גיליון מס' 801

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום ראשון, י' בטבת תשע"ג, 23 בדצמבר 2012

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל הַקְּפוֹצְיָאלִיסְטִי... // מרדכי קידר: שנתיים אחר המבול. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. שלוש פגישות עם אמנון ליפקין שחק. 2. רשמים מכנס שדרות (היום השני). 3. יומן בחירות 2013 (כ"א). // אלי מייזליש: פרשת גלנט ועמיקם: מבט מהצד. // משה גרנות: מן העפר, על "אטילה יוז'ף, בפאתי העיר – מבחר שירים", מהונגרית – איתמר יעוז-קסט, עקד 2013. // ערן בר-טל: באמת יש יותר ילדים עניים? [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: חתול עם ראש של פח. // דוד בן-גוריון: באין חזון ייפרע עם. מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון" שיחות על מחיר הציונות, ההקדשה: זכר למחנכת טוני הָלֶה. ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. // אהוד בן עזר: ערב עם דוד בן גוריון, ירושלים, 25 באוגוסט 1966. // דוד מלמד: העיתונות העברית על "עודד הנודד", שמונים שנה להקרנת הבכורה של הסרט העלילתי העברי הראשון.  [ציטוט]. // איליה בר-זאב: שלושה שירים. //  אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 15. עֵרָה ההיפרית. // ממקורות הש"י.

הגיליון הבא 802 יופיע אור ליום חמישי, 27.12 או במהלכו

* * *

יוסי גמזו

הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל הַקְּפוֹצְיָאלִיסְטִי...

בְּתוֹלְדוֹת דִּבְרֵי יָמֶיהָ שֶל תְּנוּעַת הַפּוֹעֲלִים

וְעֶשְׂרוֹת שָנִים אַחַר "הַמָּנִיפֶסְט הַקּוֹמוּנִיסְטִי"

קָם אִרְגּוּן בְּלֶב אֵירוֹפָּה, עַז חָזוֹן וּסְמוּק דְּגָלִים

הַזָּכוּר מֵאָז כָּ"אִינְטֶרְנַצְיוֹנָל הַסּוֹצְיָאלִיסְטִי".

וּמִקֵּץ כ"ה שָנִים קָם אִינְטֶרְנַצְיוֹנָל שֵנִי

שֶפֹּרַק בִּימֵי מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשוֹנָה כְּבָר

וְחָזַר וְקָם בְּמֶרֶץ מְחֻדָּש וְעַקְשָנִי

לְאַחַר זוֹ הַשְּנִיָּה וּמַתְכֻּנְתּוֹ הָיְתָה שוֹנָה כְּבָר.

אַךְ אֶצְלֵנוּ, לְהַבְדִּיל, כְּשֶהַבְּחִירוֹת עוֹמְדוֹת בַּפֶּתַח

צָץ לוֹ טְרֶנְד חוֹצֶה גְבוּלוֹת בֵּין שְׂמֹאל, יָמִין וּבֵין מֶרְכָּז

וּמַדְבִּיק כְּמוֹ בְּמִין וִירוּס אֶפִּידֵמִי מִי שֶבֶּטַח

מְצַפְצֵף מִזְּמַן עַל כָּל אִידֵיאוֹלוֹגְיָה וְנֶחְפָּז

לְהַדְבִּיק עַצְמוֹ לְכָל שְבִיב כִּסְּאוֹלוֹגְיָה שֶהַשֶּטַח

מְזַמֵּן לוֹ כְּאֶתְנָן בְּכָל קְצֵה בַּאסְטָה בָּהּ נִרְמָז

כִּי מֻבְטָח לוֹ שָם מֵאָה עַכּוּז מוֹשָב אֵלֶקְטוֹרָלִי

אִם יְבְגֹּד בְּמִפְלַגְתּוֹ כְּיַצְאָנִית מִסְּטַיְל פִּיגָאלִי...

וְאִם כָּל אוֹלִימְפִּיאָדָה, בְּלִי פִסְפוּס אוֹ תַקָּלָה,

מְכִילָה תַחֲרֻיּוֹת גַּם בְּאַתְלֵטִיקָה קַלָּה

וּבְסֶקְטוֹר זֶה בּוֹלְטִים בְּהַרְחָבָה וְלֹא בְּדֹחַק

בֵּין הַשְּאָר גַּם שִׂיאָנֵי קְפִיצָה לַגֹּבַהּ וְלָרֹחַק

אָז אֶצְלֵנוּ, בְּנִגּוּד לְמַחְסוֹמֵי דּוֹר הַפְּלַגָּה

(כַּכָּתוּב בִּ"בְרֵאשִית" י"א) שֶרִבּוּי שָׂפוֹת כָּאן

לֹא אִפְשֵר לִבְנֵי הַדּוֹר הַהוּא תִקְשֹרֶת וּמַגָּע

שֶל שָׂפָה אַחַת – אֶצְלֵנוּ מִדֵּי בֹּקֶר נֶחְשָׂפוֹת כָּאן

רְאָיוֹת חוֹתְכוֹת שֶאֵלֶּה הָעוֹרְקִים מִמִּפְלַגְתָּם

יֵש לָהֶם שָׂפָה אַחַת בִּלְבַד, שְׂפַת הַכָּלַנְתָּרִיזְם

הַקְּרוּיָה עַל שֵם כְּדַאינִיק מְפֻרְסָם וּכְלָל לֹא תָם

שֶעָרַק מִמִּפְלַגְתּוֹ תוֹךְ חִשּוּבֵי אוֹפּוֹרְטוּנִיזְם

לְסִיעַת יָרִיב אֲשֶר בְּהַבְטָחוֹת לוֹ לֹא קִמְּצָה

וְזָכָה לְכָךְ שֶשְּמוֹ הָיָה יָדוּעַ לְשִמְצָה

בִּתְקוּפָה שֶבְּחַיֵּינוּ הַפּוֹלִיטִיִּים שִמְּשָה

כְּמַחְסוֹם לִשְטִינְקִים אֵלֶּה אֵימָתָהּ שֶל הַבּוּשָה.

אַךְ כַּיּוֹם, שֶבַּבּוֹרְדֶּל הַמִּפְלַגְתִּי כְּבָר אֵין שוּם זֵכֶר

לְבוּשָה, לְעַכָּבָה, לְכָל מָה שֶבּוֹלֵם כְּסֶכֶר

אֶת הָאֵגוֹ הַפָּרוּץ שֶל לֹא מְעַט אִישֵי-צִבּוּר

שֶאֶצְלָם הַפְּרַקְטִיקָה עוֹשָׂה פְּלַסְתֵּר אֶת הַדִּבּוּר

יֵש מַמָּש דִּבּוּק אַתְלֵטִי הַתּוֹקֵף בְּלִי הֲפוּגָה

אֶת הַלָּלוּ הַקּוֹפְצִים מִמִּפְלָגָה לְמִפְלָגָה

וּבְכָךְ אֵין שוּם הֶבְדֵּל אִם מִיָּמִין אוֹ אִם מִשְּׂמֹאל

כִּי עַל שוּם רוֹדֵף-כִּסְּאוֹת אוֹתָהּ אוֹבְּסֶסְיָה לֹא תַחְמֹל

בְּשָעָה שֶהוּא נִתְקַף בָּה, בַּתְּשוּקָה הַכְּפִיָּתִית

לְהַבְרִיג עַצְמוֹ וִיהִי מָה לְצַמֶּרֶת מִפְלַגְתִּית

שֶבְּעֶצֶם לֹא אִכְפַּת לוֹ מָה כָּתוּב בְּמַצָּעָהּ

הָעִקָּר שֶהִיא רוֹמֶזֶת לוֹ כִּי יֵש לָהּ הַצָּעָה

אַטְרַקְטִיבִית בִּשְבִילוֹ, אַף כִּי עִסְקָה כָּזֹאת נִגְמֶרֶת

עַל פּי רֹב בְּכָךְ שֶכָּל מָה שֶמֻּנְחָל לוֹ מֵאִמּוּץ

הַיֻּמְרָה הַזֹּאת, "צַמֶּרֶת", הִיא הַתֵּזָה הָאוֹמֶרֶת

כִּי לִהְיוֹת זוֹנַת-צַמֶּרֶת בַּפּוֹלִיטִיקָה זֶה שְמוּץ

שֶיִּדְבַּק בּוֹ לְתָמִיד, בֵּין אִם יַחְפֹּץ אוֹ לֹא יַחְפֹּץ

וְיִקְפֹּץ קְפִיצָה לַגֹּבַהּ אוֹ לָרֹחַק כָּאן יִקְפֹּץ

וּבְסַאלְטָה אֶת עַצְמוֹ מִשָּם לְהֵנָּה יַעֲבִיר

וִיבַצֵּעַ אַקְרוֹבָּטִית שְמִינִיּוֹת כָּאן בָּאֲוִיר

לְעוֹלָם יִדְבַּק בּוֹ כֶּתֶם שֶל פַּרְפַּר אוֹפּוֹרְטוּנִיסְטִי

כְּמוֹ בְּכָל חַבְרֵי הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל הַקְּפוֹצְיָאלִיסְטִי...

* * *

מרדכי קידר

שנתיים אחר המבול

בימים אלה מלאו שנתיים לטלטלה העזה שהטיחה את שליטי ערב על קרקע המציאות הקשה שלהיווצרותה הם תרמו לא מעט. עשרות שנים של שלטון דיקטטורי, הזנחה פושעת, שחיתות שלטונית, קירוב קרובים ומינוי מקורבים הפכו את העולם הערבי לחבית של חומר נפץ רב עוצמה. התקשורת הערבית בלוויין, ובמיוחד "אלג'זירה" – ערוץ הג'יהאד התקשורתי של "האחים המוסלמים" – הפיץ אדי דלק באוקטן גבוה סביב החבית – בצורת תעמולה חסרת מעצורים נגד הדיקטטורים הערבים – "שליטי ה-99 אחוזים מתחת לאפס," כלשונו – ובראשם חוסני מובארק, בשאר אסד, מועמר קדאפי וסדאם חוסיין. ערוץ זה היה הפירומן שנשא את לפיד הבעירה מזירה לזירה, מתוניסיה למצרים, מלוב לתימן, מבחריין לסוריה, כאשר דובריו שאלו על רקע ההפגנות ההמוניות: "מי הבא בתור?" – ההמונים המכורים לערוץ זה מאז שלהי 1996, עשו את אשר ציפו מהם אנשי הערוץ, ובראשם אמיר קטר שייח' חמד בן ח'ליפה אלת'אני, האיש שבנה עוצמה אדירה באמצעות ערוץ תקשורת חסר מעצורים השולט בהמוני רעבים, מוזנחים, מדוכאים וחלכאים.

במאמר זה לא ניתן סקירה מפורטת של השנתיים האחרונות בכל אחת ממדינות הטלטלה, אלא נסתפק בסימון הקו שאליה הגיעה כל אחת מהן, ובניסיון לצפות את העתיד להתרחש בהן.

תוניסיה – יריית הפתיחה

בדצמבר 2010, בעיר שדה ששמה סידי בו זיד, הצית את עצמו בחור מובטל בשם מוחמד בו עזיזי, והלהבות הציתו את אדי הדלק שהקיפו את חבית חומרי-הנפץ הערבית. ההפגנות גרמו לנשיא תוניסיה זין אלעאבדין בן עלי להסתלק מהמדינה, לא לפני שהוא ואשתו שדדו טון וחצי של זהב מן הבנק המרכזי.

בבחירות שנערכו ב-2011 זכתה במקום הראשון המפלגה האיסלאמית, שהיתה אסורה עד לאותה עת. אך כיוון שלא זכתה ברוב של מושבי הפרלמנט, נאלצה להקים קואליציה עם מפלגה חילונית בראשותו של מונצף אלמרזוקי, אינטלקטואל ליברלי, שלחם במשך שנים למען זכויות אדם בתוניסיה, והיה עד 2011 בגלות בשל הביקורת שמתח על הנשיא בן עלי. מנהיג הזרם האיסלאמי, ראשד אלע'נושי, הציע לאלמרזוקי החילוני לכהן כנשיא תוניסיה, ועובדה זו הקלה על החלקים החילוניים של החברה לקבל את המשטר החדש כלגיטימי, למרות שהמפלגה האיסלאמית היא זו המושלת בכיפה. מבחינה זו, התמורה בתוניסיה משמשת מקור השראה, במיוחד לאור העובדה שמדובר בניסיון הראשון ליצור מערכת פוליטית דמוקרטית לאחר שנים ארוכות של השלטון האוטוריטרי של הנשיאים בורגיבה ובן עלי. תקוותיהם של אזרחי תוניסיה הרקיעו שחקים.

אלא שהיציבות הפוליטית היחסית לא הביאה לשינוי משמעותי בחייו של הפרט, ובמיוחד במצבו הכלכלי. הסיבות לכך הן רבות: המערכת השלטונית המושחתת שחלקים גדולים שלה נותרו עוד מימי בן עלי, ממשיכה להתנהל בשיטות של "חבר מביא חבר"; התשתיות עדיין במצב העגום שבו היו בזמנו של בן עלי; בעלי הון אינם ממהרים להשקיע במיזמים בתוניסיה שיכולים ליצור מקורות פרנסה; המשבר הכלכלי באירופה מונע הגדלה משמעותית של יצור מוצרים. לאזרח התוניסאי התברר כי תקוותיו הפוליטיות שהתגשמו באופן נאה לא תורגמו לשיפור משמעותי במצבו הכלכלי.

עניין נוסף שלא עבר שינוי משמעותי הוא הריבוד החברתי בתוניסיה. האוכלוסייה התוניסאית מחולקת באופן קוטבי לאליטה העירונית ולשכבות שוליים החיות בפריפריה החקלאית והמדברית, שחלקים ניכרים ממנה חיים במסגרות שבטיות. העיר היא פתוחה, חילונית וליברלית הרבה יותר מהפריפריה שנותרת סגורה, דתית ומסורתית. גם העניין האתני משפיע לרעה על תחושת האחדות בתוניסיה, שכן בנוסף לערבים חיים בה גם בֶּרבֶּרים ואפריקנים, הסובלים מתדמית שלילית. מצב זה קיים ללא קשר לשלטון, וסילוקו של בן עלי לא השפיע עליו.

כתוצאה מהקשיים הכלכליים, חוותה תוניסיה בחודשים האחרונים שרשרת של הפגנות מחאה נגד השלטון, בעיקר בפריפריה. הדברים הגיעו לידי כך שאפילו הנשיא אלמרזוקי, שהגיע בשבוע שעבר לעיירה סידי בו זיד – הנקודה הארכימדית שממנה החלה הטלטלה שהקיפה את העולם הערבי – להשתתף בטקס לזכרו של מוחמד בו עזיזי, נאלץ להסתלק מהמקום בגלל מטר האבנים שהושלכו עליו, ובשל הצעקות והקללות שהוטחו נגדו. הוא רצה דמוקרטיה וקיבל אותה בפרצופו, והעם רצה דמוקרטיה והתברר לו שזו אינה מדפסת כסף.

התחזית לגבי תוניסיה אינה אופטימית: המצב הכלכלי בעולם אינו צפוי להשתפר משמעותית בעתיד הנראה לעין, האדמיניסטרציה לא תשנה את הרגלי השחיתות המוטבעים בה, והריבוד החברתי ימשיך להשפיע לרעה על ההזדמנויות העומדות בפני בני המדינה, ובמיוחד – הצעירים החיים בשוליים החברתיים והכלכליים. המרירות משפיעה לרעה על היציבות הפוליטית, והתערערותה עלולה להשפיע לרעה על ההשקעות ולכן גם על המצב הכלכלי.

להמונים של תוניסיה תומכי התנועה האיסלאמית התברר כי לתנועה זו אין מטה קסם היכול להתמודד בהצלחה עם בעיותיה של המדינה, ולא ברור אם יש ממש בסיסמת "האיסלאם הוא הפתרון" שהובילה אותה.

מצרים – הפלונטר מסתבך

ב-25 בינואר ימלאו שנתיים לתחילת הטלטלה במדינה זו. הישגי המהפכה רבים ומשמעותיים: מובארק הדיקטטור המושחת מונח בכלוב הנאשמים, ראשי השלטון שלו סולקו – חלקם לכלא – בבושת פנים, "האחים המוסלמים" זכו במשרת הנשיאות ובמחצית מושבי הפרלמנט, הצבא "הושם במקומו" על ידי נשיא איסלאמיסט, ואפילו נשיא ארה"ב מקבל את שלטון "האחים המוסלמים" כעובדה מוגמרת.

אלא שהמצב במצרים מסובך ומורכב במספר מישורים: צעירי המהפכה, החופשיים, הליברלים, החילונים, המשכילים והמובטלים, שבגופם סילקו את מובארק ושילמו את מחיר הדמים הקשה של ההפגנות נגדו, גילו כי המהפכה נגזלה מהם. אפילו בחלומותיהם הגרועים ביותר הם לא חזו שהמהפכה האזרחית תהפוך למהפכה איסלאמית. בנות בחולצות טריקו ומכנסי ג'ינס שהפגינו לפני שנתיים בכיכר אלתחריר ("השחרור") לא ציפו לכך שבעקבות המהפכה ישבו על רבע ממושבי הפרלמנט נציגי התנועות הסלפיות, המאמינים כי "החיג'אב הטוב ביותר של האשה הוא ביתה."

אבל האכזבות הפוליטיות – גדולות ככל שתהיינה – קטנות להפליא מהאכזבות הכלכליות. גם במצרים נותרה ברובה האדמיניסטרציה של השלטון הקודם, המתאפיינת באבטלה סמויה, עובדים מיותרים, ביורוקרטיה מסורבלת, מינוי קרובים וקירוב מקורבים, והסיכוי שהיא תוביל את המדינה לפיתוח ושגשוג אינו טוב כיום יותר מבימיו של  מובארק.

התיירות שבתקופת מובארק העניקה פרנסה למיליוני מצרים – נעלמה, ועימה נעלם גם מקור הפרנסה החשוב של רבים החיים כיום הרחק מתחת לקו העוני, שבמצרים הוא נמוך ממילא. משקיעים חיצוניים נמנעים מזה שנתיים מלהשקיע במצרים, שכן המצב הביטחוני אינו יציב ולא ברור להם אם יראו רווח כלשהו מהשקעתם העלולה לרדת לטמיון. היעדר השקעות משפיע לרעה על יצירת מקומות עבודה חדשים להמוני המצרים המגיעים מדי שנה לגיל שבו הם אמורים להתחיל לעבוד, להקים משפחה ולפרנס אותה. בוגרי האוניברסיטאות בהמוניהם, העומדים מובטלים מול המציאות התעסוקתית הקשה – הם חומר נפץ חברתי; גיל הנישואין הממוצע עולה ועבר את גיל ה-30, הקמת משפחה ("פתיחת בית") הפכה למשימה כלכלית בלתי אפשרית למרבית הצעירים, ודי בעובדה זו כדי לשַגְּרם לרחובות ולפרוק את מטעני הזעם שהצטברו בהם נגד סמלי שלטון, מוסדות מדינה ותחנות משטרה.

החוקה, שההצבעה עליה מתבצעת בימים אלה, מעניקה סמכויות רחבות לנשיא על חשבון המוסדות האחרים ובראשם הפרלמנט, והיא מדיפה ריח של דיקטטורה. רבים – גם מהחלקים הדתיים של החברה – תוהים האם לשם כך הגיעו "האחים" לשלטון. פעילות הפרלמנט, שנבחר לפני כשנה, הוקפאה בצו של בית המשפט, ולא נראה שהנשיא ממהר לחדשה. הוא אינו מעוניין לעמוד מול שאלות מביכות שעלולים להפנות אליו מצד פרלמנט בעל סמכויות שנבחר באורח דמוקרטי והגון. הוא אינו מעוניין בפרלמנט שיחוקק חוקי תקציב שאינם על דעתו, ובכלל – המפגש בין נשיא בעל סמכויות שיש לו אג'נדה תרבותית, חברתית ופוליטית ברורה – עם פרלמנט מקוטב שיש בו מגמות שונות ומנוגדות, אינו מרשם ליציבות פוליטית, אלא לדרך ללא מוצא, כששני הצדדים חבוקים ודבוקים זה בזה, וכל אחד תוקע סכין בגבו של האחר.

שנתיים לאחר הטלטלה במצרים, מדינה זו נראית כמו עגלה רעועה עם כמה וכמה סוסים אימתניים ורבי עוצמה המושכים אותה בשצף קצף, אבל לכיוונים שונים: הנשיא, הוועדה המכוננת של החוקה, חברי הפרלמנט, הצבא, הממשלה שהיא תמיד זמנית, הרחוב החילוני, הרחוב הדתי, הסלפים ותומכי מובארק.

התחזית לעתיד אינה ורודה, שכן התסבוכת החוקתית-שלטונית משפיעה לרעה על הכלכלה הקורסת ממילא, והמאבק על דמותה התרבותית של מצרים גולש לעתים קרובות מדי לפסים אלימים הגוררים אלימות משטרתית. זו מעלה את הזעם הציבורי לרמות המזכירות את הזעם שליווה את המאבק נגד מובארק. בדיעבד ייתכן שיש כבר בקרב "האחים המוסלמים" כאלה החשים שהיתה זו טעות מצידם להתיישב מאחורי הגה ההנהגה של העגלה המצרית הרעועה, שכן אין לה סיכוי להגיע שלמה ליעד חיובי כלשהו, והם – למרות שקיבלו ירושה קשה מאוד ממובארק ומטנטאווי – יזוהו עם הכישלון.

סוריה – הטבח הבא

במשך 21 חודשים, מאז מארס 2011, מלווים המשקיפים את האירועים בתחושה שקריסתו של אסד מתקרבת, ועמה תתפרק המדינה ליחידות הומוגניות: כורדית בצפון מזרח המדינה, עלווית במערב, דרוזית בדרום, בדווית במזרח, דמשקאית במרכז וחלבּית בצפון. ההערכה בדבר הקמת יחידה אוטונומית עלווית התחזקה עם הידיעה כי השלטון מזרים נשק כבד, תחמושת וכלים הנדסיים לאזור הרי אנצאריה במערב המדינה, מקום מושבם המסורתי של העלווים – במטרה לעמוד בפני מתקפות המוסלמים על ההר ותושביו.

בימים האחרונים החלו להגיע ידיעות על כך שיחידות השייכות לצבא הסורי החופשי תוקפות את הרי אנצאריה, ועשרות כפרים עלווים ננטשו מפחד מפני סכיני המוסלמים חדורי השנאה לעלווים, והרצון העז לנקום בהם על מעשי הטבח שביצע השלטון באזרחי סוריה בשנתיים האחרונות, וגם בתקופות הקודמות כמו זו שבין 1976 ל-1982, שבה התחוללה ההתקוממות הקודמת של "האחים המוסלמים" שהסתיימה בטבח אלפי אנשים, נשים וטף בעיר חמאת בפברואר 1982.

אם אכן נכונות הידיעות הללו, ומתנגדי אסד אכן משתלטים על הרי אנצאריה, עלולה זו להיות אחריתם הפיזית של העלווים וקץ חלומם על שליטה אפילו על עצמם. הדם שיישפך כאשר יטבחו בהם המוסלמים יהיה רב הרבה יותר מזה שנשפך עד היום, ולא ברור עד כמה העולם ייחלץ לסייע לעדה זו כאשר יגיעו מים עד נפש וסכינים עד צוואר.

נראה כי סוריה שוקעת לתוך ביצה של דם, אש ודמעות, כשהיא נקרעת לגזרים בידי מאות מיליציות, חלקן בעלות אוריינטציה תרבותית ודתית זהה לזו של בן-לאדן ואלקאעידה. המשמעות לישראל עלולה להיות בעייתית מאוד, שכן שכנים כאלה אינם מבשרים טוב, ואם נשק כבד או נשק להשמדה המונית ייפול לידיהם, ישראל עלולה למצוא את עצמה בעתיד הקרוב כשהיא מתמודדת עם איומים שהיא אינה רגילה להם.

לוב – מלחמות שבטים

במדינה מוכת שבטיות זו, הצליחה קואליציה של שבטים, בסיוע מסיבי של נאט"ו, לסלק את קדאפי. אך מאז שחוסל בידי מתנגדיו לפני יותר משנה, משמשת לוב זירה למאבקים בין-שבטיים על אינטרסים כלכליים ושלטוניים ועל טריטוריה והשפעה. מטות שבטים מהמזרח – קירינאיקה – נלחמים במטות שבטים במערב – טריפוליטניה, ושבטי הדרום עוינים את כל האחרים.

החברה הלובית מקוטבת גם על רקע אתני, סביב השסע הערבי-ברברי שיש לו השלכה כלכלית ושלטונית. התחזית היא כי כל עוד תמשיך לוב להיות מדינה אחת היא תמשיך להיות זירת לחימה בין שבטים, היות שזהו המצב הטבעי השורר ביניהם, ובמיוחד בין אלה השוכנים בסהרה שלאורך מאות שנים ויותר פיתחו "עַצַבִּיָה" (קנאות שבטית) גדולה ומסוכנת, בעיקר כלפי "האחר", ללא קשר לזהותו. כלי הנשק המצויים למכביר במדבר הלובי הופכים את האלימות הטבועה בתרבות האזור לקטלנית במיוחד.

הצביעות במירָעָהּ

הטלטלה בעולם הערבי היא תוצאה של מצב בסיסי גרוע שיצרו המשטרים, אווירה עוינת למשטרים שיצר ערוץ "אלג'זירה" ותבערה גדולה שהצית מוחמד בו עזיזי. במהלך השנתיים האחרונות נסיכות קטר מעורבת עד צוואר במימון הההתרחשוית ובמשלוח סיוע לגווניו וסוגיו השונים ללוב ולסוריה, וערוץ "אלג'זירה" שהיא מפעילה מצית את הבעיות במדינות ערב באמצעות הקריאה לדמוקרטיה, זכויות אדם וחירות הבעת הדעה במדינות אלה.

אלא שקטר עצמה רחוקה מדמוקרטיה כרחוק מזרח ממערב: בתחילת דצמבר השנה הטיל בית המשפט בקטר מאסר עולם על מוחמד בן אלד'יבּ אלעג'מי – משורר בן 36 ששיבח את המהפכות בעולם הערבי כשהוא אינו חוסך את שבט ביקורתו מאמיר קטר עצמו. אלעג'מי הגדיל לעשות וקרא למהפכה בקטר, למרות שידע כי העונש על כך הוא מוות.

 אם אמיר קטר לא יחון את אלעג'מי הוא יביא על עצמו ביקורת נוקבת מכל מי שיש לו פֶּה בעולם הערבי. אך הוא לא ייתן לביקורת להסיט אותו מדרכו, וימשיך לעודד את "האחים המוסלמים" להשתלט על שארית מדינות העולם הערבי, תוך שהוא סותם פיות בתוך חצרו האחורית.

   שנתיים לאחר ראשיתה של הטלטלה בעולם הערבי התמונה העולה אינה מעוררת אופטימיות יתרה. מצב השליטים במדינות נוספות עומד על כרעי תרנגולת, ויש מקום לסברה שהגל ימשיך גם אליהם. ישראל שוב מצטיירת כאי של יציבות ושפיות בתוך ים גועש וסוער, שספינות רעועות עומדות לטבוע בו עם מי שעליהן. ישמור אללה את עמי ערב.

המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 225 וכן בעיתון "מקור ראשון".

* * *

אורי הייטנר

1. שלוש פגישות עם אמנון ליפקין שחק

שלוש פעמים השתתפתי, בתקופת המאבק על הגולן, בפגישות עם אמנון ליפקין שחק. שתי פגישות, בהיותו פוליטיקאי. פגישה אחת – כאיש צבא.

שתי הפגישות עמו כפוליטיקאי, זכורות לי כחוויה שלילית ביותר, בלשון המעטה. שחק תמך באופן מובהק בנסיגה.

פגישה אחת התקיימה שבועות אחדים לפני בחירות 1999. ארבעת ראשי מפלגת המרכז – איציק מרדכי, אמנון ליפקין שחק, דן מרידור ורוני מילוא, עלו לביקור בגולן. ביקורם כלל מפגש מתוקשר עם הנהגת ועד יישובי הגולן בחדר הישיבות של המועצה המקומית קצרין.

בכל שנות המאבק, היה זה האירוע היחיד שבו איבדתי את שלוות נפשי וממש "זרקתי את עצמי." צרחתי עליהם בגרון ניחר. בערב, כאשר ראיתי את עצמי בטלוויזיה, אני חייב להודות, לא הייתי ממש גאה בהתנהגותי. מי שכה הכעיס אותי וגרם לתגובתי הקשה, היה מרדכי, שעד פרישתו מהליכוד הציג עצמו כתומך נלהב של הגולן ושל מאבקנו, הירבה לעלות לגולן, נטע כאן עץ באירוע שקיימנו בט"ו בשבט וביום שבו עבר למפלגת המרכז, כבמטה קסם, שכח את משנתו והמיר את דתו.

מפגש נוסף היה במועדון כפר חרוב. קבוצת שוחרי הנסיגה הזמינה את שחק להרצאה. אני החלטתי להפגין נוכחות – הגעתי למקום ואף נטלתי את רשות הדיבור.

הזימון להרצאה יצא ימים אחדים לפני פגישת הפסגה של קלינטון ואסד בז'נבה, בה העביר הנשיא האמריקאי לעמיתו הסורי את הצעת ראש הממשלה אהוד ברק לנסיגה מלאה מהגולן לקווי 4.6.67, למעט רצועה בת כמה עשרות מטרים בחוף הכינרת. פרטי הצעתו של ברק לא היו ידועים, אולם התחושה הכללית, שלובתה בכותרות העיתונים, הייתה שהפעם זה סגור. שקלינטון לא יטריח עצמו לפגישה, אלמלא ההסכם נסגר. הפגישה הוצגה כריטואל, לשם הפרוטוקול בלבד. התחושה שלנו הייתה קשה מאוד, יותר מאשר בכל תקופת המאבק.

ההרצאה בפועל התקיימה ימים אחדים לאחר כישלון הפסגה, לאחר שאסד דחה על הסף את הצעת ברק, כשאנו הבנו שניצחנו במאבק, ושיחלוף זמן רב עד ששוב יתחדשו הניסיונות להסיג את ישראל מהגולן. בתחושה הנפלאה הזו, נסעתי למפגש בכפר חרוב. חרף תוצאות הפסגה, שחק דיבר בזכות הנסיגה, כאילו לא קרה דבר. ומדוע ציינתי שאני זוכר את הפגישה כחוויה שלילית?

גם הפגישה הזו, מבחינתי, היתה טעונה. למרות תחושת הניצחון, הגעתי אליה כעוס. גם כאן, הכעס לא היה על שחק, אלא על מארחיו. אני מודה, שמעולם לא חשתי כזו עוינות כלפיי מצד הנוכחים, כבאותו אירוע. כאשר התחלתי לדבר, החלו צעקות רמות, בניסיון למנוע ממני לומר את דבריי. כמובן שהתעקשתי לומר את דבריי עד תומם. כעבור יומיים קיבלתי מכתב התנצלות מאחד המארגנים, שביטא תחושת בושה על התנהגות חבריו. אך בסך הכול, החוויה לא היתה נעימה.

לא כן הפגישה עם שחק בעודו לובש מדים. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל, פנה אליו רעו לנשק, חברנו אמיתי שלם, ממייסדי מבוא חמה ומראשי ועד יישובי הגולן, בבקשה שיקבל אותנו לשיחה עמו.

אין זה מקובל שרמטכ"ל מקבל לשיחה משלחת אזרחית, של נציגי ציבור הנוטלים חלק במאבק פוליטי וציבורי נגד מדיניות הממשלה. אנו ידענו שההחלטות המדיניות תתקבלנה בדרג המדיני, אך שלעמדת הרמטכ"ל עשויה להיות השפעה. במאבק החשוב הזה, חשבנו שאסור לנו לוותר על כל ניסיון להשפיע במשהו, על מישהו, שיכולה להיות לו השפעה כלשהי על ההחלטות.

על אמנון ליפקין שחק שמעתי רבות, בצבא. שמו נישא בהערצה בחטיבת הצנחנים, כאחת האגדות של החטיבה. וזו היתה הפעם הראשונה שזכיתי לפגוש אותו אישית. לאחר מותו רבים השתמשו בקלישאה "קצין וג'נטלמן". זו היתה תחושתי באותה פגישה ובעקבותיה.

השיחה לא היתה מתוקשרת, ודומני שזה הפרסום הראשון שלה. שחק פינה ערב שלם לשיחת נפש ארוכה עימנו. בראשית הפגישה, הוא הפגין בקיאות – הכיר כל אחד מאיתנו בשמו, מתוך הופעותינו בתקשורת. הוא ביקש מכל אחד לספר על עצמו, באיזה יישוב הוא חי, וביקש לדעת על היישוב.

בפתיחה הזו הוא הישרה אווירה מאוד נעימה ונינוחה, שנמשכה לאורך כל השיחה הארוכה. הוא לא דיבר הרבה, בוודאי לא הביע דעה, אך הוא הקשיב לנו ברוב קשב, שאל שאלות, התעניין. היה לו חשוב מאוד לשמוע את דברינו. לרגע הוא לא הציץ בשעונו, ואף פקידה לא נכנסה לרמוז לנו שצריך לסיים. הוא נתן לנו תחושה, שיש לו בעבורנו כל הזמן שיידרש.

האם השפענו במשהו? על פי עמדותיו בחיים הפוליטיים, כנראה שלא. מצד שני, כאמור, אף פעם אי אפשר לדעת לאיזו אמירה היתה השפעה כלשהי במהלך כלשהו, אולי לאיזושהי הטלת ספק. הרי בשלב מוקדם של המאבק ידענו שאין טעם לחפש "קלף מנצח" אלא עלינו למצות כל דרך להשפיע.

מעל הכול זכורה לי התרשמותי מאנושיותו של שחק, מהיותו בנאדם, מענטש. עד אותה פגישה, ידעתי עליו שהוא לוחם ללא חת ומפקד מהולל בקרב. באותה פגישה נחשפתי לצדו הנוסף.

יהי זכרו ברוך!

2. רשמים מכנס שדרות (היום השני)

ביום הראשון של הכנס, השתתפו בו כמעט 2,500 איש. גם ביום השני היו מאות רבות. האיפיון המרכזי של המשתתפים – קהל צעיר מאוד, ברובו. רבים מן המשתתפים הם חניכי המכינות הקדם צבאיות. יש הרואים בהם "קהל שבוי" – אנשים שהובאו יחד, כקבוצה. אולם אין קהל הרחוק יותר מהגדרה זו, מחברי המכינות. מדובר בצעירים שבחרו לדחות בשנה את גיוסם, רובם המכריע לשירות המשמעותי ביותר בצה"ל, כדי להעמיק בלימוד מורשת ישראל, ציונות, פילוסופיה, החברה הישראלית וכו'. הם מעורבים מאוד, איכפתיים מאוד, חשוב להם מאוד להשפיע ולקחת אחריות. הדבר בא לידי ביטוי דווקא בהפסקות, בהן הם ממשיכים לדון בלהט בסוגיות שעל סדר היום. להט, אך מגובה בהעמקה, שהיא ליבת השירות במכינות, לצד פעולה התנדבותית בקהילה. אלפי הצעירים השותפים מידי שנה בתוכניות שונות, לפני ואחרי צבא, לצד תוכניות הבוגרים של תנועות הנוער, הם התשובה לתהליכים המפוררים בחברה הישראלית, ולכתבות על כך שהציבור הישראלי חולם לרדת מן הארץ; זה הציבור הנותן תקווה לעתיד טוב יותר של החברה הישראלית. שנה אחרי שנה, הציבור הזה דומיננטי מאוד בכנס שדרות לחברה.

בדרך כלל, הפוליטיקאים המשתתפים בכנס משתלבים בפאנלים בנושאים שעל הפרק. בעידן בחירות, גם הכנס מתאים את עצמו לצו השעה, ומעניק להם במה לנאומי בחירות. המושבים הללו אינם פאנלים שבהם המשתתפים מאזינים זה לזה. כל נואם נכנס, נואם והולך. ביום הראשון הופיעו בבוקר שלי יחימוביץ', יאיר לפיד ואחרים (לא הייתי נוכח במושב הזה) ובערב עמיר פרץ, נפתלי בנט ומופז. הבוקר השני נפתח במושב נאומי בחירות של בוז'י הרצוג, זהבה גלאון, אביגדור ליברמן וציפי לבני.

בוז'י הרצוג היה הנואם הענייני והרציני ביותר. הוא היחיד שהציג משנה חברתית כלכלית סדורה, המבוססת על ערכים של סולידריות חברתית המאזנת את הכלכלה החופשית ואת כשלי השוק. מה שאפיין את דבריו, ובעיקר את תשובותיו לשאלות מן הקהל, היה בקיאות מרשימה מאוד בנושאים החברתיים, כמו סוגיות הילדים האוטיסטים, ניצולי השואה וכד'.

חבורת צעירים ירוקי חולצות, קבוצת המעודדים של זהבה גלאון, התארגנה להציג שאלות לכל נואם. כמובן שהם ניסו לגרור את הרצוג למגרש ההסתה נגד ההתנחלות. הרצוג לא נגרר לשם, אלא להיפך, גינה את השיח הזה. בכך, הרצוג התיישר עם דרכה של יחימוביץ', לאחר שבשנים האחרונות הוא היה שותף לשיח האנטי-התנחלותי הנפסד הזה.

המסר המרכזי של זהבה גלאון היה שאין צדק חברתי בלי הסדר מדיני. זהו מסר עצוב ופסימי מאוד. הרי שתי ממשלות ניסו בכל מאודן להציע לפלשתינאים הסדר מדיני על בסיס דרכה של מרצ, ונענו בדם ואש ותמרון עשן. אין זה מן הנמנע, שאם וכאשר ישראל תשוב ותציע להם הצעות כאלו, התגובה תהיה דומה. אז מה? נוותר על הצדק החברתי? נקפל את הדגלים החברתיים? אבו מאזן הוא בעל זכות וטו על תיקון החברה הישראלית?

צדק חברתי מבוסס בראש ובראשונה על סולידריות חברתית. אין דבר הסותר את הסולידריות החברתית יותר מהסתה של ציבור נגד ציבור, יותר מחרחור מדנים בין אוכלוסיות. גלאון נשאה נאום הסתה מתלהם נגד המתנחלים, הציגה אותם כמוצצי לשדה של הכלכלה הישראלית. ניסיתי לחשוב איך גלאון הייתה מתייחסת לנאום דומה, המתייחס לערביי ישראל. סביר להניח שהיינו שומעים מיד על פנייתה ליועץ המשפטי לממשלה בתלונה על הסתה גזעית. נאומה של זהבה גלאון היה השפל הנמוך ביותר של הכנס.

אחריה דיבר אביגדור ליברמן. חשמל היה באוויר מרגע כניסתו לאולם ועד צאתו. רבים מן הצעירים התייחסו אליו ממש בהערצה, האזינו לו בעיניים בוהקות. מצד שני היתה עוינות חריפה כלפיו מצד רבים אחרים בקהל. התרשמתי, שפרשיות השחיתות ששמו נקשר אליהם לא הקטינו את ההערצה, אך גם לא היה בהם צורך להגברת העוינות.

חלקו הראשון של הנאום היה ענייני מאוד. ליברמן סקר שורת הישגים של הממשלה בתחום החברתי והכלכלי, ובהם הקמת בית הספר לרפואה בצפת, גדר ההפרדה לאורך הגבול עם מצרים, ההישגים במבחנים הבינלאומיים בתחום החינוך ועוד. ואכן, היו לממשלה הישגים מרשימים. אולם מהר מאוד הוא עבר להשתלחות שלוחת רסן בשלי יחימוביץ' ובראשי מפלגת העבודה, תוך התמקדות, לגמרי לא במקרה, בניצב בדימוס מזרחי, לשעבר ראש אגף החקירות במשטרה. אך טבעי, שליברמן יראה בלוחם בשחיתות יריב אישי חריף.

ליברמן הקדיש חלק ניכר מדבריו לנושא השוויון בנטל. המסר שלו היה ש"ישראל ביתנו" היא המפלגה היחידה שהציעה הצעת חוק הדורשת גיוס מלא לכולם והיחידה שח"כיה תמכו בה, כאיש אחד. זאת אמת, אבל הצעת החוק שלו היתה פופוליסטית ודקלרטיבית, חסרת שחר מעשי, מתעלמת מהמצב הייחודי של ערביי ישראל ומתעלמת מהמציאות שנוצרה בנוגע לחרדים. ליברמן הזכיר שחברי "קדימה", מפלגת העבודה ומרצ לא תמכו בהצעה. הוא שכח להזכיר, משום מה, שהליכוד, שהיום הוא חלק ממנו, התנגד אף הוא להצעה.

ליברמן הודיע ש"ישראל ביתנו" תדרוש ותקבל את משרדי הפנים, השיכון והחקלאות, אך הרגיע שאין הכוונה, בתיקים אלה, לתפקיד שלו...

אחרונת הדוברים היתה ציפי לבני. לבני היתה זהבה גלאון מדוללת. למה זהבה גלאון? כיוון שכמותה אף היא התנתה את הצדק החברתי ב"צדק מדיני", כהגדרתה, שמשמעותו הפקרת החברה הישראלית לרצונם הטוב של הפלשתינאים. למה מדוללת? כיוון שלמסרים הללו יש כבר את זהבה גלאון, היא עושה זאת בצורה בוטה וקיצונית יותר. וכך, ציפי לבני נראית כצל חיוור לידה ואחריה.

לבני אמרה כמה מילים על ענייני כלכלה וחברה, אך ניכר שהיא מדקלמת נייר מסרים בנושא שאינו מעסיק אותה באמת. כאשר דיברה על הנושאים המדיניים, ניכר שהיא מדברת על הנושא החשוב לה, המניע אותה, שמעניין אותה ושלשמו חזרה לפוליטיקה.

היא תקפה את הממשלה הפוגעת בירושלים "היקרה לכולנו" בהחלטות הבנייה, כפי שהליכוד עשה ערב בחירות 96' ו-99'. אז, אגב, היא היתה פעילה בליכוד. אז, הליכוד האשים את פרס ואח"כ את ברק שהם יחלקו את ירושלים. היה זה קמפיין שקרי ומכוער, כיוון שמפלגת העבודה באותם ימים נשבעה אמונים לירושלים. אלא שמאז, ממשלות ישראל, ובהן הממשלה בה לבני כיהנה כשרת החוץ, הציעו לפלשתינאים את חלוקת ירושלים. "אני הצלחתי לנהל מו"מ עם הפלשתינאים, לא לדון על ירושלים, המשכתי לבנות בירושלים ולא קוממתי עליי את כל העולם." רגע, אז מותר לבנות בירושלים, השאלה היא מי בונה? ולגבי ירושלים – היא לא דנה על ירושלים? במקביל אליה, הערוץ המרכזי של המו"מ נוהל בידי ראש הממשלה אולמרט, שהציע בעליל את חלוקת ירושלים. אנו זוכרים היטב מה יצא מזה.

לבני תקפה את הממשלה המשווה את מצבנו לערב השואה. "הרי הקמנו את המדינה וזאת התשובה לשואה." אלא שהממשלה מעולם לא טענה שמצבנו דומה למצבנו בשואה, כי אם להיפך – מאחר ואנו היום מדינה עצמאית עם צבא חזק, לא נשלים עם נשק השמדה המוני בידי אויבי ישראל המאיימים בהשמדתה. זה לא שיח שואה, אלא בדיוק ההיפך ממנו.

במושב הסיום, נשא יו"ר הכנסת ראובן ריבלין נאום חוצב להבות על התדרדרות הנורמות הפוליטיות בישראל, והתמקד בשתי רעות חולות – חזרת עבריינים מורשעים לפוליטיקה ובזאר הסחר מכר של פוליטיקאים ערב בחירות. הוא העלה על סדר היום את הצורך להתמודד עם הנושאים הללו בחקיקה, אך בראש ובראשונה בביקורת ציבורית מוסרית. ריבלין הוא בעיניי מגדלור של יושרה פוליטית. דומני שלאחר דחיקתו של בני בגין מן הכנסת, ריבלין הוא המצפן המוסרי, בה"א הידיעה, של המערכת הפוליטית הישראלית.

אחד הדיונים המרתקים בהם נכחתי היום, הוקדש לקיבוץ ולדימוי הקיבוץ בראי הקולנוע. הוצגו בפנינו קטעים מן הסדרה התיעודית "קיבוץ" ומן הסדרה העלילתית "יחפים" ונערך דיון בהשתתפות יוצרי הסרטים ואנשי אקדמיה. הדיון היה מרתק, אולם הפריעה לי מאוד הנימה של "רקוויאם לקיבוץ" וההתייחסות אליו כאל "מה שהיה". אוהד קנולר, שגילם את הדמות המרכזית ב"יחפים", אמר שהסדרה היא כמו סדרה של נשיונל גיאוגרפיק על זן נכחד של לטאות. לאחר מכן נסעתי לראיין משפחה של מרצה באוניברסיטה ואיש היי-טק המתעניינים בקליטה בקיבוצי, קיבוץ אורטל, קיבוץ שיתופי בגולן. בעבורי ובעבור רבים אחרים, הקיבוץ הוא "מה שיהיה". הלטאה הזאת חיה ובועטת.

3. יומן בחירות 2013 (כ"א)

שיח של חוסר אחריות לאומית

בעת נאומו של מנהיג "הבית היהודי" נפתלי בנט בכנס שדרות לחברה, שלושה פרובוקטורים, שישבו בחלקים שונים של האולם, אך קשה היה שלא להבין שהם מתואמים והכינו מארב מתוכנן, הפריעו לו בהתנהגות חוליגניות, בקריאות נאצה נגד המתנחלים והדתיים, בניסיון לא לאפשר לו לדבר. חרף חוסר ניסיונו, הפגין בנט קור רוח, לא התרגש, לא התרגז, לא איבד את השלווה. כאשר הצליח לדבר, אמר במתינות דברים כדורבנות נגד שיח השנאה, והבטיח שלא להיגרר לו. לזכותו יצוין, שכאשר דיבר על שיח השנאה, הזכיר גם את ערביי ישראל כמי ששיח כזה ננקט כלפיהם וגינה אותו.

אולם מה השיח החלופי שבנט מציע, כנגד שיח השנאה? הוא דיבר על שיח אהבה. אהבה? נראה לי קצת מוגזם. אני הייתי מצפה לשיח של סולידריות, אחווה. אך הבסיס לשיח כזה, הוא שיח של אחריות לאומית. ללא אחריות, אין מנהיגות.

בראיון לניסים משעל, הפגין בנט חוסר אחריות לאומית, כאשר הצהיר שיסרב לפקודה לעקירת מאחזים ויעדיף לשבת בכלא. סירוב לפקודה חוקית של ממשלה נבחרת, היא הרמת יד גסה על הדמוקרטיה, פגיעה בצה"ל ובביטחון המדינה, חתירה תחת הממלכתיות הישראלית. כפוליטיקאי וכאזרח זכותו וחובתו לפעול למען הדרך בה הוא מאמין. כחייל, עליו לציית לפקודות החוקיות של צה"ל, שתפקידו למלא את החלטות הממשלה.

אם אדם מן השורה מסרב, הוא עושה מעשה חמור, אך נסלח. לא כן, כאשר מדובר במנהיג ציבורי ופוליטי, אדם שהמונים הולכים אחריו ומקשיבים למוצא פיו. מאדם החותר למנהיגות לאומית, יש לצפות לאחריות לאומית. דבריו של בנט חמורים וראויים לגינוי תקיף.

עצם תמיכתו בסרבנות חמורה ומסוכנת. אך הוא נותן לגיטימציה גם לסרבנות מסוכנת יותר – סרבנות במלחמה נגד האוייב. סרבני השירות בשטחים ותומכיהם קיבלו מבנט מתנה שלא יכלו לייחל לטובה ממנה. כמו זהבה גלאון, בנט הוא ראש מפלגה, השובר את כללי המשחק הדמוקרטי ומטיף בגלוי להפרת חוק ולהפרת פקודה. כמו זהבה גלאון, בנט הוא ראש מפלגה הנוהג בחוסר אחריות לאומית.

כריזמה

בימיה הגדולים, בכנסת התשיעית, השיגה המפד"ל את הגדול בהישגיה – 12 מנדטים. מאז, כוחה הלך וירד. על פי הסקרים, מפלגת "הבית היהודי", כפי שמפלגה זו נקראת היום, משחזרת את הישגה. מאחר והיא מתחזקת בסקרים משבוע לשבוע, לא אתפלא אם היא תפרוץ אף את הגג הזה.

לאורך השנים, מפעם לפעם קיבלה המפד"ל קולות של חילונים. בבחירות הקודמות אני הצבעתי ל"בית היהודי", נתתי פומבי להצבעתי ו"הבית היהודי" אף עשה בו שימוש. אולם תמיד היתה זו תופעה זניחה, אם בכלל ניתן היה לכנות זאת תופעה. הפעם, הבית היהודי פרץ את גדר ההפרדה הזאת וחילונים רבים מבטאים תמיכה בה, ורבים אחרים שוקלים אפשרות זאת.

מה הסיבה לכך? התשובה היא חד משמעית – נפתלי בנט. מעולם, מצביעי המפד"ל לא אמרו שהם מצביעים להרשקוביץ, לאפי איתם, להמר או לבורג. הפעם אנשים אינם מזדהים כמצביעים לבית היהודי אלא לבנט. וזה לא רק בשל רוח התקופה. זה בזכות בנט.

 איך זה שדווקא נפתלי בנט הצליח לאחד את הציונות הדתית, לזכות לניצחון גורף בפריימריס, להקפיץ אותה בסקרים?

הוא אינו מפד"לניק מצוי, והוא קצת חריג בנוף הדתי לאומי. הוא לא למד בישיבת הסדר. הוא לא למד במכינה קדם צבאית. הוא אינו נראה כמו בוגר "בני עקיבא" טיפוסי. אי אפשר לדמיין אותו עם שפם, דובון, חולצת פלנל משובצת וסנדלים תנ"כיות עם גרביים. הוא חובש כיפה בקוטר שנֵקֶל ובשל פדחתו המקריחה, כיפתו הקטנה מוצנעת במדרון אחורי ואינה נראית מלפנים. מי שמביט בו מלפנים רואה מולו איש הייטק מצליח מרעננה, שמאלני מצוי.

איך זה שדווקא הוא מצליח? יש שיאמרו שדווקא היותו אאוטסיידר, מאפשרת לו לאחוז בציציות ראשה של מפלגתו ולהוציאה מן השקיעה. אני מגדיר זאת אחרת, במילה אחת – כריזמה. בנט שופע קסם אישי.

האמת היא, שלא התרשמתי מנאומו בכנס שדרות. היה זה נאום רדוד למדיי, אם כי למרבה הצער כאלו הם נאומי בחירות מצויים. אולם לא יכולתי שלא להבחין כיצד בנט מהלך קסם על הקהל הצעיר.

הפירוש המילולי של המושג כריזמה הוא מתת אל. הכריזמה מאפשרת למנהיג להוליך אחריו אנשים שיתנו בו אמון. מנהיג כריזמטי יכול לחולל נפלאות. אולם כריזמה עלולה להיות מסוכנת מאוד. כפי שמנהיגים כריזמטיים הובילו את המעשים הגדולים ביותר בתולדות האנושות, מנהיגים כריזמטיים גרמו גם לאסונות הגדולים ביותר. לכן, יש להתייחס לבעלי כריזמה בכבוד וחשד. ובעיקר, יש לצפות מהם להבין את הסכנה התמונה במתת האל ולדרוש מהם להבין את כובד האחריות המונח על כתפיהם.

דבריו של בנט בזכות הסרבנות – דווקא בהיותו מנהיג כריזמטי, מבהירים שבנט אינו מבין את כובד האחריות המונח על כתפיו.

לאן נעלם עמרם מצנע?

כמה ממצביעי "התנועה" מגדירים את הצבעתם כהצבעה בעד "התנועה"? לבטח הרבה פחות ממי שמגדירים את הצבעתם כהצבעה בעד ציפי לבני. מדובר במפלגה שקמה כמפלגה של אישה אחת, מנהיגה מרכזית שקיבצה סביבה אנשים נוספים.

והנה, בכרזות הבחירות של "התנועה", לא מופיע דיוקן אחד, אלא שני דיוקנים. שני דיוקנים שווים בגודלם, זה לצד זה, ללמדך שמדובר במפלגה עם הנהגה קולקטיבית של שני אנשים. ומה שחריג עוד יותר, הוא שמי שמוצג כמקביל במעמדו לציפי לבני אינו המועמד מס' 2 ברשימתה, אלא דווקא מס' 3. ציפי לבני ועמיר פרץ מופיעים בכרזות זה לצד זה, כשליד ציפי לבני כתוב "הראש המדיני" ולצד עמיר פרץ "הלב החברתי". הראש והלב – אין קיום לאחד ללא רעהו.

איפה מס' 2, עמרם מצנע? אין עמרם מצנע. מצנע יוק.

ראש מטה הבחירות הוא עמיר פרץ, ולא צריך הרבה דמיון כדי להבין מי העלים את מס' 2. פרץ כבר ניצב כשווה ערך לציפי לבני.

כאשר החתרן הבלתי נלאה הזה הודיע על המעבר ממפלגת העבודה ל"התנועה", כתבתי כאן שבמפלגת העבודה נשמו לרווחה – עכשיו פרץ הוא הבעייה של לבני. את מצנע הוא כבר חיסל. ציפי – מאחורייך!

11 בתנועה

בפרקי היומן הקודמים סיפרתי ממקור ראשון על האופן הביזארי של הרכבת רשימת "התנועה". הנה, עוד סיפור.

שעתיים (!) לפני סגירת הרשימות, התקשר עמרם מצנע לראש המועצה האזורית גליל עליון היוצא אהרון ולנסי, חבר ותיק במפלגת העבודה, והציע לו להצטרף לרשימת "התנועה" ולהשתבץ במקום התשיעי. לא היה לוולנסי פנאי להתלבטויות. לאחר חצי שעה השיב בחיוב. בזאר ביזארי. ובסוף... המקום התשיעי היה למקום ה-11.

ולנסי היה ראש מועצה מצוין והוא איש איכותי וראוי. אם "התנועה" תקבל 11 מנדטים, טוב שוולנסי נמצא שם. אבל "התנועה" אינה ראויה לתוצאה דו-ספרתית, ולהערכתי היא לא תזכה להישג כזה.

יריד סתימת הפיות

את עמדתי נגד מניעת השתתפותן של המפלגות הערביות בבחירות, הבעתי לפני כשבוע. עמדותיהן ופעולותיהן המכעיסות, אינן מצדיקות סתימת פה לחמישית הציבור הישראלי. הדמוקרטיה הישראלית חסונה דיה כדי להכיל את המפלגות הללו והנזק של פסילתן גדול יותר מהנזק שהן גורמות לו.

אבל ההצגה חייבת להמשך, וכמו בכל מערכת בחירות, מתקיים הריטואל של דרישות הפסילה. והפעם גם ש"ס ו"יהדות התורה" הצטרפו לרשימות החיסול. הסיבה – העובדה שאין נשים ברשימותיהן.

אני דוגל בשוויון מלא לנשים וסולד מגישת החרדים לנושא הנשים בכלל, ולמנהיגוּת הנשים בפרט. אבל בגלל זה לפסול רשימה? לסתום פיות לציבור של מאות אלפים, שזו דרכו?

יש לשים קץ ליריד סתימת הפיות הזה. ועדת הבחירות היא גוף פוליטי, ואין מקום לקיים בה דיונים מסוג זה. יש לשנות את החוק כדי לשים קץ למחזה המביש הסדרתי הזה.

1,270

נעמן כהן (גיליון 800) הביע סיפוק מכך שספי רכלבסקי קיבל רק 1,270 קולות בבחירות המקדימות במפלגת העבודה. כן, גם אני אופטימיסט הנוהג לראות את חצי הכוס המלאה.

אבל קשה לי להיות מרוצה מכך שאלף מאתיים ושבעים איש, חברי מפלגת העבודה, חשבו שהמסית והמדיח הסדרתי הזה, האיש האנטי דמוקרטי המסוכן הזה, שסגנונו ורעיונותיו פאשיסטיים בעליל, ראוי להיות בין נבחרי העם. 1,270 איש! לא להאמין.

* * *

אלי מייזליש

פרשת גלנט ועמיקם: מבט מהצד

גלנט הודח מתפקיד הרמטכ"ל בשל פרשת 'עדויות  שקר' בעניין הנחלה שלו בעמיקם. הוא לא הודח בשל אי-יכולת תִּפְקוּד כמפקד בקְרָב או במַטֶה. גם לא בשל מצב גופני ירוד או נפשי מעורער, או בשל היותו בעבר מפקד האצ"ל ביפו [הוא נולד ביפו] או אפילו בשל צבע השיער שלו שדומה לקש. הוא הודח רק מפני שהיו כמה גורמים או בני אדם שפשוט סלדו ממנו. כמו למשל שמופז התמנה ולא וילנאי, שכינה את מה שאיציק מרדכי עשה לו: "מעשה נבלה".

היוצא מדברים אלה שגלנט לא מונה לרמטכ"ל רק בשל קנוניה מכוערת של אינטרסנטים שלא היה  איכפת להם מי ימונה; העיקר לא גלנט, וימציאו בשל כך כתבות עיתונאיות שגלנט משקר בעניין כמה עצי זית או סיקול אדמת טרשים ["רכוש נטוש" של כפר ערבי ממלחמת תש"ח] לשתילת אותם עצי זית. "מי נתן לך רשות 'לעלות' על רכוש הציבור..." – זעקו כלפיו עיתונאים מההליקופטר של "הארץ" שריחף וצילם את ה"נחלה" שלו כאילו היא ארמון סקוטי מהמאה ה-13 על 9,000 דונם אדמה פורייה.

אני מניח כי הציבור מודע ליישוב הזה ששמו עמיקם בדיוק כמו ליישוב הנידח בקצה העולם:  עזוז [ דרומית לניצנה]. אני מבקש לדעת כמה ישראלים חלפו דרך עמיקם צפונה לגליל מתל-אביב בעשר השנים האחרונות ובעיקר בעשר השנים הראשונות לאחר מלחמת תש"ח. אני בספק אם יימצאו תריסר. אני בספק אם יותר מתריסר יודעים בכלל היכן שורץ בכלל היישוב הזה עם השם הישראלי כל כך: עמיקם, שמזכיר את עמיקם גורביץ יותר מאשר סתם יישוב קטנטן ומוזנח במשך עשרות שנים, עד שהגיע המושיע האלוף גלנט והוציא אותו מאלמוניותו בת הנצח. 

יש כאן בסיפור הזה שני אנשים שקפצו על המציאה לעלות לכותרת של עיתון: האחד, עיתונאי זוטר ששמו קלמן ליבסקינד מ"מעריב", והשני מי שהיה הרמטכ"ל האחרון ושהסתכסך איתו בעניין של מהות שהשתיקה יפה לו.

הראשון 'עלה' לכותרות כבר מאז התגלה לו [ע"י שטינקר מהמושב שסלד אישית מגלנט] כאילו האלוף לא רק בנה וילה יוקרתית בת 4 צריחים דמויי כיפת מסגד, אלא אפילו 'השתלט' על רכוש הציבור, קרי שטח שתקום עליו בעתיד מדרכה או גינה או שביל פרחים ו/או אפילו ספסל לקשישים שכשל כוחם להגיע לצרכנייה לקנות שקית חלב. כולו הסתכם ב-350 מטר. שליש דונם. מי שמגיע לעמיקם רואה סביבו בכניסה מאות דונמים ריקים מספסלים או עצי ורדים ו/או מדרכות. הוא רואה, כמו בכל הנגב, ישימון סלעי טרשי לא מעובד. סתם 'רכוש נטוש' של 64 שנים שלא עלה עליו מעולם אפילו כלב ישראלי רק כלבים ערביים רעבים.

הסיפור של עמיקם החל מיד עם החלטת האו"ם ב-47', כשכנופיות ערביות החלו תוקפות יישובים יהודים בספר, ממזרח למשולש: גבעת-עדה-בנימינה-פרדס-חנה-כרכור. כביש 65, שיורד כיום מאום-אל פחם לאזור מגיע אל הים – אל תחנת הכוח חדרה. זה היה האיום על חוף הים. באותו בוקר של יום א', לאחר ההכרזה באו"ם כשכנופיה מהכפר הערבי נחלין מגיעה לכביש פ"ת-לוד, ליד נחלים של היום, ורוצחת 6 מנוסעי האוטובוס, ובכך הכריזו הערבים מלחמה על היישוב היהודי. 

במבצר שוני, ליד בנימינה, שכנה אז אחת ממפקדות האצ"ל שעדיין היה במחתרת. היא זו שסייעה להחרים את רכבת הנשק הבריטית עמוסה פצ"מרים 3 אינץ' שהבריחו יותר מאוחר את ערביי יפו בהתקפת האצ"ל באפריל 48'.

במלחמת תש"ח יצאה מחלקת אצ"ל ממבצר שוני לכבוש את הכפר הערבי צברין [שרידיו כיום קילומטר צפונית לעמיקם]. בתום המלחמה, כשכל הקיבוצים, המושבים ו"ההתיישבות העובדת" היו מזוהים עם מפא"י וגרורותיה, ביקשו כמה מלוחמי האצ"ל להקים שם מושב. כך החל סיפרו של עמיקם. כמה מהלוחמים המשוחררים יחד עם תנועת ההתיישבות של בית"ר, עלו לאזור, קילומטר דרומית לשרידי הכפר. מתש"ח ועד ששת הימים, עברו על היישוב גלגולים ומתיישבים אחרים, בעזרת הסוכנות, תקעו יתד באדמה. בתים בני 14 מ"ר. חדרון  [3X4] ומטבחון, מקלחת ושירותים בקצה המגרש כמו ב"בית קטן בערבה". שנים, איש לא ידע ולא שמע על המקום, עם כביש צר ומתפתל ללא מוצא, איש גם לא בא להתנחל שם על 'רכוש הציבור'. כולו, סביבה טרשית עלובה חפת חן ונוף. רק הכלבים הערבים נראו משוטטים בין הטרשים.

הכול השתנה לפתע, כשממשלת רבין החליטה, בתחילת שנות ה-90, לסלול את כביש 6 – והדרך צפונה עברה קילומטר מזרחית לעמיקם. אז החלה נהירה של בעלי עניין, בעיקר של נדל"ניסטים. לא עוד דרך ללא מוצא. אבל, אופיו הבית"רי שמר על ייחודו, וסביבו קמו עוד שני יישובים, גבעת ניל"י ואביאל, בקיצור מועצה אזורית של ממש [אלונה] עם תסריט פיתוח ותיירות פנים, כשהמוקד הוא על אמת המים המרשימה שמגיעה עד קיסריה.

למרות הכול, לא רבים אצו ורצו אל עמיקם, בעיקר בשל אופיו האצ"לניקי והבית"רי ההיסטורי, ובעיקר בשל סביבתו העקרה מכל נוף, יער, הרים, בתי מלון או מסעדות ובתי קפה, אלא סתם שדות ריקים או מטעי נשירים.

ככל שהדרך בורחת מזרחה לבנימינה וגבעת עדה, כך מתחלף הנוף הקרקעי משדות מוריקים של כרמים ועצי פרי ירוקים, אל אותו נוף ידוע של סביבת ה"כפר נטוש" שהחירבה משמשת תמיד אזור אימונים לטירונים.

איני מכיר את גלנט ומעולם הוא לא הזמין אותי לשתות כוס קפה ב'נחלה' שלו בעמיקם, אבל שהיתי שם כמה פעמים, ואפילו לפני כמה שנים ראיינתי, עבור עיתון המופץ בעיקר ב'מחנה הלאומי' – את ראש המועצה שדווקא הוא הזמין אותי לכוס קפה.

לו הייתי צריך לבחור לרכוש שם 'נחלה' או בעזוז אני בספק אם הייתי מגיע להחלטה. אני אוהב לשבת בטיילת או במרינה או בבית מלון לכוס קפה, ולא באזור שעדיין כלבים ערבים משוטטים בין הטרשים.

מהכתבות של ליבסקינד או של מרחפי המסוק של "הארץ", ניתן היה לחשוב שמא בטוסקנה עסקינן או מינימום חצי מטר מפרובנס ליד הווילה של בריז'יט ברדו ב'קוט דאזור'.

אני מבקש לשבח כל ישראלי שבמקום לעלות בבוקר על ה'וואן' שלו ברמת-השרון ולהגיע לתל-אביב לרחוב ראול ולנברג, למשל, ולעלות לקומה ד' ליד המחשב – לצאת מ'נחלה' בעמיקם ולעבור כמה מטרים מזרחה בין טרשים ואבנים ואולי קדחת, לקחת טוריה ולסקל את האדמה ולטעת כמה עצי זית, ואפילו זה 'רכוש הציבור' ש'נקנה' בזכות כמה אצ"לניקים קשישים דהיום, ושאם לא-כן אדמת טרשים זו היתה מדממת לנצח עם עיפוש של צואת כלבים ערביים; מגיעה לאיש כזה תעודת הוקרה ולא כתבה מצחינה בעיתון שבעליו-בעבר נידון בבית משפט ל-8 חודשי מאסר בפועל ויותר ממיליון שקל קנס.  

צרות-עין של שכנה או שכן, שהופכת מיד לטלפון מסריח לעיתונאי, או קטנוניות רכילאית של עיתונאי מתוסכל, ובעיקר אישה של קצין בכיר ה'דואגת' ל'שמו הטוב' של בעלה, שהסתיר מסמך בכספת שלו, היא-היא שעירבבה את כוס קמח, המלאה תולעים, לעוגת ה'נחלה' בעמיקם, ולא מי שבאמת דואג שאדמת ארץ-ישראל תסוקל מטרשים. 

* * *

משה גרנות

מן העפר

על "אטילה יוז'ף, בפאתי העיר – מבחר שירים"

מהונגרית – איתמר יעוז-קסט, עקד 2013

אטילה יוז'ף, המשורר ההונגרי בעל מסכת החיים הטראגית, זכה למספר מתרגמים לעברית, הלא הם אביגדור המאירי, רמי סערי, דוד גלעדי, מרדכי אבישאול, ראובן צור ומשה גנן, אבל נדמה לי שבכיר המתרגמים של משורר מיוחד זה הוא איתמר יעוז-קסט, שזכויות רבות לו גם כמתרגם משירת העולם. יעוז-קסט תירגם אסופת שירים משל אטילה יוז'ף באנתולוגיה הרחבה שלו "צבי הפלאות – מן השירה ההונגרית לדורותיה" (עקד 1984), ועתה הקדיש לו ספר תרגומים שלם ממבחר שיריו, כפי שהקדיש שנה קודם למשורר היהודי-הונגרי מיקלוש ראדנוטי ("צעדת הפרך – מבחר שירים", עקד 2012), ספר שהוא למעשה הרחבה של תרגומים קודמים שלו משנת 1971.

אטילה יוז'ף הוא נושא מרתק, לא רק משום השירה המשובחת שלו, אלא גם משום קורות חייו הטראגיים. מסתבר שהוא צמח ממש מן העפר, מן המקום הנמוך ביותר: הוריו היו עניים קשי יום – אביו היה פועל שחור בבית חרושת לסבון, ואימו, ילידת כפר, עבדה בבודפשט ככובסת. ואם לא די בכך – אביו נוטש את המשפחה, מהגר לרומניה ומקים שם משפחה חדשה. אימו חולה, ושתי בנותיה ובנה, אטילה, היחידים שנותרו מששת הילדים שנולדו לה, חווים חרפת רעב. כשמלאו לאטילה ארבע-עשרה, נפטרת גם אימו, והוא חי בחסדה של אחותו ובני משפחה אחרים. בבית-הספר ובגימנסיה הוא אמנם מתלבט כתלמיד מצטיין, ומצליח להוציא לאור ספר שירה כבר בגיל שש-עשרה ("קבצן היופי"), אבל כבר מנעוריו, ובוודאי בחייו הבוגרים, הוא מעורער בנפשו ונזקק לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. הוא מתנסה בכמה ניסיונות התאבדות (שהראשון בהם הוא כבר בגיל תשע!), הקשורים בכישלונות חייו, שעוד יפורטו להלן, ובהתאהבויות, שרובן חסרות סיכוי.

הוא מתאהב בגֶבָּה מרתה, בתו של מנהל הגימנסיה בה למד, במרתה ואגו, ביודית סאנטו (ראו שיר לכבודה בקובץ שלנו, עמ' 14), במרתה מרטון, מומחית להיסטוריה של האמנות (ראו שם עמ' 39, השיר "אודה" שנכתב לכבודה), בפלורה קוזמוצה, מורה לחינוך מיוחד, שנישאה, בסופו של דבר, לחברו גיולה אייש (לכבודה כתב את השיר "פלורה", ראו שם , עמ' 73). לפני פלורה היה לו מפח נפש אחר עם הפסיכואנליטיקנית אדית גומריי, שכן התאהב בה, ובטירופו הוא כמעט התנקש בחייה.

לאטילה יוז'ף נועדו כישלונות כמעט בכל תחום: הוא נתבע לדין על כך שכביכול חילל את הדת בשירו "כריסטוס המורד", ובשל השיר "בלב תם" שהתפרסם בקובץ שירים ב 1924, הפרופסור אנטָל הורגֵר, סילק אותו מהחוג לבלשנות הונגרית וצרפתית באוניברסיטת סֶגֶד, כי לדעתו של זה, אטילה אינו ראוי להיות מורה.

השורות שבוודאי העלו את חמתו של הפרופסור היו בוודאי אלו:

אם אין איש רוצה שנותיי

ישלם השד, ודאי!

אפרוץ בית בלב חם,

אם צריך – אשפוך גם דם.

עמ' 7 , 13

הוא אמנם שומע הרצאות באוניברסיטת וינה ובסורבון בפאריז, אבל מעולם לא סיים שום תואר. בכך לא תמו תלאותיו של אטילה יוז'ף: הוא החשיב עצמו כמרקסיסט ופרוידיאן, ואף נרשם כחבר במפלגה הקומוניסטית ההונגרית שהיתה מחוץ לחוק, אך חילוקי דעות עם מנהיגיה, בעיקר בשל תוכן שיריו, שלא היו בדיוק לפי "הקו", הוא מסולק מהמפלגה. לרוע מזלו, הוא מסתכסך עם אחד מאושיות הספרות ההונגרית, המשורר מיהאי באביץ'. הצלחה מסוימת נרשמת לזכותו כשהוא מתמנה לעורך כתב העת "מילה יפה", אבל קובצי שירתו אינם זוכים לתפוצה, ולמרות שחוגים שונים מחשיבים את האינטלקט שלו מעריכים את שירתו כגאונית, הרי שלא זכה להערכה של ממש בימי חייו הקצרים. בגיל שלושים ושתיים הוא נדרס בגלגלי רכבת. מאחר שבעברו היו מיספר ניסיונות התאבדות, יש להניח שמותו לא נגרם מתאונה.

הזכרתי לעיל את השורות הקשות מתוך "בלב תם" ("אם צריך אשפוך גם דם"), ומסתבר שאטילה רואה בשירה נשק כנגד המעמדות העושקים:

כשנולדתי סכין בתוך ידי החזקתי –

אומרים זה שיר פרי-דמיוני;

כי לא הספיקה הסכין – בעט אחזתי,

אכן בשר ודם אני.

אומרים, עמ' 65

בשיר "ליום הולדתי השלושים ושתיים" עורך אטילה יוז'ף חשבון עם פרופסור אנטָל הורגֶר שסילק אותו מאוניברסיטת סגד:

...הן כה אמר: "כל עוד אני חי וקיים

אתה לא תהיה מורה בזה העולם..."

והוסיף ללהֵג

כחוגג.

אכן, אם פרופסור הורגר שמח עכשיו

על שהפסיק משוררנו את לימודיו:

שמחתו כה דלה

וחלולה כל כולה:

כי אני עוד אלמד, אות באות,

לא בבית-ספר תיכון – את עקרונות

עולמי

לכל עמי!

עמ' 72-71

השיר הזה ממש מתחנן שישוו אותו לשירו של משורר גדול שלנו, הלא הוא יהודה עמיחי שכתב שיר על אותו הגיל ממש – שלושים ושתיים:

ליום הולדתי

שלושים ושתיים פעם יצאתי אל חיי

ובכל פעם מכאיב פחות לאימי,

פחות לאחרים

יותר לעצמי.

...

ועכשיו, אחר שלושים ושתיים פעם

אני עדיין משל,

בלי סיכויים להיות נמשל.

ועומד בלי הסוואה מול עיני אויב

ומפות מיושנות בידי

בהנגדות הגוברת ובין מגדלים,

ולבדי, בלי המלצות

במדבר הגדול.

שירים 1948 – 1962, שוקן 1965, עמ' 88-87

לעומת הביטחון העצמי של אטילה יוז'ף ביעוד שירתו, ולעומת הזלזול שלו במי שטעה בו, הרי שעמיחי מביע חוסר ביטחון והיסוס גדול אם  דרכו (השירית?) במדבר הגדול של החיים, כשבידיו מפות מיושנות, תוביל אותו אל המטרה הנכספת.

נושא מרכזי בקובץ השירים שבחר איתמר יעוז-קסט הוא רחשי ליבו של המשורר אל אימו, זו שנפטרה בנעוריו, כשהוא רחוק ממנה, ולא הספיק לראותה ברגעיה האחרונים ולהיפרד ממנה:

...אכן פעם היתה לי אימא זעירת גוף, אך הקדימה למות,

שכן כל הנשים הכובסות מקדימות לרדת אלי קבר,

אימי, עמ' 18

בשיר אחר מביע המשורר געגועים אף למכות שקיבל ממנה:

...ראי, לוּ יכולת להכותני עוד הפעם.

איזה אושר! ואני הייתי מתריס כנגדך בקול:

מרשעת שכמותך, לא-להיות את מתייגעת,

צל שכמוך מקלקלת הכול!

שיר קינה באיחור זמן, עמ' 55-54

שוב, דברים המזכירים בספרות שלנו את הגיבור של חיים הזז ב"שלולית גנוזה" המתגעגע למכות שקיבל מאביו העני.

אפילו הדנובה החוצה את בודפשט, מזכירה לאטילה יוז'ף את אימו הכובסת:

כשתי ידי אימי השרה שיר,

כיבסה הדנובה את זוהמת העיר.

ליד הדנובה, עמ' 58

גם הפעם, כמו בספרי תרגומיו הרבים, השקיע איתמר יעוז-קסט את כישרונו הגדול ואת אהבתו הגדולה לשירה, והוציא מתחת ידו מלאכה הראויה להתכבד. הן הספרות העברית והן הספרות ההונגרית חבות לאיתמר יעוז-קסט חוב גדול, ובאמת הן בארץ והן בהונגריה הוא זוכה להערכה גדולה הבאה לביטוי בפרסים הרבים שכובד בהם בשתי הארצות לגבי ספריו הקודמים וגם לגבי הספר הנוכחי.

* * *

ערן בר-טל

באמת יש יותר ילדים עניים?

דו"ח העוני האלטרנטיבי השנתי של ארגון "לתת" פורסם לפני ימים אחדים. הדו"ח מבוסס על ראיונות עם 675 נזקקים הזוכים לסיוע מעמותות שונות ועם 500 אזרחים שאינם נזקקים, ומבוצע בשיתוף מנהלי עמותות. ממצאי הדו"ח הוצגו אתמול בכנס הארצי של ראשי עמותות המזון, בו נטלו חלק נציגים מטעם המפלגות המרכזיות.

"אנחנו אוהבים לדבר על העוני ולא אוהבים עניים, לא באוצר ולא במשרד ראש הממשלה. התוכנית הכלכלית של מפלגת העבודה אומרת שצריך לייצר שינוי תפיסה. שכבות הביניים נשחקות והעניים לא מעניינים אף אחד," אמר יצחק (בוז'י) הרצוג שהיה אחד המשתתפים בכנס. הרצוג הוסיף, כי "נתניהו בורח מנושא העוני כמו מאש, לא קִיֵים לעולם דיון אמיתי בנושא העוני ואינו מבין את מצב העוני."

הדו"ח, שהוצג על ידי מנכ"ל "לתת", ערן וינטראוב, כדו"ח משלים לדו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי שפורסם בנובמבר, מצייר תמונת מצב עגומה. כ-50 אחוז מהקטינים במשפחות הנזקקות נאלצים לעבוד בשל מצוקה כלכלית. לפי מחלקת המחקר בארגון "לתת" מדובר בעליה של 163 אחוז לעומת שנת 2011. בנוסף מגלה הדו"ח עלייה חדה במיספר הילדים מקבצי הנדבות – מ-3 אחוזים בלבד ב-2011 לכ-10 אחוזים ב-2012.

בתחום הבריאות חושף הדו"ח כי 63 אחוז מהנזקקים לתרופות, או לטיפולים רפואיים קבועים, דיווחו, כי אינם מסוגלים לשלם תמורתם. זאת, למרות שהדו"ח שפרסם משרד הבריאות ב-10 בינואר מראה כי 43 אחוז מכלל הציבור מבוטחים בביטוח בריאות פרטי. מדו"ח "לתת" עולה כי 52 אחוז מנתמכי הסעד אף אינם מסוגלים לשלם על ביטוח משלים מוזל במסגרת קופות החולים.

עוד עולה מהדו"ח כי 65 אחוז מנתמכי העמותות סובלים מאי-ביטחון תזונתי בהשוואה ל-6 אחוזים בלבד מכלל הציבור (במדגם). 73 אחוז מנתמכי הסיוע דיווחו כי נאלצו לבחור בין תשלומים שונים לבין רכישת מוצרי מזון, לעומת 12 אחוזים מכלל הציבור.

"הצגנו נתונים קשים מתוך דו"ח העוני האלטרנטיבי וביקשנו מהמפלגות להציג התחייבות לטיפול בעוני," אומר וינטראוב ומוסיף: "אנו מקווים שנוכל לבחון את הדברים בעוד מיספר שנים ולראות שיפור משמעותי במצב העוני בישראל."

לא רק הרצוג ניצל את במת הכנס לתעמולת הבחירות. עמרם מצנע, שהגיע כנציג התנועה, אמר כי "חייבים לרסן ולקצץ את תקציב הביטחון. הביטחון החברתי והביטחון התזונתי לא פחות חשוב. אנחנו נביא לחקיקה של חוק זכויות חברתיות. הדו"חות של ממשלת ישראל לא מראים את המציאות. לא דו"ח העוני ולא הדו"ח בחינוך. איך יכול שר האוצר לדבר על צמיחה כשאין בכלל שוויון חברתי?"

"לתת" מטעה ומפחיד לשווא

זאב גולן,  מנהל המרכז למדיניות ציבורית ב"מכון ירושלים לחקר שווקים", המכון שפירסם לא מכבר דו"ח המעלה שורה של ליקויים במדידת העוני בישראל על ידי הביטוח הלאומי, אומר למגזין "עסקים" ("מעריב") כי ''חשוב שארגונים המסייעים לעניים יספקו לממשלה ולציבור מידע על מצב העניים. חבל שארגון 'לתת' העדיף גוזמה והפחדה על חקר האמת. הדו"ח הוא בעייתי מכיוון שהוא מתבסס על מידע לא מדוייק, ומצייר בעקבות כך תמונה לא מציאותית. חלק מהנתונים הם של הביטוח הלאומי, המודה ששיטותיו שונות מאלה של ה-OECD  – וחלק נובעים מהתמקדות בקבוצות, שטיבן אינו ידוע. הדו"ח מתאר אנשים רבים כעניים, בלי לתאר את מצבם בצורה אובייקטיבית, ומציין עלייה דרמטית במספר העניים, בלי להתייחס למצבם בפועל: מה הופך אדם עם בית, רכב, מזגן ומחשבים, שעל פי הסטטיסטיקה גם תהיה לו תוכנית פנסיה בעוד מספר שנים, לעני?"

גרוע מזה, מסקנות הדו"ח אינן עולות אפילו מהנתונים שבו. כך למשל, "לתת" מאשים את הממשלה בהרעת מצבם של העניים, וכמסקנה הארגון מבקש למסור תחומים נוספים לטיפולה.

"לתת" טוענים כי 72 אחוז מהעניים נמצאים במעגל התעסוקה, מבלי להבחין בין אלה שעובדים במשרה מלאה ואלה שכמעט ולא עובדים.

"לתת" טוענים כי מדיניות הניאו-ליברלית אשמה בעוני, אולם הממשלה מזמן אימצה מדיניות סוציאליסטית.

"לתת" מזהירה כי רבע מן העניים יחיו ברחוב אם ייאלצו לעזוב את ביתם, ו-72 אחוזים מהם יישארו בלי קורת גג אם לא יוכלו לממן את התשלומים הרלוונטיים. זאת מבלי לציין מצד אחד, שקביעה זו תקפה כלפי כל אדם, עני או לא, ומצד שני, אין סיכוי ש-72 אחוז מהעניים לא יעמדו בתשלומים ואין סיכוי שמישהו יוציא רבע מהעניים מביתם.

"לתת" טוענים כי מדיניות ההפרטה פוגעת בזכות לבריאות, ומתעלמת מהלאמתה למעשה של מערכת הבריאות כבר לפני 15 שנה. כיום הממשלה קובעת הכול בתחום זה.

"לתת" מבקש שהממשלה תספק מזון, בריאות, תשלומי העברה, חינוך, הכשרה לעבודה ועוד – בלי לציין מאיפה יבוא הכסף, ובלי להסביר מדוע יש מקום להאמין כי הממשלה תוכל לנהל את המערכות האלה טוב יותר מכפי שהיא עושה היום.

"לתת" מתאונן על העלאות המחירים ב-2012 ומציין את מחירי החשמל, המים, הלחם, החלב, הדלק, המע"מ ומס הכנסה. אלא שכל אלה הם פרי מעשיה של הממשלה.

"לתת" גם מבקש להפוך את מס הכנסה לפרוגרסיבי, למרות שהוא כבר פרוגרסיבי.

המאמר פורסם ב"מעריב" מיום 16.12.12 וכן במגזין "מראה" 225.

* * *

תקוה וינשטוק

חתול עם ראש של פח

יששכר גר עם משפחתו בגליל בבית צמוד קרקע. יש להם שלושה חתולים, שתי נקבות וזכר. כשהיה גור שוטט הזכר בסביבה, ראה כי הבית טוב, יש אוכל, יש חברה חתולית – ואימץ את עצמו למשפחה.

חלבן (זה השם שניתן לו על אהבתו לחלבה) גילה חיש מהר שהוא החתול-הגבר היחיד והשתלט על משפחת החתולים. רק מגיע האוכל – חלבן כבר עט עליו ואלמלא ההתערבות של בעלי הבית לא היה משאיר ל"בנות" אפילו גרגיר "קטלי" אחד.

מפעם לפעם זוכה השלישייה גם לשיירים של אוכל מבושל. לאחרונה כיבדה אותם בשמת, בעלת הבית, בפחית בשר. בשר ממש כבר לא הכילה אולם עדיין נותרו בה כמה פרורי בשר ושומן דבק לדפנות.

זו היתה חגיגה קולינרית. כל החתולים הסתערו על הפחית אבל חלבן דחק את הנקבות לצדדים וניכס את מאכל התאווה לעצמו. בלי להרפות חפר וחפר בפחית ועיני החתולות רואות וכלות.

בערב יצאה בשמת לחצר לזרוק את הפחית לאשפ – אין פחית. נעלמה. בלילה נכנסו החתולות  הביתה אך חלבן לא היה ביניהן. נעלם. הוא לא הופיע גם למחרת בבוקר ולא בצהרים ולא בערב.

מה שכן הופיע היו מיני נקישות עמומות בחלל הבית. כנראה אלה צבים מזדווגים, חשבה בשמת, אבל שום צבים לא נראו באופק.

חלף עוד יום. חלבן כמו נבלע באדמה ואילו הנקישות לא פסקו. ביום השלישי להיעלמות חלבן הסבו בני המשפחה במרפסת והנקישות היו עזות כל כך עד שבשמת החליטה לברר מניין באו. היא הקיפה את החצר ועברה לחצר השנייה, שנמצא בה בית ריק. ומה שוזפות עיניה? איזה יצור המתנדנד כשיכור ונע לכל עבר. היו לו גוף ורגליים של חתול – אבל ראש של פח, וכל פעם שראש הפח נגע באדמה – נשמעה נקישה חזקה.

זה היה חלבן. החתול הגרגרן תקע את ראשו עמוק בפחית לבל יאבד חלילה פרור אחד, וכל כך העמיק לתקוע עד שלא הצליח להיחלץ מהפחית. במשלו של לפונטין ממלא השועל את כרסו בענבים שבכרם ומשמין עד כדי כך שאינו מצליח לצאת מהמחילה בה נכנס, ורק אחרי שהרעיב את עצמו ורזה, נחלץ מהכרם. חלבן המסכן לא זכה אפילו להזדמנות כזאת. עם ראש הפח לא היה יכול להשמין וגם לא לרזות, הוא כלל לא היה יכול לאכול או לשתות, לא לראות מה סביבו ולא ליילל לעזרה. נותרה לו רק אפשרות אחת – המוות.

בסבלנות וזהירות אין קץ הצליחה בשמת לחלץ את ראש החתול בלי פגע, ולפניה עמדה מין מפלצת: פניו של חלבן היו מכוסים גלידי בשר ונצצו משומן.

חלפו ימים אחדים וחלבן חזר לאיתנו.

עכשיו נותרה השאלה: האם ימשיך בגרגרנותו או שמא החתול למד לקח?

* * *

דוד בן-גוריון

באין חזון ייפרע עם

[חלק זה של השיחה נדפס תחילה ב"מאזניים" בחודש נובמבר 1966,

לפני 46 שנים – ב"ג אז בן 80 ואב"ע בן 30]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה בספר במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

הספר אזל באנגלית, וגם בעברית –

כי הוא ספר לא חשוב לדעת "עם עובד"

אהוד בן עזר: לפני שנים אחדות אמרת:

במונח "ציונות" חלו גלגולים ותמורות בתוקף השינויים והחליפות שחלו בתולדות העם היהודי במחצית המאה האחרונה; ומאז טביעת המונח, לפי הולדת הציונות המדינית של הרצל ועד אחרי קום מדינת ישראל, – הפסיד השם "ציונות" משמעותו העיקרית והמפרה, נתרוקן מכל תוכן מחייב וממשי, ואינו אומר עוד לדורנו הצעיר בארץ (וגם בגולה) מה שאמר לממציאיו ולנושאיו לפני שישים שנה ועד קום המדינה. "באין חזון ייפרע עם". בספרותנו לא נתמצה עדיין מלוא הערך והתפקיד של החזון המשיחי בתולדות עם ישראל, למן הימים הקדומים ועד ימינו אלה. ודאי שחוקי הטבע, החוקים הפיסיים, הביולוגיים (והסוציאליים, אם ישנם כאלה) חלים עלינו בדיוק כמו כל עם אחר. אך כשם שאין אדם בעולם המשוחרר מהחוקים הטבעיים החלים על כל המין האנושי, ואף-על-פי-כן אין אדם אחד דומה לחברו, וכוחם האינטולקטואלי המוסרי של הלל הזקן והגאון מווילנה, ליאונרדו דא-וינצ'י, ניוטון ואיינשטיין – הם יחידים במינם, כך גם עמים מצטיינים בתקופות ידועות או לאורך כל חייהם בתכונות ובסגולות שאינן מצויות ברוב העמים האחרים. ... יהודי תימן, מארוקו ובבל – עלו ארצה מתוך תודעה היסטורית וחזון משיחי, ולא מתוך אידאולוגיה "ציונית". ברור שפעלה כאן המצוקה הגלותית, אך לא אידאולוגיה ציונית. הם לא קנו שקל ולא שמעו נאומים "ציוניים" ולא קראו קונטרסים "ציוניים". ... העבר הרחוק יותר קרוב מהעבר של אלפיים השנים האחרונות, ולא רק של 60 השנים של קיום המונח "ציונות". אברהם אבינו, בנו ונכדו; משה ואהרן; דוד המלך וצאצאיו; נביאי ישראל וכל מה שקרה להם ומה שאמרו – יותר קרובים לנו ממה שאמר רב אשי ואלפסי והרמב"ם והאר"י ויוסף קארו, ובזמן החדש – כל "האידאולוגים" הציונים. יש קפיצה בהיסטוריה: אנו יושבים במולדת, וכל חפירה בבית שערים בחצור – מגבירה הזיקה למולדת ולעברנו במולדת.

ועוד, דומני, אמרת בהזדמנות אחרת, כי הציונות היא פרי מצוקה נוראה ותקווה משיחית.

האם חדלה, לדעתך, הציונות מלהתקיים?

דוד בן-גוריון: אי-אפשר לברר שום שאלה הכרוכה במונח "ציונות" מבלי לברר ולהבהיר תחילה המשמעויות השונות שמונח זה קיבל בפיות ובזמנים שונים. מונח זה הומצא על-ידי בירנבוים (שכינה עצמו "מתתיהו אחר") כחמישים שנים לפני הופעת מחברתו של ד"ר הרצל בשם "מדינת היהודים" ויצירת ההסתדרות הציונית. הרצל נתן למונח זה הגדה ברורה ונכונה: "העם היהודי בדרך", כי בשנים הראשונות לפעולתו הציונית המדינית האמין, או קיווה, להשיג מעין צ'ארטר על ארץ-ישראל ולהעביר שמה רוב יהודי אירופה, שהיו אז רוב מניינו ורוב בניינו של העם היהודי בעולם.

בשביל רוב הציונים בימים ההם פירושה של "ציונות" היה – חברות ועסקנות בהסתדרות הציונית וב"עבודת ההווה" – כלומר טיפול בצורכי היהודים בארצות מושבם באירופה, בעיקר באירופה המזרחית והדרומית. היה רק מיעוט קטן שבשבילו פירושה של ציונות היה – צורך ורצון אישי לעלות לארץ ולהקדיש חייו לבניינה ולפיתוחה המשקי, התרבותי והמדיני של הארץ.

לפני קום המדינה היה הבדל אחד בין ציונים מכל המינים ובין לא-ציונים או אנטי-ציונים. כמעט כל הציונים רצו בהקמת מדינה יהודית. רובם של הלא-ציונים התנגדו לכך. לאחר הקמת המדינה נתבטל הבדל זה. מלבד מיעוט מבוטל היו כמעט כל היהודים, ציונים ולא-ציונים, חובבי המדינה היהודית.

אולם חל שינוי גדול עוד לפני הקמת המדינה, והשינוי חל בגורל העם היהודי. במחצית הראשונה למאה העשרים חלו שתי תמורות טראגיות בחיי העם היהודי באירופה, שנשא בליבו חלום המדינה היהודית וגם הניח יסודותיה הראשונים. לפני גמר מלחמת-העולם הראשונה התחוללה ברוסיה מהפכה שנייה, המהפכה הבולשביסטית, שהביא בשנים אחדות לידי ניתוק יהדות רוסיה (כשלושה מיליון יהודים) מיהדות העולם ומארץ-ישראל וגם מחינוך יהודי. תוך כדי מלחמת העולם השנייה השמידה גרמניה הנאצית שישה מיליון יהודי אירופה. נחרבו מרכזי היהדות שפירנסו במאה ה-19 את כל היהדות העולמית: בקרב יהדות אירופה נוצרה תנועת-ההשכלה, הספרות העברית החדשה והספרות האידית, התנועה הציונית, תנועת הפועלים היהודית, התנועה החלוצית – שרק היא הניחה היסודות למדינה היהודית. השואה הנאצית החריבה כל זה.

המרכז הכמותי והאיכותי של יהדות התפוצות עבר מאירופה לאמריקה. בארצות-הברית של אמריקה הצפונית הוקם המרכז היהודי הגדול שלא היה כמותו אף פעם בגולה: לא בכמותו, לא בעושרו החומרי והרוחני, לא במעמדו והשפעתו וכוחו המדיני.

אהוד בן עזר: אני מבין שאתה מבחין בין אידאולוגיה ציונית לבין גאולה לאומית.

דוד בן-גוריון: האידאולוגיה הציונית, כפי שנוסחה על-ידי שלושת ההוגים הראשונים במאה התשע-עשרה – משה הס ב"רומא וירושלים", ד"ר ליאון פינסקר ב"אבטואמאנציפאציה" וד"ר הרצל ב"מדינת היהודים" – היתה פרי המציאות האירופאית ופרי תנאי-החיים של יהודי אירופה. אני מבחין בין האידאולוגיה הציונית – ילידת המאה ה-19 באירופה – ובין הכיסופים המשיחיים של העם יהודי לגאולה לאומית בארץ האבות, שהם פרי נביאי ישראל והיו בעם היהודי כל השנים.

באירופה היו מדינות היסטוריות בעלות לאום אחד ומדינות בעלות לאומים מרובים, כגון צרפת, איטליה ובריטניה מצד אחד, אוסטריה-הונגריה ורוסיה מצד שני. היהודים בארצות אלה, בין שהיו שווי-זכויות על הנייר בין לא – לא נחשבו בכל הארצות האירופאיות כבני העמים השליטים, ביחידות או בצוותא. כל עמי אירופה היתה להם היסטוריה מדינית ותרבותית למעלה מאלף שנים, והיהודים לא נחשבו אף פעם כבני העמים האלה, אלא כזרים, נסבלים או שנואים. כוחה של האנטישמיות היה גדול וחזק ברוב ארצות אירופה, ובכמה ארצות היו היהודים גם משוללי זכויות שוות אפילו על הנייר.

בשנות השמונים של המאה ה-19 החלה הגירה המונית של יהודי אירופה, ורובה הגדול של ההגירה זרם לארצות-הברית – וארץ זו מונה עכשיו קרוב לשישה מיליונים יהודים. התנועה הציונית אמנם חדרה לארצות-הברית מראשית היותה, אבל האידאולוגיה הציונית שנולדה באירופה לא הלמה את המציאות האמריקנית. מדינה זו – של ארצות-הברית – היתה שונה ביסודה מכל מדינות אירופה. לא יישובה הוותיק הרבה מאות ואולי אלפי שנים הטביע חותמו ועיצב דמותו של העם האמריקני, אלא מהגרים חדשים שהיגרו לאמריקה במאות השנים האחרונות, ובעיקר במאה התשע-עשרה ובמאה העשרים עד מלחמת-העולם השנייה – הם שקבעו דמותה של אמריקה.

ככל בני העם האמריקני – פרט לאינדיאנים המקוריים תושבי אמריקה מאז ומעולם, שהשפעתם באמריקה לא ניכרה כלל, לא בלשונה, לא בתרבותה ולא בחייה המדיניים והכלכליים – היו גם יהודי-אמריקה מהגרים, או בני מהגרים ובני-בניהם של מהגרים. נשיא אמריקה, קנדי המנוח, היה נכדו של מהגר אירלאנדי. כשאר המהגרים ובני המהגרים מהולאנד, מגרמניה, מאיטליה, משוודיה, מפולין ומשאר הארצות, החליפו גם המהגרים היהודים, או בניהם, שפת-דיבורם, שהביאו איתם מארץ-מוצאם, ללשון האנגלית, שנעשתה להלכה ולמעשה לשון העם האמריקני.

לא נעדרה לגמרי אנטישמיות באמריקה (אמריקה כאן פירושה – ארצות-הברית), אבל היו בה גם תנועות עוינות לגזעים לא-יהודיים. היסוד שהונח בחוקה האמריקנית – שוויון-זכויות לכל האזרחים, חל גם על היהודים. התקיימה גם אפלייה חברתית, אבל זו לא פגעה במעמדם הכלכלי והמדיני של יהודי אמריקה. והתנועה הציונית, שחדרה גם לאמריקה, היתה מלכתחילה רק תנועת עזרה ליהדות אירופה וליהדות שאר הארצות שמחוץ לארצות-הברית. ורק יחידי-סגולה, כד"ר י.ל. מאגנס והנרייטה סולד, היו ציונים להלכה ולמעשה ועלו ארצה.

לאחר הקמת המדינה כמעט שאין כל הבדל רעיוני בארצות-הברית בין ציוני ובין לא-ציוני. כאלה כן גם אלה אינם מתכוונים לעלות לארץ, וכאלה כן אלה הם חובבי המדינה היהודית ומסייעים לפיתוחה ולמעמדה בעמים. השם ציוני עכשיו משמש לדברים שונים שאין ביניהם כל קשר, וכל דיבור על ציונות סתם – אין בו שום תוכן ממשי.

אהוד בן עזר: יש הטוענים, כי עמדתך מביאה בסופו-של-דבר להתנשאות הצעיר הישראלי (ה"צבר") על-פני היהודי הגלותי, על כל התוצאות החמורות הנובעות מכך. מצד שני, כלום אין לראות סימפטום מדאיג בכך, שהאינטלקטואל היהודי בפזורה מתחיל לאבד את יחס הכבוד, ההערכה, ואולי גם ההתבטלות בפני מדינת ישראל – ונוקט לשון הפוכה עד כדי הטלת ספק בערכה ובדוגמתה המוסרית של מדינת היהודית – כמו, למשל, בגינוי שחוזר ונשנה בשעתו מפי אינטלקטואלים יהודיים בעולם כלפי מבצע סואץ 56', ויתר הערכותיהם הביקורתיות לגבי המדינה. מצויים לא מעט אינטלקטואלים יהודיים במערב, המביטים עלינו כעל "נורמאליים"-לגנאי ושומרים לעצמם את כל מידת הרגישות, השליחות וה"בשורה" של היהודי בעולם כיום, את "חוסר השקט". מה יכולה להיות תשובתנו למגמה זו המביטה אלינו מגבוה, בביטול, ושופטת אותנו לצד החומרה? כיצד אתה רואה את היחסים בין יהודים בישראל ובתפוצה בדו זה?

דוד בן-גוריון: יש זיקה בל-תינתק בין היהדות הישראלית ובין יהדות התפוצות, ויש בין שתיהן גם הבדל יסודי. יהודי התפוצות בארצות שונות שונים זה מזה. לא כיהדות אמריקה – יהדות צרפת, יהדות מארוקו, יהדות דרום-אמריקה או דרום-אפריקה, לא בהווייתם, לא בתנאי חייהם ולא בצביונם היהודי. אבל בהשוואה ליהדות ישראל יש הבדל יסודי אחד המאפיין את כל יהדות התפוצה, ללא הבדל בין ארץ לארץ. יהודִי התפוצות, בין שהוא מכיר ובין שאינו מכיר בכך, הוא אישיות מפוצלת. בחלקו הוא יהודי (ובחלק זה יש הבדלים רבים ועמוקים בין יהודים שונים באותה הארץ ובארצות שונות), ובחלקו הוא משתייך לגמרי לסביבה הבלתי-יהודית שבתוכה הוא גר. יש ארצות שהשתייכות זו לסביבה הבלתי-יהודית היא גדולה מאוד ומקיפה כמעט כל חיי היהודי והרגשתו, ויש ארצות שהשתייכות זו היא פחותה. גם באותה הארץ יש הבדלים בהשתייכות זו בקרב יהודים שונים. בלשון, במעשי יום-יום, בחיים הכלכליים, המדיניים וכמעט בכל החיים התרבותיים – היהודי דומה לשאר האזרחים (המדובר הוא בארצות שאין בהן אפלייה חוקית).

בישראל – היהודי הוא במאה אחוזים יהודי ובמאה אחוזים בן-אדם, כלומר בן המין האנושי, כי הוא בן לעם עצמאי שהוא חבר שווה-זכויות במשפחת העמים. בקרב יהודי ישראל יש הבדלים בתפיסה "דתית", במעמד הכלכלי, בחינוך, בהשקפות-עולם – כהבדלים שישנם בכל עם עצמאי ובן-חורין. אבל אין הבדלים אלה נובעים מסביבה זרה. ביהודי התפוצות יש קרע – לאו דווקא סתירה – בין היהודי שבהם ובין האזרח שבהם, כל עוד לא התבולל לגמרי והסתלק מיהדותו. בישראל הסתלקות זו לא תיתכן. אפילו לפי ההלכה היהודית – "ישראל אף-על-פי שחטא ישראל הוא."

אהוד בן עזר: האם ההתבוללות היא גזרה בלתי-נמנעת?

דוד בן-גוריון: יהדות התפוצה, הרוצה להימנע מסכנת התבוללות וטמיעה, לא תשיג מטרתה אלא בקיום שלוש "מצוות" אלה:

א) הקניית הלשון העברית לבניה ולבנותיה עד כדי אפשרות של קריאת ספר עברי או עיתון.

ב) הקניית ידיעת התנ"ך במקורו. התנ"ך הוא המעיין הנאמן והפורה ביותר של היהדות, ויהודי שאינו קורא התנ"ך – ועל קריאת תנ"ך בתרגום אמר ביאליק בצדק שזוהי נשיקת האהובה דרך מטפחת, – אין לו מושג אמיתי מהיהדות, רוחה, עושרה, גדלותה היהודית והאנושית.

ג) הקניית ידיעת ההיסטוריה היהודית במקורה, כלומר ביקור בישראל וראיית הנעשה והנוצר והמשתנה בישראל.

אהוד בן עזר: היהדות אשר בארצות-המערב נהפכה בידי נושאיה לסמל לעמדתו של מיעוט רגיש שגורלו הוא בגדר אזהרה לעולם, נהפכה בארץ לנושא של אופנה, ל"יידישקייט" לסוג של נוסטאלגיה, לסמלם של כוחות קלירקאליים שמגמתם לשמר בלבד ואין בפיהם "בשורה" לעולם, או, מה שגרוע יותר – כמכשיר בידיה של הממלכתיות הישראלית. האין מחירה של הציונות גם בכך שהנורמאליזאציה שהביאה בעקבותיה צימצמה את חזונה האנושי-כללי של היהדות?

דוד בן-גוריון: יש סבורים – וכאלה יש לא-מעטים בקרב יהודי אמריקה, שיהדות אינה אלא "דת", כנצרות, כאיסלאם, כבודהיזם. בעלי סברה זו אינם יודעים מהי יהדות, ובעיקר אינם מבינים ההבדל העמוק שבין "הדת" היהודית ובין הדתות האחרות.

היהדות, גם החלק שהוא "דת", משולבת בהיסטוריה של העם היהודי, של ארץ-ישראל, של הלשון העברית, של הזיקה לארץ וללשון העברית, של התוחלת לגאולת העם היהודי בארצו – ובאותה שעה היהדות היא תפיסה אוניברסאלית, כלל-אנושית, שאין כמותה בכל הדתות. ספרי-הקודש של הנצרות מתחילים מתולדות ישו. וכן הספרות המוסלמית והבודהיסטית.

ספר-הספרים העברי מתחיל בזוג האנושי הראשון שנברא "בצלם האלוהים", כפי שכתוב בפרק הראשון של ספר בראשית. אדם וחוה לא היו בעלי צבע לבן או שחור או חום; לא יהודים ולא "גויים" – זאת אומרת שכל אדם נברא לפי התפיסה היהודית ב"צלם אלוהים". אין ביטוי נאצל יותר לאחדותו ולשיוויונו של כל המין האנושי מתואר זה של נביאי ישראל. כל ספר יונה נכתב רק לשם הבלטת רעיון זה, ורק שונאי ישראל מסלפים בכוונה, או מחוסר ידיעה, את מובנו של הצו העליון שנאמר בתורת ישראל "ואהבת לרעך כמוך" – כאילו כוונתו ליהודים בלבד. הם מתעלמים מהפסוק שנאמר באותו פרק בספר ויקרא (י"ט): "וכי יגור איתך גר כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים" – וגר בתורה אין משמעותו מתייהד – אלא זר.

ונביאי ישראל היו הראשונים אשר התנבאו לאחרית הימים: "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"; והיו אלה חכמי התלמוד אשר טענו כי אלוהים הגיש התורה לישראל רק לאחר שכל העמים האחרים סירבו לקבלה, ובספר יהושע סופר בפירוש, כי העם בחר באלוהים, כפי שנאמר: "ויאמר יהושע אל העם: עדים אתם בכם, כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו; ויאמרו: עדים! – ויכרות יהושע ברית לעם הזה ביום ההוא וישם לו חוק ומשפט בשכם. ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלוהים" (יהושע, פרק כ"ד).

היהדות שונה מכל ה"דתות" האחרות בזאת שהיא הלאומית, היהודית ביותר, ובאותו זמן, גם האוניברסאלית, הכלל-אנושית ביותר.

אהוד בן עזר: האינטלקטואל היהודי בארצות-המערב נהפך אולי לסמל ה"זר", האאוטסיידר, ואולי גם סייסמוגראף לבריאותה הרוחנית והפוליטית של החברה המערבית (והשוֹאה נותנת לו זכות וסמכות). מעמדו של האינטלקטואל בישראל שונה, מאחר והוא עומד בלחצים של תודעת מצור וסכנה ממושכת לקיום המדינה, ועל-כן מוכרח הוא להשתייך, במודע או שלא-במודע, למימסד, שותף לתודעת האחריות של הרוב, ואינו יכול להשתחרר ולהתבונן בפני המציאות הסובבת אותו בעין ביקורתית וחופשייה מאותו תסביך של האחריות-המשתקת – שמא, חס-ושלום, ביקורתו היא לרעת המדינה?

דוד בן-גוריון: אתה חושש שהאינטלקטואל הישראלי העומד בלחץ תודעת מצור וסכנה ממושכת לקיום המדינה, לא יוכל להתבונן במציאות הסובבת אותו בעין ביקורתית וחופשית, מתוך חשש שמא ביקורתו היא לרעת המדינה; אך לדעתי ספק אם אפשר לדבר על אינטלקטואלים ישראלים, או יחידה ישראלית אחרת, מתוך הכללה. אין תכונה אחת לנוער בישראל; אלא יש טיפוסים שונים בנוער: מצויינים וגרועים, טובים ורעים. וזה חל על כל סוג ישראלי. ויש יסוד לאימרה שבמסכת מגילה (ט"ז, ב): "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים עד לכוכבים."

אבל אינטלקטואל שיחשוש לבקר בישראל דברים הטעונים ביקורת, שמא הביקורת תזיק למדינת ישראל, אינו מבין צרכי ישראל וטובת ישראל. אין דבר שיזיק ויסכן קיומה יותר – מליקויים פנימיים שיתעלמו מהם ולא יעשו מאמצים מתמידים לתקנם. וראשית התיקון – ראיית הליקוי וגילויו בלי רחמים, כי רק אז אפשר לסלקו ולשמור על עליונותנו הרוחנית; כי רק בכוח עליונות זו נתקיים עמנו בתנאים ששום עם אחר לא עמד בהם, והגענו עד הלום.

עם הקמת המדינה הוטלו עליי שני תפקידים שהם אחד: הקמת צבא הגנה לישראל והנהלת מלחמת הקוממיות, שפרצה באותו יום שבו הוכרזה עצמאותנו המחודשת. האו"ם שהחליט על הקמת מדינה יהודית לא נקף אצבע כשפלשו צבאות ערב להכחיד את ישראל, ולא יכולנו להישען אלא על עצמנו, אבל היה ברור, והסברתי זאת לצבא ולעם, – במידת יכולתי, – כי "הישענות על עצמנו פירושה שני דברים: על כוחנו ועל צדקתנו. אחד משני אלה לבדו לא יעמוד לנו."

כשמשורר התהילים שר "חסדי ה' לעולם" ואמר: "לךָ זרוע עם גבורה, תעוז ידך, תרום ימינך" – הוסיף מיד: "צדק ומשפט – מכון כסאך, חסד ואמת יקדמו פניך" (תהילים פ"ט, 15-16); רק אם נדע לשלב גבורה וצדק, עוז ואמת – נעמוד ולא נירא רע. ואינטלקטואל, שאינו יודע סוד קיומו של העם היהודי בתנאים ששום עם אחר לא עמד בהם, אינו ראוי לשם אינטלקטואל. התקיימנו והגענו עד הלום רק בכוחו של יתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי, ונפגע ביתרון זה ונסכן את קיומנו אם נתעלם מנגעים וליקויים בחיינו ובחיי המדינה.

אהוד בן עזר: מהו, לדעתך, מקומה של חוכמת-ישראל בדורנו? כיצד נראה, לדעתך, היחס בין הדורות הראשונים של חוכמת-ישראל, שמכורתם ולעיתים גם שפתם נטועות מחוצה לארץ, לבין הדור החדש של חוקרי היהדות (ואנשי-מדע בכלל) הקמים מקרב בני-הארץ? האם ניתן לדבר על שקיעה? המשכיות? אולי רינסאנס ונקודות-מבט חדשות? האין קיימת סכנה, כי הדורות של ילידי-הארץ, שהעברית היא שפתם היחידה והקשר עם העולם המערבי בא להם אחר מאבק ממושך וקשה בשפה ובתרבות זרות, לא יוכלו לשמור על דמות-דיוקנה של חוכמת-ישראל, ואולי של כלל חיי הרוח והמדע בארץ?

ראשיתה של חוכמת-ישראל במגמתיות ובצורך אפולוגטי. בימינו באה לקצה ההפוך – של התמקצעות, תביעה לאובייקטיביות והשתקעות בפרטים, ואילו המגמתיות היא בגדר פסול-שבפסול. האין בהערצת התנ"ך משום חזרה למגמתיות ולאפולוגטיקה?

דוד בן-גוריון: השאלה על "מקומה של חוכמת-ישראל בדורנו" – היא שאלה גלותית. יהודים בתפוצות, כאמור, הם מפוצלים. היהודי שבהם והאזרח שבהם אינם זהים. בישראל היהודי הוא תמיד יהודי ותמיד אזרח. וכשם שבאוניברסיטה של בר-אילן שנוסדה על-ידי המזרחי – מפלגה "דתית", – מלמדים פיסיקה וכימיה וביולוגיה כמו בכל האוניברסיטאות בעולם, כך לומדים באוניברסיטה העברית בירושלים (ובתל-אביב ובחיפה) – שאין עליה גושפנקה "דתית" ומוריה אינם יהודים אדוקים, יחד עם כל ענפי המדע והחוכמה שלומדים בכל האוניברסיטאות בעולם כולו – גם תורת ישראל, היסטוריה יהודית, תנ"ך ומפרשים, תלמוד וזוהר; וגדולי חכמי-הקבלה באוניברסיטה הם יהודים שקוראים להם "חילוניים", אם כי לחלוקת העם לפי "דתיים" ו"חילוניים" אין כל הצדקה ותוכן אמיתי.

"חוכמת-ישראל" בגולה מצטמצמת בענפים יהודיים מיוחדים. "חוכמת-ישראל" בישראל – כוללת כל "החוכמה" האנושית. דווקא היצירה הגדולה ביותר של העם היהודי – ספר הספרים – היה מוזנח בגולה, ולא מעטים מלמדנים "דתיים" שידעו מסכתות התלמוד בעל-פה – ידעו רק פסוקי התנ"ך שנזכרו בתלמוד. ואף פעם לא גילה קיבוץ יהודי בגולה עניין כה עמוק ורב בלימוד התנ"ך, כדור הצעיר ומיטב חכמי-ישראל בישראל.

נכון הדבר ש"חוכמת ישראל" בגולה היתה במידה רבה "חוכמה" אפולוגטית. האינטלקטואל האמיתי בישראל אין לו תסביך-נחיתות יהודי, ואין לו צורך בסניגוריה על היהדות. אין זו זקוקה לשום אפולוגיה, יש רק צורך לדעתה ולהכירה באופן האובייקטיבי ביותר. יהודי פטריוטי ישראלי אין לו כל צורך להעלים המומים והחולשות של בני-עמו, כשם שלא עשו זאת נביאי ישראל.

יש מישהו שקיטרג יותר על עמו מישעיהו בן אמוץ? "איכה היתה לזונה קריה נאמנה. מלאתי משפט, צדק ילין בה – ועתה מרצחים!" – ומה דרש נביא זה מעמו? "הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניי, חידלו הרֵע, למדו היטב, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה," – ואז הבטיח להם: "אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה." לא אפולוגיה, לא מגמתיות אלא תכלית המדע – אמת; תכלית המוסר – צדק.

ואם אתה שואל – "האין סכנה כי הדורות הבאים של ילידי-הארץ לא יוכלו לשמור על דמות-דיוקנה של חוכמת-ישראל, ואולי על כלל חיי הרוח והמדע בארץ" – ניתנה על כך תשובה על-ידי איש-מדע לא-יהודי ולא ישראלי, אלא אמריקני, מנהל התיכנון של ביולוגיה מוליקולארית בוואשינגטון, אשר סייר במשך שנה במוסדות המדע של ארצות-אירופה המערביות וגם בישראל, והוא פירסם מסקנות ביקוריו בכתב-עת אמריקאני בשם "מדע" (Science), כרך 133, חוברת יוני 1961. שם הוא כותב:

"בכל הארצות שבהן ביקרתי – המדע המפותח ביותר הוא באיי-בריטניה, בישראל ובשוודיה – השטח, האוכלוסין והמעמד הכלכלי של אומה קובעים רק במעט את איכות המדע באותה האומה. המדע בישראל – מדינה חדשה, לא הרבה יותר גדולה לערך מניו-ג'רסי, בעלת אוכלוסין של שני מיליונים ובעיות כלכליות וחברתיות חמורות, המחכות עדיין לפתרונן, – הוא בעל איכות עליונה ומפותח יותר מאשר באיזו ארץ של אירופה המערבית, פרט אולי לבריטניה הגדולה ושוודיה. – – ישראל היא הארץ היחידה שהיתה מוכשרת למשוך אליה אנשי-מדע אמריקנים כתושבים קבועים. – – המסורת המדעית בישראל היא רק בת דור אחד. אולם ישראל קלטה ואימצה לעצמה המסורת המדעית המובחרת של המערב: כושר מדעי, כבוד לכושר, ביקורת עצמי ופרס למומחיות."

אהוד בן עזר: מהי עמדתך לגבי ה"כנעניות"? אחר דבריך על הקפיצה בהיסטוריה היהודית והגדרתך את עצמת שאינך ציוני – יש הרואים בעמדתך עמדה "כנענית" מובהקת. האם גם אתה סבור שייתכן שיקום דור יהודי בישראל החסר כל עניין בהיסטוריה של העם היהודי? האם ייתכן שלא יהא בעתיד כל קשר בין האינטלקטואל (וכמעט כל יהודי) בארץ לבין בן-עמו בתפוצה? היקומו שני עמים שונים? האם ניתן לומר, כי נוצר "עם עברי" חדש בארץ-ישראל ובישראל, אשר קיומו וצרכיו מחייבים מערכת מושגים חדשה שאינה קשורה עוד עם העם היהודי? דרך-משל, בשאלת היחסים עם גרמניה, עם המרחב הערבי, ובהעדפה חוזרת ונשנית של האינטרס הישראלי בכל מקום, על-פני האינטרס של יהודי התפוצה? שלא לדבר על המומנט התרבותי בו קיימת תביעה "עברית" לאוטונומיות ול"התחלה חדשה". האם מוליכה, לדעתך, התפתחות החיים בישראל בכיוון זה?

דוד בן-גוריון: לא קם בישראל עם עברי חדש, אבל קם, או יותר נכון, הולך וקם עם עברי מחודש, השואף ומחוייב למזג הערכים העליונים, היהודיים והכלל אנושיים (כי אין להפריד ביניהם בישראל) של נביאי ישראל יחד עם הגילויים החדשים והמתחדשים משנה לשנה של המדע והטכנולוגיה בימינו ובימים יבואו. ואין עכשיו כוח שיגביר ויעמיק זיקת יהודי התפוצות למורשה ההיסטורית היהודית ולישראל – כישראל המחודשת; ולזאת יש להוסיף: ישראל המחודשת ספק אם תתקיים ותמלא ייעודה ההיסטורי מבלי שתעמיק ותחזק את קשריה עם העם היהודי באשר הוא. איש לא הגדיר ביתר אמונה, ביתר הבנה וביתר ראייה מעמיקה את ייעודה של ישראל כישעיהו הנביא באמרו: "אני ה' – קראתיך בצדק, ואחזק בידך, ואצרך ואתנך לברית עם לאור גויים" (ישעיהו פרק מ"ב, פסוק 6).

שני הייעודים הללו, התלויים זה בזה, להיות ל"ברית עם" ו"לאור גויים" הם ייעודים הקובעים את עתידה של מדינת ישראל המחודשת.

אנו עומדים בפני שתי סכנות, ורק מוכה-סנוורים לא רואה אותן: יהדות התפוצות עומדת בפני סכנה חמורה ומחמירה של התבוללות וטמיעה בקרב העמים בתוכם היא שוכנת. וארץ קטנה זו – מוקפת מכל עבריה שונאים הזוממים לכלותה, ואנו כמו בימי-קדם הננו "המעט מכל העמים"; ובלי שנהיה ל"ברית עם" – בלי שנעמיק הקשרים בין ישראל ליהדות התפוצות על-ידי משיכת העידית הדגולה שביהדות הגולה לארץ, ובלי העמקת הזיקה ההדדית של ישראל ליהדות והיהדות לישראל, תלך סכנת ההתבוללות ותגדל. ומבלי שישראל תגביר את עליונותה המוסרית והאינטלקטואלית עד שיא יכולתה, ותהיה על-ידי-כך "לאור גויים", לא נבטיח שלומנו, קיומנו ומעמדנו במשפחת העמים. כאמור, בכוח בלבד לא נעשה זאת.

כמעט כל העמים שישבו איתנו יחד בחלק זה של העולם, שקוראים לו עכשיו המזרח התיכון – נכחדו ונעלמו מעל-פני האדמה; ואם העם היהודי, שעצמאותו נעשקה ונמחתה זה כאלפיים שנה, ארצו היתה לזרים, הוא בעצמו נדד מארץ לארץ שנוא ונרדף בכל ארץ וארץ, שמר למרות הכול על אמונתו, מורשתו, תוחלתו; ואחרי שנות אלפיים הצליח לשוב לארצו העזובה וההרוסה והקים מחדש עצמאותו וריבונותו, למרות ניסיונות שכניו להכחיד המדינה הצעירה והקטנה, – אין זאת אלא באשר עלה בידו לשמור כבימי-קדם ובכל מאות שנות גלותו על עליונותו הרוחנית.

אולם לא הגענו עדיין אל המנוחה והנחלה. ועלינו לדעת ולזכור כי אנו רחוקים מאוד משתי אלה, גם מהמנוחה וגם מהנחלה. בשמונה-עשרה שנות קיומה של מדינת ישראל קמו בעולם – כמעט בכל היבשות – עשרות מדינת חדשות, ורבות מהן גדולות מאיתנו פי עשרה ופי מאה ויותר, ואף אחת מהן לא הצליחה לעשות מה שעשינו אנחנו בתקופה קצרה זו. עמדנו בגבורה מעטים מול מרובים; הפכנו אבק-אדם, שנתקבץ מכל רחבי תבל, לאומה עצמאית וריבונית התופסת מקום מכובד במשפחת העמים; הקנינו למאות אלפים בלילי-שפה מכל הארצות ששבו למולדתם ההיסטורית, את לשונם הלאומית; הבטחנו חינוך יסודי חינם לכל נער ונערה בישראל מגיל שש עד גיל ארבע-עשרה; הקימונו צבא שאינו רק מבטח-עוז לשלום העם וריבונותו אלא גם בית-היוצר לחלוצי אומה ומכשיר למיזוג גלויות; בנינו בזמן קצר מאות כפרים ועשרות ערים ועיירות-פיתוח; הפכנו הארץ העזובה והמפגרת מאות בשנים לאחד ממרכזי החוכמה והמדע והמחקר הראשונים בעולם; ואומה קטנה ודלה זו היתה לעזר רב ומבורך לעמים חדשים באסיה, באפריקה ובאמריקה הלאטינית – ועשינו כל אלה אך ורק בעליונות-הרוח הגנוזה בתוכנו, ורק אם נדע גם להבא לצרף גבורה וצדק, עוז ואמת ונגביר ונעלה, בלי הרף, יתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי, נהיה לעם-סגולה, למשען נאמן לתפוצה, דוגמה מחנכת לעמים ושותף רצוי לשכנינו על בסיס של שיתוף-פעולה למען פיתוח המזרח התיכון כולו והגברת השלום באזור ובעולם.

אהוד בן עזר: עלית לארץ-ישראל ב-1906. האם שינתה עלייתך לארץ את גישתך לציונות?

דוד בן גוריון: עלייתי לארץ שינתה את כל תפיסתי בקשר לציונות, לסוציאליזם, ולבעיות בינלאומיות. כי פה הבנתי שכל מה שחשבתי שזה ציונות – היה הבל-הבלים ומילים שדופות. וכל מה שחשבתי כסוציאליזם היה פראזה עלובה. והפיתרונות הקלים שרווחו בציונות בקשר ליחסים שלנו עם הערבים, באו מחוסר הבנה ואי הכרת המציאות, ומתוך "טראסק" ופטפוט. וכאן, רק כאן, הבינותי את משמעותה של הציונות. אם בכלל צריך להשתמש בביטוי הזה, ציונות, כי הלוא בימי עזרא ונחמיה עלו לארץ בלי המילה ציונות. ורק פה הבנתי את התנ"ך, וראיתי שכל מה שאני דוגל בו ומאמין בו נמצא בביטויו העמוק ביותר בתנ"ך.

אהוד בן עזר: אמרת, "יחסים עם הערבים". מתי התחלת לעמוד על טיבם של יחסים אלה ועל סכנתם?

דוד בן גוריון: הבנתי הבעייה הערבית לא מן הספרים, אלא מהחיים. כשעבדתי כפועל שכיר בסג'רה בשנות 1907-1909, ראיתי בפעם הראשונה חריפותה וסכנותיה של "הבעייה הערבית". זה היה בשנת 1909, בפסח. באו שני אורחים לסדר. בדרך תקפו אותם ערבים. לאחד היהודים היה בראונינג. הוא התגונן. יצאנו למקום וראינו כתמי-דם. ידענו, שזה עניין חמור. הערבים סיפרו, שערבי אחד ירה בטעות בעצמו ולקחו אותו לבית-חולים בנצרת. כאשר מת הערבי סיפרו, שהיהודים רצחו אותו.

ידענו, שאחד מאיתנו ייפול. נזהרנו. לא התרחקנו מסג'רה. הלכנו יחד. בשביעי של פסח – לא אחד נפל, שניים נפלו. השומר ישראל קורנגולד מצא ארבעה ערבים בבית-הקברות של סג'רה. היה איתו יליד-צפת אחד. בא בריצה לסג'רה ואמר: "רצחו את ישראל!"

ידענו: הערבים נקמו, לא ידענו שלא יסתפקו בנקמתם. בערב התחיל לצלצל הפעמון בסג'רה שלמעלה, ומסג'רה שלמטה, מבתי האיכרים, התחילו לרוץ למעלה. איכר צעיר אחד, שמעון מלמד, רץ בלי הרובה שלו. אשתו רדפה אחריו: "קח את הרובה, שמעון!" – יותר לא ראתה אותו בחיים.

כשבאנו למעלה ראינו ערבים רודפים אחרי יהודים. שמעון מלמד, שפירא ואני רצנו לקראתם. צעקו לנו: "בואו בחזרה! כל הכפר סג'רה (הכפר הערבי) יצא לקראתכם!"

התחלנו לחזור. בצעדים הראשונים זעק שמעון: "אוההוהו!" קיבל כדור ישר בלב. והבנתי מה זאת שנאת הערבים אלינו וכמה היא קשה.

בהבעת התנגדות פוליטית ערבית נתקלתי מאוחר יותר, באביב 1915, לאחר שתורכיה נצטרפה למלחמה כבעלת-בריתה של גרמניה. יחד עם יצחק בן-צבי הייתי סטודנט למשפטים באוניברסיטה התורכית בקושטא, ושם היו לי חברים וידידים מקרב הסטודנטים התורכים והערבים, אבל מעולם לא דיברנו על עניינים יהודיים. היה לי חבר ערבי מצויין, יחיא אפנדי, בירושלים. הינו ידידים – בלי פוליטיקה.

חזרנו לארץ בראשית אוגוסט 1914, בימי החופש מהלימודים, ובדרך לארץ פרצה מלחמת-העולם הראשונה. הגיע לסוריה ולארץ-ישראל ג'מאל פחה, הממונה על הפיקוד הדרומי של הקיסרות העותומאנית. הוא החל בדיכוי התנועה הלאומית הערבית, ובביירות תלה כמה מנהיגים ערבים. בארץ-ישראל הסתער על התנועה הציונית, וכשנמצאו שמותינו – של בן-צבי ושמי, בין צירי הקונגרס הציוני, נחקרנו על-ידי אחד הקצינים התורכים, וג'מאל פחה הוציא פקודה לגרש אותנו מהקיסרות העותומאנית.

נאסרנו בירושלים עד הגירוש, אולם מכיוון שהיינו סטודנטים באוניברסיטה תורכית, התהלכו איתנו בנעימות, ובשעות-היום הירשו לנו להתהלך במגרש הסַראיה, (בנייני הממשלה, שכללו גם בית-סוהר). בימים היינו מתהלכים חופשיים בחצר הסראייה, ובלילות היו סוגרים אותנו.

יום אחד אני הולך בסראייה והנה אני רואה את ידידי יחיא אפנדי.

"מה אתה עושה פה?" אני שואל אותו.

"יש לי עניינים עם הממשלה," הוא משיב. "ומה אתה עושה פה?" – הוא שואל.

"יש לממשלה עניינים איתי," – אני משיב. ומספר לו, כי אנחנו אסירים, ומדוע, וכי יש פקודה מג'מאל פחה לגרש את שנינו, (את בן-צבי ואותי), מהממלכה התורכית – "על מנת שלא נשוב לעולם ועד."

ואז הוא ענה לי: "כידיד שלך – אני מצטער. כערבי – אני שמח."

 ואני יודע ששני הדברים היו כנים. אנחנו דיברנו תורכית, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי תשובה כנה של אינטלקטואל ערבי. זה נחרת לי בלב, חזק חזק.

כשחזרתי לכאן מארה"ב, לשם הגעתי בימי מלחמת העולם הראשונה, בתור גולה מארץ-ישראל, חיפשתי את יחיא אפנדי. חיפשתי אותו בכל כפר, בכל שכונה בירושלים. סרקתי כל רחוב, שאלתי הרבה ערבים. לא מצאתי אותו.

כאשר נבחרתי להנהלה הציונית ב-1933, אמרתי שמוכרחים לנסות לדבר עם הערבים. חילקתי את הערבים לשניים: אלה שאפשר לקנותם בכסף, ואלה שאי-אפשר. החלטתי לא לדבר עם אלה שאפשר לקנות, כי הרי אי-אפשר לקנות את כולם. חיפשתי נאציונאליסט ערבי הגון שאין לקנות אותו בכסף או בעד משרה, וגם אינו שונא-ישראל. גילו את אוזני שיש כזה. שמו מוסא עלמי והוא מקורב למופתי והיה באותו זמן היועץ המשפטי של האדמיניסטראציה הבריטית. ההנחה שהיתה מקובלת בתנועה הציונית היא שאנו מביאים ברכה לערבים בארץ, ולכן אין להם יסוד להתנגד לנו. את השיחה הראשונה קיימתי עם מוסא עלמי בביתו של משה שרת (אז קראו לו עוד שרתוק) בירושלים.

אני התחלתי בפזמון הישן שהכנתי לי: "תראה, היהודים יביאו ברכה לערבים, יפריחו, ישגשגו, כלכלה, בתי-חרושת," וכל הסיפור הזה.

הערבי הפסיק אותי: "שמע, שמע, חוואג'ה בן-גוריון, אני בוחר שתהיה פה שממה עוד מאה שנה, עוד אלף שנים, עד שאנחנו נוכל להפריח אותה ולגאול אותה."

ואני ידעתי שגם יחיא אפנדי וגם מוסא עלמי דיברו אמת. והציונות הקלה, הטראסק-דיבור, נראו לי מגוחכים מתמיד.

[חלק זה של השיחה נערך בחודש אפריל 1970]

אהוד בן עזר: מה הם לדעתך סיכויי השלום בין ישראל לערבים?

דוד בן גוריון: השלום בינינו ובין הערבים לא יבוא במהרה. שני גורמים יביאו לדעתי את השלום. הגורם הראשון – תוספת של שישה עד שבעה מיליוני יהודים לארץ-ישראל. והגורם השני – עמידת האינטליגנציה המצרית על צורכי העם המצרי. רוב העם המצרי הם פלאחים, ומצבם הולך ורע משנה לשנה. העוני הולך וגדל. החינוך לא משתפר. הבריאות של רוב העם היא לא בסדר. ולא ייתכן כי לפחות חלק של האינטליגנציה המצרית לא יעמוד במשך שמונה עד שתים-עשרה השנים הקרובות, על הצרכים החיוניים של עמם, ולא יתמכר לשכלול מצבו של רוב העם. ובלי שלום לא יוכלו לעשות זאת.

אהוד בן עזר: האם נראה לך כי הדת היהודית ממלאת תפקיד חיובי בישראל בימינו אלה?

דוד בן גוריון: הסכנה אינה כל כך באנשי-הדת – אלא בהתנוונות המפלגות. רוב העם אינו אדוק ואינו רוצה בשלטון הדת. הסכנה היא הסתאבות השלטון, והאפאראט של השלטון ההולך ורע משנה לשנה.

אהוד בן עזר: אולם כאשר החליטה הכנסת כי יהדותו של אדם בישראל תיקבע על-פי ההלכה היהודית, זו היתה לא רק הכרעה מפלגתית, אלא גם קבלת עול ההלכה היהודית על-ידי מדינה חילונית.

דוד בן גוריון: לא פעם הוכרז בכנסת, שמדינת ישראל היא מדינת חוק, ולא מדינת ההלכה. יש בלי ספק לכבד כל יהודי שהוא נאמן להלכה, אבל אין ההלכה מחייבת כל יהודי. ורק מי שלא למד בעיון בספרות ההלכה, אינו יודע שההלכה היתה משתנה לפי רוח הזמנים. בספר התורה נאמר "עין תחת עין", וברור מאוד, ללא כל ספק, מה משמעות עין תחת עין. אבל בתקופה מאוחרת באו החכמים לידי מסקנה, ומסקנה נכונה, שיש אכזריות בעין תחת עין ואמרו "עין תחת עין זה ממון" (מסכת בבא קמא, עמ' פ"ג). וכל מי שמעיין בפרק זה רואה כיצד החכמים התחבטו בחמישה-שישה עמודים, להתאים פירוש זה למקור שבתורה; כי בתורה נאמר בפירוש "כאשר ייתן מום באדם – כן יינתן בו" (ויקרא, כ"ד). ובמקור שני נאמר: "ולא תחוס עינך, נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל" (דברים, י"ט). ואין כל ספק במובן שיש לדברים בספר התורה. אבל התנאים עמדו על האכזריות שבעונש זה, ואמרו: "עין תחת עין – זה ממון," כאילו זה שכתב את התורה, אם כוונתו היתה לעונש כספי, – לא ידע להגיד זאת בעברית.

אהוד בן עזר: יש המציעים למחוק את סעיף הלאום מתעודת-הזהות הישראלית ומשאלון מרשם האוכלוסין, כדי להימנע מן הצורך להגדיר מיהו יהודי.

דוד בן גוריון: ההצעה למחוק ממרשם האוכלוסין את הלאום מתאימה אולי לתפיסה של ה"כנענים", אם ישנם עוד כאלה. אבל לא לתפיסתו של אזרח יהודי של מדינת ישראל. העם היהודי בישראל הוא חלק, (ולעת עתה ועוד הרבה זמן, אם לא לעולם ועד, יישאר חלק) של העם היהודי. ומחיקת הלאום מתעודה של יהודי בארץ-ישראל היא התחלת המחיקה של היותנו חלק של העם היהודי.

אהוד בן עזר: האם אתה סבור שיש הצדקה להחלטת הכנסת, בשאלת "מיהו יהודי"?" – לפיה יוצא כאילו רוב הציבור בישראל מסכים עם הכפייה הדתית?

דוד בן גוריון: אין כל ספק שרוב היישוב היהודי בארץ אינו בעד כפייה דתית ובעד שלטון הרבנות הראשית בעזרת המפלגות הדתיות. ורוב זה מתנגד בלי ספק להכביד על נישואי-תערובת. נישואי אנשים הרוצים להשתקע בארץ-ישראל ולראות את בניהם ובנותיהם כיהודים, ולא רק כישראלים. כלומר, רק נתיני המדינה היהודית, אבל לא כחלק של העם היהודי.

יש גם מקרים בודדים (כפי שידוע לי) שיהודי אמריקני שנשא אישה נוצרייה – האישה היא ציונית לא-פחות מאישהּ. אבל הם יוצאים מן הכלל. נישואי-תערובת בארצות התפוצה בדרך כלל מוליכים להתבוללות גמורה, הופכים את הבנים והבנות ללא-יהודים, ולרוב – גם לבני דת לא-יהודית.

בארץ המצב הפוך. אישה שנישאה ליהודי ובאו שניהם להשתקע בארץ, רוצים שבניהם ובנותיהם יהיו חלק של העם היהודי בארץ, והבנים נימולים, שפתם נעשית השפה העברית, והדור השני, – אולי מלבד יוצא מן הכלל בודד, אם ייתכן מקרה כזה, – יהיו יהודים לבלי הבדל כמו שאר הילדים היהודים.

אהוד בן עזר: מה עלינו, כמדינה יהודית, לעשות בשאלה זו?

דוד בן גוריון: אם אחד או אחת ממשפחה של נישואי-תערובת, שעלו לארץ, והוא, או היא, חסרי דת בכלל, אבל שניהם רוצים שילדיהם יהיו יהודים – מדוע לא יוכרו הילדים כיהודים, ולשם מה נסגור בפניהם את הדרך להתערב ולהתמזג עם העם היהודי שבארצו, שלשם כך באו ההורים לארץ-ישראל? האם נכח הרב נסים או הרב אונטרמן, שלאחר שרות המואבית שכבה כל הלילה עם בועז, – עוד לפני החתונה, כפי שמסופר בספר רות – הלכה אחר-כך למקווה ונתפשטה לפני שלושה עדים כדי לזכות לשם גרה, שלא היה קיים כלל בימי רות ובועז?

והאומנם יש עניין יהודי, ישראלי, או אנושי להכביד על נישואי-תערובת להשתקע בארץ ולהתבולל בקרב העם היהודי במהירות הגדולה ביותר? היכול הרב נסים או הרב אונטרמן להישבע כי הכושית, שמשה רבנו לקח לאישה, אחרי מתן תורה –התגיירה על-ידי התפשטות לפני שלושה (או שניים) עדים במקווה, כשאפילו המושג התגיירות לא היה בנמצא אז בתנ"ך?

למה להטיל כפייה דתית על אם, שמטעמי מצפון אנושי, אינה מוכנה לקיים הצירמוניה ההלכתית של התגיירות, ו[למה] למנוע מילדיה להתבולל בקרב כל שאר הילדים היהודים בארץ, ולמנוע מהם את תואר הכבוד יהודי, שבארץ הוא תואר כבוד רב-תוכן ולא פחות מוצדק, מאשר התואר יהודי בכל ארצות התפוצה?

אהוד בן עזר: אולי חששו כי מבלי הקריטריון ההלכתי יתבוללו בעם היהודי יסודות בלתי-יהודים. והשם "יהודי" יאבד את הוראתו היהודית, ממש כשם ש"ישראלי" אינו בהכרח יהודי, כיום במדינת ישראל.

דוד בן גוריון: על הכרזת המדינה, בחודש מאי 1948, חתמו כל המפלגות היהודיות בישראל, ופה אחד הוחלט כי "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל." באותה הכרזה אמרנו גם כי המדינה "תקיים שוויון-זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין," וכל אזרח במדינה זו הוא אזרח ישראלי, אבל לא כל אזרח "ישראלי" הוא דווקא יהודי. אזרח ישראלי, יכול להיות ערבי (מוסלמי או נוצרי) או בן עם אחר שהשתקע כאזרח בארץ. ומטעם זה פקפקו אז חברים אחדים של "מועצת-המדינה הזמנית" אם אין צורך לתת למדינה בלשונות אחרות שם אחר ולא "ישראל", באשר "ישראלי" אפשר לפרש כשם נרדף של "יהודי". אולם מועצת-המדינה החליטה להשאיר את התואר "ישראלי" לכל אזרח, בין יהודי ובין לא-יהודי. והחליטה שהמדינה תיקרא בכל הלשונות "ישראל". ומכאן ברור שישראלי אינו מחוייב להיות יהודי, ואין משמעותו יהודי, כי ההכרזה נתקבלה פה אחד. ואיני מניח שמישהו בישראל רוצה לשנות ולבטל הפסוק רב-המשמעות בהכרזה, כי המדינה "תקיים שיוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע מין," וכן שהיא "תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" לכל נתיניה; ולכן אזרח ישראלי אינו מוכרח להיות זהה ואינו יכול להיות זהה בישראל דווקא עם יהודי: כי גם נוצרי, מוסלמי או בודהיסט, שיהיה אזרח במדינה היהודית – הוא ישראלי. ואין "ישראלי" לפי ההכרזה זהה עם השם "יהודי".

אבל בוודאי שההכרזה לא התכוונה למעט על-ידי-כך את היות המדינה – "מדינה יהודית", כמו שבריטניה היא מדינה בריטית לא רק לאנגלים אלא גם לסקוטים, לוולשים, לאירלאנדים, ליהודים או לאזרחים אחרים, בלי לחדול להיות על-ידי-כך מדינה בריטית. כל המפלגות בכנסת אחראיות להכרזה זו וחתמו עליה, ובה נאמר באופן מיוחד: "אנו קוראים – גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – ( היום היינו אומרים "זה שנים") – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על-יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל-יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים."

אהוד בן עזר

ערב עם דוד בן גוריון, 1966

[בעקבות פרק מתוך היומן. הפרק הזה לא נכלל בספר

"אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות]

ירושלים. 25 באוגוסט 1966. ט' באלול תשכ"ו. ערב עם דוד בן גוריון. ברבע לשבע צילצלתי אליו למלון "המלך דוד", בו במקום אמר לי שאבוא בשבע וחצי. החזיק אותי אצלו קרוב לארבע שעות. הלכתי אחרי אחת-עשרה. כבר מראשית השיחה אמר שלא ארשום ממנו, אלא יֵשב בעצמו מחר-מחרתיים ויענה על השאלות שהכינותי לו ויצלצל אליי כאשר יסיימן.

הראיון התפרסם ב"מאזניים" בנובמבר 1966 תחת הכותרת "באין חזון ייפרע עם", וקטעים אחדים ממנו משולבים כאן.

שוחחנו אפוא על נושאים כלליים, הן בהארת השאלות, ובייחוד על תולדות ההתיישבות בארץ. בכוונה לא בשום שאלה פוליטית-אקטואלית, אלא אם היה לכך קשר לעניין של תהליכים מקיפים יותר.

אותה שנה, 1966, פירסמתי בירחון "מאזניים" סדרת ראיונות תחת הכותרת "מחיר הציונות" עם שלמה אבינרי, דוד בן-גוריון, שמואל הוגו ברגמן, ישעיהו ליבוביץ ונתן רוטנשטרייך. לימים עודכנו הראיונות הראשונים ונוספו עליהם ראיונות עם שולמית אלוני, מרדכי מרטין בובר, א.ב. יהושע, עקיבא ארנסט סימון, בועז עברון, א. עלי, ברוך קורצווייל, יונתן רטוש, פנחס שדה, גרשם שלום וישעיה תשבי.

הראיונות נדפסו רובם בספרי Unease in Zion שיצא לאור בהוצאת קוואדראנגל של הניו-יורק טיימס בשנת 1974, עם הקדמה מאת רוברט (אורי) אלטר. המקור העברי, במיבחר שונה רק במקצת, פורסם בספרי "אין שאננים בציון", בספריית "אפקים" של הוצאת "עם עובד" בשנת 1986, ובו מבואי "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה", שנכתב במיוחד למהדורה העברית ומובא בו מכתב בעל חזות היסטורית חשובה שכתב לי גרשם שלום בפברואר 1976.

תולדות משפחתנו, משפחת ראב בן עזר, כל מה ששמעתי מאבא [בנימין] וקראתי על אודות ארץ-ישראל בתשעים השנים האחרונות – שימשו לי חומר-רקע מצויין, וכל עניין שהזכיר בן-גוריון או ששכח – השלמתי לו כאילו חייתי אני את התקופה. הוא סיפר על ימיו הראשונים בפתח-תקווה ובארץ. על מגעיו עם מנהיגים ערביים, על פעילותו הדיפלומאטית בימי מלחמת העולם השנייה, על גירושו מן הארץ במלחמת העולם הראשונה, ועוד ועוד.

כאשר נגעה השיחה בעניינים עקרוניים – מחיר הנורמאליזאציה, פרי הציונות. ההשפעה של שנאת הערבים אלינו על עיצוב נפשו של הדור הצעיר. העובדה שאין לאינטלקטואלים היהודים בישראל בשורה לעולם, וכדומה – כל אותם נושאים העומדים במרכז הסידרה שלי "מחיר הציונות", התברר שאי-אפשר לחדור מבעד למעטה שהוא עוטף עצמו, ביודעין או קרוב לוודאי שלא ביודעין. פזמון אחד בפיו: יש אצלנו אנשים שאין כמותם בכל העולם. מדענים, חקלאים, אנשי-צבא. אפילו פקידים! בני האדם הם עיקר, ולא הספרות. לא העיצוב והביטוי חשוב לו – אלא בני-האדם. הם "אור לגויים" וכולי.

שאלתי אותו מהי עמדתו לגבי הכנעניות. לאחר דבריו על כך ש"העבר הרחוק יותר קרוב לנו מהעבר של אלפיים השנים האחרונות," וכי "יש קפיצה בהיסטוריה: אברהם אבינו, בנו ונכדו, משה ואהרון, דוד המלך וצאצאיו, נביאי ישראל וכל מה שקרה להם ומה שאמרו – יותר קרובים לנו ממה שאמרו רב אשי ואלפסי והרמב"ם והאר"י ויוסף קארו. אנחנו יושבים במולדת וכל חפירה בבית-שערים ובחצור מגבירה הזיקה למולדת ולעברנו במולדת," וכן – לאחר שהגדיר את עצמו שאינו ציוני, ולכן יש הרואים בעמדתו עמדה "כנענית" מובהקת.

על כך אמר בביטול שאינו מבין מהי הכנעניות, והכחיש כל שייכות שלו אליה. בזהותו את ישראל עם היהדות – פשוט אינו מבין כיצד ייתכן קרע עם היהודים המעריצים את הארץ. לדבריו לא קם בישראל עם עברי חדש, אבל קם, או יותר נכון, הולך וקם עם עברי מחודש, השואף ומחוייב למזג את הערכים העליונים, היהודיים והכלל-אנושיים, כי אין להפריד ביניהם בישראל, הערכים של נביאי ישראל יחד עם הגילויים החדשים והמתחדשים משנה לשנה של המדע והטכנולוגיה בימינו ובימים שיבואו.

לדבריו, עלייתו לארץ שינתה את כל תפיסתו בקשר לציונות, לסוציאליזם, ולבעיות בינלאומיות. כי פה הבין שכל מה שחשב שזו ציונות – היה הבל-הבלים ומילים שדופות. וכל מה שחשב כסוציאליזם היה פראזה עלובה. והפיתרונות הקלים שרווחו בציונות בקשר ליחסים שלנו עם הערבים, באו מחוסר הבנה ומאי הכרת המציאות, ומתוך "טראסק" ופטפוט.

על הציונות אמר שהיא נובעת משני מקורות: מצוקה נוראה ותקווה משיחית. אם היה קם שלום בראשית ימי המדינה (ואולי גם כיום) – היו היהודים חוזרים והופכים לרוכלים ומתפזרים בבירות-ערב. הציונות אינה מעור אחד. יש זו של הרצל, זו של העולים שבאו ארצה, וישנה זו של יהודי ארה"ב.

כשבא לפני שישים שנה לארץ-ישראל – נוכח כי הציונות היא לא הציונות שחשב, והסוציאליזם הוא לא הסוציאליזם שחשב. ה"שוק" הראשון היה כאשר נפלו שניים מחבריו, אחד ממש לידו, בסג'רה. כך את הבעייה הערבית הבין לא מן הספרים, אלא מהחיים. כשעבד כפועל שכיר בסג'רה בשנות 1909-1907 ראה בפעם הראשונה את חריפותה וסכנותיה של "הבעייה הערבית". זה היה בשנת 1909, בפסח. באו שני אורחים לסדר. בדרך תקפו אותם ערבים. לאחד היהודים היה בראונינג. הוא התגונן. בן-גוריון וחבריו יצאו למקום וראו כתמי-דם. ידעו שזה עניין חמור. הערבים סיפרו, שערבי אחד ירה בטעות בעצמו ולקחו אותו לבית-חולים בנצרת. כאשר מת הערבי סיפרו, שהיהודים רצחו אותו.

בן-גוריון וחבריו ידעו, שאחד מהם ייפול. הם נזהרו. לא התרחקו מסג'רה. הלכו יחד. בשביעי של פסח – לא אחד נפל, שניים נפלו. השומר ישראל קורנגולד מצא ארבעה ערבים בבית-הקברות של סג'רה. היה איתו יליד-צפת אחד. בא בריצה לסג'רה ואמר: "רצחו את ישראל!"

הם ידעו: הערבים נקמו, לא ידעו שלא יסתפקו בנקמתם. בערב התחיל לצלצל הפעמון בסג'רה שלמעלה, ומסג'רה שלמטה, מבתי האיכרים, התחילו לרוץ למעלה. איכר צעיר אחד, שמעון מלמד, רץ בלי הרובה שלו. אשתו רדפה אחריו: "קח את הרובה, שמעון!" – יותר לא ראתה אותו בחיים.

כשבאו למעלה ראו ערבים רודפים אחרי יהודים. שמעון מלמד, שפירא ובן-גוריון רצו לקראתם. צעקו להם: "בואו בחזרה! כל הכפר סג'רה (הכפר הערבי) יצא לקראתכם!"

הם התחילו לחזור. בצעדים הראשונים זעק שמעון: "אוההוהו!" קיבל כדור יש בלב. ואז, "הבנתי מה זאת שנאת הערבים אלינו וכמה היא קשה."

בהבעת התנגדות פוליטית ערבית נתקל מאוחר יותר, באביב 1915, זה קרה כבר לאחר שתורכיה הצטרפה למלחמה כבעלת-בריתה של גרמניה. לפני המלחמה למדו בן-גוריון ויצחק בן-צבי בתור סטודנטים למשפטים באוניברסיטה התורכית בקושטא, ושם היו לבן-גוריון חברים וידידים מקרב הסטודנטים התורכיים והערביים, אבל לדבריו מעולם לא דיברו על עניינים יהודיים. היה לו חבר ערבי מצויין, יחיא אפנדי, מירושלים. היו ידידים – בלי פוליטיקה.

הסטודנטים יחיא אפנדי, בן-גוריון ובן-צבי חזרו לארץ בראשית אוגוסט 1914, בימי החופש מהלימודים, ובדרך לארץ פרצה מלחמת-העולם הראשונה. הגיע אז לסוריה ולארץ-ישראל ג'מאל פחה, הממונה על הפיקוד הדרומי של הקיסרות העותומאנית. הוא החל בדיכוי התנועה הלאומית הערבית, ובביירות תלה כמה מנהיגים ערבים. בארץ-ישראל הסתער על התנועה הציונית, וכשנמצאו שמותיהם של בן-צבי ובן-גוריון בין צירי הקונגרס הציוני, הם נחקרו על-ידי אחד הקצינים התורכים, וג'מאל פחה הוציא פקודה לגרש אותם מהקיסרות העות'מאנית.

הם נאסרו בירושלים עד הגירוש, אולם מכיוון שהיו סטודנטים באוניברסיטה תורכית, התהלכו איתם בנעימות, ובשעות-היום הירשו להם להתהלך במגרש הסאראייה, אלה בנייני הממשלה, שכללו גם את בית-הסוהר. בימים היו מתהלכים חופשיים בחצר הסאראייה, ובלילות היו סוגרים אותם.

יום אחד הולך בן-גוריון בסאראייה והנה הוא רואה את ידידו יחיא אפנדי.

 "מה אתה עושה פה?" הוא שואל אותו.

 "יש לי עניינים עם הממשלה," יחיא אפנדי משיב. "ומה אתה עושה פה?" – הוא שואל.

 "יש לממשלה עניינים איתי," – משיב בן-גוריון ומספר לו, כי הם אסירים, ומדוע, וכי יש פקודה מג'מאל פחה לגרש את שניהם, את בן-צבי ואותו, מהממלכה התורכית – "על מנת שלא נשוב לעולם ועד."

ואז הערבי ענה לו: "כידידך – אני מצטער על כך. כערבי – אני שמח שמגרשים אותך."

 "ואני יודע ששני הדברים היו כנים," אומר בן-גוריון, "אנחנו דיברנו תורכית, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי תשובה כנה של אינטלקטואל ערבי. זה נחרת לי בלב, חזק-חזק."

לאחר שחזר ארצה מארה"ב, לשם הגיע בימי מלחמת העולם הראשונה, בתור גולה מארץ-ישראל, חיפש בן-גוריון את יחיא אפנדי. חיפש אותו בכל כפר, בכל שכונה בירושלים. סרק כל רחוב, שאל הרבה ערבים. ולא מצא אותו.

בן-גוריון סיפר מזיכרונותיו האישיים ואני, הצעיר ממנו בהרבה, השלמתי ממה ששמעתי במשפחה. הוא כאילו לא חש בפער הגילים בינינו והיה נידמה לו שהוא מדבר בה-בעת גם עם סבי יהודה ראב, שאותו הכיר כשעבד כפועל במושבה בתקופת העלייה השנייה, או שהוא ואני שני פועלים צעירים היושבים בהפסקת-צהריים בגומה בפרדס של סבא ומדברים על זקני האיכרים. לא פעם קורה לנו, בני העלייה הראשונה, שמתייחסים אלינו לא כאל פרטים אלא כמייצגים את ההווייה ההיסטורית העל-זמנית של המושבה.

באותן שנים היה בן-גוריון עסוק בכתיבת ספרו על העליות הראשונות. הדחף לעליית משפחותינו, וייסוד המושבה העברית הראשונה ב-1878, עניינו מאוד את בן-גוריון כי בהם ראה את ההתחלה לכל המפעל הציוני. שוב ושוב שאל:

 "אולי אתה יכול להסביר לי מה השפיע על יהושע שטמפפר הצעיר לעלות ברגל לארץ-ישראל בשנת 1869. זה חשוב לי מאוד לדעת כי זאת היתה ההתחלה. מכאן, מייסודה של פתח-תקווה, התחיל הכול."

לצערי לא היתה בידי תשובה הולמת לשאלתו. לימים חקרתי את הנושא וכתבתי עליו באחרית-דבר למהדורה החדשה של "התלם הראשון", ספר זכרונותיו של סבי יהודה ראב בן עזר, שהיה בן-דודו של יהושע שטמפפר (הספריה הציונית, 1988). הלכתי גם בעקבות חוקרה המובהק של יהדות הונגריה, י"צ זהבי, בספרו "מהחתם סופר ועד הרצל" (1966). מתברר שהשנים 1869-1867 היו שנות התעוררות לאומית בהונגריה ונתכונן בה פרלמנט הונגרי במסגרת הקיסרות האוסטרו-הונגרית. ב-1869 ביקר הקיסר פראנץ יוסף בארץ-ישראל [כמובן שלא הלך אליה ברגל...] ומיפו נסע לנאום בטקס פתיחתה של תעלת סואץ. ב-1867 קיבלו יהודי הונגריה שיוויון זכויות וניצבו על פרשת דרכים: מכאן הדרך הריפורמית (הניאולוגית), שממנה רק כפסע להתבוללות ולהזדהות תרבותית ולאומית גמורה עם המולדת והשפה ההונגרית – ומכאן הקהילות האורתודוכסיות שהסתגרו עוד יותר בחרדיותן ושללו כל דרך של התבוללות ולאומיות מודרנית.

שטמפפר ובעקבותיו ראשוני פתח-תקווה, רובם עולי הונגריה, היו יהודים אורתודוכסים שהתנגדו לרפורמים ולהתבוללות, אך הושפעו עמוקות מן הלאומיות ההונגרית ומהדי המרד של לאיוש קושוט בשנת 1848, ובעקבותיו שאפו לכונן לאומיות גאה ועצמאית, אשר ליהודים היא אפשרית לדעתם רק בארץ-ישראל.

באפריל 1966, חודשים אחדים לפני הפגישה עם בן-גוריון, ריאיינתי בירושלים את ד"ר שלמה אבינרי לאותה סידרה ב"מאזניים", "מחיר הציונות". בין היתר סיפר לי סיפור מעניין על ה"קשר" בין התפטרותו של בן-גוריון, על רקע פרשת המדענים הגרמניים במצרים – לבין משפחתנו, משפחת ראב. מקור הסיפור הוא, לדבריו, ישעיהו בן-פורת, שהיה אז איש רפ"י.

כאשר נתקיימה הישיבה בה הירצה "הממונה", איסר הלפרין (הראל) את פרשת המדענים ודיבר על החזית שבדעתו לפתוח, איומים, עיתונות, גילויים ופעולות הפחדה, נוכחו בישיבה בן-גוריון ומאיר עמית, ואולי עוד אדם, שכחתי את שמו. ואילו פרס היה אותו זמן בחוץ-לארץ.

 "הממונה" גמר את הצעתו ושאל את בן-גוריון לדעתו.

בן-גוריון אמר, "רגע, אני עוסק עכשיו בדיוק בתולדות משפחת ראב מפתח-תקווה, ומצאתי איזשהו ענף רחוק שלהם שקשור בהתיישבות בארגנטינה."

אני, מימיי לא שמעתי על כך, אך כניראה שהוא כותב את ההיסטוריה כמו את תולדות הפרשה...

וצריכים להביא לו, אמר אז בן-גוריון, מישהו ממזכיריו שחזר או חוזר משם – איזה שהן תעודות שגילה בקשר למשפחת ראב, ומדוע התעודות לא הגיעו. והדבר כניראה לא נתן לו מנוח.

העיז "הממונה" להפסיקו ושאל: "מה בכל זאת עם הפעולה?"

 "טוב," אמר בן-גוריון, "אבל התעודות על משפחת ראב..."

וחוזר חלילה.

אחרי שבוע, המשיך וסיפר אבינרי, חזר פרס ארצה, והמערכה נגד המדענים לפי הנחיות "הממונה" כבר היתה בשיאה. רץ פרס אל בן-גוריון והלה אמר – "אני? כלל לא נתתי את הסכמתי."

החלו כל המשתתפים בישיבה משחזרים את הדיונים, ועמית אמר שאינו יודע, הוא בטוח שבן-גוריון דיבר על משפחת ראב, אך אינו בטוח אם נתן את ההוראה. איש מן הנוכחים לא היה יכול אפוא להתחייב לבטח ששמע את בן-גוריון נותן את הסכמתו.

על רקע זה, הפסקת הפעולה, התפטרות "הממונה", וכל שנבע ממנה – באה אחר-כך התפטרותו של בן-גוריון.

אמרתי לעצמי שלפחות עשו "רוחות-הרפאים" של משפחתנו איזשהו שירות טוב למדינה גם בשנים האחרונות. [באותן שנים הייתי אנטי בן-גוריוניסט מושבע. ראיתי סכנה למדינה בדרכם הפוליטית של דיין ופרס ושל רפ"י, ותמכתי בכל ליבי בראש-הממשלה לוי אשכול, שאותו לא חדל בן-גוריון לייסר ולתקוף].

בערך בשעה עשר הציצה פולה בדלת, ושאלה אם לא הגיע זמן שאלך. כמובן שהצעתי לעזוב. אך הוא, בן-גוריון, לא נתן לי. אמרה שהוא עייף, והכחיש. היתה לי הרגשה שהוא מוכן שאשב עוד שעה-שעתיים – אך לא רציתי לעייפו עד כדי כך. עמדתי על כך שאינני רוצה להרגיז את אשתו – ומוטב שאלך.

השיחה היתה די משעשעת.

בן-גוריון: "מה יש, אם מוצאים כבר פעם בן-אדם לדבר איתו? בן הארץ שנולד מבן... וכולי וכולי."

פולה: "אז אם הוא בן של בן של מי שנולד בארץ הוא צריך להפריע לך עד מאוחר בלילה?"

וכשסגרה את הדלת ואמרתי שאולי עליי ללכת, חזר והפציר: "היא לא תפריע. היא הולכת לישון ויש לה חדר לבד."

לימים תיארתי זאת באחד מספריי כך: לפתע נכנסה לחדר פולה אשתו, במשקפיים ישנות מאוד, כוס חלב בידה, ואמרה לבן-גוריון, בהתכוונה אליי: "נו, שילך כבר!"

אמר בן-גוריון: "אבל הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה..."

 "אז אם הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה... מותר לו לבלבל לך את המוח?"

אמרתי: "מר בן-גוריון, אני לא רוצה להפריע לך, אם צריך, אני יכול לקום כבר וללכת."

אמר לי בן-גוריון: "שב. אל תשים לב למה שהיא אומרת."

פולה יצאה, אני נישארתי והמשכנו לשוחח.

כאשר נבחר ליושב-ראש ההנהלה הציונית ב-1933, אמר בן-גוריון שמוכרחים לנסות לדבר עם הערבים. הוא חילק את הערבים לשניים: אלה שאפשר לקנותם בכסף, ואלה שאי-אפשר. החליט שלא לדבר עם אלה שאפשר לקנות, כי הרי אי-אפשר לקנות את כולם. חיפש נאציונאליסט ערבי הגון שאין לקנות אותו בכסף או בעד מישרה, וגם אינו שונא-ישראל.

סיפרו לו שיש כזה ושמו מוסא עלמי והוא מקורב למופתי, והיה באותו זמן היועץ המשפטי של האדמיניסטראציה הבריטית. ההנחה שהיתה אז מקובלת בתנועה הציונית היא שאנחנו מביאים ברכה לערבים בארץ, ולכן אין להם כל יסוד להתנגד לנו.

את השיחה הראשונה קיים עם מוסא עלמי בביתו של משה שרת, אז קראו לו עוד שרתוק, בירושלים.

בן-גוריון עדיין האמין אז בכך שאנחנו מביאים "קידמה" לערבים, ושעל כן עליהם לקבל אותנו, וחזר על טענות אלו בפני מוסא עלמי והתחיל "בפזמון הישן שהכנתי לו": "תיראה, היהודים יביאו ברכה לערבים, יפריחו, ישגשגו, כלכלה, בתי-חרושת..."

מוסא עלמי הפסיק אותו: "שמע, שמע, חוואג'ה בן-גוריון. לא איכפת לי שהארץ הזאת תהיה שוממה עוד מאה שנה, עוד אלף שנים – עד אשר אנחנו יהיה בכוחנו לפתח אותה."

ובן-גוריון הבין אז שאין עם מי לדבר וכי כל הטיעון שאנחנו מביאים "קידמה" גם לערבים אינו עומד במיבחן. מה עוד שבתור ערבי – הוא חושב שהיה מרגיש בדיוק כמו מוסא עלמי כלפי היהודים. "ואני ידעתי שגם יחיא אפנדי וגם מוסא עלמי דיברו אמת, והציונות הקלה, הטראסק-דיבור, ניראו לי מגוחכים מתמיד."

תוך כדי שיחתנו, בן-גוריון קצר-הקומה, שהיה שרוע בכורסה עמוקה, התרומם לפתע על קצות מרפקיו, עיניו נטועות בי, נאחז במסעדים ותקע נאד, מה זה נאד – סידרה תרועתית, רבת נפח ועומק, כלאחר ארוחה דשנה, ובטבעיות גמורה, כאילו אנחנו שני פיושניקים [מעדרנים], במנוחת-צהריים שלאחר הארוחה, שני פועלים, איש והטורייה שלו לידו, נשענים על דופן הגומה בפרדס בפתח-תקווה ומתחרים בהפלצות!

מבחינה גופנית הוא ניראה כפלא ביולוגי. קשה להאמין שמתקרב הוא לגיל שמונים. פניו עגלגלות והעור צח ואדמוני כתינוק. מעט מאוד קמטים. הריהו מקפץ רוב הזמן על כורסתו, ובאמצע הדיבור קם מדי פעם ו"עושה הצגות" – כיצד דיבר אליו ערבי זה וזה, ומה היתה העוויית פניו. כיצד חיבקו מוסא עלמי בלונדון וכיצד נפל על צווארו. קשה היה לי להאמין שהוא מבוגר מאבא [שנפטר ימים אחדים לפני כן] בשמונה עשרה שנה. אבא ניראה לי כה זקן ותשוש בשנותיו האחרונות. ואילו זה – כתחייה חדשה. כאילו הזמן לא יכול לו. מן הסתם יגיע בשקט עד לגיל התשעים וחמש.

כשהתאחרה השעה, אחרי אחת-עשרה, וכבר קמתי ללכת, התפלא שעדיין מוקדם כל-כך. הביט בשעונו – שמונה ורבע. מסתבר ששעונו עמד ועל כן לא שם לב והתפלא עליי שאני כבר מבקש ללכת. אך עדיין לא היה בטוח שעונו של מי נכון, ואמר בחיוך קונדסי שיש לו רדיו בחדר השני, ומיד הופיע עם טרנזיסטור ביד והחל משחק בכפתורים, כילד מגודל בצעצוע. וכל דמותו נמוכה, עגלגלה, עם ראש של תינוק וגוף של יהודי בא בימים, שמן למדיי. לבסוף מצא את "קול ישראל" ברדיו, לסוף החדשות.

אינני סבור כי ימי שלטונו בתקופה האחרונה עמדו בסימן הסניליות, הטירוף או ההתדרדרות הגופנית והבריאותית. העניין שונה. הוא פשוט מאמין במשהו אמונה כה חזקה, עד שחדל לשים לב כי הסובבים אותו אומרים לו רק מה שהוא חפץ לשמוע – ומאחורי גבו עושים כחפצם, בשמו. האמונה המיסטית שלו בצעירים שלנו, באנשים שלנו – היא עקב אכילס שלו. הוא איבד את חוש הביקורתיות. מאחר שהחליט שדיין שייך לקטגוריה זו: שוב לא היה באפשרותו לראות את מגרעותיו של דיין וכיצד משך אותו באף לענייניו שלו. פרס ודיין, שניים אלה, פשוט "סיבנו" אותו לצרכיהם שעה שהם משמיעים בפניו אותן נעימות ודברים שבהם הוא חפץ.

על כל טענה פסימית שלי, ענה – "אבל שמעתי מאנשים שבאו מחו"ל, אמרו, סיפרו לי – שלא ראו עוד בעולם מפעל כזה, אנשים כאלה," ואף לרגע אחד לא העלה על דעתו שאולי אמרו לו כך לשם נימוס, או מתוך הערצה אליו, או כדי שלא לצערו. לא, הוא ראה, בכל התמימות האפשרית – ראה בדברים האלה משום הוכחה ניצחת לעליונותנו.

ומי הם האנשים הנפלאים שלנו? דינה וורת סיפרה לו על עבודתה באפריקה ועל ההערצה שמעריצים אותנו שם – והרי לך אור לגויים.

יהושע כהן בשדה בוקר, הנפרד מילדו בן החמש ושולחו ללמוד בקיבוץ אחר.

המתיישבים המרוקאים בחבל לכיש, שהיו רוכלים לפני עלותם ארצה.

דיין שטילפן אליו באמצע הלילה של פעולת התגמול על קלקיליה (בין 10 ל-11 באוקטובר 1956) ושאל רשות להשתמש בטנקים כדי לחלץ את כוח החסימה. "אני מתפלא עליו שטילפן אליי. כי אני לא הייתי במקומו מהסס רגע להפר את ההוראה שלא להשתמש בטנקים, תותחים ומטוסים בפעולה זו – שעה שמדובר בהצלת חיי אדם. ומה היה קורה לו למשל הייתי חולה? אילו לא מצא אותי בטלפון?"

פשוט לא העלה על דעתו שאולי הטנקים נשלחו זה מכבר, וצילצלו אליו רק כדי להפיס את דעתו.

בן-גוריון ניראה לי אדם צמא מאוד לשיחה. כאילו ריק לו מאוד. ומעט מאוד אנשים מבינים אותו.

לאחר ימים לא רבים באתי אליו למלון והוא הוציא לי מדלת חדרו למסדרון את הדפים של התשובות שלו לשאלות לראיון, ששלחתי לו בשעתו, ומהם בניתי את חלקה הראשון של השיחה, שפורסם ב"מאזניים" ב-1966. לימים, כאשר עמד ספר השיחות לצאת באנגלית, נתבקשתי על-ידי ההוצאה לעדכן את דברי המרואיינים לאור הזמן שעבר ומלחמת יוני 67' – ושלחתי לו שאלות בכתב וענה לי בכתב וכך נוצר חלקה השני של השיחה שעליה נאמר בספר שנערכה בחודש אפריל 1970.

* * *

איליה בר-זאב

שלושה שירים

אוהבי לכת בנחל פֶּרֶס ("וואדי פארש"), עם דני גספר,

"שביל בצד", מכון אבשלום-12/2012

פוֹרסקוֹליאה*

מִי אַתָּה, שִׂיחַ וּבֶן שִׂיחַ סִרְפָּדִי שֶׁכָּזֶה?

כְּצִיץ הַשָּׂדֶה יָצִיץ, עֵשֶׂב רַב שְׁנָתִי מַכְנִיס גּוּפוֹ בֵּין הָרִים גְּדוֹלִים,

בַּבְּקָעוֹת, בַּמִּדְבָּרִיּוֹת.

מִי הִגִּיד לְךָ שֶׁהִנְּךָ יוֹצֵא דֹּפֶן? הִנְּךָ כָּמוֹנוּ, עֵירֹם אַתָּה –

זָקוּף, מַאֲפִיר, מַכְסִיף.

כָּמוֹנוּ, הַזְּכָרִים, עֲטִיף צִנּוֹר בַּתִּפְרַחַת, לְחֹל וּלְשַׁבָּת,

תָּמִיד בַּהֶקֵּף-

פְּרִי קָטָן וּבוֹ זֶרַע בּוֹדֵד בְּמוֹעֲדוֹ.

כְּמוֹכֶן הַנְּקֵבוֹת, תָּמִיד בַּמֶּרְכָּז, עֵירֻמּוֹת לְלֹא עֲטִיפוֹת.

 mon amourפוֹרְסְקוֹלֵיאָה

אַלּוּפַת הַהִצָּמְדוּת לִבְגָדִים בְּמֵיטַב הָאָפְנָה הָאַחֲרוֹנָה –

"דַּרְגוֹת כָּתֵף",

"אוֹתוֹת הִצְטַיְּנוּת" בְּחָזֶה גֵּאֶה,

הַגּוֹאֶה

עַל  גְּדוֹתָיו בֵּין רַגְלֵינוּ הַמְּמַהֲרוֹת לִבְרֹחַ.

*פורסקוליאה – צמח ממשפחת הסרפדיים. בית גידול – מדבר ועוד. ע"ש פטרוס פורסקול, 1761. בהיותו בן 25 נשלח למזרח התיכון לרשום חיות וצמחים על ידי קארולוס לניאוס, בוטנאי, רופא, זואולוג שבדי, מייסד שיטת המיון המודרנית לעולם החי ואחד מאבות חקר האקולוגיה. לאחר שנתיים של מחקר פורה מת פורסקול ממחלה והוא בן 27.

בֵּיצֵי קְיָמָא*

סַרְטָנִיּוֹת שְׁלוּלִית פְּרוּקוֹת רַגְלַיִם, מַה-יִּתְרוֹן לָכֶן "בִּרְבִיַּת בְּתוּלִין,"

לְלֹא אֶמְצָעֵי עֵזֶר רוֹאִים אֶת "בֵּיצֵי הַקְּיָמָא",

אֶת הָעֻבָּרִים.

לִכְאוֹרָה אֲנִי מַשְׁקִיף עָגוּם מִצַּד הַדֶּרֶךְ כַּאֲשֶׁר אַתֶּן טוֹבְלוֹת

וּמַשְׁרִיצוֹת צֶאֱצָאִים. דַּפְנִיּוֹת יְקָרוֹת שֶׁלִי:

כַּאֲשֶׁר הַשְּׁלוּלִית מִתְיַבֶּשֶׁת אֲנִי חוֹגֵג וּמִתְעוֹרֵר בְּהִתְלַהֲבוּת

רְווּיַת תְּשׁוּקָה.

הֲרֵי חֶלְקְכֶן הוֹפְכוֹת לִזְכָרִים,

יוֹצְאוֹת מֵהָאָרוֹן כְּעוֹד מִינֵי דָּגִים, נְמָלִים, דְּבוֹרִים וַאֲנִי צוֹנֵחַ עַרְמוּמִי וּמְחֻיָּךְ

בַּחֲלַל הַדְּגִירָה שֶׁלָּכֶן, מֵמִית וּמְחַיֶּה –

שְׁתֵּי בֵּיצִים גְּדוֹלוֹת, עֲטוּפוֹת כָּרָאוּי עַל פִּי דִּינֵי הַהֲלָכָה –

צְנִיעוּת בְּחֵיק הַטֶּבַע.

וַהֲרֵי אֵלּוּ "בֵּיצֵי הַקְּיָמָא" שֶׁיִּתְפַּתְּחוּ רַק אִם נִזְדַּוֵּג.

חָשׁוּב אֲנִי אוֹ לֹא? הֲרֵי אֲנִי

זוֹ אַתְּ מֵאֶמֶשׁ –

אָז מָה? לִהְיוֹת בָּךְ אוֹ לֹא לִהְיוֹת?

זֹאת הַשְּׁאֵלָה!

*ביצי קיימא – יצורים כסרטנים ותולעים שחייהם מתנהלים במי שלוליות ומקווה מים זמני ובהם מטילים ביצי קיימא לריבוי והמשכיות הקיום.

שְׁנֵי קווי חולשה*

הַאִם מִתּוֹךְ שְׁנֵי קַוֵּי חֻלְשָׁה יִוָּצֵר מְשֻׁלָּשׁ?

כָּל זֶה וְאוּלַי –

תְּשׁוּקָה מִתְעוֹרֶרֶת, תַּאֲווֹת נֶפֶשׁ?

וּמִי לְיָדִי יִתְקַע שֶׁתִּפָּסֵק הַחֻלְשָׁה וְאֶשָׁאֵר בּוֹדֵד עִם

אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת, נִסְחָף אֶל סַלְעֵי עֲנָק בְּמַעֲמַקֵּי הַסֶּדֶק שֶׁיִּבִָּקַע בַּעֲרוּצֵי נְחָלִים,

אֶל הַמִּצְלָעוֹת.

הֲרֵי אִיּוֹב בִּשֵּׂר: "וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ" וְאִם בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹ יִרְאֶה מֵרָחוֹק

שְׁתֵּי חֻלְשׁוֹת נִפְגָשׁוֹת בַּסֵּתֶר

הֲיִהְיֶה בַּעַל קַרְנַיִם קוֹסְמִיּוֹת, אוֹ סְתָם שָׂמֵחַ וּמְאֻשָּׁר?

בָּעֶרֶב יֵאָחֵז בְּתַבְנִית מְשֻׁלָּשׁ מַתַּכְתִּי, יַשְׁמִיעַ צְלִיל גָּבוֹהַּ וְעוֹרֵג

אֶל גֵּבֵי נַחַל פֶּרֶס.

אֵין סַכִּין מִתְחַדֶּדֶת אֶלָּא בְּיָרֵךְ שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ

וְאִשָּׁה מִתְקַנְּאָה עַד זוֹב.

שָׁלוֹשׁ צְלָעוֹת לָאַהֲבָה אַךְ הַמְּשֻׁלָּשׁ שְׁוֵה שׁוֹקַיִם –

יְשַׁר זָוִית בֵּין הַחֻלְשׁוֹת.

* קווי חולשה – בגיאולוגיה בכלל ובעולמנו במזרח התיכון – ישנם קווי חולשה. יבשות נוצרו וזזו. קווי החולשה שלנו צמודים לכל אורכנו הצר לאחד השברים הגיאולוגים המשמעותיים – השבר הסורי אפריקני. גם לאורך סדק באגף תלול מתפתל הרכס ומתפתח ערוץ נחל המנקז עצמו בצורת משולש. משולשי סלע נוצרים בין שני קווי חולשה.

* * *

דוד מלמד

העיתונות העברית על "עודד הנודד"

שמונים שנה להקרנת הבכורה של הסרט העלילתי העברי הראשון

"פילם גדול", "אבן היסוד לקולנוע העברי הונחה אתמול", "צעד גדול קדימה בתעשיית סרטי-ראינוע ארצישראליים" – אלה היו אחדים מן התארים שליוו את הקרנת-הבכורה של הסרט "עודד הנודד" ב-29 בדצמבר 1932 בקולנוע "עדן" בתל-אביב לפני שמונים שנה.

"עודד הנודד" נחשב לסרט העלילתי האמנותי הראשון שהופק במימון פרטי בכוחות מקומיים בארץ-ישראל. הוא הופק בתקציב זעום שבגללו נוצר כסרט אילם, למרות שבאותה תקופה כבר הופיעו בעולם סרטים קוליים. הייתה לו הצלחה קופתית והוא הוקרן בפני אולמות מלאים בתל-אביב, ירושלים, חיפה, וישובים אחרים בארץ.

עלילת הסרט מבוססת על סיפור של צבי ליברמן (1985-1891), איש העלייה השנייה מנהלל. הוא יצא-לאור תחילה כחוברת בת 36 עמודים בהוצאת "קופת הספר" שהוקמה בשנת 1922 על-ידי הסתדרות המורים ואגודת הסופרים העבריים. הסיפור מתאר נער היוצא לטיול עם בני כיתתו והולך לאיבוד, אך התסריט שונה מהסיפור המקורי, ועיקרו הניסיונות לחפש בהרים את עודד הנער האובד.

העיתונות העברית קידמה את הסרט בברכה ובאהדה, אף שלא נמנעה מחשיפת ליקוייו כחלק מן הבעיות שליוו את ענף הסרטים בארץ-ישראל בראשיתו. הוא הוקרן מיספר שבועות בארץ והוצג גם בחו"ל. יוצריו ניסו לשנות את הגישה המקובלת בזמנם ולא להפיק סרטים בעלי כוונות ציוניות תעמולתיות אלא ליצור סרט מסוג אחר. לשם כך ערכו שינויים בתכניו של הסיפור המקורי בעת שתרגמו אותו למדיום הקולנועי.

את הסרט יצרו המפיק והבמאי חיים הלחמי והצלם נתן אקסלרוד, והשתתפו בו שחקנים ידועים כמשה חורגל, שמעון פינקל, מנחם גנסין ואחרים.

עוד לפני שיצא הסרט אל האקרנים, מספר "דבר" ב-24 באוגוסט 1932 – על "שותפות פא"י" (פילם ארצי-ישראלי) שמפתחת את הסיפור "עודד הנודד" של הח' צבי ליברמן". למחרת הבכורה, ב-30 בדצמבר 1932, כותב "דבר":

"צעד גדול קדימה בתעשיית סרטי-ראינוע ארצישראליים הופגן אתמול לפנות ערב כשהוצג בקולנוע 'עדן' בתל-אביב, בפני מאתיים מוזמנים – הסרט 'עודד הנודד'... כשעה וחצי נמשכה ההצגה – סרט למעלה מאלפיים מטר – שריתקה את קהל הרואים במראות א"י שלה, בהופעות המעניינות של חיי ילדים עברים בארץ, בתמונות של נהלל ושל משק כפרי עברי, בעלילה המעניינת, בחוטי הומור שזורים לתוך הספור ובמשחק המעניין של ילדים אחדים... במרכז ההתעניינות – משחק הילדים וההופעות הקיבוציות. משחק הילדים מפתיע את הרואים בהצלחתו... על חשבון אמצעי הייצור של פא"י, שאינם לפי שעה מהמשובחים ביותר, ייזקפו הליקויים הטכניים שבתמונות, אם כי אינם משביתים את ההנאה הרוחנית במראה כל ההצגה... ילד תל-אביבי, מבית החינוך לילדי עובדים, שמעון פבזנר, משחק בהצלחה את 'עודד הנודד'. יש כבר ביקוש לסרט זה מארצות הגולה."

ב-1 בינואר 1933 מדווח "דואר היום" על הצגת הבכורה בקולנוע "עדן": "קהל גדול של אמנים, סופרים, עיתונאים ועוסקים במקצוע הקולנוע, נוכחו בהצגת הבכורה... ההצגה היא שורה ארוכה של תמונות נוף נהדרות מא"י ומלאה מומנטים מזעזעים ומצודדים... לאחר הצגת הסרט, נערכה בקפה ההונגרי מסיבת תה לכבוד המשחקים."

כעבור ימים אחדים, ב-12 בינואר 1933, מספר העיתון על הצגת הבכורה באולם "ציון" בירושלים בפני קהל מוזמנים. "זוהי התוצרת הראשונה של ארצנו בשטח היכולת הראינועית, וההופעה הזו כשלעצמה מצריכה עידוד והוקרה" – כותב העיתון – "רוב הצילומים נעשו בחוץ והליווי המוסיקלי משכיח אותנו לגמרי את התקופה האילמת של הראינוע ומעיד עדות נאמנה על גישתם הרצינית של מנהלי הסרט ועל תפישתם הכישרונית... אלה הן שמונה מערכות רוויות אוויר ארצישראלי, חיים על גבי קרקע, על גבי מולדת. על הציבור הא"י לפגוש מתוך הוקרה ויחס הוגן את מאמצי החלוצים בשטח הקולנוע העברי... חובה להדגיש בהזדמנות זו שמר אברבנאל, שהיה בעל הראינוע הראשון בארץ, הראשון שהנהיג את הקולנוע, הוא גם הראשון שפתח את אולמו לתוצרת העברית של הסרט... זוהי הזדמנות טובה לבעלי האולמות שלנו להוכיח את יחסם לעבודה העברית באמנות."   

הביקורת שהעיתון הבטיח לפרסם, אכן מובאת ב-18 בינואר 1933, במאמרו המפורט של אורי קיסרי, מחשובי העיתונאים בארץ, ובה ניתנת הזדמנות להכיר את אופן כתיבת הביקורות באותה עת.

"בדרך כלל זהו סרט טוב, סרט נאמן, ולגבינו אנחנו זהו הסרט העברי הראשון. עברי... לא רק במובן הרגיל של המילה... אלא עברי שהרוח הזו שתויה בו, מן המטר הראשון ועד האחרון," כותב קיסרי, "שמעתי אומרים ומבקרים שהסצנריו שזוף [שדוף?] במקצת, שכל העלילה פשוטה מדי. דווקא על כך אני מברך את יוצרי הסרט שידעו להישמר מפרודוקטים סנסציוניים, מאינטריגות אקזוטיות, מכל אותם הסממנים היוצרים את הסרטים המנופחים והמזוייפים. יש ב'עודד הנודד' כנות... בהירות התמונות מפליאה אותנו... התמונות לא רק שאינן מטושטשות ואינן רוטטות, אלא הן חלקות ונעימות. מורגשת יד, ויד של צלם בעל כישרון, רציני ובעל מצפון...

"אין אני יכול, למרות רצוני הטוב, לומר מילים מעודדות בנוגע לילד הממלא את התפקיד הראשי. 'עודד הנודד' הוא סרט מצויין ועודד בלי מרכאות הוא ילד חיוור ובלתי מגובש... הבחירה היתה לא טובה."

קיסרי מנתח את כל השחקנים ולאחדים מהם הוא מקדים את התארים "מר" ו"גברת". "הגברת אשמן היא כנה, טבעית וטובה. הגברת הלחמי היא בידואית יותר מדי לבנה. מר חורגל טרגי במקצת." ומסיים קיסרי בדברים חמים על הבמאי: "הלחמי ראוי לכל המחמאות ולכל דברי העידוד." אך יש לו הצעה מעניינת עבורו: "אני אומר ברצינות רבה שעל הלחמי לנסוע לכמה שנים לגרמניה ולאמריקה, לראות הרבה, להסתכל הרבה וללמוד. אזי כשישוב אלינו – אם ישוב! – יעשה כאן בלי ספק דברים גדולים." הצעה לא פטריוטית במיוחד, אך אולי מקצועית, לדעת הכותב.

ההתייחסות לסרט מגיעה גם למדור המכתבים למערכת. במכתב למערכת "דואר היום" ב-1.2.1933, כותב א.ע.: "בטרם ראיתי את הסרט 'עודד הנודד' חשבתי שהקהל הירושלמי יידע, בלי כל ספק, להכיר את ערכו הגדול של סרט זה ויזמין מקומות להצגתו למפרע, ומשום כך נדמה היה לי שלא תהיה שום תועלת אם אנסה להשיג כרטיס להצגת מוצאי-שבת. אפס, מה נפתעתי בראותי בליל ראשון שהאולם שהיה צריך להיות, לפי דעתי, מלא עד אפס מקום – והוא ריק למחצה ולשלושה רבעים.

"איני יכול להבין בשום אופן מדוע מזלזל כ"כ הקהל הירושלמי בסרט העברי הראשון שאם גם נמצאים בו, כפי שהעיר בצדק מר אורי קיסרי, ליקויים אחדים, הרי אינו נופל מסרטים רבים אחרים שאותם רואה הקהל באלפיו. מתברר שקהלנו הירושלמי אינו יודע להעריך כיאות כל צעד הנעשה בארצנו להגביר את האמנות, ושכל המילים הרמות בעניין זה לא נאמרו אלא מתוך יהירות בעלמא. עלינו לתמוך ביוצרי הסרט למען יוכלו להעניק עוד סרטים ארצישראליים במאת אחוזיהם, וטובים מן הראשון, בזה אין ספק."

כך, מכל הזוויות, בחנו עיתונים עבריים את הרך הנולד, שיבחו אותו, קצת קטלו, פה-ושם התאכזבו, הציעו הצעות ייעול שונות, אך בסיכומו של דבר, "פירגנו" לו בכל הלב.

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" מיום 21.12.12, עיתוון שבו, שנים לאחר "דואר היום", היה לאורי קיסרי מדור מיוחד מדי יום שישי. 

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

15. עֵרָה ההיפרית

אצל עֵרה הכול קורה בְּהִיפֶּר, לא בהיפר-שוק אלא בהיפר-אקטיבי. אין לה רגע מנוחה, אף לא כדי לסדר היטב את הציפורניים. כאילו מנוע קטן מפרפר בתוכה כל הזמן, מטרטר מהבטן ומקפיץ אותה.

סבא מצד אימא אומר עליה שאין לה "זִיץ-פְלַייש", שזה בגרמנית, או גם ביידיש – בשר-של-ישיבה, והכוונה לא שאין בשר לאיזה מטבח של ישיבה, אלא שחסר בשר למישהו באבר שיושבים עליו, ולכן הוא מקפץ כל היום.

סבא מצד אבא אומר שאולי שמו לה במקום ההוא פלפל חריף, ואם יוציאו – ערה תירגע.

היא קמה מוקדם בבוקר כי השינה היא אוייב שלה. גם בתרדמתה היא אינה רגועה כי יש לה חלומות של ריצה למרחקים ארוכים, ועקצוצים של זיעה מלוחה בכל מיני פינות בגוף, והרגשה מתמידה ומעיקה שיש המון דברים שצריך להספיק, להגיד, לשיר ולעשות, ובקיצור – גם כשהיא ישנה היא כאילו לא כיבו את המנוע שלה.

ערה מעסיקה את עצמה בהמון דברים. היא רוקדת בלט. משתתפת בלהקת בית-הספר. לומדת פיתוח-קול ושרה אריות מתוך אופרות של מוצארט: "דון ג'יובאני", "חליל הקסם", ו"קוזי פאן טוּטֶה". הולכת לקונצרטים של הפילהרמונית, וגם לקונצרטים קאמריים, בולעת ספרים, ודווקא באנגלית. מספיקה לכתוב כל שבוע כתבה קטנה בתור עיתונאית-נוער, עושה עבודה על שלושה מוטיבים עממיים אצל שלושה מלחינים ישראליים, מרק לברי, פאול בן-חיים ונועם שריף. חוץ מזה היא משחקת טניס. נותנת שיעורים פרטיים בחשבון ובאנגלית. בערבים היא משמַרְטֶפֶת לפעמים. ההורים שלה, מצבם טוב. דווקא מבקשים ממנה להוריד קצת את מתח הפעילות. לשווא. דבר אל הרוח. רגע היא פה, ורגע – כבר נעלמה. נותר אחריה רק הרשרוש הדק של שובל שערה הארוך, ודמותה הקטנה, העגלגלה, כמו פקעת קופצנית שמכדררת את עצמה.

ציוניה של ערה מעולם, חוץ מבהתנהגות. היא אינה חדלה לדבר, גם בשיעורים, טוענת שמשתעממת. מנת-המישכל שלה גבוהה. לכאורה היא מספיקה, וגם יש לה – הכול, אבל דבר אחד אין לה, וזה די מעצבן אותה, וגם מדאיג את הוריה –

אין לה עדיין חבר.

היא ניסתה לצאת עם כמה בנים, או שניסו לצאת איתה, מהכיתה, ומכיתות אחרות, וגם יותר מבוגרים, אבל תמיד, תמיד זה היה נגמר אחרי הערב הראשון או השני.

לבסוף לא נשאר אלא גדי השבלול. האמת, ערה כבר שמה עליו מתחילת השנה. השקט שלו, הביישנות, ההתרחקות הזו וההתקפלות מפני כל מגע מיותר עם האחרים, סיקרנו אותה. במרץ שלה הצליחה לפרוץ את החומות שלו. בכרטיסים של הוריה, שנסעו לחוץ-לארץ, הם הלכו יחד לקונצרט בהיכל התרבות שבו ניצח דניאל בארנבוים על ביצוע הסימפוניה הפאנטאסטית של ברליוז. ערה הסבירה לנדי כי ברליוז כתב את היצירה לפי תוכנית עלילתית. חלום של מוסיקאי שהרעיל עצמו בגלל אהבה נכזבת והוא רואה בהזיותיו תהלוכה אל הגרדום לאחר שרצח את אהובתו, וגם הילולה של מכשפות.

אחרי הקונצרט הם הלכו לאכול המבורגר וצ'יפס ואחר כך ליווה אותה נדי, ובטרם נפרדו תפסה אותו והעניקה לו נשיקה קולנית, שקולה ודאי היה נשמע עד לחדר-השינה של הוריה, בדירה שבקומה השלישית, אילו היו בארץ. אבל לא היה בנשיקה הזו שום דבר חושני. היא כאילו דיברה אותה באותה תזזית שבה הסבירה את הסימפוניה, סיימה לפני נדי את ההמבורגר, גמרה חצי מהצ'יפס שלו, ושלחה אותו לביתו מנושק, ומבלי שהניחה לו לסיים אפילו משפט אחד במשך כל הערב –

*

למחרת הודיעה ערה לנדי שהוא בא איתה לָשֶׁבת ערב בשמרטפות.

נדי סירב.

"מה יש, אתה עסוק?"

"לא. אבל..." גימגם.

"נוכל לשמוע אצלם את הפאנטאסטית מתקליטור בניצוח של קאראיאן..."

"לא, לא זה..."

"אמרת שאתה אוהב מוזיקה..."

"לא, לא זה..."

"אז מה? אני מפחידה אותך?"

"לא, אבל את... את פשוט יותר מדי בשבילי..."

"מה זאת אומרת?"

"אני... מרגיש שאת כאילו גדולה עליי בכמה מיספרים... אין רגע שקט איתך. כל הזמן במתח. צריך להקשיב לך, לדבר איתך, להיות מעניין, לענות לך על רמה... זה מתיש, כמו איזה משחק פינג-פונג. אבל שלא נגמר..."

"אתה יודע, נדי, אתה הראשון שאומר לי..."

"אז שתדעי לך שכולם חושבים כך, שאת מעייפת בָּהִיפֶּרִיוּת שלך..."

"אז אני רוצה להגיד לך שאתה חתיכת פחדן עלוב!"

"ואת... מזכירה לי את אימא שלי... כל הזמן, כל הזמן דיבורים... אבל לענות? – אסור!"

"יפה מאוד! – שבלול! – רכיכה..." לא נשארה ערה לשמוע.

*

אחרי ימים אחדים קיבל נדי פתק בהפסקה.

"קראתי אתמול בספר שיש מין של מכרסמים שאם הם מפסיקים לכרסם, השיניים שלהם צומחות כל-כך מהר שהם כבר לא יכולים לסגור את הפה כדי ללעוס, ומתים ברעב.

אז תחשוב שהאמת נמצאת איפשהו באמצע, ובוא ניפגש הערב.

ובלי להתחדד.

ההיפרית."

*

הם נפגשו. היו חברים שבוע. ושוב רבו. אבל להשיג את נדי כבר נכנס לערה באמביציה. היא לא עזבה אותו. שוב היו חברים. הפעם חודש.

ושוב רבו.

אבל אחרי כל מריבה ערה ונדי היו מוכרחים להשלים מפני שהיו להם כבר כל כך הרבה טענות זה לזה והם הרגישו שהם ממש מוכרחים להגיד את הדברים האלה, ורק זה לזה, מפני שכבר לא היה אפשר (כל היום וכל הלילה) רק לחשוב ולגלגל עם עצמך את הטענות האלה, שאף אחד אחר גם לא היה, מה פתאום? – מבין אותן.

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

מתברר לנו שהם מעוררים תגובות אוהדות בקוראים אותם לראשונה כיום, אבל זה לא יעזור, סופר נידח וספר שאזל לא יזכו כיום בדבר שלא זכו בו גם בצאת הספר לאור בראשונה, ואלמלא המכתב העיתי – איש לא היה מגיע לקרוא אותם היום.

הסיפור "ערה ההיפרית" מרגש אותנו גם כיום, ובייחוד בסופו, כאילו אנחנו חיים אותו עכשיו, הגם שעד להקלדתו כאן – שכחנו אותו  כליל.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד בן-עזר שלום. אני מנוי טרי על "המכתב העיתי", ואני שואב ממנו קורת רוח. לפני כשלושים יום נסתלק אליהו נאוי הבאר-שבעי. לשיקולך אם לפרסם את הקטע הקצר הבא לזכרו. ישראל דויד, פרופסור באוניברסיטת בן-גוריון.

לפני שנים מעטות חזרתי עם רעייתי מטיול בצפון, וכדרכנו עצרנו במסעדה ערבית בכביש 65 בואכה חדרה. שנים לא מעטות גרנו בבאר-שבע. במסעדה, שהיתה די ריקה, זיהיתי מרחוק את נאוי האגדי, יושב עם אשתו הנאה ובהירת השער, על קפה וקינוח. קראתי למלצר, איש צעיר, ואמרתי לו: "אתה רואה את האדון הזה שמה? קוראים לו דאוד אל נטור. תשאל אותו בבקשה אם הוא דאוד אל נטור."

רציתי לעשות לנאוי נחת רוח, וראיתי מרחוק שהוא חייך, אם כי לא טרח לברר עם ה"ילד" איך הוא יודע.

ה"ילד", המלצר, חזר אליי ואמר בהתרשמות ש"האדון הזה מדבר ערבית מאוד מאוד יפה."

 יהי זכרו ברוך.

* אהוד יקר, במלאת לעיתונך, "חדשות בן עזר", 800 גיליונות ואלפי מנויים – ראוי שנחגוג לו ולך יום הולדת שמח! שהרי בעיתון זה, שיזמת את הופעתו ואתה עורך אותו בהתמדה מפליאה פעמיים בכל שבוע, משתתפים אישים מתחומים מגוונים ואף קוראים מגיבים ומנהלים בו דיאלוג פורה. יתר על כן, הוא תופעה ייחודית ורבת עניין: עיתון אינטרנטי שנושאיו מגוונים – החל באקטואליה פוליטית וחברתית, דרך פרקים בהיסטוריה של ארץ ישראל ושל מדינת ישראל, ועד לספרות שיש בה פרוזה ושירה וביקורת ספרותית – ואף דעות ומגמות שונות מוצאות בו את ביטויין, כמו היה  מעין "הצופה לבית ישראל" בנוסח בן זמננו.

זו הסיבה שהוא מושך תשומת לב רבה וזה, כנראה, עוד אחד מסודות קיומו המופלג, בנוסף לכושר התמדתך בעריכתו ללא ליאות כביכול באמת קיימת "מערכת עיתון" ומזכירה... אז נאחל לך מקרב לב  בריאות שלמה, שיעמוד לך הכוח להוסיף ולקיים את עיתונך באותה התמדה ועניין, ושקוראיך יוסיפו וייהנו מקריאתו. ונוסיף אף ברכה ל"מסתורית" שלך, שמפעל כזה לא היה יכול להתקיים בלא תמיכתה. שלך בידידות, ארנה ושמאי גולן.

אהוד: בצניעותכם כי רבה שכחתם לציין את המדורים הפורנוגראפיים שהם, כפי שהגדירה זאת פעם בהקשר אחר חוקרת הספרות פרופ' יפה ברלוביץ, בגדר "ספרות של בנים".

* שלום רב, בגיליון 463 מצוטט סיפור של סבי, הסופר אהרן אבן-חן. בטעות הוא מצויין שם כ-"י. אבן-חן" ואשמח אם העניין יתוקן. רב תודות, טל שחף.

* י"ז: שלום רב לך אהוד, הערה לעיתון שלך מיספר 800. היטב אני זוכר את מה שכתבת אז – "העתיד הנראה לעין"  וכל שכתבת נכון ושריר היום ולא רק היום כי אם זה יהיה לתמיד. וזה לידיעת כל מי שלא הסתמא במשך הזמן מרוב להגם של השמאלנים בהנהגתו המקוממת של העיתון של אש"ף המתקרא במקומותינו "הארץ".

ואגב, מדכאים  ומעציבים אמריה של המנהיגה החמודה שהקימה מפלגה חדשה וכל הזמן טוענת שהיא תביא את השלום בחמישה ימים!

חשבתי וחשבתי היאך זה בחמישה ימים? שמא היא תלך לעזה לבושה בכתונת לילה שקופה, ואז מיד תימחק אמנתה של תנועת החמאס? ולמה דווקא בדיוק חמישה ימים?

וזה מזכיר את הבדיחה של האיש שביקר במוזיאון הבריטי והגיע לאולם הענק בו מוצגים הדינוזאורים. רואה על הראשון שלט המודיע שהוא בן 5 מיליון שנים ועל השני תלוי שלט המודיע שהוא בן 8 מיליון שנים אבל על השלישי לא היה שום שלט, והוא תמה ורצה לדעת את הגיל של אותו ענק. הלך לשומר של האולם ושאל אותו. הנ"ל חשב וחשב ואמר שגילו של זה הוא  7 מיליון שנים ושבועיים.

"וכיצד חישבת בדיוק את הגיל הזה דווקא?" תמה המבקר.

השומר ענה, "תראה, כאשר התקבלתי לעבודה אמרו לי שזה בן שבעה מיליון שנים. נו, ואני כבר שבועיים כאן."

* ברכות לגיליון 800 – זה סימן לאריכות ימים, לילות ומסעדות. אני מצרף כדרכי שירים הנכתבים בעקבות ה"טיולים" שאינם קלים עליי בגילי, במכון אבשלום במסגרת "שביל בצד" – קטעי רוחב הנוגעים ב"שביל ישראל" ולעתים אתגריים מאוד. המשך בדרך ל-1000. איליה בר-זאב.

* אלי מייזלש: אהוד, שלום רב, גם הבוקר קראתי את גיליון 800 באינטרנט, כי מאז גיליון 794 לא קיבלתי אותם במייל. אולי התקלה רק שלי, או שאולי גם אחרים אינם מקבלים ואינם מעירים בעניין? שווה בדיקה לא? האמת שאיני יודע כיצד אתה יכול לבדוק [או אלה שמתחזקים את האתר?]

על כל פנים, איני יכול לוותר על העונג לקרוא את עיתונך כבר בחצות או לפנות בוקר. אך אני בספק רב אם ההדים שבו מהדהדים במקומות הנכונים. רק זאת אוכל לספר לך כך: הנה מה שאשתי אמרה לי אתמול תוך נסיעה במכונית הביתה:

"מישהו... אני חושבת שזה אותו אל"מ [מיל'] שהיה גר ברחוב אתרוג, אמר לי היום כי ... כי... שמע עליך... לא. קרא באיזה מקום אני חושבת אצל בן עזר מה שכתבת...."

זהו. "מה שכתבת"! ולא עניין אותי במיוחד מה. כלומר, אם איזה אל"מ סתם קורא, אני מניח שעוד כמה אל"מים קוראים ואולי גם תת-אלופים או ממש אלופים במיל'. ולכן: אם אתה יכול ל"צייד" את האתר שלך ב"הוסף תגובה" [טוקביסטים], תוכל להתעדכן יותר מי ומי הם הקוראים את "חדשות בן-עזר".

אהוד: את האתר מחזיק עבור המכתב העיתי פרופ' יוסי גלרון המלמד באוניברסיטה בארה"ב, ולי אין קשר ישיר מבחינה טכנית לאתר לבד מכך שאני שולח לו כל גיליון חדש, ושמח על כך שגם 800 הגיליונות הקודמים, החל מפברואר 2005, נמצאים בהישג יד לכל הנכנס לאתר, והכול בזכות פרופ' גלרון. במקביל, מערכת המכתב העיתי שולחת  חינם פעמיים בשבוע את הקבצים בתוכנת וורד עברית לפי רשימת נמענים שמיספרם מצויין בכל גיליון חדש. והוא עומד כיום על 2,460.

אין וגם לא תהיה יכולת להוסיף באופן חופשי לאתר תגובות של טוקבקיסטים, כי המכתב העיתי אינו פיילה (גיגית) שכולם משתינים לתוכה עברית קלוקלת-לעיתים – אלא כל תגובה  נשלחת ישירות אך ורק לאי-מייל של המערכת – ועוברת שם עריכה לשונית ההולמת את רמתו של המכתב העיתי, אחרת היא לא תתפרסם – כי אנחנו לא פלטפורמה לעברית גרועה, להשמצות ולאינטרסנטים. זה סוד האיכות של "חדשות בן עזר" שעיתוני ופרסומי נייר יכולים להתקנא בה.

* יהושע סובול: "אני חושב שיגיע משבר קשה מאוד, שמסתמן עכשיו, כי לעולם נמאס להיות מאויים מזה שמהמזרח התיכון תגיע מלחמה שתבעיר את כל העולם. אם הייתי אנגלי או צרפתי או אמריקאי, לא הייתי מוכן שהחיים שלי יאוימו בגלל איזו גבעה מחורבנת ממזרח לירושלים. ברור לי שככה הם רואים את זה, והם צודקים, הם מבינים יפה מאוד שישראל יכולה להתקיים בביטחון גמור בתוך גבולותיה. לעולם נמאס לשרת את האינטרס של 300 או 400 אלף איש שמשגעים את כל העולם." ["הארץ", 21.12, בראיון עם איילת שני].

אהוד: כל הכבוד לך שאתה מבין כל כך טוב את העולם ומוכן להתקיים בביטחון גמור בתוך גבולות הקו הירוק עם החמאס והג'יהאד האיסלאמי וכל שאר החולירות על גבול תל-אביב וגוש דן ממזרח, כן, גם על גבול תל מונד מושבתך. במקרה הכי גרוע תעבור לגור בחו"ל – כי נביאי שקר כמוך מסתדרים טוב מאוד, ומה עוד שיש לך מחזות מוצלחים שמוצגים בעולם. לנו, לסופרים נידחים כמונו, ולשאר האוכלוסייה היהודית בישראל – לא יהיה לאן לברוח אלא לחוף הים, שם נחכה לאוניות שיצילו אותנו כמו את יושבי מוסה דאג הארמניים בשעתם.

* אודי בוקרטוב. ברכות על 800! ישר כוחך. אני קורא נאמן, שלא מזדה עם הפנים הפוליטיים, אבל קורא קורא. שנדע בשורות טובות. מוותר על נחמות. אורי בית אור.

* מכובדי, הנדון: לקויות למידה. מערכת החינוך שלנו מכירה יותר ויותר בתלמידים בעלי "לקויות למידה". פירוש הדבר שתלמידים אלה זכאים לעבור את כל הבחינות בלי לדעת קרוא וכתוב וחשבון. כך שמים את כל מוסד הבחינות ללעג ולקלס. זה חינוכי? אל לנו להתפלא שאנו מגדלים דור של בורים ומושחתים. חבל על הנוער המצוין שלנו שככה עושים לו. בכבוד רב, משה כהן, ירושלים.

* לאהוד בן עזר, כבוד, הערכה והערצה שלי נתונה לך, לרגל הופעת הגיליון ה-800. מפעל התנדבותי של אדם אחד, שהקים ועורך במה ציבורית איכותית וחופשית, הפתוחה לכותבים ללא צנזורה וסינון, הקיימת באתרי האינטרנט של העיתונים. גליונות "חדשות בן עזר" מתאפיינים בשילוב מיוחד של מאמרי אקטואליה, היסטוריה, ספרות, שירה, זיכרונות ונוסטלגיה. מאמר הנבואה של אהוד "בעתיד הניראה לעין" שנכתב  בשנת 2003 מעורר התפעלות ליכולת הראייה העתידית שהפכה למציאות ב-2012 – ניתוח היסטורי וסוציולוגי קולע ומשכנע שראוי לקרוא אותו פעמיים. ברכת שלום ולהתראות בגיליונות הבאים בשנת 2013. מתי דוד.

* בשנות הבצורת שידענו לאחרונה לא הפסיקה התקשורת הכתובה והמשודרת לדפוק לנו בראש כי הבצורת היא פרי חטאינו, חטאי העיור, התעשייה, בירוא היערות, ומה לא? – בקיצור, במו ידינו אנחנו מייבשים את עולמנו, לפחות בכל הקשור לפסיק הקטן על הגלובוס הקרוי בשם ישראל.

והנה אנחנו בעיצומו של חורף גשום במיוחד, שמזכיר חורפים מלפני שנים רבות, כמו בתקופת המעברות או ההצפות בדרום תל-אביב, ביפו ובשכונת מונטיפיורי, והנה אף כלי תקשורת לא נדרש להסביר את התופעה הזו – שאנחנו מוצפים בגשמי ובשלגי ברכה חרף כל הנבואות השחורות ולמרות שאנחנו עושים ככל יכולתנו להרוס את האקלים של כדור-הארץ. אז אולי בכל זאת יש מחזוריות בטבע, ובידינו רק לעזור לה על-ידי אגירת מה שיותר מי גשמים בעונות הברוכות, ולא להיכנס להיסטריה בעונות שחונות. קצת היסטוריה לא תזיק להרגעת ההיסטריה.

* מהי השעה הכי קצרה בשבוע? זוהי השעה שבה מגיש בשידור חי יצחק נוי את תוכניתו ב"קול ישראל", רשת ב', בין 9.00 ל-10.00, תוכנית העוסקת בסקירת עיתונות העולם בנושאי חברה, מדע, היסטוריה וטכנולוגיה. תמיד יש הרגשה שהשעון מתאכזר לו וכי רק אפס קצה של הנושאים המרתקים – הצליח להיכנס לשידור. אין ספק כי בתור איש רדיו בעל השכלה רחבה, מוכשר וותיק, החל מתוכניותיו המקסימות לילדים בשעות הצהריים, לפני עשרות שנים – הוא ראוי מאין כמוהו לפרס ישראל בתקשורת.

* אנחנו ממליצים לעודד את הצעירים ובייחוד את הצעירות שלנו בישראל לנסוע להודו כדי לתפוס שם שלווה פילוסופית קונטמפלטיבית בנוסח המזרח הרחוק, וזאת שלא כמו כאן בישראל, שבה האכזריות שולטת, בין היתר בגלל ראש-הממשלה נתניהו ואשתו שרה המושלת בו. אז הנה קטע על הודו:

 "המשטרה המקומית דיווחה ששישה גברים אנסו את הסטודנטית ביום ראשון והיכו במוטות ברזל אותה ואת בן זוגה. הדבר אירע באוטובוס שעבר במסלולו כמה מחסומי משטרה; אחרי האונס והמכות הם השליכו אותה ובן זוגה אל צד הכביש. הנאנסת אושפזה בבית חולים במצב אנוש, עם פגיעות פנימיות חמורות. משטרת ניו דלהי הודיעה כי ארבעה גברים נעצרו בחשד לאונס ושהיא מחפשת שני חשודים נוספים. מנהיגת מפלגת הקונגרס השלטת, סוניה גנדי, שביקרה את הנאנסת בבית החולים, הבטיחה לנקוט פעולה מיידית נגד העבריינים. 'בושה שמקרים כאלה קורים כדבר שבשגרה כואבת, ושהבנות, האחיות והאימהות שלנו, אינן בטוחות בעיר הבירה,' אמרה."  [ציטוט מה"גארדיין" באתר "הארץ", 20.12].

* אהוד, תודה על הפרסום [גיליון 800], אבל הערתך מוזרה בעיניי. וכי דיברתי על סגירות? אני דיברתי על אהבה לתרבות שלנו, דבקות בערכיה ובפרקטיקות שלה, וכנגד התבטלות מפני תרבות זרה. אני בעד פתיחות לתרבויות העולם מתוך רוח נינוחה וסקרנית, אבל לצערי החברה הישראלית – במיוחד האליטה החילונית אשכנזית – לוקה בתחושה קשה של פרובינציאליות שחולמת שתל אביב תהיה ז'נבה.

אהוד: טעות בידך. ליושבים בז'נבה כדאי לחלום שהם בתל-אביב. כאן תרבותי לא פחות, מלא חיים, שוקק, לא  יקר מדי, העיר ללא הפסקה, ומרבית אזרחיה יכולים לקרוא את התנ"ך במקור, אלפי שנים לאחר שנכתב...

* בכתבה המקיפה והמצויינת של של מיה סלע על אברהם הפנר ["הארץ", "גלריה" 21.12] , אומרת בתו מאיה:

"הוא מאוד האמין בתהליך השלום ותמיד הסתובב ואמר לכולם שיום אחד יהיה פה נפלא, שהמזרח התיכון יפרח, שיש פה כל כך הרבה כישרון, שנחיה בשלום עם הערבים ויהיה מזרח תיכון חדש. ואז רצחו את רבין וזה היה שבר מאוד עמוק, הוא ממש התהפך והתחיל להגיד לי לנסוע מפה. אני זוכרת שיחה אחת שבה הוא דרש ממני לקחת את הדברים שלי ולעזוב כי יהיה פה זוועה, הוא ממש ניבא את מה שקורה עכשיו. אני זוכרת את עצמי מסתכלת עליו ולא מבינה על מה הוא מדבר. אמרתי לו שאני רוצה לגדל את הילדים שלי פה ... והוא אמר לי שאני לא מבינה ושאני אצטער על זה. מאוד מנחם אותי שאין לו מושג מה הולך כאן עכשיו."

המשפטים האלה הם מעין מצבה לשני דורות, אב ובתו, שחיים במלוא הרצינות את החלום המזוייף של השלום שיגיע לאיזור ויהיה כמו איזו אחרית הימים של "וגר זאב עם כבש" – וגם הערבים כבר לא יהיו אותם ערבים. ממש אפשר לפרק את צה"ל.

האנשים האלה, שלא הבינו את המציאות קודם, לפני שנים – הם עדיין קוּטֶרִים שאינם מבינים אותה גם עכשיו. יותר ממחצית האנושות חיה ברעב ובזבל, האיזור שלנו עולה בלהבות של מלחמות אזרחים ועוני משווע, חלקים באירופה המערבית נכבשים על ידי הגירה מוסלמית – בעוד שבמסעדות תל אביב עומדים מאות אנשים צעירים לבושים היטב בתור להיכנס אליהן, ולבתי הקפה ולבארים! – אבל מה, בוכים! "הבטחתם שלום!" – כאילו לא אנחנו הם אי של שפיות ודמוקרטיה בתוך התוהו ובוהו השורר סביבנו.

ובכן, שלום לא יהיה אבל כולנו, הישראלים, הננו בני מזל לחיות באחת המדינות הטובות והמסודרות ביותר בעולם! מה זה הציטוט של מאיה הפנר: "ממש ניבא את מה שקורה עכשיו"? – הרי כל שנה, כל שבוע, מרבית האנשים חיים כאן יותר טוב, באופן יחסי וגם מוחלט, וגם תוחלת החיים היא מהגבוהות בעולם, אבל מה? בוכים! ובייחוד בוכים "הנביאים" של השלום המזוייף, אלה שאינם מוכנים להודות שגם בהיבצר מאיתנו השלום, אנחנו [גם הם!] – מחזיקים מעמד לגמרי לא רע, חרף כל נבואות השחור! [וחלק גם בעזרת הקרן לישראל חדשה שמיטיבה עם נביאי הזעם!]

אילו סבי יהודה ראב בן עזר (1858-1948) היא מתעורר לפתע עכשיו, הוא לא היה מאמין למראה עיניו! – למפעל האדיר ששמו מדינת ישראל, שהחל רק ב-1878 – עם החריש הראשון במושבתו פתח תקווה!

אבל בעניין אחר, שאינו נזכר בכתבה – זוהי שערורייה שאברהם הפנר לא קיבל את פרס ישראל לקולנוע – בעוד אחרים קיבלו. למרבה הצער גם אם יקבל כעת את הפרס, הוא כבר לא יידע על כך.

* אתם תוהים מה יעלה בגורלו של שליט סוריה בשאר אל-אסאד? ובכן, הוא לא ייטוש את המדינה, כי בני המיעוט העלאווי לא יניחו לו לעשות זאת. ייתכן שהוא יירצח, או שיימלט לחבל הצפון-מערבי של המדינה, שבו שולט המיעוט העלאווי, ומשם ימשיך לשלוט כביכול בסוריה, הקרועה לגזרים שבטיים ועדתיים, ולשמור שם על עצמו ועל בני-עדתו מפני שחיטה כללית.

* שלום רב! ברצוני להודות למשה גרנות על הקטע של ״אנשי הנפילים״, אכן הצצה חוזרת לתקופה נפלאה. תודה לך. משה בן ברוך.

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן.

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,460 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,052 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל