גיליון מס' 791

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' בכסלו תשע"ג, 19 בנובמבר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

 אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עַל גְּבוּרַת תּוֹשָבֵי הַדָּרוֹם. // אליהו הכהן: בנתיבי ספר וצליל, כ"ז שיחות עם אורלנד, ב. "נגן עוגב", הספר שנגנז. // עוז אלמוג: 1. הערסים של עזה. 2.  עדות מקומית. // יוסף דוריאל: אסור להפסיק מבצע בלי ניצחון ברור. // יהודה דרורי: הפתרון היחידי כעת, לנו ולעזה. // איליה בר זאב: מסע איטִי. // אילן שחורי: 150 מאזרחי תל-אביב נהרגו... // אלישע פורת: "רוח עזה" – ספר זיכרון לעזה צבי. // נעמן כהן: ניצחון הטרור – הפסד ישראל. // מתי דוד: בעקבות מבצע "עמוד ענן". // מרדכי קידר: עבאס הבהאי, הסתלק! [ציטוט]. // ישראל נטע: ככה הפרחנו את השממה. // אהוד בן עזר: אהבה עתיקה. // יוסף אורן: "גחלת" – סיפור אהבה ארץ-ישראלי. // אורי הייטנר: 1. "עמוד ענן" ומיתוס הבידוד. 2. תרגיל ההסחה עבד. 3. יומן בחירות 2013 (י"א). // יוסי אחימאיר: ותודה לשרון המנותק. // אהוד בן עזר, יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 6. אורן הממוחשב. // מלכה נתנזון: לְהַטּוֹת מֵחָדָשׁ אֶת הַפֹּעַל פָּחַד. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק כ. החיים בגדוד העברי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

עַל גְּבוּרַת תּוֹשָבֵי הַדָּרוֹם

גְּבוּרָה אֵינֶנָּה הֶעָדְרוֹ שֶל כְּפוֹר הַפַּחַד כִּי אִם הָאֹמֶץ לְהוֹדוֹת בּוֹ בְּלִי לַחְדֹּל

מֵהֲנָקַת תִּינוֹק בּוֹכֶה בִּרְעֹם הַבּוּמִים, אוֹ אִשּוּשָם שֶל נִפְגְּעֵי הַחֲרָדָה

בְּוָלֶרְיָאן, אוֹ הַצְמָדַת יָשִיש אַסְתְּמָטִי לִקְצֵה מַשְאֵף גּוֹאֵל עַל סַף הַהִשָּנְקוּת,

אוֹ פִבְּרוּקוֹ שֶל שְבִיב חִיּוּךְ כּוֹזֵב לַיֶּלֶד

בִּרְעֹד בְּפַּרְקִינְסוֹן כָּתְלֵי הַמִּקְלָטִים.

גְּבוּרָה אֵינֶנָּה רַק הָעֹז הַצַּהֲ"לִי, הִיא גַם הַחוּש הַסּוֹלִידָרִי הַצִּיוִילִי

שֶל הַזְמָנַת תּוֹשָב חֲסַר מָמָ"ד וָיֶשַע לַחְסוֹת בְּצֵל מֶרְחָב מוּגָן שֶל הָאַחֵר,

הִיא גַם תִּפְאֶרֶת קְשִי עָרְפָּן שֶל אִמָּהוֹת לִשְמֹר יוֹם-יוֹם בְּצִפָּרְנַיִם וְשִנַּיִם

אֶת שִגְרָתָם שֶל הַתַּבְשִיל עַל הַכִּירַיִם וְשִיר-הָעֶרֶשׂ בְּאָזְנָיו שֶל הַתִּינוֹק.

כָּעֵת צְרִיכִים כֻּלָּנוּ, גַם הַחִילוֹנִים, לוֹמַר קַדִּיש עַל קָרְבְּנוֹת מַטְּחֵי הָרֶשַע

וְלַהֲגוֹת תְּפִלָּה לְהַחְלָמָה מֻחְלֶטֶת שֶל הַפְּצוּעִים וְנִפְגְּעֵי הַחֲרָדָה

כּוֹלֵל אוֹתוֹ תִינוֹק שֶפְּגִיעָתוֹ קַלָּה (מָה זֶה "קַלָּה" אִם מְדֻבָּר בְּרַךְ כָּמוֹהוּ?)

בְּקִרְיָתוֹ שֶל נְבִיאֵנוּ מַלְאָכִי, זֶה שֶאָמַר בִּנְבוּאָתוֹ כִּי "כָל-זֵדִים

וְכָל-עֹשֵׂה רִשְעָה" סוֹפָם לִכְלוֹת כְּקַש. וּלְהָבִין מָה שֶעוֹבֵר שָנִים רַבּוֹת כְּבָר

עַל יוֹשְבֵיהֶם שֶל הַדָּרוֹם וְעוֹטֵף-עַזָּה וְלֹא תָמִיד מוּחָש לְמִי שֶבַּמֶּרְכָּז.

וְאַף כִּי אֵין אֶצְלֵנוּ שוּם מַתַּן צָלָ"ש לָאִמָּהוֹת וְלָאָבוֹת, לְסָב וָיֶלֶד,

לְכָל שוֹמְעֵי קוֹלוֹת כְּרִיזַת "צֶבַע אָדֹם", הֲרֵי לִבָּהּ שֶל הָאֻמָּה, שֶפֶּה אֶחָד

פּוֹעֵם בִּצְלִיל זָכוּר לַטּוֹב מִימֵי עָבָר

שֶל אַף-עַל-פִּי וְשֶל לַמְרוֹת הַכֹּל וְחֵרֶף

הוּא הַצָּלָ"ש הֲכִי גָבוֹהַּ בְּסֻלַּם

הִתְעַלּוּתוֹ שֶל הַלָּכִיד עַל הַמַּפְרִיד.

פִּתְאֹם כֻּלָּנוּ בְּצַו 8 לֹא כָּתוּב, אֲבָל חָקוּק עַל לוּחַ לֵב כָּל אוֹהֲבֶיהָ

שֶל אֶרֶץ זוֹ שֶבָּהּ כֻּלָּנוּ אֲחוּזִים לֹא לְשָעָה כִּי אִם לָעַד וּלְתָמִיד

כְּמוֹ אֶצְבְּעוֹת שָרְשֵי הַזַּיִת הָעַתִּיק, הַנְּעוּצוֹת בָּאֲדָמָה הַזֹּאת בְּכוֹחַ

שֶלֹּא יוּכְלוּ לוֹ לֹא קָסָאמִים וְלֹא גְרָאד

וְלֹא טִיל פָאגֶ'ר שֶל שָאהִידִים צְמֵאֵי דָּם. 

כִּי שוּם גְּבוּרָה אֵינָהּ נוֹלֶדֶת יֵש מֵאַיִן וְשוּם אִילָן אֵינוֹ מֵנֵץ בְּלִי שֳרָשָיו

וְאוֹתוֹ זֶרֶם-חִלּוּפִין שֶל חֹם הַיַּחַד הַמִּתְגַּלֶּה בְּעִתּוֹתֶיהָ הַקָּשוֹת

שֶל הָאֻמָּה הַזֹּאת הַקָּמָה מִשְּסָעֶיהָ כְּאִיש אֶחָד פִּתְאֹם נֶחְשָׂף בְּכָל יָפְיָהּ

שֶל אַהֲבַת-אָדָם גּוֹלֶשֶת עַל גְּדוֹתֶיהָ

הַחֲזָקָה מִכָּל קַטְיוּשָה וּפַצְמָ"ר.

פִּתְאֹם שוֹמְעִים אֶת מַנְגְּנוֹן-הָאַזְעָקָה

הַמִּצְטַלְצֵל כְּמִין רֶפְלֶקְס מֻתְנֶה פַּבְלוֹבִי

בּוֹ מְנַתֵּץ אֶת כָּל מָמַ"ד-קַטְנוּת-הַנֶּפֶש אוֹתוֹ אִזְכּוּר שִבְטִי שֶל שֻתָּפוּת-גּוֹרָל.

פִּתְאֹם בָּעֹרֶף קְשֵה-הָעֹרֶף הַזֶּה יֵש

כְּמוֹ אֵיזֶה "דַוְקָא" עַז מִכָּל צְפִירַת סִירֶנוֹת,

אֵיזוֹ אַלְכִּימְיָה, נֵס פִּלְאִי, מֶטָמוֹרְפוֹזָה

בָּהּ עַם שָלֵם הוֹפֵךְ לְמִשְפָּחָה אַחַת.

פִּתְאֹם כְּמוֹ עוֹר צָפוּד מִקֶּרַע וּמַחְלֹקֶת מִתְגַּהֲצִים קִמְטֵי הָרִיב וְהַמָּדוֹן

בִּלְטִיפָתָן שֶל אֶצְבְּעוֹת אוֹתוֹ שִיאָצוּ הַמַּעֲלֶה בְּאוֹב מֵעֹמֶק הָאֵימָה

אֶת הַיָּפִים שֶבִּנְדִירֵי פִּרְחֵי הַטּוֹב שֶשּוּם בּוֹדְלֶר לֹא יַעֲלֶה עַל קְצֵה הַדַּעַת  

אֶת לִבְלוּבָם הַלֹּא-צָפוּי כְּמוֹ גִשְמֵי-קַיִץ

שֶל הָעַרְבוּת,

הַנְּדִיבוּת

וְהָאִכְפָּת.

גְּבוּרָה אֵינֶנָּה הֶעְדֵּרוֹ שֶל כְּפוֹר הַפַּחַד. הִיא כִּבּוּשוֹ וְחִבּוּשוֹ, כְּמוֹ שֶטֶף-דָּם

לְפוּף חוֹסֵם-עוֹרְקִים מֻפְלָא שֶשְּמוֹ תוֹחֶלֶת, שֶתִּינוֹקוֹת בַּאֲפֵלַת הַמִּקְלָטִים

יוֹנְקִים אוֹתָהּ, כְּבָר מֵעַתָּה, בֵּין בּוּם לְבּוּם, כַּחֲלֵב-אֵם, כְּמִין זְרִיקַת-חִסּוּן מוּרֶשֶת

שֶבָּהּ מַכְתִיב הַ-A.N.D שֶשְּמוֹ עֹז-רוּחַ           

אֶת הַחֻצְפָּה לִהְיוֹת, לִהְיוֹת וְלֹא לַחְדֹּל...

לאהוד שלום,

מקסים גורקי אמר פעם שהסופר או המשורר הוא "מִרְגֶּשֶת עַמּוֹ". בדיוק ברוח זו אני מקדים ושולח לך כבר עתה את השיר הרצ"ב, שאני מתפלל לכך שיעודד ויחמם לבבות רבים. בימים אלה, בהם ה"בון טון" של כמה סאלון אינטלקטואלים הוא הכפשת ישראל וראיית מרצחי החמאס כ"לוחמי חירות", חובתנו המצפונית, גם אם יש לנו ביקורת קשה על מהלכיו ומחדליו של המימסד – לחזק את רוחו של העם, שמעטים מדי מבינינו נותנים את הכבוד הראוי לחוסנו האזרחי גם בתנאֵי סבל, סכנת נפשות מתמדת ומצוקה קיומית, ששום עם בעולם אינו נתון בהם.

שלך, בנאמנוּת –

יוסי

אהוד: את השיר המרגש הזה קרא מושיק טימור בתוכניתו השבועית "שישי אישי" אחרי חצות ליל שישי האחרון, 16.11 – כאשר מדי פעם קוטעות את השידור החי הודעות "צבע אדום" ליישובי הדרום והן משתלבות בתוכנו של השיר. נאחל ליוסי, החי בצפון, הרבה בריאות וכוח להמשיך לבטא עבורנו את הרוח הישראלית האמיתית – אשר בחלק ניכר מהתקשורת הכתובה והמשודרת רק משתינים עליה – ואחת הראיות להשתנה, שהיא השתקה – היא שחוץ מאיתנו וממושיק טימור שום עיתון ושום תחנת שידור אינם מפרסמים את שיריו אלה. יש לשער שאילו אלתרמן היה מנסה כיום לפרסם את שירי "הטור השביעי" בעיתונות הישראלית – כך היו מתייחסים גם אליו.

* * *

אליהו הכהן

בנתיבי ספר וצליל

כ"ז שיחות עם אורלנד

ב. "נגן עוגב", הספר שנגנז

את שיר הזמר הראשון שלו חיבר אורלנד בשנת 1930. מאז ועד הקמת המדינה הוסיף וחיבר עשרות שירים ופזמונים שהולחנו בידי מיטב מלחיני התקופה. כמעט כל זמרי התקופה שרו אותם מעל בימות הארץ, ורובם הוקלטו שוב ושוב והיו לנחלת היישוב. עם זאת, כינוסם של השירים בדפוס לאסופה מרוכזת אחת השתהה לאורך שנים רבות. רק בשנת  1968 השלימה הוצאת המרכז לתרבות וחינוך של ההסתדרות את הכנתו של קובץ שירים נבחרים של יעקב אורלנד בשם "נגן עוגב" בעריכת שלמה קפלן. הספר יצא במסגרת הספרייה המוסיקלית של ההוצאה, ונכללו בו מילים ותווים של חמישים וחמישה שירים. להבדיל מרוב פרסומי הספרייה המוסיקלית, יצא הספר בכריכה קשה עם עטיפה מנייר כרומו שעוטרה באיור של נבל וכלי נגינה עתיק. עותק ראשון של הספר נשלח לאורלנד.

אורלנד קרא בעיון את דברי ההקדמה לספר מטעם ההוצאה שבסופם נכתב: "אנו מקווים כי שירים אלה, שכבר הפכו לנחלת העם, ישמשו מקור ומעיין לאהבת שירה טובה ולהפצתה ברבים, ונמצא המשורר נישכר על עמלו."

אולם כשעבר אורלנד על השירים שמעבר להקדמה, הוא נשבר על עמלו. ככל שחלף בספר מעמוד לעמוד, חשכו עיניו. שיבושי טקסט למכביר שגילה תכופות עוררו את זעמו. "כיצד לא הבחנת שהספר שורץ טעויות ואי דיוקים כשרוץ היאור צפרדעים?" – קבל במרירות בפני שלמה קפלן, עורך הספר ומנהל ההוצאה. נסער וכעוס הוא הורה לגנוז מיד את הספר: "אינני מוכן שהספר יופץ בציבור בצורתו הנוכחית." הוא דרש לגרוס את כל עותקי הספר או להעבירם אליו.

למעלה משנות דור נערמו עותקי הספר "נגן עוגב" מגובבים זה על גבי זה כאבן שאין לה הופכין. מדי פעם ניאות אורלנד להעניק עותק לידיד קרוב, בתנאי שלא יעשה בו שימוש.

התמזל מזלנו וזכינו לקבל ממנו למשמרת עותק של ספר גנוז זה, חמדת כל ביבליופיל. את ההקדשה המצטנעת רשם לנו מנוקדת כהרגלו:

"לְדָלִיָּה וּלְאֵלִיָהוּ,

הַסַבְלָנִים, הַסוֹבְלָנִים,

לְשֵׁמַע שְׁטוּתַי בְּעִקְבוֹת הַנִּגּוּנִים.

מִמוֹקִירָם יַעֲקֹב אוֹרְלַנְד."

24.9.1978

מצוקת הגנוזים

הספר "נגן עוגב" מצטרף לרשימה ארוכה של חבריו למצוקה: ספרים שנגנזו לאחר שנדפסו. זה היה גורלה של חוברת ההדרכה המינית הראשונה ביישוב, "הזרע למינהו" של חיים לייב זוטא משנת תרס"ט [1909], וכך ארע ל"ספר היובל של פתח תקווה" משנת תרפ"ח. קצרה היריעה מלפרט כאן עוד רבים אחרים. אל אלה ניתן לצרף את הספרים שנדפסו והופצו בחנויות הספרים, ואחר כך נאספו חזרה ע"י מחבריהם שהתחרטו על הוצאתם לאור. מביניהם נזכיר את חוברת השירים הליריים הנדירה של לוין קיפניס "לבדד", שיצאה לאור ביפו בשנת תרע"ו, בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה. עד סוף ימיו השתדל קיפניס להניח ידו על כל עותק שגילה, כדי להעלימו. כשראה פעם את החוברת בספרייתי, ביקש כי אשאיל לו אותה "לעיון". מאליו יובן כי מתוך ראיית הנולד העברתי אליו רק צילום שלה. כך 'ניצלה' החוברת המקורית ואני יכול להתענג על קריאת השירים הגנוזים.

המשך יבוא

 * * *

עוז אלמוג

1. הערסים של עזה

אנשי עזה מתנהגים כמו ערס סָתוּם, שעלה לו הדם לראש ואין לו מושג על מה הוא רב ומה ביכולתו להשיג. לכן זה קצת מגוחך שהפרשנים מסביב מנסים להבין את הכוונות הנסתרות של הג'יהאדיסטים. כי אצל הערס אין מחשבה ואסטרטגיה, אלא רק טמטום צרוף.

כולם משתדלים לרסן את החמום-מוח השכונתי, ולהכניס לו קצת היגיון בראש. אבל בדרך כלל זה לא ממש עוזר, עד שמגיע איזה שוטר תקיף ומוריד לו מכה. ואז הערס מתפתל מכאבים וצורח "הצילו, הצילו, הם הורגים אותי!"

דומה שמעולם לא קמה תנועה חברתית יותר מטומטמת מקנאי האיסלאם של עזה (זולת תואמיהם האידיאולוגיים ברחבי העולם). כי צריך להיות מטומטם בריבוע, כדי להניח שיצא לך משהו מגיוס תקציב עתק לרכישת עשרות אלפי כלי-הרס (על חשבון שיקום ופיתוח אזרחי) והכרזת מלחמה על מדינה שכנה, שמחזיקה צבא מהמתקדמים בעולם. הרי, גם אם הצלחת להרוג או לפצוע כמה ישראלים, מה בדיוק יצא לך מזה, למעט מתים, פצועים והרס עצמי, תדמית רעה ופיצול מעמיק בתוך עמך.

הערסים של עזה מתקשים לשלוט ברגשותיהם המוטרפים, מתפארים בכישלונותיהם המפוארים ובה בעת מתבכיינים על הסבל שהם עצמם יצרו. בסוף, המכה החזקה שהם יחטפו תרגיע אותם לתקופה מוגבלת. הם יחתמו על איזה הודנה זמנית עד לג'אננה הבאה (נקווה לפסק זמן ארוך).

ולנו לא נותר אלא להיזהר מהערסים של המזרח התיכון, להכות אותם על הראש כשהם מתפרצים עלינו, ולהמתין בסבלנות, בתקווה שהזמן יכניס להם קצת שכל.

2. עדות מקומית

בימים אלה, כאשר מצרים הופכת לדיקטטורה דתית חשוכה וכשעשרות אלפי אנשים נטבחים בסוריה, קיבלתי את המייל הבא (ביקשתי רשות לפרסמו כלשונו, אבל בעילום שם). השולח הוא חבר, בעל חברת היי טק, המתגורר בניו יורק באופן זמני. מבחינת השקפתו הפוליטית אפשר להגדירו כשייך למחנה השמאל הישראלי.

לא תאמינו מה קרה לי היום. אשתי ואני היינו בסרט ישראלי בשם "עדות" במרכז הקהילתי. הבמאי הוא שלומי אלקבץ, אחיה של רונית. הסרט הוצג במסגרת פסטיבל סרטים של ישראל "האחרת". כשראיתי את רשימת נותני החסויות הבנתי באילו סרטים מדובר.

 הסרט היה קטסטרופה. פשוט משעמם. שחקנים ישראלים (חלקם מפורסמים) משחקים פלסטינאים ועומדים ומספרים סיפורי זוועות על מה שהישראלים מעוללים להם, כולל העמדה בעירום של כפר שלם, חריטה של מגן דוד על ידו של פלסטינאי באמצעות בקבוק שבור וכפייה של יחסי מין עם אתון.

האולם היה מלא מפה לפה בישראלים ואמריקאים, כולל הבמאי עצמו וכמובן "ידידנו" גדעון לוי מ"הארץ", שבא להוסיף נופך משלו.

זה סרט חצי דוקומנטרי – מקרים שדווחו ל"בצלם", משוחקים על ידי שחקנים מקצועיים. העניין הוא לא העדויות, שחשוב שיישמעו, אלא ההקשר של סרט, שאמור להראות את פרצופה ה"אמיתי" של ישראל – בעיקר בחו"ל. זה יוצר רושם שזוהי המציאות היומיומית, בשעה שמדובר בחריגים. חריגים מבחילים אבל חריגים, הנחשבים פושעים, ומקצתם נשפטים על מעשים כאלו. כל חייל ששרת בצבא יודע זאת והעיתונות חושפת חלק מזה באופן שוטף.

 באיזשהו שלב פתחתי את הסלולרי כדי לחפש פרטים על הסרט באינטרנט וכנראה שהטלפון שלי הפיץ אור. כעבור לא יותר מדקה התנפלה עליי אישה שישבה כמה כסאות מאחורי והכניסה לי אגרוף חזק בכתף.

לרגע הייתי המום אבל אחרי שניה התעשתי ומילמלתי לעברה fuck you. היא נופפה לי אצבע משולשת.

לבטח היתה זו איזו צדיקה שמטיפה על אי אלימות. אשתי רצתה שאשאר עד סוף הסרט ואכניס ליוצר וחבורתו. אבל אני העדפתי להביע את הבחילה שלי ברגליים, ועזבתי את האולם.

אהוד: כדאי לבדוק אם גם הקרן לישראל חדשה היא בין נותני החסות ל"סרט" הזה, אולי נשאר להם קצת כסף מהפרס שנתנו לעמוס עוז שנתן אותו ארגון "שוברים שתיקה" שוודאי היו גם בין המספקים חומר ל"סרט" הזה.

* * *

יוסף דוריאל

אסור להפסיק מבצע בלי ניצחון ברור

עם כל ההצלחה של המודיעין ושל חיל האוויר בפתיחת מבצע "עמוד ענן", יש חשש כבד שהוא יחזור על שגיאות שתי מלחמות הנפל – "לבנון 2" ו"עופרת יצוקה" – שהלקחים מכישלונם לא הופקו עד היום. בספרי האחרון – "ללמוד מהחיים" – הקדשתי לנושא זה פרק מיוחד תחת הכותרת – "במדרון לאובדן הריבונות" – כאזהרה מחוסר תכנון מערכתי נכון של האסטרטגיה הלאומית.

ב-16.11.2001, בשנה הראשונה לירי הקסאמים מרצועת עזה, הצגתי לפני כנס משותף של הפורום הביטחוני לחוסן מדיני וחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי תוכנית למיגור התופעה, הנכונה גם להיום. מטרתה היתה – להשיג בכוח מינימאלי את התוצאה המכסימאלית של הרתעה מתמשכת של שליטי הרצועה מלתקוף את ישראל. אחרי גירוש היהודים מהרצועה נשארה תכנית זו אקטואלית פי כמה. הפתרון לתוקפנות צריך להסתכם במצב בו תלויה מעל לראש החמאס "חרב דמוקלס", שכמו בסיפורי יוון העתיקה – היא תכה באופן אוטומטי בראש התוקפן, ברגע שיסטה מהנורמה. בשביל זה לא צריך לגייס 30,000 חיילי מילואים ולהפחיד בהם את כל העולם, ורק להוסיף לכוחות השריון ולחיל האוויר הפעילים בחזית הדרום שתי פלוגות של מרגמות מורכבות על נגמ"שים, שיסיירו לאורך גבול רצועת עזה.

זה היה נכון זמן רב לפני "עופרת יצוקה", כשפירסמתי ב-9.6.08 מאמר תחת הכותרת שלא תעיזו לשלוח את חיילינו לעזה, שבקטע הפתיחה שלו כתבתי: צלמי הטלוויזיה של "פאליווד" מחכים בקוצר רוח להזדמנות להפיץ לכל שונאי ישראל צילומים טריים של "מעשי זוועה" ישראליים נגד ילדי פלסטין. כשמולם עומד אותו שר ביטחון שכשל בעלילת הדם של מוחמד א-דורה – הצלחתם מובטחת מראש.

כזכור, זה לא עזר, ואחרי חצי שנה, ב-27.12.08, נשלחו חיילינו לתוך הרצועה במבצע "עופרת יצוקה", שהתוצאה הכי בולטת שלו היתה בדו"ח גולדסטון השערורייתי ובניתוק היחסים העדינים שהתחילו להתרקם עם כמה מארצות ערב. זה גם נתן למנהיג טורקיה האיסלאמיסטי הזדמנות להשתלח בישראל, כשהוא מתחיל בהעלבה פומבית של הנשיא פרס בכנס בינלאומי.

שבוע אחרי פתיחת המבצע השלומיאלי פירסמתי מאמר נוסף, תחת הכותרת – המפלה הצפויה כבר בדרך, וזו אמנם הגיעה תוך זמן קצר. את הפתרון הפשוט (והזול) קברניטינו לא יכלו לעכל: מיד עם פתיחת המתקפה האווירית היה צריך לפרסם אולטימאטום הקובע שתחומי רצועת עזה לאורך גבולה עם ישראל ועם סיני מוכרזים כשטח בידוד ביטחוני – CORDON SANITAIRE – בו ייאכף איסור תנועה כלשהי, על ידי הפגזה ספוראדית של מרגמות שינועו בצד הישראלי של הגבול. מצב זה יימשך עד ששליטי הרצועה יוכיחו שהם יכולים לקיים שביתת נשק יציבה, כולל במישור ההסתה נגד ישראל. כל חידוש של תוקפנות מצידם יגרור אוטומטית הרחבה של רצועת הביטחון. את זה אפשר לעשות גם היום, לפני שחייל אחד של צה"ל חוצה את גבול הרצועה.

במצב של היום, יש לצרף לתחומי הבידוד הביטחוני שייקבע ע"י צה"ל את שטחי היישובים שמהם גורשו היהודים בצפון ובדרום הרצועה, ושהפכו לשטחי אימונים של כנופיות הטרור. לזה צריך יהיה להוסיף הסדר עם המצרים למעבר מבוקר מסיני לרצועה, כפי שהיה לפני השתלטות החמאס על מעבר הגבול שעל ציר "פילדלפי".

בעיית המנהרות שהפכו לאוטוסטראדה של אספקת נשק רצחני לרצועה תיפתר עם נטרול הקצוות הצפוניים שלהן בתוך רצועת הבידוד – במקום ההפצצות העקרות להן נזקקה ישראל, עם הרבה אבק אך מעט מאוד תוצאות. כל זה חייב להיעשות במהירות, לפני שחולף ההלם של מכות חיל האוויר, ולא צריך להיות קרל פון קלאוזביץ כדי להבין שמהירות יצירת העובדות בשטח קובעת את יעילות התוצאות.

ואם כבר יוצאים למבצע צבאי עם כל הסיכונים שבו, אי-אפשר להמשיך ולהתעלם מהחזית הפנימית שהוזנחה, ואציין רק כמה ראשי תיבות מתוכה:

כמעט כל רבי-המחבלים המסַכנים אותנו כיום הם יוצאי בתי הסוהר שלנו, שבמקום לסלק אותם לאורך זמן – הפכו לפנימיות להשתלמות של כנופיות הטרור. וזה קורה במדינה שרבים עדיין זוכרים בה את שלטון בריטניה הנאורה, ששלח לעמוד התלייה כל יהודי שנתפס עם נשק ביד. איזה מערכת משפטית בנינו לעצמנו, שאף משתפת פעולה עם מפיצי עלילות הדם והמסיתים השפלים ביותר נגד העם היהודי?

ישראל מאפשרת חופש תנועה בתחומי שלטונה לנציגי אינטרנציונל שונאי היהודים הבאים לעורר התפרעויות משותפות עם הגיס החמישי המקומי של יהודים וערבים. זה לא רק פוגע בביטחון המדינה, תוך ביזוי חיילי צה"ל, אלא גם מספק חומר הסתה מצולם לתקשורת העוינת בעולם. יש עוד מדינה המתנהגת כך במצב מלחמה? 

יש מי שאחראים בישראל לארסנל העצום של נשק קטלני שהצטבר ברצועת עזה ושאת הסכנה שבו כבר מרגישים גם בתל-אביב. כל עוד הם לא יועמדו לדין על פשע נגד העם היהודי יהיה עתיד המדינה בסכנה קיומית.

* * *

יהודה דרורי

הפתרון היחידי כעת, לנו ולעזה

בשעתו חשבתי שהתפישה האסטרטגית של אריק שרון לגבי רצועת עזה מהווה חזון הגיוני ומעניין לעתיד. האמנתי שתוכניתו אכן מבטיחה שינוי חיובי באזור זה.

העיקרון הראשון של ה"חזון" כלל את פילוג וניתוק הרצועה מיהודה ושומרון ובכך להקטין את המקח הפלשתיני בשליש לפחות.

העיקרון השני האמין שרמת האלימות תרד משמעותית אם לא יהיה חיכוך בתוך הרצועה בין תושביה למתיישבים היהודים.

העיקרון השלישי דיבר על סיכוי סביר שהרצועה תשתלב בעתיד עם מצרים. שרון הבין שדברים אלו לא יוכלו לקרות אם יישאר כיס של התיישבות יהודית בתוך הרצועה – ולכן התבצעה ההתנתקות המכאיבה שגם כללה הסכם חתום על השליטה המשותפת במעברים בין הרצועה לסיני.

טעויותיו של שרון

למרות חזונו הנ"ל, טעותו של שרון היתה משולשת:

א. הוא טעה כאשר חשב שמאין יהודים בשטח, מפלס האלימות ירד משמעותית ולא יחייב את מדינת ישראל להשקעות של משאבים צבאיים רבים (כמו שהיו לנו בעת שישבנו ברצועה).

ב. הוא גם לא חזה את אי-כיבוד הסכמי המעברים ע"י המצרים ואת התפתחות "תרבות המנהרות" באין מפריע – ומכאן התחמשות מסוכנת של החמאס אשר הביאה להתפרצויות אלימות שהאחרונה שבהם נערכת ממש בימים אלו.

ג. ובעיקר – הוא כמובן לא חזה את האביב הערבי – כולל האיסלאמיזציה של מצרים והפיכת שטחי סיני לבסיס טרור מאיים ומסוכן. (אבל כאמור, מצב זה אף אחד לא חזה...)

הפתרון המינימלי להפסקת האש

המאמץ העיקרי כיום של הממשלה הוא להביא לכך שתושבי הדרום לא יהיו מאויימים יותר על-ידי טילים ופעילות אלימה אחרת נגד תושבי המדינה וחיילי צה"ל. אבל, בעוד הלחימה נמשכת, האופציות פה הינן כרגע לא פשוטות:

הראשונה, תתבצע על-ידי כיבוש כל הרצועה, חיסול תשתית החמאס ושליטה על מיליון וחצי תושבים... אופציה זו תהיה עקובה מדם לשני הצדדים ובוודאי שלא תהיה מקובלת על הקהילה הבינלאומית.

האופציה השנייה תהיה הסכם להפסקת אש בפיקוח בינלאומי אובייקטיבי (מצרים וטורקיה זה לא "אובייקטיבי") ולזה יש סיכוי כביכול ... אלא שלפי הניסיון שהצטבר אצלנו הפיקוח לא יחזיק מעמד. המנהרות יחזרו לפעול, החימוש יזרום מכל עבר והקשר עם כנופיות הטרור בסיני יתחזק.

לפיכך, האפשרות היחידה להפסקת-אש ולהורדת רמת האלימות בהסכם הכולל פיקוח בינלאומי, יהיה אם צה"ל יכנס בהקדם לדרום רצועת עזה, וייצור על מה שנקרא "ציר פילדלפי" איזור חיץ של 2 ק"מ בין הרצועה לבין הגבול עם מצרים, איזור שיישלט עד לים-התיכון על-ידי צה"ל. במצב זה לישראל תהיה שליטה על המעבר שבין הרצועה למצרים, על המנהרות ועל הקשר בין החמאס לכנופיות הטרור אשר בסיני. במקביל, תוכל מדינת ישראל להקל את המצור שבין הרצועה למדינת ישראל. לדעתי זהו הפתרון המינימלי המתקבל על הדעת להפסקת מבצע "עמוד ענן".

* * *

איליה בר זאב

מסע איטִי

אֲנִי פּוֹסֵעַ לְאַט,

אוֹמְרִים לִי שֶׁזֶּה מַסָּע אָרֹךְ לְאוֹהֲבֵי לֶכֶת.

אֵינִי רָתוּם.

סוּסִים רְתוּמִים דּוֹהֲרִים מַהֵר

מִסּוּסֵי הַפֶּרֶא –

סַיָּס גַּמָּדִי מַכֶּה בָּם.

לְפְעָמִים אֲנִי פָּרוּעַ, לֹא יְדִידוּתִי לַסְּבִיבָה –

שְׁתִיקוֹת מַסְתִּירוֹת קִיּוּם אֲפֵל.

בְּעַד חַלּוֹנוֹת מְעֻצָּבִים נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם

אֶל מַרְאוֹת הַלַּיְלָה,

מִסְגְּרוֹת מְרֻבָּעוֹת לִתְמוּנוֹת נוֹף שֶׁלֹא מִכָּאן.

עַכְשָׁו סְתָו, צְעָדַי זְהִירִים.

קוֹל עָלֶה

נִדָּף,

רַעֲשֵׁי קְרָב,

עַנְנֵי כָּבוֹד וְעַמּוּד

שֶׁל אֵשׁ –

אָבָק סוּפוֹת מִתְגַּלְגֵּל בַּשְּׁבִילִים.

* * *

גול עצמי של החמאס!

שליחת טילי פאג'ר לאזורי תל-אביב וירושלים

מאפשרת לנו להמשיך להרוס את תשתית הטרור של החמאס מן האוויר בעוד העולם צופה בנו ובינתיים אינו כובל את ידינו – בייחוד לאור הרצח של מאות מוסלמים מדי יום בסוריה!

* * *

אילן שחורי

150 מאזרחי תל-אביב נהרגו...

האזעקה ביום חמישי בערב בתל-אביב הזכירה נשכחות: 150 מאזרחי העיר נהרגו מהפצצות מטוסים מצריים במהלך מלחמת העצמאות. עד היום לא הונצח זכרם.

לראשונה מזה שנים רבות, נשמעה ביום חמישי בערב אזעקה בתל-אביב בעקבות טיל ששוגר מעזה ונפל בשטחים פתוחים, הרחק ממרכז העיר. חלק מהמערכה "עמוד ענן" המתרחשת בימים אלה ברצועה.

לא היתה זו הפעם הראשונה שבה הותקפה תל-אביב. לפני עשרים שנה נפלו טילים על תל-אביב במהלך "מלחמת המפרץ". במלחמת העולם השנייה, היו אלה מטוסים איטלקיים שהובילו להרג אזרחים ברחובות העיר, אך במלחמת העצמאות ספגה תל-אביב את המכה הקשה ביותר מהפצצות גלי מטוסים מצריים.

בין אפריל ליולי 1948 ספגה תל-אביב את רוב אבדותיה במלחמת העצמאות, ומהקשים בתולדותיה. הקרבות והיריות מהשכונות הערביות מאזור יפו, היו זניחים לעומת ההפצצות הקשות של מטוסי הקרב המצריים והניסיון להרעישה מכיוון הים. למעלה מ־150 מתושבי תל-אביב נהרגו בהפצצות המטוסים המצריים שהחלו פחות מיממה לאחר  הכרזת המדינה, ב־15 במאי 1948.

להק מטוסים מצריים מסוג ספיטפייר תקף את תל-אביב, ובעיקר את שדה התעופה ׳שדה דב׳, ורוב הפגיעות וההרוגים היו באזור זה ובנמל תל-אביב, ששימש עדיין את אוניות  המעפילים. אחד המטוסים נפגע בשמי תל-אביב, והיה למטוס האויב הראשון שהופל במלחמת העצמאות. לאחר שיפוצו, צורף המטוס לחיל האוויר שבדרך, והטייס המצרי נלקח בשבי. כמו כן נפגע מטוס מצרי נוסף.

שלושה ימים לאחר מכן, ב־18 במאי 1948, היתה ההתקפה המצרית הקשה ביותר על העיר,  שכוונה בעיקר לתחנה המרכזית של תל-אביב, שספגה את רוב הפגיעות. בהפצצה זו מצאו את מותם 41 אזרחים, וחורבן והרס נגרמו בדרומה של תל-אביב ובמרכזה. בהתקפה זו נפגע אחד מסמליה של תל-אביב באותה תקופה, אוטובוס הקומתיים, שבלט בנוף העיר, נשרף במהלך ההפצצה בתחנה המרכזית. יומיים לאחר מכן, ב־20 במאי הפציצו  המצרים פעם נוספת את תל-אביב ופרווריה, וגרמו לחמישה הרוגים. ב־3 ביוני 1948 הגיע לשמי תל-אביב להק נוסף של מפציצים מצריים, הפעם בלי לגרום נזק של ממש. שני מטוסים מצריים מסוג דקוטה הופלו בידי מטוסים ישראליים לשמחת התושבים.

לישראל לא היה עדיין כוח אווירי של ממש שיהיה מסוגל להתמודד עם התוקפים. ב־19 במאי החלה לפעול טייסת תל-אביב, שבסיסה היה בשדה דב, בהשתתפות המח״ל  (מתנדבי חו״ל), רובם צוותי חיל אוויר מנוסים מהארצות האנגלו-סכסיות. הגיעו גם מטוסי ׳מסרשמידט׳ מצ׳כוסלובקיה.

ביום ה־3 ביוני חל מפנה (תולדות מלחמת הקוממיות, עמ׳ 233): בשעה 12.31 בערך, צפרו צופרות האזעקה ברחובות תל-אביב. טרטור מנועים נשמע מתקרב, עוד קודם שהספיקו אזרחי העיר להגיע למקלטים, נראו שני מטוסי ׳דקוטה׳ מתקרבים לעיר, מתחילים לשחרר את פצצותיהם.

בו ברגע בא מצד השמש ומעליהם, מטוס קרב, ופתח על אחד מהם באש קצובה, צרור אחר צרור. המטוס המצרי ניסה להימלט ממתקיפיו בצלילה ובסיבובים חדים, אך מנועיו החלו לפלוט עשן, והוא נראה מאבד גובה במהירות, עד שגלש עטוף עשן סמיך לכיוון בת ים, והתרסק על החוף, כ־52 ק״מ דרומית ממנה, וכל אנשי צוותו נהרגו, בינתיים רדף המסטרשמידט שלנו אחרי המטוס המצרי השני, ופתח באש גם עליו. המצרי ניסה להתרחק תוך כדי סיבובים חדים, אך גם הוא נפגע, ונראה גולש לעבר הדרום, ולתוך שטח ערבי. מאוחר יותר נמצאו שרידיו. טייסת הקרב חגגה את ניצחונה הראשון.

למחרת השיגה ניצחון מכריע שני: בקרב ים-אוויר, ב־6.4 בשעות אחר הצהריים, הזעיק מטה חיל האוויר כל מטוס ראוי לשימוש, כדי להפציץ שלוש אוניות מצריות, שקרבו לחופי תל-אביב והחלו בהפגזתה. בזה אחר זה המריאו שלושה מטוסים, קרבו אל אחת האניות, והתאמצו לפגוע בה. בגלל האש הנגד מטוסית החזקה, ומחמת חוסר ניסיונם של הטייסים בהתקפת מטרה נעה, ללא מכווני פצצות, פגעה באונייה רק פצצה אחת, הגם שנערכו שש התקפות. אף על פי כן פנו שלושתן דרומה, והחלו נמלטות לכיוון עזה, ומטוסינו אחריהן. האש החזקה של האניות פגעה באחד ממטוסינו, והוא נפל לים. הטייס והתותחן שלו נספו.

בימים שלאחר יום ה־6.3, לא תקף עוד האויב את תל-אביב במטוסי "דקוטה" עליונותו של האויב נשברה. למחרת, ב־4 ביוני, תקפו המצרים את תל-אביב עם שלוש ספינות קרב. אוניות המלחמה המצריות קרבו לחופי תל-אביב, חיל הים הישראלי ובעיקר מטוסי חיל האוויר תקפו את אחת האוניות וגרמו לה נזקים רבים. האוניות נמלטו דרומה ומטוסי חיל האוויר דלקו אחריהן ופגעו בהן פגיעות ישירות.

בקרב זה נפגע אחד המטוסים הישראליים ונפל לים. הטייסים אהרון דוד שפרינצק (בנו של יו״ר הכנסת הראשון יוסף שפרינצק) ומתתיהו סוקניק (אחיו של יגאל ידין), שהיה התותחן במטוס, לא נמצאו עד היום. 

הפצצת המטוסים המצריים חזרה מקץ ארבעה ימים, ב־8 ביוני תקפו כמה גלים של מטוסים את מרכז תל-אביב ופגעו בעיקר בנשים וילדיהן שעה שערכו קניות.

בהתקפה נהרגו שבע נשים ושני ילדים, ולמעלה מעשרים נשים נפצעו, על פי דיווחי עיריית תל-אביב מאותם ימים, רוב ההרוגים והפצועים היו עקרות בית. בעקבות ההתקפה פרסמה עיריית תל-אביב מודעות אזהרה בחוצות העיר האוסרות על רחצה בים והתקהלות בחופים מחשש לתקיפות המטוסים.

למחרת, ב־9 ביוני, הגיעו שוב מטוסי הפצצה מצריים לתל-אביב, אך הפעם הם החליטו להשליך את הפצצות מגובה רב מחשש להיפגע מאש נגד מטוסים. ארבע נשים וילדה נהרגו בהפצצה זו ו־12 איש נפצעו. הפצצה זו עוררה ביקורת חריפה נגד המצרים, שכן כוונה נגד אוכלוסייה אזרחית. הוגשה תלונה לצלב האדום, ויום לאחר ההפצצה, ב־10 ביוני, פרסמו אנשי הצלב האדום הבינלאומי שישבו בתל-אביב הודעת גינוי, באמצעות מרכז הצלב האדום בג׳נבה.

בהודעה נאמר כי ״ההתקפה על תל-אביב ב־9 ביוני בוצעה ממטוס שהטיל פצצות מגובה רב  וללא כל ניסיון לזהות מטרות צבאיות.״

חודש לאחר מכן ב־13 ביולי, כמה ימים בלבד לאחר תום ההפוגה הראשונה, חידשו המצרים את ההפצצות על תל-אביב. בהתקפה זו  נהרגו 19 איש ו־45 נפצעו. עד ה־16 ביולי גבו ההפצצות המצריות עוד 31 קורבנות ומאות פצועים. ב־14 ביולי, יום לאחר חידוש ההפצצות המצריות כינס ראש עיריית תל-אביב  ישראל רוקח את מועצת העירייה לדיון מיוחד.

מדבריו הסתבר שחלק מהנפגעים קיפחו את חייהם, בעת שעלו על גגות הבתים להתבונן במטוסים המצריים ולא ירדו למקלטים. בפרוטוקול נאמר: ראש העירייה מוסר על תוצאות הפצצת הטרור אתמול של חיל האוויר המצרי על תל-אביב,  נזרקו פצצות על 13 מקומות בדרום העיר ובמרכזה ונהרגו 19 אנשים, נשים וילדים ו־45 נפצעו. מר רוקח מדגיש כי חלק גדול מן הנפגעים היה בחוץ או בקומות העליונות של  הבתים, אם כי אות האזעקה ניתן זמן רב לפני ההפצצה. הקהל מתבקש לא להקל ראש לסכנת ההפצצות.

בעת הדיון אמרו אחדים מחברי המועצה, שכמה מן הנפגעים עמדו בתור לקבלת נפט. יש להקפיד על כך שהנפט יחולק לצרכנים בדירותיהם כדי למנוע תורים ברחובות.

רוקח  הציע בעקבות זאת לחשוב על אפשרות לחלק את הנפט בחנויות המכולת כדי למנוע את התורים ברחובות. ארבעה ימים לאחר מכן, ב־18 ביולי, בעקבות סדרת הפצצות שבה  נהרגו תושבים רבים, כינס רוקח פעם נוספת את מועצת העיר, שהתייחדה עם ההרוגים הרבים, והביעה צער רב. כן הוזכרו בישיבה החיילים שנפלו בחזיתות השונות. על  ההפצצות המצריות אמר רוקח: "אני מביע מחאה על הפצצת רובעי המגורים ובייחוד על הפצצת מרכז האשפוז הרפואי בשבת זו."

בהתקפה זו הוטלו פצצות בסביבות בית החולים העירוני, מגן דוד ובית הבריאות  העירוני ע״ש שטראוס, אם כי התנוססו על כל הבניינים האלה דגלי מגן דוד אדום והצלב האדום.

 בסופה של הישיבה הטילה מועצת העירייה על רוקח לשלוח מברקי מחאה למרכז הצלב האדום בג׳נבה ולמזכיר האו״ם על פגיעה נפשעת זו.

ב־18 במאי יצא ש׳ בן אריה, כתב "ידיעות אחרונות", לרחובות תל-אביב המופצצת כדי להביא את רשמיו על שגרת החיים בעיר המופצצת. בין היתר כתב: "העיר באפלה, תל-אביב מותקפת מהאוויר. קל לתאר לעצמנו מהו הרושם בעולם. 

"דווקא בזמנים כשהדואר לא פועל ושירות הטלגרף צולע, מרחוק ה׳שד׳ נראה פי כמה איום ונורא  מאשר מקרוב... אליבא דאמת: תל-אביב שקטה! תל-אביב עובדת! החיים מתנהלים בה כרגיל. על אף האזעקות ועל אף ההפצצות ועל אף הקורבנות ברכוש ובנפש. אך חלילה לנו, לתל-אביביים לזלזל בסכנות הכרוכות בהרעשות מן האוויר. כי יש לנו עסק עם אוייב בלתי מתורבת, עם אוייב שאיננו מתחשב עם העובדה שאין תל-אביב מצודה צבאית, אלא עיר פרזות, עיר נמל אזרחי ולא צבאי ולא בסיס... איך חיה תל-אביב בערב ובלילה האיפול? כרגיל. בתי קפה פתוחים, בתי הקולנוע פתוחים ואינם ריקים. תנועת האוטובוסים מתנהלת כסדרה. וגם מכוניות ומוניות וגם הולכי רגל. וזוגות צעירים אינם מוותרים על כוס קוקטייל באולמי הריקודים. כי הבחור מהחזית, שנזדמן ליום או יומיים  חופש בתל-אביב ממהר לבית חברה ומזמין אותה, והיא נענית, ורוקדים. אזעקות? אין דבר. קול הצופר מתערב במנגינת הטנגו? אין זה מפריע."

לקראת יום העצמאות השלישי, החליטה מועצת העירייה ב־9 במאי 1951, להקים שלוש אנדרטאות ברחבי העיר לזכרם של מגיני תל-אביב ובניה במלחמת העצמאות. הוכרזה  תחרות נושאת פרסים. נקבע שהאנדרטאות יוקמו האחת בכיכר מלכי ישראל לזכר בני תל-אביב שנהרגו במלחמה; השנייה בגבול תל-אביב יפו, לזכרם של ההרוגים בעת כיבוש  יפו, והשלישית בגן העצמאות - לזכר הטייסים שנפלו בהגנת העיר.

הפסל בכיכר מלכי ישראל לא הוקם בסופו של דבר, ולאחר שנים התוכנית פינתה מקומה לאנדרטת השואה של יגאל תומרקין. אתר הנצחה עשוי שיש לזכר משחררי יפו,  מעשה ידיו של הפסל מיכאל קארה, הוא המרשים מביניהם. הפסל, שהוקם ב־1957, הוצב במרכז גן הכובשים, דרומית לחניון כרמלית שבפאתי שוק הכרמל, במקום שנקרא   בעבר ׳שכונת מאה שערים׳. באנדרטה מתוארות שלוש דמויות של לוחמים פורצים אלי קרב. ידם האחת אוחזת בנשק והשנייה בכלי עבודה. בבסיסה מובאת הכתובת ״מנשרים קלו מאריות גברו״, הלקוחה מקינת דוד על שאול ויהונתן. בצידה השני של האנדרטה מופיעים סמל עיריית תל-אביב, סמלי האירגונים של האצ״ל ו׳ההגנה׳ וסמל המנורה של   מדינת ישראל.

האנדרטה השנייה, ׳אנדרטת השחף׳ הוקמה לזכר הטייסים שנפלו בעת שתקפו את אוניות המלחמה המצריות, אהרון דויד שפרינצק ומתתיהו (מתי) סוקניק. האנדרטה, שהוקמה בשנת 1952, מוצבת בחלק הצפוני של גן העצמאות ומתנשאת לגובה של 13 מ׳. האנדרטה, שעוצבה בידי אבא אלחנני בשיתוף בנימין תמוז, נראית כציפור פצועה שאחת מכנפיה שבורה. אחת הכנפיים עשויה מכנף מטוס ישראלי שהופל. באנדרטה שילוב של חלק אותנטי – כנף המטוס שנפגע, עם חומרים פיסוליים אחרים: בטון ופלדת אל־חלד.

מלחמת העצמאות בתל-אביב לא נחקרה לעומקה, אולי משום שנטלה חלק שולי בקרבות. אולם הטראומה שידעו תושבי תל-אביב בתקופה זו היתה קשה והשפעתה ניכרה עוד שנים ארוכות.

מאמר זה, הוא חלק מהניוז-לטר השבועי, העוסק בתולדות ארץ ישראל וידיעת הארץ, שמפרסם אילן שחורי, עיתונאי, חוקר תולדות ת"א וא"י ומורה דרך מוסמך, במסגרת אתר תיור ישראלי. http://www.mytour-il.co.il

אהוד: תודה על התזכורות התל-אביביות המכאיבות, הזכורות לכל מי שחי בארץ בשנים האלה, ושעליהן גם דיברת בטלוויזיה. כי כיום, התקשורת החמאסית, ובחלקה גם זו הישראלית, מתייחסות לתל-אביב כמו אל בתולה שמימיה לא נתקע בה זרג זר ולא אנס אותה טיל – ואם אחד או שניים כאלה מצליחים לחדור אליה ולבתק את בתוליה – מיד היא בחזקת מי שנוצחה, שכובה על גבה, מתבוססת בדמה, ואילו החמאס האלים שאנס אותה – הוא המנצח בסבב המלחמה הזה רק משום שהצליח לחדור אליה!

* * *

אלישע פורת

"רוח עזה" – ספר זיכרון לעזה צבי

באלה הימים מלאה שנה לפטירתה הפתאומית של עזה צבי, אשת-הספרות והמתרגמת מירושלים. עזה צבי היתה קשורה לתנועה הקיבוצית מילדותה, כבתם של הבמאי רפאל צבי והציירת חיה אלפרוביץ. זוג האמנים הנודדים הללו, נדדו בין הקיבוצים והעלו הצגות רבות שהפכו לחגיגות תיאטרון אמיתיות. הם עבדו בעין-החורש בכפר מסריק, בבית זרע ובקיבוצים נוספים, והשאירו את חותמם על ההיסטוריה התרבותית שלהם.

לימים שירתה עזה צבי במחלקת הנח"ל ששהתה בקיבוץ סאסא ואף ישבה שם זמן לא רב. גם בקיבוץ סאסא יש מי שזוכר אותה עד היום. היא החלה בתרגום מספרדית של מחזות פדריקו גרסיה לורקה, שהוצגו בתיאטראות בארץ. היא תירגמה גם משירתו ומשירת משוררים גדולים אחרים. היא כתבה מסות ומאמרים והפכה במשך השנים לדמות ספרותית משפיעה, בעיקר בחוגי המשוררות ובעיקר בירושלים. מסתבר שאף שפירסמה לא מעט בחייה, נותרה רוב תרומתה לספרות עלומה, ורק כעת עם צאת הספר לזיכרה יהיה אפשר להתרשם נכונה מהיקף כתיבתה.

המשורר הירושלמי משה גנן לקח על עצמו להוציא ספר זיכרון ליום השנה. ואכן הוא עמד במשימה, לא לבדו כמובן, בעזרת המשורר שמעון שלוש ונוספים, והספר  "רוח עזה" יצא לאור השבוע, בהוצאת "עיתון 77" ובמהדורה מוגבלת ולא מסחרית. ואלה הפרטים: "רוח עזה", ערך משה גנן, בהוצאת עיתון 77, 2012, 159 עמודים.

בספר משתתפים כמה עשרות סופרים משוררים ועיתונאים, חבריה ומוקיריה של עזה צבי. בין הכותבים לזיכרה חוקר הספרות אריאל הירשפלד, העורכת הלית ישורון, אשת הרדיו אילנה צוקרמן, המשוררת והמתרגמת סבינה מסג, המשורר המתרגם אהרון שבתאי, המבקר ארז שוייצר, איש הספרות בלפור חקק, המשורר יונדב קפלון, עורך מוסף השבת של מקור ראשון אלחנן ניר, ועורכת הספרות של גלי צה"ל ציפי גון-גרוס, ורבים אחרים ששמותיהם אולי אינם ידועים אבל דבריהם בספר מרתקים!

שני הראיונות הגדולים עם עזה צבי, שערכו אילנה צוקרמן והלית ישורון לא התפרסמו בשום מקום והם בגדר פרסום ראשון ומפתיע. וכן נכלל בספר סיפור הגילוי של מחזה הילדים שלה, "החצר שלנו והחצר השנייה", שנתגלה במפתיע בארכיון עין-החורש.

"רוח עזה" הוא הראשון מבין שני הספרים לזכרה. הספר השני, הכולל את יצירתה, נערך בידי דוד ויינפלד והלית ישורון והוא יצא-לאור מאוחר יותר בהוצאת "אבן חושן" של עוזי אגסי. הספר יצא במהדורה מוגבלת, לא להפצה מסחרית, משום שמוציאיו רצו לשמור על רוחה הלא-מסחרית של עזה צבי. ספרים ניתן לבקש בהוצאת "עיתון 77".

* * *

נעמן כהן

ניצחון הטרור – הפסד ישראל

כפי שנראה המצב במוצאי שבת, יש להכיר בעובדה, טרור החמאס ניצח. לאחר מתקפת הרקטות הכוללת על הדרום, והצלחת שיגור הרקטות לעבר תל אביב וירושלים,  מיליוני יהודים חיים בפחד. מאות אלפי יהודים נטשו את בתיהם, נמל אשדוד כמעט מושבת, מערכת החינוך, כולל האוניברסיטאות בדרום – מושבתת, הפעילות היום-יומית בתל אביב פחתה, והחמאס ממשיך להישגים נוספים. תודעת הניצחון המוסלמי כל כך חזקה עד שח"כ אחמד טיבי ממפלגת רע"מ-תע"ל, המייצגת את ארגון "האחים המוסלמים", הכריז בסיפוק כי להישג החמאס יש משמעות אסטרטגית בכך שהוא קבר את האופציה הישראלית של תקיפה באיראן.

כדאי לזכור כי החמאס בניגוד לנאצים מכריז בגלוי על מטרתו, חיסול ישראל והשמדת היהודים.

הכישלון הישראלי

הפרשנים מלהגים באמצעי התקשורת על פגיעות קשות. להד"ם. 1,000 גיחות של חיל האוויר, 40 הרוגים, ואף ערבי לא בורח מביתו. כדאי להשוות עם לבנון: חיזבאללה אינו מעז להמשיך ולשגר טילים אך ורק בגלל התשלום הכבד אותו שילמו תושבי לבנון, "הדחיזציה" של ביירות, והרס הכפרים השיעים. ואילו בעזה התושבים אינם משלמים מחיר, להיפך, היהודים בורחים. במצב הנוכחי צה"ל אינו מצליח להפסיק את ירי הרקטות, ולחמאס אין שום אינטרס להפסיק את הירי, להיפך, בעקבות הצלחתו הוא מקבל הכרה ולגיטימציה בינלאומית.

התערבות קרקעית היא אסון

מחר, אומרים, תיגמרנה המטרות לתקיפה אווירית, ויהיה הכרח בהתערבות קרקעית. התערבות קרקעית רק תחריף את המצב, היא תביא להרוגים אצלנו, והרוגים רבים עוד יותר אצלם, אבל ללא הכרעה. ישראל תחטוף גינויים בעולם, המבצע יופסק, ולאחר הפסקת אש קצרה יחודש הירי. ואז כמאמר היהודי: "פוילע פיש גיגעסן, א שמיץ באקומען, און פון א שטאט ארויס געטריבן!" – גם קיבלנו מכות, גם גינויים, וגם נזרקנו מהעיר.

לא ברור מה הצורך בגיוס 75 אלף חיילים, אלא אם כן נתניהו וברק מתכננים בהזדמנות זו של המלחמה בעזה להטיל מכת מנע גם על איראן. לצורך פתרון בעזה נחוץ רק תותח אחד.

הפתרון לירי מעזה הוא זול ופשוט אבל דורש יציאה מהקופסה המוכרת. יש להפסיק מיידית את המבצע, ולנקוט בצעדים הבאים: (הנה מה שכתבתי, וחזרתי וכתבתי. לא שיניתי מילה):

"חדשות בן עזר" גיליון 672 25.8.11

 http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00672.php

"חדשות בן עזר" גיליון 323, 6.3.08

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00323.php

הפתרון לירי מעזה

הירי מעזה וחוסר התגובה הישראלי נרשם היטב ע"י כל אויבי ישראל המצוידים בטילים: החיזבאללה, סוריה, ואיראן, המעודדים מחוסר התגובה הישראלית. יש כאן תופעה ייחודית בהיסטוריה. היטלר לא איים לחסל את בריטניה ולהשמיד את הבריטים, למרות זאת הבריטים לא העלו על הדעת לא להשיב אש למקורות הירי הנאצי, ולספק לנאצים מזון ודלק.

החמאס נלחם בישראל במטרה מפורשת לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – ומדינת היהודים אינה משיבה אש למקורות הירי ומספקת לחמאס מזון ודלק. אין תקדים לכך בהיסטוריה האנושית. אם יש ספר גינס היסטורי יש לרשום בו את השיא הישראלי – לספק לאוייב בעת מלחמה מזון ודלק. אם הבריטים היו נוהגים כישראל הם לא היו יכולים לנצח במלחמה.

אני מרגיש כקאטו הזקן, כאשר אני מביא כאן בשלישית את מה שכתבתי ב"חדשות בן עזר" 310, ו-323. מאז השתנה רק המנהיג והורחב טווח הטילים. לכן כעת שיניתי בסוף רק את שם המנהיג. המצב לא השתנה.

"מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו" (גיליון 323)

כמה צדק עצוב יש בדבריה של מרי דן גור, אמו של החייל שנפל בעזה: "אם (במותו) ערן יפסיק את הקסאמים, אני מוכנה לקורבן. אבל ערן לא הפסיק. המוות של ערן היה לחינם." אסור היה להיכנס לעזה, אלא להפגיז מבחוץ.

אולמרט לוקה בחוסר הבנה טוטלי של המצב, אולמרט מדבר כל הזמן על "מלחמה בטרור". אבל המלחמה כעת איננה מלחמה בטרור, המלחמה עתה שונה לחלוטין, המלחמה עתה היא מלחמת התשה!

מארקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס (Marcus Porcius Cato Censorius), הידוע גם כקאטו הזקן, התפרסם בכך שנהג לסיים כל נאום בסנאט במילים הבאות: "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו" Ceterum censeo Carthaginem esse delendam. – בשנת 149 לפנה"ס, הודות למאמציו, יצאה רומא למלחמה הפונית השלישית בקרתגו, שבסופה הושמדה העיר.

לאור הפעולה הכושלת של צה"ל בעזה, תהלוכת הניצחון של החמאס, הפגנות הניצחון באוניברסיטאות בארץ של "הערבים-המוסלמים-הפלישתינאים-אזרחי-ישראל בכפייה, הגינוי הבינלאומי וחוסר היכולת של ההנהגה הישראלית אולמרט וברק לנהל את המצב, אין ברירה אלא לחזור בשנית עוד ועוד על מה שכבר נאמר ופורסם בעבר (גיליון 310):

הפתרון – השבת אש למקורות הירי

כיצד יש לפתור את בעיית הקסאמים מעזה? הצעתו של יוסף דוריאל, ("חדשות בן עזר", גיליון 309): "להצהיר שכדי לא לפגוע בתושבים לא-לוחמים בכל המרחב ממנו משוגרים טילים ופגזים על ישראל – עליהם לפנות אותו, בהתראה של 3 שעות, שלאחריהן יופגז השטח באופן ספוראדי ממרגמות שיועמדו לרשות כל מפקד גזרה על הגבול. ההפגזות יימשכו כל עוד לא יבקשו שליטי הרצועה שלום, יפסיקו את מעשי האיבה, כולל תעמולת הזוועה שלהם, ויחזירו את החייל החטוף."

דוריאל צודק לחלוטין. דא עקא, בתוכנית קיימת בעייה. אבירי "זכויות האדם" הערבי-מוסלמי. חלילה לא היהודי, כגולדשטיין או נעמי חזן, יטענו מיד כי ירי ספוראדי אחרי שלוש שעות, הוא ירי המוגדר כפשע מלחמה, ומיד יוגשו כתבי אישום נגד ראשי צה"ל במדינות אירופה. לכן יש לפעול ע"פ החוק הבינלאומי. ע"פ חוקי המלחמה מותר להשיב אש למקורות הירי, גם במחיר פגיעה באזרחים.

בדיוק כפי שכתב דוריאל בחוכמה רבה, יש לפעול על פי הבנת חשיבות ה"דימוי" בעולם התקשורת המודרנית. על נתניהו לשאת נאום ובו עליו להזהיר שמתאריך זה וזה כל ירי יקבל תגובה מיידית. בנאומו יתבע נתניהו מראשי החמאס (וממר עבאס) את פינוי האזרחים מאותו אזור. על נתניהו לשאת נאום התנצלות מוכן מראש שכל פגיעה באזרחים חפים מפשע כתוצאה מירי התגובה, תיזקף לחובת יוזם הירי.

יוצב תותח מול עזה (יינתן לו הכינוי "לחי חמור") בגיבוי צוותי טלוויזיה, ועל כל שיגור של טיל, רקטה, או פגז מרגמה לעבר שטח ישראל, ישוגר פגז אחד לעבר מקור הירי. ביחסי ציבור נכונים יתקבל המעשה בהבנה בעולם. (תמיד יהיו כאלו שיאמרו שהמעשה אינו "מידתי" אבל אלו יהיו במיעוט שהרי יש כאן "מידה כנגד מידה" – פגז אחד על כל ירי לעבר ישראל). אין דבר פשוט ומוסרי מזה.

ירי קסאמים על אוכלוסייה אזרחית הוא פשע מלחמה. מניעת הירי – הגנה עצמית לגיטימית.

הפתרון של בעיית הקסאמים פשוט: להשיב אש למקורות הירי! רק פתרון זה יביא מיידית להפסקת הירי על ישראל.

אם נתניהו וברק אינם מסוגלים לעשות כן, עליהם להתפטר מיידית!

 מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, גנרל פרדינאן פוש, טען שהרעיון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון. בלשונו:  Victoire, C'est La volonté  – הניצחון הוא הרצון. ראשית דבר צריך לרצות לנצח ואז להשיב אש למקורות הירי!

הבעייה הגדולה היא שבציבור הישראלי ישנם רבים שאינם רוצים כלל לנצח. רבים רוצים להפסיד.

כמה עליבות נפש יש ל"שר האי בטחון", ברק, שבמקום לפעול ולשנות את המצב הוא מכנס רק עתה משפטנים, שיעוצו לו אם מותר להשיב אש למקורות הירי. בינתיים אשקלון נכנסה למעגל הלחימה, ובקרוב גם אשדוד ותל אביב.  (מאז כתיבת הקטע נכנסו גם אשדוד, באר שבע, גדרה, ויבנה לתמונה).

נ.ב. כל טיל כיפת ברזל עולה 40 אלף דולר. בסכום הטילים שנורו ניתן היה לממן לדפני ליף ולחבריה דירות בתל אביב.

עד הנה מה שכתבתי בעבר, והוא אקטואלי מתמיד. והנה תוספת, מה עוד על ישראל לעשות עתה:

הניתוק מעזה

על ישראל לנצל את המצב ולהודיע על התנתקות כוללת מעזה. יש להודיע על התנתקות הדרגתית. תוך כמה חודשים ינותק החשמל, וישראל לא תהיה חייבת לספק דבר לעזה.

פיצוי כספי

בנוסף להפסד הצבאי והמדיני, לישראל יש גם הפסד כספי ניכר. הוצאות של מאות מיליוני דולרים. לכן יש להשית על הפלשתינאים את תשלום הוצאות המלחמה, כולל פיצויים לאזרחים, וזאת בשתי דרכים: האחת היטל פיצוי בסך של 10 אחוז על כל טובין שנכנס לעזה. כולל דלק, מזון, כסף, וחשמל. והשני קיזוז התשלומים המגיעים לרשות על המיסים שגובה ישראל.

ביום ראשון אמורה ישראל להעביר לחמאס מזון ותרופות במעבר כרם שלום. בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית מדינה מספקת בזמן מלחמה לאוייב דלק, חשמל, מזון, וכסף. מדי שבוע מעבירה ישראל לעזה שטרות כסף כדי לממן את אנשי הרשות בעזה. הדבר חייב להיפסק. מעתה יממן האוייב את הוצאות המלחמה באמצעות "היטל פיצוי" שיוטל על כל כסף, או טובין, שעובר לעזה דרך ישראל. לא תועבר יותר סחורה לעזה ללא "היטל פיצוי" זה. על האויב לממן את הוצאות המלחמה, ולפצות את האזרחים הנפגעים. במידה ויוכרחו לשלם, תקטן אצלם המוטיבציה להמשך הטרור.

* * *

מתי דוד

בעקבות מבצע "עמוד ענן"

עמיר פרץ

חבר הכנסת עמיר פרץ, ראוי להערכה ולתודה של כולנו שבזכותו נבנתה מערכת ההגנה האווירית המופלאה "כיפת ברזל". רבים בתוכנו צריכים לבקש סליחה מעמיר פרץ, שר הביטחון לשעבר, שזכה בזמנו לקיתונות של לעג וגיחוך בציבור ובתקשורת. היוזמה לפרויקט זה רשומה על שמו של עמיר פרץ, ואילו יכולת הביצוע הטכני, רשומה על שם אנשי רפא"ל.  עמיר פרץ ראוי גם להערכה על תגובתו השקולה, האחראית והממלכתית של תמיכה בממשלה ובמבצע בעזה למרות היותו איש אופוזיציה מהשמאל.

שלי יחימוביץ

ראויה להערכה על תגובתה האחראית והפטריוטית של תמיכה ללא הסתייגויות במבצע ובראש הממשלה, תוך הצהרה שמפלגת העבודה איננה שמאל.  

אהוד ברק

שר הביטחון ראוי להערכה של כולנו על מנהיגותו ותפקודו האחראי והשקול בניהול המבצע בעזה למרות גל השנאה, הלעג, וההסתה נגדו, בכמה כלי תקשורת.

בנימין נתניהו

ראש הממשלה ראוי להערכה של כולנו על מנהיגותו, תבונתו ויכולתו לנווט בקור רוח את קבלת ההחלטות בקבינט הביטחוני, בניהול המבצע והמשבר, במסלול המדיני הבינלאומי, למרות מסע ההסתה נגדו של עיתונאים מסוימים.

אהוד אולמרט וציפי לבני

צמד המתלבטים שאיבדו את רוב התומכים שלהם, ממשיך לטפח את חלום "זכות השיבה"  – לחזור לשלטון במדינה.  התקשורת המגויסת לטובתם, יצרה ציפייה מלאכותית בנוסח:  "העם במתח שאולמרט יחזור לשטח."  לדעת התקשורת אולמרט הוא מנהיג "אחד בדורו" שיביא את השלום, הביטחון, הצדק החברתי, השיוויון הכלכלי, המהפך המפלגתי, השיוויון בנטל הצבאי, הפיצוי לשיוויון עם המגזר הערבי, וחיסול הפער הדתי והעדתי. אולמרט חזר ארצה מארה"ב בדיוק ביום פתיחת המבצע בעזה. במבחן האירועים, אולמרט המתלבט איבד סופית את הסיכוי לחזור לפוליטיקה הריאלית. גם ציפי לבני, מנהיגת "קדימה", "מפלגת הניקיון", הפכה סופית לבלון מנופח ולכישלון מוכח.

בחזרה לפטריוטיזם ולסולידריות

למרות הציניות והלעג של התקשרות, שניהלה מסע הסתה ושנאה בלתי פוסקת נגד נתניהו וברק בכל נושא ובכל עניין – כדי להדיחם, ולמען הכתרתם של אולמרט ולבני במקומם, חל בציבור מהפך – בעקבות ההחלטה האחראית וההכרחית לפתוח במבצע "עמוד ענן" בעזה.  נתניהו וברק והממשלה כולה זכו לקונצנזוס של תמיכה והזדהות של העם כולו, מימין ומשמאל.  לזכותם של יחימוביץ, לפיד ומופז, אנשי האופוזיציה שגם הם תמכו וגיבו את הממשלה בגלוי וללא הסתייגויות.  הפטריוטיזם והסולידריות חזרו אל העם שאין לו ארץ אחרת וברירה אחרת, למרות שאדמתו בוערת. 

אחדות פנימית ועוצמה צבאית, ולא מריבה מפלגתית, זו המשימה הלאומית שהעם מצפה מהמנהיגות האחראית בשמאל ובימין.

* * *

מרדכי קידר

עבאס הבהאי, הסתלק!

מחמד אסעד בַּיוּד אלתמימי הוא פובליציסט פלסטיני היושב בירדן. במקרים רבים בעבר הביע נכוחה את רחשי הלב של האיש ברחוב הערבי. בעקבות הראיון שנתן מחמוד עבאס לערוץ 2 שבו ויתר על זכותו לשוב ולגור בצפת, צהלה ישראל ושמחה על כך שאבו-מאזן ויתר בשם העם הפלסטיני על זכות השיבה. עבאס עצמו הכחיש לאחר מכן את הוויתור, אך "הפרה ברחה מהרפת."

בתגובה לוויתור של מחמוד עבאס, כתב אלתמימי את המאמר הבא, תחת הכותרת: "עבאס, הסתלק מעימנו, פלסטין שייכת לנו ולא נחליף אותה אלא בגן העדן."

יש לציין כי הביטוי "הסתלק" היה הסיסמה שליוותה את "האביב הערבי" והיתה הקריאה העממית כלפי בן עלי בתוניסיה, מובארק במצרים, קד'אפי בלוב, צאלח בתימן ואסד בסוריה. המשמעות שאלתמימי רומז אליה היא שעבאס הוא בלתי לגיטימי כמותם, ולכן עתידו דומה לשלהם. כמו כן , "גן העדן" בהקשר זה הוא המוות. כלומר,  פלסטין או מוות.

   להלן המאמר (עם תוספותיי בסוגרים. – מ"ק):

"הצהרותיו האחרונות של האיש המכונה 'אבו-מאזן' (ושמו האמיתי הוא) מחמוד רידא עבאס מירזא שהוא ממוצא איראני, הופיעו ביום השנה ה-95 להצהרת בלפור הידועה לשמצה, ואשר על פיה העניקה 'בריטניה הגדולה' את פלסטין – הארץ המבורכת (כינוי של פלסטין על בסיס הקוראן), מולדתנו, ארץ האיסלאם – ליהודים אשר אין להם בה זכות אפילו במשקל גרגר חרדל. ההצהרות (של עבאס) הן אישור להבטחת בלפור והן בגידה גדולה מצידו של מי שטוען כי הוא מנהיגו של העם הפלסטיני ונציגו הלגיטימי. איני יודע מהיכן קיבל המכונה 'אבו-מאזן' (התייחסות מלגלגת) את הלגיטימיות שלו, ומי הביא אותו להיות מנהיג.

"העם הפלסטיני יודע איך הובא האיש הזה, בעל השורשים האיראניים והאמונה הבהאאית (דת שיצאה מהאיסלאם) הצפווית (שושלת פרסית) לרבוץ על העורף והגב של העם הפלסטיני, על מנת למלא את תפקיד כלב השמירה הנאמן. מי שהביא אותו הוא (אריאל) שרון שכפה אותו בכוח הטנקים, כראש ממשלה של הרשות הווירטואלית כדי שייקח בכוח את סמכויותיו של יאסר ערפאת שסירב לוותר על זכות השיבה ועל ירושלים, כמו שסירב להגיע לפיוס היסטורי עם היהודים. לכן לא היה (לשרון) מנוס אלא להיפטר מערפאת. שרון פתח במלחמה נגד העם הפלסטיני ואכן פלש לגדה המערבית בשנת 2000, הרס את המוקאטעה ברמאללה שבה התבצר ערפאת, וכפה את אבו-מאזן כראש ממשלה ואת המרגל מוחמד דחלאן כשר הפנים. אלה הכשירו את האווירה לחיסולו הפיזי של ערפאת אחרי שחיסלו אותו פוליטית על פי הוראה של שרון... לאחר שהשיגו השניים את התפקיד שהטיל עליהם שרון, פרצה ביניהם מחלוקת בשאלה מי יהיה היורש והמנהיג, ואבו-מאזן ניצח בזכות תמיכתם של היהודים שניתנה לו עקב הקירבה האידיאולוגית בינו ובינם.

היהודים הגזלנים

"זוהי הסיבה שהוא מבצע את המשימה שהוטלה עליו בנאמנות מלאה – לדכא את העם הפלסטיני, לרדות בו ולהשפילו בשם היישות הגזלנית (כינוי לישראל). שכן היישות היהודית, מאז שנוסדה, לא נהנתה משקט וביטחון כפי שהיא נהנית עכשיו, בזמנו של מחמוד רידא עבאס מירזא. זה מוכיח עד כמה שהוא שונא את העם הפלסטיני, ועד כמה שהוא נאמן ליהודים. תמיד, עם סיבה ובלעדיה, הוא מדגיש את נאמנותו להם באמצעות בקשת ידידות עימהם, התחנפות להם, השבעת רצונם וכניעה להם. הוא שב ואומר בשיא הביזיון, השִפלות, הנבזות והרפיסות, כי אין לנו ברירה אלא להיכנע ולהיכנס למו"מ על תנאי הכניעה.

"בהצהרתו הוא הרגיז את כל הפלסטינים, אלה שבפלסטין ואלה שבגולה. שכן אמר כי אינו מבקש לחזור לצפת הואיל ואין לו רשות לחזור אליה ולחיות בה. זאת, כי פלסטין היא רק בגבולות הגדה המערבית ורצועת עזה, ולתמיד.

"הוא הרי אינו פלסטיני ואינו צפתי, שכן הוא ממוצא איראני, מהעיר בַּנְדַר חַ'מין, העיר שסבו – מייסד הדת הבהאאית, רידא ע'ולאם מירזא – בא ממנה לפלסטין בשנת 1882. האם יכול פלסטיני – אפילו אם יהיה בוגד – לומר: אין לי זכות לגור במולדתי אם אשוב אליה?

"בראיון הוא גם אמר כי לא יאפשר פריצת אינתיפאדה נוספת נגד היישות היהודית ושימוש בנשק נגדה, כל עוד הוא יושב על הכיסא. כשאמר זאת הוא הצביע על הכיסא שעליו הוא ישב, אבל זה לא כיסא אלא ח'אזוּק (סכין הנעוצה בבשרו [יתד עץ מחודדת הנעוצה בתחת שלו. – אב"ה]). הוא גם הדגיש כי ינקוט רק צעדים דיפלומטיים ופוליטיים על מנת להתמודד עם היהודים הגזלנים. בעבר הוא הכריז כי ישראל תישאר לעד.

"איזה מנהיג הוא?! האם יש טוב ממנו ליהודים?? הוא נאמן להם, מאמין ביישות שלהם ומוותר להם בחינם על פלסטין בשיא הנדיבות, כאילו שהיא רכושו הפרטי שירש מאביו הבהאאי רידא עבאס מירזא. אילו היה לו המצפון של העם הפלסטיני המעונה, המדוכא, בעל הזכות הלגיטימית וההיסטורית על פלסטין, אילו היה באמת פלסטיני מצפת, ואילו היה מוסלמי, הוא לא היה מסוגל נפשית להכריז את ההכרזות האלו אפילו כתכסיס פוליט...

"הו מחמוד מירזא, פלסטין לא שייכת לך, לא לאביך ולא לסבך. אתה לא ממנה ואתה לא שייך לדת בעליה, ולכן אינך יכול להעניק אותה ליהודים כמתנה, כפי שעשה בשנת 1917 אדונך לשעבר, שר החוץ של בריטניה, ארתור בלפור, שנתן את מה שלא היה שלו למי שאין לו שום זכות אפילו על גרגר מאדמת פלסטין.

"הו עבאס מירזא, פלסטין שייכת לנו, המוסלמים, המייחדים את ריבון העולמים, שכן ירשנו אותה מאבות אבותינו עוד לפני שהיינו מוסלמים... אללה קבע בכמה פסוקים בקוראן שאף אחד לא יוותר עליה בעתיד כי הוא – היודע את הנעלם – ידע שהאומה האיסלאמית תעבור שלב מסוכן של חולשה גדולה וחלל מנהיגותי ופוליטי נורא כפי ששורר מאז שנפלה המדינה העות'מאנית, המדינה האיסלאמית האחרונה, וכתוצאה מכך ישתלטו היהודים על פלסטין ויסתננו אל תוך האומה אנשים כמוך כדי שיפרקו אותה ויוותרו עליה למען היהודים.

"הו מחמוד רידא עבאס מירזא, פלסטין היא רכוש של נכדי חברי הנביא מוחמד שכבשו אותה. היא שייכת לעומר בן אלח'טאב (הח'ליף השני שכבש את פלסטין בשנת 637 לסה"נ). מי ששחרר את פלסטין מהביזנטים הוא האיסלאם, ומי שהציל אותה מהטטארים והמונגולים הוא האיסלאם, ומי שישחרר אותה מידי היהודים הוא האיסלאם. שכן המוסלמים הנאמנים, הצדיקים ולוחמי הג'יהאד למען אללה הם שישחררו אותה ממך ומהיהודים. הנה הם בדרך, אז אל תשמח, אתה ואדוניך היהודים.

"עכשיו זוהי תקופה חשוכה בגלל ענן קיץ אשר יסתלק בקרוב. היהודים שאתה אחד מהם יודעים את האמת: שהם לא לקחו את פלסטין מהעם הפלסטיני בזכות גבורתם ואומץ ליבם, אלא בגלל מזימה בינלאומית של שותפים רבים, מזימה בעלת אמצעים גדולים בהנהגת בריטניה הגדולה ובגלל בגידת מדינות ערב ברגע היסטורי שבו היתה האומה במצב החלש ביותר.

"הו מחמוד עבאס מירזא, הנה היא האומה אשר החלה להבריא, להתעורר ולקום על רגליה. אל תלך שולל אחרי השקט הזמני של העם הפלסטיני, שכן שקט זה קודם לסערת הזעם והשתוללות הר הגעש. מזה מאה שנה נאבק העם הזה עם היישות הזרה לפלסטין המבורכת. הוא לא נכנע ולא הרים דגל לבן. יהיה אשר יהיה הדיכוי שלך ושל אדוניך היהודים, העם הפלסטיני לא ייכנע, לא יניף דגל לבן ולא יחדל ממאבק, אלא אחרי שתסולק הישות הזו מהמציאות ואחרי שתטוהר ארצנו הקדושה מטומאתה.

"פלסטין שייכת לנו מראש הנקרה בצפון עד אום אלרשראש (אילת) בדרום, מנהר הירדן במזרח ועד לים התיכון במערב. אנו נשוב אליה ביום מן הימים, ואם ירצה אללה, יהיה היום הזה בקרוב. אנו נפרוץ אל הארץ מארבע רוחות השמים ונכבוש אותה כשאנו מהללים ומגדלים את אללה כמו שנכנסנו אליה בפעם הראשונה בפיקודו של עמר בן אלח'טאב... ונשחרר אותה כמו שצלאח א-דין אלאיובי שחרר אותה מהצלבנים (בשלהי המאה ה-12).

"אנו אומרים לך, הו מירזא, 'לא', אלף מיליון פעם: 'לא'. לא תישאר הישות היהודית בארצנו, בארץ האיסלאם המבורכת, והיא צועדת אל האבדון למרות כעסך, כעס היהודים, כעס המזרח, כעס המערב וכעס כל הבוגדים. יום יבוא ותושמע הקריאה לתפילת הניצחון מהמגדלים של מסגד אלג'זאר בעכו, מסגד חסן בּכּ ביפו, מסגד אלאסתקלאל בחיפה, המסגד הגדול של צפת, ומסגדי צפת האחרים: המסגד האדום, מסגד אלסראיא ומסגד אליונסי. קריאה נצחית זו תתחבר עם הקריאה של הנביא מחמד וחבריו במערכות הניצחון בבדר (623 לסה"נ), בירמוכּ (636), באלקאדסיה (635), בחיטין (1187) ובקונסטנטינופול (1453).

"הו עבאס מירזא, אידיאולוגית, רעיונית ותרבותית הישות הזו היא גוף זר לחלוטין באזור, בדיוק כמוך, ולעולם ימשיכו העם הפלסטיני וכל המוסלמים לסרב לקבלו, כמו שהם מסרבים לקבל אותך, ויקיאו אותו כמו שהם יקיאו אותך עד שתאבד אתה לחלוטין כמו שאבדה היישות הצלבנית הזרה לאחר מאתיים שנה בידי המאמינים בייחוד ריבון העולמים. זוהי ההבטחה שהבטיח לנו ריבוננו, ואילו אתה הולך אל מזבלת ההיסטוריה.

"אנו אומרים לך, הו מחמוד רידא עבאס מירזא, 'אבו-מאזן': מי אתה שתוותר על הארץ המבורכת פלסטין. ואם ברצונך לוותר על הארץ המבורכת פלסטין, ארץ האיסלאם, עליך לאסוף את החתימות של כל המוסלמים, החיים והמתים, מאז שבא האיסלאם לעולם. שכן פלסטין שייכת לכל המוסלמים, החיים והמתים, מזה 1400 שנה. היא אינה רכושך הפרטי, ולכן אינך יכול להעניק אותה לאהוביך ואדוניך היהודים, תוך זלזולך המוחלט בעם הפלסטיני ובמוסלמים כולם.

"לך, עבאס, והסתלק מאיתנו. כי פלסטין מהנהר עד לים היא שלנו. לך והסתלק מאיתנו, כי לא נחליף את פלסטין אלא בגן העדן. אין ברצוננו לוותר על מולדתנו. אנו שבים אלייך, הו פלסטין, מכל מדינה וארץ, אללה אכבר, אללה אכבר, אללה אכבר והשבח לאללה."

שלום זמני לתמיד

עד כאן עיקר דברי אלתמימי. חשוב לציין לגבי מאמר זה מספר נקודות:

בשעת כתיבת שורות אלה, המאמר נמצא ביותר מ-22 אלף דפים על פני הרשת, והמספר הזה משקף את הפופולריות שלו.

המאמר אינו מזכיר את "ישראל" ואת "הציונים", אלא רק את "היהודים", דבר המדגיש את הפן הדתי של הסכסוך עם ישראל. הכותב אינו מבדיל בין יהודים החיים בישראל ובין יהודים החיים בכל מקום בעולם.

טענת אלתמימי כי מחמוד עבאס אינו ערבי אלא ממקור פרסי, ואינו מוסלמי אלא בהאאי ולכן כופר באיסלאם – אינה חדשה. תומכיו מכחישים אותה מכל וכול, ומתנגדיו מציפים אותה בכל פעם שהוא אומר ועושה משהו המנוגד לדעתם. טענה זו נועדה לקעקע את הלגיטימציה של עבאס לשלוט ולוותר על מה שהם רואים כמורשתם ההיסטורית שקיבלו מהיושב במרומים.

על הגישה המבוטאת במאמר זה לעמוד מול עיני כל מי שסבור כי הסכסוך בין ישראל ושכניה הוא טריטוריאלי, לאומי, או פוליטי. שכן הבסיס לסכסוך זה הוא דתי, בין המוסלמים והיהודים, בין מה שמוסלמים רואים כ"דין אלחק" – דת האמת שהיא האיסלאם, ובין מה שהם מכנים "דין אלבאטל" – דת השקר שהיא היהדות. אגב, גם הנצרות היא דת שקר על פי גישתם.

מי שמתעלם מהבסיס הדתי של הסכסוך מחטיא את שורש הבעייה ולכן לא יוכל לפתור אותה פתרון נכון.

הפתרון לבעיית האיסלאם עם היהדות הוא באמצעות מנגנון "השלום הזמני" שהאיסלאם יכול לתת למדינה בלתי לגיטימית אבל חזקה ובלתי מנוצחת. שלום זמני יכול לשרוד לתמיד, כל עוד המדינה הבלתי לגיטימית זו נשארת חזקה ובלתי מנוצחת.

רק אנשי דת מסוגלים להגיע לידי פתרון דתי לסכסוך בין ישראל ושכניה, שכן רק להם יש לגיטימציה להתמודד מול נימוקים דתיים כמו אלה של אלתמימי. רק לאנשי דת מוסלמיים יש סמכות להחליט מתי "אלמצלחה" – טובת העניין – מחייבת את המוסלמים לבוא להסדרים עם כופרים בלתי מנוצחים. הדבר אינו קל, אבל אפשרי, ולאורך תולדות האיסלאם קרו לא מעט מקרים שבהם אנשים בעלי סמכות דתית מצאו בלית ברירה פתרונות יצירתיים לבעיות שבסיסן דתי. הסכסוך בין ישראל והעולם האיסלאמי אינו שונה באופן עקרוני ממקרים אחרים.

מול אנשים כמו תמימי ועשרות אלפים שאימצו את מאמרו, על ישראל להופיע כמדינה בלתי מנוצחת באופן מתמיד. רק כך היא תזכה לשלום, זמני לתמיד, שיזכה לחותם הכשר מאנשי דת איסלאמיים.

המאמר מתפרסם גם המגזין "מראה" 220 וב"מקור ראשון".

* * *

ישראל נטע

ככה הפרחנו את השממה

ככה הפרחנו את השממה בין החדר אוכל לַשיכון קומותיים החדש מרדכי הבן של הקוזק מרומניה חורץ תלמים באדמה עם המעדר ההיברידי שלו, צד אחד מקוש צד שני השמנצ'יק מכיתה ד' אוחז בכתפיו, ובינתיים, בפיקודו של אליהו, אנחנו מתמזגים עם עדר הטוריות במחסן ומתחילים למלא שקי יוטה בשורשים של הדשא שגדל פרא לאורך השבילים. על השקים מוטבעים השמות של ערי הנהר הגדול: קנזס סיטי, סנט לואיס, אומהה. כל כך חם, אליהו אומר, תרטיבו את השקים. פיזרנו את השורשים בתלמים של מרדכי, כיסינו, הידקנו, שרנו מלוא הגרון לתיש יש זקן בסרגל במקל, ממטרות רקדו במעגל, טיפות מים זהרו בין הערביים. מישהו חילק ארטיקים, מי לא קיבל מי לא קיבל ככה הפרחנו את השממה. ארבע מאות שנה דשאנו דשא והארץ עדיין קוץ ודרדר, כך אליעזר, חושב מחשבות, בחלון, סאלים על הטרקטור הגמדי שלו פורס גלילי דשא במשיכת קלצ' אחת, ושניים, מאריתריאה, עוזרים לו מהצד עם הטוריות. חצי שעה והביתה. ארבע מאות שנה חושב מחשבות, שירת הממטרות הנשגבת, תדשא הארץ דשא, מוכן, הפליטים הנעים ונדים. אליהו מת בשבוע שעבר, בוכה כמו נהר אליעזר.

* * *

יַא סַאדַאם יַא חַבִּיבּ

אוּדְרוּבּ אוּדְרוּבּ תַּל אַבִּיבּ

"הו סאדאם הו חביב, הכה הכה את תל אביב!" – מספרים שכך שרו פלסטינים מעל גגות קלקיליה במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, בינואר 1991, כאשר טילי-הנפץ העיראקיים ששלח סאדאם חוסיין נפלו על תל-אביב וגוש דן.

* * *

אהוד בן עזר

אהבה עתיקה

חֶשְׁוָן מְלַטֵּף צַמָּרוֹת בַּשַּׁלֶּכֶת

אַהֲבָה עַתִּיקָה

מְהַסֶּסֶת לָשׁוּט בְּעֵרוֹם חֻרְשׁוֹתָיו.

גֶּשֶׁם

וְאֵין לְאָן לָלֶכֶת

רַק הַלֵּב

מְהַלֵּךְ בִּשְׁרִירוּת רִגְשׁוֹתָיו.

וְאַתְּ צְמֵאָה אֵלַי כַּאֲדָמָה מִקֵּץ הַסְּתָו

עֵינַיִם מְדַבְּרוֹת בְּחֶסֶד מַבָּטִים –

וּכְכָל שֶׁהַדְּמָמָה רַבָּה

וְאֵין לְאָן לָלֶכֶת

הַלֵּב

קוֹרֵעַ בִּי אֶת שְׁתִיקוֹתָיו.

1959

מתוך ספר שירים שאזל "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", 2005.

* * *

יוסף אורן

"גחלת" – סיפור אהבה ארץ-ישראלי

שניים מדור הצברים הראשון התפרסמו במושבות, בתחילת המאה הקודמת, כמאהבים הגדולים של התקופה. הראשון – איתמר בן-אב"י (יליד 1885), בנם של דבורה ואליעזר בן-יהודה, שפרשת אהבתו ליפיפיית ירושלים, לאה אבושדיד, ממשפחה ספרדית מיוחסת שמוצאה ממרוקו, היתה פרושה בשירים שפירסם על דפי עיתון "הצבי" וגברה על התנגדות משפחתה למחזר האשכנזי. סיפור אהבה זה הונצח בשיר הזמר "אהבת איתמר" (מילים: דודו ברק, מנגינה: נורית הירש).

והשני – אבשלום פיינברג (יליד 1889), בן גדרה וחבר באירגון המחתרתי ניל"י, בזכות מכתבו לרבקה אהרונסון שנפתח בשורה "אלף נשיקות לך אהובתי" (השורה שעליה ביססה הפזמונאית מירית שם-אור את השיר המפורסם "אלף נשיקות" בביצועו של יורם גאון), וגם בזכות הרכילות (עד שיוכח אחרת) שקיים קשר רומנטי גם עם אחותה של רבקה, שרה אהרונסון.

אך אחרי הופעתו לאחרונה של הספר "גחלת", קובץ שיריו של עשהאל פוחצ'בסקי, יליד שנת 1893 ובן המושבה ראשון לציון, הכולל כארבעים שירי אהבה, מתברר שגם הוא לא היה קוטל קנים בתחום הזה, שהקודמים הצטיינו בו. עובדה אחת מבדילה את עשהאל מאיתמר ומאבשלום: תהילתם כמאהבים התפרסמה עוד בחייהם, ואילו פרסומו של עשהאל בתחום זה התעכבה כמאה שנים תמימות, משום שבמשך כל אותן שנים היו שיריו שמורים בגניזה הספרותית של המשפחה, עד ששני נכדיו המסורים, ד"ר אורה עשהאל ועו"ד עצמון יניב, גאלו אותם מהגניזה, הכשירו אותם לדפוס וגם הוסיפו פרקי מחקר לספר שההדירו.

בשנים תרע"ג-תרע"ד (1914-1913), השנים שבהן כתב את רוב שיריו, היה עשהאל בחור בתחילת שנות ה-20 לחייו. עובדה זו מסבירה את מספרם הגדול של שירי אהבה בקובץ זה. השירים נכתבו על קשריו עם עלמות שונות, בלי להזכיר במפורש את שמן, לעומת זאת הקפיד לרשום בשולי השירים תאריכים ולפעמים גם את הנסיבות לכתיבתם.

שירי האהבה של עשהאל ראויים לקריאה באופן המקובל – זו המתעכבת על הכתוב בכל שיר בנפרד. אך בה-בעת הם מאפשרים, וגם ממש מזמינים, לשחזר על-פיהם סיפור אהבה ארץ-ישראלי מתחילת המאה הקודמת ביישוב העברי החדש, שנים אחדות לפני סיומה של תקופת השלטון התורכי-עוֹתְ'מָנִי בארץ.

רקע תקופתי לסיפור

מושג כלשהו על התקופה ועל מצבה של המושבה ראשון לציון נקבל מהקטע הקצר הבא, שנלקח מתוך מאמר, שפירסם האגרונום מנשה מאירוביץ, בשנת 1889 (כ-7 שנים אחרי ייסודה של ראשון לציון) בשנתון "ירושלים" של אברהם משה לונץ:

"המושבה הזאת אשר היא הראשונה להיישוב החדש תהיה ברבות הימים באמת ראשון לציון, לאמור: מרכז המושבות כולן, כי בה יִבָּנֶה כעת מרתף גדול ערוך ומסודר בַּכֹּל לפי סדרי מרתפי היין אשר בארץ צרפת, ועמו יתאחד יֶקֶב לדריכת הענבים, עם כל המכונות והמכשירים הדרושים, ומכונה לעשות קרח, למען יוכל היין לעמוד ימים רבים ולעלות על שולחן עשירי ורוזני אָרֶץ. יין ארץ-ישראל יוכל להתחרות את יין צרפת וספרד. הוצאת המרתף וכל הנלווה לו יעלה לסך חצי מִלְיאן פראנק, וכבר בא להמושבה איש מלומד ובקיא בעשיית יין. דבר המרתף והיקב יחזק את לִבּוֹת איכרי המושבות ביודעם כי יש שכר לפעולתם*, בהיות לאל ידם להוציא מענביהם יין טוב, ולא יצטרכו למוכרו בשוקי יפו וחיפה בזול מאוד מפאת רִבּוּיָם. מלבד הגפנים הרבים הנטועים בהמושבה הזאת החלו בהעת האחרונה לנטוע בה עצי תותים רבים, לגידול תולעי משי, ואיש מיוחד הבקיא בגידולם בא להמושבה ללמד את האיכרים ובנותיהם אוֹפְנֵי סֵדֶר גִדוּלָן". 

אחרי עשור התגשמו כל ההבטחות שהבטיח מנשה מאירוביץ לקוראים: הכרמים נשתלו והניבו אשכולות נאים וגם היקב הוקם. בכרמים האלה עבד העלם עשהאל כמשגיח על הפועלים של איכרי המושבה. עצי התות גם הם ניטעו, אך תעשייה, כידוע, לא התפתחה מתולעי המשי שזחלו על ענפיהם.

כפי שצפוי בכל סיפור אהבה ראוי לשמו, יופיעו גם בסיפור האהבה הארץ-ישראלי עלם ועלמה בתפקידי הגיבורים הראשיים, אך שלא כצפוי, תתווסף אליהם בשלב מאוחר יותר גם סוסה אצילת יחס ומראה מסוריה.

אהבה ממבט ראשון

כמו כל סיפור האהבה מתחיל גם הסיפור שלנו ברגע שבו ממבט ראשון ניצתת האהבה בין העלם לעלמה. וכך מתואר הרגע הזה בשיר "לא ידעתי נפשי" (מחודש תמוז תרע"ג):

לא ידעתי את נפשי כאשר

אותך לראשונה ראיתי,

לא אֵדַע, וְיֶתֶר על כן לא אוּכל

הַאֲמֵן כי אתְ אֶת נפשי צָדית.

את זַכָּה וּנעימה וּמוֹשכת

כְּאַחַת באותם הרגעים היית,

וְכָהֵנה וְכָהֵנה בִּדְמותי נִשְׂגַּבְתְּ

אחרֵי דְּבָרַיִךְ בהם נפרדְתְ

(עמ' 58)    

המילים שאמרה לו כשנפרדו לא הונצחו בשיר, כי העלם הדובר בשיר העדיף להתעכב על ההשפעה שהיתה לעלמה הזו עליו. עד אז חמק בהצלחה מכל עלמה חמודה משום שקיווה לחיות כציפור "בִּדְרוֹר וָחוֹפֶשׁ", כלומר: להחזיק ביתרונות של הרווקות, אך הנשיקה שבה חתמה העלמה את היכרותם, מחקה לנצח את האפשרות הזו מסדר היום של חייו. לנשיקה זו הוצמד הדימוי השכיח ביותר בשירי האהבה של עשהאל והוא הדימוי של האש, כפי שאפשר להיווכח מסיומו של השיר:

סגרת את פי וַתַחְתְּמִיהוּ

בנשיקות חוֹתְמוֹת. על גַּבִּי

דבר-מה כָּאֵשׁ בּוֹעֵר,

רוֹתֵחַ וְלָנֶצַח לא מִתְקָרֵר.

(עמ' 59)

אהבה בהתכתבות

אם העלם והעלמה לא התגוררו באותה מושבה, אלא במושבות שונות, היתה נשמרה האש שנדלקה ביניהם בפגישת ההיכרות הראשונה באמצעות המכתבים ששלחו זה אל זה. במכתבים אלה התרפקו על המעט שהספיקו בפגישתם הראשונה, וכמובן רמזו על ההמון שיממשו בפגישתם הבאה.

   מגרעתם של מכתבים כאלה נעוצה בעובדה שניתן לפרש את הכתוב בהם באופנים שונים. כך, למשל, על משפט אחד במכתבה של עלמתו, ביסס העלם את חשדו כי אש האהבה דעכה אצלה. ואת זעמו על מכתב זה, עקב הפירוש המוטעה שנתן לדבריה, ביטא בשיר "מכתבַיִךְ" (מחודש אדר תרע"ג):

"רצוני הֱיוֹת עוזרת על יָדֶךָ בַּחיים" –

אֵלו הם דברים מלב רַגָשׁ תשמיעי,

אך הַחָשָׁה אָזְנֵךְ עַד

כמה האהבה הטהורה הזאת נפגְעה?

הלא דברים אֵלו הם בַּקָשַׁת תועלת,

שאינם יכולים ממקור נאמן לנְבֹע!

ולמה תרצי בחיים עָזְרֵני?

הבַעֲבוּר אוּכַל אָהֹּב זוּלָתֵכי?...

(עמ' 55)   

סיבת כעסו מובהרת בשאלה שניסח בשורה האחרונה: האם את מציעה לי את עזרתך בחיזור אחרי אחרת?

אי-הבנות כאלה בין אוהבים היו תוצאה בלתי נמנעת של הגעגועים זה לזה וגם תוצאה של ההמתנה מורטת העצבים לבואו של המכתב. בשיר הבא, "מכתב קטן" (מחודש אדר תרע"ד [1914]) ביטא העלם את תסכוליו מאיטיות שרות הדואר התורכי. באופן חריג, במקום לבטא את הרגשתו, שיער, מה היא חושבת שהוא חושב כאשר הוא מקבל מכתב ממנה, שלא הגיע אליו במועד:

ידעתי, אל לִבֵּךְ, נערה, תתעצבי

עֵת מְאוּם בְּמַעֲנֶה לא תקבלי.

במכתב קטן נפשֵׁךְ הָשֵׁב – לא תוכלי,

וחשבת אז כמוני עֵת לְמכתב חכיתי:

"כבר בָּחֲלָה נפשו בְּאֵל המכתבים

זה כַּמָּה מָנוֹחַ יטרידוהו,

עֵת קַבְּלוֹ [את המכתבים] – יתעצב על קִצּוּרָם, דַּל תָכְנָם,

ועוד יותר יתעצב עֵת מְאוּם לא יקבל".

אכן, קשה וּמַר הֱיוֹת אוהב,

ועוד קשה מזאת למכתב חַכּוֹת;

אם יֶשְׁנָהּ אהבה בלי יִסוּרים,

אז לא אהבה היא – וּטְהוֹרה [וגם איננה טהורה].  

(עמ' 56)    

פגישות האוהבים

שום סיפור אהבה הגון איננו מדלג על הפגישות של האוהבים, וגם גיבורי הסיפור שלנו התאמצו להיפגש בכל הזדמנות שפגישה התאפשרה להם. כידוע, אינה דומה פגישה באור יום לפגישה לאורו של הירח. ולכן נתאר בלשונו של העלם הדובר בשירי האהבה הכלולים בקובץ "גחלת" את ההבדל בין שתיהן.

בשיר "בכרם" מספר העלם שלנו על פגישה באור יום עם עלמה, שהגיעה לבקר במושבה בחופשה שלה מהלימודים (בחודש אלול תרע"ג [1913]) והצטרפה אליו ליום העבודה שלו בכרם. הוא השגיח על הפועלים שבצרו את האשכולות מהגפנים וגם ממנה לא חסך את גערותיו. אך היא עמדה יום תמים לצידו תחת השמש היוקדת, ובידיים שרוטות מענפי הגפנים, מבלי להתלונן. והעֵדוּת לתרומת היום הזה ליחסים ביניהם היתה התנהגותה בהפסקת הצהריים בשדה, אשר היתה משוחררת מנימוסי השולחן שחונכה להקפיד עליהם בבית הוריה:

ברצון אכלתְ מחצית ארוחתי

עת לשנינו מַזְלֵג אחד שִׁמֵּשׁ.

(עמ' 98)

ובעוד שיר, "דעת אהבה בלילות בהירים", מתאר עשהאל הזדמנות נוספת, אחרי הקודמת, שבה הגיעה העלמה שוב לחופשה בראשון (בחודש טבת תרע"ד [1914]), אך הפעם התקיימה פגישתם לאור הירח. בערב העפילו לאחת הגבעות במושבה, ובעודם חבוקים המתינו להבקעת הירח מאחורי גבעה מרוחקת במזרח. וזהו המחזה שראו מיד אחר-כך ביחד:

וּבְאֵיקָלִיפְּטוּס אָחֲזָה הָאֵש,

זה הָעֲנָק, יְליד המושבה,

היה לפתע לְבָרוֹת [מאכל ללשונות האש] –

אחד אחד ענפיו נִבְלָעוּ.

- - - ואת עָלַי מִתְרַפְּקָה נרעשת,

"לא פִּלַלְתי, אֵלִי,

כֹה יפה עולמךָ!"

שְׂפָתֵךְ רוֹעֲדָה לוחשת.    

(עמ' 44).

התפעלותו מהאש שעטפה ובלעה את האיקליפטוס הענק של המושבה מסגירה באופן עקיף את רגש האהבה שהמראה חיזק בו אליה, בדיוק כפי שהתפעלותה מיפי עולמו של אלוהים מסגירה באופן עקיף את מה שהרגישה היא כלפיו באותו מעמד.

שירי האהבה לעַיְדָה

עד כה נרקם סיפור האהבה על-פי שירים שכתב עשהאל לנערות שונות שהכיר, אך מעתה תתרחש תפנית בסיפור, כי המשכו יתבסס על שירים שכתב בתקופת חיזורו אחרי עלמה אחת ומיוחדת ושמה: עַיְדָה.

במילים אחרות: כעת הגיעה זמנה של הסוסה להשתלב בעלילת סיפורנו. מדוע נחוצה נוכחותה של הסוסה בסיפור האהבה שהתפתח בין עידה ובין עשהאל? התשובה היא פשוטה: רק בזכותה יכול היה עשהאל להגיע מביתו בראשון לציון אל ביתה של עידה ברחוב קלישר בתל-אביב.

הסוסה לא היתה חיית מחמד באותן שנים, אלא בהמת עבודה שהועסקה על-ידי האיכרים במושבות במשך כל ימות השבוע. ולכן המתין עשהאל בקוצר-רוח עד צאת השבת (כך בשיר "השבת זה עתה הלכה למנוחות", עמ' 85), ורק אז יצא ברכיבה על הסוסה אל אהובתו, רכיבה שנמשכה בחשכה כשלוש שעות לכל צד. פרט זה מוזכר בשיר "עתה ידעתי" (עמ' 35), והוא מעיד על ההשקעה הגדולה שהשקיע עשהאל בחיזורו אחרי עידה.

   מהשירים אפשר גם לשחזר את המסלול שבחר עשהאל כדי לקצר את הדרך מראשון לת"א. הוא לא רכב בדרך הארוכה והעוקפת העוברת דרך בית-דג'ן (כיום: בית-דגן), הכפר יָזוּר (כיום: אָזוֹר) ומקווה-ישראל, דרך המוליכה מיפו לירושלים, אלא רכב מערבה דרך החולות, צפונית לוואדי רוּבִּין (נחל ראובן), עד הים, ואז פנה צפונה, המשיך לאורך הים ונכנס ליפו מצד דרום, ומשם הצפין לרחוב קלישר בתל-אביב. ואם קצרה רוחו – הסתכן ובחר לחצות את החולות אלכסונית לכיוון מקווה-ישראל, בדרך שעברה ליד מאהלים של בדווים.

   עשהאל לא ביצע את המסע הזה כל שבוע, אלא רק אחת לפרק זמן, כאשר התגברו מאוד געגועיו אל עידה. בכך הוא מודה בשיר "על גבי הסוסה" (מחודש כסלו תרע"ד. לשיר זה הוסיף בהערה, כי נכתב בעודו רוכב "על גבי הסוסה"):

לִצְחוֹק החֵן התגעגעתי

זה עִדָּן ועִדָּנים

עתה אַעַל על סוסתי

אָטוּסָה בַּדְרָכים

(עמ' 41)

געגועיהם זה לזה היו הדדיים, ובשיר "בין ראשון ובין יפו" (מחודש טבת תרע"ד [1914]), שיר שנכתב ביום שישי, כתב על עוצמתם של געגועים אלה שאילצו אותו להמתין עד צאת השבת למחרת כדי שיוכל לצאת לדרך. לפיכך הוא מקדים ושולח דוכיפת זהב מביתו בראשון לציון אל ביתה של עידה בתל-אביב כדי שתבשר לה את דבר בואו אליה במוצאי-שבת:

- - - אך יָבֹא לילה חָשֵׁךְ,

אֶדְאֶה על סוסתי אל ביתֵךְ.

חִנם חָשַׁדְתְּ בי אחותי

כי את הברית אני הֵפרתי –

לא עלתה כזאת על דעתי,

הן לך חיי מִכְּבָר מסרתי.

עבורך אֶחֱצֶה ים החֹשֶׁךְ

עֲדֵי אגיע אֱלֵי בֵּיתֵךְ

סְפוּג סַעַר וְאָכוּל קָרָה,

אך נעים יְהֵא אז, יְקָרָה... 

(עמ' 32)                        

[מאחר ובשורה האחרונה כלול הרמז הכי אֶרוֹטי ב"גחלת" – נא לקרוא את הבית הזה שנית...]         

  בנוסף לחשכה ולגשמים, היה גם מסוכן לרכוב את הדרך הזו. מסביר זאת השיר "בעלותי על סוסתי" (מחודש שבט תרע"ד [1914]):

בין ראשון וּבין יָפוֹ,

חולות צְהֻבים ישְׂתָרָעוּ, - - -

על גִבְעוֹת חול אֵלּוּ הצְהֻבּות,

בֶּדְוִים פְּראים יִשְׁכוֹנוּ.

"הַב-הַב" לעוברי אֳרְחוֹת

יִקְרְאוּ – ואקדח יְכַוֵנוּ.

(עמ' 88)

מאחר שבשיר הזה מתאר עשהאל כיוון רכיבה הפוך, מיפו לראשון, אחרי שהתראה עם עידה בתל-אביב, הוא מצרף לרשימת הקשיים הקודמים את אלה שנוספו עליהם בשובו מהפגישה אל ביתו בראשון. הרכיבה בעודו עייף ורדום בלילה גשום ואפל, המעלים את הדרך מעיניו, היא מסוכנת פי-כמה:

אני יָשֵׁן ולבי עֵר,

בלי דרך אֶסָעָה קֵדְמה.

אין טוב למִכְסֶה מֵעַבָּיָה,

אין טוב מִמַּאוּזֶר לְמִשְׁעָן,

אין טוב לִרְכיבה מִסּוּסה,

בלי דרך קֵדְמה אֶסַּע. 

(עמ' 89)

השורה הראשונה מתבססת על הנאמר בשיר השירים (ה'-2): "אני ישנה ולבי ער" (ראה ההסבר בהערה 3).

"עביה" בשורה השלישית היא גלימה מצמר כבשים שרועי צאן והעובדים בשדות התכסו בה בימי קור וגשם.

"מאוזר" בשורה הרביעית הוא אקדח מתוצרת גרמניה שהיה מצויד במחסנית ליֶרי אוטומטי של הכדורים.

אני שלך ואת שלי

כשבוע אחרי פגישתם זו בתל-אביב (שהתקיימה אור ליום ג' י"ד בשבט תרע"ד) כתב עשהאל שיר הנושא את שמה של עידה (השיר נכתב אור ליום ה' כ"ג בשבט תרע"ד). באותו יום היו גשמי ברכה רצופים והעבודה בשדה התבטלה. אך הוא כבר החליט, כנראה, לקשור בנישואים את חייו לחייה, כי הרגיש תשוקה לרשום את שמה על שמשת החלון המהבילה של חדרו, וכך עשה:

יָדִי מֵאֵלֶיהָ מִתְמתְּחָה,

אֶצְבָּעִי מאליה רושמת:

"עַיְדָה". בַּגִּנָּה הַחִמְצָה פּוֹרְחָה,

לְמַרְאֵה האותיות לִבָּתִי הוֹלֶמֶת!...

(עמ' 118).

["חמצה" הוא צמח-שדה ממשפחת הקטניות]

בשיר "ליל קסם" (נכתב אור ליום שבת י"א סיון תרע"ד [1914]) הנציח עשהאל גם את הרגע שבו הביעו הוא ועידה את הסכמתם ההדדית להידוק מלא של הקשר ביניהם:

אֵלַי רֹאשָׁהּ הרכינה

שיר "תכלית העם" (עמ' 112) שנכלל בספר במדור "נופי מולדת", הבדיל עשהאל בין "ילידי הארץ" לבין "אחינו מְרוּדֵי גלות". וקרא לאלה וגם לאלה להתאחד למען "הַחֲיוֹת הארץ בשריריהם" וכדי להמשיך "מִפְעָלוֹת האבות" – מייסדי המושבות הראשונות. מאחר שלמונח "ילידים" הודבקה המשמעות השלילית של הקולוניאליזם מעידן שלטון האימפריות מאירופה בקולוניות נחשלות, אשר עליהן השתלטו בכוח הזרוע וניצלו בהן את הילידים ואת משאבי ארצם, הבה נחליף את המונח "יליד הארץ", שהשתמש בו עשהאל, במונח שתפס את מקומו : "בן הארץ".

סיפור האהבה הארץ-ישראלי שהופק משיריו של עשהאל הוא סיפור אהבה של תקופה שערכיה היו שונים וגם היחסים בין המינים, בין עלמים לעלמות, היו שונים: מבוישים, צנועים ואינטימיים יותר. עובדה זו מסבירה, כנראה, הן את נועזותם של שירי האהבה של עשהאל מזה והן את סיבת גניזתם אחרי שנכתבו. אך עבורנו כיום, מהווים השירים וסיפור האהבה הארץ-ישראלי שהתבסס עליהם, עֵדוּת לשינוי הגדול שהתחולל בעידן הציוני בדמותו של האדם היהודי.

כבר בשנות נעוריו ובחרותו של עשהאל קיבל יהודי "בן הארץ" את מאפייניו הצבריים: זהו יהודי חופשי הקשור לאדמתו ולנופי מולדתו, יהודי שחושיו אינם בְּלוּמִים, אלא משוחררים מכל המגבלות והפחדים שהעיקו על היהודי בגלות. יהודי "בן הארץ" יודע לחזֵר אחרי נערה, לחבוק עלמה בתשוקה וגם לרכוב על סוסה. כמו-כן הוא מסוגל להתייצב עם אקדח מול מתנכל ולגונן על עצמו באומץ-לב, ומעל הכול – הוא יהודי אופטימי המוכן להעמיס על כתפיו את מלוא האחריות לעתידו. לכן, אין להשתומם על כך ש"בן הארץ" הפך לדמות השְׁלֵמוּת החדשה של האדם היהודי בספרות העברית של הדור, אך תחת המונח החדש – "הצבר", שהוצמד לו כעשרים שנה מאוחר יותר באוהלי הפלמ"ח וגם בכתבי סופריו.

ואשר לתואר "גדול המאהבים בדור הצברים הראשון במושְבות העלייה הראשונה" – חייבים להודות, כי בשם הצדק ההיסטורי זכאי לו אחד מהשניים שסיפור אהבתם היה נפוץ שנים רבות לפני שנחשף סיפור אהבתו של עשהאל, והם: איתמר בן-אב"י או אבשלום פיינברג. אך בשם הצדק הפוֹאֶטי – צריכים מעריציהם של השניים להודות, כי ללא ספק גבר עשהאל על איתמר ואבשלום במירוץ לתואר שהמתין כמאה שנה לאיש הראוי לו ביותר, והוא התואר של  "המשורר הצבר הראשון".

הערות

* "גחלת" – הוצאת "ספרי עיתון 77" 2012, 165 עמ'. הספר הופיע בסיוע הקרן למורשת נפ"ש ומיכל פוחצ'בסקי. ההדירו את הספר: ד"ר אורה עשהאל ועו"ד עצמון יניב.

* עשהאל פוחצ'בסקי (1970-1893), נולד ונפטר בראשון לציון, והיה בנם של נחמה ומיכל פוחצ'בסקי. מהדירי הספר "גחלת" הינם נכדיו.

* תוך דור כבר ניכר ההבדל בין העברית של האבות לזו של הבנים במושבה. מנשה מאירוביץ כתב בעברית מליצית שאותה רכש מהספרות העברית לדורותיה, ולכן שפתו היא "שפת לימודים". כך, למשל, שילב בקטע שלו את צירוף מילים "כי יש שכר לפעולתם", שמקורו הוא בפסוקי הנחמה של הנביא ירמיהו, המבטיח גאולה לרחל אמנו: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך - - - ושבו בנים לגבולם" (פרק ל"א, 16-15), מאחר שצירוף המילים הזה הצטייר לו כמליצה המתאימה לקשט בה את חזונו על השינוי שעומד להתחולל במושבות. ואכן, בדברו על "פעולתם" של איכרי המושבות (פיתוח תעשיית היין) ועל "השכר" המצפה להם (הרווחים הצפויים להם משיווק היין לחו"ל) – שתל משמעות גשמית ומעשית במילים השיריות ועמוסות הרגש בהן המחיש הנביא ירמיהו לשומעיו באופן ציורי ומטפורי את הגאולה הלאומית. ואכן, בפי ירמיהו, הן הפעולה של רחל ("מבכה על בניה") והן השכר המובטח לה ("ושבו בנים לגבולם"), הינם מענה לגעגועיה של אֵם אל בניה שהוגלו מהמולדת ל"ארץ אויב".

גם עשהאל הסתייע בצירוף מילים מהתנ"ך, אך כמי שהעברית בפיו היא כבר "שפת החיים" במושבה, אין הוא מצטט מליצה שחוקה-מרוב-שימוש מתוך מגילת "שיר השירים", אלא חי את המילים ומטמיע אותם בשיר שלו באופן המקיים את המשמעות החיונית שנתן להן המשורר הקדום. בשובו עייף מהפגישה עם עידה, דומה בעיניו מצבו למצבה של העלמה הממתינה בקוצר רוח לאהוב ליבה שיתגנב אל חדרה. כשם שלבה העֵר מאהבה מונע מהשינה להשתלט עליה, כך גם לבו של עשהאל, העֵר מאהבה לעידה, מונע מהשינה להשתלט עליו, אף שהינו עייף מאוד ולפניו עוד שלוש שעות רכיבה מביתה בת"א אל ביתו בראשון לציון. בצטטו את המילים "אני ישן ולבי ער", היה עשהאל נאמן באופן מלא למשמעות הרומנטית והרגשית של המילים במקור הקדום.

אהוד: במקרה, רק במקרה, התואר של המשורר ה"צבר" הראשון שמור לאסתר רַאבּ, בת המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה. אמנם, אין שיריה מגיעים למדרגת שירי התגלית המשפחתית החדשה – עשהאל פוחצ'בסקי.

באותה תקופה כתב פואמות, שהודפסו בכתבי-עת, גם בן-מושבתה ובן-גילה של אסתר [1894] – יליד הארץ משה כרמי (ינובסקי) שהיה לימים דמות של מורה נערץ בעין חרוד, אך הוא לא המשיך לכתוב שירה. מסופר עליו בספרי הנידח המחזיק רק כ-600 עמודים – "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב.

בין שרה אהרונסון, שהיתה כבר אישה נשואה, לבין אבשלום פיינברג – התקיים רומאן של ממש וזו אינה "רכילות". הם גרו בחדר אחד בחוות הניסיונות החקלאיים של אהרן אהרונסון בעתלית. באותה תקופה לערך היתה אחותה רבקה בארה"ב ואחיה אהרן בקהיר.

* * *

זהירות גנרל חורף!

את מסכי הטלוויזיה ימלאו תמונות אנשי המילואים שלנו הנלחמים בגשם ומבוססים בבוץ ליד שרשראות הטנקים, והשמיים המעוננים לא יקלו על פעילות חיל האוויר ברצועה!

* * *

אורי הייטנר

1. "עמוד ענן" ומיתוס הבידוד

שעות אחדות לאחר הוצאתו של הארכי טרוריסט מכלל שימוש ופרוץ מבצע "עמוד ענן", כונסה מועצת הביטחון של האו"ם לכינוס חירום, ביוזמת מצרים. למגינת לבם של היוזמים, מועצת הביטחון לא סיפקה את רצונם. מדינות העולם החופשי, בראשות ארה"ב ובתמיכת מדינות אירופה, התייצבו לצד ישראל והביעו תמיכה במימוש זכותה להגנה עצמית וחובתה להגן על שלום אזרחיה וביטחונם. כנראה שאובמה ומנהיגי אירופה טרם הספיקו לקרוא הבוקר את "הארץ".

סביר להניח שאילו הדיון התקיים במועצת האו"ם ל..."זכויות האדם", התוצאות היו שונות לחלוטין. המדינות הדומיננטיות במועצה זו, דוגמת איראן וסוריה, היו מובילות גינוי והוקעה לישראל ואולי אף ממנות ועדת גולדסטון 2. אולם המדינות הרלוונטיות לנו, שעמדתן חשובה לנו, הן המדינות הדמוקרטיות, והן התייצבו לצדנו, ולפחות לעת עתה מביעות תמיכה במבצע.

עובדה זו מפריכה מיספר מיתוסים. היא מפריכה את מיתוס "הבידוד המדיני" של ישראל, "המדינה המצורעת" בשל הכיבוש, האפרטהייד ושאר בלה בלה בלה. היא מפריכה את הטענה שבשל היעדרו של מו"מ בין ישראל לפלשתינאים, העולם לא יְגבֶּה את ישראל בתגובה צבאית לטרור. כנראה שמדינות העולם החופשי מודעות לעובדה שהיעדר המו"מ הנו תוצאת הסרבנות של אבו מאזן, הממאן כבר ארבע שנים לקיים עם ישראל מו"מ ללא תנאים מוקדמים. היא מפריכה את מיתוס הקרע עם ארה"ב ואת המיתוס לפיו עכשיו, כאשר אובמה אינו ניצב לקראת בחירות, ואינו תלוי בקול היהודי / בתורמים היהודיים / בהון היהודי / בעוצמה היהודית ושאר האגדות נוסח "הפרוטוקולים של זקני ציון" – הוא יתייצב נגד ישראל. היא מפריכה את המיתוס שאובמה יתנקם בישראל בשל התערבותו של נתניהו במערכת הבחירות ותמיכתו ברומני. היא מפריכה את המיתוס אודות אובמה "האסלאמיסט" העויין, שעכשיו אחרי הבחירות יוכיח את עוינותו. כל המיתוסים הללו נמוגו כענן חולף, במבצע "עמוד ענן".

אין ערובה לכך שהתמיכה הבינלאומית תמשך לכל אורך המבצע. יש ללוות את המערכה הצבאית במערכה מדינית – דיפלומטית והסברתית, במלוא העוצמה. וכמובן שגם ללא התמיכה הזאת, חיונית ככל שתהיה, חובתה העליונה של המדינה להגן על ביטחון אזרחיה ועל ריבונותה. אך טוב להיווכח שוב, עד כמה כוזבים המיתוסים בהם מלעיטים אותנו, מתוך מגמה פוליטית.

גם התגובה המצרית, ממנה הפחידו אותנו כל כך, אינה חורגת לעת עתה מהתגובות האוטומטיות של משטר מובארק. במבצע "שלום הגליל", זמן קצר לאחר השלמת הנסיגה מכל סיני ועקירת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה, מובארק החזיר את שגרירו מישראל, ובמשך שנים לא ישב שגריר מצרי בישראל. כך הוא נהג שנית בראשית מתקפת הטרור הפלשתינאית בשנת 2000 ("האינתיפאדה השנייה"). אם כך נהג מובארק, קל וחומר שכך נוהג משטר "האחים המוסלמים", שהשמדת ישראל היא מרכיב מרכזי באידיאולוגיה הדתית שלו. והנה, הוא לא חרג בהרבה מדרכו של מובארק והוא ממשיך לקיים את המרכיב היחיד בהסכם השלום שאותו כיבד מובארק – הנספח הצבאי. יש לציין את הפעולה האפקטיבית של משטר מורסי נגד המנהרות ומאבקו בארגונים הסלפיים בסיני.

ועוד נקודה למחשבה, היא המטרייה בצל הפטרייה – מה היה המצב אילו היתה בידי איראן פצצה גרעינית. האם ישראל הייתה יוצאת למבצע המגן תחת איום איראני ש"תקיפת עזה כמוה כתקיפת איראן"? איך ישראל היתה נוהגת אילו איראן הייתה מאיימת "להגיב במלוא העוצמה"? ואיך היה נוהג חמאס, כאשר טרור הטילים שלו היה מגובה במטרייה גרעינית איראנית? ראוי לזכור, גם בימים הקשים הללו בדרום, שהאיום הגדול ביותר על ישראל, אינו הטילים מעזה ובטח לא ריקושטים ממלחמת האזרחים בסוריה שנופלים בשוגג בגולן, אלא סכנת הגרעין האיראני.

המאמר פורסם לראשונה בעיתון "ישראל היום"

2. תרגיל ההסחה עבד

תרגיל ההסחה לקראת מבצע "עמוד ענן" עבד גם עליי. במאמר שכתבתי שלשום ביקרתי את הממשלה על שבמקום חתירה לניצחון היא חותרת להפסקת אש. המאמר פורסם ב"חדשות בן עזר 790" – שעות אחדות אחרי שכבר שמחתי להתבדות.

או שמא אולי עדיף שאתפאר בכך שגם אני הייתי שותף לתרגיל ההסחה.

3. יומן בחירות 2013 (י"א)

אופוזיציה אחראית

נכון לארבעת הימים הראשונים של מבצע "עמוד ענן", יש לציין לשבח את האופוזיציה;  מפלגת העבודה, "יש עתיד" ואפילו "קדימה", נוהגות כאופוזיציה אחראית. מה פירוש אופוזיציה אחראית? אופוזיציה לממשלה, שאינה אופוזיציה למדינה. אופוזיציה פטריוטית שבשעת חירום, במלחמת מגן שאין מקום לספק בצדקתה, במלחמת אין ברירה מובהקת, ניצבת לצד הממשלה, מאחורי צה"ל וכוחות הביטחון ומאחורי האזרחים באזורים המותקפים.

מדוע כתבתי "אפילו 'קדימה'"? כיוון שמאז ששאול מופז עשה את טעות חייו והתמודד בהצלחה על הכבוד המפוקפק לנעוץ את המסמר האחרון בארון הקבורה של "קדימה", כל מהלכיו משדרים היסטריה והוא עושה את כל השגיאות האפשריות, והאחרונה בהן היא קמפיין הפטרייה ההיסטרי והפאתטי. והנה, גם הוא, כמו יחימוביץ' ולפיד, נוהג באחריות ובשיקול דעת, כיאה לראש אופוזיציה.

יש לקוות שכך תמשיך האופוזיציה לנהוג גם בהמשך המבצע, גם אם תהיה פעולה קרקעית, ולמיטב הכרתי אין מנוס מפעולה קרקעית.

השמאל האוטומטי

מי שאינו נוהג כאופוזיציה אחראית זו מרצ, אבל האמת היא שאיש אינו מצפה ממנה לאחריות לאומית, אחרת היא לא תהיה מרצ.

התנהגותן האחראית של מפלגת העבודה, "קדימה" ו"יש עתיד" הן חדשות טובות עבור מרצ. מרצ ממתגת את עצמה כ"שמאל האמיתי", כשמאל היחיד. הקמפיין שלה נועד ליצור בידול בינה לבין מפלגות ה"מרכז-שמאל". אולם בתוכנית המדינית אין הבדל בין "קדימה" למרצ, גם מפלגת העבודה שהרטוריקה שלה מאז ניצחון יחימוביץ' הרבה יותר מרכזית ומתונה, מצדדת ב"מתווה קלינטון" שאינו שונה מעמדות מרצ. והנה, במבצע הנוכחי, יש למרצ הזדמנות לבדל את עצמה. יש קהל בישראל, שבעבורו – התייצבותה של מרצ נגד המבצע הוא יתרון.

מרצ נוהגת כשמאל אוטומטי. מהו שמאל אוטומטי? שמאל חסר חוש ביקורת, שלעולם לא יפתיע, לעולם לא יציב סימן שאלה על הדוגמות שלו. ההתייצבות של מרצ נגד המבצע, היא רפלקס מותנה. אם צה"ל נלחם, אנחנו אוטומטית נגד.

הבעייה היא שאין למרצ כל הצעה אלטרנטיבית. אין למרצ כל מענה לשאלה למה הפלשתינאים תוקפים אותנו מעזה אחרי הנסיגה המלאה, ולכן אין להם כל פתרון אפשרי לבעייה הזאת. במקום להציע פתרון, הם מדקלמים. מה הדקלום? מו"מ, הידברות, הידברות, מו"מ. מו"מ עם חמאס, הידברות באמצעות מצרים וכו'.

מו"מ על מה? על הפסקת אש. אבל אם האוייב רצה בהפסקת אש, הוא לא היה פותח באש. הרי אין לחמאס תביעות כלשהן שבשל אי הענות להן הוא יורה על אזרחי ישראל. אז על מה המו"מ?

איני שולל עקרונית מו"מ עם חמאס. ואכן, סביר להניח, שהמבצע יסתיים בהסדר, כנראה בלתי כתוב; בהבנות שיביאו לשקט בגבול. מה יביא להבנות הללו? המכה הקשה לחמאס, שתביא את הארגון לתובנה שמחיר התוקפנות שלו כבד מדי, ואינו משתלם. מה שיביא להבנות ולהפסקת האש יהיה שיקום ההרתעה הישראלית.

ואז, כאשר ההרתעה והמכה יביאו להפסקת אש, תכריז מרצ חגיגית: "רואים? אמרנו לכם. מה שצריך היה מלכתחילה הוא הפסקת אש. אז בשביל מה היתה שווה המלחמה הזאת, עם כל הסבל לשני הצדדים, כדי להגיע בסופה לתוצאה שקראנו לה מלכתחילה!"

ויהיו טמבלים שיקנו את הסחורה הזאת.

                                         תיאוריית הקונספירציה

מראשית המבצע הולכת ונרקמת תאוריית קונספירציה, לפיה מדובר במהלך יזום על ידי הממשלה, סמוך לבחירות, כדי לחזק את "הליכוד ביתנו" ואת "עצמאות" בקלפי. על פי התאוריה, הממשלה מנסה להסיט את סדר היום של הבחירות מהנושא החברתי כלכלי אל הנושא הביטחוני, ולכן יזמה מלחמה מיותרת.

עובדה – כך נהגה גם הממשלה הקודמת. הבליגה לאורך כל הקדנציה ואז, שלושה שבועות לפני הבחירות יצאה למבצע "עופרת יצוקה". ועכשיו, שוב, הממשלה הנוכחית נוהגת כך. איפה היא היתה ארבע שנים? למה היא נזכרה עכשיו?

יש לתיאוריית הקונספירציה הזאת כותרות, כמו "מלחמת שלום נתניהו" ומלחמת ה"עצמאות".

הבה נבחן את כל הטיעונים של התיאוריה הזאת. לשם כך, נתחיל דווקא בממשלה הקודמת. נכון, מבצע "עופרת יצוקה" היה סמוך לבחירות. אולם אותה ממשלה יצאה גם למלחמת לבנון השנייה והפציצה את הכור הסורי, והפעולות הללו היו רחוקות מאוד מן הבחירות.

נכון, ממשלת "קדימה" הבליגה על המתקפות מרצועת עזה לאורך זמן רב. אך הסיבה לכך, היתה הרצון של ראשיה לשכנע את עצמם ואת הציבור שההתנתקות לא היתה טעות. לכן, הם ניסו להימנע ככל הניתן מהסלמה, וניסו בכל דרך להגיע ל"הודנא", ל"תהאדיה" וכו', אלא שהאויב הפר שוב ושוב את כל ההסכמים הללו. הפלשתינאים, שזיהו את החולשה, הסלימו עוד ועוד את תוקפנותם עד שהמצב שנוצר היה בלתי נסבל, ולא היה מנוס אלא לשבור את ההבלגה ולהורות לצה"ל להגן על אזרחי ישראל. זה היה מאוחר מדי; נכון, זה היה סמוך לבחירות, אך לא היה אפשר עוד להמתין.

וכך היה גם הפעם. ממשלת נתניהו קיבלה גבול שקט יחסית, בזכות הישגי "עופרת יצוקה". בהדרגה המצב בגבול הלך והידרדר. ממשלת נתניהו הבליגה, ותגובותיה היו מינימליסטיות. הסיבה לכך, היא שבניגוד לתדמיתו, נתניהו הוא ראש הממשלה זהיר והססן ביותר בהפעלת צה"ל בעשרות השנים האחרונות. הפלשתינאים הריחו חולשה, והסלימו. נתניהו שגה, כאשר אחד המסרים המרכזיים שלו במערכת הבחירות, היה השקט היחסי בגבול והטענה, שבניגוד לקודמו אין לו יד קלה על ההדק. הפלשתינאים הבינו שיש להם חסינות עד הבחירות, כיוון שמי שזה המסר שלו, לא יצא לפעולה צבאית גדולה בתקופת הבחירות. אבל הם הרחיקו לכת. הם הלכו והסלימו את התוקפנות, עד שהביאו את ישראל למצב בלתי נסבל, שלא אִיפְשֵׁר המתנה נוספת וחייב את הממשלה להורות לצה"ל להגן על אזרחי ישראל.

הטענה שהמבצע הוא למטרות בחירות מגוחכת, מאחר והיא מנוגדת לחלוטין לאסטרטגיית הבחירות של נתניהו.

יתר על כן, יש לזכור שממשלת "קדימה" איבדה את השלטון אחרי מבצע "עופרת יצוקה". מפלגת העבודה, בראשות שר הביטחון אהוד ברק, ספגה את המפלה הגדולה ביותר בתולדותיה, בבחירות הסמוכות ל"עופרת יצוקה". ושמעון פרס הפסיד לנתניהו בבחירות שבהן, בזכות רצח רבין, ניצחונו היה מובטח – מיד אחרי מבצע "ענבי זעם". מסתבר, שמבצע צבאי סמוך לבחירות אינו ערובה לניצחון. נתניהו, שפעמיים ניצח בבחירות את הממשלה המכהנת, מיד אחרי מבצע צבאי, יודע זאת היטב. איזה אינטרס יש לו לסכן את הניצחון שמובטח לו, על פי כל הסקרים?

לגבי טענת האג'נדה הביטחונית, לעומת האג'נדה האזרחית – בחירות 2009 היו לחלוטין סביב אג'נדה מדינית-ביטחונית, כך שלא היה כל עניין "לשנות אג'נדה" לפני הבחירות. בבחירות הנוכחיות, אכן האג'נדה היתה אזרחית יותר מבכל מערכת בחירות מאז מלחמת ששת הימים, ואני מאמין שהאג'נדה החברתית תהיה שיקול מרכזי בעבור הבוחר גם אחרי מבצע "עמוד ענן". אולם העובדות הן, שהמטרה של נתניהו היתה להרדים את הסוגיה הביטחונית הפלשתינאית (הוא התמקד באיום האיראני) ומי שכפה את האג'נדה הביטחונית על ישראל, היו הפלשתינאים, שיזמו את ההסלמה של השבועות האחרונים.

אני חסיד של העברת כובד המשקל מן הסוגיה המדינית לסוגיה החברתית. אני בכוונה מדגיש – הסוגיה המדינית, לא הביטחונית. כבר עשרות שנים אין בישראל דיון חברתי כלכלי, וכל הפוליטיקה הישראלית משועבדת למחלוקת על מיקום הגבול, תוך התעלמות מן התוכן של המדינה שבתוך הגבולות. זאת, אף שהמחלוקת המדינית היא מחלוקת עקרה, כל עוד אין לנו פרטנר לשלום, ואין לנו פרטנר לשלום.

אולם גם אם האג'נדה המובילה היא מדינית, וגם אם היא חברתית כלכלית, אין היא פותרת אותנו מהחובה להגן על המדינה, על ריבונותה ועל אזרחיה, מול האיומים הביטחוניים הנובעים ממציאות היותנו מוקפים באויבים שטרם השלימו עם קיום המדינה.

תאוריית הקונספירציה הזאת שגויה מעיקרה. אין לה כל בסיס בעובדות. אך יותר מכך, היא מרושעת. המחשבה שממשלת ישראל – כל ממשלה שהיא, תיזום הכנסת מאות אלפי אזרחים למקלטים, תחשוף חצי מדינה לירי טילים, תסכן את חייהם של חיילי צה"ל ושל אזרחי ישראל, כתרגיל בחירות, מעידה בעיקר על מי שממציאים אותה ומפיצים אותה וגם על מי שמאמינים לה. אותם אנשים הם או מנוולים או פסיכופטים או עונים על שתי ההגדרות.

                                         המרוויח המיידי

למרות שאין שחר לתאוריית הקונספירציה, אין זה אומר שתוצאות הבחירות לא תושפענה מן המבצע. אולם מאחר ויש עוד חודשיים עד הבחירות, מוקדם לשער האם תהיה להן השפעה, ומי ייהנה ממנה.

אולם בשבוע הבא תתקיימנה הבחירות המקדימות במפלגות הגדולות, ואפשר להצביע כמעט בוודאות על מרוויח אחד מן המבצע – עמיר פרץ. עמיר פרץ מזוהה עם ההחלטה על ייצור "כיפת ברזל", עליה התעקש ואותה כפה על המומחים שהתנגדו לה. היום, גם מתנגדי המערכת מודים בטעותם. הצלחות המערכת גדולות מאוד, ומאפשרות חופש פעולה נרחב לצה"ל במערכה.

פרץ ואנשיו מקפידים להעביר את המסר המזהה בינו ובין "כיפת ברזל". בעוד בעבר פרץ היה מזוהה כמוביל סדר היום החברתי במפלגת העבודה, בעידן יחימוביץ' הוא איבד את היתרון הזה. וכאשר עיקר הביקורת הנמתחת על יחימוביץ' היא אודות חוסר ניסיונה הביטחוני מדיני, עמיר פרץ מתהדר בניסיונו כשר הביטחון. אם בעבר, דווקא היותו שר הביטחון היה עקב אכילס בתדמיתו הציבורית, בשל האופן הכושל של ניהול מלחמת לבנון השנייה, והפדיחה של המשקפת המכוסה היתה הסמל של כישלונו – הרי בדיעבד, מלחמת לבנון, על כל כשלי התנהלותה, מצטיירת כהצלחה רבתי, שהביאה ליותר משש שנות שקט מוחלט, בגבול שדימם במשך 40 שנה. ואת מקום המשקפת תפסה "כיפת ברזל" כסמל המסחרי של פרץ.

אם לצרף לכך את ברית המנגנון של פואד, פרץ ועיני, מול מנהיגותה עוקפת המנגנון של יחימוביץ', אני צופה לעמיר פרץ הצלחה בפריימריס, אולי אפילו זכיה במקום הראשון, שיעמיד אותו במקום השני ברשימה, מיד אחרי שלי יחימוביץ'. הצלחה זו תציב אותו בעמדת זינוק למלחמת התשה נגד יחימוביץ', מאחר ועמיר פרץ מעולם לא ויתר על חלומו להנהיג את מפלגתו ואת המדינה.

                                         הבריז לאולמרט

ביום חמישי שעבר, כך טוענים המקורבים והעיתונאים, אמור היה אהוד אולמרט להכריז על חזרתו למערכת הפוליטית ועל החלטתו להתמודד בבחירות. בשל פרוץ מבצע "עמוד ענן", הוא דחה את ההכרזה. כעת, טוענים הפרשנים, ספק אם הוא יתמודד, כיוון שהמבצע טרף את תוכניותיו.

איני יודע האם מבצע "עמוד ענן" טרף את תכניותיו של אולמרט, אבל מי שבטוח הבריז לו הוא ברק אובמה.

אולמרט המתין עם החלטתו עד הגיע תוצאות הבחירות בארה"ב. ניצחונו של אובמה, אמור היה להיות התשתית של אג'נדת הבחירות שלו. המסר המרכזי של אולמרט, היה הקרע בין ישראל לארה"ב, בשל מערכת היחסים הגרועה בין נתניהו לאובמה, בעיקר לנוכח תמיכתו של נתניהו ברומני. אולמרט העביר מסר, שהקרע הזה הוא שבר אסטרטגי לישראל, ומאחר והוא, כביכול, היחיד שיכול לנצח את נתניהו, הוא היחיד שמציב אלטרנטיבה לשבר הזה. הוא מיודד עם אובמה. בניגוד לנתניהו, לו יש ידיד בבית הלבן.

בתשדיר הבחירות שהפיקה לו אילנה דיין (בתכנית "עובדה"), הוא שאל בלעג: "אנחנו יכולים בלי האמריקאים? מי יספק לנו את המטוסים שיתקפו באיראן? מי יספק לנו את הפצצות?"

המסר הסמוי של השאלות הללו, היה שהאמריקאים לא ישתפו פעולה עם נתניהו נגד איראן, ואילו איתו הם ישתפו פעולה.

והנה, ערב הכרזתו של אולמרט, יצאה ישראל למבצע "עמוד ענן". אולמרט נוכח מיד, שאובמה אינו משחק את התפקיד אליו לוהק בקמפיין שלו. אובמה התייצב ללא סייג לצד ישראל והעניק גיבוי מוחלט להחלטות ממשלת נתניהו, למבצע המגן ולזכותה של ישראל להגן על ביטחונה ועל שלום אזרחיה.

אז מה יהיה הקלף החדש של אולמרט בבחירות? הולילנד?

                                         פניה החדשים של המפד"ל

אני רואה בדיכוטומיה בין דתי לחילוני את אחת הרעות החולות של החברה הישראלית. באופן אישי, אני מסרב להגדיר עצמי על פי המגירות הללו. וכמובן שאני שולל את הדיכוטומיה הדתית / חילונית בפוליטיקה ורואה בה אחת הרעות החולות של הפוליטיקה הישראלית. איני אוהב את החלוקה בין מפלגות דתיות (שאף מגדירות עצמן ככאלו) לבין המפלגות החילוניות (שלרוב אינן מגדירות עצמן ככאלו) ורוצה לראות מפלגות כלל ישראליות.

כל צעד המערער את הדיכוטומיה הזאת, הוא צעד חיובי בעיניי. אני מעריך מאוד את הצבתו של הרב שי פירון במקום השני ב"יש עתיד" ואת הצבתה של עליזה לביא הדתית במקום ריאלי במפלגה זו. אני מקווה שדתיים יבחרו למקומות ריאליים בליכוד ובמפלגת העבודה. זה לא יהפוך את המפלגות החילוניות הללו לכלל ישראליות, אך זה יקדם אותן להיות כאלו.

מאחר והמפלגות הדתיות, להבדיל מן המפלגות החילוניות, מגדירות את עצמן ככאלו, ובשל אופיין השמרני, הרבה יותר קשה לראות חילונים המשתבצים ברשימותיהן. והנה, בבחירות המקדימות בבית היהודי, נבחרה איילת שקד למקום השלישי. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של המפד"ל ושל כל המפלגות הדתיות בישראל, שחילוני נבחר מטעמם, ועוד במקום כה גבוה. לא, אין זה הופך את הבית היהודי (המפד"ל) למפלגה כלל ישראלית. זו עדין מפלגה דתית אורתודוכסית. ובכל זאת, זהו התקדמות גדולה וצעד גדול לתיקון משמעותי.

בימים של מאבק נגד הדרת נשים, גם בחירת אישה למקום השלישי במפלגה דתית, ועוד אישה חילונית, היא בהחלט בשורה מרעננת לחברה הישראלית.

המהפך הזה לא היה מתחולל לולא האיש שיזם והוביל אותו – אורי אורבך. בדרך כלל איני חסיד גדול של שיטת הפריימריס, אבל לנוכח הסטגנציה הפוליטית שאיפיינה את הציונות הדתית, היה זה צעד חשוב של דמוקרטיזציה במגזר.

והנה, מי ששילם את המחיר של הדמוקרטיזציה, הוא דווקא אורי אורבך, שראוי היה להיבחר לפחות למקום השני, והוא נדחק למקום הרביעי, שבחיבור עם האיחוד הלאומי, עלול להידחק למקום 7-8, הספק-ריאלי. אם כך יהיה, נאבד את אחד הח"כים האיכותיים ביותר בכנסת, שלצד היותו ח"כ מצויין, גם נשאר "מענטש", אדם ענו וצנוע, ולא פחות חשוב – אדם בעל חוש הומור אמִיתִי, בעיקר הומור עצמי.

* * *

יוסי אחימאיר

ותודה לשרון המנותק

בשעה שטילים נורים בלי הרף על יישובי עוטף עזה, ועדי תל-אביב הם מגיעים, זו העת להודות לאדם אחד, שלדאבון הלב אינו שומע את צפירות האזעקה: אריק שרון. הוא בוודאי נמצא בחדר מוגן, שהרי הוא מוגן כבר כמעט שבע שנים בלי שהוא ער לנעשה סביבו ולירושה המדינית שהותיר אחריו.

האיש, ראש הממשלה לשעבר, שעליו אמר יועצו אסי שריב כי "אם הוא לא היה אריאל שרון, היינו מניחים לו לסיים את חייו עד הבוקר," חקוק בהיסטוריה של מדינת ישראל בעיקר בגלל המהלך האחרון שיזם והוביל: ההתנתקות מרצועת עזה.

בלי הסכם, באופן חד-צדדי ושרירותי, הוציא שרון כ-8,000 יהודים מיישוביהם, עקר אותם מבתיהם, ומסר את כל השטח לידי הפלסטינים. תוך זמן קצר נהפכה הרצועה לחמאסטן.

כדאי לצטט בהזדמנות זו, בין אזעקה לאזעקה, את נימוקיו של שרון לקראת מהלך ההתנתקות: "אני משוכנע," כך אמר, "כי ההתנתקות... תפחית איבה, תפרוץ חרם ומצור ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלסטינים ושאר שכנינו... אומרים לי כי הנסיגה תתפרש כנסיגה מחפירה תחת לחץ ותגביר את מתקפת הטרור... אני דוחה על הסף את האמירה הזאת."

אולי לנגד עיניו של שרון עמדו גם דברי ראש הממשלה הקודם, יצחק רבין ז"ל, שחזר והבטיח כי "לא יהיו עוד קטיושות מעזה" ואף האשים את יריביו הפוליטיים כי "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים, הרי הבטיחו לנו קטיושות מעזה... הליכוד פוחד משלום, פחדני השלום..."

כשאריק שרון הלך למהלך ההתנתקות, הוא כזכור גם ניתק עצמו מהליכוד, והקים מפלגה חדשה בישראל, ואחריו הלכו-נשרכו כמה מעריצים עיוורים, כמה מבכירי הליכוד, חסרי חוט השדרה הלאומי, שכבר כמה שנים מצטערים על הליכתם בתלם של המנהיג הכריזמטי.

ובכן, על מה להודות לאריק שרון, שכה טעה, כה היטעה, כה הוליך שולל אומה שלמה? אכן, ישראל שילמה מחיר כבד על הפקרת הרצועה לידי הטרור, אבל אין רע בלי טוב. והטוב הוא, ששבע שנים לאחר המהלך הכה-קשה שהתבצע באופן חד-צדדי, כל התקוות שתלו בו תומכיו – התבדו לחלוטין.

היום דומני כי אין אחד בתוכנו, שלא ברור לו כי גם נסיגה לקווי 1967, הנדרשים על-ידי הפלסטינים לצורך הקמת "מדינתם" (ולאחריה לא יהיו להם עוד דרישות טריטוריאליות, כביכול), לא רק שאינה מקדמת את קיצו של הסכסוך, כי אם להיפך: מזמינה טרור מתקדם, מגבירה את הלחץ עלינו לעוד ועוד ויתורים, לעוד ועוד איומים, לעוד ועוד שפיכות דמים.

עזה כמשל, עזה שיצאנו מתוכה ברוב איוולת עד הסמ"ר האחרון, עזה שתמימים בתוכנו – גם במחנה הלאומי - סברו כי עתה, משאיננו עוד שוכנים בתוכה, היא לבטח תהיה מופת ודוגמא לחבל ארץ של שלום וקידמה.

ואכן, כל הנתונים היו להם, לפלסטינים. 360 הקמ"ר של הרצועה הזו, עם חוף הים הנהדר, עם תיירות ואתרי תיירות ומה לא, כפי שפיתחו מתיישבי קטיף – יכלו להיות מזמן סינגפור של המזה"ת. מקור עידוד, אפילו לספקנים בתוכנו, שאכן יש לתמורה לנסיגה, שאכן יש סיכוי לשלום ולפריחה באזור הזה ששמו המזה"ת.

כל זה התבדה ולא מהיום, כי אם מאותו הרגע שבו יצאו אחרון חיילינו ואחרון מתיישבינו מחבל ארץ פורח זה. גוש קטיף הנפלא נהרס עד היסוד – אך נותר מאז בשיממונו. הריסותיו לא קוממו. בתים, ישובים, חקלאות של פלסטינים לא החליפו את אלה של המפונים-בכוח. היישובים הפורחים נהפכו לאתרי שיגור טילים.

עזה הפכה תוך זמן קצר למה שהיתה רמת-הגולן לפני מלחמת ששת הימים וערב כיבושה-שיחרורה מידי הסורים. לאמור: מרכז של מצבורי נשק, טילים ושאר כלי משחית ורצח. עזה לא רוצה להתפתח. עזה רוצה לרצוח. לרצוח יהודים ולנהל תעמולה אנטישמית-שקרית בעולם, כאילו היא נתונה תחת כיבוש, סבל ומצור באשמת היהודים.

   ולכן, היום הזה, בעוד שיגורי הרקטות נמשכים בלא הפסק, בעוד מטוסי חיל האוויר תוקפים את אתרי השיגור בלא הרף, יש להודות לאריק שרון על המהלך הקשה שיזם. זה היה ניסיון מר. יצאנו מחבל ארץ אחד, שילמנו על כך מחיר כבד, אנושי ולאומי, אך ביציאתנו זו הוכח מעל לכל ספק, ואין מנוס מלהודות: אין סיכוי לשלום עם הפלסטינים, לא עם הנייה וחבר מרעיו ולא עם אבו מאזן וחבר שקרניו.

אלה כאלה לא בטובת עמם הם רוצים אלא אך ורק ברעת העם השכן, העם היהודי ומדינתו. עד שזממם זה לא יושג, הם לא ינוחו ולא ישקטו, ויעשו כל מאמץ להמשיך במלחמת מאה השנה נגד העם היהודי. לדאבון הלב, הם זוכים לתמיכת "האחים המוסלמים" של מצרים והשליט ה"נאור" של תורכיה, מגדולי שונאי-ישראל בימינו, טייפ ארדואן.

ברם, לעם היהודי יש גם "קיר ברזל" וגם "כיפת ברזל". אלה היו, הינם ויהיו המענה לאלה הקמים עליו. יש בתוכנו רפויי-שכל-ומוח, שמרחמים על האויב התוקפן ומפגינים נגד צה"ל, אבל הרוב בעם כבר מבין – בזכות שרון – את הטעות שבנסיגה, את האיוולת שבוויתור כל שהוא לעם-הטרוריסטי-הפלסטיני-החמאסי.

תמשיך לנוח בשלום על משכבך בתל השומר, אריק שרון. טוב שאינך יכול לראות ולהבין את תוצאות התנתקותך האומללה. אנחנו יכולים לפחות להתנחם בכך, שלכל מובן היום, כי נסיגה חד-צדדית, חסרת הגיון מדיני ולאומי, מזמינה עוד תוקפנות ועוד אלימות. רק לא שלום והשלמה.

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

6. אורן הממוחשב

[הסיפור נכתב לפני יותר מעשרים שנה]

אם לא היו ממציאים את המחשב הביתי היה אורן מעדיף לחזור לרחם-אימו ולחכות עוד שנה, עשר, ואפילו להיוולד במאה ה-21 שכבר אינה רחוקה כל-כך – ובלבד שלא יצטרך לחיות בלי ה-PC.

העולם, על פי אורן, מחולק לא לגברים ולנשים, לא ללבנים ולשחורים, לא לשמנים ולרזים, לא לעשירים ולעניים, ואפילו לא לאלה שצריכים לקום בבוקר ולאלה שאינם צריכים – אלא לבני-אדם שאפשר לדבר איתם על מחשבים ולכל שאר היצורים, שמגיבים כאילו דיברת אליהם סינית.

שמו של אורן לא מתאים לו כל-כך כי הוא ילד לא-גבוה, שמנמן מאוד ועם פני-תינוק, קולו דק וממאן להתחלף, והוא טרם נפרד מן ה"מְצוֹצֶה" שלו, שזה שם החיתול הראשון בחייו (עוד לפני שהיו ה"טיטולים"), חיתול שבו השתין במשך שלוש שנותיו הראשונות ומאז אינו נפרד ממנו ורק לבית-הספר אינו לוקח אותו, כדי שלא יצחקו.

ההיכרות של אורן עם המחשב החלה בתקופת משחקי-המחשב הקטנים, שבהם כבאים עולים ויורדים בבית נשרף, מטאורים נופלים משמיים, ואתה צריך להעביר את הדמויות שלך בשלום ולצבור נקודות. אורן השקיע את דמי-הכיס שקיבל – בקניית המשחקים הללו, הפעיל אותם בקלות ונוכח לדעת שהוא טוב בהם יותר מכל מבוגר שניסה להתחרות עימו.

אחר-כך התחילו חברים לספר על משחקי-מחשב בתקליטונים, דיסקטים, שאפשר לשחק בהם על מערכת PC [זה היה לפני תקופת האינטרנט], ואורן התחיל לנדנד להורים שיקנו לו תואם IBM, שזה זול יותר. לא הבינו על מה הוא מדבר, עד שמירה, אימו, שהיא עיתונאית, קיבלה הביתה מערכת מחשב ביתי עם "מוֹדֶם", כדי שתוכל לכתוב את הכתבות החשובות שלה ולשלוח אותן ישר לעיתון. היא לא כל כך הסתדרה עם המחשב, ברחו לה קבצים. השורות לא התיישרו, המדפסת לא עבדה. הצג התמלא פתאום סימנים מוזרים, כמו סינית.

אורן לא הבין איך היא יכולה להיות מפגרת כזו. מבלי לעבור כמוה את הקורס הקצר, שלימדו אותה במערכת העיתון – סידר לה את משלוח הכתבות ב"מודם", כלומר – דרך הטלפון, בשפת המחשב, לעיתון. [הסיפור נכתב עוד בטרם הפכו המיילים באינטרנט לערוץ התקשורת העיקרי. – אב"ע]. בזמן קצר השתלט על כל המערכת, ומעתה השקיע את דמי הכיס שלו, ומתנות-הכסף שקיבל מן הסבתות – בכרטיס גראפי, "עכבר", "ג'וֹי-סְטִיק", הרחבת זיכרון ודיסק-קשיח; בתוכנות בֵּייסִיק, לוגו, אנטי-וירוס, מילון, מוסיקה ושיעורי חשבון, ובתוכנות גראפיות שאפשר לצייר בעזרתן.

באמצעות ה"מודם" יצר קשר עם חובב-מחשבים שמעמיד משחקי-מחשב לרשות המתקשרים אליו, ובזמן קצר העתיק ממנו יותר ממאה משחקים, בהם "סְטְרִיפְּ-פּוֹקֶר" שבו אתה משחק נגד המחשב, ובחורה מתפשטת לפי הישגיך.

הוא החל כותב את עבודותיו לבית-הספר על המחשב. כאשר התקבל מחשב בבית-הספר, הראה להם שם איך להפעילו ואיך לתכנן באמצעותו את מערכת השיעורים, הכיתות והמורים. יום אחד לא הצליחה מירה, אימו, להעביר כתבה לעיתון. במערכת התעקשו שהתקלה אצלה. אורן בדק ובדק וטען שיש תקלה במחשב של העיתון עצמו. הוא הסביר טלפונית את הנושא לברוך, האחראי על המיחשוב בעיתון, והתברר שצדק.

פעם אחרת התקלקל הצג (המסך) ונלקח לתיקון, אבל אורן הצליח להעביר כתבה של אימו לעיתון כשהוא מקיש "על עיוור" את הפקודות על המקלדת.

הוא גם השחיל לעיתון בסוף חודש יולי, בלי שאף-אחד הרגיש, ידיעה על כך, ששר-החינוך הוציא הוראה למורים להתחשב בחום הכבד ששורר הקיץ ולא לבדוק עבודות שניתנו לתלמידים לתקופת החופש.

חברים הביאו לאורן תוכנות נוספות, בהן גם פורנוגראפיות-מצחיקות. אחות ניגשת לחולה רגזן, השוכב על גבו, במיטה, ופתאום כבר אין שמיכה, והיא רוכבת עליו, עולה ויורדת, ועוד תנוחות ומציצות, שמי שלא ראה, לא יאמין.

כשתפסה מירה יום אחד את אורן עם ה"מְצוֹצֶה" ושני חברים, יושבים וצופים בתוכניות הללו, והמחשב אומר, בקול רוטט של רובוט: "שק בתחת! שק בתחת!" – הקימה שערורייה ואמרה שהיא חוזרת לכתוב במכונת-הכתיבה הישנה, ושתודיע לעיתון שייקחו מיד את המכשיר הגס הזה.

אבל בדיוק יום קודם לכן התקלקל בעירייה המחשב של מערכת הרמזורים המרכזית. שעות על גבי שעות עמלו המתכנתים והמפעילים לאתר את התקלה, ולא הצליחו. פקקי-תנועה השתרעו מגדרה עד חדרה ומרחוב הירקון עד מעיינות הירקון.

כאשר הגיעה הידיעה על כך לעיתון, נזכר ברוך, האחראי על המיחשוב, באורן. הוא צלצל למירה, היא הופתעה, ורק לאחר הפצרות רבות הסכימה שיטלפנו לבית-הספר ויזעיקו את אורן, באמצע הלימודים, למרכז המיחשוב העירוני.

אורן בא, שמנמן, ממושקף (הוא החל מרכיב משקפיים מאז שנדבק למחשב) – אצבעותיו ריקדו על גבי המקשים, ולאחר שלוש שעות מאומצות, שבהן למד את כל המערכת – הצליח לאתר את התקלה.

ראש העיר הזמין את אורן ללשכתו. ושאל:

"במה אני יכול להודות לך על העזרה?"

תחילה רצה אורן לבקש מסך צבעוני משוכלל, עם רמקול פנימי, שאפשר לשחק עליו גם משחקי אַטַארִי, אבל נזכר במצב הקשה של בית-הספר.

"אני מבקש שיהיו מספיק כיסאות לכל התלמידים בבית-הספר שלי."

"ועכשיו אין?" התפלא ראש-העיר.

"יש – בחשבון כללי, אבל לא כשצריכים להחליף כיתות כל שעה לפי ההקבצות והשיעורים המיוחדים."

"אני אשתדל," הבטיח ראש-העיר.

"אם מדברים על השתדלויות, אז גם אני אשתדל שימצאו אותי בבית-הספר אם תהיה אצלכם עוד תקלה."

*

וכך מבלה אורן עם ה"מְצוֹצֶה" מול המחשב כל שעה פנויה שאימו אינה כותבת לעיתון. חדל להכין שיעורים. טוען שהמורות יכולות ללמוד אצלו. שונא התעמלות. לא הולך למסיבות. משמין. עיניו כבר בוהות כמו פרופסור מפוזר. מדבר מחשבית. כשרוצה לצאת אומר – "אני עושה F-10". הבנות לא שמות עליו. מגיע להן עד הציצים. לא חתיך. וזיבולי-השכל הממוחשבים לא מעניינים אותן כלל. הוא מרגיש זאת והדבר כואב לו.

הוא חולם על היום שבו יתגייס למַמְרַ"ם, מרכז המיחשוב הארצי של צה"ל, שם ימצא בני-אדם שמבינים אותו, יחד יתווכחו ויפתרו בעיות עד שעות מאוחרות בלילה, כי המלחמה הבאה תוכרע על ידי אנשים היושבים במרתפי המיחשוב הצבאי בתנאי קַלַ"ב, קרוב לבית – ולא בשדה-הקרב עצמו. ושם, לפעמים, בגלל עומס העבודה, במקום לחזור הביתה, נכנסים לתוך שקי-שינה, ליד המחשבים, וחוטפים שעות-שינה אחדות. אולי תשכב בפינה חיילת יפה, מתכנתת, ביישנית כמוהו, שבשקט, בחושך, תִפתח את שק-השינה שלה ותיכנס אליו, והיא תהיה החברה שלו בממר"ם, לנצח.

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

מלכה נתנזון

לְהַטּוֹת מֵחָדָשׁ אֶת הַפֹּעַל פָּחַד

כְּמוֹ צִפּוֹר עִיוֶּורֶת

אַתָּה מְאַבֵּד גֹּבַהּ

סּוּפַת הַמִּדְבָּר מְשַׁלַּחַת בְּךָ חִצֶּי מַתֶּכֶת מֻּרְעָלִים 

פּוֹעֶרֶת סִיבֵי זִכָּרוֹן

שִׁבְעִים עוֹרְבִים עוֹשִׂים בְּךָ כִּבְתוֹךְ שֶׁלָּהֶם

אֲנִי מַאֲזִינָה לְקוֹלוֹתֵיהֶם

מְנַסָּה לְסַגֵּל לְעַצְמִי כּוֹחַ נֶגְדָּם

אַתָּה מַבִּיט בִּי כִּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה

אֶנֶרְגְּיָה לֹא בְּרוּרָה בָּאָה בִּי

כְּמוֹ בְּיוֹם חֹרֶף כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מַבְקִיעָה עַצְמָהּ מִמְּעִי שָׁמַיִם

לְרֶגַע אֶחָד שֶׁל חֶסֶד מְזַכֵּךְ

אֲנִי נֶאֱחֶזֶת בָּהּ

מְלַמֶּדֶת עַצְמִי לְהָשִׁיב סֵדֶר בִּפְחָדֶיךָ

לְהַטּוֹת מֵחָדָשׁ אֶת הַפֹּעַל פָּחַד

לִבְרֹא סִימָנִים

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק כ.

החיים בגדוד העברי 

בהווי החיים של הגדוד העברי הרגשתי פתאום אופקים הרבה יותר רחבים מאשר הייתי רגיל בגימנסיה וב"בצלאל". כאן היה לי מפגש ראשון של חיים קיבוציים בני הבנה איש לרעהו בין הפועלים, ונכנסתי להווי חדש שלא היכרתי בארץ. לא בתל-אביב, ולא במושבות. נתגלו לפניי כל הבחורים הנפלאים, אנשי התרבות, מרבי הקריאה בספרות, כשכולם חיים יחד בשכנות אחת, חמישה-חמישה באוהל, ובין אוהל לחברו מרחק רק של מטרים ספורים. והרגשתי שאופקי החיים שלי, ראיית החיים והבנתם, נעשו הרבה יותר רחבים מכפי שהייתי רגיל בחיי הקודמים.

לאימונים נשלחנו לתל-אל-כביר במצרים, ולאחר חודשים אחדים חזרנו לארץ-ישראל, לסביבות לוד. לאחר שהיכרתי את חיי הצבא הבריטי, במחנות בקנטרה ובתל-אל-כביר  והיכרתי את הווי-החיים של החיילים הבריטיים, הבינותי כמה מיוחדים ועילאיים היו החיים והיחסים שבין חיילינו בגדוד העברי.

הפעם הראשונה שהיכרנו חיילים זרים, בריטיים, ונמצאנו ביניהם, היתה בתל-אל-כביר. טרם למדנו לדבר אנגלית, והיה עלינו לעבור תהליך לא נעים של הסתגלות לצבאיות הבריטית, לטרמינולוגיה שלהם, לחיצוניותם הקפואה. ולראותם מתפרקים ליד כוסות הבירה, בשעות המנוחה, וגם אז – תחושת יתרון סרטי-הדרגות שלהם אינה מרפה מהם.

הם הביטו עלינו מגבוה כעל "נייטיבס". הם עצמם היו בעלי תרבות נמוכה. בינינו היו מיטב בחורי הארץ, שקראו את הספרות העולמית והתווכחו הרבה על שאלות הסוציאליזם, השיבה לארץ ועתיד האנושות. ופתאום נתקלו בקיר אטום של צבאיות חיצונית, נוקשה ותפלה.

מתמיד היה לנו בארץ יחס מיוחד לנשק. השומרים התגנדרו באקדחיהם המעטים. ובמחנה הגדוד העברי היתה שמחה גדולה ביום שחילקו לנו לראשונה את הרובים. בפנים מאירים תפסנו את הרובים והתפזרנו לאוהלינו. שם ישבו "פייטרים" גדולים כברל כצנלסון, יבניאלי, גולומב ובן-צבי, והשאלנו איש לחברו סמרטוטים לניקוי השמן שהקריש. חייכנו חיוך עקום תחת פלומת-שפמנו: "אוי לעולם, אם הרובה שביד מקנה לאדם זכות חיים." אך ידענו שמעתה הננו בני-אדם שלוקחים את גורלם בידיהם.

למחרתו הועמדנו למיסדר-הרובים. מיור בריטי גבוה ומצוחצח סקר את הרובים. הוא נתן עיניו ביבנאלי, שהיה הקשיש בינינו. יבניאלי חבש ככולנו כובע-שעם אנגלי שגלש משום-מה ונשען על שתי אוזניו. אכן, משחק גורל אכזרי היה לנו עם חיוּלנו – במחסנים הבריטיים שבמצרים לא נמצאו מיספרים מתאימים של לבושים שיתאימו לנו. לכולנו ירדו המכנסיים הקצרים מתחת לברכיים, ומיספרי התחתונים הלבנים היו גדולים משל המכנסיים, וחותלות-הרגליים עלו והשתרבבו עדיהם.

אמר המיור למתורגמן שלנו, לסרג'נט דוב הוז:

"אמור לו כי את הרובה יש להחזיק בחוזקה."

ידיו המגויידות של יבניאלי, ידי תלמיד-חכם שבעליהן הכריחם להיעשות ידי "פְּיוֹשְׁנִיק", איש-מעדר מובהק שיכול להתחרות עם כל פועל-פרדס ערבי – נתהדקו והחזיקו ביתר-כוח בקנה-הרובה.

בתנועת-רגל פתאומית בקת-הרובה השמיט המיור את הרובה מידי יבניאלי. יבניאלי הרים את רובהו, מוכן לניסיון שני.

"אמור לו כי את הרובה יש להצמיד חזק." אמר המיור, ושלח הפעם אצבע וטילטל את הרובה. הרובה טוּלטל ופגע, למזלו של יבניאלי, במצחיית-הכובע שכיסה את מרבית פניו.

"דוב!" קרא יבניאלי כשהוא פורש מחדש את אצבעותיו המגויידות על חלקת-הרובה, "תגיד לו שאם יעשה לי כך פעם נוספת – הרובה יכול לפגוע בכובע שלו!"

מאותה תקופה נשתמר בי, בכולנו, יחס של כבוד כלפי נשק צבאי שנמצא בידינו. לימים, בתקופת מלחמת-השחרור, עשיתי ציורי-סקיצות של תותחים, משוריינים, אווירונים ואוניות-קרב, וציירתי אותם מתוך חרדה, חרדה ציונית. הרכש הצבאי שלנו באותם ימים היה דל מאוד. לחישות סודיות של שמחה היו עוברות מפה לאוזן על נדודי התותחים ממשלט למשלט עד שהגיעו, אם הגיעו, לידי כוחות ההגנה שלנו. בתחושת-סוד והדרת-כבוד הייתי מתקרב לחפצים אלה. בלב דופק צעדתי אחרי מארחי אל המחסן. וכשנפתחו הדלתות הגדולות וראיתי בפנים "פרימוס" דל פרוש-כנפיים, ובחורה עברייה ניצבת על סולם וצובעת את מוטותיו – הייתי צריך לסינון רב של רגשות כדי להשתלט על פיסת-הנייר שציירתי עליה. בצעדים מדודים היינו מסתובבים סביב התותחים, האווירונים, ובהדרת-כבוד עלו רגלינו במעלות אוניית-הקרב. ועל כל אלה סיפרתי וציירתי, בין השאר, בספרי "שתי אבנים שהן אחת".

*

אחזור לסיפור הגדוד. היחיד מבינינו שפרץ מיד את הקיר ונכנס לבין ה-(Non Commission Officers) N.C.O, כלומר, המש"קים – היה דוב הוז. לא גבה-קומה, לא רחב כתפיים, אבל זקוף. בעל קול אימפוזנטי, עיניים מבינות. עם תחושת כבוד-עצמי, ועד מהרה מצא הבנה אליו בקרב הקצינות הבריטית.

האיש שגילה את דוב הוז היה ה-R.S.M., הרג'ימנטל-סרג'נט-מייג'ור שלנו – טומי נייט, בריטי גבה-קומה, בעל קול חזק, שאת פקודותיו היו שומעים לא רק על פני המחנה שלנו כי אם גם על פני המחנות סמוכים. והוא שגילה את דמותו הצנועה, הקטנה והאמיצה של דוב הוז, ונתקשר אליו כל כך, עד שנדמה היה לנו שהלך תמיד בצילו של דוב הוז.

הופקדו עלינו גם קצינים בריטיים יהודים, שאחד מהם אפילו ידע לדבר קצת אידיש, וגם הם הלכו בצילו של דוב הוז, כי הרגישו את יתרונו עליהם. הם הסתירו בחיוך נבוך את יהדותם, ולא מצאו את הטון הנכון – הן כלפי הבריטים והן כלפינו. ולעומתם דוב הוז, שנעשה סרג'נט, מצא מיד את השפה הנכונה לדבר בה אל הבריטים. וכך, אותם קצינים יהודיים-בריטיים הרגישו מעתה שהוא מייצג משהו שהם חסרים – ולכן תמכו בו.

הרבה רגליים היו נתקלות בחבלי האוהלים המתוחים, כי מדי פעם יצאו דחופים חיילים מאוהל אחד למשנהו, נתקלים בחבלים ונכנסים לאוהלים השכנים, לא בפתח, כי אם בהשחלה מתחת לשוליים המורמים. אווירת ויכוחים, ומשא-ומתן, אפפה את מרבית אוהלי הגדוד העברי שעמדו שורות-שורות על גבעה בסרפנד.

דמותו של הרג'ימנטל-סרג'נט-מייג'ור טומי נייט היתה נראית צועדת על רגליה הארוכות בין שורות האוהלים. מקלו תחת בית-שחיו, בוטש ברגליו – כחייל לדוגמא. מבליט חזה. אפו הקטן המורם, בעל ברק ורוד נצחי, ועיניו הירוקות-אפורות-ממצמצות – פונים לכל עבר, כמרחרח.

זה כבר כמה ימים מרגיש הוא שמשהו מתרקם בין האוהלים. משהו שמוסיף זרות על זרותם של חיילים אלה שנפלו בגורלו. אלמלא רוחו הטובה, שבאה לו משום שהיה מחזקה במשך היום בכמה משקאות (שלא פגעו כלל בצלילות פעולותיו של גוי חביב זה) ואלמלא חיוכו המלבב של סרג'נט דוב הוז שהיה מרגיע אותו ונותן לו תחושה כי אכן רגליו דורכות על קרקע בטוחה – ודאי שהיה הופך בוקר אחד את כל הקלחת הרותחת הזאת על פיה.

הרג'ימנטל-סרג'נט-מייג'ור לא ידע איך ללעוס אותנו:

"זה צבא או לא צבא? חיילים חייבים להיות חיילים ונגמר העניין. התלבושת הצבאית צריכה להיות לפי כל הלכות חוקת-הצבא, הרובים צריכים להיות נקיים, וההליכה מזורזת וקצובה, ונגמר העניין. רדו בבקשה לבתי-הזונות ביפו וברמלה, עיסקו בספורט, וכיתבו מכתבים הביתה. וזה הכול. הֱיו חיילים, לכל הרוחות, ככל חיילי הוד-מלכותו המלך."

אכן, זרויותיהם של חיילי הגדוד העברי היו ללא-ספור. צריך למצמץ בעיניים כמה וכמה פעמים כדי לזכור ולהעלותן בזיכרון. אוהל-הספרייה היה גדוש בחיילים כחרצנים באבטיח, ואילו הקאנטינה על בקבוקיה הנוצצים – ריקה מאדם. בושה לספר לסרג'נטים הבריטיים שבמחנות השכנים, מהו מחזור בקבוקי-הבירה בגדוד הזה.

רובם של החיילים היו קטני-קומה. המכנסיים הקצרים נראו עליהם כמכנסיים ארוכים, מכסים את מחצית החותלות שעל רגליהם. הזמנה מיוחדת היה צריך לעשות כדי להשיג כובעי-שעם קטנים שיתאימו לגולגולותיהם. ועתה הנה הם מתרוצצים כדבורים בין חבלי-האוהלים, מאוהל לאוהל, בזמזום בלתי-פוסק, בהתלהבות-שצף בשפה משונה.

"סרג'נט הוז – איפה אתה?" – קורא הרג'ימנטל-סרג'נט-מייג'ור.

כבלחיצת-כפתור – מוציא ראש מתחת אחת מיריעות-האוהל, נלחץ ויצא סרג'נט דוב הוז. מניע בקצב רגליים שהחותלות מהודקות עליהם יפה בספיראלים מודרגים, בתוך מכנסיים רחבים שקיצרו אותם במיוחד למענו. והוא מתייצב זקוף במלוא קומתו הבינונית ובברכיו הרזות בעמידת דום:

"יס סיר!"

בעיניו הגדולות והאפורות של דוב הוז היה תמיד חיוך לבבי שהיה מרגיע את הרג'ימנטל-סרג'נט-מייג'ור נייט. מה יש להתרגז. יש ועידה חשובה, ועידת-פועלים בחיפה*. גם הקולונל מרגולין יודע על כך. צריך יהיה לתת כמות מסויימת של רישיונות לצירים שייבחרו מבין החיילים. שום פעולה בגדוד לא תיפגע מכך. הנה הם עוסקים כעת בשקט, בלי כינוסים, בבחירות.

[* הכוונה כנראה לשתי ועידות שעתידות היו להתכנס בפתח-תקווה באדר תרע"ט, פברואר 1919 – ועידת הפועלים החקלאים וועידת היסוד של 'אחדות העבודה', אשר הרעיון העיקרי והמגמה הכללית בהן היו הקמת האחדות הכוללת של פועלי ארץ-ישראל. הדבר הושג, במידה ידועה, בייסוד ההסתדרות בחיפה, בחנוכה תרפ"א, דצמבר 1920, אך זה היה כבר לאחר שאחרוני המתנדבים יצאו את הגדודים העבריים, בקיץ תר"ף, 1920].

אפשר היה לסמוך על דוב הוז – הוא ידע היטב איך להרצות את דבריו. היה לו פה מחייך בעל שיניים גדולות. קולו קצוב, רווה, ועיניו רוחשות.

ובאוהלים פנימה – כמה מהם דחוסים מאוד, כמה מהם מרוּוָחים – יושבים הבחורים. מהם שהיו עסוקים בדיבור בלבד, מהם שידיהם ניקו או שִׁימְנו בינתיים את הרובה, או לימדו לחתוֹל יפה את חותלות-הרגליים. היו שהשכילו לחתוֹל, וזרקו מבטי-ביקורות אל רגלי חבריהם.

כך נעשה הגדוד העברי מדגרה לרעיון איחוד-הפועלים, לרעיון ההסתדרות. ואז התחילה הריתחה. ואז התחילו הוויכוחים וההסכמים והניסוחים, בין אם באוהלים ובין אם בשיחות-הסברה מחוץ למחנה. החיילים לא נראו כאנשי-מחתרת. פניהם היו קורנים מחפץ-עשייה. ומאחורי גבו של לילה אחד, שבו נעדרו החיילים מן המחנה, מסתתר מעשה קטן בתחילתו, יקר ברוחו, אמיץ בהחלטתו – מעשה הקמת הסתדרות-פועלים אחת בארץ קטנה, ללא גבולות, ללא זכויות-עם, באחת מפינות אסיה.

המאחרים השתדלו לחזור לא מחזית המחנה כי אם מאחוריו; השתחלו, נתקלו בחבלי-האוהלים, נכנסו לאוהלים מתחת ליריעות, כדי להתגלח, לצחצח כפתורים ולצאת לאוויר-העולם מפתח האוהלים בחיוך חמים ושבע של מי שסיים לאכול סופגניות; לצאת אל חזית המחנה בתנועות רפויות של חיים תמימים וישרים, ולהיטמע בהווי הצבאי ובריח-האדמה שלאחר הגשם.

מתחנו את חבלי-האוהלים כמיתרים לכינור, ייצבנו את העמודים כתרני-אוניות – וחייכנו חיוך תמים אל מול בוקר רענן, נושם גשמי-חורף, שעמד על גבעה אדמדמת בסרפנד

הסרג'נטים הבריטיים היו מביטים תמיד בלגלוג על ערימות הספרים שהיו מונחים אצלנו באוהל ליד העמוד. ועם ביקוריהם של הקצינים הבריטיים באוהלים, היינו צריכים להסתירם כי הם לא היו רכוש צבאי.

בכיסי המכנסיים היו לכל אחד כמה ספרונים קטנים מן הספרות העולמית, בהוצאה הרוסית – "אוניברסלקות". ובכל הזדמנות היינו מוציאים את הספרים מהכיס, קוראים ומחליפים איש עם חברו. לי זה היה מגע ראשון עם חיים רחבים ומקיפים, אוניברסאליים, שבאו לידי ביטוי במילים ובמיספר מקשיבים גדול. כאן דיברו על קנוט המסון ועל איבסן. כאן קראו ברוסית אך דיברו עברית, ואני לא שמעתי קודם שיחות בעברית, ברמה כזאת, על ספרות.

כאן, בין האוהלים בגדוד העברי, התהלכו ברל כצנלסון, יבניאלי, אשכול, יציב, ועוד פועלים שנעשו אחר-כך לעמודי התווך של החיים בארץ.

יבניאלי, כמסופר –  לא היה בעל-גוף, וכתפיו לא היו רחבות. המפקד הבריטי שלנו לא ידע כיצד לעכל אותו. הטיל עליו תפקיד של חייל, המופיע עם רובה רק בשעת המיפקד, והטיל עליו את התפקיד לאסוף את בדלי הסיגריות והגפרורים בין האוהלים. יבניאלי היה מהלך בשבילים, שחוח, עם חיוך צנוע על פניו, בכיסו תמיד ספרונים רוסיים. מסתובב בין האוהלים, אוסף את הפסולת, ומגיש לכל שואל את אחד הספרים שבכיסו. מאמצים עצומים היה משקיע בגופו כשהיה צריך לעמוד דום בפני סרג'נט או קצין בריטי. אדם צנוע, אך בעל השקפות רחבות שכמוהו – צריך לעמוד דום בפני סרג'נט בריטי, אשר מה כבר קרא בכלל בחייו?

וכשהיה צריך לענות – "יס סיר!" – היה אומר זאת בצניעות, ובקול חלש, בלא הטעמה.

הוא היה הרוח החיה שהילכה בין האוהלים שלנו, והניעה את רעיון יצירת הסתדרות הפועלים העברית. כאן נשמעו הוויכוחים הראשונים על הקמתה. הוא ידע למצוא שפה מקשרת בין הגימנזיסטים, הסמינריסטים, ה"בצלאלים", הפועלים שבאו ממושבות הגליל ומיהודה, יוצאי שכונות הספרדים והבוכרים בירושלים, והתימנים – שהיו בגדוד. הייתי נהנה לראות כיצד הכול עומדים, מבריקים בכפתורי-הנחושת הנוצצים, הנעליים מבריקות, ומקשיבים לאמרי פיו של החייל הצנוע, שתפקידו הצבאי היה לאסוף בדלי סיגריות.

דמותו של ברל זכורה לי כאדם שהבין כי בתור חייל עליו להיות כמו בריטי, להבליט חזה, כפתורים נוצצים, עמידה זקופה, לענות בקול רם:

"יס סיר!"

אבל בשיחות באוהל ובחדר-האוכל, בשעות המנוחה בין האוהלים, היו החיילים מצטופפים לידו ומרגישים באווירה המיוחדת, העילאית, הנבונה והחברית, שהיתה שורה סביב דמותו. בלילות-השמירה, כשהיו מבעירים החיילים מדורה תחת קנקן-התה, היה יושב החייל ברל כצנלסון, מוסיף זרד על זרד למדורה, ונכנס בשיחה שקטה אם שאר חיילי המשמרת על עניינים ציוניים שעומדים כיום על הפרק, מתוך חזרה של פעמים אחדות על מילה אחת.

למרות שלא הצליח במראהו כחייל מבריק, נקבע אליו יחס בכיר, ואילו הוא עצמו השתדל בכל דבר להשיג את השורה, להיות ככולם.

בחורים מארצות שונות, משכבות שונות, כונסו לתוך האוהלים והציעו מדי לילה את מצעותיהם במעגל סביב עמודי-האוהל, שסמכו אותם ברובים. מדי בוקר, עם השכמה, היו רואים את משקעי גופם בחול הרך שישנוּ עליו, צמודים לעמוד-האוהל כעלי-הכותרת ללב-הפרח. כל המִשקעים היו דומים זה לזה, ורואים בעליל שכולם הינם יחד. יושבים יחד, איש-איש מתעסק במעשיו ומשִׂיח עצמו.

הנה החייל דוֹוִיד כוחלני מצנעה – מצומק ובעל עור כחלחל, ולו עיניים של רב בישראל. הוא חזר היום מחופשתו, והוא עומד ומספר מה נשמע בביתו. כיצד התהלך מצוחצח ומבריק בין בקתות-החימר שבשכונה ברחובות, שממנה בא, הבליט חזה כחייל טוב, חילק סיגריות כחייל בריטי וחייך סביבו כרב בישראל. ודאי שמעתה, עם תום המלחמה, כאשר יצא בבוקר עם סלו ומעדרו לשאול לעבודה בכרמים – לא ייראה עלוב כפי שהיה לפָנים.

החייל מוישה ביגלמן, חניך בית-היתומים בירושלים, ראה חיים אחרים והתפקר, קולו נתבגר, בעיניו מתרוצצת משובה, כאילו הוא רואה בכל מקום רוח-פרצים ללא-מצָרים.

החייל סוקניק, מורה מסמינר בירושלים, עומד דום זקוף בתוך נעלי-צבא כבדות, באף אדום ומתקלף, חרוך שמש, ברכיים שזופות, מחזיק רובהו בידו, עומד ומקשיב תוך הבהוב בעפעפיו – מול מי שהיה תלמידו, נער קטן-קומה וחצוף, שקורא אליו בקול גדול, קול רם שמתפשט כקול השוט בידי רכב זריז:

"איך אתה עומד? ישֵׁר את הברכיים. אל תשכח כי אתה חייל בריטי! ואל תחייך כמו אינטליגנט! אני אלמד אותך איך מדברים אל קורפורל!"

החייל שֶׁבְּסִיס שהיה "פיושניק", עובד-מעדר ותיק, והעמיד עצמו מדי בוקר בשוק-המושבה במבחן; האם האיכר מפתח-תקווה יבכר אותו על פני מוחמד כדי לצאת ליום-עבודה בפרדס? – סיגל לעצמו בגדוד שדה-ראייה רחב יותר, של אירגון ועמידה אחידה של הפועלים היהודים. כל הפועלים יהיו יחד! חבריא!

ועתה פניו מלאים כאילו היה בבית-הבראה.

החייל חרובי, תלמיד "בצלאל", צייר, צמחוני, מאמין בביאת-המשיח, התנדב לגדוד מתוך אמונה שלימה שאנחנו לא נשפוך דם. באימוני השימוש-ברוב היה מן המצטיינים ביותר, מחייך אל הרובה כאל שעשוע מבדח.

לעומתו חייל אחד, שהיה מראשי "השומר", בושה לספר – לא הצליח לנקוב במטרה אף כדור אחד! – אזיי הסמיק בלחייו, ואמר:

"אקדח-'קרדח' תנו לי ביד! אז תראו איך אני פוגע."

היות והמלחמה נסתיימה הוטלו על גדודנו תפקידי-ביניים. שמרנו על מחנות שבויים תורכיים וגרמניים. אני זוכר שני גרמנים גדולים, בלונדיים, לא-יהודים, שכנראה בגלל האינטליגנציה שלהם זכו ליחס מיוחד מצד הבריטים. בשעות-החופש שלהם הִרשו להם לצאת מהמחנה, ואז היו נוהגים לבוא לאוהלינו ומבלים בינינו שעות רבות. ונתקשרה בינינו לבינם ידידו­ּת רבה.

החייל צרפין, צייר, בא אל ברל כצנלסון במרוצה, ודמעות עמדו לו בעיניו:

 "הסרג'נט הבריטי קרא לי זה עתה – באלדי-ג'וּ!

ומרוב צער התחיל דובר רוסית: "קַק אוֹן סמֶיֶט? (איך הוא מעֵז) אני לא חייל – אני מתנדב!"

"אז מדוע אינך פונה בתלונה לקצין?"

"פניתי. אך אליך זה יותר חשוב."

ברל ממצמץ בעיניו בשלווה, מרחיב שפה עליונה בחיוך ואומר:

"עכשיו יותר טוב לך? ולו גם ידעת מראש שיש טיפשים שיקראו לנו כך – לא היית מתנדב לגדוד?"

הלַנְס-קורפורל שקולניק עמד לפני אוהלו מצוחצח ומבריק, מותח קומתו, הוא היה גבוה מן האחרים. מחכים לביקורו של הקצין. ושקולניק בקולו הרם ובהתלהבות-גמגום – הוא היה באותם ימים צעיר ורענן בדרכי-שיכנוע – מסביר לחייל כוחלני המצומק, שאם יכרוך פעמיים במקום פעם אחת את החותלות על שריר-הרגל, היא תיראה יותר איתנה.

קבוצה מיוחדת, בעלת צביון מסויים, היו התימנים. הם לא היו ראוותניים. לא ניסו לחקות את הבריטים. הם היו שמחים להיות מובדלים, אלא שאנחנו מצאנו בהם חן מיוחד ורצינו מאוד בקרבתם. וכמה מאיתנו, ובהם שקולניק וגם אני, היינו משתדלים בפני הסרג'נט הבריטי להימצא באוהל אחד דווקא איתם.

מאצל אחד משולחנות-האוכל סוקר יבניאלי בעיניו הנבונות-הצנועות את פני החיילים. החייל דוקטור ויניק לא הצליח לקבל את הדמות הזוויתית של חייל בריטי, חיוך נבוך של תלמיד-חכם על פניו. יציב עובר משולחן לשולחן, צח ורך ונוח. עם דמויות כאלה דמה חדר-האוכל לא לקסרקטין כי אם לסעודת שלוש-סעודות אצל הרב.

לפיכך צודק היה הרג'ימנטל-סרג'נט-מייג'ור טום נייט אם היה אוסף כתפיו בחוסר-מוצא. בכל המחנות הצבאיים הבריטיים ברחבי המזרח-התיכון לא נמצא אחד שישווה למחנהו.

אינני יכול למנות בשמות את כל החיילים האלה, אבל אני יודע להעריך את האווירה ששררה בין חיילי הגדוד העברי הודות לאישים המיוחדים שהיו ביניהם. כאן הרגשתי לראשונה בדופק חי, חם, של חיים עם מאוויים אנושיים רחבים, ורצון עז ליצור חיים סוציאליים צודקים ורחבי-מבט. חיים שתססו בין האוהלים, שהיתה שרוייה בהם האווירה של החייל הבריטי, העממי והפשוט, בעל אינסטינקטים של מראית-עין.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* התאכזבתי לא למצוא את המשך שיחותיו של אליהו הכהן עם אורלנד. נהניתי מאוד מסקירת ספרו של דן מירון על שלום עליכם. אורי הייטנר.

* תודה. ו... היכן המשך הסיפור המדהים של ר' אליהו הכהן על אורלנד, ברל ושות'...? – רנה ש.

* אהוד בוקר טוב, שאפו ליוסי גמזו על השיר הנפלא "תן לדממה", ולך שבחרת לפתוח בו את הקובץ [גיליון 790]. יעקב שרייבמן.

* השיר של יוסי גמזו 'תן לדממה' עוצר נשימה. זיוה גל.

* מזה זמן שרציתי לכתוב לך, ואני עושה זאת עתה: נראה לי כי אין זה הולם לסופר מכובד כמוך לפרסם את כל דברי הזימה בגיליונותיך, בדברי הבלע של "חיימק'ה שפינוזה" והציטוטים  מתוך "יצירתו" של מוצנבאכר ... זה יותר מתאים לנער בן 16 המגלה את חדוות המין לראשונה. אם ברצונך לפרסם זאת, מבלי לפגוע ברגשותיהם של חלק מקוראיך הנאמנים, מהדור הבוגר יותר, אנא העלה נא את המכמנים בקובץ נפרד. זאת תוכל לעשות גם בדבר פרסומיך על כל מה שניתן לקבל בקבצי חינם – ועל כך תבורך. מקווה שתקבל את בקשתי זו בהבנה. בתודה ובברכה, יוסי דה ליאון, פתח תקווה. המשך יום נעים ושקט לנו ולכל עם ישראל!  "ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום!"

אהוד: גילוי העריות של בנות לוט שהזדיינו עם אבא שלהן לאחר שהשקוהו לשוכרה, ואולי גם הן טעמו קצת מהיין כדי להיפתח לאביהן – היה הרבה יותר חמור ולכן אולי הגיע הזמן להוציאו מן המקרא או לתת אותו בקובץ נפרד.

* לאהוד שלום רב, תודה רבה על העיתון – שתמיד מוסיף ידע. מהכתבה של אלישע פורת – גיליתי שגם אימי עלתה לארץ באונייה קרנרו. לא הצלחנו אף פעם לפענח את השם הרשום בתעודת העולה שלה (1931) – ופתאום זה מסתדר לנו (אחרי שאין את מי לשאול...) – תודה, טליה מירון.

* הידעתם כי כמשתמע מעיתון "הארץ", הטרוריסט הרוצח אחמד ג'עברי היה נביא השלום, ואלמלא חוסל בידי מחרחרי המלחמה שלנו ביבי-אהוד – היה מכונן הסכם של הפסקת אש קבועה בין החמאס לישראל?

* ביום רביעי,14.11, קיימה אגודת אקו"ם ערב הצדעה ליקירי אקו"ם הוותיקים בבית היוצר המשוכלל של אקו"ם בהאנגר 22 בנמל תל-אביב. "ספר יקירי אקו"ם 2012" ותעודת הוקרה – הוענקו ליקירים שמעל גיל 75 במעמד הטקס. היו שם סופרים, משוררים, מוסיקאים "קלים" ו"רציניים", פזמונאים ומו"לים למוסיקה, ממיטב היוצרים הישראלים בגילאים האלה. את הערב הנחה חיים קינן והפיקו רחל דוד, ענת חסון ולימור דיין, עובדות אקו"ם. המנכ"ל המסור של אקו"ם, יוריק בן דוד, אמר שהאירוע הייחודי כל-כולו הוא מחווה ליוצרים הוותיקים חברי אקו"ם, ובערב זה ניתנה ההזדמנות והזכות לומר להם תודה על תרומתם לתרבות וליצירה הישראלית. הערב נפתח בתוכנית שירה וצליל עשירה ובעלת רמה והסתיים בארוחה חגיגית. היתה אווירה מצויינת וכולם פירגנו לכולם.

* ב"אלבום יקירי אקו"ם" לשנת 2012 זכינו גם אנו לדף עם תמונה, ובין היתר נכתב שם עלינו, (כי אלה הפרטים היחידים שאנחנו שלחנו על אודותינו לעורכים, השאר לוקט ממקורות אחרים) – "לאורך חייו שימש [אהוד בן עזר] כחבר באגודת מגדלי עיזי בית לבנות 'עזיזה' בפתח-תקווה בשנות ה-50." – ובכן התיקון הוא שלא לאורך חיינו אלא רק בשנות ה-50, כאשר היתה לנו עז בשם חביבה במשק-העזר שבחצר, והיינו חולבים אותה בוקר וערב ונהנים מהגבינות שאימנו היתה מגבנת עם טיפות הפפסין. עד היום אנחנו גאים בחברותנו באותה אגודה, שראש הסניף שלה במושבה היה קרוב-משפחתנו יוסף קנופף, וגם מקפידים לציין את חברותנו בה כסעיף עיקרי ומכונן בביוגראפיה שלנו.

* אהוד בן עזר שלום, אתייחס למשפט שאתה מפרסם במבוא לכל גיליון: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים. למדינה פלסטינית מזוינת, לעולם לא תסכים ישראל!" – הפתרון לכך נמצא כבר בהסכם אוסלו. על פי הסכם אוסלו ניתנה לרשות הפלסטינית האפשרות (פרק 4 "המשטרה הפלסטינית" סעיף 5 "כלי נשק") להחזיק 7,000 נק"ל ו-20 מכונות ירייה ברצועת עזה ו-4,000 רובים, 4,000 אקדחים ו-120 מכונות ירייה בגדה המערבית. גם בהסכמים עתידיים לא יורשו הפלסטינים להתחמש בנשק כבד(טנקים, תותחים) ובמטוסי קרב. רון וייס. רמת-גן.

אהוד: לאור המציאות, ולאחרונה בייחוד ברצועת עזה, האם אתה מבין מה שאתה כותב?

* לעקיבא אלדר היקר, מצטערים שיצאת לפנסיה. קריאת המאמר היומי המרגיז שלך בעיתון "הארץ" מדי בוקר – בעודנו מחריאים, עזרה לנו מאוד להתפנות ברצף ממושך של הנאה כאילו אנחנו מחרבנים על דבריך! – עכשיו נותרו בעיקר גדעון לוי ועמירה הס כדי לזרז את פעולת המעיים שלנו – כי המאמרים של הקרובים לנו בדיעה – אינם מפרישים לנו בקלות בשעות של ישיבות הבוקר אלא גורמים לנו עצירות!

* צחקתם לתמיכה שלנו במפלגתו של שר הביטחון אהוד ברק והאמנתם לסקרים שכבר קברו אותו מתחת לאחוז החסימה? יש לנו חדשות בשבילכם, הוא יקבל, ובצדק – יותר מנדטים מהעיתונאי יאיר לפיד! – מפלגתו גם עשוייה להיות תחליף למפא"י האמיתית, עם ייצוג נכבד בה להתיישבות העובדת! – והיא תגרוף קולות רבים מהמנהיגה הסוציאל-דמוקרטית הכריזמאטית של "העבודה" – אחת מאושיות המדינה בשם ש. יחימוביץ.

* אתמול בצהריים הלכנו לראות את הסרט הישראלי "למלא את החלל" בבימויה של הבמאית החרדית רמה בורשטין העוסק בקהילה החרדית. הסרט זכה בשבעה פרסי אופיר בקטגוריות שונות בשנת 2012, יותר מכל סרט אחר באותה שנה, ביניהם בפרס לסרט הטוב ביותר. הסרט גם זיכה את הדס ירון, בתפקיד הנערה הצעירה שירה, בפרס השחקנית הטובה ביותר ב"פסטיבל ונציה", והיא הישראלית היחידה שזכתה עד כה בפרס זה.

תחילה קצת השתעממנו והאווירה החרדית הסמיכה עלתה לנו על העצבים. אך ככל שהסרט נמשך, נכבשנו בו, ובייחוד במשחקה הנהדר של הדס ירון, וכן באנושיות העמוקה והחיובית שנמצאת בו, בכל שחקניו. אמנם שירה-הדס מובלת כקורבן-עולה לנישואים עם גיסה האלמן (יפתח קליין המזוקן ובעל הפיאות), ומי יודע אלו צרות מזומנות לה מרגע ה"הפי אנד" של הסרט – שהוא חתונתה עימו, אבל אתה יוצא מהסרט עם הרגשה טובה בלב, ושמחה שתעשיית הסרטים הישראלית מגיעה להישגים כאלה שוודאי יוצרים לה שם בעולם, וזאת מבלי ללקק לפלסטינים את התחת. לא נתפלא אם יקצור את פרס הסרט הזר הטוב ביותר בתחרות האוסקר.

יש בסרט מרקם לשוני מעניין. מדברים בו עברית – חרדים שבדרך-כלל לשונם היא אידיש. לעיתים ההברה מלעילית, אבל יש גם ביטויים כמו "זה מרגיש לי" שלקוחים מהעברית הכי מדוברת שבנמצא.

לגימלאים בשעות היום עולים שני כרטיסים 34 שקלים. אחרי הסרט לקחנו צלחת גדולה אחת של שווארמה ב"הקוסם", שלמה המלך פינת קינג ג'ורג', ויחד עם כוס ענקית של לימונדה לימון-רימונים – שילמנו 59 שקלים, כך שכל הבילוי לא עבר את ה-100 שקלים ואין צורך להשאיר טיפ! בצלחת היה מכל טוב: פאלאפלים, חומוס-טחינה, שמן זית, גרגרי חומוס, חציל קלוי, קערית מג'דרה עם גרגרי-חומס, סלט טרי של מלפפונים, עגבניות ובצל, פיתות חמות, ואפשרות לקחת תוספות של טחינה וחמוצים ללא הגבלה מהדלפק. בקושי התגברנו על כל הכמות.

הרחובות שקקו חיים צעירים, מבלי שתורגש כלל אווירת האזעקות. ועוד אומרים שתל-אביב היא אחת הערים היקרות בעולם!

* ראינו את הופעותיו המתלהמות האחרונות של מורסי בטלוויזיה המצרית, בערבית, בפרימיטיביות, בגסות-נפש, בצרחנות, ללא עניבה אלא מול קהל מתלהם – מה יש לומר, אומללה מצרים! איפה הוא ואיפה הקלאסה של מובאראכ וסאדאת? יכול היה מורסי לצחצח את נעליו של מובאראכ – כי כנראה זו הרמה האמיתית של מורסי הערבי, המוסלמי. האומנם מת השלום? – האם נותרה רק הדמגוגיה – והתלות של מורסי בסיוע האמריקאי, שאחרת ירעב עמו עוד יותר מכפי שהוא רעב היום!

* אם המנוולים בעזה היו רציונאליים, ולא כת פרימיטיבית של קנאים דתיים שבדמם רותחת בעיקר שנאת יהודים וישראל – הם היו יודעים שאין להם שום סיכוי מול צה"ל, שירעץ אותם ואת רוב הנשק שהם הכינו כדי להכות בנו; אבל הם לא ממש בני-אדם שמסוגלים לחשוב קדימה באופן הגיוני, יש להם היגיון מעוות של רוצחים ומתאבדים, ולכן לעולם לא נגיע עימם לשלום וגם לא ניפטר מהם, רק נתעמת עימם מדי תקופת זמן, כדי להכות שוב ושוב את החייתיות שבהם.

* הפצצת צה"ל את הבית ובו 12 הקורבנות בעזה, אתמול, היא התגשמות חלומם התקשורתי הרטוב-מדם של הטרוריסטים המנוולים של החמאס והג'יהאד האיסלמאי. סוף-סוף יש להם תמונות של ילדים הרוגים ושל דם כדי להציגם כקורבנות מסכנים בבורסת השקר של התקשורת העולמית, וזה ביום שבו נופלים עשרות טילים על יישובים אזרחיים שלנו, גם על איזור תל-אביב! ויש לנו פצועים, חלקם קשה, ורק בזכות "כיפת ברזל" אין אצלנו טבח המוני של אזרחים! – ככה כוח הידע הצבאי שלנו הוא ההבטחה הכי אלוהית שיש לנו להישרדותנו בג'ונגל הרצחני של המזרח התיכון!

* הזֵד ארדואן, בהופעה משותפת עם האח המוסלמי מורסי בטלוויזיה, אמר שאינו מבין מה עושים רעש כה גדול מכך ש-3 יהודים נהרגו בעוד שממול יש כבר 30 פלסטינים הרוגים בידי ישראל! – ואנחנו רוצים לתמוך בך, זֵד ארדואן: מה זה עשו עניין גדול כל כך מרצח 1 מיליון ארמנים בידי התורכים ב-1915 כאשר 6 מיליון יהודים נרצחו בידי הנאצים באירופה בין 1939 ל-1945?!

* למרבה האירוניה, דווקא נפילת רקיטה של החמאס על גג מערכת "הארץ", היא המעשה הציוני הנכון בימינו. יבורך החמאס אם יצליח בכך. אריק ברהום.

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן.

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,445 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,052 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל