גיליון מס' 806

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח בטבת תשע"ג, 10 בינואר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: השיטפונות בנחל המוסרארה הוא נחל איילון בשנת תר"מ, 1880– בחורף, לפני 132 שנים! [מתוך "פרשים על הירקון"]. // אהוד בן עזר: חסד אבותיך. // יום שלישי, 8.1.13. אתר "הארץ" באינטרנט: עדכונים שוטפים: נחל איילון עלה על גדותיו: הנתיבים נסגרו לתנועה. // יוסי גמזו: תַחֲזִית מֶזֶג הָאֲוִיר. // תקוה וינשטוק: 1. צמח חודש כסלו: רקפת מצויה. 2. דניאל סמבורסקי. 3. לא בחרו אותנו. // עוז אלמוג: הפוסל במומו פוסל. // פרופ' אשר מעוז, לכבוד השופטת (בדימוס) דליה דורנר, תלונה נגד העיתון "ידיעות אחרונות", עורך העיתון והכתב איתמר אייכנר. // אהוד בן עזר: אורה אחימאיר, "כלה" – ספר מצויין. // מתי דוד: גוש חוסם או גוש הוזה? הגוש החוסם ל"הצלת" אבו מאזן? // אורי הייטנר: יומן בחירות 2013 (כ"ה). // קורא נידח: "תדע כל אם עברייה..." // אדיר כהן: שלושה שירים. // עמוס גלבוע: לא קינה דרושה לנו, אלא עשייה פרגמאטית. [ציטוט]. // תגובת יחזקאל דרור. // משה גרנות: קווים לדמותו של יחזקאל. // אבשלום בן-צבי: בנט הוא פוסט-ציוני. [ציטוט]. // היי שלום, אמריקה! –  אלכסנדר מַטְלִין, תרגום מרוסית: יואל נץ. // יצחק שויגר: חליל הקסם מנגן בקריית מלאכי. // יהודה דרורי: מנהל תיכון בור ותועמלן. // אהוד בן עזר: "אופטימיות היא שם המשחק". // דודו אמיתי: רשימת ארגוניה הנתמכים של הקרן לישראל חדשה. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 20. רוני צדיק. // מקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

השיטפונות בנחל המוסרארה הוא נחל איילון בשנת תר"מ 1880* – בחורף לפני 132 שנים!

מתוך ספרי הנידח "פרשים על הירקון", אזל

שבועיים ימים ירדו גשמים ללא הפוגה. האדמה היתה בּוֹצית. הסוכות והבניינים הראשונים של המושבה הצעירה פתח-תקווה – דלפו. אספקה של מזון ותרופות מיפו לא הגיעה. לאה, אשתו של יהודה [סבתי וסבי], קדחה ונחלשה. אבקת-החינין כמעט אזלה. לאזאר אביו [סבא-רבא שלי], השתעל. נותרו רק עדשים, פולים ומעט קמח.

לטחנת פרוחיה, לטחון עוד חיטים, לא היה אפשר להגיע בגלל האדמה הבוצית הכבדה שהשתרעה מן הגבעה ועד לירקון. היה צורך להביא מיפו באופן דחוף קמח. חסרו גם לימונים, קפה, שמן, בשר משחיטה כשרה, סוכר, חומץ, נפט למאור, ספירט, אורז, דבש, חמאה, גבינה, דגים מיובשים. רפואות כאבקת-חינין נגד הקדחת, אבקת סודה ומלח-לימון לחיזוק הקיבה, שמן-קיק כנגד עצירות, טיפות כחולות לעיניים שנוגעו בגרענת וטיפות וַאלֶרְיַאן כנגד חולשת הלב.

*

יהודה הסתובב כאריה בסוּגר יום, יומיים, שבוע. לבסוף לא התאפק, איכף את סוסו, ועל דעת ר' דוד [רגנר], מעסיקו – רכב ליפו בגשם השוטף. אליו נלווה גם זרח [ברנט], על סוסתו. זרח היה מבוגר מיהודה. בתקופת ראשיתה של המושבה ישב בלונדון, שם חסך כסף כדי לחזור ולבנות את ביתו בפתח-תקווה.

כאשר הגיעו השניים למוּסרַארה – נעצרו. הוואדי גאה-שטף כנחל איתן ועלה על גדותיו בזרמי מים עכורים-חומים. יהודה לא היסס. הוא, הצעיר, נפרד מזרח. פשט בגדיו וצרר אותם היטב בחבילה על האוכף. נכנס על גבי הסוס אל המים הגועשים, וכאשר העמיק לתוך השיטפון – עבר לשחייה מאחורי הסוס האיתן במים, כשהוא מחזיק בזנבו.

מה גדול היה כאבו של זרח כאשר חזר לאחר שעות אחדות אל המושבה בידיים ריקות. כשראו אותו דוהר על סוסתו מרחוק – קיוו כולם שהצליח לחזור עם הקמח והחינין – והנה התברר שלא הביא מאומה.

קשה היה לו לראות בצערם של בני-החבורה שנאספו לקראתו. לאה החלה לרעוד, היא חשבה שיהודה טבע. זרח השתדל להרגיע אותה והבטיחהּ נאמנה שלא עזב את שפת המוסרארה עד שלא ראה את יהודה עולה, בריא ושלם, בעבר השני, וממשיך בדרך ליפו. ואולם היו אחדים שהרעב והייאוש התגברו עליהם, והם הטיחו מילים קשות כנגד הרעיון של ההתיישבות. היה על ר' דוד, זרח, ומתיישבים אחרים, להשקיט את התקוממות הרוחות ולחזק את מצב-רוחם של החולים והרעבים.

*

רטוב, שיניו נוקשות מקור, הגיע יהודה ליפו. דבר ראשון קנה קמח ומצרכים ורפואות חיוניים אחרים, בכמות שקיווה כי יצליח להעבירה בשחייה על פני המוסרארה המשתפכת. לא השתהה לשתות משקה חם ולייבש בגדיו אלא מיהר לצעוד חזרה, הוא וסוסו העמוס אחריו. והנה – את מי הוא פוגש, פנים-אל-פנים, בשכונה שבקצה העיר, בדרך לפתח-תקווה?

אחמד אלחאמד, הביריון!

לאחמד לא היו כנראה אשליות לגבי תוצאות המפגש. מיד שלף כנגד יהודה את פיגיונו, השבּרייה. אך יהודה, שזכר את תורת-ההגנה של אבו-יוסף, הקדים את אחמד וחבט בין עיניו מכת אגרוף חזקה אחת ויחידה.

אחמד נפל ונשאר שוכב על החול הרטוב, כבול-עץ.

יהודה חש כאב בכף-ידו הימנית. לאחר זמן נתברר לו שמעוצמת המכה נשברה עצם אחת מאצבעותיו.

מיד התקהלו סביבו ערבים רבים והחלו לצעוק:

"אִל יָהוּדִי קַטַל אִל מִסְלִם!" – היהודי הרג את המוסלמי!

הם הקיפו את יהודה ואת סוסו והובילו אותם בצווחות וביללות לסַרַאיָה, בית הממשלה שבמרכז העיר. להרים יד על יהודה לא העזו, לאחר המכה הקטלנית שבה חיסל את אחמד. יהודה נאסר, הושלך למרתף הסראיה, וסוסו נחבש באורוות סוסי המשטרה התורכית.

יהודה צעד הלוך ושוב בכִלאו כדי שלא לקפוא בקור, ובתוך-תוכו רתח מזעם. קודם-כל רגז על עצמו, שהיה נמהר בתגובתו וגרם בכך נזק לעצמו ולאנשי פתח-תקווה התלויים בו. אבו-יוסף היה מוצא ודאי איזו תחבולה להיפטר מאחמד מבלי להרוג אותו ולהגיע למאסר ולמשפט. לאה חזרה ואמרה לו לא-פעם: "יודָה, אתה והכבוד ההונגרי שלך יביאו עלינו יום אחד אסון! – תפסיק להתנהג כאילו היית הוּסַאר בצבא הקיסר!" – אילו היתה משכילה יותר, הנערה הצעירה מירושלים – היתה בוודאי מכנה אותו בשם דון קישוט הנלחם בטחנות-רוח. אלא שהוא אין לו אפילו סַנְשׁוֹ-פַּנְסָה לצידו.

יהודה ידע שבמושבה הקטנה והמנותקת מחכים בקוצר-רוח לשובו. הקמח אזל. גם החינין. לאה לוהטת בחום גבוה ואין אפילו חומץ לשטוף את מצחהּ. היא ואביו ודאי דואגים לו וחוששים פן טבע במוסרארה בדרכו חזרה, או שאינו יכול לחצותה. הוא ידע שעליו להתקשר מיד עם סגן-הקונסול האוסטרי, מר פַּאסְגַל, כדי שזה יבוא לשחררו. יהודה ואביו, כל משפחתם, היו עדיין נתיני הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ובתור שכאלה אסור היה לתורכים לאסור אותם. זכותם היתה להיאסר ולהישפט רק בפני הקונסול שלהם.

בגדיו של יהודה היו עדיין לחים. אצבעו השבורה התנפחה וכאבה מאוד. היה צורך לחבוש אותה ולקַבּעהּ. מנורת-שמן קטנה היבהבה וצלליו של האסיר ריקדו על קירות המרתף שעה שפסע הלוך-ושוב. למזלו נותר כספו בידו. הוא הרים קולו, קרא לשוטר המתנמנם וביקש ממנו לקורא לשַׁוִּישׁ, זה הסמל. השַׁוִּישׁ הגיע, לכוד עדיין בקורי-השינה ורוגז על שהעירוהו. תמורת בישליקים אחדים הורה להביא ליהודה כּוֹפָח, תנור-ברזל קטן שבו לוהטות גחלים, הבטיח לשלוח מוקדם בבוקר שוטר, שיודיע על מאסרו לסגן-הקונסול האוסטרי, ומיד חזר לישון בחדרו.

יהודה פשט בגדיו והתחיל מייבשם מול הכופח. השוטר המבוגר, שנשאר לשמור עליו, ביקש פתאום להתקרב ולראות את הבּוֹבֶּגִ'י שלו! (קורקבן בתורכית), והיה על יהודה לגעור בו ולאיים שסופו יהיה כשל אחמד אלחאמד – כדי להרתיע את השוטר החמדן. ליתר ביטחון לא עצם יהודה עין כל אותו לילה.

בבוקר האיר המזל ליהודה. חַאפֶז בֶּק, ראש העיר יפו, שהכיר אותו, את ר' דוד [רגנר] ויהושע [שטמפפר], ואת ראשי הקהילה היהודית הקטנה ביפו – בא לסראיה. דבר ראשון הרגיע את יהודה. אחמד לא מת. הוא בבית-החולים. לאחר שיחלים יושם במאסר ויעמוד למשפט. חאפז בק פקד לשחרר מיד את יהודה וגער קשות בשַׁוִּישׁ ובזאבּט. גם אם היה אחמד משיב נפשו, נפש גנב ושודד, לאללה – עוברים היו על החוק בכך שעצרו נתין אוסטרי.

יהודה הודה לחאפז בק וביקש ממנו להודיע על קורותיו, ועל מאסרו של אחמד, גם לסגן-הקונסול האוסטרי.

"שמעתי שמצבכם קשה השנה בקוֹלוֹנְיָה." אמר חאפז בק ליהודה בטרם נפרדו. "השדות הפכו לביצה טובענית."

"בעזרת השם, נתגבר."

"מדוע אתם מתעקשים לזרוע חיטה ושעורה על אדמת מלאבס, ולעבוד עבודת-פרך, כפלאחים האומללים – שנה בצורת, שנה שיטפונות, שנה ארבה. שלא לדבר על מס המעשר מן הגורן, והאוויר המורעל שמביא קדחת. הלא אתם, הפְרַאנְגִ'ים, חכמים. יש לכם כסף, ומחרשות מאירופה. מדוע לא תחפרו עוד בארות, תיטעו פרדסים על אדמתכם ותחיו בכבוד כמונו, ביפו?  – תראה את האַפַנְדִים, בעלי הבַּיַּארוֹת. מבלים כל היום בבית-הקפה. הבּוֹיַרְגִ'י משקה את הפרדס בקיץ, ובחורף הפועלים קוטפים עבורם את השַׁמּוּטִי. כולם מהללים את השמוטי של יפו."

"אנחנו מאמינים שעובד אדמתו ישבע לחם. אנחנו מברכים – המוציא לחם מן הארץ. אנחנו לא רוצים לחיות כמו האפנדים עם הבויַרג'ים שלהם. אנחנו – איכרים."

"יהודים – איכרים?"

"כן."

"טוב. אם תשנו יום אחד את דעתכם ותחליטו לקנות פרדס משובח ביפו, בַּקש את ר' דוד לבוא ישירות אליי. לא צריך מתווך."

והם נפרדו לשלום.

האצבע השבורה, בידו של יהודה, התנפחה מאוד וכאבה. יכול היה לגשת לבית-החולים, כדי שיטפלו בו, ובינתיים לבקר את ידידו הטוב מיכל [כץ] הכלוא שם כל זמן שהמשפט נמשך, ואולי גם להציץ על אחמד אלחאמד... אבל יהודה לא השתהה רגע מיותר אחד ביפו. חלק מהמצרכים והתרופות שהיו במשא הסוס – נעלם. הוא קנה בהקפה והשלים את החסר בחנויות שזה עתה נפתחו, עם בוקר, ומיד המשיך בדרכו לעבר המוסרארה. גשם עדיין ירד. היה עליו שוב לחצותה בשחייה עם סוסו והפעם המשא כבד יותר, בייחוד שק הקמח, וחשוב לשמור שלא יירטב.

רק בשעות הצהריים המאוחרות הגיע יהודה למושבה שהגשמים והבוץ שׂמוּ עליה מצור. הוא גם הביא עימו דואר. מכתבים מבעלי-"נומרים" בירושלים ומידידים וקרובי-משפחה היושבים בירושלים ובהונגריה. עוד באותו ערב אכלו הפתח-תקוואים כיכרות לחם טרי. ריח אפייתם שנתערבּב עם ריח עשן תנורי-הטיט שבהם בערו קוצים וגללי-בהמות מיובשים – בישר תקווה חדשה.

* פתח-תקווה בת השנתיים היתה כבר קיימת בשנת 1880, בטרם נקבע התאריך המזוייף של שנת 1882 כראשיתה של העלייה הראשונה.

* * *

חסד אבותיך

לְוָאדִי אִל-עָסָל הוּא גֵּיא-הַדְּבַשׁ וּמִשָּׁם

בִּשְׂחִיָּה עַל סוּס דֶּרֶךְ הַמּוּסְרָרָה הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת

לְהָבִיא מִיָּפוֹ חִינִין וְשֶׁמֶן קִיק

לְחוֹבְבֵי צִיּוֹן בְּפֶתַח תִּקְוָה –

וְאַתָּה נוֹלַדְתָּ בְּעִיר שֶׁהֶחֱלִיפָה

פָּנֶיהָ וְנוֹסְדָה עַל פַּרְדֵּסִים

כְּרוּתִים וְשָׂדוֹת שֶׁנִּזְרְעוּ בָּתִּים –

אֲבוֹתֶיךָ מָרְחוּ גּוּפָם בְּרִיר גְּמָלִים

כְּנֶגֶד קוֹצֵי הַצַּבָּר וְהוֹבִילוּ חִטָּה

לְטַחֲנוֹת שֵׁיח' אַבּוּ-רַבָּח –

וּלְךָ מִשְׁפָּחָה שֶׁל אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת

קֹמֶץ שָׁרָשִׁים לְלֹא מַרְגּוֹעַ

בַּאֲדָמָה אַחֶרֶת וּבְעוֹרְקֶיךָ

יְרֻשַּׁת חַמְסִינִים וְקַדַּחַת –

סַגְ'ר אִל-יַהוּד הוּא עֵץ הָאֶקַלִיפְּטוּס

הֵמָּה נָטְעוּ לְאֹרֶךְ חוֹפֵי הַיַּרְקוֹן

וָאדִי אַבּוּ-לֵיגֶ'ה וּבִצַּת הַגָּ'מוּסִים –

פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם רְשׁוּמוֹת בַּשָּׁמַיִם אִם יֹאהֲבוּךָ

תִּזְדַּקֵּן וּבֵינְתַיִם דָּמְךָ צָעִיר וְהַחוֹל זוֹרֵם

וּבֵין צְרִיחָה רִאשׁוֹנָה לְמִלְחָמָה חַיָּל

תִּהְיֶה גַּם אַתָּה וְאִישׁ מִלּוּאִים

וְהָאָרֶץ לֹא תִּשְׁקֹט אַרְבָּעִים וְלֹא

מֵאָה שָׁנָה – – – – – – – – – –

רַק רְגָעִים שֶׁל חָלָב חַם וּנְשִׁיקוֹת וְחֶסֶד

אָבוֹת לְאִטָּם אוֹזְלִים בִּשְׁעוֹן חַיֶּיךָ, בְּנִי.

דצמבר 1975

מתוך ספר שירים של אהוד בן עזר "יעזרהָ אלוהים לפנות-בוקר" [1995], ספר שאינו שייך לספרות העברית, ולמרבה המזל גם אזל.

* * *

יום שלישי, 8.1.13. אתר "הארץ" באינטרנט:

עדכונים שוטפים: נחל איילון עלה על גדותיו: הנתיבים נסגרו לתנועה

שיבושי תנועה קשים בדרך לת"א: אלפי נהגים תקועים בפקקים ותנועת הרכבות באזור הופסקה. שיא בעלייה היומית במפלס הכנרת.

10:14  – עיריית תל אביב הודיעה כי ספיקת המים בנחל הירקון ובנחל האיילון הגיעה לקצה גבול הקיבולת, וקיימת סכנה להצפה. העירייה קוראת להיערכות תושבי המקומות המועדים להצפות – שכונות ידידיה, עזרא והארגזים והרחובות לאורך הירקון – לקראת אפשרות של פינוי. המרכזים הקהילתיים בדרום ובצפון נפתחו.

ראש העיר תל אביב, רון חולדאי, סיפר כי בעירייה נערכו בכוחות מיוחדים למקרה שיצטרכו לחלץ אנשים, לפנות אותם או לשאוב מים מדירות. הוא הודה כי פקקי התנועה בעיר קשים מאוד. 

9:56 – הופסקה תנועת הרכבות בין תחנות ההגנה לסבידור בתל אביב. הרכבות המגיעות מהצפון עוצרות בתחנת סבידור ואלו מהדרום עוצרות בתחנת ההגנה. רכבת ישראל לא מפעילה היסעים בין התחנות. המשטרה קוראת לנהגים להגיע לתל אביב רק במקרים דחופים.

9:46 – נמשכים השיבושים בתנועת הרכבות. קו נתניה-רחובות, דרך תל אביב, הושבת בשעה האחרונה וקו ירושלים מתחיל ומסתיים בתחנת לוד. ברכבת מבקשים מהנוסעים לא להגיע לתחנות בתל אביב.

* * *

אהוד: הנמענים הוותיקים של המכתב העיתי ודאי זוכרים כיצד לא פעם ולא פעמיים, בחורפים השחונים של שנות הבצורת האחרונות, חזרנו והזכרנו כאן לא פעם כי מדובר בתופעה מחזורית של שנים שחונות ושנים גשומות, אולי כמו מחזורי שבע השנים הטובות והרעות במצרים בימי יוסף, – וכי המוסרארה, הוא נחל איילון, עוד עתיד לעלות על גדותיו בשיטפונות החורף ולנתק את תחבורת הרכבות והמכוניות באפיקו הכלוא, ואת רמת גן מתל אביב, כפי שכבר קרה בשנים קודמות, וכי סכר דגניה בדרום הכנרת עוד עתיד להיפתח מעודף מים באגם, וגם מפלס ים המלח עוד עתיד לעלות בתום מחזור רב-עונתי של שנים גשומות ושיטפונות.

צחקתם.

אבל צוחק מי שצופה אחרון בפלאי החורף הארצישראלי, ובברכת השמיים שלו ממעל.

* * *

יוסי גמזו

תַחֲזִית מֶזֶג הָאֲוִיר

כִּשְלַל קוֹנְפֶטִי הַנִּזְרִים מִתּוֹךְ חָפְנֵי פַּזְרָנוּתוֹ

שֶל סַבָּא חֹרֶף עַל רָאשֵי הַחוֹגְגִים

בַּחֲתֻנַּת פִּסְגַּת חֶרְמוֹן הַמִּתְכַּרְבֵּל בְּצִנָּתוֹ

מוּל הִינוּמַת כְּלוּלוֹת הַלֹּבֶן שֶל שְלָגִים

נוֹחֵת הַשֶּפַע הַצָּחוֹר

הַמִּתְנוֹצֵץ כֻּלּוֹ צַח-אוֹר

עַל נוֹף טֵבֵת, מִן הַמֶּרְכָּז עַד הַשּוּלַיִם

וּמַעֲנִיק פִּתְאֹם צִפּוּי

שֶל נוֹי מַפְתִּיעַ וְיִפּוּי

גַם לְגַּגּוֹת-הַשְּטְרַיְמְלֶעךְ שֶל יְרוּשָלַיִם

וּמִצָּעִיף עַד צַוָּארוֹן

שֶל כָּל פַסְפוּס וּגְבַרְבָּרוֹן

הַמְּיַדִּים שָם זֶה בָּזֶה כַּדּוּרֵי-שֶלֶג

וְהַבּוֹנִים מִשֶּלֶג רַךְ

גְּלָמִים (כְּאִלּוּ אֵין גַּם כָּךְ

גְּלָמִים אֶצְלֵנוּ לְמַכְבִּיר בְּכָל שַלְשֶלֶת

הָעַסְקָנִים הַמְּבַזִּים

אִיש אֶת רֵעוֹ וּמַתִּיזִים

זֶה עַל זֶה שְמוּץ עַד בָּאוּ מַיִם כָּאן עַד רֶפֶש

וּכְמוֹ קוֹזָק נִגְזָל בּוֹכִים

אִם דִּבְרֵיהֶם לִגְנַאי זוֹכִים

וּבְדִמְעוֹת תַּנִּין זַכּוֹת שֶל יְפֵי-נֶפֶש

צוֹוְחִים: "גֶּוַאלְד, אֲבוֹי, חָרָאם,

דְּבָרַי הוּצְאוּ מֵהֶקְשֵרָם!"

בְּעוֹד שֶלּוּא אֶת דִּבְרֵיהֶם יָדְעוּ לִשְקֹל הֵם

דַּקָּה לִפְנֵי פְּלִיטוֹתֵיהֶם

מִמַּפְלְטֵי שִׂפְתוֹתֵיהֶם

לֹא אֲנוּסִים הָיוּ לְהִתְנַצֵּל כְּגֹלֶם).

וּבְכֵן, רַבִּים גּוֹלְשִים בִּסְקִי

שֶל מִין פְּרוֹסְפֵּרִיטִי עִסְקִי

בּוֹ הַנְהָלַת אֲתַר-חֶרְמוֹן אֵינָה נֶחְשֶלֶת

כִּי אִם תּוֹפֶסֶת טְרֶמְפּ בִּטְרַאנְס

עַל הִזְדַּמְּנוּת כָּזֹאת וְצַ'אנְס

שֶל שֶלֶג לֹא דְאֶשְתָּקַד וְלֹא שֶל פֶּלֶג-

פְּתוֹתִים חָלוּש שֶבָּא וְשָב

כִּי אִם חָזָק שֶעָט עַכְשָיו

עִם רִוְחִיּוּת גְּדוּשַת חִיּוּת שֶל קְלִיֶנְטוּרָה

הַמְּצִיפָה אֶת הָאֲתָר

שֶבּוֹ כִּמְעַט שֶלֹּא נוֹתַר

מָקוֹם פָּנוּי מֵרֹב בִּקּוּש לַקּוֹנְיוּנְקְטוּרָה

בָּהּ מְמַלֵּא הַמַּחֲזֶה

שֶל הַלָּבָן-לָבָן הַזֶּה

בְּלַהַט-גִּיל בִּלְתִּי רָגִיל אֶת לֵב כֻּלָּנוּ

דַוְקָא בִּזְכוּת אוֹתוֹ הַכְּפוֹר

הַמְּפַזֵּר פְּתוֹתִים אֵין סְפוֹר

שֶל קְצָת אֵירוֹפָּה בַּמִּזְרָח תִּיכוֹן שֶלָּנוּ.

וְכָךְ, מִתּוֹךְ שִׂמְחַת תַּצְפִּית

בִּכְסוּת הַלֹּבֶן הַחָרְפִּית

בָּהּ שָׂשׂ לוֹ עַמְךָ יִשְׂרָאֵל עַל עֲלִיַּת רַף

מֵי הַכִּנֶּרֶת הַשּוֹפְעִים

כְּשֶהַשְּלָגִים סָבִיב קוֹפְאִים

וְהַזְּרִימוֹת שֶבַּנְּחָלִים שוֹצְפוֹת בְּאַטְרָף

אַתָּה עֵינֶיךָ מַעֲבִיר

מִסְּצֵנַת מֶזֶג הָאֲוִיר

אֶל הַפּוֹלִיטִיקָה שֶבָּהּ מַרְבִּים לִרְבֹּץ

כָּל אַחְ"מֵי חֶלֶם בַּבִּצָּה

שֶקַּו-דִּמְיוֹן מֻבְהָק נִמְצָא

בֵּינָהּ לְסַחַף וָאדִיּוֹת עָכוּר:

הַבֹּץ...

* * *

תקוה וינשטוק

1. צמח חודש כסלו: רקפת מצויה

צמח חודש כסלו, לפי ד"ר שרה'לה אורן, מנהלת הגן הבוטני בנאות קדומים, הוא הרקפת המצויה.

   חלף כסלו, עבר גם טבת ורק עתה בחודש שבט נסתייע בידינו לכתוב על הרקפת בעקבות מאמרה של שרה'לה. טוב מאוחר מאשר לעולם לא. לא נחמיץ את אחד הפרחים האהובים ביותר, שכל מבוגר וילד יודעים להגדירו בשם ואפילו לשיר עליו. מה גם שפריחת הרקפת תימשך עד חודש ניסן. ניסן אמרנו. לא אפריל, וזאת בעקבות המנהלת מנאות קדומים המקפידה לכנות כל חודש בשמו העברי.

   הרקפת, ממשפחת הרקפתיים, מונה 17 מינים. אזור תפוצתה – ארצות הים התיכון. גם אצלנו היא גדלה באזור הים תיכוני. נפוצה ביותר בארץ הרקפת המצויה: רקפת בעלת כותרת גדולה ועלים משורגים בגידים. פרחי הרקפת נישאים על עוקץ ארוך. עלי הכותרת נטויים כלפי מעלה והעוקץ והאבקנים נוטים מטה – מבנה המאפשר לעלי הכותרת להגן על גרגרי האבקה מגשם. העוקץ מתכופף לאדמה בתקופת ההבשלה, והפרי על זרעיו ננעץ באדמה ונובט בשנים הבאות. כך נוצר שילוב בין-דורי של רקפות רבות במרחב אחד. ואכן מרבדים מרשימים של רקפות נראים ב"גבעת הרקפות" ליד קבוץ גלעד ובין האורנים בנאות קדומים.   

 פרח רקפת בודד פורח כשבועיים – זמן ארוך יחסית; רוב פרחי הבר בארץ פורחים יומיים- שלושה ויש הפורחים יום אחד בלבד, ההדס למשל. הפריחה הממושכת מהווה מעין "פיצוי" על מיעוט המאביקים המגיעים לרקפת. 

מחקר שערכה  ד"ר רחלי שוורץ-צחור על רקפות באזור הכרמל מגלה כי המאבֵּק היעיל ביותר של הרקפת הוא עש קטן בעל גפי פה לועסות הניזון מגרגרי האבקה של הרקפת ומאבּק אותה. תוך כדי האיבוק הוא מזדווג עם פרחיה ומטיל עליהם ביצים. בסיום המלאכה רואה העש הקטן (כ-4 מ"מ) את עצמו כבעל  הבית, עובר להתגורר בתוך הפרח הגדול ממנו בהרבה (2.5-3.5 ס"מ) וזוכה להגנה מגשם ורוח. דוגמה לאבולוציה משותפת לפיה שני הצדדים נשכרים.

הרקפת אהודה מאד על גננים. משום הפריחה הארוכה פותחו זני רקפת בגוונים שונים והם מופיעים עתה לא רק בגווני ורוד וסגול אלא בשלל צבעים-מאדום עד לבן – ובשלל גדלים. לקראת תערוכת הפרחים שנערכה בסין ב-2007 נבחרה הרקפת לפרח הלאומי של ישראל. היא משמשת גם כסמל העיר טבעון. באנגליה קיימת אגודת ידידים בשם סיקלמן ("רקפת" בלטינית) שמטרתה ללמוד, לשמר ולפתח זני רקפות. הרקפת אף זכתה לשיר מיוחד מפרי עטו של הסופר והמשורר לוין קיפניס. בשנת 1927 טייל קיפניס ליד "התנור" במטולה, הבחין ברקפות, כתב עליהן שיר וצרף לו מנגינה של שיר באידיש. "מתחת לסלע צומחת לפלא / רקפת נחמדת מאוד" – עדיין מושר בפי כול.

השם רקפת מקורו בשם הערבי "רקף" שפירושו "שלג ראשון", דימוי לצבע הבהיר של הפרח. זוג החוקרים אפרים וחנה הראובני העדיף את השם העממי "נזר שלמה" – לפי אגדה שרווחה בארץ בחר המלך שלמה ברקפת הצנועה ומרכינת הראש כדגם לכתר שלו. ואילו לדעת בתם, נגה הראובני, חוקרת טבע אף היא, "רקפת" נגזר מ"קרקפת": הפקעת המרשימה של הצמח דומה לאבר הזה.

2. דניאל סמבורסקי

 מי היו מלחיני השירים מהדור הקודם בארץ? התשובה המיידית היא ללא ספק וילנסקי, סשה ארגוב, גם מרדכי זעירא, אולי זהבי. למלחינים האחרים, בהם מעולים, שיחק המזל פחות ושמם הולך ונשכח.

אחד המלחינים הנשכחים הוא דניאל סמבורסקי, עליו סיפרה לא מכבר ברדיו בתו עופרה.    סמבורסקי נולד ב-1909 בקניגסברג שבפרוסיה (כיום גרמניה). את אהבת המוסיקה רכש מאימו שהיתה ממשפחת הסופר קבק. בגיל חמש כבר ניגן על הפסנתר שהיה בבית, בגיל 12 חיבר מעין יצירה. בגמר הגימנסיה נסע לברלין ללמוד מוסיקה. לבקשת  הוריו למד גם רפואה אך לא סיים  והמשיך רק במוזיקולוגיה.

ב-1933 עלה סמבורסקי לארץ בעליה ה"יקית". שלא כרוב בני העלייה הזו, ידע עברית כבר בחו"ל – הוריו היו מאד ציוניים – והכיר את שירי שלונסקי. בזכות העברית התקבל כבר אחרי שנה כמורה למוסיקה בבית הספר "הכרמל" בתל אביב. בין תלמידיו היו פוצ'ו, דני קרוון, מישאל חשין, ועוד. ב-1948 "עלה כיתה" ועבר ללמד בסמינר לוינסקי, ובמקביל בסמינר שיין בגבעת השלושה. לימד שירה וכן השכלה כללית במוסיקה, חליליות, שירים ישראליים. גם קלאסיקה, מוצרט ושומאן.

"הוא היה מורה בנפשו," אומרת בתו עופרה. "ההוראה היתה חשובה לו אפילו יותר מההלחנה. משנת 1959 כמעט לא הלחין." והיא ממשיכה: "אבי היה אבי השירה בציבור, בישראל ואולי בעולם.  15 שנה, עד שפרש לגמלאות ב-1950, קיים מדי ערב שבת שירה בציבור בבית ברנר, וכל תל אביב הגיעה."

שיריו מתחלקים לשירי מולדת – בהם "בהרים כבר השמש מלהטת", "שיר העמק", "פנינו לשמש העולה". שירי ילדים כגון "נר נרי", "רוץ בן סוסי" של ביאליק, "נדנדה" של לוין קיפניס ושירי שלונסקי. כמו כן הלחין סאטירות ל"מטאטא" בסגנון הג'אז. עוד בברלין הושפע מקורט וייל.

בתו  מספרת על הולדת אחד מלחניו הנודעים: "דפקו בדלת. נכנס נציג ההגנה, נתן לאבא את השיר  'זמר הפלוגות' ואמר:' תלחין עד מחר בבוקר כי יש פעולת הגנה במשק הפועלות.' הוא היה אז בן 25."

סמבורסקי נשא לאשה את חרמונה, היא נולדה במטולה ועברה ללמוד בתל אביב. לפרנסתה עבדה כמזכירה בשלוחה של האוניברסיטה העברית בירושלים. שלוחה שהיתה הקדימון של  האוניברסיטה של תל אביב. ה"בוס" שלה היה פרופסור קויפמן. באחד מטיולי הפרופסורים, שבהם לקחה חלק, השתתף גם הפרופסור לפיסיקה שמואל סמבורסקי, אחיו של המלחין.

"יש לך מזכירה נחמדה," אמר פרופסור סמבורסקי לפרופסור קויפמן "אולי תכיר אותה לאחי?"

השניים הכירו, נישאו וב-1950 נולדה בתם היחידה עופרה.

חרמונה היא ממשפחת צ'יז'יק רבת הפעלים. סבה וסבתה היו ממקימי מנחמיה. חנה צ'יזיק הקימה את משק הפועלות, דודה אפרים צ'יזיק נפל בתל חי עם טרומפלדור. דודתה שרה צ'יזיק נפלה בחולדה. שרה, אחותה של חרמונה, שירתה באי.טי.אס [חיל הנשים הבריטי] במלחמת העולם השנייה, נהרגה בצבא וקבורה באלכסנדריה. חרמונה סמבורסקי חגגה עתה את יום הולדתה ה-101.

הבת, עופרה, פרטה על פסנתר מגיל 8 והיא מנגנת כל חייה. "אבא אהב לנגן איתי בארבע ידיים ומגיל חמש לקח אותי כל חודש לקונצרט בהיכל התרבות. זו היתה לנו חווייה. בדרך נפגשנו עם נחום גוטמן..."

פה ושם שרה על הבמה משירי שלונסקי ו"המטאטא" אך לא ראתה את ייעודה כזמרת מקצועית. היא עובדת בהסתדרות המורים ובונה תוכניות למורים הגמלאים – מספרם מגיע לכ-38,000. יש לה שני בנים, עורך דין ומהנדס. שניהם מוסיקליים.

עופרה קוראת לעצמה סמבורסקי-חמדת ("חמדת" הוא שם המשפחה של בעלה, עִברות מהשם "חומט"). על "סמבורסקי" אינה מוותרת. "כמה אבא חסר לי!" מקוננת הבת. "כל יום אני מרגישה את זה יותר."

היא אינה חוסכת מעצמה מאמצים להצילו משכחה. לדעתה אביה נותר בצל  משום שהיה עניו וצנוע ולא דחף את עצמו . ודאי משום שעבודת ההוראה לא הותירה לו זמן להלחין אלפי שירים ולעבוד עם הרבה מחברים. הוא גם היה יוצא דופן בין המלחינים של אז, יקה יחיד בין פולנים. לפני כשלוש שנים, כשמלאו מאה שנה להולדתו, ערכה עם תלמיד שלו, מנצח המקהלות יוסי ואלד, שלושה אירועים – בבית התפוצות, במרכז רוזין ברמת אביב ובאקדמיה לאמנות בירושלים. כל אירוע משך מאות אנשים, רובם תלמידי המלחין. יואב גינאי מרשות השידור הזמין אותה לשידור חי על אביה. לא מכבר, במלאות 103 שנים להולדת דניאל סמבורסקי, קיימה אירוע נוסף  ב"צותא'".

"שאלתי מי היה תלמיד של סמבורסקי," היא מספרת, "כל האצבעות הורמו. המבוגרים שבתלמידים כבר בני 75 פלוס."

לקראת ההופעה האחרונה שוב צלצל יואב גינאי, ומרשת גימ"ל הזמינו אותה לדבר בתוכנית "שלא יגמר לעולם". "'תצטרכי להגיש הכול בעצמך, בלי שאנחנו נישאל,' אמרו לי. הגשתי שירים וסיפורים שמאחורי השירים. הדברים שודרו בבוקר שבת, ב-15 בדצמבר, וזכו להדים נרחבים. כמה כואב לי שאבא אינו רואה את כל האהבה אליו.."

עופרה סמבורסקי הופיעה ברדיו כבר בגיל שש. "הייתי בכיתה א'," היא נזכרת, "מקול ישראל באו לבית הספר ולקחו אותי לאולפן. הם ידעו שאני בתו של סמבורסקי וביקשו שאשיר את 'זמר הפלוגות' בתוכנית של פריסות שלום לחיילים – זה היה בסוף מבצע קדש. מרוב התרגשות שכחתי להגיד מי המלחין..."

3. לא בחרו אותו

אופק הקטן בא הביתה מהגן בוכה: "מיקי (ילד מאומץ) אמר לי שאותו בחרו ההורים אבל אתם לא בחרתם אותי ואני נולדתי סתם..."

אהוד: כאשר גרה בטבעון היתה דודתי אחות-אבי אסתר ראב אוהבת לנסוע לחיפה לטבול בים. באחת הפעמים פגשה שם עלמת-חמד, עופרה סמבורסקי, ותקופת זמן היה ביניהן קשר.

* * *

עוז אלמוג

הפוסל במומו פוסל

לא צריך להיות פרשן דגול כדי לקבוע שרוב כלי-התקשורת החזקים במדינה שונאים את ביבי ומייחלים לנפילתו. מה שמצחיק ועצוב זה שהשנאה הזאת היא אחד הגורמים החשובים לאחיזתו האיתנה של ביבי בשלטון. מדוע? משום שהיא כל כך שקופה ושלוחת רסן. רוב הציבור יודע שביבי הוא לא הטיפוס הכי מגניב בעולם, ושהרקורד שלו כולל גם כישלונות לא מבוטלים. אבל באותה מידה הוא יודע שהוא איננו המפלצת, האימפוטנט או האגואיסט שהתקשורת מציירת. וכאשר הציבור מזהה מתקפה אישית דיספרופורציונית על מנהיג, הוא מגיב בהתאם. כלומר, מסרב להשתכנע מהמסרים התוקפניים ומזדהה דווקא עם הקורבן התקשורתי (המותקף). יתר על כן, אלה שבחרו בביבי בעבר רואים במתקפה הזאת גם סוג של מתקפה עליהם.

לאחרונה החלו כלי התקשורת להפעיל נשק תקיפה מסוג חדש. בכיר (רצוי בביטחון), שפרש לא מכבר מתפקידו (כלומר ללא תקופת צינון מינימאלית), "מתפנה" לראיון שעיקרו לכלוך על ראש הממשלה. המלכלך התורן הוא יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר. "ידיעות אחרונות" נתן לראיון הזה בולטות מסדר גודל של פתיחה במלחמה, והכותרות – פצצות לפנים: "הוא מודאג ומזועזע," – "הוא מדגיש שאין לו מניעים פוליטיים," – "מרגיש שהוא לא יכול לשתוק יותר," – "חייב לדבר, לפני שיהיה מאוחר מדי," – "מקרוב זה נראה יותר גרוע."

אני משער שרוב הקוראים שואלים את עצמם שתי שאלות:

א. אם תהליך קבלת ההחלטות כל כך גרוע, איך זה שהמצב הביטחוני לא כזה רע. אדרבא, נראה שהמלחמה האחרונה נוהלה בשיקול דעת ראוי להערכה.

ב. אם יובל דיסקין חשב שזה המצב בתחום קבלת ההחלטות, מדוע הוא לא התפטר בהיותו ראש השב"כ?

אני מתבונן בראיון הזה ומתחשק לי להגיד לדיסקין: הראיון הזה מוציא אותך הרבה יותר רע מאלה שאתה מבקר אותם.

* * *

פרופ' אשר מעוז, עו"ד

לכבוד השופטת (בדימוס) דליה דורנר

נשיאת מועצת העיתונות בישראל

שלום רב,

הנדון: תלונה נגד העיתון "ידיעות אחרונות",

עורך העיתון והכתב איתמר אייכנר

מוגשת בזאת תלונה נגד העיתון "ידיעות אחרונות", עורך העיתון והכתב איתמר אייכנר בגין פרסום שנעשה בעיתון בתאריך 25/12/2012.

בטרם אפרט את התלונה עליי להבהיר: אין לי כל קשר עם רשימת "הליכוד ישראל ביתנו" ומעולם לא השתייכתי למי ממרכיביה. גם את ראש הממשלה אינני מכיר היכרות אישית. תלונתי מוגשת כאזרח המדינה, כמשפטן וכמורה המלמד משפט חוקתי ותקשורת ומכהן כדיקאן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס.

ועתה, לאחר הקדמה קצרה זו לפרטי התלונה:

קוראי "ידיעות אחרונות" נחשפו הבוקר לכותרת צעקנית, בצבעים צהוב, אדום, שחור ולבן, ובאותיות קידוש לבנה, המשתרעת על-פני השליש העליון של העמוד הראשון של העיתון ומהווה את האייטם המוביל בו.

ניתן היה לסבור כי הלילה תקפה ישראל באיראן או שלמצער שלטון אסאד נפל. מסתבר שלא מיניה ולא מקצתיה. הידיעה שזכתה להבלטה יוצאת דופן זו הנה בסך הכול ציטוט מפי "גורם מדיני רם דרג", לפיו "נתניהו מוביל לאסון". לידיעה זו מוקדש עמוד שלם [למעט ידיעה "שולית" לפיה "אובמה שוקל לסגת ממינוי הייגל לשר ההגנה"] בתחילת העיתון [עמ' 4],  הרבה לפני ידיעות פחות חשובות, כמו על כך שאסאד משתמש בגז עצבים בעוד לחצי מאוכלוסיית המדינה אין מסכות אב"כ.

ניתן היה לצפות שבידיעה מרעישה כזו יהיו גילויים מסעירים. אפס, קריאת הידיעה אינה יכולה להשכיל איש מאזרחי המדינה. כל שאנו נחשפים אליו הוא ש"גורם מדיני רם דרג" [בעיני העיתון? בעיניו הוא? כיצד נקבע מיהו רם דרג במדינה?] מסתייג, ואפילו בחריפות, ממדיניותו של ראש הממשלה שעוד "[ת]תפוצץ לכולנו בפרצוף".

ידיעה "מרעישה" זו מתווספת למסע שמנהל העיתון מזה זמן רב נגד בנימין נתניהו. השאלה האם מן הראוי שלעיתון, שאיננו מזוהה לכאורה עם מפלגה או תנועה, תהיה אג'נדה בתחום הפוליטי וכי הוא יוביל מאבק בחירות שנויות במחלוקת. מכל מקום, עיתון נדרש להגינות גם כאשר הוא מבקש לקדם מדיניות זו או אחרת או מועמד זה או אחר. ב"ידיעה" האמורה, מלבד העובדה שהיא נועדה לפגוע בראש הממשלה ובמפלגתו, אין כל "בשר". "הגורם הבכיר" לא הוסיף ולו עובדה אחת או שביב מידע שאינם ידועים לציבור. הוא בעצם נסמך על מידע שפורסם מכבר כדי להביע את הסתייגותו ואת דאגתו מראש הממשלה. היה זה מאמר דיעה פר אכסלנאנס ולא ידיעה.

כמי שעמד בראש הוועדה לחיסיון עיתונאי אהיה האחרון לדרוש מעיתון לחשוף את מקורות המידע שלו. על נחיצותו של חיסיון המקורות עמד באחרונה בית-המשפט העליון ברע"פ 761/12 מדינת ישראל נ' מקור ראשון. חיסיון זה חיוני כדי להבטיח זרימת מידע כדי לאפשר לעיתונות למלא נאמנה את תפקידה החשוב במדינה דמוקרטית. לא ברור עם זאת מה מקומו של חיסיון זה ביחס למאמר דיעה שאין בו כל מידע. ויודגש, מאמרי דיעה כאלה פורסמו בהרחבה ב"ידיעות אחרונות", ואם יותר לי כקורא העיתון להוסיף, אף בכישרון רב יותר. פרסום מאמר דיעה נוסף, מפי "גורם רם דרג", אינו מוסיף לפיכך דבר. עם זאת הוא מממש את החשש מפני החיסיון העיתונאי כמי שיביא להחדרת דעתו של כתב או של עיתון המסתתרים מאחורי "מקור אנונימי". מעבר לכך, לא ברור כמובן לפי איזה קריטריון נקבעה דרגתו הרמה של המקור, כמה גורמים נוספים בדרגתו הרמה של אותו מקור קיימים שלא התבטאו נגד ראש הממשלה. מעל לכל לא ברור לנו האם לאותו גורם ישנו חשבון פתוח עם ראש הממשלה והוא מבקש לפגוע בו. שיקול זה אינו רלבנטי במקום שהמקור חושף עובדות, הוא מאוד רלבנטי כאשר ה"מקור" מביע עמדות.

כמובן שהעובדה ש"גורם בכיר", המזוהה בשמו ובתפקידו, יוצא נגד מדיניותו של ראש הממשלה, ישנה חשיבות. מובן אף שלמקור שחשף את אותו גורם יש להעניק חסיון. פחות מובן מפני מה יש להחסות את זהותו של גורם, שבכירותו ידועה לכל היותר לכתב העיתון ולעורך, המסתייג ממדיניותו של ראש הממשלה, שאזיי אין כל ערך ל"ידיעה". חוששני כי העיתון, הכתב והעורכים ניצלו את העיקרון המקודש של חופש העיתונות ואת החיסיון העיתונאי לצורך תעמולת בחירות בוטה.

דומני שעל בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות לומר את דברו.

הייתי מציע, בנוסף לכך, שתנחי את אמצעי התקשורת ביחס לחובותיהם המוגברות דווקא בתקופה של בחירות לכנסת.

מתוך טופס התלונה למועצת העיתונות אליו צורף מכתב התלונה:

מעבר למפורט במכתב התלונה יש לציין את ס' 10(ב)(5) לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט-1959, המחייב חשיפת שמם של אדם, סיעה, רשימת מועמדים, מועמד או גוף אחר העומדים מאחורי מודעה בעיתון [ור' הנחיית היוהמ"ש מס' 264-0004-0001 מיום 3/1/2001 שנשלחה לכל עורכי העיתונות היומית בישראל. באופן אירוני מי שחתום על המכתב הוא יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-19 השופט אליקים רובינשטיין].

לא למותר לאזכר החלטה של היו"ר מתאריך 26/12/2012 בה הטיל קנס כספי על שורה של עיתונים שפירסמו מודעה שהוזמנה ביוזמת רשימת הליכוד ביתנו מבלי לציין עובדה זו. השופט רובינשטיין הדגיש "שמדובר בהפרה מובהקת של חוק דרכי תעמולה... אפילו שנעשתה בתום לב."

נראה לי שהפרסום נשוא תלונה זו חמור בהרבה. במקרה שנידון בפני יו"ר הועדה היה ברור שמדובר במודעה ממומנת ואף לא היה קושי בניחוש זהותו של המפרסם. במקרה שלנו מדובר בפרסום של עובדה כביכול ולא במודעה שאמורה להעמיד את הקורא על המשמר.

קיימות 2 אפשרויות:

או שמדובר במעין מאמר מערכת מוסווה

או שקיים אכן אדם כלשהו מאחורי הפרסום. כשם שחייב העיתון לחשוף מי הוא העומד מאחורי פרסומה של מודעה מקל וחומר הוא חייב לחשוף מי הוא העומד מאחורי הדיעה האנונימית ולא להסתפק באמירה שמדובר ב"גורם מדיני רם דרג". ברור הדבר שזהותו הרמה של הגורם המדיני חיונית הן כדי להשתכנע שאכן מדובר באישיות שמן הראוי שכולנו נקוד בפניה והן משום שמותר לקורא לדעת האם אין מדובר ב"חיסול חשבונות" פוליטי.

מעבר לכך, אופן הדגשת הידיעה האפוקליפטית יש עימו שיקול דעת מוזר ביותר ולכאורה אף שימוש לרעה בכוחו של העיתון וחוסר הגינות.

י"ב   טבת תשע"ג

25 בדצמבר 2012

* * *

אהוד בן עזר

אורה אחימאיר

"כלה" – ספר מצויין

קשה לכנות את ספרה של אורה אחימאיר בשם "רומאן" כי הוא אינו סיפור בידיוני אלא מחקר היסטורי-ספרותי-אישי מאוד, מרגש ומרתק, שכל החלקים המרכיבים אותו, גם אלה שהיו חסרים לפסיפס של העדויות הישירות ושוחזרו על פי מקורות אחרים – מצטרפים לשלמות אחת שתופסת את הקורא ומקנה לספר מידה של אמינות חזקה יותר מאשר להרבה ספרים בידיוניים, רומאנים, אבל התוצאה הסופית היא שהספר הוא רומאן. בהחלט רומאן. אף כי ספק אם המחברת, שנתנה בו את כל חייה וחיי משפחתה, תוכל אי-פעם לכתוב רומאן נוסף שישווה לו בעוצמתו, באמיתותו וברוחב-יריעתו. יש משהו מאוד חד-פעמי בספר.

גיבורת הספר היא חיה, אימה של אורה, נערה צפתית אדוקה שהתאהבה בשוטר יהודי-בריטי בעיר, דוד, נישאה לו לאחר התנגדות ממושכת של בני-משפחתה האדוקים, וארבעה ימים לאחר החתונה, כאשר דוד יצא לראשונה מחדרם לרחוב בכוונה להגיע לתחנת המשטרה, הוא נרצח בידי ערבים. זה קרה בשנת המאורעות 1938.

לאחר שנים אחדות מגיעה חיה האלמנה הצעירה לירושלים, שם היא פוגשת את עזריאל-שאול הנושא אותה לאישה והם מולידים שתי בנות ובן. חייה קצרים, וזמן לא רב לאחר לידתו של בן הזקונים, היא מתה במחלה.

סיפור בעלה הראשון של אימה נודע לאורה במאוחר, וגורם לה לצאת במסע חיפושים עוצר נשימה, או כפי שחיים באר מאפיין אותו, בעטיפה מאחור:

"בניסיון לפתח סוד משפחתי אפוף מסתורין יוצאת אורה אחיאמיר למסע גילוי אמיץ שבמהלכו היא מסירה צעיף אחר צעיף מעל דמותה כובשת הלב של אימה – צעירה גלילית שחייה הקצרים עברו עליה בצפת עיר המקובלים ובירושלים המנדטורת. 'כלה' משלה סיפור עלילה דוקומנטארי מרתק ורומן פסיכולוגי רגיש שבמרכזו עומדים היחסים רווי הרגש והגעגועים בין בת לאימה האבודה."

הספר ראוי לכל השבחים שבהם עיטרוהו ומומלץ מאוד לקריאה, בייחוד לאלה שההווייה הארצישראלית של צפת ושל ירושלים בשנות המנדט קוסמת להם ומסקרנת אותם. יש בספר פרקים שאינך יכול להיות אדיש להם, כמו המסע של חיה האלמנה הצעירה עם אביה מוישה-יידע הצפתי לעיירת הולדתו של בעלה המת דוד קראוס, באויהל שבהונגריה, ערב מלחמת העולם השנייה, וזאת כדי לחבל חליצה מאחיו הצעיר של דוד, ארנו, שכבר חגג בר מצווה, ובעוד שנים אחדות הוא עתיד להיספות עם כל משפחתו בשואה.

לפעמים אתה עומד נדהם – עברו רק מעט מאוד שנים מאז החלה העלייה הראשונה, פתח-תקווה נוסדה ב-1878, שנת ייסודה של אריזונה, והיה לפניה בארץ "היישוב הישן" בארבע ערי הקודש, צפת, טבריה, חברון וירושלים, ובשנת ייסוד המדינה היו כאן רק כשש מאות אלף יהודים – ובכל זאת איזו יצירה עצומה בכל תחומי החיים הפיקו כאן, בעברית, השנים האלה! – ומה היא לעומת כל אלה, עם כל הכבוד – אריזונה! – הלא צמחה כאן תרבות מדהימה – בזמר, בפרוזה, בשירה, באמנות, בתיאטרון, בקולנוע, בהיסטוריה הארצישראלית, במדע, בבניין, בביטחון, ובמה לא? וזה לא נגמר! – נדמה לך שאין כבר מה לחדש, שהכול נכתב ונאמר, ופתאום בא ספר אותנטי כמו "כלה" של אורה אחימאיר, ומוכיח שלעבר, כמו שגרשם שלום לימד אותנו – יש מימד אוטופי כמו לעתיד, כי טרם נחשפו וטרם סופרו כל מקורותיו וקורותיו.

* * *

מתי דוד

גוש חוסם או גוש הוזה?

הגוש החוסם ל"הצלת" אבו מאזן?

שני אירועים בזירה הפוליטית, שהתרחשו בימים האחרונים, יצרו ציפיות של התרחשויות אפשרויות חדשות בתוצאות הבחירות:

ראשית: הצהרת ההתחייבות בטרם הבחירות של שלי יחימוביץ השוללת בכל תנאי את הצטרפותה של מפלגת העבודה לממשלה בראשות נתניהו.

שנית: הניסיון ברגע האחרון ליצור חזית משותפת של שלוש מנהיגות השמאל יחימוביץ, לבני וגלאון, על מנת להבטיח גוש חוסם נגד ממשלת הימין.

השאלות וההערכות הריאליות של אירועים אלה, מובילות למסקנות האפשריות הבאות:

התחייבותה של מפלגת העבודה לא להיות שותפה בשום תנאי בממשלה בראשותו של נתניהו, היא שגיאה פוליטית ולאומית. "האלטרנטיבה" היחידה היא להיות שותפה לגוש חוסם וירטואלי עם חנין זועבי, ח"כ אחמד טיבי, ח"כ זהבה גלאון ומפלגותיהם – שאין שום סיכוי ריאלי שיוכלו להקים ממשלה אלטרנטיבית.

האלטרנטיבה הנוספת, לסירוב להיות שותפה בממשלת נתניהו – היא להיות באופוזיציה בסגנון הכישלון של "קדימה" בראשות ציפי לבני. המשמעות היא להפקיר את האחריות הלאומית בידי חברי כנסת של הימין הקיצוני מסיעות הליכוד, הבית היהודי ועוצמה לישראל, שימנעו מנתניהו ומהליכוד כל אפשרות ליוזמה ולפשרה במשא ומתן עם הפלסטינים.  שותפותה של העבודה בממשלת נתניהו עשויה להיות בעלת השפעה משמעותית על דרכה של המדינה בתחום המדיני והכלכלי חברתי.

התחייבותה של העבודה לא להצטרף לממשלת נתניהו מוכיחה פעם נוספת שהמפלגה נגררת כמו בעבר אל עבר העמדות של מר"צ והשמאל.  זאת לאחר שהרוב מבין 20 המועמדים שנבחרו לאחרונה בפריימריז – הם בעלי זהות ודעות של שמאל קיצוני.  שלי יחימוביץ, שניסתה לשוות למפלגה דימוי לא שמאלני, נכנעה גם היא לחבורה השמאלנית שהתנחלה בצמרת המפלגה.

התחייבותה של שלי יחימוביץ להיות ראש ממשלה ולחלופין ראש האופוזיציה, אך בשום אופן לא שותפה בממשלה עם הליכוד, תוביל לאפשרות הדחתה ממנהיגות מפלגתה.  ההסבר לכך הוא: בחוקת מפלגת העבודה ישנו סעיף הקובע שבמידה ויו"ר המפלגה לא ניבחר לראשות הממשלה, ניתן להחליפו תוך 14 חודש, בהצבעה במוסדות המפלגה.

הניסיון ליצור גוש חוסם נגד נתניהו של מפלגות העבודה, התנועה ומר"צ מותנה בשותפות עם כל המפלגות הערביות, בנוסף כמובן בתוצאות הבחירות. גם אם תוצאות הבחירות יפתיעו ויטיבו עם שלוש מפלגות אלה, הקמת ממשלה בראשותן לא תתאפשר ללא המפלגות הערביות.  אי לכך אין שום סיכויי להצלחת הגוש החוסם שהוא גוש הוזה.

המטרה האמיתית של ציפי לבני להסכים להשתתף בגוש החוסם עם יחימוביץ, לפיד וגלאון – היא "להציל" את אבו מאזן. האגו וההתנשאות ההזויה שלה לתבוע ולהאמין שהיא נועדה אך ורק לתפקיד ראש הממשלה מעוררת גיחוך ולעג מובן. הסיסמה שלה שהיא מובילה "תקווה" של שלום לישראל ו"הצלה לאבו מאזן".  מעוררת שאלות של העדר שפיות פוליטית.

* * *

אורי הייטנר

יומן בחירות 2013 (כ"ה)

מתכון לקרע לאומי

סקר בחירות מטעם מכון גיאוקרטוגרפיה שפורסם ב-3.1 ברשת ב', הצביע על תוצאות חריגות, שונות מכל הסקרים האחרים וגם מסקריו הקודמים של המכון. הוא מצביע על מגמה מדאיגה של הקצנה, של חיזוק מפלגות הקצה. מר"צ מקבלת בסקר הזה 7 מנדטים. "הבית היהודי" – 18 מנדטים. והחמוּר מכל, "עוצמה לישראל" הכהניסטית – 6 מנדטים.

הפער המשמעותי בין הסקר הזה לאחרים (שבהם כוחה של "עוצמה לישראל" נע בין 0-2 והתקרה של מר"צ היא 5 מנדטים), יוצר תחושה שתוצאותיו שגויות, ושנכון יותר לשער שהסקרים האחרים מיטיבים לתאר את המציאות.

מצד שני, ייתכן שהסקר הזה מסמן מגמה ואולי מקדים את הבנת המציאות. היו דברים מעולם, והדוגמה הבולטת ביותר היא הסקר החריג של מינה צמח בבחירות לכנסת התשיעית (1977) שחזה את המהפך בניגוד לכל שאר הסקרים.

אם אכן, המציאות תדמה לתוצאות הסקר, היא מדאיגה ביותר. מלבד החומרה שבעצם היבחרם לכנסת של ביריונים חוליגניים ופאשיסטים גזעניים מוצהרים כאיתמר בן גביר וברוך מרזל, באופן כללי זהו מתכון לקרע לאומי מסוכן.

למרבה הצער, המערכת הפוליטית כולה נסחפת ליצירת קרע זה, בעצם התגבשותה בשני גושים לעומתיים, המייצגים שני שבטים עוינים, ככל שמועד הבחירות קרב, במקום לגלות אחריות ולנסות למנוע מציאות הרת אסון זו.

קמפיין הדה-לגיטימציה

טרם החלטתי למי להצביע, אך אני יודע שלא אתמוך בליכוד. איני תומך בליכוד, איני תומך בנתניהו, ומפלגה זו, עם או בלי "ישראל ביתנו", לא היתה חלק מרפרטואר האפשרויות ביניהן התלבטתי ואני מתלבט במערכת בחירות זו.

ויחד עם זאת, אני שולל מכל וכל, את קמפיין השנאה, ההסתה וההפחדה, קמפיין הדה-לגיטימציה נגד נתניהו. זהו קמפיין הפוגע בדמוקרטיה. זהו קמפיין המעמיק את הקרע. הדה-לגיטימציה אינה רק כלפי נתניהו האיש, אלא נגד כל המצביעים בעבורו, או בעבור המפלגות התומכות במנהיגותו. על פי הסקרים, זהו רוב גדול בציבור.

הקמפיין הנגטיבי הקיצוני הזה, מבטא אי אמון ברוב אזרחי ישראל. ומה יאמרו המפחידים אחרי הבחירות? שיש להחליף את העם? שהציבור מטומטם?

זהו, בראש ובראשונה, קמפיין של חוסר אחריות.

המהפך של שלי

הסברה של שלי יחימוביץ' לשינוי בעמדתה ביחס לאפשרות ההצטרפות לממשלה בראשות נתניהו, מהגדרת שלילה גורפת מראש של הצטרפות כזו כ"איוולת", להפיכת האיוולת הזאת למדיניות, הוא ש"כלל אין המדובר בשינוי מהותי".

לטענתה, כל העת היא הסבירה שהסיכוי שתצטרף לממשלה הוא אפסי, דימיוני. אולם מאחר והיו שהבינו מכך שהיא בדרך לקואליציית נתניהו, היא העדיפה לחדד את המסר ולהבהיר שלא תצטרף.

גם אם באופן מעשי היא צודקת, המשמעות המהותית של הצהרתה חורגת בהרבה מן השאלה המעשית של סיכויי ההצטרפות בפועל לממשלת נתניהו.

כאשר יחימוביץ' אמרה שאינה שוללת עקרונית את ההצטרפות אך הסיכוי לכך הוא דימיוני, היא אמרה בעצם שכמפלגה פוליטית, שמטרתה להשפיע – אם נתניהו ייבחר היא תבחן את אפשרות ההצטרפות לממשלתו, לצד בחינת הישיבה באופוזיציה, כדי לבחון באיזה מצב השפעתה גדולה יותר. להערכתה, לנוכח חילוקי הדעות העמוקים בין המפלגות, בעיקר בסוגיות החברתיות כלכליות, הסיכוי שימצא מכנה משותף הוא אפסי.

אולם כאשר היא שוללת מראש את עצם האפשרות שתשב בממשלה בראשות נתניהו, ללא קשר למידת השפעתה, להצעות שאולי יוצעו לה בידי נתניהו, לאפשרות שתוכל להשפיע באופן משמעותי על דרכה של הממשלה – היא הופכת את המאבק האישי בנתניהו ובממשלתו לחשוב יותר מקידום דרכה האידיאולוגית.

ניהול מו"מ קואליציוני עם המנצח בבחירות גם אם הוא יגמר בכישלון, שונה לחלוטין משלילה אפריורי של עצם המו"מ. השלילה מראש, היא סוג של דה-לגיטימציה למי שנבחר ולמי שבחרו בו.

הגישה הלעומתית הזאת, על רקע מסע ההפחדה מפני נתניהו וקמפיין הדה-לגיטימציה, שעד כה יחימוביץ' הקפידה להימנע ממנו, היא חלק מהתהליך המדאיג של הקצנה ויצירת הקרע הלאומי. 

הגוש

המסר המרכזי של שלי יחימוביץ' מיום כניסתה לפוליטיקה, היה העמדת השיח החברתי כלכלי בראש סדר היום הציבורי וקידום השקפת העולם הסוציאל דמוקרטית.

היריבים הגדולים של הדרך הזו, הם בעלי השקפת העולם הנאו-ליברלית בחברה ובכלכלה, ומי שמעדיפים להעמיד את הסוגיה המדינית בראש סדר היום.

ציפי לבני ויאיר לפיד רחוקים מאוד מדרכה החברתית כלכלית של שלי. הם הרבה יותר קרובים לדרכו של נתניהו. ציפי לבני, יותר מכל מנהיג אחר בפוליטיקה הישראלית, מעמידה על ראש שמחתה את הסוגיה המדינית.

הצטרפותה של יחימוביץ' ל"גוש" עם השותפים הללו, הִנָה הפניית עורף לדרכה. שלי יחימוביץ' נִיסְתה לשבור את משטר השבטים, אך ברגע האמת נשברה, והצטרפה לעדר של השבט.

אני מעריך מאוד את שלי יחימוביץ'. רציתי מאוד לתמוך במפלגת העבודה, לאור הדרך החברתית כלכלית שאימצה לאחר בחירתה של שלי לראשות המפלגה, אך לא פחות מכך, בזכות ניסיונה של שלי לשבור את משטר השבטים, שלהערכתי לא היה רק טקטי – רצון לקושש מצביעים מן השבט האחר, אלא ביטוי אוטנטי לתפיסתה. אולם שלי, שלאורך תקופה ארוכה הפגינה עמידה איתנה מול לחצי השבט, איבדה את ביטחונה העצמי לנוכח הירידה בסקרים. הכרזתה אודות פסילה מראש של קואליציה עם הליכוד והצטרפותה לגוש אחד של "השבט", מבטאת קריסה של שלי יחימוביץ' ברגע המבחן; הרגע בו נדרש ממנהיג אמתי קור רוח ודבקות במצפן הפנימי שלו.

אותי שלי יחימוביץ' איבדה.

(נכתב ביום א' 6.1)

מי צודקת

כישלון ניסיון הנפל להקים "גוש" של מפלגות "מרכז-שמאל" הוא חדשות טובות לחברה הישראלית. משטר הגושים, השבטים – הוא מתכון להקצנה ולקרע לאומי מיותר ומזיק.

הספין של ציפי לבני נחל כישלון. הסמס בשידור חי משלי לציפי בחדשות הערוץ השני, נראה בדיעבד במלוא פאתטיותו.

ציפי לבני מעוניינת בהקמת גוש עם מפלגת העבודה. שלי יחימוביץ' אינה מעוניינת בהקמת גוש עם "התנועה". מי מהן צודקת?

שתיהן צודקות. כל אחת משתיהן צודקת מזווית המבט שלה.

מאחר והדרייב של ציפי לבני הוא הסוגייה המדינית, היא צודקת בניסיונה ליצור גוש של המפלגות היוניות, כמשקל נגד למדיניות הליכוד.

מאחר והדרייב של שלי יחימוביץ' הוא חברתי כלכלי, היא צודקת בסירובה ליצור גוש עם מפלגות בעלות דרך הפוכה משלה בנושא המרכזי בעבורה, כשהמכנה המשותף שלהן הוא הדרך המדינית הדומה; והרי מטרתה היא להעמיד את הסוגיה החברתית מעל המדינית בסדר היום הציבורי.

שלי יחימוביץ' נהגה בפזיזות כאשר הגיבה בחיוב, בסמס נמהר בשידור חי, לקריאה של ציפי לבני. טוב שהיא התעשתה.

( נכתב ביום ב' 7.1)

אתגר המרכז

החלטת מפלגת העבודה לפסול מראש קואליציה עם נתניהו, העניקה ליאיר לפיד הזדמנות לבדל את "יש עתיד" כמפלגת מרכז אמיתית, שאינה חלק מאחד הגושים, שתפקידה המרכזי הוא להוות גשר בין הגושים, לקרוא להקמת ממשלת אחריות לאומית ולחתור לשותפות בכל ממשלה שתבחר, כגורם ממתן ומאזן. 

זהו מבחן המנהיגות האמיתי של יאיר לפיד. באופן אישי, לפיד הוא עצם מעצמו של "השבט". האם יהיה בו העוז לעמוד על מהות מפלגתו כמפלגת מרכז, או שמא הוא יעדיף להיות חלק מן העֶדֶר של השבט, ולהצטרף ל"גוש"?

(נכתב ביום א' 6.1)

לפיד במרכז

אחרי כל חוסר ההערכה שביטאתי כלפי לפיד בחודשים האחרונים, אני חייב לציין שבניגוד ללבני ויחימוביץ', הוא נהג בימים האחרונים באופן אחראי יותר וכיאה למנהיג של מפלגת מרכז. הוא לא נסחף למשטר הגושים. הוא היטיב לציין שמשמעות המשטר הזה, היא חיבור לחנין זועבי כאל שותפה לגוש, וזה כמובן אבסורד. הוא היטיב להיזהר מאמירות גורפות נגד הצטרפות לממשלה בראשות נתניהו.

הטעות היחידה שלו, היתה הצהרתו שלא ייכנס לבד לממשלה של הליכוד והמפלגות הדתיות. מה ההיגיון בכבלים הללו? האם הוא נותן לציפי לבני זכות וטו על החלטות מפלגתו? אם היא תחליט לא להצטרף לממשלה, היא תמנע את הצטרפותו לממשלה? אם "קדימה" או "עם שלם" יעברו את אחוז החסימה ויצטרפו לממשלה, הוא יוכל להיאחז בכך שהוא לא לבד... אם לא, יש לקוות שימצא סולם לרדת מן העץ הזה.

(נכתב ביום ב' 7.1)

מה נהיית שמאלני

מה נהיית שמאלני כזה? שאל אותי חבר, הקורא את מאמריי. הוא התכוון, מן הסתם, להתנגדותי לפסילת המפלגות הערביות ולפסילתה של חנין זועבי מלהשתתף בבחירות, ביציאתי הנחרצת נגד הימין הרדיקאלי בדמותו הכהניסטית או הפייגלינית, להתקפותיי החריפות על נוער הגבעות ועל פורעי "תג מחיר" ולהתנגדותי החד משמעית לסרבנות.

האמת היא שאני עקבי בעמדתי זו כל השנים. בשנות השמונים הפגנתי עם חניכיי בהפגנת תנועות הנוער נגד הגזענות, אחרי בחירתו של כהנא לכנסת. וגם בשנים האחרונות, התנגדתי לחקיקה המתנה אזרחות ב"נאמנות", יצאתי להגנת השופט ג'ובראן שלא שר את "התקווה" וגיניתי את התוקפים אותו על כך והדוגמאות עוד רבות.

עמדתי זו, היא בראש ובראשונה פועל יוצא של השקפתי הציונית, השוללת כל פשרה בהגדרתה ובצביונה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה שנועדה להגשים את החזון הציוני. זאת, לצד גישתי הדמוקרטית בדבר זכויות אזרחיות מלאות לפרט, ללא הבדל דת, גזע ומין.

אני סבור שאי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. אי אפשר גם להתעקש על כך שישראל היא מדינת הלאום היהודית, וגם לדרוש מהמיעוט הלא יהודי להזדהות עימה בלב שלם. אי אפשר לעמוד על כך שהמנונה של ישראל יכלול מילים כ"נפש יהודי הומייה" ולצפות מן האזרחים הערביים להזדהות עם ההמנון הזה ולראות בו את המנונם.

היות מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, מדינת הלאום היהודי שהיא גם מדינתם של כל אזרחיה, הוא אתגר המחייב את הרוב הלאומי להגינות ולרוחב לב. וכיוון שמדינת ישראל צמחה מתוך מלחמה לאומית בינינו לבין הערבים, וקיומה היא ביטוי לניצחון הלאום היהודי, עלינו לנהוג ברוחב לב של מנצחים.

רוחב הלב הזה, כולל את היכולת להכיל את הנציגות הפוליטית של המיעוט הערבי, עם כל הקושי לחיות עם מסריה הקיצוניים ועם שקריה.

בין רע"ם לדעם

בל"ד היא המפלגה הקיצונית ביותר במגזר הערבי. זו מפלגה לאומנית קיצונית, שקמה מתוך התנגדות להסכמי אוסלו, שהיו בעיני מייסדיה ותרניים ופשרניים מצד ערפאת. מייסד המפלגה הזאת, עזמי בשארה, וממשיכי דרכו זחאלקה וחנין זועבי הם הקיצונים ביותר במגזר.

חד"ש היא המפלגה המתונה ביותר במגזר הערבי. היא מגדירה את עצמה כמפלגה יהודית ערבית (אף שהמרכיב היהודי שבה שולי למדיי) והיא שוללת את הלאומנות של בל"ד. מי שקרא את ראיון הענק, כתבת התדמית והגלוריפיקציה לנערת השער של מוסף "הארץ", חנין זועבי, לאורך 9 (!) עמודים, נחשף לבוז של זועבי לחד"ש המתונה, ותגובת חד"ש לדבריה מצביעה על האיבה שלה כלפי בל"ד הקיצונית. וחשוב שנכיר בהבדלים בין המפלגות השונות.

והנה, ככל שהדבר ישמע תמוה, אני מעדיף את בל"ד על חד"ש. אני מעדיף את בל"ד הלאומנית על חד"ש, דווקא בשל היהודים שבהנהגתה.

כציוני, כלומר כיהודי לאומי, אני מכבד רגשות לאומיים, גם של אויביי, ולכן אני יכול לסבול אפילו לאומנות קיצונית כשל זועבי. אולם איני יכול בשום אופן לכבד את היהודים בחד"ש, הפועלים נגד עמם, נגד מדינתם. אני בז להם, אני רואה בהם תופעה חולנית.

ומאותה סיבה אני מעדיף את רע"ם על דעם.

מסמך דיסקין

בתקופת האינתיפאדה הראשונה, יוסי שריד המציא את העלילה על שר הביטחון יצחק רבין, האלכוהוליסט כביכול, כדי ליצור דה-לגיטימציה לו ולשיקול דעתו. לא יכולתי שלא להיזכר בכך, למקרא מסמך דיסקין, כחלק מהקמפיין הפוליטי של נוני מוזס.

שיח הסיגרים

מדי שבוע, בקידוש ליל שבת, אני לוגם לגימה קטנה של תירוש. בזה מסתכמת השתייה "החריפה" שלי.

מעולם לא הכנסתי סיגרייה לפי, לא כל שכן סיגר.

אני סולד מסיגריות ואלכוהול. יותר מכך, אני סולד מתרבות של עישון ושתיה. עוד יותר מכך אני סולד מתרבות של נהנתנות, סביב סיגרים ואלכוהול. ומאחר ואני מצפה ממנהיגי ישראל לשמש דוגמה חינוכית, אני סולד מהתנהגות נהנתנית שלהם, סביב תרבות הסיגרים והאלכוהול.

לפיכך, קשה לי לומר שששו בני מעיי למקרא התיאורים על התנהגותם של נתניהו וברק. ולמרות היותי אזרח בעל מודעות פוליטית ותקשורתית מפותחת וחרף ניסיוני – מקרא הדברים בהחלט עשה לי משהו, גרם לי לאנטגוניזם כלפי השניים, על אף שזיהיתי בקלות את הדמגוגיה הפופוליסטית שבדברים.

ועל אף כל הדברים האלה, את האנטגוניזם הזה אני חייב להעמיד בפרופורציות. ומכאן, מספר הערות שלי בעקבות שיח הסיגרים:

א. אני שופט את ההנהגה על פי החלטותיה ולא על פי הרגלי העישון שלה.

ב. עישון סיגרים אינו מעיד על שיקול דעת לקוי.

ג. המופת של קבלת החלטות נכונות בעת משבר הוא צ'רצ'יל, שהסמל המסחרי שלו היה הסיגר.

ד. דרכם הביטחונית של נתניהו וברק התאפיינה במתינות וזהירות, יותר משל כל צמרת ביטחונית אחרת, מאז ימי יצחק שמיר. אולי אפילו מתינות יתר. ולכן, כאשר סיפורי הסיגרים אינם באים כביקורת על אורח חיים נהנתני, אלא על שיקול דעת ביטחוני, ברור לי שמדובר בספין שקרי, פופוליסטי ודמגוגי.

לא השתכנעתי.

מה חשוב יותר

סגן שר האוצר איציק כהן (ש"ס) הצהיר שגמרא חשובה יותר ממתמטיקה. איש אינו דורש ממנו לומר אחרת ולחשוב אחרת וזה כלל לא הדיון. הבעייה אינה מה חשוב יותר, אלא למה החרדים מונעים מילדיהם לימוד מתמטיקה, אנגלית, אזרחות, מדעים וכו'. את התופעה הזאת המדינה יכולה לקבל? ספק. אך לבטח שאין היא יכולה לממן.

יומן בחירות 2017

לידיעת המצפים לביאת המשיח גבי אשכנזי, התקווה הלבנה של "הגוש"... אשכנזי כבר לא.

הנער המופרע

40 שנה דימם גבול לבנון ותושבי הצפון היו לבשר תותחים, תחילה של פת"ח ואח"כ של חיזבאללה. מזה שש שנים וחצי, הגבול שקט לחלוטין והתושבים נהנים משקט ושלווה. הגורם לשינוי, הוא מלחמת לבנון השנייה.

מלחמת לבנון השנייה הייתה עתירת כשלים, ליקויים ואפילו ביזיונות, אבל במבחן התוצאה – היא הצלחה גדולה. והעיקר הוא התוצאה.

שני האישים האחרונים במערכת הפוליטית הישראלית שאני רוחש להם כבוד ושאני חפץ ביקרם הם אולמרט ועמיר פרץ. אולם את הקרדיט המגיע להם, יש לומר בקול צלול וברור. אולמרט ופרץ הם האחראים לכשלים ולליקויים, אך הם האחראים להחלטה הנכונה לפתוח במלחמה והם האחראים להצלחה.

והנה, קם לו בחוצפה אופיינית הפייגלין, אחת התופעות הנתעבות בפוליטיקה הישראלית, ומעליל עלילת דם נוראה על אולמרט, כאילו פתח במלחמה מיותרת ושלח לשווא 120 ישראלים אל מותם, מתוך שיקולים פוליטיים אישיים. אין זה מפתיע – בזמן המלחמה, הסית מנכ"ל תנועתו "מנהיגות יהודית" מיכאל פואה לעריקה מהמלחמה בשירות "צבא הגירוש".

עלילת הדם הזאת, כל כך אופיינית לשמאל הרדיקאלי, כמו גם ההסתה לעריקה. תמיד זיהיתי את הדמיון הרב בין השמאל הרדיקאלי והימין הרדיקאלי – חוק הרדיקאלים השלובים.

יותר ויותר מצטייר פייגלין כנער המופרע של הליכוד, שמנהיגיו מנסים להסתיר אותו, אך הוא מביך אותם שוב ושוב באמירות והתנהגויות חמורות. וזה עוד לפני הבחירות, בטרם החל לכהן בכנסת. שוב ושוב נאלצים מנהיגי הליכוד לנסות לנקות אחריו.

זו תוצאה ישירה של שיטת הפריימריס – שיטה של אובדן שליטה, המאפשרת השתלטות עוינת של גורמים קיצונים ונחושים על המפלגות הגדולות. לנוכח הצלחותיהם של פייגלין ומרב מיכאלי, הניסיונות הללו ילכו ויגברו בעתיד. מן הראוי שהפוליטיקה הישראלית תתעשת, ותשליך את שיטת הפריימריס לפח האשפה של ההיסטוריה.

* * *

קורא נידח: "תדע כל אם עברייה..."

שלום,

אורי הייטנר פותח בצבא – בעניין מצפונו של בנט כמפקד – ומסיים בציטוט מפי דוד בן-גוריון בנדון המפקדים.

חשוב לציין, שהציטוט המובא – ומהווה נר לרגלי קצינים צעירים בצה"ל – הוא רק חלק מרעיון שלם, שנאמר בכנס סגל הפיקוד הכללי ביולי 1963:

"הדבר הזה תלוי במפקדים שיהיו לנו. אם המפקדים יעודדו את האמון, את האהבה, את הדבקות בחיילים שלהם, שתדע כל אם עברייה שהפקידה גורל חיי בניה לידי המפקדים הראויים לכך."

לכן – "תדע כל אם עברייה..." אינו משפט הצהרה – אלא מותנה: "אם – אז..."!

אינני נכנס כאן לדיון בנושא המטיפים להשתמטות מצד זה או אחר, רק בדמות המפקד. על המפקדים לדעת, שהאם העברייה מעוניינת מאוד לדעת אם, אכן, הפקידה את גורל חיי בניה לידי הראויים לכך, וכי עליהם לעשות את כל האמור לעיל – ויותר מכך – בכדי להבטיח שכך יהיה.

והאמור לעיל נכון שבעתיים משום קל וחומר לגבי כל המתיימרים לכבוש לעצמם פיסת מושב לישבנם העסקן-פרלמנטרי, שכן אז לא רק גורל בניה של האם – אלא גורלה שלה ושל משפחתה ועמה וארצה צריכים להיות בידי מי שראויים לכך...

...אלא שאת השטנצים של בן-גוריון ועוד כמה מהסוג הזה מישהו איבד, כנראה, איפשהו...

קורא נידח

* * *

אדיר כהן

שלושה שירים

סַפֵּר אֶת חַיֶּיךָ

סַפֵּר אֶת חַיֶּיךָ

חַיֵּה אוֹתָם

כַּאֲשֶׁר הַסּוֹפֵר

בּוֹרֵא אֶת דְּמֻיּוֹתָיו,

הֱיֵה הַר

הֱיֵה אִילָן

הֱיֵה יָם

הֱיֵה צֶדֶף

הֱיֵה סֶלַע

הֱיֵה מַעְיָן

הֱיֵה דֶּרֶךְ

הֱיֵה עֵץ הַפּוֹרֵץ

מִנִּקְרַת הַסֶּלַע

בְּמַעֲלֵה הָהָר

שֶׁהוּא גַּם מוֹרָדוֹ,

הֱיֵה נַחַל הַהוֹלֵךְ

אֶל הַיָּם שֶׁכַּמָּוֶת

לְעוֹלָם אֵינֶנּוּ מָלֵא,

אַךְ הִתְפַּתֵּל בַּדֶּרֶךְ

וְהַצְמַח פְּרָחִים

עַל גְּדוֹתֶיךָ

וּכְשֶׁתָּבוֹא אֶל סוֹפָם

שֶׁל כָּל הַנְּחָלִים

עֲשֵׂה לְךָ דֶּרֶךְ בַּיָּם

וּשְׁלַח בִּרְכַּת צְדָפִים

אֶל הַחוֹף.

הַחְזֵר דָּכְיוֹ

שֶׁל יָם

שְׁתֹק שְׁתִיקָתוֹ

שֶׁל סֶלַע בָּהָר

הֱיֵה לַחֲשׁוֹ

שֶׁל נַחַל הַמְסַפֵּר

עִם גְּדוֹתָיו.

הַזְרֵם עֲסִיסְךָ

אֶל הַפְּרִי

הַנּוֹלָד מִמְּךָ

אֱסֹף צִפּוֹר

עַל עֲנָפֶיךָ

הֱיֵה אַהֲבָה

שֶׁהִיא נַחַל

וְדֶרֶךְ

וְסֶלַע

וְהַר

וְעֵץ

וְצֶדֶף

הַחוֹלֵם עַל

הַיָּם,

הֱיֵה!

הֱיֵה!

הֱיֵה!

אַל תִּהְיֶה!

מֶרְחַק הַגַּעְגּוּעִים

מִיכֶּלְאַנְגֵ'לוֹ שֶׁל הַבְּרִיאָה

יָד אֵל אֶל יַד אָדָם

מִרְוַח הַנְּשָׁמָה שֶׁל הַנְּגִיעָה

מֶרְחַק הַגַּעְגּוּעִים הַלֹּא נִּגְמָרִים.

סוֹד הֵבִין

שְׂדֵה הַכִּסּוּפִים

גֶּשֶׁר הָאַהֲבָה

לִנְגִיעַת הַחֲלוֹמוֹת.

בּוּבֶּר שֶׁל "אֲנִי-אַתָּה"

הִתְגּוֹנְנוּת "הַהַקָּפָה"

אֲנִי'תָּה שֶׁל הָאַהֲבָה

חֶדְוַת הַהִתְמַזְּגוּת

רְמַ"ח וְשָׁסָ"ה

וְכָל עַצְמוֹתַי

שִׂיחַ הָעֲשָׂבִים

וְגֶשֶׁר צַר מְאֹד

שְׂפַת הַלְּשׁוֹנוֹת

שַׁעֲרֵי שְׂפָתַיִם

שְׁמוֹנֵה עֶשְׂרֵה

וְעוֹשֶׂה שָׁלוֹם

כּוֹרְעִים וְלֹא מִשְׁתַּחֲוִים

כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק

עֵדֶן גַּן

רֶחֶם הָאַהֲבָה.

כְּרוּבִים וְחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת

קִלְלַת עֵץ הַדַּעַת

לָגַעַת, לָדַעַת, לָטַעַת

בִּרְכַּת עֵץ הַחַיִּים.

מַגַּע הַגּוּפִים

נְבִיטַת הַכִּסּוּפִים

נִעְנוּעַ עֲרִיסָה

חֲלוֹמוֹת נִפְגָּשִׁים.

יָד גּוֹשֶׁשֶׁת

שַׁעֲרֵי קְטִיפָה

מַעְיָן בָּעֵדֶן

חֲלוֹם אֲבִיּוֹנָה.

נִגּוּן הַגּוּפִים

לְהִמּוֹג בְּמַנְגִּינָה

שִׂיחַ נְשָׁמוֹת

אֲנִי הָיָה אַתָּה.

לֶאֱבֹד בְּכִסּוּפִים

לְהִסָּחֵף בִּמְעַרְבֹּלֶת

לְהִנָּשֵׂא בְּגַלִּים

לְהִתְאַחֵד עִם הַיָּם.

בִּשְׁתִיקָה

לִצְרֹר אֶת כָּל

הָאַכְזָבוֹת וְהַכְּאֵבִים

בִּשְׁתִיקָה,

לִשְׁתֹּק עַצְמְךָ לַדַּעַת

עַד תֹּם,

לִהְיוֹת זִכָּרוֹן מְהַלֵּךְ,

עָבָר לְלֹא

הֹוֶה.

לֹא לָקוּם מִנְּפִילָה

קֻצְּצוּ רַגְלֵי

חֲלוֹם.

לָשׁוּב לְלֹא – בַּיִת

בַּיִת בְּךָ –

לֹא שָׁב.

לָדַעַת חֲלוֹם גּוּף

קָמֵל עִם

חֲלוֹם נֶפֶשׁ.

לִכְלֹא כְּאֵב סַכִּין

נָעוּץ בְּלִבְּךָ

בִּשְׁתִיקָה.

* * *

מכללת לוינסקי לחינוך

בית הספר לחינוך מוזיקלי (המדרשה למוזיקה)

"סלינו על כתפינו – הורה עלי עלי"

המופע השמיני בסדרה על חלוצי הזמר העברי והחינוך המוזיקלי

ערב מחווה למלחינים

ידידיה אדמון ויואל ולבה

עורך – אליהו הכהן

בהשתתפות:

מקהלת העפרוני הצעירה בניצוח נתלי גולדברג

מקהלת בית הספר לחינוך מוזיקלי

מקהלת "המיולה"

יוסי לוי – גיטרה, מאשה אדלסון וז'אנה קופילב - פסנתר

מנצח – רון זרחי

המופע יתקיים בשני מועדים:

מועד ראשון: יום ראשון 20.1.2013 בשעה 19:30

מועד שני: יום ראשון 27.1.2013 בשעה 19:30

באודיטוריום של מכללת לוינסקי, רחוב שושנה פרסיץ 15, קרית החינוך, ת"א.

רכישת כרטיסים – רגיל 80 ₪, גמלאי/ותיק 65 ₪, נוער 45 ₪

בטלפון 03-6901617  - אודליה שיגריס, דוא"ל:  shigris@levinsky.ac.il

* * *

עמוס גלבוע

לא קינה דרושה לנו, אלא עשייה פרגמאטית

ערב תחילת שנת 2013  האזרח הישראלי היה אמור להתמלא חרדה ורצון לקחת את הרגליים ואת משפחתו  ולברוח מארץ הקודש. חלק ניכר מהתקשורת, כמה פוליטיקאים, כמה אקדמאים, כמה סתם "מפורסמים",  עשו לו שחור בעיניים. הקבוצה הזאת, נקרא לה "הפסימית", מלאה נהי וקינה על מר גורלה של מדינת ישראל. היא הצביעה בביטחה על שורת סכנות איומות העומדות להביא לסופה האפשרי של המדינה. הרשימה ארוכה, והרי רק מקצתה:

אובמה הנוטר טינה ינקום באחד הימים.

אירופה תחרים אותנו.

האינתיפאדה השלישית עומדת לפרוץ ונחלי דם ישטפו אותנו.

וישנם איראן וחיזבאללה, ומצרים עם האחים המוסלמים.

והכלכלה שלנו לקראת צלילה.

ועם מאות אלפי הרעבים והעניים המדינה לא תוכל להתקיים.

וההנהגה שלנו לא שווה אגורה שחוקה, פחדנית ובלתי אחראית

ואחרי הבחירות, ותוצאותיהן הידועות, שלטון החושך יבוא עלינו.

ההקצנה מימין ומשמאל מחריפה ומאיימת  להפוך את מדינת ישראל למדינה דו-לאומית.  

 חלק ניכר  מהרעות הללו הוא נכון במהותו, וכמו כן התחזיות, והן טמונות בפוטנציאל המציאות  השוררת במדינה, באזור ובעולם.

אבל, ראה זה פלא. ממש בימים אלו פורסם סקר ולפיו כ-76 אחוזים מאזרחי המדינה  הם אופטימיים באופן אישי לקראת שנת 2013 וכ-61 אחוזים אופטימיים לגבי המדינה. אם זיכרוני איני מטעה אותי, הרי שלא מכבר פורם סקר מטעם אחד מארגוני האו"ם ולפיו  מדינת ישראל נמצאת במקום גבוה מאוד ברשימת המדינות שאזרחיהן אוהבים  להתגורר בה!

 אז מה קורה כאן? למה המיעוט, שהשפעתו בתקשורת רבה, כל כך פסימי, כל כך רואה הכול בשלילה? ומדוע מרבית הציבור הישראלי מגלה דווקא אופטימיות, ולא  נדבק בפסימיות  המיעוט הקולני?

לדעתי, אם נתעלם מהסיבות הקשורות בשנאה, פוליטיקה זולה, פסימיות מובנית – הסיבות המרכזיות לגישה השלילית של התקשורת וסוכניה הן שתיים. האחת היא "הרייטינג". זהו מרכיב המשפיע ומנסה לעצב את חיינו המודרניים. הייתי אומר שרייטינג גבוה מושג, כמעט באופן מובנה, רק ע"י הצגת דברים רעים, שליליים; ע"י השמצות, ע"י  אי פרגון. כל פרופסור  עלום שם, שיכתוב משהו רע על המדינה, על העם היהודי – מיד יזכה לתהודה תקשורתית ; כל עובד ציבור בכיר שיפתח פיו נגד הממשלה – יחובק ע"י התקשורת.

והסיבה השנייה  היא החשיבה הדוגמטית, הקבועה, הבלתי גמישה. חשיבה כזאת היא  בדרך כלל נחלתם של חוגים חרדיים ושל גופים חילוניים אידיאולוגיים  "אמיתיים", מימין ומשמאל, וגם בחלק מהתקשורת שלנו. בחשיבה הזו אין גווני ביניים, אין נסיבות משתנות, אין עובדות חדשות.

אמחיש זאת מחיי היום-יום שלנו. למשל, מבחינה סטטיסטית, כל אזרח מבוגר צפוי  לחלות ב-50 מחלות קשות. רופא בעל חשיבה דוגמטית יגיד לאזרח: "דע לך שאתה צפוי לחלות במחלות אלו ואלו," ותו לא.

וכאן אנחנו מגיעים לאזרח האופטימי שלנו. מטבעו הוא פרגמאטי, הוא חייב לברוח לפרגמאטיות כדרך חיים. הוא שומע את ה"דוגמות", את המחלות, אך מיד הוא רוצה לאזן. הוא שופט על פי ניסיונו רב השנים ועל פי האמת שלו. הוא מעלה שאלות:

מה רמת ההסתברות שאני אחלה במחלות האלו?

מה הם אמצעי ההתגוננות נגד המחלות?

האם הם בהישג ידי?

ועוד כהנה וכהנה שאלות. האזרח , בשכלו הבריא, דוגל בסיסמא: "כן, זה נכון... אבל!" הוא מחפש ומוצא את החיובי. ובתחילתה של שנת 2013 יש למדינת פוטנציאל גדול להרבה דברים חיוביים וכמו כן גם לדברים שליליים. לא קינה דרושה לנו, אלא עשייה פרגמאטית.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 10.1.13

* * *

תגובת יחזקאל דרור

בדרך כלל אינני מתבטא בדיונים באינטרנט, בהם קשה להגיע לעומקו של דבר. אולם במקרה זו אבקש לחלוק את המחשבות הבאות:

1. גם לו ישראל הייתה נוהגת מאז הקמתה במדינאות מעולה, בכל זאת עתידה לא היה מובטח. שכן, הקמה של מדינה יהודית במזרח התיכון הוא תהליך חסר תקדים ומשל היכול להגיע לייצוב, עד כמה שדבר כזה קיים בהיסטוריה האנושית – רק לאחר עוד שנים-שלושה דורות. כפי שאני מנסח זאת בספרי: ישראל היא מדינה בהתהוות – הצלחה היסטורית הירואית עם עתיד לא מובטח.

 2. יחד עם זאת ליקויי מדינאות רציניים מגדילים את החשש לשקיעה וגם מפולת. אולם חשוב להוסיף שהמדינאות של ישראל, על חלקיה הטובים והגרועים כאחד, אינה נופלת בסך הכול בטיבה מהקיים במדינות אחרות וגם עולה לעיתים על המצוי. אלא שאנו במצב היסטורי "שברירי" יותר ולכן זקוקים למדינאות טובה מאוד לאורך זמן – וזו דרישה תובענית מאד שקשה לעמוד בה. 

3. מבלי להיכנס לדיון תיאולוגי, אם לנבות [?] לרגע להתבטא מתוך ראייה דתית: העיקרון בדת היהודית הוא שאין מחשבות הבורא כמחשבות של בני אדם. כלומר, לא מה שנראה לנו נכון, צודק וכדומה – הולם ישות טרנסנדנטלית. לכן מדובר על "קבלת הדין" יותר מאשר "צידוק הדין", כנידון בספרות הדתית היהודית היותר רצינית על השואה. כל הסתמכות אנושית על הצורה בה אנו מבינים את פעולת אלוהים בהיסטוריה היא בעיניי יומרה שחובה ערכית ומעשית להימנע ממנה.

 4. הספר החדש של TALIB על ANTIFRAGILE, (היומרני יותר מספרו "הברבור השחור" שתורגם לעברית), עם כל בעיותיו – רלוונטי מאד בחלקו להבנת מצבה של ישראל, כולל בין השאר הצלחות ללא מחשבה מראש, ולדרכים לגזירת מדינאות חדשה בחלקה, המצמצמת עד כמה שניתן שקיעה ומעודדת שגשוג. אני ממליץ עליו לקריאה וחשיבה וגם יישום בררני וזהיר לישראל.

באיחולי "יום יבש" למרות מזג האוויר, 

יחזקאל דרור

* * *

משה גרנות

קווים לדמותו של יחזקאל

מלבד היות נבואתו של יחזקאל מלאת מוזרויות, יותר מנבואותיהם של כל נביאי ישראל גם יחד, נראה לי, שהיא גם השטחית ביותר, הסכמתית ביותר, היומרנית ביותר – ומשום כל אלה – גם זאת שגרמה לנזק הגדול ביותר לאמונה הישראלית. יחזקאל הוא הנביא היחיד שמצהיר כי לא מה שיש לאל לומר לעמו הוא עיקר בשורתו, אלא עצם היכולת להצהיר שהוא נושא עימו מסר אלוהי. לאחר שהוא מעיד על עצמו כי ראה מראות אלוהים, מה שנהוג לכנות בפרשנות בשם "מעשה מרכבה", הוא מנסח את דבר השליחות, כדלקמן: "אני שולח אותך אליהם, ואמרת אליהם: 'כה אמר אדוני ה'" (ב' 4), ועל השליחות המוזרה הזאת חוזר הנביא באותן המילים פעם שנייה (ג' 11). כלומר, הבשורה העיקרית של יחזקאל היא בכך שהוא מסוגל לצטט את האל למילותיו. גם שאר הנביאים הציגו עצמם כיודעי נסתרות וכמי שמסוגלים לצטט את האל, גם שאר הנביאים השתמשו במילים "כה אמר ה' " כדי להביא את מה שהם היו משוכנעים שהוא דבר האל בפני עם ישראל, אך רק יחזקאל מתייחס אל מילים אלו כאל היגד אלוהי עצמאי.

גם ב"מעשה המרכבה" יחזקאל הוא יוצא דופן ביחס לשאר הנביאים. נכון, חלק גדול מהנביאים התיימרו לראות את האל: משה הביט אל "תמונת ה' " (במדבר י"ב 8), הוא עם נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ראו את אלוהי ישראל (שמות כ"ד 11-9); מיכיהו בן-ימלה, ישעיה בן אמוץ ודניאל ראו את האל יושב על כיסאו (מלכים א' כ"ב 19, ישעיה ו' 1, דניאל ז' 10-9), עמוס ראה אותו ניצב על המזבח (עמוס ט' 1), ויש גם נבחרי אלוה אחרים, שאינם נמנים עם הנביאים שראו אלוהים (בראשית, ל"ב 31, דברים ה', 4, 21, שופטים י"ג 22, ועוד); אבל שום נביא ושום נבחר אלוה איננו מתאר בפרוטרוט מבהיל כל כך את מרכיבי "החיות" עליהן רוכב האל, ואף אחד מהם איננו מעז לציין בצורה כל כך מפורשת שהאל דומה לאדם: "...ועל דמות הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה... הוא מראה דמות כבוד ה'..." (א' 28-27). ושוב, יחזקאל מדגיש שאת האל, את מרכבתו ואת שליחיו הוא ראה מיספר פעמים (א'-ג'14-12, ח' 6-2, ט' 3, י', י"א 23-22), להודיעך שכך באמת, כפי שהוא תיאר אותו, כך נראה אלוהי ישראל, הוא בורא העולם, האל שמכוון את מהלכיה של ההיסטוריה ואשר משגיח על מעשי בני האדם.

ההתיימרות הזאת של יחזקאל לדעת איך האל ומרכבתו נראים גרמה ל"כאב ראש" גדול למעצבי האמונה הישראלית המאוחרים, שכן כתוב בתורה, "כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג 20), ודברים אלה מתיישבים יפה עם ההשקפה המונותיאיסטית "המעודנת", המבקשת להפשיט את האלוהות עד כמה שאפשר ולעשות אותה לבלתי נגישה לבני האדם; כך כתב הרמב"ם בשלושה-עשר עיקרי האמונה: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין לו שום דמיון כלל."

כלומר, אפילו נביא כיחזקאל איננו יכול להשיג את תמונת האל, כי אין לו שום דמיון כלל. הרציונלים שבין המאמינים עקפו את הבעייה שמעורר יחזקאל בתיאור המפורט של האל, מרכבתו ושליחיו, וטענו שמדובר בסתרי תורה, הנפלאים מדעת ההמון (הרמב"ם, מורה נבוכים, הקדמה, מאמר ג'). אלא, שכצפוי, התיאורים הצבעוניים המפורטים של יחזקאל גירו את דמיונם של מאמינים רבים לעסוק בנושא המפתה הזה – דמות האל ופמלייתו – כשיש בידיהם, כביכול, היתר מן המקרא עצמו. כך התפתחה לה תורת הסוד אשר שיקעה חלקים גדולים של עם ישראל ביוון המסתורין, זה המרחיק את האדם מן התבונה ומראייה נכוחה של המציאות. כי הרי הדרך קצרה בין "הכרת סודות אלוה" ובין "היכולת להשפיע" עליה כדי שתשנה מהלכים היסטוריים; ואין לך מתכון יותר בדוק ל"שב ואל תעשה!" – מההתיימרות להשפיע על מהלכי האל באמצעים מאגיים.

אך "תרומתו" של יחזקאל לחוסר האונים הפוליטי-לאומי של עם ישראל במשך כמעט אלפיים שנה היא אפילו יותר גדולה: הוא המציא אגדה מסמרת שיער על פלישה מבהילה של עם בעל מעמד קוסמי – הוא גוג ארץ המגוג, ועמו עמים רבים (ל"ח-ל"ט), אשר יביאו שואה על ארץ ישראל דווקא עם בוא הגאולה (ל"ח 9-8 , 16). אגדה מבהילה זאת היתה אימן הורתן של אגדות מאוחרות יותר על אסון נורא שיקדים את בוא הגאולה באחרית הימים – לפני בואו של משיח בן דויד תהיה תקופה של "חבלי משיח" (סנהדרין צ"ז ע"א; צ"ח ע"א; בראשית רבה מ"ב ז', צ"ז א'; פסיקתא רבתי ל"ז ב', ל"ח ב' ועוד), ממנה חששו המאמינים, ולמרות התפילה להתחדשות מלכות ישראל, קיווה עם ישראל בסתר ליבו שזה לא יקרה בימיהם. התשוקה למשיח ולגאולה – מצד אחד, והחשש הגדול מפני האסונות שהיא עלולה להביא גרמה ליצירת דמות משיח המביא את הגאולה בדרך נס – לאמור, אין צורך לעשות דבר כדי להביא את הגאולה. אדרבה, מי שמחשב את הקץ ומבקש להקדימו – חוטא לאמונה; והרי לוז הסוד מדוע בני ישראל שנדחו ממדינה למדינה בגירושים, בפרעות ובגזירות – היגרו לארצות בכל ארבע רוחות השמיים, אבל לא העזו לעלות לארץ אבותיהם, חוץ מאשר לצורך קבורה באדמת הקודש. קשה להגזים ב"תרומה" של יחזקאל לאין האונים הפוליטי-לאומי של עם ישראל לאורך כמעט אלפיים שנה.

כל מאמין יוצר את אלוהיו בדמותו, כך נוצרו בעולם הרחב מיליוני אלוהויות בעלות איפיונים שונים ומשונים. בכך לא נבדל יחזקאל משאר מאמיני העולם, ובוודאי לא מהמאמינים שעיצבו את האמונה הישראלית: אלוהיו של יחזקאל, בדומה לאלוהי המקרא כולו הוא אל קנא, חרד ליוקרתו, יורד לנפשם של מאמיניו ומעניש אותם באכזריות מבהילה על כל סטייה ממצוותיו, משמיד אוכלוסיות אינספור מברואיו בחמתו הבוערת. גם אלוהיו של יחזקאל ניחן באותן התכונות המבהילות ממש, אלא בשל ליקוי חמור בנפשו של האיש – כל התכונות האלו מקבלות מידות מפלצתיות. המגילה שיחזקאל מצווה, כביכול, לאכול כתובה פנים ואחור "קינים והגה והי" (ב' 10), כלומר דברי פורענות על עם ישראל, על מקדשו ועל ארצו. והנה, לאחר שאכל אותה, היתה בפיו "כדבש למתוק" (ג' 3)! איך אפשר לפרש את העדות העצמית הזאת מלבד בתשוקה של הנביא לנבא בשם האל את כל הזוועות הפרושות בפרוטרוט מבהיל בספרו?

עם ישראל בעיני האלוהים נוסח יחזקאל הוא גנטית חסר תקנה: "מכורותייך ומולדותך מארץ הכנעני, אביך אמורי ואימך חיתית" (ט"ז 3). הם "בית מרי" מיסודם, סרבים וסלונים, דומים לעקרבים, חזקי מצח וקשי לב, ודבר לא ישנה את תכונתם זו, גם לא עונש אכזרי (ב' 5, 6, ג' 9-7, 26, 27, ה' 6-5, ו' 9, ז' 23, י"ב 3-2, 25, מ"ד 6,7 ועוד). הגם שבכל המקרא מתואר האל המעולל זוועות בקנאתו הגדולה, הנה, נדמה שיחזקאל עולה על שאר מעצבי האמונה הישראלית בתיאורי הזוועה האלה: אבות אוכלים את בניהם, ובנים אוכלים את הוריהם (ה' 10), דֶבֶר, רעב, חיה רעה וחרב, פגרי בני ישראל מושלכים לכל רוח (ה' 12, 17-14, ו' 5-3, 14-11, ז' 15, י"א 8, 10, י"ב 14, 16, י"ד 21-12, ט"ז 41-39, י"ז 21, י"ט 10, כ"א 9, 10, 18-14, 19, 20, 30-24, כ"ב 31, ל"א 11, ל"ג 28-27). שליחי החבלה של האל אינם חומלים על זקנים, נשים וטף (ח' 18, ט' 5, 10, כ"ד 14 ), כי האל אינו חס על איש עד שיביא אסון על אסון, פלצות וחורבן – עד שיביא את הקץ (ז' 5-2, 9-8, 27-26, י"ב 20, כ' 13). גורל דומה מחכה לעמים הסובבים את ישראל, ולעמים שבאו מרחוק להחריבה (כ"ה-ל"ב, ל"ח-ל"ט).

במקומות שונים במקרא מדומה האל בקנאותו בישראל על אמונתו באלילים, ואפילו בהתחברותו למעצמות עולמיות – לבעל קנאי כלפי אישתו הנואפת (ישעיה נ"ז 13-3, ירמיה 20-16, 28-22, 37-36, ג' 13-1, 20, ד' 31-30, ח' 23-18, י"ג 27-26, הושע א' –ב' 20, ראו דיון מורחב בסוגיה זאת בספרי – "התנ"ך – כף החובה", סטימצקי, תמוז 1986, עמ' 73-67) אבל אף נביא איננו יכול להתחרות ביחזקאל במידת הבוטות בתיאור הפלסטי של הניאוף ובתיאור העונש האכזרי שיבוא בעקבותיו. הפרוורטיות ממש ניגרת מהפסוקים:

"...ותבטחי ביופייך ותזני על שמך ותשפכי את תזנותך על כל עובר... ותעשי לך צלמי זכר ותזני בם... ותפשקי את רגלייך לכל עובר ותרבי את תזנותך. תזני אל בני מצרים שכנייך גדלי בשר... לכל הזונות ייתנו נדה, ואת נתת את נדנייך לכל מאהבייך ותשחדי אותם לבוא אלייך מסביב בתזנותייך... לכן, זונה, שמעי דבר ה'... לכן הנני מקבץ את כל מאהבייך... וגיליתי ערוותך אליהם וראו את כל ערוותך. ושפטתיך משפטי נואפות ושופכות דם, ונתתיך דם חמה וקנאה. ונתתי אותך בידם והרסו גבך ונתצו רמותייך והפשיטו אותך בגדייך... והניחוך עירום ועריה. והעלו עלייך קהל ורגמו אותך באבן וביתקוך בחרבותם... (ט"ז 42-15).

ובמקום אחר:

"שתי נשים [כי לאל, כמו לכל זכר רגיל, מותר לשאת מספר נשים!] בנות אם אחת היו. ותזנינה במצרים בנעוריהן זנו, שמה מעכו שדיהן, ושם עישו דדי בתוליהן... ושמותן שומרון אהלה, וירושלים אהליבה. ותזן אהלה תחתיי ותעגב על מאהביה, אל אשור קרובים... ותיתן תזנותה עליהם... וככל אשר עגבה בכל גילוליה נטמאה... כי אותה שכבו בנעוריה, והמה עישו דדי בתוליה וישפכו תזנותם עליה. לכן נתתיה בידי מאהביה, בידי אשור אשר עגבה עליהם, המה גילו ערוותה... ותרא אחותה אהליבה ותשחת עגבתה ממנה... אל בני אשור עגבה... ויבואו אליה בני בבל למשכב דודים ויטמאו אותה בתזנותם... ותעגבה על פילגשיהם אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם. ותפקדי את זימת נעורייך בעשות ממצרים דדייך למען שדי נעורייך. לכן אהליבה, כה אמר ה' הנני מעיר את מאהבייך... והבאתי עלייך מסביב בני בבל... ונתתי קנאה בך... ולקחו כל יגיעך ועזבוך ערום ועריה, ונגלה ערוות זנונייך וזימתך ותזנותייך..." (כ"ג 29-2).

שני הפרקים האלה (ט"ז וכ"ג) חושפים את האטאוויזם המקראי בכלל, אבל בעיקר את המחשבה החולנית של יחזקאל עצמו, המייחס לאל את אחת התכונות המבישות ביותר של האדם, הנסמכת על מצע מחשבתי פרימיטיבי שיש לאדם אחד בעלות מוחלטת על אדם אחר.

אך בכך לא סגי – יחזקאל מתאר את האל כאגו מאניאק שכל מה שמטריד את מנוחתו הוא איך תיראה דמותו בעיני ישראל והגויים. כל מה שהוא עושה – העונשים החמורים על ישראל והעמים – מזה, והגאולה הגדולה שיביא על ישראל לאחר שתשכך חמתו – מזה – הכול הוא עושה למען האדרת שמו. הביטויים "וידעתם כי אני ה' ", "אני ה' דיברתי", "ואעש למען שמי", ונקדשתי בכם לעיני הגויים" ודומיהם חוזרים  בדברי יחזקאל עשרות פעמים (ה' 13, 17, ו' 10,14, ז' 4, 9, 27, י"א 10, 12, י"ב 14, י"ג 9, 14, 21, 23, ט"ז 62, י"ז21, 22, כ' 12, 38, 42, 44, כ"א 4, 10, כ"ב 14, 16, 22, כ"ג 49, כ"ד 14, כ"ה 7, 11, 14, כ"ח 10, 24-23, כ"ט 9, 16, 21, ל' 7, 11, 19, 25, 26, ל"ב 15, ל"ד 27, 30, ל"ה 4, 9, 13, 15, ל"ו 23-22, 32, ל"ז 5, 13, 14, ל"ח 16, ל"ט 5, 6, 21, 22, 28). שום נביא לא הדגיש את מוטיב הנפל הזה במידה שעשה זאת יחזקאל.

הזכרתי לעיל את החשיבה הסכמתית של יחזקאל – ובכן החשיבה הסכמתית היא נחלתה של כל החשיבה המקראית – יש חוטאים ויש צדיקים, וכל אחד מקבל את גמולו המגיע לו בדין מידי האלוהים, אלא שיחזקאל פיתח את החשיבה הסכמתית הזאת לכדי אמנות, תוך הבאת דוגמאות מייגעת, כשהוא חוזר עליהן עד לזרא. כבר בתחילת נבואתו הוא מנסח את מערכת היחסים שבין הנביא ("הצופה") ובין החוטאים והצדיקים שבתוך עם ישראל: אם לא הזהיר את הרשע שימות ברשעתו – הרשע אמנם ימות, אבל האל יבקש את דמו מידי הנביא, ואם הנביא הזהיר את הרשע, והוא לא שב מדרכו הרשעה – הוא בעוונו ימות, והנביא הציל את נפשו. וצדיק השב מצדקו ועשה עוול – ימות, ואם הנביא הזהירו – הנביא הציל את נפשו (ג' 21-17).

כל מי שמביט נכוחה אל העולם יודע שאין כל קשר בין צדיקותו או חטאותיו של אדם ובין גורלו – "צדיק" כמו "רשע" יכולים למות מסרטן מדריסת מכונית מפיגוע חבלני, מרעידת אדמה, מצונמי. זאת אף זאת, כל מי שמכיר, ולו מעט את נפש האדם יודע שאין "צדיק" ואין "רשע", כי על האדם משפיעים אינספור גורמים הקשורים בתורשה, שהוא נושא עימו, ובסביבה בה הוא חי. הראייה הסכמתית של המקרא, לפיה ההתנהגות תלויה ברצונו של האדם לשמוע בקול "המדריך הרוחני" (הנביא, הכוהן, הזקן, הרב הצדיק, המקובל וכד') – היא לא רק מופרכת, היא גם מקוממת בחד-ממדיות שלה.

אלא שבכך לא מתמצית האבסורדיות של החשיבה המקראית, שיחזקאל הוא מנושאי דגלה המובהקים ביותר – מסתבר שלפי "ההיגיון" המקראי עצמו יש ב"תורת הגמול" הזאת בקיעים מבהילים, ואשר יחזקאל, שבטוח כי הוא מבשר את דבר האל, איננו חש בהם: מסתבר שהצדיק של יחזקאל שב מצדקו ועושה עוול כי ה' עצמו נותן מכשול לפניו (ג' 20)! – מסתבר שהנביא המנבא נבואת שקר לבני ישראל – האל פיתה את הנביא ההוא לעשות כן, ולמרות זאת האל נוטה את ידו עליו ומשמיד אותו (י"ד 9)! זאת ועוד, לפי תורת הגמול של יחזקאל (בניגוד לתורת הגמול של התורה, לפיה הגמול עובר לדורות – שמות כ' 5, ל"ד 7, דברים ה' 9), הצדיקים מצילים רק את עצמם, אפילו לא בנים ובנות, כפי שהציל נוח בימי המבול. אפילו לנוח דניאל ואיוב הצדיקים האל לא יעשה "פרוטקציה" – הם לא יצילו את צאצאיהם (י"ד 21-12), כי האיש היבש, השטחי והסכמתי הזה לא יכול להעלות על דעתו שאין כל טעם בהצלתו של האב הצדיק אם הורגים את ילדיו!

והרי יחזקאל היה עד לשתי גלויות – גלות יהויכין וגלות צדקיהו, הוא ראה את האסון הנורא שפקד את העם – את יראי ה' ואת עובדי האלילים, ואף על פי כן, הוא מתאר בפרטי פרטים מה צריך הצדיק לעשות כדי לזכות בחיים, מה יקרה כאשר הצדיק ישוב מצדקו, וכאשר החוטא ישוב מחטאותיו – וכל זה בחזרות פסידו דידקטיות עד לזרא (ראו כל פרק י"ח). יש בידיו סיסמה, בה הוא מחזיק, ואותה הוא מבקש להנחיל לעם: "הנפש החוטאת היא תמות" (י"ח 4, 20; וראו כל פרק י"ח, וכן ל"ג 20-1). הוא מבקש לבטל באחת את "המשל" שהיה מקובל בעם לאחר החורבן: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" (י"ח, 2). אלא שיחזקאל מסתבך ומבטל, בבלי דעת, את הבסיס לתורת הגמול שלו: "ואמרת לאדמת ישראל, כה אמר ה', הנני אלייך והוצאתי חרבי מצערה והכרתי ממך צדיק ורשע. יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע, לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר מנגב צפון. וידעו כל בשר כי אני ה' הוצאתי חרבי מתערה, לא תשוב עוד" (כ"א 9-8), שהרי באמת אפילו יחזקאל, המקובע באמונה האבסורדית שלו, איננו יכול להתכחש לגמרי למציאות, בה בעת אסון או מלחמה נספים זה ליד זה זקן, נשים וטף, ובוודאי מי שבעיניו צדיק, ומי שבעיניו רשע.

סימן היכר לנבואת יחזקאל הוא ריבוי המצגים והמשלים המוזרים: הוא נדרש לשכב על צד שמאל במשך 390 יום, ועל צד ימין במשך 40 יום (ד' 8-4); הוא מצטווה לאכול את לחמו מעורב בצואת אדם, ולאחר תחנוניו – "מתרצה" האל ומרשה לו לערב בצפיעי בקר תחת גללי אדם (שם, 17-9). אחר כך הוא נדרש לגלח את הראש ואת הזקן, לחלק את השיער הגזוז לשלושה שלישים – האחד לשרוף באש, השני להכות בחרב, והשלישי לזרות ברוח – כל זאת כסמל לגורל הצפוי לירושלים (ה' 5-1; ראו גם ד' 3-1, י"ב 21-1). השיא המזוויע במצגים של יחזקאל הוא המצג על מות רעייתו: האל מבשר לו שהוא ממית את אישתו במגיפה, והוא לא יתאבל עליה כסמל לכך שכאשר המקדש יחרב, וכאשר בניהם ובנותיהם של בני ישראל ייפלו בחרב – הנשארים בחיים לא יתאבלו על האבידה הנוראה בדיוק כפי שיחזקאל ולא התאבל על אישתו (כ"ד 27-15). צריך טונות של אטימות ועיוורון אמוני כדי להפיק מהלב רעיון עוועים כזה!

כאמור, גם משליו של יחזקאל הם מוזרים בלשון המעטה. לדוגמה: נשר גדול, שהנביא שוקד לתארו בפרוטרוט, לוקח מצמרת הארז מלבנון ונותן אותו בשדה זרע בכנען ושם אותו כצפצפה, וממנה צמחה גפן סורחת. כיוון שהגפן פנתה לנשר אחר – היא תיענש קשות. הנמשל מתייחס, לפי דברי הנביא עצמו, למלכות יהודה אחרי גלות בבל, מלכות שהיתה אמורה להיות שפלה ונכנעת לבבל, והנה, במקום זאת היא מרדה בה ושלחה שליחים למצרים, המעצמה המתחרה. כיוון שמלכות יהודה הפרה ברית עם בבל, האל עצמו יעניש אותה (י"ז). צריך דמיון מעוקל לחלוטין כדי להתאים את המשל לנמשל: מה הקשר בין ארז הלבנון ובין מלכות יהודה? ואיך נשר נוטע ומגדל עצים, ומדוע הארז הפך לצפצפה ואחר כך לגפן? ליחזקאל הפתרונים.

ודוגמה שנייה: משל הרועים והצאן – מנהיגי ישראל נדמים לרועים שהזניחו את הצאן, ולכן הן נפוצו לכל רוח והיו למאכל לחיית השדה. האל יעניש את הרועים, והוא עצמו ירעה את הצאן, יחזירן מהמקומות אליהם הן נפוצו, ירפאן ויביאן אל מרעה שמן בהרי ישראל. אך בכך לא די – האל ישמיד את השמנה והחזקה, וישפוט בין שה לשה, כדי שהשיות החלשות לא תשתינה את מרפש רגליהן של השמנות והחזקות (ל"ד).

ההשוואה שעושה הנביא בין העם לבין צאן, ובין מנהיגיו לבין רועים – היא השוואה מקוממת, בוודאי עבור מי שמאמין כי כוחם של המנהיגים אמור לצמוח מהעם, ולא מהאל. ההשוואה היא בעלת היבטים מקבריים, שכן הרועה דואג לשלום הצאן כדי לנצל את החלב והצמר, ובסוף לוקח הרועה אף את חייהן כדי לאכול את בשרן, וכל זאת מבלי שלחיה האומללה תהיה מודעת לגורלה, כי איננה אלא חיה חסרת דעת. האם זהו משל מתאים ליחסים שבין מנהיג לעם? אלא שמשלים כאלה מצויים גם בנבואותיהם של נביאים אחרים ( ישעיה מ' 11, ירמיה ב' 8, ג' 15, י"ב 10, כ"ג 4-1, כ"ה 36-34, זכריה י' 3, י"א 10-3 ועוד), אבל הרעיון שהאל, האמור להיות הרועה העתידי של עם ישראל, ישמיד את הצאן "השמנות והחזקות", וישפוט בין שה לשה – הוא רעיון עוועים מקורי של יחזקאל (ראו משלים נוספים של יחזקאל: ט"ו, י"ט, כ"א 3-1, ל"ז).

יחזקאל איננו מזכיר את משה, ולא את תורתו, ולא משום שלא שמע עליו, כי יש בידינו עדות של בן דורו הזקן, ירמיה, כי משה לא היה לגמרי אנונימי (ירמיה ט"ו 1, ראו גם מיכה ו' 4), אלא שהתעלמותו של יחזקאל ממשה ומתורתו נובעת, כנראה, משום שהוא ראה עצמו כתחליף לו, ואולי אפילו כעולה עליו. הוא מציג עצמו כמשה, יהושע ושלמה גם יחד: הוא מנסח תורת כוהנים חדשה (קורבנות, טקסים, תפקידי הלויים והכוהנים וכד'), מציע תבנית מקדש חדשה שאינה דומה לא לבית הראשון שבנה שלמה, ולא לבית השני. הוא אף מחלק את הארץ בצורה סכמתית מהצפון עד הדרום לשבטים, כשכל שבט מקבל כברת ארץ הנמשכת מהים עד הירדן, ובאמצע מצויה חלקת התרומה, עליה מוקם המקדש, הלשכות, מגורי כלי הקודש וחלקת הנשיא. לחלוקת הארץ הזאת אין שום אחיזה באיזו שהיא מציאות, ובוודאי לא בגבולות השבטים המפורטים בספר יהושע (יהושע י"ג-כ"ב). את כל זאת הוא רואה בחיזיון בשנה ה-14 לאחר חורבן הבית (פרקים מ'-מ"ח). הנביא המוזר הזה, שספק אם שלט לחלוטין בעשתונותיו, מתיימר להסמיך עצמו להציע תורה חדשה, חלוקת ארץ חדשה ותבנית של בית אלוהים חדשה, כביכול לא היו לפניו משה, יהושע ושלמה. בשל יומרותיו אלו להשיג על משה רבינו בעצמו, שקלו חז"ל לגנוז את ספרו (בבלי, חגיגה י"ג ע"א, מנחות מ"ה ע"א).

למרות השטחיות, הסכמתיות והאטימות שניגרים מכתביו של יחזקאל, ואולי דווקא משום כך – קשה להגזים בהשפעה האדירה שלו על האמונה הישראלית ועל גורל עם ישראל, ועל הנזק שהוא גרם לאורך הדורות.

* * *

אבשלום בן-צבי

בנט הוא פוסט-ציוני

מתוך: "עמדת תצפית", 8.1.2013

שיחה שערך ארי שביט עם נפתלי בנט ("הארץ", 28.12.12), בהנחה שהיא משקפת נאמנה את הדברים שאמר בנט, חושפת את פניו המדאיגות של הלך הרוח בזרם הימני אותו מייצג בנט, והמכונה בטעות "הציונות-הדתית".

הציונות, אליבא דבנט, קמה בזכות החילוניות, מכיוון שהמערך הדתי בגולה היה דוגמטי מדי בכדי ליצור אותה בעצמו. אבל ציונות זו היתה "קיומית" שראתה במדינת היהודים מדינת מקלט. הסבר זה, אם כי משקף נאמנה את מצבו הבעייתי של המימסד הדתי בגולה, מפגין בורות עמוקה בנוגע לתנועה הציונית בהובלתו של הרצל. הקורא בכתביו של הרצל (וגם באלו של מגשימי הציונות בארץ, חלוצי ומנהיגי העלייה השנייה והשלישית וממשיכי דרכם), לא יכול לחשוב שהציונות שואפת למדינת מקלט על מנת לפתור בעייה קיומית. כתבים אלה, המבטאים את הרעיון הציוני במקורו, עניינם במהלך של שחרור עצמי של העם היהודי ממצבו הגלותי, והקמת חברה יהודית חופשית ומתקדמת, חברה צודקת המהווה מופת חברתי. הרצל הגדיר במפורש את מטרת הציונות לא כמקלט בטוח, אלא כאידיאל אין-סופי של התקדמות חברתית. בברכה לעיתון נוער ציוני בוינה, שלושה חודשים בטרם מותו, כתב הרצל:

"לזאת קראתי פעם בשם אידיאל שאין לו סוף.  ובאמת חושב אני, כי הציונות לא תחדל מהיות אידיאל, גם לאחר שנשיג את ארצנו, ארץ-ישראל.  כי בציונות, כפי שאני מבין אותה, יש לא רק השאיפה לרכוש כברת-ארץ בטוחה במשפט בעד עמנו האומלל, כי אם גם השאיפה להשתלמות מוסרית ורוחנית."

לאידיאל זה היו גם היו שותפים ציונים שומרי-מצוות, ציונים-דתיים. הצדקת המפעל הציוני בטיעון המקלט הבטוח היא מפלטו של מי שלא מכיר או לא מעוניין בהגשמת החזון החברתי שהציעו הרצל והוגי הציונות. רק מתוך הטיעון הצר הזה, ומתוך היעדר מוחלט של פרספקטיבה היסטורית ארוכת טווח, ניתן לטעון, כפי שטוען בנט, שיש היום בעולם מקומות בטוחים יותר ליהודים מאשר מדינת ישראל. בוודאי שאין בעולם מקום בטוח, או מקום כלל, לקהילה יהודית-ריבונית מחוץ למדינת ישראל. מתוך הצדקה "ציונית" דלה זו, גוזר בנט את מסקנתו שציונות זו (שלא היתה ציונות אחרת מלבדה) עבר זמנה, ועל כן יש לעבור לשלב שבא אחריה, שבהתאם לכך לא יכול להיות מכונה אלא פוסט-ציונות. ההצעה של בנט לשלב זה מאפשרת לחשוף את תפישתו העמוקה בנוגע לציונות שאותה הוא מתיימר להמשיך בדמות חדשה, "ציונות-יהודית".

השימוש במושג זה "ציונות-יהודית", שתיתן למדינה "צביון יהודי", אינו יכול להצביע אלא על התפישה של בנט לפיה הציונות עד כה, על כל המפעלים שיצרה (תעשייה, חקלאות, אקדמיה, מערכת בריאות, תרבות עברית, מערכת דמוקרטית ועוד רבים וטובים), המסתכמים בחברה יהודית-מודרנית ריבונית שהיוותה בשלבים מסויימים אף מופת כלכלי-חברתי-מוסרי – לא היתה יהודית. בנט אומר שהוא לא תומך בכפייה דתית, אבל מאמין שהיהדות היא סיבת הקיום שלנו (תוך שימוש בקריצה הלועזית why, שהיתה מקפיצה את גדוד מגיני העברית). מאי-הסתפקותו ביהדותה של המדינה והחברה שהקימה התנועה הציונית עד כה, ומתוך השאיפה לראות ביהדות כסיבת קיום, לא ניתן להבין אלא שהמימד היחיד שממבטא באמת את היהדות לפי בנט הוא הדת היהודית.

זוהי תפישה הלקוחה הישר ממעמקי הדוגמטיות של המימסד היהודי בגולה, תפישה שכנגדה יצאו הוגי הלאומיות היהודית והתנועה הציונית. לתפישתם של אלה, שהיתה בשעתה תפישה מהפכנית בעולם היהודי, היהודים הם לא קבוצה דתית, כי אם לאום שהדת היא רק מרכיב חלקי בזהותו, וקיום מצוותיה אינו המגדיר היחידי את הזהות היהודית. למעשה, לאורך כל השנים הגורם המגדיר את הזהות היהודית לא היה אמונה דתית או קבלת עול מצוות, אלא השתייכות לקהילה יהודית. בתקופת צמיחת הציונות, כמו גם בימינו, קיום המצוות בהתאם לתפישה האורתודוקסית של ההלכה היתה בחירתו של מיעוט מקרב היהודים בעולם, ובוודאי שלא יכלה להפוך למגדיר הזהות היהודית.

המדינה היהודית שחזו הוגי הציונות לא התיימרה "לזכות" בצביון יהודי באמצעות נאמנות להלכה הדתית היהודית ולמימסד הרבני, אלא מתוך שתהיה מדינתם החופשית והדמוקרטית של אזרחיה היהודים, בין שהם מקיימים מצוות ובין שלא. היעדר העניין של בנט בערכי הריבונות-הדמוקרטית והצדק הכלכלי-חברתי שעמדו בבסיס הרעיון הציוני הם גם ההסבר למדיניות הסיפוח ושלילת הזכות הפלסטינית לריבונות שמציע הימין הדתי ביחס לשטחי הגדה המערבית, לצד מדיניות כלכלית ימנית אנטי-סולידרית.

בנט מודע לעובדה ש"השבט" שהקים את המדינה ברוח חילונית-סוציאליסטית רואה בשינוי שהוא מעוניין להוביל את חורבן ביתו. הוא מודע לכך שהשינוי שהוא מוביל מהפכה שמשנה את פניה של המדינה, ומכאן את פניו של מפעל ההגשמה שיצרה התנועה הציונית. הוא רשאי לעשות זאת. מה שאסור לו לעשות, זה להתכחש לכך, ולהסתתר תחת הדגל הציוני. אסור לו להסתיר את העובדה הפשוטה שה"שבט" שהוביל את הרוח החילונית-סוציאליסטית שהקימה את המדינה לא היה שבט, אלא התנועה הציונית עצמה, ושהמהפכה שהוא מבקש להוביל היא מהפכה נגד התנועה הציונית, מהפכה שמקורה באי-הסכמה עמוקה עם ערכי היסוד של הציונות. בנט, מעמדתו הפוליטית הנוכחית, אינו מייצג את הציונות-הדתית, כי אם את הפוסט-ציונית-הדתית. ראויים לו דבריו של נורדאו על אחד העם:

"אין אנו יכולים לאסור עליו את ההתנגדות לציונות, כמו שאין אנו יכולים לאסור את הדבר על רבני-המחאה. אך זכאים וחייבים אנו להתנגד לכך, שייטול לעצמו את השם 'ציוני'. הוא ההיפך מציוני. [...] ומי שמשתמש במילה זו במשמעות אחרת מכפי שהוגדרה בתוכנית הבזלית אינו אלא מאחז עיניים."

לפי המסתמן מאמצעי התקשורת, נראה שנפתלי בנט צפוי לזכות במנדטים רבים, שלפחות חלקם מגיעים ממצביעים מקרב השמאל והמרכז הציוניים, הנסחפים אחרי תדמיתו ה"מודרנית וחביבה", אך לא מודעים כלל למהות תפישותיו. לצערי, מערכת ynet בחרה שלא לפרסם את הרשומה הזו שהוצעה לה, ומערכת "הארץ" התעלמה מההצעה כליל. אם קראתם עד הנה ואתם חושבים את הדברים לראויים, אנא הפיצו אותה לקוראים נוספים.

ניתוח חשוב של ההבנה ההיסטורית המסולפת של הציונות בקרב המחנה המתקרא "ציוני-דתי" ניתן למצוא בפרקים הרביעי, החמישי והשישי בבלוג 'החיים הטובים' של ד"ר אודי מנור, העוסקים בביקורת חוברת שפירסם הרב אלי סדן, בוגר ישיבת "מרכז הרב" (הנחשבת לישיבת הדגל של הציבור הדתי-לאומי, שהצמיחה את מנהיגי הישיבות של הימין-הדתי ואת הגרעינים הראשונים של "גוש אמונים") שייסד ועומד בראש המכינה הקדם צבאית "בני דוד", המכינה הקדם צבאית הראשונה בישראל.

* * *

אובמה – לנין או סטאלין חדש, אליבא דמטלין

באיחור של ארבע שנים גלש אל כתובת הדוא"ל שלי שירו של אלכסנדר מטלין, משורר, מהגר מרוסיה הסובייטית לארה"ב:

http://thepeoplescube.com/peoples-blog/goodbye-america-my-country-t4383.html

בשיר זה מגיב מטלין להיבחרו של ברק אובמה לנשיא ארה"ב לכהונתו הראשונה. אף שזה לא מכבר הספיק אובמה להיבחר לכהונה נוספת – עדיין השיר הזה מעלה חיוך...

י"נ.  

היי שלום, אמריקה! / אלכסנדר מַטְלִין

תרגום מרוסית: יואל נץ

שָׁלוֹם לָךְ אֶרֶץ נֶהֱדֶרֶת!

הֱיוּ שָׁלוֹם אַרְצוֹת הַבְּרִית!

הַסּוֹצְיָאלִיזְם יְפָאֵר אֶת

שְׁמֵי הַהֹוָה וְהֶעָתִיד.

מִפְלוֹרִידָה עַד מִינֶסוֹטָה,

מִמֶרִילֶנְד עַד סָנְטָה קְרוּז,

עוֹלָם סוֹבְיֶטִי שְׁלֹט יִשְׁלֹּט עַל

אַרְצוֹת הַבְּרִית כְּמוֹ עַל פְּנֵי רוּס.

הָלְאָה קַפִּיטָלִיזְם, עֹשֶׁק!

בְּלִי לְהַסֵּס, כְּבָר בַּהֹוֶה

נָשׁוּב וּנְחַלֵּק הָעֹשֶׁר

בֵּין הַבְּרִיּוֹת "שָׁוֶה-שָׁוֶה."

שָׂכָר אָחִיד לְכָל נִתֵּן; הוּא

יַשִׂישׂ כָּל נֶפֶשׁ לְהַפְלִיא!

לֹא עוֹד עָשִׁיר וְדַל אֶצְלֵנוּ:

הַכֹּל שָׁוִים – כֻּלָּם דַּלִּים.

לִקְרַאת הַיַּעַד לִבְלִי הֶרֶף,

שֶׁכֶם אֶל שֶׁכֶם, אָח אֶל אָח,

גְּדוּדֵי Acorn יוֹצְאִים לַדֶּרֶךְ,

הִנֵּה, הֵם צוֹעֲדִים בְּסַךְ.

הָאוֹת מַגִּיעַ: נוּעַ, נוּעַ!

הָעָם מֵרִיעַ: Yes, we can!

וְהוּא עָנָיו בִּלְבוּשׁ צָנוּעַ

עֲוָלוֹת עָבָרוּ יְתַקֵּן.

אֵין לְהַרְהֵר, אֵין לְשַׁנֵּן – הוּא

מוֹבִיל לִקְרַאת הַגְּאֻלָּה.

נוֹשִׁיטָה יַד לִידִידֵינוּ

לְהוּגוֹ צַ'אבֶס, חִיזְבאַלָה,

גַּם לְחַמַאס, לִצְפוֹן-קוֹרֵיאָה,

לְקוּבָּה, לַאֲרָצוֹת אִסְלָם:

"אנא, סִלְחוּ!" וּלְמַפְרֵעַ

הֵם יִמְחֲלוּ לָנוּ – כֻּלָּם.

נַאֲכִילֵם, נָסִיר כָּל עֶצֶב,

עוֹלָם לְלֹא אוֹיְבִים נָקִים.

אָז יאֹהַבוּנוּ לְלֹא מֶצֶר

כָּל מְזֵי רָעָב וְחֵלכָּאִים.

קָדִימָה צַעֹד! מִשּׁוּם שֶׁפָּסוּ

דְּרָכִים לָשׁוּב, מִן הָעוֹלָם.

הֵא רְפוּאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף

לִבְרִיאוּתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם.

נֹאהַב רֵעֵנוּ; לִבְלִי רֶתַע

אוֹתוֹ נֹאהַב וּנְמַנֵף.

לְמַעַן טֹהַר הַפְּלָנֵטָה

לֹא עוֹד נִשְׂרֹף פֶּחָם וְנֵפְט.

כִּי לְהַמְשִׁיךְ מִשְׁטָר פִיסְקַלִי-

קַפִּיטַלִיסְטִי לֹא נַסְכִּים!

נַחְסֹם הֶמְשֵׁךְ חִמּוּם גְּלוֹבָּלִי –

פְּשַׁעֵי אֶנֶרְגְיַת עֲסָקִים.

הַטַּף יַרְבֶּה לִרְעֹש לִרְגֹשׁ, עֵת

אַהֲבָתוֹ לוֹ יַעֲנִיק,

עַל גִּיל יַלְדוּת שֶׁל גִּיל וְאֹשֶׁר,

הוּא יהַלֵּל אֶת הַמַּנְהִיג.

הַדָּת הִיא אוֹפְּיוּם, כַּיָּדוּעַ.

לֹא יִסְגְּדוּ עוֹד בְּנֵי אָדַם,

חוּץ מֵאַחַת שֶׁיְּכַבְּדוּהָ:

הַדָּת שֶׁלּוֹ, דָּת הָאִסְלָם.

עַל דָּת מֹשֶׁה, עַל דָּת שֶׁל יֵשּׁו,

נִקְרָא תִּגָּר; וְכִדְבָעֵי

לְבֵית הַדִּין חִישׁ יִתְבַּקֵּשׁ, הוּא

קָן הַשְּׁרָצִים הַ-CIA .

אַחַר כָּךְ נַעֲרֹךְ רֵבִיזְיָה:

אֵת הָאוֹיְבִים נִרְדֹּף בְּאוֹן –

שֶׁהִתְמַקְּמוּ בְּטֵלֵוִיזְיָה,

שֶׁהִתְחַפְּרוּ בְּפֶנְטָגוֹן.

כָּל חִלּוּקִי דֵּעוֹת מִכָּאן הֵם

מְבֻטָּלִים כְּבָר בְּתַכְלִית;

יִהְיוּ כָּל הַרֶפּוּבְּלִיקַנִים

לְסוֹצְיַלִיסְטִים, וּלְתָמִיד.

הָאֹשֶׁר עַל הַכֹּל יַחֲלֹש, אֶת

הַהִתְפָּרְצוּת כְּבָר אֵין לִכְלֹוא.

וּמִי שֶׁלֹּא יָשׂוּשׂ בְּאֹשֶׁר –

הָרֵי זוֹ בְּעָיָה שֶׁלּוֹ.

הַחֹשֶׁךְ מִשְׁתַּלֵּט בְּבַעַת,

עַל הָעוֹלָם יוֹרֵד הַכְּפוֹר.

הָאֵין עֵצָה – נִשְׁאַל בְּרַעַד –

אֶת הַטֵּרוּף אֵין לַעֲצֹר?

כְּכָל שֶׁנִּתְחַבֵּא, נָנוּעַ –

מִפְלֶצֶת סוֹצְיָאלִיזְם כָּאן.

כָּל-כָּךְ מֻכָּר, כָּל-כָּל כָּךְ יָדוּעַ...

לִבְרֹחַ שׁוּב? אֲבָל לְאָן?

אוקטובר 2009

ניו ג'רסי

* * *

יצחק שויגר

חליל הקסם מנגן בקריית מלאכי

האופרה הישראלית בניצוחה של חנה מוניץ הבלתי נלאית יזמה מפעל מדהים של הבאת אופרה לקהילה. המדובר במפעל גדול שממומן על ידי משרד התרבות והספורט ובו חוברים יחד אמני האופרה אשר יחד עם כוחות אמנותיים מקומיים מעלים מופע של אופרה בעיר הנבחרת. הפרויקט נקרא "נותנים במה."

 המפעל קיים כבר 13 שנה והוא זוכה לאהדה רבה בקרב אמני האופרה, אשר כך נמסר לנו, משתפים פעולה בשמחה וברצון ומופיעים במתנ"ס המקומי יחד עם מקהלות של רקדנים ואף שחקנים ממיטב התוצרת המקומית. וכדאי לתת לו במה ופרסום בכל מדיה אפשרית.

אמש הופיעה חנה, ושבעת בניה, הסולנים של האופרה הישראלית,  עם להקת הזמר והמחול המקומית של קריית מלאכי במתנ"ס המקומי של הקריה באופרה הידועה "חליל הקסם"  מבית מדרשו של וולפנג אמדיאוס מוצרט. על המוסיקה ניצח המנהל המוסיקלי של האופרה הישראלית, שניצח על נגני התזמורת הסימפונית של רעננה. וכך ירדו דרומה למתנ"ס של קריית מלאכי  זמרי האופרה התל אביבית, נגנים מרעננה, ואליהם חברו חברי אגודת הידידים  של האופרה שהובלו באוטובוס מפואר כדי לקחת חלק באירוע.

אצל היהודים, כמו אצל היהודים הטובים, שום דבר לא עובר בלי הרמת גבה, ואף המחווה הזה של השתתפות באירוע על ידי חברי אגודת הידידים נתקל בהערות מתנשאות, "מה זה, אתם יורדים אל העם?" וכיוצ"ב.

אבל אנו באנו נסענו והשתתפנו ואפילו כיבדו אותנו במתנ"ס בכיבוד צנוע. מחווה נחמד לכשעצמו. ואף עליזה יפו היו"רית הנמרצת של האגודה המתיקה את הנסיעה בפחזניות נהדרות מתוצרת קונדיטוריה ידועה.

צריכים לבוא בצופיות נמוכות. הבמה בכל זאת קטנה. זאת במה של מתנ"ס ולא של משכן האמניות המפואר, והאקוסטיקה בהתאם. אבל בכל זאת החווייה קצת נפגמה.  המתנ"ס לא לבש חג כמו שציפינו. לא היתה תחושה של אירוע מחשמל חד פעמי. הדוברים בראשית המופע  דיברו בחום על המפעל. זה בכל זאת משהו יוצא דופן. הלא אין מופע כזה באופן תדיר במתנ"ס המקומי. מי עוד אוסף כ-100 צעירים שירקדו לקול צלילי המוסיקה היפה והמוכרת כל כך, ומלביש אותם בתלבושות ויוצר מופע ביחד עם סולנים מקצועיים שרגילים להופיע על במות מפוארות בעולם? אבל התחושה הכללית היתה של מופע של להקת ריקוד מקומית לא מקצועית, משהו כמו מופע הסיום של התיכון עם שדרוג.

מוטי מלכה ראש העיר, הגיבור המקומי, שאירח את המופע ושירד  כבר מהכותרות  על ניצול מיני של כמה בנות בעיר בטענה של הסכמה, ללא ספק דמות חינוכית מוערכת, אמר בדברי ברכתו כי מעולם לא היה באופרה ושהוא ראה לראשונה בחייו מופע כזה כשצפה יום קודם בחזרה הכללית. והוא הבטיח לכולם הנאה רבה. אז קודם כל כדאי להזמין אותו למשכן כדי שתהיה לו פרופורציה. ואולי ידאג למה שאפשר שייעשה, שהמקום לפחות ילבש חג. משהו אישי. זה לא נעים להשתין בשירותים מוצפים. ואפילו אם לא מזמינים אורחים נדירים מתל אביב אפשר וצריך לדאוג למשהו קצת יותר אסתטי מאשר השירותים הצבאיים המוצפים במים, וגם לדאוג למגבות.

גם הקהל לא התלהב מהמופע. קצת מפתיע. מאחורי ישבו שני נערים רעבים עם אימם שבאו מצויידים בכמה חבילות מרשרשות של חטיפים, משל יצאו לצפות בכדורגל בשכונה, פטפטו ללא הרף והתחרו עם המוזיקה ללא הפסקה. לאחר מספר הערות שלי, שלא נענו, הפסקתי לבקש. לאלו שישבו לפניי, הרעש הכבד מאחוריי לא הפריע, כי הם לא הקשיבו משום שהיו עסוקים כל זמן המופע במשלוח אסאמאסים או בבדיקה של מצב אניות המטען שלהם שהיו כנראה בכניסה לאשדוד, ומזג האוויר הקשה איים עליהם והכניס אותם לחרדה קיומית. אחרים, יצאו ונכנסו. אבל גם בסיום לא ראיתי שהקהל עמד והריע ממושכות. התגובה היתה פושרת. מחיאות כפיים, דקה שתים וזהו. בכל זאת בני משפחות הרקדנים היו על הבמה. אני ציפיתי שהחמולות המשפחתיות יעלו לבמה ויצורו על המשתתפים בחום ובעידוד. זה לא היה.

ואולי, חנה יקרה שלנו, זה גם לא יהיה? ואם לא, האם המאמץ העצום כדאי, האם זה משיג את המטרה? אני בטוח שזה גורם הנאה למשתתפים אבל מהי המטרה?

אינני יודע. החליל ניגן אמש בקריית מלאכי אבל הקסם לא היה. הוא לא הגיע.

* * *

יהודה דרורי

מנהל תיכון בּוּר ותועמלן

מנהל תיכון "נט" בת"א, איש השמאל הקיצוני, רם כהן, פירסם לאחרונה ב"הארץ"  מאמר בו הוא קורא להצביע בבחירות עבור מר"צ או חד"ש, אף שללא מעט מתלמידיו זכות בחירה (והוא מודע לכך...) – לכן אין ספק שישנה פה עבירה חמורה על נהלי משרד החינוך. נחכה ונראה מה גדעון סער מסוגל כיום לעשות בנדון, חוץ מלהתנשק עם גאולה אבן...

לתמידי תיכון "נט" אני רוצה לומר בראשית דבריי כי מה שיותר מדאיג ממאמרו ב"הארץ" אלו ההתבטאויות שלו בפניכם, תלמידים, לגבי ה"כיבוש המשחית"... יש לצפות ממנהל תיכון, שאנחנו שולחים אותו לחנך את ילדינו, שלא יציג רק את השקפת העולם של אויבינו על מהות קיומנו – ואם אין הוא טורח להביא את טיעוני הצד הציוני, מוטב שלא יציג כלל השקפת עולם.

לידיעתכם, תלמידים יקרים, המונח "כיבוש" הומצא על-ידי האוייב הערבי ואומץ על-ידי השמאל הישראלי לפלגיו השונים כי בסיסמה של תעמולה זולה זה תופס יפה. אבל לגבי הפלסטינים הכיבוש הינו כל חלק של ארץ-ישראל, דהיינו, בכל מקום בו יושבים יהודים, כי הרי על-פי האיסלם, כל שטח ארץ-ישראל הינה אדמה קדושה למוסלמים ואסור לכופרים להיות בה (יש לגרשם או להרגם) – הנאמר פה במשפט אחרון זה הינה עובדה ידועה לכול, אבל האם המנהל הלא-נכבד הזה טרח להביאה לפניכם, לפני תלמידיו – אני מניח בברור שלא!

הבורות השוררת אצל אנשי השמאל ביחס לארץ-ישראל הינו דבר שתמיד הפתיע אותי. אישה יכולה להיות עם פרס נובל בכיס ולדבר על "כיבוש" בעוד שהכיבוש היחידי בארץ ישראל ב-100 השנים האחרונות היה הכיבוש  של יהודה ושומרון והעיר העתיקה על-ידי הצבא הירדני.

ב-1917 אלנבי לא כבש את ארץ-ישראל, הוא שיחרר אותה מהשלטון העות'מני המושחת. צה"ל ביוני 1967 שיחרר את יהודה ושומרון מהכיבוש הירדני, לכן צה"ל לא היה צבא כיבוש!

אגלה לכם סוד ידוע, מ-1923 עד היום, החזקה על כל השטח שממערב לירדן ניתנה ליהודים על-פי החלטת חבר הלאומים שאושררה על-ידי מרבית ארצות העולם – ואת זאת תלמידים יקרים לא תשמעו ממנהלכם הנחמד, כי חלק מאותה מערכת הפרופגנדה האנטי-ציונית, המאפיינת כל-כך את השמאל הקיצוני – "לא זוכרת" עובדות הסותרות את האג'נדה שלהם. יותר מכך, אם רם כהן יחייך בהתנשאות טיפוסית לשמאלן-יודע-כול, ויאמר לכם שהאו"ם החליט אחרת ב-1947, תסבירו לו שזו בסך-הכול היתה המלצה של עצרת האו"ם (שהערבים סירבו לקבל אותה), וזה לא שייך כלל לחוק הבינלאומי.

אם תחליטו לפיכך, שאנחנו לא הכובשים, תבינו גם שכל ההתנחלויות שלנו הינן חוקיות (כל עוד הן לא על אדמות פרטיות), לפיכך גם תל-אביב וגם באר שבע וגם כרמיאל הינן התנחלויות חוקיות... (ובהנחה שמר כהן בטח לא סיפר לכם – אז תדעו שהפלסטינים קוראים לכל היישובים היהודיים בשטח מדינת ישראל: "התנחלויות...")

אני אישית לא שייך למחנה פוליטי כלשהו. השקעתי 12 שנה בלימודים אקדמאיים, בעיקר בנושאי המזרח התיכון (קצת יותר חינוך ממנהלכם...), ואם אומר את מה שכתבתי פה בכיתה בתיכון כמורה לאזרחות, השמאל "יצלוב" אותי בראש חוצות, מדוע? כי הם פשוט בורים ומסרבים להכיר בעובדות, - - ממש כמו הערבים שמסרבים להודות שבקוראן כתוב במפורש שמוחמד אומר שארץ ישראל ניתנה על-ידי אלוהים לנחלה ליהודים...

* * *

אהוד בן עזר

"אופטימיות היא שם המשחק"

כראוי לאחד הלילות הקרים של העונה, אתמול, בתל אביב, 8 מעלות בחוץ, רוח חזקה ופרצי גשם מדי פעם, החליטה המסתורית שזה הערב המתאים ביותר לצאת לסרט בקולנוע "גת", שהוא, אגב, האולם הגדול האחרון בתל אביב מבתי הקולנוע של פעם. לא ידעתי אפילו לאיזה סרט אני הולך, עד שהגענו לשבת באולם המחומם, ומאחר ושם הסרט אינו מופיע בפתיחה, שום כותרות לא מופיעות בה – ישר הסרט, הסתכלנו בכרטיס וראיתי ששם הסרט "אופטימיות היא שם המשחק".

ניתנה האמת להיאמר שתחילה השתעממתי קצת, אף כי השחקנים מצויינים: ברדלי קופר בתפקיד פט סוליטן, מורה צעיר להיסטוריה שתפס את אשתו, המורה לספרות, בוגדת בו, יצא מדעתו, ועכשיו לראשונה, עדיין פסיכי, הוא משוחרר על תנאי מבית המשוגעים ומתאכסן אצל הוריו. אביו בסרט הוא רוברט דה נירו, והוא מכור להימורים בספורט.

עד מהרה נרקם רומאן מרתק ועז בין פט לבין טיפאני, היא השחקנית המקסימה ג'ניפר לוראנס, שגם לה יש בסרט חבילה רצינית של מופרעות משל עצמה. השניים מגישים דואט מילולי מצויין שגם מתבטא בסוף בדואט ממש בתחרות ריקודים. הבמאי הוא דייוויד או ראסל והסרט משנת 2012.

מה נוסיף ומה נאמר, השעתיים של הסרט האמריקאי-מאוד חולפות מהר מאוד, מה עוד שככל שהוא נמשך הוא פחות משעמם, ולקראת הסוף, ה"הפי אנד", כמובן, הוא נעשה ממש מותח לפי מיטב המסורת ההוליבודית.

כמו שיש "סרט קיץ" ככה יש גם כנראה "סרט חורף". נעים לחזור הביתה, להפעיל תנור חימום ולשקוע במיטה חמה כאשר בחוץ משתולל חורף אמיתי. רק באוסטרליה, עם ארבעים מעלות חום, והשריפות, ודאי חם ונעים עכשיו יותר – ואין להם את ביבי שיזעיק סופר-טאנקר משמיים, כי ראש הממשלה שלהם היא אישה, ונשים, כמו שאמר יובל סמו באוזני ציפי לבני בתוכנית האחרונה של "ארץ נהדרת", יודעות לעשות כל דבר כמו הגברים – רק פחות טוב!

* * *

דודו אמיתי

רשימת ארגוניה הנתמכים

של הקרן לישראל חדשה

שלום אהוד,

ראשית, תודה על העלאת/הבלטת שמה של מר"צ בתכיפות כזו. אין עדות טובה מזו לרלבנטיות שלנו מאשר מספר הנרגזים הרב בין כותבי "המכתב העיתי" (כן, אני יודע שהיית חבר מר"צ ופרשת. מה לעשות שאיננו ראויים לך...)

שנית, אני קורא על הרעים המנצחים  בשם הדמוקרטיה ותמה: ואחרי כל זאת המתנחלים והימין חזקים מתמיד ואיתם הגזענות, ההסתה וממלא מקומו של כהנא עלי אדמות שצילו הולך ומתארך מעל הדמוקרטיה הישראלית השבירה – איך הקרן החדשה הכול יכולה ו"ארגוניה" מאפשרים זאת? לא ייאמן ממש.

להלן רשימת "ארגוניה" הנתמכים. לא יאומן כמה נזק הם גורמים וכמה ישראל "שלנו" היתה מרוויחה מחיסול עדת המזיקים הזו (והדמוקרטיה והסובלנות בכלל). זו תהיה ארץ שילדינו מה זה ישמחו לחיות בה:

 אדם טבע ודין. אעלאם. אתג'אה. בצלם. גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע. האגודה הערבית לזכויות האדם. האגודה לזכויות האזרח בישראל.  הוועד הישראלי נגד הריסת בתים. המועצה לשלום ולביטחון.  המוקד להגנת הפרט. הקשת הדמוקרטית המזרחית. ידיד. יש דין. ישראל חופשית. כל-זכות. מוקד סיוע לעובדים זרים. מרכז אדוה. מרכז הרצוג. מרכז מוסאוא. נאמני תורה ועבודה. נווה שלום. נוער כהלכה. עדאלה. קולך. קו לעובד. שדולת הנשים בישראל. תמורה  – המרכז המשפטי למניעת אפלייה.

שנה אזרחית מלאת זכויות ואחווה,

דודו אמיתי

מגבעת חביבה הלא-נתמכת הפלא ופלא.

אהוד: באתי למר"צ מ"שינוי" בעקבות אמנון רובינשטיין. אבל בעקבות דבריך – מר"צ בעיניי שוב איננה ראוייה לעצמה. עזבתי אותה כאשר השתלט עליה יוסי ביילין, שאין ולא היה לי שמץ של אמון בו – ומאז היא רק הלכה והידרדרה ואיבדה את מעט האנשים הטובים והשפויים שהיו בהנהגתה.

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

20. רוני צדיק

חיי רוני עומדים בצל היחסים בבית, שתלויים במצב-הרוח, המושפע קודם-כול מהמצב הכלכלי.

יעקב, אביו, היה אחראי-משמרת במפעל לייצור תנורי-חימום חשמליים. כאשר הוצף השוק המקומי בתנורים מיובאים, זולים יותר, הסכימו העובדים לוותר על דמי-חופשה ותוספות אחרות, אך המפעל שקע בחובות בגלל מלאי תנורים שהצטבר אצל המפיצים, ובתחילת הקיץ נסגר. יעקב נשאר ללא מקום-עבודה.

יעקב גבר חרוץ ומוכן לכל עבודה. ידיו חזקות ועורפו נוקשה, כנתון במאבק מתמיד. חודשיים קיבל דמי-אבטלה ואחר הוצע לו להיות נהג בדואר, במשכורת קטנה יותר. הוא הסכים, ובלילות הוא משמש גם בתור מלצר במסעדה ליד הים.

אימו של רוני עובדת כמזכירה בבית-ספר, וחלק ניכר ממשכורתה משולם למעון שבו שוהה אחותו הקטנה מדי יום. לרוע מזלם לא הצליחו בני-המשפחה להגיע לדירה משלהם בעיר הגדולה, אפילו בדמי-מפתח, והם גרים בשכירות חודשית.

רוני יודע שהוריו עובדים קשה כדי שהוא ואחותו לא ירגישו עצמם עניים לעומת ילדים אחרים, שבאים מבתים הנראים בעיניו מבוססים וחסרי דאגות. אבל בכך לא נגמר העניין. מצב-הרוח בבית מושפע כל הזמן מהמצב הכלכלי. אביו חוזר עייף מעבודת היום, ולאחר מנוחה קצרה יוצא שוב לעבודה. על אימו מוטלות כל עבודות הבית, כי אין להם אפשרות להחזיק עוזרת.

רוני מרגיש מתח באוויר. כאשר ההורים מתרגזים, יעקב מטיח בליאורה שחייו מתבזבזים על עבודות לא-מעניינות: הוא לא יכול להגיע לשום דבר בחיים כי כדי להקים איזה מפעל פרטי הכי קטן צריך כסף, והוא – אפילו בפיס לא זכה מעודו; ו"כדי להצליח בחיים צריך להיות גנב!"

והיא עונה לו שאם היה מסיים את הלימודים שלו, ואם היתה לו אמביציה, היה משיג עבודה טובה יותר, וכי היא מקווה כי רוני ודפנה ילמדו ויגיעו למעמד טוב יותר בחיים ולא יהיו כישלון כמוהו.

כאשר יעקב שומע את הקטע הזה, עולות הצעקות שלו ומגיעות עד לאוזני השכנים, והוא יוצא מהבית למשמרת המלצרות הלילית שלו בטריקת דלת עזה, שמפילה רסיסי-טיח מן הקיר הסדוק שבדירה השכורה.

רוני מתחיל לרעוד כאשר הוא עד למריבות. נדמה לו שהאחריות על היחסים הרעים בין ההורים מוטלת עליו, והוא מבטיח לעצמו לעשות הכול כדי לתקן את המצב. אחרי הלימודים הוא הולך לקחת את דפנה מהמעון, והקטנה אומרת: "אם יהיה לנו יום אחד הרבה כסף, אפילו שנגנוב, אז אבא לא יצעק יותר על אימא?" – בימי החופש שומר עליה ומכין לה ארוחות. רץ לעשות קניות. משתדל למוד היטב, למרות שקשה לו, כי הוא יודע שכל ציון גרוע שלו, כל כישלון בבחינה, נופל כמו פצצה על היחסים המתוחים בבית, כאילו איכזב בכך את הוריו המסכנים. הוא מחפש דרכים להרוויח כסף: כשמרטף, כשוטף חדרי-מדרגות וכעוזר בחנות ספרים סמוכה.

רוב החברים של רוני בכיתה אינם צריכים לעבוד ומקבלים מההורים כסף בלי בעיות. לחבר אחד, כשהיה בן שלוש (!) – פתח אביו בבנק קופת תגמולים על שמו ל-15 שנה, והוא מפקיד בה סכום כל חודש. כאשר החבר יגיע לגיל שמונה-עשרה – ישתחרר הכסף ויוכל לעשות בו מה שהוא רוצה.

כשהחברים רואים כיצד רוני עסוק כל היום בשליחויות ובעבודות בבית ובחוץ, הם קוראים לו – רוני צדיק. למ"ד-ו"וניק. במשך הזמן התרגלו לכך שה"צדיק" עוסק גם בענייני הכיתה – בוחרים אותו לוועד, והוא דואג לכול – עצים למדורה בל"ג בעומר, צביעת הכיתה, איסוף כסף לטיול או להליכה לתיאטרון, עזרה בבית-ספר לעיוורים – מה הבעייה? – רוני צדיק יתנדב וייצג את כל הכיתה.

האימהות אוהבות להזכיר אותו: "תקחו דוגמה מרוני, פאראזיטים, תראו כמה הוא אחראי, עובד, משתדל בלימודים, ואתם – יותר מדי טוב לכם ולכן אתם גדלים בטלנים!"

*

יום אחד אחר-הצהרים נערכה התרמה לוועד למען הקשיש. בערב מסרו התלמידים לידי רני סכום יפה שאספו, כדי שיביא אותו למחרת למזכירות בית-הספר.

למחרת בבוקר, בהפסקה הראשונה, פתח רוני את ילקוטו – והחוויר. הכסף איננו!

אבד? או נגנב? ובידי מי?  – רוני נשבע כי המעטפה ובה הכסף היתה בילקוטו בבוקר, בטרם יצא לבית-הספר. המנהלת קרא לו לשיחה.

"מה נעשה? אם איבדת את הכסף, זו רשלנות מצידך, ואם מישהו גנב אותו, אתה צריך לעזור לנו ולהיזכר במי אתה חושד..."

"באף אחד. לא צריך. אני מבטיח שאני אעבוד ואחסוך ואחזיר את כל הסכום שהיה..."

"אבל לא חושדים בך שלקחת אותי, רוני..."

"לא חשוב." השיב רוני בדמעות, " אני בעצמי אחראי ל'פאשְׁלָה'. אני מבקש שלא תעשו שום חקירה! ורק שלא תספרו להורים שלי..."

*

המנהלת הסכימה. זה עדיף על חקירה, ממנה משתמע כאילו אחד התלמידים גנב. היא הודיעה בכיתה שהכסף כנראה אבד. בית-הספר ייתן לוועד למען הקשיש את הסכום מקופתו, ורוני התחייב להחזיר לקופה, בשיעורים, עד לסוף השנה, סכום דומה, כי הוא חושב שנהג ברשלנות בשמירה על הכסף. רוני שתק, בגרון חנוק, והנהן בראשו.

*

רוני צדיק נמצא עתה במתח קשה: הצרות הרגילות בבית. הצורך לעבוד יותר אחרי יום הלימודים, ולהסתיר מההורים חלק מהכסף שהרוויח, כדי להחזירו למנהלת. ההרגשה שבבית-הספר חושבים שהוא גנב, עובדה שמאז המקרה אין בוחרים בו לעסוק בענייני כספים. וזה מעליב, אפילו שהחברים צוחקים ואומרים לו: "תודה לאל, עכשיו לפחות כבר לא שומעים עליך בבית נאומים בתור תלמיד לדוגמה!"

והעניין המציק מכול – האם הכסף באמת אבד, או מישהו לקח אותו? ומי זה?

*

הסוד לא נפתר. הכסף נעלם ואינו.

אבל לאחר חודשיים אירגנו דוקי וגידי מגבית בכיתה, הודיעו לרוני צדיק שהם רואים את עצמם כולם כאחראים לכסף שאבד, וכי החליטו לסגור את יתרת החוב ואפילו להחזיר לו מה ששילם יותר, כי זה צריך להתחלק שווה בשווה בין כולם.

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לבסוף החלטתי לבחור ביאיר לפיד. לאחר התלבטויות רבות, ובדרך של אלימינציה, ובהחלטה שבכל זאת אסור לי לוותר על ההשתתפות בבחירות, החלטתי, ללא אשליות מופרזות – לתת את קולי לרשימתו של יאיר לפיד – בין השאר משום שהוא צאצא של משפחות הונגריות משני הצדדים וגם כתב ספר יפה וחשוב מאוד מזיכרונות חיי אביו יוסף טומי לפיד.

אהוד בן עזר

* כותרות "הארץ" מאתמול: "מדינה מוצפת: פצועים, נזק כבד ועשרות מפונים. גשמים כבדים הציפו את נתיבי איילון. עשרות משפחות פונו מבתיהן באזור השרון, שני בני אדם נפצעו. היום תחריף הסופה ויירד שלג בהרים." –

אבל איך שכחו לציין שהכול קורה באשמת נתניהו ואשתו, שגרמו גם לשריפה הגדולה בכרמל כאשר עישנו נרגילה עם שני הנערים הדרוזיים עד שבא הסופר-טאנקר המעופף והיקר מארה"ב וְהִמְתִיז עליהם?

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן.

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,460 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,052 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל