גיליון מס' 792

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' בכסלו תשע"ג, 22 בנובמבר 2012

עם צרופות 3802, 3815, 3817 של ציורי גוטמן

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עמוס גלבוע: לקוות שגם הפעם הם יתאכזבו. [ציטוט]. // יוסי גמזו: לָמָּה לֹא שוֹמְעִים אוֹתָם עַכְשָיו? // אורי הייטנר: 1. דילמות בדרך לניצחון. 2. מצדיק הטרור (תגובה לגדעון לוי "מה כן?" – "הארץ" 18.11.12). 3. יומן בחירות 2013 (י"ב). 4. משוואת בני הערובה. 5. הפסקת אש בנוסח פלשתין.  // משה כהן: הנדון: המכתש. // רוֹן גֵּרָא: עַמּוּד עָנָן . // יצחק שויגר: הקציצות של דניאלה, ונחמיה הבריון – או איך לטפל בחמאס. // אורית גרוסמן: פרוייקט זיהוי דיוקנאות שצייר גוטמן ופנייה לאיתור עבודותיו הנעלמות. // תקוה וינשטוק: חוש הריח. // עוז אלמוג: סיכומים ושקרים [של ערבים]. //  יוסי אחימאיר: כתם לתורכיה. // יוסף דוריאל: לחשוב מחוץ לקופסה? – לא אצלנו! // יהודה דרורי: להיכן נעלם אובמה? // יורם וולמן: למלא את החלל ומהר [בעקבות הסרט]. //  אלוני זמורה: "מנחמו", ה"גורג'ים" משכונת "ימין משה" בירושלים. // מתי דוד: מי תומך ומי מתנגד למבצע בעזה? // מנשה שאול: "אומה שקברה את כבודה מתחת לעפר". [ציטוט]. // משה גנן: מאמר קצר ובו שגיאות מיספר. // אהוד בן עזר, יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 7. מורן המשוררת. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק כ"א. עם ברל וחבריו ברובע התענוגות בקהיר. // ממקורות הש"י.

* * *

עמוס גלבוע

לקוות שגם הפעם הם יתאכזבו

תמונת המציאות כפי שנראית לי עכשיו, מורכבת משלושה רבדים. הרובד התחתון הוא  אנחנו מול הפלסטינים. כאן מדינת ישראל מצויה  במלחמה נגד שתי ישויות פלסטיניות. ישות טריטוריאלית, שלטונית ואידיאולוגית אחת היא רצועת עזה שתחת שלטון החמאס. היא מנהלת נגדנו מלחמה באש, באלימות, בטרור עד כמה שהיכולות שבידה מאפשרות לה. מפעם לפעם היא זקוקה לרגיעה ואתנחתא לצורכי צבירת יכולות רבות יותר וקטלניות יותר.

הישות השנייה היא הרשות הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן, המצויה בטריטוריה של יהודה ושומרון. להבדיל מהישות החמאסית, היא לא דוגלת באלימות, אין לה אידיאולוגיה דתית, היא נחשבת למתונה (אם כי אינה מוכנה להגיד, כאידיאולוגיה, שהיא בעד "שתי מדינות לשני עמים", אלא רק בעד "שתי מדינות", כי היא שוללת הכרה בעם יהודי). אבל, היא מנהלת נגד מדינת ישראל מלחמה מדינית חריפה, מנהלת נגדנו מסע הסתה בלתי פוסק,  ומחנכת את הדור הצעיר שלה לשנאת ישראל. עם כל אלו, ברור שהיא עדיפה על פני החמאס, ועניינה של מדינת ישראל הוא שהחמאס לא ישתלט על הישות הזאת. התופעה המעניינת היא  כי ליישות שבהנהגת אבו מאזן אין שום רלוונטיות לגבי המלחמה האלימה של החמאס, לגבי  מה שמתרחש עכשיו בישות החמאסית, ולגבי  תוצאות  "עמוד ענן"; ובמקביל, לישות החמאסית אין שום רלוונטיות לגבי המלחמה המדינית שמנהל נגדנו אבו מאזן.

הרובד הגבוה יותר של התמונה הוא הסביבה. בצפון, החזית הצבאית המאיימת של סוריה –חיזבאללה ואיראן מצויה בתהליך של שבירה.  בדרום , משטר דתי במצרים, העוין את ישראל, אך ממש ברגעים אלו הוא עומד בפני המבחן האמיתי שלו. לפניו שתי אפשרויות בחירה עיקריות: המשך הסטאטוס קוו עם ישראל, שפירושו בין השאר ריסון החמאס, או הליכה אחר האידיאולוגיה הצרופה וסיסמאות "כיכר תחריר". עבור ישראל ניתנה עכשיו ההזדמנות להשפיע על הבחירה המצרית.

והרובד העליון הוא האיום המתהווה של איראן גרעינית. ממש בימים אלו בישרה לנו הסוכנות לאנרגיה אטומית כי איראן מתקדמת במהירות להשגת יכולת גרעינית. לדעתי, כל מערכות השיקולים שלנו בהתמודדות הנוכחית מול החמאס ובמערכת היחסים עם מצרים צריכה להיגזר מהאינטרס העליון שלנו: ליצור את התנאים המדיניים והאסטרטגיים הטובים ביותר להתמודדות עם האיום האיראני הגרעיני.   

וזה  מביא אותי  לתמונה רחבה יותר בהקשר ל"עמוד ענן".  נשמעו בקירבנו דברי הבל על כך שהנשיא אובמה יבוא איתנו חשבון אחרי בחירתו, והוא יתנקם בנו. דברים המעידים יותר על תקוות דובריהם ועל עולם המושגים הצר שלהם. אובמה פועל עכשיו לפי האינטרס האמריקאי הרואה בחמאס ארגון טרור, ובאופן הברור ביותר הוא ומימשלו התייצבו לצד מדינת ישראל, למגינת ליבו של עיתון "הארץ" וגרורותיו בתקשורת. ואך החל המבצע ומיד אמרו שהוא שונה מ"עופרת יצוקה". למה? כי אז היתה לנו לגיטימציה בינלאומית, וראשי מדינות אצו לירושלים  מכיוון שממשלת ישראל ניהלה תהליך מדיני מול הישות הפלסטינית של אבו מאזן, ועכשיו אין תהליך מדיני.

אז קצת לחדד את הזיכרון: ראשי מדינות חשו לירושלים כדי ללחוץ עלינו לצאת מעזה; התוצר של "עופרת יצוקה" היה דו"ח גולדסטון, וכל ויתורי אולמרט לאבו מאזן לא עזרו.  ברגע זה, יש לנו תמיכה של ממשלות אירופאיות, בראש ובראשונה בגלל השיטה בה צה"ל פועל המונעת אבידות באוכלוסייה האזרחית הפלסטינית. אני חש שיש אצלנו כאלו "המתים" לתמונות של משפחות פלסטינאיות הרוגות, להתנפלות עולמית ופנימית  על ביבי וברק. יש לקוות שגם הפעם הם יתאכזבו.

* * *

יוסי גמזו

לָמָּה לֹא שוֹמְעִים אוֹתָם עַכְשָיו?

כְּשֶאִינְטֶרְנַצְיוֹנַל שׂוֹנְאֵי צִיּוֹן הָאוֹבְּסֶסִיבִי

נִתְקָף בִּקְרִיזָה עוֹנָתִית שֶל רוּחַ נְכֵאָה

לְנֹכַח הָעֻבְדָּה שֶצַּהַ"ל הוּא גוֹרֵם מָסִיבִי

בַּהֲגָנַת עַמּוֹ – הוּא מְפַבְּרֵק לוֹ מְחָאָה

שֶיֵּש בָּהּ הִתְחַסְּדוּת, הַעֲמָדַת פָּנִים וְכֹשֶר

מֻפְלָג שֶל double standard וְרָמַת מַצְפּוּן נָפוּל

וְרַק דָּבָר אֶחָד אַף פַּעַם אֵין בָּהּ: שְבִיב שֶל יֹשֶר

כִּי הַמּוּסָר הַיְּחִידִי בָּהּ הוּא מוּסָר כָּפוּל.

וְכָךְ, מִימֵי הַ"מַּרְמָרָה" וְעַד לִפְנֵי כְּחֹדֶש

הֵם מַחְרִישִים כָּל אֹזֶן בִּבְכִיּוֹת קוֹרְעוֹת לֵבָב

עַל עַזָּה הַשְּבוּיָה כְּמִין קָרְבָּן תָּמִים בְּגֹדֶש

קְשָיֵי מִמְשַל חָמָאס (בּוֹ, כַּיָדוּעַ, אֵין רְבָב

שֶל תּוֹקְפָנוּת-טֵרוֹר) –  וְתוֹךְ מִשְׂחָק זֶה בְּנִדְמֶה-לִי

לְפִיו כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הוּא פֶּתִי מַאֲמִין

הֵם בִּצְרִיחוֹת פוֹרְטִיסִימוֹ שֶל שֶפַע דֵצִיבֵּלִים

עָטִים עַל כָּל רַמְקוֹל וְאַמְפְּלִיפָיֵר מִכָּל מִין.

אָז לָמָּה לֹא שוֹמְעִים אוֹתָם עַכְשָיו, כְּשֶהָרָקֵטוֹת

מֵעַזָּה מֻמְטָרוֹת אֶצְלֵנוּ עַל חַפִּים מֵחֵטְא

אַךְ שוּם מַשָּט שֶל פַלְצָנִים מִחוּ"ל אֵינוֹ נוֹקֵט עוֹד

בְּשוּם מִפְגָּן פֻּמְבִּי שֶל מְחָאָה וְלֹא נוֹחֵת

אֶצְלֵנוּ בְּנַתְבָּ"ג גַּם שוּם מַטָּס שֶל הִיפּוֹקְרִיטִים

שֶפְרָאזוֹת רוֹמְמוּת הַהוּמָנִיזְם בִּגְרוֹנָם

רַק כְּשֶאֲנַחְנוּ מְגִיבִים סוֹפְסוֹף בְּרֶגַע קְרִיטִי

עַל פְּרוֹבוֹקַצְיוֹת הַחָמָאס עֵת כָּל צְבוּעֵי עוֹלָם

אֵינָם פּוֹצִים כָּאן פֶּה וְלֹא מְצַפְצְפִים אֲפִלּוּ

צִפְצוּף חָלוּש שֶל מְחָאָה כְּשֶהַמַּצָּב הָפוּךְ

וְקַלְגַּסֵּי הָאנִיָּה אֶת תּוֹקְפָנוּתָם הִכְפִּילוּ

וְדַם יִשְׂרְאֵלִים לְאוֹר הַיּוֹם נִגָּר שָפוּךְ?

יֶשְנָם תְּמִימִים הַמִּתְפַּלְּאִים עַל הוּמָנִיסְטִים אֵלֶּה

שֶלֹּא חָדְלוּ לִשְלֹחַ כָּאן מַשָּט אַחַר מַשָּט

לְחָמַאסְטָן, שֶהַהֶסְגֵּר עָלֶיהָ הוּא כְּמוֹ כֶּלֶא

וְשֶעֻלּוֹ שֶל צַהַ"ל שֶעַל בְּנֵי עַמָּהּ הוּשַת

מַזְמִין, מִצַּד תּוֹמְכֵי חָמָאס, תְּגוּבָה הוּמָנִיטָרִית

כִּי בִּרְיוֹנֵי אֶל גַ'עַבְּרִי הַמִּסְכֵּנִים סוֹבְלִים

מִמְּנִיעָתָהּ הָאַכְזָרִית שֶל זְכוּת אֵלֵמֶנְטָרִית:

לִירוֹת בְּאֵין מַפְרִיעַ אֶל בָּתֵּי יִשְׂרְאֵלִים.

וְיֵש תְּמִימִים הַמִּתְפַּלְּאִים אֵיךְ רְגִישוּת אַקְטִיבִית

לְכָל פְּגִיעָה כָּזֹאת בְּפָלַסְטִינִים אֻמְלָלִים

נִבְלֶמֶת עַל סִפּוֹ שֶל הַמַּצְפּוּן הַסֶּלֶקְטִיבִי

כְּשֶאֶזְרָחִים חַפִּים כָּאֵלֶּה הֵם יִשְׂרְאֵלִים

וְאֵיךְ סוֹפְסוֹף מַבְדִּיל אוֹתוֹ חוּש-צֶדֶק הוּמָנִיסְטִי

בֵּין דָּם שֶל פָלַסְטִינִים שֶמַּמָּש מִתּוֹךְ בֵּיתָם

נוֹרֶה קָסָאם שוֹחֵר-שָלוֹם אוֹ פָאגֶ'ר פְּצָצִיפִיסְטִי

בְּשִׂיא הַצִּינִיּוּת בִּידֵי חָמָאס צַדִּיק וָתָם.

כֵּן, אֵיך מַבְדִּיל אוֹתוֹ חוּש-צֶדֶק בֵּין דָּמָם שֶל אֵלֶּה

שֶמַּפְעִילֵי מַשְגֵּר תָּמִים, כְּמִין קוֹזָק נִגְזָל,

הוֹפְכִים אוֹתָם לְקִיר-מָגֵן – וּבֵין דָּמָם שֶל יֶלֶד

אוֹ גֶבֶר אוֹ אִשָּה מֵעוֹטֵף-עַזָּה לְמָשָל

בִּכְדֵי שֶלְּאַחַר תְּגוּבָה יִשְׂרְאֵלִית הוֹלֶמֶת

יָקִימוּ הַמַּשָּטנִיקִים גֶּוַאלְד הִיסְטֶרִי, כִּי

פָּגַעְנוּ בְּצִיוִילִים, וּבְפּוֹזָה מִתַּמֶּמֶת

כְּמוֹ הַצַּדִּיק הָאֶרְדּוּאַנְטִישֵמִי הַטּוּרְקִי

יִצְּקוּ עוֹד שֶמֶן לִמְדוּרַת-הָרַעַל הַגְּלוֹבָּלִית

שֶבָּהּ כַּיּוֹם שִׂנְאַת-הַיְּהוּדִים הִיא כְּבָר אָפְנָה

וּבָהּ הַנֵּיאוֹ-נָאצִים מִזְדַּהִים זֶהוּת מֶנְטָלִית

עִם שְׂמֹאל חָדָש וְעִם יוּדֵאוֹפוֹבְּיָה יְשָנָה.

יֶשְנָם תְּמִימִים הַמִּתְפַּלְּאִים כֵּיצַד – הַפְלֵא וָפֶלֶא! –

בְּתוֹךְ אוֹלִימְפִּיאָדַת הַצְּבִיעוּת הַזֹּאת עוֹד יֵש

לְכָל מֻמְחֵי הָאֵתִיקָה הַפַלְצָנִים הָאֵלֶּה                                          

תָמִיד מַצְפּוּן נָקִי כְּמוֹ אַחֲרֵי נִקּוּי יָבֵש?

וְהַתְּשוּבָה הִיא זֹאת: אִם הֵם פּוֹרְצִים עָלֵינוּ פֶּרֶץ

בְּלַהַט סֶלֶקְטִיבִי שֶכָּזֶה  – אַךְ מַצְפּוּנָם

תָּמִיד נָקִי (לַמְרוֹת שֶבּוֹ הֵם מַכְשִירִים כָּל שֶרֶץ)

זֶה רַק מִפְּנֵי שֶאֵין הֵם מִשְתַּמְּשִים בּוֹ לְעוֹלָם...

* * *

הסכם "הפסקת האש" שהושג אתמול בערב בתיווכם של הילארי קלינטון ומוחמד מורסי אינו אלא פסק-זמן להצטיידות החמאס בטילים – ומִשכוֹ כמו שהיה בין "עופרת יצוקה" ל"עמוד ענן", והיתר בלה, בלה, בלה... דבר לא השתנה, חרף מלחמנו הצודקת... מה שהיה הוא שיהיה... ונותרה תחושה של החמצה.

* * *

אורי הייטנר

1. דילמות בדרך לניצחון

מי ניצח במלחמת לבנון השנייה? בשוך הקרבות, חיזבאללה התפארו בניצחונם. אנו הלקינו את עצמנו קשות, לנוכח הליקויים, המחדלים והכשלים הן בתפקוד צה"ל במלחמה, הן בתפקוד העורף והן בתפקוד הדרג המדיני. ירי הקטיושות על אזור הצפון נמשך במלוא עוזו עד הרגע האחרון של המלחמה ויצר תחושה של תיקו, במקרה הטוב. וכאשר הרמטכ"ל דן חלוץ אמר ש"ניצחנו בנקודות", חשנו בושה – צה"ל האדיר לא הצליח לנצח בנוק אאוט ארגון טרור.

היום, בחלוף שש שנים וחצי, הדברים נראים אחרת לגמרי. גבול שדימם ללא הרף במשך ארבעים שנה, שהיה גבול של טרור, הגבול המסוכן בגבולותינו, הוא היום גבול שקט לחלוטין כבר למעלה משש שנים. נסראללה אותו נסראללה, חיזבאללה אותו חיזבאללה וכנראה שגם הים אותו ים. אבל המכה הקשה שספג חיזבאללה יצר הרתעה אפקטיבית – המחיר שחיזבאללה שילם על תוקפנותו, הרתיע אותו מחידוש התוקפנות.

ניתן להסיק מכך שתי מסקנות. א. כפי שהוכח גם ב"חומת מגן" – ניתן לנצח את הטרור. ב. בניגוד למלחמה כוללת, במלחמה בעצימות נמוכה אין תמונת ניצחון ברורה, ולעתים רק בחלוף זמן, מבחן התוצאה מעיד האם היה ניצחון.

הפסקת אש אינה מטרת המבצע, אלא ניצחון, כפי שהשגנו מול חיזבאללה. אך בשל אי הוודאות בתום המלחמה האם היא הסתיימה בניצחון, כלומר האם ההרתעה אפקטיבית דיה, אני מציע אבן בוחן אחת משמעותית – שהפסקת האש תהיה ללא תנאי. כל עוד חמאס מעמידים תנאים להפסקת האש, יש להמשיך ולהכות בהם. נכונות להפסיק את האש ללא תנאי, תהיה אינדיקציה משמעותית לניצחון.

מבצע "עמוד ענן" מעלה מספר דילמות:

דילמת הכירורגיה – אף צבא מעולם לא הקפיד על הימנעות מירבית מפגיעה באוכלוסיית האויב כצה"ל, וצה"ל מעולם לא הקפיד על כך כבמבצע "עמוד ענן". הדילמה הבסיסית היא עקרונית: מצד אחד, מוסר הלחימה של צה"ל שולל פגיעה בבלתי מעורבים. מצד שני, זכות ההגנה העצמית מצדיקה פגיעה באויב ההופך את אזרחיו למגן אנושי, שעה שהוא פוגע בנו.

אך מעבר לעיקרון, יש סוגיה פרקטית – תסמונת כפר קרע. מטרת האויב היא לתמרן אותנו לפגיעה קשה באוכלוסייתו, שתיצור לחץ בינלאומי כבד על ישראל לסיים את המלחמה ללא ניצחון ותהיה שמן בגלגלי מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל. לפיכך, האופן הכירורגי, של פגיעות ממוקדות במפקדי הטרור ותשתיות הטרור תוך מינימום פגיעה באזרחים, בזכות העליונות הטכנולוגית והמוסרית המוחלטת של צה"ל, משבשת את אסטרטגיית האויב והנה הישג ישראלי משמעותי. עם זאת, יש לזכור שהמטרה העליונה היא ניצחון באמצעות הרתעה. אם הדרך הכירורגית לא תקדם אותנו למטרה, אל לנו לדבוק בה.

דילמת המגננה – ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. מדינה הממגנת עצמה לדעת, וזו עיקר האסטרטגיה שלה, מזמינה תוקפנות ושוחקת את ההרתעה. לכן, יש טעם לפגם בהפיכת אמצעי מגן כ"כיפת ברזל" לכוכב המערכה. מצד שני, מדובר בהצלחה גדולה, מעבר לעצם ההגנה האפקטיבית על אזרחי ישראל. "כיפת ברזל" מעניקה אורך רוח לצה"ל להמשיך לפעול בעוצמה ולחיילים להילחם כשהם פחות מוטרדים מהמצב בבית. היא מונעת את תמונות הבריחה והפליטוּת שהאויב כה משתוקק לראותן. היא משבשת לאויב את האסטרטגיה המרכזית שלו – אסטרטגיית הירי תלול המסלול, אחרי ששברנו את אסטרטגיית פיגועי ההתאבדות. ולכן, זו מכה קשה בעבורו. "כיפת ברזל" היא יותר מאמצעי מגן – היא אמצעי של הגנה אקטיבית, משמעותית ביותר לניצחון במערכה. ויחד עם זאת יש לזכור, שהעיקר הוא המענה ההתקפי.

דילמת התקיפה הקרקעית – תקיפה קרקעית עלולה לעלות במחיר דמים כואב לכוחותינו, ועלולה לשחוק את הקונסנזוס הלאומי ואת התמיכה הבינלאומית. לכן, אם ניתן, עדיף להימנע ממנה. אולם כדי להימנע ממתקפה קרקעית, יש להרתיע את האויב מפניה. כדי להרתיע אותו, עליו להיות משוכנע לחלוטין שאנו רציניים בכוונתנו לתקוף. לכן, יש להמשיך ולהיערך לתקיפה קרקעית במלוא העוז, בתקווה שההיערכות תיצור הרתעה שתייתר אותה. אולם אם לא יהיה די באיום, לא יהיה מנוס ממתקפה.

דילמת הפצמ"ר שלמחרת – בסופו של דבר המבצע יסתיים בהפסקת אש. הניסיון שלנו מעיד שאחרי זמן קצר הפלשתינאים מתחילים לשחוק את הפסקת האש בשיטת מצליח. יורים פצמ"ר אחד. אחרי הסבל של הסיבוב האחרון, אנו חוששים מהסלמה, בסך הכול בגלל פצמ"ר. ואז נורים שני פצמ"ר, ואח"כ רקטת קסאם ובהדרגה חוזרים ל"משטר הסבבים". אם כך יהיה גם הפעם – המבצע היה מיותר. לכן, המבחן העיקרי של המבצע הוא הפצמ"ר שלמחרת; האם יהיה לנו העוז לבצע את הנחוץ – להגיב עליו במלוא העוצמה, בתגובה בלתי מידתית בעליל, בניגוד לשגיאות העבר. אם כך ננהג, ננצח במערכה.

2. מצדיק הטרור

(תגובה לגדעון לוי "מה כן?" – "הארץ" 18.11.12)

גדעון לוי, כדרכו בקודש, מצדיק גם הפעם את ירי הטילים של חמאס לעבר אזרחי ישראל. לא רק שהטרור מוצדק בעיניו, הוא צעד של אין ברירה. "העם הפלסטיני רוצה להשתחרר מהכיבוש." אין להם ברירה אלא לירות טילים על אזרחי ישראל "בדרך היחידה שבה יכלו לעשות זאת... כשכל הברירות האחרות כבר נתקלו בסרבנות."

רק דבר אחד לא נזכר אפילו ברמז במאמרו של מצדיק הטרור. העובדה שכבר שבע שנים וחצי רצועת עזה עצמאית. ישראל נסוגה עד המילימטר האחרון ועקרה את יישוביה עד הישראלי האחרון. אין שום עילה לטרור העזתי. הרי אילו רק רצו הפלשתינאים, יכלו לבחור בהפיכת רצועת עזה לגן העדן של המזרח-התיכון. הרי כל העולם היה נרתם ומזרים מיליארדים כדי לסייע להם. הרי ישראל היתה נרתמת בכל יכולותיה לתמוך בהם. ואילו כך נהגו, הרי ברור שנסיגה מיהודה ושומרון בתמיכת רוב הציבור הישראלי הייתה רק שאלה של זמן.

אבל הם בחרו להפוך את רצועת עזה לבסיס טרור נגד ישראל. הנסיגה עצמה היתה תחת אש ומיד אחריה הרצועה הייתה לכַּן שיגור טילים. שבע שנים, תחילה תחת הפת"ח ואח"כ תחת חמאס, שימשה רצועת עזה לפשע כפול נגד האנושות – ירי טילים לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית ושימוש באוכלוסייה האזרחית של עזה כמגן אנושי למחבלים.

אבל גדעון לוי כנראה לא קרא עיתונים בשבע וחצי השנים האחרונות. הוא עדיין מדבר על "הכיבוש", ומשתמש בו כצידוק לפשעי המלחמה הטרוריסטיים. תופעה חולנית.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

3. יומן בחירות 2013 (י"ב)

החזון של בני בגין

מהו חזונו של בני בגין למדינת ישראל? מהו חזונו המדיני, החברתי, הכלכלי, התרבותי? מישהו מכיר? מישהו יודע?

האמת? אף פעם לא שמעתי מפיו תמונה עתידית אליה יש לחתור. אף פעם לא שמעתי מפיו הצעת פתרון לבעיות המדינה. באין חזון יפרע עם וממנהיג מצופה להציג חזון. יש להודות על האמת, בני בגין אינו עונה בשום אופן על הציפיה הזאת.

מהו חזון? בתפיסה המודרנית המקובלת, החזון הוא התמונה העתידית האופטימלית שאליה הארגון חותר. לכן, החזון תמיד מנוסח בלשון אופטימית.

בשפה היהודית, החזון אינו רק אותה תמונה עתידית. חזון הנביאים המקראי, היה הרבה יותר מורכב. בסיסו היה תוכחה – הצגת המצב הקיים ללא כל ניסיון ליפות אותו, בראיה אכזרית, ללא כחל וסרק. הקומה שמעל התוכחה הינה תמונת העתיד השלילית – התוצאה ההכרחית אם לא יתחולל שינוי דרסטי. הקומה השלישית היא המקבילה למה שמקובל היום כחזון – תמונת העתיד האופטימלית, במידה ויתחולל השינוי לו מטיף הנביא.

בני בגין אינו יודע להציג את הקומה השלישית. אולם בני בגין, אולי יותר מכל אישיות אחרת בציבוריות הישראלית, מיטיב לנתח ביושר, בחוכמה ובהשכל את המציאות, ללא כחל וסרק, ולהציג את התוצאה הצפויה אם לא נחולל שינוי דרסטי. לכן, הוא מכונה לא אחת "נביא זעם".

התואר "נביא זעם" הודבק לבני בגין בתקופת אוסלו. בשורה ארוכה של מאמרים ומסות, שלאחר שנים אחדות כונסו בספר "סיפור עצוב", ניתח בגין באיזמל חד את ההסכם, את האופן שבו אש"ף – הפרטנר, מתייחס להסכם, את האופן בו ערפאת מציג לפלשתינאים, בשפתם, את ההסכם. והוא צפה את העתיד להתרחש על פי ההסכם. התמונה שהציג בגין היתה קודרת וקשה לעיכול. הניתוח היה חד משמעי – מדובר בהונאה; תהליך אוסלו אינו מוביל לשלום, אלא לטרור שלא ידענו כמותו מעולם, לשפיכות דמים, שכול ויתמות.

הוא נשמע כל כך נלעג, הורס מסיבות קלאסי. באופוריה של ימי אוסלו העליזים, בני בגין, האיש ההזוי הזה, נחשב לאיש האתמול. הוא היה האנטיתזה לשמעון פרס, איש המחר, איש החזון הגדול, איש המעוף, איש המזרח התיכון החדש. כמה פאתטי הוא נשמע, כאשר הזהיר מפני קטיושות באשקלון. הרי בכל פעם שנשמעה ביקורת על ההסכמים, פרס נהג לציין בגיחוך "אמרתם שיפלו קטיושות על אשקלון" וכולם התפקעו מצחוק, זאת היתה הבדיחה הכי טובה בעיר. חחחחח... קטיושות על אשקלון...

אם נקרא היום את הניתוחים שבני בגין כתב בשעתו על הסכם אוסלו, ניווכח עד כמה הוא דייק בהבנת המציאות. הוא לא נביא ולא בן נביא. אבל הוא אדם מפוכח, בעל יושרה אינטלקטואלית, חרוץ – המכין היטב את שיעורי הבית שלו ונמנע מסיסמאות ומרטוריקה זולה. והוא מיטיב לנתח את המציאות על סמך הנתונים, ולצפות את תוצאות התהליכים אותם הוא מנתח. בני בגין אינו מזרחן, אך אם נקרא את ניתוחיו, ונשווה אותם לניתוחי סוללת המזרחנים שהתגייסו להריע להסכמי אוסלו, ניווכח מי צדק, למרבה הצער.

אילו הייתי ליכודניק, בבחירות המקדימות הייתי נותן את קולי לבני בגין. חשוב מאוד שהוא ימשיך לשבת סביב שולחן מקבלי ההחלטות, יהיה חשוף למידע המודיעיני ויהיה שותף לעיצוב המדיניות. בני בגין הוא איש ישר, שקול, מתון, צנוע, המגלם את התפיסה המקורית של הליכוד, המשלבת נִצִיוּת מדינית ביטחונית עם גישה ליברלית, כבוד ליריב הפוליטי, יחס הוגן ומכבד למיעוט הערבי, דבקות בערכי הדמוקרטיה והפרלמנטריזם. לעתים הוא לוקה בפורמליזם משפטני דקדקני, לעתים הכבוד לבית המשפט העליון גובר על חוש הביקורת שלו. אולם הוא אחד האישים הטובים במערכת הפוליטית הישראלית, ומן הראוי שיתרום לה גם בארבע השנים הבאות. 

גָּלְאֶנֶת

פתחתי גל"צ וזהבה גלאון התראיינה שם. כשנמאס לי לשמוע אותה, עברתי לרשת ב'. שם, לעומת זאת, התראיינה באותה שעה זהבה גלאון. אז הדלקתי את הטלוויזיה, בערוץ השני. ומי התראיינה שם? לא טעיתם. לכן עברתי לערוץ הראשון, ושוב – זהבה גלאון. ניסיון אחרון. מי מרואיין לדעתם בערוץ עשר? נכון.

כיביתי את הטלוויזיה והלכתי למקרר. פתחתי את המקרר... סורפרייז! שוב זהבה.

אילו לפחות היתה משמיעה דברים של טעם.

כאחרון הטוקבקיסטים

התקשורת האינטראקטיבית באינטרנט וברשתות החברתיות יצרה דמוקרטיזציה של השיח הציבורי. הרשת היא היידפארק בלתי מוגבל, שמאות מיליוני אנשים שותפים לו. זוהי תופעה מבורכת וחיובית.

אולם יש לה גם צדדים שליליים. הצד השלילי הוא תרבות הטוקבקים – הלשון הנמוכה, הגסה, המשתלחת וחסרת האחריות, שבה הכול מותר.

המצאה והפצה של תיאוריות קונספירציה מרושעות, שכל תכליתן לפגוע ביריב פוליטי, לערער את אמינותו, ליצור לו דה-קרדיטציה, להפיץ שנאה ולהסית, הן לחם חוק במדיה הטוקבקיסטית.

ובשבוע האחרון, במלחמת האין ברירה להגנה על יישובי הדרום, המדיה הזו חוגגת עם תיאוריית הקונספירציה הנקלית, הנפסדת, לפיה נתניהו וברק יזמו את ההסלמה ואת המבצע כחלק מתעמולת הבחירות שלהם, למען צרכים אלקטורליים.

והנה, בראיון ברשת ב', בפריים טיים, בהזדמנות נדירה שבה זהבה גלאון בדיוק התראיינה בערוץ אחר וליהגה שם על "מלחמת שולל", עלה לשידור מס' 2 שלה, אילן גילאון. וכאחרון הטוקבקיסטים השפריץ בשידור את תאוריית הקונספירציה. המראיינת ההמומה לא היתה בטוחה שהיא שומעת נכון.

"אתה רומז ש?!?!"

וגילאון, בשחצנות אופיינית: "את לא מכירה אותי? אני לא מדבר ברמזים. אני אומר דברים ברורים." וחזר על תיאוריית הקונספירציה המכוערת הזאת.

יש פוליטיקאים חסרי גבולות, בעיקר בזמן בחירות. מבחינתם הכול מותר, אין קווים אדומים, המעמד אינו מחייב. אילן גילאון הוא מועמד מס' 2 של מרצ. על פי הסקרים, צפויים למרצ 4 מנדטים בבחירות. לכן, סביר להניח שאחרון הטוקבקיסטים הזה יישב גם בכנסת הבאה. אלא אם כן, מרצ לא תעבור את אחוז החסימה, כראוי לה ולנו.

4. משוואת בני הערובה

באוגוסט 1981, עשרה חודשים לפני "שלום הגליל", בתום כשבועיים של הסלמה ולחימה, נקבעה הפסקת אש בין ישראל ואש"ף, בתיווכו של השליח האמריקאי פיליפ חביב.

לאחר הפסקת האש, ארגוני המחבלים הקפידו לא לפעול מתוך שטח לבנון, אלא לבצע פיגועים בישראל ובחו"ל. ובכל פעם שישראל הגיבה, וכמובן שהיא הגיבה בלבנון, הם שיגרו קטיושות לעבר יישובי הגליל.

כך נוצרה, בעיניהם, המשוואה הבאה: אסור לפגוע בהם בלבנון ולהם אסור לפעול מלבנון. מותר להם לפעול בכל מקום אחר בארץ ובעולם, ומותר לישראל להגיב... איפה? הרי כל המפקדות ישבו בלבנון. בעצם – אסור לישראל לפעול נגדם, ותושבי הצפון הם בני ערובה שלהם.

פיצוץ האוטובוס בת"א מחייב את הממשלה להיות ערה לסכנה של שיחזור המשוואה הזאת בהפסקת האש עם חמאס – יד חופשית לחמאס לפגוע בנו מחוץ לעזה, היעדר חופש פעולה לישראל להגיב ולסכל פעילות כזאת, ותגובה ישראלית תיתן לגיטימציה לחידוש ירי הטילים.

אין להסכים לכל כבילת ידי ישראל, כפי שעל פי הפרסומים דורשים חמאס ומצרים. הפסקת האש חייבת להיות ללא תנאי וללא כל הישגים לחמאס. 

5. הפסקת אש בנוסח פלשתין

על מסך הטלוויזיה שתי כיתוביות: "הפסקת האש נכנסה לתוקפה". ומתחתיה: "אזעקה באשדוד".

הפסקת האש הופרה בדקה הראשונה, ושוב ושוב לאורך השעה שאחריה, וישראל ישבה בחיבוק ידיים.

כך מתחילה השחיקה.

צה"ל היה חייב להגיב על ההפרה הזאת במכה קשה במיוחד (על הנושאים ונותנים היה להבהיר זאת מראש). כתוצאה מכך היתה מתחדשת האש והיינו חוזרים לעוד יממה של מו"מ על הפסקת אש, אך היה ברור לאוייב, שהפסקת אש, פירושה שהאש נפסקת.

מאז אוסלו אנו רגילים לכך שלפלשתינאים מותר להפר הסכמים. כך היה גם בכל הפסקת אש, בכל הודנא, בכל תהאדיה. מבחינת הפלשתינאים, הפסקת אש פירושה שישראל מפסיקה את האש.

והנה, גם אחרי "עמוד ענן" אנו מקבלים את הנורמה הזאת.

כך לא יוצרים הרתעה.

* * *

משה כהן

הנדון: המכתש

מכובדי, למה להכניס את בחורינו המצוינים לקן הצרעות של עזה? לא חבל שייפגעו? הבה נלמד קצת מאויבינו, איך הם נלחמים בנו? האם הם מתייצבים מולנו פנים אל פנים? אפוא! הם מפעילים נגדנו טילים ומטענים בשלט רחוק. בואו נשיב להם בשלט רחוק, לשם מה יש לנו תותחים ומטוסים אם לא כדי לכתוש אותם מרחוק ובאופן אלגנטי. מלחמה איננה בית משפט, וכשם שהאוכלוסייה האזרחית שלנו אינה נאשמת, כך גם האוכלוסייה האזרחית שלהם אינה "חפים מפשע". אין היא יעד לתקיפה, אך אם היא נפגעת בגלל שיורים מתוכה, אין אנו אחראים לכך.

הביטוי "חפים מפשע" לסימון אוכלוסייה אזרחית עוינת הוא מתחסד ואיננו ממין העניין. אין הם צדיקי הדור.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

רוֹן גֵּרָא

עַמּוּד עָנָן

רָבְדֵי חָשְׁכָה,

נַאַק גְּרָאדִים

כּוֹכָב בּוֹדֵד

רֵיחַ שָׂרַף.

נְשִׁימַת בַּרְזֶל

מַשֶּׁהוּ בָּאֲוִיר נִבְקַע.

הִתְפּוֹצֵץ.

אֲנָשִׁים בִּשְׁתִיקָה נוֹאֶקֶת

מְמַהֲרִים אֶל חֲדַר בִּטָּחוֹן

מַמְתִּינִים חֲמוּשֵׁי נְשִׁימָה.

עַל הַמֵּצַח עֲנָנָה שׁוֹכֶנֶת.

הַמְתָּנָה בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה.

הַחַיּוֹת חַסְרוֹת נְשִׁימָה

מִתְנַיְּדוֹת

צִפֳּרִים טָסוֹת שׁוֹקְעוֹת

בְּנִקְבֵי הַחוֹל,

בַּמֶּרְחָב הַגָּדוֹל.

* * *

יצחק שויגר

הקציצות של דניאלה, ונחמיה הבריון

או איך לטפל בחמאס

אז ככה. אם יש לכם נכדה קטנה וצריך להאכיל אותה ולקרב אותה אליך. אז כדאי כבר מגיל צעיר להרגיל אותה לאוכל המיוחד שלך. וככה היא תדע כי קציצות של סבתא, אוכלים רק אצל סבתא.

אז מה עושים? שמים בקדירת הערבוב, חצי קילו חזה הודו טחון, כמה גזרים מבושלים מרוסקים דק, קצת מלח, פלפל שחור, קינמון, כמון, כורכום, קצת אבקת מרק עוף, בצל מטוגן שום כתוש, ביצה ופירורי לחם. מפתיע לא? מערבבים הכול,  מטגנים ויוצאות קציצות לתפארת. משהו מיוחד באמת.

סבתא של דניאלה אוהבת להשוויץ עם הקציצות שלה. בכל הזדמנות היא אומרת." הקציצות שלי הן משהו משהו. אין ילד או בוגר שלא אוהב אותן." וגם דניאלה הקטנה בוודאי מתגאה בסבתא שלה. היא עוד לא יודעת כל כך להשוויץ אבל כשתגדל בוודאי תעשה כך.

בסמוך  לביתה של סבתא של דניאלה,  גר  ילד פרחח. נער מגודל שידו בכול ויד כל בו. הוריו אינם מצליחים להתגבר על משובותיו וישנם דיירים בשכונה השקטה של סבתא של דניאלה, שאף מרננים שאביו, שפעם הפליא בו מכותיו, ספג ממנו בחזרה מנה אחת אפיים, קיפל את זנבו ומאז אינו מעז יותר לנסות לחנכו. והוא בשלו. צועק ומרעיש. הולך לבית הספר לפי רצונו. ופעמים רבות שהוא נעדר ממנו ומוריו מאיימים שיסלקו אות מבית הספר, הוא מגחך וצורח, שהוא בכלל עושה להם טובה שהוא הולך לבית הספר ושאם ימשיכו להטריד אותו בעניין זה, ימשוך ידיו מבית הספר ורגלו לא תדרוך שם.

השכונה של סבתא של דניאלה, היא שכונת מגורים שקטה ועל כן כאשר תושב כל שהוא מרים את קולו, ביחוד בשעות מנוחת הצהריים, או בשעות הלילה, נשמע הקול  מקצה השכונה ועד סופה.

לאחר שהוריו של הנער,  נחמיה, זה שמו של המזיק, נועצו במומחים  פדגוגיים אמרו כולם, כי להערכתם יש לבחור כנראה הפרעת אישיות או אישיות מופרעת לפי איזה סדר שירצו והמליצו כי הנ"ל יקבל טיפול פסיכולוגי צמוד וכן טיפול תרופתי, בשביל להשקיט את מזגו הסוער. עוד המליצו המומחים לקנות עבורו מערכת תופים אשר תשמש אותו להשקטת מזגו הסוער.

לא כך קרה. המזג נשאר סוער וכל דיירי השכונה יחד עימו. יום יום היה הנער מקיש בתופים בשעות שמצאו חן בעיניו וקול התופים היה הולך מקצה ארץ ועד קציה. כל דיירי השכונה נרעשו. אין  יום ואין לילה.  כשהיו מעירים להוריו המסכנים, היו אלו מושכים בכתפיהם." מה לעשות הם אומרים זה אמנם הילד שלנו אבל אין לנו עליו שליטה אולי תחכו בסבלנות עד שיתבגר!  גם אנחנו סובלים כמוכם." כך ההורים.

"שיתבגר? שיתפגר!!" כך דיירי השכונה, שרובם כבר שמים אטמים באוזניהם ולוקחים תרופות ארגעה ויש כאלה שאף הרחיקו לכת וקנו לעצמם אוזניות מיוחדות לשמיעת קונצרטים שמסננות ואוטמות את הרעשים כולם, פרט כמובן למוזיקה הנשמעת מן המכשיר. כולם החלו לשאת עימם במשך כל היום אייפודים למיניהם וכולם מאזינים למוזיקה. זה הפך את השכונה לתרבותית יותר, אבל זה בהחלט הרבה את חוסר הקומוניקציה בבתי השכנים, כי  ההידברות בין הזוגות השונים החלה להתערער. ככה זה כשאין אפשרות לשוחח בשיחה שקטה על כוס יין בין בני זוג לצורך ליבון בעיות זוגיות או קצת להירגע מעמל היום.

באסיפת השכונה שהתקיימה בביתה של סבתא של דניאלה, לצורך הסקת מסקנות ובחירת דרכי פעולה נגד המזיק הקולקטיבי, לא נשמעו רעיונות דרמטיים. חלקם המליצו להרעיל את הילד אבל הרב דחה בשאט נפש את ההצעה. חלקם הציעו לפנות למשטרה אבל גם הצעה זאת נדחתה, לאחר שנמסר לכולם כי קיים כבר תיק עב כרס במפלג הנוער נגד הילד, כולל צווים שיפוטיים שלא מומשו כגון צווי הרחקה, צווי מניעה וכיוצא באלו צווים שיפוטיים, שעושים סדר בין שכנים הגונים ושומרי חוק. במקרה הזה קצרה ידה של המערכת, כך הסביר עורך דין נכבד, מדיירי השכונה, שקנה זה מזמן אייפוד ואוזניות והוא כבר בקי בכל האופרות שהוא מעדיף לשמוע אותן, תחת טרטור התופים הבלתי פוסק של נחמיה המתופף, מה גם שהאוזניות מרחיקות ממנו את להגיה של אשתו שאינם פוסקים, מרגע שובו לביתו ועד שהינו יוצא לעמל יומו ביום המחר.

"צריך למצוא נתיב לליבו ולהסביר לו את מצוקות השכנים, אולי הוא יבין?" כך פסקה אסיפת השכנים.  אחר שדשו ודשו בעניין.

סבתא של דניאלה השתיקה את כולם. "אתם לא מבינים כלום. לא אכפת לו מהשכנים. הוא כמו טרוריסט של החמאס. הוא לא רוצה להיות ילד טוב. הוא רוצה להיות ילד רע. הוא חושב: 'אני רע ומזיק משמע אני קיים.'  אבל לי יש רעיון. יש לי מתכון בלתי רגיל של קציצות שאני בטוחה שאם אתן לו לאכול אותן הוא כל כך יאהב אותן, שהוא יעשה כל מה שאני אומרת ואז אומר לו: 'תקבל קציצות  רק אם תפסיק להרעיש!'"

"העניין נשמע קצת ילדותי ." אמר אחד.

"נכון, הוא ילד." ענתה סבתא.

"ואם הוא לא יאהב את הקציצות?"

"אין דבר כזה." כך, סבתא של דניאלה.

"מה יש לנו להפסיד? זה רק קציצות. "

למחרת בשעת הרעשת הצהריים, פסעה סבתא של דניאלה נמרצת ומאוששת לביתו של המזיק כשהיא נושאת מגש של קציצות.

המזיק היה בעיצומו של סשן בלתי נשלט של חבטות איומות במערכת התופים האדירה שקנה לו אביו.

"נחמיה מה שלומך?" היא שואלת.

"אני לא שומע," הוא מסמן לה.

 איך ישמע?" כשהתופים רועשים השיחות נמחקות," כך, בלשון העם.

"רוצה לאכול את הקציצות של דניאלה?"

"לא רעב. רוצה לנגן."

"עכשיו צהריים אנשים רוצים לישון. למה אתה מרעיש?"

"את באת לתת קציצות או לצעוק על הרעש? מה את עושה לי תרגילים? את מצחיקה אותי. אפילו אימא שלי לא עושה לי חוכמות עלובות כאלו."

נעלבת וכועסת סבתא של דניאלה הולכת הביתה עם המגש. "חכה, חכה, אתה עוד תשמע ממני." היא צועקת.

הטלפון המיידי למשטרה, לא הניב פירות. "גבירתי אין לנו כוח אדם מספיק לשמש ביבי סיטר של השכונה שלכם. תפנו לעירייה ולמחלקת הסעד. יש לו הורים, תפנו אליהם. איננו יכולים לטפל בו. אם את רוצה את יכולה לבוא ליומנאי ולהגיש תלונה. את צודקת, את אזרחית משלמת מיסים. הכול נכון. אבל זה מה שיש. את יכולה גם לפנות למבקר המדינה אפילו לאו"ם. אני לא יכול לעזור לך." כך השוטר.

בעצת השכנים, סבתא הולכת שנית למקום הפשע. בלי קציצות ובלי חיוכים. לאחר שאימו פתחה את הדלת הלכה סבתא ישירות למרתף בו התכשיט חובט בתופיו ובחמת זעם הרימה את קולה.

"תשמע יה מקרובּ. תפסיק מיד את הרעש הזה, זה בלתי נסבל."

המיקרוב השעיר עם החצ'קונים על פניו, גיחך והפסיק לרגע את התיפוף." מה אמרת?"

"אמרתי שתפסיק מיד את התיפוף, אתה מרעיש לכולם את הנשמה כל היום וזה בלתי  נסבל."

המיקרוב מחייך.

"וחוץ מזה אתה גם מכוער ואתה לא יודע לנגן. זה לא ניגון זה רעש. תוף זה כלי נגינה ואתה חושב שזה כלי להטרדת שכנים. אתה באמת לא ילד מוצלח. בגלל שאתה לא יודע לנגן ולא הולך לך עם בנות בגלל החצ'קונים, אז אתה מתנפל על השכנים ומבקש לקבל תשומת לב. למה מי אתה?"

המיקרוב הפסיק לרגע את ההרעשה. עיניו רשפו.

 "את מעליבה אותי?"

"לא אני לא מעליבה אותך, אני אומרת לך את האמת בפנים. אתה מכוער. אתה לא יודע לנגן. אתה סתם בריון ובטח לא הולך לך עם בנות." אמרה וברחה מן המרתף.

אותו יום המשיכו התיפופים עד השעות המאוחרות של הלילה.

חלקם של השכנים התחיל כבר להאשים את סבתא של דניאלה "בהתערבות בלתי הגיונית ובפעולה לא מידתית."

 "אמרת שתיתני קציצות, אבל בסוף גם העלבת אותו ויצרת עכשיו אצלו מוטיבציה והוא מרעיש יותר מאשר קודם. לא הגזמת?"

"מאיפה אני יודעת. אני אמנם אימא מנוסה אבל לא היה לי אף פעם בן בריון, מחוצ'קן, בור וגס רוח כמוהו. הניסיון שלי הוא עם ילדים, הוא אחר. אני מנסה אולי אצליח."

עם שעות הבוקר, התחילו התיפופים. כל השכנים שמו אטמי אזנים וחיכו לבאות.

בצעדים בוטחים צעדה עם בוקר לעבר ביתם של הורי הבריון. האם פתחה לה את הדלת בפנים נפולות. "מהבוקר הוא במצב רוח רע הוא לא מפסיק לצרוח ולאיים עליי."

"יהיה בסדר." כך סבתא.

" רוצה קציצות? הן משהו מיוחד תשאל את דניאלה הנכדה שלי."

"לא רוצה ממך כלום. למה מי את, מכוערת וזקנה כמוך, שאת מעליבה אותי."

"אני לא מעליבה אותך." משפילה סבתא את עצמה. "תהיה חכם, לא צודק," היא ממלמלת לעצמה. "תשמע, אתה באמת בחור יפה אבל מאחורי התופים, אי אפשר לראות את זה. וחוץ מזה כל השכנים כועסים עליך, כי כבר ימים שלמים אינם יכולים לישון. הם חושבים שאתה בחור מוכשר ואם היית מסכים ללמוד קצת במקום להרוס לכולם את שעות השינה, היית זוכה להישגים עצומים. היית יכול להיות אולי אפילו ראש העיר. אני חושבים שיש לך עתיד גדול אבל אתה מבזבז אותו על תופים!"

חיוך של חוסר אמונה משולב בהנאה היה נסוך על פניו של הבריון. "מה, באמת את חושבת ככה? ואני חשבתי שאת חושבת עליי דברים רעים?"

"לא חביבי אני חושבת שאתה מקסים. רוצה קציצות של דניאלה ? אם תרצה אני הולכת מיד להביא, עכשיו גמרתי לטגן אותם."

"מה? תביאי לי עכשיו? תלכי במיוחד?"

"חמש דקות ואני חוזרת, אם אתה מפסיק מיד את הרעש."

הבריון שם את המקלות על הרצפה " נו, סבתא של דניאלה, אני מחכה."

סבתא יצאה בריצה מהבית. האם פערה עינה מתימהון. שקט מוחלט. השכנים התקהלו סביב הבית, לא מאמינים להתפתחות המסעירה. סבתא רצה הביתה, לקחה את המחבת הענק מפלדה ועופרת יצוקה שקיבלה במתנה ליום הולדתה, ומילאה אותו בקציצות. רצה מתנשפת חזרה לביתו של הבריון. האם פתחה את הדלת ואת עיניה וסבתא שעטה במדרגות ישירות למרתף.     

"הנה הבאתי את הקציצות."

חיוך של אושר היה נסוך על פניו של הבריון. קציצה אחרי קציצה נפל כל מלאי הקציצות אל לועו הפעור של הבריון. "איזה קציצות, איזה טעם." מלמל." תלמדי את אימא שלי לעשות את הקציצות האלו. אם את מביאה לי כאלו קציצות כל יום, אני לא מתופף יותר אף פעם."

"אפשר לדבר." אומרת סבתא. "אני מתחייבת להביא לך את הקציצות כל יום בצהריים ואתה מתחייב לא לתופף יותר. מסכים?"

"מסכים."

 "נלחץ ידיים?"

"נלחץ."

לוקחת סבתא של דניאלה את המחבת בידה האחת ואת השנייה מושיטה לבריון "יש הסכם?" היא שואלת.

"יש הסכם." הוא עונה.

באותה שנייה ממש מניפה סבתא של דניאלה את המחבת מהפלדה היצוקה וחובטת חבטה עזה בראשו של הבריון. וכשהוא מרים עיניו בתימהון  ובהלם היא מניפה את המחבת בשנית ומכה בו מכה כואבת נוספת.

"ככה לא תישכח." היא אומרת.

איש לא ידע את פרטי ההסדר. הבריון לא יצא מפתח ביתו ימים ארוכים עד שהנפיחות מראשו ירדה. סבתא שמרה בסוד את פרטי ההסדר, כיבדה את חלקה בו והביאה קציצות, לנחמיה הבריון, מדי יום. לימים העבירה את המרשם לאימו של הבריון, אשר המשיכה לספקן בהתמדה. הבריון לא חזר להרעיש ואין אנו יודעים, אם מחמת שפחד שאספקת הקציצות תיפסק, או שיחזרו החבטות בראש עם המחבת. זה באמת לא כל כך חשוב.

 וזה  כנראה המתכון להסדר.

 קצת דברי חנופה לקבלת תשומת לב כדי ללכוד את הבריון במלכודת דבש. קצת קציצות והעיקר, חבטה של מחבת מפלדה ועופרת יצוקה, על הראש. ואם אפשר פעמיים, לחיזוק הזיכרון.

ככה מביאים שקט לשכונה.

* * *

אורית גרוסמן

פרוייקט זיהוי דיוקנאות שצייר גוטמן

ופנייה לאיתור עבודותיו הנעלמות

לפניכם שלוש צרופות – 3802, 3815, 3817 [בעתיד נביא נוספות] של ציורי דיוקן מעשה ידי נחום גוטמן הנמצאים באוסף מוזיאון נחום גוטמן לאמנות בנווה צדק. גוטמן נהג לצייר דיוקנאות רבים, אך לא טרח לרשום את שם המצוייר. אוצרי המוזיאון מבקשים עזרה בזיהוי הדמויות. מי מכיר? מי יודע? – מי האנשים? עיסוק? היכן גרו? באלו שנים? זאת ועוד – מוזיאון נחום גוטמן לאמנות החל במיזם של איסוף מידע על עבודותיו של נחום גוטמן הנמצאות באוספים פרטיים, על מנת להכין קטלוג רזונה. כל מי שברשותו עבודה מאת נחום גוטמן, יודו לו מאוד אם ייצור קשר עם המוזיאון על מנת שיוסיפו את העבודה שברשותו למאגר המידע.לשם כך זקוק המוזיאון לפרטים הבאים:  שם או נושא העבודה, טכניקה, מידות , שנה, וצילום של העבודה. וכמובן שם, כתובת וטלפון של הבעלים של העבודה. המוזיאון מתחייב לשמור על סודיות. קטלוג רזונה הוא פירסום הכולל את כל היצירות שעשה אמן. הוא נועד לשמש מקור מידע החשוב ליצירות האמן והוכחת מקוריותן. כל ערך בקטלוג כולל את צילום היצירה, תיעוד היסטוריית הבעלות שלה, השתתפות בתערוכות ובפירסומים אשר בהם הופיעה או צוינה. כמובן שישנם הנתונים הבסיסיים: שם התמונה, מידות, טכניקה, ושנה. מוזיאון גוטמן מעונין בפרטי הבעלים הנוכחיים וכיצד ניתן ליצור קשר עימם. כל מידע ישמר בסודיות. הכתובת להתקשרות: אורית גרוסמן, orit@gutmanmuseum.co.il
3802	3815	3817

* * *

תקוה וינשטוק

חוש הריח (1)

ב"נאות קדומים" התקיים לאחרונה הכנס השנתי לזכר נגה הראובני, מייסד האתר. הפעם תחת  המוטו  "כריח שדה" והכוונה כמובן  ל"ריח שדה אשר ברכו ה'" – דברי יצחק על ריח בגדיו של עשיו (בראשית כ"ז 24). הכנס הוקדש לריח בכלל ובין המרצים הרבים היתה ד"ר יעל אברהמי, ראש החוג למקרא במכללת אורנים. היא כתבה עבודת דוקטורט על "מערכת החושים האנושית באפיסטמולוגיה (תורת ההכרה. תחום בפילוסופיה החוקר כיצד אנו מכירים את העולם) המקראית, בדגש מיוחד על חושי הראיה והריח". ברשימתנו זו נתייחס רק לדבריה על חוש הריח .  

הפילוסוף היוני אפלטון מנה חמישה חושיים: חוש הראיה, השמיעה, המישוש (מגע), הטעם (אכילה) והריח. חלוקה זו מקובלת בעולם המערבי אף שהיא שרירותית ואינה היחידה. יש תרבויות ששינו את הרשימה ויש שהוסיפו עליה את חוש הדיבור, חוש שווי המשקל, חוש המיניות ואפילו את חוש המוות. האנציקלופדיה העברית, למשל, מונה תשע "תחושות".

מסתבר שמכל החושים  קשה להגדיר במילים את חוש הריח. אין שפה שחוש הריח מפותח בה מילולית. החוש הזה לא זכה למילות תואר משלו והוא מתאפיין באמצעות דימויים בלבד. על מנת להסביר לאיזה ריח הכוונה משול הריח תמיד למשהו: "זה מריח כמו גבינה... מריח כמו ורד..." וכן הלאה, וההתייחסות המוכרת עולה בדמיונו של השומע. חוש הריח מוכר פחות משאר החושים ומצטמצם לאיזכורים מועטים בלבד. בתפישה המערבית נחשב חוש הריח  לנחות והוא זכה למעט מאוד מחקרים. רק בראשית שנות התשעים התחילו אנתרופולוגים, בעיקר באמריקה הצפונית, לבחון את היבטיו התרבותיים.

 מה שקרה למחקרים על חוש הריח בכלל נכון במיוחד לגבי חוש הריח במקרא. בלקסיקון המקראי אין מושג המקביל ל'חוש" של ימינו. עם זאת  קיימת קטגוריה חושית במקרא. היא מכוונת בעיקר לחושי הראייה והשמיעה ומתעלמת יחסית מחוש הריח, אולם מוצאים בתנ"ך לא מעט התייחסות גם לחוש הזה. המקרא מציין ריחות טובים ורעים. מגילת שיר השירים מרכזת ריחות טובים ובשמים – עדות לחשיבות הריח ביצירת המשיכה המינית. ריחות רבים  קשורים לצמחים ולפרחים: מור, קינמון, אפרסמון ועוד – הפכו לתארים של ריח טוב (מה היה ה"אפרסמון" המקראי  לא הוחלט עדיין אולם  ודאי שאין זה הפרי הזהוב של ימינו. ההשערה הרווחת: אפרסמון היה שם קיבוצי של כמה פירות).

"ריח שמניך טובים על כן עלמות אהבוך," אומרת הרעיה לדוד (שה"ש א, ד). הפרק האחרון במגילת שיר השירים  מדבר על הריחות מן הטבע: "הדודאים נתנו ריח... הגפנים סמדר נתנו ריח... ריח התפוח בין עצי היער ... שלמותייך כריח לבנון..."  הסמדר הוא ריח האביב וריח הלבנון הוא ריחם הטוב של הארזים. קיימים גם ריחות דמויי גפן ותאנה. לצד הריחות הללו, הנאתם של פשוטי העם, נודעו גם הבשמים המעובדים שעקב מחירם הגבוה ומוצאם מארצות רחוקות היו נחלת השכבה העירונית הגבוהה ואולי אף יצרו מתח בין האלמנט הכפרי לעירוני. ריחות רבים מעורבים בפריון. למעשה  מלווים הבשמים את האדם מלידה עד לנישואין ולמוות. בישמו את התינוק ביום הולדתו ואת החתן והכלה ביום שמחתם ומאידך שימשו הבשמים גם לטכסי קבורה. בדברי הימים ב, ט"ז – נכתב על מות המלך אסא: "וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרוקחים במרקחת".

לחוש הריח היתה מרכזיות בפולחן. בגן של בית המקדש גדלו בשמים וגם בית המקדש של מעלה, גן העדן, נחשב למשופע בבשמים וריחות. בין הקורבנות היו צמחים, שמנים, בשמים ויין – היין נועד לא רק לחוש הטעם אלא גם לחוש הריח – אך הקורבן העיקרי היה הבשר. קורבן הבשר נועד ליצור ריח עז שיפייס את האל ויעורר את זיכרונו למעשים הטובים של עם ישראל. הבשר העלה ריח ניחוח (ריח נעים ומרגיע); ובמסכת אבות נאמר כי בשר הקודש לעולם לא הסריח. אולם כשהעם חוטא מצווה הנביא: אל תקריבו קורבנות! לא אריח אותם!

לצד הריחות הטובים הנקשרים לחיים ולפריון קיימים הריחות הרעים, ריחות הבאשה, החורבן והמוות: "מרחוק יריח (הסוס) מלחמה" – אומר הנביא ישעיהו. "ותחת בושם מק יהיה," ישעיהו 24. "גם הדגה אשר ביאור באשה," נכתב על מכות מצרים. פגרי הדגים הפיצו ריח רע.

לפי המקרא האנשים הטובים מדיפים ריח נעים והרעים – גם ריחם רע. הריח הרע משמש דימוי להתנהגות שלילית. הרשע קשור לריחות הבאושים: "ויקו לעשות ענבים ויעש באושים," נאמר על הרשע בספר משלי. ויעקב אומר בברכתו: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכורתם... בקהלם אל תחד כי באפם הרגו איש." בראשית מ"ט 6.

הריח הוא גם עניין חברתי. קבוצת אנשים לא אהובה נחשבת ל"מסריחה".

קיימת זיקה מובנת מאליה בין חוש הריח לאף. במקרא מופיעה גם הקבלה בין "אף", חוטם – ל"אף" (או "אפיים") הקשור לתובנות נפשיות. כתובים רבים ניתן לפרש בשתי המשמעויות, גם במובן הפיסי וגם במובן הנפשי.  ל"אף" הווירטואלי איכויות סותרות: רחמים וסבלנות  מחד, וכעס ורוגז מאידך. המקרא מלא "חרון אף" ו"חרי אף" (כעס) של האלוהים. אפו של האל יכול להיות לטובת העם והיחיד או לרעתו. האף הוא  אבר הכעס ואבר הפיוס כאחת. "אל ייחר אף אדוני בעמו" – מבקש  ספר תהילים (ק"ו, 40)  מהאלוהים  הזועם, שהוא גם "ארך אפיים ורב חסד." ואשר לאדם, "טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי ל"א 32 ).

לחוש הריח ולאף יש איפה מקום נכבד במקרא, סבורה ד"ר יעל אברהמי.

ריח האוכל (2)

אינני מכירה את שכניי מהקומה המקבילה בבית ממול. אינני יודעת מי הם ומה  שמם. אמנם לעיתים ממרפסת חדר האמבטיה שלי אני רואה את האישה מגיחה ממרפסת חדר האמבטיה שלהם ותולה כביסה על החבל. לעיתים יותר קרובות הגבר תולה את הכבסים – זו כנראה המשבצת שלו  במשק הבית. אבל אם יזדמן לי הזוג ברחוב לא אזהה אותו.

הכבסים מעידים שיש להם ילד וילדה  בגיל בית ספר יסודי, אך הילדים מוכרים לי עוד פחות מהוריהם – הם פטורים מתליית כביסה ואינם יוצאים למרפסת. בוקר אחד יצא מהדירה חתול והתביית ממש על קו התפר שבין מעקה המרפסת שלהם לַאין סוף. הוא סקר אותי בהשתוממות ואני התפלאתי לגלות כי ממול מתגוררות חמש נפשות, לא ארבע. שכנים כלבבי, אוהבי חיות.

אינני מכירה אותם אבל אני מכירה יפה את מאכליהם. לפחות את ריחם של  המאכלים.

כרגיל בעירנו המרחק בין הבתים, ביני לבינם, שואף לאפס. ריחות תבשילים מרחפים  מבית לבית ומדירה לדירה אך אותי  פוקדים בעיקר ריחות הדירה ממול. אלה התעצמו מאוד לאחרונה, כשהשכנים האלה החליטו להתקין ארובה לתנור הבישול. הארובה עושה את עבודתה נאמנה ומבעד לחור עגול מפנה את ריחות הבישול מהבית. מפנה לאן? הישר לדירתי כמובן.

בשעתו גרתי בשיכון ברחוב מאנה. שם היתה שורה של חמישה-שישה בתים שכל דירותיהם חופפות: בדיוק במקום שהיה בדירתך חלון, למשל, היה חלון גם בשאר הדירות שלפניך ואחריך. אבל בדירתי הנוכחית המטבח שלהם מקביל ממש לחדר העבודה שלי. ליתר דיוק: לשולחן העבודה. אני כותבת ובה בעת לוקחת חלק וירטואלי בקולינריה ממול.

האוכל שלהם דווקא נושא חן בעיניי. לא גורמה ולא שמות מההפטרה. תפריט של משפחה ישראלית נורמטיבית עם מורשת מפולין או רוסיה. בבוקר כנראה שהילדים, כרוב בני גילם, מסתפקים בקורן פלקס ואצים לבית הספר. לפתיתי הדגן וגם לחלב אין ריחות מסעירים. לערך כעבור שעה מגיעה ארוחת ההורים. עולה הריח הטוב של מלפפונים ועגבניות וגם בצל אינו נעדר, ולצידם החביתות. לפי הריח, חביתות מושקעות מטוגנות בשמן, לא במרגרינה, וריח הקפה נישא ברמה. אינני נוהגת לאכול חביתה בבוקר אבל לא פעם מחזיר אותי הריח למטבח, לשבור ביצה. אין ריח של קליית לחם אבל בשבת בבוקר הם אוכלים לחם מטוגן, מאכל תאווה.

לאחר מכן באה אתנחתא. חסל סדר ריחות עד שהילדים חוזרים מבית הספר ומתחילה מתקפת הריחות. ריחות חמוצים, מתוקים ובעיקר חריפים, אבל במידה. ריחות נורמאליים של שניצלים ודייסות. במיוחד אהובה עלי הכרובית המטוגנת שלהם, שריחה נודף מקצה העולם עד קצהו, וגם תבשיל החצילים. לא הייתי מתנגדת שמפעם לפעם יזמינו אותי לסעודה ולא יסתפקו במשלוח ריחות בלבד. מגיע לי, אחרי שהם מגרים כל כך את חושי הטעם והריח שלי! הם בטח נהנים גם  ממקרוני, ממרק סלק או גריסים ושאר ירקות, אולם אני מזהה רק את המאכלים שריחם עז. ריח הפופקורן, למשל, מהמם אותי. לעיתים מבעבע גם ריח מתוק של שוקולד שלא לדבר על בשמי התפוזים והמנדרינות היכולים לשגע פילים, וכמובן ריח הגויאבות שקשה להימלט ממנו. פה ושם בוקעים גם ריחות שאני מתקשה לזהות. מעניין להכיר אותם.

אחרי השלאף שטונדה יש שהמשפחה יוצאת מהבית ואני יודעת בדיוק מתי חזרה: כשריח תפוחי אדמה מבושלים ממלא את החלל.

בימי שישי – בעצם כבר בלילות חמישי – מתכוננים שם לסעודת השבת. בוקע ריח מרק העוף האהוב עליי וריח צלי עוף. למעשה כשמתחיל אצלם סדר עופות ברור שהשבת קרבה. דגים, מסתבר, הם מחוץ  לתחום שלהם, אבל עולה ריח לפתן תפוחים בשזיפים או ריח חבושים כפי שסבתי נהגה להכין. ריחות האפייה נדירים. עוגות ועוגיות קונים השכנים ודאי במרכול (אבל פעם אחת הי ה נדמה לי שהם אופים לחם – כנראה רצו להשתעשע קצת). קולות קידוש וזמירות אינם בוקעים מהדירה אך הסעודה כדת וכדין. מי מבני הזוג הינו השף של שבת אין לי מושג.

הצרה היא ששלל הריחות מגרה מאוד את בלוטות הטעם והריח שלי ומפנה אותי למקרר לחפש מעדן כלשהו, אם לא תבשיל חצילים אז לפחות מכל פודינג. בסופו של דבר הוסיפו הריחות כמה קילוגרמים מיותרים לגזרה שלי, דבר בלתי נסלח. שום דיאטה אינה עומדת מול המתקפה שלהם.

לא חסרים כמובן, גם פנצ'רים. לא פעם התבשיל נחרך והאוויר מתמלא בריחות מאוד מעיקים ובלתי נעימים. עוד לפני דקות מספר עלה ריח טוב של תבשיל שעועית – והנה לפתע כבר ספוגה דירתי ריח חריכה חמוץ וקשה.

השבוע עברו ריחות החריכה כל גבול ונעשו ממש בלתי נסבלים. שיבשלו! שיהיה להם לבריאות! – אך הפעם הם הגזימו. למה אין לשכנים האלה טיפ-טיפה סבלנות להתעכב קצת  ליד הסיר ולבחוש את התבשיל? כמה  כאבי ראש גורמים לי השכנים ממול!

אבל כשנכנסתי למטבח להתרענן בכוס מים – מה רואות עיניי? חלל החדר כבר כחול וסיר האורז שהעמדתי על הכיריים שחור ומפוחם וספק אם עוד יהיה כשיר לשימוש. שיסלחו לי השכנים. לשווא קיללתי אותם בליבי. השריפה התחוללה דווקא אצלי.

העירייה והבחירות

אור ליום שלישי השישה לנובמבר עברתי ליד בית עיריית תל-אביב. בשלט הניאון בחזית הבניין נצנצו אותיות גדולות: "ביבי יסבך אותנו." על החתום: "קדימה" ובצד – הלוגו של העירייה.

ככה בלי בושה, נוטלת העירייה חלק בקמפיין של "קדימה".

איני יודעת אם מדובר רק ב"קדימה" או שעד לבחירות נזכה גם לדברי תעמולה של מפלגות נוספות, אבל הגושפנקה של העירייה – שהיא העירייה של כל תושביה, מכל המפלגות – על מלחמת הבחירות – נראית  לי כהתערבות בלתי הוגנת, ובלתי חוקית בעליל.

ואכן, כעבור שעות אחדות, כשעברתי שנית ליד בניין העירייה כבר עמלו פועלים על הסרת השלט. אני מקווה שלא היה זה משום שדמי השכירות ששילשלה "קדימה" לעירייה כבר הסתיימו אלא שמישהו בחלונות הגבוהים הבין שבית העירייה אינו שטח הפקר וכי שלט כזה עלול להגיע אפילו לבית  המשפט.

* * *

עוז אלמוג

סיכומים ושקרים

תפישת האמת והשקר היא תלוית זמן ומקום, ונמצאת בתהליך התפתחות מתמיד. בעולם העתיק, שקר לא נחשב תמיד לחטא, ותמונת המציאות הורכבה מפסיפס של עובדות ואגדות.

כאשר התרבות היהודית-נוצרית החלה לשכלל את מסורת האמת, באמצעות נורמת ההודאה באשמה (הווידוי וההכאה על חטא), היא יצרה את התשתית התרבותית לקידמה. החתירה חסרת הפשרות לאמת – במשפט, בתקשורת, במדע ובאמנות – עומדת בבסיס החברה המודרנית, והיא הסיבה העיקרית לזינוק שהמדינות הדמוקרטיות עשו במאות האחרונות.

הציוויליזציה המוסלמית, שבעבר הרחוק הובילה את האנושות (בעידן "תור הזהב" במאות ה-8-12), נותרה מאחור, בין השאר משום שלא הצליחה לפתח תפישה מתקדמת של אמת ושקר. הפצת כזבים היא היום נורמה רווחת בעולם הערבי, וזה כולל גם כלי תקשורת רשמיים. אדם מערבי עומד לעתים פעור-פה לנוכח השקרים השקופים המופצים חדשות לבקרים בתקשורת הערבית, ובעיקר לנוכח הטבעיות שבה הם מתקבלים על ידי הציבור הערבי הרחב.

כאשר שר ההסברה העיראקי, מוחמד סעיד א-סחאף, התייצב מול מצלמות הטלוויזיה, ואמר "אין כופרים אמריקנים בבגדד," הצופים המערביים חשבו שזו אולי בדיחה. הרי באותו זמן בדיוק צולמו הטנקים האמריקאים בלב הבירה העיראקית. אבל א-סחאף תואר בחלק גדול מכלי התקשורת הערביים כגיבור.

אם תספר לאמריקאי או אירופאי ממוצע, שמגדלי התאומים נהרסו בגלל מזימה ציונית, הוא יחשוב שאתה מטורף. אבל סקרים הראו שהבדיה ההזויה הזאת רווחת מאד בחברה המוסלמית. זה היה אם כן צפוי שהחמאס יפיץ סרטי ווידיאו, שתפורים בגסות משקרים בלתי מתוחכמים, ומיועדים בעיקר לשלהב את הקהל הערבי.

לכן, כאשר אתם מאזינים לפרשנינו המלומדים עורכים סיכומים ומאזנים, ומנסים לנבא מהו הלקח שיסיק החמאס מהסבב האלים הנוכחי, קחו בחשבון עובדה פשוטה:

 גם אם עזה היתה נמחקת מעל פני האדמה, אחרון מפקדי החמאס היה עומד מול המיקרופון ואומר ללא מצמוץ: ניצחנו!

הטרגדיה שלנו היא שכאשר האמת אינה ערך מקודש אצל אויבינו, אין אצלם גם מסקנות ולקחים אמיתיים.

 * * *

יוסי אחימאיר

כתם לתורכיה

פירומאן מסוכן מסתובב ברחבי המזרח-התיכון, בניסיון להצית אש וללבות להבות. לא, הפעם איננו מתכוונים לנסראללה, לא לאבו-מאזן ואפילו לא לחאלד משעל. לאלה התרגלנו. המשחק-באש איננו ערבי ואיננו דובר ערבית. הוא מוסלמי. זהו ראש ממשלת תורכיה טייפ ארדואן.

השנאה מעבירה אותו על דעתו. השנאה לישראל כמובן. מאז נטל לעצמו את תיק המסית הראשי בשם האיסלאם – נגד ישראל, נגד העם היהודי, נגד מדינת היהודים, דומה שהאיש פשוט ירד מהפסים. מיום ליום הוא מקצין את התבטאויותיו האנטישמיות והאנטי-ישראליות. תוקף במלל חריף את ראש הממשלה נתניהו ומפיץ שקרים כאחרון השליטים המופרעים. אולי רק אחמדינג'אד האיראני גובר עליו במלל הארסי שיוצא מפיו.

האובססיה האנטי-ישראלית של ארדואן, ממש מעבירה אותו על דעתו. אין לה הסבר רציונאלי. ואולם, הירידה לשפלות שכזו מטביעה כתם על פניה של האומה התורכית. אינני בטוח אם בהצהרותיו הוא סוחף את ההמונים בארצו, אומה אסלאמית שהתמערבה בתחילת המאה העשרים בהשראת מנהיגה המיתולוגי כמאל אתא-תורך, אבל עובדה היא, שכמעט לא שמענו קולות של מחאה או הסתייגות עולים מרחבי מדינת הענק הזאת.

מה לא אמר עלינו ארדואן לפני משט-ההתגרות של "מרמרה" ולאחר שהספינה הזו הותקלה ותשעה מנוסעיה נהרגו? מה הוא לא פלט מפיו נגד ישראל לפני "עמוד ענן" ובמהלכו? את המגלומניה שלו הוא מבקש להאדיר על גבה של ישראל, על מנת לזכות בתשואות חן-חן של כל הקיצונים במזה"ת, ולהצטייר כמנהיגם.

הוא נוסע לקאהיר לדון עם עמיתו, "האח המוסלמי" והנשיא מוחמד מורסי, בצעדים לבלימת ישראל וצה"ל ולהצלת החמאס. הוא שולח את שר החוץ שלו, קיצוני אף יותר ממנו, לשבת בעזה עם ראש הנחש החמאסי, אסמעיל הנייה, באחד המשרדים שטרם פוצצו, להזדהות, לגנות את הכיבוש הישראלי, בכלל, ואת פעולת צה"ל, בפרט.

אין טעם לחזור על כל דברי הבלע וההתגרות שמשמיע אותו ארדואן בכל הזדמנות. אין צורך להתווכח עם שקריו. ממדינה נאורה, ממדינה שביקשה להיות חלק מהאיחוד האירופי, מאומה מתקדמת ומתפתחת, מוריד אותה השליט הנוכחי אל שפל מוסרי שלא זכור כמותו בתולדותיה של תורכיה המודרנית. כסבור הוא, שמה שמותר לו, לארצו, במלחמה בלוחמי החירות הכורדיים – אסור למדינה קטנה, לא ערבית, לא מוסלמית, שקמה להגן על עצמה כנגד אלה טרוריסטיים אסלאמיים המנסים לטבוח באזרחיה.

הנה רק לפני שבועות ספורים התפרסמה – אפילו אצלנו – הידיעה שנשאה את הכותרת: "צבא טורקיה הרג 115 מורדים," וזו רק דוגמא אחת מיני רבות. בגוף הידיעה נאמר, כי "שר הפנים התורכי דיווח, שהמורדים נהרגו בהתקפת כוחות קרקע, שהסתייעו במטוסים, בקרבת העיר סמדינלי, בגבול עם עיראק." כך גם במחוז חקארי, שם חוסלו 22 מורדים, ו"הצבא התורכי הפעיל מטוסים כדי להניס את המורדים."

אין עם הזכאי לעצמאות יותר מן העם הכורדי, שאוכלוסיו פרושים על שטחים בעיראק, סוריה ותורכיה. אין עם שזכותו מקופחת ואיננה עולה על סדר-היום העולמי כעם הכורדי. אין עם שאין לו יחסי-ציבור עולמיים כאומה הכורדית. אין עם שטובחים בו צבאות של שלוש מדינות בעת ובעונה אחת, כעם הכורדי. ואחד הצבאות הללו הוא הצבא התורכי.

תורכיה לעולם לא תתיר לכורדים לממש את שאיפתם הלגיטימית לעצמאות על חלק מן הטריטוריה שלה. ותורכיה זו, בהנהגתו של ארדואן הצבוע, נוח לה לבחוש בענייניה של ישראל, המתגוננת בפני טרור מדינתי מסוגו של החמאס ברצועה וחזבאללה בדרום לבנון.

   יחסי ישראל-תורכיה ידעו ימים יפים, ימים של שיתוף פעולה מתוך אינטרסים משותפים, כשתי מדינות מזרח-תיכוניות שאינן ערביות ואינן דוברות ערבית. אבל תורכיה היא מוסלמית. תורכיה העלתה לשלטון מנהיג מתלהם, מגלומן, איסלאמיסט. לא לעולם חוסן. לא לעד הוא יעמוד בראשות הממשלה בארצו. על כן, יש מקום לאופטימיות כי לאחר לכתו של אותו ארדואן, במוקדם או במאוחר, ניתן יהיה להתחיל בשיקום היחסים עם תורכיה.

ארצו של "אבי התורכים" עוד עשוייה שוב למסלול החיובי, של מדינה נאורה שמגשרת בין מערב למזרח, בין אירופה לאסיה, בין האיסלאם לעולם הנאור. מדינה שמבינה כי מוטב לה לשוב ולחמם את יחסיה עם ישראל. דבר זה מעולם לא פגע ולא יפגע במעמדה המיוחד, אפילו בעולם הערבי.

* * *

יוסף דוריאל

לחשוב מחוץ לקופסה? – לא אצלנו!

למצבים לא-שגרתיים דרושה חשיבה לא-שגרתית, אך פרשני המימסד התקשורתי שלנו ממשיכים להעלות גירה עם אותם רעיונות כושלים, גם כשהם מדברים על "לחשוב מחוץ לקופסה." כך נמנע דיון ציבורי על הרתעת החמאס בשיטת "חרב דמוקלס", שלא תסכן את חיילינו בכניסה לעזה ולא תספק חומר לזייפנים של "פאליווד", שכמו בעלילת "הטבח בכפר קנא" יצילו את האויב ממפלה מוחצת.

כל יום שעובר בלי דיון רציני בתוכנית "חרב דמוקלס" (שהצעתי בדוא"ל הקודם) מקרב את ניצחון החמאס ופגיעות נוספות בגוף וברכוש אצלנו. וצריך להבין: ניצחון שלהם לא תלוי באבידות שספגו אלא בעצם הישרדותם מול מתקפת הגוליית הישראלי. והסכנה המיידית היא – במלכודת הדבש של הסכם הפסקת אש בפיקוח גורמים זרים, ובראשם – נשיא מצרים, כחתול האיסלמיסטי שישמור על שמנת הטרור מעזה, עם השותפים הזרים שישמרו את ידי צה"ל כבולות. זה בדיוק מה שהם צריכים לחידוש מלאי הטילים שאזלו, כדי לפתוח בהתקפה חדשה עם נשק משופר. בינתיים, תחלוף ההזדמנות לשיתוק הטרור ובידוד רצועת עזה מהגבול עם סיני, כפתרון ביטחוני לטווח ארוך, בשיטה של הכרזת שטחים כמרחבי בידוד, בהם לא תאופשר תנועה כלשהי – על ידי הפגזתם הספוראדית מסוללה ניידת של מרגמות. כל זה מבלי שצה"ל יעבור את גבולות הרצועה וייתן לדמגוגים עילה אמיתית לצרוח נגד ה"אוקיופיישן".

נעמן כהן, שלמד על התוכנית שלי מ"חדשות בן עזר" הציע תוספת יצירתית מאוד הגיונית: על כל אספקה שתעבור מישראל לרצועה יוטל מכס-ייצוא לכיסוי הנזקים שנגרמו ממתקפת הטילים עלינו. ולפרשנים המלומדים, שאני כבר רואה את הבוז המתנשא על פניהם כשישמעו על כך, אני יכול להזכיר שבדיוק כך פיצתה ממשלת בריטניה הנאורה את חברת "של" על הנזק שגרם לח"י בהתקפה על בתי הזיקוק שלהם בחיפה בקיץ 1947: הם הטילו מס-קנייה מיוחד על הדלק שסופק לחברות של יהודים, ואף אחד לא פצה פה.

היטל כזה אפשר להטיל, בהודעה מראש, גם אחרי שיוסכם על הפסקת אש, וזה ישמש כ"חרב דמוקלס" מינימאלית להקטנת יצר התוקפנות של החמאס. ואם הם יגיבו על כך בתוקפנות – תופעל מיד תוכנית "חרב דמוקלס" הגדולה.

עם הפסקת האש ובלי הפסקת האש – אפשר לשלוח את רוב חיילי המילואים שגויסו למבצע "עמוד ענן" חזרה הביתה, ובתנאי שנישמר מדשדוש במקום (שכמוהו כמפלה), וננצל את המשך הירי מהרצועה להפעלת תכנית "חרב דמוקלס" הגדולה.

ובלי קשר לכך, הגיע הזמן למתקפת הסברה שתציג את השימוש הפושע של הטרוריסטים במגינים אנושיים חיים, שגם אם ייפגעו מאש צה"ל – האחריות על כך, לפי החוק הבינלאומי, נופלת על הטרוריסטים המסתתרים בתוכם. ולנציגי התקשורת הזרה הששים לפרסם את השמצות הטרוריסטים בלי תגובה ישראלית יש לפרסם אזהרה שברגע שייתפסו נוהגים כך – יגורשו מהארץ, ללא זכות מעבר לשטחי יש"ע. 

מותר גם לדובר צה"ל להעיר כנגד הטענות על פגיעה באוכלוסייה אזרחית, שאם החמאס כל כך דואג להם – למה לא השקיע חלק מכספי הרכישה של נשק רצחני – בהקמת מקלטים לאזרחים, כפי שנהוג בישראל?

והערה אחרונה לממליצים הכרוניים שלא למדו היסטוריה – לחתור להסכם עם האוייב במקום לניצחון: אוייב עם אידיאולוגיה רצחנית, כמו הנאצים של היטלר, לא מנטרלים על ידי הסכמים פייסניים אלא רק על ידי ניצחון מוחץ, כפי שהוכיח צ'רצ'יל "התוקפן" שהחליף את צ'מברלין הפייסן במלחמת העולם השנייה. ההצהרות שנילחם עד שיניפו דגל לבן כבר נשכחו?

* * *

יהודה דרורי

להיכן נעלם אובמה?

למי שחשב שבחירתו מחדש של בראק אובמה, לא תשנה הרבה הוא צדק. ראו, בזמן זה, כשהמזרח התיכון "בלהבות", בסוריה נרצחים אלפים, מלחמה בעזה, באיראן מזרזים פיתוח גרעיני, הכורדים מתכוננים להכריז על עצמאות ובירדן מהומות – מטייל לו אובמה במקדשים של בורמה שהיא ללא ספק... במוקד העניינים בעולם... יקום מישהו ויסביר לי היכן נמצאת היום ארה"ב בכל האירועים הנ"ל.

כמעט ושכחנו, הוא שולח אלינו את הילרי קלינטון, ובסגנון המאה ה-19 היא  מלווה בחטיבת מארינס על שלוש אוניות, שתפקידן לחלץ את אזרחי ארה"ב מאזור "מסוכן" זה, ממדינת ישראל. (יש במדינת ישראל לפחות 100.000 נושאי דרכונים אמריקאים, האם יימצא מקום לכולם ) ממש מגוחך...

אמריקה של אובמה מתחילה להצחיק, ממשלת ישראל אפילו לא חושבת לבקש ערובות להסכם הפסקת אש מארה"ב, אפשר יותר לסמוך על מורסי... ומה עוד שכולנו זוכרים את "מימוש" הערובה לפתוח את מיצרי טירן ב-1967...

נכון שארה"ב היא ידידתנו הטובה ביותר בעולם, ואנחנו נאמץ כל ידיד כי הם אינם כל כך מצויים בשטח – אבל בצד הלגלוג הזה במאמר, פשוט כואב הלב לראות את ההידרדרות של המדינה החזקה בעולם – ידידתנו...

רק בחודש האחרון אירחנו לתרגיל צבאי בישראל למעלה מאלף אנשי צבא אמריקאיים, וכפי שנודע לי הם היו ממש המומים ממדינת ישראל בכלל ומרמתו של צה"ל בפרט, כמו שאמר אחד הקצינים הבכירים שלהם לבכיר בצה"ל: "יש לנו מזל שאתם הם הידידים שלנו..."

זו לא היתה סתם מחמאה, זו עובדה.

* * *

יורם וולמן

למלא את החלל ומהר

אודי,

הביקורת המאוד חיובית שלך על הסרט "למלא את החלל" ("חדשות בן עזר 791) העלתה בי תמיהה גדולה. מה הסיפור? על מה השבחים?

הבמאית החרדית גב' רמה בורשטיין, החוזרת בתשובה, מציגה כאן סיפור שכמוהו מתרחש בוודאי בהרבה בתים בישראל ואולי לא רק בארצנו. במשפחה תל-אביבית חרדית כשרה למהדרין, שבעלת הבית מסתובבת בביתה לבושה במיטב השמלות והשביס והעדיים גם כשהיא מבשלת במטבח המודרני לעילא או רוחצת בכיור את כלי האוכל, ושכל אברך או איש צעיר שם בלבוש חרדי מכף רגל ועד ראש הירמולקה שלו וחס וחלילה לא עם בגדי עבודה (מה זה?), אחות גדולה נשואה מתה בלידת בנה והשאלה, בה"א הידיעה היא – עם מי יתחתן הבעל שהתאלמן: עם האחות הצעירה או עם קרובת משפחה אחרת? שאלה גדולה, ללא ספק. כל כך גדולה שהיא והיא בלבד ממלאה את המסך כשעתיים וכדי לענות עליה כל בני ובנות המשפחה מתעסקים רק בזה. כל בני המשפחה נכנסים לפעולה וכל אחד מביע את דעתו, מהדודה הנודניקית, הלבושה גם היא טיפ טופ בכל רגע ובכל מצב, ועד אחרון האברכים ורודי הלחיים העגולות. לפנינו, אם כן, סיפור בנוסח טלנובלה מסחרית אמריקאית ממוצעת, בה הנשים מפורכסות ותסרוקתן עשויה למהדרין וכל עגיל וכל עדי במקומו וכך גם הגברים, תמיד מסורקים, לובשים חליפות ומעונבים. הם אינם עובדים. 

על פי גב' רמה בורשטיין, לקהילה החרדית האמידה של תל אביב, שמתרכזת במשולש  הרחובות רוטשילד-שינקין-בלפור,  אין שום עניינים אחרים לעסוק בהם: לא מעניין  אותם כלל המצב הביטחוני וכיצד הם יכולים להשתתף בשמירה על ביטחון המדינה, או המצב הכלכלי הירוד של רבים משכניהם החילונים ולא מעט מהחרדים עצמם; אין להם ספקות באשר לשאלת היחס דת-מדינה מודרנית, או לבעיית הנשים העגונות שהן מסורבות-גט שנים רבות שבעליהן אולי נמלטו מהארץ ואין יודעים לאן. לא חסר. השקפת עולמם של החרדים האלו רחבה כמו רוחבה של הנמלה שבשירה של רחל. אז מה אם הצילומים בסרט טובים והמשחק של הדס שרון מעולה? מה בעצם סיפרה גב' בורשטיין לשופטים בוונציה שהעניקו לה את הפרס? האם את הסיפור הבלתי רציני הזה והלעוס עד לעייפה היא תציג בתחרות האוסקר לסרט הזר? האם היא תזכה בפרס בגלל הסיפור האתני המוזר הזה? האם זה נקרא סרט ישראלי? תמהני. את החלל הזה יש למלא ומהר מאוד. 

אהוד: גם אני ציינתי בדבריי על הסרט את תחושתי שבעצם הוא כולו סיפור כפייתה לנישואים עם גיסה האלמן של האחות הצעירה, שהיא רק בת 18 ועדיין כל החיים לפניה. וציינתי שמבחינתה ה"הפי-אנד" – הוא גם טרגדיה. ואולם הסרט עשוי היטב, אנושי וחם מאוד, ויש בו סיפור אהבה, ואין לבוא אליו בטענות שאינו משקף בעיות אחרות של העדה החרדית בישראל. הוא העלה, והעלה היטב, עולם משלו, עולם שלדעתי עשוי לקסום גם לשופטי האוסקר.

* * *

אלוני זמורה

"מנחמו"

ה"גורג'ים" משכונת "ימין משה" בירושלים

כמו מבוא

השלמתי את הכתיבה של סיפור זה כחמישים שנה לאחר התרחשות האירועים המתוארים בו. הייתי צריך להכין הרצאה על "ירושלים, היציאה מן החומות" בפני קבוצה של יודעי דבר מחיפה.  שלפתי מספרייתי  את ספרו של יעקב יהושע "ירושלים הישנה בעין ובלב" [הוצאת כתר 1988]. אהבתי את כתיבתו הבלתי אמצעית ואת התיאורים של האנשים והמנהגים הירושלמיים, שהזכירו לי את ימי ילדותי בשכונת "ימין משה" ואת מנהגיו של אבי שהיה ידידו ובן גילו של יעקב. התחלתי לקרוא במבוא שכתב בנו הסופר א.ב. יהושע, ידיד ומודע. מצאתי בדברי בולי (א.ב. יהושע) תובנות, שנכתבו בגילוי לב נדיר על הדורות שהיו ועמדו לחלוף מן העולם ועל העולם החדש והשונה שנגלה בפניו. בנו של יעקב, העדיף להשתייך לעולם החדש. מצאתי בדברי בולי, אהבה גדולה לאביו ולמורשתו ובאותה עת ממש מצאתי אצלו את הצורך לדלג אל העולם החדש. במידה רבה מצאתי שם גם את עצמי.

אבל לא לשם כך כתבתי את ה"כמו מבוא": בעמוד 30 של הספר מצאתי תיאור קצר על המשפחות הגורג'יות של שכונת "ימין משה" שאחת מהן הוא נושא סיפורי. הקטע הקצר על הגרוזינים הציף מחדש את זיכרונות ילדותי. סיפור זה מלווה אותי שנים רבות מאז היותי ילד בן עשר. כילד, בעיצומו של המצור על ירושלים, הייתי עד לאחת מהתקופות הדרמטיות ביותר של חיי העם היהודי בדרכו הפתלתלה להקמת מדינת ישראל. הסיפור הקצר והפרטי הזה ממחיש ולו במעט את אופיים של האירועים.

אלוני זמורה

"מנחמו"

היא יושבת בטבורה של החצר בקומה הראשונה ש"בבתי סיידוף" שבירושלים, מכבסת בפיילה את הבגדים  של בנה "מנחמו". המשפחה הגורג'ית ואחד עשר ילדיה הגיעה משכונת "ימין משה". המשפחה נעקרה מביתה, כמו פליטים אחרים וכמו משפחתי מהשכונה שהפכה לשדה קרב, והשתכנה בקומה הראשונה של "בתי סיידוף". היא התגוררה באחד מהחדרים הקטנים שבמזרח החצר הארוכה, מתחת לבית הכנסת של "בתי סיידוף". הוריי וחמשת ילדיהם, היו בין המשפחות האחרונות שנטשו את ביתם שב"משכנות שאננים". התגוררנו כפליטים בפרוזדור האפל, המוליך אל בית הכנסת, בימי המצור בירושלים.

אם המשפחה הגרוזינית היתה אישה גדולת ממדים, לבושה תמיד בלבוש הגרוזיני המסורתי: –  שמלה ארוכה וצבעונית שהגיעה עד לקרסוליה. פריטי לבוש רבים הסתתרו מתחה לשמלתה. לעתים ביצבצו מהם מכנסי בד שחבקו  את רגליה עד לקרסוליה ועד לנעליה.  למרות גילה המתקדם, שערה הארוך היה שחור כפחם והגיע עד למותניה. השיער היה עטוף תמיד בשביס משי צבעוני ודק, עוטף את ראשה ואת מצחה עד לעיניה.

כשהיתה צריכה להוציא מעות על מנת לקנות דברי מכולת, או לשלם עבור ליטר נפט, היא הייתה תוחבת את ידה הימנית עמוק, אל מתחה לשמלתה, מצווארה אל בין שדיה הגדולים. ידה השמאלית תומכת מבחוץ בשקית הבד החבויה שם וידה השנייה שולפת את השקית עם המעות החוצה.

באצבעותיה הארוכות, הבשלות והחרוצות בקמטי הגיל, פורמת את החוט הסוגר על שקית הבד. ידה הימנית חופנת את המטבעות הנופלים. היא בוחרת מטבע, מחזיקה אותו בקצות ציפורניה, מקרבת אותו אל עיניה, מתבוננת בו מקרוב, בוחנת אותו מכל צדדיו, כאילו מעריכה את ערכו ורק לאחר מכן מעבירה אותו לבעל הדבר, כאילו היא נפרדת ממשהו יקר ערך.

בעלה, בנימין אתינלה שווילי, היה איש גבוה, רזה, לבוש תמיד באותה חליפה שחורה מרוטה, מהוהה  ונקייה. מגבעת שחורה רחבת שולים כיסתה תמיד את ראשו הגדול, הרך והעצוב. היה לו זקן ארוך, מסולסל  ושחור, שזור בגדילים של שיער לבן.

הזקן הסתיר תחתיו חולצה לבנה עם צווארון מקומט מכופתר עד לפימתו. כשגרו בשכונת "ימין משה",  התפרנס בנימין מעבודות סבלות בבית החולים "הדסה" שבהר הצופים. הוא היה איש שתקן. כשתושבי השכונה פנו אליו בשפת הלדינו המדוברת, היה עונה בביישנות בספרדית עילגת. בימים אלה בית חולים "הדסה" מכותר על ידי הערבים ואין לאיש גישה אליו.

מבית מגוריו שב"בתי סיידוף" בנימין שווילי היה יוצא בשעות הבוקר המוקדמות, לא לפני שהתפלל תפילת שחרית. היה עומד לבדו בחצר הגדולה עטוף בטלית גדולה מחזיק בספר התפילה עם כריכת קרטון שחורה, מתנדנד כלולב מעלה מטה כשפניו פונות לעבר העיר העתיקה, שם מסתתרים שרידיו של בית המקדש.

מדי בוקר, לפני שיצאתי  לדרכי לביה"ס היסודי "תחכמוני" בניהולם של האחים אילן, הייתי עומד, רואה ואינו נראה, ראשי תחוב בין שני עמודים של סורגי הברזל, מתבונן בו מלמעלה, כשהוא מרוכז כולו עם בוראו. חיכיתי לרגע בו היה כורך את רצועות התפילין על ידו ואצבעות ידיו. רגע השיא היה כשהניח את ראש התפילין על מצחו, ורצועות העור מזדנבות ממנו. באומנות ראויה לציון היה מצליח להניח את ראש התפילין על מצחו בלי להסיר לרגע את מגבעתו הנצחית מראשו. לאחר מכן היה לוקח את תיק העור השחור והבלוי, כמו ילקוט של בית ספר, והולך לבקש פרנסה לבאי ביתו.

יום אחד, כשהיינו פליטים ב"בתי סיידוף", הימים הם ימי המצור על ירושלים, ופגזים רצחניים נפלו על העיר מכיוון "נבי סמואל", שם התמקמה סוללת תותחים ירדנית. הלכתי עם אימי לשוק מחנה יהודה לעזור לה בהרמת סלי הקניות. ראיתי שם את האיש הגרוזיני הגדול והעצוב הזה מרים על גבו ארגזים כבדים. הירקן, מעסיקו, מצווה עליו להניח אותם פה ושם. לאחר מכן ראיתי אותו מוריד מהעגלה רתומה לפרד תיבות ברזל מסורגות, מלאות בתרנגולות מנומרות ומקרקרות המובלות לשחיטה. כך הוא פרנס את משפחתו הגדולה.

את אחד מבניו, מנחם, הכרתי היטב, עוד מתקופת חיינו המשותפים בשכונת "ימין משה". מעולם לא קראנו לו בשמו. הוא היה ידוע בשם "מנחמו" או "הגורג'י". בהתנהגותו הוא היה שונה לחלוטין מאביו. הוא היה חברותי, נהג לדבר עם הבנים והבנות בחופשיות יתרה וסיפר תמיד בדיחות שלא כולם הבינו את פשרן. "מנחמו" הצטיין בשני תחומים, שלא היו לו מתחרים:

הוא לא פחד מהילדים הערביים. כשהתנהלו קרבות אבנים בין ילדי שכונת "ימין משה" לבין הילדים הערבים משכונת ה"שמעה" שלמרגלות השכונה, הוא הצטיין ביידוי האבנים. קליעותיו היו מרהיבות ומדויקות. האבנים התעופפו כקליעים למרחקים ארוכים ותמיד קלעו למטרה.

התחום השני בו "מנחמו" הצטיין היה בהטסת עפיפונים. במעבר בין החורף הקר לקיץ, כשהרוחות המערביות היו עדיין מנשבות בעוז, ילדי השכונה היו יוצאים, בשעות אחר הצהריים לשדה הפתוח שבין הכנסייה הסקוטית לטחנת הרוח, בין עצי הזית. היה זה "מנחמו" שהעיף את העפיפון למרחקים כל כך גדולים, עד שאמרנו, שה"טיירה" שלו עד לים המלח שבאופק הגיעה... כולנו היינו מצויידים בעפיפונים צבעוניים בגדלים ובצורות שונות. את העפיפונים יצרנו מניירות צבעוניים מודבקים לקני הסוף בדבק עשוי מקמח ומים. הוספנו לעפיפון זנב משאריות של בד צבעוני ושלחנו אותם מעלה, מעלה לאוויר הצלול.

זיכרון זה איננו מרפה ממני, גם שנים לאחר מה שהתרחש: אני עומד במקומי הקבוע בקומה העליונה של "בתי סיידוף". ראשי כתמיד תחוב בין סורגי הברזל, מתבונן באישה הגורג'ית. היא יושבת בחצר בפתח ביתה על מרצפות האבן שבקומה הראשונה. רגליה פשוטות לפנים, חובקת בין רגליה את ה"פיילה" הגדולה, עשויה מפח מצופה באבץ. בגדיו של בנה טבולים במים. הבגדים היו החפצים היחידים שהשליחים נתנו לה כעדות.

היא יושבת, ומכבסת את בגדי בנה מנחם.  שלא כדרכה, החלה לשיר בקול נהי תמרורים. שירה חזקה שבוקעת מבטנה וקורעת את כל חלל החצר הגדולה. שירה, שמעולם לא שמעתי את שפתה. שיר גרוזיני עתיק, שאת מילותיו אינני מבין אבל נגינתו הרעידה את נימי ליבי. המים שב"פיילה" החלו להאדים. המים שהיו במשורה ספגו את הדם מבגדי בנה. ככל שהמים הלכו והאדימו כך גם קולה הלך והתעצם, הלך וגבר עד שכל תושבי השכונה הקטנה הגיעו לחצר מתגודדים סביבה במעגל גדול ומצטרפים בקולות שבר לקינתה.

הזיכרון הזה הוא אחד מהרגעים שאני נוצר אותם בליבי מימי המצור בירושלים.

בספרו של יעקב יהושע גיליתי שבנה של הגרוזינית מנחם, "מנחמו" – הגרוזיני הגאה וחביבן של הנערות, נפל בקרב על הקסטל שבהרי ירושלים, בגבעה החולשת על הדרך הראשית לירושלים.

היה זה בחודש אפריל 1948.

* * *

מתי דוד

מי תומך ומי מתנגד למבצע בעזה?

קיים קונצנזוס של תמיכה והזדהות מוחלטת בעם, בימין ובשמאל, עם המבצע "עמוד ענן", לשבירת הטרור הפלסטיני של החמאס ושאר הארגונים בעזה, נגד מדינת ישראל.

קיימת ליגיטימציה של תמיכה והבנה מלאה למבצע מצד ארה"ב ורוב מדינות אירופה.  אפילו מועצת הביטחון שכונסה לדון בעניין, התפזרה ללא החלטות וללא גינוי ישראל. כל צמרת הממשל האמריקאי התייצבה לטובת ישראל. קיימת אפילו תקשורת מערבית, המסקרת את פעילות צה"ל בעזה בהבנה, באיזון, וללא גינוי, בניגוד לדווחי העבר העוינים.

ובכן מי מתנגד למבצע בעזה?

פעם נוספת נחשפת האמת מי הם אלה בתוכנו, שתמיד פועלים נגדנו, ומתנגדים לכל פעילות של צה"ל, במאבק נגד הטרור הפלסטיני. אלה הן תמיד אותן קבוצות של השמאל הקיצוני, של "ארגוני השלום". אלה הן תמיד אותן הקבוצות הקיצוניות שתומכות תמיד בצדק ובאינטרסים של הפלסטינים, ומאשימות תמיד את ישראל בכל ענין ובכל משבר. אלה הן תמיד אותן הקבוצות שמתנגדות לכל מה שקרוי ומסמל הפטריוטיזם, הציונות והלאומיות. בציבור יש תמיכה גורפת במבצע. ב"הארץ" ובשמאל הקיצוני יש שנאה והתנגדות גורפת לכל מה שממשלה ומערכת הביטחון יעשו למען ביטחון אזרחיה, הפוגעים בזכויות הפלסטינים.

עיתון הארץ הוא הבמה המרכזית להתנגדות

גיליון השבת [16.11] של העיתון הוקדש למתן במה לארגונים ולדעות של המתנגדים למבצע בעזה. זאת בהמשך למסע תקשורתי מזה זמן רב של חבורת עיתונאים וכותבים ב"הארץ" שתיארו את מדינת שיראל כמדינה מבודדת, מצורעת, פשיסטית וגזענית. מדינת מפלצת.

"הארץ" הזהיר כל הזמן מפני "נקמה" של הנשיא אובמה בישראל בגלל נתניהו. "הארץ" ניהל מסע הפחדה נגד "צמד ההרפתקנים" נתניהו וברק. "הארץ" איים שישראל תהיה מבודדת ומאוימת על ידי כל העולם, בגלל מדיניות הממשלה הימנית של נתניהו ובגלל המדיניות הביטחונית של ברק. "הארץ" והעיתונאים "האידיאולוגים" שלו הפכו לחוזי שחורות לעתיד קיומה של ישראל. 

ואולם כל "הנבואות" האלה התבדו בימים אלה!

סיסמת פזמון ההפחדה הקבוע של "הארץ" והשמאל הידוע בכל אירועי הוא: "סכנה לדמוקרטיה הקורסת – חייבים להחליף את הכנסת," למען השלום כמובן.  "ביטחון OUT, רווחה IN, פתרון לפלסטין."  למען השלום כמובן.

הם "תירגמו" את הסיסמה האנטישמית הישנה הידועה האומרת "הכו ביהודים והצילו את המולדת", לשפה פוליטית עכשווית:

הכו בנתניהו והצילו את פלסטין!

הכו בברק והצילו את השלום!

הכו בליברמן והצילו את הדמוקרטיה!

הכו בשטייניץ והצילו את הסוציאליזם!

"הארץ" התגייס נגד המבצע בעזה

גיליון השבת של הארץ שהוקדש להתנגדות למבצע בעזה

מודעה על רבע העמוד הראשי של כמה ארגוני שמאל קיצוני, הקוראים להפגנות מחאה ברחבי הארץ, נגד המבצע בעזה. הם קוראים לצאת נגד:  הפקרת הדרום למען ספין פוליטי.  נגד מלחמת הבחירות.  נגד מלחמה ושפיכות דמים.  נגד הסתה ושנאה כלפי תושבי עזה.

סיפורו המוזר של "פעיל שלום" בשם גרשון בסקין, שלפיו כמה שעות לפני שאחמד ג'עברי חוסל, הוא קיבל לידיו טיוטה של הסכם להפסקת אש קבועה עם ישראל. טיוטה שהוא היה שותף לה והיא היתה אמורה להיות הבסיס להפסקת אש קבועה.  ההחלטה של הממשלה לחסל ג'עברי חיסלה את הסיכויי להפסקת הטרור החמאסי.

מאמר של תמר גוזנסקי, לשעבר חברת כנסת של המפלגה הקומוניסטית, בכותרת שאומרת הכול:  "מלחמת שלום נתניהו."

צילום בולט של הפגנת 200 פעילי שמאל של מר"צ וחד"ש, מול מצודת זאב של הליכוד בתל-אביב, שקראו סיסמאות נגד המבצע בעזה: "מלחמה היא ספין של הימין!"  "העם דורש הפסיקו את האש!"

כמה מאמרים של עיתונאי "הארץ" שבהם היה לעג וביקורת כלפי יחימוביץ, לפיד ומופז, שתומכים בממשלה ובמבצע בעזה. מאמרים שבהם הועלתה התביעה הנאיבית הישנה שצריך לנהל משא ומתן עם החמאס. הם כרגיל נימקו ולא שיכנעו על מה יהיה המשא והמתן. אולי על כניעה לתביעות החמאס ?!

אהוד: ואיפה, איפה דפני ליף שתושיע אותנו? האם היא עדיין רובצת באוהל שלה בשדרות רוטשילד?

* * *

מנשה שאול

"אומה שקברה את כבודה מתחת לעפר"

אין כמו תפילה

שליטי איראן גינו את התקיפה על מעוזי החבלים ברצועת עזה. אך לא יותר מזה. איראן מוכנה להילחם עד הלבנוני האחרון והפלסטיני האחרון. אך לא יותר מזה. כך היה במלחמת לבנון השנייה. האיותאללה נתנו לחיזבאללה להילחם לבדו. גם הסורים החליטו שלא לסייע לחיזבאללה. גם ב"עופרת יצוקה" האיותאללה השאירו את חמאס להילחם בכוחות עצמו, ועל כך יש סיפור:

לפני כחצי שנה, כשמנהיג חמאס חאלד משעל התנתק מאיראן וסוריה, הוא הגיע לקטר, והנסיך חיבק אותו ואמר לו: "מקומך איתנו."

משעל סיפר לאמיר כי ב"עופרת יצוקה" התקשר לאחמדינג'אד והתחנן לקבל ממנו סיוע לבלימת המתקפה הישראלית, וזה השיב לו: "אנו מתפללים למענכם."

על כך השיבו לו משעל: "כשישראל תתקוף את מתקני הגרעין שלכם, גם אנו נתפלל למענכם."

מה באמת רואים כשמסתכלים

סוף סוף יש המתחילים להכיר בעובדה שערביי ישראל הם הערבים היחידים במזרח התיכון הנהנים מחופש, דמוקרטיה ורמת חיים גבוהה.

להלן מובאה ממאמרו של הסופר הסעודי עאבד אלחלים מולחם שהתפרסם בכמה עיתונים וגרר פולמוסים רבים בתקשורת הערבית:

"ערבים רבים אינם יודעים כי תוחלת החיים של הפלסטינים המתגוררים בישראל עולה בהרבה על זו של מרבית הערבים במדינות ערב. כמו כן, הם נהנים מחופש חברתי ומדיני רב יותר מזה שיש לאחיהם הערבים במדינות אחרות. אפילו הפלסטינים החיים בצל הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ורצועת עזה נהנים מזכויות מדיניות וחברתיות רבות יותר מאלו של אחיהם בעולם הערבי. עובדה היא כי אחד השופטים שדן את נשיא המדינה לשעבר למאסר הוא פלסטיני-ישראלי. הגיע הזמן להפסיק את השנאה והמלחמות ולהתחיל לעמול למען עתיד טוב יותר לדורות הבאים."

עתה רק נותר לח"כים הערביים להכיר מהו מצבם האמיתי ולהפסיק את תמיכתם במשטרים אפלים כמו זה של מועמר קדאפי בעבר ובשאר אסד בהווה.

עמוד ענן לעזה

עיתון "אלווטן סעודיה" 15.11.2012

על רקע הבחירות לנשיאות ארה"ב, סופרים ערביים עוסקים בהשוואות בין מצבם למצב החברה האמריקנית. נביא כאן דוגמה אחת מיני רבות, של הסופר הירדני אברהים ע'רייבה ("אלדסתור" 8.11.12):

"בחירתו של אובמה היא המאורע החשוב ביותר בתולדות האנושות לאחר הפצת הדתות ששחררה את האדם משלטון בני האלים, והמחשב שהביא שוויון לכל האנושות בתחום הזכות לדעת.

"בבחירתם באובמה, מימשו האמריקנים את עקרון השוויון בין בני אדם. הם בחרו בבנו של מהגר אפריקני מוסלמי שחור לנשיא מעצמה שמרבית תושביה הם אירופים. באותה עת ובמקום אחר זורק מושל ערבי חביות של חומרי נפץ במשקל טונה כל אחת על אנשים, בתי ספר, כנסיות ומסגדים. הוא קוטל ילדים, נשים, גברים, עצים, פרחים, והורס בניינים. וכל זה על מנת להישאר על כס השלטון.

"יש בינינו המצפים מאובמה שיגיש לנו עזרה, וזאת כשאנו מסרבים לעזור לעצמנו. באיזו זכות אנו דורשים מאובמה ומכל הנשיאים לסייע לנו, כשאנו גורמים לעצמנו נזקים חמורים יותר אפילו ממה שהכיבוש והאימפריאליזם מעוללים לנו?"

עריצים פחדנים

"סופם של דיקטטורים" הוא שם הספר שיצא לאור לאחרונה מבית ההוצאה בירן בפריז ביוזמת המגזין "ל'אקספרס". 24 סופרים, היסטוריונים ועיתונאים תיעדו את תולדותיהם של 24 עריצים במאה ה-20 שביצעו טבח והיגלו מיעוטים. המכנה המשותף לכל אלה הוא שמלבד היטלר, שהעדיף להתאבד על מנת למנוע מאויביו ומעמו את השמחה לאידו, סופם הטרגי של יתר העריצים התאפיין במוגות לב. הם העדיפו את ההשפלה על האיבוד לדעת. כל אלה שרצחו עמים, שחטו, שרפו והפציצו את בני עמם בנשק כימי, התגלו כמוגי לב אל מול המוות.

סדרת העריצים מתחילה במוסוליני, שאיש לא תיאר לעצמו כי לא יהיה לו אומץ להתאבד, ולבסוף הוא ואהובתו ניתלו במשך יממה כשרגליהם למעלה וראשם למטה, בעוד שהמוני העם יורקים על פניהם.

קדאפי העריץ המטורף סיים את חייו כשהוא מסתתר בצינור ביוב, וסדאם חוסיין הדיקטטור האיום סיים את חייו כקיפוד המסתתר בבור, שלא אזר אומץ לכוון לרקתו את האקדח שהיה ברשותו.

הספר מתעד עריצים נוספים כיוזף סטלין, אידי אמין, פרדיננד מרקוס ואחרים. לבסוף, מתייחסים המחברים לעריץ הממשיך לרצוח את עמו, מפציץ שכונות ומגלה מאות אלפים, כשברור למי הכוונה.

הגדולה במכות מצרים

משטר "האחים המוסלמים" מתמודד בימים אלה עם כוונתם של הסלפים להרוס את הפירמידות והספינקס, בטענה שעצם קיומם הוא בבחינת עבודת אלילים. מנהיג הסלפים הג'יהאדיסט במצרים מרג' סאלים אלג'והרי אמר בראיון לערוץ "דרים" המצרי כי חייבים לרסק את הפסלים הממלאים את מצרים, וכי על המוסלמים מוטל למלא אחרי ההלכה המוסלמית ולהרוס את הפסלים, כפי שעשו לפסלים של בודהא באפגניסטן.

מנגנוני הביטחון נקטו צעדים כדי לשמור את המתחם הארכיאולוגי במחוז אלג'יזה. העיתונות המצרית דיווחה על נוכחות ביטחונית מסיבית באזור הפירמידות.

כזכור, עם תחילת ההתקוממות במצרים ב-25 בינואר, 2011, היה ניסיון מצד הסלפים לפרוץ את המוזיאון המצרי בכיכר אלתחריר, והם אף הספיקו לנפץ מספר פסלים. הצעירים החילוניים שנכחו בכיכר הצליחו להניס את התוקפים. הרס הפירמידות והספינקס ינחית מכה אנושה על ענף התיירות המהווה מקור ההכנסה הלאומי מיספר אחת של מצרים.

יללת העורב ונעירת החמור

המשורר המצרי אחמד פואד נג'ם, המכונה משורר האלף השלישי, פרסם שיר שבו הוא מתאר את הכאוס והאנרכיה שהשתררו בעולם הערבי לאחר "האביב". להלן קטעים נבחרים ממנו:

אל האומה הערבית!

לאחר הלא כלום שבו את שרויה, אינך ראויה לברכה.

מהן חדשות פלסטין? עם ללא מולדת. ומולדת ללא זהות.

מהן חדשות לבנון? מועדון לילה... כיסאותיו מעץ ושולחנו עדתיות.

מהן חדשות סוריה? נעוצים בה סכיני הברברים.

מהן חדשות עיראק? מולדת המוות המענג.

מהן חדשות מרוקו? מצטרפת למועצת מדינות המפרץ בשם המלוכה.

מהן חדשות סומליה? רק אלוהים יודע מה קורה שם.

מהן חדשות סודן? הפכה לשתי מדינות בשם החירות.

מהן חדשות תימן? נשיאה נטש... ועַמה – בעייה שנשכחה.

מהן חדשות קטר? מנהיגת המהפכות... פגיון נגד הבוגדנות ומטבח האנטי-אימפריאליזם.

ומהן חדשות לוב? מדינה שהפכה למחנות נשק ואידיאולוגיה שבטית.

ומהן חדשות מצרים? "האחים המוסלמים" שוכבים עם כלת המהפכה.

הוי האומה הערבית!

לאחר הלא כלום שבו את שרויה, אינך ראויה לברכה.

את ראויה להיות שטיח שעליו דורכים הזרים

אינך ראויה לסיסמאות המהפכה, כשאביבך הפך ללעג.

את ראויה ליללת העורב ונעירת החמור.

הוי האומה הערבית!

אומה שקברה את כבודה מתחת לעפר בעודה שוקקת חיים.

פורסם לראשונה במגזין מראה 219

* * *

משה גנן

מאמר קצר ובו שגיאות מיספר

למען הדיוק נאלץ אני להעיר מספר הערות, וזאת לצד  הכרת התודה לאלישע פורת על פרסום מאמרו ואיזכורו, מעל דפי חב"ע – את הספר החדש שהוצאתי מתחת ידי לאור. זהו מאמר קצר ובו שגיאות מיספר.

שם ספר הזיכרון הוא " ספר הזיכרון לעזה צבי" ולא "רוח עזה". "רוח עזה" הוא שם המאמר הכלול בספר, של בלפור חקק, על עזה צבי.

אלישע פורת כותב: "שני הראיונות הגדולים עם עזה צבי, שערכו אילנה צוקרמן והלית ישורון לא התפרסמו בשום מקום והם בגדר פרסום ראשון ומפתיע." הדברים נכונים מאוד לגבי הראיון עם צוקרמן, אך אין כן לגבי הראיון שערכה הלית ישורון עם עזה צבי: ראיון זה, העומד להתפרסם, ככל הידוע, גם בספר מאמריה של עזה צבי שמתכנן להוציא לאור עוזי אגסי, התפרסם לראשונה ב"חדרים" 13.

נכון עומד אלישע פורת על כמה דברים שלמדנו ממנו: למדנו על שהותה של עזה צבי בקיבוץ סאסא: על חברים הממשיכים להתעניין בה עד היום; נכון הזכיר את עזרתו ההתחלתית של שמעון שלוש באיסוף חומרים לרשימת פרסומי עזקה בספר, ואת עזרתו המוסרית ליוזמה, ועוד: נכון הזכיר את עזרת כל מי שכתבו בספר להעמדת הספר על מכונו, שהרי דבריהם מהווים את עיקר הספר; נכון הזכיר את השתתפותם של אנשי רוח רבים וטובים; ונכון הזכיר את גילוי הראיון עם צוקרמן שלא התפרסם ולא נודע בציבור בשום מקום – וספר זה מהווה לו כר לפרסום ראשון: הוא מעין סקופ בו. תודות מגיעות לפורת על עצם פרסום איזכור ספר הזיכרון לעזה צבי במסגרת המאמר בחב"ע.

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

7. מורן המשוררת

המצביא הצרפתי נפוליאון אמר פעם שבתרמילו של כל חייל נמצא שרביט המארשאל, זאת אומרת שכל אחד מהטוראים צריך להאמין שיש בכוחו להיות פעם המפקד העליון של הצבא.

אצל מורן העניין שונה. היא אינה רואה את עצמה טוראית אלא נמצאת כבר בדרגה הגבוהה של מפקד עליון, באיזה תחום? – בשירה. מורן היא משוררת.

דבר ראשון היא מתלבשת כמו משוררת. שמלה שחורה מבד הודי דק, המגיעה עד למטה מהברכיים, ומשם משתלשלים פתילים, וגם מהשרוולים. ומתחת לשמלה מכנסונים שחורים לפי האופנה של הפילגשים שמילאו את הרמון השולטן התורכי עַבְּד-אִל-מַגִ'יד בקונסטנטינופול לפני מאה שנה, ומתחת למכנסונים סנדלי עור חום-כהה, ללא עקב, שכף-הרגל כמעט שאינה מבצבצת מבעד לחריציהם המעטים.

מורן נושאת עימה תיק בד רקום בצבעים עזים, שמשתלשל ברצועה ססגונית מכתפה, ובו כתבי-היד האחרונים שלה, ודפים לבנים, ריקים, שמחכים בחביון התיק לרגע שבו תהיה למורן השראה. פניה לבנות מאוד, ללא צל של איפור, אבל הגבות והשיער שחורים כפחם, וכשרואים אותה ברחוב חושבים לפעמים שהיא הולכת מאופרת להופעה של פנטומימה.

מיום שמורן זוכרת את עצמה היא כותבת – שירים, סיפורים, יומנים, חיבורים, מכתבים. כותבת וכותבת. המורה מעודדת אותה. היועצת. וכמובן גם ההורים. החלום של מורן הוא להוציא ספר שירים. מורן שולחת מגיל צעיר את שיריה לפרסום. רבים מהם ראו אור בעיתוני ילדים ונוער. אבל היא לא מרוצה. היא מזלזלת בעיתונים ה"ילדותיים" האלה. היא רואה את עצמה כבר כמשוררת של ממש, ושולחת שירים למוספים לספרות של המבוגרים, בעיתונים היומיים. אבל שם יושבים עורכים שמפרסמים כנראה רק את המפורסמים, ואילו את השירים של מורן אפילו לא מחזירים. הנה שיר ששלחה, ומן הסתם נזרק לסל המערכת:

לפעמים אני שואלת את עצמי

אם אהיה משוררת גדולה

ואני יודעת את התשובה –

השירים שאני כותבת חזקים ממני,

אני סובלת מכאבי-ראש

ומתת-תזונה

רוחנית –

סופי יהיה רע

או שאהיה אישה עשירה מאוד

ומפונקת – תחת מזכוכית יהיה לי

ושדיים מחרסינה.

*

זאב ואיילה, הוריה של מורן, מודאגים מאי-הפרסום של שיריה. כי מורן מתפרצת בצעקות על כל דבר קטן, "אני רוצה שידפיסו לי ספר שירים!" – או ששוקעת בדיכאון ומסתגרת בחדרה, ואז שומעים אותה נאנחת, ונאנחת, והמרגיז הוא שאי-אפשר להבין בקולה אם היא סובלת או סתם ממזמזת את עצמה.

איילה מקווה שהדפסת ספר השירים תרגיע את מורן ממצבי-הרוח הקשים שתוקפים אותה ומהתפרצויות הרוגז הבלתי-צפויות שלה, אבל איך עושים זאת? – יום אחד מצאה במחברת של בתה שיר:

עוד לא נולד האדם

שיגיד לי מה לעשות.

וכשיבוא –

אני אוהב אותו כל הלילה

ובבוקר אהרוג אותו –

כי אני משוגעת

כזאת.

איילה נבהלה, ובלי ידיעתה של מורן הלכה  אל שולה המחנכת וכרמלה היועצת, ושאלה מה לעשות

"מה מורן הכי רוצה?" – שאלו השתיים.

"להוציא ספר שירים."

"אז אולי תלכו איתה למוציא-לאור, ואם ייצא ספר שלה – היא תחדל להיות מתוסכלת ומיואשת כמו השירים שלה!"

*

הלכו זאב ואיילה עם מורן למו"ל (מוציא-לאור). הוציאה מורן מתיק-הבד הרקום שלה מחברת שירים והגישה לו. דיפדף המו"ל, הימהם, דיבר אל עצמו, ספר את הדפים, ולבסוף אמר:

"אם מורן שלכם לא גאון, אז אל תקראו לי יוז'י!" – (והשם שלו בכלל יצחק אלפסי, הבעלים של הוצאת "דמקה", קירח, שעיר וצרוד).

"אז תוציא לה את הספר?"

"מה השאלה? אני ממש גאה להדפיס את הספר שלה ב'דמקה'!"

"טוב, נוהגים לחתום חוזה?" שאל זאב בתמימות. "וכמה תקבל המשוררת?"

"רגע אחד," השיב יצחק אלפסי, "יש כאן אי-הבנה. אתם משלמים לי, עבור חמש מאות עותקים, אלפיים דולר, וכל העותקים שלכם!"

*

זאב ואיילה אינם עשירים. יש למורן גם אח ואחות. כולם לומדים ויש הוצאות רבות. אין כסף כה רב להוצאת הספר. אבל מורן לא ויתרה. איילה מצאה במחברתה שיר חדש:

בחיים אני לא אסלח

לכל מי שלא הכיר

בגאוניות שלי –

ואפילו אם אצטרך ללמוד

הנהלת חשבונות

לשם כך.

*

זאב שלח את מחברת שירי מורן למזכיר אגודת הסופרים ושאל אם לדעתו אלה באמת שירים של גאון, שכדאי להוציא אלפיים דולר להדפיסם.

המזכיר כתב לו: "אלה שירים רגילים לנערה בגילה. אם המו"ל חושב שהיא גאון – שיוציא את הספר לאור על חשבונו. אין משוררים גאונים בגיל שלה. בינתיים שתקרא הרבה ותמשיך לכתוב שירים ולנסות לפרסם אותם במוספים הספרותיים. אולי בעוד עשר שנים יצטבר אצלה קובץ שירים בעלי ערך."

*

העצה לא עזרה. מורן לא ויתרה על הספר, איילה לקחה הלוואה ממקום עבודתה, הספר יצא, בשום עיתון לא כתבו עליו, בשום חנות-ספרים לא הוצג, ערימה של עותקים במרפסת, איילה מצטטת את דברי המו"ל והמורה על מורן – ומכריחה ידידים וקרובי-משפחה לקנות ממנה את הספר. אבל מורן המשוררת עדיין נאנחת בלילות.

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק כ"א.

עם ברל וחבריו ברובע התענוגות בקהיר

בעודנו במצרים, כאשר היינו יורדים לחופשה בקהיר, היינו רגילים לראות שורות-שורות של חיילים בריטיים, עומדים בתור כמו לפני מיסבאה. אלה היו תורים ארוכים של חיילים שחיכו לתורם להיכנס לבית-זונות. עומדים בסימטה, בחוץ, עם בקבוקי-בירה, שותים לאט-לאט, מתחכמים, ומחכים שעות ארוכות.

החיילים שלנו היו מציצים בתוך סימטאות אלה כמו שמציצים המבקרים להווי הציפורים בכלוב, בגן-חיות, ועוברים הלאה מתוך תחושת זוועה: שורות של בתים קטנים, ובהם קוּבּוֹת של זונות שמנות.

פעם, בין שעות של ויכוחים סוערים על ייסוד ההסתדרות – פנה אליי ברל כצנלסון בחיוך מיוחד, ואמר:

"נחום, אתה היחיד בינינו שדובר ערבית. קח אותנו פעם לבין בתי-הזונות, כדי שנראה איך חיים שמה, ומה מתרחש, כדי שנתפוס את האווירה."

וכך היה. ביום חופש אחד יצאנו בחבורה: ברל, יציב, יבניאלי, שקולניק, ועוד כמה פועלים, חלקם מפתח-תקווה, כולנו לובשי מדים של הגדוד העברי, לבקר את רובע הזונות בקהיר.

הרובע היה בנוי בתים קטנים, ורודים וכחולים, עם מרפסות לפניהם. על המרפסות ישבו הבחורות, וקבוצות של חיילים בריטיים, חצי-שתויים, הסתובבו ביניהן.

בחרנו מרפסת אחת רחבה, בבניין הוורוד והמהודר ביותר, ופנינו לעלות. יבניאלי – היה היחיד שנעצר, פקוח-עיניים, לפני המדרגות, הביט תוהה ואמר:

"לא. אני לא עולה."

ונשאר למטה.

צחקנו ועלינו, ברל, יציב, שקולניק, וכל השאר ואני בתוכם – בצעדים בוטחים, כמו שהולכים חיילים בריטיים ברחובות עיר מצרית. כל אחד שלח את יד ימינו והעמיד לעצמו כיסא, וכך התיישבנו סביב שני שולחנות.

ראינו לפנינו הרבה בחורות מגודלות, שמנות וענקיות, רובן מצריות, לבושות בחַלַטִים, חלוקים ורודים, שהגיעו עד למעלה מברכיהן. עיניהן היו קרועות בשכבת פוך עבה, פניהן מפורכסות, ושורות חרוזים צבעוניים על צוואריהן.

יצאה ובאה אלינו בעלת המוסד, המאדאם, אישה גדולה, דשנת אברים ומפורכּסת מאוד. היא שאלה אותנו בערבית:

"קודם מה רוצים לשתות?"

שלחנו מבט תוהה איש לרעהו, והגיבור שבינינו, לוי שקולניק, מִלמל:

"גזוז!"

היא נכנסה לבית פנימה, ושבה ויצאה אלינו עם מגש גדול ועליו כמה בקבוקי-גזוז וסיפון גדול של מי-סודה, והעמידה אותם על השולחן המשכנו לשבת, תוהים ומביטים חליפות אל הפתחים והחלונות בהם ישבו הבחורות, ואל בקבוקי הגזוז הצבעוני. חשבנו שעתה אנחנו תופסים מקרוב את ההווי של בתי-הזונות שעליו ידענו עד אז רק מתוך הספרות, ומתוך קריאה בסיפוריו של שופמן.

עבר זמן. בקבוקי-הגזוז התרוקנו – ועימם כנראה גם מבטינו. כמה מן הבחורות הלבנות והגדולות הסתובבו סביבנו והתקרבו, בציחקוקים קטנים, מחליפות ביניהן בחשאי מילים בערבית. אנחנו המשכנו להתרכז בבקבוקי-הגזוז שלנו, ולא זזנו. ואז יצאה והופיעה המאדאם, שופעת נתחי-בשר גדולים, היא העמידה בנו עיניים שואלות, ואמרה:

"ובַּעַדֵיין?" כלומר – ואחר-כך? – "שכחתם בשביל מה באתם?"

אני, דובר הערבית, הייתי במבוכה, והבטתי במנהיגיי, שישבו עתה דוממים ונבוכים, ואינם מוצאים מילה לאומרה. ולבסוף מלמלתי:

"לא. באנו להביט מהמרפסת."

המאדאם כל כך נעלבה, ואולי גם הרגישה שאין אנו יכולים להיחלץ ממבוכתנו ומאפס-המעשה אשר תקף אותנו. היא תפסה בידיה סיפוֹן מלא-למחצה, שעדיין ניצב על השולחן, לחצה על הידית, והכריזה בקול רם, בערבית:

"איזה מין גברים אתם – בשביל מה באתם הנה, לשתות גזוז!"

והסתובבה על עומדה כשהיא מתיזה עלינו בזה אחר זה סילון של מי-סודה. מיד התנערנו וקמנו במבוכה, כשאנו מפילים אחדים מכיסאותינו, ומיהרנו לרדת במדרגות, לעבר הסימטה, כשהמאדאם עם הסיפון בעקבותינו. וכך עמדה עוד זמן מה על קצה המרפסת, נושאת נאום השמצה בערבית עסיסית, לקול צחוקן של הבחורות, שראו אותנו בקלוננו.

ורטובים וצוחקים השתרכנו לאיטנו משם, מנסים להשתחרר מקסם המזרח ובתי-הזונות של מצרים.

ובפנייה הראשונה של הסימטה – את מי אנחנו פוגשים? יבניאלי. הוא עמד וחיכה לנו, ועל פניו עלה חיוך מבין למראה מדינו הרטובים.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מזה כמה חודשים שחסרים לנו תמונותיו בעיתונים [לפחות אחת מהן גם במדי הצבא-המילואים שלו עם הדרגות] של מבקר המדינה הקודם מיכה לינדנשטראוס, שבשעתו לא הפסיק להטריד את הדרגים המבצעים בנושאים רבים ותחב אפו בזמן אמת בנושאים שאין הוא מבין בהם דיו ובכך גרם לא פעם נזק – אם כי התקשורת התלהמה ממנו. אנחנו היינו ביקורתיים כלפיו כל  הזמן כי חשדנו שהמגלומניה שלו היא שבעיקר מנחה ומפעילה אותו. והנה קיבלנו עכשיו צידוק נוסף לביקורותינו, בגיליון "דה מארקר" מיום 19.11.12 –

"הליקויים שנמצאו עלולים להביא לפיתוח והצטיידות במערכות שאינן עולות על מלוא הצורך המבצעי באופן מיטבי, ותוך חשש להוצאות כספיות מיותרות ולבזבוז זמן." – כך כתב מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, בדו"ח שפורסם במארס 2009 בעניין קבלת ההחלטות באישור כיפת ברזל.

בדו"ח נכתב כי ב-2006 הנחה המינהל למחקר פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית של משרד הביטחון (מפא"ת) את רפאל להתחיל בפיתוח בהיקף מלא של פרויקט כיפת ברזל – אף שבידי רפאל עדיין לא היתה הזמנה לכך. בהמשך הדו"ח נכתב כי רק כחמישה חודשים מאוחר יותר, באפריל 2007, הוציא משרד הביטחון הזמנה לרפאל לשלב ראשון של פיתוח פרויקט כיפת ברזל, וגם זאת לפני שצה"ל והממשלה אישרו את הפרויקט.

כלומר, אם היינו נשמעים למגלומן הזה לינדנשטראוס, לא היו לנו כיום כיפות ברזל שהן לא רק כלי הגנה משוכלל אלא גם אופציה לייצוא ביטחוני מדהים למדינת רבות בעולם שאין להן נשק אנטי-רקטי כזה.

* ניסיון הפיצוץ אתמול של האוטובוס ברחוב שאול המלך בתל-אביב, זאת בנוסף למנה היומית של הרקטות על יישובים ישראליים מתל-אביב וירושלים ועד באר-שבע, מוכיחים פעם נוספת כי בעיני העולם דם יהודים בישראל אינו נחשב ומותר להרוג כל אזרח ישראלי באשר הוא. מה אנו מלינים אפוא על בנות הברית שהניחו לנאצים להשמיד שישה מיליון יהודים? הרי היו אלה בסך הכול יהודים!

* אהוד שלום רב, בתגובה למאמרו של אילן שחורי בחב"ע 791 – "150 מאזרחי תל-אביב נהרגו..." על  חללי ת"א במלחמת העצמאות, אני מופתעת מקביעתו ש"עד היום לא הונצח זכרם,"  בעוד שבפארק גני יהושע הוצבו אנדרטאות המנציחות את כל חללי תל-אביב ממלחמת העצמאות דרך מבצע קדש, ששת הימים, ההתשה, מלחמת יום הכיפורים ועד מלחמת שלום הגליל. הוקצה לכך גן מיוחד "גן הבנים" ולידו "גן חללי הטרור", כאשר גן הבנים המנציח את חללי מלחמת העצמאות הוא הגדול והמרשים מכולם. אז אולי לא הוקמה אנדרטה ממש ספציפית ל-150 החללים האלה כפי שנקבע בהחלטה משנת 1951, אך למה להתקטנן? התוצאה הסופית רואה בכל החללים בני תל אביב אחים שנתנו נפשם על מזבח העצמאות מי בקרב ומי מירי מטוסים או צלפים, היא מרשימה ומכובדת מאוד. בברכה, הניה מליכסון

* למערכת שלומות, הנדון: "עמוד ענן", תקשורת וטיפול. ברצוני לתקוף את אמצעי התקשורת המברברים אותנו למוות באותן שאלות תשובות "חכמות" מזה 5 ימים ומנסים לתחרות ביניהן מי החכמולוג הכי גדול אבל, מאחר ומניסיוני לא תדפיסו את שאכתוב, אסתפק בביקורתו העדינה של ירון לונדון שהופיעה הבוקר [19.11] בנושא ב"ידיעות". בנוסף, הפסיקו להשתמש במילה סיטואציה בכל משפט שני. זה לא עושה אתכם חכמים יותר. התחליף העברי הוא פשוט "מצב". באשר לחמאס רציתי להזכיר, הוא חי בועט ונושם רק בזכות רעיון השמדתה וחיסולה של מדינת ישראל. ללא הרעיון והניסיון לביצוע, אין לו זכות קיום ולא פרנסה. כל הסכם איתם אינו שווה את הנייר עליו הוא חתום ויופר בהזדמנות הראשונה. כך שהפיתרון היחיד למניעת ההפגזות מעזה הוא לפרק אותם מעשרות אלפי אמצעי הלחימה שעדיין ברשותם. מאחר שלחיל האוויר המצוין שלנו יש מגבלות בנושא, יש להשתמש באמצעים נוספים שאותם נשאיר לצה"ל. כרעיון מחוץ לקופסה, מה דעתכם שנעשה להם למשל את אשר עשו לנו הבריטים ב"שבת השחורה" בקיבוץ יגור? – ראובן שיפריס, פתח תקוה.

* הנהלת החמאס בעזה שוקלת להזמין משלחת של נאמני הגיס החמישי בישראל ובתקשורתה, וכן נציגות של אגודת הסטודנטים הפלסטיניים באוניברסיטת חיפה – כדי לחזות במו עיניהם בחיסול הבא של הבוגדים, הפלסטינים משת"פי ישראל, בעזה. הריגתם על הכביש במכות, בבעיטות וביריות וכן גרירת גופתו של אחד מהם באופנוע בכבישי עזה תיתן לנאמני הגיס החמישי בישראל ולסטודנטים הפלסטיניים באוניברסיטת חיפה מושג מדוייק על אופי הדמוקרטיה ומערכת המשפט לה יזכו כאשר ישראל כולה ולא רק רצועת עזה תהיה תחת שלטון החמאס והאחים המוסלמים.

* קרוב לוודאי שהמנוולים של הטרור הפלסטיני בעזה ימשיכו לשלח מטחי טילים על יישובינו עד לרגע האחרון של הפסקת האש, אם אכן תושג ותופעל, וככה יוכלו לטעון כי ניצחו במערכה מעצם העובדה שהצליחו להמשיך לשלח טילים עד הסוף, ולא נכנעו. יש רק לקוות כי כאשר ייצאו כל החארות הרוצחים האלה מהחורים שלהם ויראו מה הספיק צה"ל לעולל להם מיום רביעי האחרון ואילך, הם יחשבו פעמיים בטרם ינסו לחדש את ירי הטילים לעברנו. ואנחנו מקווים שגם אנחנו נמשיך להפליא בהם את מכותינו עד לרגע האחרון שלפני הפסקת האש!

* אגב, מה קורה בסוריה? חדלו להרוג שם בין מאה למאתיים אנשים מדי יום? הם כבר לא מעניינים את עצרת האו"ם ואת מועצת הביטחון? אף אחד לא טס לשם להשיג הפסקת אש?

* סיפורה של רות ריכטר, "אלזה", סיפור פנטסטי! החיה את כל התקופה ההיא בעיניי ואת כל אנשיה, איזה אנשים! – אביבה קם.

* אלוני זמורה: לכתבתו של עוז אלמוג, "עדות מקומית" – צפיתי בסרט ההזוי בערוץ 8 בטלוויזיה. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. בפסטיבל הסרטים בחיפה הוא זכה לפרס, וגדעון לוי חוגג ומשמיץ את מדינת ישראל בעולם, ואין מגיבים... הטמטום חוגג.

* האם זה נכון שכאשר ש. יחימוביץ תרכיב את הממשלה הבאה – י. סובול יתמנה לשר הביטחון ו-ע. עוז לשר הממונה על ביטחון הפנים לאור ניסיונם בגינוי "עמוד ענן"? ואילו א"ב יהושע לא ימונה לשר כי הוא לא חתם על העצומה נגד המבצע!

* המחלקה החדשה לפוליטיקה ומימשל באוניברסיטת בת שלמה רבתי תפנה לחבורה של מנהיגי חמאס וג'יהאד איסלאמי מובטלים בעזה שיבואו להורות בה כדי שיהיה אפשר ללמוד בה גם לתואר שני ושלישי ולמסלול של דוקטוראט. המל"ג אישרה את התוכנית ואת רמת הלימודים.

* האזינו לדברי הסופרת החשובה אבירמה גולן, שראוי היה שאולי גם היא תהיה מועמדה להיות שר הביטחון: "קשה להאמין איך מדינה עצמאית, בעלת הצבא החזק והמיומן ביותר בעולם, הופכת – בעיקר בעיני עצמה – ליישוב גדול של יהודים, שגויים זדים מתנכלים ויתנכלו להם לנצח והעולם עוין אותם, ואין להם שום סיכוי לשנות את גורלם."

את לא מבינה את זה, אבירמה? זה הכול מפני שאנחנו לא מספיק נחמדים לגויים הזדים שמתנכלים לנו! זה הכול באשמתנו!

* אתם זוכרים שקראנו להצביע עבור אהוד ברק ומפלגתו עוד לפני מבצע "עמוד הענן"? ובכן כיום אנחנו חוזרים על קריאתנו זו ביתר שאת. צריך שאהוד ברק יהיה שר הביטחון גם בממשלה הבאה. הוא – ולא ש. יחימוביץ, י. לפיד, ז. גלאון, ח. זועבי או פ. רוזנבלום, שכולם פופולאריים מאוד ומצליחים יותר ממנו בסקרים.

* המנוולים והסכלים בקירבנו חוזרים שוב ושוב על האמירה האידיוטית שמלחמות מסיימים רק במשא ומתן ולכן נחוצה "הידברות" עם הפלסטינים. אבל הם שוכחים שמלחמת העולם השנייה באירופה הסתיימה בכניעה גרמנית ללא תנאי – וזאת רק אחרי שכוחות בנות הברית, אמריקאיים, רוסיים, בריטיים ואחרים, כבשו את גרמניה במערכה עקובה מדם ועד ללב ברלין הגיעו; וכי גם המלחמה במזרח הרחוק היתה נמשכת עוד חודשים רבים וגובה אלפי אבידות של חיילים אמריקאיים וגם יפניים – אלמלא הביאה הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי לכניעה ללא תנאי של יפן. כן, כניעה ללא תנאי ולא "הידברות"! רק כך נהפכו גרמניה ויפן לארצות הדוגלות בשלום ואינן מסכנות יותר את שלום העולם.

* תסכול עמוק באיראן. כל מה שהתרחש בשבוע של מבצע "עמוד ענן" בעזה היה אמור להיות תגובתם של אירגוני הטרור החמאס והג'יהאד איסלאמי להפצצת תשלובת הגרעין המלחמתית של האיראנים. עכשיו, שמאות הטילים האיראניים כבר נורו מעזה לעבר דרום ומרכז ישראל, נותרה איראן ללא יכולת תגובה הולמת להתקפה ישראלית או ישראלית-אמריקאית משולבת על מתקני הגרעין המלחמתיים שלה.

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן. כל התרומות הקודמות שהתקבלו עבורו, נשלחו אליו.

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,445 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,052 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל