גיליון מס' 789

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז בחשון תשע"ג, 12 בנובמבר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אליהו הכהן: בנתיבי ספר וצליל, כ"ז שיחות עם אורלנד. א. "אילן ברוח" – הספר שכמעט נגנז. // מנשה שאול: סנדי ושאר הישגי העולם הערבי. [ציטוט]. // אוריה באר: האחים קרמאזוב. // יוסי גמזו: עֵסֶק-כְּבִיש. // יוסף דוריאל: לשר המאיים ב"לא נהיה קופה רושמת". // יהודה דרורי: הטמטום היחצ"ני של צה"ל. // אורי הייטנר: 1. הרומן שלי עם "מעריב". 2. סקירת עיתוני סופשבוע 9-10.11.12. 3. יומן בחירות 2013 (ט'). 4. רת קה. // מתי דוד:  הכישלונות של האלוף אורי שגיא. // ד"ר ארנה גולן: מן הריק אל האין סופי, על "שירה והתגלות" – מחקר חדש ומעורר השראה של פרופ' הלל ברזל. [ציטוט]. // מלי טויב (אהרנסון): בעקבות הבחירות בארה"ב. // אלישע פורת: "הוא פוליטי מאוד..."שני מכתבים בפרשת האזכרה לחגי אבריאל (1922-1972). // רות ירדני כץ: על "דודי מפחד מהרוח" מאת זיו דורקם. // נתי מלאכי: פיזיותרפיה. // רות ריכטר: אלזה. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. 4. נָדִי השבלול. //  נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק י"ח. בימי הגירוש מתל-אביב. // ממקורות הש"י. // ממכמני הפורנוגראפיה הקלאסית מלפני 107 שנים, מאת הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית, פליקס זאלטן (1869-1945), מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", "ילדה יפה" ו"במבי, חיים ביער".

* * *

אליהו הכהן

בנתיבי ספר וצליל

כ"ז שיחות עם אורלנד

א. "אילן ברוח" – הספר שכמעט נגנז

"אילן ברוח" הוא ספר ביכורי שירתו של יעקב אורלנד (הוצאת "גזית", תל אביב, תרצ"ט [1939]), שיצא פעם אחת בלבד, במהדורה מצומצמת בת 500 עותקים.

כל מי שיאחז את הספר בידו ויסתכל היטב על עמוד השער שלו, יוכל להבחין שעמוד זה איננו חלק מגיליונות הדפוס המקוריים של הספר, אלא הוא דף שהודבק מאוחר יותר. כשהגיע הספר לידי לראשונה, הוא היה כנראה מ"יד שנייה", ועל כן הנחתי לתומי שדף השער שלו ודאי נקרע או הוכתם, ולפיכך הבעלים הקודם שלו הסיר אותו ובמקומו הדביק דף שלם ונקי.

לימים ראיתי בחנויות של ספרים ישנים עותקים נוספים של ספר נדיר זה,  והנה גם בהם היה דף השער חתוך ומודבק. עתה הסתקרנתי להבין את הסיבה לכך. ספרי שירה רבים ראיתי בימי חיי, ובתופעה כזאת טרם נתקלתי.

"מה פשר הדבר?" – שאלתי את המשורר יעקב אורלנד באחת הפגישות איתו.

 בתשובתו הוא גולל בפניי את סיפורו המפתיע ורב התהפוכות של הספר: לדבריו, את כתב היד של הספר הוא מסר בתחילה להוצאת "דבר" בשנת 1938. ההוצאה אישרה אותו, דאגה להדפסתו והספר עמד לצאת לאור. כאן התרחש מיפנה: לאחר שנשלמה הדפסת כל עותקי הספר, הגיע עותק אחד לידיו של ברל כצנלסון, עורך העיתון "דבר", שגם עמד בראש הוצאת הספרים "דבר", שיחד עם משה בילינסון נמנה עם מייסדיה. ברל עלעל בדפי הספר, ולאחר שקרא שירים אחדים החליט לעצור את התהליך ולאסור על הוצאת הספר. "ספר זה אינו ראוי לצאת בהוצאת 'דבר'," קבע נחרצות.

מה פסול מצאת בו? – שאלו אותו חבריו להוצאה – הרי נשלמה הדפסת המהדורה כולה והיא מוכנה להפצה. השירים הרי הוגהו היטב פעם ועוד פעם, גם בטקסט וגם בניקוד, הבהירו לו, מחשש שמא גילה בספר טעויות שנשמטו מעיניהם.

השיב להם ברל במשפט קצר: "אם אני רוצה לקרוא את פושקין, אני מעדיף לקרוא את המקור."

 חד וחלק, ולא יסף.

אורלנד, שהבין כי ההחלטה היא סופית, נפגע עמוקות. הוא ראה את החלטתו של ברל לא כהחלטה מינהלית, אלא כפסיקה של סמכות ספרותית. לרגע עלו בו מחשבות לגנוז את הספר, אך עד מהרה התעשת וחיפש חלופות. הוא הכיר את גבריאל טלפיר, עורך כתב העת לספרות ואמנות "גזית", שהיה גם בעלים של הוצאת ספרים בשם זה, והציע לו את הספר, שהיה כבר ערוך, מסודר ומודפס. טלפיר נענה מיד. הוא קיבל לידיו את הגיליונות המודפסים של הספר, ובלית בררה תלש, עותק אחר עותק, את דף השער שעליו הופיע השם של הוצאת "דבר" כמו"ל, והדביק תחתיו דף עם שם הוצאתו. כך יצא הספר בשנת תרצ"ט [1939] בהוצאת "גזית", ורק שרידי ההדבקה בעמוד השער העידו על גלגולו הקודם.

ברל כצנלסון היה היחיד שטפל על אורלנד אשמה של חיקוי פושקין. לעומת זאת טענו מבקרי ספרות אחרים שאורלנד כותב 'אלתרמנית'. אורלנד נפגע מכך, ושנים אחדות שתק ונמנע מלפרסם דבר שיר. את כל מה שכתב גנז במגירתו.

"כוכבים בחוץ", בכור ספריו של אלתרמן, ספר השירים שהפתיע והרעיד את אמות הסיפים של הקהילייה הספרותית בארץ בחדשנותו – יצא בשנת תרצ"ח (1938) בהוצאת "יחדיו". גם ספר שיריו הראשון של אורלנד "אילן ברוח", היה, כאמור, ערוך ומוכן לצאת לאור באותה שנה, ורק בשל הסתייגותו של ברל כצנלסון נמנעה הוצאתו ע"י "דבר" ונדחתה לשנת תרצ"ט.

המשך יבוא

* * *

מנשה שאול

סנדי ושאר הישגי העולם הערבי

"משטרו של אסד עומד מאחורי סנדי"

איש דת מוסלמי קיצוני במצרים צייץ בטוויטר כי הסופה "סנדי" שהביאה למותם של למעלה מ-140 בני אדם, היא עונש על הסרט "תמימות המוסלמים" שלעג לנביא מוחמד. כך דיווחה רשת "אלערבייה".

"יש התוהים על ההוריקן באמריקה וסיבותיו," כתב האימאם השנוי במחלוקת וג'די גנאים והסביר, "לדעתי, זוהי נקמה מאללה, למען הנביא האהוב." בציוץ אחר כתב: "אנו מבקשים מאללה להרוס את בניין האו"ם על העריצות, השחיתות ואי-הצדק שלו... באמצעות סנדי." ציוץ זה גרר תגובות נזעמות מצד גולשים שכינו את גנאים "טרוריסט". בערב הסעודית כתב האימאם סלמן אלעאוודה, כי הסופה היא קריאת השכמה לאמריקנים להמיר את דתם לאיסלאם, אך במקביל קרא לא לשמוח לאידם של האמריקנים.

אך מגדיל לעשות האתר הסורי "רשת הידיעות של הכוחות המזויינים בסוריה" שטען כי (כוחות ההתנגדות, אלמוקאוומה) הם האחראים להיווצרותו של ההוריקן סנדי שפקד את החוף הצפון מזרחי של ארה"ב. האתר הסורי הוסיף, כי בכך מענישים כוחות ההתנגדות כל מי שתוקף את סוריה של אסד ומסכן את ביטחונה.

במאמר מערכת לעג העיתון "אלחיאת" (2.11.12) למשטרו של אסד ובין השאר כתב כי ההזיות שמקורן בדמיון רדוד וחולני, מביאות אותנו לתהות, אם משטרו של אסד מסוגל להכות את ארה"ב באסון נוסח סנדי, מדוע הוא כושל בניסיונו לשלוט בשכונות דמשק המצויות במרחק זריקת-אבן מארמון הנשיאות?

"ההישגים האמיתיים של משטר אסד הם הרג אלפים והגליית מאות אלפים מבני העם הסורי והריסת בתיהם," מסיים העיתון.

"האביב הערבי" העלה את אחוז המובטלים

לפי נתונים שמביא המכון הערבי לתיכנון, מיספר המובטלים ברחבי העולם הערבי מגיע ל-17 מיליון בני אדם. האומדנים לשנת 2020 מצביעים על עלייה חריפה במספר המובטלים שיגיע ל-50 מיליון, עם הגידול באוכלוסייה.

למרות שהאבטלה היתה אחד הגורמים ל"אביב הערבי", הרי שבעקבותיו דווקא עלה מיספרם של המובטלים. במצרים התווספו ב-2011 עוד מיליון מובטלים. בתוניסיה אחוז המובטלים עלה מ-13 אחוזים ב-2010 ל-17.6 אחוזים ב-2012. לפי נתוני הבנק הבינלאומי, מדינות ערב תהיינה זקוקות ב-2025 לעוד 100 מיליון מקומות עבודה על מנת לשמור על אחוזי האבטלה הנוכחיים.

שום מדינה בעולם הערבי אינה חסינה מפני אבטלה. אפילו מדינות המפרץ העשירות סובלות ממנה. סעודיה למשל היא המדינה השנייה בטבלת האבטלה אחרי עיראק, ומרבית המובטלים בה הם בעלי תעודות אקדמיות.

העסקת זרים היא הגורם העיקרי לעלייה במספר המובטלים אצל תושבי מדינות המפרץ. על פי מחקר מטעם המוסד לחקר ההשקעות במדינות המפרץ, יש לחולל מהפך בשני תחומים: התוויית מדיניות נכונה בנושא העסקת זרים, וצמצום היבוא של מצרכים בד בבד עם פיתוח תשתיות לייצור מקומי.

עיתון אלביאן איחוד הנסיכויות 8.11.2012

ישראל מדברת ערבית

זהו שם האתר של משרד החוץ הפועל דרך פייסבוק. מטרת האתר היא לאפשר להמונים במדינות ערב להכיר את ישראל ולנהל דיאלוג עם ישראלים, ובראשם אנשי משרד החוץ.

בגיליונו מן ה-3.11.12 הקדיש עיתון "אלחיאת" לאתר כתבה מורחבת, שבה ציין כי מספר הנכנסים אליו מגיע ל-184 אלף איש, ולטוויטר שלו – 11 אלף.

לאחרונה התווסף לאתר דף בשם "ישראל בלבנון – הדף הרשמי של שגרירות ישראל בלבנון." מטרת הדף היא להדק את היחסים הדיפלומטיים ושיתוף הפעולה הכלכלי בין ישראל ללבנון, ועד כה הוא צבר 74 ידידים. נרשם גם מתנגד, שתיאר אותו כאתר עויין המשתמש בלבנון כאמצעי לשווק את ישראל.

האתר מפעיל קטעי וידאו של שירים ישראליים, ובהם קטע בביצועה של הזמרת זהבה בן, ששרה את שירה המפורסם של אום כולת'ום (אנתא עמרי). מדור נוסף שזכה לצפייה גדולה הוא של "סיפורים מישראל שלא יופיעו בתקשורת הערבית." ביניהם מובאים נתונים סטטיסטיים על המוסלמים בישראל המרוצים ממצבם והם משתלבים בחברה הישראלית.

על אלהאשמי למות שלוש פעמים

בית הדין הפלילי בעיראק הרשיע את סגן נשיא עיראק טארק אלהאשמי ברצח קצין ביטחון במשרד הפנים העיראקי .לפני כן, בספטמבר, דן אותו בית דין את אלהאשמי למוות על איום ברצח של קצין משטרה.

סניגורו של האשמי הודיע, כי גזר דין מוות שלישי ייגזר נגדו באשמת פיצוץ מכונית תופת, והוסיף כי מדובר בפסקי דין פוליטיים שאינם מסתמכים על חוק כלשהו.

סגן הנשיא אלהאשמי הוא סוני במוצאו, והוא נרדף על ידי ראש הממשלה השיעי נורי אלמאלכי הפועל בהשראת המשטר באיראן. לפני כעשרה חודשים ברח האשמי לאיזור כורדיסטן בצפון עיראק ועבר לטורקיה. זו סירבה להסגירו לשלטונות בגדד והעניקה לו מקלט מדיני.

רואים את ישראל כפי שהיא

מדוע הגיעה ישראל לאן שהגיעה, בעוד שהערבים דורכים במקום ושקועים בענייני דת ובאלפי פסקי-הלכה, שאין ביניהם לבין הקידמה קשר כלשהו?

כך פותח ד"ר צאלח סולמן עבד אלעזים את מאמרו ("אלביאן", 2.11.12) "במדע ובמסירות למדינה ישראל מתקדמת", ומונה לכך ארבע סיבות:

האחת, ישראל נהנית ממנהיגים היסטוריים שהקדישו את עצמם למדינה הצעירה. לעם תמיד היתה האפשרות להדיחם, אם התגלו בהם סימנים של רשלנות. ואילו בקרב הערבים, טושטשו הגבולות בין המנהיג למדינה, המנהיג הוא המדינה, הוא דאג קודם כל לעצמו ולהגדלת הונו.

הסיבה השנייה היא כי ישראל צמחה כמדינה המקדשת את המדע. היא הקימה מוסדות אקדמיים מדעיים, שעיקר עיסוקם הוא המחקר. האוניברסיטאות בישראל נמצאות ברשימת מאה האוניברסיטאות המתקדמות ביותר לפי טבלת שנחאי. ואילו אצל הערבים, משכילים דווקא, נוטשים את המדע ופונים אל הדת. מצרים בעידן "האחים המוסלמים" היא דוגמה להידרדרות הזאת, כשאנשי דת סלפיים עוסקים בפוליטיקה, בכלכלה, בהשכלה ובכל הבעיות האנושיות.

סיבה שלישית היא כי ישראל מגלה פתיחות כלפי הזולת, לומדת ממנו ומניסיונו. הערבים לעומת זאת מתמקדים בעצמם ודבקים באמונתם כי הם הטובים והטהורים ביותר. במקום ללמוד מן המערב, אנו פוגעים בו. מה שביצע אלקאעידה ב-11 בספטמבר מעיד על יחסנו כלפי המערב: אנו שואפים לחסלו.

סיבה רביעית היא כי בחברה הישראלית יש שוויון בין שני המינים. ראש הממשלה הראשונה והאחרונה במזרח התיכון היתה ישראלית. שוויון זה פירושו הפקת תועלת מירבית מכוח האדם, ללא הבדל כלשהו בין המינים.

בעולם הערבי המצב שונה בתכלית. שוררים בו חשדנות, פחד ושתלטנות. יחסם של הסלפים במצרים כלפי האישה יעיד על כך, והחוקה החדשה שאליה שואפים הסלפים במצרים משופעת באופורטוניזם.

הכותב מסיים את מאמרו בקובעו כי בנוסף לארבע הסיבות הנ"ל יש לעניין עוד היבטים הקשורים למורכבותה של האישיות הערבית, אך לדעתו, זה מחייב דיון נפרד.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 219

* * *

אוריה באר

האחים קרמאזוב

בשבוע שעבר, עלה בידי סוף סוף לסיים את קריאת הרומן הגדול של פיודור  דוסטוייבסקי, "האחים  קרמאזוב". אני כותב סוף סוף, כי למרות העניין הרב שהרומן מעורר, הרי יש בו מגרעות לא מעטות, והוא לעיתים מתיש בצורה בלתי רגילה.

על פני כאלף עמודים, ובשני כרכים גדולים בעברית, מתאר הסופר הרוסי הגדול, את   מסכת היחסים המעורערת ללא תקנה, בין אב שטוף זימה, וחסר מעצורים ובין שלושת ילדיו, פילגשו ובעצם כל מי שמקיף אותו. כולל משרתו, שהוא  בן בלתי חוקי שלו. גם היחסים בין שלושת הבנים הם מעורערים, כאשר כל אחד מהם יש לו אופי משל עצמו, מאוויים משל עצמו ותשוקות שלא פעם מתנגשות זו עם זו. בנוסף לכך יש בספר אין ספור של דמויות אחרות, לרבות הפילגש גרושנקה, הארוסה, המשרת סמרדיאקוב, הנזיר זוסימה ואחרות.

הדמות החיובית היחידה בספר, ודומה ללא כל רבב, היא דמותו של הבן אליושה, שהוא  פרח כמורה צעיר, שנוטש לבסוף את הכמורה  ולא ממשיך בדרך זו.

הרומן נסב בחלקו הגדול, על תיאור משפטו של הבן מיטיה, קפיטן בדימוס, המואשם ברציחת אביו הפרוע, אף כי למעשה, לא הוא שביצע את הרצח. אלא שכל הראיות נסבות כלפיו, בשל התנהגותו הגובלת בטירוף חושים מוחלט, איבוד שליטה עצמית, והשתוללות חסרת מעצורים. למעשה ביצע את הרצח המשרת סמרדיאקוב, בנו הבלתי חוקי של האב חסר המעצורים. המשרת מתאבד לאחר הרצח. אך לך שכנע את המושבעים הרוסים, שכך הם פני הדברים.

לא אלאה את הקוראים בתיאור פרטי פרטים של הרומן ומהלך המשפט הסבוך והארוך. אתם מוזמנים לקרוא אותו, שכן התרגום הוא מצויין, של נילי מירסקי כמובן, ועולה בהרבה על התרגומים הקודמים של יצירה זו מזה עשרות רבות של שנים.

האם נהניתי מקריאת הרומן? כן ולא. מחד, מרשים הסופר הרוסי הגדול, בכושר התיאור והניתוח שלו. ודוסטוייבסקי מתאר בפרטי פרטים, את גיבוריו, הנעים ממצב קיצוני אחד למשנהו. אכן מרשים ביותר. אך מצד שני, גם מתיש. שכן, התיאורים ארוכים מדי, המונולוגים הם בלתי טבעיים, ומשתרעים על עמודים שלמים. כך לא מדברים ומתנהגים אנשים בני תמותה, גם  אם הם אינטליגנטים ובעלי כושר ביטוי.

כך למשל: שום בית משפט בעולם, לא היה מתיר לקטיגור לשאת דברים כה רבים, ובמקרים רבים שלא לעניין. ושום שופט בעולם, לא היה מתיר לסניגור לשאת נאום פילוסופי, ומלא ניתוחים פסיכולוגיים, לעיתים שלא לצורך. הדברים ארוכים ומתמשכים יתר על המידה.

או דוגמא אחרת. הנזיר זוסימה, למרות מחלתו הקשה, וטרם מותו, מדבר את עצמו למוות. זה לא טבעי ולא אמיתי. כך גם לגבי דיאלוגים אחרים המפוזרים לכל אורך הספר. אכן, חבל שסופר גדול, אינו יודע את הגבול וכותב וכותב וכותב, בלא להציב לעצמו גבול. לא אגזים אם אני הקטן אומר, כי אפשר היה לקצר את הרומן לפחות בשליש, וגם אז היה יכול להיות בנוי לתלפיות.

 ומכאן, לעוד פגם מרגיז – לפחות בעיניי. דוסטוייבסקי, למרות גדולתו, היה אנטישמי לא קטן. דבר זה ידוע וניכר בכל כתביו. הוא לא אהב יהודים, וקרא להם בבוז "יהודונים". וכך מצויות בספר הערות לא מעטות על היהודונים, העוסקים במסחר, וכמובן בצורה לא ישרה.

באחד העמודים, בעמוד 737 דומני, מתוארת שיחה בין ליזה, הנערה הנכה המאוהבת באליושה, ובינו. ליזה מספרת לו על ידיעה שקראה, על יהודי שנטל ילד כבן ארבע, נוצרי כמובן, קצץ את אצבעות ידיו, רצח אותו וצלב אותו. ממש מדהים. הסופר הגדול, חייב היה  לדעת שמדובר בבדותה גמורה ובדברים חסרי שחר מתחילתם ועד סופם. אך מאומה לא מונע ממנו לכתוב אותם, כאילו מדובר בדברים שאולי אירעו.

לדוסטוייבסקי עצמו היו חיים סוערים לא פחות מאשר לגיבוריו. הוא היה בצעירותו מהפכן, ניצל  ממוות, הוגלה לסיביר, ובילה שם ארבע שנים קשות ומפרכות. הוא חזר משם קתולי אדוק ומי ששינה את חייו ודעותיו מן הקצה אל הקצה. חבל רק שבדרך דבקה בו האנטישמיות חסרת הבסיס.

באחרית דבר כותב עמינדב דיקמן, מבקר הספרות הנודע, אף הוא באריכות יתר, שהוא מודה בה, וממליץ לקרוא את הספר שוב ושוב. צר לי, אך אני  לא אעשה זאת. קראתי את הספר בימי נעוריי, ושבתי וקראתי אותו עתה ,לאחר יובל שנים. אמנם כן, מעניין, אך די והותר לטעמי. אינני אוהב אריכות יתר – והתפלספות גדולה מדי, ואפילו של סופרים גדולים. מייגעת אותי. ספרות אינה פילוסופיה ואינה השתפכות בלתי נגמרת של דיאלוגים. אפילו מבריקים. המלצתי היא קצרה: קראו כמובן. אך אל תשתעבדו ואל תקראו שוב ושוב.

אהוד: בעיניי ספרו הגדול ביותר והקריא ביותר של דוסטוייבסקי, ואולי הרומאן הטוב ביותר שנכתב אי-פעם, הוא "שדים". קראתי אותו פעמים אחדות במרוצת חיי, לקיים מה שהמורה שלי לספרות כללית אמרה לנו: החשוב הוא לא לקרוא כל הזמן ספרים חדשים אלא למצוא את אותם הספרים שאפשר לקרוא אותם כל עשרים שנה. ואולם על ההתוודעות ל"שדים" אני חייב תודה לא לה אלא לפנחס שדה, שהעריץ את הרומאן.

כמובן שהדברים האלה נאמרים על תנאי – כי כיום כתיבתו של דוד גרוסמן מאפילה על "שדים" ו"האחים קרמזוב" גם יחד.

* * *

יוסי גמזו

עֵסֶק-כְּבִיש

זֶה זְמַן רָב וּמַטְרִיד שֶלֹּא קַל לוֹ לִישוֹן

לָאֶזְרָח שֶלִּבּוֹ לֹא לֵב-אֶבֶן,

הַנֶּחְרָד בִּרְאוֹתוֹ בֶּעָרוּץ הָרִאשוֹן

אֶת תְּמוּנַת-הַמַּצָּב הַנּוֹקֶבֶת

שֶל מֶרְחָץ-הַדָּמִים בַּכְּבִישִים, שֶלֹּא תָם

וְגוֹבֶה אֶת מִסָּיו כָּל שָבוּעַ

בְּחַיֵּי אֻמְלָלִים הַמּוֹצְאִים אֶת מוֹתָם  

בְּלִי צִדּוּק וּבְאֹרַח קָבוּעַ.

מְחִירֵי הַמָּזוֹן מַמְרִיאִים וְעוֹלִים

וְדִיּוּר בַּר-הֶשֵּׂג הוּא חֲלוֹם פֹּה,

אַךְ כְּבִישֵינוּ יוֹם-יוֹם מַפִּילִים חֲלָלִים

וְהַמָּוֶת מוֹסִיף לַהֲלֹם פֹּה

וְשוֹבֵר שִׂיאֵי קֶטֶל מַמָּש בְּלִי הֶפְסֵק

בְּצוּרָה פַּסְקָנִית וְנִצַּחַת

הַמַּרְאָה כִּי אִם יֵש כָּאן דְּבַר-מָה בַּר-הֶשֵּׂג

הַשָּוֶה לְכָל נֶפֶש נִרְצַחַת

זֶה הַהֶרֶג שֶבּוֹ אֶזְרָחִים נִקְטָלִים

הַמַּזְכִּיר עַד אֵימָה אֶת הַזֶּבַח

שֶהִקְרִיבוּ לַמֹּלֶךְ עוֹבְדֵי אֱלִילִים

כְּפִי שֶאָנוּ, בְּכָל שְמוּרַת-טֶבַח

שֶל כְּבִישֵינוּ רוֹאִים מִדֵּי יוֹם אֵיךְ מַכְחִיד

עוֹד אָסוֹן עוֹד קָרְבָּן, כְּשֶבֵּינֵינוּ

כְּבָר בָּרוּר שֶסּוֹפְסוֹף הַמִּצְרָךְ הַיָּחִיד

שהוּא זוֹל עַד אֵימָה הֵם חַיֵּינוּ.

וְאִם יֵש עוֹד תָּמִים הַסָּבוּר תּוֹךְ פִּהוּק

שֶסְּטָטִיסְטִיקָה עֵסֶק יָבֵש הוּא

יֵש לוֹמַר לוֹ כִּי דוּ"חַ סְטָטִיסְטִי בָּדוּק

שֶמִּפְּנֵי הָאֱמֶת לֹא חוֹשֵש הוּא

כְּבָר הוֹכִיחַ כִּי מָה שֶהַמֹּלֶךְ זוֹלֵל

מֵאָז קוּם הַמְּדִינָה בִּכְבִישֵינוּ

רָב מִכָּל חַלְלֵי מִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל

וַאֲנַחְנוּ, בְּרֹב יֵאוּשֵנוּ

מִתְקַשִּים לְהַדְחִיק אֶת הַפְּרָט הָאָיֹם

הַנּוֹרָא, הַנּוֹקֵב, הַסָּדִיסְטִי

שֶאַסְפַלְט שֶנִּגָּר עָלָיו דָּם מִדֵּי יוֹם

אֵין בּוֹ שֶמֶץ שֶל יֹבֶש סְטָטִיסְטִי.

מָה גוֹרֵם לְכָךְ? חֹסֶר שִדְרוּג תַּשְתִּיּוֹת?

אוֹ שִכְרוּת אַלְכּוֹהוֹלִית פְּרוּעָה כָּאן?

אוֹ דַרְגוֹת-עֲנִישָה שֶאֵינָן מַרְתִּיעוֹת?

אוֹ צִפְצוּף עַל חֻקֵּי הַתְּנוּעָה כָּאן?

הַתְּשוּבָה הַחוֹתֶכֶת, חוֹתֶכֶת חַיִּים

בְּלִי רַחֵם, בְּלִי מַצְפּוּן וּבְלִי הֶרֶף

הִיא שֶיֵּש בְּקִרְבֵּנוּ פְּתָאִים וּפְרָאִים

שֶהָרֶכֶב אֶצְלָם הוּא מִין חֶרֶב

הַגּוֹזֶרֶת כָּרֵת שֶל דּוֹרְסִים וְרוֹמְסִים

עַל אֵינְסְפוֹר מִשְפָּחוֹת – שֶלָּנֶצַח

מְנַפֶּצֶת אֶת כָּל חַיֵּיהֶן לִרְסִיסִים

עַזּוּת-מֵצַח שֶהִיא עַזּוּת-רֶצַח.

כִּי אָמְנָם מִתְחַלְּפִים כְּבָר בְּלִי עַיִן הָרַע

בְּרוֹטַצְיַת מֵרוֹץ-הַשְּלִיחִים פֹּה

כָּל קָדֶנְצָה, בָּאֶמְצַע, שָׂרֵי-תַּחְבּוּרָה

שֶהָרִים וּגְבָעוֹת מַבְטִיחִים פֹּה

אֲבָל אִיש מֵהֶם טֶרֶם שִנָּה עֶקְרוֹנִית

אֶת אוֹתוֹ שְׂדֵה-הַקֶּטֶל שֶל רֶכֶב

בּוֹ זִילוּת-הַחַיִּים הִיא מַכָּה הֲמוֹנִית

וְשֶיֵּש לְהַכִּיר בָּהּ –  וְתֶכֶף –

כְּאֶתְגָּר לְאֻמִּי שֶצָּרִיךְ לֶאֱסֹף

בִּשְבִילוֹ כָּל רֶזֶרְבָה לוֹגִיסְטִית

כִּי אַחַת לְתָמִיד יֵש לָשִׂים לָזֶה סוֹף

אִם אֵינֶנּוּ אֻמָּה מָזוֹכִיסְטִית.

זֶה דָחוּף לֹא פָּחוֹת מִשִּיטּוֹת הַתְרָאָה

לְמִקְרֶה שֶל אָסוֹן קוֹלוֹסָאלִי

בּוֹ תִפְרֹץ רְעִידַת אֲדָמָה נוֹרָאָה

וְתַכֵּנוּ בְּהֶלֶם פָטָאלִי

וְהִגִּיעָה הָעֵת שֶבְּכִירֵי הָאֻמָּה

יִבְלְמוּ פֶּגַע רַע זֶה כְּסֶכֶר

פֶּן פָּשוּט לֹא תַשְאִיר תְּאוּנָה אֲיֻמָּה

לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ שוּם זֵכֶר.

* * *

יוסף דוריאל

לשר המאיים ב"לא נהיה קופה רושמת"

מול חידוש מסע הדה-לגיטימציה של הרש"פ בפנייה לאו"ם, שמענו את השר אבי דיכטר מאיים כי לא נהייה קופה רושמת.

ומה יקרה אז? נישאר עם "פנקס פתוח והיד רושמת", כביטויו של לוי אשכול?

את מי זה מפחיד? זה ימנע את המשך ההשתוללות של הרש"פ?

מאז קום המדינה מקדישים קברניטי ישראל מאמצים רבים ליצירת הרתעה מול יוזמות התוקפנות של האוייב. זה לא מנע מאויבי ישראל מליזום מלחמות גדולות או קטנות, לפי האפשרויות שהיו להם. גם בימים אלה מנהלים נגדנו שליטי עזה "מלחמה קטנה" עם טילים ופגזים, ששידורי ישראל מדווחים עליה – "לא היו נפגעים ולא נגרם נזק." תרגילי ההרתעה לא מנעו את הפיכת דרום הארץ לשדה ברווזים במטווח, עם נזק כלכלי ומוראלי המתמשך כבר יותר מעשר שנים, כולל חטיפה של חייל משטח המדינה וסחיטה באמצעותו של שחרור פושעים מסוכנים. ומה שלא פחות מסוכן – הפיכת מצב זה לנורמטיבי בעיני העולם, לפיו עלינו להמשיך לספוג את המכות אך לא להגיב עליהן. ואם צה"ל יצא פעם לפעולת עונשין במבצע "עופרת יצוקה" – היה בו יותר נזק מתועלת, גם ביחסים הבינלאומיים, ובמיוחד – עם ארצות ערב איתן התחילה להסתמן נורמליזציה, וגם באי-השגת ההרתעה המצופה. כותב שורות אלו התריע על כך הרבה זמן מראש.

מחוסר יכולת להכריע את ישראל בשדה הקרב, עברו הערבים – מתחילת "האינתיפאדה השנייה" – למישור לחימה פחות מסוכן עבורם – דה-לגיטימציה של המדינה, בהתקפות הסתה משותפות עם אינטרנציונל האנטישמיות הקומוּ-נאצית. זה התחיל עם עלילת דם פרימיטיבית איתה הסתערו על  "ועידת דרבן", הממחזרת כל כמה שנים את ההחלטות האנטי ישראליות שלה  בחסות האו"ם. זה נמשך, מזה שנה, בניסיונות הרש"פ לשדרוג מעמדו באו"ם – כדי לנהל  מלחמה פוליטית, בעזרת הרוב האוטומטי שיש לו שם, במטרה להעמיד את ישראל תחת איום סנקציות בינלאומיות (ולפי הגדרת השר לאי-ביטחון – בסכנה של צונאמי פוליטי). מול מלחמת עלילות הדם והמלחמה הפוליטית האחרונה לא מצאו קברניטי ישראל שום הרתעה, אלא אם כן מישהו מאמין שזו נמצאה באיומי השר ש"לא נהייה קופה רושמת".

בשנים האחרונות התברכנו בנשיא שלא מאמין בצורך ללמוד היסטוריה, וזה כנראה מנחה גם את קברניטי המדינה, שיכלו ללמוד משהו מועיל מאירועי העבר, כפי שעשה כותב שורות אלו בספרו "ללמוד מהחיים". וכך, על מכשיר הרתעתי ששמו אולטימאטום – הם כנראה לא שמעו. כי לו, למשל, היו משתמשים בו נכון אחרי חטיפת גלעד שליט בדרום וחטיפת שני החיילים בצפון – היו החוטפים מוותרים על שללם ונמנעים מלחזור על פעולות כאלו בעתיד.

ומהיכן אני בטוח שזה נכון? – מנאומו של חסן נסראללה עצמו, בו הוא הודה שלוּ ידע מראש את התגובה הצפויה מישראל – לא היה יוזם את החטיפות. וגם כעת, מול כוונתו של אבו-מאזן להפר בגסות את הסכמי אוסלו, בעזרת אוהדיו באו"ם – במקום לאיים עליו בקופה רושמת וירטואלית – אפשר להציג לו אולטימאטום אפקטיבי:

 ברגע שתעלה באו"ם את דרישתך להשתדרג כמדינה – מתבטלת הסכמת ישראל לכניסתך מטוניס ליו"ש, ותוכל לחזור מניו-יורק לכל מקום חוץ מישראל. אולטימאטום כזה ניתן גם להסביר לעולם – שלא כמו איום הסרק לעצור את העברת כספי המסים לרש"פ – אף אחד לא יוכל להאשים אותנו בעונש קולקטיבי של הרעבת אוכלוסייה אזרחית. האם זה מסובך מדי לקברניטי הביטחון הלאומי שלנו?

* * *

יהודה דרורי

הטמטום היחצ"ני של צה"ל

מדי פעם אני חוזר ומתפלא, כיצד מערכת ביטחון, מהמתוחכמות והחזקות בעולם, יכולה להתנהג בטמטום קולוסאלי שכזה, שאינך יודע היכן להתחבא מרוב בושה. נכון, חיילינו מתבקשים לא להגיב לפרובוקציות פלשתינאיות, אלא כשאינך מגיב, הרתעתך נחלשת והם מעיזים עוד ועוד – וזה לא עניין של יחסי ציבור בחו"ל זה עניין של מוראל של התושבים והחיילים בישראל.

הדימוי של צה"ל בעולם ו"מעשיו הנוראים"

צריך להבין שלא חשוב מה שנעשה – הגופים האנטישמים והסמי-אנטישמים בעולם בכלל ובאירופה בפרט יגנו אותנו. צריך להבין שבעיני האירופאים – מדינות שהיו כנועות ונרמסו ע"י הנאצים (ואלמלא ארה"ב, כולן היו דוברות גרמנית) – אנחנו לא אהודים (בלשון המעטה), לא רק בגלל שאנחנו יהודים אלא בגלל שאנחנו חזקים, חזקים מהם מאי-פעם... ואנחנו אלו שנלחמים באיסלאם ומנצחים אותו.

הרגישות של מנהיגותנו המדינית והביטחונית ל"מה יאמרו הגויים" הינה שריד עלוב לגלותיות שעדיין מושרשת אצלנו. האויב יודע זאת ומנצל זאת, הוא מחזיק בנקודות חיכוך עשרות מצלמות לתעד את ה"קלגסים הישראלים" בפעילותם השגרתית לשמירת הסדר. לכן, בכל מקרה של חיכוך קצת אלים, מיד הזדרזו דוברי צה"ל להתנצל ו"להעמיד לדין את האחראים בשטח..."

זה קרה לא פעם בעבר, למשל כאשר דוברי צה"ל קיבלו את גרסת ה"תרגיל הנבזה" של הפלשתינים (והצלמים הצרפתיים) שהגישו לנו את תסריט על  "מותו של הילד אבו-דורא" מבלי לבדוק מי באמת אשם, ואנחנו התנצלנו לעולם כאילו אנחנו עשינו זאת... זה קרה כאשר התנצלנו על מקרה הפרובוקציה של רייצ'ל קורי שנשכבה לרגלי שרשראות בולדוזר שפינה הריסות בציר פילדלפי. זה קרה כאשר התנצלנו על הכדור שנורה ליד מחבל (ואפילו לא פגע בו) המפקד הודח (זמנית) והחייל נשפט ונשלח למחבוש... (מה קרה לכל הרוחות? מישהו נפגע?),  וזה קרה גם כאשר מפקד גזרה הדף מעצמו בנשקו (לא בירי) מפגין חצוף שהתקרב אליו יותר מדי.

השקר שנקרא : "איפוק"!

אני מניח שבדוברות צה"ל כמו בפרקליטות, יושבים כמה אניני נפש, אנשים רגישים בעלי אוריינטציה פציפיסטית או איזו אג'נדה פוליטית, הדואגים מאד לדימוי החמוד של צה"ל ולאו דווקא לחיילים עצמם ו/או לכבודו של צה"ל. חבורת מגיבים אלו מסוכנת עבורנו יותר מכל סטירת לחי למפגין חצוף שנצמד בגופו לחייל שהוא חסר אונים (בפקודה!) ומצווה שלא להגיב... ולא לעשות דבר... זהו השקר שבאיפוק!

והנה בא בשבוע שעבר מקרה הילדה המקללת שהיא ואחותה, (שתיהן אגב בלונדיניות המגובות על-ידי אבא ואימא בעלי חזות אירופאית) מגדפות ומקללות חיילים ומכות בחיילים בידיהן, נוגעות בכלי נשקם, וחיילינו – קפואים מרוב פחד או מחייכים במבוכה למצלמות, וזאת במקום להוריד סטירה או שתיים לחצופות הללו ולכבול את ההורים ולעצרם.

ישנם פתרונות פשוטים וזמינים

צה"ל חייב לעשות חשבון נפש ל"מדיניות האיפוק" המטופשת. יש להפסיק להתעמת עם הפגנות הגדר של הזרים והמקומיים (+ השמאלנים שלנו) מדי שבוע... פשוט צריך להתחיל לרסס אותם ממטוס ריסוס בחומר צבע מיוחד (שמכתים את העור לשבוע) או לרסס בחומרי סירחון את המשתתפים בהפגנות אלימות אלו, ולפיכך גם לזהותם, מאוחר יותר, אחד-אחד, לעוצרם, לגרשם מהארץ (אם הם זרים) ואם הם מקומיים לשופטם לקנוס אותם או להכניסם למאסר.

צה"ל חייב לזהות את הסכנה הנשקפת לחייל הבודד בשטח, ממגע גופני קרוב עם מי שמפגין נגדו. של מי שעושה לו פרובוקציות. הוא יכול לחטוף סכין בקלות יחסית. לפיכך יש לצייד כל חייל באזורי חיכוך בשפופרת איירוסול כדי שיוכל לרסס כל מי שמתקרב אליו פחות ממטר אחד – בתרסיס פילפל. ריסוס בפילפל מקובל על מרבית המשטרות בעולם, הוא מנטרל מיידית לשעתיים לפחות ואין לו נזק מתמשך. אני משוכנע למשל שגם הילדות המקללות לעולם לא היו מתקרבות לחייל שלנו שוב אם היו מקבלות שפריץ פילפל קטן לפרצופן. אולי זה לא מצטלם טוב לייצוא לחו"ל אבל אפקטיבי מאד – אבל, מי מקשיב לרעיונות כאלה במערכת הביטחון? אשר היושבים שם נורא, נורא, רגישים וחכמים מכל אדם...

אהוד: מה עוד שכמעט בכל מקרה דומה, אצלנו התקשורת וצה"ל מאשימים את החייל הבודד, העושה את חובתו בהגנה עלינו, כמו במקרה של אדם מלול! ולמעשה לכל חייל ומפקד בשטחים היה צריך להצמיד עורך דין, שיורה לו בדיוק מה מותר ומה אסור לו לעשות, וזאת בטרם הפלסטינים יחרבנו על העו"ד והחייל גם יחד – או גם יהרגו אותם, אבל בעיני הפרקליטות הצבאית וזהבה גלאון הם יֵצאו בסדר, כי כל מה שקרה להם אירע על פי חוק השיפוט הצבאי!

ושאלה נוספת – מתי יפסיקו לשלוח את חיילי צה"ל בתור בשר-תותחים לאורך הגבול עם רצועת הטרור של עזה? מוכרחים להיות פתרונות רציניים יותר, שיותירו יומם וליל רצועות של דם ואש לאורך גבולה הצפוני והמערבי של הרצועה הזו, גבול הגובה מדי יום מחיר דמים מחיילינו, הנשלחים אליו כברווזים למטווח.

מקור: ארבעה חיילים נפצעו היום אחר הצהריים (שבת, 10.11) כתוצאה מירי טיל נ"ט לעבר ג'יפ של צה"ל שסייר סמוך לנחל עוז, מצפון לרצועת עזה. שני חיילי גבעתי, אחד מהם פצוע בראשו באורח קשה מאוד והשני פצוע בינוני עד קשה מרסיסים, הובהלו במסוק לבית החולים סורוקה בבאר שבע. שני חיילים נוספים שנפצעו קל-בינוני פונו לבית החולים ברזילי באשקלון. ["הארץ" באינטרנט, 10.11].

* * *

אורי הייטנר

1. הרומן שלי עם "מעריב"

בעת שביתת הרעב בגמלא, בתקופת המאבק על הגולן (ספטמבר 1994) נהג יהודה הראל לאיים שאם תביעותינו לא ייענו, לא תהיה לנו ברירה אלא להחריף את השביתה. "אני אפסיק לעשן ואם גם זה לא יעזור, אורי יפסיק לקרוא עיתונים..."

חלפו מאז שנים רבות. יהודה כבר מזמן הפסיק לעשן. ואני נשארתי עם העיתונים.

במאי 1972, בהיותי ילד בן תשע, בכיתה ג', נחטף מטוס "סבנה" בדרכו לישראל. הוריי נצמדו, מרותקים לטלוויזיה ולרדיו, ואני אִיתם. למחרת, סיפור החטיפה העסיק אותי, לאורך כל היום. בדרכי הביתה מבית-הספר עצרתי ליד הקיוסק לקרוא את כותרות העיתונים. בבית המשכתי להאזין לשידורי הרדיו. בסביבות 16:00 דווח על הפריצה למטוס ושחרור החטופים. כעבור כשעה, אבא שלי חזר מן העבודה ובתיקו – העיתון. כמובן שלאחר חילוץ החטופים, כל הכתוב בעיתון כבר לא היה רלוונטי. אבל אני הסתערתי על העיתון וקראתי אותו – כל מילה על החטיפה ואח"כ החדשות הביטחוניות, המדיניות, הפוליטיות, חדשות החוץ, הספורט. וכך גם למחרת, וכך כל יום, עד היום. 

העיתון היה "מעריב", העיתון הראשון שלי ובמשך שנים רבות – העיתון שלי. "העיתון הנפוץ ביותר במדינה", כפי שהכריז הלוגו שלו (והתמיד להכריז שנים אחרי שלא היה לכך קשר עם המציאות). וכך, מידי יום קראתי את כתבנו הצבאי יעקב ארז, וכתבנו המדיני יוסף חריף, כתבינו לענייני מפלגות משה מייזלס ומ. שמריהו, סופר "מעריב" בוושינגטון שמואל שגב, סופרנו בניו יורק פיליפ בן, סופרנו בלונדון צבי לביא וסופרת מעריב בז'נבה שרי רובר, גיל קיסרי בפאריס ועדה לוצ'אני  ברומא, יהושע ביצור "ממשכן הכנסת", רזי גוטרמן בענייני כלכלה וישעיהו אביעם בענייני עבודה וכמובן – "מעריב לספורטאים" כפי שנקרא אז מדור הספורט. וביום שישי ראיון השבוע עם רפאל בשן, ואהרון דולב המסקר את ההתיישבות, והכתבה המדינית המרכזית, המרתקת, של יוסף חריף.

אוחר יותר התחלתי לקרוא פובליציסטיקה – שמואל שניצר כמובן, ושלום רוזנפלד עם קובץ המכתמים שלו "אצלנו", ואריה דיסנצ'יק. הפרשנות המדינית והמזרח תיכונית המרתקת של משה ז"ק, ההומורסקה של אפרים קישון והפיליטון של יוסף לפיד. וביום שישי, המגזין "ימים ולילות" (לימים – "סופשבוע") ובו המדור של יהונתן גפן "הצד הרביעי של המטבע" וכנגדו "שיפודים" של מאיר עוזיאל. לימים התאהבתי במוסף הספרותי, כשעוד היה מוסף של ממש – עם העורך המיתולוגי הסופר משה שמיר, ומאמריהם של המשורר משה דור, הסופר  חנוך ברטוב ואחרים. בראשית שנות ה-80 הכניס אמנון אברמוביץ' את הניו ז'ורנליזם לעיתון, ודעותיו אתגרו אותי מידי שבוע.

מאז כיתה ג' אני "תולעת עיתונים". עיתונים, אני מדגיש, לא תקשורת. התאהבתי בעיתון ממבט ראשון ומאז ומתמיד ביכרתי אותו על פני התקשורת האלקטרונית ולימים – על פני התקשורת המקוונת. וכך עד היום. אין להשוות בין קריאת מאמר מודפס על נייר לקריאת מאמר מצג המחשב. בעבורי – המחשב קיים כדי לכתוב בו. לקריאה המציאו את הספר ואת העיתון.

ולצד קריאת העיתונים, במלחמת יום הכיפורים, בהיותי בכיתה ה', התחלתי גם לשמור עיתונים ויש לי אוסף עיתונים ישנים עם המאורעות החשובים לאורך השנים.

מפעם לפעם פזלתי גם לעיתונים אחרים. אל האורתודנט שלי נהגתי לנסוע שעה קודם, כדי לקרוא את "העולם הזה" בחדר ההמתנה. אצל דודיי בקיבוץ בית זרע קראתי את "על המשמר". כשהגעתי לשל"ת מוקדם בבית השיטה התוודעתי ל"דבר". ובצבא, כאשר הגיע עיתון, כולם ידעו שהוא חייב להגיע אליי. תמיד היו לי באפוד עיתון וספר. ובשבתות הצבאיות היתה לי אספקה מלאה – מ"על המשמר" של מפ"ם עד "המודיע" של אגודת ישראל. אך למרות כל הפיתויים, נשארתי נאמן ל"מעריב". זה היה העיתון הראשון שלי.

כך, עד ראשית שנות ה-90. "מעריב" היה מאז הקמתו בבעלות חברה של העיתונאים שהקימו אותו. האוריינטציה שלו היתה על איכות עיתונאית והמחויבות שלו היתה מקצועית. ברגע שהעיתון נרכש בידי בעלי הון, שהאוריינטציה שלהם היא עסקית – רייטינג בכל מחיר, הוא הדרדר ברמתו. "מעריב" האיכותי היה לטבלואיד נחות, שהתחרה ב"ידיעות אחרונות" – תחרות שדרדרה את שניהם והפכה אותם לשני צהובונים. וכשבעלי העיתון עופר נמרודי הסתבך בפלילים, היה העיתון לשופר של מאבקו המשפטי. לא יכולתי עוד לשאת את העיתון הזה. כשהחלפתי את העיתון לו הייתי נאמן עשרים שנה, לא חשתי בוגד, אלא נבגד.

בראשית שנות ה-90 עברתי ל"הארץ", אותו אני קורא מידי יום, עד היום. "הארץ" הוא הנגטיב שלי – הוא מבטא את הדעות ההפוכות לדעותיי הן בסוגיות המדיניות, הן בסוגיות הכלכליות חברתיות, הן בסוגיות תרבותיות ספרותיות. אבל מצאתי בו את האיכות והרמה שאיבדתי ב"מעריב" המדרדר – העמקה, הרחבה, פרשנות מעניינת, הרבה מקום לחדשות חוץ. לצערי, בשנים האחרונות גם "הארץ" עובר תהליך הדרגתי של טבלואידיזציה וצהבת.

אולם בשבתות אני קורא את כל העיתונים. וכששירתתי כדובר ועד יישובי הגולן קראתי מידי יום את כל העיתונים. וכך, בכל השנים שמרתי על קשר עם "מעריב". יותר מכל אהבתי את המדור "שישי" של אדם ברוך, עמו פתחתי את קריאת עיתוני ערב שבת. ובעמוד שלידו – מדור פרשת השבוע המרתק של פרופ' שלום רוזנברג. ומדורו של רוביק רוזנטל "הזירה הלשונית", לו תרמתי הערות רבות בסוגיות לשוניות.

דווקא כאשר הפסקתי לקרוא את "מעריב"... התחלתי לכתוב בו. בראשית שנות ה-90 הייתי בעל טור ב"חדשות". עם סגירת העיתון, ולאורך שנים רבות עד פתיחת "ישראל היום", שבו אני בעל טור מיום הקמתו, כתבתי באופן בלתי סדיר ביומונים השונים ובהם "מעריב". היתה זאת התרגשות גדולה בעבורי, למצוא את מאמריי בעיתון עליו גדלתי (אף שהוא כל כך שונה מהעיתון של ילדותי).

בשנה האחרונה, חל שינוי חיובי מאוד ב"מעריב". הוא החל לשנות כיוון – את הכותרות הבומבסטיות, הצבעוניות, בנוסח עיתוני הספורט, הוא זנח לטובת כותרות עיתונאיות, המעבירות מידע, כמו בימים הטובים. זהו העיתון הפלורליסטי ביותר והפתוח ביותר בישראל – בניגוד ל"ידיעות אחרונות" שהוא עיתון הבית של אולמרט, "ישראל היום" שהוא עיתון הבית של נתניהו, "הארץ" שהוא עיתון ה"שמאל" המדיני ו"מקור ראשון" שהוא עיתון הימין; "ישראל היום" שהוא תמיד הסניגור של הממשלה (אגב, לא במדור הדעות, שבו אני כותב), "ידיעות אחרונות" שהוא תמיד אופוזיציה לממשלה ו"הארץ" שהוא תמיד אופוזיציה למדינה. דווקא "מעריב" אינו מזוהה עם קו מסויים עד... שמגיעים לכל מה שקשור לאינטרסים של נוחי דנקנר. עד כאן סדר פלורליזם; יש חסינות לטייקוניזם. ב"מעריב" כותב העיתונאי שאותו אני מעריך יותר מכל עיתונאי אחר היום – בן דרור ימיני. והכתבת לענייני מפלגות היא חניכה שלי לשעבר, מזל מועלם. אבל העיתונאי הבולט ביותר בעיתון הוא בן כספית, שאמת ובדייה מתערבבות חופשי בכתבותיו, מלבד העובדה שהוא אובססיבי לנסיגה מהגולן, ואפילו היום הוא אינו מסוגל להוציא ממקלדתו את המילה "טעיתי".

אני כותב את המאמר הזה למחרת הבחירות בארה"ב. יום עם חדשות חמות וחשובות. וביום זה – "מעריב" שובת, לראשונה בתולדותיו. קוראי "מעריב" אינם יודעים, כנראה, מיהם מנהיגי ארה"ב ו"הבית היהודי".

השביתה הזאת היא עוד נקודת שפל במשבר הקשה הפוקד את העיתון ומאיים על קיומו. ואני, שגדלתי על העיתון הזה, עצוב.

2. סקירת עיתוני סופשבוע 9-10.11.12

בסופשבוע הזה יצא גיליון שבת הראשון של "מעריב" בבעלותו של שלמה בן צבי. סיקרן אותי מאוד לבחון, האם טביעות אצבעותיו תורגשנה כבר בשבוע הראשון? בדרך כלל, כאשר עורך עיתון מתחלף, חולף זמן מה עד שאט אט הקורא מבחין בשינויים. ב"מעריב" כבר בשבוע הראשון, שני שינויים בולטים. האחד הוא היעדר הטור המוביל של העיתון, הטור של בן כספית. השני, הצטרפותו של אורי אליצור כבעל טור לעיתון.

מדוע לא הופיע הטור של בן כספית? האם הוא בחופשה או שמא פרש, אולי פוטר?

את התשובה נתן כספית עצמו בדף הפייסבוק שלו – הוא פוטר. העילה לפיטוריו היא משכורתו הגבוהה. לטענתו, הסיבה האמתית היא מאמר ב"מעריב", שבו יצא נגד העסקה שבה רכש בן צבי את העיתון.

אורי אליצור הוא תושב עפרה שבחבל בנימין, מראשוני "גוש אמונים", אחת הדמויות הבולטות בציונות הדתית בכלל ובהתיישבות ביש"ע בפרט. אליצור עמד בראש התנועה לעצירת הנסיגה מסיני. הוא היה עורך "נקודה" – בטאון מועצת יש"ע והיום הוא סגן עורך "מקור ראשון". אליצור היה ראש לשכת בנימין נתניהו בקדנציה הראשונה שלו. הוא בין מובילי הזרם הקורא לסיפוח יהודה ושומרון לישראל והענקת זכות בחירה לפלשתינאים תושבי האזורים הללו. הוא דוגל בעמדות פרגמטיות וממלכתיות ויוצא בתוקף נגד תופעות של הקצנה בציבור הדתי לאומי ובעיקר נגד תופעות גזעניות. הוא יצא נגד הכינוי "אוהב ערבים" כשם גנאי ואמר שבעיניו זוהי מחמאה. אורי אליצור, חתן פרס סוקולוב למפעל חיים, הוא פובליציסט מבריק, אחד הטובים בישראל. כתיבתו בהירה מאוד, שנונה, מקורית ויצירתית, שמעטים כמותה בקרב הכותבים בישראל.

בן כספית הוא העיתונאי המוביל ב"מעריב" מזה שנים רבות. עמדותיו המדיניות יוניות מאוד, זהות לעמדות של מרצ. לאורך שנים הוא אובססיבי לנסיגה מהגולן, חלק מכת ה"סוריסטים" – קומץ השבויים באהדה מוזרה למשטרו של אסד וחותרים בעקשנות לנסיגה מהגולן. בראש החבורה הזאת ניצב אורי שגיא. לצדו – מנכ"ל משרד החוץ לשעבר ד"ר אלון ליאל (המשמיע זמירות מפוכחות יותר מאז החלה מלחמת האזרחים בסוריה ואולי אף סממנים של הכרה בטעותו), המזרחן משה מעוז, ההמבורגריסט עמרי פדן, יגאל קיפניס והעיתונאים אמיר אורן, אורי משגב ובן כספית.

אצל האנשים הללו, נסיגה מהגולן היא תרופת פלא לכל פגע, והם שופטים את האישים בציבוריות הישראלית על פי עמדתם בנדון. מאחר וטרם מינויו לראש המוסד היה מאיר דגן פעיל במאבק נגד נסיגה מהגולן, הוא היה פסול בעיניו לאורך שנים. לכן, הוא כתב נגדו, יצא נגדו וטפטף ידיעות דמיוניות לפיהן אריק שרון אינו מרוצה ממנו, רוצה להפטר ממנו וכד'. אותו דגן הפך לגיבורו של כספית, כאשר יצא נגד נתניהו וברק.

זאת, כיוון שאם יש לכספית אובססיה גדולה יותר מאובססיית הנסיגה מהגולן, זוהי אובססיית נתניהו וברק. שנאתו לנתניהו, בעיקר לשרה נתניהו, חולנית ממש. אולם היא אהבה זכה לעומת תיעובו את אהוד ברק. כספית, שכתב את ביוגרפיית פולחן האישיות של ברק "חייל מספר 1" שינה את טעמו ודעתו על האיש מן הקצה אל הקצה, והטור שלו ב"מעריב" היה לבמת הסתה על בסיס יומי כמעט, נגד ברק. כספית הוא בין הקיצונים במסע ההפחדה מפני "הרפתקנותם" של נתניהו וברק הגוררים את ישראל למלחמה מיותרת עם איראן (כפי שהוא מכנה את הפצצת מתקני הגרעין האיראני).

אולם בן כספית רחוק מלהיות יקיר השמאל. הרטוריקה שלו פטריוטית, רוויה אהדה לסמלים הלאומיים, הערצה לצה"ל וכתיבה חד משמעית נגד ההשתמטות מצה"ל והסרבנות, והשמאל אינו חובב את הרטוריקה הזאת, בלשון המעטה. וחמורה מכול, בעיני השמאל, היא העובדה שבן כספית היה העיתונאי שפרסם את הדו"ח של "אם תרצו" נגד "הקרן החדשה", שחשף את שיתוף הפעולה של הארגונים הנתמכים בידיה עם עלילת גולדסטון. בכך הוא הפך לסדין אדום בעיני השמאל ואחת הדמויות השנואות בשיח השמאלני.

איני אוהב את כתיבתו של בן כספית. יש בה משהו מושך, קצב מדבק. אבל הוא המציא תחביר עיתונאי שאינו התחביר העברי – משפטונים קצרים בני מילה, שתי מילים, שלוש מילים – ללא נושא, נשוא ומושא, מעין שורות שיריות, ההופכות את כתיבתו למעין מצעד מארש. איני אוהב את נטייתו לכתוב על נושאים מורכבים בפשטנות של שחור לבן, ובעיקר את נטייתו לכתוב על אנשים בשחור לבן. ובעיקר איני אוהב את נטייתו של כספית לערבב עובדות עם דמיון, מציאות עם בדייה, "ווישפול ת'ינקינג" עם מידע. וכמובן שאובססיית הנסיגה מהגולן הופכת אותו לבלתי נסבל בעיניי.

לעומת זאת, אני אוהב מאוד את כתיבתו של אורי אליצור. אמנם אני שולל את השקפת עולמו הפוליטית, שבעיניי היא עלולה להיות מתכון למדינה דו לאומית, חלילה, אך פעמים רבות אני מסכים עם דברים שהוא כותב. וגם כשאיני מסכים עם עמדותיו, קשה לי שלא למצוא הגיון רב בדברים שהוא כותב.

לכאורה, הייתי צריך להיות מרוצה משני השינויים המבורכים הללו – פיטורי בן כספית וצירופו של אורי אליצור.

אך לא זו בלבד שאיני מרוצה, אלא שאני אפילו מודאג מכך. אני מודאג, כיוון שאם כבר בשבוע הראשון לאחר שינוי הבעלות מתחולל שינוי כזה, הדבר מצביע על מגמה – הפיכת "מעריב" לשופר של הימין.

אם כך יקרה, זו תהיה פגיעה משמעותית בעיתונות הישראלית, הזקוקה לעיתון פלורליסטי ואובייקטיבי, ו"מעריב" הוא העיתון הקרוב ביותר לפלורליזם.

בעבר, בתקופה שרוב העיתונות הישראלית הייתה מפלגתית ("דבר", "על המשמר", "למרחב", "חרות", "הבוקר", "קול העם", "הצופה", "המודיע", "שערים"), "מעריב", "ידיעות אחרונות" ובמידה מסויימת אף "הארץ", בלטו כעיתונים חופשיים, אובייקטיביים, פלורליסטיים. היום, העיתונות המפלגתית מתה, אך העיתונים מזוהים מאוד עם קו מסויים, מזוהים מדי. "ידיעות אחרונות" הוא עיתון הבית של אהוד אולמרט. "ישראל היום" הוא עיתון הבית של בנימין נתניהו. "מקור ראשון" הוא שופר הימין הישראלי. "הארץ" הוא שופר השמאל הישראלי. "ישראל היום" הוא סניגור אוטומטי של ממשלת נתניהו. "ידיעות אחרונות" הוא אופוזיציה אוטומטית של הממשלה. "הארץ" הוא אופוזיציה אוטומטית למדינה. העיתון הפלורליסטי היחיד הוא "מעריב". מן הראוי, שהעיתון יתחזק בתור שכזה, וזה יהיה ייחודו בעולם העיתונות הישראלית.

אני חושש, שפיטורי כספית מצד אחד, ומצד שני – מתן טור לסגן עורך "מקור ראשון", בעיתון שהבעלים החדשים שלו הוא גם הבעלים והעורך הראשי של "מקור ראשון" הוא הצעד הראשון לקראת הפיכת "מעריב" לתואם "מקור ראשון". שלמה בן צבי, שרכש את "מקור ראשון", "הצופה" ו"נקודה", מיזג את שלושתם לעיתון אחד. אם המגמה היא מיזוג "מעריב" באותו עיתון, זו מגמה שלילית, שתפגע בעיתונות הישראלית.

* המלצת השבוע שלי, מתוך עיתוני סופשבוע, היא לראיון של רונן ברגמן עם רפי איתן ב"שבעה ימים", על פרשת פולרד.

3. יומן בחירות 2013 (ט')

מבחן המנהיגות של נפתלי בנט, או: מי בעד חיסול הטרור?

בפרק הקודם של היומן, ביטאתי את אכזבתי ממפלגת "הבית היהודי", לה הצבעתי בבחירות הקודמות, על שלא עמדה בפרץ ולא ביטאה קול צלול, תקיף ורם נגד תופעות הקצנה הרסניות בציבור הדתי לאומי, כמו נוער הגבעות, "תג מחיר" ורבנים קיצוניים ומסיתים.

על מנת להסיר ספק, אשוב ואבהיר שלרגע איני מאשים אותם בכך שהם מקלים ראש בתופעה או חלילה מעלימים ממנה עין בקריצה. טענתי היא, שלא היתה בהם העוצמה המנהיגותית ואומץ הלב האזרחי להוביל מאבק נחוש נגד עשבי הפרא הללו, בדומה למאבק הנחוש שגילו מנהיגי מפ"ם בשנות ה-50 נגד עשבי הפרא הסטליניסטיים בתוכם ("הסנהאיסטים").

עם בחירתו של נפתלי בנט והאמון הציבורי הרב שקיבל בבחירות רחבות היקף, אני מייחל לכך שהוא ניחן במנהיגות שכה חסרה עד כה, ויוביל מערכה כזאת, למען עתיד הציונות הדתית ולמען החברה הישראלית.

בהרצאה שנשא הרב רונצקי, רב היישוב איתמר ולשעבר הרב הצבאי הראשי, בערב לזכר 17 שנים לרצח רבין, הוא גינה בחריפות את אירועי "תג מחיר", את גזל הזיתים מכרמי פלשתינאים, את האלימות כלפי צה"ל וכד'. והוא סיפר שבשל עמדותיו הוא חטף מכות. הוא, רב של יישוב בשומרון, הוכה כיוון שיצא נגד הקיצונים הללו! כן, מדובר בטרור שאין לו גבול. האומץ להילחם בטרור הוא מבחן של מנהיגות.

מי בעד חיסול הטרור? זה המבחן העליון של נפתלי בנט.

מבחן מנהיגותי נוסף של בנט, חייב להיות אמירה ברורה אודות החובה לכבד את החוק ביו"ש ולהכפיף אליו את ההתיישבות, ללא קריצה וללא עיגול פינות. בפרשת השבוע קראנו על רכישת מערת המכפלה בידי אברהם אבינו. אברהם לא העלה על דעתו, שהעובדה שהארץ הובטחה לו, שהוא אישית שמע את ההבטחה מפי הגבורה, מקנה לו את הזכות לעשות בארץ כבתוך שלו ולהשתלט על קרקעות ועל נדל"ן באופן חופשי. נהפוך הוא, הוא סירב בכל תוקף להצעתו הנדיבה של עפרון החיתי לקבל את אחוזת הקבר במתנה, ועמד על כך שירכוש אותה בכסף מלא.

קיים ויכוח בחברה הישראלית האם להתיישב ביהודה ושומרון ואם כן – היכן. אולם יש להגיע להסכמה מלאה, שמפעל ההתיישבות אינו עומד מעל החוק ואינו מקדש אמצעים בלתי חוקיים ושחובתה של המדינה לאכוף את החוק ביישובי יו"ש. אין לי ספק שרוב מניינו ובניינו של הציבור הדתי לאומי יתמוך בהנהגה שתוביל להסכמה לאומית כזאת. השאלה היא האם יהיה להנהגת הציונות הדתית העוז לעמוד מול המיעוט הקיצוני, שהנו קולני, מגובש וכוחני ומגובה במספר רבנים מרכזיים. זהו מבחן מנהיגות משמעותי ביותר של בנט.

דרך ארץ

רחמים כלנתר היה חבר מועצת עיריית ירושלים בשנות החמישים מטעם "הפועל המזרחי" (לימים – המפד"ל). הוא ערק, עם המנדט שלו, לקואליציה בראשות ראש העיר גרשון אגרון, תמורת תפקיד ביצועי. מאז הפך ה"כלנתריזם" למושג פוליטי המציג עריקה ממפלגה למפלגה תמורת קידום פוליטי או טובת הנאה כלשהי.

בעבר הדבר היה מקובל, בעיקר בפוליטיקה המוניציפלית. החל בשלהי שנות ה-70 הכלנתריזם התפשט גם לפוליטיקה הארצית. את האות נתן משה דיין שנבחר מטעם מפלגת העבודה וערק עם המנדט שלו לקואליציה בראשות בגין תמורת תפקיד שר החוץ. פרס, כיו"ר מפלגת העבודה, השקיע מאמץ רב בציד עריקים מן הליכוד, דוגמת יצחק פרץ ואמנון לין, אברשה שריר, יצחק מודעי וחבריו ועוד. סוחר הסמים גונן שגב וחבריו ערקו מ"צומת" והצטרפו לקואליציה תמורת תפקידי שר וסגן שר בממשלת רבין. "קדימה" קמה על מופזים למיניהם. ואולי הדוגמה הבולטת ביותר היא כבוד הנשיא – מי שהנהיג את מפלגתו עשרות שנים, אך כאשר הפסיד בפריימריס ערק ממנה ל"קדימה".

אבל היו גם פרישות אחרות, על רקע אידיאולוגי מובהק, ופרישות מן הסוג הזה מוצדקות וראויות להערכה. כך, למשל, פרישתם של גאולה כהן ומשה שמיר מהליכוד בעקבות הסכם קמפ דייוויד והקמת תנועת "התחיה". כך פרישתו של יוסי שריד ממפלגת העבודה והמעבר לר"צ, בעקבות הצטרפות מפלגתו לממשלת האחדות הלאומי. כך פרישתם של אביגדור קהלני וחבריו ממפלגת העבודה והקמת "הדרך השלישית", בעקבות נכונות הממשלה לסגת מן הגולן.

לאלו משתי הקטגוריות הללו ראוי לייחס את פרישתו של הרב חיים אמסלם מש"ס? כדי לבחון את הסוגיה הזאת, יש לצרף פרמטר נוסף. כל הפורשים האידיאולוגיים שהזכרתי, פרשו ממפלגתם מתוך נאמנות לעקרונותיה, לקו המדיני שלה ולהבטחותיה לבוחריה, בעקבות שינוי שחל בדרכה של המפלגה.

מן הבחינה הזאת, פרישת חיים אמסלם מש"ס בלי להחזיר את המנדט, בהחלט בעייתית. הוא נבחר לכנסת מטעם ש"ס, והוא לבטח ידע מהי דרכה. אין ספק שהדרך עליה הוא נאבק היום, מנוגדת לדרכה של ש"ס ולאידיאולוגיה בשמה הוא נבחר לכנסת. לכן, יש טעם לפגם בכך שלא החזיר למפלגתו את המנדט.

אולם מצד שני, אין ספק שהצעד שלו הוא צעד אידיאולוגי מובהק. לא זו בלבד שאמסלם לא פרש למען טובת הנאה כלשהי, אלא להיפך, הוא שילם ומשלם מחיר כבד ביותר על פרישתו – המחיר הכבד ביותר שיהודי חרדי יכול לשלם. הוטל עליו חרם, אין הוא יכול להתפלל בבתי כנסת של אנשי ש"ס, מסרבים לקבל את ילדיו למוסדות החינוך של ש"ס, הוא מכונה בפי אנשי ש"ס "עמלק", שזו ממש התרת דם. הרב אמסלם מתגורר בלב לבה של האליטה הש"סית, בשכונת הר נוף, סמוך לבית הרב עובדיה ולבתיהם של ראשי ש"ס, כאשר הוא מנודה מן הקהילה הזו. כל זאת, מתוך דבקות בעקרונותיו.

עקרונותיו הם: מאבק להבראת החברה החרדית והפיכתה לחברה מועילה, משתלבת בחברה ותורמת לה, משלבת את תלמוד התורה עם שירות צבאי או לאומי ועם עבודה ופרנסה. מאבק נגד אפליית עדות המזרח במוסדות החינוך החרדיים; בעיה שש"ס, משותקת מפחד ורגשי נחיתות, אינה מעזה להתמודד עמה.

מפלגת "עם שלם" מיסודו של הרב אמסלם משדרת יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. יהדות שבה דרך ארץ קדמה לתורה. יהדות שבה יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. יהדות של צדק חברתי, של אחדות ישראל.

מס' 2 של מפלגה זו הוא האלוף (מיל') אלעזר שטרן, קצין איכותי, מחנך בכל הווייתו ואף הוא אדם אמיץ המשלם מחיר כבד על דבקותו באמונתו ובדרכו. הוא לא היסס להתעמת עם הציבור הדתי לאומי שהוא עצם מעצמותיו. הוא לא היסס לצאת נגד ראשי ישיבות הסדר שהסיתו לסרבנות ונלחם נגד תופעת הסרבנות. הוא נאבק למען השתלבות בני ישיבות ההסדר ביחידות הכלל צה"ליות, בעד שירות מלא של בני ישיבות ההסדר. כתוצאה ממאבקו נגד הסרבנות ובעד הממלכתיות, הוא היה לסדין אדום בעבור הימין הקיצוני, וספג עלבונות ואלימות, כולל גירוש אלים מרחבת הכותל. בתקופה שהעולם החרדי, שהשתלט על הרבנות הראשית, עושה כל שלאל ידו כדי לסגור את שערי היהדות בפני העולים מחבר העמים, הוא הנהיג את הגיורים הצבאיים ובזכותו אלפי עולים השלימו את גיורם. הרב אמסלם, נתן הכשר הלכתי מלא לגיורים הצה"ליים, שהחרדים מנסים לפסול אותם.

מפלגת "עם שלם" נאבקת למען תיקון עולם, מייצגת את פניה היפים של היהדות וחשוב מאוד שיהיה לה ביטוי בכנסת. יתכן מאוד שאני אשלשל את הפתק שיסייע לבחירתה לכנסת. 

מפלגת המחלישים

"אנחנו מייצגים את העם שאין לו מול העם שיש לו," מצהיר אריה דרעי בהציגו את כרטיס הביקור של ש"ס.

פעם "העם שאין לו" נקרא השכבות החלשות. היום אנו מכנים אותן השכבות המוחלשות. למה מוחלשות? ללמֶדְךָ שאין זו מכת טבע, גזירת גורל, תכונת אופי – להיות חלש. יש אחריות סביבתית לחולשתן של השכבות הללו, ולכן הסביבה מחויבת לסייע להן להיחלץ ממצוקתן. איך לסייע? בראש ובראשונה בחינוך ובהשכלה.

במקום שיש בו מוחלשים, יש גם מחלישים. מיהם המחלישים? מי שמונעים מהמוחלשים את האמצעים לשינוי מצבם ובראשם חינוך והשכלה.

הציבור העני ביותר בישראל הוא הציבור החרדי. מי שנאבק נגד חובת לימודי ליבה בחינוך החרדי, מי שנאבק נגד השתלבות חרדים בחברה, בשוק העבודה ובצה"ל – מנציח את הבערות והעוני, מחליש את החברה החרדית, מעמיק את הפערים בחברה הישראלית ומחליש את החברה והכלכלה הישראלית.

מיהי ומהי ש"ס? מאחורי המסכה הדמגוגית והפופוליסטית של "נציגי העם שאין לו", ש"ס היא מפלגת המחלישים.

מרכיב מרכזי בחוסן הלאומי

אפרופו אריה דרעי – אימפריות חזקות וגדולות קרסו בשל ריקבון פנימי. עוצמתן הצבאית והמדינית לא עמדה להן, כאשר היסודות היו רקובים ומושחתים.

טוהר מידות וניקיון כפיים הם מרכיבים משמעותיים ביותר בחוסן לאומי של חברה. מדינה אינה יכולה לתפקד כשבראשה מנהיגים מקולקלי מידות שלציבור אין אמון בסיסי בהם.

לכן, גם מי שסבורים שאולמרט הוא גאון מדיני ותומכים בדרכו המדינית, חייבים להתנגד לשובו לחיים הציבוריים בישראל.

האם להמליץ על בני בגין?

אפרופו אהוד אולמרט - לקראת הבחירות המקדימות בליכוד, אני רוצה להמליץ על בני בגין, אבל אני בדילמה. הרי האיש מעולם לא יצא זכאי.

המילה החסרה

אני מצר על נסיבות פרישתו של אורי שגיא מן המרוץ לכנסת בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, אך אני שמח על עצם הפרישה. אורי שגיא אובססיבי לנסיגה מהגולן. כראש אמ"ן, לפני 20 שנים, הוא נפל בשבי קונספציה מופרכת על רצונה של סוריה בשלום עם ישראל, המחייבת נסיגה ישראלית מהגולן. מאז, שוב ושוב הוא מהמר על הסוס המדדה הזה.

בחודשים האחרונים הוא מתרוצץ עם בדיחה טיפשית במיוחד: אילו ישראל נסוגה מהגולן בהסכם עם אסד, לא היתה פורצת מלחמת האזרחים בסוריה...

ויש אנשים הקונים את הסחורה המוזרה הזאת, והיועץ האסטרטגי חיים אסא אפילו לא התבייש לכתוב אותה בעיתון.

אני תמה, מה מביא אנשים אינטליגנטיים לשכנע את עצמם בתיאוריות הזויות כאלו. ההסבר היחיד שאני מוצא לכך, הוא שפשוט בלקסיקון שלהם חסרה מילה אחת קטנה: טעיתי.

המפ"מניק האחרון

בתקופת המאבק על הגולן, השתתפתי באין ספור עימותים, פאנלים, רבי שיח עם בני פלוגתא, בפני תלמידים, סטודנטים, חיילים ואחרים.

שניים מבני הפלוגתא שמולם הרביתי להתעמת, היו הח"כשים (ח"כים לשעבר) ומועמדים לכהונה נוספת בכנסת בבחירות המקדימות שתתקיימנה השבוע במרצ – אבשלום (אבו) וילן ומוסי רז.

המשותף בין השניים רב – שניהם אנשי מרצ מובהקים, שניהם היו מזכ"לי "שלום עכשיו" ושניהם חולקים אותה תפיסה מדינית הדוגלת בנסיגה מלאה לקווי 49'. בעימותים עימי, שניהם תמכו בעמדה הפוכה לחלוטין לשלי – בעוד אני עומד על ריבונות ישראלית מלאה על כל שעל בגולן לצמיתות, שניהם צדדו בנסיגה מלאה מכל הגולן, לקווי 4.6.67 (שאינם חופפים קווי 49', כיוון שמדובר בהם בנסיגה גם מאזורים שהסורים כבשו בשנים הראשונות אחרי קום המדינה, כמו החוף הצפון מזרחי של הכינרת, אזור הבניאס, חמת גדר ועוד), במסגרת הסכם שלום עם סוריה. לכאורה – תאומים סיאמיים.

ואף על פי כן, כבוגר הרבה שעות אבו והרבה שעות מוסי, אני מזהה הבדל משמעותי בין השניים. בעוד מוסי התאפיין בחדוות נסיגה מהגולן, עד שחשבתי שהוא מוכן לשלום עם סוריה כדי להביא לנסיגה מהגולן, אבו ראה בנסיגה מהגולן מחיר כבד ביותר, שלטעמו על ישראל לשלם תמורת שלום עם סוריה. בעוד אצל מוסי באה לידי ביטוי שנאה קשה ויוקדת להתיישבות בגולן ולתושבי הגולן וכמיהה לסילוק התופעה הפסולה של ההתיישבות מהר ככל האפשר, אבו ביטא הערכה רבה למפעל ההתיישבות ואהדה למתיישבים וצער כבד על המחיר שידרשו לשלם, על פי תפיסתו. בעוד מוסי רז בז לכל טיעון ביטחוני המצדיק השארות בגולן וביטל אותו בגיחוך, אבו הבין את המשמעות של הוויתור, אך האמין שמדובר בסיכון שראוי לשלמו למען השלום.

לכאורה, מה זה משנה? הרי השורה התחתונה זהה.

אני חושב שזה משנה; שההבדל בין מה שמייצגים השניים הוא משמעותי וחורג הרבה מעבר לסוגיית הפתרון המדיני וגבולות המדינה. המשמעות הגדולה של ההבדל בין השניים ובין מה שהם מייצגים הוא בפן החברתי.

המחלוקת שלי עם אבו וילן היא ריב בתוך המשפחה. אני חש שאנו מתעמתים באותה השפה. אני חש שמדובר במחלוקת בין ציונים פטריוטים על השאלה מה טוב למדינת ישראל ולעתידה. עם מוסי רז אין לי שפה משותפת. כל מה שיקר בעיניי נבזה בעיניו. מפעל חיי הוא בעיניו פשע וחורבנו – תיקון של עוול.

אבו וילן ומוסי רז מייצגים שתי מסורות שונות בבסיס הקמתה של מרצ, הממשיכים לפעול בתוכה עד היום. מסורת אחת היא מסורת מפ"ם – מסורת של ציונות מגשימה, של תנועת נוער ציונית – "השומר הצעיר", הפועלת לחינוך יהודי וציוני בארץ ובגולה והמושגים ציונות, עלייה, התיישבות וביטחון משמעותיים בעיניה. מסורת אחרת היא מסורת ר"צ – מסורת של ליברליזם קיצוני, אוניברסליסטי, הבז לכל ערך קולקטיבי, ולכן ערכים לאומיים, קהילתיים והתיישבותיים מוקצים בעיניו מחמת מיאוס. הכוהנת הגדולה של מסורת ר"צ היא שולמית אלוני, המנהיגה המיתולוגית של מרצ. לפלג המפ"מניקי במרצ לא היה מעולם מנהיג מובהק, אך הוא יוצג בידי אישים כיאיר צבן, רן כהן (אמנם רן כהן הגיע למרצ ממפלגת ר"צ, אולם מקורותיו הרעיוניים הם בקיבוץ הארצי, בקיבוץ גן שמואל. גם איתו יצא לי להתעמת רבות, והחוויה דומה לעימותים עם אבו וילן) וחיים אורון.

זהבה גלאון היא תלמידתה המובהקת של שולמית אלוני, ואף הקצינה מעבר למורתה. ליבה גס לכל ערך ציוני והיא אינה רחוקה מן הפוסט ציונות. אם העמדה כלפי הסרבנות היא אבן בוחן לפטריוטיות ולמינימום אחריות לאומית וסולידריות חברתית – זהבה גלאון מצדדת בסרבנות. ולכן, בימים שבהם זהבה גלאון היא מנהיגת מרצ, מן הראוי לאזן אותה בבחירת מפ"מניק לרשימת מרצ.

אבו וילן הוא בן קיבוץ נגבה וחבר הקיבוץ כל חייו. הוא חונך על האתוס הגדול של קיבוץ נגבה, ועמידת הגבורה וההקרבה שלו מול הפולש המצרי במלחמת העצמאות. אביו המנוח, קובה וילן, היה מפקד כוחות "ההגנה", שהגנו על הקיבוץ בפני הפולש. על הערכים הללו – של התיישבות וביטחון, של נכונות להקרבה, חונך אבו וילן. הוא היה שליח עלייה של "השומר הצעיר" בצפון אמריקה והיום הוא מכהן כמזכ"ל ההתאחדות החקלאית, המאגדת את כל המגזר החקלאי בישראל, ובתוכו ההתיישבות החקלאית מעבר ל"קו הירוק".

מרצ היא היום המפלגה היחידה המגדירה עצמה כמפלגת שמאל. השאלה מה תהיה דמותו של השמאל הישראלי, אינה חיונית לאנשי השמאל בלבד, אלא לחברה הישראלית כולה. האם יהיה זה שמאל ציוני, המשוחח באותה שפה עם המיינסטרים הישראלי, או שמאל מתבדל ומנוכר, שהאוריינטציה הבסיסית שלו אינה על אזרחי ישראל, אלא על ארגוני השמאל הגלובלי בעולם? זו שאלה קריטית לחוסנה של החברה הישראלית.

איני חשוד בקרבה כשלהי למרצ, אולם יש לי עניין בזהותם של כל 120 חברי הכנסת, מכל המפלגות. אני מקווה מאוד שרשימתה של מרצ תכלול את אבו וילן.

4. רת קה

בתום מבצע "עופרת יצוקה", פרסמתי מאמר תחת הכותרת "עופ יצו". המסר של המאמר, היה שמבצע "עופרת יצוקה" נגדע בעודו באיבו. הסבל של האוכלוסייה האזרחית הישראלית בימי המבצע יצר לחץ נפשי כבד על מקבלי ההחלטות בישראל והביא אותם לעצור את המבצע בטרם השיג את מטרתו. הייתה זו החלטה שנבעה מחולשה מנהיגותית.

שלטון חמאס הוכה קשות במבצע "עופרת יצוקה" והדבר הביא לירידה משמעותית בתדירות ובכמות ירי הטילים לעבר אזרחי ישראל בארבע השנים האחרונות לעומת 8 השנים שקדמו להן. אולם המכה לא היתה מספיק קשה וכואבת, ולכן היא לא הביאה להפסקת הירי. מירי מאסיבי בלתי פוסק, עברו הפלשתינאים ל"שיטת מצליח" – טפטוף והסלמות נקודתיות, תוך בחינת גבולות הסבלנות הישראלית; מה המינון שניתן לפגוע באזרחי ישראל בלי להביא את ישראל לתגובה מוחצת.

עלילת גולדסטון, המשטים וקמפיין "המצור" וה"משבר ההומאניטרי" נתנו לחמאס רוח גבית להסלים את הירי הטרוריסטי, בהנחה שידיה של ישראל פחות חופשיות להגיב בעוצמה.

ההסלמה של השבועות האחרונים קשורה גם למערכת הבחירות בישראל. ראש הממשלה פתח בקמפיין חסר אחריות, שבו התהדר בשקט היחסי בגבולות ובכך שידו אינה קלה על ההדק. בכך נתן נתניהו לאויב להבין, שלפחות עד הבחירות ישראל תמנע מתגובה קשה שעלולה להביא להסלמה. וכך, חשו הפלשתינאים שביכולתם להסלים את פגיעתם, כיוון שסף התגובה בתקופה זו גבוה יותר.

מבחנה העליון של הממשלה הוא הבטחת ביטחונם של אזרחיה והגנה על ריבונותה. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה המשך הפגיעה המתמשכת בתושבי הדרום ואינה יכולה להמשיך בהבלגה. אין מנוס מפעולה שתשלים את מבצע "עופרת יצוקה".

אהוד: סוף-סוף הבנתי את המצב, לדעתך נתניהו הוא האשם בטרור הפלסטיני מעזה, המשתק חלק ניכר מדרום הארץ והופך אותנו בני-ערובה בידי המנוולים היושבים שם ומתפרנסים מלנסות להרוג בנו.

* * *

מתי דוד

הכישלונות של האלוף אורי שגיא

האלוף אורי שגיא הודיע על הצטרפותו למפלגת העבודה, כדי להתמודד על מקומו ברשימת המפלגה לכנסת. הוא פרש מצה"ל לפני קרוב לעשרים שנה. בשירותו בצה"ל מילא תפקידים בכירים ובהם ראש אגף המודיעין. אלוף פיקוד דרום. מח"ט גולני. ראש צוות השיחות עם סוריה בשנים 1999-2000. אבל, מרגע שהאיש נכנס לזירה הפוליטית, קיימת הזכות לבקר אותו על כישלונו בשתי פרשיות, תוך כבוד והערכה לתפקידים שמילא בצה"ל.

האחת, עדותו המוזרה לטובת "הבנק הערבי", המואשם בסיוע לטרור.

השנייה, תמיכתו הנחרצת שאינה משתנה לוותר על הגולן "למען השלום".

האלוף שגיא העיד לטובת "הבנק הערבי" הנאשם בסיוע לטרור. קרוב ל-1,600 נפגעי טרור, המתגוררים רובם בישראל וחלקם בארה"ב, הגישו תביעה ייצוגית לפיצויים בסך 3.5 מיליארד דולר נגד "הבנק הערבי", שהואשם בסיוע למימון פעילות טרור של החמאס, החזית לשחרור פלסטין וגדודי חללי אל אקצה. בכתב התביעה נאמר שהבנק (סניף מנהטן, ניו יורק) שימש ביודעין צינור להעברת מיליוני דולרים מסעודיה ומעיראק לארגוני הטרור הפלסטיניים. התביעה מתנהלת, מאז 2004, בפני חבר מושבעים בניו יורק והשופטת נינה גרשון. הנהלת "הבנק הערבי" נמצאת בירדן. הבנק מפעיל 400 סניפים ב-25 ארצות, ו-12 סניפים בשטחי הגדה ועזה.  בעלי הבנק הם איש העסקים הירדני עבדול מג'יד שומאן, וסעודי ממשפחת הנסיך וליד בן טלאל, ומשפחת אלחרירי מביירות. שומאן, מבעלי הבנק ואחד מאנשי העסקים העשירים בעולם הערבי, אמר בראיון ליומון הירדני "אל דיסטור" ביוני 2000:

"ליהודים אין זכות על פלסטין. הפתרון הצודק יהיה בהחזרתן של כל האדמות הפלסטיניות ליושביהן החוקיים וההיסטוריים." הוא התנגד לכל פשרה עם ישראל, המבוססת על החזרה חלקית של האדמות. הוא היה פעיל בוועדות לתמיכה באינתיפדה השנייה.  הוא התבטא בתמיכה למחיקת מדינת ישראל.

אלוף אורי שגיא נענה לפנייתם של עורכי הדין האמריקאים של הבנק הערבי להעיד לטובת הבנק ונגד התובעים נפגעי הטרור. בעדותו (המקצועית כביכול) הוא העיד ש"הבנק הערבי" אינו מעורב בסיוע לטרור. הוא הצדיק את דבריו בכך שהוא קיבל כביכול גיבוי ואישור לעמדתו מהמוסד ומצה"ל. האומנם? עצם הנכונות שלו להעיד נגד נפגעי טרור ישראלים לטובת הבנק הערבי מצביעה על כשל מוסרי של אובדן תבונה ושיקול דעת. לפי הערכות שפורסמו בעיתון גלובס (27.10.12) אורי שגיא קיבל עבור הגשת עדותו כ-100 אלף דולר (750 דולר לשעה). השופטת נינה גרשון החליטה, בדצמבר 2011, למחוק את עדותו של שגיא בטענה כי היא לא רלוונטית ועדותו לא קבילה.  עדותו לא נדונה כלל.

שאלות רבות מצפות לתשובותיו של האלוף המתמודד לכנסת – מה המניע שלו להסכים להעיד לטובת "הבנק הערבי" ונגד התביעה של הישראלים, נפגעי הטרור הפלסטיני? האומנם הרדיפה אחר הצדק המוחלט, כביכול, או התמורה הכספית? מדוע אנשי ביטחון בכירים ישראליים, שגם אליהם פנו כדי שיעידו לטובת הבנק הערבי – סירבו, ואילו אלוף שגיא הסכים? איזה אינטרס היה לאלוף שגיא להוציא "תעודת יושר" לבנק הערבי ולפגוע במאבק שישראל והמערב מנהלים נגד מימון הטרור? מדוע האלוף התעלם מהמידע הרב בנושא, המצוי בישראל, ב"מרכז המידע למודיעין ולטרור", המתפרסם בגלוי באינטרנט? מדוע האלוף שגיא התעלם מהמידע הרב המצוי בידי רשויות המודיעין והביטחון בישראל ובארה"ב, המעיד כי הבנק הערבי היה צינור להעברת מימון לאגודות ה"צדקה" בעיקר לחמאס, שבחלקו זלג למימון הטרור? האם האלוף שגיא יכול להמציא לידיעת הציבור – אישור שבידיו מצוי מסמך הקרוי "עמדת צה"ל" ושאר מוסדות הביטחון, התומכים בדעתו ואשר אישרו את מתן עדותו לטובת הבנק הערבי?

והפרשייה השנייה היא תמיכתו של האלוף שגיא בוויתור על הגולן למען "השלום". עמדתו זו קבועה ואינה משתנה מאז שניהל את השיחות עם סוריה ועד היום.  למרות כל מה שקורה בסוריה, שגיא לא מצא עדיין את האומץ והתבונה להודות שדעתו בנדון היא כישלון ודאי. למדנו כבר מהניסיון שגם גנרלים נחרצים ומוערכים נכשלים אך לא מודים.  כולנו יכולים לדעת היום שלו היינו יורדים מהגולן – החיזבאללה והג'יהאד היו יושבים היום על חופי הכנרת.

אהוד: המאמר נכתב לפני פרישתו של שגיא מרשימת העבודה, במשבצת שר הביטחון בממשלת הצללים של מפלגת העבודה, שוודאי תימלא עכשיו על-ידי האלופים במיל' איציק שמולי, מירב מיכאלי או שלי יחימוביץ עצמה, שכמו בן-גוריון ורבין – תהיה ראש הממשלה ושרת הביטחון גם יחד. אני, אגב, אצביע עבור ברק.

* * *

ד"ר ארנה גולן

מן הריק אל האין סופי

על "שירה והתגלות" –

מחקר חדש ומעורר השראה

 של פרופ' הלל ברזל

ספרו החדש של פרופ' הלל ברזל, "שירה והתגלות" (עקד, 2011), הוא מחקר מרהיב ומעורר השתאות, ציון דרך נוסף במפעלו המחקרי המקיף ורב השנים בחקר השירה העברית. "בדרך האלוהים, בדרך השיר", אומרת כותרת המשנה של הספר ומכוונת את הקורא לנושאו החדשני, הלא הוא עיון ביחס שבין התגלות האלוהים למבע השירי, תחילה "ברצף הדורות" – החל במקרא, דרך הפיוט והשירה העברית לדורותיה ועד לשירה העברית החדשה – ובחלקו השני של הספר, ביצירתו השירית העשירה והמיוחדת במינה ובמשמעויותיה של המשורר איתמר יעוז-קסט.

ובמה ייחודה של שירת יעוז-קסט שזכתה לעיון כה מעמיק ומפורט? בגישתה המהפכנית, קובע הלל ברזל. כיוון שבמקרא, החל במשה וכלה בנביאים אחרונים, ואפילו בשירה החדשה, קדמה התגלות אלוהית – או ודאות פנימית של התגלות – למבע השירי, והיא שהיתה הסיבה לה, היא שהיתה "למכוננת שירה". ולאחר מכן, משחדלה הנבואה שימשה השירה לביטוי כמיהתם של פייטנים ומשוררים אל האלוהות, להתגלות אלוהים.

כנגד זאת, בשירתו של יעוז-קסט, מילותיו של השיר עצמו, "מילותיו המתלקחות", הן שבכוחן מקיים המשורר עצמו מאמץ רוחני ונפשי עליון להגיע אל "דמותו המושגת-ולא-מושגת" של הבורא, כמו "עלה בסולמו של יעקב עד שנתוודע לשער השמיים."

וכך נחשף הקורא, כבר בחלקו הראשון של הספר, לעושר של הבחנות שעניינן היצירה המתהווית לנוכח התגלות אלוהית, כל התגלות וייחודה. העיון נפתח באברהם ובברית בין הבתרים ובעקידת יצחק, ונקבע בו קו של העשרת ההבחנות בכוחן של פרשנויות של חז"ל, רש"י ופרשנים מסורתיים נוספים. בתנופה מסאית מתקיים דיון בסולם יעקב, בהתגלות אלוהים למשה בסנה, בהתגלות הפומבית נוראת ההוד במעמד הר-סיני, ונמשך אל "שירת האזינו" ו"זאת הברכה".

הדיון הזה מהווה עתה רקע להמראה אל שירת הנביאים, החל בשירתה של דבורה הנביאה, דרך נביאים ראשונים, מתוך אישוש ההבחנה שתמיד "ההתגלות מכוננת פסוקי שירה," מולידה מבע פיוטי ההולם התפעמות רגשית, רוחנית ומוסרית.

בפרק הרביעי, "ראות אלוהים", מתמודד כבר ברזל עם המבע הפיוטי-נבואי של נביאים אחרונים לנוכח מעמדי התגלות, ובייחוד בנבואותיהם של ירמיהו, ישעיהו ויחזקאל, ותקצר היריעה מלתאר את שפע ההבחנות הבאות לייחד כל נבואה במשמעויותיה ובדרכי מבעה.

הפרק על איוב מהווה מסה מרתקת כשלעצמה, כיוון שנערך בו דיון מקיף במשמעויותיו התיאולוגיות, ובייחוד באלו של ההתגלויות האלוהיות, ואליו מצטרף דיון מעשיר בפואטיקה השירית המייחדת את הספר, שהיא "תולדה של מראות אלוהים בפתח ההתרחשויות ובנעילתן." ואז, במעבר עיוני מאלף, מציג ברזל עיון בשירה פולחנית אישית וציבורית, החל בתהלים, ודרך שירת ההיכלות, הפיוט, התפילה ושירת הקודש של ימי הביניים. בהם, אין זו כבר הסערה הרגשית והרוחנית שהתעוררה בעקבות התגלות אלוהים. עתה, משחדלה הנבואה, הרי זה "מבע של ערגה לבוא בסודה של האלוהות של מי שלא זכה לכך."

על רקע זה, מקבל המעבר הנועז והמפתיע, לכאורה, לשירה העברית החדשה – ובראשה למשורר הלאומי ח.נ. ביאליק – תוקף חדש ומושגים נוספים לחקר הולדתה של שירה דווקא מכוח החוויה של המשורר שזכה למגע עם האלוהות. לדיון מרתק זה, שאין אפשרות לפרטו במסגרת זו, מצטרף עיון בשירים של א.צ. גרינברג, שמקורם עתה בכמיהה לגאולה משיחית, בשיר של שלונסקי שעיקרו ביטוי לחוויית התגלות אלוהית ושליחות, ואפילו בשירתו של נתן אלתרמן מבחין ברזל בזיקה למסורת נבואית של שליחות שהוטלה על ידי האל, וכן בשיריהם של משוררים רבים וטובים אחרים. בהקשר זה, שבו היתה "ההתגלות כמכוננת שירה" נחלתם של גברים בלבד (לבד מיוצאות מן הכלל במקרא), מרחיב הלל  ברזל את המבט ומבחין גם ביצירות שירה נשיות, שבהן זוכים  לביטוי רמזים לחוויה מעין זו, ומפרה בכך את הדיון בשירה העברית הנשית.

 כך בשירים של אסתר ראב, למשל, הפונה לאלוהים בתפילה "לשמור על הגביע הקטן," המסמל את החיים הקצובים לאדם עד "בוא האור הגדול," וכך במוטיבים של "התקדשות נזירית" בשיריה, וכך בשירים של יוכבד בת מרים ואפילו בשירתה של לאה גולדברג, המקדימה כעין התגלות למכלול שירתה. שלא לדבר על שירתה של זלדה, החווה חוויות של התגלות, המסומלות למשל בשם ספר שיריה, "פנאי", בשיר רב החוויות הרליגיוזיות "נר של שבת" ובשירים אחרים. אפילו בשיריה של דליה רביקוביץ, מציין ברזל, סמוכה אהבת אישה לגבר לאהבת אלוהים כמו בשירי מקובלים, למשל בשיריה, "אהבת תפוח הזהב" או "חמדה".

חלקו השני של הספר מוקדש, כאמור, ליצירתו השירית הענפה של איתמר יעוז-קסט, המהפכנית – לדברי ברזל – מבחינת היחס שבין ההתגלות האלוהית למבע השירי. בעוד שברצף הדורות  קדמה ההתגלות למבע השירי והיתה המעוררת לו, הרי ביצירתו של יעוז-קסט מהווה השירה עצמה בכוח מילותיה, מאמץ עליון להגיע להתוודעות אל דמותו המושגת-לא-מושגת של הבורא, לוודאות שבהתגלות האלוהית.

לא ניתן לפרוש בסקירה קצרה זאת את שפע הבחנותיו של פרופ' ברזל, אבל במיוחד ראוייה לציון העובדה שהוא חושף כבר בשירים המוקדמים, ב"פרקי ברגן-בלזן", את השיח הרליגיוזי הכאוב המתקיים בהם. בשיח הזה מצטרפים מראות של גלות ושל הווייה פגומה למראות של התגלות בלב ההריסות עצמן, והוא סוחף קינות שבנוסח "איכה" עם תהיות על שאלת האשם, על התנהגות האדם ובורא העולם ומגיע עד לדומייה של התגלות.

בהמשך הולך ופורש המחבר את הגותו הלירית של המשורר, התוהה על מהלך ההיסטוריה ועל מי שמכוון אותה, על ההשגחה הפרטית ועל תחושת הנטישה של הדובר, על הזיכרון הפועם בו ועל חיפוש תשובה, וגם על אש השליחות הנובעת מן הזיכרון ועל המילים עצמן, המשמשות לו ביטוי, וכל זאת בעמקות מפליאה. פרישה רבת עניין זו של המסכת התיאולוגית-פיוטית נעשית על ידי הלל ברזל תוך פרשנותם של שירים מוקדמים והשוואתם למאוחרים, ותוך חשיפה של זיקותיהם האינטר-טקסטואליות לטקסטים עבריים קדומים.

בהמשך בוחן ברזל את אוסף השירים הגדול (1956-2001)ותוהה על סידרו ופישרו של סדר זה. הוא קובע כי פתיחת האוסף בשירי "נוף בעשן" מכוונת להפלגת הנפש אל תחומי הזיכרון הנבואי והשליחות העולה ממנו: שלא להחריש, שלא להשתיק את האש הבוערת בלב המשורר. ומהי אש זו? הלא היא אש האמונה, אש ההתגלות ואש השיר (כפי שציינה זאת פרופ' חנה יעוז במבוא  שצירפה לספר).

בפרק השני, הנפתח בעיון בשירי "ייחודים עלי אדמות" (1990), חותר הלל ברזל לחשוף את משמעותו של מימד חדש המתהווה בהם, זה של התפילה, של "הייחוד", של הידיעה הקוסמולוגית לעומת הידיעה המוליכה לאמונה. ואף כאן, הדיון נסמך על קריאה פרשנית של השירים, תוך הבלטת הסיטואציות שבהן מתקיימת התפילה ובחינת הרגשות הנושאים אותה, ותוך חשיפה של הזיקה למעמדי תפילה והתגלות קודמים.

נסיים בציון הפרק "תורת הסוד", המפתיע בחשיפת המימד הנסתר של תורת הסוד בצד המימד הגלוי של הדרש בספר השירים "שבעה סימני קשירה" (1994 ). ברזל מתאר כאן את העושר ההגותי והרגשי החדש הזוכה לביטוי בשירים הללו מכוח הזיקה לקבלה, וטוען כי "ההתקדמות בסולם המעלות, להגיע אל הניצב בראשו ולדבוק בו, היא (בספר הזה) בראש מעייניו של האני-השר בזיקתו לתורת הסוד," כיוון ש"ההתאחדות המיסטית היא במוקד השקפתו." וכך, בהמשך הדיון ולאורה של הבחנת יסוד זו, הולך ונחשף עולם רוחני עשיר ומורכב.

אין ספק, רק חוקר בשיעור קומתו של פרופ' הלל ברזל, עשוי לחדור אל מעמקיה המתגוונים של שירה רליגיוזית יוצאת דופן ועשירה זו ולהאירה בריבוי פניה, על רקע שפע המקורות המסורתיים ופרקי השירה העברית לדורותיה . ואכן, פרופ' הלל ברזל  משוטט בהם כבביתו. הוא חושף בה את הלבטים העמוקים ואת הספקות, את חשבון הנפש והאיום והניגודים, וכל זאת בצד הכמיהה המתמדת להארה והתגלות אלוהית. וכך מתפרש בפני הקורא התהליך הכאוב והעז של שירה אישית, ייחודית ורבת פנים, המגיעה לבסוף "מן הפחד אל ההתגלות" ו"מן הריק אל האין הסופי."

על כל אלה, על כל פרישת הרצף המרהיב של שירה רליגיוזית ברצף הדורות, ולאחר מכן בשירה החדשה ובשירת יעוז-קסט, יבוא פרופ' הלל ברזל על הברכה. הוא פתח לנו שער לשירה הסמוכה על התגלות, עורגת אל התגלות או חותרת ומגיעה אליה, ונתן בידינו כלים להתמודדות עם שירה רליגיוזית בכללה.

נדפס לראשונה ב"עתון 77", בעריכתם של מיכאל בסר ועמית ישראלי-גלעד, גיליון 362, אוגוסט-ספטמבר 2012.

* * *

סרטון נדיר של העיר העתיקה בירושלים משנת 1925 באיכות מצוינת.

http://www.youtube.com/embed/FPx5rM4yQ-8?rel=0

 שימו לב בסוף הסרטון לבית הכנסת החורבה הענק והגבוה שבעיר, הוא נהרס על ידי הירדנים במלחמת העצמאות ושוחזר מחדש לאחרונה. שימו לב ליד הכותל מתפללים גברים ונשים ביחד.

* * *

בבקשה לשלוח גם לצדקן עמוס עוז התורם לארגון "שוברים שתיקה" נגד החיילים של ישראל

ראו כיצד המנוולים הפלסטיניים שולחים ילדות בהירות שיער להתגרות בחיילים שלנו, על מנת לצלמם, וזאת על רקע גדוד צלמים עוינים – בתקווה שאולי אחד החיילים שלנו יאבד את עשתונותיו וירים יד. צריך להצדיע לחיילינו שאינם נכנעים לפרובוקציות ואפילו מגיבים בחיוך. וצריך לירוק בפרצופיהן של האימהות הפלסטיניות העטופות רעלות, ששולחות את בנותיהן הבלונדיניות החצופות, בעלות החזות האירופאית (אבל הפה שלהן הוא ג'ורה ערבית של נשים מופקרות) – כדי לקלל את חיילי צה"ל!

http://www.youtube.com/watch?v=ax-Jk2iJL0k&feature=g-logo-xit

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

בעקבות הבחירות בארה"ב

סיפרו על אשכול שכאשר הודיעו לו שיש בצורת, שאל – היכן?  ענו לו – בישראל. אשכול נאנח אנחת רווחה ואמר "ואני כבר חששתי  שהבצורת בארה"ב."

התלות שלנו בארה"ב רק הולכת וגוברת, מכל הבחינות. ולא משנה שהנשיא  אובמה נבחר לכהונה שנייה. לאור בחירתו מחדש  של אובמה  סקרו בהרחבה את  המצב הכלכלי של ארה"ב  כיום, חוסר עצמאותה בתחום הכלכלי ותלותה במדינות אחרות  בעיקר בסין.

נתונים  אלו היו צריכים להדליק נורה אדומה  אצלנו. עלינו להיות עצמאיים יותר  בתחום הכלכלי. במערכת הבחירות המתנהלת אצלנו כיום אין ביטוי לעובדה שישראל כמעט  שאינה  יותר מדינה יצרנית. המצע הכלכלי היצרני  אינו מהווה  את הבסיס למפלגות המתחרות.  הגלובליזציה  אולי מתאימה לארצות אחרות אבל לא למדינת ישראל. במהלך השנים  ענף יצרני אחד אחר  השני חוסלו  במדינת ישראל,  ואם נשארו ענפים יצרניים, הרי שבמידה וניתן, מרבית הייצור הועתק למדינות אחרות. גם החקלאים  המוצלחים כבר עוברים לייצר בארצות אחרות.

מהזווית של ענף החקלאות, ענף יצרני ורווחי עדיין במדינת ישראל, הכיוון  של המדיניות הממשלתית אינו  לשפר  או לפחות לשמר את כושר הייצור של החקלאות בישראל, אלא להיפך. פתיחת היבוא לתוצרת חקלאית, הפחתת עד ביטול המכסים, הערמת קשיים לגבי קליטת עובדים זרים בחקלאות  לעומת עובדים זרים בסיעוד. (דרושים  לחקלאות מינימום 36 אלף עובדים זרים בנוסף לעובדים המקומיים . אי טיפול לאורך שנים בפער התיווך.

במקום זאת ניסיון לפגוע ברווחיות  ההולכת וקטנה של היצרן החקלאי המתמודד עם עליית התשומות  בכל הענפים. החקלאי הבודד, כדי לשמור על הרווחיות,  צריך להגדיל ולייצר יותר ויותר.

 ייצוג לא הולם של החקלאים-היצרנים על ידי מוסדות ופוליטיקאים. קיימת פוליטיקה חקלאית, אין ייצוג וטיפול הולם בבעיות האמיתיות של החקלאות והחקלאים בישראל. התעלמות מהעובדה  שלמרות הכול ענף החקלאות היצרני בישראל הינו  ענף חשוב  הן למדינת ישראל והן  לחקלאים  היצרנים ולכל הקשורים אליו.

ייתכן שאם היו מאפשרים, עוזרים ומעודדים עוד ענפים יצרנים להתקיים במדינת ישראל, כמו ענף החקלאות,  מדינת ישראל  היתה מקיימת יציבות ועצמאות כלכלית.

* * *

אלישע פורת

"הוא פוליטי מאוד..."

שני מכתבים בפרשת האזכרה לחגי אבריאל (1922-1972).

חגי אבריאל מהמיישבים הגדולים של הנגב, היה אחיו הצעיר של אהוד אבריאל.

ועוד על אבא קובנר

מכתבו של אהוד אבריאל אל טובה אבריאל,  בעניין אבא קובנר.

נאות מרדכי, 1 באוקטובר 1972.

טובה היקרה,

מכתבך הגיע בהיעדרי (הייתי ברומא יומיים), ואני ממהר לענות.

חגי אמר לי לפעמים ששנותיו בעין-חרוד היו היפות בחייו, עד שהתחתן איתך. אני מציע שמשאבי-שדה תזמין את אלק ואשתו פרומה, שהיו מדריכיו של חגי בעליית הנוער. (צריך בזהירות לברר אם הם במצב שיוכלו לבוא, כי הם בוודאי באים בימים!) [לאזכרה הנידונה כאן במכתב].

אבא קובנר נאסר יחד עם חגי על-ידי האנגלים, והיה איתו במאסר, כשהם ב-1946 יצאו לשליחות מסוכנת (שלא הצליחה, תודה לאל). [הולכת הרעל הקטלני לפעולות הנקם] אני מציע להזמינו [לדבר באזכרה]. אם המשק יכתוב הוא יקבל זאת יותר בפשטות מאשר אם אני אפנה אליו. (הוא "פוליטי" מאוד). צריך אבל בטקט להבהיר לו מה מתבקש ממנו – אחרת יפליג למרחקים איש לא ידעם.

אלה שניים, נוסף על האנשים שהזכרת במכתבך (וכפי שהבנו את כותבת להם ומזמינה אותם?) עשויים לספר הרבה ובטעם ולתת תמונה. [תמונה של חגי אבריאל].

אני מצטער אבל עם כל רצוני אני לא אוכל לדבר באזכרה זו. [מטעמים אישיים והתרגשות].

חנה [אשתו של אהוד אבריאל] נתנה תצלומים מילדותו של חגי לצלם, המכין העתקים.

אנשים אחדים מכאן [מקיבוץ נאות מרדכי] רוצים לבוא. האם יוכלו ללון אצלכם מבלי להכביד עלייך (בערך שבעה חברים!) אנו נוכל ללון אצל דינה.

שלום לך ולילדים מכולנו.

אהוד

מכתבו של אבא קובנר אל טובה אבריאל

עין-החורש, 5 במרס 1973.

שלום לך, טובה,

כשקיבלתי את מכתבך, [מכתב שבו הודיעה לו טובה על פטירת חגי] היה בדעתי לבקר אצלך ולומר לך, מה שקשה להעלות בכתב, ולו בלחיצת-יד אילמת. אך טעמי בריאות מנעו ממני לעשות את רצוני, ואל נא תתמהי שבוששה תשובתי לבוא.

למרבה הצער אין בפי דבר חשוב לספרו. שליחות שונה אבל גורל משותף העלו את חגי ז"ל ואותי לספינה אחת [ה"שמפוליון"] – ולבית-כלא משותף. אך מצוות החשאיות גזרה עלינו שלא נתוודע זה לזה ולא קשרנו דברים אלא ברמז ובמקוטע. בכלא מצרים הפרידו בינינו ואני שהיתי כל אותה עת בודד בתאי.

מסיבות שהזמן וההוויה הישראלית גרמו, לא נסתייע בידי גם לאחר השחרור להתרועע עם חגי כראוי, ולא הֵשַׂחְנוּ זה עם זה את קורות ימינו שנקשרו בחוויה משותפת. כל אחד עמד לדרכו – ולגורלו.

דבר מותו של חגי ז"ל הגיעני לאחר מועד, ואיני צריך לומר לך, שעמדתי נדהם ומזועזע. ממבט ראשון רכש חגי את חיבתי, ומעמידתו במבחן הקשה, של מאסר-בידוד-וחקירה – את הוקרתי הרבה. מכל שהוספתי ושמעתי לימים אודותיו ועל פועלו, שמחתי לדעת שלא טעיתי בתחושתי, ושאכן עמדה לי הזכות, בדרכי הראשונה והאֲבֵלָה בארץ, לפגוש באצילות ישראלית, יפה ושורשית, בדמותו של בעלך, זיכרונו לברכה. צר, כי שמחה זו נכרתה בלא עת.

ביראת כבוד,

אבא קובנר

בשני מכתבים אלה, שאינם מוכרים למחקר ולתיעוד, נידונה הזמנתו של אבא קובנר לדבר באזכרה לחגי אבריאל, אחד מהשלושה שנעצרו ונאסרו עם קובנר בפרשת המעצר על האונייה "שמפוליון". אבא קובנר כמובן לא הגיע אל האזכרה ולא נשא שם דברים. אבל מעניינת מאוד התייחסותו אל הפרשה ממרחק השנים. וכן מעניינת מאד התייחסותו של אהוד אבריאל, ממקורבי בן-גוריון ח"כ ומנהל משרד החוץ ומי שמילא עוד תפקידים בכירים בממשל – אל קובנר. "פוליטי מאוד" ו"אחרת יפליג למרחקים איש לא ידעם" – הם שני ביטויים חדים המעידים על העין הבוחנת שהיתה לאהוד אבריאל.

המכתב של אבא קובנר אבד, ונותר רק העתקו שהובא בספר הזיכרון לחגי, "פרקי חיים", 1973. מכתבו של אבריאל מצוי אצל טובה בכתב יד.

המלביה"ד

אלישע פורת

* * *

רות ירדני כץ

על "דודי מפחד מהרוח" מאת זיו דורקם

הוצאת הקיבוץ המאוחד

מה עובר בראשו של ילד בן שמונה שחי בקיבוץ של שנות השישים של המאה שעברה? בקיבוץ של אז היתה הפרדה בין הורים לילדים, אז הם ישנו בבית-הילדים והוא הילד הקטן לא מבין המון דברים, ומבין הרבה יותר ממבוגרים. הוא רואה הכול, שומע מפנים ואוצר במוחו כל מה שקורה. דודי הגיבור שלנו הוא ילד בודד, מיוחד, שמתגעגע לאהבה, לחום ולהתייחסות. אבל החיים בקיבוץ הם כאלה שלאף אחד אין זמן לאף אחד, כל אחד עסוק במה שהוא עסוק ולמי יש זמן להתייחס לאחר? כן, הקיבוץ שבסיסו היה שוויון, חלוקה צודקת, אחריות אחד לשני – מתגלה בעיניו של הילד אחרת לגמרי. הבדידות מבהילה. אין לו חברים חוץ מרחמים  שהוא ילד חוץ  שלא מפחד משום דבר וגם לא מאושר להיות בקיבוץ.

ההורים של דודי עובדים קשה, האם במכבסה והאב הוא נהג משאית. הם איבדו את בנם בכורם, שהשתייך ליחידה הכי-הכי, סיירת מטכ"ל, והאובדן מלווה אותם כל יום. האם הפסיקה  ללכת לאספות הקיבוץ מאז שנהרג, ודודי מתגעגע אליו, מאוד מתגעגע כי אחיו השגיח עליו שלא ירביצו לו, שיחק איתו ולקח אותו לאכול בחדר האוכל. מאז שאחיו איננו הוא מרגיש שהוא נעזב.

השעות הספורות שהוא מבלה במחיצת הוריו בשעות הערב, לפני שיילך לבית-הילדים, הן לא שעות משמחות, גם שנתו היא לא שינה טובה והוא מרוב פחדים מרטיב בלילה. דודי מוצא נחמה בטיולים סביב הקיבוץ, בטבע שהוא מצד אחד מפחיד ומצד שני מרתק, הוא מכיר היטב את הסביבה ויש לו מקומות מסתור שם הוא עושה "סדר" בעולם העשיר, העצוב והמיוחד שלו.

יום אחד הוא מוצא כלבלבה ומביא אותה לבית-הוריו והם לא כל-כך שמחים לקבלה לחיק משפחתם. אבל לבסוף הם מתרצים כשהוא מבטיח שהוא ורק הוא יטפל בה. יום אחד היא נעלמת ודודי לא מוותר, הוא הולך לחפש אותה. הוא מצטייד בכריכים, בציוד צבאי ש"שאל" מאביו, ויוצא לחפש את כלבתו שקוראים לה שחר. כולם מחפשים אותו, אפילו המשטרה. אביו מוצא אותו, סוטר לו בחוזקה ואומר לו "לא מספיק שאיבדנו בן אחד?" אימו מקבלת אותו בחיבוק חזק והוא מייחל שהחיבוק הזה לא ייגמר.

דודי גדל והופך לנער ואנחנו איתו והסופר מספר לנו על מה הוא חושב, מה מעסיק אותו, איך הוא מגלה את חום גופה של אורנה כשהם רואים סרט בחדר-האוכל, ואיך הוא נדלק על  נורית, ילדת חוץ שהצטרפה לקיבוץ. ממה הוא מפחד ואיך הוא לא מתחבר אבל עושה הכול כדי להיות כמו כולם, ולהיות כמו כולם זה אומר שהוא חייב לעמוד בציפיות והוא מתקבל לסיירת מטכ"ל ועובר את האימונים המפרכים, ולוקח חלק במבצעים סודיים ובין לבין מתאהב במתנדבת שבאה לקיבוצו מגרמניה, אהבה שאין לה סיכוי.

זהו ספרו הראשון של זיו דורקם והוא  מצליח בגדול לסחוף בדרך כתיבתו, בעושר השפה, בבניית הדמויות וביצירת אווירה.

* * *

נתי מלאכי

פיזיותרפיה

במכון פיזיותרפי בהמתנה

מדברת איתי ישישה חביבה

שמ-49 עלתה מחבל גדנסק

בעיני דם הקטנות ההן.

"הירך הימני שלי עקומה ויבשה

מאז 41 בביקתה ההיא  סמוך לוויסלה

דרך חרכי המרתף החבוי שהוריי החביאו אותי בזמן הפלישה

ראיתי איך השוטצשטפלים* מרוצצים את גולגולתו של אבי,

ואת אימי תולים לעץ החרוב כקורבן שחיטה

עד שבא הנוצרי הטוב וגידל אותי בהיסוס לצד גידולי פרחי

הגלדיולה...

"טיפ ממני

שים עלי נענע חמים הישר מהתנור בחום נמוך, על צמרי גפן

ספוגים בשמן זית בפרקי הידיים

או בקרסוליים, מנהרות הריח ייפתחו ואולי

תרגיש חצי כנפו החרוכה של איקרוס.

"אתה שומע את מה שאני שומעת עתה מרמקולי הרדיו השרוטים של המכון?

זה דילן  הצעיר  הבוסרי, בלי חנופה, כך בתי לימדה אותי להקשיב אליו

ומאז בוב איתי עם תלתלי הנצח האלו והקאנטרי, תמיד בבית שלי בסלון מעבר לרחוב

שמה התקליט ההוא  מפעילה את המנואלה של הפטיפון

פיזיותרפיה לנפש."

העשן מהביקתה ההיא מ-41

משכיח מעט מהתודעה שלה

כשמיסטר טמבורין **

בא לבקר בביתה לעיתים בשקט

ובחשאי.

* אנשי אס אס.

** שיר ידוע של בוב דילן מ1965

* * *

רות ריכטר

אלזה

כל גיבורי הסיפור בדויים מן הלב

"שלום נועה'לה. אני שמחה שבאת לבקר אותי, את הסבתא הזקנה שלך. לא, מיין קינד, אני לא כועסת. אני יודעת שאת ילדה טובה, ולילדה בת ארבע-עשרה יש הרבה דברים אחרים לעשות. בעיקר לך, שאת מנגנת כל יום כמה שעות ופעילה בתנועה ויש לך המון חברים וחברות. נו, פעם, כשעוד היית ילדה קטנה, היית באה אלי כל יום. את זוכרת? ואני הייתי עושה לך את המשקה המשונה הזה שאת אוהבת מחלב חם ומגלידה קרה שאת קוראת לו קַצֶ'פּוּצֶ'ה. את רוצה שאני אכין לך קצ'פוצ'ה עכשיו? יש לי גלידה וחלב במקרר."

"לא,  סבתא, אני יודעת להכין לי לבד."

"בסדר. את כבר ילדה גדולה. את יודעת מה? אם את רוצה, את יכולה  להכין גם לי קצ'פוצ'ה."

"טוב, סבתא, אבל אני אכין אותו איך שאני רוצה!" 

"אבל נועה'לה, למה את עושה את הקצ'פוצ'ה שלך היום מקפה חזק ולא מחלב? אבא מרשה לך? אבא שלך רופא, והוא יודע שקפה לא בריא בשביל ילדות קטנות!"

"כי ככה אני רוצה! ואני מבקשת שלא תספרי לאבא!" 

 "אני לא אספר לו אם את לא רוצה. אבל רק היום, נועה'לה, את שומעת?!  אני לא רוצה לשמור סודות מגיורא, מהבן שלי!"

"סבתא, תספרי לי שוב על סבא היינץ, על סבא ארנסט ועל החיים שלכם בקריה."

"מה פתאום את שואלת עכשיו על סבא היינץ ועל הבעל השני שלי, סבא ארנסט? הרי סיפרתי לך כבר לפני הרבה זמן. בכלל, אני לא מבינה למה את תמיד שואלת כל-כך הרבה שאלות על החיים שלנו שמה, בקריה."

"כי המורה אמרה שאנחנו צריכים לעשות עבודה על השורשים של המשפחה שלנו." 

"את יודעת, נועה'לה, זה יפה מה שהמורה שלך אמרה, שאת צריכה לדעת את השורשים שלך. היא צודקת, נועה. טוב, אני אספר עוד הפעם, מיין קינד, למה לא?

"אז את כבר יודעת שאני בהתחלה הייתי נשואה הרבה שנים לסבא שלך, היינץ, זכרונו לברכה, וגרנו בשכונה של היקים על-יד חיפה. אני הייתי רופאת ילדים בקרית הפועלים, שבה גרו בעיקר אנשים שבאו ממזרח אירופה, והם היו אנשים טובים, נועה'לה, שידעו לעבוד והאמינו בסוציאליזם, הם היו חלוצים, ובאו לארץ-ישראל בגלל שהיו ציונים עוד בחוץ לארץ, ואהבו את ארץ ישראל, אף על פי שאז עוד לא היו פה הרבה בתים ועצים. ותדעי לך, נועה'לה, שהאנשים שגרו בקרית-הפועלים ידעו יפה עברית ותנ"ך, ועבדו קשה כל היום בבניין ובבית-חרושת, וכל שבת בבוקר שמעו בבית-העם שלהם הרצאות של אנשים חשובים מהסוכנות ומההנהגה של היישוב, שבאו להרצות על ארגון ההגנה ועל המדינה העברית שעוד לא קמה ועל עלייה חופשית של יהודים לארץ שלנו.

"והאימהות שגרו בקרית-הפועלים נתנו לי הרבה כבוד, נועה'לה, אפילו שהן גם צחקו מאחורי הגב על העברית המשונה שלי. הן אהבו אותי כי לימדתי אותן  איך צריך לטפל בילדים הקטנים, ואיך לשמור על הבריאות שלהן, ומה צריך לאכול בשביל להיות בריאים, וגם איך לא לעשות יותר מדי ילדים. את צריכה לדעת, נועה, שהאימהות הצעירות עבדו אז קשה מאוד. לא היה להן כסף, ועוד לא היו בעולם מיקסר ומכונת כביסה וחיתולים מנייר כמו שיש היום, ואפילו פריג'ידר עוד לא היה. 

"ולפעמים, כשאמרתי לאימהות הצעירות שהן צריכות לשים קרם ולווטה על העור כדי שלא יהיו להן פנים של זקנות, הן צחקו ואמרו שהפנים שלהן לא כל-כך חשובות. רק האופי חשוב ולא היופי, ואין להן כסף לקנות קרמים של קוסמטיקה. אז לימדתי אותן שהן צריכות לפחות לשים על הפנים את השמן-זית שהן קונות בשביל הטוסיק של התינוקות.

"אבל כמו שכבר סיפרתי לך, האימהות מקרית-הפועלים, אפילו שהן אהבו אותי ונתנו לי הרבה כבוד, הן גם צחקו ואמרו שאני והיינץ, אנחנו ככה, סתם, נו, תסלחי לי, נועה'לה, אנחנו סתם יקים פו... יקים פו... יקים מצחיקים. הן צחקו בגלל שלבשתי מכנסיים ולא שמלה מתי שנסעתי אליהן באופניים של מוטור או באופנוע הישן שלי כדי לבקר את הילדים החולים, ואז רק גברים לבשו מכנסיים ונסעו באופנוע. הן גם צחקו איך אני מדברת עברית, וחיקו את המבטא הגרמני שלי, והן לעגו גם לבעל שלי, היינץ,  שגמר  את הדוקטורט שלו במזרחנות בברלין, אבל ברח מגרמניה כמה ימים לפני שהיה צריך לקבל את הדיפלומה שלו, כי בלילה הנאצים לקחו את החבר הכי טוב שלו למחנה ריכוז, והוא פחד, היינץ שלי, שאולי בלילה השני הם יבואו לקחת גם אותו. ובגלל זה עוד באותו היום השגנו ניירות מזויפים וברחנו מברלין לארץ-ישראל.

"פה לא היתה להיינץ עבודה, והוא ניסה בהתחלה לעשות לנו משק עם קצת חקלאות. אבל היינץ ידע לנגן יפה בכינור ולדבר ערבית ספרותית, אבל לא ידע שום דבר על פרות, ואחרי חודשים אחדים הפרות ההולנדיות שלנו חלו ומתו. היינץ הצטער הרבה, אבל אני אמרתי לו שהוא לא צריך להתרגז, כי הכי חשוב שאנחנו והבן שלנו בריאים, וזה רק פרות שמתו ולא אנשים.

"אחרי זה היו לנו חובות ולא היה הרבה מה לאכול, ואני עבדתי הרבה שעות בקופת-חולים. כל יום נסעתי ברחובות של קריית-הפועלים ושל הקריה של היקים עם האופנוע. ואחרי העבודה במרפאה עשיתי לילדים החולים ביקורי-בית, כי אז עוד לא הייתה אנטיביוטיקה כמו שיש עכשיו, ולא היה לאנשים אוטו, ולא רציתי שהאימא  תיקח את הילד החולה החוצה מהמיטה החמה שלו. באתי אליהם לביקורי-בית גם בגשם וגם בחמסין, ואף פעם לא אמרתי לאימא  שהיא צריכה להביא את הילד החולה למרפאה כמו שהרופאים עושים היום. ותדעי לך, נועה'לה, שאני מאוד אהבתי את העבודה שלי, ולפעמים היינץ היה צוחק ואומר שאם קופת-חולים תפשוט את הרגל, ולא יהיה לה כסף לשלם את המשכורת שלי, אני בכל זאת אלך לעבודה.

"היינץ רצה שנקים עוד פעם רפת, אבל עכשיו הוא החליט לקנות רק פרות ערביות, כי הן רגילות לאקלים  של ארץ-ישראל, ולא ימותו לנו כל-כך מהר. ובאמת ככה עשינו. קנינו כמה פרות ערביות, והן היו  בריאות וחזקות, אבל גם לא נתנו הרבה חלב.

"פעם אחת היינץ החליט שהוא רוצה להיות מורה לערבית בבית-ספר של קריית-הפועלים, והוא לא רצה לשמוע כשאמרתי לו שהילדים בארץ שלנו מאוד חצופים, ולא נותנים כבוד לאנשים מבוגרים. ובאמת הילדים צחקו ממנו הרבה, ועשו  הצגות איך היינץ מדבר ערבית באקצנט גרמני, והוא לא היה שמח שמה, בבית-ספר, אבל הוא לא סיפר לי, כי הוא רצה להראות שגם הוא מביא כסף הביתה ולא רק אני. אבל אצלנו, בקריה, אין סודות, ואני ידעתי איך הילדים צוחקים עליו מאחורי הגב. אמרתי לו שיותר טוב שנפתח בשבילו חנות, והוא ימכור ספרים ומחברות ועפרונות ואולי גם תווים ותקליטים כמו שאבא שלו היה עושה בברלין לפני המלחמה. אבל בגלל שהיינץ היה שומע הרצאות כל שבת בבית העם בקרית הפועלים ונעשה שם קצת סוציאליסט. הוא אמר שהוא לא בא לארץ-ישראל בשביל להיות סוחר כמו בחוץ-לארץ.

 "אחרי שנה המנהל של בית-ספר קרא להיינץ ואמר לו שהוא לא מתאים להיות מורה לערבית לילדים. נו, את שומעת, נועה?! היינץ שלי, שגמר באוניברסיטה של ברלין בהצטיינות תואר דוקטור במזרחנות, וידע ערבית יותר טוב מכל הערבים שהמנהל של הבית-ספר הכיר, לא מתאים להיות מורה לערבית?!

"בהתחלה כעסנו, אבל אחרי כמה חודשים היינץ לקח הלוואה בבנק אנגלו-פלשתינה בשביל לקנות אוטו קטן, והוא וכמה חברים שלנו מגרמניה עשו בחיפה תחנה של טקסי, שהיום קוראים לזה מוניות, וסוף-סוף היינץ שוב שמח וצחק כמו פעם, בחוץ-לארץ, לפני שבאנו לארץ-ישראל.

"את יודעת, נועה'לה, הקצ'פוצ'ה הזה שעשית לנו באמת טוב מאוד.

"נו, נועה'לה, אז איפה הייתי?

"כן. אני זוכרת.

"בינתיים גם האחות הגדולה והיפה שלי גרטרוד והבעל שלה, ארנסט, ברחו מגרמניה לארץ-ישראל וגרו מול הבית שלנו. גרטרוד לימדה ילדות קטנות לנגן בפסנתר, וארנסט עבד בבית-חולים פסיכיאטרי של קופת-חולים, ואהב מאוד את גרטרוד, כי היא היתה אישה יפה, והיה לה גוף יפה ועיניים גדולות. נו, לא כמוני...

"כולם אהבו את גרטרוד, כי היא היתה צוחקת הרבה, ולא סיפרה לאף אחד כמה שהיא וארנסט עצובים בגלל שאין להם ילדים. רק אני ידעתי איך לגרטרוד ולארנסט כואב הלב. אז גרטרוד אהבה את גיורא, הילד שלי, וגם את לילי, אחת התלמידות שלה, כאילו שהם ילדים שלה, והכינה להם תמיד עוגות וגלידה תוצרת בית שרק היא ידעה לעשות.

 "ותמיד ביום שישי, נועה'לה, אחרי ארוחת ערב, עוד כשאבא שלך, גיורא, היה ילד קטן, היינו עושים קונצרט בבית שלנו או בבית של ארנסט וגרטרוד. באמת, נועה'לה, היינו עושים קונצרטים נהדרים! כל השכנים והמכרים היו באים לשמוע את הקונצרטים שלנו. גרטרוד או ארנסט ניגנו בפסנתר, והיינץ ניגן בכינור, וחברים שלנו, שהיו באים מתל-אביב או מחיפה, ניגנו בצ'לו ובוויולה, ולפעמים התווכחנו עד הבוקר איך צריך לנגן את הקוורטט. אחר-כך שתינו קפה של יקים וצחקנו, כי היינו עוד צעירים ולא ידענו שההורים והאחים והאחיות וכל הדודים והקרובים שלנו כבר מתו שמה, בגרמניה, במחנות אצל היטלר.

"פעם אחת, כמעט בסוף המלחמה, בא אלינו חבר אחד שלמד עם ארנסט ואיתי באוניברסיטה בברלין, וסיפר לנו הכול. הוא אמר שההורים והאחים והאחיות שלנו ושל ארנסט ושל היינץ כבר אינם, וכולם מתו במחנות ובגז... בהתחלה בכינו הרבה ביחד, ואחר-כך הרבה ימים בכינו כל אחד לחוד, כשאף אחד לא ראה. וכשהיינו נפגשים עם ארנסט ועם גרטרוד ביום שישי לארוחת ערב, רצתי לסגור מהר את הדלת של החדר-אורחים,  בשביל שגיורא הקטן שלי לא ישמע מהחדר שלו איך גרטרוד בוכה.

 "אחר-כך היינץ היה אומר כל הזמן שאם הפרות ההולנדיות שלנו היו נשארות בחיים, או אם הוא היה יכול להמשיך ללמד ערבית עוד קצת בבית-ספר, אז אולי היה לנו מספיק כסף בשביל להביא את ההורים והאחים והאחיות שלנו לארץ ישראל, והם לא היו מתים אצל היטלר. ואני הייתי מסבירה לו שזה לא נכון, כי היה להם כסף, אבל הם לא האמינו שיגרשו ויהרגו אותם, ובגלל זה הם לא רצו לבוא! הייתי מבקשת ממנו לא להתרגז, כי זה לא טוב בשביל הלב שלו, שכבר אז היה לא בסדר. אבל הוא לא רצה לשמוע. והיה מצטער וחושב רק על זה כל הזמן.

"ביקשתי מארנסט שיעזור להיינץ, כי ארנסט פסיכיאטר מומחה. אבל הוא אמר שכבר ניסה לעזור הרבה פעמים ולא הצליח, כי היינץ לא רצה עזרה.

"ככה עבר הזמן, ובינתיים גם גיורא ולילי נעשו גדולים, ואהבו מאוד אחד את השני, אפילו שהם היו עוד ילדים. לילי היתה אז בדיוק בגיל שלך כשהיא פתאום התאהבה בגיורא שלי, שהיה מדריך שלה בשומר-הצעיר, וכל הזמן הסביר לה ולחברים שלה שכולם צריכים ללכת לקיבוץ ולבנות את הארץ.

"ובאמת, אחרי כמה שנים, כשלילי גמרה ללמוד בגימנסיה – אני חושבת שזה היה כבר בשנת חמישים וחמש בערך – היא וגיורא הלכו לקיבוץ, והוא נעשה שם מפקד שלה. אבל אפילו שהוא היה החבר שלה, הוא לא עשה לה פרוטקציה, ופעם אחת, כשהיא וחברה שלה ברחו מהמחנה באמצע הלילה בלי רשות בשביל לראות את החצבאני, אפילו שהיתה אז סכנה של חבלנים שנקראו פדאיון, גיורא נתן להן עונש קשה, והן לא יכלו לבוא הביתה שלושה חודשים שלמים. אבל גם הוא, גיורא, נשאר איתן במחנה, כאילו שהוא העניש ככה גם את עצמו.

"אחרי שנה לילי וגיורא התחתנו בקיבוץ ואת נולדת שם. אבל עוד הרבה זמן לפני זה, כשגיורא ולילי למדו בגימנסיה, נכנסה אליי פעם גרטרוד בצהריים, ואני רואה שהעיניים שלה אדומות, והיא בוכה ואומרת שהיא מרגישה פתאום שיש לה מקום קשה בשד. אמרתי לה בשקט שהיא לא צריכה לדאוג, כי לא כל גידול בשד עושה סרטן, והיא לא צריכה לבכות ולהצטער. אבל כשנגעתי בשד, תיכף ומיד ראיתי שהגידול כנראה לא טוב, ולקחתי אותה לבדיקות בבית-חולים בחיפה, איפה שעבד חבר שלנו מברלין. הוא בדק את השד, ואחר-כך הרדים את המקום ולקח ביופסיה, ואני כבר ראיתי בעיניים שלו מה הוא חושב, ולא אמרתי לגרטרוד שום דבר. אבל האחות שלי לא היתה טיפשה, והרגישה תיכף מה אני חושבת. אחר-כך, כשאני וארנסט היינו לבד בחדר, הוא ביקש ממני להגיד לגרטרוד שהיא תהיה בריאה, כי היא רק בהתחלה של המחלה, והיא צריכה להילחם ולעשות את כל הטיפולים וההקרנות.     

"גרטרוד לא האמינה שתבריא, וכשהיא עשתה את הסריה הראשונה של הטיפולים וההקרנות היא הרגישה רע מאוד, וכשהיא סיימה אותם היא וארנסט לקחו את הכסף של הפיצויים מגרמניה, שקודם הם לא לקחו בגלל שלא רצו את הכסף של הגרמנים הרוצחים, ובכסף הזה הם נסעו לבקר בברלין, כי גרטרוד אמרה שהיא רוצה לראות שוב את הבית שלנו ואת המורה הזקנה שלה למוסיקה, והיא רוצה רק עוד פעם אחת לא להיות אמיגרנטית כמו שהיא מרגישה עכשיו פה. לילי וגיורא כעסו מאוד על גרטרוד וארנסט, ואמרו שהם לא מבינים איך הם נסעו לארץ ששם רצחו את ההורים שלהם, ואני אמרתי להם לא לשפוט אישה שהולכת למות. 

"כשגרטרוד וארנסט חזרו מברלין, גרטרוד לא רצתה לנסוע לשום מקום, וניגנה בלי סוף את האפסיונטה או את הלארגו הטרגי מתוך הסונטה של בטהובן, או שהיתה יושבת בחדר שינה ובוכה.

"והיינץ גם כן לא רצה לקחת את הפיצויים שלו, אפילו שזה היה הרבה מאוד כסף, והוא ביקש שגם אני לא אקח את הכסף שלי, כי הגרמנים לא יכולים לשלם לנו בעד המתים שלנו. אמרתי לו שאם גיורא ולילי יעזבו את הקיבוץ, הם יצטרכו כסף ללימודים וגם בשביל לקנות בית קטן שיש בו מקום גם לילד קטן או שניים. היינץ התרגז וכעס עליי, אבל אני לקחתי את הכסף שלי, ואת הכסף שלו הוא לא לקח.

"פעם אחת, כשהיינץ נסע בחיפה בטקסי שלו, הוא ראה איש אחד שעושה לו סימן עם היד שהוא רוצה 'ספיישל'. כשהיינץ התקרב, הוא ראה שזה שכן של ההורים שלו מברלין, שמסר לגסטאפו את אבא ואימא  של היינץ, ואחר-כך לקח  את הרכוש שלהם שבתוך הבית. היינץ עצר ולקח את האיש ישר למשטרה, וסיפר שם את כל הסיפור. אבל האיש אמר שהוא עולה חדש מגרמניה, ולא מכיר את היינץ. אחר-כך היה לאיש משפט, והשופט אמר שאין לו הוכחות שהאיש באמת היה שכן של ההורים של היינץ והסגיר יהודים, כי האיש אמר שכולם בחיפה יודעים שהיינץ לא בדיוק בסדר, ומדבר כל היום רק על נקמה בגרמנים שרצחו את הקרובים שלנו. הוא תמיד אומר לנוסעים שלו שהוא לא יכול לישון בלילה בגלל שכל הנאצים הרוצחים חיים עכשיו טוב מאוד בגרמניה או בדרום אמריקה, ולא קיבלו את העונש שמגיע להם. נו, אז השופט גם כן הכיר את היינץ, כי הוא נסע אתו בטקסי הרבה פעמים, ותמיד שמע איך היינץ מדבר על הגרמנים. אז בסוף השופט שחרר את האיש בערבות.

"בלילה היינץ נורא התרגז. הוא אמר שבטח עכשיו האיש יוותר על הכסף של הערבות ויברח מהארץ. ובאמת אחרי כמה ימים ככה האיש עשה! נו, תגידי בעצמך, נועה'לה, את הרי ילדה חכמה: אם האיש לא אשם, והיינץ סתם משוגע, אז למה האיש ויתר על הכסף של הערבות ולקח מהר את האישה והילדים וברח מהארץ בלילה, ועזב כאן את כל הרהיטים והכלים והבית החדש שלו?!

"היינץ קיבל מזה התקף לב,  ולקחתי אותו באמבולנס לבית-חולים. בהתחלה הוא הרגיש שם יותר טוב, וחשבתי שאם הוא יצא מזה בשלום, אולי אני והוא ניסע קצת לנוח בירושלים או בבית הבראה של קופת-חולים. אבל אחרי שבוע היינץ שוב הרגיש רע מאוד, ואני לקחתי חופש מהעבודה וישבתי על ידו בבית חולים הרבה ימים. 

"אחרי שבועיים היינץ ביקש ממני להביא לבית-חולים את כל הדוקומנטים של הפיצויים, ובסוף הוא חתם עליהם, כי הוא אמר שהוא רוצה שגיורא יוכל לבחור מה שהוא רוצה באמת לעשות בחיים שלו, ולא כמו שהוא, היינץ, לא היה יכול לבחור, ותמיד היה צריך לעשות מה שהחיים רצו ממנו, ולא מה שהוא רצה מהם.

"יומיים אחרי שהיינץ חתם על הדוקומנטים הוא קיבל טרומבוזה בלב, ואז עוד לא היה טיפול נמרץ משוכלל כמו שיש היום, ואחרי כמה ימים היינץ איבד את ההכרה ומת.

 "אחרי השבעה לא ידעתי מה לעשות. פחדתי להיות לבדי עם הגעגועים להיינץ, ועבדתי בקופת-חולים הרבה שעות, כי לא רציתי לבוא מוקדם הביתה ולשבת רק עם הרדיו ועם הקירות. גם לא הלכתי כל יום ללילי ולגיורא, כי לא רציתי שלילי וגיורא יחשבו שאני נודניק שלהם, והייתי באה אליהם רק פעם אחת באמצע השבוע ועוד פעם אחת ביום שישי, כשאימא  של לילי עשתה ארוחת ערב של שבת עם גפילטע פיש ונרות, והזמינה גם אותי.

"בינתיים גרטרוד חלתה מאוד, ושכבה כל הזמן בבית-חולים. בהתחלה היא אמרה שהיא רוצה למות יפה, ולא הסכימה לעשות שוב את הסריה של ההקרנות. אחר-כך היא בכל זאת הסכימה, ואני ולילי וארנסט וגיורא ישבנו על ידה בבית-חולים כל הזמן. אבל לילה אחד, אחרי שהלכנו מבית חולים הביתה, גרטרוד לקחה את כל הכדורים שהיא אספה בלי לספר לנו ובלעה אותם, ובבוקר, כשבאנו לבית-חולים, ראינו שהיא כבר איננה...

"תראי, נועה'לה, את בטח כבר מבינה שהייתי נורא שבורה, כי האחות והבעל שלי מתו באותה שנה. אבל כשהלכתי לעבודה אף אחד לא ידע מה אני מרגישה, וכולם בקופת חולים אמרו שדוקטור אלזה ברנדשטטר אישה מאוד חזקה. הם לא ידעו שמתי שבאתי הביתה אפילו לא פתחתי את החלון שייכנס קצת אוויר, ורק ישבתי על-יד הרדיו הישן והגדול שלנו, אפילו שכבר היה לנו טרנזיסטור, שגיורא קנה בשנת חמישים ושש, במבצע סיני, כשכל האנשים בארץ ישבו כל היום על-יד הטרנזיסטורים שלהם בשביל לדעת מה קורה במלחמה.

"ואני כל הזמן רוצה לבכות, אבל לא יכולה, ואני רואה שארנסט נכנס כל יום לבית שלו, וגם הוא כמעט לא פותח את האור, ויושב לבד ומעשן את הסיגריה שלו בחושך, ואני חושבת שאולי גם ארנסט רוצה לבכות ולא מצליח, כמו שאני לא מצליחה לבכות לבד. ועוד אני חושבת: למה ארנסט, שהוא רופא פסיכיאטר בבית-חולים, ועוזר לכל כך הרבה אנשים, לא יודע לעזור לעצמו? למה אף אחד לא בא אליו לעזור לו?!

 "ככה עובר הרבה זמן, אולי שנה וחצי, ואני התרגלתי לחיות לבד, וחשבתי שאני כבר לא רוצה לפגוש אף אחד כשאני חוזרת הביתה עייפה מהעבודה.

 "את כבר יודעת, נועה'לה, שאחרי שלילי וגיורא עזבו את הקיבוץ, הם גרו ולמדו בירושלים. הוא למד שמה רפואה, ולילי למדה באקדמיה למוסיקה כמו שגרטרוד אמרה שהיא צריכה לעשות, וכשהיה לי יום חופש, נסעתי אליהם לראות אותך, הנכדה הקטנה שלי. בהתחלה ניסיתי ללמד את לילי איך צריך לטפל בילדה, אבל היא צחקה ואמרה שהיא כבר יודעת, כי למדה את זה בקיבוץ, אז השתדלתי לא להגיד לה יותר מדי דברים ולא לתת לה יותר מדי עצות, וכשלילי וגיורא היו באים מירושלים, הזמנתי גם את ארנסט לראות אותך, והוא היה עושה לך כל מיני פנים מצחיקים, ומשחק אתך במשחקים שפסיכולוגים אוהבים לשחק עם ילדים קטנים מתי שהם רוצים לראות כמה הם מפותחים.

"פעם אחת הלכתי בתל-אביב אחרי יום השתלמות בבית-חולים, ופגשתי ברחוב חבר שלנו, שהיה בא אלינו לנגן בוויולה, והיתה לו חנות של תקליטים ושל תווים. הוא  סיפר לי שקיבל תקליטים של וגנר ושל שטראוס מחבר אחר שלנו שגר בברלין, ואם אני רוצה, הוא ימכור לי אותם. בהתחלה אמרתי שאני לא רוצה לשמוע את המוסיקה הזאת, כי הנאצים אהבו אותה והשתמשו בה, ויש עליה חרם בארץ שלנו. אבל החבר צחק ואמר שאם אנחנו לא ננגן את כל הקומפוזיטורים שהיו אנטישמיים, אין לנו בכלל מה לנגן. הוא הזמין אותי לבית שלו לארוחת ערב, ואשתו שמה את התקליטים בפטפון הישן. נורא התביישתי, אבל ממש לא הצלחתי להפסיק לשמוע את המוסיקה הזאת והתחלתי פתאום לבכות. אחר-כך, מתי שקמתי ללכת הביתה, שילמתי ולקחתי את התקליטים אתי. בהתחלה חשבתי שאני יכולה לשמוע אותם לבד בבית ולא לספר עליהם לאף אחד, אבל אחר-כך החלטתי שאני לא צריכה להסתיר מהילדים שלי ומארנסט שום דבר.

"באתי הביתה וראיתי בבית ממול, בחושך, את האש האדומה של הסיגריה של ארנסט, שישב כמו תמיד במרפסת ועישן  לבד בחושך. ניגשתי ואמרתי  לו שאני לא יודעת מה פתאום קניתי את המוסיקה הזאת. אבל ארנסט אמר שאני לא צודקת, והוא חושב שאם גרטרוד שלנו היתה חיה עכשיו איתנו, היא גם כן היתה רוצה לשמוע את התקליטים האלה, כי זאת מוסיקה אוניברסאלית שגדולה יותר מהאנשים שכתבו אותה. הזמנתי את ארנסט לבוא לשמוע את המוסיקה אצלי בבית, והוא  אמר שבדיוק עכשיו עשה לו במטבח סלט גדול וחביתה, והוא יביא אותם איתו, כי זה אוכל שמספיק לשני אנשים, ואנחנו נאכל ביחד ארוחת ערב ונשמע קצת שטראוס ווגנר.

"ארנסט הניח את התקליטים על הפטיפון, וכששמעתי את המוסיקה, פתאום התחלתי לבכות את כל הבכי שלא הצלחתי לבכות במשך השנה-וחצי, ונורא התביישתי מארנסט, כי הוא חשב שאני אישה חזקה שלא בוכה אף פעם, כמו שכולם חשבו אותי אצלנו בקריה. הוא חיבק את הכתפיים שלי ואמר בשקט בגרמנית: 'זה טוב, אלזה, שאת בוכה סוף-סוף! תבכי הרבה, תבכי לך עוד, כמה שאת רוצה!' ופתאום גם הוא בכה, באיזה מין קול נורא כמו של חיה, ואנחנו התחבקנו ובכינו ביחד אולי שעה שלמה.

"אחר-כך ארנסט בא אליי כל יום בערב לשמוע את וגנר ולבכות, או לשמוע את שטראוס ולבכות, והיינו מתחבקים לנו ככה, נו, בשביל לא להיות לבד בבכי שלנו... ואחרי שהיינו גומרים לשמוע את המוסיקה, הייתי עושה לנו קפה, וארנסט היה עושה לנו אוכל, כי הרי כבר סיפרתי לך  פעם שאני לא מבשלת כל כך טוב. לרוב היינץ היה מבשל אצלנו בבית, כי לא תמיד הייתה לו עבודה, ואני עבדתי הרבה שעות במרפאה ובביקורי בית.

"פעם אחת, כשישבנו בחושך ושמענו מוסיקה, באו פתאום מירושלים בהפתעה לילי וגיורא. הם ראו שהעיניים והפנים שלנו אדומות, ולילי אמרה מתי שהיינו רק שתינו במטבח, שאני וארנסט צריכים להיות יחד כל הזמן, ולא רק  כשאנחנו שומעים מוסיקה.  הם הלכו לראות את ההורים של לילי, וארנסט אמר שאולי הוא יעבור לבית שלי לניסיון לשבועיים, ולפי זה נחליט מה לעשות. אמרתי לו שאני מאוד רוצה שהוא יגור אתי כאן ולא נהיה לבד, וככה הוא עבר לבית שלי.

"בהתחלה צחקנו הרבה, אבל במשך השבועיים האלה גם רבנו הרבה, כי ארנסט אמר שאני לא צריכה לעשן בלי סוף, ואני לא צריכה לשתות יותר מדי קפה, ואני לא צריכה לעבוד כל כך קשה בקופת חולים, ואני לא צריכה לדבר גרמנית כל הזמן. אני צריכה לדבר עברית בשביל לא  להרגיש זרה כל החיים כמו שגרטרוד הרגישה. אבל מתי שניסיתי לדבר עברית הוא צחק, ותיקן לי שגיאות כאילו שאני ילדה קטנה. וכל הזמן חשבתי שהוא בטח זוכר את האחות שלי כשהוא איתי במיטה בלילה, כי היא היתה אישה יפה, ואני לא הייתי יפה כמוה. ומתי שארנסט בא מהעבודה ניסיתי לבשל מה שהוא אוהב ולא הצלחתי. בגלל זה עשיתי לנו כל יום חביתה וסלט, ואם בישלתי בשר או עוף, חשבתי שזה בטח לא כל כך טעים כמו שגרטרוד היתה מבשלת.

 "כשנגמרו השבועיים רציתי לעשות לארנסט הפתעה, וביקשתי מלילי, שנשארה אצל אימא  שלה בחופש הגדול, לבוא לעזור לי לבשל מרק ירקות ואפלשטרודל שארנסט כל כך אוהב. היא באה ולימדה אותי לבשל את כל זה, ואני ראיתי שזה לא קשה כמו שחשבתי קודם. לילי הביאה לי מחברת חדשה בשביל לרשום את הרצפטים בגרמנית, וראיתי שזה דומה לשיעור במעבדה של כימיה בבית-ספר לרפואה, ואם עושים בדיוק כמו שכתוב בהוראות, אפשר להצליח כמו בניסויים בכימיה אנליטית.

 "אחר-כך גמרנו לבשל, ולילי חיבקה אותי, נתנה לי נשיקה על המצח, ואמרה שהיא עוד לא ראתה אישה מבוגרת שלא יודעת לבשל! נו, אז עכשיו גם אני יודעת! אחר-כך היא הלכה לאימא  שלה, ואני ישבתי לחכות לארנסט.

"ארנסט בא עייף ועצבני מהעבודה, ואמר שהוא לא מצליח לרפא את החולים ולעשות מה שהוא חושב שצריך לעשות בשבילם. בקופת-חולים לא נותנים לו לרפא ולעזור לחולים בדרך שלו, והיום חולה אחד, שהיה כבר כמעט בסדר, קיבל רגרסיה במחלה שלו, ושוב מרגיש לא טוב.

"נתתי לארנסט את האוכל שבישלתי עם לילי, והוא אכל בלי להרגיש, ולא אמר שום דבר על המרק-ירקות שעשינו ועל האפלשטרודל, אבל שאל אותי שוב למה אני מעשנת כל כך הרבה, והוא לא רוצה לשמוע רק גרמנית אצלנו בבית! אז סיפרתי לו בעברית שהיה לי חופש, והייתי בבית ובישלתי עם לילי. והוא שוב תיקן לי את העברית, וראיתי שזה לא טוב בשבילנו להיות יחד כל הזמן, כי אני מתרגזת, וגם הוא מתרגז. אמרתי לו שהניסיון שלנו לא הצליח, ואולי כדאי שהוא יהיה בבית שלו, ואני אהיה בבית שלי, וככה לא נריב כל הזמן.

"הוא הסתכל בי פתאום כאילו שהוא רואה אותי היום בפעם הראשונה ושתק. אחר כך הוא שאל לאט-לאט ובשקט בטון של פסיכיאטר אם אני בטוחה שזה באמת מה שאני רוצה. לא הסתכלתי לו בעיניים, ואמרתי שאולי ככה יותר טוב, כי לא בריא בגיל שלנו להתרגז הרבה.

"ארנסט הלך לארוז את החולצות והבגדים והספרים והתקליטים שלו, ואני נכנסתי לחדר-אמבטיה ובכיתי, כי עוד פעם גרטרוד ניצחה. אחרי רבע שעה הדלת של הבית נסגרה, והצעדים של ארנסט התרחקו במדרגות.

 "אחרי שארנסט הלך רציתי לצאת מהחדר-אמבטיה, אבל לא יכולתי לפתוח את הדלת. ניסיתי לפתוח בכוח, כי תמיד הייתי אישה עם הרבה כוח בידיים, אבל המפתח נשבר בתוך החור של המנעול ולא יכולתי לצאת.

"לא ידעתי מה לעשות. התביישתי לצעוק מהחלון, וגם אף אחד לא היה יכול לשמוע, כי החלון של החדר-אמבטיה מסתכל לחצר ולא לרחוב, ועכשיו, כשלילי וגיורא ידעו שארנסט גר אצלי בבית, הם כבר לא פחדו שאני כל הזמן לבד, ובאו לבקר רק פעם או פעמיים בשבוע.

"ככה ישבתי על הבנקט של האמבטיה ופחדתי. חשבתי שאולי יעברו שלושה או ארבעה ימים ואף אחד לא יבוא, וזכרתי את מריון מהספר של ויקי באום, שנשארה לשבת בשלג ואף אחד לא בא, וחשבתי שאולי גם אני יכולה למות פה ואף אחד לא ידע. אחר-כך החלטתי שזה לא נורא. הרי לא מתים מרעב אחרי שלושה ימים, ויש פה שירותים ומקלחת וגם ברז עם מים, ויש ז'ורנלים ישנים ב'בוידם', ואפשר לחיות פה לא רע כמה ימים. בכל זאת דאגתי, כי לא יכולתי להודיע בקופת-חולים שאני לא יכולה לבוא מחר לעבודה, והם בטח ידאגו לי, כי בקופת-חולים ידעו שאני כמעט לא החסרתי אף יום. מרחוק שמעתי את ארנסט מנגן בפסנתר של גרטרוד, וחשבתי שאם הוא יכול לנגן כשאני בוכה בחדר-אמבטיה,, אז טוב מאוד שנפרדנו. אחר-כך שמתי לב שהוא ניגן את הלארגו הטרגי מתוך הסונטה אופוס עשר מספר שלוש של בטהובן, וחשבתי שאולי עכשיו, כשהוא מנגן את הלארגו  שגרטרוד כל-כך אהבה, הוא מדבר בלב שלו עם האחות שלי ולא חושב עליי בכלל.

 "בסוף הפסקתי לבכות. שטפתי במים קרים את הפנים והעיניים ששרפו לי מהדמעות, ועשיתי מקלחת, וחשבתי מה אני יכולה לעשות פה עד שמישהו יבוא לשבור את המנעול ולהוציא אותי. אחרי המקלחת לבשתי רק את התחתונים והקומביניזון, כי היה נורא חם, וטיפסתי  מהכיור לבוידם בשביל למצוא ז'ורנלים ישנים של רפואה ושל רידר-דיג'סט, שאני בכלל לא זכרתי איך הם הגיעו אליי. בבוידם מצאתי את הליפסטיק ואת הקרמים שלילי הביאה לי פעם מירושלים במתנה, ואף פעם לא השתמשתי בהם. היה לי נורא משעמם, וניסיתי לצבוע את העיניים והגבות עם מסקרה ועם עיפרון. הרגשתי כמו בפורים, אפילו ששמתי רק מעט מאוד צבע. הסתכלתי בראי, והראש שלי כבר לא כל-כך כאב מהבכי, ואפילו שמחתי שהזמן עובר קצת יותר מהר.

"הייתי עייפה ורציתי לישון, אבל לא היתה שם מיטה, ולא היה סדין, והרצפה היתה רטובה. מאחורי הדלת ראיתי את המגבת הגדולה של ארנסט, ושמתי אותה בתוך האמבטיה הלבנה כאילו היא מזרון. פרשתי עליה את החלוקים הגדולים שלנו, ושכבתי והתכסיתי במגבת הגדולה שלי, שעוד היתה רטובה קצת. נרדמתי מהר, אפילו שידעתי שהגב בטח יכאב לי, כי אני אישה גדולה, והאמבטיה שלנו די קטנה. לא יכולתי לשכב ישר, והתקמטתי לי ככה, כמו תינוק קטן בתוך הבטן של האימא  שלו.

"כשהתעוררתי כבר היה חושך בחדר, אבל לא יכולתי להדליק את  האור, כי הכפתור של החשמל נמצא בחוץ. שכבתי עוד קצת על המגבות בחושך, וחשבתי שאולי  אני  אישן  ככה עד הבוקר.

"פתאום שמעתי צעדים בבית. פחדתי שאולי בא גנב, כי ארנסט לא סגר את הדלת של הבית במפתח כשהוא הלך. אבל שמעתי את הקול שלו קורא לי, ואמרתי לו בגרמנית מבעד לדלת שאני בחדר-אמבטיה, ואני לא יכולה לצאת כי המנעול מקולקל. הוא צחק קצת, ואחר-כך הביא את המברג הגדול מהבית שלו ופירק את המנעול.

"הוא הדליק את האור, וראה אותי יושבת עם הקומביניזון על האמבטיה. סיפרתי לו שישנתי שם, על המגבות והחלוקים, כי הייתי נורא עייפה. והוא ליטף לי את הפנים עם האצבעות הארוכות שלו, ואמר פתאום שאני יפה עם הקומביניזון ועם האיפור ששמתי על הפנים. הוא ראה שאני מתביישת עם הקומביניזון, וכיסה את הכתפיים שלי בעדינות עם הז'קט שלו. אחר כך הוא התיישב על ידי  ואמר שהוא לא מבין למה אני כועסת אם הוא אומר שאני לא יעבוד כל-כך הרבה וכל-כך קשה, ולא יעשן כמו קטר, וילמד לדבר ולכתוב עברית באולפן ערב כמו שצריך.

"התרגזתי ואמרתי לו שאני כבר לא האחות הקטנה והמכוערת של גרטרוד היפה, כמו פעם, מתי שעוד  הייתי ילדה קטנה בבית שלנו בברלין, והוא וגרטרוד היו נותנים לי בונבונים ושוקולדה בשביל שאני לא יספר לאימא ולאבא שהם מתנשקים כל הזמן בחדר של גרטרוד. לא! אני היום דוקטור אלזה ברנדשטטר, רופאת ילדים  כבר שלושים שנה, ואי-אפשר לתקן כל הזמן את המילים שלי! אני מדברת גרמנית מתי שאני רוצה או מדברת עברית מתי שאני רוצה! אפילו שזאת עברית מיוחדת של דוקטור אלזה ברנדשטטר!

"בהתחלה ארנסט צחק כאילו שסיפרתי לו אנקדוטה, אבל כשהוא ראה שאני כועסת, הוא הסתכל עלי בעיניים הכחולות שלו, שהן תמיד רכות ומלטפות, ואמר שהוא מאוד מצטער אם הוא פגע בי. הוא לא רצה להעליב אותי. הוא גם לא חשב שהוא עוד יכול לאהוב אישה בגיל שלו, אבל הוא אוהב אותי ומבקש שאנחנו ננסה עוד פעם להיות ביחד. אמרתי שאין לי כוח לניסיונות, כי אני מרגישה בשבועיים האלה כאילו שהוא עושה לי בחינות כל הזמן, ואני לא יכולה ולא רוצה להיבחן, ואני יודעת שהוא כל הזמן משווה אותי לאחותי, אפילו שהוא לא אמר לי את זה. אבל אני רופאה, ויש לי הרבה אינטואיציה!

"ארנסט אמר שזה טבעי שהוא חשב על גרטרוד לפעמים, כשהוא היה איתי במיטה, כי היא היתה האישה שלו כל-כך הרבה שנים, והוא חושב שגם אני אולי חשבתי על היינץ לפעמים, בשבועיים האלה, מתי שאנחנו היינו במיטה. נכון?

"הרגשתי איך כל הדם קופץ לי לראש ולא עניתי, אבל גם לא הסתכלתי לו בעיניים, והוא כבר הבין, כי הוא רופא פסיכיאטר שמבין אנשים אפילו מתי שהם לא אומרים לו בדיוק את הכול.

 "אמרתי שאולי הוא לא באמת אוהב אותי. אולי הוא רק חושב ככה בגלל שהוא מפחד להיות לבד, וכשהוא עכשיו בא לבית שלו, וראה שוב את הרדיו והפסנתר והקירות, הוא הרגיש רע. ארנסט אמר שגם הוא חשב ככה בהתחלה, אבל אחר-כך, מתי שהוא ניגן  את הלארגו של בטהובן,  הוא פתאום הרגיש שהוא מוכרח שוב לראות איך אני מסתכלת עליו בעיניים הצוחקות שלי, שכל הזמן מסתכלות פנימה, אל תוך הלב שלו, ואיך אני מדליקה את הסיגריה החדשה בסיגריה הישנה, והוא רצה גם לשמוע שוב את הקול העבה שלי צוחק בטלפון עם לילי.

 "תשמעי, נועה'לה, אני עכשיו רוצה לספר לך משהו יפה שארנסט אמר לי שם, בחדר-אמבטיה, ואני מבקשת ממך שלא תגידי את זה לאף אחד, מיין קינד, כי זה סוד רק שלי ושלך. אני רוצה לספר לך איך אחר-כך, כשאנחנו עוד ישבנו על הבנקט של האמבטיה, פתאום ארנסט החזיק לי בכתפיים והסתכל שוב לתוך העיניים שלי, ואמר דבר מאוד יפה. כן, נועה'לה, דבר מאוד-מאוד יפה. הוא אמר שהוא אוהב לאהוב את האהבה שלנו בגלל שהיא כמו מים שקטים שהולכים להם לאט-לאט בנחל שזורם בין עצים, ולא כמו גלים של ים סוער עם הרבה קצף. בהתחלה אמרתי לארנסט שאני לא מבינה, כי אני מכירה אותו הרבה שנים, ויודעת שהוא בנאדם מאוד פרקטי, ואף פעם לא  מדבר באופן פואטי. אז ארנסט הסביר שהוא מתכוון שהאהבה שלנו מביאה לנו סוף-סוף שקט ולא רעש כמו פעם, כשהיינו צעירים. ואולי כדאי לנו לשמוע עכשיו את וגנר כמו פעם?

"אחר-כך, בלילה, הוא נעשה פתאום נורא רעב, ושאל אם יש לי עוד קצת מהמרק-ירקות הטוב הזה שקניתי במסעדה לארוחת צהריים. הסברתי לו שלא קניתי את המרק. עשיתי אותו עם לילי כאן, בבית, במטבח, וגם את האפלשטרודל לא קניתי בקונדיטוריה. הראיתי לו את המחברת עם הרצפטים שלילי ואני כתבנו, והוא צחק וחיבק אותי, ובבוקר עזרתי לו להחזיר את הדברים מהבית שלו לבית שלי.

"אחרי כמה שנים עזבנו את הבית שלנו בקריה של היקים על יד חיפה, וקנינו ביחד את הבית-חולים הזה, כי ארנסט אמר שהוא רוצה לנסות את הדרך שלו בבריאות הנפש. יש לו שיטה חדשה שהוא קורא לה 'אנליזה מקוצרת', והיא טובה להרבה אנשים חולים. הוא אומר שהיום אין זמן לאנשים לעשות פסיכואנליזה הרבה שנים כמו שפרויד רצה, בגלל שהם עוברים רבע או חצי מהחיים שלהם עד שהאנליזה נגמרת, ובינתיים החיים מבוזבזים. אבל לפעמים החיים בעצמם מרפאים. אולי לא אנשים ממש פסיכופטים, אבל אנשים שהמצב שלהם יותר קל. למשל, אנשים במשבר קשה אבל זמני. לפעמים הם פוגשים אהבה אמיתית ויש להם הזדמנות ליצור קשר טוב ולתת ולקבל חום, כמו שקרה ללילי וליוסף, ואם האנשים האלה יעשו אנליזה מקוצרת ביחד עם שיטות ריפוי אחרות ועם התרופות החדשות שיש לנו היום, הרבה חולים יבריאו ככה יותר מהר, או לפחות ירגישו הרבה יותר טוב.

 "פעם אחת קראתי בעיתון שמוכרים בית-חולים קטן על-יד תל-אביב, ואמרתי לארנסט שזאת ההזדמנות שלו. נתתי לו את כל הכסף שנשאר לי מהפיצויים ומהחסכונות שלי, כי לא רציתי שהוא יהיה מאוכזב ומריר כמו היינץ, וארנסט לקח גם את הכסף שלו והלוואה גדולה בבנק, וקנינו ביחד את הבית-חולים הזה איפה שאנחנו עובדים עד עכשיו, אפילו שאנחנו כבר ממש אנשים זקנים מאוד.

"זהו, נועה'לה, כל הסיפור שלנו. ועכשיו אני נורא עייפה ולא יכולה להמשיך

"אבל נועה'לה, למה את בוכה?! את חושבת שזה סיפור ממש עצוב? לא, ילדה שלי, לא נכון! תירגעי, מיין קינד, אני חושבת שזה דווקא סיפור די שמח... הנה, אני הולכת לעשות לך שוב קצת קצ'פוצ'ה, אבל הפעם אני עושה לך קַצֶ'פּוּצֶ'ה של ילדים, עם הרבה חלב ובלי קפה. נשתה  אותו ואחר כך נשכב  לנוח."

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

4. נָדִי השבלול

נָדִי וכל האחרים – הם כמו שבלול והאויבים שלו. בעצם, נדי נער לא טיפש, גם לא חלש או מכוער, אבל הוא שונא עימותים, ולכן כל פעם שהוא נתקל בהתנגדות כלשהי, במילת ביקורת, בהערה מלגלגת או מעליבה – יש לו צורת תגובה אחת ויחידה – התכנסות אל תוך עצמו, כאילו שלא יראו אותו, שלא יהיה פגיע. זה קשה עם ההורים והמורים, קשה עוד יותר עם החברים, והכי קשה עם הבנות.

כאשר בבית מנסים לומר לו משהו, לא חשוב איך, בכעס או ברוח טובה – הוא נסגר. שרק יניחו לו לנפשו. אימא עוד מבינה לפעמים, אבל אבא – "מה אני אשם שיצא לי מין בררן שכזה? פרימדונה!" ומכנה אותו ברוגז – "הוד מעלתו!"

גם נגד המורים הוא עומד על המשמר. מצב אידאלי בעיניו הוא התעלמות הדדית. שלא יפריעו לו – והוא לא יפריע להם. נדי מכין שיעורים, מתכונן, אבל בעיניו – הכי טוב שלא ישאלו דווקא אותו, שיפסחו עליו. כל פנייה אליו הוא רואה כאיזו התנכלות אישית מצד המורה. מדוע דווקא הוא? – ואז הוא מסתבך. ההסתגרות שלו מרגיזה את המורים, והם, דווקא מתוך כוונה טובה – בטוחים ומשוכנעים שיש בתוכו-פנימה הרבה יותר ממה שהוא מוכן להוציא החוצה, וכי כל הבעייה היא רק "לפתוח" את נדי, את ה"שבלול" הזה, ולשלוף את כישרונותיו החוצה – אבל ככל שהם לוחצים יותר – כן הוא מסתגר בתוך עצמו, חש מאויים, וכל פעם המשושים שלו מחודדים יותר, רגישים יותר – וגורמים לו לנסות "להיעלם" בטווח ביטחון רב יותר.

עם החברים מנסה גדי להעמיד פנים שהכול בסדר. שכל ההשתבללות שלו אינה אלא משחק. "סידור" של המורים וההורים. הוא מנסה להעמיד את עצמו בפוזה של גיבור, של חכם-בריבוע שיודע לתחמן אחרים, שרק משחק את השבלול – אבל הוא יודע בתוך-תוכו, וחושש שגם הם יודעים – שמאחורי ה"גיבור" שהוא מנסה לשחק בפניהם – מסתתר בכל זאת שבלול אמיתי, שזוחל לאט, ובזהירות יתירה.

לפעמים מוצא עצמו נדי מאויים, נתון בסכנה או נקלע לצרה. זה קורה כאשר חברים מחליטים על משהו הרפתקני, שאינו מתאים לשבלול כמוהו, אבל נדי מוכרח להמשיך ולהעמיד פנים שאינו כזה – ולכן נגרר אחריהם. כך היה בגיחה האחרונה, בערב, עם הבנות, לשוק בצלאל בתל-אביב. הבנים עשו תחרות, מילאו עצמם בפלאפל עד להתפקע. גדי התלהב, הזיע, זלל גם הוא – אמנם לא הרבה, היה רחוק מאוד מהמקום הראשון, אבל מי הקיא בסוף – הוא.

הכי קשה לנדי עם הבנות. הוא נורא פגיע. אבל המשושים שלו מכוונים לכך שהוא לא  ייפגע לעולם. שתמיד יצליח לסגת פנימה רגע לפני הפגיעה האפשרית. ומשום שהוא חושש להעמיד את עצמו במיבחן של התמודדות ממשית, הוא רואה צל הרים כהרים – וברוב המקרים מסתגר סתם, ללא צורך.

בעיני נדי, כל סירוב של בת לצאת איתו – זה אסון לאומי, הרס מנגנון ההגנה המתוחכם שהקים לעצמו בינו לבין העולם. לכן, ליתר ביטחון – הוא נזהר להציע משהו שמישהי תוכל לסרב לו ולפגוע בו כך.

*

כאשר אמרה לו רווית שהיא רוצה להתכונן יחד איתו לבחינה באנגלית, הגיב בהתגוננות מפני היזומה שלה, מפני שלא היה בטוח אם היא רצינית או רק רוצה ללעוג לו ולהראות שהיא נחשבת יותר ממנו. הוא ענה לה:

"מה פתאום? זה חומר כל כך קל שלא צריך להתכונן. סתם בזבוז זמן!"

"אתה סתם אגואיסט, נדי!"

"מה, את רוצה להגיד לי שקשה לך? טעונת-טיפוח?"

"כן, קשה לי!"

"סתם עובדת עליי. בעצמך אמרת שקיבלת תשע בבחינה הקודמת."

אחר-כך, כמובן, אכל את עצמו בתוכו-פנימה על מה שהחמיץ בכך שסירב לה, וגם על שלא העז לחזור ולהציע לה שכן ילמדו יחד, מתוך חשש להיראות כמו אידיוט, ועוד שתסרב לו. בלילה, לפני שנרדם, חיבר בדמיונו שיחה מאוד ארוכה איתה. הם למדו יחד, ואפילו התנשקו.

*

נדי חושש מאוד מן השירות בצבא כי הוא מבין ששמה יקלפו אותו מכל מנגנוני ההגנה שלו, ולא יהיה לו היכן להסתגר. בינתיים, כדי לפצות את עצמו הוא מרבה לחלום, לראות טלוויזיה, וקצת גם לקרוא – שבועונים, עיתונים וספרי-מתח. הוא הכי נמרץ וחזק –  כאשר יש לו התעוררות מינית. נדי עדיין בתול אבל הוא בטוח שבעזרת אבר-המין שלו יצליח יום אחד לעשות ההיפך מכל מה שעשה עד כה בעזרת משושיו – יחדור ויפצפץ ויכבוש ויהרוס את כל המצודות, שבחיים הממשיים לא הצליח לפרוץ אותן. הוא מאונן, כמו רוב הנערים בגילו, אבל לאוננות שלו יש טעם מיוחד של פיצוי על כל הפגיעות והעלבונות, המדומים והממשיים – שספג מבנות בגלל השבלוליות שלו. פתאום השבלול, בתוך עצמו, בדימיונותיו – הוא מין "קינג קונג", מפלצת אכזרית, שהכול פוחדים מפניה.

*

כן, יש לו בעייה, לנדי. חיי הנפש שלו מאוד עשירים. יש לו פוטנציאל גדול. זה לא נכון שאי-אפשר לאהוב אותו. הוא גם לא כך-כך פגיע כפי שהוא מתעקש להעמיד את עצמו כדי להקל על עצמו בכך את החיים – (זה מה שהוא חושב, בטעות). יהא עליו למצוא את האיזון הנכון בין הכוח העצום שיש בו, כזה שהוא חש למשל ברגע השפיכה, או בהצלחתו לפתור בעייה מסובכת במתמטיקה או במחשב – לבין הרגישות הנפרזת של שבלוליותו.

מצד שני, אם נדי חושב שיוכל להתכחש לעצמו, להיות לגמרי אחר – הוא טועה. משהו מן השבלול יהיה בו במשך כל ימי חייו; ואולי דווקא משום כך יוכל להגיע להישגים רבים בתחומים הדורשים חיי-נפש עשירים ומופנמים מאוד, עקשנות, ומינימום היתקלויות וסכסוכים מיותרים עם הסביבה.

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

במפגשיו עם תלמידים בבתי הספר היה בן עזר נתקל לא פעם במצב שבו מורות לא הירשו לו להמשיך לקרוא מסיפוריו אלה, בייחוד בפני תלמידות, למרות שהשומעים, בייחוד בערי השדה – היו מרותקים לסיפור כאילו הוא מביא להם אווירה של עולמות רחוקים. אך זה כידוע גורלם של סופרים נידחים שמקדימים את זמנם ופוגמים בצביעות של החברה ושל החינוך. הסיפורים האלה הוצעו גם לסדרת טלוויזיה וכמובן שלא זכו אפילו לתשובה שהרי אין מדובר בסופר קאנוני, מאלה ששמם בלבד מוכר כל טקסט "חשוב" ומשעמם.

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק י"ח.

בימי הגירוש מתל-אביב 

תקופת הגירוש מתל-אביב, בניסן תרע"ז, 1917, היתה התקופה הקשה ביותר והדראמאטית ביותר שהיתה בילדותנו. כאשר התחיל הצבא בריטי להתקדם ממצרים לעבר ארץ-ישראל, ציווה מפקד הצבא התורכי על תושבי תל-אביב ויפו לעזוב את המקום ולנדוד לפנים הארץ. ירדתי לתל-אביב כדי להתגרש ממנה יחד עם משפחתי. תל-אביב נעשתה למחנה-גולים, כמו בתמונה של הירשנברג: ילדה עם קומקום. כמו בגלות. כל תל-אביב היתה צריכה להתרוקן ולהתגרש במשך עשרים וארבע שעות.

שיירת עגלות ריקות באה לעזרת השכונה ממושבות הגליל. עגלות שדפנותיהן סולמות, שבזוויותיהן נשארו תקועות שיבולים. והעגלונים עגלונים צעירים, בעלי חולצות פתוחות וכובעי-קש רחבים. שיירת עגלות זו הביאה עימה רוח אחרת. כשיש אחים לעזרה, קל יותר לשאת כל אסון.

בפרדסים עלה ריח הפריחה, והמצות בסדינים הטהורים רמזו על החג המתקרב.

עגלון אחד התיר את הדלי שהיה תלוי על המוט מאחורי העגלה, והעמיד אותו מתחת לברז הקרוב. הפרדות הרחיבו שוקיים בריאות והרטיבו בזרם מהביל את הכביש, כשעיניהן מביטות בעצבות לצדדים. לשמע קול מי הברז הרחיבו הפרדות את נחיריהן והתחילו לשתות.

עד שהמים מתבּעבּעים בדלי, הביט הבחור בעיניים נבונות ובסבר פנים טובות אל בני-משפחתנו, בעומדנו לפני הבית. לאחר שהפרדות שתו לרווייה, והבחור שם תבן לפניהן, פנה אל סבתא, כיודע שהיא מנהלת את ענייני המשפחה, ואמר:

"סבתא, החפצים מוכנים?"

סבתא הביטה בו בראש מורכן מבעד למשקפיה וענתה:

"ברוסיה היינו נוסעים תמיד בכרכרות. כאן אין לנו כסף. אנחנו – ברגל."

"סבתא, מי רוצה כסף?" ענה הבחור, "הנה, את שבי לך על הארגז הזה, בצל, והביטי איך נכדייך ואני מוציאים את הרהיטים שאת רוצה לקחת."

סבתא לא היתה שבעת רצון:

"מה נטפל אליי הצעיר בעל השוט? אין כסף לעגלה. אנחנו נלך ברגל."

אחר רגע הוסיפה:

"מה השמחה עליי שאשב פתאום, באמצע המהפכה, לנוח על ארגז, ודווקא בצל?"

בהערה זו כבר הורגשה הכניעה. היה משהו בליבה, אך לא גילתה אותו. בפניה ניכר, כי רוצה היא להימנע מלקבל עזרה מקופת-הקהל. הנה לכן הזכירה פתאום את ימי עושרה.

"סבתא, מדוע אינך מבינה?" שידלנו אותה. "הוא אינו עוזר בעד כסף."

"מרגע שהבחור בא עם הסוסים, אני כבר אינני מבינה אצלכם?"

הבחור הביט בעיני סבתא, בת-שחוק פשקה את שפתיו וגילתה שיניים לבנות, העולות במקצת זו על זו. הדבר שיווה לו הבעת-חן משונה. בת-השחוק עשתה את שלה.

"טוב, הנה אני יושבת!" אמרה סבתא מתוך ויתור.

העלינו את הכרים, השמיכות והמזוודות. הוא הרים בקלות את החבילות וסידרן בתוך העגלה, כששריריו מתרוצצים הלוך ושוב תחת שכבת העור הדקה והשחומה של זרועותיו. לקח כורסת קטיפה אדומה, נשא אותה וקשרה יפה בראש העגלה, הציב כמה ארגזים וכסאות ועשה מהם מדרגות, הרכין עצמו בחן והזמין את סבתא לעלות.

באותה שיירה היה עימנו גם ברנר. הייתי בטוח, שגם ברנר יעלה על אחת העגלות. אני אף הכינותי לו מקום ליד החפצים שלנו. אבל הוא ניענע בראשו כאומר – "לא." כאשר זזנו ראיתי שהוא לקח את הכר עם השמיכה על גבו, וצעד בחול, צעד אחרי צעד, אחר העגלה, והזכיר לי את אחת הדמויות מתמונת "הגלות" של הירשנברג.

העגלות יצאו ונסעו, הלוך וחזור, בין כפר-סבא, פתח-תקווה ותל-אביב. השכונה הלכה והתרקונה. בית אחר בית עצם את תריסיו והדלתות ננעלו. אל התריסים והדלתות נצמדו קרשים בשתי-ועֵרב, כפי שמסמנים המורים חיבור שאינו טוב. רחוב אחר רחוב התרוקן.

העגלה העמוסה ניטלטלה מצד אל צד בכביש המשובש, המוליך אל פתח-תקווה, ויצאה אל השדות שמאחורי חורשת האיקליפטוסים. סבתא ישבה בכורסתה. הרוח נטפלה לקווּצת שערותיה הלבנות, שביצבצה משביסה. סבתא שלחה ידה המקומטת והזריזה, משופשפת הציפורניים מרוב עבודת-בית – והשיבה את קווצת השערות למקומה. היא ישבה זקופה והתבוננה אל אשר לפניה במרחב, האדמה מסביב היתה שלנו. ריח משכר עלה מן הפרדסים והתמזג עם ריח דק של מצות, שהיו בסדין לימינה של סבתא.

היא הצטחקה ואמרה: "ואת פני חג הפסח נקבל בשדות".

*

הגענו לפתח-תקווה והורדנו כולנו את חפצינו באולם בית-הספר, על הרצפה. עסקתי במה שעסקתי עם הסבתא, הסבא והאחים שלי. אני מסתכל ומה אני רואה? בין ערימות החבילות והכרים – ברנר. יושב מסוגר בעצמו, עם מרפק על הברך, משעין לחי אחת שלו על יד ימינו, ומביט לפניו בזוג עיניים עצובות-עצובות. ככה הוא יושב, ועל לחיו מטפחת אדומה גדולה, עם עניבה גדולה ושתי כנפיים למעלה. הוא עשה רושם של דראמאטיות מוכרזת. אדם שרוצה להכריז:

הביטו כמה אנחנו אומללים. כמה נודדים אנחנו. כמה זה סמלי לגורלנו כיהודים שאנחנו יושבים כאן ככה.

רחובות פתח-תקווה ופרבּריה היו מלאים מהגרים, שלא מצאו להם מקום לגור בו. משפחות רבות בנו להן סוכות מענפי-איקליפטוסים והתיישבו בהן. בין השאר גם משפחתנו.

החיילים התורכיים היו משוטטים ברחובות ותופסים את הבחורים שלנו, שהיו בחזקת משתמטים מן הצבא. בחורינו השתמטו מגיוס לצבא התורכי, משום שלא היה כל טעם לשפוך את דמנו במלחמה שאינה מלחמתנו. הצבא התורכי של אותם הימים היה ציבור של אומללים, עזובים, רעבים, הנתונים למרותם של קצינים בורים ואכזרים, שכבר לא ידעו על מה הם לוחמים.

אלה היו ימי מלחמה ורעב קשה. ולימים, כשהתקרבה החזית, פצצות נפלו גם על רחובות פתח-תקווה. אכלנו לחם מקמח דורה. הוא היה טעים כל זמן שהיה חם. ותפל כקרש כשהיה קר. התפוזים נשארו על העצים, העלו עובש עד שנשרו ערימות-ערימות סביב העצים, החמיצו והרקיבו. הריח שנדף מהם היה נורא.

*

עברנו לכפר-סבא, שם התגוררנו בסוכה, אשר קראנו לה "הבית שלנו", אותה הקימונו בחורשת האיקליפטוסים, בין שאר הסוכות שהקימו משפחות המהגרים.

לאחר הארוחה היתה סבתא מפנה את הצלחות מעל השולחן ויוצאת לחצר, לשטוף אותן במים. היתה הולכת וכתמי הצל והאור עולים-ויורדים וחולפים על גבה, נכנסת לסוכה ושמה את הצלחות בין המקלות שהתקינה מענפי האיקליפטוסים, מין רהיט שסידרה לה לייבוש הצלחות.

אחר כך היתה נותנת את משקפיה על אוזניה, האסל השמאלי שבור. דרך משקפיים אלה ניראו אישוניה מוגדלים וסקרניים. באנחה קלה היתה מתיישבת על השרפרף, ובהרמת גבות  מתחילה לקרוא ב"צאינה וראינה". ריח חריף של עלי-האיקליפטוס, שכבר נתייבשו, היה משרה מנוחה סביבה.

כל קול שהשמיעה סבתא – רשרוש נעלי-הבית שלה בשעות המוקדמות של הבוקר, כשהיא משכימה הראשונה, נקישות המכסים שעל הסירים בשעות הצהריים, וקול הכיסא המוכנס הביתה עם חריקה של המנעול הנסגר לשנת הלילה – כל הקולות האלה, הבאים ממנה, היו משרים ביטחון של חיים תקינים.

כשהתחלתי לצייר, ואני כבן שמונה, רציתי כמובן לצייר אנשים. אך הם היו תמיד עסוקים, ולא פינו עצמם לשבת לפניי. מאז שבאה אלינו סבתא, הרגלתי את עצמי – כשאני מוצא אותה קוראת בספר, לשבת מולה ולציירה. הרבה שעות של תענוג עברו עליי כשאני מסתכל בכל פרט שבפניה, ונתפש לפעמים לדברי הספר שקראה מתוכו הברות-הברות בקול. תמיד ידעתי – סבתא בבית – אושר בבית.

הציורים מאותם הימים כבר הצהיבו, אך אני שומר עליהם. מראיהם מרתיח את ליבי כמו אותן טיפות זערערות, הקופצות במרץ ומתסיסות בתוך כוס מי-סודה טריים.

על אשנבי הסוכה שלנו תלתה סבתא וילונות לבנים. הם סיננו את האור, והרוח היתה מַשיבה אותם בנחת.

"צריך," אמרה סבתא, "שנרגיש עצמנו גרים בבית זה ישיבת קבע."

ואמנם, היא הסתובבה בשטח הקטן של הסוכה, כאילו זהו ביתה המרווח שעזבה ברחוב הרצל בתל-אביב.

סוכתנו שימשה מטבח, חדר-אוכל וחדר-שינה. היה חן מיוחד בתנועותיה של סבתא, שאינן צריכות להתארך כדי לגעת במה שהיא רוצה לגעת. השכנות באו לראות את הווילונות, וחייכו למראם. חיוך ראשון שהופיע על פניהן מיום שעזבו את יפו.

כשראתה סבתא שנשי המהגרים מחכות לתור המגהץ – כי רק נשים בודדות עלה בדעתן לקחת עימן מגהץ לדרך – ביקשה ממני שאתקין ספסל מענפי-איקליפטוס ליד סוכת בעלת המגהץ. מצאתי מסמרים מוחלדים ויישרתי אותם. על הספסל היה מקום לשש נשים.

סבתא אמרה:

"ספסל זה, ניאצ'ה, יקרב את הלבבות ויַשרֶה ידידות בּשוּרת הסוכות."

על ספסל זה ישבו הנשים ושוחחו ביניהן. עליו ישבה סבתא וסיפרה בפירוט רב על כל מיני מאכלים ומאפה, ובפירוט לא קטן מהם – כיצד השיאה את שלוש בנותיה, וכן על תחבושת מי-החומץ, שהיתה התרופה שלה לכל מכאוב.

סבתא היתה מטפלת הרבה בעזרה לעניים, ובעיקר אוספת למענם מלבושים וחפצים שונים. יום אחד, זה היה עוד בתל-אביב, הביאה דודתי שרה כמה משמלותיה אל סבתא, ואמרה:

"תחלקי אותן בין הנצרכים."

סבתא בחרה מתוך הערימה שמלת-צמר קרועה אחת, ואמרה לי:

"זה צמר מלפני המלחמה. ואתה כבר בחור גדול. מהשמלה הזאת נעשה לך מכנסיים ארוכים."

החייט הזקן, שחי בבית ורוד עם תריסי תכלת בשכונת נווה-שלום, תפר לי את המכנסיים. על אודותיו כתבתי את סיפורי: "מספריים, גנראל ומכנסיים ארוכים". וכך, הודות לסבתא, לבשתי לראשונה בחיי מכנסיים ארוכים.

לימים הביאו עליי המכנסיים הללו צרות צרורות. כבר התרגלתי אליהם מאוד. כבר נמתחו ליד הברכיים, וארכובותיהם נשרכו ברשלנות על הנעליים. כבר יכולתי לקפוץ לתוכם, והם הקפיצו אותי לתוך לוע השטן.

הדבר היה בימי הגירוש. ישבנו מסובים בסוכה ואכלנו ארוחת-צהריים. השולחן עגול היה, והארוחה דלה, עד שאפשר לאכלה בלי כף ובלי מזלג. אך משום המנהג היתה סבתא עורכת על השולחן כפות, מזלגות וסכינים. האוזן היתה קולטת בשמחה את קול הקשתם בצלחת. צליל זה היה מיד מגרה את הריר בפה. תיאבון כלבים. כי בלי תיאבון גדול קשה היה ללעוס את המאכלים מחוסרי-הבשר, העשויים מכל מיני תחליפים, שאכלנו בימי המלחמה.

ישבנו – סבתא, אחותי ואחי, ואני, שהייתי אז כבן שמונה-עשרה, ספק נער ספק בחור, מפאת קומתי הנמוכה. לפתע נכנסו חיילים תורכיים שחיפשו אחרי "פראר" – עריקים. אחד מהם ביקש ממני "ויסיקה", היא תעודת שחרור מן הצבא.

הוצאתי מכיסי האחורי, שהיה כמו טלאי, פיסת נייר המעידה על גילי, כבן ארבע-עשרה, ושאני תלמיד בית-ספר. התעודה היתה כתובה בתורכית טובה, שכתב מורנו לתורכית, וחתומה בחותמת עגולה. ואולם המכנסיים הארוכים הסגירוני. החיילים טענו שאני בן למעלה מעשרים. תמורת עשר מג'ידות היו מוכנים לקרוא בתעודה שלי שאני תלמיד. אבל הסבתא חייכה חיוך עצוב, ואמרה:

"לך איתם, בני. כסף אין לי, אתה יודע."

רק בדי עמל עלה בידי להשתחרר מן השובים התורכיים. אחד הקצינים התורכים היכה אותי, ואז נופף אחד העריקים, שהיה בעל-תעודת-אזרחות אוסטרית, בתעודתו, ובזכותו ניצלתי גם אני.

כשחזרתי עמדה סבתא וחייכה אליי בעצבות:

"השמלה של הדודה שרה, שממנה תפרו לך את המכנסיים, אינה מביאה ברכה, בני."

וכשסיימתי את הארוחה, המשיכה סבתא ואמרה:

"בני, קום וברח. חיילים תורכיים משוטטים ברחובות: רעבים ופראים. שודדים כל מה שיכולים. הקצינים שלהם צדים בחורים לשולחם לצבא, או כדי לקבל שוחד שיחרור. בני, אין מקום פה לצעירים. שוב מיד לתל-אביב."

למן אחרון פרדסיה של פתח-תקווה ועד שהגעתי לתל-אביב לא פגשתי באיש. הלכתי והלכתי עד שכפות רגליי חשו תחתן את כביש רחוב יהודה הלוי. עברו רק שבועיים ימים מזמן שגורשו תושבי תל-אביב, והשכונה עמדה ריקה מאדם. נשארו בתל-אביב שנים-עשר בחורים לשמור עליה – ברישיון הממשלה התורכית, ואני הצטרפתי אליהם.

כאן שבתי ופגשתי את חברי ובן כיתתי דן דנין, אחיו הבכור של עזרא דנין. יחד גדלנו באותה יפו, התרוצצנו יחפים בבוץ שבסימטאות, אכלנו "בְּסַמִין" קלויים, ורצנו כל היום אחרי עגלת מוכר הגלידה. הוא לבש אז שמלה. לימים התגייסתי יחד עימו לגדוד העברי. הוא עבר אחר כך לגור באמריקה. דן דנין הוא גן גנין, עליו סיפרתי בספרי "שביל קליפות התפוזים".

סעדיה שושני, שהיה לימים סגן ראש העיר תל-אביב, נתן לי אז לראשונה בחיי להחזיק אקדח עם כדורים חיים באמת. וכך נשארתי בתל-אביב ונעשיתי שומר בין שומריה. גידלתי, כשאר הבחורים, זקן דוקרני. חגרתי אקדח תופי שהיה נמסר מיד ליד לפי חילוף המשמרת. הייתי לוקח איתי לעמדה שק לרביצה, פורש אותו באמצע הכביש, ומאזין לרחש המקום: היכן קן הציפורים הקרוב, מניין יוצאות הלטאות. מזין עיניי בכיפת השמיים שמעל רחוב הרצל, ורואה שהכול טוב.

אלה היו ימים נהדרים. כל היום לא היה צריך שום דבר, בכיסים צילצלו אצלנו המפתחות של כל הבתים בתל-אביב. כל הבתים עמדו סגורים על תריסיהם, ואנחנו הסתובבנו בין הרחובות. כל בית שידענו שיש בו ספרים טובים – היינו נכנסים לתוכו, לוקחים את הספרים שרצינו, והיינו עורמים ערימות-ערימות של ספרים באמצע רחוב הרצל – מול גימנסיה "הרצליה", ושוכבים במעגל וקוראים ספרים. כיסי מכנסיי היו מלאים ב"אוניברסלקות" שנלקחו מן הספרייה של האדון אליהו ברלין. אלה היו ספרים מן העולם הגדול, ספרים נהדרים שמדברים על עתיד טוב, ואשר עברו מיד ליד כרכוש ציבורי.

מסביב היה שקט ושמש. לפעמים, בשביל להפר את הרגשת הבדידות, היינו שורקים במשרוקית אחד לשני – אני הייתי שורק על יד גימנסיה "הרצליה", וחברי הטוב נבון, אחיו של הצייר אריה נבון, עונה לי מקצה הרחוב, אז עוד לא היה רחוב, מתחילת רחוב אלנבי.

ועל שאר קורותיי בימי המלחמה, על המחנה של גולי תל-אביב בכפר-סבא, ובראשם הנגר אברהם קריניצי, וכיצד נקלעתי אז לפתח-תקווה, וברחתי ממנה כל עוד נפשי בי לתל-אביב, ובדרך ניצלתי בנס מהפגזת התורכים, ועל בואם של הבריטים לתל-אביב – כבר סיפרתי בספריי "עיר קטנה ואנשים בה מעט" ו"שביל קליפות התפוזים".

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ברק רביד ב"הארץ" באינטרנט, 8.11.12 – "סקר דעת קהל חדש של רשת הבי-בי-סי שנערך בקרב אזרחים מ-22 מדינות, ממקם את ישראל במקום לא מחמיא בצמרת רשימת המדינות שמשפיעות לרעה על העולם ושמעוררות תחושות שליליות. את המקום הראשון ברשימה תפסה איראן, ש-55% ממשתתפי הסקר סימנו אותה כמדינה שלילית, במקום השני היתה פקיסטאן עם 51% ובמקום השלישי ניצבו יחדיו ישראל וצפון קוריאה עם 50%."

אהוד: עכשיו אנחנו מבינים מה מקור הצרות בעולם. יש לשער שאילו גרמניה של היטלר היתה מתקיימת גם כיום, היא היתה זוכה במקום ה-22 או בכלל לא! – שהרי בישראל המשפיעה לרעה על העולם מקיזים דם של ילדים נוצריים שנשחטו לשם אפיית מצות של פסח, ויש בה עיתון "הארץ" שמאשש גם באנגלית כל חרא שטופלים עליה.

* האם מישהו יודע את הכתובת של קרן המלגות למחקרים של הקרן לישראל חדשה בישראל? אנחנו רוצים לבקש מהם תמיכה או פרס לעבודת מחקר שבה אנחנו נוכיח כי הקולוניסטים שיסדו את הקולוניה פתח-תקווה ב-1878 היו סוחרי-עבדים מהונגריה. מצאנו לכך הוכחות חותכות בארכיונו של הסולטן הפלסטיני עבדול עזיז חמיד פיל טיז-אמו בארכיון העתיק של האומה הפלסטינית העתיקה בקונסטנטינופול, ואנחנו מניחים שגם עיתון "הארץ" ישמח לפרסם כתבה אוהדת על מחקרנו.

* בתגובה למשפט הראווה המטומטם שעורכים הטורקים לקציני צה"ל באיסטנבול, וזאת בהיעדרם של הקצינים – ראוי היה לפתוח במשפט ראווה ברובע הארמני בעיר העתיקה בירושלים למפקדי הצבא התורכי שעסקו ברצח העם הארמני באסיה הקטנה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ב-1915 – מיליון נרצחים! – במשפט יוגשו נגד הרוצחים התורכיים כתבי-אישום, גם בהיעדרם, ואחד המסמכים החשובים שיובאו בפני בית הדין יהיה הספר "40 הימים של מוסה דאג" מאת הסופר היהודי הווינאי שכתב בשפה הגרמנית, פרנץ ורפל, וגם עדותה של שרה אהרונסון. והכי חשוב שיינתן לכל אלה פרסום תקשורתי ראוי!

אולי גם תום פרידמן ילמד מכך שיעור בהיסטוריה של האיזור, שלמרות שעליו הוא כותב בדעתנות יהירה ב"ניו יורק טיימס" – על טיבו עדיין לא עמד, אפילו שחי בבחרותו חודשים אחדים בקיבוץ.

* בגיליון 625, מיום 14.3.2011, כתבנו: "נשיא אפגניסטאן קרזאי דחה את התנצלותו של הגנרל דיוויד פטראוס, מפקד הכוחות באזור, בעקבות אירוע שבו נהרגו תשעה ילדים כתוצאה מאש כוחות נאט"ו במזרח המדינה. קרזאי טען כי התנצלות שכזו אינה מספיקה ולא מתקבלת.

"כזכור היה זה גנרל פטראוס שטען כי פעולותיה הצבאיות של ישראל נגד הפלסטינים, והיעדר הסכם שלום, באשמתה – חותרים תחת המוראל של חיילי ארה"ב שתחת פיקודו, ומקשים עליהם לפעול בקרב אוכלוסייה מוסלמית!"

עד כאן דברינו.

עכשיו פרש הגנרל הגאוני וחביב התקשורת דיוויד פטראוס (60) מתפקידו כראש ה-סי.אי.אי וזאת עקב פרשת ניאוף עם פולה ברודוול, אישה יפה ומרשימה, חטובת-גזרה, צעירה ממנו בהרבה (כיום נשואה ואם לשניים) – שכתבה את הביוגראפיה שלו "הכול בִּפְנים" – וכל זה קרה לאחר 37 שנות נישואים שלו לאשתו החוקית, שנראית מבוגרת ושמנמונת-במקצת.

ונשאלת השאלה האם גם בכל ההתפתחויות האלה אשמות פעולותיה הצבאיות של ישראל נגד הפלסטינים והיעדר הסכם השלום?

בצרפת לא היו עושים עניין מהפרשה ("ריאיינה, ריאייינה ובסוף הזדיינה!") – ומתייחסים אליה בכל הסלחנות הראוייה. בישראל ובארה"ב הצביעות חוגגת ומפילה פוליטיקאים ואנשי ציבור על הזין שלהם, שכבר הרס אצלנו כמה וכמה קריירות מבטיחות.

* בסוריה יורד גשם, בסוריה יורדים חיים – כי העננים והמוות בסוריה הם תופעות טבע רגילות בסוריה, וכמעט שאין צורך לדווח עליהם. התרגלנו, וכמונו העולם כולו, שאיכפת לו מהסורים המסכנים כמו מ... ורק אם אנחנו הורגים טרוריסט פלסטיני, זה מיד עולה באו"ם.

* לאודי, תודה רבה על הרשימות ["רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת  1900" של ברוך בן עזר ראב]. הן מעניינות לאין ערוך, בעיקר כאשר מצאתי  זיכרון לסבא שלי. ברוך ראב קורא לו בר לביא ולא ברלוביץ, מתאר אותו כקדר ופועל – וזה אכן מדוייק. בפתח תקווה קראו לו יוסף דער טפר – יוסף הקדר, וכאן ברוך קורא לו ישקה. לא ידעתי שקראו לו בשם הזה. על כל פנים הסיפור הוא שהיה קדר מקצועי. עבד בליטא בבית חרושת לכלי קרמיקה, בדרכו לארץ שהה שנתיים בפריז והשתלם בייצור של רעפי מרסיי, ובא לפתח  תקווה עם תנור כדי להקים חרושת זעירה של כלי חרס ורעפים, אבל כיוון שלא מצא אדמה מתאימה, המים היו יקרים, והכלים יצאו סדוקים, הוא היה לפועל חקלאי ועבד באחוזה של לחמן. אולי בשל כך ברוך זוכר אותו כפועל ביקב. ושוב תודה וד"ש חם. יפה ברלוביץ.

* רשימות הראשונים בפתח-תקווה – מסמכים נדירים המעלים גבשושיות של סנטימנטים חבויים אצלי, ובוודאי גם אצל אחרים. תודה לאלה המסוגלים לשמר את העבר – מתוך תקווה שקורות העתיד יהפכו גם לרגשנות אצל אלה שיבואו אחרינו. כל טוב, אלכס סופרון.

* שלום, בשנת 1904 לערך הועמדו חלק מאדמות הכפר הערבי חולדה (כיום משמר דויד) למכירה. לשם כך נשלח מודד יהודי למקום. לפני כ-10 שנים הזדמן לי לראות צילום המדידה ההיא. בפינת הגיליון היתה חותמת עגולה שכל שאני זוכר ממנה את המילה מודד וכן את הציון  – פתח תקווה. לימים למדתי כי סביר בהחלט שהמודד היה חיים משה סלור.  כיוון שראיתי את שמו בעיתונך האינטרנטי, ברשימת תושבי פ"ת שפירסמת, אני תוהה אם יש ברשותך פרטים על האיש הנזכר לעיל. בתודה, בנצי הגלר, חולדה.

אהוד: על חיים משה סלור יש פרק בספר היובל של פתח-תקווה ליובלה ה-50, הנזכר באותה רשימה.

* הסופר עמוס עוז בחר לתרום פרס כספי שהוענק לו לארגון "שוברים שתיקה"; כך נודע הערב (שבת, 10.11) ל"הארץ". עוז זכה בשבוע שעבר בפרס על פועלו לקידום זכויות אדם מטען הקרן החדשה לישראל באירוע גדול שקיימה הקרן בלונדון. עוז החליט לתרום את כל סכום הפרס, 2,500 לירות שטרלינג (למעלה מ-15 אלף שקלים), לטובת ארגון "שוברים שתיקה". הארגון הוקם ב-2004 על ידי חיילים משוחררים שביקשו לחשוף את החוויות שלהם מהשירות הצבאי בשטחים בקרב הציבור הרחב. מאז עוסק הארגון בעיקר בהעלאת המודעות הציבורית לנעשה ברחבי הגדה המערבית, ובעיקר להתנהגות כוחות צה"ל מול האוכלוסייה הפלסטינית.

"הם חושפים את הישראלים לעוולות של הכיבוש ולרעיון שהכיבוש משחית את הכובשים. רוב הישראלים אפילו לא מודעים למתרחש והתקשורת בקושי מכסה את הסיפורים הללו," אמר עוז באירוע קבלת הפרס. "יש לי כבוד גדול למה שהם עושים, ואני רואה בהם חשיבות מיוחדת," אמר היום עוז ל"הארץ". מנכ"לית "שוברים שתיקה", דנה גולן, מסרה בתגובה כי "אנחנו מברכים את עמוס עוז על הזכייה בפרס ומודים לו מאד על התמיכה בארגון." (ניר חסון).

אנחנו מציעים למנכ"לית הארגון הפרו-פלסטיני "שוברים שתיקה" לתרום את סכום הפרס לקרן האלמנות והיתומים של המחבלים הפלסטינים שנרצחו על ידי שלטונות הכיבוש של ישראל בדרכם שוחרת השלום הצודק להשכין שלום צודק בין שני העמים – ובכך ישיג הארגון שתי מטרות חשובות:

1. עזרה לאוייב הפלסטיני במאבקו נגד הכיבוש הישראלי – כולל עזרה מוסרית ותעמולתית מסופר ישראלי בכיר למשלחי הפצמ"רים והטילים ביממות האחרונות אל יישובי עוטף עזה.

2. קידום מועמדותו של עמוס עוז לפרס נובל לשלום, בדומה לפרס נובל לשלום (לא לספרות!) –  שניתן לסופר הבינוני אלי ויזל בסופו של מסע שתדלני אדיר; אבל לפחות לא שמענו שאלי ויזל נישק את התחת לערבים כדי לזכות בפרס.

תגידו, אין גבול לצביעות? ככה פורץ גדר זה שנים סופר ישראלי חשוב מן הצמרת ואין מוחים בידו? ואין אומרים לו שהוא נוהג באידיוטיזם מוסרי?

* שאלה על שיר ילדות. שלום רב, האם אתה מכיר שיר: "קול חם מה ירנין / מה ייף עפרוני / אל על מתוך זמר נמריא / יחדיו נאדיר / יחדיו נפצח שיר / יחדיו אל השמש נמריא (או נרקיע)"?

השיר צף לי מתוך הזיכרון. אולי הוא תרגום מגרמנית.  תודה, ניצה.

אליהו הכהן: אהוד שלום. השיר ששאלה עליו ניצה הוא שיר העפרוני, אחד מן השירים הקלאסיים בלחן מנדלסון, שהושרו רבות בארץ, המתרגם הוא יוסף אחאי, ואני מצרף את התרגום הנכון:

קוֹלְךָ מַה יַּרְנִין,

מַה יִּיף, עֶפְרוֹנִי,

אֶל עָל מִתּוֹךְ זֶמֶר תַּרְקִיעַ!

יַחְדָּיו בָּאֲוִיר,

יַחְדָּיו נִפְצַח שִׁיר,

יַחְדָּיו אֶל הַשֶּׁמֶשׁ נַמְרִיאָה.

 יש גם תרגום של טשרניחובסקי, שפתח במילים: "אל דומי אל דום" והיה מקובל מאוד בגימנסיה הרצליה בתקופת היישוב.

 בברכה

 אליהו

  * שלמה שמיר, ניו-יורק: "מה  שהניע  את הרוב של  החרדים והחסידים בשכונות  ברוקלין להצביע  בעד רומני  זה  שנאה אובססיווית לברק אובמה – לא  כמי  שבעיניהם  הוא  עוין  לישראל  אלא  פשוט משום שהוא  שחור.  זהו ציבור  שברובו  הגדול  רווי  גזענות  ברמה פרימיטיבית, שכבר בתחילת  כהונתו  הראשונה של  אובמה  גילה  שנאה ל'נשיא השחור'  וכבר לפני  שנתיים  הופצו בבורו-פארק תמונות  של אובמה  כשלגופו  הודבק  ראשו של היטלר." ["הארץ" באינטרנט, 11.11.12].

* המצב כל כך קשה בבתי הקפה התל-אביביים שבחלק מהם כבר אי אפשר לקבל קרואסון חמאה (עם הקפה) אחרי השעה אחת-עשרה לפני הצהריים, כי הרעבים של הבוקר כבר חיסלו את כל המלאי. זוועה. צריך לחדש את המחאה החברתית.

* לא תאמינו אבל בקפה-חנות "תולעת ספרים" קראנו אתמול בחורה נאה ולא עיתון. איך קוראים בחורה? כאשר הסתובבה קראנו את המקועקע לה על הכתפיים מאחור, בחלק העליון של הגב:

Dreams are reality

כדי לא להיחשד בהטרדה לא שאלנו אותה אם ההמשך הוא במהדורה של מחר – או בגב למטה, קרוב יותר לתחת.

* ב"תרבות וספרות" האחרון של "הארץ" מופיע מאמר גדול מלא שבחים של אבשלום קווה על המו"ל המנוח ירון גולן, אמנם גם עם קורטוב ביקורת. אין זה נהוג לדבר סרה במתים אך רואים אנו לעצמנו חובה מקצועית להעיר כי בכל התקשרוּת שלנו עם מחבר שביקש שנערוך את כתב-היד שלו דאגנו לומר לו – בתנאי שהספר לא ייצא לאור בהוצאת ירון גולן. האיש המוזר הזה הוציא ספרים בצורה פרטאצ'ית ובניגוד לכללים טיפוגראפיים אלמטנאריים הנהוגים בהוצאת ספרים עבריים. כך למשל, אם נשארו לו עוד שורה או שתיים שיש להעבירן לעמוד הבא בסוף פרק, נהג להוריד אותם למטה מהסדר הרגיל עד שולי הדף, כדי לחסוך בנייר. איש מוזר היה, וכך גם חלק מן הספרים שהוציא לאור.

* כל חורף אנחנו מקווים שהגשמים הכבדים והשיטפונות לאורך אפיק הירדן ובמידבר יהודה – יעלו מחדש את פני ים המלח והוא יחזור לקדמותו, ים שאגב כבר הגיע לא פעם לשפל, לפני שנים רבות, עד שהיה אפשר לעבור אל "הלשון" ברגל.

* * *

ממכמני הפורנוגראפיה הקלאסית

מלפני 107 שנים

מאת הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", "ילדה יפה" ו"במבי, חיים ביער"

לפתע קם אלויז מהכיסא וניגש אל הספה. בלי שום הקדמה, תפס שד גדול אחד של האומנת והחל לעסות אותו. אני בקושי האמנתי למראה עיניי, וחשבתי כי מיד תסטור לו על פניו. אבל היא רק דחפה את ידו הצידה ורטנה בשקט:

"אלויז... לא..."

היא הציצה לעבר המקום בו ישבתי, במבט בוחן. אלויז לא התרשם מהתנגדותה, ותפס את שדה שוב.

"אל תדאגי!" אמר. "פאפי מבינה עניין!"

האומנת הרשתה כעת לאלויז לשלוח יד לתוך חולצתה, בלי שום התנגדות, והמשיכה בסריגה.

קמתי ממקומי ליד השולחן וניגשתי אל הספה. כשאני מחייכת אל האומנת. לקחתי את שדה השני בידי והתחלתי לעבוד עליו. זה היה שד רופס. לא כזה שילהיב גבר של ממש, חשבתי. בניהולו של אלויז ובביצוע של ידיי, האישה קטנה והמכוערת החלה להסמיק, פניה האדימו והיא הפסיקה לסרוג.

אלויז הוציא את הזין שלו מתוך מכנסיו, ורמז לאומנת להתחיל לעסותו באצבעותיה העגלגלות. היא החלה לשחק איתו, אבל לא באופן שאני למדתי לעשות. היא החזיקה אותו בעזרת האגודל והאצבע האמצעית, והעבירה את האצבע המורה על ראשו של האבר, שביצבץ בתאוותנות מתוך העורלה.

נשימתה היתה כעת מהירה יותר, והאצבע המורה שלה נעה במהירות, מדגדגת את ראש האבר, שהיה אדום ונפוח כעת. הוא פתח את חולצתה של האישה והחל לשחק עם זוג שדיה הרופסים, שהיו כה שונים מהגבעות הנישאות והמוצקות, שופעות החן, של מרת ריינטלר.

"קדימה, קלמנטין!" תבע-התחנן אלויז.

כעת ידעתי מי היא קלמנטין, השם אותו הזכיר אתמול, כאשר סיפר לי על חיי המין שלו. קלמנטין עצמה את עיניה והיטתה את ראשה לאחור. אלויז דיגדג את פטמותיה, שהיו ארוכות כמו אצבע קטנה. הוא הכניס את הפטמות בזו אחר זו, אל פיו, ומצץ אותן. כך שקלמנטין החלה לרעוד בכל חלק גופה העליון. הכתף, בצד של השד בו טיפל אלויז, ממש ביצעה ריקוד עליז.

אחרי זמן מה הרים את חצאיתה אל מותניה, ושם קיפל אותה במיומנות, כדי שלא תחזור ותשתלשל מטה. קלמנטין השעינה את ראשה על גב הספה, ממשיכה לרעוד כאילו נתקפה בהתקף של מחלת הנפילה.

אלויז נכנס אל בין ירכיה הקצרות והשמנמנות, ובתנועה אחת מהירה תקע את הזין שלו לתוך החריץ השעיר שלה, אחרי שהפריד ביד אחת את שפתות הפות העבות. ואז עלה עליה, בעוד היא מניחה את כפות ידיה על אחוריו ולוחצת את אגנו כלפיה. כך שהזין נשאר כל הזמן תקוע עמוק בתוכה, אף שדפק אותה במלוא כוחו. אצבעותיו המשיכו לטפל בשדיה.

הבחנתי כי הוא משתמש באותה טכניקה בה דפק אותי למטה במרתף. קלמנטין נשמה בכבדות, דרך נחיריה, כמו כלב בולדוג. כעבור כעשר דקות היא קראה פתאום:

"התחלת... ולכן תסיים!"

ידיה הרפו מאחוריו של אלויז, והוא התחיל מיד להניע את אברו פנימה והחוצה מתוך פותה. היא הרימה את אחוריה, ואז נפלה חזרה על הספה, ומיד חזרה והניעה את אחוריה כלפי מעלה, בתשוקה חסרת שליטה. אלויז, ארשת פניו רצינית ככל שיכול מישהו להיות רציני, המשיך להניע את אברו, באיטיות משגעת, פנימה והחוצה, כך שקלמנטין הקטנה והמכוערת רעדה כאילו היא באמצע התקפה של מחלת נפילה

אחרי שמונה או עשר תנועות של פנימה-החוצה, הבחין אלויז כי פניה הנרגשות של קלמטין נרגעו פתאום. וגופה התמוטט על הספה. פניו היו סמוקות קצת, ולאחר שתי תקיעות נוספות הוא נפל קדימה, על שדיה החשופים של קלמנטין. גם הוא גמר.

במשך רגע ארוך שניהם שכבו ללא תנועה. ואני, כל מה שרציתי היה להרים את חצאיתי ולהעניק לעצמי עבודת יד טובה. אבל אז קם אלויז מעל קלמנטין, וניקה את הזין שלו בעזרת שולי חצאיתה. ואז הזמינה אותי לשבת על הספה, איתם ביחד.

אלויז קם על רגליו ורצה לעבור אליי, אבל היא עצרה אותו:

"עדיין לא! קודם אני צריכה להעמיד את הזין הקטן שלך, כדי שתוכל לעשות זאת!"

היא לקחה את הזין הרפוי בין שפתיה וליקקה אותו, עד שהיה מבריק כולו מרוק. ואז החליקה אותו אל העמק שבין שדיה, לוחצת את שדיה זה לזה בידיה. זה נראה כאילו אלויז תוקע את אברו לתו אחוריים שמנמנים. היא ליוותה את תהליך העמדת הזין של אלויז במלמולים וביטויים ילדותיים, כאילו היא מדברת אל תינוק.

"מה עושה הזין הקטן של לויז עכשיו?... הוא דופק את השדיים...? שדיים גדולים ויפים! זה טוב, נכון? אהה... עכשיו זה מתחיל להזדקף ממש...ילד טוב, לויז... זין טוב, זין של לויז... קלמנטין תדאג לזין שלו... נכון? מי אוהב לזיין? לויז? פרנק? פיטר? נכון, לויז אוהב לזיין! ללויז יש מזל שיש לו את קלמנטין! אומנת אחרת לא היתה עושה את כל זה בשבילו, נכון?... תיתן לנער קטן כמו לויז לזיין אותה... אבל קלמנטין דואגת ללויז שלה... הוא יכול לזיין אותה כמה שהוא רוצה..."

כבר התייאשתי מלקבל דפיקה הגונה היום, כאשר משך פתאום את אברו המוצק מתוך שדיה של קלמנטין ושאל:

"ובכן... אני יכול לדפוק את פאפי עכשיו...?"

אלויז, עם הבעתו הרצינית להפליא, קיפל את חצאיתי בקפדנות רבה, ואז עלה עליי בזהירות רבה. הוא פישק את חריצי באצבעותיו, ורגע לאחר מבן הזין החם שלו היה כולו בתוכי.

היא פתחה את חולצתי, כך ששדיי הקטנים והבלתי מפותחים נחשפו לעיניה. בהרטיבה את האצבע האמצעית שלה ברוק, היא החלה לדגדג את פטמותיי בעדינות רבה. הרגשתי כאילו לשון מלקקת את פטמותיי, ועד מהרה הן היו זקורות ונוקשות, ואני התחלתי לדמיין איך ייראו שדיי בעוד כמה שנים.

דגדוג זה של פטמותיי, והתנועה הסיבובית של אלויז בתוך חורי – הוא הניע את אברו סחור-סחור, כאילו חג במעגל – שיגעו אותי מרוב תשוקה, ובאבדי את כל המעצורים התחלתי לצעוק:

"אה... אה... אני גומרת כעת... אההה."

מאותו רגע והלאה, לא היה איכפת לי אם קלמנטין מדברת או לא, כיוון שלא הייתי מסוגלת לחשוב בכלל, או לשים לב לדבר מלבד התחושה המענגת שהרעידה את גופי, בתענוג נפלא. התחושה לא באה רק מפותי, אלא מכל חלק וחלק של מערכת העצבים בגופי.

אלויז, כאשר הבחין בהתרגשותי הרבה, החליט לסיים את המשחק באותו טקס קבוע שלמד, כנראה, מקלמנטין:

"התחלתי ולכן אסיים!" גנח בקול.

ובהתאם לכללי אותו  טקס, משך את אברו באיטיות החוצה, ודחף אותו באיטיות חזרה, חוזר על התנועה חמש או שש פעמים. גירוי מתמיד זה, ועבודתה של קלמנטין על פטמותיי, השפיעו עליי בצורה מדהימה. אני מתחתי את גופי והתחלתי ממש לקפץ, גומרת שלוש פעמים רצופות, מהירות, כמעט בהינף אחד. ואז הרגשתי את השפיכה החמה של אלויז ניתזת לתוכי, וגמרתי פעם רביעית.

מתוך: "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של יצאנית וינאית", 1905, מאת פליקס סלטן [הוא זיגמונד זלצמן במקור]. עברית שלמה ברטוב. 'אסטרולוג' הוצאה לאור, 1998. עמ' 106-115.

אהוד: אם תשימו לרגע בצד את צביעותכם המתחסדת, האם אתם יכולים לציין סופר עברי חשוב בן ימינו שכותב בצורה מעניינת יותר?

והאם אתן הקוראות ספרות – יכולות למצוא קטע פורנוגראפי אמיתי כמו זה בשלושה הכרכים המשעממים של הספר "50 גוונים של אפור", הנערץ עליכן?

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,440 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,051 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל