גיליון מס' 802

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד בטבת תשע"ג, 27 בדצמבר 2012

עם צרופת א. ס. פושקין: גבריאלידה, תרגום מרוסית: יואל נץ

 אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: זה היום נגילה, יצחק אוורבוך-אורפז. // יוסי גמזו: לְזִכְרוֹ הַטָּהוֹר וְהָאַמִּיץ שֶל רַב-אַלּוּף אַמְנוֹן לִיפְּקִין-שַחַק. // דרור אֵידָר: השטיקים והטריקים של 'ידיעות אחרונות'. [ציטוט]. // רון וייס: ההתנחלויות והשטחים. // רות ירדני כץ: מטעמים מרים. // נגה מרון: אנא, לא בכוח! // אורי הייטנר: יומן בחירות 2013 (כ"ב). // אטילה יוז'ף: שני שירים, בתרגום איתמר יעוז-קסט, מתוך הספר החדש "בפאתי העיר". // עמוס גלבוע: מה נקבל אחרי הבחירות? // מ. שמואלי: לאחד סיום הפרימריס עם הבחירות לכנסת //  יואל נץ: על "גבריאלידה" מאת א. פושקין. // א.ס. פושקין: אל יֶק. נ. אוּשַׁקוֹבָה, תרגום מרוסית: י.נ. // א. ס. פושקין: גבריאלידה, תרגום מרוסית: יואל נץ. // יהודה דרורי: 1. האסון ב"מרכז" של טימטום שמאלני. 2. הנוצרים בארצנו כפלשתינאים? //  אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 16. אוּרי העייף.

* * *

זה היום נגילה

בַּת לָנוּ קְטַנָּה וּשְׁמָהּ גִּי

וְהִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ.

כְּשֶׁמָּלְאוּ לָהּ שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים

כְּבָר טָעֲמָה מִכָּל דָּבָר עַל הָרִצְפָּה.

וּכְשֶׁמָּלְאוּ לָהּ שִׁבְעָה

הוֹשִׁיטָה יָד אֶל הָעֵץ בַּשְּׂדֵרָה

וְקָטְפָה עָלֶה

וְהָיָה פִּיהָ מָלֵא עָלֶה וְהַלֵּל

כְּמוֹ הַיּוֹנָה בְּשׁוּבָהּ מֵחֶשְׁכַת הַמַּיִם

וְהָיְתָה אוֹרָה בְּבֵיתֵנוּ.

הָיָה זֶה יוֹם שִׂמְחַת תּוֹרָה בִּשְׁנַת תַּשְׁלָ"ז

הַיּוֹם בּוֹ אָמְרָה לָרִאשׁוֹנָה "בָּא בָּא"

וּבָאוּ אֵלֶיהָ הַבָּתִּים וְהָעֵצִים

וְכָל אֲשֶׁר נִבְרָא.

זֶה הַיּוֹם נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה.

יצחק אורפז

שמחת תורה תשל"ז 16.10.76

יצחק אוורבוך-אורפז מברך את בתו גִי ליום הולדתה החל ב-30 בדצמבר – בשיר שכתב לה בילדותה.

* * *

יוסי גמזו

לְזִכְרוֹ הַטָּהוֹר וְהָאַמִּיץ

שֶל רַב-אַלּוּף אַמְנוֹן לִיפְּקִין-שַחַק

אִם דְּרוּשָה הָיְתָה עֵדוּת לְהֶמְשֵכָהּ הַלֹּא גָדוּעַ

שֶל שַלְהֶבֶת אֵש הַסְּנֶה הַיְּהוּדִי שֶלֹּא אֻכַּל

מִן הָרַב יִשְׂרָאֵל לִיפְּקִין, הַסָּלַנְטֶר הַיָּדוּעַ,

מְיַסְּדָהּ שֶל "תְּנוּעַת הַמּוּסָר", עַד נִינָם שֶל נִינָיו שֶהָיָה רָמַטְכָּ"ל –

הֲרֵי בָּאוּ דִבְרֵי הַיָּמִים לַחֲזֹר וְלוֹמַר לָנוּ חַד וְחָלָק פֹּה

שֶכֻּלָּנוּ בָּשָׂר מִבְּשָׂרָהּ שֶל אוֹתָהּ הָאֻמָּה שֶעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ

מֻפְתָּעִים וְתוֹהִים כֵּיצַד שַׂר-הַהִיסְטוֹרְיָה שָנִים לְבָנֶיהָ חָלַק פֹּה

עֲמִידוּת שֶכָּזֹאת מוּל זָדוֹן אַנְטִישֵמִי הַשָּב וּפוֹעֵר אֶת לֹעוֹ

וְטוֹרֵחַ כָּל דּוֹר לְבוֹלְעָהּ אֲבָל הִיא מוּל צָרָה הַפּוֹרֶמֶת בָּהּ תֶפֶר

וַאֲפִלּוּ אֶל מוּל הַגְּדוֹלָה בַּשּוֹאוֹת מִתְגַּבֶּרֶת עַל כָּל פֻּרְעָנוּת

וּמַמָּש כְּאוֹתוֹ עוֹף הַחוֹל הַחוֹזֵר לִתְחִיָּה מֻפְלָאָה מִן הָאֵפֶר

מְקַיֶּמֶת אֶת "שָבוּ בָּנִים לִגְבוּלָם" וּבוֹנָה לְעַצְמָהּ רִבּוֹנוּת

וּמִשֵּבֶט גְּדוֹלֵי אֱמוּנָה וְתוֹרָה מַצְמִיחָה בְּרוּחָהּ שֶלֹּא שָחָה

מַצְבִּיאִים עַזֵּי-לֵב הַקּוֹרְאִים "אַחֲרַי!" וְהוֹפְכִים לְדֻגְמָה וּמוֹפֵת

לְאַלְפֵי לוֹחֲמִים הַנּוֹתְנִים אֱמוּנָם בִּמְפַקֵּד כְּאַמְנוֹן לִיפְּקִין-שַחַק

שֶרוּחוֹ כְּרוּחָם שֶל אֲבוֹת אֲבוֹתָיו עַל שְמָרֶיהָ אֵינֶנָּה קוֹפֵאת.

תְּחִלָּתוֹ כְּצַנְחָן בִּגְדוּד שְמוֹנֶה-מֵאוֹת-וְתִשְעִים וּבְמֶשֶךְ הַזְּמַן הוּא

מִתְמַנֶּה כְּמֵ"ם-פֵּ"א שֶל אוֹתוֹ גְדוּד עַצְמוֹ לְאַחַר פְּעוּלוֹת-הַתַּגְמוּל

בְּגֶ'נִין וְסָמוֹעַ וְאָז, לְאַחַר אֵרוּעֵי מִלְחֶמֶת שֵשֶת הַיָּמִים מִיָּד מֻזְמָן הוּא

לַעֲמֹד בְּרֹאש סַיֶּרֶת "דּוּכִיפַת" הַמִּיתוֹלוֹגִית שֶאִתָּהּ, בִּקְרַב כָּרָאמֶה, הוּא מַפְגִּין עֹז-רוּחַ מוּל

אֵש אוֹיֵב קַטְלָנִית וְעַל כָּךְ מָעֳנָק לוֹ "עִטּוּר הָעֹז" בְּפַעַם רִאשוֹנָה אַךְ לֹא סוֹפִית

וּמִשָּם הוּא עוֹבֵר לְפַקֵּד עַל גְּדוּד נַחַ"ל מֻצְנָח בַּחֲטִיבַת הַצַּנְחָנִים וְאָז, בְּחֹרֶף

שְנַת שִבְעִים-וְשָלוֹש הוּא מוֹבִיל אַחֲרָיו בְּמִבְצַע "בַּרְדָּס" בִּשְווּנְג שֶל תְּנוּפַת-מַחַץ הֶתְקֵפִית

אֶת מֵיטַב לוֹחֲמֵי אוֹתוֹ גְדוּד, אֲבָל כְּבָר בַּאֲבִיב אוֹתָהּ שָנָה, כְּשֶבְּבֵירוּת, בְּלֶב הָעֹרֶף

הַצִּיוִילִי מִתְמַקֶּמֶת מִפְקָדָה שֶל "הַחֲזִית הָעֲמָמִית לְשִחְרוּרָהּ שֶל פָלַסְטִין", הוּא מִתְגַּבֵּר

עַל מִכְשוֹל נְחִיתוּתָם הַמִּסְפָּרִית שֶל לוֹחֲמָיו מוּל כּוֹחַ פַתְ"ח שֶבְּאוֹתוֹ מִתְחַם-טֵרוֹר וְהוּא מַצְלִיחַ

בְּרֹאשָם שֶל אֲנָשָיו לִטְמֹן מִטְעָן שֶל חֹמֶר-נֶפֶץ הַמַּצְנִיחַ אֶת אוֹתוֹ בִּנְיַן-מַטֶּה וּמִסְתַּבֵּר

שֶקְּרִיסַת קֵן-הַפּוֹרְעִים הַזֶּה קוֹבֶרֶת מִתַּחְתֶּיהָ עֲשָׂרוֹת שֶל אַנְשֵי פַתְ"ח בֵּין בְּרַד שִבְרֵי בֵּטוֹן וָטִיחַ

וְעַל אֹפֶן פִּקּוּדוֹ עַל אֲנָשָיו בִּקְרָב אַכְזָר זֶה מָעֳנָק לוֹ שוּב "עִטּוּר הָעֹז", בַּפַּעַם הַשְּנִיָּה,

אַךְ בַּקְּרָב הַמַּר הַזֶּה הוּא מְאַבֵּד בְּאֹרַח טְרָגִי שְנַיִם מִטּוֹבֵי הַלּוֹחֲמִים אַנְשֵי כּוֹחוֹ:

אֲבִידָע וְחַגַּי שֶאַמְנוֹן לִיפְּקִין-שַחַק מַרְגִּיש כִּי הוּא שִכֵּל אוֹתָם כְּאָב כִּי הוּא הָיָה

לֹא רַק מְפַקֵּד כִּי אִם דְּמוּת-אָב לְכָל פְּקוּדָיו אוֹתָם עָטַף בִּדְאָגָה בִּמְסִירוּתוֹ וּבְרוּחוֹ.

בְּמִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר, בְּשֶטַח הַחַוָּה הַסִּינִית, וּבְכָל קְרָבוֹת גִּזְרַת אִיסְמָעִילִיָּה, צְרוֹר מוּל צְרוֹר

הוּא מַרְאֶה דֻּגְמַת-מוֹפֵת וְאָז, בִּשְנַת שִבְעִים-וָשֶבַע, הוּא פּוֹקֵד בִּימֵי מִבְצַע "לִיטָנִי" גַם עַל חֲטִיבַת צַנְחָנִים סְדִירָה וְעַל מִבְצַע "שַלֶּכֶת" בּוֹ פּוֹשֶטֶת חֲטִיבָה זוֹ עִם שַיֶּטֶת-שְלוֹש-עֶשְׂרֵה עַל בְּסִיס-טֵרוֹר

בְּאֵזוֹר דַּהֶר-אֶל-בּוּרְג' וְעַל מִבְצַע "מְנוֹרָה" וּכְבָר הוּא בְּמִלְחֶמֶת לְבָנוֹן עַצְמָהּ פּוֹקֵד שָם עַל אֻגְדַּת-

הַפְּלָדָה וּלְאַחַר-מִכֵּן פּוֹעֵל כְּרֹאש אָמָ"ן וּבְשָרְתוֹ כְּרֹאש אָגָ"ם וְכֵן כִּסְגַן הָרָמַטְכָּ"ל

מַעֲלֶה הוּא לִמְטוֹסֵי הַ"הֶרְקוּלֶס" אֶת נִדָּחֵינוּ מֵאֶתְיוֹפְּיָה בְּמִבְצַע "שְלֹמֹה" וְאָז עוֹמֵד בְּרֹאש

מִשְלַחְתֵּנוּ לַשִּׂיחוֹת בְּטַאבָּה וּבִרְבוֹת הַזְּמַן הוּא מִתְמַנֶּה כְּרָמַטְכָּ"ל וְהוּא מַטִּיל אֶת כָּל מִשְקַל

סַמְכוּתוֹ עַל שִנּוּיוֹ שֶל דְּפוּס הַחֲשִיבָה בְּצַהַ"ל עַל צִבְיוֹן לְחִימָתֵנוּ בִּלְבָנוֹן וְקָם לִדְרֹש

אֶת חִדּוּש הֲקָמָתָהּ שֶל יְחִידַת "אֱגוֹז" כְּכוֹחַ יִעוּדִי שֶיִּּלָּחֵם בַּ"חִיזְבַּאלְלַהּ" –  אֲבָל מִחוּץ

לְעֶרְכָּהּ שֶל תְּרוּמָתוֹ לְצַהַ"ל הוּא מַצִּיב דֻּגְמָה גַם בַּפּוֹלִיטִיקָה שָעָה שֶהוּא מוֹחֵל שָם עַל כְּבוֹדוֹ

בְּבְּמִפְלֶגֶת הַמֶּרְכָּז לְאִיצִיק מָרְדְּכַי (בְּזֶ'סְטָה שֶכַּיּוֹם, שֶכָּל עַסְקָן בִּטְרַאנְס שֶל אֵגוֹ-טְרִיפּ לָחוּץ 

כָּאן מַמָּש לֹא תְתֹאַר)  וּמְאֻחָר מִזֶּה כְּשַר בַּמֶּמְשָלָה הוּא מִתְמַסֵּר בְּכָל נַפְשוֹ וּמְאוֹדוֹ 

לְשֵרוּת אוֹתוֹ צִבּוּר שֶנִּבְחָרִים רַבִּים אֶצְלֵנוּ שוֹכֲחִים אֶת חוֹבָתָם הַמּוּסָרִית לוֹ, וְאַחַר –

הוּא פּוֹרֵש לוֹ לְנִהוּל חֶבְרָה וְלֹא זְמַן רָב אַחַר זֹאת מְזֻמָּן לוֹ הַקָּשֶה שֶבַּקְּרָבוֹת, זֶה הַכָּרוּךְ 

בָּעִמּוּת הָאַכְזָרִי עִם מַר חָלְיוֹ שֶאֶת גּוֹרַל הַכְרָעָתוֹ הָאַחְרוֹנָה הוּא בִּגְבוּרָה גְדוֹלָה בָּחַר

אַךְ כֻּלָּנוּ בַּגְּבוּרָה הַזֹּאת אִבַּדְנוּ דְמוּת-מוֹפֵת שֶמְּעַטִּים מְאֹד כָּמוֹהָ יֵש. יְהִי זִכְרוֹ בָּרוּךְ.

* * *

דרור אֵידָר

השטיקים והטריקים של 'ידיעות אחרונות'

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (26.12.2012)

http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_opinion.php?id=10356&newsletter=26.12.2012&r=1

את כל השטיקים המתוחכמים והבזויים ביותר כבר ניסו ב"ידיעות אחרונות" וזה לא מצליח. הציבור הישראלי חכם יותר. העיתון, שפעם היתה לו מדינה, נותר עם אימפריה תקשורתית הולכת ומידלדלת וללא נתינים של ממש. הכותרת הראשית שם אתמול: "גורם מדיני רם דרג בביקורת חריפה: נתניהו מוביל לאסון." אימהל'ה! האם זה לא מה שכל מפלגות, עיתוני ומכוני השמאל מפמפמים לנו השכם והערב? מה חדש?

"האישיות הבכירה" שבאומץ לב נדיר אינה חושפת את עצמה, יכולה להיות לבני, אולמרט, שמעון פרס ואפילו נוני מוזס. מה רע עם מנשה נוי? הוא גם יכול להיות מפוברק. מה זה משנה? כל הטענות שהועלו מוחזרו לעייפה בידי אלו שהביאונו למצב המדיני והביטחוני הקשה, זה שממשלת נתניהו מתאמצת לחלץ אותנו ממנו. מי הביא ללב הארץ כנופיות טרוריסטים וחימש אותן? מי שיכנע אותנו לשיר שיר לאהבה ולא למלחמות, בזמן שאויבינו התכוננו למלחמת נצח? מי מבקש להקים בסיס טרור חמאסי בטווח יריקה מנתב"ג? מי מוציא את דיבת ישראל וממשלתה רעה בעולם? מי משתמש בכסף של מדינות זרות כדי לפרק את חברת הלאום היהודית?

עושה רושם ש"הגורם המדיני" הזה לא חי פה בעשרים השנים האחרונות, או שהוא ניזון רק מאברמוביץ את ברנע ושות' בתקשורת הישראלית, שהמציאות משמשת רק סטטיסטית אילמת בפרשנויות הפוליטיות שלהם. "אבו מאזן הוא המנהיג הפלסטיני האחרון שיהיה מסוגל לחתום הסכם שלום עם ישראל." כך נאמר. קראו שוב, ולא תאמינו. השמאל הישראלי השתגע. 

אז מה היה אוסלו? מה היתה ההתנתקות? ומה אירע עם אולמרט שלוויתוריו המופקרים אפילו ציפי לבני לא הסכימה. מילא לבני, גם עבאס האמיץ ברח כל עוד רוחו בו. רק זה חסר לו, לחתום על קץ חלוט של הסכסוך עם היאהוד. "הוא מוכן לחתום על סוף הסכסוך" אמר "הגורם המדיני הבכיר." שמישהו ישלח אותו לנאומיו של עבאס בערבית. הם זמינים בתרגום באינטרנט. אגב, גם באנגלית הוא אמר שלעולם לא יכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. על מה נחתום איתו? אם הסקרים מלמדים שאיסמעיל הנייה חזק ברחוב הפלסטיני יותר מעבאס, מהיכן היומרה להניח שהסכם עם עבאס יחזיק מעמד? אלו אותם אנשים שמכרו לנו הסכם שלום עם סוריה. תארו  לעצמכם מיליון סורים משקיפים עלינו מרמת הגולן במהומת הדמים המתחוללת שם כיום? אתם מבינים, מי באמת מסוכן לנו ולעתידנו?

אבל לעיתון שפעם היתה לו מדינה והיום מטרה לבליסטראות, זה לא משנה. הבעיה אינה חמאס או איראן, גם לא החורף האסלאמי העוטף את כולנו, אלא נתניהו. קראו את "ידיעות", קראו את מאמרי השטנה המדהימים ב"הארץ" (והמככבים בגרסתם האנגלית בשלל אתרים אנטישמיים), שמעו פרשנויות ברדיו ובטלוויזיה ותבינו מדוע הקבוצה הזאת צריכה לאבד ככל האפשר את השפעתה על עתידנו.

לפני כעשר שנים שלט "ידיעות" בכשישים אחוזים משוק התקשורת. חשבו על כך שוב ותצטמררו. בחסות השליטה הזאת, יכולים היו נוני מוזס וחבורת המופקרים שלו לשווק את כל הזוועות המדיניות שבעולם במסווה של חומוס בדמשק ובקלאווה במוקטעה ושמחת בית השוהאדה בעזה, ולהשתיק את כל הקולות השפויים שהתנגדו למהלכים הרי האסון האלה. אני עוד זוכר את הכותרת השקרית של "ידיעות" בזמן ההתנתקות: "יהודי לא שופך חומצה על יהודי" במסגרת הדה-לגיטימציה הארסית לחלוצים היהודים שכמובן לא עשו כדבר הזה. זה לא הפריע לחבורה מרחוב מוזס לשפוך חומצה מילולית על אחיהם בעוד היא מטהרת את זוועות הפלסטינים בק"ן טעמים. עכשיו הם מאשימים את נתניהו במצב שהם בעצמם יצרו.

התקשורת הכללית אוהבת להגחיך את מאבקי הכוח בחברה החרדית; אבל המאבקים הללו מחווירים לעומת הלהט הדתי של השמאל המשיחיסטי. כמו לא השתנתה המציאות לנגד עינינו המשתאות, כמו לא ניסינו ושילמנו מספיק, מוסיפה האורתודוכסיה של השלום המדומיין לדבוק בעקרונות האמונה המופרכים שלה. אז לאחר שהתוכנית להחזרת אולמרט נכשלה וגם לבני לא מספקת את הסחורה, עוזרים לכל היכול לפגוע בהישגים של "הליכוד ביתנו". מפלגה גדולה שלא תושפע יתר על המידה ממפלגות לוויין לא מתאימה להם. ב"ידיעות" מצפים למתחים ומאבקים שיקצרו את ימיה של הממשלה הבאה. ולעזאזל עם האמת.

* * *

רון וייס: ההתנחלויות והשטחים

סופר נידח שלום,

אורי הייטנר חוזר כל גיליון על המנטרות שלו שהן: שיח השנאה נגד המתנחלים וההצעות הנדיבות שהוצעו לפלסטינים ע"י ברק ואולמרט, ונדחו על ידם.

כל מפלגה חייבת להסביר מהם סדרי העדיפויות שלה. מכיון שתקציב המדינה מוגבל, כל הצעה לתוספת הוצאה מחייבת קיצוץ בסעיפי הוצאה אחרים ו/או תוספת מסים ו/או הגדלת הגרעון שתמומן ע"י הלוואות.

הצעתה של ח"כ זהבה גלאון לקצץ בהעברות המיוחדות להתנחלויות, המגדילות את תקציבן מעבר לתקציב שמקבלות עיירות הפיתוח בנגב ובגליל, אינה שיח של שנאה אלא שיח של צדק חברתי. במה עדיפות ההתנחלויות על יישובים בעלי מתאם סוציו-אקונומי דומה בתוך מדינת ישראל? הפסקת ההעברות המיוחדות להתנחלויות תחסוך למדינה כמיליארד ש"ח בשנה.

ההצעות "הנדיבות" שהוצעו לפלסטינים כוללות סיפוח של נקניק ההתנחלויות שמתחיל אחרי כפר קאסם ומסתיים אחרי "אריאל". נקניק התנחלויות זה חוצה את הגדה לשניים. מדוע הייטנר סבור ברוב שחצנותו שהפלסטינים היו חייבים לקבל הצעה זו, ואי קבלתם אותה מהווה הוכחה לחוסר רצונם בשלום.

באותה מידה ניתן לטעון שחוסר התגובה של ישראל להצעת השלום הסעודית שאומצה ע"י הליגה הערבית, מהווה הוכחה לחוסר נכונותה להגיע לשלום.

אני טוען שניתן להגיע לשלום על בסיס "יוזמת ז'נבה", שעליה חתמו כל נאמניו של אבו מאזן, שלפיה יסופחו לישראל גוש עציון ו"מעלה אדומים" תמורת מתן שטחים חלופיים (בגודל שווה) למדינה הפלסטינית. בעיית הפליטים הפלסטינים תיפתר בעיקר במדינה הפלסטינית או ע"י מתן פיצויים.

רון וייס

רמת-גן

* * *

רות ירדני כץ

מטעמים מרים

את התוכנית "מאסטר שף" אני לפעמים רואה את סופה, כלומר כאשר המתחרים ממלאים את המשימה ומגיע שלב ההדחה. השבוע ראיתי את ההתחלה מפני שהתערבתי עם עצמי שמי שיוחזר תהייה סאלמה הערבייה. זכיתי בהתערבות. סאלמה, האישה הצעירה והנחמדה שאוהבת לבשל, התקבלה לתחרות. העברית שלה רהוטה ומדויקת. הלוואי על כל הצעירים שאיתם אני משוחחת עברית כזאת. הם לא מצליחים להבחין בין שלוש לשלושה. סאלמה הדתייה-המוסלמית נראית בדיוק כמו החברה שלי ר. מהרובע היהודי, שתיהן עטופות מכף רגל ועד ראש. אם שתיהן תלכנה יחד ברחוב קשה יהיה לומר מי יהודייה ומי ערבייה. סאלמה הודחה בגלל שלא הצליחה במשימה שהוטלה עליה, ולמחרת ההדחה התגובות הרבות היו שהיא הודחה בגלל שהיא ערבייה ולא בגלל שלא עמדה במשימה. והנה שופטי האוכל המהוללים הביעו חרטה! לא יאומן! הם משנים את כללי המשחק של תחרות ומחזירים אותה. מי שמע על דבר כזה? 

מי שמצליח לצפות בתוכנית של ניסים משעל מבלי לקבל כאבי בטן וראש אז יש לו עצבים. אני לא מצליחה. ניסים משעל מרגיש ומתנהג כמו הסגן של אלוהים, השתן עלה לו לראש והכיפה שם. אין לו כבוד למרואיין, אין לו זמן למרואיין, הוא תוקפן ואלים. הריאיון עם נפתלי בנט קומם אותי. הנה מה שאני זוכרת: "נתניהו זרק אותך... אל תפחיד אותנו... אתה לא מקשיב... נתניהו לא רואה אותך ממטר... אתה איש הזוי..." – מי הוא ניסים משעל שמרשה לעצמו להתייחס כך?

יעל דיין תפצה את המטפלת שעבדה אצלה ב-25 אלף שקלים. למה? בגלל שהיא, גב' דיין, הטילה עליה עבודות יתר, עבודות שלא במסגרת תפקידה. יעל דיין הלוחמת והלוחמנית למען צדק וזכויות אדם, כשזה מגיע לכיס שלה יש כללים אחרים. למה שתשלם לה עבור עבודות אקסטרא? איתי בלומנטל מ- y-net מספר לנו כי –  לטענת העובדת, במשך תקופת עבודתה בביתה של דיין היא אולצה לעסוק בעבודות שאינן קשורות לסיעוד. היא נדרשה לנקות את הבית, לעבוד בגינה ולטפל בנכדה. על זה נאמר שאין קשר למה שהיא מייצגת ואיך היא בבית מתנהגת, בביתה מותר לנצל, להשפיל. כמה עצוב.

שרית חדד קיבלה כ-60,000 שקלים עבור השיר ששרה לבנימין נתניהו "אתה תותח". גם אני הייתי שרה לו את השיר הזה עבור סכום זה.

ליאור נרקיס הזמר המסלסל אמר שהוא קרוב לדת אחרי שביקר באומן שם הוא הרגיש התעלות. רוץ ליאור רוץ אליהם. שים כיפה שחורה על ראשך, עטוף עצמך בציצית ובגדים שחור-לבן ותתעלה. אני לא אתגעגע אליך.

* * *

נגה מרון

אנא, לא בכוח!

הבה ננסה לחשוב "מחוץ לקופסה"! כיום כבר יודע כל בר דעת שלאחר הבחירות נשב לשולחן המו"מ במטרה לסיים את הסכסוך, ושכל הסדר מדיני שנגיע אליו אם נרצה או לא נרצה – יהיה חלוקה של ארץ ישראל לשתי מדינות. בתודעה שלנו קיים קיבעון שחלוקה כזאת תאלץ את ישראל לבצע פינוי בכוח של התנחלויות. אולם ניתן לעקוף את הטראומה הזאת, כי ניתן  לפנות שטחים ללא שימוש  בכוח ובלי להעמיד בניסיון חיילים שאינם מסוגלים לפנות מתנחלים:

אם כתנאי לסיום הסכסוך נצטרך לסגת משטחים שלא ייכללו בקונצנזוס, צריך להכניס בהסכם סעיף שלפיו תושבי שתי המדינות יהיו רשאים להישאר בבתיהם לבטח, ולחיות כאזרחים שווי זכויות תחת השלטון הזר. עם חתימת ההסכם הדו צדדי ייקבע תאריך לפינוי, מי שיחליט להתפנות יקבל מענק נדיב כדי להסתדר בתחומי הגבול המוסכם, והאחרים יוכלו להמשיך לגור בבתיהם על כל האחריות שתהיה כרוכה בכך. יש להניח שלא יהיו מתנחלים רבים שיסמכו על הסכם כזה, ויגיעו בעצמם להחלטה להתפנות. אם הממשלה תהיה יציבה ונחושה  –  יהודי לא יגרש יהודי, ובא לציון גואל.

אהוד: איך לא חשבנו על זה קודם? הרי הפלסטינים ממש יחבקו אותנו בזכות ההצעה הנאיבית הזו!!!

* * *

אורי הייטנר

יומן בחירות 2013 (כ"ב)

האם נפתלי בנט חזר בתשובה?לקחת דוגמא אישית מוטעית בעניין.
חברים: אני מתנגד בכל נפשי לסרבנות מכיון שסרבנות תפגע אנושות בצה"ל היקר לנו, ואין לנו עוד צבא.
**
הבוקר הכותרת הראשית ב"ישראל היום" נותנת את התחושה כאילו אני קורא לסרבנות פקודה. לצערי (ממש לצערי) השר משה (בוגי) יעלון בחר לתקוף אותי על "קריאה לסרבנות" למרות שכל מי שצפה בתכנית ראה שיצאתי בבירור נגד קריאה לסרבנות. הוא הפך את דבריי והעיתון "ישראל היום" והליכוד ניצלו זאת.
בליכוד, במקרה זה, בחרו לעוות את דבריי ולפגוע בצה"ל כדי להרוויח כמה קולות.
**
אני סבור שזו טעות אדירה לעשות שימוש בלוחמי צה"ל לגירוש משפחות מבתיהם כפי שנעשה בגוש קטיף. אני מאמין שעם ישראל, לאחר שהתנסה בזה פעם אחת, מבין את ההשפעות ההרסניות של גירוש על העם שלנו.
**
נשאלתי מה אעשה באופן אישי אם אוכרח לגרש משפחה מביתה. תשובתי: אפנה בשקט למפקדיי ואבקש שישחררו אותי מכך (כפי שנעשה בעשרות מקרים במהלך גירוש היהודים מגוש קטיף). אני פשוט לא מסוגל באופן אישי להיכנס לבית עם משפחה ולגרש אותם בכוח מביתם.
**
הייתי מפקד פלוגה בצבא. אני משרת בצה"ל שלנו כבר 22 שנה. אני אוהב את צה"ל ואין דבר יקר לי מצה"ל. אין דבר יותר קשה לי מפגיעה בצה"ל.
לכן, אחיי ואחיותיי הצעירים: אסור לסרב פקודה. מקווה שתבינו.

דבריו של בנט בזכות הסרבנות ואמירתו שיעדיף לשבת בכלא מאשר למלא פקודה של עקירת מאחז, שהיא פקודה בלתי חוקית בעליל וכו', עוררו סערה רבתי. בעקבות הסערה זימן בנט מסיבת עיתונאים במוצ"ש ועוד ביום שישי פרסם הודעה בדף הפייסבוק שלו.

בראש הודעתו הופיעה תמונה שלו במדים בעיצומה של פעילות מבצעית בלבנון. המסר הופנה לצעירים, וכותרתו הייתה חד משמעית: "אני מתנגד לסירוב פקודה."

בהמשך הוא ניסה להסביר באותות ובמופתים שאין סתירה בין הודעה זו לדבריו בראיון לניסים משאל. זהו ניסיון מגושם ובלתי אמין. אבל פוליטיקאים, כידוע, מתקשים להודות בטעויות, בעיקר ערב בחירות. באופן יחסי, ניתן לומר שדבריו נגד הסרבנות הם מעין הודאה בטעות, וכידוע מודה ועוזב ירוחם.

האם נפתלי בנט חזר בתשובה, או נותר במריו? הכותרת חד משמעית, וטוב שכך. גם השורה התחתונה של הודעתו: "הייתי מפקד פלוגה בצבא. אני משרת בצה"ל שלנו כבר 22 שנה. אני אוהב את צה"ל ואין דבר יקר לי מצה"ל. אין דבר שכואב לי יותר מפגיעה בצה"ל. אסור לסרב פקודה. מקווה שתבינו." מילים כדורבנות.

מצד שני, הוא גם אמר: "נשאלתי מה אעשה באופן אישי אם אוכרח לגרש משפחה מביתה. תשובתי: אפנה למפקדיי בשקט ואבקש שישחררו אותי מכך." זאת התחמקות, כיוון שהוא לא אמר מה יעשה אם תשובתם תהיה שלילית. האם במקרה כזה יסרב, וכפי שאמר בראיון – יישב בכלא? יתר על כן, גם בקשה מסוג זה שונה כאשר מדובר בחייל וכאשר מדובר במפקד וקצין.

בסך הכול, הפרשה כולה היטיבה עם יצירת אמירה ציבורית ברורה נגד הסרבנות. בנט, שעד אותה פרשה הצליח להיות חף מטעויות, מעד. יריביו הפוליטיים, בעיקר הליכוד, ניצלו זאת וקפצו על המציאה כמוצאי שלל רב. בנט עצמו נאלץ לומר דברים ברורים נגד הסרבנות. הליכוד השמיע דברים ברורים נגד הסרבנות. נתניהו הודיע פומבית שמי שתומך בסרבנות לא יהיה חבר בממשלתו. ניסיונו של בנט לתקן בכל כוחו את רושם דבריו, מעיד על כך שמרבית בוחריו מתנגדים לסרבנות ורואים בה תופעה שלילית ומגונה.

למרבה הצער, גם בליכוד ובמפלגת העבודה שתקפו את בנט, יש מסיתים לסרבנות. בליכוד – פייגלין. בעבודה – מרב מיכאלי. יש הבדל, כמובן, בין מנהיג מפלגה, לבין שני אנשים שהנם אצבע בעין של מנהיג מפלגתם (פייגלין לנתניהו ומיכאלי ליחימוביץ'). אולם אחרי שהליכוד והעבודה תקפו את בנט, עליהם לגנות את פייגלין ומיכאלי בפומבי. על הציבור והתקשורת לדרוש זאת מהם. בראיון לערוץ השני נשאל על כך נתניהו והוא שב והבהיר שמי שמצדד בסרבנות לא יכהן בממשלתו, אך לא גינה ישירות את פייגלין. אגב, נתניהו הקפיד פעמיים לומר "מי שידבק בסרבנות". בכך הוא משאיר פתח למנות את בנט לממשלתו, ולומר שדברי התיקון שלו בגנות הסרבנות, מקובלים עליו ומכשירים אותו. עד אז, בינתיים, הוא חוגג על האמירה של בנט וינסה להיבנות ממנה.

בעקבות כניסתו של פייגלין לרשימת הליכוד, היו שניסו להציג את הליכוד כמפלגה שהתפייגלנה. התהום הרעיונית בין הליכוד לפייגלין באה לידי ביטוי בעקבות דברי בנט. בעוד נתניהו ויעלון גינו את בנט על דבריו, פייגלין גינה את בנט על שחזר בו מדבריו.

במתקפת הנגד של בנט, הוא האשים את הליכוד שמתקפתו עליו בנושא הסרבנות מעידה כוונת הליכוד לעקור יישובים. יש לדחות את הניסיון להסיט את הדיון על תופעת הסרבנות לדיון על תוכן המדיניות; כאילו התנגדות לסרבנות כמוה כתמיכה בפקודה שיש המסיתים לסרב לה. ניתן להתנגד בכל תוקף לעקירת יישובים, ולהיאבק בכך במישור האזרחי: בפוליטיקה, בתקשורת, ברחוב, בהפגנות, עצומות, מכתבים וכו', ובמקביל להתנגד בכל תוקף לסרבנות, כיוון שסרבנות היא הרס הצבא, הרס הדמוקרטיה והרס המדינה.

אני שמח שהתברר, בסופו של דבר, שנפתלי בנט אינו תואם זהבה גלאון, חס ושלום. מה שאצלה הוא לחם חוק, אצלו היה מעידה חד פעמית של פוליטיקאי חסר ניסיון. "הבית היהודי", אם כן, הרבה יותר דמוקרטי ממ"צ.

איפה לבנות?

הביטוי הבוטה ביותר לאימוץ רעיון הנסיגה המוחלטת לקווי 49', להבדיל מרעיון הפשרה הטריטוריאלית, הוא "חילופי השטחים". הדרך הרעיונית ההיסטורית של מפלגת העבודה, שיצחק רבין היה אחד ממוביליה, עד יומו האחרון, גרסה פשרה טריטוריאלית שבה ישראל תיסוג  לכל היותר מכ-70% משטחי יהודה, שומרון ועזה. דרכם של ברק ואולמרט, שהיתה לדרכו של "גוש המרכז שמאל", ויש המכנים אותה "מתווה קלינטון" – לא זו בלבד שגורסת נסיגה כמעט מ-100% מן השטח, היא מקדשת את "הקו הירוק" עד כדי האבסורד של נסיגה משטחים ריבוניים ישראליים בנגב כדי "לפצות" את הפלשתינאים על האחוזים הספורים שלא תהיה נסיגה מהם.

על פי כל התוכניות ולפי כל המפות של רעיון הנסיגה המלאה ו"חילופי השטחים", כולל תכנית אולמרט (!), השכונות היהודיות בירושלים ואזור e1, הם בריבונות ישראל. על פי כל אותן תכניות, מעלה אדומים, עיר ואם בישראל, תהיה מחוברת ברצף טריטוריאלי לירושלים. את הרצף יוצר אזור e1.

לפיכך, כל הדיבורים על נתניהו המבעיר את המזרח התיכון בלה בלה פרובוקציות בלה בלה הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל בלה בלה קורץ לימין בלה בלה הן הבל ורעות רוח.

שתי מסקנות מפולמוס הבניה: א. נתניהו מקפיד לבנות רק בשטחי הקונסנזוס הבסיסיים ביותר ומקפיד שלא לבנות באזורים השנויים במחלוקת. ב. הביקורת המוטחת בהחלטות הבנייה של הממשלה מעידות על צביעותם של המבקרים.

למה לבנות?

בראיון לערוץ השני אמר נתניהו דברים ברורים על הזכות המוחלטת והמובהקת של ישראל לבנות בבירתה. באותו ראיון, הוא קשר בבירור את ההחלטה על הבנייה, כתגובה לצעדיו החד צדדיים של אבו מאזן באו"ם.

אז מדובר במובן מאליו או בצעד של ענישה. אלמלא יוזמת אבו מאזן, הוא לא היה מממש את הזכות המוחלטת?

האם התקשורת משפיעה?

על פי כל הסקרים, "גוש הימין-חרדים" בראשות בנימין נתניהו מנצח בגדול בבחירות. זאת, חרף העובדה שהתקשורת מגויסת נגדו.

איך זה שהתקשורת אינה מצליחה להשפיע על דעת הקהל? אולי הקהל אינו מאמין כל כך לתקשורת? ואם אינו מאמין, יש לו על מה להתבסס בחוסר האמון?

בשבועות האחרונים – טרנד תקשורתי חדש. נתניהו השתלט על כל התקשורת הישראלית וסתם לה את הפה. הוא הפך את התקשורת לבת ערובה, ביית אותה וכו' וכו'. רואה ישראל ישראלי את התקשורת הכותבת זאת, ויודע שעצם קיום הטרנד הזה הוא העדות לשקריותו. כשהוא נחשף לטרנד הזה ורואה את המדיה שבה הוא מופיע, הוא מודע למופרכותו.

אז למה שיאמין לתקשורת? ואם אינו מאמין לה, למה שיהיה מושפע ממנה?

כלב השמירה

אביגדור ליברמן הוא אחד האנשים החזקים ביותר בפוליטיקה הישראלית ויש הטוענים שהוא החזק שבהם. הוא מספר 2 ברשימת מפלגת השלטון, שקרוב לוודאי תמשיך להיות מפלגת השלטון גם אחרי הבחירות. הוא מיועד להיות סגן ראש הממשלה ושר החוץ גם בממשלה הבאה.

ההתפתחויות האחרונות בפרשת ליברמן, עתידות לסכן באופן משמעותי את סיכוייו של ליברמן לחזור לממשלה, לתפקידו ולמעמדו – ומטילות צל כבד על המשך הקריירה הפוליטית שלו. יש לכך משמעות גדולה ביותר והשפעה גדולה על כל הפוליטיקה הישראלית ועל מדיניותה של ישראל.

ההתפתחות שמסכנת את עתידו הפוליטי של ליברמן אינה כתב האישום שהוגש נגדו בפרשת השגריר, אלא הסיכוי הסביר לשינויו והחמרתו של כתב האישום. את ההתפתחות הזאת הניעה כתבה בערוץ 10 של ברוך קרא.

התקשורת?! הרי שמענו ש"ביברמן" השתלטו על התקשורת. ערוץ עשר?! הרי זהו ערוץ מאולף, מפוחד, תלוי ברצונו הטוב של "ביברמן". ובכלל, הרי אחרי הבחירות "ביברמן" יוציאו צו סגירה לטלוויזיה, לרדיו, לעיתונים וישלחו את מתנגדיהם הפוליטיים לכלא ולמחנות מעצר.

השטויות הללו היו עשויות להצחיק, אלמלא העובדה שאנשים מאמינים להן.

מה מצופה ממנהיג

ההאשמות המיוחסות לליברמן חמורות ביותר. הן נוגעות לאופן תפקוד הממשלה, להתנהלות יחסי החוץ של ישראל, לדמותה ותדמיתה של המדינה, לאמון הציבור בשלטון, לטוהר המידות בישראל.

מן האדם העומד בראש המערכת הזאת, ראש הממשלה, מצופה שיאמר אמירה ערכית, מוסרית בנוגע לאותן האשמות; להוקיע התנהגות כזאת ולתבוע ניהול תקין וישר. אחרי שיאמר זאת, זה בסדר שגם יאמר שהוא מקווה שההליך המשפטי יוכיח את חפותו של ליברמן.

כאשר נתניהו נמנע מאמירה כזאת ומסתפק בתקווה שליברמן יוכיח את חפותו, המסר שהוא מעביר, אינו של נורמות תקינות, אלא של "לצאת זכאי".

... והרי יש לנו כבר מספיק זכאים.

טעיתי

בפרק הקודם של היומן, ניתחתי את האופן בו עמיר פרץ טאטא את עמרם מצנע, מספר 2 ב"התנועה", אל מחוץ לרלוונטיות הפוליטית במערכת הבחירות, וסיימתי בהערכה שב-22.1.13 יתחיל פרץ בחתירתו להפלת ציפי לבני והשתלטות על המפלגה.

טעיתי. הוא אינו ממתין ליום הבחירות. הוא כבר חותר תחתיה. ב"מעריב" התפרסמה כתבה גדולה המתארת כיצד כוחותיו, אנשי הגרעין הקשה של הפרציזם, ההולכים אתו מעריקה לעריקה לאורך השנים, השתלטו על כל המנגנון המפלגתי, ודחקו החוצה את נאמניה של ציפי לבני. לבני עצמה עיוורת למה שקורה במפלגתה, או שאין לה אומץ לעמוד מול פרץ. חולשתה של ציפי לבני, מבליטה את נחישותה ועוצמתה של שלי יחימוביץ', שלא מצמצה, לא נכנעה לתכתיביו של פרץ ואיומיו, ושברה את הפוטש שלו.

למה פרץ נוהג כך? כי זה טבעו. הוא אינו יכול אחרת.

מיד עם היוודע דבר עריקתו של פרץ ל"התנועה", כתבתי בדף הפייסבוק שלי, שמעתה עמיר פרץ הוא הבעיה של ציפי לבני. אז דווקא צדקתי.

בזכות השקיפות

העיתון "מעריב" מבקר את מפלגת העבודה על שהוציאה מהמצע המדיני שלה את הביטוי "דרכו של רבין", שהופיע בו בעבר. טענת העיתון, היא שבכך מרמזת שלי יחימוביץ' שאין היא מעמידה בראש סדר העדיפות את השגת השלום.

אני רואה בחיוב רב את השינוי הזה במצע המדיני של מפלגת העבודה, כיוון שהוא מבטא שקיפות ודבקות באמת. למעשה, כאשר מפלגת העבודה הציגה את מצעה כנאמנות ל"דרכו של רבין" היא הציגה מצג שווא.

מהי דרכו של רבין? רבין עצמו הבהיר אותה בפרוטרוט, כאשר בנאומו האחרון בכנסת לפני הירצחו, הציג את מתווה הסדר הקבע שלו ואת הקווים האדומים של ממשלתו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון." (נאומו בכנסת, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95').

מאז 1999, ב-13 השנים האחרונות, מפלגת העבודה אינה הולכת עוד בדרכו של רבין, אלא בדרך אחרת לגמרי, דרכו של ברק. מהי דרכו של ברק? שבירת כל הקווים האדומים של רבין, והפיכת כל "לאו" שלו ל"הן". לשלום, כידוע, הדרך הזאת לא קירבה אותנו במאומה, לא כאשר ברק הוביל אותה ולא כאשר אולמרט הוביל אותה. להתגברות הטרור, לעומת זאת, היא הובילה גם הובילה.

למרבה הצער, מפלגת העבודה ממשיכה ללכת בדרך הזאת, ואינה חוזרת לדרכו של רבין. מאחר וברק הוא מילה גסה במפלגת העבודה, דרכו מכונה במצע המפלגה "מתווה קלינטון".

אפשר לדגול במתווה קלינטון ולטעון שזו דרכו של רבין. אלא שזהו שקר גס וצבוע. וכיוון שאנו מצפים ממנהיגנו להיות אנשי אמת, עלינו לברך את מפלגת העבודה, שכל עוד היא דבקה במתווה קלינטון, לא תישא לשווא את שמו של רבין.

* * *

אטילה יוז'ף

שני שירים

בתרגום איתמר יעוז-קסט

מתוך הספר החדש "בפאתי העיר"

אימי

בִּשְׁתֵּי יָדֶיהָ אָחֲזָה אֶת הַסֵּפֶל

לִפְנוֹת-עֶרֶב, בְּהַגִּיעַ יוֹם רִאשׁוֹן,

חִיְּכָה אֶל עַצְמָהּ בְּאוֹר-לֹא-אוֹר

וּזְמַן-מָה יָשְׁבָה-לָהּ חֲרִישִׁית  –

בְּסִיר קָטָן הֵבִיאָה לָנוּ

אֶת אֲרוּחַת-הָעֶרֶב מִבַּעֲלֵי-הַבָּתִּים,

לְאַחַר מִכֵּן עָלִינוּ עַל מִשְׁכָּבֵינוּ וַאֲנִי תָּהִיתִי:

כֵּיצַד זֶה שֶׁבַּעֲלֵי-הַבָּתִּים אוֹכְלִים אֶת אֲרוּחָתָם מְלוֹא הַסִּיר? –

אָכֵן, פַּעַם הָיְתָה לִי אִמָּא זְעִירַת-גּוּף, אַךְ הִקְדִּימָה לָמוּת,

שֶׁכֵּן כָּל הַנָּשִׁים הַכּוֹבְסוֹת מַקְדִּימוֹת לָרֶדֶת אֱלֵי קֶבֶר,

רַגְלֵיהֶן רוֹטְטוֹת מֵחֲמַת גְּרִירַת מַשָּׂאוֹת

וְרֹאשָׁן כּוֹאֵב בִּגְלַל עֲבוֹדַת הַגִּהוּץ.

עֲרֵמוֹת הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים  –  לָהֶן כְּנוֹף הָרִים מִסָּבִיב.

הַהֶבֶל הָעוֹלֶה מִן הַכְּבִיסָה  – כְּמִשְׂחַק-עֲנָנִים

מַרְגִּיעַ, וְסִימָן לְשִׁנּוּי הָאַקְלִים:

עֶצֶם הַשְּׁהִיָּה בַּעֲלִיַּת-הַגַּג. –

וְהִנֵּה אֲנִי רוֹאֶה - הִיא קוֹפֵאת עִם הַמַּגְהֵץ בְּיָדֶיהָ,

קוֹמָתָהּ הַשַּׁבְרִירִית שַׁחָה וְנִשְׁבֶּרֶת כָּלִיל

מֵחֲמַת שִׁלְטוֹן-הַמָּמוֹן – וּבְשָׂרָהּ הוֹלֵךְ וּמִדַּלְדֵּל,

שִׂימוּ-נָא לֵב, כָּל עֲשׁוּקֵי-הָעוֹלָם! –

קוֹמָתָהּ הִתְכּוֹפְפָה מֵחֲמַת עֲבוֹדַת הַכְּבִיסָה

וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי שֶׁהִיא אִשָּׁה צְעִירָה לְיָמִים.

בַּחֲלוֹמָהּ – קָשְׁרָה סִינָר צַח וְנָקִי עַל מָתְנֶיהָ

וְנוֹשֵׂא-הַמִּכְתָּבִים בֵּרֵךְ אוֹתָהּ מֵעֵת לְעֵת.

הָפַכתְּ אותי לילד

הָפַכְתְּ אוֹתִי לְיֶלֶד. עַל בִּרְכֵּי הַסֵּבֶל

שְׁלֹשִׁים שְׁנוֹת-כְּפוֹר נוֹקְשׁוֹת גָּדַלְתִּי אַךְ לַשָּׁוְא.

לָלֶכֶת לֹא אוּכַל, גַּם לֹא אוּכַל לָשֶׁבֶת,

בְּכָל אֵיבָרַי אֲנִי אֵלַיִךְ נֶהֱדָף.

בְּפִי אוֹתָךְ אַחְזִיק כְּאֶת גּוּרָיו הַכֶּלֶב,

אַךְ רְצוֹנִי לִבְרֹחַ מֵחֲשַׁשׁ הַחֲנִיקָה.

כָּל רֶגַע בֵּן-חֲלוֹף עַל צַוָּארִי יָטִיל אֶת

נֵטֶל הַשָּׁנִים שֶׁבְּגוֹרָלִי הִכָּה.

אֲנִי רָעֵב – טַפְּלִי בִּי. כַּסִּי אוֹתִי – הֵן קַר לִי.

הַסִּיחִי אֶת דַּעְתִּי – אֲנִי תִּינוֹק שׁוֹטֶה.

חוֹלֵף בִּי חֶסְרוֹנֵךְ כְּרוּחַ-פְּרָצִים בַּבַּיִת,

דַּבְּרִי - וְהַפַּחַד מֵעָלַי יִסְטֶה.

הִבַּטְתְּ בִּי וַאֲנִי הַכֹּל-מִכֹּל שָׁכַחְתִּי.

הִקְשַׁבְתְּ לִי וְהַמִּלִּים נֶעֶתְקוּ מִפִּי.

עֲשִׂי,לְמַעַן תִּרְחַק הָעַקְשָׁנוּת מִמֶּנִּי

וְאֵדַע לָשֵׂאת חַיִּים וּמָוֶת בְּגַפִּי.

אִמִּי גֵּרְשָׁה אוֹתִי – עַל מִפְתָּנָהּ שָׁכַבְתִּי,

רַק אֶבֶן מִתַּחְתַּי וּמֵעָלַי – חָלָל-רֵיק:

לַשָּׁוְא בְּתוֹךְ עַצְמִי לְהִסָּתֵר רָצִיתִי –

הוֹ, לוּ לִישֹׁן יָכֹלְתִּי, עַל שַׁעֲרֵךְ אֲנִי דּוֹפֵק.

יֵשׁ בְּנֵי-אָדָם הַרְבֵּה קֵהֵי-חוּשִׁים כָּמוֹנִי,

אַף-עַל-פִּי-כֵן הַדֶּמַע אֶת עֵינֵיהֶם יִשְׁטֹף.

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ, שֶׁהֲרֵי יָכֹלְתִּי

אֲפִלּוּ אֶת עַצְמִי - הוֹדוֹת לָךְ- לֶאֱהֹב.

1935

מתוך העטיפה האחורית לספר: אטילה יוז'ף (1937-1905) המשורר ההונגרי הנודע ביותר, המשפיע ביותר והמתורגם ביותר ללשונות-התרבות. חייו הקצרים חלפו עליו תוך יתמות, עוני, ערירות, סבל ומחלה. ל"התקבלות ספרותית" אמיתית ולתהילה זכה רק לאחר התאבדותו. אף-על-פי-כן רואים בו היום את המשורר הייצוגי ביותר של העם ההונגרי. נולד ברובע-עניים של בודפשט, ובהיותו בן שלוש שנים - נטש אביו את בני-משפחתו ונעלם. האֵם ניסתה לקיים את ילדיה הקטנים בתור כובסת, אך הלכה לעולמה בעוד אטילה יוז'ף נער רך בשנים. הוא התחיל להתבלט בכישרונותיו הספרותיים בגיל צעיר מאוד, ובהיותו בן שבע-עשרה שנה כבר פירסם את ספר שיריו הראשון בשם "קבצן היופי" – ספר שהציג אותו כנער-פלא. אולם, תשומת הלב הוסחה ממנו עד-מהרה – בעיקר בשל עמדותיו האידיאולוגיות ופעילותו הפוליטית.

הדפסת שירו "אין לי אב ואין לי אם" גרמה להרחקתו מן האוניברסיטה, בתואנה כי השיר מסית ל"חילול הקודש וממריד". אך המשורר הצעיר בא לידי התנגשות גם עם המפלגה הקומוניסטית ההונגרית, שנמנה עימה פרק-זמן קצר בין שתי מלחמות העולם. הוא "גורש" ממנה בטענה, כי שירתו סבוכה וקשה יותר מדי לגבי מצע המפלגה. שהרי זוהי שירה השואפת להתיך יחד עקרונות מארכסיסטיים עם תפיסות פרוידיאניות. מחלת-נפש שהיתה חבויה בו, באורח תורשתי כנראה, התפרצה בעוז והוא נזקק לטיפול. ואולם נשים-פסיכיאטריות שטיפלו בו - גרמו לו, ברוב המקרים, רק להתאהבויות נואשות – עד כי ניסה לבצע גם מעשה-רצח. אולם רקע זה, על כל התסבוכת הכרוכה בו, גרם ליצירת כמה משירי האהבה היפים ביותר של הספרות ההונגרית. הוא ראה עצמו כמשורר הפרולטריון – אך עולם יצירתו, בסופו של דבר, פונה אל שיכבה אינטלקטואלית של קוראי-שירה. זאת, למרות העובדה שנופי ההתרחשות השירית ביצירותיו הם נופי תעשייה מוכי-עוני בפאתי בודפשט. נופים שהחלו לעבור תהליך של תיעוש מזורז.

אם כן, זוהי שירה המתרכזת בעיקר סביב ארבעה צירים מרכזיים: א. אהבה – הכוללת אהבת-אֵם (תוך מתן ביטוי גלוי לתסביך אדיפוס); ב. חיי בדידות על רקע נופי תעשייה ועוני; ג. התמרדות חברתית; ד. מאבק עם מחלת-נפש (סכיזופרניה, כנראה).

בהיותו בן שלושים ושתיים, תוך הרגשה כי חייו הגיעו למבוי סתום מבחינה ספרותית ומבחינה כלכלית כאחד, השליך עצמו תחת גלגלי הרכבת ומת במקום. אך למרבה הפליאה, על-אף המרכיבים האפלים של שירה זו – מרחפת עליהם איזו נהרה עם תחושת-חסד. מותו הטראגי של אטילה יוז'ף זיעזע את הציבוריות ההונגרית – אולם טראגדיה זו הינה גם תחילתה של דרך-התהילה של המשורר. הותיר אחריו כשש מאות שירים. כיום מעמידים אותו בשורה אחת עם משוררים כמו מאיאקובסקי, ארָאגוֹן ונֶרוּדָה.

* * *

עמוס גלבוע

מה נקבל אחרי הבחירות?

לפני כשבוע פירסם "מרכז המידע למודיעין ולטרור" של המרכז למורשת המודיעין מחקר  מאלף על האבידות של הפלסטינים במבצע "עמוד ענן". תוצאותיו, לפי מיטב ידיעתי, לא זכו להתייחסות בתקשורת שלנו, מסיבות השמורות עימה. ייתכן ואחת מהן היתה ש"זכותו של הציבור לדעת", רק מה שהתקשורת רוצה שיידע. כדי שבכל זאת הציבור יידע, להלן עיקרי המחקר ומסקנותיי ממנו.

במבצע הנ"ל נהרגו סה"כ 178 פלסטינים. זהו המספר המקסימאלי ומתוכו זוהו 168 שמות. מהם זוהו 101 שמות של פעילי טרור, ו-68 שמות של אזרחים בלתי מעורבים ("חפים מפשע" ).  התפלגות ההרוגים פעילי הטרור היא : 71 פעילי חמאס (הבכיר שבהם הוא ג'עברי), 17 פעילי ג'יהאד אסלאמי ו-13 פעילי ארגוני טרור אחרים (כמו פעילי פתח, ועדות התנגדות עממית). המחקר  מציג טבלה מפורטת על כל אחד מהשמות של אנשי הטרור, ומלווה אותה בעשרות תמונות ותעודות.

המסקנה הראשונה  והפשוטה העולה מהמחקר הזה היא כי על כל 6 אנשי טרור שנהרגו, נהרגו 4 "חפים מפשע". זהו יחס שאין לו אח ורע בשום זירת לחימה של צבאות אחרים בשטחים בנויים, שם התוצאות הפוכות: על כל איש טרור (או איש צבא/ לוחם ) שנהרג, נהרגים כמה אזרחים. כמובן שהיחס הזה, בו נהרגים מעט אזרחים, אינו לרוחם של ארגוני "זכויות" שונים בקרבנו ובעולם, הכמהים לראות הרבה אזרחים פלסטינים הרוגים על מנת להאשים את ישראל ב"פשעי מלחמה". מה שלא יהיה, כל מיני ארגוני "זכויות" קיקיוניים מנסים עכשיו למצוא ברצועה עילות משפטיות שונות לפגיעה ב"חפים מפשע", על מנת להכפיש את ישראל. "יבושם להם"!

מה שמעניין הוא כי יחס דומה של 6 אנשי טרור מול 4 "חפים מפשע" היה גם במבצע "עופרת יצוקה", שם  נהרגו 1166 בני אדם, מתוכם זוהו 709 כפעילי טרור. כלומר, כאז כן עתה, צה"ל עשה מאמץ עליון על מנת שייפגעו כמה שפחות "חפים מפשע", למרות שפעילי הטרור פעלו מתוך האוכלוסייה האזרחית ומתוך מוסדותיה השונים.

אבל, כאן אנו מגיעים למסקנה השנייה הנובעת מההשוואה בין שני המבצעים באותה זירה ונגד אותו אויב. במבצע "עופרת יצוקה" כמות האבידות של הפלסטינים הייתה גדולה  פי עשרה מזו של "עמוד ענן". הסיבה הראשונה והברורה היא משך הזמן הרב של כשלושה שבועות  לחימה ב"עופרת יצוקה", לעומת כשבוע ב"עמוד ענן", ובנוסף לכך השתכללות המודיעין ואמצעי האש של צה"ל. וישנה עוד סיבה מהותית לדעתי המבדילה בין שני המבצעים: ב"עופרת יצוקה" ממשלת ישראל החליטה להכניס כוחות קרקע ללחימה ברצועה, מה שבאופן טבעי גרם ליותר הרס ואבידות אצל הפלסטינים, ואילו ב"עמוד ענן" החליטה מדינת ישראל שלא להכניס כוחות קרקע.

הכנסת כוחות הקרקע ב"עופרת יצוקה" לא הביאה לישראל שום הישג אסטרטגי, רק האריכה את משך הלחימה, העצימה  את האבידות והביאה עלינו את "דוח גולדסטון" הממאיר. ומכאן עולה, לדעתי, תובנה מעניינת: ממשלת אולמרט, עם לבני כשרת חוץ, נגררה להרפתקאות צבאיות  בלבנון ובעזה, בלי הרבה חוכמה ובלי הפעלה מושכלת של הכוח הצבאי; בו בזמן היא ידעה לנהל  מו"מ מדיני (אומנם ללא תוצאות) ולהמשיך בבנייה בהתנחלויות בלי לעורר רעש. מולה, ממשלת נתניהו גילתה אחריות, הפעילה בזהירות ובשכל את הכוח הצבאי ונמנעה ממהלכים צבאיים פופוליסטיים וחסרי תכלית אסטרטגית; אך בו בזמן היא מגלה התנהגות אווילית ומופקרת בכל מה שנוגע להתנחלויות ולמו"מ עם הפלסטינים.

מה נקבל אחרי הבחירות?

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" ביום 26.12.

* * *

מ. שמואלי

לאחד סיום הפרימריס עם הבחירות לכנסת

במיוחד  לקראת  הבחירות   אנו  עדים  למאבקים  הפנימיים  בתוך  המפלגות   המבליטים  את  העיוות, הקומבינות, קבלני  הקולות, פרסומות ריקות, השמצות, רשימות  דילים, שיקולים  שאינם ענייניים, ובהמשך ולאורך זמן ממושך נשארת הטינה ההדדית ומחוייבות לגורמים זרים.

הגרוע מכול   שאפילו  לא  מובטח  כי  אלו שבחרו  את נציגיהם בבחירות הפנימיות  ימשיכו  לבחור לאותה מפלגה בבחירות העיקריות שהן הבחירות לכנסת. כלומר, רישומם  כחברי מפלגה אמיתיים  היה פיקטיבי... חלקם אף  נרשמו "על-ידי  שליח" וישפיעו יותר על הרכב הרשימה לכנסת  מאשר אלה שבאמת  יצביעו לאותה מפלגה לכנסת.

בשיטה  הנוכחית אין עידוד למצויינים, הפועלים כיום בכנסת, ולא לחדשים הראויים  באמת להגיע לעמדות השפעה ולהשביח את  תרבות  ואיכות  השלטון. 

ממש  טראגי  שהאתגר  החשוב  הקריטי המשפיע  על  עתידנו  וגורלנו יותר מהאחרים, אינו  זוכה לערכי מצוינות, ערכיות , חזון ותכנון לזמן ארוך כפי שזוכים תחומים רבים אחרים.

כאן מוצע רעיון טכני פשוט להשמה ואשר נושא בחובו תרומה ראשונה ומהותית לשינוי המיוחל ומתייחס  אך ורק  לבחירת  המועמדים לכנסת  ולא   לבחירת  מנהיגות  המפלגה. הצעתי מהווה תנאי מקדים הראוי לכל שיטת בחירות  מוצעת אחרת. זוהי השיטה שבהגדרה  הינה היותר נקייה ותייצג נאמנה את ציבור הבוחרים ובכך בפועל הם יהיו נבחרי הציבור ולא רק נבחרי המפלגות ( או הדילים ...)  כפי  שהמצב  הגרוע  היום.

  כל  מפלגה תחליט בשיטות כרצונה  מי הם 3  מנהיגיה המובילים ומי הם  80  מועמדיה  (מיספר גדול יחסית, למפלגות קטנות המיספר יהיה קטן יותר) שמתוכם תיבחר יתרת חברי הכנסת.

פתק ההצבעה של המפלגה אותה אנו בוחרים בבחירות לכנסת  יכלול ספח שעליו  רשומים 80 מועמדי המפלגה. הבוחר רשאי לסמן עד 10 שמות שמיצגים את מגוון  דעותיו. (בנושאים   שונים כפי שיחליט – שלום וביטחון, כלכלה, אזור, רווחה, איכות הסביבה וכו').  בין  המפלגות  התוצאות  תהיינה   כפי  שהן  היום.  אבל  נציגי המפלגה לכנסת יהיו אלה שקיבלו את מירב  הקולות של המצביעים לאותה מפלגה . כלומר רק אלה שבחרו לאותה  מפלגה  הם שיבחרו את  נציגיהם לכנסת מאותה מפלגה. כמובן שלאור כמות הבוחרים הגדולה וכמות המועמדים לבחירה  יש איזון בין המלצות  המפלגה לבין הבוחרים באמת במפלגה זו בעת בבחירות. האפשריות לקומבינות ירדו באופן מובהק. אין שום פתרון המתחרה בניקיונו בהצעה  זו. זוהי  שיטה ארצית יחסית ואישית שגורמת גם לברירה טבעית בין  מייצגי דעות, מגזרים  ואזורים  שונים. אלו שיקבלו יותר קולות מהבוחרים עצמם הם  שייבחרו.

שיטה זו תתרום באופן טבעי גם לאחריות יותר אישית של הנבחר כי זו הפעם הראשונה שהוא ייבחר גם  אישית  ויישפט על רקע כישוריו מעשיו והישגיו אשר הוא יפרסם  מראש תחת  בקרה  ע"ח תקציב ממשלתי, כולל  באינטרנט וכו'.

יתרון מובהק ייווצר למצטיינים אשר הוכיחו זאת במעשיהם ובנוסף תיחלש המוטיבציה  לפרק  מפלגות  היות, ומגוון הדעות יישפט  ע"י הבוחר, ולכן ניתן במקביל להגדיל את אחוז  החסימה.

האמצעים הטכנולוגיים מאפשרים בקלות ליישם את השיטה תוך ניצול הניסיון הממוחשב   בלוטו ובטוטו. בין  המפלגות  הספירה גם  תיתכן כמו היום –  האימות וההמשך  באמצעות אוטומציה.

ראוי שהמפלגות יאמצו את הרעיון  שיפתור גם להן בעייה אמיתית, ויציגו במצע שלהן  את כוונתם לאמץ בכנסת הבאה את היוזמה הזו שיש בה יתרונות ומנופים נוספים שכאן היריעה  תקצר מלפרטם.

* * *

יואל נץ

על "גבריאלידה" מאת א. פושקין

בשנת 1821, שנתיים אחרי שובו מן הגלות בהרי הקווקז כתב א. פושקין במשך שבועות מספר את הפואמה "גבריאלידה" – יצירה מבריקה, שֶכולה מינות ומיניות, קוראת תגר על המשטר הצארי ועושה חוכא ואטלולא מן הסיפור האוונגלי על הולדת ישו. במשך כמעט 100 שנה הועתקה יצירה זו ידנית והופצה בקרב האינטליגנציה הרוסית הצעירה, עד אשר היא ראתה לראשונה אור ברוסיה הסובייטית בשנת 1918. אחד העותקים המסותרים נפל, לידי משטרת הצאר במהלך השנים. פושקין הוחשד, נחקר והתכחש, אלא שהצנזור לא הירפה. פגיעה, ולו מרומזת בדת הנוצרית נחשבה לפשע בל יכופר. דוגמה קטנה: באחד משיריו של פושקין תיקן הצנזור "עיניים שמימיות" ל"עיניים כחולות", חרף העיוות הפרוזודי שנגרם לשיר – שמא יפרש הקורא "שמימיות" כ"אלוהיות"... פושקין חי בפחד מתמיד, נוכח הסכנה שתוכח אבהותו על הפואמה, שאז אין זאת והוא יוגלה שנית, ואולי אפילו ייגזר עליו גזר דין מוות. חששותיו מצאו ביטוי באחדים  משיריו. הנה אחד מהם:

א.ס. פושקין

אל יֶק. נ. אוּשַׁקוֹבָה

תרגום מרוסית: י.נ.

מָה עָצוּב כִּי תֶּאֱרַך

הַפְּרִידָה בֵּין כֹּה וְכֹה; אַךְ

מַבָּטֵךְ, עָנֹג וְרַךְ,

לֹא אוּכַל לָעַד לִשְׁכֹּחַ.

תִּתְיַסֵּר אִלְמוּת רוּחִי;

אַל-נָא נִחוּמִים וְאֵבֶל –  

אַךְ הַאִם אַתְּ תֵּאָנְחִי

עֵת אֶהְיֶה תָּלוּי עַל חֶבֶל?

16 למאי 1827

וכאשר התהדק החבל סביב צווארו, התוודה פושקין במכתב סגור וחתום אישי בפני הצאר ניקולאי ה-1, כי הוא, אכן, האיש שחיבר את הפואמה עוד בשנת 1817 כמעשה שובבות מביש ונפשע, וכעת הוא מוסר את עצמו לחסדו ולטוב ליבו של הצאר. הצאר ניקולאי רשם את החלטתו: "עניין זה ידוע לי לפרטיו והוא תם ונשלם בהחלט."

כיום, כמאתיים שנה מאוחר יותר, יכולים אנו באין מפריע לחייך ולהשתעשע על חשבון הסיפור האוונגלי המופרך כל-כך, והנה – לא להאמין! – עדיין בימינו, במאה ה-21 אילו תרגמתי משהו שהיה מתקרב אך במקצת אל דבר מה הלועג לנביא מוחמד – היו חיי תלויים לי מנגד...

א. ס. פושקין

גבריאלידה

תרגום מרוסית: יואל נץ

לִיהוּדִיָּה הַצְּעִירָה אַפְלִיא               

תְּפִלָּה, כִּי נִשְׁמָתָהּ תְּהֵא נוֹשָׁעַת.          

גְּשִׁי נָא הֲלוֹם, מַלְאָךְ יָפֶה שֶׁלִּי,

בִּרְכַּת שָׁלוֹם וְאוֹר מְבֹרָכָה אַתְּ.

כִּי לִישׁוּעַת חִנֵּךְ קוֹלִי אָרִים,

וּלְחֶמְדַּת דְּמוּתֵךְ, כִּי יְקָרָה הִיא

לְמֶלֶךְ הַמְּלָכִים וְלַנּוֹצְרִי,

אָשִׁיר בִּדְחִילוּ וּבְיִרְאַת שָׁמַיִם

בְּהַכְנָעָה. צְלִילֵי הַנְּעִימָה                  

אֶת נֶפֶשׁ הַבְּתוּלָה אוּלַי יַנְעִימוּ;

הָרוּחַ הַקְּדוֹשָׁה תִּפְקֹד בִּרְחִימוּ;

הִיא אֲדוֹנִית הַלֵּב וְהַנְּשָׁמָה.

בַּת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, יְצוּר בְּתוּלִי רוֹגֵעַ,

גַּבּוֹת כֵּהוֹת, זוּג גִּבְעָתַיִם נָע;

מֵלִיט הַבַּד תְּנוּעַת חַמוּדוֹתֵיהַ;

רַגְלַיִם לַדּוֹדִים; שִׁנֵּי פְּנִינָה...

הָעִבְרִיָּה, לֶחְיֵךְ וָרֹד נִצְבַּעַת?

שְׂפָתַיִךְ מְקַשֵּׁט חִיּוּךְ נִכְלָם?

לֹא יְקִּירָה שֶׁלִּי: טָעֹה טוֹעָה אַתְּ,

כִּי לֹא אוֹתָךְ – תֵּאַרְתִּי אֶת מִרְיָם.

בְּלֵב שָׂדוֹת, הַרְחֵק מִירוּשָׁלַיִם,

הַרְחֵק מֵעֶלֶז, מִמְחָזֵר נִשְׂרָךְ

(הַשֵּׁד שׁוֹלֵחַ לְהַפִּיל בְּפַח) –

אֶת הַיְּפֵיפִיָה אִישׁ לֹא גִּילָה; הִיא

רַק נִהֲלָה חַיִּים שְׁלֵוִים בְּחֵן

עַם בַּעֲלָהּ, אִישׁ מְכֻבָּד, זָקֵן.

בְּנַגָּרוּת גְּרוּעָה יָדוֹ הָיָה שׁוֹלֵחַ,

יָחִיד בִּכְפָר אֶת הַמְּלָאכָה יוֹדֵעַ.

בְּעִסּוּקוֹ עַל פְּנֵי הַכְּפָר סוֹבֵב

עִם הַמַּשּׂוֹר, עִם הַפַּטִּישׁ תָּמִיד הוּא,

אוֹ עִם גַּרְזֶן בַּיָּד, וְלֹא שָׂם לֵב

לַחֵן הָרַב שֶׁבְּחֵיקוֹ לִבְלֵב.

אַךְ הַשְּׁחָקִים לָהּ פּוּר שׁוֹנֶה הוֹעִידוּ.

אֶת מַבָּטָהּ נִמְנַעַת מִלְּהָרִים,

כְּמוֹתָהּ כְּצִיץ שֶׁעַלְעָלָיו סְגוּרִים.

הַבַּעַל הֶעָצֵל אֶת מַזְלֵפוֹ הִזְנִיחַ,

וְלֹא הִשְׁקָה הַפֶּרַח הַנִּכְסָף;

חַי עִם הָעִבְרִיָּה, כְּמוֹ הוּא אָבִיהָ,

סִפֵּק לָהּ מְזוֹנָהּ וְלֹא יָסַף.

אָז אֵל עֶלְיוֹן שָׁלַח מִמְּרוֹם רָקִיעַ

בִּשְׁעַת רָצוֹן, אַחַי, מַבָּט חוֹמֵל:

בְּיִפְעָתָה, בְּחֵיק בְּתוּלִי הִשְׁגִּיחַ

שֶׁל שִׁפְחָתוֹ, וְהִתְרַגֵּשׁ הָאֵל.

בְּחָכְמָתוֹ וּבְרוֹמְמוּת הָרוּחַ

בְּרָכָה יָבִיא לַכֶּרֶם הֶחָבוּי –

הַכֶּרֶם הַשָּׁכוּחַ, הַזָּנוּחַ –

בְּקֶרֶן שֶׁפַע שֶׁל תַּגְמוּל רָאוּי.

הָאָרֶץ בְּחֶשְׁכַּת הַלֵּיל נָדַמָּה;

מִרְיַם שְׁלֵוָה עַל מַצָעֵיהַ נָמָה.

הָאֵל צִוָּה – נִגְלָה לָהּ חִזָּיוֹן:

מִסֵּתֶר הָרָקִיעַ הָעֶלְיוֹן

בִּמְלוֹא הַתְּהִלָּה וְהַתִּפְאֶרֶת

אָצִים, מְפַזְּזִים, חוֹפְזִים בְּלִי הֶרֶף

וּבְעֶלֶז מַלְאָכִים בְהַמוֹנָם,

שְׂרָפִים עָפִים בְּשֶׁפַע מִכָּל עֵבֶר,

כְּרוּבִים פֹּוֹרְטִים עַל מֵיתָרֵי הַנֶּבֶל,

רַבֵּי הַמַּלְאָכִים סְפוּנִים דוּמָם;

פְּנֵיהֶם טְמוּנוֹת בְּזִיו כַּנְפֵי הַזֹּהַר

מוּל נֶצַח נְצָחִים שֶׁל כֵּס אֱלֹהַּ –

מֻקָּף בְּעַנֲנִי מוֹר לְבַשֵּׂם;

וּלְפֶתַע בְּצַלְמוֹ הוּא לִפְנֵיהֶם.

כָּרְעוּ עַל עָב... הַנֶּבֶל הִתְאַלֵּם.

בְּחִיל וּבִּרְעָדָה מֵאֵין כָּמוֹהָ,

מִרְיַם שְׁפוּפָה שׁוֹמַעַת קוֹל אֱלֹהַּ:

"אַתְּ תִּקְוָתָהּ הַצְּעִירָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל,

בְּכָל הָאָרֶץ רֹאשׁ לִבְנוֹת הַחַיִל!

בְּלַהַט אַהֲבָה קוֹרֵא אֵלַייִךְ –

יְהִי חֶלְקֵךְ בִּתְהִלַּת הָאֵל.

הִכּוֹנִי, כִּי יוֹמֵךְ מַפְצִיעַ:

הִנֵּה דּוֹדֵךְ אֶל שִׁפְחָתוֹ מַגִּיעַ".

הַכֵּס שָׁב וּבַעֲנֶנֶת נֶעֱטַף;

הָמָה שׁוּב הַצִּבּוּר הַמְּכֻנָּף,

צְלִילֵי הַנֶּבֶל שׁוּב רַגְּשׁוּ לְמַעְלָה.

יָדֶיהָ וּשְׂפָתֶיהָ בִּתְפִלָּה לָהּ,

דוּמַם מוּל פְּנֵי מָרוֹם נִצְּבָה מִרְיַם.

אַךְ מָה כָּל-כָּךְ מַסְעִיר אוֹתָהּ מִשָּׁם?

מָה כֹּה מוֹשֵׁךְ, לוֹכֵד אֶת מַבָּטֶיהָ?

מִי שָׁם נִצַּב, בִּבְנֵי מָרוֹם מֻקָּף,

אֵינוֹ מֵסִיר מִמֶּנָּה תְּכֹל עֵינָיו?

כְּסוּתוֹ הַדָּר, כוֹבְעוֹ נוֹצוֹת שׁוֹפֵעַ,

גוֹן אֶבְרוֹתָיו וְתַלְתַלָיו זָהָב,

קוֹמָה זְקוּפָה, מַבָּט נָבוֹךְ – כָּל אֵלֶּה

הֵם בְּעֵינֶיהָ שֶׁל מִרְיַם כְּפֶלֶא;

הוּא לְבַדּוֹ אֶת לְבָבָהּ נוֹחֵל!

הֵידָד, רָב-מַלְאָכִים, הוֹ, גַּבְרִיאֵל!

הַכֹּל נָגוֹז... עַל אַף תְּלוּנוֹת הַיֶּלֶד,

כָּךְ מִן הַבַּד תְּמוּנַת קְסָמִים אוֹזֶלֶת,

שֶׁבְּפָנָס הַקֶּסֶם מְקוֹרָהּ.

עִם אוֹר הַיְּפֵיפִיָה הִתְעוֹרְרָה,

הוֹזָה עוֹד בְּעִנּוּג וּבְעַצֶלֶת;

מֵחֲלוֹמָהּ תַּזְהִיר עוֹד וְתָּהֶל

דְּמוּתוֹ שׁוֹבַת הַלֵּב שֶׁל גַּבְרִיאֵל.

שִׂיחַת הָאֵל נְשִׁימָתָהּ הָאִיצָה,

הַדָּם רָתַח, הַלֵּב דָּפַק מַהֵר.

מִרְיַם אֶת אֱלֹהֶיהָ הֶעֱרִיצָה –

אַךְ גַּבְרִיאֵל לַלֵּב נָעַם יוֹתֵר...

יֵשׁ וְקוֹרֶה שֶׁהַשְּׁלִישׁ בְּסֶתֶר

יַקְסִים אֶת רְעַיָת הַגֵּנֵרָל.

וְאֵין עֵצָה – יַסְכִּים חָכַם גַּם פֶּתִי –

אִם כָּךְ נִגְזַר הַדִּין בְּצַו גּוֹרָל.

ַנַדוּן בְּמוּזָרוּת הָאַהֲבָה

(אֵינִי מַכִּיר, אֶלָּא בְּזֶה הַשִּׂיחַ).

עֵת שֶׁדָּמֵנוּ בְּלִי מֵשִׁים מַרְתִּיחַ

מַבָּט חוֹדֵר יוֹקֵד כַּלֶּהָבָה,

עֵת שֶׁנָּחוּשׁ כִּזְבוֹ שֶׁל גַּעְגּוּעַ,

וּמַשָּׂאוֹ מַכְבִּיד עַל הַנְּשָׁמָה,

עוֹטֶה עָלֶיהָ סֶבֶל וּשְׁמָמָה,

הַסֶּבֶל אֵין שֵׁנִי לוֹ, הַקָּבוּעַ –

אוֹ אָז בֵּין הַיְּדִידִים הַצְּעִירִים

מוֹצְאִים אַךְ אֶת הַנֶּאֱמָן עָלִינוּ;

אִתּוֹ חוֹלְקִים אֶת כּוֹס הַיִּסּוּרִים.

שִׂיחֵנוּ רָם, וּבְלַהַט מִתְעַצֵּם הוּא...

אַחֲרֵי אֲשֶׁר לָכַדְנוּ בִּמְעוּפוֹ

אֶת זֶה הָרֶגַע הֶעָנֹג ,וּבְנַחַת,

רַבַּת הַחֵן עַל הַמַּצָּע נוֹכַחַת,

כֹּה נְבוֹכָה עַד סַף הָעִלָּפוֹן - - -

אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָבַר, חָלַף הַסֶּבֶל,

כְּבָר לֹא נוֹתַר לְמָּה לְהִשְׁתּוֹקֵק –

עַל זֵכֶר אַהֲבָה, דְּבָרִים שֶׁל הֶבֶל,

עִם רֵעַ זֶה מַרְבִּים לְהִתְרַפֵּק.

מֵרֶגֶשׁ זֶה, הוֹ, גַּם אַתָּה אֱלֹהַּ!

תִקוֹד כָּמוֹנוּ בָּהּ בַּלֶּהָבָה.

כִּי לֹא מָצָא בּוֹרֵא עוֹלָם מַרְגּוֹעַ:

מִשֶּׁטֶף הַתְּפִלּוֹת שָׂבַע שָׂבֹעַ...

הֵחֵל כּוֹתֵב תְּהִלִּים שֶׁל אַהֲבָה,

וְשָׁר: "לִבִּי אַךְ אֶל מִרְיַם שַׁלוּחַ,

מָאוֹס מָאַסְתִּי בְּחַיֵּי עוֹלָם...

אֵי הָאֶבְרוֹת? אַטוּסָה אֶל מִרְיַם,

וּבְחֵיק יַעֲלַת הַחֵן רוּחִי תָּנוּחַ!.."

וְעוֹד וָעוֹד... כָּל שְׁמוֹחוֹ רָקַח.

הָאֵל חִבֵּב חָרוּז, סַסְגוֹן מִזְרָח.

אֶת גַּבְרִיאֵל זִמֵּן – יָדִיד שָׁמַיִם –

בִּפְרוֹזָה אֶת אַהֲבָתוֹ הִסְבִּיר.

שִׂיחָם הַכְּנֵסִיָּה גָנְזָה מֵעַין;

מַלְאָךְ הָעַל נִדְהַם וְאַף הֶחְוִיר!

מָסֹרֶת בְּנֵי אַרְמֶנְיָה מְסַפֶּרֶת,

כַּמָּה אֱלֹהַּ בְּשִׁבְחוֹ דִּבֵּר,

וְגַם מִנָּה אוֹתוֹ שָׁלִיחַ-מְבַשֵּׂר,

עַל שׁוּם שֶׁכֹּה מֻכְשָׁר הוּא; וּלְעֵת עֶרֶב

לַחְלוֹת אֶת פְּנֵי מִרְיַם אוֹתוֹ שִׁיגֵר.

אַךְ זֶה בִּקֵּשׁ כָּבוֹד אַחֵר (בֵּינֵינוּ):

שָׂמַח בִּשְׁלִיחוּיוֹת, אָהַב אוֹתָן;

גַּם הֶעֱבִיר פְּתָקִים הֵנָּה וָהֵנָּה

דַּי בְּרָצוֹן, אַךְ הוּא גַּם שְׁאַפְתַן.

עָמֹק בַּלֵּב כַּוָּנוֹתָיו טָמַן;

בְּלֵב וָלֵב לְאֵל עֶלְיוֹן הִנְהֵן הוּא;

מַלְאָךְ-שָׂרַת... סַרְסוּר בִּלְשׁוֹנֵנוּ.

אַךְ הַשָּׂטָן צָרֵנוּ עֵר עֲדַיִן!

גַּם לְאָזְנָיו הִגִּיעָה הַבְּשׁוֹרָה,

שֶׁעַל יְהוּדִיָּה הָאֵל שָׂם עַיִן;

שֶׁהִיא יָפָה מְאֹד וַאֲמוּרָה

מֵאֵשׁ הַגֵּיהִנּוֹם לְהַצִילֵנוּ.

שָׁמַע הַנַּכְלוּלִי וְהִתְעַצְבֵּן; הוּא

הֵחֵל לִרְקֹם. אֱלֹהַּ בְּתוֹךְ כָּךְ

יָשַׁב בַּטֵּל, חָלַם חֲלוֹם שֶׁל מֶגֶד,

חָדַל לִמְשׁוֹל, כָּל הַיְּקוּם נִשְׁכַּח,

אַךְ הִתְנַהֵל לְמֵישָׁרִין, מִנֶּגֶד.

הֵיכָן עַכְשָׁו מִרְיַם, אֵשֶׁת יוֹסֵף,

הָעֲגוּמָה? וּמָה טִיב מַעֲשֶׂיהָ?

הִרְהוּר טוֹרֵד לִבָּהּ וְלֹא חוֹלֵף,

עֵת שֶׁפּוֹסַעַת בְּבֻסְתָּן רוֹגֵעַ:

יָשׁוּב נָא הַחֲלוֹם הַמְּלַבֵּב.

דְּמוּת הַמַּלְאָךְ מַשְׁרָה עַצְבוּת וְנַחַת:

רוּחָהּ כְּמֵהָה אֵלָיו בְּרֹךְ וּבְפַחַד.

מֵצֵל הַדֶּקֶל, זַךְ הַמַּעְיָן;

שָׁקְעָה בְּשַׂרְעָפִים הַיְּפֵיפִיָה.

מָה לָהּ יִפְעַת פְּרִיחָה, מָה לָהּ נִיחוֹחַ?

גַּם מִן הָעֵין אֵין לְנַפְשָׁהּ מַרְגּוֹעַ...

וּלְפֶתַע הֲדוּרָה וּמַפְלִיאָה

מוֹפָעַת דְּמוּת נָחָשׁ בְּקַשְׂקַשֵׂיהַ.

תָּלוּי מֵרוֹם הָעֵץ וּמִתְנוֹעֵעַ,

לוֹאֵט בְּמֶתֶק: "אֲהוּבַת הָאֵל!

רְאִי, עַבְדֵּךְ אֲנִי, אַל נָא תַנוּסִי..."

הֲיִתָּכֵן כָּזֹאת? תִּתְמָה וְתִּתְפָּעֵל,

וּבְלִי שֶׁיִּתְעוֹרֵר בְּלֵב הִסּוּס, הִיא

נָתְנָה אֵמוּן, בְּמִי? בַּעֲזָאזֵל!

מִיֹּפִי נָחָשִׁי קְסוּמָה גוֹמַעַת:

שִׁפְעַת גְּוָנִים הָדוּר, חִיּוּךְ נוֹכֵל.

נִסְחֶפֶת עַל הַלֵּב קְצָת לְהָקֵל

וּלְהָפִיג שָׁעוֹת שֶׁל חֹסֶר מָעָש –

שָׁלְחָה מַבָּט עָנֹג בּוֹ בַּשָּׂטָן,

וְאַף פָּצְחָה בְּשִׂיחַ מְסֻכָּן:

"מִי, מִי אַתָּה? נְעִימָתְך נִשְׁמַעַת

שְׁקֵטָה וַעֲרֵבָה; אַךְ אֶל נָכוֹן

שֶׁאֶת חָוָּה אִמֵּנוּ הַנִּכְנַעַת,

אַתָּה הוּא, שֶׁלִּטְעֹם מֵעֵץ הַדַעַת

הֵדַחְתָּ – וְתִמְעַד בְּחֵטְא קַדְמוֹן.

אִתָּהּ, חֲבִיבוּתְךָ הַמְּרוּשַׁעַת

הַטְּבִיעָה אֶת כָּל גֶּזַע הָאָדָם.

אָדַם עַל מוֹ בְּשָׂרוֹ אֶת הַצָּרָה חָש;ׁ

תֵּבוֹשׁ!"

         "הַפּוֹפִּים^[1], סִפּוּרָם הוּא כַּחַשׁ,

הִצַּלְתִּי אֶת חָוָּה מִבּוֹר אֵידָהּ!"

"מִמִּי הִצַּלְתָּ?"

                "מִן הָאֵל"

                           "פּוֹשֵׁעַ!" 

"הוּא הִתְאַהֵב – "

                     "מוּטָב שֶׁתִּזְהַר!"

"בָּעַר אֵלֶיהָ – "

             "שְׁתֹק!" –

                          "עַד לְשַׁגַּע,

רָבְצָה הַסַּכָּנָה לִמְרָאשֹׁתֵיהַ".    

 "אַתָּה שַׁקְרָן!"

                 "חֵי אֵל!"

                           "אַתָּה כּוֹפֵר!"

"תַּקְשִׁיבִי רַק..."

                  בְּדַעְתָּהּ חוֹכֶּכֶת:

לֹא טוֹב בִּיחִידוֹת, בְּתוֹךְ בֻּסְתָּן,

הַטוֹת אָזְנַיִם לְדִבָּה מֻפְרֶכֶת,

וְהִיא יוֹצֵאת מִפִּיו שֶׁל הַשָּׂטָן!

הָאֵל הַטּוֹב שׁוֹמֵר וְאוֹהֲבֵנִי,

וְחֶמְלָתוֹ מִשְׁעֶנֶת וּמָגֵן הִיא;

לֹא יַעֲנִישׁ אוֹתִי בְּשֶׁל שִׂיחָה

עִם הַנָּחָשׁ, שֶׁהוּא אָמְנָם תָּמוּהַּ,

אֲבָל נִרְאֶה אָדִיב וְאַף צָנוּעַ.

הֵיכָן הַחֵטְא? שְׁטֻיּוֹת, זוֹ אַךְ בְּדִיחָה!

מַטָּה אָזְנָהּ אֶל הַנָּחָשׁ בְּלִי פַּחַד,

אֶת גַּבְרִיאֵל, לְפִי שָׁעָה, שׁוֹכַחַת.

הַשֵּׁד הָעַרְמוּמִי בְּגַאֲוָה

מֵנִיף זָנָב, צַוָּאר קַשְׁתִּי מוֹתֵחַ,

גּוֹלֵשׁ מִן הֶעָנָף וְאֶל פָּנֶיהָ

מֵפִיחַ אֶת שִׁקּוּי הָאַהֲבָה,

וְשָׂח:

      "יֵשׁ שֹׁנִי בֵּין הַנַּרַטִיבִים:

מֹשֶׁה הִשְׁמִיעַ סִפּוּרֵי בַּדִּים,

מִשּׁוּם שֶׁהוּא בִּקֵּשׁ רַק לְהֵיטִיב עִם

הַמּוֹנִיטִין שֶׁלּוֹ בְּלֵּב הַיְּהוּדִי.

בְּרֹב חָכְמָה וּבְשִׁפְלוּת הַבֶּרֶךְ

עֶמְדָּה רָמָה אֵצֶל הָאֵל בִּצֵר;

אֲבָל אֲנִי בּוֹחֵל בְּרוֹם הַדֶּרֶג,

וְגַם אֵינֶנִּי הִיסְטוֹרְיוֹן חָצֵר!

רָאוּי לַהֵן, לִבְנוֹת הַחֵן בְּחֶלֶד

שֶׁיְּקַנְּאוּ בְּלַהַט מַבָּטֵךְ;

דְּמוּתֵךְ הָעֲנָוָה מֵהֶן נִבְדֶּלֶת – 

עַל בְּנֵי אָדַם רֹב קֶסֶם לְהַלֵּךְ,

עַל לְבָבָם לִשְׁלֹּט בִּבְרַק הָעַיִן,

בְּחִיּוּכָהּ הַזַּךְ שִׂמְחָה לִגְמֹל

לִכְדֵי טֵרוּף – רַק בְּמִלָּה אוֹ שְׁתַּיִם,

כִּנְטוֹת לִבֵּךְ – לֶאֱהֹב, אוֹ אִם לַחְדֹּל...

זֶה גּוֹרָלֵךְ; אַתְּ כְּמוֹ חָוָּה; כָּמוֹהָ

בְּבוּסְתָנָהּ, צְנוּעָה וַחֲבִיבָה

תִּפְרַח שְׁמוּמָה בְּלִי דַּעַת אַהֲבָה.

כָּךְ נָהֲגוּ בְּחֵיק הַגַּן לִפְסֹעַ

עַל גְּדוֹת הַנְּהָרוֹת, אֵין מִלְּבַדָּם

רַק הִיא וְהוּא – חָוָּה לְצַד אָדַם.

חַדְגּוֹנִיּוֹת יוֹמָם מְשַׁעְמֶמֶת;

לֹא פְּנַאי אֵינְסוֹף, לֹא צֵל חֻרְשָׁה רוֹמֵם אֶת

הַלֵּב לָדַעַת אַהֲבָה כַּדִּין.

בְּיוֹם אַךְ יַד בְּיַד טִיְּלוּ בְּנַחַת,

אָכְלוּ, שָׁתוּ; בְּלֵיל קָסוּם גַּם יַחַד

לֹא הִתְעַנְּגוּ עַל מִצְחָקֵי דּוֹדִים...

נוּ, מָה תֹּאמְרִי? לֹא צֶדֶק וְלֹא חֶסֶד

אֵל יְהוּדִים אַכְזָר וּשְׁלוּחַ-רֶסֶן

מֵאֵשֶׁת אִישׁ כְּלָל לֹא הֵסִיר מַבָּט:

שָׁמַר אוֹתָהּ אַךְ לְעַצְמוֹ בִּלְבַד...

הוֹ, אֵיזֶה אֹשֶׁר לָהּ, כָּבוֹד וְתֹאַר!

רָקִיעַ רָם כָּמוֹהוּ כְּבֵית סֹהַר:

לְצֵל מַרְגְלוֹתָיו תִּתְפַּלְּלִי,

אֶת זִיו יוֹפְיוֹ שַׁבְּחִי, תִּתְפָעַלִי

וְתִצְטַנְּעִי, כִּי אֶת פָּנָיו יַזְעִיף, אִם

מִלָּה עִם רַב הַמַּלְאָכִים תַּחֲלִיפִי...

זֶה גּוֹרָלָהּ שֶׁל מִי שֶׁהַבּוֹרֵא

לִהְיוֹת לוֹ לִידִידָה, אֵלָיו קוֹרֵא.

מָה אַחַר כָּךְ? תַּגְמוּל מַשְׁמִים עַד גֹּדֶשׁ

שִׁירָה צְרוּדָה בִּכְנֵסִיוֹת שֶׁל קֹדֶשׁ,

נֵרוֹת, תְּפִלַּת זְקֵנוֹת בְּקוֹל מִתְּרִיס,

עָשָׁן מַחְתּוֹת וְאִיקוֹנִין שֶׁל מֶתֶק

דְּמוּתֵךְ מֵהֶן בְּתִפְאֳרָה נִבֶּטֶת...

גּוֹרָל נִפְלָא! הֵידָד, כַּמָּה עַלִּיז!

גּוֹרָל אֲשֶׁר כָּזֶה מִלְּאֵנִי צַעַר;

הֵעַזְתִּי לְיוֹצְרֵנוּ לְהָרַע,

וּלְעוֹרֵר לֵב נַעֲרָה וְנַעַר.

הַאִם תֵּדְעִי, כֵּיצַד הַכֹּל קָרָה?

זוּג תַּפּוּחִים עַל עֵץ – בְּמוֹר בִּשֵּׂם אֵל

(סִימָן לְמַזָּל טוֹב, לְחֵשֶׁק סֵמֶל),

גִּילוּ לָהּ לְחָוָּה סִתְרֵי חֲלוֹם.

נֵעוֹרוּ בָּהּ מִינִי כְּמִיהוֹת אֵין פֵּשֶׁר,

כַּמָּה יָפֶה גּוּפָה, גִּלְּתָה פִּתְאֹם.

הַלֵּב רוֹטֵט וְהַנְּשָׁמָה רוגשת:

אֵצֶל אָדָם גִּלְּתָה אֶת הָעֵירֹם!

רָאִיתִי מֵיזַמִי תּוֹסֵס כַּיַּיִן;

כִּי הַתְחָלָה יָצַרְתִּי חֲדָשָׁה.

הַזּוּג פָּרָשׁ אֵל עֹבִי הַחֻרְשָׁה...

מַבַּטֵיהֶם חַפְזוּ, חַפְזוּ יָדַיִם...

בֵּין חֲמוּדוֹת רַגְלֵי הָרַעְיָה

הָיָה אָדָם רוֹגֵשׁ בַּחֲוָיָה,

וְלֹא יָדַע בְּלַהַט אֶל-נָכוֹן, אֵיךְ

לֹא לְכַבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלֶּהָבָה.

בְּחִפּוּשָׂיו אַחַר מַקּוֹר הָעֹנֶג

הָיָה אוֹבֵד עֵצוֹת בְּחֵיק חָוָה...

מִלֵּב גּוֹעֵשׁ בְּאֵשׁ נִשְׁכַּח הַפַּחַד

מִזַּעַם הַבּוֹרֵא; פְּרוּעָה, בְּלַהַט,

הִיא בִּמְתִינוּת שְׂפָתֶיהָ מְנִיעָה,

גּוֹמֶלֶת לָאָדָם מִנְּשִׁיקוֹת פִּיָּה;

שְׁטוּף גִּיל צָלַל אֶל תְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה...

מַרְבָד פִּרְחֵי הַגַּן, הַצִּמְחִיָּה,

עַל זוּג הָאוֹהֲבִים לִפְרֹשׁ הִפְלִיאָה.

יוֹם מְבֹרָךְ! עַלְסוּ בֵּין נִים-לֹא-נִים

וְלֹא יָדְעוּ כָּלַל אֶת נַפְשָׁם מִנַּחַת.

עֵינַיִם לֹא עָצְמוּ שְׁנֵיהֶם גַּם יַחַד,

וְאֶת זְמַנָּם בִּלּוּ בִּנְעִימִים!

הָאֵל – וְזֶה יָדוּעַ מִנִּי קֶדֶם –

גֵּרֵשׁ אוֹתָם לָעַד מָגֵן הָעֵדֶן,

שִׁלַּח אוֹתָם לַנוּד וּלְדַמֵּם,

מִן הַבֻּסְתָּן בּוֹ הַשְּׁכִינָה נוֹשֶׁקֶת,

בּוֹ אֵין עָמַל, כִּי אַךְ שַׁלְוָה וְשֶׁקֶט

בְּחֵיק עַצְלוּת הַטֶּבַע הַדּוֹמֵם...

אֲנִי הוּא, מִי שֶׁבִּפְנֵיהֶם, בְּיֹשֶׁר,

גִּלָּה אֶת כָּל רָזֵי גִּפּוּף, שְׁקִיקָה,

הִתְלַהֲבוּת, רִגּוּשׁ, דְּמָעוֹת שֶׁל אֹשֶׁר

מִלִּים שֶׁל נֹעַם, רֹךְ וּנְשִׁיקָה.

אִמְרִי כָּעֵת: דְּבָרַי מִינוּת וְרֶפֶשׁ?

הַאִם, אָכֵן, אִמְלַלְתִי אֶת אָדָם?

אֵינִי סָבוּר כָּךְ, וְאַךְ זֹאת אֵדַע,

כִּי עִם חָוָה אֲנַחְנוּ יְדִידִים בַּנֶּפֶשׁ".

הַשֵּׁד נָדַם. מִרְיַם קָפְאָה בִּדְמִי,

מַטָּה אָזְנָהּ לַזֵּד הָעַרְמוּמִי.

"אוּלַי אֱמֶת בְּפִיו", חָשְׁבָה, "שָׁמַעְתִּי:

אִם שֶׁבַח וְאִם תְּהִלָּה – אַחַת הִיא –

הָאֹשֶׁר גַּם בְּפָז לֹא יִמָּכֵר;

רַק אַהֲבָה, וְלֹא דָּבָר אַחַר...

הָה, אַהֲבָה! אַךְ לְשֵׁם מָה, וּמַהִי?.."

דְּרוּכָה, וּבְסַקְרָנוּת מַטָּה אָזְנַיִם

לְכָל תֵּאוּר וּלְכָל סִפּוּר מַרְשִׁים:

מִינֵי קִרְבָה וּפְעֻלּוֹת כְּאֵלֶּה,

דִּבּוּר נוֹעָז, תְּנוּחוֹת, גִּפּוּף לְפֶלֶא

(כֻּלָּנוּ סַקְרָנִים לְחִדּוּשִׁים)...

הָרֹשֶׁם אַךְ הָלַךְ וְהִתְעַצֵּם, עֵת

לָהּ הִתְבַּהֵר שִׂיחוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ.

פִּתְאֹם דְּמוּתוֹ הֵחֵלָּה נֶעֱלֶמֶת,

וּלְעֵינֶיהָ – חִזָּיוֹן חָדָשׁ:

קָרוֹב-קָרוֹב מוּלָהּ כּוֹרֵעַ עֶלֶם

יְפֵה מַרְאֶה; נוֹשֵׂא עֵינָיו בְּאֵלֶם,

בְּמִין תַחֲנוּן בִּלְתִּי מֻסְבָּר, נוֹאַשׁ;

לוֹאֵט דְּבַר מָה, רוֹכֵן, כּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ,

עֵת יַד אַחַת תּוֹשִׁיט אֵלֶיהָ פֶּרַח,

זוֹ הָאַחֶרֶת תְּקַמֵּט פִּשְׁתָּן;

חוֹלֶפֶת בּוֹ וּבִגְנֵבָה נִכְנֶסֶת,

נוֹגַעַת אֶצְבַּע עַנוּגָה בְּחֶסֶד

בְּמַחֲמָדִּים... מִרְיַם אֵינָהּ תּוֹפֶסֶת,

הַכֹּל כָּל-כָּךְ חָדָשׁ, בִּלְתִּי מוּבָן.

תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ מִין סוֹמֵק – לֹא מִבֹּשֶׁת –

עַל שְׁתִי הַלְּחָיַיִם הִתְפַּשֵּׁט;

מִין חֹם עָנֹג, וְלֹא תּוּכַל לִכְבֹּשׁ אֶת

תְּנוּעוֹת בֵּית הֶחָזֶה בְּיֶתֶר שְׂאֵת.

שׁוֹתְקָה, וּלְפֶתַע לֹא אַצְרָה עוֹד כֹּחַ;

חַדְלָה לַחֲשֹׁב, לִרְאוֹת, חַדְלָה לִשְׁמֹעַ;

רֹאשָׁהּ אֶל חֵיק הָעַרְמוּמִי סָמְכָה,

"אוֹיָה!" וְעַל הַדֶּשֶׁא הִשְׁתַּטְּחָה...

יְקִירָתִי! הֲלוֹא זוֹ אַתְּ אֲשֶׁר

לִי תְשׁוּקוֹתַי בָּרִאשׁוֹנָה תַּנְחִילִי.

תִּקְוָה עַזָה, חֲלוֹם שֶׁהִתְגַּשֵּׁם –

עוֹלִים בְּזִכְרוֹנִי. הַתִסְלְחִי לִי

עַל חֲטָאַי, צְחוֹקִי הַמִּתַּמֵּם

בְּתוֹךְ בֵּיתֵךְ; הַמִּשְׂחָקִים הָהֵם

תַּחַת הָעַיִן הַפְּקוּחָה שֶׁל אִמָּא;

בְּהֵחָבֵא הֵצַקְתִּי לְךָ, וִיהִי מָה,

וְלָךְ הִנְחַלְתִּי פֶּרֶק שֶׁל חֶמְדָּה?

לִמַּדְתִּי בְּסֶתֶר אֶת יָדַיִךְ –

כְּשֶׁאֵין תְּנוּמָה בְּרוּכָה לְעַפְעַפַּיִם –

אֵיךְ לְהַמְתִּיק אֶת עֶצֶב הַפְּרִידָה,

עֵת פַּעֲמֵי הַלֵּב הוֹלְמִים עֲדַיִן.

אַךְ נְּעוּרַיִךְ, וַי, עַכְשָׁו בְּטֵלִים.

בְּחִיּוּכֵךְ הַתָּם לֹא עוֹד שׁוֹבָה אַתְּ

שׁוּב לְבָבוֹת, כִּי פְּרִיחָתֵךְ גּוֹוַעַת...

הַתִסְלְחִי לִי, יְקָרָה שֶׁלִּי?

אָבִי חֶטְאֵי מִרְיַם וּגְדוֹל אוֹיְבֶיהָ,

שֶׁאַשְׁמָתוֹ זוֹרַעַת פַּלָּצוּת;

כִּי נַעֲמָה לְךָ, אוֹיָה, זוֹ הַפְּרִיצוֹת,

וְכִי הִצְלַחְתָּ בְּמִשְׂחָק פּוֹשֵׁעַ

לָתֵת שִׁעוּר לְאֵשֶׁת הַבּוֹרֵא,

לִגְזֹל תְּמִימוּת זַכָּה בְּלִּי הִתְיָרֵא –

הֱיֵה גֵּאֶה בְּמוֹנִיטִין פוֹחֵחַ;

תִּרְדֹּף, תַּשִּׂיג... אַךְ הַשָּׁעָה קְרֵבָה!

הַלַּיְלָה רַד. אוֹר אַחֲרוֹן כָּבָה.

הַכֹּל נָדַם. לְפֶתַע, מִשָּׁמַיִם

רַב-מַלְאָכִים דּוֹאֶה לְבֵן-כְּנָפַיִם,

שָׁלִיחַ אַהֲבָה, חָבִיב הַכֵּס.

מִרְיַם רוֹאָה אֶת גַּבְרִיאֵל צוֹנֵחַ –

וּמְלִיָטה בְּפַחַד אֶת פָּנֶיהָ...

קָם עַל רַגְלָיו הַשֵּׁד נָבוֹךְ, כּוֹעֵס

וְשָׂח אֵלָיו: "הוֹ, גַּאַוְתָן מַצְלִיחַ,

עַל מָה וְלָמָּה צַצְתָּ כָּאן פִּתְאֹם?

תִּטֹּשׁ כֵּס אֵל וְאֶת חֲצַר מָרוֹם?

שַׁלָּמָה לְהָפֵר וּלְהַפְרִיעַ,

וְזוּג שַׁקּוּעַ בְּעִנּוּג לִבְלֹם?"

רַב-מַלְאָכִים קַנַּאי; עִם זֹאת, בְּנַחַת

הֵשִׁיב לַחֲצִיפוּת הַמְּבוּדָחַת:

"אוֹיֵב, שֶׁאֵין בְּנִשְׁמָתוֹ מְתֹם,

פּוֹחֵז אַכְזָר, גּוֹלֶה חָסַר תּוֹחֶלֶת,

עוֹלֵב כָּךְ בְּמִרְיַם הַנֶּאֱצֶלֶת –

בִּשְׁאֵלוֹת לִפְנוֹת אֵלַי תָּעֵז!

חִישׁ נוּס מִכָּאן מוֹרֵד עַד קְצוֹת הַחֶלֶד

וְלֹא, רְאֵה, תִּרְעַד אֶצְלִי, פּוֹחֵז!"

"אֵינֶנִּי מִתְיָרֵא מִחֶצְרוֹנֵי הַמֶּלֶךְ,

מִמְלָכְכֵי פִּנְכָּה כְּנוּעִים כְּאֵלֶּה,

וּמִן הַסַּרְסוּרִים שֶׁל אֵל עֶלְיוֹן!"

אָמַר הַמְּקֻלָּל וּבְרֹב חֲרוֹן

פָּנָה אֶל גַּבְרִיאֵל, וְיֵשׁ מֵאַיִן,

הִנְחִית אֶגְרוֹף הַישֵׁר לוֹ בְּשִׁנַּיִם.

זוֹעֵק מִכְּאֵב, שָׂח מַטָּה גַּבְרִיאֵל,

עַל בֶּרֶךְ שְׂמֹאל כָּרַע וְהִיטַלְטֵל;

חִישׁ הִתְעַשֵּׁת וּבְחֵמָה בּוֹעֶרֶת,

הָךְ לְשָׂטָן אֶל הֲרָקָה סְנוֹקֶרֶת.

הַשַּׁד גָּנַח מִכְּאֵב וְהֶחְוִיר.

זִנְּקוּ זֶה אֶל גּוּפוֹ שֶׁל זֶה בְּקֶשֶׁר

הָדוּק וּמְסֻבָּךְ עַד אֵין מַתִּיר.

וְכָךְ הֵם סוֹבְבוּ עַל פְּנֵי הַדֶּשֶׁא –

אִישׁ לֹא מַרְפֶּה, אִישׁ בְּאוֹיְבוֹ מַחֲזִיק.

אַף לֹא אֶחָד מִן הַנִּצִּים מַצְלִיחַ

אֶת שְׂנוּא נַפְשׁוֹ לִכְפֹּף וּלְהַכְרִיעַ

בְּמַאֲמָץ אוֹ בְּתַרְגִּיל מַבְרִיק.

הֵן תִּזְכְּרוּ גִּיל נְעוּרִים פָּרוּעַ

לְעֵת אָבִיב, אֵיךְ הִשְׁתוֹבַבְנוּ אָז,

נוֹטְשִׁים כִּתָּה, וּבְשָׂדֶה פָּתוּחַ

מִשְׁתַּעַשְׁעִים בְּמַאֲבָק נוֹעָז.

אַף לֹא אֶחָד מַנְחִית מַכָּה נִצַחַת...

יָד כָּל מַלְאָךְ בְּיָד צָרוֹ תֹּאחַז;

בַּעַל הַגּוּף אַלִּים, הוּא שֵׁד מִשַׁחַת,

אַךְ לֹא יָכֹל לַצַּר הַחֲמַקְמַק.

בְּאֵין מוֹצָא וְהַכְרָעָה עֲדַיִן,

אֶת כּוֹבָעוֹ שֶׁל גַּבְרִיאֵל פָּרַק –

זֶה כּוֹבַע הַנּוֹצוֹת זְהָב פַּרְוַיִם.

תָּפַס לְגַבְרִיאֵל בִּשְׂעָרוֹ הָרַךְ,

מָשַׁךְ בְּכֹחַ רָב – גֵּווֹ כְּקֶשֶׁת;

נִשְׁמַת מִרְיַם פּוֹרַחַת וְרוֹגֶשֶׁת,

לִבָּהּ בַּחֲרָדָה וּבְאֵימָה נִדְרַך

הוֹמֶה לְגַבְרִיאֵל; כּוֹסֶסֶת צִפֹרְנֵיהַ.

צוֹהֵל הַגֵּיהִנּוֹם: הֵידָד, הוּא מְנַצֵּחַ!

אַךְ גַּבְרִיאֵל לְפֶתַע מִתְעַשֵּׁת

מוֹשִׁיט יָדוֹ אֶל הָאֲתָר בְּלִי מוֹרֶךְ

(שֶׁבְּכָל קְרָב, כִּמְעַט וְאֵין בּוֹ צֹרֶךְ)

בְּזֶה הָאֵבֶר בּוֹ חָטָא. הַשֵּׁד

קוֹרֵא לִמְחִילָה, לֹא חַי לֹא מֵת,

כָּל עוֹד נָפְשׁוֹ בּוֹ אֶל הַשְּׁאוֹל מַצְלִיעַ.

בְּמַאֲבָק מוּזָר צָפְתָה בְּלִי נִיעַ,

עוֹצֶרֶת נְשִׁימָה, הַיְּפֵיפִיָה.

גִּבּוֹר הַקְּרָב נִגַּשׁ לְהִרְגִיעָהּ;

רוֹאָה אוֹתוֹ בְּרֹךְ וּבְחֵן פּוֹסֵעַ,

וְגַל שֶׁל סֹמֶק עַז כִּסָּה פָּנֶיהָ –

לוֹהֶבֶת אָהֲבָה וְהוֹדָיָה.

הוֹ, מָה יָפָה הָיְתָה הַיְהוּדִיָּה!.. 

מִלִּים לֹא לוֹ הֵשִּׂיחַ הַשָּׁלִיחַ

וְכֹה דִּבֵּר אֵלֶיהָ גַּבְרִיאֵל:

"מִרְיַם הַבְּתוּלָה – מִן הִרְקִיעַ

שְׁלוּחָה אֵלַיִךְ אַהֲבַת הָאֵל;

זֶה פְרִי בִּטְנֵךְ מֵאֵל, בּוֹ מְבֻרָכָה אַתְּ,

יַצִּיל אֶת הַתֵּבֵל וְאֶת הַשְּׁאוֹל יִמַח...

אַךְ לֹא אַסְתִּיר מִמֵּךְ, כִּי זֹאת לָדַעַת:

אָבִיו הוּא שִׁבְעָתַיִם מְבֹרָךְ!"

בַּעֲדִינוּת יָד בְּיָדָהּ נוֹגַעַת

כּוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו; הִיא בִּשְׁקִיקָה

נוֹשֶׁמֶת עֲמֻקּוֹת, מַבָּט כּוֹבֶשֶׁת.

לְפֶתַע הֶעֱנִיק לָהּ נְשִׁיקָה.

הִסְמִיקָה נְבוֹכָה וְהוּא כְּרֶשֶׁף

הֵעֵז בְּרֹךְ לָגַעַת בְּשַׁדָהּ...

"הַנָּח נָא לִי!" בְּאֵין אוֹנִים לוֹחֶשֶׁת

בִּמְטַר הַנְּשִׁיקוֹת שׁוּב מָעֲדָה;

מִצְּנִיעוּתָהּ עָנָף אַחֲרוֹן נִגְדָּע...

מָה תַּעֲשֶׂה? וּמָה יֹאמַר אֱלֹהַּ?

הוֹ, אַל נָא חֲמוּדוֹת, אַל דַּאֲבָה:

נְשׁוֹת הַסּוֹד אַתֶּן שֶׁל אַהֲבָה;

אִשָּׁה הֲלוֹא תֵּדַע מִאֵין כָּמוֹהָ

אֵיךְ לְהַסִיט חָשַׁד מִלֵּב חָתָן,

אֶת דַּעַת הַמֻּמְחִים אֵיךְ לְהַסִּיחַ,

אֵיךְ לַעֲטוֹת עַל חֵטְא לוֹט מְעֻדַן,

וְהֶעְדֵּר צְנִיעוּת אֵיךְ לְהַצְנִיעַ...

הַבַּת הַסּוֹרְרָה מֵאֵת אִמָּהּ

שִׁעוּר שֶׁל סֶבֶל-לִכְאוֹרָה לוֹקַחַת,

כְּמוֹ בַּתְּהִיָּה וּבַחֲשָׁשׁ גַּם יַחַד –

שְׁרוּיָה בַּמְּבוּכָה הַמְּדֻמֶּה;

תָּקוּם לֵאָה; חַמָּה תָּאִיר מִמַּעַל;

פָּנֶיהָ יִסּוּרִים וְחִדָּלוֹן.

הַאֵם: "תּוֹדָה לָאֵל!"; נִלְהָב הַבַּעַל,

וְהַיָּדִיד מַקִּישׁ כְּבָר בְּחַלּוֹן.

שׁוּב רָב-הַמַּלְאָכִים אֶל עַל מַרְקִיעַ,

עִם הַבְּשׂוֹרָה בִּפְנֵי הָאֵל מוֹפִיעַ.

הָאֵל, בְּקֹצֶר רוּחַ עַל פָּנָיו:

"בָּרוּךְ הַבָּא!" פּוֹגֵשׁ בּוֹ בְּשָׁלִיחַ,

"אָז מָה חָדָשׁ?", "עָשִׂיתִי הַמֵּיטָב –

אָמַרְתִּי לָהּ". "וּבְכֵן?", "כְּבָר מוּכָנָה הִיא"

אָז אֵל עֶלְיוֹן רָמַז בְּעַפְעַפַּיִם,

קָם מִן הַכֵּס, וּבְמֶחְוַת שַׁלִּיט

הִרְחִיק אֶת כָּל הַנּוֹכַחִים, כְּמוֹ זֶאוּס – 

הָאֵל שֶׁעַל יַוַן הַקַּדְמוֹנִית –

נָהַג אֵי אָז בְּהוֹמֶרוּס; אַךְ זֶהוּ –

אֵין זֶאוּס עוֹד: הֶחְכַּמְנוּ בְּתַכְלִית!

שְׁטוּפָה בְּזִכרוֹנוֹת מֵאֵין כָּמוֹהָ,

מִרְיַם, בְּפִינָתָה, בְּדוּמִיָּה,

עַל גַּב סָדִין קָמוּט טוֹוָה כְּמִיהָה,

כִּי שׁוֹב יָשׁוּבוּ חִישׁ עֶדְנָה וְנֹעַם.

גַּל חֹם חָדָשׁ מַרְטִיט אֶת הֶחָזֶה.

תּוֹהָה, מָה גַּבְרִיאֵל מִתְמַהְמֵהַּ?

דְּרוּכָה לִקְרַאת אוֹתוֹ הַמַּחֲזֶה

אֶת כְּסוּת הַלֵּיל הֵסִירָה מֵעָלֶיהָ.

חִיּוּךְ צָף עַל פָּנֶיהָ לְמַפְרֵעַ;

מְאֻשָּׁרָה מִיֹּפִי עֵירֹמָהּ;

מִמּוֹ חִנָהּ עוֹלֶצֶת הַנְּשָׁמָה.

אַךְ תּוֹךְ שֶׁדַּעְתָּהּ כָּל-כָּךְ מֻסַחַת,

חוֹטֵאת בְּמִטָּתָהּ מִרְיַם בִּדְמִי

וּבֵין לְבֵין רוֹוָה סִפּוּק וְנַחַת.

צוֹחֵק אַתָּה, הַשֵּׁד הָעַרְמוּמִי!

לְפֶתַע בַּחַלּוֹן מִן הַשָּׁמַיִם

מֵגִיחַ יוֹן חָמוּד לְבֵן כְּנָפַיִם,

חַג מֵעָלֶיהָ, עָף וְשׁוּב חוֹזֵר,

שִׁיר מְבַדֵּחַ בִּמְקוֹרוֹ פּוֹצֵחַ,

וּלְפֶתַע טָס, נוֹחֵת אֶל בֵּין בִּרְכֶיהָ,

יוֹשֵׁב מֵעַל הַוֶּרֶד וּמְנַקֵר,

רוֹעֵד, בּוֹעֵט, הוֹלֵךְ סוֹבֵב, נוֹגֵעַ –

גַּם בְּמַקּוֹר גַּם בְּרַגְלָיו טוֹרֵחַ.

הוּא, הוּא וְלֹא אַחֵר! – חָשְׁבָה מִרְיַם:

דְּמוּת יוֹן מַסְתֶּרֶת הֲוָיָה אַחֶרֶת!

נוֹשֵׂאת תְּפִלָּה, מַטָּה עָלֵי הַוֶּרֶד;

הַיְהוּדִיָּה צוֹעֶקֶת בְּקוֹל רָם,

בּוֹכָה מָרָה, הַיּוֹן צוֹהֵל מִנֶּגֶד,

הוֹמֶה שִׁכּוֹר מֵאַהֲבָה יוֹקֶדֶת,

עַד שֶׁנּוֹפֵל, וּמִתְנַמְנֵם פִּתְאֹם,

צִיץ אַהֲבָה מֵלִיט בְּאֶבְרָתוֹ.

הוּא עָף. מְרְיַם לֵאָה, שְׁרוּיָה בְּהֶלֶם:

"הָה, מַעֲשֵׂי קֻנְדֵּס אֲשֶׁר כְּאֵלֶּה!

רִאשׁוֹן, שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי – יָרְדוּ הָלוֹם!

מָה פֶּלֶא, כִּי אָחוּשׁ אֵימָה וּפָחַד:

זֶה אַחַר זֶה יְדָעוּנִי בּוֹ בְּיוֹם –

הָאֵל, הַשֵּׁד וְהַמַּלְאָךְ גַּם יַחַד".

הָאֵל הִכִּיר – יָדוּעַ לְכָל חַי –

לִיהוּדִיָּה, כִּבְנוֹ, אֶת פְּרִי הַבֶּטֶן.

אַךְ גַּבְרִיאֵל, בָּר הַמַּזָּל, בְּלִי רֶתַע

הוֹסִיף לָבוֹא אֵלֶיהָ בַּחֲשַׁאי.

יוֹסֵף, כְּמוֹ הָרַבִּים, רִחֵף בְּחֶסֶד,

אָהַב אֶת זוּגָתוֹ הַמְּפֻיֶסֶת,

אֶת יֵשׁוּ – כְּמוֹ יוֹצֵא מוֹ חֲלָצָיו,

עַל כָּךְ הַכֹּל יָכֹל אוֹתוֹ אָהַב!

אָמֵן, אָמֵן! מָה סוֹף לְסִפּוּרֵנוּ?

מָה שֶׁהָיָה נִשְׁכַּח, חָלַף, אֵינֶנּוּ.

הוֹ, גַּבְרִיאֵל הַמְּכֻנָּף: בְּלִּי דַּי

לְךָ הִקְדַּשְׁתִּי מִמֵּיטָב שִׁירַי.

שִׁירָה בָּהּ יְשׁוּעָה בַּקֵש אַרְהִיבָה –

נָא שְׁמֹר עָלַי, לִתְפִלּוֹתַי הַקְשִׁיבָה!

כִּי לֹא אָהַבְתִּי עַד כְּדֵי כְּפִירָה;

רַק אַעֲרִיץ הָאֱלִילוֹת; פּוֹשֵׁעַ, 

פּוֹחֵז, בּוֹגֵד וּלְשֵׁד מִשַׁחַת רַעֵ...

קַבֵּל, בְּמָטוּתָא, חֲרָטָה מָרָה!

כָּעֵת, מִשֶּׁרָאִיתִי אֶת הֶלֶנָה,

אָמִיר אֵת אוֹרְחוֹתַי עַד בְּלִי הַכֵּר;

כָּמוֹהָ כְּמִרְיַם יָפָה אֶרְאֶנָהּ!

שֶׁלָּהּ אֲנִי, אֲנִי וְלֹא אַחֵר.

הַקְנֶה נָא לְשִׂיחִי כִּשּׁוּף וְרֶטֶט;

כֵּיצַד לָשֵׂאת חִנִּי – גָּלֶה הַסּוֹד;

הַצֵת בָּהּ אַהֲבָה אֵלַי לוֹהֵטֵת –

שֶׁאִם לֹא כֵן לְבֶן שָׂטָן אֶסְגֹּד!

אֶלָּא שֶׁאֹמֶר יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ;

לְאַט, לְאַט יַכְסִיפוּ צְדָעַי;

יוֹם נִשּׂוּאִין עִם אֵשֶׁת חֵיק יַגִּיעַ,

קַבַל מִזְבַּח הַכְּנֵסִיָּה... וְדַי.

מִי שֶׁאֶת נִחוּמֵי יוֹסֵף מַרְקִיעַ,

לְעַבְדְּךָ הֱיֵה נָא לְמָגֵן!

מִי שֶׁלַמְּקוּרְנָנִים חַסְדוֹ מַשְׁפִּיעַ –

בָּרֲכֵנִי נָא – אָשׁוּב וְאֶתְחַנֵּן:

תֵּן בְּשַׁלְוָה וּבַעֲנָוָה לִשְׁקֹעַ,

גַּם סַבְלָנוּת הוֹסֵף לִי בְּמַתַּת;

לִישֹׁן שַׁלֵו, בְּרַעְיָה לִבְטֹחַ,

שְׁלוֹם בַּיִת תֵּן, וְאַהֲבַת זוּלַת!

* * *

יהודה דרורי

1. האסון ב"מרכז" של טימטום שמאלני

הלוואי והיו מונחים עדינים יותר מ"טימטום" להצגת תקלות פוליטיות מסויימות. קיימים נושאים שהם כל-כך ברורים במהותם ובהשלכותיהם שאתה פשוט מתפלץ שאתה נתקל באנשים נורמליים הקוראים את התמונה בצורה מעוותת או הפוכה. הכוונה לסיסמאות הבחירות של מפלגות ציפי/לפיד/שלי/מופז בנושא: " שלום", "הסדרים" ו"הבנות" עם הפלשתינאים.

אינני עוסק באגף השמאלי בפוליטיקה הישראלית (מר"צ), 100% מרכסיזם זול, שיתואר כמין ביצה המתייבשת לאיטה והיתושים הם היחידים המוצאים שם מקלט... יתושי ביצת השמאל תמיד יישארו צמודים לביצה כי רק שם ימצאו את בני מינם ואת מזונם והם נעלמים לאט לאט... מבחינתי ומבחינת הבוחר הישראלי, 2% אלו אשר להם 3 חכי"ם בכנסת מנסים להראות שהם המון, הם מגיני אש"פ והחמאס, המוציאים להפגנות כמה מאות בכל פעם (וחבריהם בתקשורת כותבים "אלפים"...) – אבל התמוטטותם הינה אקסיומה אפילו שהם מצביעים על כוחם, בזכות הרשימות הערביות, כ"שמאל" – אבל כולנו מודעים זה מכבר שלמפלגות הערביות כמו חד"ש, בל"ד, תע"ל ורע"מ, ישנה רק אידיאולוגיה אחת והיא: השמדת מדינת ישראל. ברור שבבחירות הבאות הם ישמרו על כוחם בכנסת (כ-10%) שזה לצערנו כוחו של ה"גיס החמישי" הקיים במדינתנו.

נעזוב את הביצה הנ"ל המצחינה והמתייבשת, לרבות רקיקיה במגזר הערבי – ונטפל בנושא שהוא חשוב יותר בבחירות אלו והוא: "הנטייה השמאלנית" של מפלגות המרכז. "הנטייה השמאלנית" כהגדרתה במאמר זה מתייחסת לאמונה של ציפי, לפיד, שלי ומופז שיש דרך וניתן להגיע למו"מ והסדר שלום עם הפלשתינאים. הם נושאים דגל זה בבחירות ולא ניתן לבלבל אותם עם עובדות...

אין זה אומר להם כלל שכל מו"מ ושיחות עם הפלשתינאים, מאז רבין, שמיר, ופרס ועד ברק ונתניהו לא הביאו לכל תוצאות (למרות שהיו הסכמות במרבית הנושאים), לא משנה להם בכלל שאחרי מספר "שיחות מוצלחות" הם התחילו באינתיפאדות דמים נגדנו – והם יביאו לנו את השלום המיוחל...?

כל סטודנט בשנה ראשונה ליחסים בינלאומיים (חוץ מאוניברסיטת בן-גוריון כמובן) לומד שהמוסלמים מעולם לא עשו הסכם שלום בשום מקום בעולם עם לא-מוסלמים ("כופרים"), כל אזרח יודע היום ש"הסכמי השלום" עם מצרים וירדן הינם בסך-הכול הסכמי שביתת-נשק משופרים (עד שיהיה להם מספיק כוח להילחם שוב נגדנו). ואילו הם – ציפי/לפיד/שלי/מופז מתכחשים לעובדות יסוד כגון: שהאיסלם הדתי הקיצוני הוא זה המכתיב מהלכים בעולם הערבי בכלל ואצל הפלשתינאים בפרט – שהאיסלם טוען בעקשנות שארץ ישראל הינה אדמת קודש מוסלמית שאסור לוותר עליה – שישראל לעולם לא תוכר על-ידם כמדינה יהודית– שזכות השיבה אינה ניתנת לוויכוח – שפירוז הגדה לא בא בחשבון (כי זה משפיל אותם) ובכלל – מישהו מהגאונים הפוליטיים הנ"ל שאל עצמו עם מי נדבר בכלל? אבו מאזן או משעל? מי בכלל שולט בגדה? ומה יקרה אם תיווצר מדינת חמאס? (מאיפה יבואו הקסאמים ולאן) ובכלל האם יש מקום לעוד מדינה ממשית בין גב-ההר לירדן?

שאלות אלו, אני חושב, חייבות להישאל בכל חוג בית של ציפי/לפיד/שלי/מופז, אלא שיהיה ברור מראש לשואל שחוץ מ"מריחה" עלובה (ובקול תקיף ורם כמובן) לא יקבל כל תשובה עניינית כי פשוט אין כזו.

אני מסרב לפעמים להאמין שמישהו ב"רביעיה השמאלנית" הנ"ל לא מודע לעובדות. אני נוטה להאמין שהם נצמדים לנושא ה"שלום" כי אין להם נושא אחר מכיוון שביטחונית, ממשלת נתניהו הוכיחה את עצמה וגם בכלכלת המקרו. מה שמאכזב ביותר הוא ששתי סוגיות חשובות לקראת הבחירות נדחקו הצידה. הראשונה, התמוטטות המעמד הבינוני, והשנייה, התגברות הניצול והסחיטה החרדית. השלום הוירטואלי חשוב יותר... כמה חבל! איזה בזבוז... פוטנציאל של 35 חכי"ם הולך לאבדון והכל בגלל ה"טימטום השמאלני" הזה.

2. הנוצרים בארצנו כפלשתינאים?

הקהילות הנוצריות במדינות ערב חיות בפחד מתמיד מצד החברה המוסלמית שבתוכה הם יושבים. (הם נחשבים "כופרים" אפילו יותר מהיהודים). הגירתם המואצת לאחרונה של הנוצרים ממקומות מושבם במדינות ערב, ואף משטחי הרשות הפלשתינאית, באה מתוך פחד ואי הרצון להיכנע לאיומי האלימות אשר מרחפים באופן תמידי מעל ראשם. בדרך כלל לא כך הדבר במדינת ישראל... האומנם, לאחרונה ?

המיעוט הכי מדוכא בחברה המוסלמית הם הנוצרים, אלא בעוד שהמיעוט היהודי בתוך הארצות המוסלמיות – למרות האיבה וההפלייה (והפוגרומים מעת לעת) –  שמרו על כבוד עצמי יהודי, הרי שהחיים בפחד אצל המיעוט הנוצרי הולידו כל מיני גילויים של כניעה וחנופה – ומאז קום המדינה, אף שהנוצרים החיים בה נחשבים לאזרחים נאמנים (ורבים מבחוריהם התגייסו ומתגייסים לצה"ל) – הדבר לא מנע ממיעוט קולני אצלם לשתף פעולה עם אויבינו, ומכמה מהם אף לעמוד בראש ארגוני טרור.

תמיד עמדנו על המשמר כנגד הקצנת מגזרי מיעוטים בארץ נגדנו, אבל מסתבר שכיום מתרחשת בנצרת תקרית שבה מעורבת  המנהיגות הכנסייתית הנוצרית, אשר מתנכלת לאחד מכמריה מכיוון שאמר דברים בזכות הגיוס לצה"ל של צעירים נוצריים והשתלבותם במדינה.

לפי הכתוב והנאמר בתקשורת, יו"ר מועצת העדה האורתודוכסית בנצרת, רופא שיניים בשם ד"ר עזמי חכים, עומד בראש המסע נגד הכומר, מסע המלווה באיומים, הטרדות ואף אלימות. הדוקטור הזה הוא קומוניסט ידוע, ואתאיסט (מה הוא עושה בכלל בראש עדה דתית?) – וככזה הוא מזדהה עם כל שונאי ישראל והציונות, ויוצא נגד צה"ל ונגד גיוס צעירים נוצריים.

עצם העובדה שחילוני, אתיאיסט וקומוניסט, מנהל את העדה הזו, אומרת שיש פה לא רק שליטה פוליטית-קיצונית אלא גם שחלק מהמערכת האנטי ישראלית הינה בחסות הפלשתינאים. מערכת מסוכנת זו, מטרתה להקצין את היחסים של עדה זו מולנו, עדה אשר עקרונית היא בעד מדינת ישראל, עדה שרבים מבניה מתגייסים לצה"ל – ולכן אסור לפיכך שמדינת ישראל תעמוד מן הצד כאשר ישנה פעולה חתרנית מסוג זו של ד"ר עזמי חכים ולהקתו בשטח!

זו ההזדמנות לממשלה, באמצעים החוקיים הקיימים בידה, להכביד ידה על אלה המסיתים כיחידים וכארגון ולתגמל את הטובים. ניתן בהחלט להפעיל סנקציות על עמותותיהם ולמנוע כל הנחה שהיא לארגוניהם כל עוד הם פועלים נגד המדינה– דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה. אסור לאפשר למסיתים האלימים לנצח פה, ויש להפעיל יד חזקה ולעצור את האלימות.

מצד שני לא פחות חשוב יהיה, להציע למשרתי צה"ל הנוצריים הקלות משמעותיות ברכישת אדמות מדינה למטרות שיכון, לרבות הקלות אחרות, אשר על פי חוק ניתנות לחיילים משוחררים בעבודה, בלימודים ובמיסים.

* * *

משה גרנות

הצנונית הראשונה

הזיכרון, כרגיל, מתעתע באדם: לעיתים מנקרת בו תמונה שאיננו נזקק לה, ופעמים עניין חשוב חומק ממנו, והתסכול רב. אך אני אסיר תודה לזיכרוני ששימר תמונות בחדות מפליאה משנת עלייתי ארצה: אני זוכר את התפוז הראשון שאכלתי (נזרק אל סיפון האונייה על ידי עולים ותיקים שהתגודדו על המזח בחיפה), את הדי-די-טי , את השוטר העברי הראשון שראיתי בחיי (לבש מכנסיים קצרים... אבא משך אותי אליו, ואמר לי: "אל תירא, זה שוטר יהודי – משלנו!"), את הכריך הראשון שאכלתי באוטובוס שהוביל אותנו היישר למעברת באר-שבע (גבינה צהובה נוטפת שומן וביצה קשה – שתייה שכחו...), את הפעם הראשונה שראיתי צורתו של מדבר (היינו לבושים במיטב מחלצות החורף ביום שרב כבד!), את הוריי יושבים נבוכים בתוך האוהל הלוהט, שאין בו כלום חוץ מארבע מיטות (אימי ז"ל הייתה ראשונה שהתאוששה: "אל תדאגו, יבואו הארגזים עם החפצים שלנו, ואני אשים תמונות על היריעות, נקנה שולחן, ואפרוש עליו מפה לבנה... האוהל הזה יהיה כמו בית..."), את סופת החול הנוראה שהפכה באותו הלילה את כל האוהלים... מאומה לא נשכח, הכול חוזר אליי בבהירות ובחדות, כאילו לא חלפו עברו להן עשרות שנים.

בימים הרחוקים ההם הובילו אותנו נתיבות חיינו למושב עובדים שבעמק יזרעאל. כל משפחה קיבלה צריף דק דפנות בעל גג פח – כמובן, ללא מים וחשמל – הנוחיות בחוץ בצריפון פח, ומקלחת לא היתה כלל. הצריף הקטן, כמדומני, 8 על 3 מטר, שימש כחדר שינה, מטבח, סלון – אני משאיר לדמיונו של הקורא איך בישלנו, איך התרחצנו, איך אירחנו חברים...

רצה הגורל ואותה שנה היתה מבורכת בגשמים עזים, והצריפים נראו ממרחקים כאיים צהובים בתוך ים של בוץ חום אדמדם. באחד הלילות התעוררתי משום הרעש המבהיל של הצלפות הסופה בגג הפח, וראיתי את אבי ז"ל תומך את הצריף בגזע עץ שהכין מבעוד מועד, כדי שהוא לא יתעופף ברוח.

אני חייב להודות ביני לבין עצמי שבאותם ימים לא חשבתי כלל שאני מסכן, למרות שלחבריי בכפר היו בתים ותנורים וחשמל ומים זורמים וכסף לקנות ספרי לימוד... היתה איזו התלהבות באוויר – אנחנו במושב עובדים, בארץ-ישראל, ועם קצת סבלנות יהיו גם לנו משקים יפים, וניהנה מעבודת האדמה הקשה, המעניקה סיפוק לאוהביה. היתה תחושה של ראשית, של עולם חדש ואמיץ, ההולך להתממש בימינו. ואני הייתי נער ששתה בצמא את סיפורי המייסדים, אלה שהתיישבו במקום צחיח ומוקף אויבים, והקימו ישוב לתפארת.

הכוונה היתה להכין אותנו לקראת ניהול משקים משל עצמנו: קודם על ידי עבודה בשכר במשקים הוותיקים (האמת היא שהיה להם קשה לשלם לעובדים בלתי מיומנים אלה, אך הם עשו זאת משום האמונה שצריך לעשות הכול כדי לקלוט את העולים), אחר כך הוקצתה חלקת אדמה לכל משפחה, וכן חצי פרד (!) חצי מחרשה וחצי עגלה.

יום אחד הגיע המדריך (בעצמו ממייסדי המושב, שנאלץ להזניח את משקו כדי לטפל בנו), והראה לנו כיצד זורעים צנונית. כל משפחה הקצתה למטרה זו מחצית הדונם – וכל העולים החדשים רכנו על תלמי האדמה וזרעו צנונית.

בוקר אחד העיר אותי אבא מוקדם מהרגיל: "בוא תראה דבר יפה." יצאתי החוצה וראיתי בחלקה שורות שורות של נבטי צנונית. העלים היו קטנטנים, מגיחים כאילו בהיסוס מתוך רגבי האדמה (אולי לא כדאי לצמוח אצל טירונים אלה?) – קרני השמש הראשונות כאילו החיו את האדמה, כשכל עלעל, כל קור עכביש, כל טיפת טל בוהקים באור זהוב – וכל היופי הזה וכל היפעה הזאת, איכשהו קשורה בי, כי אני התכופפתי על התלמים האלה וזרעתי.

בנתיבות חיי הזדמן לי לא אחת לראות מראות נפלאים, מראות שהפעימו את לבי: ראיתי את הכרמל מסיפון האונייה, שהביאה אותי ארצה, ראיתי את מצדה בזריחה וראיתי את החרמון בשקיעה הסגולה; אך לא המראות האלה, ואף לא מראות מדהימים אחרים ששזפה עיני ברחבי העולם – אף אחד מהם לא הפעים את לבי כמו חלקת הצנונית בבוקר שטוף שמש בעמק יזרעאל.

כל בוקר, לפני לכתי לבית הספר, הייתי סר אל החלקה, מלטף את העלים, מריח אותם, מעשב, גורף את האדמה כדי לאוורר שורשים, כשהייתי חוזר מבית הספר, עוד התיק על כתפי, אני רץ אל החלקה...

כשהגיעה השעה להוציא את הצנוניות מן האדמה, הייתי נרעש מאוד: הנה, תוצרת שלנו, זו התוצרת הראשונה שלנו בארץ-ישראל, זה אולי הסימן הראשון למהפכה בחיים שלי ושל משפחתי – הצנונית הקטנה הזאת, העגולה, הסגולה, הקשה והמבהיקה מילאה את לבי גאווה שקשה לתארה במלים. והרי מדובר בסך הכול בצנונית!

שטפנו את הצנוניות במים, וערכנו אותן בארגזים. אחר כך נשאנו את הארגזים על הכתפיים (באותם ימים טרם קיבלנו את "חצי הפרד")  עד למחסן התוצרת של תנובה. האחראי טפח לנו על הגב והילל את "התוצרת", ואנחנו היינו ברקיע השביעי: הנה, הופקדה בידינו חלקת אדמה, לא קנינו אותה, אדמת לאום היא, והיא צריכה להיות מופקדת בידי מי שמעבד אותה בזיעת אפיו, והנה, אנחנו התחלנו להיות ראויים לאשראי האדיר שניתן לנו.

ואני זוכר היטב שלא טעמתי מהצנונית ההיא... ולא בהיסח הדעת...

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

16. אוּרי העייף

נמאס לאוּרי לשמוע, בייחוד מהמשפחה, שעליו להיות מאושר שהוא צעיר, צומח לגובה, מפתח חזה רחב, זרועות שריריות, ורגליים בריאות שכפותיהן תופסות מיספר נעל חדש כל שנה, ושעל כן אין כל סיבה מדוע לא –

יוריד את הזבל.

יירד בבוקר להביא את העיתון מתיבת-הדואר.

ייקח סל ויילך לחנות.

יעזור לסבתא שרה לתלות את הווילונות.

יירשם לחוג לטניס, קרטה, הרמת משקולות, התעמלות, שיפור השחייה, טיולי החברה להגנת הטבע (מחק את המיותר).

ייקח את בני-דודיו ללונה פארק.

יסדר את החדר שלו ויכין מדי יום את כל השיעורים.

יקרא ספרים רציניים, ולא רק עיתוני-נוער כמו "ראש 1".

ירכב קצת על האופניים המחלידים במחסן.

ירחץ את המכונית.

ייקח על עצמו לשְמַרְטֵף בשכונה וירוויח קצת כסף.

ועוד, ועוד.

אין גבול למטלות שכולם חושבים שראוי לנער גבוה ומפותח כמוהו לקחת על עצמו, אחרת הוא עתיד – להתנוון, להצמיח חזה של אישה, שריריו יהיו רפויים, בטנו תשתפל כלפי מטה, בגיל צעיר כבר תהיינה לו בעיות של יתר לחץ-דם ואי-ספיקת הלב, שלא לדבר על כמה קשה יהיה לו בצבא –

"ודע לך, הדבר רציני מאוד!" אומרת אימא. "ושלא תצחק לי בפרצוף מפני שתיכף תחטוף סטירה שבחיים שלך לא חטפת, למרות שאתה כבר גבוה ממני ורואה את עצמך מוֹיְשֶׁה גְרוֹיְס. כי אני דואגת לחיים שלך. אם לא תְפתח לך כושר, אם תמשיך להתנוון ככה – יהיה לך בבסיס-הטירונים כזה משבר, שאתה עוד תתאבד לי, חס ושלום!"

כך ובדומה לכך מטיפים לאורי, אבל זה לא עוזר כי הוא עייף כל יום מההתחלה, עוד מלפני שעשה משהו (ובדרך-כלל הוא לא עושה כמעט כלום). לוקח לו שעה להתעורר בבוקר לבית-הספר. בחופשים הוא ישן עד 11:00, אלא אם כן ישנה איזו תוכנית שחבל להפסיד בטלוויזיה. אבל גם על זה אפשר להתגבר אם מסדרים יום קודם להקליט אותה אוטומאטית בווידאו.

בכיתה הוא כה עייף, שרק השיעמום חזק אצלו יותר מן העייפות. למשל, שיעמום של שיעור בהיסטוריה משכיח את העייפות משיעור קודם בתנ"ך.

חוזר הביתה בצהריים, העיניים כמעט נעצמות, עייף לאכול, אבל מה – כשיושבים בסלון, מול הטלוויזיה, אפשר בכל זאת להכניס משהו לפה וכך לא מתים מרעב, למרות העייפות.

אחרי כל זה, למי יש בכלל כוח להכין שיעורים? אפילו לחברים אין חשק ללכת. הכי טוב לשבת בבית מול הטלוויזיה, ולהעביר את הזמן.

ועל כל בקשה, תוכחה, פקודה, הפצרה, יש לאורי רק תשובה אחת:

"עזבו אותי. אני עייף."

*

"לא, זה לא יכול להימשך ככה," אומרת אימא. "אתה יורד בלימודים. מסתיר ממני בחינות שנכשלת בהן. מתאונן כל היום על עייפות. אחת מן השתיים – אתה דֶבִּיל גמור, תישאר כיתה או ישלחו אותך לבית-ספר מיוחד לעייפים, או – "

"או מה שוב פעם?"

"או שאתה סובל מאיזו מחלה."

"תעזבי אימא, אני בריא."

"זו לא תשובה. צריך לקחת אותך לבדיקות."

"שטויות. בסך הכול אני קצת עייף."

"אין דבר כזה. אני עובדת מהבוקר. אבא שלך עובד, ואתה, שלא עושה כלום כל היום – עייף יותר מאיתנו! – לא, אני לא מבינה את האדישות שלך..." היא פונה בלחש לחיים, האב. "זה יכול להיות משהו בדם, או בהורמונים, מחסור בוויטאמינים, או גידול בראש, חס ושלום!" – ויותר בלחש: "ואולי התחיל כבר לאונן ומזה הראש שלו מתרוקן?"

"אולי תפסיקי?" אומר אורי. "את לא מבינה שאני עייף. פשוט עייף."

"מה אתה שותק, חיים? הילד שלך מתנוון לך מול העיניים, ולך לא איכפת?"

"דליה מה את רוצה מהילד? תני לו לנוח עד הצבא, לפחות. את יודעת מה מחכה לו שם? שלוש שנים קשות, ומילואים עד גיל חמישים וחמש! אז לפחות שייהנה קצת עכשיו מהחיים. ציון אחד יותר ציון אחד פחות. מה זה משנה?"

"בטח! ולך לא איכפת שהילד שלנו יתאבד שם, בבסיס הטירונים, בגלל הרכרוכיות הזו שאתה מטפח בו! ממש מעודד אותו!"

"אל תדאגו, אני אשרת בגלי צה"ל." אומר אורי.

"בטח! תיכף מקבלים אותך! אתה, עם רמת ידיעות כמו שלך, והעצלות הזו – תגיד תודה אם שי"ן-גימ"ל יתנו לך להיות!"

*

דליה לא ויתרה. לקחה את אורי לבית-החולים ושם ערכו לו בדיקות דם, שתן, צואה, תיפקודי אוזן, לב, ריאות, בדיקת עיניים, מיפוי מוח, מה לא? והתוצאות, כמובן, הראו שהכול תקין. הנער בריא כמו שור. מתפתח בסדר, שלב-שלב, ממש ככתוב בספרי-הרפואה. אין כל סיבה גופנית לעייפות שלו.

"מה יהיה, דוקטור?" שואלת דליה, על סף התמוטטות-העצבים, שעה שאורי מחכה במסדרון בחוץ. "לא, אתה לא צריך להגיד לי. אני מבינה שזה נפשי. הילד דפוק. צריך לקחת אותו לטיפול פסיכיאטרי...אתה חושב שהוא יגדל הומו..."

"אם תניחי לי גם קצת לדבר, גבירתי הנכבדה, אז תשמעי גם תשובה לשאלה שלך."

"בבקשה, אני מפריעה לך?" היא צוחקת באי-נוחות, "אתה עוד עלול לחשוב שאני אימא היפר-אקטיבית..."

"גברת נכבדה," אומר דוקטור קוֹזִי, גבר גדול-גוף וחייכן, שזוף, הנראה כביריון שמבלה את רוב זמנו בים. "אורי שלך נורמאלי במאה אחוז. גם הביצים שלו, אם לא איכפת לך, בסדר גמור. הוא לא חולה בשום מחלה רצינית, לא גופנית ולא נפשית. בסך הכול יש אצלו תסמונת שאנחנו מכנים בשם: עיֵיפוּתִיס בַּגְרוּתִיס. הגוף צומח, והצמיחה מעייפת."

"אתה צוחק ממני. אין מחלה כזו!"

"יש!" הוא מתרומם מכיסאו ומרים עליה פתאום קול צעקה. "החוצה, גברת! ואני לא רוצה לראות אתכם כאן פעם נוספת! עייפות זו לא מחלה! עייפות זו שמירה על בריאות, ובייחוד בתקופת ההתבגרות! הבנת? שלום!"

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,460 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,052 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל