן לְלִבָּם הַנֶּחְרָד

מֵאֵימַת רוֹדְפֵיהֶם, אִם בָּאֵש אוֹ בַּחֶרֶב,

שוּב לָשוּב לִמְקוֹרוֹ וְאֶל כּוּר מַחְצַבְתּוֹ

כְּיִתְרוֹ שֶל עַמָּם שֶהָיָה בּוֹ הַכּוֹחַ

לֹא לָכֹף אֶת רֹאשוֹ וְלִנְטֹש אֶת דָּתוֹ 

גַם מוּל מִי שֶאִיֵּם לְהַשְמִיד וְלִרְצֹחַ.

 

וְכֵיוָן שֶהֵם נֵצֶר לִשְלִיש מִבְּנֵיהֶם

שֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶהָיוּ בְּאֶתְיוֹפְּיָה

(הַיְנוּ: מִי שֶנֻּצְּרוּ מֵאֵימַת רוֹדְפֵיהֶם

אַךְ שָנִים, בְּמַחְתֶּרֶת, טִפְּחוּ כְּאוּטוֹפְּיָה

אֶת חֲלוֹם שִיבָתָם אֶל חֵיקוֹ שֶל עַמָּם)  

הֵם הוֹפְכִים כָּאן כַּיּוֹם, בְּרִגְשָה לֹא מֻסְתֶּרֶת,

אֶת הַגֵּץ שֶדּוֹרוֹת לֹא כָּבָה וְעָמַם –

לְשַלְהֶבֶת גְּלוּיָה, רַבַּת חֹם וּמוּאֶרֶת.

 

וּבָעֵת שֶהִמְתִּינוּ, צְפוּפִים בְּהָמוֹן 

לַמָּטוֹס שֶיַּגִּיעַ מֵאֶרֶץ-הַקֹּדֶש 

יֵש אוֹמְרִים כִּי רוּחוֹ שֶל מֹשֶה בֶּן מַיְמוֹן

בְּלִי סָפֵק בָּעֲרָה בָּהֶם פְּנִימָה בִּיקוֹד-אֵש

שֶהֲרֵי לְעֻמַּת קַנָּאִים שֶבִּזּוּ 

אֶת חֻלְשַת לֵב אוֹתָם מִשְתַּמְּדִים שֶבֵּין מָוֶת 

וְחַיִּים בָּחֲרוּ בַּחַיִּים אַךְ גָּנְזוּ 

בְּלִבָּם אוֹתוֹ זִיק שֶנָּצַר לֹא לַשָּוְא אֶת

עֶרְגָּתָם לַחֲזֹר יוֹם אֶחָד כִּפְדוּיִים

אֶל עַמָּם, קָם רַמְבָּ"ם וּבְדַחַף הוּמָאנִי

הִתְפַּלְמֵס בְּ"אּגֶּרֶת הַשְּמָד" שֶלּוֹ עִם

כָּל אוֹתָם שֶטָּפְלוּ בָּהֶם גְּנַאי (וְדוֹמַנִי

שֶהִזְכִּיר בְּאוֹתָהּ הָאִגֶּרֶת עַצְמָהּ

כִּי אֲפִלּוּ נָבִיא בְּדַרְגַּת אֵלִיָּהוּ

שֶקִּטְרֵג עַל עַמּוֹ בַּחֲרוֹן רַב-עָצְמָה

כִּי זָנְחוּ אֶת דָּתָם – מִסְתַּבֵּר כִּי הָיָה הוּא

מִילִיטַנְטִי מִדַּי, מָה שֶאֵין כֵּן רַמְבָּ"ם 

שֶהוֹרָה בְּפֵרוּש בְּאוֹתָהּ הָאִגֶּרֶת

לְקָרֵב רְחוֹקִים, לֹא לִצְרֹב אֶת לִבָּם

בְּגִנּוּי וְנִדּוּי, כִּי הַיָּד הָעוֹקֶרֶת

מֵעוֹלָם לֹא הִצְמִיחָה דָבָר, אֲבָל זֹאת

שֶסָּלְחָה וְטִפְּחָה וְאִמְּצָה אֶל לִבֵּנוּ

יְהוּדִים שֶאָבְדוּ בַּסּוּפוֹת הָעַזּוֹת

שֶל אַלְפֵי שְנוֹת גָּלוּת שוּב הֶחְזִירָה אֵלֶינוּ

רֹב בָּנִים לִגְבוּלָם וְגוֹלִים אֶל אַרְצָם

וּבְכָךְ מִנְיָנֵנוּ הֻרְחַב, לֹא צֻמְצַם).

 

וְהִנֵּה כְּבָר נוֹחֵת הַמָּטוֹס בְּנַתְבָּ"ג

וְעוֹלֵי פָלַשְמוּרָה יוֹרְדִים מִן הַכֶּבֶש

וְלִפְנֵי שֶיַּסְפִּיקוּ לִטְעֹם מִפַּת-בַּג

אוֹ לִלְגֹּם גְּמִיעַת מַיִם – לְפֶתַע נִשְכֶּבֶת

חֲבוּרָה מִתּוֹכָם כְּמִין צֹאן מִתְקַהֵל 

אֶל שְקָתוֹת וְאֶל רַהַט בְּקַיִץ חַמְסִינִי

וְנוֹשֶקֶת דּוּמָם לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל

כְּאוֹמֶרֶת: "חָזַרְתִּי, אִמִּי, הַכְנִיסִינִי

אֶל בֵּיתֵךְ" – וְאוֹתוֹ הָאַסְפַלְט הַשָּחֹר

כְּעוֹרָהּ שֶל אוֹתָהּ חֲבוּרָה דְמוּעַת-עַיִן

פּוֹצֶה פִּיהוּ וְדוּגְרִי וּבְלִי שוּם סְחוֹר-סְחוֹר

הוּא אוֹמֵר לָהֶם: "חֶבְרֶה, זִכְרוּ כִּי עֲדַיִן

 

יֵש הַרְבֵּה גִזְעָנוּת וְעַוְלוֹת-בְּלִי-רַחֵם

גַּם בְּאֶרֶץ-הַקֹּדֶש וְאִם עַוְלוֹת אֵלֶּה

לֹא יַשְבִּיתוּ לָכֶם אֶת שִׂמְחַת שִיבַתְכֶם 

לַמּוֹלֶדֶת – יְהֵא זֶה כָּאן פֶּלֶא עַל פֶּלֶא

כִּי אּם עַם יִשְׂרָאֵל בִּקְצַת חֹם אֱנוֹשִי

כָּאן יַרְאֶה אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל, אִם שָכַחְנוּ,

זֶה יְהֵא בְּפֵרוּש כָּאן הַנֵּס הַשְּלִישִי

שֶנִּזְכֶּה בּוֹ כֻּלָּנוּ, אַתֶּם וֲאֲנַחְנוּ."

 

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. ידיד בבית הלבן

בעימות הטלוויזיוני בין רומני ואובמה, התחרו השניים על דעת הקהל, בשאלה מי אוהד יותר את ישראל, קרוב אליה ומיודד עימה יותר. עובדה זו מצביעה על פִּרְכת המיתוס, שיש אצלנו מי שכה אוהבים לטפחו, להשקותו ולדשנו, אודות בידודה של ישראל, היותה "מדינה מצורעת"; אודות הקרע עם ארה"ב בשל מדיניות הכיבוש / אפרטהייד / תוקפנות ושאר תארים האהובים על מלהגי הלהגים הללו.

יש שהציגו עובדה זו כנובעת מהקול היהודי, מההון היהודי, מההשפעה המיתית של היהודים וכיוצא באלו אגדות שלא היו מביישות את הפרוטוקולים של זקני ציון. ישראל אינה "עם לבדד ישכון". מצבה המדיני של ישראל הרבה יותר טוב מכפי שהוא משתקף בתקשורת הישראלית, כפי שהוכח רק בימים האחרונים בביקורו של נתניהו בצרפת, עת הולנד, ראש הממשלה הסוציאליסטי, שאינו עומד בפני בחירות ובארצו אין כל משמעות ל"עוצמה יהודית", יצא מגדרו כדי להרעיף ידידות על אורחו ועל ישראל.

הברית בין ישראל לארה"ב איתנה והמחויבות אליה משותפת לשתי המפלגות. ברית זו היא נכס אסטרטגי אדיר למדינת ישראל ויש לטפחהּ במתכונתהּ הדו מפלגתית. אין משמעותה של הברית - זהוּת עֲמדות בכל הנושאים. בסוגיית גבולות המדינה, כל הממשלים האמריקאים מאז מלחמת ששת הימים תובעים נסיגה ישראלית לקווי 49' בתיקונים קלים. החריג היחיד היה בוש הבן, במסמך שכתב לשרון ערב ההתנתקות, אלא שדווקא ראש ממשלת ישראל אולמרט הפך אותו לאות מתה, כאשר הדהים את האמריקאים בהצעתו לאבו מאזן, בה ויתר במחי יד על כל הישגי מסמך בוש.

על אף המחלוקת בין המדינות בסוגיית הגבולות, הברית היתה ועודנה איתנה והיא צלחה מחלוקות קשות ומשברים. יש לציין שהמשברים הגדולים היו דווקא עם הממשלים הרפובליקנים. כך האיום של ממשל פורד ב"הערכה מחדש" של היחסים עם ישראל בעת משבר במו"מ על הסדר הביניים עם מצרים (מרס 1975). כך במשבר הקשה בתקופת ממשל רייגן בעקבות חוק הגולן (דצמבר 1981), אז ארה"ב השעתה את מסמך ההבנות האסטרטגיות עם ישראל ובתגובה בגין ביטל אותו, בפגישה עם השגריר האמריקאי לואיס, בה נזף במילים קשות בממשל האמריקאי על יחסו לישראל. ומשבר נוסף כעבור שנה, בעקבות מלחמת לבנון הראשונה – אז סיפר רייגן על התמונה של הילדה הפלשתינאית הפצועה מן המלחמה, אותה הציב על שולחנו. בספטמבר אותה שנה פירסם את "תכנית רייגן" אודות נסיגה ישראלית מלאה, והפעיל לחץ כבד על ישראל לקבלה. וכך בממשל בוש האב, שלא העביר את הערבויות החיוניות למימון קליטת העלייה מבריה"מ כתגובה על המשך ההתנחלויות (1992), ובדבריו הפומביים של מזכיר המדינה בייקר שאם שמיר רציני, שיתקשר למס' הטלפון של הבית הלבן.

חילוקי הדעות עם ברק אובמה מתגמדים לעומת המשברים הללו, עם ממשלים הנחשבים בצדק לידידותיים לישראל. וכפי שמיתוס "הבידוד המדיני" של ישראל מופרך, כך מופרך המיתוס אודות ברק אובמה, הנשיא העויין, האסלאמיסטי, אוהד "האחים המוסלמים" ושאר פִּרְכות, של ישראלים שוחרי הימין הרפובליקאי, שכבר 4 שנים חוגגים על שמו האמצעי של ברק חוסיין אובמה.

אובמה אינו אסלאמיסט ואינו אוהד "האחים המוסלמים". אובמה עשה שגיאות רבות בראשית דרכו. מתוך אמונה נאיבית, כמעט משיחית, שבידיו להביא לאיחוי הקרע בין ארה"ב לעולם האסלאמי, הוא נקט במדיניות פייסנית כלפי האסלאם וכלפי איראן. כך היה בנאומו האומלל בקאהיר, במו"מ הכושל עם איראן ועוד. לזכותו ייאמר, שהוא השכיל להפיק לקחים מכישלון פייסנותו ולא דבק בה. חיסול בן לאדן הוא סמל ללוחמה אקטיבית של אובמה באסלאם הקיצוני.

אובמה שגה כטירון, בהעלותו את הפלשתינאים על עץ הקפאת הבנייה בהתנחלויות. עד היום טרם נמצא הסולם שיוריד אותם מן העץ הזה, אבל אובמה עצמו כבר מזמן אינו נמצא במקום הזה.

טעות נוספת של אובמה הייתה אמונתו הנאיבית ב"אביב הערבי". הוא לא תמך ב"אחים המוסלמים", חלילה, אלא האמין שאת הדיקטטור מובארק יחליף כוח חילוני ודמוקרטי. אולם אין שחר למיתוס לפיו היה בכוחו של אובמה למנוע את נפילת מובארק אילו הביע תמיכה בממשלו. לכל היותר, הפלתו של הרודן הייתה נדחית במספר שבועות עקובים מדם.

אובמה, ככל קודמיו, היה ונותר מחויב לברית האמיצה עם ישראל. הוא הגדיל יותר מקודמיו את הסיוע הביטחוני לישראל, כולל אספקת אמצעים שבוש סירב לספק, מחשש שישראל תשתמש בהם לתקיפת מתקני הגרעין באיראן. הוא הידק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל. הוא הוביל את המערכה לסיכול ניסיונם של הפלשתינאים להסדר כפוי באמצעות האו"ם, ונשא בעצרת האו"ם נאום ציוני לעילא ולעילא. הוא הוביל את העולם החופשי, לראשונה, להטלת סנקציות משמעותיות על איראן, שעשויות להניב פירות שיוכלו למנוע תקיפה צבאית של הגרעין האיראני, שבה איש אינו רוצה. הוא התחייב לסכל את תכנית הגרעין האיראני ואני מאמין שהוא יעמוד במחויבותו.

ראש הממשלה טעה בעימות הפומבי המיותר עם ממשל אובמה בנושא הקווים האדומים, בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות. עימות זה, במיוחד לנוכח הקרבה של נתניהו למפלגה הרפובליקאית, לא יכול שלא להתפרש כהתערבות בבחירות לטובת רומני. עם זאת, נתניהו התעשת ובחודשים האחרונים הרגיע את הזירה הזאת. החשש שמא אובמה יתנקם בנתניהו ויפגע בישראל בשל כך  הוא חשש ילדותי. מערכת האינטרסים המדיניים משמעותית הרבה יותר מכעס זה או אחר.

אין זה מן הנמנע שעוד יתגלעו מחלוקות בין המדינות, אך הידידות תיוותר בעינה. מבחנו הראשון של אובמה הוא בקשת אבו מאזן להכרה ברש"פ כמדינה נלווית באו"ם. בקשה זו אינה דורשת החלטת מועצת הביטחון ויש לה רוב אוטומטי. מי שיכול לסכלה הוא אובמה, אם יחדש ויחזק את אזהרתו לנתק את הקשרים עם אש"ף ולהפסיק את הסיוע לאו"ם באם תתקבל החלטה כזו.

 

2. יומן בחירות 2013 (ח')

שמאל. ימין. כחלון

משה כחלון יכול היה לצאת גדול. אילו מיד עם פרסום סקר ה-20 מנדטים הוא היה מוציא הודעה לפיה הוא דבק בפסק הזמן שנטל מן החיים הפוליטיים, הוא היה נצרב בזיכרון הפוליטי כנשא עשרים המנדטים. משבושש לקבל החלטה, איבד את עולמו. בתוך יומיים איבד בסקרים מחצית כוחו הווירטואלי. במשך מיספר ימים נראה כעושה מעשה מופז – מתכוון להפר את דבריו אודות מחויבותו לביתו בליכוד, קומם עליו את הליכודניקים שהם מקור כוחו, ובסוף נראה בציבור כמי שברח בטרם הסקרים ששיכרו אותו יתאדו כלא היו. משה כחלון, שהפופולריות שלו הרקיעה שחקים, צנח במהירות שלא היתה מביישת את פליקס באומגרטנר, ויהיה עליו לעמול רבות לתיקון הנזק. חבל, מאחר וכחלון הוא בהחלט דמות בולטת מאוד לחיוב בתוך המערכת הפוליטית הישראלית.

בדברים שאמר כחלון למקורביו עם החלטתו שלא להקים מפלגה חדשה, היתה אמת פוליטית וחברתית רבה – הציבור הרחב, ברובו המכריע, נמצא ימינה מהמרכז בשאלות המדיניות ושמאלה מן המרכז בעמדות החברתיות, ואין לו ביטוי במערכת הפוליטית הקיימת. זוהי אמת טראגית, אך זו אמת.

בהשקפותיו המדיניות משה כחלון נמצא ימינה ממני. בהשקפותיי החברתיות אני נמצא שמאלה ממנו. אך אני שייך לרוב שציין כחלון בניתוחו, ואין מפלגה המבטאת את השקפותיי ומייצגת אותי. וכאשר כחלון שקל התמודדות עצמאית, שקלתי ברצינות תמיכה בו.

 

הצד הפייגליני של כחלון

בשנים האחרונות אני עוקב בהערכה רבה אחרי פועלו הפוליטי והמיניסטריאלי של משה כחלון ובראש ובראשונה ברפורמה במשק הסלולר, שהציבה אלטרנטיבה הוגנת לכלכלה הטייקוניסטית ובהתנגדות לתכניות קיצוצים דרקוניות שעלו בממשלה.

כשהחלטתי על כתיבת יומן הבחירות, היה בכוונתי לכתוב המלצה לקוראיי הליכודניקים לבחור – בראש ובראשונה בכחלון. את אהדתי הרבה אליו ביטאתי לאחר פרישתו וכשדובר על ריצתו ברשימה עצמאית שקלתי בכובד ראש תמיכה בו.

בתגובה לדברים שכתבתי, הפנו את תשומת לבי קוראים לכך שכחלון הוא השר המקורב ביותר לפייגלינים בליכוד ואף מינה את מיכאל פואה, מנכ"ל "מנהיגות יהודית", ליועצו.

מיכאל פואה הוא האידיאולוג של "מנהיגות יהודית" – חטיבתו של פייגלין בליכוד. הוא האסטרטג של ניסיון ההשתלטות העוינת על הליכוד מתוכו. הוא קנאי וקיצוני ביותר בהשקפותיו הפוליטיות. בתקופת מלחמת לבנון השנייה הוא הסית חיילים לערוק מן המלחמה ולא לשרת ב"צבא הגירוש" (היה זה שנה לאחר עקירת גוש קטיף). בתגובה, כתבתי מאמר בו כיניתי את מעשהו זה כבגידה, והיתה בינינו חלופת מהלומות מעל דפי העיתונות.

מינויו של פואה ליועץ השר הינה נורה אדומה. יחד עם זאת, אין לשלול לגמרי העסקה של אדם לתפקיד מקצועי, בשל דעותיו, מגונות ככל שתהיינה. אלא מה? מדובר בתפקיד של יועץ שר הרווחה. מה עצותיו המקצועיות של פואה בנושאי חברה ורווחה?

השקפותיו החברתיות של פואה, כפי שבאות לידי ביטוי במאמריו (אגב, הוא פובליציסט מצויין) הן קפיטליסטיות קיצוניות, ברוח "מסיבת התה" בארה"ב. גם בנושאים החברתיים, פואה הוא אופוזיציה ימנית לנתניהו. את רפורמת ששינסקי הוא כינה "גזל", הנובע מהמידה המגונה של הקנאה. הוא מטיף להפרטה מלאה של מערכת החינוך.

האם כחלון לקח את פואה כיועץ, מאחר שעצותיו בנושא חברה מבטאות את השקפת עולמו? אם כן, מהי התחפושת של אופוזיציה חברתית לנתניהו שבה הוא מתכסה? אם אין אלו השקפותיו, הרי שמדובר במינוי פוליטי, על חשבון תקציב הרווחה, לצרכי פריימריס אישיים.

שמא טעיתי בהערכתי את כחלון?

 

המשמר הדמגוגי

"המשמר החברתי" פרסם את מדד הצבעותיו בכנסת של כחלון ופסק: "הוא לא חברתי." הם רק שכחו, שעל שר חלה אחריות קולקטיבית על החלטות הממשלה ופעולותיה, ואין הוא רשאי להצביע נגדה בכנסת. אילו ביקרו אותו על כך שלא התפטר מתפקידו, זאת ביקורת עניינית. כנ"ל ביקורת על הצבעותיו בממשלה. אולם ביקורת על כך שלא הצביע בכנסת נגד הממשלה שבה הוא חבר, היא ביקורת דמגוגית, המתבססת על הנחה, צודקת כנראה, שמרבית הקוראים חפים מקריאה ביקורתית ומקבלים כל דבר שמאכילים אותם.

 

לעשות נכון את הדברים הנכונים

אילו הייתי ליכודניק, הייתי מצביע בבחירות המקדימות בעד ישראל כץ. ישראל כץ הוא שר תחבורה מצוין. גם המרים ביריביו הפוליטיים לא יוכלו לחלוק על הקביעה שהוא בולדוזר, איש ביצוע ועשייה.

אולם בולדוזר יכול גם להרוס. תמיכתי בכץ נובעת לא רק מכך שהוא איש עשייה, אלא מכך שהוא עושה את הדברים הנכונים.

כתושב הפריפריה הצפונית, אני נהנה מתנופת העשייה שלו לשיפור תשתיות התחבורה בצפון, המקצרות מאוד את המרחק מן המרכז לצפון, כמו מחלף המוביל, צומת עמיעד ומחלף גולני, ומקצב העשייה המהיר. וכך גם העשייה לחיזוק התשתיות בפריפריה הדרומית, כמו מסילת הרכבת לאילת.

מאחר ומשאבי המדינה מוגבלים, תפקיד הדרג המדיני הוא לקבוע את סדר העדיפויות. קביעת סדר עדיפויות, היא העדפת א' על פני ב'. כץ העדיף את פיתוח הפריפריה על פני פיתוח המרכז. סדר עדיפות זה מנוגד להגיון השוק המבוסס על היצע וביקוש. עיקר הביקוש הוא במרכז הארץ. סדר עדיפות זה מנוגד גם להגיון האלקטורלי, כיוון שהוא מעדיף את מעט הבוחרים על פני מרבית הבוחרים. סדר העדיפות הזה מבוסס על היגיון ציוני וחברתי. ממנהיגות ציונית, מצופה להעדיף את ההיגיון הציוני על פני הגיון השוק הכלכלי והאלקטורלי. 

על כך יש להוסיף את הירידה הדרמטית במספר ההרוגים בתאונות דרכים. עם שתרבותו מבוססת על קדושת חיי אדם, חייב להוקיר את מי שמדיניותו קיימה חיים של בני אדם רבים. לא רק כץ אחראי לכך. מגמת הירידה החלה עוד טרם כניסתו לתפקידו, וגופים נוספים כמו משטרת התנועה שותפים מלאים להישג. אולם אילו התוצאות היו הפוכות, הביקורת הייתה מותחת בשר התחבורה ובצדק. ולכן, גם את הפירגון על התוצאות הטובות, יש להפנות אליו.

לפני שנים אחדות תקפתי במאמר השר כץ על שלטי הענק ליד אתרי הבניה בכבישי הצפון, המאדירים ומפארים את שמו. טענתי שהדבר מזכיר מדינת עולם שלישי, ואין לנהוג לאורך ארבע שנים, על חשבון המדינה, כבמערכת בחירות. אולם היום אנו מצויים במערכת בחירות, לישראל כץ יש קבלות והוא ראוי לבחירה.

 

הרפורמטור השמרן

בחירה נוספת שלי, אילו הייתי ליכודניק, ודאי תפתיע את קוראיי. הייתי מצביע בעד יובל שטייניץ. איך זה, תשאלו אותי בצדק, הרי לאורך הקדנציה יצאת נגדו פעמים רבות. הרי הוא מייצג קו שונה כל כך משלך.

הכול נכון. אני שולל את השקפת עולמו של שטייניץ. שטייניץ הוא חסיד של הפרטת מדינת הרווחה, ואני רואה בכך אסון חברתי. הוא חסיד של עובדי קבלן ("מיקור חוץ" בכיבוסית) ואני רואה בכך עבדות בימינו. שטייניץ הוא חובב המע"מ – המס העיוור, הטיפש והבלתי צודק ביותר שיש, ושוב ושוב הוא ניסה להחילו על מוצרי יסוד. שטייניץ הוא האיש שסיכל את הצעות החוק הצודקות כל כך, של שכר מקסימום בחברות ציבוריות, לבל ירוויח בעל השכר הגבוה ביותר בחברה יותר מפי 200 (!) מבעל השכר הנמוך ביותר; הצעת חוק שנועדה להכניס קצת הגינות בג'ונגל החברתי. וגם את הדברים החיוביים שעשה שטייניץ, הוא עשה כמי שכפאו שד, בעקבות המחאה החברתית, ועדת טרכטנברג, שביתת הרופאים ואיומי השביתה הכללית של ההסתדרות.

ומדוע הייתי מצביע בעדו? כיוון שדווקא הוא, השמרן, אחראי לרפורמה החברתית המהפכנית ביותר והחשובה ביותר שנעשתה בישראל בעשרות השנים האחרונות – רפורמת ששינסקי, במשק הגז. המהלך הזה העניק לעם ישראל סכום עתק של למעלה מ-300 מיליארד שקל (!) ממשאבי הטבע של ארץ ישראל השייכים לכולנו, ושניתן יהיה לקדם באמצעותם באופן משמעותי את החינוך, הבריאות, הרווחה והתשתיות במדינת ישראל לדורות, תחת שישתלשלו אל כיסו הפרטי של אדם אחד.

על עצם הרפורמה הזאת, ראוי שטייניץ לבחירה. עוד יותר מכך הוא ראוי לבחירה על העקשנות והנחישות ועל כושר העמידה שהפגין מול הקמפיין הקשה, האלים, של ההון הכבד ושלוחיו הלוביסטים בכנסת, שלא בחלו באמצעים כדי לשבור את שטייניץ ולהכניעו. שטייניץ עמד בגבורה, עד לרגע האחרון – ללא גיבוי, לפחות לא גיבוי פומבי, מראש הממשלה (ובתמיכת ח"כים מן הקואליציה והאופוזיציה, ובראשם כרמל שאמה הכהן ממפלגתו ושלי יחימוביץ', אז ח"כית מן השורה במפלגת העבודה), ולא נכנע. חלק ממסע הלחצים התמקד באיומי חיסול פוליטי בבוא יום הדין בפריימריס.

אם, חלילה, שטייניץ יחוסל בקלפי, תהיה זאת אזהרה לשרי אוצר בעתיד, לבל יובילו רפורמות דומות לטובת אזרחי ישראל, תוך פגיעה בטייקוניזם. ולכן, חשוב מאוד להצביע בעד שטייניץ וזו המלצתי לקוראיי הליכודניקים.

 

נגד מי להצביע

אילו בבחירות המקדימות לא היתה אפשרות רק להצביע בעד, אלא גם להצביע נגד, הייתי ממליץ לחבריי הליכודניקים להצביע נגד צחי הנגבי ומשה פייגלין.

מדובר בשני אנשים חכמים, רהוטים, בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה יותר משל הח"כ הממוצע, שללא ספק יוכלו לתרום תרומה משמעותית כחברי כנסת. ואף על פי כן, הייתי מצביע נגדם. נגד צחי הנגבי – כיוון שהוא אופורטוניסט ומושחת. נגד פייגלין – כיוון שהוא קנאי ופנאט.

אילו בבחירות המקדימות ניתן היה להצביע נגד, הייתי ממליץ לחבריי במפלגת העבודה להצביע נגד מירב מיכאלי, יריב אופנהיימר ואורי שגיא. נגד מיכאלי, כיוון שהיא פוסט ציונית ומסיתה לסרבנות. נגד אופנהיימר כיוון שמפעל חייו הוא שנאה אקטיבית למתיישבים ביו"ש. נגד אורי שגיא, בשל האובססיה שלו בת 25 השנים, להוכיח בכל מחיר שהוא צדק בקונספציה המופרכת שלו כראש אמ"ן, לפיו פני סוריה לשלום, ולכן עלינו למסור לה את הגולן.

אילו בבחירות המקדימות ניתן היה להצביע נגד, יתכן שהייתי מתפקד לאחת המפלגות.

 

הבית המאכזב

בבחירות 2008 בחרתי ב"בית היהודי". לא היתה זו בחירה מובנת מאליה בעבורי, אלא בחירה על דרך האלימינציה. להחלטתי נתתי פומבי ו"הבית היהודי", בהסכמתי, אף עשה בה שימוש. היו להצבעתי סיבות שונות, ובהן הפעולה והחקיקה החברתית של המפד"ל, הערכתי לדניאל הרשקוביץ ובעיקר לאורי אורבך ועוד. וסיבה מרכזית היא דווקא הפיצול בין "הבית היהודי" לאיחוד הלאומי והרצון לחזק את המחנה המתון בציונות הדתית.

לאורך הקדנציה, ממש לא חשתי שהח"כים והשר מייצגים אותי. ויותר משהאכזבה שלי היא מהדברים שהם עשו ואמרו, היא מהדברים שציפיתי שיעשו והם לא עשו. הציפייה שלי, היא שהם יגלו מנהיגות ויציגו קו תקיף, חריף וחד משמעי, נגד ההקצנה הלאומית והדתית ובעד אחריות לאומית.

ציפיתי לכך שהבית היהודי יוביל מערכה ניצחת נגד נוער הגבעות, נגד "תג מחיר", נגד קריאות גזעניות כלפי ערבים. האמירות הללו נאמרו, אך בקול ענות חלושה, לא כמנהיגות נחושה לעשות כל שלאל ידה כדי להדביר את התופעות הללו. מנהיגות מחייבת אומץ, ולנציגי הבית היהודי לא היה האומץ לצאת נגד רבנים מרכזיים בציבור הדתי לאומי, כמו דב ליאור, שמואל אליהו וזלמן מלמד, המובילים את ההקצנה.

מאחר וראשי הבית היהודי לא גילו מנהיגות, הם היו סתם עוד מפלגת ימין.

על פניו, החיבור בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי טומן בחובו הקצנה, לפחות מצד "הבית היהודי". אולם כיוון שבעיניי עיקר הבעייה היתה פחדנות וחוסר מנהיגות, אני מקווה ורוצה להאמין שמנהיגות אחרת של המפלגה המאוחדת, תהיה אמיצה וברורה יותר.

בינתיים אני רואה שתי תופעות חיוביות במפלגה המאוחדת.

א. פתיחות לבחירת מועמדים חילוניים לכנסת. זו לא תהיה מפלגה כלל ישראלית, אלא דתית אורתודוכסית, אולם פתוחה יותר לרעיון הכלל ישראלי, וזו בהחלט בשורה.

ב. העובדה שמיכאל בן ארי, האיש הרע הזה, אינו חלק מן המפלגה המאוחדת. לצערי, הבית היהודי לא פסל אותו אפריורי כתנאי לאיחוד. ומאנשי האיחוד הלאומי לא יוסר במהרה כתם השותפות עם הכהניזם. אולם העובדה שהאיש הרע הזה לא מצא את מקומו ונפלט, היא סימן מעודד.

 

                                 תמיד על אוטומט

התגובות על הראיון של אבו מאזן בערוץ השני היו אוטומטיות, כרגיל. מצד אחד, התלהבות אוטומטית, מוגזמת, חסרת כל חוש ביקורת וללא סימני שאלה. מצד שני, דחיה אוטומטית על הסף, ללא כל בדיקה וללא כל מחשבה.

מעניינת במיוחד הייתה תגובתו של השר החדש מהליכוד, עד אתמול ח"כ מ"קדימה", אבי דיכטר. גם התגובה שלו הייתה אוטומטית, אלא שהיא היתה הפוכה לתגובתו האוטומטית לאותם דברים, אילו נאמרו לפני חודשיים. 

 

יש הומור?

"איזה שר אתה רוצה להיות בממשלה הבאה?" נשאל יעקב פרי בשבתרבות, והשיב: "שרה נתניהו."
"איזה שר אתה רוצה להיות בממשלה הבאה?" נשאל עופר שלח ביומן שישי של הערוץ השני והשיב: "שרה נתניהו."

אוקיי, אני מבין שב"יש עתיד" יש מנהיג אחד ועל פיו יישק דבר. אבל גם בבדיחות אין למועמדים אפשרות לביטוי אישי?

 

 

 

 

* * *

יוסי אחימאיר

אבו-מאזן – כן ולא

תענה לי ב"כן" או "לא" – ציוותה אילנה דיין את ראש הממשלה. ושוב חזרה על הציווי, בניסיון להביך את בנימין נתניהו. העיתונאית הדעתנית  גילתה תקיפות הגובלת בחוצפה כלפי העומד בראש הממשלה. ומנגד – רוך גובל בחנופה כלפי מי שהיה ראש הממשלה.

האם לא ברור מכאן, מהיכן נולד רעיון התחקיר ה"עובדתי" הזה? מי שיתף עימה פעולה, מי עשה למי מניפולציה על חשבון כמעט-גילוי של סודות מדינה כמוסים, בניסיון להפיח רוח גבית לקמפיין של מי-שהיה, ומתוך רצון להביך את ראש הממשלה?

אז ככה: ראש הממשלה לא הובך. ראש הממשלה לא נדחק לפינה שאליו ניסתה לגרור אותו המראיינת החריפה. ראש הממשלה השיב רק מה שרצה להשיב. הוא גילה אחריות ממלכתית מול האיום האילנה-דייני, ועם זאת לא שינה דעתו באשר לאיום האיראני.

בניגוד לשני האהודים – שר הביטחון וראש הממשלה לשעבר – לא שיחק נתניהו את המשחק הפוליטי הזול. הוא עמד בקרירות ובאיתנות במטח שאלות הנוקבות, הקוטעות, שאינן מאפשרות לו להשלים משפט, ואכן – לא ענה ב"כן" או "לא". הוא אפילו לא התפתה לנפנף את האורחת מלשכתו. אני בטוח שהוא זכה באהדת צופים רבים, למגינת לבם של אולמרט וחבורתו.

מי שכן זוכה לאהדת התקשורת הישראלית – מלבד אולמרט ולבני – הוא דוקא האיש מרמאללה. מאז שנתן את הראיון הסחבקי לאודי (עוד אהוד...) סגל, גברו מניותיו של אבו-מאזן בבראנז'ה התקשורתית-ספרותית בישראל. הטון הפרשני, ולא רק ב"הארץ", מאז התראיין בערוץ 2, הוא שיש לנו כאן רודף שלום (בדמותו של יו"ר הרשות הפלשתינית) וסרבן שלום (ראש ממשלת ישראל).

מבחינה זו, אבו-מאזן, שזכה לביקורת חריפה בעזה ובעולם הערבי בכלל, השיג את מטרתו. הנה, למשל, סופר ישראלי, דויד גרוסמן, מעיד ששמע צליל חדש בדברים של היו"ר הפלשתיני. האיש – כך גרוסמן – אמיץ, ויתר על "זכות השיבה", ורק ראש הממשלה נתניהו אינו קשוב לקולות העולים מרמאללה. אין זה משנה לדידו של גרוסמן, שאבו-מאזן מיהר להבהיר (בערבית) שכלל וכלל לא ויתר על אותה זכות, שמשמעה כיליונה של מדינת היהודים.

אמרנו – סופר ישראלי? נשיא ישראל, שמעון פרס, אף הוא משבח את אבו-מאזן, אף הוא חולק לו תשואות חן-חן! וזאת בניגוד לעמדת הממשלה הלגיטימית בישראל והעומד בראשה. היש שיבוש סמכויות חמור מזה במערכות השלטון? האין זה מסמן את ראשית שיבתו של פרס אל החיים הפוליטיים כראש מחנה השמאל?

עיתוי הריאיון עם אבו-מאזן ספק אם היה מקרי. וכי מישהו לא ראה את יועץ הסתרים שהסתובב כחתן בחופה בלשכה ההיא, בעת הריאיון? קוראים לו ד"ר אחמד טיבי, נציג רשות הפלשתינית בפרלמנט הישראלי ועושה דברם של אדוניו ברמאללה. הלה שוחה במימי הפוליטיקה הישראלית כדג במים, מחרחר ריב סדרתי בין היהודים, שועל ערום שיודע איך לסחוט את אהדת גרוסמן ודומיו ליריב-האויב, בוודאי בימים של ערב בחירות.

מי זה אבו-מאזן האמיתי, ומה עמדותיו לאשורן – אין צורך לשאול אפילו את טיבי. הנה רק כמה ימים לפני הראיון ה"מתון" לאודי סגל, כתב בעצמו – בלי תיווכם של טיבי וסגל – בדף הפייסבוק שלו כהאי לישנא: "ישראל היא ארצנו הכבושה, לפלסטינים יש זכות גם על האדמות שכבשה ישראל לפני 67'". לאמור: לא רק זכות לבקר בעיר הולדתו צפת, אלא גם לשחרר אותה מהכיבוש הציוני.

זהו אבו-מאזן, שאינו שונה מבחינה זו מעמיתיו הקיצונים ממנו בעזה ובלבנון.  כל ההבדלים ביניהם הם טאקטיים גרידא. אז יש לנו עצה לדויד גרוסמן: טוב תעשה אם תקרא את כל התבטאויות אבו-מאזן, ולא באופן סלקטיבי, ואז תשאל את שאלותיך. רצוי שתפנה אותן אליו, לא אל ראש ממשלת ישראל.

 

אהוד: דוד גרוסמן הוא לא סתם סופר. הוא נביא. נביא "הארץ". והרבה פתאים מאמינים לכל מוצא פיו. ואיך אתה מעז להביך אותו בשאלות ענייניות של הבנת המציאות במזרח התיכון? הרי רוב הקריירה והמגה-פרסום שלו כנביא מסתמכים על השקר הזה של התעלמות מן המציאות האזורית, וראייתנו אנו כאשמים כמעט בכול!

 

* * *

ברוך תירוש

סופה וקרה במזרח ארה"ב

לאהוד ולקוראי "חדשות בן עזר" הנאמנים, שלום וידידות ממזרח ארה"ב החבולה מפגעי איתני הטבע.

גם כאן בניו יורק, פרוש לפני חב"ע 787 ובו התייחסות למגוון התרחישים החברתיים המייסרים ולעתים מאירים את האווירה בארץ. מעיקים תיאורי מבולקת ניצנים בתש"ח, וההכפשה המרושעת של קורבנותיה, ביניהם אחותו של עמיתי  יוסף דוריאל, שהפרשה מכאיבה לו כל הימים.  אנחנו הגענו לניו יורק לביקור קרובים, והשכלנו להיחלץ מאיזור הסערה כמה שעות מראש. דהרנו דרומה ומזרחה דרך ניו ג'רסי ופנסילבניה, מרילנד ומערב וירגיניה, עד עמק שנאנדואה  במדינת וירגיניה, שם חלף מעלינו אפיק מהסופה שכיסה בשלג, בגובה מטר, את דרך ההרים המרתקת שעברנו בה באורך מעל מאה מייל.

התמקמנו באתר הנופש המקסים מאסאנוסט, בנוף היפה, ובאלפי חדרי המגורים והנופש המשולבים  בנוף על פני מרחב של מאה ק"מ רבועים. היריעה קצרה כאן לתיאור יופי הנוף והמתקנים המשולבים במגרשי גולף וספורט, אגמים ונחלים, והתפללנו כל העת לגשמים ברוכים גם בישראל. בהמשך אציע לאנשי קק"ל לחשוב על תכנון מערכת דומה בקנה מידה קטן, סביב המעיינות בפארק קנדה, כיום פארק איילון, ליד עתיקות אמאוס ואתר השיריון בלטרון.

בשנאנדואה בילינו שבוע מהנה, מה גם שמחיר הדלק שם בדולר פחות לגלון מהמחיר בניו יורק, 3 ש"ח לליטר. את הדרך חזרה עשינו בדאגה תחת מטר החדשות שהודיעו על זוועות ההרס בניו גרסי וניו יורק, שם עלינו לעבור אחרי 400 מייל, כאשר דרכים חסומות ותחנות הדלק סגורות או חסומות ע"י מאות מכוניות. לאחר חיפושים מצאנו תחנת דלק בעיירה שכוחת אל, והגענו לניו יורק עם מיכל כמעט מלא. את הבית מצאנו תקין, לבד מעץ ענק שנפל ורמס מכוניות חונות. מחר כאן בחירות, ואין ספק שהתמרמרות נפגעי הסופה תשפיע, בעיקר איטיות מלאכת השיקום.

באותה העת אנחנו משתאים למראה המתינות החברתית והציבורית המאפיינת את האווירה סביב המפגעים הקשים שהחריבו מאות בתים והפכו מעל למאה אלף איש לחסרי בית. נזקים בלתי הפיכים נגרמו לאלפי מכוניות וסירות, ולמרות המחסור באמצעי הגנה על הרכוש, דלק למכוניות ומים לשתייה, לא נוצל המחסור ועודף הביקוש להעלאות מחירים כלשהם.

 לעומת זאת, זכרות העלאות המחירים בארץ של מוצרי מזון וצריכה, וכאשר התלוננתי לפני כחודש על חברה ציבורית שהכפילה בשיא העונה את תעריפיה באלפי שקל לפריט, הסביר לי "מבין ויודע דבר" שהדבר מקובל וסביר להעלות מחירים כאשר הביקוש עולה על ההיצע.

 בידידות, ולהתראות שמחים,

 ברוך תירוש

 

אהוד: אין ספק שהרבה יותר נעים בחוף המזרחי הפגוע בארה"ב מאשר בסחרחרת המחירים הנוראה שבה אנו שרויים כעת בישראל, ממש אינפלציה. כל יום הכול מתייקר ויש כבר מחסור בקוטג', ובביצים – בייחוד אצל הגברים. והיית צריך לראות את התורים הארוכים, צהריים וערב, בפתחי המסעדות בתל-אביב! אנשים כאן ממש רעבים! – ומזג האוויר נורא. חמסין עדיין, ורק כמה טיפות של גשם יורדות באבק כדי לעזור לתאונות הדרכים הקטלניות להתרחש.

 

 

* * *

אלי מייזליש

ההתערבות של ישראל בארה"ב מוצדקת

בארה"ב מתגורר חצי מהעם היהודי שמונֶה 12 מיליון. בישראל מתגוררים רק 80 אלף אמריקאים מתוך 300 מיליון אמריקאים. לו היו חיים בישראל 150 מיליון אמריקאים הייתה לאמריקה זכות התערבות "לטובת" בני עמה.

האינטרס העליון של העם היהודי הוא הישרדות נוכח מחדל השואה באירופה שאנשי המערב אחראים לו.

כל פעם שמתמנה בכיר בממשלה מערבית, מיד קופצת התקשורת בשאלה האם הוא "טוב ליהודים", על אחת כמה-וכמה כאשר נבחר נשיא בארה"ב – האינטרס הלאומי של ישראל הוא לבחון את דרכו. האם הוא  באמת "טוב ליהודים", מתוך דאגה כנה לעמנו. אין זו התערבות בחיים הפוליטיים בארץ זרה סתם, ואפילו היא האדירה שבמעצמות תבל. העובדה היא שבמדינה זו מתגורר חצי מהעם היהודי, שחציו השני בארץ משווע לעלייתו ולשיבת ציון, והיא שמדריכה את ההנהגה בארץ לשמור מכל משמר על דרכו ומעשיו של הנשיא בארה"ב למען לא יירע לנו – ולא  בכדי. הרי היו דברים מעולם, ומעצמה אדירה כמו בריה"מ שללה את הציונות ואסרה ועצרה יהודים שנחשדו כציונים. האם זה פשע להיות ציוני? אלא שלמדנו מההיסטוריה של עמנו כי כלפינו נוהגים שלא כדרך הטבע. ככה נוהג העולם מאז צליבתו של ישו ולא יעזור לנוצרים שום טיעון מול בתי הקברות המלאים מיליונים של גוויות יהודים או אפרם שנאשמו רק בשל היותם יהודים, ונא עיין ערך גירוש ספרד למשל והאינקוויזיציה כנספח לו. לא עזר ליהודי שם להתנצר בפומבי בכנסייה אבל לוּ אכל במרתפו בהסתר דגים בליל שבת' נשרף על המוקד.

אין לנו צורך "להוכיח" כל יום לעולם כי עמנו סבל וסובל עד היום רדיפות גזעניות שאין דומה לו כלפי אף עם אחר ב-2000 שנות גלותנו בפזורה. על כן, מצווה ממשלת ישראל לראות בעין בוחנת מי יהיה הנשיא בכל מדינה, ובפרט במדינה שיש בה 5 או 6 מיליון יהודים שערבים זה לזה תחילה, כנאמר "כל ישראל ערבים זה לזה," וזו האמת.

מי שמתכחש ליהדותו ולנאמנותו לעם ישראל באמריקה וגורס כי תחילה עליו להיות נאמן לארצו שם ושם גם ימות או ייהרג בצבא ארה"ב באפגניסטן היום או באיקינאווה מול יפן ב-1945, על קברו יהיה מגן דוד ולא צלב ורב צבאי במדי ארה"ב יאמר "קדיש" בארמית ולא כומר יצטלב בלטינית  עם  CON NOME DI PADRE כנהוג בבתי קברות נוצרים.

אבל יפי הנפש הדואגים בחיטוי של DDT לחטא את נפשותינו מיצר "התערבות במדינה זרה", אינם באמת דואגים לעמנו ולסולידריות של בני עמם ולו מפוזרים הם  בהרבה מדינות, על אחת כמה וכמה כאשר חצי מעמנו חי באותה מדינה: ארה"ב. דאגת יתר זו של "אי התערבות"  היא לוקסוס שעמנו אינו יכול לסבול. לא רק שמותר לנו, אלא שאנו מחוייבים לה – לאותה התערבות כביכול. ומה הוא אותו פשע? האם נסכים מתוך כניעה שיעלה לשלטון במדינה בה חיים 5 מיליון יהודים – איש שידוע כילחץ עלינו שלא לבנות בגילה שבירושלים? או רצוי לנו אוהב ישראל – לא?  

 

* * *

יהודה דרורי

משפט המרמרה – חנטריש טורקי

האיסלם הקיצוני הטורקי בראשותו של ארדואן החליט לעשות משפט ראוה ל-4 מפקדים בכירים בצה"ל שהיו לדעתו אחראים להשתלטות על הספינה "המרמרה", שבה כזכור נהרגו כל 9 הטרוריסטים הטורקיים שהיו על סיפונה (אבל אף נוסע אחר לא נפגע...)

הטורקים כיום מניחים שהתשעה הללו שנהרגו – חוסלו בכוונה – ואם יש לשער שאכן כך קרה, הדבר מותר ע"פ החוק הבינלאומי לחסל טרוריסטים.

אבל למה להעמיד לדין רק 4 קציני צה"ל ? למה לא שר הביטחון או את ראש הממשלה שמהם יצאו הפקודות לקציני צה"ל ?

הסיבה היא שלארדואן אין ביצים. גם עכשיו הוא מעורר גיחוך באירופה ובארה"ב במשפט הראווה הזה. אם היה יוצא נגד ברק ונתניהו הוא היה בדיחה גם בארצות האיסלם. תוצאות המשפט כבר נקבעו: כל אחד מהמפקדים הצה"ליים העומדים לדין  יקבל רק 18,000 שנות מאסר... נו, שיהיה...

זוכרים איך ארדואן צרח שכאילו מדינת-ישראל הפרה את החוק הבינלאומי כאשר עצרה את המרמרה? – מסתבר שממשלת ישראל פנתה מיד לגופים הבינלאומיים האמונים על הנושא, ואלו קבעו שישראל פעלה במסגרת חוקית בינלאומית ברורה. ארדואן השתולל יותר, ובחוצפתו הוא ביקש התנצלות ישראל ופיצויים למשפחות ההרוגים. ממשלת ישראל סירבה באופן החלטי, ולכן פנה לבית המשפט... בארצו.

משפט הראווה הטורקי הזה בא להסיט את תשומת הלב הפנימית והעולמית מכישלון ההנהגה הטורקית להתמודד עם מה שקורה בגבולה הדרומי (עם סוריה), חוסר תגובה לפעילות צבאית סורית בגבול, אימפוטנציה באשר להתערבות לטובת הסונים בסוריה, ובו-זמנית אי יכולתו של ארדואן להתמודד עם הסיוע המיוחד שאסד נותן כיום לכורדים כדי להכריז על עצמאות, וממשלוחי הנשק המועברים מסוריה למחתרת הכורדית בטורקיה.

לא יהיה זה נבון לתקשורת הישראלית לתת פרסום מקומי לחנטריש המתנהל בבית המשפט הארדואני. אבל, מדינת ישראל חייבת להסביר בכל הפורומים הבינלאומיים את הפארסה הטורקית של משפט הראווה הזה, כדי לחשוף שוב את הדיקטטורה הארדואנית-האיסלמית-הקיצונית  המתפשטת כיום בתוך טורקיה, ואת הסיכון הגדול לנאט"ו מהמשך הקשר כיום עם טורקיה.

 

* * *

איליה בר זאב

שלושה שירים אינטימיים בעידן ה s.m.s

 

דו-שיח אִלֵּם

"...וּכְבָר אָמַרְתִּי לְךָ וְחָזַרְתִּי וְאָמַרְתִּי:

רַק הַמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ

שֶׁהוֹלֵךְ וְגָדֵל, מַעֲצִים אֶת הַמְּבוּכָה נֹכַח

הָעֶצֶב –

הַקִּפּוּל שֶׁאַתָּה יוֹצֵר אֶצְלִי בַּבֶּטֶן

בְּכָל מִלָּה שֶׁלְּךָ,

גַּם כְּשֶׁאַתָּה מְשַׁקֵּר לִי כְּדֵי

שֶׁאְֶתְחַיֵּךְ וְאֶתְרַצֶּה."

 

אֵלַיִךְ בָּאתִי

גַּם בִּגְלַל אַהֲבָתֵךְ לְשִׁירִים שֶׁל יְצָרִים,

הָלַכְתְּ בִּגְלַל אִי

אַהֲבָתֵךְ.

מָצָאת כֵּיצַד לְהַכְאִיב עַד כְּדֵי הֲנָאָה

שֶׁל כְּלוּם.

 

"בָּז לִי? מִתְגַּעֲגֵעַ?

גַּם וְגַם?

הָאֱמֶת הִיא שֶׁאֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לִסְעֹר אִתְּךָ וּבָזָה

לַבְּחִירוֹת שֶׁלִּי

בְּהֶעְדֵּרְךָ."

 

גְּוָנִים חֲדָשִׁים לָנוּ,

תַּעְתּוּעֵי הֶבֶל מְעֻשָּׁרִים מִבְּלִי דַּעַת בְּפִנּוֹת

חַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים.

 

מחיקות

 אֵינִי זוֹכֵר מִפְּנֵי-מָה נִרְשְׁמוּ מִלִּים

כֹּה רְגִישׁוֹת.

תּוֹפָעָה מוּזָרָה –

בָּרוּךְ בּוֹרֵא עֶרְגָּה בְּשֶׁבַע שְׁנִיּוֹת,

אוֹ בְּשִׁבְעַת יָמִים

וּמְבַטֵּל כִּלְאַחַר-יָד בְּלֵילוֹת שֶׁל חֹסֶר כֹּל.

 

אֲנִי מוֹחֵק אֶת שֶׁנִכְתַּב אֵלַיִךְ,

רוּחַ חַמָּה נוֹשֶׁבֶת בְּד'

אַמּוֹתַי, נִשְׁבָּרָה

בִּי.

בְּכָל זֹאת אֲנִי כּוֹתֵב,

יוֹצֵר אִשָּׁה מִצַּלְעוֹ שֶׁל אָדָם לֹא מֻכָּר,

נוֹגֵס בְּפֵרוֹת עֲצֵי הַגָּן לְלֹא

חֲשָׁשׁ גֵּרוּשׁ.

 

פְּתִיל תְּשׁוּקָה מְעַצֵב אֶת עֵירֹם צַוָּארֵךְ,

שָׁזוּר

בְּבָתֵּי שִׁיר מֻסְתָּרִים.

 

 

זוויוֹת

"אַתָּה בְּזָוִיּוֹת הַיּוֹם,"

כָּךְ אָמַרְתְּ.

כָּל יוֹם אַתְּ מְחַטֶּבֶת תַּבְנִיּוֹת בַּהֵיכָל הַפְּרָטִי שֶּׁלָךְ

מַנִּיחָה אוֹתִי בְּזָוִית קֵהָה

בִּקְצֵה הַמִּזְבֵּחַ.

זָוִיּוֹת מְבוֹדְדוֹת נְפָשׁוֹת בְּטֶרֶם נַבְחִין

בֵּין אָהוּב

לְנָבָל,

בֵּין שְׁתֵּי קַרְנַיִם הַיּוֹצְאוֹת מִנְקֻדָּה אַחַת.

 

מִי יֵדַע אִם תִּמְצְאִי אִישׁ בְּקֶרֶן זָוִית

בְּמַעֲלוֹת הַשַּׁחַר.

 

 

 

 

* * *

אלוני זמורה

פרופסור דוד סמואל

"ויקונט של הכרמל השלישי"

ולציון 95 שנים ל"הצהרת בלפור"

בימים אלו חוגג פרופסור דוד סמואל את יום הולדתו התשעים. לא רבים יודעים שמשפחתו של הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי לורד הרברט סמואל, קשרה את גורלה עם היישוב היהודי בארץ ישראל, והם חיים בינינו עד עצם היום הזה.

הרברט לואי סמואל (אליעזר בן מנחם), נולד בשנים בפברואר 1870 למשפחה בריטית יהודית מהמעמד הכלכלי והחברתי הגבוה באנגליה. הוא היה מדינאי ודיפלומט בריטי, שלא התכחש ליהדותו. היה חבר הפרלמנט הבריטי מטעם המפלגה הליברלית ובשנת 1910 מונה לשר הממונה על הדואר ולאחר מכן שר הפנים בממשלת בריטניה.

הרברט נישא לביאטריס, בת למשפחת יהודית, שעסקה בעיקר בתחום הבנקאות וההוצאה לאור. שורשי משפחת פרנקל בפולין ובבוהמיה. עם הגעת אב המשפחה לאנגליה, באמצע המאה ה-18, שינה את שם המשפחה לפרנקלין. גיסו של הרברט היה חותנו של נורמן בנטוויץ וסבה של המדענית הבריטית רוזלינד פרנקלין.

בשנת 1920 הרברט מונה על ידי מלך אנגליה לנציב העליון הראשון על ארץ ישראל. מקום מושבו היה ב"אוגוסטה ויקטוריה", שעל הר הצופים בירושלים.

היישוב היהודי קיבל את הנציב העליון היהודי בתשואות ובתקוות גדולות. "הראשון ליהודה", כך כינו אותו וגם נחשב בעיניהם ל"מושל היהודי הראשון של ארץ ישראל לאחר אלפיים שנים".

בימיו הראשונים בארץ, ב"שבת נחמו", הגיע הרברט סמואל ברגל מבית משכנו, שבהר הצופים, לבית הכנסת הגדול והמפואר "החורבה", שבעיר העתיקה, שם התכבד ב"עלייה למפטיר" של "נחמו נחמו עמי", פרק זה, מספר ישעיהו, קוראים לאחר אבל יום "תשעה באב".

שלוש שנים קודם לכן, בשניים בנובמבר שנת 1917, סייע הרברט סמואל לידידו הלורד ארתור ג'יימס בלפור, שהיה שר החוץ בממשלת בריטניה, להצהיר שבריטניה תתמוך "בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל."

מתן ההצהרה היה הישג חסר תקדים של התנועה הציונית, שמעצמה עולמית כמו בריטניה פורסת את חסותה על התנועה הציונית. ההצהרה נמסרה לידיו של הלורד ליונל ולטר רוטשילד, שהיה נשיא התנועה הציונית בבריטניה, והוא העביר את ההצהרה לד"ר חיים וייצמן, נשיא התנועה הציונית. באותה עת ד"ר חיים ויצמן היה ידוע באנגליה בזכות מחקריו המדעיים, שסייעו לצבא הבריטי.

כאן המקום להזכיר שהצהרת בלפור נתקלה בכוחות אנטי ציוניים שחששו לקלקל את הקשר עם הערבים. גם יהודים מכובדים בבריטניה התנגדו וראו בהקמת מדינה יהודית "פנטזיה פרועה", ביניהם היה הלורד אדווין מונטגיו, בן דודו של הרברט סמואל, שנימק התנגדותו להצהרה בשל חשש ליצירת "נאמנות כפולה" בקרב יהודי העולם...

פרסום ההצהרה  גרם לשמחה גדולה ברחבי העולם היהודי, נערכו הצהרות הזדהות  פרו בריטיות, והיו יהודים שהשוו אותה ל"הצהרת כורש".

ערביי ארץ ישראל קבלו את ההצהרה באיבה גלוייה.

על מנת למלא את ההצהרה בתוכן מעשי, מינו הבריטים את היהודי הבריטי הבכיר הרברט סמואל להיות הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי  בארץ ישראל. (1920-1925).

בתקופתו של הרברט סמואל נקבעה ירושלים כבירת ארץ ישראל המנדטורית, הונחה אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בירושלים, פותחה מערכת כבישים ורכבות, הוקמה חברת החשמל והוגש סיוע להקמת מפעלי ים המלח ולמפעל נשר בחיפה. השפה העברית הוכרה לשפה הרשמית המדוברת.

יחד עם זאת היו גם אכזבות: בשל היות הרברט יהודי, הוא השתדל להישאר ניטרלי בסכסוך הדמים הישראלי ערבי. הוא מינה את חאג' אמין אל חוסייני כמופתי של ירושלים, במאורעות הדמים תרפ"א הורה על הפסקה זמנית של העלייה, ובימיו הופרד עבר הירדן מתחום ארץ ישראל.

באותן השנים ביסס המופתי את כוחו באמצעות המועצה המוסלמית העליונה, שעמד בראשה. חוסייני יצא בחריפות נגד הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הוא שילהב את ההמונים הערבים לבצע פעולות טרור נגד היהודים: פרעות תרפ"א ביפו בשנת 1921, הטבח ביהודי חברון בשנת 1929(ארבע שנים לאחר סיום כהונתו של הרברט סמואל כנציב עליון), והמרד הערבי הגדול בשנים 1936-1939.

תארים רבים קיבל הרברט סמואל על פעליו: "ויקונט מהר הכרמל, אביר מסדר האמבט", "אביר מסדר ההצטיינות", "אביר מסדר האימפריה הבריטית", חבר ה"מועצה המלכותית" וחבר בבית הלורדים.

הרברט סמואל זכה לראות בהקמת מדינת ישראל ונפטר בשיבה טובה בשנת 1963.

אדווין, בנו של הרברט ואביו של דוד, נולד בלונדון. בגיל 18 התגייס לצבא הבריטי ושירת בצבאו של גנרל אלנבי במצרים. לימים הפך להיות שותף במפעל הציוני ביחד עם דוד בן גוריון וד"ר חיים וייצמן. הוא נישא לאהובת לבו הדסה בבית הכנסת "החורבה" שבעיר העתיקה בירושלים, המקום בו התפלל הרברט לראשונה כשקיבל את תפקידו כנציב עליון לארץ ישראל. לזוג נולדו שני בנים דוד ודן. שתי שפות שלטו בביתם שבירושלים – אנגלית לכבודו של סבא הרברט ועברית לכבודה של אימא הדסה שבאה מבית שומר מצוות.

אדווין סיים את לימודי ההיסטוריה  באוקספורד, ולימים היה מנהל הרדיו "קול ירושלים". בגנזך המדינה מצוי היום אוסף עשיר של תעודות והתכתבויות בנושאי מינהל ציבורי של המנדט הבריטי ושידורי רדיו מתקופת כהונתו. הגנזך פתוח לקהל הרחב.

שכונת "אחוזה", שעל הר הכרמל נקראת על שם המשפחה "אחוזת סמואל".

בנו של אדווין, דוד, הצטיין בלימודיו בבית הספר הריאלי בחיפה. סיפור חייו חובק ימים, ארצות, תארים ומחקרים: ערב מלחמת העולם השנייה הגיע דוד לאנגליה והחל ללמוד כימיה באוקספורד. המלחמה שהתחוללה לא השאירה אותו אדיש והוא התגייס לצבא הבריטי. הוא צורף לחיל התותחנים, ליחידת קומנדו קטנה שפעלה בבורמה. בדרכו, שמע מהטייס על רעידת אדמה ביפן. הסתבר שזו היתה הפצצה האטומית הראשונה על העיר הירושימה. בגלגוליו הרבים הגיע ככוח כיבוש לאי סומטרה ולאחר זמן מה התמנה למושל האי. גם אחיו דן שירת ביחידת שריון בריטית והם נפגשו במצרים.

עם שחרורו מהצבא, בדרכו להמשך לימודיו באנגליה, עבר באירופה, שם ראה את מחנות ההשמדה, שגרמו לו לזעזוע ולהלם נורא. באוקספורד השלים את לימודיו ופגש שם חברה ללימודים, סטודנטית צעירה בשם מרגרט תאצ'ר. לימים היא תהיה ראש ממשלת אנגליה.

עם סיום לימודיו בשנת 1948, חזר דוד היישר לזרועותיה של מלחמת השחרור. תותחים לא היו לנו אז, והוא נשלח ל"מכון וייצמן" למחלקה לפיתוח אמצעי לחימה.

הוא החל בלימודי הדוקטורט במכון וייצמן במחקר שעיקרו "חקר התגובה הכימית בשינויי מולקולות." דוד הוזמן לאוניברסיטת הרווארד בארה"ב, שם חווה תקופה סוערת. הרוסים שלחו את הספוטניק הראשון לחלל. בגיל שלושים מונה לראש המחלקה הכימית במכון וייצמן. לימים יהיה ראש הקתדרה שלה. מאוחר יותר, דוד נוסע לאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. הוא מתמחה שם בחקר הזיכרון והדיכאון. בשנת 1965 מקבל דוד תואר פרופסור בנושאי הלמידה והזיכרון. ספרו "הזיכרון" זוכה לתפוצה עולמית. במלאת 300 שנים להיווסדה של אוניברסיטת ייל היוקרתית, הוענקה לדוד מדליה על מחקריו.

וכאן אני מסיים את סיפורה של משפחה, שלושה דורות, שקורותיה שלובים בהיסטוריה של מדינת ישראל, ומברך אותו ואת רעייתו רותי, את נכדיו וניניו בעוד שנים של חזון והגשמה.

 

 

 

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

אולמר הצלם העיוור ובתו גילי

לא הכרתי את דוד אולמר ז"ל שנפטר השנה אך מהסיפורים ששמעתי אודותיו מצטיירת דמות לא רגילה, אפילו מופלאה. אולמר נולד ב-1932 בקושלאדי, כפר קטן בדרום מזרח הונגריה למשפחה עשירה, בעלת היסטוריה מיוחדת. גרו , סבו מצד אימו, דור שביעי בכפר, היה יהודי מתבולל ששירת כמפקד הטכני של אוניית הדגל של אוסטרו-הונגריה. על האונייה פיקד האדמירל הורטי, לימים ה"עוצר" של הונגריה, והשניים התיידדו מאוד. הסב נעשה בעל אחוזה גדולה, היו לו שדות, בית מרזח, נפחיה ואף מכון לייבוש צמחי מרפא. סבו מצד אימו היה יהודי שומר מצוות בעל כלבו לכלי בית בעיירה. בבית המסחר החזיק ספרייה גדולה של ספרי קודש, אותה ניהלה בתו. הבת, לימים אימו של דוד אולמר. המשפחה התגוררה בבית בן 120(!) חדרים, כולל חדר לאיכסון ולתיקון של כדורי-רגל ומרפסת ענקית, והבנים – שבעה במספר.

כן היו גם יהודים שחיו כך. אביו של דוד היה סוחר ממולח, בעל כלבו בכפר שהציע מגוון מוצרים לרבות כלי נשק – לא היה מקובל שיהודי יורשה למכור נשק אבל הוא הפעיל קשרים ושוחד. השוחד היה מאוד באופנה בקיסרות האוסטרו-הונגרית.

לילד דוד היתה אומנת גרמנייה. יום לאחר האנשלוס ב-1938 הודיעה שהיא נאצית והתפטרה אבל הוא הספיק לרכוש ממנה את השפה הגרמנית. אחרי האנשלוס נסגר בית-הספר היהודי בו למד קצת עברית, ודוד עבר לבית ספר פרוטסטנטי. מילדות גילה כישורים טכניים, ירושה מסבו  ואימו:  האם זכתה במכונת תפירה אחרי שהצליחה לפרקה ולהרכיבה. אצל שכן, צלם חובב בעל חנות למוצרי חשמל, עשה צעדים ראשונים  בעולם הצילום.

פרצה מלחמת העולם השנייה. חלק מיהודי הכפר, ביניהם דוד אולמר, אימו, אביו, סבו וסבתו גרא – נותרו בחיים הודות לקסטנר, אבל הם היו בשתי הרכבות שלא הצליחו לצאת מהאזור הנאצי והועברו לעבודות כפייה במנזר הקתולי היליגן קרויץ, לא רחוק מווינה, מקום נורא שהיו בו מקרים של קניבליזם והנשים נאנסו. שם היו עבדים לנזירים במשך יותר משנה.

ב-1945, בשלהי המלחמה, החליטו הוריו של דוד לברוח מהמחנה. ידעו שהצבא הסובייטי עומד להגיע והיהודים במחנה יחוסלו לפני כן. באותו זמן חגג דוד במחנה את בר המצווה שלו. עשו לו תפילין מחבלי קשירה והסבתא השיגה לו בגניבה סלק סוכר כמתנה. אף שכמעט לא זכה לאוכל במחנה, היה דוד מאוד חזק. הא בנה סולם גנבים, אפשר לכולם לברוח, נשאר אחרון בחדר והתחבא מתחת למיטה. כבר היה חושך וחיילי ס.ס. נכנסו ולא הבחינו בו, והפטירו: "החזירים עזבו!" והסתלקו.

הוא מיהר להצטרף למשפחה וכולם ברחו ליערות, הסתתרו ימים אחדים וחזרו הביתה. דוד, אביו וסבתו ניצלו וכן כל המשפחה מצד האב. רק הסב שיצא לקלף תפוחי אדמה, לא חזר.     הם שבו  לביתם שנבזז במלחמה וחיכו לאות חיים מהסב. כעבור כמה חודשים הגיע. הוא כבר היה מוזלמן וחייו ניצלו הודות לצלב האדום.

כשבאו הקומוניסטים האשימו אותו בקפיטליזם – כדי לשרוד גידל תירס, פעולה שנחשבה לאנטי קומוניסטית, מחוץ למסגרת הקולחוז. הסב נאסר ושוחרר אחרי שסבתא שיחדה את השומרים.

המשפחה עברה לבודפשט, דוד הצטרף לקומסומול ובמקביל לשומר הצעיר. כשקמה מדינת ישראל והפעולה הציונית נאסרה בהונגריה, הכריע לצד הציונות וירד למחתרת של השומר הצעיר. הוא הצטרף לקבוצה שברחה – בשוחד... לסלובקיה ומשם, במדי צופים אוסטריים שקיבלו בהשאלה, ניסו לעבור לאוסטריה. הבחורים לא ידעו גרמנית והתחפשו לחרשים אילמים. אולמר וידידו הטוב, שדיברו גרמנית כשפת אם, טענו שזו  קבוצה של חרשים אילמים שעברו בטעות את הגבול. כך נכנסו לאוסטריה, עברו – שוב בשוחד-מהצד הקומוניסטי של העיר לצד המערבי. וינה היתה מחולקת כמו ברלין.

לארץ הגיעו באונייה מאיטליה. השנה היתה 1949 והם היו מהעולים ה"לגאליים" הראשונים של המדינה. החבורה הקימה את קיבוץ דביר בנגב.

"אבא היה פקק אנושי," מספרת גילי, בתו היחידה של דוד אולמר. "הוא היה איש חזק, רחב כתפים – בסיני הרים ג'יפ ששקע בחול." הודות לכושרו הטכני עבד במקצועת רבים – נפחות, זגגות, מסגרות, בנאות, גילוף אמנותי, ונשלח מטעם הקיבוץ ללמוד הנדסת מזון. היה מזכיר חוץ, עבד ברפת ופרה שברה את צלעותיו. היה גם בשלן, "שף". כצלם חובב עוד מנעוריו תיעד בצילום את הקמת הקיבוץ .לפני כן תיעד את הבריחה מהמחנה במצלמה שהבריח. 

באמצע שנות החמישים עזב לתל אביב ועד שהתעוור, בשנת 1972, היה צלם מוביל. צילם  מגוון אירועי תרבות, כולל אופנה. היה הצלם הרשמי של הבמה והסרטים שצולמו בארץ ואף  הקים את בית  הספר הראשון לצילום בישראל ואת מגמת הצילום הראשונה בבית ספר תיכון. בלי תעודת בגרות הרצה על צילום באוניברסיטה. הוא היה מהחלוצים שבצלמי העיתונות המספרים סיפור בתמונות והביא המון סקופים בעיתונות.

בין היתר נקלע לעין גב כשסירות מרוץ וטנקים ישראלים נתקעו בשטח הסורי. מבין שמתרחש אירוע גדול, הזעיק את כתב "מעריב", עלה עימו על  סירת מרוץ, רץ לחוף ותוך הסתכנות צילם את המתרחש.

למחרת השריפה בבית "צים" בתל אביב, בטרם כובתה הבערה כליל, צילם את הדוגמנית שעמד לצלם על רקע השריפה בלי להתחשב במשטרה ובסקרנים. כשסופיה לורן בקרה בארץ זחל מתחת לרגליה כדי לצלמה...

דוד אולמר התחתן עם יעל, חברה בקן הנוער העובד בשכונת בורוכוב, שצורף לקיבוץ יראון, דמות ראויה כשלעצמה.

"הקיבוץ חיפשו מישהו עם בגרות טובה," מספרת יעל אולמר, "ונשלחתי לסמינר 'אורנים' ללמוד הוראה. חזרתי לקיבוץ להקים בית ספר. יראון מנה רק חמישה ילדים בשלוש כיתות וחיפשתי ילדים במעברות שילמדו בבית הספר. מצאנו להם משפחות מאמצות בקיבוץ. אחת הילדות, מעיראק, נשארה בקיבוץ. כשהתקרבו לגיל התיכון נשלחתי שוב לאוניברסיטה. הייתי גם כתבת של עיתון הקיבוץ. כשעיתון "למרחב" ערך תחרות של תכשיטים מזרעים שלחתי צילום של תכשיט שעשיתי עם הסבר מדויק. הצילום הופיע והתחלתי לצלם לעיתון. ערב אחד אחרי צילום נפגשתי בבית חברים עם הצלם אולמר. המארח ביקש ממנו לתת לי טרמפ. כך זה התחיל..."

הסוכנות הציעה ליעל  שליחות לדרום אמריקה: להיות מורה בבית ספר יהודי באורגוואי. היא לימדה ודוד צילם. היה לו הסכם עם נתן דונביץ, עורך מוסף 'הארץ'. "תמיד היה נכון להסתכן כדי להביא חומר," אומרת יעל. "סיירנו בכל חופשה, הגענו לשבע מדינות בדרום אמריקה וחקרנו את בני האינקה. למעשה פתחנו את תנועת התרמילאים... פרצה מלחמת ששת הימים, חזרנו לארץ עם 100,000 צילומים על זכוכית בשק של סוכר של האו"ם. עם הצילומים הסתובבנו ברחבי ישראל והדרכנו המון תרמילאים, ודוד הקים חוג צילום."

היתה גם אכזבה קשה. "כשחזרתי התברר שאין לי זכויות במשרד החינוך כי לא ביקשתי חופשה ללא תשלום," מספרת אולמר."לא חשבתי שהסוכנות היהודית וממשלת ישראל הם שני דברים שונים. אחרי שנה אומללה בבית ספר תעשייתי לנוער שנזרק מכל מסגרת, איבדתי את הקול לחלוטין."

למזלה נתקלה במודעה שמחפשים בעלי ניסיון קבוצתי לפרויקט חינוכי שבא להוכיח כי תלמידים יכולים להצליח אם יקבלו צ'אנס במסגרת חינוכית טובה. היא ריכזה קשר עם פנימיות והמידע הועבר למחשב האוניברסיטה ואף המציאה שיטה של מעין קוביות לגו על בסיס של שלבים וידעה היכן לומד כל חניך ומה הוא לומד בכל שעה. האוניברסיטה העניקה לה פרס לעובד מצטיין.

ואז זה קרה. אולמר עמד על שולי כביש והמכונית ירדה מהכביש. הטמבון (פגוש) ריסק את רגלו ומיד התעוור. הוא היה בן 41. חודשיים שכב בבית חולים. עמדו לפניו שתי ברירות: להתאבד או להתעשת. אולי היה יכול לצלם בסטודיו אך זה לא נראה לו כאמנות. במהירות  החליט לעשות הסבה מקצועית מוחלטת ולהיות טכנאי קול. מתחום המראות עבר לתחום הצלילים. נעזר במקל נסע ללונדון ללמוד טכנאות קול,  בלי לדעת אנגלית מדוברת – את האנגלית הדרושה לצילום ידע פרפקט. הוא סיים בהצטיינות, שב לארץ והמשפחה החלה לחסוך על מנת להקים בדירה אולפן הקלטה. את האולפן תיכנן  אולמר עצמו.  אף שלא היה אדריכל וסבל מעיוורון ידע לתכנן כל פרט. האולפן נבנה חדר בתוך חדר, מצופה עד לתקרה בצמר ובזכוכית. הוא עצמו היה גם טכנאי הקול. עם כלב נחייה ("הכלב היה כמו ילדה שנייה במשפחה," מעירה בתו) הלך לבנק, לדואר, לכל מקום. תחילה הקליט עבור ספריית העיוורים, עבר לקלטות הדרכה לשיפור עצמי וללמוד שפות. הכין ל"נתיב" קלטות ללמוד עברית שהארגון הבריח מעבר למסך הברזל. הוא החל בהקלטות-סתר למשטרה – בלש היה מגיע לאולפן, מרכיב ומפעיל מכשירים וחוזר לפרק את הציוד. אחר שבדק ומצא שההקלטה לא "בושלה",  היא שימשה חומר לבית המשפט. קלטות הסתר שלו נקשרו למשפטים נודעים. הוא עבד שעות רבות במשטרה וזמן כפול עבד בבית. מאד אהב את העבודה. היא שימשה תחליף ליצר העיתונאי שלו.

אומר עו"ד יורם שילה, לשעבר מנהל בית חינוך עיוורים: "מדוד  למדתי איך להפעיל את האולפן בבית החינוך. בכל בעייה ידעתי שיש לי תמיכה בלתי מוגבלת ממנו. בסיועו יכולתי להקים ספרייה מוקלטת בבית החינוך – מאות ספרים, מאמרים ולקטי עיתונות וכ-500 קוראים. ויעל אולמר  הדריכה  אותי בהקמת המרכזייה הפדגוגית  בבית החינוך."

אולמר נאחז בחיים בכל עוז. בתו זוכרת כי אבא היה יוצא איתה לטייל כשהיא בת שלוש או ארבע קשורה לחבל ארוך, שיוכל למשוך אותה. כשגדלה נסעו לטיול שורשים. ארבעים שנה לא היה בהונגריה – והוא, העיוור, הדריך אותה בכל הטיול. זיכרונו היה פנומנלי. הוא ידע בע"פ מאתיים מספרי טלפון. כשהסיעה אותו בחוצות תל אביב ידע תמיד לכוון: "פני שמאלה... כעת ימינה..."

אולמר עסק בהקלטות משנת 1974 עד לרגע שעבר תאונת דרכים שנייה, ביולי 2001 הלך בלוית כלבת הנחייה לתא המכתבים שלו  בסניף הדואר בזמנהוף – ונדרס במעבר החצייה. מאז לא היה מסוגל ללכת באופן עצמאי ולווה על ידי בן משפחה או מטפל. ב-29 ביולי השנה, בגיל שמונים וחצי, אחר חודשיים בבילינסון, נפטר האיש שהיה אופטימיסט מושבע, מלא אומץ, לא עשה הנחות לעצמו ומעולם לא נואש.

 

הבת גילי

הקשר של גילי, בת 36, בתם של דוד ויעל אולמר, עם רוסיה – החל כשלמדה אמנות פלסטית בתיכון "תלמה ילין" בגבעתיים. שם התיידדה עם זויה, עולה חדשה שהגיעה לכיתה ישר מאוקראינה. יעל עזרה לה בעברית וזויה פתחה בפניה את עולם הספרים הרוסי ואת תרגומיו לעברית. גילי נתמלאה סקרנות, התחברה עם קבוצה של יוצאי רוסיה ובאה למסיבות שלהם. בסיום התיכון נסעו לטיול בקייב.

עד מהרה נעשתה זויה צרקסקי ציירת ופסלת ידועה. גילי עדיין חיפשה את דרכה, ניסתה להיות גרפיקאית, למדה ייצור בובות בסמינר לוינסקי,  במרכז לתיאטרון בובות בחולון.  בגיל 20 החליטה לנסוע לרוסיה מטעם פרויקט "עמיתים" – פרויקט משותף לסוכנות היהודית ולג'וינט, שנועד למנוע התבוללות – ולהיות מורה לעברית בקהילה. ממש כשם שאימה יצאה בשעתה מטעם הסוכנות לאורגוואי. הפרויקט נועד לשמונה חודשים "אך תוך כדי השליחות חשבתי שאם אני כבר ברוסיה כדאי שאישאר יותר ואלמד רוסית ברצינות. אספתי קצת כסף לסמסטר אחד," מספרת גילי. היא למדה בקייב, הרצתה בעברית קלה על תולדות האמנות בבית ספר יהודי. כמו כן התנדבה למועדון "הלל". סטודנט שסיים לימודים בעיצוב בובות ביקר במועדון, ראה שאני מפסלת בובות והציע שאלמד בפקולטה לתיאטרון בובות ועיצוב בנייתן." הרעיון קסם לגילי והיא נרשמה לאקדמיה הלאומית  לעיצוב בובות ותפאורה לתיאטרון בסנט פטרבורג – מוסקבה נראתה לה  מסחרית מדי. בס"ט פטרבורג הכירה את  בן גילה, אריק ארנסט קוזין, בעלה לעתיד.

לאריק רקע יחיד במינו. אביו, עיתונאי ועורך עיתונים אוקראיני, התחבר תמיד ליהודים אף שאין שום יהודי במשפחתו. האנטישמיות של החברה שמסביבו ושל רוסיה כולה הציקה לו. הוא חש מעין שליחות לעזור לעם היהודי. בפרסטרויקה בראשית שנות התשעים יסד עיתון שהיה בזמנו הגדול ביותר בבירת אוקרינה ופירסם בו סדרת מאמרים שנלחמו באנטישמיות ואף חשף אנשי שלטון שהתחברו לנאצים. יצחק רבין המנוח הכיר אותו והזמינו לכנסי העיתונות הבינלאומיים שאירגן בירושלים והוא התאהב עוד יותר ביהודים ובישראל. כשהוזמן לישראל בשנית לקח עמו את בנו אריק. "ממש באותם תאריכים שאריק הכיר לראשונה את הארץ אני למדתי להכיר את קייב עיר מולדתו," מספרת גילי. כשחזר לאוקראינה החליט ללמוד עברית ואביו הפנה אותו לבית הספר מטעם משרד החינוך הישראלי, שבו הורתה גילי. הוא לקח אלף שיעורים באידיש ובעברית, דבר שהיה מסוכן יחסית, ותוך שנתיים-שלוש לימד שירים עבריים  בלווי גיטרה באותו בית ספר. "שנינו לימדנו שם עברית, אני דרך תיאטרון בובות למבוגרים."

אריק החל ללמוד רפואה באוניברסיטה של דניצק. הוא כלל לא היה מעוניין ברפואה ושנא כל שיעור אך אביו, ואימו הפסנתרנית, אלצו אותו לכך. ההורים למדו באותה כיתה בבית הספר וכבר בגיל 14 ידעו כי יינשאו, והחליטו שאם ייוולד להם בן, יהיה רופא. נולד בן וקראו לו ארנסט על שם צ'ה גווארה שהיה רופא, ולמעשה נקרא אריק.

גילי עשתה תואר ראשון בבניית בובות תיאטרון  ותפאורה לתיאטרון בסנט פטרבורג ועוד שבע שנים עבדה על התואר השני. סך הכול למדה ברוסיה 12 שנה. שנתיים היו היא ואריק בהתכתבות רחוקה. "ואז בשנת 2000 הוא בא לבקר אותי בסט פטרבורג. הוא עבד שנתיים כרופא בדניצק, מסע של יממה וחצי ברכבת לסנט פטרבורג. כעבור שנה חזר לבקר. באותה שנה נפגע אבא בתאונה השנייה ונקראתי לשוב לארץ והפסדתי סמסטר של למודים. ב-2003  אחרי הכרות ולבטים של 12 שנים וחיים משותפים של שלוש וחצי שנים – נישאו השניים בנישואין אזרחיים.

גילי ובעלה חזרה ארצה ב-2004. ההורים בנו להם דירת חדר מעל לדירתם. עם שתי חברות פתחה גילי אולמר קוזין סטודיו לייצור בובות לתיאטרון ולקולנוע בשם "מרבה ידיים". שלושה זוגות ידיים עובדים בסטודיו. בובות יפות מבד ספוג, מעיסת נייר, מקלקר, אך לדבריה "אנחנו גרועות בלעמוד על המקח."

השאלה היתה מה יעשה אריק בארץ הזרה. "הוא לא רוצה לעבוד כרופא," מספרת רעייתו, "לא רוצה להיות מורה, למשל להיסטוריה – ללמד אינו אוהב .הוא אוהב לנגן בגיטרה אבל לא עד כדי כך שיתאמן שמונה שעות ביום. אמרתי לו: 'לי לא אכפת מה תעשה. עשה מה שאתה אוהב. אל תחשוב על מקצוע! אנחנו נתקיים. ננקה, נמלצר...'"

בפטרבורג התמקד אריק לאחרונה בתרגומים מרוסית, אנגלית, ספרדית ואף מעברית, לטלוויזיה ולאנשים פרטיים. באופן מופלא, יום אחרי שהגענו ארצה התחיל לתרגם לערוץ הרוסי בטלוויזיה שלנו סרטים באנגלית, ספרדית, אוקראינית וגם עברית. הוא עוסק בשטח הקרוב לליבו, לימד סינית בבתי ספר, שימש עוזר מחקר לפרופסורים לסינית, עבד במכון סרוואנטס ומסיים עתה תואר שני בסינית עתיקה בפקולטה ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה של תל אביב. תוך כדי לימוד התחיל ללמד במכון קונפוציוס, ותרגומיו לטלוויזיה נמשכים.

הוא מרגיש נפלא. מעורב בישראל בצורה שלא תיאמן, ואומר מדי פעם: "אתם לא מבינים כמה פה טוב! אתם יכולים להתלונן בקול רם!..."

 

* * *

עוז אלמוג

פדיחה מתחת למים

יש את הרגעים הקטנים האלה שאתה מרגיש קצת טמבל. למשל, כשהכלב שלך תוקע את החוטם שלו בכתם שתן ברחוב ואתה עומד ומחכה שיזוז כבר. אתמול היה רגע כזה. מתוך ייאוש החלטתי ללכת לחוג התעמלות-מים, במסגרת מכון הכושר. הברך הרוסה ואמרו שהאימון בבריכה בריא, אז הלכתי. התייצבתי לפני הזמן, יחד עם עוד חמש גברות בגיל הזהב, שהיו חמושות במצב רוח טוב ובכובע ים. ואז הגיעה סבטלנה...

עם גוף מסוקס ומיקרופון צמוד היא עמדה על שפת הבריכה וחילקה הוראות. מאז הטירונות בסיירת לא יראתי כל כך, ונורא רציתי להצטיין. כי אצל סבטלנה אין חוכמות. היא מנוסה, היא קפדנית והיא דורשת משמעת וחוסן. עוד לפני שהספקתי לגחך על עצמי ועל הסיטואציה, האימון זרם. אם חשבתם, כמוני, שסבטלנה מתאימה את הדרישות לבנות שבעים, טעיתם. כידוע, אצל הרוסיות הכול רציני ומקצועי, ואילו נשים מבוגרות ניחנו בסיבולת עילאית וגופן המגושם הופך במים למנוע טורבו.

בעיטות לצד ולפנים, הרמת בטן, רגליים, קפיצות. "לא להפסיק! לא לדבר!" אל תשאלו כמה קשה ומפרך זה היה. התנשפתי כמו לווייתן (מזל שבבריכה לא מזיעים) והשרירים כאבו לי כמו בגיבוש.

"אתם עייפים?" שאלה סבטלנה בחיוך ממזרי.

רציתי להשיב בכנות "כן, קצת," אבל אללי, הגברות, שתקו.

ניסיתי לנחם את עצמי במחשבה שמתחת למים הן קצת מזייפות, אבל סבטלנה הורתה להרים רגליים ולשוט על הגב בעזרת הידיים בלבד. המשקל הסגולי של גופי תמיד הקשה עליי את התנועה במים, אבל להשפלה כזאת לא ציפיתי. הגברות הרימו עוגן וישבן, ובעזרת מקדם ציפה של ברבור השאירו אותי מאחור. פדיחה לא פדיחה, בשבוע הבא אני חוזר לסבטלנה ולגברות. כי בשורה התחתונה, האימון מעולה, וגם החֶבְרָה.

 

* * *

יבין כ"ץ

בני קין גברו על בני שת

את מרביתה של שנת 1957 ביליתי בארצות הברית כאורחן של משפחות איכרים. שהותי בארה"ב התחלקה בעיקר בין המדינות ויסקונסין ויוטה ותקופות קצרות בוושינגטון הבירה. המשפחות שאירחו אותי בשתי המדינות היו מי שמכונים בארה"ב "שורשי  העשב", חוואים צאצאי המתיישבים הראשונים בוויסקונסין, מגרמניה וארצות השפלה. צאצאיהם של חלוצי "יציאת מצרים" של המורמונים, שנדדו ממזרח ארה"ב למערבה בקרונות מכוסים על-פי מצוות נביאם, והקימו את יוטה.

בוויסקונסין  הייתי עד למותו של הסנטור הידוע לשמצה מק קארתי וליום הבחירות בו נבחר מחליפו. המארחת שלי בתקופת הבחירות היתה חברת ועדת קלפי וקשה לתאר את אכזבתה כשהתברר בסופו של יום שתושבי ויסקונסין החליטו להמיר את מק קארתי הרפובליקני בפריקסמיר הדמוקרט.

כל המשפחות שאירחו אותי ביוטה היו משפחות יראות שמיים, כשלפחות אחד מבני המשפחה מילא תפקיד משמעותי בכנסיית קדושי אחרית הימים. חלקם של ראשי משפחות אלו היו נכדיהן של משפחות פוליגמיות, שחיוך קל עלה שפתיהם בכל פעם שהוזכרה פוליגמיה.

בסתיו 1957 תפסו אירועי ליטל רוק בירת ארקנסו את הכותרות הראשיות במדיה בארה"ב וגם בעולם כולו. תמונתה של הילדה השחורה הקטנה, צועדת לבית הספר מלווה בגדוד צנחנים, כבשה את הכותרות, רחמי כל העולם הנאור נכמרו למראה הילדה הקטנה צועדת, כשבצידי הדרך ניצבים בני הקלו קלוקס קלן – מחרפים, מגדפים ויורקים עליה.

אבי ז"ל חשש מפני ניתוקי מן העולם בחוות הנידחות של העולם החדש, ונהג לשלוח אליי מדי שבוע חבילות-גליל ובהן דפי החדשות של "דבר", העיתונים הנקראים מימין לשמאל ומודפסים באותיות רבועות ובלתי מוכרות עוררו כמובן סקרנות רבה באזורים הכפריים בהם שהיתי, ורבים שמחו לקבל ממני גיליונות "דבר" ישנים כמזכרת מארץ הקודש.

בתקופת האירועים בליטל רוק התארחתי בביתו של סנטור בסנט של יוטה שאת שמו שכחתי. כשפתחתי יום אחד גליל עיתונים חדש שהגיע בדואר היתה תמונה גדולה של ילדת ליטל רוק בשער הגיליון העליון.

הסנטור התבונן בתמונה ואמר: "כיהודי קשה לך בוודאי לראות תמונה כזאת?"

ניצלתי את ההזדמנות ועניתי בשאלה, "אכן קשה לי, האם עליך לא מקשה העובדה ששחורים מנועים מלהתקבל לכנסייה שלכם?"

הסנטור הביט בי וענה: "אין לנו ברירה. השחורים הם בני קין ארורים לעד."

לא היתה זו הפעם הראשונה ששמעתי על כך שהמורמונים רואים בשחורים צאצאי קין הרוצח הראשון, ושוב ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי, "ומנין לכם שהשחורים הם בני קין?"

שוב הביט בי הסנטור וגם הוא השיב בשאלה: "את סיפורם של קין והבל בביבלייה אתה מכיר?"

"מכיר." עניתי.

"שריבון העולם טבע אות בקין לעולם כתוב שם?"

"כתוב."

"ומה אתה חושב, כיצד סימן האל הטוב את קין – במכוות אש כמו סייח או עגל? זה אינו סימון לדורות, אות הקלון של בני קין הוא צבע עורם השחור."

בצילה האפל של אמונה זו חיו המורמונים במשך למעלה ממאה שנים. למזלם של המורמונים, דתם היא דת פרגמטית מאוד, גם אם האמונה שביסוד דת זו נראית הזויה, הרי שמייסדיה היו אנשים מעשיים מאוד. כשהיה ברור למייסד הכת ג'וזף סמית וליורשו בריגהם יאנג – שעדתם לא תוכל להתקיים במזרח ובמרכז ארה"ב ויהיה עליהם לנדוד מערבה, תיקנו תקנות שהתאימו לקהילה נודדת. צריכת משקאות ממכרים נאסרה על המאמינים, ועימם גם הטבק, בטענה שגופו של אדם הוא מתנת האל והאדם צריך להחזיר אותו במצב טוב בבוא היום.

כשהתברר שמיספר הנשים המצטרפות לכנסייה החדשה עולה בהרבה על מיספר הגברים, נזכרו המייסדים בסיפורי המקרא והכריזו שמה שהיה ראוי לאברהם, יעקב וצאצאיהם – טוב גם לבני הקהילה, והתירו את הפוליגמיה וגם המליצו עליה, ובכך מנעו מראש תיגרות שיכורים ואורגיות לאורך המסע הארוך. כל אלה על-סמך התגלויות אלוהיות שהיו למנהיגי העדה.

כאשר בתי הנבחרים של ארה"ב הבהירו למורמונים שיוטה לא תהפוך מטריטוריה למדינה כל עוד הפוליגמיה נוהגת בה, הודיע ראש הכנסייה שהיתה לו התגלות אלוהית והשוכן במרומים ציווה עליו לאסור את הפוליגמיה. הכנסייה הפכה ל"כנסיית קדושי אחרית הימים" וכל מי שהמשיך ל"עסוק" בפוליגמיה (והיו כאלה) הוחרם והודח מן הכנסייה.

כשנה לאחר שובי מארה"ב הגיעה אליי בדואר מעטפה חומה מיוטה ששלח אליי הסנטור ובה גיליון של ה"דזרט ניוז"  מסולט לייק סיטי, שהכותרת הראשית מכריזה כי לנשיא כנסיית קדושי אחרית הימים היתה התגלות בה ציווה עליו השוכן במרומים לקבל אל חיק הכנסייה את אחינו השחורים. נשיא הכנסייה היה אז כבן תשעים ולמרות זאת חש לאן נושבת הרוח בארה"ב והחליט שלא להשתין נגדה.

מועמדותו לנשיאות של אחד מקדושי אחרית הימים, מורמון, לנשיאות ארה"ב – במחצית המאה הקודמת, היתה בעלת סיכויים טובים רק במעט מזו של מועמד שחור עור. שני ימי דור חלפו ואפרו-אמריקאי התמודד מול מורמוני כשהסיכויים שווים, והשני גבר על הראשון בהפרש קטן. בן קין גבר על בן שת.

כדאי למי שממשיך להאמין שהים הוא אותו ים ומאום לא השתנה בעולם, להרהר הרהור שני.

 

* * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל

הזמנה לערב עיון מיוחד על הנושא

ישראל לאחר שמיר

מאוסלו עד "האביב האסלאמי"

הרצאת המזרחן פרופ' רפאל ישראלי

פתיחה והנחייה: יוסי אחימאיר, מנכ"ל המכון

יום חמישי, כ"ג חשון תשע"ג, 8.11.2012, בשעה 18.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

פרופ' ישראלי הוא מרצה וחוקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית,

מחברם של 32 ספרים ולמעלה ממאה מחקרים, בעברית ובשפות אחרות

בנושאי המזה"ת, והאיסלאם, ערביי ישראל והמיעוטים באזורנו.

דמי השתתפות: 20 ₪ בלבד. כיבוד קל.

להרשמה ולפרטים נוספים: מזכירות המכון, טל 03-5287320, שלוחה 4

 

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

 

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

 

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

 

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

 

פרק י"ז.

פרצה מלחמת העולם ואני נודד במושבות יהודה

 

עם פרוץ מלחמת העולם יצאנו יום אחד לעיר העתיקה וקנינו תרבושים אדומים. זה היה בהתאם לצו שהוציאה הממשלה התורכית. הפרופיסור שץ שילם עבור כל התרבושים. חזרנו שמחים ועליזים. ללבוש כובע אדום כזה על הראש – היה בעינינו דבר מאוד מבדח. צריך היה להתרגל לחבוש את התרבוש נכונה. אנחנו חבשנו את התרבוש של הפדחת, בה בשעה שלפי המקובל צריך לחבוש אותו על המצח. זו היתה תקופת ההתעתמנות.

 

עד מהרה החיים נעשו קשים. לפרופיסור שץ לא היו אמצעים לכלכל את המטבח שלנו. היינו מקבלים מרק חם וחצי כיכר לחם בצהריים, ובערב שוב חצי כיכר. המנה היומית ירדה עד מחצית כיכר לחם ליום בצהריים, ובית-הספר "בצלאל" נסגר מחוסר אמצעים.

כולנו, תלמידי "בצלאל", התפזרנו קבוצות-קבוצות במושבות  כדי למצוא עבודה בפרדסים ובכרמים. אני עם עוד שלושה מחבריי הלכנו ברגל מירושלים לתל-אביב, ומשם, נעליים על הכתפיים, כי כביש לא היה – חצינו את גבעות-החול לפתח-תקווה. בימות החופש היינו רגילים ללכת ברגל מירושלים לתל-אביב, כדי לקמץ את המג'ידה, זו מטבע של כסף, שנסיעה בדיליג'נס עלתה.

לפתח-תקווה הגענו רצוצים. הִיפנו אותנו למטבח הפועלים. נכנסנו. את תרמילינו, שהכילו שמיכה וחליפת-לבנים (כל רכושנו) – הנחנו ליד אחד השולחנות, ונשכבנו לנוח על הספסלים שניצבו משני עברי השולחנות.

מאשנב-המטבח הגיעו ריחות של מרק בצלים מתובל, ומלפפונים טריים שזה עתה קולפו. עלה באפינו גם ריח כיכרות הלחם החם, שהובאו זה לא מכבר ונאגרו בקצה אחד השולחנות, שם עמד פועל וחתך אותם לחצאים בסכין חדה. הריח לא הניח לנו להירדם.

הפועלים התחילו להיכנס לארוחה. והנה נכנס לחדר בחור גבה-קומה, בחור יפה, נהדר. הוא ראה אותנו שרועים על הספסלים, מתכוננים ללינת לילה לאחר ההליכה ברגל מירושלים. עצר מולנו ושאל –

"מאין אתם?"

"מ'בצלאל'."

"באתם לחפש עבודה?"

"כל עבודה שתינתן לנו."

"כמה אתם?"

היינו ארבעה בחורים.

הבחור ניגש לשולחן, הוציא מאשנב-המטבח שני כיכרות לחם, מאותם שנתנו ריח. בסכין גדולה חצה אותם, רמז לנו להתקרב ונתן לכל אחד מאיתנו חצי כיכר, באמרו:

"גם ציירים צריכים לאכול. תמצאו עבודה – תשלמו."

הלחם היה עוד חם, עם תערובת של קמח דורה.

 

זו היתה קבלת הפנים הראשונה אשר זכיתי לראות בעיניי במושבה עברית, ופתאום הכול נתגלה לפנינו פתוח, מרווח ובטוח. זו גם היתה פגישה ראשונה שלי עם ציבור הפועלים. אני, חניך הגימנסיה, הייתי בור לעומת פועל עברי באותם ימים. והרגשתי כי יחד עם הצרה הגדולה אשר באה עלינו עם פרוץ המלחמה, נפתחו בפניי אשנבים לעולם הגדול, למחשבות רבות ולתחושות של אהבת אדם.

 

למחרת בבוקר יצאנו לשוק. פועלים רבים הסתובבו, כשידיהם בכיסים, שזופים ומבוקעי-שפתיים, ושואפים לעבודה. עמדנו, חבורת פרחי-ציירים, בין הפועלים שהיו מבוגרים מאיתנו, רובם ערבים, שריריים ושזופים, ואיש-איש מהם מחזיק את מעדרו בידיו. וחיכינו לאחד הפרדסנים העובר על פנינו, שירמוז לנו לצעוד אחריו בדרכו לאחד הפרדסים שבגבול המושבה, ליום עבודה.

כל בוקר, בשעה חמש, היו הפועלים הולכים לשוק ומחכים. אולי יבוא איזה איכר, שכבר אכל ארוחת-בוקר, רכוב על חמור לבן, כשפועל ערבי קטן מחמר את חמורו. האיכר היה משתדל לבחור לו את הפועלים הטובים, החזקים והבריאים ועל פי רוב היה בוחר, כמובן, בפועל זול, ערבי.

והנה, באותו בוקר ראשון, הרגשתי על כתפי את חיכוך גופו של הפועל, אשר אתמול האיר לנו פנים ופתח בפנינו את המטבח. הוא היה בעל גוף, שזוף, רם קומה מאיתנו. ועמד מתוך הכרת ערך של אדם שיודע שהוא "פְּיוֹשְׁנִיק", כלומר – מעדרן, מעולה. הוא הניח ידו על שכמי ואמר:

"בחור, עמוד תמיד על ידי, ובזכותי ייקחו גם אותך לעבודה."

וכך היה.

 

זה היה נפלא. הצלחנו להסתדר. ישנו על הספסלים במטבח-הפועלים. אכלנו במטבח-הפועלים. קיבלנו כמה ימי עבודה במעדר. זה לא היה קל – אחרי יום העבודה כאבו המותניים, וקיבלנו יבלות בידיים, אבל היה שמח.

צבעוני, שבא עימנו מירושלים, הפליא לשיר, וגם הראה כישרונות ניכרים בעבודת המעדר. הדבר מילא את כולנו גאווה. אך גם צבעוני לא הצליח להתחרות באותו פועל שנתן לנו את כיכרות הלחם. זה – היה פועל-המעדר הטוב ביותר, וחבר ועד פועלי המושבה –

שמו היה לוי שקולניק. לאחר שנים שינה שמו לאשכול.

 

ובינתיים באו גם צרות. צבעוני התאהב בבחורה אחת. היא אהבה כלבים, והיה לה כלבלב לבן, שצבעוני הירבה לשחק עימו. כדי לשאת חן בעיני הבחורה, היה צבעוני מתגנב לקטוף מפירותיו של עץ-שזיף בודד, שגילה בפרדס אחד, ומניח את השזיפים על אדן-חלונה. היא היתה מגלה את הכחולים העסיסיים הללו בקריאות הפתעה. צבעוני היה גועה בצחוק רם מרוב הנאה, ואילו היא היתה רק מסתכלת בתנועותיו החינניות של הכלבלב.

פעם אחת ארב בעל-הפרדס לצבעוני לאחר שירד מעץ השזיפים:

"אתה יודע שאתה פשוט גונב פירות?"

מרוב מבוכה והתרגשות נפלו משקפיו העבים של צבעוני על אבן ונשברו.

בלי משקפיו לא ראה צבעוני דבר. איזה ענן עכור – וזה הכול. משקפיים חדשים לא היו בנמצא, לא בפתח-תקווה ולא ביפו. וגם לוּ היו – לא היה לנו כסף. וצבעוני לא היה יכול לצאת לעבודה בלי משקפיים. וכך ישב בבית ושר את כל השירים שידע, כשהוא מעביר את כף ידו המיובלת בבלוריתו אדומת-השיער. ומובן שחדל לקרוא, והיה משתעשע עם הכלבלב. עד מהרה גילה הכלבלב כי צבעוני לא רואה היטב. למען השעשוע היה השובב מפסיק את נביחתו, עומד שותק, ומסתכל בצבעוני. ורק לאחר שהלה כבר איבד את תקוותו למצוא אותו, והיה שטוח על הרצפה ומחפש את הכלבלב תחת המיטות, היה זה קרב אל צבעוני עד לרגליו ומתחיל לנבּוח שוב.

פעם אחת אבד הכלבלב ואיננו. צבעוני הלך לחפש אותו. יצא לרחוב, ידיו פשוטות, וקרא אחריו בקולו הטינורי. הוא צעד ונכנס – ישר לזרועות החיילים התורכיים, שעשו אותו יום מצור על רחובות המושבה. הם חיפשו משתמטים. כל בחור, שעבר את גיל השמונה-עשרה, היה בחזקת משתמט מן הצבא התורכי.

עמדנו, מאחורי התריסים המוגפים, ראינו כיצד התורכים קשרו לצבעוני את ידיו לאחוריו בחבל, והובילו אותו, ברגל, לרמלה. אך לא יכולנו לעזור לו.

צבעוני היה בכל רע, אבל שיחק לו מזלו, והוא הצליח לברוח, ובסימטאות רמלה פגש עגלון יהודי, שהחביא אותו בתוך ערימת השחת שבעגלתו. הוא הסיע אותו עד יפו. נתברר, שהם בני עיירה אחת ברוסיה. העגלון נתן לו זוג משקפיים עבים, שהותירה אחריה סבתא שלו, שמתה בשיבה טובה לפני זמן קצר. המשקפיים התאימו לצבעוני.

והנה כך חזר והופיע יום אחד צבעוני במטבח הפועלים בפתח-תקווה, מחייך, על עיניו מנצנצים משקפיים עבים, והתיישב לידינו, לפני צלחת מרק חם, כאדם שיודע כי מחכים לו. היינו שוב יחד.

אחר כך קיבל צבעוני כאב שיניים. לא ישן בלילות, הסתובב בחשיכה בחצר, דרך על תפוזים רקובים שנשרו מן העצים, הפחיד את החתולים, והכאב לא הִרפה ממנו. לבסוף למד לעקור לעצמו את השיניים: היה קושר קצה אחד של חוט אל השן הכואבת, ואת קצהו השני לידית הדלת. דוחף את הדלת – וזהו!

רק לאחר הכיבוש הבריטי, בגדוד העברי, בו שירתנו כולנו, הצליח צבעוני לתקן את שיניו כראוי, בינתיים עברו שנים שלא צייר בהן. הוא, הכישרוני, שכל חייו היו נתונים לציור – נעשה צבּע בתל-אביב. הוא הוסיף לשיר את שירי בית-המדרש – וצבע משקופים.

 

באותה תקופה לערך, דומני, זה היה עדיין בשנת 1914, עברנו, כל קבוצת ה"בצלאלים" מפתח-תקווה, וצבעוני ומנחם שמי בכללם, למושבה רחובות. שם נעשיתי שומר שדות וכרמים. בחור כמוני – שומר על שדות! הייתי "צוציק" קטן, רזה וחיוור, ולהגיד את האמת – לא הרגשתי את עצמי חזק לעמוד בלילה עם ה"נבּוּט" ולהסתכל בעלים המרשרשים של שורת הגפנים. משום מה הייתי תמיד מאמין, שאף פעם לא יבוא גנב – ובאמת אף פעם לא בא!

אחר-כך נסתיימה עונת הענבים, ונכנסתי לעבוד ביקב בראשון-לציון. לראשונה בחיי נמצאתי בתוך מערבולת גדולה של חביות בעלות ממדים, פועלים מסוגים שונים, ומשכורות שונות. קורותיי וחוויותיי מאותה תקופה משולבות בספרי "החופש הגדול או תעלמות הארגזים", ומקצתן גם מתוארות בספר "שתי אבנים שהן אחת".

 

המשך יבוא

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן.

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

 

* בראיון ל"הארץ" שנערך ב-2005 עם האדריכל דוד רזניק [שמת השבוע בגיל 88] לכבוד תערוכה רטרוספקטיבית ראשונה של עבודותיו, אמר:

"מאז שעליתי לארץ, היתה לי רק מטרה אחת: להיות בורג במכונה הנפלאה הזאת שנקראת מדינת ישראל. בורג במכונה, אבל כזה שבלעדיו המכונה לא היתה עובדת כפי שהיא עובדת עכשיו."

 

* "המסמך בן 82 העמודים, של קהיליית המודיעין האמריקאי נגד ישראל, לא היה ולא נברא. ... [ובסוף:] תודה מיוחדת לאהוד בן עזר, שטרח והפיץ את האמת ב'חדשות בן עזר'. אני  חייב להודות שהמסמך הדאיג אותי מאוד!" – מוטי הרכבי, תושב יבנה (כרגע בסין). [גל-גפן יבנה, שבועון-מקומון, 25.10.12].

 

* היום, כדי להיות משורר/ת או סופר/ת, כבר אין צורך ברקע של ספרות ושירה עברית ושל מה שנכתב בדורות הקודמים – אלא מספיק לחקות שניים-שלושה ספרים מצליחים בפרוזה ובשירה, לכתוב בשפת עילגים שעוברת לפעמים עריכה, לצאת עם סיפור חיים חשיפתי לתקשורת, והרי לך משוררת או סופר! – שאלו את הסופרים והמשוררים המדריכים בסדנאות, ויגידו לכם, אף כי גם הם עצמם, חלקם, על גבול הכתיבה החובבנית. כדי להיות היום כוכב חדש בשדה מה-שהיה-פעם הספרות והשירה העברית, מספיקה ביוגראפיה בכיינית, ידיעה בסיסית בעברית פטפטנית, ולא תזיק גם אוריינטציה פרו-פלסטינית.

 

* אחת התפילות השגורות ביותר במצרים כיום היא: "מורסי, מורסי, הוא מי יתננו מובאראכ במקומך!"

 

* לעולם לא נדע – האם רומני היה עלול להיות טוב לארה"ב ולישראל, או גרוע – יותר מאובמה? לפחות שיתוף הפעולה הצבאי והביטחוני שלנו עם ארה"ב הוא נכס אסטרטגי שאינו שנוי במחלוקת. וצודק נתניהו – על איראן יש להמשיך לאיים בהפצצת אתרי הנשק הגרעיני שלה, ולקוות שהמדינה המטורפת תתמוטט כמגדל קלפים בגלל בעיותיה הפנימיות – עוד בטרם יהיה צורך לממש את האיום!

 

* ובינתיים העולם המוסלמי, המתפורר והשוקע במהומות דמים "דמוקרטיות" – יכול להמשיך לעלוז בתקווה שהסכל-עם-קבלות אובמה ימשיך להפעיל לחצים על ישראל כאילו היא אבן הנגף לשלום! – וכאילו אין עליה איום גרעיני מאיראן העלול לכבול את יכולתה להגן על עצמה מול ההתפתחויות העתידיות באיזור!

 

* ניצחונו של אובמה הביא את עיתון "הארץ" לאורגזם של שינאה לביבי, וגם של שמחה לאידו שלו ושל עצמנו! שם מצפים עכשיו למפלתו של נתניהו בעקבות רומני!

ואנחנו אומרים: אולי מוטב לנו האכזבות הידועות של נתניהו מאובמה – מאשר אכזבות חדשות וקשות שוודאי היו מתגלות לנו תחת נשיאותו של רומני. לפחות אובמה כבר למד קצת מהניסיון – ויודע בצער שאנחנו צודקים. 

 

* לנו אין אמון בדבריה של הדמגוגית חמורת-הסבר בעלת שגעון הגדלות אילנה דיין, ואין לנו אמון בתוכניות הדוקומנטאריות-כביכול שלה, לכן אנחנו גם נמנעים מלבזבז עליהן את זמננו. תודה לאל, היא לא מנהלת את המדינה. יש לה תכונה מיוחדת לעשות מזבוב פיל – פיל טלוויזיוני שמתברר בסוף שהוא קטן אפילו מזבוב, וכולו עשוי מאדים של תקשורת.

 

* כל יום נרצחים בסוריה בין מאה למאתיים נפשות והעולם מתייחס לכך כמו אל תופעת השלכת בסתיו; ובייחוד זה לא איכפת לעולם הערבי והמוסלמי, כי אי אפשר להאשים ברצח את ישראל, כמו שעושים הטורקים, למשל – שבקרוב אולי ייקרע מהם האיזור הכורדי וישקע במהומות של דם ואש!

דבר אחד טוב יצא ממלחמת האזרחים בסוריה – שגברים מוסלמיים במצרים, בירדן, בגדה המערבית ואולי גם בישראל ובמדינות אחרות באיזור – יכולים לקנות ולהינשא בזיל הזול וכמעט בלי מוהר לילדות סוריות מגיל 12 ומעלה ובכך להציל אותן מסכנת אונס, ביתוק בתולים ורצח בידי זרים שאינם בעליהן – וככה הבעלים החדשים יכולים לעשות להן את כל הדברים האלה בעצמם.

והרי זה כמעט כמו שבעים הבתולות שמזומנות לשאהידים בגן העדן, אלא שבגן העדן כולן עדיין בתולות, וממש – מכל צד!

הו, איזה איזור נפלא היה יכול לנו כאן במזרח הקרוב אלמלא התקיימה בו המדינה הגזענית, מוכת העוני והשחיתות, ישראל – כפי שמסבירים לנו בתקשורת שלה מדי יום!

 

* סופר נידח שלום, מרדכי קידר מזכיר לנו במאמרו "איראן הורידה את אובמה על ברכיו"(גיליון 787) כי כוחות הקואליציה הבינלאומית, בהנהגת ארה"ב, פלשו לעירק במטרה לשים קץ לשלטון העריצות של סדאם חוסיין, ולפטור את העולם מסכנת הנשק הכימי." לא נכון. הטיעון העיקרי השקרי של ממשל הנשיא בוש היה שעיראק מפתחת נשק גרעיני וזאת למרות שפקחי הסוכנות לאנרגיה אטומית דיווחו שלא מצאו כל ראייה לפיתוח נשק גרעיני בעירק. את השאלה "האם נשיא ארה"ב לא הביא בחשבון את האפשרות שעיראק תהפוך לגרורה של אירן..."  היה על מרדכי קידר להפנות לג'ורג' בוש הבן שתקף את עיראק, ולא לנשיא אובמה. רון וייס. רמת-גן

אהוד: אכן אנחנו מה זה "מתגעגעים" לסדאם חוסיין. הרי הוא השליט האחרון של עיראק שהחזיק ביד ברזל אכזרית את המדינה המלאכותית הזו – את הרוב השיעי, את הצפון הכורדי, ומאז שסולק עיראק היא כבר שתיים או שלוש מדינות נפרדות השקועות בשנאת אחים ובמלחמת אזרחים.

 

* בית הקפה והמסעדה "שיין" בפינת הרחובות שלמה המלך ופרישמן בתל-אביב, מקום מאוד סימפאטי – נסגר לשלושה שבועות לערך עקב שיפוץ יסודי. אנחנו מקווים שגם כאשר יפתח את דלתותיו מחדש, תחת אותו שם – יישמר בו חינו של המקום ושל קהל היושבים הנחמד, אם כי קולני לעיתים. אנחנו מבלים בו לפחות פעם בשבוע שעה וחצי לפני-הצהריים עם חבר בן תשעים ואחת, ובחברת אימהות צעירות חולצות שד טרי.

 

* אחת הבעיות בבתי-הקפה בעיר, לפחות בסביבה שלנו, היא שמקומות הישיבה הטובים ביותר, הקרירים בקיץ והחמימים בחורף – נתפסים החל משעות הבוקר על-ידי צעירים וצעירות, שעל ספל קפה ו/או כריך אחד מבלים שעות ארוכות מול המחשבים הניידים שלהם והופכים את בית-הקפה לדמוי משרד – עד אפס מקום ישיבה בו לבני-אדם רגילים שיושבים ומשוחחים זה עם זה ולא תקועים כמו זומבי בנייד שלהם. גם בעלי המקום מפסידים עקב תחלופה נמוכה של קליינטים.

 

* אחת התופעות הכי מסוכנות בעיר היא בחורה עם כלב קשור ברצועה שבאה מולך. אתה מביט בבחורה, לפעמים היא גם יפה ולא דומה לכלב שלה אלא ממש שווה עיון – וטראחח!... הסתבכו רגליך ברצועה שמתח ממנה הכלב – ואתה נופל עם פניך למדרכה ושובר את האף או רק את המשקפיים עם משהו מהגפיים!

זהו. יש מדינות מאושרות בעולם, לא כמו המדינה המחורבנת שלנו – שאזרחיהן אוכלים את הכלבים – ולכן האזרחים שם לא מסתבכים באופן מסוכן ברצועות של הכלבים!

 

* אתם יודעים שאנחנו תמכנו כל השנים באולמרט [לא בתוכניתו המדינית], ואפילו הפסקנו לכתוב ב"ישראל היום" כי אסרו עלינו לתמוך בו שם ברשימותינו – ועם זאת היינו מייעצים לו כיום לשבת בשקט ואולי לכתוב את זיכרונותיו – ולא לשחק בחזרתו, כן או לא – לחיים הפוליטיים. במצבו היום אין לו סיכוי וכוח פוליטי ואולי גם אין בו צורך פוליטי; ואילו פעילותו הפומבית נגד נתניהו רק מחלישה את עמדותיה הצודקות של ישראל ומתקבלת כנקמנות-לשמה. לצערנו, טרם נסתיימו משפטיו של אולמרט, ואנחנו מאחלים לו שייצא זכאי בכולם ואולי אז, אם יישאר משהו מ"קדימה", או בהרכב מפלגתי אחר לקראת הבחירות בעוד כחמש שנים – יוכל לחזור לפעילות פוליטית משמעותית.

 

 

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

      

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,440 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,051 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,440 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,371 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

 

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל