חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 800

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' בטבת תשע"ג, 20 בדצמבר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: בעתיד הניראה לעין, נכתב בירנטון, אוקספורד, אפריל 2003, ופורסם מאז פעמים אחדות וללא שום שינוי! // יוסף דוריאל: POLITICALLY CORRECT HYPOCRISY  // יוסי גמזו: הַמְּכַנֶּה הַמְּשֻתָּף. // אורי הייטנר: 1. קומבינת הטיעון. 2. תיקון ישראל. 3. יומן בחירות 2013 (כ'). 4. רשמים מכנס שדרות (היום הראשון). // עמוס גלבוע: אני מוכן להמר שאבו מאזן ידחה את היוזמה. [ציטוט]. // יהודה דרורי:  1. מתנצל (וגם מבהיר). 2. המאבק האמיתי הוא על ירושלים! // מיכל סנונית: "מחברת הגיהינום", מונודרמה מאת אסתר ראב. // אהוד בן עזר: צהריים לשלושה ב"פיצה שיין" המחודש ב-255 שקל כולל הטיפ. // ישראל זמיר: מכתב לארנה גולן על ספרה "ילדת קיבוץ" ותשובתה של ארנה גולן. // זיוה גל: "המאהב". // אודי מנור: כשהכול הולך אז אכן הכול הולך. // משה כהן: הנדון: צבועים. // נתי מלאכי: שיחה עם איש ג'אז. // אלי מייזליש: הבאה בתור –  ירדן.  // נעמן כהן: על ארץ (בני) ישראל והיהודים באיסלאם. // עדינה בר-אל והדס בר-אל פרמדר: הצגה קטנה-גדולה. // יואב שורק:  חיקוי והתבוללות. // רות ירדני כץ: נר שמיני של חנוכה. // יצחק שויגר: חנוכה הוא חג טוב. // עוז אלמוג: גנגנם סטייל. // שוקי בן עמי: כמה כבר קשה לנו להבחין בין עיקר לטפל... // משה גרנות: הנפילים שהיו בארץ. // ממקורות הש"י.

הגיליון הבא, 801, יוקדם ויופיע אור ליום ראשון, 23.12.12

* * *

אהוד בן עזר

בעתיד הניראה לעין

נכתב בירנטון, אוקספורד, אפריל 2003, ופורסם מאז פעמים אחדות וללא שום שינוי!

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות והחינוך הדתיים, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ.

לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 – כל אלה חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית – בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו הטבוע בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים – הציל אותן מגורל דומה.

בעתיד הניראה לעין, מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשׂוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו במדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), פאקיסטן, מצרים, אינדונזיה, בנגלדש, פיליפינים וכדומה – מי מאזרחיהן שירצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקרטית מסודרת במאה ה-21, יהא עליו להחליט –

אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו,

או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית,

או שהוא מהגר למערב.

בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי תזכינה, או כבר זכו בדמוקרטיה ­(כביכול) ­– לא רק שהדבר אינו עתיד לשפר את מצבן אלא הוא עלול לדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-טורק הצליח להציל את בני-עמו מחזרה אל חיק המדינה הדתית האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית ולא תחזור תקופת החליפות.

צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין. הוא לא רדף את שלושת רבעי מיליון הנוצרים החיים בעיראק, אבל לאחר נפילתו הם מפוחדים עד מוות מן העתיד המצפה להם במדינה ה"חופשית". הוא כֵּן רדף את השיעים, שהם שישים אחוז ממדינתו, החזיק אותם ביד ברזל, הרג בהם, אסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשׂורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם – והנה לאחר נפילת משטרו, כאשר השתחררו מעריצותו והחלו צועדים ומפגינים – השתחרר השד הכלוא מן הבקבוק, ושישים האחוזים השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה", אם תתממש ותעניק להם רוב – כינון עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל השאר השיפורים לאחור ודיכוי המיעוטים, כמו באיראן.

בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה ה-21. טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, חלקם אף נשלחים ללמוד בו, עומדים בשלב מסויים בפני משבר בחייהם – אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת בארצותיהם מישטרים מושחתים עד היסוד, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי כמעט כל מי שיכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.

בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים, שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא פרדוכסלי, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל-כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.

בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות – חלק זה ילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם "חיים טובים" – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן:

א. גם לנו גם לכם (המערביים) לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל!

ב. כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו הסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מן העריצות הדתית של האיסלאם, ואילו עתה, בעידן של טרור, רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו מיד כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.

בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית, לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עמדו בשנים 2001-2003 בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית של האנושות – לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה ולאסור עליהם מלחמה מתמדת.

בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה ה-20 חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוח לארה"ב: האימפריות העות'מנית, האוסטרו-הונגרית והבריטית, הרייך השלישי, הקיסרות היפנית ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן ב-1945 היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם ­– שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה בעתיד הנראה לעין. לא אירופה המאוחדת באגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא ענק חזק, דמוקרטי ומוסרי-דיו, שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי מתמודדת סין עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.

בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל ב-11 בספטמבר 2001. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של ארגונים ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו – כמי שהשיב להם בכוח ההרס את גאוותם וכבודם, החשובים בעיניהם יותר מן החיים ומן החמלה והאנושיות.

בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים והפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, אשר קנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה.

עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.

בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה (לפחות של דרום-אפריקה), של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון.

למעשה, חזון "כור ההיתוך" של ארה"ב הצליח-בחלקו רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שהן סיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב.

אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה ושתי מלחמות עולמיות (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!

בעתיד הניראה לעין אין כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו – כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל.

אם תהיה מדינה פלסטינית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת.

ואם יהיה שלום-כביכול, אזיי המדינה הפלסטינית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה מצידם תהיה אותה תוצאה – עוד טרור ועוד מלחמה.

כל זמן שיימצאו פלסטינים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלסטיני הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו – ויטרפד אותו.

בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."

* * *

יוסף דוריאל

POLITICALLY CORRECT HYPOCRISY

אהוד בן עזר היקר,

כל הכבוד על מאמרך "בעתיד הנראה לעין" ["חדשות בן עזר", 10.2.11, גיליון 616], בו בנית פרדיגמה מדוייקת על עתיד האנושות בטווח "הנראה לעין".

חבל שאינך יכול להעביר סמינר מתאים למימסד המודיעיני שלנו, שהוכיח בוּרוּת מוחלטת במישור זה, החל מכישלונו המונומנטאלי במלחמת יום הכיפורים ועד לפיגור של שבע שנים בפיענוח פרדיגמת ההתנהלות של יאסר ערפאת, שכל בר-דעת יכול היה לחשוף תוך שנה מהסכמי אוסלו.

מה שנעלם מעיניך (כמו מעיני רבים אחרים) זה – תהליך התפתחות הדת החדשה באמריקה, שעומדת להרוס את מעמד מנהיגותה בהגנת  העולם החופשי. זוהי דת ה-PC שאני קורא לה – POLITICALLY CORRECT HYPOCRISY – התקינות הפוליטית הצבועה, שמפיצה אידיאולוגיה חולנית המטיפה לשנאה עצמית של הציוויליזציה המערבית לטובת העמים "המקופחים".

הייתי עד להתחלת צמיחתה באקדמיה האמריקאית, עם פרופסורים ודוקטורנטים שהתמסרו להפצתה – עד שהשתלטה על ציבור גדול של בוחרים נאורים במפלגה הדמוקרטית.

הופעת הנשיא האנטי-אמריקאי חוסיין אובמה היא רק תוצאה מהצלחת הדת החדשה. בספרי "ללמוד מהחיים" ניסיתי לתאר את תופעת אובמה לא כהצלחתו של כסיל להגיע לפסגת השלטון אלא – כתוצאת אובדן שיקול הדעת הרציונאלי של אוכלוסייה גדולה שבחרה בו. כך, שגם אם אובמה לא ייבחר מחדש, יש לנו עניין עם סכנה של מפולת תרבותית בעולם המערבי, שאם לא יקום כוח לעצור אותה נראה יותר ויותר מנהיגים מסוגו של אובמה וחבורתו מובילים את תרבות המערב לאבדון.

בברכה,

יוסף דוריאל

* * *

יוסי גמזו

הַמְּכַנֶּה הַמְּשֻתָּף

(בעקבות דו"ח העוני האחרון)

"לִפְעָמִים אֵין בִּטּוּי בְּמִלִּים וְצָרִיךְ הָאָדָם לִזְעֹק"

(אוּרי צבי גרינבּרג: "אנקריאון על קוטב העִצָּבוֹן")

אֲנִי זוֹכֵר אוֹתוֹ כְּמוֹ כָּאן וּכְמוֹ עַכְשָיו

עִם הָאֵימָה שֶעַל פָּנָיו, אֵימַת הַיֶּלֶד,

בְּהִקָּרְאוֹ, שְבוּי כָּל פְּחָדָיו וַחֲשָשָיו

לְהִתְיַצֵּב מוּל אִינְקְוִיזִיצְיָה מִתְעַלֶּלֶת

שֶל חֲבֵרָיו (מִלָּה סַרְקַסְטִית) לַכִּתָּה

אֶל מוּל הַלּוּחַ הַשָּחוֹר וְהַמַּרְתִּיעַ

כִּתְהוֹם, וְשָם, בְּיָד רָפָה וּמַרְטִיטָה

לָקַחַת גִּיר צוֹנֵן שֶגּוֹן לָבְנוֹ מַפְתִּיעַ

בְּדִמְיוֹנוֹ לְגוֹן פָּנָיו הַמַּחְוִירִים

וְתוֹךְ שְנִיּוֹת סְפוּרוֹת לִמְצֹא, אֲחוּז-סְחַרְחֹרֶת

אֶת מְכַנָּם הַמְּשֻתָּף שֶל שְנֵי שְבָרִים

בְּסוֹף שִעוּר בְּמָתֵמָטִיקָה, בַּחֹרֶף.

אֲנִי זוֹכֵר אוֹתוֹ עוֹמֵד שָם וְקוֹרֵא

בְּעֵינֵיהֶם אֶת הָרִשְעוּת וְאֶת הַקֶּלֶס

כְּמוֹ לְחֶרְפַּת שוֹטֵה-הַכְּפָר, וְהַמּוֹרֶה

זוֹרֵק לוֹ רֶמֶז כְּמַשְלִיךְ לְפִיו שֶל כֶּלֶב

עֶצֶם-חֶמְלָה, זוֹ שֶאֲפִלּוּ קְשֵה-תְּפִיסָה

הָיָה נִתְלֶה בָּהּ כְּמוֹ יוֹסֵף בַּבּוֹר – בְּחֶבֶל,

אַךְ הוּא מַחְמִיץ אוֹתוֹ וְאִלּוּ גַם נִסָּה

הָיָה טוֹעֶה וַדַּאי טָעוּת שֶכֻּלָּה הֶבֶל.

וְהַכְּלִמָּה גְדוֹלָה כִּצְחוֹק מְלַגְלְגָיו

וּכְמוֹ דִמְעוֹת הָעִלָּבוֹן בֵּין רִיס לְלֶחִי

וְהוּא חַלָּש בְּמָתֵמָטִיקָה, אֲגָב,

אֲבָל חָזָק מְאֹד בְּהַחְנָקַת הַבֶּכִי

שֶהֵם שָׂשִׂים לִסְחֹט מִמֶּנּוּ כְּמוֹ קְצָת דָּם

מִבְּלִי לִזְכּוֹת בּוֹ, כְּחַיָּה מֻחְמֶצֶת טֶרֶף,

וְהוּא גָדֵל, אַךְ לֹא תוֹדוֹת לְעִדּוּדָם

שֶל הַחַיִּים כִּי אִם לַמְרוֹת, עַל אַף וְחֵרֶף.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ כֵּיצַד כְּבָר שָם וְאָז

כְּשֶהֵם מוֹשְכִים כִּסֵּא לִפְנֵי שֶאֵיזֶה יֶלֶד

יוֹשֵב עָלָיו וְהַכִּסֵּא פִּתְאֹם מוּזָז

וְהַבִּיש-גַּד קוֹרֵס וְהַכִּתָּה צוֹהֶלֶת

הֵם כְּבָר חוֹשְדִים בּוֹ שֶלַּמְרוֹת שֶהוּא פֹּה עֵד

מַמָּש כְּמוֹהֶם לְאוֹתוֹslapstick  שוֹבֵר-עֶצֶם

הוּא לֹא צוֹחֵק עַל מִשְבַּתּוֹ שֶל הַמּוֹעֵד,

הוּא רַק תּוֹהֶה כַּמָּה שִׂמְחַת-פְּרָאִים עוֹלֶצֶת

גּוֹרֵם סִבְלוֹ שֶל הַזּוּלָת לִזְדוֹן-לִבָּהּ

שֶל הַחַיָּה הָאֱנוֹשִית גְּרוּרַת הָעֵדֶר –

וְהֵם רוֹאִים בּוֹ נֶטַע זָר (לֹא בְּלִי סִבָּה)

שֶאֵיזֶה פְיוּז אֶצְלוֹ בַּמּוֹחַ לֹא בְּסֵדֶר.

וְהוּא גָדֵל, כְּפִי שֶאָמַרְתִּי, לֹא בִּזְכוּת

וְלֹא תוֹדוֹת לְאַף אֶחָד, כִּי אִם לְהֶפֶךְ: 

כְּמוֹ עַל אַפָּהּ וַחֲמָתָהּ שֶל הַנָּכוּת

הַחֲרִיגָה הַזֹּאת שֶלֹּא לִזְרֹם עִם שֶפֶךְ

שִטְפוֹן הַ-mainstream בּוֹ נִקְשָר וּמְשֻרְשָר

כָּל קוֹנְפוֹרְמִיסְט מָצוּי אֶל סַחַף הַגְּרוֹטֶסְקָה

הַמַּחְשִיבָה עַצְמָהּ כְּדֶרֶךְ הַיָּשָר

(שֶל רֹאש קָטָן, שֶל שֵב בַּצַּד וְהִתְאַפֵּס כָּאן)

שֶהִיא בְּעֶצֶם קַו עָקוּם מְאֹד, שֶכְּלָל

לֹא מְסֻבָּךְ לִצְפּוֹת פִּרְיוֹ, אִם יְשֻקְלַל.

וְהוּא צוֹפֶה בּוֹ, בָּעוֹלָם, וְהוּא רוֹאֶה בּוֹ

הֲמוֹן שְבָרִים, שִבְרֵי-חֲלוֹם וְשִבְרֵי-לֵב

שֶאִם חוּשוֹ הַמִּסְפָּרִי אֵינוֹ טוֹעֶה בּוֹ

כְּמוֹ שֶתָּמִיד הָיָה טוֹעֶה מוּל צְחוֹק עוֹלֵב

שֶל חַכְמוֹלוֹגִים דּוֹרְשֵי-רַע וּזְחוּחֵי-דַּעַת

הֲרֵי יוֹצֵא שֶמְּכַנָּם הַמְּשֻתָּף

הוּא זֶה שֶשּוּם טִפַּת חֶמְלָה אֵינָה נוֹדַעַת

מִלֵּב-אַבְנוֹ שֶל הַחוֹטֵף – אֶל הַנֶּחְטָף.

מִן הַקּוֹרֵעַ אֶת כִּבְשַׂת הָרָש מִזְּרוֹעַ

הָאִיש נְטוּל כֹּחַ-הַזְּרוֹעַ, מֵחוֹמֵס

כֶּרֶם נָבוֹת בִּשְלֹט הַבֶּצַע וְהָרֹעַ,

מִן הָעוֹשֵק וְהַגּוֹזֵל ְהָרוֹמֵס,

מִן הָרוֹכֵב עַל כָּל אָפְנַת-מִרְמָה וְכָל vogue

הַמִּתְקָרְאִים פּוֹלִיטִיקָה (אוֹ שְוִינְדְלֶרַי)

שֶכָּל כֻּלָּם "פֹּה-לִי-תִקַּח (לִשְכָּה וּווֹלְווֹ)

גַם אִם הוּפְרוּ כָּל נְדָרַי לְבוֹחֲרַי."

וְהוּא רוֹאֶה אֶת מְכַנָּם הַמְּשֻתָּף פֹּה

הֲכִי נָמוּךְ שֶל הַדְּבָרִים, הֲכִי אַכְזָר

וְאִם רְסִיס דִּמְעָה מִדַּל עֵינָיו נָטַף פֹּה

זֶה רַק מִפְּנֵי שֶהוּא חָרִיג כָּזֶה, מוּזָר,

שֶהָעוֹלָם וְהוּא – תָמִיד, כִּקְְרַב-בֵּינַיִם

דְּבַר-מַה מַפְרִיד בֵּינָם, כְּפֶצַע לֹא נִגְלָד,

כִּי רֹב גּוּפוֹ אָמְנָם גָּדֵל יוֹם-יוֹם וְנָע עִם

מִקְצַב הַזְּמַן הַבִּיוֹלוֹגִי שֶהֻקְלַד

בַּ-A.N.D שֶל אֵיבָרָיו, אַךְ הָעֻבְדָּה הִיא

(גַם אִם הוּא בּוֹש בְּכָךְ בְּלִי הֶרֶף וְנִסְלָד)

שֶיֵּש שְלוֹשָה מֵהֶם –  הַלֵּב וְהָעֵינַיִם –

שֶלְּעוֹלָם לֹא יִתְבַּגְּרוּ, כְּמוּם מוּלָד.

וְהַשְּלוֹשָה הָאֵלֶּה, בְּלִי רַחֵם, בְּכוֹחַ

שֶל אֵיזוֹ יָד קוֹרַעַת לוֹט מִן הַשְּקָרִים

אֵינָם נוֹתְנִים לוֹ לִשְנִיָּה אַחַת לִשְכֹּחַ

מוּל הָרֵיאַלְיָה וּפָנֶיהָ הַקָּרִים

שֶאִם בִּכְלָל, מִלְּבַד כִּזְבֵי סִסְמוֹת-הַטִּיחַ

יֵש לַמְּכַנֶּה הַמְּשֻתָּף אֵיזֶה קְלַסְתֵּר

אָז הָעוֹלָם סְבִיבוֹ לֹא רַק אֵינוֹ מַצְלִיחַ

לִמְצֹא אוֹתוֹ, כִּי אִם עוֹשֶׂה אוֹתוֹ פְּלַסְתֵּר.

וְהוּא רוֹאֶה כָּאן וְרִיסָיו מִתְרַעֲדִים כְּפַרְפָּרִים

כְּמוֹ אָז, בִּשְתֵּי עֵינֵי הַיֶּלֶד הַתְּמֵהוֹת,

שֶהָעוֹלָם, לַמְרוֹת אֵינְסְפוֹר חַכְמֵי תּוֹרַת הַמִּסְפָּרִים,

גַּם הוּא חַלָּש בְּמָתֵמָטִיקָה. מְאֹד.

וְשֶזּוּלַת אִיּוּם קָסָאמִים בּוֹ הָעָם הַזֶּה נִשְטָף

בִּשְעוֹת-חֵרוּם שֶהֵן תָּמִיד שְעוֹת-חֲלוֹף

אֵין כָּאן סוֹפְסוֹף שוּם מְכַנֶּה שֶהוּא בְּעֶצֶם מְשֻתָּף

לָעֲשוּקִים וְלָעוֹשְקִים (מִלְּבַד הַבְּלוֹף).

כִּי הוּא נוֹכָח, עֵת נִבְחָרָיו דּוֹבְרִים בְּלַהַט

עַל הֲוָיַת שְתֵּי מְדִינוֹת לִשְנֵי עַמִּים

אֵיךְ מְדִינָה אַחַת (שֶלּוֹ) יוֹם-יוֹם נִקְרַעַת

לִשְנֵי עַמִּים: לַמְּרַמִּים וְלַמְּרֻמִּים,

לָרְעֵבִים הַנְּמַקִּים בִּשְכוּנוֹת-עֹנִי

עַל אַף בְּדָיַת "סֵדֶר הַיּוֹם הַחֶבְרָתִי"

שֶל כָּל נוֹכְלֵי הַגֹּעַלִיצְיָה – מוּל מִילְיוֹנִים

הַמֻּזְרָמִים לְכִיס הַסֶּקְטוֹר הַפְּרָטִי.

וְהוּא רוֹאֶה אֵיךְ קַרְקְעוֹת-לְאוֹם, בְּלִי בֹּשֶת

מִכְּבוֹד הַחֹק (שֶהוּא רַק פְרָאזָה וּבּוֹן טוֹן)

נִקְנִים בִּידֵי כְּרִישֵי נַדְלָ"ן, וְאֵיךְ חֲרֹשֶת

הַבְּרִית הַלֹא קְדוֹשָה בֵּין הוֹן וּבֵין שִלְטוֹן

שוֹקֶדֶת בְּלִי לֵאוּת, בְּתַחְמוֹצוֹת שְפָכֶיהָ

וּבִפְלֵטַת אֲרֻבּוֹתֶיהָ הַיּוֹרְקוֹת

אֶת אִלּוּחֶיהָ בִּפְנֵיהֶם שֶל אֶזְרָחֶיהָ

לְהִצְטָרֵף אֶל הַקּוֹמְבִּינוֹת הַזּוֹרְקוֹת

אֶת הַדְּפוּקִים וְהַמּוּכִּים וּרְפֵי-הַלּוֹבִּי

אֶל הַכְּלָבִים שֶשְּמָם סַרְטָן, זִהוּם-אֲוִיר-

קַרְקַע-וּמַיִם, מוּל מִמְסָד אָדִיש וּסְנוֹבִּי

וּקְנוּי כַּסְפֵּי חֶבְרוֹת-עֲנָק, הַמַּעֲבִיר

בְּהֶנֶף-יָד אֶת הַצְבָּעוֹת-הַמַּרְיוֹנֶטוֹת

שֶל פְּרַיְמֶרִיסְטִים שֶכִּסְּאָם הוּא קְלָף זָכוּי

בְּמִמּוּנוֹ שֶל עֲשִירוֹן עֶלְיוֹן, לֹא גֶטוֹ-

הַהַשְפָּלָה שֶל נִצְרְכֵי בָּתֵּי-תַּמְחוּי.

וְהוּא רוֹאֶה, בְּהִתְרוֹקְנָה מִכָּל תְּכָנֶיהָ,

אֵיךְ מַעֲרֶכֶת הַמִּשְׂפָּח הַדּוֹרְסָנִית

הַמַּצְהִירָה כִּי לֹא תָדוּן אֶת נִטְחָנֶיהָ

לְעִנּוּי-דִּין הַמִּתְמַשֵּךְ עַל פְּנֵי שָנִים

מַמָּש מוֹצֶצֶת אֶת דָּמָם (זֶה הַנִּמְזָג לוֹ

שָנִים רַבּוֹת בִּמְרִי חַפִּים מִכָּל עָווֹן)

בַּעֲשֹוֹתָה לְלַעַג אֶת "מִבְחַן בּוּזַגְלוֹ"

בְּהִדָּחוֹת קֵץ מִשְפָּטָם לְתֵאָבוֹן

עַד קֵץ יָמָיו שֶל הַפָּרִיץ אוֹ שֶל הַכֶּלֶב  

בְּעוֹד נָשִׂיא אוֹ שַׂר שֶיֵּש עַל חַפּוּתָם

חֲשָד כָּבֵד זוֹכִים לִסְפִּיד מוּאָץ שֶל אֶלֶף

קָמָ"ש בִּנְתִיב חֲקִירָתָם אוֹ מִשְפָּטָם

עַד שֶהַצִּינִיּוּת גּוֹעָה מַמָּש בִּצְחוֹק

מִן הַבְּדִיחָה "כֻּלָּם שָוִים בִּפְנֵי הַחֹק".

וְעוֹד רוֹאֶה הוּא, וְאֵינוֹ שוֹאֵל מַדּוּעַ

כִּי הוּא מַכִּיר כְּבָר אֶת מוּמֵינוּ הַגְּלוּיִים:

שֶמּוּל צְמִיחַת כַּלְכָּלָתֵנוּ, כַּיָדוּעַ,

גַם פַּעֲרֵי עָשִיר וָרָש צוֹמְחִים פְּלָאִים

וְגַם אִם "רַק" תְּרֵיסָר אָחוּז מִבָּתֵּי-אָב כָּאן

חַיִּים מִתַּחַת קַו-הָעֹנִי, לֹא יוֹתֵר,

זֶה עֲבוּרָם, בִּתְהוֹם הָעָוֶל הַנִּכְאָב כָּאן

אֵינוֹ מֵקֵל אֶת גּוֹרָלָם וְלֹא פּוֹתֵר

אֶת הָעֻבְדָּה שֶּזֶה אִי-צֶדֶק מְשַוֵּעַ

וּבִמְדִינַת הַיְּהוּדִים מֻתָּר לִדְרֹש

שֶיִּמָּנְעוּ מֵאֻכְלוּסְיָּה זוֹ מַכְאוֹבֶיהָ

וּפַת שֶל לֶחֶם לָהּ תֻתַּן, לֹא עִנְבֵי רוֹש.

וְלֹא יוֹעִילוּ הַכְחָשוֹת, חִפּוּי וָטִיחַ

שֶל הַטּוֹמְנִים רֹאשָם בַּחוֹל כְּיַעֲנָה:

מִי שֶאוֹהֵב אֶת הַמְּדִינָה הַזֹּאת מֵטִיחַ

בָּהּ גַם כְּאֵב פִּצְעֵי אוֹהֵב, כְּלַעֲנָה,

דַוְקָא מִשּוּם אַהֲבָתוֹ הַלֹּא מֻטֶּלֶת

בְּשוּם סָפֵק שֶהוּא, בְּשוּם הִסְתַּיְּגֻיּוֹת

לְמָה שֶהִיא צְרִיכָה הָיְתָה לִהְיוֹת לְאֵלֶּה

הַמִּתְקַשִּים בָּהּ מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לִחְיוֹת.

כִּי רַק בִּתְחוּם אֶחָד אֲנַחְנוּ (אֵין עוֹרֵר בּוֹ!)

מֶשֶק אוֹטַרְקִי מְסַפֵּק צָרְכֵי עַצְמוֹ

אַף כִּי הַתְּחוּם הַזֶּה, קָשֶה לְהִתְפָּאֵר בּוֹ

בְּהִשְתָּרְשוֹ וְהִתְפַּשְטוֹ וְהִתְעַצְּמוֹ– 

בְּכָךְ שֶרַק בַּעֲבוֹדָה עַצְמִית שוֹלֵחַ

מִמְסָד מֻשְחָת אוֹתוֹת שֶל "טֹהַר" וְ"עָצְמָה":

כְּשֶכָּל רָשוּת שֶנִּגְלְתָה עֶרְוַת כְּשָלֶיהָ

הִיא הַחוֹקֶרֶת וְשוֹפֶטֶת אֶת עַצְמָהּ...

וְרַק בַּזֹּאת, לֹא בְּשִוְיוֹן וּסְגִירַת פַּעַר

בֵּין הַשְּׂבֵעִים לָרְעֵבִים וְלַדְּווּיִים,

בֵּין מִי שֶיֵּש לוֹ פַּת בַּסַּל –  לִידוּעַ-צַעַר

שֶלִּילָדָיו אֵין גַּג וְצַ'אנְסִים בַּחַיִּים,

רוֹאִים כֻּלָּנוּ פֹּה בֵּין הַיּוֹשְבִים בַּשַּעַר

אֶת מְכַנָּם הַמְּשֻתָּף שֶל הַצְּבוּעִים.

אֲנִי זוֹכֵר אוֹתוֹ בְּלִי הֶרֶף, אֶת הַיֶּלֶד,

אַף כִּי מִזְּמַן אֵינוֹ נִמְנֶה עִם גִּיל הַטַּף,

בְּהִתְאַמְּצוֹ, בְּלִי הַצְלָחָה וּבְלִי תוֹעֶלֶת

לִמְצֹא אֶת סוֹד הַמְּכַנֶּה הַמְּשֻתָּף.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת אֵימָתוֹ אֶל מוּל הַכְּתֹבֶת

הַמָּתֵמָטִית עַל הַלּוּחַ שֶבַּקִּיר

כְּמוֹ אֵימָתוֹ שֶל בֵּלְשַאצַּר לְנֹכַח כֹּבֶד

כְּתַב הַ"מְּנֵא מְנֵא תְּקֵל" שֶשּוּב מַזְכִּיר

לְכָל שֶטֶּרֶם נִתְחָרְשוּ אָזְנָיו מִשְּמֹעַ

וְלֹא כָּהוּ עֵינָיו מֵרְאוֹת וְהוּא זוֹכֵר

שֶאוֹי לָנוּ אִם בִּמְאֻחָר נֵשֵב לִדְמֹעַ

בִּמְקוֹם לִגְמֹר עִם זֶה

מִיָּד

פֶּן נְאַחֵר...

* * *

לכל קוראי "חדשות בן עזר"

בשבת הקרובה (ט' בטבת תשע"ג – 22.12.12), בשעה 14:05 ישודר ברשת א' של "קול ישראל" התסכית "דם המכבים" של יוסי גמזו, המושתת על אחד מסיפוריו הרבים, שראו אור לראשונה במכתב העיתי. כולכם מוזמנים להאזין.

* * *

אליוט שרה שירי משוררים

אליוט שרה שירי משוררים שהלחינה במשך השנים

ממאיר ויזלטיר ועד אסתר ראב

במסגרת סדרת "שירה פלוס" של ניסים קלדרון

יום שישי ה-21 בדצמבר

בשעה 4 אחר הצהריים

בלבונטין 7 תל אביב

כרטיסים 40 שקל, או 35 שקל מראש בטלפון 03-5605084

בקופת המועדון בין 12.00 ל-18.00

* * *

אורי הייטנר

1. קומבינת הטיעון

טרם יבש הדיו מכתב האישום שהוגש נגד אביגדור ליברמן, וכבר המערכת הפוליטית, התקשורתית וייתכן שגם המשפטית רוחשת שמועות על עסקת טיעון אפשרית לליברמן. ליברמן עצמו הצהיר שרצונו הוא שהאמת תתברר בבית המשפט, אך באותה נשימה לא שלל גם את האפשרות של עסקת טיעון. אילו היה אדם פרטי, רצונו – לכאן ולכאן, היה בעל ערך. כנבחר ציבור, ואחד מנבחרי הציבור הבכירים בישראל, השיקול שצריך להנחות את מערכת החוק והמשפט, הוא אך ורק האינטרס הציבורי. עסקת טיעון לאיש ציבור, ואין כוונתי רק לליברמן, מנוגדת בעליל לאינטרס הציבורי. מן הראוי שאיש ציבור שהוגש נגדו כתב אישום יעמוד למשפט והתלונות נגדו תתבררנה במשפט צדק.

מן הראוי, שפארסת עסקת הטיעון עם האנס הסדרתי משה קצב תשים קץ לקומבינות האישום לאישי ציבור. עסקת אישום היא דבר שלילי מעיקרו, כיוון שהיא מונעת את בירור האמת ואת עשיית הצדק. אולם לעיתים היא מחוייבת המציאות, ולו כדי להקטין את העומס על בתי המשפט ולחסוך מהם משפטים אינסופיים, שסיכויי ההרשעה בהם מוטלים בספק. כאשר מדובר באנשי ציבור, עסקת הטיעון פסולה מכל פסול ויש לשלול אותה לחלוטין.

איש הציבור הוא כאחד האדם. אין הוא ניצב מעל החוק. כאשר קיים חשד נגד איש ציבור, על החשד להיחקר. כאשר הפרקליטות הגיעה למסקנה שיש להגיש נגדו כתב אישום, על כתב האישום להידון בבית המשפט, כמו האשמה נגד כל אזרח. אם איש הציבור מורשע בבית המשפט, עליו  להיענש על פי חוק, כמו כל אזרח.

אולם עסקת הטיעון היא אפשרות הקיימת גם לאזרחים מן השורה, לאו דווקא לאישי ציבור. האין אפלייה לרעה של אישי ציבור, בחסימת האפשרות שלהם לחתום על עסקת טיעון?

אדם שבחר בחיי ציבור, בחר בחיים שיש בהם חשיפה שאין לאזרח רגיל. איש הציבור רוצה בחשיפה הזאת, אוהב אותה ונהנה ממנה. איש הציבור נהנה מעוצמה שאין לאזרח מן השורה. אולם לחשיפה הזאת ולעוצמה הזאת יש מחיר. אם איש הציבור סרח, יש להחמיר איתו יותר מאשר עם אזרח מן השורה. על איש הציבור להישפט כמו כל אזרח ולהיענש כמו כל אזרח. בדין, אין להחמיר עימו יתר על המידה ואין להקל עליו.

אולם יש לשלול מאיש הציבור את הדרך לחמוק ממשפט צדק, ולא לאפשר לו להשתמש בשלושה אמצעים המאפשרים לאזרח לחמוק מן המשפט.

אין לאפשר סגירת תיק של איש ציבור מחוסר עניין לציבור. מעצם היותו של אזרח איש ציבור, יש לציבור עניין בחשדות כלפיו.

יש לשלול מאיש ציבור את זכות השתיקה. איש הציבור, מעצם מהות היותו איש ציבור, מחויב בדין וחשבון לציבור, ובוודאי כאשר הוא מואשם בפלילים. ולכן, יש לשלול ממנו את הזכות לשתוק ובכך לחבל בחקירת האמת. העובדה שיצחק (בוז'י) הרצוג, שנחקר על אותן העבירות שבעטיין עמרי שרון ישב בכלא, נחלץ מבית המשפט בזכות השתיקה, ולאחר מכן  כיהן כשר בכיר בממשלת ישראל והיום הינו מועמד מספר 2 במפלגה שצפויה להיות השנייה בגודלה, אינה מוסיפה כבוד למפלגתו למדינת ישראל, כמדינת חוק, משפט וצדק.

יש לשלול מכל וכול עסקאות טיעון עם אישי ציבור. אמון הציבור בדמוקרטיה ובשלטון החוק נפגע באופן משמעותי כאשר איש ציבור נחלץ ממשפט על מעשיו בזכות היותו קומבינטור מוצלח, או עשיר דיו כדי לשלם לעורכי דין ממולחים, שיחלצו אותו מהמשפט.

ככל שמעמדו של איש הציבור רם יותר, כך חשוב יותר להקפיד על כך, וסגן ראש הממשלה ושר החוץ, מספר 2 במפלגת השלטון, הוא אחד האנשים החזקים בישראל ולכן אין כל מקום לפשרות עמו.

דבריו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה העובדה שלא היו ראיות מספקות כדי להגיש כתב אישום אך אין בכך הכשר ציבורי לליברמן ולמעשיו, היא יותר מרמז דק לכך שווינשטיין עצמו חש שבסגירת התיק לא מוצה הדין כראוי, וחשוב לו להבהיר שענן החשדות הכבד ממשיך ללוות את ליברמן. מן הראוי שלפחות על העבירה עליה הוגש כתב אישום נגד ליברמן,  יתקיים בירור אמִתי ומקצועי בבית המשפט, ושיעשה משפט צדק.

2. תיקון ישראל

בחברה הישראלית פועלות במקביל שתי מגמות סותרות – מגמה חיובית של התחדשות יהודית וציונית, של חיבורים בין חלקי החברה ושל חתירה לצדק חברתי, ומגמה שלילית של התפוררות חברתית, העמקת קרעים, שיח של הסתה ושנאת חינם, דה יהודיזציה ודה ציוניזציה של החברה. בעוד המגמות השליליות נהנות מיחסי ציבור מרשימים (דוגמת כתבת הענק ב"הארץ" על הכמיהה לירידה מן הארץ), המגמות החיוביות נעשות כמעט בהיחבא; הן לא כל כך מעניינות את מי שקובעים מה צריך לעניין את הציבור. אך הן רבות ויפות ומה שנוסך בי אופטימיות רבה, זו העובדה שהן מתרכזות במידה רבה בדור הצעיר.

הרחק מזרקורי התקשורת, התמלא במוצאי חנוכה מפה לפה האודיטוריום החדש של יד בן צבי במשתתפי כנס ההשקה של תנועת "תיקון".

דף העקרונות של תנועת "תיקון" נפתח בהצהרה הבאה: "תנופת ההתחדשות היהודית בארץ ובעולם מסמנת התעוררות רוחנית מבורכת. תנועת 'תיקון' מבקשת להפוך התעוררות זו לסדר יום חדש ומעשי לעם היהודי. אנו מובילים לפרק חדש בתולדות עמנו, אשר יוביל לפריצת דרך בחינוך ובתרבות, לריפוי השסעים והמתחים בחברה הישראלית והיהודית, לשיפור פני התקשורת ולריענון הממלכתיות הישראלית."

אני הצטרפתי לתנועת "תיקון" לפני למעלה משנה, בעקבות הרצאה של מייסד התנועה והעומד בראשה, פרופ' מאיר בוזגלו, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, על הנושא "צדק חברתי ביהדות", בכנס במכללה האקדמית תל-חי, של מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, שיש לי הזכות לנהל אותו.

מאז, הקשר שלי ל"תיקון" התבטא בהשתתפות פעילה, יומיומית, בקבוצת הגוגלגרופ של התנועה. ספק רב בליבי אם יש עוד תנועה בישראל, שמתקיימת בה פעילות אינטלקטואלית ורעיונית ערה כל כך במרחב המקוון, לבירור וגיבוש תפיסת עולמה. יש לציין, שתנועת "תיקון" ניקזה לשורותיה אנשים בעלי ביוגרפיות תרבותיות, רוחניות ואידיאולוגיות מגוונות ושונות, שהתלכדו סביב הבשורה של התחדשות יהודית וצדק חברתי, והבירור בקבוצת המייל לעיתים נוקב, כואב ומציף מחלוקות. אלא שאלו מחלוקות לשם שמיים, שבירורן יוצר ובונה את האידיאולוגיה של התנועה החדשה ואת הדרך שהיא מציעה לחברה הישראלית. היטיב להגדיר זאת קובי אוז, שכינה את השיח הזה "האולימפיאדה של ה'ביחדנס' – הנס של הביחד."

כבוגר שנים רבות של פעילות ענפה בתחומי ההתחדשות היהודית, הידברות בין מגזרים בעם ישראל, מאבקים לצדק חברתי והחיבור בין התחומים הללו, הכרתי רבים ממשתתפי הכנס. ואף על פי כן, לא יכולתי שלא להתרשם מהדבר הבולט ביותר בו – המגוון הרב של המשתתפים. לא זכורה לי התכנסות דומה, מבחינת הייצוג הכלל ישראלי שלה. כאשר אני מדבר על מגוון, אין כוונתי לכך שהיה ביטוי גם לחובשי כיפה או לגלויי ראש כמיעוט בתוך הכלל, אלא לכך שהיה כאן בהחלט מגוון רחב של חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, מזרחים ואשכנזים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים.

לא היו הרבה חרדים, אך עצם השתתפותם של מיספר חרדים, היתה בשורה חדשה ומרעננת. בדרך כלל, מפגשים כאלה, מעצם טיבם, מפגישים את המתונים יותר מכל מגזר. מקובל לחשוב, שבקו הרצף הדתי חילוני – מאחר והחרדים הם בקצה, אין להם מקום בניסיונות ליצור את המרחב החדש, השולל את הדיכוטומיה החילונית-דתית, המרחב המשותף, "החידתי". והנה, מסתבר שיש חרדים מתונים, המוכנים לשבור מסגרות, לצאת מחממת ההיבדלות ולהיות שותפים ליצירת ישראליות חדשה.

כאשר אני מדבר על יצירת ישראליות חדשה, מתבקשת מיד השאלה – ומה עם המיעוטים? ובכן, היו גם מעט אזרחים ערבים ואף אורחים מחו"ל, שלושה שייח'ים ממצרים וירדן. אולם בעניין זה חזקה עליי אמירתו החשובה של פרופ' בוזגלו, בנאומו בכנס, שהתחברות לפרטיקולריות היהודית היא גשר לאוניברסליות. איני מאמין בהידברות בינינו לבין ערביי ישראל והעולם הערבי, המבוססת על התבטלות עצמית, אלא על חיבור עמוק לזהותנו היהודית ולדרכנו הציונית.

בדרך כלל, בסיקור תקשורתי של אירועים כאלה, הדגש הוא על הדמויות ש"בלטו בנוכחותן". ובהחלט, השתתפו בכינוס אנשי רוח, חזון ומעש, ובהם המשוררת פרופ' חביבה פדיה, היוצר קובי אוז, העיתונאים במבי ויאיר שלג, עדינה בת שלום – בתו של הרב עובדיה יוסף ואישה רבת פעלים בתחום של השכלה לחרדים וקידום נשים במגזר החרדי; הרב יהודה גלעד – ראש ישיבת השילוב של הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע וח"כ לשעבר מטעם "מימד", ראש עיריית ירוחם מיכאל ביטון, הרב ישראל הופריכטר – ראש תכנית שח"ר לשילוב חרדים בצה"ל ועוד רבים וטובים. ואף על פי כן, דומני שבכינוס זה מי שבלטו בנוכחותם היו דווקא הקהל – בזכות הגיוון שהזכרתי.

התוכנית האמנותית ששולבה לאורך הערב נתנה ביטוי למגוון הרחב של מוסיקה ופיוט יהודיים, מן המזרח ואשכנז כאחד. בעת הופעתה של הזמרת, המוסיקאית וחוקרת הפיוט של יהודי איראן מורין נהדר, הבטתי בחרדים שישבו לצידי. איש מהם לא קם ויצא מן האולם, לא תחב פקקים לאוזניו ולא השפיל מבטו וקרא משניות. כנראה שגם הם מבינים, שאי אפשר ליצור ישראליות יהודית משותפת על בסיס הדרת נשים.

תיקון עולם במלכות שדי הוא אחת המהויות המרכזיות ביהדות. מרבית הדוברים בכנס דרשו בתיקון מכל צד אפשרי (קובי אוז אמר, במוצאי חנוכה, שאחרי שבוע הטיגון עלינו לחזור לתיקון). לא בכדי שמה של התנועה הוא "תיקון", ולא בכדי המושגים "תיקון" ו"תיקון עולם" נפוצים מאוד בשיח ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית. בקורס על צדק חברתי ביהדות שאני מלמד במדרשת השילוב בגולן, אני עוסק בדיוק בימים אלה במושג "תיקון עולם".

והנה, הופתעתי, כאשר פרופ' בוזגלו, הנואם המרכזי, ביטא ביקורת מסוימת על שיח "תיקון עולם", בעיקר כפי שהוא בא לידי ביטוי בקרב גורמים ליברליים ביהדות ארה"ב, העוסקים בתיקון עולם תוך פסיחה על ישראל. "אנו עוסקים בתיקון ישראל תחילה," אמר, והזדהיתי מאוד עם דבריו.

בנאומו, הציג בוזגלו את עיקרי תפיסתה של התנועה – מאבק בעוני, מאבק למען החינוך, מאבק נגד הביטויים המודרניים של עבדות בימינו, רדיפת שלום ופעולה נגד הרדידות התרבותית. הוא הבהיר שאין זו רק תנועה תרבותית רוחנית, אלא תנועה שתאבק לפתרונות מעשיים לשינוי פני החברה הישראלית.

בוזגלו טען שהציונות ראתה ביהדות ובמסורת מטרד. אולי זה היה נכון בשלב המהפכה הראשונית, אך אין זה נכון היום. הוא יצא שוב ושוב נגד מה שהגדיר כ"לאומיות צרה" שיצרה הציונות. אף שלא אחת גם אני משמיע ביקורת דומה, חשתי אי נוחות הולכת וגוברת לנוכח האמירה המכלילה והגורפת הזו, שלדעתי עושה עוול לאמת ההיסטורית.

אחת הדוברות בכנס, רֹני יבין – ראש בית המדרש "אלול", קראה בכנס את שירו הנפלא של נתן אלתרמן, מתוך "הטור השביעי", "אנשי העליה השנייה". היא השליכה מאותם "באמת, בני אדם משונים מאוד" של העליה השנייה והעליות שאחריה לאותם "אנשים משונים מאוד" היוצרים היום את תנועת ההתחדשות היהודית בכלל ותנועת "תיקון" בפרט.

האם נתן אלתרמן הוא "לאומיות צרה"? האם ביאליק הוא "לאומיות צרה"? האם חלוצי העלייה השנייה והעליות שאחריה, אותם "אנשים משונים מאוד" שלא רק עלו לארץ ובנו אותה אלא גם יצרו בארץ בסיס לחברת מופת, הם "לאומיות צרה"? האם מקימי המושב בעמק יזרעאל בו גדלה רֹני, שעיצבו אותו על ערכי הערבות ההדדית והעזרה ההדדית, מבטאים "לאומיות צרה"?

דווקא מתוך הביקורת שלי על החברה הישראלית והתרבות הישראלית, אני חש צורך להזהיר משפיכת התינוק עם המים וממסרים המתכתבים עם מיתוס "העגלה הריקה". אני רואה בראש ובראשונה את היש הגדול, היצירה הנפלאה שיצרה הציונות, כמסד לבניית הקומה התרבותית, החברתית והרוחנית השנייה שלה. אין התחדשות יהודית אמתית ללא התחדשות ציונית אמתית. וכפי שראוי להחיות את ההגות והתרבות היהודית לגווניה, כך ראוי להחיות את ההגות והתרבות הציונית לגווניה.

מעמד ההשקה של תנועת "תיקון" היה מעמד משמעותי ומרגש, ואני משוכנע שתהיה לו השפעה רבה על עיצובה של החברה הישראלית.

3. יומן בחירות 2013 (כ')

מקבל את המלצתה של שלי

מפלגת העבודה ערכה כנס חיוני וחשוב ביותר בנושא המאבק בשחיתות הציבורית. שלי יחימוביץ' אמרה דברים נכוחים בדבר הרף שעלינו להציב לפוליטיקאים – רף הרבה יותר גבוה מן הסף הפלילי. צדקה שלי באומרה, שלא כל מי שלא הוגש נגדו כתב אישום הוא צח כשלג ובצדק המליצה לנו, הבוחרים, לשפוט את המועמדים בחשדנות.

אני מאמץ את המלצתה של שלי, וכך אני נוהג, גם בשופטי את רשימת מפלגת העבודה. אין ספק שהעומדת בראש חפה מכל רבב. הלאה – מספר 2. יצחק בוז'י הרצוג... כאן העסק מתחיל להסתבך.

הרצוג הוא פוליטיקאי מוביל ומצליח בזכות השתיקה. בזכות השתיקה הוא ח"כ. בזכות השתיקה הוא היה שר. בזכות השתיקה הוא מנצח פריימריס אחר פריימריס. הרצוג נמצא בזירה הפוליטית רק כיוון ששמר על זכות השתיקה כחשוד בפרשת עמותות ברק. מבחינה משפטית, אדם נהנה מחזקת החפות כל עוד לא מוכחת אשמתו. מבחינה ציבורית, איש ציבור ששותק בחקירה, מעיד על עצמו בעליל שהייתה לו סיבה טובה לשתוק, כדי שהאמת לא תתגלה, כיוון שאילו התגלתה הוא היה נפגע. לכן, נבחר ציבור ששתק בחקירתו הוא בחזקת אשם אם לא הוכחה חפותו. רק בזכות השתיקה, הרצוג ניצל מגורלו של עמרי שרון, שלא שתק ולקח אחריות על פעולתו בעמותות שרון.

סיסמה פופוליסטית

מפלגת העבודה ראויה לשבח על שהציגה תוכנית כלכלית מפורטת לקראת הבחירות. כך מנהלים מערכת בחירות עניינית ורצינית. דווקא לכן, כה מאכזבת סיסמת הבחירות הנגטיבית, הפופוליסטית, הנמוכה והדמגוגית "ביבי דואג לעשירים, שלי דואגת לך."

לייבש או לא לייבש?

דבריה של שלי יחימוביץ', לפיהם לכל המתנחלים מגיעים כל תקציבי המדינה ככל אזרחי ישראל, כל עוד אין הסכם מדיני, סיפקו כותרות ראשיות. הדבר הבעייתי היחיד בדברים הללו, הוא הכותרות הראשיות; העובדה שהמובן מאליו הוא ה"אדם נשך כלב". הגינויים של לבני וגלאון לדברים – בעיקר מעידים על גישתן הבלתי ממלכתית וחסרת האחריות ועל חוסר הגינותן. אבל מה ניתן לצפות ממי שמגנות את הבנייה בבירת ישראל?

יתרונות הריק

"יש עתיד" היא התגלמות תופעת מפלגות האווירה, המתקראות מפלגות "המרכז". המאפיין המרכזי שלהן, הוא מה שהיטיב להגדיר מאיר שטרית, איש "התנועה", אליה ערק מ"קדימה", אליה ערק מן הליכוד - היותן משוחררות מכבלים אידיאולוגיים.

"יש עתיד" היא מפלגת הריק. המסר שלה בכל נושא הוא שאין לה מסר באף נושא. ראש המפלגה יאיר לפיד, מגלם באישיותו את הריק הזה. אסתרא בלגינא קיש קיש קריא.

אולם לריק הזה יש גם יתרונות. מאחר ואין שם כלום, יש אפשרות להכול. כל מי שירצה להשפיע על מפלגה שתקדם אג'נדה מסוימת החשובה לו – יוכל בקלות לעשות זאת ב"יש עתיד", כיוון שהאג'נדה שהוא יביא לא תאלץ להתמודד עם כבלים אידיאולוגיים כלשהו.

ובסך הכול, כפי שכבר ציינתי, רשימת "יש עתיד" כוללת כמה אנשים מצויינים, ערכיים, איכותיים, בעלי רקורד מוצלח של עשייה, דוגמת הרב שי פירון, ראש עיריית דימונה מאיר כהן, מייסדת בתי המדרש "אלול" ו"עלמא" ד"ר רות קלדרון, עליזה לביא ועוד; לא ברור לי, אמנם, מה לכוהן בבית קברות, אולם מאחר והם כבר נמצאים שם, הטבולה ראסה הרעיונית הזאת עשויה להצמיח משהו טוב. מי יודע? אולי דווקא הלא כלום הזה יצמיח לנו פירות ראויים?

דבר אחד כבר ניתן לומר לזכותה של "יש עתיד" – היא רחוקה מאוד מאוד משיח השנאה המתלהם של טומי לפיד.

מרכז קיצוני

רשת ב' הקדישה בראשית השבוע תוכנית מיוחדת למפלגות המרכז בישראל. חלקה הראשון עסק במפלגות המרכז מן העבר. ראשון המרואיינים היה אביגדור קהלני, שעמד בראש "הדרך השלישית", שזכתה בארבעה מנדטים בבחירות 96' והתרסקה טוטאלית בבחירות 99'.

הייתי בין יוזמי "הדרך השלישית", מייסדיה ופעיליה המרכזיים. כאשר "הדרך השלישית" מוצגת בגלריה של ד"ש, מפלגת המרכז, "שינוי", "קדימה", "התנועה" ו"יש עתיד", אני חש עלבון. "הדרך השלישית" היתה משהו אחר לגמרי, וזולת הכותרת "מפלגת מרכז" אין ולא כלום בינה לבין אותן מפלגות.

ההבדל המרכזי, הוא ש"הדרך השלישית" היתה מפלגה אידיאולוגית מאוד, עם תוכנית מדינית ברורה ולצידה מפה, עם דבקות ונחישות בדרכה, יש שיכנו זאת על דרך השלילה כדוגמטיות. מבחינה זו היא דווקא דומה יותר למפלגות הקצה, דוגמת מר"צ או "התחיה"  – מפלגה אידיאולוגית קטנה, מגובשת ומחוייבת. לאחרונה, מישהו שהגיב למאמר שכתבתי ב"שישי בגולן" כינה אותי "מרכז קיצוני" – לכאורה תרתי דסתרי, אך דומני שההגדרה הזאת די קולעת לתיאור "הדרך השלישית". זאת לעומת מפלגות המרכז האחרות, שמה שמאפיין אותן לרוב הוא דווקא היעדר דרך, או טִשטוש דרך. מפלגות המרכז לרוב מבוססות על סלבריטאים ולא על דרך. בין הסלבס הללו אין בהכרח דבק רעיוני כלשהו.

מה הפך את "הדרך השלישית" למפלגת מרכז? העובדה שדרכה המדינית היתה "ימינה" ממפלגת העבודה ו"שמאלה" מן הליכוד. כלומר, קודם היתה תפיסת העולם, שהיתה בעצם תפיסת הזרם המרכזי של מפלגת העבודה בשנות השבעים והשמונים, וההגדרה "מרכז" היתה יחסית לאחרים. בתור שכזו, "הדרך השלישית" ראתה עצמה חברה בקואליציה הן אם בבחירות הישירות לראשות הממשלה ינצח נתניהו והן אם ינצח נציג "העבודה" (פרס ואח"כ ברק), ולהשפיע מבפנים לכיוון המרכזי יותר.

לא כן מפלגות המרכז האחרות. ד"ש היתה מפלגה של יונים צחורות כמו מרדכי וירשובסקי שעבר לר"צ ואנשי "שינוי" שחברו למר"צ, לצד אנשי "המרכז החופשי" כמו שמואל תמיר ועקיבא נוף שהיו ליכודניקים לכל דבר ואנשי מפלגת העבודה קלאסיים כיגאל ידין ומאיר עמית. לא היה ביניהם כל דבק ולכן הם התפוררו. כך בדיוק קרה למפלגת המרכז ול"קדימה". "קדימה" כללה אנשים בעלי השקפות שונות לחלוטין, אך בהדרגה אימצה דעות "שמאל" מובהקות ובעצם השם "מרכז" היה שקרי.

"שינוי" של טומי לפיד ופורז הייתה המפלגה הימנית ביותר במובן הכלכלי ומה שאיפיין אותה יותר מכול היה קיצוניות אנטי דתית ואנטי חרדית. מאחר והמגדיר העיקרי של הפוליטיקה, בוודאי באותן שנים, היה המדיני – וכיוון שזה לא היה הנושא המרכזי שלה, היא ראתה עצמה מצטרפת לכל ממשלה, ובכך היתה למעשה מרכז.

למה קרסה "הדרך השלישית"? להלן הניתוח שלי: בבחירות 96' – 75% ממצביעי "הדרך השלישית" בחרו בפרס לראשות הממשלה. רבים מאלה שתמכו בנתניהו, היו אף הם מצביעי מפלגת העבודה מאוכזבים. בבחירות נתניהו ניצח, ו"הדרך השלישית" היתה חלק מממשלתו. "השבט" של מפלגת העבודה מאס בממשלת הליכוד והתאחד סביב ברק כדי להפילה. מצביעי "הדרך השלישית", ברובם המכריע, השתייכו לשבט הזה, כעסו על הזיהוי של "הדרך השלישית" עם הממשלה ועם העומד בראשה ונטשו אותה. לעומת זאת, היא לא הצליחה למשוך אליה קולות מן הימין ומן הציונות הדתית.

אני סברתי שהיה על "הדרך השלישית" לפרוש מממשלת נתניהו בעקבות פרשת בר-און המושחתת, אך עמדתי לא התקבלה. אני קיוויתי מאוד ש"הדרך השלישית" תרוץ במשותף עם "ישראל בעלייה" (שרנסקי) ומימ"ד. תחושתי הייתה ונותרה, שאילו כך היה, התוצאה היתה שונה.

הכה בקיבוצים

המיסיונר הדמגוג אמנון יצחק מנסה את מזלו בפוליטיקה. הוא הקים רשימה חדשה ומתמודד בראשה לכנסת.

אין לו סיכוי, ברוך השם. אבל גם בלי סיכוי להיבחר, יש בו יכולת להרעיל את האוויר. סיסמת הבחירות שלו היא "להחזיר את קרקעות הקיבוצים לעם!" – כי ממה דמגוג יכול להיבנות יותר מאשר מהסתה, חרחור מדנים, שלהוב יצרים ושנאת חינם?

4. רשמים מכנס שדרות (היום הראשון)

כנס שדרות לחברה מיספר עשר נפתח היום [18.12] במכללת ספיר. היום, הסוגיות החברתיות נמצאות במקום מרכזי בשיח הציבורי בישראל. לא כך היה לפני עשור, כאשר הכנס יצא לדרך, בהובלתו של אלוף מיל' עוזי דיין, ואין לי ספק שלכנס יש חלק בשינוי הזה. להבדיל מכנסים כמו הרצליה וקיסריה, כנס שדרות הוא כנס עממי, פתוח לקהל הרחב, ללא תשלום. נדונות בו מצוקות החברה הישראלית עם אוריינטציה על פתרונות מעשיים, בהשתתפות אנשי אקדמיה, מינהל ציבורי, המגזר השלישי, התקשורת והפוליטיקה.

מאז הכנס השני, אני משתתף בכל הכנסים – בחלק מן הכנסים הרציתי, בשנה שעברה הובלתי מושב מרכזי על נושא לימודי התנ"ך בישראל.

הפעם היה חידוש – בנוסף למושבים הרגילים, שהנם רבי שיח מול קהל, התקיים לאורך היום הראשון שולחן עגול של דיון מעמיק מאוד על נושא לימודי האזרחות בישראל. סביב השולחן ישבו, בין השאר, שני שרי חינוך לשעבר (אהרון ידלין ויולי תמיר), אנשי אקדמיה, מורים לאזרחות, נציגי עמותות שכתבו תוכניות לימודים או פעלו להשפעה על תכני לימודי האזרחות ועוד בעלי עניין בתחום. את הדיונים הנחו פרופ' דן אבנון, מן המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, שהיה מרצה שלי לפני כעשרים שנה (ואף שלא נפגשנו מאז, הוא אפילו זכר איזו עבודה סמינריונית כתבתי לו) והרב שי פירון, המועמד מס' 2 ברשימת "יש עתיד" לכנסת. אני נטלתי חלק בשולחן העגול, כך שביום הראשון נכחתי רק במושב קונבנציונלי אחד.

מאחר שלימודי האזרחות עוסקים, יותר מכל תחום אחר, באמונות ודעות, העניין הציבורי בהם גדול יותר מאשר בתחומים אחרים. אין לומדים בהם עובדות מדעיות, אלא הם נועדו בעיקר לחנך את התלמידים להיות אזרחים טובים. בעצם, זה המקצוע שייעודו הוא לעצב את אזרחי המחר, כלומר לעצב את דמותה העתידית של המדינה. מהי תפיסת המדינה ומהי תפיסת האזרחות אליה יש לחנך? זו סוגיה אידיאולוגית ופוליטית מובהקת, ולכן העניין הפוליטי בתחום רב. האם ועד כמה ניתן או רצוי לנתק את המקצוע מן ההשפעות הפוליטיות?

הנושא נדון במשך היום בשלושה מושבים. היה בדיון ייצוג אמיתי לעמדות הפוליטיות השונות ולמגזרים השונים בחברה, למעט המגזר החרדי. הנציג החרדי שהשתתף באחד המושבים היה עו"ד אריאל דרעי, מנכ"ל תנועת "טוב", תנועה חרדית חברתית, המנסה לחולל שינוי מהותי באורח החיים החברתי-כלכלי של המגזר החרדי וביחסו למדינה. הכיוון אליו הוא ותנועתו חותרים חיובי וחשוב ביותר, אך כמובן שאין הוא מייצג את המגזר. הוא ביקורתי מאוד כלפי המגזר החרדי, אך הוא מסמל תהליכי שינוי חיוביים וחשובים המתחוללים בו, ואני מקווה ומאמין שילכו ויתעצמו.

תקצר היריעה מלפרט את הנושאים שעלו בדיון, אולם דוגמית שאציג, תוכל להמחיש את השיח הציבורי סביב לימודי האזרחות. ארז אשל, ממקימי המכינות הקדם צבאיות והיום ראש מנהל חברה ונוער במשרד החינוך, שהשתתף בדיון, דיבר על ציונות. אני חייב לציין שדבריו היו קצת ברמת הסיסמאות, לא ממש ממוקדים והיה משהו לא אמִיתי בזהות שהוא ניסה ליצור בין ישראליות וציוניות. אולם מה שמעניין יותר, הוא שאלה שהפנתה אליו ד"ר ריקי טסלר, אחת ממשתתפות הדיון. 

"האם אינך מרגיש שכאשר אתה מדבר על הציונות אתה מדיר חלק ניכר מן הציבור?" היא שאלה את אשל. טסלר פנתה למוחמד חיאדרי, יו"ר ועדת המעקב לנושא החינוך במגזר הערבי ושאלה אותו: "אתה רואה את עצמך ציוני?" הוא השיב בשלילה, כמובן, והיא חזרה אל אשל: "כבר מחקת 22% מן האוכלוסייה. ואם היה כאן נציג חרדי, היית רואה עוד מגזר שלם שאינו ציוני, חלקו אפילו אנטי ציוני. אינך אמור לייצג גם אותם?"

לא מעט ראשים הנהנו בהסכמה עם שאלתה / אמירתה.

והנה, זה כל הוויכוח כולו על רגל אחת. אכן, יש בישראל מיעוט ערבי גדול שאינו ציוני ויש מיעוט חרדי שאינו ציוני (אם כי הוא הולך ומתקרב לציונות, להערכתי) ויש גם ציבור במגזר החילוני המתרחק, למרבה הצער, מן הציונות. אז מה? האם זו סיבה להפוך את הציונות לבלתי לגיטימית במשרד החינוך, במדינת ישראל? האם בשל כך אין זה לגיטימי שמדינת ישראל, באמצעות משרד החינוך, תחנך את ילדיה על ערכי הציונות?

מדינת ישראל קמה מתוך הרעיון והמעשה הציוני וייעודה הוא הגשמת הציונות. תפקיד מערכת החינוך הישראלי הוא לחנך לציונות. אלא שיש בתוכנו מי שמנסים להוציא את הציונות מליבת החינוך, בטענה שהציונות אינה מייצגת את כל אזרחי ישראל. טענה זו היא תולדה של תפיסה המנסה להמיר את צביונה של ישראל כמדינת לאום של העם היהודי, לצביון של דת אזרחית ישראלית, על לאומית.

מגילת העצמאות מבטיחה שוויון זכויות מלא לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת גזע ומין. אך ליבת המגילה היא המשפט "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". האם אסור לחנך על הרעיון הזה במדינת ישראל?

לא אחת אני מוזמן ליטול חלק בפאנלים בנושא "מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה". ותמיד אני מתקומם על המילה "או". ישראל היא מדינה יהודית, היא מדינת הלאום של העם היהודי, סמליה יהודיים ובמקביל היא מדינה של כל אזרחיה, הנהנים משוויון זכויות מלא. מי שקוראים להפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה", בעוד היא באמת ובתמים מדינת כל אזרחיה, משתמשים בביטוי זה כמסכה להסתיר את מגמתם – להפסיק את היותה מדינת הלאום היהודית.

את הדברים הללו אמרתי בדיון. יצאתי נגד אמירה נוספת, ברוח זו, שאף היא נשמעה בדיון – הבעת מורת רוח, כמעט זעזוע, מאמירה שישראל מבטיחה שוויון אזרחי לפרטים אך לא שוויון לאומי. אכן, זה ייעודה של ישראל. לכל הפרטים, כפרטים, מגיע שוויון זכויות מלא. אבל אין בה, לא אמור להיות בה ואסור שיהיה בה שוויון לאומי. היא מדינת לאום של לאום אחד בלבד – הלאום היהודי. אסור לנו להתבלבל.

אני חייב לציין, שגם את דבריי ליוו הנהוני הסכמה מצד משתתפים רבים. זהו לב המחלוקת – מחלוקת על דמותה של מדינת ישראל, מבלי להיכנס כלל לדיון על גבולותיה. המחלוקת על לימודי האזרחות היא השתקפות שלה. ומעניין כמה מן המזהירים אותנו מפני מדינה דו לאומית אם לא נמהר להקים מדינה פלשתינאית, אכן מחויבים לרעיון של ישראל כמדינת לאום יהודית ודמוקרטית, וכמה מהם מצדדים בחלוקת הארץ בין מדינה פלשתינאית נקייה מיהודים לבין מדינת ישראל שתהיה מדינת שקשוקה דו לאומית קוסמופוליטית.

כאמור, את רוב היום הראשון לכנס ביליתי בשולחן העגול המרתק והחשוב הזה. ביום הזה השתתפתי בעוד מושב אחד, בו הרצו ראש המפלגה הגדולה ביותר בכנסת ... שאול מופז, עמיר פרץ ונפתלי בנט, שהציגו את משנתם החברתית כלכלית. בדרך כלל, הרצאות הפוליטיקאים בכנס שדרות מעניינות וברמה הרבה יותר גבוהה ועניינית מן הדימוי של הפוליטיקאים בישראל. אבל כנראה שערב בחירות – דווקא כאשר מצופה מהם ליתר ענייניות באוזני האזרחים העומדים לממש את אחריותם לבחור את הכנסת הבאה, הם מעדיפים לגלוש במורד אל רמת הסיסמאות.

כאשר עמיר פרץ דיבר, ניסיתי לספור כמה פעמים הוא אומר את המילה "אני" בנאומו. במשפט השלישי נכנסתי לסחרור. במשפט הרביעי נשברתי. המשימה שנטלתי היתה מעל לכוחותיי.

במהלך נאומו של נפתלי בנט (שבשתי הצבעות בקרב הסטודנטים במכללת ספיר זכה במקום הראשון וריסק את "הליכוד-ביתנו"), שלושה פרובוקטורים חוליגנים, בשלושה מקומות שונים באולם, הפריעו לו שוב ושוב לדבר, בקריאות נאצה נגד המתנחלים והדתיים. היה זה מפגן מכוער של בִּרְיוֹנוּת אנטי דמוקרטית, מצד אנשים שבוודאי מתהדרים בנאורות דמוקרטית. כה חבל, שיש מי שמנצלים את הכנס הדמוקרטי ביותר בישראל, להתנהגות כזו.

בתוכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון, ששודרה מכנס שדרות בשידור חי, צפיתי בצימר ששכרתי בקיבוץ ניר עם. לנוכח מופע האימים של מירי רגב, חשבתי ש... מה בעצם רוצים ממנה? האם בדמוקרטיה לא מגיע ייצוג לַפְרֵחוֹת?

* * *

עמוס גלבוע

אני מוכן להמר שאבו מאזן ידחה את היוזמה

אקדמאי בכיר, מחסידי אבו מאזן בישראל, התלונן לאחרונה בתקשורת כי אחד מהתירוצים של  נתניהו,  שלא להיכנס למו"מ  עם אבו מאזן, הוא התנאי המוקדם שלו שהרשות הפלסטינית תכיר במדינת ישראל יהודית. הטיעון של תלונתו, שנאמר בהתרגשות ובמעין כעס, היה זה: מדינת ישראל מבקשת מהפלסטינים דבר שאינו מוכר בעולם; היא מבקשת שיכירו באופי היהודי שלה. זאת דרישה משונה, שלא נדרשה מסאדאת, שלא נדרשה מהמלך חוסיין, שלא נדרשה בכלל מהפלסטינים ע"י רבין וברק.

דבריו משקפים גישה  שמקורה בשמאל הישראלי, ולדעתי זאת גישה מוטעית מיסודה, שרב בה הנזק. דשו בה כבר רבות, ואגיד כאן רק זאת: לא מדובר בעניין של אופי, אלא בעניין המהותי ביותר של עצם קיומה של מדינת ישראל והסיבה לכך שהעם היהודי הקים את מדינתו הריבונית בארץ ישראל; יש הבדל תהומי בין המו"מ שנוהל עם ירדן ומצרים לבין המו"מ עם הפלסטינים. עם ירדן ומצרים הבעיה היתה טריטוריאלית, ושאלת ההכרה במצרים ובירדן כמדינות ריבוניות לא עמדה בכלל על הפרק, כשם שלהן לא היתה שום תביעה על אדמת מדינת ישראל. עם הפלסטינים הבעייה היא הסכסוך על אותה חלקת ארץ, על דרישתם להחזיר את הפליטים הפלסטיניים לישראל, על האמנות שלהם (חמאס ופתח) הטוענות לבעלות על כל מדינת ישראל, ועוד.

כאן עומדת למבחן השאלה הכי בסיסית: האם ה"פלסטינים המתונים" מוכנים להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי? כן או לא?

בהחלטת עצרת האו"ם האחרונה נאמר בסעיף האופרטיבי הראשון: "העצרת מאשרת  מחדש את זכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולעצמאות  במדינתם  פלסטין שעל הטריטוריה הפלסטינית שנכבשה מאז 1967." סעיף זה הוא נקודת המוצא בהחלטה לחידוש המו"מ  בין הפלסטינים לישראל לפתרון בעיות הליבה, כמו גבולות, ביטחון, ירושלים, פליטים, התנחלויות, מים.

אז למה לא  לנצל דווקא את  הדברים הללו ולהעמיד במבחן מעשי את  אבו מאזן, חסידיו, וכמה ממדינות אירופה. איך? לצאת בקריאה דרמטית-תכליתית  לאבו-מאזן שתאמר לערך כך:  חידוש המו"מ  באנאפוליס (ארה"ב ) תוך 60 יום, בחסות הנשיא אובמה, במטרה לסיימו עד סוף שנת 2013 ולהביא  בכך לידי סיום הסכסוך בין ישראל לפלסטינים ולמדינות ערב; הבסיס למו"מ יהיה שתי מדינות לשני עמים: לעם הפלסטיני , על פי זכות ההגדרה העצמית שלו, ולעם היהודי, על בסיס זכותו להגדרה עצמית. הסיכומים הכתובים שהצדדים הגיעו אליהם בעקבות ועידת אנאפוליס בנובמבר 2007 , ישמשו כנקודת המוצא המעשית  לשיחות המתחדשות.

זאת צריכה להיות "זעקת הקרב" הרצופה  של הדיפלומטיה הישראלית, בסגנון כזה או אחר.  לא חזרה על הדיבורים "הלעוסים" שאנו מוכנים לחדש את המו"מ, שאבו מאזן הוא הסרבן, ולשבת ולא לעשות כלום; דרוש מהלך קונקרטי, חכם,  הנותן ביטוי לגישה שבית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל קבע ב-1954 כסיסמתו: "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה." ואנחנו נתונים עכשיו במלחמה מדינית והתנגדות עממית שהכריזה עלינו הרשות הפלסטינית.

אני מוכן להמר שאבו מאזן ידחה את היוזמה הנ"ל בשלל תירוצים. הוא ידחה משום שהוא "המתון" לא מוכן, לדעתי, להכיר בכך שיש עם יהודי, שיש ליהודים זכות להגדרה עצמית, ובמסגרתה הזכות למדינה; הוא לא רוצה לסיים את הסכסוך ההיסטורי עם היהודים. אז בואו וניתן לו לדחות, ואם מעשה פלאים הוא יקבלה – מה טוב! 

מובן שישנן בחירות, וכל אנשי הימין הקיצוני יזדעקו וירעישו עולמות. אבל, תחושתי היא שמרבית הציבור, בחוכמתו הבריאה, ייתן תמיכתו למהלך כזה. וחסידיו השוטים של אבו מאזן בישראל?  גם הם יעמדו למבחן!

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 17.12.12

* * *

יהודה דרורי

 1. מתנצל (וגם מבהיר)

מיספר קוראים הביעו את מחאתם על כי השתמשתי בביטוי "יודנראטים" בכותרת מאמרי בגיליון מס' 798. אני מבקש בזאת להתנצל על השימוש השגוי שעשיתי במונח נורא זה, השמור אצלי בדרך כלל לאותם אקדמאים ישראלים המפיצים בחו"ל דיבה על המדינה ומפיצים מאמרי שיטנה ושקר נגדנו.

מיד לאחר פרסום המאמר הנדון (באתר אחר באינטרנט) הגיעו אליי מיספר טלפונים נרגזים, וקיבלתי על עצמי שאכן עשיתי שגיאה בשימוש אינפלציוני במונח הזה, ושיניתי גם באתרים האחרים את הכותרת כאשר המילה יודנראטים לא מופיעה יותר. בייחוד התנצלותי כאן בפני פליטי שואה, שהמילה הזו מזעזעת אותם ובצדק.

בקשר לזה אשר חלק על התיזה שלי, לגבי ממצאיו של השופט אדמונד לוי, ראשית, עליו להסכים שהחלטת "חבר הלאומים" וחתימת 56 מדינות על אמנת סן-רמו חזקה יותר מכל החלטה של בית-הדין הבינלאומי המייצג 15 עורכי דין (אנטישמים ברובם...)

שנית, אין זה משנה מה היתה השייכות הפוליטית של השופט אדמונד לוי ואנשי ציוותו, הממצאים האובייקטיביים המשפטיים שהועלו הם שקובעים את אמינות הוועדה. לא הועלו עד היום כל טענות סותרות או מנוגדות לממצאיו.

ולבסוף, עלינו לזכור שאמנת סן רמו קבעה גם את גבולות מצרים, סוריה, ירדן ולבנון, אז מי שפוסל אמנה זו, שיחשוב פעמיים...

2. המאבק האמיתי הוא על ירושלים!

בואו ונראה את הדברים נכוחה: לב הסכסוך שלנו עם הערבים הוא על ירושלים, ידענו זאת מראש ואנו יודעים זאת כיום ולכן העיר הורחבה משמעותית, וזו גם הסיבה שסיפחנו בשעתו לעיר את כל השכונות הערביות בירושלים המזרחית, כדי שיהיה לנו מה לתת להם כשיגיעו הדברים לשולחן המשא-ומתן. בינתיים אנחנו מייצבים את אחיזתנו בבירת ישראל.

למי שעוד לא ברור לו למה קופץ העולם מעורו לנוכח הכרזת נתניהו על 5000 יחידות דיור, אז נגלה לו את ה"סוד" – מכיוון שהיחידות שאושרו קשורות לירושלים – ומבחינת הפלסטינים וכל העולם המוסלמי, מוקד הסכסוך הערבי-ישראלי הוא על ירושלים, וכל השאר זניח.

ארה"ב יכולה לחמש את ישראל בנשק הכי מתוחכם בעולם, ארצות אירופה יכולות לפתח עם מדינת ישראל יחסים כלכליים הכי טובים, זה לא יזיז לערבים כמו הזזת שגרירות או אפילו קונסוליה אחת מתל-אביב לירושלים.

במשך השנים, מ-1967, כל ממשלות ישראל דאגו להרחיב את שטח העיר ירושלים, לפתח אותה ולמסד אותה כעיר-בירה לכל דבר, ולהימנע בעקשנות מהעברת מוסדות לתל-אביב ולערים אחרות אף שמבחינת היעילות היה עדיף להעביר משרדים רבים אל מחוץ לירושלים.

כפי שכבר ידוע לכל מתעניין, הסכסוך הפלסטיני-הישראלי הינו בעצם סכסוך שבין האיסלם ליהדות (המייצגת פה את כל הכופרים, את התרבות המערבית, היהודית-נוצרית). זה מה שמונע כל פתרון שהוא לסכסוך, כי הוא אינו רק על אדמות אלא על שליטה מוחלטת על חלק זה של העולם, על כל ההיסטוריה העתיקה שלו ועל כל המקומות המקודשים לדתות אחרות.  

דת שטנית זו – האיסלם, המקדשת את המוות על פני החיים, את השקר על פני האמת ואת הגזילה של אתרי קודש של דתות אחרות, מחזיקה את הסכסוך בארצנו למטרות פנים וזה מתבטא בהסתה בלתי פוסקת במסגדים נגד כל הכופרים, ובייחוד נגד ישראל, כשהדגל האמיתי היא – ירושלים.

אין ביזיון ובושה יותר גדולים למנהיגי מדינות המערב באי-הכרתם בירושלים כבירת ישראל. כי הם פשוט מפחדים מהטרור האסלאמי. סיפר לי שגריר ישראלי לשעבר, שראש ממשלה ידוע באירופה אמר לו "תבקש ותקבל מאיתנו כל דבר רק לא זה – רק לא הכרה שלנו בירושלים כבירת ישראל, כי זה ייראה כאילו ירקנו בפניהם של מיליארד ורבע מוסלמים, וכל השגרירויות שלנו בארצותיהם יועלו באש."

אין זו הגזמה לומר לפיכך כי לב הסכסוך הערבי-ישראלי הינו דתי ביסודו והוא ממוקד על ירושלים. לפיכך, ממשלת ישראל, בתגובה על ההכרה באו"מ, היכתה בחוזקה את ציר הרשע האסלאמי עם עוד 5000 דירות בעיר, מה שאומר, אפילו שיכירו בכם כאימפריה, ירושלים הינה יהודית, עיר בירה של ישראל ולא יהיה לכם חלק בה.

בכל זאת, מה נציע לפלסטינים על שולחן המשא-ומתן כשיבואו לדבר על ירושלים?

נדרוש מהם בראש ובראשונה להכיר בעיר כבירת ישראל, נהיה מוכנים להעביר אליהם 250,000 אוכלי חינם שגרים בשכונות הערביות במזרח ירושלים, ונהיה גם מוכנים לתת מעמד מיוחד לכיפת הסלע (כמו למקומות המקודשים לנצרות).

הם לא יקבלו יותר והם יודעים זאת, כל מה שיישאר להם לעשות זה לקרוא לשכונות המזרחיות שיוחזרו להם "ירושלים בירת פלסטין."

לא נוכל למנוע זאת, הלא הם  קוראים בשמות מוסלמיים גם לאתרי קדושה שהם החרימו בעבר מהנוצרים בתורכיה ומההינדים בהודו ואפגניסטן – אז שיהיה.

* * *

מיכל סנונית

"מחברת הגיהינום" / מונודרמה מאת אסתר ראב

לפני שבועות אחדים פירסם אהוד בן עזר במכתבו העיתי מונודרמה בשם "מחברת הגיהינום" שכל מילה ומילה בה נכתבה בידי דודתו, המשוררת אסתר ראב. אהוד בן עזר, בצניעות שלא במקומה, ציין בראש המונודרמה "מאת אסתר ראב". נכבשתי כליל מהמונודרמה, שהיא  דרמה פנימית, חזקה ומטלטלת. אבל, שאלתי את עצמי פעם ועוד פעם, מהו זה שעושה את הטקסט הזה כה אדוק ונוגע, חזק ומזעזע?

והתשובה שנתתי לעצמי היא: המילים נכתבו אמנם בעט המשוררת, אך מלאכת השיבוץ וההרכבה נעשו בידיו של בן עזר, וכך עלתה ויצאה תחת ידיו  מלאכת מחשבת שניתן להגדירה כפרי עטו שלו ולא רק "אסף ועיבד" כפי שמעיד שם אהוד על עצמו.

בשנותיה האחרונות, כאשר הידרדר מצבה הפיזי והנפשי של אסתר ראב, בהיותה רדופת סיוטים, הלוצינציות ודמיונות שווא, היא רשמה לעצמה את "מחברת הגיהינום", בה ניתן ביטוי לתופעה ידועה היטב הפוקדת – לעיתים –  בגיל מתקדם, אך לא רק, בני אדם. תחושת הנרדפות הזאת גורמת לאותם בני אדם לסבל בל ישוער. וגם אם ינסו בני משפחה, סועדים ומטפלים למיניהם לשכנעם בהרבה אהבה ואמפתיה שלא כאילו הם פני הדברים, הרי שבהיותם נשלטים על ידי הזיות ודמיונות-שווא, מטשטשת אצלם יכולת ההבחנה והם נידונים לחיות בעולם מסויט בלתי רציונאלי בעליל.

אהוד בן עזר השתמש אמנם במילותיה של ראב בלבד, אך השכיל לשבץ, כאמור, בצורה כשרונית ומרתקת, את כתיבתה ותיאוריה מן העבר: מילדותה בפתח תקווה, מראות הטבע שהיה בית-גידולה, מחיי נישואיה, אי היכולת להביא ילדים לעולם, וכן משיריה הנפלאים שקסמם לא פג ויופיים נוגע ללב הקורא והשומע.

לאורך המונודרמה כולה אנו נעים בין הווה רדוף ומסויט, לבין מראות ילדות בחיק הטבע והמשפחה, הבגרות והנישואים, כשבין לבין שזורים שיריה שהיו ונשארו עד היום מיוחדים רק לה ואין בלתה.

למרות שהטקסט הוא טקסט של אסתר ראב, המונודרמה היא מחזה מאת אהוד בן עזר. אלמלא שם את הדברים באופן הראוי והמיוחד כפי שעשה, הם היו נשארים פרודים, מעניינים ויפים בפני עצמם, אך הוא זה שהידק אותם יחד והפיח בהם רוח חיים כיצירה חדשה, העומדת בפני עצמה.

ולבסוף גילוי נאות: המכתב העיתי הוא עיתונו של אהוד בן עזר, ואף ידידים אנו משכבר הימים, אך רשימה זו הוא רואה בזאת לראשונה וכל מילה ומילה בה אמת ויציב, כפי שאני מאמינה ומבינה.

אהוד: מי שלא הכיר את אסתר ראב מקרוב, באחרית ימיה, לא ידע את עולם הסיוטים שלה. כך, למשל, רק לאחר שהכירה היטב את יהודית אשתי, החלה לספר לה ש"רודפים" אותה. קודם לכן היתה יהודית אומרת לי: "מה אתם רוצה ממנה? הרי היא בסדר גמור!" – וגם לעיתונאים שבאו לראיין אותה, אסתר לא גילתה דבר אלא אפילו הקסימה אותם בעברית ה"צברית" השורשית שלה – וכך הם גם התרשמו ממנה.

כאשר לפני שנים רבות פירסמתי לראשונה את "מחברת הגיהינום" במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", הקדמתי לטקסט דברי-הסבר ברוח זו. חברתי הטובה ש. שפרה ז"ל הוכיחה אותי אז על כך ואמרה שאין שום צורך בדברי הסבר כמו שלא מצמידים אותם במקור לסיפורים של קפקא. ל"מחברת הגיהינום" יש קיום לעצמה בתור יצירה, וכך יש להביא אותה, ללא הסברים ביוגראפיים.

* * *

אהוד בן עזר

צהריים לשלושה ב"פיצה שיין" המחודש

ב-255 שקל כולל הטיפ

קפה-מסעדה "שיין" בפינת הרחובות פרישמן ושלמה המלך בתל-אביב שינה במרוצת השנים הרבות את אופיו ואת שמו. בשעתו היה קרוי "נאווה" וישב בו יונתן רטוש, שזכור לרבים מאיתנו כיושב גם בקפה "קפרי" בפינת פרישמן ושדרות ח"ן ולוגם קוניאק. שם ראיינתי אותו לספר "אין שאננים בציון".

"שיין" היה מקום פופולארי מאוד לנכדים ולנינים של קשישים בני-גילנו, ובשעות היום יכולת לראות בו הרבה תינוקות, הרבה נשים צעירות מניקות, הרבה בחורות יפות וגברים נאים בבגדים קרועים ומוזנחים באופן מסוגנן, היתה בו אווירה מיוחדת אם כי קצת רועשת. אנחנו נהגנו לשבת שם מדי יום שלישי בצהריים עם חברנו יצחק אורפז-אוורבוך בן ה-91, וככל שקולו נחלש והלך כך גם השמיעה שלנו, והיינו יושבים קרוב אליו ומצמידים אוזן לפה כדי לשמוע אותו, ובינתיים מציצים לחזות השופעים של האימהות הצעירות וגם מחייכים אל התינוקות כדי שיפסיקו לבכות ולא פעם גם תופסים מבט לעומק הירכיים של בחורות יפהפיות, עד מקום החיבור.

לפני שבועות אחדים נסגר המקום, ובשבוע שעבר נפתח מחדש לאחר שיפוץ רציני, ושמו עתה "פיצה שיין", מסעדה איטלקית עם תנור גדול במרכזה לאפיית פיצות, אך עדיין גם בית-קפה. יצחק ואני גילינו בינתיים קפה-מסעדה שקט ומרווח יותר בשם "קלמנטיין", בפינת הרחובות אד"ם הכהן ושדרות בן-גוריון, וקבענו מפגשנו השבועי שם בגלל השקט, הרחבות והאופי האירופי של המקום (שם אנחנו יושבים גם עם שמאי גולן, וזאת לאחר שהצפיפות והרעש ב"תולעת ספרים" שבכיכר התישו אותנו), ואילו את "פיצה שיין" ניסינו שלשום לראשונה, בחבורה אחרת – בתור מסעדה לצהריים. בגלגול הקודם של המקום היו בו מעדנים כמו פטה כבד עוף, "פרנץ' טוסט", מרק גולש, עוף מוקפץ עם ירקות, מוסקה, ועוד מטעמים רבים. כיום כל התפריט עומד בסימן איטלקי – מרק מינסטרוני, פיצות ופסטות למיניהן, ועוד ועוד.

באנו אפוא בשלושה, ישבנו סביב שולחן-עץ כפרי מאסיבי, ולקחנו שלוש "עסקיות" לפי הפירוט הבא:

1. עסקית פיצה האם ופטריות, שמן זית, מוצרלה ורוטב עגבניות, 63 שקלים. המנה הראשונה כללה מרק מינסטרוני, וכן קיבלנו כוס לימונדה טרייה. המרק היה מעולה ופיזרנו עליו בשפע גבינה מגורדת. הפיצה טרייה וחמה, ישר מהתנור, במידות של צלחת גדולה עם שפע תוכן. התגברנו עליה כשאנחנו נהנים מכל נגיסה וגם עליה פיזרנו גבינה מגורדת. בהחלט מומלץ. בהרכב מנות אחר אפשר לקחת אותה כאחת המנות לשני סועדים.

2. עסקית טאליאטה ראגו – צלחת עמוקה של פסטה בשר ברוטב ירקות שורש, יין אדום ועגבניות, 66 שקלים. המנה הראשונה היתה קאלאמרי צרוב עם עדשים שחורות, סלרי, עשבים ושתי נגיעות נדיבות של יוגורט בופאלו, עם בקבוק סודה קטן. הכול כלול. הכול נאכל ללא הותר שריד ופליט. בייחוד זכתה לשבחים המנה הראשונה.

3. עסקית לינגוויני קאלאמרי עם רוטב צ'ילי, שומר, פטרוזיליה, עגבניות מיובשות, יין לבן וזסט לימון, וכן כוס לימונדה טרייה. 64 שקלים. המנה הראשונה היתה סלט שדה קטן. הכול כלול. גם כאן הותירו צלחות נקיות בתכלית, וגם עזרו לנו להתגבר על הפיצה הטעימה.

לקינוח הזמנו קערית טירמיסו תוצרת בית, ושלוש כפיות, 32 שקלים. הטיראמיסו נמס בפה והיה מצויין, עם טעם חזק של קוניאק בבישקוטים החבויים.

ס"ה 225 שקלים עליהם הוספו 30 שקלים טיפ שהם 255 שקלים לשלוש ארוחות משביעות וטעימות מאוד. 85 שקלים לסועד. מומלץ. בצהריים קצת צפוף אבל לקראת השעה שתיים כבר מרווח יותר. המלצר הצעיר אורי ק. היה נחמד במיוחד, אך גם שאר חברי הצוות היו יעילים ומקצועיים, ונענו לכל בקשה שלנו.

"פיצה שיין" שלמה המלך 38, פינת פרישמן, תל-אביב. 03-514817543. סגור בלילות שישי. פתוח בשבתות.

* * *

ישראל זמיר

מכתב לארנה גולן על ספרה "ילדת קיבוץ"

ארנה יקרה,

סיימתי לקרוא את ספרך "ילדה של קיבוץ" ונדמה לי שאני מכיר היום את קבוצת מסדה על בתיה וכרעיה טוב יותר, כאילו גדלתי שם. ביקרתי במסדה לאחרונה בשעת לווייה, כשעמי רוז'נסקי ז"ל נפטר. פגשתי בו לראשונה בשנות השמונים של המאה הקודמת, כשבא וביקש להתקבל ככתב ל"קו-למושב". בעיקרון, מעולם לא סירבתי לאדם שביקש לכתוב. כל שביקשתי היה שישלח לי כתבה על נושא שאני אבחר בו. שלחתי אותו למשפחה ששכלה את בנה באחת התקריות. אמרתי לעצמי: אם יעמוד במשימה – יהיה עיתונאי. ברוב המקרים, האיש לא עמד במשימה ובזה הסתיים העניין. עמי אמר שילך לאותה משפחה ועוד הוסיף בין-היתר שהוא דיסלקט.

מעולם לא שמעתי על כתב דיסלקט. וכי אפשרי הדבר? עמי סיפר שהגיע למשפחה עם זר פרחים והתקבל בלבביות. כעבור יומיים הביא כתבה ראויה. נותרתי המום. הוא אט-אט כבש אותי ואני נכבשתי. וכשפרשתי – הוא החליף אותי בעריכה. שימוש מתוחכם במחשב, זיכרון מצוין וחוש-עיתונאי – גברו על הדיסלקציה. שמעתי מפיו סיפורים רבים על קבוצת מסדה. ובעודי מלא התפעלות הופיעה ארנה גולן עם ספרה – ושוב נכבשתי.

הדברים שכתב על הספר ידידי יצחק אוורבוך-אורפז קולעים לתחושותיי. חשתי כאילו אני כתבתי אותם. אגב, יש לנו עבר משותף: שנינו חניכי כפר הילדים מאיר שפיה של שנות הארבעים ולאחר-מכן יצחק עבד שנים רבות  ב"על-המשמר" כעורך-לילה ואני הכתב הגשתי לו חומר והאזנתי בקשב רב להערותיו.

אולם לא באתי לכתוב על עמי ולא על יצחק ובדרכי נסחפתי. הספר "ילדה של קיבוץ" מקיף את ארנה לאורך מרבית שנות חייה: ארנה התינוקת, ארנה הילדה, ארנה הנערה המתבגרת, ארנה האם, ארנה הדוקטורית, ארנה מבקרת-ספרות, וכל זה על רקע צמיחתו של קיבוץ.

חיפשתי לתומי את הפרק על הקיבוץ בתש"ח, הפרק שמתאר את הרס הקיבוץ והשלכותיו על החברים ועל הילדים. הייתי אז חייל צעיר בעמדת-שמירה בכוכב-הירדן, ערוך להתקפת נגד של הצבא העיראקי. לנגד עיניי בערו שני הקיבוצים מסדה ושער-הגולן. אש ענקית ליחכה הכול. זמן רב לא הייתי מסוגל להתיק עיניי מן המראה הנורא והשאלות צפו כמאליהן – מה קרה לחברים? לילדים? לבעלי-החיים? בעמדה עימי היה אפרים וינטרוב (וָוי), בן-כיתתי מ"ילדי טהראן", שנפל במבצע "חורב" על משלט 86 בנגב. הוא בכה למראה עיניו בלי בושה:

"זה יכול להיות סוף הציונות... לא יהיה לאן ללכת...זה אסון נורא אם הגענו לכך שקיבוצים נשרפים חיים...." הוא נתקף התרגשות וסיפר כיצד בעיירתו, טרנוגרוד-קייל, לא רחוק מלובלין, הגרמנים שרפו תחילה את כל בתי היהודים. אותן לשונות-אש החזירו אותו אל ילדותו. חבל שארנה לא העמיקה חדור אל אותה פרשה כואבת.

שנים רבות לימדתי עיתונות באוניברסיטת ת"א בהנהלתו של העיתונאי שלום רוזנפלד מ"מעריב". שלום דיבר על הפרדה בין "ניוּז" – ניסוח חדשות לבין "ויוּז" – השקפותיו האישיות של הכתב. ה"ניו-ז'ורנליזם", בהנהגת ה"ניו-יורק-טיימס" בעט באותם כללים, עירבב בין היוצרות, התעלם מ"חמשת המ"מים" ויצר סיפור אחד. אולם ספר אינו עיתון וארנה עירבבה להנאתה ובכישרונה את שני האלמנטים: סיפוריים אישיים של ילדה מזה, וניתוחים מלומדים של דוקטור מזה. הערבוב לרוב הצליח, לבד אולי הפרק העוסק ביצירות אביה, שהוא במהותו ביקורת-ספרותית. אני יכול להבין את רצונה לסגור מעגל.

הזיכרון של ארנה מדהים. מן הספר אנו יודעים את גילה, כשהיא קופצת קפיצת-ראש לאחור עשרות שנים, אל גיל הילדות ומתארת בפרטי-פרטים את פרקי חייה בחינוך-המשותף. שבחים וביקורת שלובים זה בזה. כקבוצה ראשונה של בנים ובנות דומה שטעמה מן הכול, מן היופי, מן השמחה של חלוצים בראשית דרכם, מן השאיפות להקים קומונה, ואט אט נחשפה למציאות הקשה ולאופי האדם. הספר נכתב מתוך אהבה עמוקה לקיבוץ ולניסיון האנושי המרתק שחוללו מקימיו-מאמיניו. שם הספר מרמז כי ארנה היא כאילו ילדה של הקיבוץ, לא פחות משל הוריה, אבל כאלה היו אז רוב ילדי-הקיבוץ. שיחת-הקיבוץ בשעתו דנה והחליטה על שם הילד. אפילו פריבילגיה זו עברה מן ההורים לקיבוץ. יש בספר הרבה שמחה, עצב, צער, החמצות-חיים שחברים נאלצו להקריב כדי לבנות עולם חדש. אין זה אחד הספרים הזוללים את הקיבוץ בלהיטות כאילו העוול נגרם בכוונה תחילה. הספר ספוג אהבה לקיבוץ, לילדיו, שנאלצו להתמודד, כול אחד בדרכו על מסלול חייו. הרבה מאוד שגיאות נעשו והכול שילמו את המחיר, מי יותר ומי פחות. 

אולי אספר משהו אישי, כשבתי מירב היתה כבת ארבע, נחש צפע הכיש אותה והיא הובהלה לבית-חולים עפולה. ישבנו ליד מיטתה, רעייתי ואני, יומם וליל. הדבר שהדהים אותי היה כי מדי-יום עשרות חברים, ותיקים וצעירים, שמעולם שלא היה לנו כל מגע עימם, באו לבקר את הילדה ודאגו לה כאילו היתה בתם. דמעות חנקו את גרוני. לפתע הבנתי, כי קיבוץ הוא מעבר ליום-יום האפור. הדאגה לזולת היא עמוקה מאוד.

הגעתי למוסד-החינוכי בגיל שש-עשרה והחינוך שקיבלתי עד גיל זה היה במוסדות-חינוך, רחוק מהוריי. התחלתי את חיי הקיבוציים כילד-חוץ, שנאבק נגד קיפוחים ודעות-קדומות, שבמקרים רבים לא נבעו מרוע-לב, כי אם מחוסר רגישות כלפי הזולת. הכול היה חדש ולא היה ממי ללמוד. די אם אספר על מקרה אחד:

בקיבוץ הייתה ועדת-קשר לחיילים, שתפקידה היה, בין היתר, לשלוח לחיילים במשלטים חבילות מזון וממתקים. חודשים ארוכים שכבנו במשלטים ולחמנו בקרבות מרים בנגב. הוועדה פנתה להורי-החיילים, בני-הקיבוץ, שיביאו אליה חבילות והיא תדאג לשלוח בצורה מרוכזת. לחלק מילדי-החוץ והגולה, לא היו הורים מאמצים, והם לא זכו לחבילות. סתם טיפשות וחוסר רגישות של חברי ועדה, שעד מהרה תוקנה. 

לא התנסיתי בחיי קיבוץ בשנות ילדותי ונערותי, כיוון שהגעתי לקיבוץ לכיתה יו"ד. לעומת-זאת, ארבעת ילדיי התחנכו בחינוך המשותף, לנו בלינה בבתי-הילדים ולבד אחד מהם, שהיו לו כמה שבועות של קשיים עד שהסתגל – כל ילדיי עמוסים זיכרונות טובים על הלינה בבתי-הילדים, על השילוב הנפלא בין לימודים בכיתה ללימודים בחיק הטבע ועל תחושת החופש.

אחד מילדיי פעם טען בשיחה עימי, שההפרדה בין הורים לילדים, בדרכה מנעה חיכוכים בין הורים לילדים. "כי את כל הכעסים שהיו לנו – הוצאנו על המטפלות. באנו לחדר מפוייסים ואותן שעות של בילוי עם ההורים היו יפות ונעימות."

אני הייתי שלם עם הלינה המשותפת ואילו רעייתי אביבה ז"ל ביקרה את הלינה בבתי-הילדים וחשבה שהיא מכבידה הן על ההורים והן על הילדים. בקיצור, כמו בספר, אורות וצללים שימשו בערבוביה. ספר מעניין וחשוב.

אהבתי מאוד את הספר ואני מאחל לארנה המשך מבטיח.

* * *

תשובתה של ארנה גולן

לסופר ישראל זמיר שלום רב,

תודתי לך על שזיכית אותי בתגובתך האישית היפה וברשמיך המאלפים למקרא ספרי, "ילדה של קיבוץ". במיוחד שמחתי לקרוא שמכתבו אליי של הסופר יצחק אוורבוך-אורפז, שיצירתו  מופלאה בעיניי, ואשר הוא ידידך – משקף גם את תחושותיך שלך. ולא כל שכן, שהתברר לי מדבריך, שבנוסף לכל שידעתי עליך – שאתה סופר, מתרגם ועיתונאי מחונן ורב זכויות, גם קיימים קשרים סמויים בינך, כחבר קיבוץ בעצמך, לקיבוץ הולדתי, הלא הוא קיבוץ "מסדה". כך, כשקיבלת בנדיבותך את עמי רוז'נסקי ז"ל ככתב ב"קו למושב", ועוד יותר מזה, כשצפית בכאב בתש"ח כחייל צעיר בשריפתם של שני הקיבוצים השכנים, מסדה ושער הגולן, כאשר נכבשו למשך שלושה ימים בידי הסורים. על כן, שמחתי על שבחיך לספרי ונגעו לליבי הערותיך על שחסר בו.

והנה תשובתי: לא הקדשתי פרק מיוחד לנפילת מסדה, לכיבושה מחדש ולהיותנו, אנו הילדים, פליטים בחיפה, כיוון שלא היה בכך משום תרומה להארת יסודותיה של החברה הקיבוצית בחיי היום-יום. אבל היות וזו היתה חווייה מכוננת בחיינו וכאובה מאוד ואת תוצאותיה נשאנו עימנו במשך שנים, שבתי ונגעתי בה בפרקים שונים בספר אך בהקשרים עקרוניים (כמו בטקסי אבל וזיכרון, חגים ועוד) וסיפרתי על הקיבוץ החרב לאחר שחזרנו אליו.

בנוסף, הערת  נכונה על כך שחלק ניכר מן הפרק על אבי, משה בן-דרור ז"ל, מוקדש לעיון בסיפוריו ובשיריו. אמת הדבר, אך לא משום שזו מומחיותי, אלא משום שכל הסיפורים נסבים על חיי הקיבוץ ועל כן משקפים את ניסיון חייו בו, את אופן ראייתו ולבסוף את תיסכולו המר (אף שלא פגם באמונתו בעקרונות הקיבוץ עצמם).

קבל, אפוא, את תודותיי מקרב לב על מכתבך אליי, על קריאתך המעמיקה בספר, על יחסך האישי למסופר בו, על הערותיך לי, וכמובן – על שזיכית אותי בשבחיך  החמים.

באיחולים להמשך יצירה,

ארנה גולן

* * *

זיוה גל

"המאהב"

וְהַעֵינַיִם שֶׁלְךָ הִתְמָרְדוּ

כְּמוֹ עֲרָכִים שֶׁיָרְדוּ לְאוֹנֵן

בְּגִיל הַהִתְבַּגְּרוּת

שׁוֹלְחִים יַד בַּחֲשַׁאי תַּחַת לַשֻּׁלְּחָן

חוֹלְמִים דְּמוּתָה מְנַפֶּצֶת מֻסְּכָּמָה

כְּשֶׁדָפִי מְשׁוֹטֶטֶת בַּלֵּילוֹת

לְלֹא מַטָּרָה

הַרְחֵק מִתּוֹךְ הַעֲלִילָה

מִתְגַנֶּבֶת אֵלֵיךָ, תְּלוּשָׁה

מֵהַמּוֹנִית, הַישֵׁר לְמִטָּתְךָ

מְכַוֶּנֶת זְמַנְּךָ הָעוֹמֵד

* * *

אודי מנור

כשהכול הולך אז אכן הכול הולך

החברה האמריקנית ידועה באהבה העצמית שלה. יש לה סיבות טובות מאוד לתכונה הזו. העובדה שבכל שנה ושנה, לאורך כל ההיסטוריה שלה, מאות אלפי אנשים מתדפקים על דלתותיה, ועוד מאות מיליונים בעולם חולמים את חלומה, רק מחזקת תכונה זו.

בשורש האהבה העצמית האמריקנית עומד עקרון הסובלנות האולטימטיבית. החופש המוחלט של המצפון, המקודש כל כך בתיקון הראשון לחוקה, שהפך לנכס צאן ברזל לא רק עבור אמריקנים, כמובן. התיקון הראשון שנוסף לחוקה האמריקנית ב-1790 אומר במילים פשוטות, "זכותו של כל אדם להאמין ולחשוב ולומר כל העולה ברוחו." התיקון הראשון לחוקה מפורסם יותר מכל תיקון אחר, כולל מהתיקון השני, המצמרר בכלל ובפרט לאור הטירוף האמריקני שבכל כמה חודשים מכה בנו מחדש, התיקון המגן על זכותו של האזרח לשאת נשק.

לפני כעשרים שנה, ההיסטוריון הדגול ארנסט גלנר כתב מאמר ביקורת חריף ואמיץ כנגד הרוח הפוסט-מודרנית שהגיעה לשיאה אותה תקופה. את דבריו הכתיר במילים 'הכול הולך'. לכאורה דבר והיפוכו. כיצד אפשר לבוא בטענות אל הפוסט-מודרניזם המשחרר, ובאותה נשימה להגן על חופש המצפון? האם אין מדובר בהתפתחות הגיונית ומתבקשת? האם אין לראות באתיקה הפוסט-מודרניסטית (אין אמת אחת, הכול בעיני המתבונן, ידע איננו ידע אלא ביטוי לאינטרסים כוחניים ושאר ירקות פסבדו-פילוסופיים שגורים ולעוסים עד דק) – את ביטוי השיא של התיקון הראשון לחוקה?

ברמה הפורמלית בוודאי שכן: זכותו של כל אדם לחשוב מה שהוא רוצה. אלא שברמה המהותית מדובר בניגוד מוחלט. ומדוע? כי בזמן שעבר מ-1790 הלכה החברה האנושית ונהייתה בנויה על תלות הדדית מוחלטת בין הפרטים המרכיבים אותה. טענה זו נכונה בכלל, והיא נכונה ביתר שאת למקרה האמריקני. חשוב להבין שלא מדובר כאן באמירה ערכית או מוסרית, אלא בטענה עובדתית השקולה באובייקטיביות המדעית שלה – ולשם כך כדאי לשים לרגע בצד את התפלויות הפוסט-מודרניסטיות אודות יחסיותו של המדע – לעובדת מרחקו של כדור הארץ מהשמש. אדרבא, עובדת התלות ההדדית המוחלטת בין כל יושביו של הכדור הזה, חשובה לאין ערוך מהעובדה שהוא מרוחק מהשמש 150 מיליון קילומטר בממוצע. רק שוטים, בורים ומי שמחזיק באידיאולוגיות המקדשות את הבורות ואת השיטיון (כמו הפוסט-מודרניזם למשל) לא רואים אותה. היא נוכחת במלוא ההוויה האנושית: ממברשת השיניים ועד לרכבת התחתית, מהטאבלט ועד לאייפון, משרוך נעל ועד לטיל הבליסטי, מהכביש ועד לאיכות הסביבה.

במילים אחרות, לא רק שלא "הכול הולך" אלא שבמציאות האובייקטיבית, זו הנמצאת מילימטר מחוץ לחלל הגולגולת בו שוכנת לבטח "מלכת התיקון הראשון", הדברים מורכבים באופן הדורש תודעה חברתית ואזרחית מורכבת ואחראית. לזה בדיוק התכוונו מנסחיה האמיצים של החוקה האמריקנית. הם הניחו שאנשים שיצאו משיעבוד לחרות יבינו שאין לחרות סיכוי מבלי שחופש המצפון המוחלט שלהם ישועבד מיניה וביה על ידי עצמם, על ידי כל אזרח ואזרח, לרגש האחריות הנשען על מציאות חברתית ממשית, מציאות הבנויה על תלות הדדית ולא על אינדיבידואליזם פרוע ומשולח רסן.

הכתובת האמריקנית על הקיר של כולנו, ודם כולנו – ודם ילדינו – בראשנו, פשוטו כמשמעו: אם לא נדע להכניס לחלל הגולגולת הקדושה שלנו את השניות ההכרחית של תודעת חופש מצפון הסגורה במגבלותיה של האחריות החברתית, נמשיך ונחזה בתמונות האיומות שראינו בימים האחרונים.

אהוד: לא הבנתי את מאמרך אך בזכות התיקון הראשון לחוקה הבאתי אותו.

* * *

משה כהן

הנדון: צבועים

מכובדי,

עזבו אותנו עם טבח ילדים בסוריה, גזים מרעילים בסוריה, נשק גרעיני באיראן, מעשי טרור בעיראק, רודנות ורעב באפריקה. מה לנו הזוטות האלו? מה שאותנו מדאיג ומעסיק היא הסכנה הגדולה לשלום האנושות, הלא היא בניית בתים בירושלים.

בלי בושה. היש צביעות גדולה מזו?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

נתי מלאכי

שיחה עם איש ג'אז

"אני חושב שבראוני* הרגיש

שהוא הולך למות"

כך מסביר לי על יבבת החצוצרה האחרונה שלו

לפני שנסע לשיקגו,

לפעמים בהקשבה לפיית החצוצרה יש

איזו ידיעה שזה הסוף"

את הפטיפון הראשון שלו קנה מאיזו זונה זקנה

בברוקלין

היכן שהתאמנו האמנים האלו שלא זכו בפרוטה

באשפה האחורית של שוק הבשר.

"זה ג'אז, זה לא תמימות זה הכחול הזה

כמו שקניוק מתאר את זה היטב"

הג'ק הדניאלס שמזג לי

הרטיב קצת את עטיפת הוויניל

שבו נגמר הג'אז

וכדורי הירייה העיפו את היונים

ברחובה הראשי של דאלאס

1963

"מאז התקווה

והג'אז רק ממוחזרים."

* קליפורד בראון 1930-1956 היה לאחד מחצוצרנים הגדולים של הארד בופ שהביא גם צליל אינסטרומנטלי ייחודי לג'אז, הספיק לנגן עם האבות המייסדים כבאד פאוול ואחרים; חייו הקצרים נקטעו באיבם בתאונת דרכים קטלנית בשנת 1956.

* * *

אלי מייזליש

הבאה בתור – ירדן

אין זה משנה מתי יקרוס השלטון בסוריה, מה שבטוח הוא כי הבאה בתור אחרי סוריה, היא ירדן.

הרכב האוכלוסין ההטרוגני בירדן, הוא שישנה שם את יציבות השלטון. אפילו שהסיבות להפיכה בסוריה הן בחלקן עדתיות, בסופו של דבר, כל העדות מהעדה הסונית ועד העלאווית, כולל הדרוזים – כולן סוריות. בירדן, לעומת זאת, ההרכב הוא שונה מיסודו. ישאל השואל: אם כך, מדוע עד כה המצב בירדן יציב? התשובה היא: אותה סיבה ל'יציבות' המשטר בסוריה מזה דורות. אותה סיבה ל'יציבות' השלטון הירדני בגדה המערבית מ-48 ועד ששת הימים [ו"ויתור" על זיקתו של חוסיין לגדה ב-1988].

השינויים שחלים בסדרי השלטון במדינות ערב, הם תמיד מהפכניים [או הפיכתיים?], ומאז שהוקמו בחסות מעצמות המערב 22 מדינות ערב, כמעט כולן עברו, ובימים אלה ממש ממשיכות לעבור – מהפכות [הפיכות?]. בחלק מהן הודחו המלכים והן הפכו ל"רפובליקות".

כך הודח חוסיין איבן עלי [מלך חיג'אז] בידי השייך איבן-סעוד בשלהי שנות ה-20, כך הודח ב-1952 פארוק מלך מצרים ב"מרד הקצינים", כך הודח או נרצח פייסל  [ה-2] מלך עיראק בידי קולונל קאסם ב-58, כך הודחו או "נעלמו" בזו אחר זו שתי מדינות תימן, הצפונית והדרומית, והפכו לתימן המהפכנית של היום, כך הודחו בזה אחר זה 'קולונלים' ו'גנרלים' בסודן עד שחלקה הדרומי נתלש ממנה לפני כשנתיים בידי מורדים. ובעיקר: כך נרצחו בזה אחר זה נשיאי לבנון מאז קיבלה עצמאות מידי צרפת בשנות ה-20, והפכה כיום לפילגש של החיזבאללה. אותו דבר התחולל ברצועת עזה, כשהחמאס זורק מחלונות הבתים הגבוהם את אנשי הפת"ח ועולה לשלטון, ולא מניתי את סאדם בעיראק ואת קדאפי בלוב שהלכו בדרכים האלה לעולמם וכן כמה אמירים ומלכים במפרץ.

היסטוריה קצרת ימים אך רוויית דמים באזורנו ב-80 השנים האחרונות, אינה סופית. אנו ממשיכים לחוות יום-יום את מראות הטבח בסוריה שמעבר לגבולנו הצפוני, וחווים את הירי הפלסטיני עלינו מאז שנות ה-20 וטבח חברון בתרפ"ט [1929] ועד תש"ח [1948] – והן באינתיפאדות זה עשרות שנים. שום דבר לא השתנה מאז תבוסת האימפריה העות'מנית וכניסת מעצמות המערב, ששינו את "יציבות" שלטון הפרגול התורכי [ה'פאלקות' ב'קישלה'].

אך דווקא בירדן המצב שונה לחלוטין, כי הקמת ירדן [או נכון יותר – עבר-הירדן] ב-1922 היתה מלכתחילה הולדה בחטא של ממזרות. היא נולדה בידי בריטניה שקיבלה [בטריק מלוכלך] את המנדט על פלשתינה [א"י] מידי חבר הלאומיים להקים בה את ה"בית הלאומי" בהתאם ל'הצהרת בלפור', והיא זאת שקרעה את עבר-הירדן ומסרה אותו ב-1922 לאמיר עבדאללה, שכלל הגיע לשם בגלל סיבה אחרת: "לעלות" [עם 200 גמלים...] על הצרפתים בדמשק "ולהחזיר" לשם את אחיו פייסל, שסולק בידיהם.

עוד לפני בואו של האמיר עבדאללה אל עבר-הירדן מביתו שבחיג'אז, כבר שהו שם מזה דורות על גבי דורות שלושה שבטים בדואים עצמאיים. הבאתו של עבדאללה בידי הבריטים והמלכתו על עבר-הירדן, כרוכה היתה בהפכפכות הפקידות הבריטית שהשתמשה בטריטוריה שזה עתה ירשו בכוח מתורכיה, כאילו היא חרוזים שהביאו הכובשים הספרדים לאינדיאנים לאחר גילוי אמריקה. הסואץ והנפט, אלה רק שניים מהאינטרסים הבריטיים באיזור, שעבורם היו מוכנים למכור לשטן את כבודם ואת התפקיד שחבר הלאומים הטיל עליהם בחוזי השלום שלאחר המלחמה. והיא אותה בריטניה שעל סף אובדן האימפריה שלה, לאחר מלחמת העולם ה-2, לא בחלה בתפקידה כאן כמנדאטור, להחזיר את אניית המעפילים 'אכסודוס' למחנות פליטים בגרמניה המובסת.

כיום – לאחר שלטון של 3 דורות יורשי המשפחה ההאשמית בירדן, כשממלכה זוטרה זו, הנשענת על צבא – שהוא אותו "ליגיון" שהבריטים הקימו לפני יותר מ-80 שנה, יודעת היטב כי ראשה, המלך עבדאללה ה-2 – הוא היורש האחרון, כי זמנו תם. הזיקה ההדדית של פליטי 48' ו-67' בירדן אל שארי בשרם בגדה המערבית, היא אמיתית יותר מזיקת המשפחה ההאשמית אל אדמת עבר-הירדן. רוב אוכלוסיית ירדן כיום מבוסס על פליטים מפלסטינה ב-48 ומהגדה ב-67 שלא התערתה באוכלוסיית השבטים הבדואים. בנוסף, הגיעו אליה מאות אלפי פליטים במהלך המלחמה בעיראק ובשנה האחרונה נוספו אליה אלפי פליטים מסוריה. כך שבעצם מהווה כיום ירדן מחנה אחד גדול של פליטים מכל המינים. זה לא "העם הירדני" שמלך ירדן לוקח איתו למסעותיו בעולם כשהוא נואם באנגלית אוכספורדית: the Jordanian people , אין דבר כזה והוא יודע שהוא משקר. זה מזכיר לי את המעמד המגוחך בשנות ה-80 בז'נווה, כשהנשיא רייגן עומד ליד הנשיא אסאד ומקשקש –our two nations , כך ממש: שתי אומות. מה היה לה ל'אומה' האמריקאית מאז ועד היום עם ה'אומה' הסורית? 

השנה הבאה, שנת 2013, תהיה שנת המהפך הן בסוריה והן בירדן. שתי שכנות אלה תעבורנה בזו אחר זו את התהליך שעבר על טוניס-לוב-מצרים-תימן ויחולו בהן חילופי שלטון ומשטר.

בירדן, שתיפול אחר סוריה, יתחולל מאבק בין הפלסטינים והפליטים האחרים מעיראק וסוריה – לבין הפיקוד הבכיר של הליגיון שבפיקוד צאצאי שבטי הבדואים ושבטיהם – שבין כה וכה יביא לעזיבת משפחת המלוכה מהממלכה.

עבדאללה אינו בנוי לרשת את שיטת אסאד ולטבוח בנתיניו, שהיו עד כה די ממושמעים. ומצד שני, הוא יסתלק לפני שראשו יעוף כפי שעשו לבני משפחתו ההאשמית בעיראק ב-1958.

אם עדיין זה לא ברור לו היום, הוא יפנים זאת בבא העת. 

* * *

נעמן כהן

על ארץ (בני) ישראל והיהודים באיסלאם

לפי המסורת המוסלמית, מוחמד בן עבדאללה ואמינה – נביא המוסלמים, טען שהקוראן ירד מהשמיים מגילות מגילות שנמסרו לו ע"י המלאך גבריאל. ברור שהטקסט אינו ספרות לוגית, יש בו סתירות, וככל טקסט הוא נתון לפרשנויות רבות.

יש לזכור שטקסט הקוראן משקף תמיד את האינטרסים האישיים והפוליטיים של מוחמד. למשל, כל רכוש היהודים – אדמות, בתים, נשים – שייך למוחמד ולערבים. (סורה 59 פסוק 7. סורה 33 פסוק 27). מוחמד אינו מסתפק בארבע נשים, כפי שמתיר הקוראן לכל מוסלמי. רק הוא באופן אישי, קיבל אישור מאללה-אלוהיו, לקחת נשים ופילגשים ללא הגבלה כרצונו. (סורה 33 פסוק 50. סורה 33פסוק 37). ביניהן נשים שלקח כשלל מהיהודים, צפיה בת ה-17 שבעלה עונה ונרצח, והיא הוכרחה לעבור על גופתו, ולהינשא למוחמד, ואת ריחנה השבויה, שסירבה להינשא לו ולכן הוא שמר אותה רק כשפחת מין, ואף את אשת בנו המאומץ, זייד, שהכריח אותה להיפרד ממנו, ונשאה לאישה. (לכן שם בנו המאומץ, זייד, הוא השם הערבי היחיד שמופיע בקוראן מלבד מוחמד). את שאר הנשים היהודיות והילדים שלקח כשלל מלחמה, מכר מוחמד לעבדות, ועשה בכך כסף רב. בדומה לכך גם שאלת "הארץ הקדושה" – "ארץ ישראל" מושפעת מהאינטרסים הפוליטיים.

הערה חשובה. במובאות בעברית יש להסתמך על התרגום של אורי רובין. בשום פנים אין להסתמך על תרגום הקוראן של שמש, כי הוא בחינת "פרטייטש און פרבעסערט" מעובד ומשופר.

צודק הלל כהן (חדשות בן עזר 799), בקוראן אין מופיעה המילה "ארץ ישראל". לפי הכתוב בקוראן, אללה (אלוהים הערבי-מוסלמי) העניק את הארץ המבורכת והקדושה לעם המעונה הוא "עם בני ישראל".

הנה המקור: (תרגום רובין):

(סורה 5 פסוק 20) משה אמר לבני עמו, בני עמי, זכרו את החסד שנטה לכם אלוהים, בהקימו בכם נביאים ובעשותו אתכם למלכים, ובנותנו לכם את אשר לא נתן לאיש משוכני העולמים. בני עמי, היכנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב לכם אלוהים, ואל תסוגו לאחור פן תלכו לאבדון.

(סורה 7 פסוק 137) הנחלנו לבני העם שנרדפו את מזרחה ומערבה של הארץ אשר נָתַנו ברכתנו בה, והתקיים במלואו דברו הטוב של ריבונך על "בני ישראל".

לכן מהפסוקים הללו, משתמע בבירור ששם הארץ הוא "ארץ בני ישראל" (המקור יהושע יא, כב) ודוק: לפי הקוראן אללה (אלוהים הערבי-מוסלמי) לא העניק את הארץ לערבים, ולא לפלישתים שכלל אינם מוזכרים בשמם בקוראן (מוזכר רק גוליית), ומכאן גם שם הארץ איננו "פלשת" (פלסטין), "יבוסיה", או "ערביה". כלומר הצדק גם עם יוסי גמזו.

הפרשנות הערבית-מוסלמית אכן מסבירה שאין היהודים זכאים לארץ שהובטחה להם בגין חטאיהם. היהודים הם קופים וחזירים שיש להשפילם, לענותם, ולהרגם, כתנאי לבוא הגאולה. (סורה 5 פסוק 60, סורה 9 פסוק 29, סורה 7 פסוק 163, חדית' סעיף 7 באמנת החמאס). אבל מעבר לכך, כל ארץ אשר נכבשת על-ידי האסלאם, חייבת להיות אדמת ווקף מוסלמית קדושה, והיא אסורה לבעליה הקודמים.

באירוע לציון יום השנה ה-47 להקמת פת"ח – 9.1.2012, קרא מנחה העצרת: "מלחמתנו עם צאצאי הקופים והחזירים היא מלחמת דת ואמונה. תחי הפת"ח!" והזמין את המופתי הירושלמי (יורשו של חברו של היטלר – מוחמד אל-חוסייני) לבמה.

המופתי, השייח' מוחמד חוסיין, טען שמאז כיבוש הארץ על-ידי החליף עומר, היא אינה שייכת יותר ליהודים בגלל הכיבוש. ומה גורל היהודים? בנאום שטנה גזעני אנטי יהודי הוא ציטט את דברי מוחמד (המופיעים באמנת החמאס סעיף 7), שלפיו התנאי לגאולה הוא השמדת היהודים: "השעה (תחיית המתים) לא תגיע עד שתילחמו ביהודים. היהודי יתחבא מאחורי אבנים או עצים. והאבנים או העצים יקראו: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מאחוריי, בוא והרגהו!' – מלבד עץ הע'רקד (שלא ילשין על היהודים) ולכן אין זה פלא שאתם רואים עצי ע'רקד מקיפים את ההתנחלויות הישראליות..."

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

דבריו התקבלו במחיאות כפיים סוערות בקרב הקהל הרב של אנשי הפת"ח.

נכון שבניגוד למצע החמאס, השמדת היהודים אינה מופיעה בגלוי במצע הפת"ח (כפי שלא הופיעה במצעו של היטלר) אבל מסתבר שבמטרה הסופית אין כלל הבדל בין שתי התנועות החמאס והפת"ח.

פרשנים מוסלמים התומכים בזכות עם ישראל לארץ ישראל

קיימים גם פרשנים מיספר המכירים בזכותו של עם ישראל לארצו ע"פ הקוראן:

פרופ' חליד מוחמד, יליד דרום אמריקה, למד הלכה איסלאמית קלאסית באוניברסיטה של האימאם מוחמד בן סעוד שבריאד, ערב הסעודית. עשה תואר שני ביהדות ובאיסלאם בקנדה, ולאחר מכן השלים דוקטורט בהלכה איסלאמית באוניברסיטת מקגיל שבקנדה. היום הוא מלמד באוניברסיטת סן דייגו.

לפי פרופ' חליד מוחמד, אללה ציווה את הארץ לבני ישראל והחטא שחטאו לא הפקיע את זכותם על הארץ. מכיוון שמדובר בתקופה של ארבעים שנה בלבד. "הם קיבלו את העונש על חטאיהם - איסור מוגבל בזמן על כניסתם לארץ. זה לא משנה את העיקרון שלפיו הארץ נועדה להם," הוא אומר בתוקף. "הקמת מדינת ישראל היא הביטוי לכך שהיהודים מבקשים לחזור לארצם. מדינת ישראל קמה בזכות 'הג'יהאד היהודי', ומעשי הטרור שמבצעים הפלסטינים בתוך ישראל אינם ג'יהאד משום שזו לא אדמתם." (יואב שטרן "הארץ" 29.11.2004) http://news.walla.co.il/?w=/9/632924

http://www.hydepark.co.il/topic.asp?topic_id=978344&forum_id=4639

ביביפוביה – ביביפובים לכו לטיפול!

למרות דברי המופתי הירושלמי של הפת"ח שהבאנו לעיל. ממשיכות "שלושת הוויבערס הפולניות": יחימוביץ', בזו'ז'וביץ', ושמיפיצקי, (קצת הומור) לראות בו פרטנר לשלום. אצלן ואצל רבים אחרים בציבוריות הישראלית חל היפוך תפקידים, ע"פ "השיחדש" האורווליאני: "אוייב הוא ידיד, ידיד הוא אוייב". האוייב האמיתי הוא ביבי.

הגדיל לעשות יצחק צפל ישורון הכותב שביבי עבר חווית אונס לכן הוא בונה לו עולם משלו. תמונת עולמו של ביבי היא פוסט טראומטית, ובגלל זה הוא משכתב את ההיסטוריה. ביבי הוא האוייב האמיתי, ולא הערבים, שלמרות הצהרתם על מטרתם לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם רק אויבים מדומים. לכן קורא צפל: "ביבי לך לטיפול!" ("הארץ", 18.12.12)

הסימפטום הבולט למחלת הביביפוביה היא כאשר אנשים פועלים בצורה כזו שלא איכפת להם לפגוע בישראל מבחינה כלכלית וביטחונית, ובלבד שגם ביבי ייפגע. תמות נפשנו עם ביבי.

מומלץ לכל בעלי סינדרום הביביפוביה לגשת לטיפול. יצחק צפל ישורון, לך לטיפול!

ספי רכלבסקי - הסכנה הפשיסטית שנמנעה

לפני הבחירות המקדימות למפלגת העבודה, פורסמה ב"הארץ" מודעת ענק שכותרתה: "ספי רכלבסקי לכנסת, כי לחמורים נמאס". על המודעה חתמו שורה של סלבס תומכי "השמאל הרדיקאלי": גילה אלמגור, חנה מרון, יאיר גרבוז, דוד טרטקובר, נילי מירסקי, אחינועם ניני, ועוד. במודעה נאמר כי מול ההקצנה הדתית, נוכחותו של רכלבסקי בכנסת חיונית "יש צורך ביודע תיאולוגיה מול ההקצנה שהביאה לרצח רבין."

רכלבסקי, העובד כסרסור בורסה (הגדרה של סבתו החלוצה-הציונית-סוציאליסטית (שעליה כתבתי בספרי: על האוטופיה-עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק) – והמציג עמו סופר, (במודעה הוא תיאולוג) ניסה גם הוא לרכב על גל ההצלחה העיתונאית בפוליטיקה הישראלית. רכלבסקי סבר שמאמריו בעיתון "הארץ", הספוגים בדעות ובביטויים קיצוניים, חלקם ארסיים, נגד כל בעלי התפקידים מקרב אנשי הביטחון, הימין והדת, והשוואתו את חוקי הנישואים הנהוגים בישראל "לחוקי נירנברג", יביאו לו קולות רבים.

דווקא רכלבסקי המאשים את הליכוד בפאשיזם ובגזענות, והמשווה את זמננו לראשית שנות ה-30, פועל בדומה להיטלר ולמוסוליני בשעתם, כאשר הוא קורא לטייסים להפר פקודה להפציץ באיראן, ולמפקדי צה"ל שלא לציית לממשלת ישראל הדמוקרטית: "לרמטכ"ל בני גנץ ולהנהגת צה"ל אין 'אפשרות' לא למלא את השחורה שבפקודות – יש להם חובה שלא למלאה... פקודה כזו אסור לבצע." ("המרמה", "הארץ" 7.8.12)

כל מי שהדמוקרטיה יקרה לו, חייב לומר: עד כאן! על הצבא תמיד להישמע למוסדות הדמוקרטיים הנבחרים. ברגע שהצבא לא יציית לממשלה הדמוקרטית, יבוא הסוף על הדמוקרטיה. ברגע שהצבא יחליט לקחת את השלטון, לא יוכל יותר גם רכלבסקי ליהנות מחופש הדיבור.

למרות הקריאה הפשיסטית של ספי רכלבסקי לחיסול הדמוקרטיה הישראלית, הוא קיבל רק 1270 קולות בפריימריז של מפלגת העבודה, והגיע למקום ה-52 בלבד. הדמוקרטיה ניצלה.

מסתבר שאולי בכל זאת עוד נשארו במפלגת העבודה מיספר אנשים השומרים על מורשת יגאל אלון, ויצחק רבין. אולי בכל זאת עוד יש תקוה.

אנטישמיות – עלילות דם אז והיום

אתמול חשתי תדהמה. פנתה אליי סטודנטית עולה מאוקראינה ושאלה אותי: "אתה באמת בטוח שהיהודים לא לוקחים דם של נוצרי לדת שלהם?"

לאחר תדהמה של רגע, כשהבנתי שזו שאלה שנשאלה ברצינות ולא בהומור, אמרתי לה שהיא משקפת בדיוק את האנטישמיות הקלאסית, ושאלתי אותה: "מה את חושבת על זה?"

היא ענתה לי: "אני בהחלט חושבת שזה יכול להיות, כי היהודים הרי שוחטים כבשים לבית המקדש, אז למה שלא ישחטו בני אדם?..."

מסתבר שאין בכוח ההיגיון והקידמה לסתור את האמונה הישנה בעלילות הדם. אני מצרף קטע מהיומן של אימא שלי שנכתב ב- 1927. דבר לא השתנה:

יום   1927  1/III

היום קרה לי מקרה כזה. השיעור הראשון היה אצלנו פנוי. במחלקה הרועשת לימד המורה, ואותנו ציווה לשבת במנוחה. אנחנו ישבנו ודיברנו עם הנערים הנוצרים אודות השיעורים ועוד דברים. והנה פנה אליי נער אחד, שהיה היותר טוב מכל הנערים, ושאל אותי בתמימות – הגידי נא לי ברכה, האמת הדבר שאתם צריכים למצות דם נוצרי? הדברים האלה הכאיבו את ליבי מאד. נוכחתי לדעת, שהעלילה הארורה, שהעלילו עלינו שונאינו זה מכבר, ובעדה יהודים חפים מפשע נענו בהעינויים היותר גדולים, באכזריות גדולה, נשארה עוד לפליטה. ולא נכחד תקוותה. כן, אני חשבתי, שרק בימי ביניים, כאשר החושך שלט מסביב, והשמש לא יכול לחדור מבעד העננים השחורים, כאשר לב האדם היה לב השטן, רק אז יכלה העלילה הבזויה הזאת, למצוא דרך בלב האדם. רק אז, יכלו להאמין שהיהודים, שלהם ניתנה תורת אמת, ולפי דעתה, אפילו אם תימצא טיפת דם בביצה, אז אסור לנו לאכול את הביצה כולה, שהם לחגם היותר נעלה, והמעורר רגשות עדינות, יקחו דם אדם.

נורא הדבר! השמש המאירה לא יכלה לחדור אל הפינות האפלות בלב, החוכמה לא גברה עוד על האיוולת. קשה מאד לשרש מה שנשרש זה מאות שנים. אני עמלתי להוכיח, כמה לא אמיתיים דבריהם, בהביאו להם ראיות מראיות שונות, אבל המה באחת. סיפרו סיפור בדים, ששמעו שאחד סיפר שאת דמו, שנזל מאצבעו לקחו היהודים למצות. מה היה לי כבר לענות על דברים כאלה. אף כי ידעתי שדבריי לא ישרישו את האיוולת הקשורה בליבם, ושבדברי אני זורעת על צחיח סלע, בכל זאת הוכחתי את משוגתם על פניהם, כי ליבי התכווץ בקירבי מכאב, בראותי, ששנאת הגויים ליהודים לא פסקה גם עתה, והיא גרמה להשיקוצים הנבזים המושלכים עלינו. אמנם ניצחתי במו פי, והם לא מצאו מענה, אבל בליבם נשאר החשד. זאת ראיתי על פניהם. ולא אתפלא, כי הלא מימי ילדותם לימדו אותם ככה הוריהם, וכוהניהם, ואיך יוכל היות שהם ישקרו?

מאותו רגע נשנא עליי בית הספר הפולני ביתר שאת, עוד יותר הרגשתי את השנאה המעטרת אותנו. ועוד יותר הרגשתי את הבדידות. אך! מי יתן ואעופה מזה. נפשי תתגעגע להיות בין אחים, להניח את ראשי בחיק שפתי, אבל אלוהים יודע מתי תהיה כדבר הזה...

אהוד: לדעתי עלינו לשנות את צורת התגובה להאשמות מסוג אלה, החוזרות ונשנות גם בימינו, ולענות לגויים כך:

"כן. אנחנו היהודים חוטפים ילדים נוצריים וגם מוסלמיים ולאחר ששוחטים אותם, כמו שערביי חברון שחטו את היהודים שלהם במאורעות 1929 – אנחנו משתמשים בדמם לאפיית המצות שלנו. וכמוסבר ב'פרוטוקולים של זקני ציון', אנחנו מאורגנים היטב, ויכולים לשחוט אויבים שלנו בכל מקום בעולם – לחטוף את ילדיהם הרכים ולהשתמש בדמם לפולחן הדתי שלנו. אנחנו היהודים מערים מנות מדם השחוטים שלכם – לא רק לאפיית המצות אלא גם לחיילים ולחיילות שמפעילים את מערכות כיפת ברזל ולטייסים שיוצאים להפציץ בתי ספר ומסגדים של מוסלמים – ואשר בבוא היום ימריאו, מחוזקים במנות הדם של הילדים הנוצריים והמוסלמיים ששחטנו – להפציץ את התשלובת הגרעינית של איראן! כדאי לכם מאוד להיזהר מאיתנו כי כאמור אנחנו שוחטים ילדים, וההוכחה לכך היא שיש לנו אחוז יחסי כה גדול בין מקבלי פרס נובל!"

* * *

עדינה בר-אל והדס בר-אל פרמדר

הצגה קטנה-גדולה

"גֶלֶם" – תיאטרון "תמונע". כתיבה ובימוי: ניצן כהן. שחקנים: אורי הוכמן, אברהם סלקטר, רזיה ישראלי, תומר גלרון, אברהם הורוביץ, עופר שלחין.

החיים משמשים במידה זו או אחרת כחומר גלם לאמנים. נראה שחומר הגלם ממנו עשויה הצגה זו, הוא ממקורות אישיים מאוד, ממעמקי הנפש של היוצר, והם חודרים אל ליבו של הצופה.

זהו סיפור על משפחה קטנה – אימא, אבא, שני בנים וכלב, שמתגוררת במושב. סיפור המסגרת הוא שובו של הבן הבכור הביתה עם מצלמה, בניסיון להגשים את מאווייו להיכנס לפנתיאון יוצרי הקולנוע הגדולים. הוא מחליט להשתמש בחומר הגלם הזמין ביותר – משפחת המוצא שלו. אך בסופו של דבר הוא מגלה, כי לא ניתן לגעת בעצבים חשופים בלי לחוש כאב. אמצעי זה והחלוקה לסצנות, נתנו אפשרות ליוצר לשלב במחזהו מונולוגים ודיאלוגים, שיש בהם חשבון נפש של הדמויות בראייה לאחור. הכלב הנאמן משמש לאורך המחזה כ"מקבילו" של האב – שומר, מלא און, עובד קשה ולבסוף מגיע לאפיסת כוחות.

האירועים לא מובאים בסדר כרונולוגי, אך לכולם יש אותה תפאורה מינימליסטית – חלקת אדמה עם רגבים חומים, מכל פרי גדול, כיסא ופנס-מצלמה. גם הלבוש של הדמויות מצומצם ופשוט תרתי-משמע. האב בגופיה לבנה ומכנסי עבודה, האם לובשת קומבניזון (מי מהצעירים יודע מהו?) רמז לחשיפה הגדולה והמטלטלת שמזמן לה בנה.

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה." כך פתח טולסטוי את הרומן שלו "אנה קרנינה". הסיפור במחזה הזה הוא על משפחה אחת. מצד אחד, מייצגת המשפחה הזו כל משפחה שבעולם, והיא מתכתבת אפילו עם "מותו של סוכן" של ארתור מילר, בהעלותה יחסים בין בני המשפחה – אבות ובנים, זוגות – סודות שנחשפים לאחר שנים, האשמות והשלמה.

יחד עם זאת היא מייצגת משפחה ישראלית. הישראליות מתבטאת בנושאים שונים שעולים בהצגה, ואלו הם: משחקי הילדות התמימים; המושב ששינה את צביונו - נבנים בו בתים חדשים, גדולים ומפוארים על ידי אנשים שזה מקרוב באו, ולא ידעו את העבודה הקשה של כיבוש האדמה החל משנות החמישים. "חדשים" אלו נוסעים בג'יפים של ארבע על ארבע, למורת רוחם של החקלאים הוותיקים שנותרו בבתים ישנים, לא משופצים. מסופר במחזה על הקשר המיוחד במינו בין המושבניק היהודי ואבו-מוחמד, העובד הערבי המסור שלו. עוד עולה במחזה הקושי בהווה להתקיים מחקלאות, בעוד שבעבר חגגו סיום קציר, בציר, קטיף. החממה היתה מלאה בעגבניות, רגבי האדמה בפרדס מתקו לפרדסן, וילדיו התפעמו מהזריחות הנשקפות מהמרפסת הגדולה.

המחזה מעלה את תופעת החזרה בתשובה של צעירים עקב קשיים משפחתיים ו/או אישיים.   ובתחום המשפחה – הקלות בה אנשים מחליטים להתגרש, ואומללות בן-הזוג שנעזב. והדילמה העיקרית: מה לעשות עם בן משפחה שמתחיל להתנתק מהמציאות עקב מחלה. עד כמה להקריב בשביל שיישאר בקרב בני ביתו על חשבון ויתורים גדולים מצידם.

זוהי הצגה קטנה-גדולה, כואבת ומצחיקה, נשארת בלבו של הצופה לאחר סיומה.

* * *

יואב שורק

חיקוי והתבוללות

יחיעם פדן מוחה על הטענה 'הדתית' כאילו "נהייה אחר תרבויות זרות קוסמות גרמה לאובדן בית שני," טענה המזכירה לו את "דברי הבלע כאילו אסון זה או אחר נגרם בגלל אי קיום מצוות. אם יש אלוהים", חותם פדן, "הוא לא מתקטנן על מי שאינם מניחים תפילין!"

ובכן, אלוהים אכן לא מתקטנן, ומי שמניח תפילין אינו עושה זאת כדי לרצות את אלוהים. הנהייה אחר תרבויות זרות מכרסמת בעצם הקיום, בחוסן הלאומי התרבותי, בתודעת הייעוד, ברצון לקיום נבדל וריבוני. אשר על כן סביר מאד שנהייה כזו תביא לחורבן. 

יש אסונות שמתרחשים בגלל אי שמירת מצוות. לא, אין הכוונה לאסונות בידי שמיים, המקפדים חייהם של חפים מפשע, אלא לאסונות של הידרדרות חברתית ערכית, ההופכת אותנו לחברה פרובינציאלית המצפה לקבל שיריים מתרבות ניו יורק ופאריס, במקום להיות חברת מופת המציבה אור לגויים. אילו מצוות לשמור ואיך, זו שאלה ששווה שיח ציבורי עמוק ורציני. לא תמיד הנוסחה הדתית השגורה היא הטובה ביותר. אבל היא בוודאי טובה מריקנות המובילה לנהייה אחרי תרבויות שגם אם יש בהן יופי ויש מה ללמוד מהן, הן אינן שלנו ולא עבור חיקויין ביצרנו לנו מעמד כעם וכמדינה.

אהוד: הציונות לא ביצרה לנו "מעמד כעם וכמדינה" – כדי שנפנה גב לתרבויות העולם ונסתגר בחברה יהודית פרובינציאלית כזו של  נטורי קרתא ושל חוגים חרדיים חשוכים חסרי ליבה או כמו הבורים ועמי הארץ החוסים בצילה של ש"ס. תודה לאל, אנחנו מושפעים ופתוחים לתרבות העולם!

* * *

רות ירדני כץ

נר שמיני של חנוכה

לכבוד סיום חג החנוכה, להדלקת הנר האחרון, הזמנתי לביתי את ראשי המפלגות, זה היה ממש קל, שלחתי להם מסרים ורובם הגיבו בחיוב. החרדים התנצלו חוץ מאריה דרעי. הכנתי המון סופגניות ויין, זה הולך טוב ביחד. 

הם באו כמעט יחד. שעה זו שעה ואף אחד לא איחר. הרחוב שלי נסגר הרבה זמן לפני שהגיעו. משטרה, מאבטחים, אנשי שב"כ, מוסד, מודיעין  וכלי התקשורת – מילאו את הרחוב ואת הכניסה לביתי. כל תושבי השכונה יצאו לראות מה קרה, וכשנודע להם מה הולך לקרות, טילפנו למשפחותיהם, למכרים ולחברים, ובמהירות האור מאות סקרנים הגיעו.

כאשר נתניהו ירד ממכוניתו ההמון פרץ בצעקות שמחה: "ביבי, ביבי!" – הוא נפנף בידו הלוך ושוב, והקריאות רק גברו.

גם שלי יחימוביץ' התקבלה בחום, והיא חייכה באושר ואמרה: "תודה, תודה, אני יודעת שאני הולכת לנצח, לא בבחירות אלו אבל בבחירות הבאות, תודה לכם."

כאשר ההמון זיהה את זהבה גלאון, השתררה דממה. אף אחד לא מחא לה כפיים ואף אחד לא התייחס.

אוי, אוי, אוי. דרעי וליברמן זכו לקריאות בוז. גברת אחת התפרצה לשורה הראשונה, המשטרה חסמה אותה והיא זעקה:

"מושחתים, גנבים, הדם עלה לכם לראש, שדדתם, רימיתם התעשרתם וכאילו כלום. הכול בסדר איתכם, דרעי חזרת כדי לשלוט ומי שיצביע לך מצביע לטובת השחיתות, ואתה ליברמן בטוח שתחזור לראש הפירמידה בקלי קלות. אצלנו הכול אפשרי."

מישהו אחר הגיב: "אבל אתה גבר אמיתי, לפחות התפטרת." 

לבני הופיעה עם שני חבריה החדשים. עמרם מצנע ועמיר פרץ. גל של צחוק עבר בין ההמונים. חה, חה, חה. וגם ברגע זה היתה התייחסות אישית: "ככה מקימים מפלגה גברת לבני? ככה? על מצנע אין לי מילה אחת רעה. אבל עלייך ועל פרץ? שניכם בגדתם..."

ההמון הריע כפיים, לבני ופרץ נדחפו על ידי המאבטחים לדירתי, ומצנע נעמד לפני הסקרנים ואמר:

"לא הכול שחור-לבן. שתדעו, יש לנו משימות חשובות, לעשות שלום. שתי מדינות לשני עמים. לשם אנחנו הולכים. תזכרו את זה טוב טוב. אנחנו נעזור לנתניהו להביא שקט ובטחון."

האחרון היה יאיר לפיד. הרבה צעירים וצעירות היו בין מקבלי-הפנים והם לא נשארו אדישים. אחת כמעט התעלפה כשראתה אותו וזעקה בקולי-קולות: "לפיד אתה התקווה שלנו, אנחנו לא גומרים את החודש, עובדים כמו חמורים, אין לנו זמן לכלום, וכלום לא יוצא לנו מהעבודה שלנו. אני אחות."

כלי התקשורת צילמו אותה מכל כיוון, הסקרנים מחאו כפיים ולפיד הספיק לומר: "זאת הסיבה שבאתי להתחכך עם פשוטת העם. לא כל יום אני זוכה להזמנה כזו."

כל המוזמנים נכנסו לדירתי, התקשורת גם כן ניסתה אבל ביקשתי שקט והם הורחקו.

נתניהו היה במצב רוח מצוין והוא קבע: "אני מבין שלי יש את הזכות להדליק את נר השמיני ולברך. אני ראש הממשלה וכנראה שאמשיך להיות ראש הממשלה."

אהוד, ברכות לכבוד הגיליון ה-800, עוד רבה הדרך ונחגוג איתך עוד הרבה הרבה "חדשות בן עזר"! 

* * *

יצחק שויגר

חנוכה הוא חג טוב

מן המפורסמות היא שאין מוקדם או מאוחר בתורה וכל מה שנכתב בה, לדורות נכתב. יש לכן לקרוא את הכתוב ביחד ולחוד, היפוך וישר, מוקדם ומאוחר. ומכול זה  יש ללמוד כיצד צריכים יהודים לנהוג איש ברעהו על פי הכתוב, במשך כל הדורות.

כאשר יצא בלעם הנבל על אתונו, לקלל את ישראל,  לא יצאה קללתו, אלא הקדוש ברוך הוא זימן ברכה בפיו שתחילתה, "מה טובו אוהליך יעקב וגו'." וכמו שפירש רש"י, הפרשן הנודע על פי התורה שבעל-פה, "ראה שאין פתחיהם עומדים זה מול זה." הפרטיות נשמרת. ולא ידע בלעם, כי קללתו – ברכתו תעמוד לעד.

כשיצאו אבותינו ממצרים, הם לא היו  מעטים. הם היו כשישים ריבוא, והתגוררו באוהלי קדר כמו אלו המקובלים היום על אזרחינו הבדואים, כדברי המשורר: "הבדואים הם אנשים כמונו, שנראים ממש כמו בתנ"ך, רק מדברים בערבית."

ואיך גרו? כל משפחה קיבלה אוהל, ומקימיו דאגו שפתחי האוהלים לא יהיו אחד כנגד השני כדי לשמור את הפרטיות. מאז למדנו שהפרטיות, היא אבן יסוד בנפשם של בני ישראל.

וככה נהגו. את כל המתחם חילקו ל-12 גושים לפי מיספר שבטי בני ישראל. כל שבט חילק את הרובע שלו ל-12 שכונות לפי מספר אבני החושן.  וכל רחוב-אבן קיבל מיספר לפי אותיות לשון הקודש. וכל משפחה קיבלה אוהל-אות.  ממש לפי השיטה הזאת מחלקים כיום אותיות למפלגות השונות בארצנו הקדושה, שעה שהן נלחמות זו בזו על חשבוננו כדי לסדר ל-120 איש משכורת ותנאים נלווים.

וככה היו נודדים ברחבי המדבר, כמפורט בפרשת מסעֵי בספר מדבר. כשהיו מגיעים לחנייה היתה כל משפחה יודעת את כתובתה לפי הדוגמא: גוש  בנימין שכונת אודם רחוב א' אוהל מספר א/יא.

והפתחים "המסודרים," שמרו על הפרטיות. ולא ידעת מי נכנס אצל מי ומי נמצא אצל מי.

ולמה זה כל כך חשוב. כי כידוע בני ישראל הם עם חברותי והחיים בצוותא מולידים חברויות וקשרים והיו מזמינים זה את זה, לארוחות של שליו על האש ובּוּפֶה של מן, בשישה טעמים, ולא היו יודעים מי מזמין את מי ומי מתארח אצל מי. וככה נוהגים בני ישראל מאז ומקדם.

ובני ישראל הגיעו לארץ המובטחת. לאחר שגורשו משם בבית ראשון וחזרו וגורשו בשנית בחורבן בית שני. ונחבטו על ידי אשורים ובבלים ויוונים ועל ידי הרומאים והתפזרו באומות העולם והתכנסו בספרד וגורשו ממנה. וקיצרו ימיהם בכל מיני גלויות החל ממצרים וטוניס ומרוקו בצפון אפריקה וכלה ברוסיה בצפון אירופה ובאמריקה ובדרומה שבמערב הגלובוס ובסין שבמזרחו. וגזירות השמד והפרעות היו לחם חוקם של היהודים הנפוצים, עד שבאו  הנאצים הארורים והפולנים עוזריהם וכילו את מרבית היהודים בכל מיני שיטות ברבריות. והנה שארית הפליטה הגיעה בסופו של דבר בחזרה לארץ הבחירה והקימה לה מדינה מחדש. פשוט פלא. אלמלא נעדר העם מארצו אלפיים שנה ולא היה מתקפח ריבויו במשך אלפיים שנה על ידי הרוצחים למיניהם  – בטח כבר היה מונה מאות מיליוני אנשים.

ומכל הגלויות, הנוראה בהן היתה הגלות הפולנית שהדביקה את בני ישראל בתכונות אנושיות בלתי נסבלות.

גם פה בארצנו  התחלקו בני ישראל לשבטים לגושים לרחובות ולאוהלים. אלא שלא שמרו על השיטה והעניקו למקומות מגוריהם שמות אחרים מכפי שהיה נהוג במדבר. גם מספרם גדל והאוהלים גדלו לבניינים ולקומות וקשה היה לשמור על ברכתו של בלעם.

כאן המקום לציין את חוכמתם היתירה של חכמי ישראל, שלאחר שראו שהמרידות השונות נכשלות והסיכוי שעם ישראל יצא בגלות הוא ודאי, אז הם המציאו בתקופת המלחמה עם היוונים איזה סיפור נחמד על איזה פך שמן שהספיק לשמונה ימים. משהו שהיום בלשון המודרנית היו קוראים לו ה"נראטיב של העם היהודי." וראה זה פלא. הסיפור האידיוטי הזה הפך  להימנון הלאומי של העם המסכן הזה ומאחד את העם לדורותיו במשך אלפי שנים. בכל שנה מאז גורשו בני ישראל לפני אלפים שנה מארץ הבחירה, נוהגים קבוצות יהודים להתאסף פעם בשנה לזכר המלחמה עם היוונים והחורבן הכללי – סביב מנורת שמן להדליק נרות או צלוחיות שמן, להרוס את הדיאטה שנשמרה כל השנה, לאכול סופגניות ולאטקעס. לקלל את הגויים, לשיר שירי הלל בקול רם ולשבח את הקדוש ברוך הוא, כאילו הוא לא נכשל בהגנה על עמו הנבחר. שום הרהורי כפירה. והשטות הזאת מחזיקה 2000 שנה. פשוט אי אפשר להאמין. קרו לנו כל כך הרבה צרות מאז – ולמה נדבקנו לסיפור של היוונים. למה לא לשיר על גירוש ספרד או על פרעות קישינב? לא ברור.

והנה חזרנו לארץ הצבי ומה עושים בחנוכה? – ממשיכים עם הנרות והלאטקס כאילו לא נפל דבר בישראל. אנו מוקפים 30 מיליארד מוסלמים שחרתו על דגלם להרוג אותנו ואומרים את זה בראש חוצות, והיהודים ממשיכים לשיר "יוונים נקבצו עליי" מי זה היוונים? במצב הכלכלי שלהם – מהם אנחנו מפחדים? ומה עם המוסלמים? והעם הזה מאוחד בשירים ובלאטקס. אלא מאי? הבתים קטנים ואין הרבה מקום, ממש כמו באוהלים של פעם. וכזכור לכם  צנעת הפרט דבר חשוב. ברכתו של בלעם הרשע עדיין שוררת. וכשבני ישראל,  בייחוד יוצאי גלות פולניה, שהם הרוב בארצנו, מזמינים זה את זה, ערב ערב במשך שמונה ימים, להקריב שמן וקמח   למולך הסופגניות, הם צריכים להיזהר ברשימת המוזמנים.

שהרי אם תזמין את רותי משכונת אודם רחוב י"א אוהל ח' – והיא גם הזמינה את בלה מגוש זבולון שכונת ספיר רחוב י"ד אוהל ט'  – אז ייתכן שהן כבר פגשו את ברכה משכונת בנימין והיא הרי לא הזמינה אותה בשנה שעברה וגם לא את המחותנים שלה. ולכן היא לא רוצה בכלל לראות אותם. ולכן היא החליטה לא להזמין אף אחד מהחבורה הזאת משבט בנימין, כי הם לא הזמינו אותה לחתונות שלהם. וגם כשהם נסעו לחוץ לארץ בשנה שעברה הם אפילו לא הודיעו לה. אבל אם היא תזמין את א' היא תצטרך להזמין גם את ב' והיא לא יכולה כי היא שונאת  את ג' וכך הלאה וכך הלאה.

ובאה גלות פולניה וסידרה את העניינים. מאז תחילת החנוכה אין בני ישראל מדברים זה עם זה בחג החנוכה, כדי לא לעשות "פופה." ככה זה  בפולנית עממית. אין טלפונים, אין חילופי דברים. הכול סודי. "עשיתי פופה," בפולנית, משמעו, פלטתי את שם המארח הערב, לאוזן הלא נכונה. ממש איום ונורא. אתה מדבר עם חברך משכבר הימים, שבשבוע שעבר לפני החנוכה הנורא הזה, יצאת אתו לסרט ואתה מציע לו.

"אתה בא לסרט הערב?"

"לא יכול. אנחנו מוזמנים." הוא עונה.

אתה לא שואל. "למי?" כדי לא להביך אותו. והוא לא יגיד להיכן הוא הולך.

"טוב." אומרת אשתך. "אז נלך לתרצה, משכונת יהלום. אני לא כל כך סובלת אותה אבל היא הזמינה לסופגניות." ואתה הולך ככפוי שד ופוגש את כולם. כולל החבר של הסרט.

אתה יושב עם חברים בצהריים. מרכלים על כל העולם ואשתו, נפרדים בצער ואומרים זה לזה. "היה כף, נתראה אולי עוד פעם בשבוע הבא. טוב?"

אף אחד לא יעז להגיד: "מה בשבוע הבא? הרי כולנו הערב אצל ברכה, מה אתם לא יודעים?"

יודעים  חביבי. יודעים, אבל שותקים.

יודעי ח"ן מספרים. שתכונה אנושית זאת נדבקה עלינו בגלות פולניה. כל מה שנותר לי לקוות שתכונה זאת תמורק ותיעלם ותחמנת הבריות הזאת לא תעלה לנו בגלות נוספת, רחמנא ליצלן. שהרי שנאת חינם היא זו ששלחה אותנו לחו"ל לאלפיים שנה.   

כמו שזה נראה אנחנו לא נמצאים כאן עדיין, במצב בטוח.

אהוד: האם "פוֹפָּה" הפולנית אינה "פוֹ פָּה" הצרפתית שמשמעה צעד מוטעה, כפי שמדברות פולניות שאינן יודעות צרפתית?

 צריך לשאול את אביגדור או את מישהי מה"ווייבערס".

* * *

עוז אלמוג

גנגנם סטייל

מדי פעם אני קופץ לביקור באחת מדירות הפייסבוק של חבריי הרבים. השבוע היה לי ביקור מעניין במיוחד. מסתבר שאני חבר של סטייליסטית, ולא סתם סטייליסטית – סטייליסטית של סלבס. ולא סתם סלבס – סלבס של תל אביב וגם קצת בת ים ואשדוד. עלעלתי להנאתי בתמונות הרבות שהיא מפרסמת, וקראתי בעניין את הסטטוסים הנלווים. אל תשאלו איזה חיים מעניינים ותוססים יש לה – חיים ב"גנגנם סטייל".

היא הולכת לפתיחות ומצטלמת עם ידוענים (מודה בהכנעה שלא כולם ידועים לי), מחמיאה בשפע לעצמה ולאחרים, מאחלת רק טוב ומחבקת את כולם. אין בה טיפה של ציניות או רוע. ולמרות שהיא חייכנית טבעית ומשלבת סמיילי בכל שורה, היא לוקחת את עצמה ואת האחרים ברצינות תהומית. רצינות סטייל פנינה רוזנבלום, שגם היא כידוע סוג של סטייליסטית.

יש לה תפקיד חשוב ביקום הישראלי: להלביש אנשים במלבושים עם סטייל – תיקון: "אאוטפיטים" – כמו טריני וסוזנה ש"עושות את ישראל" ומסטיילסות את כולם חוץ מעצמן (מישהו צריך להעיר להן שהן מתלבשות נורא).

לפעמים נראה שחברתי אולי בכל זאת קצת מתבדחת, אבל לא, ממש לא. והיא מודה מודה ומודה, לבורא עולם, להורים, לילדים, לשכנים ולכל עם ישראל, על תשומת לב ואושר גדול. אם תערבבו את הרב פינטו, ד"ר אילן רבינוביץ' (זה שנותן כדורים לאח הגדול ונראה כמו דמות מסרט מצוייר) ואת גיא פינס (הסטייליסט הרכלן מ-10) – תקבלו את הסטייל המדויק של הפוסטים שלה.

כולם אצלה "נפלאים", "מתוקים", "בובים ובובות", "מקסימים שחבל"ז" ובעיקר "מהממים" – גם השבוע, היום, הערב, ודורית מהסוּפּר, שישבה בהרצאה על סטיילינג, עשתה מייקאובר ועכשיו נראית כמו גל גדות (טוב, לא בדיוק). וגם "'דוגמנית החודש' – סבתא רותי המהממת!!! הכי יפה שיש!!! אשמח שתפרגנו לה ב-like !!!  כי כל גיל והיופי שלו."

כפי שכבר הבחנתם, המוטו של חברתי, במקצוע ובחיים בכלל, הוא שצריך לעשות הכול, אבל הכול, בכיף ובסטייל, אפשר גם בסדר ההפוך. ולפי העדכונים הרבים שלה היא מצליחה בזה מאוד. היא בכזה שוונג סגנוני שהפוסטים שלה נראים קצת כמו פרסומות (זה גם כל היופי). אבל פרסומות מפנקות ובסטייל, כמו זו שהיא פירסמה אחרי המלחמה בעזה:

"כמה כיף ללכת יחפה על החול שנרטב קמעה, לחוש את הרוח מלטפת, להתנתק, להרהר, להודות ויחד עם זאת להתפלל ולקוות לעתיד טוב יותר... בארצנו היפה והכה קטנטונת... ולעשות את כל זה בגלבייה בסטייל... בים המלח."

הקליינטיות שלה הן בעיקר ילדות ונערות צעירות שחולות על "סטייל פצץ" וחולמות על קריירת דוגמנות בינלאומית. כי "לכל גיל מומלץ!" – למשל, "עדן פיטוסי המהממת שהיא מבחינתי ה-דוגמנית של שבוע האופנה... התרגשתי ורוגשתי יפהפייה שלי. נהניתי להגשים לך חלום ולהפוך אותו למציאות. נשיקות וחיבוק ענק וזו רק ההתחלה..."

באופן כללי חשוב לפרגן בצרורות, לחברים ולקליינטים (שזה אותו דבר) וגם לעצמך. ולא לשכוח לפרגן גם לקדוש-ברוך-הוא, לעם ישראל, וכמובן לצה"ל. עם כל הכבוד לרוני דניאל, שהוא הכי מפרגן לחיילים ולקצינים, אי אפשר להתחרות עם הסטייליסטית, שכתבה בזמן המלחמה כך:

"כאות הזדהות וגאווה עם צה"ל שלנו!!! מזוית קצת שונה (ו"קשוחה") אימצתי את השראת הטרנד הצבאי: שמלה בהשראת הטרנד הצבאי עם 'טוויסט' בשילוב שרשראות מ(סאגה) שחיברתי בעצמי לשמלה, גרביים בגוון חאקי עד הברך בסריגת מעויינים ומגפוני זהב לטוייסט מושלם – "

אני מת לפרגן לחברתי מכל הלב, אבל קצת קשה לי, כי הסטיילינג שלה, איך לומר קצת יותר מדי מנומר ("נמרות או לא להיות"). אני גם לא הכי מתחבר ל"חלוקים לבנים ב"סטייל":  שמוצגים ב'קראון פלאז'ה ים המלח' ולא משתגע על "גלבייה טרנדית ומנומרת שמשתלבת עם גווני הים, המדבר ושערי הזהוב: ייבוא מלוסאנג'לס."

לדעתי הסטייליסטית שלי חברה של כל העולם ואשתו, בעיקר אשתו. למרות שמסתבר ש"גם לכם הגברים יש מה להציע (שימו לב לחיוך של בועז) אחרי ההסבר על פרופורציות ומהו מראה סמי פורמל בעזרת הקולקציה של "ליאור סגול לגברים."

קצת חבל שגיא פינס לא זורק אפילו עצם לחברתי הסטייליסטית, וזה לא בסדר מצידו וגם מפלה. לזכותה יאמר שזה לא מזיז לה. אם היא היתה באמת רוצה, היא כבר היתה תופסת פוזה עם בר רפאלי (לפעמים אני חושד שפינס מקבל קצת תמלוגים מהסוכנת של רפאלי).

ועם כל הכבוד לפינס, ויש כבוד – לו ולקולבית שלצידו בתוכנית – לסטייליסטית שלי יש יותר חברים סלבס. אפילו רוברטו קאבלי, שהוא מעצב טוב וגם ידוע, אבל לא כמו ששון קדם.

איך היא עושה את זה? חוץ מזה שהיא נחמדה, יודעת לעשות "מינגלינג" ולתפוס תמונה עם סלבס, יש לה פנקס כתובות וטלפונים של מפיקים ויחצנים, כמו למשל "אילן הדגול במסיבת הפתעה לרועי לולו" ודגנית, מנהלת היח"צ של כל רשת המלונות. ולא מזיק להיות בקשר עם יאנה המקסימה מרשת "רמילי", שבחרו במיוחד בשבילה "אאוטפיטים הורסים להיריון המתהווה (וגם לאחריו...) תמונות "פאפאראצ'י" נחשוף בהמשך..."

אם תראו את התגובות שרשמו לה ב"מיני פוסטים" תבינו כמה מקשיבים לה. כי בניגוד לנו, המשלומפרים מהאקדמיה, היא מרצה גם בסטייל. והיא בהחלט צודקת ש"אם מרצה לא יודע לגרום לקהל להקשיב ולרתק אותו מעבר למקצועיות וידע ומראה אסתטי, אי אפשר להחזיק קהל שעתיים." לכן ההרצאות שלה גולשות ל"שעה כפול פלוס".

אז בתור סטייליסטית שאתם מחשיבים את דעתה, "תיזכרו שמותר לכם הכול, ואל תפחדו ליצור את ה'טרנד' שלכם ולהרגיש 'מחוץ למגרש...' כי ב'מגרש' שלנו – אין חוקים!!! – אנחנו ממציאים אותם!!!! שיהיה סופשבוע שבוע בסטייל אישי ועם חיוך."

* * *

שוקי בן עמי

כמה כבר קשה לנו להבחין בין עיקר לטפל...

בראשית שנות השישים תפסו תושבי שכונת קריית שמואל בירושלים את ברוך-מרדכי החלבן, כשהוא מוסיף מים לכדי החלב. מאחר שברוך-מרדכי היה יהודי שומר תורה ומצוות, הם הביאו את העניין לידיעת הרב.

הרב הזמין אליו מיד את ברוך מרדכי, שלא הכחיש כלל את המעשה, אך טען להגנתו כי זו דרכם של חלבנים...

"ר' ברוך-מרדכי, אתה מבין את חומרת המעשה שעשית?" התרעם הרב, "הרי על כך במפורש אמר הנביא ישעיה: 'כּסְפֶּךְ היה לסיגים, סבְאֵךְ מהוּל במים...' איך יהודי יקר כמוך, יכול היה לעולל דבר נורא שכזה?"

ברוך-מרדכי השפיל מבטו ולא השיב.

הרב הוסיף והבהיר כמה חמור המעשה, שיש בו משום הונאה וגזל הבריות, ויש בו משום "מפני עיוור לא תיתן מכשול." הוא גם הדגיש, שיש בכך סכנת נפשות, שכן מהחלב שותים גם חולים ותינוקות ויש בכך משום 'פיקוח נפש' חמור.

ברוך-מרדכי האזין לדברים בצער והנהן בראשו.

בסופו של דבר, לאחר דין ודברים, גזר עליו הרב באיסור חמור, שלהבא, לא יוסיף ולו גם טיפת מים אחת לכדי החלב. ברוך-מרדכי אישר שהבין את חומרת המעשה והבטיח בנקיטת חפץ ובתקיעת כף, כי לעולם לא יחזור עליו שוב.

חלפו ימים אחדים ושוב הגיעו דרי השכונה אל הרב. הפעם, טענו, אינם יודעים מה החלבן מוסיף לחלב אך החלב איננו חלב. הוא שמן, צהבהב וטעמו כטעם הגלות.

שוב הזמין הרב את ברוך-מרדכי וללא הקדמות החל לנזוף בו ולדבר אליו קשות.

ברוך-מרדכי נשבע שלא הוסיף אפילו טיפת מים אחת או כל דבר אחר לכדי החלב. כדי להוכיח את טענותיו, יצא את חדרו של הרב והביא כד חלב שהיה תלוי בצדי אופניו.

"ראה בעצמך, רבי, החלב טהור, כמו יצא זה עתה מעטיני הפרה," אמר בקול שבור.

הרב מזג מעט מן החלב לכוס ומיד אישר שאכן נכונים דבריו של החלבן. הוא התנצל בפני ברוך-מרדכי וביקש ממנו מחילה.

"כנראה שההרגל חזק מהאמת," אמר הרב, ויעץ לחלבן להוסיף מעט מים לחלב, "תוסיף את אותה הכמות בדיוק, כמו שהוספת לפני שהם תפסו אותך. נראה איך ייפול דבר..."

ברוך-מרדכי עשה כמצוות הרב. תושבי השכונה שתו את החלב ושוב התמוגגו מהנאה מהטעם שהיה מוכר להם...

שוב זימן אליו הרב את ברוך-מרדכי החלבן, שהיה בעצמו למדן לא קטן, ואמר לו בעצב: "ראה ר' ברוך-מרדכי, באיזו תקופה אנו חיים... יש ללמוד מהחלב שלך לקח חשוב... לעיתים אנו כה מתרגלים לדבר הטפל, עד שלא רק שאיננו מבחינים בינו לבין העיקר, אלא שאיננו מסוגלים אפילו לעכל את הדבר האמיתי..."

*

אהוד יקירי,

לאחר עשרות שנים של כתיבה, קריאה וחיטוט אובססיבי בעיתונים, זכיתי בע"ה להיגמל מכך, ולהסתפק בעיתונך בלבד.

על כך תבורך.

מצרף לך סיפור ירושלמי, שמשקף נכונה את מצבנו...

בהנאה,

שוקי בן עמי

* * *

משה גרנות

הנפילים שהיו בארץ

אני הייתי שם, אני ראיתי אותם, התחככתי בהם, דיברתי איתם – עם הנפילים שהיו בארץ בימים ההם, עם הגיבורים ואנשי המידות, וגם אם לא קלטתי אז את מלוא משמעותה של החוויה, הרי שאני ושכמותי חשנו כחגבים בעיני עצמנו, ואני מניח שכחגבים היינו בעיניהם.

כוונתי, כמובן, לאנשי העלייה השנייה והשלישית, אנשי ההתיישבות העובדת, האנשים המופלאים, אשר השאירו אחריהם רושם שלא יישכח.

עליתי ארצה ב-1951, ולאחר היכרות כואבת עם ים האוהלים שבמעברה, עם דלותה ובליל שפותיה, הגיעה משפחתי, בזכות תושייתם של הוריי, לאחד ממושבי העובדים שבעמק יזרעאל, ושם פגשתי אותם, את הנפילים, הגיבורים ואנשי המידות, שלא היו כמותם מעולם בכל דברי ימי עם ישראל, ואשר לזכותם תיזקף המהפכה הלאומית-מוסרית המשמעותית ביותר שידע עם ישראל מעודו.

ואני, כדברי המשורר, גוזל רך, כבר לא ילד, וטרם היותי נער, פליט המלחמה הארורה ההיא, רדוף פחדי העבר וחדור חששות מפני מה שצופן לי העתיד בארץ הלוהטת מחום, אליה הגעתי – בלי שפה, בלי רכוש, בלי מכר ומודע – אני עומד מולם ומשתאה לנוכח תפארת עוזם וטוהר מידותיהם. אני יכול להביא כעד רק את מצפוני, שידעתי כבר אז בחוש כי לעולם, אבל לעולם לא אשתווה אליהם, וכי לכל היותר אולי אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע מאישיותם וממעשי ידיהם.

כשעליתי ארצה, היו בני העלייה השנייה והשלישית שבעי קרבות ועטורי ניצחונות כבירים: הם נאבקו בשאיפה המוּלדת באדם להיבלע בחיק החם של המשפחה והקהילה, הם מרדו בהורים ובמסורת של ייחולים לקץ הימים, והיגרו לארץ שרוששה את יושביה וכילתה אותם. הם מרדו באופי שסיגל לעצמו היהודי במשך דורות בשבילֵי הדמים של ההיסטוריה. הם חתרו בהחלטיות לברוא יהודי חדש, שמתעב מסחר ועסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה. הם חתרו לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו, שקם ועושה, ולמרות שהוא שב ונכשל, הוא איננו מתייאש מן העשייה.

 כשאני  הגעתי לשם, הם כבר הספיקו להילחם בקדחת, בחום הנורא של קיצי העמק ובבוץ הטובעני של ימי החורף, הם הספיקו לעבוד בפרך במלאכות שלא הכירו אבותיהם מזה עשרות דורות. הם כבר הספיקו להקים בעשר אצבעותיהם כפרים יפיפיים בלב השממה ולהגן עליהם מפני מתנכלים. הם הספיקו להתארגן בגופי מגן לאומיים, והם כבר הספיקו להקריב על מזבח האידיאל של הקמת מולדת חדשה את מירב הקורבנות שהקריב היישוב לפני ובעת מלחמת השחרור. הם היו חוד החנית של המתנדבים בעם.

כשהגעתי לשם, הם היו כבר אחרי ככלות הכול: היו להם בתים קטנים ויפים טבולים בירק, הפרות געו ברפתות, והתרנגולות קרקרו בלולים, המטעים, שדות הבר והשלחין הרנינו את הלב ביפעת עלוותם ו... האותיות החרותות בשיש המצבות הזכירו לכול את מחירה של החירות, את מחירו של החלום.

ואחרי הקזת הדם הנוראה ההיא הם לא ביקשו להינפש, לא נזקקו להפוגה – הם נרתמו מיד למשימה החדשה, בפניה עמד היישוב באותם ימים – לקלוט את העלייה האדירה שהציפה את הארץ, לקלוט אותנו, את אלה שמקרוב באו, שנקרו לכאן, לא משום אידיאליזם לאומי-מוסרי, אלא משום ששם היתה בערה נוראה, ואילו כאן היה סיכוי למצוא מקלט.

בני העלייה השנייה והשלישית הפשילו שרוולים בהתלהבות נעורים, כאילו לא עברו עליהם עשרות שנים של עבודה מפרכת, של סכנות ואתגרים בלתי אפשריים. הם הפשילו שרוולים ולימדו אותנו לעבוד בשדה, ובערב, כשהם ואנחנו סחוטים  מעבודה קשה בשמש היוקדת, הם היו מכנסים אותנו ומלמדים אותנו עברית וזמירות הארץ וסיפורי ארץ-ישראל החדשה.

עבדתי על ידם בשדה, וחשתי בלבי ייאוש נורא משום שידעתי שלעולם לא אצליח לעמוד בתחרות עימם בדילול התירס, בעישוב ערוגות הצנונית, בקציר האספסת בחרמש, בקטיף ההדרים. הם, למרות גילם, היו מהירים, מיומנים, בוטחים ושקטים, ובעיניי נדמו ליצורים על אנושיים. אלה היו התחושות שלי, אך מעולם לא חשתי יחס של התנשאות מצידם, מעולם! הם היו תמיד דואגים ואוהבים, מה שאינני יכול לומר, לצערי, על נכדיהם, שחלקם היו בני גילי, ושבוודאי לא היו זכאים להתחלק בתהילת אבותיהם.

הם היו שזופים, שריריים, לבושים בפשטות נזירית – טולסטויים מהלכים במרחק של מגע יד! וכשהמולדות נזקקה להם (ומתי היא לא נזקקה להם?), הם ובניהם התנדבו ליחידות הצבא הקרביות ביותר, מבלים שבועות וחודשים במילואים, כשמשקיהם משוועים לידיים עובדות. הם דיברו עברית מלרעית, כאילו היתה זאת שפת אימם מאז ומעולם, ובראו בעמל, ביזע ובדם עולם אמיץ וחדש שלא היה כמותו בשום מקום בתבל.

אני זוכר שמשה דיין, אז רמטכ"ל, הגיע לביקור במושב. הכול הצטופפו בבית העם לשמוע איזו משימה חדשה הוא מבקש להטיל עליהם (היה ברור שלא יטרח להגיע אלא כדי להעמיס עליהם מטלה חדשה). המזכיר פתח את המפגש (אני מצטט מילה במילה): "משה רוצה להגיד לכם משהו," אחר כך הלך להתיישב בקהל.

אני הייתי המום: ככה מציגים גנרל?! האם איכר מזרח אירופי היה מעז לפנות אל רמטכ"ל בשמו הפרטי? האם היה זוכה בכלל לראות בימי חייו רמטכ"ל? אני נקלעתי לעולם שונה מכל מה שיכולתי להעלות על הדעת: הרי, בסופו של דבר, משה דיין היה אחד מהם, הוא נולד בדגניה וגדל במושב השכן, כמו כולם היה בכוח המגן של היישוב, אלא שהם ברוב השנה עושים את מה שנחשב לעיקר (גם בעיני משה דיין עצמו), ואילו הוא המשיך לשרת שם. אין לו שום יתרון עליהם, לא בעיני עצמו ולא בעיניהם.

משה דיין דיבר באותו מעמד כעשר דקות, אולי רבע שעה. הוא הזכיר את אלפי העולים שהובאו בעל כורחם לנגב הצפוני, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, שממאנים להישאר במקומות הצחיחים ההם, מטואטאי רוחות המדבר הלוהטות, שזקוקים באופן נואש לסיוע, להדרכה – ומי יעשה זאת אם לא בני המושבים הוותיקים?

משה דיין לא ניסה לשכנע. הוא דיבר מעט, קם והלך. איש לא ליווה את רמטכ"ל צה"ל. הכול נשארו במקום, ובאותו המעמד קמו הצעירים, בניהם של הנפילים, והתנדבו "לרדת" לנגב כדי לבצע את המשימה, עליה דיבר משה דיין.

לאחר זמן קצר הם השאירו את המשק על האישה, הילדים וההורים המזדקנים ויצאו לסעוד את העולים החדשים. הם לא שאלו אם תהיה משכורת, אש"ל – כלום. קמו והלכו, כי נקראו, כי הם היו תמיד נכונים לקריאה, כי כל הקריאות היו מופנות רק אליהם. ואיש לא שאל באותו המעמד, וגם לא שאל אחר כך: מדוע טורח הרמטכ"ל של צה"ל לדבר עם בני המושב על מצוקותיהם של עולים חדשים? מה לזה ולתפקיד שעליו הוא מופקד?

רמזתי קודם על טוהר מידותיהם, ואני חושש להביא דוגמאות, שמא אלו בפרטנותן תגמדנה את הרושם הכללי, אך דבר אחד כן אספר: כשבאתי ארצה היה כאן מחסור גדול במצרכי יסוד, היה צנע – מילה מהוקצעת לתיאור מצב עגום ביותר, שגבל ברעב ממש. היו מספר מצרכים מסובסדים, והעיקרי שבהם הלחם, שניתן היה להשיגם ללא הגבלה, אך היה מחסור בחלב, ביצים, ירקות, בשר. מצרכים אלה חולקו בהקצבה מיזערית, ורק בתמורה ל"נקודות". הורים הלכו ליום עבודתם כשבטנם הומה מרעב, לאחר שוויתרו על מנת המזון שלהם לטובת ילדיהם. יישוב של שש מאות אלף תושבים קלט תוך מיספר שנים למעלה ממיליון עולים חסרי כול, וכל זאת אחרי מלחמה ארוכה וקשה שדיללה את משאביו העניים ממילא של היישוב. המחסור היה בלתי נמנע, אך בכפרים היה מכל טוב: הפרות הניבו חלב, התרנגולות הטילו ביצים, הערוגות המושקות סיפקו ירקות – כלום לא חסר.

ובאותה העת לא הבנתי מדוע איכרים תמימים אלה אינם מנצלים את המצב (כפי שהיה עושה כל איכר בכל מקום בעולם) ואינם מוכרים את תוצרתם לסוחרים שהיו משחרים לפתחי המושבים כשהם מציעים מחירים מופקעים? מדוע הם שלומיאלים כאלה ומוכרים את תוצרתם רק באמצעות "תנובה" שמציעה להם מחירים מגוחכים? הרי באמת יכלו להתעשר בזמן קצר!

כך גרס מוחי המיוסר והגלותי, אך ההיגיון הזה היה זר להם לחלוטין. הם היו שייכים לאתוס אחר. הם בראו את עצמם מחדש, ו"שכחו" לחלוטין  איך חושב היהודי "הקלאסי". הם החליטו להיות תשליל של הדמות הזו, וכאלה היו. הם היו נקיי כפיים וברי לבב, הם ראו את האדמה שעיבדו כפיקדון שהאומה נתנה בידם, ואיך יעלה על הדעת לספסר, לעשוק את הרעבים, להתעשר ממעשי רמייה?

אני הייתי שם, ראיתי אותם, התחככתי בהם. הם השפיעו עליי מאורם הגדול. עשרות שנים חלפו, והם אינם, ולא רק פיזית. בגללם יש לנו היום מדינה חזקה ופורחת, מדינה שגויים מסתננים אליה שלא כחוק כדי לזכות בשיירי עושרה, מדינה שמפעימה את הלב ביופייה – אבל הם אינם. נכדיהם וניניהם שונים מהם לחלוטין. הכול יודעים מה קרה, ויש גם מתנדבים להסביר איך זה קרה. העובדות הן עובדות: הנפילים, אנשי השם, אנשי המידות, נקיי הכפיים אינם, ולא היה מי שיחליפם. יהיה מי שיאמר כי מוטב כך, הרי במדינה מודרנית אין צורך ביתור מאחוזים בודדים של עובדי אדמה, ועבודתם צריכה להיות בהכרח ממוכנת, מתוחכמת, ממוחשבת. לא יעלה על הדעת להשתית את המפעל הציוני על חקלאות, על סנטימנטים, על אידיאולוגיה. לעולם המודרני  יש חוקים אחרים, ומי שאינו מיישר קו עימו, נדחה הצידה, אל מדמנת "העולם השלישי". את הנעשה אין להשיב, ובוודאי שיש הרבה חיוב בעולם השבע, המתוחכם והמתוקשר החדש, אך לעולם לא יוכל איש לפגוע בזיכרון החוויה האדירה שזכיתי לחוות בשלהי ילדותי ובנעוריי, כשראיתי בעיני ושמעתי באוזניי את הנפילים שהיו פעם בארץ.

משה גרנות: הקטע שאני מצרף כאן ראה אור בספר נידח שלי בשם "עם הפנים אל המורה", שספק אם קראו אותו עשרה אנשים. אני סבור שהקטע מתאים ל"חדשות בן עזר".

* * *

אדמה סדוקה

החקלאות בישראל כאבן יסוד לביטחון המדינה

כנס ביוזמת מכון כנרת ע"ש דן שומרון לקשרי חברה, בטחון ושלום במכללה האקדמית כנרת, במסגרת ציון אירועי 100 שנים לעליה לקרקע של קבוצת כנרת

יתקיים ביום חמישי, ו' בשבט תשע"ג,  17.1.2013

באולם ע"ש בן ציון ישראלי בקיבוץ כנרת

במלאת 100 שנים לקבוצת כנרת בעמק הירדן – נביט לאורך התלם ההיסטורי של ההתיישבות החקלאית חלוצית בארץ ישראל. נשאל: האם החקלאות והפריפריה הן בבחינת אדמה זיבורית בישראל היום? האם החקלאות מתפתחת רק בין כתלי המעבדה או ממשיכה להיות לעמוד התווך בקיום הכלכלי בטחוני של מדינת ישראל ?

מושב ראשון: "ההתיישבות כאבן יסוד לביטחון המדינה".

מושב שני: "אשרי מי שמייחד עצמו על הארץ ועוסק בישובה" – היבטים חברתיים להתיישבות החקלאית בארץ ישראל.

מושב שלישי: "בבדידות קורנת נם חרמון הסבא" – פריפריה ומרכז בישראל 2012.

הרצאת סיום: "הקרקע הרוח והחקלאות – בדרך הביתה?"

מופע אומנותי: ישראל גוריון ואסף אמדורסקי שרים הדודאים.

הכנס מיועד  לקהל הרחב, שריח רגבי האדמה מזכירם היכן התחיל המעשה הציוני, אנשי ההתיישבות העובדת, ציבור החקלאים, אנשי הארץ שנשמה באפם, אנשי אקדמיה התיישבות וביטחון, מובילי מדיניות ופיתוח כלכלי.

נשמח אם תעצרו לכמה שעות את "מעשה התלם" ותשתתפו עימנו בחריש אחר!

יש להירשם לכנס מראש בטלפון או בדוא"ל. הכניסה ללא תשלום.

לפרטים והרשמה: המכללה האקדמית כנרת: טל' 04-6653711/708

דוא"ל:  mankal@kinneret.ac.il

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ח"כ חנין זועבי מסרה בתגובה כי "על ההחלטה [לפסול את מועמדותה לכנסת] מתנוסס דגל שחור של חוסר לגיטימיות, של עריצות ושל רמיסת זכות בסיסית בדמוקרטיה. ההחלטה היא תוצאה של נקמנות פוליטית וניסיון עלוב לפגוע בייצוג של הציבור הערבי." לדבריה, "במקום לנהל ויכוח ציבורי – רוצים להשתיק אותי ויחד איתי ציבור שלם, ואנחנו לא נשתף פעולה עם השתקה כזאת!" [19.12].

היא צודקת. יש למנות אותה לסגן-השר המופקד על החינוך לדמוקרטיה בישראל כדי שכולנו נוכל ללמוד ממנה דמוקרטיה מהי. במסגרת הזו היא גם תוכל לצאת לעוד משטי השתלמות של טרור ואפליית נשים במדינות דמוקרטיות במזרח התיכון ובמפרץ הפרסי, שבאחדות מהן יכסוה ברעלה, יסגרוה בבתים, לא יניחו לה לצאת לרחוב בלי ליווי של גבר ממשפחתה, ובאחדות מהן, בשם הדמוקרטיה, הכבוד והאביב הערבי – אולי גם ימולו אותה. אבל רק כאן, בשם הדמוקרטיה – מותר לה לחרבן עלינו ועל המדינה שלה שבה היא אזרחית חופשייה!

* אהוד, ברכות ל"או-טו-טו – 800!" – נחומי הרציון.

* בוקר טוב לך אהוד! ברכות מקרב לב, בהגיעך בימים אלה, לגיליונך ה-800 של "חדשות בן עזר". עוד 800 גיליונות לפחות. כה לחי! בברכה: יוסי דה ליאון, פתח תקווה.

* אליוט היא נינתו של יהודה ראב בן עזר. המשוררת אסתר ראב היתה אחות סבהּ – אלעזר בן עזר ראב. ואילו עמנואל בן עזר, שפירסם בחייו מאמרים מעניינים במכתב העיתי, היה אביה של אליוט.

* נתי מלאכי: "אני מאוד אוהב את המשורר איליה בר זאב, השירים שלו שמתפרסמים אצלך פשוט נפלאים. השיר האחרון על הצבוע ותיאורי הטבע – יצירת מופת בפני עצמה."

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא כותב לנו מהבייקה שלו בפרדס על גדת הירקון: "לידידי הסופר הצעיר הנידח, בהגיעך לגיליון 800 של מכתבך העיתי, אני מאחל לך שהסופרים הלא-נידחים יהיו עפר לרגליך ושרק אותך יזכרו כאשר תגיע לגילי המופלג, וכי בבוא היום תמשיך להוציא את חדשות בן עזר בגן העדן, ואני אביא לך לשם כל סתיו קלמנטינות קטנות דקות קליפה ללא גרעינים מהפרדס בשמיים!

ומסור ממני דרישת שלום למשתתף החדש במכתב העיתי פליקס סלטן. היכרתי אותו בווינה כאשר נסעתי בפעם הראשונה לבקר אצל הרצל, והוא, פליקס העיתונאי, השאיר עליי רושם חזק מאוד והייתי מאוד ממליץ לך להקדיש לזיכרו את רומאן הזנונים החדש-ישן שלך "מסעותיי עם נשים". ואנא אל תשכח להביא מדי פעם פרקים נהדרים נוספים מספרי "ג'וזפין מונצנבאכר" של סלטן. גם בגילי המופלג הם מצליחים להעמיד לי את הזין.

* למר אהוד בן עזר שלום רב! לאחר שקראתי בעיון מיספר רב של גיליונות "חדשות בן עזר" מצאתי לנכון להביע בפניך את הערכתי הרבה לאיכותו המעמיקה והמעניינת של כל גיליון וגיליון. אני מקווה שגיליונותיך יופצו בין רבים וטובים בארצנו. יישר כוח! בברכה, זאב בן-יוסף.

* דודתי רבקה ראב לבית בן עזר, אשתו היחידה של דודי ברוך, היתה ממשפחת שלאנק בירושלים, מצאצאיו של ר' יעקב עמדן מאמסטרדם, שהיה אחד הלוחמים הגדולים נגד ספיחי השבתאות. נכדו של ר' יעקב עמדן, חיים יוחנן צבי שלאנק, עלה לירושלים ב-1832. ובנו, הוא אביה של רבקה – היה יהושע משה שלאנק, אחת הדמויות הבולטות ביישוב הישן בירושלים, שכונה גם בשם אבו-בסל, והיתה בעיר שכונה שנקראה על שמו.

אמנון ליפקין-שחק, שנפטר במחלת הסרטן אתמול, נולד בתל אביב בשנת 1944, היה נינו של יצחק ליפקין, מבוני שכונות ירושלים. בדרך כלשהי של נישואים היתה משפחת ליפקין קשורה במשפחת שלאנק. לימים פגשנו את ליפקין-שחק באיזו קבלת-פנים ושאלנו אותו על כך,  והוא אישר את הקירבה-הרחוקה עם המשפחה בפתח-תקווה. נשמח להשלמות של האילן המשפחתי.

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן.

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,460 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,052 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל