גיליון מס' 794

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו בכסלו תשע"ג, 29 בנובמבר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אוֹתוֹ הַתַּאֲרִיךְ, רַק לֹא מָה שֶצָּרִיךְ... // עמוס גלבוע: לרתום את העגלה לפני הסוסים. [ציטוט]. // רות ירדני כץ: ממש לא הופתעתי. // צביקה שטרוסברג: תודה רבה על תרומתו האדירה לביטחון. // גם אני רציתי להחליף אישה באמצע החיים, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. [פרסום חוזר]. // מתי דוד: 1. האומנם יש פתרון לבעייה הפלסטינית? 2. קדימה מפלגה מרוסקת, הנהגתה מפורקת, עתידה מחוסל. 3. גדעון לוי "מאשים" את עצמו שבגד בשליחותו העיתונאית!? // ישראל פנחסי: חבל שיהודה דרורי לא נותן לעובדות  לבלבל אותו. // יהודה דרורי: שיקבלו הכרה כ... מדינת טרור. // הניה מליכסון: ובכל ביצה הס פן תעיר, ישן לו גוזל, גוזל צעיר. // ירון בן-עמי: מי היו יענקל'ה ושמשי של גוטמן? // אורי הייטנר: יומן בחירות 2013 (י"ד). // ד"ר ישראל בר-ניר: מבצע עמוד ענן ברצועת עזה – "כי תצא למלחמה". [ציטוט]. // ישראל זמיר: אוניברסיטה על עץ תפוחים. // אלישע פורת: מי את גברת לוין? // אהוד בן עזר, יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 9. גילה אִינְפַאנְטִילָה.  // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק כ"ג. שקולניק שומר במקומי. // ממקורות הש"י. // ממכמני הפורנוגראפיה הקלאסית מלפני 107 שנים, מאת הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית, פליקס זאלטן (1869-1945).

הגיליון נשלח מוקדם מהרגיל עקב הפסקת חשמל מתוכננת באיזור שבו שוכנת המערכת

* * *

יוסי גמזו

אוֹתוֹ הַתַּאֲרִיךְ, רַק לֹא מָה שֶצָּרִיךְ...

בְּדִבְרֵי הַיָּמִים שֶל זְמַנֵּנוּ

מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם קוֹרִים

בְּלִי שֶשַּמְנוּ לְכָךְ אֶת לִבֵּנוּ

צֵרוּפִים מַפְתִּיעִים שֶל מִקְרִים.

וְיוֹצֵא כָּךְ שֶשַּׂר-הַהִיסְטוֹרְיָה

מְחַבֵּר, כְּמוֹ בְּחוּט מַאֲרִיךְ,

שְתֵּי פְּלֻגְתּוֹת עַל אוֹתָהּ טֵרִיטוֹרְיָה

בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ תַאֲרִיךְ.

וְכֵיוָן שֶהַיּוֹם  כָּאן כֻּלָּנוּ

מְצַיְּנִים כָּאן בְּרֹב יְעִילוּת

אֶת כ"ט בְּנוֹבֶמְבֶּר שֶלָּנוּ       

יֵש לָדוּן בְּאוֹתָהּ הַכְּפִילוּת.

כִּי הִנֵּה,  בְּזִמּוּן דֵּי פַנְטַסְטִי

בֵּין זְמַנִּים שֶל עַכְשָיו וְשֶל אָז,

בָּא צֵרוּף-הַמִּקְרִים הַסַּרְקַסְטִי

בֵּין כ"ט בְּנוֹבֶמְבֶּר תָּשָ"ז

וְאוֹתוֹ יוֹם עַצְמוֹ –  כָּאן, בַּחֹדֶש

בּוֹ אֲנַחְנוּ כָּעֵת מְצוּיִים –

וּמַרְאֶה כִּי לַמְרוֹת אוֹתוֹ גֹדֶש

שֶל הִיסְטוֹרְיָה רַבַּת אֵרוּעִים

וְלַמְרוֹת שֶחָלְפוּ בֵּין שְנֵי אֵלֶּה

חֲמִשִּים וְחָמֵש שְנוֹת דָּמִים         

לֹא לָמְדוּ בְּנֵי דּוֹדֵנוּ (מָה פֶּלֶא?)

שוּם דָּבָר מִדִּבְרֵי הַיָּמִים.

שֶכֵּן אָז, בְּכ"ט בְּנוֹבֶמְבֶּר תָּשָ"ז,

כְּשֶעֲצֶרֶת הָאוּ"ם הֶאֱזִינָה

לְסִכּוּם הַצְבָּעַת לֵיק סַכְּסֶס בָּהּ הֻכְרַז

עַל עִנְיַן חֲלֻקַּת פָּלֶשְׂתִּינָה

בָּהּ זָכוּ בְּנֵי דּוֹדֵנוּ בְּרֹב קִנְיָנָהּ

שֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת, בְּעוֹד לָנוּ

הֻקְצְתָה כִּבְרַת-נֶעבֶּעךְ צָרָה וּקְטַנָּה

כְּמִין לַעַג לָרָש לְכֻלָּנוּ

וְרֻבֵּנוּ, עַל אַף הִתְנַגְּדוּת הַיָּמִין,

סָח פְּרַגְמָטִית "בְּעַד" וְלֹא "נֶגֶד"

(גַּם אִם אִיש אָז לְרֶגַע קָט לֹא הֶאֱמִין

כִּי אָכֵן זוֹ פְּרוֹפּוֹרְצְיָה צוֹדֶקֶת)

דַּוְקָא אָז, כְּשֶזָּכוּ בְּנֵי דּוֹדֵנוּ בִּמְלוֹא

קִפּוּחֵנוּ בְּגֹדֶל הַשֶּטַח

הֵם פָּתְחוּ בְּשַרְשֶרֶת שֶל פַאשְלוֹת שֶלֹּא

נִסְתַּיְּמָה עַד יָמֵינוּ, זֶה בֶּטַח.

כִּי מִיָּד, כַּזָּכוּר, תּוֹךְ צִפְצוּף מְפֹרָש

עַל הָאוּ"ם, הֵם פָּלְשוּ לִתְחוּמֵנוּ

כִּי צִפּוּ שֶרִבּוּי צִבְאוֹתָם, כַּנִּדְרָש,

חִיש יִמְחַץ אֶת מִעוּט מָגִנֵּינוּ

וְלִבְסוֹף, כְּשֶהֻבְרַר כִּי אוֹתוֹ שִגָּיוֹן

נִתְבַּדָּה בְּאִבְחָה מְהַמֶּמֶת

שֶל גְּבוּרָה הַסּוֹתֶרֶת כָּל שְבִיב הִגָּיוֹן

חוּץ מִזֶּה שֶל אֻמָּה הַנִּלְחֶמֶת

כְּשֶגַּבָּהּ אֶל הַקִּיר קְצָת אַחַר סִיּוּמָהּ

שֶל שוֹאָה בָּהּ אָבַד לָהּ לָנֶצַח

קְצָת יוֹתֵר מִמִּנְיַן מַחֲצִית בְּנֵי עַמָּהּ

בִּידֵי עַם "תַּרְבּוּתִי" וּצְמֵא-רֶצַח

(וְאוֹתָהּ הַשּוֹאָה וּמְחִירָה הָאָיֹּם

מֻכְחָשִים כְּמִין בְּלוֹף שֶל "עָלֵינָא?" 

בְּפִי מַר אַבּוּ-מַאזֶן אֲפִלּוּ כַּיּוֹם

כְּשֶעַמּוֹ מְקַוֶּה לְחַדְּשֶנָה) –

כֵּן, כְּשֶבְּרוֹךְ צִפְצוּפָם עַל הָאוּ"ם נִסְתַּבֵּר

כִּשְגִיאָה בָּהּ לֹא אָנוּ חָטָאנוּ

הֵם הֵחֵלוּ עָלָיו רַק רָעוֹת לְדַבֵּר

וּשְׂנֵאוּהוּ כִּמְעַט כְּמוֹ אוֹתָנוּ.

אַךְ כַּיּוֹם, בְּסִבּוּב שֶל פַּרְסָה, תוֹךְ תֵּאוּם

עִם נַחְשוֹל אַנְטִישֵמִי גְלוֹבָּלִי,

לְאַחַר שֶיָּרְקוּ בְּפָנָיו שֶל הָאוּ"ם

בְּתָשָ"ז – הֵם סוֹגְדִים לוֹ, לוֹיָאלִית,

בְּנוֹבֶמְבֶּר הַזֶּה שֶל שְנָתֵנוּ הַזּוֹ

שְנַת תַּשְעָ"ג וְתוֹלִים תִּקְוָתָם בּוֹ

וּמַמָּש לוֹחֲכִים אֶת חֶלְקַת עַכּוּזוֹ

בְּיִחוּל לְשִדְרוּג עֶמְדָּתָם בּוֹ

מִדַּרְגַּת "מַשְקִיפָה" לְדַרְגַּת "מְדִינָה

שֶאֵינָהּ חֲבֵרָה", בְּלִי לִקְלֹט פֹּה

שֶאוֹתָהּ הַהִיסְטוֹרְיָה אֲשֶר אֶת דִּינָהּ

עַד הַיּוֹם לֹא עִכְּלוּ הֵם עַד כְּלוֹת פֹּה

לֹא תַנְחִיל לָהֶם שוּם מְדִינָה שֶל מַמָּש

כָּל עוֹד הֵם לְהַפְנִים לֹא יַתְחִילוּ

אֶת זְכוּתוֹ שֶל הָעַם שֶלֹּא זָז וְלֹא מָש

מֵאַרְצוֹ עוֹד מֵאָז יְמֵי בִּיל"וּ

וְלָעַד לֹא יָמוּש חֵרֶף כָּל תַּחְמָנוּת

שֶל אוֹיְבָיו, כִּי אוֹתָם פָלַסְטִינִים

מֵעוֹלָם לֹא הֶחְמִיצוּ כָּאן שוּם הִזְדַּמְּנוּת

לְהַחְמִיץ הִזְדַּמְּנוּת (אִסְמַע מִנִּי!)

וְלָכֵן, אַבּוּ-מַאזֶן, אִם יֵש לְךָ עוֹד

אַשְלָיוֹת כִּי אֲנַחְנוּ בַּשֶּטַח

רַק מֵעֵין אֶפִּיזוֹדָה זְמַנִּית  עַד מְאֹד

טוֹב הָיָה לוּא זָכַרְתָּ לָבֶטַח

שֶפִּתְגָּם פָלַסְטִינִי יָדוּעַ אוֹמֵר

כָּכָה דוּגְרִי, בְּטוֹן עוֹקְצָנִי

כִּי "מוּעַקַד – מוּאַבַּד" (וְאִם לְאַלְתֵּר

כָּאן תַּרְגּוּם לְעִבְרִית, אֲדוֹנִי:

"אֵין דָּבָר שֶתְּמִידִי וְנִצְחִי הוּא יוֹתֵר

מִדָּבָר הַנֶּחְשָב לִזְמַנִּי...")

* * *

עמוס גלבוע

לרתום את העגלה לפני הסוסים

האיפיון התקשורתי בתום מבצע "עמוד ענן" הוא זה: מנהיגי החמאס מגיחים כמו עכברים ממחילותיהם, עומדים על ההריסות של תשתיות צבאיות ששנים עמלו להכינן וצורחים: ניצחנו, ניצחנו את האויב הציוני, לא הצליחו להכניע אותנו.

ומולם עומדת עדת ישראלים ומחרה ומחזיקה אחריהם: החמאס ניצח, ישראל הפסידה, ישראל שחקה את ההתרעה שלה, הישגים אדירים לחמאס, הוא זכה ללגיטימציה בין-לאומית.

אלה דברים הזויים משני הצדדים. אצל החמאס זה מובן. השקר העצמי זה בדנ"א שלו, לחם חוקו. הוא חייב להרים את המוראל של האוכלוסייה שלו.  האם תאמין לכזבים, גם מול המראות שעיניה רואות? איני יודע. אבל, לדעתי, ככל שהחמאס ימשיך לשאוג שאגות ניצחון של "העכבר ששאג", ככה  ידה של ישראל תהיה תמיד על העליונה. שימשיכו לצעוק ככה אחרי כל מפלה, זה רק טוב לישראל, כי אחרי שהעשן מתפזר האמת תמיד תתגלה חרף כל השקרים.

 מרבית אזרחי ישראל קצת מאוכזבים שצה"ל לא המשיך לכתוש את החמאס מהאוויר, או לא נכנס לרצועת עזה עם כוחות היבשה. זה טבעי. אבל לא טבעי לחלוטין שעדה תקשורתית  בקירבנו מפעילה את "הישראבלוף" על נצחון החמאס. 

כשאנחנו מביטים על התמונה האסטרטגית , הרי שלפי מיטב שיפוטי היא זאת:

 ראשית, השלוחה  האיראנית ברצועת עזה ספגה מכה קשה. גם השלוחה שלה בלבנון נמצאת במצב של חולשה, ובסוריה משטר אסד, בעל הברית האמין, תלוי על בלימה. איראן מתוסכלת. השאלה הגדולה היא האם מצב זה רק יאיץ את הצורך האיראני ברכישת יכולת גרעינית, או דווקא יבלום וימתן אותה? בכל מקרה, ממשל אובמה נכנס להתמודדות/דיאלוג עם איראן מעמדה טובה יותר מאשר לפני "עמוד ענן".

שנית, ארה"ב  של אובמה היא זאת ששיחקה ב"עמוד ענן" את תפקיד המוביל, בסיוע צמוד של הקונגרס האמריקאי, ולא מדינות אירופה. האם תפקיד המוביל הזה יהיה גם מול סוריה של אסד, כחלק מההתמודדות מול איראן? הזמן ידבר.

שלישית, מצרים של האחים המוסלמים חזרה למלא לפי שעה תפקיד מפתח אזורי של מנהיגות ערבית. לראשונה  היא מעורבת בנעשה ברצועת עזה, ונטלה על עצמה את התפקיד של מרסנת  החמאס. מאידך, אין לה שום אינטרס לקבל אחריות על הרצועה, ולהסיר את "המצור" עליה  במעבר רפיח.  בכל מקרה, "עמוד ענן" הביא לשינוי בריתות: החמאס, שמאז "עופרת יצוקה" נשען על אספקה מאסיבית של נשק, אימון ומימון איראני – עבר  מהמחנה האיראני למחנה המצרי, למחנה הטבעי עבורו, של האחים המוסלמים. האם זה ירסן במשהו את מהותו הטרוריסטית הרצחנית? אני מסופק, אך נחכה ונראה.

ורביעית, סוריה. "עמוד ענן" הורידה מהכותרות. היא תחזור לעמוד במוקד, כי זאת עכשיו הבעייה הבוערת האמיתית של האזור, שתעסיק את  העולם. 

ואחרונה ישראל. מעצמה אזורית שהפגינה יכולת טכנית-מבצעית עליונה; עם הנהגה (מדינית וצבאית) שניהלה את המערכה באופן שקול, שהיתה לה התבונה לא להפעיל את מלוא היכולת הצבאית, ושידעה לצלוח בזהירות את כל שדות המוקשים של משברים אפשריים (עם מצרים, עם "העולם", עם ירדן וגם עם אובמה).

האם ההרתעה חוזקה? את זה נראה רק בעתיד, אין שום דרך אחרת. וזה מאוד תלוי בתגובות של ישראל וביכולת לעצור הברחות הנשק לרצועה. ומי שמילל שההרתעה נשחקה, כנראה רגיל לרתום את העגלה לפני הסוסים.

נדפס לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 26.11.

* * *

לאחר פרישתו של אהוד ברק מהחיים הפוליטיים

אין לנו בינתיים במי לתמוך

ועבור מי להצביע

בבחירות הקרובות

אהוד בן עזר

* * *

רות ירדני כץ

ממש לא הופתעתי 

בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר" כתבתי שאין סיכוי שאהוד ברק יתחבר לגוש מרכז. לא הופתעתי מהודעתו שהוא פורש מהפוליטיקה. מספיק לו. די. כמעט את כל חייו הקדיש למדינה, להוציא פרק אחד שבין עזיבתו את החיים הפוליטיים וחזרה. זה קרה כאשר נכשל בתפקיד ראש ממשלה. הוא עזב, הרוויח מיליונים והתרווח במגדל ההוא.

לא הופתעתי מפני שהמפה הפוליטית כמה שבועות לפני הבחירות לא הראתה שיש לו סיכוי להגיע רחוק עם מפלגתו הקטנה "עצמאות" ולהתחבר למפלגה אחרת – זה לא אהוד ברק.

עכשיו שהודיע על פרישתו יהיו הרבה שיהללו וישבחו את תרומתו הגדולה למדינה, מה שנכון. אבל היו הרבה מקטרגים בשנים האחרונות על דרך התנהלותו, על התנשאותו כאשר שימש  כיו"ר מפלגת העבודה ולא הצליח ביחסי-אנוש והסכסוכים שם הגיעו עד-כדי-כך שפרש עם כמה חברים, והסקרים ניבאו לו כישלון מוחץ.

אהוד ברק בן ה-71 החליט ליהנות מהשליש האחרון של חייו. לחיות. לקום בבוקר, לשתות קפה ולאכול ארוחת בוקר, לקרוא עיתון, בלי לחץ. להיות עם המשפחה, עם רעייתו, בנותיו ונכדיו, לנגן בפסנתר ולבלות. הוא ירצה פה ושם, יקבל על כל הרצאה הון-עתק, בנוסף לפנסיה הגונה. מגיע לו. מאחלת לו שהשליש האחרון יהיה הכי-הכי שהוא מאחל לעצמו וליקיריו.

ומה עכשיו? "עצמאות" נמחקת כמו "קדימה". מה יעשו חברי-הכנסת של שתי המפלגות, לאן ילכו ועם יתחברו כאשר אין להם שום סיכוי להיבחר, לאן שיילכו, במקומות ריאליים?

מה תעשה דליה איציק שחלומה הוא להיות נשיאת המדינה? דליה איציק שישבה על הגדר כאשר מופז הכריז מלחמה על ציפי לבני, היא לא נקטה עמדה, נתנה להם להכות אחד את השני והיא ישבה על הגדר, רגל פה ורגל שם, צפתה במאבק ואמרה לעצמה מי שינצח, אני איתו. ורוני בראון? שתק. ומאיר שיטרית? אותו דבר.

ומה יעשו חברי "העצמאות?" שלום שמחון? ועוד שלושה?

ומעל לכל, לאן ילכו כל אלה שחשבו להצביע עבורם? לאן? 

לא הופתע אם לבני תכריז על הקמת מפלגה משלה ותקלוט אליה את פליטי שתי המפלגות שמביאים איתם נדוניה אדירה של כסף. ממש לא. 

אני לא שם.

* * *

צביקה שטרוסברג

תודה רבה על תרומתו האדירה לביטחון

אני  מאוד מצטער על החלטתו של  סגן ראש הממשלה ושר הביטחון רא"ל (מיל.) אהוד ברק לפרוש מהחיים הפוליטיים.

הוא גנרל גדול! מקרין ביטחון, שפיות ושיקול דעת! אהוד ברק שירת בצה"ל במשך 36 שנה, וקיבל חמישה צלש"ים בעיטור המופת ועוד ארבעה על אומץ ליבו והצטיינות בקרב, ובכך היה לחייל המעוטר ביותר בתולדות צה"ל. תודה רבה על תרומתו האדירה לביטחון! ועל מה שנתן למדינת ישראל במשך עשרות שנים. אני מעריך מאוד את אישיותו עתירת הניסיון. זה הפסד גדול למדינת ישראל!

בני ברק

* * *

גם אני רציתי להחליף אישה באמצע החיים

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כמו אהוד ברק

גם אני רציתי להחליף אישה באמצע החיים

רק מה

לא יודע איך אהוד בתבשילים

אצלי

המיבחן הוא דגים ממולאים

הוצאתי מכרז חשאי על גפילטע פיש

לכל נקבה דבעי

באו אשכנזיות ובאו מרוקאיות

באו זקנות וגם צעירות

באו פולניות וגם תימניות

כּוּסיות וגם סירנות

גסות וגם עדינות

טוחנות עם העור ובלי

טוחנות עם עצמות ובלי

טוחנות פעמיים עם גזר

דופקות לַקַּרְפּ את הראש עם הַקְמֶסֶר

או קונות דג טחון

שמות יותר סוכר

שמות יותר פלפל

עוטפות הגפילטע בפרוסת עור

לא שוכחות את עיגולי הגזר

נישנשתי אותן באופן פרטי

לכל טוחנת הייתי לעזר

אכלתי מהר וגם באופן איטי

עם החלה החזרת הציר והגזר

בסוף החלטתי אני לא אהוד

אני נשאר עם הדגים של אישתי

שווה לךָ לשעבד לגפילטע פיש את כל החיים

אנשים שאלו אותי

לא הייתם מדברים כך אילו טעמתם

את הדגים הממולאים של האישה שאיתי

עניתי

הודפס לראשונה בגיליון 256 של המכתב העיתי מיום 28.6.07.

* * *

מתי דוד

1. האומנם יש פתרון לבעייה הפלסטינית?

לאחר קרוב לעשרים שנים של משאים ומתנים של ועידות, תקוות, הבטחות, רעיונות, תוכניות והסכמות, הגענו למבוי סתום של כישלון ללא שום פתרון, החל מהסכם אוסלו ועד לשיחות אנאפוליס.

מלחמת הרקטות הסתיימה בהסכם שביתת הנשק, ואילו מעכשיו מתחילה מלחמת הבחירות ללא שום הסכמות למה שהיה ולמה שיהיה.

המחלוקת העיקרית מצויה בתביעה לחידוש יוזמה מדינית חדשה. אלה שנכשלו כבר מנסים שוב לטפח אופטימיות נאיבית ומגויסת בנושא, תוך האשמת הממשלה בקיפאון הנוכחי.

תזכורת לאלטרנטיבות העומדות במוקד המחלוקת:

פתרון מדיני?

לדעת הימין של "המחנה הלאומי", הוא בלתי אפשרי על סמך כל כישלונות הסכמי העבר.

פתרון צבאי?

לדעת השמאל של "מחנה השלום", הוא בלתי אפשרי, על סמך כל כישלונות מבצעי העבר.

פתרון פלסטיני?

 "הקמת מדינה" פלסטינית באו"ם היא אפשרית, אבל בשטח לא ישתנה כלום. הקמת המדינה הפלסטינית היא בלתי אפשרית בנסיבות הקיימות: התנאי האולטימטיבי הבלתי מתפשר של הפלסטינים הוא "זכות השיבה", וגבולות 67'. אלה הם תנאים ששום ממשלה בישראל לא תקבל, לרבות תנאים נוספים כמו הסכמה לחלק מההתנחלויות (הגושים), מדינה פלסטינית מפורזת מנשק כבד, שליטה ישראלית במרחב האווירי ובמעברי הירדן, והסכמה לקץ התביעות. אין שום סיכוי להגיע בקרוב להסכם שלום ובטחון ריאלי ולא וירטואלי.

פתרון אזורי?

 במקום הפתרון "2 מדינות ל-2 עמים" שהוא בלתי אפשרי, למרות שהוא נראה כהכרחי, בתמיכת מדינות רבות וגם ממשלת ישראל, ישנו פתרון יחידי שהוא אפשרי, למרות שכרגע ניראה כדמיוני:

"מדינת" חמאסטן בעזה, בתור שטח אוטונומי כחלק של מצרים.

"מדינת" פתחלנד בגדה, בתור שטח אוטונומי כחלק של ירדן.

המדובר בשתי מדינות לעם פלסטיני, מפוצל לשניים. מה שנראה היום כבלתי אפשרי ובלתי ריאלי עשוי להיות ריאלי בעתיד, בנסיבות משתנות של מזרח תיכון הנתון לזעזועים בלתי פוסקים ובלתי צפויים.

"פתרון" של כניעה בשלבים?

 ישנם בתוכנו "פעילי שלום" מהשמאל הקיצוני האנטי ציוני שתומכים במדינה הפלסטינית, גם במחיר חיסולה בשלבים של המדינה היהודית ציונית.  התביעה שלהם לניהול משא ומתן עם הפלסטינים, על בסיס קווי 67', פינוי כל ההתנחלויות, תוך סירוב לשום פשרה, משמעותה משא ומתן לכניעה בשלבים. זאת על בסיס "תורת השלבים" של ערפאת שמשמעותה קבלת נכסים אסטרטגים מישראל, "בתמורה" לחתימה על "הסכמים" ובהמשך פתיחה באינתיפאדה אלימה של טרור עם תביעות נוספות בליווי משא ומתן, וחוזר חלילה.

2. קדימה מפלגה מרוסקת, הנהגתה מפורקת, עתידה מחוסל

קדימה שהתימרה להיות "מפלגת הניקון" של פוליטיקה אחרת, הפכה לחבורה מבולבלת של מריבה פנימית בלתי פוסקת. מפלגה שחלמה להיות אלטרנטיבה לשלטון, הפכה לכישלון ולביזיון. מפלגה שחרתה על דגלה את שינוי שיטת הממשל במדינה, "הגשימה" שינוי מפלגתי מפלגתו בתוכה: חלק מהצמרת שלה נחשף כמושחת, חלק פרש לליכוד, חלק פרש לעבודה, חלק ממתין לישועה בכנפיה של ציפי לבני, ושארית הנותרים עדיין בהריסות של "מרחב מוגן" בקדימה המקורית, בהנהגת שאול מופז. וכך חולפת תהילת עולם של חבורת מנופחים שראו עצמם כאצולה פוליטית שהשלטון נועד רק עבורם.

לקדימה לא היתה "דרך, רעיון וחזון," כפי שטענה ציפי לבני. קדימה הוקמה לא בגלל "דרך", אלא בגלל נקמה של שרון ופרס במפלגותיהם, לאחר שהפסידו בהתמודדויות פנימיות ונותרו במיעוט בליכוד ובעבודה. עובדה! שרון הפסיד במשאל חברי הליכוד, פרס הפסיד לעמיר פרץ במפלגת העבודה. עובדה!

"הרעיון" היה השגת השלטון. "החזון" היה הפלת ממשלת נתניהו.

חוץ מההונאה התעמולתית השקרית שלקדימה יש כביכול "רעיון, חזון ודרך", התגלתה התמונה האמיתית של בכירי המפלגה. חלקם היו מורשעים. חלקם נחקרים. חלקם חשודים.  חלקם זכאים. את הריקבון והמבוכה ששלטו בתוכה, היטיב לבטא בזמנו אחד מראשיה, מאיר שטרית:  "קדימה היא היום המפלגה הכי מושחתת מבין המפלגות הגדולות." (הארץ 24.12.10 בראיון ליוסי ורטר).

למרות צמרת מבולבלת ומושחתת ששרפה את המועדון, היו בקדימה כמה דמויות חיוביות של אנשי מופת ומעש שנקלעו לשדה האש פוליטי ומפלגתי שהפילו גם אותם לא באשמתם.

קווארטט המהמרים המתוסכלים: אולמרט, לבני, מופז רמון

חבורת המנהיגים הזו של קדימה, שחיסלו איש את רעהו במאבקים אישיים פנימיים וגרמו להתרסקותה הסופית, יורים עכשיו לכל הכיוונים, בניסיון אבוד להציל את מעמדם האישי והציבורי. כל מה שעדיין כביכול מאחד אותם זו השנאה האישית הבלתי נשלטת נגד נתניהו.  "המטען האידיאולוגי" היחידי שמשותף לכולם הוא להפיל את בנימין נתניהו, ללא שום קשר לבעיות ולפתרונות באמצעות תעמולה ארסית נגד הממשלה, בסיוע תקשורת מגויסת "ידידותית". כישלונם של כל הארבעה בניהול המדינה, לא ניתנים למחיקה ולהשכחה.

אהוד אולמרט

בעיני חבורת חסידיו, שאירגנו לו "חגיגת ניצחון" לאחר זיכויו התמוה, אולמרט הוא מלאך פוליטי "אחד בדורו" שלא היה כמותו, שירד מהר סיני כדי להוביל את ה"מרכז"-שמאל, אל הניצחון, השלום הביטחון. בעיני תומכיו ומקורביו אולמרט הוא "משיח" שיציל את השלום והשמאל, לאחר שיצליח להדיח את משה לדור וישתחרר מהפרקליטות העויינת והרודפת ללא סיבה ראש ממשלה צדיק, ישר דרך, חף מפשע ומקלון, זכאי ללא תנאי. מסתבר סופית שחלום "זכות השיבה" של אולמרט לחזור לשלטון במדינה, חלף עם הרוח על בטוח. כל אלה שחשבו שלאולמרט יש את "החלקיק האלהי" להצלת "המרכז" השמאלני. יאלצו להסתפק בחלופה הקרויה ציפי לבני.

ציפי לבני

לאור כל כישלונותיה בעבר כשרה בחמישה משרדים, וכראש האופוזיציה, נותרה לה רק "דרך" אחת, להיות אולי אופוזיציה עקרה בנוסח מר"צ הישנה ששקעה. לציפי לבני אין כיום ולא היה בעבר שום פתרון או דעה ייחודית בשום נושא ועניין, למעט תמיכה אובססיבית אוטומטית באבו מאזן, וניגוח אובססיבי אישי של נתניהו. שפת הגוף שלה, הסגנון התוקפני והצחוקים המאוסים והמאולצים, אותם היא מפגינה בראיונות האחרונים בטלוויזיה (במיוחד בראיון אצל ניסים משאל בערוץ 2) מצביעים על איבוד שליטה עצמית. 

ראוי להזכיר את כישלונה ב"שיחות השלום" הארוכות עם אבו עלא. 

ראוי להזכיר את שתיקתה בפרשיות השחיתות של שרון, בעת שכהנה כשרת המשפטים. 

ראוי להזכיר את כישלונה בניהול האופוזיציה הגדולה של קדימה. 

ראוי להזכיר את פרשת ארוחת הגיבושון המושחת, שערכה בביתה לנאמניה.  ארוחה שעלתה 950 שקל לסועד, כמובן מכספי הציבור של מימון מפלגות. 

ראוי להזכיר גם את המאפיינים האישיים שלה, של לעג והתנשאות כלפי יריביה הפוליטיים והאישיים. 

ראוי להזכיר את מפלתה בהתמודדות מול מופז, ההתפטרות וההתלבטות כשיטה.

ראוי להזכיר שבימים אלה של ההתלבטויות שלה במסגרת המגעים שלה לחזור לפוליטיקה, היא לא הסכימה להיות מיספר 2 אצל אולמרט או יחימוביץ. היתה מוכנה להיות מיספר 2 רק אצל הנשיא שמעון פרס או של אלהים.

התנשאות בלתי ניסבלת.

חיים רמון

עסקן מפלגתי ניצחי ומניפולטור פוליטי מקצועי, ללא שום רקורד חיובי מעשי באחד מתחומי החיים. הוא בנה והרס מפלגות.

הוא פרש ממפלגת "חיים חדשים" שהקים עם עמיר פרץ נגד מפלגת העבודה.

הוא פרש ממפלגת העבודה, כדי להקים את קדימה של שרון.

הוא פרש מקדימה, לאחר ששאול מופז ניצח את בת חסותו לבני.

ועכשיו הוא קבלן השיפוצים של ציפי לבני בהקמת מפלגתה החדשה. בהופעותיו האחרונות, בימי הלחימה של המבצע בעזה, התבטא בקיצוניות, בסגנון הימין הקיצוני, בעד פעולה קרקעית לחיסול משטר החמאס. דברים מנוגדים לתדמיתו כאיש שלום של השמאל. כל זאת אך ורק כדי להפגין נגד נתניהו וברק ה"מתונים".

שאול מופז

אדם ומנהיג ביטחוני עם זכויות וקבלות חיוביות כלוחם, כרמטכ"ל, וכשר ביטחון, שנקלע למפלגה מסוכסכת ומבולבלת, אותה נבחר להנהיג לאחר כישלונה של ציפי לבני. הוא איבד את מעמדו ויוקרתו הציבורית, בעקבות מהלכיו חסרי התבונה והעקביות.  העליב בגסות את ראש הממשלה נתניהו כשקרא לו "שקרן", ואחר כך התחבק איתו, נכנס לממשלה ומיד כעבור חודשיים פרש ממנה, והחל במסע תקשורתי של דברי שנאה בוטים, פעם נוספת נגד נתניהו.  התנהלות לא רצינית ולא מכובדת של פוליטיקאי כושל. מופז הפך בפועל לקברן האחרון של מפלגת קדימה.

3. גדעון לוי "מאשים" את עצמו

שבגד בשליחותו העיתונאית!?

במאמר שפירסם ב"הארץ" בכותרת "עיתונאים קטנים", הוא מאשים את עצמו שבגד בתפקידו ובשליחותו כעיתונאי, משום שישראל מונעת ממנו לבקר בעזה כדי לספר על ההרג והסבל שישראל גרמה למיליון וחצי תושבי עזה הפלסטינים.

גדעון לוי מאשים את תושבי ישראל ואת עיתונאי ישראל (משתפ"ים, נירצעים של שלטונות הכיבוש) שאינם יודעים כמעט כלום על מה שקורה בעזה המופגזת שאין בה מקלטים וצבע אדום.

גדעון לוי מתפאר על אומץ ליבו העיתונאי שהיה במקומות מסוכנים כמו במלחמה בסרייבו המופגזת, במלחמה בגיאורגיה, וביפן שאדמתה רעדה, ולצערו רק בעזה הוא לא היה.

זו האמת על "שליחותו" האנטי ישראלית

גדעון לוי לא בגד בשליחותו האמיתית כתועמלן של אוייבינו היושב בתוכנו וכותב נגדנו.  הוא לא בגד בתפקידו כשליח הסברה של הפלסטינים, שמקדיש את חייו להוקעת "הכיבוש הציוני" והצדקת הטרור הפלסטיני. גדעון לוי הוא הסיסמוגרף שמבטא במאמריו ב"הארץ" את הזעם של "ההתנגדות" הפלסטינית האנטי ישראלית. 

בכל האירועים והמשברים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, גדעון לוי תמיד הצדיק במאמריו את הצדק ואת הצד הפלסטיני והוקיע תמיד את הצד הישראלי. לעיתים קרובות מאמריו מבטאים טוב יותר את האינטרס הפלסטיני, מאשר רשתות הטלוויזיה הערביות כמו "אל ג'זירה" או "אל ערביה". לא רחוק היום שגדעון לוי יזכה מהפלסטינים לאות הוקרה מיוחד על אומץ ליבו, שבזכותו תושבי ישראל ידעו כל מה שקורה בשטחים על פי גירסתו של גדעון לוי, שלא שולט בשפה הערבית, אך כותב כאילו יודע. עובדה מוזרה.

* * *

ישראל פנחסי

חבל שיהודה דרורי לא נותן לעובדות

 לבלבל אותו

שני קטעים מפרי עטו של מר יהודה דרורי [גיליון 793] ראויים לתגובה [לא כ"כ אוהדת לצערי]. ראשית לא כל הבלתי מרוצים מתוצאות הפיאסקו העזתי הם כלבי מלחמה, ובכלל מה לכלבים ולהם? למרות שניצחנו במערכה בכמות חומרי הנפץ והתקיפות, התוצאה המדינית היתה תיקו, ואולי אפילו הפסד בנקודות. החמאס המנודה הפך מארגון טרור לגוף פוליטי מוכר. עבורנו הזקוקים לכל שלושת הנקודות, תיקו פירושו הוא הפסד. אני רואה את אלפי התושבים המתקרבים לגדר ומתגרים בנו, ומדמיין בחרדה לא קטנה את החטופים הבאים שבדרך.

מי בכלל חשב להכניס לעזה צבא? כדי לנצח שם חובה ליצור את אפקט הדחייה, על-ידי הפסקת החשמל והמים, ולא מוכרחים בהכרח להכניס את צה"ל.  נכון חוששים מדו"ח גולדסטון וכו'. אבל גם הכותב יסכים איתי, שבשכונה שלנו צריך לנצח על מנת לשרוד. אז הבה נסכים שמי שידע לבקר פוליטית בגסות את אולמרט על מלחמת לבנון השנייה, תוך הכרזה שהוא יחסל את שלטון החמאס – ניכשל לחלוטין ב"עמוד ענן" לעשות זאת. מה לעשות אפילו הניתוח המבריק שהעניק לכך מר דרורי לא ישנה זאת.

בהמשך מתעלק האחרון על ציפי לבני, לצערי מבלי לדבוק בעובדות. נכון ציפי לא הצליחה להקים ממשלה! זאת כיוון שניחנה לשם שינוי במנהיגות ולא בדחף פוליטי בלתי נשלט.  היא סירבה לקנות שלטון בכסף רב מהשוחד שכבר הובטח לחבורת סחטנים למפרע על-ידי ביבי נתניהו. מדובר בסחטנים המייצגים גזענות, והשתמטות. בנוסף, אישה בראש המערכת מבחינתם זה כמעט טאבו. ציפי לבני להזכירך מר דרורי ניצחה בבחירות [לאחר האסון של אריק שרון, והדחת אולמרט] את ביבי, רק כדי ללמוד שבעזרת השוחד המובטח [מכיסך השופע מר דרורי] כבר הוקמה למעשה ממשלה מרסיסי מפלגות, עם עשרות שרים וסגני שרים, שהוסיפו מימד מפחיד נוסף לאבטלה. ממשלה שכדי להצדיק גזל קרקעות, מנסרת בתים בתהליך שעולה מיליונים, רק כדי לעקוף את בית המשפט העליון.

ציפי דווקא הוכיחה שהיא דמוקראטית, עת פרשה מפעילותה בקדימה, כך נהוג גם באירופה ובעולם המערבי. מיספר אחד שמפסיד מערכה פוליטית פורש. ולא נשאר להפריע. הסיבות להפסד בפריימריז מורכבות, אך בלי נוכחותה של ציפי נעלמה קדימה ללא הכר. רק תראה מר דרורי כיצד כיום ציפי מחוזרת על-ידי כולם, בארץ ובעולם כולו, ושאל עצמך מדוע. זאת כמובן לפני שבלי שטרחת להכירה ולעמוד על טיבה כבר פיזרת לאוויר העולם כינויים בלתי מחמיאים כפרימדונה.

דרך אגב, אם ישנם באמתחתך מר דרורי  אישים ונשים טובים ומתאימים  יותר מציפי לבני, שמסכימים לקפוץ למי המדמנה הפוליטית הישראלית, מקום שבו כל מי שמשוכנע שהוא מבין בכלבים יוכל לכנות אותם פרימדונות, מדוע שלא תגלה לנו הקוראים הנפעמים את שמם.

* * *

יהודה דרורי

שיקבלו הכרה כ... מדינת טרור

עם הרוב האוטומטי באו"מ שיש לכל מדינות האיסלם + אלו מהעולם השלישי, אין ספק שהדרישה הפלסטינית לקבל מעמד של מדינה-משקיפה תעבור ברוב גדול – כאשר בין השאר האנטישמים מאנגליה, מצרפת ומסקנדינביה מצטרפים לחגיגה זו. הענקת מעמד זה אינו עושה את הפלסטינים למדינה רגילה ולפיכך, מבחינת החוק הבינלאומי גם לא יהיה להם מעמד של מדינה בבואם לטעון בפני מוסד זה כמו שחוששים אצלנו.

מבחינת ישראל, צריך שוב לזכור את שאמר בן-גוריון – "אום-שמום..." – מוסד זה, במתכונתו הנוכחית, רק יכול להרע לנו... ולכן צריך לחשוב היטב, אם בכלל מקומנו עם משפחת העמים המופרעת הזו, ובמקום זאת, לדאוג להתברג לפורום 25 המדינות המפותחות, כי שם מקומנו הטבעי.

מדינה דמיקולו

כולנו כבר מודעים לעובדה ש"מדינה פלסטינית" הינה תוצאה של ייצור מוזר שהקים הקולוניאליזם הבריטי בראשית המאה ה-20 כנגד צמיחת התנועה הציונית, (על בסיס "הפרד ומשול"), ואף דאג להעמיד בראשה הנהגה דתית–קיצונית (המופתי הירושלמי), שנתיניו הם ערב-רב של מהגרים ממצרים, סוריה ומדבריות ערב. נוצר אז מן גוף כילאים אלים הקורא לעצמו "עם" מבלי שתהיה לו מורשת היסטורית, חברתית ותרבותית (למעט שפה ודת המשותפת לכל ערביי המזרח התיכון וצפון אפריקה). וכל יישותו: להרוג יהודים!

עד 1967 לא היתה רשמית כל "ישות פלסטינית" פוליטית או צבאית, היא הוקמה ב-67' ע"י הערבים כדי לבטל את הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים. העובדות הנ"ל חייבות להיות מודגשות שוב ושוב בראש מערכת ההסברה הישראלית בחו"ל (ואגב, גם להיכלל בתוכניות הלימודים באזרחות בתיכונים בארץ, למורת רוחם של המורים והמפקחים עם הדעות השמאלניות...)

דה-לגטימציה ל"מדינה" הפלסטינית

למעשה מה שאני מציע כאן הוא: שמיד, למחרת הכרזת הרשות הפלסטינית כ"מדינה"  תתחיל מדינת ישראל לפעול במרץ בכל הערוצים לדה-לגיטימציה של "המדינה החדשה" הזו, לא רק בהדגשת הרקע לקיומה אלא שיש לכן לרכז את כל חומרי ההסתה ושינאה והכחשת השואה ש"מדינה" זו מייצרת יום יום ושעה שעה, למיין את ראשי ה"מדינה" הזו ופקידיה לפי עברם הטרוריסטי, לפרוש לפני כל חומר זה וביחוד את קשרי מדינה זו עם גופי הטרור בעולם המוסלמי, (לרבות איראן וצפון קוריאה) ולהעלות שוב ושוב את השאלה: האם באמת ניתן לצרף גוף מתועב כזה למשפחת העמים?

חשוב מאד לזכור כי יחד עם הכרזתם כ"מדינה", מתבטלת למעשה סיסמתה של מכונת התעמולה הפלסטינית/שמאלנית  כנגדנו על אפרטהייד  (כי אין אפרטהייד בין מדינה למדינה...) – אבל אתם עוד תראו כיצד הנבלים הללו ימשיכו עם הסיסמה הזו כפי שהם מנסים לעשות זאת בשנים האחרונות בכל העולם (בעזרת כ-150 פרופסורים שמאלנים ובוגדים ישראלים אחרים) –כי פשוט אין להם תחמושת נבזית אחרת – מה שיקל עלינו להציגם באפסותם ובקלונם.

* * *

הניה מליכסון

ובכל ביצה הס פן תעיר

ישן לו גוזל, גוזל צעיר

אהוד שלום רב,

בהמשך לרשימתו הנהדרת של אליהו הכהן, "בנתיבי ספר וצליל. ג. ריחו המציק של עץ הרימון (חב"ע 793) – ברצוני להוסיף כי צדק הכהן באומרו לאורלנד: "טעויות קיימות גם בשירי זמר אחרים."  הנה עוד דוגמא, בשירו "קן לציפור" כותב ביאליק את המילים:

קן לציפור

בין העצים,

ובקן לה,

שלוש ביצים.

ובכל ביצה  –

הס, פן תעיר – !

ישן לו

אפרוח, אפרוח זעיר.

לו דייק, היה כותב כי בכל ביצה ישן לו גוזל זעיר. שכן הגוזל הוא אכן הצאצא הבוקע מן הביצה במצב בלתי מפותח, הוא לא יכול לעזוב את הקן, והוא תלוי בהוריו עד שיעמוד על רגליו, תרתי משמע. ואילו האפרוח הוא צאצא של עוף מקבוצת "עוזבי קן", מיד עם בקיעתו מהביצה הוא מסוגל לעמוד, ללכת ולאכול בכוחות עצמו כבר מיומו הראשון. הוא אינו משוכני קן.

האומנם זה הפריע למי ממאות אלפי הילדים ששרו ושרים את השיר עד היום את השיר? האם ממנו הם שואבים את ידיעותיהם בזואולוגיה? כמובן שלא. עבורי לנצח, הרימון ייתן ריחו והאפרוח ינוח בבטחה בקן בין העצים.

ומילה לאליהו הכהן, איש יקר. יחסרו לי מאד רשימותיך הנפלאות. אצפה בשקיקה לחזרתן לעיתון.

* * *

ירון בן-עמי

מי היו יענקל'ה ושמשי של גוטמן?

מר בן-עזר, שלום,

ראשית הרשה לי להודות לך על המכתב העיתי שאני קורא בשקיקה, אף שממש לא תמיד אני מסכים עם ההשקפה הפוליטית-מדינית המנחה אותו. תמיד מעניין לקרוא דעות אחרות. לעומת זאת, ערכו של המכתב העיתי בהעלאת סוגיות ופרשיות שונות מתולדות הציונות – לא יסולא בפז.

וכעת, הרשה לי להפנות אליך, כאחד ממומחי נחום גוטמן, שאלה המטרידה אותי מאז ילדותי. בספר "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" (שידעתי כילד כמעט בעל פה, ושלאחרונה קראתי אותו לבני הבכור ואף ליוויתי את הקריאה בסיור ברחובות הישנה) – מופיעות שתי דמויות ששבו את ליבי מאז ומעולם:

שמשי, איש המחתרת ה"ג'ינג'ר" הממושקף, האחראי לקבלת הארגזים ואשר נעלם כלא היה לקראת סוף הסיפור, ויענק'לה השומר הגנדרן, אשר נופל על משמרתו.

בדקתי ושבתי ובדקתי ברשימת חללי "השומר", ואין מנוס מן המסקנה כי יענק'לה – לפחות כפי שהוא מופיע בספר – לא היה ולא נברא, אלא משל היה. לעומת זאת, על שמשי כותב נחום גוטמן במפורש כי היה גם היה, ואף מצרף שרבוט דיוקן שלו מלווה בתהייה על גורלו. ושאלתי היא: אולי ידוע לך האם אכן היה שמשי דמות אמיתית, או האם הוא מבוסס על דמות אמיתית? ואם כן, על מי הוא מבוסס?

אני מודה לך מראש על תשומת הלב,

ירון בן-עמי

אהוד: אם אינני טועה הארגזים הם הזהב של ניל"י, שעליו מסופר בהרחבה בספרם החשוב של ליבנה ונדבה "ניל"י, תולדותיה של העזה מדינית" שיצא לאור בהוצאת שוקן. לכרמי רחובות יצא גוטמן עם חבריו ה"בצלאלים" ועליהם הוא מספר בהרחבה בספר "בין חולות וכחול שמיים". הפרקים גם הופיעו בהמשכים במכתב העיתי. אולי מי מהקוראים יכול להוסיף פרטים יותר מדוייקים על זיהוי הדמויות הממשיות שליוו את גוטמן בפרק על כרמי רחובות.

אגב, היו שלושה אחים בני משפחת האב צבי שימשילביץ, שכל אחד מהם אימץ לעצמו שם משפחה אחר. הנשיא השני יצחק בן-צבי. הסופר אהרון ראובני, וכן האח שמשי, אביה של הפסלת ציונה שמשי, שעליו לא מצאתי פרטים ביוגראפיים. גוטמן אינו מזכיר איש מהם בזיכרונותיו.

* * *

אורי הייטנר

יומן בחירות 2013 (י"ד)

מפלגה לאומית. וליברלית?

הליכוד מגדיר עצמו כתנועה לאומית, ליברלית וממלכתית, ברוחם של ז'בוטינסקי ובגין. ההגדרה הלאומית מכוונת לשלמות הארץ ולגישה ביטחונית נִיצית. ההגדרה הליברלית מתייחסת לחירות האדם, זכויות הפרט ובעיקר – זכויות המיעוט. "שם ירווה לו משפע ואושר, בן ערב, בן נצרת ובני," שורר ז'בוטינסקי. מנחם בגין, ראש האופוזיציה, נלחם לביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל. הגישה הממלכתית מתבטאת בעיקר בשלטון החוק ובעליונות המשפט, ובעיקר בכיבוד החלטות בית המשפט גם כאשר אנו מתנגדים להן. הרי מותר בהחלט לבקר את בית המשפט, אך לא להתלהם כלפיו, לא להסית נגדו ולא לקרוא להפר את החלטותיו.

הליכוד, כפי שבא לידי ביטוי בתוצאות הבחירות המקדימות, שומר על הגחלת הלאומית. האם הוא שומר גם על הגחלת הליברלית, הממלכתית?

התשובה לשאלה זו מורכבת. העומד בראש, נתניהו, בהחלט ליברלי וממלכתי (אף שהיו לו, בעיקר בקדנציה הראשונה, יציאות אחרות, זכורות לרע). גדעון סער שבמקום השני – ליברלי וממלכתי לעילא ולעילא. גלעד ארדן – ליברלי וממלכתי. כנ"ל סילבן שלום, רובי ריבלין, בוגי יעלון. זאת הצמרת, והיא בהחלט נאמנה לדרכו של הליכוד.

אולם דני דנון, יריב לוין וזאב אלקין שנבחרו אף הם לצמרת, מבטאים גישה המנוגדת, בדרך כלל, למסורת הליברלית והממלכתית של הליכוד.

שלושת הסמלים המובהקים של הליברליות בליכוד – בני בגין, דן מרידור ומיקי איתן, נפלטו מן הרשימה. הם נפלטו, בשל העובדה שהם מבטאים את הגישה הליברלית.

עובדה זו בולטת בעיקר באי בחירתו של בני בגין. בתחום הלאומי, אין בליכוד ח"כ הדבק יותר ממנו בשלמות הארץ (להבדיל ממרידור ואיתן). אם נתניהו ילך לוויתורים טריטוריאליים, לא מן הנמנע שרבים מן הח"כים הקיצונים ילכו עימו. בגין – לעולם לא. מי שלא בחרו בו, ובעצם הצביעו נגדו, יודעים זאת. אולם היה חשוב להם יותר להתנקם בו על גישתו הליברלית, על התנגדותו לחקיקה פופוליסטית ולסגנון מתלהם. בני בגין הוא סמל ההדר הבית"רי, והידחקותו מן הרשימה, היא סמל לדחיקת הליברליזם הליכודי.

בני בגין הוא אדם איכותי מאוד, הוא טוב מן הח"כים שנבחרו. השאלה היא האם הוא לא נבחר למרות שהוא טוב מאלה שנבחרו, או כיוון שהוא טוב מאלה שנבחרו. ושאלה נוספת – האם אבא שלו היה נבחר היום בליכוד?

סיכומו של דבר – הצמרת הבכירה של הליכוד בהחלט נאמנה לדרכו המסורתית של הליכוד. ולכן, תהיה זו טעות להציג את הליכוד כמי שאיבד את דרכו הליברלית. אולם תבוסתו של בגין, הפסדם של מרידור ואיתן והצטרפותם של ח"כים קיצונים ובלתי ליברליים לצמרת, מעידה על כך שהוא פחות ליברלי ופחות ממלכתי מכפי שהיה. עובדה זו מתחזקת כתוצאה מן החיבור של הליכוד עם "ישראל ביתנו".

השחתת הפוליטיקה הישראלית

בחירתו של צחי הנגבי – אדם מושחת, אופורטוניסט מושבע ועבריין מורשע, למקום ריאלי בליכוד, היא חרפה. נכון, הנגבי הוא אדם חכם, בעל כושר ניתוח, אדם רהוט וקר רוח. אולם חזרתו לפוליטיקה, משחיתה אותה. האיש אינו ראוי להיבחר והוא נבחר.

אהוד אולמרט, קרוב לוודאי, לא יהיה בכנסת הבאה וזה מצוין. אבל רע מאוד שדרעי והנגבי יהיו בה.

השתלטות עוינת

גם בחירתו של פייגלין היא מכה. יש הבדל בין קיצוני לרדיקאלי. קיצוני הוא אדם הנמצא באחד הקטבים בקשת העמדות. רדיקאלי, הוא מי שרוצה לשנות מן השורש את השיטה הקיימת. פייגלין הוא פובליציסט מוכשר ורהוט ולאורך שנים אני קורא את מאמריו ב"מקור ראשון" ובעבר ב"נקודה". פייגלין הוא רדיקאלי. הוא בז למשטר הקיים בישראל. הוא בז לדמוקרטיה. הוא בז לממלכתיות. הוא רחוק בהשקפותיו מן הליכוד ודרכו.

פייגלין לא נכנס לליכוד כדי להשתבץ לכנסת. הוא נכנס לליכוד כדי להשתלט עליו ולעמוד בראשו, להיבחר מטעמו לראשות הממשלה ולהוביל מהפכה נגד הדמוקרטיה הישראלית.

פייגלין לא ייבחר לעולם לראשות הליכוד. ואם חלילה יצליח לבצע השתלטות עוינת על הליכוד, הליכודניקים לא יצביעו לרשימה בראשותו אלא לליכוד חדש שיוקם מיד בידי ראשי הליכוד, כך שאין סיכוי שהוא ישתלט על המדינה.

אולם מבחינתו, בחירתו לכנסת אינה ויתור על חלום השלטון והמהפכה, אלא שלב בדרך לשם. בחירתו רעה לליכוד ורעה למדינת ישראל.

בשורה חינוכית

העובדה שתפקיד שר החינוך הוא קרש קפיצה למקום הראשון בפריימריס, היא בשורה טובה וחשובה. גדעון סער הוא שר חינוך טוב שקידם את מערכת החינוך ובעיקר את מערכת ההשכלה הגבוהה.

סער יקנה את עולמו, אם יכריז שהתפקיד אליו הוא חותר בממשלה הבאה הוא קדנציה נוספת כשר החינוך.

מארת הפריימריס

מי שיקרא את דברי הכנסת (ספר הפרוטוקול של דיוני הכנסת) של הכנסות הראשונות וישווה אותם לדברי הכנסת של הכנסות האחרונות, ימצא שרמת הכנסת בשנים הראשונות הייתה גבוהה יותר מכפי שהיא היום.

באותם ימים, ועדה מסדרת, או כפי שנקראה אז – ועדת מינויים, בחרה את המועמדים לכנסת. היא היטיבה לבחור אנשים טובים יותר וליצור רשימות מאוזנות יותר מן הרשימות היום. הסיעות היו מלוכדות יותר וח"כים מיעטו לנסות להתבלט באמצעים פופוליסטיים.

המעבר מן הבחירות במרכז המפלגה לפריימריס היה חיובי. גרוע יותר מהבחירות במרכז לא יכול להיות. אבל כל הגישה הקרויה "דמוקרטיזציה" של המפלגות פשטה את הרגל.

הפריימריס מעודד דילים, עסקאות מפוקפקות, פופוליזם ודמגוגיה ומאפשר התארגנויות מושחתות נוסח חיים כץ והתארגנויות להשתלטות עוינת נוסח פייגלין.

מן הראוי להנהיג מחדש סוג של ועדה מסדרת – גוף בוחר שיהיו בו ראשי המפלגה, אנשי ציבור מוכרים מחוץ למערכת הפוליטית ונציגי מגזרים במפלגה. פורום כזה, שיהיו בו כ-25 איש, ישכיל לבחור רשימות טובות יותר, בדרך נקייה יותר ולכן דמוקרטית יותר. הרשימות הללו תתמודדנה באופן דמוקרטי בבחירות הכלליות.

תמונת ראי

הקצנה היא דבר רע לפוליטיקה הישראלית. אני מקווה מאוד, שבפריימריס במפלגת העבודה לא ייבחר תמונת הראי של דני דנון – יריב אופנהיימר, ולא תמונת הראי של פייגלין – מירב מיכאלי.

ילקוט הכזבים של ציפי לבני

מיצג כזה של מגלומניה, כמו מסיבת העיתונאים של ציפי לבני, לא נראה כאן כבר הרבה זמן. חמושה בלהקת מעודדות, שאינה מקובלת במסיבות עיתונאים (אם כי, לזכותה ייאמר שלהבדיל מנתניהו וליברמן היא השיבה על שאלות עיתונאים ולא רק מסרה הצהרה), הצהירה לבני שהמדינה מתדרדרת, אין אלטרנטיבה, ואין לנו על מי לסמוך אלא על ציפי לבני.

ובדרך היו לה כמה... נגדיר זאת כאי דיוקים קלים.

למשל, סיפור כניסתה לפוליטיקה. לבני ספרה בדרמטיות איך ביום הכיפורים 1995, החליטה להיכנס לפוליטיקה, אחרי שראתה שהמדינה חצויה בין מחנה ארץ-ישראל ומחנה השלום ולא היה במערכת הפוליטית ביטוי לדרך שלה – דרך ציונית לאומית תוך נכונות לפשרה על ארץ-ישראל. לכן, מתוך דאגה לעתידם של ילדיה, נכנסה לפוליטיקה.

זיכרונה של לבני בוגד בה, כנראה. היא נכנסה לפוליטיקה בעקבות הסכם אוסלו כדי להילחם נגדו, כח"כית ימנית מובהקת, אופוזיציה לוחמת נגד דרך אוסלו. זכותה המלאה לשנות את דעתה, אך עליה להציג דברים כהווייתם, ולהסביר מה גרם לה לשנות את דעתה. אל תנסה לעצב מחדש את העבר, לנוחותה.

יש לציין, שמדיניותה של ממשלת רבין שכיהנה כאשר לבני קיבלה את החלטתה, היתה הרבה-הרבה יותר ניצית והרבה פחות ותרנית, מאשר הדרך של לבני היום. רבין נשבע אמונים לירושלים השלמה וסביבותיה, לבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג," לגושי ההתיישבות. המסר המדיני המרכזי שלו היה "לא ניסוג לקווי 4.6.67." המדיניות של לבני היא ויתור על כל מה שרבין סירב לוותר. אבל היא יצאה להילחם נגד מדיניותו שהיתה ותרנית מידי בעיניה.

אבי מדיניות הנסיגה המלאה לקווי 49' – המדיניות עליה נלחמת ציפי לבני, היה אהוד ברק, בוועידת קמפ-דיוויד. אז היא לחמה נגדו. אני זוכר היטב את ציפי לבני כח"כית צעקנית, משסעת שוב ושוב את דבריו של ברק בקריאות ביניים מתלהמות.

ביום הכיפורים האחרון, סיפרה לבני בדרמטיות, שוב התייעצה עם משפחתה על חזרה לפוליטיקה המאוסה עליה כל כך, כדי להציל את מדינת ישראל מהאסון ומכך שאין אלטרנטיבה אלא ציפי לבני. ושוב, היא מספרת שקיבלה את החלטתה כיוון שאין במערכת הפוליטית ביטוי לדרך שלה. באמת? מה השתנה בדרכה של "קדימה" אחרי שציפי לבני פרשה ממנה? איזו מחלוקת רעיונית הייתה בינה לבין שאול מופז? שום מחלוקת. לבני פרשה מ"קדימה" רק כיוון שלא כיבדה את הכרעת הבוחר.

ואיזה הבדל רעיוני יש בין ציפי לבני לזהבה גלאון? מה בדרכה המדינית של לבני שונה מדרכה המדינית של מרצ? שוב, ציפי לבני, לא לגמרי מדייקת.

וגם התיאורים המדיניים שלה לוקים בחוסר דיוק. היא טוענת שהממשלה מנהלת מו"מ עם חמאס תוך שהיא מתעקשת לא לנהל מו"מ עם הרשות הפלשתינאית בראשות אבו מאזן. זהו שקר וכזב. ממשלת ישראל מנסה כבר ארבע שנים לנהל מו"מ עם אבו מאזן, אלא שאבו מאזן אינו מוכן למו"מ, אלא הוא מתנה אותו בכך שישראל תיכנע לתכתיב מדיני, תקבל מראש את דרישותיו במו"מ, כתנאי למו"מ עצמו. ממשלת נתניהו עשתה צעד שרבין, פרס, ברק, שרון ואולמרט לא העלו אותו על דעתם, והקפיא למשך קרוב לשנה את הבניה בהתנחלויות, כמחווה של רצון טוב לפתיחת המו"מ, וגם זה לא ריצה את אבו מאזן.

לבני טוענת שהממשלה מתנגדת לפתרון של שתי מדינות, בעוד נתניהו הכריז בנאום בר אילן, בנאום מדיני בכנסת ובנאום בפני בתי הנבחרים בארה"ב על נכונות לחלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות לאום. לבני מצטרפת לקמפיין הפלשתינאי השקרי נגד ממשלת ישראל, כדי לקדם את קמפיין הבחירות שלה, והופכת מליצת יושר של אבו מאזן, אותו אבו מאזן שדחה בבוז את הצעות הוויתורים מרחיקי הלכת של הממשלה בה שירתה כשרת החוץ.

לבני, שבין השאר נוהגת להתהדר בפוליטיקה נקייה, אמרה שאילו אולמרט היה מתמודד, לא היה צורך בהתמודדותה. כלומר, מורשע בפלילים, העומד לדין על כתב אישום בעבירות של שוחד, שעל סמך דברים קשים ביותר שכתב עליו בית המשפט בסעיפים בהם זוכה מחמת הספק – הפרקליטות מערערת על זיכויו, הוא בעבור אבירת הפוליטיקה הנקייה אלטרנטיבה ראויה להנהגת מדינת ישראל. מה פלא שהאיש שהקים את מפלגתה והריץ אותה הוא העבריין המורשע חיים רמון.

אני נלחמת, אני יוצאת להילחם, הכריזה בלוחמנות מי שמציגה עצמה מנהיגת מחנה השלום. ואני חשבתי בעיקר על משפט הסיום המוחץ במערכון האלמותי של מתי כספי "מוריס והיונים": "אז למה אומרים שהיונה מביאה את השלום"?

... ובראש הגדוד צועד אצבעוני המפקד.

מפלגת העבודה זוחלת

הזחילה המתרפסת של מפלגת העבודה לכיוונה של ציפי לבני, וההצעה להציב אותה במקום השני, מעל כל המתמודדים בפריימריס, להיות השר הבכיר של המפלגה בכל ממשלה, להיות מובילת המהלכים המדיניים – היתה שעתה המכוערת של שלי יחימוביץ'.

המסר של שלי יחימוביץ' מיום כניסתה לפוליטיקה, היה שינוי השיח הפוליטי משיח מדיני לשיח חברתי. בתחום החברתי, אין כל הבדל ולו קל שבקלים בין ציפי לבני לבנימין נתניהו. אין כל זיקה שהיא בין ציפי לבני לבין דרכה הסוציאל דמוקרטית של מפלגת העבודה.

כיצד יכולה שלי יחימוביץ' להסביר את הצעת המקום השני ברשימת מפלגתה, ליריבה אידיאולוגית כל כך חריפה, בנושא המרכזי וכמעט היחיד על סדר יומה?

לעומת זאת, יש היגיון רב בפנייתו של יאיר לפיד לציפי לבני והצעתו אליה להצטרף אליו כמספר 2. מאחר ויאיר לפיד חף מאידיאולוגיה, אין מניעה שמישהו לא יוכל לרוץ איתו. מאחר וציפי לבני שווה כמה מנדטים (להערכתי, היא תשיג תוצאה חד ספרתית) שרבים מהם יבואו מ"יש עתיד", נכון היה מבחינתו להציע לה את ההצעה.

אלא שציפי לבני היא מגלומנית, שבשום אופן לא תרוץ לכנסת כמספר 2 של מי שטרם מלאו לו 90.

מדוע הוא שנוא?

אהוד ברק הוא האדם שחולל את המהפכה המדינית הגדולה ביותר בתולדות המדינה. בוועידת קמפ-דיוויד (2000) הוא שבר את הקונסנזוס הלאומי הבסיסי ביותר בישראל ואימץ כמדיניותה הרשמית של ישראל, את כל מה שעד אותה תקופה היה בבחינת "לא יעלה על הדעת". מאז, הדרך שלו, שבעבר תמכו בה רק אורי אבנרי וחד"ש, היתה לדרך לגיטימית לחלוטין במיינסטרים הישראלי, עד שהיא מוגדרת היום כ"מרכז שמאל".

בתור שכזה, ניתן להבין את שנאת הימין לברק. וראו זה פלא, ברק הוא הדמות השנואה ביותר דווקא על השמאל הישראלי. למה?

לשאלה הזאת יש תשובה ותאריך בצדה – 26.7.2000. בתאריך הזה הפך ברק לשנוא נפשו של השמאל הקיצוני. ב-26 ביולי 2000 ערפאת דחה את הצעותיו של ברק בקמפ-דיוויד.

15 יום קודם לכן, בפתיחת הוועידה, "התגוששו" ערפאת וברק ביניהם – מי ייכנס ראשון לחדר. "תפאדל, הכנס ראשון," אמר הראיס. "תפדאל, תכנס אתה ראשון," השיב ראש הממשלה. זה בשלו וזה בשלו, מצחקקים כגימנזיסטים משועשעים, עד שברק נעמד מאחורי ערפאת, ודחף אותו פנימה. התקשורת חגגה – איזו כימיה! הנה, בניגוד לחמיצות של רבין, שהושיט יד רפה לעבר ערפאת בטקס חתימת הסכם אוסלו בבית הלבן, ולאחר מכן הפטיר לעבר פרס "עכשיו תורך," ברק מפגין חום וידידות כלפי ערפאת, כראוי לעושי שלום.

חלפו 15 יום, ואותה סצנה הפכה לסמל לאטימותו וחוסר רגישותו של ברק, לבוז שהוא רוחש לערבים ובעיקר לפלשתינאים, לדורסנות ולאלימות שלו.

מה קרה בין ה-11 ל-26 ביולי, שגרם לאותם כותבים לשנות את טעמם?

האמת היא, שאהוד ברק ראוי להיות יקיר השמאל הקיצוני – מאז קמפ-דיוויד ולתמיד. הוא ראש הממשלה הראשון שאימץ את דרכם וניסה ליישם אותה. יצחק רבין, כפי שהבהיר חד משמעית בנאומו האחרון בכנסת לפני הירצחו, דגל בפשרה טריטוריאלית, התנגד בתוקף לנסיגה לקווי 67', שלל מכל וכל את חלוקת ירושלים, התנגד לנסיגה מבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג," התנגד לנסיגה מגושי היישובים. ודאי שאת האופציה של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים במדינת ישראל הריבונית, הוא אפילו לא שלל, כי שלילתה הרי מובנת מאליה. והנה, בא אהוד ברק, שבר את בסיס ההסכמה הלאומית בישראל, הפך את כל ה"לאווים"  של רבין ל"הנים" והציע לערפאת מה שמרצ ו"שלום עכשיו" לא העזו להציע.

בבחירות 96', העלבון הגדול ביותר שהוטח בשמעון פרס היה "פרס יחלק את ירושלים!" הטענה הזו הוצגה כהסתה שקרית מתועבת. והיא באמת היתה הסתה שקרית מתועבת, כיוון שברור שפרס וכל חברי מפלגת העבודה לא העלו על דעתם ויתור על שעל בירושלים. בבחירות 99', בהן ניצח ברק, סיכל יו"ר מרצ יוסי שריד את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע המפלגה את חלוקת ירושלים. כאשר יוסי ביילין חתם על הסכם "ביילין אבו-מאזן" (ממנו אבו מאזן התנער, לאחר שהפיק ממנו את הרווחים להם חתר), הוא עמד על כך שירושלים לא תחולק. בהסכם סוכם שאבו דיס, הסמוכה לירושלים, תהיה בירת המדינה הפלשתינאית, ותקרא אל-קודס. בספרו ובמאמריו ונאומיו התהדר ביילין בהישגו הגדול – הסכמה עם הפלשתינאים על ירושלים המאוחדת בידי ישראל.

לקראת קמפ-דיוויד, חש ביילין שבשלה השעה, והריץ קמפיין בעד ויתור ישראלי על השכונות הפלשתינאיות שסופחו לירושלים ב-67' ולא היו חלק מן העיר בתקופה הירדנית. הוא לא העלה על דעתו, עד כמה ברק עקף אותו. בקמפ-דיוויד לא הסתפק ברק בנסיגה מהשכונות הנ"ל, אלא גם ממזרח העיר (בגבולות שקדמו לסיפוח) ואפילו מהעיר העתיקה (זולת הרובע היהודי).

איך זה שדווקא ברק, מי שאימץ את מצע השמאל הקיצוני ביותר ועשה מאמץ עילאי ליישם אותו ולהביא להסכם שלום על פי עקרונותיו, היה לאיש השנוא ביותר על אותם אנשים?

הסיבה לכך, היא העובדה שערפאת דחה על הסף את ההצעה, והשיב עליה במתקפת הטרור הקשה ביותר לאורך כל שנות המדינה. 

איזה תסכול! במשך 33 שנים אנשים שרו כהמנון בכל עצרותיהם והפגנותיהם "רק תצאו מהשטחים! ויהיה טוב, הו, יהיה טוב!" – והנה, השיר הזה היה לתוכנית המדינית הרשמית של ממשלת ישראל, ו... לא היה כל כך טוב, הו, טוב. להיפך, היה רע, הו, רע. בכל יום שמענו על אוטובוס שהתפוצץ, על מחבל מתאבד במסעדה או בקניון. וערפאת, שלוב זרוע עם אחמד טיבי, מנצח על המתקפה בצעקות משולהבות לנוכח האספסוף הפלשתינאי: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים!"

"הסרתי את המסכה מעל פניו של ערפאת," אמר ברק אחרי קמפ-דיוויד. אבל האמת היא שהוא הסיר את המסכה מעל הגישה של שטחים תמורת שלום. הנה, הצענו את כל השטחים, וקיבלנו מלחמה וטרור. הוא הסיר את המסכה מעל פניהם של נביאי האג'נדה הזאת. מה יעשו האנשים שכל חייהם הטיפו לנסיגה כזאת?

אפשרות אחת היא לומר מילה אחת קטנה, אבל גדולה: "טעינו." אבל המילה הזאת, המבוססת על יושרה, אינה בלקסיקון שלהם. אפשרות שנייה היא להאשים את ערפאת. אבל מי שלאורך שנים ביססו על ערפאת את האג'נדה שלהם, לא יודו בטעותם. נותרה אופציה אחת – לשבור את המראה. והמראה היא אהוד ברק. הוא אימץ את משנתם, ולכן הוא היה למושא שנאתם. ואיך שהם יודעים לשנוא!

לא תעזור לברק העובדה שלמרות שהצעתו נדחתה בדם ואש ותמרון עשן, הוא לא הבהיר שהיא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, אלא תחת אש הטרור זחל לטאבה עם הצעות מרחיקות לכת אפילו יותר. לא תעזור לו העובדה שבטאבה, ימים אחדים לפני הבחירות, הוא התקשר לאנשיו בהיסטריה והאיץ בהם לתת לפלשתינאים כל מה שיבקשו, העיקר שיהיה איזשהו הסכם. לא תעזור לו העובדה, שאחרי שבטאבה שוב דחו הפלשתינאים את הצעותיו ומוחמד דחלן "המתון" הגדיר אותן "חרטא ברטא" – הוא הופיע בטלוויזיה ערב הבחירות, הודיע שאנו נמצאים צעד אחד לפני השלום וביקש מנדט לצעוד את הצעד הנוסף. לא תעזור לו העובדה, שב-12 השנים שחלפו הוא לא הודה בטעותו, אלא הוא ממשיך לשווק את הצעתו כדרך היחידה לשלום. לא תעזור לו העובדה שהצעתו הייתה לבסיס המדיניות הישראלית מאז – גם אהוד אולמרט אימץ אותה והציע אותה, בצורה מוקצנת, לפלשתינאים. לא תעזור לו העובדה שגם בקדנציה האחרונה הוא דחף את ראש הממשלה לאותו כיוון.

הוא פסול ושנוא לתמיד, בעיני השונאים משמאל.

אם ברק שנוא על השמאל, מן הסתם הוא יהיה אהוד על הימין. אז זהו, שלא. כשר הביטחון, ברק היה אמון על ביצוע פסקי בית המשפט בנושא הבנייה הבלתי חוקית ביו"ש ועל ביצוע החלטות הממשלה וראש הממשלה כמו הקפאת הבנייה וכד'. שרים פופוליסטיים שלא העזו להתעמת עם נתניהו וחששו משיריון מקום לברק ברשימת הליכוד, הפכו אותו מושא לביקורת שלוחת רסן, על גבול ההסתה.

ובמקביל, אנשי שמאל הסיתו נגדו בשל תמיכתו האחראית, המתחייבת מתפקידו, בהכנת צה"ל לאפשרות מעשית של תקיפת מתקני הגרעין באיראן. ההסתה הגיעה לשיאה בכרוזים של ברק במדי אס.אס. בהפגנת שמאל ליד ביתו.

אם נוסיף לכך את סגנונו היהיר והאטום ואת אורחותיו הנהנתניות, הנובורישיות – התמהיל הזה הפך אותו לדמות שנואה.

וחבל, כיוון שבאמת מדובר באדם שתרם לאורך חייו תרומה משמעותית ביותר לביטחון המדינה. הוא ראוי לביקורת, ואני מעולם לא חסכתי ממנו את שבט ביקורתי, אולם אין כל הצדקה לקיתונות השנאה.

ברק התדרדר מראשות ממשלה לעמידה בראש מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה בסקרים. אחרי שנתיים בהם תוצאת הסקרים הציבו אותו מחוץ לכנסת, הסקרים אחרי "עמוד ענן", בהם זכה ב-3-4 מנדטים, נראו כהישג מרשים. אולם סביר להניח שאפקט "עמוד ענן" היה מחזיק מעמד ימים אחדים. וכך, כאשר הגיע להישג פסיכולוגי מסוים, ניצל ברק את ההזדמנות לפרוש ב... שיא.

שיא?!

* * *

ישראל זמיר

אוניברסיטה על עץ תפוחים

לאחרונה הוזמנתי להרצות על אבי בכנס לחילופי-תרבות איטליה-ארצות-הברית. ההרצאה נערכה ב-22 בנובמבר באחת מאוניברסיטאות רומא תחת הכותרת: "קלאודיו מאגריס, יצחק בשביס זינגר ותרבות אמריקנית-יהודית", ואלה הדברים שאמרתי:

באחד מביקוריי בניו-יורק הבאתי לאבי תעודת  דוקטור כבוד של אוניברסיטת ירושלים. הוא הציץ בתעודה במבט משועשע:

 "אני דוקטור? אולי תופתע, אך לי אין אפילו תעודת-בגרות. במחשבה שנייה אפשר לומר שאת השכלתי רכשתי על אמירו של עץ תפוחים. בנעוריי, בבילגוריי, הרביתי להימלט מ'החדר' החסידי של בית הורי אימי, בת-שבע, אל ביתו של שען משכיל, טודרוס, ויצאתי מביתו כשבאמתחתי, מתחת לחולצתי, חבויים ספרים חילוניים, האסורים לקריאה בבית דתי. טיפסתי עם השלל על עץ תפוח שבחצר ביתנו ושקעתי בקריאה. אימי ידעה, רטנה וזעמה. לדבריה, בגללי עוד עלולים לפטר את אביה מכהונת רב העיירה. בין ענפי העץ התוודעתי אל כתבי מנדל'ה מוכר-ספרים, שלום-עליכם, י.ל. פרץ, שלום אש וסופרים אחרים.

"כשפרצה מלחמת-עולם ראשונה, רעב כבד פקד את פולין, ואימי לקחה אותי ואת אחי הצעיר משה אל בית-אביה לבילגוריי, שאינה רחוקה מלובלין. נוכח הרעב, ארגונים יהודיים מארצות-הברית שלחו חבילות-מזון לעיירות פולין כדי להקל על מצבן הקשה. לאותן חבילות צורפו יצירות קלאסיות מספרות העולם שתורגמו ליידיש, וביניהן ספריהם של טורגנייב, טולסטוי, דה-מופאסן, צ'כוב, שפינוזה ואחרים. התרוצצתי בשוקי אותן עיירות וביקשתי אחר הספרים האסורים, ששימשו לרוכלים כנייר-עטיפה. כשסיימתי לקרוא את הספרים שהצלחתי להשיג, המתנתי בקוצר-רוח למשלוח הבא. הרביתי לבקר בעיירות בסביבת בילגוריי והתרוצצתי בשווקים, שואל את הרוכלים אם הגיעו אליהם ספרים. כך הגעתי לפרמפול, עיירתם של גימפל-תם וזיסל, גיבורי שניים מסיפוריי הקצרים, לגוריי שהאצילה עליי השראה לכתיבת 'השטן בגוריי', ליוזופוב – עיירה שממנה נחטף יעקוב בספרי 'העבד', וללובלין שעל סמך היכרותי את סמטאותיה כתבתי את 'הקוסם מלובלין'. כך קראתי חלק ניכר מכתבי הקלאסיקונים של תקופתי." 

מוחו היוצר של אבי לא חדל לשאול שאלות קיומיות על בריאת העולם: האם קיים אלוהים ואם הוא קיים – כיצד הרשה לנאצים לשחוט מיליוני יהודים ועמים אחרים. אבי ביקר קשות את אי-הגינותו של האל כלפי בעלי-החיים שברא וחש רצון לצאת לרחוב ולהפגין נגדו בסיסמה: "אינך הוגן כלפי האנושות."

המאבק בין אמונה לראציונליזם הוא מוטיב מרכזי ביצירותיו. הוא נדרש לשאלה מי הוא יהודי וטען כי היהודים אינם גזע. כולנו נכדים של יהודים ושאר אומות-העולם. במשך אלפיים שנות קיום העם בגלות לא ניתן היה לשמר על טוהר הגזע ויש בנו תערובת של יתר אומות העולם. העיקר הוא מה האדם מרגיש ולאיזה עם רצונו להשתייך. גם בני ישמעאל ועשיו היו בניו של אברהם אבינו היהודי, אך הללו אינם ישראל הואיל והלכו בדרך אחרת. רבים מבני עמנו הם תוצאה של זיווגים מעורבים. דויד המלך מקורו מרות המואבייה, שהיא סמל לצדיקות, שאמרה: "אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עַמֵך עַמי ואלוהַיךְ אלוהָי."

עולמו הרוחני של אבי מרחף בין שני עולמות, שבהם מצויים כוחות רציונליים ובלתי רציונליים, הכוללים: שדים, רוחות, שטנים, גלגולי-נשמות ויתר מלאכי חבלה. רגליו דורכות במאה העשרים ואילו אוזניו כרויות לקולות סמויים ונסתרים. הוא שואב מלוא חופניים מן הקבלה, מקאנט, ניטשה, שופנהאור ויתר הפילוסופים שאת הגותם קרא. העולם הוא בבחינת נעלם. מדענים בכוחם לתאר את העולם, אך לא להסבירו.          

יום אחד הצעתי לאבי להיענות להזמנת ממשלת פולין, שהפצירה בו לבקר בפולין. הוא דחה את ההצעה מכול וכול:

"אילו נותרו יהודים בגוריי או בפרמפול , האמן לי שהייתי רץ לשם. בכול אחת מן העיירות אני עדיין זוכר כל סמטה, היכן התגורר המוהל והיכן היתה החצר שבה שחט השוחט תרנגולות ל'כפרות'. אך פולין ריקה מיהודים ולא אסע, כי אין לי מה לחפש שם."  

בחודש מאי שנת 2003, הוזמנו לבילגוריי אשתי המנוחה אביבה ואני – לכנס שהוקדש ל"אחים זינגר והעולם שאיננו עוד". המארחים ערכו לנו סיור ברובע שהיה פעם יהודי והצביעו היכן עמד בית-הכנסת, היכן היה ה"מקווה". לדאבון-הלב, הכול עלה בלהבות. חיפשתי נואשות אותו עץ-תפוחים, שעליו ישב אבי וקרא ספרות אסורה, אך הכול נשרף וכלה. 

אל אותו כנס הגיעה מוורשה מקהלה פולנית, שהתמחתה בשירים יהודיים, להקת דרמטית שהציגה קטע מ"הדיבוק" ובערב הוזמנו לסעודה שהוזמנה מוורשה על טהרת מאכלי יהודים, וביניהם: "גפילטע פיש", "צ'ולנט","קישקה", קנישס" ועוד. בילגוריי עושה מאמצים עצומים לבנות "שטעטל" ולעלות את העיירה על מפת התיירות העולמית כמשחזרת מסורת יהודית.   

יום אחד אבי הציע לי שאתרגם את ספרו: "שונאים סיפור אהבה". היססתי, טענתי שהיידיש שלי אינה מספיקה. הוא דווקא ראה בכך יתרון, שלא אוכל להשוות את הגרסה המתורגמת למקור היידישאי. הוא הפציר בי וטען שייסע לי. הוא יודע עברית מדרשית ולטענתו, ביחד נוכל לעבוד. נעתרתי.

משנת 1954 ואילך, אבי אימץ גישה חדשה לתרגומיו. הוא עבר על ספריו והחליט שיש בהם יותר מדי מובאות מכתבי הקודש המכבידות על הקורא האוניברסלי. הוא החליט לשוב אל יצירותיו, לתקנן, לקצרן כך שתהיינה מובנות לכל קורא יהודי וגוי. לדבריו, עושר השפה היידית, שעליה התרפק בכתיבתו, במקרים רבים הסתירה את חולשת העלילה ועתה הוא שב, קיצר וערך מחדש רבים מספריו. הוא דרש מן המתרגמים לתרגם את ספריו הערוכים מחדש מאנגלית. לדבריו, זוהי גרסה שונה ומשופרת. אחד העורכים שלף בשעתו 28 פרקים מספרו "משפחת מושקאט" ואבי התחלחל. אני קראתי את שני הנוסחים, המקוצר והמלא ולא חשתי בחסר בעל משמעות. אגב, גם אחיו, הסופר י. י. זינגר נאלץ להסכים שיצירתו "האחים אשכנזי" תקוצר.   

כל ספר שסיימתי לתרגם, אבי הזמין אותי לניו-יורק וביחד עברנו על כתב-היד. שעות רבות השקענו כשאנו משוחחים על היצירה ולא אחת גולשים ממנה אל חיינו. הוא סיפר לי על שנותיו הראשונות באמריקה, שנות אלם ספרותי והוא כמעט פוטר מן העיתון. אני סיפרתי לו על המלחמה הנוראה ב-1948 שכמעט נהרגתי בה. הוא הסתכל עליי בעיניו הכחולות ושאל:

"האם זה קרה ב-23 לדצמבר 1948?"

נדהמתי עד צמרמורת בגבי: "איך ידעת?"

"ישבתי במסעדת 'שטינברג' באותו יום וחשתי שאתה בסכנה גדולה. קפצתי מכיסאי אל תא הטלפון וניסיתי להשיג אותך. הקווים לפלשתינה היו מנותקים. נותרתי עומד בתוך תא-הטלפון ואמרתי עליך 'קדיש'."

"באמת?"

"כן."   

 "יש לך הסבר לכך?" שאלתי.

"תחושת-לב. אתה הוא הרציונליסט שבינינו. המילה 'אינסטינקט' אינה עונה על השאלה." הגיב.

העבודה המשותפת על יצירותיו פתחה בדרכה את הלבבות והתיידדנו מאוד. העבודה על התרגומים דומה שפתחה את הלבבות וסתמה פער בן עשרים שנה שבהם לא ראינו זה את זה.

אבי למד על בשרו כי עבודה עם עורכים לעיתים מצילה את היצירה.  

ספרו "שושה" נדפס בהמשכים זמן רב. משקובצו הפרקים ותורגמו תרגום ראשון לאנגלית, הספר כלל כ-700 עמודים. עורך הוצאת "פארר, שטראוס וג'ירו", רוג'ר שטראוס, הסביר לאבי בעדינות שעליו לקצר את הספר. הקורא האמריקני לא יקרא ספר כה עבה. אבי השיב כי אינו מסוגל לחתוך בבשר החי והעורך סירב להדפיסו. אבי התקשר עם אחת מידידותיו, עורכת במגזין "הניו-יורקר", רחל מק-קנזי – וביקש ממנה לקצר באופן משמעותי, לא להראות לו את התוצאה ולשלוח את כתב-היד היישר להוצאת-הספרים. היא עבדה על הקיצור זמן רב והתוצאה 277 עמודים. "שושה" היה אחד הספרים היחידים שהיה זמן רב ברשימת "בסט-סלר". אבי הבין שבכוחם של עורכים ומו"לים להציל יצירה ולעניין בה ציבור רחב. לדבריו, אילו עגנון, בר-יוסף, ס.יזהר, א. שטינמן מסרו את ספריהם לעריכה ולא ראו בטכסט הכתבו בבחינת, אל תגעו במשיחי – אין לו ספק שהיו זוכים ליותר קוראים.           

לאחר קבלת פרס נובל אבי הוזמן לארצות רבות וביניהן ישראל. תגובתו היתה נחושה: הוא סירב לבוא ולהלן הסיבה.

ב-1978 ראש ממשלת ישראל היה מנחם בגין. מטוסו עצר בניו-יורק בדרכו לאוסלו לקבלת פרס נובל לשלום. הוא התגורר באחד המלונות והזמין את אבי למלונו. השיחה בתחילתה היתה מקסימה, שני יהודים יוצאי-פולין דיברו להנאתם יידיש עסיסית.

ברגע מסויים נכנסו לחדרם צוותי טלוויזיה ובגין לפתע קם ממושבו והחל ללגלג על היידיש בטענה, שלא ניתן לפקד על צבא ביידיש.

"וכיצד תאמר ביידיש?" שאל את אבי:  "שטיי גלייך," (עמוד דום), שטיי פריי" (עמוד נוח) הוא המשיך לגלג על היידיש בלי בושה.

אבי ניסה להסביר לו שהכבוד שהאקדמיה השוודית העניקה ליידיש בטכס הנובל כשפה שהוכרה על-ידי העולם כולו אומרת הכול.

ראש-הממשלה המשיך בלגלוגו ואבי נפגע קשות. הוא ניסה להסביר לבגין שיידיש היא שפה של שלום, של פיוס בין עמים, בין אנשים. אמנם אין בה אוצר-מילים לנשק או לפקודות-צבא אך היא שפה שדובריה אנשים קוראים, לומדים שפניהם לשלום.

הפגישה הותירה בלב אבי רגשות כבדים והוא אמר לי כי כל עוד מנחם בגין יהיה ראש-ממשלה – רגליו לא תדרוכנה בישראל.

ב-24 ביולי 1991 אבי נפטר. מיהרתי ללווייה. כל הדרך חשבתי עליו. אילו שאלתי את אבי מה היה רוצה שאומר עליו כשילך בדרך כל הארץ, היה מן הסתם מחייך בעיניו הכחולות ומשיב:

"בן, אל תאמר דבר, אך אם אתה עומד על-כך מוטב שתספר סיפור. אנשים אוהבים סיפורים."

ובכן, לכבודך, אבא, אספר סיפור:

יום אחד טיילנו לאורך שדרת ברודוויי ואבי כדרכו פיזר זרעונים ליונים. לפתע, ניגש שוטר ואמר:

"אדוני, זה נוגד את החוק. אינך רשאי לזהם את השדרה."

הציץ בו אבי מבוהל-משהו והשיב:

"אדוני השוטר, חורף עתה, קר, יונים רעבות מסתופפות על גגות פרוצים לרוח, מקוות שמישהו ירחם עליהן ויאכיל אותן. מי יודע, אם בגלגול הבא שנינו לא נתגלגל ליונים רעבות."

הציץ בנו השוטר בפה פעור מתדהמה. נימוק כזה מעודו לא שמע, ולאחר שהתעשת הפטיר:

"אבל  אדוני, זה נוגד את החוק."

 הסתלקנו משם.

למחרת-היום שבנו. אבי הסתכל סביבו ולא ראה את השוטר. משנתרוקנה שקית הזירעונים הגיח השוטר מבית-מרזח סמוך, מיהר אל אבי ושאל:

"מר זינגר, התוכל לחתום לי על ספרך 'אהבה ישנה'? ושלף את הספר מכיס מעילו. אבי נדהם מן השאלה ומיהר להשיב:

"נו בוודאי!"

כשהסתלק השוטר הפטיר אבי ההמום:

"אם שוטר ניו-יורקי מבקש מסופר יהודי חתימה על ספרו – יש עדין תקווה."

 אותו יום אבי שמח כאילו קיבל מתנה יקרה.

תודה לך אבי, על שהיית עמנו בעולם הזה. כתיבתך העשירה את חיינו ועשתה אותנו יותר אנושיים ואולי אף יותר יהודיים.

* * *

אלישע פורת

מי את גברת לוין?

מי את גברת לוין?

מסתבר שיש עדיין הזוכרים אותה. אלה שעבדו עם הגברת לוין, כלומר ורה לוין האמיתית, בעיתון 'הארץ'. סופרת ממכרותיי זוכרת אותה היטב: ורה לוין: לא היו הרבה ורה לוין בסצינה הספרותית של אז. ורה לוין הייתה העוזרת של יעקב הורוביץ העורך הספרותי של 'הארץ'. היא היתה ידועה כאישה שלא היו לה מעולם קשרים רומנטיים עם גברים, להוציא את הקשר שלה עם יעקב הורוביץ.

 בביוגרפיה החדשה, המצויינת, "לאה גולדברג", הוצאת מרכז זלמן שזר, מביאה חמוטל בר-יוסף בעמ' 147, פיסקה מעניינת על הנשים שחיזרו אחר המשורר אברהם בן-יצחק סונה.

"...יש בספר (וגם בכמה שירים) סימנים לביקורת על אישיותו ה'אפיפיורית' של בן-יצחק: היתה בה (בלאה גולדברג) התנגדות לשלמות עד כדי קדושה שמצאה בו, לעומת 'האומץ לחולין' גם אם זה כרוך בפשרות מוסריות. ארבע שנים לאחר מכן (1950) כתבה לדן פגיס: 'עולמו עולם טראגי היה. לא פסימי, דקאדנטי, אלא עולם אותן הפסגות, שהנפילה מהן נוראה שבעתיים.'"

אחת-עשרה שנים לאחר מכן (1961) כתבה ביומנה: "אני מקנאה לורה (לוין), ולכל האנשים שנפגש איתם בירושלים. אני יודעת שאילו ראה אותי אחרי מותו (...) היה יודע – שאני הייתי זאת הקרובה לו באמת, יותר מכולם."

 היא המשיכה לראות בו מורה רוחני, והיתה שואלת את עצמה, גם שנים רבות לאחר מותו: "מה היה סונה אומר על כך?"

קטע יפה ומרגש, ההופך את לאה גולדברג באחת, לאישה אוהבת ומקנאה, אפילו בנוסח אדולסצנטי מסויים. קנאת נשים פשוטה ובסיסית, לאשה ולנשים האחרות, שחיזרו אחר אהובה המובהק, אברהם בן-יצחק. אבל הקורא בן ימינו שואל את עצמו מיד: מי היא גברת לוין? או בנוסח הפזמון הידוע, שבו נזכרת האישה המיוחסת להדה בושס האגדית, "מי את גברת לוין?"

אישה חולנית, בתולה זקנה

מסתבר שיש עדיין הזוכרים אותה. אלה שעבדו עם הגברת לוין, כלומר ורה לוין האמיתית, בעיתון "הארץ".

סופרת ממכרותיי זוכרת אותה היטב: ורה לוין: לא היו הרבה ורה לוין בסצינה הספרותית של אז. ורה לוין היתה העוזרת של יעקב הורוביץ העורך הספרותי של "הארץ". היא היתה ידועה כאישה שלא היו לה מעולם קשרים רומנטיים עם גברים, להוציא את הקשר שלה עם יעקב הורוביץ, שבוודאי היה אפלטוני...

היא היתה אישה חולנית כשהכרתיה, לא נאה, אפילו מכוערת, ואמרו עליה שהיא בתולה זקנה. מי שהכיר אותה היטב ממני היתה יונה בחור המנוחה. צריך לבדוק ביומניה של יונה בחור ולראות האם כתבה בהם על ורה לוין. יכול להיות שגם המתרגמת דליה למדני הכירה אותה. לצערנו יונה מתה. אבל דליה עודה איתנו. שאר מכיריה כבר אינם בין החיים. היא עבדה גם עם בנימין תמוז, שהוא ואשתו היו מיודדים עימה, וגם סלדו ממנה.... בסך הכול הייתה אישה מסכנה ובודדה. היא היתה ילידת ברלין, משכילה להפליא, בעלת תואר ד"ר לפילוסופיה. שוקן מאוד העריך אותה. אביה היה רופא ילדים בברלין, שהיה ידוע בקשיחותו. יחסיה עימו היו כנראה בעייתיים.

היה לורה לוין אח אחד באיטליה, והיא ידעה איטלקית , וגם גרמנית. ידוע הסיפור שוורה לוין עוררה התפעלות בגינתר גראס כשביקר בארץ ופגש אותה. היא גם ראיינה אותו ל"הארץ". סביר בהחלט שהכירה את לאה גולדברג ואת אברהם בן יצחק. והיא שווה שיחקרו את חייה....

אבל המפתיע באמת בשאלה "מי את גברת לוין?" הוא הסופר בני ציפר עורך המוסף. מסתבר שהוא הכניס את בת דמותה לרומן האחרון שלו, "עלייתו השמימה של העורך הספרותי", כמזכירה הספרותית הנצחית במערכת המוסף, שלעולם אינה מתחלפת. מזכירתו של עורך ספרותי נצחי, שאף הוא אינו מתחלף לעולם. הנה כי כן ראינו שדמות שולית מספרה של חמוטל בר-יוסף, ודמות שולית בחייה של המשוררת לאה גולדברג, קמה לתחייה מוזרה לאחר שנות שכחה רבות. "מי את גברת לוין?" כבר אינה שאלה ללא תשובה. ודמותה של המחזרת הקוקטית של אברהם בן-יצחק, ורה לוין זוכה לעניין מחודש. 

מסתבר שאכן ורה לוין היתה ידידה קרובה של לאה גולדברג! כזכור לך ממכתב קודם שלי – מדובר באחת מאלה שגולדברג קינאה להן על חיזוריהן אחרי בן-יצחק...

מצאתי בארכיון 'הארץ' מספד קצר לזכרה של גברת ד"ר ורה לוין משנת 1980. כלומר היא האריכה חיים עשר שנים אחרי לאה גולדברג... הנה הדברים:

הד"ר ורה לוין הלכה לעולמה בשבוע שעבר. מחלה קשה ואכזרית בודדה והרחיקה את ורה לוין בשנים האחרונות מן החוג הקטן והולך של חבריה הקרובים מימי ברלין בגרמניה וכן מן הישראלים הצעירים יותר שנעשו מעריציה... הכניס אותה בסוד השפה העברית. במשך השנים נוצר סביבה גם חוג של אנשים צעירים ילידי הארץ, שאהבו והעריכו אותה ולמדו ממנה.

במאמרים הרגישים והמצויינים שלה, אם היא כותבת על אדורנו, מרכס, ניטשה, סילונה, קלר, תורנטון ויילדר או לאה גולדברג, שהיתה ידידה קרובה שלה, אנו מגלים לא רק ידע והשכלה רחבים, אלא גם זיקה תרבותית רחבה ועמוקה. ורה לוין היתה מושרשת בתרבות הקלאסית ובחיי הרוח האירופיים. החינוך היהודי-ציוני שלה היה משולב בהשכלה אירופית עמוקה ויסודית, שילוב נדיר לנו הישראלים. ומשום כך היה המפגש איתה, תמיד מסקרן ומעורר מחשבות.

ברשימה על מכס ברוד היא מדגישה את רגישותו הרבה לערכי התרבות האירופיים, ומוסיפה וכותבת "שהדחף המכריע הן להגותו והן למסכת הספרותית שלו היתה היהדות. אמנם הוא לא העלים עין מערכי התרבות החיובית של תהליך ההתבוללות, אך אישית, הסיק את ספקנות [מסקנות?] היהודי-הציוני. ציונות שהמליצו עליה מרטין בובר וש. ה. ברגמן."

דומה שאלו גם המסקנות שהסיקה ורה לוין עצמה. בדברים אחרים שכתבה, אנו מוצאים ביטוי לרחשי-לבה, ללבטיו, למעידותיו, להתנסות המיוחדת של יהודי ממוצא גרמני, שיש בה גם ניתוק מערכי קיומיותו, וגם לתקוותיו שכמעט ואינו מעז להשמיטן. התנסות מיוחדת זו של יהודי ממוצא גרמני בישראל ליוותה כמדומה את ורה לוין כל שנות חייה כאן, ודומה שהתמודדה איתה ברגישות רבה ובאומץ-לב אינטלקטואלי.

ורה הייתה שייכת לדור ההולך ומצטמצם מיום ליום. נראה לי, שכמו אדורנו שעליו כתבה, האמינה גם היא שההומאניות היא הכרח בשבירותו [בשרידותו?] ובסיכוייו של האדם. חיובו של אדורנו היה חיוב למרות הכול. וכדבריו, התודעה עומדת פנים-אל-פנים מול הכיליון, כאילו רצתה לשרוד אחרי הכיליון.

שבירותה של ורה לוין לא עמדה לה בפני הכיליון, והיא מתה בודדה, לבדה בעולם סגור ומסוגר, שנהפך לה בשנות חייה האחרונות לעולם של חרדה ואימים. היא הותירה אחריה כמה ידידים נאמנים, ודברים שבכתב, שתמיד אפשר לחזור אליהם וללמוד מהם.

אהוד: במשך שנים רבות, אחרי תקופתה של ורה לוין, היתה הדה בושס מזכירת המוסף הספרותי של עיתון "הארץ", ואולי לכן כינה אותה חנוך לוין בשירו המשעשע – גברת לוין. לא קראתי את ספרו של בני ציפר, אבל אולי הוא הושפע בו גם מדמותה של הדה בושס?

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

מבצע עמוד ענן ברצועת עזה –

"כי תצא למלחמה"

בשנת 1993 הופק בהוליווד סרט בשם The Groundhog Day – (שמו של הסרט בארץ היה "לקום אתמול בבוקר"). בסרט מסופר על אדם הקם בבוקר ועל כל מה שעובר עליו במשך היום. בהגיע הלילה הוא הולך לישון. כשהוא קם למחרת בבוקר, הכול מתחיל מחדש, והוא עובר שנית את כל מה שעבר עליו ביום הקודם, עד שמגיע הלילה והוא שוב הולך לישון. ביום שלמחרת, הסיפור חוזר על עצמו, וככה זה נמשך יום אחרי יום.

באותה שנה נחתמו הסכמי אוסלו שהעבירו את תרחיש הסרט The Groundhog Day מעולם הקולנוע לעולם המציאות, מציאות שבה מדינת-ישראל מככבת בתפקיד הראשי. למען הדיוק, בחיים ההתפתחויות שונות במקצת מהסרט. בסרט סדר היום הוא קבוע וחוזר על עצמו ללא שינוי. בחיים, לעומת זאת, מדינת ישראל מדרדרת כשבסופו של כל סיבוב מצבה יותר גרוע ממה שהוא היה בתחילתו. החריג היחיד היה מבצע חומת מגן ב-2002, שבעקבותיו חלה ירידה משמעותית ברמת הטרור משטחי יהודה ושומרון.

הסיבוב הנוכחי בסדרת ה"חוזר חלילה" אינו שונה מקודמיו. מבצע עמוד ענן, למרות ההישגים המרשימים בביצוע, הסתיים בלא שהושגה כל הכרעה. את סיום המבצע ניתן לראות לכל היותר כתיקו טכני. ההצהרות, ההתפארויות וסיפורי הניצחון הנשמעים מפי השרים והדוברים למיניהם אינם יכולים להסתיר את העובדה שלמרות האבידות והנזקים החומריים שנגרמו לו, ארגון החמאס לא קרס ויכולתו לפגוע במרכזי האוכלוסייה של מדינת ישראל נותרה בעינה. יתרה מזאת, ארגון החמאס הצליח לעשות את מה שהערבים בעבר רק חלמו – הוא פגע באופן ממשי במרכזים העירוניים של המדינה ויצא מזה בשלום. זה מבלי להתייחס כאן להישגים הבאים לידי ביטוי בהקלות להן זכו תושבי הרצועה בתמורה להבטחות הרגיעה של החמאס.

כתוצאה ממבצע עמוד ענן מעמדו של ארגון החמאס בקרב הפלשתינאים הרקיע שחקים. גדולי עולם משחרים לפתחו. בעיני העולם הערבי, ובמיוחד ברחוב הפלשתינאי, ארגון החמאס הוא היום הגוף שיכול "לספק את הסחורה". זו רק שאלה של זמן – לעניות דעתי לא מדובר בהרבה חודשים – עד שמעמדו של החמאס ישודרג והא יהפוך ל"פרטנר" אתו אפשר "לעשות עסקים" (אני משתמש כאן בהגדרה של צ'מברליין ליחסיו עם היטלר ב-1938). במקביל, מעמד המתחרה שלו מרמאללה ירד לשפל המדרגה, והוא נראה עכשיו במקרה הטוב כמוקיון פתטי. למזלו של אבו מאזן, מזכירת המדינה האמריקאית לא שכחה שלפלשתינאים יש נשיא והיא נסעה לבקר אותו. אחרת אף אחד לא היה זוכר שהוא קיים.

חשוב לזכור בהקשר הזה שלמרות כל הדיבורים על "עם" ו/או "מדינה" פלשתינאית, הערבים תושבי רצועת עזה והערבים תושבי יהודה ושומרון אינם ישות אחת. כבר לפני השתלטות החמאס על רצועת עזה, המפריד ביניהם עלה על המשותף. מיספר ניסיונות של ערבים מרצועת עזה לעבור לשטחי יהודה ושומרון בתקופה שקדמה לאינתיפאדה השנייה, כשמעבר כזה היה אפשרי, הסתיימו בכישלון. אבל זה נושא לדיון אחר.

בלהט האופוריה של הצלחת "כיפת ברזל" והרגיעה הזמנית שהושגה במטר הטילים מרצועת עזה, לא מייחסים חשיבות למשמעות של ההתפתחות הזאת. אבל המדיניות הרשמית של מדינת-ישראל היא שהכתובת בה יושב ה"פרטנר" איתו עומדים לעשות "שלום" היא ברמאללה ולא ברצועת עזה. מהגישה הזאת נגזרת "החוכמה הקונבנציונלית" ש"אסור לתת לרשות הפלשתינאית להתמוטט." לכן לא ירחק היום בו מכבש הלחצים יופעל על ממשלת ישראל ל"עשות מחווה" ולאפשר לאבו מאזן למר "לא רק החמאס יכול." השעון כבר מתקתק. הדרישה הזאת תבוא לא רק מבחוץ, "חותמי העצומות" ברחוב הישראלי גם הם לא יטמנו את ידם בצלחת.

על-פי הגדרתו של איינשטיין, טרוף הוא חזרה על אותו ניסיון בציפייה שהתוצאות תהיינה שונות. במדינת-ישראל מקובלת גישה שונה, גישה בה הטרוף הוא חזרה על אותו ניסיון בידיעה ברורה שהתוצאות לא תהיינה שונות. שאלת המפתח שאותה יש להציג ל"שלישיה המובילה" – ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החוץ, היא – האם, כאשר הם קיבלו את החלטתם לצאת למבצע, הם באמת חשבו שהפעם זה יסתיים אחרת?

כותרות העיתונים ודוברי הממשלה מבשרים ש"מטרות המבצע הושגו." זה מעלה מיד את השאלה מה הן המטרות אותן המבצע היה אמור להשיג? ממה שמתפרסם, קשה לקבל תשובה ברורה לשאלה הזו. יש מיספר רב של גרסאות ואף אחת מהן לא נשמעת משכנעת במיוחד להצדקת המבצע. רצו לחסל את החמאס? זה לא קרה. להיפך, החמאס יצא מהמבצע יותר חזק ממה שהוא היה. רצו למוטט את שלטון החמאס ברצועה ולהחליף אותו בשלטון אחר? גם זה לא קרה. מצרים התחייבה למנוע את הברחות הנשק? לפי מה שהתפרסם, המצרים התחייבו להתאמץ להפסיק את ההברחות, הם לא התחייבו להצליח, וגם ההתחייבות הזאת ניתנה לארה"ב ולא לישראל. ירי הטילים נפסק? נמתין עד אחרי שיתחדש אצלם המלאי. יתרה מזאת, בכלל לא מדובר על הסכם חתום. כל מה שהושג הן "הבנות". בהצגה הזאת כבר היינו.

מה נותר? "צה"ל החזיר לעצמו את כושר ההרתעה" כדבריו של נתניהו. את זה אמרו גם לפני ארבע שנים, אחרי עופרת יצוקה. הביטוי הרווח היה – עכשיו, המחבלים יודעים מה מחכה להם, ולכן הם לא יעזו – אני מצטט מהזיכרון, כך שאל תתפסו אותי במילה. – לא יעזו מה? לפני ארבע שנים, המחבלים לא העלו בחלומות הכי ורודים שלהם את האפשרות של שיגור טילים לתל אביב ולירושלים, ושזה יעבור ללא תגובה של ממש. עכשיו הם עשו את זה ללא מורא, והתקרה לא נפלה. זה נקרא "כושר ההרתעה חזר"? זה נראה יותר שכושר ההרתעה הוא בכיוון ההפוך – מעכשיו ישראל היא זאת שתצטרך לחשוב פעמיים לפני נקיטה בצעד כלשהו. בתוספת העובדה שמעכשיו גם מצרים בתמונה, עם איום מתמיד של ביטול חוזה השלום ברקע, כדאי להיות ריאליים ולשכוח את הנושא של כושר הרתעה.

מאמן בייסבול נודע בארה"ב בשם יוגי ברה, נכנס להיסטוריה בשל אמרותיו השנונות. אחת מהן היא אם אינך יודע לאן פניך מועדות, בטוח שתגיע לשם. הדברים אינם שונים כשיוצאים למלחמה בלי לדעת מראש מה רוצים להשיג, בלי לקבוע מטרות ברורות. זה לא אומר שצריך לבשר על זה בכותרות, אבל לדרג המחליט צריך להיות ברור למה הוא חותר. אחרת, כמו שפרס היה נוהג לומר, כאשר לא מגדירים מטרות אי אפשר להיכשל בהשגתן. במדינת ישראל התפתח מיתוס ששמו "מלחמת אין ברירה." נעזוב לצורך הדיון את העובדה שבקונסטלציה הפוליטית של מדינת ישראל "מלחמות אין ברירה" הן המלחמות עליהן החליטו ממשלות בהן השמאל שלט, כאשר אין ברירה, גם אין זמן לחשוב מה בעצם רוצים להשיג. כאשר אין ברירה אז, כמו שנאמר באחד משירי מלחמת ששת-הימים, המטרה היחידה היא "לחזור הביתה בשלום."

אין לי כל כוונה להמעיט בהישגים של המבצע. חיל האוויר תיפקד ללא דופי, וביצועי מערכת כיפת ברזל היו מעל לכל הציפיות, אבל אלו לא היו מטרות המבצע. לפי המדווח למערכת "כיפת ברזל" היה שיעור הצלחה של 80%. זה הישג מרשים לכל הדעות, אבל זה עדיין מותיר 20% של טילים שלא יורטו. אם מתוך מטח של מאה טילים על תל אביב עשרים יגיעו למטרתם, העובדה ש"היה יכול להיות הרבה יותר גרוע" לא תנחם את אלה שאיתרע מזלם להיכלל ב-20%. ומה בקשר לאפשרות שמתוך מטח של עשרה טילים על הכור בדימונה שניים יגיעו אל המטרה? האם הכור מסוגל לעמוד בפגיעה ישירה של 150 או 200 ק"ג חומר נפץ קונוונציונאלי? ומה אם זה יהיה חומר לא כל-כך קונוונציונלי?

יותר משמבצע עמוד ענן השיג מטרות כל שהן, עבור ארגון החמאס הוא היה מבחן היתכנות להוכחת היכולת המבצעית שלו. הייתי שמח אם הייתי יכול לומר שהמבחן הזה נכשל.

ברומא, בעת העתיקה, היה נהוג לומר – אם רצונך בשלום, היכון למלחמה. הבעייה היא שכמעט תמיד, כאשר מצטטים את האמרה הזו, מתייחסים רק לצד החומרי של ה"מוכנות" – כוח אדם, נשק, תחמושת וכו'. ל"מוכנות" יש גם פן שהוא אולי יותר חשוב – הצד הנפשי, מוכנות המתבטאת ביכולת לשאת בתוצאות – אבדות בנפש, נזקים חומריים, פגיעה באוכלוסייה לא לוחמת וכו'. נקודת המוצא של "שוחרי השלום" בישראל מתבטאת בסיסמא "שלום תמורת שטחים" (או "שטחים תמורת שלום" – תבחרו את מה שנראה לכם). זאת שטות, כי שלום אי אפשר לקנות. שלום לא קונים בכסף, ולא בשטחים, ולא בשום ויתורים אחרים. שלום יכול להיות רק למי שמוכן להילחם עבורו.

המלחמה בחמאס , או בכל ארגון טרור אחר, שונה ממלחמות שהעולם היה רגיל להן בעבר. התוצאות אינן נמדדות במספר ההרוגים ו/או בנזק החומרי הנגרם לאוייב. במיתולוגיה היוונית מסופר על מפלצת ההידרה, יצור בעל הרבה ראשים שבכל פעם שמקצצים אחד מהם, צומחים שניים חדשים תחתיו. זה דפוס ההתנהגות של ארגון טרור. נהרגו לחמאס כ-200 לוחמים בסיבוב הנוכחי? יש כבר ארבע מאות שעומדים בתור לקחת את מקומם. הושמדו מאה כני שיגור של טילים? יש כבר שיירות עם מאות טילים חדשים בדרך. במלחמה כזאת אי אפשר לנצח – אם במקום לקחת יוזמה מסתפקים בתגובה. במלחמה כזאת אי אפשר לנצח אם התגובה היא "מידתית". במלחמה כזאת אי אפשר לנצח אם המטרה היא הכלה – – Containment בלבד. אם כל מה שחותרים אליו הוא רגיעה זמנית, אז זה מה שמקבלים – רגיעה זמנית בלבד, כשהדגש הוא על הזמניות. כאשר הזמניות מסתיימת מגלים שהמצב יותר גרוע.

לאמרה Si vis pacem, para bellum – יש אמרה מקבילה  – Si vis bellum, para pacem  – המיוחסת לנפוליון. בתרגום חופשי ההכנה למלחמה כרוכה בהתחזות כשוחר שלום. אני מציע לכל מי שנוסע לרמאללה עם "רעיונות יצירתיים" לחשוב על זה.

לסיום אני רוצה להתעכב על נקודה שלא זכתה להרבה פרסום במבצע עמוד ענן, המעמידה באור מוזר ביותר את התנהגותה של ממשלת ישראל. בחדשות סופר על כך שלאורך כל המבצע אספקת מזון ומצרכים שונים מישראל לרצועת עזה נמשכה ללא הפסקה גם כאשר ארגון החמאס ירה פצמ"רים לעבר מעבר קרני. אספקת החשמל נמשכה גם היא ללא הפרעות (על פי החדשות זה היה בעקבות "וטו" של היועץ המשפטי...) –  עם היכנס הפסקת האש לתוקפה נמסר שממשלת ישראל שלחה לרצועת עזה 13.5 מיליון דולר במזומן – שיירה של מכוניות ברינקס נשלחה לביצוע המשימה. לא אכנס לדיון על ההיגיון שבאספקת חשמל, מזון ומצרכים אחרים לאויב תחת אש, יש מי שחושב שזה מראה לעולם עד כמה הישראלים הם "הומניטאריים". אבל נושא הכסף זה כבר סיפור אחר. יש כאן שלוש שאלות: למה דולרים? למה מזומן? ולמה באמצעות ברינקס?

כלכלת הרצועה מתנהלת בשקלים, ואת התמורה למזון ולמצרכים האחרים שהם מקבלים ממדינת ישראל הם משלמים גם כן בשקלים, אז לשם מה נחוצים להם דולרים, ועוד במזומן? התשובה לכך פשוטה. אספקת הטילים ואמצעי הלוחמה האחרים מתנהלת על-ידי הבדואים בסיני, אחרי שהיא מגיעה לסודאן מאיראן. החבר'ה האלה אינם רואים בשקל מטבע עובר לסוחר והם גם לא כל כך מתלהבים מצ'קים או מצורות אחרות של העברות בנקאיות.

 אבל מדוע ברינקס? מה רע בהעברות בנקאיות – זה הרבה יותר בטוח.

מסתבר שזה לא כל כך פשוט. בארה"ב יש חוק האוסר על בנקים להעביר כספים בצורה כלשהי לארגוני טרור. העונשים לעוברים על החוק הם חמורים ביותר. אינני יודע אם יש בחוק התייחסות לממשלות העוברות עליו, אבל בנקים מסתכנים באיסור טוטאלי של כל פעילות בארה"ב ו/או עם בנקים אמריקאיים. בתי משפט בארה"ב פסקו שהחוק הזה חל גם על בנקים שאין להם פעילות ישירה בארה"ב אבל כספים שלהם עוברים דרך בנקים אמריקאיים. בכלכלה הגלובאלית של היום זה כולל כמעט כל הבנקים בעולם.

כשממשלת ישראל החליטה על העברת הכספים לארגון החמאס על מנת להקל על "המצוקה הכלכלית" ברצועת עזה, היא נתקלה במכשול בלתי צפוי. ארגון החמאס מוגדר ע"פ החוק האמריקאי כארגון טרור, אף בנק ישראלי לא היה מוכן להסתכן בסנקציות שתוטלנה עליו אם יפר את החוק. הממשלה פנתה לבנק הדואר (שהוא בבעלות ממשלתית) אבל גם שם לא היו מוכנים לקחת סיכון. מה נותר?

משלוח ישיר של הכספים באמצעות חברת ברינקס. כששמעתי את הסיפור הזה רציתי להגדיר אותו כחוכמת חלם, אבל אני חושב שזה היה מעליב את החלמאים.

המקור: ד"ר ישראל בר-ניר, "מבצע עמוד ענן – כי תצא למלחמה", מגזין המזרח התיכון, 28 בנובמבר 2012.

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

9. גילה אִינְפַאנְטִילָה

גילה אִינְפַאנְטִילָה מסרבת להתבגר; אמנם פניה מכוסות פצעי-בגרות כמו פומפייה, ויש לה זוג שדיים בולטים, וירכיים מעוגלות, ונהגים שורקים אחריה מהכביש, וחיילים מנסים להתחיל איתה –

אבל בנפשה נשארה גילה ילדותית ומתפנקת, כמנסה להתחבא בתוך עצמה, וכך גם קולה –דק ותינוקי, כאילו עודנה עטופה בחיתולים ומאמי ופאפי ממששים אותה בעדינות כל יום, מריחים אותה, מחליפים לה בזהירות אחרי כל שְׁתִינָה וְקָקִי, ומדגדגים אצלה את הקורקבן.

זה שגילה – אִינְפַאנְטִילָה, יודעים בבית-הספר ובחברה כולם, חוץ מגילה. היא כלל לא חושבת שיש בה משהו שבגללו לועגים לה. הלוא היא תלמידה מצטיינת, המורים אוהבים אותה, ואפילו קצת חוששים ממנה מפני שיש לפעמים נושאים שבהם היא בקיאה יותר מהם; וגם בבית לא חסר לה דבר – לכן היא, לדעתה, במדרגה די גבוהה מעל לאחרים; הדיבורים השטותיים שלהם לא כל כך מעניינים אותה, גם לא ההתחברויות עם הבנים, ואם אף אחד הם לא מגיע לרמה שלה – זו בעייה שלהם, לא שלה, לא?

לא. בכיתה לא אוהבים את ההתפנקות האינפאנטילית של גילה, ואת זה שהיא משדרת התנשאות גם כשהיא שותקת. ארז, הראשון מבני הכיתה שהתחיל לעשן, ובלימודים הוא לא כל-כך, התערב עם החבר'ה שהוא יצליח "לפוצץ את גילה אִינְפַאנְטִילָה מבפנים," כך אמר, "ולעשות ממנה אחת לעניין, כמו כולם."

הוא מצא דרך אליה בכך שהציע לה שתעזור לו באנגלית, והוא באמת חלש במקצוע הזה. גילה לא התלהבה, אבל מאמי, שלה סיפרה לתומה על בקשתו, עודדה אותה ואף אסרה עליה לקחת מארז תשלום, מפני שהוא ממשפחה חד-הורית ואימו ארכיטקטית שפוטרה מעבודתה ועכשיו היא מקבלת דמי אבטלה.

ארז התחיל לבוא פעמיים בשבוע לביתה של גילה אִינְפַאנְטִילָה, נהנה מהכיבוד שאימה הכינה, השתדל ללמוד, ישב בנימוס ולא העז לעשן אצלם, אבל למוחרת כל ביקור היה יוצא בהפסקה הגדולה עם החבר'ה למזנון הפלאפל של עוקשי וזוכה כל פעם במנה שלמה, עם שתייה, בזכות הסיפורים על איך נישק ואיפה נגע ומה מצץ לגילה אִינְפַאנְטִילָה אתמול אצלה בבית, בחדר שלה, שאותו היא סוגרת על מפתח כדי שההורים לא יפריעו.

החבר'ה היו נהנים, ואפילו התחילו מתקרבים לעיתים אל גילה, רומזים לה רמזים, נדחפים וקצת נוגעים –  אבל היא לא הבינה כלל מה הם רוצים ממנה, ומדוע נהייתה פתאום כה מקובלת עליהם.

*

בראשונה לא סבלה גילה את ארז. בעיניה היה נחות ממש כשאר הבנים שבכיתה. ורק בגלל ההתעקשות של מאמי המשיכה  לעזור לו בלימודים. יום אחד, בכל זאת – הציעה לו שילכו יחד לסרט. הוא לא הצליח להסתיר את הזדעזעותו. 'לצאת איתה?' – אמר לעצמו, 'שישמעו את הקול הצפצפני והמתפנק שלה, עם הפרצוף המחוצ'קן, ויצחקו עליי? לא תודה!'

ולגילה אמר: "הבטחתי לעצמי שעד שלא היה לי לפחות שמונה באנגלית, אני לא הולך לסרטים."

גילה התרגשה ונישקה אותו באופן פתאומי על מצחו.

*

למחרת סיפר ארז לחבר'ה איך השדיים הגדולים של גילה חלקים לגמרי ואין עליהם פצעונים, כמו שיש על הפנים שלה.

צחי, שקנה לו את הפלאפל התורני של ההתערבות, סיפר על כך לאלה. אלה סיפרה לערה, וזו החליטה, על דעת שתיהן, לספר לגילה אִינְפַאנְטִילָה. הן לא עשו זאת כדי להגן עליה, אלא משום שגם הן לא אהבו את ההתפנקות הזו שלה, המרוצה-מעצמה, יחד עם ההתנשאות עליהן בלימודים, ולא היה איכפת להן שתסבול קצת!

הן חשבו שגילה תקבל את הדבר באופן קשה מאוד. תבכה, תתפרץ על ארז. בקיצור – יהיה שמח! – להפתעתן, היא פשוט לא האמינה! – מה פתאום?

"אוֹטִיסְטִית!" – "אינפאנטילית!" – "מאוהבת בעצמה!" – היו רק כמה מהביטויים שהחליפו ביניהן הבנות. ובדיוק באותו יום קיבל ארז לראשונה 8 באנגלית, כשהחזירו את המיבחן, והמורה אף ציינה את התקדמותו.

כשבא ארז לפנות-ערב, כמנהגו, לשיעור אצל גילה, אמרה לו: "הפתעה! הפתעה! – היום הולכים לסרט!"

"מה פתאום?" ענה. המשחק כבר נמאס לו. ההסתודדות של הבנות לא מצאה חן בעיניו, הוא חשד, אבל לא ידע שאכן הן כבר סיפרו לגילה.

"קיבלת שמונה!"

לא היתה לו ברירה. היה עליו לקחת אותה לסרט, והיא התעקשה להזמין אותו, כי כך אמרה לה מאמי, לשלם, מפני שאימו-יחידתו של ארז מובטלת.

*

לסיפור יש שלושה סיומים:

בסיום הראשון, ישב ארז באולם החשוך, צמוד, ופתאום היה לו כל כך טוב לצידה, והם החזיקו ידיים, ופעם ראשונה גם הניחה לו, לרגע, להרגיש את החזה הנהדר שלה. הוא ליווה אותה הביתה, עישן בדרך כמו מבוגר, לפני שנפרדו הציע לה חברות, והיא הסכימה. מאז חדל ארז ללכת עם החבר'ה בהפסקה הגדולה לאכול פלאפל על חשבונם.

בסיום השני הרגישה גילה את ידיו הזוחלות-עליה בסרט ותחילה לא האמינה שזה קורה. ארז פירש זאת כהיענות מצידה, והעזתו גברה. רק אז הבינה שכל מה שסיפרה לה ערה היה נכון – סטרה לארז על לחיו, עזבה אותו המום, באמצע הסרט, ורצה לבדה חזרה לביתה, מאוכזבת מבנים ל-20 השנים הקרובות.

ובסיום השלישי היא לא סטרה לו, רק הרחיקה את ידיו ממנה, וכשיצאו, אמרה:

"בדבר אחד אתה טועה, ארז, אצלי – גם על הציצים יש פצעונים!"

"אבל אני אוהב אותך, אני מתחרט, אני מבקש סליחה!"

"עזוב, סתם ריחמתי עליך מפני שאימא שלך מובטלת, ואתה טעון טיפוח."

"כן? ואת גילה אִינְפַאנְטִילָה, זה מה שאת! מתי כבר תתבגרי?"

והם היפנו גב זה לזה והלכו איש לעברו, מסתירים את דמעותיהם.

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

במפגשיו עם תלמידים בבתי הספר היה בן עזר נתקל לא פעם במצב שבו מורות לא הירשו לו להמשיך לקרוא מסיפוריו אלה, בייחוד בפני תלמידות, למרות שהשומעים, בייחוד בערי השדה – היו מרותקים לסיפור כאילו הוא מביא להם אווירה של עולמות רחוקים.

אך זה כידוע גורלם של סופרים נידחים שמקדימים את זמנם ופוגמים בצביעות של החברה ושל החינוך. הסיפורים האלה הוצעו גם לסדרת טלוויזיה וכמובן שלא זכו אפילו לתשובה שהרי אין מדובר בסופר קאנוני, מאלה ששמם בלבד מוכר כל טקסט "חשוב" ומשעמם.

 היה אפשר להכניס את הסיפורים האלה לתוכניות הלימודים בסמינרים למורות ובבתי הספר התיכוניים, שאז היו התלמידים משתעממים פחות בשיעורי ספרות. למרבה הצער לא כך היה גורלו של הספר, למרות שדומה כי יותר מעשרים השנים שחלפו מאז פורסמו הסיפורים לראשונה לא פגמו באקטואליות שלהם.

* * *

מכון ז'בוטינסקי

היש עתיד לעיתונות המודפסת?

זהו נושא המפגש השלישי של "מועדון המכון"

של מכון ז'בוטינסקי בישראל, בהשתתפות שניים מבכירי בתקשורת.

ישאו דברים:

מר סבר פלוצקר – "ידיעות אחרונות"

מר אורי אליצור – "מקור ראשון" ו"מעריב"

שאלות ותשובות.

נושאים נוספים שידונו במפגש:

איזונים בתקשורת

מערכת הבחירות והתקשורת

כיסוי מבצע "עמוד ענן" בתקשורת

הערב יתקיים ביום ראשון, 2.12.2012, החל בשעה 18.00

במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב.

דמי השתתפות – 40 ₪.

לפרטים נוספים: סוניה, טלפון 03-5287320, שלוחה 4

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק כ"ג.

שקולניק שומר במקומי

לוי שקולניק קיבל דרגה של לנס-קורפורל, ולעיתים קרובות היה מפקד-תורן על משמרת. תקופה ארוכה גרנו יחד באוהל, ושמחתי תמיד להיות תחת חסותו, משום שהעניק לי את הבנתו של אח מבוגר לאחיו הצעיר.

יום אחד היה לנס-קורפורל שקולניק ראש-משמרת שנשלחה לשמור על מחנה-שבויים, P.O.W. Camp. לפי  הגורל יצא שאני הייתי צריך לשמור במשמרת השלישית בלילה. באותו פרק זמן הגיש לי מישהו ספרון רוסי צהוב, "אוניברסלקה" – וזה היה אחד הרומאנים הראשונים של קנוט המסון. ובין משמרת למשמרת, במקום לנוח ולשכב לישון, שכבתי באוהל, לאור נר, וקראתי את המסון.

שקולניק נכנס לאוהל להודיע לי שבעוד חמישה רגעים יגיע תורי לשמור. אבל רק פתח פה, העמיד זוג עיניים מבינות עליי, ראה שאני שקוע בקריאה, ואמר:

"תמשיך לקרוא, נחום. את התור שלך אני אמלא."

לנס-קורפורל לא צריך היה לשמור. אך היות ובאמצע הלילה לא היה חשש שיבוא אחד הקצינים הבריטיים לביקורת, שמר הוא במקומי.

שקולניק גימגם קצת, ובכך היה חינו האישי. לאחר שנים רבות נשמעו ביקורות בעיתונות על נאומיו המגומגמים בכנסת. אני סבור שהוא לקח מורה כדי להתגבר על הליקוי. ואמנם, דיבורו נעשה יותר שוטף, אבל יבש. ואני תמיד הרגשתי בדיבורו החדש כמין קו-מלאכותי שמחה את אופיו העממי ולא תאם את דיבורו המגומגם והלבבי כפי שהיה זכור לי מאז. הרגשתי צער ואפסות-יד על כך שאין מישהו מניח יד חברית על כתפו, לוחש לו באוזן ואומר:

"אשכול, הֱיֵה מה שאתה. אתה טוב כמו שאתה הנך."

ושוב, לאחר שנים, חבורת-כתבים מטעם עיתון "דבר" הוזמנה לפגישה עם בן-גוריון בירושלים, ואני אליהם הצטרפתי בתור צייר. נכנסנו לבניין ראש-הממשלה, והנה למולי מופיעה דמותו של אשכול, גבוה ומחייך, והוא אומר לי בקול שקט:

"תדע, נחום, בן-גוריון מתפטר, והוא מטיל עליי את האחריות. אין מה לעשות. אני קיבלתי זאת על עצמי."

גמר את החיוך על פניו, ואני פיניתי לו דרך לעבור בדלת, כשאני נבוך לשמע ידיעה חשובה זו, שטרם שמעתיה. הבטתי על דמותו, שתמיד אהבתי והערכתי, מיצמצתי בעיניי כדי לעכל את הדבר – מה ראה צורך להגיד לי את הדבר לפני שהודיע על כך לעיתונאים? והרגשתי שאני עֵד לרגע חשוב בהתפתחות אופיו של אדם, אשר אותו אהבתי מהיום הראשון שראיתי; ומאוחר יותר גם הבינותי את קשייו וסבלו בשנות כהונתו כראש-הממשלה.

*

הגדוד העברי הועבר ממצרים לארץ-ישראל, ובין יתר התפקידים הוטל על הפלוגה שלנו לשמור על רובע בתי-הזונות אשר לחוף ימה של יפו. היתה שם שורה של בתים ורדים, שעל רקעם בלטו הזונות בשמלותיהן, שהיו עשויות בצבעים חריפים. זונות בכותנות קצרות וּורודות. מגלות שוקיים וירכיים שמתמשכות ועולות למקום חיבורן, מניעות עכוזים, מנפחות את היקף גופן, והן גלויות-פנים. והגברים מדברים אליהן בכבוד ובמאור-פנים.

כשנודע לי מפי חבריי שהם נשלחים שמה לשמירה, הפצרתי מאוד בסרג'נט שישלח גם אותי. כל זה היה בעיניי הווי מיוחד, שלי היה ידוע רק מתוך קריאה באמיל זולה ובג. שופמן, ומאותו ביקור קצר שנסתיים במקלחת מי-סודה בקהיר.

הנה ציור שעשיתי: אישה ביפו, המזמינה אורחים מבעד לחלון. הקירות ורודים. סביב החלונות מסגרת לבנה, רחבה, עשוייה אבן. ומרפסת קטנה מול פתח הכניסה, אליה מובילות מדרגות דו-צדדיות. הזונות עומדות בחלון, בבגדיהן הצבעוניים, משעינות את חזיהן הרוּויים על האדן, וקוראות בקול רם לחיילים המסתובבים בסימטה.

על הבית הזה שמרנו בפקודה, אשכול ואני, כאשר היינו חיילים בגדוד העברי. אנחנו ישבנו בפנים (וזאת כמובן אין רואים בציור) – במסדרון אשר בו פתחים לכל החדרים הצדדיים. שם, ליד שולחן קטן, היה מקומנו. ותפקידנו – להודיע לחיילים הבריטיים שנכנסים פנימה כי המקום הוא – "Out of  Bonds" – כלומר, מחוץ לתחום. מובן שהשתדלנו לא לבוא לידי קונפליקטים מיותרים עם החיילים הבריטיים השיכורים, וייצגנו בצורה אילמת את החוק הצבאי של ממשלת הוא-מלכותו.

כך ניתנה לי בפעם הראשונה בחיי ההזדמנות להתבונן מקרוב בחיים אשר עד כה רק קראתי עליהם, אבל לא חייתי אותם. ידי נשתלחה מיד לנייר ועיפרון, ולצבעים, וכל התמונות שציירתי אז, ובשנים שלאחר מכן, בהן מופיעות נשות-התענוגים מיפו – מאותו הווי צמחו, והודות לאותו פרק זמן.

[מבקר האמנות החשוב הבקיא בתולדות התקופה, גדעון עפרת – סבור שגוטמן צִייר זונות, נשים ערביות ערומות – בפרדסי יפו. יש לשער שבאותו מעמד גם עמדו הדודים שלהן ומחאו לגוטמן כפיים. זה בדיוק מתאים לבקיאותו של עפרת ברוח התקופה! – אב"ע].

ולא פעם ישבנו במשמרת על המדרגות, בחוץ. אשכול קורא בספר, הוא היה קורא הרבה, וה"אוניברסלקות" לא משו מכיסי מכנסיו. ואני התבוננתי בנשים. הוא כובש פניו בספר, ואני מצייר את מראות יפו. הרובים מונחים בצד, מיותרים, חן של צניעות נסוך עליהם. מחדר-המבוא עולה ריח מעוּבּה של בּוֹשׂם, הבל גופותיהן של נשים בריאות-בשר, וחיילים בריטיים עוברים על פנינו בחיוך אווילי ועצוב, ומגהקים ריח בירה.

אחד הבתים, אגב, היה בבעלותה של יהודייה מהונגריה, שהיתה עוטפת את ראשה במטפחת, מדבר ביראת-כבוד רבה על בעלה, ומלווה כל משפט מדבריה ב"אם-ירצ'השם". הנערות היו מבנות-ישמעאל.

[בעקבות ההווי המתואר כאן כתבתי את סיפורי "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה", שגם כלול ברומאן "המושבה שלי". – אב"ע].

לא חשבתי שבית-הזונות הוא עולם תחתון, ואילו אני שרוי בעולם עליון. המראה מסביבי היה יכול להיות סימפאטי או לא, אבל אלה היו החיים. העולם פקח עיניים לפניי. אל מול ההווי שהיינו נתונים בו במחנה הגדוד, ובשמירה על מחנות השבויים התורכיים והגרמניים – ראיתי טעם מיוחד בשמירות אלה ביפו. למרות הבחילה שהן עוררו לעיתים בלב אנשים צעירים כמונו, הנתקלים לראשונה בהווי אירוטי גס ומעורטל מכל רגש – הנה התחלתי להבין גם את מידת האנושיות שמתקיימת בכל חברה.

המשונה הוא, שכאשר היינו נפגשים בשומרים בריטיים, היו הם מתבוננים במתרחש סביבם בחיוך מפוכח, ציני; בעוד שאנחנו, הארצישראליים, קיבלנו את המראות הללו בחיוך של הבנה, שבאה לנו, אני סבור, מתוך קריאה בסיפוריו של שופמן, שהרבה לכתוב על זונות.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אהבתי את דבריך על אליהו נאוי.

האם אהוד ברק ידע על תמיכתך הגדולה בו לפני שהחליט לפרוש מהפוליטיקה?

שלך,

 משה גרנות

לא, אהוד ברק לא ידע. אחרת ודאי היה נשאר ולא פורש מהפוליטיקה.

 אהוד

* כה אמרה הנביאה לאה איני [שאנחנו לא מצליחים לקרוא את הספרים שלה כי אנחנו לא מספיק חכמים, אבל היא "סופרת חשובה"] – "פעם בשנות השישים היתה לנו מנטרה לאומית שתפסה אש: 'אסור לקטוף פרחים!' ובאמת, לא קטפנו. שמרנו עליהם מכל משמר. איפשרנו חיים זולתיים. איפשרנו צמיחה. איפשהו, בצל הפחד, ההתמודדות הלקויה עם השואה ועם לקחי השואה, ובחסות הכוח, המלחמות, ההקצנה והשחיקה, התעצבה כאן תודעה של אפשר, ב'אין ברירה', לקטוף חיילים. וכמה שצריך, במחזורים סדרתיים; דור ועוד דור של חללים. ולאט-לאט, משהחזית נבלעה בעורף, אז גם של תושבים מן השורה. ובהם גם אפשר לשחק, להמר עליהם, לשקר ולהשתמש בהם, כי כו-ל-נו צבא. כו-ל-נו חיילים. כי זו המציאות, וזהו הלקסיקון המגוייס שלה, ואין בלתם." ["הארץ" באינטרנט, 26.11].

אנחנו מאחלים ללאה איני שההתמודדות שלה עם השואה לא תהיה לקוייה, וכי שום חייל שלנו לא ייהרג כדי שהיא תחיה, ושככה היא תמשיך לפרוח באין מפריע, כפרח בר מוגן על-ידי האו"ם או כאשר הפאציפזם שלה מגן עליה כמו טרוריסט פלסטיני שוחר-שלום, והיא תפרח כפרח-בר מוגן בערוגות פלסטין, זו פלסטין שכלל לא מזיק לסנגר עליה, כדי לקבֵּע את מעמדך בספרות העברית ובעיתון "הארץ".

* אחרי ברק, מי ימלא יותר טוב את תפקיד שר הביטחון? – אביגדור ליברמן? שלי יחימוביץ'? זהבה גלאון? שאול מופז? שמעון פרס? אריה דרעי? ציפי לבני? אלימלך שפירא? חיימקה שפינוזה?

* סופר נידח שלום, אורי הייטנר שואל במאמרו "עוטף עזה" (גיליון מס' 793): "האם נכון היה להפסיק את האש בשלב שבה הופסקה?" – נתניהו נענה לבקשתו/דרישתו של הנשיא ברק אובמה להגיע להסכם הפסקת אש תוך 48 שעות. לשם כך שלח אובמה את הילרי קלינטון, ששהתה עימו במזרח הרחוק, לישראל ולקהיר, כדי לקדם את הסכם הפסקת האש. אורי הייטנר אינו מבדיל בין הנסיגה החד-צדדית, ללא הסכם, מרצועת עזה – לבין פינוי, בהסכם, עם הרשות הפלסטינית, של רוב הגדה – לאחר חתימת הסכם שלום, הכולל סידורי ביטחון. לכן מסקנותיו שגויות. רון וייס. רמת-גן.

אהוד: כמה חבל שלא אתה עומד בראש הרשות הפלסטינית , שאז היינו חותמים מיד ובכיף הסכם שלום, הכולל סידורי ביטחון.

* צפּוּ לגל פניות של פלסטינים, של רוצחי ילדים, עוללים, נשים וזקנים, שלא לדבר על סתם אזרחים, גברים ישראליים– גל של פניות מצד "אזרחים" של "פלסטין", זו המדינה שמעולם לא היתה, ועתה היא "מדינה משקיפה" באו"ם – פניות אל בית הדין הבינלאומי בהאג – בתביעות להעמיד לדין קצינים ומנהיגים ישראליים, שהם, כידוע, העומדים בראש הטרור העולמי ויש להאשימם ברצח עם!

עולם הפוך כבר אמרנו?!

וכזכור, לקראת פסח אנחנו אופים מצות בדם של ילדים פלסטיניים, כמו ילדי משפחת פוגל שלנו מאיתמר!

גם אנחנו שחטנו ילד פלסטיני כדי לאפות בדמו את המצות לפסח של משפחתנו, ולכן מעתה ניזהר שלא לנסוע לאירופה פן נוסגר לבית הדין הבינלאומי בהאג!

* אם תתקבל מדינת המוקטעה, שבזכותנו טרם נכבשה על-ידי החמאס – בתור "מדינה משקיפה" באו"ם, תהיה זו אולי המדינה היחידה בעולם שקיימת בעיקר בזכות האו"ם-שְׁמוּם, ואילו בשטח אחד הנכסים היחידים שיש לה הוא גווייתו של ערפאת, שכידוע לא חיי המין המוזרים שלו בשנות רווקותו הארוכות, זאת בלשון המעטה, ולא המחלה המיסתורית שלו, גם זאת בלשון המעטה – גרמו להידרדרותו שהיתה גלוייה לעיני כל מתבונן בהופעותיו מעוררות החמלה בשנים האחרונות בטלוויזיה – אלא הרעלה ישראלית בחומר רדיואקטיבי שנלקח מהכור בדימונה! בכך מאמינים רוב תושבי הגדה, אלה השכנים שלנו, שטרם הצליחו להשתדרג לרמת הטרור של אחותם, המדינה הפלסטינית בעזה, אבל העולם, ובייחוד אירופה המפוחדת – אוהבים אותם. בינתיים אנחנו מכינים מקומות קליטה ליהודי אירופה, ההולכת ומתאסלמת, בייחוד ליהודי צרפת!

* קצת נמאס לנו לקרוא ולהגיב על הרשימות המתגבשות לבחירות לכנסת, מה עוד שהמשך כהונתו של נתניהו נראה ודאי, ובעצם לא היה שום צורך בהקדמת הבחירות. כאמור, אנחנו אפילו לא יודעים עדיין עבור מי נצביע ו/או עבור מי נמליץ להצביע.

* שלום רב, מאוד אהבתי את השיר של יוסי גמזו "תן לדממה". ניצה.

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן.

כל התרומות הקודמות שהתקבלו עבורו, נשלחו אליו והוא מודה מכל לב לשולחים האלמוניים, שאנחנו משמשים להם צינור משני פתחיו, האנונימיים.

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

* * *

ממכמני הפורנוגראפיה הקלאסית

מלפני 107 שנים

מאת הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", "ילדה יפה" ו"במבי, חיים ביער"

כעת התחיל סצאני לספר לי את הסיפור כולו. סיפור שיזעזע כהוגן את כל אותם אנשים 'מכובדים' שאין להם מושג על תנאי המגורים של המעמד העובד ברובעי העוני של וינה, או בכל עיר אירופאית אחרת. גילוי עריות היה דבר טבעי בקרבנו. כמו שהינו טבעי אצל בעלי חיים מסויימים או שבטים פרימיטיביים בדרום-אמריקה. קראתי די הרבה על זה ואני יכולה להבין, כיום, עד כמה רבה היתה ההידרדרות שלנו, כבני אדם, לדרגת חיות ממש. והכול עקב תנאי החיים הירודים. אני יודעת כי אפילו בקרב שבטי-הילידים יש טאבו הנוגע לגילוי עריות, אף כי לא בכולם. ואם יש בקרב קוראיי כאלה החושבים כי חינוך דתי ימנע מבני מעמד הפועלים להתנהג, מבחינה מינית, כמו פראים נבערים מדעת, אני רוצה להזכיר להם כי הממסד הדתי אינו יכול למנוע את הדחפים האנושיים הבסיסיים, כמו מין, להתממש. ואם קוראיי יטרחו ויעשו מחקר קטן על עצמם, וישאלו את עצמם איך הם היו נוהגים אם היה עליהם לגור – הורים, אחים ואחיות – בחדר אחד עם מטבח זעיר, ושם לישון, לאכול, להתרחץ וכדומה, איך הם היו נוהגים! זו היתה הדירה הממוצעת של משפחה ממעמד העובדים האוסטרי, ואלו היו תנאי החיים שלהם.

סיפורו של סצאני משקף כהלכה את התנאים באותן שנים. אביו מת כאשר היה תינוק. רוזה, האחות המבוגרת יותר, היתה עכשיו בת שמונה-עשרה, בלונדינית, נערה רזה וגבוהה עם נמשים רבים על פניה וזוג שדיים גדולים ומוצקים שפטמותיהם בלטו תמיד מבעד לחולצה שלה. הצעירה ממנה, ואטי, בת שש-עשרה, היתה נמוכה ושמנמנה, עם זוג שדיים מלאים שנראו כמו אלו של מרת ריינטלר, ותחת עגלגל שמשך את תשומת ליבם של רוב הגברים שראו אותה ברחוב.

ואטי איבדה את בתוליה כאשר היתה בת 12. רוכל צעיר, שעבר מדלת לדלת, מצא אותה לבד בבית. והיא לא הקשתה עליו את הדרך להשתחל בין רגליה. מאותו יום ואילך גופה החל לגלות את כל סימני הפיתוי, אותם ידעה להבליט היטב.

ואטי סיפרה יום אחד לסצאני מה עשה לה אותו רוכל, והדגימה לו את כל המעשה לפרטי פרטיו, מכריחה אותו לשחק את תפקיד הרוכל. הוא היה אז רק בן 9 שנים, אבל הוא חיבב את המשחק החדש, והם שיחקו לעיתים קרובות במשחק 'הרוכל בא לביקור' ביחד.

יום אחד תפסה אותם האחות המבוגרת, רוזה, באמצע המשחק. הם ציפו כי תגער בהם. אבל רוזה לא גערה בהם ולא הסגירה את סודם לאם. היא עשתה דבר הרבה יותר טוב! באותו לילה קראה לסצאני לבוא אל מיטתה – השלושה חלקו חדר שינה אחד, והיא החלה לחקור אותו:

 "מה עשית עם ואטי היום?"

"כלום..."

"כלום? ורק בגלל שעשית כלום חשפת את השדיים שלה מתוך החולצה והכנסת את הידיים מתחת לחצאית שלה?"

"אוה... ובכן – רק שיחקנו משחק."

"תראה לי בדיוק מה המשחק הזה?"

סצאני, שעמד ליד מיטתה של רוזה בחדר האפלולי, לא ידע מה עליו לעשות. ואטי כבר נרדמה במיטה השנייה, והוא שמע את אימו נוחרת במטבח. רוזה לחשה אליו שנית:

"בסדר. תראה לי עכשיו את המשחק!"

היא הבינה כי הנער נבוך, ואינו יודע מה עליו לעשות כעת. היא עודדה אותו:

"בוא מתחת לסדין, יחד איתי!" היא משכה אותו למיטה.

הוא הבחין מיד כי היא היתה עירומה לחלוטין. באופן טבעי נגע בשדיה המוצקים והחל ללטף אותם, בעוד רוזה חופנת את אברו המוצק ומעסה אותו ברכות. הוא הבין עד כמה היא נרגשת, ורצה ללטפה בין רגליה, אבל הוא עדיין חשש, לא בטוח מה ברצונה כי יעשה. הוא וואטי שיחקו את המשחק תמיד, כשהם לבושים, אבל כאן שכבה לרשותו אחותו המבוגרת, עירומה, מרשה לו ללטף את שדיה הגדולים, ומעסה את הזין שלו. מה עליו לעשות כעת? חשב.

רוזה חסכה לו את הצורך להחליט בעצמו:

"האם שיחקת את המשחק הזה לעיתים קרובות... עם ואטי?"

"כן... די הרבה..."

"אתה רוצה שאספר לאימא...?" שאלה בעודה מעסה את אברו המוצק, בלי להפסיק אף לרגע קט.

"לא. אל תספרי..." לחש סצאני.

"קודם אתה משחק עם ואטי, ועכשיו אתה מתגנב למיטה שלי ונוגע בשדיים שלי, ונותן לי להרגיש את העיפרון הזקוף שלך... אתה לא חושב שאימא צריכה לדעת על זה?"

סצאני מחה: "את לא תספרי לה דבר על זה, בגלל שאת קראת לי הנה ואמרת לי להיכנס למיטה..."

"לא. אני לא עשיתי דבר כזה... אימא תאמין למה שאני אספר, ולא לך. אני אספר שבאת למיטה שלי ורצית לזיין אותי, וכי אתה מזיין את ואטי כל הזמן..."

סצאני ניסה להתרחק ממנה, אבל היא לחצה את שדיה אל כפות ידיו שוב, ותפסה את אברו בחזקה באצבעותיה.

"בוא הנה, אידיוט שכמוך... אני לא אגלה דבר... אבל אני רוצה שתעשה את זה גם איתי! אתה שומע?"

סצאני טיפס על גופה והרגיש כי היא מושכת את כתונת השינה שלו אל חזהו. גופה העירום עורר את ייחומו לדרגה כמוה לא חש עם ואטי. רוזה הביאה את הזין שלו אל בין שפתי פותהּ החם, השעיר, אבל כאשר ניסה לחדור נתקל במכשול – רוזה היתה עדיין בתולה, אף כי בתולה שהיתה בשלה למעשה הפתיחה. היא תפסה את אחוריו ולחצה אותו כלפיה, בעוד סצאני לוחץ את קצה אברו כנגד קרום הבתולים, עד שזה פקע לבסוף. רוזה ניסתה לשלוט בכאבה, אף שגנחה מעט, וסצאני גמר ממש ברגע בו הדחיפה האחרונה פתחה את הנתיב כולו, בו יבקר לעיתים כה קרובות בעתיד.

לא עבר זמן רב, וואטי גילתה על מסיבות המין הליליות של סצאני עם אחותה הבוגרת, והיה זה אך טבעי כי תצטרף אליהם במיטת של רוזה. הנער המסכן היה צריך לספק כעת את שתי אחיותיו, לילה אחר לילה.

לאחר משחק זיונים אחד, נרדם סצאני במיטתה של רוזה, ואימו נכנסה פתע לחדר ומצאה אותו שם. היא העירה את שלושתם והורתה לסצאני לשוב אל מיטתו שלו.

בבוקר הבא, בזמן ארוחת הבוקר, היא אמרה לנער ולשתי אחיותיו:

"נער מתבגר אינו רשאי לישון באותה מיטה עם אחיותיו. זה חייב להיפסק, אחת ולתמיד!"

רוזה, שלא רצתה לוותר על תענוגותיה הליליים, מחתה:

"היה לו סיוט כלשהו. לכן בא למיטה שלי. זה הכול!"

"בסדר," אמרה האם. "אם סצאני חושש לישון לבד, אז הוא יישן איתי, מעכשיו והלאה אסור שנער מתבגר יישן עם אחיותיו באותה מיטה!"

מיטתו של סצאני הועברה למטבח והונחה סמוך למטתה של אימו. בלילה היא שכבה לידו, וכיוון ש'סבל מסיוטים', היא חיבקה אותו אליה והרשתה לו לשחק בשידה עד שנרדם לבסוף. שדיה לא היו מוצקים כמו אלה של אחיותיו, אבל סצאני אהב אותם, והמשיך לשחק בהם, לילה אחר לילה.

אחרי שבוע, סצאני התקשה להירדם בלילות, ונעשה מיוחם ונרגש יותר ויותר. כעת, כשנפטר מהדרישות התכופות של אחיותיו, חזרה אליו התשוקה, והוא לא הסתפק רק במשחק בשדיה של אימו. הוא התחיל ללחוץ את עצמו אל גופה, קרוב יותר ויותר, עד שהיא לא יכלה שלא לחוש בזיקפה החזקה שלו. היא לחצה את שדיה למול ידיו בחוזקה, אבל מעבר לזהה לא אירע דבר.

לילה אחד הצמיד סצאני את אברו אל ירכה החשופה. היא רעדה בכל גופה, ונשימתה הואצה, אבל הוא שמע אותה לוחשת:

"לא! לא!"

אבל היא המשיכה לחדוף את שדיה אל תוך ידיו, מגבירה את תשוקתו, והוא התקשה להירדם באותו לילה.

אחרי שבוע נוסף של אותם מגעים מהוססים, חלקיים, הגיע לילה בו אימו לא דחפה אותו מעליה, כאשר חשה את אברו הזקוף נלחץ אל ירכה. באיטיות, באיטיות רבה, היא הביאה את ידה למטה, עד שנגעה באבר וסגרה את אצבעותיה סביבו. נשימתה נעשתה כבדה, ובתנועה פתאומית עלתה על הנער, מכניסה את הזין שלו לחורה, ולוחצת את שדיה כנגד פניו. כדי לעודד אותו אמרה:

"כן, עשה זאת! אימא מרשה! דחוף... כן, דחוף פנימה... עמוק יותר... עמוק יותר..."

סצאני היה כעת 'תחת חוזה' לעשות את זה עם אימו בכל לילה. היא לימדה אותו תנוחות שונות. כאשר היא עליו, או שהוא עליה, בשכיבה על הצד, מאחור – ולאחר שבועיים הפך להיות נער מנוסה מאוד מבחינה זיונית. היא הכריחה אותו לעשות את המעשה מיספר פעמים בכל לילה. במשך היום, אחיותיו דרשו את סיפוק צרכיהן שלהן, והוא היה חייב לספק את הסחורה. הן האזינו למה שקורה במטבח בין האם לבנה, וכעת הוסרו האיסורים, והביישנות – או הבושה – לא היתה קיימת עוד. לא היתה שעה ביום או בלילה, בה לא ניצלו אותו אימו או אחיותיו – אם רק מצאו הזדמנות לעשות זאת.

במשך הזמן לאם כבר לא היה איכפת שגם בנותיה חולקות עימה את סצאני, כל זמן שמשחקי היום לא החלישו את יכולתו לספק אותה בלילה. היה זה נס שסצאני – נער בן שלוש-עשרה – היה מסוגל לעמוד בניצול מיני מתמשך זה בלי לחלות.

כאשר סיפר לי את כל הסיפור הוא נעשה מרוגז יותר ויותר, והשמיע קריאות משונות, לעצמו יותר מאשר לי:

"הנקבות הארורות האלו! אני חולה מהן! אם כל הנשים הן כאלה..."

נדמה כי הערה אחרונה היתה עקב העובדה כי במשך כל הזמן בו דיבר, אני משכתי באברו. אף שהאנוכיות של אימו ואחיותיו הגעילה אותי, הרגשתי את עצמי מיוחמת ומלאת תשוקה, הייתי כה מיוחמת, עד שלא ידעתי ממש מה לעשות עם עצמי.

מתוך: "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של יצאנית וינאית", 1905, מאת פליקס סלטן [הוא זיגמונד זלצמן במקור]. עברית שלמה ברטוב. 'אסטרולוג' הוצאה לאור, 1998. עמ' 124-130.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,447 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,052 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! –  סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל