גיליון מס' 805

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה בטבת תשע"ג, 7 בינואר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְזֵכֶר הַסְּפִינָה הָאֲבוּדָה "אֱגוֹז". // מרדכי קידר: בעד פירוק הרשות. [ציטוט]. // יורם אטינגר: הרחוב הערבי – לאן? [ציטוט]. // בן בן-ארי: או"ם שְמוּם. // עוז אלמוג: הכול אמיתי. // אורי הייטנר: 1. יומן בחירות 2013 (כ"ד). 2. מי מפחד מאמנות ציונית. 3. אמביציה לאופוזיציה. 4. כבוד ואהבה ב"שורשים". 5. מלחמת הפיקוד העליון. // רות ירדני כץ: 1. אפילו לא מצחיק. 2. הפיתרון של הרב עובדיה יוסף. // יצחק שויגר: לואיזה מילר והבעייה הישראלית. // תקוה וינשטוק: סיפור פשוט בנוה צדק. // תני לצחצח לך את שינייך, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מנשה שאול: שנה רעה לציר הרשע. [ציטוט]. // יהודה דרורי: הצבעת "עבודה" =  הצבעת מר"צ. // ד"ר ישראל בר-ניר: פרשת אביגדור ליברמן כמשל – מה היה אילו? [ציטוט] // מתי דוד: מכללת בית ברל פתחה. // רונן שובל: הרעים מנצחים בשם הדמוקרטיה. [ציטוט]. // אלוני זמורה: ההבטחה של מאדאם דה-ברה. // משה כהן: הנדון: על ויסקי וסיגרים.  // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 19. ליאת בּוּשְׁבּוּשָׁה.// ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לְזֵכֶר הַסְּפִינָה הָאֲבוּדָה "אֱגוֹז"

מַמָּש בְּיוֹם אֶתְמוֹל קֻיַּם אֶצְלֵנוּ טֶקֶס

לְאַזְכָּרַת אוֹתוֹ אָבְדָן שֶלֹּא יִגּוֹז

מִלֵּב רַבִּים, שֶל הַטְּרָגֶדְיָה הַזּוֹעֶקֶת

אֶת סִפּוּרָהּ הַמַּר שֶל הַסְּפִינָה "אֱגוֹז".

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶחָרִיג אֵינוֹ נִסְבָּל פֹּה

וַחֲמִשִּים וּשְתַּיִם שְנוֹת אִזְכּוּר אָסוֹן

אֵינָן מִסְפָּר עָגֹל כְּשֵם שֶמְּקֻבָּל פֹּה

בְּשִגְרַת יאָרְצַיְט הַשּוֹמֶרֶת עַל פָסוֹן.

אֲבָל יֻרְשֶה לִי הֶחָרִיג הַכְּרוֹנוֹלוֹגִי

מִן הַנָּהוּג, אִם בְּיָמִים שֶמֻּלְעֲזוֹת

בְּפִי כָּל סְפִּיקֶר אַנְטִישֵמִי פָּתוֹלוֹגִי

אוֹתָן זִקּוֹת הִיסְטוֹרִיוֹת הָאֲחוּזוֹת

בְּקֶשֶר זֶה, הָרֵלִיגְיוֹזִי-פְּסִיכוֹלוֹגִי

שֶבֵּין נִשְמַת הָעַם הַזֶּה לְאֶרֶץ זֹאת

כָּאן נְמַקֵּם וְלֹא נַפְרִיד

אוֹתוֹ אֲסוֹן-טְבִיעָה מַחְרִיד

בֵּין עֶרְגּוֹתָיו שֶל עַם יְדוּעַ-נְכָאִים

שֶאֵש הִצִּיתוּ בַּלְּבָבוֹת

לָשוּב אֶל אֶרֶץ-הָאָבוֹת

בְּכָל מְחִיר, גַּם בִּמְחִירָם שֶל הַחַיִּים.

שֶכֵּן עַד אָז הָיְתָה בְּרִיחָה בִּלְתִּי לֵגָלִית

שֶל יְהוּדִים מִצְּפוֹן הַמַּגְרֶבּ עַד חוֹפָהּ

שֶל יִשְׂרָאֵל, צְנוּעָה מְאֹד וּמִינִימָלִית

וּבִקְבוּצוֹת קְטַנּוֹת, צְפוּפוֹת לַעֲיֵפָה

בְּדוּגִיּוֹת שֶל מַבְרִיחִים –  וּכְשֶהוֹפִיעָה

בִּזְכוּת אַנְשֵי "עֲלִיָּה בּ'" בְּחוֹף סוֹדִי

אוֹתָהּ סְפִינָה שֶשְּמָהּ "אֱגוֹז", מִיָּד הִפְצִיעָה

תִקְוָה בַּלֵּב לְשִדְרוּגָהּ הַיְּסוֹדִי

שֶל הַבְרָחַת עוֹלִים גַּם בְּכַמּוּת מָסִיבִית

וְגַם בְּיֶתֶר יְעִילוּת וּבְבִטְחָה

וְהַסְּפִינָה הַזֹּאת, בְּדֶרֶךְ אֶקְסְקְלוּסִיבִית,

אָמְנָם הוֹכִיחָה אֶת עַצְמָהּ בְּהַצְלָחָה.

אַךְ בְּכ"ג בְּטֵבֵת תָּי"ו-שִי"ן-כָּ"ף-אָלֶ"ף

(בְּיָנוּאָר שֶל שְנַת שִשִּים וְעוֹד אַחַת)

גָּזַר אוֹתוֹ גוֹרָל פָטָלִי שֶיִּקְרַע לֵב

כָּל מִשְפָּחָה שֶעַל בָּנֶיהָ שָם נִחַת

אוֹתוֹ אָסוֹן בְּכָל כָּבְדּוֹ שֶל מַר הַמָּוֶת

שֶעַל חַפִּים מֵחֵטְא הִטִּיל הַיָּם פִּתְאֹם – 

שֶכָּל אֶחָד שֶבְּתִקְוָה נָשָׂא לַשָּוְא אֶת

עֵינָיו לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָה יִצְלֹל לַתְּהוֹם.

הָיָה זֶה לַיְלָה בּוֹ בְּדֶרֶךְ כְּלָל יִשְרֹקוּ

סוּפוֹת-אֵימִים עַל פְּנֵי הַיָּם הַמְּסֹעָר

וְהַסְּפִינָה "אֱגוֹז" יָצְאָה מֵחוֹף מָרוֹקוֹ

אֶל לֵב הַיָּם בָּעֲשָׂרָה בְּיָנוּאָר

אֲבָל הַיָּם בְּלֵיל-סוּפָה כָּזֶה אֵין לֵב לוֹ

וְלֹא חֶמְלָה – וּמוּל צוּקָהּ שֶל גִּיבְּרַלְטָר

הִצְלִיף כָּל גַּל כְּאִלּוּ כּוֹחַ שֶל מַגְלֵב לוֹ,

מַגְלֵב-עֲנָק, בִּכְלִי-הַשַּיִט שֶנִּתַּר

כְּמִין קְלִפַּת אֱגוֹז מִצַּד אֶל צַד בְּלִי יֶשַע

כְּמִתְחַנֵּן עַל חַיֵּיהֶם שֶל כָּל נוֹסְעָיו

אַךְ הַסּוּפָה הִגְבִּירָה גַם עָצְמָה גַם רֶשַע

וּכְמוֹ טָלֶה בֵּין שִנֵּיהֶם שֶל מְשַסְּעָיו

נִטְרַף כְּלִי-שַיִט זֶה בְּמַלְתְּעוֹת הַמַּיִם

וְאַרְבָּעִים וּשְלוֹשֶת אֵלֶּה שֶקִּוּוּ

כְּמוֹ יְהוּדִים רַבִּים בְּמֶשֶךְ שְנוֹת אַלְפַּיִם

לָבוֹא לְאֶרֶץ-הָאָבוֹת שֶבָּהּ אִוּוּ

לְהִנָצֵּל מִן הַגָּלוּת וּרְדִיפוֹתֶיהָ

וְגֵו לִזְקֹף וְרֹאש כְּמַה-חֹפֶש לְהָרִים

יָרְדוּ לְעֹמֶק הַזְּוָעָה וּמְצוּלוֹתֶיהָ

כְּשֶמַחְצִיתָם הֵם יְלָדִים וּנְעָרִים.

וְאִם כַּיּוֹם, שֶכָּל שׂוֹנְאֵי צִיּוֹן גַּם יַחַד

(אִם אַנְטִישֵמִים נוֹצְרִיִּים אוֹ מוּסְלְמִים)

תּוֹהִים עַל טִיב אוֹתָהּ דְבֵקוּת לֹא מְנֻצַּחַת

וְעַל אוֹתָהּ כְּלוֹת-נֶפֶש עַתִּיקַת-יָמִים

בָּהֶן הָעָם הַזֶּה חָתַר בֵּין אֵש וּמַיִם

מִכָּל קַצְוֵי תֵּבֵל אֶל אֶרֶץ אָבוֹתָיו,

כֵּן, אִם כַּיּוֹם זֶה לֹא מוּבָן לָהֶם עֲדַיִן

אוּלַי רָאוּי לְהַעֲלוֹת פֹּה עַל הַכְּתָב

אֶת נְעָרֶיהָ וִילָדֶיהָ שֶל סְפִינָה זוֹ

שֶשְּמָהּ "אֱגוֹז" וְשֶשִּלְּמוּ בְּחַיֵּיהֶם

עַל הַחֲלוֹם הַזֶּה שֶעַד יָמֵינוּ עַז הוּא

וְהוּא תָקִיף וְרֵלֵוַנְטִי וּפוֹעֵם

בְּלֵב כָּל מִי שֶכִּבְרַת-אֶרֶץ זְעִירָה זוֹ

הַמְּיֻסֶּרֶת וּקְנוּיָה בְּדָם כֹּה רָב

וּבִטְרָגֶדְיוֹת כֹּה רַבּוֹת – עוֹד יְקָרָה לוֹ

עַל אַף אוֹיְבֶיהָ מִמִּזְרָח וּמַעֲרָב

וְעַל אַפָּם שֶל צִינִיקָנִים דּוֹבְרֵי-בֶּלַע

וְחַכְמוֹלוֹגִים סוּפֶּר פּוֹסְט-צִיּוֹנִיִּים

הָאֲכוּלִים שִׂנְאָה עַצְמִית שֶאֵין דּוֹמֶה לָהּ

בְּשוּם אֻמָּה וְשוַּדַּאי לֹא רְאוּיִים

לְיַחַס זֶה שֶל דֶּרֶךְ-אֶרֶץ וְעָגְמָה זוֹ

שֶמֶּשֶךְ כָּל אוֹתָן שְנוֹת אֵבֶל לֹא נָגוֹז

מִזִּכְרוֹנָה הַקּוֹלֶקְטִיבִי שֶל אֻמָּה זוֹ

שֶבּוֹ צְרוּרָה לָנֶצַח הַסְּפִינָה "אֱגוֹז".

* * *

מרדכי קידר

בעד פירוק הרשות

לפעמים עיתון צריך להביא לקוראיו תמונה קשה, בעייתית ומסובכת, כדי שהם לא יופתעו כאשר המציאות טופחת על פניהם. אין בכוונתי להפיץ תעמולה אנטי-ישראלית, אלא את הלכי הרוח הקיימים בציבור הנמצא מולנו, שכן זו המשימה שעליה אני אמון וזו החובה המוטלת על כתפַיי.

  לפני מיספר ימים הכריז מחמוד עבאס, יו"ר אש"ף והרשות הפלסטינית, שאם לא יתחדש המו"מ עם ישראל באופן שיקדם את העם הפלסטיני למטרותיו, הוא יזמין את בנימין נתניהו לרמאללה, "יניח את המפתחות על השולחן" ויפרק את הרשות.

ההכרזה הזו, שניתנה לעיתון "הארץ", אמורה היתה לזעזע את אמות הסִפים בישראל. אך לא זה מה שקרה: הציבור בישראל – השקוע במערכת בחירות – לא יצא מגדרו, וההכרזה נותרה תלויה באוויר.

אלא שהציבור הפלסטיני אינו אדיש למתרחש, ובשבועות האחרונים ראינו התגברות מסוימת של אירועי הפרות-הסדר ביהודה ושומרון. תושביהם הערביים מתייחסים להכרזתו של אבו-מאזן בכמה אופנים: חלקם חוששים מפרוץ אירועים אלימים שיפגעו לא רק בישראלים אלא גם בהם, חלקם חוששים מהתדרדרות כלכלית, אבל יש כאלה המייחלים לפירוק הרשות, ולא משיקולים ציוניים. נביא כאן את דברי אחד מהם, אחמד מוחַיסן, אשר בעקבות הכרזת עבאס על פירוק הרשות, פרסם את המאמר הבא, שכותרתו:

"מפני שאין משמעות לרשות, פָּרֵק אותה אם אתה יכול והנח לנו!"

(תוספותיי בסוגריים. – מ"ק).

במאמר כותב מוחַיסן: "אמצעי התקשורת המערביים פירסמו את הכרזת עבאס וכינו אותה 'ידיעה מרעישה' ובכך הם חשפו את האופן שבו רואה המערב את הרשות הפלסטינית. אין בכוונתנו להיכנס לניתוח ההכרזות, משמעותן ותיזמונן (מערכת הבחירות בישראל), אלא רק להעלות שאלות ששמענו מהציבור הרחב על גווניו וחלקיו השונים.

"האנשים משוכנעים כי הרשות אינה הגרעין שממנו תצמח המדינה הפלסטינית אשר הבטיחו לנו מי שהינדסו אותה וגררו אותנו לאיצטדיוניה (כדי להריע להם באירועים המוניים) –ולהאמין שהיא תביא לנו שלום שיהפוך אותנו לסינגפור בפלסטין. הרשות הפלסטינית היא ניסיון מר אשר העם הפלסטיני שילם מחיר גבוה עבורו, כפי שאנו רואים היום וכפי שהשאהיד אבו עמאר (יאסר ערפאת) תיאר את תוצאותיה בימיו האחרונים. התוצאות שאנו עדים להן וחיים אותן בכל רגע ורגע באדמות הכבושות הן גידול מהיר של ההתנחלויות, בניית חומת-ההפרדה הגזענית, ייהוד ירושלים והארץ, עלייה במספר השבויים והעצורים, שיתוף הפעולה הביטחוני עם הכיבוש, תליית עמנו על אנקול המשכורות שהרשות משלמת, עד כדי כך שאנחנו מתחננים בפני אויבנו לשלם לנו את המגיע לנו ומקבצים פירורים על יד דלתות התורמים, המשלמים והמעניקים – ושום דבר לא בא בחינם – בנוסף לתוצאות הסכמי אוסלו והקמת הרשות שהתבטאו בפיצול המבייש (בין אש"פ וחמאס). אז מה כבר יכול להיות האיוּם בפירוק הרשות, כשהוא מופנה לכיבוש ובמיוחד לנתניהו? האם נגזר עלינו להמתין בסבלנות עד שיתבררו תוצאות הבחירות במדינת הכיבוש בעלת החברה המיליטריסטית? האם עלינו לחכות גם לתוצאות הבחירות בארה"ב כדי לעצב את מדיניותנו בכל פעם מחדש?

בריונים של ויתורים

"האם האימרה 'הרשות היא הישג לאומי' – אמיתית או שמא היא שקר? האם צודקים אלה הטוענים כי הרשות היא יישות לא פלסטינית ולכן היא מגישה את התפטרותה לאדוניה (הישראלים)? האם זה הגיוני שישות ברמתה (הגבוהה) של הרשות, מדינה משקיפה באו"ם, תגיש את התפטרותה לכיבוש ותקרא לכיבוש לשוב ולפרוש את צבאו על האדמה הפלסטינית? האם אבו-מאזן הוא היחיד שיש בסמכותו לקבל החלטה לפרק את הרשות? היכן הם המוסדות הפלסטינים המעוניינים בנושא – אש"ף, תנועת הפת"ח, הפלגים הפלסטינים לגווניהם? האם העניין הוצג בפניהם והאם התקיימה התייעצות עימם בעניין פירוק הרשות? או שמא אנו חלק מהעולם השלישי והפכנו לארגון של איש אחד, יישות פוליטית של איש אחד ורשות שלטונית של איש אחד?

"האם כוונתו של אבו-מאזן באיומו בפירוק הרשות הפלסטינית ובמסירת המפתחות של הגדה המערבית לכיבוש הישראלי, היא ניסיון נוסף לגרור את ישראל למו"מ תוך הפעלת לחץ על ישראל וארה"ב, עם שהוא מוותר על התנאי של הפסקת ההתנחלות לפני השיבה למו"מ? אם זה נכון, האם בעיית פלסטין תוכל לסבול 20 שנים נוספות של דרך ללא הגעה לפתרון?

"האם יש לאבו-מאזן סמכות להחליט על פירוק הרשות? האם החלטה זו יכולה להתקבל על ידי הפלסטינים בלבד (ללא מעורבות גופים גבוהים יותר כמו הליגה הערבית והאו"ם)? למה – לאחר כל תקופת הצעידה במקום – אין החלטה לצאת לעימות מול גאוותו של הכיבוש ולקרוא דרור להתנגדות (האלימה) כמו שעשה השאהיד יאסר ערפאת, ירחם אללה עליו? האם אבו-מאזן רציני באיום שהשמיע לפרק את הרשות, או שמא זה איום נוסף, כמו האיומים הקודמים, ששום דבר לא יצא מהם? האם אבו-מאזן שומע את קולות הדרישות הלאומיות לחזור אל המשבצת שקדמה להסכמי אוסלו ולתוצאותיהם, להסלים את ההתנגדות (האלימה) ולהטיל על הכיבוש את האחריות, במיוחד לאור המצב המתדרדר בשטחים הפלסטינים הכבושים?

"האם אבו-מאזן אכן יממש את האיום לפרק את הרשות, או שמא ייענה ללחציהם של האינטרסנטים המפיקים רווחים מהישארות הרשות, אלה הנושאים תארים חסרי משמעות המספקים ניתוחי מצב הזויים? האנשים הללו מפיקים הצהרות המחלישות את הנחישות שלנו, בריונים של ויתורים, תומכיו של השקר (הציוני) והמגנים עליו בכל מחיר, תחת שלטים וכותרות דמיוניים שאינם קשורים למציאות הנמצאת מעבר לאינטרסים הצרים שלהם.

"האם האיום בפירוק הרשות הוא הודאה של מהנדסי אוסלו והרשות בכישלונה החרוץ? האם ישרור ואקום שלטוני באדמות הכבושות לאחר פירוק הרשות? (זהו המצב המפחיד מכול, שכן אז עלולה החברה הערבית ביו"ש להתדרדר לסכסוכים פנימיים אלימים, כדוגמת מה שקורה בסוריה), האם ההתנגדות (חמאס) תמלא את החלל הזה? (איך יהיה המצב בינה ובין אש"ף) אחרי הארגון מחדש של אש"ף והפעלת מוסדותיו, והמשך ההתמודדות עם הכיבוש עד השחרור, השיבה (של הפליטים לתוך ישראל), השגת החירות והעצמאות?

"פַּרֵק אותה! הו אבו-מאזן אם אתה בכלל מסוגל לכך! הפוך את האיום שלך למציאות! תרגם אותו למעשים! מספיק ודי עם דיבורים חסרי מעש ובזבוז זמן, כי אין כבר משמעות לרשות והיא אינה השליטה על החלטותיה. היא רק שכירה, או עובדת בקבלנות אצל הכיבוש, אשר לא יכול להיות שום חלל לאחר פירוקה, מפני שזרועות גיבורי-ההתנגדות תהיינה שם כדי להתמודד עם הכיבוש ולטאטא אותו לעזאזל!"

עד כאן המאמר, שלדעתי משקף את מצב רוחם של רבים. בשבע השנים האחרונות, מאז שדעכה האינתיפאדה השנייה, הספיקו רבים לשכוח את מוראותיה ואת תוצאותיה הקשות, כשצעירים רבים, שאז היו ילדים, הפכו ל"שבאב", המניעים כיום את ההתנגדות לישראל. יש מאבק בין-דורי ברור בין הזקנים המחפשים פתרון לבין הצעירים שבעיניהם פתרון משמעותו כניעה.

   הם רואים בתקשורת את מה שקרה בשנתיים האחרונות במצרים, בתוניסיה, בלוב, בתימן וכן גם בסוריה. המראות אינם מלבבים, הסבל הניבט בתקשורת הוא גדול, כמו גם הדם שנשפך ברחובות המזרח התיכון, אבל האיש ברחוב חי בתחושה של – yes, we can!  – כן, אנו מסוגלים!" להביא את השינוי המיוחל גם במחיר דמנו. האם תחושה זו תספיק כדי להוציא את ההמונים לרחובות ולפיגועים אם יממש אבו-מאזן את איומו? ימים יגידו.

מתוך המגזין "מראה" 227.

* * *

יורם אטינגר

הרחוב הערבי – לאן?

מתוך "חדשות מחלקה ראשונה", 28 לדצמבר 2012

 ההערכה שנסיקת האסלאם ברחוב הערבי מונהגת על ידי כוחות מתונים ופרגמטיים מנותקת מהמציאות.

ההנחה שהכוחות האסלאמיים העולים ברחוב הערבי שואפים להימנע מאלימות, להרגיע את הרחוב הערבי, להתמקד בכלכלה יותר מאשר בהשלטת ובהפצת האסלאם, ולהגביר את שיתוף הפעולה עם המערב – מקריבה את המציאות על מזבח הרהורי-הלב.

התובנה ש"אביב ערבי" מאפיין את הרחוב הערבי, ומגבש חזית של צעירים מונחי-דמוקרטיה וגורמים אסלאמיים מפוכחים למיגור משטרי עריצות – מתרסקת יום-יום אל צוקי המציאות המזרח תיכונית.

עיראק הופכת  בהדרגה למדינת-חסות של איראן, אוייבתה המרה ביותר של ארה"ב, למרות מאמץ הדמוקרטיזציה האמריקאי, ובעקבות נסיגת הכוח האמריקאי מעיראק. משטר אל-מאליכי השיעי הפך לצינור האספקה הקריטי של נשק איראני למשטר אסאד, ומשמרות המהפכה של איראן מעמיקים מעורבותם בעיראק.

מצרים הופכת בהדרגה למדינת שריעה, והנשיא מורסי נתון להשפעת המנהיג הרוחני של "האחים", מוחמד בדיע, וחאיראת אל-שאטר, סגנו לשעבר של בדיע. החוקה החדשה תשדרג את השפעת ההנהגה הדתית על זכויות האזרח, תאפשר הקמת "משטרת מוסר" ותטיל עונשים בסגנון המאה השביעית על ניאוף וגניבה.

לוב מנתצת את תקוות המערב לניצני דמוקרטיה לאחר 42 שנות דיקטטורת קדאפי. רצח השגריר האמריקאי ושלושת אנשי מחלקת המדינה בבנגזי, ומלחמת האזרחים חסרת-התקדים באכזריותה – אינם דומים ל"מצעד הדמוקרטיה".  פיצול אלים, שבטי, אתני, דתי ורעיוני – כגון טבח האפריקאים של העיר טוארגה על ידי ערביי העיר מיסראתה – הפך את לוב לזירת קרב יומיומי בין מיליציות טרור מוסלמיות.  

תימן, לאחר 33 שנות דיקטטורת עלי עבדאללה סלאח, הפכה לבסיס מתעצם של "אל קעידה" המשסה יותר מתאבדים נגד אישי מימשל, מנהיגי שבטים ומטוסים הממריאים לארה"ב. הטרור המוסלמי משכיל למנף את היריבות הבין-שבטית, אי-היציבות וחולשת השלטון המרכזי השורשיים בתימן.

בחריין – נמל הבית של הצי החמישי האמריקאי – נאנקת תחת 22 חודשי ההתנערות של הרוב השיעי בן 70% הפועל, בסיוע איראן השיעית, להחלשת שלטון המיעוט הסוני.

לבנון, המתערערת עקב טרור החיזבאללה ומלחמת האזרחים בסוריה, מציגה רה"מ, סגן רה"מ, שרים לשעבר, יו"ר בית הנבחרים, צירי בית נבחרים והמופתי של טריפולי – הנעדרים מארצם משקולי ביטחון. פוליטיקאים בכירים נוספים מרותקים לבתיהם מחשש לביטחונם. 

סוריה שכלה יותר מ-40,000 הרוגים, מאז מרץ 2011, בקרבות בין אסאד הנתמך על ידי איראן, עיראק ורוסיה – לבין אופוזיציה דתית, אתנית, פוליטית ורעיונית הנתמכת על ידי סעודיה וקטאר.

התסיסה הגוברת באלג'יריה, ירדן ומדינות המפרץ הפרסי, והפיצול בסודן, עיראק, תימן, לוב וסוריה – מעידים שצפויה התפרצות נוספת של הר הגעש ברחוב הערבי.

השינויים הדרמטיים במציאות המזרח תיכונית – ללא קשר לעניין הפלסטיני ולמדיניות ישראל – מחייבים שינויים דרמטיים במדיניות ישראל וארה"ב.

ההחמרה הדרמטית של האלימות, אי-הוודאות, אי-היציבות, אי-האמינות והבוגדנות ברחוב הערבי – השופכת אור על שברירות הסכמים ובריתות במזרח התיכון – מחייבת החמרה דרמטית של צרכי הביטחון של ישראל.

הקצנת השנאה לארה"ב ברחוב הערבי, נסיגת ארה"ב מעיראק, הנסיגה הצפויה מאפגניסטן והקיצוץ הצפוי בתקציב הביטחון האמריקאי מחייבים שידרוג דרמטי של שיתוף-הפעולה הישראלי-אמריקאי לתועלת שני הצדדים.

* * *

בן בן-ארי

או"ם שְמוּם

אָכֵן "או"ם שְמוּם"

בִּי גִ'י לִקְרֹא הִקְדִּים לַיֶּלֶד

בְּשֵׁם כֹּה רָאוּי.

מְעַט מֵעֵבֶר לִכְלוּם

מֵיטִיב הוּא עִם אֲחָדִים

סָפֵק אִם צָרִיךְ זֶה הַחֶלֶד

מוֹסָד כֹּה כָּפוּי.

אֹפֶק אֶחָד, נָהִיר שָׁם כָּל כָּךְ

זָהָב שָׁחֹר יָדָיו הֵן נוֹטְפוֹת

גְּלוּיִים רְכִיבֵי מְנוֹעו,

שַׁסְתּוֹמָיו.

כֶּפֶל פַּרְצוּף

אֵין שֵׁנִי לוֹ, לֹא אַח

מִצְהָלוֹת הַצְּבוֹעִים

אוּלָם עָגֹל וּמְלוֹאו

כַּרְכֻּבָּיו.

כָּבוֹד בְּלִבִּי לוֹ,

מֵעוֹלָם לֹא הָיָה

עִדָּנִים בּוֹ מָאַסְתִּי,

לְעֵת זוֹ הַקֶּבֶס

בִּי גּוֹאֶה.

לוּ יִשְׂרָאֵל לֹא קַיֶּמֶת

הָיְתָה,

קָרְבָּן כֹּה "נִפְלָא"

הָיָה "שְמוּם" זֶה לָבֶטַח

בּוֹרֵא.

* * *

עוז אלמוג

הכול אמיתי

בשבוע שעבר פגשתי ידיד מאיטליה שהתגורר בישראל בשנה האחרונה. "נו מה דעתך על הישראלים?" שאלתי בסקרנות.

הידיד חייך חיוך רחב וכך השיב (אני מקפיד לצטט מדבריו ולהדגיש שאין לי אחריות על הדעות שלו):

הערבים הישראלים חמים, אדיבים ומשפחתיים. קצת עצבניים ולא בעד נשים, אבל בנו לכם את המדינה בטיח ובחומוס ותיבלו את העברית בקללות עסיסיות ושיפודי כבשים.

הרוסים הישראלים לא מתלוננים ואינם פוליטקלי-מתוקנים. אוהבים מנהיגים חזקים ומייצרים רקדנים, מהנדסים, רופאים ומאבטחים. יש להם שכל ומשמעת ברזל, נשים יפות ווודקה בכל האירועים.

החרדים הישראלים לא חומרניים ולא ממותגים. תומכים בעניים ומכבדים תלמוד תורה וחכמים. לא הכי שוויוניים, קצת פוריטנים ומקמבנים, אבל עוזרים לכולם עם החגים, הבריתות, החתונות והמתים.

הדתיים הישראלים לא צדיקים אבל כן תמימים. מכשירים הרבה לוחמים וקצינים נועזים. רוקדים במעגלים נפרדים, סורגים כיפות צבעוניות ומתיישבים, לא תמיד במקומות הנכונים.

האתיופים הישראלים מתלבשים יפה, צנועים וביישנים. מפלים אותם, מתבדחים על חשבונם ואומרים עליהם דברים מאוד לא יפים, אבל הם סובלים בשקט ומפזרים חיוכים.

הדרוזים הישראלים מתגייסים, טובי לב ומכניסי אורחים. בונים בתים גדולים על ההרים. יש להם פיתה אש-תנור ולבנה משובחות, עיניים כחולות ושפמים מפוארים.

החילונים הישראלים יזמים, ישירים ותאבי חיים. מתפלצים, מתווכחים ומצפצפים על הכללים. קצת נדחפים, מגזימים ומכורים לכל מיני עניינים, אבל מטקטקים מחשבים ורוכשים המון חברים.

"אתה רציני?" שאלתי, "זה אמיתי? לא קצת סטריאוטיפי?"

"בוודאי," השיב חברי, "אמיתי לגמרי, ממש כמו האיטלקים."

*

הי אהוד,

אני חייב לומר שהופתעתי שציניקן מפוכח כמוך כל כך התרגש מהסרט "כלים שלובים" של ירון זילברמן. נכון שהסרט יפה ואפילו קצת מרגש מבחינת המשחק, הצילום והמוסיקה. אבל, ויש לדעתי אבל גדול: זה סרט שקוף. כלומר זה סרט מאוד אמריקאי שנעשה על פי נוסחה אמריקאית מובהקת. מבחינת העלילה שום דבר לא היה בלתי צפוי. לי, ולזוגתי שצפתה איתי בסרט, היה די ברור שנעשה כאן ניסיון להגיע ישירות ללב ועדת האוסקר. ובשנים האחרונות סרטי האוסקר נראים יותר מתמיד כמו התרבות האמריקאית: קצת יותר מדי קלוריות. אז בוא נעשה הסכם: אם הסרט הזה זוכה באוסקר – אני צדקתי. אם הוא לא זוכה – אתה צדקת.

ד"ש

עוז

אהוד: אני לא ציניקן. אני לפעמים בוכה למראה מצעד עם תזמורת בראש ברחוב, או בסרטים. אפילו מה"בקרוב" של הסרט "עלובי החיים" כבר חנקו לי הדמעות בגרון, ואני מחכה בקוצר רוח לסרט עצמו. את ההפקה הבימתית ראיתי פעמיים בחו"ל.

חוץ מזה, אם הסרט יזכה באוסקר, אז גם אני צדקתי.

ועוד באשר ל"כלים שלובים" – כותבת לי אחותי לאה שורצמן: "יש לך טעות בשם, בביקורתך על 'כלים שלובים': שם השחקן שמשחק את תפקיד הצ'לן הוא כריסטופר ווקן (ניק מ"צייד הצבאים") ולא הפוך כמו שכתבת, שזה שם הצ'לן [בסרט]."

* * *

אורי הייטנר

1. יומן בחירות 2013 (כ"ד)

בנט והסרבנות – סוף דבר

מיד לאחר דבריו בראיון לנסים משעל, על פיהם יעדיף לשבת בכלא מאשר להשתתף בעקירת מאחז, התעשת נפתלי בנט וחזר בו. אולם הוא לא חזר בו עד הסוף. לצד אמירה כללית נגד הסרבנות והבהרה (מוצדקת) שלא קרא לסרבנות, הוא הסביר שאמר שיבקש ממפקדיו שישחררו אותו מן המשימה. אמירה כזו אינה מספקת, מאחר והוא לא התייחס לשאלה – ומה יקרה אם לא ישוחרר, והרי בראיון אמר שיעדיף לשבת בכלא. לא יושבים בכלא על בקשה להשתחרר, אלא על סירוב. וגם בקשה כזו, סבירה כאשר מדובר בחיילים, לא במפקדים. בנט מפקד – איזה מסר הוא מעביר לחייליו כאשר הוא משתחרר מהמשימה הקשה ביותר המוטלת עליהם?

אולם במהלך הימים שחלפו, בנט התעשת לחלוטין ואמר דברים ברורים. ארי שביט, "הארץ", לאחר שיחה עם בנט: "בנט מדבר בגילוי לב מפתיע על הימים הקשים שעברו עליו בעקבות סערת הסירוב. הוא מודה שכאשר אמר את אשר אמר דיבר מהלב וביטא את תחושותיו האמיתיות. אבל בשבת האחרונה חשב על כך בשקט והגיע למסקנה שעכשיו, כשהוא מנהיג, מוטלת עליו אחריות מסוג אחר. הוא אינו יכול לגרום לריסוקו של צה"ל ולשבירתה של הממלכתיות. מה יעשה כשהשמאלן הבא יסרב ויתלה את סירובו בדבריו של בנט? הוא עדיין חושב שפינוי של כפר יהודי או כפר ערבי הוא נורא וכי הגירוש של יהודים או של ערבים מבתיהם הוא מעשה שלא ייעשה. אבל אם הממשלה תקבל החלטה, הוא יבצע אותה. הוא גם לא ישעה להנחותיהם של הרבנים הדוגלים בסירוב. בהתנגשות הקשה בין הערכים הסותרים, הערך של אחדות המדינה ואחדות הצבא גובר."

בהופעה בפני סטודנטים חזר בנט על הדברים הללו. הוא אמר בפירוש שהוא שינה את דעתו. הדברים הוקלטו ושודרו.

כל הכבוד לבנט על היושרה, על היכולת לחזור בתשובה, להודות בטעות ולהבין את מהות אחריותו כמנהיג. כל הכבוד על האמירה המנהיגותית הברורה שפקודות צה"ל קודמות להנחיות הרבנים. יש לציין, שהוא עשה זאת אחרי שהבין שהסערה לא פגעה בו אלקטורלית. להיפך, הוא עלה בסקרים בשבוע שלאחר הדברים (להערכתי, לא בזכות דבריו על הסרבנות, אולם הם לא פגעו בנסיקתו). מכאן, שהסיבה לאמירה, אינה נובעת משיקולי בחירות. ניכרים דברי אמת. תמה ונשלמה פרשת בנט והסרבנות.

בנט והספינים

תמה ונשלמה פרשת בנט והסרבנות. האומנם? ודאי שלא. לפחות עד הבחירות, יריביו ימשיכו להדביק לו את הסרבנות. ובכלל, עלייתו המסחררת בסקרים גורמת ליריביו, מימין ומשמאל, להספין אותו.

הספין משמאל, החל במאמר של המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, שכתב על בנט שהוא תלמיד של דב ליאור, שליאור הרכיב את רשימת "האיחוד הלאומי" שבתוך רשימת "הבית היהודי", שליאור הוא הסמכות של "הבית היהודי" ועל פיו יישק דבר ועוד. וכך, משליאור עמד בראש חבורת הפרחחים במאחז עוז ציון שתקפו את לוחמי צה"ל ומג"ב, מיד החלה הסתערות רבתי על בנט, ללא כל הצדקה.

בנט רחוק מלהיות תלמידו של ליאור. כל מי ששומע את בנט וקורא את רעיונותיו, מבין שהמרחק בינו לבין ליאור עצום. האם בנט המעמיד במישור אחד גירוש יהודים וגירוש ערבים הוא תלמידו של ליאור? האם בנט הקורא להעדפה מתקנת לערביי ישראל, הוא שליחו של ליאור? הרי הדיבורים הללו הם הבל ורעות רוח. בנט עצמו הבהיר שפגש פעם אחת בחייו את דב ליאור. אגב, את רשימת "תקומה" (אותו חלק מ"האיחוד הלאומי" שהצטרף ל"בית היהודי") בחר מרכז המפלגה, ולא ליאור.

והספין מימין – ב"ישראל היום" ובאינטרנט מופצות ידיעות על כך שהמיליונרים המריצים את מועמדי השמאל עומדים מאחורי בנט, וש"ידיעות אחרונות" עומד מאחורי בנט. והכל, כדי להחליש את נתניהו והליכוד.

אלה ספינים מכוערים של בחירות, מ"שמאל" ומ"ימין". ספינים שאין להם שחר.

בבחירות הקודמות תמכתי ב"בית היהודי". תמכתי בהם, כיוון שאף מפלגה אחרת לא התאימה לי, אך גם כיוון שראיתי בהם את הכוח המתון בציבור הדתי לאומי, שיהווה משקל נגד ל"איחוד הלאומי". קיוויתי ש"הבית היהודי" יבדל עצמו מ"האיחוד הלאומי" ויתקרב למרכז. לצערי, זה לא קרה, בכל אופן לא באופן שרציתי. כמובן, שהאיחוד המחודש עם "האיחוד הלאומי" – מעצם טבעו לוקח את "הבית היהודי" ימינה, ולכן הוא ממש לא מתאים להשקפותיי ואיני שוקל לתמוך בו.

אולם יש לי הערכה אישית רבה לנפתלי בנט ואני סולד מהספינים השקריים נגדו.

תגובת-יתר

הליכוד איבד מנדטים לטובת "הבית היהודי" בעקבות תגובת-היתר על דברי בנט בנוגע לסרבנות. הבוחרים הבחינו בספין ובניצול הציני של אמירתו של בנט לעשיית הון אלקטורלי, והגיבו בהתאם. מן הראוי ש"הבית היהודי" ילמד את הלקח, ולא ייכשל בתגובת-יתר על מודעת הנאצה נגד בנט באתר "ליכודניק". הרי הם יודעים שהליכוד אינו עומד מאחורי המודעה ושהוא גינה אותה בתוקף. אם ינסו להיבנות מן המודעה הזאת, תגובת-היתר שלהם עלולה להתגלות כבומרנג.

האם האיחוד נכשל?

האיחוד בין הליכוד ל"ישראל ביתנו" אמור היה להניב 45 מנדטים לרשימה המאוחדת, ויש שפינטזו על 50. על פי הסקרים, הליכוד הולך ויורד והוא מצוי בסביבות ה-35 מנדטים ומטה. על פניו, את הסינרגיה החיובית של האיחוד, החליפה סינרגיה שלילית. לפיכך, האיחוד נכשל.

אולם לדעתי, אין זה כישלון חד משמעי, למרות הפער בין הציפיות למציאות (שעוד עשויה להשתנות עד הבחירות). על אף חולשתו, האיחוד עדיין עונה על המטרות של שני יוזמיו.

נתניהו רצה להבטיח שיעמוד באופן חד משמעי בראש הסיעה הגדולה ביותר ולא רק בראש הגוש הגדול. למרות הירידה בסקרים, המטרה הזאת עדין ממומשת באופן חד משמעי. אלמלא האיחוד, ייתכן שסך המנדטים לשתי המפלגות היה גבוה יותר, כיוון שלא הייתה בריחת מצביעים מן הליכוד בשל פרשיות ליברמן, אולם נתניהו היה עומד בראש רשימה קטנה יותר, ומתקשה יותר לנהל את המו"מ הקואליציוני (כולל מו"מ קשה עם ליברמן).

ליברמן, מצידו, הבין שמיצה את האלקטורט של "ישראל ביתנו" ושדרכו לראשות הממשלה עוברת דרך הליכוד. הקמת הרשימה המשותפת היתה אמורה להיות הצעד הראשון לקראת איחוד מלא אחרי הבחירות והתמודדות עתידית על הנהגת הליכוד אחרי נתניהו. יתכן, שלנוכח משפטו, האיחוד יידחה, ואם יורשע ויוטל עליו קלון – יבוטל. אבל הנחתו שרק דרך הליכוד יוכל להגיע להנהגה, נכונה. עם זאת, להערכתי, אין לו סיכוי להיבחר לראשות הליכוד, ודאי לא לנוכח פרשיות השחיתות האחרונות.

סופר טנקר

אילו הזמנת זמרת לכנס בחירות לא היתה עבירה על החוק; אילו מבקר המדינה לא היה מזהיר את הליכוד מראש. אילו הליכוד לא היה משלם הון עתק (ההערכות נעות בין 60,000 ₪ ל-100,000 ₪) לשרית חדד על שני שירים – גם אז, מופע "אתה תותח" היה מפגן מבחיל של חוסר טעם, של תת-רמה ושל פולחן אישיות מכוער. על אחת כמה וכמה, ששילמו לה הון עתק, שמבקר המדינה הזהיר ושהליכוד עבר על החוק. כמה מעלות רעות.

תותח...

ספסל נמוך

דני איילון הושיב את ליברמן על ספסל (נאשמים) נמוך.

ביטול תורה

על פי התורה, למלחמת מצווה גם חתן ייצא מחופתו. אין כל ספק, שהמלחמה על קיום המדינה ועל שלום אזרחיה הוא מלחמת מצווה לעילא ולעילא, ולכן השתמטות בחורי הישיבות משירות בצה"ל היא עבירה על מצווה מדאורייתא, חילול השם ופגיעה בערך של "כל ישראל ערבים זה בזה."

אך להשתמטות הזאת יש צידוק – האיסור על ביטול תורה.

והנה, הרב עובדיה יוסף קרא לתלמידי הישיבות לסגור את הגמרות ולהתגייס לקמפיין למען ש"ס. הגנה על המולדת היא ביטול תורה. עסקנות מפלגתית אינה ביטול תורה.

גם הוא תותח.

שיעור בציונות

השר לביטחון פנים אהרונוביץ', אמר בדיוק את מה שהאחריות הלאומית מחייבת אותו לומר: דברי גינוי לגל ההסתה הגזענית נגד המסתננים הזרים, בעקבות האונס הברוטלי של הקשישה בת"א. ובצדק ביקר אהרונוביץ' את תפקידו הנפסד והמכוער של שר הפנים אלי ישי, בליבוי היצרים, לאורך כל הקדנציה.

תגובת אלי ישי הייתה שאהרונוביץ' צריך ללמוד ממנו מהי ציונות. לא פחות, יו"ר ש"ס ילמד אותנו מהי ציונות...

אני מציע שהציוני הדגול הזה יפעל קודם לגיוס בחורי ישיבות להגנה על המדינה היהודית, ואח"כ שידבר על ציונות.

הסלוגנים של מר"צ

אני מאוד לא אוהב את הסלוגן של הליכוד על מדינה חזקה הזקוקה למנהיג חזק. בכלל, איני אוהב דיבורים על מנהיג חזק... עם זאת, לפחות זהו סלוגן חיובי. הסלוגנים של יריביו הם נגטיביים – נגד ביבי. מפלגת העבודה, למשל: "ביבי עוזר לעשירים..." איזה סלוגן מכוער.

וכך גם הסלוגן של מר"צ. שלום? זכויות אדם? לא. "קול בטוח נגד ביבי". נגד ביבי – זאת האידיאולוגיה של מר"צ?

הסלוגן השני חביב – "שמאלנים הביתה". בהפוך על הפוך, משתמשים במר"צ בקריאת הגנאי המופנית נגדם, לקריאה לשמאלנים לתמוך במר"צ, שהיא ביתם. הומור עצמי הוא תכונה טובה וחיובית.

אז למה הסיסמה הזאת צורמת לי? כיוון שיש מסר בתחכום היתר הזה – איזו התנשאות אליטיסטית, האומרת שהבוחר שלנו אינטיליגנטי ובנוי לתחכום הזה ואפשר לדבר אתו מעל הראש של "העם". נראה שבמר"צ לא יוותרו על התחכמות כזאת, גם אם היא תעלה להם בקולות.

כבוד הנשיא

אין זה מן הנמנע, שבעוד שנתיים יהיה למדינת ישראל נשיא.

בשירות הפרובוקציה

פעילי ימין רדיקאלי, אוהדי "עוצמה לישראל", מבקשים לבצע פרובוקציית בחירות בכפר מוסמוס שבוואדי ערה. האם מבוקשם יינתן להם? על פי ניסיון העבר, המשטרה לא תאשר זאת, ובצדק, בשל חשש לשלום הציבור. הפרובוקטורים יעתרו לבג"צ, ובג"צ בשם מולך "חופש הביטוי" – יאפשר את הפרובוקציה הזו. הבחירות, שאמורות להיות חג לדמוקרטיה, הן גם חג לאויבי הדמוקרטיה, המבקשים להחריבה מבפנים, תוך ניצול חולשתה. ושופטי בית המשפט העליון, כרגיל, נוהגים כאידיוטים שימושיים המשחקים לידי הפרובוקטורים.

               ולמה ציפי לבני פסולה לעדות, על פי "הארץ"?

במאמר ב"הארץ" תוקף רוני שוקן בחריפות את ציפי לבני. אם יש למישהו ספק, אין ספק. שוקן = "הארץ", "הארץ" = שוקן. לא נותקה השלשלת.

ועל מה ולמה ציפי לבני פסולה, על פי "הארץ"? כי היא הצלע הפוליטית של המשולש רות גביזון (הצלע המשפטית), בן דרור ימיני (הצלע התקשורתית), לבני. אז נכון, רוני הארץ משבח את חתירתה להסכם עם הפלשתינאים והקמת מדינה פלשתינאית, או בלשונו "סוף הכיבוש והשליטה על העם הפלסטיני." אבל ההסכמה שלו עם לבני היא רק בנוגע למה שמן הקו הירוק ומזרחה. לעומת זאת, תהום פעורה בינו לבין מה שלבני, כמו גם גביזון וימיני, חותרים לו בנוגע למה שמן הקו הירוק מערבה.

הם רוצים, אוי לאוזניים שכך שמעו, שתי מדינות לשני עמים. כלומר, לצד מדינת הלאום הפלשתינאית, שזה כמובן בסדר, הם רוצים גם מדינת לאום יהודית. וזה, כמובן, לגמרי לא בסדר. "תהיה אשר תהיה העמדה בעניין המישנה הרעיונית של גביזון-לבני-ימיני, נוכח מציאות החיים בישראל והתרגום של העמדות התיאורטיות למדיניות בפועל, אין לתאר מישנה זו אלא כלאומנות במסווה של מהוגנות ליברלית. שלושתם מכפיפים את הדמוקרטיות של ישראל ליהדותה (בשם עיקרון העל שלהם של לאומיות יהודית) – גם אם הם אומרים בקריצה 'יהודית' ו'דמוקרטית' כשתי הגדרות שוות מעמד".

חטאה של ציפי לבני, אם כן, הוא תמיכתה ברעיון "שתי מדינות לשני עמים." רוני הארץ מתנגד לרעיון הזה. הוא תומך ברעיון "שתי המדינות". לא לשני עמים, חלילה. מדינה אחת פלשתינאית נקיה מיהודים בקווי 49', ולצדה מדינת שקשוקה לא יהודית, כיוון שהוא שולל את הלאומיות היהודית, שהינה כמובן "לאומנות". הוא שולל את הרעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית, כיוון שבעיניו יש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, וכיוון שהוא תומך במדינה דמוקרטית, הוא מתנגד למדינה יהודית.

אז נכון, יאיר לפיד מתואר כ"חוסר משקל ורדידות" ושלי יחימוביץ' מואשמת ב"ימניות פופוליסטית". אך לבני אינה התשובה. להיפך, היא מסוכנת. כותרת מאמרו של רוני הארץ היא "הסכנה שבלבני."

בבחירות הקודמות, מאמר המערכת של "הארץ" יצא חוצץ נגד מר"צ, בשל תמיכתה בשלב הראשון של "עופרת יצוקה". היום, כאשר בראש מר"צ עומדת זהבה גלאון, ייתכן ש"הארץ" אינו פוסל את מר"צ, והיא נמצאת בקצה הימני של הלגיטימיות בעיני עיתון זה.

איפה הבושה

אהוד אולמרט משפריץ לכל עבר דברי בלע נגד הליכוד ונתניהו, נגד "התנועה" וציפי לבני, נגד "העבודה" ושלי יחימוביץ' ובתמיכה בשאול מופז (קל לו לתמוך במופז, שלא יעבור את אחוז החסימה, כביטוי לכך שהוא האלטרנטיבה היחידה למדינת ישראל. כל המנהיגים האחרים, הם כחגבים בעיניו).

בחברה מתוקנת, עבריין כמו אהוד אולמרט היה מתבייש להוציא את ראשו מן המחילה ולצייץ. איפה, איפה, איפה, איפה, איפה הבושה?

השלום של שלי

ביקורת חריפה מוטחת בשלי יחימוביץ' על כך שהשלום נעלם ממצעה, מתוכניותיה ומדיבוריה. אני שותף לביקורת. מה פתאום, "היי, זאת שלי"? למה לא, "שלום, זאת שלי". עברייה, דברי עברית.

2. מי מפחד מאמנות ציונית

בסמינר לגרעיני נח"ל שהשתתפתי בו במרכז ההדרכה של התק"ם באפעל ב-1984, התבקשנו, בסבב ההיכרות, לדבר על ספר שהשפיע עלינו ועל דמות מספר שאנו מזדהים עימה. אני הצגתי את ספרה של שולמית לפיד "גיא אוני", והדמות שתיארתי הייתה של יחיאל, גיבור המשנה של הספר.

הספר יצא לאור שנתיים קודם לכן. הייתי אז חייל צעיר. את הספר קראתי בשקיקה בשעות השינה המועטות שהיו לנו, בתוך אוהל הסיירים, כאשר הארתי אותו בפנס שאחזתי בפי. כצעיר אידיאליסט, המצטרף לקיבוץ צעיר שזה עתה נוסד בצפון הגולן, הספר נגע בנימי נפשי, באידיאלים שהדריכו אותי אז, ולמרבה הפלא לא "התבגרתי" מהם כמלוא הנימה עד יום.

המסר שכה קסם לי, היה ה"צומוד" – הדבקות בקרקע, באדמת המולדת, בכל מחיר, ללא פשרות, על אף כל הקשיים, המהמורות, האיומים, הסכנות והסבל הכרוכים בכך. מושאי הערצתי באותה תקופה (ואף היום) היו חלוצי העלייה השנייה והשלישית, אך בספר זה נשביתי בקסמם של חלוצי העלייה הראשונה, מייסדי ראש פינה (גיא אוני בשמה הקודם).

לפני שנתיים עלה לאקרנים הסרט "גיא אוני" – סרטו של התסריטאי, הבמאי והמפיק דן וולמן; עיבוד קולנועי לספרה של לפיד. את הסרט עצמו לא ראיתי, אך במקביל להפקת הסרט הופקה מיני סדרת טלוויזיה, עם אותם השחקנים, ששודרה בערוץ הראשון, בה צפיתי ואותה אהבתי מאוד מאוד. אהבתי את העלילה, את המשחק המשובח ואת ההישג הנדיר של נאמנות למקור.

הסרט "גיא אוני" הוא סרט ציוני. יש מי שעצם צירוף המילים "סרט ציוני" גורם להם לפריחה. הרי יצירה ציונית, כידוע, היא "אמנות מגוייסת", "אמנות מימסדית", "אמנות מטעם", "אמנות פלקטית". הברנז'ה האמנותית והתקשורתית בישראל (וכן, יש לציין, גם המימסד התרבותי בישראל) סולד מיצירה ציונית. הרי יצירה איכותית חייבת להיות מנוכרת לציונות, מנוכרת ללאומיות, אחרת איך תביא יוקרה ופרסים ליוצריה?

בכמה לעג ובאיזה בוז הגיבה הברנז'ה לפרס היצירה הציונית שיזמה לימור לבנת. שלוש פעמים צפיתי בהצגת היחיד המעולה, האיכותית על פי כל קנה מידה אובייקטיבי, והציונית כל כך, של פנינה גרי, בביצועה של עדי בילסקי, "סיפור אהבה ארץ ישראלי", שזכה בפרס היצירה הציונית. כן, זכותה וחובתה של מדינת ישראל לעודד את היצירה הזאת, ולשבור את הניסיון ליצירת מונופול פוסט ציוני על חיי התרבות בישראל.

הסרט "גיא אוני" הוא סרט ציוני מאוד, והוא סרט איכותי ביותר. הוא רחוק מפלקטיות, הוא רחוק מסִיסְמתיות, הוא מעלה על נס את היחיד שאינו הולך בתלם, ההולך נגד הרוח (בניגוד למיתוס המנגיד בין אינדיבידואלים וקולקטיביות בכלל, ולאומיות וציונות בפרט), הוא מציב דילמות קשות.

ביום שישי האחרון, זכה הסרט "גיא אוני" בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של ניו דלהי שבהודו. בשנה שעברה הוא זכה בפרס דומה בסין. מסתבר, שאנשי המקצוע בחו"ל, השופטים את הסרטים, לא שמעו שסרט ציוני הוא בהכרח סרט "מטעם" ואינם יודעים שאמנות ציונית היא "אמנות מגוייסת", רחמנא לצלן. נהפוך הוא, דווקא הסרט המשובח הזה, מצליח בעולם ומביא לנו פרסים וכבוד.

מי מפחד (ולמה הוא מפחד) מיצירה ציונית?

פורסם לראשונה בחינמון "ישראל היום".

3. אמביציה לאופוזיציה

הודעתה של שלי יחימוביץ' שלא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו, היא שגיאה פוליטית. תפקידה של מפלגה פוליטית הוא להשפיע ככל הניתן. מפלגה יכולה להשפיע באופוזיציה –בניית אלטרנטיבה לשלטון. מצד שני, מפלגה עלולה להתאדות באופוזיציה ולאבד כל השפעה. מפלגה עשויה להיות שותפה מכרעת בשלטון ולהשפיע באופן משמעותי על דרכה של המדינה.  מצד שני, מפלגה עלולה להפוך לאסקופה נדרסת כשותפה זוטרה של מפלגת השלטון. מפלגה רצינית, הרוצה להשפיע, אינה צריכה לאמץ אידיאולוגיה של "קואליציה בכל מחיר" ולא של "אופוזיציה בכל מחיר", אלא לבחון את המציאות הפוליטית אחרי הבחירות ולקבל הכרעה פרגמטית, על פי בחינה אמיתית, כולל מו"מ קואליציוני כן ואמיתי. שלי יחימוביץ' צדקה כאשר סירבה להצהיר שלא תצטרף לממשלת נתניהו, גם נוכח איומיו הסחטניים של עמיר פרץ. חבל מאוד שלפתע היא שינתה את דרכה, וכבלה את ידיה.

הודעתה של שלי יחימוביץ' שלא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו היא שגיאה אישית. שלי נהנית מהערכה ואהדה רבה בציבור הישראלי; הערכה אישית והסכמה אידיאולוגית. עקב אכילס שלה, הוא חוסר ניסיונה הניהולי והמנהיגותי. תפקיד מיניסטריאלי בכיר כמו שרת האוצר, עשוי לתת לה את ההזדמנות להוכיח את עצמה ואת רעיונותיה ולספק לה ניסיון מוצלח. כמובן, כדי להצליח כשרת אוצר, עליה לכהן בממשלה שתאפשר לה להוביל את הכיוונים שבהם היא מאמינה. ספק אם נתניהו יהיה מעונין בכך ויאפשר זאת. במקרה כזה, אכן אין טעם לכניסתה לממשלה. אולם זאת ניתן לברר רק במו"מ קואליציוני רציני אחרי הבחירות. הצהרות טרום בחירות השוללות את האופציה הזאת, מיותרות ומזיקות.

אך הדבר החמור ביותר – הודעתה של שלי יחימוביץ' שלא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו היא שגיאה לאומית. ביום בו הצהירה יחימוביץ' את הצהרתה, התפרסם ברשת ב' סקר מדאיג מאוד, לפיו מפלגת "עוצמה לישראל" הכהניסטית עומדת להיבחר לכנסת עם 6 מנדטים. מרצ מקבלת בסקר הזה שבעה מנדטים. מפלגת "הבית היהודי", שחלק מרשימתה קיצוני מאוד, צפויה לקבל 18 מנדטים. אני מקווה מאוד שהסקר הזה, שתוצאותיו חריגות לעומת סקרים אחרים, לא יתממש. אך אין ספק שהוא מצביע על מגמה מדאיגה של הקצנה. למרבה הצער, שיטת הפריימריס הכניסה סוסים טרויאניים רדיקאליים גם למפלגות האחראיות, כמו פייגלין לליכוד ומרב מיכאלי למפלגת העבודה. ההקצנה הזאת היא סכנה לאומית, היא עלולה להביא את החברה הישראלית לקרע.

על הגורמים האחראיים בחברה הישראלית למנוע את הקרע הזה, ולא להעמיק את הקיטוב הלאומי. צו השעה הוא ממשלת אחדות לאומית, שהליכוד ומפלגת העבודה הן הציר שלה. שלי יחימוביץ', שהוכיחה עמידה איתנה בלחצים לסטות מדרכה, שגתה בהודעתה שלא תצטרף לממשלה.

על השגיאה הזו התווספה שגיאתה הנוספת של יחימוביץ', היגררותה אחרי יוזמת "הגוש החוסם" של ציפי לבני.

המסר המרכזי של יחימוביץ' מיום כניסתה לפוליטיקה, היה העמדת השיח החברתי כלכלי בראש סדר היום הציבורי וקידום השקפת העולם הסוציאל דמוקרטית. היריבים הגדולים של הדרך הזו, הם בעלי השקפת העולם הנאו-ליברלית בחברה ובכלכלה, ומי שמעדיפים להעמיד את הסוגיה המדינית בראש סדר היום.

ציפי לבני ויאיר לפיד רחוקים מאוד מדרכה החברתית הכלכלית של שלי. הם הרבה יותר קרובים לדרכו של נתניהו. ציפי לבני, יותר מכל מנהיג אחר בפוליטיקה הישראלית, מעמידה על ראש שמחתה את הסוגייה המדינית. הצטרפותה של יחימוביץ' ל"גוש" עם השותפים הללו, הִנָה הפניית עורף לדרכה. שלי יחימוביץ' נִסְתה לשבור את משטר השבטים, אך ברגע האמת נשברה, והצטרפה לעדר של השבט.

לאורך תקופה ארוכה הפגינה שלי עמידה איתנה מול לחצי השבט. למרבה הצער, היא איבדה לאחרונה את ביטחונה העצמי לנוכח הירידה בסקרים. הכרזתה אודות פסילה מראש של קואליציה עם הליכוד והצטרפותה לגוש אחד של "השבט", מבטאת קריסה של שלי יחימוביץ' ברגע המבחן; הרגע בו נדרש ממנהיג אמתי קור רוח ודבקות במצפן הפנימי שלו.

פורסם לראשונה בחינמון "ישראל היום".

4. כבוד ואהבה ב"שורשים"

לביקור בביה"ס "שורשים" בנטור, באתי בדעה קדומה, אני מודה. מזה שנים רבות אני מייחל להקמת בית ספר משותף לחילונים ודתיים בגולן, ואיך אצא מבית ספר כזה ללא מאמר המעלה על נס את היחד, השותפות, את שבירת המחיצות, את ההתמודדות המשותפת עם העכבות מבית?

אולם לאחר שעה ארוכה של התפעלות מבית הספר, הבנתי שמה שכבש אותי הוא דבר אחר לגמרי, שכלל אינו קשור לכך שזהו בית ספר משותף לחילונים ודתיים. הסתובבתי בבית הספר, שוחחתי עם מורים, עם תלמידים, עם המנהלת. עברתי בכיתות. מה שהרשים אותי יותר מכל, מה שהקסים אותי, היה אווירת השלווה והרוגע הנסוכים בו. מצאתי אווירה של למידה מתוך אהבה, של התחנכות מתוך שמחה, מחזה נדיר במוסדות חינוך שאני מכיר. רק לאחר שעה ארוכה הבחנתי בכך, שסוגיית הדתיים-חילונים כלל אינה אישיו.

בהכנסתי לבית הספר, מצאתי את בינה פבזנר, המנהלת, יושבת על ספסל תחת עץ, ובהמשך הבנתי שזה העץ "שלה", זה המקום בו היא יושבת במרבית שעות היום, צופה בנעשה, משוחחת בשובה ונחת עם תלמידים ומורים, מטפלת בבעייה אישית של ילד, בבעיית משמעת של ילד אחר, בסוגיה שמעלה מורה. רק בסוף היום, אחרי שהילדים והמורים נוסעים הביתה, היא נכנסת למשרדה, למחשב ולניירת, לעסוק בכל נושאי האדמיניסטרציה הרבים שהם מנת חלקו של מנהל. הנוכחות שלה, היא המשרה את השלווה, את השמחה, את האהבה, את הרצינות הלימודית, שאי אפשר שלא להבחין בהם מרגע הכניסה לבית הספר.

"היא בכלל לא מנהלת, היא אימא שלהם," אמר לי מאבטח בית הספר שיבלי שיבלי, תושב הכפר שיבלי, שיש לו ניסיון של שנים רבות בבתי ספר רבים. "דבר כזה עוד לא ראיתי."

אין דבר המעליב יותר מנהל, משאומרים עליו שהוא אינו מנהל... אך ברור שהכוונה היא, שבינה חפה מגינונים של מנהל. פשטות הליכותיה, צניעותה, ואהבתה הגדולה לשליחותה, לחינוך ולילדים, הם כלי מנהיגותה והם המעצבים את בית הספר כתופעה אחרת, מיוחדת במינה. צפיתי בבינה היושבת תחת העץ, ודימיתיה, ביני לביני, לדבורה הנביאה היושבת תחת תומר דבורה, וישראל עולים אליה לרגל לשאול בעצתה, לבקש את שיפוטה, ללמוד ממנה.

התנהלות כזו, לכאורה, אינה קשורה לכך שזהו בית ספר משותף של חילונים ודתיים. כך יכול להתנהל גם בית ספר דתי וגם בית ספר חילוני ובית ספר משותף יכול להתנהל גם אחרת. ואף על פי כן, אני בהחלט מוצא את הקשר בין אופן ההתנהלות והאווירה הנפלאה, לבין עובדת היותו בית ספר משותף.

"מה כל כך מיוחד פה," שאלתי את שיבלי, והוא השיב בשתי מילים: "כבוד ואהבה." ואכן, התרשמתי מאוד מן הכבוד בין הילדים, בין המורים, בין מורה לילד, בין ילד למורה, הכבוד ההדדי בין המנהלת ואחרון הילדים, בין המאבטח והמנהלת וכן הלאה. וזה בדיוק המאפיין את היות בית הספר – בית חינוך משותף לחילונים ודתיים. בית ספר כזה חייב להיות מבוסס על כבוד ואהבה.

כבוד ואהבה – זה בדיוק מה שחסר במערכת היחסים בין חילוניים ודתיים בישראל. כבוד ואהבה – זה הגשר ההכרחי כדי לאחות את הקרעים ולקרב בין המחנות. אך טבעי שבית ספר המשותף לילדים דתיים וחילונים יושתת על ערכים של כבוד ואהבה, ואך טבעי שהם יבואו לידי ביטוי בכל תחומי החיים בבית הספר, ולא רק בעצם היותו משותף.

לפני כעשור וחצי, התנהל מעל דפי "ארץ הגולן" (במתכונתו הקודמת) פולמוס בנושא הקמת בית ספר משותף לחילונים ודתיים בגולן. המחלוקת לא היתה בין מחייבים ושוללים, אלא דווקא בין המחייבים לבין עצמם.

חברתי אפרת בדיחי כתבה בהתלהבות בשבח בית הספר המשותף, אולם היא הציבה תנאי – את לימודי הקודש, כלומר לימודי היהדות, ילמדו רק מורים דתיים. אני השבתי לה שלא יקום ולא יהיה. לעולם לא אשלח את ילדיי לבית ספר שבו אביהם פסול ללמד תורה.

ואכן, בהתניות מסוג זה לא יקום בית ספר משותף ולא יהיה (ואם יקום, הוא לא יהיה משותף, באמת ובתמים). בית ספר משותף יכול לקום אך ורק ממקום של כבוד הדדי – כבוד אמתי, בלב שלם, בין שותפים שבאו מביוגרפיות רוחניות ותרבותיות שונות, לא כדי להנציח את השׁוֹנוּת, אך גם לא כדי לנצח את השׁוֹנוּת, כי אם לברוא יחד משהו חדש, טוב יותר. כששאלתי, בביקורי ב"שורשים", אם "חילונים" יכולים ללמד תורה בבית הספר, הסתכלו עליי כעל חייזר שנחת מעולם אחר. השאלה הזאת פשוט אינה מובנת בביה"ס "שורשים", וממש לא הרגשתי צורך להבהיר אותה. יותר טוב ככה. הרבה יותר טוב.

אין ספק שהילדים מן הבתים החילוניים לומדים וסופגים יהדות לאין ערוך יותר מאשר אילו למדו בבית ספר חילוני. אין ספק שהילדים מן הבתים הדתיים, לומדים את היהדות בדרך הרבה יותר פתוחה, חופשית, יצירתית והומניסטית מאשר היו לומדים בבית ספר דתי. וזה נפלא. אך יותר מכך, אני מאמין שבית הספר אינו מחזק רק את יהדותם של החילונים ואת פתיחותם של הדתיים, אלא לא פחות מכך, הוא מחזק את יהדותם של הדתיים ואת פתיחותם של החילונים. זאת הסינרגיה האמתית שיוצר החינוך המשותף.

המון דברים יפים רבים ראו עיניי בביה"ס "שורשים" ותקצר היריעה מלפרט אותם. מן הסתם, אעשה זאת במאמר נפרד.

5. מלחמת הפיקוד העליון

"תדע כל אם עבריה," אמר ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון דוד בן גוריון, באמירה האלמותית המשלטת כל בסיס בצה"ל, "שמסרה את גורל בניה למפקדים הראויים לכך." כאב עברי, שבנו הבכור עומד להתגייס בשנה הבאה, אני חרד לנוכח דו"ח מבקר המדינה על פרשת הרפז.

ישראל היא מדינה במלחמה – מדינה במלחמת קיום, מול מרחב עצום החותר להשמדתה. אנו מפקידים בידי הממשלה והפיקוד העליון של צה"ל אחריות אדירה להבטחת קיום המדינה – להיערך למלחמה, להכין את צה"ל למלחמה, להבטיח הרתעה שתמנע מלחמה ולהכריע מלחמה שתפרוץ, להילחם בטרור, להילחם בירי הטילים על אזרחי ישראל. והנה, מסתבר ששר הביטחון והרמטכ"ל ולשכותיהם של השניים, עסוקים במלחמה אחרת לגמרי – מלחמה זה בזה.

מיד עם פרסום דו"ח המבקר, שני המחנות (ועיתוני הבית של שני המחנות) מתייצבים אוטומטית להטלת האשמה במחנה האחר. אולם אנו, כאזרחים, חייבים לשלוח אצבע מאשימה לעבר שני המחנות כאחד, האחראים ואשמים בביזיון הזה.

הרמטכ"ל מעל באחריותו כמפקד צה"ל בעצם העובדה שהפיקוד העליון של צה"ל עסק במלחמה הזו. שר הביטחון מעל באחריותו כסמכות האזרחית העומדת מעל צה"ל וכמי שנושא באחריות המיניסטריאלית והאישית לביטחון ישראל, מעצם העובדה שעסק במלחמה הזו. מאחר שהוא הגורם הבכיר יותר – אחריותו הציבורית אף גדולה יותר. וראש הממשלה אינו יכול להתחמק מאחריותו לכך שאִפְשֵׁר להפקרות הזאת להשתולל.

מבחינת האחריות הציבורית והביטחונית, שני הצדדים מעלו באחריותם ואינם ראויים לתפקידם. מבחינת המעשים בפועל, מעשיו של אשכנזי חמורים יותר. החתירה שלו תחת המרות האזרחית שמעליו ומעל צה"ל, מקעקעת את יסודות הדמוקרטיה. המעשים של אשכנזי ולשכתו, שבזהירות יש להגדירם כעל סף הפלילי, בפעולתו החתרנית, מחייבים חקירה פלילית.

אף שאיני חסיד של ועדות חקירה, במקרה זה, שהוא בעל משמעות משפטית חד משמעית, אין מנוס מוועדת חקירה ממלכתית, מאחר והפרשה טרם מוצתה, וחומרת המעשים ונזקם האדיר לביטחון ישראל, מחייבים את מיצויה עד תום.

* * *

רות ירדני כץ

1. אפילו לא מצחיק

 הגברת שלי יחימוביץ' הודיעה שהיא לא תשב בממשלה עם נתניהו. היא איימה עלינו שאם לא תיבחר לראשות הממשלה, היא בחוץ. אז יש לי חדשות בשבילה. היא לא תיבחר לתפקיד הרם והיא תהיה בחוץ, תשב באופוזיציה ולא תהיה לה שום השפעה על מהלכי הממשלה, מה עוד שנתניהו יוכל להקים ממשלה, אמנם במחיר יקר לכולנו, אבל הוא יצליח. שלי יחימוביץ' סגרה דלת – החלטה כל-כך קיצונית שלא מראה על חוכמת יתר. למה היתה צריכה לצאת בהכרזה כזו מחייבת? מדוע לא חיכתה ליום אחר הבחירות, לראות את התוצאות, לנתח אותן, לדבר עם כל ראשי המפלגות ואז להחליט? לדעתי, הכרזתה המאוד מוזרה לא תעשה למפלגתה טוב.

 נפתלי בנט, לפי הסקרים נוסק מעלה, מתקרב במספר המנדטים למפלגת העבודה. תופעה מרתקת. האיש הצעיר, שדעותיו בתחום המדיני הן ברורות, מביא מצע ברור ונחרץ. האם קם לנו מנהיג חדש שממית את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים? הנה מה שהוא מציע:

מתוך ויקיפדיה: "בנט מציע החלה חד-צדדית של הריבונות הישראלית על "שטחי סי" ביהודה ושומרון, שמהווים כ-60% מהשטח ובהם נמצאות כל ההתנחלויות (כ-365,000 מתנחלים), תוך איזרוח מלא של כ-50,000 הפלסטינים שלפי תחשיבו חיים בשטחים אלו, אם ירצו בכך, על מנת לשלול טענות על אפרטהייד.

לדבריו, האדמות שיסופחו ייצרו רצף טריטוריאלי ישראלי שיאפשר ביטחון טוב יותר לאזרחי ישראל וימנע גירוש ערבים ויהודים מבתיהם. בנוסף תשקיע ישראל ביצירת תנאים לחופש תנועה מלא של פלסטינים ביהודה ושומרון ללא מחסומים ובתשתיות ואזורי תעשייה משותפים, מתוך גישה שלפיה "שלום צומח מלמטה – דרך התושבים, האנשים בשטח וחיי היום יום". שטחי A ו-B יישארו בשליטת אוטונומיה פלסטינית, אך עם מטרייה ביטחונית של צה"ל והשב"כ על מנת להבטיח שקט, לדכא טרור פלסטיני  ולמנוע השתלטות חמאס על השטח. בנט גם מתנגד לקליטה ביהודה ושומרון ש של פליטים פלסטיניים שחיים כיום מחוץ ליהודה ושומרון, או לחיבור בין רצועת עזה שבשלטון החמאס לבין יהודה ושומרון. לדבריו, עזה מסתפחת בהדרגה למצרים, ואל לישראל ליטול אחריות עליה." 

בנט, על-פי הסקרים, מצליח להלהיב צעירים מכל המגזרים ללכת אחריו. אינני סוציולוגית אבל אני בטוחה שהופעתו בזירה הפוליטית תיחקר היטב. 

מפלגת מר"צ גם היא מתחזקת. זו התשובה להקצנה ימינה. חברים שלי שממש לא חשבו לבחור במפלגה זו, שינו כיוון והחליטו חד-משמעית לתמוך בה, אחרים, כיוון שאין להם למי להצביע, החליטו לא לבחור, אפילו לא פתק לבן.

ציפי לבני ועמיר פרץ, הזוג המוזר, נהנים מכל רגע. פרץ המגלומן מנהל את המפלגה החדשה, ולבני, שטוענים שאיננה פוליטיקאית – נותנת לו חבל ארוך שינהל את המערכת. היא מצאה פרטנר שעושה את העבודה, והיא יושבת לה שם במרומים בתקווה שתקרא להביא שלום במזרח התיכון. אפילו לא מצחיק.

הבת של שאול מופז אמרה לנו בראיון שאם אבא שלה לא ייבחר, העם יפסיד. אני לא חושבת שהעם יפסיד. שאול מופז הוא המפסיד הגדול, הוא איבד את אמון הבוחרים ובצדק, ועכשיו שימצא דרכים חדשות כדי לתרום למדינה. ומה יעשה ישראל חסון, מיספר שניים של "קדימה"? האיש היחידי שם ששווה התייחסות, לאן פניו?

ואני מה אעשה? פתק לבן? אשאר בבית? אלך לבחור במפלגה מתוך ייאוש?

2. הפיתרון של הרב עובדיה יוסף

בשיעור שהעביר הרב עובדיה יוסף ביום שישי האחרון  אמר ש"מרחפת מעלינו גזירה קשה – גיוס בני הישיבות. נצטרך חס ושלום לעזוב את ארץ-ישראל, ליסוע לחוץ לארץ, בכדי שישחררו את בני הישיבות, אנחנו בצער גדול, לכן עכשיו הזמן  שכל אחד ואחד יפתח את ליבו ללכת ולהצביע בשביל המפלגות שהם בשביל התורה."

הרב עובדיה אלילם של דרעי וישי  ותומכי ש"ס, נותן פיתרון לאי-גיוס בחוריהם להגר – לחוץ לארץ. לעזוב את מדינת ישראל.

רעיון לא רע בכלל. אבל הרב עובדיה לא חשב ברצינות מפני שאיזו מדינה תקלוט אותם? ונניח, נניח שתהיה מדינה שתשמח לקלוט אותם. כל צאן מרעיתו יחד איתו יזדקק למקום לגור בו וזה ממש לא בחינם. הם, מה לעשות, יצטרכו  ללכת למכולת ולקנות לחם וחלב וגם להאכיל 7-8-9-10 פיות. לשלם עבור חשמל, מים, מס ועד בית, בית-ספר, אוטובוסים, רכבת, ביגוד, ספרי תורה ותשמישי קדושה. המון כסף. ואותה מדינה שתשמח לקלוט אותם לא תיתן להם מתנות כמו שיש להם כאן, והם חלילה וחס יצטרכו לצאת לעבוד בכל עבודה שימצאו ומה שימצאו יהיו עבודות שחורות ומלוכלכות כי אין להם השכלה, והבורות חוגגת. ידענותם בתורה לא תביא להם פרנסה כי הארץ שאליה ילכו לא מכירים בסוג כזה של מקצוע – לימוד תורה.

הרב עובדיה ממש צודק – הם בצער גדול כי הם מבינים שהחגיגה שלהם מסתיימת. הם יחויבו לקחת את חייהם בידיהם, לשרת בצבא כמו כולם, לצאת לעבודה כמו כולם, לשלם מיסים כמו כולם – ואם המחיר שהם יעזבו את הארץ אז נברך אותם בברכת הדרך ונאחל להם רק טוב. 

* * *

ליאיר היקר

ברכות מכל קצווי המשפחה במלאת לך היום שבעים שנה, אנחנו מאחלים לך חיים מלאי עניין ובעיקר בריאות שלמה והרבה נחת מליאם הקטן והמקסים

* * *

יצחק שויגר

לואיזה מילר והבעייה הישראלית

אז מה היה לנו אמש באופרה הישראלית, שהעלתה על במת משכן האמניות, את האופרה העתיקה שנכתבה על ידי המחזאי שילר, שכתב מחזה על מזימה ואהבה, וורדי הקומפוזיטור, הפך אותו, לפני מאתיים שנה, לאופרה מרנינה. כאן חברו להם החברה הטובים, שיחד עם דניאל אורן, המנצח הכריזמטי אהוב הקהל, ועם במאי מוכשר, העלו על הבמה אופרה מוזיקלית תאווה לעיניים ולאוזניים. רוצו בהמוניכם לראות אותה. הבימוי המדהים המקהלה הענקית, התלבושות והזמרים הנפלאים – יוצרים חגיגה לאוזן  ולעין.

ומה קורה שם על הבמה.

בסך הכול סיפור פנטסטי על מזימה ואהבה ומוות.

לואיזה מילר היא  עלמה כפרית שמתאהבת  בבן של הרוזן. וגם הוא אוהב אותה. אביו הרשע האכזר והפושע מעדיף שיתחתן בנישואי כדאיניקים. לדעתו יותר טוב להתחתן עם דוכסית אלמנה עם תואר דוכסות בדימוס, מאשר עם כפרייה. ככה מקבלים גם כניסה לארמון המלוכה. מי שחשב שקיית מידלטון, אשתו ההריונית של הנסיך הבריטי, היא המצאה חדשה, הוא טועה.  האב האכזר רוקם תוכנית סיכול החתונה של האוהבים. המתכנן והמבצע הוא שותפו לפשע קודם, של רצח רוזן, והוא הוגה תוכנית לתפארת. והוא לא מגלה לאב הרשע שהוא גם בעל עניין, שהוא חומד את הנערה לעצמו. ככה זה. כבר אז היו עסקות של בעלי עניין שהסתירו בהם את העניין האישי בהתקשרות.

ומה התוכנית המרושעת?

תחילה עוצרים את האב הנכה של הכפרייה ומשליכים אותו לצינוק ומאיימים  עליו בגזר דין מוות בעוון פגיעה במלכות. דבר של מה בכך באותם שנים. אחר כך מכריחים את הבת לכתוב מכתב שקרי בו היא מצהירה שהיא אינה אוהבת את בן הרוזן אלא את עוזרו התחמן של הרוזן,  וגם  כזכור שותפו לרצח. ושמו איך לא, הוא וורם, יעני  תולעת.  השותף  לרצח  משכנע את לואיזה לכתוב מכתב שקרי המכוון אליו כאילו הוא אהבת חייה ולא בן הרוזן, שהיה כביכול מבוקש על ידה רק מתאוות בצע.

התמורה למכתב היא שחרור האב ממאסר. לואיזה נכנעת כותבת וחותמת. המכתב נמסר כאלו במקרה על ידי השליח של התולעת התחמן לבן של הרוזן, והוא מחליט לעשות מעשה. ולהיות גבר. הוא אומר שהוא יתחתן עם הדוכסית, והתולעת ואביו שמחים אבל הם לא יודעים איזה סוף תיכנן ורדי.

הוא לא מתחתן עם הדוכסית אלא בא ללואיזה, שפגעה בנימי נפשו ובגדה בו על פי המכתב השקרי, מרעיל אותה ומתאבד באותה כוסית רעל. משהו כמו תמות נפשי עם פלישתים. לפני מותו הוא הורג בחרב את התולעת העוזר של אביו, וככה יש בסוף שלושה הרוגים על הבמה. לואיזה, רודולפו הבן של הרוזן, והתולעת וורם, שהוא העוזר של הרוזן שתיחמן את כולם. לא ברור אם גם האב הנכה של לואיזה מת לאחר שהוא יוצא מכיסא הגלגלים שלו ומצטרף לערימת החללים. אבל בסוף הוא קם, אז כנראה שהוא לא ממש מת. בהחלט  סוף  ראוי כמו באופרה.

הזמרים זימרו בקולות יפים, והתזמור לעילא ולעילא, רק חבל שלתפקיד של לואיזה ליהקו זמרת אדירה שהביאה עימה לעיסקה גם גוף שמן, וגם לא נאה. זה היה קצת יותר מדי. בשביל בחורה שנראית ככה לא הורגים ולא מתאבדים. מה לעשות זאת דרך העולם. זה קצת לא מתקבל על הדעת. היה קטע שבו היא עומדת ומתרחצת בגיגית ומתחילה כאילו להסיר את בגדיה. וחשבתי  בליבי איזה במאי מתחשב וחד עין ורגיש ששם לה על הבמה אמבטיה קטנה בשביל לרחוץ רק את הרגליים. אם היתה אמבטיה גדולה והיא היתה ממשיכה להתפשט, לא היינו עומדים בזה.

ועוד למדנו משהו מוורדי. צריך לחתוך דברים ולא לסחוב אותם. האם הסיפור הזה לא מזכיר לכם את מסמך גלנט או מסמך הרפז איך שקוראים לו? הרי זה בדיוק אותו דבר! לואיזה היתה מיועדת לקבל את הכתר בתור אשתו של הבן של הרוזן. באו חוליגנים וסידרו אותה במכתב שקרי. היה בירור  קצר, הנאשם הראשי חטף סכין בבטן ומת. שני המשתתפים התמימים אכלו אותה. ככה זה, ללמדך שאין צדק בעולם. הרוזן  שהוא ארכי-נוכל אבל עם אידיאולוגיה שהוא פועל לטובת הבן, מכירים את זה? הוא פועל למען הציבור / המשפחה הלוחמת / המדינה / המפלגה – (בחר את המיותר) וגם הוא אכל אותה. הבן שלו מת. וככה הפרשה נסגרת בשלוש שעות. בלי מבקר המדינה. בלי היועץ המשפטי. לא סוחבים את העניין חודשים. תיק תק. כולם מקבלים עונשים מיידים. ותמיד יש  כמה תמימים שאוכלים אותה.

אז מה אם גלנט היה יכול להיות רמטכ"ל טוב? זה בכלל לא חשוב. ומה זה חשוב לאגו של ברק שלא נבחר מי שרצה. אז מה, הצבא נמצא בידיים פחות טובות? לא אצלנו. האגו חשוב מאוד. די מספיק עם זה, זה לא כל כך חשוב. יש לנהל את המדינה כמו באופרה. האנשים לא יכולים לשבת על התחת יותר משלוש שעות. צריך לחתוך ולעבור הלאה ולא להרוס את המדינה בחקירות אין סופיות ולהעסיק עשרות אנשים בשיפוץ העבר.

ועוד למדנו. קצת סבלנות קצת אורך רוח. תברר בשקט את הדברים, שיחה קלה ישירה בין הצדדים היתה מסדרת הכול. אם לואיזה הייתה מספרת לרודולפו מה שהקהל כבר ידע, שהכול חרְטה, והוא היה שומע,  הוא לא היה הורג אותה ולא מתאבד. לא חראם?

אבל אז, מה היה עושה וורדי?

* * *

אלי מייזליש

4 הערות על המצב

1

בקשר לנאד של בן-גוריון זה כאין וכאפס לשני הנאדות של הקבצן שמוליק ברעב-מיילאך שהיה מהלך לאורכו של רחוב בן-יהודה ממוגרבי עד מגרשי התערוכה. וכשהיה רואה איש עסקים מכובד עם זקן, היה עוצר אותו, מספר לו שהוא צריך לקנות בקבוק יין לקידוש מפני שנאבד לו הארנק: "רֵבּ איד," היה פונה באידיש, "איך דראף צוואנציג שקל אף הפלאש וויין איך האב פארלארן מיין טייסטער..."  [ 20 שקל...] – היה מחייך עם זקנו המדובלל לגביר..."20 שקל..." וממתין. בדרך כלל היו נותנים לו. ככה עשר-עשרים פעם ביום.

פעם אחת נעלמו הגברים מהמדרכה והיה מהלך לבדו ממלון דבורה דרומה לפרישמן ואז תקע את אחד הנאדות האדירים באותה העת. בלע את הרוק, הריח את חלקו בעסק, ופלט באידיש אנחה כבדה: "אוי א-חורבן..." והמשיך.

לאחר כעשרים מטר הלחץ גבר ושוב פלט אח תאום לאותו נאד אדיר ושוב אבל בזעקה: "אוי וואאיי היענער חורבן..." – כי כל העיר רעשה.

באותו רגע הסתכל אחורה והנה הוא רואה גברת זקנה עם סל קניות כעשרה מטר מאחוריו, נבעת הקבצן ושאל בתמיהה: "זאגט מיר גברת, היר גייט שיין דו אלנגע צייט?" [האם הגברת הולכת  כאן שעה ארוכה?]

עונה הזקנה בנונשלאנט: "רבּ איד, איך גיי דא פון דעם ארשטער חורבן ביז דעם צווייטען חורבן... [רֵבּ יהודי, אני הולכת כאן מ'החורבן' הראשון עד 'החורבן' השני...]"

כולו מהלך חמש דקות מביתו של ב"ג בקק"ל.

2

בקשר לשמעון פרס, שבאחרונה ממציא פטנטים לשלום עם הערבים ובזה הוא זוכה להערכה והערצה בקרב הגויים בחו"ל, האנטישמיים בעיקר, ויש גם כמה שטינקרים בארץ [מי שבוחש בקדרה הוא חיים רמון וחבר מרעיו] שעדיין מעודדים אותו לעמוד בראש כל "השמאל" משלי ועד ציפי, מלפיד ועד מר"צ: סה"כ 30 מנדטים או אולי 33 – והנה יש להם את פרס כ'קלף מנצח', להתמודד מול נתניהו: להפילו ולנצחו, ו..."לעשות שלום" עם הערבים. אין זה משנה שהם יישארו רק 30 ויחד עם הערבים יהיו 40. העיקר לא ביבי, שייאלץ שוב להרכיב ממשלה עם החרדים, בבחינת "אחריי המבול", והוצאת שם רע מקולל לשמאל עד קץ הדורות. במקום להצטרף לביבי ולנשל סופית את ש"ס מהממשלה וממשרדיה לדורות – מתעסקים מפגרים אלה בקקה.  

אז הנה הסיפור על פרס. ומעשה שהיה כך היה:

נזדמן לי לפגוש בירושלים על כוס יין את שלמה באום ז"ל [סא"ל מיל'] מי שהיה סגנו של אריק שרון ביחידה 101 וגיבור פעולות התגמול וכל מלחמות ישראל. באום, דמות ירושלמית ססגונית שבאו ויצאו מביתו כל המי ומי בירושלים, היה לאחד מחסידי ארץ-ישראל השלמה, יריב פוליטי מר של פרס והתגורר באבו-תור מוגן בכלבי שמירה אימתניים, ותמיד היה מהלך וכלב ענק לצידו ואקדח בחגורה.

באחד הימים הפיל פרס בפח את באום. וכך שלמה סיפר לי: "אני יושב במשרדי וכותב, והיה טלפון משמעון. 'מה אתה עושה עכשיו,' הוא שואל. 'סתם, יושב וכותב,' אני עונה. 'יש לי משהו טוב לספר לך, אז בא לך איזה ארוחת-צהרים טובה עם יין במסעדה...'"

וכאן מדובר באחת המסעדות היוקרתיות ביותר שרק גבירים או שרים באים, ופרס הרי שם אורח קבוע. "ואני," ממשיך שלמה, "לפתע נהייתי רעב, ואם שמעון מזמין אותי, למה לא? ועוד מסעדת יוקרה ויין משובח... 'טוב...' אני עונה לו, וקבענו שם בעוד שעה. לשמעון היה אז רכב שרד וסירנה אפילו שהיה באופוזיציה לאחר כישלון התרגיל המסריח ותוך שעה הגיע. אני כבר הזמנתי שולחן, המלצרים שהכירו אותו ליוו אותו והניחו תפריט. פרס תמיד אהב את המנה הכי-הכי יוקרתית והיין הכי-הכי משובח, והנה באות בזו אחר זו ראשונות שלא ראיתי בחיי, אולי פטריות מצרפת, לך תדע. בשר משובח והכי-הכי פלצני, היין. שש פעמים חזר המלצר עם בקבוק היין עד שפרס הנהן: 'מצויין.' – בקבוק יין במאות שקלים. ומה מפתיע: שום סיפור. כלום. סתם היה רעב למשהו טוב בירושלים ודאג שאני אזמין לו מקום ואכל ואכל ושתה ושתה ולבסוף אני מאותת למלצר: "חשבון."

בעוד המלצר מעיף לי מבט על חשבון, אני מצדד את ראשי לעברו של שמעון, כלומר ששמעון משלם. והנה שמעון קם ואומר לי כך: 'לשירותים.' ואני מחכה ומחכה ומחכה ואחרי רבע שעה באתי לדלפק ורואה חשבון קרוב לאלף שקלים. פרס אפילו לא בא לומר תודה. הלך ולא שב.

הנקמה בפרס. כמה ימים לאחר אותו סיפור, אני מוזמן לחתונה של ידיד משותף באחד מאולמות היוקרה בהרי ירושלים. ואת מי אני רואה בודד ליד הבר? נו? את פרס [לבדו ללא סוניה] שואל את הברמן לטיבו של היין, וזה משבח אותו כי הוא ממנזר בית ג'מאל הקרוב, מנזר של נזירות ונזירים איטלקיים. טועם פרס את המים הדלוחים והאדומים, מההן ומהנהן; אכן יין משובח... יצא לי במקרה לבקר בלוויית ידיד לשתיית יין טוב באותו מנזר לטעימות יין. אני והוא טועמים, והיה לזה טעם של שתן, ואנו דוברי איטלקית בעגה נפוליטנית שואלים אותו: ?come si fa quvesto vino  [ממה עשוי היין הזה?] הנזיר חייך ואמר:anche di uva  ['גם' מיין...] והמשיך לחייך, כי ראה שני מביני דבר שלא מוכרים להם לוקשים. בקיצור מעט מיץ ענבים, צבע-מאכל שחור, תבלינים והרבה מים, ואני בדיוק מספר לפרס שהיין הזה הוא אותו יין... שטעם ואמר משובח... והלכתי לדרכי. אחרי שעה חזרתי לבר, אמר לי ההוא, שפרס הלך הצידה והקיא את נשמתו. תהיה שתיית היין ההוא כסמל לטעמו של פרס על שלום עם 22 מדינות ערב.  

3

חנין זועבי. הגברת הביזארית הזו שמתהדרת בתואר חברת כנזת [תשאיר ככה], התראיינה ל"הארץ" האשימה אותנו ככה: "הישראלי לא יודעים מהי אהבת מולדת...". כשהילד שלמה באום היה בן 6  בכפר יחזקאל [62 שנים לפני שנולדה זועבי] נתן לו אביו אקדח. הוא ואביו חרשו את אדמות העמק בסוס ומחרשה, תלם אחר תלם, הריחו את הרגבים והאדמה התחוחה בכל יום לפני שהלכו לישון. את האקדח הוא קיבל  להגן על עצמו מהערבים כי לא פעם ולא פעמיים ירו בהם הערבים [מרחוק מעבר לטווח האקדח] וכל מה שרצו זה למנוע מיהודים לחרוש ארץ שאהבו 100 שנים [בפ"ת] לפני שעיני זועבי נפתחו בעיר הולדתה נצרת.

הנערה זועבי נולדה בבית עשירים בנצרת, עיר של שבויי מלחמה שהשתנפו[?] בתש"ח ויצאו עם דגלים לבנים לפגוש את הג'יפים והמקלעים של צה"ל ומסרו בהכנעה כתב כניעה בחתימת ראש העיר והמוכתרים שמסביב. צה"ל כיתר מיד את הגברים בעיר  כשבויי מלחמה ולא שוחררו רק לאחר הסכם כניעה. זועבי לא ראתה בחייה חריש של תלם אדמה ואין לה מושג מה זה מולדת. המולדת שלה זה בית עם פוטלים ופסנתר ומקרר מלא אוכל ומיליוני לירות בכספת של הבנק. זועבי לא יודעת אפילו להגיד כוס אמק או יחראב ביתך או אינעל דינק. מעולם לא היתה בכפר ולא שמעה שיח גברים או נערים על איך הם מתכננים להחדיר את הזובור שלהם למנוש של ילדה בת 12 [שמעתי במו אוזניי] 'כוס איל עסאל'. היא משכילה על חשבון אוניברסיטה יהודית על הכרמל והר הצופים מכסף של נדבנים יהודים כדי שיהודים, בני העמק של שלמה באום, של חורשי אדמת בור – ילמדו מדע, ולא לירוק לבאר ממנו שתית. זועבי היא דמות ביזארית ומצטלמת ל"הארץ" עם שמלת תחרה שעולה 2000 שקלים. אין לה מושג מהי מולדת. נצרת היא המולדת שלה כמו שירדן היא המולדת של עבדאללה ההאשמי מהמשפחה החיג'אזית מחצי-האי ערב.

ועוד אומרת בהקשר ל'אהבת מולדת' כך: "לאהוב את המולדת זה אומר לאהוב ולכבד את ההיסטוריה שלה ואת הילידים של המקום. אוהב מולדתו לא גודע עצים ולא בונה גדרות מכוערות ולא הורס את הנוף הטבעי. זו לא אהבה, זה פרויקט של אדנות שבא לומר, 'אנחנו האדונים ואנחנו רוצים למחוק את הישות האחרת הקודמת שנמצאת פה.'

עד כאן ציטוט. הכי עלוב מפי של בעלת תואר שני זה: "גודע עצים...' – הקק"ל נטעה 168 מיליון עצים. הערבים אפילו לא עץ אחד. הם שורפים את העצים שלנו, והיערות [וגם עבורם כאיזון אקולוגי] מדי שנה בשנה כפי שאין בשום מקום בעולם.

לא רק שקרנית מתועבת, אלא חסרת בושה. מעניין למה היא עדיין אישה בת 43, רווקה. כנראה שהנערים הערבים מסביבה, בענייני המנוש, לא 'שמו' עליה.

4

ראש הש"כ לשעבר יובל דיסקין. חבל לי עליו; קצין מודיעין יהודי שיודע על הערבים טוב יותר מכל שר או ח"כ שמעולם לא שכבו באישון ליל למרגלות כפר ערבי, להאזין ללחישות הבוקעות משיח מחבלים מתוכנן, ומיד קופצים ולוקחים אותם ל'חקירה' בכלא. חבל לי עליו, כי: אמנם קצין, אבל לא חכם. בעל דרגה על הכתפיים אבל לא מפקד או מצביא הצועד לקרב עם ביטחון לנצח. איש קטן עם אגו גדול. להתפרקד על מיטת וידויים אצל עיתון הידוע באיבתו לנתניהו ואשתו שבועיים לפני בחירות, מעיד על רשעות סתמית שמתפרצת בצורה שלומיאלית והרמת גבה: האומנם אלה הם ראשי הביטחון שלנו? וכי לא היה בנמצא בעירנו מישהו אחר שמסוגל להתכרבל במיטה של אשתו ולא של ידיעות אחרונות?

כל בר-דעת, ובמילא כל איש נבון וחף מכל מיני התפרצויות של יאכנע, יודע במה עסקינן, ושיובל לא יבלבל את המוח.     

אהוד: אני לא ידוע במה עסקינן, כך שייתכן שאינני בר דעת.

* * *

תקוה וינשטוק

סיפור פשוט בנוה צדק

"סיפור פשוט", חנות הספרים ברחוב שבזי בנוה צדק, אינה סיפור פשוט כלל. שוק הספרים במצוקה ולחנות ספרים עצמאית שאינה ברשת, מאוד לא פשוט לשרוד. ובכל זאת "סיפור פשוט" ועוד כמה חנויות ספרים בעיר, הם סיפור הצלחה. החנות עברה אפילו מאכסנייה צרה לדירה בת קומותיים ממול.

זו ממלכתן של שתי נשים, מיכל בעלת העסק ומירה המנהלת אותו. שתיהן מתגוררות מזה שנים בנוה צדק ואוהבות ספר. בשכונה לא היתה חנות ספרים ולפני עשור החליטו למלא את החסר. למה בחרו בשם "סיפור פשוט?" עגנון – ביחוד הספור הזה – אהוב עליהן מאוד, והרי הסופר התגורר בסביבה הזו.

בחלון הראווה מיבחר נאה של ספרים בעברית ובאנגלית, לאו דווקא הספרים האחרונים של הרשתות הגדולות. ראיתי בחלון את "פמיניסט", ספר על אן ראיין באנגלית, אלבומי אנגז על אמנות אפריקה בימינו, "הכאב" של מרגרט דירר [דיורה?], "בת של רב" של אביטל גרץ. בנישה קטנה ספרי קודש בכריכת עור וספרי ילדים כמובן, למשל "מועדון החתולים של ג'ני".

ספרי ילדים מטפחים כאן מאוד. "זה לא רק הדור הבא," אומרת מירה המחזיקה בתואר שני בפילוסופיה. "שתינו אוהבות מאוד ספרי ילדים, כולל האיורים." ספרות הילדים נמצאת בקומת הקרקע, בהישג ידם של הקוראים הקטנים. בקומה זו גם  הספרים המעשיים מ"להפסיק לעשן" עד לספרי עזריה אלון. חלק הארי של הספרים מצוי בקומה העליונה. בעיקר שירה וספרים על המזרח התיכון אבל גם פילוסופיה, פרוזה חדשה, תיאוריה ובקורת וספרות אנגלית.

מגיעים הנה תושבי השכונה – כיום מקום מגורים יוקרתי ביותר – ולצידם לקוחות קבועים מרחבי הארץ. החנות כבר מודעת לטעמם ומציעה להם חומר קריאה הולם, ובכלל מייעצת לאיזה ספר ראוי להקדיש את הזמן היקר. קריאת הספרים מתחלקת בין מיכל ומירה אבל כמובן גם בכוחות משותפים אי אפשר לגמוע את כל שבעת הכותרים שבעסק.

 לא כל ספר ניתן למצוא בסיפור פשוט. "איננו מכניסות ספרים חסרי ערך ספרותי או שאינם משתלבים בטעם שלנו," אומרים כאן. "אנחנו לא מוכרות ארבעה ספרים במאה אבל אם לקוח קבוע מבקש ספר הכלול בהצעת 'צומת' נפנה אותו ל'צומת'."

החנות מתבססת הרבה על לקוחות קבועים, שולחת ספרים בדואר, גם לחו"ל. מוציאה מידעון חודשי, מקיימת תערוכות איור ואמנות, ערבי השקה וסדנאות: טל ניצן עושה סדנת שירה, עדי שורק – סדרת פרוזה, דפנה בן צבי – ספרות ילדים. ישנה גם סדנה באנגלית.

עמידה בתחרות דורשת כל הזמן עבודה רבה ומחשבה יצירתית. "סיפור פשוט" מקיים כמה מוקדים במקביל: אמנות ושירה לילדים, תיאטרון לילדים, פעמיים בחודש שעת סיפור לגילאי 3-8. המקום אמפתי מאוד, בבית הישן – פעם מתפרה של חייט – מרפסת אחורית סגורה בצמחייה, המזמינה לשבת, הנברשת היא גזע עץ גדול אמיתי עם עלי פלסטיק המשתלשל במהופך. מכנים אתו כאן "עץ הדעת".

פעם אף שיווקו ספר בלעדי. ב-2006 ביקרו השתיים ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים ומו"ל הונגרי הציע להן ספר שאייר צייר יהודי הונגרי ששמו יצא באירופה אך אינו מוכר בארץ, אימרה קרטיש. זמן מה לפני מלחמת העולם השנייה נסע לפריז להשתלם אצל מרק שאגאל. פרצה המלחמה והנאצים שלחו אותו למסע המוות ממנו לא שב. הוא הספיק לזרוק מהרכבת לרעייתו מחברת קטנה עם ציורים בשחור לבן שצייר. המו"ל ההונגרי הוציא את המחברת בפקסימיליה בתוספת  הביוגרפיה של האמן.  "הציורים היו מאוד יפים," מציינת מירה. "התרגשנו והצענו למכור את הספר. מכרנו עותקים רבים עד שהספר אזל."

ל"סיפור פשוט"  ברור: על מנת להמשיך בקשר עם לקוחות על החנות לעבור שינוי. הספר הדיגיטאלי מחייב אותה להוות מרכז מידע לתרבות אלקטרונית. כבר בקרב תקים החנות אתר אינטרנט גדול.

יצאתי מ"סיפור פשוט" ושוטטתי לאורך רחוב שבזי. השיטוט כאן מזכיר רובע עתיק באחת מערי אירופה, בשטוקהולם למשל. אלא שחוצות שטוקהולם קפואים בחודש דצמבר ואצלנו עדיין –או כבר – שורר האביב. מקסים לטייל ברחוב הזה, שחנות "ממלכת הסבון" המקומית מפיצה בו ניחוח.

שבזי הוא רחוב צר ושקט למדי, חף מרבי קומות הפוגמים בהרמוניה הנופית, שצצו בקרבת מקום. כולו בתים נמוכי קומה, מכוסי פטינה של דורות, וחנויות בוטיק המעוררות תשוקה להתעכב לידן. חנויות לאביזרי ילדים ותינוקות ובגדי מבוגרים מקוריים ויוקרתיים – גם יקרים בהתאם – שלא תמצא ברחובות אחרים ברחבי העיר. הרבה חנויות תכשיטים מעשי ידיהן של נשים-צורפות. בשקט,ללא פרסומת כמעט, הפך שבזי למרכז קטן לאופנה עילית, עם בתי עסק שלרובם שמות עבריים, תודה לאל.

ובתוך האווירה הזו של תל אביב שקדמה לתל אביב, מצויים כמובן בתי קפה שכונתיים וגם אתרים יוצאי דופן שאין להם אח ורע בעיר. בשבזי ממוקמת חנות משקפיים הנקראת דווקא "משקפיים בשינקין", שלשלת של מחבטי פינג פונג צבועים בשלל גוונים וסמלים מקשטת את אחת הפינות, ובפינה אחרת ניצב כיסא ובקשה "נא לשמור על הכיסא". מכתרים אותו בקבוק אקונומיקה מרוקן וערימת עיתונים ישנים. המיצג לא ברור אך לא מפתיע באזור הקסום הזה, שלצד החדש והמהוקצע – עוד קיים בו גם הישן. פה ושם עדיין מזדקרים קירות קלופים ונותר במקומו בית מסחר לטליתות ופרוכות זכר לימים ששבזי היה רחוב צנוע בכרם התימנים. שרידי העבר תורמים נופך משלהם לאוטנטיות של הרחוב.

מיכ"ל

אמרנו כי "סיפור פשוט" הוא חנות הספרים הראשונה בנוה צדק. לא בדיוק. לא היתה חנות אך התקיימה בשכונה פינת ספרים, מעין ספרייה חינמית. בסביבת מוזיאון גוטמן [ברחוב רוקח] ניצבה במשך שנים כוננית ספרים וכל דכפין יכול היה לבוא ליטול ספר ולהשאיר כמה פרוטות בתמורה, או לא להשאיר מאומה. איש לא עמד כאן ודרש תשלום.

האתר הייחודי הזה כמעט התפוגג אולם הרעיון היכה שורשים. במספר 1 ברחוב מיכ"ל בתל אביב – הרחוב המתפתל בין בורוכוב לשדרות בן ציון – ישנו מזה שנה-שנתיים מוסד ספרים חינמי נוסח נוה צדק. בחצר של בית ישן, מתחת לשמשיית גן גדולה, עומדות כאן שתי כונניות ספרים. יש כיסא, אפשר לשבת, ליהנות ממפל עלי השלכת ולמצוא ספרים ישנים וגם חדשים, מספרות יפה בעברית ולועזית עד למלונים ואנציקלופדיות, חוברות למיניהן, ספרי לימוד, ספרים לילדים ולנוער אפילו ספרי קודש. גליתי בכוננית את "קרקע בתולה" של שולוחוב בתרגום שלונסקי ("ספרית פועלים" 1940), את "האיש שלנו בהוואנה", "יומן בורמה" של דוד הכהן, "כעוף החול" של עמנואל פיזר ולידם המלון החדש של אבן שושן ושיעורים בפסיכואנליזה של פרויד.

את הפינה יזמה הסופרת אורה מורג (מחברת "מאה תפוחים חדשים" למבוגרים ו"תומר כץ ילד מומלץ" לילדים – רשימה חלקית). היא הכניסה ל"ספרייה" ספרים שלה ועד מהרה הלכו שכנים בעקבותיה והביאו ספרים שכבר קראו והדירה צרה מהכילם אך "אין לב" לזרוק אותם. והנה נמצא לספרים גואל ועוד בכוחם להסב הנאה.

"מגיעים ספרים שבכלל לא ידעתי על קיומם ואני נהנית לקרוא בהם," אומרת מורג. מפעם לפעם באים אנשי הסביבה לבדוק מה חדש ולקחת ספר כלבבם. יש המחזירים את הספרים, יש המשאירים אותם בבית, יש התורמים ספרים נוספים. אורה כבר יודעת שאחד הבאים, אדם מבוגר, כנראה מעוט אמצעים, מחפש ספרי פעולה והיא שומרת לו אותם.

הספרים, כמאה במיספר, נמצאים בתנועה מתמדת. הכונניות מתמלאות ומתרוקנות. תחום ההצעות מתרחב. כבר מביאים לכאן גם פוסטרים, תמונות, אפילו צלחות וכוסות – מישהו כבר יפיק מהם תועלת.

ראיתי ברחוב

עוד אמרות שפר ש"אומרים" הבתים ששקמה "עזרה ובצרון" (החברה העירונית לשיקום מבנים):

   "אוזניים לכותל, עיניים – אליי."

   "קיבלתי מחמאות מקיר אל קיר."

* * *

תני לי לצחצח לך את שינייך

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

תני לי לצחצח לך את שינייך

ולתקוע לך אצבע בשיפולי הגב

עד שפטמותייך תזדקפנה

כשני דגדגנים באביב

ואם לא תהיי דעתנית

אגלה לך

כל מה שאני חושב באמת

על עיזים פוליטיות

* * *

מנשה שאול

שנה רעה לציר הרשע

השנה החדשה אינה מבשרת טובות לציר הרשע איראן-סוריה-חיזבאללה:

משטרו של אסד בסוריה הוא על סף קריסה. סגן שר החוץ הסורי פייסל מִקדאד הגיע לוונצואלה בחיפוש אחר מקלט לבשאר אצל ידידו הוגו צ'אבס.

איראן נפרדת משנה קשה המסמלת מצוקה כלכלית שגרמו הסנקציות שהופעלו נגדה במרוצת 2012. מחיר הדולר עלה מ-14 אלף ריאל ל-30 אלף, כלומר האזרחים איבדו כמחצית מערך חסכונותיהם.

האיותאללה בטהרן עומדים לאבד את סוריה, משענתם בעולם הערבי, שבה הם משקיעים זה שלושה עשורים. בלקסיקון האיראני, סוריה נקראת שרשרת הזהב, משום שהיא חובקת את העולם הערבי הסוני מצפון ומגבירה את ההשפעה האיראנית בארצות ערב.

חיזבאללה נמצא בצרה צרורה. ההילה שבה הוא מתהדר הנקראת "ניצחון אלוהי" בעקבות מלחמת לבנון השנייה מאבדת מקסמה, בשל השתתפותו בהריגת מוסלמים סוניים בסוריה. מקורות ביון מערביים מעריכים כי אלף מלוחמי הארגון נלחמים לצד כוחות המשטר הסורי. כמעט מדי יום מגיעים ללבנון גופותיהם של הרוגים מחיזבאללה בארונות.

עזיבתם של חאלד משעל ואנשיו את סוריה וניתוק יחסיהם עם איראן מצמצמים את ההשפעה האיראנית ברצועת עזה. הקשר ההדוק של שליטי איראן עם הג'יהאד האיסלאמי אינו מפצה על אובדנה של הנהגת חמאס.

עתידה של סוריה אחרי עזיבת אסד אינו ברור. הקשת הפוליטית המתנגדת למשטר אסד אינה עשויה מעור אחד. היא מורכבת מ-55 פלגים, ש-11 מתוכם הם של ארגוני טרור – מרביתם זרים. מהם ארגון "נצרת אלאיסלאם" שחבריו הם רוצחים מקצועיים מצ'צ'ניה ואפגניסטן. הללו הכריזו כי בשאר אסד הוא סוכן ציוני, וכי אחרי חיסולו הם יצעדו לרמת הגולן. המורדים מתנגדים להם וכבר פרסמו הודעה המבטיחה שיצאו למלחמה נגדם עם חלוף משטרו של אסד.

למרות הערפול בעתידה של סוריה, נראה כי שקיעת משטרו של אסד מבשרת עתיד פחות גרוע מן המצב הקיים, היות שמדובר בנפילתו של אוייב מר המביא את איראן לגבולה של ישראל מצפון ומצפון מזרח.

האויב הזה נחלש במלחמה פנימית שקורבנותיה מגיעים ל-60 אלף לפי פרסומי האו"ם.

מין חוקה שכזאת

מתוך למעלה מ-16 מיליון ו-760 אלף בני אדם השתתפו במשאל העם על החוקה במצרים, ו-10 מיליון ו-690 אלף מתוכם אמרו לה – כן. מיספר בעלי זכות ההשתתפות במשאל הוא 51 מיליון ו-200 אלף. מתוכם רק 20 אחוז הצביעו בעדה. האם זהו רוב? השאר, כ-80 אחוז, הם המחרימים, המתנגדים וכאלה שלא השתתפו במשאל מסיבות אחרות.

ימים ספורים לפני קיום המשאל, קראו חלק מן הגופים המרכיבים את האופוזיציה למתנגדים להשתתף במשאל ולהצביע נגד החוקה. וכך נחלקה האופוזיציה בין מצביעים נגד החוקה ובין המחרימים אותה. כוחם התבזבז, וכך התאפשר לאיסלאמיסטים להעביר אותה.

כמו בכל המדינות המתוקנות, על חוקה להתקבל ברוב מכריע ובקונסנסוס, כי היא אמורה לקבוע את העקרונות שעליהם אין כמעט מחלוקת, כגון שוויון בפני החוק, כבוד האדם, חירויות, מלחמה בעוני, בבערות, ונשיאה שוויונית בנטל ובחובות. כל אלה לא נכללו בחוקה המצרית שהפכה למצע מפלגתי של "האחים המוסלמים" והסלפים, חוקה המבטלת את זכויות הקופטים, ושהמיעוטים והנשים לא השתתפו בכתיבתה.

על כך אמר המשורר הסורי אדוניס הגולה בצרפת: "זהו משטר שבמקום לספק שירותי רפואה לחולים, הוא קורא להם להתפלל להבראתם." "אלחיאת" 1.1.2013.

מדעים מועילים ומדעים משחיתים

האופוזיציה במצרים טוענת כי "האחים המוסלמים" והסלפים אינם מסוגלים לשלוט, וזאת משתי סיבות:

הראשונה היא כי הם חסרי ניסיון בתחום הממשל והמנהל. מאז הקמת תנועתם ב-1928, אף פעם לא היו בשלטון ולא התנסו בפתרון האתגרים השלטוניים.

הסיבה השנייה נעוצה בהחרמתם של מקצועות הלימוד במדעי הרוח והחברה, כגון מדעי המדינה, כלכלה, מנהל וספרות. זאת היות שמייסדיה של תנועת "האחים המוסלמים" חסן אלבנא וסייד קוטוב חילקו את המדעים למשחיתים ומועילים. המשחיתים הם אלה המוזכרים לעיל. ואילו המדעים המועילים הם ההנדסה, הרפואה, הרוקחות וכמובן – ההלכה המוסלמית.

ואכן, מרבית מנהיגי "האחים המוסלמים" התמסרו למקצועות הנ"ל. נשיא מצרים מוחמד מורסי למד הנדסה; חלק מרוצחי סאדאת הם מהנדסים ורופאים; איימן אלדואהרי הוא רופא ילדים; אוסמה בן-לאדן למד הנדסת בניין; מחמוד אלזהאר הוא רופא; יחיא עיאש הוא מהנדס; האיסלאמיסט התוניסאי חמדי אלג'באלי הוא מהנדס, והמנהיג הרוחני של "האחים המוסלמים" במצרים, מוחמד בדיע, הוא וטרינר.

סוד השרידות

סעודיה הודיעה כי תקציבה לשנת 2013 הוא חסר תקדים בתולדותיה – 221 מיליארד דולר –  פי-שלושה מתקציבה של ישראל לשנת 2012, המגיע ל-272 מיליארד ש"ח (כ-73 מיליארד דולר). לסעודיה יש עודף של 44 מיליארד דולר בתקציב לשנת 2012.

   עיקר הכנסותיה של סעודיה באות מן הזהב השחור שתפוקתו מגיעה ל-3.5 מיליון חביות ליממה, והיא עולה ויורדת בהתאם לתנודות השוק העולמי. רזרבות הנפט של סעודיה מספיקות ל-120 שנה.

עושרה של סעודיה הוא הערובה העיקרית לכך ששרדה את זוועות האביב הערבי, שכן בעקבותיו הקציבה הממלכה 135 מיליארד דולר לדיור, וזאת למרות שרבע מהאוכלוסייה מתקיימים משבעה עשר דולר ליום. סעודיה אינה חוששת מהתקוממות פנימית, אלא דווקא מן האיום האיראני.

אסור לברך נוצרים בחגיהם

אחרי אישור החוקה האיסלאמיסטית במצרים, חששותיהם הגוברים של הליברלים מעליית השפעתם של "האחים המוסלמים" והסלפים – המתכוונים להכתיב אורחות חיים שמרניות וקנאיות – מתבררים כנכונים.

 כך, למשל, גוף איסלאמיסטי הנקרא "רשות התיקון" פירסם הלכה ("פתווה") האוסר לברך את הנוצרים (שבמצרים מונים כ-10 מיליון) בחגיהם הדתיים, כולל חג המולד. הנימוק לכך הוא כי חגי הנוצרים נוגדים את אמונתם של המוסלמים המכחישים את צליבת ישו או את קומו לתחייה.

מתוך המגזין "מראה" 227.

* * *

יהודה דרורי

הצבעת "עבודה" =  הצבעת מר"צ

לפני מיספר חודשים ניתן לשלי יחימוביץ קרדיט על ריאליות והיגיון בריא וגם אומץ לומר דברים כהווייתם כגון : זהו בזבוז של חיי מפלגה לשבת באופוזיציה.. או בזבוז על אשליות של שלום הנתקל בסרבנות פלסטינית. במקום זאת בחרה שלי להתרכז בנושאי חברה וכלכלה. אלא, שכל זה נמחק במעשה ידיה שלה וגם ע"י השמאל שסובב אותה. לכן, ללא ספק היא תביא שוב את המפלגה הזאת לתחתיות.

קשה ביותר לבנות מנהיגות ויותר קשה להצליח לרומם מפלגה פוליטית כושלת. למרבית הפליאה, שלי יחימוביץ כמעט ועשתה זאת. היא הבינה מלכתחילה את מגבלותיה שלה, כחסרת ניסיון פוליטי מוכח. היא הפנימה גם את ניסיונה הקטן מבחינת הבנת נושאי כלכלה, מדיניות וביטחון ולכן חיפשה סיוע בנושאים אלו מאנשי המרכז הפוליטי שנטשו את ה"עבודה" ואף הצליחה להחזיר חלק מהם לשורותיה, ויצרה ברית עם ההסתדרות של עיני.

לכן, בתחילה יחימוביץ הבהירה לכל שאין לה אמביציה להיות ראש-ממשלה. היא הסבירה שנושאי חברה וכלכלה יהיו בראש מעיינה (כי גם אינה מבינה גדולה בנושאי חוץ וביטחון, והשלום רחוק מאוד...) ובעיקר, מתוך הבנה של הסכנות להירקב באופוזיציה (כמו שקרה ל"קדימה"). בפרגמאטיות חושפנית היא דיברה על כך שהיא לא פוסלת כל קואליציה שהיא... ואז, כשהיא התחילה "להמריא", היא התחילה לעשות שגיאות שהן בסיס לאפשרות למפלתה הקרובה.

הכשלים התחילו מיד עם התפזר האבק מעל הפריימריס ב"עבודה". אז התבררה מהות החדירה של ה"שמאל" להנהגת מפלגתה. שלי יחימוביץ נטרלה מראש גופים מרכזיים ושפויים כמו הקיבוצים, המושבים והעלייה הרוסית, לטובת שמאלנים כיוסי יונה, סתיו שפיר, מיקי רוזנטל, מנכ"ל שלום עכשיו וגם סרבנית גיוס ואשת שמאל מובהקת כמו מירב מיכאלי ש"זכתה" במקום גבוה ברשימה (ובו-זמנית מודח-למעשה סמל עיירות הפיתוח – עמיר פרץ...)

המשמעות המעשית שבדבר היא שבהרכב כזה ה"עבודה" לעולם לא תוכל לשבת בממשלת קואליציה עם נתניהו וליברמן, (כאמור, למרות ההצהרה הבומבסטית שלה, שאינה פוסלת ישיבה בכל קואליציה שהיא). יחימוביץ מצאה עצמה פה במילכוד ואף שזמן מה חששה לסתור את עצמה, נכנעה לבסוף, ונאלצה לחזור בה מהצהרתה המקורית, אלא שזו קרה דווקא בלחץ הקמפיין של מר"צ.

"העבודה" אכלה אותה...

מר"צ יצאה לאחרונה בסיסמת בחירות כנה ואמיתית מבחינתה, שהבהירה לציבור שמר"צ לבטח לא תחבור לביבי. בסיסמה זו הם הזכירו לכל שונאי נתניהו ואנשי השמאל שחזרו למפלגת העבודה, את דבריה של שלי יחימוביץ על ישיבה בכל קואליציה שהיא, ולכן על האפשרות שימצאו עצמם בקלחת אחת עם הימין השנוא עליהם. ואמנם תוך שבוע הפסידה "העבודה" בסקרים 4 מנדטים, חלקם לטובת מר"צ, ואז שלי עם מטה הבחירות שלה נכנסו לפאניקה שהביאה להכרזה המיוחדת הנ"ל.

אם ציינתי בתחילה כמה קשה לרכוש מנהיגות ולשקם מפלגה, ניתן לראות עכשיו גם באיזה קלות ניתן להרוס הישגים בנושא, בייחוד כש"השתן עולה לראש"?... פתאום היא מכריזה על רצונה להיות ראש ממשלה, ללא כל ניסיון ניהולי, פוליטי, כלכלי או בטחוני – מה שמעלה גיחוך בציבור. פתאום היא מדברת על שיחות שלום אבל תומכת בהתנחלויות (מה שמבריח ממפלגתה את הערבים תומכי ה"עבודה") ובסבירות גבוהה ניתן להניח שהכרזתה האחרונה על לכתה להנהגת האופוזיציה לא תסייע לה בבחירות וגם לא תחזיר אליה את אלו שערקו למר"צ.

מאידך, דבר אחד כבר ברור, מפלגת העבודה הולכת לשבת על קרח (באופוזיציה...) 5 שנים, ללא כל השפעה על התהליכים במדינה בתקופה כל כך קריטית. גם אנשי הוועדים הגדולים, המחפשים כוח פוליטי והשפעה בכל שלטון שהוא, ייעשו ודאי את שיקוליהם. ובנוסף יש לצפות שבמיוחד אנשי הגוש היותר מרכזי ב"עבודה", בהם גם ותיקים שנדחקו גם הם אל מחוץ לרשימה, ישאלו את עצמם האם הם לא זורקים את קולם לריק ויעבירו קולם לאופציות אחרות במרכז. הוי. כמה קל להרוס... כמה חבל שה"עבודה" ופלגנויות "המרכז" מאבדות את הכוח להשפיע על הקואליציה הבאה, וכך ויתרו על האופציה לרסן סוף-סוף את הסחטנות החרדית הפוגעת בנו כלכלית וחברתית.

* * *

אירוע שאינו רק ספרות

עם הופעת ספרה של ד"ר ארנה גולן

"ילדה של קיבוץ"

ברכות-בלבד: הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים

בהשתתפות:

פרופ' חנה יעוז, "האני הפרטי והאני הציבורי בראי הספרות"

הסופר אהוד בן עזר, "תמיד קינאתי בילדי הקיבוץ"

ד"ר משה גרנות, "מבט מפוכח אל עולמם של נפילים"

גב' עודדה ליברמן, "לגדול בקבוצת מסדה יחד עם ארנה"

ד"ר ארנה כולן, "הייתי, וכנראה נשארתי, 'ילדה של קיבוץ'"

יום רביעי, ה' בשבט, 16.1.2013, בשעה 19.30

בבית הסופר, קפלן 6 תל אביב

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

פרשת אביגדור ליברמן כמשל – מה היה אילו?

סיפורו של ליברמן אינו יורד מהכותרות. המאבק למען קלונו של השר שהתפטר מתנהל במלוא העוצמה, כפי שתואר במאמר קודם. למרות שהרבה נאמר ונכתב בתקשורת על הפרשה, ישנו היבט נוסף שברצוני להרחיב עליו את הדיבור.

 נסקור תחילה את השתלשלות העניינים שהביאונו עד הלום. במהלך ביקור של ליברמן בבלארוס, שגריר ישראל בבלארוס באותה עת, גילה את אוזנו של ליברמן שמתנהלת נגדו חקירה, ושלצורך החקירה משטרת ישראל פנתה למשטרת בלארוס בבקשת מידע על ליברמן. השגריר אף הראה לליברמן את המכתב, או העתק ממנו. הפרקליטות הדליפה לתקשורת שנגד ליברמן תוגש תביעה על "שיבוש הליכי משפט." אבל אז התברר שזו היתה הודעת סרק, כי לא היה על מה לתבוע את ליברמן שלא עשה כלום. הפרשה דעכה בקול דממה דקה. בפרקליטות לא שכחו. לימים, כאשר השגריר סיים את תפקידו ושב ארצה. ליברמן העסיק אותו כיועץ, ויותר מאוחר, תמך במועמדותו לכהן כשגריר בלטביה. הפרקליטות החליטה לפתוח את התיק מחדש.   

העובדות מדברות בעד עצמן. ליברמן מינה את אחד ממקורביו למשרה רמה כגמול על טובה שהאחרון עשה לו בעבר. לא ברור בדיוק איזו תועלת ליברמן הפיק מאותה טובה ואיך זה השפיע על מהלך החקירה נגד ליברמן, אם בכלל, אבל זה לא רלוונטי, כי העיקרון הוא מה שקובע. הפרקליטות משוכנעת מעל לכל ספק בקיומו של קשר סיבתי שאינו ניתן לערעור בין גילוי הסוד בבלארוס לבין מינוי השגריר בלטביה, כי בפרקליטות מסתמכים על הכלל "קרה אחרי, קרה בגלל" (Post hoc ergo propter hoc). זה היגיון קצת דפוק כפי שיודע כל מי שלמד לוגיקה, אבל לך תתווכח עם עורכי דין. כתב האישום שעומד להיות מוגש נגד ליברמן יסתמך על הכלל הזה. הסעיף העוסק בתמיכתו של ליברמן במועמדות השגריר – ישודרג מתמיכה פאסיבית בלבד לתמיכה אקטיבית (מה זה בדיוק תמיכה אקטיבית? ליברמן הרביץ לחברי ועדת המינויים? הוא כופף להם את היד? עמד ועשה פרצופים – נו, שרק תעזו להמרות את פי?). כמו כן תודגש העובדה שליברמן לא מצא לנכון ליידע את חברי הוועדה בפרטי מערכת היחסים בינו לבין השגריר המיועד.

הבה נעשה פסק זמן, ונסתכל על הסיפור מזווית שונה במקצת. מה היה אילו הפרשה היתה מתרחשת בזירה ציבורית שונה. נניח שליברמן לא היה שר בממשלה, אלא שופט בבית המשפט העליון, ולא סתם שופט, אלא נשיא בית המשפט העליון. אני יודע שזה לא ייתכן, כי ליברמן איננו עורך דין ולכן הוא לא יכול להתמנות לשופט, אבל לצורך הדיון נניח שליברמן למד משפטים במקום יחסים בינלאומיים ושבמקום לפנות לפוליטיקה הוא בחר בקריירה משפטית. 

כנשיא בית המשפט העליון לליברמן היה תפקיד מכריע במינוי וקידום שופטים, ובמיוחד במינוי שופטים לבית המשפט העליון. דיוני הוועדה למינוי שופטים מתנהלים תחת מעטה של סודיות מוחלטת, ולא נרשמים במהלכם פרוטוקולים. אף פעם אי אפשר לדעת לפיכך אם תמיכתו של נשיא בית המשפט העליון במועמד כזה או אחר היתה פאסיבית בלבד, או שהיא היתה תמיכה אקטיבית. אי אפשר גם לדעת אם נשיא בית המשפט העליון מוצא לנכון להביא לידיעת חברי ועדת המינויים מקרים בהם יש או היו לו יחסים מיוחדים עם מועמד כלשהו. האם יעלה על הדעת שהיועץ המשפטי ו/או פרקליט יחקרו מישהו מחברי הוועדה על מה שהתרחש במהלך הדיונים?

עכשיו תארו לעצמכם מצב בו ועדת המינויים לשופטים מאשרת את מועמדותו לבית המשפט העליון של שופט שזמן קצר קודם לכן זיכה מכל אשמה קרוב משפחה בדרגה ראשונה של ליברמן, שהיה חשוד בפלילים. 

זה לא שונה ממה שקרה לליברמן השר. אבל למרות שהבדל כאילו אין, הבדל בכל זאת יש. עולם המשפט הוא עולם בפני עצמו. בעולם הזה שוררים כללי התנהגות שונים מכל מה שמקובל בחיים הציבוריים. נורמת ההתנהגות המקובלת בין השופטים היא ביסודה זו של עזרה הדדית – "אתה תעזור לי בשעת הצורך, ואני אגמול לך בבוא העת."

אם וכאשר ליברמן השר יעמוד לדין בפני אותם שופטים, הפרקליטות תתבע להעניש אותו במלוא חומרת הדין עם כל הקלון הכרוך בכך, מפני שהעיקרון של "קרה אחרי קרה בגלל..." –  הוא בחזקת חוק יסוד. האפשרות שלא היה קשר בין האירועים כלל לא עולה על הדעת – אחרי ככלות הכול מדובר בליברמן (השר), וגם אם האישיות בה מדובר עונה על כל הדרישות ממועמד לתפקיד, זה לא משנה. אותה פרקליטות, במקרה ההיפותטי שנשיא בית המשפט העליון היה מואשם בעבירה דומה, תטען שהדמיון בנסיבות וסמיכות הזמנים בין האירועים אינם סיבות לחשוד במניעיו. "לא יעלה על הדעת" שיש איזשהו קשר בין זיכויו של הקרוב לבין קידומו של השופט שזיכה אותו. כמו שאמר בגין המנוח – " יש שופטים בירושלים."   

הסיפור אותו סיפרתי כאן על המינוי והזיכוי איננו פרי דמיוני. הוא קרה במציאות, ולפני לא כל כך הרבה זמן. הפרשה הזאת התרחשה בתקופה שבין מועד הדלפת הסוד בבלארוס, ובין המועד בו יהודה וינשטיין החליט לפתוח מחדש את התיק של ליברמן. נמנעתי מלנקוב בשמות המעורבים אחרי שקראתי על כך שאדם הורשע ונידון לשישה חודשי מאסר על תנאי בגין " העלבת עובד ציבור," בשל מאמר ביקורת שהוא פרסם באינטרנט (לא נאמר אם ההרשעה גררה גם קלון...) – השופטת נימקה את פסק וגזר הדין בכך –  שנכונות הדברים איננה רלוונטית." אני לא מחפש צרות, ולא מעוניין למצוא צו מעצר מחכה לי בנתב"ג אם וכאשר אבוא לבקר בארץ.

מאת: ישראל בר-ניר, "פרשת אביגדור ליברמן – מה היה אילו", מגזין המזרח התיכון, 3 בינואר 2013.  

* * *

מתי דוד

מכללת בית ברל פתחה

במרכז הרעיוני והחינוכי ההיסטורי של מפלגת העבודה, המצוי בבית ברל, נפתח "קורס אקדמי" שבו מלמדים את הנאכבה הפלסטינית ומקרינים את סרט התעמולה הפלסטיני "ג'נין ג'נין".

הקורס נועד לכאורה לדבר על הזיכרון הקולקטיבי של שני העמים, אך בפועל לומדים רק על הזיכרון של העם הפלסטיני והנרטיב הפלסטיני.  באותו המסגרת מקרינים גם את הסרט "ג'נין ג'נין", של תעמולה פלסטינית שקרית.

מי זאת ה"מחנכת" ד"ר מיכל חכם?

את הקורס מעבירה ד"ר מיכל חכם שחתמה בשנת 2001 על עצומה למענו של חבר הכנסת לשעבר, עזמי בשארה, על זכותו לנאום בדמשק ו"נגד ההתקפות הברוטליות נגדו".  כמה שנים לאחר מכן, עזמי בשארה הורשע בריגול וברח מהארץ. הד"ר מיכל חכם חתמה גם על עצומת תמיכה בטלי פחימה ובתמיכה בסרבנות שירות בשטחים.

בשנת 2002 חתמה מיכל חכם גם על עצומה המגנה את ישראל על הכיבוש, האפרטהייד, והטיהור האתני, ותמכה בהעמדה לדין של פושעי מלחמה ישראלים.

זו דעתה של נשיאת המכללה, פרופ' תמר אריאב

מכללת בית ברל, בנשיאותה של פרופ' תמר אריאב, פירסמה תגובה בפרשה.

"המכללה רואה חשיבות להציג בפני הסטודנטים את זווית ראייתו של כל צד בכל סכסוך היסטורי ופוליטי. אין בהקרנת הסרט הזדהות אידיאולוגית של המרצה או של המכללה."

האומנם? אין הזדהות? לד"ר מיכל חכם יש ויש דעה! – אנטי ישראלית, אנטי פטריוטית.  חתימותיה על כל העצומות לעיל הן הודאה באשמה. דעתה של נשיאת המכללה מטופשת ומנותקת מתבונה נורמטיבית.

אני מאשים

שתי המרצות האקדמיות הללו, תמר אריאב ומיכל חכם, זקוקות לריפוי תודעתי, להבנת המציאות הסביבתית בה אנו חיים. תואר אקדמי אינו פוליסה של תבונה והבנה רציונאלית ופטריוטית. שתיהן מסייעות לטובת תעמולת אויבינו נגדנו. הן הפקיעו מסגרת אקדמית ממלכתית, לטובת העברת מסרים פוליטיים, שמקומם מחוץ לאכסניה חינוכית ציבורית ישראלית.

בתגובה לדעת המכללה ש"רואה חשיבות להציג את זווית ראייתו של כל צד, בכל סכסוך היסטורי ופוליטי" – אני מציע לשתיהן לנסות לממש עקרון זה במוסדות הבאים:

אני מציע לפרופ' תמר אריאב ולד"ר מיכל חכם להציג את הנרטיב הציוני והיהודי באוניברסיטת ביר זית, ובאוניברסיטה האיסלאמית בעזה, ואולי באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר.

שתי נשות אקדמיה אלה הן סייעניות של תעמולת הכזב הפלסטינית. הן שגרירות של תעשיית השקרים הפלסטינית – במסווה של כביכול חופש אקדמי ואיזון אינטלקטואלי אוניברסלי.

* * *

רונן שובל

הרעים מנצחים בשם הדמוקרטיה

השבוע החל קמפיין שטני במיוחד בפייסבוק נגד חיילי צה"ל שכותרתו: "מי רצח את מוסטפא תמימי". יוצרי הקמפיין הם פעילי שמאל קיצוני שפועלים להעמיד לדין קצינים וחיילים שפעלו לעצור התפרעות של פלשתינים לפני כשנה, כאשר במהלךה התפרעויות חמורה נהרג מחבל בשם מוסטפא תמימי בעת שיידה אבנים על חיילים ונפגע מרימון גז שנורה על ידי חייל צה"ל.

בין הקצינים והחיילים ששמותיהם ותמונתיהם פורסמו בעמוד הפייסבוק אפשר למצוא שורת קצינים מחטיבת "כפיר" ואת אלוף פיקוד המרכז לשעבר, אבי מזרחי, עליו נכתב כי: "מפקד פיקוד מרכז 2009-2012, אחראי למותם של לפחות 3,093 בני אדם ולפציעתם של לפחות 15,019."

באתר האינטרנט "הטלוויזיה החברתית" שממומן על ידי הקרן החדשה, נשמעים פעילי השמאל ההזוי בהפגנה לזכרו של תמימי צועקים מול משרד הביטחון צועקים: "ברק, ברק, שר הביטחון, כמה ילדים רצחת עד היום?" – "לא נמית ולא נמות בשירות הציונות!" – ועוד כמה סיסמאות נבובות. אחד מהם מסביר בנאום מלומד כי: "אסור לנו לקחת חלק בפשעי הכיבוש והאפרטהייד לא רק של 67' אלא גם של 48'!"

אבל כרגיל, כשפוגעים בחיילי צה"ל ומסיתים נגד המדינה משמאל, לא נשמע גינויים של כל קצוות הקשת הפוליטית נגד ההסתה. שלי יחימוביץ' בדיוק עסוקה בנושאים חברתיים, יאיר לפיד עסוק בג'ל וציפי לבני בתהליך המדיני. אהה, גם היועץ המשפטי לממשלה מסרב לפתוח בחקירה, חופש ביטוי, אתם יודעים.

אבל השקט של החברה הישראלית הוא רפש. עשור של חוסר הצבת כל גבול לשיח הציבורי הובילו אותנו לתהום. בחסות חופש הביטוי, יש מי שמנצל את הדמוקרטיה הישראלית על מנת לחתור תחתיה. 'בצלם', 'עדאללה', 'שוברים שתיקה', 'יש דין', ושאר ארגוני הקרן החדשה לישראל מנצחים את עם ישראל. הכסף הזר מעניק לקבוצת מיעוט שולית השפעה גדולה יותר מלרוב השפוי.

השבוע יכלה תורמי הקרן החדשה לחכך ידיים בהנאה. האסטרטגיה נושאת פירות. חיילי צה"ל ברחו פעמיים מעימות צבאי עם פלסטינים בחברון ובקדום. החברה הישראלית, שלא הציבה גבול לפסטיבל רגימת חיילי צה"ל בבלעין ובנעלין, גידלה דור של חיילים שמעדיפים לברוח מעימות, מאשר להיות אשמים בבית דין השדה של התקשורת במקרה הטוב, או מאחורי סורג ובריח במקרה הרע.

מצלמה + טשטוש מוסרי = הכנעת חיילים.

מצלמה: בקרב המצלמה, צה"ל נכנע ללא תנאי, הוא לא מגבה משפטית וציבורית את חיילי צה"ל, ומכפיף את הוראות הפתיחה באש לסטנדרטים של גדעון לוי.

אז איך זה עובד? ראשית, פרובוקציה כגון "מסע אופניים למען השלום" תוך כדי חסימת כביש וזריקת אבנים על חיילים. החיילים מובכים, הם לא יודעים איך להגיב, או אז מגיע האירוע לשלב הקריטי, הפלסטינים שולחים ילדות, עדיף בלונדיניות, בליווי פעילה זרה, רצוי משבדיה, שתצרח ותירק על החיילים, והכול, תחת צילום רציף (תודות למצלמות שחילקו "בצלם") ובסיוע צוותי צילום זרים, כאשר הם ינסו ללקט כל שביב של התנהגות לא מנומסת, של איזשהו חייל. אם חייל מסוים איבד את שלוותו, החגיגה מתחילה. עריכה מגמתית של הקטע המדובר, בתוספת קצת אפקטים, והקטע מוכן לשידור ב- CNNבערוץ 2, בוַוינט, בלופ אינסופי, תגובה מדובר צה"ל, השעיית הלוחם, מכתב של ארגון "יש דין", העמדה לדין של הלוחם, וסירוס הרצון של הלוחמים לפעול.

בלי גיבוי ציבורי, ובלי גיבוי משפטי, החייל מסורס. הרי עדיף לברוח משדה הקרב, מאשר לשבת בכלא. עדיף להיחשב פחדן, מאשר פושע מלחמה.

 טשטוש מוסרי: את הניצחון הזה לקח לארגוני הקרן החדשה זמן רב כדי להשיג, אולם בסופו של דבר הם הצליחו לשבש לחלוטין את שרשרת מוסריות המוות של החברה הישראלית. בעבר היה ברור כי ערך חייו של האזרח הישראלי הוא הגבוה ביותר, אחריו החייל הישראלי, (שתפקידו לשמור על האזרח ישראלי), לאחריו הערבי הבלתי מעורב, ולבסוף המחבל הערבי – אותו על צה"ל להרוג. אולם הדקדנס המוסרי אליו הידרדרו הוביל אותנו להעדיף את חיי המחבל על פני חייו של האזרח הישראל.

ארבע אימהות מצד אחד, ודו"ח גולדסטון מן הצד השני, הפכו אותנו למסוממים. 'ארבע אימהות' העלו את ערך חייו של החייל (שהפך ל"ילד של כולנו" בשיח התקשורתי), מעל לזה של האזרח הישראלי. ואילו שאר ארגוני הקרן החדשה, דו"ח גולדסטון והשיח התקשורתי, העלו את ערך חייו של הערבי הבלתי מעורב מעל לזה של החייל הישראלי. (לכן בוטל לדוגמא נוהל שכן). כך נוצר שיח ציבורי שבו המוכנות לסכן את חיי החיילים על מנת להגן על חיי האזרחים קָטָן מאוד, ובנוסף, המוכנות להגן על חיי חיילי צה"ל באמצעות שימוש בכוח אש גדול כמו ב"עופרת יצוקה" קטן אף הוא.

הכנעת החיילים: השיח הציבורי והאיום המשפטי מנצחים את צה"ל. מנכ"לית בצלם – שדבריה הודלפו לוויקיליקס – אמרה שמטרת בצלם היא לכבול את מדינת ישראל מאפשרויות שונות להגן על עצמה. עכשיו היא יכולה לשלוח מכתב למממניה: הקרן החדשה לישראל, האיחוד האירופי, ממשלות הולנד נורבגיה ובריטניה ולהודיע שהיא עמדה במטרה.

* * *

אלוני זמורה

ההבטחה של מאדאם דה-ברה

Madame De Breh's Promise

האמת היא שאין לי הרבה מה לספר על מאדאם דה-ברה, פרט לעובדה שהיא ניהלה מכון "ללימודי השלום", שנקרא על שמה. המכון הזה מצוי בשולי עיירה קטנה וציורית, בשם "בנדורף" ((Bendorf השוכנת בלב מה שהיה הרייך הגרמני. בנדורף היא עיר המחוז של "מיין- קובלנץ" וממוקמת על הגדה הימנית של נהר הריין.

לא הרחק מהעיירה נפגשים שני הנהרות הגדולים של גרמניה, נהר הריין הזורם מדרום לצפון,  ונהר המוזל שהוא אחד מיובליו של נהר הריין. במשולש היבשתי שנוצר, מתאחדים שניהם לנהר אחד רחב וגדול.  במשולש יבשתי זה, בין שני הנהרות, ליד קובלנץ, נבנתה אנדרטה מגלומנית ומרשימה לכבודו של הקיסר וילהלם וידועה בשם:   "Deutsche Eck" – "הפינה הגרמנית". בחלק העליון של האנדרטה, הבנויה מאבני גזית ענקיות, ניצב לו הקיסר וילהלם רכוב על סוסו. הוא היה זה שניהל מדיניות תוקפנית, והוביל את גרמניה למלחמת העולם הראשונה. וילהלם השני התפטר לאחר המלחמה שהסתיימה בהפסד גרמני.

כן, זהו אותו הקיסר שביקר בארץ ישראל בשנת 1898 עם אשתו אוגוסטה ושהיה אמור, בין השאר, להיפגש עם הרצל. כאן בארצנו, ביקורו של הקיסר עורר התרגשות רבה, בקרב היישוב היהודי והלא-יהודי. ביקור הקיסר הותיר מיספר עקבות, שנותרו עד עצם היום הזה:

נמל חיפה הורחב לכבוד הגעתו והמזח הגיע קרוב למושבה הגרמנית של הטמפלרים. הרחבת המזח נעשתה בעיקר בשל נכותה של אוגוסטה רעייתו שהתלוותה לביקורו ההיסטורי. [נמל חיפה טרם היה קיים אז. מדובר רק בבניית המזח מול המושבה הגרמנית. – אב"ע].

בנקודת התצפית על הכרמל, בגן היפה שמעל רחוב פנוראמה, שם עמד והשקיף על חיפה ועל עכו, ניצב  היום תותח גדל מימדים ואובליסק המתאר את ביקורו.

לכבוד בואו לירושלים, פרצו בשער יפו חלק מהחומה, ומילאו את החפיר באדמה, על מנת שהקיסר לא יצטרך ללכת חלילה, ברגל דרך השער, אלא יוכל לעבור רכוב על סוסו עם כל הפמליה הנלווית אליו.

דוד ילין בספרו "ירושלים של תמול" מתאר את האירוע: "קול המולה נשמע, מרכבות עוברות בהמון ובהן גדולי שרי אשכנז לבושי מחלצות, אחריהם עוברים בדווים רוכבים על סוסיהם ורומחיהם הארוכים בידיהם, וגדוד צ'רקסים צעירי ימים חמושים מכף רגל ועד ראש נושאים דגלים אדומים, ואחריהם הוד הקיסר רכוב על סוסו הלבן והוד מלכותה הקיסרית רוכבת במרכבתה בלוויית אחת משרות היכלה, וכל הכבודה פונה שמאלה לדרך המלך ללכת במסילה המובילה אל מחנה הקיסר. מנגינת [כלומר תזמורת] הצבא ניגנה את השיר הלאומי האשכנזי, ובדרוך רגלי הקיסר על הארץ, לפני מחנהו, השמיעו כלי התותח, אשר על מגדל דוד, אחד ועשרים קולות, ותדע כל העיר כי האורחים כבר באו."

סימן נוסף לביקורו, הוא הבניין המרשים עם המגדל הריבועי שנבנה על הר הצופים בירושלים. הבניין נבנה במקור כאכסנייה לצליינים גרמנים שביקרו בארץ ישראל. עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, מידי התורכים, הפך המקום לבית מגוריו הזמני של הנציב העליון הראשון. כיום בניין אוגוסטה ויקטוריה משמש כבית חולים לפלסטינים. גם כנסיית ה"דורמיציון" שעל הר ציון, שאדמתה ניתנה במתנה על ידי הסולטאן התורכי בזמן הביקור נבנתה, בהשראתו של הקיסר.

אירוע נוסף, לא פחות חשוב, הוא המפגש, שנמשך דקות ספורות, בדרך לירושלים ליד "מקווה ישראל", בין בנימין זאב הרצל לבין קיסר פרוסיה ויקטור וילהלם השני.

הרצל, חוזה מדינת היהודים, המתין על אם הדרך לפגישה עם הקיסר. הקיסר שהיה רכוב על סוסו, המתין דקה לברכת שלום והמשיך בדרכו לעבר ירושלים. הצלם, דוד וולפסון, שהמתין במקום לצילום ההיסטורי, כל כך התרגש, ומצלמתו לא קלטה את האירוע החשוב. על מנת להנציח את האירוע הוא מיזג את תמונת הקיסר רכוב על סוסו עם תמונתו של הרצל המושיט לו את ידו לברכה. כך יצאה לאור התמונה המבוימת והמפורסמת בתולדות הציונות המודרנית, כ"פוטומונטז", בין הרצל לבין הקיסר וילהלם. הרצל בצילום נראה גבוה כאולסי פרי, כשבמציאות גובהו היה כשל מנהיגים מפורסמים אחרים, כנפוליון בונפרטה, דוד בן גוריון ויצחק שמיר...

חשוב היה לי לתאר את המקום ואת המיקום של העיירה בנדורף, על מנת שגם המשך סיפורי יבליט את מעשיה של מאדאם דה-ברה.

בכניסה לעיירה מצויה כיכר גדולה שבמרכזה עמוד גבוה במיוחד עליו תלוי פעמון ענק, כמו זה שעל הכנסייה שמולו. אלא, שבניגוד לפעמון הכנסייה העשוי ברונזה, הפעמון שבכיכר עשוי כולו מאלפי ביצים, שיצרו את הפעמון המרשים.

מהכיכר נמשכת הדרך בעמק לשולי העיירה, עד לאחוזה של מאדאם דה-ברה. האחוזה מוקפת גדר רשת גבוהה עם שער כניסה לבניין המרכזי, סביבו ביתנים לבנים ששימשו כאכסנייה לאורחים שהגיעו מכל רחבי תבל. מעל לאחוזה מתנשאים הרים גבוהים מכוסים ביערות עד  ירוקים.

זה היה ביקורי הראשון בגרמניה, לאחר שנים רבות בהן נמנעתי מלדרוך על אדמתה. זה היה בקיץ 1980, כחצי שנה לאחר חתימת הסכם השלום בין מדינת ישראל לבין מצרים. קיבלנו את הסכם השלום באופטימיות זהירה, מתוך מחשבה שהנה הגיעה העת שהמדינות במזרח התיכון יגיעו לשפיות ויבינו שהדרך הטובה היא להימנע ממלחמות ולחתור להסכמי שלום יציבים.

חיפה העיר המעורבת בה חיים יהודים ובני העדות השונות בשכנות טובה ובקיום משותף, החליטה להזמין את הנשיא המצרי אנואר אל סאאדת לביקור בעיר.

ההתרגשות היתה גדולה וכולם נרתמו להצלחת האירוע. באותה עת הייתי מפקח מחוזי לחינוך חברתי בבתיה"ס העל יסודיים במחוז חיפה במשרד החינוך, והטילו עליי לארגן את הטקסים עם בני הנוער, שנערכו לכבודו. האירוע המרכזי התקיים ב"בית הגפן", מוסד תרבותי בו השתתפו בצוותא יהודים וערבים. ההתבטאויות  של נשיא המדינה יצחק נבון, של בני הנוער, יהודים וערבים, ביטאו כמיהה לשלום.

באותן השנים, קיימתי ביוזמתי, סדנאות משותפות של תלמידי תיכון יהודים וערבים, שהתבססו על החיים התרבותיים  והחברתיים שלהם. כמו כן, קיימתי ב"בית רוטנברג" סדנאות משותפות של מחנכים יהודים וערבים בנושאים שמעסיקים את מערכת החינוך. לא הייתי נאיבי וידעתי שהסדנאות האלו לא ישנו עמדות פוליטיות, אבל ייתכן שהן יעמיקו את הקשרים החברתיים של קיום משותף בעיר המעורבת.

באחת מהסדנאות האלו הגעתי למכון של מאדאם דה-ברה בעיירה בנדורף בליבה של גרמניה. מאדאם דה-ברה, גרמניה, בשנות השישים המאוחרות, בעלת נוכחות מרשימה, ראשה עטור רעמה עגולה של שיער לבן, קיבלה את פנינו באולם הכינוסים של המקום הפסטורלי הטבול בפרחים ובירק. היא סיפרה בשפה האנגלית, שהייעוד של המכון שלה להפגיש בין בני לאומים שונים שנמצאים במצב של קונפליקט מתמשך, כדי שכל צד יוכל להביע את דעתו ואת תחושותיו באופן גלוי, ובאותה עת תהיה לו אוזן קשבת להאזין לדברי חבריו, גם אם הם סותרים את אמונותיו. היא מאמינה בכל לב, שאין כל דרך אחרת להגיע למצב של הבנה הדדית, וליישוב חילוקי דעות, אלא על ידי הידברות משותפת. המנחים שלה אינם באים לשפוט או להביע דעה. הם באים לשקף את דברי החברים ולנסות למצוא את המשותף. היא סיפרה על ניסיונה העשיר בגישור בין הלאומים השונים בדרום אפריקה, ובגישור בין שבטים ביבשת אפריקה. אין לה כל כוונה להחליף את הפוליטיקאים. מטרתה להביא לְעולם בו בני האדם יוכלו להבין טוב יותר איש את רעהו ולחיות חיי  אחווה ורעות.

כמובן, שכולם הריעו לה בנימוס' והיה לי מקום קטן בלב, שהאמין לרגע שהדבר אומנם בר הישג.

היא סיכמה את דברי הפתיחה שלה בכך, שדלתה פתוחה לכל אחד מבאי המקום ותשמח להאזין לבקשותיו.

בארוחת הערב של אותו יום גיליתי קבוצות נוספות, ביניהן חבורה של פרופסורים מאוניברסיטת בר אילן, שהגיעו למפגש עם עמיתים גרמנים. לקראת סיום הארוחה, פנה אליי בהיסוס-מה, פרופסור נכבד מבר אילן ואמר לי: "אנחנו תשעה גברים שומרי מסורת, ובתפילת שחרית חסר לנו העשירי למניין. אולי, אם לא יכבד עליך, תוכל להצטרף אלינו לתפילה."

לא ביקשתי את רשותה של אשתי שישבה לידי ועניתי ללא היסוס, שהכבוד יהיה כולו שלי ושאשמח להצטרף אליהם. הוא נענה לי בתודה, ואמר לי "להתראות מחר בשש בבוקר."

ההתחייבות להצטרף במרוצת כל השבוע בשעת בוקר כל כך מוקדמת, לא מצאה כלל חן בעיני דליה, אבל אני עמדתי בדיבורי, והתקבלתי מדי בוקר על ידי המכובדים בקולות תרועה של תודה. מאז היותי בר מצווה לא השתתפתי בתפילות שחרית.

לאחר תפילת הבוקר, נותר לי זמן פנוי של כשעה עד למועד ארוחת הבוקר. בחלקו האחורי של המכון היה שער ברזל קטן פתוח אל שביל בתוך היער. חלפתי על פניו וצעדתי אל תוך היער הירוק. השמיים היו צחים וקרים, עלי העצים היו טבולים בטללי השחר העולה באלפי כדוריות מבהיקות בקרני השמש העולה. גם אני עליתי בשבילי היער ונמשכתי אל תוכו כבכבלי קסם. שבילים התפצלו ואני מטפס ועולה ונעלם אל תוך היער השחור.

תעיתי בדרכי. עוד קטע עלום ועוד שביל עולה, כאילו לא דרכו עליו שנים רבות. איבדתי את תחושת הזמן, אבל קסם המקום הלך והתחזק כאילו קרא לי לעלות במעלה ההר והיער. קולות היער המתעורר, ציוצים של ציפורים נעלמות ושריקות של ינשופים ומעליהם אוושת צמרות העצים הנעות ברוח הבוקר.

לפתע גיליתי בתוך גל הירק הענק גושי אבן נסתרים. התקרבתי אליהם, כשהם כמעט נעלמים בתוך הצמחייה העבותה המכסה עליהם. אבן אחת שבלטה מעל פני השטח גרמה ללבי להלום בקצב מוטרף, האם אני רואה נכון? ת.נ.צ.ב.ה. אותיות עבריות חרוטות על פני מצבת האבן. ועוד אחת ועוד אחת, כולן בני מאות בשנים. מתארות את החיים על המתים הטמונים באדמת היער.

גיליתי בית עלמין יהודי במעבה היער, כשהיער מכסה ומעלים אותו מעל פני האדמה. נעתי בין המצבות קורא בקול את הכתוב עליהן. לפתע גיליתי מצבה חדשה. היער טרם כיסה אותה ועליה שנת פטירתו של היהודי – 1943.

הייתכן שאלתי את עצמי. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשיהודים נלקחו מגרמניה למחנות ההשמדה, כאן בלב ליבה של גרמניה לא הרחק מסמל הרייך הגרמני ה-"Deutsche Eck" – נקבר בכבוד יהודי בלב היער.

אין דברים מקריים – הפגישה עם הפרופסורים הדתיים מבר אילן, הסכמתי להיות "עשירי למניין", העובדה שבאותו בוקר התפללתי תפילת שחרית והנחתי תפילין, הם שהובילו אותי באותו בוקר ראשון שלי על אדמת גרמניה, למעבה היער ולבית הקברות היהודי שהצמחייה העבותה כמעט והעלימה אותו. גם גילוי המצבה של שנת 1943 העצימה את החידה.

אני חייב לשתף את מאדאם דה-ברה בחידות, אולי היא תדע לתת לי פתרונות. לאחר ארוחת הבוקר, הגענו לסדנה, בה השתתפו מחנכים יהודים וערבים בדיונים על מהות החיים המשותפים בין שני הלאומים. המנחה הגרמני השרה על הנוכחים אווירה רגועה והדגיש מדי פעם את המכנים המשותפים. אולם החוויה שחוויתי בשעות הבוקר המוקדמות, לא נתנה לי מנוח.

בהפסקה הראשונה פניתי למשרדה של מאדאם דה-ברה, שקיבלה אותי במאור פנים. כן, אמרה לאחר שסיפרתי לה את קורותיי מהבוקר, בבנדורף חיה במשך שנים רבות קהילה יהודית. הם חיו בשכנות טובה עם שכניהם ונטמעו בחיי המקום. מלחמת העולם השנייה ניפצה באחת את החיים המשותפים, יהודי הקהילה נלקחו למחנות הכפייה וההשמדה ולא חזרו לאחר המלחמה.

שאלתי אותה על הקבר היהודי שתאריכו תועד לאמצע המלחמה, והיא סיפרה לי בלחש, כאילו גם היום מישהו מאזין לשיחתנו: "כן, בבנדורף נותרו מיספר משפחות יהודיות, במרוצת המלחמה, שכניהם הגרמנים הסתירו אותם בבתיהם ולא הסגירו אותם. הם שרדו את המלחמה והרדיפות ולא נתגלו. היהודי האחרון שנקבר במקום מת מוות טבעי והשכנים הגרמנים קברו אותו בסתר, ביער בבית העלמין היהודי."

תוך כדי סיפורה, אמרה לי, כאילו דיברה אל עצמה, שחלק מהסיבות שהביאו אותה להקמת המכון, היו האירועים שחוותה במלחמת העולם השנייה.

"היער מכסה ומעלים את בית הקברות הקטן, ובעוד מיספר שנים לא יישאר ממנו כל זכר – " אמרתי לה.

"אני מבטיחה לך, שאשתדל לטפל בכך," אמרה ולא יספה.

הסמינריון הסתיים בהצלחה, חזרנו לבתינו בישראל. האינתיפאדה פרצה בכול עוזה, אוטובוסים התפוצצו בערים הגדולות, בירושלים, בתל אביב ובחיפה, קטלו ילדים, נשים וגברים, ללא כל הבחנה, והשלום המיוחל נבלע אל מעבר לאופק.

חלפו כעשר שנים, בן הזקונים שלנו חגג בר מצווה וכמו הורים רבים יצאנו איתו למסע משותף לגילוי שכיות החמדה של יבשת אירופה. מסענו החל ביוגוסלביה שלפני המהפכה, משם נסענו במכונית השכורה צפונה, דרך איטליה, שווייץ גרמניה, כשהיעד שלנו  בריסל, בירת בלגיה שם שירת בעלה של בתנו הבכורה במשרד החוץ.

בנסיעה על כביש 9 לאורכו של נהר הריין, גיליתי על אם הדרך את השלט לבנדורף. נזכרתי בשיחה היוצאת דופן עם מאדאם דה-ברה והחלטתי לסטות מהמסלול ולהראות לבני, איתי, את בית העלמין היהודי. הגענו לכיכר המרכזית עם פעמון הביצים, שעדיין נותר בשלמותו ומשם אל העמק, לפאתי היער. דליה העדיפה להמתין במכונית, ואיתי ואני פילסנו דרכנו בשביל העולה אל ההר. כמו כיפה אדומה שטעתה ביער, כך גם אנו עברנו משביל אחד למשנהו כדי לחפש בית עלמין קטן. חלפה שעה ואנו מתייגעים ומחפשים בלב גרמניה קברים יהודיים עלומים. עוד שביל ועוד שביל ולא מוצאים דבר.

"היער בלע את בית הקברות," אמרתי לאיתי, "נתחיל לחזור כי אימא תדאג."

החילונו לרדת כשלפתע פתאום כמו בחלום, התנוסס שער ברזל גדול במיוחד צבוע בירוק, כצבעי היער עם כתובת בעברית ובגרמנית. כל בית העלמין היה מוקף ברשת ברזל צבועה גם היא בירוק, כל סבך הצמחים נוכש סביב לקברים העתיקים.

"מאדאם דה-ברה קיימה את הבטחתה," צעקתי בשמחה.

ירדנו כמרחפים אל המכונית והמשימה הבאה היתה להגיע למכון ולומר תודה למאדאם דה- ברה על אצילות הנפש שגילתה.

הגענו לאחוזתה. בכניסה עמד צעיר גרמני שטיפל בצביעת הכניסה. שאלתי אותו:

"האם זה המכון של מאדאם ברה?"

"כן," ענה.

"הגענו הנה על מנת להיפגש איתה." אמרתי.

"איחרת," ענה לי הצעיר.

"מתי היא תגיע?" שאלתי.

"היא נפטרה לפני שנה," ענה לי הצעיר הגרמני והמשיך בעבודתו.

* * *

משה כהן

הנדון: על ויסקי וסיגרים

מכובדי,

שש שנים (1939-45) ניהלה אנגליה מלחמה קשה ביותר נגד גרמניה הנאצית ויצאה כשידה על העליונה.  ניצחון זה הושג לא במעט בזכות מנהיגותו המפוארת של ראש ממשלתה וינסטון צ'רצ'יל. נוסף להיותו מנהיג דגול ונואם בחסד עליון, היה צ'רצ'יל גם סופר חתן פרס נובל וצייר עד גיל מופלג. בשנות המלחמה הוא פעל וקיבל החלטות בתנאי לחץ ומצוקה חסרי תקדים. לא בכדי הוא נחשב לגדול המדינאים בעת החדשה.

מניין שאב צ'רצ'יל את תעצומות הגוף והנפש בתפקידו הקשה והמפרך? מה השאלה, כולם יודעים שהסיגר לא מש מבין שפתיו, וגם מכוסית הוויסקי לא משך ידו. זהו, רבותי, שילוב מנצח, סגולה לצלילות הדעת וליכולת הגוף.

לכן שמחתי כאשר סיפר יובל דיסקין, ראש השב"כ היוצא המתוסכל, שבשעת דיונים גורליים בממשלה נוהגים ראש הממשלה ושר הביטחון שלנו לעשן סיגרים ולשתות ויסקי. זהו מרשם בטוח לרוממות הרוח ולקבלת החלטות נכונות. אך כנראה לא עשו זאת במידה מספקת אם קיבלו החלטה הרת אסון למנות איש מעורער ובלתי אמין כיובל דיסקין לתפקידו הרם. הבו להם עוד ויסקי וסיגרים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

19. ליאת בּוּשְׁבּוּשָׁה

ליאת היפה אהבה את עצמה כל-כך, שהשתדלה לא לשתף אף אחד אחר באהבה שלה. היא ממש התביישה לחשוף את האוצרות שמהם, לדעתה, היא בנוייה בצורה כה נפלאה. קראו לה בכיתה: ליאת בּוּשְׁבּוּשָׁה. למן הבוקר, כשהיתה קמה ומתחילה להסתדר לקראת ההליכה לבית-הספר, בושבושה דיברה במחשבותיה עם גופה הפרטי כאילו כל אבר בו הוא חתלתול תובעני ומפונק:

"תוסיק מותק, פּוּסִיק מותק, עוד מעט אני לוקחת אתכם לְבֵּית-שִׁי, ויעשה לכם טוב על הנשמה.

"גבּוֹתַלַ'ְך, אני כבר מסדרת אתכן...

"רגע... רגע אוֹזֶנְלֶ'ה – כבר אני תולה בתנוכל'ה שלך את העגילצ'יק מרומא.

"בּוֹבּקֶעס, תצאו כבר מהאף, לעזאזל!

"והנה באה גם המברשת עם מִישׁחוּקִי חדשה לשיניים הנחמדות...

"בוקר טוב ציצים, היום אתם חופשיים, אין חזייה, מַאפִישׁ!.. תרקדו, תרקדו..."

"אל תהיה עצוב קורקבנל'ה, כשרק יהיה לי זמן אגרד גם אותך קצת כמו בתוך אוזנל'ה...

"בוקר טוב חצ'קונצ'יק ! – מצאת לך זמן להופיע...

"מוח! – תפסיק לבלבל לי את המוח! לא רוצה לדעת כלום ממה שיהיה עוד חצי שעה..."

בשיעורים היתה משוחחת במחשבותיה עם אברי-גופה. מבקשת מבטן המקרקרת להתאזר בסבלנות עד להפסקה, כאשר תצא לקנות לה שקית שוקו, שתרטיב בה את הכריך. הציעה לאצבעות הרגליים לחכות בסבלנות עד שתחזורנה הביתה, שם תלכנה ערומות, יחפות, כל שאר היום, ולא תצטרכנה להיות כלואות בנעליים-גרביים-מסריחַיִים האלה. לאבר אחר הבטיחה ליטופים לפני השינה, לשני גירוד רציני בניגוד למה שהרופאים וההורים ממליצים, ולשלישי זלילה חשאית של גלידה מהמקפיא, כאשר – "אנחנו, כל הגוּפַאלַ'אךְ שהם אני – נישאר לבדנו בבית!"

*

אם מישהו נגע בה, אפילו במקרה, היתה נתקפת בהלה ורתיעה. היא העדיפה ללכת ברגל לבית-הספר ולא לנסוע באוטובוס, לאחר שפעם ופעמיים נדמה לי שגברים מנסים לנצל את הצפיפות במעבר, או על הספסל, כדי להידחק ולגעת באברים שלה. כאשר סיפרו בדיחות גסות, או הבנים סתם אמרו מילים לא עדינות במיוחד, היתה מאדימה כאילו העליבו אישית את האברים האינטימיים שלה-עצמה, ומסתלקת. בדרך-כלל היתה הולכת בבגדים די מכסים, כדי שלא יציצו לה כשהיא מתכופפת או משהו כזה. גם בשיעורי-ההתעמלות היו איתה בעיות כי התביישה להחליף  בגדים בצוותא והתעקשה להישאר בטייטס מתת למכנסונים, ואף פעם לא בירכיים חשופות.

*

גם בבית היא נזהרה שאביה או אחיה לא יראו אותה בלבוש קל מדי, והשתדלה להימנע מנשיקות ומחיבוקים, אפילו משפחתיים.

"מה היא סוגרת את עצמה פעמיים במפתח כשהיא נכנסת לאמבטיה?" התלונן האב, "אנחנו אוכלי-אדם פה או מה?"

"ששש..." אמרה האם. "ליאתי עוברת תקופה קשה. הפרטיות חשובה לה מאוד."

"איזו פרטיות? – זאת פרברטיות! – ילדה שלא נכנסת לבית-שימוש עד שלא עוברת לפחות שעה מהפעם האחרונה שהיה שם מישהו קודם?! – ואיך היא מרססת, כאילו כולנו באנו מחבורת הזבל!"

"ששש... הילדה עוד תשמע אותך..."

*

רק במקום אחד לא התביישה ליאת בּוּשְׁבּוּשָׁה כלל – על שפת-הים. לאחר שהבטיחה לאבריה שאם יהיו "ילדים טובים" תיקח אותם לים וגם תרשה להם להשתזף – היתה פורשת מגבת צבעונית על החול החם, פושטת מכנסיים וחולצה ונותרת במיני-ביקיני נועז שנראה מרחוק כשלוש רטיות שחורות עם שרוכים, של שודד-ים שתום-עין, שחוברו יחדיו. מלטפת ומורחת במשחת-שיזוף שעה ארוכה את יַדַאלַאך, כַּפּוֹתַאלַאך, תּוּסִיקְלֶ'ה, גַבַלֶ'ה, צִיצֶס, אַפּוֹנְצִ'יק וכל השאר, ואחר כך נכנסת לים לזמן לא רב, כאילו הורידה עדת כלבי-שעשועים לטבול בו. לפעמים היתה באה עם חברה, לפעמים לבד, אבל תמיד התעלמה ממבטים שגברים נעצו בה (והיא נערה יפה מאוד!) – כאילו אינם קיימים. אם ניסה זר לדבר איתה, היא לא שמעה. אם התקרב זכר היא זזה כאילו חומה שקופה חוצצת בינה לבין שאר הגברים שעל החוף. ואם נתקלה במבט רעב, חומד, שמי מהם שלח לעברה, זה רק אישש את דעתה על הגסות ועל הצורך להסתגר בפניהם.

*

כך נמשך המצב המאושר של ליאת בושבושה עם עצמה עד שהחלו תוקפים אותה כאבי בטן קשים. תחילה ניסתה להסתיר מאימה, דיברה עם ביטנה וביקשה ממנה בדמעות שתפסיק לעשות לה את זה – ולא עזר. לאחר שאימה גילתה אותה מתפתלת בכאבים, לקחה אותה לדוקטור קוֹזִי, הרופא גדול-הגוף, החייכן והשזוף, הניראה כבריון שמבלה את רוב זמנו בים. ליאת היתה מתוחה מאוד. כאשר נגע בה דוקטור קוזי לראשונה, כדי לבודקה, נרתעה בצעקה והחלה פוסעת החוצה.

"בואי הנה!" אמר לה דוקטור קוזי. "אני באמת אדם מפחיד, אבל לא מזיק. תשמעי, יש לי בת בגילך, וכאשר אנחנו יוצאים לשפת-הים, אני תופס את החברות שלה וצובט אותן ומטביע אותן בגלים והן בורחות ממני בצרחות כי הן חושבות שאני פרא-אדם. אבל כאן אני רופא. ואני יודע היטב להבדיל בין השניים. וממני אין לך מה להתבייש בכלל, האמיני לי..."

ובדברו נגע בה, הניח יד על כתפה, ליטף אותה קלות, ולאט-לאט הרגיע ואת העלה אותה על שולחן הבדיקה. היא פשטה חולצה. הוא הקשיב לריאותיה, דפק על צלעותיה, וכאשר נגע בשיפולי-בטנה, מצד שמאל, פרצה בצעקת כאב, הפעם אמיתית.

*

הכול קרה מהר. באותו שבוע עברה ליאת ניתוח הוצאת התוספתן. באותו קיץ חזרה לשפת-הים, בבגד-ים קצת פחות חושפני – בגלל הצלקת הטרייה שהאדימה על ביטנה. מאז "בגד" בה התוספתן, הִתְמַגֵל ועזב את גופה – חדלה לדבר עם אבריה ונעשתה יותר חברותית על החוף. פגשה את מייקל, סטודנט מארה"ב שבא ללמוד כאן באוניברסיטה, התחילה לצאת איתו ועד מהרה הניחה לו לדבר עם אבריה בשפה שלו, וגם היא התעניינה בגופו, בהרבה אהבה.

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

סרט נדיר - 1917 – גנרל אלנבי בירושלים

http://www.youtube.com/embed/4WTzVidS7jA?feature=player_embedded

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הרשלה מאוסטרופולי: אילו הייתי יכול להתחמם רק מהמחשבה שאני חוסך בחשמל הייתי היום מיליונר.

* ח"כ ד"ר אחמד טיבי יפתח בקרוב מחזור הרצאות בשם "ללמד את בני ישראל דמוקרטיה מהי" – בעברית צחה, על פי דוגמאות מעודכנות ממצרים, סוריה, לבנון, ירדן, קטר, עיראק ועזה.

* אין לנו כוח למסמך הרפז ואין לנו דבר נגד הרמטכ"ל המכהן בני גנץ אבל היינו מאוד רוצים לראות את האלוף מיל' יואב גלנט בתור הרמטכ"ל הבא – או בעתיד בתפקיד בכיר מאוד בתחום הפוליטי.

* מי יודע כמה שנים עוד תעבורנה עד שיושלם ההרס וה"שיפוץ" של היכל התרבות בתל אביב? ומתי יאזל הכסף הנחוץ להשלמתו ­– ותקום זעקה ציבורית וייחשפו מחדלי ההרס?

* סופר נידח, מה אתה מתפלא שבן-גוריון ענה לנאד כמוך בסדרת הפלצות? כל סופר קיבל ממנו לפי ערכו! – המומחה להפיח – ז'ראר דפרדייה.

* ישבנו במסיבת חברים ובמהלכה הואשמנו שאנחנו שמאלנים, תומכי בנט ודיעותיו, ואיננו מוכנים להעלות במכתב העיתי שלנו את השאלה אם יש לנתניהו אזרחות כפולה כך שיוכל לברוח עם משפחתו לארה"ב אחרי שיגרום לחורבן ישראל. החברים הם אנשים הנחשבים רציניים, אמידים ומשכילים, בני-גילנו, איש מהם אינו קורא את "חדשות בן עזר" ולא שמע מימיו, למשל, על ד"ר מרדכי קידר, אבל הם בטוחים שאנחנו, ישראל, הצד החזק – יכול להציע לצד החלש, אלה הערבים והפלסטינים, את כל הוויתורים שבאפשר כדי שלא נצטרך "לשלוט" בהם – וכך נוכל לסיים את הסכסוך ולהגיע לשלום, ולכן עכשיו הדבר הכי חשוב הוא להפיל את ביבי. שמעתם? הכי חשוב זה להפיל את ביבי! – ככה מדברים החברים שלנו, שהם ממש גאונים!

* משה גרנות: קראתי בהנאה רבה את הפואמה הקונדסית של פושקין על "האמת" בעניין הולדתו של ישו. התרגום של יואל נץ קולח וסוחף כמו מקור.

* חבר שלי שלח לי את הקטע הבא: "יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', הודיעה הבוקר (חמישי, 3.1.13) כי לא תצטרף לממשלה בהנהגת הליכוד ביתנו, ותעדיף לשמש כיו"ר האופוזיציה בכנסת הבאה. בהמשך היום תכנס יחימוביץ' מסיבת עיתונאים. חברי הכנסת של המפלגה ומועמדיה לכנסת הבאה קיבלו הבוקר את ההמלצה כי 'לאור ההקצנה של הליכוד ביתנו ישנן רק שתי דרכים אפשרויות אחרי הבחירות: להרכיב את הממשלה הבאה בראשות שלי יחימוביץ' ואם הציבור יחליט אחרת – להנהיג את האופוזיציה.'״ ["הארץ" באינטרנט, 3.1.13].

והוא ממשיך וכותב: "אכן, אם היה לי צל של צל של מחשבה להצביע 'עבודה', למרות מירב מיכאלי [מקום רביעי] והדומים לה, המטמאים את מה שהיה פעם מפא"י כמפלגת מרכז ציונית עם אחריות ביטחונית, אם כי לא טלית שכולה תכלת – הנה באה הצהרתה הסהרורית והמטופשת של שלי יחימוביץ' וסתמה את הגולל על אפשרות הצבעה כזו.

 "האם יחימוביץ' מוכת שגעון הגדלות, שעם מחצית מנדטים בלבד מאלה שהיו לציפי ליבני – היא לוקה באותה תסמונת יהירות שבמהלכה מחקה לבני את 'קדימה'? האם אין משהו מוזר באורחן הדעתני והסכלותי של נשים מנהיגות וח"כיות בפוליטיקה הישראלית, שמדרדר ועושה אותן לצחוק, כאילו אי אפשר לסמוך עליהן כי דעתן קצרה?

"מצד שני, אמנם צריך לחזק בהצבעה את נתניהו בתקווה שייקח את אהוד ברק כשר ביטחון שאינו ח"כ, ואולי אפילו את המיועד בשעתו לרמטכ"ל יואב גלנט, שנזרק לכלבים – אבל איך אני יכול  להצביע עבור רשימה שפייגלין כלול במועמדיה לכנסת?

"אולי בסוף לא תהיה לי ברירה ובמקום הימנעות מהצבעה אתן את קולי ליאיר לפיד, ולא שהוא על ראש שמחתי – אלא הוא ברירת מחדל במבול העיתונאים והעיתונאיות והכלומניקים האחרים – שנפל עלינו בזכות החשיפה אשר לה הם זוכים בתקשורת, ולא שעשו בחייהם משהו שמצדיק להפקיד בידיהם את גורלה של ישראל, בייחוד בתחום הביטחוני. שהרי יכולתי להמליץ כאן גם על נתן זהבי או פנינה רוזנבלום או אמנון אברמוביץ' לראשות הממשלה.

"או אפילו להצביע הליכוד-ביתנו, כן, אני אסתום את האף ואצביע – חרף כל החרא שיש במפלגה הזו, כן, פשוט –  אני אצביע לנתניהו וזאת כדי שהוא לא יהיה תלוי בקיצונים ובאגו-מאניאקים/ות מכל צד בקשת המפלגתית – לשם הרכבת ממשלה חדשה ויציבה. מה עוד שהנושאים החשובים ביותר לעתידנו, בייחוד הביטחוני, במזרח התיכון, כמעט שלא הועלו במערכת הבחירות המטומטמת הזו.

"אני חושש שכל קול לברית מפלגות המרכז-שמאל, שאין ולא יהיה להן מועמד רציני לראשות הממשלה – רק מחזק את החלשת של נתניהו ומפלגתו ואת נפילתם בידי הימין הקיצוני והדתי.

"אבל אם 'ישראל ביתנו' יתפלג מנתניהו אחרי הבחירות, יוצא שהצבעתי עבור ליברמן נטו!?

"מצד שני יאיר לפיד מתגלה כיהיר ושחצן וגם קצת בור ועם הארץ בייחוד בדיני מיסים!

"מה לעשות? עוד לא קרה בבחירות שלא היה לי עבור מי להצביע! ועם הנבחרת הזו עליי להתמודד נגד הגרעין האיראני?"

תמו דברי חברי.

* אימרה שהיתה חביבה על אבי בנימין ז"ל: "כשהטיפשות מושלת בכיפה!" – והכוונה לא היתה לכיפה של דתיים.

* במסגרת חגיגות גוש חוסמות ביבי מטעם ציידות שמאל-מרכז – בואו להשתתף עימנו במוצ"ש הקרובה בכיכר יצחק ר. בסיסמה: "אנחנו פושטות את עור הדוב עוד בטרם ניצוד!" – אולי גם חנין ז. תבוא מטעם מערכת המוסף השבועי הפלסטיני של עיתון "הארץ", שהוא הבמה שלה.

* משה גרנות: "אני מודה שלא הבנתי את הסאטירה שלך על האנס האריתראי."

"לאהוד שלום, מי חתום על קטע ה'ספרות' הבזוי על האונס בדרום תל אביב? לאן עוד תגיעו?"  אורי פ.

אהוד: אני חתום עליו. בזוי הוא האונס ולא התגובות עליו. במקום לבכות – מוטב לצחוק, ובייחוד על הצביעות של הטיפול בנושא, הממאיר איזור שלם בתל-אביב.

* ספר מפליא בהיקפו שיצא בימים אלה לאור הוא ספרו של משה יגר "אורד וינגייט, קורותיו והציונות" בהוצאת הספרייה הציונית, ירושלים, 2013, 302 עמ'. אנו מקווים לקרוא בו בעניין רב ולדווח עליו באריכות. הפצה מוסד ביאליק, טל' 02-6797942.

* סופר נידח שלום. אני מטיל ספק בהבנה הגיאוגרפית של אלי מייזליש שכותב במאמרו המתייחס אליי (גיליון מס' 804) כי בין כפר קאסם ל"אריאל" יש 3 התנחלויות בלבד: אלקנה שערי תקווה ואורנים. מייזליש שכח את "עץ אפריים" ו"ברקן". אני התייחסתי במאמרי לנקניק ההתנחלויות שמסתיים אחרי "אריאל" ולא עד "אריאל". אם נקניק ההתנחלויות יסתיים בהתנחלות הכהניסטית "תפוח", אזיי הוא יגרום לחציצה כמעט מלאה בין דרום הגדה לצפונה.

רון וייס, רמת-גן.

נ.ב. אלי מייזליש כותב כי הקו האווירי בין כפר קאסם ל"אריאל" הוא 18 ק"מ. בדקתי ומצאתי שהמרחק האווירי בין הקו הירוק לגבול המוניציפלי המזרחי של "אריאל" הוא 29 ק"מ.

* לאהוד שלום, שתי הערות: האחת – המורה לאנגלית שרה "המכשפה" ב"אחד העם" פ"ת [שרה זלקאי] היתה גם מורתי. נולדתי בארה"ב ועבורי למכנסיים באנגלית קוראים "pants" – וזכור לי כיצד כעסה עליי בחמת זעם כאשר השתמשתי במילה זו במקום "trousers" – המילה המקובלת באנגלית בריטית.

הערה שנייה: איפה אתה מוצא את הזמן לטייל בין מסעדות נחמדות וגם להפיק בקצב מסחרר את "חדשות בן עזר"?

והערה שלישית: אם בין קוראי "חדשות בן עזר" נמצאים חברי כיתתי מגימנסיה "אחד העם" המעוניינים בקשר מיילים, אשמח לשמוע מהם. שמי הראשון בשנות לימודיי בגימנסיה היה – אליהו או אליק. עברתי ל"אלכס" בשנים מאוחרות יותר. בברכה, אלכס סופרון

Falex@netvision.net.il

* אבקש לדעת כמה מתוך אזרחי ישראל היהודים שחיו בארצנו במאי 1948 חיים איתנו גם כיום. תודה, יהושע בר-דיין.

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן.

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,460 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,052 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל