גיליון מס' 796

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב בכסלו תשע"ג, 6 בדצמבר 2012

עם הצרופה: אסתר ראב, מחברת ה'גיהינום', מונודרמה לשחקנית, אסף ועיבד: אהוד בן עזר

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אורי הייטנר: 1. נ.מ. 2. יומן בחירות 2013 (ט"ז). 3. התיישבות כעונש. // עדינה בר-אל: רופא ואבא, לזיכרם של קרן ומוטי שטלריד ז"ל. // עמוס גלבוע: ידו לא מושטת לשלום. אסור בשום אופן לשחק לידיו! [ציטוט]. // יוסי גמזו: דֻבְדְּבָנִים מַזְכִּירִים לִי. // שמאי גולן: דברי הספד על אחי, מיכאל גולדשטיין, זיכרו לברכה. // רות ירדני כץ: מצנע זכה לכבוד לו הוא ראוי. // אלוני  זמורה: המלך עבדאללה מבקר ברמאללה, כמה עצות טובות מידיד ישראלי שמשפחתו חיה בארץ ישראל כ-600 שנים. // יהודה דרורי: 1. לעשות ולא להכריז. 2. האם יישובי עוטף עזה לא ניתנים להגנה מטילי אוייב? // יורם וולמן: מה עושים עם אירופה? // אלישע פורת: סלון ספרותי ברחוב טשרניחובסקי, לזיכרה של יעל לוטן. // רות ירדני כץ: הנטישה והגירוש. // אלכס פז-גולדמן: שַיְינֵע מֵיְידָאלֵע. // רון וייס: מוטב שהייטנר ודומיו לא ירמו את עצמם. // רביבה בן זאב: החמצה בלתי נסלחת. // אהוד בן עזר, יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 11. מלכיאלי הקשוחה. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק כ"ה. וינה, ברלין, פאריז, וחזרה לארץ-ישראל. // אסתר ראב: מחברת ה'גיהינום', מונודרמה לשחקנית, אסף ועיבד: אהוד בן עזר. // צהריים ל-2 ב"קובה-בר" ב-64 שקלים + הטיפ. // ממקורות הש"י.

* * *

אורי הייטנר

1. נ.מ.

בדיחה עתיקה מספרת על פרח טיס, לא חשוב מאיזו עדה, שלאחר הדחתו התעקש לשרת ב-נ.מ. "אם אני לא אטוס", הכריז, "אף אחד לא יטוס."

זאת לא בדיחה. זאת מציאות בפוליטיקה הישראלית. שוב ושוב אנו עדים לחיזיון של פוליטיקאים המתמודדים במפלגתם, ומשלא נבחרים, הם אובססיביים לנקום במפלגתם ולהרוס אותה. כך פרס שערק ל"קדימה" אחרי שהפסיד לעמיר פרץ במפלגת העבודה. כך ביילין שערק למר"צ אחרי שהפסיד בפריימריס במפלגת העבודה. כך ציפי לבני, שלמחרת הפסדה למופז החלה לפעול מבחוץ כדי לפורר את מה שנותר מ"קדימה". כך מספר 2 שלה, עמרם מצנע, שהפסיד לשלי יחימוביץ' במפלגת העבודה. כך עמיר פרץ, שהפסיד אף הוא לשלי יחימוביץ' וכעת הוא פועל בתוך מפלגת העבודה וחותר ללא לאות כדי לפגוע בה ולהזיק לה בבחירות.

עולה על כולם אהוד אולמרט. בעוד הנ"ל מתנקמים במפלגותיהם, הוא מתנקם במדינתו, מזיק לה, פוגע בה, כנקמה על כך שאין הוא ראש ממשלת ישראל.

בהיותו ראש הממשלה, הציע אולמרט לאבו מאזן את ההצעה מרחיקת הלכת ביותר שאי פעם הוצעה לפלשתינאים בידי ישראל – נסיגה לקווי 49' (עם "חילופי שטחים" מזעריים), חלוקת ירושלים, ויתור על הר הבית, קליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בתוך מה שיישאר ממדינת ישראל. במשך למעלה משלושים פגישות ניסה אולמרט לסלול נתיבות ללבו של אבו מאזן, לרכך את סרבנותו, אך הלה סירב להצעתו. אבו מאזן עצמו הודה בכך שסירב להצעה בשל דרישתו החד משמעית למימוש "זכות" השיבה.

הראשון שהיה צריך לצאת נגד אבו מאזן, לחשוף את ערוותו ולהוקיע את סרבנותו וקיצוניותו, היה אולמרט. והנה, אולמרט היה לגדול מליצי היושר של אבו מאזן, מתוך רצון להשאיר את עצמו בתודעה הציבורית כמי שכמעט, או-טו-טו הביא את השלום המיוחל עלינו ועל כל ישראל, עד שבאו הרשעים מהמשטרה והפרקליטות, שליחי הימין הקיצוני, טפלו עליו פרשיות שחיתות, הדיחו אותו מהשלטון וסיכלו את הסכם השלום. והמסקנה מכך ברורה – רק אולמרט יביא את השלום.

במשך ארבע שנים ממשלת נתניהו מנסה לחדש את המו"מ עם אבו מאזן, אך אבו מאזן מסרב למו"מ. נתניהו עשה מה שלא עשו רבין, פרס, ברק, שרון ואף לא אולמרט – הקפיא את הבנייה בהתנחלויות ובירושלים, כאקט של רצון טוב כדי לרצות את אבו מאזן ולהחזירו לשולחן המו"מ. אבו מאזן סירב למו"מ, כיוון שבחר באסטרטגיה אחרת – או"ם במקום מו"מ. הטענה שאבו מאזן הלך לאו"מ כיוון שנתניהו סירב למו"מ היא שקר וכזב. האמת היא שאבו מאזן סירב למו"מ כי בחר ללכת לאו"ם.

ולאורך כל התקופה, אהוד אולמרט תקף מעל כל במה ציבורית, בעיקר בחו"ל, דווקא את ממשלת ישראל והאשים אותה בסרבנות, משל היה דוברו של אבו מאזן.

אולמרט מתהדר בנוצות המרכז הפוליטי, אך האמת היא שבתחום המדיני אין "שמאל" קיצוני ממנו. הדבר בא לידי ביטוי ביחסו להצבעה באו"ם על קבלתה של פלשתין כמדינה משקיפה. בעוד מפלגת העבודה, ציפי לבני, "קדימה" ויאיר לפיד, הציגו את המהלך כשלילי ומסוכן והאשימו את ממשלת ישראל בכישלון, אהוד אולמרט הביע תמיכה בצעד הפלשתינאי.

האסטרטגיה של אבו מאזן, היתה להביא להחלטת או"ם המאמצת את התביעה הטריטוריאלית הפלשתינאית למדינה בקווי 49', כנקודת פתיחה למו"מ עם ישראל. אם זו נקודת הפתיחה, על מה יתקיים המו"מ?

על פי תוכנית השלבים הפלשתינאית, הם דורשים מדינה עצמאית מן הקו הירוק ומזרחה, מדינה נקיה מיהודים, כאמצעי להמשך המאבק נגד קיום מדינת ישראל שמן הקו הירוק מערבה. זאת, באמצעות הפיכתה למדינה לא יהודית, בעיקר באמצעות הצפתה במיליוני פלשתינאים במה שקרוי "זכות" השיבה. הם יודעים שבשלב זה אין להם פרטנר בישראל המוכן לקבל את הדרישה הזאת, אבל יש להם סבלנות. הרי עד לפני 13 שנה לא היה להם פרטנר שהסכים לפשרה כלשהי על ירושלים, אך עמדת ישראל נשחקה אל מול נחישותם. הם מצפים שכך יהיה גם עם זכות השיבה.

והנה, ראש ממשלת ישראל לשעבר, אחד הנואמים והמסבירנים הטובים ביותר שהיו לישראל בעבר, בנאומו הראשון אחרי החלטת האו"ם, אותו נשא בפסגת הון-שלטון המכונה "פורום סבן", הכריז: "אנחנו מוכנים ליוזמה הערבית לפתרון עניין הפליטים. ההנחה הבינלאומית, שישראל לא מוכנה להתמודד עם סוגיית הפליטים הפלשתינאים היא פשוט לא נכונה."

אולמרט לא הביע, כמובן, תמיכה במימוש "זכות" השיבה וחזקה עליו שהוא מתנגד לה. אולם אלה בדיוק היו הדיבורים על ירושלים טרם קריסת העמדה הישראלית בנוגע לאחדותה ושלמותה בתקופת ברק; כל מיני דיבורים ורמזים ש"נצטרך למצוא איזה פתרון יצירתי גם לסוגיית ירושלים". ראינו את היצירתיות.

הנזק שגורם אולמרט למדינת ישראל הוא נזק חמור ביותר. הוא נוהג באסטרטגיה של אדמה חרוכה, כלפי מדינתו. תאוות הנקם של אולמרט מעבירה אותו על דעתו.

2. יומן בחירות 2013 (ט"ז)

חד"ש ישן

אחרי כל ראיון עם שלי יחימוביץ', או פרסום הודעה מטעמה או מטעם מפלגתה, צוות התגובות של הליכוד (אופיר אקוניס) קופץ ומזכיר ששלי יחימוביץ' היא מצביעת חד"ש לשעבר.

אכן, ב-1996 שלי יחימוביץ' הצביעה לפרס וחד"ש (היו אז בחירות ישירות לראשות הממשלה והצבעה בשני פתקים). אכן, תמיכתה במפלגה אנטי ציונית היא כתם. אבל מדובר באירוע שהתקיים לפני כמעט שני עשורים (בימים שבהם יובל שטייניץ היה ב"שלום עכשיו", אהוד אולמרט היה ליכודניק מושבע וציפי לבני הצטרפה לפוליטיקה כדי להילחם בהסכם אוסלו) ואינו מעיד כהוא זה על דרכה היום.

12 שנים מאוחר יותר, ב-2008, דב חנין מחד"ש התמודד על ראשות העיר ת"א. היה אז טרנד בקרב צעירים רבים של תמיכה בו. שלי יחימוביץ' התגייסה למאבק חריף נגדו. טענתה היתה שאין לבחור פוסט ציוני ומסית לסרבנות לראשות העיר העברית הראשונה, עיר כה חשובה כתל-אביב, ואסור שאדם כזה יהיה אחראי על מערכת החינוך בעיר.

גישתה של שלי יחימוביץ' ב-2008 הפוכה ב-180 מעלות לגישתה ב-1996. זו הגישה האקטואלית יותר, ולכן היא רלוונטית לשלי של היום. בכל מעשיה והתבטאויותיה, אין ספק שגישתה ב-2008 היא המבטאת את דרכה היום.

אין ספק ששלי יחימוביץ' היא ציונית לעילא ולעילא.

עם זאת, שלי יחימוביץ' טועה, בכך שאינה אומרת בפשטות – דרכי היום שונה מדרכי אז, אלא מתרצת את הצבעתה אז באמירות כמו "זאת היתה הצבעה הוקרה אישית לתמר גוז'נסקי בשל החקיקה החברתית, לצד הצבעה לפרס לראשות הממשלה." תירוצים כאלה אינם מקנים לה אמינות. לא בושה להודות בטעות. להיפך, זו מעלה גדולה ומוערכת.

הבעייה של שלי יחימוביץ' אינה הצבעתה ב-96', אלא שמיספר 5 במפלגתה ב-2013 היא מאזור חיוג חד"ש – סוס טרויאני פוסט ציוני שעמיר פרץ דחף כדי לכרסם במנהיגותה.

חתרן בלתי נלאה

"אני אוביל, אני אנהיג, אני אנווט!" – כך, בלחיים סמוקות ובקול זועף, הציג יצחק רבין את המסר שלו לאומה עם בחירתו לראשות הממשלה ב-1992.

זה מה שיש למנהיג לאומי לומר לעמו עם בחירתו?

קשה להבין זאת, אבל אי אפשר שלא להבין זאת, כאשר מכירים את הטראומה הפוליטית של חייו – הקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, כאשר שר הביטחון שמעון פרס חתר תחתיו ללא לאות. מי שנכווה במרק ייזהר בלפתן. מאחר ורבין ידע שאין לו ברירה אלא למנות את פרס לתפקיד בכיר, הוא ניסה לקבוע כללים חדשים, ברורים וחד משמעיים, מונעי חתרנות (מה שלא כל כך הצליח, ומי שילמד לעומק את תהליך אוסלו ייווכח בכך, וכאן אני ממליץ על מאמר מלומד של ד"ר אודי מנור ואדם רז בגיליון האחרון של "כיוונים חדשים").

עמיר פרץ שובר את שיאי החתרנות של שמעון פרס, מה שנראה כמשימה בלתי אפשרית. ערב בחירות הוא חותר ללא לאות להכשלת מפלגתו, על מנת שהכישלון יירשם על שמה של יחימוביץ' והוא יקטוף את הפירות וידיח אותה.

פרץ מאתגר את מנהיגותה של יחימוביץ'. אסור לה להתכופף ולהיכנע. עליה לדחות מכל וכל את האולטימטומים והאיומים של פרץ. אם לא תנהג כך, תאבד את עולמה.

עד כה, יצוין לשבחה של שלי, היא לא מיצמצה.

התנועה המגונה

ציפי לבני, שהפסידה בבחירות המקדימות במפלגתה ולא כיבדה את הכרעת הבוחר, הציבה כמספר 2 את עמרם מצנע, שהפסיד בבחירות המקדימות במפלגתו ולא כיבד את הכרעת הבוחר.

לבני צרפה למפלגתה שבעה ח"כים שפרשו מ"קדימה", בהתאם לחוק מושחת, שנתניהו רקח בניסיונו לפרק את "קדימה" בראשותה, ולשלוף מתוכה את מופז וחבריו. ציפי לבני נלחמה בעוז נגד החוק הזה והציגה אותו כהתגלמות השחיתות הפוליטית. כעת היא נבנית ממנו. היא נבנית ממנו גם מבחינה תקציבית ובעצם שוברת מבחינה כלכלית את מה שנותר, אם נותר, מ"קדימה", לה הורישה קופה גרעונית.

גם יועז הנדל מצטרף ללבני. אני קורא את מאמריו של יועז הנדל ומוצא עצמי לעיתים קרובות מאוד מסכים עם חלק ניכר מדבריו. המרחק בין השקפתו המדינית של הנדל, אם יש לו השקפה, או בין מה שהוא הציג עד כה במאמריו כהשקפתו, לבין השקפותיה של לבני – עצום ורב. אילו היה מדובר במפלגה רבת רבדים ותחומי מחשבה ופעולה, ניתן היה לומר שאולי אין הוא מזדהה עם דרכה המדינית, אך הוא מזדהה עמה בתחומים אחרים. אולם "התנועה" היא מפלגת חד-מסר, המסר המדיני. על איזה בסיס הוא רץ ברשימתה?

את אלוף (מיל') אלעזר שטרן אני מכיר כבר 25 שנה, מאז היה מג"ד שלי בגדוד צנחנים במילואים. מאז עקבתי אחריו בהערכה רבה. יש בו, אמנם, משהו קצת טרחני ו"חפרני", אך הוא הצטייר בעיניי כסמל ליושרה. לפני שבועות אחדים, סיכם שטרן עם הרב חיים אמסלם על הצטרפותו לרשימתו, כמספר 2. מאחר ואני נוטה לתמוך בבחירות ברשימה זו, שמחתי על כך. והנה, לפתע פתאום, שטרן עשה סיבוב פרסה וקפץ על עגלתה של לבני. מה לבני? למה לבני? מה לו ולה, מה לדרכו ולדרכה? איזו אכזבה! הנה, גם שטרן התגלה כעסקן, שעצם הישיבה בכנסת היא מטרתו.

כך נראית התנועה המגונה של המתהדרת בנוצות "הפוליטיקה הנקייה".

ציפור דרור

מי שלא חבר לציפורה, אף שהוצע לו מקום גבוה בצמרת רשימתה, הוא העיתונאי בן דרור ימיני. כך, העיתונות הרוויחה את העיתונאי החשוב והטוב ביותר היום בישראל, לפחות לעוד ארבע שנים, והפוליטיקה הפסידה פוליטיקאי מוכשר. למיטב הכרתי, בן דרור, אדם חופשי במחשבתו ושובר מסגרות במהותו, מתאים יותר לעיתונות, מאשר למסגרת פוליטית המחויבת במשמעת סיעתית.

כעיתונאי דעתן, שמטרתו להשפיע על הציבוריות הישראלית, ההצעה שהוא קיבל לבטח קרצה לו. בינו לבין ציפי לבני יש בסיס אידיאולוגי משותף. שניהם חותרים לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. שניהם מזהירים מפני שבר הציונות אם הארץ לא תחולק וישראל תהיה למדינה דו-לאומית. שניהם מצדדים בנסיגה לקווי 49' – לבני במפורש, וימיני במשתמע – אני מסיק זאת מכך שמעולם לא שמעתי אותו מסתייג מההצעות שברק ואולמרט העבירו, ברוח זו, לפלשתינאים.

ואף על פי כן, יש פער רעיוני עמוק בין דרכה של לבני להשקפותיו של ימיני. בשבוע שעבר הגדרתי את השקפתה של לבני כ"מאזניזם". התוספת "איזם" לשם של אדם, מתארת יצירת אידיאולוגיה מתפיסותיו או מדמותו. ואכן, ציפי לבני, בדומה לפרס, אולמרט ואחרים, הפכו את אבו מאזן לאידיאולוגיה. הם מציגים תמונה המשעינה את ביטחונה וטובתה של מדינת ישראל על האיש הזה, סגנו של ערפאת, ומתריעים בקוצר רוח שעל ישראל לסגור עמו מיד הסכם על פי תנאיו המוקדמים, כיוון שאולי בעוד כמה שבועות הוא כבר לא יהיה כאן ואולי לא יהיה עם מי לדבר.

מרכיב מרכזי בתפיסה המאזניסטית, הוא הכחשת תוצאות המו"מ שאולמרט ולבני ניהלו עימו. ממשלת אולמרט הציעה לאבו מאזן הצעה לנסיגה לקווי 49' (עם "חילופי שטחים") וקליטת אלפי פלשתינאים לתוך שטח ישראל. אבו מאזן דחה זאת על הסף, מאחר ולא היה מוכן לוותר על מימוש מלא של "זכות" השיבה.

והנה, ציפי לבני, התולה על אבו מאזן את יהבה, מנסה בכל כוחה לטשטש את העובדה הזאת. אחרי ארבע שנים שבהן אבו מאזן סירב לנהל מו"מ עם ישראל כיוון שהוא בחר בניסיון להסדר כפוי דרך האו"ם, היא מתעקשת להאשים דווקא את ממשלת ישראל בקיפאון ולהיות מליצת היושר של אבו מאזן.

בן דרור רחוק מאוד מן הדרך הזאת, סולד ממנה ותוקף אותה השכם והערב במאמריו ב"מעריב". תמיכתו ברעיון שתי המדינות לשני העמים, אינה מקדשת בעיניו את אימוץ תרבות השקר, ואינה מצדיקה הוספת עוד קיסמים למדורת ההסתה נגד ישראל וממשלתה וחבירה לתעשיית השקרים של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל.

בניגוד לציפי לבני שיצאה במחולות לנוכח הראיון הטלוויזיוני שבו אמר אבו מאזן שבאופן אישי הוא מסתפק בביקור בצפת ולא במגורים בתוכה, כאילו הוא ויתר על "זכות" השיבה, בן דרור קרע מעל פניו את המסכה הזאת, כפי שעשה פעמים רבות בעבר.

אילו היה מדובר רק בהבדל טקטי בין השניים, שכאמור – חולקים באופן בסיסי אותה אידיאולוגיה, לא היתה בחילוקי הדעות הללו מניעה בפני חבירתו של בן דרור ללבני. אולם מאחר והמאזניזם הפך למרכיב מרכזי באידיאולוגיה של לבני, ואילו בן דרור הוא אנטי מאזניסטי (כלומר, לא אנטי אבו מאזן, אלא אנטי המאזניזם, המבוסס על הונאת הציבור), אין לו מה לחפש ברשימה שבהנהגתה. בן דרור ימיני קיבל את ההחלטה הנכונה והוא ראוי למלוא ההערכה על כך.

למה ציפי לבני בכלל פנתה אליו והציעה לו להצטרף לקוקפיט של רשימתה? סביר להניח שהפניה אליו והריצה המשותפת עם שטרן והנדל, נועדה לשוות לרשימתה מצג שווא של "מפלגת מרכז". אולם אם שטרן והנדל רצים איתה, יש לקוות שהם לפחות יאזנו מעט את השקפותיה הקיצוניות. 

3. התיישבות כעונש

בעקבות החלטת עצרת האו"ם לגנות את הציונות כגזענות (10.11.75), החליטה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין על תגובה ציונית הולמת, של המשך העשיה הציונית: "תשובה למתקפה נגד הציונות ומדינת ישראל מחייבת להגביר ולהחיש תוכנית התיישבות."

באופן מעשי החליטה הממשלה על הקמת ארבעה יישובים בגולן. 16 שנים מאוחר יותר, ב-1991, עצרת האו"ם ביטלה את החלטתה, והשליכה אותה אל פח האשפה של ההיסטוריה. ואילו ארבעת היישובים - יונתן, אודם, שעל ומעלה גמלא, עומדים להשלים ארבעה עשורים לקיומם, נטועים לתפארת על אדמתם ומן הסתם, מרבית תושביהם כלל אינם מודעים לכך שהוקמו כ"עונש" על החלטת האו"ם.

אין ספק, שהקמת מפעל התיישבות ציוני בגולן הוא תגובה הולמת בהחלט להחלטה המגנה את הציונות. והנה, בתגובה להחלטת עצרת האו"ם לקבל את פלשתין כמדינה משקיפה באו"ם, דבק נתניהו במורשת רבין.

איני אוהב את הגישה על פיה התיישבות היא עונש לפלשתינאים. ההתיישבות רצינית מכדי שתהיה עונש. איני מתלהב מעיתוי ההחלטה ומהמוחצנות שלה. בדרך כלל, המוחצנות אינה מועילה להתיישבות. אולם מעבר לשאלה הטקטית של העיתוי, ראוי לבחון את ההחלטה מבחינת הגיונה ההתיישבותי, הגיאוגרפי והמדיני.

התיישבות יהודית בארץ ישראל, היא נשמת אפה של הציונות. זכותה של ממשלת ישראל להקים יישובים יהודיים בכל שטחי ארץ ישראל שבשליטתנו. ההתיישבות מממשת את זכותנו על ארץ ישראל, שהיא יסוד קיומה של מדינת ישראל, כפי שנכתב במגילת העצמאות.

הזכות ליישב את הארץ, אינה חובה ליישב כל חלק בה. ההתיישבות צריכה להיעשות באחריות, על פי שיקולים אסטרטגיים ישראליים, הלוקחים בחשבון שאלות דמוגרפיות, ביטחוניות ומדיניות. ההתיישבות היא כלי מדיני לעיצוב גבולותיה של ישראל. אמנם כבר נוכחנו, שלא בכל מקום שבו עברה המחרשה העברית שם נקבע הגבול, אך ההתיישבות היא מרכיב משמעותי במכלול של שיקולים בהחלטות על עיצוב הגבול.

לאורך השנים, קמו ביהודה ושומרון, בליבה של אוכלוסייה פלשתינאית צפופה, יישובים מבודדים, ללא כל שיקול דעת דמוגרפי ומדיני, שגרמו לנזק וסיבכו אותנו בבעיות שאלף חכמים יתקשו לחלץ אותנו מהן. אולם כל ההחלטות שקיבלה הממשלה השבוע, הן החלטות נכונות ונבונות, להתיישב באזורים חיוניים ביותר, שבכל הסדר עתידי יישארו בידי ישראל. הקמת התיישבות זו, אינה רק זכותה של ישראל, אלא חובתה. חיזוק ההתיישבות היהודית בתוככי העיר ירושלים הינו מעשה ציוני חשוב ביותר, שנועד לחזק את בירת ישראל ולהגדיל את הרוב היהודי בעיר. הבניה במבשרת אדומים (E1) חיונית במיוחד. היא נועדה להבטיח שמעלה אדומים, עיר ואם בישראל, לא תהיה מבודדת ומנותקת, אלא חלק ממדינת ישראל הריבונית לעת פשרה טריטוריאלית.

מוטב היה שההחלטה הזאת לא תתקבל במועד ובצורה שבה התקבלה, אך טוב שהתקבלה ומוטב מאוחר מאשר כלל לא. יישוב האזורים החיוניים, כירושלים רבתי, גושי ההתיישבות ובקעת הירדן, צריך להיעשות לאורך כל השנה, במנות קטנות, ללא הכרזות וללא הפניית זרקור.

הגינוי הבינלאומי על ההחלטה, כולל מצד מדינות ידידותיות, שרק לאחרונה הוכיחו את ידידותן בגיבוי לישראל ב"עמוד ענן" – היא בהחלט לא סימפטית. אך בין ידידים יש מחלוקות, וזימון השגריר לשיחה (כמובן שהמילה "נזיפה" היא ביטוי תקשורתי, לא מדיני ולא דיפלומטי) הוא צעד מקובל ביחסים בין מדינות. טוב להיווכח, שמנהיגי צרפת ובריטניה לא קראו את "הארץ", או שקראו והתעלמו מהנחיותיו להחזיר את שגריריהן מישראל ולנתק את הסכמי הסחר שלהן עם ישראל.

עם כל אי הנעימות שבתגובה הבינלאומית, מדינה ריבונית מחויבת בראש ובראשונה לאינטרסים הלאומיים שלה, ונכונה לעתים לשלם מחיר דיפלומטי למענם. זימון שגרירי ישראל הוא צעד כואב, אך ניתוקה של מעלה אדומים, חלילה, הוא מחיר כבד הרבה יותר.

* * *

עדינה בר-אל

רופא ואבא

לזיכרם של קרן ומוטי שטלריד ז"ל

ביום שישי, ה-30 בנובמבר, ט"ז כסלו, פקד אסון נורא את היישוב שלנו, מושב ניר-ישראל בדרום. קרן שטלריד, צעירה בת 34, חולת סרטן סופנית, לא יכלה לשאת יותר את מכאוביה. היא חזרה וביקשה מאביה הרופא, מוטי, לגאול אותה מייסוריה. אביה נענה לבקשתה, ביצע את המעשה ולאחר מכן התאבד.

ד"ר מרדכי שטלריד שימש במשך שנים רבות כרופא משפחה במושב, בנוסף לעבודתו בבית החולים "קפלן". אם יש דוגמא ומופת לרופא שהוא "אדם", הרי היה זה מוטי. הוא טיפל בכולם – מתינוקות ועד קשישים. רופא מצויין. עדין נפש, נעים הליכות וסבלני. הוא היה רופא משפחה "של פעם", הכיר את כל אנשי המושב, הוזעק בלילות למקרים דחופים, הציל חיים של אנשים בשעות חירום מהתקפי לב ועוד ועוד. כל כולו טוב-לב ורגישות. אחת הנשים במושב סיפרה לי, שכאשר נמצא גידול בראשה – היא ברוך השם בריאה עכשיו – מוטי החזיק בידיו את תוצאות הבדיקה ודמעות נקוו בעיניו. ומה הפלא שלא היה יכול לעמוד בפני סבלה ותחנוניה של בתו?

בבית החולים "קפלן" הוא עבד שנים רבות כמומחה וכראש מחלקת המטולוגיה. גם שם, כך מעידים חבריו הרופאים, התגלתה אנושיותו ואהבת האדם שבו. חולים ובני משפחותיהם מתארים את מסירותו ללא קץ לכל חולה וחולה.

קרן שטלריד היתה צעירה מקסימה. בשנים האחרונות היא עבדה במערכת החינוך באשדוד, בפרוייקטים של מעורבות חברתית. נושא כל-כך מתאים לה ולמשפחתה. אני זוכרת את קרן מילדותה כילדה שקטה, כמו כל המשפחה, וחייכנית. הזיכרון הראשון שלי ממנה היה באחד מחגי פורים. קרן, ילדה כבת חמש, מחופשת למלכה או לכלה בשמלה לבנה מרהיבה. והנה היא לא זכתה להיות כלה.

"מניין השמלה?" שאלתי אז.

"סבתא אלישבע תפרה לה." היתה התשובה.

סבתא אלישבע. איזו אישה! אלישבע קרני, חמותו של מוטי ז"ל, היא אלמנתו של גיורא. שניהם ניצולי שואה, ממייסדי המושב. מן האנשים שהגיעו ארצה בשנת 1949, וישר מן האונייה הוסעו במשאיות לנגב, שם הורדו באמצע שום מקום, והפכו בעל-כרחם לחקלאים ובנו מושב לתפארת. גיורא קרני ז"ל, סבה של קרן, היה אמן – צייר ופסל, מדריך בפיסול בעץ. יצירות שלו מקשטות גם בתי-כנסת בהונגריה, ארץ הולדתו.

המשפחה היתה כל כך מיוחדת ביחסים הטובים שביניהם. בכל יום בצהריים היתה משפחת שטלריד סועדת את סעודת הצהריים בביתה של הסבתא. וכאשר הם נסעו ליוהנסבורג, בה עשה מוטי פוסט-דוקטורט, נסעה הסבתא לתקופה ארוכה לבקר אותם ולבשל להם... ומאז שהתאלמנה היא מקבלת יחס דומה מצד בני משפחתה: בכל ערב, בכל ימות השנה, היא נמצאת עם בני משפחת שטלריד בביתם. ממש משפחה למופת. ועתה הנה טרגדיה כזו...

משפחת שטלריד מייצגת את הישראלים היפים, את מלח הארץ. מוטי, יליד פולין, נשא לאישה את שרה בת המושב, טכנאית רנטגן במקצועה. שניהם בנו את ביתם היפה כאן, גידלו שלושה ילדים לתפארת, טיפחו גינה נהדרת. והנה שימשה הגינה כרקע לצילומים בטלוויזיה, שדיווחה על האסון הנורא.

מי ייתן וסבתא אלישבע, אימא שרה והאחים אודי ואסף, יצליחו להמשיך בחייהם למרות האסון שפקד אותם. מי ייתן וכל תושבי מושב ניר-ישראל, שאך לפני זמן קצר סבלו מאימת ההפגזות, יחיו בשקט, בשלום ובשלווה עם בני משפחותיהם, ימשיכו לטפח את בתיהם וגינותיהם וייחוו ימי אושר ואחווה. 

* * *

עמוס גלבוע

ידו לא מושטת לשלום. אסור בשום אופן

לשחק לידיו!

לפני קבלת ההחלטה בעצרת האו"ם להעניק מעמד של "מדינה משקיפה", נשמעו אצלנו קולות שעל ישראל לתמוך במהלך של אבו מאזן ולהצביע בעד. מחזאי ידוע  כתב כי "צעד כזה מצד מדינאי ישראל היה טורף את כל קלפי המלחמה באזור והיה יכול להפוך את כיוון הרוח במזרח התיכון מרוחות מלחמה למשב רוח של שלום."

פרשן כלכלי ידוע כתב שאם נעשה כך, אזיי "באחת ישתנו יחסינו עם העולם הערבי המתון ועם מנהיגי האביב הערבי ובאחת יתברר לעם הפלסטיני שהרשות הפלסטינית היא עתידו והחמאס הוא עברו."

על כגון אלו נאמר – חלומות באספמיה, אותם חלומות על "מזרח תיכון חדש" בעקבות הסכמי אוסלו, ועל "הונג-קונג וסינגפור" ברצועת עזה בעקבות "ההתנתקות". אבל, זכותם  לחלום, כל זמן שאין להם אחריות לאומית.

ובו בזמן, ההחלטה של ממשלת ישראל לצאת במסע צלב נגד  הצעד של אבו מאזן, ולהפריח באוויר איומים, היה בחזקת טעות גסה וטיפשית. למה הדבר דומה? לקבוצת כדורגל  שביודעין הכניסה עצמה לבית אחד עם ריאל מדריד, ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד. ברור שתחטוף צרורות. שום תירוץ לא יעזור.  איוולת מסע הצלב רק העצימה את ההישג הדיפלומטי-תעמולתי  של אבו-מאזן,  והאדירה את הכישלון הישראלי.  ועכשיו, כמעשה ילד כועס בגן, מוסיפים טעות על טעות  ויוצאים בהכרזה על בניית אלפי דירות בירושלים המזרחית ובשטחי יהודה ושומרון. פסה החוכמה היהודית? הכסילות חוגגת?

בואו ונראה  מה יש ומה אין בהחלטת העצרת מ-29 בנובמבר, ובנאום הפרשנות של אבו מאזן, ומה מתחייב מזה.

ההחלטה, בסעיף האופרטיבי מאשרת את חזון "שתי המדינות", זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, ולמדינה פלסטינית עצמאית וריבונית החיה בשלום ובביטחון לצד מדינת ישראל בגבולות שלפני 67'; ההחלטה קוראת למשא ומתן לסיום הכיבוש על מנת  להשיג שלום צודק בין הצד הפלסטיני לבין הצד הישראלי, שלום שיפתור את נושאי הליבה: פליטים, ירושלים, התנחלויות, גבולות, ביטחון, מים.

בנאום הפרשנות של אבו מאזן בולטות הנקודות הבאות: ראשית, ישראל היא מדינה תוקפנית, מעשיה ברבריים, היא טובחת בעם הפלסטיני, מבצעת טיהור אתני. לעומתה הפלסטינים הם בעלי ערכי מוסר והומאניים, ותמיד הקפידו על החוק הבינלאומי.

שנית, הוא מדבר כאחד המייצג באופן ברור גם את רצועת עזה, והוא זה שאחראי לגורלה ולגורל ילדיה הנשחטים.

שלישית, עניינם של הפלסטינים הוא להפיח רוח חיים במו"מ; הם רוצים בשלום אך לא יוותרו כהוא זה על זכויותיהם הבלתי ניתנות לערעור, והם ימשיכו ב"התנגדות" בדרכי שלום נגד הכיבוש והתוקפנות הישראלית, והוא מזהיר  את ישראל שחלון ההזדמנויות נהיה צר והזמן אוזל.

מה שהכי בולט הוא מה שאין בדברי אבו מאזן: אין שום נכונות לפשרה כלשהי, אין שום קריאה לסיום הסכסוך ההיסטורי, אין שום מילה על "שתי מדינות לשני עמים" (גם בהחלטה אין!) – גם כאשר הוא מזכיר את החלטת החלוקה, הוא נמנע מלהגיד את המילה "מדינה יהודית".

  ידו לא מושטת לשלום. לדעתי, הדבר האחרון שאבו מאזן הלוחמני, "אבי המדינה", היה רוצה עכשיו  זה להיכנס למו"מ איתנו. אסור בשום אופן לשחק לידיו. הכרזה ישראלית על בנייה רק משובבת את נפשו ומרגיזה ידידים. זהו בדיוק הרגע שעל מדינת ישראל לנצל, בלי שום שהיות, על מנת לחשוף אותו, או כמו שאומרים: to smoke him out. עכשיו, לפני הבחירות,  ליזום משהו דרמטי, רעשני, מפתיע, לתפוס אותו במילים שלו! קצת חוכמה.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 3.12.12.

* * *

יוסי גמזו

דֻבְדְּבָנִים מַזְכִּירִים לִי

דֻבְדְּבָנִים מַזְכִּירִים לִי אֶת מַעֲלֵה-

הַחֲמִשָּה, אוֹ קִרְיַת-עֲנָבִים, אֵינִי זוֹכֵר כְּבָר.

מִכָּל מָקוֹם: הָיָה שָם שְׂרָף, שְׂרָף שֶנָּטַף

מִפָּמוֹטֵי קָזוּאָרִינוֹת, שֶפְּתִילֵי-

צַמְּרוֹתֵיהֶן מְהַבְהֲבִים אֶת הַשְּקִיעָה. אֵי-שָם, עָמֹק

בִּשְנוֹת-הָאַרְבָּעִים הָאֲבוּדוֹת, שֶהֵן תָּמִיד

חַמּוֹת וּמְטֻשְטָשוֹת כְּמוֹ חוֹל אוֹ מֶלַח

אוֹ שֶמֶש בָּעֵינַיִם. טַל פּוֹשֵר

בְּדֶשֶא מַאֲפִיל סְבִיב בִּיתָנֵי-הַהַחְלָמָה

וּשְתֵּי יָדַיִם אֲהוּבוֹת, שֶהֵרִימוּ

אוֹתִי, כְּמִשְאָלָה, בָּאֲוִיר-הֶהָרִים הַשָּקוּף, אֶל עֵץ

דֻּבְדְּבָנִים כֵּהִים כְּעֵינֶיהָ, חֲמוּצִים כַּבְּכִי

שֶעוֹד הָיָה, לְאִטּוֹ, מַבְשִיל בִּי וְלֹא יָדַעְנוּ

אֲנִי עָלָיו וְהוּא עָלַי. בְּעוֹד. בְּטֶרֶם.

מֶה

עָשִׂיתָ מֵאָז בְּאוֹתָן יָדַיִם, אִם מֻתָּר

לָדַעַת? וּלְשֵם מָה? וּלְאֵיזֶה צֹרֶךְ

הָיוּ דְרוּשוֹת לְךָ, מִתַּחַת לַבְּרוֹשִים הַנּוֹרָאִים

שֶל בֵּית-הָעַלְמִין הָעִירוֹנִי, בֵּין קִינוֹת הָרוּחַ –

אִם לֹא הָיָה בָּהֶן כְּדֵי

לְהוֹסִיף לִגְבִיר שֶכְּמוֹתְךָ מְאוּם,

לֹא מִתְרוֹשֵש לֹא מִתְעַשֵּר. וְאִלּוּ

לִי?

*

לקוראים הנכבדים שהעירו על כמה טעויות שנפלו בטורי הצנוע "אותו התאריך, רק לא מה

שצריך" (גיליון 794): תודה כנה על הערותיכם הצודקות. כישראלי, שמעולם לא שמע פוליטיקאי או סופר שיודה בטעות שלו (אף כי מצינו ב"חושן משפט" של  ר' יעקב בן הרא"ש וכן ב"שולחן ערוך" של ר' יוסף קארו כי "טעות – לעולם חוזר", והוא הדין בפתגם הלטיני המקביל: Errare humanum est – (לִטְעוֹת – [דבר] אנושי הוא) – אני מאמין כי הן היושר האינטלקטואלי והן מידת הענווה מחייבים את הטועה להודות בטעותו ולהודות למתקניה.

יוסי גמזו

*

אהוד, שלום!

ידידיה יצחקי טועה בתקנו את יוסי גמזו [גיליון 795]. ארץ-ישראל המנדטורית כללה את שתי גדות הירדן עד הספר הלבן של 1922. בתוכנית החלוקה, למעלה ממחצית עבר-הירדן המערבית ניתנה למדינה היהודית, אך ביחס לארץ-ישראל המנדטורית – ממש רצועת חוף צרה.

אגב, במסגרת מחקר שאני עורך מצאתי, שלוי אשכול הקפיד, במגעיו הדיפלומטיים לאחר מלחמת ששת הימים להדגיש את העובדה, שארץ-ישראל כבר חולקה שלוש פעמים ובין השאר בספר הלבן משנת 1922. אתן לכך ביטוי בקרוב גם בבמה זו.

בשיר עצמו, של יוסי גמזו, נפלה טעות בתאריך – כ"ט בנובמבר 1947 לא היה בתש"ז, אלא כבר בתש"ח.

אורי הייטנר

* * *

שמאי גולן

דברי הספד על אחי, מיכאל גולדשטיין

זיכרו לברכה

דברים בבית העלמין "סגולה" בפתח תקווה, על קברו הטרי של אחי.

אחי נפטר כדמות של צדיק בערב שבת, ט"ז בכסלו תשע"ג, 30.11.12. לכן הלווייתו התקיימה ביום ראשון, י"ח בכסלו.

מיכאל  אחי היקר,

בצער רב, אני ובני ביתי וידידיך מלווים  אותך בדרכך האחרונה. איש צנוע היית כל ימי חייך ואף הקמת משפחה לתפארת, וזכית מרעייתך דליה בשני בנים מצויינים: שלמה וישראל, ואף בשתי נכדות.

אנחנו, אחותנו יונה ואני, חבים לך את חיינו. בזכותך ניצלנו בשואה, כי אחרי מותו של אבינו שלמה, ובעקבותיו מותה של אימנו סימה, כאשר נשארנו בודדים בעיירה שכוחת אל באוזבקיסטן – הצלחת להביא אותנו  לטשקנט, לבית היתומים הפולני. וכשנסתיימה המלחמה זכינו, הודות לך, אף להגיע לארץ ישראל במחצית  שנת 1947. ואף זאת הודות לפועלך למעננו ברוסיה. וכאמור, כאשר נשארנו בודדים, דאגת לנו, אתה "המבוגר" בן ה-15, והבאת אותנו, את יונה ואותי, לבית היתומים בטשקנט. אותך כבר לא קיבלו לשם, כי היית "זקן" מדי, ואילו אני אז כבן עשר.

ובהמשך, אחרי המלחמה, כשחזרנו לפולין עם בית היתומים  הפולני – אתה ידעת להוציא אותנו משם בראשית 1947, ולצרף אותנו לקבוצת נוער שהתכוננה לעלות לארץ-ישראל בעלייה הבלתי-לגאלית, על ידי הברחת גבולות, עד שנתפסנו על ידי הבריטים והוגלינו לחצי שנה לקפריסין.

וכך שוב הצלת אותנו ודאגת שנגיע למקום "הטוב ביותר ליהודי ניצול השואה" –  ואילו אותך כבר לא צירפו ל"עליית הנוער" – ונשארת יחידי בפולין למשך עשר שנים נוספות.

* * *

רות ירדני כץ

מצנע זכה לכבוד לו הוא ראוי

בחודש אפריל 2011 כתבתי רשימה בזכותו של עמרם מצנע, זה היה כאשר התמודד בפעם השנייה על ראשות מפלגת העבודה. מצנע איש המעשה הוכיח את עצמו בצבא, זכה בעיטור "אות המופת" והגיע לדרגת אלוף. אחר-כך ניהל את העיר חיפה כמה שנים גם כן בהצלחה. ואז הוא חשב שהנה הוא יכול לשנות את פני הפוליטיקה והלך למישור הלאומי, נבחר כיו"ר מפלגת העבודה ואחרי זמן מה התפטר כי לא נתנו לנהל את המפלגה.

אחרי שמילא שנים תפקיד ראש עיירת ירוחם והעמיד אותה על הרגליים החליט לחזור ולהתמודד שוב על ראשות מפלגת העבודה, שלא נתנה לו גיבוי, שמה לו רגליים והוא אמר: "חזרתי כדי להישאר, אני יודע לאן אני הולך ובוער בעצמותיי להוביל את החברה הישראלית למקום אחר." מצנע הוסיף: "אני מאמין ביכולתה של מפלגת העבודה להתחדש ולאחר בחירתי אני מתכוון לחולל מהפכה במפלגה."

שאלתי אז בקול-רם: "האם מצנע איבד את הצפון?"

הוא קרא את הרשימה והגיב:

"שלום רות ירדני כץ,

עיינתי באשר כתבת וחשבתי לתומי שכנראה המצב בארץ כל כך טוב והעתיד בטוח. 

אפשר להרים גבה על החלטה של בן אדם (אני) שהחליט לא לשבת ביציע ולצפות במתרחש, אלא לרדת למגרש, להתלכלך, לשלם מחיר אישי יקר, אולי לאבד חלק מהכבוד שרוחשים לו ע"מ לנסות, כן, פעם נוספת – להביא לשינוי.

כל חיי התייצבתי בחזית שהיתה חשובה לאותו זמן. אולי גם טעיתי שהתייצבתי והובלתי חיילים לעשות את הכמעט בלתי אפשרי, יכולתי אולי לצפות במאבקים הביטחוניים מהיציע. אולי טעיתי שהלכתי לירוחם במקום לשבת ולצקצק בלשוני על פערים חברתיים, פריפריה וישראל האחרת. אני גם לא טועה עכשיו שכנגד כל הסיכויים אני לוקח על עצמי אחריות. תודה עבור תשומת הלב,

בברכה,

מצנע עמרם

אילו הייתי במקומה של יחימוביץ' אבל אני לא, הייתי "מתנפלת" עליו ומעמידה אותו במקום הכי טוב שאפשר ומנצלת את יכולותיו וכישוריו, מפני שאנשים כמו עמרם מצנע שיש להם חזון – אין הרבה. מי הבינה את כוחו? ציפי לבני, וביקשה ממנו להיות חלק ממפלגתה החדשה, היא הציעה לו מקום שני. מצנע שאין לו אופי של פוליטיקאי מצוי, הוא לא אחד שמרכל, מסכסך, מתחמן וצועק: אני, אני, אני – הסכים להצעתה מפני שאכפת לו, מפני שבוער בעצמותיו להשפיע ולשנות. לבני תצא נשכרת מבחירתו, ועכשיו כל הפוליטיקאים יגנו את הצטרפותו ללבני. יקללו, יבעטו, יכפישו ומה לא?

 הבחירות בליכוד השאירו את בני בגין ואת דן מרידור בחוץ. שמחתי מפני שעכשיו יש לנו שני מועמדים בעלי קומה שיכולים בקלות להחליף את הנשיא שמעון פרס שיבדל לחיים ארוכים. שניהם זוכים לאהדה מצד העם וכל אחד מהם יכול למלא את התפקיד בכל הכבוד הנדרש.

* * *

אלוני  זמורה

המלך עבדאללה מבקר ברמאללה

כמה עצות טובות מידיד ישראלי

שמשפחתו חיה בארץ ישראל כ-600 שנים

אמצעי התקשורת הודיעו בכל המהדורות שהמלך הירדני עבדאללה, יבקר מחר לראשונה ברמאללה, לאחר שהאו"ם הכריז על הפלסטינים כמדינה משקיפה. 

(על מה היא משקיפה?)

עם הירדנים יש לנו הסכם שלום, ממנו יצאו דברים טובים, בעיקר לממלכת ירדן. הם נהנים מהזרמה נדיבה של מים מהכינרת ויובליה, גם בעיתות של בצורת. יש לירדנים נגישות מכובדת במפרץ חיפה ובנמל חיפה, משם  מגיעות סחורות יבוא ויצוא בדרך יבשתית היישר לגבול ירדן וממנו. (להזכיר שלממלכת ירדן אין מוצא ימי לים התיכון). ישנם פרויקטים משותפים פעילים ומתוכננים באזור הערבה. הישראלים, לא פעם בעבר, הגישו לממלכת ירדן חבלי הצלה כשהיתה בצרות עם המדינות המוסלמיות השכנות.

יש לישראלים סימפטיה רבה לממלכת ירדן, בעיקר בזכות המלך חוסיין ז"ל, שפעמים רבות גילה אצילות נפש כלפי אזרחים ישראלים.

(למרות שיהיו כאלו שיאמרו שירדן היא מדינה מלאכותית שנוצרה בשנת 1920, נותקה על ידי הבריטים באופן שרירותי מארץ ישראל המערבית, על ידי המנדט הבריטי בארץ ישראל).

אם הייתי יועצו של המלך עבדאללה, הייתי מייעץ לו להמשיך בדרך השלום של אביו, ולא להצטרף להתלהמות של הפלסטינים כלפי מדינת ישראל. זוהי הזדמנות עבורו לפתוח ערוצי תקשורת של הידברות מחודשת, בין הפלסטינים לבין ישראל, ולזכות מחדש בכבוד הערבי שמזמן איבד את הדרו.

מכך יצא למלך רק טוב. כל דרך אחרת תביא להמשך הכאוס בו שרויות כל המדינות הסובבות אותנו ואותו.

אני מקווה שמישהו מיועציו יעביר אליו את הדברים האלו.

בכבוד רב

אלוני זמורה

* * *

יהודה דרורי

1. לעשות ולא להכריז

עוד לפני פניית הפלסטינים לאו"מ לשינוי מעמדם למשקיפה, חשבתי שתהיה זו שגיאה להביע התנגדות בפומבי, לא רק מפני שידענו מראש את התוצאות  ומכאן שלא נתבזה ע"י הרוב המכריע של מדינות-הזבל הללו אשר תמכו בבקשה, – כי למעשה, בשורה התחתונה, שינוי המעמד שלהם ל"מדינה משקיפה", אינו משנה לגבי השטח עצמו  או הזירה הבינלאומית. זה לא עושה אותם מדינה, יש להם פה רק ניצחון תעמולתי זמני.

אני חשבתי שלפני ההצבעה היה על המדינה לצאת בהצהרה בנוסח זה: "שינוי זה שהפלסטינים מבקשים פוגע בכל ההסכמים הקודמים איתם ואף מבטל את חלקם. בנוסף אנחנו נגיב על כך באמצעים העומדים לרשותנו."

נכון שבצורה זו או אחרת הדברים האלו אכן נאמרו, אבל כל המאבק שבא אחר-כך טישטש את המסר העיקרי, דהיינו: "נתתם לנו את הזכות לפעולות נגד."

לפיכך נשאלת השאלה: מדוע עלינו להכריז ולהתריס בפני כל העולם את מה שאנחנו עומדים לעשות אחרי שהתקבלה ההחלטה? (כאמור מדוע לא לפני ההחלטה? – פשוט כאיום), ובכלל, מדוע להכריז על כוונותינו ולתת להם להיערך לכך? מדוע לא לשנן את אשר אמר השחקן אילי וולאך בסרט המפורסם: "הטוב, הרע והמכוער":

"! IF YOU WANT TO SHOOT, SHOOT , DON'T TALK"

אם החלטנו שלא להעביר להם את כספי המיסים, אז  פשוט לא נעביר! שהם ירוצו אחרינו, שיחפשו, ושיתלוננו... (הרי הם בעצם חייבים אותו לחברת החשמל..)  אנו מתחילים לבנות בשטח E1, אז שיבואו להתלונן, כולם כבר יודעים שאנחנו לא נכנעים בנושא ירושלים... הם מבקשים הקלות? "לא עכשיו, זה לא נוח לנו.."

בקיצור, לא להעמיד את הדברים כלפי העולם כעונש, אלא כהתנהגות הדדית למי שאינו משתף איתך פעולה... ורק אוסיף לראש הממשלה שלנו: אדוני, למען הראות לציבור בעת בחירות איזה יד חזקה יש לממשלה, היה עליך להתנהג יותר בחוכמה כמו בעת מבצע "ענן אבק" – דהיינו, מצד אחד לתת ב"שן החולה" לפלסטינים ומצד שני להיות הנחמדים כלפי העולם, אלא שלפעמים חסר לנו שכל...

2. האם יישובי עוטף עזה לא ניתנים להגנה מטילי אוייב?

בפי שמסתבר, "כיפת ברזל" אכן הוכיחה שביכולתה לעצור את מרבית טילי האויב. השאלה, כמה זה עלה לנו. נורו לפחות 400 טילי כיפת ברזל וזה עלה לנו סכום אדיר של  20.000.000 $ (!) – ברור שאם טילי האויב, הזולים בהרבה, שחוסלו באוויר היו פוגעים בריכוזי אוכלוסייה, העלות בהרס, בפיצוי לפצועים וההרוגים היו מעל ומעבר לסכום הזה. אלא ש"כיפת ברזל" לא השכילה להגן על היישובים בעוטף עזה, כי משימותיה היה להגן על העיירות והערים.

אבל מה יהיה בעתיד על קיבוצים ומושבים בעוטף עזה? מזלם הפעם היה שהחמאס התרכז בירי על הערים והעיירות – ואף שיישובי עוטף עזה ספגו לא מעט ירי קסאמים ופצמר"ים, לא נראה שצה"ל השכיל לתת להם איזו שהיא הגנה חוץ מלהזהיר אותם להיכנס בזמן למרחב מוגן...   

מה שמטריד הוא שזה מיספר שנים שקיימת בארה"ב מערכת זולה יחסית, שהיא המערכת היחידה אשר יכולה להתמודד בהגנה על יישוב קטן. המערכת נקראת פלאנקס, זוהי מערכת של תותחי 20 מ"מ רב-קניים הפועלים  בעזרת ראדאר ואשר מגינים כיום על ספינות חיל הים בארץ, בארה"ב ובעוד 6 ארצות. טווח ההגנה של מערכת הוא ברדיוס של 1400-1800 מטר. ועלות כל מערכת כ-15 מיליון $. דהיינו, במחיר מערכת אחת של "כיפת ברזל" ניתן למגן בהצלחה את מרבית הישובים בעוטף עזה, והישובים הסמוכים לגבול לבנון.     

מוזר בעיני שמערכת הביטחון, המכירה מערכת נשק זו ואשר בשעתו הודיעה שתבדוק את רכישתו להגנת מטרות קרקע, כמו בסיסי צבא וחיל אוויר, שכחה מהעניין לנוכח הצלחת "כיפת ברזל", ואם נעמוד שוב במבחן התקפות טילים של האויב בדרום או בצפון, יופקרו שוב הקיבוצים והמושבים הסמוכים לגבול.

חשוב להזכיר שוב כי מערכות הפלאנקס הקרקעיות הגנו בהצלחה על צבא ארה"ב ב-8 השנים האחרונות בעיראק ובאפגניסטן (ועדיין פועלות שם). הגיע הזמן שמערכת הביטחון תיתן דעתה לקלוט מערכות אלו להגנה על יישובינו.

* * *

יורם וולמן

מה עושים עם אירופה?

האיחוד האירופי  עסוק מאד בניסיונות נואשים ממש להציל את עצמו ממפולת כלכלית כאשר עיקר מאמציו מופנה להעניק תמיכה כספית נדיבה לארצות כמו יוון וספרד, וכנראה שפורטוגל תהיה הבאה בתור. רבים כותבים על המשבר החמור הזה, וקוראי העיתונים במערב מתרשמים שהמשבר עדיין בעיצומו. אחד הפרשנים המעולים למשבר הזה הוא פרופ' שלמה אבינרי מהאוניברסיטה העברית. לפני שנה בערך פירסם אבינרי מאמר גדול בעיתון "הארץ" ובו סקר את תולדות האיחוד, הקשיים בהקמתו ובעיקר בתיפקודו השוטף. אחת מהתת-כותרות במאמרו היתה "אין דמוס אירופי" – אין עם אירופי. אמנם התנועה החופשית והפתוחה של האירופים בין ארצותיה של היבשת, קיומם של בנק מרכזי אחד ומוסדות המייצגים את האיחוד בבריסל, מעניקה להם את התחושה שארצות האיחוד הפכו אולי למדינה ענקית אחת, אך לא כאלו הם פני הדברים. אין למשל צבא אירופי, וכל מדינה מחזיקה את צבאה שלה, שלא לדבר על תבנית ניהולית כלכלית שונה מאוד בין ארצות הצפון הפרוטסטנטיות (גרמניה, הסקנדינביות) לבין הדרומיות הקתוליות (יוון, ספרד, פורטוגל). השוני בניהול הכלכלות השונות נובע כנראה גם מהשוני באורחות החיים של הדרומיים הנהנתנים יותר, לעומת הצפוניים המחמירים יותר.

כאשר אנו באים לבחון את הגישה של האירופיים למשבר הנוכחי בין ישראל לרשות הפלסטינית, כלומר לגבי ההצבעה באו"ם על ההכרה של הארגון ברשות כבמדינת פלסטין, אמנם כמשקיפה, חשוב לשים לב לפיצול – כך שמדינות כמו גרמניה או בריטניה נמנעו אך צרפת ספרד איטליה ואחרות הביעו תמיכתן בשינוי המבוקש על ידי אבו מאזן. חשוב מאוד גם לזכור שהאיחוד האירופי היה עד לחתימה על הסכמי אוסלו בין ממשלת ישראל לבין הרשות הפלסטינית, הסכם שאוסר על מי מהצדדים הניצים לבצע מהלך חד צדדי כמו הנוכחי. והנה עתה יוצא שהאיחוד האירופי נתן ידו להפרת ההסכם ההיסטורי הזה.

אם כך הם פני הדברים כיצד אפשר יהיה לסמוך על האיחוד בבואנו לחתום על הסכמים חשובים יותר עם "מדינת" פלסטין בעתיד כדי שיערוב להסכמים העתידיים? האם מקרה הוא שצ'כיה התנגדה למאמץ הפלסטיני הנוכחי באו"ם? האם היא זכרה כיצד הפקירו אותה בריטניה וצרפת האירופיות למלתעות הנאצים בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת? האם שוב נחזה באירופה הדוגלת בצדק ובאי אלימות, אך הנהנתנית – שמזלזלת בהסכם עליה היא חתומה? האם היהודים צריכים לחשוש מבגידה אירופית?

   אם וכאשר נגיע לרגע המיוחל שנוכל לחתום בו על הסכם משמעותי עם הפלסטינים, כדאי מאד לחשוב שאין טעם לבקש מהאיחוד האירופי להיות שושבין חתום על ההסכם אלא לפנות למועצת הביטחון לשם כך.

* * *

אלישע פורת

סלון ספרותי ברחוב טשרניחובסקי

לזיכרה של יעל לוטן

בשנת 1976 הרחוקה עליתי לירושלים. שקעתי בלימודי היהדות אך לא חדלתי מלנסות ולתפוס את שיירי המלחמה הארורה ההיא, מלחמת יום הכיפורים. כתבתי אז רק פרוזה, למעט כמה שירי זיכרון שעלו בי במפתיע ממש בעת הקרבות. סיפוריי הקצרים, שנדפסו אז בדפים לספרות של העיתונים 'על המשמר' ו'משא' מוסף 'דבר', היו בקריאה של היום, גיבובי מילים נסערים, מה שבקושי ניתן היה לכנות 'סיפורי מחאה'. ובכל זאת הם משכו תשומת לב של קוראים אחדים. ביניהם היה גם הפרופ' גרשון שקד ז"ל, שזכיתי להצטרף אל הרכבת הנוסעת אל הנצח שבנה לתפארה –  מפעלו המונומנטלי "תולדות הסיפורת העברית", על חמשת כרכיו. אמנם הכרטיס שזיכני בו היה רק אל הקרון האחרון, בכרך האחרון, אל הישורת האחרונה של הרכבת, ובקטגוריה הלא-מחמיאה של "סופרים זוטרים". אך בכל זאת, בשל נדיבותו זו אני עדיין ממשיך במסעי אל נצח "הסיפורת העברית"...

ולפתע התקשרה אליי גם הקוראת יעל לוטן. סופרת עורכת ומתרגמת, ששבה משנות גלות ארוכות באירופה ובאמריקה. היא קראה אחד מ'סיפורי המחאה' המבולבלים שלי, 'צילום אלכסוני' שמו, אהבה אותו, ומסרה אותו לתרגום לכמה לשונות, כדי להביאו בכתב העת המקסים "אריאל". באותה העת היה זה כתב העת הכי ייצוגי של תרבות ישראלית חדשה, והוא יצא בחסות המכון לתרגום ומשרד החוץ. יעל לוטן נתמנתה לעורכת 'אריאל' והסעירה כהוגן את מסורתו השמרנית וה'ציונית'. היא אמרה לי שסיפורי משדר כאב נורא של מי ששב ממלחמה קשה, והוא אמיתי פוצע וחשוב. שמחתי מאוד על בחירתה ונעניתי גם להזמנתה לבקר בביתה, ברחוב טשרניחובסקי המטופח. היא קיבלה את פניי ליד כלוב של ארנבות שבתה הקטנה גידלה, ערוגת ירקות רעננים  וסיעה של חתולים. עלינו אל דירתה ואני נדהמתי מהעושר האמנותי שהיה בה, ומטוב טעמה.

אבל העניינים במערכת "אריאל" רק הסתבכו. אבא גפן, מפא"יניק קשוח, ומי שלימים היה שגרירנו ברומניה, שהיה ממונה על "הקו הפוליטי" של כתב העת, פסל כמה מבחירותיה של יעל לוטן, וביניהם כמובן גם את סיפורי המסכן. וזה היה כבר ממש לא נעים, כיוון שבעצתה של יעל ערכתי היכרות עם המתרגמות של הסיפור לאנגלית ולצרפתית, וכבר הפלגתי איתן למרחקים בניסיונותיי לתרגם סיפורים נוספים... החלטתו של אבא גפן, שהיא לא הצליחה לרככה, היתה מעליבה ופוגעת. הוא, שישב בעת המלחמה במשרד ממוזג והתחבא, כמו רבים וטובים מהעיתונאים והסופרים שלנו, מאחורי השולחנות של בתי הקפה בתל אביב וירושלים, הוא מעז לפסול סיפור של חייל מילואים שהופגז בחושניה? וכל הפריצה שקיוויתי לה, כל התרגומים שחלמתי עליהם, הכול נקטע באחת. 'אנחנו לא זקוקים כעת ליצירות תבוסתניות!' קבע אז גפן בבורותו הנחרצת.

אבל יעל לוטן לא ויתרה. היא הבטיחה לי שסיפורי, לפחות בתרגומו לאנגלית, יראה אור. היא הבטיחה והיא קיימה! בשנת 1976 יצאה לאור אנתולוגיה של ספרות עברית חדשה מתורגמת לאנגלית. וסיפורי המוכה בתוכה! היה זה התרגום הראשון של יצירותיי לאנגלית, והכרך הבלה והמצהיב עדיין ניצב על מדפי. "כתיבה חדשה מישראל" היה שם הספר, שהוציאוֹ ג'ייקוב זונטאג, יהודי רב פעלים מלונדון, בהוצאת קוֹרְגִי בּוּקס. יעל לוטן, שהיתה היועצת הקרובה של זונטאג, הזמינה כמה מהמשתתפים באסופה למנחה בביתה. ארוחה קלה, יינות, ושיחות סלון מרתקות. גם אני הוזמנתי וזכיתי לפגוש בביתה לראשונה את הפרופ' גדעון עפרת, לבוש בחליפה לבנה ובוהקת, שופע הברקות על מצב האמנות בארץ לאחר המלחמה. ואת המשורר הצעיר, אולי היה בן שלושים! – חיים באר, שהיה נבוך מעט מהפרסום של שיריו הראשונים "שעשועים יומיום", ומההדים המצויינים שזכה להם. יעל אמרה לי בקול נמוך, בצד, "חיים באר הוא הבטחה ענקית. אתה עוד תראה, הוא יהיה מגדולי משוררינו!" – היא סבבה בין המסובים בקלילות מקצוענית ממש, ושאלתי את עצמי האם גם בשנות גלותה בלונדון ובניו יורק ניהלה סלונים ספרותיים כאלה.

קנה-העישון הכהה והארוך שהיה תחוב בפיה כל העת, הז'סטיקולציה המופלאה של ידיה, הנימה של דיבורה, שהשתנתה בהתאם לאיש או לנושא, משכו מאוד את ליבי. עקבתי אחריה בתנועתה בחדרים, בין המסובים, ובמגע הקסם שלה בספרים ברהיטים ובכתפי המשתתפים. אשת חסד כזו לא היתה לי מאז. היא עברה לידי והעירה מזווית פיה, "אל תעמוד כמו גולם כפרי, שמעתי אותך ואני יודעת שאתה יכול להקסים. אתה לא מייצג כאן את הרפתנים..." – והיא ידעה והכירה היטב קיבוץ ורפתנים, בשל בן דודה, אורי אליאב, מקיבוץ חורשים. האם אמרתי כבר שאחותה הצעירה היא הפרופ' מירי אליאב-פלדון, ההיסטוריונית הידועה? ולא סיפרתי עוד על אביה, איש תרומות, בנימין אליאב, שניסה לגשר בין ימין לשמאל, וגם יזם הוצאת ספרי יהדות. אני זוכר את החתול הלבן, השעיר, אנגורה כמדומני, שרבץ בבעלנות על הכורסאות, ואני זוכר את מפזר השערות הלבנות שלו בבית. היא לא שכחה להגניב לו ליטוף, במעברה מקבוצה לקבוצה, בסלון הספרותי שלה, שברחוב טשרניחובסקי.

אני זוכר שקוננה על חוסר מזלה בספרות העברית. היא כבר פרסמה אז כמה ספרים באנגלית. והיא הצטערה על חוסר מזלם, ועל הקוראים שבגדו בה. ועל שיעל אחרת, יעל דיין, בספריה באנגלית, כבשה את המקום שהייתה ראויה לו. "היא לא תהיה פרנסואז סאגאן הישראלית," אמרה לי, "נערת חוג הסילון הרדודה ורודפת הפרסום הזו, אפילו שהיא רוכבת על גלי הים התיכון ביאכטות של ידוענים, בחופי יוון."

 ושוב היא צדקה. ספריה של יעל דיין הם גם נשכחים וגם חסרי ערך. היא גם לא מצאה שום טעם לכנס משהו משל דיין באנתולוגיה הייצוגית שלה ושל זונטאג. קראתי שוב לאחרונה את האנתולוגיה, וראיתי שהיא לא פספסה אפילו שם אחד! כולל מתחילים גמורים כמוני. ואני לא מדבר על הידועים אלא על האלמונים אז. המשורר עוזי שביט, והמשורר חיים באר – הילד, כמו שכינתה אותו, יאיר הורביץ, אנטון שמאס, סיהאם דאוד, סמיח אל קאסם, וישראל המאירי. כולם קיימו את הבטחתם הספרותית. למעלה ממחצית המכונסים שם כבר אינם איתנו, אבל היא דייקה להפליא בבחירותיה.

כמה חודשים לאחר מנחת הסלון הספרותי בביתה, קיבלתי הזמנה לתיאטרון האנגלי שקם אז ליד האוניברסיטה בירושלים. הם המחיזו את סיפורי "צילום אלכסוני" בגרסתו האנגלית, שתירגמה ג'ודי לוי, עשו חזרות רבות וקבעו מועד להופעה. אני זוכר שגם באתי פעם אחת לראות אותם בעבודת החזרות שלהם. לא היה שום קשר כמובן, בין סיפורי המקורי לבין גרסת הגבורה שהעלו. אצלי הלוחם הופך לשבוי ובעצם למת-חי, הנתפס רק בצילומים. ואילו אצלם לסרן אמיץ הלוחם בסורים ונופל בקרב. השתעשעתי כהוגן אז מפער התפיסה שלנו, חייכתי כנדרש, הודיתי להם בשמחה ובחום, אך לא טרחתי להגיע להצגת הבכורה.

צר לי היום שלא שמרתי עם יעל לוטן על קשר, גם ברדתי מירושלים. שבתי לאספסת ולמטע האבוקדו, ולא התפניתי לכלום. ראיתי במשך השנים את תרגומיה את הביקורות הספרותיות שלה, היא לא שבה לכתוב רומנים. לא בעברית ולא באנגלית. היא הסתבכה במלחמות עקרוניות לשוניות עריכתיות ואחרות. ודעותיה הקצינו מאוד. אבל אני לא אשכח את שיוטה הקסום בין המוזמנים, את קנה-העישון הארוך שהפך בידיה לכלי קסמים, לשרביט ניהול מופלא, ואת דירתה המטופחת שברחוב טשרניחובסקי בירושלים.

* * *

רות ירדני כץ

הנטישה והגירוש

אני לא אקרע את בגדיי ואשב שבעה על-כך שדליה איציק החליטה לפרוש מהפוליטיקה. ממש לא. גברת איציק הגיעה למפלגת "קדימה" מ"העבודה", כי היא ראתה אז שמפלגתה מתרסקת וקפצה משם לפה. היא זכתה למקום של כבוד, מילאה תפקיד חשוב, יו"ר הכנסת, ואפילו מילאה את מקומו של נשיא המדינה, משה קצב, זמן מה. היא חגגה, גילתה את כוחה ואת מנעמי החיים וברגע של אמת, כאשר מופז החליט שהוא ורק הוא יכול להוביל את המפלגה ודחק את לבני, היא ישבה לה שם במרומים וחיכתה למנצח.

שתי פעמים איציק טעתה: בפעם הראשונה כשעזבה את מפלגת העבודה ובפעם השנייה בישיבה על הגדר. לבני לא נשארה חייבת. הקימה מפלגה וגברת איציק לא הוזמנה להצטרף. ככה זה בפוליטיקה, יש כאלה שלא מבינים שיש גם מחירים, והמחיר שאיציק שילמה, שחלומה להיות נשיאת מדינת ישראל מתרחק והיא הולכת הביתה. את האמת? אני לא דואגת לה, היא מסודרת לכל החיים.

אני גם לא אשב שבעה על כך ששלושה חברי כנסת ממפלגתו של ליברמן גורשו. הם שילמו על התנהגותם. הגברת היפה אנסטסיה מיכאלי, שיש לה פה גדול, לא רק פה גדול היא גם אלימה – נמחקה מרשימתו. דני איילון, שחשב שיש לו תעודה של מחנך, הושיב את שגריר תורכיה בפינה ומאז היחסים עם מדינה זו התדרדרו. גם שר התיירות, סטס מיסז'נקוב, הנהנתן, שבילוייו היו בראש מעייניו ותפקידו כשר תיירות היה משני, נשלח הביתה. ליברמן, האיש שקובע מי יהיה ומי לא, החליט שמקומם לא במפלגתו.

מפלגת "קדימה" התרוקנה. איך שאול מופז לא מבין שהקריירה הפוליטית שלו תמה? איך זה שהוא עדיין מאמין שיוכל להחליף את נתניהו? הוא הרי הצהיר שהוא האלטרנטיבה היחידה, ובמו-עינינו ראינו איך רוב חברי מפלגתו נוטשים אותו. אפילו רוני בר-און ויעקב אדרי. איך זה שכל המקורבים לו לא אומרים לו: "תבקש סליחה, תגיד שטעית ותלך הביתה, אין למפלגה שלנו שום סיכוי..." איך?

* * *

אלכס פז-גולדמן

שַיְינֵע מֵיְידָאלֵע

זה היה יום שבת. לאבא נגמרו הסיגריות והוא שלח אותי לקיוסק של מנדלשטיין להביא לו חפיסה חדשה של סיגריות אסקוט. שנאתי את העישון של אבא. הוא היה מעשן בשרשרת. מצית סיגריה בסיגריה וכשלא היו לו סיגריות הוא היה מתרגז ומתחיל לריב. לא איתי. עם אימא. ידעתי גם שאין לנו כסף ושרוב המשכורת של אימא מעבודתה כתופרת בבית חרושת הולכת על הסיגריות של אבא. "עדיף שיעשן מאשר ישתה או יכה," שמעתי אותה אומרת פעם.

הקיוסק לא היה אלא חלון אחורי של דירת החדר שבה גר מנדלשטיין הזקן. כל בוקר הוא היה פותח את תריס העץ הירוק שצבעו התקלף מחום השמש ומרטיבות הגשם. הוא היה רוכן לעבר חוט ברזל חלוד שהיה תלוי בריפיון בין שני חסמי התריס ותולה עליו עיתונים ושבועונים אותם היה מצמיד באטבי כביסה מעץ.  בקיוסק שלו הוא מכר מלבד עיתונים וחוברות גם מיני סידקית, מסרקים, עפרונות וכמובן סיגריות וגפרורים.

 מנדלשטיין היה מה שמכנים ערירי. אבל בניגוד למה שלמדנו הוא לא נראה אומלל וממורמר כמו שאמורים להיות אנשים שאין להם ילדים ומשפחה.

 "אתם," כך הוא אהב לאמר לנו בעברית משובשת "להיות ילדים שלי. אתם אנג'לים קטנים שלי," כלומר מלאכים.

אהבתי לבוא לקנות בקיוסק וכל פעם קיבלתי, בנוסף לליטוף על הלחי, גם מתנה קטנה: מסטיק בזוקה או סוכריה על מקל. 

אבל מתנה שווה באמת: חוברת תשבצים חדשה או משחק קופסא מעולם לא קיבלתי. את זה קיבלו רק ילדים נבחרים שהוא הזמין לתוך הבית בהפסקת צהרים. כשהתריס של הקיוסק, כמו כל החנויות בין שתיים לארבע, היה סגור ומסוגר.

גם עכשיו בשבת התריס היה מוגף. הקפתי את הבלוק בשביל צר שעשבים וקוצים צמחו משני צידיו. ליד דלת הכניסה התמהמהתי קצת לפני שהקשתי באצבע רפה על הדלת. אחרי כמה נקישות שמעתי את את קולו הצרוד שואל מה אני רוצה.

"סיגריות לאבא," עניתי בקול רועד. המתנתי דקה ארוכה עד שהדלת נפתחה בקול חריקה ומנדלשטיין הזקן גדול המימדים עם כרסו הענקית והמשתפלת עמד מולי בפיג'מת פסים מרופטת ובלתי מכופתרת.

"אבא מבקש אסקוט," אמרתי והשפלתי את עיני שלא לפגוע בכבודו.

"את בת או בן?" אמר בקול מבודח. הוא לא קרא לי "ביטניק" או "פושטק" כמו מבוגרים אחרים שלא אהבו לראות ילד עם שיער ארוך שגולש עד לכתפיים ופוני שמכסה את העיניים. זו גם הסיבה שממשלת ישראל לא הירשתה ללהקת "חיפושיות הקצב" להופיע ולנגן בארץ ולקלקל את הנוער. אני הייתי עומד שעות מול הראי, מושך את אפי למעלה, מביט בעיניים חולמניות לתקרה ומדמיין שאני פול מקרטני ששר מִישֶל מַיְי בֶּל.  

"אני בן," עניתי בביישנות כשאני עומד על סף הדלת. לא מעז להיכנס.

"נוּ שוֹיְין, אָ-שַיְינֵע מֵיְידָאלֵע," הוא הושיט יד עבה ושרירית שעל מפרקי אצבעותיה צמחו שערות קטנות שחורות ושמנוניות וליטף את השיער החלק שלי.

"אָ-שַיְינֵע מֵיְידָאלֵע," הוא מלמל לעצמו ואז הסתובב ושירך עצמו בכבדות פנימה אל תוך הקיוסק שלו. הצצתי פנימה אל המקום שרק ילדים בודדים זכו להיכנס אליו. במרכז החדר הקטן והאפלולי עמד שולחן ועליו תמונה מצהיבה בשחור-לבן ובה נראתה אישה צעירה עם מבט חולמני. כנראה אשתו מלפני הרבה שנים. מיטת סוכנות מברזל הייתה צמודה לקיר ועליה שמיכת צמר אפורה בלויה. מעל המיטה היו תלויים מדפי מתכת שעליהם היו מונחים חוברות ומשחקים. הוא פשפש בארגז קרטון שהיה מונח על הרצפה ובגבו אלי שאל מה שלום אבא ומה שלום אימא. מילמלתי שהכול בסדר. אבל הוא ידע, כמו כל השכונה, שאני משקר. הוא הסתובב לעברי כשבידו חפיסת סיגריות האסקוט ושאל בעברית המצחיקה שלו "ומתי אבא לשלם לי?"

"אבא אמר שיביא לך מחר," שיקרתי. ידעתי שגם מחר לא יהיה לנו אבל העיקר לעבור את השבת בשלום.

"נוּ. נוּ. זה אני לשמוע כל פעם. פה יש חשבון גדול," אמר מנדלשיין בטרוניה וסקר אותי מלמעלה למטה.  הרגשתי נבוך במכנסיים הקצרים הבלויים שלי ובגופיה המחוררת שלי.

"זה אי אפשר ככה. צריך קצת על חשבון," אמר מנדלשטיין כאשר הושטתי את ידי לקבל את קופסת הסיגריות. מנדלשטיין נשאר מרוחק ולא עשה כל סימן שהוא מתכונן לתת לי אותה.

"אבל, אבא חייב סיגריות היום," כמעט צעקתי. המחשבה שאחזור בלעדיהן היתה בלתי נסבלת. "אני אביא כסף מחר. נשבע לך. בחיי אלוהים בספר התורה."

מנדלשטיין לא לקח כסף בשבת. זה לא שהוא היה דתי. אף פעם לא ראיתי אותו בבית הכנסת, אפילו לא בראש השנה או ביום כיפור. אבא אמר לי פעם שיש דברים שטבועים בך מילְדוּת ומנדלשטיין שגדל בבית של רב חשוב בפולין, לא היה יכול לעשות עסקים בשבת ממש כמו שאימא שלי שלא היתה יכולה לאכול נקניק ולשתות נס-קפה עם חלב.

עמדתי חסר אונים. דמעות החלו להיקוות בעיני. הרגשתי כמו קבצן שמחזר על הפתחים. מנדלשטיין הסתכל עליי. הוא היה בחלק החשוך של החדר ולא יכולתי לראות את עיניו רק את צללית ראשו הקרח הגדול שנע מעלה ומטה.

"מֵיְידָאלֵע, לבוא פֹּה," הוא סימן לי באצבעו להיכנס. ידעתי שבסופו של דבר הוא לא יאכזב אותי. הוא הרי לא יכול לראות ילדים בוכים מבלי שייצבט לו הלב. "וְבָּקָשָה. לסגור דלת."

סגרתי את הדלת. קרן האור שחדרה מאחורי גבי ויצרה מסדרון מואר של גרגירי אבק נותרה בחוץ והשאירה את החדר לחסדיה של מנורה חשופה שהשתלשלה מהתקרה והטילה אור צהבהב קלוש. 

מנדלשטיין התיישב על המיטה שחרקה תחת כובד משקלו. הוא הניח את חפיסת הסיגריות הצהובה, שעליה מצוירים סוסים דוהרים רתומים למרכבה מפוארת, על ברכו.

צעדתי פנימה. ריח דחוס של עשן סיגריות ריחף באוויר אבל אני כבר הייתי רגיל מהבית לסירחון הזה.

"לשבת פה," אמר ותופף קלות באצבעותיו על המיטה לידו.

התיישבתי לידו מצונף וכפוף. לא העזתי להושיט יד לקופסא החדשה. הוא זז קצת והתקרב אלי. הפנים שלו כמעט ונגעו בשלי .

"אַת לאהוב זה?" שאל מנדלשטיין והניח כף יד כבדה על המכנס שלי.

"כן," אמרתי כשעיניי נעוצות בחוברת תשבצים צבעונית חדשה. אצבעותיו חפנו את הריצרץ שלי. רציתי לזוז אבל לא הייתי יכול. הוא הזיז את היד שלו. אף פעם לא נגעו בי כך. היה משהו נעים ביד שלחצה עליי. הייתי כמו משותק ולא יכולתי לזוז. גם לא רציתי. הפנים שלי להטו. נשמתי במהירות והידקתי את שפתיי. לא התנגדתי כשהוא אחז בידי והניח אותה, לא על חפיסת הסיגריות כמו שרציתי, אלא על הקיוסק הפתוח שלו. זו היתה תחושה מוזרה וחלקלקה. כמו להחזיק צלופח.

"שַיְינֵע מֵיְידָאלֵע," שמעתי אותו מתנשף לתוך האוזן שלי. קולו היה ניחר וצרוד. ריח חריף של זיעה נדף ממנו. הוא אחז בראשי וקרב את שפתיו אל שפתיי. הזיפים האפרפרים והקוצניים דקרו ושרטו את לחיי. זה היה שונה מהזיפים של אבא שהיו מדגדגים אותי כשהיה מנשק אותי כשהייתי קטן. אז הייתי צוחק ואבא היה אומר בקול מבודח: "שוב לא התגלחת? אתה ממש דוקר!" ואני הייתי מתפקע מצחוק ואומר: "מה פתאום אני? אני עוד ילד. זה הזָקָן שלך. אבא!" אבל מנדלשטיין לא צחק. הוא התנשף בכבדות.

לפתע חשתי כיצד רקותיי הולמות. רעד פעם בשיפולי בטני ורטיבות חמימה הציפה אותי. נבהלתי. פחדתי שברח לי במכנסיים כמו לתינוק. מנדלשטיין פרץ בצחוק גס. בושה עזה מילאה אותי. הסטתי את פניי הצידה ועיני נתקלו בכוס זכוכית מלוכלכת שעמדה ליד המיטה. הכוס הייתה מליאה עד מחציתה במים. בתוכה שחו שתי שורות של שיניים תותבות מצהיבות מחוברות לפלטה ורדרדה. תחושה של קבס וגועל עלתה בי. הרגשתי שאני הולך להקיא. מנדלשטיין חרחר וגנח בקול. הוא הרפה את אחיזתו מידי. הוא לא אמר כלום כשקמתי על רגליי ונגבתי את ידי במכנסיי. בצעדים כושלים פסעתי לעבר הדלת.  

"מֵיְידָאלֵע!" קרא אחרי מנדלשטיין בדיוק כשפתחתי את הדלת.

הסתובבתי לעברו כשאני עדיין אוחז בידית הדלת. קרן אור שמשית חדרה והאירה את אפלולית החדר. הוא הזדקף, הכניס את חולצת הפיז'מה לתוך המכנסיים וחייך במתיקות כאילו כלום לא קרה.

"לא לשכוח סיגריות שֶלָךְ." הוא התקרב אלי והושיט לעברי קרטון של עשר חפיסות.

"וגם זה," הוא הוריד מהמדף חוברת תשבצים חדשה וצבעונית.

"קַח, זה בשבִילְךָ, "הוא אמר כשראה שאני מהסס והפעם פנה אלי כמו לבֵּן. "מתנה. מסבא מנדלשטיין."

"תודה, "לחשתי.

חטפתי את חבילת הסיגריות ואת החוברת וברחתי.

יומן מסע על תהליך הכתיבה

1. הרקע לכתיבת הסיפור

הטריגר לכתיבת סיפור זה היה הספר "הר אדוני" של ארי דה-לוקה. בספר זה שני מוטיבים עיקריים שפעלו עליי. האחד הפדופיליה שנעשית בהסכמה אילמת של הסביבה והמשפחה. על מריה בת ה- 13 מוטלת האחריות למנוע את סילוק משפחתה מהדירה השכורה והיא עושה זאת בכך שמאפשרת לבעל הבית הזקן והתאוותן לעשות בה כרצונו. המוטיב השני הינו חוויית האורגזמה הראשונית של הנער המתבגר כפי שמסופרת ע"י המספר – נער שתשוקה מינית לא ברורה מפעמת בו. נער זה חווה, באמצעות מריה הנוגעת באיבריו המוצנעים, את  האורגזמה הראשונה שלו המתוארת כ"מהלומות בתחתית המעיים". ענין זה של אורגזמה ראשונית ריתק אותי תמיד. לא תמיד זוכה הנער למעין מריה שכזו בחווייתו הראשונה. פעמים הרבה קורה הדבר בסיטואציות שונות, חלקן משעשעות וחלקן, בדיעבד, דוחות. דוגמא למקרה משעשע הינו סיפורו של ב. שהדבר אירע לו עת גלש על עמוד במגרש המשחקים ולפתע חש בעונג משחרר ובלחלוחית עזה. הוא לא הבין מה קורה אבל חזר וטיפס וגלש עד כלות כוחותיו וכבר למחרת ביקש להתגייס למכבי אש שעמוד חלקלק גבוה יותר משמש אותם לעקיפת המדרגות בזמן חירום.

הסיפור הפדופילי החזיר אותי לשכונה בה גדלתי בשנות השישים של המאה ועשרים. שכונת עוני שהיתה רוויה בפדופיליות. מעשים, אשר היום תסמורנה השערות לשומען, התרחשו מדי יום-יום. הם לא היו סוד והיו ידועים לכול, לפחות לילדי השכונה, ולמיטב זיכרוני, גם הורים שידעו לא הרימו קול זעקה. כל אחד מסיבותיו הוא.

מול בית הספר, על ספסל בגן הציבורי, ישב זקן חסר שיניים. על ראשו מגבעת אפורה דהויה, מתחתיה כיפה גדולה. מתחת לז'קט החליפה האפורה והבלויה ביצבצו ציציות מדובללות מזוהמות, וחנות מכנסיו האפורות, גם הן – היתה פתוחה תמיד וידו נוברת בתוכה. הוא היה מסמן באצבעו לילדים לשבת לידו ומדי פעם, אחרי הלימודים, היה ילד מתיישב לידו ונותן לזקן למשש אותו. ילדים אחרים היו צופים במחזה. שומרים ומתריעים מפני מבוגרים – מורֶה (כן פעם היו גם כאלה) או מורָה – שהיו בדרכם מבית הספר הביתה. הכול בצהרי היום. לא במסתרים ולא במחשכים. לא בכפייה ולא באלימות אלא מסקרנות ומריגוש. ילדים בודדים בלבד, אלו שהרגישו דחויים וחסרי ביטחון, לא ישבו על הספסל.

בקצה אחר של השכונה היה קיוסק של זקן ערירי אחר.  ניצול שואה נטול שיניים וחף מפדופיליות. לצורך הסיפור איחדתי את שתי הדמויות, הוספתי מדימיוני ויצרתי את דמותו של מנדלשטיין הזקן.

המוטיב השני הינו סיפור התבגרותו המינית של המספר ב"הר אדוני". זו החזירה אותי לגילאי שתים-עשרה ושלוש-עשרה. הגיל בו החלנו אנו, נערי השכונה, את תהליך ההתבגרות המיני שלנו. במרתף נטוש של בית כנסת שבנייתו נעצרה מצאנו אוצר של בדלי סיגריות, בקבוקי בירה לבנה ריקים וקונדומים משומשים (אז קראו להם קנדונים או גומי לאישה). את בדלי הסיגריות היינו מציתים ומעשנים – או נכון יותר משתעלים ונחנקים. את הקנדונים היינו חובשים ומשתעשעים זה עם זה. בנים בלבד. בנים שזהותם המינית היתה בתהליך של היווצרות והתגבשות.

ייעדתי את הסיפור הזה דווקא לילדים וזאת באמצעים הפואטיים בהם נקטתי כפי שיוסבר בהמשך. יחד עם זאת, קשה להניח שיהא מי שהיה מוכן לפרסם סיפור שכזה, בחברה המגוננת של ימינו. וכך למרות שמרבית הבנים בני 12-13 חווים את גילוי המיניות הראשוני בדרכים משונות ולא אחת מפתיעות, סיפור שכזה לא ימצא על מדף הספרים של בני הגיל הזה. ייתכן ונמצא כמותו בספרים המיועדים למבוגרים, בהם המספר הוא כבר אדם בוגר המביט לאחור. כך למשל פיליפ רות ב"מה מעיק על פורטוני". אבל אותו רגע ראשוני זה של מגע מיני, נחשק ואסור מאידך, מסקרן ודוחה מגיסא. הרגע המכונן האמיתי ביותר של מעבר מילדות לבגרות, עדיין נחשב כיום, למרות הטבעיות שבו, כבלתי ראוי להיכלל כסיפור לילדים.

2. על הפואטיקה של הסיפור

להלן יתוארו השיקולים והבחירות שעשיתי במהלך כתיבת הסיפור. ברמה הנרטיבית בחרתי לכתוב את הסיפור בגוף ראשון, זאת על מנת שקולו של הילד המספר לא יהיה מנותק מהסיפור ועל מנת להראות רק את נקודת המבט של הילד. כך, אני חש, ניתן להביע את הרגשות בדרך אוטנטית יותר. המספר אינו יודע מה מתרחש בראשם של האחרים, והקורא עוקב איתו מנקודת המבט הילדית שלו בלבד, ורואה את העולם בגובה עיניו של הילד, שלא הכול ידוע לו ולא הכול מובן.

בתחילה חשבתי למקם את העלילה בימינו אלו אך לבסוף החלטתי למקם אותה בשנות השישים כאשר אני רומז לזמן הן  באמצעות הלהיטים שהיו פופולאריים באותה תקופה שבה ה"ביטלס – Beatles" נקראו "חיפושיות הקצב" והן באמצעות סיגריות ה"אסקוט" של אז. 

דמותו של הילד המספר נבנתה בהשפעת מריה של  ארי דה לוקה. כמוה גם הוא נושא על גבו את הדאגה לשלום הבית והמשפחה וגם בו נעשה מעשה פדופילי שהוא גובה את תמורתו.

דמותו הספרותית של  הזקן ניצול השואה הפדופילי נבנתה בהשראת ובהנגדה לדמותו השונה לחלוטין של "סבא לוליק" של אמיר גוטפרויד בספר "שואה שלנו". זה וגם זה אוהבים ילדים – כל אחד בדרכו שלו. ולזה וגם לזה נמשכים הילדים גם כאן כל אחד מסיבותיו שלו. דמותו של סבא מנדלשטייו היא דימיונית אך השתדלתי שלא להציגה כדָמונית למרות שמעשיו, כיום, יחשבו שכאלו.

ברמה הסגנונית בחרתי בלשון פשוטה, לא מתנשאת, חסרת מטאפורות. השפה היא ילדית אך אינה מתיילדת. מאחר והסיפור מתרחש בשנות השישים נמנעתי משימוש בביטויים או סלנגים בני זמננו אם כי גם לא כתבתי בשפה מליצית יותר שבה נכתבו סיפורים באותה תקופה. בנוסף נמנעתי משימוש במילים בוטות וגסות והשארתי לקורא להשלים בדימיונו את שנעשה.

ברמה הערכית מוסרית כתבתי לנמען שהוא ילד מתבגר, בגילו של הדובר, אשר הסיפור אמור לאפשר לו להבין כי המערבולת היצרית שבה הוא שרוי אינה ייחודית רק לו. הסיפור אינו מזהיר אותו באופן מפורש מפני מבוגרים פדופיליים כפי שאולי ניתן היה לצפות מסיפור לנמען שכזה אבל מציג, כמדומני, את הצד הדוחה והמכוער שבמעשה זה. הסיפור גם אינו מנסה ליצור תחושה של טראומה שעובר הילד, כפי מקובל לחשוב בימינו, אולי משום שרבים הילדים שחוו זאת, מנהלים כיום חיים נורמליים להפליא (אם אכן ניתן לומר שחברות בכנסת ישראל מעידה על נורמליות).

ולסיום: רבות התלבטתי בבחירת השם. בתחילה נקרא הסיפור "סבא מנדלשטיין" על מנת להדגיש את מוטיב הפדופיליות של הזקן ואת העובדה שלא כל סבא הוא אכן חביב. בסופו של דבר החלטתי לשנותו ל"שַיְינֵע מֵיְידָאלֵע" (שפירושו ביידיש ילדה יפה). באופן זה רציתי לציין את המבוכה שנמצא בה הילד המתבגר אשר נמצא בשלב בו זהותו המינית אינה ברורה, לא לו וגם לו לסביבה.

3. ביבליוגרפיה

גוטפרויד, אמיר, 2000, שואה שלנו, הוצאת זמורה-ביתן, אור-יהודה

דה-לוקה, ארי, 2003.  הר אדוני, תרגום: מרים שוסטרמן-פדובאנו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.

רוט, פיליפ, 1970, מה מעיק על פורטנוי, תרגום: חיים גליקשטיין, הוצאת שוקן, תל-אביב.

[עד כאן מאת אלכס פז-גולדמן]

* * *

רון וייס

מוטב שהייטנר ודומיו לא ירמו את עצמם

סופר נידח שלום,

1. אורי הייטנר כותב במאמרו "חד צדדיות דו צדדית" (גיליון795): "ארבע שנים מסרב אבו מאזן לנהל מו"מ עם ישראל, ללא תנאים מוקדמים."

למיטב זיכרוני נפגש אבו מאזן פעמיים עם נתניהו, ושליחו – עריקאת נפגש עם עו"ד מולכו – נציגו של נתניהו. בכל הפגישות סירבו נתניהו ועו"ד מולכו להגיב על העמדות הפלסטיניות בסוגיית הגבולות ואף להציץ במסמכים הפלסטיניים שהוגשו להם.

באפריל 2012 אישר יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, את גירסתו של אבו מאזן, שנתניהו סירב לפתוח בדיון מעשי ולא טרח להגיב על העמדות הפלסטיניות. להלן ציטוט מדבריו של דיסקין במפגש בכפר סבא:

"עזבו את הסיפורים שמוכרים לכם שאבו מאזן לא רוצה לדבר. אני הייתי שם ואני יודע מקרוב מה קורה. אין לממשלה הזו עניין לפתור שום דבר עם הפלסטינים, וזה אני אומר בוודאות."

זו המציאות ומוטב שהייטנר ודומיו לא ירמו את עצמם ואת הציבור, בייחוד עתה, לאחר שלרשימת הליכוד נבחרו מתנגדי כל הסכם שלום (יריב לוין, זאב אלקין, דני דנון, מירי רגב, ציפי חוטובלי ועוד).

2. מרדכי בן חורין מתייחס לדברי הילרי קלינטון בכנס סבן (גיליון 795) וכותב בסעיף א' שהסכם אוסלו אושר בכנסת ברוב של קול אחד בלבד ורבין נאלץ להיעזר בקולות הערבים ובהענקת מכונית מיצובישי לח"כ אלכס גולדפרב, על מנת שיתמוך בהסכם המוצע.

דבריו של בן חורין אינם נכונים ומסלפים את ההיסטוריה. ההצבעה בכנסת על הסכם אוסלו היתה בספטמבר 1993 והתקבלה ברוב של 11 קולות (61:50).

הצבעה נוספת התקיימה באוקטובר 1995, יותר משנה לאחר הגעת ערפאת ואנשיו מטוניס. הצבעה זו, המכונה "אוסלו ב", היתה צמודה והתקבלה ברוב של 2 קולות (61:59). מהות ההצבעה המכונה "אוסלו ב" היתה על פרטים טכניים חשובים כגון פרטי ההיערכות מחדש (שטחי  B,Aו-(C, לוחות זמנים, פרטי הבחירות למועצה הפלסטינית וכו'.

ח"כ גולדפרב פרש ממפלגת "צומת" (בראשה עמד רפאל איתן) ב-7.2.94, כמעט שנתיים לפני ההצבעה על "אוסלו ב" (באוקטובר 1995). לתפקיד סגן שר הוא נכנס כ-10 חודשים לפני ההצבעה. כסגן שר הוא קיבל מכונית דייהטסו ולא מיצובישי. ח"כ גולדפרב הצביע בעד הסכם "אוסלו ב" מאחר שחל שינוי אידיאולוגי בדעותיו, בדיוק כפי שקרה לאביגדור קהלני ושלום זיסמן ,שנבחרו ברשימת מפלגת העבודה, אך הצביעו באותה הצבעה נגד הסכם "אוסלו ב".

רון וייס

רמת-גן

* * *

רביבה בן זאב

החמצה בלתי נסלחת

 ראו איך נתניהו החמיץ את הזדמנות חייו. אילולא חתם עם שאול מופז (שנותר בצמרת בבדידות מזהרת, רק עם הסטיקר 'קדימה') על קואליציה שהתפרקה עוד בטרם הספיקה להרוס יותר, היה זוכה בקלות בבחירות שנועדו מלכתחילה לספטמבר! אז נתניהו היה בשיא כוחו  הפרלמנטרי. ה"עבודה" טרם התמסדה, יאיר לפיד כנ"ל, וציפורה לבני עדיין קוששה ח"כים לקינה הרופף. 

ההתמזגות הבלתי מובנת עם 'ישראל ביתנו' ודחיית הבחירות ל-22 בינואר 2013, הותירה את השדה הפופוליטי פרוץ לכל רוח.

אחרי הבחילה שתקפה את אזרחי ישראל (ואת עליצות התקשורת) לנוכח מצעד הכוכבים החדשים חסרי המנוח וחסרי ניסיון פרלמנטרי, אך מלאים בעצמם בביטחון מפוקפק, –  כבר שום דבר לא יפתיע אותנו. אלא שלא לעולם חוסן: 

שלי יחימוביץ למדה מהר מנפלאות החיבור של "הליכוד ביתנו". בחוכמתה (ויש לה!) הבינה את הטריק הגואל, כדי שתוכל לנפנף אל סוף הרשימה את מירב מיכאלי שנכפתה עליה ואת הקוץ הבלתי נלאה שכבר הכריז מלחמת חורמה עליה, בתקווה שיוותרו מחוץ לקדמת הבמה, למרות הצלחתם בפריימריס. 

 מיהרה  יחימוביץ לנצל את המומנטום, ושבה לחזר אחרי ראשת "התנועה" הבלתי נלאית, בשנאתה לנתניהו,  הציעה לה נישואין פופוליטיים שיש בהם כופתאות שקשה לסרב להן.  באמצעות "הנישואין" האלה, באם תיאות, תוכל לבני לשוב למשרד החוץ ואף לקבל את תפקיד ראש הממשלה ברוטציה,  אם יחימוביץ תזכה בבחירות ברוב קולות.

 ומי הפסיד מכל זה, חוץ מנתניהו? שאלה טובה. עכשיו גם מפלגת העצמאות שנותרה בלי הראש אהוד ברק, שנמאס לו; בחיפושים אחרי מי שיסכים למלא את החלל, החלה לחזר אחרי מי שנותר משאריות הפריימריס ללא מקום בטוח בכנסת, הלא הוא  הנסיך של הליכוד שעליו נתניהו הכריז בקול רם  שהיה רוצה לראותו לידו. 

ההיסטוריה חוותה היעלמותן של  אימפריות,  וציביליזציות שנכחדו. עכשיו גם הקואליציה הנוכחית בסכנת הכחדה... אלא אם כן ריבונו של עולם יפתיע את כולנו בליהוק מאוזן והעיקר: לאומי.

* * *

חדש במודן

גלי והמפלצת המעופפת

מאת: מיכל סנונית

עַל הַמִּדְרָכָה יוֹשֶׁבֶת

וְצוֹחֶקֶת וְצוֹחֶקֶת –

מִי זֹאת?

סָבְתָא מְחֻפֶּשֶׂת

לְמִפְלֶצֶת מְעוֹפֶפֶת.

כָּךְ מַתְחִיל הַסִּפּוּר עַל גַּלִּי הַסַּקְרָן, שֶׁמְּגַלֶּה יוֹם אֶחָד שֶׁלְּסָבְתָא שֶׁלּוֹ יֵשׁ מִנְהָג מוּזָר: הִיא מִתְחַפֶּשֶׂת לְמִפְלֶצֶת וּמְסֻגֶּלֶת לָעוּף לְאָן שֶׁרַק בָּא לָהּ. גַּלִּי מִתְרַגֵּשׁ מֵהַתַּגְלִית, וּמְבַקֵּשׁ מִסָּבְתָא שֶׁלּוֹ שֶׁתְּלַמֵּד אוֹתוֹ  לָעוּף.  הַאִם סָבְתָא תַּסְכִּים? הַאִם גַּלִּי יַצְלִיחַ לָעוּף? וּמָה יִהְיֶה בְּסוֹפָהּ שֶׁל הַהַרְפַּתְקָה שֶׁהַשְּׁנַיִם יוֹצְאִים אֵלֶיהָ יַחְדָּו?

זֶהוּ סֵפֶר מְיֻחָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְחוֹק וְאַהֲבָה וַהֲמוֹן שִׂמְחָה, עַל מִפְלָצוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לִמְצוֹא כִּמְעַט בְּכָל בַּיִת וּבְכָל מִשְׁפָּחָה.

גַּלִּי וְהַמִּפְלֶצֶת הַמְּעוֹפֶפֶת מִצְטָרֵף לְמַדַּף הַסְּפָרִים הָאֲהוּבִים עַל יְלָדִים וְהוֹרִים: 'צִפּוֹר הַנֶּפֶשׁ', 'יְחֶזְקֵאל הַצָּב', 'שִׁירָה נוֹסַעַת הָעִירָה', 'יִרְמְיָאוּ הֶחָתוּל' וְ'כַמָּה דֹּב בַּבַּיִת', כֻּלָּם פְּרִי עֵטָהּ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֶרֶת וְהַסּוֹפֶרֶת מִיכַל סְנוּנִית.

עשה לך חג אורים שמח עם ספר טוב

מודן – הוצאה לאור

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

11. מלכיאלי הקשוחה

כאשר נולדה מלי, לאחר שתי אחיותיה, ציפו שתהיה בן. נראה שאת הציפיות הללו היא, כמו שאומרים – "ינקה עם חלב אימהּ." מילדותה נהגה לטפס על כל כיסא ושולחן שנמצאו בקירבתה, למשוך מפות ווילונות, לרוץ עד קירבה מסוכנת לקראת מעקה של מרפסת, כאילו היא רוצה לעוף באוויר, ומגיל צעיר התעקשה על תספורת קצרה לשערה השחרחר, המתולתל, והלכה קצוץ, כמו בן. מיותר לומר שמיום שיכלה לעמוד על דעתה נגד אימה – לא לבשה חצאית ושמלה, ולא נעלי בנות, רק מכנסיים ונעלי-התעמלות.

בבית-הספר שיחקה עם הבנים בכדורגל ובמשחקי-ספורט אחרים, בועטת, נדחפת, הודפת ומתקוטטת איתם כשווה עם שווים, עד שהם הפכו את שמה מלי – למלכיאלי, כאילו היא בן, והוסיפו – הקשוחה.

מתכננים טיול באופניים, מלכיאלי הקשוחה מצטרפת. יושבים ומספרים בדיחות, גם היא. אפילו סיגלה לעצמה קול עבה, קצת צרוד, כדי שתישמע יותר משכנעת בחברתם. "יום אחד עמד ילד בתור, בסין, ופתאום תקע נפיחה. התחילו כולם לרדוף אחריו עד שתפסו אותו. 'טוב, מה אתם רוצים?'" – משנה מלכיאלי את קולה ה"עבה" לקול דק, כאילו היה מחקה אותו, ובעצם זה הקול הטבעי שלה – "'בסך בכול תקעתי פִי לוֹ טְסִי' – זה בסינית. – 'כן,' – הם אומרים, 'אבל איפה הישגת את השעועית?!" – היא מסיימת בקולה ה"גברי".

אל הבנות התייחסה מלכיאלי כאל "אפרוחיות" חלשלושות שחוששות מכל משחק או פעילות שמחייבות העזה ומאמץ. לפעמים היתה מניחה יד על כתף של בת, בהרגשת אדנות, כאילו היא מעניקה לה חסות או עושה טובה שמסבירה לה משהו.

הבנות לא אהבו את מגעיה אלה, והיו משתדלות להתנער ממנה. לפעמים היו מדברות ביניהן על כך שהיא נוגעת בבת כאילו בעצמה היתה בן, וגם מסתירה את חזה המפותח כדי להיראות שטוחה כבן.

מלכיאלי הקשוחה לא שמה קצוץ עליהן והיתה מרוצה מעצמה וגם מקובלת על המורים ועל הבנים. יום אחד שברה המורה להתעמלות חווה את רגלה כאשר ליוותה טיול בירידה ממעיינות סַטַף. הגיע מחליף חתיך, בשם אלכס, לומד בווינגייט, ממש אחרי השירות בצבא. הוא מצא עד מהרה שפה משותפת עם מלכיאלי. שיעורי ההתעמלות בהדרכתו היו לה עתה לחגיגת-היום, והיא אף הצליחה להשפיע עליו שתיכלל בקבוצת הבנים באתלטיקה ותיבחן על פי הישגיהם. במקביל מינה אותה אלכס לקפטן נבחרת הכדורסל של הבנות בבית-הספר. מלכיאלי דירבנה אותן בקולה העבה, קבעה אימונים בלי סוף, כמו רס"רית, ממש השניאה את עצמה. עמוסי החקיין התמחה בחיקוייה עד שאילתר מערכון בשם "כדורסל הקשוחות של מלכיאלי".

אבל הן זכו באליפות בתי-הספר העירוניים.

*

כאשר חזרו מהאליפות, במחסן ציוד ההתעמלות של בית-הספר, נפגשו עיניהם של אלכס ומלכיאלי באותו מבט שבעבר השתדלו לקטוע אותו ולהתעלם ממנו. זה המבט שבו כל אחד כאילו טובע בעיניים של השני, ומתחיל לצוף באין-זמן ובשום-מקום.

"מלי," אמר לה אלכס לאחר זמן שנראה היה כאילו אפשר לבנות בו מחדש את כדור-הארץ (הוא אף-פעם לא קרא לה מלכיאלי), "אני רוצה שבעוד שלושה שבועות ניפגש, מחוץ לבית-הספר, ונתחיל להיות חברים."

"אבל..."

"רק אם מצידך זה בסדר. ואני כבר לא אהיה אז מורה שלכם כי חווה חוזרת."

"בסדר..." היה קולה של מלי שונה מאוד עתה.

"אבל תבטיחי לי דבר אחד – "

"מה?"

"לפגישה את באה לא כמו מלכיאלי, שכולם קוראים לך, אלא מלי! – את נערה יפה ומאה אחוז... ואני מרגיש אלייך, יופי... לא כדאי לדבר יותר מדי כדי שלא נרגיש טיפשים... אז תבואי כמו בת, כמו גברת קטנה, שנהיה גאים בך, טוב? מבטיחה?"

היא הינהנה בראשה והם נפרדו בלחיצת-יד מרוחקת, חזקה וממושכת, שבה כל אצבע דיברה אל תאומתה בשפת הנגיעות, חזק יותר אפילו מנשיקה.

*

השבועיים הבאים הביאו בלבולת גדולה בנפשה של מלכיאלי הקשוחה. אהבתה לאלכס התנגשה באופייה ובהליכותיה כל השנים. לא היה לה עם מי להתייעץ כי כל הקשר עימו היה בגדר סוד. לבסוף בדתה מסיבה אצל חברה והודיעה למלתחה המשפחתית שהפעם היא רוצה לצאת "כמו גברת".

אימה ושתי אחיותיה כאילו רק ליום הזה ציפו, ופעלו במשותף כמכון-ליופי. בגדים הציעו לה משלהן, בשפע, אחיותיה הבכירות. כאשר הביטה בראי, טרם יצאה, לא הכירה את עצמה. אפילו ציפורניה, שמימיה לא טיפלה בהן, היו עתה מרוחות בששר (זה לאק) אדום זוהר. גבותיה השחורות והעבות נמרטו וצויירו בעיפרון דק. השפתיים צובעו, ואין צורך לומר שלבשה שמלה ונעלה נעלי-עקב. מזכרת מעברה נשאר רק שערה הקצוץ, שהיה שחור עם שרידי תלתלים קצרים.

הם קבעו להיפגש בערב קיץ, במסעדת אבטיחים בטיילת, אבל כשהגיעה לשם מלי, מקרטעת על העקבים שלא היתה רגילה בהם, אלכס לא הכיר אותה.

"הי, אלכס..." הדגישה את קולה העבה, עדיין כמתבדחת.

אבל התוצאה היתה שהיא נשמעה ווּלְגָארִית, ונראתה מבוגרת מגילה.

"מה... מה, מה עשית מעצמך?" אמר לבסוף, "הלא את נראית כמו..."

וכאן היה לו שכל לעצור בעד עצמו, אבל הכול התחיל, כמו שאומרים, ברגל שמאל. השיחה היתה מלאכותית. מלי דיברה פעם בסגנון מלכיאלי הקשוחה ופעם בקול דק יותר, שגם הוא כבר לא היה טבעי לה. היתה לה הרגשה שאנשים מהשולחנות הסמוכים מסתכלים עליה כמו על פסיכית.

אלכס נראה מבולבל, מאולץ, כאילו חברתה נפלה עליו במקום מישהי אחרת, שלה ציפה.

'הלא התלבשתי כמו שאתה ביקשת... נעשיתי אישה...' – רצתה מלכיאלי הקשוחה לומר לו, אבל דמעות חנקו את גרונה – 'אוך, שתלך לעזאזל...' – והיא קמה, סיפרה לו שהיא צריכה לשירותים, ומשם חמקה הביתה מבלי להיפרד ממנו.

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק כ"ה.

וינה, ברלין, פאריז, וחזרה לארץ-ישראל

מלחמת העולם הראשונה נסתיימה. שוחררתי מהגדוד העברי. החלטתי לנסוע להשתלם בציור באירופה. בשנים 1920-1926 ערכתי מסע-לימודים יסודי, שנתיים בווינה, ואחר-כך בברלין ובפאריז.

מתקופת שירותי בגדוד העברי נותר לי סכום ניכר שחסכתי, וסבתא שמרה עליו כדי להבטיח לי את שנות לימודיי באירופה. חוץ מזה עבדתי יחד עם חברי הטוב חיים נבון, אחיו של הצייר אריה נבון, בחריטה בשן-פיל. היינו חורטים למען גרמני אחד שהתגורר במלון פאסט בירושלים, והיינו מגישים לו מדי שבוע כמה מדליונים של שן-פיל, וכך אספנו לנו כספים כדי שנוכל לנסוע להשתלמות לפאריז. הגרמני היה אומר לנו לחרוט כאוות-נפשנו. בדרך-כלל היו אלה נושאים מקומיים: דמות ערבי, ערבייה, רועה-צאן, קבר רחל אימנו, וכדומה.

את כל הרווחים האלה הייתי מוסר בביקוריי שהייתי בא לבקר אצל הסבתא בתל-אביב. והיא שמרה אותם, ודאי במיטה אצלה. והם שנתנו לי את האפשרות לקיים את חלומי לנסוע לכמה שנים לאירופה.

לווינה נסעו שניים מידידיי ב"בצלאל". וינה נחשבה לעיר זולה מאוד אחרי המלחמה. ופרופיסור שץ הפנה אותנו לאחד המנהלים של האקדמיה, ה"קונסט גוורטשולה", בית-הספר למלאכת אמנות. אך זה עדיין לא היה מה שחיפשתי. הציור היה אקדמי מדי לטעמי.

הייתי בחבורה עם שני ה"בצלאלים", ובווינה היכרתי את הצייר קריסטין שהיה לנו מעין בית, יהודי. הוא היה צייר אקדמי, שצייר תמיד יהודים עם זקנים ופיאות. היינו באים אל ביתו ומשחקים אצלו שחמט. ושם פוגשים את פרופיסור שץ, שהיה בא לבקר לעיתים קרובות בווינה.

מתוך הסביבה האמנותית שהיתה אז בווינה, באקדמיות ובבתי-הספר לאמנות, התחלנו להשקיף לראשונה על עולם האמנות הרחב, והרגשנו שכל מאוויינו לעבור לכמה שנים לפאריז, וכך גם החלטנו. אותה תקופה ייצג בווינה את הציור המודרני הצייר אוסקר קוקושקה. למעשה, כל חיינו בווינה היו הפרוזדור לפאריז, דרך ברלין.

בברלין, זה היה בקיץ 1922, מת דוד פרישמן. ביאליק לקח אותי כדי שאצייר את פרישמן המת. אמרתי שיש לי התנגדות פנימית לשבת ולצייר את פרישמן המת. ביאליק אמר:

"תצייר, תצייר, אני אבוא ואשב על ידך."

ובאמת בא וישב עימי שעה שציירתי את פרישמן. זו היתה פגישה ראשונה שלי עם דמות סופר עברי שהערצתי, ושציירתי אות לאחר מותו, מתוך התנגשות גדולה עם רגשותיי.

הרמן שטרוק מילא תפקיד חיוני בחיים הציוניים והאמנותיים. אצלו למדתי תחריט. הוזמנתי אליו כמה פעמים. נתן לי תחריט שלו ולימד אותו פרקים ראשונים של הוראה בעשיית תחריט. לימים עשיתי סדרות תחריטים על איוב, יונה, ועל ירושלים.

ביתה של שושנה פרסיץ בהומבורג היה מרכז לכל הסופרים היהודים, בעברית וביידיש. באותה תקופה חי אבא בברלין, וגברת פרסיץ הוציאה-לאור את חמשת הכרכים שלו, "כתבים לבני הנעורים", שנדפסו בהוצאת "אמנות" בפרנקפורט-דמאין בשנים 1923-1924; ואני ציירתי להם איורים, ואלה היו האיורים הראשונים שלי לספרים.

בסעודות-החג אצלה היה שולחן ארוך ערוך לאורחים הרבים, בראש השולחן מצד אחד היתה יושבת הגברת פרסיץ, ומצד שני היה יושב בעלה, והיה ביניהם קשר טלפוני. כל המי-ומי שבין הסופרים היהודים של אותה תקופה היו בבאי-ביתה והסבו לשולחנה.

סבלתי עוד משנות ילדותי, בטרם ידעתי לקרוא, מכך שהציורים בספרים היו מוסרים הווי זר ורחוק לילד העברי. כשקראתי לראשונה את ספרי מאפו ודומיו, היו עפעפיי מפרכסים מרוב רצון לראות בספר את הציורים שחסרים בו. תמיד הרגשתי רצון לתת ביטוי חזותי למה שניתן במילים ובחצאי מליצות תנ"כיות. לכן, זכות-ראשונים אני שומר בליבי לשושנה פרסיץ שנתנה לי יד חופשית להתבטא בעשיית איורים, ללא הגבלת מיספרם, גודלם וסגנונם, ומבלי להתחשב בהתייקרות שהם גורמים לספרים. עשיית האיורים לספרים היתה לי מעין תשלום שהייתי חייב לעצמי משנות ילדותי.

הרגשה נוחה נתן לי הדבר גם משום שברבות השנים מנעו ממני האילוסטראציות את הסכנה שאתמסר להוראת הציור, שמאוד לא רציתי להתמסר לה. ובאופן כזה הצלחתי ליצור לי פינה משלי באילוסטראציות, ובינתיים להסתכל ולראות את העולם סביבי בעיניים מזרחיות וארץ-ישראליות, ולראות דרכן את החיים המזרחיים שסביבי, שעדיין קוסמים לי, לגבי ציוריי.

למעשה זו היתה תקופה ראשונה בחיי שהרווחתי וחייתי על חשבון עבודתי הציורית. התחלתי לצייר את האילוסטראציות בברלין, ואחר כך עברתי לפאריז לכמה שנים, ושם הייתי מקבל את שכרי תמורת הציורים אשר הכינותי להוצאת "אמנות", והייתי מוסר אותם לבעלה של הגברת פרסיץ, בפאריז. שם גם התחלתי לצייר את אגדות ביאליק, שאזיי יצאו סיפור-סיפור, בחוברת, בהוצאת "אמנות". וכך, הודות לרווחים אשר עשיתי מציוריי לספרים אלה, ומהכספים שאגרה לי סבתי משכרי כחייל בריטי, נפתח לפניי העולם הגדול של פאריז בשנים 1924-1926, על כל נפלאותיה וכל תהפוכות האמנות השונות שאז באו בה לידי ביטוי.

בפאריז התרשמתי בייחוד מן האמנים הצרפתיים שהראו נטייה לצייר את ארצות המזרח: דיפי, מאטיס ואחרים. בחודשי החופשה שלהם היו יוצאים לארצות המזרח, בעקבות דלקרואה, ואני הרגשתי דרכם את האווירה האמנותית אשר כבשה אותי בעתיד. מבחינת הסגנון זה היה המשך לרצונות הכמוסים של חבורת ה"בצלאלים". ראיתי בשנות העשרים ציורים של רוסו. התרשמתי מן הפרימיטיביות והאהבה הפלאסטית. בציורי "מנוחת צהריים" משנת 1926 אפשר למצוא השפעה של רוסו, היא מתבטאת בקו המדוייק, בראייה תמימה של צורה, כל גוש מצוייר בצבע שולט אחר. אבל דיפי השפיע עליי יותר מרוסו.

באותה תקופה, בשנות העשרים, לא למדתי באופן מסודר. הייתי הולך לצייר בסטודיות שונות, והיתה לי אטלייה. הלימוד היה בכך שהייתי מסתובב בין הגלריות ובין האמנים.

באותם ימים בהם עשיתי את ישיבתי הראשונה בפאריז, הייתי הולך כמעט יום יום לצייר בגן-החיות. הייתי אורח קבוע, וכל השומרים והגננים, וגם כמה חיות, הכירו שותו. אני אוהב חיות. כל חיה קטנה, ואפילו קטנטונת, זעירונת כתולעת, פיצפונת כשבלול, היא בעיניי אישיות שמעניין לראותה ולהכירה ואפילו להזדהות איתה. פילים, קרנפים וג'ירפות – הרביתי לצייר, ואני יכול לצייר אותם בעיניים עצומות.

ושם, בגן-החיות בפאריז, משכה את תשומת ליבי כלבה קטנה שהיניקה גור-אריות. נגד עיניי ראיתי כיצד גדל הלביא הצעיר, עד שיום אחד, משפע אוניו – הטיח, שלא בכוונה, את אימו-מניקתו אל הקיר. זמן רב שמר הלביא על גוויית אימו, לא אבה להינחם ולא הניח להוציא את הגווייה מן הכלוב.

בעקבות אותו מעשה כתבתי לימים את "ביאטריצ'ה – או  מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס". ביאטריצ'ה לא משל היתה. בספר זה רציתי להקנות לקוראי "דבר לילדים" את ההרגשה כי העולם הוא גדול. בתקופה בה רקדנו רק "הורות", וחשבנו שאנחנו נמצאים בטבור העולם – אני נאמתי נאום אהבה לפאריז מבעד לחלון הפתוח:

"ליבי טוב אלייך, פאריז, גן-החיות של המין האנושי! פאריז! את טובה, את יפה, את מלמדת להיטיב עם כל בני האדם."

באותה תקופה הוזמנה אצלי פרוטומה של הפרופיסור האנתרופולוג בעל השם העולמי – מאַנוּבְריֶיה. מאנוּברייה היה מרבה לדבר ואני אהבתי לשמוע אותו. כשכתבתי את "ביאטריצ'ה" – הכנסתי את דבריו בפיו של שומר גן-החיות, פרנסואַ הזקן, היושב על ערמה זבל-היפופוטמים ונושא נאום אל כל העולם.

מאנוברייה היה יורשו של קיבייה הגדול, נשיא המוזיאון-האנתרופולוגי. אז כבר יצא בדימוס, אבל היה מסתלק יום-יום מן הבית, כדי שלא לריב עם אשתו – ומטפס שם למעלה, לקומה העליונה של המוזיאון. וכל הפרופסורים-בדימוס שלו, מבחר המוחות הצרפתיים של המאה התשע-עשרה, היו עולים קצרי נשימה במדרגות האפלות, המעוקלות של הבניין (מעליות עדיין לא היו). ושם למעלה, בין צנצנות העוּבָּרים, ריח הספירט והפורמאלין, היו הזקנים הבלים, המכורכמים הללו, מדליקים את הסיגאר שלהם, שותים את הקפה השחור שהגישה המשרתת, יושבים ומפטפטים פטפוט צרפתי ארוך, ועושים את העולם כולו עפר ואפר.

אני הייתי מכייר את ראשו של מאנוברייה בחימר, ושותק. ולעיתים מתפוצץ ואומר משהו, שתמיד היה מבדח את דעתם, כמו למשל דיעותיי הנלהבות על הספרות הצרפתית, על אנאטול פראנס, אשר לגביי היה אז נושא דגל תרבות צרפת.

הזקנים צחקו:

"אמנם שמו פראנס, אבל בינו לבין צרפת אין מאומה."

תמימותי הצעירה היתה קורבנם העיקרי באותו זמן. שם למדתי את חוכמה החיים הצרפתית האפיקורסית שלי, אם אכן יש בי משהו כזה.

כאשר היו מסתלקים הזקנים, היה קורא לי הזקן שלי, האנתרופולוג, אל הספרייה:

"אתה רואה את עשרים הכרכים האלה, המוזהבים? הם של האימבציל הזה, שישב שם בפינה!"

כך הרס אותם אחד-אחד.

פעם הסתכלתי בהערצה במלקחיים של קיבייה, שהיו נתונים בקופסת-זכוכית מיוחדת. במלקחיים אלה נהג קיבייה למדוד את היקף הגולגולות, כדי לקבוע את התיאוריה המפורסמת שלו.

Quelle Betise!" – איזו טיפשות!" צחק יורשו של קיבייה הגדול.

אני באמת הערצתי את אנאטול פראנס. כל ביטוי שלו צלול כמו גביש. שינוי קל בסדר המילים משנה את כל הרעיון. הוא היה אמן העמדת המילה במקומה הנכון, וכך העניק לה איזו הברקה שאינה צפונה בה עצמה. ממנו למדתי "לספור" את המילים, לדעת את ערכה של כל אות. הוא היה כופר גדול ומאמין גדול, ציניקן ואוהב-אנושות, ובכל מעשיו עמד טעמו של מבין נהדר באמנות.

הייתי יוצא אז במיוחד, בוקר-בוקר, לבּוּאַ-דה-בּוּלוֹן לראות את אנאטול פראנס עורך את טיול שחרית שלו.

יום אחד, כשבאתי להמשיך בפסלו של הפרופיסור, ראיתי בעיניו של המאנוברייה הזה איזה ניצנוץ רע –

"ז'אֶן הוֹם!" [בחור צעיר] אמר לי באיזו שמחה לאיד – "בוא, תראה משהו. אתה רואה שם משהו לבן-רכרוכי, צף כאן, בצנצנת האת, בתוך הספירט? זה מוחו של הגאון שלך, אנאטול פראנס!"

אולי ריח הפורמאלין הוא שהציל אותי מעילפון.

"כבר מדדנו," אמר, "וכבר שקלנו. הביאו אותו אלינו כדי שנרד לחקר גאוניותו. ובכן – משקל מוחו של הגאון שלך קטן ממשקל מוחה של אישה. פיתולי-מוחו כמעט כשל אדם אינפאנטילי, סאֶ סאַ, ז'אן הום!"

אה! איזה מטעמים היה עושה אנאטול פרנאס מחברא-קשישא זו, שלעולם עמד בה טעמה החריף והעבש של גבינת הרוקפור הירקרקת.

חזרתי לארץ-ישראל בשנת 1926. באתי לרחובות לשמחת-תורה. ליד המדרגות של בית-הכנסת ראיתי את דורה בשמלה לבנה ומגבעת גדולה. היו לי כמובן חברות בווינה ובפאריז, אבל לא כמו דורה. מאז אנו נשואים כבר יותר מחמישים שנה, ועדיין אני אוהב אותה, ועדיין היא מפתיעה אותי.

כל שנות היותי בווינה, ברלין ופאריז היו שנות-הכנה ולא צעדים ראשונים – להבעת העולם האגדתי-המזרחי שהשתקע עמוק בליבי משנות ילדותי הראשונות בארץ, ורק כשהגעתי אחר היותי בפאריז – לארץ-ישראל, רק אז התחלתי לתת ביטוי ברור לתפיסת עולמי האמנותית מתוך ראייה מזרחית ובמידת-מה אגדתית, או בקיצור – ארץ-ישראלית.

למעשה הופעתי בתור צייר בעל צביון משלו רק לאחר שובי מאירופה לארץ-ישראל. וידעתי שזהו פרק ראשון של עולמי הציורי: הפגישה המחודשת עם אותה המזרחיות במובן של אור, צבע, וערכים פלאסטיים – שראיתי בשנות ילדותי ברחובות נווה-שלום ונווה-צדק ויפו, ובירושלים.

עם שובי ארצה באותה שנה השתתפתי ב"תערוכת אמנים מודרניים" בצריף "אוהל" בתל-אביב, ובשנים 1927-1928, בתערוכה ב"מגדל-דוד" בירושלים. ב-1929 השתתפתי, בתור צייר ארץ-ישראלי יחיד, בתערוכה בגלריה "בייה" בפאריז, יחד עם ציירים יהודים מפורסמים של ה"אקול דה פארי", וביניהם שאגאל, קיסלינג, מודיליאני, סוטין ופאסקין.

כיצד היתה האווירה בארץ-ישראל, בשנות העשרים והשלושים, בקרב הציירים? היינו מתקבצים קבוצות של ציירים, בתל-אביב, בצפת, בטבריה; היינו הולכים בקבוצות, יושבים איש-איש תחת זית, ומציירים בצוותא. כשהיינו קמים מעבודתנו ורואים את כתמי הצבעים שהשאיר כל אחד – היינו מנחשים לפי הצבעים מי ישב תחת העץ. אותן שנים היינו מציירים בחברותא: סטימצקי, קסטל, הולצמן, שמי, אלוואייל, לובין ולבנון. באותה תקופה צייר איש כלבבו, אבל מכנה משותף מסויים היה לכולם. משום שהיינו בחברותא. אבל אחר כך, דרכי החיים והקאריירות המסובכות של ציירים בארץ הפרידו, לדאבון ליבי, בין קבוצות-מציירים.

בזמן מאורעות תרפ"ט, 1929, הוצאתי ספר קאריקאטורות, שהיה רצוף ביקורת על המימשל הבריטי. אגב, הם החרימו את הספר ותבעו אותי למשפט, שבוטל לאחר מכן. כשציירתי את החוברת הזאת, יצאתי לרחוב כדי למצוא לקאריקאטורות טכסט הולם.

על המדרכה הראשונה פגשתי את אורי צבי גרינברג, וזה הציע לי במקום את הצעתו.

התקדמתי מיספר צעדים ופגשתי את שלונסקי, גם הוא לא טמן ידו בצלחת.

ממול הלך דוד שמעוני.

וכן הלאה.

וכשהגעתי לקצה הרחוב היה בידי טכסט לכל הקאריקאטורות.

אלה היו חיים תוססים, משפחתיים. כל אחד הכיר את זולתו, וממילא כל יצירה שנוצרה אז – היתה תוצאה של אווירה כללית. היתה לנו חברותא נעימה של סופרים, משוררים וציירים, שהיתה נפגשת יום-יום בקפה "אלטשולר", ואחר כך ב"רצקי". היו שם ביאליק, צמח, שמעוני, אצ"ג, יעקב הורביץ, שלונסקי אליעזר שטיינמן, ואחרים. זאת היתה משפחה!

[מקום מפגש פרטי של סופרים וציירים, בייחוד בצהרי שבת, היה בווילה של דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב, בראשית שנות השלושים, בתל-אביב. כתבתי על כך בסיפור חייה "ימים של לענה ודבש", ("עם עובד" 1998), שם הבאתי גם שני רישומים שעשה גוטמן לאותן פגישות שבהן נראים דורה, נחום, אסתר וחברים נוספים. אב"ע].

אביו של יונתן רטוש, יחיאל הלפרין, היה מורה בסמינריון למורות. רטוש היה אז צעיר מאוד, והביא שיר אחד, או אחדים, לשלונסקי, שידפיס אותם ב"כתובים". אבל כנראה סירבו להדפיס, ואז החליט להוציא את השירים בחוברת, ופנה אליי שאני אכין לו את ציור השער. דומני, דמות גמל, שהיתה קשורה בשם החוברת. לאחר הופעת החוברת התחרט רטוש על שהדפיס אותה, והלך וקנה מידי אנשים שקנו את החוברת את העותקים שבידיהם, והשמיד את כל המהדורה.

חזרתי ארצה עם אשתי מביקור בפאריז באונייה שהפליגה ממרסיי, במחלקה שלישית. זה היה, דומני, ב-1931. עימנו יחד נסע הזז, שזו היתה לו נסיעתו הראשונה לארץ-ישראל, שבא להשתקע בה.

כאשר עגנה האונייה באלכסנדריה עלו על הסיפון ערבים, אחד מהם עושה להטוטים. אנחנו ישבנו על הסיפון, וראינו את הערבי מוציא משרווליו ממחטות, צעיפים ואפרוחים. לפתע ניגש אל הזז, שהיה אז בעל זקן, והתחיל להוציא מתוך זקנו של הזז אפרוחים צהובים רכים בזה אחר זה. הזז נשאר פעור-פה, וכולנו התפקענו מצחוק.

הזז נהג לשבת שעות ארוכות על הסיפון, תמיד שוקע בקריאת ספרים. לתימהוני היו כל הספרים ספרי-קודש. כשפתחנו בשיחה, הדהים אותי בידענותו בספרות העולמית, ומאז השתדלתי לגרום לכך שהוא יספר לנו על ספרים וסופרים. נסיעתו באונייה היתה לו פגישה ראשונה שלו עם ה"אוריינט", ובעיקר עם ארצישראליים. מפינו הוא רצה כאילו לשאוב את הקשר הראשון שלו עם הארץ.

לאחר שנים רבות נפגשנו ברחוב. הוא פרץ בצחוק ואמר:

"אתה זוכר את האפרוחים הצהובים שיצאו מזקני?"

המשך יבוא

* * *

אסתר ראב

מחברת ה'גיהינום'

מונודרמה לשחקנית

אסף ועיבד: אהוד בן עזר

ירנטון, אוקספורד, מרס 2003

Esther Raab

A notebook of the ‘Inferno’

A monodrama

Edited by Ehud Ben-Ezer

©

כל הזכויות שמורות

תשס"ג

בידי אהוד בן עזר

ת.ד. 22135, תל-אביב

E-mail: benezer@netvision.net.il

Telefax: 03-5228827

All rights reserved

2003

By Ehud Ben-Ezer

באחד מביקוריי אצל דודתי אחות-אבי אסתר ראב (1894-1981), היא הפקידה בידי, לאחר היסוס, מחברת בת שבעים ושניים דפים לבנים, ללא שורות, תוצרת "דפרון", רובם ריקים. על כריכתה החומה-בהירה נכתב, בתוך המסגרת המודפסת:

שם התלמיד: אסתר ראב

הכתה: ת'

בית הספר: "גיהינום"

המחברת נכתבה בפנסיון הרפואי "בית דינה" בשכונת זיו, נווה שאנן, חיפה, במועד כלשהו בין השנים 1970 ל-1977 שאז נכנסה אסתר ראב לנווה הורים (מקודם פנסיון וילקנסקי), בטבעון. מאז לא חזרה לחיות בביתה, וגם חדלה לנסוע מדי פעם, לתקופות של כחודש, ל"בית דינה", כדי להיות מטופלת שם, ולהתחזק. התחושות הקשות שהיא מתארת במחברתה, אשר יש בהן לכאורה האשמה כלפי הפרסונאל – חזרו בכל מקום שבו התגוררה בשנותיה האחרונות, ומעידות שאיש לא היה אשם, לא רדף אותה. מעולם לא ראינו על עורה סימני אלרגיה, או כוויות וצלקות. אך סִבלה היה כבד וממשי, וכל ניסיונותינו לדבר עימה בהיגיון על נושא כאוב זה – נתנפצו תמיד אל החומה הבצורה של הרגשתה הסובייקטיבית.

לאחר שסיימתי את כתיבת "ימים של לענה", סיפור חייה של אסתר ראב, וערכתי את הכרכים "כל השירים" ו"כל הפרוזה" שלה, וכבר בתוך מהלך העבודה עליהם, עלתה המחשבה, בי ובאחרים, לעבד מתוך החומר הרב, שהוא מעין "חלף עם הרוח" של המושבה ושל ארץ-ישראל, מחזה, סרט או סידרת טלוויזיה. ואולם הדבר לא יצא לפועל מסיבות כגון היקף העבודה, הקושי לשחזר תקופות ולהשיג מימון להפקה.

בשהותי כסופר-אורח בירנטון, אוקספורד, ראיתי בלונדון את Pretending to be Me  ­– "להעמיד פנים שזה אני", מחזה שבו מרתק את הקהל השחקן טום קורטני במשך שעתיים (עם הפסקה באמצע) בהצגת-יחיד שכולה מונולוג של המשורר פיליפ לרקין, 1922-1985 – על אודות חייו, תוך שהוא משלב בשלמותם ובחלקם שמונה-עשר משיריו. הבמה היא חדר גדול אחד שקירותיו, רצפתו ותקרתו הכחלחלים פתוחים לעבר הקהל כחצוצרה ענקית, והרצפה מלאה קופסאות קרטון גדושות ספרים שבהן אורזים חפצים כאשר עוברים דירה. ועוד יש שם קומקום חשמלי ותיון וספלים מהם מכין לעצמו טום קורטני במהלך ההצגה ספלים של תה, ובמערכה השנייה, ללא שום שינוי, הוא שותה ויסקי.

עלה בדעתי לקחת את "מחברת ה'גיהינום'" של אסתר ראב ולעשות אותה בסיס למונודרמה שבה השחקנית תספר את חייה של אסתר בגוף ראשון ותוך שילוב שירים ופרקים מחייה מתוך סיפורים שכתבה ודברים שאמרה בראיונות איתה. הטקסטים שבחרתי הם משל אסתר ראב. לא הוספתי עליהם דבר ולא שיניתי, לבד מקיצורם והצבתם בצורה הניראית לי מתאימה להצגה.

 טום קורטני מספר בתוכנייה כי לאחר שהוצעו לו הרעיון והטיוטה הראשונה, התקין הוא-עצמו את הטקסט של ההצגה מתוך השירים, הפרוזה והראיונות של לרקין. ייתכן שהשחקנית שתמצא עניין בהצגת אסתר ראב תראה בטקסטים שאספתי הצעה לנוסח שהיא תבחר, דבר דומה אמור לגבי ההחלטה אם לתת את ההצגה בשתי מערכות או ברצף אחד. בראשי הקטעים ציינתי: עבר רחוק, עבר, הווה, שיר, כמו תווי הלחנה, הם קובעים את הגיל, המראה, הקול והתנועות של המספרת באותו קטע: ילדות במושבה בראשית המאה העשרים, נעורים, בחרות, נישואים, בדידות, זיקנה, תחושת רדיפה, געגועים, תפילת אשכבה לעצמה, ומוות.

[הטקסט]

[חדר בבית אבות. תמונות נוף ארצישראלי משנות העשרים והשלושים למאה העשרים, ותמונות דיוקן של המשוררת, תלויים על הקירות (אפשר לעשות העתקות בגודל אחד-על-אחד בסריקה ממוחשבת על בד קנבס, מהתמונות המקוריות שליוו את המשוררת אסתר ראב מדירה לדירה). ריהוט סטנדרטי של בית-אבות עם כמה פריטים ישנים משל המשוררת, כמו כורסה גדולה, כוננית ספרים. ספונג'ר שעון לקיר, שהמשוררת דופקת בו חזרה בתקרה ובקירות כאשר נדמה לה שמפריעים אותה. מזגן שאותו המשוררת מפעילה ומכבה לפי הצורך שלה. אפשר לשחק עם נוף הנשקף מהחלונות. הכרמל יכול להיות גם מעין כחול-שמש של תקופת הילדות. לתת תאורה בהירה יותר לקטעי העבר הרחוק, וקודרת – לקטעי ההווה].

[הווה] הם דנים אותי ברותחים ללא כל פחד – קבל-עם – האם זה צו מלמעלה או סתם חבר פושעים? אני טובלת באש – הם מעבירים אותה ממרחק אל תוך הבית – הטכניקה ודאי מצויינת – הם דופקים בקירות – באופן שלהם מורגש צימאון לדם ממש בלי כל בושה, זהו רצח מוסכם ונעשה בשיטתיות ומה תאמרו על זאת? מה יש לכם לענות על זאת?

הנה הם עוברים ליד הבית, הפג'ו הקטן עם האנטנה, שם מרכז הרעל והמפעילים אותו, מדי עוברו הוא פולט בשיטתיות את רעלו, מי מרשה להם זאת או אפילו מדריך אותם בזאת?

אני מפעילה את המזגן, הרעש נורא אבל מה לעשות? אין דרך אחרת, אוויר צח נכנס מבחוץ, אני נושמת קצת – בני בליעל – כן, אין שם אחר, מה הם רוצים? את מותי ממש! בלי חוכמות, כמו שני התלמידים שחנקו את מורתם –

מלחמה בשערנו והם עוסקים בי, כפי הניראה שאני חשובה –

[עבר רחוק] מרחבים – צבעם: שחור-אפור ולפעמים גם אדמת-חמרה אדמדמה ויש גם פסי-חול ביניהם, בהירים, זהובים, גבעות רכות וואדיות צרים חותכים אותן –

יום-שמש ולאחר הגשם האדמה מתמתחת מתאדה לאור-שמש חמים – אלפי נמלים בעלות כנפיים שקופות זוהרות בצבעי-הקשת באור-השמש. נישאות הן ונופלות שוב ארצה, זוחלות ומתרוממות שוב ונופלות על גבשושיות קיניהן.

חם – וריח עשב טרי וריח פטריות טחוב ואד עולה כמסך אל על.

מן הגבשושיות החומות ביותר מציצים ראשי כלניות אדומות. הן נוצצות באודם שלהן ובשחור-לבן על-פני השטח – שרועות כאבני-חן נכנסות לתוך העין – ברעש בגירוי – אבי מרכין עצמו, קוטף מהן – נוטלן אחת-אחת למרגלותיי, בתוך עגלת-ילדים קלועת-קש בה אני יושבת. אני מביטה באב: הוא מכסה את כל האופק שלפניי וידיו מזילות פרחים אדומים למרגלותיי.

[עבר רחוק, שיר] ליבי עם טללייך מולדת, / בלילה על שדות חרולים, / ולריחות ברושים וקימוש לח / כנף חבוייה אני אפרוש. / עריסות-חול רכות דרכייך / בין גדרות השיטה שטוחות, / כעל פני משי צח / לעולם בם אנוע / אחוזת קסם לא-נפתר, / ורקיעים שקופים רוחשים / על מחשכי ים עצים שקפא.

[עבר רחוק] היה קיץ – קיץ קשה. העיניים צבו ונתמלאו מוגלה, אדומות וכואבות כפצעים. יום-יום נסעתי למרפאה "למשוח" – שְׁמִירְן ביידיש. חזרנו כאובים ובילינו כל היום בחדר חשוך, כשהעיניים מזילות ים דמעות, וגם מן האף נוזל, והראש סובב הולך – כל שעתיים היה אבא שוטף את העיניים במי בור קרים וצמר-גפן – ואז היתה הקלה פורתא.

אותו יום, לפנות-ערב, אבא חזר מן העבודה ומיד סיבן את ידיו וניגש "לנקות" את העיניים. הוא הפך את העפעף, ופתאום פרצה צעקה מפיו:

"העין! אין לה עין!"

הוא קפץ, תפש אותי בזרועותיו, ורץ לבית-המרקחת, שם ישב באותה שעה החובש. הוריד אותי אל הרצפה. אחר-כך לקח החובש את ראשי בין ברכיו, כשהוא ישוב על כיסא מיוחד, פקח את העין והתחיל לצחוק בקול גדול:

"ר' יהודה, הבת יחִידְקָה שלך יש לה שתי עיניים ירוקות ושלמות, אלא שהן מלאות מוגלה!"

הוא שטף וחבש, ואני נישאתי בזרועות אבא, ובדרך נירדמתי.

[הווה] הסוהרים נחים – אין הם הופכים עולמות יותר כשאני נכנסת לאמבטיה, לשטוף מעליי את החומרים שהם שולחים בי; כל תנועה שלי ידועה להם. הם שומעים אותה. כל הבית נמצא בסבך איזה סידור חשמלי או אחר, וכל תנועה וכל רחש ידועים להם –

איני נזהרת, אני שולחת להם קללות מפולפלות, מחרפת ומגדפת אותם. לפעמים הם מפסיקים את העינויים, ולפעמים מגבירים, זה תלוי כפי הניראה במישמר. אולי יש עוד כאלה שיש להם שיירי מצפון – מי יודע כמה אנשים נמצאים בדיוק במצב שלי; יש להם שיטה שפועלת כשעון. אני בטוחה שהיא גם נתונה להשגחת רופאים. שיטה של עינויים והמתה בלי להיות אשם ברצח בכוונה תחילה – אילו היו שולחים בי כדור, ודאי היו נשפטים. לא, זאת אינם יכולים לעשות, אבל להגביר את ריכוז הגז, או גלי חשמל בוער ונכנס לתוך קרביי, למעיים, לכבד – מיד, עוד בפתח-תקווה הרגשתי כעין קרניים שפולחות את הכבד, והנה כעת יש לי סרטן, אני חושבת שהם גרמו לי, על-ידי הטיפול הזה שלהם – הייתי מקיאה בהתחלה וחשה ייסורים גדולים. אחרי-כן הגוף כאילו הסתגל אבל לא לגמרי. אחרי זה בא הריפוי של ד"ר לוין ושיפר את המצב הכללי וגם את מצב כלי הנשימה –

כעת חדלו הרפואות לפעול – להיפך הן מגרות וגורמות לי צרות.

הנה הגעתי לסוף ימיי באופן מזורז על-ידי "טיפול" זה – זה ברור כשמש, ורק אני יכולה לוודא זאת, כי חשתי אותו על בשרי, הבשר המסכן; שנטפלו אליו בכל מיני אופנים, בהתקפה של חומר הדומה לאש אוכלת, זהו המצב – למרות עצימת העיניים של כולם מסביב – אחדים מפני פחד שמא יגיעו גם הם לטיפול כזה, ורבים היודעים יפה כי הוא קיים, אבל סוגרים את העיניים בכוונה – או אסור להם להודות בו. הם גם אינם רגישים ביותר ל"טיפול" זה או רגישים במידה שאפשר להתגבר עליו –

[עבר רחוק] אבי השפיע עלי מאוד בלי שידע על כך. תמיד רצה שאתחתן. והוא צדק. הייתי צריכה להיות אם לעשרה בנים. זה ליקוי בנפשי. אבי היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני אם כי לא ידע על כך. לא היה צריך לדבר איתו הרבה. כמעט שלא דיברנו, היינו מבינים בשתיקה.

הוא היה יהודי שברח מן התכליתיות היהודית. קראו לו יהודה-גוי – צירוף אבסורדי. הוא היה מודד את גובה החיטה לפי גובהי. היה מכניס אותי לשדה לראות האם השיבולים מכסות אותי, ורב היה סיפוקו אם לא היו רואים אותי.

[הווה] הם פוחדים מפניי: הנידונה למוות. גם הרופאים מוזרים, פוחדים להביט עליי – אוזלת-היד מול המחלה הנוראה – היא ודאי הסיבה לזה – מיד שעברו עליי, כלאחר יד – ב"אין כלום, הכול בסדר," הם רצים אל חוליהם אשר תקוות-חיים נשקפת להם, רצים לרפאם בכל מרצם ומאודם – אין לי כלום נגדם כמובן, ובכל זאת... מדוע הם מחווירים ומאדימים כלפי המוות, הרי הם נפגשים עימו יום-יום – רק בני אדם!

בכן, כבר רמזו לי כאן, בבית דינה – ששבוע ניתן לי. החדרניות באו כולן לראות, ישבו בחדר והשתדלו להיות איתנות – אבל ראיתי בכל זאת דמעה. קשה לאנשים לחשוב על המוות, אפילו לרופא שנפגש עם המוות יום-יום.

הנהלה הולכת, הנהלה באה, אבל הביצים סרוחות כתמיד.

מי שחותם המוות נחתם בבשרו, נדון לבדידות כפולה – איש אינו רוצה לראותו, מדברים אליו ממרחק – מבטם אומר: "אני איש חי, אל תיגע בי אפילו במבטך, אני שייך לעולם אחר, התרחק ממני – "

והזילוף נמשך, וגם השריקות בחוץ, ובוודאי גם המישמר – לא העלמתי שאני הולכת לבית דינה, כי הרי הם מעבירים את הידיעה איש לרעהו. ניחא לי – עוד מעט לא אראה את הקטנות, מורך הלב, וגם פְלִיט אין מתחת לאדמה, וכל חומר אחר צורב, ולא גלי-חשמל נשלחים מרחוק, לא ארגיש כלום, מנוחה גמורה – וטוב יהיה, ואולי אעבור לעולם "שכולו טוב" – האמנם? משהו בכל זאת יש – כי מניין התחושה והחלומות שאראה את יקיריי?

איזה כוח עילאי צריך יהיה, ויש לו, למוות – בכדי לכבות את הנר הזה, הדולק עוד בקירבי – העיניים רואות, האוזניים קולטות צלילי פסנתר תלולים, מעבר לרחוב, אקורדים נהדרים, יד פסנתרן אמונה למדיי! – ובכל זה יצטרך הוא להילחם – צבעי החיים טריים כל כך בשל היד – הקיץ הבהיר – צבעי שמלות המיני, מאירות ממש, ומתוכן כשני גבעולים מהלכות רגליים דקות שזופות.

מדוע לא היתה בימי עלומיי מודה כזאת, אופנה יפהפייה, ובכל זאת משהו לא בסדר עם כל העניין הזה – הילדות המחופשות לילדות קטנות עוד יותר – אינן כלל ילדות – העיניים הכחולות של בני העשר אינן כלל תמימות כי הן משלות אותי בכדי שיוכלו לפזר רעל ומוות סביבי – ילדים בני שמונה, עשר – רצים כאל דבר מצווה לפזר את הרעל סביב ביתי, אני שומעת את חבטת הסנדלים על המדרכה, ורגעים אחדים לאחר מכן האוויר מלא אדי-רעל – האם באמת מצווה היא לענות אותי? והדבר הפך לאידיאל להם? מה הדברים הנוראים שעשיתי שבגללם רוצים להרגני – אילו ידעתי לפחות –

עינם צרה בי. הפרסונאל מלא סימפאטיה אליי – מיד שאחת מהן פונה אליי, מתחילות דפיקות למטה, ומיד, ומיד קוראים להן לרדת – איזו רשת –

איני בודדה כלל, והמזימה שלכם שאשכב בודדה עם מחשבת-המוות, שהיא כשלעצמה יופי גדול – אינה יכולה להתקיים –

איני מחפשת סימפאטיה – ראיתי רק שהאחות הראשית, שהיא בעלת-מום וזקנה, מתקשה להעלות לי את האוכל – ורציתי לסדר שצעירה ממנה תעשה זאת, ובכן כרצונכם – לא אדבר עם הפרסונאל, פחדכם מובן לי!

שוב הרגשתי ריסוס, לא, אין הם חדלים מזה. המגמה היא: אני מטורפת שאני מרגישה זאת, וצריך ללכת לפסיכיאטור – כמה אתם מצחיקים! – אבל אתם הרבים, ולכן גם החזקים – אחזיק מעמד כל זמן שאוכל –

ובסוף תמות נפשי עם פלישתים!

הרופא מביט עליי כעל כלב-מת. מכונת ההשמצה אינה עומדת אף לרגע –

מסתכל בידיי במבט משונה, כאילו חנקתי תינוקות בידיים אלה, כאילו חתמתי על חוזה-מעילה. הם רוצים להצדיק את התנהגותם, ויהי מה – לא תצדקו – אתם פושעים, והדם שדבק בידיכם אתם! דמי בראש כולכם, אשר מענים אותי ומנערים את חוצנם ממני באומרם שהם אינם מרגישים כלום. אין זה מצדיק אתכם – ובאופן חלקי גם אתם מרגישים, אבל יראים להודות –

אילו מיציתי את כל העצב, והנורא שבמצבי – כי אז הייתי מתה מיד – אבל משהו מונע בעדי מעשות זאת, אני נתונה כבחצי-תרדמה, ואני חושבת שזה יד ההשגחה, ואני מתמסרת לה.

[עבר רחוק] הייתי שובבה גדולה ויש בי גם יסוד גברי: גדלתי בין שלושה אחים, והתחריתי בהם. פיתחתי עוצמה שעזרה לי בתחרות. מכל הילדים שבבית הייתי הבת האהובה על אבי. למדתי לשחות, לירות ולעסוק בכל סוגי הספורט. אבא לקח אותי לירקון, זרק אותי למים ואמר לי: "שחי!" – היה בכך משהו ספרטאני.

בחורף, בשעות בין הערביים, אחרי תפילת מעריב, היינו יושבים אבא ואני והוא נהג לשיר "וקבץ פזורינו מכל קצווי הארץ", והזמר הזה היה לי מוטו פנימי. אלה היו שעות נוגות. היה לו קול נפלא. הוא היה ספוג במילות הזמר הזה, מאה מונים יותר ממני. הוא התגעגע לכך משם, מן הגלות, ואילו אני נולדתי פה.

[הווה] אלי, קבל את נשמתי העולה אליך – אתה מכיר אותה מיום צאתי מבטן אימי, מיום שהייתי קמה בלילות ויוצאת אל הגינה לראות את פלאיך, לראות את האוֹקַליפטוסים העומדים בתוך הדממה, לראות כיצד הם זעים קמעא, כאילו נַשָבְתָ בהם – לראות את אגלי הטל על השושנים – ואת קרני הירח המתנפצים בהם לרסיסים – סולדים מרוחך העוברת מעל ראשי, בחלל שמעליי רחפת, חשתי בך בכל יישותי – זכור לי זאת – אספני בכפך ולא אירא [ארבע מילים אלה אפשר לומר בניגון של "וקבץ פזורינו"] – אתה שהאמת ידועה לך –

[עבר רחוק] מחרוזת הסנוניות על גדר התיל שבחצר, כיצד היו מצפצפות, שורקות ונעות, מתעופפות ומתיישבות שוב על התיל. איזה סימפוניה עליזה, וכמה נפלאות היו בעיניי, מבריקות בשחור-ירוק של נוצותיהן – והמורד מן הגדר לבית – מה מתוק היה החול לרגליים היחפות, וגלי אבני הקורקר מצפון, שבתוכן מצאתי את הצפע הראשון בחיי –

והאוקליפטוס הנמוך והפרוע על הגבול הדרומי-מערבי, בינינו ובין בית-הספר – מה נפלא היה בפארותיו הפרועות, היורדות עד לאדמה – כולו היה ענפים נמוכים בלי גזע אמצעי, ואני הייתי מטפסת עליו בנקל, כעולה במדרגות, עד לצמרתו – וריחו המחייה, וקור עליו שחבטו ברגליי, מה מתוק היה כל זה!

והבית על חדריו האפלולים והקרירים בתוך תנור הקיץ הלוהט. מיטת-הכילה של אימא, מיטה גדולה ומיסתורית, ובה נולד אלעזר – וצעקותיה של אימא בשעת הלידה – כיצד נרעשתי עד לעמקי נפשי מן הצעקות האלה, עד שלקחני אבא בזרועותיו, בעצם לילה, ונשאני אל ה"אנגלנדרים", משפחה לונדונית שכנה – כולם רצו לפייסני, קירקרו סביבי, ואני בכיתי בכי מר – עד שנירדמתי ליד האח המבוערת, על השטיח הרך – ואז הרגשתי שמישהו כיסה אותי בשמיכה.

שיחי התורמוז הגיעו עד לחזי, ופרחיהם הכחולים-הסגולים הקיפו אותי, והלכתי בהם כבתוך מים עמוקים – הריח הרימני מעל האדמה, והייתי כמהלכת על בלימה.

עולם החי מתחת לגבעולים היה מלא תנועה ורחש. חפרפרות הניעו גבשושי חמר והיו מפסיקות עם כל צעד שלי – נמלים גדולות וקטנות הלכו בשיירות אל מקלטיהן, אבל יפה מכל היה צרור התולעים הנתונים במעין שקיק של קורים דקים, מכוסים טל, הם היו בעלי פרווה שחורה, זרועה פניני-זהב, וסביב כל פנינה, מברשת קטנה של שיער ארוך וקשה – לא שבעתי להביט ביופיים ובתנועותיהם לאור השמש החורפית.

הקיפודים, אף הם היו יוצאים ממאורותיהם, ומכל רחש צעדיי היו מצטנפים. החלקה רחשה – מִצָבִים, מהם ענקיים וכבדים – עד לתינוקות הקטנטנים, הדומים לצעצועי צלולואיד – עם כולם השתעשעתי, ולמדתי את כל תחבולותיהם – אבל נזהרתי תמיד לא להשאיר אותם הפוכים על גבם – זהו מוות בטוח להם.

[עבר רחוק, שיר] בארות שראיתי / וזלגו דְלייהם טיפות בדולח / עלֵי אבן שחוקה לבָנה – / ומעמקים שפגע בהם הדלי / וניתֵר על שטח חלק וקר. / תאנה אפורה מאובקת / שהגיחה מן הנקיק ­– / צחיחת-עלים-מקופלים בְצמא. / ופג צמוק קשה נושר על סלע בחבטה. / סְקַביוֹזוֹת-קש מזמזמות, שורטות / עלי אבן בצידי דרכים / והולם-סנדל בשביל אבוד. / והד-קריאה בהרים רחוקים / בין הערביים. / ועֵנב ירוק עוטה צְעיף ערפל לבן, / וכד אדום לח מותניים / בחביוני גפן-אדרת. / ובִצלי-חצב שיבשו – / לבָנים ערומים / מתגוללים ויורדים בערוץ, / וגיד של ירק נמשך – / תועה בגיא; / מעיין-ישועה-ואכזב-כאחד / ושִקמה כפופה גחה עליו. / זיתים מטפסים בַמדרון / אפורים-כחולים נוסכי-שלווה / ורזי-דורות עוֹלפים אותם, / וקימרונים לבָנים בראש-הר / טובלים בְאפרורית וסומק-ענן.

[עבר רחוק] אימא סבלה תמיד מכאבי ראש, ולא יכלה לעבוד קשה – מעודי לא ראיתי את אימא שוטפת רצפה. היא היתה מבשלת מצויינת, בעלת-בית נקייה, אופה ומתקנת, ושומרת את הבגדים – אבל לעבודות הקשות היה אבא תמיד מביא מישהו.

אני אהבתי דווקא לשטוף רצפות, בייחוד בקיץ – הייתי נכנסת יחפה לתוך המים, עם מטאטא גדול, משפשפת בסבון ושוטפת בדליים מלאים – לכל חדר היה צינור יציאה למים אלה.

גם "ביעור הפשפשים" היתה מלאכתי – אלוהים גדולים יודעים מניין היו באים – הכול היה נקי ומבריק בבית, ובכל זאת היו להם קינים בתוך הקירות, וזאת בכל בית בעיר ובכפר – לבלי יוצא מן הכלל.

גם הפרעושים נתנו בנו סימנים – נקודות קטנות בלי-ספור, על פני העור.

הכינים רחשו בשער הראש, ובכל זאת היו לי צמות נפלאות ומטופלות – היינו רוחצים את השיער בנפט, ולאחר מכן במים חמים וסבון שְׁכֶמִי מצויין, וזה היה מועיל.

במקום פְלִיט היינו משתמשים בליזול, ובכדי לבער את הזבובים – היינו תולים שיח בָּבּוֹנָג שלם, על שורשיו, מתחת למנורה התלוייה, והזבובים היו באים ללון על שיח זה, ואז היינו מפזרים עליו אבקה צהובה שנקראה "וַנְצֵן פּוּלוֵער", זאת אומרת – אבקת-פשפשים. מיד היו נופלים לרצפה, מזמזמים שעה קלה, ומתים.

[הווה] מתי כבר לא אשמע את כלי הרכב המתקרבים ליד ביתי, הרכב הנושא את המוות – מתי לא אשמע את שריקת הזֵדים, הרוחשים כתולעים מסביב?

הנה שוב היתה התקפה –

ובעל המשקפיים השחורות שוב היה נוכח – כפי הנראה הוא נהנה מזה, בכוונה נשאר מאוחר, בכדי לראות כיצד אני בוערת בלהבת גז החרדל –

האישה הזקנה, שישבה על ידי, הרגישה ברע, וכן יתרן, אבל האחרות הרגישו פחות, רק אחת ביקשה ואלריין –

אני אמות בייסורים גדולים, אבל לא אאבד את עצמי לדעת – זוהי חרפה –

היום, בהיותי במרכז – "סידרו" את החדר, שיקלוט את הרעל. כעת הוא מתמלא, כל כמה רגעים – הייסורים הם איומים – עיניי מתכסות ערפל – הלב דופק הקרביים כואבים ואנשים מסביב משוחחים וצוחקים – הם רוצים שאשתגע ושיסגרוני במוסד למטורפים – לא אשתגע, אלוהים ינקום את נקמתי –

ואין אחד בין כל ידידיי וקרוביי שיציל אותי – מן הייסורים האלה, הייתכן? הרי הם אומרים שהם אוהבים אותי – איזה מין אהבה זאת?

אני מרגישה את הנשורת הנופלת עליי כאש – זהו גז או גלים של חשמל מזיק – זה כל-כך ממשי, אין בזה שום דמיון, פשוט רוצחים אותי, וכולם שותקים, מעמידים פנים של שפויים, ומביטים עליי כעל מטורפת –

אבל אני מרגישה את הרעל החודר אל עצמותיי באופן ממשי, זהו רעל איום! אין זו סוגסטיה או דמיון – והכול הסכימו לי, גם הרופא, אולם מסתייגים, ודאי שאוכרע אבל עד אז זה איום! אינני מאחלת את זה לשום אדם, אף לא לכל יצור חי!

[עבר רחוק] אבי היה גאה מאוד על שלושת סוסיו: "הַנְס", "קְלוֹץ" וּ"בְרָאוּן". שלושתם מצבע חום-אדמדם, אבל כל אחד בן גיל אחר ובעל אופי אחר. הנס היה היפה בהם. זה היה סייח אדום-בהיר, יפה-רגליים, גזעי כמעט. קלוץ היה מבוגר, רחב וחום, והזכיר גבר בשנות העמידה, שהחל להעלות שומן. בראון היה סתם סוס, וחובר לשניים הודות לצבעו התואם את האחרים. כולם היו סוסי-עבודה, מושכים בעול, אבל היו להם חיים טובים אצלנו. היו מברישים, סורקים ורוחצים אותם מזמן לזמן, נותנים להם לשחות בירקון.

הימים היו ימי קציר שעורים, הקרון היה גדול ונקי, גלגליו משוחים בזפת, ואבא החליט על טיול לחַמְרַה, שם היו לנו שדות. השלישייה נרתמה, ואמנם היה זה תענוג לראות את שלושת האדומים עם רתמותיהם הנקיות, זנבותיהם השׂרוקים, בלוריתם משתובבת ברוח, וכולם מורמי-ראש, מפליגים לתוך ים החול, והקרון מחליק כעל שלג – השוט, רק לשם תפארת, היה משתקשק, ואבא ואימא על ה"פֶדֶרְבֵּנְקְיל", מין ספסל שהתקינו לו קפיצים, והוא ניתן על שני קרשי הקרון, ושומר מפני קפיצות וטלטולי הרגבים בדרך העפר.

ואנחנו, הילדים, מאחור, על סתם קרש שהונח לרוחב הקרון על הקרשים, מיטלטלים, צוחקים ושרים – מהרה עברנו את החולות והגענו לַחַמְרַה. כאן היה עולם אחר. מרחוק ראינו את הירקון, ועל שפתו אוקליפטוסים ענקיים, ומשני צידי הדרך שדות, שדות שעורים וחיטה גבוהה, מלאה שיבולים גדולות וכבדות.

כאן, בקצהו של שדה אחד, עמדה אלה עתיקה, שבנס ניצלה מעקירות ושריפות ויתר פורענויות הזמן. מתחתה היינו פורשים מחצלת, וסלי האוכל הנפלא הוצאו – זיתים ענקיים, גבינות, לֶבֶּן שטעמו גן-עדן – הכול תוצרת המשק, וידי אימא הברוכות, העושות בו.

[הווה] אני מחבקת את ראשי וחשה את עצמותיו; גולגולת נאה, עצמות חטובות ואצילות. ראשי היקר! שהעניק לי כל-כך הרבה מחשבות, שקשר כנפיים לרוחי – מה יפה ויקר אתה לי – הנה אני כוללת אותך בשתי כפות-ידיי, ואני גאה עליך – עשית בי משהו, בכברת-הדרך, שנקראת חיים.

אילו שאלו אותי אם אני רוצה להיוולד מחדש, הייתי עונה – כן, אבל בדיוק כזו שהייתי עד כה – אני אוהבת את עצמי, שלמה עם עצמי, עשיתי הכול לפי הנתונים שהיו קבועים וחקוקים בדמי, בנפשי ובגופי. לא חטאתי למתכונת שבה יצרני האל – ואם לא היתה שלמה, אולי, כשל אחרים – היא היתה שלי, והשלמתי את הכוונה שהיתה שמורה בה על-ידי יוצרי – אם לטובה או לרעה.

אני מביטה על גופי היפה: הרגליים הארוכות והישרות, החזה, המותניים, הגב – יפה בראתני אלי – האם לא החזקתי את נשמתי בקירבו לפי חוקיך? השתדלתי לחיות גבוה – אך לא תמיד הצלחתי – הרבה היו אשמים אנשים שסביבי, שמשכוני תמיד מטה. הנה עתה עליי להיפרד מגוף זה שאהבתי. והנשמה אנה תלך? כל צרור היופי הזה? האהבה, הרחמים, האימהות, הדמעות הטהורות, פרישת הכנפיים אשר ידעתי לעיתים – התוכל נשמתי לפרוש כנף בלי גוף?

האוכל לראות את יקיריי?

[עבר, שיר] אני תחת האטד / קלה, זידונה, / קוציו צוחקת / לקראתך זקפתי; / אור מכה על המרחב. / כל קיפול בשמלתי / לי ילחש: / לקראת מוות / לבנה ומחוללת / את יוצאה. / אתה מופיע – / ואני קלה צוהלת / מניפה חרב נוצצת / ובעצם צהריים / בשדות לבנים מאור / את דיננו גזרתי / באחת!

[עבר] כשהצטרפתי לדגניה היתה כמובן התנגדות לכך במושבה. אני הייתי בת-איכרים ראשונה. המושבה היתה אדוקה, קטנה ושחורה, והיהודים בה גלותיים. אחי [ברוך] אמר שיבוא וימשוך אותי משם בצמותיי. אבי היה בין הפטיש והסדן. אמרו עליי שיצאתי אל היחפנים. ובאמת, אנשי דגניה היו קצת "היפִּים" באורח-חייהם. היה לחם ותה והיתה שמחה.

אמרתי לאבי: "אבא, אתה באת לארץ כדי לעבוד ולי אינך מניח? אני לא מסתפקת במה שהשגת אתה. אני רוצה ראשית חדשה! – אבא! השאל לי את רובך. אתה הגנת בו על פתח-תקווה. עכשיו תורי להגן על דגניה!"

[עבר, שיר] לאב // ברוכות הידיים / אשר זרעו / בבוקרי-חורף, / לאיוושת זרזירים עטים – / שַׁדמות-חמרה אדומות; / אשר הבריכו הגפן בַּענווה / ושתלו אֶקַליפְּטים כדגלי ניחוח / על מי ירקון; / אשר ריסנו הסוס / והצמידו רובה ללחי / לגרש אוייב מעל סוכה דלה, / סוכת-שלומים מולכת / עלֵי חולות ויַמְבּוּט; / ובעין ירוקה עזה / יפקֵח על האפרוחים: / דונמים רכים זרועי כַּרְשִׁינָה / ושוורים מיספר רובצים במי-ביצה... / חורש התלם על אף המידבר / בוקע ראשון באדמת-בתולה: / ברוכות הידיים!

[עבר] נישאתי לבן-דודי אִיזַאק, יצחק גרין, ועשיתי דבר שכלפי חוץ, כלפי העבר שלי, נחשב לבגידה: אמרו שאסתר ראב בגדה בעבודה, בפועלים, בעצמה, נישאה לאיש עשיר וירדה מצריימה...

איזאק מעולם לא שכח לי שכאשר הציע לי בפעם הראשונה נישואים, זרקתי לו בפניו ­– 'לא!' ­– ושאני לא אוהבת אותו אלא אהבתי את אחיו [הצעיר אברהם-חיים, שמת בטיפוס בצפת].

(פותחת קופסה של מכתבים ישנים על נייר כחלחל-דק) "תחילה אני מניח את ראשי בתכלית הקלילות על ברכייך, אנו מסיחים על אלף דברים ואחד, ובעוד האווירה הסוערת שאופפת אותנו מדריכה את מנוחת שנינו אנו מחשים כמה רגעים.

"אני זוקף את ראשי, מתיישב לשמאלך, נרעש לגמרי, לשוני משותקת כמעט מרוב התרגשות, ואני מציג לך שאלה אחת קצרה מאוד. שלוש מילים. השאלה הזאת די בה להרעיש אותך עכשיו. – אבל... האופי העקשני של האישה מכריע את הכף, ואת ניצבת על שתי רגלייך ולפני שתסתלקי את עונה בנעימה שעודה מהדהדת אוזניי ואומרת – 'לא!'"

(עוזבת את המכתב) [עבר, שיר] ככה תאהבני / וליבך עליי יום יום תקרע ­– / יען רעיה לעולם / לך לא אֶהִי; / יען רק על מרומי-הצער / ננוחה / ולשֶפל ספות בחדרים / לא נרֵדה; / יען עוד אורבה אני / תחת אֶקַלִיפְּטִים חמים – / טרופת-אהבה.

מעל יצועך ראש כבד תרים, / ליבך לא יידע על מה יעגוב, / הה, כי בלי דעת כל הלילה / אחריי, בדרכיי הקשות, / בכבלים לא יִנָתֵקו גררתיך.

(חוזרת למכתב) "אני אוחז בידך ואני חש שהיא רועדת כולה, ומכאן אני מסיק שהן מעידות על הלב, וכי את קולו של הפה, וביתר דיוק של הגרון, צריך לפרש במובן ההפוך. –

"את רועדת כולך מפחד כישלון, ואת אוספת את ידייך לאחר שהרשית לי להטביע בהן נשיקה יוקדת, ולאחר שהבטחת לי שתחזרי בקרוב.

"כדי למשול בעצבים שלך את נכנסת לחדר השני וניגשת לאיזו מלאכה של מה-בכך.

"אני נישאר כמסומר אל הספה ומחכה לך, שהרי הבטחת לי שעוד מעט תחזרי. חלפו עשר דקות ואת אינך חוזרת להופיע!

"אלף מחשבות ואחת חולפות במוחי, ונוכח אי-הוודאות אני שם פעמיי אלייך. מה-רבה היתה הפתעתי כאשר בכניסתי לחדרך מצאתי והנה חיוך שליו על שפתייך ואת מגהצת איזו שמלה סמרטוטית.

"מבט אחד מעינייך די בו להרגיעני, ו... לאחר החלפת כמה מילים של מה-בכך נפרדנו זה מזו.

"אותן שעות של אחר-הצהריים היו בשבילי ייסורים לא-יתוארו, כמו נצח עבר עליי בערב עד ששבתי לראותך בציפייה החלטית לתשובתך.

"אף-על-פי שידעתי מה תהיה תשובתך לאחר שראיתיה בעינייך הרבה קודם שאציג לפנייך את שאלתי, רציתי לשוב ולהיות איתך ביחידות... כדי לתבוע ממך את התשובה. –

"ההמשך, שהתרחש בין שתיים בצהריים לתשע בערב, בסירה על הנילוס, ידוע לך. –

"ברגע זה אינני מסוגל לראות בעיניי את המשך הסרט כי אני נרעש כולי. – הבית רועד עליי וכתיבתי מתנהלת בכבדות, ואפילו קשה עליי. – אם כן, סלחי לי, אהובתי! אני אפסיק כאן לפי-שעה בתקווה שנהיה שנינו מאושרים ובתקווה שבקרוב נתאחד לצמיתות. עוד פעם, יקירתי! האם את אוהבת אותי באמת? אני, אהובתי, רק הודות לך ולמענך אני חי – "

[עבר, שיר] אתה האיש – / גאוותי עליך, / אשר ידעת הַדְבֵּר / כל התנינים פערו לועם / לבולעני; / אתה האיש / אשר צוקי-סלעיי זרעת חיוך, / ובדידות כלב תועה בחשכה / איתי בגבורה חילקת.

[עבר] רציתי ילדים. הקדשתי לזה עשר שנים והיו לי הפלות. אמרו לי שהמלאריה מעקרת. היתה לי עשרים שנה מלאריה. שכבתי פעם שמונה חודשים ואחר-כך נולד ילד מת ואני שמעתי את האחיות אומרות: 'ילד בשל, מוכן. בן זכר.' ואני רואה את הבן הזה שהוא בן חמישים וחמש!

[עבר] איזאק נפטר והוא רק בן ארבעים ואחת. הבית בתל-אביב כבר ניבנה, ואנו צריכים היינו לחיות בו – אבל – לא הספקנו. הוא נקטף בעוד ריח הצבע החדש עומד בבית – עשר שנים היה מיספר חיי הידידות והשלווה האלה, ופתאום הלך ואני כאילו לא נתאלמנתי – אלא נתייתמתי – אובדת-עצות, חלמנית, בלי כל ניסיון מעשי בחיים עמדתי יחידה – הדאגה המיידית נפתרה בקבלת פנסיה מן העסקים – אבל הרגשתי בדידות גדולה, כאילו נעקרתי מקרקע פורה למידבר חול ריק – והמצב היכה בי קשות. לא כתבתי, לא פירסמתי שלוש שנים, הייתי קפואה.

[הווה] חיי בזמן האחרון מזכירים לי תמונה אחת מספרי סופר רוסי, אבל איני זוכרת מי:

אנשים נוסעים בעגלת חורף בטייגה, בערבה הרוסית, ולהקת זאבים רעבים רודפים אחריהם – העגלון מכה בסוסים, והם רצים בשארית כוחותיהם. האנשים זורקים איזה חפץ לזאבים, והם מתעכבים ומסתכלים בו בסקרנות זמן-מה – בינתיים עגלת החורף מרוויחה מרחק מהם – אבל מיד הזאבים עוזבים את החפץ, ורצים שוב אחרי העגלה. הדבר הולך ונישנה מדי פעם – והסוף?

העניין מחריף. הלילה תרתי את הרחוב, ושמעתי את מכונות הריסוס בחצרות –

בבוקר היעפתי בזעף את התריס, ומיד כמובן היו פעולות עונשין –

כל העיר פולטת רעל, כולם מזלפים – בהתלהבות – ממש –

מעודי לא תיארתי לי אכזריות כזאת אצל אנשים – הרי הם רובם סבלו עינויים במחנות, ואולי זו התנקמות, איזה הזדמנות להוציא על מישהו את הרעל שהצטבר אצלם –

וילידי הארץ? סתם מטומטמים, נידמה לי –

[הווה] חמסין, לילה יבש וחם, הכוכבים נוצצים ויבשים, קלויים כמעט, כמה שונים הם זה מזה, כמעט כמו האנשים – אחד צהוב, אחד ירוק, אחד יהבהב, אחד בורק – מישהו אמר לי פעם: "יש לך עיניים כמו שני כוכבים ירוקים!"

למה איני יודעת לעקוף?

כולם יודעים לעקוף, אבל אני תמיד מתנגשת – כל חוכמתם מרוכזה בעיקוף מכשולים, וחוש זה חסר לי. האם זוהי "תבונת החיים"?

הפלא הכי גדול הם הכוכבים, עולמות תלויים מעל לראשינו, ואילו אנו מחפשים בצלים.

האשוט ביניהם לאחר מותי?

הלוואי –

אני חשה את הבהלה והאי-רצון על פני האנשים, בשומעם על מחלתי –

כל אחד חרד לעורו הוא – אין רוצים לחשוב כי גם לו יכול לקרות זאת.

להחזיק מעמד – עד הסוף, זאת אני רוצה. לא להתאונן, לא ליפול למעמסה – כיצד לסדר זאת בתנאים החומריים שלי? מאוד לא ברור.

[עבר רחוק] מראה המושבה היה עצוב קצת. הבתים היו רחוקים זה מזה וסגורים, והתריסים על-פי-רוב מוגפים; האנשים היו חדשים בארץ, הסתתרו מן השמש ומן החמסינים. והתנועה היתה גם כן שונה מאשר היום. ראשית כל, רכבו על חמורים, ולא היתה כל תנועה של רכב; והאנשים הלכו בצורה אחרת, תנועות אחרות עשו, תנועות של עבודה.

היה עושה גדרות אחד, זקן, שממנו התרשמתי מאוד, שקראו לו שׁמוּל יוֹסֵל. שמואל יוסל. השמות היו כולם ביידיש. דיברו יידיש, כמובן. והוא היה זקוף ובלט מבין כולם. ויחד עם זה היה מאוד יהודי, זקן גדול עם פיאות. והיה הולך וסוחב עמודים של גדר.

אנשים אלה היו מיוחדים במינם, ואני חושבת שזה לא מקרה שהם היו מיוחדים. אני רואה אותם כמו תמונה של חלום, לגמרי בהתחלה, איך אנשים מתנועעים, ואיך הם מדברים, וכיצד כל זה אין לו שום רקע מאחוריו. בהיותי כל-כך קטנה, כבר הרגשתי שזה דבר שבא רק פעם אחת, בצילצול. הדיבור, לא רק מפני שהוא עברי, צילצל בחלל ריק; מסביב היה חלל ריק. אני הרגשתי את החלל הריק מסביב, שום יישוב אחר לא הורגש, לא שמעו שום דבר.

מאוחר יותר, זה היה כבר מאוחר מאוד, שמעו קצת מוטורים של הבארות בפרדסים. אבל אז, בהתחלה, הריקנות הַמְתה. אני שמעתי את המיית הריקנות של הארץ. זה לא נידמה לי, ככה זה היה. ובלילה, אין כל ספק שהיה גם פחד מעורב בכל זה, פחד, בלילות היה פחד. אני זוכרת כיצד סגרת את התריס, סגרת את החלון, סגרת מפני שהיינו מוקפים שודדים; היו נכנסים לרפתות, מוציאים את הסוסים. זוהי הריקנות שהרגשתי סביבי.

סביבת פתח-תקווה היתה יפה. אינני יודעת, אולי מפני שהבתים היו ריקים. וגם, אצל ילד הדפים עוד לא כתובים, וכל מה שנחתם בהם הוא חזק מאוד וגם יפה. היה יפה. שורת ההרים ממזרח, הרי יהודה, היו בשלל צבעים. בכל שעה משעות היום ניראו אחרת, כל שעה היתה אחרת. מביתנו לא ראו את זה כל-כך טוב, כמו מן הגורן. הגורן היתה על גבעה. והאדמות, צבע האדמות השונה – צבע אדמה שחור, אדמת החמרה האדומה, החולות, כל אלה היו גוונים חזקים לאין-ערוך. והיה גם הרבה ירק, היו כבר גדרות של שיטה ריחנית, מלאה פרחים קטנים צהובים.

[הווה] בלילה העבר התרוממתי לגובה של מאתיים מטר בערך מעל קברי, נשמתי נעשתה קלה יותר ויותר, איזה דלק עילאי ממלא אותה והיא מרחפת כנוצה בין שמיים וארץ. בדיוק כמו בחלומות ההם בימי נעוריי: אני לוחצת ברגליי על איזה חומר ספוגי והוא מקפיץ אותי ואז אני מתאמצת בכל יישותי להתרומם, להינתק מן האדמה – ואני מצליחה, הנה אני מעל גג ביתנו, הנה אני מעל האוֹקַליפטוסים הגבוהים, אני עפה, מניעה את ידיי ורגליי ככנפיים, וזה דורש מאמץ אבל אני עייפה ומתחתיי איזה קהל משונה מתאסף, צועק, מניע ידיים – אבל אני מחוץ להישג ידיהם – ואני מאושרת מאוד.

מה זה לפי פרויד? איני יודעת בדיוק, אבל זה אחד מחלומות הילדות שלי, חלום נפלא מלא מיסתורין.

וכעת אני כבר מתי, בת שבעים וחמש הייתי במותי –

וכעת נשארה לי רק נשמתי, על גופי לא כדאי לדבר. אבל בנשמתי נטבעו סגולות גופי, נדמה לי שגם היא גמישה, בנוייה במתכון ידוע, ספוגה תורשה ויחד עם זה ייחודיות – מה טוב להיות נטול-גוף –

אני מרגישה כעת את בניין נשמתי לא פחות משהרגשתי את בניין גופי ופעולותיו הפיזיות, יש לה גם כן תפקידים שונים – ואני המנחה אותם.

קודם כל אני שואפת בעזרתה את האוויר הצח, רווי-ריחות שאינם פריחת-הדרים – ריחות מסוג אחר, שיש בהם אור וחום ומגנטיות, אני מבחינה בזֵרי נשמות בחלל – ובהילוֹת נשמות יחידות השטות במרחב; פעם הבחנתי באור הדומה לאור של נשמתי, ומשהו ממנה החל לאותת בהרגשת אושר לא ישוער – ראיתי הבהוב במרחקים – אך מיד כבה, ואולם השאיר משקע בנשמתי כאבק זרחני נפלא – והדים מהדים שונים התעוררו בי וגרמו לי אושר לא ישוער –

מה טפלים היו החיים לעומת קיומי כעת – – כבדה ומסובכת מערכת חיי-אדם-ואדמה – ומיוסדת על חוקים של טורף לטורף –

כאן אין טורפים, כאן הכול זך, מלא אורות מאורות שונים, תחושות של נצחים רחוקים של עבר, קרובים של הווה, ונצחים העתידים לבוא –

אני מחפשת את קרוביי, אבל גם כאן, כמו על האדמה, הדרכים משובשות – אין גשר בין נשמה לנשמה, רק לעיתים רחוקות, בחסד-עליון, אפשר להיפגש לדקה, לרגע, וחסל – הנצחי מכסה על הכול – הוא בולע בתהומותיו – אלה הם חיי היום-יום של הנשמות.

[עבר-הווה, שיר] שיר לאישי [איזאק] // אתה שומר ראשי / הניצב למראשותיי / האסיר, האסיר – / בִּנְחוּשׁתֵי-הנצח – / אשר שמרת עליי / כעל אלמוג ­­– תת-מימי / ובנית חומה ­– / סביבי / ובתוך החומה ­– / בית / אתה אישי / נתת לכל פקע ­– / שבי – / להבשיל / ולגדול בפראותו / ובאון-ראשיתו / ורק ילדי בשרך / לא גידלתי / ותמורה לא היתה לך ממני / רק נפשי הצטללה / בצל ענפיך העבותים /  המְגינים – / חומה היית לי / ותמורתך סְבַך-הפלא / המזמר בחלל – / – עד בואי אליך.

[הווה] מה הייתי רוצה לראות דרך סדק שבקברי – וגם לשמוע:

לראות: חבלבלים ורודים ולבנים נעים על חוטי גבעולים ברוח קלה, ולהריח ריח השנף הנוטף מהם –

לשמוע: דרדור שרקרק בודד שניתק מחבורתו וטובל אבוד וספוג געגועים בשמי-הבוקר הטלולים –

להריח: ריח ברושים מיוחם בצהרי-קיץ – חריף ומלטף כאחד – – ולספוג הדר קומתם הגאה המהורהרת, המתערב בריחם –

[עבר-הווה, שיר] מי ישא / את נופי השפלה – מן הים בואכה – / למישור: / והרי-יהודה – / נשקפים – / ברקע; / שטחי-תבואות-קיץ / בבקעת פתח-תקווה; / שׁוּמשׁוּם תירס / דורה מאוושת ­ – למַשְבֵי ים התיכון. / והירקון – נְהר שיוט, / כְכסף מותך; / ותוֹאים שחורים / רובצים בגדותיו בליאות; / הכול יִזל, / לתוך הנצח; / כתמי-הנוף / אותו מצאנו / כאן ­– / אחרי אלפי-שנה – / ינוחו איתי לעד – / תחת הבטון.

 [הווה] הלילה קמו שיריי ועמדו סביבי כמישמר כבד –

האורנים בגינה באבן-יהודה אמרו: אנחנו עדיין עומדים, אי פנייך בשמשה? גם התורים עוד הוגים חרש בחום הצהריים, ובכפר-יחזקאל סוגר הגלבוע את חלל החלון בחדר הראשי. בבוקר ההר צעיר ומחייך, בערב הוא שורץ פלישתים וחרבות.

שטחי החַמְרַה משתרעים כתַצְמִיד ומחפשים את עיניי –

על קברי תכתבו:

ימתקו לי רגבי עפרך, מולדת

כאשר מתקו לי – ענני-שמייך

סוף

* * *

צהריים ל-2 ב"קובה-בר" ב-64 שקלים + הטיפ

נעשינו רעבים ומראה כדורי הקובה ב"קובה-בר" בהמשך רחוב פרישמן, מול כיכר רבין, משך את ליבנו. אף שהיה זה יום גשום, עדיין נעים היה לשבת בחוץ, על המדרכה, ולנשום אוויר צח מפרישמן-ים מעורבב במקצת עם דיזל-אוטובוסים. לקחנו 2 עסקיות.

האחת, 2 כדורי קובה-בשר בתוך חמיצה חמוצה-מתוקה טעימה מאוד אדומה בקערה ענקית עם קוביות סלק וגבעולי סלרי קצוצים, ובצד צלחת גדולה של אורז טעים ומעליו שעועית לבנה מבושלת ברוטב ורוד-עגבניות, וכן קערית סלט עגבניות ומלפפונים וכוס לימונדה טרייה. ארוחה משביעה מאוד וגם מהנה. 38 שקלים.

העסקית השנייה, מרק צהוב (חמו) ענק, עשיר בטעמים עם כורכום, גרגירי חומוס, כרוב ותבלינים, וגם הוא מלווה בצלחת אורז עם שעועית לבנה, כוס לימונדה טרייה וקערית סלט חי. 26 שקלים.

ס"ה 64 שקלים עליהם הוספנו 5 שקלים טיפ. ולקחנו הביתה מגשית גדולה של אורז עם שעועית שנותרו משתי המנות הענקיות שלנו.

קובה-בר, כשר, כיכר רבין, רח' מלכי ישראל 10, 03-6090942.

יש שירות משלוחים והתפריט מגוון, קובה עם שלל מרקים. ובכל זאת אזהרה: אחרי מרק הסלק הענקי, בעלי קיבות רגישות כמונו חשים קצת צרבת ולקחים טאמס.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אורי הייטנר: האם גם הוא אוייב השלום? – מתוך נאומו האחרון של יצחק רבין, ערב הרצח:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעֶבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב – כבירת ישראל, בריבונות ישראל."

 ירושלים המאוחדת, הכוללת את מעלה אדומים, כוללת, כמובן, את מבשרת אדומים .(e1).שמור בטל

* האם נכונות השמועות כי עתיד קידוחי הגז הישראליים בים התיכון עלול להיות כאחריתה של חברת המכוניות החשמליות של שי אגסי – "בטר פלייס"?

* האם ייתכן כי האיום הגרעיני האיראני יתבטל מעצמו בעקבות תקלה גרעינית גדולה בכור בבושהר – שתדמה לאסון בכור בצ'רנוביל? והאם האסון יקרה בגלל רשלנות איראנית או מפני שגורמים באיראן ומחוצה לה פעלו לשם כך?

* אתם זוכרים כיצד אנחנו, למן ההתחלה, לא התפעלנו ממוחמד מורסי ולא ראינו בו פתרון לכאוס השורר במצרים למן פריצתנו של "האביב הערבי"? כיצד ניבאנו שיותר ויותר מצרים יתגעגעו לימיהם של סאדאת ומובאראכ, שנלחמו ב"אחים המוסלמים" ולא הניחו להם להשתלט על מצרים? אז ראו מה קורה עכשיו – מצרים נחלקה לשני מחנות ומתרחשת בה מלחמת אזרחים שיש בה כבר גם הרוגים – מלחמה שתחייב לבסוף את הצבא, העומד בינתיים בצד, לשוב ולרכוש שליטה במדינה, ולהדיח את מורסי!

למזלנו, נראה לנו שהצבא המצרי הוא הגורם המקושר ביותר לארה"ב ולישראל, והוא ממלא תפקיד דומה לזה של הצבא הטורקי בטרם ניסה ארדואן להשתלט עליו כדי להופכו למוסלמי, בניגוד לצוואתו של אתא-טורק. ימים יגידו לגבי מצב הצבא בשתי מדינות הענק הללו.

* אם מכונית פלסטינית נגחה בכם באחד מכבישי הגדה וגרמה לכם  תאונת עצור, אל תמהרו לצאת, כי המכונית הפלסטינית עלולה לעצור לפניכם ומתוכה ייצא אזרח גאה של מדינת פלסטין שנתמכה על-ידי 138 מדינות באו"ם – וגרזן בידו! – וזאת כדי להשלים את המלאכה ולהרוג אתכם. וזה מעשה שכמעט כך הסתיים, לולא חיילים-כובשים שלנו הרגו את הטרוריסט הפלסטיני נושא גרזן השלום. וגם על כך נקראו שגרירינו במדינות אירופה לשיחת בירור, כי אנחנו תוקפנים ואיננו מתחשבים בגויים. אבל בשנים 1939-1945 – כשלא היה לנו כוח צבאי, התחשבנו בהם, בגויים – מאוד, ושליש מעמנו עלה בעשן.

* אנחנו לא נצביע בעד ציפי לבני בבחירות הקרובות. ואגב, מדוע חיכתה שאהוד אולמרט יודיע שאינו רץ? האם ידעה שרק כך תוכל לקבל את כספי מימון המפלגות של שבעה הח"כים הפורשים מ"קדימה", המפלגה שעמדו בראשה שרון ואולמרט, ושאותה היא חיסלה במו הנהגתה הכושלת?

* היום, באורח תקדימי, פנתה אשת מפלגת מרצ, חברת מועצת עירית ירושלים, ד"ר לורה ורטון, ליו"ר ועדת הבחירות השופט אליקים רובינשטיין בבקשה לפסול את יהדות התורה ואת ש"ס כיוון שאינן מתירות לנשים להתמודד. בבקשה, המוגשת מטעמה של ורטון בליווי מיספר ארגונים (ישראל חופשית, מתפקדות, לא מצונזרות, כ"ן – כוח נשים, קולך פורום נשים דתיות, השדולה הפלורליסטית, והתנועה הירושלמית למען ירושלים פלורליסטית) כותבת ורטון ששלילת הזכות להעמיד מועמדות לכנסת פוגעת באופי הדמוקרטי של הכנסת. "היא חוסמת בפני מחצית האוכלוסייה כל אפשרות ליטול חלק בגופים המייצגים במוסד המרכזי של השלטון. זאת, באופן מכוון, עם השלכות קשות הפוגעות במדינה ובאופייה הדמוקרטי. נוצר כיום מצב אבסורדי בו המדינה מממנת גופים המפלים נשים." ["הארץ" באינטרנט, 3.12.12].

כל הכבוד! מעניין כיצד תגיב על כך מערכת המשפט הישראלי גם אחרי שהעניין יידון בפני יו"ר ועדת הבחירות?

* לפני כשבועיים, ב 18 בנובמבר, חגגו 20 שנה לפרק המיתולוגי בסדרה "סיינפלד" ששמו "התחרות". בפרק זה ג'ורג' (ג'ייסון אלכסנדר) נתפס על ידי אימו במצב מאוד פרטי עם עצמו. לאחר מכן הוא מספר את זה כהרגלו לחבריו ג'רי (סיינפלד), איליין (ג'וליה לואי דרייפוס) וקריימר (מייקל ריצ'רדס). בעקבות הסיפור החברים מתערבים ביניהם מי יוכל להימנע זמן רב יותר מאוננות.

הפרק הזה הניב ביטויים נפלאים לשליטה עצמית כמו "שליט המרחב", "מלך המחוז", "מלכת הטירה", "דוכס האחוזה" וגם לא מעט פרסים – לארי דייוויד זכה בפרס אמי ובפרס איגוד התסריטאים על התסריט לפרק הזה, טום צ'רונז זכה בפרס איגוד הבמאים ובפרס אמי על בימויו. הפרק גם נהנה מרייטינג גבוה מאוד בפעם הראשונה ששודר, אבל עוד יותר מזה בפעם השנייה, כשנזכרו בו בערגה.

פרק זה, שובר מוסכמות, נאור, מתקדם, ישיר, כן ומאוד מאוד מצחיק, בוודאי תרם לכך ש"סיינפלד", הסדרה על כלום ועל הכול, על סטנדאפיסט ניו-יורקי ושלושת חבריו הנוירוטיים לא פחות ממנו, נבחרה אתמול [3.12] לסיטקום הטוב ביותר בכל הזמנים. התואר הוענק לה בעקבות סקר נרחב של המגזין האמריקאי היוקרתי "ואניטי פייר" ותוכנית התחקירים של רשת סי-בי-אס, "60 דקות". ["הארץ" 5.12].

אהוד: לבד מ"עבודה ערבית", הסידרה של הבחור היהודי-אמריקאי גרשון שיינפלד היא הסידרה היחידה שאני רואים בטלוויזיה ונהנה ממנה כל פעם מחדש. חבל רק ששעות השידור שלה שונות ומשתנות, ולפעמים החדשות קוטעות אותה באמצע, שלא לדבר על הפרסומות.

* בראיון נרחב על שני עמודים, לרגל הופעתו בסרט "בלדה לאביב הבוכה", סוקרת במוסף "גלריה" של "הארץ" [4.12.12] – מישהי בשם נירית אנדרמן, את הקריירה הקולנועית של השחקן אורי גבריאל. הסרט הראשון שהיא מציינת בהשתתפותו הוא "סיפורי תל-אביב" (1992) ואפילו במילה אחת אינה מזכירה את "המחצבה" (1990), שהוא אולי הסרט באורך מלא הראשון שבו שיחק אורי גבריאל תפקיד מרכזי. ייתכן שהסיבה לכך היא שאורי גבריאל עצמו השכיח לה את הסרט, כי הוא התכחש בשעתו, בראיון איתו בעיתון, לתפקיד שמילא בו [אגב, תפקיד מצויין], או שהכותבת יודעת שלא צריך להזכיר את אהוד בן עזר כאשר מדובר בספרות ובתרבות ישראלית.

כנראה שאורי גבריאל סבר שאחרי התפקיד של ניסים לוי ב"המחצבה" היה עליו למלא רק תפקידי המלט בתיאטרון ובקולנוע העברי וזאת מאחר שיש לו כל הנתונים לכך, וחס ושלום לא את תפקיד אותלו.

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן.

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,448 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,052 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! –  סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,021 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל