גיליון מס' 799

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד בטבת תשע"ג, 17 בדצמבר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַלֵּגו וְהָאֵגו. //ֹ משה גרנות: דברי הבלע שלהם היום תואמים להפליא. // הלל כהן: על שירו של יוסי גמזו. // גדי יערי: על הציבור הרטוב ולא ממים. // יחיעם פדן: אם יש אלוהים. // רון וייס: שטח הגדה הינו שטח כבוש. // ליטמן מור: "היודנראטים". // מרדכי קידר: האמת מאחורי הסיסמאות. [ציטוט]. // שלמה בן עזר: הר הבית – סלע המחלוקת. // יצחק שויגר: סידור ארונות לחורף. // כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. [פרסום חוזר]. // ישראל פנחסי: התסכול, יהודה דרורי – הוא יועץ גרוע. // יוסי אחימאיר: תנועה ברגל שמאל. // אלישע פורת: שכר הסופרים הראשון שלי. [ציטוט]. // שוקי בן-עמי: מוישָלֶ'ה בַּשֶטֶה בראש הפורעים. // אורי הייטנר: 1. יומן בחירות 2013 (י"ט). 2. בין אולמרט לליברמן. 3. ערפל מתוך פיכחון – על שלי יחימוביץ'. // מתי דוד: מפלגת העבודה תחת אזהרה! מרב מיכאלי ניבחרה לצמרת ההנהגה בעבודה? // עוז אלמוג: דמעות של קוקה קולה. // נגה מרון: אל תתנו לו לחזור! // אלי ניסן: לעיתון "הארץ" כבר יש ארץ אחרת. // תקוה וינשטוק: נחלת בנימין. // אהוד בן עזר: הסרט הצרפתי "בתוך הבית". //  אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 14. עופר אנטי-קוף. // נחום גוטמן, אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמיים, פרק אחרון, אהוד בן עזר: נחום גוטמן, אמן הסגנון הארץ-ישראלי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַלֵּגוֹ וְהָאֵגוֹ

בְּיָמִים בָּם עוֹד גֵּץ-הַיַּלְדוּת לֹא כָּבָה

בֵּין הַרְבֵּה מִשְׂחָקִים מַרְהִיבִים

אֶת לִבֵּנוּ שָבָה

מִין מִשְׂחַק-הַרְכָּבָה

שֶשְּמוֹ "לֵגוֹ" וּבוֹ מַרְכִּיבִים

חֶלְקֵי פְּלַסְטִיק שוֹנִים שֶקָּשֶה כָּאן לִשְלֹל

אֶת לִקְחָם הַמּוּבָן מֵאֵלָיו

שֶצֵּרוּף פְּרָטֵיהֶם מִסְתַּכֵּם בְּמִכְלוֹל

הָעוֹלֶה עַל כָּל סַךְ מַרְכִּיבָיו.

וְהִנֵּה, כְּשֶאֲנַחְנוּ כַּיּוֹם מְצוּיִים

כָּאן בִּפְּרוֹמוֹ שֶל עֶרֶב בְּחִירוֹת

וְרוֹאִים אֵיךְ יָמִין וְאֵיךְ שְׂמֹאל חֲצוּיִים

בֵּין הַרְבֵּה הַבְדָּלוֹת אֲחֵרוֹת

בֵּין אִחוּד מִפְלְגוֹת הַיָּמִין הַתּוֹפְסוֹת

אֶת יִתְרוֹן הָאַחְדוּת עַל פֵּרוּד

לְעֻמָּת הָעֻבְדָּה שֶמִּזְּמַן אֵינָה סוֹד:

שֶאוֹתוֹ "שְׂמֹאל-מֶרְכָּז" הַמָּרוּד

כָּל פְּלָגָיו הַשְּסוּעִים

עַד הַיּוֹם נְגוּעִים

בְּפִצּוּל וְכוֹחוֹ מְבֻזְבָּז

כִּי תָמִיד כָּאן הָאֵגוֹ

גוֹבֵר עַל הַלֵּגוֹ

וּמָה שֶקָּרוּי "שְׂמֹאל-מֶרְכָּז"

מִתְיַמֵּר לְשַמֵּש אוֹפּוֹזִיצְיָה, אֲבָל

הִיא כְּבָר לֹא רֵלֵוַנְטִית יוֹתֵר

כִּי רָאשֶיהָ תוֹקְפִים זֶה אֶת זֶה – וַחֲבָל! –

עַל שֶאִיש מֵהֶם לֹא מְוַתֵּר

עַל תַּסְבִּיךְ-פְּרִימָדוֹנָה לִהְיוֹת number one

גַּם כְּשֶשּוּם עֲגָלָה עִם יָצוּל

יְחִידִי לֹא תוֹצִיא מִן הַבֹּץ כַּמּוּבָן

מַחֲנֶה הַחוֹלֶה בְּפִצּוּל.

בְּחוּגֵי וָתִיקָיו שֶל הַשְּׂמֹאל מְסַפְּרִים

כִּי לִפְנֵי שְנוֹת פִּלּוּג לֹא טוֹבוֹת

נִסָּה סְנֶה לְלַכֵּד אֶת שִבְרֵי הַשְּבָרִים

שֶל כַּמָּה קְבוּצוֹת-שְׂמֹאל יְרִיבוֹת

לַחֲזִית מְאֻחֶדֶת אַחַת וּגְדוֹלָה

שֶתַּשְכִּיל, תּוֹךְ שִתּוּף וְשִלּוּב,

לְחַלֵּץ אֶת הַשְּׂמֹאל הַזָּעוּם עַד חֶמְלָה

מֵחֶרְפַּת מַצָּבוֹ הֶעָלוּב.

אַךְ אֶחָד מֵרָאשֵי הַפְּלָגִים מִשּוּם-מָה

אָז חָטַף אֵגוֹ-טְרִיפּ מְשֻנֶּה

וְדָרַש לַעֲמֹד בְּרָאשוּת הָרְשִימָה

אַף עַל פִּי שֶבְּיַחַס לִסְנֶה 

הוּא הָיָה כְּמוֹ אֵזוֹב שֶבַּקִּיר לְמוּל בְּרוֹש 

וּבִקְרִיזָה שֶל רוּחַ תְּזָזִית

הוּא אִיֵּם שֶאִם הוּא לֹא יֻצַּב שָם בָּרֹאש

הוּא עוֹזֵב אֶת אוֹתָהּ הַחֲזִית.

אָז בְּאַקְט אֲצִילִי שֶל וִתּוּר עֶקְרוֹנִי

עַל הָאֵגוֹ לְמַעַן אִחוּד

גּוּש הַשְּׂמֹאל סָח לוֹ סְנֶה: "אָז אִם כָּכָה, אֲנִי

מְוַתֵּר לְךָ כִּי השְּלִיחוּת

חֲשוּבָה מִשְּלוּחֶיהָ" – וְכָךְ, אִם תָּהוּ

שָם בַּשְּׂמֹאל כָּל אוֹתָם שֶיָּדְעוּ

בְּלִי סָפֵק מִי חָשוּב יוֹתֵר: סְנֶה אוֹ הַהוּא

הֵם הֵבִינוּ כִּי פֶּתַע רָאוּ

אֵיךְ מַנְהִיג שֶגַּם כָּכָה עוֹלֶה פִּי שִבְעִים

עַל רוֹדֵף-הַיֻּקְרָה הַקָּטָן

הִתְעַלָּה גַם בַּפַּעַם הַהִיא לִגְבָהִים

וְדֻגְמָה לְכֻלָּם שָם נָתַן.

אַךְ כַּיּוֹם, רַבּוֹתַי, בְּאוֹתוֹ "שְׂמֹאל-מֶרְכָּז"

אֵין שוּם אִיש שֶיִּשְוֶה בְּעֶרְכּוֹ

לְרָמַת הַפֶּרְסוֹנָה שֶל סְנֶה מֵאֵי-אָז

גַּם אִם לֹא מִזְדַּהִים עִם דַּרְכּוֹ

(וַאֲנַחְנוּ וַדַּאי לֹא הִסְכַּמְנוּ אִתּוֹ

כְּשֶקּוֹלוֹ אָז לְמָקִ"י נִתַּן

אַךְ יָדַעְנוּ כְּבָר אָז כִּי בְּאִישִיּוּתוֹ

הוּא מַכְנִיס אֶל הַכִּיס הַקָּטָן

מַנְהִיגֵי מִפְלָגוֹת אֲחֵרוֹת). כֵּן, כַּיּוֹם

אֵין שוּם אִיש בְּאוֹתוֹ מַחֲנֶה

הַשָּרוּי בְּאוֹתוֹ הַפִּצּוּל הָאָיֹם

שֶל אוֹתוֹ "שְׂמֹאל-מֶרְכָּז", שֶכְּמוֹ סְנֶה

יִתְעַלֶּה עַל הָאֵגוֹ לְמַעַן אִחוּד

אוֹפּוֹזִיצְיָה עִם עֵרֶךְ קוֹבֵעַ

שֶתְּהֵא חֲזָקָה מִכָּל פֶּלֶג לְחוּד

וּגְדוֹלָה מִכָּל סַךְ מַרְכִּיבֶיהָ.

וּבְעוֹד הַיָּמִין מְלַכֵּד שוּרוֹתָיו

לִכְדֵי גּוּש רַב כַּמּוּת וּמִשְקָל

אֵין אוֹתוֹ "שְׂמֹאל-מֶרְכָּז" שֶהַמַּר בְּאוֹיְבָיו

הוּא סוֹפְסוֹף הוּא עַצְמוֹ, מְסֻגָּל

לְהָבִין כִּי כְּשֶאֵגוֹ

גוֹבֵר עַל הַלֵּגוֹ

וְיֵצֶר-פֵּרוּד עַל שִלּוּב

זוֹ תָמִיד הַפּוֹזִיצְיָה

בָּהּ כָּל אוֹפּוֹזִיצְיָה

מֻנְצַחַת בִּסְטָטוּס עָלוּב

שֶבּוֹ כָּל הַיֻּמְרוֹת לְשִנּוּי הַמַּצָּב

בָּהֶן גּוּף רֵלֵוַנְטִי נִכַּר

מִסְתַּכְּמוֹת סַךְ הַכֹּל, חֵרֶף כָּל תֵּרוּצָיו,

רַק בְּעוֹד wishful thinking עָקָר... 

* * *

משה גרנות

דברי הבלע שלהם היום תואמים להפליא

קראתי את שירו המלבב של יוסי גמזו בגיליון 798 "חלום הבלהות של איסמעיל האניה וחאלד משעל."

יוסי גמזו צודק שבסורה י"ז מיועדת ארץ ישראל לבני ישראל, אבל כשקראתי את הקוראן (בתרגום של יואל ריבלין) מצאתי בו 40 (!) מקומות בהם הסתת זוועה נגד היהודים, כך שמבחינת מנהיגי חמאס דברי הבלע שלהם היום תואמים להפליא את ההשקפה העיקרית של הקוראן.

אגב, הקוראן הוא ספר הדת היחיד בעולם שמרשה להכות את האישה ומייחס לאישה ערך של חצי גבר (ראו סורה ד' 39-38, ל"ח 43, ב' 282, ד' 12 וכו').

* * *

הלל כהן

על שירו של יוסי גמזו

אמנם ידוע כי מיטב השיר כזבו ואין לערב דברי אמת עם דברי שירה, ולכן לרוב אין טעם להתייחס ל'עובדות' מופרכות המופיעות בשירים אלו ואחרים, ומוטב ליהנות מכזביהם ומאיכותם השירית (אם יש בהם). אבל לעיתים דומה שראוי גם למשורר שלא יָטעה את קוראיו יותר על המידה. ואני מתכוון לשיר של גמזו "חלום הבלהות של ח'אלד משעל ואסמאעיל הניה". וענייני הוא הציטוטים המעוותים מן הקוראן, שנפוצים למדי בשיח הישראלי-שאינו-קורא-ערבית ואינו מבין בדת האסלאם, עליהם חוזר גמזו, שדומני שכדאי לתקנם.

וכך, מספר לנו גמזו, שבקוראן כתוב "ואחר כך אמרנו לבני ישראל: התנחלו בארץ ישראל." – זהו פסוק מומצא. הביטוי 'בני ישראל' נפוץ מאוד בקוראן, אבל הביטוי ארץ ישראל אינו מופיע בו כלל ועיקר, כך שאין זה נאה להציג פסוודו-פסוק מעין זה ואפילו בשיר. לא מדובר בדמיון (מזרחי?) מפותח במיוחד אלא רק בעיוות, שכן פסוק דומה מופיע בקוראן, אמנם לא בסורת בני ישראל כנאמר בשיר, אלא בסורה החמישית (אלמאאדה, השולחן), ושם מצוטטים דברי משה לבני ישראל: "הו עמי, היכנסו אל הארץ הקדושה [כך מכונה הארץ בקוראן] אשר הועיד האל לכם."

זוהי כמובן טעות מינורית יחסית, אבל היא רק הקדימון. הטעות וההטעייה המשמעותיים יותר מצויים בפירוש שניתן לעיתים על ידי יהודים לפסוק הזה, וכן בהנחה של גמזו וקודמיו כאילו הבנתם באסלאם עולה על זו של חכמי האסלאם. סוג של צניעות משוררית, אפשר לקרוא לזה.

למעשה, עיון בסיסי בסורת בני ישראל – והקוראן הלא תורגם לעברית מיספר פעמים – היה מאפשר להתוודע להבנה האסלאמית של ההיסטוריה היהודית וההיסטוריה של הארץ. שהרי הסורה הזו מספרת על כך שעם ישראל קיבל את ספר הקודש – התורה – בידי משה. אלא שהיא גם ממשיכה ואומרת שהתנאי שהוצב בפני בני ישראל הוא לשמור את דברי האל. והוא מתאר את הפרת הברית בידי בני ישראל פעמיים, דבר שהביא לאובדן זכותם על הארץ. כל כך פשוט. היתה זכות ואיננה עוד.

במישור ההיסטורי, אין הבדל בין ההיסטוריה כפי שמספרים אותה דברי ימי ישראל ודברי ימי ישמעאל. שהרי גם אנו אומרים בתפילת ראש חודש "ומפני חטאינו גלינו מארצנו." ההבדל אינו בתיאור ההיסטורי אלא במשמעותו הדתית. היהדות גורסת שגם אחרי הגלות השנייה צפוייה הגאולה, ואילו האסלאם טוען שעם הגלות השנייה איבדו בני ישראל את זכותם על הארץ. ומי יזכה בה? גם לכך יש תשובה בקוראן: "ואת הארץ יירשו עבדי האל הנאמנים," קרי: אלו שיקבלו את שליחותו של מוחמד. וכיוון שהיהודים, ברובם, דחו את שליחותו ולא התאסלמו, הרי שאיבדו את זכותם.

כל ילד שלומד קוראן מכיר את הפסוקים הללו, כל מי שלומד קוראן יודע שבני ישראל קיבלו את התורה, ויודע שהם נקראו להיכנס לארץ, ויודע שהם הפרו את הברית האלוהית פעם ופעמיים ושלוש, מהתנהלותם בסיני ועד לסירובם להכיר בשליח האלוהים מוחמד. גם הניה ומשעל יודעים את זה, ללא תיווכו של גמזו. אפשר להתרגש יחד עם גמזו מחדוות הגילוי שהדברים הללו נזכרים בקוראן, אבל קשה להתרשם מהיומרה ללמד מוסלמים פרקי יסוד באסלאם, ועוד בדרך מעוותת.

* * *

גדי יערי

על הציבור הרטוב ולא ממים

מתי דוד מסרב להכיר [גיליון 789] בשימוש שנותן "הארץ" לשם התואר "פאשיזם". כדי להסביר את סירובו הוא נותן לנו את פירושו-הוא למונח, פירוש שהוא ביסודו עתיק ואבד עליו הכלח. במאה ה-21, פאשיזם מייצג תרבות בה ניתן למימשל ערך עליון, בעוד שציבור הבוחרים, עליו משתין המימשל ללא רחמים, נושא עיניו לשמיים ונאנח ששוב פעם יורד גשם. לציבור הרטוב  לא נותר כי אם לשנן את המנטרה שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

* * *

יחיעם פדן

אם יש אלוהים

שלום אהוד,

אציין כמה תיקונים נחוצים לרשימה של זאב בן-יוסף, נס חנוכה בימינו [גיליון 798] .

החשמונאים לא לחמו נגד "אימפריה יוונית כבירה" מפני שלא היתה אימפריה כזאת בזמנם; הממלכה של אלכסנדר מוקדון התפרקה עוד בימי יורשיו. המלחמה התנהלה נגד הסורים-סלווקים, מעין סוריה של אז.

יש להדגיש כי בגלל מחלוקות פנימיות הזמינו יורשיה של שלומציון את הרפובליקה של רומי להתערב בענייני ממלכת יהודה – ובכך החישו את קיצה.

ועדיין לא היה "כיבוש רומי" בימי פומפיוס אלא רק מימי האימפריה, כשממלכת החשמונאים היתה נתונה לשלטונו של הורדוס האדומי והעלתה מס לקיסר.

ההתייוונות, הנהייה אחר ההלניזם, הייתה הסיבה האמיתית למרד החשמונאים. הדמיון בינו ובין "המרד הגדול", יותר ממאתיים שנה אחר כך, היה הסלידה של הפרושים מהפרת חוקי היהדות והסלידה של הקנאים מהכיבוש הזר; לא תמיד היו אלה אותם האנשים – כמו שאנחנו יודעים בזכות הסיפור על רבן יוחנן בן זכאי, שיצא בסתר מירושלים וביקש מאספסיאנוס את "יבנה וחכמיה".

ההבדל הגדול בין "אז" ל"עכשיו" הוא שהיום קיומן של ישויות לאומיות ריבוניות אינו מוטל בספק (חוץ מקיומה של המדינה היהודית), ולכן גם אם יש סכנה לקיומה של ישראל, היא יכולה לנבוע מהשנאה כלפינו, לא מ"נהייה אחר תרבויות זרות קוסמות".

הטענה הדתית כאילו "נהייה אחר תרבויות זרות קוסמות" גרמה לאובדן בית שני עומדת בסתירה לטענה דתית עמוקה הרבה יותר, "בגלל שנאת חינם," ומזכירה לי את דברי הבלע כאילו אסון זה או אחר נגרם בגלל אי קיום מצוות. אם יש אלוהים, הוא לא מתקטנן על מי שאינם מניחים תפילין!

בברכה,

יחיעם פדן

סמר

* * *

רון וייס: שטח הגדה הינו שטח כבוש

סופר נידח שלום,

יהודה דרורי הופך את ועדת השופט אדמונד לוי לאורים ותומים של החוק הבינלאומי ("היודנראטים נגד ממצאי ועדת השופט לוי", גיליון 798).

דעתו של השופט בדימוס אדמונד לוי היא דעת מיעוט המנוגדת לפסיקות של שופטי בית המשפט העליון. יתר על כן, הגוף המוסמך – בית המשפט הבינלאומי בהאג קבע (ברוב של 14 נגד 1) כי שטח הגדה הינו שטח כבוש המנוהל ע"י צה"ל, ולכן ישראל יכולה להקים את גדר ההפרדה על תוואי הקו הירוק ולא בתוך שטח הגדה. בית המשפט הבינלאומי בהאג הוא האינסטנציה העליונה לגבי החוק הבינלאומי, ופסיקתו היא המחייבת והמקובלת על כל העולם.

רון וייס

רמת-גן

* * *

ליטמן מור: "היודנראטים"

לכבוד אהוד בן עזר,   

בגיליון המכתב העיתי 298 מה-13.12.12 מופיע מאמר של יהודה דרורי בשם "היודנראטים" נגד ממצאי ועדת השופט לוי. מדובר במעמד החוקי של ה"התנחלויות" בשטח יהודה ושומרון. מר דרורי מצביע על אלה שאינם תומכים או מתנגדים בהתנחלויות – ומשווה אותם עם ה"יודנראטים" שמונו על ידי הנאצים בזמן  השואה, והיו מבצעי דברם.

אודה לך באם הפעם תדפיס בעיתונך את תגובתי לשימוש במונח "יודנראטים" במאמר האמור לשכנע את הקוראים מבחינה פוליטית . אין לי ויכוח עם מר דרורי בנושא ההתנחלויות. אולם אני, כניצול שואה וכפרטיזן לשעבר, מתנגד להשתמש בשם ה"יודנראט" כבדרך אגב, ולהאשים אותו היום, לאחר למעלה מ-60 שנה ב"לצאת למען האוייב" – ולהשוות אותו "לכלבים הממשיכים לנבוח."

 נושא היודנראטים נמצא בדיון כל הזמן. ראש הגטו בוורשה, אדם טשרניאקוב, התאבד כאשר קיבל פקודה מהנאצים לשתף פעולה ולשלוח יהודים למחנה ריכוז. אני הייתי ממקימי המחתרת בגטו וילנה. אנו התנגדנו למדיניות של היודנראט. ראש היודנראט יעקב גנס הוצא להורג על ידי הגסטפו כמי שידע על קיום המחתרת בגטו. יש עדויות שהודות ליודנראטים, באזורים הקרובים ליערות, הרבה צעירים הצליחו לברוח מהגטאות ליערות. אני  כתבתי על הנושא באוטוביוגרפיה שפרסמתי ב-2005. לצערי ניצולי השואה מתמעטים, ומעטים נמנים על דור ההמשך.

בכבוד רב,

ליטמן מור (מורבצ'יק)

* * *

לרחל רבין יעקב ולבני משפחתך

תנחומים במות עלייך בעלך

רפי יעקב

שולח: אהוד בן עזר

* * *

מרדכי קידר

האמת מאחורי הסיסמאות

מקובל לחשוב שהברית בין חמאס ואיראן חזקה ואיתנה, מבוססת על ראייה משותפת לקנאים איסלאמיים פלסטיניים שהם סונים, ולקנאים איסלאמיים איראניים, שהם שיעים. איראן מחוברת גם לארגונים אחרים כמו הג'יהאד האיסלאמי וועדות ההתנגדות העממית, אף יותר מחמאס. האינטרס האנטי-ישראלי, האנטי-אמריקני והאנטי-מערבי, שאיראן חולקת עם הארגונים הללו, איפשר לעולם, ולפוליטיקאים בישראל, לשים את איראן, חמאס ושאר ארגוני הטרור במסגרת אחת של טרור איסלאמי.

אלא שהדברים אינם כל כך פשוטים. הסכסוך בין הסונים לשיעים, שהחל לפני כ-1350 שנה, נמשך במלוא עוזו, והוא מוצא כיום את ביטויו הנורא במלחמת האזרחים הטוחנת את סוריה עד דק. קואליציה שיעית של איראן, עיראק, חיזבאללה והשלטון הסורי מנהלת מלחמת חורמה נגד קואליציה סונית של סעודיה, קטר, טורקיה, ירדן ומצרים, המסייעת בכל כוחה ואמצעיה למורדים באסד, שרובם מוסלמים סונים. ממדי ההרג שהגיעו לכמעט 50 אלף איש, אישה וילד, והמעורבות האיראנית ברצח העם הזה בסוריה, מעלים שאלה לגבי החוקיות האיסלאמית של שיתוף הפעולה בין איראן השיעית ובין ארגונים פלסטינים שהם סונים.

רקע היסטורי קצר: הערבים המוסלמים כבשו את פרס באמצע המאה השביעית לסה"נ, והשליטו את האיסלאם על האומה הפרסית. תהפוכות חברתיות ופוליטיות הביאו בשנת 1501 להשתלטות קבוצה של צאצאי שייח' בשם צפי אל-דין על האוכלוסייה הפרסית, ואלה כפו עליה לאמץ את האיסלאם השיעי. עד היום כועסים הסונים על מעבר הפרסים לשיעה, שכן רבים באיסלאם הסוני, בעיקר הסעודים החנבלים, רואים בשיעה סוג של כפירה.

מאז שחמאס החל להסתמך על הכסף, הנשק והתמיכה הפוליטית של איראן, עלתה השאלה האם מותר לסוני להיעזר בשיעי, בייחוד כזה שעד לפני 500 שנים היה סוני וחצה את הקווים.

אללה בכבודו ובעצמו טיהר את שמה של עאישה אשת הנביא

מוחמד אסעד בַּיוּד אלתמימי, איסלאמיסט ממשפחה המזוהה עם האיסלאם הקיצוני בשומרון, פירסם החודש מאמר בעניין, ש"אוּמַץ" במאות אתרים, וכותרתו: "ברית עם הצפאווים השיעים (איראן) אסורה מבחינת האיסלאם, ומוציאה מהאיסלאם".

כבר בכותרת חושף אלתמימי את עמדתו כי שיתוף פעולה עם איראן מוציא את המוסלמי מהאיסלאם, כאילו הפך לכופר בעיקר והמיר את דתו לדת אחרת. אחרי ציטוט מספר פסוקים מן הקוראן הדנים בכופרים כותב אלתמימי (הערותיי בסוגריים, מ"ק):

"לו בדקנו את כל פסוקי הקוראן העוסקים בכפירה, בכופרים, במעשיהם ובאמונותיהם, היה מתברר לנו שהם חלים על השיעים – הצפאווים ושאינם צפאווים. הדבר בולט במיוחד כשמדובר באיראן האמגושית (שבט של זורואסטרים של עובדי אלילים – כינוי גנאי לפרסים) השואפת להשיב ליושנה את עטרת האימפריה האמגושית (שהגיעה בשיא גודלה ללוב והבלקנים במערב ולמעמקי סין במזרח) אשר חברי מוחמד שליח האל, המייחדים את האל ריבון העולמים, חיסלו אותה וכיבו את אורה, החל מתקופת אבו בכר (הח'ליף הראשון, 632-634), עבור בתקופת עומר (הח'ליף השני, 634-644), בקרב קאדסייה (635) הקיים לנצח בהיסטוריה של האיסלאם... ואשר עדיין מעורר בקרבנו – צאצאיהם וממשיכי דרכם – תחושה של גאווה, כבוד ויקר, ובמקביל אנו מוצאים כי בקרב צאצאי הפרסים, האמגושים, עובדי האש הוא מעורר קנאה כבושה.

"לכן הם נוטרים טינה היסטורית לחברי הנביא, לאיסלאם ולמוסלמים, ובמיוחד לערבים שבהם, וזו עוברת אצלם בירושה מדור לדור. זוהי הסיבה שהם פעלו ללא הרף כדי לחסל את האיסלאם. שכן ההיסטוריה שלהם מעידה על מטרתם השטנית הזו, ותודה לאל שקיבל על עצמו להגן על האומה הזו...'הם רוצים לכבות את אש האל בפיותיהם, אלא שהאל מחזק את אישו למרות שהכופרים אינם רוצים זאת' (פסוק מהקוראן).

"הם רצחו את עומר (הח'ליף השני), עת'מאן (הח'ליף השלישי), עלי (הח'ליף הרביעי, מייסד השיעה) ואלחוסיין (בנו של עלי שנרצח בכרבלא בשנת 680 בידי שליחיו של הח'ליף האומיי יזיד) כדי לעורר אנדרלמוסיה ומדנים בקרב המוסלמים.

"עברו השנים וחלפו המאות והגיעה המדינה הצפאווית הראשונה הידועה כיום בשם איראן, בהנהגת איסמאעיל הצפאווי החל מהמאה ה-16. הוא גילה את אמונתו האמיתית, האמגושית, ואת שנאתו האפלה והנסתרת למוחמד שליח האל, לחבריו ולרעיותיו, תוך שהוא מכסה על כך בטענת שווא כי הוא אוהב את בני משפחת הנביא, בעוד שבני משפחה זו מתנערים ממנו. איסמאעיל הצפאווי ביצע מעשי טבח המוניים במיליוני מוסלמים המאמינים באיסלאם האמיתי (הסוני), ובמיוחד בערבים שבהם, הקים בתי משפט דמויי בתי המשפט של האינקוויזיציה בספרד, עד שהפך לאחד מעמודי התווך של דתו.

"הוא קילל את חברי הנביא ובמיוחד את אבו-בכר ועומר (שני הח'ליפים הראשונים המתוארים באיסלאם הסוני כ'ישרי דרך') וטען שהם כופרים. הוא כפה על האנשים לעבור לשיעה, ואלה עברו מפחד, בעוד שאחרים נשארו נאמנים לסונה במסתרים. איראן שהיא שיעית צפאווית מאז המאה ה-16, דקרה בגבה את המדינה העותומנית (הסונית), פלשה לעיראק, שרפה את בגדד, חיללה את קבריהם של חברי הנביא, כובשי ארצות הכפירה, עד אשר באו העות'מנים, חיסלו את המדינה הצפאווית בקרב גאלדיראן (1514) והרגו את איסמאעיל הצפאווי.

הקנאות האמגושית גרועה מזו של היהודים

"אלא שהקנאות הצפאווית נשארה בוערת בליבותיהם של נאמני איסמאעיל הצפאווי האמגושי, עד אשר התרחשה בסוף שנות ה-70' של המאה ה-20 המהפכה האיראנית, הסיעתית הלאומית (הלא איסלאמית) בהנהגת ח'ומייני, אשר העמיד פנים (של מוסלמי) כסוג של "תַקִיָה" (הונאה) כדי להוליך שולל את המוסלמים. הוא החל להפריח סיסמאות כאילו המהפכה שלו היא 'מהפכת המוסלמים המדוכאים' שתשחרר את פלסטין. הרבה מוסלמים נפלו קורבן למרמה הזו, וגם אנו (הפלסטינים). אך עד מהרה התברר הכזב, התגלה השקר ונחשפה ההונאה, חזרנו אל החשיבה הנכונה בזמן וגילינו כי המהפכה הזו היא 'מהפכה אמגושית, סיעתית (שיעית), צפאווית, לאומית פרסית', שכל שאיפתה היא לנקום את התבוסה של קרב אלקאדיסיה הראשון (635 – הקרב שבו הביס צבא המוסלמים את הצבא הפרסי). אלא שאללה שלח נגדה את סדאם חוסיין ירחם אללה עליו, שבעינינו הוא שאהיד, כדי לצאת נגדה בקרב קאדסייה השני (כינוי למלחמת עיראק איראן, 1988- 1980), כדי להאכיל את ח'ומייני ברעל (הטילים הכימיים ששיגר סדאם לטהרן) וכדי שימות אחריה (1989) כשהוא מנוצח, מובס ומושפל.

"אלא שמיד לאחר הפלישה הצלבנית (כוחות הקואליציה הבינלאומית בראשות ארה"ב) ב-2003 לכבוש את עיראק, באו ממשיכי דרכו של ח'ומיני הצפאווים כדי לכבוש את עיראק ולכרות ברית עם הצלבנים (הנוצרים מארה"ב ומאירופה) והיהודים כדי שיוכלו לכבוש את עיראק ביתר קלות. בתמורה, איפשרו הצלבנים בהנהגת ארה"ב לצפאווים השיעים להשתלט על עיראק באמצעות ברית צפאווית-ציונית-צלבנית, כדי להטביע את עיראק בדם המוסלמים הנאמנים לאללה ריבון העולמים, צאצאיהם של חברי-הנביא, כובשי ארצות-הכפירה. הם החלו לרצוח כל מי ששמו עֻמַר, אבו-בַּכְּר, עֻת'מָאן, סַעְד ועוד שמות אופייניים לסונה, חשפו את שיניהם בהקמת ערוצי לוויין שבהם הם מקללים ומשמיצים את חברי הנביא ואימהות המאמינים וטוענים שהם היו כופרים. הם שוב ממחזרים את הטענות כלפי עָאאִשָה 'אם המאמינים' (אשתו האחרונה של מחמד, שנואת נפשם של השיעים), למרות שאללה בכבודו ובעצמו טיהר את שמה מכיסאו ברקיע השביעי. בכך הם יוצאים נגד אללה וטוענים כי אינו דובר אמת, למרות שהוא הזהיר את המאמינים שלא ישובו לנבור בפרשה זו לאחר שהוא טיהר את עאאשה מחשד.

לכן, האם אלה העוסקים שוב בסיפור הזה לאחר האזהרה האלוהית החמורה, האם הם באמת מוסלמים? וזה בדיוק מה שעושים השיעים בערוצי הלוויין שלהם, בספריהם, במסורת שבע"פ שלהם, במוסדות הדת שלהם ובטקסטים הדתיים שלהם...הם מכנים אותנו, המוסלמים, בכינויים כמו 'העֻמַרִים הזייפנים' בהתייחסם לאהובנו, מנהיגנו, מפקדנו, שוכן גן-העדן אשר כיבה את האש שלהם – עֻמַר (הח'ליף השני). הם טבחו בפליטים הפלסטינים שהיו בעיראק (בשנת 2003), דבר שגרם לרובם לברוח כדי להציל את נפשותיהם ולהתרכז בשלושה מחנות פליטים על גבולות עיראק עם ירדן וסוריה בתנאי מחייה קשים מנשוא (כי שתי מדינות אלה לא נתנו לפליטים פלסטינים לעבור מעיראק לשטחן, והפגינו בכך סולידריות ערבית במֵירָעָהּ), עד שברזיל הסכימה לארח אותם בשטחה.

"והנה שוב נטבחים הפלסטינים בסוריה, יחד עם הסורים, בידי הברית השיעית-הצפאווית-העלאווית הכופרת, ושוב מחנות הפליטים הפלסטינים נכתשים בנשק ובתחמושת איראנית תוך הסתייעות בפסקי הלכה של כוהני האמגושים והאייתוללות של קום, כרבלא ומזאר א-שריף (ערים שיעיות באיראן, בעיראק ובאפגניסטן).

"לאחר שסקרנו את כל צדדי הברית עם איראן, ולאחר שהזכרנו את העובדות, האידיאולוגיות, ההיסטוריות והעכשוויות, ברור לכולנו שהברית עם האיראנים היא ברית של נאמנות אסורה על פי השריעה, כיוון שזו ברית עם האנשים השונאים ביותר את אללה, את נביאו ואת המאמינים. "

לכן הנני פונה אל הצעירים המוסלמים של עמנו הפלסטיני המוסלמי שיש לו הנכונות לסבול אל מול פני האוייב, אל כל מי שנלחם תחת כל דגל של כל ארגון, תנועה או מפלגה, אשר יש להם ברית או הסכם עם איראן השיעית הצפאווית, בקריאה שיעזוב ברית זו כל עוד הוא חי, כדי שלא ימות כשהוא כופר (כי אז לא תהיה לו תקנה בתשובה).

"יטענו נגדי שאני חוטא בכך שאני מכריז על השיעים ככופרים. ואני שואל: האם ייתכן כי העושים את כל הנבָלות הללו נגד האיסלאם ומנהיגיו הראשונים, 'ישרי הדרך', וטוענים כי אנו (הסונים) זייפנו את הקוראן, הם מוסלמים? מי כאן חוטא, אני או הם? ישמרני אללה מלהכריז על מוסלמי שהוא כופר, אבל אם השיעים שאינם מאמינים ביסודות האיסלאם אינם כופרים, אז מיהו כופר?

"אבן תַיְמִיַה (פילוסוף איסלאמי שחי באזור סוריה בין 1263 ל-1328) אמר עליהם שכפירתם חמורה יותר מכפירת היהודים והנוצרים. אז איך מי שבא בברית עימם יכול להיות מוסלמי? ואיך מי שנהרג תחת דגלם יכול להיות שאהיד? ואיך יכול להיות שמישהו מכריז על עצמו כמתנגד (לציונים ולמערב) אם אמונתו מנוגדת לאמונת האיסלאם? זהו שקר אחד גדול שמסתתר מאחוריו הפרוייקט הצפאווי, הצד האחר של הפרוייקט הציוני. האם הגיוני שהאיראנים, בעלי הפרוייקט הצפאווי הזה, שוחטים אותנו (המוסלמים הסונים) בעיראק, בסוריה ובלבנון, בעוד שהם בעלי בריתנו בפלסטין? האם זה הגיוני? אוייב הוא אוייב בכל זמן ובכל מקום, כיוון שהאידיאולוגיה שלו היא אותה אידיאולוגיה בכל מקום וזמן.

ישראל משחקת באש

"הו אחַי, צעירי האיסלאם, הו כל מי שדתו של אללה חשובה לו, הו כל מי שאוהב את נביאנו ואת חבריו, ומתגאה להיות בין ממשיכי דרכם: האיסלאם יקר לנו יותר מנפשותינו, יותר מכל העולם ומלואו, ואפילו יותר מפלסטין... פלסטין תשוחרר רק תחת דגל האיסלאם, על ידי בעלי האמונה הנכונה, כפי שהיו כל נצחונות האיסלאם מאז מלחמת בדר (624).

"היזהרו והישמרו, ודעו כי אחד התנאים הבסיסיים של ניצחון הוא 'האמונה הנכונה וההסתמכות על אללה.' אם כן, איך אפשר לשתף פעולה עם בעלי אמונה מוטעית, מנוגדת לאמונת מוחמד וחבריו, כשהם מסתייעים בעַלִי (הח'ליף הרביעי, מייסד השיעה), באלחוסיין (בנו של עלי), באימאם המומצא (מנהיג השיעים שנעלם וישוב – כך הם מאמינים – באחרית הימים) ובכל בני משפחת מוחמד, דבר המנוגד לאיסלאם תכלית הניגוד?..."

עד כאן חלקים ממאמרו של אלתמימי, המביע את דעתם של רבים בעולם האיסלאם. דבר אחד הוא לא אומר: לצאת לג'יהאד נגד האיראנים, בניגוד לחובתו של המוסלמי לצאת לג'יהאד נגד הכופרים. ייתכן כי הסיבה להימנעותו של אלתמימי מקריאה מפורשת לג'יהאד נגד השיעים בכלל ונגד האיראנים בפרט – היא רצונו להישאר בחיים, שכן קריאה כזו עלולה להפוך אותו למטרה של סכיניהם וכדוריהם של האיראנים ועוזריהם.

סיבה נוספת היא אי-רצונו להסתבך עם השלטון בירדן, שבה הוא מתגורר, שכן המלך חושש שהכרזה על שיעים ככופרים תגרור הכרזה דומה על המלך בעצמו, שכן שלטונו אינו מיישם את השריעה האיסלאמית ככתבה וכלשונה.

אבל הסיבה העיקרית המונעת מתמימי לקרוא לג'יהאד נגד השיעים היא שזהו בדיוק המסר של "אלקאעידה", בעיקר בעיראק, ואין הוא מעוניין להיות מזוהה עם מסר תוקפני כזה.

   עם זאת, חשוב לציין כי רבים אינם שותפים לגישתו של אלתמימי וחושבים כי "אויבו של אויבי הוא ידידי," ועל כן מותר לסונים לחבור לאיראן השיעית במטרה להילחם באויבים משותפים. חשוב לציין כי יש מגמות לקרב בין הסונה לשיעה, ואפילו הדובר הרהוט ביותר בשם האיסלאם הפוליטי הסוני, שייח' יוסף אלקרדאווי, קרא בעבר למצוא דרכים לגשר על ההבדלים בין הסונה לשיעה שתוארו במאמרו של תמימי.

בסופו של דבר, מחליט כל ארגון על דרכו בעניין זה, על פי שינויי הזמן: כל עוד סוריה היתה מדינה מסודרת, לא היתה למנהיגי חמאס סיבה חשובה לוותר על סיוע איראני. אך מאז שפרצה מלחמת האזרחים והחל טבח האזרחים הסונים בעקבות הפגנות שהחלו במארס 2011, שיתוף פעולה עם איראן נראה בחמאס בעייתי למדי. תמימי במאמרו קורא לפלסטינים האחרונים שעדיין משתפים פעולה עם איראן לנטוש אותה, ועלינו להמתין ולבדוק האם קריאתו נופלת על אוזניים קשובות, או שמא קולו יישאר קול בודד במדבר.

הדבר תלוי ברצונן של מדינות אחרות דוגמת קטר, סעודיה, מצרים או טורקיה – לסייע לארגונים הפלסטינים בנשק, בכסף ובתמיכה פוליטית. האם זהו תסריט בלתי אפשרי? אם משט המרמרה היה אפשרי, לא ניתן לשלול כל התפתחות דומה בעתיד. במזרח התיכון מתגשמים לעינינו כיום כמה תסריטים שנראו עד לפני שנתיים הזויים בתכלית. סיסמאות שמפריחים פוליטיקאים עלולות להפוך למציאות: אם ייפול המשטר בדמשק תקבל איראן תדמית של מפסידה, מתחת השטיח ייצאו כל אותם נחשים עדתיים אנטי-שיעיים שמטפח אלתמימי, הגוש הסוני יתעודד, וישראל כידוע אינה בדיוק חביבה על מורסי, ארדואן, ושייח' חמד הקטרי.

מאז שהודיעה ישראל כי בכוונתה לבנות באזור E1 בין ירושלים ומעלה אדומים, קמה מקהלת המגנים ובראשם נשיא טורקיה, עבדאללה גול, שהכריז כי "ישראל משחקת באש." מבלי לרדת לעומקה של הכרזה טורקית זו, דבר טוב לא יכול לצאת ממנה, שכן כך מעודדת טורקיה את חמאס, בעל הברית האידיאולוגי של המפלגה האיסלאמית השלטת בטורקיה, לעשות ביהודה ושומרון את מה שכבר הצליח לעשות ברצועת עזה מאז יוני 2007: להקים אמירות איסלאמית חמושה ותוקפנית. על כל מי שחושב או מדבר על נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון – להביא בחשבון שכל שטח שישראל תפנה עלול להפוך לביצת טרור, כמו עזה. יש למישהו הבטחה שזה לא יקרה?

מול חזית סונית מגובשת ישראל חייבת להופיע כחזקה, מלוכדת ומאוחדת מאחורי הנהגה היודעת היטב כי שלום במזרח התיכון פירושו מצב של יציבות שנהנה ממנו רק החזק, הבלתי מנוצח. באזור הצחיח, המוזנח והאלים שסביבנו, מי שמתחנן לשלום מקבל בעיטה באחוריו ומסולק מהזירה. שלום מקבל פה רק מי שמוכן למלחמה, והשלום שיקבל ישרוד רק כל עוד הוא מציב איום אמין על כל מי שיעז להתנכל לו. המזרח התיכון אינו מקום לעייפי נפש אלא לעזי רוח, חדורי תחושת ביטחון ואמונה בצדקת דרכם.

   אלתמימי הוא אוייב שאינו מסכים לוותר על האידיאולוגיה תמורת האינטרס, חשוב ככל שיהיה. השאלה העומדת בפנינו היא אפוא עד כמה אנו דבקים באידיאולוגיה שלנו, ועד כמה אנו מוכנים לוותר עליה תמורת אינטרס.

המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 224 וכן גם בעיתון "מקור ראשון".

* * *

חובה לראות ולשמוע, אחרת אי אפשר להבין – ד"ר מרדכי קידר מרצה בטכניון על רשת ג'זירה והתקשורת הערבית. מרתק! מדהים!

https://www.youtube.com/watch?v=C54syREAT5U&feature=g-high-u

שלח: אברהם כהן

* * *

שלמה בן עזר

הר הבית – סלע המחלוקת

בחג הסוכות בשנת 1934 טיילתי עם סבי  בעיר העתיקה בירושלים.

הסב, איש הישוב הישן מצאצאי עליית הגר"א, לבוש שטריימל וחלוק פסים, ואני ילד בן 8 שנים בן מושב עובדים בעמק יזרעאל, שנולד בבית החולים בעין חרוד. יחד ביקרנו בכותל המערבי ומשם הלכנו לבית הכנסת "יוחנן בן זכאי" ולבית הכנסת "החורבה", שהיה מפואר, כל קירותיו היו מצוירים בידי ציירים שהובאו מאיטליה.

לאחר מכן העלה אותי סבי על גגו של בית מוסלמי, משם הצביע לעבר הר הבית וכיפת הסלע, וכך אמר לי:

 "זה המקום הקדוש ביותר עבורנו ואליו אנחנו מתפללים."

אמרתי לו: "בוא נעלה לשם."

ענה לי הסב: "אסור לנו מן התורה להציג את כף רגלנו שם, כי אנחנו נחשבים לטמאים, ואין בידנו אפר של פרה אדומה כדי לטהר את עצמנו."

אני, כחניך בית ספר לילדי עובדים בו לומדים תנ"ך מתוך סיפורי המקרא, לא הבנתי את הדברים וגם כאשר למדתי בתיכון לא טרחו להסביר לנו, רק בשנים מאוחרות, כשאהבתי לעיין בתנ"ך מפעם לפעם, הבנתי את עומק החוכמה שיש בדברי התורה שניתנה לעם במדבר, ולאחר מכן על-ידי פרשניה  ועל-ידי המפרשים המאוחרים, לאחר החורבן.

רש'י מפרש את פרשת "חוקת", העוסקת ב"פרה אדומה", ואומר: "כי ישאלך נוכרי מה המנהג המשונה הזה לכם? תענה: 'זאת חוקת התורה.'"

בימינו, כל הקנאים המתפרצים לעלות להר הבית, החל מהרב גורן אותו כינה פרופסור ליבוביץ', שומר המצוות קלה כחמורה – "מוקיון התוקע בשופר" – ועד פייגלין ההזוי והמשיחי – עוד יביאו עלינו חורבן.

במשך דורות חיו בירושלים יהודים, מוסלמים ונוצרים בשלום יחסי והמשיכו לעלות אליה,  מדוע אם כן, שאנחנו לא נסתפק בכותל המערבי ובמה שבנינו עד כה לתפארת, ממערב לירושלים?

להרהורים אלו  הגעתי היום בזקנתי, כבעל משק חקלאי, איש שאינו מתיימר להיות  פוליטיקאי, אך כאזרח מן העם, נאמן למולדת, דור שני לבוני העמק, אדם ששירת במלחמות ישראל ואף נפצע במלחמת השחרור – עסקתי כל חיי בחקלאות ובביטחון שוטף במושב.

הרהוריי אלה, למרות היותי קשור בקשר דורות לירושלים. שמי שלמה, על שם סבי [מנחם] שלמה ראב, הקרוי אף הוא על שם סבו שלמה ראב – ושניהם קבורים  בהר הזיתים.  הייתי רוצה שגם צאצאיי אחרי ימשיכו לבנות את הארץ, לעסוק בחקלאות, ולחיות בארץ הזו.

לפי מצב  העניינים וההקצנה הקיימת, רק הפשרה תביא פתרון.   

שלמה בן עזר

12/12/12

שלמה בן שמעון בן עזר, מוותיקי הדור השני בבלפוריה, וכותב תולדותיה, הוא נינו של יהודה ראב בן עזר, ונכד בנו הבכור של יהודה, מנחם שלמה ראב, בנה של הדסה לבית הרשלר מירושלים, שהיתה אשתו הראשונה של יהודה.

* * *

יצחק שויגר

סידור ארונות לחורף

בוקר טוב לך. אני השכן מלמעלה. אשתי ביקשה ממני שאני אסדר לה את בגדי הקיץ במדפים העליונים בארון ואוריד את בגדי החורף למדפים התחתונים. אבל אין לי סולם ואני לא מגיע למדף העליון, אולי יש לך סולם?

בוקר טוב, אני מכירה אותך, אשתך זאת הג'ינג'ית נכון? אבל אין לי סולם.

אולי את תהיי מוכנה לעזור לי?

ברצון, חכה דקה, רק אלבש משהו אני לבושה כפי שאתה רואה בפיג'מה קיצית, אצלי עוד קיץ.

גם אצלי, גם אני בשורטס. אבל אשתי הולכת לפי התאריכים. בחנוכה, בגדי חורף למטה. ובפסח מחליפים. לא חשוב מה מזג האוויר. את יכולה לבוא ככה. זה ייקח רק כמה דקות.

אוקי נעלה, אחריך, אדוני.

הארון שלנו הוא בחדר השנה והוא די גדול, אבל אשתי כל הזמן ממלאת אותו בבגדים חדשים, אפילו שהיא לא לובשת אותם, ואין יותר  מקום. לכן, אם אני לא מעביר את בגדי הקיץ למעלה ואת בגדי החורף למטה. אי אפשר להסתדר.

גם אצלי זה אותו דבר. ככה זה עם נשים.

הנה הגענו. את רואה, את כל הבגדים האלה צריך להעלות למעלה. את המדפים הנמוכים כבר עשיתי לבד. אבל את המדף העליון אני לא יכול לעשות לבד, כי אני לא מגיע.

אולי ננסה עם כיסא. תביא כיסא מהמטבח ואני אעלה עליו ואולי אצליח.

הנה יש פה כיסא, את תעלי עליו ואני אחזיק אותך במותניים כדי שלא תפלי.

הנה עליתי. תחזיק בי מאחורה ואני אוריד לך את הבגדים.

אני מחזיק וזה גם נעים לי, כי אני בדיוק עם הפנים מול הישבן שלך.

אז מה זה כל נעים?

הוא נראה לי חמוד.

באמת? אף פעם לא אמרו לי את זה.

אז הנה אמרו לך. טוב, אז  תורידי את הסוודר השחור את הז'קט. את רואה אותם? אני אחזיק אותך ביד אחת שלא תיפלי ואת תגישי לי את הבגדים.

הנה הצלחתי. אבל כמעט שנפלתי. אז תחזיק אותי יותר חזק. אולי תחבק אותי במותניים ואז אני ארגיש יותר בטוח.

אוקי. ועכשיו תורידי את החולצות מהמדף העליון בעומק שלו.

אני לא מגיעה. מה לעשות. אולי אני אשאר לעמוד על הכיסא אתה תשב עליו ואני אשב לך הכתפיים ואז תעמוד ואז אני  בטוח אגיע. יש לך רגלים חזקות מספיק?

כמו של שור. הנה אני יושב. אז תעלי. כמה פשוט. את מגיעה ?

כן אני במדף העליון ויש לי את כל החולצות ביד. אתה רואה?

טוב. אני לא יכול לראות אותך כי יש לי על העיניים את החולצה שלך ועל העורף אני מרגיש את השערות של המה שמו שלך, את יודעת למה אני מתכוון. למה את לא מגלחת שם, את לא מודרנית?

ככה זה. בדרך כלל מנקים את הבית אם יש אורחים ואם אין אורחים, הבית מוזנח.

טוב. אני אוריד אותך ואת תעמדי לאט שלא תיפלי חס וחלילה ותניחי את הבגדים במדף מולך. עכשיו נעלה את בגדי הים של אשתי למדף העליון.

אלו בגדי הים של אשתך? מה זה כמה ביקיני יש לה?

הרבה. היא קונה כל שנה. אבל היא לבשה אותם כי זה לא נראה טוב עליה.

הם דווקא יפים. הנה הכחול הזה, ממש מדהים!

וגם חדש. תמדדי אותו. ואם הוא יפה עליך אז תיקחי אותו במתנה. היא לא תרגיש.

מה, למדוד כאן?

אז איפה?

טוב. בין כה אני בלי חזייה, אז אני אמדוד את החזייה של הביקיני.

זה מאוד יפה עליך. קצת קטן, כי הפטמות כמעט מציצות לך אבל זה מאוד סקסי. יש לך באמת שדיים מאוד יפים אפילו שהם לא שווים בגודל.

איך אתה יודע?

ראיתי כשמדדת. והרגשתי, כשישבת עלי על הכתפיים, אז השדיים שלך היו לי על הראש וזה היה מאוד נעים. אבל הימני נראה לי יותר גדול.

ככה זה אצל נשים. זה כמו הביצים אצל הגברים. הן גם לא אותו גודל.

מה פתאום? הביצים שלי הן באותו גודל. את יודעת מה. הנה אני מוריד את השורטס  ומראה לך!

אתה רואה. אני צודקת. גם אצלך הביצה הימנית, יותר גדולה מהשמאלית.

את יודעת. עכשיו שאמרת ואני מסתכל, אני רואה שאת באמת צודקת. טוב. בואי נתקדם. תמדדי את החלק התחתון של הביקיני.        

הנה זה בטוח מתאים עליי.

כן באמת. ביחוד שרק הורדת את התחתונים תיכף ראיתי שזה מתאים לך. את לא צריכה ללבוש אותו הוא ממש נולד בשבילך. באמת  יש לך תחת מדהים. ממש כמו אגס. פעם הייתי בהצגה והיה שם קטע שכל הבמה הייתה חשוכה ובאמצע שכבה בחורה עם תחת יפה כמו שלך, והיה אור רק על התחת שלה. וכולם חשבו שזה אגס. ואז כשהאור נדלק ראו שזאת בחורה ערומה.

איזה סיפור יפה. אף פעם לא נתנו לי כזאת מחמאה על התחת שלי. אגס הוא פרי מתוק ואני מאוד אוהבת את ההשוואה.

טוב. אז בואי נגמור את העבודה. עכשיו כששנינו ערומים, זה בטח ילך יותר מהר. תשאירי את הביקיני הכחול למטה ואת כל השאר נעלה.  את תעלי על הכיסא, אני אשב עליו  ואחזיק את כל בגדי הים ביד. את תעלי לי על הכתף ואז אתרומם ואגיש לך את הבגדים ואת תשימי במדף העליון.

קלי קלות. תשב.

הנה את רואה, עכשיו  את מדגדגת לי בעורף. כשתחזרי הביתה תגלחי את זה. זה גם  יותר אסתטי.

טוב אם אתה אומר. הנה שמתי את הכול. אתה יכול להוריד אותי.

הנה הבגדים שלך. את יכולה ללבוש מה שאת רוצה או את הבייבי דול השקוף והישן שלך או את הביקיני החדש שלך.

אני מעדיפה את הפיג'מה כי אני חוזרת למיטה.

אוקי. רוצה לשתות תה. יש לי שטרודל מדהים שאשתי אפתה.

אני לא אוהבת שטרודל.

את יודעת מה? נוותר. כי אני לא רוצה להרגיז את אשתי.

למה מה, תספר לה?

לא. אבל אם היא תראה בכיור שתי כוסות תה, היא תראה שהיה לי אורח והשטרודל נשאר שלם. ואז היא תתרגז בגלל שאירחתי מישהו ולא הגשתי את השטרודל שהיא מאוד גאה בו.

באמת סיבה טובה לכעוס. אז נוותר על התה.

באמת תודה שעזרת לי. אחרי פסח אני מעלה את בגדי החורף ומוריד את בגדי הקיץ. אז תבואי לעזור לי טוב? סידור הארונות הנטורליסטי הזה הוא באמת משהו. ממש תענוג.

כן, גם לי היה מאוד נעים. אז נתראה בפסח.

אהוד: בפעם הבאה שתזמין את שכנתך להעלות בגדי קיץ ולהוריד בגדי חורף – אל תשכח לקרוא לי לעזרה כי יש לי ניסיון פעמיים בשנה בביתי שלי.

* * *

כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים

ענקמונים אצל אישה צעירה ואפילו רזה

אני לא יכול להפסיק להסתכל אני

מסוגל להשפיך רק מלהסתכל עליה

אבל אז אני אומר לעצמי כמה מסכנה

האישה הדדנית שצריכה לסחוב

כל חייה זוג עטינים מתנדנדים אם

אין עליהם חזייה, וכמה גדולות החזיות

וגם יקרות וכמה משפיל שאת כל כך

מגרה בסרח העודף שלך ובעצם אומללה

ואני רוצה לגשת אליה ולעזור לה

להחזיק אותם כדי שלא תלך בגב כפוף

מכובד משקלם – ומה אני חוטף אחרי

הרגע הקצר שהחזקתי בהם – סטירת

לחי כן סטירת לחי על כך שניסיתי לעזור לאישה

אומללה לשאת בנטל שהחיים מינו לה במנה גדושה

די. גמרתי. עכשיו אני הולך בשקט בשקט

להחליף מכנסיים.

אוקטובר 2007

פורסם לראשונה בגיליון 290

* * *

ישראל פנחסי

התסכול, יהודה דרורי – הוא יועץ גרוע

לקרוא את דבריו של יהודה דרורי [גיליון 798] ופשוט לא להאמין, "יודנראטים"? לא מצא האדון כינוי הולם יותר בין היודנראטים שביקרו את הוועדה [את הוועדה מר דרורי הם ביקרו] נמצאים מספר לא מבוטל של אנשים שעשו והקריבו דבר או שניים למען אותה מדינה [שמר דרורי כל כך להוט להגן עליה], בחייהם.

אריק שרון [יודנראט לא קטן בעצמו] בדק כבר את הנושא, והבודקת טליה ששון [קצינה באס אס] הוכיחה בבדיקה  בעליל שבין המעשה והחוק הבינלאומי מרחק רב. הוועדה שנבחרה בקפידה רבה קבעה שלא כך הדבר, אבל החוק הבינלאומי לא כל כך התרשם ונותר בשלו. אני בטוח שהכינוי המגעיל שהודבק למבקרים ישכח במהרה, כפי שראוי שיקרה גם למסקנות השגויות של מר דרורי.

אני מבין שדרורי הזה מצא הזדמנות לתקוף את המבקרים מבלי אפילו לטרוח לשמוע או לקרוא את הביקורות. הביקורות התרכזו בדרך התחמנית שבה נבחרה הוועדה. השר סילבן שלום היטיב לעשות זאת ,והודה בפירוש שבחירת הוועדה תוכננה ע"י ביבי או שותפיו רק כדי להשיג את התוצאות הרצויות. ראשון התוקפים היה חה"כ יואל חסון, שבזמנו עמד בראש תנועת הנוער של בית"ר [יודנראט של ממש לא?] – בקיצור מר דרורי לא אגזים אם אומר שלכלכת כראוי הפעם, מה שבעצם הפך את קריאת תוכן דבריך, למעשה של נימוס מיותר.

התסכול כידוע הוא יועץ גרוע, אבל גם הוא אינו מצדיק ירידה כה גסה ברמה.

* * *

יוסי אחימאיר

תנועה ברגל שמאל

מערכת הבחירות יצאה לדרך. הכתובות, הכרזות, הסלוגנים כבר נראים על דפנות האוטובוסים. כמו זו שראיתי על גב האוטובוס שנסע לפניי: "ביבי וליברמן – חרם בינלאומי, ציפי לבני – הסדר מדיני." גיחכתי. כמה הטיות אפשר לייצר במלים ספורות, מבית היוצר של פירסומאי, שנהנה מכספי מימון-בחירות נדיבים שהעבירו לציפי שבעה ח"כים עריקים?

במערכת בחירות זו מקבלת סיסמת הליכוד ממערכת בחירות קודמת – "ליכוד אחד גדול מול כל השמאל" – משנה תוקף. כל השמאל – כל שפע מפלגות המרכז והשמאל. מצד אחד השמאל הזה מפוצל, וזה בעוכריו. מצד שני, השמאל לפלגותיו מדבר בהרבה קולות, שזוכים לבימות תקשורתיות נדיבות. שמתי לב, שכמעט על כל דובר מהליכוד, בתוכנית אקטואליה כזו או אחרת, מתייצבים שני דוברים מטעם מפלגות מרכז-שמאל. "התנועה" היא אחת מהן והבוטה שבהן.

על איזה "חרם בינלאומי" מדברת לבני? נכון, הקהילייה הבינלאומית אינה מקבלת את החלטת הממשלה להתחיל בתיכנון הבנייה באיזור שבין מעלה-אדומים לירושלים. נכון, שרי החוץ האירופאים קיבלו החלטה אנטי-ישראלית חריפה בנדון. האם זו סיבה ל"חגיגה" אופוזיציונית אפילו במערכת בחירות מתלהטת? בין החלטה מהסוג האמור – שהיא יותר כתם על מקבליה, תזכורת לימים אפלים ביותר באירופה – לבין חרם, הפער הוא גדול.

ישנה ביקורת אירופית, צביעות אירופית, אך חרם אין. גם לא יהיה. יש התגוללות על ישראל, ואין גינוי של ממש להכרזות מעזה ומלבנון להשמדת ישראל. ישנה משוואה אירופית נוראה: ישראל שווה חמאס. החלטת שרי החוץ האירופיים פוזלת לעולם הערבי, שהרי אליו נוטה אירופה יותר ויותר גם בלי קשר לממשלה זו אחרת בישראל.

לבני והפרסומאים שלה אינם מבינים זאת. המודעה הדלה שלהם היא פירוש מקצין לצעד האירופי, וניצולו הציני.

מגוחך יותר הוא החלק השני של משוואת-המודעה: "הסדר מדיני". פה כבר ההטייה מרחיקת לכת. למה להשתמש בשתי מילים מכובסות, ולא לומר ישירות את מה שמצנע ופרץ מתכוונים אליו בהתחברותם ללבני, לאמור – נסיגה לקווי 67'? האם לא זה גם מה שמוכנה לו בסופו של תהליך הבת של שרה ואיתן מהאצ"ל?

לבני גאה ברשימת המועמדים המשתרכים מאחוריה. גם אם עדיין נותר בה קמצוץ של אמונה ממורשת בית אימא ואבא שלה, היא מחובקת חיבוק-דב על-ידי שני יונים, או שועלים, שאחת היא שאיפתם – להגיע לעמדת שלטון במטרה להביא לוויתורים ישראליים קיצוניים ומהירים לפלסטינים ולקהילה הבינלאומית. לרגע נזפה באחד מהם, מצנע, על שלא התאפק והגדיר בפומבי את ביתו החדש, אבוי, כ"מפלגת שמאל". "שמאל" בגלוי – מי כמו לבני יודעת – לא מוכר עצמו בציבור הרחב.

השניים, עמרם מצנע ועמיר פרץ, לא לחינם הצטרפו אל תנועה בעלת מנהיגה חלשה, תוך שהם קיבלו על עצמם לקלס בכל הזדמנות  את גבירתם החדשה. הם מוכנים למלא את תאוותה שאינה יודעת שובע, שלטון, ובלבד שיוכלו לכפות דעתם עליה, לכופף אותה בבוא העת, אם בכלל יהיה צורך לכופף.

לכופף – למען נסיגות, עקירת ישובים, ויתורים שיסכנו את עתיד ישראל.

זהו "ההסדר המדיני", שבו מנופפת ציפי לבני מעל כל אוטובוס בחוצות הערים. אז לשם מה ניסיון ההטייה והולכת השולל? לשם מה הדיבור במילים מכובסות? הציבור ברובו אינו מתרשם לא מהסיסמאות מבית היוצר של "התנועה" ולא מההופעות החלולות של העומדת בראש הפרוייקט הפוליטי החדש. ועדיין תמוה שהסקרים מעניקים לה 10-8 מנדטים. אתפלא מאוד אם כך זה יהיה גם בהצבעה האמיתית. מי שמעולם לא קיבלה את דין התנועה, מי שכבר התפצלה מהליכוד לקדימה, ומקדימה להתנועה, מי שלא היתה מוכנה אלא רק לפצל את גוש השמאל, בגלל יוהרתה, התחילה את קמפיין הבחירות שלה ברגל שמאל.

* * *

אלישע פורת

שכר הסופרים הראשון שלי

שכר הסופרים הראשון שלי ניתן לי, בנדיבות ובחביבות קורנות, מידי בנימין טנא ז"ל. סופר הילדים הידוע, עורך ומתרגם נפלא. הגעתי, כותב מתחיל וחושש, מזיע כולי, ביום קיץ לח, בראשית שנות ה-70, למערכת 'משמר לילדים', שבבית 'על המשמר', ברחוב בן אביגדור שבתל אביב. נעמדתי מול שולחנו בביישנות, והוא שאל אותי, "במה אפשר לעזור לך ז'לובר?"

הצגתי עצמי בחשש, והוא קם מיד ולחץ את ידי בשמחה, וצעק לעבר שולחנו של שותפו, הסופר שלמה ניצן ז"ל, אביו של הבמאי הידוע עמרי ניצן, "שלוימה בוא הנה, אלישע פורת מהקיבוץ הגיע!" והוא משך אותי ישר אל חדרו של הגזבר. "דבר ראשון," אמר לי, "נסדיר את תשלום שכר הסופרים. שתדע לך שאנחנו לא מקפחים את שכרך!"

הייתי המום, כנער שגדל בקיבוץ, כמי שלא החזיק בידיו יותר מאשר כמה עשרות לירות, ניתן לי פתאום סכום עצום, במזומן, כשבנימין היקר עומד על השָׁלַם ואינו מניח לו לקפחני אפילו בפרוטה.

לימים, כשקראתי את סיפורו הנפלא של באבל, "שכר הסופרים הראשון שלי", לא יכולתי שלא לעסוק בהשוואות. מילא גדולתו של באבל, לא עולה גם בדעתי להשתוות אליו. אבל ליל האהבים הפרוע, באיזה מלון זול בטיפליס, בירת גרוזיה, בחברתה של זונה צעירה, היה כל כך רחוק מהוויית חיי, שלא יכולתי להימנע מלחשוב, איך שני יהודים, כתבנים, המקבלים את שכר הסופרים הראשון שלהם, במרחק של דור או שניים, חיים בעולמות כל כך רחוקים זה מזה, שהדעת פשוט אינה יכולה לתפוס זאת.

 וכשקראתי גם את סיפורו המקסים של דן צלקה, על הלילה שבו סיים המשורר יהואש את תרגום התנ"ך ליידיש. ליל תאווה חסרת מעצורים, שכרות כבדה והתבהמות חושים גמורה. חשבתי לי, הנה עוד יהודי, כתבן, ששכר הסופרים בילבל את עולמו.

חלומי הנסתר משנים היה לרכוש לעצמי, בחנות כלי הנשק שליד התחנה המרכזית בתל אביב, אקדח 22 זעיר, מתוצרת ברטה האיטלקית, שאוכל לצרפו אל ערכת הטיולים שלי המוכנה תמיד. וכשיצאתי מבית מערכת 'על המשמר' והסכום הענק מלהיט את כיסי מכנסיי, נשאו אותי רגליי, כמו מעצמן, אל חנות הנשק 'להב'. הייתי שיכור מאיזו חדוות הגשמה פתאומית של חלום נעורים ישן. סוף כל סוף, האקדח והנרתיק ומחסנית ופכית השמן העדין הריחני. כמובן שצריך יהיה לרכוש גם חגורה מתאימה, כלי ניקוי ותחמושת. אבל ככל שהתקדמתי מערבה ודרומה ברחוב המסגר, הואטו צעדיי. לקנות אקדח בשכר הסופרים הראשון? איזו מין כותרת זו? ממש לא הולמת. תשלום שבא לי מכתיבת סיפורי ילדים תמימים ל'משמר לילדים', שעוסקים בטבע, בשלום הנכסף, בגעגועים לעבר בקיבוץ של ילדותי, תשלום כזה להוציא על רכישת נשק? מה, אני השתגעתי? וכך הוספתי ספק על פקפוק, עד שנעצרתי בקרן אחד הרחובות, ואמרתי לעצמי שהאקדח יכול לחכות. ואני חייב לקנות בשכר הסופרים הראשון שלי משהו אחר לגמרי.

בנימין טנא שינה את חיי במידה מסוימת. מאור הפנים התובעני, שבו קיבל את סיפוריי הראשונים לעיתונו, הפכו אותי מקורא לכתבן. "היכן היית כל הזמן?" שאל במפגיע. ו"שלח, שלח עוד, שלח כמה שתוכל."

 לימים, כששיריי וסיפוריי נדחו בקביעות על ידי עורכים מחמירים, בהוצאות הספרים הגדולות, התגעגעתי לכוס התה שבנימין ושלמה הציעו לי בכל ביקור במערכת. התגעגעתי לסיפורי הזיכרונות שהועלו על שולחן המזנון הקטן. בנימין סיפר וחזר וסיפר, את המעשה הפרפסיכולוגי הנורא שאירע בו ובמתרגם שלמה דיקמן, אביו של המתרגם הידוע עמינדב דיקמן. מעשה שנדפס בספר 'המציאות האחרת' של אהרון צייטלין. ושלמה ניצן התעניין תמיד במעשיו של המשורר אבא קובנר בקיבוץ. ישבתי איתם שעות והשתעיתי בדברים, עד שהגיעה השעה של יציאת האוטובוס שלי מהתחנה המרכזית.

לימים למדתי ממנו איך תירגם בלילות, בקיבוץ אילון, לאור מנורה מפייחת, את ספרה של הפרטיזנית רוז'קה קורצ'ק-מרלא 'להבות באפר', מיידיש לעברית, ואיך כעסו עליהם חברי הקיבוץ, שהם זוג בטלונים, כתבנים, מלכלכי ניירות, ולא עובדים. וסופו של תרגום הספר היה ששניהם כמעט וגורשו מהקיבוץ. ועוד למדתי ממנו, איך תוך שלושה שבועות של נסיעות לילה רצופות, ברכבות פולין השרופה, שלאחר המלחמה, כתב את הפואמה האוטוביוגרפית הענקית שלו 'תמולים על הסף'. בתוך שליחותו כמאסף ילדים יהודים פולנים ממוסדות נוצריים שפוזרו בהם וניצלו, כתב את הפואמה האידילית שלו, על ילדות מאושרת ונעורים נפלאים בוורשה. על הברך כתב, אמר לי, ממש על הברך. הוא היה שרוי באותם שלושה שבועות בשיכרון מוזי עצום, כל חייו בפולין שבו אליו, כל זיכרונות הילדות. ובקרונות העלובים של הרכבת הפולנית לא היו מדפי כתיבה. והוא כתב על הברך! כל תמוליו ואתמוליו חזרו אליו לפתע, בשטף אדיר, והוא הכאיב לברכו ממש, בלילות הכתיבה הסהרוריים.

דומני שהספקתי לספר לבנימין את המעשה בשכר הסופרים ההוא בטרם פטירתו. והוא שאל כמובן, "נו? ומה קנית בסוף בכסף המפתיע?" זכורני שהתחמקתי מתשובה ישירה. מה, אני אספר לו שהלכתי, כמו איזה מאהב צעיר וטיפש, לחנות של 'משכית'? מה, אני אספר לו שהמוכרנית הרגישה במבוכתי והתלבשה עליי כהוגן? מה, אני צריך לפרט לו כמה תכשיטי כסף מיששתי באותו היום? הוא לבטח היה מלגלג עליי אילו הייתי מספר לו שלבסוף רכשתי טבעת ותליון מוכספים ויפים לאשתי. טמבל, היה אומר לי בוודאי, מכונת כתיבה הגונה כבר יש לך? שולחן כתיבה הגון כבר יש לך? מנורת שולחן חזקה כבר יש לך? מה אתה משחק את האביר הרומנטי וקונה תכשיטי כסף יקרים לאשתך? לעצמך כבר דאגת? משום מה, תמיד כשאני נזכר בשכר סופרים, אני נזכר בבנימין טנא, בנדיבותו, באקדח החלומות שלי שנדחתה קנייתו לשנים רבות, ובחנות 'משכית' בתל אביב. ולפעמים אני חושב לעצמי, שגם שכר הסופרים הראשון שלי ראוי לסיפור. סיפור שלא ייפול מסיפור חמוקיה הצעירים והמגרים של אשת האהבים הגרוזינית, הנגלים לאיטם לעין. באור השחר הטיפליסי החיוור, העולה בחלון חדרון האהבים של יצחק באבל, לאחר לילה של אהבה מפרכת.

חבל שלא שמרתי את מכתביו של בנימין טנא אליי. הוא נתן לי הרגשה שאני שייך מלידה למשפחת הסופרים. גם הוא וגם שלמה ניצן הכירו והוקירו את תרגומיו של אבי ז"ל, אליהו פורת. במלאת עשר שנים לפטירתו המוקדמת של אבי, סייע לי שלמה ניצן להכין עמוד שלם לזכרו, במוסף הדף לספרות של 'על המשמר'.

מאז אותם ימים קיבלתי שכר סופרים בהמחאות ובזיכויים ותמורת חשבוניות. אך איש לא שילם לי בשטרות מזומנים, כמו ששילם לי בנימין טנא המיטיב. מאז אותם ימים גם קופח שכר הסופרים שלי כמובן, על ידי השלמים והגזברים והנהלות החשבונות של ההוצאות וכתבי העת. אך לא היה לי כבר מגן כבנימין, שעמד על הגזבר של 'על המשמר', והשגיח עליו בשבע עיניים ששכר הסופרים הראשון שלי ישולם לי במלואו, עד הפרוטה האחרונה.

נדפס לראשונה במוסף השבת של העיתון "מקור ראשון", בעריכת אלחנן ניר.

אהוד: ואילו אני, אמנם לא בשבר סופרים ראשון שלי אלא בכסף שחסכתי משליחויות על אופניים במושבה, קניתי בחנות "להב" ליד התחנה המרכזית בתל אביב את כלי-הנשק הראשון שלי, רובה טוטו קטן מסוג "ואלנט", ללא מחסנית וללא נצרה, שהיה אפשר לטעון בו רק כדור אחד בכל פעם, והוא עלה רק 17 לירות! –כלי הנשק הזול ביותר שבנמצא, וזה היה בשנת 1953 לערך, וכמובן עם השרביט והמשמנת והפלנליט. הרובה ליווה אותי במטווחים פרטיים שהייתי עושה בפאתי המושבה, ואחר-כך בבסיס הטירונים, ובקיבוץ עין-גדי. מי שהשפיע על דמיוני היה בן חברים של הוריי, נחמיה סירקיס, שהיה לו רובה טוטו "שטוצר" שחור וענק, והוא היה אלוף הארץ בקליעה למטרה. לימים הִישְׁבָּתִי את הרובה שלי אצל יענקלה שניטמן בחנות הנשק שלו בפתח-תקווה, ועתה הרובה העתיק, כבן שישים, תולה אצלי בחדר העבודה כמו כלי-נשק למזכרת של צייד. היה ברשותי גם אקדח מאוזר בן יותר ממאה שנה, ששימש את אבי החורג משה גרינברג-דגן בפתח-תקווה. הוא היה ממפקדי ההגנה במושבה, ולימים תרמתי את האקדח עם נרתיק העור לתצוגה של ארגון ותיקי ההגנה בפתח-תקווה. יענקלה שניטמן הוא גם היצרן של האקדח הפתח-תקוואי "קארין" בקוטר 9 מ"מ, אמנם כבד קצת אבל יורה היטב ומוציא שם טוב לפתח-תקווה. הוא קרוי על שם בתו או נכדתו של יענקלה.

בנימין טנא זכור אצלי לטוב לא רק משום שפירסמתי גם אני ב"משמר לילדים" סיפורים רבים אלא שהוא היה קריין ועורך בהוצאת "יבנה" [שכבר אינה קיימת כיום] ובזכותו יצאו בה שניים מספריי: "עופרית בלופרית", שנדפס קודם בהמשכים ב"משמר לילדים", וכן הספר שכתבתי מפי נחום גוטמן, "בין חולות וכחול-שמיים".

* * *

שוקי בן-עמי

מוישָלֶ'ה בַּשֶטֶה בראש הפורעים

מתוך ספרו של שוקי בן-עמי "מסיפורי הפרלמנט הירושלמי"

כל פרנסתו של "מוסה בשטה", הערבי מוכר פחמים, באה לו משכניו היהודים בעיר העתיקה בירושלים. הוא מכר להם פחמים, הדליק להם את הפתיליות בשבתות ובחגים, הבעיר את התנור ועשה כל מלאכה האסורה ליהודי בשבת וביום-טוב.

מוסה היה ה"שָאבֶּעס-גוי" של תושבי הרובע היהודי. בלילות שבת היה גם מכבה את עששיות השמן, הקַארָאיות, בבתי הכנסת. הוא היה יוצא ובא בבתי היהודים.

בשנים הרבות בהן עבד במחיצתם של יהודים, למד מוסה את כל אורחותיהם. הוא אפילו למד לדבר אידיש ולאדינו, בהן שלט באופן שוטף.

מוסה הפך חלק מהנוף האנושי של הרובע היהודי. הכול כה אהבוהו, עד שהיו בטוחים שנשמה יהודית נתגלגלה בו. הם כינו אותו בחיבה "מוישל'ה בשטה", כלומר, מוישל'ה הפחמי.

לא היתה שמחה יהודית שמוישל'ה בשטה לא השתתף בה. אם הייתה זו חתונה, אם היה זה קידוש באחד מבתי הכנסת, מוישל'ה תמיד היה שם.

כאשר פרצו המאורעות של שנות השלושים, החלו כנופיות של פורעים ערביים לנוע מהרובע המוסלמי לעבר הרובע היהודי. הפרעות והפוגרומים היו מגיעים לשיאם בימי שישי, לאחר גמר התפילה במסגדים ודרשות ההסתה של האימאמים. ההמון המוסת היה מתחיל לנוע לעבר החנויות ובתי היהודים והיה עושה שמות בכול, תוך קריאות "דין מוחמד בּסֵייף" ו"אִטְבַּאח אֶל יֶאהוּד".

מה רבה היתה הפתעתם של יהודי ירושלים, כאשר באחד הימים הבחינו שבראש תהלוכת הפורעים צעד לא אחר מאשר מוישל'ה בשטה... מוישל'ה שלהם ניצח על ההמון המוסת וצעד בראשו, כמו גנרל בראש גייסותיו.

תושבי הרובע ההמומים והנפחדים מיהרו לביתו של אלדמע "החלוץ", שיבוא להושיעם. לאלדמע היה אקדח עם קנה ארוך והוא היה היחיד שיכול היה להרתיע את הפורעים באקדחו ולסלקם מהרובע. למרבה הצער, אלדמע לא היה בביתו.

אלדמע רשם לעצמו הרבה סיפורי הצלה. בשנים לאחר מכן, כאשר התגורר בשכונת כרם בעיר החדשה, היה נחלץ עם אקדחו לעזרת תושבי השכונה בכל פעם שתושבי אִיבְּרַהִימְקִי, השכונה הערבית הקטנה שממול שנלר, היו יוצאים לבצע פרעות בשכניהם היהודים.

אך עתה, נשוב אל הרובע ואל התהלוכה בראשותו של מוישל'ה בשטה.

ההמון המוסת המשיך לקרוא בהתלהבות "אטבאח אל יאהוד" כשהם נעים לעבר סמטאות הרובע. לפתע, מאי-שם, הגיח הרב יוסף שלוש, שהיה מנהיג העדה המערבית.

למרות שחכם שלוש התגורר מחוץ לחומות העיר העתיקה, הוא נהג ללכת מדי יום אל הכותל, גם בימים שכבר החלו בהם הפרעות.

ממש במבואות הרובע היהודי הבחין הרב בתהלוכת הפורעים. כאשר הם ראו את הרב, החלו לנופפו מולו בסכינים ובאלות.

חכם שלוש עמד על מקומו ללא ניע. הוא רק נעץ מבט נוקב בעיניו של מוישל'ה בשטה.

לפתע, הדבר שהיה בידו של מוישל'ה התפוצץ וריסק את כל גופו.

כנראה שהיה זה רימון-יד.

הרב הוסיף לעמוד על מקומו ולא הסיר מבטו מהפורעים, שהיו בטוחים שהמבט בעיניו הוא שריסק את מנהיגם.

הם החלו לברוח לכל עבר והיישוב ברובע ניצל מטבח נוסף.

* * *

אזכרה לתהילה רבין

עברו ארבע שנים. יום השנה יחול ב-ט' בטבת; ניפגש ב-ח' בטבת, יום שישי, ה-21 בדצמבר, בשעה 11.00 בבית העלמין בנווה איתן.

שרגא

 * * *

אורי הייטנר

1. יומן בחירות 2013 (י"ט)

פה לחמישית הציבור

ראש הממשלה זכה לתשואות רמות מכל חברי בתי הנבחרים בארה"ב, כאשר בנאומו לפניהם הוא הזכיר, שהערבים היחידים במזה"ת הנהנים מדמוקרטיה וזכויות האזרח, הם אזרחי ישראל הערבים.

ואכן, יש לנו מלוא הסיבות להיות גאים בכך. בסיטואציה הייחודית שלנו, שבה הערבים הם מיעוט לאומי גדול, השייך לרוב העצום של המרחב הסובב את המדינה ומזדהה עימו, כשהרוב הזה חותר להשמדת המדינה; בסיטואציה הייחודית של מדינה שמיום הקמתה ואילך, נאלצת להתמודד עם מלחמות וטרור – זהו הישג עצום, הראוי להיות מוקד מרכזי בהסברה הישראלית. והנה, יש בתוכנו מי שרוצים להרוס את ההישג הזה.

כבכל בחירות, אנו עדים לריטואל שכבר היה לזרא – הצעות פופוליסטיות של מפלגות ואישים בימין לפסול את הרשימות הערביות. לעיתים יש בוועדת הבחירות, שהיא גוף פוליטי, רוב להצעות הללו, אך בית המשפט העליון פוסל אותן.

המפלגות הערביות מייצגות אחד מכל חמשה אזרחים בישראל. מניעת הריצה שלהן, שוללת מחמישית מן האוכלוסייה בישראל את הזכות הדמוקרטית האלמנטרית לבחור ולהיבחר. כמדינה יהודית ודמוקרטית, מן הראוי שנפסיק לאיים על המיעוט שבתוכנו בשלילת זכויותיו. הכרזות הפופוליסטיות והמרושעות "בלי חובות אין זכויות" התלויות לאורך הכבישים בין כפרים ערבים בגליל, לא נועדו לדרוש מן הערבים למלא חובות, אלא להשתמש באי מילוי חלק מן החובות האזרחיות כתירוץ לשלול מהם את הזכויות.

טענות הכזב על העדר שוויון אזרחי אמיתי לערביי ישראל מרתיחות. האמת הפוכה. אולם יש לשמור מכל משמר על האמת הזאת, שתמשיך להיות אמת חיינו גם לעתיד לבוא. שלילה בפועל של זכויות האזרח של חמישית מן הציבור היא פצצת זמן מתקתקת, שעלולה לגרום לנזק חמור ביותר לחברה הישראלית. ובנוסף לכך, היא תגרום לנזק בינלאומי חסר תקדים.

נכון, התבטאויותיהם הקיצוניות של הח"כים הערבים ותמיכתם באוייב, מאוד-מאוד בלתי סימפטיות, בלשון המעטה, והן מאתגרות את אורך הרוח והסובלנות שלנו. מן הראוי שנעמוד באתגר הזה, ונשמור מכל משמר על זהותנו הדמוקרטית. האמת היא, שעל אף העובדה שהח"כים הערבים מכעיסים בהתבטאויותיהם הקיצוניות – הם לא גרמו נזק אמתי למדינת ישראל. מניעת התמודדותם תגרום לנזק חמור הרבה יותר. היא תספק תחמושת קטלנית בידי עוכרי ישראל המובילים את קמפיין הדה-לגיטימציה נגד המדינה.

סוגיית פסילתה של חנין זועבי מורכבת יותר, כיוון שהיא לא הסתפקה בדיבורים פוגעניים, אלא גם במעשים; כוונתי, כמובן, להשתתפותה בפיגוע "מרמרה", בצוותא חדא עם מחבלים חמושים. חברותה בכנסת מקוממת, ללא ספק. ובכל זאת, אני מתנגד לפסילה – צעד שנזקיו יעלו על תרומתו.

התלהמות בחירות

האם המתקפות הפרועות והמתלהמות של שר החוץ כנגד אירופה, נושאות רווח פוליטי? האם הן פופולריות בין מצביעי "הליכוד ביתנו"? האם הן פופולריות בקרב הציבור המתלבט בין "הליכוד ביתנו" ל"בית היהודי"?

כלל איני בטוח שכך הדבר, אולם אין ספק שליברמן חושב שכן. איך אני יודע זאת? אין ספק שליברמן מבין שהצהרותיו מזיקות למדינה. כנראה שהוא חושב שהן מועילות ל"ליכוד ביתנו".

סייג לפריימריזם

אם "שלום עכשיו" היה יוצא נגד המלצות ועדת אדמונד לוי בטענה שמדובר במינוי של מי שהיה נציג הליכוד בעיריית רמלה, הוא היה מואשם, בצדק רב, במקרתיזם. אך לא "שלום עכשיו" אלא שלום סילבן אמר זאת. זה לא מקרתיזם אלא פריימריזם.

העיקרון "סייג לחוכמה – שתיקה" מופקד בתקופת הפריימריס באפסנאות. גם שרים בכירים כמו שלום, שבד"כ הוא אדם שקול, מתון ואחראי, מתלהמים כאחרוני הטוקבקיסטים, ואין גבול לשטויות שיאמרו כדי לרצות את קהל בוחריהם ולספק להם את מה שהם רוצים לשמוע.

אלמלא הוקלט, קרוב לוודאי שסילבן שלום היה מכחיש מכל וכל את ציטוטיו והיה מאיים בתביעת דיבה נגד האתר שפירסם את הדברים. אלא שהוא הוקלט, ועכשיו הוא טוען שהקטע הארוך כל כך מנאומו... הוצא מהקשרו.

נכון, אדמונד לוי היה פעם נציג הליכוד בעיריית רמלה. אבל הוא נבחר לעמוד בראש הוועדה כשופט בדימוס בבית המשפט העליון. חוות הדעת שלו היא חוות דעת משפטית מקצועית לעילא ולעילא. אין היא אמת מתמטית, כיוון שהמשפט אינו מדע מדוייק. פרשנותו את החוק לגיטימית בדיוק כמו פרשנות הסותרת אותו. ודאי שהיותו פעיל הליכוד במישור המוניציפלי בשנות ה-70 של המאה ה-20 אינה עושה אותו ליותר פוליטי מפעילת מר"צ במישור הארצי בשנות העשרה של המאה ה-21 טליה ששון. ואם ראש הממשלה בחר בו מתוך הערכה שרבים הסיכויים שחוות דעתו תתאים להשקפותיו, זה לא פחות לגיטימי מהבחירה בטליה ששון לעמוד בראש הוועדה שבה עמדה. המבחן של חוות הדעת, היא האם היא נותנת מענה משפטי הולם לסוגיות שניצבו לפתחה. אין ספק שהיא נותנת מענה כזה. מי שפוליטית מתנגד למסקנות – זכותו לצאת נגדן, אך מן ההגינות – ראוי שלא יפקפק במקצועיותן.

המסקנה המרכזית מכל הפרשה, היא שבנושאים אידיאולוגיים ופוליטיים יש לקבל החלטות אידיאולוגיות ופוליטיות ולא משפטיות (גם אם כל צד רשאי להיעזר בחוות דעת הנותנות את התוקף המשפטי לפעולותיו).

הזירה של יאיר לפיד

מוקדם להעריך כמה מנדטים יהיו ל"יש עתיד" והאם היא תצטרף לממשלה או תשב באופוזיציה. דבר אחד בטוח – יאיר לפיד יהיה אחרי הבחירות ראש מפלגה. יאיר לפיד בחר בזירה הפרלמנטרית כזירת פעולתו בשנים הקרובות.

והנה, עוד טרם נבחר וכבר הוא אץ רץ לבג"ץ, בעתירה אלקטורלית נגד הממשלה בנושא פטור לחרדים מגיוס. זוהי סוגייה פוליטית, שיש להכריע בה במערכת הפוליטית, בכנסת, אליה הוא עומד להיבחר. מן הראוי שלפיד יכבד את הזירה שבה בחר לפעול, יגן על עצמאותה ולא יפגע בה בהעברת תכניה הציבוריים לדיון משפטי.

נכון, לפיד לא המציא את הפטנט הזה, אך עליו להבחין שזהו פטנט הפוגע בהפרדת הרשויות ובמעמדן של שתי הרשויות – המחוקקת והשופטת, כאחת.

על לפיד להחליט באיזו זירה לפעול.

מיתוס "בליך"

בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90, בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, הוזמנתי להרצות נגד הנסיגה במסגרת מיזם "משאל עם" על נסיגה מהגולן, שנערך בביה"ס "בליך" ברמת גן.

באותם ימים חרשתי כדרשן נודד מבית ספר לבית ספר בכל רחבי הארץ, כדי להעביר לתלמידים את בשורת הגולן, ובכל המקומות רוב גדול של התלמידים הביע את תמיכתו בנו ובמאבקנו. ובכל זאת, לקראת ההרצאה וההצבעה ב"בליך" חשתי התרגשות גדולה.

לא, לא התרגשתי בשל מיתוס "בליך", בית הספר המנבא את תוצאות הבחירות. התרגשתי מסיבה הרבה יותר אישית – ההרצאה היתה בפני תלמידי ומורי בית הספר שבו למדתי, ושחלק מהמורים בו, היו אותם מורים שמיררתי את חייהם בנעוריי.

אך גם לא יכולתי להתעלם מן המיתוס. באף בית ספר שבו הופעתי, גם בכאלה שהתקיימה בהם הצבעה, לא היתה תקשורת. אך ב"בליך" נכחו כל המי ומי של התקשורת. וכאשר ניצחנו בגדול ב"משאל העם", הוצאתי הודעות ניצחון חגיגיות לתקשורת... הרי לא אחמיץ הזדמנות כזאת. הנה, התפארתי, בביה"ס "בליך", הידוע כמנבא את תוצאות הבחירות, היה רוב נגד נסיגה מהגולן, וכך יהיה בכל משאל עם. על הממשלה להבין וכו' וכו'.

אבל האמת היא, שלא הרבה עומד מאחורי המיתוס הזה. המיתוס נוצר בבחירות 77', בחירות המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון. שעה שכל הסקרים, זולת סקר אחד שערכה סוקרת אלמונית, שבעקבות המהפך עלתה לגדולה – מינה צמח, ניבאו את המובן מאליו, ניצחון למערך, בבחירות דֶּמֶה ב"בליך" הליכוד ניצח. הניצחון הזה לא עורר עניין ציבורי – עוד שיעור חברה בבית ספר. אולם לאחר הבחירות, החל להירקם המיתוס, ש"בליך" מנבא את תוצאות הבחירות. ומאז, לקראת כל בחירות, יש עניין תקשורתי רב בתוצאות ההצבעה ב"בליך", אף שכמעט תמיד הן לא ניבאו את תוצאות הבחירות. בד"כ משקפות תוצאות הבחירות בביה"ס את הלך הרוח בקרב צעירי הבורגנות החילונית האשכנזית, שלרוב שונות מתוצאות הבחירות. ובמקרים הפחות שכיחים, בהם התוצאות אכן מנבאות את בחירות האמת (כמו ערב בחירת רבין ב-1992) נזכרים הכול ש"כמיטב המסורת"...

והמנצח הפעם בבחירות היה יאיר לפיד. נו, מישהו באמת חושב ש"יש עתיד" תנצח בבחירות? הרי זה מגוחך.

ובכל זאת, שני דברים ראוי ללמוד מתוצאות הבחירות ב"בליך".

א. אם בעוד בתי ספר יאיר לפיד ינצח, הדבר מעיד על הצלחה גדולה שלו בקרב מצביעי הפעם הראשונה, וייתכן שאין להם ביטוי הולם בסקרים. לכן, יתכן שהתוצאות שלו תהיינה גבוהות במקצת מתוצאות הסקרים (הנעות היום סביב 5-6 מנדטים; פחות מאחוז החסימה המוצע בידי רשימתו, ברפורמה שהוא מציע בשיטת הממשל).

ב. "הבית היהודי" בראשות בנט זכה ב-11%. תוצאה גבוהה כל כך בבית ספר חילוני, מעידה על חדירה מרשימה של רשימה זו למגזר החילוני.

במדי אס.אס.

המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, שכשל בפריימריס במפלגת העבודה, לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולטעון שידיו לא שפכו את הדם הזה, אם יירצח אחד ממנהיגי הימין. הבמה המופקרת שעיתון "הארץ" מעניק לו, היא במה להסתה חמורה ולהתרת דם, פשוטו כמשמעו, שבוע אחרי שבוע.

היום הוא האשים את הליכוד בפאשיזם ובגזענות והישווה את ערב הבחירות לראשית שנות ה-30, והמבין יבין.

מה ההבדל בין מאמריו לבין צילום של ראש הממשלה במדי אס.אס.?

ההתבוללות על פי ש"ס

בכניסה לירושלים מופיעה כרזת ענק – מודעת בחירות של ש"ס, המצהירה שש"ס תעצור את ההתבוללות. ובמודעה – תמונה גדולה של ליברמן חבוש כיפה.

על איזו התבוללות מדברת ש"ס? בגולה קיימת סכנה של התבוללות. היהודים הם מיעוט ועם ההתרחקות מן המסורת, התבוללותם היא תהליך טבעי. במדינת ישראל, המדינה היהודית, עם הרוב היהודי המוצק, עם ההפרדה למעשה מהמיעוט הערבי, אין כל סכנה של התבוללות. אז מה מאיים עליהם?

תמונתו של ליברמן נותנת את התשובה. ש"ס רומזת למצביעיה שליברמן מייצג את "הגויים הרוסיים" והיא מזהירה מן המגמה שעלולה להביא, כביכול, להתבוללות.

זוהי תעמולה נפסדת, ויותר מכל היא מעידה על ש"ס עצמה, השותפה להתעללות הנמשכת של הרבנות בציבור העולים מחבר העמים, המערימה מכשולים וקשיים בפני העולים שאינם יהודים על פי ההלכה ומעוניינים להתגייר גיור דתי, לצד הגיור מאליו הלאומי והסוציולוגי שהם עוברים מעצם חייהם בתוכנו.

פירוש אחר שאפשר לתת למושג "התבוללות", הוא ההתרחקות של יהודים ישראלים מן היהדות. אכן, זאת בעייה אמיתית, אף שהמילה "התבוללות" אינה מגדירה אותה נכון. אלא שבנושא זה, ש"ס אינה הפתרון אלא חלק מן הבעייה. היהדות שש"ס מייצגת, יהדות קנאית, מסתגרת, קיצונית, ויותר מזה – החיבור שש"ס מגלמת בין דת לשחיתות ועבריינות, מעוררת דחייה ומרחיקה את הציבור מן היהדות. ש"ס היא מפלגת חילול השם.

גם הדגל החברתי שש"ס מניפה – כמייצגת שכבות המצוקה, הוא דגל מרוט ומסמורטט. גם בנושא העוני ש"ס אינה הפתרון אלא הבעייה, לפחות בכל הקשור למגזר החרדי, שהוא המגזר העני ביותר בישראל. ש"ס המתנגדת ליציאת בני הישיבות לעבודה, בנוסף לשירות הצבאי שגם לו היא מתנגדת, שותפה להנצחת העוני המנוול של אוכלוסייה זו. התנגדותה של ש"ס לחובת לימודי הליבה, פוגעת אף היא בסיכוי של תלמידי המוסדות החרדיים לחלץ עצמם מן העוני ומתרבות העוני והבטלה.

"הארץ" מסלים את מלחמתו ביחימוביץ'

מאז הראיון של שלי יחימוביץ' לגידי וייץ במוסף "הארץ", ערב ההתמודדות על הנהגת מפלגת העבודה, בו הביעה עמדות שלא היו ערבות לאוזן "שמאלנית" קיצונית, מנהל "הארץ" מלחמה מתמדת נגדה.

אך השבוע חלה הסלמה במלחמה הזו – ביום שבו שביתת האחיות הסלימה לשיא חדש, ביום שבו שר החוץ השתלח באירופה, ביום שבו התפרסמו תוצאות מצוינות בסקרי החינוך הבינלאומי, ביום שבו העולם התמקד בחשש משימוש הצבא הסורי בנשק כימי; הכותרת הראשית ב"הארץ", כותרת שמנה לאורך כל טורי העמוד, הוקדשה לביקורת אנונימית של "בכירים" במפלגת "העבודה" נגד יחימוביץ', הפוגעת בשמאל וקורצת למצביעי הימין והדתיים והנמנעת מלעסוק בשטחים וכו'.

מה קרה? מה הופך את הביקורת האנונימית (שאולי היא פשוט מבטאת משאלת לב של "הארץ", כמו כותרות "הארץ" בשבוע שעבר על הסנקציות שבריטניה תטיל על ישראל) לכותרת כה חשובה?

כנראה שהסקרים האחרונים שבהם מר"צ מדשדשת באזור אחוז החסימה, הכניסו את העיתון לפאניקה ושיבשו את שיקול הדעת של עורכיו.

ראשה במטבח

כל פעם מחדש אני נוכח שהאוייב הגדול של הפמיניזם הוא הפמיניזם הרדיקאלי. נוכחתי בזאת שוב השבוע, בביקורת שהותכה בשלי יחימוביץ' על שהצטלמה מבשלת, בערב הגיבוש שערכה למועמדי מפלגת העבודה לכנסת. "האישה מבשלת והגברים אוכלים," בלה בלה בלה.

איזה טמטום! שלי יחימוביץ' היא מנהיגת המפלגה, היא העומדת בראשה והיא מובילה את מפלגתה ביד רמה, יש הטוענים בכוחנות – וכך יודעים וטוענים תומכיה ויריביה כאחד. אז מה? העובדה שהיא מבשלת פוגמת כהוא זה במנהיגותה? אין זה לכבודה לבשל? היא מבשלת כי היא האישה בחבורה?

בעצם, מי שטוענות זאת, מסגירות את רגשי הנחיתות של עצמן, על פיהן גם כאשר אישה הגיעה למקום הגבוה ביותר בקריירה (פוליטית, כלכלית, ניהולית, תקשורתית, צבאית או אחרת) היא תמיד תישאר "מגישת הקפה", אלא אם תעמוד על זכותה לעולם לא להגיש קפה לאורח.

ובאותו נושא – אני שומע שדרניות רדיו שוברות את השיניים בניסיון מאולץ לממש את ההגדרה החדשה של האקדמיה ללשון עברית "ראשת" ממשלה. וכך, שלי יחימוביץ' מוגדרת "ראשת מפלגת העבודה". יש לי כבוד רב והערכה רבה לאקדמיה ואני מברך על פתיחותה וחדשנותה, אולם במקרה זה הדבר פשוט כל כך לא עברית, שהוא ממש צורם לאוזן. ובמקרה הספציפי של שלי יחימוביץ', האילוץ כפול – לא זו בלבד שהמושג "ראשה" אינו ראוי, הוא גם לא רלוונטי, כיוון שההגדרה שלה אינה "ראש מפלגת העבודה" אלא "יושבת ראש..." כלומר יש כאן גם אמירה נכונה של המילה "ראש" וגם שימוש ראוי בלשון נקבה.

2. בין אולמרט לליברמן

קיים דמיון רב בין החלטות בית המשפט המחוזי בעניינו של אולמרט לבין החלטות היועץ המשפטי בעניינו של ליברמן.

במקרה של אולמרט – ראש הממשלה הורשע בפלילים בפרשה הקטנה יותר (מרכז ההשקעות) וזוכה מחמת הספק בפרשות הכבדות יותר (טלנסקי, ראשונטורס). עצם העובדה שראש ממשלה הוא עבריין שהורשע בפלילים אמורה להרעיד את אמות הספים של החברה הישראלית, אך מבחינה ציבורית חמורים יותר הדברים שנכתבו אודותיו דווקא בסעיפי כתב האישום בהם זוכה מחמת הספק, ושאוששו את הנאמר בכתב האישום, גם אם המסקנה, השנויה במחלוקת, היתה שאין במעשי שחיתות ציבורית אלה כדי להרשיע אותו בפלילים.

במקרה של ליברמן – שר החוץ הואשם בפלילים בפרשה הקטנה יותר (השגריר), ובשל ספקות אודות סיכויי הרשעתו, לא הוגש נגדו כתב אישום בפרשה הכבדה יותר (חברות הקש). עצם העובדה ששר החוץ נאשם בפלילים אמורה להרעיד את אמות הסיפים של החברה הישראלית, אך מבחינה ציבורית חמורים יותר הדברים שנכתבו אודותיו בדו"ח היועה"מ דווקא בנוגע לחשדות שלא הבשילו לכתב אישום. הדו"ח מחזק את החדשות שהובילו להמלצות המשטרה והפרקליטות להגיש נגדו כתב אישום, גם אם המסקנה הסופית, השנויה במחלוקת, היתה ספק האם יש במעשי השחיתות הציבורית הללו כדי להרשיע אותו בפלילים.

קטונתי מלבקר את החלטת בית המשפט בעניין אולמרט ואת החלטת היועץ המשפטי בעניין ליברמן, אך אותי מעניין ההיבט הציבורי הרבה יותר מההיבט המשפטי. לא כל מה שאינו פלילי – כשר, ומבחינה ציבורית הוגש היום כתב אישום חריף נגד ליברמן, הפוסל אותו מבחינה מוסרית, לכל תפקיד ציבורי.

ובסוגייה המשפטית – תמהני מה גרם ליועץ המשפטי לשנות את דעתו בנוגע לכתב האישום נגד ליברמן בפרשת החברות. שמא המתקפה המתלהמת וחסרת המעצורים על הפרקליטות לאחר משפט אולמרט, שנעה בין דרישה להתפטרותו של פרקליט המדינה לדרישה להתאבדותו ונמשכה במתקפה המרושעת של אולמרט על לדור בראיון טלוויזיוני בשבוע שעבר, הילכה אימים על היועץ המשפטי והשפיעה על החלטותיו?

אחת הסוגיות שעלו לדיון ציבורי בעקבות הפרשה, היא טענת עינוי הדין. הטענה מוצדקת בחלקה, אלא שהיא מתעלמת מתרומתו של ליברמן למשיכת הזמן. עד כמה הביקורת הזו השפיעה על החלטתו של וינשטיין לא להגיש כתב אישום בפרשה המרכזית? ההחלטה עלולה לעודד חשודים עתידיים להפעיל פיליבסטר ולשבש את חקירתם, כדי שכתב אישום לא יוגש נגדם בגין עינוי הדין.

ההבדל המרכזי בין פרשת אולמרט לפרשת ליברמן היא הסיקור התקשורתי. בעוד החלטת בית המשפט בפרשת אולמרט סוקרה כזיכוי תוך המעטה בערך ההרשעה, פרשת ליברמן סוקרה כהגשת כתב אישום בעוד אי הגשת כתב האישום בפרשה המרכזית תופסת מקום משני. הסיקור הראוי הוא של ליברמן. הסיקור שהיה להחלטת בית המשפט על אולמרט היה שערורייתי.

יזכור כל מצביע ליכוד שמיספר 2 ברשימה שבה הוא תומך הוא אדם מושחת ונאשם בפלילים.

3. ערפל מתוך פיכחון

האם נחמיה שטרסלר הוא "שמאלני"?

נחמיה שטרסלר הוא שופר הימין החברתי כלכלי בישראל. שטרסלר הוא "מסיבת התה" הישראלי, הוא האיש התוקף את נתניהו ושטייניץ על מתינותם, על רפיסותם, על כך שאינם דבקים בדוגמה האולטרה-קפיטליסטית בה הוא מאמין.

אבל בשיח הישראלי שטרסלר נחשב "שמאלני", מאחר והוא נמצא בקצה היוֹני של ספקטרום העמדות המדיניות בישראל. ובשיח הישראלי, זה עשרות שנים, לא היה ביטוי אמיתי למחלוקת חברתית כלכלית; השיח הנאו-ליברלי שלט בכיפה ללא עוררין, ומה שהגדיר את הפוליטיקה היה העמדות בסוגיה המדינית.

"בישראל היום השמאל אינו מוגדר על פי הקרבה למרקס, אלא על פי הקרבה לערפאת," נהג לומר חברי יהודה הראל, וצדק.

בארבע השנים האחרונות, מסיבות שונות, חזר לישראל ולעולם המערבי כולו שיח פלורליסטי ומגוון בנושאי חברה וכלכלה. נושאת הדגל של השיח הזה במערכת הפוליטית הישראלית היא שלי יחימוביץ', מרגע כניסתה לפוליטיקה וביתר שאת כיו"ר מפלגת העבודה. בתחומים החברתיים כלכליים, שהם הבסיס ההיסטורי להגדרות השמאל והימין, שלי יחימוביץ' הציבה את מפלגת העבודה הרבה יותר שמאלה מכפי שהיתה זה עשרות שנים. ומדוע היא מתעקשת להתנער מהמושג "שמאל"? מאחר ובשיח הישראלי השמאל הוא עדיין הגדרה מדינית, והיא רוצה להתרחק מהתיוג של שמאל מדיני.

שלי יחימוביץ' מעלה על ראש שמחתה ושמחת מפלגתה את הסוגיה החברתית כלכלית. במקום השני בסדר העדיפויות – את טוהר המידות וניקיון הכפיים. הסוגיה המדינית תופסת אצלה מקום שולי. על כך היא סופגת קיתונות של ביקורת, מ"שמאל" ומ"ימין". המסר של שני הצדדים זהה – תוקפים אותה על עמדותיה המעורפלות. ההנחה היא, ששלי יחימוביץ' דוגלת בעמדות ה"שמאל" המדיני, אך היא מערפלת אותן כדי לקרוץ לקולות מן המרכז, למאוכזבי הליכוד, לגורמים מתונים בציונות הדתית. ההנחה הרווחת היא שהערפל הוא טקטי, למטרות אלקטורליות בלבד.

הליכוד תוקף אותה על כך וקורא לה לצאת מהארון ולחדד את עמדותיה היוניות. לא בכדי, בכל הודעה של הליכוד, מוזכר חטאה הקדמון של שלי יחימוביץ' – תמיכתה בעבר בחד"ש (בימים הרחוקים שבהם יובל שטייניץ היה פעיל "שלום עכשיו", אהוד אולמרט היה מניצי הליכוד וציפי לבני הצטרפה לפוליטיקה כדי להילחם נגד תהליך אוסלו). ואילו השמאל נאבק בה על שאינה מניפה בראש חוצות את דגל הנסיגה לקווי 49'. עיתון "הארץ", שקנה המידה היחיד שלו לשיפוט פוליטיקאים היא תמיכתם בפלשתינאים, מנהל נגדה מלחמה אישית ממוקדת זה כשנה וחצי.

אני מעריך שהערפל בעמדותיה של יחימוביץ' אינו טקטי בלבד, אלא הוא מבטא תובנה מהותית של ריאליזם מדיני והתפכחות מאשליות.

כאשר נשאלת יחימוביץ' מה תפיסתה המדינית, תשובה דווקא אינה מעורפלת. הגדרתה היא – תמיכה ב"מתווה קלינטון". האמת היא שזהו מתווה ברק-אולמרט, אלא שאולמרט המושחת הוא מילה גסה בעיניה וברק הוא מילה גסה במפלגתה, ונוח לה יותר להיתלות באילן האמריקאי הנערץ. אין זו תפיסה מעורפלת אלא תוכנית חדה, של נסיגה לקווי 49' עם "חילופי שטחים"  וחלוקת ירושלים. עמדותיה המדיניות המוצהרות של יחימוביץ', אם כן, הרבה-הרבה יותר יוניות, הרבה יותר "שמאלניות" מעמדותיה של מפלגת העבודה בתקופת רבין. מנין, אם כן, תחושת הערפל?

התחושה נובעת מן המקום השולי של הנושא המדיני בפועלה ובהתבטאויותיה. דומה שרק תחת לחץ כבד, היא מפטירה כדי לצאת ידי חובה את המנטרה הקבועה על "מתווה קלינטון" וממהרת לחזור לנושאים החשובים לה – הנושאים החברתיים-כלכליים. לכן, ניתן להבין את מבקריה על כך ש"קיפלה את דגל השלום", המיטיבים לתאר את התמונה יותר ממי שטוענים ש"עמדותיה מעורפלות".

התחושה הזאת מתחזקת כתוצאה מכך ששלי שמה קץ לשיח השנאה וההסתה של מפלגת העבודה כלפי המתנחלים, ואינה מעלה גירה עם השקר השחוק, התולה בהתנחלויות את קולר הבעיות החברתיות והכלכליות של ישראל. על כך ניתן להוסיף את שיתוף הפעולה שלה עם ח"כים מן הימין בחקיקה חברתית-כלכלית, את תמיכתה בסיורי תלמידים לחברון ומערת המכפלה, את מאבקה נגד הטרנד של תמיכה בדב חנין האנטי-ציוני לראשות עיריית ת"א, את דבריה הנחרצים נגד הסרבנות ואת תמיכתה ב"עמוד ענן" – השילוב של כל אלה הפכו אותה לשנואת ה"שמאל", תוך השוואתה הסקסיסטית לגולדה המושמצת.

מה מוליך את שלי יחימוביץ' למקום הזה? האומנם רק טקטיקה?

דרכה הפוליטית והפרלמנטרית והאופן שבו היא מובילה את מפלגתה בתחומי החברה והכלכלה, אינם מעידים על דמות של עמדות מעורפלות. מדוע, אם כן, היא נוהגת אחרת בתחום המדיני?

אני מאמין לשלי יחימוביץ', שאידיאולוגית היא תומכת בוויתורים מרחיקי לכת ביותר, על פי "מתווה קלינטון". אלא שהיא אדם מפוכח וריאליסט, והיא מבינה היטב שעם כל המחלוקת העמוקה בין גישה זו, לגישת ארץ ישראל השלמה – המשותף לעמדות הללו ולכל מה שביניהן, הוא היעדר פרטנר פלשתינאי המוכן לקבל אותן. היא יודעת מי דחה את "מתווה קלינטון" ובאיזה אופן, הן כאשר הוצג בידי ברק והן כאשר הוצג בידי אולמרט ולבני. היא מודעת לכך, שלא עתיד להתחולל שינוי בסרבנות הזאת בעתיד הנראה לעין. ולכן, היא מעדיפה לאפסן את האשליות הללו ולהתמקד בנושאים התלויים בנו, הישראלים – הנושאים החברתיים והכלכליים. היא מודעת לכך שהשיח המדיני העקר, סביב ביצה שלא תיוולד בקדנציה שלנו, הוא מחסום בפני קידום שיח חברתי כלכלי והעלאת הנושא החשוב בעיניה באמת – התחדשותה של ישראל כמדינת רווחה המושתתת על סולידריות וצדק חברתי. היא מתנערת משיח השנאה למתנחלים, כיוון שהיא יודעת שהוא בריחה מדיון אמיתי בבעיות החברתיות של ישראל, והוא סותר את ערכי הסולידריות החברתית.

חבל ששלי יחימוביץ' אינה אומרת זאת בגלוי. אני מעריך, שהיא סבורה שהקהל שלה אינו בשל עדין למסר הזה ואינה רוצה לאבד אותו בשלב זה. אולם מאחר ואני מאמין בה כאישה כנה ואמתית, אני מאמין שקרוב היום שבו היא תאמר את האמת הזאת, ותוביל את מפלגתה לדיון מחודש בעמדות המדיניות ולגיבוש דרך מדינית ריאליסטית.

* * *

אליוט שרה שירי משוררים

אליוט שרה שירי משוררים שהלחינה במשך השנים

ממאיר ויזלטיר ועד אסתר ראב

במסגרת סדרת "שירה פלוס" של ניסים קלדרון

יום שישי ה-21 בדצמבר

בשעה 4 אחר הצהריים

בלבונטין 7 תל אביב

כרטיסים 40 שקל, או 35 שקל מראש בטלפון 03-5605084

בקופת המועדון בין 12.00 ל-18.00

* * *

מתי דוד

מפלגת העבודה תחת אזהרה!

מרב מיכאלי ניבחרה לצמרת ההנהגה בעבודה?

11,712 חברי מפלגה בחרו אותה למקום ה-4 בצמרת! הם בחרו בעיתונאית שמאלנית, נטע זר וסוס טרויאני במפלגה.

מרב מיכאלי ועוד כמה עיתונאים שדעותיהם זהות לדעותיה ניבחרו אף הם לייצג את העבודה בכנסת, ויחד הם מובילים מהפך פוליטי ואידיאולוגי שמשמעותו הפיכת העבודה למר"צ חדשה, והתנתקות מהעבודה ההיסטורית.

כל אלה שתמכו במרב מיכאלי הכתימו את שמם ותבונתם והטילו בושה וחרפה על מפלגת העבודה ההיסטורית.

מי היא באמת מרב מכיאלי ?

על פי דעותיה היא ממוקמת בין מר"צ לבין בל"ד.  בין זהבה גלאון לחנין זועבי. היא הפייגלנית של העבודה. שמאלנית קיצונית. אנרכיסטית אנטי ציונית. הצביעה בעבר למפלגת בל"ד, רשימתו של עזמי בשארה. קראה לסרב להתגייס לצה"ל. קראה לאימהות לא לשלוח ילדיהן לצבא.  קראה לבטל גיוס הבנות לצה"ל.  כתבה מאמרים רבים ב"הארץ" ברוח זו. ניהלה הסתה נגד ראש הממשלה נתניהו וקראה לו אוייב.

"בעיית האטום האיראני היא בעייה אישית של נתניהו ולא בעייה של ישראל".  ("ביביטון", 13.8.12)

"על האימהות הישראליות והפלסטיניות להיות נאמנות לאימהות ולא ללאומיות."

פיגוע אלקטורלי של מתנחלת פוליטית בעבודה

מרב מיכאלי היא "כוכבת" תקשורת בפרוטה שהפכה ל"מנהיגה" במפלגת העבודה, בזכות "מפעל פיס" מפלגתי שחילק פרסי כניסה לחברות בכנסת. בהגרלה מזדמנת בפריימריס. היא וחבריה העיתונאים הצטרפו למפלגה רק כחודש לפני ההגרלה בקזינו המפלגתי הקרוי פריימריס, והקימו בה התנחלות שמאלנית בשטח כבוש.

על פי מה הצביעו אלה שתמכו בה?

האם הם ידעו מי היא ומה דעותיה?

אם הם ידעו ומזדהים עם דעותיה, סימן שהעבודה נכשלה.

אם ידעו, סימן שהם איבדו את יכולת הבחנה מיהו מועמד בעל ערך ורקורד ראוי, ומיהו סתם איש תקשורת מפורסם.

בחירתה של מרב מיכאלי ועוד כמה עיתונאים מחפשי תעסוקה מזדמנת, מסמלת אובדן התבונה הפוליטית הקולקטיבית של המפלגה ההיסטורית.

* * *

עוז אלמוג

דמעות של קוקה קולה

בעברית אין תרגום טוב למילה overdoing. זה לא בדיוק "הגזמה"  או "הפרזה". נכון יותר לפרש זאת כהתנהגות שמעבר למינון הנדרש. זו בעצם מעין חצייה של קו הקיטש והשקיפות.

הרהרתי במושג הזה כאשר צפיתי היום בתוכנית הראשונה של העונה השנייה של The Voice.

התוכנית הזאת היא קפסולה של overdoing ולכן קשה מאד להתרגש ממנה, גם כאשר המפיקים עושים מאמץ (שקוף בעליל) שנזיל דמעות. כאשר קראו לעלמה אנאל לבמה, ובדיוקן המקדים שלה היא סיפרה על אחיה המת, נעתי על כיסאי ממבוכה. כאשר היא סיימה את השיר ופרצה בבכי, כמו ילדה בת ארבע, כבר התעצבנתי. לא עליה, אלא על המפיקים שמוכרים דמעות כמו קוקה קולה.

"קחי מאמיל'ה מים," הרגיעה אותה שרית חדד, "שתי לאט לאט."

באותו רגע התחשק לי להגיד לשרית: גם אני זקוק לכוס מים, אבל מסיבות לגמרי הפוכות.

אהוד: הופעה של שרית חדד עושה לי עור אווז.

* * *

נגה מרון

אל תתנו לו לחזור!

שיחררתי אנחת רווחה כאשר נודע על התפטרותו של שר החוץ, אולם לאחר רגע קל ידעו חכמים ממני לבשר שהשמחה מוקדמת מדי. האיש עוד יחזור, הם הבטיחו. ואמנם  תוך סוף השבוע הוא כבר הודיע על תוכניתו.

האיש, שבמשך שנים טישטש את עקבות התעשרותו החשודה עד שהיועץ המשפטי לא מצא  די ראיות לשחיתותו ומסר את הכדור לשיפוט הציבור, מבקש עתה משפט מהיר על הסעיף האחד שנותר מערימת ההאשמות. האשמות שזיעזעו את כל מי שצפה בתוכנית התחקירים ושמע את העדים שמאז נפטרו או אינם מוכנים להעיד. תוך ימים ספורים יציעו פרקליטיו הממולחים עסקת טיעון, הוא יודה באשמה, ועוד יספיק להיבחר ולחזור לנהל את משרד החוץ ולבייש את ישראל בעולם. לצפצף על החוק ועל כולנו. 

אסור לתת לזה לקרות!

* * *

אלי ניסן

לעיתון "הארץ" כבר יש ארץ אחרת

יורשה לי להניח שלפחות כמה מקוראי "חדשות בן עזר" נחשפו בסוף השבוע האחרון ל"סקופ" של המאה, שנפרש לאורכם של 12 עמודי המגזין של "מוסף הארץ", תחת הכותרת: "יש לי ארץ אחרת". עיתונו של עמוס שוקן (60% בלבד) נוהג, מזה זמן, להפתיע אותנו בסקרים יזומים, שנועדו לזעזע מוסדות ארץ עד כדי נטישתה בהמונינו. לטובת מי שלא נתקל בכתבה ההזויה הזו ביקשתי להביא משהו מתוכנה, כדי להרגיע – יש לנו מכבר "הארץ" אחר, אחר מעיתון המיועד "לאנשים חושבים".

נושא חשוב, לכשעצמו, הוא ענין בחירת הנושאים לסקרים היזומים של "הארץ", כשם שיש עניין מיוחד בניסוח השאלות של הסקרים הללו. נניח לכך, לרגע, ונפנה לסקר היזום האחרון, שכותרתו מסגירה את תמצית ממצאיו כבר בעמוד השער של המגזין. ובכן, שימו לב:

37% מהאוכלוסייה היהודית בישראל שוקלים להגר ממנה.

כ-54% ממצביעי השמאל שוקלים לעזוב, לעומת 26% ממצביעי הימין בלבד.

55% מאלה השוקלים להגר רוצים לעשות זאת בגלל הקושי להתקדם כלכלית.

כמעט 40% מהאזרחים בגילאים 30-49 סבורים שעתיד ילדיהם כאן לא יהיה טוב יותר מזה שלהם. ובאותה נשימה מוסיפה הכותרת הבאה:  בני גילאים אלה (כלומר, גילאי 30-49 ) גם שוקלים לעקור מישראל בשיעור גבוה של כ-43%.

העיתון הזה, החושב גם בשביל קוראיו שחדלו לחשוב, פותח את הנושא רק בפיסקה השנייה של הכתבה בלשון זו:

"לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ההגירה לישראל אמנם חיובית, אבל סקר שערכה בשביל מוסף "הארץ" חברת המחקר מידע שיווקי סי.איי. בהנהלת נעם רז ומרב שפירא, מראה כי 37% מהישראלים מצהירים שהם שוקלים מעבר לארץ אחרת מתישהו בעתיד."

כמי שמכור לסריקת טקסטים ארוכים וטרחניים לא הסתפקתי רק בכותרות המרעישות והחלטתי לרדת חדרי בטן. והנה כבר בראשית הדרך דווקא, בסופה של הפיסקה השנייה, מובאת הפירכה הבאה, שורה צנועה ונחבאת בין המלים, שצנחה כזלזל בודד:

 "ראוי לציין כי רק 2% מכלל הנסקרים מציינים שבסופו של דבר הם ממש בטוחים שיהגרו לארץ אחרת, ומדובר רק בעניין של זמן." (ההדגשה שלי לא באה אלא כדי  לגאול את השורה מבדידותה הזנוחה).

חבל להטריח את קוראי חב"ע בהבלי הכתבה, המביאה לצד "הסקר" מיני אסמכתאות נטולות הקשר של זמן ומקום לצד פרשנויות מוזרות, המגיעות עד למחוזות ההדרה של האשכנזים מארצו של "הארץ" ועד לעדויות של אחת מעיר ושניים ממשפחה, שישראל הקטנה לא נגזרה לפי מידותיהם הרחבות.

אבל אין זו הפעם הראשונה ש"הארץ" יוזם סקרים, משמע מבקש להעיר ולעורר נושא שאינו עומד בהכרח על סדר היום, אבל יש בו לדעת "הארץ" ועורכיו כדי לשרת את ה"אג'נדה" של העיתון המנוכר הזה. מן הסתם זכורה לרבים כותרתו הראשית של "הארץ" מ- 23.10.2012 –"רוב הישראלים תומכים במשטר אפרטהייד בארץ." בגוף הידיעה, שהביא מיודענו גדעון לוי, לצד פרשנותו הנחרצת, הובאו למעשה נתונים אחרים, המצביעים על סובלנות רבה בקרב האוכלוסייה היהודית כלפי ערבים.

 הנה הדוגמאות:

האם רצוי שהיהודים יקבלו עדיפות לעבודה במשרדי הממשלה? 59 אחוזים אומרים, כן.

האם קיימת היום אפלייה נגד הערבים בעבודה שם? 50 אחוזים אומרים, כן.

 האם יש למנוע מערביי ישראל להצביע לכנסת? 59 אחוזים אומרים, לא.

האם היה מפריע לך שכן ערבי בבניין? 53 אחוזים אומרים, לא.

האם היה מפריע לך שבכיתה של ילדך ילמד תלמיד ערבי? 49 אחוזים אומרים, לא.

ומה אומרת הפרשנות המלומדת של "הארץ"? "הרוב לא רוצה בוחרים ערבים לכנסת, לא שכנים ערבים בבית ולא תלמידים ערבים ליד ארון הספרים היהודי בבית הספר היהודי שמלמד מורשת יהודית."

יתרון הקריאה ב"הארץ" לאנשים חסרי תקנה כמוני טמון בחוכמת האיפכא מסתברא. משמע, לקרוא, להתרגז (זה מועיל למחזור הדם) ואז לחפש אחר הפירכות, הטמונות לעיתים באותו עיתון עצמו. והנה, יגעתי ומצאתי עוד.

זכרתי שאי שם, בעבר הקרוב מאוד, התפרסם דו"ח של האו"ם שציין, כי הישראלים נמנים עם האנשים המאושרים בעולם. בדקתי, אפוא, ב"גוגל" (ישתבח שמו) ומצאתי, בלי מאמץ את הקטע הבא שהובא כך, כלשונו, ב"דה מרקר", המוסף הכלכלי של "הארץ" ביום 08.04.2012:

"האו"ם: הישראלים הם בין האנשים המאושרים בעולם."  ובכותרת המישנה נאמר: "בדו"ח האושר שפירסם הארגון הגיעה ישראל למקום ה-14 מתוך 156 מדינות."

ועוד נאמר בידיעה של "דה-מרקר", מפי סוכנויות הידיעות הבינלאומיות, כי דנמרק (שבה ממליצים כיום ליהודים לא לחבוש כיפה ולא לדבר עברית), פינלנד ונורווגיה הגיעו לשלושת המקומות הראשונים. ארה"ב הגיעה למקום העשירי, וישראל, כאמור, למקום ה-14. גרמניה, המדינה העשירה באירופה הגיעה למקום הנמוך, יחסית – 30 , יפן הגיעה למקום ה-44 ודרום קוריאה למקום ה-56.

הדו"ח בדק גם את השפעות ההנאות היומיומיות של האנשים (לצד המצב הכלכלי) וציין כי חלק ממקורות האושר כוללים בילוי עם חברים, עם משפחה וכן חיי מין סדירים.

הייתכן שההנאות הללו נמנעו מעורכי "הארץ" וכותביו? נראה לי, למרבה הצער, שלא רק זאת. פשוט, "הארץ" ירד מן הארץ זה מכבר, כי  ל"הארץ"  יש כבר ארץ אחרת.

* * *

תקוה וינשטוק

נחלת בנימין

שוק האומנויות ברחוב נחלת בנימין הוא מוסד ותיק בתל אביב אבל הוא הולך ומתחדש וכדאי לסייר בו מפעם לפעם. האמנים-אומנים מתחלפים, מלאכות הכפיים משתנות ורעיונות חדשים צצים בו.

שוק שמח. גם מוזיקלי. נכנסנו מהסניף שלו, מרחוב רמב"ם. מקדמים את פנינו נגני צ'לו וכינור קשישים, במעלה הרחוב פורטת צעירה יפנית על כלי מיתרים מארצה וגיטריסט מנגן על כלים חלולים ואמן צלליות ייצור בחמש דקות, נייר ומספריים – את דיוקנך בשחור.

השוק עצמו מלא גד'טס ופיצבקס המעניקים קורטוב הנאה לחיים (אם כי למען האמת אפשר לחיות גם בלעדיהם...) מה אין כאן? מתנות לילדים ממוביילים ניידים עד לדמויות של בעלי חיים, מזוזות בשלל גוונים ללא קלף, לקישוט ב-50 ש"ח. המון טבעות, עגילים, צמידים ותליונים ממתכת, עץ, זכוכית ועבודת פיליגרין בשיטה מסורתית שמציעות-וקונות-בעיקר כמובן נשים. כמה עשרות שקלים – ובידייך תכשיט שעושה לך את היום. ב-80 עד 900 ש"ח מוצעים גם תכשיטים מכסף טהור. פופולרית מאוד הקרמיקה, פעמונים עד בובות. שפע עבודות עץ, כולל נדנדה ביתית לילדים בטעם של פעם. פרחים אמנותיים כמו אמיתיים. שלטים מצויירים ביד. ארנקים גדולים וקטנים. ספרי זיכרונות ויומנים לבר מצווה (מישהו עוד כותב יומן בכתב יד?) וגם הפתעה מהסוג הרציני: קשישה, כנראה מורה בגמלאות,  מציעה משחקי חשיבה, אינטרנט ופאזלים, פרי רוחה, לילדים ולמבוגרים. שלא כשאר המוצרים, אלה נמכרים גם בחנויות. וטרם דיברנו על כל החפצים השונים והמשונים שכנראה נועדו לשימוש כלשהו, השאלה רק למה.

החזאי בישר גשמים אבל הרחוב הומה. בכביש תקועות מטריות למגן משמש וגשם. בנות המין היפה מכל גיל, הרוצות קצת שמחה ללב במחיר מתקבל על הדעת. מחפשי מציאות ויצירות מקוריות. זוגות נאהבים הרוצים להעניק מתנה זה לזו. גם תיירים חמושים במצלמות.

שוק רחוב בעל סטנדרט מסויים. כל בעל דוכן רשאי להציג את מעשי ידיו בלבד ולא סחורה קנויה. את המקום מנהלת העירייה, וועדות שיפוט מטעמה בודקות אם היצירות ראויות. המועמדים אף נדרשים להדגים כיצד הם מבצעים את רעיונותיהם. המקום מוגבל ל-300 דוכנים והתחלופה ניכרת. זה יוצא וזה בא.

רוב המציגים מצויים על קו התפר שבין אמנים לאומנים, ועבודותיהם חורגות מתצוגה בגלריה. ציירים כמעט שאין כאן. להם מיועדות הגלריות. אלו מלאכות-בית העונות על דחף של יצירה – כל עיסקה מחמיאה לאגו של היוצרים – וגם מביאות פרנסה. לצעירים וגם לקשישים יש וזו הפרנסה היחידה ועליה הם מגדלים משפחה. "אני פה כבר עשר שנים," מספר אומן המציע מגשי עץ. "אם לא היתה פרנסה לא הייתי עומד פה."

השוק מתנהל על רקע תפאורה של בתים מימים עברו, בתי תל אביב הישנה. חלקם משופצים.  מבהיק בלובנו בניין שעל דלתו מגולף מגן דוד, החלון  עטור ברוזטות ותריסי העץ שלו נסגרים ב"מנטשאלאך". כמה חבל שהקירות שנצבעו לא מכבר הוכתמו בגרפיטי. יש כנראה חבורה – קשה להאמין שאלה תעלולי יחיד – העובדת שעות נוספות בלילות  ומכסה את כל בתי העיר הלבנה בשרבוטים ובקשקושים עלובים.

צפוף מאוד. כל שעל אדמה – כל "פיק", כפי שקראו פעם לחלקת אדמה זעירה – תפוש פה בחנויות, בבתי קפה ובבתי אוכל סימפאטיים (באחד מבתי הקפה שירתה אותנו בחורה שראשה מלא רסטות קשורות בסרטים צבעוניים ושושנה בשיער) וגם הקומות העליונות מאוכלסות עד אפס מקום.

בצד המיספרים הלא זוגיים ממוקמות חנויות בדים. לוותיקי העיר עוד זכור נחלת בנימין כרחוב הבדים הקלסי. כאן רכשו בדי גברדין שהחייט תפר מהם חליפות שלושה חלקים ובדי פשתן ואורגנזה, שתופרת הבית יצרה מהם שמלות לתפארת. החנויות של אותם ימים הציעו שמלות צנע חדגוניות שלא לטעמן של נשים שהורגלו ל"שיק" האירופי. כיום מוצאת כל אישה שמלה מתאימה מן המוכן – אם בכלל היא לובשת שמלה ולא מכנסיים. אבל חנויות הבדים המשיכו להוציא את מרכולתן לרחוב, להסתכלות ולמישוש, בעיקר את הגלילים הנוצצים. לאחרונה אסרה העירייה על הנוהג והסוחרים זועמים ואף קיימו מחאה: דווקא להם, בעלי זכות הראשונים על המימכר בנחלת בנימין – אסור לקחת חלק בשוק!

התכוונתי לסתם סיור ברחוב אך לא התאפקתי כמובן, וגם אני השתתפתי בחגיגת הקניות ורכשתי  מטריה מצוירת. מעשה ידי צעירה שנולדה ברוסיה והיא כבר ותיקה בארץ. אביזר ייחודי לגשמים הקרובים.

תולדות נחלת בנימין

מי בעצם הבנימין שעל שמו הרחוב? לפי סיפור משעשע, חשבה החברה שרכשה את קרקע המקום שכדאי לקרוא לרחוב "נחלת בנימין": אם הברון בנימין אדמונד רוטשילד יסייע  להם לבנייה יתייחס ה"בנימין" לשמו, ואם הקרן הקיימת תעזור יקראו לרחוב על שם בנימין תאודור הרצל (שמות המשפחה של שני האישים כבר זכו לרחובות).הברון לא נתן, קק"ל לא התנדבה – והרחוב נקרא על שם בנימין הראשון, בנה של רחל אמנו.

זו  כמובן רק מהתלה.

האמת ההיסטורית היתה מאבק ממושך בקרן הקיימת. ב-1909, כשנה אחר ייסוד אחוזת בית, התארגנה ביפו חבורה נוספת להקמת שכונה בשם "נחלת בנימין". היו בה ארבעים חברים (18 בעלי מלאכה, 8 פקידים זעירים, 6 חנונים זעירים, 3 מורים וסופרים, 2 תעשיינים, מלונאי, בעל מכבסה ואופה). כסף לא היה להם והם החלו לחסוך חסכונות קטנים לפרויקט. החברה ביקשה לקנות מאחוזת בית חלק מכרם ג'באלי, שהיה שייך לה, אבל אחוזת בית דרשה כסף מזומן וזה לא היה לנחלת בנימין.

בנובמבר 1909 כתבה הנהלת נחלת בנימין  לד"ר רופין, ראש המשרד הארץ ישראלי של קק"ל, כי מטרתם דומה למטרת אחוזת בית רק במידה קטנה יותר, ו"בית קטן מיוחד לאיש ואיש זה והאושר האמיתי." את המגרש, כתבו, ירכשו בעצמם אבל כסף להקמת הבתים אין להם. להקמת בית קטן נדרשים 3200 פרנק לפחות, והם מבקשים מהקרן הקיימת הלוואה של 120,000 פרנק לשלוש שנים. בנק אפ"ק (אנגלו פלשתינה) יערוב להלוואה.

ועוד כתבו כי בדין שקק"ל תסייע להם כפי שסייעה לאחוזת בית "ואם לא יוכל הדירקטוריון לפסוק הלוואה חדשה מכספי הקרן הקיימת, אנו מבקשים הלוואה מהתשלומים השנתיים שתכניס אחוזת בית לפירעון הלוואותיה ואין צורך שקק"ל תוציא כספים ממקור אחר."

ד"ר רופין העביר את הבקשה להנהגה הראשית של קק"ל בקלן. באפריל 1910 דנה ההנהגה בבקשה והחליטה לא להשקיע במפעל סכומי כסף רציניים. רופין המשיך במו"מ בין נחלת בנימין וקק"ל אבל במהלכו הודיעה הנהלת הקרן הקיימת כי מעתה לא תספק יותר הלוואות לבנייה אלא אם כן יקבלו עליהם הבונים דין חוכרים, היינו שהקרקע תחזור לבסוף לידי הקרן הקיימת. חד וחלק.

ועד נחלת בנימין השיב לקק"ל כי קיימת התנגדות עזה להלוואה בתנאי חכירה וכי התנאי שהבתים לא יעברו בירושה אינו נכון מבחינה לאומית. היישוב יגדל אם הבונה יידע שהאדמה והבניין יהיו לזרעו. כשידעו כי רכושם עובר לזרים, ספק אם רוב החברים יסכימו לתנאים. הוועד חזר על הבקשה לקבל את התנאים של אחוזת בית ואף נתן הצעות חדשות לפירעון החוב. גם  ד"ר רופין גיבש הצעות נוספות לפירעון וכתב להנהלת קק"ל כי מן הדין שנחלת בנימין תזכה לכל התנאים שקיבלה אחוזת בית.

מה השיבה ההנהלה? "אחוזת בית היתה ניסיון ראשון ועשינו הכול כדי שיצליח. עכשיו כשהניסיון הצליח, שוב אי אפשר לקרן הקיימת להיות ותרנית כל כך..."

היישוב העירוני רגז מאוד. הסופר אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ) כתב כי מדיניות כזו גורמת לאנשים לעזוב את הארץ. אמנם קק"ל זוכה בדמי ההלוואות שנתנה "אבל כדאי שלא רק הקופה הלאומית, גם ארץ ישראל תתמלא ובניה לא ירדו עוד."

הסופר ר' בנימין (י. רדלר פלדמן) התריס שנתנו הלוואות לאחוזת בית העשירה אך לא לאנשי נחלת בנימין הדלים.

קשה להבין מה אירע כאן. כנראה שבקרן הקיימת קבע העיקרון שעליה בראש וראשונה לרכוש קרקעות – אולי התכוננה לרכישת קרקע גדולה, אולם ייתכן גם שאנשיה ביכרו לסייע להתיישבות  כפרית ולא לעירונית.

נחלת בנימין לא נואשה. אספה פרוטה לפרוטה ורכשה 37 אלף אמות מרובעות – 25 אלף מהחלקה האחרונה של כרם ג'באלי ו-12 אלף מאדמת גאולה של אחוזת בית (שהפכה בינתיים ל"תל אביב") והיה ברור ששתי השכונות תתאחדנה.

שלוש שנים עמדה נחלת בנימין על דעתה ולא ויתרה על תנאי ההלוואה. עד שפנה רופין לד"ר בודנהימר, ראש הדירקטוריון של קק"ל, ושיכנעו להסכים לבקשת האגודה. ובאפריל 1911 תיקנה ישיבת הדירקטוריון את עיוותי הישיבה הקודמת, אולי גם משום היעדרם של שלושת החברים שלא נטו ליישוב העירוני, ואולי משום שהסיכוי לרכישת קרקע גדולה בטל. הקרן הקיימת ניאותה לתת  הלוואה לנחלת בנימין מתוך תשלומי אחוזת בית, בתנאים שנתנו  לאחוזת בית: כל חבר ב"נחלת בנימין" קיבל  3,200 פרנק בתשלומים של עשרים שנה בריבית של 5 אחוז – ורחוב נחלת בנימין עלה מיד על מפת תל אביב.

* * *

אהוד בן עזר

הסרט הצרפתי "בתוך הבית"

צרפת, 2012, 105 דקות. במאי: פרנסואה אוזון. שחקנים: עמנואל סנייה, פבריס לוקיני, קריסטין סקוט תומס. תמצית העלילה, באינטרטנט: מדי שבוע, כחלק משיעורי הבית ומשימות הכתיבה, מגיש קלוד בן ה-16 למורהו חיבור בו הוא מתאר את קורותיה של משפחה צרפתית ספק דמיונית ספק קיימת: רגעי היום-יום הבנאליים, רגעי האהבה, השיגרה, החלומות והכעסים. ג'רמיין, המורה, רואה בקלוד כישרון כתיבה מיוחד, ובין השניים מתפתח קשר לא שגרתי שמעורר במורה מחדש את התשוקה להוראה. אך הטשטוש בין המציאות לבדייה, והחדירה לפרטיות, אמיתית או לא, מתחילים לאיים על ג'רמיין ועל כל מה שהוא מאמין. אוזון בונה סיפור ביד אמן מרתקת, כמו כתב חידה הנפרס לפנינו בכמה ממדים שמתערבבים אלו באלו ומשפיעים זה על עלילתו של זה, עד לסיום בלתי צפוי ומעורר מחשבה. הסרט זכה פרס "בחירת המבקרים" של פסטיבל טורונטו 2012 והיה הזוכה הגדול של פסטיבל סן סבסטיאן 2012.

ישבנו מרותקים. סרט חכם, מבריק, מושפע קצת מסרטי וודי אלן. שחקנים נהדרים ומשכנעים, כל אחד בתפקידו, במאה אחוז. בייחוד קלוד בן ה-16, התחמן, בעל הפנים התמימות והתשוקה לחדור לחייהם של האחרים, הבורגנים בעיניו, לזיין את אימו היפה והחושנית של חברו ואת אשתו המאתגרת של מורו, וגם להציץ, ולהציץ – והכול מצליח בידו, גם בזכות מסכנותו וחוכמתו להשתמש בה – יחד עם אהבת נעורים עזה לנשים מבוגרות ממנו. והמורה, סופר מתוסכל המתלהב מכתיבתו של תלמידו הצעיר, משכנע אף הוא בתמימותו הנובעת מתיסכוליו כסופר וכמורה, ובינתיים הוא מגיש שיעור בהמשכים בכתיבת סיפור, שאמת ודמיון משמשים בו בערבוביה הגיונית מאוד, צרפתית מאוד. מומלץ מאוד לראות. בין השאר כדי לחסוך, במחיר של כרטיס קולנוע אחד – השתתפות שנתית בקורס של סדנת פרוזה. ושתי הנשים המבוגרות מושכות מאוד בעיניו של חרמן בן שש-עשרה. למי שלא ראה עדיין את הסרט, אל תספרו את הסוף.

* * *

צוותא מגישה : קבלת שבת בצוותא 11.1

יום שישי כ"ט בטבת תשע"ג, בשעה 11:00

על פרשת השבוע – המשורר מירון איזקסון

קבלת השבת מוקדשת לציון 110 שנים

להולדת פרופ' ישעיהו ליבוביץ

 וכן לרגל הוצאת הספר "לייבוביץ מתפלמס" בהוצאת כרמל

משתתפים:

פרופ' אבי שגיא – ליבוביץ, "מסעו של מאמין"

ד"ר נעמי כשר – הדברים הנאמרים ע"י לייבוביץ בין השורות או בשתיקה

ד"ר מיכה גודמן – היהדות הפצועה של ליבוביץ

מנחה: ליאת רגב

קטעי קריאה: צבי סלטון

ניהול מוסיקלי ופסנתר: רמי הראל

שירה וגיטרה: אברהם אפריאט

עריכה: נילי שחור

מחיר מוזל 50 שקל לכרטיס במקום 60 שקל – לנמעני "חדשות בן עזר"

 קוד קופה 2013 לקבלת ההנחות בקופות צוותא טל. 03-6950156.

* * *

הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ולתרבות

מפגש על ערבים ויהודים בתיאטרון ובקולנוע

החוג לתיאטרון של המכללה האקדמית גליל מערבי, בעכו, יקיים מספר אירועים הפתוחים לקהל בגליל המערבי.

המפגש הראשון בנושא "ערבים ויהודים בתיאטרון ובקולנוע", יתקיים ביום שני, 17 בדצמבר, בשעה 18:00 במרכז הקהילתי הערבי-יהודי בשכונת וולפסון בעכו, רחוב סיר אייזיק 15, ליד התחנה המרכזית.

במפגש: הרצאה של פרופ' דן אוריין, בליווי קטעי וידיאו, קטע משחק של השחקן אילן תורן, מתוך ההצגה "דו-קיום"; תיאטרון קריאה מתוך ההצגה 'השיבה לחיפה', בשיתוף הקהל, בהנחיית פיטר הריס ואריק גוטלר-אופיר. "השיבה לחיפה" הוא מחזה ישראלי מאת בעז גאון על פי נובלה מאת הסופר הפלסטיני הנודע ע'סאן כנפאני.

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

14. עופר אנטי-קוף

הבעייה של עופר שאין לו שום בעייה מכך שיש לו בעייה שהוא חושב את עצמו לחכם מכולם, ואינו מסתיר מהאחרים את דעתו עליהם.

עוברת לילך קורנוסה, אז כדי לקצר לה את הדרך להבין את עצמה, הוא אומר:

"את יכולה לעזור לי בזואולוגיה, לילך?"

"במה, עופר?"

"אני צריך להגדיר את משפחת החרטומיים."

"לא שמעתי על משפחה שכזו."

"מה הבעייה? תסתכלי בראי!"

טראחח! – היא מעיפה עליו ספר, ובורחת החוצה, כדי להסתיר את עלבונה.

*

"מורן," הוא אומר למורן המשוררת, "שמעת שהכריזו על תחרות של כתיבת שירים קצרים?"

"כן? איפה?" היא שואלת, בעיניים משתוקקות.

"על הקיר."

"איזה קיר?"

"בבית-השימוש של הבנים! חה, חה, חה... מתאים לרמה שלך! מוח נמוך!"

"זה בכלל לא מצחיק, נחש שכמוך, הלשון שלך היא קוץ מורעל!"

*

"הי, נדי!" הוא תופס את נדי השבלול. "שמעת שלילך דלוקה עליך?"

"אני..." מתגונן מיד נדי, "בכלל לא שם על בנות..."

"אבל אתם מתאימים, מאותו צבע!"

"מממ... מה זאת אומרת?"

"כשאתה מסמיק, אתם נראים כמו שני תאומי-תחת בגלל הפנים המחוצ'קנות שלה! אתם כמו הצד האחורי של בבון שרק עכשיו ירד מן העצים!"

*

המורה הרווקה לתנ"ך אסנת, בעלת החזה הגדול שמפריע לבנים להתרכז בשיעור, נכנסה בוקר אחד לכיתה בעיניים אדומות, כאילו בכתה, או לא ישנה היטב בלילה.

"המורה!" מצביע עופר, "שמעת על השדכנית הלנה?"

"אני לא מבינה בכלל על מה אתה מדבר."

"אצלה את יכולה לשלוח את עצמך לפגישה על סרט וידאו, וזה מונע אכזבות."

והוא קורץ בעינו הצידה, לשאר החברה, יעני גיבור!

"עופר, יש לך עוד הרבה מה ללמוד עד שתבין כי לא כל בעייה בחיים נפתרת בהתחכמות, כמו שלך. תיגש אליי בהפסקה."

*

"מדוע את חושב שאתה יודע הכול? שמותר לך לפגוע?" שואלת אסנת.

"אני שונא העמדות-פנים. מה אני יכול לעשות שכולכם מפגרים כאן. נמוכים. מדדים בקושי."

"מה זאת אומרת?"

"ככה זה אצל כאלה, שלא מזמן ירדו מן העצים. מוחות נמוכים. אלוהים לא יסלח לי אם לא אנסה לתקן אותם קצת."

"אתה יודע שכבר קוראים לך כאן עופר אנטי-קוף?"

"אז מה? זה מתאים לרמה של בבונים..."

"אז מה?! נמאס לי כבר לראות איך אתה מתעלל בחלשים ממך. איך אתה צוחק מלילך, מנדי, ממורן, ומסית גם את האחרים ללעוג להם!"

"מצידי – שילעגו לי! שינסו! המורעלים האלה! מה, הם לא יודעים שהחיים הם מלחמת קיום, ורק החזקים והמוכשרים שורדים!"

"את יודע מה, אני לא אתווכח איתך, וגם לא אעניש אותך. אני חושבת שאתה די מסכן, ושהחיים ילמדו אותך כמה דברים חשובים, בדרך הקשה!"

"מה זה, את שונאת אותי?"

"לא. פשוט, חבל לי עליך. אתה לא טיפש, אבל השחצנות שלך דופקת לך את השכל."

"יה, יה! איך שאת מדברת, המורה!"

"חזור לכיתה."

*

נמאסה על הכיתה התנהגותו של עופר. יום אחד, כאשר נעדר בגלל מחלה, התייעצו מה לעשות.

לכסות אותו בשמיכה ולהכות אותו, כאשר יצאו לטיול השנתי, כמו שעושים בצבא לימי ששונאים?

להחליט שכולם מחרימים אותו? או להיפך – שכולם מתחילים ללגלג עליו, וכך להרוס את הביטחון העצמי שלו?

"שטויות!" אמרה זיווית הבליינית. "אני אסדר אותו, ואתם כולכם תראו."

*

"תשמע, בא לך לבוא אליי הערב?" אמרה זיווית לעופר.

"יש אצלך אסיפה של קוֹפוֹת? פּוֹלִים כינים?"

"ההורים שלי הולכים לקולנוע, וחשבתי..."

"מה?"

"סתם..."

"בסדר."

*

זיווית קיבלה אותו בחיוך מסתורי, הם ישבו על הספה וראו סרט נועז בווידאו, והיא הניחה לו למזמז אותה, קצת. לגעת בשד. אבל כאשר נעשה לוהט, החלה מתפנקת, השתיקה את הווידאו, ודרשה ממנו כל מיני דברים – לעשות, ולהגיד, באומרה שאחרת... לא בא לה. ועופר חזר אחריה: "עכשיו אני קוף שעיר שקופץ עלייך!" – והוא קפץ על ארבע מהספה לרצפה ובחזרה. "עכשיו תראי איך הקוף רוקד!" – "אם היה לי זנב הייתי עושה לך ממנו מחזיק-מפתחות!" – "תני נשיקה לבבון המסריח שלך, ותפצחי לו את הכינים בשיניים!"

"די, תעזוב אותי, קוף מגעיל!"

"אני משתגע אחרייך! אני אהיה הקוף-הכלבלב שלך, תני לי ללקק... תני לי... היִ-הי! הי-הי!"

בדיוק אז נכנסו ההורים, זיווית הדליקה את האור בחדר. עופר ישב עוד זמן-מה אך היא הפצירה בו להסתלק (כי הטייפ עבד כמעט שלושת-רבע שעה ולא רצתה שעופר ישמע את הנקישה שבהיגמר הסרט בקלטת).

*

הקלטת, שעליה נכתב: "להקת הבבונים בתוכניתה החדשה: עופר אנטי-קוף", עברה בכיתה מיד ליד תוך פרצי-צחוק אדירים, וגם הועתקה. עופר חש שמסתירים ממנו משהו. מה זה? פעם ראשונה שלהקת הקופים, נמוכי המצח, מתאחדים נגדו?

אז נתנו לו לשמוע.

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

נחום גוטמן

אהוד בן עזר

בין חולות וכחול שמיים

סיפר וצייר נחום גוטמן

כתב אהוד בן עזר

יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ

הדפסות מ-1980 ואילך

הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות מעשה ידי נחום גוטמן

והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנוה צדק

פרק אחרון

אהוד בן עזר: נחום גוטמן, אמן הסגנון הארץ-ישראלי

 "בין חולות וכחול-שמיים" שהבאתי מפי נחום גוטמן הוא ספר שהיה קיים עוד בטרם נכתב. תהליך-כתיבתו דמה למעשה-שיחזורו של כד עתיד מנופץ או פסיפס שאבניו נתפזרו. ובהמשך להקבלה מתחום הארכיאולוגיה ניתן לומר שישנם חלקים אורגניים לספר הזה שאינם כלולים במסגרתו – אם מפני שכבר סופרו בפירוט בספריו האחרים של נחום גוטמן, אם משום שנדפסו פעם אחת בבמה כלשהי ולא מצאתים, ואם מפני שר-השיכחה עצמו, שפוגם בזיכרונות אך גם שם להם גבול.

כתיבת הספר תחילתה בסדרה של פגישות עם נחום גוטמן בראשית שנת 1974, בהן נרשמה מפיו טיוטה ראשונה של פרקי-חייו. עריכתה לכדי ספר הצריכה מלאכת השוואה דקדקנית וממושכת עם ראיונות רבים שהעניק נחום גוטמן במרוצת השנים, עם פרקי זיכרונות שהעלה הוא עצמו בכתב, ועם קטעים מספריו שבהם סופרו מעשים אמיתיים תוך מתן שמות בדויים לגיבורים.

 כל החומר הרב הזה חִייב עריכה קפדנית וזהירה כדי למצוא נוסח הולם – מקיף ככל האפשר – לכל אחת מן האפיזודות הרבות שבהן משופעים פרקי-חייו של נחום גוטמן, ואשר נדפסו לפעמים בכמה וכמה נוסחאות. פרקי-הסיפור המשוחזרים מוּינו והועמדו לפי הסדר הכרונולוגי, וניתנה להם מראית-עין של סיפור שוטף אחד מתחילתו ועד סופו. נחום גוטמן עצמו עבר בשעתו על מרבית כתב-היד, תיקן והוסיף הערותיו, וכתוצאה מכך כמה פרקים אף נכתבו תוך הוספת חומר.

סיומו הטבעי של "בין חולות וכחול-שמיים" בא בפרק שבו נחום גוטמן עצמו החל את כתיבתו.

נחום גוטמן הוא אמן הסגנון הארץ-ישראלי. הערכים הציוריים הנקיים והיפים כל-כך של כתיבתו הם פרק חשוב בספרות העברית, פרק שאולי לא הוערך נכונה אף כי קרוב לשני דורות של סופרים וקוראים עבריים חונכו על ספריו, אשר לא רק העלו בפניהם את עולמו המקסים של לובנגולו מלך זולו ואת החופש הגדול או תעלומת הארגזים ואת שביל קליפות התפוזים – אלא גם נטעו בהם תבניות-לשון ומראות ארץ-ישראל וילדוּת ושלֵמות אמנותית, ששברי הדיהם אולי מפכּים בקרבם עד היום כחלק מחלום שכולו הארמוניוֹת של צבעים, מילים ונופים.

כשאתה מבקר בביתו אשר ברחוב אחד-העם בתל-אביב יש לך הרגשה שאתה נוגע בלב, בשורש ובעבר של העיר ושל ארץ-ישראל. את פניך מקדמת תמונה של "פרדסים ביפו" משנת 1926, תמונה כמעט מיתולוגית של ראשית שבה היה הירוק עז יותר, השמש צהובה יותר, והאור... הכול כאילו היה יותר.

בקומה העליונה נמצא האטלייה שלו. במעלה המדרגות המובילות לשם תלוייה התמונה "מנוחת צהריים", אף היא משנת 1926. שני עובדי-אדמה, גבר ואישה, מסתכלים על נוף של גבעות. חמוקי הגבעות וחמוקי האישה מחומריות אחת הם. והצבעים עזים. בראשיתיים.

הקירות מכוסים בתמונות נופים משנים מאוחרות יותר. נופים של יפו. של שכונות תל-אביב בראשיתה. של טבריה. ומן הקומה העליונה נשקפת תל-אביב כמו מבעד לספינה, וכאילו היא רכה יותר, ירוקה יותר, כפי שמתבוננים בה מצוהר החלון של נחום גוטמן.

פסל של ברנר, "הזעקה", תלוי על הקיר כמו צלוב. פסלי חימר ממלאים את האצטבאות. דמויות של מייסדי תל-אביב, אוכל-אבטיח. ערבי מגיש קפה ונרגילה. אשת-תענוגות יפואית מזמינה אורחים, מבעד לחלון. "על הבית הזה," מספר גוטמן, "שמרנו בקפידה, אשכול ואני, כאשר היינו חיילים בגדוד העברי, שלא יבואו לבקר בו חיילים אנגליים."

במבוא לתערוכת היובל של נחום גוטמן, שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל-אביב באוקטובר 1969, כתב ד"ר חיים גמזו שכל אחד מהציירים הארץ-ישראליים הראשונים – מנחם שמי, ראובן רובין, ישראל פלדי, ציונה תג'ר, אריה לובין, וכמובן נחום גוטמן – שמר על אישיותו, ועם זאת היה להם סגנון משותף, מעין סינתיזה של השפעות-חוץ והתרשמויות מן הנופים וההווי של הימים ההם. כאימפרסיוניסטים בעבר, היו ראשוני הציירים הארץ-ישראליים קרובים זה לזה בסגנונם. כמעט כולם ציירו את העולם המזרחי, האקזוטי, שנתגלה לעיני הבחורים שבאו מעיירות רוסיה, רומניה ופולין לארץ-ישראל כדי לחיות בה, לבנותה ולהתערות באקלימה הרוחני. כאילו היתה בהם מזיגה של מחאה נגד התלישות הגלותית, ושאיפה להתערות במסורת המזרחית של תושבי הארץ היהודים והערבים. יפו עם כרכרותיה, ספָּניה ובתי-הקהווה שלה. תל-אביב בראשיתה, עם ימה הכחול וחולותיה הצהובים. חייהם של הפלחים, גבעות רכות, עצי זית, עדרי כבשים ובתים דבוקים אל צלע הגבעה וצבעם כצבע האבן והאדמה. נופי הגליל והכינרת. אלה היו הנושאים המשותפים. כולם ציירו אז בנוסח הדומה לסגנון הפרימיטיבי-נאיבי של אנרי רוסו, בהדגשת הקמאיות, משהו ברוטאליות, של הדמויות המצויירות בנפחיות פיסולית, בארציות מגושמת. כמעט כולם השתמשו בצבע נקי, ישר מן השפופרת. הציור הארץ-ישראלי היה סיפורי מיסודו, אנקדוטי.

הציור בארץ לא נותר סיפורי-מיסודו, אלא התרחק מרחק רב מאוד מן הסיפוריות ומן הספרות העברית גם יחד. וכמו כדי להדגיש את הזיקה שעדיין קיימת בין הארמוניוֹת בראשיתיוֹת ואבודות אלו עומד  יצירתו של נחום גוטמן, שבּה שלובים הציוריוּת והסיפּוריוּת יחד, גם בסיפור וגם בציור. ואשר הודות לתחושה החריפה והדומינאנטית של מקום וארץ בשניהם, הריהם פרק בהיסטוריה התרבותית שלנו.

תרומתו של נחום גוטמן לספרות הארץ-ישראלית ומקומו בין מייסדי סגנונה ומעצבי נופיה, אולי עדיין לא הוערכו כראוי. נחום גוטמן הוא לא רק סופר ילדים מחונן הכובש את דימיונם, סופר שהציב את הפאראדיגמה של ספרות ילדים ארץ-ישראלית, אלא גם כמה מהישגי הסגנון והתיאור המזוקקים והמרגשים של הספרות העברית החדשה, פרי עטו ומכחולו הם. הוא הצליח לברוא, ולא יש מאין, עולם כמעט מיתולוגי, קסום וראשוני, באמצעים נקיים ומשוכללים להפליא, וציר העולם הזה הוא מראות ילדותו ובחרותו בארץ-ישראל.

לא קשה לראות בכל סיפוריו של נחום גוטמן קווים אוטוביוגראפיים בולטים. אותם מראות, מקרי-חיים והתרשמויות חוזרים ומפרנסים את כל תחומי יצירתו בשלֵמות אמנותית שופעת דמיון שחוויות-אמת עומדות ביסודה ומעניקות לה תווי ייחוד חריף שאין לטעות בו.

סגנון תיאורו של נחום גוטמן עומד אי-שם בין עגנון ובין ברנר. יש בו מן האירוניה של הראשון ומן הריאליזם של השני. בכתיבתו של נחום אין חטטנות פסיכולוגית, יש מעט מאוד אליגוריות או סמלים,  ואין כלל משחקי-לשון ואסוסיאציות לשוניות נעלמות, שאינם אהובים עליו. הוא אינו מעלים את הצדדים הבלתי-מלבבים בנושא או באדם שהוא מתארם, אך מבלי להעלים פגם כלשהו שבהם הוא משוֵוה לתמונה כולה מראה מלבב ומושך. היכן שברנר היה זועק, משתמש במילים בוטות וכמו-שבורות, היכן שעגנון היה שולח חיצי לעג דק ומריר, כעומד מן החוץ – גוטמן מרכ­ּּז, בתמונה שקופה, חסכונית להפליא, בשלוש-ארבע שורות לעיתים – דיוקנם של מקום ואדם. כל משפט, כל מילה, מאירים את המשפטים הקודמים, ומעניקים קצב פנימי של התפתחות ושל קונטראסטים צבעוניים לציור כולו. הרומאנטיקה בסגנונו של גוטמן אין פירושה ייפוי המציאות. קלות-כתיבתו סודה בסגנון ולא בנושא. מבחינה זו שונה גוטמן כמעט מכל הסופרים העבריים, שלא יכלו להתבונן בארץ בעיניים רומאנטיות, אחרי הריאליזם הפסימי של ברנר.

הנה למשל קטע המתאר את הרופא הביל"ויי ד"ר חיסין, רופאה של תל-אביב בראשיתה, מתוך הספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט":

"את פני הד"ר חיסין קיבלנו כולנו, תמיד, בחיבה רבה ובסבר פנים יפות. היה זה אדם חביב, צנום, רוחש-טובה, אוהב בדיחה ומביא עימו תמיד רוח טובה. חובש כובע-שעם עבה-שוליים ולובש מעיל-דרכים לבן שמשתרך על שוקי החמור. כשהיה רוכב על חמורו עם ימה של יפו היתה השמשייה שלו, שהיתה לבנה מבחוץ, מבהיקה כמפרש על הים הכחול, או שדמתה לכדור-פורח. המקטרת שלא זזה מפיו היתה מעלה עשן-תמיד. מעל ראשו הלבן של החמור, מתוך הצל הירוק של השמשייה מבפנים, היו ממצמצות עיניו הנבונות של הרופא מבעד לזכוכיות-משקפיים עבות כחתיכות-קרח, ומאחוריו היה מטלטל החמור את זנבו בקצב, כדי לגרש את הזבובים. הנה, דמות חביבה זו שהיתה בה תרכובת של מערב ומזרח, של אדם, אונייה, כדור-פורח, רכבת ובהמה – באה ונעצרה ליד תעלת-המריבה." (שם. עמ' 32).

הציור צבעוני במידה מפליאה, הגוונים, הים, החמור, אבק-הדרכים והצל, כולם משתתפים בתיאורו של האדם; האבזרים – כשמשייה וכובע-השעם – מסמנים את תקופתו; ולאחר הקווים הארוכים והמתמשכים אשר בפתיחת הקטע, בא סיכום בקצב סטאקאטו, ריכוז תכונות מתומצת מאוד, שנון ומסוגנן, והוא הנותן את תחושת התנועה של הרופא על חמורו. האיש, החמור והנוף מתמזגים לדמות אחת, שאין להחליפה בשום איש, חמור ונוף אחרים.

גלריית הדמויות של נחום גוטמן בספריו עשירה מאוד, וכמעט כולם אינן בדויות. לעיתים הן מופיעות בשם המלא, לעיתים בשם פרטי בלבד או בשם דומה מאוד לשם המקורי. וגם כאשר העלילות מפליגות לתחום הדימיון – אתה חש שהולדתן היתה בפגישה ממשית של המספר עם הדמות שהשפיעה עליו ועוררה בו את הדימיון והכוח-המתאר.

בהמות וחיות ורמשים ולטאות וכל כיוצא באלה תופסים מקום ניכר בחדוות ההתבוננות והתיאור של גוטמן. החמור אהוב עליו ביותר. כמעט אין סיפור שלו שחמור כלשהו, כדמות צדדית או ראשית, אינו מופיע בו. כאשר הוא מתאר גמל, סוס או חמור, אתה רואה אותם חיים לנגד עיניך, על כל דקויות צורותיהם ופרטי תנועותיהם האופייניות.

בספרי הילדים של נחום גוטמן מצוי שילוב נפלא שבין מילה לקו-רישום, נקיות-סגנון, בהירות-שפה, צבעוניות-תיאור, וחוכמת-קיצור שבאיפיון כל פרט. ועוד מידה אחת, שכיום נוטים לראותה כמובנת-מאליה, והיא רעננות-שפה. ראשוני סיפורי הילדים של נחום גוטמן, שהופיעו ב"דבר לילדים" בשנות השלושים, ובספרים בשנות הארבעים הראשונות, עומדים עד היום, במהדורותיהם הרבות והמתחדשות, בניקיון סגנונם העברי ובטריותו, וראשוניותם אינה פוגמת כהוא-זה בחיוניותם.

כתיבה נקייה כזאת היא מוּשְׂכּל-ראשון בימינו וגם עניין טבעי אצל דור סופרי-ילדים בני-הארץ, אך יש השוכחים כי היה זה נחום גוטמן אשר קבע את הסגנון של מיטב ספרות הילדים העברית המודרנית הנכתבת מתקופתו ואילך, ונכתבת רוּבּה בידי סופרים בני-הארץ, שהיו קוראיו הנאמנים בילדותם.

ככל שתחלופנה השנים ויורגש יותר ויותר הצורך של סופרים ושל קוראים להיאחז בראשיתו של הנוף הארץ-ישראלי, בארץ אגדה, במיתולוגיה של הולדת-עם, של צמיחת עיר בחולות, של התחלה חדשה, ככל שיתעצם החיפוש אחר זהות עתיקה של שורשים, שלא לומר אותו חיפוש טבעי אחר חלום גן-עדן אבוד של ילדות  – כֵּן יוכר מקומו של נחום גוטמן הצייר, הסופר וסופר-הילדים, אשר נופיו וכתביו היו לחלק חיוני בזיכרון הקולקטיבי של התרבות העברית המתחדשת בארץ-ישראל.

סדר הפרקים

א.     השרפרף של סבתא

ב.     כיצד התחלתי לצייר

ג.     גמל ראשון שראיתי

ד.     הירידה בחוף יפו

ה.     עגנון, מזכירו של אבא

ו.     אז"ר מלמדני לשחות

ז.     כאשר ביאליק בא לביקורו הראשון בארץ

ח.    ואז התחילו לבנות את תל-אביב

ט.    גימנסיה "הרצליה": תגיד לאבא שהוא זורק את כספו לרוח!

י.     המורה לציור אירה יַאן.

י"א. ברנר

י"ב. אני עולה לירושלים

י"ג. מורי הפרופיסור בוריס שץ

י"ד. אבּל פן

ט"ו. צמיחת ה"בצלאלים"

ט"ז. עם בריליאנט וצבעוני באוהלי-ערב

י"ז.  פרצה מלחמת העולם ואני נודד במושבות יהודה

י"ח.  בימי הגירוש מתל-אביב

י"ט.  נחום, קום התגייס לגדוד העברי!

כ.     החיים בגדוד העברי

כ"א. עם ברל וחבריו ברובע התענוגות בקהיר

כ"ב. הקטטה

כ"ג. שקולניק שומר במקומי

כ"ד. זה האיש לא השתנה

כ"ה. וינה, ברלין, פאריז, וחזרה לארץ-ישראל

כ"ו. ביאליק מכה על כתפי

כ"ז. פתחתי פה למצויירים

אהוד בן עזר: נחום גוטמן, אמן הסגנון הארץ-ישראלי

סוף

ניתן לקבל אצלנו חינם באי-מייל את קובץ הספר כולו בלי התמונות, או לקנות את הספר השלם בחנויות הספרים; הוא נמצא בחנות הנחמדה שבמוזיאון גוטמן בנווה צדק בתל-אביב.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* חיילינו החמושים, עם מגיני הפלסטיק השקופים – שנראו נמלטים מפני מיידי אבנים פלסטיניים בגדה, בצדק נמלטו! – כי הם לא היו מלווים ביועצים משפטיים, לפי הכלל – יועץ משפטי לכל חייל! – בעוד אשר מיידי האבנים הפלסטיניים, זאת היה ניתן לראות בבירור, היו מלווים בצלמי טלוויזיה ששום הגבלה משפטית לא חלה עליהם ועל הביריונים האלה, צמאי הרצח והדם, שאותם הם צילמו בתור גיבורים.

המסקנה: יש להעמיד לדין את חיילינו אם הם נמלטים – ויש להעמיד לדין את חיילינו אם הם הורגים או אפילו רק מעיפים סטירת-לחי למיידה-אבנים ערבי! – ויש תקדימים, ויש חיילים שנשבר להם מהשירות הצבאי בשל הצביעות של אלה שמעליהם – שמפקירים אותם לגורלם!

* מה דעתו של שלדון אדלסון על אביגדור ליברמן?  מה דעתו של ולדימיר פוטין על איווט-אביגדור ליברמן? מה דעתו של גריגורי יֶפימוביץ' רספוטין על איווט ליברמן? מה דעתו של בנימין זאב הרצל על אביגדור ליברמן?

תשאלו את שלוש הווייבערס הפולניות העומדות בראשת שלוש המפלגות החשובות ביותר בישראל – ותקבלו מהן על הראש!

* האם הילארי קלינטון חטפה זעזוע מוח כי החלה להבין בפעם הראשונה את המצב האמיתי במזרח התיכון, או שהיא החלה סוף-סוף להבין את המצב האמיתי רק לאחר שנפלה וחטפה זעזוע מוח? מכל מקום אנחנו מאחלים לה רפואה שלמה ושתוכל להתפנות בקרוב, בתור גימלאית – לכתיבת זיכרונותיה.

* חג אורים שמח ותודה על העיתון של המדינה, ממש כיף לקבלו ולקראו. נורית שחם.

* מספרים כי יקטרינה הגדולה, הצארית ששלטה ברוסיה בשנים 1762-1796 – היתה זקוקה למשרת מיוחד שיגרה לה את הדגדגן בטרם היתה מוכנה לקיים יחסי-מין ולחוש אביונה.

* נודע לנו כי לאחרונה חלו שיבושים בכניסה למכתב העיתי דרך האתר באינטרנט ולכן אנחנו מציעים למעוניינים לפנות אלינו ישירות ולהצטרף לרשימת התפוצה של מקבלי המכתב העיתי באופן אישי באמצעות האי-מייל.

* מלאו 134 שנים לחריש התלם הראשון באדמת המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה:  ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878, ירד הגשם הראשון בכמות זעומה, אף על פי כן החליטו מייסדי פתח-תקווה לצאת לחריש ולזריעה. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878. רתמו את השוורים ויצאו לחריש הראשון, שעליו כתב לאחר 80 שנה דוד בן-גוריון: "המדינה לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך."

בשנה הבאה, 2013, תימלאנה 135 שנה לייסוד המושבה. מעניין אם יזמינו אותנו לספר על סבנו יהודה ראב בן עזר, חורש התלם הראשון, שעל ברכיו גדלנו. עד היום לא הזמינו. יש לנו בארכיון תקליט של "קול ירושלים" משנת 1943 שבו מספר יהודה ראב, בעברית במיבטא הונגרי, על מעמד החריש הראשון.

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן.

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,455 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,066 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,052 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,021 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל