גיליון מס' 798

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט בכסלו תשע"ג, 13 בדצמבר 2012

עם צרופת מרק כרוב ביתי לחורף

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: חֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת שֶל אִיסְמָעִיל הָאנִיָּה וְחַאלֶד מַשְעָל. // מכתבו של יצחק אוורבוך-אורפז לאָרנה גולן על ספרה החדש "ילדה של קיבוץ". // עמוס גלבוע: מצנע הוא אדם הגון. [ציטוט]. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים, לקחים. // יהודה דרורי: ה"יודנראטים" נגד מימצאי ועדת השופט לוי. // זאב בן-יוסף: נס חנוכה בימינו. // אוריה באר: כ"ט בנובמבר 1947. // אהוד בן עזר: מרק כרוב ביתי לחורף. // רות ירדני כץ: "קולוני" מסעדה שכיף לחזור אליה. // מתי דוד: 1. מכתבים למערכת "הארץ". 2. לאן מובילים הניבחרים החדשים בעבודה?  // דניה עמיחי מיכלין: הגימנסיה העברית הרצליה – יום הולדת 107. // אורי הייטנר: 1. יומן בחירות 2013 (י"ח). 2. המסך שלא הוחשך. 3. פלשתין או פלסטין? // אלי מייזליש: יש להעמיד את אירופה בפני מבחן. // אריק הופר: מעמדה יוצא הדופן של ישראל, "לוס אנג'לס טיימס", 26.5.68. [ציטוט]. // איליה בר זאב: עֲקֵבוֹת בנחל (למשל, צבוֹע). // אלישע פורת: האיש שנמלט מהמעצר בנמל טולון 1946, עדותו של משה רבינוביץ'. // דוד מרחב: ציפי לבני. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 13. לילך קוּרְנוֹסָה. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק כ"ז. פתחתי פה למצויירים. // לנגד עיניי עומדים הזרגים של חבריי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. [פרסום חוזר]. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

חֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת שֶל אִיסְמָעִיל הָאנִיָּה וְחַאלֶד מַשְעָל

"בצמרת חמאס מאשימים את יו"ר הלשכה המדינית חאלד משעל בגניבת כספים שנצטברו במשך שנים בדמשׂק. משעל טוען כי הכספים אבדו בגלל התוהו ובוהו השׂורר בסוריה, אולם כעת הוא מואשם גם בהחזקת הון אישי ענק השייך לחמאס ולא לו." (בחדשות).

"ואחר-כך אמרנו לבני-ישראל: "התנחלו בארץ-ישראל..."

(הקוראן, סוּרָה 17, "סוּרַת בני ישראל")

בַּלַּיְלָה, לְאַחַר נְאוּם בְּגַל "אֶל עָרַבִּיָּה"

שֶבּוֹ תֵאֵר אֶת שֶבֶר עַזָּה כְּנִצְחוֹן חָמָאס

(אַף שֶיָּדַע אֶת הָאֱמֶת כִּי כָּל חֻרְבָּן הִבִּיעַ

אֶת גֹּדֶל אָבְדָנָיו אוֹתָם הִסְתִּיר וְגַם כָּמַס)

חָזַר אֶל בּוּנְקֶר-מַחְבּוֹאוֹ מַר אִיסְמָעִיל הָאנִיָּה

וּכְשֶנִּסָּה לְהֵרָדֵם –  אֶת שַלְוָתוֹ חָמַס

חֲלוֹם מֵבִיךְ וְטוֹרְדָנִי שֶהַשָּׂטָן, זוֹרְעָן

שֶל בַּלָּהוֹת, זִמֵּן לוֹ בּוֹ אֶת סֵפֶר הַקֻּרְאָן.

וּזְמַן לֹא רָב אַחַר-מִכֵּן, בְּבִקּוּרוֹ בְּעַזָּה

שֶל חַאלֶד מַשְעָל שֶכַּמָּה מֵאֲנָשָיו עַצְמָם

הֶאֱשִימוּהוּ בִּשְחִיתוּת סוּג קִינְג-סַיְז בָּהּ נֻקָּזָה

אֶל תּוֹךְ כִּיסָיו בּוּכְטַת-עֲנָק שֶל כֶּסֶף-אִרְגּוּנָם

נִתְקַף גַּם הַצַּדִּיק הַזֶּה, אוֹתוֹ מַלְאַךְ-שָלוֹם

מַמָּש כְּמוֹ פָּקוּדוֹ הָאנִיָּה –  בְּאוֹתוֹ חֲלוֹם

וּכְשֶשְּנֵיהֶם לָנִים בְּמַחְבּוֹאָם בְּלֵב רָעוּד

מִפַּחַד סִכּוּלִים מְמֻקָּדִים שֶל הַיָאהוּד

(כְּמוֹ זֶה שֶל אַחְמֶד גַּ'עַבְּרִי) סִפְּרוּ הֵם זֶה לָזֶה

אֶת מָה שֶכָּל אֶחָד מֵהֶם חָזָה בְּמַחֲזֵה-

הַסִּיּוּטִים שֶנִּתְגַּלָּה בְּאֹרַח דֵּי מַבְהִיל

בַּחֲלוֹמוֹ שֶל חַאלֶד וּבָזֶה שֶל אִיסְמָעִיל.

וְכָךְ, הַרְחֵק מֵאָזְנֵיהֶם שֶל מֻלְעֲטֵי הָרַעַל

בּוֹ שְנַיִם אֵלֶּה מַכְרִיזִים לִקְהַל חֲסִידֵיהֶם

עַל כָּךְ שֶלְּעוֹלָם לֹא יְוַתְּרוּ הֵם עַל שוּם שַעַל

מִפָלַסְטִין שֶכִּבְיָכוֹל כְּבָר הֻבְטְחָה לָהֶם

בְּסֵפֶר הַקֻּרְאָן עַצְמוֹ שֶכָּל מִלָּה שֶבּוֹ

הִיא פְּסָק שֶכָּל אִיש מֻסְלְמִי חַיָּב בְּכָל לִבּוֹ

לִנְהֹג בּוֹ כְּמוֹ בְּקֹדֶש-קֳדָשִים דְּבֵקוּת רַבָּה

גִלּוּ שָם מַשְעָל וְהָאנִיָּה אֶת הַבְּרוֹךְ הַבָּא.

כִּי סֵפֶר הַקֻּרְאָן הַזֶּה בַּחֲלוֹמָם הוֹפִיעַ

לֹא בִּדְמוּת-סֵפֶר רְגִילָה כִּי אִם כִּקְלָף שֶתָּו-

פָּנִים אֱנוֹשִיּוֹת לוֹ וְהַקְּלָף שְׂפָתָיו הֵנִיעַ

אַף כִּי לְסֵפֶר אֵין שְׂפָתַיִם חוּץ מִשְּׂפַת-הַכְּתָב

וְסֵפֶר הַקֻּרְאָן קָרָא לְמַשְעָל וְהָאנִיָּה

בִּצְלִיל קוֹלוֹ שֶל הַנָּבִיא מוּחַמַד הַקָּדוֹש:

"אָמְנָם אֲנִי עַתִּיק-יוֹמִין אַךְ יֵש לִי סְקוּפּ מַפְתִּיעַ

שֶאַף כִּי הוּא עַתִּיק כָּמוֹנִי כְּלָל אֵינוֹ נָדוֹש

וְאַף שֶכְּבָר שָנִים שְנֵיכֶם קוֹרְאִים בִּי –  דֵי מַתְמִיהַּ

שֶעַד הַיּוֹם עוֹד לֹא תְפַסְתֶּם אֶת טִיב מַשְמָעוּתוֹ

כִּי לוּא תְפַסְתֶּם אוֹתָהּ הָיְתָה הוֹפֶכֶת הִיא עַל פִּיהָ

אֶת כָּל אֱמוּנַתְכֶם וּקְלִיטַתְכֶם אֶת מַהוּתוֹ

שֶל סֵפֶר הַקֻּרְאָן בְּכוֹחַ שֶל סוּפַת שַרְקִיָּה

הַמְּעִיפָה כְּמוֹץ נִדָּף וּכְעַלְעוֹל שֶל חוֹל

כָּל סֶלֶף וְעִוּוּת שֶל הַכָּתוּב בִּי, וְהִגִּיעָה

הָעֵת שֶתִּתְפַּכְּחוּ, אִם כָּל אֶחָד מִכֶּם יָכוֹל

לִקְרֹא אֶת הַקֻּרְאָן וְגַם לָרֶדֶת עַד חִקְרָהּ

שֶל מָה שֶמִּתְקָרֵא הֲבָנָתוֹ שֶל הַנִּקְרָא.

וּבְכֵן, בְּסוּרָה 17, הִיא 'סוּרַת אַלאֵסְרָאָה'

(בִּשְׂפַת הַצִּיּוֹנִים 'סוּרַת בְּנֵיהֶם שֶל יִשְׂרָאֵל')

כָּתוּב מְפֹרָשוֹת כִּי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִקְרָאָה

לִהְיוֹת נַחֲלָתָם שֶל הַיָּאהוּד כִּרְצוֹת הָאֵל

וְזֹאת: מְאוֹת שָנִים לִפְנֵי אֲבוֹתֵיכֶם שֶבָּאוּ       

מִן הַחִיגָ'אז (מָה שֶאַתֶּם, בְּתוֹר אוֹיֵב מַשְׂטִין,

אֵין לָכֶם אֹמֶץ לְגַלּוֹת לְאֵלֶּה שֶהֻשְׂבָּעוּ

בִּנְאוּמֵיכֶם בִּדְבַר בַּעֲלוּתְכֶם עַל ִפָלַסְטִין).

אָז דַּע לְךָ, יָא חַאלֶד, חֵרֶף חַארְטוֹת נְאוּמֶיךָ

שֶרַהַב מִסְתַּתְּרֵי הַבּוּנְקֶר בָּם אֵינוֹ אוֹזֵל

וְדַע לְךָ, יָא אִיסְמָעִיל, עִם כָּל מַטְּחֵי טִילֶיךָ

שֶאֶת רֻבָּם כְּבָר מְיָרֶטֶת שָם כִּפַּת-בַּרְזֶל

שֶכָל רַצְחָנֻיּוֹת מוּגוּת-הַלֵּב שֶל בִּרְיוֹנֶיךָ

שֶאֶזְרָחֶיךָ קִיר-מָגֵן לָהֶם, לַעֲזָאזֵל,

לֹא רַק סוֹתְרוֹת אָשְיוֹת כָּל חֹק בֵּינְלְאֻמִּי לֵגָלִי

שֶהַטֵּרוֹר צְמֵא-הַדָּמִים שֶלְּךָ יוֹם-יוֹם פּוֹרְעָן

אַך יֵש לִי חֲדָשוֹת פֹּה בִּשְבִילְךָ, יָא אַבּוּ-עַלִי:

הֵם גַּם סִלּוּף שֶל 'סוּרַת אַלאֵסְרָאָה' בַּקֻּרְאָן...

כִּי שֹרֶש הַמִּלָּה 'אִסְלָאם' מִן הַ'סָּלָאם' נוֹבֵעַ

וְשוּם סָלָאם אֵינֶנּוּ מִתְיַשֵּב עִם תּוֹקְפָנוּת

שֶלֹּא רַק הַיִּשְׂרְאֵלִים סוֹבְלִים מִמַּכְאוֹבֶיהָ

וּמַחְזִירִים לְךָ מְנוֹת-תַּגְמוּל בְסִיטוֹנוּת

שֶבִּגְלָלָן אֵינְךָ יָשֵן, מִפַּחַד מְחַפְּשֶׂיךָ,

בְּרֶצֶף שְנֵי לֵילוֹת תְּמִימִים עַל פְּנֵי אוֹתָהּ מִטָּה

וּמִסְתַּתֵּר בְּבוּנְקֶר וְעוֹשֶׂה בְּמִכְנָסֶיךָ

לַמְרוֹת אוֹתָהּ פָסָאדַת-שַאטֶר שֶלָהוּט אַתָּה

לִיצוֹר, בֵּין פּוֹזוֹת אֲחֵרוֹת, בְּלֵב עַמָּהּ שֶל עַזָּה

אֶלָּא שֶגַּם בְּעַזָּה כְּבָר נִמְאַס עַל הַבְּרִיּוֹת

שִלְטוֹן הַבִּרְיוֹנוּת שֶלְּךָ שֶיֻּקְְרָתוֹ כְּבָר גָּזָה

וְאַף כִּי מִתְנַגְּדֶיךָ, מַשְעָל, לֹא יוֹצְאִים גְּלוּיוֹת

לִמְרֹד בְּמִמְשָלְךָ וּשְחִיתוּתְךָ הֲרַת הַהֶרֶס

הַמַּנְצִיחִים רַק בַּעֲרוּת וְעֹנִי כַּלְכָּלִי

בְּעוֹד מְדִינִיּוּת שָׂרֶיךָ מַעֲלָה רַק חֶרֶס

בִּידֵי מְאֻיָּמָיו שֶל חֵיל אֲוִיר יִשְׂרְאֵלִי,

זוֹ מָאסָה קְרִיטִית מִצְטַבֶּרֶת תַּחַת לְרַגְלֶיךָ

שֶאַף כִּי הִיא נֶחְבֵּאת עֲדַיִן בִּמְחִלּוֹת עָפָר

הִיא יוֹם בָּהִיר עוֹד עֲלוּלָה לִטְפֹּחַ בְּפָנֶיךָ

כְּמוֹ שֶסָּאדָאם חוּסֵין נִתְפַּס בַּבּוֹר שֶהוּא חָפַר."

כֹּה אָמַר סֵפֶר הַקֻּרְאָן לְאִיסְמָעִיל הָאנִיָּה

וְחַאלֶד מַשְעָל שֶכָּל אִיש מֵהֶם פִּתְאֹם הֶחְוִיר

כִּי כָּל קִירוֹת הַבּוּנְקֶר טֻלְטְלוּ שָם כְּשֶהֵנִיעַ

אֶת כָּל אַמּוֹת סִפָּיו מִין בּוּם אַדִּיר שֶהֶעֱבִיר

שִקְשוּק בְּלֶב שְנֵיהֶם מִצַּד גּוֹרֵם בִּלְתִּי אָהוּד

אַךְ עַז כְּמוֹ פִּצְצַת חֵיל-הָאֲוִיר שֶל הַיָאהוּד

שֶאִם הַפַּעַם פִסְפְסָה אוֹתָם בְּדֶרֶךְ נֵס

עוֹד יוֹם בָּהִיר הִיא עֲלוּלָה מְאֹד לֹא לְפַסְפֵס...

* * *

מכתבו של יצחק אוורבוך-אורפז לאָרנה גולן

על ספרה החדש "ילדה של קיבוץ"

5.12.2012

ארנה היקרה

קראתי בעניין רב את "ילדה של קיבוץ", ובמעורבות גדולה. בקצת מקומות הרגשתי כאילו קורעים מעלי את כסותי, ביד רכה אמנם, והרגשתי די נבוך אם להגיד את האמת. בקטעים אחרים אני מולבש כנער, וגם מוחנף קצת במכנסיים קצרים ובחולצה מתנפנפת, ואני צעיר כל כך וצח ונקי כל כך, שאני מתחיל להזיע. ושוב, אני נבוך אם להגיד את האמת. איך עשיתְ את זה רק אלהי הנקם והרחמים וילדת פלאים ושמה ארנה יודעים לזווג זיווגים אנדרוֹגֶניים כאלה. כך או כך, זהו ספר שיש בו דת ודעת, וגם מָרוֹר, והרבה מאד יופי פנימי, ופה ושם גם מין צחוק מר-זוהֵר ישמור אלהים. בעיקר במקומות הרציניים באופן תהומי. סלחי לי על המלים הגבוהות, בגילי הבלתי-אפשרי להגיד מלה פשוטה קשֶה מכול.

מה שרציתי לומר, שקריאת הספר הזה היתה לי בכמה מובנים התנסות אישית מטלטלת ומטהרת והרבה מאד שוֹאֶלת – ואף-על-פי-כן, ודווקא משום כך בא לי לצטט כאן את המשורר וההומַניסט הגדול שלנו:

"כי עוד אאמין גם באדם

גם ברוחו, רוח עָז."

שלך בתודה

יצחק א"א

ד"ש לשמאי

* * *

עמוס גלבוע

מצנע הוא אדם הגון

בקרוב עתיד לצאת ספר על אבי המודיעין הישראלי, האלוף אהרון יריב, שנודע ביושרתו המופלגת. בין שפעת הגילויים המצויים בו, ישנו סיפור על כך שכראש אמ"ן, יריב סלד מהרעיונות האישיים שערך לקצינים שסרחו, או שכעסו על שאינם מקודמים. התירוצים שהם העלו, החוכמה שהם השקיעו בהצגתם, והרעיונות היצירתיים שהם המציאו על מנת להראות לו שהם זכאים לקידום – הדהימו והכעיסו אותו. אבל, לאחר מחשבה נוספת הוא היה אומר לעצמו: "מי יודע, אולי המוח היהודי החכם והמתחבל הזה, הוא שאיפשר לעם היהודי להישרד במשך 2000 שנה!?"

אני חושב שבתחומי המדינאות והפוליטיקה, השיר הידוע של קזבלן "למי למי יש יותר כבוד," דחק לקרן זווית את "המוח היהודי"  (הממשיך לשאת  בגאון את הדגל בתחומי המדע והטכנולוגיה).

ברצוני להמחיש זאת מתחום הפוליטיקה בשבוע האחרון, ודווקא  לצערי לגבי אישיות שאני מכיר ומוקיר, האלוף במילואים עמרם מצנע.  בשבוע שעבר, באחד מיני הראיונות הרבים שהוא ערך  כאשר "הבית עזב אותו" והוא נאלץ למצוא אותו בחיקה החמים  של ציפי לבני – הפנו את תשומת ליבו לכך שב-7 ינואר 2011 הוא אמר על לבני את הדברים הבאים:

"אני מבין שאין לה את המשקל הסגולי, את עמוד השדרה, את הכישורים הדרושים להיות מנהיג ממלכתי."

מצנע הוא אדם הגון, לא הכחיש, לא טען שהדברים הוצאו מהקשרם, אך השיב את הדברים הבאים לערך: בואו נודה על האמת, במערכת בחירות אומרים כל מיני דברים. אני לא מצטער על מה שאמרתי. דיברתי מתוך שמועות, לפעמים דיעה משתנה. היו לי כמה שיחות עומק עם לבני שאכן הראו לי שאני צריך לשנות את דעתי עליה.

האמת שאיני יודע אילו בחירות נערכו בתחילת 2011  שאליהן מתייחס מצנע. אבל  נניח לטעות הבולטת הזאת. החשוב הוא שמצנע מודה בגלוי שבזמן בחירות אומרים דברים, וגם הוא באומרים – דברים שאינם נכונים, שהם סתם הכפשות חסרות שחר. כל הכבוד לו. ולא רק זאת, הוא מעיד שניזון משמועות. כל הכבוד לו.

על הרקע הזה יש לי שאלה למצנע איש הצבא, השיריונר החכם: בא אליך לראיון מג"ד, שהרקורד שלו אינו רווי בהצלחות, שאינו מצליח במנהיגות מול המ"פים שלו, שבתרגיל האש הגדודי האחרון היו לו הרבה ביזיונות. דעתך עליו שלילת וכך כתבת גם בחוות הדעת עליו. האם אחרי הראיון תשנה את דעתך עליו מהקצה אל הקצה? המילים היפות שלו יערפלו את שיפוטך?

ובעניין הצבא. מצנע חוזר ואומר שההתמודדות היא בין לבני לביבי, כי רק לבני היא האלטרנטיבה, לא יחימוביץ'. אז מצנע היה ראש אגף תכנון, ושם עניינו המרכזי היה יחסי הכוחות הכוללים בין ישראל לאויביה, והצעדים  הנגזרים מכך. נקודת המוצא היתה המודיעין  באותו זמן. ועכשיו, מה לעשות, המודיעין, ברגע נתון, הוא סקרי דעת הקהל ומגמתם. עד עכשיו (והעתיד הוא בחיק האלים) לבני  ביחס לביבי היא כמו הצבא הלבנוני מול צה"ל. אבל, לפי קביעות מצנע – יחסי הכוחות כמעט שווים, או ישתוו, בין ה"תנועה" ל"ליכוד".

 בצבא, מי שקורא מפה לא נכון, יוביל את הכוח שלו לוואדי ללא מוצא. כך זה גם במדינאות ובפוליטיקה. עכשיו כנראה שחוכמת הערכת המצב השקולה  נמוגה ונעלמה מול תאוות הכבוד המדומה.

הלב דואב . אם בארזים שלנו נפלה השלהבת, מה לנו כי נלין על אזובי הקיר מסוגם של פרץ ו"שבעת מופלאי" קדימה בראשות שטרית,  שחברו "לתנועה"?

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 10.12.12.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [30]

לקחים

ישחקו הנערים לפנינו. ההתרוצצות של "אישים", נבחרים לשעבר והמקווים [ונדחפים] להיבחר מחדש, פרישות, עריקות, עזיבות, הצטרפויות ברגע האחרון, קומבינות – מחזה מביש ומעורר סלידה. כל אחד מהמועמדים, יִצרוֹ ואֶגוֹאוֹ גדול משל חברו-יריבו.

ומה לגבי אידיאולוגיה? ערכים? אג'נדה? מי מתייחס לזה? עזוב אותך מזה, אחי. אלה מילים גסות בשיח הפוליטי של ימינו, במיוחד בתקופה זו  של טרום בחירות.

יש לתת את הדעת כיצד למנוע תופעות ביזיוניות כאלה ככל האפשר, אולי על-ידי קביעת חוק או תקנה, שאזרח לא יוכל להציג את מועמדותו לבחירות לכנסת, אלא אם מלאו שלוש שנים לחברותו במפלגה שבמסגרתה הוא מבקש להיבחר. מעין "תקופת חימום" בהיפוך מ"תקופת צינון" שחלה על קציני צבא שפרשו משירות קבע, או פקידים בכירים.

אך באשר לתופעה עצמה, עולה בדעתנו אמירתו הצינית של אבנר בן-נר, שר צבאו של המלך איש בושת,  בנו של שאול: "ישחקו נערים לפנינו..." [שמואל ב' ב' י"ד].

אך דא עקא [זה לא ביטוי תנ"כי, זו אימרת חז"ל], שבמשחקים הללו של "הנערים", אנחנו הצופים / המצביעים / הבוחרים משמשים כלי משחק  בידיהם.

האותיות לא מספיקות. 34 [ל"ד או ד"ל בגימטריה] רשימות ומפלגות ורסיסי מפלגות הגישו את מועמדותן לכנסת, ומתברר שאין די אותיות בא"ב העברי מכדי לציין כל אחת מהן באות אחת בלבד.

אכן, הפגנה מרשימה של דמוקרטיה [בלתי מרוסנת] בחיים הפוליטיים של מדינת ישראל. אין ספק: לכל אזרח הזכות להיבחר, כלומר להעמיד את עצמו לבחירה. אבל, האין זה מוגזם, ללא פרופורציה? 34 רשימות, שרובן לא יעברו את אחוז החסימה. אמנם כל רשימה הנרשמת בוועדת בחירות המרכזית מְכַסָה את הוצאות התפעול של המדינה בסיפוק האמצעים הטכניים והתפעוליים לקראת הבחירות ובמהלכן. אבל אין ספק שזו טירדה והתעסקות מיותרת, שהרי, כאמור לעיל, רוב הרשימות הללו לא יעברו את אחוז החסימה.

ויש בכך גם אובדן של קולות כשרים, שלא יילקחו בחשבון בעת קביעת המכסָה המספרית לחבר-כנסת נבחר. האין זה חבל?

לדעתנו צריך למצוא איזו דרך – חוקית, דמוקרטית, הגיונית – להקטנת מספר הרשימות הרצות לכנסת, על-ידי קביעת "אחוז חסימה" כלשהו לפני הבחירות; אולי ותק של שלוש שנות פעילות של מפלגה, בטרם זו מגישה את רשימתה לוועדת הבחירות. נקרא לזה "תקופת חימום"; ובנוסף – העלאת סכום האגרה עד-כדי-כך, שלראשי רשימות אד-הוק לא יהיה כדאי להשקיע כל-כך הרבה כסף בנושא שאין בו סיכוי רב להצליח.

בארץ קטנה כשלנו, די לנו ב-14-15 רשימות "רצות", שמתוכן יגיעו ל"גמר" 8-10 מפלגות, שייצגו את כל הדעות הפוליטיות, החברתיות והסקטוריאליות של אזרחי ישראל בכנסת.

ושלום לאותיות הא"ב.         

נסיכים

בריטניה כולה צוהלת ושמחה בהיוודע – רשמית – על הריונה של הנסיכה קיית, אשתו של הנסיך-הנכד ויליאם. ידיעה משמחת. לידת נסיך חדש, נין למלכה אליזבת השנייה, מבטיחה את המשך שושלת המלוכה של בית וינדזור לדורות הבאים.

ואילו אצלנו, אלה המכונים "נסיכים", בניהם של מנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית לשעבר וצאצאי "המשפחה הלוחמת", שפעלו במפלגת הליכוד ושימשו כשרים בממשלת נתניהו [היוצאת], "נסיכים" אלה הודחו הפעם על-ידי "פשוטי העם" של מפלגת הליכוד, אולי בשל התנהגותם ה"נסיכית", ההדר הביתרי שעליו התחנכו מילדות, ודעותיהם הליברליות [מדי] שהפגינו בפעילותם הפוליטית, בניגוד לדעת הרוב הימני בליכוד.

ברור: ל"נסיכים" שלנו בארץ אין זכויות-יתר כמו באנגליה. זה דמוקרטי וזה צודק. אבל הצורה שבה הוכיחו להם זאת – מעוררת סלידה.

שטח 1E – העונש והמחיר

אישור הממשלה לבניית 3000 יחידות דיור בשטח 1E שבין מעלה אדומים לירושלים נועד להיות איתות או רמז לא דק לאבו-מאזן, "עונש" על פעילותו לקבלתה של  "מדינת פלסטין" לאו"ם.

אז נניח שזה אכן עונש. אבל בכמה עולה לנו העונש הזה – גינויים מקיר לקיר, גם מצד ידידיה המעטים של ישראל שנותרו לנו לאחר התבוסה הדיפלומטית באו"ם. תבוסה מדינית נוספת.

מה הם חשבו [או לא חשבו...] חברי הממשלה או הקבינט או הגוף המצומצם שהחליט על כך? האם צפו את התגובות העולמיות לצעד זה?  האם זו החלופה היחידה? האם זה כדאי לנו?

על פי האימרה הידועה במקומותינו: "אל תהיה צודק, תהיה חכם," בנימין נתניהו בחר להיות – לא חכם...

לקחים

לקח ערבי א. תיקון טעות היסטורית. החלטת עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר השנה היא בבחינת תיקון טעות של הערבים ומנהיגיהם בארץ. אילו קיבלו אז, ב-1947, את תוכנית החלוקה והקימו מדינה משלהם בצד מדינת היהודים, כמה דם וסבל ושנאה ורוגז ואכזבות היו נחסכים – אצלם ואצלנו ובמזרח התיכון כולו.

אבל מנהיגיהם אז, חברי הוועד הערבי העליון, ובראשו אחמד שוקיירי,  ג'מאל אל חוסייני ואחרים, בתמיכת מנהיגי ארצות ערב השכנות, סברו שאין ליהודים סיכוי להקים מדינה ולעמוד במלחמה מול שבע מדינות ערביות, שצבאותיהן יצליחו בקלות "לזרוק את היהודים לים".

ההמשך – ידוע.

והנה, המציאות ההיסטורית מוכיחה את טעותם הגורלית, טעות שגרמה להם סבל ועקירה מבתיהם וחוסר מדינה, בעוד שמדינת ישראל יושבת לבטח [יחסי] על אדמתה, חוגגת עוד מעט 65 שנה לקיומה, ולמרות כל הקשיים, זו מדינה פורחת ומפותחת, בית בטוח [כמעט] לעם היהודי ולכל יהודי בתפוצות, בעת צרה.

ואילו הם, הערבים, הם כאילו חזרו בהם מאותה החלטה אומללה ועומדים כיום בנקודה שבה עמדו לפני 65 שנה.

לקח היסטורי: אם אתה עומד על ברירה של "הכול או לא כלום", יש סיכוי סביר שתשיג – כלום.

לקח ערבי ב. עדיפות הדיפלומטיה. החלטת האו"ם [נגד ישראל] יכולה לשמש גם לקח נוסף לערבים: בפעילות דיפלומטית אתה יכול להשיג יותר מאשר במלחמה ובטרור. מנהיג מצרים לשעבר, עבד אל-נאצר רצה לחסל את מדינת ישראל בשנת 1967, אך צבאו האדיר הוכה שוק על ירך, בשישה ימים. שוֹק זה של התבוסה ליווה את אויבינו – הקרובים והרחוקים – במשך שנות דור.

אנוואר סאדאת הפתיע אותנו קשות בחצותו את תעלת סואץ ביום כיפור 1973, ולבסוף מצא עצמו מובס. טנקי צה"ל במרחק 101 ק"מ מקאהיר.

אבל כאשר פנה לדרך הדיפלומטיה והמשא-ומתן, הוא השיג את החזרת סיני כולו לידי מצרים.

ובימינו – אבו-מאזן. הלקח והמסקנה: עדיף ויכוח מילולי, משא-ומתן, דיפלומטיה, מאשר דו-קרב של מלחמה.

סמכויות. סמכויות לא מקבלים; סמכויות לוקחים – הסביר פעם איש יודע דבר במַטֶרִיה זו של אחיזה בשלטון.

לאחרונה הוכחה שוב קביעה זו בצורה בוטה, בצעדו של מורסי, נשיא מצרים, שנטל לעצמו סמכויות במידה יתרה. העם ברובו מתנגד לכך ומפגין נגדו [באלימות, כרגיל], עד כדי שפיכות דמים. אך הדבר מאשש את עצם הקביעה, שלא איבדה את תוקפה:

סמכויות לא מקבלים; סמכויות לוקחים. 

נס חנוכה. לא עלה מחירו של פח שמן.

* * *

יהודה דרורי

ה"יודנראטים" נגד מימצאי ועדת השופט לוי

לקח לממשלות ישראל – שנים רבות עד שראש הממשלה הנוכחי מצא לנחוץ להורות לוועדה משפטית שתבדוק מהו מעמדם החוקי (הבינלאומי) של שטחי יהודה ושומרון.

אני רוצה להזכיר פה, שלאחר תקרית המרמרה, והצעקה על אי-חוקיותה של הפעילות הישראלית במקרה הזה, שלח ראש הממשלה משפטנים לבדוק את החוק הבינלאומי בנושא, ואלו אכן וידאו שישראל פעלה במסגרת זכותה לפי החוק הבינלאומי. אין זה אומר שהפעילות נעשתה ללא ידיעת החוק אלא שחשוב היה שממשלת ישראל תפרוש לפני העולם את המסמך המאשר את חוקיות פעולתה.

גם במקרה של ועדת השופט אדמונד לוי, ניתן להניח שמשפטני המדינה הבכירים וראש הממשלה הורו לוועדה זו לבדוק – מתוך ידיעה ברורה שימצאו את מה שלא רבים היו מודעים לו – וזה שהחוק הבינלאומי האחרון שנקבע ביחס לארץ ישראל, ואשר אושר ונחתם ע"י חבר-הלאומים ומרבית מדינות העולם, (בסן-רמו ב-1922) מכיר בארץ ישראל כשטח השייך ליהודים! ואין חוק כלשהו הנותן חלק לערבים.

הצגת עובדה משמעותית זו – קבל עם ואומה, משמיטה למעשה את כל הטיעון נגד מדינת ישראל  שכאילו שטחי יהודה ושומרון הינם "שטחים כבושים" וגם את הטיעון הלעוס לעייפה ש"ההתנחלויות אינן חוקיות", ומכאן שכל העמדות של ציר הרשע האנטי ציוני והאנטישמי במהותו – המתחיל בשמאל הישראלי (והעולמי) וממשיך בעולם הערבי/מוסלמי, (והמקובל על-ידי האירופאים והאמריקאים) – הינו מוטעה ביסודו ולמעשה אין להם כל עילה משפטית נגד ישראל והכל תלוי רק ברצון הטוב שלנו לפעילות בנושא הפלסטיני.

השמאל הישראלי המיניאטורי עם ה"מרכז" המגוחך מבינים כיום שמטה דגלם נגד ההתנחלויות התרסק כמותם (מבחינה פוליטית) וכל הדיבורים על "שתי מדינות" ו"שלום" הינן בחזקת תעמולת בחירות מצחינה ומצחיקה, ומה עוד כאשר מסתבר ש"שלום" הינו מונח שאינו מקובל אצל המוסלמים ביחס לכופרים כמונו (ומי שטוען שיש לנו הסכם שלום עם מצרים או עם ירדן שיתאשפז לאלתר), מה נותר איפה לכל ה"יודנראטים" מתוכנו לעשות? – לצאת למען האוייב, במלחמת חורמה בתעמולת זבל נגד ועדת השופט אדמונד לוי, לטעון נגד נטייתו הפוליטית או של מי שבוועדתו, אבל שימו לב! – אין להם טענה משפטית נגד ממצאיו!

הכשל התעמולתי של השמאל אף קשה יותר כאשר מתברר שנושא "שתי המדינות" אינו מקובל בכלל על הפלסטינים, וגם אצלנו הבינו מזמן שמבחינה ביטחונית אין לאפשר הקמת מדינת חמאס בין ההר לירדן. נכון שאיננו רוצים מדינה דו-לאומית (שתפגע קשה בדמוגרפיה הישראלית-יהודית)  ולכן –  הפתרון ההגיוני היחיד הוא  שמדינת ישראל תחליט להחיל בשטחה (מהים עד הירדן!) – אוטונומיה מוגדרת פלסטינית! (בשטחי A ו-B וחלק גדול משטחי (C.

האוטונומיה, כפתרון היחיד המתקבל על הדעת – יחייב את הממשלה החדשה אשר תקום לאחר הבחירות לקחת על עצמה את המשימה הקשה שהיא – לשכנע את ארצות הברית ומדינות אירופה לקבל את פתרון האוטונומיה ולסייע למימושו.

בינתיים הכלבים ימשיכו לנבוח והשיירה עוברת.

* * *

זאב בן-יוסף

נס חנוכה בימינו

בחג החנוכה חובה לשנן לעצמנו את הלקחים והסיבות של מרד החשמונאים ביוונים שהעניק לנו עצמאות מדינית במשך עשרות שנים, לעומת המרד המאוחר יותר ברומאים שגרם לחורבן נורא ואובדן עצמאותנו במשך אלפיים שנה.

מי שמתלבט האם חנוכה הוא חג דתי או לאומי מתעלם מהעובדה שהיהדות מעולם לא הפרידה בין השניים. היהדות בכללה היא שלשלת אחת בת שלוש חוליות, שילוב של תורת ישראל עם תולדות עם ישראל והקשר המתמיד לארץ-ישראל. נותקה חוליה אחת – אבדה משמעותן של שתי החוליות הנותרות.

חנוכה הוא חג הניסים: נס הניצחון של מעטים מול רבים, היהודים המעטים והדלים בנשק אך מאוחדים בחוסן רוחם, שלחמו באימפריה יוונית כבירה והצליחו להביסה ולשחרר את מקדשם מעול כובשים זרים, טיהרו אותו וחגגו את חנוכתו מאז ועד היום. תוך כדי חנוכת המקדש, אירע נס פך השמן, כאשר לא נמצא בכל אזור המקדש מספיק שמן כדי להדליק את המנורה. נמצא רק פך קטן ובו שמן שהספיק ליום אחד בלבד. נעשה נס והשמן הספיק לשמונה ימים. לפנינו נס לאומי משולב בנס דתי.

עצם ניצחון המכבים-החשמונאים והצלחתם להקים ולקיים מדינה עצמאית נתפס בצדק כמו נס של ממש, אולם ההיסטוריה מגלה לנו שהעם היהודי זכה לעצמאות לתקופה קצרה בלבד של 79 שנה, שלאחריה היה המרד באימפריה הרומית החדשה, שגרם לאובדן עצמאותנו למשך אלפיים שנה.

בתום 79 שנות מלכות חשמונאי שוב פלשה לארץ ישראל אימפריה כבירה, הקיסרות הרומית, בניסיון לכפות תרבותה ודתה על היהודים, שהתקוממו גם הפעם. חג החנוכה ממחיש לנו את לִקחי הפער העצום בין הניצחון הגדול של החשמונאים, לבין המפלה הנוראה ב"מרד החורבן" נגד הרומאים. כיצד ומדוע נחלנו ניצחון מזהיר במרד הראשון ונחלנו מפלה אובדנית בשני?

כדי להשיב על כך נזכיר כי תקופת העצמאות המדינית הראשונה של עם ישראל נמשכה 428 שנה – מִמָלכוּת שאול ועד המלך צדקיהו (1025-597 לפנה"ס). הישרדות ממושכת זו של עצמאות מדינית התאפשרה רק לאחר שקם שלטון חזק שהצליח לאחד את השבטים המפורדים והמסוכסכים למסגרת מדינית אחת שהקפידה לשמור על מורשת תורת ישראל. קרוב לסוף ימי מלכויות ישראל ויהודה התרופפה הדבקות במורשת והחלה פולשת השפעה של תרבויות זרות לחוגים רחבים וגם לשלטון. אזהרות הנביאים לא הועילו ושתי המלכויות איבדו לבסוף את עצמאותן המדינית. 

המרד ביוונים וניצחון המכבים איפשר להקים מדינה יהודית עצמאית שהצליחה לשרוד 79 שנים, מתקופת שמעון הנשיא עד כיבוש פומפיוס (63-142 לפנה"ס). הסיבה העיקרית למפלת המלכות החשמונאית היתה ההתייוונות המתחזקת שגרמה ליהודים רבים לנהות אחר התרבות ההלניסטית הקורצת ולנטוש את מורשת ישראל. התרופפות לאומית זו שהביאה לשִׂנאת חינם ולמלחמת אחים, גרמה לאובדן העצמאות המדינית בפעם השנייה.

מאז ועד שנת 1948, במשך 2,011 שנים, לא זכו היהודים לעצמאות מדינית בארץ ישראל, למעט שלוש שנות עצמאות רופפת בזמן מרד החורבן ועוד שלוש שנים כאלה בזמן מרד בר-כוכבא.

מאז הקמתה של מדינת ישראל ועד היום נמשכת עצמאותנו המדינית השלישית 64 שנים בלבד. נשאלת השאלה – האם שוב זכה העם היהודי רק בעצמאות מדינית זמנית והאם אפשר שלאחר 70, 80, 200 או 400 שנות עצמאות יהודית – נאבד אותה שוב. עדיין יש השואפים להשמידנו ועדיין רבים במדינה נוהים אחר תרבות מערבית זרה ומתרחקים ממורשת ישראל – אותם תנאים שהביאו לפירוד ומלחמות אחים ואשר גרמו פעמיים לאיבוד עצמאותנו בעבר.

יש כאלה החושבים שעוצמה פיזית היא תנאי להישרדות. ההיסטוריה הלאומית שלנו ובמיוחד לקח הניצחון הגדול של המכבים המעטים מול היוונים הרבים והחזקים, צריכים להבהיר לנו שפירוד ונהייה אחר תרבויות זרות קוסמות עלולות להביא לאובדן עצמאותנו ואולי אף לאובדננו המוחלט, גם אם נרכוש עוצמה פיזית עדיפה. רק אחדות לאומית ושמירת המורשת היהודית תבטיח את המשך ההישרדות של העם היהודי כלאום עצמאי במולדתו, שאין לה אח ורע בהיסטוריה האנושית כולה. רק אחדות כזו תבטיח את התגשמות נס חנוכה בימינו – ניצחון ששת המיליונים המעטים מול מאות מיליוני האויבים שמסביב.

הכותב, זאב בן-יוסף, הוא פובליציסט ועורך כתבי עת, איש הסברה ויחסי ציבור מזה יובל שנים, בעל תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית, משלים בה תואר שני בפילוסופיה של המדעים.

אהוד: הדמגוגיה שלך, שכאילו "נהייה אחר תרבויות זרות קוסמות עלולה להביא לאובדן עצמאותנו ואולי אף לאובדננו המוחלט" גורמת לי סלידה עמוקה – כי כמו שאלוהים השתמט מלדאוג לקיומנו הפיזי בשואה כך המיגזר החרדי בישראל משתמט מלקחת חלק בעוצמתנו הפיזית העדיפה, כלומר, לשרת בצבא; ובייחוד שהיא – העוצמה הזו, נטועה גם בשיתוף פעולה עם "תרבויות זרות" – והיא המפתח להישרדותנו הלאומית והחופשית, ואילו מאלוהים קיבלנו, ולא בגלל חטאינו – את הגלות, את הרדיפות ואת השואה.

* * *

אוריה באר

כ"ט בנובמבר 1947

היסטוריונים בימינו חלוקים בדעתם, מה מעשה השטות הגדול ביותר שעשו מנהיגים במאתיים השנים האחרונות.

יש הטוענים, שהיתה  זו הפלישה  לרוסיה של נפוליאון וצבאו בשנת 1812. פלישה כושלת זו, הובילה לאובדן צבא צרפתי מפואר ובני בריתו בן שש מאות אלף חיילים. רק שבעים אלף זכו  לחזור בחיים מהמסע המטורף. רובם חולים, פצועים, דוויים מותשים וללא נשק. כל היתר אבדו בערבות רוסיה.

שמא היתה זו החלטת נפוליאון השלישי, להתגרות בגרמניה של ביסמרק בשנת 1870, ולפתוח במלחמה שהובילה לכישלון ולכיבוש צרפת.

ואולי הפלישה המטורפת של היטלר והצבא הנאצי לפולין, שגררה בעקבותיה את מלחמת העולם השנייה על כל מוראותיה.

ואולי הפלישה המטורפת לא פחות לרוסיה ב-1941,זו שהביאה לבסוף למפלתו הסופית, לא לפני שגרמה למותם של כחמישים מיליון בני אדם, ובתוכם שישה מיליון מאחינו היהודים.

או אולי ההפצצה בפרל הרבור ב-7 בדצמבר 1941 על ידי היפאנים.

האפשרויות פתוחות.

אך לנו הישראלים, לדידנו, יש לנו טירוף אחר, תוצרת ההנהגה הפלסטינית  של נובמבר שנת 1947, ומנהיגי מדינות ערב לאחר מכן. לטירוף זה מלאו בימים אלה 65 שנים. אך הערבים לא מודים בכך. בעקשנות מוזרה של פרד הם מתעקשים לא לראותה, ולהתעלם מתוצאותיה הקשות עבורם.

   כמה משפטים על פרשה זו. ובכן, למי ששכח, או אינו יודע: בכ"ט בנובמבר שנת 1947, ניתנה הכרזת האו"ם התומכת בהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, כאשר לצידה מדינה של הלאום הערבי. לנו היהודים ניתנו כחמישים אחוזים מהשטח. לערבים המחצית הנותרת. כמעט שווה בשווה. אך בטמטומם, עיקשותם, זדון ליבם ובעיקר התעלמותם מהמציאות, תוך הבעת שנאה חולנית לעם היהודי, התנגדו מנהיגי הפלסטינים דאז להכרזה  היסטורית זו, שהיתה מעניקה להם שטחים נרחבים, ערים פורחות ומשגשגות ושפע כלכלי. למחרת ההכרזה נהרגו מיספר נוסעים יהודים בדרך לירושלים  ואחרים נפצעו. המאבק החל.

הייתי אז ילד קטן רך בשנים. אני זוכר את אבא ז"ל  מניד ראשו בעצב, ואת אימא ז"ל סופקת כפיים וכמעט בוכה מצער. "מה הם רוצים, בשם אלוהים? שאלה.

כן, כך החלה מלחמת השחרור. במאי 1948 פלשו צבאות מדינות ערב לישראל, בד בבד עם יציאת הבריטים. מרחץ הדמים נמשך. התוקפנות הערבית הרימה ראש. אך לא ציפתה למפלה כה כואבת.

הסוף ידוע. לאחר מאבק דמים בו נפלו כששת אלפים חיילים ואזרחים יהודים, ואלפים רבים של פלסטינאים – חברי כנופיות, חיילי הצבאות הסדירים הערבים – כן, אחרי הכול הוקמה מדינת ישראל. הוקם צה"ל, ובאו מיליוני יהודים מהתפוצות. כיום נחשבת ישראל כמדינה העומדת ברשות עצמה, משגשת מבחינה כלכלית, ועל אף הבעיות הרבות מחזיקה באומץ מעמד בים הערבי שמסביב.

 מבחינת ההנהגה הפלסטינית המטורפת, החורבן הוא גמור. עשרות ערים ערביות, שיכלו לפרוח עד ימינו, כיפו, באר-שבע, מגדל, הלא היא אשקלון, לוד, רמלה, חלסה, הלא היא קריית שמונה ועוד מאות כפרים ערביים, הפכו לישובים יהודיים. מאות אלפי ערבים נאלצו לעזוב את בתיהם, ולעולם לא ישובו אליהם. כן, צאצאי אלה שחולמים על "זכות השיבה". המפלה והחורבן היו שלמים.

אלא שנראה, שמאומה לא נלמד. הטמטום, הסרבנות לשלום והעיקשות חסרת הפשר מרימים את ראשיהם עד ימינו. במקום להושיט יד לשלום ולומר: "בואו נשים פנינו לעתיד. נשכח מהעבר  השחור ונעשה שלום של אמת – במקום כל זאת, ממשיכה ההנהגה הפלסטינית לטמון ראשה בחול ולהמשיך לריב, לרמות ולשקר בריש גלי. זהו לדעתי, הטמטום של המאה. אולי של מאתיים השנים האחרונות.

מה יהיה בהמשך? איש אינו יודע. אתה יכול רק לספוק כפיים, כאימא ז"ל, ולשאול בחוסר תקווה: ואתם  עוד באים בטענות? אלוהים אדירים...

* * *

אהוד בן עזר

מרק כרוב ביתי לחורף

מתכונים למרק כרוב או כרוב וסלק או בורשט מסלק בלבד – מספרם ודאי כמספר בתי-האב שמחבבים את המרק העשיר. מקורו אמנם במזרח-אירופה אך הוא מתאים לארוחת צהריים או ערב בחורף הישראלי.

כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-12 עד 15 מנות. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. כמות החומרים מובאת לפי סדר הופעתם במתכון.

יוצקים שלושה ליטר מים (15 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:

3-5 עצמות בקר מנוסרות, רצוי עם מֵח, לאחר שטיפה. יש איטליזים שמעניקים אותן בחינם.

חצי קילו עד 1 קילו בשר בקר חתוך לקוביות קטנות. אפשר גם בלי הבשר.

5-6 עלי דפנה שלמים.

10-12 גרגירי פלפל אנגלי ריחני שלם.

3 כפות אבקת מרק בשר [שכבר לא מייצרים] או במקומן קוביית מרק בשר OXO.

3 כפות אבקת מרק עוף.

3-4 סלקים גדולים מקולפים וחתוכים לרבעים.

4-5 עגבניות בשלות גדולות קלופות וחתוכות לרבעים, שנקטמו בהם שאריות הגבעול הירוק.

מביאים לידי הרתחה ובוחשים מדי פעם כדי שהקצף לא יגלוש מעל דפנות הסיר. מקטינים את הלהבה ומרתיחים במשך שעה וחצי, תוך שבוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה.

לאחר שעה וחצי שולים מהמרק את קליפות העגבניות ואת נתחי הסלק החיוורים, וזורקים אותם, או מצננים את הסלק ומכינים ממנו סלט סלק מגורד בפומפייה או חתוך לקוביות קטנות ומתובל בחומץ או מיץ לימון, סוכר, פלפל טחון ומלח לפי הטעם.

בשעה וחצי הראשונות מספיקים לחתוך [לא במעבד מזון!] לרצועות קטנות כרוב לבן גדול שלם, ועתה מכניסים אותו לתוך הסיר ומוסיפים:

4-6 כפות אורז שטוף.

5-6 כפות סוכר חום ו/או 5-7 כדורי סוכרזית, לחובבי דיאטה.

מיץ מסונן מלימון בינוני שלם.

3-4 כפות קטשופ או קופסית קטנה של רסק עגבניות.

כפית שטוחה מלח, רצוי מלח גס. לפי הטעם.

רבע עד חצי כפית שטוחה של פלפל שחור גרוס.

2 כפות גדושות נוספות של אבקת מרק עוף או קוביית מרק בשר OXO.

מביאים שוב לידי רתיחה, מקטינים את הלהבה וממשיכים להרתיח במשך שעה וחצי נוספות. יחד – כשלוש שעות בישול.

אם הבשר טרם התרכך, אפשר להמשיך לבשל על להבה קטנה עוד כשעה. לבחוש מדי פעם כדי שגרגירי האורז לא יידבקו ולא ישחימו בתחתית הסיר.

המרק מוכן.

אפשר להתחיל לייצב את הטעם רק עם חצי לימון ומחצית כמות הסוכר והסוכרזית, ולהוסיף במקביל עד שמגיעים לטעם החמוץ-מתוק הנכון. אפשר לשנות את היחס בין מרכיבי הסוכר והסוכרזית במרק – לפי דרישות הדיאטה של המשפחה והאורחים.

* * *

רות ירדני כץ

"קולוני" מסעדה שכיף לחזור אליה

מדי פעם אני הולכת למסעדת "קולוני" לארוחת צהריים, יש לה עיסקית טובה, הולכת בלי סיבה מיוחדת, רק כדי להתענג. מסעדה שקיימת שבע שנים והיא על המפה הירושלמית. אני מכירה את הבעלים. הם שלושה, בעיקר את נועם ריזי  שאת דרכו החל כמלצר, התאהב ביינות ונסע לחו"ל ללמוד את הנושא. נועם בחור בעל יוזמה וראש טוב, החליט לפתוח מסעדה משלו כאשר יינות מכל העולם קיבלו במסעדה זו מקום של כבוד. שם המסעדה היא "אדום" שממוקמת בחצר פיינגולד. ההצלחה האירה לו ולשותפיו פנים והם נסקו מעלה. כיום ברשותם כמה מסעדות בירושלים ביניהן "לבן" בסינמטק ו"קולוני". 

מסעדת "קולוני" איננה מסעדה עממית, ממש לא. יש לה סגנון ורמת אוכל מחמיאה. התפריט מבוסס על המטבח האירופאי. החלל גדול, יש מקום, ולכל שולחן יש את הכבוד שלו, בר עשיר ביותר, מרפסת רחבה מקורה ועוד מרפסת חשופה שבימי הקיץ הנעימים ובערבים אפשר ליהנות מהאוויר הצח של ירושלים וגם לעשן. 

את המסעדה מנהל בחור צעיר בשם דריו נוטריקה שעלה לארץ לבד מארגנטינה לפני עשר שנים בגלל ש"המצב הכלכלי שם היה רע והיתה בי טיפה של ציונות." דריו מכיר את האוכלוסייה שבאה למסעדה והוא וצוותו יודעים לתת הרגשה טובה. דריו יכול לכתוב ספר על הסועדים המזדמנים והקבועים, מצחיקים ועצובים. 

"יום אחד הגיעו למסעדה שש בחורות צעירות, בלונדיניות ויפות. הכניסה שלהן היתה מרשימה, והסועדים עצרו והסתכלו עליהן. שש חברות שמבלות הרבה יחד. הן התיישבו וביקשו פינוקים על חשבון הבית. שאלתי: 'מה למשל?'  התשובה היתה: 'בקבוק שמפניה.' שאלתי: 'מדוע?' התשובה היתה: 'כי אנחנו בלונדיניות ויפות, ובכל מסעדה מפנקים אותנו.' בחיוך מנומס השבתי: 'פה זה לא מקובל.' הן הבטיחו שלא תחזורנה אלינו, וכולנו הופתענו שהן כן חזרו.

"ישנם ישראלים באמת תובענים, חוצפנים, חסרי נימוס ותרבות. אני לא מבין מדוע הם הולכים לאכול בחוץ מפני שהם רק מתלוננים. על השירות, על המנות, על המחיר. אני שואל את עצמי לא פעם: האם זה סוג של עינוי עצמי? או הצורך להראות שהם הבוסים? הם לא נהנים ואנחנו מתוסכלים. לשמחתי הם מיעוט, אבל מיעוט מעצבן. רוב הלקוחות שלנו, הרבה תיירים, הם בסדר גמור. יש להם זמן, הם לא דוחקים, מכבדים את המלצרית או המלצר, נהנים מעצם הישיבה, האכילה, השתייה והאווירה."

הפעם כשבאתי הופתעתי לראות בתפריט מנת חומוס עם בשר בקר טחון מעל. שאלתי את מריו: "מה זה, מה פתאום?"

מריו: "נכון, זו לא מנה שמתקשרת לתפריט האירופאי שלנו, אבל התיירים הרבים שמגיעים אלינו מבקשים טעימה מזרחית אז הלכנו לקראתם. יש לנו שתי מנות שהן עבורם להיט. קבבים של טלה עם טחינה והחומוס עם בשר או בלי. את החומוס אנחנו מכינים פה, רוצה לנסות?"

מריו הביא צלחת עם שתי פוקצ'ות קטנות, לא פיתות. כן, מנה ששווה התייחסות אבל כרגיל כל-כך גדולה שלא יכולתי לסיים.

"מה הן המנות המבוקשות ביותר?"

מריו: "מנות עיקריות, פיש וצ'יפס, מנה שמתחרה באנגלים. חזה עוף ממולא בגבינת מוצרלה ועגבניות מיובשות, פסטה תרד עם סלומון וגם השניצל שלנו טוב מאוד. מנות ראשונות: סלומון כבוש עם שמנת, פטה עוף, רביולי וחציל קלוי."

המנות הן גדולות, ולמי שאין עיניים גדולות, ואוכל מעט, יכול להזמין מנה ראשונה שמלווה בלחם הבית, פתיחות קטנות ומגרות, ומנה עיקרית לשניים בלי בעייה. ארוחה עיסקית עולה בין 60 ל-70 שקלים והיא כוללת מנה ראשונה ועיקרית. 

מריו, תמיד שמחה לבוא אליכם במיוחד כשאתה שם.

כתובת: דרך בית לחם 7, ירושלים, טלפון: 02-6729955

* * *

מתי דוד

1. מכתבים למערכת "הארץ"

כמעט מדי שבוע מתפרסמים ב"הארץ" מאמרים ומכתבים של כותבים שמאשימים את ישראל ואת ממשלתה  בפאשיזם! וזאת ללא שום עובדות והוכחות. ראוי לפרט את מכלול העובדות המאפיינות משטר פאשיסטי:

משטר שקיימת בו רק מפלגה אחת וכל היתר אסורות.

משטר שאין בו בחירות חופשיות, הכול מתקבל פה אחד.

משטר שבראשו אדם אחד "המנהיג", שעל פיו ייקבע הכול.

משטר שאין בו חופש עיתונות. "המנהיג" שולט בכל כלי התקשורת.

משטר שלא קיימים בו בתי משפט ושופטים עצמאיים וחופשיים.

משטר שיש בו צנזורה על עיתונים, ספרים, מחזות ותערוכות.

משטר שיש בו מחנות ריכוז, שאזרחים נעצרים בהם ללא משפט.

משטר שמשטרה חשאית עוקבת אחר אזרחים לא נאמנים.

משטר שמפעיל אך ורק מערכת חינוך אחת, תחת פיקוח.

משטר שמפעיל פיקוח ומיגבלות של יציאה מחוץ למדינה.

משטר של דיכוי, עריצות, פחד וענישה ללא משפט הוגן.

משטר שבו עיתון "הארץ" היה נסגר וחלק מהכותבים בו נשלחים למאסר.

ראוי שמכתבי זה יפורסם, כתזכורת לזכות ציבור קוראי "הארץ" לדעת. אני בוגר האוניברסיטה גם במדעי המדינה. ידיעותיי בתחום אינם נחותים ופחותות ערך, מאותם פרופסורים שמרבים לכתוב ב"הארץ", מבלי לפגוע בכבודם.

2. מפלגת העבודה החדשה

תחת אזהרה מהשמאל הקיצוני שהתנחל בתוכה

המפלגה לא היתה בעברה שמאלנית רדיקלית.  ואולם מזה שנים רבות היא ניגררה ע" קבוצה נאיבית של השמאל המדיני הקיצוני (מר"צ ושלום עכשיו) שישבה בהנהגתה שגרמה לכשלונה האלקטורלי והציבורי.

למרות ההתלהבות מהסקרים, המנבאים למפלגה הצלחה גדולה בבחירות, ראוי לא להיסחף ולא להגרר פעם נוספת לסכנה של הפיכת המפלגה ל"מר"צ חדשה", לאחר כשלונה של מר"צ המקורית הישנה ששקעה.

חסידי האידיאולוגיה הטוטלית (חידוד מסרים !) בנושא המדיני והחברתי, שקולם השתלט על המפלגה והנהגתה החדשה, לא מבינים שהפוליטיקה הראלית משמעותה מיצוי של פשרות אפשריות והכרחיות בנסיבות משתנות, ולא מיצוי של אידיאולוגיה טהורה ומושלמת, אך בלתי אפשרית במשטר דמוקרטי הבנוי על קואליציות וקונצנזוס לאומי.

גמישות אידיאולוגית היא המפתח להשגת השלטון.  ואילו נוקשות אידיאולוגית טוטלית בלתי מתפשרת היא מתכון לכשלון אלקטורלי.  האילוזיה שניתן לכבוש את השלטון באמצעות אינפוזיה אידיאולוגית נכשלה בריאליה.  גם הימין וגם השמאל נטשו עקרונות ואמונות בתוקף הנסיבות שלא מאפשרות הגשמת חלומות והשקפות עולם רצויות.  רוב הניבחרים החדשים לא הפנימו מסקנה זו וממשיכים למחזר ולדקלם טקסטים ישנים שכשלו.

לאן מובילים הניבחרים החדשים בעבודה?

פעם נוספת חוזר וגובר תהליך ההיגררות של רוב חברי ההנהגה החדשה אל עבר עמדות ודעות של השמאל המדיני הקיצוני. על פי רקורד הדעות האישיות של רוב עשרים הניבחרים החדשים, וכמה מאלה שמיד אחריהם, לכולם יש זיקה ותמיכה בשמאל המדיני הקיצוני הזהה למר"צ ולשלום עכשיו.

למרות ובניגוד לדבריה של שלי יחימוביץ כי "מפלגת העבודה איננה שמאל," לרובם של הניבחרים החדשים יש אחדות דעות קולקטיבית של שמאל מדיני, וחלקם אפילו קיצוני ופוסט ציוני. זאת בניגוד לעבר, שתמיד היתה בהנהגות העבר נציגות של בעלי דעות הריאליסטיות הניציות, המנוגדות לשמאל הנאיבי.  הטקסטים של מר"צ ושלום עכשיו הם דומיננטיים אצל רוב הניבחרים החדשים.

20 הניבחרים החדשים מייצגים אמנם מגוון של גילאים, עדות, מקצועות, יישובים, תחומי עיסוק ופעילות, ואולם אינם מייצגים ומשקפים את מגוון הדעות בנושאים המדיניים והביטחוניים. לרובם של אנשים אלה שנבחרו, שהם בעלי זיקה לשמאל המדיני הקיצוני, יש צורך מתמיד להוכיח שהם "השמאל האמיתי" (למרות ששלי יחימוביץ הצהירה שהעבודה היא לא שמאל), דבר שגורם להם להקצין עמדות ולהצדיק את העלילה שישראל תמיד "אשמה" ופלסטין תמיד צודקת,  במציאות בה אנו מצויים, ללא הסכם וללא שלום.

סכנה אורבת מבפנים משמאלנים קיצונים. רוחות מהפכניות של שמאל מדיני וחברתי קיצוני נושבות ומשתלטות בעבודה החדשה בסיסמה: "ביטחון OUT,  רווחה IN.  פתרון לפלסטין."

כמה מהמצטרפים החדשים למפלגה, שזכו בבחירות הפנימיות למקומות בכירים מפתיעים, הגיעו כפליטים פוליטיים, מהגרי עבודה שחיפשו תעסוקה מזדמנת בכנסת, באמצעות מפלגת העבודה. הם העידו על עצמם כאנשים שנידבקו מזמן בחיידק האידיאולוגי הסוציאליסטי. הם זכו לפרס הכניסה לכנסת בזכות "אראלה" ממפעל הפיס הפוליטי של מפלגת העבודה. הם זכו בבחירות אך ורק בזכות היותם מפורסמים בתקשורת, ללא שום ותק והשקעה של פעילות מפלגתית. זו היתה התנחלות פוליטית של אנשי שמאל קיצוני בסיוע פנימי. שליש מ-20 הניבחרים הם עיתונאים! מירב מיכאלי, סתיו שפיר, נינו אבסדזה, נחמן שי, שלי יחימוביץ, מיקי רוזנטל.

באירוע סיום הבחירות הפנימיות, והצגת 20 הניבחרים הראשונים, השתבחה היו"ר שלי יחימוביץ שלדעתה זו רשימה מאוזנת ומדהימה שגם בחלומות הטובים ביותר "לא יכולתי להעלות על הדעת הרכב כזה."

האמנם?  ספק גדול.

בחירתם של מירב מיכאלי, נינו אבסדזה, יוסי יונה, דני בן סימון, יריב אופנהימר, סתיו שפיר ונוספים, צובעים את מפלגת העבודה בצבעי מר"צ.  כמה מאנשים אלה הם פיגוע אלקטורלי. 

ספק רב אם רוב חברי ותומכי המפלגה מזדהים עם דעותיהם.

* * *

דניה עמיחי מיכלין

הגימנסיה העברית הרצליה – יום הולדת 107

בשלישי בדצמבר נערך במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב טקס פתיחת התערוכה "ימי הגימנסיה", לכבוד הגימנסיה הרצליה, שהשנה מלאו 107 שנים להקמתה. התערוכה (אוצר גיא רז) מספרת את ההיסטוריה של הגימנסיה השלובה בזו של העיר תל אביב שנטוותה סביבה. 

בתקופה זו של בחירות, בה נבחרי העם נואמים ונוהמים מעל כל במה, מתנצחים אלה עם אלה וחושפים את הצד המכוער של הפוליטיקה, מצאנו מקלט מעט מן הרעש והמהומה הפוליטית, במוזיאון, בין התמונות שהחזירו אותנו לאחור עשרות שנים, אל המקום בו החלה העיר תל אביב את חיי התרבות שלה. בגימנסיה לימדו מה הם ערכים, מהי אהבת מולדת, ציונות וחלוציות אישית. באולם התרבות של הגימנסיה נערכו הצגות ומופעים תרבותיים לא רק לתלמידים אלא לכל תושבי תל אביב. בין כתלי הגימנסיה נוסדה תנועת הנוער הראשונה, שהייתה גורם מחנך כמו הגימנסיה עצמה.

התערוכה השיבה לחיים את  אותו עולם שחלף ולרגע קט החזירה אותנו אל ימים אחרים. קירות התערוכה מספרים את תולדות הגימנסיה, על משכנה הראשון ביפו משנת 1905 ועל משכנה הקבוע מאז 1911 ברחוב הרצל. מי יכול לשכוח את המבנה שחלש על רחובות הרצל ואחד העם ועל כל הסביבה. הבניין הגדול והגבוה, ששער הכניסה שלו שהיה עשוי קשתות, חלונות, שערים וקמרונות, פנה לרחוב הרצל והתנשא לגבהים. עד היום כשאני עוברת ברחוב הרצל אני מרימה את ראשי, תרה אחריו בעיניי לשווא. התערוכה מחייה אותו לרגע קט.

מן הקירות נשקפים מייסדי ומנהלי הגימנסיה מימיה הראשונים ואילך; ד"ר יהודה-ליב מטמן, ד"ר חיים בוגר, ד"ר בן-ציון מוסנזון, ד"ר ברוך בן יהודה, ד"ר כרמי יוגב (פרידה), הזכור לטוב, ואחרים. חדר המוסיקה, חדר הגיאוגרפיה, אולם ההתעמלות וגם תמונות מחזור אחדות מן השנים הרחוקות והאחרונות. הסתובבנו בין התמונות ובין האורחים הרבים שגדשו את אולם התערוכה; פנים קמוטות, שיער לבן, אבל הניצוץ בעיניים הוא זה של ימי הנעורים, בהם התרוצצנו במסדרונות הבניין ההוא, הבלתי נשכח.

לקראת יובל החמישים של הגימנסיה הוחלט להעביר את הגימנסיה לצפון תל אביב. אנחנו היינו המחזור לפני האחרון שלמד בבניין הישן. באחד הימים יצאנו כולנו בחולצות התכלת של התלבושת האחידה לצעדה, מהבניין הישן אל רחוב ז'בוטינסקי, להניח את אבן הפינה לבניין החדש. נשאנו קולנו בשיר ההמנון של הגימנסיה שחובר והולחן בידי בוגריה. את הטקס הנחה בוגר המחזור הראשון, ראש הממשלה דאז משה שרת, ואת אבן הפינה הניח ד"ר בוגרשוב, שהטמין את מגילת היסוד של הגימנסיה בתוך בור שכוסה במלט.

איש לא העלה בדעתו שגורלו של הבניין הישן נחרץ. הדעת נותנת שהיו מסבים אותו למוזיאון או לארכיון לתרבות העברית או לשפה העברית, בו ימשיכו את היסודות עליו נבנה. איש לא תאר לעצמו שבניין הגימנסיה הרצליה, שהיה מאושיות התרבות והשפה העברית, ייעלם מן הנוף התל אביבי כלא היה. הרס הבניין עורר מחאה וכאב גדול בליבם של בוגרי הגימנסיה ותושבי תל אביב שהבניין היה חלק מנוף ילדותם. יחד אתו נהרס גם בית אחד העם הצמוד אליו. בחלל שנפער הקימו את מגדל שלום.

בטקס הנחת אבן הפינה לגימנסיה בתחילת המאה הקודמת נשא דברים חבר הנהלת הגימנסיה מנחם שינקין. בין השאר אמר: "אנו מניחים את אבן היסוד, אחרינו יבואו דורות אחרים ויניחו אבן על אבן ושדרה על שדרה, עד שיבנו את המגדל הלאומי הגדול, שראשו בשמיים. ובראש המגדל יהיה פנס קסם, שיאיר בכל קצות הגולה ויעיר את ליבות כל אחינו שבגולה להתאחד לעבודה הלאומית של תחיית עמנו בארצו."

המגדל, אליו כוונו דבריו לא היה מגדל שלום.

* * *

אורי הייטנר

1. יומן בחירות 2013 (י"ח)

האמינוגרף קרס

בתוכנית "פגוש את העיתונות" מעמידים דברי פוליטיקאים במבחן ה"אמינוגף" – בדיקת אמון הציבור בדבריהם. בתוכנית האחרונה נבחנו דבריו של עמיר פרץ במסיבת העיתונאים בה הודיע על עריקתו ממפלגת העבודה לציפי לבני. התוצאות היו, בלשון המעטה, מביכות. הן ציבור מצביעי הימין והן ציבור מצביעי השמאל התאחדו בהבעת אי אמון גורפת בדבריו. זה מפתיע מישהו?

מעניין מה היה קורה אם האמינוגף היה ממשיך לפעול ובוחן את המשך התוכנית – הראיון עם אהוד אולמרט. אף אמינוגרף לא היה עומד במעמסה, כל אמינוגרף היה קורס לנוכח דברי האיש המוציא שם רע למצח הנחושה.

בסוגיות המשפטיות –הוא הציג את פסק הדין שלו באופן מעוות. הוא השתלח, על סף ההסתה, בפרקליטות ובעיקר בפרקליט המדינה עליו טפל אשמת "רדיפה אישית". דנה וייס, מנחת התכנית, שהודתה בכך שחבריה והיא היו נמהרים בהצגה חד צדדית של פסק דינו של אולמרט כזיכוי מלא, בשידורי הערוץ השני ביום פרסום פסה"ד, עימתה את אולמרט עם שאלות קשות, והוא שב והוכיח את כישרונו לעוות את המציאות ללא הינד עפעף. היא הציגה את נאום הרהב והשקר שלו אחרי פסק הדין: "אין מעטפות, לא היו מעטפות, פסק הדין הוכיח שלא היו מעטפות, הסיפור הזה גמור," בעוד פסק הדין מדבר בפירוש על מעטפות עם מאות אלפי דולארים במזומן מטלנסקי. והוא השיב בקור רוח, שהוא התכוון לומר שלא היו מעטפות עם כסף לצרכים אישיים, אלא רק למסע הבחירות, והוא רק שכח לומר זאת בשל ההתרגשות, והוסיף שהעובדה שהמעטפות הללו היו לצרכי בחירות מעידות שאין המדובר בשחיתות (כאילו חברו למפלגה עמרי שרון לא ישב בכלא בשל עבירות של מימון בחירות). את זיכויו מחמת הספק הוא הציג שוב ושוב כזיכוי מוחלט. וכן הלאה וכן הלאה.

עיקר הראיון יועד לסוגייה הפוליטית. שוב ושוב שאלה וייס מדוע עד הרגע האחרון הוא נמנע מלהודיע שלא יתמודד והטריף את כל המערכת. "אני הודעתי אי פעם שאני מתמודד?" הוא היתמם. סתם, המקורבת אליו דליה איציק, שקיימה איתו אין ספור שיחות בנושא, הביעה ביטחון רק לפני שבועיים בהחלטתו להתמודד. סתם, מקורבו שמעון לנקרי, ראש עיריית עכו, הכריז באירוע פומבי "בוודאות של 100%" שאולמרט רץ. הוא הזמין סקרים? הוא בדק מנדטים? מה פתאום?

כמובן שדבריו הם שקר. השאלה היא, למה הוא נהג כך? למה התעלל כך בציפי לבני, ביאיר לפיד, ב"קדימה"? למה ברגע שקיבל את ההחלטה לא לרוץ, אם בכלל שקל זאת ברצינות,  הוא לא הוציא הודעה קצרה לתקשורת, בת משפט אחד, כדי לנקות את השטח מצילו, כדי לסייע ל"גוש"? למה את הראיון שקיים השבת, לא קיים בשבת שעברה, לפני שבתותיים, לפני חודש?

כדי להבין זאת, כדאי להשוות את ההתנהגות הזאת עם התנהגויות נוספות שלו, לבחון האם יש כאן דפוס פעולה חוזר ומהו.

אבחן שלושה מקרים.

המקרה הראשון, הוא היותו הסניגור הגדול של אבו מאזן. אין אדם בישראל שיש לו סיבות לכעוס על אבו מאזן, לתקוף את אבו מאזן ולחשוף את פרצופו האמיתי, כמו אולמרט. אולמרט קיים עם אבו מאזן למעלה משלושים פגישות והציע לו הצעות שמעולם, אף מדינאי ישראלי, לא התקרב אל הוויתורים מרחיקי הלכת הגלומים בהן. הוא הציע נסיגה ישראלית לקווי 49' (עם "חילופוני שטחים" מזעריים), חלוקת ירושלים וויתור על הר הבית וקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בישראל. אבו מאזן דחה את הצעותיו ואף התהדר בראיונות לתקשורת ובנאומים על הדחיה הזאת בשל הפערים הגדולים וכיוון שלא היה בה מימוש מלא של "זכות" השיבה. והנה כבר ארבע שנים אולמרט מתרוצץ בכל רחבי העולם, מכחיש את הסירוב של אבו מאזן ותוקף את נתניהו על שאינו מקיים מו"מ עם אבו מאזן, למרות שהוא יודע היטב שדווקא אבו מאזן הוא המסרב לנהל מו"מ עם נתניהו. למה? למה הוא עושה זאת? למה הוא נוהג כך?

המקרה השני, הוא הודעתו בראיון עם דנה וייס, על תמיכתו הגורפת בשאול מופז כאלטרנטיבה האמתית לנתניהו, תוך שהוא מפליג בשבחי מנהיגותו ובשבחי הרקורד שלו. כאשר שלושה אנשים מתמודדים על דעת הקהל בניסיון לשכנע שהם ראויים לעמוד בראש "הגוש" ולהוות אלטרנטיבה לנתניהו – שלי יחימוביץ', ציפי לבני ויאיר לפיד, למה אולמרט מתייצב בתמיכה דווקא במופז, שבאף סקר אינו עובר את אחוז החסימה?

והמקרה השלישי, כאמור, הוא אי הוצאת הודעה על החלטתו שלא להתמודד בבחירות.

יש כאן דפוס פעולה אחיד, העובר כחוט השני בין שלושת ה"טסט קייס" הללו, ודרכו ניתן להסביר את כל התנהלותו הציבורית.

למה הוא משמש כסנגורו של אבו מאזן? הרי ברור שהוא מתפוצץ מכעס ומעלבון על התנהגותו של אבו מאזן כלפיו וכלפי הצעתו. כיוון שהוא רוצה לקבע בדעת הקהל הישראלית את התובנה, שהוא היה קרוב מאוד לחתימת הסכם השלום ההיסטורי שהיה שם קץ לסכסוך המזרח תיכוני; רק כפסע היה בינו לבין השלום המיוחל, עד שבא פרקליט המדינה, שהוא שליח הימין הקיצוני, הדיח אותו באשמות שווא שטפל עליו, ומנע את השלום. נתניהו, ממשיך את מפעלו של פרקליט המדינה – הכשלת השלום. רק אולמרט יכול להביא להסכם שלום. ולכן, אם הציבור הישראלי רוצה בשלום, עליו להחזיר את אולמרט לשלטון.

למה הוא תומך בשאול מופז? מאחר ואם לא יקרה נס, "קדימה" בראשות שאול מופז לא תעבור את אחוז החסימה. מופז אינו מאיים עליו. הוא לא יהיה שר, הוא לא יהיה ראש האופוזיציה, הוא לא יהיה ראש מפלגה, הוא לא יישאר בתודעה הציבורית ואין סיכוי שמישהו יראה בו אלטרנטיבה לשלטון נתניהו.

האמת היא שאולמרט מעוניין בהמשך שלטונו של נתניהו, כדי שימשיך להשתלח בו ולהציגו כמסכן את קיומה של ישראל, מבודד אותה בעולם וכו', מבלי שיש לו אלטרנטיבה אמיתית, כאשר בתודעה הציבורית יש לנתניהו אך ורק אלטרנטיבה אחת – אולמרט. כאשר הוא מסרב בתוקף להביע תמיכה ביחימוביץ', לבני ולפיד, הוא בעצם אומר שאמנם נתניהו הוא אסון, אך איש מהם אינו מהווה אלטרנטיבה. את זלזולו בשלושתם, הביע אולמרט בתמיכתו במופז הבלתי רלוונטי.

ולמה הוא לא הודיע שלא יתמודד? מאותה סיבה – רצונו להיבנות בתודעת הציבור כאלטרנטיבה השלטונית האמיתית. אילו המועד הסופי להגשת הרשימות היה יומיים לפני הבחירות, הוא לא היה מקיים השבוע את הראיון, אלא משאיר את הערפל עד יום הבחירות. מאחר והוא נמצא בעיצומו של משפט הולילנד בו הוא מואשם בעבירת שוחד, ומאחר וערעור המדינה על זיכויו מחמת הספק בפרשות טלנסקי ו"ראשונטורס" תלוי ועומד נגדו, הוא לא יכול להתמודד הפעם. אבל הוא דאג שרוחו תרחף מעל הבחירות הללו. כך, אחרי נצחונו של נתניהו בבחירות, הוא מקווה שבתודעת הציבור המתנגד לנתניהו תתקבע האשלייה, שאילו אולמרט רץ התוצאה היתה שונה. וכך, בארבע השנים שבהן ימשיך לתקוף את נתניהו, הוא מקווה שהתובנות הללו תשארנה בתודעת הציבור.

הראיון של אולמרט נועד להעביר לציבור את המסר, שבבחירות הללו נתניהו ייבחר כי לא עמדה מולו אלטרנטיבה אמיתית, בארבע השנים הבאות הוא ימשיך להמיט אסון על מדינת ישראל, ובעוד ארבע שנים, אזרחיות ואזרחים יקרים, תבחרו בי כמשיח שיציל את ישראל.

אהוד אולמרט הוא אחד הפוליטיקאים המתוחכמים והמסוכנים ביותר שפעלו ופועלים במדינת ישראל.

עוכר ההתיישבות

שלי יחימוביץ' שמה קץ לשיח השנאה וההסתה כלפי ההתנחלות והמתנחלים במפלגת העבודה. בתוכניתה הכלכלית, נמנעה יחימוביץ' מלנקוט בשיטת "הכו במתנחלים והצלתם את המדינה"; השיטה הפופולארית כל כך בשיח "אקיבוש".

התנהגותה זו של יחימוביץ' מוצדקת לחלוטין. הרי היא יודעת היטב, שאלמלא אותם מאות אלפי אזרחים התגוררו ביו"ש הם היו מתגוררים באזורים אחרים בארץ, ואותם כספים שהושקעו ביו"ש לחינוך, שיכון, בריאות, רווחה וכו' בעבורם, היו מושקעים באזור אחר. היא יודעת היטב שהאוכלוסייה הישראלית ביו"ש היא אוכלוסייה יצרנית, פעילה, משלמת מיסים. כמובן, שמי שמתנגד עקרונית, מסיבות אידיאולוגיות, להתיישבות בשטחים או בחלקם, יתנגד לכל שקל העובר אליהם. אך אין לכך כל משמעות בשיח הכלכלי. הרי ברור שעקירתם לא תסייע לכלכלת המדינה אלא תפגע בה פגיעה קשה ביותר. שלי יחימוביץ' יודעת היטב, שאם רצונה להציג תוכנית כלכלית חברתית אלטרנטיבית אמתית ואמינה, עליה לדבר אמת ולא דמגוגיה והפצת שנאה.

התנגדותה של שלי יחימוביץ' לשיח השנאה וההסתה כלפי המתנחלים מוצדקת לחלוטין, לא רק מאחר והטיעונים ה"כלכליים" נגדם מבוססים על שקר. ההתנגדות הזאת מוצדקת, כיוון שצדק חברתי חייב להתבסס על סולידריות חברתית, על לכידות חברתית, על חוסן חברתי. שיח השנאה וההסתה כלפי ציבור של מאות אלפי אזרחים נאמנים, הוא שיח המפורר את החברה, שובר את הסולידריות בתוכה, מרסק את לכידותה החברתית, מערער את חוסנה.

אין אדם במדינת ישראל, בשנים האחרונות, המזוהה עם שיח השנאה וההסתה נגד המתנחלים כמו יריב אופנהיימר. מפעל חייו של אופנהיימר, הוא מלחמת חורמה במתנחלים. מפלגה המאמינה בצדק חברתי ובסולידריות, אינה יכולה להרשות לעצמה שסמל שנאת החינם ייצג אותה. לכן, צודקת שלי יחימוביץ' במאמציה לדחוק את רגליו של אופנהיימר.

כאשר אני אומר "אינה יכולה להרשות לעצמה", כוונתי היא מבחינה ערכית, מוסרית. אך יש לכך גם פן אלקטורלי. יש אנשים רבים, המצדדים בדרך החברתית כלכלית של מפלגת העבודה ושוללים את דרכה המדינית, ושוקלים הפעם ברצינות, שלא כבעבר, לתמוך בה בבחירות. אני מכיר אישית לא מעט אנשים כאלה. עד לאחרונה, זו גם הייתה נטייתי, וגם כעת אין היא נפסלת על הסף. ברור, שבחירתה של מרב מיכאלי לצמרת מפלגת העבודה אינה מסייעת למפלגה זו לרכוש את הקולות הללו, הקריטיים כל כך להצלחתה, וזאת בלשון המעטה. על אחת כמה וכמה, אם יצטרף אליה אופנהיימר.

אם אופנהיימר יוצב במקום שעל גבול הריאליות, הוא ירחיק עוד יותר את איש המרכז המתלבט האם להצביע למפלגת העבודה. איש כזה לא יהיה מוכן לקחת על אחריותו את הסכנה שהקול האישי שלו, הוא שיכניס את אופנהיימר לכנסת, חלילה.

נשות הברזל

יריביה של שלי יחימוביץ' במפלגת העבודה מאשימים אותה באוטוריטריות ומכנים אותה דיקטטורית. תומכיה מחמיאים לה על שהיא מנהיגה חזקה.

גם על ציפי לבני נמתחה ביקורת חריפה ב"קדימה", כשהיא עמדה בראשה, על הנהגת סולו, שאינה משתפת, אינה מתייעצת, אינה נותנת מקום לאחרים.

אם נביט לאחור, נזכר שגם גולדה מאיר ניהלה את ממשלתה ביד ברזל. גם אנגלה מרקל היא מנהיגה חזקה וקשוחה, וכמובן ש"אשת הברזל" מרגרט תאצ'ר הייתה כזאת.

מניסיוני האישי, אני יכול להעיד שנשים מנהלות בכל הרמות, במגזר הציבורי כבמגזר הפרטי, הן נשים חזקות ואוטוריטריות.

ונשאלת השאלה – האם יש דבר כזה ניהול נשי? האם יש אמת במיתוס על ניהול פתוח  יותר, משתף יותר, רך יותר, בידי נשים?

יש שתי תשובות אפשריות לשאלה הזאת.

האחת היא שמדובר במיתוס, והמציאות שונה לחלוטין – אין באמת הבדל משמעותי בין ניהול גברי לניהול נשי.

השנייה היא שבעולם הניהול הגברי, הדרך היחידה של אישה להשתלב, היא אימוץ אופי הניהול הגברי, וטיפוסה בסולם הניהול דורש ממנה מאבקים ומלחמות שרק החזקות ביותר שורדות אותן.

למיטב הכרתי, שני ההסברים נכונים. באופן בסיסי אין הבדל בין ניהול נשי לניהול גברי. אולם הנשים המגיעות לעמדות ניהול, בעולם הניהול שהנו עולם גברי עדין, נדרשות ליתר תכונות של "ניהול גברי" כדי להצליח, מכפי שגברים זקוקים לכך.

מסע הקניות של ציפי לבני

בפרק י"ז של היומן סיפרתי על האופן הביזארי של בניית רשימתה של ציפי לבני, דרך עדות ממקור ראשון על אישיות מצפון הארץ, שקיבל הצעה להצטרף לרשימת לבני 48 שעות לפני סגירת הרשימה, ולמחרת בבוקר לבני לא חזרה אליו, כיוון שכנראה מישהו אחר שיועד לאותה משבצת הקדים אותו. כפי שכתבתי, מדובר באדם מתאים וראוי ובמקרה זה, גם באדם שהשקפותיו המדיניות קרובות לעמדותיה של לבני.

לצערי, גם המידע שאציג הפעם יהיה אנונימי, כיוון שלצערי האיש שבו מדובר אינו מוכן להיחשף בשמו (והוא עצמו המקור שלי, כמו במקרה הקודם). מדובר באישיות מוכרת ומוערכת מן הציונות הדתית, תושב התנחלות ביו"ש, שהתבקש להצטרף לרשימה והוצע לו המקום השישי. גם כאן מדובר באדם מתאים וראוי, השייך אמנם לחלק המתון בין המתנחלים, אך המרחק בין השקפותיו להשקפותיה של ציפי לבני גדול. תשובתו המיידית היתה שלילית.

ברור מה סיבת הפנייה לאיש כמוהו. ציפי לבני מעוניינת למצב את תדמית "התנועה" כמפלגת מרכז, באמצעות פניה לאנשי מרכז כמו אלעזר שטרן, בן דרור ימיני, יועז הנדל והדמות עליה כתבתי. אולם המטרה הזאת רלוונטית עד 22.1. ומה יהיה למחרת? האם לבני מצפה שאותם אנשים יתקרנפו ויפעלו, ידברו, יצביעו נגד מצפונם? או שמא אופק תודעתה של לבני מסתיים ב-22.1?

2. המסך שלא הוחשך

התאריך 12.12.12 מעורר התלהבות והתרגשות רבה. כמה מאתנו זוכרים, שגם ל-12.12.11, לפני שנה בדיוק, קדמה תכונה רבה וספירת הימים והשעות. וזאת למה? כיוון שבמועד זה אמורים היו לפוג תוקף ההסדרים שקיימו את ערוץ עשר.

ובשעה שהממשלה ניהלה מו"מ קשוח עם הטייקונים – בעלי הערוץ שחיפשו תספורת לחובותיהם, נוהל קמפיין נגד הממשלה, המנסה להחשיך את ערוץ עשר (לא לסגור אותו אלא "להחשיך" – הרי מדובר בשלטון החושך, לעומת הנאורות ש"אנחנו" מייצגים). ואפילו נבנתה תיאוריה על פיה הממשלה מנסה להחשיך את המסך בתגובה על תחקיר של אביב דרוקר על ראש הממשלה ורעייתו, והייה הדלפה לפיה במו"מ דרשו נציגי ראש הממשלה את פיטוריו של דרוקר.

הקמפיין הזה השתלב היטב בתוך קמפיין ההפחדה וזריעת הפאניקה, על "שפעת החוקים האנטי דמוקרטיים" כביכול.

חלפה שנה. איש לא העלה על דעתו לפגוע בערוץ 10. עובדה – הערוץ חי וקיים. ולא קם אחד שהודה בטעות ובהטעייה.

להיפך, ההפחדה נמשכת. רק בימים האחרונים קראתי בפייסבוק שני אנשים שניבאו שאנשים כמותם יאסרו בכלא סהרונים אחרי ניצחון "ביברמן-בנט" בבחירות וכו' וכו' וכו'.

כבר 35 שנים מספרים לנו שהדמוקרטיה קורסת. בינתיים היא הולכת ומתעצמת כפי שלא היתה מעולם.

3. פלשתין או פלסטין?

אודי מנור ואהוד בן עזר נזפו בי באחרונה על האופן בו אני מתעקש לאיית את המושג "פלשתין / פלשתינאים" ולא "פלסטין / פלסטינים".

ומדוע אני מתעקש על הכיתוב, שהיום כבר אינו מקובל במיוחד? בראש ובראשונה כי זו הגרסא דינקותא שלי. בשנות ה-70, התקופה שבה עמדתי על דעתי, כך כתבו הכול, וזה האיות שנתקבע בתודעתי.

בעצם, לא "הכול" כתבו כך. ב"העולם הזה" אורי אבנרי הקפיד לכתוב "פלסטין". וכך גם בביטאון רק"ח (הגלגול הקודם של חד"ש) "זו הדרך", ובמודעות "הוועד לשלום ישראל – פלסטין" וכד'. ואני הבנתי את הפוליטיקה של הלשון – לא בכדי הם מאייתים את המילה אחרת מכולנו, והאיות הזה עורר בי התנגדות חריפה.

למיטב הכרתי, האיות הנכון הוא "פלשתין", מאחר והשם מבוסס על פלשת, על הפלישתים. אחרי דיכוי מרד בר כוכבא בניסיון לטשטש את זיקת היהודים לא"י, הרומאים שינו את שם הארץ וכינו אותה פלשתינה (ארץ הפלשתים) ואת שמה של ירושלים – אליה קפיטולינה.  ואיך חדר האיות "פלסטין" לשפה? כנראה כקונטרה לפלשתין, מתוך רצון לנתק בתודעה את שמם של הפלשתינאים מן האימפריה האירופית ששלטה בא"י.

היום הכיתוב פלסטין ניצח, והיה לכיתוב המוביל. אני שייך למיעוט הקטן שמקפיד על האיות "פלשתין". אך יש מי שקשה להם להתמודד עם הנוסח הזה, ורק לאחרונה קראתי דברים שכתב אלמוג בהר ובהם הוא יצא נגד השימוש במושג "פלשתין", אותו הוא הגדיר כ"גיורם" של הביטויים הללו.

אהוד: הפלסטינים בכוונה קוראים לעצמם בלועזית פּלשתינים, ו-Palestine – באנגלית, במקום "פלסטין" בפ"א רפה – וזאת כדי לטעת את השקר ההיסטורי שהם כביכול צאצאי הפלישתים, וכי כביכול הפ אלה המופיעים בכל מפה היסטורית עתיקה ובכל מקור היסטורי עתיק, עוד בטרם כבשו שבטי הנודדים המוסלמים את ארץ-ישראל; כאילו כל מקום שכתוב פּלשתינה הכוונה לארץ פלסטין בפ"א רפה,  ארץ מוסלמית, הקיימת כביכול מדורי דורות, עוד מימי התנ"ך. את השקר הזה עלינו לנפץ, אבל אתה דבק בפלשתינאים ובפלשתין, שהם תמיד בפ"א דגושה – ואתה עוזר בכך לתעמולה הערבית גם בקרב דוברי העברית בישראל.

* * *

אלי מייזליש

יש להעמיד את אירופה בפני מבחן

בריטניה וצרפת הן האחראיות לכאוס הפוליטי במזה"ת, כשלא הבינו את התרבות הערבית עם סיום מלחמת העולם ה-1.

במשך מאות שנים שלטה האימפריה העות'מנית ברחבי העולם הערבי מדרום אנטליה בצפון ועד מפרץ עדן בדרום. מרחב ערבי אחד: דת ותרבות, שפה ומנהגים, אוכל ולבוש ובעיקר עקאל, עבאייה ושברייה. אלה הם סימני הזהות הערבית.

מאז שהטורקים השתלטו בכוח החרב על האזור, ידעו הערבים כי שליט זה שליט ואפילו שאינו מדבר ערבית, והמורד בשליט ייתלה – העיקר שכולם מתפללים לאללה בימי שישי במסגד. כך התנהג המזרח-התיכון 500 שנים, עד שפרצה מלחמת העולם ה-1, ובסיומה קיבלו הבריטים והצרפתים מחבר הלאומים את האזור כמנדט [זמני] כדי ליישם בו תהליכים מדיניים כפי שהם מבינים.

מינו שני מדינאים בינונים: סיר מארק סייקס הבריטי וז'ורז' פיקו הצרפתי, ושניים אלה הסכימו לחלק ביניהם את המזה"ת לאזורי השפעה: בריטיים וצרפתיים בהסכם הנודע: "הסכמי סייקס-פיקו" ז"ל.

בריטניה קיבלה אז את עיראק וארץ-ישראל [השלמה], והצרפתים את סוריה ולבנון. החלו לשרטט גבולות ושלחו הנה 'נציבים עליונים'. תוך כדי השיח הדיפלומטי בין שני המדינאים פרצה מהקבינט הבריטי בסערה "הצהרת בלפור" לאזור, וגרמה לתחילתה של אי יציבות שלטונית אצלנו.

כל עוד ראו הערבים שנציגיהם הבכירים, בעיקר פייסל, מקבל מדינה [עיראק] עם גבולות, הניחו כל השאר, כולל בסוריה, כי גם הם יקבלו 'מדינה' וגבולות לפי הבנתם ולפי קוד תרבותם השבטית.

הבריטים בפלשתינה והצרפתים בסוריה ולבנון, ניסו להתאים את תרבות שלטונם כפי שלמדו באוכספורד או בסורבון, דיני מינהל לאור ההשלכות מאז מהפכת קרומוול באנגליה והמהפכה הצרפתית לחסל את שלטון המלכים.

אבל כאן? במכה ובדמשק, בריאד ובמוסול לא למדו את ז'אן ז'אק רוסו ואפילו לא את שייקספיר אלא אך ורק את הקוראן: "דין מוחמד בסיף," כפי שהעות'מנים ניסו מאות שנים ליישם מקונסטנטינופול בירתם עד וינה.

הצרפתים כשלו בניסיון שלהם בחלוקת 'סוריה הגדולה' ל'לבנון הגדולה' ולסוריה – כפי שהיא כיום, ביישום שתי המדינות לרפובליקות נשיאותיות – לפי הדגם הצרפתי, אך קיבלו דיקטטורה נשיאותית לפי הדגם של אסאד.

הבריטים בארץ-ישראל [משתי גדות הירדן], ניסו גם הם לחלק את פלשתינה א"י [לאחר שכבר הפרידו בין שתי הגדות שאחת נמסרה לעבדאללה ה-1] לשתי מדינות בהמלצת לורד פיל [1937]: "החלוקה ה-1" וכשלו.

אבל, הבריטים והצרפתים, שחשבו כי בכוח כמה בריגדות יוכלו לכוף את תרבותם על המזה"ת – כשלו, כפי שכשלו גם עם מלוא כוחם ב-1956 בסואץ.       

כיום, לאחר שבוזו וסולקו בכוח מהמזרח-התיכון, מנסים שוב שתי האימפריות [ז"ל] לבחוש כאן בקדירה. בעיקר כמו אז, יחד עם הערבים נגד היהודים.

והיות שיש כאן כמה יהודים שדווקא סיימו כמוהם את אוכספורד ואת הסורבון ובהצטיינות, יצא שיהודים אלה בקיאים בנעשה משני עברי הפרגוד. לכן המבחן הוא הפעם לא שלנו. אנו סיימנו אותו. הפעם – שתיים אלה, צרפת ובריטניה חייבות לעבור את המבחן.

המציאות מלמדת כי שתי אימפריות ז"ל אלה לא הכינו שיעורים ואינן מוכנות למבחן. אז שתלכנה הביתה ללמוד.

* * *

אריק הופר

מעמדה יוצא הדופן של ישראל

"לוס אנג'לס טיימס", 26.5.68

היהודים הם עם יוצא דופן: מה שמותר לאומות אחרות אסור על היהודים. אומות אחרות מגרשות מאות, אפילו מיליוני אנשים, ואין בעיית פליטים. רוסיה עשתה זאת, פולין וצ'כוסלובקיה עשו זאת, תורכיה זרקה מיליון יוונים, ואלג'יריה – מיליון צרפתים. אינדונזיה זרקה השד-יודע-כמה סינים – ואיש לא מדבר על פליטים.

 אבל במקרה של ישראל, הערבים העקורים נעשו לפליטים נצחיים. כולם מתעקשים שישראל חייבת לקבל חזרה כל ערבי וערבי. ארנולד טוינבי מודיע, שגירוש הערבים הוא אסון גדול יותר ממה שעשו הנאצים. מדינות אחרות, כשהן מנצחות בשדה הקרב, הן מכתיבות את תנאי השלום. אבל כשישראל מנצחת היא חייבת להתחנן כדי לזכות בשלום. כל אחד מצפה מהיהודים להיות הנוצרים האמיתיים היחידים בעולם הזה.

מדינות אחרות כשהן מובסות, שורדות ומשתקמות, אבל אם ישראל תובס – היא תוחרב. אילו נאסר ניצח ביוני האחרון [1967] הוא היה מוחה את ישראל מהמפה, ואיש לא היה נוקף אצבע להציל את היהודים. אין מחויבות אחת ליהודים מצד כל ממשלה שהיא, שתהיה שווה את הנייר שעליו היא כתובה.

בכל העולם זועקים וזועמים כשאנשים מתים  בוייטנאם או כששני שחורים נהרגים ברודזיה,  אבל כשהיטלר טבח ביהודים איש לא מחה נגדו. השוודים, שמוכנים עכשיו לבטל את היחסים הדיפלומטיים עם אמריקה בגלל מה שאנו עושים  בווייטנאם, לא השמיעו ציוץ כשהיטלר רצח יהודים. הם שלחו להיטלר מחצבי ברזל ומיסבי-כדורים [קוגל-לאגרים], ונתנו שירותים לרכבות החיילים שלו בדרך לנורבגיה.

היהודים הם עם מבודד בעולם. אם ישראל תשרוד זה יהיה אך ורק בזכות מאמצים יהודיים ומשאבים יהודיים. ברגע זה ישראל היא בן הברית היחיד המהימן וללא תנאי. אנחנו יכולים לסמוך על ישראל יותר מאשר ישראל יכולה לסמוך עלינו. צריך רק לדמיין מה היה קורה בקיץ  האחרון [1967] אילו הערבים ותומכיהם הרוסים ניצחו במלחמה, כדי להבין כמה הישרדותה של ישראל חיונית לאמריקה ולמערב בכלל. יש לי תחושה שלא עוזבת אותי: מה שיקרה לישראל יקרה לכולנו. אם ישראל תיספה השואה תהיה עלינו.

אריק הופר היה פילוסוף חברתי אמריקאי, לא יהודי. כתב טורים בעיתונים וכמה ספרים. הוא  נולד ב-1902 ומת ב-1983.  השאיר אחריו תשעה ספרים וקיבל את אות הנשיא למען החירות. ספרו הראשון, "המאמין האמיתי" זכה להכרה כקלאסיקה. לימד באוניברסיטת קולומביה בלוס אנג'לס.

* * *

איליה בר זאב

עֲקֵבוֹת בנחל (למשל, צבוֹע)

"שביל בצד", מכון אבשלום, הליכה בנחל צפית – 2012 / 11

צַ'בֻּעְ [1]. אֵינִי יוֹדֵעַ אִם הוּא חוּם אוֹ מְפֻסְפָּס, הַגְּלָלִים לֹא חוֹשְׂפִים

מֵידָע – יְצוּר לֵילִי וּמְיַלֵּל מַבְחִיל. פַּרְוָה מְדֻבְלֶלֶת, אֲרֻכָּה.

לֹא נָעִים לְהֵעָלֵם בְּלִסְתוֹתָיו פֶּן יְבֻלַּע לִי, לְהִתְעַלֵּס בִּסְבִיבָתוֹ שֶׁל רַב עָצְמָה

חַיָּתִי, מְרַסֵּק וְשׁוֹבֵר עֲצָמוֹת מֻסְמָךְ – מוֹצִיא יֵשׁ מֵעַיִן.

אֲני חוֹשֵׁש שֶׁהַצָּבוֹעַ יְהַפְּנֵט אוֹתִי, יִגְרֹר אֶת גֻּלְגָּלְתִּי לִמְאוּרוֹת סֵתֶר,

יִתְחַכֵּךְ בִּשְׁאֵרִית בְּשָׂרִי כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל חֶלְקַת הָאֱלֹהִים שֶׁלּוֹ.

אִם אֵלֵךְ עִם רוּחוֹת רְפָאִים בְּגֵיא צַלְמָוֶת אִירָא רַע. אֵינִי מֻמְחֶה לִנְבֵלוֹת

בְּנוֹת זְמַנֵּנוּ ,אֵין בִּי חוּשׁ רֵיחַ לְאִתּוּר פְּגָרִים."גֵי הַצְּבוֹעִים" [2] כְּצִלּוֹ שֶׁל מֵת.

אֲנִי הוֹלֵךְ, עָקֵב בְּצַד אֲגוּדָל. הַצָּבוֹעַ חָזָק מִמֶּנִי. בְּחַפְּשׂוֹ טֶרֶף יַעֲבֹר בְּשֵׂעָר סָמוּר וְיַלֶּלֶת מְמֻשֶּׁכֶת יוֹתֵר מִשְּׁלוֹשִׁים ק"מ בְּלַיְלָה אֶחָד, כְּמֵיטִיבֵי הַלֶּכֶת.

טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם מֵאֶמֶשׁ מְרַפְּדוֹת אֶת שְׁבִילֵי נַחַל צָפִית. הָאוֹר הַצָּלוּל חוֹשֵׂף

צִמְחֵי מִדְבָּר, עִקְבוֹת בַּעֲלֵי חַיִּים וּשְׁאֵרִיּוֹת דֹּמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.

מִילְיוֹנֵי נְמָלִים מְכֻנָּפוֹת פּוֹרְצִים מִתּוֹךְ הַשִּׁיטָּה הַסְּלִילָנִית [3] זְכָרִים רְעֵבֵי פְּרִיָּה וּרְבִיָּה מִתְעוֹפְפִים בְּצָהֳלַת שִׂמְחַת הַכְּלוּלוֹת אֶל בִּרְכַּת הַשֶּׁמֶשׁ, אֶל עֲנַן הָאֵשׁ

בַּמַּעֲרַב.

מָעוֹף מֻפְלָא אֶל מוֹתָם.

לִקְרַאת הָעַרְבַּיִם אֲנִי מֵחִישׁ צְעָדַי, מִתְיָרֵא מִן הַצְּבוּעִים שֶׁרְגִילִים בִּנְדָרִים לְלֹא כִּסּוּי, מִתְרַפֵּק עַל יְפִי חֲבַצֶּלֶת הַמִּדְבָּר בְּדַרְכִּי אֶל קְצֵה הַנַּחַל,

אֶל סוֹף הַיּוֹם.

1 צַבֻּעְ )ערבית) – צָבוֹעַ. חוּם או מפוספס. (Hyaena brunnea, Hyena Hyena). בעל חיים יונק מסדרת הטורפים. בעל לסתות חזקות המותאמות לפיצוח עצמות קשות. בלילות, בחפשו טרף, משמיע קול יללה מבהיל. אמונות תפלות נרקמו סביבו – יכולת היפנוט וגרירת הקורבן אל מאורתו, יכול להחליף את מינו ועוד.

2 "גיי צבועים"- שמואל א' יג-יח. גיי – גיא.

3 שיטה סלילנית Acacia raddiana)) עץ מוגן, מדברי, קוצני. צומח בערבה ובחלקי נגב. שורשים ארוכים עד 10 מטר. מיספר רב של בעלי חיים מתגוררים בשיטה בקיום של פונדקאי.

 "מַה שְׁלוֹם צָבוֹעַ אֶל כֶּלֶב, מַה שְׁלוֹם עָשִׁיר אֶל רָש" – בן סירא י"ג כ"א – ספרים חיצוניים.

"צָבוֹעַ זָכָר שֶׁיֵּש לוֹ שָׁעָה שֶׁהוּא קָשֶׁה כָּאֲרִי" – ירושלמי בבא קמא ב ג – תלמוד.

* * *

אלישע פורת

האיש שנמלט מהמעצר בנמל טולון 1946

עדותו של משה רבינוביץ'

מתוך עדותו המפורטת המצויה במוזיאון הפלמ"ח. תודתי לד"ר אלדד חרובי, מנהל ארכיון הפלמ"ח, על עזרתו הנדיבה.

משה רבינוביץ' היה "הימאי שבחבורת קובנר", והיה בין ארבעת אנשי ההגנה והפלמ"ח שנעצרו איתו על סיפון ה'שמפוליון', דצמבר 1945. העדות המובאת כאן היא רק חלק מעדותו השלימה על פעילותו בפלי"ם ובפלמ"ח. המראיין: עזרא גרינבוים. 1987.

רבינוביץ' נולד בשנת 1922, בעיר נובוגרודק שבפולין. הצטרף לתנועת השומר הצעיר ועלה ארצה בגיל 14 בשנת 1936 להשלמת לימודיו בכפר הנוער בן שמן. בשנת 1941 התגייס לפלמ"ח ובשנת 1943 התגייס לפלי"ם. חייו היו מסכת עשירה ביותר של פעילות ביטחונית, שעיקרה בים, קודם ביישוב ואחר כך במדינת ישראל. לאחר שפרש מחיל הים התיישב במושב היוגב, נשא לאישה את מימי, אלמנתו של זוהר דיין, ואימץ את האלוף עוזי דיין, שם גם נפטר בשנת 1994.

והיתה פגישה בקיסריה [קיבוץ שדות ים בראשיתו] ביום ו' בערב. ונסעתי למוסד [המוסד לעלייה ב'] ובמוסד הודיעו לי, שאנחנו יוצאים בחזרה לאיטליה, ז"א ליוון, אבל הדרך היא ארוכה, כיוון שאנחנו ניסע דרך מצרים. עכשיו, מי זה 'אנחנו'? אנחנו זה חמישה אנשים, הם אני וידידיה צפריר, שהגענו ב'ברל כצנלסון'. אגב האוניה, demetrius הפכה להיות אני חושב, לפי הצעתו של לוי שווארץ נדמה לי – ל'ברל כצנלסון'.

נוסף לזה נסע אהוד [חגי, אחיו של אהוד] אבריאל Uberall ריקו לופו [לופסקו] משריד, שצנח קודם ברומניה, ואבא קובנר. אבא קובנר, אני שמעתי אותו במרחביה לפני היציאה. אז בין הגעת ה'ברל כצנלסון' או... אני לא בטוח מתי, כשהוא הגיע ארצה, היתה הופעה [של קובנר] בפני אנשי 'השומר הצעיר'. וזה היה למחרת חתונתם של זלמן פרח ודיתה. כשהיינו ביום ו' בדגניה. ובבוקר נסעתי ברכבת לעפולה והלכתי ברגל למרחביה, ושמעתי את אבא קובנר. ואז פתאום אני רואה אותו פה [בעליה ל'שמפוליון'], הוא היה עם רושקה [הפרטיזנית רוז'קה קורצ'ק], היא היתה מאד מודאגת. איך הוא ייסע, כי בשלב הראשון לא היה ברור איך אנחנו נוסעים. אחרי איזה זמן הוחלט, שאנחנו ניסע יחד עם קבוצה של חיילים מהבריגדה ואחרים שחזרו מחופש בארץ ליחידות שלהם, שהיו אותו זמן בבלגיה ובהולנד.

אנחנו קיבלנו תעודות על שמות לא אמיתיים, אבל התעודות היו אמיתיות. וקבעו שכל אחד יתכונן לנסיעה במקום אחר. המקום שהועידו לי היה בנחלת-יהודה. שם היה מחנה של קיבוץ ו' של 'השומר הצעיר' [לימים קיבוץ חצור], ושם יחכה זוג והציוד יהיה אצלם. שם אני אתלבש בתור חייל, אני אקח את הקידבג, והם ילוו אותי בתור "קרובים". מה שקורה למעשה עם כל חייל שנוסע, לתחנת הרכבת ברחובות. כך היה. באתי ל... לנחלת [יהודה]... התלבשתי, היתה מונית, שלקחה אותנו לרחובות. נפרדנו ברציף, כאילו קרובים, ונסענו ברכבת כל הלילה. הגענו לפורט סעיד.

יחד עם החיילים האחרים הועברנו למחנה מעבר של חיילים, Transit Camp, לא היתה שום בעייה במעבר למצרים. אף אחד לא בדק את ה... זה... הממונה על הקבוצה היה סרז'נט-מייג'ור [רב סמל], חבר עין-השופט, בחור אמריקאי ששמו משה אייזן [ברזילי]. עד היום [1987] הוא בעין-השופט. אני חושב שנשארנו יומיים או שלושה בפורט-סעיד. ואז שוב פעם עלינו לרכבת. והועברנו לאלכסנדריה. אני לא זוכר, כמה זמן נשארנו באלכסנדריה, אבל לא הרבה, אולי יום, אולי יום וחצי. והובאנו לנמל. בנמל נמצאה האונייה 'שמפוליון'. היתה בדגל צרפתי. אוניית-נוסעים גדולה מאוד. ויחד עם הקבוצה הארצישראלית שהיתה בערך 30 חיילים, עלינו לאונייה.

הוקצו לנו... הוקצה לנו מין חדר אחד, שהיו בו שולחנות וספסלים, ווים לתלות עליהם את הערסלים לשינה. ביום היינו מפרקים את הערסלים, והיה מין מקום ישיבה כזה. באונייה היו כ-4000 או 4500 חיילים, שנסעו לכל מיני מקומות ומכל מיני מקומות. ז"א רובם היו אנגלים, ואולי גם אחרים. השתדלנו להתנהג כמו חיילים אחרים, היה קל יחסית. מכיוון שהים היה קשה, החודש הוא דצמבר. ורוב החיילים היו חולים. הדאגה שלי תמיד, כשראיתי, שאבא קובנר במקום נעליים צבאיות נועל מגפיים. ואז, כשהוא שכב, כשהוא הרגיש לא טוב על הסיפון, המכנסיים היו עולים ואז כולם היו רואים ש... את המגפיים. ניסיתי לשכנע אותו שיוריד את המגפיים וינעל כמו כל חייל נעליים. הוא לא הסכים בשום אופן. הוא אומר "אלה המגפיים שלי מאז ומתמיד וזהו."

ההפלגה לקחה ארבעה ימים. הגענו לטולון. בכניסה לטולון היינו, כל החיילים או רובם, על הסיפונים. עלה ה-Pilot ועלה קצין אנגלי, קפטן. אחרי איזה כמה דקות הרמקול התחיל לקרוא ב-ארבעה מתוך חמשת השמות של הקבוצה שלנו. הם לא קראו בשמו של ריקו לופסקו.

לא ידענו מה לעשות. דבר ראשון הלכנו ל... רצנו למשה אייזן. שהוא היה הסרז'נט-מייג'ור, הוא האחראי. והוא אומר לשקול מה לעשות. כי הם קראו לנו להתייצב במשרד האונייה. שכל אחד יודע איפה הוא. והקריאה חזרה. מאחר ועוד לא התייצבנו, ובשיקול נכון הוא הציע, שאנחנו נתייצב. מכיוון שאין אפשרות לברוח מהאונייה, הם ימצאו אותנו. ואז ייתכן והעניין הוא פשוט, ואין צורך להתחבא. לי לא היה נראה שזה פשוט. אבל גם לא היתה ברירה, ולכן התייצבנו.

במשרד חיכתה לנו קבוצה גדולה של משטרה צבאית, גדולים, גבוהים כאלה, ולקחו כל אחד שניים תחת הזרועות, והביאו אותנו לאיזה תא. לתאים האלה שכנראה שימשו בית-סוהר באונייה. בינתיים האונייה נכנסה לטולון. היינו שם איזה חצי שעה או שעה בתאים האלה. והעלו אותנו, וביקשו, שכל אחד יבוא ויזהה את הקידבג שלו וייקח אותו. כל אחד לקח את הקידבג, כי זה מה שהיה. ואנחנו הורדנו מהאונייה בתור ראשונים. חיכתה שם משאית עם כיתה של חיילים. הוכנסנו למשאית, הם ישבו מאחור, והובלנו למחנה. אנחנו לא ידענו איפה זה. אבל היה מין Transit Camp כזה על יד טולון. ועיירה שנקראת לה...?

מראיין [עזרא גרינבוים]: אבא קובנר היה איתכם?

משה רבינוביץ': כן.

מראיין: בתוך הקבוצה? בתוך...

משה רבינוביץ': בתוך הארבעה, כן. ז"א מי שהובל. וזה אהוד [חגי] אבריאל, ידידיה צפריר, אבא קובנר ואני. ריקו [לופסקו] לא. הובלנו למין מבנה צבאי כזה מפח ולבנים. חצי עגול, ללא חלונות, הוכנסנו פנימה. בסוף המבנה היו שתי מיטות זוגיות. ועל יד הדלת עוד מיטות. והכיתה שמרה, ואנחנו היינו בפנים.

אחרי מיספר שעות בא הקפטן, שראינו אותו לעלות לאונייה, הוא אמר שהוא ממונה על ה-Field Security Service . הוא לא יודע מי אנחנו. אם אנחנו אנשים הגונים או פושעים חמורים. והוא קיבל הוראה להחזיר אותנו למצרים. וזה מה שהוא עושה. הוא אומר: "היחס אליכם יהיה טוב. תקבלו אוכל והכול. לא תוכלו רק להיות חופשיים. כי זו הוראה."

מתי נוחזר, הוא אומר, זה באונייה הראשונה, תוך יומיים שלושה, שתהיה. ולכן זה... מסביר לנו את העניין. ו... תוך זה שהוא מדבר, מגיע משה אייזן ומתנפל עליו ואומר: "זה לא בסדר. אני אחראי על האנשים שלי. ואם יש להם בעייה, ישפטו אותם ביחידות שלהם." אבל כמובן, ההוא אומר: "ההוראה היא מהמטה בקהיר. ולכן היא קודמת. אם אתה רוצה שאני אחתום שאני לקחתי אותם, אני מוכן לחתום." ובזה נגמר העניין.

משה אייזן נשאר איתנו לדבר, וניסה להתיידד עם הסרז'נט הבריטי ששמר עלינו. ואנחנו אמרנו לו: "תשמע, קודם כול טלפן למרסיי לאנשים שלנו." נתנו לו טלפון. "...ואם יש כמה אנשים שאפשר לגייס אותם, אין בעייה, שבערב הם פשוט ישחררו אותנו."

"איך? כיתה? עם רובים?"

"יבואו שניים-שלושה עם תת-מקלעים, והם ירימו את הידיים, ואנחנו נלך..."

הוא הלך וטילפן, והתברר שאין. אין לא את האנשים המתאימים ולא את הציוד ולא את ה... בעיקר הנכונות לדברים כאלה. אבל כן הוא אמר לנו, שבמקרה ומישהו יברח, יהיה מישהו שיחכה. ולכן במלון 'בריסטול' ברחוב ז'אן ז'ורס בטולון יהיה איש ששמו "פיינ-קוחן, פיינקוחן? זה ביצייה, חביתה – והוא יחכה, אם במקרה מישהו יסתלק, אז זו הכתובת. בינתיים ישבנו. ואז אבא קובנר סיפר את הסיפור שלו. ואבא קובנר סיפר על המשימות שלו, ושהוא מודאג, שמא רק מאסר שלו ימנע מהביצוע. כך שנהיינו שותפי-סוד לעניין שלא ידענו אותו קודם. טוב, התרגלנו למצב.

מראיין: ולא העסיק אתכם העניין: איך "נדפקתם"? [כלומר מי הלשין עליכם].

משה רבינוביץ': העסיק אותנו כל הזמן. זה לא נכון שזה לא העסיק אותי אז. נכון, שזה מעסיק אותי עד היום הזה. [1987]. אני חושב שאני יודע איך... לא נתפסנו. לאחר מכן מונתה ע"י המוסד ועדה. ראשית, הפסיקו לשלוח באותה דרך. כי עמדו לשלוח ממשיכים. כי היו בעיות. איך לצאת מהארץ. לא היתה תחבורה נורמלית, ו... אינני יודע מה המסקנה של הוועדה. אף פעם לא דיווחו לי או לא אמרו לי. אני כן שאלתי פעם באיזו הזדמנות את שאול אביגור, והוא לא ענה לי. המסקנה שלי היא, אז... ז"א לא אז, אלא היום היא, שאלה ששלחו אותנו, הם שמסרו אותנו. כי איש לא ידע, לפי הסדר הבריטי, שהחיילים האלה הם חיילים או לא חיילים. ההמשך של הסיפור מאמת את ראשיתו. ואני אגיע אליו.

 בלילה השני כבר ידענו, שלמחרת יש אונייה [טור-דה-פראנס] ונעלה על האונייה. אני בלילה הזה לא יכולתי לישון אף דקה אחת. ואני הסתכלתי בשומרים. התברר לי שהם חילקו את השמירה בלילה הארוך – כי זה דצמבר – שכל אחד ישמור על יד הדלת שעה ו-10 דקות. ואז הוא יעיר את השני. עכשיו, כשכל אחד, אם מישהו ירצה לצאת לשירותים, השומר היה מעיר עוד מישהו, ואז הוא היה מלווה החוצה מי שרצה לצאת לשירותים, שהם היו בערך 15 מטר מן ה... בית-שימוש מאולתר כזה עם קירות של יוטה. בסביבות 4 בבוקר אני החלטתי שאני גם-כן אלך לשירותים. כולם ישנו, חוץ ממני והשומר. כשהגעתי לדלת, אני אמרתי לו, שאני הולך לבית-שימוש, ופתחתי את הדלת. וראיתי שהוא לא מעיר אף אחד. יצאתי וחיכיתי שהוא יצא אחריי, וראיתי או הרגשתי, שהדלת נסגרת, וחשתי שהוא לא הולך אחריי.

הלכתי הלאה בצעדים איטיים עד ה-15 מטר. נכנסתי, הסתכלתי, ראיתי שהוא איננו. יצאתי מתחת ליוטה מהצד השני. ומאחר ובמשך היום היינו הולכים להביא אוכל עם סיר כזה ממקום חלוקת האוכל, ראיתי את המחנה, איך שזה נראה. והחלטתי שהכיוון של טולון הוא... ואז רצתי. בחוץ היתה סערה וגשם ובוץ. רצתי עד שגמרתי את המחנה. אגב המחנה לא היה מגודר. ועשיתי עיקוף גדול בשביל לחזור לכביש. ואני חושב שאחרי שעה הגעתי לכביש. והתחלתי לצעוד בכיוון שאני חשבתי שזה טולון. כל אוטו שהיה עוצר, הייתי יורד מהכביש ומתחבא, כי זה אפשר לראות מרחוק.

אני חושב שבסביבות שעה שש או שש וחצי בבוקר הגעתי לאיזה מקום-יישוב, והייתי בטוח שזה טולון. אנשים התחילו לצאת מהבתים, הפועלים,  לשאול... התחלתי לשאול על הרחוב Rue Jean Jores  ושאלתי על Hotel Bristol לפי התרגולת חשבתי שכדאי לשאול נשים. אבל לא היו בבוקר נשים. היו גברים. ובסוף איזה איש התחיל להסביר לי, שזה משהו לא... זה לא טולון. בסוף הבנתי שזה לא טולון. הוא מה זה לה... והוא הזמין אותי פנימה. והם כיבדו אותי בקפה. והדבר היחידי שעשיתי זה... פה היה כתוב Palestine זה הורדתי. אבל נשארתי במדים, ו"איך מגיעים לטולון?"

הוא אומר: "יש לך פה טראם" ואני לא ידעתי אם צריך לשלם או... גם לא היה לי כסף צרפתי, או שחייל לא משלם. בקיצור, לא היתה לי ברירה, אני עליתי לטראם ועברתי בתוך המחנה. כשהטראם עבר בתוך המחנה, עד שהגעתי לעיר, ראיתי שזה עיר גדולה ויש מרכז. זה טולון, וירדתי. כשהגעתי. ועד שהגעתי למלון היתה כבר השעה שמונה. זאת אומרת ארבע שעות מכל הסיפור של הבריחה. 'פיינקוחן' עוד ישן, כי זה היה כמעט חושך. החברים שלי ב...

מראיין: צריף, כן...

משה רבינוביץ': ישנו. כשהם התעוררו – זה אני יודע אחרי זה ממשה אייזן, שפגשתי אותו כשהוא בא למלון – לראות אותי, כשהגעתי. כי הוא ידע. הוא שנתן לנו את הכתובת. אז הם התעוררו והם ראו שאני אינני. החיילים התעוררו, מה שהתברר, שהשומר שלא הלך אחריי וראה שאני חוזר. והוא לא אמר כלום. מכיוון שאנחנו ישנו בפינה חשוכה, והיו שמיכות וזה... שומר אחד אחרי השני קם לשעה ועשר דקות, ו... העיר את הבא, כשבבוקר, כשכולם קמו, כשבמקום ארבעה יש רק שלושה. משה אייזן הגיע, הסרז'נט מרוגז והוא אומר "ממזר אחד ברח. ואנחנו לא יודעים איך." כל השומרים אומרים שאף אחד לא ברח. לא יודעים איך. אבל... איפה הוא, איך הוא יצא? מהפח? איך זה יכול להיות?

בקיצור הוא בא לזה... לפיינקוחן. בינתיים פיינקוחן התעורר, הזמין קפה. הוא אמר – ביידיש. הוא דיבר אתי ביידיש – הוא אמר: "בוא, ניסע למרסיי!"

אמרתי לו: "זה לא! אני ארבע שעות עכשיו רץ בשביל להתחרבן בגלל איזו שטות? לא."

הוא אמר: "מה נעשה?"

אמרתי: "עכשיו ככה: אתה הולך וקונה לי חליפת בגדים אזרחיים. ואתה מטלפן למרסיי ואומר שהגעתי. ושיגידו איך ניסע."

הוא לא כל כך היה מרוצה מההסדר. בכל אופן הוא הלך והוא טילפן. והוא קיבל הוראה לא לנסוע בשום אופן. הוא אומר: "הם כבר בינתיים ידעו שיש חיפושים בכל הדרכים. ושהוא יביא לי בגדים. ושנחכה עד ש... הם ימצאו את הדרך להעביר אותי. אחר כך משה..."

הוא בא עם חליפה ואז אנחנו כבר ירדנו לארוחת צהריים. ואני כבר ב'ציוויל!' ובינתיים הגיע שרוליק רותם ממרסיי ברכבת. ואז אחרי הצהריים הם טילפנו ואמרו שאני אחכה בשמונה בערב. יבואו לקחת אותי. ובשמונה בערב בא אוטו צבאי אמריקאי עם מייג'ור אמריקאי. התברר שהוא הרב הצבאי האמריקאי של כל הצבא [האמריקאי] שם באזור הזה – שמו היה קאפלן – והוא היה מאד גאה שהוא צריך להבריח אותי למרסיי. סיפרו לו את הסיפור – "ושום אנגלי" הוא אומר, "ושום צרפתי לא יעצור אותי...". לא, מה פתאום? הוא מייג'ור אמריקאי יעצור בפניהם? אין דבר כזה.

וכך הגענו למרסיי. ידענו שהאנשים, שלושת האחרים, הועלו לאונייה [טור-דה-פראנס] בצהריים. הביאו אותם למצרים. הם לא נחקרו כמעט. הם ישבו, נדמה לי, שלושה או ארבעה חודשים בבית-סוהר. העלו אותם לרכבת, הביאו אותם לירושלים. הביאו אותם ל'קישלה', ואמרו להם: "לכו!"

זה הסיפור. עכשיו, מי שמסר את מה שמסר, עשה עסקה עם האנגלים. שלא יהיה נזק. לא יהיה משפט. הוא רצה למנוע את הפעולה של אבא קובנר בכל מחיר! זו היתה פעולה שהיו ויכוחים חמורים לגביה בארץ. היו בעד והיו מתנגדים. והוא החליט, האיש שהחליט, אבל הוא לא ידע את השמות [של המיועדים לצאת]. הוא לא היה מעורב. הוא היה בדרגה הרבה הרבה יותר גבוהה. אבל הוא קיבל את השמות [שלנו] מהאיש שהכין אותנו. האיש שהכין אותנו עבד במשרד של המוסד [לעלייה], ובמשך הזמן עשה קריירה בחסותו של המחליף. שניהם לא חיים.

את הסיפור ידע, משום מה, גם שמואל תמיר. הוא פנה למשה אייזן, הוא פנה אליי. כי הוא החליט משום מה להגיש באמצעות אנשים על מסירת יהודים לבריטים. והוא רצה לצרף במשפט סנסציוני כזה על מסירת אנשי לח"י ואצ"ל לבריטים בזמן 'הסזון'. ולצרף "הנה, הם גם מסרו את האנשים שלהם..." [כלומר של ההגנה].

זה הסיפור. למעשה אינני מבין למה אבא קובנר רק ברמז אומר את זה. אינני יודע, למה הוא לא סיפר את כל הסיפור? אולי זה היה עושה תסבוכת מסויימת. אינני יודע מה היו השיקולים שלו. היום, כחודש לאחר מותו [כלומר אוקטובר 1987] קשה יהיה לשאול אותו.

מראיין: אכן...

ראוי לציין שיש חוקרים הטוענים שקובנר הוסגר לבריטים בידי הנהלת הסוכנות – ובראשה משה שרת! – כדי למנוע את הביצוע המאיים והנורא של תכנית ב' של הנקם. מתוך הנחה שאבא קובנר אכן ויתר על תכנית א', כפי שהתחייב בפני ראשי מערכת הביטחון של מפא"י. (האלוף עוזי דיין, בשיחה בעל פה איתי, אוקטובר 2012, הביא את הסיפור הזה בשם אביו המאמץ, משה רבינוביץ').

* * *

דוד מרחב

ציפי לבני

לפני שבועיים פגשתי מחוץ לבית סוקולוב את חנה איכילוב מ'ארגון הנשים הליברליות', מוותיקות גח"ל והליכוד. היא ניגשה אליי אחרי מסיבת העיתונאים שבה הכריזה ציפי לבני על הקמבק שלה. עיניה היו לחות ונוצצות. היא דיברה על 'הציונים הכלליים'. סיפרה על המדרשה הליברלית על-שם פרץ ברנשטיין, שבראשה עמד שנים רבות ח"כ לשעבר, עו"ד ידידיה בארי, חברו של שמואל תמיר המיתולוגי. קולה היה סדוק משהו כשסיפרה איך נדהמה מתוצאות הבחירות בליכוד. איך הבן של אליהו מרידור מהאצ"ל הודח לטובת דני דנון וציפי חוטובלי.

שום דבר לא נשאר מהתקוות למפלגה לאומית-ליברלית חדשה. לבני החליטה לחתוך שמאלה ולהתאחד עם אנשי "יוזמת ז'נבה", עמרם מצנע ועמיר פרץ. היא ניהלה מו"מ שנכשל עם יועז הנדל, שהבין כי פניית הפרסה שמאלה חדה מדי. מכל המפץ הגדול שעליו דיברו לבני ואנשיה, לא נותר דבר מלבד שחזור רופף של קדימה, שעד ל-22 בינואר תישאר מחוברת למכונת הנשמה מכספי מימון המפלגות, ואז תיפח את נשמתה. לא לאומית, לא ליברלית.

אפשר לבקר את נתניהו בנושאים שונים, אך לזכותו יש לומר כי משהו בנוכחות הפוליטית שלו מגרה את השמאל לעבור מטמורפוזות רק כדי להפילו. כך הפכה מפלגת העבודה למפלגה סמי-קומוניסטית שמניפה דגלים אדומים, כך ציפי לבני מתנועת החירות חברה לעמיר פרץ מ'עם אחד' ולעמרם מצנע וגדי בלטיאנסקי מ"יוזמת ז'נבה". גם אם נתניהו יאמץ מחר את מתווה קלינטון והיוזמה הסעודית, החבירות האופורטוניסטיות האלה ימשיכו להתקיים. ב-1999 זה עבד עם עמותות ברק ו"ישראל אחת". הפעם זה לא מצליח. גוש השמאל יורד בסקרים לאזור ה-50 מנדטים.

הבעייה המהותית של השמאל הישראלי היא זהותו. נפשו מסוכסכת בין תכול, לבן ואדום, כאשר העיקרון של טובת המדינה נמצא תמיד בתחתית סדר העדיפויות. בסביבתה של לבני שאלו כל העת כיצד תחבור ליחימוביץ' כמספר שתיים. הם לא רואים את הבת של שרה ואיתן לבני צועדת באחד במאי עם נערי פלוגות "הפועל". אך חבירה לעמיר פרץ, שעל שמו רשומה תחיית הסוציאליזם בשיח הישראלי, אין לה בעיה לחבור. השאלה אינה באמת אידיאולוגית. היא פרסונלית ונובעת בעיקר משנאת נתניהו.

לראש הממשלה תהיה הזדמנות לנצח את הבחירות האלה בהליכה. אך חשוב מכך, תהיה לו הזדמנות להשתמש בכוח פוליטי מרשים שיעמוד לרשותו. ישראל זקוקה לרפורמות אמתיות בתחומים מהותיים, החל מכלכלה וכלה בשיטת הממשל. שחקני חיזוק משמעותיים ב'ליכוד ביתנו', כמו יאיר שמיר ועוזי לנדאו, יוכלו לסייע בידי נתניהו. אם ינהג בתבונה בנושא המדיני, יוכל גם להראות כי הפלשתינים ממשיכים בסרבנותם. האופוזיציה שתעמוד מנגד תהיה חלשה, רופסת, דלילה. התבשיל שבישלו יחימוביץ', לבני, לפיד, מופז ואולמרט, יקדיח ויגרום לעוד מיני-מפצים. חומר נפלא לכתבים פוליטיים.

הליברלים בליכוד יצטרכו להתארגן בקרוב מחדש כדי לשמור על הל' הליברלית של התנועה לצד הל' הלאומית. כמפלגת שלטון, הליכוד יהווה הזירה החשובה ביותר בקרב בין הדעות השונות בתוכו, בהיותו המפלגה היחידה שיש לה מורשת אידיאולוגית לצד מפלגת העבודה. כאשר מפלגות האווירה יתמוססו להן ומפלגת ז'בו תתמודד מול מפלגת בן-גוריון כבעבר, תהיה אפשרות אמיתית לציבור הישראלי לקבל הכרעות בשאלות הנוגעות לגורל המדינה מבלי שיזנבו בהן ללא הרף. נכון לעכשיו, הליכוד הוא האפשרות הסבירה היחידה עבור מי שאינו רואה עצמו מתנדנד בין הסוציאליזם הצעקני של יחימוביץ' לבין מחנה הפליטים הרחב שנמצא משמאלה. 

פורסם לראשונה בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.12.2012

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

13. לילך קוּרְנוֹסָה

ללילך יש בעייה עם האף, ואפשר לומר גם – לאף של לילך יש בעייה עם הנערה שבמרכז הפרצוף שלה הוא יושב; היא מתביישת בו כמי שמסתירה חבר גמלוני ומכוער, ומסתייגת ממנו, למרות שאין לה ברירה אלא להמשיך איתו.

האפים שעימם נולדים נראים די נחמד כשהם נעוצים בפניהם של תינוקות וילדים קטנים. כפתורים חמודים שלא בולטים יותר מדי, ואם הם רק לא דולפים נזלת או סתם סְמַארְק, אפשר ללטף ולנשק אותם כמו את שאר חלקי החמודי/חמודה, ולהתפלא איך להורים מכוערים, בעלי אף בולבוסי, גבנוני, ולפעמים אף ארוך כשופר – נולדו ילדים כה יפים, בעלי פנים סימטריים.

כזו היתה לילך בילדותה. מותק של ילדה. בובה זהובת שיער ועגולת פנים, בעלת אפונצ'יק קטונצ'יק וחיוך מלאכי. כשהיתה לילך יושבת בעגלת-הטיול, ואימה עוברת עימה ברחוב, היו עוברים-ושבים, ובייחוד נשים מבוגרות, עוצרים להסתכל בה ולומר לאביגיל אימה כמה חמודה הילדה:

"ממש מתאימה לתמונת פרסומת! כבר פנו אלייך?"

כן, זאת מחמאה. כך מגדירים אצלנו את שיא היופי. וכשהיו הנשים מסתכלות על אביגיל הנאה, בעלת האף הסולד והחטוב, הוסיפו ואמרו:

"לא פלא שלאימא יפה כזו נולדה ילדה כה מושלמת."

*

וכך היה, עד שהחלה לילך מתבגרת.

מצד אחד, ולא רק מצד אחד, החלה מתעגלת ומקבלת גוף נשי נאה ומפותח, אבל עור פניה התמלא פצעונים, ואפה החל צומח ומזדקר מתוך פרצופה כמו בניין חדש שמוסיפים לו קומה מדי שבוע. ההתבגרות היא תקופה קשה בדרך-כלל, וכאשר התווסף לה אף חסר-התחשבות, נעשתה לילך עצבנית מאוד ומלאת קנאה.

"מדוע העניש אותי אלוהים באף נורא שכזה לכל החיים, בעוד שלך סידר אפונצ'יק קטן ומקסים, שבכלל את לא צריכה אותו מפני שכבר מצאת את אבא. איזה בזבוז וחוסר-צדק!"

אביגיל שתקה. אבל הקינטורים והקיטורים של לילך לא פסקו, וחלה אצלה גם ירידה בלימודים, ונטייה להתבודדות.

"מה את מסתגרת בחדר שלך כל היום?"

"מספיק רואים אותי בבית-הספר עם אף שכזה, אני לא צריכה להציג אותו גם בכיכר מלכי ישראל. מה יש? צריך לפזר שם הפגנה?"

"מאיפה הדיבורים הנוראים האלה? פעם היית כזאת מתוקה."

"נראה אותך כשמדביקים לך כינוי: קורנוסה! – ושרים בהפסקות:

     'מי ימצא, ימצא תַ' שְׁטוֹזָה –

     שתמרח לילך קורנוסה,

     כל יום דוֹזָה, כל יום דוזה,

     על העודף של הפוזה'?"

"כך שרים עלייך?"

"כן."

ופרצה בבכי.

"מחר אני הולכת לדבר עם המנהלת!"

"שלא תעזי! את שומעת? – אני יודעת שגם את מתביישת בי! איך זה שלאימא יפה כזו יצאה מפלצת אף כזו!"

ונסגרה שוב בחדרה.

*

שכחנו לספר שלושה דברים:

א.  ללילך היה שיער ארוך וחלק, בצבע חום-דבשי, שאותו הידקה ואספה בהשחלת גומייה מאחור, עד שיצר "זנב-סוס" שובב, שקיפץ עימה לכל עבר ויצר שיווי-משקל לאף שגדל פרא.

ב. חצי מהבנים כבר היו מאוהבים בה.

ג. גם את השיר על אודותיה, גם את הכינוי, היא המציאה. כמו שאומרים: להד"ם. ר"ת: לא היו דברים מעולם.

*

אבל אביגיל לא נרגעה. האשמות בתה בדבר הבדלי האף שביניהן כירסמו בה ועוררו נקיפות מצפון ורגש אשמה. היחסים ביניהן התערערו. לילך סירבה אף ללכת לקוסמטיקאית של אביגיל, לטיפול פנים בפצעי הבגרות שלה.

"בצל הקורנוסה שלי יכולים החצ'קונים לצמוח בשקט. ממילא אף אחד לא מגיע להסתכל עליהם."

"יהיו לך חורים בפנים כשתגדלי!"

"חורים לפחות לא בולטים, מה שאי-אפשר להגיד על אף גורד שחקים!"

ואז התוודתה אביגיל ואמרה:

"שתדעי לך שהאף שלי, בגילך, לא היה יותר יפה!"

"את רוצה להגיד לי שעשו לך ניתוח פלאסטי?"

"כן. סבא ברוך וסבתא שרה מכרו אז חצי מהבית כדי לשלם לפלסטיקאי."

"ואבא לא יודע?"

"לא."

ואביגיל הראתה ללילך צרור תמונות, שהיו חבויות היטב, מימי ילדותה, ובהן נראתה לא-מי-יודע-מה, הן היו בשחור-לבן, ולא היתה אף אחת בצדודית (פרופיל), אבל באמת האף נראה פחות יפה מאשר עכשיו. ובכלל, אביגיל נראתה בהן די בולבוסית, וקוּרְנוֹסִית כזאת, ותוּזִית, וגבנונית או שטוחה בדיוק איפה שלא צריך.

"אז גם אותי ינתחו יום אחד?"

"בהחלט. מאז שהתחלת להתבגר אני שמה לכך בצד כסף, וחוסכת. אבל צריך לחכות שנים אחדות כי את עוד צעירה מדי לניתוח. הצמיחה שלך עוד לא נגמרה."

"ועוד איך!"

*

"אבא, אתה לא ידעת שלאימא עשו ניתוח פלאסטי באף בילדותה, וזו הסיבה שיש לך יפהפייה כזו?"

"לא!" אמר שוקי בהפתעה.

"איזה טמבל!" נמלטה לילך בצחוק משחרר לחדרה, וחשבה: 'הגברים המטומטמים האלה. איך אפשר לעבוד עליהם. יכול להיות לך האופי הכי חראי, אבל רק מקצרים לך קצת את האף – וכבר את סמל השלמות אצלם!'

*

שכחנו לספר עוד דבר אחד:

לאביגיל לא עשו מעודה ניתוח פלאסטי. היא באמת אימא יפהפייה.

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק כ"ז.

פתחתי פה למצויירים

כאשר יש בי הרגשה של שפע, של טעם החיים – אני כותב או מצייר. לעולם אינני מכריח את עצמי. אני, כביכול, רוצה לגמול טובה לזולת, או לפצות את נחום הילד ובני-דורו.

מה פירוש?

כשהייתי ילד, הספרים שלנו בעברית היו עירומים. כאשר לקחתי לידי ספר לועזי לילדים, הייתי מתמלא קנאה – הוא היה מלא ציורים. ואילו ספר עברי היה גורם לי הרגשה של ריקנות. ולימים, כשהתחלתי לעשות איורים ועיטורים לספרים, רציתי למלא את החלל הזה, ולשלם חוב לעצמי. ועד היום אני מפצה אולי את הילד נחום ואת חבריו, שלא היה להם ציורים בספרי-ילדותם.

משעה שחזרתי לארץ-ישראל בשנת 1926 התחלתי לאייר ולעטר ספרים שונים – לביאליק, לטשרניחובסקי, לשניאור, לאבא ולאחרים, עשרות ספרים. וכשהחל להופיע "דבר לילדים", בשנת 1933, עשיתי לו ציורים למן החוברת הראשונה, במשך יותר משלושים שנה.

כיצד התחלתי לכתוב?

את הסופרים העבריים היכרתי, כאמור, מקרוב. ביאליק, שהתגורר בביתנו בבואו לארץ לראשונה. עגנון, שהיה מזכירו של אבא. ברנר, שמעוני, אחד-העם, יעקב כהן, בורלא, ורבים אחרים. כולם היו בני-ביתנו. את האווירה הזאת ספגתי למן שנות ילדותי המוקדמות.

מעולם לא חשבתי שאהיה סופר. פחדתי מן הכתיבה. וההיכרות עם הסופרים הפחידה אותי. ראיתי את ההתמדה וכובד-הראש, את הנרות הדולקים בחלונותיהם עד לשעות הקטנות של הלילה. ראיתי נגד עיניי את גבו של אבא, מאחר-שֶבֶת ליד שולחנו עד לשעות הקטנות של הלילה, המנורה מאירה עד אור הבוקר, ועל שולחן-הכתיבה רק חצי דף כתוב.

אני מעלה נגד עיניי את גביהם הרכונים אל השולחן של הסופרים, אשר הייתי בא במחיצתם: אוזניהם שנראו שקופות לאור מנורת-השולחן, מבטיהם – ממושקפים  או פרוקי-משקפיים, כשהם מעפעפים בעייפות ברגעי הפסקת הכתיבה. קצות שפתותיהם הנעות, כאנשים שחייבים לשוב ולהסתגל מחדש לעולם.

מראה כזה היה לביאליק, כשעבד על "ספר-האגדה", ממלא עשרות דפים עד שמשלים אגדה אחת. מראה כזה יהיה לו ולרבניצקי, היושבים זה כנגד זה – עוסקים בהגהות. ולעגנון חכליל-הלחיים, שהיה רכון על כתיבתו שעה שהיה מזכירו של אבא. ולברנר, העומד ליד עמוד-המגיהים, כשפניו מתעוותים באי-שׂביעות רצון.

מראות כאלה נטעו בי עד עצם היום הזה מורא וכבוד למלאכת הסופר. אך גם זאת ראיתי – שהספרות העברית היא יגע עצום וחוסר מנוחת-נפש, ועל כן הטילה עליי מורא.

אילו היה ביאליק בחיים, לא היית מעֵז לקחת עט-סופרים בידי.

אל הכתיבה הגעתי במקרה.

בראשית שנות השלושים קיבלתי יום אחד הזמנה, באמצעות דיזנגוף, לנסוע לאפריקה-הדרומית, ולצייר דיוקן של ראש-הממשלה, הגנראל סמאטס, בשביל מוזיאון תל-אביב.

באתי להיפרד מחברי, יצחק יציב, עורך "דבר לילדים". הוא ישב ליד שולחן-המערכת וקיבל את פני האורחים שבאו אליו בענייני העיתון. הוא הרכין קצת את קומתו, כדי להשתוות במידת-מה עם קומת הילדים, מחייך את חיוכו הטוב, חיוך התכלת, ומדבר כחבר נאמן. את חיוכו זה לא העזתי לצייר – ידעתי כי לא אצליח.

הוא לחץ את ידי ברגש, ואמר:

"נחום, אבל בלי ציורים ל'דבר לילדים' אתה לא נוסע."

הוא לא רצה ש"דבר לילדים" ייצא בלי ציורים כל ימי היעדרי.

שאלתי: "איך?"

"תכתוב מכתבים מן הדרך, ותוסיף להם ציורים." אמר יציב, והמשיך לתקן את שגיאות-הכתיבה בכתב-היד שלפניו.

שנים רבות ראיתי אותו בעבודה זו, מאז נוסד "דבר לילדים", עיתון הילדים הראשון בספרותנו הקיים ומופיע זה שנים רבות. עֵד הייתי כל השנים כמה קשה לדאוג לכל הדברים הקטנים האלה: שתימצא הבדיחה המתאימה, החידה המעניינת, המאמר הקל והמסביר, הסיפור המבדח והמעמיק, השיר הטוב והציורים המתאימים. דברים שלכאורה הם קטנים, אך מרובים, ועליהם להתלכד למיקשָׁה אחת. יציב עשה זאת. וכל חוברת מילאה את ליבו דאגה, דאגה שהתפשטה על פני כל שעות היום והלילה, על פני כל ימי המנוחה והחגים.

אך העיתון לא גרם ליציב רק טרדות. הוא גרם לו גם הרבה תענוגות. הוא היה מרגיש תמיד את מגעו עם הילדים. היו לו ביניהם אלפי ידידים. מיום שפתח בחוברת הראשונה התחילה הקרחת שמעל מצחו הרם לגדול, אך מאור פניו לא נשתנה.

ישבתי באפריקה-הדרומית ושום מכתב לא יצא מתחת ידי. מה עשיתי? ציירתי ציור. אחר כך פתחתי פה למצויירים, אנשים או חיות, כדי להסביר לילדים מהו הדבר שציירתי. עשיתי ציורים, הוספתי להם ביאורים, ושלחתי ליציב פרק אחר פרק, אבל לא ידעתי שאני כותב ספר.

התחלתי לספר על הנסיעה לאפריקה. ואחרי שתיארתי את הנסיעה הוספתי גם סיפור ששמעתי באפריקה על אישיות חשובה מאוד – לובנגולו, שהיה מלך הזולו. האנשים שהיכרתי באפריקה, ושכתבתי עליהם, היו אנשים באמת, גם החיות אינן בדייה, ושמות המקומות נכונים, הם נמצאים על המפה. הכול היה אמת, אבל חלק בדיתי. למשל, שנמר עמד מעליי וליקק אותי – זה בדיתי!

כך התחיל "לובנגולו מלך זולו", ספרי הראשון. אך לסיפור יש חוקים שונים מאשר למציאות, ולכל סיפור חוקים משלו. המספר הרוצה שסיפורו יהיה טוב – צריך ללכת אחר הסיפור. אני, למשל, מעולם לא ידעתי מה יתרחש בפרק הבא. המשכתי לספר את כל הסיפורים של לובנגולו. וגם על אומלימו, שהיה ראש שבט אכזר באמת. את השאר בדיתי. אבל, שהאונייה שלנו טבעה בדרך חזרה – זו אמת.

[לימים נודע לי כי בדרום-אפריקה ישבו אז דודיה, אחי אביה, של דורה, עם משפחותיהם].

כשחזרתי לתל-אביב, הספר עוד לא נגמר. לא ידעתי אם להמשיך לכתוב – עד שראיתי את שוטר-התנועה שליד דפוס "דבר" נכנס ביום שישי למערכת, לוקח את "דבר לילדים", עולה חזרה אל אי-התנועה, ובין סימן לסימן שהוא נותן לתנועה ברחוב, הוא מציץ בחוברת וקורא את המשך הרפתקאות לובנגולו כשחיוך רחב על פניו.

הרגשתי הנאה על שהצלחתי לדבר גם ללב מבוגרים, וזה עודד אותי להמשיך לכתוב, ולכתוב בקלות. השתחררתי מן הסיוט של כובד-הראש בכתיבה, ומן הדרישה הבלתי-פוסקת לכתוב עברית מהוקצעת, ומליצית, ובנימה פידאגוגית. לקחתי לעצמי חופש מלא, בלי גבולות של עבר ועתיד, מציאות ודמיון, והקלות באה לי, אולי, מפני שגם במילים אני אוהב לצייר.

אז החלטתי להמשיך ולכתוב על חיפוש האוצר. אני כבר לא זוכר אם מצאתי אותו, אבל גנראל סמאטס כתב לי אחר כך, שחבל שילדי אפריקה לא זכו לספר כזה.

אמרתי, כי מעודי לא זכרתי מה יתרחש בפרק הבא. וכך היה תהליך הכתיבה במשך כל השנים. לפי החיוך של יציב או של ברל במערכת "דבר", או של קוראים אחרים – הייתי יודע אם אני מתקדם בסדר, או אם כדאי לתפוס מומנט יותר דראמאטי. בספרים שלי זה מתקבל כטריק ספרותי – שאני משתף את הקורא בתהליך היצירה ומתייעץ איתו, אבל כך זה היה במציאות.

הנה, למשל, כשכתבתי את "שביל קליפות התפוזים", אמר לי העורך יום אחד:

"עכשיו צריך שמשהו ידפוק!"

ואז הכנסתי מיד את הקבקבים של מסעודה. היא "דופקת" בקבקבים, ופותרת בעזרתם את בעיות-החיים, ואת עלילת-הסיפור.

פעם ראיתי איך מנהל מוזיאון אחד עולה במדרגות המוזיאון. עיניי רותקו אל קיפולי מכנסיו. אותו רגע הם עוררו בי אסוסיאציות של טלפי-חמור. ואז צץ בראשי הרעיון, שצריך לכתוב על מנהל-המוזיאון: באיזו דרך פלאית וגורלית התגלגל זה בחמור שכולו תכלת, שעלה לגדולה. החמור לא רצה כלל לשמש בתפקידו, אבל החיים דחפו, החיים דחפו. ועל השאר מסופר בספרי "חמור שכולו תכלת".

שלונסקי אמר פעם שאני "מיכל בעל שני ברזים". אבל ההסבר שלי הוא יותר פשוט: באותה תקופה, בשנות העשרים, היינו – הציירים בארץ-ישראל – כנופיית "מיותרים" בלתי-מובנים, שזופים משמש, משום שציירנו נופים והווי ברחובות הצרים של יפו וירושלים. באותו זמן דובר רבות על כך כי מאז אלפיים שנה ניתק עם ישראל את קשריו עם המושגים הפלאסטיים, וכי במשך שנות הגלות קופחו בבני-עמנו אהבת-הצורה, תחושת-הצבע, ההנאה מצורתו המושלמת של כל חפץ – בין אם אבן מונחת בקיר, או כריכה של ספר, או אפילו מעטפה של מכתב. ה"אינטליגנציה" בארץ – העסקנים, העורכים, הסופרים והרופאים – היתה רחוקה אז מאוד מהבנת לבטינו ורצונותינו, אפילו מונחים פשוטים כמו "קונטורים", קווים ספונטאניים, או חלוקת השטח שבתמונה – היו זרים לליבם. והיה אז רצון להחזיר לעם היהודי את חוש-הראייה ואת חוש-המישוש.

כדי להיות מובן כצייר, חייב הייתי להסביר את עצמי במילים. רציתי להסביר כי לא די לעמוד בנוף ולראות שיש רוח בחוץ, ונעים לשבת תחת עץ. לא די שיסתכלו בתמונה ויגידו:

"אוהל  יפה מאוד. המזרח."

רצוני היה להגניב במילים אותם מושגים פלאסטיים שבתמונה – לתוך הלב. מאמרי ביקורת והטפה – איש לא יקרא. לכן צריך לתת איזה סיפור, התרחשות. אבל, למעשה, רציתי שיבינו כיצד הדקלים מחברים את השמיים לאדמה.

אינני רואה ניגוד בין מילה לציור. לעיתים נדמה לי שהציור הוא תהליך הרבה יותר קל. קשה למצוא מילה מדוייקת וסדר נכון במשפט, ולכסות דף בציור – הרבה יותר קל מאשר לכסות נייר בסיפור.

המשכתי לכתוב ספרים, ובעיקר לצייר. והצער הוא בכך שלפעמים אני מצייר נופים, שכבר אינם קיימים. טוב, לפחות הם מכניסים יום-טוב ללבבות. אני משתדל למסור את תחושת ההתפעלות שנשארה לי מאותם הימים כשהגעתי ליפו, והאוניות היו מקושטות בתרנים כה יפים, עד שנראו כאילו הן מביאות מתנות. אני משתדל למסור את ההתפעלות מהצבעים החריפים, מהצורות הברורות והחדות, מהאור והצל החזקים. אני רואה בכך את קסם המזרח. אני רואה בכך את התוצאות של המבט הראשון שבו פגשתי את הגמל הראשון בקונסטנטינופול. ומאותו רגע אני, כאילו, משתדל לספר את האגדה המיוחדת שיש בארצות הים-התיכון: שבהן לכל חפץ תחושה פלאסטית כל-כך, נוהרת.

אינני סבור כי האמת העובדתית חשובה בכתיבת סיפור. לסיפור יש משאלות משלו ולא רק תיאור קורותיה של תקופה. אך עליי לציין כי רוב תוכנם של ספריי מבוסס על דברים שבאמת התרחשו. מה שסיפרתי ב"שביל קליפות התפוזים" נכון כמעט בשלמותו. ב"עיר קטנה ואנשים בה מעט" תיארתי את חיי בארץ. את תל-אביב שהיתה נתונה בתוך גבעות חול טהור, נקי, בראשיתי, וכל מי שהילך על גביו היה מטביע בו חותם צעדיו. ובעיניי, כל מי שעשה אז מעשה, הטביע, כביכול, חותמו על גבי אותו חול בתולי.

אחדים מספריי תורגמו, אפילו ליפאנית. "שביל קליפות התפוזים" קיבל את הפרס הבינלאומי לספרות-ילדים על שם הנס כריסטיאן אנדרסן. מעולם לא ראיתי גבולות: עד כאן הילד, ומכאן – למבוגר. מעולם לא חשבתי שאני ילד. גם לא בילדותי. אותן טביעות העין של בן שש נשארו בי עד היום. למעשה אנחנו נולדים "מוכנים" ואיננו משתנים באופיינו או בתפיסת הדברים. לכן אינני "כותב לילדים" – אינני חכם מהם ואינני טיפש מהם. הדבר החשוב ביותר בעיניי הוא לכתוב לילדים לא כמו שכתבו בילדותי בעברית, בצורה יבשה וחסרת-הומור, וגם לא כמו שכותבים אלה שמנמיכים עצמם אל הילד עם "קוצי-מוצי-פוצי." ההשתעשעות במילים בנוסח "אותי-טוטי-פוטי-מוטי" היא מחוכמת לעיתים, היא שובבה לפעמים – אבל איננה דוברת ללב הילד ולראיית-החיים שכבר מצוייה בו.

אני מדבר עם הילד כעם שווה, ומספר לו, באמת ובלב-תמים, דברים שאני יודע, ומעניינים אותי עצמי. לא דברים קלי-ערך, אין צורך לדבר אל הילד בצורה ילדותית כדי למצוא חן בעיניו, אלא להראות את המופלא שבחיי יום-יום. ילדים מבינים הרבה יותר מכפי שאנחנו סבורים.

אני משתדל לדבר עם הילד ברצינות משעשעת אך משמעותית, ומבקש להגדיל את סקרנותו, את תיאבונו למתרחש, לקרבו למציאת פתרונות, ובעיקר לעורר את תיאבונו לסובב אותו, ולהסיעו לעולמות רחוקים אשר בקירובם לחיי היום-יום ניתן לעמוד גם על הקסם שמצוי בחיי יום-יום. יש לדבר אל הילד בשפה משמעותית אך מבלי לאבד את הקסם שמצוי בקלות-הביטוי. לא המוקיונות היא סמל ההומור והילדות, היא רק סממן, סממן קטן שיכול רק להעלות חיוך. יש לדבר עם הילד על הכול – החיים, המוות, מסירות לעקרונות שמתגבשים במחשבת כל ילד – הצדק, אהבת-הזולת, אהבת-המקצוע ואהבת-החיים. כל זאת, כמובן, בצורה שתתקבל על דעת הילד, שלא תערפל כי אם תבהיר לו את הדברים. וכאשר יגדל יחוש כי הוא ממשיך את ראיית החיים והערכתם מן הבסיס של ימי ילדותו, אך על רקע יותר גדול ורב-ערכים.

לכן כתבתי כל שעלה בליבי, ללא רצון להיות ילדותי ולשעשע בצלצולי-מילים, וניסיתי לגעת גם בדברים שמעניינים את המבוגרים, מבלי להרגיש במחיצות, ואני יודע שהילדים עוסקים בליבם בעולם המופלא, ולכן אני פונה אליהם ומדבר עימם גם בכל מה שמופלא בעיני המבוגרים.

המשך יבוא

* * *

ספר חדש על אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית

"אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית", קובץ מאמרים לציון 50 שנה לפטירתו, ראה אור עתה בהוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל ו"בית אבא", רמת-גן.

הקובץ בן 160 עמוד נערך בידי יוסי אחימאיר.

מאמרי הקובץ מבוססים על ההרצאות שנישאו בכנס שהפיק מכון ז'בוטינסקי בישראל והתקיים במוזיאון של המכון, ביום חמישי,  ג' סיוון תשע"ב (24.5.2012). במהלכו של הכנס הושמעו שמונה הרצאות בשני מושבים, הוקרנה ברכתו המצולמת של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוקראה ברכתו בכתב של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין ונאמרו דברים אישיים מפי הבנים יעקב ויוסי אחימאיר.

ספר זה מבוסס על הרצאות הכנס. שישה מהדוברים עיבדו את הרצאותיהם במיוחד לפירסום בקובץ זה: השר לשעבר יורם ארידור, פרופ' מרדכי נאור, ד"ר אמיר גולדשטיין, ד"ר יעקב טובי, גב' שושנה ברי (אישוני), פרופ' אריה נאור.

 בנוסף נכללו בו דברים שהשמיעה הבת, זאבה זבידוב, באזכרה ליד קברו של אב"א אחימאיר בנחלת-יצחק, נאומים בני דקה שהשמיעו הח"כים אריה אלדד ויריב לוין במליאת הכנסת, והרצאה (שעובדה לדפוס) של יוסי אחימאיר על אחימאיר והשאלה הערבית.

הובא בקובץ נאומו הגדול של פרופ' בנציון נתניהו ז"ל, שאותו נשא בשנת 1998 לרגל מלאות 100 שנה להולדת אחימאיר. פרופ' נתניהו, שהלך לעולמו בגיל 102 שלושה שבועות לפני כנס-הזיכרון לאחימאיר, עיבד בעצמו את הרצאתו והיא נדפסה לראשונה במוסף "סופשבוע" של "מעריב". יוסף קיסטר תרם לקובץ מאמר, שפורסם לראשונה בכתב העת "האומה", עובד והורחב.

את הקובץ מלווים צילומים שצילמה מלכה שני במהלך הכנס, וכן צילומים היסטוריים מארכיון "בית אבא". www.beitab.com

הספר "אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית" נמצא למכירה במזכירות מכון ז'בוטינסקי. אפשר להזמין בטלפון: 03-5287320, שלוחה 4. המחיר – 60 ₪.

לפרטים נוספים: יוסי אחימאיר, טלפון 054-6611882.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* חיילינו החמושים, עם מגיני הפלסטיק השקופים – שנראו נמלטים מפני מיידי אבנים פלסטיניים בגדה, בצדק נמלטו! – כי הם לא היו מלווים ביועצים משפטיים, לפי הכלל – יועץ משפטי לכל חייל! – בעוד אשר מיידי האבנים הפלסטיניים, זאת היה ניתן לראות בבירור, היו מלווים בצלמי טלוויזיה ששום הגבלה משפטית לא חלה עליהם וגם לא על הביריונים האלה, צמאי הרצח והדם, שאותם הם צילמו בתור גיבורים.

המסקנה: יש להעמיד לדיון את חיילינו אם הם נמלטים – ויש להעמיד לדין את חיילינו אם הם הורגים או אפילו רק מעיפים סטירת-לחי למיידה-אבנים ערבי! – ויש תקדימים, ויש חיילים שנשבר להם מהשירות הצבאי בשל הצביעות של אלה שמפקירים אותם לגורלם!

* איזהו גיבור הכובש את יצרו? לדעתי, נסיגתה של קבוצה קטנה של חיילי צה"ל מפני פורעים ערביים הינה מעשה נבון, כי בכך הם נמנעו מליפול במלכודת אותה טמנו להם הפלסטינים חמומי המוח בשיתוף אמצעי תקשורת מפוקפקים, הנמצאים בשטח מסיבה אחת בלבד – להפליל את ישראל בכל עת ובכל מצב.

חיילי צה"ל גילו איפוק ותבונה, וכל בר דעת מבין שאותם חיילים, על נשקם המשוכלל, יכלו בקלות "לקצור" בפורעים (רק כך ניתן לכנות את ההמונים, זורקי האבנים והסלעים) ולהסב להם נפגעים רבים,  פצועים והרוגים. חיילי צה"ל לא עשו זאת, והוכיחו בכך שאין אנו כמו הפלסטינים המשולהבים. ה"ניצחון" של הפלסטינים במקרה זה הינו מדומה, כמובן, שכן ידוע  שיכולתם של כוחות הביטחון הישראלים גבוהה מאוד. באופן דומה אני רואה את ה"ניצחון" העזתי של אנשי הג'יהאד והחמאס ב"עמוד ענן". בהתנהגותו זו צה"ל הוכיח שוב גדולתו בהקפדה שלא לפגוע באזרחים. כל הכבוד לצה"ל!

 נפתלי בלבן-אוברהנד

* לאחר הגשמים האחרונים הורע מצבם של תושבי תַל אַבִּיבּ האומללים, אלה המסכינים שדירותיהם נהרסו בהפצצות טילי הפאג'ר המוצלחות ששיגרו לעברם גיבורי החמאס מעזה. הפליטים התַל-אַבִּיבִּים הרעבים מסתובבים למאותיהם ברחובות, לבושי קרעים, בייחוד הבחורות הרעבות שפה ושם אפשר אפילו לראות את הפטמות שלהן, הזקורות בקור – והם צובאים רעבים על פתחי המסעדות המלאות תַל-אבִּיבִּים רעבים עד אפס מקום והבחורות היאהודיות הרעבות ממש מתחננות שיבואו הגיבורים הפלסטיניים ויאנסו אותן פנים ואחור, כי מרוב רעב חור התחת שלהן ממש נקי. והלילות חשוכים כי טילי הפאג'ר, שבהם הבקיעו וקרעו הגיבורים הפלסטיניים את תַל-אַבִּיבְּ, הרסו גם את מערכת החשמל של מַדינת אל-יאהוד, והיאהוד נאלצים להדליק בלילה נרות, אבל חֻכּוּמַת אל יאהוד הצליחה שכל ערב יוסיפו להם נר אחד! המַסכִּינים! – מִנשַׁאן ידחפו אותם לנִסְוַאן שלהם – כל אחד בטִיז מרתוֹ! – ואכן ממש מדהים כיצד מדוייקים תיאורי החורבן הגדול של היאהוד וכמה גדול הניצחון של החמאס, בחיאתכּוֹם! מַפִיש כִּיזֶבְּ! – כאילו היו לחאלד משעל ולאיסמעיל הנייה מזל"טים מעל תַל-אַבִּיבּ של היאהוד ילען דין-דין אבו-אבוהֶם!

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן.

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

* * *

לנגד עיניי עומדים הזרגים של חבריי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לנגד עיניי עומדים

הזרגים של חבריי

במקלחת פח משותפת

בעין גדי לפני יותר מחמישים שנה

מסתבנים D9 יוז'י ועזרא

מסתבנים פּוֹדי שמיל ומייק

זוהר שונדא יורם

עוזי עוזי ועוזי גם*

רטובים בקבקבי עץ

לא מציצים לחברות

חרף החורים בפח

כי אנחנו קיבוץ מוסרי

אני יכול לזהותם

לפי הזרגים בלבד

כל ערווה ובעליה

חברי גרעין ומשק

ככה הצטלמנו בטירונות

ערומים עם חגור ונשק

על חוף הים בחולות אשדוד

ברומאן דרך גבר

יגאל מוסינזון מתאר בעל

רואה במקלחת המשותפת בקיבוץ

את הזרג של המאהב של אשתו

וזכרתי ערב שישי באולם היכל

ס. יזהר נואם עברית על הבמה

הלוך וחזור הלוך וחזור

בפני כל חברי תנועות הנוער

בהם גם הנערה מצהלה שאהבתי

ואנחנו לא מבינים מילה מדבריו

וזכרתי ערב בבית ההסתדרות

יגאל מוסינזון חוטף על הראש

מחברֵי גבעת השלושה ומדוֹבְקָה

על מה שכתב בדרך גבר

והוא נהנה מכל רגע

תוקע להם בחזרה

ואפשר להבין כל מילה

ואני חושב אם להיות סופר

רק כמו יגאל

* חיימקה שפינוזה מתנצל בפני החברים ששמותיהם לא הוזכרו וגם בפני נשותיהם. לכל החברים בעין גדי היו מכשירים רציניים.

פורסם בגיליון 594 מיום 25.11.10

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,455 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,052 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,440 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,021 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל