גיליון מס' 797

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו בכסלו תשע"ג, 10 בדצמבר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מַהוּ נֵס פַּךְ הַשֶּמֶן שֶלָּנוּ? // שמאי גולן: דברי הספד על אחי, מיכאל גולדשטיין. זיכרוֹ לברכה [נוסח מלא]. // חאלד משעל: "נמשיך להרוג ציונים!" // אורי הייטנר: 1. המיצובישי של גולדפרב – הסיפור האמיתי. 2. יוכי ברנדס, "הפרדס של עקיבא". 3. יומן בחירות 2013 (י"ז). // אלי ניסן: עמיר פרץ: אלה הם חיי. // יוסף עוזר: מאיר ויואל. // דרור אֵידָר: מכתב גלוי למדינות אירופה. [ציטוט]. // נעמן כהן: משוררים מן הימין. // תקוה וינשטוק: צמח חודש כסלו: טיון דביק. // בשדמות בית לחם, מילים: אבא קונסטנטין שפירא, לחן: חנינא קרצ'בסקי. // ד"ר גיא בכור: ביום שבו אסד נופל. [ציטוט]. // חאלד משעל: "נמשיך להרוג ציונים!" // מרדכי קידר: חוקה ומבולָקָה. [ציטוט]. // עדינה בר-אל: ביקור אצל קהילות יהודיות במערב אמריקה. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 12. גוני המאוהב. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק כ"ו. ביאליק מכה על כתפי. // רות ירדני כץ: פתק של תקווה או פתק של ייאוש? // אריק כץ:  מהתלבטויותיו של חבר ותיק במפלגת העבודה, האם מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ היא אלטרנטיבה שלטונית? // ממקורות הש"י. // ממכמני הפורנוגראפיה הקלאסית מלפני 107 שנים, מאת הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית, פליקס זאלטן (1869-1945). // חאלד משעל: "נמשיך להרוג ציונים!"

* * *

יוסי גמזו

מַהוּ נֵס פַּךְ הַשֶּמֶן שֶלָּנוּ?

כִּילָדִים, בְּגִיל הַגַּן אוֹ תְחִלָּתוֹ שֶל בֵּית-הַסֵּפֶר

הִתְוַדַּעְנוּ כָּל שָנָה, בִּפְרוֹס יְמֵי הַחֲנֻכָּה

אֶל סִפּוּר נֵס פַּךְ הַשֶּמֶן, בּוֹ כְּעוֹף-הַחוֹל מֵאֵפֶר

קָם כָּל פַּעַם לִתְחִיָּה, כְּאֶפּוֹפֵּיאָה עַתִּיקָה

הַצִּ'יזְבָּט הַעַל-טִבְעִי עַל אוֹתוֹ כְּלִי-קִבּוּל תָּמִים

שֶסִּפֵּק, עַל אַף קָטְנוֹ, אוֹר בַּמִּקְדָּש שְמוֹנָה יָמִים.

וְהִנֵּה, אַף שְבְּסֵפֶר מַכַּבִּים כְּלָל אֵין לוֹ זֵכֶר

לַסִּפּוּר הַזֶּה, וְלֹא בְּכִתְבֵי פְּלַבְיוּס וּסְפָרָיו

מִסְתַּבֵּר כִּי לְדִמְיוֹן יוֹצֵר שֶל עַם אֵין גְּבוּל וָסֶכֶר

וֶאֱמֶת שֶכְּלָל אֵינָהּ "אַרְכֵאוֹלוֹגִית", כִּדְבָרָיו

שֶל אַחַד הָעַם כִּי אִם מָה שֶקָּרוּי "אֱמֶת הִיסְטוֹרִית"

מִתְעַקֶּשֶת לִיצֹר מִיתוֹס הַמַּפְעִים אֶת לְבָבָם

שֶל דּוֹרוֹת רַבִּים מַמָּש כְּמוֹ פַּךְ הַשֶּמֶן, וְהַ-story

הַבָּדוּי הַזֶּה מַסְפִּיק לָהֶם שָנִים לְהַלְהִיבָם

כְּאֱמֶת לֹא וִירְטוּאָלִית הַנִּלְקַחַת בִּרְצִינוּת

וְנִסְפֶּגֶת בְּמַחְזוֹר-דָּמָהּ שֶל אִמָּא צִיּוֹנוּת.

וְנִשְאֶלֶת שְאֵלָה מְאֹד תְּקֵפָה וְאַקְטוּאָלִית:

מָה כַּיּוֹם הוּא מַקְבִּילוֹ הָעַכְשָוִי שֶל אוֹתוֹ פַּךְ

שֶלַּמְרוֹת שֶמִּדָּתוֹ הָיְתָה צְנוּעָה וּמִינִימָאלִית

הוּא הֵאִיר כְּנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים מָה שֶנִּסְפָּח

מִטִּפָּה קְטַנָּה שֶל שֶמֶן לִרְעוּתָהּ עַל כָּל סְבִיבָיו

שֶל חֲלַל בֵּית-הַמִּקְדָּש בְּאֵיזֶה נֵס שֶל עוֹד וָעוֹד

אוֹר גָּדוֹל שֶסַּךְ הַכֹּל שֶלּוֹ גָדוֹל מִמַּרְכִּיבָיו

(מָה שֶכְּלָל לֹא מִתְקַבֵּל כָּאן עַל הַדַּעַת אַךְ מְאֹד

מִתְקַבֵּל פֹּה עַל הַלֵּב שֶבּוֹ לֹא פַּעַם נוֹלָדוֹת

בְּנִגּוּד לַפָּן הַלּוֹגִי – הַיָּפוֹת בָּאַגָּדוֹת).

וְהַלֵּב הַזֶּה, רֵעַי שֶלִּי, אוֹמֵר לִי כִּי הַלָּלוּ

הָעוֹשִׂים, כָּל אִיש בְּדָלֶ"ת אַמּוֹתָיו הַמֻּגְבָּלוֹת,

אֶת הַקְּצָת וְהַמְּעַט שֶלּוֹ – כֻּלָּם כַּיּוֹם נִכְלָלוּ

בְּאוֹתוֹ הַסַּךְ הַכֹּל שֶל הַגָּדוֹל בְּמִפְעֲלוֹת

יִשְׂרָאֵל הָעַכְשָוִית שֶאֶת חָסְנָהּ הַמּוּסָרִי

לֹא יוּכַל גַּם צִינִיקָן מֻשְבָּע לָדוּש בַּעֲקֵבָיו

כִּי הָאוֹר שֶהוּא מַקְרִין עַל הַמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי

הוּא מִכְלוֹל שֶסַּךְ הַכֹּל שֶלּוֹ גָדוֹל מִמַּרְכִּיבָיו:

הַחַיָּל הַמְּפַטְרֵל אֶת צִיר גִּדְרוֹת-הַמַּעֲרֶכֶת

בְּלֵיל-כְּפוֹר מוּל כָּל אִיּוּם שֶל פְּרוֹבוֹקַאצְיָה פָּחָ"עִית,

הַצָּעִיר הַנּוֹתֵן יָד לַסָּב הַמִּתְקַשֶּה לָלֶכֶת,

הָרוֹפֵא הַמְּעוֹדֵד נָכֶה בְּזֶ'סְטָה אַבָּהִית,

הַשָּׂבֵעַ הַמֵּבִיא לוֹ לָרָעֵב מְנַת-תַּמְחוּי,

הַוָּתִיק הַמְלַמֵּד בְּהִתְנַדְּבוּת עִבְרִית כָּל עֶרֶב

לְעוֹלֶה חָדָש מִחוּ"ל שֶעוֹדוֹ חָש עַצְמוֹ דָחוּי

בְּחֶבְרָה בָּהּ עִלְּגּוּתוֹ הַמִּלּוּלִית עוֹדָהּ נִכֶּרֶת,

אוֹ אוֹתוֹ חוֹבֵש קְרָבִי אַמִּיץ שֶחֵרֶף פְּצִיעָתוֹ

מִתְעַקֵּש לָתֵת אִינְפוּזְיָה לַפְּצוּעִים בִּפְלוּגָתוֹ,

אוֹ הָאִיש אֲשֶר מַצִּיע כְּשֶחָמָאס קָסָאם חָמַד לוֹ

אֶת קוֹרַת גַּג הַמָּמָ"ד שֶלּוֹ לְמִי שֶאֵין מָמָ"ד לוֹ,

אוֹ הַדּוֹד הַמְּאַמֵּץ אֶת יְתוֹמָיו הַהֲמוּמִים

שֶל אָחִיו שֶנֶּהֱרַג בַּכְּבִיש בִּתְאוּנַת-דָּמִים,

אוֹ מַנְכָּ"ל הַמְּוַתֵּר עַל אֲחוּזִים מִמַּשְׂכֻּרְתּוֹ

לְטוֹבַת עוֹבְדֵי מִפְעָל שֶהוּא עוֹמֵד בְּרָאשוּתוֹ

בְּנִגּוּד לִבְחִירֵי-עַם הַמַּעֲלִים כִּגְמִילוּת-חֶסֶד

(הַיְנוּ חֶסֶד לְעַצְמָם) אֶת מַשְׂכֻּרְתָּם כְּחַבְרֵי כְּנֶסֶת,

אוֹ עֶשְׂרוֹת הַמִּתְנַדְּבִים לָתֵת סִיּוּעַ וְתִקּוּן

לִגְמוּלֵי-סַמִּים, לְהוֹמְלֶסִים וְנֹעַר בְּסִכּוּן,

בְּקִצּוּר: כָּל אֻכְלוּסְיַת הָאֶזְרָחִים הָעֲנֵפָה

הַצְּנוּעָה, הָאַלְמוֹנִית וְהַמְאֹד לֹא מְיֻחְ"צֶנֶת

שֶאוּלַי עֲדַיִן יֵש לָנוּ כָּאן יִשְׂרָאֵל יָפָה 

בִּזְכוּתָהּ בִּלְבַד וְשוּם תִּקְשֹרֶת דַּעַת לֹא נוֹתֶנֶת

עַל הַנֵּס שֶאַף כִּי אֵין לָהּ שוּם כִּסּוּי צַעֲקָנִי

בְּכוֹתְרוֹת צְהֻבּוֹנִים אוֹ בִּשְעוֹת  prime timeסֶנְסַצְיוֹנִי

בְּעִדַּן תַּרְבּוּת הָרֵיטִינְג –  דַּוְקָא הֵם, הָאַלְמוֹנִים

הָעוֹשִׂים, כָּל אִיש וָאִיש מִטַּעֲמוֹ הַפְּרִינְצִיפְּיוֹנִי

אֶת הַקְּצָת וְהַמְּעַט שֶלּוֹ הַמִּצְטַבֵּר לְאוֹר

הַנִּלְחָם בַּעֲנָוָה אַךְ בִּנְחִישוּת בִּשְבִיל כֻּלָּנוּ

בְּחֶשְכַת הַחָמְרָנוּת הָאֵגוֹאִיסְטִית – הֵם מְקוֹר

גִּלּוּיֵי נֵס פַּךְ הַשֶּמֶן הַמֻּפְלָא הַזֶה שֶלָּנוּ.

וְעַל זֶה, עַל אוֹתוֹ נֵס קָטָן שֶאוֹר גָּדוֹל מַזֶּה

כְּבָר בֵּרַכְנוּ בַּיָּמִים הַהֵם

וְגַם בַּזְּמַן הַזֶּה.

* * *

שמאי גולן

דברי הספד על אחי, מיכאל גולדשטיין

זיכרוֹ לברכה

דברים בבית העלמין "סגולה" בפתח תקווה, על קברו הטרי של אחי.

אחי נפטר כדמות של צדיק בערב שבת, ט"ז בכסלו תשע"ג, 30.11.12. לכן הלווייתו התקיימה ביום ראשון, י"ח בכסלו.

מיכאל  אחי היקר,

בצער רב, אני ובני ביתי וידידיך מלווים  אותך בדרכך האחרונה. איש צנוע היית כל ימי חייך ואף הקמת משפחה לתפארת, וזכית מרעייתך דליה בשני בנים מצויינים: שלמה וישראל, ואף בשתי נכדות.

אנחנו, אחותנו יונה ואני, חבים לך את חיינו. בזכותך ניצלנו בשואה, כי אחרי מותו של אבינו שלמה, ובעקבותיו מותה של אימנו סימה, כאשר נשארנו בודדים בעיירה שכוחת אל באוזבקיסטן – הצלחת להביא אותנו  לטשקנט, לבית היתומים הפולני. וכשנסתיימה המלחמה זכינו, הודות לך, אף להגיע לארץ ישראל במחצית  שנת 1947. ואף זאת הודות לפועלך למעננו ברוסיה. וכאמור, כאשר נשארנו בודדים, דאגת לנו, אתה "המבוגר" בן ה-15, והבאת אותנו, את יונה ואותי, לבית היתומים בטשקנט. אותך כבר לא קיבלו לשם, כי היית "זקן" מדי, ואילו אני אז כבן עשר.

ובהמשך, אחרי המלחמה, כשחזרנו לפולין עם בית היתומים  הפולני – אתה ידעת להוציא אותנו משם בראשית 1947, ולצרף אותנו לקבוצת נוער שהתכוננה לעלות לארץ-ישראל בעלייה הבלתי-לגאלית, על ידי הברחת גבולות, עד שנתפסנו על ידי הבריטים והוגלינו לחצי שנה לקפריסין.

וכך שוב הצלת אותנו ודאגת שנגיע למקום "הטוב ביותר ליהודי ניצול השואה" –  ואילו אותך כבר לא צירפו ל"עליית הנוער" – ונשארת יחידי בפולין למשך עשר שנים נוספות.

אנחנו, לעומת זאת, הודות לך, פגשנו כאן את בני המשפחה שלנו, שעלו לארץ לפני השואה, וצאצאיהם עומדים עימנו כאן ומלווים אותך בדרכך האחרונה.

רק בשנת 1957, כשהגעת לארץ עם "עליית גומולקה", כאשר שערי  פולין נפתחו "לשעה" ליציאת היהודים – זכינו שוב לחבק אותך, הפעם בארצנו, בנמל חיפה.

ומיד כאשר הגעת לארץ נרתמת לעבוד במפעלי "אמקור", ועבדת שם בלא תלונה, ביושר, בענווה ובסיוע לזולת, והיית אהוב על כולם. כך המשכת עד מחלתך הקשה. אך בשעותיך הקשות עטפה אותך משפחתך באהבה.

על כל אלה תודה לך, מיכאל אחינו היקר, ותנוח בשלום על משכבך. יהי זכרך ברוך.

אחיך,

שמאי גולן

[ההספד מובא כאן פעם נוספת, בשלמותו, עקב תקלה טכנית שהיתה בפרסום בגיליון הקודם].

* * *

אהוד היקר,

 אני מצטרף לכל אוהביו של שמאי גולן ושולח לו את תנחומיי על מות אחיו מיכאל ז"ל.

 הלוואי שימצא ניחומים במשפחתו המלבבת וביצירתו החשובה.

 משה גרנות

* * *

חאלד משעל: "נמשיך להרוג ציונים!"

* * *

אורי הייטנר

1. המיצובישי של גולדפרב – הסיפור האמיתי

חצי שעה, לפחות, התגלגלתי מצחוק למקרא רשימתו של רון וייס [גיליון 796], המייחס... מהפך אידיאולוגי אצל אלכס גולדפרב. החיבור בין אידיאולוגיה (!) ל... אלכס גולדפרב הוא באמת אחת ההלצות המשעשעות ששמעתי בעשור האחרון, ועל כך אני מודה לרון וייס. אנא, רון, המשך להרעיף עלינו מחוש ההומור המפותח שלך.

ועתה, אחרי שקצת נרגעתי מהצחוק, הנה הסיפור האמיתי.

במיתולוגיה של הפוליטיקה הישראלית, מקובל שההצבעה על הסכם אוסלו ב' היא "הצבעת המיצובישי", שבה נקנה אלכס גולדפרב והבטיח את הרוב להסכם. האמת היא שהזיכרון הציבורי קצת מתעתע – "הצבעת המיצובישי" לא היתה על אוסלו, אלא על שריון חוק הגולן.

ומעשה שהיה, כך היה. הקואליציה של רבין היתה קטנה מאוד, והוא היה מעוניין מאוד להרחיבה באמצעות צירוף מפלגת ימין. אחת ממטרותיו הייתה להבטיח רוב יהודי בכנסת למדיניותו. היעד המרכזי לגישושיו הייתה סיעת "צומת", בראשות רפאל איתן, אותו הכיר לאורך עשרות שנים, מתקופת השירות הצבאי, ואותו הוקיר והעריך. מפעם בפעם החל מו"מ על צירוף צומת לקואליציה, אך הדבר לא צלח.

התפנית הייתה בתחילת 1994 – שלושה ח"כים פרשו מצומת על רקע סכסוכים אישיים, והקימו את סיעת "יעוד". בראש הקבוצה עמד גונן שגב – לימים סוחר סמים ואסיר פלילי, ועימו אלכס גולדפרב – ח"כ עילג, שמה שיש לו על הכתפיים אינו בדיוק מושא להערצה, ואסתר סלמוביץ'. הסיעה הצטרפה לקואליציה. שגב מונה לשר האנרגיה והתשתית, גולדפרב לסגן שר השיכון. באותם הימים שירתי כדובר ועד יישובי הגולן. נפגשנו איתם – הנהגת הוועד, והם נשבעו אמונים לגולן והבטיחו להיאבק מבפנים למען הגולן – מאבק שיהיה אפקטיבי יותר מישיבה עקרה באופוזיציה.

מבחנם היה בהצבעה על החוק. שגב הודיע שהוא תומך בחוק, אך כשר הוא מחויב להחלטת הממשלה. גולדפרב וסלמוביץ' הודיעו שיתמכו בחוק. ערב ההצבעה הסתמן רוב של שני ח"כים בעד החוק. הקואליציה סימנה את גולדפרב כחוליה החלשה והחליטה למקד עליו את כל עוצמת הלחץ הפוליטי.

המשימה היתה של שר השיכון פואד בן אליעזר. גולדפרב, סגנו, היה מתוסכל – פואד לא נתן לו כל סמכויות במשרד. המשמעות שלו במשרד לא היתה גדולה הרבה יותר משל עציץ במשרד של מזכירה זוטרה. זה היה יומו הגדול. פואד הסתגר איתו במשך שעות, עם קו פתוח לראש הממשלה, וניהל עמו מו"מ על סמכויותיו כסגן שר, ובלבד שיצביע נגד החוק. וכך, משעה לשעה סמכויותיו הורחבו, הוא קיבל אחריות על 14 חברות ממשלתיות ועוד. ו"המיצובישי"? סתם אגדה אורבנית.

ההצבעה היתה שמית. את גולדפרב הקיפו ח"כים מן האופוזיציה והקואליציה, וכל אחד מכיוונו הפעיל עליו לחץ פיסי לא כל כך מתון. בהגיע תורו להשיב, אמר גולדפרב: "בעד הגולן אבל נגד החוק." הקהל הגיב בקריאות בוז. ההצבעה הסתיימה בתיקו 59:59. החוק לא עבר, אבל המסר היה ברור – אין בכנסת רוב לנסיגה מהגולן.

2. יוכי ברנדס, "הפרדס של עקיבא"

הוצאת כינרת זמורה ביתן, תשע"ב 2012, 365 עמ'

לא כל ספר מרתק הוא ספר טוב. לא כל ספר טוב הוא ספר חשוב.

ספרה החדש של יוכי ברנדס, "הפרדס של עקיבא", הוא ספר מרתק. קוראים אותו בנשימה עצורה. סיפור מותח, זורם, מעניין. הוא לוקה בסגנונו בבעייה שבאה לידי ביטוי גם בספריה הקודמים של ברנדס – ארכנות יתר בתיאור מחשבות, באופן שאינו משאיר מקום לדמיונו של הקורא, אלא מאכיל אותו בכפית. וחרף מגרעת זאת, הספר מרתק.

גם רומן בלשי למשרתות וספרי טיסה עשויים לרתק; ספר מרתק אינו בהכרח ספר טוב. "הפרדס של עקיבא" הוא ספר טוב. הדמויות בו עמוקות, מורכבות. העלילה עשירה, מעוררת מחשבה. הסיפור מטלטל, אינו משאיר את הקורא אותו אדיש, אלא ממשיך ללוות אותו ואת מחשבותיו זמן רב לאחר קריאת הספר.

"הפרדס של עקיבא" הוא ספר חשוב. חשיבותו היא בפוטנציאל התרומה המשמעותית שלו לתרבות הישראלית. זהו ספר פורץ דרך בכך שהוא מנגיש באופן פופולארי לציבור הרחב, את סיפורה של התורה שבע"פ, את עולמם של חז"ל, עולמם של התנאים, חכמי המשנה, באחד הצמתים המרתקים והחשובים בתולדות עם ישראל, התקופה שעיצבה את היהדות באופן שאיפשר את קיומו של עם ישראל בתנאי הגלות והחורבן, בזכות הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות היהדות.

"הפרדס של עקיבא" הוא רומן היסטורי – אחת הסוגות הספרותיות האהובות עליי משחר ילדותי, אך הוא הרבה מעבר לזה. זהו ספר המחבר את הקורא לטקסט החז"לי, המדרשי וההלכתי; גם את הקורא שאינו בקיא בו. הספר מהדהד לכל אורכו, כמעט בכל עמוד בתוכו – מדרשים, אגדות, הלכות, במפורש וברמז. לקורא הבקיא, חוויית הקריאה היא כפולה – לצד הזרימה עם הסיפור, המפגש עם מכרים ותיקים, מדרשים ושברי מדרשים, המגיחים להופעת אורח בספר. כך הופכת הקריאה לחוויה בלשית כמעט – כך חשתי בגילוי המדרשים המוכרים לי, ובקיאים ממני מצאו זאת בוודאי יותר ממני. לעומת זאת, הציבור שהידע שלו בתחום היהדות מסתכם בצחיחות שמעניק החינוך הממלכתי הַמְקַפֵּחַ, למרבה הצער, נהנה בוודאי מן העלילה ומהמפגש המפתיע עם עולמם של חז"ל, אך לבטח הוא מפסיד מרכיב מרכזי בחוויה.

"הפרדס של עקיבא" הינו רומן ביוגראפי, על חייו של גדול התורה שבע"פ, המנהיג הבלתי מעורער של עם ישראל בתקופת המשנה – רבי עקיבא. הספר כתוב מנקודת מבטה של רעייתו, רחל (כפי שהיא מכונה בחלק מן המדרשים).

הספר מתחיל במפגש מפתיע של רחל, בתו של כלבא שבוע – גדול עשירי הארץ, ערב נישואיה לארוסה רבי ישמעאל, שיועד לה מילדות, עם עקיבא, הרבה בטרם היה לרבי עקיבא. עקיבא היה רועה צאן מרוד.

קבוצת רועים אנאלפבתים הפוגשים בה, מבקשים ממנה לקרוא באוזניהם צוואה קצרה, שהפשט שלה חד משמעי – נישול חלק מבניו מירושתו. הרועים קוראים לעקיבא, אחד הרועים, שבאמצעות שינוי מיקומם של סימני הפיסוק הופך את הצוואה על פיה כך שכל הבנים הם היורשים. רחל מוקסמת, מתאהבת, מבינה בעיניים נבואיות שאותו רועה נועד לגדולה, מבטלת את נישואיה ודבקה בעקיבא, במחיר נידויה וגירושה מבית אביה.

מכאן ואילך מתגוללת פרשת חייו של עקיבא, נישואיו לרחל, הליכתו ללמוד תורה ועלייתו לגדולה ככוכב עולה בשמי היהדות, הנהגתו את מרד בר כוכבא עד מותו הנורא בעינויים קשים, כגדול הרוגי המלכות. לאורך הספר שזור סיפורו האישי משפחתי הטרגי של רבי עקיבא, עם סיפורו הציבורי כמנהיג האומה.

אולם פרשת הצוואה, לכאורה פרשה צדדית ושולית בחייו, היא סיפור מכונן בסיפור. בצוואה מפקיע עקיבא את הטקסט מבעלותו של יוצרו ודורש אותו מחדש, באופן המאפשר קיומם של חיים תקינים. בעל הצוואה סיים את תפקידו כאשר כתב אותה. לטקסט הכתוב חיים משלו, ולקוראיו – פרשניו, נתונה הרשות לפרשו ולדרשו כהבנתם.

כך הצוואה האנושית, וכך הטקסט האלוהי, התורה. מפעל חייו של עקיבא, מפעל חייהם של בני דורו, התנאים, הוא מפעל המדרש. המדרש אפשר להם ליצור מחדש את היהדות, כך שתוכל להתקיים ללא בית המקדש, ללא עבודת הקרבנות, ואף בתנאי גלות ארוכה, תוך שהם מתבססים על הטקסט המקורי ודורשים אותו בדרכם, לשם תיקון עולם. זו היתה דרכו של רבי עקיבא ותרומתו הגדולה. "לא בשמיים היא", הם דרשו פסוק מקראי, כמסר שמִשֶׁנִתְנָה לנו התורה, היא שלנו, כאן על פני האדמה והרשות נתונה בידינו לפרשה; לא רק הרשות נתונה, אלא האחריות מחייבת. זוהי הדרך הנכונה לעבוד את ה' ולמלא את רצונו.

כל הדמויות בספר מורכבות מאוד, אינן פלקטיות, ולכן אנושיות מאוד, ייצריות מאוד. אין זה סיפור צדיקים חסידי, המתאר את הצדיק המושלם, נטול האגו. נהפוך הוא, הספר מתאר דמויות גדולות אך אנושיות, שכגודל אישיותם, כך גודל יצריהם ולא חסרה, ממש לא חסרה, פוליטיקה בבית המדרש, ולא כל המחלוקות בו הן לשם שמיים. אך דווקא אנושיותם של הדמויות, כולל של גיבור הספר, הופכים אותן לדמויות מופת; כבני אדם, לא כמלאכי השרת.

רבי עקיבא, על כל המורכבות שבו, הוא בהחלט דמות נערצת על המחברת. כך, עד המהפך של חייו – התייצבותו בראש מרד בר כוכבא, כמנהיג הרוחני של המרד, בניגוד לקוד הפרושי של מתינות, כפי שאפיין את החכמים בעת המרד הגדול.

בפרקים העוסקים במרד בר כוכבא, דמותו של רבי עקיבא מוצגת כמי שממיט אסון על עם ישראל. אשתו רחל, המספרת את הסיפור, שוללת את המרד מכל וכול, בניגוד לאקסטזה ההמונית של העם ההולך אחרי בעלה בעיניים עצומות, וממלאת את תפקיד המקהלה בטרגדיה היוונית, המזהירה מפני האסון הגלום במרד; תוצאותיו הרות האסון. למרבה הצער, כמו נבואתה על עלייתו של עקיבא לגדולה, גם נבואתה על האסון הצפוי במרד מתקיימת.

כך, לפחות מצטיירים הדברים בקריאה שטחית של הסיפור. מנהיג גדול שתרם יותר מכל מנהיג אחר לבנייתה של היהדות ובנייתו של עם ישראל אחרי החורבן, ובשלב מסוים המיט שואה על עמו.

בקריאה מעמיקה יותר, אני מוצא מסר הרבה יותר מורכב ועמו גישה הרבה יותר מורכבת ודיאלקטית כלפי מרד בר כוכבא.

"תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס. ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא. בן עזאי הציץ ומת. בן זומא הציץ ונפגע. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום." סיפור זה, מתוך מסכת חגיגה בתלמוד, הוא אחד הסיפורים המכוננים בארון הספרים היהודי.

הפרדס הוא כינויה של תורת הסוד ביהדות (האר"י דרש את המושג כראשי תיבות של פשט, רמז, דרש, סוד). הסיפור מספר על ארבעה מגדולי חכמי ישראל, שנכנסו להעמיק בתורת הסוד. התוצאות היו הרות אסון – האחד מת, דעתו של השני נטרפה, השלישי – אלישע בן אבויה, "קיצץ בנטיעות" כלומר יצא לתרבות רעה וכפר בעיקרי היהדות ולכן שונה שמו ל"אחר". רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.

שמו של הספר, "הפרדס של עקיבא", מעיד עד כמה סיפור הפרדס הוא הוא הסיפור המכונן של דמותו של רבי עקיבא על פי הספר. אלא שבעוד הספר צמוד לסיפור התלמודי בתיאור גורלם של בן עזאי, בן זומא ואלישע בן אבויה, אין הוא מספר שרבי עקיבא יצא בשלום. לאורך כל השנים, מאירוע הכניסה לפרדס ועד מותו, מנסה רחל נואשות להבין מה קרה שם, מה הם ראו, מה הדבר הנורא שגרם למותו של האחד, טירופו של השני וכפירתו של השלישי. ואילו הרביעי, ר' עקיבא, לא יצא בשלום אלא יצא ב... מלחמה. ולא סתם במלחמה, אלא במלחמה הרת אסון, חסרת סיכוי – מרד בר כוכבא. המסר החוזר בספר, הוא שרבי עקיבא נכנס לפרדס כפרושי מתון ויצא ממנו כקנאי המוליך את עמו לאבדון.

מה היה שם? מה ראה עקיבא שגרם למהפך הזה בדרכו? את הסוד הזה מגלה רבי עקיבא לרחל, בשעותיו האחרונות, בטרם נפח את נשמתו בעינויי תופת, כשבשרו נסרק במסרקות ברזל עד מותו, לנוכח פני העם.

ברגעים אלה גילה רבי עקיבא לרחל שבפרדס הם ראו את העתיד; עתידו הנורא של עם ישראל, את היותו עם גולה ומיעוט נרדף; את הרדיפות הנוראות והסבל הנורא הצפויים לו לאורך אלפיים שנה, עד השואה.

אחד מביטויי המהפך שהכניסה לפרדס חוללה ברבי עקיבא היה ביחסו לנוצרים – מיחס מכיל ומקבל כאל אחים יהודים, ליחס מתנכר כמי שמכיר בהם כגדולי השונאים של ישראל, לעתיד לבוא.

אכן, צדקה רחל, המהפך בדרכו של רבי עקיבא, הפיכתו למנהיג המרד, היא תוצאת הכניסה לפרדס. אלא שהכניסה לפרדס לא גרמה לו לאמונה בלתי רציונלית שהיהודים יגברו על האימפריה הרומית. נהפוך הוא, היציאה למרד נעשתה מתוך ידיעה ברורה של האסון הצפוי לעם ישראל וללילה הארוך והנורא של אלפים שנות גלות.

אז מה גרם לרבי עקיבא לחולל את המרד?

ברגעי חייו האחרונים, אחרי שהוא מתאר את אלפיים שנות הסבל, דווקא מידי הנוצרים ואת השואה הנוראה שבסופם, מוסיף רבי עקיבא: "ואלוהים לא יתערב, השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם... רציתי ללמד את עם ישראל שגורלנו נתון בידינו, אנחנו מנהלים את חיינו וחורצים את עתידנו, הכול צפוי והרשות נתונה." (ע' 357).

הבנת התיאור הזה משנה לחלוטין את הבנת הספר. הספר אינו יוצא נגד מרד בר כוכבא, אלא מפרש אותו באופן אחר לגמרי מהרובד הסיפורי. לא המרד הביא לאסונו של עם ישראל. האסון היה צפוי מראש. המסר נועד לזרוע בעם ישראל את הרשות הנתונה בידו להתריס נגד הצפוי ולמרוד בגורלו. רבי עקיבא ידע היטב שהמרד חסר סיכוי וייגמר בכישלון. הוא לא יכול לרתום את העם למרד בלי לנסוך בו תקווה וביטחון ביכולת לנצח, אך הוא ידע מראש שזו מערכה אבודה. הראיה שלו היתה קדימה, אלפיים שנה קדימה.

כאשר אנו מבינים זאת, התובנה הזאת מפרשת לנו את משמעותם הקריטית של שני רגעים מכוננים נוספים בספר. האחד, בדיון הלכתי על אפשרות לחלץ את בתו של רבי עקיבא מעגינותה, דיון שדווקא בו עקיבא היה שמרן הלכתי, שלא כדרכו. בסיג ושיח ההלכתי עם ברוריה, אומר רבי עקיבא: "אני לא יכול להחיש את הקץ, הכול צפוי. אבל הרשות נתונה, צועקת ברוריה. הוא נושא אליה את ראשו בתדהמה. מה? מה אמרת? היא מדברת בלהט. פניה מאדימות, טיפות זיעה מבצבצות על נמשיה. יש לנו בחירה חופשית, אנחנו בוחרים את דרכינו בעצמנו, החיים נקבעים על פי מעשינו, לא לפי מה שצפוי. ברוריה יוצאת מן החדר, רבי עקיבא מתבונן אחריה ואומר בקול רם, הכול צפוי והרשות נתונה, הכול צפוי והרשות נתונה." (ע' 297).

הרגע השני הוא זה, שבו הבין ר' עקיבא שבר כוסבא, שאת שמו שינה לבר כוכבא על פי הפסוק "דרך כוכב מיעקב", הוא האיש הראוי להוביל את המרד. רבי אלעזר, דודו של בר כוסבא, נפגש עם רבי עקיבא ושוטח בפניו את דאגתו מפני הפיכת אחיינו למנהיג הליסטים, הסיקריקים החדשים. מה שהטריד אותו יותר מכל היה צעקת הקרב שלהם: "צעקת הקרב של הסיקריקים הפוכה מזו של המכבים. האחיין שלי מצטט פסוק מתהילים, הלא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו, ומעוות את משמעותו, במקום לפרש אותו כהבעת צער הוא רואה בו קריאת תיגר. משתררת שתיקה. פתאום אני שמה לב שרבי עקיבא זוקף את ראשו. עד כה הוא ישב מכונס בעצמו ולא גילה כל עניין בשיחתנו, והנה כעת מבטו דרוך ומלא ציפייה. רבי אלעזר מבחין בכך ומפנה אליו את פניו. וזה עוד לא הכול, יש לסיקריקים סיסמה נוספת, גרועה עוד יותר. הוא מכחכח בגרונו, קשה לו לבטא את המילים. הן נהגות בפיו במאמץ ניכר: לא תסעוד ולא תכסוף. חנה מתנשפת בזעזוע. למי הסיקריקים מתכוונים כשהם אומרים אל תעזור ואל תפריע? רבי אלעזר שוב נאנח. את יודעת למי, עזוב אותנו לנפשנו, הם צועקים לאלוהים אל תתערב במלחמות שלנו, נסתדר בלעדיך. עיניו של רבי עקיבא ניצתות באותה אש זרה שאני כה מיטיבה להכיר. מה שמו של אחיינך? שמעון בר כוסבא. הבא אותו אלי." (עמ' 304-305).

כפי שבעל הצוואה בראשית הסיפור כבר אינו צד בעניין, אינו מסייע ואינו מפריע והרשות נתונה בידינו לפרש אותה; כמו התורה, שלא בשמיים היא, וכשבני תורה מתווכחים עליה אל לשמיים להתערב, כך גם במלחמות ישראל. אל לנו לצפות לישועת אלוהים. עלינו לקחת את גורלנו בידינו.

העתיד שרואה רבי עקיבא בפרדס, מסתיים בשואה. אין הוא רואה את הקמת מדינת ישראל, שלוש שנים אחריה. אין הוא רואה את הציונות שקדמה לה בחמישים שנה. הוא רואה רק את הרדיפות, השנאה והשואה. זה הצפוי. זה הגורל. אך בידינו הרשות להתריס נגדו ולשנות אותו.

רבי עקיבא חולל את המרד, לא כדי לנצח את האימפריה הרומית, אלא כדי לחנך את עם ישראל ולזרוע בתוכו הזרע שיבשיל כעבור אלפיים שנה – הציונות, הקמת מדינת ישראל, התובנה שהציפייה לגאולה ניסית מובילה לשואה, ואת הגאולה אנו נביא בעצמנו.

זו הדיאלקטיקה המחברת את רבן יוחנן בן זכאי ואת רבי עקיבא. רבן יוחנן בן זכאי, המנהיג המתון שהתנגד למרד הגדול, ברח מירושלים סמוך לכישלון המרד והצליח בדרכי שתדלנות להשיג מהרומאים את הרשות להקים את מרכז התורה ביבנה, יצר את התשתית ליהדות הרבנית, ההלכתית, החז"לית, זו שאיפשרה חיים יהודיים בעידן הפוסט מקדשי, גם במנותק מן הארץ ומן המצוות התלויות בה. בן זכאי חולל את המהפכה, שרבי עקיבא היה גדול יוצריה.

אך רבי עקיבא יצר את הפן המשלים של אותה יהדות, אף שהוא לכאורה סותר אותה – מרכיב המרד, ההתרסה, חוסר ההשלמה עם הגורל.

אלמלא המהפכה של יוחנן בן זכאי, עם ישראל לא היה מתקיים לאחר החורבן וגורלו היה כגורל כל עמי קדם שנכחדו. אולם אלמלא המרד של רבי עקיבא, לא היתה תקומה לעם ישראל והשואה היתה סופו.

ואכן, הציונות על כל פלגיה ומחנותיה, הציבה את מרד בר כוכבא כמופת. בשלושים השנים האחרונות, חל מהפך ביחס למרד בר כוכבא, והוא היה למופת שלילי של קנאות, עיוורת למציאות והרת אסון. לכאורה, בקריאה מעל פני השטח, יוכי ברנדס זורמת עם הזרם הזה. בקריאה חתרנית כמעה של הסיפור, אני רואה בו חזרה לאתוס הציוני, גם מתוך ראייה מפוכחת של כישלון המרד. מתוך אפר הכישלון, נזרע זרע תקומתו של עם ישראל, זרע הציונות והקמת מדינת ישראל.

3. יומן בחירות 2013 (י"ז)

גוב ריקבון ועפר

את נשימת הרווחה של שלי יחימוביץ', עם הגיע הבשורה על עזיבתו של עמיר פרץ את מפלגתה, ניתן היה לחוש היטב ממטולה עד אילת. זכתה יחימוביץ', ונתקיימו בה דברי הנביא ישעיהו: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ." מעתה – עמיר פרץ הוא כאב הראש של ציפי לבני.

מה גרם לעמיר פרץ לנהוג כפי שנהג? פרץ הפסיד לשלי יחימוביץ' בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה לפני למעלה משנה. רגע קבלת התוצאות, היה רגע יריית הפתיחה של המערכה להפלת שלי יחימוביץ'. לצד הניסיון להריץ את איתן כבל ברשימה לעומתית בהסתדרות, האסטרטגיה של פרץ התמקדה בבחירות המקדימות לרשימת מפלגת העבודה. מטרותיו היו לזכות במקום השני, ולהכניס לפחות שבעה ח"כים ממחנהו, הסרים למרותו. על פי חוק שבעת הח"כים, שציפי לבני נבנתה ממנו אך השבוע, השביעיה נועדה לשמש כאקדחו של פרץ ברקתה של יחימוביץ', למרר את חייה ולהביא בסופו של דבר להדחתה ולהמלכתו.

תוכניתו נחלה כישלון חרוץ. הוא לא ניצח בפריימריס. הוא אמנם הצליח להכניס כמה מאנשיו ובראשם מירב מיכאלי – סוס טרויאני במפלגתה, אך לא הצליח לבנות סיעה לעומתית. אף על פי כן, הוא דבק באסטרטגיה שבנה, ומיד עם היוודע התוצאות, עלה לשידור והציב לשלי יחימוביץ' אולטימטום בשידור חי – לשנות את דרכה בתוך 48 שעות, להציב בראש סדר היום את הנושא המדיני ולהתחייב לא להצטרף לממשלה בראשות נתניהו.

ולתדהמתו – הכול עבד בניגוד לתכניתו. יחימוביץ' עמדה בכבוד באתגר המנהיגותי שהציב לפתחה. היא לא מצמצה, לא התקפלה וביטלה את הפגישה עימו, בה התכוון להניח על שולחנה את אקדחו. ואילו אנשי המחנה שלו, לא הצטרפו לדרישותיו. לפתע פרץ מצא עצמו ללא חיילים. בהצהרותיו הוא שרף את עצמו והקפיץ עליו את כל חברי מפלגתו. משנכשל, עבר בגפו, בודד וגלמוד, לתנועת הנכשלים.

התנועה בראשות מי שהפסידה בפריימריס על הנהגת "קדימה" ולא כיבדה את התוצאות, שמספר 2 שלה הוא מי שהפסיד בפריימריס על הנהגת מפלגת העבודה ולא כיבד את התוצאות, הציבה במקום השלישי את מי שהפסיד הן בפריימריס על הנהגת מפלגת העבודה והן בפריימריס לרשימה ולא כיבד את התוצאות. ואחריהם ניצבים פליטי "קדימה", שהקימו אותה בעריקה ממפלגותיהם, וכעת ערקו ממנה אל ציפי לבני, עם כספי מימון המפלגה שתחת מנהיגותה של לבני נקלעה לגרעון תקציבי כבד.

עמיר פרץ, נושא הדגל הסוציאליסטי, חובר לציפי לבני, שגם בזכוכית מגדלת של שען חרש אי אפשר למצוא פער כלשהו בין דרכה בנושאי חברה וכלכלה לדרכו של נתניהו. ציפי לבני אמנם ציטטה במסיבת העיתונאים את חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי, המבטיחים מדינת רווחה מתקדמת, אלא שכשָֹרָה בכירה בממשלות הליכוד ו"קדימה" לא נקפה אצבע כדי להגשים דרך זו.  – ציטוט אחר של ז'בוטינסקי, מיטיב להגדיר את התנועה המגונה בראשות לבני – "גוב ריקבון ועפר."

הפריימריס של ציפי לבני

ביום שלישי בערב, הופתע אדם – דמות ציבורית מוכרת ומוערכת בגליל, כשקיבל הצעה לרוץ לכנסת ברשימתה של ציפי לבני. מדובר באדם איכותי מאוד, איש מעש ואינטלקטואל, אדם הקרוב בעמדותיו המדיניות לעמדותיה של לבני.

הצעה כזו, הנוחתת כרעם ביום בהיר, על אדם שהאופציה הזו כלל לא עמדה אצלו על הפרק עד אותו רגע, מחייבת זמן לחשיבה, התייעצות, התבוננות. אולם כאשר היא באה פחות מ-48 שעות לפני סגירת הרשימה, אין זמן לתהליך כזה. הנ"ל הבטיח לישון על כך לילה. למחרת בבוקר ציפי לבני אמורה היתה לחזור אליו. ולמחרת בבוקר, ציפי לבני לא חזרה אליו. הפרק הזה הסתיים מבחינתה.

למה? כנראה שלבני, שבנתה את רשימתה בחפיפיות אופיינית, זרקה הצעות לרוץ עימה לאנשים רבים. כנראה שאותה הדמות הגלילית, היתה אופציה אחת למשבצת מסוימת, ועל אותה משבצת נזרקו הצעות לעוד אנשים. כנראה שאחד מהם הקדים להשיב בחיוב...

אלטרנטיבה לשלטון...

ההישג המוכח של ציפי לבני

לבני הצליחה לגמרי במשימה אחת – להסתיר לחלוטין את חיים רמון, האיש החזק במפלגתה. נתראה ב-23.1.

הסחריר של מפלגת העבודה

הציבור הקרוי "מרכז שמאל" כועס על תופעת הפיצול של המפלגות השייכות למחנה הזה. הכעס מופנה כלפי כל המפלגות ובעיקר מנהיגי המפלגות המזוהות עם הגוש הזה.

הודעות מפלגת העבודה על מגעים אינטנסיביים ברגע האחרון בניסיון לאחד את השורות ולהריץ רשימה משותפת של הגוש, אינן אלא סחריר – ספין, שנועד לעמעם את הכעס על מפלגה זו בגין הפיצול, במצג שווא של יוזמת אחדות.

קשה לי להאמין שהציבור עד כדי כך נאיבי, שלא יבחין בסחריר.

בשם הסב

במאמרים רבים בשבועות האחרונים, לא חסכתי את שבט ביקורתי ממרב מיכאלי ומבחירתה לצמרת מפלגת העבודה.

רבים נוספים כתבו נגדה. בין הדברים שנכתבו נגדה, נאמרו דברי בלע על היותה נכדתו של ד"ר ישראל קסטנר ש"שיתף פעולה עם הנאצים", "הפקיר את יהדות הונגריה" וכו'.

אני דוחה בשאט נפש את הביקורת הזאת. ראשית, אדם נשפט על מעשיו, לא על מעשי הוריו ולא על מעשי הורי הוריו.

שנית, ישראל קסטנר הציל 1,648 יהודים בשואה. כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. כפול 1,648. ועליהם יש להוסיף את אלפי הילדים, הנכדים והנינים שלהם שלא היו נולדים אלמלא ניצלו. ההסתה נגד קסטנר הביאה לרציחתו. עד מתי אפשר להמשיך לרדוף אותו אחרי מותו? ועד כמה דורות אפשר לרדוף את צאצאיו?

תוצאות הפריימריס ב"ישראל ביתנו"

בשיטת הפריימריס, אנסטסיה (מים) מיכאלי, סטס (בירה) מיסז'ניקוב ודני (שרפרף) איילון היו נבחרים לקדנציה נוספת מטעם "ישראל ביתנו". בשיטת הוועדה המסדרת, פרובוקטורית אחרת ששמה מיכאלי, לא היתה בצמרת מפלגתה. תחי הוועדה המסדרת!

וכאן אני ממהר לסייג את דבריי. שיטת הוועדה המסדרת שבה אני מצדד אינה השיטה הנהוגה ב"יש עתיד", "התנועה" ו"ישראל ביתנו" (את המפלגות החרדיות איני מזכיר, כיוון שמדובר בתרבות אחרת לגמרי, מבחינת מקומם ומעמדם של גדולי / חכמי התורה). במפלגות הללו אין ועדה מסדרת (או שמא יש ועדה שהינה חותמת גומי), אלא הרשימה נבחרת בידי אדם אחד, מנהיג המפלגה. ואם אצל ציפי לבני ויאיר לפיד ניתן להסביר זאת בכך שמדובר במפלגה חדשה שזה עתה קמה ואין לה עדין מוסדות (בוודאי אצל ציפי לבני שהכריזה על רשימתה ברגע האחרון), הרי שהסבר זה אינו תקף ב"ישראל ביתנו" שהינה מפלגה ותיקה ומושרשת (אולם שם, להערכתי, זו הפעם האחרונה, כיוון שליברמן חותר למיזוג עם הליכוד, כדי להתמודד על הנהגתו אחרי נתניהו).

בחירה בידי המנהיג מנטרלת חלק מן הרעות החולות של שיטת הפריימריס, אולם היא מעודדת קונפורמיזם והתנהלות יסמנית של נבחרי הציבור, התלויים ברצונו הטוב של המנהיג. אני מצדד בוועדה מסדרת, בת כעשרים איש, המורכבת מהנהגת המפלגה, יש בה ייצוג לקבוצות ולזרמים השונים בתוך המפלגה, ויש בה ייצוג לאישי ציבור מקובלים שאינם חלק מן המערכת הפוליטית, אך הם מזוהים עם המפלגה. את ראש המפלגה, לעומת זאת, יש לבחור בבחירות מקדימות של כלל חברי המפלגה. 

זו אינה שיטה מושלמת, אך השיטות האחרות שנוסו, גרועות יותר.

השד הבנטי

נפתלי בנט, מנהיג "הבית היהודי", הוא היום האופוזיציה לנתניהו מימין. לכן, הוא מוצג כימנן פנאט ומאיים (עיינו במאמרי ההסתה נגדו של ספי רכלבסקי ב"הארץ"). והנה, בראיון ל"דה-מרקר" (4.12.12) התייחס בנט לערביי ישראל ודרש בעבורם "הכנסה מאסיבית להעדפה מתקנת."

בנט הוא פוליטיקאי ערב בחירות, וסביר להניח שלא היה אומר דברים שירחיקו ממנו את בוחריו. בנט מבין שרוב הציבור הדתי לאומי, אליו הוא פונה, אינו שותף למכתב הרבנים הגזעני, שלא לדבר על ספר התועבה "תורת המלך", אלא הוא ציבור דמוקרטי, הדוגל לא רק בשוויון זכויות פוליטי מלא לערביי ישראל, אלא אף בהעדפה מתקנת כדי לקדם אותו גם לשוויון כלכלי חברתי.

זאת ישראל האמתית, להבדיל מישראל המדומיינת, כפי שבאה לידי ביטוי ב"סקרים" מתוחכמים ובכותרות מעוותות, שנועדו לטפול על הישראלים תמיכה באפרטהייד.

שאול מופז

בשנות ה-70 וה-80 עדין נמצאו מידי פעם בג'ונגלים האסיאתיים לוחמים יפאנים קשישים ממלחמת העולם השנייה, שטרם שמעו על כניעת הקיסר.

* * *

אלי ניסן

עמיר פרץ: אלה הם חיי

מי ששמע את עמיר פרץ במסיבת העיתונאים, שבה הוכרז על עריקתו ממפלגת העבודה והצטרפותו לרשימת הפליטים והנפלטים של ציפי לבני, האזין מן הסתם גם לארמנד פרץ שגולל את קורות חייו ממרוקו ועד הנה, כאשר לבש את דמותו העכשווית של עמיר איש שדרות. נאומו, שנוסח בקפידה לקראת האירוע, העיד על בעל הדבר בנוסח "אלה הם חייך", כשהמספר מדבר על עצמו ומפליג בשבחי "האני".

קשה היה שלא לתהות – מה לכהן בבית העלמין. מה שייך סיפור חייו הרגשני של פרץ לעובדת פרישתו ממפלגת העבודה, ימים אחדים לאחר שהתמודד ב"פריימריז" וביקש בכל דרך את אמונם של חברי המפלגה וזכה במקום השלישי ברשימה. לא די בכך, שכבר למחרת היום שיגר רמז דק כפתחו של אולם לעברה של שלי יחימוביץ, שיש בכוונתו למרר את חייה כבר עכשיו, עוד לפני הבחירות, והנה בשקט-בשקט הוא מתכנן את המפץ של ביצת הפוליטיקה הישראלית ומכה בתדהמה את כל חסידיו ותומכיו שהלכו אחריו.

עמיר פרץ נושא "הדגל החברתי" מבקש עכשיו להיות נושא "הדגל המדיני". שאלת השלום עם שכנינו הפלסטינים בוערת עתה בעצמותיו, וברוח הווידוי האישי הוא מוסיף באותו נאום, בו סיפר לנו על עצמו, מה הנחיל לו אביו ומה אמרה לו אימו. והנה הוא מצטט את אימו:" למה אנחנו הסתדרנו כל כך טוב עם הערבים במרוקו ואתם לא מצליחים להסתדר אתם פה?"

עכשיו ירדתי לסוף דעתו המדינית של עמיר פרץ. ניקח דוגמא מחיי היהודים במרוקו. נהיה מיעוט שבמיעוט, תחת שלטון ערבי מוסלמי בפלסטין, נגור במלאח, לא רחוק מן הקאסבה, נדבר בשפת הרוב הערבי, נתפלל בלשון הקודש והשלום יבוא על ישראל. באמת, מה כל כך קשה להבין?

ציפי לבני, עמרם מצנע ועמיר פרץ – כולנו אחריכם.

* * *

יוסף עוזר

 מאיר ויואל

מֵאִיר, מִבֵּיתַר עִלִּית

עִיר מוּסָר וְיִרְאַת שָׁמַיִם

בֶּן 16, הִתְאַבֵּד בְּיוֹם שַׁבָּת –

לִפְנֵי שָׁנָה וּשְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים

אָחִיו הַצָּעִיר, יוֹאֵל, תָּלָה אֶת עַצְמוֹ

בְּחֹדֶשׁ אוֹגוּסְט

לִפְנֵי כְּשָׁנָה בִּהְיוֹתוֹ בֶּן 21

לְאַחֵר אַזְכָּרָה שֶׁל אָבִיו

שֶׁנִּפְטַר מִמַּחֲלַת הַסַּרְטָן.

מֵאִיר עָבַד, הוּא עָבַד בְּחֶבְרַת טֶלֶפוֹנִים.

לָמַד "בִּישִׁיבָה חֲרֵדִית חֲזָקָה".

בְּבֵיתַר עִלִּית הַכֹּל כָּשֵׁר:

הָאֹכֶל בְּהֶכְשֵׁרִים מְשֻׁבָּחִים בְּיוֹתֵר.

הָאִינְטֶרְנֶט נִקְבַּר בָּרוּךְ הַשֵּׁם.

וִידֵאוֹ אֵין בְּאַף חֲתֻנָּה.

וּכְשֶׁמִּתְאַבְּדִים קוֹבְרִים מִחוּץ לַגָּדֵר.

קָשֶׁה לִכְתֹּב עַל הֲרוּגֵי בֵּיתַר.

כָּל כָּךְ פָּשׁוּט:

בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב,

בָּרוּךְ הוּא.

* * *

חאלד משעל: "נמשיך להרוג ציונים!"

* * *

דרור אֵידָר

מכתב גלוי למדינות אירופה

פורסם בטור השבועי בעיתון 'ישראל היום' (7.12.2012)

1

אירופים נכבדים, זימנתם את שגרירינו לנזיפה על המעשה הטבעי ביותר לעם: התיישבות באדמתו. התבלבלתם. לא התיישבנו ב"שטחים פלסטיניים כבושים". זוהי ארצנו. מולדת יחידה לעם היהודי. לא חזרנו ארצה בגלל פוגרומים ולא בגלל השואה. לא ביקשנו שתעשו לנו טובה "על חשבון הפלסטינים" בגלל התחביב ארוך השנים להשמיד, להרוג ולאבד יהודים. חזרנו הביתה כי זאת היתה משאת נפשנו משך דורות. מעולם לא ויתרנו על חלום שיבת ציון. בכל מקום בעולם, יהודים התפללו כשהם מכוונים עצמם לציון. שלוש פעמים ביום התחננו לחזות במו עיניהם בשיבת ציון. בכל פעם שאכלו לחם, הודו לאלוהיהם אבל זכרו לבקש "רַחֵם על ציון" וגם "וּבְנֵה ירושלים במהרה בימינו." ברגע המשמח בחייהם, נשבעו החתן והכלה בשבועת גולי ציון "אם אֶשְׁכָּחֵךְ ירושלים – תִּשְׁכַּח ימיני". מחזור השנה היהודי בגולה כוּון על-פי עונות החקלאות הארצישראלית. עַמנו החל לחזור לארצו בקבוצות הולכות וגדלות מאה שנים ויותר קודם להקמת התנועה הציונית.

במקביל, הארץ שמרה אמונים לבניה. מעולם לא קיבלה אומה אחרת. מאז שגלינו, לא התקיימה פה מדינה כלשהי. רובה המוחלט של הארץ שמַם מאות בשנים. עברו בה נוודים. לאחר החורבן השני, במאה הראשונה לספירה, נותרו יהודים רבים בארץ. הם שרדו את הכיבוש הנוצרי עד המאה השביעית, אז הגיע הכיבוש המוסלמי והציב שתי ברירות בפני יהודי הארץ: התאסלמות או גלות. אלה שדבקו באלוהי ישראל, גלו. אלה שדבקו בארץ ישראל – התאסלמו. הם חיו כאנוסי ספרד במשך דור או שניים ואז נטמעו. אכן אירוניה היסטורית – הוותיקים באמת מבין ערביי הארץ, הם בעלי שורשים יהודיים!

השאר הגיע ברובו לאחר שהתחלנו בשיבתנו הביתה. כמו המהגרים המוסלמים אצלכם, גם לארץ ישראל הגיעו מוסלמים מארצות האזור בחפשם עבודה. רבים מהם הגיעו עם הכיבוש הבריטי.

הבריטים היו חכמים על היהודים ומנעו מהם להיכנס לביתם, אבל לא השגיחו בזרם הגדול של ערביי המזרח התיכון שנכנס ארצה באין מפריע. אגב, ב-1948 רבים מהם יצאו את הארץ בעצת מנהיגיהם, עד שיגמרו עם היהודים. האו"ם שינה עבורם את הגדרת הפליט: כל מי ששהה בארץ ישראל שנתיים לפני 1948. אתם מבינים, במחצית הראשונה של המאה העשרים הגיעו לפה מאות אלפי ערבים ועד היום הם תובעים את "זכות השיבה". גם אתם, אירופים יקרים, שותפים לפארסה הזאת.

2

פלסטין היא מה שהרומים כינו "פלשתינה" (PALESTINA), כינוי שנועד במאה השנייה למחוק את השם "יהודה" ולנתק את הזיקה בין היהודים לארצם. ערביי האזור אימצו בחדווה את השם הרומי שהזכיר את הפלשתים, גויי הים שפלשו לכנען אלף שנים קודם. הם גם אימצו את הכוונה הרומית לנתק בין היהודים לארצם. רוב הזמן הם שאפו גם לנתק בין היהודים לראשם. קינאו בהיסטוריה שלכם.

אתם מתיימרים לפתור את הסכסוך בינינו לעולם המוסלמי, אבל לא יודעים כיצד להתמודד עם הכיבוש המוסלמי בעריכם. לא רחוק היום שמיליוני מהגרים מוסלמים יקומו ויתבעו חלק בארצכם:  אוטונומיה אסלאמית, חלוקת הארץ או – אם תמשיכו לא להוליד ילדים – השתלטות אסלאמית דמוקרטית ותקינה פוליטית. מה תעשו אז? האינסטינקטים ההישרדותיים שלכם התעמעמו מזמן. אתם חושבים שאם תשתפו פעולה עם השקר הערבי, תקנו שקט; אם תקריבו אותנו על מזבח האינטרסים קצרי הטווח שלכם, יונח לכם.

כדי כך התעמעם זיכרונכם? האם אתם חרשים מלשמוע את נהמות ההמון ברחובותיכם? 

בלבלתם בין ההיסטוריה שלכם לשלנו. נכון שהייתם קולוניאליסטים, שדדתם ארצות לא לכם, קבעתם גבולות בלתי אפשריים שחצו שבטים, איחדו הפכים (ראו סוריה ולבנון ועיראק) שהועידו אזורים למלחמת נצח, וחשבתם לנצל את המסכנים כל עוד תוכלו. אבל אנחנו חזרנו הביתה. איננו קולוניאליסטים זרים, אלא הצאצאים החוקיים היחידים של הארץ הזאת. לא שבנו לתל-אביב, אלא בעיקר למרחבים שבהם נולד והתגבש עמנו. יהודה, שומרון וירושלים. אתם יודעים תנ"ך, לא?  אדם לא יכול להיות כובש בביתו שלו.

3

ובכל זאת, במאה השנים האחרונות, ביקשנו פעמים רבות להתפשר עם שכנינו על ארצנו שלנו. אנחנו הרי רציונליים. המשפט העתיק שלנו מלמד ששניים האוחזים בטלית – זה אומר "כולה שלי" וזה אומר "כולה שלי" – יחלוקו. אמנם לא האמנו לטענה הערבית "כולה שלי". הארץ הזאת מעולם לא היתה שלהם; המרחב העצום סביבנו לא הספיק, והם חמדו גם את כבשת הרש של היהודים. אבל היינו מוכנים להתפשר על חדר או שניים מהבית כולו. זה לא שינה דבר. מטרתם הגלויה של שכנינו לא היתה מדינה עצמאית, אלא השמדה מוחלטת של היהודים בארצם. הם מעולם לא התכוונו לסיים את פנטזיות החורבן שלהם במדינה קטנטונת, אפילו בגבולות המופקרים שאהוד אולמרט הציע להם ב-2008. על אחת כמה וכמה בגבולות ששורטטו באוסלו בידי צוות החולמים של ממשלת רבין. כשלא הצליחו בדרך האלימה, פנו לדרך המו"מ; כשנמאס להם, חזרו להתפוצץ בערינו, ושוב חזרו למו"מ ובהפסקות יצאו לחדר השני ושלחו רקטות לגני ילדים. תחביב שכזה. לוחמי חופש, אתם יודעים...

האמת הפשוטה והמחרידה הזאת אינה נקלטת אצלכם במערב; לצערנו, גם לא בקרב השמאל אצלנו בישראל. זה נשמע פרימיטיבי וטיפשי. נסו להיזכר כמה פעמים בהיסטוריה הארוכה שלכם ביטלתם אמיתות רק משום שנשמעו פשוטות ולא מתוחכמות מספיק. בניגוד לאופנות הפילוסופיות שהשתלטו על היבשת, לעתים המציאות פשוטה וברורה. 

4

אבל שיפוט המציאות שלכם שובש מזמן בידי חשיבה הנדמית לכם אידיאליסטית בבקשה שלום בכל מחיר. גם במחיר התאבדותכם. במחיר התאבדותנו. גם אם שכנינו אינם מעוניינים בשלל ההצעות שהונחו לפתחם, והם מכריזים זאת – אמנם לא באנגלית מצויצת אצלכם, אבל בקרב עמם, בערבית ברורה ובנעימה גלויה. לאחרונה עשו זאת באנגלית, מעל בימת האו"ם. מעולם לא היה השקר ברור ונהיר יותר, ובכל זאת מתעקשים אצלכם לאחוז בשולי גלימתו המרופשת ולצעוק "אאורה".

עכשיו אתם נוזפים בנו על כוונתנו לבנות בתים בארצנו. מה היתה הארץ הזאת לולא היהודים? מה היתה ירושלים לולא עמנו? מה היתה הציוויליזציה המערבית לולא היהודים? ישראל היא המוצב הקדמי של המערב. האסלאם מבין זאת. לכן הוא נלחם בנו ומשתמש בכם נגדנו.

 שיבת ציון אינה עניין לעם היהודי בלבד; היא האינטרס שלכם, אירופים נכבדים. בלי שיבת ציון, תאבדו גם אתם.

קישור למאמר באתר העיתון:

http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_opinion.php?id=10219&newsletter=07.12.2012&r=1

* * *

נעמן כהן

משוררים מן הימין

באחד האמשים, כפי שהיה אומר אפרים קישון, קיבלתי טלפון. אדם עם קול נעים הציג את עצמו: "שמי אדם דובז'ינסקי ואני יוזם ומארגן תנועה חדשה של 'משוררים מן הימין'."

שאלתי, "ומה אתה רוצה ממני?"

"אני מזמין אותך להצטרף לתנועה."

עניתי לו שראשית אני לא משורר, ושנית אני לא מהימין.

"תחשוב על ברל כצנלסון", הוא השיב. "אם הייתי קורא לתנועה 'הברלאים' היית מקבל זאת?"

כ"ציוני-סוציאליסט", השם הזה, "הברלאים", אכן נראה לי הרבה יותר נכון, והמלצתי לו לקרוא כך לתנועה. כשלעצמי, אין המושגים "ימין" ושמאל" נראים לי רלבנטיים. האם אהוד אולמרט איש ההון והשלטון, בעל מעטפות טלנסקי, הוא איש "ימין", או בשל עמדותיו המדיניות הוא איש "שמאל" קיצוני? האם יצחק רבין היה איש "שמאל"? או איש "ימין" כפי שהוא נחשב כיום במפלגת העבודה בשל תמיכתו בתוכנית אלון המורחבת? האם אחמד טיבי המייצג מפלגה של "האחים המוסלמים" ובתה החמאס, עם המצע האיסלמו-נאצי, הוא איש שמאל?

המושגים ימין ושמאל אין להם מקום בפוליטיקה, קל וחומר בשירה. האם למשוררים העתידים להיות בתנועה יש קשר לרויאליסטים שישבו בצד הימיני של אולם הקונבנציון הצרפתי לאחר המהפכה? והאם למשוררי "השמאל" יש קשר לרובספייר שישב בצד שמאל של האולם? ובכלל האם טשרניחובסקי ב"כובשי כנען בסופה", הוא ימין? ואלתרמן המפא"יניק בעל "חצרו של קיבוץ", הוא שמאל, או שהיותו חבר בתנועה לא"י השלמה עושה אותו איש ימין?

לאחר כמה ימים נשלח לי מייל ובו הודעה שלאחר דיון בין החברים בתנועה הוחלט לקבל את השם: "משוררים לימין ישראל". (התחכמות קטנה, "לימין", זה גם לעזרת...) והנה דברה:

משוררים לימין ישראל

תנועה חדשה בשם "משוררים לימין ישראל" (Poets For Israel), מוקמת בימים אלו. אנשי התנועה, כמה עשרות משוררים, מצהירים שבכוונתם להחזיר את השירה הציונית לאופנה ולהשיב את הלגיטימציה לכתיבת השירה הלאומית. התנועה פועלת לחזק את השירה הלאומית הציונית, אשר סבלה מהזנחה ממושכת – אולי אפילו מכוונת. זאת כדי להדגיש, כי פואטיקה אינה נחלתו הבלעדית של השמאל הקיצוני, וכי שירה ציונית רצויה על ידי הימין והשמאל כאחד.

התנועה מקבלת לשורותיה משוררים ואנשי רוח שמאלנים, ימנים, ערבים ויהודים ולמעשה כל מי, שמסכים על לגיטימיות השירה הציונית ולא רואה בה כדבר פאשיסטי או פסול.

התנועה תפעל לפרסום שירי חבריה באמצעות הוצאת כתב עת, אתר שירים, ערבי שירה וכו'.

אירוע ההשקה החגיגי של התנועה ייערך בתאריך 29.11 – כ"ט בנובמבר, המציין את אישור האו"ם לתוכנית החלוקה ולתום המנדט הבריטי, ומהווה אבן דרך היסטורית להקמת המדינה היהודית בארץ ישראל.

האירוע יתקיים כאמור ביום חמישי הקרוב, בשעה 20:00 בבית הסופר, רח' קפלן 6 בתל אביב, ויסתיים בשעה 21:30.

בין המשתתפים: ח"כ אופיר אקוניס, נפתלי בנט, ד"ר יועז הנדל, ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ', בני אלבז, ז'וז'ו אבוטבול, מאיר עוזיאל, יהושע מאירי, עו"ד פנינת ינאי, דינה אברמסון, אלעזר שטורם, ד"ר יהודה יפרח, רונן שובל ועוד.

אתר התנועה משוררים לימין ישראל –  http://shirim.org/

היות שלא הכרתי את האיש, אדם דובז'ינסקי, ולא שמעתי עליו, גיגלתי את השם והנה מה שמצאתי: אדם דובז'ינסקי, יליד קיבוץ אדמית, 1972, משורר, מנהל קבוצת שירה עברית בפייסבוק, משפטן, ומטפל בתחום הרפואה המשלימה, בפלבוטומיה (לא ידעתי שעוד עושים הקזות דם). סיים לימודי מוסמך משפטים בהצטיינות יתרה. היה לחילוני הראשון, שהתקבל למכון למשפט עברי בהר הצופים.

בראשית מחאת האוהלים שבת אדם דובז'ינסקי שלושה שבועות עד שהתמוטט. ואחר שימש כרכז המטה של מאבק האוהלים, האופוזיציה לקליקת רוטשילד. אדם: "אני מרגיש נבגד. הנהגת רוטשילד לא רוצים להביא תוצאות. הם רוצים להפיל את ביבי. המחאה האמיתית בוזבזה. הייתי בטוח שדפני ליף, כמו כולנו, התחרפנה מהמצב, אבל לאט-לאט התגלו עובדות אחרות. מטרידות. למשל שפורמט המחאה הגיע ביבוא אחד-לאחד מספרד. פורמט אירופאי אנרכיסטי, שהכוונה שלהם היא להביא לאנרכיה שלטונית, ולהפלת ביבי. הם מאורגנים, וממומנים ע"י הקרן לישראל חדשה, קרן פורד, והאיחוד האירופי."

דובז'ינסקי על המחאה: מכתב לאחי המוחים:

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-72910-00.html

לאחר שאדם התקשר אישית להזמינני לערב הפתיחה, ומאחר שהתרשמתי מהאיש, החלטתי להיענות להזמנתו ולבוא.

ערב כ"ט בנובמבר, בעוד אבא של מאזן נואם באו"ם, הנני בבית הסופר בתל אביב. בכניסה מבקשים עשרה שקלים עבור הוצאות. המשלם מקבל סוכריה על מקל, וחותמת על היד, אם ירצה לצאת ולשוב לאולם. איחור טיפוסי של חצי שעה. האולם מלא עד אפס מקום. אנשים מכל הגילאים, להפתעתי רק שלוש כיפות.

מתחילים:

אישה צעירה נאה ומטופחת מציגה את עצמה: עו"ד זהר נבות – דוברת התנועה. היא מתחילה לקרוא שיר של מי שהיא מציגה כ"כבוד נשיא המדינה-שמעון פרס". השיר (המביך) מדבר על התנגדות לשואה ובעד האהבה לעם. לאחר מכן היא מכריזה בפאתוס בן גוריוני: "אני מתכבדת בזאת להכריז על תנועת המשוררים לימין ישראל!"

לאחריה עולה ד"ר נורית צדרבאום. עו"ד זהר נבות – הדוברת, מציגה אותה כמשוררת. כאן מתחיל נאום ארוך על אהבת הארץ והציונות. מילים מאוד נכונות, אבל חוזרות וחוזרות. הנאום הטרחני ממשיך וממשיך, אדם, ראש התנועה, וזהר הדוברת, מסתכלים בדאגה על שעונם. קמים ויושבים, ולבסוף כששטף הדיבור אינו נפסק, הם מבקשים ממנה בעדינות לסיים.

לאחריה מוזמן לשאת דברים, ד"ר יועז הנדל. בניגוד לציפיות הוא טוען שהוא בעד כל שירה. מימין ומשמאל, ובלבד שתהיה שירה ציונית. "יש לי בעיה עם הגדרת השם," הוא אומר. "אני מציע לבחון את הדברים, אני בצד הלאומי... לא לקטר על אחרים שהשירה או התקשורת שמאלנית. כל אחד נבחן על-פי מעשיו. ישראלים אוהבים לקטר."

עם סיום דבריו חש מהר החוצה, כנראה למו"מ עם צפורה בז'וז'וביץ (ציפי לבני), שתקצה לו מקום ב"תנועה" לכנסת.

לפני שהספיק לצאת מן האולם עצרה אותו ח"כ יוליה שמואלוב-ברקוביץ שעלתה בזריזות לבמה: "אני רוצה לקטר נגד יועז." יועז נעצר ליד הדלת, והביט בה בסקרנות.

יוליה: "ניסיתי להיות נחמדה כמוך, אבל אני רוצה להתווכח איתך, כי יש שנאת חינם בישראל."

יועז: "דברי מה שאת רוצה, רק אל תשני את מגילת העצמאות..."

יוליה: "אבא שלי היה סוחר עשיר מסמרקנד וכשעלינו הוא נישק את אדמת הארץ. אני אשת 'מרכז קיצוני'... מרכז קיצוני בביטחון, ושמאל קיצוני מבחינה חברתית... קוראים לי פרימיטיבית..." (את הכינוי היא קיבלה בזכות. לאחר שהכריזה כשעזבה את קדימה, כי בכוונתה לשאת את הדגל האנטי-פמיניסטי. "אני מתכוונת להילחם בג'יהאד הפמיניסטי שעובר על ישראל!"). פרימיטיבית? היא אמרה!

יועז, מניד בראש, ויוצא מן האולם.

עולה משורר-זמר בשם מתן קול. שבאמת נותן קול, ושר.

אחריו, פרופסור אלקלעי-גוט שהיא גם משוררת אומרת שיש לכתוב שיר על כל מקום בארץ.

אחריה, דינה אברמסון שהיא רק בת של משורר שכותב כל יום שלושה שירים, קוראת אחד משיריו.

ד"ר שלום פיסר, לשעבר מהרבנות הצבאית, ניגן על הפסנתר, ושר שיר על  "ארץ ישראל".

אחריו, מאיר עוזיאל, שקרא טור ממדור "שיפודים" (חזר לאחרונה למעריב עם העברת הבעלות) בו הוא משיב לכותבת שמתייעצת איתו אם היא אינה מסכנת את הקריירה שלה כשאינה שמאלנית. "לעולם אל תכתבי את מה שאת יכולה לקרוא," יעץ לה.

הדוברת עו"ד זהר נבו מציגה את הנואם הבא: "אלעזר שטורם – האיש והאגדה". (איזו אגדה יש עליו?)

אלעזר שטורם: "אני מברך אתכם שאתם לא משתמשים במילה אֶאֶאֶאֶ. אינני מבין מה זו שירת ימין או שמאל. אני לא אוהב את הארץ כי אין לי ארץ אחרת, אני פשוט אוהב אותה. יש יהודים מלכתחילה, ויש יהודים בדיעבד. אני כמובן יהודי מלכתחילה. הוריי באו מגרמניה והגרמנים ישמחו לקבל אותי לשם. (אין כלל ספק שהגרמנים ישמחו לאיש ולאגדה...)

אני חוקר עכשיו את המאה ה-17 וגיליתי ששבתאי צבי הוא מבשר הציונות. (שטורם, אם כבר מבשר הציונות מהמאה ה-17 הוא שפינוזה, שאמר במסכת תיאולוגית-מדינית, בפרק על בחירת העברים: "אלמלא ריככו יסודות אמונתם את נפשותיהם, הייתי מאמין בהחלט כי ביום מן הימים בבוא שעת הכושר, כפי שענייני בני אדם הם בני שינוי, שוב יקימו (היהודים) את ממלכתם ואלוהים יבחר בהם מחדש.")

לסיום קרא שטורם שיר של יהודה ממודנה.

העיתונאי יהודה יפרח התנצל שהוא עיתונאי ולא משורר. עיתונאי הוא אמר, הוא הזבל של אלו שכותבים... ואז החל לדבר על יונג, ועל היהדות. משום מה הוא לא הזכיר את הנאציזם בתורתו. ואת התפעלותו של יונג מן הניסיון של הנאצים לחדש את האמונה במיתוסים הגרמניים הקדומים. (עוד בטרם עליית הנאצים, האשים אותו זיגמונד פרויד בנטיות אנטישמיות).

יפרח הזכיר פעמים רבות את המושג "אנימה" (Anima), (על פי קארל יונג, היא הצד הנשי של תת המודע הקולקטיבי הגברי) אבל יפרח קרא כנראה את המושג רק בעברית כי בניגוד להמלצת "האיש והאגדה" שלא לומר אֶ, אמר כל הזמן אֶנימה...

סיים את הערב רונן שובל מתנועת "אם תרצו". שובל: "הדור הנוכחי הוא דור דקדנטי שעוסק בשחיטת פרות קדושות, ואני מקווה שאתם תיצרו פרות קדושות."

לסיום הערב החל שובל לקרא את שירו של אלתרמן, "על אם הדרך": "על אם הדרך עץ עמד. עמד נופל אפיים. נומה, בן. הלילה רֵד..."

"רַד!" צועקים לו מהקהל.

"רֵד", הוא אומר בשנית.

"רַד, רַד", צועקים מהקהל.

שובל: "אני מתנצל, השיר לא מנוקד אצלי..." (אבוי מה יהא על השירה מימין? כמה מביך).

בשיר זה נחתם הערב.

לסיכום: כוונת התנועה החדשה טובה. אכן, קבוצה ניכרת של משוררים עכשוויים מבטאת ניכור ואפילו שנאה לישראל, שלא לומר אפילו אנטישמיות קלסית, כאשר לדוגמא יצחק לאור כותב על היהודים האוכלים מצות טבולות בדם נערים פלישתינאים. אכן רצוי שמשוררים הכותבים על אהבת הארץ והעם לא יתביישו בכתיבתם, אבל מכאן ועד גיבוש יצירה חדשה וטובה, יצירה שתהיה "לימין ישראל" הדרך עוד ארוכה, ואני מאחל למשוררים מהתנועה החדשה הצלחה. 

לִטְעוֹת זֶה אֱנוֹשִׁי – Errare humanum est

התנצלותו האצילית של יוסי גמזו על טעותו (בן עזר 796) מעלה שני נושאים: "עבר הירדן", והטעות.

עבר הירדן

עבדאללה – החזר שם מדינתך ל"עבר הירדן", ואת שם עמך, ל"עם העבר ירדני".

ב- 1922 קרעו הבריטים מתחומי המנדט שקיבלו על Palestine פלשתינה (א"י), את עבר הירדן וב- 1946 הקימו שם מדינה חדשה שהם החליטו לקרא לה, מדינת "עבר הירדן". למדינה הזו פברקו האנגלים גם עם חדש שמעולם לא היה בהיסטוריה, וקראו לו: "העם העבר ירדני". (האנגלים גם פברקו את מדינת עיראק, ואת "העם העיראקי", והצרפתים את מדינת סוריה ולבנון ואת העמים הסורי והלבנוני).

ב-1948 כבש  מלך "עבר הירדן", עבדאללה ה-1, חלקים מ"יהודה" ו"שומרון", וקרא להם: "הגדה המערבית", ומאחר שמעתה שלט על שתי גדות הירדן, הוא החליט לשנות את שם מדינתו ל"מדינת ירדן", ואת שם עמו ל"עם הירדני".

כאשר המלך עבדאללה ה-2 מבקר ברמאללה אצל אבא של מאזן, ומכיר במדינה הפלישתינאית שהוכרזה באו"ם, מן הדין היה שיחזיר את שם מדינתו לשמה הקודם לפני כיבוש יהודה ושומרון: "מדינת עבר הירדן" ואת שם עמו יחזיר לשם המקורי, "העם העבר ירדני".

לִטְעוֹת זֶה אֱנוֹשִׁי

Errare humanum est

"לִטְעוֹת זֶה אֱנוֹשִׁי"

כּוֹתֵב הִירוֹנִימוּס בָּ"אִיגָרוֹת".

אוֹגוְּסִטינוּס הַקָּדוֹשׁ,

מַרְחִיב אֶת הָאִמְרָה:

"הַטָּעוּת הִיא תְּכוּנָה אֱנוֹשִׁית,

אַךְ להתמיד בָּהּ בְּעַקְשָׁנוּת

הוּא מַעֲשֶׂה שָׂטָן."

הַנָּזִיר הִירוֹנִימוּס הַקָּדוֹשׁ

שׁוֹקֵד עַל לִימוּדֵי עִבְרִית.

עוֹבֵד עַל "הָוּלְגָתָא",

תִּרְגּוּם כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ לְרוֹמִית.

לַיְלָה לַיְלָה בָּר חָנִיָנא מִלּוֹד

בָּא לְחַדְרוֹ לְלַמְּדוֹ אֶת הַשָּׂפָה

בְּסֵּתֶר הַחֲשֵׁכָה, בָּאֲפֵלָה.

הַנָּזִיר הַקָּדוֹשׁ חוֹשֵׁשׁ לִשְׁמוֹ הַטּוֹב.

אָסוֹר שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהוּא לוֹמֵד מִיְּהוּדִי.

הִירוֹנִימוּס שׂוֹנֵא אֶת הַיְּהוּדִים,

עַם אֻמְלָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְרַחֲמִים.

תָלְמִידוֹ אוֹגוּסְטִינוּס הַקָּדוֹשׁ,

(כָּמוֹהוּ, אָב הָכְּנֵסִיָּה),

אוֹהֵב אֶת אִמָּא אַהֲבַת נֶפֶשׁ.

בָּוִידּוּיִם מְתָאֵר הוּא אֶת אָהַבַתוֹ.

לֹא פָּחוֹת אוֹהֵב הוּא אֶת בֵּן הָאֱלֹהִים עַצְמוֹ.

אוֹגוּסְטִינוּס הַקָּדוֹשׁ, נוֹתֵן נִסּוּחַ תֵּיאוֹלוֹגִי:

"הַיְּהוּדִים בְּשִׁפְלוּתָם "עֵדֵי הָאֱמוּנָה".

עֵדִים לְאַשְׁמָתָם – צְלִיבַת הָאֵל.

הַיְּהוּדִי חַיָּב לְהִישָׁאֵר תָּמִיד עֶבֶד לַנּוֹצְרִי,

זֶה מוֹכִיחַ אֶת צִדְקָת הָכְּנֵסִיָּה."

"הַקָּדוֹשׁ" הִירוֹנִימוּס: "לִטְעוֹת זֶה אֱנוֹשִׁי!"

"הַקָּדוֹשׁ" אוֹגוּסְטִינוּס: "לְהַתְמִיד בַּטָּעוּת,

 הוּא מַעֲשֶׁה שָׂטָן!"

התלבטות – מפלגת העבודה?

את ארמנד (עמיר) פרץ, תמיד הערכתי כמנהיג פועלים אותנטי, אדם שדואג לזכויות העובדים. בזמנו אף הצבעתי עבורו כשעמד בראש "עם אחד". עתה אני סבור שפרישתו ממפלגת העבודה תביא לחיזוקה של יחימוביץ'. הסיכון הגדול לקיום מחנות במפלגה העבודה הוסר.

רחל שלי יחימוביץ' הינה מנהיגה ראויה בעיניי מפני שהעלתה מחדש את המושגים הנשכחים "ציונות-סוציאליסטית", ואני מסכים כמעט לכל דבריה. כמו כן אני מעריך את עומר ברלב שמזכיר מחדש לאנשי מפלגת העבודה את מורשת רבין (מורשת שאפילו ביבי נטש) כאשר הוא קובע כי הוא רואה חשיבות בבקעת הירדן, והוא תומך בתוכנית אלון. (מוסף הארץ 14.11.12). דא עקא אני עדיין מתלבט אם לתת למפלגת העבודה את קולי. הבעיה הינה במועמדי המפלגה האחרים:

מרב מיכאלי –  הקוראת לסירוב להתגייס לצה"ל.

ראלב מג'אדלה, ששימש כשר "התרבות", (תרבות "פיליסטינית?") ואמר בראיון ("הארץ", ספרים, 25.4.2007) כי הספר האהוב עליו, שהוא חוזר עליו הכי הרבה פעמים, הוא הקוראן. (מן הסתם נהנה מהמטאפורה המשווה את היהודים לקופים וחזירים). מג'אדלה גם מסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות, אלא רואה בהם מופת מוסרי.

[לצד הקוראן, סיפר מג'אדלה באותו ראיון, מונח אצלו ספר שיריו של מחמוד דרוויש. וזאת אצל שר התרבות במדינת ישראל – ספר שירי משורר פלסטיני שקרא לזרוק אותנו לים. – אב"ע].

נדיה חילו – הערביה-נוצרייה האנטי ציונית.

פרופסור יוסף יונה – אנטי ציוני התומך בביטול חוק השבות וחיסול המדינה היהודית.

בוג'י הרצוג הדברן – איש ציבור השומר על זכות השתיקה במשטרה, אינו ראוי לדעתי לשמש כאיש ציבור.

מה עושים אם כן?

* * *

חאלד משעל: "נמשיך להרוג ציונים!"

* * *

תקוה וינשטוק

צמח חודש כסלו: טיון דביק

האדם פורץ באדמה דרכים להנאתנו, חוצב בסלע, בונה בתים – ומותיר טבע פגוע והרוס.      אבל הטבע יודע לשקם את עצמו. הוא אינו אוהב ריקנות ומצמיח צמחים באתרים הפגועים.  אמנם לא אותם צמחים, אלא צמחים מסוג מיוחד, שנועדו לרפא את פצעי האדמה.

אחד הצמחים הללו  הוא הטיון דביק, צמח החודש של ד"ר שרה'לה אורן, אוצרת הגן הבוטני ב"נאות קדומים". הטיון דביק, ממשפחת המורכבים, פורח בקיץ ובסתיו, בחודשי יוני-דצמבר, כשהפרחים אינם מרובים ואין תחרות גדולה על מאביקים. זרעיו הרבים של הטיון מצוידים בציצית שער המסייעת להפצת הזרעים ברוח. פרחיו צהובים ועליו המוארכים והשעירים דביקים. מכאן החלק ה"דביק" בשמו. "טיון" לקוח מהשם הערבי.

הטיון נפוץ באגן הים התיכון וכן באזורי מדבר. בישראל הוא נפוץ בקבוצות צפופות בחבל הים תיכוני של הארץ ובמפוזר באזורי מדבר ואף בחרמון. הטיון הינו השלב הראשון של התבססות צמחים בצמחיה שהופרעה; אחריו יבואו צמחים אחרים. צמח המהווה חיל חלוץ בבתי גידול שיד האדם פגעה בהם ואחריו מופיעים צמחים אחרים\ מכונה צמח רודלי.

הטיון הוא הסמן המעיד על סביבת מים או מי תהום גבוהים. חנה ואפרים הראובני זהו את  הטיון בסרפד ("סרפד צורב") הנזכר בנבואת ישעיהו על שמחת הטבע המלווה את שיבת ישראל לארצו אחרי הגלות הממושכת. הצמחים השדופים ישתנו אז לצמחייה המאפיינת קביעות ושפע מים: "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון. תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס". (ישעיהו נ"ה י).

במסגרת ההשתלטות על השטח מפריש הטיון מסביבו חומרים המעכבים את התפתחותם של צמחים אחרים. בבדיקות מעבדה נתגלו חומרים אלה כחומרים אנטיביוטיים העשויים לשמש כחומרים כימיים נגד נביטת עשבים, מזיקים ומחלות צמחים. בספרד תולים ענפי טיון על הקירות כפיתיון לזבובים.

הטיון מהווה צמח רפואי מעולה גם לבני אדם. ערביי הארץ טוענים שהוא מרפא כארבעים מכאובים – בהם סוכרת, לחץ דם גבוה, שיעול כרוני ואפיל סרטן.

בחודשים אלה שלפני הגשמים מצוי הטיון  בשיא פריחתו. הוא מעיד על עוצמת חיים הבאה לעיתים כנגד כל הסיכויים, ועל נחישות הטבע לממש את עצמו בכל מצב. הוא שליח הטבע המנסה לסכל את  הפרעות האדם וכאלו רומז על תחרות בין האדם והטבע. בתחרות הזו ידו של הטבע על העליונה. אנו נוכחים בכך בשיטפונות העצומים, בצונאמי, בהוריקנים, בהתפרצות של הרי געש, ברעש האדמה ובמפגעים אחרים המכונים בפינו "אסונות טבע", בהם מכריז הטבע על נצחונו.

סדרים באגודת הסופרים

"ב-21 לנובמבר, ז' כסלו, בשעה שמונה בערב, יתקיים בבית הסופר על שם טשרניחובסקי 'ערב מסעות'," בישר העלון של אגודת  הסופרים. "הסופרים-העורכים בני ציפר ומשה גלעד, הסופרת נאוה סמל וכן המתרגם יוני רז פורטוגלי ידברו על ספרי המסע החדשים שלהם."

בעשרה לשמונה הגענו לבית הסופר. במדרגות הכניסה שרר חושך חשוד, אך דלת הבית היתה פתוחה. נכנסנו פנימה. כל האולמות סגורים, אין נפש חיה. באופטימיות זהירה המתנו עד שמונה ורבע. בינתיים התאספה במקום חבורה קטנה של שוחרי ספרות, כולן אגב נשים. לא מאמינות כי  ערב המסעות בטל – "הרי זה רשום בעלון!" – נכנסו פנימה וגילו את המחדל.

לא רק שלא הודיעו אישית לחברים על הביטול – אפילו לא השאירו הודעה על דלת הבניין. אמנם הערב היה בתקופת "עמוד ענן" (סיום האש הוכרז באותו ערב) – אבל הרי החיים בתל אביב התנהלו כרגיל. בבית ציוני אמריקה, מרחק  צעדים אחדים, התקיים שעה לפני כן ערב ספרותי; רק  אגודת הסופרים פסקה לפעול. הכניסה לערב המסעות היתה חופשית. הבאים לא הפסידו ממון. אבל מה על הטורח והאכזבה וההפסד של ערב?

זה לא קרה כאן בפעם הראשונה. לפני חודשים מיספר עמד להיערך בבית הסופר ערב  שירה וזמר. הערב לא התקיים, אך לפחות נמצא במקום מי שנועד להיות המנחה,  שהודיע  על הביטול "מהיעדר קהל."

וזכור לי מקרה גרוע אולי יותר ב"בית הסופר", שאירע לפני כחודשיים-שלושה. היה ערב שירה והפעם היה האולם מלא. קריאת השירים התארכה מאוד ורציתי לצאת – דלת הבניין נעולה. ניסיתי לפתוח, גבר שנמצא במקום ניסה אף הוא, אבל כל מאמצינו היו לשווא. נעול ללא מוצא.

זה היה מילכוד אמיתי. בית הסופר הפך לבית סוהר. מה היתה הכוונה, עונש על יציאה לפני שהתוכנית הסתיימה? ומה אם חשים ברע וממהרים הביתה? ואם צריך להתחיל משמרת לילה? ואם חלילה היה קורה משהו, והקהל היה רץ לדלת ומוצא אותה נעולה – איזו מהומה היתה מתחוללת! היציאה אסורה! ואנו חשבנו לתומנו שאנחנו בארץ חופשית!

רק כשהסתיים הערב נפתחה סוף-סוף הדלת ויצאנו לאוויר העולם.

פניתי למנהל הבית. הוא הצטדק על הפשלה. הערב בוטל לרגל המצב, טען, אך היה עלינו להשאיר מישהו שיודיע על הביטול. והדלת הנעולה היתה מחדל חמור.

"נפיק לקח!" הבטיח.

נקווה.

ראשוני תל אביב

מול האנדרטה לבוני תל אביב בשדרות רוטשילד נערך לאחרונה טכס הטבעה של שמות המייסדים ליד הבתים שהקימו. ההטבעה הראשונה היתה ליד ביתם של  מאיר וצינה דיזנגוף, הבית שבו הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. הטבעות דומות תתקיימנה ליד בתיהם של כל מייסדי אחוזת בית.

לקראת טכס ההטבעה יצאה חוברת "בדרכי ראשונים" המעלה זיכרונות מאותם ימים. הנה הקטע:  "מי יאיר את השפה העברית?"

לשמואל וסולטנה טאג'ר, ממייסדי תל אביב, נולדו שלושה ילדים שנפטרו בינקותם. אחריהם נולדה לזוג בת. למודת ניסיון מר חששה האם סולטנה כי "עין רעה" מתנכלת לתינוקת. יעצו לה שלא לקרוא  לילדה בשם כדי שמלאך המוות לא ידע איך לקראה אליו. כולם קראו לה סתם "ילדה".

כשלמדה לדבר שאלה את אימה: "מדוע רק לי קוראים ילדה ולכל הילדים יש שם?"

ההורים החליטו לקרוא לה... הר ציון.

"ציונה יקראו לי!" אמרה הילדה.

כשעדיין למדה בבית הספר הלכה עם חברות בשדרות רוטשילד וראתה את ביאליק ואחד העם יושבים על ספסל ומשוחחים ביניהם. היא רצה הביתה, לקחה  נרות שבת, חזרה לשדרה והדליקה את הנרות סביב ביאליק ואחד העם.

"מה את עושה, ילדה?" גער בה ביאליק.

"אני מחפשת את השפה העברית כי אתם מדברים פה אידיש!" ענתה הקטנה בעוז רוח.

הילדה החכמה ציונה תג'ר הייתה לימים הציירת הישראלית הראשונה.

[אהוד: הציירת ציונה תג'ר היתה ידידה קרובה של המשוררת אסתר ראב. אם איני טועה הן נפגשו לראשונה בפריס בביתה של הפסלת חנה אורלוף. לימים היכרתי את ציונה אך לצערי לא היה לי שכל בשעתו לראיין אותה ישירות על אסתר, וכאשר כתבתי על הידידות בין שתיהן ב"ימים של לענה ודבש", כבר הסתמכתי על ראיון שערכתי עם בנה היחיד של ציונה, אברהם כץ-עוז. על עטיפת "ימים של לענה ודבש" מתנוסס דיוקן אסתר ראב, ציור שמן שציירה ציונה תג'ר בשנת 1932, ושהיה כל השנים באוסף תמונותיה של אסתר וגם הוצג בשעתו בכמה תערוכות].

פה ושם

הוגה הדעות אחד העם ודאי לא פילל כי שמו יתנוסס על בתי קפה. בפינת רחוב אחד העם וכיכר הבימה ממוקם זה שנים בית הקפה "נחמה וחצי", אימפרוביזציה על מאמרו הנודע של אחד העם "חצי נחמה".  עתה נפתח "בית קפה ואוכל" בפינת הרחובות אחד העם ובלפור ושמו – "אחת העם". בכרזה של העסק מצויירת צעירה מתולתלת בעלת שפם אדום. מזל שהצמיחו לה רק שפם. לאחד העם היה גם זקן לחיים.

שורקים לי ברחוב

שלט של חברת "עזרה ובצרון" על בית משתפץ ברחוב ביל"ו (וברחובות אחרים): "פתאום התחילו לשרוק לי ברחוב..." – וה"בתים מדברים בעד עצמם!" נאמר בשורה השנייה.

"ג-מר-תי!"

"ג-מר-תי!" – מכריז הכלב ארך האוזניים בכרזה של עיריית תל אביב. "לא אספתם? אני מתבייש... נא איספו אחריי כדי להימנע מ-475 ₪ קנס!"

הכרזה מציינת כי בתל אביב-יפו יש כחמישים גינות כלבים, בהם אפשר לשחרר את הכלב ולאפשר לו ליהנות ממתקני משחק.

* * *

אי-אפשר שלא לציין את מחקרה המרתק של רות בקי קולודני "בשדמות בית לחם בדרך פטרבורג" על המשורר העברי המומר אבא קונסטנטין שפירא, מחקר שהתפרסם ב"תרבות וספרות" של "הארץ" ביום 7.12.12. זו אינה הפעם הראשונה שמתפרסמים מאמרים ומחקרים חשובים על הדמות המרתקת של שפירא, אבל תמיד צריך לברך על העלאתן-מחדש של פרשית היסטוריות-ספרותיות כה מעניינות.

אנו מביאים כאן את שירו הפופולארי ביותר, בארץ-ישראל – שבה לא ביקר מעודו, ושאותו שרו ועדיין שרים וגם ישירו דורות של אנשים עבריים:

בשדמות בית לחם

מילים: אבא קונסטנטין שפירא

לחן: חנינא קרצ'בסקי

בְּשַׁדְמוֹת בֵּית-לֶחֶם,

בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה,

בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה.

עֲלֵי-קֶבֶר קְדוּמִים

תֶּאֱבַל מַצֶּבֶת,

תֶּאֱבַל מַצָּבֶת.

וּבְבוֹא חֲצוֹת לַיְלָה,

מֵאֶרֶץ עֵיפָתָה,

תַּעֲלֶה יְפַת מַרְאֶה

בֵּית קִבְרָהּ עוֹזֶבֶת.

אֶל יַרְדֵּן מִזְרָחָה

דּוּמָם צוֹעֶדֶת,

דּוּמָם צוֹעָדֶת.

אֶל גַּלֵּי מֵי-קֹדֶשׁ

דּוּמָם צוֹפִיָּה,

דּוּמָם צוֹפִיָּה.

דִּמְעָה יוֹרֶדֶת

אֶל גַּלֵּי מֵי-קֹדֶשׁ

מְפַכִּים דּוּמִיָּה.

דִּמְעָה אַחַר דִּמְעָה

חֶרֶשׁ נוֹזֶלֶת,

אֵין בְּכִי וַאֲנָחוֹת,

אַךְ דְּמָעוֹת נִגָּרוּ,

דִּמְעָה אַחַר דִּמְעָה

לַיַּרְדֵּן נוֹפֶלֶת,

וְהַמַּיִם יִנְהָרוּ.

* * *

חאלד משעל: "נמשיך להרוג ציונים!"

* * *

ד"ר גיא בכור

ביום שבו אסד נופל

ביום שבו אסד נופל, 3 מיליון עלאווים בסוריה הולכים לגורל של שחיטה וטיהור אתני;  אם היינו מחזירים את הגולן כל האלימות הזו היתה נופלת על תושבי הצפון.

רוסיה שלחה נושאת מטוסים להגן על אסד,  בריטניה וצרפת מחמשות את מתנגדיו.  הדם ימשיך לזרום. למה אין עדיין הכרעה בסוריה?  התשובה מצמררת באכזריותה:

 מי שיפסיד – יישחט.

אם אסד מרים ידיים, או לחלופין מקבל את הצעת הליגה הערבית (בתמיכת ארה"ב) להעביר את השלטון לסגנו, פארוק א-שרע הסוני, המשמעות היא שהעלאווים, 2-3 מיליון איש, ישלמו מחיר נורא.

 ואם המורדים יפסידו, הם אלה שיישחטו באכזריות רבה לא פחות.

זו הסיבה שאין אפשרות לסיים בפשרה כלשהי את הסכסוך הזה, משום שלא מדובר כאן במנהיג, אלא בעדה שלימה. בעצם, בברית המיעוטים, ששלטה בסוריה מאז 1970:

 העלאווים, הדרוזים והנוצרים.

 הם כולם ישלמו מחירים איומים, עד כדי השמדה, טיהור אתני וגירוש. לאף אחד בסוריה אין המותרות להפסיד, הם נלחמים כולם עם הגב אל התהום; הם נלחמים על חייהם.

הסוף ברור:  ברית המיעוטים בראשות העלאווים לא תוכל להמשיך לשלוט בסוריה,  והרוב הסוני דורש את מקומו הראוי. אבל עד שזה יגיע, מרחץ הדמים יכול להימשך עוד תקופה ארוכה, כל עוד אין התערבות בינלאומית במדינה כפי שהיה בלוב, ורוסיה וסין דאגו ודואגות שגם לא תהיה התערבות כזו.

בעצם, יש כבר מעורבות בינלאומית: נושאת המטוסים הרוסית "אדמירל קוזניצוב", יחד עם לפחות צוללת גרעינית רוסית אחת, כבר עוגנות בנמל טרטוס הסורי, לטובת אסד. המסר הוא הרתעתי כלפי נאט"ו, ארצות הברית או טורקיה: פגיעה באסד תיחשב כפגיעה ברוסיה. אסד, שהבין כבר בשבוע שעבר שהעורף שלו מוגן צבאית ודיפלומטית, פתח במרחץ דמים. הוא מבין שהצבא הסדיר שלו מתקשה לבצע את המשימה, ולכן הוריד למערכה את הקלף החזק ביותר שלו, אך גם האחרון: "המשמר הרפובליקני", יחידת העילית העלאווית של הצבא, המיומנת והמצוידת ביותר, יחד עם שלוש דיוויזיות עלאוויות, או עם רוב עלאווי נאמן: השלישית, הרביעית (בפיקוד אחיו מאהר) ודיוויזית רגלים. אלה מפציצים ללא רחם בחומס, ובמבואות המזרחיים של הבירה דמשק – והודפים משם את המורדים על צבאם.

 הצבא העלאווי של אסד מונה כ-30 אלף איש, עם טנקים מתקדמים, תותחים וטילים.  לשום יחידה של הצבא הסורי אסור היה, עד היום, להיכנס למרחב דמשק, חוץ מ"המשמר הרפובליקני", ועכשיו מוציא אסד את הכוחות הנאמנים האלה מדמשק החוצה.

צבא סוריה החופשית מוצא מקלט בטורקיה ולפי דיווחים מערביים, המודיעין של צרפת ובריטניה מאמן ומחמש אותו. ללא התערבות בינלאומית ממשית יתקשו המורדים להפיל את אסד, שמתכנן להתבצר לבסוף במרחב דמשק המוגן.

המשטר הסורי היסווה היטב את השנאות והתיעוב ההדדי בתוך המדינה, כאשר כלפי חוץ טען שאין עוד עדות בסוריה, וכי כולם סורים. לא מעט בישראל גם קנו את מצג השווא הזה.  כעת, תיבת פנדורה העדתית נפתחה והכל זינק החוצה – בלי יכולת לשוב פנימה.

 כך גם קורה בעיראק, וכך גם צפוי שיקרה באיראן, המפולגת ומשוסעת בעשרות עדות, דתות ומיעוטים המתעבים את המשטר המרכזי.

בישראל עוקבים בהשתאות אחרי האכזריות הסורית, משני הצדדים. הרי במשך כמה עשורים סיפרו לנו שמשפחת אסד היא "הפרטנר" שלנו לשלום. למזלנו, לא קנינו את האשלייה הזו ועכשיו אנחנו רואים את האכזריות של המשטר הזה, את שקריותו ואת התיעוב שחש כלפיו העולם הערבי.

הרי סיפרו לנו ששלום עם משפחת אסד יביא את יתר העולם הערבי, וכעת כל האשליות מתרסקות. למזלנו, הגולן נשאר בידיים ישראליות, וכך גם ימשיך להיות, כי אם האיזור היה מועבר לסוריה, השלטונות היו מיישבים שם מיליון תושבים, וכל מרחץ הדמים העדתי היה גולש מהגולן המיושב בסורים לעבר צפון ישראל.

הרבה לקחים יש בטרגדיה הסורית כלפי החברה הישראלית, תוך התפכחות אכזרית מאשליות.  לפחות איננו משלמים הפעם את מחיר הסכסוכים הפנים-ערביים. התפקיד שלנו הוא להביט על המתרחש מבחוץ, ובשום אופן לא להתערב, שכן כל התערבות, אפילו מילולית, עלולה להסיט באופן מלאכותי את האש לעבר ישראל. אין זה סכסוך שלנו; את הגבולות יש לאבטח היטב, ולתת ל"אביב הערבי" סביב, אותה הבטחה מדומה, להמשיך וללבלב לו.

[ציטוט]

 * * *

חאלד משעל: "נמשיך להרוג ציונים!"

* * *

מרדכי קידר

חוקה ומבולָקָה

במדינה דמוקרטית, חוקה נועדה לנסח את הערכים הבסיסיים של אזרחיה ולקבוע את כללי היסוד להתנהלותה של המערכת השלטונית באופן שזו תשקף את הערכים שבהם מאמינים מרבית האזרחים, ובראשם – ערך החירות. החוקה אמורה להציב מגבלות על זרועות השלטון ולהגן על האזרח מפני שרירות לבם של בעלי התפקידים. גם במדינות דיקטטוריות יש חוקות, אבל לרוב אין הן אפקטיביות במובן זה שאינן מגנות על האזרח מפני עוצמתו של השלטון, והמקרה הסורי בשנתיים האחרונות מוכיח היטב כלל זה. בדיקטטורות החוקה היא הכלי שבאמצעותו משליט הדיקטטור את רצונותיו, את כוונותיו ולפעמים אף את שיגעונותיו, תוך שהוא סותם את פיות מתנגדיו בטענה הקבועה שכל צעדיו נעשים על פי החוקה ובהתאם לחוקים המתבססים עליה.

מצרים של אחרי מהפכת 25 בינואר 2011 השתחררה מעולו של דיקטטור, חוסני מובארק, יחד עם חבריו הקצינים ששלטו במצרים מאז יולי 1952, שלט בה על פי חוקה ששימשה אותו כעלה תאנה לכך שהשלטון כולו נמצא בידיו ושהמדינה כולה מסתובבת סביבו כאילו היה אל. עתה רוצים המצרים חוקה אחרת, "דמוקרטית", אשר מצד אחד תבטיח כי השלטון לא יהפוך שוב לדיקטטורה, ומצד שני תבטא את ערכי היסוד של החברה ותגן עליהם. המציאות של הימים האחרונים נובעת מכך שהחוקה שמנסה הנשיא מוחמד מורסי לקבוע באמצעות משאל עם אינה מוצאת חן בעיני קבוצות מסוימות. לכן הן יוצאות לרחובות להביע את דעתן באמצעות הפגנות המתדרדרות לעתים קרובות למעשי אלימות המוניים, לפצועים ולהרוגים.

תומכים בדיקטטור "רך"

לשם פשטות הדיון, נחלק את האוכלוסייה במצרים חלוקה סכמטית לשלושה מגזרים עיקריים: חילונים, "אחים מוסלמים" וסלפים.

החילונים שואפים להפוך את מצרים למודרנית, ליברלית, פתוחה, בעלת סגנון מערבי, לא דתי ולא מסורתי, שבה האזרחות שווה לכולם ומחליפה את כל ההשתייכויות האתניות, השבטיות, הדתיות והעדתיות."

"האחים המוסלמים" רוצים מדינה דתית, שבה שולטת השריעה אבל אינה מפריעה למדינה לאמץ את הכלים המודרניים המצויים בעולם. הם בעד שיתוף נשים במעש הציבורי במגבלות הצניעות, ומאמינים כי חשוב לשלב את האזרחים הקופטים – שהם נוצרים – בחברה, בכלכלה ובמנגנוני השלטון השונים. השוויון בין האזרחים נתפס כבעייתי, שכן על פי האיסלאם אין דרך להשוות בין מוסלמי ובין נוצרי, שהרי הוא "בן חסות" (ד'ימי) אשר אמור על פי הקוראן (סורה 9 פסוק 29) לחיות בצל האיסלאם בתנאים משפילים. גם הקביעה כי נשים שוות לגברים רגישה אצלם, בשל תפיסות מסורתיות שעל פיהן "הגברים אחראים על הנשים" (סורה 4 פסוק 34).

הסלפים מבקשים לראות את יישום השריעה האיסלאמית בכל שטחי החיים, ואינם מסכימים לאמץ שום מאפיין מערבי ומודרני. הם דורשים להתייחס לקופטים כאל אזרחים נחותים, ואינם מסכימים לכך שנשים תמלאנה תפקידים ציבוריים, בפרשם כפשוטה את האימרה המיוחסת למוחמד נביא האיסלאם: "החיג'אב הטוב ביותר של האישה הוא ביתה."

הבעייה העיקרית של החוקה במצרים כיום היא שכל אחד מן המגזרים הללו רואה את המהפכה כשלו, מגדיר "דמוקרטיה" על פי מושגיו וערכיו, ואם החוקה החדשה תפנה לכיוון אחר, הוא יטען כי "גנבו לו את המהפכה" וייצא לרחובות כדי "לשרוף את המועדון". הגורם היחיד המשותף לכל הסקטורים הוא סירובם המוצהר לאפשר לדיקטטור להשתלט על המדינה, אם כי כל אחד מהם היה מסכים שהשליט המייצג את תפיסת עולמו יהיה בעל סמכויות נרחבות. במילים אחרות: כל אחד היה מסכים לדיקטטור "רך", אם הוא מייצג את תפיסת העולם שלו.

אלאזהר – מוסד מטעם

להלן נעַמֵּת כמה מסעיפי החוקה המוצעת עם גישתם של שלושת המגזרים, כשיש לזכור כי במציאות שהיא מורכבת, בכל מגזר יש קבוצות החלוקות ביניהן ברבים מהנושאים.

נקדים ונאמר כי לא מעט סלפים רואים בעצם החוקה עניין שלילי.  זוהי יצירה אנושית, בעוד שהחוקה האמיתית והיחידה של המוסלמי היא הקוראן – היצירה השמימית. על פי גישתם, החוק של מדינת האיסלאם חייב להיות השריעה האיסלאמית, ולכן כל החוקים שמחוקק בית מחוקקים אנושי כלשהו בטלים ומבוטלים מעיקרם. על המחוקק להיות איש דת הפועל מכוח סמכות דתית, לא אזרחית. לכן סלפים אלה אינם צד בוויכוח על החוקה, כי מבחינתם, זו כלל אינה אמורה להתקיים.

הסעיף הראשון של החוקה זוכה להסכמתם כללית של המתדיינים: "איסלאם הוא דת המדינה, הלשון הערבית היא לשונה הרשמית, ועקרונות השריעה האיסלאמית הם המקור העיקרי של התחיקה."

בסעיף זה יש כמה מוקשים. הראשון הוא קביעת האיסלאם כדת המדינה. הגישה הדתית רואה בחיוב קביעה זו, אך היא עומדת בסתירה לסעיפים אחרים בחוקה שלפיהם כל אזרחי מצרים שווים. שכן כאמור על פי האיסלאם, נוצרי אינו שווה זכויות למוסלמי, ואישה אינה שוות זכויות לגבר.

מוקש שני הוא הקביעה כי הבסיס לתחיקה הוא "עקרונות השריעה" ולא השריעה עצמה. המילה "עקרונות" היא כללית, בלתי מוגדרת, שיש מחלוקת על משמעותה. "עקרונות השריעה" אינם הלכה, ולכן הם בגדר סברות בעלמא. על פי גישת הסלפים, השימוש במונח "עקרונות" נועד לצמצם את ההשפעה המעשית של ההלכה האיסלאמית על חוק המדינה לעניינים הקשורים במעמד האישי, בעיקר נישואין וגירושין.

הקביעה כי "הלשון הערבית היא לשונה הרשמית" של מצרים מוציאה מן הכלל את המיעוט הנוּבִּי המרוכז בדרום מצרים, ששפתו אינה ערבית.

הסעיף השלישי: "עקרונות ההלכה של המצרים, הנוצריים והיהודיים, הם המקור העיקרי של התחיקה המארגנת את ענייניהם הפרטיים והדתיים, ושל בחירת מנהיגיהם הרוחניים."

סעיף זה הוא בעייתי בעיני מוסלמים דתיים, שכן הוא מקנה תוקף חוקי להלכה הנוצרית ולהלכה היהודית, בעוד שהאיסלאם רואה בדתות אלה "דין אלבאטל" – "דת בטֵלה" או "דת שקרית".

הסעיף הרביעי גם הוא מעורר בעיות, שכן הוא קובע ש"(מוסד) אלאזהר הוא רָשות איסלאמית עצמאית וכוללת (אין גופים אחרים בעלי סמכות דתית), עוסק בעצמו בניהול ענייניו (לאיש אסור להתערב בפסיקותיו), ותפקידו להפיץ את הקריאה לאיסלאם, את מדעי הדת ואת הלשון הערבית במצרים ובעולם. דעתו של ועד גדולי חכמי הדת באלאזהר תילקח בחשבון בעניינים הקשורים להלכה האיסלאמית. שיח' אלאזהר הוא עצמאי, לא ניתן להסירו מכהונתו, והחוק קובע את אופן בחירתו מבין חברי ועד גדולי החכמים. המדינה תממן את הוצאותיו הכספיות של אלאזהר באופן שיספיק להגשמת מטרותיו, וכל זה יוסדר בחוק."

הבעיה העיקרית בסעיף זה היא הקביעה כי כל ענייני הדת, ובכללם אלה העוסקים בניהול ענייני הציבור והמדינה, נתונים לשיקולו של אלאזהר. הסעיף נותן סמכות לאלאזהר להתערב בענייני המדינה, ודבר זה אינו מקובל על המגזרים החילוניים. גם הסלפים אינם רואים במוסד את המגדלור שלאורו הם הולכים, שכן אלאזהר נתפס כמשתף פעולה עם השלטון, גם בימי מובארק וקודמיו, כשתפקידו היה לייצר עבור השלטון פסקי הלכה המתאימים לסדר היום השלטוני ולא לאיסלאם האמיתי. גם משכורותיהם של אנשי אלאזהר משולמות מקופת המדינה, כלומר על ידי השלטון, מה שמחשיד את חכמי המוסד כי פסקי ההלכה שלהם משקפים את דעת השלטון. סמכות דתית בלעדית זו שמעניקה החוקה לאלאזהר עומדת בסתירה לתפיסתם של סלפים רבים המקבלים עליהם רק את הפסיקות של פוסקי ההלכה שלהם.

הקביעה הכללית שבסעיף החמישי לחוקה מקובלת על כולם: "הריבונות שייכת לעם, הוא פועל על פיה, הוא מגן עליה, הוא שומר על אחדותו הפטריוטית והוא מקור הסמכויות באופן המבואר בחוקה."

הסעיף השישי, לעומת זאת, רצוף מוקשים: "המערכת הפוליטית מבוססת על עקרונות הדמוקרטיה וההתייעצות, האזרחות המשווה בין כל האזרחים בזכויות ובחובות הציבוריות, פלורליזם פוליטי ומפלגתי, העברה מסודרת של השלטון, הפרדה בין רשויות ואיזון ביניהן, ריבונות החוק וכיבוד זכויות האדם וחירויותיו. כל זאת באופן המבואר בחוקה. אסור שתקום מפלגה פוליטית על בסיס אפליה בין אזרחים בשל הבדלי מין, מוצא או דת."

המוקשים הרבים בסעיף זה קשורים לאיסלאם: "התייעצות" – בערבית "שורא" – נובעת מהקביעה בקוראן (סורה 42 פסוק 38) כי "שלטון היושב במרומים הוא התייעצות בין בני אדם," מעין "קול המון כקול שדי" ביהדות. אמירה כזו מקוממת גורמים חילוניים. הביטוי "האזרחות המשווה בין כל האזרחים" משמעותו כי מוסלמים שווים לנוצרים, והוא כאמור מקומם את הדתיים. גם "הפרדה בין רשויות" אינה מקובלת על הדתיים, כי בורא עולם הוא המחוקק, הוא המבצע והוא השופט. לכן, איך אפשר לחלק את סמכויותיו לשלוש רשויות שונות ונפרדות, העלולות להסתכסך זו עם זו? ואילו האיסור בסעיף זה "להקים מפלגה פוליטית על בסיס אפלייה בין אזרחים בגלל הבדלי דת" יוצר איום פוטנציאלי על מפלגות הסלפים, ולכן הם רואים בו כלי בידי "האחים המוסלמים" לסגור את המפלגות הסלפיות שנגסו חלק מקהל התומכים של "האחים".

סעיף 10 נוגע לענייני משפחה: "המשפחה היא בסיס החברה, והיא מושתתת על הדת, המוסר והלאומיות. המדינה והחברה יקפידו על היצמדות לאופייה המקורי של המשפחה המצרית."

את הקביעה כי המשפחה מבוססת על הדת מפרשים גורמים חילוניים כאיסור על נישואים אזרחיים, הנפוצים כיום בערי מצרים, ועל יחסים בין אנשים ונשים שלא במסגרת המשפחה המסורתית. חילונים רואים בסעיף זה כפייה דתית קשה וחדירה חמורה לפרטיותם.

הנטייה הדתית של החוקה מופיעה גם בסעיף 11: "המדינה תפקח על המוסר, דרכי ההתנהגות הראויה, הסדר הציבורי, הרמה הגבוהה של החינוך, הערכים הדתיים והפטריוטיים, העובדות המדעיות, התרבות הערבית והמורשת ההיסטורית והתרבותית של העם..."

השגחת המדינה על המוסר נתפסת על ידי החילונים כ"משטרת צניעות" שתעניש אנשים ונשים בוגרים על התנהגות ש"האחים המוסלמים" רואים כבלתי מוסרית. פיקוח המדינה על "העובדות המדעיות" נתפס כאיום איסלאמי על המחקר המדעי, שכן האיסלאם אינו מקבל תיאוריות כמו דרוויניזם, אינו מסכים עם קביעות היסטוריות רבות כמו למשל כי ירושלים היתה בירת היהודים, ובמיוחד אינו מקבל ניתוח מדעי של הקוראן והחדית' – המסורת בע"פ של האיסלאם. מצד שני, גורמים סלפים מתייחסים בשלילה מוחלטת לשרידי תרבות הפרעונים המצויים במרחב הציבורי ובמוזיאונים במצרים, שכן הפרעונים היו כופרים ועובדי אלילים. לכן אפוא, אם המדינה מפקחת על "המורשת ההיסטורית והתרבותית של העם" ומשמרת אותה, היא בעצם פועלת נגד האיסלאם.

סעיף 24 עוסק בחינוך: "החינוך הדתי על כל סוגיו וההיסטוריה המצרית הם שני מקצועות בסיסיים במערכת החינוך עד האוניברסיטה."

חינוך דתי? לחילונים?

דיקטטור ברשות החוקה

בפרק 3 לחוקה מפורטות סמכויות הנשיא. אחת מהן היא כי "נשיא הרפובליקה, בהסכמת הממשלה, יכריז על מצב חירום באופן שיוסדר בחוק."

כיוון שהנשיא שולט בממשלה, סעיף זה מקנה לו סמכות, שבפועל היא בלעדית, להכריז על מצב חירום, שבו יישללו זכויותיהם האזרחיות של הפרטים, הקבוצות והמפלגות, ולמעשה, הנשיא יכול לשתק את החיים הפוליטיים ולהפוך את עצמו לדיקטטור ברשות החוקה.

סעיף אחר המסדיר את מוסד הנשיאות קובע כי רק רוב של שני שלישים מחברי בית הנבחרים יכול להדיח נשיא מכהונתו. במצב העניינים הנוכחי, שבו ל"אחים המוסלמים" יש כמחצית ממושבי הפרלמנט, קביעה כזו מונעת לחלוטין את האפשרות שבית הנבחרים ידיח את הנשיא, הגם שזכותו לעשות כך.

כך, במלאכת אריגה עדינה, עומד מורסי להגיש לעם המצרי חוקה תפורה למידות כתפיו, כתפי מנהיג של "האחים המוסלמים", ששם לו למטרה להשליט את האיסלאם על כל מעגלות המדינה. לכן אין זה מפליא כי צעירי מהפכת 25 בינואר 2011, שסילקו מהשלטון בגופם ממש את הדיקטטור החילוני מובארק וחבר מרעיו המושחתים, זורמים שוב בהמוניהם לכיכר אלתחריר, למחות נגד השתלטותו של דיקטטור אחר, מהסוג הדתי. את מובארק הם שנאו, וממורסי הם פוחדים.

"האחים המוסלמים", חבריו לדרך של נשיא מצרים, טוענים כי מרבית האוכלוסייה תומכת בהם ובדרכם, ולכן זכותם להשליט את האג'נדה שלהם על כל המדינה. אחרת, לשם מה היושב במרומים הביא אותם לשלטון, הן בפרלמנט והן בנשיאות? היש הוכחה גדולה מזו לזכותם, ואפילו לחובתם, להחיל את השריעה על מצרים?

הסלפים שוללים את החוקה מכל וכול, ולכן יש בהם כאלה הפועלים – אם כי בזהירות רבה – נגד קבלתה. אך היות שהם עדיין במיעוט, הם נזהרים לא להרגיז את הנשיא ואת כנופיות "האחים המוסלמים" המרגישים כבעלי הבית, מסתובבים ברחובות הערים ותרים אחרי אלה שאינם מסכימים לדעתם. אף אחד לא רוצה להיתקל בהם כשהם רוגזים.

היעדר מנגנונים חברתיים לניהול סכסוכים מביא את האנשים להשתמש בכוח כברירה ראשונה. מכאן קצרה הדרך לאנדרלמוסיה מוחלטת שתטביע את מצרים בביצה של אש, דם ודמעות.

אזרחי מצרים, שחיו באומללות תחת שלטונו של מובארק, לפחות יכלו לאכול את המעט שיכלו לרכוש, ואילו כיום, כמעט שנתיים מיום המהפכה, החריפה אומללותם, כשחרפת רעב מאיימת על מדינה שבעבר היתה "אסם התבואה של המזרח התיכון".

לעמים ולשליטים במזרח התיכון יש אובססיה לחיות על פי חוקה: העמים מצפים כי החוקה תגן עליהם מפני הדיקטטור, והשליטים מצפים כי זו תצדיק את שלטונם הבלתי רצוי, הבלתי מקובל והבלתי לגיטימי. האובססיה נובעת מעצם הפריכות של מוסד המדינה, היות שמרבית המדינות במזה"ת הן מלאכותיות ונוצרו על ידי הקולוניאליזם לשם קידום מטרותיו. המדינות מורכבות מקבוצות אתניות, שבטיות, דתיות ועדתיות, שונות זו מזו ושונאות זו את זו. לכן, האליטות השולטות בהן זקוקות למסמך, לחוקה, כדי להתנחל דרכה בלבבות הציבורים השונים וכדי להצדיק באמצעותה את שלטונם חסר הלגיטימיות.

הציבור – החש את התפקיד המוזר שממלאת החוקה – יוצא נגדה, כפי שרואים בימים אלה ברחובות מצרים ובכיכרותיה: ביום שלישי השבוע ניסו כמה עשרות אלפי אנשים לתקוף את ארמון הנשיאות בקהיר במחאה על החוקה העומדת להיות מוגשת למשאל עם, ועל הצווים החוקתיים שהוציא מורסי. בצווים אלה הציב את עצמו מעל הרשויות האחרות, ובעיקר זו השופטת, וקבע כי שום גוף במצרים אינו מוסמך לערער עליהם. בשבוע שעבר שבתו עיתונים במחאה על הסכנה הנשקפת לחופש הדיבור, וכיכר אלתחריר חוזרת לימים של ההפגנות נגד מובארק עם סיסמאות דומות בנוסח "העם רוצה להפיל את המשטר" ו"הסתלק!"

רק לשם השוואה: למדינת ישראל אין חוקה, אבל היא מדינה יציבה ואיתנה בזכות הלגיטימיות שלה בעיני רוב אזרחיה כמסגרת מדינית וכמערכת שלטונית. החוקה, עם כל חשיבותה, אינה יכולה כשלעצמה לשמש תרופה למחלות הגנטיות של מדינות המזרח התיכון. יציבות ושלווה יגיעו לאזור רק לאחר שיימחקו הגבולות שסימן הקולוניאליזם, ועל חורבות המדינות הכושלות הקיימות תקומנה מדינות קטנות יותר אבל הומוגניות מבחינת הרכב אוכלוסיותיהן. מדינות אלה תהיינה לגיטימיות בעיני אזרחיהן ולכן – גם יציבות פוליטית ומשגשגות כלכלית, ובא למזרח התיכון גואל.

המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 223 וגם בעיתון "מקור ראשון".

* * *

חאלד משעל: "נמשיך להרוג ציונים!"

* * *

עדינה בר-אל

ביקור אצל קהילות יהודיות במערב אמריקה

בסוף חודש אוקטובר יצאתי למערב אמריקה בשליחות מטעם אחד הפרויקטים של הסוכנות היהודית. זוהי שותפות בין קהילות בישראל לבין קהילות יהודיות באמריקה, הנקראת TIPS, ראשי תיבות של: טוסון, ישראל, פיניקס וסיאטל. בישראל השותפות מתמקדת באזור הדרום: המועצה האזורית חוף אשקלון וקריית מלאכי. הווה אומר: גם יישובים חקלאיים וגם עיר.

שותפות זו פועלת כבר חמש-עשרה שנה. הפעילות הדדית. במסגרתה נעשים פרויקטים חינוכיים משותפים, כגון: לימוד אותו חומר בבתי-ספר בישראל ובאמריקה ויצירת קשר בין תלמידי בתי-הספר, תחרות ציורים משותפת והפקת לוח-שנה עם ציורי ילדים ישראלים ואמריקאים, וכן חילופי משלחות (של נוער ומבוגרים) ומרצים. אני נשלחתי כסופרת, כחוקרת וכנציגת מועצת חוף-אשקלון. בעלי משה התלווה אליי ותרם את חלקו בידע שלו בתחום החקלאות. 

ביקרנו בשלוש ערים מדהימות ביופיין. בסיאטל הגשומה בצפון, עם צבעי השלכת הנפלאים – בגוונים של צהוב, כתום, אדום, סגול ומה לא; וכן בטוסון ובפיניקס שבאריזונה המדברית והקיצית, על מרחביה והקקטוסים הענקיים שלה.  נפגשתי עם מאות בני-אדם מכל הגילים. החל מילדי גן, תלמידי בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים, סטודנטים באוניברסיטה, מבוגרים ואף מבוגרים מאוד. קיימתי פגישות והרציתי במסגרות שונות: בבתי-ספר יהודיים יומיים, בבתי-ספר משלימים, בבתי כנסת, במרכזי תרבות יהודיים, באוניברסיטאות ובחוגים ספרותיים.

בכל עיר יש מרכז תרבות יהודי שנקרא  JCC ((Jewish Community Center. בסיאטל, בטוסון ובפיניקס, וכנראה גם בערים אחרות, זהו בנין גדול ומפואר, עם אורנמנטים יהודיים. והוא פעיל במשך כל שעות היום והערב. מתקיימות שם פעילויות רבות ומגוונות לבני כל הגילים במשך כל ימי השבוע: חוגים שונים, כיתות ללימוד עברית, תערוכות, הרצאות, כינוסים.  בטוסון פועל שליח ישראלי, אך בסיאטל ובפיניקס משום מה אין שליח ישראלי. הפעילים במרכזים היהודיים מורכבים משתי קבוצות. האחת – עובדים בשכר (ביניהם גם לא-יהודים), והשנייה – מתנדבים. רוב המתנדבים הם גם תורמים. הם תורמים הן מזמנם והן מכספם למען פעילויות אלו. מהיותי אורחת שם אני יכולה להעיד על הזמן והמרץ שהם משקיעים למען ישראל, אך לא פחות חשוב מזה – על הרצון הטוב והרגש החם במיוחד שהם מביעים כלפי ישראל ותושביה.

יקצר המצע מלהזכיר את כל ההרצאות והפגישות שלי, לפיכך אני מצרפת בסוף  רשימתי זו כתובות לבלוגים שכתבו עליי באמריקה. יש בהם פרטים ותמונות, למי שמעוניין.

רציתי לציין כמה אירועים שריגשו אותי אישית. נתחיל בשני צירופי מקרים:

עקב שהותי הקצרה יחסית בטוסון, ארגן השליח החרוץ גיא גלברט ארוחת בוקר והרצאה שלי בשעה שבע וחצי. הייתי בטוחה שאנשים לא יגיעו, ולמרבה הפתעתי הגיעו גם הגיעו. בין הבאים היה אדם בן 87. כאשר הזכרתי את עיירת המוצא של משפחת אימי בפולין – סוסנוביץ – הסתבר שגם הוא בן עיירה זו. הוא שאל אותי לשמו של סבי ז"ל, וכששמע את התשובה, הוא קרא: "היה לו בית-חרושת לשוקולד. קניתי אצלם סוכריות בילדותי!"

נדהמתי למשמע הדברים. זו היתה ההוכחה שאכן הוא הכיר את המשפחה. ואז הסתבר שהוא למד בכיתה עם אחד הדודים שלי, שנספה בשואה. (אגב, המשפט הראשון שהוא אמר לי בהביטו בפניי, שיש לי אותו milky skin, עור חלבי, כמו שהיה לבני משפחתי. מי היה מאמין!). מובן שאירוע כזה לא עבר בשקט, וראיינו אותנו לעיתון.

צירוף מקרים אחר אירע לי בסיאטל. כמי שתרגמה את "אליס בארץ הפלאות" מאנגלית ליידיש (אכן כן. בקרוב הספר!) – הסתבר לי לאחר הרצאה באחת הכיתות, שהמורה תרגם גם הוא את "אליס". הוא תרגם את הספר לאחד הדיאלקטים הגרמניים, ואפילו יש לנו אותו מו"ל, שמתגורר באירלנד. 

כמו בארץ, גם שם הופתעתי לפעמים מהשאלות ומן ההדגשים של הקהל וגם למדתי מזה על עצמי. בכל עיר קיימתי חוגים ספרותיים למבוגרים. בסיאטל השתתפו במפגש סופרים ומשוררים מקומיים. אחד מהם שאל אותי, איך אני מצליחה לכתוב ולעסוק בכמה נושאים שונים בבת אחת; כיוון שהוא עצמו, כאשר הוא כותב משהו, הוא אינו יכול להתנתק מהנושא במשך ימים רבים. בטוסון היה החוג לספרות מורכב רק מישראלים לשעבר, והפגישה התנהלה בעברית.  לאחר שהצגתי את עצמי ואת נושאי כתיבתי, החלטתי לחוש את הקהל על פי השאלות וההערות ו"לזרום" אתו. והם סחפו את הדיון לנושא השואה, החיים כ"דור שני" ועוד. בפיניקס התנהל החוג באנגלית. השתתפו בו גם כמה נשים אמריקאיות שנשואות לישראלים. וכאן הדיון זרם לכיוון השורשים היהודיים של משפחותיהן, לכפל השמות שלהן – יהודיים ו"אמריקאיים" – ולמורשת שהן מעבירות לצאצאיהן. כך שכל מפגש שלי באמריקה היווה עבורי חוויה. מגוון האנשים, גישותיהם השונות, מגוון הנושאים שעלו בדיונים...

פגישותיי עם הילדים היו חוויה בפני עצמה. גם פה נשאלו שאלות מקוריות, שמעולם לא נשאלתי קודם לכן. לדוגמא: בשיחה על תהליכי כתיבה והפקת ספר, שאל אותי לפתע אחד הילדים: "איזה צבע אהוב עליך?" לכאורה, השאלה לא לעניין. למעשה, הוא רצה ללמוד עליי קצת יותר. (התשובה היא, אגב, טורקיז).

 וילד אחר, מתוך קהל של 145 ילדים (!) שאל: "את רק כותבת כל היום? את לא עושה שופינג ודברים אחרים?" ואז "הרגעתי" אותו וסיפרתי שאני כותבת לפנות בוקר ובבוקר, ואחר-כך נוהגת ככל האדם – עושה שופינג, מטפלת בנכדים ועוד...

יש לציין שהשתתפתי גם באירועים שאינם קשורים לנושאי פגישותיי. אחד מהם הוא צעדה למען חולי לימפומה, שהתקיימה בשבת בבוקר בגן-החיות של סיאטל. והשני הוא "Chalah for Hunger", באוניברסיטה של טוסון, בו אפיתי במו ידיי חלות במסגרת פרויקט של הסטודנטים היהודים. הם אופים חלות ביום חמישי אחר-הצהריים, מוכרים אותן ביום שישי בבוקר, והכסף מוקדש לעזרה לעניים ולרעבים.

לבסוף, אבקש לציין את מארחיי, שאירחו אותי ואת משה בנדיבות רבה, ודאגו גם לסייר עמנו במקומות שונים, ביניהם ה"גראנד קניון" המדהים באריזונה.

שלכם,

עדינה בר-אל

למתעניינים בפרטים של ביקוריי ובתמונות, הנה הבלוגים:

http://tips-kmha.blogspot.co.il/2012/11/israeli-author-visits-us-part-1-seattle.html

http://tips-kmha.blogspot.co.il/2012/11/adina-bar-el-in-phoenix.html

http://tips-kmha.blogspot.co.il/2012/11/author-dr-adina-bar-el-in-tucson.html

* * *

ראה אור ספר חדש בסדרת מפרש!

ילדת הביצות

מאת שיבוֹן דוֹאְד, מאנגלית: יחיעם פדן

 פרגוס בן ה-18 מגלה גופה הטמונה בביצת הכבול. לא ממש מפתיע, נוכח הדם שנשפך בצפון אירלנד בימים ההם. ובכל זאת... בחינות הבגרות בפתח, והנער החולם להיות רופא פוגש חיילים בריטים גם כשהוא יוצא לריצות במעלה ההר. יותר מכול הוא חרד לגורלו של אחיו, ג'ו, שנאסר עם אחרים במחתרת והצטרף לשובתי הרעב. האם ג'ו ימות כמו בובי סֶנדס, מנהיג השובתים? סיפור מותח ועוצר נשימה על התבגרות ואהבה מפתיעה, המעורר מחשבות לגבי המצב המיוחד שבו נמצאה אירלנד השסועה בתחילת שנות ה-80 של המאה העשרים.

הסופרת ילידת אירלנד שיבוֹן דוֹאְד (2007-1960) הגנה גם בחייה על זכויות האסירים והעניקה לעולם ארבעה ספרים נפלאים. ילדת הביצות היה לרב מכר וזכה בפרס קרנגי היוקרתי ובשנים-עשר פרסים נוספים.

סדרת "מפרש" של הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים פונה לבני 18-16, שעד כה היו מקופחים בעולם הספרים: לאלה מהם שרצו לקרוא ייעדו ספרי מבוגרים, שלא תמיד היו לטעמם. ספרי "מפרש" המתורגמים מביאים להם ממיטב הספרות העולמית הנכתבת לבני גילם. הספרים כתובים בסגנונות שונים ומציעים מגוון עלילות, דמויות ובעיות המעסיקות את בני הנוער, ובהן השאיפה לעצמאות ולביטוי אישי – בצל המתח הבלתי נמנע בינם ובין המבוגרים.

מעצבת הסדרה וציירת העטיפה: תמר נהיר-ינאי. עורכי הסדרה: יחיעם פדן ואיילין מוסקוביץ

ספרי הסדרה שראו אור עד כה:

עפות בלילה מאת ריטה מרפי;          

העובדות מדברות בעד עצמן מאת ברוק קול;

גנב בבית הזיכרון מאת טים וין-ג'ונס;            

התלחשות מאת אליס הופמן;

גלויות משטח ההפקר מאת איידן צ'יימברס;              

ההם מאת ססר פרננדס גרסיה;

וילדת הביצות מאת שיבון דואד.       

היכנסו לאתר תמיד עם ספר ביד

http://bestbooks.co.il/

[דבר המפרסם]

* * *

חאלד משעל: "נמשיך להרוג ציונים!"

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

12. גוני המאוהב

בעברית יש אהבה, אהבים ואהבהבים.

וישנו גוֹנִי המאוהב.

אהבה זה כשאוהבים, אהבים כשמתעסקים ואהבהבים כשמפלרטטים, כלומר רק רוצים אבל מדברים יותר ממה שעושים.

ואילו גוני המאוהב חושב שהדבר הכי חשוב באהבה זה לרצות ברצינות את מי שאוהבים, וככל שאתה אוהב חזק יותר כך מגיע לך פרס גדול יותר, שהוא – התגשמות האהבה, הזכייה באהובת-ליבך. האהבה העזה היא הפרס שהאוהב מעניק לאהובתו, כאילו הגיש לה על טס את ראש עצמו, והכריז:

"קחי אותי! לא יהיה לך עוד מישהו שיאהב אותך כמוני!" – (בדומה למה שכתוב בעשרת הדיברות: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי!")

והיא צריכה להיות אסירת-תודה לו על שמצא אותה ראויה לאהבתו, להעניק לו את חייה במתנה – וכמובן גם לעשות כל מה שהוא מצווה עליה.

*

תחילה לא שם גוני לב לדוֹקִי. הכיתה החדשה היתה מלאה בנות; עוד אחת מתרוצצת ולה שיער שחור, חלק, אסוף-לאחור, והיא מצייצת – מה זה משנה? העולם מלא צייצניות שעושות לך חור בראש בדיבורים שלהן, שתדפיס להן עבודות במחשב שלך, שתמצא מסיבות ליום שישי בערב. שתשמע כמה נחמד החבר-החייל של זיווית (ואיך אבא של גואל, זה שם החייל, כבר נותן לו את המכונית). שתביא להן דברים טובים מהבית לטיול. ש... ש... ש...

אבל יום אחד, כאשר הסתכל באלבום של אימו מן הזמן שהיתה סטודנטית, התפלא לראות עד כמה היא ודוקי דומות. אותו שיער שחור, חלק, אסוף-לאחור (התמונה של אימו היתה בשחור-לבן), אותן פנים מעוגלות, עיניים קצת אלכסוניות, גוף דק ואפילו – חזה בולט.

תחילה זה סתם שיעשע אותו וחשב להביא את התמונה כדי להראות לדוקי, סתם כך; אבל אז, בטיול למצדה, כאשר ישבו בערב סביב למדורה, באכסניה בעין-גדי, בין התמרים, מול חוף ים-המלח, ושרו יחד שירי תרפ"ה-פ"ו, שירים של תנועות-הנוער של פעם שנשאר בהם, זאת יש להודות, משהו שמכמיר (זאת אומרת – מחמם) את הלב, שרה דוקי סולו בקולה הצלול:

"בוא ואשק לך, / בני האדם, / מול ירק שדות, / שמיים של אור – "

ופתאום חש גוני שהקטנה הזו, הַפָּשׁוֹשִׁית, היא הדבר החשוב ביותר שפגש עד כה, והיא התוכן של חייו מעתה. הוא כאילו חדל להיות הוא-עצמו, איבד את מרכז-הכובד שבתוכו, ומעתה יזכה בשיווי-משקל רק אם יהיה איתה יחד, כמעט תמיד, כי האהבה שלו אליה חזקה ממנו וממנה.

את סופו של הטיול עבר כסהרורי. הוא לא הפסיק להסתכל עליה, מנסה לצוד את מבטה. מתרגש בדברו אליה. בלילה, בשק-השינה, הירהר כבר בשמות שיתנו לילדים שלהם, האם על שם סבא שלו יצחק, שנהרג במלחמת השיחרור, או שם יותר מודרני? ואולי יציע לה לנסוע עימו בפסח לאילת, שניהם יחד, לבדם, על החוף? ומתי אפשר יהיה כבר להתחיל ללמוד נהיגה, כדי שיוכל לקבל פעם את המכונית מאביו ולנסוע עם דוקי, רחוק, נאמר – לבניין הטלוויזיה ברוממה שבירושלים, שם יקבלו אותו בכבוד רב כי הוא מופיע שם בתור ה... המפורסם, ה... מה? – עוד לא החליט.

הוא צילם אותה פעמים אחדות בטיול, נתן לה תמונה בלי לכתוב מאומה מאחור, התבייש. אבל שמר אצלו בחדר את תמונותיה, יחד עם תמונת אימו שסחב מהקופסה שלה, והיה מתבונן בסתר ושוקע בהזיות-בהקיץ שבהן הוא ודוקי הזוג המפורסם ביותר בארץ.

*

בחגים עבר על פני בית-הכנסת שברחוב והתבונן ברחמים באנשים המתפללים שם. מה הוא האלוהים שאותו הם מעריצים ואליו הם קוראים – לעומת דוקי שלו? הדת זה בטח עניין לאנשים זקנים, שכבר חדלו לאהוב, שאין להם משהו כמו דוקי שייתן טעם לחייהם.

*

לבסוף אזר אומץ והזמין את דוקי להצגה ראשונה. לא העז לגעת בה אבל חשב כל הזמן עליה וכמעט לא ראה מה מתרחש בסרט. כאשר צחקה – צחק, רק כדי שלא תרגיש.

אחרי הסרט הלכו לאכול המבורגר, ידיו רעדו, פתאום לא הסתדר לו עם שקיות הקטשופ ורוטב אלף האיים. הוא ליווה אותה הביתה, מזיע מהתרגשות וחש עצמו ככישלון מוחלט. בטרם נפרדו, הציע לה, כמי שקופץ למים עמוקים מבלי לדעת לשחות – חברות.

הוא היה בטוח שתסרב. להפתעתו – הסכימה, ואף הניחה לו לנשקה על מצחה.

בדרך הביתה היה גוני המאושר באדם. שר בקול רם. ריקד. דיבר אל עצמו. בטח שהדבר החשוב ביותר כבר נעשה. מעכשיו החיים יהיו אחרים. דוקי הסכמה להיות חברה שלו. לא יהיה לה עוד מישהו שיאהב אותה כמוהו. היא לא יודעת באיזה אוצר זכתה!

*

עשרה ימים היו חברים. הלכו עוד פעם לסרט והכינו יחד, אצלה בבית, עבודה בהיסטוריה. ביום האחד-עשר אמרה לו דוקי:

"אני מציעה שנישאר ידידים אבל אני לא יכולה להתחייב."

"מדוע?"

"אתה מלחיץ אותי נורא. אני צריכה לספר לך כל יום עם מי נפגשתי, מה עשיתי, לאן אני חושבת ללכת. מרגיז אותך שאני נפגשת עם חברות שלי. אני מרגישה כמו בבית-סוהר."

"אבל אני אוהב אותך!" נפלט סוף-סוף מפיו הדבר.

"אז אולי האהבה לא מתאימה לי. חשבתי שכאשר אוהבים זה כמו שני צמחים שפורחים יחד, ולא שהאחד עושה כל הזמן צל על השני, וחונק אותו."

"אז באמת הגיע הזמן שתפסיקי לחנוק אותי! בחיים לא יהיה לך עוד מי שיאהב אותך כמוני!"

"אני חונקת אותך? אז באמת, אין לי מה לדבר איתך יותר כי ממילא לא תבין!"

והם נפרדו.

"המטומטמת הזו," לחש לעצמו גוני, גרונו חנוק דמעות, בדרכו הביתה, "בחיים לא יהיה לה עוד מי שיאהב אותה כמוני! היא עוד לא מתארת לעצמה מה היא הפסידה בי!"

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

חאלד משעל: "נמשיך להרוג ציונים!"

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק כ"ו.

ביאליק מכה על כתפי

רצה הגורל שאֶכָּנס לחדרו של רבניצקי כשביאליק עומד באמצע החדר. משקפיו על מצחו, בשמאלו מחזיק כתב-יד, והוא קורא ברגש רב את הקטע:

"ושם בתוך האספסוף טבח אחד בריא ומרוטפש, כְּפַר נגח למראה, כבד-פדר, חזק-מפרקת ונחוש-מצח, כולו מוצק אחד – עשת חלב – – – כל מראהו אמר: הקרב הקרב ירוטש, יפורק, ירוסק! – –

ובגשתו עד ההלך טפח על שכמו טפיחת חיבה אשר יש בה כדי לפצפץ, וייקח לשון ויאמר:

– אכן חיה כלבבי אתה, אחי!"

בלי להפסיק רמז לי ביאליק שאקרב, כי עוד מעט יגמור. כשהגיע לקטע – "ויאמר: אכן חיה כלבבי אתה, אחי!" –  הנחית על שכמי כף יד-ימינו ברגש רב, כשהוא משקיע בה גם את כובד גופו. הרצפה רעדה, וראיתי את משקפיו של ביאליק עושים קפיצה אקרובטית, ונשארו תלויים על אוזנו, על "יצול" אחד בלבד.

רבניצקי, בפנים שהיתה בהם אדמומיות של נעורים שְנִיִים – פתח פיו בתימהון ואמר בקולו המיושב והמנמנם:

"כן, כן, אבל מה אשם נחום?"

ביאליק יישב את משקפיו במקומם הנכון, חייך, הביט באי-רצון על שמפריעים לו, והמשיך לקרוא כשהוא מעפעף בשובבות.

ספגתי ושתקתי.

לאחר כמה ימים שומע אני את קול צעדיו הכבדים במדרגות בית אבי. כדרכו נשאר עומד על סף החדר, ואמר:

"גמרתי את הסיפור. עכשיו תשמעהו כולו, ותעשה לו ציורים."

פנה אל אשתי ואמר:

"ותשמעי גם את."

קמתי להציב סגול של שלושה כסאות, כשאני מספר לאשתי, כי את הקטע על טפיחה-רבתי, שנתן הטבח, כבר שמעתי וגם הרגשתי.

ביאליק הרים משקפיו על מצחו, החזיק את כתב-היד בשמאלו, והתחיל לקרוא. היה קורא בקצב, מדגיש כל מיל והברה. מדי פעם היה משהה עיניו לראות אם דבריו נקלטו באוזני השומעים. בזוויות שפתיו, שהתרחבו בבת-אחת מפינותיהן, הופיע קצף לבן. מדי פעם היה אוסף אוויר בריאותיו. משפט רדף משפט, בקצב. הטעים אותו בכף ימינו על אחת מברכיו המפושקות. וכשהגיע לתיאור הטבח, המעמיד רגליים בשוק:

"מצחו לפניו, כערוך למגח, ושתי ידיו דרוכות וקפוצות לו מזה ומזה,"

–  קם ביאליק ממקומו ברגש רב, הרתיע ברעש את כסאו לאחוריו כמי שמכין עצמו לצאת במחול ואינו יודע מראש לאיזו מידת התלהבות הוא עתיד להגיע. ואנו הרחקנו את שלנו, כדי לתת לו מרחב-תנועה. ביאליק נשם עמוקות בעליצות, ורמז לנו שנכין עצמנו, שנעמיד אוזניים לדברים הבאים. ואמנם, פיו הפיק מרקח של מילות-נופת:

"מה לכם, ביצי-כינים, חראי-זבובים, צפיעי-יבחושים... הסגירוהו אל ידי ואנוכי אעשה-לו כל צרכיו."

ביאליק קורא, פוסע ומרים ברכיים שאני יודע שאינן ארוכות – אך הפעם יש להן הילוך-ענקים. זה היה משחק! מה עוד צפון בשפתיים מעובות אלה? ודאי שאין להשוות קריאה כזאת לקריאת שחקן – חשבתי ואני מביט בריכוז לתוך פניו.

פתאום ניחתה על שכמי טפיחה גדולה וחזקה, "אשר יש בה כדי לפצפץ." מרוב ריכוז שכחתי שעליי להישמר מהיות מידגם פעם שנייה. רגליי מישמשו ברצפה, אם היא עדיין איתנה תחתיי, כי אשתי נראתה לפניי עולה ויורדת, כסירה בים סוער.

כך הוכיתי על קטע זה פעמיים.

*

הוא היה מביא איתנו את האגדות שלו עוד לפני שסיים אותן, והיה יושב וקורא אותן באוזניי. אחרי כל כמה משפטים היה שולח מבט חוקר אל פניי, כדי לבחון את תגובתי. לפעמים זה לא היה נעים. פעם ישב והקריא את אחת האגדות שלו, ועל הספה ישבו רבניצקי ואבא, ואני ביניהם. בזמן שהוא הקריא – הם נרדמו. ממש נרדמו. שלחתי אליהם יד כדי להעירם, אבל ביאליק הרגיש בכך.

איני רוצה להטעות ולומר כי ביד חזקה נהג בי ביאליק כשעשיתי את הציורים לשיריו ולאגדותיו. הוא היה קורא, מדגים. מפרש ומרחיב, או שהפליג מחוץ לתחום הנושא – כדי לקרב את הנושא ללב השומע, ברגש ובהתפעלות שהיו מזקיפים לפעמים בקווים מפתיעים את השערות המועטות והארוכות שכיסו חלק מקרחתו. מתוך כל המעש הזה הייתי רואה שתי עיניים ירוקות שלו נעוצות בי, לראות אם עמדתי על דעתו ונלכדתי ברשת הדברים. והיה מוסר לידי את כתב-היד.

לאחר מכן, כשהייתי מראה לו את הציורים, היה עובר עליהם בחטף, בין הגהה אחת לשנייה ב"ספר-האגדה", ומקבלם בהסכמה כוללת. לא חיטט, לא ביקש ביאורים או שינויים. קיבלם בשלמותם. כזה היה ביאליק כפידאגוג.

לפעמים היה ביאליק מצייר את הסצנריו של הדמויות בעטו על הנייר. העט לא היה נשמע לו. הציפורן שלו ניקרה תחתיה כמקור התרנגולת, כשהגרעין נשמט מתפיסתה ואינו מתמצא לה. אך ההסברים שהיה נותן היו נפלאים:

"הנה מכאן, מימין – הבתים. אני רואה לכל הבתים גגות משופעים עם ארובות-עשן – אבל אתה צריך לציירם עם כיפות. וכאן נעמי. תיתן לה משהו בידיה. ומאחוריה צועדת רות. חיננית, שחרחורת, רכונה-למחצה. היא תמיד מלקטת, גם כשאינה מלקטת."

הערתי פעם לביאליק על שהוא רק מעיף עין על הציורים שאני מראה לו – בעוד שאני למעשה מלביש הווי שונה ואחר לשיריו לילדים. שירי ביאליק נכתבו על רקע חיי ה"חדר". הילדים בשיריו הם ילדי ה"חדר". אני ב"חדר" לא למדתי, ומהספרות של אותה תקופה ספגתי חוסר-סובלנות לחיי ה"חדר", וב"ילדי ביאליק" ראיתי דמויות כאלה. ידעתי שעליי לנער אותם ולעשותם לילדים שכבר היו בסביבתנו הארץ-ישראלית. שירים כגון "אבא שב מן היריד", "הגדי בבית המלמד", "מורנו רב חסילא" – ציירתי להם הווי קרוב יותר לילד הארצישראלי, והדגשתי את הקלילות, מאור-הפנים ושמחת-החיים, שלא בהלך-רוח של "הט הצוואר משוך בעול." כיוונתי לילדוּת מאושרת, כפי שהיא ניתנה לילדים בארץ-ישראל.

ענני ביאליק:

"כשהספרים 'יוצאים' מן הכורך – אני לוקח אקזמפלר אחד עימי לספה. משם אני מסתכל ורואה את שעשית. אני גם שואל לדעת חבריך, ולדעת מורים."

ואשר לדמויות התנ"כיות באגדותיו: דוד, שלמה ואחרים – ציירתי אותן בקווים נמרצים, בעלי-גוף שריריים, שנוּסים באבנטים רחבים. בלבוש מזרחי שלקחתי מן ההווי הערבי, אשר אני קשור אליו מילדותי. בעלי תנועות נמרצות, פאתטיות. ציירתי אותם לא כרבנים ואנשי-תורה, ולא בהדגשה על שערות מבודלות ולא בקווים מהוססים, שמכילים בתוכם פרטים רבים. גם על הדמויות הללו חיכיתי לתגובתו של ביאליק.

בתשובה לדבריי הדגיש וחזר, כי לאחר שכתב משהו – אין לו מנוחה, יש לו דרישה לראות את יצירתו מצויירת.

למעשה, אוסף השירים שלו שיצא במהדורה מפוארת, היה ספר ראשון בעברית שיצא מצוייר. זה לא היה ספר לילדים, ושם לא היו ציורים לילדים. הספר נדפס באודיסה. את הציורים הכינה הציירת אירה יאן, שעליה סיפרתי. אישה נפלאה, שהיתה רחוקה מיהדות ולרגל הציורים האלה ביקרה לראשונה בבתי מדרש ותפילה. היא היתה צריכה ללמוד את ההווי היהודי. לאחר שנים יצאו שיריו במהדורה חדשה בגרמניה, עם ציורים, חתוכים בעץ, מאת יוסף בודקו.

"אתה רואה," אמר לי, "אני מרגיש מעין חוסר-שלימות, אם אין ציורים מלווים את כתיבתי. הנה כן הורגלתי להסתכל לאופיו של הצייר שמצייר את דבריי. את הערכתי למעשיו אני מקבל רק לאחר כך – כשאני רואם בספר. גם אותך אני רואה כשהם בספר, ואני מתחקה על צעדיך. עשיית ציורים לספר הריהי תהליך משותף למחבר ולצייר."

כשהגיש לי בשנת תרצ"ג [1933] את ספר דברי אגדותיו "ויהי היום", שאת ציוריהן עשיתי, רשם לי הקדשה זו:

לנחום

צִיּוּרֶיךָ קִשְּׁטוּ סִפְרִי

כַּעֲדִי זָהָב וְכַחֲלִי –

יְהִי לְךָ אֶת אֲשֶׁר לְךָ

וְאֶת אֲשֶׁר לִי.

משימה אחרת באה ממנו, להכין ציורים לסדרת "סיפורי-המקרא". כשעלה בדעתו של ביאליק לאייר את סיפורי התנ"ך נאמר לו כי גוסטב דורֶה אייר את התנ"ך. הוא הזמין מחוץ-לארץ את הספרים, שהיו יקרים מאוד ושולי דפיהם מוזהבים. כשהגיעו הספרים קרא לי לבוא לבית רבניצקי להתבונן יחד בציורים. ביאליק עילעל בדפים ואני שתקתי. לפתע סגר את הספר, הלם באגרופו על השולחן, ואמר ביידיש:

"גוֹיִיש." כלומר – גויי. "צריך לתת לסיפורי-המקרא ציורים משלנו."

כשהציע לי לאייר את סיפורי-המקרא חשבתי שיש בכך העזה וחוצפה, להתחרות בדורה. סירבתי, כי ידעתי שאקבל עליי עול כבד של ציורים לתנ"ך, ועם העול גם שאלות דתיות וביקורת יהודית. אלא שיד ביאליק כבדה עליי, וכך הגעתי לעשות ציורים לתנ"ך, והשתדלתי לתת ביטוי להווי המזרחי שעדיין היה קיים בארץ. ניסיתי לקרב את הדמויות התנ"כיות להווי הארצישראלי שהיכרתי.

השיחות המוקדמות שהיו בינינו על נושאי הציורים היו מלאות עניין והומור. ביאליק תיאר את הדמויות, כפי שנראו לו בהיותו ילד. הוא התרפק על שנות-ילדותו – ולא השתדל להלבישן באטריבוטים שאולים מן ההווי והנוף, שראה כעת בעיניו בארץ התנ"ך.

"לו ראיתי בעיניי מידבר לפני שכתבתי את 'מגילת-האש' – אפשר שלא הייתי כותב את 'מגילת-האש'."

[נראה שהכוונה כאן ל"מתי מדבר". – אב"ע].

במקום לצייר ולממש את מעשי הניסים שבמקרא – כפי שנהגו מציירי-התנ"ך – בחרנו מומנטים שציינו את היעשותם של שבטים נודדים לעם אחד. למשל: "וילונו על משה" או "עבדים היינו" או ציון שוני אופיים של עֵשָׂו ויעקב. כן הדגשתי את אור-השמש החזק המשתלט על כל השטח, ולא נתתי אלומות-אור בימתיות, נוסח דורה.

בחרדה הראיתי לביאליק את ניסיונותיי הראשונים, גם משום האתגר שבמעשה, וגם משום שהייתי זקוק מאוד לסכום הכסף הקטן שקיבלתי בעד כל ציור. לתימהוני נתקבלו איוריי ברצון. כל כמה ימים היה ביאליק בא אליי ושואל לציורים חדשים, ועל פי רוב היה מחייך ספונטאנית למראה כל איור חדש. הוא נתן לי חופש מלא ולא העיר הערות טכניות. אבל פה ושם היה מנסה לתקן.

ביאליק תיכנן להוציא שורה שלמה של ספרים מצויירים בצורה אלבומית מן הספרות העתיקה – ונתן לי רשימה גדולה מהם.

מצער הדבר, שהספרים אשר דיברתי עליהם הולכים ונדפסים שנים רבות ממאטריצות משומשות ומגלופות שחוקות. העין המסתכלת אינה יכולה לתפוס בבהירות את הדמויות מתוך הכתמים המטושטשים, והצבעים יוצאים עכורים. כך גם בספרים הניתנים לילדים בבתי-הספר.

אין ספק, לולא ביאליק, שאהב את הספרים המצויירים, השקיע עצמו בהם בחום רב, והיה הראש והראשון בדרך זו בין הסופרים בני דורו – היה הספר המצוייר מאחר להופיע אצלנו בשנים רבות.

ועוד מאותה תקופה:

הוצאת שוקן החליטה להוציא את כל כתבי אבא. לאחר שנחתם החוזה הודיע שוקן לאבא שהוא ידפיס את הספר בלי אבז"צים. אבא, שכל חייו הדפיס ספריו באבז"ץ [זיח], לא היה יכול להבין את הדבר. הוא בא אל שוקן וטען – איך אפשר כך?

ענה שוקן: "כך, ואי אפשר אחרת."

"מדוע?"

"גם כתבי עגנון נדפסים כך."

אבא סיפר את הדבר לביאליק, וביאליק סבר שאבא צודק. אמר ביאליק לעגנון: "בוא אליי, שמע מה בן-ציון אומר, ותדבר עם שוקן שיוציא את הספר באבז"ץ."

ביום מסויים לוקח אותי אבא ואנחנו הולכים לבית ביאליק, גם עגנון נמצא שם וביאליק מקבל את פנינו ואומר: "תשתו תה?" ומושיב אותנו אצל השולחן הניצב ליד הקיר, עם שני ספסלים קטנים משני הצדדים, סמוכים לקירות. אני רוצה להיכנס לשבת, אומר ביאליק: "קודם עגנון, ואחר כך אתה." הוא רצה שעגנון יישב ליד הקיר. התפלאתי. אבא ישב מולי, וביאליק בראש השולחן, הגיש לנו תה, ולחש לי:

"כדי שעגנון לא יכול לברוח."

ביאליק מספר את עניינו של אבא לעגנון, ואומר לו: "אתה צריך להשתדל אצל שוקן שיוציא את הספר עם אבז"ץ."

עגנון עושה תנועה בראש.

אומר ביאליק: "אתה יודע מה, תכתוב עכשיו מכתב לשוקן."

נתן לו עט ונייר. עגנון יושב, כותב, כותב במאמץ, פתאום מקמט את הנייר, מכניסו לכיסו, ואומר: "אני אכתוב בבית."

השיחה נגמרה.

עגנון הולך עם אבא ואני נשאר מאחור עם ביאליק. אומר לי ביאליק: "אתה רואה את גבו? לפי גבו אני רואה שלא יכתוב את המכתב."

והסוף, אבא ביטל את החוזה עם הוצאת שוקן.

יום אחד, לאחר שנים, בא עגנון לבקר אותי ואת דורה בביתנו ברחוב אחד-העם בתל-אביב. נדמה לי שהחליט כי עליו לרדת לחקר החיים התל-אביביים, ואולי ביקש לראות בי דוגמה.

הלכנו לשפת-הים. הוא ראה אותי טובל בים, בחבורה, ובמקרה דורה לא נמצאה אותו רגע לידי, אלא בחורה אחרת, לוטה שמה, אף היא נאה. ועגנון ראה כיצד לוטה מניחה את זרועה עליי.

חזרנו הביתה. כאשר דורה יצאה לחנות המכולת שבפינה, כדי לקנות למענו כוס לֶבֶּן, שהרי הוא מקפיד מאוד על כשרות ולא הסכים לאכול ממזוננו, הניח עגנון את ידו על זרועי, ושאל:

"אם בחורה הניחה את ידה עליך ככה, זה גם סימן שאתה שוכב עימה?"

אני סבור שהרמת-עיניים שלי אל מול פניו נתנה לו את התשובה הישירה: עגנון, אינך מבין!

המשך יבוא

* * *

רות ירדני כץ

פתק של תקווה או פתק של ייאוש?

את המשפט הזה אמרה ציפי לבני. באחד מנאומיה הציעה לנו לבחור בפתק של תקווה וכמובן שלדעתה היא התקווה.

ביום חמישי שעבר, שהיה יום "ההלם" בו הודיעו לנו בבוקר שפרץ עבר ללבני, כמעט התעלפתי, באמת. חשבתי שאני לא שומעת טוב, שזאת טעות, בדיחה, מתיחה. זאת לא היתה בדיחה. פרץ בסודי סודות ניהל את המהלך עם לבני והמפץ התפוצץ בעוצמה כזאת שנגמרו המילים. הטלפון לא פסק מלצלצל, התדהמה היתה גדולה. 

הפוליטיקאים שלנו ירדו לזנות, המוסר נרמס והסרסורים חוגגים. לבני לא בחלה בשום פליט ואספה אותם לחיקה וכל הפליטים בלי בושה ובלי להסמיק הסבירו שחשוב להם להמשיך לתרום למדינה...

פרץ הוא בוגדן. כל הסבריו שניסה ליישר את ההדורים עם יחימוביץ' עלו בתוהו. כולנו זוכרים שדקה אחרי שנבחר במקום שלישי בפריימריס איים עליה שאם לא תבטיח שהמפלגה לא תצטרף לנתניהו – הוא יפלג אותה. פרץ לא ציפה שיחימוביץ' תתעלם מאיומו והעמידה אותו בפינה, לא נפגשה איתו. פרץ נעלב, פרץ חשב שיוכל לכופף את היו"רית. אבל הוא טעה וכאשר הבין שבכל-זאת הוא לא מה שהוא חושב שהוא, רקם את המזימה המכוערת ועבר ללבני. 

לבני, משיקולים בלתי מובנים לי, הסכימה וקיבלה אותו בשמחה ובגילה. הבוגדנות היא דו-צדדית גם של פרץ וגם של לבני. אם לבני חושבת שפרץ יביא איתו את המחנה שלו ביום הבחירות אליה, יש לי ספקות, ואם פרץ חושב שתומכיו ילכו אחריו כעיוורים, לדעתי הוא טועה. מעשהו של פרץ הוא שיא של חוסר נאמנות והגינות. אבל הוא לא היחיד.

ומאיר שיטרית? גם הוא דאג לחליפותיו המאוד יקרות, להופעתו החיצונית המרשימה ולעורו. גם לו אין בושה. אז מה אם הוא היה לצידו של מופז בקרב על ראשות מפלגתו הישנה? אז מה אם הוא יצא בצד המפסיד? אין בעייה, הוא עבר ללבני וגם הוא יהיה חבר-כנסת שיתלבש במיטב מעצבי הבגדים לגברים וימשיך לקבל משכורת מכובדת. 

ומה עם נחמן שי? ילד טוב ירושלים, שהבין ש"קדימה" מתרסקת, רץ ליחימוביץ' והתקבל והוא לא מרגיש רע, להיפך הוא ימשיך להיות חבר כנסת והמצפון שלו נקי, מפני שאין הבדל בין המפלגה הקודמת שלו למפלגה החדשה. 

מאין תבוא התקווה?

אהוד: הקרקס של הפרימדונות הלולייניות מן ה"מרכז" לא יפריע לביבי להמשיך להיות ראש ממשלה ואולי גם לקחת את אהוד ברק כשר-ביטחון שאינו חבר כנסת – אלא אם יתברר שליברמן מתכוון לנהל את המדינה בשיטות משלו, שגם הוכיחו את עצמן, מבחינתו. אבל אפשר להתנחם בכך שרשימת המועמדים לכנסת שבחר ליברמן ל"ישראל ביתנו" – אולי איכותית יותר מזו שבחר מרכז הליכוד, ומחזקת את ביבי.

אנחנו עדיין מתלבטים עבור מי להצביע – אבל אין לנו חשש לגורל המדינה והדמוקרטיה.

* * *

אריק כץ

מהתלבטויותיו של חבר ותיק במפלגת העבודה,

האם מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ היא אלטרנטיבה שלטונית?

שאט הנפש המשותף לרבים מאיתנו לנוכח ההקצנה במדיניות הממשלה, ולמשקלו הרב של ליברמן בהחלטות שמתקבלות ושעוד תתקבלנה בעתיד, עדיין אינו הופכת את שלי יחימוביץ ומפלגתה לאלטרנטיבה שלטונית.

מפלגת העבודה היתה בגלגוליה הקודמים, כמפא"י וכמערך, מפלגה שולטת, בעלת זכויות רבות, שהקימה את המדינה, ומורשתה המדינית חצובה בדפי ההיסטוריה המתחדשת מאז תקומת המדינה. ואומנם, ייאמר לזכותה, יחימוביץ קוממה ושיקמה את המפלגה, לאחר ההריסות והשברים שהותיר אהוד ברק. היא הפיחה בה רוח חיים, צירפה אלפי צעירים, הפגינה מנהיגות, נשאה בגאון ובתבונה את הדגל החברתי ואף הצטיינה ביותר כחברת כנסת מחוקקת ונלחמת עבור השכבות החלשות ומעמד הביניים. ובנוסף, לצידה ברשימת העבודה לכנסת, שנפלה בידי הזכות לבחור אותם, גלריה של אישים צעירים ומבוגרים, שכל אחד בתחומו עם ניסיון מוכח בפעילות חברתית-כלכלית-קהילתית-מדינית, וגם מועמד אחד או שניים עם פעילות ביטחונית (פואד בן אליעזר ועומר בר לב).

ואילו כעת, לאחר הגשת הרשימות, כשלפנינו כמעט חודשיים של מערכת בחירות סוערת, טעונה ויצרית, יש לבחון בזכוכית מגדלת את יכולותיה וכישוריה להנהיג את המדינה. ואלו הדברים המטרידים אותי:

1. היא כשלה ביכולותיה להכיל איש חזק במפלגתה (פרץ), שדעותיו בתחום המדיני אולי שונות מדעותיה. על אף השגיאה שעשה, והוא עשה, היה עליה לקרבו, לשוחח עימו, לתאם עימו עמדות ודרכי התנהלות, לתאם עימו עמדות פוליטיות ולא לאפשר לא לפרוש. גם עם עמרם מצנע נכשלה באופן דומה בכך שלא השכילה להחזירו למפלגה אותה הנהיג בעבר.

2. היא מצניעה את עמדותיה המדיניות וכיו"ר המפלגה עליה להתוות מדיניות ברורה לגבי עמדות המפלגה בסכסוך המדיני, להצהיר עליהן ולפעול למימושן. עמימות זו, בתור טקטיקה ועל מנת למשוך בוחרים פוטנציאלים מהמרכז הפוליטי, לגיטימית בשלב הראשון, אולם כעת, ברגע של אמת, עליה להציג את משנתה המדינית, ללא כחל וסרק, כפי שהציגה ברוב הדר את משנתה הכלכלית-חברתית, בראשית השבוע שעבר, בעיר אשדוד.

3. יש גם לה חלק נכבד במאבקי האגו בין ארבעה מנהיגי מפלגות המרכז, שהביאו להליכה נפרדת של מפלגות שמשנתן המדינית-חברתית דומה וקרובה למדי. ייתכן שיש תבונה בדיעבד בהליכה בראשים נפרדים שעשויים להביא יותר קולות מהליכה בגוש אחד, אבל מאבקי האגו והמילים המשתלחות יצרו בציבור תחושה של דחייה וריחוק וייתכן שזו הסיבה שנוצרה "קבוצה" המונה כ-2 מיליון אנשים שלא מתכוננים להצביע.

4. יחימוביץ לא ניהלה ארגונים או מוסדות, משרדים או חברות, שנדרשו בהם החלטות הרות גורל לקיום ולהישרדות. קל וחומר לעתיד המדינה. חוסר ניסיונה בתחומים אלו מעמיד בסימן שאלה את יכולותיה להיות אלטרנטיבה שלטונית. ואם כמצופה היא תיכנס לממשלת ביברמן, או אז, מה הואילו חכמים בתקנתם? ולמה שאבחר בה אם תהיה עלה התאנה שלהם?

5. היא לא השכילה לצרף למפלגתה אישיות ביטחונית מהמעלה הראשונה, שתעמוד לצידה בעת הכרעות ביטחוניות וצבאיות, שעלולות לפקוד את מדינתנו – אם חלילה תתרגשנה עלינו הנבואות הרעות. בלי לפגוע בפואד או בבר לב ג'וניור, נחוצה למפלגה אישיות ביטחונית בסדר גודל של אהוד ברק, גבי אשכנזי, דן חלוץ או עמרם מצנע... וגם את האלוף (מיל') שגיא מיהרה לשלוח הביתה, יש צורך לומר – בפזיזות יתרה. בכך שוויתרה על צירוף אישיות ביטחונית בכירה למפלגתה, אולי "הצהירה" בהיחבא שהיא לא אלטרנטיבה לשלטון הקיים. ואם כך, מקומי לא עימה. וזאת כותב חבר ותומך במפלגת העבודה במשך יותר מיובל שנים – עם הפסקות קלות – שתלה תקוות רבות במפלגה המתחדשת והמתרעננת, ואילו כיום מקנן בקרבו הספק – האם מפלגת העבודה אומנם תביא ותגרום לשינוי המיוחל.

אהוד: לא. היא לא תביא. לי יש חוסר אמון ביחימוביץ'.

* * *

חובה לראות ולשמוע, אחרת אי אפשר להבין – ד"ר מרדכי קידר מרצה בטכניון על רשת ג'זירה והתקשורת הערבית. מרתק! מדהים!

https://www.youtube.com/watch?v=C54syREAT5U&feature=g-high-u

שלח: אברהם כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* חואקין קוויזלינג: מאחר שאני סולד מקטעי פורנוגראפיה, כשם שאני סולד ממוספי הספורט בעיתונים, אני נוהג בשניהם גזירה שווה – מדלג עליהם!

* להוגו צ'אבס ידידנו היקר, אנחנו מקווים כי הנשק הרדיואקטיבי הסודי של זקני ציון, שכידוע לך מצוי בידינו כאן, בישראל – אינו אשם בהתפתחויות הקשות האחרונות במחלת הסרטן שלך, כמו גם בתקלות בכור הגרעיני האיראני בבושאר!

* ראש הלשכה המדינית של חמאס חאלד משעל הביע היום (ראשון, 9.12) את תקוותו לכך שראש הממשלה נתניהו יפרוש מתפקידו ומהחיים הפוליטיים, כפי שעשה אהוד ברק. בנאום שנשא באוניברסיטה האיסלאמית בעזה בירך משעל על עמידתה האיתנה של ההתנגדות בפני ישראל. "תבורכו, אנשי עזה שהחרבתם את עולמו של ברק ואינשאללה תעשו כך לנתניהו, כמו שעשיתם בעבר לשרון ואפילו מנעתם ממנו למות, כדי שיסבול," אמר. ["הארץ" באינטרנט, 9.12].

ואללה אינשאללה יושיב בקרוב את טִיזַכְּ אל פלסטיני על חזוּק מחודד מִן אִל חַשְׁבּ אל יַאהוּד מִן עוּגָ'ה [עשוי עץ איקליפטוס מן הירקון] – כדי שתסבול ותמות בייסורים גם אתה – יא מלעוּן אבְּן מלעון חאלד משעל!

* פנו אלינו מאחת המפלגות בבקשה שנשתדל ששמנו יופיע כסופרים תומכים בסוף רשימת המועמדים של מפלגה אחרת – יריבה, וזאת במחשבה שעצם הזכרת שמנו הנידח – תדחה מצביעים פוטנציאליים לאותה מפלגה. לא הסכמנו, למרות שהציעו שלמונים. והרינו לא מופיעים בשום רשימה של שום מפלגה!

* האהדה והמקובלות של העבריינים שלמה בניזרי ואריה דרעי, בתקשורת – ודרעי גם בפוליטיקה, למרות שישבו שנים אחדות לריצוי עונשם בבית-הסוהר במדינת ישראל, כמו גם ישיבתו שם של  הנשיא-לשעבר משה קצב, הם חלק מהיפוך הערכים שחל בחברה הישראלית, בייחוד זו הדתית-ה"מזרחית", לפיו גם ישיבה בבית הכלא היא פרק מקובל ולגיטימי בציבוריות הישראלית, שלא לומר, מכובד, ואין בה שום כתם, ובייחוד אם העבריינים אינם "אשכנזים", כי ל"אשכנזים" אין קהל עדתי פרימיטיבי סלחן ומריע – שילווה אותם לכלא, ורבנים שיקדשו על הגניבה! – וכי על פחות מכך היו אנשי ציבור "אשכנזים", כמו אברהם עופר, ששמו קץ לנפשם מרוב בושה!

* מי מכונים  בלעג בשם "עַרַבּ אִל-זִבְּדָה?" [ערביי השמנת]? – ערביי ישראל בפי אחיהם שמעבר לגבולותיה, כי לערביי ישראל, [הקוראים לעצמם בשם "פלסטינים". – אב"ע] – ישנם תנאי הקיום, החופש והביטחון שאין לשום ציבור ערבי אחר במזרח התיכון. הם אמנם מתלוננים ונרגנים אבל כל אחיהם מקנאים בהם.

המקור – ד"ר מרדכי קידר.

* ישראל הראל: "ההצבעה האחרונה באו"ם שבה והוכיחה, שטרור הטילים, כמו טרור המתאבדים, משתלם: אפילו אירופה נכנעת לו ומתייצבת לצד הפלסטינים." ["הארץ", 6.12].

* הידעתם כי תל-אביב היא כיום עיי חרבות ואזרחיה רעבים ולבושי קרעים לאחר הפצצת הטילים המוצלחת והמנצחת של החמאס מעזה?

* מעתה, לכל פגישה של ראש ממשלה ישראלי עם ראש ממשלה גרמני יש לצרף פרופסור או סופר עברי שמשתין על מדינת ישראל וקורא לחייליה לסרב פקודה. זו הדמוקרטיה האמיתית וזה החופש האקדמי! – וצריך גם שבכל פגישה עם ראש ממשלה גרמני יביאו פרופסור ניאו-נאצי, זו הדמוקרטיה האמיתית וזה החופש האקדמי!

* החבר היהודי הסכל של אובמה, תומס פרידמן, כותב ב"ניו יורק טיימס": "אני שמח שהחומה וכיפת הברזל מגינות על ישראלים מפני אויבים שמבקשים לפגוע בהם, אולם אני חושב שהחומה וכיפת הברזל גם עיוורו את עיניהם בכל הקשור לאמיתות שעימן הם חייבים להתמודד!" [מצוטט ב"דה מארקר", 8.12]

זאת אומרת, לדעת הפובליציסט העשיר, החי לו בנעימים ובביטחון בארה"ב – אם ישראל תהיה פרוצה לטרור פלסטיני מהגדה המערבית, ולא תהיה לה תשובה מוצלחת לירי הטילים הפלסטינים בדרומה – יהיו סיכויי ה"שלום" עם הפלסטינים גדולים יותר כי אנחנו נהיה מצויים, תודה לאל, במצוקה – ולא נהיה יכולים להתבצר בביטחון-יחסי בארצנו [ביטחון שנובע אך ורק מהישגינו הצבאיים בכל התחומים במשך כל השנים, מ-15 במאי 1948 וגם מקודם. – אב"ע] – וכך נידחף למלא את דרישות הטרור הפלסטיני כדי להביא ל"שלום" – שכנראה גם יגן עלינו, לדעת תומס פרידמן, טוב יותר מהגדר ומכיפת הברזל!

תגידו, היהודי-האמריקאי הזה עדיין משמש "יועצו" של אובמה וגם "קול אדוניו" בעיתון? ומה דעתו, למשל, על נאומו  של חאלד משעל בעזה, בשבת האחרונה, בו הודיע שהחמאס לא יוותר על אף שעל מאדמת פלסטין בין הירדן לים, וימשיך בחטיפת חיילים ישראליים ובהריגת ציונים!

אז אולי כדאי בינתיים לפוצץ את סוללות כיפת הברזל כדי לרכך את עמדתה הקשוחה של ישראל, הנשלטת לדעת פרידמן בידי הימין, שליטה שהיא, כידוע לסכל – לב הבעייה של היעדר ה"שלום" בפלסטין – ואולי במזרח התיכון כולו, גם במצרים ובסוריה?

* כותרת ענקית של העיתון הפלסטיני "הארץ" במרום עמודו הראשון: "משעל בעזה: פלסטין שלנו מהנהר עד הים ולעולם לא נכיר בישראל!" – וכותרת המשנה: "מנהיג החמאס, שבעבר דיבר על גבולות 67', ומאבק עממי, הכריז כי 'רק דרך ההתנגדות הוכיחה את עצמה.'" [9.12].

שאר העיתון מוקדש להסברים כיצד ההחלטה על הבנייה הישראלית בין ירושלים למעלה אדומים היא הסיבה לבידודה של ישראל בעולם והיא ההפך מהציונות [על פי ש. אבינרי, שהחל גם הוא לזמר שׁוֹקֶנִית]! – כלומר, הכול באשמתנו, ואילו משעל יוצא צדיק וגם מנצח!

וכך, למרות שאומרים לישראלים בפירוש שרוצים למחות אותם מעל פני האדמה, עדיין רבים מהם, בייחוד קוראות "הארץ" – מאמינים שכל זה מתרחש באשמתנו ובאשמת ביבי הנוקט בדרך אנטי-ציונית (וזאת כי אין גבול לאיוולתם הגאוותנית של הישראלים האלה!)

* אין עם סורי, אין עם עיראקי, אין עם לבנוני ואפילו כמעט שאין עם מצרי, בגלל הקופטים, מתברר שהכול בלוף! הכול מסחרה! עוונטה!

* פרץ איחל ל"עבודה" הצלחה, ודחה את הטענה לפיה הוא אמר שהופלה במפלגה על רקע עדתי: "אני מנהל מאבקים מעמדיים, מעולם לא ניהלתי מאבק עדתי." במהלך הראיון [בערוץ 2] סיפר כי לפני שבע שנים, חצי שעה לאחר ראיון שערכה עימו שלי יחימוביץ' בעת שהיתה עיתונאית, בערוץ שתיים [ראיון ששודר], היא נפגשה עימו וביקשה להצטרף למפלגה שלו. ["הארץ" באינטרנט, 7.12].

הסיפור הזה, שהוא מעין שוחד הדדי – הופיע אצלנו מאז פעמים אחדות – כאות אזהרה, אבל הציבור הישראלי ממשיך להיות מוקסם משלי יחימוביץ'.

* מוזר שאף אחת מעשרות אלפי השחקניות, הקרייניות הבמאיות והדרמטורגיות בארץ – לא התקשרה איתנו בעקבות פרסום המונודרמה "מחברת הגיהינום", המבוססת על כתביה של אסתר ראב!

לא נורא. אולי בשנת 2056 תתפנה אחת מהן לעסוק במונודרמה – שאז זכויות היוצרים שלה תהיינה נחלת הכלל, ואנחנו בני 120!

* בתקשורת הישראלית – חאלד משעל  In! – בנימין נתניהו – Out!

* נמסר לנו ממקורות ממוסמכים כי אחת המחלבות הגדולות בארץ, המייצרת את גבינת הקוטג' 5% – החליטה להוסיף לכל גביע קופסית פלסטיק קטנה מלאה מים, כדי שכל קונה יוכל להחליט בעצמו אם הוא רוצה קוטג' שכולו גבינה או קוטג' בתוספת מים.

* אידיליה בש"ס עם האסיר המשוחרר אריה דרעי: "הניסיונות לרסן את היצרים הצליחו רק באופן חלקי. בכנס בירושלים, ביום שלישי, הוכה אחיינו של אלי ישי בידי פעילים אחרים רק משום שהניף שלט בעדו. בסוף היום כעסו דווקא על אלי ישי, שהצטלם עם האחיין ליד מיטתו בבית החולים. כך נראה פיגוע פנימי נגד המפלגה." ["הארץ", 7.12.12].

* אנו חוזרים ומבקשים מנמענים שביקשו מאיתנו קבצים ולא נענו – לחזור ולשלוח לנו את בקשותיהם.

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן.

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

* * *

חאלד משעל: "נמשיך להרוג ציונים!"

* * *

ממכמני הפורנוגראפיה הקלאסית

מלפני 107 שנים

מאת הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

פליקס זאלטן (1869-1945)

מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", "ילדה יפה" ו"במבי, חיים ביער"

חזרתי הביתה מוקדם מהרגיל. המטבח היה ריק. אבל אני יכולתי לשמוע את מר ארקהארד ואת אימי משוחחים בחדר השינה. מחיצת הזכוכית העליונה בדלת, שחיברה את המטבח אל חדר השינה, היתה מכוסה בווילון פשוט, וניתן היה לראות די הרבה דרך הזכוכית.

לפתע שמעתי את אימי אומרת בטון דיבור נרגז:

"אתה לא שמעת שום דבר ארור אחד. אתה סתם ממציא את זה."

"אני לא ממציא את זה! פשוט נסי להיזכר איך אמרת לבעלך כי לא הצלחת לגמור ואת צריכה דפיקה נוספת, ורצית כי ינסה לעשות זאת... יכולתי לשמוע זאת די ברור מהמיטה שלי, במיטבח..."

אימא צחקה כעת: "הה! עוד דפיקה! אני צריכה להיות אסירת תודה אם הוא מסוגל לעשות זאת פעם אחת!"

"רואה? אני צדקתי!"

"גברים אחרים אינם שונים ממנו בהרבה!"

"אה, בזה את טועה, גברת מונצנבאכר! קחי אותי, למשל, אני יכול לעשות את זה כמה שאני רוצה. נניח שתרצי לגמור שלוש פעמים לפני שאני גומר... אין בעייה! כמה שתרצי!"

אימא התרחקה ממנו והנידה ראשה לשלילה: "עזוב אותי בשקט... אני אישה מהוגנת!"

אימי היתה בת שלושים ושש בערך, באותו זמן, ועדיין היתה לה גזרה חטובה ונאה. פניה עדיין שמרו על רעננות מסויימת, ונראו יפות למדי במסגרת שיערה הבלונדיני הארוך והשופע.

"את יודעת," אמר לה מר ארקהארד כעת. "אף אחד שמסתכל בך לא יכול להאמין שכבר ילדת שלושה ילדים..."

אימא לא ענתה, והוא המשיך לדבר: "אני מתכוון... כאשר מביטים בפנייך, לא מבחינים בסימני הגיל... אבל... אולי יש מקומות אחרים בגוף, בהם יש סימנים כי ילדת כבר שלושה ילדים..."

אימא נפלה – בגאווה יתירה – למלכודת שטמן לה.

"אתה טועה," מחתה מתוך גאווה, "אני עדיין כפי שהייתי בילדותי... בכל מקום! שדיי לא השתנו כלל!"

מר ארקהארד, מהיר כחץ מקשת, היה לידה, שולח את ידיו לאחוז בשדה: "את זה צריך לראות כדי להאמין!"

אימא סילקה את ידיו במהירות. "אתה לא חייב להאמין לי, אם אינך רוצה..."

אבל הוא היה מהיר ממנה, וידו לכדה את אחד משדיה והוא ליטף אותו ברכות כשהוא משמיע קריאת התפעלות:

"בחיי... שכה אחיה! לא יאומן! יש לך שדיים של בתולה ממש! באמת, זו הפעם הראשונה שאני רואה שד רענן כזה, אצל אישה שיש לה שלושה ילדים!"

אימא עדיין ניסתה להתרחק ממנו, אבל בלי אותה התלהבות שהפגינה קודם. ואחרי זמן מה הפסיקה להתנגד ואמרה, כשחיוך של ניצחון מרוח על פניה:

"רואה? עכשיו אתה מאמין לי?"

"ודאי שאני מאמין לך, בחיי!" כעת נטל מר ארקהארד את השד השני לידיו. אימא לא התנגדה הפעם. הוא השתעשע בפטמות שניתן היה לראותן בקלות מבעד לבד הדק של חולצתה, ועד מהרה – כמובן – הן היו זקורות ונוקשות.

"את יודעת..." הוא דיבר בקול צרוד, "את יודעת... את מבזבזת את עצמך, עם השדיים הנפלאים האלו! אישה ששדיה נראים כך לא צריכה לטרוח כה קשה כדי להביא את בעלה לשפר את דפיקותיו! עם אישה כמוך, גבר צריך לדפוק עד שתצא נשמתו, כדי שתגמרי... ולא פעם אחת, אלא תריסה פעמים לפחות... אלוהים, גבר מוכן לתת כל דבר כדי לשחק בזוג שדיים נפלא כזה..."

"ובכן... אני פשוט אישה מהוגנת ונאמנה...!" אמרה אימא, אבל הרשתה לו להמשיך לשחק בשדיה, כמו קודם.

"אישה נאמנה!" מר ארקהארד דיבר בנימה של בוז, שופך מים צוננים על עקרונותיה. "כל זמן שהבעל יכול לספק את צרכיה של רעייתו... כן! אני מבין למה האישה נאמנה לו, אבל ברגע שהוא משאיר אותה מורעבת, חסרת סיפוק, והיא אינה יכולה להירדם כיוון שהוא אינו דואג לה... אני לא מבין למה היא צריכה לשמור על נאמנותה...!  לטבע האישה יש צרכים משלו, את יודעת! מה שאת רוצה וצריכה הוא פשוט צרכי הטבע...!"

בעודו מדבר, הוא פתח את חולצתה, ועד מהרה זוג שדיה המוצקים והצחורים נחום בכפות ידיו הלוהטות.

"מוטב שתפסיק עכשיו!" מילמלה.

ארקהארד התכופף. הבחנתי כי רעד עבר בגופה של אימי. ושמעתי אותה אומרת, בקול רך ושקט ולהפליא כעת:

"תפסיק עם זה! תפסיק...! אתה יודע, מישהו עלול לחזור לדירה..."

היא עמדה לפני המיטה הכפולה הגדולה, שהיתה פתוחה עדיין לאחר שנת הלילה, ומר ארקהארד, בתנועה פתאומית, הדף אותה על המיטה, כך שהיא השתרעה על הסדינים, נופלת על גבה. ברגע הבא היה בין רגליה. היא ניסתה להתנגד בעזרת ברכיה, והוא התקשה להצמיד אותה אל המזרון.

"עכשו, הפסק זאת!" חזרה שוב. "אני לא רוצה. אני באמת אישה טובה לבעלי..."

"אה, אל תהיי כזאת! אני בטוח כי כבר טעמת זין זר, שאינו של בעלך, לפחות פעם אחת!"

"אף פעם! אף פעם! עזוב אותי... אני אצרח..."

הזין המתנשא של מר ארקהארד חיפש את הכניסה לתוכה, וידיו המשיכו לעסות את שדיה.

"פעם אחת לא תגרום לשום נזק..." התנשף.

"ישו, אם מישהו יחזור הביתה, אני..." מילמלה אימא.

"אף אחד לא יפריע לנו," הרגיע את פחדיה והחל להידחף אליה בכוח. היא שכבה ללא נוע, ממלמלת כל הזמן:

"בבקשה... אל... בבקשה... אל...!"

לפתע השמיעה צחקוק ואמרה:

"אתה לא מצליח אפילו למצוא את הכניסה!" אבל אחרי כמה ניסיונות נוספים של מר ארקהארד לתקוע את הזין לתוכה, לחשה פתאום:

"חכה... חכה... לא ככה...!"

ואז נאנחה אנחה ממושכת. הזין שלו נתקע לתוכה עד סופו, שוכן לבטח במעמקיה.

כעת היה הכול שונה, כאילו שינה מישהו במטה קסם את האווירה כולה. וכך באמת קרה. יכולתי לחוש זאת בעצמי. הכרתי היטב את תקיעותיו רבות האון של מר ארקהארד, וראיתי איך הוא מיישם את מיומנותו כעת.

עד מהרה החלה אימי להגיב לתקיעותיו של מר ארקהארד, שליווה את העבודה הגונית במחמאות בלתי פוסקות:

"אה... את באמת טובה... חור כזה הדוק ולוהט... קשה להאמין... ושדיים רעננים כאלה... ואיך שאת מזיזה את התחת שלך!... זה כל כך טוב, שנדמה לי שלא אגמור בכלל... אני אישאר בתוכך כל החיים..."

כעת הרים את רגליה של אימא בזרועותיו, ודפק אותה בשיטתיות מטרפת חושים. היא פישקה את ירכיה רחב ככל שיכלה, ונשימתה נעשתה קולנית יותר ויותר.

"מריה הקדושה! ישו!..." היא קראה. "איזה זין גדול!... זה כמעט מכאיב לי... איזה זין ענק... וכל כך עבה... אהה... מתוק... כל כך מתוק... זה לא כמו עם בעלי... כן... תקע עמוק יותר... אני יכולה להרגיש אותך בתוכי... מגיע עד השדיים שלי... כן... דפוק אותי... דפוק אותי... אני מרגישה שאני מתחילה לגמור... אהההה... זיין אותי...!"

"קחי כמה זמן שאת צריכה," אמר מר ארקהארד באדיבות, נע בקצב של שעון. "כמה זמן שאת צריכה... אני לא אגמור... כמה זמן שאת רוצה..!"

"אה... זה באמת טוב." אימא החלה להיכנס לאקסטזה ממש. "מעולם לא הרגשתי טוב כל כך... מעולם לא יכולתי לקבל כמה זמן שאני רוצה... אהה... בעלי היה כבר גומר חמש פעמים בזמן הזה... אההה... זה נפלא... איך אתה עושה את זה... דחוף יותר עמוק... כן... בעלי לא מסוגל לעשות את זה ככה... הוא לא יודע שתנוחה כזו קיימת..."

"היית רוצה שאוציא אותו החוצה עכשיו?" שאל מר ארקהארד באדיבות והחל להאיט את הקצב.

אימא השמיעה צווחה וחיבקה אותו בחוזקה, בזרועותיה וברגליה.

"לא עכשיו, ישו הקדוש... אני גומרת... בבקשה... בבקשה... הישאר..."

מר ארקהארד הרקיד את אגנו פנימה והחוצה והתגרה בה במילים:

"רואה? כעת תתני לי לדפוק אותך? אבל לפני רגע דחפת אותי ולא רצית בכלל..."

"זיין אותי! זיין אותי!... אוה, אלוהים, אם רק הייתי יודעת כמה טוב אתה... כמה טוב להרגיש זין גדול כזה... כמה טוב שדופקים אותי ככה... אהה... אההה... עכשיו!"

היא התחילה לבכות ולייבב, לגנוח ולצרוח – הכול באותו זמן – ואז גנחה גניחות ממושכות.

"אני גמרתי!" לחשה אחרי רגע. אבל ארקהארד המשיך לדפוק לתוכה, בלגלגו עליה:

"אז מה? תגמרי עוד פעם אחת!"

"עוד פעם?... אה... אתה צודק... עכשיו... עכשיו! אני גומרת שוב! זה אף פעם לא קרה לי עם בעלי... אהה... אהה... אני מתה... אני יכולה להרגיש את הזין שלך עד הגרון שלי... בבקשה תחזיק את שדיי... בבקשה... ותמשיך לדפוק ככה... בבקשה..."

ארקהארד גייס כעת את כל  מיומנותו במלאכת הזיון, כדי לרצות את אימא. ובעוד הוא מנשק את שדיה ונוגע בה בכל האזורים הארוגניים של גופה – שמעתי שכך קוראים להם היום – הוא לחש באוזניה:

"עכשיו אני יכול לעשות מה שאני רוצה איתך, נכון? אני יכול למצוץ את שדייך וללקק את כל גופך, ואת לא תספרי לי שוב שאת אישה נאמנה ומכובדת. אה? ברגע שזין הגון, חזק ומוצק, נכנס אל תוך החור, כל השטויות האלה באות לידי סיום..."

קולה ביטא את שמחתה, את אושרה, כאשר ענתה לו:

"כן, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה איתי... כן... רק תשמור את הזין הנפלא שלך בתוכי, ואת ידיך על שדיי... זה כל מה שאני רוצה... אה... אני גומרת שוב... זו הפעם השלישית... לא יאומן... אה, שכח מה שאמרתי... אישה נאמנה... אישה מכובדת... בפעם הראשונה בחיי אני ממש מאושרת... המשך לזיין אותי... לא איכפת לי אם מישהו ייכנס עכשיו, אפילו..."

ארקהארד התעלה על עצמו. הוא עבד על שדיה וליטף את החלק הפנימי של ירכיה ואת רגליה. לבסוף הוא החל לגנוח:

"עכשיו... עכשיו אני גומר..."

"כן, תגמור!" אימא כמעט צרחה. "אני יכולה להרגיש את זה... עכשיו, עכשיו... אני יכולה להרגיש את הזרע החם... לא יאומן... אתה לא מפסיק להשפיך... אה... אה... אני גומרת עוד פעם! עכשיו... ישו... אתה תעשה לי ילד... עם כל הזרע הזה... לא איכפת לי... אה... כאשר בעלי גומר, הוא שופך שתי טיפות ומפסיק לנוע... אבל אתה את מזיין ומשפיך, משפיך ומזיין... אה... אה..."

שניהם התמוטטו על המיטה ושכבו ללא תנועה במשך כמה דקות. ארקהארד קם ראשון, כך שאימא היתה מסוגלת להתיישב. שדיה היו חשופים וחצאיתה היתה מופשלת, ושערה ירד כעת על כתפיה בקווצות פרועות. היא כיסתה ביד אחת את עיניה, כביטוי של ביישנות, אבל מבעד לאצבעותיה הציצה אל מר ארקהארד וחייכה.

הוא משך את ידה מעל עיניה, אבל היא אמרה:

"אל תצחק ממני! אני באמת מתביישת במה שעשיתי."

"שטויות," אמר. "את צריכה להתמודד עם העובדות! את מאושרת כעת. וזו האמת לאמיתה!"

היא לקחה בידה את אברו, והתפעלה מגודלו הניכר.

"זה באמת מפליא. מה שזין הגון יכול לגרום לאישה... כזה אושר... אני מרגישה כאילו הוא עדיין בתוכי..."

בתנועה פתאומית היא התכופפה קדימה ולקחה את ראש של האבר בין שפתיה, ואז מצצה את כל האבר לתוך פיה. התוצאה נראתה מיד לעין. זין הקסמים היה נוקשה שוב, כאילו לא איבד את זקיפותו כלל.

"בואי," הזמין אותה מר ארקהארד, מושך את הזין מפיה, ומנסה לדחוף אותה על גבה שוב. "בואי נעשה עוד סיבוב אחד!"

"מה?" עיניה של אימא נפקחו לרווחה. "אתה מתכוון שאתה יכול לעשות את זה שוב? עכשיו?"

"מה הבעייה! אפילו כמה פעמים, אם את ממש רוצה. כמובן, אם אף אחד לא יחזור לדירה ויפריע לנו באמצע!"

"ישו... אני מקווה שאף אחד לא יבוא... אני לא יודעת מה קרה לי... אני משוגעת עליך ועל הזין שלך..."

"אני אומר לך מה נעשה," הציע מר ארקהארד בתחבלנות רבה. "כדי להיות ממש בטוחים לא נשכב על המיטה. אני אשב בכיסא הזה ואת תוכלי לרכב עליי."

אימא עשתה כל דבר שהוא אמר. ועד מהרה רכבה מעלה-מטה בפראות על הכלי הענק שלו, שנדמה כי הוא מחזיק את כל-כולה באוויר.

"זה הרבה יותר טוב." גנחה. "יותר טוב מלשכב על המיטה... זה נכנס הרבה יותר עמוק לתוכי... אף פעם לא הרגשתי את הזין עמוק כל כך בתוכי..."

אימא איבדה את השליטה על עצמה, והחלה לייבב ולגנוח:

"אה, איזה זין נפלא... תחזיק את השדיים שלי... בבקשה... אני רוצה להרגיש אותך בכל מקום... אתה כל כך טוב בזה... אוה, אלוהים שלי... אוה, אלוהים שלי... אני נשואה כבר חמש עשרה שנים... מעולם לא זיינו אותי ככה... אה... אוה, אלוהים שלי... לא. הוא, הוא לא ראוי לזה... שתהיה לו אישה נאמנה..."

מר ארקהארד הפגין את מיומנותו באחזו בשדיה, מדגדג את הפטמות ומוצץ אותן, ונוגע בכל מקום רגיש בגופה, עד כמה שהתנוחה איפשרה לו זאת. אימא ממש השתגעה מרוב תשוקה:

"אה... אני גומרת כל הזמן... לא ידעתי שקיימים דברים כאלו... אה... אני גומרת שוב... כן, זה הטבע שלי... לא ידעתי מה גבר יכול לעשות לאישה... בפעם הראשונה בימי חיי אני אישה ממש..."

אחרי כמה דקות נוספות, ארקהארד גמר שוב וירה סילונים ממושכים ממאגר הזרע הבלתי נדלה שלו לתוך אימא. ואימא נשכה את כתפו כדי להחניק זעקה של אושר פראי שלא יכלה להשתלט עליה.

ואז נשארו שניהם בשקט על הכיסא, עד שהיא ירדה מעל ברכיו וסידרה מעט את בגדיה. אבל עד מהרה מצאה את עצמה כורעת לפני מר ארקהארד על ברכיה, ולוקחת את הזין שלו אל תוך פיה, מלקקת ומוצצת אותו בהתמדה ובשקיקה. אימא שלי שיחקה עם אברו של מר ארקהארד, שנראה מרשים למדיי כעת, ונדמה היה כי הוא מוכן לחזור לעבודתו המסורה.

"בואי," אמר מר ארקהארד, "נעשה עוד סיבוב מהיר לפני שמישהו יחזור לדירה!"

אימא קמה ממקום כריעתה על הרצפה.

"מה? שוב? איך אתה מסוגל לעשות זאת? אני לא ידעתי מעולם מה גבר אמיתי מסוגל לעשות... בסדר... אבל עלינו למהר... מתחיל להיות מאוחר..."

היא נשכבה על המיטה והפשילה את חצאיתה.

"לא, לא ככה." אמר מר ארקהארד. "הסתובבי!"

הוא כיוון אותה לעמוד לפני המיטה ולהתכופף קדימה, כאשר מצחה נשען על המיטה, וערוותה מורמת כלפיו. בתנוחה זו תקע את אברו לתוכה, והיא השמיעה גרגור משונה והחלה לנהום כמו חיה מיד כשחדר לתוכה.

"אני כבר גומרת... מהר... נסה לגמור יחד איתי... מהר... בבקשה נסה לגמור..."

מר ארקהארד לחש בקול צרוד:

"כן... אני גומר איתך... הייתי רוצה להחזיק את שדייך... אה... עכשיו... אני... גומר!"

מר ארקהארד משך את אברו מתוכה וניגב אותו בממחטה שלו, וכיפתר את מכנסיו. ואז התיישב על כיסא וניגב את הזיעה מעל מצחו.

אימא נטלה את קערת הרחצה מהכיור, מילאה אותה במים ושמה אותה על הרצפה, כשהיא יושבת בכריעה מעליה, היא רחצה את חריצה בזהירות רבה. כאשר סיימה סידרה את חצאיתה כיאות, מכסה את רגליה, אבל היא עדיין לא כיסתה את שדיה החשופים. היא הושיטה שד אחד אל מר ארקהארד וממש התחננה אליו: "מהר... נשק אותו עוד פעם!"

הוא ציית, נשק וליקק את שתי פטמותיה, לפני שהיא כיפתרה שוב את חולצתה.

מתוך: "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של יצאנית וינאית", 1905, מאת פליקס סלטן [הוא זיגמונד זלצמן במקור]. עברית שלמה ברטוב. 'אסטרולוג' הוצאה לאור, 1998. עמ' 147-158.

 חברנו יגאל ו. הביא לידיעתנו את קיומה של המהדורה העברית הקודמת: ג'וזפין מונצנבאכר: "זיכרונות נערת רחוב וינאית" – מיוחס לפליקס סלטן; תל אביב: ארוס, 1971.

* * *

חאלד משעל: "נמשיך להרוג ציונים!"

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,455 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,052 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,440 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,021 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

חאלד משעל: "נמשיך להרוג ציונים!"