גיליון מס' 793

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב' בכסלו תשע"ג, 26 בנובמבר 2012

עם צרופות 3801, 3814, 3815, 3835 של ציורי גוטמן

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סְפִירָה לְאָחוֹר. // יהודה דרורי: 1. כלבי המלחמה המאוכזבים. 2. הפרימדונה לבני תפרק את המרכז. // יהודה גור-אריה: הרהורים עזתיים. // איליה בר זאב: אל תֵּשבוּ שִׁבעה. // אליהו הכהן: בנתיבי ספר וצליל, כ"ז שיחות עם אורלנד, ג. ריחו המציק של עץ הרימון. // עוז אלמוג: לא יאומן. // אורי הייטנר: 1. עוטף יו"ש. 2. יומן בחירות 2013 (י"ג). 3. שנהיה לראש ולא לראשה. // מנשה שאול:  הרהב הוא שם המשחק. [ציטוט]. // רות ירדני כץ: 1. מותר לחלום. 2. "המוציא". // אהוד בן עזר: אני מעולם לא היתה לי סבתא. // אלי מייזליש: מופז הגמד, ולמה ציפי צחקה? // אלישע פורת: איך החזרתי את הכבוד האבוד של אבא קובנר ושני חבריו? // משה גרנות: לא לפי הכללים, על קובץ סיפוריו של אורציון ישי "לשתוק עם פרננדו". // משה גרנות: בין ערפילי האגדה לפיקארסקה, על ספרו של אורציון ישי "כתום – שמונה סיפורים ונובלה". // אודי מנור: עמיר פרץ וכיפת ברזל. // מריאן בלנקי: פנייתו של ראש ממשלת ישראל אל העם. // יצחק שויגר: מלחמת המדיה האלקטרונית. // תקוה וינשטוק: 1. מלון ארט פלוס. 2. וילונות במוזיאון. // נעמן כהן: הורסט וֶסֶל באוניברסיטת חיפה. // אהוד בן עזר: הלך לעולמו דאוד אל נאטור. //  מרדכי קידר: חמאס – אוייב (קטן) של אוייב (גדול)? [ציטוט]. // 60 שנה להיאחזות עין-גדי. // אהוד בן עזר, יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 8. ירון המאונן. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק כ"ב. הקטטה. // חדוות הסירוס, שיר מוסרי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

סְפִירָה לְאָחוֹר

יָדֶיהָ הַקְּטַנּוֹת עַל הַפָּנִים

בָּרוּחַ, בַּסְּתָו, בַּחֹשֶךְ –

כְּמוֹ גֶשֶם מְתוֹפֵף, וָרֹד וָחָם, כְּמוֹ מְנַגְּנִים

דְּבַר-מָה, סָתוּם וָרַךְ, אֲפִלּוּ אֹשֶר,

עַל פְּסַנְתְּרֵי הַמֵּצַח הַמְּעֻנִּים, כְּמוֹ נִחוּמִים

לֹא הֲגוּיִים, שְלוֹשִים שָנָה אֲחוֹרָה:

כִּכַּר הָעִיר. פַּרְוַת שוּעָל, בְּשָׂמִים.

מִסְדַּר זִהוּי שֶל עִצְבוֹנוֹת. הַכֹּרַח

לָשוּב לְשָם תָּמִיד. עֲבַרְיָנִים

שָבִים תָּמִיד. אַבְנֵי סְקִילָה אוֹ חֹשֶן:

יָדֶיךָ הַקְּטַנּוֹת עַל הַפָּנִים

בָּרוּחַ, בַּסְּתָו, בַּחֹשֶךְ –

* * *

יהודה דרורי

1. כלבי המלחמה המאוכזבים

עם הסכם הפסקת האש, וככל שהתברר כי חיילי צה"ל ואנשי המילואים הערוכים בדרום לא ייכנסו למתקפת שטח ברצועת עזה – נשמעה באוויר אנחת רווחה מצד עשרות אלפי אימהות ואבות, מעשרות אלפי נשים ועשרות אלפי ילדיהם שהאבא שלהם יצא להילחם בחמאס, תודה לאל, הוא חוזר הביתה חי ושלם.

אבל היו גם כאלה שאמרו: "איזה באסה... מה? לא נחזה בקרבות עקובים מדם וגבורה? לא ישירו שוב שירי מלחמה... ולא נראה בטלוויזיה לוויות מרשימות בבתי קברות צבאיים... זה לא בסדר... נצא להפגין נגד הממשלה הזו שמנעה מאיתנו את ההתרגשות הנעימה של עמנו המצוי במלחמה, בקרבות ובמרחץ דמים...."

משה דיין התוודה בשעתו בראיון נדיר בטלוויזיה  שבו אמר: "מלחמה זה הדבר הכי מרגש עבורי, מרגש יותר מכל אישה..."

וישנם לא מעט החושבים כמוהו...

אבל לא במיעוט הזה מדובר, אני מתכוון למשתתפי ההפגנות נגד הסכם הפסקת האש מצד תושבים בערי וביישובי הדרום, שהחליטו שהמהלך הצבאי לא מיצה את עצמו (הרי כל ממזר גנרל...) ועל הממשלה היה להיכנס לרצועת עזה ולהשמיד את החמאס ולא חשוב מה המחיר (ממש כמו שאמר האבא של גלעד שליט שדרש שיחרור 1,000 טרוריסטים עבור בנו).

ברור לכל המפגינים בחוצות הערים, שהחמאס לא היה נכנע ואנחנו היינו נאלצים להשמיד אותו – ופירושו של דבר להרוג כ-10,000 אנשי חמאס פעילים, (הרי לא תיקח אותם בשבי כי אז תצטרך להאכיל אותם בתרנגולות צלויות ולדאוג להם לטלוויזיות ולשיעורים במכללות...) – וברור גם,  שכל העולם (בייחוד אלו הקרואים מוסלמים או ערבים) לא יעמוד מהצד וימחא לך כף ?... אולי גם היו מעודדים את בשאר אסד או את נסראללה לשלוח בנו טילים ... ובכלל אני גם תוהה איך היינו קוברים אל כל אלפי החמאסניקים שהשמדנו... האם בקברות אחים גדולים כמו בגרמניה הנאצית או בבוסניה?...

וכמעט שכחתי, מה המחיר שאנחנו היינו משלמים בבנינו שלנו – לפחות מאות רבות של צעירים יפים ומוכשרים, בעלים ואבות היו מכוסים בעפר ודשא... אבל... תוך שנה סניף החמאס במצרים (האחים המוסלמים") היה מגייס בקלות 10,000 חמאסניקים חדשים נגדנו, (ממאגר של מיליארד וחצי מוסלמים בעולם שרובם קיצוניים).

אולי אני קצת קיצוני בהבעת דעתי, אבל אני מאמין שהנזק אשר הסבנו לאחרונה לחמאס ב-1,500 גיחות אוויריות יגרום להם לחשוב פעמיים לפני שינסו שוב את הסבלנות שלנו. וכאן המקום להזכיר כיצד לפני כמה שנים במדינתנו החלמאית, מיררו את החיים לראש הממשלה לשר הביטחון ולרמטכ"ל, לאחר שאלו הפסיקו את מלחמת לבנון השנייה ללא "ניצחון מוחץ והשמדת כל החיזבאללה."

החיזבאללניקים יצאו לרחובות בריקודים ובסיסמאות קרב וצעקו: "ניצחנו!" –  ואז שמענו וקראנו נבואות בנוסח: "שגיאה שלא נכנסנו עמוק ללבנון ובכוחות קרקע גדולים, כי זה ישוב אלינו בהקדם." (כך הלא הבטיחו לנו המומחים מטעם עצמם בתקשורת הישראלית).

אלא שאז יצא נסראללה ממעמקי הבונקר שלו, רק לכמה דקות, ובמסר לאנשיו ברדיו החיזבאללה אמר כך: "אילו ידעתי למה תוביל חטיפת החיילים הישראלים, לא הייתי עושה זאת..."

אז תנו לחמאס כמה ימים לאמוד את המכה שחטפו ואז נשמע זמירות אחרות.

2. הפרימדונה לבני תפרק את המרכז

כאשר ניתנה לציפי לבני ההזדמנות לפעול במערכת הפוליטית היתה לה הצלחה ישראלית, שפירושה – היא לא עשתה דבר אבל גם לא גרמה נזק... אבל כאשר קיבלה את הזדמנות החיים שלה להיות ראש ממשלה, היא פישלה בגדול במשא ומתן להקמת קואליציה, והכניסה את "קדימה" לאופוזיציה משותקת והרסנית.

ציפי לבני איננה דמוקרטית כל כך... היא לא ידעה לקבל את דין תנועתה בבחירות דמוקרטיות, וכאשר התברר לה שהיא ירדה למעמד של מספר 2, אז כעכבר קפצה מהאונייה הטובעת ונטשה את חבריה ואוהדיה למען החזר את כתר ה"מיספר אחד" במקום כלשהו בזירה הפוליטית.

ציפי לבני אף פעם לא היתה "מספר אחד" במערכת פוליטית מתפקדת, אבל היא חושבת שהיא כל כך חשובה ומוכשרת, (אף שהיא ללא כל "קבלות") עד שהודיעה כי לא תחבור למפלגה בה תהיה מס' 2 , דהיינו – לא  ל"עבודה" או ל"עתיד", כי שם כבר כידוע, יש "מיספר אחד".

לפיכך, מסתבר שציפי תודיע לנו כבר בשבוע זה שהיא מקימה מפלגה משלה "על בסיס ממצאי סקרים," שמפלגתה תקבל בין 7 ל-10 מנדטים – מנדטים אשר יבואו כמובן מ"העבודה" ומ"עתיד". כל הסוקרים קבעו נחרצות כי חוץ מלפלג את המרכז לעוד מפלגה, קרוב לוודאי שהיא לא תשיג דבר במאבקה הדון-קישוטי, כדבריה, להחליף את ביבי נתניהו.

למרכז הפוליטי יש פוטנציאל של בין 30 ל-35 מנדטים, אבל זה לא יהיה מספיק להחליף את נתניהו, אלא אם יתאחדו כל מפלגות המרכז תחת פיקוד אחד וייכנעו לכל דרישות ש"ס, יהדות התורה והפלגים האנטי ציונים הערבים + מר"צ.

קשה לראות בציפי אופציה שלטונית, ומה עוד שהמסר שהיא מעבירה הינו חסר כל ממשות. היא תדבר "שלום" עם מכחיש השואה והמסית הפתלוגי אבו-מאזן, שהוא בעצם המוכתר של רמאללה, אדם החסר סמכות מרכזית, שנוא על מרבית הציבור הפלשתינאי ומסרב בכלל לדבר על "2 מדינות ל-2 עמים" (כי הרי לדידו אין עם יהודי).

ציפי לבני לא למדה לקח כשהיתה קרובה לצלחת השלטונית, היא שכחה איך אבו-מאזן בעט בג'סטות השלום של אהוד אולמרט ודחה אותן אחת לאחת (כולל הוויתורים המפליגים בירושלים). ציפי לבני איננה מבינה עדין שהשלום היא רק משאת הנפש שלנו, ולא של הצד השני, ומכאן שהמסר שלה, ככל שתפיץ אותו לפני הבחירות יוריד לה מנדטים – כי הציבור הישראלי כיום הרבה יותר חכם ומפוכח ביחס לשאלות של מלחמה ושלום. שלי יחימוביץ קלטה זאת והנמיכה משמעותית את דבריה על השלום לטובת נושאי חברה וכלכלה.

אז רוצי ציפי, רוצי על הגלגל הנע במקומו כאותו חזרזיר בכלוב המשחקים...

* * *

יהודה גור-אריה / הערות שוליים [29]

הרהורים עזתיים

 היהודים / הציונים / הכובשים / הכלבים – מה הם מתערבים ומפריעים לנו לשגר טילים כאוות נפשנו? אנחנו יישות עצמאית, כמעט מדינה, ומותר לנו לעשות מה שמתחשק לנו בתחום מדינתנו האהובה.

בכיר בחמאס, עזה

אזרחי ישראל אינם מבינים את הכוונות של תושבי עזה. אלה רוצים בסך-הכל לשלוח לשכניהם היהודים בעוטף עזה ובאשקלון ובאשדוד ובבאר-שבע ובראשון לציון ובגוש דן, מסר של שלום וידידות ושכנות טובה.

ח"כ ערבי בכנסת, ירושלים-אל-קודס

שיישרפו מהנדסי התעשיות הבטחוניות של ישראל [כולם בוגרי הטכניון],  שפיתחו את טילי "כיפת ברזל", המיירטים את הטילים שלנו – סליחה, של   תושבי עזה שוחרי השלום.

סטודנט [ערבי] בטכניון בחיפה

אני גֵאָה בבנִי, הלוחם בכובשים הציונים שמעבר לגבול. על כל רקטה שהוא משלח לעברם הוא רושם את שמו של אחד מבני המשפחה שלנו. ויש לנו חמולה גדולה, גדולה מאוד, השבח לאללה. אני מתפללת שהבן שלי ייהרג ויהפוך לשאהיד ויגיע לגן העדן, שם יֶחֱסֶה בצילו של אללה ובחיקן של 40 הבתולות המובטחות.

אימא עזתית

 בתוך עמי אני יושב: בבית-חולים, במסגד, בבית-ספר. וגם אצל משפחה שהתנחלתי אצלה בבית. אללה שומר עלי מלמעלה ובעלי הבית – מלמטה. [ובמרתף – הטילים].

בכיר חמאס בעזה

בעניין הנפגעים שלנו מן הפצצות והפגזים והחיסולים הממוקדים של הציונים, עדיף שיהיו לנו נפגעים-מתים, שאללה דואג להם, מאשר פצועים [רבים מדי] שאנחנו נאלצים לטפל בהם.

בכיר בשירות הרפואי של חמאס בעזה

 אמנם יש לנו טילים ארוכי-טווח המגיעים עד תל-אביב וגוש דן, אך אלה שנורו, יורטו ע"י "כיפת ברזל" שלהם ולא גרמו נזק ממשי. אבל מְפָגֵעַ גיבור אחד באוטובוס בלב תל-אביב גרם יותר נפגעים מאשר כל הרקטות שנורו על גוש דן.

בכיר בג'יהאד המוסלמי

 הישראלים / הציונים / היהודים – הרכרוכיים-החנונים האלה מפגינים אי-יכולת מוכחת בכושר ההריגה שלהם. במשך שבעה ימים של המבצע שלהם "עמוד עשן" הם הרגו בסך-הכול פחות מ-140 איש בעזה. אנחנו עושים זאת ביום אחד.

קצין בצבא הסורי

בעצם, מגיעה תודה לציונים, שהסיטו את ההתעניינות העולמית בימים אלה, ממה שמתרחש אצלנו.

בכיר ממשלתי סורי

אנו לא מצליחים לגרש את הכובשים הציונים מאדמתנו הכבושה, מפלסטין כולה. לא מצליחים לזרוק את היהודים לים, "שישתו את הים עזה", כפי שהתבטא מנהיגנו הדגול, יאסר ערפאת המנוח, אללה ירחמו. כמה וכמה ניסיונות שלנו, מאז 1948 כשלו. אז מה עושים? אולי צריך ללכת על רעיון אחר, מהפכני ממש: להכיר בעובדה שהם פה, ולא יזוזו מכאן, לאורך זמן, אולי אפילו לנצח. אולי כדאי לעשות איתם איזה הסכם אי-לוחמה ארוך-טווח, או הודנא, או דו-קיום בשלום...

אופס!... מה אני אומר?! אסור לי אפילו לחשוב על כך, אם אינני רוצה שגופתי תיגרר מאחורי זנב של חמור בחוצות עזה. בררר...

תושב עזה

 אין לנו על מי לסמוך אלא על הקב"ה, ועל ביבי, ועל אהוד ברק, [ועל ברק השני, זה מאמריקה], ועל בני גנץ, ועל כוחות הביטחון, ולהישמע להוראות פיקוד העורף... עד הפעם הבאה...

אזרח ישראלי

אז מי ניצח?

אני!

מוחמד מורסי נשיא מצרים

אהוד: אני על אלוהים לא סומך כי הוא קצת איכזב בשנים 1939-1945 ואלמלא התגבר מונטגומרי על צבאו של רומל במערכת אל-עלמיין – היה גם גורלנו נחרץ. גם לא הייתי מהמר על "ניצחונו" של מורסי. הוא יושב על חבית של חומר-נפץ, ארצו פושטת רגל ומחצית עמו, כולל הצבא, נגדו.

* * *

איליה בר זאב

אל תֵּשבוּ שִׁבעה

אִכְלוּ וּשְׁתוּ, פִּרְקוּ עֹל. גַּלְּחוּ שֵׂעָר,

כַּבְּסוּ!

שְׁלוּ מִן הַמִּסְתּוֹר נַעֲלֵי עוֹר

אֲדֻמִּים.

מִפַּעַם לְפַעַם קְחוּ קַסְדוֹת מַתֶּכֶת לְמָגֵן וּלְמַחֲסֶה –

אַל תֵּשְׁבוּ שִׁבְעָה.

סוּכוּ גּוּפְכֶם בְּשֶׁמֶן רֵיחָנִי, הָסִירוּ כְּסוּת מִטּוֹת,

הַרְבּוּ תַּשְׁמִישׁ.

עוֹלֵל, אִם נוֹלַד מֵת אוֹ

חָתוּךְ –

אָסוּר בִּימֵי אֵבֶל, אֵין מִסְפֵּד תַּמְרוּרִים.

אֱלִילֵי אֵימִים, גּוֹרְרֵי מִפְלְצוֹת אֵשׁ,

נָעִים בְּמַעְגְּלֵי-צֶדֶק עִקְּשִׁים,

חֲסוּמִים כְּמַיִם שֶׁאֵין

לָהֶם סוֹף.

אַל תִּבְכִּי אִשָּׁה, הָכִינִי תַּכְרִיכֵי בּוּץ

לַבָּא בַּתּוֹר.

אַל תֵּשְׁבִי עָלַי שִׁבְעָה, אֲנִי אֶפִּיקוֹרוֹס חַי –

עִם חֲשֵׁכָה הַסְתִּירִי נַעֲלֵי כִּפּוּר.

ביום האחרון למבצע "עמוד הענן" נפל טיל 50 מטר מביתי. קול נפץ עז באמצע היום ממולי, בשכונת קשישים סמוכה לי. כיוון שנשארתי בחיים אני שולח עוד שיר.

* * *

אליהו הכהן

בנתיבי ספר וצליל

כ"ז שיחות עם אורלנד

ג. ריחו המציק של עץ הרימון

"עץ הרימון נתן ריחו בין ים המלח ליריחו", כך פתח אורלנד את אחד משירי הזמר היותר נפוצים ואהובים שלו. הוא לא ציפה שיודעי דבר יימלאו ביקורת כרימון בדבר ריחו הנישא למרחקים של העץ. בעיקר הופנו אליו חיצי ביקורת מפי מלומדים בחקר הצומח ושוחרי טבע. העץ הזה – כך אמרו לו – ידוע במיוחד בכך שאינו מפיץ ריח, ואין זה יאה לפתוח שיר זמר נפוץ כל כך במשפט שגוי. זוהי הנצחה של טעות שתהיה בכייה לדורות.

שנים רבות הגן אורלנד בתוקף על הניסוח המקורי שלו. עומדת לו למשורר הזכות להתפייט ולהפליג בדמיונות כאוות נפשו, טען להגנתו, כעין "ליצנציה פואטיקה", כלומר – חרות המשורר,  ואין לקבול עליו בשל כך.

לחיזוק טענתו זו הביא סימוכין משיר השירים – מיטב שירת המקרא, מילון מונחי היופי ממנו שואבים המשוררים את מיטב ציוריהם: "האם המשפט 'צווארך כמגדל דויד' הוא תיאור גופני מהימן?" – "וכשכתב המלך שלמה 'בטנך כערימת חיטים' האם התנגד מישהו לניסוח בטענה שאין הוא מציאותי?"

לא בכדי הביא אורלנד בנימוקיו כנגד המקטרגים שלל דוגמאות משיר השירים. שהרי את שיר האהבה "עץ הרימון" הוא חיבר בהשראת מגילה מקראית זו שסגנונה ומרקם לשונה מבליחים מכל שורה בשיר. הוא כתב את השיר בראשית שנות הארבעים למאה שעברה, ופרסמו לראשונה בספרו "שירים על עיט ועל יונה" שיצא בתש"ו [1946]. בשנים ההן זכה שיר השירים לעדנה בזמרת הארץ, שכן "אל גינת אגוז", "אנה הלך דודך", "דודי לי", "איתי מלבנון", ו"קול דודי" – כולם שירי זמר למילים מתוך שיר השירים, נולדו כולם באותו עשור. אורלנד השתלב בגל ה'שירהשירי' הזה, אלא שבמקום ללקט פסוקים מן המגילה, כדרך שעשו שרה לוי תנאי, עמנואל עמירן ואחרים, בחר לחבר שיר דודים ברוח שירת האהבה המקראית של שיר השירים.

כלפי חוץ נראה כי אורלנד לא התרשם מן הטענה שהוא מקנה לעץ הרימון מוניטין שאיננו ראוי לו. אך בפועל – הביקורת הזאת לא נתנה לו מנוח. הוא לא היה יכול להתעלם מהרמזים שהופנו אליו בעניין הריח המופרך של עץ הרימון. אם היה יכול לגלגל את העיתים לאחור, כך רמז, היה בוחר בנוסח אחר. הוא חיפש דרך לתקן את המעוות ולקרב את הנוסח לעובדה המדעית מבלי לפגום בצליל מילות השיר ובקצבן.

תחילה חשב להמיר את הרימון בלימון – "עץ הלימון נתן ריחו", אך עד מהרה הבין שגם שינוי זה לא יהיה מדויק. עץ הלימון, כמו כל עצי ההדר, אינו מתאים לגידול באזור ים המלח.

לימים שבנו לשוחח בנושא לאחר שהעלה שוב ושוב את הצורך בשינוי הזה:

"הנח לזה," ניסיתי להשפיע עליו. "מאות אלפי אנשים בארץ שרים ורוקדים לצלילי השיר בנוסח שכתבת לפני עשרות שנים, ומאז הוא זכה להשתקע בלבבות. יש לשער שאיש לא מוטרד מעצם העובדה שהרימון נעדר ריח. שיר זמר הרי איננו מגדיר לצמחים, ו'עץ הרימון' הוא שיר אהבה קליל ולא מדריך בוטני. גם מה שכתבת בבית האחרון של השיר: 'שב הרימון אל ראש העץ,' עומד, כידוע, בניגוד לחוקי הגראוויטציה. האם גם את המשפט הזה תתבקש לשנות?"  – שאלתי אותו.

על פי מבע פניו יכולתי להבין כי אינו משתכנע.

הוספתי והקשיתי: "גם בשיר 'שני שושנים' מופיעה טעות. כתבת שהשושנים 'צימחו עלה צימחו חוחים,' אך הרי לשושן אין חוחים. התכוונת כנראה לוורדים. היש טעם בשינוי גם כאן?"

"זה לא אותו דבר," השיב אורלנד. "בציבור רווח הכינוי שושנים – לוורדים. כל אישה שהגיעה ארצה בשם רוזה, תירגמה את שמה לשושנה. זה יכול להישאר כך. אך בעניין עץ הרימון עליי לעשות משהו. מה שכתבתי הוא פשוט מוטעה."

"טעויות קיימות גם בשירי זמר אחרים," השבתי לו, "ולא נהוג לתקנן. לדוגמה: תלמידי אחד מבתי ספר התיכוניים בארץ נכשלו במבחן גיאוגרפיה כשכתבו שנהר האורינוקו משתפך לאמזונס, בעת שבמציאות הוא נשפך לאוקיינוס האטלנטי. כשנשאלו התלמידים איך זה קרה שכולם כאחד כשלו באותה טעות, השיבו: הרי כך כתוב בשירו של דן אלמגור 'ונצואלה': 'נשוט על פני האורינוקו המשתפך לאמזונס.' וראה זה פלא: אלמגור לא נחפז לתקן את הטעות וכך היא ממשיכה להיות מושרת בציבור מבלי שמישהו יקבול על כך.

"טעויות," הזכרתי לו, "הן חלק מתולדות הזמר, כשם שהן חלק מהמציאות היומיומית. על השטר של שקל חדש העומד לצאת בקרוב, מצויר דיוקן הרמב"ם. זוהי טעות. זה איננו דיוקנו האמיתי. אין טעם לייגע את מוחך בריחו של הרימון שהתמזג בהרמוניה מלאה בשורת הפתיחה שלך מלפני ארבעים שנה. אלכסנדר פן הלא אמר לך בזמנו: 'דע לך, כל כמה שלא תרבה לכתוב פואמות ושירים ובלדות, מה שבאמת יישאר ממך זה 'עץ הרימון', אף אם ישכחו כבר מי חיבר אותו.'  הוא צדק. השיר בנוסח הזה כבר התקבע כשיר עם."

שיחתנו התקיימה בסוף שנת 1984, כאשר אורלנד טיפל בכינוס שירי הזמר שלו לאסופה בשם "היו לילות" (הוצאת "תמוז" 1985). הוא ביקש שאכתוב את המבוא לספר, ובאותה הזדמנות הראה לי את השינויים שהוא עומד להכניס בשני שירים: "עץ הרימון" ו"השיר אליך" ("סתיו בחלונות", על כך במאמר אחר). אני עצמי הבעתי ספק בתועלת שבשינוי ובסיכוייו להשתרש בשיר: האם אתה באמת מאמין שתצליח להטמיע בציבור נוסח שונה של שיר כל כך מוכר ומושר כמו "עץ הרימון"?

הזכרתי לו את המזמור "אלה חמדה לבי וחוסה נא ואל נא תתעלם" המושר מאות שנים בנוסח מוטעה. מאמצים אין ספור נעשו לאורך שנים להחדיר בציבור את הנוסח הנכון, "אנא אלי, מַחמד לבי, חוּשָׁה נא ואל תתעלם" כפי שכתבו רבי אלעזר אזכרי, אך לשווא. עד היום הוא מושר בהתלהבות רבה בנוסחו המוטעה.

כעבור זמן בישר לי אורלנד כי חזר בו מכוונתו לשנות את מילות שני השירים, ולראייה הפקיד בידי את ההגהות של השינויים שביקש להכניס.

חלפו שנים, נפגשנו שוב ושוב, ולא שבנו לדבר בנושא. בשנת 1997 נערך בביתו של המו"ל אוהד זמורה בניר צבי טקס השקה של הכרך הראשון של כתבי אורלנד (הוצאת מחברות לספרות / מוסד ביאליק). שמעון פרס דיבר בשבחו, דן מירון נשא דברים על יצירתו, ואני הוזמנתי לדבר על שירי הזמר שלו.

בתום הטקס קיבלתי ממנו עותק של הספר עם הקדשה חמה. לא יכולתי לכבוש את יצרי, ומתוך סקרנות הצצתי בו מיד. מצאתי ש"עץ הרימון" נדפס בו פעמיים, בשני מקומות שונים, ובשניהם הוא הופיע בנוסח חדש. אורלנד, מסתבר, לא היה יכול להשלים עם הטעות שבעטיה ספג ביקורת נוקבת, וגרוע מזאת – מתמדת, והחליט – כיובל שנים לאחר שחיבר את השיר – לכתוב לו פתיח חדש:

"עֵץ הָרִמּוֹן נָתַן לֵיחוֹ, בֵּין יָם הַמֶּלַח לִיְרֵחוֹ."

האם שינוי זה ייקלט או שמא ינוס ליחו? רוב הסיכויים שהריח יגבר על הליח ואנו נוסיף ונזמר את "עץ הרימון" בדבקות ובהנאה, מבלי שנוטרד מריחו הדמיוני הנישא לכל עבר.

*

אהוד, שלום.

אני מצרף בזה את הפרק השלישי על אורלנד.

לאחר פרק זה אחדל לזמן מה לכתוב בנושא זה, כי עלי להכין את המופע השנתי הגדול במכללת לוינסקי במסגרת הסדרה על חלוצי הזמר העברי והחינוך המוזיקלי שאני מחויב לה.

המופע, שהוא השמיני במיספר, יוקדש הפעם למלחינים ידידיה גורוכוב-אדמון ויואל ולבה. הוא  יתקיים ב-20 בינואר ומופע חוזר ב-27 בו וישתתפו בו שלוש מקהלות וסולנים. מאוחר יותר אעביר אליך פרטים עליו שתוכל לפרסמם.

אני מציע, על כן, שבסוף הפרק השלישי על אורלנד, המצורף בזה, לא תכתוב "המשך יבוא". ההמשך יבוא בבוא העת.

בברכה ובתודה,

אליהו הכהן

* * *

עוז אלמוג

לא יאומן

מדינה עם בלגן של שמחות קטנות ופחדים גדולים.

אנשים רעים סביבנו וגם בפנים.

אנשי אמת מתערבבים עם הצבועים והעוכרים.

וכל מיני אזרחים קטנים עושים חסדים גדולים.

חובשים, רופאים, כבאים, חיילים, שוטרים ומתנדבים. וזק"אים, שמזדכים על המתים.

נהרות של דמעות וכעסים.

ארץ רבת ממ"דים, עם אזרחים במדים וחיילים בחופשה.

וכיפות מבד, חוטים וברזלים.

פעם שולחים לשמיים תפילה ופעם טיל נגד טילים.

קשה להאמין איך אנחנו שורדים.

צוחקים ובוכים, בוכים וצוחקים.

החיים כאן הזויים.

יום אחד אתה מקלל ברמזור ולמחרת שבת אחים.

האזעקות מכנסות שכנים לא מוכּרים בחדרי מדרגות ומקלטים ציבוריים.

אנשים זרים רצים לתפוס מחסה בין מסעדות, בתי קפה וקניונים.

"שמעת את הבום?"

"הי, אתם בסדר?"

 "מה הודיעו ב-Ynet?"

תגידו לי – זה אמיתי?!!

המאה העשרים ואחת בארץ היהודים. מדהים.

אלה זמנים שבהם אתה נעשה שפוט של התקשורת, מזפזפ תוכניות וערוצים.

הציניות הרגילה של העיתונאים מתחלפת באנרגיות חיוביות, והגנרלים של האולפנים יוצאים לחפ"קים המאולתרים כדי לנהל אותנו מהשטח.

במלחמות של פעם היו נרגעים באמצעות שירה בציבור, היום הפטפטת התקשורתית מפיגה מתחים ובאותה נשימה הופכת אותנו להיסטריים. היסטריים רגועים, כל עוד מנצחים.

המחשבות הפרטיות בעת הזאת הופכות לקולאז' קצת ביזארי.

אתה שואל את עצמך, למשל: אם תהיה אזעקה כשאני ברחוב, באמת אשכב על הכביש? יכולה להיות פדיחה יותר גדולה מזו, אפילו שפיקוד העורף אמר וגם השר נתן דוגמא? ומה יקרה אם הדירה כולה תיחרב, כמו בראשון לציון, ואיאלץ לצאת מהמיטה לרחוב עם תחתונים לא אופנתיים? ומה עם הגיבויים? שיישרפו הבגדים והרהיטים אבל רק לא הקבצים.

כולם כאן מתורגלים, דרוכים ואחראים.

אבל רק במלחמות ומבצעים.

אני מביט על המסך באזרחים שחוו זה עתה טרגדיה.

החבר נפצע, הבית נחרב, הרכוש אבד.

מושיטים להם מיקרופון לפה והם מתראיינים כאלה זקופים וגיבורים.

קצת מוזר, אבל מעורר כבוד.

ואיך מגן דויד והחבלנים מגיעים אחרי עשר שניות לאירוע?

לא יאומן.

אם המדינה היתה מתפקדת ביומיום קצת כמו בחירום – היינו בסדר גמור.

* * *

אורי הייטנר

1. עוטף יו"ש

לקחי "עמוד ענן" יעסיקו אותנו עוד זמן רב. איך הגענו למציאות שחייבה אותנו לצאת, כשאנו עם הגב אל הקיר, למלחמת אין ברירה זו? איפה שגינו בדרך כשהגענו למצב הזה? האם נוהל המבצע באופן הנכון? האם הושגה הרתעה? האם נכון היה לפעול בדרך הכירורגית שבה פעלנו או שמא הרתעה אמתית ניתן להשיג בשיטת רובע דחיה בביירות? האם נכון היה לצאת למבצע קרקעי? האם בשיטת ההליכה על הסף, בנושא גיוס המילואים לפעולה קרקעית, שָׁחַקְנוּ את ה"תחזיקו אותי" לכדי "זאב זאב"? האם נכון היה להפסיק את האש בשלב שבה הופסקה? האם תנאי הפסקת האש הינם ניצחון לחמאס? האם חיזקנו את כוחו של חמאס? מה השלכות המבצע על המטרה להרתיע את איראן בפני המשך ההתחמשות הגרעינית? ועוד כהנה וכהנה שאלות, שלחלקן לא תהיה תשובה אלא בדיעבד, לאורך זמן, כמו שאלת ההרתעה.

אבל הלקח המרכזי והחשוב ביותר בעיניי, כלל אינו נוגע לרצועת עזה אלא ליהודה ושומרון, והוא שעל הניסוי שעשינו ברצועת עזה – נסיגה לקווי 49', אסור לנו בשום אופן לחזור ביהודה ושומרון. הנחת העבודה שלנו חייבת להיות, שנסיגה מיהודה ושומרון תניב אותן תוצאות שהניבה הנסיגה מרצועת עזה.

כולנו זוכרים את הלעג לאזהרות אודות קטיושות על אשקלון. הרי הבדיחה הכי טובה בעיר היתה "הם אמרו שיפלו קטיושות על אשקלון!" – אנו גם מכירים את האמירות – המעצמה האזורית צריכה לחשוש ממדינונת פלשתינאית קטנה וחלשה? אנו זוכרים גם את ההבטחה – אם הם ינקטו בטרור, תוך 24 שעות צה"ל יכבוש מחדש את כל השטח. ואנו זוכרים גם את הטיעון ההזוי שבעידן הטילים אין משמעות לשטח.

הזחיחות הזאת, היהירות הזאת, הרהב הזה, חוסר האחריות הזה, הביאו אותנו עד הלום.

הבה נבצע את התרגיל הבא: ניקח את מפת ישראל. נשרטט על גביה את קווי 49' ("הקו הירוק"), ועל פי קנה מידה נשרטט את טווח 0-7 ק"מ. ואח"כ נשרטט את טווח ה-40 ק"מ... אופס, אנחנו כבר בים. כן, כל גוש דן, כמובן שכל ירושלים, כל מרכז הארץ בטווח ה-40 ק"מ.

עזה תחילה...

2. יומן בחירות 2013 (י"ג)

ציפי לבני – החדשות הטובות

הודעתה הצפויה של ציפי לבני, ביום ג' הקרוב, על חזרתה לחיים הפוליטיים והתמודדותה בבחירות בראש מפלגה חדשה, נושאת עימה בשורה טובה לחברה הישראלית.

התמהמהות החלטתה של ציפי לבני נבעה מהמתנה להחלטת אולמרט. מאחר ולא היה בכוונתה להיות מספר 2 שלו, לא היה בכוונתו להיות מס' 2 שלה ולא היה בכוונתה להתמודד מולו על אותו אלקטורט – אילו הוא היה מחליט להתמודד, היא היתה מוותרת. מהחלטתה להתמודד ניתן להסיק שאולמרט החליט שלא להתמודד.

מה זה כל כך משנה? מה ההבדל בין לבני ואולמרט? שניהם חולקים אותה דרך מדינית (מאזניזם – ראו להלן). שניהם נושאים באותה מידה את המורשת המפוקפקת של "קדימה". שניהם הובילו את הממשלה הקודמת ונושאים באחריות להצלחותיה ולכישלונותיה (והיו לה מזה ומזה). המסר הפוליטי של שניהם זהה והם פונים בדיוק לאותו קהל יעד. אז מה זה כל כך משנה?

משנה גם משנה. ההבדל בין ציפי לבני לאהוד אולמרט, הוא הלגיטימיות. חזרתו של אולמרט לחיים הפוליטיים פירושה השחתה של הפוליטיקה הישראלית. ציפי לבני, לעומת זאת, היא מועמדת לגיטימית לחלוטין. אפשר להסכים עמה ולחלוק עליה, לתמוך בה ולהתנגד לה, להעריך אותה או לזלזל בה, כמו בכל פוליטיקאי לגיטימי.

בעיניי, ההבדל בין השניים משמעותי מאוד.

ציפי לבני – החדשות הרעות

החדשות הרעות בחזרתה של ציפי לבני, הן שזולת החדשות הטובות שאולמרט אינו חוזר לפוליטיקה, אין בכך כל חדשות טובות נוספות. לבני אינה נושאת כל בשורה.

45 שנים אנו שבויים בשיח אקיבוש – השיח המתמקד כל כולו במיקומם של גבולות המדינה, תוך דחיקה אל השוליים של שאלות התוכן של המדינה בתוך הגבולות שיקבעו; סוגיות חברה וכלכלה, חינוך ותרבות, זהותה היהודית של המדינה וכו'. זאת, חרף העובדה שהמחלוקת אודות גבול המדינה, אינה רלוונטית מאחר ואין לנו, למרבה הצער, פרטנר אמתי לשלום.

סוף סוף, בשנה שנתיים האחרונות, חל שינוי בשיח הציבורי בישראל, והסוגיות החברתיות תופסות מקום מרכזי בתוכן. גם מבצע "עמוד ענן", שהחזיר את השאלה הביטחונית למרכז הזירה, לא ידחק את הסוגיה החברתית ממרכזיותה, שכן כפי שראינו במהלך המבצע, בשאלות הביטחון קיים קונסנזוס לאומי, בין בני הפלוגתא בשאלה המדינית.

ציפי לבני מנסה להחזיר בכוח את הסוגיה המדינית לראש סדר היום הציבורי והפוליטי בישראל. התמקדותם של שלי יחימוביץ' ושל יאיר לפיד בסוגיות אזרחיות, והשוליוּת של מרצ בציבור הישראלי, יצרו וואקום אותו מנסה למלא ציפי לבני, כמנהיגת ה"שמאל" המדיני בישראל. ניסיונה להחזיר את השיח המדיני לראש סדר היום של הבחירות, מנוגד לאינטרס הלאומי, ולכן הוא שלילי.

את המסר המדיני שלבני נושאת, אני מגדיר כ"מאזניזם". מהו מאזניזם? אוריינטציה אובססיבית על אבו מאזן. לכאורה, אבו מאזן הנו מנהיג מתון החפץ בשלום. אם לא נזדרז ונחתום עמו על הסכם שלום, אנו עלולים להחמיץ לדורות הזדמנות בלתי חוזרת. לכן, עלינו למהר עכשיו לשולחן המו"מ תוך קבלת התנאים המוקדמים שלו, כלומר על בסיס נסיגה לקווי 49'. העובדה שאבו מאזן, הוא ולא אחר, דחה על הסף את הצעות אולמרט ולבני לפני ארבע שנים בלבד, אינה גורמת למאזניסטים בתוכנו – פרס, אולמרט, לבני ואחרים, לפקפק באמונתם המאזניסטית. גם תוצאות הנסיגה לקווי 49' ברצועת עזה, אינן גורמות להם להרהר שנית ולבחון האם אנו יכולים להרשות לעצמנו לבצע את הניסוי הזה גם ביהודה ושומרון.

מה דעתך, גב' לבני, על הפסקת האש?

– זהו כישלון. חיזקנו את חמאס והחלשנו את אבו מאזן. דיברנו עם ארגון טרור בעוד אנו מחרימים את המנהיג המתון.

וכו' וכו' – הכל סב סביב ציר אחד, אבו מאזן.

אף שציפי לבני רוצה לקשט את רשימתה באישיות כלכלית בכירה כפרופ' טרכטנברג, ברור שמפלגתה היא "ואן אישיו פרטי" – מפלגה של נושא אחד, הנושא המדיני. מפלגה של מסר אחד – המאזניזם.

מבחינה פוליטית, ציפי לבני אינה הצלחה גדולה. בבחירות הקודמות, "קדימה" בראשותה, קיבלה את מספר הקולות הרב ביותר. בהנהגתה המפלגה הזאת התרסקה, עד שאין היא עוברת בסקרים את אחוז החסימה. התמזל מזלה, ובבחירות המקדימות על ראשות "קדימה" היא הפסידה לשאול מופז. וכך, הוא ולא היא זכה בכבוד המפוקפק לנעוץ את המסמר האחרון בארון המתים של "קדימה". המותג "קדימה" כה מאוס, עד שדי היה בשמונה חודשי אוורור מחוץ ל"קדימה", כדי שציפי לבני תראה כדמות רעננה וטרייה, שאינה מזוהה עם גוויית "קדימה".

אבל התנהגותה של ציפי לבני – אי כיבוד הכרעת הבוחר בפריימריס, פרישה ממפלגתה והתמודדות נגדה במפלגה אחרת, אולי אופיינית לאנשי "קדימה" (הרי כך בדיוק נהג פרס, כשהפסיד לעמיר פרץ ופרש מהמפלגה שהנהיג במשך עשרות שנים וערק ל"קדימה"), אך אין היא מהווה דוגמה לאתיקה פוליטית ראויה.

האלקטורט של ציפי לבני הוא האלקטורט של ד"ש – אותו פלח אלקטורלי שהצביע למפלגות מצברוח עטורות כוכבים כמו ד"ש, מפלגת המרכז ו"קדימה". האלקטורט הזה היה מיועד בבחירות הללו ליאיר לפיד, אך כפי שמנבאים הסקרים, לבני תנגוס בעיקר ב"יש עתיד".

מי עדיף? ציפי לבני או יאיר לפיד? מבחינת הרמה האישית והמנהיגותית, אין ספק שציפי לבני היא בכמה דרגות מעל הריקא הזה. אולם מבחינת העמדות הפוליטיות, עדיף לפיד הנוטה למרכז, על פני לבני המאזניסטית, שטרם הומצא המיקרוסקופ שימצא את ההבדל בין עמדותיה המדיניות לעמדותיה של זהבה גלאון.

יתרון נוסף של לפיד, הוא האנשים הטובים והרציניים ברשימתו, כמו עליזה לביא ורות קלדרון, שעשויים היו להיבחר לכנסת ולתרום תרומה משמעותית לפוליטיקה הישראלית, והם לא ייכנסו בגלל מעבר הקולות לציפי לבני.

ציפי לבני אינה אשת בשורה למדינת ישראל.

אחוז החסימה של יאיר לפיד

המסר המרכזי של "יש עתיד" הוא שינוי שיטת הממשל – תרופת קסם שתיתן מזור לכל מכאובינו. אחד הסעיפים המרכזיים בהצעותיו של יאיר לפיד לשינוי שיטת הממשל, הוא העלאת אחוז החסימה לששה אחוזים, כלומר שבעה מנדטים.

בסקר שהתפרסם ערב שבת ב"מעריב" – אם ציפי לבני תתמודד, "יש עתיד" תזכה בחמישה מנדטים. היא לא תעבור את אחוז החסימה של יאיר לפיד.

אלטע זאכן

אראל מרגלית הוא פריימריסט במפלגת העבודה. אבל הוא אינו סתם פריימריסט. אין הוא עוד אחד מעשרות המועמדים. הוא התמודד גם בפריימריס על ראשות העבודה לפני שנה (וברגע האחרון הסיר את מועמדותו). במילים אחרות, מרגלית אינו רואה עצמו ח"כ מן השורה, אלא היומרות שלו הן להיות ראש הממשלה ביום מן הימים. לכן, יש עניין ציבורי בבחינת אמירותיו, רעיונותיו, הצעותיו.

למחרת הפסקת האש, פירסם מרגלית באתר "מקו" מאמר תחת הכותרת: "הפסקת האש: מסך העשן של נתניהו." מאמרו משתבח במילים האהובות עליו, כמו: דמיון, חדשנות, תעוזה. באמת, מילים מעוררות השראה.

ומהם רעיונותיו החדשניים, הנועזים, עתירי הדמיון?

אותה סחורה מדינית משומשת ששמעון פרס, ברק, אולמרט וציפי לבני כבר ניסו אותה, וכבר מוטבע עליה התג: פג תוקף.

להתפייס עם תורכיה... לחזק את אבו מאזן... ל...

חזרה לשגרה

ועכשיו, משלא הצליח להחזיר את עזה לימי הביניים, חוזר אלי ישי למפעל חייו – להחזיר את ישראל לימי הביניים.

3. שנהיה לראש ולא לראשה

האקדמיה ללשון העברית מציעה, בצדק, להגדיר תפקידים בלשון נקבה – אלופה, סגנית, שרה וכו'. כך נהוג בעברית מימים ימימה – מלכה, נסיכה, שופטת. אבל "רֹאשת ממשלה" ו"ראשת עיר"? זה נשמע לי כמו שתי שקל.

מדובר בראש לא בראשה. אין דבר כזה ראשה. ולכן, אישה העומדת בראש, היא ראש. שפה חיה מתאימה, לעיתים, את חוקיה לשפת הדיבור. אבל במקרה הזה, גם בשפת הדיבור מדברים על ראש העיר וראש הממשלה כאשר מדובר באישה. זהו שתל בלתי טבעי בשפה העברית. (וזה גם נשמע כמו רֹאשן).

אהוד: למיטב ידיעותינו ראשה כבר קיימת בעברית, לפי ויקיפדיה "האבן הראשה היא החולייה העליונה בקשת, הבנויה באופן מסורתי. כאשר בונים קשת מלבנים על פיגומים, האבן הראשה היא הלבנה המונחת אחרונה ונועלת את הקשת. בלעדיה הקשת לא תישאר יציבה."

* * *

מנשה שאול

הרהב הוא שם המשחק

איראן – שחקנית ראשית

למעלה מכל ספק, איראן עומדת מאחורי ההסלמה הצבאית ברצועת עזה. איראן מעבירה רקטות לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי ומשלמת לארגונים בכסף על ירי הטילים ופעולות הטרור נגד ישראל. מפקד משמרות המהפכה של איראן מוחמד עלי ג'עפרי הצהיר כי נוכח צמצום האפשרויות להעביר טילים לרצועת עזה, סיפקה איראן לחמאס את הטכנולוגיה לייצור טילי "פג'ר 3" ו"פג'ר 5" המסוגלים להגיע עד תל-אביב וירושלים.

לאיותאללה האיראניים שלוש מטרות ברורות בהסלמה האחרונה:

האחת, להפנות את הזרקורים ממלחמת האזרחים בסוריה לרצועת עזה ובכך להפחית את הלחץ המופעל על משטרו של אסד להפסיק את מלחמתו האכזרית.

השנייה, למקד את המעצמות ואת דעת הקהל העולמית למתרחש ברצועת עזה ולהסיח את דעתם מן הגרעין של איראן ומהעשרת האורניום ל-20 אחוז המתבצעת בה בימים אלה.

שלישית, חטיפת הבעייה הפלסטינית מחיקם של הערבים והעברתה לאיראן שסייעה לארגונים ברצועת עזה. צעד זה מעניק לאיראן דימוי של תומכת בהתנגדות הפלסטינית ה"מוקאוומה".

סיבות אלו גם מסבירות את התנגדותה התקיפה של איראן להפסקת האש.

לעומתה, מדינות ערב הסוניות המתנגדות למגמות האימפריאליסטיות של איראן, ערות לסכנה האיראנית, ומתגייסות כדי לבלום אותה. כך יש להבין את התלהבותו של נשיא מצרים מוחמד מורסי להשיג הפסקת אש, עד כדי כך שזכה לשבחים אפילו משר חוץ אביגדור ליברמן. מטרתו של מורסי היא לעצור את הגל השיעי-איראני המאיים על שלומה של מצרים

האומנם "הודנה" ל-15 שנה?

במרוצת מבצע "עמוד ענן" רבו הדיבורים על הפסקת אש, "הודנה" ל-15 שנה. אין סיכוי שהפסקת אש כזו תתממש. הסיכוי להסכם בר-קיימא סביר יותר מאשר "הודנה" ל-15 שנה, משום ש"הודנה" לטווח זמן כזה אסורה לפי ההלכה המוסלמית. זו קובעת מפורשות, כי הטווח המרבי של ההודנה באיסלאם הוא 10 שנים – הזמן הדרוש כדי להתכונן לחידוש הלחימה, אך לא יותר מכך, מחשש פן להט הלחימה יפוג. ואילו משך הזמן המינימלי של ההודנה הוא שלושה חודשים – פרק הזמן הנחוץ למנוחת הלוחם.

בהופעותיו הקבועות בערוץ "אלג'זירה", מסביר יוסוף קרדאווי, גדול הפוסקים באיסלאם הסוני כיום, את ההלכות הקובעות את טווחי הזמן של ה"הודנה" ומדגיש כי אלה נקבעו על ידי הנביא.

מי מבזה את אלאקצא

לארגון חמאס יש ערוץ טלוויזיה הנושא את השם "אלאקצא", כשמו של המסגד שעל הר הבית. ערוץ זה הוא כלי להפצת שקרים והודעות כוזבות על ניצחונות שחמאס משיג כביכול ב"עמוד ענן". מובאים כאן מקצת מן השקרים הללו שהפיץ הערוץ בששת הימים הראשונים של המבצע:

נמל התעופה בן-גוריון נסגר בעקבות ירי הטילים על מסלולי ההמראה, והמטוסים הופנו לשדה תעופה חלופי בגליל.

חמאס הצליח לפגוע בקווי האספקה של צה"ל.

משכן הכנסת בירושלים נפגע מירי טילים.

בנימין נתניהו ירד למחתרת כדי לשמור על חייו.

טילי אלפג'ר פגעו בהרצליה.

מטוס F16 הופל בטילי חמאס, שנמנע מפרסום מידע על הטייסים שנשבו, על מנת להאפיל על האויב.

מסוק מסוג אפצ'י של ישראל הופל בצפון הרצועה.

חמאס פגע בספינת מלחמה ציונית מול חוף עזה.

שקרים אלה ואחרים מופצים בשם "אלאקצא". זהו ניצול ציני ובלתי מוסרי של האתר הדתי. בעוד שישראל שומרת על המסגד הקדוש ועל כל המקומות הקדושים מכל משמר, מבטיחה כי התפילות יתנהלו בהם כסדרן ומהווה בכך דוגמה ומופת לחופש הדת בכל העולם, מחללים אנשי חמאס את שם המסגד, בהניפם את הסיסמה השקרית: "אלאקצא בסכנה".

[אהוד: דודי הגזען ברוך בן עזר ראב, שהיה בן זכר ראשון בפתח תקווה, ידע ערבית על בורייה והיה מעורה בחיי הערבים בארץ – נהג לומר: "ערבי מתעורר בבוקר, מתחיל לדבר, מתחיל לשקֵר." אבל אנחנו, שאיננו גזענים כמו דודי, יודעים שזה לא נכון!]

איומי סרק

נשיא סודן עומר אלבשיר מגיב על הפצצת המפעל לייצור נשק "ירמוק" הממוקם בבירה חרטום. עוד בטרם הספיק להתאושש מניתוח שעבר בבית חולים בריאד, השמיע נשיא סודן איום נגד ישראל בזו הלשון: "סודן עוסקת בימים אלה בהכנות לתגובה נגד ישראל שבה נשיב לישראל מנה אחת אפיים."

יש לציין כי אלבשיר הוא עתיר ניסיון במלאכת השלטון, והוא איש צבא הנושא בתואר "המפקד העליון של הכוחות המזויינים". לכן, יש להתייחס לדבריו במלוא הרצינות. איומיו אלה זכו לתגובות בתקשורת הערבית. נצטט תגובה אחת מני רבות.

הסופר המצרי עימאד אלדין אדיב כותב בעיתון "אלשרק אלאווסט" (11.11.2012) – "יש להניח כי איומיו של עומר אלבשיר הופצו במטרה להעלות את המורל של העם הסודני החש כי כבודו הלאומי נפגע. פרט לאיומיו של עומר, היו איומים נוספים שדיברו על קטיעת ידיים ואצבעות. אם הכוונה להגיב נגד ישראל היא רצינית, חייבים לשאול: האומנם יש לצבא סודן היכולת להתמודד נגד ישראל? האם יש לצבא סודן טילים ארוכי טווח שיגיעו לישראל? והאם יש לו צוללות גרעיניות המאיימות על ביטחון ישראל? והאם יש לו מפציצים ארוכי טווח עם יכולת לתידלוק באוויר? איומים אלה מזכירים את איומי הסרק שהובילו לתבוסת 1967."

רופאים אינם יודעים אנגלית

למה הערבים אינם קוראים?

יש הסבורים כי העוני הוא הסיבה לכך. באחוזים, הערבים תופסים את המקום האחרון ברשימת העמים שקוראים. הערבי קורא בממוצע 6 דקות בשנה. האומנם זה בגלל העוני?

החוקר פארוק יוסוף מנסה להתחקות אחר האמת בסוגייה זו ("אלחיאת" 18.11.12) –

"נהפוך את השאלה ונשאל: האם העשירים הערביים קוראים? באבו דבי, המשקיעה בתחום ההוצאה לאור, אין אפילו חנות ספרים אחת שבה ניתן לרכוש ספרי מדע או ספרות. יש חנויות לדברי כתיבה וספרי תיירות, בישול, תפירה וטיפול בגנים, בנוסף לספרי דת כמובן. מתברר כי גם העשירים אינם קוראים. הטלוויזיה הפכה מקור ההשכלה היחיד, והבערות מתפשטת, כשם שהאבטלה מתפשטת. בעיראק העשירה בנפט יש נסיגה תרבותית. בעוד שב-1974 הכריז ארגון אונסק"ו כי עיראק נקייה מן הבערות, כיום היא ניצבת בראש הרשימה של המדינות הסובלות מן הבערות. גם לוב העשירה בזבזה ארבעה עשורים בלימוד הספר הירוק של מועמר קדאפי שמעודד את הפצת הבערות. מיספרם של יודעי שפות זרות יורד במרוצת השנים, וזה מראה על נסיגה וניוון. האם מתקבל על הדעת שרופאים אינם יודעים אנגלית? זה בגלל המשטרים שאסרו על לימוד השפות הזרות ממניעים לאומיים כביכול. לכן, אין פלא שיש רופאים שאינם מסוגלים לעקוב אחרי ההתפתחויות בתחום הרפואה העולמית. ואם הרופאים אינם קוראים, איך נעז לבוא בביקורת על פועלים וחקלאים שאינם קוראים?"

שמלות כלה מזהב – לא רק לעשירים

חידוש בתחום תעשיות התכשיטים והאופנה. בתערוכת התכשיטים הבינלאומית המתקיימת בימים אלה בדובאי, מוצגת שמלת כלה עשויה זהב טהור 24 קראט. הזהב עובר עיבוד המעניק לו רכות וגמישות. משקל השמלה הוא כ-14 ק"ג, וזאת גם בשל השובל הארוך המשתרך מאחורי הכלה ונישא על ידי ילדים. מחיר השמלה הוא מעט למעלה ממיליון דולר. אך אל דאגה, יש שמלות זהב למיעוטי יכולת: ב-850 אלף ואפילו בחצי מיליון דולר. השמלות הזולות עשויות מזהב ומשי.

זהו הלהיט האחרון בתערוכה שמשך את תשומת ליבם של המבקרים, כשעל המסלול צעדה הדוגמנית עטויה שמלת זהב וזכתה למחיאות כפיים נלהבות."

אהוד: וזאת לידיעת כל מי שמתפעל מהתמונות המרהיבות של בתי-המלון הראוותניים ושאר המגדלים והבניינים הגבוהים של נסיכויות המפרץ, כולל קטאר. הכול שם מגלומניה מזרחית, הכול בנוי על כרעי תרנגולת, הכול ממומן בכספי נפט ומיוסד על עבודתם מומחיותם של פועלים זרים חסרי זכויות. אם איראן תפלוש לדובאי ולשאר הנסיכויות, כמו עיראק לכווית בשעתה – הכול שם יתפורר כבניין קלפים, ואולי עוד קודם לכן, אם תימצאנה חלופות הולמות לאנרגיה המופקת מהנפט.

* המאמר התפרסם במגזין "מראה" 221.

* * *

רות ירדני כץ

1. מותר לחלום

נניח, נניח ששלי יחימוביץ', ציפי לבני, אהוד ברק, יאיר לפיד וחיים אמסלם (שפעם היה ש"ס) יתאחדו. נניח. זו רק הנחה, דבר שלא יקרה. זה לא יקרה מפני שכל אחד מהם רוצה להיות ראש וראשון והאגו הוא החשוב ולא מה טוב למדינה. גם לא דעת הבוחרים שלהם נחשבת, שהרי אלה שיבחרו במפלגות אלה מבקשים שיהיה גוש אחד שגם אם לא יביס את גוש הימין, ייווצר גוש שיוכל להצטרף לממשלת נתניהו ויוכל להשפיע. הליכוד-ביתנו הבטיחו את שליטתם בבחירות הקרובות. הם + ש"ס והחרדים יש להם ממשלה.

נניח שהם ייענו למשאלת הלב שלנו ויפתיעו אותנו בהליכה ביחד ויקראו למפלגה החדשה "מפלגת המרכז השפויה" מה שיקרה הוא שלא רק הציבור החילוני יילך אחריהם, גם דתיים-מסורתיים, רוסים ואפילו חרדים שמבינים שזכויות וחובות הולכים יחד. כן, יש כאלה.

הסקרים מורים ברגע זה של החיים שאם כל מפלגה הולכת לבד הם מקבלים 41 מנדטים, אם יתחברו יקבלו הרבה יותר.

כל חמשת המובילים מרשימים וכל אחד מביא איתו בשורה משלו. אין ספק ששלי יחימוביץ' הביאה לשינוי אדיר במפלגת העבודה,  ציפי לבני אישה ראויה שיש לה יכולות ומכירה את המפה הפוליטית היטב. אהוד ברק הוכיח עצמו כשר-ביטחון. יאיר לפיד איש צעיר שעזב את נוחות-החיים כיוון שאכפת לו, ונותן תקווה במסריו לדור הבנים, ואמסלם האיש החרדי יצא נגד משנתו של הרב עובדיה ואומר כי לשרת בצבא, ולצאת לעבודה זו חובה.

כל החמישה מרשימים אבל אין מנהיג שיכול להביאם להיות יחד, לוותר על כבוד אישי, על להיות ראשון וזה יגרום למה שהיה הוא שיהיה, כל מפלגה תקבל מה שתקבל והחרדים יחגגו עוד פעם על חשבוננו, ואנחנו נשב בסלון הבית שלנו עם חברים, ונבכה.

אבל מותר להביע משאלות, מותר לחלום.

2. "המוציא"

הסיפור של תקוה וינשטוק על "חוש הריח" – נהדר. ריחות של תבשילים הם מענגים, משכרים מעוררי תיאבון ואי-אפשר להתאפק. כמה חבל שהריחות באים לדירתה מהדירה ממול.

פעם כאשר העמדנו את דירתנו למכירה, המתווכת שלנו אמרה לי: "כל פעם שאני מביאה אליכם מתעניינים, תבשלי תבשיל שריחו ירקיד את אפם."

"את רצינית?" שאלתי.

"רצינית מאוד. מניסיון, אנשים שנכנסים לדירה וריח טוב של אוכל ממלא אותה הם מתעכבים ושמים יותר לב, הם מתחילים לשאול, מהו התבשיל, כמה זמן הוא מתבשל, והריר נוזל והם מצפים שתציעי טעימה כי הריח משגע, ובמקום נוצרת קירבה."

אמת. אלה שבאו, עשו סיבוב בדירה, נכנסו לחדר המגורים והמטבח שהוא ברצף אחד, התעכבו ליד הסיר או התנור ואני בטבעיות גמורה הגשתי טעימה.

המתווכת שלנו הבינה והכירה את הפסיכולוגיה של מוכרים-קונים. היא הסבירה  שריח של תבשילים לא רק מעורר תיאבון אלא גם מחזיר אותם לבית סבתא-אימא-אבא והרי אוכל הוא ראשון מתענוגות החיים.

זוגות באו ויצאו ואהבו את ריח התבשיל וגם את טעמו. אבל מי שקנה את הדירה שלנו היתה המתווכת.

בירושלים בשנים האחרונות קמו כמה מסעדות שמבוססות על תבשילים ויש כאלה שאפילו כמו פעם משתמשים בפתיליות כמו "עזורה" בשוק מחנה יהודה.

עוד מסעדה כזו, שחלק מהתפריט שלה מבוסס על תבשילי פתיליה, נפתחה ושמה הוא "המוציא", באותו איזור, והשף הוא אבי לוי. אבי לוי השתתף בתוכנית מאסטר-שף וכשסיפר את קורות חייו ים של דמעות שטף את פנינו.

הוא זכה במקום הראשון.

אספתי את שתי חברותיי הטובות, שכמוני סקרניות בענייני אוכל, והלכנו למסעדה בשעת צהריים. הגענו בשעה 12.45. המקום קטן-קטן, שולחן נושק לשולחן והצפיפות מלחיצה.

מלצרית חמודה מאוד שאלה: "הזמנתם מקום?"

התשובה היתה שלילית והיא אמרה שיש רק שולחן אחד פנוי בפינה, אבל בחוץ לאורך הסמטה יש שולחנות פנויים. היה קריר והעדפנו להצטופף בפינה והיה שווה. התיישבנו והזמנו מהתפריט. מנה של ממולאים עלי גפן וכרוב. קציצות בשר עגולות מצופות סולת על מצע של כרוב ובצל. מנת עוף צלוי על מצע פתיתים, ומנת בשר ראש בקר עם אורז. המנות היו גדולות, טעימות וטובות מאוד. כמובן שלא יכולנו לגמור הכול מפני שיש לנו עיניים גדולות ולקחנו הביתה. קינוח שכלל שני סיגרים ומרקם מתוק-מתוק שהלך מצוין עם תה נענע.               

תשלום: ארבע מנות, שתי בירות, קולה, קינוח, תה שהוגש בקנקן מרוקאי וקפה, סה"כ 320 שקלים בלי טיפ. המלצרית שלנו שקוראים לה נטע ראויה לציון לשבח. בשעה 14.30 השתרך תור ארוך לאורך הסמטה. עוד סיבה לבקר בירושלים.

מוציא. רחוב משיח בורוכוב 6, ירושלים. 02-6310050. כשר

* * *

אהוד בן עזר

אני מעולם לא היתה לי סבתא

אני מעולם לא היתה לי סבתא

שתיהן שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין

ולאה רַאבּ לבית שיינברגר

מתו לפני שנולדתי

אבל היתה לי סבתא של אימי ישישה צמוקה חנה

שסבא חנוך העלה אותה כי היא אימו

יחד עם אביו מפולניה לפני המלחמה

ואת סבא-רבא זה יוסף מנחם אני זוכר במעומעם שוכב

במיטה זוגית גדולה בחדר ברחוב חפץ חיים

פינת אחד-העם

שהיום הוא בית-כנסת

ועם פרוץ המלחמה העולמית אבא קנה שק של קמח לבן

שכמוהו לא ראינו בכל ימות המלחמה

כי אכלו אז רק לחם שחור עגול

וכל יום שישי היתה אימא אופה שלוש חלות קטנות

מקמח לבן של אגירה מרוחות בחלמון ביצה

ואחת מהן מביאה לסבתא שלה הישישה הצמוקה

חנה ליפסקי לבית גולדפרב

שגרה כבר לבדה בחדר ברחוב הרצל

בין בנותיה פֶלָה ויֵיצָ'ה

ובזכות זאת קיבלה ממנה אימא רימון בשׂמים של הבדלה

ועליו חרוט:

"מזכרת לאבי החביב

יוסף מנחם

מאת בנו העולה לארץ ישראל

לודז

תרפ"א

חנוך יששכר ליפסקי"

רימון הכסף שהשחיר ניצב עד היום אצלנו בסלון

ללא בשׂמים

ובראשו ציפור או יונה

המשפחה התעכבה באלכסנדריה עד שנרגע המצב

לאחר פרעות מאי 1921

בדרך עלו לקבר הרצל בווינה

ושם ראו אימי ואחיותיה מבעד לחלון המלון

בבניין ממול

גבר עולה ויורד על אישה השוכבת תחתיו

ושאלו "מה הוא עושה לה?"

וענו להן ההורים שזה בשביל שיהיו ילדים

אבל למחרת בלילה הוא חזר על מעשהו

והסבירו להן שעכשיו זה בשביל להאכיל את התינוק

וככה הגיעו לפתח-תקווה

דרך נמל יפו לאחר הפרעות

שם חיכה להם פרדס שניטע לפני המלחמה

ונחרב

ולימים הנאמן עליו טרף נפשו בכפו

כל המסופר כאן הוא אמת לאמיתה

* * *

אלי מייזליש

מופז הגמד

ולמה ציפי צחקה?

למען האמת לכנות את מופז 'גמד' זה עלבון לגמדים. לכנות אדם נורמלי 'גמד' נעשה בדרך-כלל כדי להביע שאט נפש מקטנות השכל של אותו אדם. לא קומתו הנמוכה של הייצור האנושי מעידה על נכות שכלית. אצל ילדים, גמד זה שעשוע מצוייר, כמו סיפור שלגיה ושבעת הגמדים או מסעו של גוליבר אל ארץ הגמדים או בוורסיה מודרנית הדרדסים.

אבל שפת השוק: "אתה גמד" מעידה לפעמים על הערכתו הנמוכה של מוכר העגבניות את מי שעושה קווץ' לעגבניה בתצוגה. בגרמניה, אם הקונה בשוק רק ינסה לגעת בעגבניה הוא 'יזכה' להערה מביכה גרועה פי כמה מ"גמד" שבשוק הכרמל.

אבל מופז כמו מופז, בשיא השפלות של אבדן הדרך לאחר התרסקות "קדימה", מנסה 'לעשות קונצים' כאילו הוא במגרש משחקים אחרי בית ספר. ביהירות וכאילו הוא עדיין רמטכ"ל, הנ"ל אינו בוש מלהטיח הערות או ביקורת על ראש הממשלה, שר הביטחון ובעיקר על הרמטכ"ל ו-70 אלף אנשי מילואים שגוייסו בעוד הם אומרים 'קידוש' בליל שבת ומיד אורזים את הצ'ימידאן לשטחי הכינוס.

"החמס יצא וידו על העליונה...." – הצהיר מופז עם הישמע הגונג של "הפסקת אש" – לא פחות מההדים שבזירת האיגרוף: "וידו על העליונה" – ידו של החמס – "יש"!

אפילו אם נבחרת ישראל מפסידה (בדין ובצדק) מול נבחרת יריבה מחו"ל, אף עיתון לא מדפיס את ההפסד באותיות של קידוש לבנה. אבל מופז כמו מופז, עם שכל גמדי מוכרח להראות עד כמה שרק הוא הכי חכם, הכי גיבור, זה שניצח ב'חומת מגן' (כן. ככה אמר בפרהסיה: "אני ניצחתי עם 'חומת מגן' את הטרור ביו"ש...")

הוא. לבכות מצחוק. הוא... הוא, שנתן לחייל הדרוזי מדחת יוסף לדמם עד מוות ליד קבר יוסף בשכם.

יסלחו לי הגמדים. ראיתי גמדים בקולנוע. שחקנים נהדרים. ראיתי פסנתרן-גמד מתעתע בקלידים כאילו היו קלפים בידי הדילֶר בקזינו. ושמעתי פעם רומני אחד מספר על נערת הכפר שעלתה מבין השיחים שעל שפת הנהר כשבגדיה עדיין בידיה, ואחריה מגיח הגמד עירום כביום היוולדו. שאל אותה: "עשית את זה עם הגמד.... הרי  בנו של הנסיך מחזר אחריך..."

ענתה לו: "כן! גמד, גמד... אבל לוּ ראית את שיש לו ..." והושיטה את זרוע היד וסימנה לו בערך עד הכתף.

אני לא מכיר את הגמד ההוא. אני מכיר את מופז. גמד שמגד, אבל הייתי פוסל אותו לא רק מלהיות חבר כנסת, אלא גם אוסר על עיתונאים לראיין אותו בגלל השטויות שהוא פולט מפיו.

עכשיו יום חמישי 22 בנובמבר 2012 יום לאחר כניסת הסכם הפסקת האש לתוקף. אני רושם כאן את התאריך מר מופז. יש לך 30 יום לערוך רשימה מדוייקת במה יצא החמאס עם ידו על העליונה. במה?

בזה ש-85% מהטילים ארוכי הטווח יורטו ולא פגעו באזורים מיושבים? בזה שלאחר 1500 טילים ופצמ"רים רק 5 ישראלים נהרגו? שהחמאס היה זקוק ל-150 טילים כדי להרוג ישראלי אחד? בזה שהחמאס, בניגוד לכל חוקי המלחמה ובאופן מרושע וברוטאלי מרשה לעצמו לירות על אזרחים? זה נקרא "ידו על העליונה"?

בזה שחיל האוויר והארטילריה שלנו פגעה והרסה עד מתחת ליסוד יותר מ-3000 בניינים ורבים מהם בני 6 או 8 קומות, כולל כל מוסדות השלטון שלהם: בנייני הממשלה,  הבנקים, תחנות המשטרה, מפקדות, בונקרים עם מאגרי טילים, מנהרות, ועוד ועוד.

תגיד: במה הם פגעו כ"שידם על העליונה?" האם זה נכון שטיל בודד ליד כפר ערבי בגוש-עציון נקרא בניין "הכנסת" שהתרברבו שפגעו, זה כ"שידם על העליונה?", הרי הם ירו כל עוד נשמתם באפם ולו היה להם עוד טיל אחד באותו יום מסוים היו יורים, ואילו אצלנו, לו הרמטכ"ל היה מאשר לאגד הארטילרי שהתפרס מול הרצועה (עם תותחי M-109  155 מ"מ) לירות רק 3 דקות "אש תותחים" – היו יורים פי שניים פגזים קטלניים ומדוייקים מכל הטילים שהחמאס ירו ב-8 ימים.

הבנת מושיקו? אבל ישראל נמנעה מלירות "אש תותחים" כמו במלחמות, בגלל החשש שמא פגז בודד (אחד, כמו בכפר קנה שבלבנון) היה מחטיא, ולכן צה"ל שם יהבו רק על חיל האוויר שיש לו פצצות מדוייקות על חצי מטר. אז זה נקרא אצלך "וידו על העליונה"? או שאתה לא רק מגוחך אלא בַּדְיין, ממציא צ'יזבאטים רעים, וחושב כי צה"ל הוא סתם ילד פחדן (כמוך מול הפת"ח של ג'יבריל בתקרית הנ"ל בשכם).

מחר ומחרתיים ינתחו פסיכולוגים למודי מלחמות מה הניע אותך לפטפט שטות זאת, רק כדי להקניט את נתניהו שנוא נפשך, ואת יריבך ברק, שעושה עבודה טובה ממך כשהיית שר ביטחון אומלל? נמתין.

כתבי-עת צבאיים ומומחים לענייני ביטחון, ינתחו בבוא היום באיזמל חד כל יעף מטוסים של חיל האוויר, מה היה היעד ומה היתה התוצאה. הם ימצאו כי כל היעדים הושמדו, לעומת יעפים עם טייסים ומטוסים אמריקאיים כאלה בדיוק – בעיראק ובאפגניסטן. ההשוואה תהיה לטובתנו. ונא עיין המסוק שנפל (אחד מארבעה) בעת חיסול בן-לאדן.

המומחים, ובעיקר תושבי הרצועה ואפילו המנהיגים שם, יפנימו לעומק הכרתם את ממדי ההרס, החורבן ואת הבכי לדורות כתוצאה מהפעילות האווירית והפחד מכניסת הצבא שהיה הורס מה שנותר והורג מחבל אחר מחבל עד האחרון שבהם. 

הרי הופעת בזמנו, כשניצחת את ציפי לבני בפריימריז של 'קדימה' והתרברבת אז, עם חיוך אווילי על פניך, לנצח את נתניהו בבחירות: "אני אנצח ואני ארכיב את הממשלה הבאה.." – והחיוך המטופש על פניך לא פג. כיום, הרי אינך עובר את אחוז החסימה. לא בדקת את עצמך מחייך בראי? לא התייעצת עם מומחים ללכת הביתה? איך אתה יכול להתל בעם שלם ורק בגלל שענדת (לדעתי בטעות) דרגות רמטכ"ל?

19 רמט"כלים היו לצה"ל (גנץ הוא ה-20). לא כולם היו משה דיין ויצחק רבין. רבים מהם נשכחו לאחר שהלכו לביתם מבלי להתיימר להמשיך ולהנהיג, כאילו מפקד הצבא הוא מדרגה אוטומטית להנהיג את העם. הציבור ייצא נשכר אם תשים מחסום לפיך או שתלך לגדל עגבניות.

עוד מילה אחת: חוץ מהאנטישמים התורניים שסולידאריים עם הערבים ש"ניצחו" בכל המלחמות (כמובן) – כל כלי התקשורת החשובים במערב, במקרה דנן, יצאו מכליהם, כולל המנהיגים ובמיוחד אובמה, לשבח את ישראל ולהעניק לה תמיכה. לא בגלל איכותו של חיל האוויר שנזהר יותר מכל טייס מערבי שלא לפגוע באזרחים, אלא ובעיקר בשל הסלחנות והסבלנות הארוכה והמתישה של ירי טילים ופצמ"רים במשך 6 שנים מאז סיום 'עופרת יצוקה'. איש במערב לא תיאר לעצמו כי ישראל תשב בחיבוק ידיים לאורך ימים ושנים, וכולם ציפו שמחר או מחרתיים יטוסו מטוסים ישראלים לעזה כדי להשתיק את הירי ולחסל מחבלים ככל הניתן – וכך עשינו. אף אחד במערב לא הזיל דמעה על חיסולו של ג'עברי. וכשהם שומעים גנרל ישראלי לועג למה שהם מעריכים בחוץ, הם מרימים גבה ושואלים: איזה מין גנרל זה?    

[עם סיום כתיבת מאמר זה אני רואה את ציפי לבני אצל "משעל חם" צוחקת. צוחקת? כשהיא תראה מחר בערב, בליל שבת, אצל איילה חסון את הסקר – שהיא בקושי מקבלת 4 מנדטים – היא כבר לא תצחק].

* * *

אלישע פורת

איך החזרתי את הכבוד האבוד

של אבא קובנר ושני חבריו?

מזה זמן לא קצר שאני טורח להחזיר לאבא קובנר ולשני חבריו מהפלמ"ח את כבודם האבוד. זהו אמנם כבוד מפוקפק, כבודם של אסירים במגרש הרוסים, אבל בכל זאת כבוד. זה שנים שנתקעה לי בראש בצורה בהירה אך לא מוכחת, המסקנה הלא מעורערת, שקובנר ושני חבריו נכלאו בשני בתי הכלא של ירושלים. (בראשית שנת 1946, פברואר ותחילת חודש מרס). הקישלה הידועה לשמצה, והכלא החדש שבמגרש הרוסים. אינני יודע איך הגיע הרעיון המקובע הזה אליי. אולי מעדותו של שכיב-מרע שהספיק למסור לי אבי מרלא ז"ל, אבל אני יודע שהחלטתי לצאת למאבק להוכיחו. וכעת אני יכול סוף סוף לנשום לרווחה ולומר לעצמי ולקוראיי: אכן הוכחנו זאת.

בביוגרפיה הנפלאה של אבא קובנר, שכתבה דינה פורת, "מעבר לגשמי", לא פורטו קורותיהם של שותפיו למעצר למאסר לחקירות ולבידוד. היריעה הרחבה של הספר לא איפשרה לדינה פורת לעצור ולהשתהות ליד כל שם שהזכירה בספרה. אבל אני לא אקדמאי וזמני בידי, ויכולתי לעצור ליד השמות ולבדוק לעומק את סיפוריהם של שלושת מלוויו. יותר מזה: קיוויתי, ואני עדיין מקווה, שעל ידי הכרת סיפוריהם האישיים לעומקם, אוכל לגלות קצת יותר על התעלומה המסקרנת שאינה מניחה לי זה שנים. היה או לא היה רעל קטלני ונוראי בידיו של קובנר בעלותו על סיפון ה'שמפוליון'? או שסיפור הרעל האימתני, שצריך היה להספיק להשמדת מיליוני גרמנים, רק משל היה?

יצאתי אם כן למסע קצר אך מרתק בעקבות שלושת מלוויו, הלא הם משה רבינוביץ' ז"ל, חגי אבריאל ז|"ל וידידיה צפריר יבדל"א. שלושתם נזכרים בספרה של דינה פעם אחת בלבד וללא שום פרטים נוספים.

 מיד עם ההתחלה הבנתי שלפניי סיפור מרתק. סיפור שטרם סופר. התחלתי עם משה רבינוביץ'. ד"ר אלדד חרובי, איש קיבוץ אלונים, מנהל ארכיון  הפלמ"ח, סייע לי מאוד ואני מבקש כאן להודות לו. משה רבינוביץ', 1922-1994, אביו המאמץ של האלוף עוזי דיין, פלמחני"ק אמיץ ורב תושייה, היה המלווה השלישי של קובנר. הוא נמלט מהמעצר הבריטי בנמל טולון, והצטרף למפקדת המוסד לעליה במרסיי. בשנת 1987 רואיין עבור ארכיון הפלמ"ח ראיון ארוך ויסודי, ופירט בו במדויק את המסע מאלכסנדריה לטולון.

למדתי מדבריו שקובנר כן שיתף את שלושת מלוויו בתכלית שליחותו. בדקות הספורות שהיו להם עד שיצאו אל גשר הספינה ונעצרו בידי המשטרה הצבאית הבריטית, כשהיו מבוהלים ואובדי עצות מההודעה הפתאומית, כינס אותם קובנר וסיפר להם מה היא מטרת נסיעתו האמיתית. הוא גילה להם על הרעל שהוא נושא איתו, על תוכניות הנקם, ועל חרדתו שכל זה ייהרס ויהיה לשווא אם ייעצר.

משה רבינוביץ' מעיר כבדרך אגב בעדותו, שלפתע כבדה עליהם מאוד האמת שקובנר שיתפה בהם... הדברים עומדים בניגוד לעדותו של קובנר, שאיש מבין מלוויו לא ידע על שליחותו. לא שלושת הפלמחניק"ים ולא איש ממחלקת החיילים הפלשתיניים שבחסותה הפליגו לצרפת. יותר מכך, רבינוביץ' חיווה את דעתו, בסוף הראיון שמסר, שקובנר ידע בפירוש מי הלשין עליו ומי הסגיר אותו לבריטים. והוא השתומם מדוע לא יצא למאבק ציבורי ומדוע לא נלחם קובנר בחייו על חשיפת האמת. גם זה נוגד את עדותו של אבא, כאילו נעצר במקרה שרירותי לגמרי, ולא כתוצאה מהסגרה או הלשנה.

שלושת המלווים של קובנר העידו בפרטי פרטים, תוך ציון מדויק של מקומות וזמנים ופרטים מזהים אחרים. עדותו המצועפת של קובנר, בכל פרשת מאסרו, היא תמוהה מאוד. וזאת בלשון המעטה. הוא לא פירט בשום מקום היכן בדיוק ישב, על מה בדיוק נחקר, ומתי בדיוק הועבר מכלא לכלא. אני סבור שהעמימות שקובנר נקט בה היתה מכוונת. או שחשש מגילוי פרטים על פעולת הנקם, או שחשש מנקמה של גופים ניאו-נאציים, או שחיפה על חלקי סיפור לא אמיתיים. למזלנו הותירו צפריר אבריאל ורבינוביץ' עדויות מדוייקות ומרובות פרטים, שבעזרתן ניתן לשחזר את פרשת המעצר והמאסר צעד אחר צעד.

הסיפור השני שבדקתי היה סיפורו של ידידיה צפריר איש הפלי"ם. מסיפורו הובהר לגמרי ששלושת המלווים של קובנר היו מיועדים לפעולות של העלייה הבלתי לגלית בצרפת. הולכת אניות מעפילים, תיחזוק מערכות הקשר וארגון העולים. ידידיה קיצר בסיפור המעצר, אך דבר חשוב אחד למדתי ממנו. הוא סיפר שכאשר הועברו מהכלא שליד קהיר לירושלים, ישבו קודם בכלא הקישלה ואחר כך בכלא של מגרש הרוסים. ובכך חיזק את אמונתי בסיפורו של אבי מרלא ז"ל, שהובא מפיה של גולדה מאיר, שהיא-היא שהעבירה את האסורים ממצרים לארץ-ישראל, והיא-היא ששיחררה אותם בסופו של דבר מהכלא החדש.

פניתי אם כן ליורם תמיר, המנהל הצעיר והבקיא של מוזיאון המחתרות בירושלים, וביקשתיו שיצרף את שלושת השמות לרשימות הכלואים שבידיו. שיפתח להם כרטיסיות, כמו לשאר האסירים, ויעלה אותם לכל הפרסומים הנחוצים של מוזיאון המחתרות.

יורם תמיר היסס ולא מיהר להיענות לבקשתי. הוא פנה לדינה פורת והיא אמרה לו שיש בידה הוכחות רק על ישיבתם בקישלה, אך לא בכלא החדש שבמגרש הרוסים. התעקשתי והשבתי לו שעדותם של אבי מרלא ושל ידידיה צפריר היא מספיקה, ואינני רואה מה הטעם להיסוסו. ואם פרופ' פורת טוענת שיש בידה רק הוכחה לישיבתם בקישלה, עדיין אין זה אומר שכך היה. יורם תמיר לא הסכים לדעתי ועיכב את צירופם של השלושה אל רשימות הכלואים שבמוזיאון המחתרות.

ובעוד אני מתכתש עם תמיר על השהיית הכרתו בשלושת האסורים, הגעתי לסיפורו המפתיע של האסיר השלישי, חגי אבריאל, 1922-1972. חגי היה אחיו הצעיר של אהוד אבריאל איש הצמרת של מפא"י. חגי לא בחר בקריירה פוליטית אלא יישובית. והפך לאחד המיישבים המסורים של הנגב הרחוק. הוא נפטר בגיל חמישים, וקיבוצו, משאבי שדה, הוציא לזכרו ספר זיכרון נשכח אך מרתק. טובה אבריאל אלמנתו שלחה לי בטובה את הספר, "חגי אבריאל, פרקי חיים", 1973. כשהגיע הספר התנפלתי עליו כמוצא שלל רב. ואכן הספר לא איכזב. מצאתי בו מכתב לא ידוע מאבא קובנר אל טובה, בעניין האזכרה לחגי במלאת שלושים למותו. אך מה שחשוב יותר: מצאתי בו עדות מפורטת ומדויקת, מאת פלמחני"ק שכינויו היה "פַלקִי", על שלושת האסירים בכלא החדש, הלא הוא מגרש הרוסים.

התחלתי לבלוש בכל המקורות שלי, מי היה אותו "פלקי" אלמוני, שסיפורו היה הוכחה ניצחת לישיבת קובנר וחבריו בכלא החדש של ירושלים. איש לא ידע מי הוא "פלקי". מעיון נוסף בעדותו גיליתי שהיה חבר קיבוץ נאות מרדכי. פניתי לידידי עזרא פימנטל, חוקר הנגב, וביקשתי את עזרתו. עזרא הוא חבר וותיק מגדוד המילואים וממלחמת יום הכיפורים. הוא עשה לו שם של מורה וחוקר ההיסטוריה של הנגב. הוא אמנם יליד קיבוץ שדה נחמיה אבל הנחתי שהוא יוכל לעזור... ואכן עזרא הפנה אותי לחברו הטוב, חגי אלכסנדר, איש נאות מרדכי, והבטיח לי שהוא ורק הוא יוכל לזהות לי בבטחה מי הוא "פלקי".

ועזרא פימנטל צדק! חגי אלכסנדר זיהה בשבילי תוך דקה מי היה "פלקי". מסתבר שהיה חבר נאות מרדכי בשם קלמן אסטנוביץ'. לא השתהיתי וחזרתי מיד ליורם תמיר וביקשתיו לבדוק האם היה אסיר פלמ"ח בכלא החדש בשם קלמן אסטנוביץ'. תוך זמן קצר קיבלתי מהמוזיאון צילום של כרטיס האסיר של קלמן, עם כל הפרטים: תאריך המאסר, סיבת המאסר וכו'. חזרתי ליורם עם פרטיו ועדותו של "פלקי"-קלמן אסטנוביץ', והפעם, סוף כל סוף, השתכנע מנהל מוזיאון המחתרות שאני צודק, ושיש להוסיף מיד את שלושת השמות לרשימות הכלואים של כלא מגרש הרוסים.

וכך, באיחור רב, החזרתי את הכבוד האבוד של אבא קובנר ושני מלוויו, והוכחתי שאכן – כדבריה של גולדה מאיר וכדבריו של ידידיה צפריר ואחרים – הם היו כלואים בשני בתי הסוהר של ירושלים המנדטורית. עדותו המצועפת-במתכוון של אבא קובנר לא הועילה, והסיפור האמיתי נחשף סוף-סוף. נכון שהחידה הגדולה טרם נפתרה, אבל עשינו צעד קטן לפתרונה.

* * *

משה גרנות

לא לפי הכללים

על קובץ סיפוריו של אורציון ישי

"לשתוק עם פרננדו"

כרמל, 2005, 182 עמ'

אורציון ישי הוא פרוזאיקון ותיק, והוא בוודאי מכיר את הכללים המקובלים בכתיבת סיפורת, כגון שלא תורגש מעורבות אישית של המחבר בעלילה, שהוא אמור להיות בוֹרְאָהּ, ולא בְּרוּאָהּ, כגון שגיבור א' איננו אמור לספר לגיבור ב' את מה שזה אמור לדעת – כשכוונה המספר היא להעשיר את ידיעותיו של הקורא. אין לי ספק שאורציון ישי מודע לכללים אלה, אלא שהוא ממש "ציפצף" עליהם, וכתב את הסיפורים בקובץ זה "לא לפי הכללים", וראה זה פלא – הקורא לא חש ב"סטייה", והסיפורים בהחלט מעוררים בו עניין, ואפילו מרתקים אותו.

בספר שמונה סיפורים קצרים ונובלת מכתבים. כמעט בכל אחד מן הסיפורים האלה הגיבור או הגיבורה הם סופרים. לפחות בשלושה סיפורים פרטי חייו של האני המספר דומים להפליא לקורות חייו של הסופר, ואלה הם – "בעקבות הניב האבוד", "בחזרה לסגוביה", "אגדת הלנגה".

בראשון – "בעקבות הניב האבוד" מתוארת שליחותו של האני המספר בסנטיאגו דה צ'ילה, שם שימש כמנהל מחלקת התרבות והחינוך היהודי, והתבקש ללמד קורס באוניברסיטה. כיוון שהספרדית הדלה שבפיו היתה משובצת במילים מלאדינו, תלמידיו היו בטוחים שהוא מדבר בספרדית עתיקה מימיו של סרוונטס. קרשבסקי הדיקאן גם מגלה לו ששמו "ישי" (שמו של המספר ושל הסופר!) – הוא בעצם שיבוש של השם "אישאר" הנגזר משם העיר איכאר שליד סרגוסה שבארגון. דבריו של הדיקאן מאושרים על-ידי אביו של המספר הנמצא בארץ בבית אבות. קרשבסקי זה מרצה בפני המספר על שני אנשי עט יהודים בשם די פיארה ובנבנשת אשר המירו דתם בעת גירוש ספרד. קרשבסקי ומוניקה, האסיסטנטית היפה שלו, נעלמים עם ההפיכה של פינושה ב-1973. שנים רבות אחר כך מבקר הסופר בעיר איכאר, ומה רבה תדהמתו כאשר נודע לו שראש העיר שאירח אותו בלבביות הוא מצאצאי הקונברסוס, ושם משפחת אימו – די פיארה.

בסיפור השני – "בחזרה לסגוביה", שוב האני המספר מגיע לסגוביה שבספרד כדי לפתוח תערוכה על יצירות הלאדינו. הוא מתארח במסעדה שכמסתבר היתה ביתו של ר' מאיר מלמד, חתנו של אברהם שניאור, שהיה שר האוצר של פרננדו ואיזבל – שניהם המירו את דתם כדי שלא יגורשו מספרד. פיזיקאי בשם חְיֶמֶה נאווארו מתעניין מאוד בתערוכה הנ"ל, ומסתבר שהוא מצאצאי הקונברסוס, וזכור לו שסבו וסבתו היו לוחשים לחש לפני כניסתם לכנסייה. האני המספר מפענח את הלחש: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא."

בסיפור השלישי – "אגדת הַלֶנְגָה" מסופר על שליחותו של האני המספר לצ'ילה בימי ההפיכה הגדולה של אוגוסטו פינושה בשלטונו של סלבדור איינדֶה, שלטון מרכסיסטי שהושג בבחירות דמוקרטיות, הפיכה שהתרחשה ב-11.9.1973. המספר שומע בקולו של חואן גרסיה, המורה להיסטוריה האינדיאני, השמאלני הקיצוני, ומונע מתלמידיו להפגין – לא בזכות השלטון ולא נגדו, ואחר כך הוא סוגר את בית הספר סמוך לימי ההפיכה, וכך מציל את תלמידיו מטבח. הסיפור מתאר את הזוועות שעורך פינושה (בסיוע אמריקני!) במרכסיסטים, ביניהן הוצאות המוניות להורג של אוהדי המשטר הקומוניסטי. המספר נוסע 600 קילומטרים דרומה כדי להתוודע לגורלו של חואן, ונודע לו שהוא הועלם כמו שאר תומכי המשטר. אלא ששנים רבות אחר כך, הוזמן לחתונה, שבה שם הכלה הוא לֶנְגָה. חתונה זאת מפגישה אותו שוב עם חואן, שהעניק לבתו את השם הזה כשמו של עץ יוצא דופן בעמידותו. מסתבר שחואן עמד להיות מוצא להורג יחד עם אישתו, אך מעשה חסד שעשה עם אדם זר (שלא אפרט כדי לא לגרוע מהנאתו של הקורא הפוטנציאלי), גרם לכך שאותו אדם הציל אותו בעורמה מכדורי המשטר החדש.

אני מניח שגם הסיפורים "לשתוק עם פרננדו", "המכתב לרוחנה חזר" ו"עם הנזירה קלרה" קשורים איכשהו לביוגרפיה של הסופר, אך הדמיון הרבה יותר מעומעם מאשר בשלושת הסיפורים שסקרתי לעיל.

שמונה מתוך תשעה הסיפורים – עלילתם כבדת ראש, ולעיתים אפילו נוגה עד טראגית ("סוסו של סרוונטס", "המכתב של רוחנה"), ורק בסיפור אחד העלילה מבודחת – "שעורה בעינו של משולם", סיפור שעלילתו מתרחשת בירושלים העתיקה בהווי ישן של שידוכים התפורים לפי מידותיהם של ההורים, ושל אמונות בלחשים וקמיעות. תעלולים של גנבי ירושלים גורמים לסוף טוב – לחתונה בין חירש ושוטה ובין סהרורית עשירה. שוב – אינני מפרט כדי לא לגרוע מהנאתו של הקורא.

נובלת המכתבים שבסוף הספר – "מכתבים ולא רק" – היא מלאת חידות, למרות שכאמור בפתיח לרשימה זאת, הכותבת מספרת לנמענת דברים שזאת היתה אמורה לדעת. המכתבים נשלחים מדנה (אישה נשואה לגבר מושך ונעים בשם אמיר, ולהם שני ילדים) למורתה הנערצת, שלימדה אותה בכיתות י"א-י"ב, ושהיתה חברה קרובה שלה. יש אפילו רמזים שהיו בין השתיים יחסים אינטימיים (מוטיב המופיע בספרה של  יהודית קציר "הנה אני מתחילה" – הקיבוץ המאוחד 2003). המכתב הראשון שנשלח מהודו (דנה נטשה את בעלה ואת שני ילדיה וברחה להודו), הוא ארוך מאוד (עמ' 163-130), ושלושת המכתבים הבאים (מהארץ) הם קצרים יותר (עמ' 182-164).

מסתבר שמאיזו סיבה לא ברורה, עד סוף הסיפור, המורה ניתקה את הקשר עם דנה. בעבר הן היו חברות קרובות, והמורה סיפרה לה על מאהב שיש לה, שהיווה נחמה על כך שהיא נשואה לבעל אלים וקמצן, וגרה עם אביה המתעלל בה. המורה מספרת לה פרטים אינטימיים ביותר על משכביה עם אותו מאהב, אך אינה מנדבת עליו מידע מזהה. במכתב הארוך מגלה דנה למורתה (המתנכרת לה) שהיא התאהבה בעורך הספר שכתבה, ואשר הוצאת ספרים מכובדת החליטה להפיק אותו. המחשבה המתגנבת למוחו של הקורא היא ששתי הנשים – המורה ותלמידתה – מאוהבות באותו אדם, אלא שמתיאוריו של האהוב, הלא הוא נתן העורך הספרותי, מסתבר שתכונות אהובתו הקודמת, שנטשה אותו למרות שבועת האהבה שלה, אינן דומות לתכונותיה של המורה של דנה – הוא מתאר אותה כמיסטיקנית, מתעניינת בקבלה ואסטרולוגיה, וכי היא מביאה את אחת מתלמידותיה – עולה מחבר העמים – שתהיה עדה בחדר הסמוך לאנקות ההתעלסות שלה עם נתן. זה בהחלט לא מתאים לאופייה של מורתה הנערצת של דנה. מצד שני, ייתכן שנתן שינה את קווי אופייה בכוונה כדי לא לאפשר את זהותה – חידה!

בהמשך הנובלה מסתבר שצעיר דתי, שכינויו – שלז, אותו פגשה דנה בהודו, חושף את סיפור הרומן שבין דנה לנתן ובין המורה ובין המאהב המסתורי שלה, ומחליט לסחוט את שתיהן. באיזה שהוא אופן, שלא פורש בסיפור, מצליחה דנה לחסום את נכלוליו של שלז ולשחרר אותה ואת מורתה מאיומיו – שוב חידה!

הספר רווי מתח, העלילות מרתקות ומביאות ניחוח אקזוטי מספרד, מקסיקו, צ'ילה וירושלים. הקורא מפליג עם הסיפורים למחוזות עלומים על פני הגלובוס ובתוך נפש האדם.

* * *

משה גרנות

בין ערפילי האגדה לפיקארסקה

על ספרו של אורציון ישי

"כתום – שמונה סיפורים ונובלה"

כרמל, 2012, 155 עמ'

אורציון ישי הוא כותב פרוזה ותיק ומוכר, המתרכז בעיקר בסיפור הקצר. מבין תשעה הספרים שפרסם – שמונה הם קובצי סיפורים הנסבים בעיקר על העדות הספרדיות בירושלים ועל הקשר התרבותי בין שפתם של הספרדים "שלנו" ובין דוברי הספרדית בספרד ובארצות אמריקה הלטינית. מקום של כבוד בסיפורים אלה תופסים גם השכונות בירושלים המאוכלסות ביוצאי ארצות האיסלאם. התקופה העיקרית בה מתרכזות העלילות שלו הן ימי המנדט הבריטי וימיה הראשונים של מדינת ישראל.

כיוון שאורציון הוא פרוזאיקון מתרשם, ולא שופט, הוא איננו עורך גלוריפקציה – מצד אחד, ולא הוקעה – מצד שני –  של מושאי סיפוריו שבקובץ "כתום", אלא הוא מחתל את העלילות שהוא רוקם ביד אמן בערפילים של אגדה. הגיבורים הפועלים, בדרך הטבע, בהוויה לא רציונאלית, מנחשים עתידות, מאמינים בסגולות ובאמונות טפלות, "מתרפאים" בתרופות עממיות (עמ' 32), וב"ניסיון חיים" (לחם עבש וחלב – סגולה לאריכות ימים, עמ' 80), מוצאים אישוש לניחושיהם לגבי העתיד בסימנים אקראיים (תינוק זוחל – סימן לבואו של אורח; אם מביטים במים שבכד – אפשר לנחש מי האורח, עמ' 41, 43). שיח' ערבי עיוור היושב בפתח מערת המכפלה יודע לגלות נסתרות ומנבא את מאורעות תרפ"ט בחברון (עמ' 56-55). הסיפורים מתארים גם מנהגים שקורא בן המאה העשרים ואחת עשוי להירתע מהם כגון הנוהג בעדה האורפלית לערוך טקס ביזוי לאב  שנולדה לו בת (עמ' 87), או הנוהג להציג את הסדין לאחר ליל הכלולות (עמ' 140).

מעניין לציין כי בסיפורים שבקובץ שלנו מופיעים האשכנזים כמין סרח עודף בשכונות המדברות לדינו וערבית: הם מוזרים בפאותיהם – מצד אחד, ובגילוי ראש – מצד שני. הם בהירי עור וכחולי עיניים, חלקם נגועים בגזענות כלפי העדות "השחורות", והאוכל שלהם חסר טעם ומשעמם. הילדים מדברים עם ההורים שלהם ביידיש, אבל מתביישים בכך (עמ' 86, 139-137, 152-151).

כאמור, אורציון ישי הוא אמן הסיפור הקצר, ומסתבר שגם הנובלה שבסוף הקובץ היא למעשה שרשרת של סיפורים קצרים, המזכירה את היצירה הפיקרסקית. כידוע, במרכז יצירה הפיקרסקית מצוי נוכל חביב, ולא מזיק במיוחד למי שלא מגיע לו, הנודד ממקום למקום, וכל מקום חדש מהווה סיבה לסיפור חדש.

בנובלה "חלומות ולא רק..." אין נוכל נודד, אדרבה, הגיבור, דניאל, נמצא רתוק למיטה בבית חולים, ו"הנדודים" שלו הם בחלומות שהוא חולם לאחר שהורדם כדי לבצע בו ניתוח מסוכן. בחלומו הוא רואה את עצמו בהלווייה שלו עצמו, כאשר מסביב קהל רב של מכריו, ולכל אחד מהם סיפור הכרוך בקורות חייו. בחלום הוא "נודד" מדמות לדמות ומעלילה לעלילה, ומסתבר שהוא בהחלט יכול להירשם תחת התווית של "נוכל חביב".

חלק מהסיפורים מתארים את כיבושיו הלא ממש מוסריים אצל נשים שונות, וחלק אחר מתאר את עולם הכמיהה, את מפח הנפש, ואף את האסונות הפוקדים כל בן תמותה. בין גיבורי סיפוריו – פאני, עימה היתה לו פרשת אהבים, למרות שהיה נשוי. אבל מסתבר שבה בעת היתה לו פרשת אהבים גם עם איטלקייה מטורינו בשם ליוויה, אותה ואת בעלה מרצ'לו פגש בטיולו בהודו. בדיוק כשהוא רוצה להיפרד מליוויה כדי להיות "נאמן" רק למאהבת אחת, הלא היא פאני, קוראת לו ליוויה לטורינו שישתתף בהלוויית אימה, זו אשר סייעה להם להתעלס בלי ידיעתו של מרצ'לו (שהיו לו פרשיות אהבים משלו). בהזדמנות זאת היא רוצה להתגרש ממרצ'לו ולמסד את קשריה עם דניאל. התוצאה – הוא מאבד את שתיהן. בחלום הוא רואה אותן "אחיות לצרה", מתחבקות ומתנשקות בהלווייה שלו.

הוא רואה בהלווייה את אברם שילוני הרקדן בעל הגרמופון היחיד בשכונה, וזה המניע לספר את סיפור אהבתו לאחותו הקטנה רוזה, שהתעלסה עימו, אך ביקשה להשאיר אותה בתולה. הוא מנתק עימה את היחסים לאחר שנודע לו מפי חבר שהיא התרועעה במחנה העבודה עם המדריך הקיבוצניק.

סיפור אחר שעולה בחלומו הוא סיפורה של תמר הנשואה לידידו אריה, שאיננו מסוגל לגאול אותה מבתוליה, והיא מבקשת מדניאל לעשות למענה ולמען אריה את "המצווה", מעשה שמייסר אותו. בחלומו הוא רואה את שני בניה התאומים שהיו לרופאים, משתתפים בהלווייתו.

בין החוויות הקשות שעולות בחלומותיו מוזכרת דליה, אחותו הגדולה של מתי. דניאל היה מאוהב בה נואשות בילדותו, למרות שהיתה גדולה ממנו בשלוש שנים. מתי נפטר בבית חולים לאחר מחלת נפש שפגעה בו, ודליה עצמה נהרגה על ידי פגז במלחמת השחרור בהיותה בתפקיד מטעם הגדנ"ע. גם גורלו של חבר ילדות אחר, שרוליק (בן למשפחה אשכנזית יחידה בשכונה) לא שפר עליו – אימו משתגעת, צורחת ומתפשטת על המרפסת לעיני כול. היא מאושפזת בבית חולים לחולי רוח, ולימים נעלמים מהשכונה ועוברים לגור בשכונת "התקווה". דניאל עומד בהבטחתו לא לספר בכיתה את סודו הנורא של שרוליק, שלימים יהפוך ליהלומן באנטוורפן שבבלגיה.

נושא השיגעון חוזר גם בסיפור "סודו של דודי יקותיאל". הגיבור הוא ניקו, וחברתו יונתה מתחקים אחרי קורות הוריו, ומגיעים לשם כך עד מדינת וושינגטון בארצות הברית. מסתבר שבעקבות מות בתה בטביעה באמבטיה, משתגעת אימו של ניקו, והוא מועבר בגיל שלוש אל חזקתה של רָשֶל, אישה אלמנה, המבקשת לראות בניקו ובאחיו הגדול ממנו בשנתיים – את ילדיה שלה. אחיו זוכר את אימו הביולוגית, וגם ניקו זוכה לחוויה קשה כאשר אישה לא שפויה  דורשת מרשל את ילדיה. רשל מצליחה להחזיר את האישה לבית חולים לחולי רוח, וכן מצליחה להסתיר מהילד מי היתה האישה הזו שהתפרצה לביתם. יקותיאל הדוד, האח  התאום של האב, איש בעל קסם, חביב הנשים, מסתיר גם כן את הסוד מפני ניקו, ומרומז שהוא עצמו היה מאוהב באישתו של אחיו.

בסיפור "ואל תשכח את האפטרשייב" מתואר איך אישתו של דריו גילתה לו להוותה שאישה רוצה בו, ומשאירה לו רמזים בתוכן התיק שהשאירה בחנותו: שמונה חמניות ולימון, לאמור - תבוא אליי לרחוב החמניות מספר שבע באור היום. דריו אמנם מתפתה לאישה, ומתבזה בפני אישתו ובנו. היסוד האגדי בסיפור זה הוא ב"סימנים" שמצאה אישתו בתיק של האישה, וידעה לפרשם.

גם בסיפור "תינוק בבטן מרתף" שולט היסוד האגדי: פלומבה המיילדת הערירית מסתירה את ריקה אחייניתה ואת התינוק שילדה מבלי שנישאה לאיש. פלומבה מסתירה את האם והתינוק מעיני הבריות, והכי מדהים – גם מאחיה מושון, הוא אביה של ריקה. מושון מיואש ודועך כנר משום שבתו נעלמה. כאמור, רק באגדות אפשר להסתיר אם ותינוקה לאורך ימים מהאב ומהבריות. פתרון החידה מגיע מאותו שיח' זקן בפתח מערת המכפלה, שהזכרתי קודם, ולפנינו שוב יסוד אגדי.

בסיפור "מדוע בכה אנטוניו" מופיע מוטיב החוזר בסיפורי אורציון – נידחי ישראל האנוסים המפוזרים בעולם, והמבקשים לחזור ליהדות. הגיבורה היא רוסלה, שמשוכנעת שהיא צאצא של כהן שעונה על ידי האינקוויזיציה בסיציליה שהיתה בשלטון ספרד, אך שמר על יהדותו. היא מבקשת לחזור ליהדות ומצליחה לגרום לרב יהודי באיטליה לשלוח נציג שלו (אברך חרדי) לברך את בנה אנטוניו בברכת כוהנים. אביו הקתולי האדוק מכה אותו במכות נמרצות כדי שיספר מי היה האיש בירך אותו, אך הילד מקבל בגבורה את מכות האב, ואינו מגלה.

תמימותו של ילד, הוא הדובר בסיפור "הצגה יומית", גורמת אכזבה נוראה לפלורה אחותו. הוא מספר על הקשר של מרקו עם זימבולה המופקרת, שנותנת שירותי מין לקצינים הבריטיים, לקצב, לירקן, לאופה וגם למרקו. פלורה שהיתה מאוהבת במרקו (אביה לא התלהב ממנו משום שהיה מהמר ושתיין), חווה משבר רגשי נורא. מרקו מתנדב לצבא הבריטי, והילד מקווה שהוא יביא לו משם כדור אמיתי.

בסיפור "דוריס דיי במעברת פרדסייה" מסופר על מפקד מחלקת טירונים בשם זעפרני המתעלל בחייל טריפוליטאי כבד-שמיעה בשם מרצ'לו. זעפרני שולח את חייליו לבקר בחופשה בפחון של דוריס הזונה ממעברת פרדסייה, ונודע לו שמרצ'לו לא הצליח לשכב עימה. הוא משפיל אותו על כך בפני שאר הטירונים. מרצ'לו נוטש את השיעור של זעפרני בכעס, ומקבל משום כך עונש של שמירה נוספת. זאת הזדמנותו לנקום במפקד האכזר, וכשזה מתקרב, הוא כביכול איננו שומע אותו אומר את הסיסמה, ויורה בו. מרצ'לו נשפט למחבוש, ושם הוא מאבד עצמו לדעת. הטירון "ולנטינו" מתמוטט נפטר באמצע מסע, כשמפקדיו אינם מאמינים לו שהוא חש ברע. טירון אחר בעל הכינוי "בני הזמר" יורה לעצמו בכף היד כדי להשתחרר מהצבא.

כיוון שגם אני, כמו גיבורי הסיפור הזה, עברתי טירונות בשנות החמישים בחיל קרבי, אני מעיד שהסיפור מתאר חוויות אמת על התעללות המפקדים של אותם ימים בפיקודיהם, ועל כך שאחוז מסוים של נפגעים "לא הזיז" אז לאף אחד בצבא.

נג'ימה, אישה כורדית מופלגת בשנים מקווה לא למות עד שיגיע אליה עזרא, בנה האובד שנסע לטורקיה לחפש מטמון שכביכול החביא נחום דודו, שהיה גם אביו מאמצו. כדי להגשים את חלומה לפגוש שוב את עזרא, היא מחליטה לא לשכב במיטה, שם רוב האנשים מתים, אלא לשבת על כיסאו של אליהו.

בסיפור "כתום" (על שמו כל הקובץ) מסופר על גיבור החולם על דמויות כתומות המופיעות אצלו בחלום. הוא אמנם נשוי, אבל יש לו פרשת אהבים עם אדלה, אשר נטשה אותו והתחתנה עם אחר. הוא מתאווה להתאבד, ונוסע אל מותו לפגוש "כתומים" בחוף.

לאורציון ישי יש ללא ספק, קול מיוחד ויכולת נדירה להעמיק לנבכי הנפש של גיבוריו על מעלותיהם וחולשותיהם, ולגרום לנו הקוראים להיות שותפים נאמנים ואמפתיים להתרחשויות המתוארות ביד אמן בסיפוריו.

* * *

אודי מנור

עמיר פרץ וכיפת ברזל

מהדיבורים הנלהבים על פרץ אפשר לחשוב שהוא זה שממש במו ידיו ברא את המערכת הזו יש מאין. אלא שלפחות לפי מה שכתוב בגיליון האחרון של גלילאו, ההחלטה לפתח מערכת כזו התקבלה ב-2004, כלומר כשנתיים לפני שעמיר פרץ היה שר בטחון. נכון שהיו אנשים שהתנגדו למערכת הזו מתוך תפיסה אסטרטגית של עדיפות ההתקפה, כמו גם מסיבות של פיקפוק טכנולוגי או השוואה למערכות קיימות או מערכות מתחרות כמו נאוטילוס. אבל קצת מוגזם, בשל הצלחת כיפת ברזל, להפוך את עמיר פרץ לגיבור ישראל, ולמועמד הטבעי להיות שר הביטחון בקואליציה הבאה שהעבודה בראשות שלי תהיה חלק ממנה (כן, העבודה בראשות שלי תהיה חלק מהקואליציה הבאה, ולמי שהאפשרות הזו קשה לו כי הרטוריקה שלו לא מסתדרת עם זה, שיתחיל להתרגל או שיחליף מפלגה, אף פעם לא מאוחר להצביע מרצ, חד"ש או להישאר בבית כדי לא ללכלך חלילה את הידיים בביצת המציאות).

פרץ לא היה מתעקש על הכיוון הזה (ולאו דווקא על כיפת ברזל שמבחנה הראשון איננו פוליטי כי אם טכנולוגי!!)  אילולא היו עומדים לצידו גורמים במערכת הביטחון שאינם רואים סתירה בין גישה התקפית לגישה הגנתית, וכמובן שכל הדיבורים הנלהבים שלו בעד המערכת הזו לא היו זוכים ליותר מאשר משיכת כתפיים (ומערכונים בארץ נהדרת), אילולא היה צוות של מדענים בטכניון שהצליח להקים אותה.

ההתלהבות מעמיר פרץ מובנת אצל מחנהו המכין עצמו לעוד סבב של התשת היו"ר, הפעם מי שיחטוף פאג'רים, קסאמים ומטעני צד תהיה שלי יחימוביץ, וזה יתחיל לכל המאוחר ב-24 בינואר, לא משנה מה תהיה התוצאה בקלפי. אבל העובדה שגם גורמים מחוץ למחנה פרץ עסוקים בחגיגות כיפת ברזל מטרידה שלא לומר פאתטית.

הבה נבדוק את שני צידי האסטרטגיה הצה"לית בעמוד ענן: כיפת ברזל מצד אחד, ההפצצות המדוייקות והמודיעין המתוחכם מצד שני. תנו לי לנחש, מבלי ששיתפו אותי: גם על הצד השני התנהלה מחלוקת בצמרת הביטחונית, ומן הסתם היא מממשיכה ומתנהלת לאורכם של קווים ידועים והגיוניים: יכולות טכניות, משאבים כספיים, החיבור בין אסטרטגיה למדינאות (כלומר מה אפשר להשיג מבחינה מדינית מכל אופציה צבאית. קלאוזביץ כבר אמרנו? צריך לחזור על זה כי יש כאלו שלא מבינים).

האם מישהו מכיר את השמות מאחורי הוויכוח? לא. כי אולי אין לשמות הללו שפם ונקיפות מצפון על העלבונות הלא מוצדקים שהוטחו בפרץ מעצם היותו מנהיג עובדים ולא גנרל, וכמובן מסיפור המשקפת. אבל אם פרץ הפך בזכות כיפת ברזל לגיבור לאומי ולמועמד מוביל להיות שר ביטחון, כך צריך לנהוג גם במי שהוביל בשנים האחרונות את הצד השני של אסטרטגיית עמוד ענן, איש מושמץ לא פחות, אמנם בלי שפם אבל עם אקס-פלולה מפוארת ודירה מגונה במגדלי אקירוב.

ואם בברק נוהגים כפי שנוהגים באדם שבסך הכול מילא את תפקידו – לספק בטחון מקסימלי לאזרחי המדינה ולרכושם – כך יש להתייחס לעמיר פרץ. לא גיבור ולא לאומי, אלא איש שתרם את חלקו ותו לאו, בדיוק כפי שמצופה מאיש ציבור. באשר לתרומתו הסגולית כביכול של פרץ, יש לשער שלא מדובר בחלק מכריע, לא מבחינות מדעיות כי הוא לא בא מהתחום, ולא מסיבות מהותיות (אסטרטגיית המיגון המתוחכם) כי ההחלטה על פיתוח מערכת כזו נפלה שנתיים לפני שהגיע לתפקיד. כל דיבור חריג על פרץ מעיד על היעד הפוליטי-הפנים-מפלגתי הצפוי לנו בסוף ינואר. וזו בעיה שכיפת ברזל, כמו גם מפתחיה המבריקים מהטכניון, לא יוכלו לה.

* * *

מריאן בלנקי

פנייתו של ראש ממשלת ישראל אל העם

אזרחי ישראל! אנו ניגשים כעת לביצועו של הצעד הקשה והכואב – חיסולה של מדינת ישראל. בלב לא קל קיבלה ממשלת ישראל את ההחלטה הזו ולא פשוט היה לכנסת לאשר אותה.

כמו רבים אחרים, האמנתי וקיוויתי גם אנוכי, שנוכל להישאר לעד בתל-אביב ובירושלים. אלא שהמציאות המשתנה באזורנו ובעולם כולו כפתה עליי לבחון מחדש את השקפותיי ואת אמונותיי. ביקשתי מן הדובר שלי מריאן בלנקי, שיעזור בידי לחבר את נאום הפרידה לרגל נעילתו של המפעל הציוני.

לא נותרה עוד ליהודים האפשרות להוסיף ולשבת במזרח התיכון. חיים כאן למעלה משלושה מיליון פלסטינים ומניינם מוכפל מדי דור. הם חיים בצפיפות שאין דוגמתה במחנות פליטים במצוקה ובעוני, באווירה של שנאה הולכת וגוברת ובלא תקווה כלשהי לשיפור בעתיד.

אנו עושים את הצעד הזה מעמדה של כוח ולא של חולשה. ניסינו להגיע להסדר עם הפלסטינים, הסדר שהיה מצעיד את שני העמים לקראת מסלול של יחסי שלום. אלא שכל ניסיונותינו התנפצו אל קיר של שנאה וקנאות.

חיסולה של מדינת ישראל הוא המענה שלנו למציאות הנוכחית. תוכנית זו תניב ליהודים תועלת בכל התפתחות אירועים עתידית שהיא. אנחנו נקטין עד למינימום את החיכוכים  היומיומיים ואת הקורבנות משני הצדדים. החיים היהודיים יוסיפו להתפתח בארצות התפוצה כשם שהם התנהלו שם במשך 2000 שנה. הפתרון הסופי של השאלה היהודית במזרח הקרוב יאפשר לנו להיצמד אל בעיות הפנים שלנו. יחול שינוי בסדר הקדימויות הלאומי. מדיניות הכלכלה תוקדש ביתר תשומת לב לצמצום הפערים החברתיים והיא תאסור מלחמה של ממש על העוני. נשפר את ההשכלה ונגביר את ביטחונם האישי של כל יהודי העולם.
    חילוקי הדעות בנוגע לחיסולו של המפעל הציוני פערו פצעים עמוקים, גרמו לשנאת אחים מרה, להתבטאויות קשות ולמעשים קיצוניים. אני מבין לליבם של מי ששוללים את הצעד הקשה הזה ומבין לרגשותיהם, לכאבם ולמחאתם. אבל עם אחד אנחנו – על אף כל הוויכוחים והניגודים.

אזרחי ישראל! היום מסתיים החלק המבריק בהיסטורי של העם היהודי והפרק החשוב בחייכם כחלוצים – מי שהגשימו ומימשו – בשם כולנו – את הרעיון הציוני. הכאב שלכם והדמעות – הם חלק בלתי נפרד מתולדות ארצנו. יהיו אשר יהיו חילוקי הדעות בינינו, אנו לא נעזוב אתכם לגורלכם ולאחר חיסולה של ישראל נעשה הכול כדי לבנות את חייכם ולשקם את חיי קהילתכם. אנו, שרי ממשלת ישראל, הגענו למסקנה שהצעד הקשה הזה הינו חיוני עבור העם היהודי. האמינו לי, כי הכאב, אשר הצעד הזה גורם לו, שווה להכרה האיתנה במידת הכרחיותו.

* מריאן בלנקי הוא תושב ירושלים. סטיריקן, משורר וסטנדאפיסט שאינו יודע גבולות, ומרבה לזעזע ללא רחם את הקוראים ואת הצופים ברשימותיו. את יצירותיו בלשון הרוסית הוא מפרסם בעיתונים שונים בחו"ל. מה חבל, שציבור קוראי עברית כמעט שאינו מכיר אותו.

המתרגם מרוסית: יואל נץ

* * *

יצחק שויגר

מלחמת המדיה האלקטרונית

אתמול בערב התקשרתי אליך ולא ענית. ישבנו כל החבר'ה, בפרלמנט "אצל אבי", שתינו בירה ודיברנו על עמוד ענן. חיכינו לך. איפה היית? בטח היית אצל הבחורה ההיא שסיפרת לי עליה?

איזה בחורות על הראש שלך. עכשיו זמן מלחמה ואין זמן לבחורות.

מה, גייסו אותך? אל תצחיק אותי. אמנם היית תת-אלוף בצבא, אבל זה היה כבר מזמן. למיטב זיכרוני אתה עוד ירית בסטן.

נכון  ואתה ירית בצ'כי אז מה? אז לא צריכים אותך? תאמין לי, צריכים. כל אחד חשוב.

אז מה, התנדבת לחלק לחיילים סנדוויצ'ים? בשביל זה לא צריך להיות תת-אלוף במילואים, אפשר גם להיות עוזר טבח בדימוס.

מה פתאום סנדוויצ'ים. הייתי צריך להופיע בטלוויזיה.

מה פתאום בטלוויזיה? מה רצו – לראיין אותך בנושא השיניים התותבות שלך, או איזה מכשיר שמיעה כדאי לבחור?

לא. היו צריכים מומחה לענייני אסטרטגיה כי היה דיון בערוץ 2 בנושא האיראני והשפעתו על מבצע עמוד ענן.

נו באמת אתה היית בערוץ 2? אני ראיתי את הדיון ולא היית שם.

לא. זה בגלל ערוץ 10. הם רצו להזמין את מפקד חיל האוויר לשעבר שידבר על האפשרות לתקוף את החמאס בעזרת צוללות מל"טיות.

מה זה צוללות מל"טיות?

זה הפיתוח החדש הסודי שלנו של צוללת לא מאוישת שמתנהגת כמו מטוס ללא טייס. וזה חוסך כוח אדם ויהיה אפשר להפעיל אותן על ידי אברכים שיגויסו לצורך זה בלבד וככה יוכלו להמשיך ללמוד תורה וזה יציל את ביבי מהצורך לעשות קואליציה עם יאיר לפיד ועם העבודה.

תשמע זה ממש גאוני. זה כבר עובד?

עוד לא. אבל כבר יש ויכוח בין חיל הים וחיל האוויר מי יפעיל אותן והיה דיון בעניין זה ורצו להזמין את מפקד חיל האוויר.

נו.

אז את המפקד הנוכחי אי אפשר להזמין כי הוא היה בבור הפיקוד. את זה שלפניו אי אפשר להזמין, כי הוא במילואים. את זה שלפניו לפניו, אי אפשר להזמין, כי הוא ברזרבה, אם ההוא יהיה חולה, כי כבר גם הוא לא צעיר. אז נשאר רק מפקד חיל האוויר לשעבר, דור רביעי.

נו. אז הזמינו את מפקד חיל האוויר דור רביעי?

לא, כי הוא היה בערוץ 10.

 אז ערוץ 10 הזמינו אותך במקומו?

לא. אני הייתי בערוץ המקומי שאיחד את השידורים עם ערוץ הכנסת וערוץ 33.

אז למה לא הזמינו את מפקד חיל הים דור רביעי לשעבר. הרי אתה האומר שזה פרויקט משותף לחיל האוויר ולחיל הים, וזה נראה לי מתאים?

כי הוא היה בערוץ 11, שניהל באופן די מגעיל ולא הוגן תחרות חריפה ועשה בדיוק אותו דיון ותפס את כל המומחים החמים. בושה וחרפה ככה מתנהג הערוץ הראשון שהוא בכלל ערוץ ממלכתי!

אז יכול להיות שמפקד חיל הים לשעבר דור שלישי היה פנוי אז למה לא הזמינו אותו?

וואלה אתה צודק. הם בטח התבלבלו בעצמם. תשמע זה לא קל. עוד מבצע כזה ואנו משתגעים.

באמת קשה. כמה ערוצים כבר אפשר לתחזק.

נכון, יש לי ישיבה בעניין זה עם העוזר לשעבר, של שר הביטחון לשעבר, על התארגנות לימי מלחמה

מה אתה רוצה להציע לו?

אוהו, יש הרבה הצעות. קודם כל צריך לאחד את כל ערוצי הטלוויזיה. המאגר של אלופים ותתי-אלופים הולך וקטן עם השנים. הם פשוט מתים מזיקנה. אז אי אפשר להחזיק חמישה ערוצים פתוחים 24 שעות ביממה עם כל כך הרבה מומחים. כמה הם יכולים להופיע? יש לי חבר שהשתחרר לפני חמישים שנה מפיקוד על טנקים והוא היה מרואיין מבוקש והוא הופיע במשך שבוע ימים, כמעט עשר שעות ביום ועכשיו הוא מאושפז בשיבא בגלל  זיהום.

מה, קיבל זיהום בגרון מרוב דיבורים?

לא הוא קיבל זיהום בדרכי השתן. וזה מאוד מסוכן. בגלל שהוא היה בטלוויזיה הוא שכח להחליף את הקטטר והוא קיבל זיהום. זה ממש מייאש. כזאת הקרבה מצד איש מילואים.

 אז מה אתה רוצה להציע לעוזר לשעבר?

בראש ובראשונה להגיע להסדר עם החמאס.

מה שיפסיק להפציץ?

לא. שיפסיק להפעיל כל כך הרבה ערוצים כנגד מיספר הבלתי העצום של הערוצים שלנו וגם להגביל את השעות. תשמע בעניין הזה, יש לנו מודיע סודי שעובד איתנו תחת שם בדוי, משהו  כמו חפרפרת כזאת שהייתה מקובלת  פעם בזמן המלחמה הקרה עם הרוסים.

משהו כמו ליברמן?

כן משהו כזה. והוא אמר לנו שאחת הסיבות להסכמה של החמאס להפסקת האש, היתה, שהמומחים שלנו השפיעו לרעה על המומחים שלהם וגם על דעת הקהל שלהם. כי הם היו מתרגמים אותנו ואז הם ראו שהעניין מקבל מיפנה ולא לטובתם. אני יכול להבין אותם. תאר לך אתה קם בבוקר פותח ערוץ 2 ודופקים לך על הראש. מומחה לאסטרטגיה וגם מומחה לכלכלה וגם מומחה ללוחמה פסיכולוגית וגם מומחה לפאניקה של ילדים. כמה אפשר? ועוד אחר כך הם צריכים לשגר טילים כדי שיהיה למומחים על מה לדבר? זאת משימה קשה לארגון טרור שמאופיין בדרך כלל במספר קטן של פעילים שעוסקים ברצח אזרחים למטרות הנאה סדיסטיות ולא מעסיק מומחים לברברת, הם פשוט לא יכולים להרשות לעצמם כל כך הרבה מומחים!

שמע ידידי, עלית פה על משהו בן זונה. אתה יכול לעשות על זה סטארט אפ!

נו, בגלל זה אתה לא מוצא אותי והפסקתי לבוא לפרלמנט של החבר'ה. כי במקום לשתות אתכם בירה ולנגב איזה חומוס, אני כל הזמן עם עורכי דין ומשקיעים כדי להקים חברה לניהול מערכת תקשורת אסטרטגית לחיסול משברים בין לאומיים ולדיכוי טרור במדיה דיגיטלית בשיטה אינטרדיפרנציאלית תוך שימוש במומחי-על לברברת אלקטרונית.

בהצלחה חביבי. אנחנו נחכה לך בפרלמנט. וכשתחזור אלינו, בשבע אחרי המלחמה, נספר לך על הנכדים והמחלות כפי שאנחנו עושים כל יום. יהיה אחלה.

* * *

תקוה וינשטוק

1. מלון ארט פלוס

תל אביב מלאה אתרי אמנות ולא מדובר במוזיאונים וגלריות בלבד אלא גם במקומות שאין מצפים לראות בהם יצירות אמנות. למשל במלון ארטפלוס ברחוב בן יהודה. מרחב של מלון מזוהה עם חופשה, הרפתקאות ואפילו בריחה. מסתבר שהמרחב הזה מתקשר גם לאמנות. ארטפלוס קטן ואינו מרשים מבחוץ אך כבר בכניסה מופיע קיר אמנותי של דמויות מוכרות: 13  מגזרות אלומיניום של האמן צדוק בן דוד המדגימות את התפתחות האנושות מן הקוף עד האדם הזקוף לפי תורת האבולוציה של דרווין. יצירה זו וכמוה היצירות בלובי של המלון מקורה באוסף של דורון סבג.

סבג, אספן של אמנות ישראלית מודרנית, הוא בעל מלונות אטלס  המחזיקים במלון אמנותי נוסף – מלון "סינמה" בכיכר צינה דיזנגוף – לשעבר קולנוע אסתר – שבו מוצגת אמנות הקולנוע. ארטפלוס הוקם ב-2007 וכעבור שנה הפך למלון אמנות. הלובי הקטן כאן מציע ספרי אמנות (ספרי אמנות מוצגים גם בנוחיות, דבר לא מכובד ביותר) ויצירות של אמנות קינטית הנעות ומתחלפות בלי הרף. ניתן לצפות במיצג של סיגלית לנדאו, אמנית מצליחה בארץ ובעולם. במיצג מופיעה ים המלח בתזוזה מתמדת והאמנית עצמה מופיעה בים בעירום מטושטש. בסמוך, יצירה של גיא זגורסקי. שתי תיבות זכוכית המכילות חול מסונן וזוג מנורות של ניאון כתום האור המוקרן על החול יוצר מדבר של דיונות נודדות, סמל לתחושת הארעיות המאפיינת את דורנו. על כן גבוה מוצג גוש מלט שלא התקשה, מוקף מים. המים המבעבעים עוטפים את הגוש ומנסים שוב ושוב לפרקו. על כל היצירות בלובי שולט ראי עגול גדול, בנוסח האח הגדול של אורוול. 

גם חדרי המדרגות מאובזרים ביצירות אמנות. למשל מיצג דיגיטלי של אורי גרשל [?] המבוסס על יצירה מצולמת של האמן הצרפתי ז'אן שארדון: פסיון בשלל צבעים השוכב במהופך וצלחת ענבים. הכול נזיל. לאט לאט משתנה המציאות הפסיון צולל ושוקע ואחר מספר שניות הוא מתרומם לאטו וצף מחדש. חיבור בין היומיומי והמוות.

במלון חמש קומות וכל מסדרונותיהם מעוטרים בציורים על לוחות עץ. חמישה אמנים ישראלים, חלקם כבר ידועים מאוד, הוזמנו להעלות כאן עבודות מותאמות-אתר, כל אמן לפי סגנונו. מאיה אטון, טלי בן בסט, אילת כרמי, אולף קונמן ודורון רבינא מעלים במסדרונות את פרי רוחם. ואלו בקומה החמישית קומת הגג, ישנה מרפסת שופעת פרחים, עצי זית ועצי קומקווט. אי של שפיות ורוגע בלב אחד הרחובות ההומים בעיר.

המלון מציע לאורחיו גם פרויקט-חדר: שישה חדרים שבכל אחד מהם יש עבודות של אמן מסוים – עבודות פיסול ומיצבים מעולם העיצוב התעשייתי ועיצוב הפנים. אלה מכניסים את האורח לאווירה מיוחדת ולצורות פיסוליות תלת ממדיות.

אמנות מסוג זה עודה זרה ובלתי מובנת לרבים ולכן אולי רבים גם אינם אוהבים אותה ואפילו אינם חושבים אותה לאמנות של ממש. ואכן קיים בה רק גבול דק בין האמנותי למלאכתי ומי שקובע שהיצירה היא אמנות הוא מנהל האוסף או המבקר האמנותי. זו אינה האמנות הסטטית ששלטה באמנות אלפי שנים. אין מכחול, אין עפרון או חומר. הכול דינמי. הפסל נע וזע ללא יד אדם. כדי לראות את היצירות הללו בשלמות יש להזדיין בסבלנות. חלפת ביעף על פני יצירה כזו – לא ראית מאומה. כמו כל אמנות חדשה יחסית דורש הטרנד הזה לראות עוד ועוד יצירות עד שיבין את הלך הרוחות החדש. גם פיקסו היה במשך שנים בלתי מובן לקהל הרחב. לא הבינו אותו ולא הזדהו איתו.

המלון מקיים סיורי אמנות, אותם יש להזמין מראש. סיור נמשך כשעתיים ולצד הסברים על היצירות והיוצרים הוא מהווה שעור באמנות המודרנית בכלל, על זרמיה ומתווי דרכה. את הסיור מעבירה במיומנות נוהר, שלמדה תולדות האמנות באוניברסיטה. הסיורים יקרים למדי (בתשלום נוסף אפשר ליהנות גם מארוחת בוקר) אבל האווירה נעימה ואינטימית ומאפשרת שאלות ותשובות. אכן חשיפה נוספת לאמנות ובמה לאמנים ישראלים צעירים.

2. וילונות במוזיאון

תערוכה של וילונות במוזיאון? עוד לא שמענו דבר כמותו! אבל תערוכה כזו קיימת עתה במוזיאון תל אביב: היא מוצגת באולמות ריקים לחלוטין, פרט לספסלי ישיבה ודפי שירה באנגלית. ריקים אך לא חשופים: כל הקירות מהמסד עד הטפחות מכוסים וילונות דקים מצוירים. האמנות המודרנית מצליחה להפתיע.

לא פחות מחמישה אולמות מוקדשים לווילונות הללו. אתה יושב על ספסל ובוהה בעולם הבלתי נודע שמאחורי המסכים. כותלי המוזיאון המוכרים, נעדרי החלונות ונטולי הנוף, נפערו והשתנו לפתע. פתאום מופיע כמטווי קשת מהקיר או מהקיר אולם קונצרטים על נגניו ומאזיניו הרבים. רק להרים את הוילון ולהאזין לבטהובן או לשופן. מאחורי וילונות אחרים, במרחק גדול יותר, נראים פסי רכבת ונוסעים ממתינים. מי ידע כי תחנות הרכבת של תל אביב סמוכות כל כך למוזיאון? מבעד לווילונות מבצבץ גם מטע דובדבנים. שלח ידך וקטוף. ואולי אין אלה דובדבנים- כל אחד רואה מבעד למסך את הפנטזיה שלו. יש וילונות בצבע אפור, יש ורודים, ירוקים ויש שהצהוב שולט בהם אך כולם שופעים אור על האולם.יפים במיוחד הווילונות בצבעי אדום עז ווילונות התכלת מלאי קסם.

התערוכה – הנקראת "מסת הרפאים" – היא מעשה ידיו של האמן יזהר פטקין, אמן שנולד בישראל בשנת 1955 ומתגורר ועובד בארה"ב. לדבריו, אמנות הקולנוע והאמן מרסל דושאן שינו את פני הציור.  שניהם הכניסו את בדי הציור למשבר. כדבריו, בימי לימודיו היו אמנות המיצג והתיעוד וסרטי סופר 8 המוצא מבדי הציור. "כיום הווידיאו הוא מוצא כזה אבל אני עדיין מאוהב בהיסטוריה של הציור. הווילונות שלי הם על קו התפר בין מופע וידיאו לקולנוע. הם המוצא שלי מהגטו של בד הציור. אלה לא וילונות לכיסוי חלונות. אלה ציורים לא שגרתיים אך ללא ספק הם ציורים: קיימים בהם ההיגיון, ההתבוננות ותחומי העניין של הציור." ופטקין מוסיף: "הווילונות מודפסים בהדפסה דיגיטלית ממש כפי שוורהל השתמש בסטנסיל ובדפוס. גם כשאני משתמש בהדפס דיגיטלי ולא במכחול יש לי כתב יד 'מוכר בציור'. וזה דווקא בתקופה שהווילונות הביתיים כמעט שיצאו מהאופנה. לדעת רבים הטורח סביבם גדול מדי וכדאי לוותר עליהם. באנגלית מכונה התערוכה 'וילונות נודדים'. ואכן, שלא כציורי הפרסקו הקבועים על הקירות של פעם, הווילונות ניתנים די בקלות לניוד מארץ לארץ וממוזיאון למוזיאון."

פטקין הציג תערוכות רבות ונרכש לאוספים רבים, בהם מוזיאון גוגנהיים ומוזיאון תל אביב. הווילונות מוצגים בימים אלה בשלושה מוזיאונים בשתי יבשות – במוזיאוני תל אביב ותפן בארץ, ובשיתוף פעולה בינלאומי גם במוזיאון לאמנות עכשווית במסצ'וסטס שבארה"ב.                                                         התערוכה מתמקדת ביצירות מהעשור האחרון אך יש בה גם עבודות מוקדמות יותר, כולל שטיחי קיר (למשל שטיח עם דיוקנו של "הרברט סמואל הנציב הראשון ליהודה"). על כריכת האלבום של יצירת פטקין מופיע קטע מפסל חרסינה יפהפה של המדונה והילד שפיסל המוצג בתערוכה שבמוזיאון. 

שלושה משוררים הקדישו שירים באנגלית לווילונות הללו. בראש וראשונה – אגא שאהיד עלי (1949-2001),  משורר יליד קאשמיר שבהודו שגלה לארה"ב. פרויקט הווילונות מושתת על שיתוף הפעולה בין פטקין לבינו. בשיר האחרון שחיבר לפני מותו כותב שאהיד עלי על אנדלוסיה ועל סבל המוסלמים שגורשו מספרד הנוצרית. השיר נקרא "מסת רפאים" וזה שמה של תערוכת פטקין במוזיאון תל אביב.

אומר פטקין:  "מהרגע הראשון היה זה ישמעאל ויצחק והחלטנו שהיהודי והמוסלמי ייפגשו על החלון או על הווילון, המסך או הרעלה. הגלות היא המוטיב של שנינו – שנינו רחוקים מתרבויות המוצא הבעייתיות שלנו... אני נודד בין התרבויות. נולדתי לעולם של אל יהודי מופשט ואני חי בכלכלה ובייצוג של העולם המערבי."

שני המשוררים האחרים שהקדישו שירים לווילונות הם מוחמד פאיז הפקיסטני, מהמשוררים המשפיעים ביותר בשפת האורדו ומחמוד דרוויש, המופיע בתוארו המלא "המשורר הלאומי הפלסטיני."

תצוגה מקורית מעניינת ויפה. צירוף השירים לאולמות התצוגה ולאלבום. אבל למה דווקא מוחמד דרויש ומשוררים מהודו, פקיסטן, ופלסטין, ארצות השוטמות את ישראל – ואין זכר לאף משורר יהודי או יהודי ישראלי!  צער הגלות הוא של המגורשים מאנדלוסיה. הס מלהזכיר כי גם לנו היתה גלות, אולי הגלות העולמית בה"א הידיעה, ועל נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון.

אהוד: את התערוכה טרם ראיתי כי אני לא כל כך אוהב וילונות – אבל אולי אם פטקין לא היה מתרכז בסבל המוסלמי – הוא לא היה זוכה להכרה בינלאומית וגם לתערוכה במוזיאון תל-אביב, הישג שהרבה ציירים ישראליים, שחלקם כבר אינו בחיים – לא זכו לו מעודם, גם לא בשנים האחרונות.

* * *

נעמן כהן

הורסט וֶסֶל באוניברסיטת חיפה

הוֹרְסְט לודוויג וֶסֶל Horst Ludwig Wessel –‏ היה חבר המפלגה הנאצית בגרמניה, מפקד בדרגת שטורמפיהרר (סגן) באס אה. וסל נהרג בקטטה בשנת 1930, ובמשך שנות קיום המשטר הנאצי הונצח כמרטיר של המפלגה. מיספר חודשים לפני מותו כתב וסל שיר בשם "Die Fahne hoch", "הדגל מונף אל על", והשיר כונה "שיר הורסט וסל". ב-1931 היה השיר להמנונה הרשמי של המפלגה הנאצית. כיום אסורה שירתו של השיר על פי סעיפים 86 ו-86A לקוד הפלילי הגרמני.

http://www.youtube.com/watch?v=TvOAXW2Kv_s

מן הסתם אם היה מתקיים טקס לזכרו של וסל באוניברסיטת חיפה היתה המשטרה מתערבת ומסלקת מיידית מהאוניברסיטה את מקיימי הטקס.

הורסט וסל היה אמנם אנטישמי, אבל בעת מותו המפלגה הנאצית לא דגלה בהשמדת היהודים, והוא עצמו לא רצח יהודים. בניגוד לנאצים, מפלגת החמאס (שזכתה ברוב קולות גדול יותר מהנאצים) מפרסמת בגלוי את תוכניתה לחיסול ישראל והשמדת היהודים, ובאוניברסיטת חיפה מקיימים סטודנטים ומרצים עצרת הזדהות עם המבצֵע בפועל של רצח יהודים, מי שהם מכנים "המרטיר" (השהיד) – ג'עברי.

ודוק, סטודנטים אלו המניפים בהפגנה את דגל האויב, מזדהים פוליטית עם ארגון התובע (ומבצע) את רצח עמיתיהם הסטודנטים היהודים.

ומה עושים בנדון גבירי ופרנסי האוניברסיטה? שום דבר! עמוס שפירא – הנשיא, מגנה בלשון רפה. ראש העיר יונה יהב היה קצת "מזועזע", ובזה הסתפק.

שלא יובן לא נכון, אם הערבים היו מפגינים למען השלום ונגד המלחמה וההרג בשני הצדדים, והיו מגנים את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, ואת המבצע-הרוצח ג'עברי, היתה ההפגנה לגיטימית, אבל לא לכך כוונה הפגנתם. הפגנתם. שהיתה למען "המרטיר" (שהיד) ג'עברי, היא הפגנה למען רצח היהודים בכלל, ורצח הסטודנטים ואנשי הסגל היהודים בפרט.

האם באוקספורד הליברלית והדמוקרטית היו מתירים לקיים הפגנה למען היטלר?

האם בארה"ב היו מתירים להפגין למען בן לאדן?

רק בישראל הפחדנות מנצחת. אנשי האוניברסיטה רועדים מפחד מה יאמרו עליהם בגויים. אין סכנה גדולה יותר לדמוקרטיה הישראלית מהפחדנות להילחם נגד אלו הרוצים להכחידה.

תחושת הסטודנטים היהודים בחיפה שהאוניברסיטה נהפכה לשטח אוייב היא תחושה אמיתית שתפגע לא רק באוניברסיטת חיפה, אלא גם בדמוקרטיה הישראלית. לכן יש למהר להחליט ולבצע. כל אלו שהפגינו לטובת המרטיר ג'עברי יסולקו לאלתר מהאוניברסיטה. זו עדיין אוניברסיטה עברית במדינה יהודית.

אסור להתיר בה קיום של נאציזם או איסלמו-נאציזם. גם בגרמניה הוצאה ההזדהות עם "המרטיר" הורסט וסל אל מחוץ לחוק.

פעילי "השלום"

גרטרוד שטיין נולדה ב-1874 בפנסילבניה, למשפחה יהודית ממוצא גרמני. אחיה, ליאו שטיין, היה סוחר אמנות עשיר ונודע, והוא הביא את אחותו הצעירה לפריז באמצע העשור הראשון של המאה ה-20.

שם עברה שטיין, עד אז סטודנטית לרפואה, מהפך של ממש – כשחוותה את החיים הסוערים שהציעה לה פריז התוססת. היא הכירה שם את אליס טוקלאס, שלימים הפכה לבת זוגה, והתוודעה לקהילה הלסבית שהיתה אז בראשית דרכה.

החל משנות העשרים ניהלה גרטרוד שטיין בביתה סלון אמנות וספרות. התארחו אצלה גדולי האמנים והסופרים של התקופה: פבלו פיקאסו, עזרא פאונד, אנרי מאטיס, ארנסט המינגוויי וסקוט פיצג'רלד.

בהשפעת רעיונותיו של הפילוסוף האוסטרי אוטו ויינינגר בספרו "מין ואופי" גיבשה שטיין לעצמה זהות מגדרית גברית. (ויינינגר טען שהיהודי ואישה מסמלים חולשה. לאחר התאבדותו של ויינינגר אמר היטלר שהוא היהודי היחיד שהוא מעריך, כי הוא התאבד בגלל יהדותו).

כיהודייה וכאישה, קראה שטיין לפני מלחמת העולם השנייה להעניק לאדולף היטלר פרס נובל לשלום. כי על ידי גירוש היהודים והגורמים הדמוקרטים והשמאליים, הוא מסיר את כל הגורמים לסכסוך ומאבק מגרמניה, וכך הוא מביא שלום. דיכוי יהודים מביא שלום.

בהפגנה למען החמאס וג'עברי השתתפו גם מפגינים יהודים. אם נלך לפי הגיונה של גרטרוד שטיין יש להמליץ על מתן פרס נובל לשלום לפעילי "השלום" היהודים באוניברסיטת חיפה. פעילים המשתפים פעולה עם החמאס ומפגינים עם הערבים בהפגנת הדומייה למען ג'עברי. בשביל המשתפ"ים היהודים של החמאס ההיגיון ברור, רק חיסול היהודים יביא לשלום.

קאפו נעמי וימבורן אידריסי

Capo Naomi Wimborne-Idrissi

קאפו נעמי וימבורן אידריסי היא אנגלייה ממוצא יהודי, המנהלת מסע חרם נגד ישראל. במהלך התקפת החמאס, היא נהלה הפגנות נגד להקת בת שבע. בראיון עימה אמרה שיש לעשות דה-לגיטימציה של ישראל. קאפו נעמי מפגינה בעד החמאס במלחמתו לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים. לכן היא כמובן תומכת בחמאס.

https://sites.google.com/site/jewsagainstracistzionism/wimborne-idrissi-naomi-london-based-jewish-campaigner-for-palestinian-rights-demands-boycott-of-apartheid-israel-

הערה: יש לתקן. הקאפואים במחנות הוכרחו להיות כאלו. קאפו נעמי וימבורן אידריסי עושה זאת בהתנדבות.

איך הקאסם (הפשפש) עלה למעלה?

שמעון פרסקי (פרס) קלאוזוביץ פון וישנבה

ב-19.6.06, לאחר התקפת קאסמים על שדרות וישובי הדרום, תקף פרס את מה שהוא קרא "ההיסטריה הציבורית סביב ירי הקסאמים." פרס הדגיש כי צריך "להפסיק להיות היסטריים. גם בקריית-שמונה היו הפגזות במשך שנים ארוכות והחזקנו מעמד, וגם כעת נחזיק מעמד ויהיה בסדר."

כאשר נשאל מי אחראי להיסטריה, ענה "כולנו, כולנו מלבים את זה. עכשיו צריך לומר לפלשתינים: קסאמים, שמאסמים, אז מה? אנחנו לא נזוז מכאן!"

חיזק את דבריו "הקנסליירי" של אולמרט, דב וייסגלס. רקטות הקאסם הם רק "צינורות מעופפים!"

בשדרות כמובן לא אהבו את הדברים שאמר פרס לעיתונאים. "התגובה של פרס משקפת את חוסר הרגישות של הממשלה הזו," אמר ראש עיריית שדרות, אלי מויאל. "במשך חמש שנים וחצי אנחנו חיים פה, תחת הפגזות בלתי פוסקות של רקטות קסאם, וזה מה שיש לומר לתושבי שדרות – שאנחנו עושים פאניקה מלא כלום!"

מויאל אף הציע לפרס שלא להאשים את תושבי שדרות בפאניקה, אלא להפנות אצבע מאשימה לפלשתינים שאחראים למצב הביטחוני בישראל. "מדינת ישראל מחויבת לדאוג לביטחון תושבי שדרות והסביבה. אסור לקבל מציאות שבה יורים טילים על עיר בישראל ועוברים לסדר היום. מדיניות כזו מעודדת טרור," אמר מויאל.

תפיסת המצב המדינית והצבאית של שמעון פרסקי (פרס), שהביאה אותנו עד הלום, מזכה אותו בהחלט בתואר: קלאזוביץ פון וישנבה.

לא בכדי תהה חיים חפר המנוח, כיצד קרה שהפשפש עלה למעלה?

http://www.youtube.com/watch?v=W04hxJvQ4-A&playnext=1&list=PLt21HSfvNwNPznpixHbbQ4aLRct-b0369&feature=results_video

* * *

אהוד בן עזר

הלך לעולמו דאוד אל נאטור

אנחנו אבלים על מותו בשיבה טובה של אליהו נאווי (1920-2012) אשר למעשיותיו המרתקות מהפולקלור הערבי האזנו במשך שנים רבות ב"קול ישראל" הן בתוכניות שלו והן כאשר היה מרואיין בתוכניות אחרות. היתה בו מתמצית החוכמה של המזרח הערבי במובנה הטוב, העממי, הפיקח והנעלה מבחינה ספרותית.

 יצא לנו לראיין אותו בשיחות ארוכות פעמיים. פעם לכתיבת ספרנו "שרגא נצר" סיפור חיים (הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990) ופעם לספרנו "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993). נאווי היה בצעירותו מזכיר ארגון השומרים והכיר מקרוב את אברהם שפירא. הראיון עימו היה מרתק, ובייחוד הפרק שבו הסביר לנו נאווי, בחיוכו השובב, את הפוליטיקה הפתלתלה והמחוכמת של טקסי ה"סולחה", ובעיקר המשא ומתן שקודם להם, לפי מסורת הבידואים. על יסוד דבריו אלה כתבנו את הפרק שמתאר את ה"סולחה" שבין אנשי פתח-תקווה לאנשי שבט אבו-קישק לאחר מאורעות 1921, כאילו ממש היינו שם בעת המשא-ומתן.

ערב אחד שמענו אותו משעשע את הקהל באור-יהודה בערב חגיגי לרגל צאת ספרה של נוזהת קצב "סנוניות השלום. עם הנשים הערביות והדרוזיות בישראל" (ספריית מעריב, 1988), שהיתה לנו יד בעריכתו. בתום הערב ניגשנו לנאווי לשאול אותו על ביטוי ערבי כלשהו, אם הבנו אותו נכון, ואישה שעמדה לידנו הבינה מכך שגם אנחנו דוברים ערבית (מה שלא). לאחר שעזבנו את נאווי היא ניגשה אלינו, ביציאה מן האולם, והתאוננה מרות על כך שבנה נשוי לאישה אשכנזייה. היא היתה בטוחה שגם אנחנו "עיראקים", בן עָזָר – ומאוד התבלבלה ונעשה לה לא נעים, כאשר התברר לה שדיברה עם "אשכנזי"!

* * *

מרדכי קידר

חמאס – אוייב (קטן) של אוייב (גדול)?

הסיבה העמוקה, האמיתית, לסבב האלימות האחרון בין ישראל ורצועת עזה נעוצה במהות היחסים בין חמאס ובין איראן, המעורבת ישירות במתרחש ברצועה.

מאז שסולק סדאם חוסיין מהשלטון בעיראק באפריל 2003, שימשה איראן כתומכת העיקרית של חמאס, שכן תנועה זו המשיכה את הג'יהאד נגד ישראל, בניגוד לאש"ף שחתם על הסכמי אוסלו, שבעיני איראן ויתר על שחרור פלסטין. במשך שנים שלחה איראן ללוחמי חמאס ברצועת עזה נשק, תחמושת, כסף וציוד, במסלול צפוני דרך סוריה, לבנון והים, ובמסלול דרומי דרך סודן, מצרים וסיני. סוריה העניקה למנהיגי חמאס – ובראשם ח'אלד משעל – מקלט בטוח בדמשק לנהל ממנו את הג'יהאד נגד ישראל, והתיאום בין המשטר הסורי ובין חמאס היה מלא. חיזבאללה היה מגויס לסייע לחמאס בכל דרך שהתבקש. כך הפך חמאס לחלק בלתי נפרד מהקואליציה שבנתה איראן בעולם הערבי, והעובדה שאנשי חמאס הם סונים ואיראן וחיזבאללה הם שיעים לא הפריעה לחמאס.

לא "משמר הגבול" של ישראל

בינואר 2006 זכה חמאס ברוב של מושבי המועצה המחוקקת הפלסטינית. אך חיכוכים וסכסוכים עם אש"ף מנעו את העברת מושכות-השלטון לחמאס. בפברואר 2007 הולידה שרשרת התנגשויות בין הארגונים ברצועת עזה את "הסכם מכה" שאומנם נחתם, אך לא מנע את השתלטות חמאס כבר ביוני 2007 על רצועת עזה בדם ואש, תוך חיסולם של אנשי הביטחון של הרשות הפלסטינית באמצעות יריות בראשיהם ובברכיהם. כמה מהם הושלכו לרחוב מבניינים רבי קומות שאליהם נמלטו. חמאס שולט מאז בעזה באופן מלא, אך מאפשר לארגונים אחרים לפעול, להתאמן, להתחמש ולפגע בישראל מידי פעם. כך מוצאים ברצועה ארגונים כמו "הג'יהאד האיסלאמי", "ועדות ההתנגדות העממית", "צבא האומה", "צבא האיסלאם", "חטיבות המנצח צלאח א-דין" ועוד גופי טרור. כל עוד פעילותם נגד ישראל היא בגבולות ה"מקובל", עוצמת ממשלת חמאס את עיניה, כי אינה רוצה להצטייר כ"משמר הגבול" הישראלי.

בינתיים הקים חמאס בעזה מערכת מנהלית של מדינה לכל דבר: משטרה, צבא, תעשייה צבאית עם יכולת לייצר טילים, מערכת משפט, מנגנון תחיקה בעל אופי איסלאמי, משרדי בריאות, חינוך ותשתיות. ראשי חמאס מסתובבים בעולם כראשי מדינה ומקובלים כאורחים רצויים במוסקווה ובמרבית בירות-ערב. גם באיראן ערכו ראשי חמאס ביקורים לא מעטים. הקשר עם איראן נמשך, וזו המשיכה לחמש את חמאס בטילים שהיה ברור כי אלה מיועדים לפגוע באזרחי ישראל.

המפנה ביחסי חמאס-איראן החל במארס 2011, כאשר בסוריה החלו ההפגנות נגד משטר אסד. המשטר נאבק בהפגנות באלימות רבה, כשאנשיו יורים אל תוך ההפגנות, ומפילים חללים בקרב האזרחים הבלתי חמושים. רוב האזרחים ההרוגים היו מוסלמים סונים, ואילו השלטון העלווי הוא חוטר שיצא מהאיסלאם השיעי. הגוון העדתי של הסכסוך בסוריה הודגש על ידי התמיכה בשלטון מצד השיעה – איראן וחיזבאללה. מאז שהחלו המאורעות בסוריה – שגלשו תוך כמה חודשים לאלימות גלויה מצד שני הצדדים – דרש השלטון הסורי ממנהיגי חמאס, ובעיקר מאלה שבסוריה, שיביעו תמיכה בשלטון ואף שיסייעו לו באמצעות לוחמים שיפעלו נגד המפגינים, כמו הצלפים ששלח חיזבאללה למטרה זו.

מנהיגי חמאס הסונים לא יכלו להביע תמיכה בשלטון עלווי כופר הטובח באזרחים סונים בתמיכה שיעית. זאת, הן בשל הבגידה באחיהם הסונים שהיתה מצטיירת כך, והן מחשש שהאזרחים הסונים ינקמו ויפגעו בהם ובפליטים הפלסטינים בסוריה. אבל מנגד הם גם לא יכלו להביע תמיכה באוכלוסייה הסונית, כי אז השלטון יפגע בהם ובאחיהם הפליטים. במשך מיספר חודשים ישב ח'אלד משעל "על הגדר" בתקווה שההפגנות ייפסקו וייחסך ממנו להביע תמיכה באחד הצדדים, אך קרה ההפך: מעשי האיבה בין הצדדים הניצים בסוריה הלכו והתגברו, ועימם –הלחצים שהפעילו עליו שני הצדדים. האיראנים והשלטון הסורי ציפו ממשעל שיגמול לאסד על שנים ארוכות שבהן תמכה סוריה בחמאס בנשק, בתחמושת ובכסף, אבל הוא לא סיפק להם את התמיכה הזו.

עונשו של חמאס הבוגד

בשל כך הוא אולץ לצאת מדמשק, לפנות ממנה את משרדי חמאס, ומאז הוא נודד בעיקר בקטר ובמצרים, שבינתיים הפכה לבירת "האחים המוסלמים", תנועת האם של חמאס. איראן צימצמה את תמיכתה בחמאס, גם בשל העובדה שהארגון תלה על הקיר את דגל הג'יהאד ופנה בשנים האחרונות לעסוק בבניין המדינה בעזה. במקום זה, הפנתה איראן את סיועה לארגונים הסוררים בעזה, ובראשם "הג'יהאד האיסלאמי" ו"ועדות ההתנגדות העממית", ואלה גרמו לחמאס צרות כמו שעשה בזמנו חמאס לאש"ף.

בינתיים התפתח המשבר בסוריה לכלל סכסוך אזורי שבו קואליציה שיעית – איראן, עיראק וחיזבאללה – מסייעת לשלטון אסד, ואילו קואליציה סונית – קטר, סעודיה, טורקיה, ירדן ומצרים – מסייעת לאזרחים הסונים. קטר היא המנוע הדוחף את הקואליציה השנייה הזו, בעיקר כדי להדוף את האיראנים המאיימים על אמירויות המפרץ. אמיר קטר, האיש החזק ביותר בעולם הערבי, המנהיג את העולם הערבי הסוני נגד הקואליציה השיעית בהנהגת איראן, ערך ב-23 באוקטובר ביקור ממלכתי ברצועת עזה. הביקור סימל את העברתה של מדינת עזה, בשליטת חמאס, לקואליציה הסונית, ובתמורה, הבטיח אמיר קטר לחמאס מענק של 450 מיליון דולר לפיתוח התשתיות בעזה.

הביקור והכסף הקטרי היו מסמר נוסף בארון הקבורה של היחסים בין איראן לחמאס, שכן קבלת הכסף משמעותה התחייבות ארוכת טווח של ממשלת חמאס להיות חלק מהקואליציה הסונית, האנטי-איראנית, בראשות אמיר קטר. בגידת חמאס באיראן העלתה את חמתם של האיראנים ואלה הורו לחבריהם החדשים בעזה – "ועדות ההתנגדות העממית" ו"הג'יהאד האיסלאמי" – להסלים את המצב עם ישראל כדי שזו תפגע בבעל הבית של עזה, בחמאס. ב-10 בנובמבר ירו אלה טיל נגד טנקים בג'יפ סיור ישראלי שנע על דרך בתוך ישראל, ופצעו שלושה חיילים. תוכנית איראנית שטנית זו הצליחה למעלה מן המשוער: ישראל פתחה לאחר מיספר ימים סגריריים (קשה למזל"טים לתפקד במזג אויר סוער וגשום) במבצע אווירי רחב היקף נגד התשתיות של חמאס, בדיוק כפי שתיכננה איראן.

הדוברים האיראניים הביעו, כמובן, התנגדות לצעדיה ה"הברבריים" של ישראל, ואפילו הביעו תמיכה בחמאס. אבל ברור כי תמיכה זו היא מן השפה ולחוץ. שכן, בראיית האיראנים, ישראל עושה עבורם את המלאכה המלוכלכת של נקמה בחמאס על בגידתו בהם, על כך שלמרותך תמיכתם בו במשך שנים, הוא חצה את הקווים והצטרף לקטר.

הקואליציה הסונית הבינה היטב את משמעות ההתרחשויות ונחלצה מיד לסייע לאחים שבעזה: ב-17 בנובמבר התכנסו בקהיר ראשיה – אמיר קטר, ראש ממשלת טורקיה ונשיא מצרים – כדי לטקס עצה איך לחלץ את חמאס מהפטיש הישראלי המכה בו מלמעלה, ומהסדן האיראני – הפועל באמצעות הארגונים בעזה המתנגדים לחמאס. חמאס אינו מעוניין ואינו יכולה לפעול בנחרצות נגד אותם ארגונים, שכן פעולה כזו מספקת להם תחמושת תעמולתית לטענתם כי חמאס הפך לשוטר מטעמה של ישראל, ולתאומה של הרשות הפלסטינית של אש"ף, שוויתרה על הג'יהאד למען המשרות והמשכורות.

איני יודע אם בישראל הבינו את המהלך שעשתה איראן מיד עם התרחשותו. ישראל יכלה לנקוט שתי גישות מנוגדות: האחת, שחמאס לאמיתו של דבר משרת את האינטרס הישראלי בכך שפירק את הרשות הפלסטינית והקים מדינה פלסטינית בעזה, ולכן לא כדאי לפעול נגדו, אלא למקד את הפגיעה בארגונים הסוררים. לפי הגישה השנייה, מכיוון שחמאס לקח לידיו את מושכות השלטון בעזה, יש לראות בו את האחראי לכל פגיעה היוצאת מעזה, גם אם אינו מעוניין בה. על פי גישה זו עזה היא כבר מדינה בפועל, ולכן יש להגיש לשליטיה את החשבון, שכן אם ירצו באמת, הם יוכלו לסגור את כל הארגונים הסוררים ולהחרים את נשקם.

משהחליטה ישראל על מבצע רחב היקף נגד חמאס ונגד הארגונים האחרים, עליה היה לוודא כי על פי הסכם הפסקת האש, איראן לא תוכל עוד לחמש את חבריה בעזה, מצרים תתחיל סוף סוף לפעול ברצינות נגד הברחת נשק וטילים משטחה לרצועה, ואם מורסי מחליט לפתוח את מעבר רפיח, עליו לבדוק היטב כל משאית ולהבטיח כי מתחת למזון שעליה לא יוחבאו טילים.

ייתכן כי במערך הכוחות הנוכחי בעולם שסביבנו, שבו המדינות שלצידנו חוששות מאיראן לא פחות מאיתנו, יש לנו אפשרות לפעול עימן ולא נגדן, על פי ההנחה כי "אויבו של אויבי הוא ידידי." מדינת חמאס בעזה, אם תחיה על ידנו בשקט, יכולה להיות חלק מהמערך האנטי-איראני. לכן, טוב עשתה ישראל שנִדברה עם השלטון המצרי על האופן שבו מדינות האזור, ובכללם מדינת חמאס, מתמודדים יחד עם האיום הגדול – איראן וחבר מרעיה – במקום להיכנס למלכודות שזו טומנת למתנגדיה ולאלה שעזבו אותה ובגדו בה.

* המאמר התפרסם במגזין "מראה" 221 וכן בעיתון "מקור ראשון".

* * *

60 שנה להיאחזות עין-גדי – תוספת

בהמשך לקול קורא שלנו בדבר הכנס לציון 60 שנה להיאחזות עין גדי, שיתקיים ב-7.3.13 למרגלות התל, אנו מבקשים להוסיף הזמנה מיוחדת לכל יוצאי גרעין "שדמות" – גרעין המייסדים של הקיבוץ, והחולייה המאחה את ההיאחזות עם יישוב הקבע – בואו גם אתם להצטרף למיפגש החגיגי!

ההזמנה גם מיועדת ליוצאי גרעין "רגב-ערבה", אשר שהו ועבדו בהיאחזות בחדשי אביב 1955, בטרם שיצאו להתיישבות במושב לכיש.

שישים שנה חלפו. קשה היום לאתר את כל מי שהיה בהיאחזות. כל אחד הלך לדרכו, ועל כן כל מי שיקרא רשימה זו יראה נא כמשימה לאתר את כל מכיריו מההיאחזות ולהזמינם  ליום הזה.

אנא פנו להרשמה והעבירו כתובות  אל:

אילנה פרימק – 03-9224640

או לחניתה חורש – 08-6594784

הצוות המארגן

* * *

חיילים בצה"ל, תענוג להסתכל:

http://kador.livejournal.com/1355211.html

כיפת ברזל – איך זה פועל:

http://youtu.be/uEi_r0DyYe0

קיר השקרים החמאסי באוניברסיטאות בארה"ב:

http://www.youtube.com/watch?v=j_vGjv29QdA&feature=player_embedded

שר הפנים של חמאס, פתחי חמאד, מספר לטלוויזיה המצרית את האמת: חצי מהפלסטינים באו ממצרים והחצי השני מערב הסעודית. סרטון חובה. אין צורך במילים נוספות:

  http://www.youtube.com/watch?v=CbuM91PeSOs

אהוד: דודי הגזען ברוך בן עזר רַאבּ נהג לומר:

"ערבי מתעורר בבוקר, מתחיל לדבֵּר, מתחיל לשקֵר."

אבל אנחנו, שאיננו גזענים כמו דודי, יודעים שזה לא נכון!

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

8. ירון המאונן

ירון אינו יודע אם באוננות הוא כמו כולם, והשאר רק מעמידים פנים כאילו זה לא בראש שלהם, או אולי הוא יוצא-דופן בכך שזה מעסיק אותו כל כך.

הדבר התחיל בהתזות-לילה, במה שנקרא "חלומות רטובים". רק נשאר ירון לבד במיטה, בחושך, מיד בחורות ערומות קופצות אליו בהזיות. אומרים שאי-אפשר לשלוט בחלומות; אבל במחשבות של טרם-שינה אפשר לשלוט, לא? –

לא. ירון ניסה לחשוב על נושאים אחרים, לא מגרים. למשל – השכנה ממול גברת עציוני, סבתא, שנראית כמו שישה בלונים עגולים מחוברים זה על גבי זה – רגליים, בטן, ידיים ופרצוף, אבל פתאום נזכר שראה אותה פעם תולה מהמרפסת כביסה כשהיא בלי-בגדים (לא הכביסה, גברת עציוני) – וראו לה זוג שדיים ענקיים שאותם אי-אפשר לשכוח אפילו שהיא כבר סבתא – מעוררים חשק לקפוץ קומותיים למטה ממול, ולנחות עליהם-בחיקם.

אז אחר-כך חשב על הקבצנית הזקנה שדומה לסבתו תמרה, עיניה עצובות, חזה שטוח, והיא בשמלה פשוטה, אפורה, שערה לבן ואסוף לאחור, פניה בהירות ועיניה תכולות מאוד, עומדת ליד הבנק ופושטת ידה לנדבות. היא הדבר הכי פחות מגרה בעולם.

אבל פתאום נזכר שביום שישי לפנות-ערב, על חוף-הים, שם ניגנה תזמורת ברזילאית – ראה גם, את מי? – את הקבצנית, יושבת על המעקה, מנענעת ראשה, רגליה מקפצות בקצב, ולפתע קמה והחלה רוקדת גם היא סמבה, באור השקיעה, עם בחורות הטנגה השחומות, השחורות, חשופות-השד-והשת, שאישוניהן השחורים מתרוצצים בלובן עיניהן בשמחה פראית, בקצב הריקוד, במין חופשיות נפלאה, שכאשר ראה אותן שוב בדימיונו הרגיש צורך ללפות את אברו.

הקבצנית נעלמה, ונשארו רק הערומות על החוף, רוקדות ומבוססות בחול ומעלות תִמרות אבק שקצת מסתיר, אלא שירון היה כבר כל כך עייף משעת אפס עד חצות, שידו נשמטה, והוא נרדם יבש.

אך בלילה שבה הברזילאית היפה, בשקט ובלי התזמורת, מנענעת כלפיו את אחורי השוקולד  החלקים שלה, הקמורים, שמעוררים חשק לנגוס אותה, וכאשר התכופף אחריה וזחל בחול הרך, לטעום את שני הַפְּרָלִינִים הגדולים האלה, הממולאים-אישה – חש פתאום שהחול נעשה ים שמרים אותו אליה בגלים-גלים, והוא שוחה אל תוכה – והתעורר ברטיבות סמיכה, דביקה, המדיפה ריח כריח הפריחה הסתווית של עצי השקמים...

טוב, אז זה ככה – אם ירון מתאפק ומתאפק שלא לגעת... בשעות שהוא ער, אז בסוף זה קורה לו בלילה, בתוך חלומות שלפעמים מתרחשים בהם דברים לא נעימים (למרות שדי מגרים) עם פרצופה שנראית כאילו רק עכשיו  רדה מן העצים, או עם מישהי קרובה מאוד ממשפחתו –

ועליו גם להחליף פיג'מה או תחתונים באמצע הלילה, מפני שאת החלומות אי-אפשר, כידוע, לכוון או לצנזר. בקיצור – ירון הגיע למסקנה שלאונן בהקיץ, כשהוא ער – זה הרבה יותר נקי, מענג ומעניין, מפני שאז הוא יכול לשלוט על מחשבותיו ו"להזמין" תמונות מגרות שראה – שדיים של בת שבמקרה התכופפה לעומתו בכיתה, בחורה שנלחצה אליו באוטובוס, שכנה שהתפשטה כשהתריס היה פתוח, קולות של זוג צעיר ששמע לילה אחד, בדירה ממול, כאשר ישן אצל תמרה, סבתו החירשת.

בדברים האלה – או שאתה רואה כל הזמן, או שאתה עיוור-צבעים. בתוך זמן לא רב כבר לא היה ברור לירון אם מפני שהעיר מלאה גירויים כה רבים – ברחוב, באוטובוס, בכיתה, על שפת-הים, בסרטים, בספרים, בשבועונים [הרשימה הזו נכתבה עוד לפני שהיו קלטות וידאו וערוצי סקס בכבלים. – אב"ע] – הוא לא מפסיק לאונן, לפחות פעם ביום, ולעיתים פעמיים, כאילו כל הבנות והבחורות והנשים הצעירות החליטו לשגע אותו בעצם המראה המושך שלהן –

או שהצורך שלו לאונן הוא שגורם לו לראות בכל פינה ובכל שעה רק גירויים, ואילו במציאות רוב הבחורות דווקא די צנועות ומכוסות, בייחוד בחורף, ורק במוח המאונן שלו יש מין מכשיר רנטגן שמגלה פצצות, כזה שהראו בסרט "טיסה נעימה 2" – שכל נוסעת שמצטלמת לידו – נראית בו ערומה על הצג.

ככל שהלך והתבגר, נעשה המצב חמור יותר. הוא כבר בקושי התאפק בכיתה, או בדרך חזרה הביתה באוטובוס, ולעיתים הרגיש שאוטוטו זה יתפרץ לו במכנסיים, בחוץ, לאור היום, והוא לא יידע איך להסתיר את הכתם הלח שיופיע...

הוא החליט שאולי כדאי לקנות קונדום ולהלביש, באופן קבוע, כדי שאם זה יקרה לו, לא ירגישו... אבל התבייש להיכנס לבית-מרקחת כדי לבקש. עוד יחשבו שיש לו מישהי. והלוא אין לו. הוא בתול. הוא רק עכשיו התחייל לייצר זרעונים. עד שמישהו תיתן לו, יחלפו ודאי כמה שנים, ואפילו אם כבר יגיע לגיל שבו מקיימים קבוע יחסי-מין, מי יתקע כף לידו (זה מין ביטוי כזה שטוב גם לחיבור) – שכל פעם שיתחשק לו, תהיה על ידו גם בחורה שרוצה, כדי שלא יתבזבז? – ומה זה בכלל חיים נורמאליים, שלא מאוננים? האם זאת אומרת שבכל פעם, כשרוצים – אז יש מישהי? – הלוא גם אבא של ירון צועק לפעמים על אימא שלו, בלילה, כשהם חושבים שירון לא שומע:

"נמאס לי מהכאבי-ראש והמחלות הפסיכוסומאטיות שלך! כבר יותר לאונן מאשר להיות תלוי במצבי-הרוח המחורבנים האלה!"

אם גם לאחר שמתחתנים לא נגמרות הבעיות של למצוא אישה לכל חשק – מתי הן נגמרות? (הבעיות – לא הבחורות) – אולי כשנהיים זקנים ונגמר החשק?

אז מה על הקבצנית הזקנה שרוקדת על החוף סמבה עם הברזילאיות חשופות-השד-והשת, והגוף שלה מרטט איתן?

טוב, אז מה אם זה לא נגמר? – אומר לעצמו ירון. – דווקא טוב שלא!

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק כ"ב.

הקטטה

הייתי באוהל אחד זמן די ממושך יחד עם אחד מפעילי מפלגות-הפועלים בפתח-תקווה, בחור שעלה מרוסיה. אדם אינטליגנטי. קורא ספר. מבוגר ממני בכמה שנים. היה פעיל בין חבורות הפועלים בפתח-תקווה. גישתו לסוציאליזם הרחיבה את היסודות של השקפת עולמי. היינו יושבים בניחותא באוהל, מנקים איש-איש את רובהו עם החבל המשתחל, ומשוחחים על ספרים שקראנו מן הספרות העולמית בתרגום לרוסית. ונקבעו בינינו יחסים של הבנה וחברות טובה.

בין שיחה לחברתה על ספרים שונים נהג לספר לי על תקופתו הראשונה בפתח-תקווה. כמה קשה היה לפועל יהודי לקבל עבודה בפרדסי האיכרים, ולהתרגל להווי המיוחד – לעמוד בשורה בין פועלים ערבים, ולחכות לחסדו של פרדסן שיבוא וירמוז לו שיצעד בעקבות חמורו לפרדס. הוא דיבר על כך בהומור מסויים, כעל עבר רחוק שבוודאי לא יחזור. ותיבל דבריו בסיפורים מההווי שנוצר במטבח-הפועלים במושבה.

אני הבינותי אותו יפה, משום שגם אני התנסיתי בכך. גם אני עמדתי בתור בפתח-תקווה בשוק כדי לקבל עבודה בפרדסים. זכרתי את הרגשות המשונים אשר הרגשתי שעה שבן-איכרים היה עובר על פניי מבלי להניף אצבע כדי לרמוז לי שאלך אחריו. ואילו הערבי הצעיר שעובד אצלו – ניצב מאחורי חמורו ומכה אותו באחוריו כדי לדרבן אותו.

יום אחד, בתום מנוחת אחר-הצהריים, גמרנו לנקות את הרובים ויצאנו מן האוהל. פתאום ניגש אלינו לנס-קורפורל מהגדוד, עצר מול חברי, הזדקף בתנועה צבאית חדה, כחיקוי לתנועות שהיו הסרג'נטים הבריטיים מציגים ברצותם להדגיש בפנינו את ההבדל הגדול שבינם לבינינו, ואמר:

"אותך אני רוצה."

חברי היה מבוגר ממנו בכמה שנים, והכיר אותו עוד בתור בן-איכרים מפתח-תקווה. לכן זרק לעומתו חיוך, וחיכה לשמוע מה רצונו.

הלנס-קורפורל תחב את ה"חזרנה", אותו מקלון, שרביט-המפקד, תחת בית-שחיו השמאלי, וקרא בקול יבש, שהורגש בו חיקוי לפקודות הסרג'נטים הבריטיים:

"עמוד דום כשאתה מדבר איתי!"

חברי עיפעף בעיניו, כמשתדל להבחין אם זו הלצה. הלנס-קורפורל קימץ גבות-עיניו וחזר וציווה:

"עמוד דום ואל תעשה 'קונצים'!"

זה זמן מה שמנו לב שכמה מחיילינו נתפסו לקסם המיוחד של הצבאיות הבריטית. הם ניסו לדבר עברית בהדגשה קלה של מיבטא בריטי. להבליט חזה, להצמיד סנטר לחזה. וסיגלו לעצמם, בעיקר אלה שקיבלו או שרצו לקבל דרגות, כמה וכמה מנהגים בריטיים אשר בעינינו ניראו זרים ולא נעימים. בשעת הליכה, גם שלא בתפקיד, היו הולכים זקופים, מניעים זרועותיהם במרץ, וזורקים מבטים ימינה ושמאלה בתנועת סנטר חזקה, ושומרים על חיוך פנימי קר, אף הוא כמנהג האנגלים. וזאת, למרות שידעו היטב כי החיילים מכירים אותם, ורבים מבין החיילים אף עולים עליהם בתרבות הקריאה ובהבנת החיים. קריאת ספרים נחשבה מאוד באותה תקופה.

"עמוד דום כשאני מדבר אליך!"

קולו של הלנס-קורפורל היה יבש, כשל תרנגול צעיר. ראיתי את חברי מחוויר, פורש את רגליו דווקא לעמידת-נוח, מעפעף בעיניו, שפתיו נעות כמחפשות מילה. המילה אינה נמצאת לו. וכך נשאר עומד. בהיבהוב עיניו של חברי הרגשתי שמתבשלת בו תשובה חריפה על כל העלבונות אשר סבל מעמידה בתור ברחבת השוק-המרכזי בפתח-תקווה, כשהוא מחכה לחיוך מסביר של איכר האומר לו – בוא איתי. ראיתי על פניו – הנה הגיע רגע של התפרקות.

"כאן לא פתח-תקווה!" הטיח בפני הלנס-קורפורל בחמת-זעם.

על כך הלנס-קורפורל לא נשאר חייב. עודו זקוף, בעמידת דום, המקלון תחת בית-שחיו השמאלי, סטר ביד ימינו על לחיו של חברי. חברי לא נשאר חייב והרים עליו יד. הלנס-קורפורל שלף את המקל מתחת בית-שחיו, כדי להכות על ראשו של חברי.

בדיוק באותו רגע עבר הרג'ימנטל-סרג'נט-מייג'ור שלנו, נייט, שאמנם עברית לא ידע, אך הבין דבר-מה בחבטות. הוא ניגש והפריד בשתי ידיו בין השניים, שהיו אחוזים זה בידי זה ומתקוטטים בחימה. ובקולו הרם, שהיה רגיל לחלק בו פקודות במגרש-המיסדרים, הכריז:

"כאשר שני ג'נטלמנים מתקוטטים, ואינם יכולים לשכנע אחד את השני, אצלנו בצבא הבריטי נהוג לתת להם הזדמנות שווה להתאגרף, לפי כל החוקים. נעשה מעגל. אתם השניים תעמדו באמצע – ותתאגרפו."

בין-רגע קראו החברים לאלה שיושבים באוהלים:

"בואו, יהיה שמח!"

והכול הקיפו במעגל את הניצים הניצבים עם הסרג'נט-מייג'ור. זה היה מקרה ראשון בהווי שלנו בגדוד שראינו סצינה ממין זה. ורבים מאיתנו ראו בה אבן-בוחן – כיצד נסתגל להווי הצבאי הבריטי? – ולאילו יחסי-אנוש נגיע בשעת הצורך לפשר בין שני יריבים בדרכי כוח?

נייט הבליט את חזהו, הנציץ את כל כפתורי-הנחושת שעל החזה, ונשא בקולו הרם נאום אנגלי קצר, בעקבות דבריו הקודמים, וסיים:

"מי שינצח, ינצח. אבל זיכרו – בהתאם לחוקי האיגרוף."

ושרק.

החבר שלי, אני סבור – לא ראה "בוקס" מימיו. בספרות הקלאסית, וגם בזו המודרנית, אשר קרא – לא היו תיאורי בוקס. והוא עמד ברפיון-ידיים וחיכה לבאות.

הלנס-קורפורל נשם עמוקות, צעד בביטחה לעברו, ובאגרוף קשה נתן לו מכה בלסת.

חברי עיפעף בעפעפיו, כמעט איבד את שיווי משקלו, ופתאום צרח בקול דק ורם:

"טקוי סקוי!"

וברוסית, פירוש המילים – "כזה וכזה!" – והיא קריאה שיש בה משום עלבון.

חברי עשה תנועות כאדם המשליך מעליו את בגדיו. הניף ידיו לאחור, כמתכוון לבעוט קדימה. בינתיים הספיק הלנס-קורפורל להרביץ בו פעם נוספת, באפו. אז צרח חברי קריאה משונה, עיניו התגלגלו בחוריהן בחמת-זעם, והוא התנפל בכפות ידיים פרושות לעבר צווארו של הלנס-קורפורל, שורט בציפורניים את פניו עד זוב דם, ונושך בשיניים את זרועותיו.

עתה חבטו השניים זה בזה ללא הבחנה, ולא שמעו אפילו את צעקותיו ושריקותיו של הסרג'נט-מייג'ור, הפוקד עליהם להפסיק. שני סרג'נטים בריטיים נכנסו למעגל, הפרידו בין הניצים, והסרג'נט-מייג'ור אמר בחיוך קר:

"אתם השניים – אינכם ג'נטלמנים. לא כך מתאגרפים. לא כך מגיעים לשלום. עליכם עוד הרבה ללמוד כדי לדעת להכות איש את חברו."

פג המתח בקירבנו. החיילים שעמדו סביב, במעגל הצופים, התפזרו בנחת, ללא ויכוחים. בלבבנו הצדקנו את הסרג'נט-מייג'ור, והרגשנו כי היום קיבלנו פרק בהילכות אנוש בריטי.

ובערב, לפני הארוחה, נכנס סרג'נט-מייג'ור נייט לצריף-האוכל, שרק במשרוקית, הניף אצבע והודיע לנו:

"אם ברצונכם לדעת להיות ג'נטלמנים – עליכם לדעת כי חוקים יש גם לקטטה. ולכן, כל מי שרוצה ללמוד להתאגרף, ולדעת את חוקי האיגרוף – יכול לעשות זאת בשעות המנוחה, אחרי הצהריים. העמדתי לרשותכם קורפורל בריטי כדי שילמד אתכם."

גלולה מרה זו של חוסר-יכולת, מצד בחור אינטליגנטי כחברי, להתרסן ולשלוט בעצמו ולשמור על חוקי-המשחק – הביאה לידי כך שהשיחות בינינו התאבנו למשך כמה ימים, ולא ידענו להן מוצא. הוא המשיך לנקות בקפדנות את הרובה שלו, להלך בשעות הפנאי בין האוהלים. אבל הרגיש עצמו מרוחק ואטום. לא האשמתי אותו, אך לא יכולתי לראותו בקלונו. ועברו שבועות רבים עד אשר הישרנו מבט איש בעיני אחיו וחזרנו לדרכי הדיבור הרגילות בינינו.

המשך יבוא

* * *

גילוי דעת של סופרים ואנשי רוח עבריים

בבחירות הקרובות אנחנו מצביעים

 עבור אהוד ברק

כדי שימשיך להיות שר הביטחון

גם בממשלה הבאה!

על החתום:

הסופר הנידח – אהוד בן עזר

הסופר העל-זמני – אלימלך שפירא

המשורר – חיימקה שפינוזה

מזכירת-המערכת – ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

מודעה זו ממומנת על ידי הקרן לרווחת צאצאי העלייה הראשונה שסביהם איבדו את פרדסיהם במלחמת העולם הראשונה

* * *

חדוות הסירוס, שיר מוסרי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לחנן גולדבלט השיר לא מוקדש

פתאום עלה בליבי החשש

שנית אפגוש באדון מָּשָׁאשׁ

שעל ברכיו אותי נקש

בטרם את אימי נטש

מאז לי העכוז מוּקָש

שום עלם שמה לא ניגש

גם פי טבעת לא מוּשָׁש

כל גבר לי גורם חשש

ושום זיון בי לא מוּמש

אך עוד תראה אדון משאש

סכין שלי אליך חש

אפילו מכשירךָ כבר תש

אמשוך אותו מן הפִּשׁפָּשׁ

סוף-סוף זנאי גם נענש

אחתוך לך, וכל ברנש

ישכיב אותי כעל מגש

כי הנקמה תמתק כִּדבש

יִרְפָּא בי כל אשר יָבָש

לא עוד בתולה, בובה של קש

ירחב חיקי לי כַּמִגְרש

אפריל 2006

פורסם ב"חדשות בן עזר", גיליון 155.

עם שיחרורו של חנן גולדבלט מהכלא אנחנו שבים ומפרסמים כאן את השיר של חיימקה שפינוזה, שפירסמנו אצלנו לפני כשש שנים, ומאחלים לגולדבלט המתנצל – שייקלט מחדש בקהילת הגברים ההגונים – לפחות כמו הח"כ לעתיד ממנהיגי ש"ס הרב אריה דרעי שיצא מהכלא ללא כל רבב, ומלוא כל התקשורת כבודו הדתי והמזרחי והש"סי ואין איש מזכיר לו שהיה עבריין מורשע וחצוף שריצה תקופת מאסר.

אנחנו משתתפים בצער נאנסותיו הבוגרות ומפותותיו הצעירות של גולדבלט – שכנראה לא הבינו דבר ממה שקורה להן עימו בתחתונים ובלעדיהם – או ששאפתנותן, סקרנותן וחשקיהן –גברו על מוסריותן ועל צניעותן.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בגיליון 791 מיום שני שעבר, 19.11 כתבנו: "זהירות גנרל חורף! את מסכי הטלוויזיה ימלאו תמונות אנשי המילואים שלנו הנלחמים בגשם ומבוססים בבוץ ליד שרשראות הטנקים, והשמיים המעוננים לא יקלו על פעילות חיל האוויר ברצועה!"

איננו יודעים אם תחזיות מזג-האוויר משפיעות על מוחמד מורסי ועל ראשי ארגוני הטרור המנהלים את רצועת עזה, אבל אין לנו ספק שהתייצבותו בפתח של גנרל חורף, החל מיום חמישי האחרון, השפיעה על ישראל לסיים את המבצע בטרם ישקע בגשם ובבוץ. ואילו בהריסות ובבוץ יבוססו מעתה העזתים ומנהיגיהם, בצאתם מן המקלטים והחורים המוגנים שלהם בבתי-החולים ובמסגדים, לראות את ה"ניצחון" שהיה להם!

* לפניכם שלוש צרופות  נוספות – 3801, 3814, 3815, 3835 של ציורי דיוקן מעשה ידי נחום גוטמן הנמצאים באוסף מוזיאון נחום גוטמן לאמנות בנווה צדק. גוטמן נהג לצייר דיוקנאות רבים, אך לא טרח לרשום את שם המצוייר. אוצרי המוזיאון מבקשים עזרה בזיהוי הדמויות. מי מכיר? מי יודע? – מי האנשים? עיסוק? היכן גרו? באלו שנים?

* האם ייתכן שהצלחתו היחסית של מבצע "עמוד ענן" נובעת גם מכך שעל הצמרת המדינית והביטחונית שלנו לא נפל הפעם מוראו של מבקר המדינה הקודם מיכה לינדנשטראוס, שתחב את אפו בזמן אמת בכל נושא שאינו מבין בו ואינו אמור להתערב בו, העיקר שתהיינה מדי יום כותרות ותמונות שלו בעיתונים – וכזכור גם התנגד לפיתוח מערכת "כיפת ברזל", נושא שבו הוא התמצא באופן יוצא מן הכלל, כמו חמור במרק פירות!

* אנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה מכל אלה ששלחו לנו תגובות, יצירות, ובייחוד בקשות לקבלת קבצים, ולא נענו – לשלוח לנו שוב את בקשותיהם. אנחנו פשוט לא עומדים בעומס וממש טובעים בים האי-מיילים המציף אותנו.

* ועדת שיפוט בת 7 חברים החליטה פה אחד להעניק את פרס דףדף לספרות ילדים, תשע"ב, לספר "אני לא גנב" מאת תמי שם טוב. אנחנו שמחים מאוד בפרס דףדף החדש, ומבקשים לשתף אתכם בשמחתנו. נירה הראל.

* לאודי, אני רוצה לחזק את ידיך לגבי תשובתך למאמרו של יוסף אורן [גיליון 791] בדבר המשורר הצבר הראשון. שבת שלום. יפה.

* החולקים ביניהם את עור הדוב עוד בטרם ניצוד: "במפלגת העבודה נערכים לאפשרות שציפי לבני תודיע השבוע על הקמת מפלגה חדשה בראשותה. סקרים מראים שהמפלגה החדשה מקבלת כעשרה מנדטים, לא מעבירה קולות מגוש הימין, אבל שואבת מנדטים מ'יש עתיד', קדימה, העבודה. בכירים בעבודה תקפו בסוף השבוע את המפלגה המתהווה. 'בניגוד לכל הבטחותיה, לבני מתכוונת לרוץ למרות שברור שלא תוכל להביס את נתניהו ולא תוכל לאחד תחתיה את גוש המרכז. מדובר במהלך מטומטם שיביא את המפלגה החדשה שלה לתוצאה חד ספרתית בבחירות ויגמור ללבני את הקריירה,' הזהיר בכיר בעבודה." – כך יהונתן ליס, "הארץ" באינטרנט, 23.11.

איך אפשר לייחס "מהלך מטומטם" למנהיגה חכמה כמו ציפי לבני? הרי היא גאון פוליטית! היא חכמה. חכמה. חכמה.

* העתיד כבר בפתח. מיכאל רונן, בנו של הבמאי אילן רונן והשחקנית רוחל'ה הפלר: "בברלין יש לי אהבה בת חמש שנים עם אירינה, גרמנייה שמבוגרת ממני בשנתיים ועובדת כדרמטורגית בתיאטרון. מצד שני גיסי הוא השחקן יוסף סוויד. אז אבא שלי הקיבוצניק ואימא שלי שגדלה בקריות – קיבלו כלה גרמנייה וחתן ערבי ונכד שהוא יהודי פלסטיני." [מתוך ראיון עם קובי דותן, "ידיעות תל אביב", 23.11].

* אין צורך לפוצץ מן האוויר את הספינה האיראנית הנושאת מטען של טילי פאג'ר איראניים לכיוון סודאן-מצרים-סיני-ורצועת עזה, כדי שייקל על העזתים לשלחם לתל-אביב ולירושלים (לאחר שחרף ההיסטריה של התקשורת הישראלית לנפק להם ניצחון – הם לא הצליחו בכך במשך כל המבצע עמוד ענן).

יש דרך הרבה יותר פשוטה – לארוז את הטילים בחבילות ולשלוח אותם בדואר דיפלומטי לשגרירות איראן בעזה. כך הצליחו בשעתו רוצחי היהודים מטעם איראן בבואנוס איירס.

* ראש הממשלה, שלום רב. כאחד הלוחמים הראשונים במלחמת העצמאות, ולאחר מכן – אחד המומחים הראשונים לניתוח מערכות לחימה, אני מרשה לעצמי להמליץ על פעולה מיידית נגד טרור האוטובוסים, בו מתפארים וחוגגים ראשי החמאס: עוד הלילה – להשמיד מהאוויר את כל האוטובוסים הריקים בחניונים של רצועת עזה, עם אזהרה – שאם הם ימשיכו בטרור האוטובוסים – יושמד כל רכב שינוע בכבישי הרצועה. ובאשר לטרור בקבוקי התבערה בכבישי הארץ – להורות על תגובה באש חיה נגד זורקי הבקבוקים, שזה נשק לכל דבר (עם נשק כזה יצאנו להילחם בשריון הסורי שפלש לישראל בתש"ח). שליחת חיילים ל"סריקות" אחרי כל התקפה כזו היא ביזיון ובזבוז כוחות צבא ללא תועלת. הגיע הזמן להבין שאנו במלחמה ולא במשחק של "הפרעות סדר" אזרחיות. בברכה, יוסף דוריאל.

* באשר להערתה של הניה מליכסון – אני מבקש לציין כי בגן הבנים בצפון תל-אביב מונצחים הנופלים ממאורעות תרפ"א (1921), ואלה שנלחמו על נפשם בבית העולים ביפו. משה גרנות.

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן.

כל התרומות הקודמות שהתקבלו עבורו, נשלחו אליו והוא מודה מכל לב לשולחים האלמוניים, שאנחנו משמשים להם צינור.

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,447 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,052 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! –  סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל