גיליון מס' 795

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט בכסלו תשע"ג, 3 בדצמבר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ד"ר יואל רפל: מצביא עם כריזמה? מי היה יהודה המקבי? דתי מאוד, בעל כושר מנהיגות, קפדן ובלתי מתפשר. // יוסי גמזו: לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם? // עוז אלמוג: 1. זונת ממתקים. 2. רוצה להיות חבר כנסת. // יוסף דוריאל: 1. כשגמגום נבוב בא במקום חשיבה אסטרטגית. 2. דרושים להצלת המדינה: מבוגרים אחראים. // אדיר כהן: שלושה שירים. // אלוני זמורה: "גם אצלנו יש יהודים!" // שושנה ויג: לידותיי. // אורי הייטנר: א. אף על פי כן. ב. אנטי סֶלֶבִּיזְם. ג. חד צדדיות דו צדדית. ד. יומן בחירות 2013 (ט"ו).  // משה כהן: הנדון: על מה ציפי מדברת? // זיוה גל: להוציא ספר שני, טרילוגיה. // מריאן בלנקי: כיצד מַתִּי, תרגום מרוסית: יואל נץ. // מרדכי קידר: מצרים בין המְצָרים. [ציטוט]. // יהודה דרורי: אין סכנה לשלטון החוק –  יש "סכנה" לאג'נדה. // אילן בושם: 8 שירים ל"חדשות בן עזר". // נעמן כהן: חידת הערבים-הנוצרים. // מתי דוד: 1. לעולם לא עוד כניעה לאשלייה של שלום וירטואלי ללא ביטחון ריאלי. 2. כישלון התחזיות והפרשנויות של עיתון "הארץ". // אלי מייזליש: 138 מדינות הצביעו בעד 'פלסטין'. מי הן? // מנשה שאול: משיח בוא, אנו מוכנים! [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: 1. הברבוניה – מולית הפסים. 2. תצוגת אופנה בשינקין. // יוסי אחימאיר: ז'בוטינסקי במרכז. // אהוד בן עזר, יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 10. צחי המוזנח. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק כ"ד. זה האיש לא השתנה. // ממקורות הש"י.
 

* * *

ד"ר יואל רפל

מצביא עם כריזמה?

מי היה יהודה המקבי? דתי מאוד, בעל כושר מנהיגות, קפדן ובלתי מתפשר

מי היה יהודה המקבי, שמעשי גבורתו הם אבני יסוד של חג החנוכה?

דומה כי התשובה לשאלה זו מצויה ,לפחות בחלקה, בשמו. יהודה המקבי ולא המכבי,  שכן לדעת החוקרים שמו נגזר ממקבת [פטיש] ופירוש השם יהיה, אפוא, יהודה המכה, ההולם בפטיש.

אורי סלע, בספרו "מילה בסלע" מביא את הדעות בעד ונגד השינוי ממכבי למקבי ולהיפך. "הטוענים לדעה זו [מקבי – י.ר.] יכלו לסמוך על סיפורה של יעל אשת הקיני, שמחצה במקבת וביתד את ראשו של סיסרא השיכור מרוב חלב. אבל חוקרים אחרים טוענים כי השערה זו מופרכת מעיקרה, מפני שלכלי הרס רציניים קוראים בעברית פטיש או מפץ, ככתוב בספר ירמיהו פרק נ"א 'מפץ אתה לי... וניפצתי בך גויים.' המקבת לעומת זאת, הוא כלי קטן של נגר או נפח." מכל מקום, על רוב חוקרי התקופה החשמונאית מקובלת הדעה כי יהודה היה מקבי וכך יש לכתוב את שמו.

ההיסטוריונים וחוקרי העיתים לא הִרבו לעסוק באישיותו של המנהיג הצבאי. אין ספק כי יהודה, בנו של מתתיהו החשמונאי ממודיעין, היה גדול המצביאים היהודיים שפעלו בארץ ישראל משיבת ציון ועד מרד בר-כוכבא. ייתכן כי מיעוט העיסוק בדמותו של האיש נובע מחוסר האפשרות לאמת את דברי ההערכה שנכתבו עליו בספרי החשמונאים-המקבים. ובכל זאת, מותר לשוטט בכתובים ולנסות לרקום דמות יהודי  היוצא מכפר קטן בארץ-ישראל כדי להילחם במעצמה עולמית.

משפחת יהודה המקבי הייתה משפחת כוהנים מוכרת ויש האומרים שנמנתה על החברה  האריסטוקרטית . בני המשפחה נמנו עם משמר יהויריב, שהיה המשמר הראשון מעשרים וארבע משמרות הכהונה בבית המקדש. עובדת היותם ראשונים נתנה להם מעמד וייחוס בקרב החברה היהודית כולה.

 כבר מנערותו  היה ניכר ביהודה המקבי שהוא מפקד צבאי מבטן ומלידה. אביו מתתיהו פונה בצוואתו אל בניו ומבקש מהם למנות את יהודה למפקדם, שהרי הוא 'איש גיבור ובן חיל מנעוריו' [מקבים א, ב / ס"ח]. ייתכן שכך רואה את הדברים המחבר במבט לאחור, אך עובדה היא שלא שמעון הבכור הוא שנתמנה למפקד אלא דווקא האח השלישי בגיל.

ספר מקבים א מתאר בצורה פיוטית את גבורתו: "מכה באויב בכלי מלאכתו [אולי מקבת] דומה במעשיו לאריה וכפיר ומהלך אימה על עושי רע."

את ניסיונו הצבאי רכש, ככל הנראה, בהיתקלויות צבאיות עם תושבי השפלה ועם השומרונים, שהציקו ליהודים.

יהודה המקבי היה יהודי דתי שהקפיד מאד בקיום מצוות. הוא גילה נאמנות ללא סייג לחוקי התורה והיה מתפלל לפני כל קרב. "הקיצוניות שלו," לדעת פרופסור אריה כשר, שהיה מומחה לתקופה החשמונאית, "אינה צריכה להתפרש רק בקשר לגזירות השמד. מבחינה הלניסטית הוא היה אורתודוכס קיצוני ביותר."

יהודה המקבי היה גם בעל תודעה לאומית גבוהה מאוד. כדי לעודד את לוחמיו ולהפיח בהם רוח קרב, היה נואם בפניהם על מקומם בשרשרת הגבורה היהודית, מאז ימי קדם ועד ימיהם הם. גם בשעת הקרב היה קפדן מאד בענייני משמעת ולא התפשר על קוצו של יוד בפקודה שנתן. אף שהיה זקוק לכל חייל לוחם, לא היסס להוציא להורג אחדים ממפקדי צבאו שמצא שהפרו פקודה.

יותר מכול בולטת באישיותו המנהיגות הצבאית. פרופ' בצלאל בר-כוכבא, שכתב על "מלחמת החשמונאים – ימי יהודה המכבי" [הוצאת יד יצחק בן-צבי, תש"מ], מתאר אותו כך: "מיספר תכונות איפיינו את המצביא היהודי: כוחו הגופני הרב ואומץ ליבו, יכולתו לכוון, להפעיל ולפקד על כוח פרשים," לכך, כמובן, ניתן להוסיף את כישרונותיו בהפעלת מערכות מודיעין, הטעייה ופיתיון ואת הגשמת הסיסמא "אחרי" – כפי שהוכיח בקרבות בית-צור ואלעשה.

רבים נהו אחריו. לוחמיו מוגדרים "חסידים וגיבורי חיל", ואין ספק כי התאפיין בכריזמה בלתי רגילה. הוא נשא בקרבו תודעת שליחות לאומית שהוטלה על משפחתו,  ועל-כן לא היסס לומר על שני לוחמים מפקדים כי אינם "מזרע האנשים אשר ה' בחר בהם לתת בידם תשועה לעמו." את תחושת השליחות הוכיח לא רק בשטח הצבאי . הוא גילה דאגה סוציאלית רבה למשפחות שכולות, ליתומים ולמשפחות העניים. כדי לסייע לקהל הנזקקים היה מחלק להם מהשלל שנלקח על-ידי צבאו.

כיצד היה נראה יהודה המקבי? בנקודה זו הכול פתוח לדמיון. ובכל זאת, פרופ' אריה כשר, שבספרו "כנען, פלשת יוון וישראל" [הוצאת יצחק בן-צבי] הקדיש פרק נרחב לחשמונאים, מוכן לומר כי "משאלת הלב מבקשת לראות אותו גבוה, זקוף, בלונדיני. צריך לזכור כי גובה היהודים שחיו בארץ ישראל היה רב ביותר, בממוצע, משאר העמים בארץ."

המצביא הערמומי והמדינאי המפוקח היה איש נשוי ואב לילדים. ניסיונות למצוא בו פגמים בתחומים אלו אין להם יסוד. אף שלא היה תלמיד חכם, הרי דבקותו  באמונתו הביאה ליהדות את אחת משעותיה היפות. אין ספק שבזכות יהודה המקבי ומעשיו נתייחדה מלחמת החשמונאים וקיבלה משמעות סמלית בתולדות האנושות בכלל ובהיסטוריה היהודית בפרט.

* * *

אהוד בן עזר

6 מיליון יהודים הושמדו במכוון במלחמת העולם השנייה והעולם שתק ולא נקף אצבע!

7 מדינות ערב פלשו לישראל למחרת ההכרזה על הקמתה במטרה להשמידה ומדינות העולם והאו"ם לא נקפו אצבע לטובתה!

138 מדינות באו"ם הצביעו עבור הקמתה של "מדינת פלסטין" שלא היתה קיימת מעולם! – זו ה"מדינה" שחלקה החמאסי חרט על דגלו את השמדת ישראל! – וחלקה הנמצא בגדה המערבית דורש שתשתרע מהירדן לים עם זכות השיבה!

ככה זה העולם, ינשקו לנו את התחת כל זמן שיש לנו כוח –  אחרת נִמחֵק מעל פני האדמה!

ואולי ליהודי ארה"ב יהיה קצת חבל אבל לנבלות מעצרת האו"ם – כלל וכלל לא!

* * *

יוסי גמזו

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם?

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם דּוֹלִים אֲנַחְנוּ פֶּתַע

מִנִּבְכֵי הָאֵתוֹס הַשִּבְטִי שֶל עַם עַתִּיק

סוֹלִידָרִיּוּת שֶכְּבָר חָשַשְנוּ שֶהִיא מֵתָה

בֵּין דָּתִי לְחִלּוֹנִי, בֵּין greener לְוָתִיק?

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם, כְּשֶהָאוֹיֵב בַּשַּעַר

וְהַכֹּל מוּטָל בְּכַף-הַקֶּלַע, בְּלִי לַחְמֹל,

מִתְגַּבֵּר בָּנוּ אִינְסְטִינְקְט שֶל הִתְעָלוּת עַל פַּעַר

הַקְּטָבִים הַמַּפְרִידִים כָּאן בֵּין יָמִין לִשְׂמֹאל?

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם וַחֲרָדָה וּפַחַד

כְּמוֹ מֵאֲלֵיהֶם עוֹלִים אֶצְלֵנוּ מֵחֶבְיוֹן

נַחְשוֹלִים אֶמְפַּתִיִים שֶל חֹם תְּחוּשַת הַיַּחַד

חֵרֶף הַהֶבְדֵּל בֵּין אִיש אָמִיד לְאִיש אֶבְיוֹן?

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם, כְּשֶדְּאָגָה פּוֹשֶטֶת

וְהַכֹּל לְיֵצֶר קִיּוּמֵנוּ מְנֻקָּז

שֶפַע הָרָצוֹן הַטּוֹב שוֹלֵחַ יָד מוּשֶטֶת

שֶכֻּלָּהּ גִשּוּר בֵּין פֵּרִיפֶרְיָה לְמֶרְכָּז? 

לָמָּה רַק בִּשְעוֹת חֵרוּם, בֵּין גְּרָאדִים וְקָסָאמִים

כֹּה טוֹבִים אֲנַחְנוּ זֶה לָזֶה, כִּמְפֻלָּחִים

בְּמִין זֶרֶם-חִלּוּפִין, בְּלִי סְיָג וּבְלִי חַסָּם, עִם

כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל שֶבּוֹ כֻּלָּם פִּתְאֹם אַחִים?

וּמַדּוּעַ כָּל פַּעַם שֶיֵּש לָהּ לָאָרֶץ הַזֹּאת הֲפוּגָה מֵאוֹיְבֶיהָ

הִיא נִזְרֶקֶת מִיָּד לְזִירָה שֶל מִלְחֶמֶת-אַחִים וּמָדוֹן וְאֵיבָה

וּמֵאֶרֶץ חֶמְדַּת הָאָבוֹת הִיא הוֹפֶכֶת לְאֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְבֶיהָ

שֶיּוֹשְבֶיהָ אוֹכְלִים זֶה אֶת זֶה מִיזַנְטְרוֹפִּית מַמָּש עַד קִלְקוּל הַקֵּבָה?

וּמַדּוּע אִם כָּל מַדְעָנֵינוּ יוֹדְעִים כְּבָר אֶת חֹק שִמּוּרוֹ שֶל הַחֹמֶר

וְכַנָּ"ל גַּם אֶת חֹק שִמּוּרָהּ שֶל אֶנֶרְגִּיָּה אֵין בָּנוּ מִי שֶיַּפְעִיל

עַל חַיֵּינוּ אֶת חֹק שִמּוּרָהּ שֶל אוֹתָהּ סוֹלִידָרִיּוּת-עַם, אוֹתוֹ חֹם עֵר

גַּם בִּזְמַן שֶשּוּם פָאגֶ'ר אֵינוֹ מִתְנַכֵּל אֶת חַיֵּינוּ בְּ"בּוּם" לְהַרְעִיל?

זֶה לֹא אוֹמֵר בְּשוּם פָּנִים שֶיֵּש סוֹפְסוֹף לִשְכֹּחַ

כָּל הֶבְדֵּלֵי אִידֵאוֹלוֹגְיָה מוּל פַּצְמָ"ר מֻנְחָת

אַךְ אֵין סָפֵק שֶזְּמַן חֵרוּם מַזְכִּיר לָנוּ בְּכוֹחַ

כִּי חֵרֶף כָּל הֶבְדֵּל כֻּלָּנוּ בְּסִירָה אַחַת.

וְזֶה וַדַּאי אֵינוֹ אוֹמֵר שֶיֵּש לִמְחֹק מִלּוּחַ-

לִבֵּנוּ אֶת הַמַּאֲבָק לְצֶדֶק חֶבְרָתִי

אַךְ לֹא לִסְדֹק שוּם שֻתָּפוּת-גּוֹרָל כִּי זוֹ, הָרוּחַ

נִשְקֵנוּ הַסּוֹדִי הִיא שֶשּוּם יַעַד לֹא יַחְטִיא.

וְגַם כְּשֶבִּגְבוּלֵנוּ מַשְׂטֵמַת-עִוְעִים פּוֹרֶצֶת

וְרֶשַע צְמֵא-דָמִים שוֹאֵף יוֹם-יוֹם כִּי נִכָּחֵד

עֲדַיִן, בְּחֶשְבּוֹן סוֹפִי, עֻבְדָּה הִיא כִּי בְּעֶצֶם

עַל כָּל מָה שֶמַּפְרִיד בֵּינֵינוּ רָב הַמְּאַחֵד.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶאֲנִי אוּלַי תָּמִים לְאַלְלַהּ

וְשֶנּוֹרָא נָאִיבִי הוּא עַל כָּךְ לְהִתְעַקֵּש

אַךְ אִם מַקְשִיב גַּם לַתְּמִימִים אוֹתוֹ בִּיג בּוֹס, לְמַעְלָה

אָז זֶה מָה שֶאֲנִי מִמֶּנּוּ חֶרֶש מְבַקֵּש:

שֶגַּם אִם אֵין כְּרִיזוֹת "צֶבַע אָדֹם" נִהְיֶה אַחִים פֹּה

וְזֶה לָזֶה יוֹתֵר אֱנוֹשִיִּים לַעֲזָאזֵל

כִּי לַחָמָאס יֵש חַאפְלָה כְּשֶאֲנַחְנוּ מִתְכַּסְּחִים פֹּה

וְחֹסֶן לְאֻמִּי גַם הוּא כָּאן מִין כִּפַּת-בַּרְזֶל.

* * *

עוז אלמוג

1. זונת ממתקים

הייתי הורה תקיף לילדי והשתדלתי להציב גבולות ולעמוד על עקרונות. אבל בתחום אחד של חינוך אני כישלון מחפיר – בהורות כלבית. הכלבון שלי גדל להיות סוציומט מפונק, שאימץ את המוטו מהשיר המוכר של יעקב רוטבליט: "אני שוכב לי על הגב / מביט על התקרה / רואה כיצד חולפים ימיי / בבטלה גמורה."

בגירסה הכלבית של השיר צריך להוסיף: שוכב לי על הגב ומצפה לקיצי-קוץ.

אבל בעוד שרוב הכלבים די סטלנים, שלי סטלן וגם תובעני. בכל פעם שמתחשק לו (וזה קורה הרבה) הוא מגרד לי ברגל בחוזקה ומסמן: "תביא ממתק!"

לפעמים אני מנסה לסרב. אבל אז הוא נועץ בי מבט מתחנחן, נושף באפו ומאותת בקוצר רוח: "תביא, תביא!"

בשלב הזה אני נשבר.

משפחתי קוראת לי "זונת ממתקים" – ממתקי כלבים, שעולים די הרבה. פעם, לאחר שננזפתי בפעם האלף, אמרתי להם: "לכלב הוקצבו 15-20 שנים לחיות, אז למה למנוע ממנו רגעי אושר?"

העניין הוא, שיש לזה מחיר. הכלבון שלי כל כך התרגל לקבל ממתקים, ללא שום תנאים, שבכל פעם שאני ניגש ללטף אותו הוא קופץ עלי בתנועת "טוב, אז תביא ממתק."

בקיצור, אני מטרה קלה לסחטנות.

לאחרונה הרהרתי שגדל כאן דור של הורים מהדגם שלי, בהבדל אחד: הם מתנהגים כך לילדיהם. הם יודעים שהנתינה החד צדדית היא רעל, מבינים שההתנהגות שלהם מעצבת אופי לא טוב. אבל בכל פעם שהם מנסים להיות קצת קשוחים וערכיים – הם נשברים. כי הקטנים כל כך יודעים ללקק ולעשות עיניים, שאי אפשר לעמוד מולם. ההורים הפכו ל"זונות ממתקים" והילדים שלהם מאד מתוקים, אבל אגואיסטים שחבל על הזמן.

2. רוצה להיות חבר כנסת

אני מתבונן במתמודדי הפריימריז ומתקשה להבין את התשוקה העזה שלהם להיות חבר/ת כנסת. אם המניעים היו אידיאליסטיים, הפריימריז לא היו נראים כמו שוק סוסים – סוסים לא הכי אציליים.

נותרו איפה המניעים התועלתניים. ואני תמה: האם "מנעמי השלטון" הם כאלה נעימים? הרי העבודה בכנסת לא כזו מאתגרת והדיונים לרוב מייגעים ומשמימים. והכבוד? הוא מת מזמן. הציבור לא אוהב פוליטיקאים והתקשורת עוד פחות.

יתר על כן, בישראל גם אין קשר הכרחי בין הצלחה לתגמול. חברי כנסת שעשו חיל בתחום החקיקה ובתחומים פרלמנטאריים אחרים זוכים רק לעתים נדירות לסיקור חיובי. במקרים רבים הם אפילו לא נבחרים מחדש, כך שגם יציבות תעסוקתית אינה מובטחת בג'וב הזה.

נכון שתנאי השכר והפנסיה טובים, אבל יש מקצועות רבים במשק שמעניקים תנאים טובים מאלה. יש הטוענים שהכהונה בבית המחוקקים סוללת את דרכם של גמלאי המשכן למגוון תפקידים נחשקים בחברות ממשלתיות וציבוריות, בשגרירויות, במוסדות הציוניים ובארגונים אחרים. גם אם זה נכון, זה מעט מביך לזכות בתפקיד בכיר בשל קשרים פוליטיים. למעלה מזה, הכסף הגדול לא מצוי במערכת הציבורית, אלא בעיקר במערכת הפרטית, שלא עושה הנחות לנבחרי ציבור. אז למה הם כל כך חושקים בתפקיד הזה ומוכנים לשלם מחירים כבדים כדי להשיגו? אפשר להעלות מספר השערות:

א. זו המערכת החברתית היחידה שמאפשרת לקפוץ ממעמד זוטר למעמד בכיר. אינך נדרש לעבור ראיון קבלה או ועדת סינון כלשהי ואפילו לא להציג תעודת בגרות. מה שנדרש מהמועמד/ת הוא בעיקר להתחנף לחברי המרכז, שהם מקבץ מקרי ואינטרסנטי, שמייצג בעיקר את עצמו. באופן פרדוכסלי, דווקא המשרה שאמורה להוות את מרום הפירמידה החברתית היא המשרה הכי פחות פתוחה למתחרים, והמאוישת בדרך הכי פחות אובייקטיבית.

ב. יש אנשים הזקוקים לתשומת לב חברתית במינון גבוה במיוחד. לכן, לא רק שלא מפריע להם ששונאים ומקללים אותם, אלא שהם די נהנים מזה. רבים גם מבינים את הכלל התקשורתי הידוע: "לא חשוב מה יגידו או יכתבו עלי ובלבד שיאייתו/יבטאו את שמי נכון."

ג. בעידן של חוסר יציבות כלכלית, כאשר חרב האבטלה תלויה מעל צוואר, רבים מחפשים את קרבת הממסד. חלק גדול מהמועמדים בוודאי אומרים לעצמם: נדאג שיכירו אותנו, ואם לא יועיל, לא יזיק.

להם זה אולי לא מזיק, אבל לתרבות הניהול והשלטון בישראל זה מזיק מאד. כי כאשר שיטת הבחירה של מנהיגינו מעוררת בחילה וחלחלה, כל היחס למוסדות המדינה מתערער. ומה שלא פחות גרוע: תפישת הצדק והסמכות נסדקים. שיטת הפריימריז הורסת את הפוליטיקה בישראל, מונעת מכוחות טובים ורעננים להיבחר ושולחת גרורות הרסניות לגוף הישראלי כולו.

אהוד: מה שיפה בדמוקרטיה, ובפריימריס, הוא שגם אנשים משכבה סוציו-אקונומית נמוכה יכולים להגיע למעמד ולמשרה בכירים ביותר ללא שום כישורים השכלתיים הולמים. אם כי גם כישורים "אקדמאיים" כאלה אפשר כיום לקנות בלי להתאמץ הרבה. אבל זה מחיר הדמוקרטיה, שכבר הטריד בשעתו גם את אפלטון. מצד שני, אהוד ברק בחוץ. עיתונאים בפנים. זה יהיה נפלא כאשר עיתונאים שיש להן זמן מסך גדול ופה גדול ינהלו את המדינה! הלא גם הרצל היה עיתונאי! ויהיה   עכשיו זמן לחטט בחייהם הפרטיים של הח"כים החדשים ולעשות להם את המוות עד שיקללו את היום שבו החליטו להיכנס לכנסת, כלומר לעבור מהצד המשמיץ לצד המושמץ!

* * *

יוסף דוריאל

1. כשגמגום נבוב בא במקום חשיבה אסטרטגית

בחירת ה-29 בנובמבר לפרובוקציה של אבו-מאזן היא תרגיל חצוף לסובב את גלגל ההיסטוריה לאחור. להחלטה 181 של האו"ם, שהערבים דחו באלימות, צורפה גם מפה שלפיה לא ניתן היה להגן על המדינה היהודית מול מדינה עוינת לצידה. במוקדם או במאוחר הם ישלפו גם מפה זו במיקוח על גבולות "מדינת פלסטין", כשהחלטת האו"ם החדשה מעניקה לשלטון אבו-מאזן מעמד של "מדינה תחת כיבוש", ונותנת למסע ההסתה הנפשע שלה נגד ישראל לגיטימציה בינלאומית, כפי שנחשפה במחיאות הכפיים לנאום ההסתה הארסי של אבו-מאזן בעצרת האו"ם.

למי שהיה כאן ב-"כ"ט בנובמבר" ההיסטורי אי אפשר לספר את הסיפורים לפיהם "פרצו קרבות בין יהודים לערבים," שמנעו את ביצוע המלצת האו"ם להחלפת המנדט הבריטי בשתי מדינות עצמאיות – יהודית וערבית. כלומר – שכאילו לא רק הערבים אשמים באי-הקמת מדינה משלהם בשטחי ארץ-ישראל. חשוב להזכיר שאף אחד לא דיבר אז על מדינה "פלסטינית" אלא מדינה-שלוחה של הארגון הקרימינאלי שנקרא "הליגה הערבית".

ולמה אני משתמש במונח "קרימינאלי"? כי הנה מה שהכריז מזכ"ל הליגה הערבית באיומיו להילחם בהחלטה 181 של האו"ם: "זו תהיה מלחמת השמדה וטבח כבירים שעוד ידובר בהם כמו במסעות הטבח שערכו המונגולים והצלבנים."

כלומר – הכרזת ג'נוסייד – רצח עם, נגד העם היהודי, ששלוש שנים לפני כן שלח בית דין בינלאומי את קודמיו הגרמנים לעמוד התלייה בנירנברג. הדברים פורסמו בעיתונות העולמית ואף אחד לא התרגש מהם: רצח יהודים המשיך להיות דבר נורמטיבי גם אחרי חיסול היטלר.

הליגה הקרימינאלית לא הועמדה למשפט כפושעי מלחמה, והצליחה להפעיל את השפעתה על ארצות ערב לצאת למלחמה שתממש את איומיה. מהרגע שהתגייסתי להגנת המדינה שבדרך לא שמעתי אף איום נגדי של הנהגת היישוב היהודי שירתיע את שליטי ערב מפלישתם הפושעת למדינה לא להם. והיה לנו במה לאיים. לפחות, לגבי מצרים – האויב המסוכן ביותר, שצבאה הגיע עד 32 ק"מ מתל-אביב – היה ידוע שממשלתה התנגדה לספק בשר תותחים למלחמת הליגה הערבית, ומי שהורה לצאת למלחמה היה המלך פארוק המושחת. לא היה דבר יותר טבעי מלפרסם אזהרה ישראלית – שאם הוא יעשה זאת נפעל להדחתו מהשלטון, אלא שהגֶנים של יהדות הגולה התחילו לעבוד שעות נוספות, והפרשנים-יודעי-הכול בעיתונות הלעיטו אותנו ברעיונות על "מיליציה בינלאומית" שתבוא לשמור עלינו. עד כדי כך, שבתקציב הסוכנות היהודית לשנת 1948 קוצצו הסכומים שנועדו לתעשייה הצבאית של ארגון "ההגנה". עד שטעות זו תוקנה הפסדנו זמן לשיפור ההתחמשות שלנו אל מול צבאות ערב שמחסניהם היו מלאים מכל טוב.

בשנים שחלפו מאז, גדלה הליגה הערבית לארגון של 22 ארצות, עם כוח סחיטה על כל העולם ושליטה ברוב הקולות בארגון האו"ם. במקום איום פרימיטיבי בג'נוסייד הם למדו להפעיל טרור פוליטי שמצא חן בעיני אינטרנציונל האנטישמים בעולם, ואיפשר להם להרים ראש במסווה של "תומכים בלוחמי חופש", אחרי מפלת מייסדיו הנאצים והקומוניסטים.

לאחר תבוסתם ב-1948, לקח לליגה הערבית 16 שנים להמציא את "לוחמי החופש" שיספקו לגיטימציה בינלאומית למלחמתם בישראל, ואז, ב-1964 הקימו בקהיר, בהנהגת ג'מאל עבדול נאצר ולפי נוסחה אופיינית לפטרונים שלו בקג"ב הסובייטי – את "הארגון לשחרור פלסטין". ההיגיון אמר שאת הקמת מדינת פלסטין החופשית היו יכולים להתחיל, בלי שום מלחמה, מהשטחים שנכבשו בידי חברי הליגה הערבית – ירדן ומצריים – ביהודה, שומרון ורצועת עזה, אבל מה להם ולהיגיון? הם התחילו מהתקפות על ישראל, עד שהביאו למשבר שחייב את צה"ל לצאת למלחמה, בה הפסידו את מה שכבר היה בידיהם משטחי ארץ-ישראל.

מאז ועד היום לא מאפשרת הגנטיקה היהודית להגיע לפתרון הגיוני של הסכסוך על ארץ-ישראל, אפילו לא בהתחלה צנועה של אימוץ דו"ח השופט לוי, המספק בסיס למעמדנו המשפטי בארץ. כך משאירים את היוזמות המלחמתיות בידי האוייב. אף פעם לא הורתעו אויבי ישראל מיוזמות כאלו על ידי אולטימאטום שיאיים בדבר המסוכן ביותר עבורם, וכשניסו לאיים – היה זה בגמגום נבוב, ללא כיסוי, שלא עשה רושם על אף אחד.

מול הצעד המלחמתי האחרון של הרש"פ בפנייתם לאו"ם, עדיין ניסו קברניטינו להשתמש בגויים של שבת מבין שרי החוץ של אירופה, שיעשו את מלאכת השכנוע בעזרת גזר הסיוע הכלכלי לרש"פ, וזאת – במקום מקל חובלים שלנו שיזהיר מספיק זמן מראש – שמי שיצא לכנס האו"ם להעברת החלטה הנוגדת את הסכמי אוסלו יוכל לחזור משם לטוניס או לכל מקום אחר חוץ ממעבר הגבול של ישראל. גם שום שיחות לא יחודשו איתם כל עוד לא יפסיקו את מסע ההסתה הפראי שלהם בתקשורת ובמערכת החינוך, המוביל לאינתיפאדה חדשה נגד "הכיבוש", שתתחיל מהפגנות אלימות בהשראת הפרובוקציה באו"ם, ותרחיק עוד יותר את האזור מהשגת השלום.

2. דרושים להצלת המדינה: מבוגרים אחראים

ההגדרה הידועה להבדל בין חכם ופיקח אומרת שחכם לא נכנס למלכודת שהפיקח יודע איך להיחלץ ממנה. חוכמת קברניטי מדינה מחייבת כושר חשיבה לעומק וחיזוי התפתחויות לטווח ארוך. על זה כבר ויתרנו שנים, בתקווה שקברניטים פקחים יידעו איך לצאת מהמצבים הקשים אליהם נקלענו, אך מתברר שגם את זה אין לנו.

אחרי שקברניטי ארה"ב הכניסו את ארצם למלכודת מלחמת הביש בעיראק ובאפגניסטן, הם מנסים כבר שמונה שנים להיחלץ ממנה בעזרת גנרלים שנכשלו בזה אחר זה. פיקחות בוגרי וסט-פוינט הצבאית כנראה לא מספיקה אם אין מאחוריה חוכמה של כושר חשיבה אסטרטגית. קברניטים אלה הנחילו גם לראש ממשלתנו מלכודת משלו, כשנאלץ לדקלם את הצעתו של "שתי מדינות לשני עמים."

 ההמשך לא איחר לבוא: דרישה להקפיא בנייה לעשרה חודשים מעבר לקו הירוק, וכשזה הצליח להם – אם כי ללא תוצאות של "קידום השלום" – דרישה להאריך את ההקפאה לעוד שלושה חודשים. כשזה לא הצליח להם – שילחו את תום פרידמן לגדף אותנו בתקשורת ההמונית, ולהציג את בנימין נתניהו כ"סרבן שלום", המחפש תירוצים למה לא לדבר עם אבו-מאזן, זה שיסרב להגיע לשיחות גם בזמן שהבנייה בהתנחלויות הוקפאה.

קברניטי אירופה, שהיו משתפי פעולה פאסיביים עם רוצחי היהודים בעבר, החליטו הפעם להיות פעילים בדחיקת ישראל לפינה עם החלטת האו"ם לשדרג את מעמד הרש"פ, שמנהיגיה מיהרו – בדיוק כפי שחזיתי בנייר הקודם שלי – לנצל את השדרוג לקבלת מעמד של "מדינה תחת כיבוש".

אין פלא שקיבלנו מטר גידופים מכל "ידידינו" – כשממשלת ישראל הגיבה על שבירת הכלים של אבו-מאזן בהחלטה לחידוש הבנייה בהתנחלויות. לפיקחות של מהלך זה אין כל הוכחה, כאשר היה אפשר להימנע מראש מכל התסבוכת, במהלך שהצעתי לראש הממשלה: כדי לא להיות "סרבן שלום", תודיע על הסכמתך לתכנית נשיאי ארה"ב על  "פתרון שתי המדינות – אחת יהודית ושנייה פלסטינית – החיות בשלום ובביטחון זו לצד זו," ושאם הערבים רוצים לדון עליה – תיכנס למשא ומתן כיצד להגשים אותה. וזה בתנאי שיבואו למשא ומתן בידיים נקיות, לאחר שיפסיקו את ההסתה הגזענית נגד ישראל והיהודים בתקשורת ההמונים שלהם. מהפרדיגמה שבניתי לתגובה צפויה של הערבים היה ברור לי שהם יסרבו במוצהר לבוא לשיחות תחת הגדרה כנ"ל, ואז היו מגלים בבירור מי הם סרבני השלום, ומשחררים את ישראל מלהמציא תירוצים פיקחים להמשך המדיניות הציונית ביהודה ושומרון.

בהבדל מהחיפוי הקרימינאלי במגינים אנושיים של הטרור הפלסטיני, על ישראל להציג מיד בחזית טיעוניה את החיפוי הלגיטימי של דו"ח השופט אדמונד לוי, ולהעביר את הוויכוח על מעמדנו ביו"ש למישור המשפטי, שארצות הדמוקרטיה לא יוכלו להתחמק מהתייחסות אליו. 

התחמקות ממשלת ישראל מלאמץ ד"וח זה עד היום, גם בחקיקה מתאימה, היא מחדל שלא יסולח. מחדל לא פחות חמור הוא – בהענקת מחוות מיותרים לחמאס המופיע כמנצח בעולם הערבי, ומתן מעמד של בורר עליון לראש "האחים המוסלמים" במצרים, השותף לאידיאולוגיה הגזענית שלהם. גם את המחווה של אישור להעברת כסף לחמאס אפשר היה להגביל לכסף ישראלי בלבד, ולא לאפשר העברת דולרים שכמחציתם ינוצלו לחידוש מלאי אמצעי הלחימה שלהם.

הגיע הזמן שהשכל היהודי, שכל כך הצטיין במדע וטכנולוגיה, יתחיל לפעול גם בתכנון האסטרטגיה הדרושה לקיום המדינה.

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", הכולל התוויה של אסטרטגיה לאומית חלופית לזו שכשלה.

* * *

אדיר כהן

שלושה שירים

פֶּרַח לְיוֹם הֻלֶּדֶת

כְּשֶׁהָיוּ נִצָּנֵי הָרַקָּפוֹת בְּשׁוּרָה

וְהָאֵשׁ לִהֲטָה בַּכַּלָּנִיוֹת

כְּשֶׁנִּתְגַּבְּהָה הַגִּבְעָה

בְּעָצְמַת הַכְּמִיהָה

וְהָיְתָה הָעַיִן רוֹאָה

וְהָאֹזֶן שׁוֹמַעַת

וְהַלֵּב חוֹמֵד

נָגְעָה קוֹמָתֵנוּ בָּרָקִיעַ

וְעַנְנֵי שָׁמַיִם לָנוּ מִסְתּוֹר

וּבָשְׂמֵי רַקָּפוֹת וְנִיחוֹחַ אֲדָמָה יְחוּמָה

וְרוֹאִים אֶת הַכְּמִיהוֹת

וְאֵשׁ וְתִימְרוֹת חֲלוֹם

וְעֵינַיִם נְשׂוּאוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר

וְנִתְּנָה שָׁם תּוֹרָה

וּבְשׂוֹרָתָהּ אַחַת

וְאָהַבְתָּ...

בִּפְרֹץ כְּאֵבְךָ

הַיָּד שֶׁחָפְנָה אֶת שָׁדֵךְ

הַיָּד שֶׁסָּפְרָה אִתּוּתֵי מוֹרְס שֶׁל לִבֵּךְ

הַיָּד שֶׁקָּרְאָה כְּתַב בְּרַיְל שֶׁל אַהֲבָתֵךְ

הַיָּד שֶׁבִּקְּשָׁה לְחַשְׁמֵל אֶת גּוּפֵךְ

נִשְׁאֲרָה חַסְרַת אוֹנִים בִּפְרֹץ כְּאֵבֵךְ.

לָגַעַת בְּלִי לְהַכְאִיב לָמְדָה מִסָּבְתָא

לָגַעַת וְלִנְטֹעַ בִּטָּחוֹן לָמְדָה מֵאַבָּא

לָגַעַת וּלְהָצִיץ בַּחֹם לָמְדָה מֵאִמָּא

לָגַעַת וְלִבְרֹא חֲלוֹם בִּקַּשְׁתִּי אֲנִי

וּבָא כְּאֵבֵךְ וְנִשְׁאֲרָה יָדִי מְשֻׁתֶּקֶת.

כְּשֶׁבָּאָה יָדֵךְ בְּיָדִי עָצַר הָעוֹלָם

כְּשֶׁהוֹלִיכָה אוֹתִי אֶל תּוֹכֵךְ נָשַׁם אַהֲבָה

כְּשֶׁזָּרַמְתִּי אֵלַיִךְ וְנִגְּנָה אַנְחָתֵךְ

פָּצַח הַיְקוּם בְּאַלְפֵי תִּזְמוֹרוֹת

וּכְשֶׁפָּרַץ כְּאֵבֵךְ לֹא יָדְעָה יָדִי לְקַחְתּוֹ.

לֹא "הַיָּד הַחֲזָקָה" וְלֹא יַד אַבְשָׁלוֹם

לֹא יַד שְׂמֹאל הִיא הַחוֹלֶמֶת

לֹא יָד מוֹחָה וְלֹא יָד מְאַיֶּמֶת

לֹא יָד מִתְחַנֶּנֶת אַף לֹא מַפְצִירָה

יָד נֶאֱלֶמֶת בְּאֵין-אוֹנוּתהּ.

עַד דְּמָמָה

בַּבֹּקֶר בְּחַדְרֵךְ

פָּגַשְׁתִּי אֵינוּתֵךְ

אָחֲזָה בִּגְרוֹנִי

עַד מַחֲנָק.

הָלְכָה עִמָּדִי

עוֹפֶרֶת בְּעוֹרְקַי

כָּבְדָהּ מוֹשְׁכֵנִי

עַד עָפָר.

צֶמַח בּוֹכֶה בְּחַדְרִי

דִּמְעָתוֹ עַל שֻׁלְחָנִי

שַׁלֶּכֶת פִּתְאֹמִית

עַד אָבְדָן.

צָהֳרַיִם חֲלוּדִים

שִׁמְמַת חַדְרֵנוּ

הֶעְדֵּר נוֹכֵחַ

עַד כְּאֵב.

עֶרֶב זוֹחֵל עַל גָּחוֹן

פֶּרַח נְשִׁיקָה קָמֵל

לְחִישַׁת אַגָּדָה נֶחְנֶקֶת

עַד דְּמָמָה.

עַד כְּאֵב

עַד מַחֲנָק

עַד עָפָר

עַד אָבְדָן

עַד דְּמָמָה.

* * *

אלוני זמורה

"גם אצלנו יש יהודים"

(חבר פרלמנט הונגרי דרש השבוע

לפקוד מחדש את יהודי הונגריה ולסמן אותם...)

ישבתי על ספסל העץ במעמקי האדמה ליד הלנה המרמיש, (ניצולת מחנה ההשמדה אושוויץ, שנפטרה לפני שנתיים). המתנתי איתה ועם תלמידי משלחת הנוער שבהנהלתי למעלית הכורים הישנה, בת שתי הקומות. מעלית הכורים העתיקה אמורה להחזיר אותנו ממעמקי המכרה אל אור השמש.

הסיור במכרה המלח העתיק שבווילייצ'קה בפולין ארך כשלוש שעות. ירדנו למכרה המלח, שהחלו בכרייתו בימי הביניים, באמצעות מדרגות עץ, שהורידו אותנו לעומק של כשלוש מאות מטרים למעמקי האדמה.

משם הוליך אותנו המדריך הפולני דרך מנהרות ומבוכים לאוצרות החבויים מימין ומשמאל. מידי פעם מתרחבות המנהרות לחדרים ולאולמות. הכורים הקדמונים השאירו את חותמם, לא רק בכרייה המופלאה של אוצרות המלח, אלא גם בפיסול באבני המלח, שבמרוצת השנים  התחמצנו וקבלו גוון שחור.

במבוכי המנהרות באולמות ובגומחות פגשנו באגדות ובסיפורי עם פולניים:

נסיך שמבקש את ידה של  נסיכה, כורע ברך ומציע לה טבעת של קריסטל.

 גמדים כמו חבריה של שלגיה מחזיקים  בפנסי כורים מהלכים על הגבעה.

פגשנו את המלך קזימיש הגדול והמרשים, מייסד בית המלוכה הפולנית, מופיע בכל הדרו.  על ראשו  כתר מלכות ולו זקן מרשים. התאורה שהאירה את גבישי המלח, נתנה להם שקיפות של אבנים יקרות.

פגשנו שם קתדראלה קטנה  חצובה בסלעי המלח הקדומים, ששימשה את הכורים.

כולם בגודלם הטבעי לאורך מנהרות הפלא.

לפתע הגענו לאולם ענק, סביב קירותיו חצובות תמונות מהברית החדשה: ישוע ועשרת השליחים בסעודה האחרונה, מריה  עם בנה התינוק. קדושים נוספים מסיפורי הברית החדשה  ואפיזודות מספר התנ"ך – חצובים בסלעי המלח, עבודה מופלאה של הכורים.

באחד התבליטים חצב הכורה האלמוני קבוצת אנשים עם חמור מהלך. הוא כנראה לא ראה חמור מימיו: החמור המהלך נראה כששתי רגליו הימניות על הקרקע והשתיים האחרות מרחפות באוויר...

נברשות ענקיות של גבישי מלח, שקופות כזכוכיות קריסטל, זוהרות בקרני האור המלאכותי שבעולם התחתון והמופלא. הכורים לא הסתפקו בכריית המלח היקר שהוצא מהמכרה, אלא הפכו אותו למקדש של אומנות ושל אמונה.

באולם אחר חצוב כוכב בחזית קיר המלח. לא! אין זה כוכב. זהו מגן דוד שנחצב על הקיר בימי מלחמת העולם השנייה. הגרמנים השתמשו במכרה לתעשיית הנשק שלהם. יהודים הובאו מהעיר קראקוב הסמוכה  וגם ממחנה הכפייה והמוות פלאשוב, למכרה המלח שבוויליצ'קה לעבודה בייצור חלקי מטוסים. אחד האסירים היהודים חצב בקיר את ה"מגן דוד" שמנציח את זכר האירועים.

הלנה הקשישה, שעקבות יופייה נותרו על פניה האציליות, חזרה איתי לפולין, כ"אשת עדות". בעודנו יושבים על ספסל העץ במכרה המלח, ממתינים לבוא מעלית הכורים, נזכרתי  בקורות חייה ובתיאוריה, כשסיפרה, בפרטי פרטים לבני הנוער, שהגיעו איתי מישראל, את קורותיה במחנה ההשמדה אושוויץ, וכיצד נותרה בחיים.

כשהורדה מהרכבת ביחד עם מאות יהודים מבני עירה במחנה ההשמדה בירקנאו והיא בת שבע עשרה, קיבלו את פניה חיילים גרמניים עם כלבים. קצין גרמני בשם מנגלה פקד על הסלקציה, מי לחיים בעבודות הכפייה ומי למוות בתאי הגזים.

כשהגיע תורה, מנגלה שאל  את הנשים המבוהלות מי מהן דוברת גרמנית. היא העזה והרימה את ידה. הוא קירב אותה אליו וציווה עליה להוכיח לו שהיא אומנם דוברת את שפתו.

הלנה  עמדה מולו, הסתכלה אל תוך עיניו הכחולות והחלה לצטט מן הזיכרון פרק שירה, מבלדה של המשורר והמחזאי הגרמני המפורסם, מהמאה השמונה עשרה, יוהאן כריסטוף פרידריך שילר.

מנגלה עמד נדהם ומשתאה אל מול הנערה היהודייה היפה, החצופה והמוכשרת, כשהיא מדקלמת כשחקנית שירה גרמנית למרגלות רכבת המוות.

 לפתע, בעודה מדקלמת בכישרון רב את מילות הבלדה, מנגלה סטר על  לחייה ואמר בכעס:

 "כיצד את יודעת את השפה הגרמנית ואת שילר האהוב עלי, יותר טוב ממני!"

למרות התקרית, ואולי בגללה, לקח אותה אליו למשרדו. במשך חודשים היא תיעדה בכתב, לדרישתו, את מעשי הזוועות שעוללו הנאצים במחנה ההשמדה. היא רשמה גם לפרטי פרטים את הרכוש הרב שנבזז.

לא כאן המקום לתאר את סיפור הישרדותה של הלנה המרמיש האצילה. אומר רק, שלאחר  המלחמה היא הוזמנה לתת עדות במשפטי נירנברג כנגד פושעי המלחמה הגרמנים.

בעודנו יושבים במעמקי המכרה שבוויליצ'קה, ממתינים למעלית בת שתי הקומות שתוציא אותנו חזרה לאוויר העולם, הגיעה למקום קבוצה של ילדים פולנים בני עשר, מלהגים ומצחקקים וממתינים לבוא המעלית.

ילד קטן וחביב ישב ליד הלנה והקשיב לשיחה שניהלנו בינינו בשפה העברית. הוא הקשיב קשב רב וכמובן לא הבין מאומה מהשפה המוזרה שהוא שמע לראשונה בחייו. ואז הוא החל להקיש בעדינות על  הברך של הלנה הקשישה והיפה, כאילו הייתה סבתו ושאל אותה בפולנית לפשר השפה המוזרה.

הלנה הסתכלה על הילד החביב וענתה לו בשפתו: "אני יהודייה (ז'ידובסקה בפולנית), והשפה היא עברית."

הילד החביב, חשב לרגע, וענה לה: "גם אצלנו בכפר יש יהודים."

הלנה הופתעה מאוד מאמירתו. מאז מלחמת העולם השנייה כמעט ולא נותרו יהודים בפולין. כל הקהילות היהודיות שהיו פזורות בכל רחבי פולין הושמדו בשואה.

"היכן היהודים גרים בכפר שלך?" שאלה הלנה את הילד.

"בבית הקברות," ענה לה הילד.

* * *

שושנה ויג

לידותיי

בְּלֵדוֹתַי הִתְחַמַּשְׁתִּי בִּילָדַי

יָרִיתִי אֶת כֻּלָּם

בִּצְרָחוֹת חַדּוֹת כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה

בְּלֵדוֹתַי

פָּגַשְׁתִּי אֶת בְּנוֹתַי

וּבָנַי

וּתְאוֹמַי

בְּלֵדוֹתַי יָלַדְתִּי

כָּל יֶלֶד בּוֹדֵד

וְהָיִיתִי כְּאֵם לִשְׁמוּאֵל

אֶת כֻּלָּם פָּקַדְתִּי לִהְיוֹת מְסוּרִים

כְּשֶׁיָּלַדְתִּי אֶת תְּאוֹמַי

חָתְכוּ בִּי דֹּפֶן קֵיסָרִי

וְיָצְאוּ שְׁנַיִם

יָפִים עַד כְּאֵב

וְאָז זָכַרְתִּי אֶת אִמִּי

שֶׁשָּׁכְלָה אֶת בְּנָהּ לַמּוֹלֶדֶת

* * *

אורי הייטנר

א. אף על פי כן

בראיון ל"קול ישראל", עם פרישתה מ"קדימה" והצטרפותה ל"התנועה" בראשות ציפי לבני, אמרה ח"כ רחל אדטו שהסכם מדיני עם הפלשתינאים הוא תנאי להישרדותה של מדינת ישראל.

עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע דיבורים על הישרדותה של ישראל. האם החזון שלנו הוא הישרדות? האם הקמנו מדינה רק כדי לשרוד? האם המסר של ההנהגה לאזרחי המדינה הוא מסר של הישרדות?

אני מצפה מהנהגה להתוות דרך של תיקון עולם, של חברת מופת, של אור לגויים, של כלכלה עצמאית וחסונה, של חינוך, השכלה ומדע ברמה הגבוהה ביותר, של יצירה תרבותית יהודית מתחדשת, של דמוקרטיה אמתית, של צדק ומשפט. האם האתגר שלנו הוא לשרוד?

אולם מה שחמור יותר, הוא התניית הישרדותנו – לא בעצמיותנו, לא בעוצמתנו, לא באחדותנו אלא בתהליך מדיני, שהצלחתו מותנית בהסכמת אויבינו. האם הסכמת הערבים לקיומנו היא תנאי להישרדותנו?

אם חלילה זו היתה הגישה של אבות הציונות ושל מייסדי המדינה, לא היתה קמה המדינה. אילו ביקשנו רשות מהערבים לבוא לכאן, לבנות את הארץ, להגשים את הציונות, להקים את המדינה, לא היינו מקבלים את הרשות הזאת. אם אז, באותם ימים רחוקים, שבהם היינו מיעוט קטן וחלש בארץ-ישראל, לא העלינו על דעתנו להתנות את הישרדותנו בהסכמת הערבים, היום כמדינה קיימת וחזקה מבחינה ביטחונית וכלכלית, הישרדותנו מותנית בהסכמת הערבים?

איזה מסר אנו מעבירים לשכנינו בגישה הזאת? מסר המחזק את תפיסתם את ישראל כאפיזודה צלבנית חולפת. מסר כזה לעולם לא יקדם את השלום, מאחר והשלום יבוא רק כאשר הערבים ישלימו – אולי לא עם צדקת קיומנו, אבל לפחות עם עובדת קיומנו ויסיקו מכך שטובתם מחייבת אותם להגיע עמנו להסכם שלום. כדי להגיע לכך, נדרשים מאיתנו הרתעה וחוסן לאומי. ההרתעה נועדה למנוע מלחמה. החוסן הלאומי יוכל להביא לשלום.

מהו החוסן הלאומי? הנחישות להמשיך לבנות את המדינה, לפתח את הארץ, להצמיח את הכלכלה, לחזק את החברה, לחדש את היהדות לממש את החזון הציוני. הנחישות לעשות את כל אלה בלי לבקש רשות מן הערבים, אלא אף על פי שהתנגדותם לכך נחרצת.

אף על פי כן – זה היה המסר של הסופר יוסף חיים ברנר, מענקי הרוח של הציונות ותנועת העבודה, ממנהיגי העלייה השנייה, שנרצח במאורעות תרפ"א ביפו (באחד במאי 1921). לפני 101 שנה, בספרו "מכאן ומכאן", כתב ברנר: "וזוהי צוואתי האישית: החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד. צריך, בכל זאת, לעבוד. כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים. תחי העבודה העברית האנושית!"

ברנר היטיב להבין את הקשיים העצומים בדרך לבניין הארץ, ובין השאר בהתנגדות הערבית שהוא היה מפוכח לגמרי בהבנת עומקה ועוצמתה, ולא טייח את הפגמים הקיימים בנו, היהודים. אלא שהוא טען שאסור להרים ידיים, אלא יש להמשיך להתעקש ולעשות את הדברים הנכונים, אף על פי כן.

איפה היינו אז ואיפה אנו עתה? על אף כל הקשיים וחרף המלחמה הבלתי פוסקת של הערבים נגדנו, התקדמנו במאה השנים הללו אלפי שנות אור. בנינו מדינה, שעם כל כשליה ובעיותיה, היא מדינה לתפארת. ועכשיו, אנחנו נתנה את הישרדותנו בהסכמת הערבים?

אבי תורת הלחימה המודרנית, הוגה הדעות הצבאי והגנרל הפרוסי קרל פיליפ גוטליב פון קלאוזביץ (1789-1831), כתב בספרו "טיבה של המלחמה" את אחת התובנות המשמעותיות של הבנת מהותן של המלחמות: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בצורות אחרות."

 האמת הזאת, שהיא כמעט מוחלטת, אינה תקפה כאשר מדובר במלחמות ישראל. ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שאינה לוחמת להשגת מטרות מדיניות, אלא היא נלחמת על עצם קיומה; שמטרת אויביה היא לשים קץ לקיומה. ואף על פי כן, כשאנו מביטים אחורה ורואים את ההישגים העצומים, בכל התחומים, אליהם הגענו חרף מלחמת הקיום, יש לנו כל הסיבות שבעולם להביט קדימה באמונה שעל אף התנגדות הערבים, וללא צורך בהסכמתם, צפוי לנו עתיד מזהיר.

אז איך מנהיגים בתוכנו נתפסים להלך רוח גלותי ורופס כזה, של הישרדות בחסדי האוייב?

ב. אנטי סֶלֶבִּיזְם

תכנית מנויי התיאטרון לילדים של מתנ"ס הגולן נפתחה בהצגה נ-פ-ל-א-ה – "ליצן החצר" של תיאטרון אורנה פורת, בכיכובם של ישראל גוריון וגיל צרנוביץ. איזה משחק! ישראל גוריון, בן 77, מפזז לאורך שעה תמימה בקלילות של נער. איש ללא גיל. הילדים ולא פחות מכך – אנחנו, ההורים, ממש נהנינו.

מה שאהבתי במיוחד, הוא הכבוד לילדים – לא היה שמץ של התיילדות בהצגה ובמשחק של השחקנים. הם התייחסו לקהל הילדים כאל קהל בוגר ומבין, הדורש איכות ומקצועיות לעילא ולעילא. לעתים, בהצגות ילדים אחרות, כולל באותה תוכנית מנויים, שולטים החפיף וההתיילדות. קהל הילדים מבחין בזיוף.

ומה שעוד אהבתי, הוא המסר של ההצגה – מסר של אנטי סלביזם. בעידן שבו חלומם של ילדים רבים הוא "להיות מפורסם", ההצגה מעבירה מסר שכדי להיות אמן, יש לעמול קשה מאוד, להתאמץ, לדרוש הרבה מאוד מעצמנו.

ג. חד צדדיות דו צדדית

אחד ממדרשי חז"ל לפרשת השבוע, פרשת "וישלח", מבקר את התנהלותו של יעקב טרם המפגש עם עשו, באמצעות משל. "ארי כעס על הבהמה ועל החיה. אמרו: מי ילך לפייס אותו? אמר השועל: אני יודע לו [לספר לארי] 300 משלים ואני אפייס אותו. אמרו: יהי כן.

הלך מעט ועמד לו. אמרו לו: מה זה עמדת? אמר להם: שכחתי מאה משלים. אמרו לו: יש ברכה במאתיים. הלך מעט ועמד לו. אמרו לו: מה זה? אמר להם: שכחתי עוד מאה. אמרו לו: יש ברכה במאה. הלך מעט ועמד לו. אמרו לו: מה זה? אמר להם: שכחתי את כולם! אלא כל אחד ואחד יפייס על נפשו!" (בראשית רבה, פרשה עח, סימן ז).

ישראל אינה שועל, אבו מאזן אינו אריה, אולם ממשלת ישראל ובפרט שר החוץ ליברמן נהגו כמו השועל במשל הזה. נבטל את הסכמי אוסלו! נפיל את אבו מאזן! לא נעביר לרש"פ את כספי המסים! אולם ככל שהתקרב המועד, בכל צעד ליברמן שכח את אחד מאיומיו, וכשהגיע לישורת האחרונה הסביר שבעצם לא קרה שום דבר ולא יהיה כל שינוי בשטח; זאת בסך הכול הכרזה חסרת משמעות על מדינה וירטואלית.

אם זהו אקט חסר משמעות, למה איימת? ואם איימת, למה התקפלת? הממשלה מתמחה במדיניות הליכה על הסף – באיומי הפצצה על איראן במטרה לגרום לה להפסיק את פרוייקט הגרעין, באיומי פעולה קרקעית במבצע "עמוד ענן", באיומי ענישה חריפים נגד הרש"פ. הליכה על הסף היא אסטרטגיה לגיטימית, אלא שבשימוש יתר בה, ה"תחזיקו אותי" עלול להצטייר כ"זאב זאב", השוחק את ההרתעה הישראלית.

מדיניות הליכה על הסף מוצדקת רק כאשר יש כוונה לבצע את האיום, אם הוא לא ישיג את התוצאות. אין בה טעם אם היא איום סרק.

קבלת הבקשה הפלשתינאית בידי עצרת האו"ם לא הפתיעה אף אחד, שכן באו"ם יש רוב אוטומטי אנטי ישראלי. ההצלחה הפלשתינאית והכישלון הישראלי, היא הצבעתן של מדיניות דמוקרטיות ידידותיות, בעד ההצעה. ברק אובמה, נשיא ארה"ב, שוב הוכיח את ידידותו הרבה לישראל, בניגוד להשמצות המלעיזים, גם כאשר אינו תלוי, כביכול, בקול היהודי. מדינות אירופה שתמכו בהצעה, עשו טעות חמורה – הם נתנו לפלשתינאים פרס על סרבנותם, ובכך הרחיקו את השלום, שגם כך סיכוייו אינם מרקיעי שחקים.

ארבע שנים מסרב אבו מאזן לנהל מו"מ עם ישראל, ללא תנאים מוקדמים. גם כאשר ממשלת ישראל, לראשונה בתולדותיה, הקפיאה, כמחווה של רצון טוב, את הבניה בהתנחלויות, הם סירבו לשוב לשולחן המו"מ. טיבו של מו"מ, הוא ששני הצדדים נדרשים להתפשר בו. הפלשתינאים אינם רוצים במו"מ, אלא בתכתיב. אולם רק על שולחן המו"מ ניתן להגיע להסכם. תמיכת מדינות אירופה במדיניות התכתיב, היא פעולה נגד השלום.

על הפלשתינאים לבחור האם הם מעוניינים במו"מ או בצעדים חד צדדיים. אם בחירתם היא בדרך החד צדדית, גם אנו יכולים לנהוג כך.

התגובה הראויה לצעדם החד צדדי של הפלשתינאים היא צעד חד צדדי של ישראל – סיפוח חד צדדי של אזורים שהאינטרס הישראלי מחייב את היותם חלק ממדינת ישראל; חלק מגושי היישובים או בקעת הירדן. הרי לנוכח תוצאות הנסיגה לקווי 49' ברצועת עזה, ברור שאיננו יכולים להרשות לעצמנו נסיגה דומה ביהודה ושומרון, שעלולה להניב תוצאות זהות. סיפוח בקעת הירדן יספק גבול בן הגנה למדינת ישראל וימנע את התחמשות הרשות או המדינה הפלשתינאית.

איני מציע לעשות זאת כעת, מאחר ואי אפשר לבצע צעד כזה בלי להכשיר את הלבבות בישראל ובעולם, לבטח לא ערב בחירות. אולם על ישראל להיערך לכך כתגובה אפשרית להמשך הצעדים החד צדדיים.

ב-29 בנובמבר מלאו 65 שנים להחלטת האו"ם שהביאה, לצד גורמים רבים נוספים ובראשם המפעל הציוני בארץ-ישראל, להקמת מדינת ישראל. ביום זה מלאו 65 שנים גם לסירוב הפלשתינאי והערבי, שהמיט עליהם את אסונם הגדול.

לכאורה, צעדם הנוכחי הוא תיקון לשגיאתם הגדולה – אז הם דחו הצעה להקמת מדינה פלשתינאית והיום הם דורשים אותה. למעשה, הפלשתינאים דבקים בדרכם הסרבנית – סירובם, כאז כן עתה, לקבל את קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל.

ד. יומן בחירות 2013 (ט"ו)

למה הם מתפקדים?

הליכוד ומפלגת העבודה מתהדרים בהישג העצום – השתתפות קרוב ל-60% מחבריהם בפריימריס. אני ממש לא מתרשם מכך. בעיניי, כל מיספר פחות ממאה אחוז הוא מיספר מוזר. כאזרח, איני מבין אזרחים שאינם מצביעים לכנסת, אבל אני מודע לכך שיש אזרחים אדישים, לא אכפתיים, לא מתעניינים ולא מבינים.

אולם חברי מפלגה, הם אנשים שבחרו להתפקד למפלגה ולשלם על כך מכספם. מכאן, שהם אמורים להיות אזרחים אכפתיים, פעילים, מעורים ומעורבים. בעבר, היו חיי מפלגה תוססים, סניפי המפלגה היו מרכזים קהילתיים תרבותיים. היום המשמעות היחידה, כמעט, של חברות במפלגה היא זכות הבחירה בפריימריס. לשם כך אנשים מתפקדים ומשלמים.

והנה, פעם אחר פעם, בכל המפלגות, אחוז ההצבעה נמוך מאוד. מה הסיבה לכך? זה לא מובן לי.

מחניים

ביום בו ניצחה שלי יחימוביץ' בבחירות לראשות מפלגת העבודה, כתבתי שהיום בוז'י הרצוג ועמיר פרץ פתחו במערכה להדחתה. כעבור קצת יותר משנה, כשאני בוחן את הערכתי, מתברר שצדקתי ב-50%. הרצוג הפתיע אותי לטובה – הוא נהג כדמוקרט אמיתי; כיבד את תוצאות הבחירות ונרתם לסייע ליו"רית הנבחרת בתפקידה. לכאורה, מדובר במובן מאליו וכלל אין צורך לציין זאת. אז זהו, שלא. רק השבוע הגיחה לחיינו הפוליטיים בסערה ציפי לבני, שלא כיבדה את הכרעת הבוחר במפלגתה. ובתוך מפלגת העבודה – עמיר פרץ נהג בדיוק על פי הערכתי. חתרן בלתי נלאה.

החדשות הטובות לשלי יחימוביץ' ולמפלגת העבודה, הן שעמיר פרץ נכשל בניסיונו להגיע ראשון בפריימריס. עוד חדשות טובות בעבורן, הן שהפער בין הרצוג שבמקום השני לפרץ שבמקום השלישי היה גדול מאוד. ועוד חדשות טובות, הן שלא כל הדיל של פרץ הצליח וחלק ממומלציו נשארו בחוץ.

החדשות הרעות לשלי יחימוביץ', הן שגם מן המקום השלישי עמיר פרץ ימרר את חייה ויעשה הכול לכישלונה ולהדחתה. פרץ הוא מנהיג של מחנה במפלגת העבודה, מחנה אופוזיציוני, שלאידיאולוגיה שלו שני מרכיבים. המרכיב הראשי – הדחת יחימוביץ'. המרכיב השני – המלכת פרץ. מיד לאחר פרסום תוצאות הבחירות המקדימות, התראיין עמיר פרץ ל"קול ישראל". לא היה זה ראיון של חבר בהנהגה קולקטיבית של מפלגה, אלא של ראש האופוזיציה ליו"ר המפלגה וראש מחנה פרץ.

"אין לי מחנה," היתמם פרץ. "יש לי קבוצה אידיאולוגית." ובתור מנהיג ה"קבוצה האידיאולוגית" הוא הניח אקדח טעון ודרוך על שולחנה של שלי יחימוביץ', והציב אולטימטום של 48 שעות לראש מפלגתו. המוטיב החוזר שוב ושוב בראיון.

המרכיב הראשון באולטימטום היה העלאת הנושא המדיני לראש סדר היום. עמיר פרץ, מי שנשא לאורך שנים את הדגל החברתי במפלגתו, חש שבעידן שלי יחימוביץ' אין לו יתרון יחסי בנושא זה. ומאחר והדגל של יחימוביץ' הוא שינוי השיח הציבורי, משיח עקר על גבולות המדינה (שאף שאינה אומרת זאת, סביר להניח שהיא מבינה שאין לנו פרטנר אמיתי לדיון הזה) לשיח על דמותה של המדינה – שיח חברתי כלכלי. מיום כניסתה לפוליטיקה זה הדגל שלה. איתו היא נבחרה לראשות מפלגת העבודה. איתו היא הביאה למפלגתה עשרות אלפי חברים צעירים, איכפתיים ופעילים. איתו היא העלתה את מפלגתה מדשדוש סביב אחוז החסימה בסקרים, להיותה המפלגה השנייה בגודלה, באופן ברור. שלי נחושה להמשיך ולשאת את סדר היום הזה. בנאומה הכריזה שלי, שהקמפיין של מפלגתה יהיה תוכנית חברתית כלכלית מפורטת עם הצגת תקציב חלופי. בא פרץ ומנסה בכוח לשמוט את השטיח תחת רגליה ולהכתיב לה אג'נדה מדינית, האג'נדה הישנה והמיושנת, העבשה והשחוקה.

"בלי שלום לא יהיה צדק חברתי," הכריז "המנהיג החברתי". זו אמירה נוראה. השלום, במקרה הטוב, תלוי ב-50% בצד השני. וכפי שנוכחנו, גם בממשלה שבה כיהן פרץ, גם כאשר מציעים לצד השני הצעות ברוח תוכניות מר"צ, לא כל כך פשוט לרצות אותו, בלשון המעטה. אז... לא יכול להיות צדק חברתי בישראל? היכולת ליצור בישראל צדק חברתי מותנית ברצונו הטוב של אבו מאזן, סגנו של ערפאת; מי שעמד בעצרת האו"ם, חרף וגידף את ישראל וטפל עליה עלילות שווא של "טיהור אתני", "אפרטהייד", "רצח ילדים ונשים" וכו'? הוא יקבע האם החברה הישראלית תהיה צודקת? זאת אמירה של מנהיג בישראל? אלה דברי הבל ורעות רוח.

זכותו של פרץ, כמובן, לדרוש את העלאת הנושא המדיני לראש סדר היום של מפלגתו ולנסות להשפיע בכיוון הזה. אלא שהוא עושה זאת באמצעות תכתיב, אולטימטום בשידור חי בתקשורת, בו הוא מפרט מה ידרוש משלי "כבר ביום ראשון הקרוב". אם שלי תעמוד על שלה, הוא יחבל בקמפיין ויוביל קמפיין אישי חלופי. אם היא תתקפל, הוא יצהיר תחת כל עץ רענן, שהוא מי שקבע את האג'נדה של מפלגת העבודה, על מנת לגמד את יחימוביץ'.

בדבריו בראיון הוא לעג לשלי יחימוביץ' על התעקשותה להיקרא מפלגת מרכז ולא שמאל. האמת היא שגם בעיניי יש בכך משהו פאתטי, כמו כל המגירות העבשות של שמאל / ימין. אבל ברור שהמטרה שלה, היא לבדל את מפלגתה מהגישות הקיצונות בנוסח "שלום עכשיו" ומר"צ. כאשר פרץ קורא על כך תגר, הוא מנסה להכתיב לה לא רק סדר יום מדיני, אלא דרך מדינית קיצונית.

סעיף שני באולטימטום הוא הכרזה מראש שלא להיכנס לממשלה בראשות נתניהו (או בלשונו בראשות ליברמן נתניהו). כאשר מנהיגת המפלגה מסרבת בתוקף להכריז על כך, דרישה אולטימטיבית פומבית בשידור חי להתחייבות כזאת, היא פעולה חתרנית ממדרגה ראשונה. אם היא תיכנע לדרישה, הוא יציג את עצמו כמי שכפה את האג'נדה שלו על המפלגה. שהוא האיש החזק והקובע במפלגה, על מנת לבסס את מעמדו לקראת ההתמודדות הבאה. אם היא תעמוד על שלה – הוא יצא נגדה ויאיים עליה. לאופי האיום עוד אחזור, אך קודם אנתח את הדרישה שלו מבחינה עניינית.

מטרתה של מפלגה פוליטית היא להשפיע. ההשפעה האולטימטיבית היא להיות מפלגת השלטון. אך מהי הדרך הנכונה למפלגה שאינה מפלגת השלטון להשפיע? דרך אחת היא בניית אלטרנטיבה באופוזיציה. דרך שיניה היא בחברות בממשלה, ליד שולחן קבלת ההחלטות ובמשרדים ביצועיים.

שתי הדרכים לגיטימיות. שתי הדרכים כשרות. מפלגה פוליטית חפצת השפעה, צריכה לבחון בכל זמן נתון, מה הדרך האפקטיבית יותר להשפיע. בקואליציה – ניתן להיטמע ולהידחק לשוליים ללא כל השפעה, ואפשר להיות הגורם המאזן, המכריע, המשפיע. ישיבה בממשלה עשויה ליצור את הלגיטימציה הציבורית והניסיון המעשי לעליה עתידית לשלטון. ישיבה באופוזיציה יכולה להיות ישיבה עקרה ומנוונת, והיא עשויה לבנות בדעת הקהל אלטרנטיבה ממשית, חזקה, מהותית, הבונה את עצמה להחלפת השלטון. מנחם בגין נבנה מהנהגה נחושה של אופוזיציה נאמנה ולוחמת, לאורך עשרות שנים, אך גם מישיבה בממשלה לאורך שלוש שנים, שבפירוש היתה מרכיב ביצירת הלגיטימציה שאפשרה לו לעלות לשלטון. 

מפלגה פוליטית אינה צריכה לאמץ לעצמה אידיאולוגיה של שותפות בכל מחיר בשלטון ולא של ישיבה בכל מחיר באופוזיציה. עליה לשקול את הנושא באופן מושכל, לגופו של עניין, בכל שעה נתונה. השיקול האידיאולוגי צריך להיות תפיסת העמדה המשפיעה ביותר האפשרית לאחר הבחירות.

השיקול הפוליטי של שלי יחימוביץ' – סירוב להתחייב מראש כיצד לנהוג בסוגיה זו, הוא שיקול נבון ונכון. אין היא יודעת מה תהיינה תוצאות הבחירות ומה תהיה המציאות לאחריהן. אין כל סיבה שתחשק את עצמה. כפוליטיקאית עליה להשאיר לה את כל האופציות פתוחות.

האולטימטום של עמיר פרץ ברור – הוא יפלג את המפלגה אם היא תצטרף לקואליציה. הוא לא יכבד הכרעה של אף מוסד מפלגתי במקרה כזה, כפי שלא כיבד את הכרעת ועידת מפלגת העבודה להצטרף לממשלה לפני ארבע שנים.

"האם אחרי הבחירות תפלג את מפלגת העבודה ותחבור לציפי לבני?" נשאל פרץ בראיון, והשיב: "כרגע זה לא על הפרק," אבל מיד פצח באיומים על האג'נדה המדינית, על ההתחייבות לא להיכנס לממשלה.

פרץ רוצה להביך את שלי יחימוביץ' ולשריין לעצמו מעמד ציבורי של האיש הקובע, האיש החזק, המנהיג בפועל. הוא רוצה למנוע הצטרפות לממשלת נתניהו, כדי ששלי יחימוביץ' לא תיהנה ממעמד וניסיון מיניסטריאלי לקראת ההתמודדות הבאה על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה, שהיא-היא מערכת הבחירות היחידה המעניינת אותו, שבה יריץ את עצמו כשר ביטחון מנוסה עם הילת ברזל מעל שפמו, לעומת האישה חסרת הניסיון...

ולאולטימטום "עד יום ראשון הקרוב" הוסיף שעליו לבחון שאכן יש השפעה לכל צמרת המפלגה, כלומר – יש לבחון שאכן, על פיו של עמיר פרץ יישק דבר.

אז נכון, עמיר פרץ כשל בניסיונו להיות המנצח הגדול של הפריימריס, אך הוא עתיד להשביע את שלי יחימוביץ' ואת מפלגת העבודה מרורים.

הפייגלינית

התקשורת כולה רעשה וגעשה לנוכח העובדה שפייגלין הצליח להתברג לתחתית רשימת הליכוד לכנסת. אבל גם למפלגת העבודה יש פייגלין משלה, ליתר דיוק – פייגלינית, והיא התברגה לצמרת מפלגתה, למקום החמישי.

מה למירב מיכאלי ולדרכה של מפלגת העבודה, של תנועת העבודה. מה למירב מיכאלי ולמפלגתם של בן גוריון ואשכול, גולדה ורבין, אלון וברק, פרס ויחימוביץ'?

מירב מיכאלי ממוקמת, אידיאולוגית, בין זהבה גלאון לחנין זועבי, והיא לא קרובה יותר לגלאון. מירב מיכאלי היא פוסט ציונית. מירב מיכאלי היא מסיתה לעריקה ("סרבנות" בכיבוסית) וקוראת לאימהות לא לשלוח את בניהן לצבא ("על האימהות הישראליות והפלשתינאיות להיות קודם נאמנות לאִמהוּת שלהן ולא ללאומיות שלהן").

שלי יחימוביץ' מאוד לא רצתה במירב מיכאלי ברשימה, אך לא היה לה העוז למנוע את התמודדותה, אף שהיו לה הכלים לכך. עמיר פרץ דחף בכל הכוח את בחירתה, כאצבע בעינה של יחימוביץ'. מקדם הסֶלֶבִּיוּת של מיכאלי סייע לה להיבחר.

בחירתה לצמרת מפלגת העבודה היא חרפה.

המחנה החברתי

קיוויתי מאוד שאיציק שמולי יפתיע ויהיה המנצח בפריימריס. הוא רחוק מכך, אבל טוב שהוא נבחר. טוב שסתיו שפיר נבחרה. אלה מנהיגים חברתיים צעירים, שיחד עם שלי יחימוביץ', אבישי ברוורמן ואחרים יובילו מאבק למען מדינת רווחה צודקת. חבל שחילי טרופר לא נבחר למקום ריאלי, או במקרה הטוב למקום גבולי. טוב שניצב בדימוס מזרחי נבחר לכנסת. הוא מסמל את המאבק בשחיתות ולמען טוהר מידות וניקיון כפיים בציבוריות הישראלית. איך הוא יחיה במפלגה שמספר 2 שלה, הרצוג, ניצל מכתב אישום חמור על שחיתות בזכות השתיקה?

הבשורה הטובה של הפריימריס, היא שיריב אופנהיימר נשאר בחוץ. הבשורה הרעה, היא שגם בחוץ יכולת הנזק שלו גדולה.

בני בגין כנייר לקמוס

בליל הפריימריס בליכוד, הציג עמית סגל, הכתב הפוליטי המצוין של הערוץ השני, את הודעת "קדימה" עם חזרתו של בני בגין לליכוד, לפני 4 שנים, ואת הודעתה עם הדחתו של בני בגין מרשימת הליכוד כעת. התגובה היתה זהה – הימין הקיצוני השתלט על הליכוד.

המסקנה של סגל – מה שלא יהיה, בכל תוצאות שהן, כך "קדימה" תציג הליכוד. והוא צודק, וזה לא רק "קדימה" – כך גם "העבודה", יאיר לפיד, מר"צ. ולהיפך – לא חשוב מה תהיינה התוצאות במפלגת העבודה, למשל, הליכוד יציג אותן כניצחון השמאל הקיצוני. ככה זה בפוליטיקה ובמיוחד ערב בחירות. כל מפלגה תנסה להציג את יריבתה כקיצונית, במאבק על הקולות שבמרכז.

אבל המסקנה של עמית סגל היא רק חלק מן התמונה. הרי כשדן מרידור חזר לליכוד אף מפלגה לא הוציאה הודעה שהימין הקיצוני משתלט על הליכוד ואילו דני דנון היה נדחק מן הרשימה, גם אז לא היתה יוצאת ידיעה כזאת.

מדוע, אם כן, דווקא כניסתו ויציאתו של בני בגין עוררה תגובות כאלו. שמא בני בגין הפך את עורו, שינה את דרכו? ודאי שלא. אין פוליטיקאי עקבי יותר מבני בגין במערכת הפוליטית הישראלית.

בני בגין הוא איש ארץ ישראל השלמה, השולל מכל וכול כל פשרה טריטוריאלית, להבדיל מרבים מראשי הליכוד ובראשם נתניהו. ולכן, צדקו מי שהציגו את חזרתו לליכוד כהקצנה מדינית. אולם בני בגין הוא ליברל ממלכתי ברוח תנועת החירות המקורית, ולכן הוא נאבק על שלטון החוק, עליונות המשפט, על זכויות המיעוט והתנגד לחקיקה פופוליסטית ולהשתלחות מתלהמת בנושאים הללו. הוא בעד ההתיישבות ביהודה ושומרון בכל ליבו, אך הוא מתנגד להפרת חוק בהקמתה. הוא תרם להתיישבות בחיפוש ומציאת דרכים חוקיות לפתרון משברים כמו מגרון, אך בכך העלה את חמתם של מי שבזים לחוק ומצפצפים עליו וסבורים שההתיישבות היא מטרה המקדשת את כל האמצעים.

בני בגין לא שינה את דרכו. הליכוד שינה את דרכו. הליכוד לא זז ימינה בדרכו המדינית. להיפך, ממשלת הליכוד בראשות נתניהו מובילה קו של חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, וליברמן מציע נסיגה עמוקה וחילופי שטחים ואוכלוסיות על בסיס קווי 49'. אבל הליכוד זז מאוד ימינה ביחסו לערביי ישראל ולשלטון החוק, עד שאדם כמו בני בגין נבעט ממנו החוצה בשל היותו "סמולני".

מוזר

תודו שקצת מוזר לראות את פייגלין על רקע תמונתו של ז'בוטינסקי.

נפגעי ששינסקי

שר האוצר יובל שטייניץ הוביל בנחישות ובעקשנות מעוררי השתאות את אחת המהפכות החברתיות החשובות ביותר בתולדות המדינה, שאת תוצאותיהן נחוש בעתיד – רפורמת ששינסקי. ברפורמה הזאת, מדינת ישראל חילצה כ-300 מיליארד שקל מאוצרות הארץ הזאת, השייכת לכולנו, לטובת החינוך, הבריאות, הרווחה והביטחון של כלל אזרחי ישראל – שאמורים היו להשתלשל לכיסו של אדם אחד.

אצולת ההון לא בחלה באמצעים כדי לסכל את הרפורמה הזאת. בין השאר, היא איימה לחסל פוליטית את יובל שטייניץ בפריימריס. ללוביסטים של אצולת ההון יש השפעה בשיטת הפריימריס הקלוקלת ובליכוד יש עלייה של פופוליזם דמגוגי אנטי חברתי בנוסח "מסיבת התה" של האגף הימני במפלגה הרפובליקאית האמריקאית. הם לא הצליחו לדחוק את שטייניץ החוצה, אולם הם הצליחו לדרדר אותו במורד רשימת הליכוד.

הצלחה גדולה יותר היתה להם בסילוקו של יו"ר ו' הכלכלה של הכנסת, ח"כ שאמה הכהן, שנאבק בנחישות נגד הטייקוניזם ובעד שוק תחרותי הוגן.

משהו רע קורה בליכוד.

הקונספירציה

ומה יגידו עכשיו אלה שהלעיטו אותנו בתאוריה לפיה אהוד ברק יזם את "עמוד ענן" משיקולי בחירות?

אני מאמין במר"צ

אני מאמין במר"צ. אני מאמין, שאילו ישבו בממשלה, והיתה מוטלת עליהם אחריות, גם הם היו תומכים במבצע "עמוד ענן". באופוזיציה, במיוחד כאשר הם רוצים לבדל עצמם מן ההסכמה הלאומית ולהוכיח שהם ה"שמאל" האמיתי, אפשר לצרוח סיסמאות דמגוגיות, נוסח הצמד גילגלאון. אבל אני מאמין, שאילו נשאו באחריות, גם הם היו מבינים שתפקיד המדינה להגן על אזרחיה. תודו שאני לארג' עם מר"צ.

רשימת הקלון

ידע כל מצביע "קדימה", שכל מועמדיה נבחרו בידי אולמרט.

הבריז לו 2

לאחר ניצחונו של אובמה, אולמרט תכנן הודעה על התמודדות בבחירות, בקייס של ידידותו האישית עם אובמה לעומת העוינות של אובמה לנתניהו, ונקמתו הצפויה בישראל.

והנה, מבצע "עמוד ענן" טרף לו את הקלפים. אובמה הבריז לאולמרט ותמך ללא סייג בישראל, בזכותה להגן על אזרחיה ובמבצע שהובילה. לא חלף שבוע, ואובמה הצביע נגד הצעת התכתיב הפלשתינאי בעצרת האו"ם.

בהתנגדותו לתכתיב הפלשתינאי, אובמה התגלה כיותר פרו ישראלי מראש ממשלת ישראל לשעבר, שהביע תמיכה במהלך הפלשתינאי.

* * *

לליאם שורצמן היקר

במלאת לך שנה – ב-29 בנובמבר

כולנו אוהבים אותך ועוקבים אחר התפתחותך!

 ברכות מהמשפחה!

וברכות חמות גם לסבתא שלך לאה, ליום הולדתה שחל ב-24 בנובמבר!

* * *

משה כהן

הנדון: על מה ציפי מדברת?

מכובדי,

אני שומע את דבריה של ציפי לבני ואיני מצליח לרדת לסוף דעתה. היא מפנה אצבע מאשימה כלפי ממשלת ישראל על שאינה מוכנה לנהל מו"מ עם הרשות הפלסטינית.

תמהני, אבו מאזן מציב תנאים דרקוניים לניהול המו"מ, כגון הפסקת ההתנחלויות, הכרה בגבולות 1967 והכרה בזכות השיבה. איני רואה איך יכולה מדינת ישראל לקבל תנאים מוקדמים כאלה. יתר על כן, לא ברור על מה אפשר לשאת ולתת, שהרי מדינת ישראל אינה יכולה להסכים להקמת מדינה פלסטינית ללא הסדרי ביטחון, כגון פירוז ונוכחות צה"ל על הירדן, כדי למנוע שפלסטין תהפוך לחמאסטאן.  וברור לכול בר בי רב שהרשות לא תסכים לעולם להסדרי ביטחון.

אז על מה ציפי מדברת?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

זיוה גל

להוציא ספר שני, טרילוגיה

1. להוציא ספר שני, ולמות

מִסִפּוּק. כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר לֹא לָמוּת

מֵאֹשֶׁר? בְּבֹא הַזְּמָן תַּעֲטְפוּ אוֹתִי בְּתַכְרִיכִים

כִּי יְהוּדִיָה אֲנִי

וּכְשֶׁאֶהְיֶה מוּכָנָה תַּעֲטְפוּ אוֹתָנוּ בְּשִׁירִים,

עַל הַתַּכְרִיכִים אוֹתִיוֹת

מִן הַשִּׁיר הַזֶּה אוֹ הַבָּא אַחֲרָיו

שֶאֲצַוֶּה עֲלֵינוּ לְחוֹתֶמֶת.

כִּי מַה נַעֲשֶׂה בְּדִמְמַת

הַקִּפָּאוֹן לְלֹא תִּקְתּוּק הַמִּקְלֶדֶת.

אוּלַי שָׁם נִתְפַּנֶּה לִקְרֹא שִׁירִים מְשַׁעְמְמִים

עַל אַהֲבָה כְּשֶׁאֲנִי מַעֲבִירָה תַּכְרִיכִים, וּבְ'כְּאִלּוּ'

מַנִּיחָה מַחֲשָׁבָה חִיוּבִית בֵּינֵינוּ, לְסִימָנִיָה.

2. להוציא ספר שני

"שָׁדַיִם נָכוֹנוּ וְשֵׂיעֲרֵךְ צִימַח, וְאַתְּ עֵירֹם וְעֶרְיָה" / יחזקאל טז, ז'

וּכְשֶׁאָמַר לִי הַמּוֹרֶה: "שֶׁיִהְיֶה בְּהַצְלָחָה רַבָּה"

וְאַחֲרֵי כָּל אֵלֶּה

יָשַׁבְתִּי מוּל הַפַנְטָזְיָה עֲרֻמָּה

בָּחַנְתִּי הֵיטֵב אֶת מִלּוֹת הַבְּרָכָה

וְאֶת הָאֵיבָרִים

וּבָרֶגַע בּוֹ נִשְׁבַּר אוֹר-הַמִּשְׁפָּט

בַּמַּרְאוֹת, וּמִזָוִית צִיֵּץ בּוֹ הַצֵּל

הִצְטַלְצֵל  מִקִיר לְקִיר

וּבֵין הָאָזְנַיִם

יָדַעְתִּי כִּי אֶעֱשֶׂה מִחוּץ לַצַּלַּחַת

כְּמוֹ הָרֶגֶשׁ הָעוֹשֶׂה בִּי וְאֲנִי בּוֹ עוֹבֶרֶת

בֵּין הַתְּדָרִים מְחַדֶּדֶת אֲנָקוֹת

בַּעֲבוּרֵנוּ מָקוֹם לָאַהֲבָה

וּכְבָר הֵנַקְתִּי אֶת הַיְּלוֹד שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה

וּכְבָר צִמַּחְתִּי שָׁדַיִם רַבִּים בַּעֲרֵמָה. 

3. להוציא ספר שני

וּבוֹ הַחִסְפּוּס לַעֲשׂוֹת לְמַעַן עַצְמִי.

מַה שֶׁתַּבְנִית הָאֲנִי חַיֶּבֶת לְעִצּוּב הָעַצְמִי,

ונִשְׁמַט עִם הַגַּל.

מְיוּשָּׁר תַּחַת עָצְמַת הַיָּמִים שֶׁאִמַּצְתִּי –  וַאֲנִי הַנּוֹשֶׁה.

חוֹב מִצְטַבֵּר וְהוֹלֵךְ,

עִמְעוּם נֶעֱרָם שֶׁלֹּא נִפְרַע מִתְחִילָה

מִן הַפְּנִים מִן הַחוּץ מַכְבִּידוֹת הַשְּׁכָבוֹת 

וּכְבָר עוֹד מְעַט יְהֵא קָשֶׁה  לְהַבְחִין

בַּאֲדָווֹת הַקְּטַנּוֹת בַּתְּחוּשׁוֹת שֶׁכְּבָר גּוֹעֲשׁוֹת 

מְחַפְּשׂוֹת הַפְּרָצוֹת וְאוֹזְלוֹת בִּי.  

וּכְמוֹ מַשֶּׁהוּ הַמַּסְבִּיר פָּנִים

מְאוּחָר. וּכְמוֹ שֶׁסַע חֲצָאִית הַנִּגְעָר

מִן הַצַּעַד.

* * *

מריאן בלנקי / כיצד מַתִּי

תרגום מרוסית: יואל נץ

חלמתי חלום שֶׁמַתִּי, ועם זאת אני ממשיך לעבוד בתור הסוכן הספרותי של עצמי. אני מפיץ הודעות-לעיתונות על מותי באמצעי התקשורת העולמיים, במחשבה, שזהו מנוף מצוין ליחסי ציבור. חבל שזה קורה לעתים רחוקות. אני כותב מכתב אל משרד החינוך והתרבות בו אני מבקש כי יפרישו מרשרשין להנצחת זכרי, ואני מחשב, אגב כך, כמה אני יכול לגנוב מן הסכום שיתקבל. כפועל יוצא, אני החי גונב מרשרשין ממני המת, בהנחה הצודקת, שאין בו בכסף כל תועלת למת. אני מפיץ הזמנות ללווייה שלי בעותקים מוסתרים, נושא בה הספד, תוך כך אני מציין לעצמי מי מתוך הרשימה הגיע ומי, כלב-בן-כלב, לא. ומי לובש מה. אני שם לב לאישה חטובת גו בלתי מוכרת לי וחושב לעצמי – מן הראוי שאגש אליה אחרי שיגמר הטכס, אשאל אותה מה דעתה על social dance ואזמין אותה לחוג של קטיה.

אני מכריז על תחרות של יצירה ספרותית על שמי, ממנה את עצמי ליו"ר חבר השופטים, ובעת ובעונה אחת כמנצח בתחרות וגורף את כל קרן הזכיות. אני כותב מכתבים לשחקנים אשר ביצעו את הטקסטים שלי ומבקש מהם שיפתחו את ארנקיהם למען הנצחת זכרי.

איך לא חשבתי על זה קודם – מהרהר אני ביני לביני – צריך יהיה לחזור על הקטע הזה מדי חודש.

אני נושא דברים בעת גילוי הלוט מעל לוחות הזיכרון בקייב ובירושלים. בודק את חשבון הבנק המוסקבאי שלי, כדי שהתמלוגים שלי ייכנסו בזמן אחרי מותי. אני עורך את המאמר על עצמי בוויקי ואת מאמרי ההספד בטרם ההבאה לדפוס, אחרת, השד יודע מה יקשקשו שם עליי.

* * *

מרדכי קידר

מצרים בין המְצָרים

מאז שאולץ מובארק להתפטר, בפברואר 2011, הציפה את מצרים תחושה של שחר חדש. מילים גדולות כמו דמוקרטיה, זכויות אזרח, חירות ומדינת מוסדות הפכו למרכז השיח הפוליטי, בשל התחושה שהנה, הנה, גם למצרים הגיעו כל אותן תכונות טובות של הדמוקרטיה. כאזרחי מדינה הפוסעת בנתיב העצמאות והריבונות כבר יותר מ-200 שנה, ציפו המצרים שיגיע תורם להצטרף לרכבת הדמוקרטיה שעמים רבים יושבים עליה ונהנים ממנעמיה, ובהם כאלה שסילקו את הדיקטטורה וזכו בחירותם אך לפני שנים אחדות, כמו עמי מזרח-אירופה.

 לראשונה בתולדות מצרים המודרנית, התקיימו בחירות אמיתיות, לא מבוימות, לפרלמנט ולנשיאות, ולראשונה ראו בני מצרים איך מתגשם חלומם המתוק לחיות במדינת אזרחיה, מדינת חוקה וחוק, מדינת סדר ומשפט, ולא במדינת דיקטטור ובניו שכל החלטה המתקבלת בה היא ביטוי לאינטרס אישי של אדם שאף אחד לא יודע מתי, אם בכלל, יבוא קץ לשלטון היחיד שלו. הביטוי המיידי של התקוות היה אמור להיות שדרוג הכלכלה המצרית והגדלת ההכנסה לנפש. במדינה שבה עשרות מיליונים גרים בשכונות לא מתוכננות, ללא מים זורמים, ללא ביוב, ללא חשמל וללא טלפון, רווחה כלכלית היא צורך קיומי, ובלעדיה החיים קרובים מדי למוות.

מורסי לא נגע במונופולים של הצבא

אלא שכגודל התקוות כך גודל האכזבות. כמעט שנתיים עברו מאז שהחל "האביב", ומצרים רק מתדרדרת במורד חלקלק ומסוכן אל ביצה של בעיות פוליטיות, אזרחיות, חוקתיות ומנהליות, כמעט בלי יכולת לשלוט בכיוון ההתפתחויות ובאופן שהן מביאות את מצרים אל עברי פי-פחת. השיתוק שאחז בזרועות השלטון תוקע כל התקדמות לעבר ניסוח החוקה החדשה שהיתה אמורה להעניק למדינה כללי משחק פוליטי מוסכמים ותקפים, והזעם על היעדר הכללים מוציא רבים מבני מצרים מדעתם.

הנשיא הנבחר, מוחמד מורסי, נציג תנועת "האחים המוסלמים" הוותיקה והרחבה, שנהנה בתחילת דרכו מאשראי ציבורי רחב ואיתן, נתפס בימים טרופים אלה כדיקטטור חדש, אחרי שפירסם כמה "הכרזות חוקתיות" המקנות לו סמכויות רחבות המציבות אותו מעל לגופי שלטון אחרים ובפרט המערכת המשפטית. הוא פיטר את התובע הכללי למרות הטענה שאין בסמכותו לעשות זאת. על פי "הכרזות" מורסי, החלטותיו אינן נתונות לביקורת שיפוטית, גם לא של בית המשפט העליון.

רבים במצרים, אפילו כאלה שהאמינו בו, תמכו ובחרו בו, חשים כיום שהצליחו לפני כשנתיים לסלק דיקטטור חילוני ובמקומו קיבלו דיקטטור דתי. בקיץ, כאשר הדיח את הפילמרשל טנטאווי ואת מפקדי הצבא, עלתה קרנו בעיניהם של מרבית אזרחי-המדינה, שכן צעד זה התפרש כקץ שלטון-הקצינים ותחילת שלטון האזרחים. גם אכזריות הצבא בפיזור הפגנות נגדו הוסיפה פופולריות לצעדו זה של מורסי נגד הצבא. אלא שהוא איבד במהירות חלק ניכר מהאשראי הציבורי בשל אי-הצלחתו לכנס מחדש את הפרלמנט לאחר שזה פוזר בידי בית המשפט העליון לעניינים מנהליים, ובשל כישלונו לכנס את הוועדה לניסוח החוקה.

ההתגוששות הפומבית של מורסי עם הגילדה המשפטית מעוררת עליו את כעסם של מתנגדיו ושל תומכיו כאחד: מתנגדיו זועמים על ניסיונותיו להשתלט על הרשות השופטת, האמורה להיות חופשית, מקצועית וללא פניות פוליטיות. ואילו תומכיו זועמים על שלא הצליח להשתלט על אליטה מקצועית זו, שאינה נבחרת ומשליטה את סדר היום שלה על החיים במדינה. עם הצבא הצליח מורסי לא להגיע לעימות, אבל הצלחתו נובעת מכך שאינו מעז לגעת במונופולים הכלכליים שמהם מתפרנס הצבא היטב, וזאת בשל היזקקותו להלוואות מהכיס השמן שעליו שולט הצבא ללא פיקוחם של משרד האוצר ורשות המיסים.

אל תחושת הכישלון של המדינה מצטרפת הבורסה של קהיר, שנפלה בימים האחרונים בשיעור של כ-10 אחוזים. משמעות הנפילה היא שרבים מאזרחי המדינה איבדו שיעור ניכר מחסכונותיהם, דבר המגביר את תחושת אי-הביטחון האישי שלהם. בנוסף, ירידה חדה בבורסה משמעה ירידה בהשקעות, במקורות התעסוקה ובפרנסה, גם של אלה שאינם מושקעים בבורסה. הכלכלה המצרית הסובלת קשות מהיעלמותן של ההשקעות הזרות והתיירות, מסתמכת כיום על מקור כמעט יחיד למטבע קשה – דמי המעבר בתעלת סואץ. זו הסיבה שבשכבה המנהיגה את המדינה לא נשמעים בשלב זה דיבורים על ניתוק היחסים עם ישראל, שכן אווירה של מתיחות ביטחונית – גם אם לא תידרדר למעשי איבה – תעלה באופן מיידי וחד את מחירי הביטוח הימי לאוניות העוברות בתעלה, תוריד את הכדאיות של השימוש בה ותגרום נזק כבד למקור הכנסה חשוב זה.

פרט כלכלי נוסף שחשוב לציינו הוא שמצרים מתקשה כיום לקבל הלוואות מהבנק הבינלאומי מבלי שיש להלוואות אלה ערבות ממדינות אחרות. אירופה השקועה בבעיות כלכליות משלה אינה יכולה להעניק למצרים ערבויות, וארה"ב מתנה את מתן הערבויות בתשלום מחיר פוליטי כמו שימור היחסים עם ישראל והקפדה יתירה על הסממנים הדמוקרטיים. היעדר המימון הבינלאומי עלול לחייב את ממשלת מצרים לצמצם את הסובסידיות על המזון, ובעיקר על כיכר הלחם, הע'ריפה, המשמשת מזון בסיסי לאזרחי המדינה. כל העלאה במחיר הלחם, ואפילו הקטנה ביותר, עלולה להזרים לרחובות מיליוני אזרחים שיאיימו על השלטון בסיסמאות של "מהפכת הרעבים". הדבר אירע כבר מספר פעמים בעבר, והדבר האחרון שמורסי מרשה לעצמו זה לפגוע בשכבה החלשה ביותר של העם המצרי, זו שמוציאה את מרבית הכנסתה על רכישת פריטי המזון הבסיסיים ביותר.

תנועת "האחים המוסלמים" שזכתה בחלק הארי של מושבי הפרלמנט ובמשרת הנשיאות, איבדה בחדשים האחרונים חלק גדול מן האהדה שהיתה נתונה לה, בשל טענות כלפיה כי כל מה שאנשיה מבקשים הוא שררה ושלטון כדי ליהנות ממנעמיו, מתקציביו ומן המשכורות השמנות שמקבלים ראשיו. גם בקרב תומכי "האחים" יש חשש כי מרגע שהגיעו לשלטון, הם מתרחקים מהעם והופכים לאליטה שלטונית המתעניינת רק בהישארות בשלטון בכל מחיר, על חשבון האוכלוסייה והגופים האזרחיים האחרים.

תחי כיכר אלתחריר

תחושת ההחמצה הפוליטית מצטרפת לתחושת הרעב, ושתיהן דוחפות שוב את המצרים לכיכר אלתחריר, שמא ממנה תגיע הישועה. אך המגמות השונות הקיימות באוכלוסייה הופכות את ההפגנות לעימותים אלימים, המפילים חללים רבים על מזבח לא ברור. האם זוהי החירות שאליה פיללו? האם זוהי הדמוקרטיה שעליה חלמו? האם זוהי מדינת המוסדות שלה הם קיוו?

האכזבה הגדולה ביותר היא נחלתם של הצעירים הליברליים, החילוניים, בוגרי ההשכלה הגבוהה, אלה שבגופם סילקו את מובארק. הם הולכים בתחושה ש"גנבו להם את המהפכה", שכן מה שקיבלו במקום מובארק הוא שלטון של "האחים המוסלמים", שלתחושתם הוא למעשה נשלט בידי "המדריך הכללי" של התנועה, המפעיל את הנשיא הנבחר כבובה על חוט. הצווים הנשיאותיים שמוציא הנשיא מורסי מחזירים את מצרים לתקופות חשוכות ואפלות, שכן גם בימי הדיקטטורה הצבאית, מאז 1952, התבסס הדיכוי על מסמכים ממשלתיים וצווים נשיאותיים חוקיים לחלוטין. החוגים הליברליים חוששים מכוונתם של "האחים" ליישם את השריעה האיסלאמית כחוק המדינה, ופוחדים שנציגי השלטון יתחילו לבלוש אחרי התנהלותם המוסרית ולבדוק אם מה שהם שותים ואוכלים תואם את חוקי האיסלאם.

הקופטים, המיעוט הנוצרי הרואה את עצמו כמצרים המקוריים, חשים איך טבעת החנק מתהדקת סביב לצווארם, כשבתי העסק שלהם נפרצים, בתיהם נשרפים, כנסיותיהם מותקפות, גבריהם נרצחים ונשיהם מושפלות. הם בורחים ממצרים בהמוניהם ומנסים להוציא ממנה את רכושם, בדיוק כמו שעושים אינטלקטואלים רבים, גם מוסלמים, שהבינו בחודשים האחרונים כי מצרים מחליקה במהירות וללא שליטה אל מציאות מרה ואלימה, שונה לחלוטין מזו שלה קיוו בשנתיים האחרונות. כל איש עסקים, שחקן, אמן ואקדמאי, העוזבים את מצרים בגלל המצב, רק מגביר את תחושת החידלון אצל הנשארים ואת חששם שהם יהיו כמו עכברים שלא הספיקו לברוח מספינה טובעת.

האכזבה מקיפה מגזרים רחבים: הכישלון של הנשיא לכנס את הוועדה לניסוח החוקה מעכב את קביעת כללי-המשחק פוליטי, וכל צד רואה בכך פגיעה במטרות המהפכה: הדתיים רואים בחוקה משהו שיבטיח את שלטון הדת על כל מעגלי החיים, ואילו החילוניים רואים בה את המגן מפני השתלטות הדת על חייהם החופשיים. האכזבה מהמערכת שאינה מתפקדת מוצאת את ביטויה במרחב הציבורי, והסיסמאות המופיעות בשלטי ההפגנות של הימים האחרונים דומות להפליא לאלו שהתנוססו לפני כשנתיים בהפגנות נגד מובארק: "הסתלק", "העם רוצה להפיל את המשטר". אלא שהפעם יש גם סיסמאות חדשות כמו: "יסתלק שלטון בדיע" (המדריך הכללי של "האחים המוסלמים"), "ייפול משטר המדריך" "מרי אזרחי", "יבוטלו הצווים הדיקטטוריים", ו"רוצים חוקה".

  עניין נוסף המעלה את חמתם של רבים הוא הזיכויים ופסקי הדין הקלים שהוטלו על קציני משטרה וצבא שהואשמו בהרג מפגינים, כמו גם הזיכוי שקיבלו מובארק ובניו מחלק מסעיפי האישום נגדם. מדי כמה ימים עולה דרישה להעמיד את סמלי המשטר הקודם לדין גם על עניינים שבהם הם כבר זוכו; וכשדרישה זו מלווה באמצעים אלימים, עלולים אנשים אלה למצוא את עצמם שוב בבית משפט, שהפעם ירשיע אותם רק כדי להשקיט את הרחוב.

הרוחות הסוערות יוצרות עימותים פיזיים אלימים מאוד בין קבוצות המפגינות למען מטרות מנוגדות. מפגינים מנסים לפרוץ למשרדי ממשלה, לתחנות משטרה, למוסדות כלכליים, לשגרירויות מערביות, והמשטרה המנסה להוריד את רמת האלימות משתמשת לשם כך בגז מדמיע, באלות ואף בירי כדורים חיים. אלא שאלימות המשטרה מגבירה את אלימות המפגינים האזרחיים, וגורמת להעלאת מיספר הנפגעים. מיד עולה דרישה ציבורית לחקור את אלימות המשטרה, ודרישה זו שאף פעם אינה מתמלאת מגבירה את זעם המפגינים נגד השלטון האלים והאטום לרחשי הלב של הציבור.

ההפגנות אינן מוגבלות לכיכר אלתחריר בקהיר. גם ערים אחרות כמו אלכסנדריה, אסיוט, אסוואן וסואץ ראו בימים האחרונים הפגנות אלימות, והצבא עדיין לא הוטל אל המערכה. הוא יושב בצד ומאפשר לצדדים הרבים להתיש זה את זה. הנשיא מנסה להרגיע את הרוחות בטענה שהצעדים הלא דמוקרטיים שנקט, ובראשם הצבת החלטותיו מעל לביקורת השיפוטית, הם זמניים ויבוטלו עם תחילתה של פעילות מסודרת של גופי השלטון האחרים ובראשם הפרלמנט. אך מורסי אינו משכנע איש, וכמה ממתנגדיו החזירו את האוהלים לכיכר אלתחריר, כאומרים לו: "לא נזוז מפה עד שנסלק אותך, כמו שסילקנו את מובארק."

תיאוריות הקונספירציה

הצפיפות הגדולה שבה חיה החברה המצרית גורמת לכך שלכל מילה שאדם אומר יש מאזינים רבים. שמועות וסברות מתפשטות באוכלוסייה במהירות הבזק, וככל שהסברות הזויות יותר, כך אנשים מאמינים בהן יותר. השמועות המסתובבות כיום מספרות על כך שמי שעומד מאחורי הבעיות של מצרים בעידן מורסי הם שרידי שלטון מובארק, שכל רצונם הוא כי המערכת החדשה תקרוס כדי שכולם יתגעגעו לימי מובארק.

השמועה המעניינת ביותר היא כי נשיא ארה"ב תמך בהסתלקות מובארק כדי ש"האחים המוסלמים" יגיעו לשלטון על מדינה שאי-אפשר להוציא אותה מבִּיצת הבעיות, ובכך יביא אובמה את "האחים המוסלמים" לפשיטת רגל פוליטית ותדמיתית. על פי תיאוריה זו, כל המהלך של השנה וחצי האחרונות שבו זכו "האחים המוסלמים" בפרלמנט ובנשיאות, היה תיכנון אמריקני, ואולי אף ציוני, שנועד להפיל את "האחים" במלכודת כלכלית ומנהלית שבתוכה הם ידממו למוות.

טענה נוספת הנשמעת תדיר, בכל פעם שהפגנה הופכת למעשי אלימות המוניים, היא כי ההפגנה "שלנו" הייתה בעצם רגועה ומסודרת, "סִלְמִיַה", אבל הצד השני, המתנגד לנו, התגנב לתוך ההפגנה ויצר פרובוקציות נגד השוטרים ומוסדות ציבור, זרק אבנים ובקבוקי תבערה, על מנת להביא את השוטרים להכות בנו ואת התקשורת – להשחיר את פנינו ולהציגנו כאלימים ולא תרבותיים. הטענה הזו נשמעת מכל הצדדים.

אלא שתיאוריית הקונספירציה הטרייה ביותר יצאה לאחרונה מבית מדרשם של כמה אימאמים סלפים. הם טוענים כי מקור צרותיה של מצרים הם שרידי התרבות הפרעונית, הכופרת, שעדיין נמצאים במרחב הציבורי בארץ האיסלאם, ובראשם הספינקס והפירמידות. היושב במרומים רואה את הפסלים והמונומנטים הללו כסמלים של  עבודת אלילים, וחושב כי מי שמשאיר אותם על אדמת מצרים מנציח את הכפירה הפרעונית. אללה זועם על המצרים בשל כך, ומטיל עליהם מכות פוליטיות, ציבוריות וכלכליות.

המסקנה המחויבת מסברה זו היא כי על המצרים לבער מתוכה את שרידי התרבות הפרעונית, כולל אלה הנמצאים במוזיאונים, שכן רק אז יסור חרון אפו של היושב במרומים, ומצרים תתרפא מתחלואיה. גישה דומה ראינו בשנות ה-90' באפגניסטן, שסבלה מבצורת ממושכת, וכדי להשקיט את זעמו של בורא עולם, ניתצו הטליבן את שני פסלי הבודהא העתיקים והענקיים שהיו חצובים בהר באזור במיאן, למרות מחאות העולם. ניתן להניח כי יחס זה של קנאי הטליבן לתרבויות שקדמו לאיסלאם היה חלק מן ההצדקה למלחמה שפתח נגדם העולם בשלהי 2001, בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר בארה"ב. מה יקרה למצרים אם ינתצו, כדרישת כמה סלפים, את הספינקס והפירמידות?

מצרים נראית כיום כעגלה רעועה שכמה סוסים חזקים ואימתניים מושכים אותה לכיוונים שונים ומנוגדים: "האחים המוסלמים", הסלפים, החילונים, שרידי משטר מובארק, הצבא, המשטרה, המודיעין הכללי, הנשיא והרחוב. זאת בנוסף לכוחות חיצוניים – האמריקאים, האירופאים והגופים הבינלאומיים ובראשם הבנק הבינלאומי. האם העגלה תשרוד את הלחצים ותישאר שלמה, או שמא תתפרק לרסיסים, וכל אזור במצרים יפתור לעצמו את בעיותיו? האם תצליח העגלה המצרית לצאת בשלום מבין המְצָרים? ימים יגידו.

"אביב ערבי"? כלל לא ברור.

המאמר מתפרסם גם במגזין "מראה" 222 ובעיתון "מקור ראשון".

* * *

יהודה דרורי

אין סכנה לשלטון החוק – יש "סכנה" לאג'נדה

ראיתי לאחרונה מיספר מאמרים בעיתונות הכתובה ובאינטרנט מצד אנשים טובים המבכים את תוצאות הפריימריס בליכוד ומנבאים לפיה סכנה לשלטון החוק מצד נבחרים שונים שהעזו בכנסת הקודמת ליזום חקיקה בנושא המערכת המשפטית.

אין ספק שיש בציבור רבים החושבים שיש פגמים רבים במערכות המשפט בכלל, והפרקליטות בפרט, ותקצר היריעה פה מלפרט את כל אותם הטיעונים הצודקים כנגד המערכות הנ"ל.

הכול מסכימים כי נושאים נוהליים כמו עינויי הדין, או אי-הקלטת דיונים משפטיים חשובים וכיו"ב, חייבים לבוא על תיקונם ואין הדבר מתייחס לאמונה פוליטית זו או אחרת. מצד שני, ישנה כיום ביקורת חריפה בתקשורת על קלותם של עונשים ועל הסדרי טיעון שמשחקים לטובת הפושעים ופוגעים בקורבנות. כאן הביקורת הינה "פוליטית" בעיקרה כי היא נוגעת לאג'נדה הליברלית של הפרקליטות והמערכת המשפטית.

כמו שאנחנו מכירים את פסיקות בית-הלל ובית-שמאי – דהיינו, אלו המקילות ואלו המחמירות – כך קיימות היום בעולם המערבי (ובארץ) תפיסה ליברלית, סלחנית ומקילה, ולאו דווקא התפיסה השמרנית המחמירה. אין פה בדיוק עניין פוליטי שבין ה"ימין" לַ"שמאל" – אלא שהליברליזם בדרך-כלל מזוהה עם השמאל, והשמרנות מזוהה עם הימין, ומכאן זכותה של כל קבוצה או מפלגה פוליטית לתמוך באג'נדה זו או אחרת ולשנותה אם היא יכולה לעשות זאת בדרך דמוקרטית.

במדינת ישראל מאז הקמתה, שלטו מפלגות השמאל עד לסוף שנות השבעים וגם אח"כ היו שותפות לשלטון. הן השליטו את האג'נדה הליברלית, המקילה והסלחנית, בכל מערכות המשפט, האכיפה והענישה –  וגישה זו גלשה לא פעם לנושאים פוליטיים. נושא הדגל הידוע של הגישה הליברלית בבתי המשפט היה שופט בית-הדין העליון לשעבר אהרון ברק. שינוי האג'נדה הליברלית היה קשה במיוחד בגלל השיטה ב"עליון" של "חבר מביא חבר" (שהינו כמובן בעל אג'נדה דומה...)

ניסיונות בשנים האחרונות לשנות את הרכב בית-המשפט העליון כדי להכניס יותר איזון בין הליברליות והשמרנות נתקלו בזעקות שבר מצד מפלגות השמאל, שחזו כיצד המבצר האחרון שלהן עומד ליפול לידי "האוייב הימני" – וכיד הפרופגנדה הטובה שלהם, השמאל כמובן זועק "זאבים" כשאפילו שפנים אינם נראים באופק...

 אז נא לא להתרגש מ"נבואות זעם" ומההפחדות. מערכות המשפט והפרקליטות אכן תשננה את האג'נדה שלהן, לאט ובבטחה, לכיוון הגיוני ומחמיר יותר בטיפול המתבקש כיום על-ידי מערכות החוק בחברה הישראלית, החומרנית והאלימה.

* * *

אילן בושם

8 שירים ל"חדשות בן עזר"

מוזה

הִיא עָטָה

הִיא עָטָה

הִיא עָטָה

עֵט!

עֵט!!

עֵט!!!

*

בָּאוֹטוֹבּוּס הַמָּלֵא אֲנָשִׁים

אִישׁ חָרֵד וְחוֹשֵׁשׁ

גִּשֵּׁשׁ דַּרְכּוֹ לְעֶבְרָהּ

שֶׁל אִשָּׁה. עִם כָּל

נִיעָה שֶׁל הָאוֹטוֹבּוּס

הָיְתָה נְגִיעָה וְעִם

כָּל זִיעָה הָיְתָה נְסִיגָה.

(וְהַתְּפִיחָה שֶׁבֵּין רַגְלָיו

עוֹלָה כְּפוֹרַחַת, עוֹלָה וְתוֹפַחַת)

וְהָאִשָּׁה גַּם הִיא לֹא

טָמְנָה יָדָהּ בַּצַּלַּחַת

וְקֵרְבָה לְעֶבְרוֹ בַּעֲדִינוּת אֶת הַתַּחַת.

הָאִישׁ הַמֵּת וְהָאִישׁ שֶׁמֵּת

מֵת הָאִישׁ שֶׁשְּׁמוֹ נִקְרָא עַל שְׁמוֹ וּלְזִכְרוֹ

שֶׁל הָאִישׁ שֶׁמֵּת לִפְנֵי שִׁבְעִים שָׁנָה.

וְהָיְתָה לְמִשְׁפַּחַת הַמֵּת, שֶׁשְּׁמוֹ נִתָּן לְזִכְרוֹ,

נֶחָמָה פּוּרְתָּא, שֶׁכָּךְ מְקֻבָּל

לָתֵת שֵׁם עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַמֵּת.

אֲבָל אֵין זוֹ נֶחָמָה פּוּרְתָּא לָאִישׁ

שֶׁכְּבָר שִׁבְעִים שָׁנָה מֵת

אֲפִלּוּ יִנָּתֵן שְׁמוֹ לָאִישׁ

שֶׁיָּמוּת שִׁבְעִים שָׁנָה אַחֲרָיו.

*

רָהִיטֵי אִמִּי נָפוֹצוּ לְכָל עֵבֶר.

מִקְצָתָם אֲנִי פּוֹגֵשׁ אֵצֶל דּוֹדָתִי,

מִקְצָתָם אֵצֶל בֶּן-דּוֹדִי

(זִהִיתִי אֶצְלוֹ בֶּחָצֵר, מִתַּחַת לָעֵץ,

סַפַּת סָלוֹן מְמֻרְטֶטֶת מִגֶּשֶׁם);

מִקְצָתָם אֵצֶל שְׁכֵנִים שֶׁבָּאוּ לִקְנוֹת

בְּזוֹל (כָּל אֶחָד בָּא לַחֲטוֹף) –

וּפָג אֱמוּנִי בַּחַיִּים.

*

בַּבֹּקֶר רָאִיתִי זָקֵן מְמַהֵר, כְּאִלּוּ נָס עַל נַפְשׁוֹ,

כִּמְעַט לֹא נוֹתְרָה נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ, מְפַשְׁפֵּשׁ בְּמִכְנָסָיו

בְּיָד כְּמֵהָה וְרוֹעֶדֶת, וּמַשְׁתִּין, וּמַשְׁתִּין וּמַשְׁתִּין

עַל הַמִּדְרָכָה, כְּמוֹדֶה קֳבָל עַם בְּזִקְנָתוֹ.

מְרָאשׁוֹת יַלְדוּת

לַקְּטַנָּה הָיָה הֶרְגֵּל לֶאֱסוֹף בַּטִּיּוּלִים שֶׁעָרַכְנוּ

עָפָר וַאֲבָנִים וְלָשִׂים בְּשַׂקִּית

נַיְלוֹן שֶׁהֶחֱזַקְתִּי עִמִּי לְמַטָּרָה זוֹ.

וּבַלַּיְלָה שָׂמָה אֶת הַשַּׂקִּית

לִמְרָאשׁוֹתֶיהָ כְּמוֹ כַּר.

זוּג

עוֹד וְעוֹד אַהֲבָה,

אֶת הָרַף הִיא מַעֲלָה

(לֹא מַרְפָּה):

תּוֹכִיחַ לָהּ וְתוֹכִיחַ...

אחרי שנים

הִנֵּה דֹּב עוֹבֵר

וַאֲנִי אוֹתוֹ זוֹכֵר.

זֶה טוֹב

שֶׁזֶּה דֹּב,

וְזֶה טוֹב

שֶׁאֲנִי זוֹכֵר.

* * *

נעמן כהן

חידת הערבים-הנוצרים

מדוע ערבייה נוצרית אינה מסוגלת להתנגד למצע החמאס התובע את השמדת היהודים? לאחר ההפגנה באוניברסיטת חיפה למען "המרטיר"-השהיד ג'עברי, הפגנה שהביעה הזדהות עם מצע החמאס התובע את חיסול ישראל והשמדת היהודים, פרסמתי מכתב ובו פניתי לערבים לצאת נגד דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים. (קוראי עיתון חב"ע כבר קראו לא אחת את נוסחו).

שלא יובן לא נכון, אם הערבים היו מפגינים למען השלום ונגד המלחמה וההרג בשני הצדדים, והיו מגנים את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, ואת המבצֵע-הרוצח ג'עברי, היתה ההפגנה לגיטימית, אבל לא לכך כוונה הפגנתם. הפגנתם, למען "המרטיר"-השהיד-הרוצח-ג'עברי, הייתה הפגנה למען רצח היהודים בכלל, ורצח הסטודנטים ואנשי הסגל היהודים בפרט.

למותר לציין שאף לא מרצה ערבי אחד מאוניברסיטת חיפה הסתייג מאמנת החמאס, אבל מבין כל הערבים הרבים אליהם נשלחה הבקשה, קיבלתי רק תגובה אחת, מכתב עם חרפות על כך שאני "טיפש וחסר כל אינטליגנציה". על המכתב חתומה פתין רזיק.

עניתי לה בתשובה שאיני מכיר אותה, אבל יתכן שהיא צודקת כאשר תיארה אותי "טיפש וחסר אינטליגנציה," כי אולי זו באמת טיפשות לצפות למצוא ערבי שאינו גזען לאור העובדה שבניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים, החמאס שקיבל קולות רבים יותר מהנאצים, מצהיר בגלוי על מלחמתו לחיסול ישראל, ולהשמדת היהודים, ועד היום אין ערבי אחד המגנה זאת. אבל למרות טיפשותי וחוסר האינטליגנציה שלי, כתבתי לה, אני בכל זאת מצפה מכל אדם בעולם, קל וחומר מעובדי האוניברסיטה, לא לאחוז בדעות גזעניות ולראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות, ולא מופת מוסרי. ובוודאי לא להזדהות עם מבצעי התורה הגזענית הזו. מאד מאכזב, כתבתי לה, להיווכח שאדם שעובד באוניברסיטה הינו גזען המזדהה עם אלו שרוצים לרצוח את עמיתיו היהודים. ייתכן שאני טיפש וחסר אינטליגנציה, אבל אני בכל זאת מאמין שישנם גם ערבים שאינם גזענים.

"אתה היהודי הוא הגזען"

פתין רזיק כתבה לי בתשובה שהיא נעלבה באופן אישי בתור ערבייה. (יהודים כמובן אינם נעלבים כשרוצים להשמיד אותם...) ומדוע היא נעלבה? כי עצם החיפוש שלי אחרי ערבי שייצא נגד הקריאה להשמדת יהודים היא גזענית. אתה הוא "הגזען", היא קבעה.

(זו בכלל תופעה שכיחה ומעניינת אצל הערבים, לא אחת כשביקשתי מערבים לצאת נגד הגזענות הואשמתי מיד בגזענות. ודוק, לדידה של פתין רזיק קריאה נגד רצח יהודים היא גזענות! קריאה למען רצח יהודים אינה גזענות! היהודים מעצם מהותם גזענים, והערבים מעצם מהותם אינם יכולים להיות גזענים...) היא הוסיפה שזו בושה וחרפה שיהודים צועקים "מוות לערבים", ובכלל, לא מעניין אותה מה כתוב באמנת החמאס לגבי הנוצרים, וש"לא אחנך אותה". (הלו, פתין רזיק, חינוך לגזענות או לאי גזענות מקבלים רק בבית ההורים) ולסיום היא טענה שעצם הבקשה מהערבים להתנגד למצע התובע רצח יהודים זו תביעה "פוליטית" שלא ראוי שישלחו אליה.

עניתי לה שאין מדובר בבקשה פוליטית, אלא בבקשה מוסרית, ולא ברור לי ממה היא נעלבה "כערביה ברמה האישית", האם בגלל שאני מאמין שחייבים להיות גם ערבים שאינם גזענים, למרות שלמרבה הצער אמפירית טרם נמצא אחד כזה שיצהיר כי רצח יהודים ע"פ מצע החמאס הוא גזעניות שהוא מגנה.

כתבתי לה שאני מסכים איתה בהחלט שהקריאות "מוות לערבים הן חרפה ובושה", ומגנה אותן בכל התוקף, אבל העובדה שהיא איננה מוכנה לומר שהקריאות "מוות ליהודים" הן בושה וחרפה! קל וחומר במצע פוליטי, והעובדה שהיא איננה מוכנה לגנות אותן, משמעה שהיא מזדהה איתן. אי גינוי משמע הזדהות. שתיקה היא הזדהות עם הקריאה לרצח יהודים. רצח יהודים משמעו רצח תלמידיך, ועמיתיך היהודים לעבודה. מה אם כן צריכים לחשוב עליך תלמידיך ועמיתיך לעבודה? האם יכול מישהו מעמיתיך לעבוד עם אדם כמוך המזדהה עם תורה גזענית המטיפה לרציחתו? האם יכול סטודנט מתלמידיך ללמוד מאדם כמוך החפץ במותו?

גזענות או פחדנות?

להפתעתי נודע לי שהכותבת היא ערביה-נוצרייה מורה לאנגלית. ניתן להבין את הקושי של ערבי-מוסלמי לגנות את מצע החמאס, אבל, במקרה דנן מדובר בנוצרייה. מאליו עולה השאלה, מדוע אין ערביה-נוצרייה כפתין רזיק, מסוגלת להוציא מפיה את המילים: "אני מלמדת סטודנטים יהודים וערבים, ולכן אני מגנה כל קריאה לרצח, אני מגנה את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לרצוח יהודים, ומגנה את היהודים הקוראים מוות לערבים!"

מהי  הסיבה האמיתית לחוסר היכולת של פתין רזיק להוציא מפיה את המילים המגנות רצח יהודים? האם הדבר נובע מתוך הזדהות אמיתית עם הגזענות המוסלמית כלפי היהודים, או שמא הדבר נובע רק מפחד מתגובת המוסלמים, פחד משתק, המונע ממנה לומר דבר בגנותה.

מצב הנוצרים תחת הכיבוש הערבי-מוסלמי

כאשר הגיע מוחמד לית'ריב (אל-מדינה) הוא פישר בסכסוך שחל בין השבטים הערבים שם באמצעות ניסוח מסמך משפטי שהכניס מושג חדש להיסטוריה "חוזה האומה" מאותו רגע, כל מי שקיבל עליו את האסלאם, בלי קשר לשבט ממנו בא – היה חלק מ"האומה המוסלמית". "האומה המוסלמית" כוללת את כל המוסלמים בלי קשר ללאומיותם. לאחר שמוחמד הכריז: "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים!" הוא ביצע טיהור אתני, וחיסל את היישוב היהודי והנוצרי, כך שערב נהפכה למוסלמית בלבד.

לאחר מותו של מוחמד יצאו הערבים-המוסלמים למסע כיבושים, וכבשו שטחים רבים שהייתה בהם אוכלוסייה יוונית-נוצרית גדולה. מיני אז היו הנוצרים כפופים לחוקי ההשפלה הגזעניים של "בני החסות", על פי האסלאם. (חוקי ההשפלה מבוססים על הפסוק "והיו שפלים," קוראן, סורה 9 פסוק 29).

כתוצאה מהכיבוש הערבי-מוסלמי המתמשך, חוקי "בני החסות" הגזעניים-משפילים, ושלטון הדיכוי שחוו, נאלצו היוונים-הנוצרים לאבד את שפתם, תרבותם, וזהותם היוונית, ולהפוך לערבים. המשך שמירתם את הדת הנוצרית יצרה קונפליקט מתמיד בינם לבין הרוב המוסלמי שסיכן את קיומם. כדי לפתור את הבעיה נקטו הערבים-הנוצרים שני אסטרטגיות הישרדותיות: הראשונה, המצאת "לאומיות ערבית" שאינה מוסלמית, והשנייה, הפניית הקיצוניות הלאומנית כלפי היהודים והציונות.

רעיון "האומה הערבית" כתחליף לרעיון "האומה המוסלמית"

בהשפעת הרעיונות של המהפכה הצרפתית – הגדירו הוגי דעות ערביים-נוצריים, מחדש את המונח "אומה" ובמקום "אומה מוסלמית" הם טבעו את המושג "אומה ערבית". המושג "אומה ערבית" הוא אנטי תיזה למושג "אומה מוסלמית" ,"האומה הערבית" כוללת את כל דוברי הערבית ללא קשר לדתם. היא כוללת ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים, ערבים דרוזים, וכו'. באמצעות המושג החדש חשבו הנוצרים להשוות את מעמדם לזה של הערבים-המוסלמים, לאחר שתחת "האומה המוסלמית" מעמדם כנוצרים נחות מהותית.

מחבר המניפסט של הלאומיות הערבית (הלא מוסלמית) "ההתעוררות הערבית" "אלנהדה אלערביה", The Arab Awakening. New York: Lippincott, 1939. היה  ג'ורג' אנטוניוס – ערבי-נוצרי-לבנוני שהיגר ב-1921 לארץ ישראל ונתפלשת (נעשה פלישתינאי)  ב- 1925. אנטוניוס היה מוטרד על ידי שאלות לגבי זהותו הלאומית כיווני-נוצרי שהסתערב. הוא הביט בהערצה ביסודות המוסלמיים של הזהות הערבית והביע צער שאינו יכול להשתייך לדת האסלאם. אנטוניוס, שהיה חבר הועד הלאומי הערבי ומקורב למופתי, התנגד נחרצות להקמת מדינה יהודית אפילו בחלק ממנה. בשנת 1939 עבר לגור בביירות, וב-1941 נסע לעיראק, שם חבר למופתי אמין אל חוסיני בתמיכתו במרד הפרו-נאצי של רשיד עלי אל-כילאני.

אנטישמיות ואנטי ציונות

טקטיקה נוספת בה נקטו הערבים-הנוצרים כדי להימנע מרדיפות המוסלמים, היתה להוכיח את נאמנותם לערבים-המוסלמים באמצעות הפגנת שנאה קיצונית עוד יותר ליהודים. פעמים רבות הובילו הערבים-הנוצרים את מסע השטנה נגד היהודים.

הטרגדיה של הערבים הנוצרים מוצגת היטב ביומנו של ח'ליל סאכאכיני, המחנך, איש הרוח, והפוליטיקאי הערבי-הנוצרי-היווני-אורתודוכסי. ("כזה אני, רבותי!": מיומנו של ח'ליל אל-סכאכיני, י-ם 1990). סאכאכיני (1953-1878) האחראי על לימודי הערבית מטעם ממשלת המנדט, התלבט בין זהותו היוונית-נוצרית לבין זהותו הערבית, וחשב אף להתאסלם, כי באסלאם ראה את "הערביות" האמיתית.

בדומה למופתי מוחמד אל-חוסייני – ידידו של היטלר, גם סאכאכיני, המורה והמחנך הנוצרי, הגיע בעקבות שנאתו ליהודים ולציונות להזדהות מוחלטת עם הנאצים.

הרצון להוכיח נאמנות למוסלמים הביא ערבים-נוצרים להקים ארגוני טרור ורצח קיצוניים לא פחות מאלו של הארגונים המוסלמים. ערבים-נוצרים כגון: ג'ורג' חבש, "הרופא" הנוצרי, מנהיג "החזית העממית לשחרור פלסטין", ונאיף חַוַאתְמה הערבי-נוצרי (העבר-ירדני), מנהיג הארגון "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" האחראי לטבח מעלות, הנהיגו את אותם ארגונים.

תגובות הערבים-נוצרים במדינת ישראל לאסלאם

1. זוהיר אנדראוס

כיום, בכל השטחים הכבושים על-ידי הערבים-המוסלמים, למעלה מ-13 מיליון קמ"ר, (יותר מכל אירופה) מחמיר מצבם של הנוצרים. עיראק, ושטחי הכיבוש הפלשתינאי, התרוקנו כמעט מנוצרים, המצרים-האגיפטים נאבקו 300 שנה נגד הכיבוש הערבי, ודוכאו קשות, והיום הם נאנקים תחת רדיפות הערבים-המוסלמים במצרים, וכך בכל המדינות הערביות. היוצאת מן הכלל היא סודן הדרומית שהצליחה לאחרונה להשתחרר מעול הכיבוש הערבי-מוסלמי, ולהקים מדינה נוצרית עצמאית. בזמן האחרון רעיון "האומה הערבית" כמעט ונעלם, ו"האומה המוסלמית" משתלטת על המרחב הערבי.

הערבים-הפלישתינאים-הנוצרים, "אזרחי ישראל בכפייה" (כפי שהם מכנים זאת), נמצאים במצב הטוב ביותר מכל קהילה ערבית-נוצרית אחרת, אך עם זאת חלקם מגלים עוינות קיצונית כלפי היהודים.

מאירת עיניים התגובה הבאה של העיתונאי זוהיר אנדראוס: נקולה בסלי, מצרי-אגיפטי שהיגר לארה"ב בגלל הדיכוי והרדיפות כלפי המצרים-האגיפטים-הנוצרים, יצר סרט נגד מוחמד, "תמימות המוסלמים". הסרט הביא לגלי אלימות בעולם מצד האסלאם הקיצוני. משטר "האחים המוסלמים" במצרים גזר לו דין מוות. והנה העיתונאי הערבי-נוצרי, זוהיר אנדראוס, ("אזרח ישראל בכפייה") אינו מגלה שום סימפטיה או הזדהות עם המצרים-הקופטים-הנוצרים, בני דתו, הנרדפים כנוצרים ב"ברפובליקה הערבית" של מצרים, וכמובן אין לו שום הזדהות עם המצרי-קופטי-נוצרי שיצר את הסרט.

 זוהיר אנדראוס – הערבי-הנוצרי, מזדהה דווקא עם הרודפים המוסלמים והאסלאם הקיצוני. אנדראוס קורא למיליארד וחצי מוסלמים, להחרים בעקבות הסרט את מוצריהן של חברות אמריקאיות: "חרם כלכלי ערבי ומוסלמי עממי מאורגן נגד ארה"ב וגרורותיה עשוי לשפר את המצב, ולמנוע מהמדינה הזאת להמשיך ולהרוג ערבים ומוסלמים."

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1835952

בחינה מעמיקה בקריאתו מביאה לתובנה שלערבי-הנוצרי, זוהיר אנדראוס, לא חשוב כלל מצבם של הנוצרים, חשוב לו רק דבר אחד, והוא חיסול מדינת היהודים. הנה עצותיו לעשיית דה-לגיטימציה לישראל במטרה להביא לחיסולה.

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=107345_memri&act=show&dbid=articles&dataid=2797

2. ח"כ ד"ר עזמי בשראה

עזמי בשארה, הערבי-נוצרי, הקומוניסט לשעבר, וח"כ לשעבר ממפלגת בל"ד. מהווה גם הוא דוגמה מעניינת למדיניותם של חלק מהערבים-נוצרים כלפי המוסלמים. במסגרת מאמציו להביא לאיחוד "האומה הערבית", (כאנטי תיזה ל"אומה המוסלמית"), טוען הפילוסוף המדיני-הערבי-הנוצרי, ד"ר עזמי בשארה, שאין כלל עם פלסטיני. "העם הפלסטיני", לדבריו, הוא סתם המצאה מלאכותית של מעצמות המערב.

http://www.youtube.com/watch?v=qp1OS-20Bzc

אבל שנאתו של ד"ר בשארה הנוצרי ליהודים גדולה כל כך עד שפעילותו לחיסול מדינת היהודים הביאה אותו להפוך למרגל מטעם ארגון החיזבאללה המוסלמי קיצוני.

תוצאת שתיקת ההזדהות עם רצח היהודים –  מרטין נימלר – פתין רזיק

אם התחלנו את הדיון בשאלה האם חוסר היכולת של ערביה-נוצרייה לגנות את דברי מוחמד באמנת החמאס, לפיהם יש להשמיד את היהודים, נובעת מגזענות או פחדנות? התשובה יכולה להיות שגם וגם. חוסר היכולת של פתין רזיק להתבטא נגד הקריאה להשמדת יהודים יכולה לנבוע בהחלט משתי הסיבות, גם משנאה גזענית כלפי היהודים, וגם מפחד מהמוסלמים. רק היא תוכל לתת על כך תשובה.

אצל לא מעט מהערבים-הנוצרים גוברת שנאת היהודים על הפחד מפני המוסלמים, לכן בכל מקרה כאשר פתין רזיק שותקת ומסרבת לצאת נגד האיסלמו-נאציזם, כדאי שתקרא שנית את השיר המפורסם של מרטין נימלר על "השתיקה", ותפר מיידית את שתיקתה.

http://he.wikiquote.org/wiki/%D7%9E%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%9F_%D7%A0%D7%99%D7%9E%D7%9C%D7%A8

החמאס אומר בגלוי שאחרי רציחת היהודים יבוא תורם של הנוצרים. הנוצרים, בדיוק כמו היהודים, מוגדרים על-ידי המוסלמים כ"קופים וחזירים" (סורה 5 פסוק 60), והחמאס קורא להריגתם עם היהודים והקומוניסטים:

http://www.palwatch.org.il/main.aspx?fi=676&fld_id=676&doc_id=4145

מבחינה היסטורית ברור ששנאת היהודים לא תרמה דבר למעמדם של הערבים-הנוצרים, ולא הצליחה להעלות את קרנם בפני המוסלמים, להיפך, שנאת היהודים ערערה את מעמדם. שנאת היהודים מערערת גם את מצבם של הערבים-נוצרים בישראל, וזאת דווקא בשעה שבעולם הערבי-מוסלמי, קהילת הערבים-הנוצרים הולכת ונמוגה, ובקרוב לא יישארו כלל נוצרים בתחומי הכיבוש הערבי-מוסלמי.

כדאי לציין שישנם כיום גם ערבים-נוצרים המזדהים עם המדינה, רוצים להשתלב בה, ורוצים אף לשרת בצבא או בשרות לאומי. למרבה הצער הקיצונים נלחמים בהם ומונעים מהם לממש את רצונם.

ניצחון הציונות

מודעה קטנה בעיתונים, שספק אם מישהו שם לב לתוכנה, מעידה על ניצחון הציונות, והנה לשונה ללא פרשנות:

חג החנוכה כבר בפתח! מהרו לברך, לשמח, ולהעביר כספים ליקירכם בארה"ב. לרשותכם, יותר מ-37,000 סניפים ברחבי ארה"ב. MoneyGram העברת כספים.

מפלגת "העבודה החדשה"

בעוד ששלי יחימוביץ היא מנהיגה ראויה להנהגה, מנהיגה שהשיבה לפוליטיקה הישראלית את המושג הנשכח "ציונות-סוציאליסטית", מפלגת העבודה בראשותה עושה שני תקדימים היסטוריים:

1. בפעם הראשונה נבחרת למפלגת העבודה מועמדת המציגה קו קיצוני אנטי-ציוני. מירב מיכאלי – הנכדה של קסטנר ש"מכר את נשמתו לשטן", שיתף פעולה עם הנאצים, והציל פושעי ס.ס. מחבל התלייה – קוראת לסירוב להתגייס לצבא. מיכאלי קוראת לאימהות לא לשלוח את ילדיהן לצה"ל, ולבטל את גיוס הנשים מכיוון ש"השירות הצבאי הוא בית ספר לנחיתות ולכפיפות של נשים," כמו סבהּ, היא סבורה כנראה שניתן להגיע לעיסקה עם החמאס, ולהינצל ע"י ארגון רכבת של מקורבים.

במסגרת חגיגות שישים שנה לגל"צ קראה לאימהות לא לשלוח את ילדיהן לשרת בצה"ל "כשיש כיבוש שמתמשך למעלה מ-40 שנה והשלטון בישראל לא עושה מאמץ אמיתי לפתור אותו."

במסגרת הקמפיין הארסי שמנהלת מיכאלי נגד ביבי, היא הופכת את ביבי לאויב: "בעיית האטום האיראני, לא בעייה של ישראל, אלא בעייה אישית לגמרי של נתניהו, שגם הפגיעה באזרחי ישראל מתגמדת לעומתה. ("ביביטמן", "הארץ" 13.8.12).

לדידה של מיכאלי אין לישראל כלל בעייה עם פצצת אטום של ממשלה המחוייבת לחיסולה, אלא רק בעייה עם הסכנה האמיתית – ביבי. בדומה לסבהּ – קסטנר, מיכאלי מרגיעה את היהודים. אין סכנת השמדה ליהודים. האיראנים אינם רוצים כלל לחסל את מדינת היהודים, אפשר להירגע.

2. בפעם הראשונה בהיסטוריה הציונית רצה מפלגת העבודה לבחירות כאשר כשליש מנציגיה הם עיתונאים, ואין בה אף נציג אחד מהמגזר הקיבוצי. ודוק, הקיבוצים שהיו הלוז של הציונות-הסוציאליסטית, המגזר שהקים את היישוב ובנה את המדינה, נעדר כעת לחלוטין מרשימת מפלגת העבודה. יש לומר מעתה: "מפלגת העיתונאים" במקום "העבודה".

[עד כאן נעמן כהן]

אהוד: אנחנו שוקלים להצביע עבור מפלגה שבה יש ייצוג הולם, ואפילו יותר – להתיישבות העובדת, לקיבוצים ולמושבים, ולכן אולי נצביע עבור מפלגת "העצמאות" גם ללא ברק בראשה. בכל מקרה לא נצביע עבור מפלגה שתכניס את מרב מיכאלי לכנסת.

* * *

מתי דוד

1. לעולם לא עוד כניעה לאשלייה

של שלום וירטואלי ללא ביטחון ריאלי

הפלסטינים תובעים צדק – ולא מדינה, פשרה, וקץ הסכסוך. "צדק פלסטיני" משמעותו זכות השיבה של הפליטים לפלסטין השלמה, ללא אף יהודי בתוכה. צדק זה יושג על פי "תורת השלבים".  עד כה הם מצליחים ואנחנו נכשלים בנדון.

צריך להשלים עם העובדה שבשלב זה, לא ניתן להגיע לפתרון ולהסכם שיוביל לשלום, לביטחון ולהקמת מדינה פלסטינית. 

תהליך חלום השלום, הפך בפועל ל"תעשיית השלום" שמפרנסת מאות פוליטיקאים, דיפלומטים ועיתונאים שמייצרים נאומים, מפיקים "ניירות עבודה" ומכנסים ועידות ללא תוצאות. "תעשיית השלום" מנפיקה, ללא הפסקה, שיטפון של רעיונות, הצהרות, יוזמות, נוסחאות, תוכניות והכחשות, בידיעה שאין שום סיכויי לתוצאות חיוביות, לאחר כישלונות של כל הניסיונות.

"תעשיית השלום" מקיימת מפגשים וכינוסים עקרים עם פטפטת בלתי פוסקת של נאומים, בשיתוף כל השחקנים המעורבים, שמשייטים על הגלובוס, בהילה של עושי שלום מקצועיים אמיתיים, ללא שום סיכויים.

צריך להשלים עם העובדה שלא יהיה שלום עם הפלסטינים מהסיבות הבאות, שלא ניתנות לפתרון, אפילו אם בראש הממשלה יעמדו ציפי לבני, אהוד אולמרט ואפילו יוסי ביילין:

הפלסטינים לא יתפשרו על זכות השיבה.

הפלסטינים לא יכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

הפלסטינים לא יפנו עורף לחמאס, איתו חתמו על הסכם פיוס.

הפלסטינים לא יסכימו לפשרה טריטוריאלית, אלא לחזרה לקווי 67'.

הפלסטינים לא יסכימו להתחייב לקץ הטרור, ההסתה והתביעות.

הפלסטינים לא יוכלו לעמוד מול הגל האיסלמי הקיצוני שמתנגד לשלום עם ישראל.

הפלסטינים לא יסכימו למדינה מפורזת ושליטה ישראלית על הירדן.

כל אלה התובעים מהממשלה "יוזמה מדינית חדשה" מסתירים את כוונתם האמיתית. לא מדובר ברעיונות חדשים, אלא בכניעה לתביעות הפלסטיניות של חזרה לקווי 67' וזכות השיבה.

כל אלה התובעים "יוזמה חדשה", עדיין לא הבינו שחייבים להתנתק מהאבק, השומן והחלודה של קווי החשיבה הישנה. חשיבה המבוססת על הרציונל הישראלי-יהודי, ועל המנטליות הליברלית-מערבית, ולא על הרציונל הכבוד והמנטליות המוסלמית ערבית שדוחה כל הצעת פשרה ורעיון ישראלי.

הלקסיקון הפלסטיני, מאז הצהרת בלפור ועד ימינו תמיד דחה כל תוכנית וכל פשרה, ובחרו במלחמה. הם אמרו "לא" לתוכנית החלוקה של האו"מ ב-1947. הם אמרו "לא" בהחלטות חארטום ב-1967.  הם אמרו "לא" להצעות הפשרה המכסימליות של אולמרט וברק. הם חתמו על הסכמי אוסלו ב-1993 אבל שבו לטרור. הם הקימו מדינת טרור בירדן, שפורקה. הם גורשו מלבנון. על רקע המהפכות בארצות ערב, אין שום סיכויי שבשנים הבאות יקום מנהיג פלסטיני מתון שיוכל לעמוד מול כל הפליטים בסוריה, בלבנון, בירדן ובעזה ולשכנע אותם להסכים לוותר על זכות השיבה. אין שום סיכויי שיקום אנוואר סאדאת פלסטיני. אין שום סיכויי לשלום ישראלי פלסטיני בקרוב.

ולמרות הכל, "תתעשיית השלום" תמשיך ליצר תוכניות של אופטימיות מגויסת, כדי לתחזק פתרון זמני אפשרי, אחרי כל התוכניות שנכשלו: אוסלו. אנפוליס. אופציה ירדנית. תוכנית אלון.  תוכנית רוג'רס. תוכנית סעודית. תוכנית קלינטון. מפת הדרכים של בוש. אוטונומיה. פשרה טריטוריאלית.פשרה פונקציונלית.

ואנחנו בתוכנו נמשיך את כל הוויכוחים הפוליטיים-כביכול בין ימין לשמאל, בין מתונים לקיצוניים.  ויכוחים עקרים של יצרים בלתי נשלטים של מנהיגים שאין להם אומץ להודות שאין סיכויי לשלום בגלל הסרבנות הפלסטינית הניצחית.

מנהיגים שממשיכים לטפח את העלילה שרק ישראל אשמה בחוסר הפתרון.

2. כישלון התחזיות והפרשנויות

של עיתון "הארץ"

מזה חודשים רבים, מערכת "הארץ", באמצעות העיתונאים "האידיאולוגיים" שלה, ניהלו מסע ביקורתי ארסי והרסני (במסווה "מקצועי") נגד ראש הממשלה, שר הביטחון והממשלה כולה.  נתניהו וברק תוארו כהרפתקנים מחרחרי מלחמה מסוכנים.

הם הואשמו שמדיניות הממשלה גרמה לכך שישראל הפכה למדינה מבודדת, מצורעת, גזענית ופאשיסטית. נתניהו הואשם ביחס פוגעני בנשיא אובמה ובתמיכה ביריבו הרפובליקני רומני, דבר שיגרום לנקמה של אובמה לאחר בחירתו מחדש. המסע הביקורתי הזה היה מלווה בעשרות מאמרים מלומדים של "מומחים", שרובם היו בעלי עניין פוליטי בהפלת הממשלה, באמצעות מאמץ ליצור אווירה שישראל קורסת ויש להחליף את הכנסת.

מאמרי המומחים הללו הסתמכו על מידע ממקור אמריקאי מהימן, "ניו יורק טיימס" – לביסוס מסקנותיהם הכושלות. "ניו יורק טיימס" הסתמך על "הארץ", "כדובר" של ישראל, ואילו "הארץ" הסתמך על "הניו יורק טיימס", וכך יוצרים "דעת קהל" מפוברקת.

במבחן התוצאה כל הנבואות השחורות של פרשני "הארץ" התבדו, לאחר בחירתו המחודשת של אובמה, ולאחר המבצע בעזה. ישראל זכתה לתמיכה פומבית וללגיטימיות בינלאומית ופנימית. אמריקה של אובמה תומכת ולא מתנקמת.

שלושה המנהיגים, נתניהו, ברק וליברמן, שידרו מתינות, איפוק ופיקחון בניהול המבצע בעזה ובהחלטה לסיימו. ההנהגה המדינית והצבאית עבדו בהרמוניה, למרות פרשני "הארץ" שתיארו את שלשתם כהרפתקנים מחרחרי מלחמה. המבצע בוצע בהצלחה מרשימה. העורף המופגז הוכיח סיבולת, איתנות ויכולת עמידה. הוכח שישראל אינה מפלצת, אינה קורסת ואינה קורי עכביש, כמו לדעת כמה עיתונאים ב"הארץ". אפילו גדעון לוי לא הצליח להרוס את התוצאות החיוביות.

אהוד: יש לשער ששונאינו מבית ומחוץ הסתמכו על הבדחן היהודי תומס פרידמן, המשים עצמו מומחה לענייני ישראל באותו עיתון אמריקאי.

* * *

אלי מייזליש

138 מדינות הצביעו בעד 'פלסטין'. מי הן?

הסטיגמה "כל העולם.... וכו'" שכאילו באמת כל העולם הצביע בעד פלסטין ורק 9 מדינות "נגד" – מטעה.

ראשית, מי שנמנעו והיו אלה 41 מדינות מהחשובות בעולם, כבר נמחקו מהרשימה של "כל העולם" והרי 41 ועוד 9 'נגד' מהווים 50 נגד 138 שברובן הן תת-מדינות ואין טעם לכלול אותן ברשימת מדינות. בעיקר הן מדינות ערביות או אפריקאיות או אסייתיות שאינן תורמות לעולמם הרעב והחולה גרגר אחד של חיטה או טבלית אחת של אספירין. למשל: סומלי, סודן, איראן, סוריה, עיראק, לוב, רואנדה וקונגו או קובה וונצואלה. סך הכול יותר מ-100 מדינות כאלה.

לעומת זאת, יבשת צפון-אמריקה: ארה"ב וקנדה שהיו "נגד", מהוות רק שתיהן לפי מרחבי הטריטוריה והאוכלוסייה שלהן והתמ"ג והתרבות והמדע ושפע החיטה שבהן – פי 100 ויותר מכל 100 הסומלים והסודנים והלובים או הסורים. 

המיספרים המטעים של 138 מדינות, נועדו רק להפחיד את הציבור החרד שמא "כל העולם" מחרים אותנו, כאשר אין באפשרות של יותר מ-100 המדינות הנ"ל לקנות אצלנו אפילו חבילת במבה. מדינות מוכות רעב או איידס, מדינות טוטליטריות ומושחתות שלעולם לא ייתכנו איתם ממילא יחסים אמיתיים.

לעומת זאת, העוקץ שמסתתר תחת ההצבעה של מדינות ענק כמו סין או הודו הוא מס שפתיים ולא יותר. סין יודעת כי כמה עשרות אלפי פועלי בניין סינים אצלנו תורמים למשפחות שלהם פי 100 ממה שפועלים אלה מסוגלים להרוויח בעיירות העניות שם, ולעולם לא תהיה להם עבודה בסוריה או במצרים או אפילו בפלסטין. גם הודו, שמהווה לקוח ביטחוני אדיר ומועדף החייב שתיקה, משלמת את המס שלה לפקיסטן שכנתה המוסלמית. הסחר שבין הודו לישראל, כולל יהלומים – שהביא לפריחה  תעשייתית אדירה שם, גם כן שווה שתיקה בינלאומית.

מתברר, כי הטראסק של "כל העולם" אינו אלא תעלול מיספרי מעוות שאין מאחוריו ולא כלום. ממילא, הייצוא הישראלי האדיר בנושא ההיי-טק מגיע רק למתי מעט ארצות שמהוות גם הן ביזנס אליטיסטי של "שמור לי ואשמור לך" לפיתוח עתידני ששווה פי מיליון בערכו מכל תעלול מיספרי באו"ם שאינו שווה אפילו פרוטה.

שביב סליקון בודד שמפותח רק אצלנו ושבלעדיו אף מדינה שמפתחת בעצמה תעשיית היי-טק, לא תוכל להרכיב את מערכות המיחשוב שלה, מדינות היודעות טוב יותר מכל פרשן לענייני האו"ם כמה טיפשי למנוע מישראל לתרום לעולם החופשי את הידע שלה. כרגע, כל העולם העסקי והמדעי שואף להגיע לרמה של ישראל, שהיא הראשונה בעולם עם שיעור צמיחה כלכלית בלעדית ואבטלה מינימלית, למרות ה"חרם" של סומלי ועוד 100 מדינות כמוה.

ההפחדות הן לא רק וירטאוליות שאין מאחוריהן זולת פוליטיקה זולה ומרושעת, אלא ובעיקר בשל הפריווילגיה התקשורתית. מי שעושה את "העבודה" הזו, אינם אלא תריסר או שני תריסרים עיתונאים מכורים למסעות הפחדה, למשל: כשנה לפני שהחל בסוריה מרחץ הדמים הפנימי, התהלכו כאן שמועות כי סוריה מבקשת לנהל מו"מ לשלום עם ישראל, ואילו ישראל מסרבת. ועל כך זעקה כותרת: 60 אלף טילים מסוריה... וכו'. כאילו אם לא נוותר על רמת הגולן יתכסו השמיים עם ענני טילי סקאד סוריים מדן ועד אילת. וכך, כשהחל מאיר דגן לפרסם את תוצאות ההרס בארץ מעשרות אלפי טילים איראניים ושל החיזבאללה אם נעז להפציץ את איראן.

כשתעלת סואץ היתה סגורה בפני שיט ישראלי, כך גם מיצרי טיראן בדרך לנמל אילת, וה"חרם הערבי" הגיע עד יפן שלא מכרה לישראל אף מכונית, כך גם "קוקה קולה" האמריקאית או חברת נורות חשמל "פיליפס" ההולנדית, שסגרה את מפעלה בנתניה, וכך חברות תעופה וכך עוד מיליון אנשים בפוטנציה בכל שנה שלא באו ארצה כתיירים, וכך עם ויזות בדרכון וכך עם עוד מאות או אלפי חרמות בעולם נגדנו – וזאת בשנים שבהן לא כבשנו אפילו מטר אחד בגדה המערבית, ובכל זאת – ובכל זאת, מומחי המים שלנו היו מבוקשים בכל מדינה מתפתחת באמריקה הדרומית או התיכונית או באפריקה ואפילו ב"זמנים הטובים" עם איראן של השאח.

היוצא מכל האמור לעיל הוא: שישראל – למרות הבדידות המזהרת שלה בכל הזמנים מיום הולדתה, ידעה בתחבולות לעקוף כל "חרם", ובתהליך ממושך של ציונות באנו עד הלום. ואני גאה על כך.

כל הניסיון הנואל להפחיד את עם ישראל "פלישתים עליך שמשון!" – הוא פעילות פחדנית של נמושות פוליטיים שכורים לעצמם את הקבר. 

אין לי נחמה כי יבוא יום ו"כל העולם" יכיר בעם ישראל כפי שהוא באמת. אין סיכוי. כי בכל זאת היה לפני 2000 שנה יהודי אחד ושמו ישוע מנצרת שלאחר צליבתו בידי קלגסים רומים, החלו מאמינים יהודים לקלס את שמו כ"משיח", ומאז אנו מואשמים ב"קולפה" (COLLPA) "אתם אשמים" – ולא יעזור לנו כלום. ולך תדבר איתם.  

* * *

מנשה שאול

משיח בוא, אנו מוכנים

המשיחיות היא נחלתו של עם במצוקה. לכן הוא מחכה להצלה ולגאולה בידי המשיח. המשיחיות קיימת ביהדות, היות שהיהודים בגלות ובמצוקה, והם מצפים לבואו של המשיח, ככתוב: "ותחזינה עינינו משובך לציון ברחמים."

המשיחיות אינה נפוצה בקרב מרבית המוסלמים. היא קיימת רק אצל העדה השיעית המונה     כ-11 אחוזים מכל המוסלמים ב-57 מדינות, מיספרם הכולל מגיע ל-1.2 מיליארד בני אדם.

  עדת השיעה (שיעה פירושה סיעה) שהתפלגה מן האיסלאם המקורי, נרדפה באכזריות על ידי הרוב הסוני החל משנת 680 לספירה. עיקר השסע בין הסונים לשיעים מקורו במאבק עקוב מדם על הח'ליפות, כלומר על השלטון. אמירה נפוצה בכתבי האיסלאם היא כי "לא נשפך דם בתולדות המוסלמים כשם שנשפך על האימאמה (השלטון)."

רדיפת השיעים במרוצת מאות שנים טיפחה אצלם את הציפייה למשיח (אלמהדי) שיושיע אותם ויתקן את העולם, הטובע לשיטתם בעושק ובחמס. מדובר באימאם הנעלם מן המאה התשיעית מתוך 12 האימאמים השיעים. לפי המסורת השיעית, המהדי, שהוא צאצא של הנביא, נולד בעיר סמארה שבעיראק ב-29.7.870. היעלמותו המסתורית מוסברת בחששו כי הסונים יהרגוהו. לו העדיף את החיים, היה עליו לחתום על חוזה שלום עם הסונים – מהלך שהיה מתפרש כסותר את שליחותו כגואל.

האיש בעל הפנים הזוהרות

השיעים באיראן, ובראשם עלי חמינאי ואחמדינג'אד, הם מגדולי המאמינים בבואו של המהדי. אחמדיניג'אד, שכיהן כראש עיריית טהרן, השקיע 35 מיליון דולר בבניית ארמון בצפון טהרן המיועד לשכן בו את המהדי הצפוי לבוא. הוא גם הניח קו רכבת בין קום לטהרן על מנת להקל את הגעתו של המהדי לבירה.

מיד לאחר עלייתו לשלטון ב-2005, הכריז אחמדינג'אד כי מטרת המנדט שלו היא להחיש את בואו של המהדי. את נאומו בעצרת האו"ם ב-2009 פתח בתפילה לאללה שיזרז את בואו של המהדי. הוא גם דיבר על הילה ירוקה שאפפה אותו במהלך נאומו. בהזדמנות אחרת אמר נשיא איראן כי המהדי הבטיח לו אישית כי בואו קרוב, ובישיבות הממשלה הוא מתייחס לבואו של המהדי ולהכנות הנעשות לקדם את בואו.

אך אחמדינג'אד אינו לבד. בנאומו ב-1980, אמר רוחאללה חומייני כי המהדי ישלים את כל מה שמוחמד לא הספיק לעשות – דברים שקוממו את הסונים. במהלך מלחמת עיראק-איראן, כשמורל הלוחמים האיראניים היה בשפל, היה מופיע בשדה הקרב אדם רכוב על סוס, לבוש בבגדי פאר עתיקים, ופניו זהרו מאחר שהיו מכוסות בזרחן. החיילים הגיבו בפאניקה ורצו לעברו, ואז קרא להם "להתנפל על הכופרים ולנקום את רציחתו של האימאם אלחוסיין!" – כשנעלם הפרש המסתורי, נפלו החיילים על ברכיהם ויללו: "איפה אתה בעל הזמן (כינוי המהדי)?" – ולאחר מכן היו צועדים כאיש אחד לחזית.

   הסונים מגלים התנגדות למהדי ונימוקיהם עימם:

באיסלאם אין גלות ואין רדיפה המשמשת מניע למשיחיות. להיפך, האיסלאם חווה בראשית ימיו גל של כיבושים, תפוצה וניצחונות מזהירים.

למוסלמים הסונים אין בית מקדש שנחרב ולכן אינם מצפים למושיע שיחדש להם את מקדשם. להם יש מקדש, אלכעבה שבמכה, העומד על מכונו מימים ימימה עד היום. אלא שהשיעים אינם מאמינים במקדש הסונים. אדרבא, הם רואים באלכעבה סמל לעבודת האלילים. שהתקיימה בעידן אלג'אהליה. תומכי האימאם עלי, שנרדפו במאה השביעית והיגרו ממכה לעיראק, הפגיזו תוך כדי יציאתם ממכה את אלכעבה במטר אבנים שירו מכלי ירי שנקרא "מנגניק" – בליסטרה.

בקוראן אין זכר למשיחיות או למשיח ואילו המהדי, שלו מחכים השיעים, אמור לתקן את העולם. משום מאפייניו המשיחיים, הסונים מכתימים את השיעים בכפירה.

מוחמד בעיני הסונים הוא חותם הנביאים (חאתם אלנביין). הוא השלים את שליחות הנביאים, ולא יבוא אחריו נביא נוסף, ומי שיטען לנבואה אחרי מוחמד הוא שקרן מתועב. ואילו אצל השיעים המהדי נתפס כבעל תכונות של נביא.

כך, סכסוך שבמקורו היה פוליטי וסימל מאבק על השלטון, קיבל עם השנים אופי דתי-משיחי, ובכך הרחיק עוד יותר את הסיכויים ליישובו, ודאי לא בדרכי שלום.

המאמר מתפרסם גם במגזין "מראה" 222.

* * *

תקוה וינשטוק

1. הברבוניה – מולית הפסים

 העיתונות שופעת כתבות על תבשילים ומסעדות. בטלוויזיה אין שעה ביממה ללא עיסוק  בקולינריה. עוד זכורים לי הימים שדיבורים  על אוכל נחשבו לפחיתות כבוד, ואנשים אכלו כדי לחיות. כיום נדמה שחיים כדי לאכול. 

אז גם לי יש מסעדה אהובה. מסעדת הדייגים בנמל יפו.

בנעוריי היכרתי בעיקר שני סוגי דגים: קרפיונים וברבוניה. (בתקופת הצנע היה גם דג פילה, שנמאס כל כך עד שאין חשק להיזכר בו). הקרפיונים, שהיו כמובן חיים, נועדו לשבת והיו מבצע של ממש. ביום חמישי קנו קרפיון או שנים – לפי גודל המשפחה וגודל הקרפיון – ונתנו להם מקום של כבוד בתוך האמבטיה. עד שישי בבוקר היתה האמבטיה טאבו לבני הבית. אבל כיון שבימים ההם, שלפני הגעפילטע-פיש המוכנים, לא רווח משום-מה נוהג של רחצה יומיומית, לא היה הסבל נורא. נורא היה בשישי בבוקר. אז הוצאו הדגים מהאמבטיה בה השתכשכו להנאתם – והובאו היישר לגיליוטינה במטבח. שם הלמו אימא או העוזרת על ראשיהם בקופיץ, ודקות ארוכות כנצח פירפרו  בין החיים למוות. מחזה שהפך לא מעט ילדים לצמחונים.

ואז החלו  הטחינה (במטחנת בשר ידנית...) והמילוי, כשריח הדגים והבצל ממלא את המטבח ודבק לגוף. והחלה תעשיית פרוסות, קציצות או כדורים, עם עור הדג או בלעדיו, עם פלפל או עם סוכר – בדרך כלל בהתאם למוצא  אימה (או סבתה) של עקרת הבית.  

היום קבלו הנשים פטור מכל הפאצ'קראי הזה. הקרפיונים נעשו סיפור פשוט של קופסאות, צנצנות, אריזות אלומיניום ומכלי פלסטיק. הכול קלי קלות. רק פתח – והרי לך געפילטע-פיש. לא בדיוק היצירה הביתית, אבל מוכן ישר לשולחן והמטבח נקי וגם האמבטיה פנויה. בתוספת כמה פרוסות גזר לגיוון אישי אפשר להגיש אף לאורחים.

מי שעדיין מתגעגע לעולם הישן ולדגים החיים יתקשה כיום למצאם. פעם נראו חנויות דגים בכל קצות העיר. חנויות קטנות שאת רוב שטחן תפשה בריכה מלאה אמנונים, פוטיות ובעיקר קרפיונים. אולם החנויות הקטנות נסגרו בזו אחר זו – הן משום שהדגה בים התיכון נידלדלה והדייגים נתמעטו והן משום שבעלי החנויות הזדקנו ופרשו ללא יורש. אין קופצים על הפרנסה הזו הקשורה בטורח רב, הצפות מים, קפיצות התאבדות של דגים וריח אלים. חוסלו גם בריכות הדגים שניצבו בירכתי המרכולים. במקומן מציעים המרכולים דגים קפואים למיניהם – מנסיכת הנילוס עד הסלמון . אלה מצויים בשפע ותחזוקתם קלה. אני מכירה כיום רק  שתי חנויות דגים, ברחוב אבן גבירול ובבן יהודה. יש ודאי עוד כמה חנויות נוספות ולמי שמוכן להטריח את עצמו ישנן החנויות בשווקי העיר ובראש וראשונה המאגר של  דגי "תנובה" בשוק הכרמל. [אנחנו ממליצים על חנות הדגים של שבתאי בשוק הכרמל, למטה, לא רחוק ממגרש החנייה, וחוץ ממנו יש בשוק עוד הרבה חנויות דגים מכל הסוגים. – אב"ע].

מה שכמעט אין להשיג ­– גם לא תמיד בשוק הכרמל – הם דגי הברבוניה, אותם דגיגים שעורם ורדרד כשל תינוק. דגים אלה תלויים מאוד במצב הרוחות בים ובמצב הרוח של הדייגים. בוויקיפדיה נאמר שהם משתייכים למשפחת המוליתים מסדרת הדקרים ותפוצתם בים התיכון ובצפון מזרח האוקיינוס האטלנטי. השם ברבוניה מוצאו מספרד ובעברית נקרא הדג "מולית הפסים". מולית הפסים... מי מכיר, מי יודע? מי יבקש מולית בחנות ויקבל את מבוקשו? גם ברשימתנו עוד מופיעה ה"ברבוניה". כוחו של הרגל. 

המולית הקטנה אינה נחשבת לדג מיוחס. היא נועדה לימות החול, לא לשולחן של שבת המלכה. אבל לי היתה מאכל תאווה עוד מילדות. אני זוכרת את אימא  עומדת במטבח ומטגנת אותם וריח הטיגון עדיין עולה באפי. גם במחבת הגדולה ביותר בבית לא הספיקה לטיגון כל הפצפונים האלה בבת אחת, ואימא היתה מוציאה בזריזות מהמחבת את "הסרדינים" (כך כינתה את הברבוניות) שכבר טוגנו כהלכה ומניחה במקומם אחד אחד, בסבלנות, את "הסרדינים" שהקמח עוד ניכר עליהם.

בדרך כלל אין מוליות פסים מוקפאות, ומוליות חיות נדירות בחנויות אבל הן זמינות תמיד בנמל יפו. יום יום מגיע למעגן של יפו שלל דגים חדש. לאורך הרציף ממוקמות מסעדות דגים פשוטות ואוטנטיות. בעיני עדיפה מסעדת "הדייגים" ("אהרון את יעקב", ככתוב על השלט בעברית וברוסית). היא נושקת לקו המים בלי חציצה – שאר המסעדות מופרדות מהים בכביש-  והמרינה נשקפת ממנה בכל הדרה. 

חברתי ואני פוקדות את המקום לפחות אחת לחודש. בגין הדגים כמובן, אולם לא פחות למען האווירה. מגיעות בשעת הצהרים ומזמינות חומוס, כשהרעב מציק גם צ'יפס – וברבוניה. תמיד מנה אחת של ברבוניה. המנה גדולה, כעשרים דגים ויותר מרופדים בחסה, יותר מזה איננו מסוגלות לבלוס. אנו מכרסמות ומוצצות את המוליות עד תום, על קרבן ועל כרעיהן – אידרותיהן רכות  וטעימות – בלי להשאיר שריד ופליט לעדר החתולים המתרוצץ בין השולחנות ומבקש נדבות.

[למיטב ידיעותינו, כמעט שאין היום שלל דגה של ברבונייה מחופי ישראל, אלא רוב הדגים האלה, המוגשים במסעדות ונמכרים קפואים במגשיות במרכולים, הם ייבוא מהמזרח הרחוק, כנראה מתאילנד. היה לנו חבר, העו"ד ולימים השופט אמנון הומינר ז"ל, שהיה מטגן לאורחיו ברבוניות בצורה מופלאה שלא טעמנו כמותה בשום מסעדה ובית בעולם, היינו מכרסמים את הברבוניות כמו פיסטוקים, והוא היה מוסיף עליהן סלט בצל לבן, שחבל שלא לקחנו ממנו בשעתו את המירשם, כי רק בגן עדן נוכל לשאול אותו ממנו. – אב"ע].

המעגן מלא כמו מגרש חנייה בלב תל-אביב. שלווה. ריח ים חריף. מים ירקרקים ופה ושם צף דג  שהלך לעולמו. סירות דיג מצפות למסע הלילי. סירות שמפרשיהן מופשלים. יאכטות קטנות, חלקן עם  דגל ישראל ולאורכן גלגלי הצלה. יאכטות גדולות מצוידות במזגן ונעולות במפתח – כנראה דירות מגורים קבועות צפות. כל כלי השיט מצוידים במנוע – אפילו ביפו, סירות משוטים הם נחלת הרומנטיקה ההיסטורית. רוב הספינות ריקות מאדם בשעות הצהריים אך התנועה במעגן מתמדת. אלה מתקנים רשתות, זה מתעסק בערימת חיבלים (חבלי סירות), וזה שוטף בצינור את הספינה ואת עצמו. אחדים יושבים בירכתי הספינה ואוכלים משהו משקית נייר. ודאי דגים. דייגים חובבים בעלי חכות ארוכות יושבים על חומת המעגן [המעגן הזה הוא נמל יפו ההיסטורי. – אב"ע]. ממתינים באורך רוח לשלל ושורת שחפים תלויה על כבל משקיפה מגבוה על כולם. המעגן  הוא הטריטוריה שלהם. אלה החיים הפשוטים בכל הדרם.

כפי שנוהג העורך שלנו אב"ע , אמנה את "הנזק הכספי: מנה אחת ברבוניה 120 שקל, מנה אחת חומוס ביתי 18 שקל, בקבוק קולה 12 שקל, כוס לימונדה 12 שקל, פיתות וחמוצים על חשבון הבית – סך הכול 162 שקל לשתינו, 81 ש"ח לנפש, מלבד התשר. טעים מאוד וזול מאוד, ויוצאים עם בטן קלה במצב רוח מרומם.

מגיעים הנה במכונית או במונית. אוטובוס אינו עובר בסמוך. בימי גשם המסעדה היא מחוץ לתחום עבורנו. לשבת באולם הסגור בלי לצפות בנוף, רק מרגיז.

"מסעדת הדייגים" קיימת מאז 1976 – ותק גדול במונחים של מסעדה ישראלית. במקום נערכים ערבים רוסיים, ערביים ויווניים, ועל הקירות צילומי אח"מים שסעדו ונהנו. ראש העיר חולדאי, למשל, כיסח פה מנת דניס. המסעדה מציעה דגה מכל המינים, מפוטית ולברק עד סלמון, גם אמנונים וקרפיונים מהבריכות. אבל לדברי הבעלים – "הספצייליטה שלנו הוא הקלמרי, אני עושה את הקלמרי הכי טוב בעולם וידוע גם בחוץ לארץ."

קלמרי הוא פרי ים לא כשר ואנו שומרים אמונים למולית הפסים. היא מצוינת.

2. תצוגת אופנה בשינקין

זוהרו של רחוב שינקין המיתולוגי הועם במרוצת השנים. רחובות מרכזיים נדונים לתחלופה תמידית. מי פוקד היום את אלנבי, פעם הגדול מכולם? גם דיזנגוף מפנה את מקומו הנכבד לרחובות צפוניים יותר. שינקין הקטן והצדדי יחסית עלה לגדולה לפני עשור או שניים שלא בדרך הטבע אלא  בזכות בעלי עסקים בעלי יזמה ורבי אנרגיה. לאחרונה שופץ הרחוב וחידש את פניו ובעלי/בעלות בתי האופנה שבו החליטו לעשות מעשה – הם לא יתנו לרחוב טיפוחיהם לשקוע בתרדמה.

ביום שישי האחרון קיימו חנויות הביגוד בשינקין את תצוגת האופנה הגדולה ביותר שידעה העיר העברית. היא תוכננה בקפידה: קדימון של צילומי אופנת שינקין לאורך שדרות רוטשילד, מסלול תצוגה באורך שישים (60!) מטר עד רחוב דון יוסף נשיא, עשרות דוגמנים משני המינים, המון מוסיקה, בעיקר שירים ישראליים, ובלונים.  תצוגה חינמית, פתוחה לכו-לם. אפילו נשיא המדינה הגיע לכאן וסיפר כי שינקין – וכמוהו  האזור כולו – מוכר לו עוד מימי נעוריו. נשא ברכה גם ראש העירייה חולדאי, שהיה שותף פעיל בשיקום הרחוב. הוא הגיע הישר משמחה אחרת: הטבעת לוחות במדרכות לזכר מייסדי תל אביב.

ברחוב שוטט להנאתו עם רב. בעיקר צעירים אבל לא חסרו גם קשישים, זוגות, נשים בודדות והמון המון תינוקות בעגלות, על הידיים ועל כתפי אבא. תל אביב היא עיר ולדנית מאוד. ילדים הפריחו בועות אוויר ושיחקו בצוותא על הכביש שנסגר לתנועה, רכבו על קורקינטים, אופניים ובימבות, וילדות קטנות רקדו במעגל, וגם הכלבים – אפשר בלעדיהם? – נדחקו להילולה אף  שכניסתם נאסרה. מזג האוויר שיתף פעולה והיה רך ואביבי שלא כרגיל בראשית דצמבר. בבתי הקפה לא נמצא מושב פנוי וכל החנויות למיניהן התמלאו קהל.

והעיקר שכחנו: התצוגה. חרף אופייה העממי ומיקומה ברחוב, קיבלו הצופים תצוגת אופנה של ממש, לא חלטורה. על המסלול האין סופי צעדו עשרות דוגמניות וגם דוגמנים והציגו מיצירות בתי האופנה של שינקין. בתי אופנה שרובם טרם נודעו ועתה נחשפו לקהל הרחב. התצוגה כללה בגדי חורף יומיומיים  לצד שמלות ערב מרהיבות לנשפי חנוכה. שמלות הערב גילו גבות נשיים עירומים אך כמה מבגדי הדוגמנים הגברים היו חשופים עוד יותר, לרבות חולצה פתוחה עד אחרי הפופיק. נקוה שהדוגמן שהציג אותה לא הצטנן. כל הדגמים היו בצבע אחיד: שחור. עם חוטי כסף, עם עיטורי זהב – רק שחור. אנו הגענו לחלקה השני של התצוגה. בחלק הראשון שלטו ודאי גוונים שונים.

        היה שמח ונעים בהפנינג בשינקין. העיר מצפה לחגיגות דומות. 

* * *

יוסי אחימאיר

ז'בוטינסקי במרכז

"ז'בוטינסקי במרכז" – זוהי תוכנית מיוחדת לתלמידים ולבני נוער, בעיקר מהפריפריה, שיוזם מכון ז'בוטינסקי (גילוי נאות: יש לי הכבוד להיות מנהלו). "במרכז" – לא במשמע מרכז הליכוד, ולא מרכזי מפלגות אחרות, אלה שיש להן מרכז ומוסדות. גם לא במובן של המרכז הפוליטי העכשווי, מושג שנהפך לפופולרי בתמונת ההיערכות לבחירות המתחממת.

כל מפלגה חדשה שצצה, טוענת משום-מה לכתר המרכז, לאמור שהיא-היא המרכז, כאילו המרכז הוא משאת נפשם של רוב הבוחרים. גם שתי המפלגות הגדולות, הליכוד מכאן והעבודה מכאן, טוענות האחת שהיא מפלגת המרכז וימינה, והשנייה שהיא מפלגת המרכז ושמאלה.

כאשר מדובר בתוכנית החינוכית שמפעיל זה 75 שנה מוסד המורשת הנושא את שמו של המנהיג הציוני, יש כפל משמעות ל"מרכז" שבכותרת: האחת – גיאוגרפית, לאמור במרכז הארץ, בלב תל-אביב, והשנייה במרכז הלימודים שמקנה מכון ז'בוטינסקי לאלה הבאים בשעריו.

מסתבר כי ז'בוטינסקי משחק תפקיד מרכזי במערכת הבחירות לכנסת ה-19, הגם שחלפו 72 שנה מאז מותו, שמונה שנים לפני קום המדינה. בנאום הצגת רשימת הליכוד לכנסת הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו, בבחינת התחייבות, כי הליכוד ישמור על מורשת ז'בוטינסקי.

אף כי נתניהו בא מבית רביזיוניסטי, בית שבו אבי המשפחה שקד לכתוב על ז'בוטינסקי ותורתו, משום-מה ראש הממשלה אינו מרבה להזכיר את "אבי התנועה", וממעיט בציטוטים ממשנתו. הוא עושה כן לעיתים נדירות, למשל ביום הזיכרון הממלכתי, בנאום שהוא נושא בכנסת על פי חוק ז'בוטינסקי.

יתר על כן, הליכוד אינו מפגין תמיכה יוצאת מן הכלל במוסד המורשת הנושא את שמו של ז'בוטינסקי, השוכן בקומת המסד של בית ז'בוטינסקי. ארכיון המכון אוצר גם את ארכיון הליכוד, כתנועה ששורשיה בתנועה הרביזיוניסטית מלפני קום המדינה. ובכן, לשם מה השמיע נתניהו את המובן-מאליו-כביכול? מדוע נזקק ראש הממשלה וראש התנועה להדגיש בשעת הלילה הכה-מאוחרת את הנאמנות למורשת ז'בוטינסקי?

הוא עשה כן מתוך מצוקה מסויימת, לנוכח הרכב הרשימה החדשה, וכמענה לכל המתריסים נגד הליכוד, ששילח שלושה "נסיכים", השרים בני בגין, דן מרידור ומיכאל איתן (הירשפרונג מבית אבא), הביתה. עם לכתם, פגה, כביכול, גם מורשת ז'בוטינסקי בתנועתם. "המורשת כבתה" – ביקר אחד, "סממנים פאשיסטיים צצו" – ביכה שני.

אך מעל לכל, מרגע שנודעו תוצאות הפריימריס בליכוד, צצו לפתע בכל גווני השמאל – ז'בוטינסקאים מובהקים. גל של אהדה-מדומה לזאב ז'בוטינסקי וגל של געגועים-הזויים למנחם בגין הציפו את כל חוגי השמאל, ואת כל עמודי "הארץ".

הלכה הדמוקרטיה, הלכה הליברליות, הלך ההדר – קוננו המספידים הללו בדמעות תנין, כאילו הם לא גידפו את הליכוד כמפלגה ימנית קיצונית, ר"ל, עוד קודם לבחירות המקדימות. כפי שכתב צור ארליך ב"מקור ראשון": האיש שכל כך שנאו אותו, ושונאים אותו, הוא לפתע "לא פאשיסט, לא מוסוליני, לא ולדימיר ולא נץ: ז'בוטינסקי מה-זה איני..."

"איני" – מקובל, חיובי בסגנון הבראנז'ה, כמובן רק לצורך ניגוח היריב השנוא. אז נוטלים קמצוץ מז'בוטינסקי, מוסיפים תבלין מבגין-האב, ותוך עיוות דבריהם מטילים בוץ ורפש בנבחרת הליכוד שכוננה עתה בהצבעת רבבות חבריו.

ז'בוטינסקי הוא כרגע במרכז התודעה של דוברי השמאל אך ורק כדי "להשתמש ולזרוק", תוך התיימרות לדעת יותר טוב מחבר-הכנסת מן השורה בליכוד מה אמר ראש בית"ר על תגר והדר. אז נכון, לא כל אחד מאנשי הליכוד יודע לצטט הרבה ממשנתו, לא כל אחד יכול להתיימר לדעת ולו מקצת מהגותו (מה שחבל כשלעצמו), אבל הצביעות כאן חוגגת: יריבי הליכוד, ברוב ייאושם, תוקפים את בנימין נתניהו כיום, כשם שתקפו את נשואי געגועיהם הצבועים בעבר – זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין.

מצד שני, יש לשאוב עידוד מכך, שפוליטיקאים ופובליציסטים נזקקים בימים אלה לכתביו של ראש בית"ר, לדלות מתוכם ציטטין ותחמושת, ולוּ רק לנגח בהם את יריביהם, האמורים (וכדאי להוסיף – מתיימרים) להיות ממשיכי דרכו. אולי כתוצאה מכך שהללו צוללים לכתבים ה"אסורים", הם יגלו את הרלוונטיות שלהם לימינו, יפנימו מרעיונותיו המבריקים ולא רק מה שנוח להם לצרכים פוליטיים עכשוויים, ובמרכזם – הזכות של העם היהודי, העולה על כל זכות של מישהו אחר, למולדתו ההיסטורית.

אולי כך ילמדו, כי ארץ-ישראל והעם היהודי במרכז – בזכות העובדה שז'בוטינסקי במרכז.

* * *

פרסומת על בניין בברלין.  כדאי לראות עד הסוף, המייצג שכאן הוא אמיתי.  מוקרן על בניין  כנסיה ברובע המוזאונים. הכול נראה מאוד מציאותי, קשה להאמין למראה העיניים.

http://www.youtube.com/watch_popup?v=XVTga6GmbGw&vq=medium#t=74

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

10. צחי המוזנח

כאשר צחי חוזר מבית-הספר הביתה בצהריים – אין איש בבית. בזה לכאורה אין הוא שונה מרבים אחרים, שהוריהם עובדים. אבל ההבדל הוא שההורים שלו, לדעתו, הם שני חארות אמיתיים שלא איכפת להם כלל ממנו, ולדעתו גם ביניהם לא איכפת להם אפילו קמצוץ – אחד מהשני.

לפי התיאור הזה אפשר לחשוב שהוא מוצא את הכיור במיטבח מלא כלים לא-שטופים עוד מאתמול, המקרר כמעט ריק, הדירה הפוכה, ולא השאירו שקלים אחדים כדי שיהיה אפשר לרדת לקנות משהו לאכול ברחוב. אבל לא. ההיפך הוא הנכון. הדירה מצוחצחת כי שלוש פעמים בשבוע באה עוזרת לנקות. המקרר מלא אוכל. הכיור ריק והכלים השטופים האחרונים עדיין במדיח-הכלים. יש פתקה ובה הצעה למאכלים שיחמם לו לארוחה, ותזכורת שעליו להכין אחר-כך שיעורים וכי אסור לו לפתוח את הטלוויזיה או להזמין חברים או ללכת אליהם או או או או – בטרם יסיים את הכנת השיעורים.

ובכל זאת הוא מרגיש מוזנח, וגם מתנהג כך. פושט את התלבושת האחידה, שכבר מסריחה מזיעה ומרובבת כתמים של ארטיקים ושל טחינה מהפלאפל בהפסקה, מוציא מכנסי-התעמלות מקומטים מארגז הכביסה המלוכלכת. מחמם את כל סירי התבשילים רק כדי למאוס בהם; לבסוף, מכין לעצמו מחבת עמוסה צ'יפס שמתיז רסיסי שמן טיגון לכל עבר, צולה נקניקיות שמתפוצצות על מחבת הגריל; פותח שתיים-שלוש קופסאות חמוצים; פותח את הטלוויזיה בסלון ומביא לשם את ארוחת-הצהריים כשהוא מתיז קטשופ וחרדל לכל עבר, ובתוך כחצי-שעה אין להכיר את הדירה – רובה הפוך ומבולגן כאילו לא סידרו ולא ניקו אותה זה שבועות אחדים.

לפנות-ערב חוזרים הוריו, עמיאל מעבודתו בסוכנות-הביטוח, ורס"ן ורדה מהשלישות (היא משרתת בצבא-הקבע), ועוד בטרם פשטה את המדים, נשמעות צעקותיה:

"מדוע לא התרחצת?"

"שיעורים עשית?"

"לא מרגישים כלל שהיתה כאן העוזרת היום!"

"מלוכלך היית ומלוכלך תישאר!"

"במה חטאתי לאלוהים שיש לי בן כזה?"

"אני מקווה שלפחות את התחת אתה מנגב, עצלן אחד!"

וצחי, לו יש רק תשובה אחת שחוזרת שוב ושוב:

"אימא, אולי כבר תזניחי אותי קצת?"

"להזניח? אותך? הלא אתה הילד הכי מוזנח שאני מכירה! אי אפשר להיות יותר מוזנח ממך!"

"אפשר ואפשר, רק תזניחי אותי סוף-סוף ותראי!"

עמיאל מסתגר בחדר-העבודה שלו עם תיק המיסמכים שהביא מהמשרד, אחר-כך משתלט על הווידאו ורואה סרט או שניים מדי ערב. ורדה מקישה בכל הסירים במיטבח, ואם הם (עמיאל וורדה) לא צורחים במקרה אחד על השני בגלל איזו הוצאה כספית לא צפוייה או הצורך לנסוע לארוחה ביום שישי בערב אצל ההורים, כלומר סבא וסבתא מצידו או מצידה – הולכת ורדה לישון מוקדם, ועמיאל נרדם ונשמע נוחר בסלון, מול הטלוויזיה.

*

הגיע יום ההורים הבלתי-נמנע. למזלו היה עמיאל במילואים וכך באה רק ורדה אל שולה המחנכת.

"אני לא מבינה!" דיברה אליה ורדה כמעט בדמעות, "תראי אותי! היית צריכה לראות את הבית! את הלישכה שלי! אנחנו כל כך נקיים ומסודרים! מאיפה צמח לי בן מוזנח שכזה? תגידי, מה את מציעה לי לעשות? הוא מוכן לא לראות טלוויזיה אפילו שבוע ובלבד שלא יצטרך להיכנס למקלחת, וגם כשהוא מואיל להיכנס סוף-סוף, אני לא מאמינה לו שהוא מתרחץ  – אני יודעת שהוא מניח למים לזרום, ועומד לו בצד, יבש."

"איך את יודעת? הוא עוד מרשה לך להיכנס? הלא עוד מעט הוא צריך להתחיל כבר להתגלח!"

"מה איך איני יודעת? לפי הריח! הלא הוא מסריח כשהוא יוצא בדיוק כמו שהיה כשנכנס למקלחת!"

"אני חושבת," אמרה המורה שולה, "שאת מלחיצה אותו יותר מדי. ואני מציעה לך להזניח אותו קצת. אחרי הכול הוא ילד חיובי – לא מעשן, לא גונב, לא מתרוצץ ברחובות ולא משתולל בבית-הספר."

*

כשחזר צחי מבית-הספר הביתה בצהריים, ביום המחרת, מצא פתקה:

צחי יקירי,

מצידי אתה יכול לעשות בחיים שלך מה שאתה רוצה. אני התפטרתי מהחינוך שלך והחלטתי סוף-סוף להזניח אותך, כמו שביקשת וכמו שהצלחת גם להשפיע על שולה, שמתפעלת מהחיינְדַאלַאך (בעברית – החינחונים) שלך!

שלך,

אימא

*

בתוך שבועיים חל שינוי עצום בצחי: הוא חדל להסריח, החל מקפיד על לבושו, לקח את הכסף שהשאירו ההורים וירד לאכול בחוץ במקום לטנף את הבית, לפעמים אפילו הואיל לאכול מה שבסירים, נעלמו הציפורניים השחורות ולליל שידי קבע להיפגש עם זיווית הבליינית ב"דנסיטי". ואילו ורדה – היא העלתה בשבועיים האלה שלושה קילו במשקל, מרוב עצבנות, והיתה צריכה ללת לתופרת להרחיב את חצאיות המדים שלה.

"אתה רואה?" אמרה לעמיאל. "הכול בזכותי. קודם צחי היה כל-כך מסריח ומוזנח שאף בת לא הסתכלה עליו."

"כן? אז תדעי לך שאת פשוט לא-נורמאלית. אז אצלנו בביטוח אומרים שהפרמיה על העבודה היא פונקציה של האמביציה! אז אם צחי שלך לא היה חולם למזמז את זיווית, אז הוא לא היה מתרחץ עד הצבא!"

"אז, אז, אז – איזו מין עברית מטומטמת יש לך, מיליק?"

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק כ"ד.

זה האיש לא השתנה

נתחדשו עליי, בימי הגדוד, מצבים ומחשבות שלא ידעתי אותם קודם. ובשעות השמירה הארוכות, בלילות, על מחנות-השבויים ומחסני נשק בריטי, נדרתי כי ביום חופשתי הראשון אעלה לירושלים, כדי לעמוד על טעמם של חיי-הנעורים שלי, שעברו בין כותלי "בצלאל".

נכנסתי לחצר "בצלאל". עזובה רבה בחצר וטחב בקימורי המוזיאון שבתוכה. הגן עזוב. עצי פילפל. מצד ימין הבמה ובצילה עומדת המרכבה המאובקת של סיר משה מונטיפיורי. בחצר זו ציירנו יהודים מזוקנים עד ללא נשוא. גם על חצר "בצלאל" וחדרים אלה, של המוזיאון, חשבתי בשעות-השמירה על מחסני הנשק במצרים. הם נראו לי בלתי-מציאותיים, ורחוקים כזיכרונות-ילדות. ורציתי לראות אותם מחדש, להיווכח שהם קיימים.

והנה, מולי – מתקרב ובא הפרופיסור שץ. זה האיש לא השתנה. אותם דיבורים, כמו לפני המלחמה. הקמטים האלכסוניים במצחו העמיקו. בזקנו זרקה שיבה, בית הספר "בצלאל" כמעט דועך. השפעתו הציבורית והאישית מתמסמסת. אישו כבר חדלה להדליק את האחרים. מלחמת העולם הראשונה מתקרבת לקיצה. אנחנו מוצפים תהפוכות גדולות. חולמים לנסוע לפאריז. שם אמנות, שם אופקים. איך ומה אני יכול להסביר לו? עתה הארץ מוצפת קצינים בריטיים וצרפתיים, נוצצים בתלבושותיהם, ומבהיקים בפסים אדומים על צווארוניהם. ויצמן, אידר, והרבה אחיות מ"הדסה הצעירה". ואילו הוא, הפרופיסור, לא איבד את ברק עיניו. עודנו לובש את מעיל קטיפת הקורדרוי שלו, שאותו אני מכיר מן השנים שלפני פרוץ המלחמה, כאשר אנחנו, תלמידי "בצלאל", לא רצינו לצייר זקנים ליד הכותל המערבי, עם נרות בידיהם, אלא ציירנו הרים חשופים וזיתים עתיקים בהנחות-צבע חזקות ועסיסיות, או בהשתפכות מזרחית רגשית, מוקסמת, כמו הציורים הפרסיים וההודיים.

דווקא עתה, לאר המלחמה, אחרי שכאילו סולקו כל המעצורים החיצוניים בפני הבניין שאליו נשא את נפשו כל הימים, ובשבילו פעל ועבד ללא ליאות – פנה זיווֹ. בשובו מגלות בדמשק אחרי הכיבוש – הוא נופל לתוך המשרדים המרובים שֶׁפָּשׁוּ בארץ, והאווירה הזאת מכבידה עליו. הוא רואה את עצמו מיותר. התנאים החדשים כאילו סילקוהו הצידה בבת אחת. וכאן עתידה להתחיל הפרשה הטראגית בחייו. כל התנועות החדישות באמנות, החל באכספרסיוניזם, הן לזרא לרוחו. הוא מגנה אותן בגלוי כתנועות שקר והתרברבות. ישר הוא האיש ביחסיו ואינו משלים עם המהלך החדש באמנות ובעולם. הוא מייסר את כל האנשים הקרובים לו, וזורק בפניהם את השקפותיו האמנויות. על כן לא ימצאו בו האמנים הצעירים בארץ כל הבנה, ויושר אופיו יעמיד אותו מבודד ומנותק מקשריו איתם.

הפרופיסור חיבקני בלבביות והיה שמח לראות את פניי. נכנסנו למוזיאון "בצלאל". בפתח, מעבר לשולחן קטן, ישב מזכירו נרקיס למכור כרטיסי-כניסה, אם יש שואל להם. מבעד למשקפיו העבים נוצצו אישונים מוגדלים. לחייו ורודות ושחקה טובה על פניו.

היכרתי אותו עוד בהיותו תלמיד ב"בצלאל". הוא בא ללמוד ציור. אך כיוון שכל ראש שצייר, תהיינה מידות הנייר אשר תהיינה, תמיד חסר לו המקום בנייר כדי לצייר את האוזניים והצוואר – וכל ההסברים שנתנו לו כי יש לחלק את השטח לפני שמציירים – לא הועילו, וכיוון שפניו קרנו בעדינות, והיה גם תלמיד-חכם – ידע עברית, מה שהיה נדיר בין תלמידי "בצלאל" – טפח לו הפרופיסור על גבו ואמר לו –

"כמו, אתה יודע, תהיה המזכיר שלי. אתן לך משכורת ותקרא בכל הספרים שיש לנו בספרייה."

חוש אינסטינקטיבי היה  לפרופיסור לבחור לו בטביעת-עין בלבד את אנשיו. אמנם, לא תמיד הם האריכו לעמוד בצילו. אך שץ תמיד הביט למרחב, לטווח ארוך, לכל גודל העמק, עד קצה ההר.

"תזכיר לי," אמר לנרקיס, "שמחר בבוקר אשפשף ואבריק את שלט המוזיאון."

ומבלי להביט ולהבחין במבטי התמה, דחף אותי לחדרים הפנימיים. את התמונות שבמוזיאון הוא השיג ממנדבים, או מן הציירים עצמם. פוחלצי-החיות – הוא עצמו תיכנן והלהיב, וגם מימן ציידים, שהלכו לעבר-הירדן וללבנון. את כלי-הקדושה קנה במו-ידיו, אפילו בשנות-הרעב, במלחמת העולם הראשונה – "ביזבז" עליהם מן הכסף שהיה שמור לקניית שקי-קמח לתלמידים: יהיה שק קמח אחד פחות!

אני זוכר, בוקר אחד, בימי המלחמה, נכנס רב תימני יפה-מראה, הוציא משמיכה תיבת ספר-תורה מוכספת, תלה במבוכה עיניים בפני שץ, ואמר בעברית צלולה וריחנית שלו:

"בעוונותינו – מה לעשות? אנו רוצים קמח."

שץ הביט במבוכה בפנינו, ואמר: "טוב. כמו יחסר לנו שק-קמח, אבל זה כדאי."

הוא היה נועז בתוכניות גם בימים הקשים ביותר בחיי היישוב. אף בימי הרדיפות של ג'מאל פשה לא נרתע מחשוב ומדבר באוזני השלטונות על תוכניות בניין הארץ בקנה מידה רחב ביותר. היה הולך להשתדל בפני ג'מאל פשה כיצד לפטור תלמידים מהליכה לחזית המלחמה, ומרצה לפניו את התוכניות הגדולות בדבר יצירת כוח חשמל מהירדן, ושימוש בכוח גלי הים-התיכון – בדיוק כפי שכתב ברומאן שלו בימים ההם. ["ירושלים הבנוייה", יצא לאור בתרפ"ד. 1924. – אב"ע].

ודאי, רבה היתה מידת התמימות בתוכניות הללו, אבל מעולם לא העבירה אותו תמימות זו על שיווי-משקלו. על הכול היה מבט בעיני בראשית, בתמימות ובלבביות. היה שואף להתיר את סבך כל השאלות, ובלשונו המקצועית היה מתבטא:

"צריך לראות את הקונטורה הכללית ואת פרטיה בבת-אחת."

ואנחנו ממשיכים לטייל בחדרי המוזיאון: הנה "הגלות" של הירשנברג, ו"היהודי הנצחי" תמונות אקדמיות, שאפשר שאין מקומן במוזיאון בגני-לוכסמבורג. אך אצלנו, לדעת הפרופיסור, אם רואה אותן יהודי תימני, פולני או אמריקאי, או בולגרי או גרמני – אי אפשר שלא יזדהה איתן. אי אפשר שהן לא תיצורנה בין כל היהודים האלה מכנה משותף. תמונות כאלה, אם יילכו היהודים לבקש במוזיאון רוקפלר או בבריטיש-מוזיאון, ימצאו – אך מהווי אחר, לא יהודי.

יצאנו ועמדנו ליד גדר בניין "בצלאל" והשקפנו על עמק המצלבה. ראיתי את ידו של הפרופסור מונפת לעבר העמק והגבעה שלפנינו. בוהן ידו והכרית שתחתיה היו מרוחקות במקצת משאר האצבעות. אצבעו המושטת היתה מתוחה לפניה, ובקמטים העמוקים שבתוך כף-היד הבשרית ודאי הורגש חום הגוף. משום מה הזכירה לי כף היד הזו את היד המושטת אל קצה אצבעו של אדם –בתמונה המפורסמת של מיכאל אנג'לו.

ידו השנייה של הפרופיסור היתה מונחת בכל כובדה על כתפי, עד שהרגשתי את חוּמהּ. וכדרכו היה הפרופיסור גם נשען במקצת בכובד-גופו על כתפו של בן-שיחו. כיום, לאחר שחלף יותר מיובל שנים, אני מבין מה תענוגו של אדם שהתקדם בגילו ומבקש, בכוונה או שלא בכוונה, להרגיש את חום גופו של צעיר שרק מתחיל את חייו.

האצבע המושטת של הפרופיסור טיילה הנה והנה על פני העמק הנרחב, והוא אמר:

"אתה רואה – על פני העמק והגבעה הזו יתפשט בניין המוזיאון 'בצלאל'. וחומת אבנים גדולה ומשוננת, כזו של העיר הישנה ירושלים, תחבק בתוכה את כל הבניינים הגבוהים, המעפילים, המקומרים, המוארים, העומדים בעמק. והם יכילו בתוכם את אוצרות האמנות: עתיקות, עמודים, כותרות, כתובות, גווילים, ספרי-תורה, כלי-קדושה, ותמונות של ציירים עתיקים וחדשים, אלה שמגלים את יופייה העתיק של הארץ, ורואים בה אור לגויים. כך נגדיל את שטחה של העיר ירושלים, וניצור בה כשתי כפות-מאזניים: האחת – העיר הישנה, ירושלים העתיקה, כשאנו נותנים לתוכה מטעמה של ירושלים המחודשת, כמו שכתוב – על חומותייך ציון. והשנייה – זו שאנו נבנה במתכונתה, סגורה בחומה, אך מאירה וחגיגית."

היבהבתי בעפעפיי אל מול העמק והגבעה השוממים. הריחותי את ריח המקטרת החמה שהיתה בכיס בגדו. תקעתי עצמי בחוזקה בתוך אבני-החצץ שתחתיי, כדי שאחזיק יפה בכובד גופו. הקשבתי לדבריו, שהיו מתובלים, כהרגלו, בראשית כל משפט במילה "כמו", וחשבתי:

"מה איתך, נחום? – כלום תאמר, שמוטב הירשנברג במקום פיקאסו? – אבל, רגע, רגע, אל תתרגש כל כך. אולי הוא צודק – 'פיקאסואים' רואים כמעט בכל המוזיאונים והגלריות שבאירופה המערבית. לא נפתיע בהם את הבאים אלינו. וגם לא נשכנע באמצעותם למשהו. לא בהם ניצור את המכנה המשותף, שכל כך נחוץ לנו. ואם לא ניקח בחשבון את תגובותיהם של סתם סנובים, אלא את ההנאה האמנותית וחוויותיה, הרי שהיא תהיה גדולה יותר אצלנו למראה תמונותיהם של הירשנברג וישראלס ולסר אורי, ושל הציירים הארצישראליים שציירו את הנוף והאדם בארץ. רבים מהם, אמנם, בסגנון מאטיס, ורואו וואן גוך – אבל, לעזאזל, הם מציירים את הארץ, את אורה, את צורתה, את ההווי שלה, לא על ידי חיקוי והליכה ברוח הזמן שנושבת מאמריקה ואירופה – אלא על ידי חידוש החוש הפלאסטי, וזה שלנו, הארצישראלי – כדי שנצליח מהר יותר להשיב לעצמנו את מה שהִפסדנו ונתמעכנו בשנות האלפיים האומללות האלה."

ופתאום, כאילו קיבלתי סנוקרת, פנה אליי הפרופיסור בשאלה:

"נחום, ציורים של אבּל פן על הפרעות ברוסיה – אמנם מורגשת בהם השפעת הציור הצרפתי, אבל, האמן לי, הם חשובים לנו יותר מציורים של רינואר ודגה. יבואו הנה מכּל קצווי עולם לראות ציורי הפרעות ביהודים. והם ישפיעו על המנטאליות העולמית כלפינו. אל תשכח, אנחנו לא סוחרים בתמונות, ולא רוצים לעשות מהן קפיטאל. אנחנו רוצים שהאמנות תדבר בקול רם, בשבילנו ובשביל כל העולם."

"אדוני, לא אמרתי שום דבר..."

"אני יודע. אבל חשבת – ואתה חשבת אחרת!"

הבטתי בפני המורה שלי. ובלי כל אתנחתא, הוסיף פתאום ואמר:

"תראה, הנה חסיל ירוק קטן."

אמנם, על ידו של הפרופיסור, שהיתה מושטת לפניו זמן רב, והוא הסיעה לימין ולשמאל, עמד חסיל קטן. מניין העלה פתאום את המילה חסיל, מילה שאינה שגורה בחיי יום-יום? החרק השפיל את ראשו, ורגליו הקדמיות שיפשפו את קרני-המישוש. ואילו שתי רגליו ארוכות-הירכיים איזנו את משקלו. ביטנו הרכה על טבעותיה עלתה וירדה בקצב.

"אתה רואה! טוב לראות דברים מבלי להקשות הרבה קושיות, ראייה שטחית, ילדותית. ואם אתה יודע קצת אנאטומיה – הכול נראה יותר פלאי, יותר מורכב ויותר מובן, ונותן לך תחושה שאתה עומד בשתי רגליים על הקרקע. בשביל זה, בשביל עמידה זו, באתי לארץ-ישראל."

את עיניו של הפרופיסור לא הצלחתי לראות. משקפיו הנוצצים כיסו אותן ממבטי. אך לחייו היו ורודות, וחיוך רוחש-טובה, כעל פני תינוק, שוֹרֶה עליהן, והן הבריקו. הוא הוריד את ידו מעל כתפי. הרגשתי בכתפי הקלת-מה, כנראה רצה להפסיק, אך הוסיף ואמר:

"אתה תראה שכל דבריי יתקיימו. דורות רבים יברכו אותי. אני מרגיש זאת תחת עקביי."

הוא אחז במרפקי, והצעיד אותי חזרה אל עבר הכניסה למוזיאון. נפרדנו ליד מפתן השער. הבטתי אל גבו הרחב, שהיה בתוך מעיל הקורדרוי הבלה, בעל הקמטים הכבדים, ששמר בתוכו את צורת גופו של בעליו גם כשהוא אינו בתוכו. ראיתי את קיפולי מכנסיו, שהשתנו בהתנעת רגליו המלאות. וידעתי כי הנה צועד ומתרחק מעל פניי אדם שהוא משכמו ומעלה מעל כל הסובבים אותו.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סופר נידח שלום, את אהוד ברק מעניין רק אהוד ברק. לכן פרש עם מיספר ח"כים ממפלגת "העבודה" רק כדי להמשיך להיות שר ביטחון. עתה פרש מהחיים הפוליטיים ונטש את הח"כים של מפלגתו לגורלם המר. זה גורלו של מי שחובר לאהוד ברק. ברק לא יהסס לנטוש אותו, בבחינת השתמש וזרוק. ברק הוא סוציופט מושלם. רון וייס. רמת-גן.

* אין לה לישראל לסמוך אלא על עצמה – כי כל המדינות שהצביעו ברוב מוחץ על קבלת "פלסטין" כמדינה משקיפה באו"ם אינן מוכנות להודות ואולי גם אינן מבינות כי הפיכת הגדה המערבית למשהו דומה למה שכיום הוא רצועת עזה – פירושה שלב ישראל, מחדרה עד גדרה, כל גוש דן, כולל נתב"ג ומערכת עיתון "הארץ" – יעמוד יום ולילה במצבם של יישובי עוטף עזה. והסיוט הזה, שהוא לצערנו, ולמעשה – תקוות הרוב הגדול של המדינות החברות באו"ם – יקרה רק אם ישראל תחליט להתאבד!

* שרת החוץ האמריקאית הילארי קלינטון הזהירה אמש (שישי, 30.11) כי ללא תהליך שלום, ישראל תיאלץ לבחור בין הזהות הדמוקרטית לבין זו היהודית של המדינה. בדברים שנשאה בפורום סבן בוושינגטון. ["הארץ" באינטרנט 1.12.12].

אהוד: כדאי לך ללמוד קצת היסטוריה, גברת קלינטון. אנחנו נמצאים ב"תהליך שלום" מיום הכרזת האו"ם על הקמת מדינתנו, בכ"ט בנובמבר 1947 – ומה שקיבלנו מאז הן רק מלחמות וטרור. ומאחר ששלום לא יהיה בעתיד הנראה לעין, אנחנו נמשיך בַּבְּלָה-בלה של "תהליך השלום" באותה מידה של רצינות שבו מתייחסים אליו אויבינו, ונמשיך לשמור על זהותנו הדמוקרטית והיהודית, שהיא אחדות אחת עבורנו, כיהודים, ומבלעדיה אין לנו קיום כאן. ומי שמתנגד לה ופועל להחרבתה – בבוא היום לא תהיה לנו ברירה – ולא נעניק לו זכות בחירה בישראל! זו המציאות האמיתית היהודית והדמוקרטית היחידה שבה אנו פועלים וקיימים, וכל השאר הוא בבל"ת.

* "וְלַמְרוֹת שֶחָלְפוּ בֵּין שְנֵי אֵלֶּה / חֲמִשִּים וְחָמֵש שְנוֹת דָּמִים / לֹא לָמְדוּ בְּנֵי דּוֹדֵנוּ (מָה פֶּלֶא?) / שוּם דָּבָר מִדִּבְרֵי הַיָּמִים..." (יוסי גמזו, גיליון 794).

חמישים וחמש שנים? באמת? במכה אחת יוסי גמזו הצליח להצעיר אותי בעשר שנים. תודה, יוסי. גדי יערי, קריית מלאכי.

[כ"ט בנובמבר 1947 – עברו מאז 65 שנים!]

 LICENTIA POETICA * – בפזמון הדו-שבועי (פעמיים בשבוע) של יוסי גמזו נפלו אי אלו שגיאות היסטוריות, שניתן לסלוח להן בתוקף החירות הפואטית. ראשית, האומות המאוחדות בישיבת המליאה בכ"ט בנובמבר הציעו ליהודים את מחציתה של ארץ-ישראל המנדטורית, ולא רצועה צרה, כשרובה של הארץ ניתנה כביכול לערבים. חלוקה זו, שמתאר גמזו, הוצעה בידי ועדת פיל הבריטית ב-1936. טשרניחובסקי אכן כתב אז בשירו "סבתא כך היתה אומרת" – בבוא אנגלים וערבים לחלק נחלתנו מקדם, נקבל אנחנו קצת קדחת בצנצנת קטנטונת (מצוטט מהזיכרון). – אבל כאמור במציאות ההיסטורית קיבלנו מעט יותר. ממש לא נעים לתקן את השגיאה האחרת – בשואה נכחד שליש מהעם היהודי, זה הרבה, זה ממש נורא, אבל מיותר להעצים את מה שהוא איום דיו. כידוע, בשואה נרצחו כשליש מבני העם היהודי ולא חלילה מחציתו. בברכה, ידידיה יצחקי

* הטור של יוסי גמזו "אותו התאריך", חב"ע 794, הינו מרשים וקולע למטרה כתמיד.  אלא שטעות נפוצה השתרבבה בפיוט: "אָז, בְּכ"ט בְּנוֹבֶמְבֶּר תָּשָ"ז, כְּשֶעֲצֶרֶת הָאוּ"ם הֶאֱזִינָה לְסִכּוּם הַצְבָּעַת לֵיק סַכְּסֶס"! – ובכן, למיטב זיכרוני, ההצבעה על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר, נערכה בבניין האו"ם ששכן אז באולם ההחלקה על קרח בגני FLUSHING MEADOWS ממזרח לרובע QUEENS, שבו התיישבו מאוחר יותר, אלפי ישראלים. הטעות נכללה בספרים רבים אודות התקופה, עקב פעילותו המרשימה של אבא אבן כשגריר ישראל באולמי האו"ם במבנה ארעי ברובע LAKE SUCCSESS, ב-LONG ISLAND, החביבה על יהודים וישראלים רבים. בהערכה, ברוך  תירוש.

* מזמן לא עברנו באיזור "שוק בצלאל", שהיה פעם מרכז הפלאפל המיתולוגיה של תל-אביב, ואותו ראינו נגד עינינו כאשר כתבנו בשעתו את "דודו פאפל". בשנים האחרונות עדיין נותר שם דוכן גדול אחד של פלאפל בנוסח שוק בצלאל של פעם, עם לביבות תפוחות חמות של פרוסות תפוחי-אדמה שעטופות בבלילה ומטוגנות בשמן עמוק כמו הפלאפלים עצמם.

 לאחרונה עברנו וגם את הדוכן הזה לא מצאנו. הכול מגודר בחומת פחים גבוהה, ובמגרש הגדול הפנימי חופרים לבנייה. אין יותר פלאפל בשוק בצלאל! – שלא לדבר על כך שחלק גדול משורת חנויות הטקסטיל והכלים הזולות חנוק אף הוא במדרכה של שני מטר מחומת הפח וממש סכנה להלך שם.

* במהדורת חורף, דצמבר 2012, של מגזין צומת ספרים, המחולק למנויי "הארץ", כותבת מישהי בשם שרון דובקין על "הגיאוגרפיה של הפורנוגרפיה".

כאשר היא מצטטת מספרות העולם, מתברר שאינה יודעת דבר על "זיכרונותיה של ג'וזפין מונצנבאכר" של פליקס סלטן היהודי-וינאי, מחברו של "במבי".

כאשר היא כותבת על ספרות מקור, נראה שמעודה לא שמעה על "הנאהבים והנעימים" או על "חנות הבשר שלי", אולי משום שהכותב, אהוד בן עזר, אינו נקבה או גם אינו סופר, בעיניה – כי אצלה, חוץ מ"זיונים זה לא הכול" – כל שאר הספרות הפורנוגראפית-אירוטית בעברית היא רק של נקבות, אשר אצלן, כידוע, העיסוק בכוּס מותר וגם לגיטימי.

* גם זה באשמת ישראל, שמסרבת להכיר ב"מדינת פלסטין" [שכזכור הכריז על הקמתה המנוח יאסר ערפאת בטוניס ב-1988] – "תושבי דמשק, שיצרו קשר עם כלי תקשורת מחוץ למדינה באמצעות טלפונים לוויינים, דיווחו היום (שבת, 1.12) על התנגשויות בין המורדים לכוחות הצבא, בסמוך לשדה תעופה הבינלאומי של הבירה. לפי הדיווחים, חיל האוויר הסורי הפציץ מעוזים של המורדים לאורך הכביש הראשי המוביל לשדה התעופה, וחברות תעופה בינלאומיות ביטלו את הטיסות המתוכננות לדמשק." ["הארץ" באינטרנט על פי "ניו יורק טיימס", 1.12].

* אם נכונה השמועה שברק פרש מכוונתו להמשיך לכהן כשר הביטחון עקב התנגדותו של אביגדור ליברמן והשפעתו החזקה של האחרון על נתניהו – כי אז כדאי אולי לתת צ'אנס לשמועה נוספת והיא – שאולי מעצמה מיסתורית השוכנת בחלל החיצון בוחשת בחיים הפוליטיים שלנו כך שעולה חדש משטחי ס.ס.ס.ר לשעבר, שאם איננו טועים הוא גם חסר ניסיון צבאי – יכול לגרום להדיח שר ביטחון ישראלי מצטיין, יליד הארץ, לוחם ובן קיבוץ!

* האם נכונה השמועה שסתיו שפיר ומירב מיכאלי תכהנה במשותף בתור שׂרוֹת הביטחונה שלנו בממשלה שתקים הראשה שלה שלי יחימוביץ? וגם שאולי יהיה אפשר לצרף אליהן מבחוץ את הח"כית-לשעבר פנינה רוזנבלום?

* בשורה לפתאים מבית ומחוץ: כידוע ההתנחלויות והבנייה בשטחים הן הסיבה לכל ההתפתחויות האסוניות באזורנו, החל מהתפוררות מצרים, מלחמת האזרחים בסוריה, "האביב הערבי" בלוב ובתוניס, המהומות בירדן, ההתפוררות בעיראק, ההתחמשות הגרעינית של איראן, ירי הטילים האיראניים של החמאס מעזה, ההריון של קרלה ברוני, מעשיו הבזויים של דומיניק סטראוס-קאהן היהודי החרמן שיצא מהמקלחת ואנס את החדרנית נאפיסטו דיאלו במלון סופיטל בניו-יורק – ובל נשכח את צליבתו של ישו!

ולכן רק לאחר שנמחק את כל ההתנחלויות, נצא מהשטחים, נחזיר את רמת הגולן – אזורנו יתחיל לתפקד בשלום ובשלווה, ממש כמו האיחוד האירופי!

* חברת משקאות קלים גדולה שוקלת להתחיל לשווק עוד החורף בקבוקי משקה קטנים וצרים עם פקק גמיש, בצבע ורוד-אדמדם, וכך גם התכולה, דמויי דילדו (שזה ויברטור עבודת-יד, בלי סוללות), כך שאחרי השתייה יהיה אפשר לאונן עימם בכיף ואפילו למלא אותם במים פושרים להגברת התענוג. העיצוב שלהם יתאים גם לרקטום.

* אני חוזרת ומבקשת מכל הנמענים שהפצירו בנו לשלוח להם קבצים לפי הפירוט המופיע בסוף כל גיליון – וטרם נענו, לחזור ולשלוח לנו את בקשתם. בכבוד רבה, מזכירת-המערכת  ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

* מאחר שאנחנו ידועים כ"ימנים-קיצוניים", אפילו "פאשיסטים" – אנחנו יכולים לומר בלב שלם שאנחנו מזדהים כמעט עם כל מילת תגובה של נתניהו על החלטת העצרת הכללית של האו"ם מיום 29.11.12, למעט הגברת הבנייה בשטחים.

* יהודה דרורי שלח לנו, ממקור רוסי: לליבת הכור בבושייר חדרו ברגים חיצוניים משוחררים. סימני בהלה בטהרן מאפשרות של התפוצצות הכור. [המקורות המודיעיניים והאיראניים של תיק דבקה, יום שבת, י"ז כסלו תשע"ג, 1 בדצמבר 2012].

מוציאים את מוטות הדלק הגרעיניים הרוסיים מליבת הכור בבושייר. מקור בתעשיית הגרעין הרוסית, הודה בשבת, 1 בדצמבר, כי בליבת הכור הגרעיני בבושייר נמצאו ברגים חיצוניים משוחררים. מוסקבה וטהרן מצויות במרוץ קדחתני להפעיל מחדש את הכור הגרעיני בבושייר, לאחר שפעולתו הופסקה באמצע אוקטובר בגלל חשש מהתפוצצותו. ברגים שהשתחררו הובחנו כשהם נעים בליבת הכור מתחת למוטות הדלק הגרעיני. לפי בדיקות שערכו מהנדסי גרעין איראנים ורוסיים שהוחשו ממוסקבה,  עמד הכור להתפוצץ בכל רגע. לפי ההערכות רוסיות אלה – התפוצצות כזו הייתה יכולה להביא ל-1 מיליון הרוגים איראניים, ולמאות אלפי נפגעי קרינה בארצות המפרץ הפרסי, שם חלק גדול מתעשיית הנפט, המספקת כ-20 אחוז מכלל תצרוכת העולם בנפט – היתה משותקת.

אהוד: אנו חוששים שאילו הידיעה היתה אמינה ורצינית, היא היתה כובשת כבר את כותרות העיתונים בארץ ובעולם, מה עוד שפורים טרם בא.

* מרדכי בן חורין: הילרי קלינטון בכנס סבן 01/12/2012: "אילולא רבין נרצח, כבר היתה מדינה פלסטינית. אני חושבת שהישראלים היו בוטחים בו לקחת את ההחלטה הקשה שהיתה דרושה."

מסקנה: הישראלים וראשי ממשלתם, פרס, ברק, שמיר, אולמרט, שרון, נתניהו ובגין, הם ולא הפלסטינים – הסיבה והאחראים לכך שאין שלום.

אוסיף מיספר הערות לידיעת הגברת מזכירת המדינה, שאובמה אומר עליה שהיא הטובה ביותר מאחרים:

א) הישראלים כל-כך "בטחו" ברבין עד שבהצבעה בכנסת על "אוסלו", לרבין לא היו מספיק תומכים יהודים והוא נאלץ להיעזר בקולות הערבים ובהענקת מכונית מיצובישי לח"כ אלכס גולדפרב, ממתנגדיו, על מנת שיתמוך בהסכם המוצע. ההסכם אושר ברוב של קול אחד בלבד! והתוצאה?

ב) שרון, ביוזמת אולמרט, מסר לפלסטינים את רצועת עזה נקייה מיהודים. והתוצאה?

ג) רבין שיחרר 1300 טרוריסטים בעסקת ג'יבריל, והתוצאה?

ד) רבין אמר, לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987, כי "זה ידעך מעצמו תוך ימים, מקסימום חודש." והתוצאה?

אילו רבין ז"ל היה מממש את ה"שלום" עם הפלסטינים, המחנכים את ילדיהם לשנאה, לרצח ולהשמדת ישראל והיהודים, מה היתה התוצאה?

היום היינו צפויים להצפת ישראל  בפליטים וניהול מו"מ על יפו, חיפה, עכו, לוד, רמלה, שיח' מוניס [רמת אביב והאוניברסיטה] ושיח' באדר [הכנסת ובית המשפט העליון].

לדעתי, רבין היה מתעשת, והיה אולי הופך לגדול "שוברי העצמות"!

* האם סכנת הטילים הסוריים, הנושאים אולי ראשי נפץ  חימיים, שמאיימת על טורקיה – תביא את הטורקים לבקש באופן דחוף סוללות "כיפת ברזל" על צוותיהן מישראל, נוסף על בקשתם לסוללות של טילי "פטריוט" מארה"ב? אנחנו היינו מבטיחים לטורקים לשלוח להם לפחות "כיפה" אחת בתנאי שארדואן יבקש קודם כל מאיתנו סליחה וגם ינשק לנו את התחת!

* את אחד מתפקידיו החשובים הראשונים בקולנוע עשה השחקן אורי גבריאל בסרט "המחצבה" (1990) בתור האיש החזק במחצבה ובכפר-העולים – ניסים לוי, שיכול להתגבר על כולם ורק לא על הבוז שרוחשת לו אשתו. את התסריט כתב עירא דביר, הבמאי היה רוני ניניו, והמפיקים סרטי רול. מול אורי גבריאל עמדו שני שחקנים מעולים, ששון גבאי בתפקיד הפועל משה דוד, ואשתו-בסרט חנה אזולאי-הספרי. בראיון שנתן לעיתון, זמן לא רב לאחר צאת "המחצבה" לאקרנים, הסתייג אורי גבריאל מהסרט ואמר שבוחרים בו בעיקר לתפקידים כוחניים על רקע אתני, משתמשים בו בתור דמות של בריון. נראה כי במשך השנים הסכין עם המשבצת הזו של תפקידיו כדמות כוחנית – ואפילו עשה בה חיל, בארץ ובהוליווד.

מחצבת אבן וסיד הגדולה של סולל בונה, בפאתי מעוז ציון (היום מבשרת ציון), לצד דרום – היתה לפני חמישים שנה ויותר, בשיא פעילותה, ועובדיה היו גיבורי הרומאן שיצא לאור בשנת 1963. כיום היא משתרעת לצידי הכביש, נטושה ומעוררת רחמים, כפצע יבש בלב הנוף ההררי. כך גם גורלו של הרומאן שהנציח אותה.  

* נפקחו עיניו לפתע! – גבריאל מוקד: "אנו זוכים לשפע של מאמרים מצד ה'אולטרה-שמאל' שלנו, המתארים את המצב באזור מבלי להתייחס לכוחות השחור בצד הערבי או המוסלמי של המתרס. כל ביקורת נגד כוחות אלה מועלמת לטובת הוקעת הגורם השלילי האחד והמרכזי, אם לא היחיד – בנימין נתניהו כמובן." ["הארץ" באינטרנט, 2.12].

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן.

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,448 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,052 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! –  סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,021 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל