גיליון מס' 807

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' בשבט תשע"ג, 14 בינואר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָאָרֶץ הַזֹּאת מְחַכָּה... // לכל קוראי "חדשות בן עזר" בעלי הלב ורגישֵי המצפּוּן, קול קורא מאת יוסי גמזו. // מרדכי קידר: מדינת "האחים היהודים". [ציטוט]. // אלוני זמורה: מדוע התפוצצה סדנת המחנכים בבית רוטנברג? // עוז אלמוג: לזכור ולשכוח. // דרור אֵידָר: 1. החיידק המקארתיסטי התעורר מרבצו. [ציטוט]. 2. רוח מהרי השומרון. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. יומן בחירות 2013 (כ"ו). 2. מיהי חד"ש? מה ההיסטוריה שלה? 3. מדוייק? (בערך). // יעקב פדהצור: תגובתי למאמרו של אורי הייטנר ״מה נהיית שמאלני?״ // מתי דוד: יוזמה מדינית חדשה? אשלייה ישנה של "תעשיית השלום"! // אלישע פורת: חרמונית ומגפי שלג קנדיים. // יוסף אורן: עמוס עוז "זורע שירים בדמעה",  פרק ממחקר על תחום שעדיין לא נחקר ביצירתו של עמוס עוז: זיקתו המיוחדת לסוגה השירית בספרות. // משה כהן: 1. הנדון: למה לא, בעצם? 2. הנדון: נמאס כבר לנגב את הרוק מהפנים. // דודו אמיתי: הסרט "שומרי הסף" הוא הישג קולנועי נדיר. // משה גרנות מגיב. // יהודה דרורי: ביבי, תן לציפי כבקשתה... // בֶּנְדָלֶה: האם יהודה דרורי יכול לתרץ את הסתירה במאמרו? // שרה גוטר דוידזון: עוד על דניאל סמבורסקי. //  יוסי אחימאיר: יש חד"ש בבתי-הספר. // רות כץ ירדני: ומה המנה האחרונה? // זאב בן-יוסף: השטחים הכבושים של ישראל ובריטניה. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 21. רָוִית הצִיוּנִית. // מקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

הָאָרֶץ הַזֹּאת מְחַכָּה...

הָאָרֶץ הַזֹּאת מְחַכָּה כָּל שָנָה, מְעֻנָּה מִשְּרָבָיו שֶל הַקַּיִץ

לְחֶסֶד טִפּוֹת הַיּוֹרֶה שֶיַּרְוֶה אֶת צְחִיחוּת צִמְאוֹנָהּ לְמָטָר

וְהִיא כְּמוֹ חַנָּה הַבּוֹכָה בְּשִלֹה וְכוֹרַעַת מַמָּש עַל בִּרְכַּיִם

מֵרֹב תַּחְנוּנֶיהָ לִזְכּוֹת בִּפְרִי-בֶּטֶן לָאֵל שֶעוֹד לֹא נֶעֱתַר.

וְכֵיוָן שֶעוֹנַת הַיּוֹרֶה הִיא גַּם זְמַן נְבִיטַת הַדָּגָן בִּשְׂדוֹתֶיהָ

וְנִמְאַס לָהּ הַיֹּבֶש הַזֶּה הַחַמְסִינִי שֶבּוֹ הַשָּׂדוֹת הַזְּרוּעִים

מְצַפִּים לְבוֹאוֹ שֶל הַחֹרֶף שֶעַד שֶהִגִּיעַ לְכָאן – תִּעֲתֵעַ,

הִיא חוֹלֶמֶת עַל אוֹפְּצְיָה אַחֶרֶת בָּהּ גֶשֶם נִתָּךְ מִשָּמַיִם גְּבוֹהִים.

וּמַמָּש כְּמוֹ הָאָרֶץ הַזֹּאת גַּם הָעַם הַזֶּה, כָּל הַיּוֹשֵב וְשוֹכֵן בָּהּ

מְחַכֶּה לְאִוְרוּר בְּעִסְקֵי הַצִּבּוּר כְּמוֹ לְרוּחַ צַחָה מִן הַיָּם

בָּהּ יַצְדִּיק כָּל נִבְחָר חוּץ מִגּ'וֹבּ וְשָׂכָר אֶת הַנּוֹרְמָה אֲשֶר יִבָּחֵן בָּהּ

וּמִלְּבַד בְּכָשְרוֹ גַם יַפְגִין בְּיָשְרוֹ אַנְטִיתֵזָה לְמָה שֶקַּיָּם.

וּמִשּוּם שֶכָּעֵת מִדֵּי יוֹם מִתְלַהֵט מַאֲבַק-הַכּוֹחוֹת הַפּוֹלִיטִי

וְהָרִים וּגְבָעוֹת מֻבְטָחִים לְמֵאוֹת בְּכָל חַארְטָה שֶל עֶרֶב בְּחִירוֹת

וְלָעַם כְּבָר נִמְאַס כָּל אוֹתוֹ וַּאגָ'ערָאס בּוֹ כָּל בַּאסְטָה, בְּטוֹן מוֹנוֹלִיתִי

מַכְרִיזָה עַל שֶלָּהּ וּבַסּוֹף מִתְגַּלָּה כִּכְנֻפְיָה שֶל קְנוּנְיוֹת עֲכוּרוֹת, –

הָעַם, כְּאוֹת, רוֹצֶה לִרְאוֹת פּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                 

שֶל מַנְהִיגוּת-אֱמֶת שֶהִיא מֻשָּׂא לְהִזְדַּהוּת,

שֶל יֹשֶר בְּלִי פְּשָרוֹת וּבְלִי קוֹמְבִּינוֹת, שֶל נִבְחֶרֶת

שֶבָּהּ נִקְיוֹן-כַּפַּיִם הוּא לֹא פַארְסָה, הוּא מַהוּת.

כִּי כְּלָל וּכְלָל לֹא דַי לָנוּ שֶהֲגָנָה מֻגְבֶּרֶת

כְּמוֹ זֹאת שֶל מוֹעֲצוֹת גְּדוֹלֵי תּוֹרָה סַמְכוּתִיִּים

אוֹ סוֹלְלָה שְלֵמָה שֶל צֶוֶת פְּרַקְלִיטֵי צַמֶּרֶת

שֶיֵּש בָּהּ אַרְטִילֶרְיַת שוּעָלִים מִשְפָּטִיִּים

כָּאן תְּטַהֵר בְּשֶפַע דֵטֶרְגֶּנְטִים אֶת הַשֶּרֶץ

מַמָּש כְּפִי שֶכָּתוּב שָם בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין

וּתְקַרְצֵף בְּמִכְבְּסוֹת-מִלִּים בְּפֶרֶץ מֶרֶץ

אוֹ בְּשִטּוֹת נִקּוּי יָבֵש (וְהַמֵּבִין יָבִין)

כָּל ז'וּלִיק מְמֻלָּח שֶבְּכַסְפֵּי צִבּוּר מָעַל כְּבָר

וְתוֹצִיאוֹ נָקִי, גְלָאט כֹּשֶר, עִם אוֹ בְּלִי קָלוֹן,

כִּי גַם קֻפַּת שְרָצִים בִּלְתִּי פְּלִילִית הִיא מִין סְקַנְדָּל כְּבָר

וּמִנּוּיוֹ לְשַׂר הוּא לְכֻלָּנוּ כִּשָּלוֹן

וְאִם זֶה אִיש מֻכְשָר אַך גַּם מֻכְשָר כְּסָפִים לַחְמֹס פֹּה

הֲרֵי כְּדֶגֶם מוּסָרִי לָעַם זֶה חִדָּלוֹן

כִּי גַם בָּשָׂר כָּשֵר אִם הוּא מַסְרִיחַ אֵין לִנְגֹּס בּוֹ

וְגַם אִם אֵין בּוֹ שוּם קָלוֹן

זֶה לֹא אוֹ דֶה קוֹלוֹן...

* * *

לכל קוראי "חדשות בן עזר"

בעלי הלב ורגישֵי המצפּוּן

חברים יקרים,

לפני חודשים ספורים פירסם המכתב העיתי  שיר  צנוע  שלי  שגולל את הפרשה הנוגעת ללב של נתן בן יוסף, לוחם מחתרת ואחד מוותיקי בוניה של העיר נתניה בפרט ומדינת ישראל בכלל, החולה במחלה סופנית והמגדל בביתו ועל חשבונו, זה שנים אחדות, ילד פיליפיני חמוד, הדובר עברית רהוטה ולומד בבית-ספר עברי, ואשר נפשו של מר בן יוסף בן ה-94 נקשרה בו מאוד.

למרות שהוראות משרד הפנים גוזרות על הילד ואימו להיות מגורשים מארצנו, נעתר ביהמ"ש בשעתו לתחנוניו של מר בן יוסף לעכב את ביצוע הגירוש למשך הזמן שהקשיש רחב-הלב עדיין חי.

"לא נותר לי כבר הרבה זמן לחיות," ביאר הקשיש הנדיב לביהמ"ש, "וכל מה שאני מבקש הוא לאפשר לי להיות בחברתו טרם שאיאלץ להיפרד מן החיים בשל מחלתי. ילד זה הוא הסיבה העיקרית לכך שיש לי למען מה לקום כל בוקר לקראת יום חדש."

ביום ג', ה-29.1.13, יתייצב מר בן יוסף בביהמ"ש ויבקש להאריך בזמן מועט נוסף את שהותו של הילד בביתו – ואני פונה אליכם בבקשה נרגשת להצטרף לעצומה המפצירה בביהמ"ש להיענות לבקשתו, בכך שתשלחו בדוא"ל את שמכם (שם פרטי ושם משפחה) ואת ציון ישוב-מגוריכם – בהקדם היותר דחוף לכתובת הדוא"ל של בנו של זאביק בן יוסף – (zevikby@gmail.com), כך שהוא יוכל להגיש זאת בעוד מועד לכבוד ביהמ"ש.

בעולם שהאכזריוּת, אֹטֶם שריר-הלב והעדר החמלה כה נפוצים בו, לצערנו, נוכל אנחנו, כותביו וקוראיו של המכתב העיתי, לקיים ללא כל מאמץ מיוחד מצווה אנושית ויהודית ממדרגה ראשונה. על מנת לא להיות רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, אני שולח את חתימתי לזאביק בן יוסף ומפציר בכם – בעלי הלב ורגישֵי המצפּוּן –  להצטרף לאקט מוסרי והומניטארי זה בהקדם המרבי.

בתודה ובהוקרה –

פרופ' יוסי גמזו

קצרין

* * *

מרדכי קידר

מדינת "האחים היהודים"

ישראל מתקרבת למערכת בחירות כשהסקרים מנבאים את מה שהתקשורת הערבית מכנה בחשש כבד "עלייה מטאורית של הימין הקיצוני בישראל." כל כתבה על המפה הפוליטית של ישראל מציגה את  הסקרים האחרונים, שבהם ניכרת המגמה שכולנו כאן מכירים. בימים האחרונים לא חדל הטלפון של כותב שורות אלו לצלצל, כאשר בצד השני נמצא בדרך כלל נציג של כלי תקשורת ערבי כזה או אחר, כשאת כולם אופפת דאגה אחת גדולה: התחזקות הרוח היהודית בישראל. תחנות רדיו ברשות הפלסטינית, שבהן אני – בעוונותיי הרבים – מרבה להתראיין, מביעות את החשש הגדול ביותר.

השאלה הנשאלת היא מפני מה חוששים בעולם הערבי. תשובה אפשרית היא שהימין הקיצוני ישתלט על המדינה, וישראל תצא למלחמה נגד הפלסטינים במטרה לחסל את הרשות הפלסטינית ולמחוק את כל הישגיהם ובפרט את ההכרה הבינלאומית שהשיגו לפני כחודשיים בעצרת הכללית של האו"ם. הגם שלא ניתן לפסול אפשרות זו, לא נראה שזוהי הסיבה האמיתית לדאגה, שכן יש רבים – ודווקא ברשות הפלסטינית – המייחלים לפירוק הרשות.

הסיבות לפחד הן עמוקות יותר ונובעות מהראייה התרבותית של האזור. ישראל נחושה, בטוחה בעצמה ובצדקת דרכה, עלולה לחדול להתנהג כמו סמרטוט, כפי שעשתה לא פעם בעבר בהנהגתם הבלתי אחראית של "רודפי שלום" עייפי נפש, ולאמץ דפוסי התנהגות מזרח תיכוניים טיפוסיים. לא מעט פוליטיקאים ישראליים, ובהם ראשי ממשלות, שחיפשו "פתרון עכשיו", הִקנו לישראל תדמית של מדינה "שוחרת שלום" על פי תפיסתם, אבל במזרח התיכון התדמית שהתקבלה היתה של אומה "מתרפסת ומתחננת לקצת שלום." כאן, מי שמתחנן לשלום הוא רק המובס המבקש על נפשו, והוא בדרך כלל יקבל בעיטה חזקה שתעיף אותו לכל הרוחות. שלום הוא הדבר האחרון שמקבל מבקש השלום.

השלום שישראל יכולה לקבל משכניה

באזור המצוקה שבו נמצאת מדינת ישראל, החלש מקבל מכות: יורים עליו, משגרים לעברו טילים, מפוצצים לו אוטובוסים, מנהלים נגדו מסע דה-לגיטימציה, דוחקים אותו לפינות דיפלומטיות, תובעים אותו בבתי משפט בינלאומיים, מקימים על גבו מדינות המאיימות עליו ומכריזים השכם והערב על מאבק אלים נגדו. ואילו הוא, החלש, נאלץ לקבל את  מְטַר הזבל הזה ולומר "זה רק מילים." לפעמים הוא מזהיר, אבל מעטים מתייחסים אליו ברצינות, היות שהוא חלש, רופס ו"מבקש שלום".

   לעומתו, שלום ושלווה מקבל באזור שלנו רק החזק, הבטוח בעצמו, המאיים, זה שאין לו שום עכבות להשתמש בכוחו ובמלוא העוצמה, זה שלא יוותר על שום דבר המגיע לו. כל האחרים מניחים לו, כי הם פוחדים ממנו. שלום מקבל מי שמגיב בעוצמה רבה על הטיל הראשון הנורה בשטחו, גם אם נפל בשטח פנוי, ולא מדווח ברדיו "לא נגרם כל נזק". כי לאמיתו של דבר אכן נגרם נזק גדול לריבונותו, שאין דבר חשוב ממנה. האם יסכים בן אדם נורמלי שמישהו יירה לתוך ביתו, גם אם לא ייגרם בכך שום נזק?

העולם הערבי חושש שמדינת ישראל שאחרי הבחירות תהיה – שומו שמיים – יהודית יותר. שכן אז העולם עלול להיזכר שהיהודים, לא הישראלים, הוגלו מכאן לפני 1942 שנה, ועתה חזרו צאצאיהם לארצם ההיסטורית – יהודה. ישראל היהודית יותר עלולה להיות דוגמה "רעה" לאירופה שאומותיה הולכות ומאבדות את דמותן הלאומית והן מביטות בשוויון נפש על הפלישה הזרה המאיימת על אופייה של היבשת. התחזקות הימין הישראלי עלולה על כן לעודד את הימין האירופי לשים קץ להגירה ההמונית של אלה המצפים להפוך את אירופה לארצם.

ישראל היהודית עלולה להיות אבן שואבת ליהודים מכל רחבי העולם לעלות אליה ולהעביר אליה את מרכז חייהם, ובכך היא תתחזק דמוגרפית, כלכלית, חברתית ופוליטית. תהליך זה עלול לקבל דחיפה מן האנטישמיות באירופה, המתגברת ככל שהיהודים מאבדים בה את השפעתם, והמשקל הציבורי עובר לקבוצות מהגרות שאינן הופכות לחלק מהחברה האירופית הישָנה והישֵנה.

ישראל היהודית תרכז בתוכה את היהודים המשכילים, היזמים, הממציאים, המפתחים והמדענים פורצי הדרך שהִקנו לעם היהודי את המספר האדיר של פרסי נובל. כך תהיה ישראל למבצר של מדע, טכנולוגיה ופיתוח, חדשנות ויזמות, בעוד שסביבתה הופכת – בעיקר בשנתיים האחרונות – לביצה טובענית של דם, אש ודמעות, תמרות עשן, הרס וחורבן.

ישראל היהודית הריבונית והבוטחת בעצמה שוב תוכיח לשכניה כי היהודים אינם עוד "בני חסות" ("אהל ד'ימה" בלשונם) החייבים לחיות על פי הכללים הנקבעים על ידי אימאמים, ו"לשלם מס גולגולת במצב שהם מושפלים" (קוראן, סורה 9 פסוק 29) כפי המנהג בחצי האי ערב במאה השביעית לספירה. ישראל היהודית תיצמד באופן נחרץ יותר לירושלים בירת היהודים מאז 3000 שנה, הרבה לפני שבני המדבר פרצו לתוכה והמציאו "היסטוריה" שכאילו מעניקה להם את הזכויות עליה מאז בריאת העולם.

בישראל היהודית תגבר הערבות ההדדית בין היהודים, והם יכוננו בה חברה צודקת יותר, סולידרית יותר, הגונה יותר ואנושית יותר, שתהפוך את החברה היהודית לחזקה יותר, איתנה יותר, נחושה יותר ובעלת יכולת גדולה יותר לעמוד במבחנים שהחיים במזרח התיכון מזמנים לכל מי שמנסה לשרוד בו. חברה זו תהיה בעלת תודעה עצמית ברורה יותר, והיא לא תיזקק להפלות את המיעוטים לרעה רק כדי להוכיח לעצמה שהיא "אחרת". כתוצאה מכך גם היחס למיעוטים במדינה, ובעיקר המיעוט המוסלמי, יהיה אנושי יותר ומבין יותר, שכן אחרי ככלות הכול, רבים בקרב הרוב היהודי והמיעוט המוסלמי רואים עין בעין את הבעיות האמיתיות של חברה מסורתית בסביבה פיזית ותקשורתית מודרנית ומתירנית. ליהודים ולמוסלמים יש אותן שאיפות לקדם את חינוך הדור הצעיר, את ההתנהגות המוסרית של בני החברה ובנותיה, את ההימנעות משימוש בסמים ובאלכוהול, את כיבוד ההורים והמורים ואת הדבקות בערכי הדת והמסורת.

ישראל היהודית תעמיד את עצמה כחומה בצורה מול התגברות הקיצוניות האיסלאמית והשבטית בעולם הערבי, ותוכיח שרק עַם הדבק בזהותו ונאמן למורשתו יכול לעמוד בפני נחשול הרדיקליזם והאלימות הסוחף את המזרח התיכון. זה בדיוק מה שמפחיד את שכנינו: הם, שקיוו כי עִם עליית "האחים המוסלמים" תשותק ישראל מבהלה ותתפרק מכל נכסיה, מגלים להוותם כי ישראל היא מדינת "האחים היהודים", אשר לא תֵחַת מִצָּר ולא תברח מאוייב.

מדינה יהודית כזו תוכיח לקרוב ולרחוק שהיהודים שבו לארץ מכורתם ההיסטורית והנצחית על מנת להישאר בה לעדי עד, ורק באופן זה תקבל ישראל מדי שכניה שלום. זה לא יהיה שלום של חיבוקים ונשיקות, כי דבר כזה אינו בנמצא במזרח התיכון, אלא שלום הנובע מהכרת שכנינו במציאות שהיושב במרומים כפה עליהם, ואין להם ברירה אלא לקבל אותה כמות שהיא. יש במסורת האיסלאמית דרך לתת שלום לכופרים בלתי מנוצחים – שלום זמני הנמשך כל עוד האויב הוא בלתי מנוצח. זהו השלום שישראל יכולה לקבל משכניה, והוא יימשך לתמיד אך ורק אם היא תהיה בלתי מנוצחת לעד.

ישראל יהודית יותר תבטיח לכל אזרחיה שלום ביניהם ותכפה על שכניה להניח לה לשלום. זוהי הסיבה ששכניה חוששים מפני הפיכתה של מדינת ישראל ליהודית יותר.

ואלסָלָאם עַלַיְכּוּם ורַחְמַת אללה וַבַּרַכָּאתֻהוּ.

נדפס לראשונה במגזין "מראה" 228

* * *

אלוני זמורה

מדוע התפוצצה סדנת המחנכים בבית רוטנברג?

כבר הזכרתי  בסיפוריי ובמאמריי הקודמים את "בית רוטנברג", שעל הר הכרמל. הבית היה בית המגורים המפואר של פנחס רוטנברג (1897-1942). פנחס, או "הזקן מנהריים", כפי שכינו אותו בחיבה יושבי הארץ, הוריש בצוואתו את ביתו לעשייה חינוכית לבני הנוער. הוא היה מהפכן רוסי ממוצא יהודי, חבר המפלגה הסוציאל-רבולוציונית, ממנהיגי היישוב העברי, חלוץ התעשייה המודרנית בארץ ישראל ומייסד חברת החשמל.

חומה מקיפה את הבית בן חמש הקומות, וחורשת עצי אורן מקדמת את פניהם של הבאים. הקומה העליונה משקיפה על נוף נפלא של מפרץ חיפה ועל קרן הכרמל הבולטת את תוך הים התיכון. קומה זו נותרה בשלמותה, כפי שהיתה בחייו: שטיחים פרסיים על הרצפה, שולחן עץ ענק מימדים וכיסאות גבוהים מעטרים אותו בקצה אחד של האולם הענק. ספרייה בשפות רוסית, גרמנית ועברית סביב האולם. כורסאות ישיבה בסגנון של המאה הקודמת, סביב.

צילומים של סופרים ידועים, אנשי ציבור, פוליטיקאים, וגם מסמכים חשובים, ממוסגרים במסגרות על שידות העץ הכבדות.  התמונות מוקדשות  לפנחס רוטנברג. כיום קומה זו סגורה למבקרים ומשמשת מקדש מעט לזיכרו. לא כאן המקום לספר את כל מעשיו ומעלליו חובקי העולם – בברית המועצות בארה"ב ובארץ ישראל.

(תיאור מפורט של קורות חייו נמצא ב"חדשות בן עזר" גיליון 736, במאמרי "אלוני זמורה: פנחס רוטנברג, והפגישה עם מיכאל הגרמני באושוויץ.")

בארבע הקומות האחרות  יש כיום  חדרי לימוד ואולם כינוסים. בקומת המרתף, בו התגוררו עובדי משק ביתו, יש כיום מטבח וחדר אוכל לבאי הבית.

כל מנהלי הבית, שהראשון בהם היה ישראל סאבו ז"ל, קיימו את צוואתו של פנחס רוטנברג וייעדו את הבית להשתלמויות ולהכשרה של בני הנוער בכל תחומי החברה.  קורסים שונים להכשרת מדריכים לבני נוער והשתלמויות מחנכים התקיימו בבית זה.

מנהל הבית הראשון, שהיה יליד גרמניה, שם לו למטרה להביא צעירים גרמניים לארץ על מנת שיראו במו עיניהם כיצד העם היהודי, שאותו אבותיהם וסביהם רצו להכחיד, מחדש את זהותו, בונה חברה  חדשה דמוקרטית ויוצרת. רבים מהגרמנים הצעירים, שקראו לעצמם "ארגון כפרה", נשארו בארץ, לשנת שרות, כמתנדבים בקיבוצים, בעיירות פיתוח ובמיוחד בבתי אבות, שם ניצולי השואה בילו את שארית חייהם.

כמפקח מחוזי לחינוך חברתי במשרד החינוך, אימצתי את "בית רוטנברג" וקיימתי בו קורסים שונים לבני הנוער, למורים ולמחנכים בכל תחומי החברה והדעת בחינוך.

במרוצת השנים קיימתי מפגשים של בני נוער יהודי עם בני נוער ערבי, בגילאי 16-18 שנים, על מנת שיכירו אלו את אלו. "ידיעה מפחיתה ניכור ומסייעת לשבור סטריאוטיפים," כך סברתי. היכרות הדדית מאפשרת דיאלוגים, במקום שימוש בביטויים של שטנה ושל אלימות, שעלולים להתרחש במצבים של מתיחות.

משימה זו לא תמיד היתה קלה לביצוע. לעיתים מנהלים ולעיתים הורים וגם מחנכים חששו מסיבותיהם-שלהם, מהמפגשים. היה צורך לשכנע אותם שבעיר בה אנשים חיים יחדיו צריך שמירב ערוצי התקשורת יהיו פתוחים לדיאלוג מתמשך.

משימה זו נטלתי על עצמי. פעם אחת נאלצתי להסביר למנהל בית ספר יוקרתי בכרמל ש"עדיף שבני נוער יכירו במפגשים חברתיים במקומות מוגנים כגון  בית ספר, מאשר ברחובות העיר." לא פעם, הזמנתי מנהלים ואורחים חשובים לצפות בסדנאות אלו. הם נכנסו לחדר הכיתה בדחילו ורחימו ונדהמו לראות, שהם אינם מסוגלים להבחין בין הבנים והבנות היהודיים לבין בני דודיהם הערביים... כולם יפים, לבושים במכנסי ג'ינס, לכולם תספורות מודרניות. כולם יושבים יחדיו בקבוצות קטנות ודנים בהתלהבות בנושאים שמעסיקים אותם, כמו מוסיקה, מחשבים, לימודים, בחינות, טיולים ועוד.

בחודש ספטמבר של שנת 1987, פתחתי סדנה בה השתתפו מחנכים בכירים, יהודים וערבים,  מבתי הספר התיכוניים בחיפה והמחוז. הגיעו לחיפה גם מורים מנצרת, מהכפרים בגליל המערבי ומאום אל פאחם.

קיום פעילות בסדנא שונה במהותו מלימודים  בכיתה. בסדנה משתתפים עד 25 חברים. נוצרת תרבות של מעגל – כולם שווים, כולל מנחה הקבוצה, כולם רואים את כולם, משתמשים בטכניקות מגוונות של הפעלה, כמו עבודה בקבוצות קטנות ודיווח למליאה, משחקי תפקידים וסימולציות. מעלים נושאים במצבי קונפליקט שנותנים הזדמנות לכל משתתף להביע את דעותיו ומחשבותיו במסגרת הקבוצה. את הסדנה הזאת הנחיתי מתחילת שנת הלימודים, והיא התנהלה בהרמוניה מלאה.

המועד, חודש ינואר 1988, תחילת האינתיפאדה הראשונה. יום לפני המפגש של הסדנה, התפוצץ מטען חבלני בפתח אחד הבתים באחת מהשכונות המרכזיות בחיפה. לא היו נפגעים בנפש אבל נגרם נזק לבניין המגורים.

הפגישה הפעם היתה טעונה, אבל המשכנו לדון בנושאי תוכנית הסדנה.

לפני סיום, שוב הועלה נושא הפיגוע, ורוב המשתתפים, יהודים וערבים, גינו את המעשה כנפשע, מתועב, ואמרו  שלא פוגעים באזרחים תמימים. 

לפתע, יצחק, מורה ומחנך בכיר שהיה יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה, פנה לחברו, המחנך הערבי אחמד. אחמד היה בן זוגו לחדר המגורים באוניברסיטת חיפה. שניהם היו חברים טובים לאורך כל תקופת לימודיהם.

כאמור, יצחק פנה ישירות לחברו הערבי ושאל אותו:

"אם היו נותנים לך פצצה ואומרים לך לשים אותה בבית של יהודים. היית שם?"

דממה השתררה בקבוצה. היו רגעים ארוכים של שתיקה. כל העיניים הופנו למחנך הערבי בציפייה לתשובה, ואז הוא מישיר מבט לחברו היהודי ואמר:

"הייתי שׂם."

יצחק לא הירפה מחברו ושאל אותו:

"ואם היית יודע מי גר בבניין, היית שם?"

ושוב מתח ודממה כאילו נתנו לשני גלדיאטורים להילחם זה בזה עד מוות.

והוא ענה:

"הייתי שם."

"ואם היית יודע, שההורים שלי גרים בבניין, היית שם?"

שוב מתח ודממה.

"הייתי שם." אמר.

יצחק לא הרפה ממנו:

"ואם היו אומרים לך לשים את הפצצה בחדר שלנו בבית המגורים באוניברסיטה, היית שם?"

לא התערבתי בדו קרב המילולי הזה. כולנו היינו דרוכים ומתוחים.

"הייתי שם." אמר.

אם, באותה עת, היה ניצוץ חשמלי במקום, החדר ביודאי היה  מתפוצץ.

מבטיהם של המחנכים היהודים, הופנו לעבר חבריו הערבים לבקש תגובה כלשהי לדברי חברם. מאומה. לא הנהון של שלילה ולא הנהון של הסכמה. כולם שתקו.

במשך חודשים רבים ניסיתי לברר עם עצמי, מה קרה בסדנה, שהיא מעין מיקרו קוסמוס של שני הלאומים.

ניסיתי לתת לעצמי הסבר למה שהתרחש: קיימות כאן שתי חברות שסולם הערכים שלהן שונה בתכלית. הקונפליקט שנוצר בהתנגשות הזו לא יכול למצוא פתרונים, במצב הנוכחי. הסולם הערכי של ברי הפלוגתא, כה שונה, שלא ניתן לגשר עליו.

כל חברה יוצרת היררכיה של ערכים בהתאם לתרבות שלה. הם אלו היוצרים נורמות וכללים מוסכמים של התנהגות המאפשרים קיום משותף. 

מה שקרה להבנתי בסדנה הזאת הוא, שערך החיים וקדושת החיים של קבוצה אחת עמד בראש בפירמידה, אל מול חברה שהערך הזה מצוי במקום אחר. התהום המוסרית והערכית הרובצת בינינו, כשמגיעים לשורש האמת של עקרונות ואמונות, היא שיוצרת את סולם הערכים שמלווה כל חברה מתוקנת.

מה שמתחולל כיום במזרח התיכון ובמדינות הסובבות אותנו, הדרך האלימה והקטילה ללא הבחנה של אזרחים, כמו בסוריה, מובלת על ידי אמונות שמקומן לא נמצא בסולם הערכים האוניברסאלי.

אם אנו חפצי חיים, צריך לקיים עם בני שיחנו, וקודם כל  בקרבנו, דיון של אנשי רוח ומוסר, בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה על שתי החברות, ולבחון אם בכלל ניתן לגשר בין שתי תרבויות, שסולם הערכים שלהו שונה.

הדרך הזו דורשת חשיבה חדשה, לא פוליטית, שתבחן אם ניתן לקיים מערכת משותפת שתביא לתוצאות לטווח ארוך... אשרי המאמין... 

בינתיים הגלדיאטורים נלחמים בזירה עד מוות, כמו בסדנה שלי בבית רוטנברג, וגם הקיסרים  מצביעים באגרופם עם הבוהן של כלפי מטה.

הסדנה הזאת מעולם לא התכנסה שנית, לא בצו הקיסר וגם לא בצו המוסר.

* * *

לזיכרו של סמל גד ליפסקי הי"ד באתר הגבורה

http://www.gvura.org/a238793-%D7%A1%D7%9E%D7%9C-%D7%92%D7%93-%D7%9C%D7%99%D7%A4%D7%A1%D7%A7%D7%99-%D7%96-%D7%9C

* * *

עוז אלמוג

לזכור ולשכוח

ארכיון המדינה בירושלים נסגר השבוע בעקבות הצפה, וכולנו מקווים שלארגזים שלום. בתור "עכבר ארכיונים" ותיק תרשו לי לנצל את ההזדמנות להעלות הרהור סוציולוגי בנדון:

הסיפור ההיסטורי שחוקרי העבר מספרים מוגבל בעיקר למצאי המסמכים שהשתמרו בארכיונים הציבוריים. ומה כוללים רוב הארכיונים? בעיקר פרוטוקולים של ישיבות, תכתובות ופרסומים רשמיים, כתבות ומאמרי עיתונות, ומעט תמונות בשחור לבן. פה ושם שרדו גם יומנים ומכתבים פרטיים, אף שמספרם זניח, כי בעבר אנשים לא הרבו לכתוב, בפרט לא על עצמם.

אבל בעידן שבו כל אדם מחזיק ארכיון אישי של אלפי מיילים, תמונות דיגיטליות וקטעי וידאו –מה בדיוק עושים עם ההיסטוריוגרפיה? איך אפשר בכלל להכיל ולטפל בחומר העצום הזה? הנה כי כן, בלי ששמנו לב, עברנו מעידן של חוסר תיעוד לעידן של עודף תיעוד. זה נראה צרה של עשירים, אבל זה חתיכת צרה צרורה, והיא עומדת לשנות את מדע ההיסטוריה מהיסוד.

אנשים רבים, ואני בתוכם, שומרים בתיקיות המחשב שלהם את רוב המיילים שקיבלו ושלחו אי פעם, כמו גם קבצי טקסט, תמונות ומצגות בכמויות עתק. ברור שמיון אוסף הקבצים העצום הזה לעיקר וטפל יצריך תקופת חיים נוספת. אז למה לאגור? התשובה: כי זה קל, אז שיהיה.

אבל אם איננו מסוגלים לסנן את החומר הפרטי שלנו, כיצד ישתלט בעתיד ההיסטוריון על חומרים שאגרה חברה שלמה? יש המשערים שהמחשב יעשה זאת במקומנו, באמצעות אינטליגנציה מלאכותית. אבל זה עדיין לא עונה על שאלת השאלות: מה בדיוק צריך לשמור, למיין ולסנן? השאלה הזאת מתחדדת בעולם תזזיתי וחסר סבלנות. לאנשים אין היום זמן ואנרגיה לקרוא מידע חדש, קל וחומר מידע היסטורי עמוס בפרטים.

נראה כי בעידן של מבול-המידע נצטרך להחליט מה אנחנו רוצים "לשכוח" ולא מה אנחנו צריכים לזכור.

אהוד: ה"מדיניות" שלי היא לכלול כל מכתב חשוב או קטע חשוב שכתבתי או שכתבו אליי – ביומן שלי, שמתקיים אף הוא בקובצי וורד במחשב, אך זאת בתנאי שהחומר נשלח אליי מראש בקובצי מחשב. באופן נדיר אני מעתיק מכתבים שנשלחו לי בכתב-יד – ליומן. אך גם היומן הוא ענק בהיקפו, ולעולם לא יודפס בספר. גם אין צורך בכך.

מאות קבצים אחרים שלי, משנת 1987 ואילך, שאז התחלתי לכתוב במעבד התמלילים וורדמיל תוצרת הארץ, כבר אינם קיימים או אינם נגישים אבל הם גם לא כל כך חשובים. את הדברים החשובים השתדלתי לשמר בספריי המודפסים וביומן – וחלקם גם עומדים כיום לרשות הקוראים בצרופות שאני מציע לשלוח חינם אין כסף בסוף כל גיליון.

אתה צודק שכיום קשה אם לא בלתי אפשרי לכתוב מחקר או ביוגראפיה בהסתמך על חומר כתוב או מודפס על גבי נייר מן השנים האחרונות, בעיקר מכתבים אישיים ופרוטוקולים מן העבר. מצד שני, חוקרים רבים, בעיקר שאפתניים וחסרי מעצורים של אתיקה מקצועית, מתייחסים לקטעי עדויות ופרוטוקולים מן העבר ברצינות רבה יותר מאשר למה שהתרחש בהיסטוריה עצמה או אפילו למה שפורסם בשעתו בזמן אמת בעיתוני התקופה. יש לרוב פער עצום בין מה שכתוב בארכיונים למה שבאמת התרחש בפועל. גם על זיכרונות של אנשים קשה לפעמים לסמוך, אם כי הם מקור בלתי-נידלה לידיעת העבר.

מצד שני, שפע המידע האינסופי שאפשר לשלות כמעט בכל נושא באמצעות הגוגול והוויקיפדיה – מקל על כתיבה ועריכה מבלי שיהיה צורך בספרייה ענקית של לקסיקונים ואנציקלופדיות, וגם מקל על בדיקת טקסטים של כותבים אחרים.

* * *

מומלץ: פרופסור אלן דרשוויץ נואם באסיפה הכללית של האו"ם

http://www.youtube.com/embed/NgCgTv7vDEQ

* * *

דרור אֵידָר

1. החיידק המקארתיסטי התעורר מרבצו

פורסם ב"ישראל היום" (9.1.2013)

ביום א' השבוע פרסם "הארץ" מאמר מערכת ("כסות אקדמית") שהצטרף למתקפה ארוכה על השינויים שקידם גדעון סער בהשכלה הגבוהה. אתמול הכתירו שם מאמר נוסף בשם "האקדמיה הוכנעה" (לא פחות!). ב"הארץ" מזהים את האיום האמיתי על ההגמוניה של האליטה הוותיקה: עיזבו את הפוליטיקה הגלויה, הבחירות, ההתכתשויות והסקרים; המל"ג אישרה את הפיכתה של אריאל לאוניברסיטה השמינית בישראל, ואת הפיכתו של "מרכז שלם" למוסד אקדמי. אלה עשויות להיות ההחלטות החשובות ביותר של הליכוד בכל שנות שלטונו – יותר מהקמת יישובים (עניין ראוי כשלעצמו). "אריאל" ו"שלם" הם תשתית לאליטה אלטרנטיבית שבדור הקרוב אמורה להצטרף לשורת ההובלה של המדינה. זוהי קריאת תיגר נגד חומות הפוליטיזציה שגבהו באקדמיה הישראלית בעשורים האחרונים – הן ביחס לתכני הלימודים והמחקר והן ביחס למרצים, שפעמים רבות לא התקבלו על פי הישגיהם או יכולתם המחקרית אלא לפי מידת השתייכותם לקסטה הקובעת.

המתקפה נגד החלטות מל"ג חשפה את ה"אני מאמין" של השמאל – כל זמן שהתנהלו בחירות, והפרימיטיביים ה"פונדמנטליסטים" (כך מכונה שם הימין) זכו, סבלנו, אבל ידענו שמוקדי הכוח האחרים בידינו מוסיפים להשפיע על דור העתיד ועל הנחלת נרטיב התבוסה הבתר-ציוני. עכשיו מדובר במשחק אחר לגמרי: האויבים מקימים מרחבי השפעה אלטרנטיביים שבהם הכללים הישנים נבחנים מחדש.

לאור הביקורת החריפה נגד המוסדות האקדמיים השמרניים ("אינדוקטרינציה לחינוך לאומני"! – אין גבול לנבזות), אפשר להבין מי הפונדמנטליסטים האמתיים; אלה שידברו בשבח הדיאלוג והמו"מ, הטלת הספק והפלוראליזם - - - עד שיגעו בשולי אדרתם, נכון יותר ידחקו אותם מעט, כדי לפנות מקום גם לאלה שהם עצמם הדירו במשך שנים. או אז יתעורר החיידק המקארתיסטי מרבצו, ובמסווה של ממבו ג'מבו ליברלי יבקש לסתום את הפה לזרמים רעיוניים מנוגדים. ועוד יתלוננו ש"לא מדובר במוסד אקדמי רגיל, שמנסה לעודד סקרנות וביקורתיות." מי שמדבר...

רבים מהמסתופפים בצילו של "הארץ" הם ליברלים למראית עין; בסמוי הם  אורתודוכסים לא פחות מהחרדים, וקנאים עד עיוורון לרעיונות היסוד שהם כביכול מטיפים להם. חפשו כמה עיתונאים שם היו בעברם דתיים, ותבינו שהקיבעון המחשבתי רק עבר דירה. איך אמר פרופ' מעוז עזריהו (שהיה שם וחצה את הקווים): "ה'ליברל' הישראלי הממוצע יהיה מוכן למות על זכותך - - - לחשוב כמוהו."

אז מי אמר שאין תקווה?

ועוד משישי שעבר:

2. רוח מהרי השומרון

"ישראל היום" (4.1.2013)

קשה להפריז בחשיבות ההכרזה הרשמית השבוע על אוניברסיטת אריאל. לראשונה מזה שנות דור הוקמה אוניברסיטה בישראל, שמינית במספר. היא הוקמה – גם לראשונה – בידי ממשלה שמרנית. ולא סתם הוכרזה – עוד בבירת השומרון. מבחינה היסטורית, המעשה הזה חשוב יותר מכל הבניות של הממשלה היוצאת ביהודה ושומרון. יש פה הצהרת עצמאות של ממשלת הליכוד מול הממסד הוותיק של האליטה הישנה, בדיוק בנושא הרגיש ביותר: התמודדות עם ההגמוניה התרבותית והאקדמית של השמאל הישראלי באמצעות הקמת אלטרנטיבות אקדמיות ותרבותיות. למהלך הגדול הזה מצטרף מהלך נוסף, קטן אך חשוב, בדמות קבלת האישור להקמת המכללה של מכון המחקר השמרני בירושלים, מרכז שלם.

אוניברסיטת אריאל מוכרחה לייצר אלטרנטיבה אינטלקטואלית למדעי הרוח באוניברסיטאות הוותיקות. יש להקים פקולטה גדולה למדעי הרוח והחברה שתשאב אליה אלפי סטודנטים מרחבי הארץ שמאסו בפלסטיניזציה של מדעי הרוח ובדרדור חקר הספרות העברית, סטודנטים שאינם חפצים בשכתוב ההיסטוריה הציונית או בהתעלמות מהתגליות האדירות בחקר הארכיאולוגיה המקראית, ועוד. מטבע הדברים, האוניברסיטאות משקיעות את עיקר תקציביהן במדעי החיים ובמדעים מדוייקים, אבל עַם חפץ חיים השב לארצו העתיקה, חייב לדאוג לבריאות חיי הרוח שלו, לחיזוק התודעה הלאומית והשתרשותנו כאן. אולי מהרי השומרון תבוא הבשורה אל השפלה.

* * *

אורי הייטנר

1. יומן בחירות 2013 (כ"ו)

תת רמה

טרם הספיקותי לצפות בשידורי תעמולת הבחירות בטלוויזיה. אבל בימים האחרונים האזנתי לשידורי תעמולת הבחירות ברדיו, וחשתי בעיקר צער... צער על הטעם הקלוקל, על הרמה הירודה, על הסיסמאתיות, הקלישאתיות, ההפחדתיות – החל מנתניהו ועד אחרון המפלגות.

אפוקליפסה עכשיו

מכוערת במיוחד – תעמולת הבחירות של הליכוד. המסר שלה – מדינת ישראל עומדת להיחרב ב-23.1. כל העולם, בגיבוי של כל המפלגות זולת הליכוד ביתנו, עומדים להשמידה במועד זה. רק דבר אחד יציל את ישראל מחורבן – בחירת נתניהו לקדנציה נוספת.

תעמולה זולה ודמגוגית.

ההישג המוחבא

בתוך שידורי התעמולה של הליכוד, בין קולות ההפחדה למתק פולחן האישיות לנתניהו, יש גם פינה פוזיטיבית, ראויה, ולדעתי גם אפקטיבית יותר, אילו דווקא אותה היה הליכוד מבליט: רשימת הישגי הממשלה.

ויש הישגים שראוי להתברך בהם: עצירת שטף הפליטים מגבול מצרים, הרפורמה בשוק הסלולר, מהפיכת הכבישים לפריפריה, העלאת סוגיית הגרעין האיראני על סדר היום הבינלאומי באופן שהביא למשטר הסנקציות על איראן (אם כי בינתיים הדבר לא גרם לאיראן להפסיק את פרוייקט הגרעין). קצת מביכה ההתהדרות בחינוך חינם מגיל שלוש. אמנם זהו הישג גדול, אבל הוא מנוגד לתפיסת העולם של נתניהו וממשלתו, והוא נכפה על הממשלה בזכות המאבק החברתי וועדת טרכטנברג שהוקמה בעקבותיו.

משום מה, דווקא ההישג הגדול והחשוב ביותר של הממשלה מוחבא – רפורמת ששינסקי במשק הגז. זו הרפורמה החברתית המהפכנית ביותר והחשובה ביותר שנעשתה בישראל בעשרות השנים האחרונות. המהלך הזה העניק לעם ישראל סכום עתק של למעלה מ-300 מיליארד שקל (!) ממשאבי הטבע של ארץ ישראל השייכים לכולנו, ושניתן יהיה לקדם באמצעותם באופן משמעותי את החינוך, הבריאות, הרווחה והתשתיות במדינת ישראל לדורות, תחת שישתלשלו אל כיסו הפרטי של אדם אחד.

למה הליכוד, במקום להתהדר בהישג הגדול הזה, מסתיר אותו? שמא מפחד יצחק תשובה? או חלילה יש דברים שאיננו יודעים, המסכנים את הרפורמה?

הצבעת חסד

תשדיר מכמיר לב הוא התשדיר של "קדימה". בתשדיר – הקריין מתחנן "לא לדרוך" על מופז. "מנהיגות לא בונים בבכיינות," אמר פעם רבין על פרס. אבל מופז כבר אינו מבקש מנהיגות. הוא רק מבקש להימנע מהשפלה, מביזיון. הוא מבקש הצבעת חסד, כדי להישאר עם הראש מעל המים. ויתכן שאת החסד הזה הוא יוכל לקבל רק בבכיינות.

כך חולפת לה תהילת עולם.

פני ש"ס

בתשדיר של ש"ס, ששודר בכל בוקר, נשמע קול אחד בלבד, מתחילת התשדיר ועד סופו. לא היה זה קולו של יו"ר ש"ס אלי ישי. גם לא של השר אטיאס. רק דרעי.

כיוון שזה היה ברדיו ולא בטלוויזיה, איני יודע האם הוא היה לבוש במדי שב"ס.

התשדיר המפתיע

התשדיר המפתיע ביותר היה של "עלה ירוק", או בשמה המלא: "עלה ירוק – הרשימה הליברלית". אם בעבר "עלה ירוק" הצטיירה כרשימת שמאל אנרכיסטית, הפעם היא לבושה במצע ימני, של ליברליזם כלכלי קיצוני, נוסח "מסיבת התה" בארה"ב, עם סיסמאות דמגוגיות של פופוליזם אנטי סוציאלי כמו "האם הכסף שלכם יישאר אצלכם או ילך לפוליטיקאים" וכו'.

אתנחתא קומית

ובין לבין – אתנחתא קומית. איזה תמהוני עילג בשם משיחא, שכנראה ששם משפחתו חירפן את הקשר שלו עם המציאות, רץ ל... אין הוא מסתפק בבחירה לכנסת. הוא יהיה ראש הממשלה. יבחרו בו כמנהיג האומה. הוא יקים ממשלת אחדות לאומית עם כל המפלגות בישראל. הוא ימנה את השרים על פי קישוריהם. וכו' וכו'.

החסר משוגעים אנוכי?

זזה ימינה

לאחר הסכם קמפ-דיוויד (1978) התנהל מאבק ציבורי שהתמקד בהתנגדות לנסיגה מסיני. אליקים העצני, ממייסדי קריית ארבע ולימים ח"כ מטעם תנועת "התחיה", התמקד בנושא אחר – מאבק נגד תוכנית האוטונומיה של בגין. הוא הקים ארגון, "הוועד למלחמה בתוכנית האוטונומיה" כמדומני (ייתכן שאיני מדייק בשם), שהתמקד בכך. המסר שלו היה שהאוטונומיה מסכנת את קיומה של ישראל. ויש לזכור, שבגין הקפיד להגדיר שמדובר באוטונומיה לאנשים ולא על השטחים, ושאחרי חמש שנות הסדר הביניים של האוטונומיה ישראל תדרוש להחיל את הריבונות הישראלית על יהודה, שומרון ועזה (האם הוא התכוון לכך ברצינות? לדעתי, הוא בעיקר ניסה לשכנע את עצמו שהוא לא ויתר לחלוטין על חלומו).

ב-7.1.13 פרסם אליקים העצני, אותו אליקים העצני, מאמר תחת הכותרת "מי מפחד מאוטונומיה?" – והצעתו – מתן אוטונומיה לפלשתינאים בשטחי A ו-B, שתהיה קשורה לירדן.

אז מי אמר שישראל זזה ימינה?

ה-dna של חד"ש (בימים ההם)

ביומן הבחירות, פרק כ"ה, גיניתי את היהודים השותפים למפלגות חד"ש ודעם, וכיניתי אותם תופעה חולנית. הדברים הקפיצו עליי מגיבים רבים, בדף הפייסבוק ובבלוג, לאו דווקא תומכי המפלגות הללו, חלקם אף נקטו בלשון בוטה. המסר המרכזי, היה טענה שבעצם אני שולל שיתוף פעולה יהודי ערבי, אחווה יהודית ערבית.

האמירה הזאת החזירה אותי למוטו של העיתון "על המשמר" ז"ל, ביטאונן של מפ"ם, "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי: "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". אכן, אני מאמין שאין שמץ של סתירה בין אחוות עמים, אחווה יהודית ערבית, לבין ציונות. כן, אני מאמין שזה הסדר הנכון – בראש ובראשונה ציונות, ואחריה ומתוכה גם אחווה יהודית ערבית. איני מקבל את הגישה, על פיה אחווה יהודית ערבית חייבת להיות אחווה בין ערבים לאומיים, אפילו לאומניים, לבין יהודים השוללים את הלאומיות היהודית ובזים לה, יהודים אנטי ציונים. סלידתי מיהודי חד"ש ודעם בשום פנים ואופן אינה בשל האחווה שלהם עם ערבים, אלא בשל היותם אנטי ציונים.

במשך תשע שנים נפלאות עבדתי בחברה למתנ"סים כמנהל מתנ"ס הגולן. החברה למתנ"סים היא מופת לאחווה יהודית ערבית, ובפרט – מחוז הצפון של החברה למתנ"סים. בינינו, המנהלים, יהודים וערבים, שררה אחווה אמיתית – שיתוף פעולה, סולידריות ארגונית ומקצועית, חָלַקְנוּ אידיאולוגיה קהילתית משותפת, והקִירבה הביאה גם לחברות אישית, השתתפות בשמחות משפחתיות ובאבל וכד'.

השתדלתי מאוד לא להיכנס לפינה של ויכוחים פוליטיים עם עמיתיי הערבים. כאשר לא התאפקנו – תהום היתה פעורה בין עמדותיהם לעמדותיי. אולם לא היה בכך כדי להפר את האחווה בינינו. אני לא ציפיתי מהם להיות ציונים. הם לא ציפו ממני להפנות עורף לציונות. לא זו בלבד שאיני שולל את האחווה היהודית ערבית, אני חותר לאחווה כזו ושותף לה. אולם אחווה אמתית אינה כרוכה באובדן זהות, באובדן עצמיות.

2. מיהי חד"ש? מה ההיסטוריה שלה?

חד"ש – החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון, קמה ערב הבחירות לכנסת התשיעית (1977). היא קמה מתוך ניסיון למתיחת פנים והצגת מראה חדש לפניה השמרניות והמיושנות של רק"ח – הרשימה הקומוניסטית החדשה, שהייתה והנה (היום היא נקראת מק"י – עוד נחזור לכך) המרכיב המרכזי, הגדול והחשוב בחד"ש. רק"ח צירפה אליה את הפלג הרדיקאלי של "הפנתרים השחורים" בראשות צ'רלי ביטון, ועוד רסיסי קבוצות. אך למעשה, היתה זו אותה רק"ח הישנה והרעה. חלפו שנים רבות עד שהשם חד"ש נקלט בתודעה הציבורית – עוד שנים רבות היא נקראה בפי כל רק"ח.

מיהי רק"ח? ב-1965 התפלגה מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית. משה סנה ושמואל מיקוניס, מראשי המפלגה, החלו לגלות סימני הסתייגות מעמדתה האנטי ישראלית, האנטי ציונית והאנטישמית של ברית המועצות ואף העזו לבקר אותה פה ושם. הדבר הביא לפילוג, כאשר הרוב הערבי במפלגה, יחד עם הגורמים הרדיקאליים בין היהודים, הקימו את רק"ח, שבראשה עמד מאיר וילנר ולצדו תופיק טובי.

הפער בין שתי המפלגות בא לידי ביטוי מובהק כעבור שנתיים, במלחמת ששת הימים. מק"י ומפלגת השמאל הרדיקאלית "העולם הזה" תמכו בצד הישראלי במלחמה והגדירו אותה כמלחמת מגן. רק"ח תמכה בצד הערבי והגדירה אתה כתוקפנות ישראלית אמריקאית נגד עמי ערב. כעבור שש שנים, במלחמת יום הכיפורים, התמונה חזרה ונשנתה – בעוד מק"י (שהצטרפה ל"מוקד", אך עדין הייתה מיוצגת בכנסת, עד הבחירות, כמק"י, בראשות מיקוניס) ו"העולם הזה" תמכו בצה"ל, בצד הישראלי. רק"ח תמכה בתוקפנות המצרית סורית.

דרכה האנטי ישראלית הקיצונית של רק"ח באה לידי ביטוי לא רק במלחמות הכוללות, אלא גם ביניהן. לאחר הטבח במינכן, למשל, הכנסת כולה התאחדה בהודעת אבל וגינוי תקיפה לטבח. לא, לא הכנסת כולה. הכנסת כולה, חוץ מרק"ח. רק"ח לא יכלה לגנות את הטבח. דוגמה נוספת – למחרת מבצע אנטבה, התכנסה הכנסת לישיבה חגיגית שבירכה את הממשלה ואת צה"ל. רק"ח החרימה את הישיבה, ופירסמה הודעה שבה גינתה את הפעולה התוקפנית נגד ריבונותה של אוגנדה.

מה הביא את רק"ח לעמדות הקיצוניות הללו?

רק"ח, ולפניה מק"י (עד שהחלו סימני ההתפכחות שהובילו לפילוג), יותר מכל מפלגה קומוניסטית אחרת במערב, הייתה שפחה חרופה של בריה"מ. לא היתה לרק"ח כל אמירה עצמאית, זולת דקלום דפי המסרים שהונחתו ממוסקבה.

מאיר וילנר עצמו חתום על מגילת העצמאות. איך ניתן להסביר זאת? בריה"מ, שלאורך כל השנים היתה אוייבת הציונות, שינתה את גישתה לתקופה קצרה מאוד, אבל התקופה החשובה ביותר – ותמכה בהקמת מדינת ישראל. אנדריי גרומיקו, שגריר בריה"מ באו"ם, ולימים שר החוץ הסובייטי ונשיא בריה"מ, הפתיע בנאום פרו ציוני מובהק בעצרת האו"ם. בריה"מ תמכה בתוכנית החלוקה והכירה בישראל לאחר הכרזתה. באותה תקופה קצרה, גם מק"י היתה פרו ישראלית. כאשר צה"ל נסוג, במהלך מלחמת העצמאות, משטחים בצפון סיני, בריה"מ התנגדה לנסיגה הזו, וראתה בכך הישג של האימפריאליזם הבריטי, שמצרים של המלך פארוק היתה בת חסותו. ולכן, הקומוניסטים חברו לרוויזיוניסטים במועצת העם (הפרלמנט הזמני, עד הבחירות לכנסת הראשונה) בהתנגדות לנסיגה...

אולם משבריה"מ חזרה למדיניותה האנטי ישראלית, האנטי ציונית, האנטישמית – הקומוניסטים תמכו בדרכה ודיבררו אותה ללא סייג, כולל תמיכה בלתי מסויגת במשפטי הרופאים ובעלילות דם אנטישמיות של סטלין ושל ממשיכיו.

היהודים במק"י ולימים ברק"ח, לא הצטרפו אליה בשל היותם אנטי ציונים, אלא בשל היותם קומוניסטים. עמדתם האנטי ציונית והאנטי ישראלית, היתה פועל יוצא מעמדת בריה"מ. חלק מן הערבים שהצטרפו למפלגה, ובראשם תופיק טובי, היו אף הם קומוניסטים מוצהרים. אולם במשך השנים היא משכה אליה רבים מן הציבור הערבי, בשל היותה מפלגה אנטי ישראלית מובהקת. כל המדינה הזדעזעה כאשר ב-1975 רק"ח ניצחה בבחירות לראשות עיריית נצרת וח"כ תופיק זיאד, משורר שכתב שירי שטנה לאומניים נגד ישראל, נבחר לראשות העיר. הציבוריות הישראלית ראתה בכך אות להתגברות הקו הלאומני של ערביי ישראל.

בריה"מ בינתיים התפרקה. מה שנשאר מחד"ש הוא היותה מפלגה אנטי ישראלית, מפלגה לאומנית ערבית. קומץ היהודים שנותרו, הם קומוניסטים שנשארו דבקים הן בהשקפת העולם הקומוניסטית, והן בהשקפת העולם האנטי ציונית הקיצונית. תמר גוז'נסקי ודב חנין, שניהם ילדים לפעילים מרכזיים ברק"ח, שנולדו בתוך התנועה, התחנכו בתוך התנועה, חשו נרדפים בשל עמדותיהם החריגות, היו שותפים לתנועת הנוער שלה – בנק"י (ברית נוער קומוניסטי ישראלי) וזו גישתם עד היום. אגב, ב-1989 רק"ח החליפה את שמה וחזרה לשמה המקורי – מק"י.

השורשים האנטי ציוניים הקיצונים של חד"ש הרבה יותר מוקדמים מרק"ח ואף ממק"י. כבר ב-1919 קמה הפק"פ – פאלעסטינישע קומוניסטישע פרטיי, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (ביידיש), וקצת לאחר מכן פלג אחר – מופ"ס (מפלגת הפועלים הסוציאליסטית), שהתאחדו והתפלגו חליפות, ופעלו עד הוצאתם אל מחוץ לחוק בידי הבריטים, וחידשו את פעולתן עם הקמת מדינת ישראל במסגרת מק"י.

פק"פ ומופ"ס לחמו בציונות, תמכו ללא סייג בערבים, כולל במאורעות הדמים של הערבים נגד היהודים ב-1921, 1929, 1936-1939. לא רק הרבה לפני "הכיבוש", הרבה לפני הקמת מדינת ישראל. האויבת המרכזית של הקומוניסטים היתה תנועת העבודה הציונית.

מאורעות הדמים תרפ"א (1921), בהם נרצחו כחמישים יהודים (ובהם הסופר יוסף חיים ברנר), החלו בהתנגשות אלימה בין מפגיני אחד במאי הציוניים לבין המפגינים הקומוניסטים היהודיים ביפו. מפגיני פק"פ הסיתו את  הערבים להתקומם נגד השלטון הבריטי המפלה אותם לרעה ומעדיף את הציונים, כטענתם, וההמשך ידוע.

זה ה-dna של חד"ש, מאז ימי הפק"פ במאורעות מאי 21' ועד "עמוד ענן" – תמיכה בלתי מסויגת בצד הערבי בכל עימות ובכל מלחמה בינם לבין ישראל.

ואני, איש תנועת העבודה הציונית, סולד מהם. המורה הגדול של תנועתי, ברל כצנלסון, היטיב לתאר את התופעה, במאמר שפרסם בגיליון חגיגי של "דבר", באחד במאי 1936:

"היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?...

"וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו."

ואם חד"ש/רק"ח מצטיירת כמפלגה רדיקאלית, כדאי לזכור שלרדיקאליות אין גבולות. ככל שתהיה קיצוני יותר, תמיד ימצא מישהו קיצוני יותר. וכך, בשמאל הרדיקאלי האנטי ציוני, חלו לאורך השנים פילוגים ופילוגי פילוגים של מיני קבוצות תימהוניות, שלא היה גבול לקיצוניותן.

אברהם לבנבראום היה ח"כ מטעם רק"ח. אולם בבחירות לכנסת השמינית, התמודדה מפלגה שאיגפה את רק"ח משמאל. המפלגה נקראה "רשימה סוציאליסטית מהפכנית". בראשה עמד רמי לבנה, בנו של לבנבראום. לבנה ראה ברק"ח מפלגה שמרנית ומתונה. הוא היה מראשי "מצפן", היה חבר ברשת הריגול והחבלה היהודית-ערבית וישב ארבע שנים בכלא, לצד חבריו אהוד אדיב ודן ורד. לכנסת השמינית, הוא התמודד בעודו יושב בכלא.

"מצפן" היה הכינוי של אס"י – ארגון סוציאליסטי ישראל, שנודע בשם זה על שם ביטאונו "מצפן". "מצפן" היה ארגון שמאל רדיקאלי אנטי ציוני קיצוני, שקם עוד בשנות השישים המוקדמות ושלל בכל תוקף את זכות קיומה של מדינת ישראל. אנשי "מצפן" תמכו במאבק הפלשתינאי המזוין, והיו קשורים ל"חזית העממית לשחרור פלשתין", ארגונו של ג'ורג' חבש. על פי עקרון האמבה המקובל בארגונים קיקיוניים קיצונים, "מצפן" התפלגה פעם ועוד פעם לרסיסים – פעם פרשה ממנה קבוצה טרוצקיסטית, פעם קבוצה שסברה שאין היא מספיק מיליטנטית.

קבוצה כזאת היתה "ברית הפועלים – אוונגרד". אנשי "אוונגרד", טענו כנגד "מצפן" שהינם זעיר בורגנים, שאינם מהפכנים, ובעיקר – שכיוון שהם מכירים ב"לאום  ישראלי" (לא לאום יהודי, חלילה) הם למעשה "ציונים מוסווים", רחמנא לצלן.

אנשי "מצפן", מצידם, האשימו את "אוונגרד" בנטיות סטליניסטיות, שעה שסטלין כבר היה מגונה בקרב הקומוניזם בעולמי.

גם "אוונגרד" התפלגה, מאחר שאף היא לא היתה מספיק רדיקאלית בעיני חלק מחבריה. הללו פרשו ממנה והקימו ב-1977 את "דרך הניצוץ". עיקר פעולתה של "דרך הניצוץ" היתה יצירת ברית עם "החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין", בראשותו של נאיף חוואתמה – הארגון שפעולתו הדמוקרטית המפורסמת ביותר הייתה הטבח במעלות, בו נרצחו 22 ילדים. ראשי "דרך הניצוץ" ישבו בכלא, ועיתונם נסגר בצו מנהלי.

פעילי "דרך הניצוץ" הקימו ב-1995 את מפלגת דעם, שיצאה נגד הסכם אוסלו – הסכם הכניעה של ... ערפאת.

... היום דעם רצה בעיקר על הטיקט החברתי-כלכלי, אולם היא מעולם לא נסוגה בה ולא חזרה בה מדרכה ההיסטורית. ה-dna שלה, נותר כשהיה.

היום, יש טרנד תל-אביבי של תמיכה בדעם.

איני חוזר בי כמלוא הנימה מן הדברים שכתבתי ועוררו סערה – זוהי תופעה חולנית, מעוררת גועל, סלידה ובוז.

ה-dna של חד"ש (בזמן הזה)

בחלקו הראשון של המאמר (בימים ההם), סקרתי את תולדות חד"ש על גלגוליה השונים, מראשית שנות העשרים ועד ימינו, וכן הפיצולים ופיצולי הפיצולים של תנועות האוונגרד האנטי ישראלי הקיקיוניות, שדעם היא המשכן הישיר.

אולם אין זה רק שיעור היסטוריה, חשוב כשלעצמו, אלא בהתאם לכותרת – "ה-dna של חד"ש", מטרתי היא לבחון האם חד"ש היום היא אכן המשך ישיר של אותה תנועה, של אותה אידיאולוגיה, של אותה תפיסת עולם.

דרך אחת לבחינת השאלה, היא עמדת חד"ש בעת מלחמות ועימותים בינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. קו רצוף נמשך ממאורעות תרפ"א (1921) עד מבצע "עמוד ענן" – הזדהות מוחלטת עם האויב. ודוק – כלל איני מדבר על התנגדות למלחמה, למבצע, להחלטה ישראלית זו או אחרת. יש הבדל בין דיון ציבורי ופוליטי, האם נכון או לא נכון להגיב בצורה זו או אחרת על טרור, האם לצאת למלחמה זו או אחרת, האם לבצע מבצע זה או אחר, כשאלת האינטרס הישראלי: מה טוב יותר לישראל, לבין הזדהות עם הצד השני. חד"ש עקבית בתמיכתה ובהזדהותה המלאה עם הצד השני.

דרך אחרת היא לבחון את מצע חד"ש, עם כל ההסתייגות מכך שהמצע מנוסח בזהירות יתר, באופן שלא יהווה התרסה בוטה נגד החוק האוסר התמודדות של מפלגות המתנגדות לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

לפני שאציג מה יש במצע חד"ש, אציג מה אין בו – אין בו תמיכה ברעיון של שתי מדינות לשני עמים. לא, חד"ש אינה מצדדת ברעיון המדינה האחת. אלא שכמו אבו מאזן, היא מצדדת ברעיון "שתי המדינות", אך לא ברעיון "שתי המדינות לשני עמים". ולא בכדי. אז לאילו שתי מדינות תחולק הארץ?

נפתח בהגדרת הגבול בין המדינות. כאן, הדברים ברורים – "שתי מדינות בגבולות ה-4 ביוני 1967". גבול ה-4.6.67 אינו נוגע רק ליהודה, שומרון וירושלים: "כינון שלום עם לבנון וסוריה על בסיס קווי ה-4 ביוני 1967, החזרת רמת הגולן לסוריה ופינוי השטחים הלבנוניים שנותרו כבושים בידי ישראל."

ספק אם סוריה עוד קיימת. ספק רב האם תתקיים. אבל יש "להחזיר" לה את הגולן. אולם הנסיגה הישראלית אינה צריכה להיות לגבול הבינלאומי, אלא כדרישת סוריה במו"מ עם ישראל, לקווי 4.6.67. מה ההבדל בין שני הקווים הללו? בשנים 1949-1956, סוריה השתלטה על שטחים ריבוניים של ישראל, תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי ושל הסכמי שביתת הנשק. היא השתלטה על חופה הצפון מזרחי של הכינרת, מצפון לעין גב ועד שפך הירדן; על רמת הבניאס, על חמת גדר ועוד. אם ישראל נדרשת לסגת משטחים שכבשה במלחמת מגן, למה הנסיגה צריכה להיות גם משטחי הכיבוש התוקפני של סוריה? כיוון שחד"ש תמכה ותומכת אוטומטית בכל תוקפנות ערבית נגד ישראל ומצדדת אוטומטית בכל דרישה ערבית מישראל. זה ה-dna שלה.

ובאשר ל"פינוי השטחים הלבנוניים שנותרו כבושים בידי ישראל" – כזכור, לפני 12 שנים ישראל נסוגה מלבנון. את גבול הנסיגה שרטט האו"ם. פקחי האו"ם עברו עם סרגל כמעט על כל מטר בגבול, והחליטו היכן הוא יעבור. במקרים רבים, הייתה מחלוקת בין ישראל לפקחי האו"ם אודות מיקום הגבול. יש מקומות שבהם הסימון של האו"ם חייב נסיגה משטחים חקלאיים השייכים ליישובים ישראליים (משגב עם, לדוגמה). אולם ההחלטה הישראלית היתה לקבל את פסיקת האו"ם, כדי להבטיח שלא תהיינה עוד כל תביעות ללבנון, ולא תהיה ללבנונים כל עילה להמשיך בתוקפנות.

לאחר הנסיגה הישראלית, המציא חיזבאללה את פרשת "חוות שבעא", כעילה להמשך הטרור. לכך מתכוונת חד"ש בדרישתה לנסיגה משטחים לבנונים – לקבל את תכתיב חיזבאללה. למה? כי זה ה-dna שלה. לתמוך אוטומטית בכל דרישה אנטי ישראלית, הזויה ככל שתהיה, של גוף קיצוני ככל שיהיה.

נחזור לסוגיה הפלשתינאית. כאמור, מצע חד"ש דורש שהגבול בין שתי המדינות יהיה קווי 4.6.67. ומה יהיה משני צידי גבולות ה-4 ביוני?

מן הסתם – מדינת לאום לעם הפלשתינאי ולצדה מדינת לאום לעם היהודי.

האומנם? אז זהו, שלא.

בנוגע למדינה שממזרח לגבול, אין כל בעייה: "מימוש זכותו של העם הערבי הפלסטיני להקמת מדינתו העצמאית הריבונית בגדה המערבית, ברצועת עזה ובירושלים המזרחית, בצד מדינת ישראל. קווי ה-4 ביוני 1967 יהיו גבולות השלום המוכרים והבטוחים בין מדינת ישראל לבין המדינה הפלסטינית." במילים אחרות – מדינת לאום פלשתינאית. יתר על כן – המדינה הפלשתינאית תהיה נקייה מיהודים: "פירוק כל ההתנחלויות שהוקמו בגדה המערבית הכבושה, לרבות בירושלים המזרחית." במילים אחרות – טיהור אתני, הכרוך בגירוש של כ-700,000 יהודים, החיים בהתיישבות ביהודה ושומרון, ובכל השכונות היהודיות במזרח ירושלים.

ומה יהיה בצד המערבי של אותו גבול? שמא מדינה יהודית נקייה מערבים, שיגורשו למדינה הפלשתינאית, לשם ההדדיות? חלילה. הרי לאורך המצע שוב ושוב מזהירים מי שמציעים את הטרנספר ההמוני של מאות אלפי יהודים, מפני הטרנספר המתוכנן לערבים, כאילו רעיון כזה עומד על הפרק.

האם אותה המדינה שממערב לקווי 4.6.67 תהיה מדינת הלאום של העם היהודי? אין כל איזכור למושג מדינה יהודית, מדינת לאום יהודית, עם יהודי. יש יהודים, אך הם אינם מוזכרים כקיבוץ לאומי הזכאי להגדרה עצמית. אין במצע "מימוש זכותו של העם היהודי למדינתו העצמאית."

אז מה יהיה במדינה הזאת? הנה, כמה דוגמיות. מה יהיה הימנון המדינה, מה יהיו סמלי המדינה?

"למען תהיה ישראל מדינה המבטיחה שוויון לכל אזרחיה, תיאבק חד"ש לחקיקת חוק יסוד: שוויון האדם; לביטול האפלייה והדיכוי הלאומי בכל המישורים; להבטחת שוויון מלא לאזרחים הערבים בארץ, וכדי שסמלי המדינה, לרבות הדגל וההמנון, יהלמו את העקרונות האלה."

המנון, דגל וסמל המאפיינים את היותה של ישראל מדינת לאום יהודית? חס וחלילה. מדינה יהודית פירושה "אפליה ודיכוי לאומי." וכך, לאורך כל המצע, ישראל מוצגת כמדינה גזענית ופשיסטית המפלה את הערבים, והתוכנית קוראת למעשה לביטול כל סממן של מדינת לאום יהודית. התיישבות יהודית? "התוכניות השונות, המיושמות במסגרת מה שמכונה 'פיתוח הגליל והנגב,' הן בפועל תוכניות לייהוד הגליל והנגב, אשר מתעלמות מהצרכים של התושבים הערבים באזורים אלה."

האם במסגרת המדינה השוויונית, כלומר הלא-יהודית, ייאכף החוק על האזרחים הערבים, למשל בתחומי הבנייה והמאחזים הבלתי חוקיים? "הפסקת מדיניות הריסת הבתים; הכרה בכל היישובים הערביים הלא-מוכרים בצפון ובנגב והקמת רשויות מקומיות בהם." היום פטורים האזרחים הערביים משירות בצה"ל ואף משירות לאומי חלופי. אולם החזון של חד"ש מדבר על מדינת כל אזרחיה, שבה לא אמור להיות כל הבדל בין ערבי ליהודי. מה אומר מצע חד"ש בנדון? "חד"ש מתנגדת לכפיית שירות לאומי במסווה של 'התנדבות'." [המרכאות במקור]. וכן – "ביטול גיוס החובה המוטל על הצעירים הערבים-הדרוזים." "הערבים הדרוזים" הם כמובן הדרוזים, שאין להם זכות להגדיר עצמם, אליבא לחד"ש.

לא אוסיף בדוגמאות, אומר רק שהמסר החוזר ונשנה הוא הפיכתה של ישראל ממדינה גזענית למדינה דמוקרטית ושוויונית. והמסר ברור – יש סתירה בין מדינה יהודית (שמשמעותה – מדינה גזענית) למדינה דמוקרטית, ולכן על מדינת ישראל לחדול להיות מדינה יהודית ולהפוך לדמוקרטית.

איזו עזות מצח – מימוש "זכותו הלגיטימית של העם הערבי הפלסטיני למדינה עצמאית" מחייבת טיהור אתני ומדינה נקייה מיהודים. לעומת זאת, לעם היהודי כלל אין זכות למדינה משלו. חזון שתי המדינות של חד"ש, הוא מדינת לאום פלשתינאית נקיה מיהודים ולצידה ... מדינת שקשוקה, לא יהודית.

יאמר הקורא: כן, אבל אחרי שהארץ תחולק, לפחות יובטח רוב יהודי משמעותי. נכון, אז היא לא תקרא מדינה יהודית; המנונה, דגלה, וסמליה לא יהיו יהודיים. לא יהיו בה חוקים "מפלים" "ליהודים בלבד" כמו חוק השבות. אבל זו תהיה מדינה בעלת רוב יהודי ברור.

האומנם? גם לכך מתייחס מצע חד"ש: "הבטחת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, בהתאם להחלטות האו"ם." זה שם קוד ל"זכות" השיבה. ולא שיבה למדינה הפלשתינאית הנקייה מיהודים, חלילה. כלומר, לצד מדינת הלאום הפלשתינאית הנקייה מיהודים, לא זו בלבד שלא תהיה מדינת הלאום היהודי, גם לא תהיה רק מדינת כל אזרחיה, אלא היא גם תוצף במיליוני "פליטים" פלשתינאים.

זהו פתרון שתי המדינות נוסח חד"ש. לא שתי מדינות לשני עמים. בסופו של דבר – שתי מדינות פלשתינאיות, שבאחת מהן יוכלו לחיות גם יהודים.

ונשאלת השאלה – למה? למה?! למה לשיטתם אין לעם היהודי הזכות הטבעית להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית? הרי איש אינו מפקפק בזכותו של העם הספרדי למדינת לאום משלו. איש אינו מפקפק בזכותו של העם הפולני להגדרה עצמית. איש אינו מפקפק בזכותו של העם הסיני למדינה ריבונית במולדתו. גם קיומן של עשרים מדינות לאום ערביות אינו מוטל בספק. למה העם היהודי הוא היחיד שאין לו הזכות הזאת? למה רק מדינת הלאום היהודי צריכה להפסיק להתקיים, ולהפוך לשקשוקה?

הגישה הזאת, המפלה בין העם היהודי לשאר העמים – יש לה הגדרה. ההגדרה הזאת, אינה "דמוקרטיה", אינה "שלום" ואינה "שוויון", כפי שמתיימרת להיות חד"ש – החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון. ההגדרה הזאת היא – אנטישמיות. זה ה-dna של חד"ש.

אז איך אפשר להגדיר את התופעה של יהודים המשתייכים למפלגה כזו? אני הגדרתי זאת כ"תופעה חולנית". ברל כצנלסון, מורנו ורבנו, הגדיר זאת כ"חיידק של שנאה עצמית".

3. מדוייק? (בערך)

בראיון לגל"צ, החזאי אורי בץ בחן את החורף הגשום, המושלג והסוער הנוכחי בפרספקטיבה של עשרות שנים, והציג תובנה מעניינת – אחת לעשור פוקד אותנו חורף כזה. ואכן, בערך אחת לעשור פוקד אותנו חורף כזה. אילו אמר בץ "בערך בכל עשר שנים" הוא היה מדייק.

אך בץ לא הסתפק ב"בערך" אלא ציין את החורפים: 2002-2003, 1992-1993, 1982-1983, 1972-1973. וכאן הוא נפל, מאחר ובניסיונו להיות מדויק, הוא היה "בערך".

החורף הסוער בעשור שעבר אכן היה ב-2002-2003. בשנות ה-90, לעומת זאת, החורף המיתולוגי היה ב-1991-1992 ולא ב-1992-1993. בשנות ה-80 דייק שוב בץ, היה זה חורף 1982-1983. אך בשנות ה-70 הוא שוב פספס, לא היה זה בחורף 1972-1973 אלא 1973-1974.

כך שהסקירה היא בערך מדויקת.

* * *

יעקב פדהצור

תגובתי למאמרו של אורי הייטנר

״מה נהיית שמאלני?״

האבירות שהייטנר מפגין כלפי הלאומנות הערבית הקיצונית, כפי שמיוצגת על ידי חנין זועבי ובל״ד, נובעת מאי הבנה בסיסית של מהות הדמוקרטיה, מה באמת מאיים עליה ועד כמה היא שברירית. כהנא, שנגדו הייטנר הפגין בעבר, לא ממש איים על הדמוקרטיה הישראלית כי הוא לא איים על עצם קיומה של מדינת ישראל, והשניים קשורים זה בזה, כפי שהרחיב בהמשך. חנין זועבי, לעומת זאת, כן מאיימת על קיומה של המדינה, ועקב כך, על הדמוקרטיה הישראלית.

הכיצד? כי כאשר גוף, כמו בל״ד, חותר תחת עצם קיומה של מדינת ישראל, והדמוקרטיה הישראלית מאפשרת לאותו גוף לפעול באופן חופשי, נוצר מצב בו האזרח הממוצע, הנורמטיבי, מרגיש שחייו בסכנה, שאין כאן דמוקרטיה אלא אנרכיה. ואז אותו אזרח ממוצע, נורמטיבי, מרגיש שהמוצא היחידי מהאנרכיה הוא ״מנהיג חזק שיעשה סדר״. אותו ״מנהיג חזק״ בסופו של דבר מגיע ועושה ״סדר״. אבל ה״סדר״ הזה, גם אם הוא מתחיל טוב, נגמר רע. רע מאוד.

ולכן ליברל אמיתי, שהדמוקרטיה והחופש חשובים לו, חייב להיות הראשון שיתמוך בהצבת גבולות ברורים אותם לא חוצים. ליברל אמיתי חייב להיות הראשון שתומך בשלטון של חוק וסדר נוקשה יותר, ואפקטיבי יותר – ממה שקיים היום בישראל. חוק וסדר בכל הקשור לפשע, לתאונות הדרכים, לשחיתויות וכו׳. כי כאמור, כאשר האזרח הממוצע, הנורמטיבי, מפחד לעלות על הכביש, מפחד שיפרצו לביתו, מפחד שאשתו או בתו תיאנסנה, הוא מאבד אמון בדמוקרטיה ומוכן למסור את השלטון לאיש חזק, לדיקטטור. 

* * *

מתי דוד

יוזמה מדינית חדשה?

אשלייה ישנה של "תעשיית השלום"!

כל אלה בזירה המפלגתית בישראל ובזירה המדינית בעולם, התובעים מממשלת ישראל לצאת ביוזמה מדינית חדשה.  כדי לצאת מהקיפאון ולחדש את השיחות עם הפלסטינים – מנפחים אשלייה מחודשת.  הם תובעים מישראל להעלות "רעיונות חדשים", להפיק "תוכניות חדשות", לנסח "קווי מתאר" מקוריים.  ליזום "צעדים בוני אמון", לפתוח "חלון הזדמנויות", לקחת "סיכונים מחושבים", להציג "אופק מדיני מקורי", "לתת צ'אנס קבוע" אחרי כל פיגוע, ולהסכים ל"ויתורים כואבים".

מהצד הפלסטיני הם לא תובעים מאומה!

ונשאלות השאלות – מה עוד אפשר לחדש?  איזה רעיון מקורי חדשני ניתן להפיק? האומנם אין גבול לדמיון של אופטימיות דיפלומטית מגויסת?

הגיע הזמן לערוך ספירת מלאי של כל היוזמות המדיניות הרבות.  מאז אוסלו ועד אנפוליס.  שהיו ונכשלו. 18 שנים של יוזמות, רעיונות, שיחות, נסיגות, ועידות, הסכמות, הבנות, חתימות, הבטחות, תקוות וכישלונות –

מה עוד ניתן לחדש? איזו "יוזמה מדינית"?

לדעת רבים מאוד בקרב המנהיגים, היועצים והמומחים, שהיו מעורבים בכל המשאים-ומתנים במהלך השנים – אין סיכוי להגיע לפתרון מוסכם וסופי. ישראל הציעה פתרונות חלופיים כמו: "הסכם רב-שנתי", "הסכם בשלבים", "הסכם מדורג", "הסכם פונקציונלי", "הסכם של גבולת זמניים". ראוי להזכיר תוכניות ישנות כמו: "תוכנית אלון", "האופציה הירדנית", "התוכנית המשולבת" בין מצרים, ירדן וישראל של האלוף גיורא איילנד.

כל הרעוינות הללו גם הם נדחו.

כל אותם אישים וחוגים פוליטיים מבית ומבחוץ, התובעים מישראל "יוזמה מדינית" חדשה, מסתירים את כוונותיהם האמיתיות. הם לא מתכוונים לרעיונות ולתוכניות חדשות. במילת הקוד שלהם "יוזמה מדינית" – הם מתכוונים שישראל תיכנע לתביעה לנסיגה לקווי 67', לפינוי ההתנחלויות, לחלוקת ירושלים ולפתרון "הומאני" לבעיית הפליטים. זו המשמעות של יוזמה חדשה, תוך ויתור על תביעות הנגד שלנו.

כדי לרכך את התביעה האולטימטיבית הם מוסיפים אמירות וניסוחים מעורפלים של הקלות מטעות ובלתי מחייבות כמו: גבולות 67' עם "תיקונים קלים" – איזה, היכן, כמה? – פינוי ההתנחלויות עם "שינויים קלים" – היכן, כמה, על איזה בסיס? – פתרון "הומאני" לפליטים – "איחוד משפחות בהסכמה"?

במהלך כל השיחות והוועידות של היוזמות המדיניות, שהתנהלו ב-18 השנים שחלפו מאז אוסלו, ישראל העלתה רשימת דרישות מצידה שכולן נדחו על ידי הפלסטינים, ולא זכו לתמיכת כל המתווכים למיניהם.  תביעות בתמורה להסכמה ישראלית להקמת מדינה פלסטינית והיענות לחלק מתביעותיהם.

ספירת מלאי של התביעות הישראליות שנדחו כוללת: הסכמת הפלסטינים לקץ הסכסוך. קץ התביעות. ויתור על זכות השיבה. סידורי ביטחון. פלסטין מפורזת. שליטה במרחב האווירי. שליטה במעברי הירדן בבקעה. קץ ההסתה.

כדי להיות ריאליים, חייבים להשלים עם העובדה שלסכסוך הקיים בינינו לפלסטינים – אין פתרון בשלב זה. שום רעיון חדש של "יוזמה מדינית" נוספת לא יוביל להסכם של שלום וביטחון והקמת מדינה פלסטינית. מסתבר סופית, בשלב זה, שהמקסימום שישראל מוכנה לוותר ולתת, קטן מהמינימום שהפלסטינים מוכנים להסכים לקבל.

לישראל אין ברירה אלה להתגונן ולהמשיך ולהילחם בטרור הפלסטיני הקיצוני וה"מתון", ולהמתין לשינוי בצד השני. הסבל, הדם והייאוש הפלסטיני ייפסקו רק כשתקום אצלם הנהגה אמיצה וריאלית שתסכים לפשרה. זה לא יקרה בעתיד הקרוב. גם אם יתחדש "תהליך השלום". גם אם וכאשר ואולי נגיע לסוג מסוים של הסכם עם הרשות הפלסטינית. איזה ערך ותוקף מעשי יהיה לו כאשר מחצית הפלסטינים, בהנהגת החמאס, יתנגדו ויילחמו בו?

למרות התמיכה של מדינות ומנהיגים בעולם, ולמרות תמיכתה של ממשלת ישראל, ולמרות שהדבר נראה כהכרחי – מדינה פלסטינית לא תקום בטווח הנראה לעין, בגלל סיבות שלא ניתנות לפתרון בשלב זה, ובעיקר לאור הזעזועים של המהפכות המתחוללות בימים אלה בכל מדינות ערב, הגורמים לחוסר יציבות ולחוסר ודאות לגבי הצפוי.

לכל אלה בתוכנו שאומרים שאי אפשר להמשיך במצב הקיים, ראוי להזכיר ולומר: עובדה היא שזה אפשרי! מאז מלחמת ששת הימים חלפו למעלה מארבעים שנה. שבהן התחלפו בישראל 19 ממשלות ובארצות הברית שבעה נשיאים. ישראל מתפתחת, מתעצמת ושורדת. זה אפשרי, למרות שזה בניגוד לדעתם של עיתונאים ופוליטיקאים מסויימים בישראל ובעולם.

גם הכרזה פלסטינית על הקמת מדינה בתמיכת האו"ם לא תשנה את נתוני היסוד בשטח.  ערפאת הכריז כבר בזמנו בתוניס, במועצה הלאומית, על מדינה פלסטינית, קיימת גם האפשרות שאיסמעיל הנייה יכריז על "מדינת חמאסטן" בעזה, ואבו מאזן יכריז על מדינת "פתחלנד" בגדה המערבית. כל הכרזות עצמאות שכאלה לא ישנו את תמונת המצב בשטח, כל עוד ההנהגה הפלסטינית היא יצור דו-ראשי שאינו יכול ואינו רוצה להגיע לפשרה טריטוריאלית, ולהכרה בזכות קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית.

"תעשיית השלום" מנפיקה ללא הפסקה יוזמות מדיניות עם כוונות טובות, אך ללא שום סיכוי להשגה תוצאות, לקץ הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים, על רקע נתוני יסוד של עמדות שלא ניתנות לפתרון בשלב זה.

* * *

אלישע פורת

חרמונית ומגפי שלג קנדיים

החורף הקשה הפוקד אותנו השנה מזכיר לי נשכחות. שנים רבות היו שמורים עימי, בארון בגדי העבודה, שיירי הציוד הצבאי החורפי של "בעד נגד הקור". היתממתי בתור לאפסנאות, בעת סיום שירות המילואים, גם כשידעתי שנשארו בכליי דובון או מגפי שלג קנדיים או כובע-כלב. כבר אינני מזכיר את השכפ"ץ – הלא הוא אפוד-המגן, שמשום מה נדבק אליי ולא רצה לנטוש אותי. לזכותי אציין שהענקתי אותו כמתנת-חברות לקצין-מילואים צעיר. ארון החורף שלי, שהיה פעם גדוש, התרוקן עם השנים. הדובון והכפפות ניתנו לבני, וחתניי שהמשיכו לשרת ביחידות קרביות זמן רב אחריי, קיבלו את החרמונית, מגפי השלג הקנדיים, כובע הכלב, וכל מה שאימא חורף ואבא צה"ל הותירו אצלי.

מגפי-השלג הקנדיים הצהובים הזכירוני את שלוש-מאות החליפות של ציידי-השועלים מקנדה, שתרם לגדודנו נדיב יהודי קנדי. זה היה בחורף הקשה שלנו ב"מובלעת" הסורית, 1974, כמעט לפני ארבעים שנה. בשלהי מלחמת יום-הכיפורים. הנדיב ביקר בגזרת הגדוד ראה את מצוקת הקור שלנו ושלח מטען דחוף, שהובא לרמת הגולן במיוחד בידי שליח מנמל-התעופה. אלה היו חליפות חמות במיוחד, חליפות של ציידי-שועלים, ובקציהן היו מותקנים מגפיים ממולאים אוויר שחיממו את רגלינו עד זיעה. לימים גם צה"ל למד להתגונן מפני הקור, אך זה היה הרבה שנים אחרי החורף הנוראי ההוא.

אני זוכר שבוקר קפוא אחד הגיע צוות טלוויזיה ישראלי למרומי התל שישבנו עליו. הבחורים פתחו בקינה מתמשכת, על שאין טלוויזיות, על שהחרימו השלטונות את חוברות "פלייבוי" ששלחה לנו אשת-הנשיא נינה קציר. צדקנים מחורבנים שישבו בצמרת מנעו מאיתנו את העונג הזה. תבורך מנשים נינה קציר, שהבינה ללב החיילים הרבה יותר מחייקה גרוסמן הצדקנית, שסיפרה בכנסת שפגשה חיילים שהכחילו מקור בתוך שקי-השינה שלהם. התלהבתי גם אני ותקעתי נאום קצר בגנות הגנבים הנהנים היושבים בנמל-התעופה ובמקומות אחרים, ומונעים מאיתנו, הלוחמים הקפואים, גם את הטלוויזיות שנשלחו אלינו, וכמובן גם את ציוד החורף. והדברים הגיעו בהפתעה ונדפסו דווקא בעיתון היומי.

ערב או שניים לאחר ביקור צוות הטלוויזיה הוזמנתי דחוף למפקדת הגדוד, שישבה בעיירה הסורית הנטושה אוּם-בּוּטְנֶה.

"מה קרה לך?" ננזפתי במפקדת-הגדוד, "איך זה הצטרפת למקהלת הקוטרים והבכיינים?"

אמרתי שהתלהבתי מהאווירה והצטרפתי לתלונות החיילים, כי היה זה בעיניי מעין נקמה-זוטא באדריכלי המחדל.

אבל קציני הגדוד שלנו היו מבני-המעלה של תנועת-העבודה. חניכי טבנקין מהקיבוץ המאוחד, ויערי מהקיבוץ הארצי, ואליעזר יפה מתנועת המושבים. הם הטיפו להסתפקות במועט, וחרפה גדולה נחשב בעיניהם הקיטור. כמעט כבגידה, הרחמן יצילנו. ועוד לעיני המצלמות???

"למה חתמת על מכתב-הבושה הבכייני בעיתון? בגדוד שלנו לא מיללים," ואני הרגשתי שהפסדתי הרבה באותו הערב במפקדת-הגדוד. מילא לסבול מהקור, מילא לחשוק שיניים ולקפוא, מילא להסריח מנפט ומעשן המדורות, אבל להתלונן כאחד היללנים? להיות כאחד הטוראים הדפוקים? ולרוץ אחרי התקשורת המושתנת והעלובה הזו? ואני חשדתי זמן רב שבשל כך לא קודמתי בדרגה, מהסמל הנצחי שהייתי, לדרגת הרב-סמל הנכספת.

כשבוע לאחר מכן הייתי עד להופעתו של רפול, מפקד האוגדה, בפני חיילי המוצב הקטן שמתחת לתל הבזלת. הוא עלה על ארגז תחמושת ואמר להם שזו חרפה לילל כמו ילדים מופרעים, בגלל כמה לילות של קור. החיילים התקוממו וצעקו לו שאם היה להם דובון חם כמו שיש לו, לא היו מתלוננים.

רפול, בהצגת-תכלית מבוימת היטב, פשט את הדובון שלו, והשליך אותו לעבר החיילים שישבו למרגלותיו. "כעת תסתמו את הפה," אמר להם. אבל לקציני הפמליה שלו אמר בלחש, שהוא רוצה את הדובון בחזרה מיד עם סיום הביקור.

והסוף היה ששלחנו נציג מיוחד עם כסף שנאסף במוצב, ושילחנו אותו לרמת-גן, שם הוא הכיר מישהו שהכיר מישהו שהיה מקורב למישהו שהכיר את יצרן הדובונים. והשליח חזר עם עשרות הדובונים שקנינו בפרוטותינו האחרונות.

כעשר שנים לאחר מלחמת יום-הכיפורים, 1983, בחורף הקשה בג'בל ברוך שבלבנון, כבר קיבלתי ציוד חורף מעולה. חרמונית ומגפי שלג קנדיים צהובים, כפפות חמות וכובע-כלב חסין-קור. ופעם אחת ירדתי מהג'בל במסוק ומיהרתי לתחנת אגד שבקרית-שמונה לרדת לחופשה קצרה. כל ציוד החורף היקר שלי היה ארוז בשק החפצים שלי. בעפולה עצר האוטובוס לעשרים דקות הפסקה. ואני ירדתי ללגום כוס קפה קצרה ומהירה. אלא שפגשתי בתחנה ידיד עפולאי ששירת פעם בגדוד, ושקענו בשיחת רעים ארוכה. עד שלפתע שאל אותי האם לא הסתיימה הפסקת-הקפה. הצצתי לרחבה וחשכו עיניי. האוטובוס שלי הפליג כבר לדרכו, ובתוכו שק-החפצים שלי ובו ציוד החורף ששוויו ודאי אלפי שקלים. ובטח כבר שלחו ידם בו נוסעים חמדנים. רצתי חסר-נשימה אל מנהל התחנה והוא שלח אותי לאוטובוס הבא לתל אביב. אלא שזה היה מאסף, והמרחק בינו לבין האוטובוס המהיר שלי רק הלך וגדל. כבר התייאשתי והתחלתי לחשוב מניין יימצא לי סכום הקנסות העצום שאצטרך לשלם.

אבל חיילים ותיקים הם ברי-מזל כידוע. הגעתי לתחנה המרכזית בתל אביב ורצתי חסר-נשימה לחדר הנהגים הסמוך. על מדפי האבידות זיהיתי מרחוק את שק-החפצים שלי מחייך אליי בצנעה. הנהג הנדיב, שכני מכפר הרוא"ה, צחק להפתעתי. "ומה חשבת?" שאל אותי, "אני לא אדאג לך? ראיתי על השק רשום שם וקיבוץ עין-החורש. נו, זה הספיק. אנחנו הרי שכנים."

כשהגעתי הביתה טילפנתי מיד לאשתו של הנהג האדיב ושאלתי אותה איך להודות לו.

"תכתוב מכתב תודה נרגש לאגד," הציעה.

ואני ישבתי מיד אל מכונת-הכתיבה החמודה שלי, ה"קלמנטיין" הכתומה של אוליבטי, זו שהייתי מקיש עליה בחופשות בדם-ליבי את שירי הזיכרון, וכתבתי מכתב תודה נרגש להנהלת קואופרטיב אגד. וזו היתה פעם ראשונה ויחידה שתקתקתי מכתב-תודה במקום שיר-זיכרון, כאשר נהגתי, מיד עם הגיעי הביתה לחופשה, מארץ ההרים הרעה והמאיימת של דרום לבנון.

* * *

יוסף אורן

עמוס עוז "זורע שירים בדמעה"

מאמר זה הינו פרק ממחקר על תחום שעדיין לא נחקר ביצירתו של עמוס עוז: זיקתו המיוחדת לסוגה השירית בספרות

אהבה לשירה היא אהבה הנרכשת עם השנים. ועמוס עוז עצמו חושף עובדה זו בשלושת כרכי החטיבה האוטוביוגרפית, שהשלים במהלך המעבר מהמאה ה-20 למאה ה-21, והם: "אותו הים" (1999), "סיפור על אהבה וחושך" (2002) ו"חרוזי החיים והמוות" (2007)*. כדי שהעדות על צמיחתה של אהבתו לשירה תהיה רצופה, יוצגו פרטיה לא על-פי מועדי הופעת ספריו אלה של עמוס עוז, אלא בהקבלה לביוגרפיה שלו.

   ברומאן האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" כלל עוז את העדות, כי מורתו זלדה, אשר לימים נודעה כמשוררת מחוננת, היא שהולידה בו לראשונה את האהבה לשירה. זלדה מישקובסקי (אז עדיין שניאורסון) היתה המחנכת של עמוס בהגיעו לכיתה ב' בבית הספר "מולדת הילד" בירושלים. כבר אז, מודה עוז, "הייתי ילד-מילים", אך מילוליות מפרנסת אצל ילדים דברנות משוחררת מעכבות, ולאו-דווקא חיבה מיוחדת לשירה. זלדה כיוונה את המילוליות שלו לאפיק הנכון בדיבורה הלוחש ובעושר השפה שבפיה. ובשתי סגולות טבעיות אלה הרעידה בו "מטרונום פנימי שעד אז לא זע ומאז עד עכשיו לא חדל" (329). עמוס בן ה-8 המשיך לבקר את זלדה גם אחרי שהועבר, בסיום אותה שנה, ללמוד בכיתה ג' בבי"ס "תחכמוני".

   ממש אז, בחופשת הקיץ בין כיתה ב' לכיתה ג', החל בעצמו לכתוב שירים "על גדודים עבריים, על מלחמות המחתרת, על יהושע בן-נון, וגם על חיפושית שנרמסה ועל צער הסתיו" (336) ובבקרים של אותה חופשת קיץ נהג להביא את שיריו אל זלדה. היא לא רק אירחה אותו ברצון בדירתה, אלא גם קראה באוזניו שירים, ואפילו משיריהם של משוררים אשר לא נועדו לגילו אז. ותוך כדי כך הפגישה אותו עם הסודות של השפה, ובעיקר גילתה לו את רזי ייחודן הווקאלי של המילים: "מילים שונות עושות קולות שונים: אוושה, למשל, היא מילה לוחשת, צרימה היא מילה חורקת, למילה נהמה יש קול עבה ונמוך ולמילה צליל – קול עדין, והמילה המיה הומייה - - - ממנה למדתי גם שיש לפעמים מילה שזקוקה לכך שסביב-סביב לה ישרור שקט גמור: שיהיה לה די מרחב. כמו תמונות שתולים על הקיר, ויש ביניהן תמונות שלא סובלות שום שכנים" (337-336).

   העדות הבאה על הקשר הנפשי העמוק של עוז לשירה כלולה באחת מהיחידות הבלתי-מחורזות בספרו "אותו הים". תחת הכותרת "ומה מסתתר מאחורי הסיפור?" חשף עוז, את הזיכרון הבא משנות נעוריו בקיבוץ חולדה:

"המספר הבדוי סוגר את עטו ומרחיק את הבלוק. הוא עייף. והגב. שואל את עצמו, מה פתאום יצא לו סיפור כזה, בולגרי, בבת-ים, כתוב בשורות קצובות ואף, פה ושם, בחרוז. עכשיו שילדיו כבר גדלו ובאה לו שמחת נכדים ועשה כבר ספרים ונסע ודיבר וצולם, עכשיו פתאום יחזור לשורר? כמו בימי נעוריו הרעים כשהיה בורח להתבודד לילות בקצה הקיבוץ בחדר הקריאה ושם היה ממלא דפים-דפים ביבבת תן? נער פצעונים צהוב מושחז, נעלב מבליג נעלב מבליג, מדבר לפעמים גבוהה, מעורר קצת גיחוך וקצת חמלה, מחזר על פתחי מגורי הבנות, אולי יש לגילה או צילה חשק שיקרא להן שיר שכתב עכשיו? חושב לתומו שאישה נקנית בדרשה או בשיר. ואמנם לפעמים עלה בידו לעורר בבנות איזו ריגשה שאחר-כך, בלילה, ליוותה אותן כשירדו לקבל ולתת אהבה בחורשה, אבל לא איתו, עם עובדי מספוא עבי זרועות שהיו קוצרים ברינה את מה שהוא במיליו זרע בכמעט דמעה" (עמ' 45).

משוררים בנערותם

כשלושים שנה לפני העדות האירונית הזו על עצמו ב"אותו הים" כנער מתבגר – "נער פצעונים צהוב ומושחז", לא הכי מקובל בחברת בני גילו, אך כבר וֶרְבָּלִי ומוכשר – גילף ברומאן "מקום אחר" (1966) דמות של נער בצלמו, הפורק את מכאובי נפשו בכתיבת שירים בלילות במועדון התרבות הריק של הקיבוץ.

אף שעלילת הרומאן "מקום אחר" מתרכזת בשתי משפחות בקיבוץ מצודת-רם – משפחות ברגר וחריש – אין "המספרת" הנשית, שבחר עוז לעלילת הרומאן הזה, פוסחת על דמויות נוספות מהקיבוץ. בולט מביניהן נער חריג בחברת הנוער של הקיבוץ – עידו זוהר. עידו בן הארבע-עשרה מתואר כילד רזה "שהוא ילד פתוח אל הצער" (343), אשר בני גילו מתעללים בו לפעמים (359). ולכן נוהג זוהר להתבודד מהם ביום על מגדל המים (375), או בלילה במועדון התרבות הריק כדי לכתוב שירים (394) – "שירי אהבה משונים" שאותם הוא מפרסם בעלון של חברת הנוער (360).

דומה לעידו, אך הפעם לא כנער חריג כזה בתוך קיבוץ, אלא בתל-אביב, וגם לא כה צעיר כעידו, אלא כנער מתבגר יותר, הוא הנער המופיע בנובלה "חרוזי החיים והמוות" (2007). גם הנער הזה מזכיר ביותר את עמוס כפי שהיה בגיל הזה בקיבוץ חולדה, וכפי שתיאר את עצמו ב"אותו הים".

בקהל המבוגר שהגיע לערב הספרותי שהוקדש ליצירתו, מבחין הסופר במשתתף חריג: "נער כבן שש-עשרה, לא מאושר, אולי משורר מתחיל, עור פניו מקולקל בפצעונים" (20). בו-במקום הוא מחליט להצמיד לנער את השם "יובל דהאן" וגם לרקום לו יחסים עם מרים נהוראית, שכנתו המבוגרת "בבניין ישן, קלוף טיח, ברחוב ריינס בתל-אביב" (21). ומאחר שהיא מעודדת את הנער לחזור ולבקר אצלה, הוא בוטח בה מספיק ומוסר לה לקריאה את שיריו.

יובל הגיע לערב הספרותי בתקווה לפגוש שם את הסופר ביחידות כדי לשוחח איתו "על החיים והמוות ועל עוד דברים פנימיים - - - וגם על הייסורים בכלל" (94). ועוד בכוונתו לשאול את הסופר, שבוודאי התנסה גם הוא בנעוריו בייסוריה של הכתיבה, אם זכה מאוחר יותר לפיצוי על הסבל שסבל אז, כי לפעמים הוא, יובל, מקווה שבזכות שיריו יזכה לגמול שהוא נכסף אליו: "המון תשואות והערצתן של נערות מעולפות-רוך ואהבתן של נשים בשלות" (22). בכך מזכיר יובל (החותם על שיריו בפסידונים "יובל דותן") את התקווה שתלה בשיריו גם עוז בגיל הזה – על-פי קטע הזיכרון ב"אותו הים" – כי השירים יזכו אותו באהבתן של הנערות בקיבוץ.

משוררים בבגרותם

בנוסף לפרחי משוררים אלה, אשר את דמותם עיצב עמוס עוז על-פי דמות עצמו כנער כותב בקיבוץ חולדה, גילף ברומאנים שלו גם דמויות של משוררים ותיקים ומנוסים. על-ידי כך זימן עוז לעצמו הזדמנות לבדות שורות שיר שלהם, בהתאמה לגילם ולפואטיקה של זמנם, ולהדגים באופן זה את שליטתו באמנות החריזה.

בתיאורו של אחד מהם פתח עמוס עוז את הנובלה "אדון לוי" בקובץ "הר העצה הרעה" (1976). המשורר הירושלמי הזקן והחֵרש במקצת נחמקין "בא מווילנה והתיישב בבית-אבן נמוך עם גג-רעפים בסימטה ליד רחוב צפניה. שם כתב את שיריו ושם נח מדי קיץ בכיסא-מרגוע בחצר וספר את השעות ואת הימים."

המראה החיצוני של נחמקין לא הסגיר את המחשבות הנועזות-משיחיות המתרוצצות במוחו, כי "היה איש עגלגל, דהה, רך-למראה כמו דובון של צמר" וגם "מתהלך היה בגרירת-רגליים" (59). יתר על כן: "המשורר נחמקין כבר היה חרש במקצת, אבל את אִוְשת הצמרות השתדל לקלוט ולמסור בשיריו והיה מפרש אותה על-פי דרכו: רחש העלוָה ברוח, ריחות הפריחה, ריח הקוצים היבשים בשלהי הקיץ, כולם נראו לו כרמזים למאורע חשוב הממשמש לבוא. שיריו היו מלאים ניחושים שונים." (55). 

   עדות מפורטת יותר על המורכבות של המשורר כאדם מסר עוז בתיאורו של המשורר ראובן חריש, מהבולטים בקבוצה הגרמנית של מייסדי הקיבוץ, ברומאן "מקום אחר". הפרטים הפיזיים של חריש ("גבה קומה ורזה כנער"), אשר מבדילים אותו מעזרא ברגר (הנהג בעל המראה המוצק והגשמי), מסגירים אולי את עיסוקו בשירה, אך לא את המתחולל בנפשו. אחרי שאווה אשתו נפרדה מראובן חריש ונישאה לדודנה, תייר מגרמניה שהתארח בקיבוץ, גידל ראובן בעצמו את ילדיו, נוגה וגיא. אך רוחו נשארה איתנה והוא המשיך לכהן כמחנך במוסד החינוכי של הקיבוץ, לכתוב שירים ולהפתעת כולם גם העמיס על עצמו את משימת ההדרכה של התיירים המגיעים לבקר בקיבוץ. ובלילות שבהן שהה עזרא, הנהג של הקיבוץ, מחוץ לביתו, התארח חריש אצל אהובתו ברונקה, אשתו של עזרא ברגר.

פרסומו של חריש כמשורר חרג מתחומי הקיבוץ, אחרי שהוצאת הספרים התנועתית הדפיסה קובץ מהודר משיריו לילדים יחד עם רישומים של אווה, שאז עדיין היתה זוגתו לחיים. בעקבות הפרידה מאווה, מיעט חריש לכתוב שירה המיועדת לילדים, אלא הועיד את שיריו למבוגרים. בשיריו הבליט את "הניגוד שבין ההרים לבין הארץ הנושבת" וביטא "אמונה בכוחו של האדם לשלוט בגורלו", אף כי בתערובת של "עצבות ותקווה ואהבת-האדם" (19).

יוכיח זאת הבית מהשיר המפורסם ביותר של חריש (הפותח את הפרק בעמ' 39 של הרומאן), שהפך לשיר מושר ומקור לסיסמאות בוועידות של התנועה ולכתובות-אש בעצרות של הנוער החלוצי :

הָעֵמֶק הַזֶה, הַיַּרְדֵּן בּוֹ יָרוֹן,

סָאוֹן שֶׁל עָמָל בּוֹ יִשְׁצוֹף וְיִנְהַר,

הוּא שַׁלְהֶבֶת-תְּנוּפָה שֶׁל יִפְעָה וְחָזוֹן,

הוּא אֵשׁ יְרֻקָּה לוֹחֲכָה טַרְשֵׁי-הָר.

עוז לא רק בדה את ראובן חריש כמשורר, אלא גם בדה לגיבור זה חמישה קטעי שירה ושילב אותם בפרקי הרומאן, תוך הקפדה שבתוכנם ובדרכי ההבעה שלהם יהיו ברוח השירה של משוררי תקופת העליות. אך רק ארבעה משירים אלה (אלה המשולבים ברומאן בעמודים 11, 19, 39 ו-161) עונים בתוכנם ובפואטיקה שלהם לקביעה, שהוא ביטא בהם את "מסירותו הרעיונית" לחיי השיתוף בקיבוץ הפרוש לרגלי ההרים בבקעת כינרות. השיר החמישי (המופיע כפרק נפרד ברומאן בעמ' 373) הינו שונה בתכלית.

   באחת השבתות ציטט חריש לנוגה מהזיכרון את השורות הבאות מהשיר "קץ האב" מתוך "שמחת עניים" של נתן אלתרמן:

עוֹד עָלַיִךְ כָּעָב יֵרֵד זֵכֶר הָאָב,

לְהַזְכִּיר בְּיוֹם דִּין וּפְּקֻדָּה,

כִּי לִבּוֹ שֶׁאָהַב וּבְשָׂרוֹ שֶׁכָּאַב

אַחְרוֹנִים בָּעוֹלָם לִבְגִידָה.

ואחר-כך הוסיף ואמר לנוגה: "יש לי שורות כאלה. שלי. לעולם לא אכתוב אותן" (223). אך לפני מותו כתב שיר אחרון ובו השורות האלתרמניות הבאות, המדברות על אלימות, תבוסה ויאוש:

עֵת הַשֶׁמֶשׁ נִשְׂרֶפֶת חַיִּים בקַצְוֵי מַעֲרָב,

עֵת הַלַּיְלָה נוֹפֵל מִן הָהָר, נֶחֱרָץ כִּתְבוּסָה,

עֵת הַלֵּב כְבָר עָיֵף מִלְבַקֵּשׁ: לֹא עַכְשָׁו, לֹא עַכְשָׁו,

– אָז תָּגִיחַ צִנָּה כְּחַלְחַלָּה כְּלוֹחֶשֶׁת: הִכּוֹן וְנִסַּע.

משורר בשתי מסכות

  אחרי שנים, שילב עוז משורר ותיק נוסף באחת מיצירותיו – והפעם בנובלה "חרוזי החיים והמוות". צפניה בית-הלחמי פירסם טור מחורז בשם זה ב"דבר השבוע" במשך שנים. הטור שלו הודפס בשבועון של העיתון במסגרת מסולסלת שהיתה מעוטרת במסכות צוחקות ובוכות. ואכן, כפי שראובן חריש הפתיע והותיר אחריו שורות אלתרמניות פסימיות, אחרי שנים שבהן כתב שירים אופטימיים בלבד, כך שלטה דואליות כזו גם בחרוזיו של צפניה בית-הלחמי וגם טוריו נחלקו בין שתי המסכות המנוגדות שעיטרו את משבצת מדורו בשבועון.

   נאמן למסכות הצוחקות הגיב צפניה במרבית הטורים על נושאים אקטואליים מחיי המדינה ברוח אופטימיות ומתוך הכרה לאומית ומעמדית. אך מדי פעם פרע את חובו גם למסכות הבוכות, וכתב טורים אישיים שבהם ביטא תחושות בדידות וצער "על טבעם של הדברים להתרפט ולדהות אט-אט, חפצים ואהבות, מלבושים ואידיאלים, בתים ורגשות, הכול הולך ומתמרטט, הכול הופך להיות בלויי סחבות והכל יתפרד לאבק" (48). בהווה מתגורר צפניה בן ה-90 בבית-אבות והינו כמעט אלמוני, ולכן התרחק מאוד מחרוזי המסכה הצוחקת אשר חרז לפני שנים, והוא כעת קרוב מאי-פעם בעבר אל ההתפוררות לאבק, שניבא בטורים אשר כתב בחסות המסכה הבוכה**.

גם עמוס עוז, מסתתר לחילופין ביצירתו, שבעיקרה היא, כידוע, סיפורת שאין שירית ממנה בדור הסופרים הנוכחי, מאחורי שתי מסכות. מאחורי זו "הצוחקת" באירוניה ובסאטירה, התייצב בששת הרומאנים האקטואליים-פוליטיים, שבהם הגיב על "המצב הישראלי" בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת. ומאחורי זו "הבוכה", התבצר ברוב יצירותיו האחרות, בפורקן לירי ובפיוס עיוני כדי לבטא הן את מכאובו האישי, והתמידי מאז איבד את אימו בהיותו נער, והן את אימת אי-הוודאות הקיומית המעיקה עליו כיום, בבגרותו.

* ראה ההסבר על מקומם של כרכי החטיבה האוטוביוגרפית ביצירתו של עמוס עוז בטבלה המופיעה בעמ' 72 בכרך "משמרות בסיפורת הישראלית" (2008), שהוא הכרך השמונה-עשר בסידרה המחקרית-ביקורתית של המחבר – "תולדות הסיפורת הישראלית".

** הפירושים לרומאנים של עמוס עוז אשר הוזכרו במאמר זה זו נכללו בכרכים הבאים של אותה סדרה: הפירוש לרומאן "אותו הים" נכלל בכרך "הקול הגברי בסיפורת הישראלית" (2002). הפירוש לרומאן "סיפור על אהבה וחושך" נכלל בכרך "סוגות בסיפורת הישראלית" (2004). הפירוש לרומאן "חרוזי החיים והמוות" נכלל בכרך "משמרות בסיפורת הישראלית" (2008).

המשך יבוא

* * *

יהודה דרורי: מצטער להודיעך כי בוגר המחזור, מוטי נעלי-עוזרד, נפטר שלשום והובא למנוחות במושבו, עין איילה.

ההודעה נשלחה לכל בני מחזור י"ח בכדורי, שחלקם היה בין ראשוני עין-גדי. ההודעה התקבלה במכתב העיתי ביום שישי, 11.1

* * *

משה כהן

1. הנדון: למה לא, בעצם?

מכובדי,

הגב' ציפי לבני, ולא רק היא, דורשת להניע את התהליך המדיני עם הפלסטינים, מאחר וזה אינטרס שלנו. אבל ראש ממשלתנו קשה העורף מתעקש לעמוד על התנאים שלו לשמירה על בטחון ישראל, בעצם על מו"מ ללא תנאים מוקדמים.

אבל למה לא  להיענות לדרישותיו של מחמוד עבאס, ראש הרשות הפלסטינית, ולהניע את תהליך השלום, ובא לציון גואל. מה בסך הכול דורש מחמוד, רק להפסיק את הבנייה בשטחים ובירושלים, להצהיר מראש שאני מקבלים את גבולות 1967, שאנו מקבלים את זכות השיבה ומוותרים על הסדרי ביטחון. אלה דרישות צנועות מאד ורק איש סרבן לא יקבל אותן.

 אז מה אם מחמוד עבאס מתרועע עם ראשי החמאס, המכריזים השכם והערב שאת מדינת ישראל יש להחריב. אז מה אם הוא מופיע מעל כל הבמות בעולם ומגנה את פשעי המלחמה של ישראל, ודורש הקמה חד צדדית של מדינה פלסטינית על אפה ועל חמתה של ישראל, אז מה אם הוא מתנבא בלשון אחת כלפי חוץ ובלשון הרבה יותר בוטה כלפי פנים. אז מה, אלו בסך הכול זוטות, העיקר להניע את תהליך השלום. הצדק עם ציפי, הלאה ביבי.

2. הנדון: נמאס כבר לנגב את הרוק מהפנים

מכובדי,

עדי מתי תימשך השערורייה של בזבוז כספי ציבור על סרטים פרו-פלסטינים אנטי-ישראלים, המוציאים את דיבתנו רעה ברחבי העולם? בזמן שמערכת הבריאות קורסת מחוסר משאבים, אין כסף לממן תרופות לחולי סרטן, מוצאים שוב ושוב הממונים כסף רב וזמין להשקיע בתעמולה פוגענית ומכפישה נגד מדינת ישראל מעל אקרני הקולנוע. שמחה וצהלה במקומותינו, שני סרטים תיעודיים מקטרגים מועמדים לפרסים בינלאומיים. נשאלת השאלה על שום מה ניתנים הפרסים, על הרמה המקצועית או על הפגיעה במדינת ישראל? כל בר דעת מבין שהסיבה השנייה היא הקובעת. מתי יהיה סוף לביזיון הזה? עדי מתי יירקו לנו בפנים במימון הכסף שלנו?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

דודו אמיתי

הסרט "שומרי הסף" הוא הישג קולנועי נדיר

אהוד שלום,

הסרט "שומרי הסף" הוא הישג קולנועי נדיר: מזעזע, משתק, מצמרר, מדכא, מתסכל, מרגש  בלי לחצות את סף הדמעות ויותר מכל מעיר הרהורים נוקבים על עתידנו במקום שלהנהגתו "אין אסטרטגיה, רק טקטיקה" במילותיו של אברהם שלום. חובה, חובה, חובה ולא מרפה. ראיתי אותו אתמול (יום שישי) אחה"צ בסינמטק בת"א אבל הוא מוקרן גם בכמה בתי קולנוע מסחריים. מעניין אם הערוץ הראשון השותף המימון ההפקה, יעז להקרין אותו ב"פריים טיים". הסרט לא מפסיק ללוות אותי במחשבותיי גם אם הכול בעצם ידוע כבר...לכו לראות וארגנו הקרנות במיוחד לתנועות הנוער ומערכת החינוך.

 פרטים נוספים ב –

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%A1%D7%A3

בברכה,

דודו אמיתי

גבעת עדה

אהוד: ונניח שכל המסופר בסרט הוא אמת, ולא מניפולציות מגמתיות שנועדו להשחיר את שמה של ישראל ולקרוץ למועמדות לאוסקר –  האם לדעתך הסרט ישפר את סיכויי ה"שלום" שלנו עם הערבים או רק יחזק בהם את התקווה שיום אחד יהיה אפשר להשמיד אותנו כולנו כפרי רקוב – שהרי כאלה אנחנו, ומי לנו עדים טובים ממנו עצמנו? הלא אנחנו רקובים. איפה יש עוד בעולם מדינה רקובה כישראל, ושירותי ביטחון וצבא רקובים כמו שלה?

* * *

משה גרנות מגיב

אהוד היקר,

קודם כול, תודה שפרסמת את "יחזקאל" שלי – מאמר לא קל לעיכול למי שבטוח שבמקרא ימצא האדם את קולו של האל. 

שנית, אני מבקש לציין שגיליון 806 הוא מעניין במיוחד. הקטע שהבאת מ"פרשים על הירקון" על יהודה שהביא בחירוף נפש (מאבק עם אחמד ועם השוויש בסאראיה) קמח ותרופות על פני המוסררה הגואה – מזכיר לי את הציוֹנים האכזריים שהצילו את הערבים הלכודים בבקה אל-גרביה באמצעות מסוק של צה"ל.

 באשר למחזוריות השנים השחונות והשנים הגשומות בארץ ישראל – ניתן לקרוא דברים אלה גם בתנ"ך: האבות יורדים מצרימה בשנה שחונה, ירמיהו מתאר את הבצורות (י"ד 1) וכן מסכת תענית במשנה. הרב עובדיה יציע לבדוק את המזוזות כדי שכל השנים תהיינה ברוכות גשמים – לא בטוח שזה יעזור.

אני מסכים עמך ש"כלה" של אורה אחימאיר הוא ספר טוב, ואני כתבתי על כך רשימה בזמנו. אני מצרף אותה בזה, אולי תרצה להציץ בה. פרסמת אותה בגיליון 779 מיום 8.10.2012.

 האם אדיר כהן שכתב את השיר "ספר את חייך" הוא פרופ' אדיר כהן שכתב רומנים ואינספור ספרי מחקר וביקורת?

 יהודה דרורי טוען שרם כהן, מנהל בית ספר תיכון "נט" הוא בור. אני מכיר את האיש, היה מנהל בי"ס תיכון א', תחת פיקוחי. הצרה היא שהוא איננו בור, ובכל זאת כותב דברים מקוממים. בעיקר כעסתי על כך שהוא מזכיר את חד"ש האנטי ציוני כאלטרנטיבה מועדפת. כתבתי לו על אכזבתי זאת מדבריו.

 שלך,

 משה

אהוד: כן זה אותו אדיר כהן. ויהודה הוא סבי יהודה ראבּ בן עזר [1858-1948].

* * *

יהודה דרורי

ביבי, תן לציפי כבקשתה...

ציפי ליבני מתנה את ישיבתה בקואליציה עתידה עם נתניהו רק אם הוא יפעל לקידום השלום עם הפלסטינים. לפיכך אני מציע שביבי נתניהו יציע לה תיק חדש בממשלתו שתקום: את תיק השלום (כי למי כבר איכפת כמה עוד שרים יהיו בממשלה...) – להזיק היא לא תוכל...

במשך 3 שנים לפחות פעלה ציפי ליבני בממשלה הקודמת לקידום הסדרים עם הפלסטינים, כאשר היא מגובה באופן מאוד אקטיבי, על-ידי ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט – שהראה אגב נדיבות רבה ביותר לאבו-מאזן בוויתורים מרחיקי לכת... וכל זאת עם תמיכה חזקה של ארה"ב והקהילייה האירופית.

ומה יצא מכל זה? אנחנו ראינו – נאדא... כלום... אפס... נודה על האמת שלא את ציפי ואולמרט יש להאשים בכך אלא את המוכתר של רמאללה – אבו-מאזן, שאינו מסוגל לעשות שלום, אינו רוצה לעשות הסדרים וחושש שיקבל כדור בראש מאחד משומרי ראשו ברגע שיחתום איתנו על משהו.

ברור כיום לכולנו שהסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" הינה סתם סיסמה ריקה מתוכן. הפלסטינים כבר הבהירו לא פעם ששאיפתם היא לארץ-ישראל אחת שאותה הם יכבשו באופן דמוגרפי! וכל עוד האיסלם הפונדמנטליסטי שולט במרחב הזה, לא יהיו הסדרים שיהיו טובים לישראל – זה ברור לכל מי שמבין את האוייב הערבי.

מצד שני, ממשלת ישראל ומערכות הביטחון והחשיבה האסטרטגית פה, הגיעו זה מכבר למסקנה הברורה שהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל תיהפך כמעט מיד למדינת חמאס, והסיכון הביטחוני למדינת ישראל ממצב כזה הוא ממש בלתי נסבל, לכן מדינה בגדה איננה אופציה.

נשארנו עם שתי אופציות להסדרים.

הראשונה, היא בהעברת יו"ש לשליטה ירדנית (שהמלך עבדאללה חושש מאד ממנה).

השנייה היא הקמת אוטונומיה פלשתינית בשטחי A ו-B וחלק מ-C. ניתן לבצע זאת לאט ובסבלנות על-ידי השלטת כלכלה משגשגת בשטחי הפלשתינים (דוגמת ג'נין).

בסיכומו של דבר, לא תהיה כל סיבה למפלגות "רודפות שלום" למיניהן שלא להצטרף לקואליציה שיקים ביבי – כי הוא לא ימנע מאף אחד בקואליציה שלו לרדוף אחרי השלום... ירוצו.. וירוצו... הרי כלום לא יקרה... יש לנו ניסיון של יותר מ-40 שנה איתם – כל מה שהם רוצים זה רק לפגוע בנו.

* * *

בֶּנְדָלֶה

האם יהודה דרורי יכול לתרץ את הסתירה במאמרו?

העתקתי שני קטעים מתוך אותו המאמר. (בגיליון האחרון, 806)

"אבל לגבי הפלסטינים הכיבוש הינו כל חלק של ארץ-ישראל, דהיינו, בכל מקום בו יושבים יהודים, כי הרי על-פי האיסלם, כל שטח ארץ-ישראל הינה אדמה קדושה למוסלמים ואסור לכופרים להיות בה (יש לגרשם או להרגם) – "

"ממש כמו הערבים שמסרבים להודות שבקוראן כתוב במפורש שמוחמד אומר שארץ ישראל ניתנה על-ידי אלוהים לנחלה ליהודים..."

אהוד: לא הבנתי מה הסתירה.

* * *

"היכני ובכה, השיגני ויתלונן!" פתגם ערבי.

http://www.youtube.com/watch?v=4XmjDPYGR4Y

* * *

שרה גוטר דוידזון: עוד על דניאל סמבורסקי

שלום אהוד,

ברצוני להוסיף בעקבות הכתבה של תקוה וינשטוק על דניאל סמבורסקי, איך הוא נשכח [גיליון 806] והקטע שהוא לימד זמרה בגימנסיה בלפור בתל אביב ליד מגדל המים ברחוב מאז"ה.

אהבנו אותו מאוד, אפילו את המבטא הכל-כך ייקי שלו. הוא לימד אותנו לשיר ולאהוב מוסיקה, תמיד בחן ובחיוך. בכיתת הזמרה שלנו היה פסנתר אוטומטי, ואנחנו תהינו איך סמבורסקי "מייצר" מוסיקה על-ידי הנעת רגליו בלבד, ולפנינו מתנועע סרט מנוקד המשמיע צלילים נפלאים.של מוסיקה קלאסית.

גימנסיה "בלפור" הפכה להיות מבית ספר פרטי של משפחת קולר ומנהלה ריגר – לבית ספר עירוני. היות שטרם הגענו לסיום כיתה ח' – רובנו עברנו לגימנסיה הרצליה, שם פגשנו את הדסה שרמן ושוב זכינו במורה נפלאה למוסיקה ושירה. את סמבורסקי, לצערי, לא פגשנו יותר.

במהלך השנים תמיד תהיתי למה מקומו נפקד כשמדברים על המוסיקה הישראלית; וכל כך רבים לא יודעים מי הלחין את "באה מנוחה ליגע..."  בזכותו כל חברינו זוכרים עד היום את כל בתי השיר בעל פה.

טוב ויפה עושה בתו עופרה שהחזירה אותו לפנתיאון המוסיקה והשירה הישראלית.

אהוד: לא היכרתי אותו אישית אבל בזיכרוני נחרת קטע של סרט ישן מאוד, משנות השלושים כנראה, שהוקרן בתוכנית טלוויזיה, ובו רואים את דניאל סמבורסקי הצנום והגבוה יושב ליד הפסנתר באולם בגבעת ברנר, סביבו חברים, והוא מדבר ושר איתם, במיבטאו הייקי, שיר חדש, אולי היה זה "באה מנוחה ליגע".

* * *

יוסי אחימאיר

יש חד"ש בבתי-הספר

בבתי-ספר תיכוניים מתקיימים בימים אלה פנלים פוליטיים, בהשתתפות נציגי מפלגות שונות, כחלק מן המשחק הפוליטי ערב בחירות. שני הצדדים נהנים. נציגי המפלגות זוכים למידה נוספת של חשיפה ושל "שפשוף" פוליטי, ואילו התלמידים נחשפים למגוון של עמדות, חשים מעורבים ונחשבים ל"גדולים".

יש מוסדות שבהם אפילו מתקיימת לאחר מכן הצבעה בקלפיות-דמה. הצבעה של תלמידים שטרם הגיעו לזכות הצבעה של ממש.

התוצאות לכאורה מפתיעות. כבר קראנו שבבית-ספר תל-אביבי אחד חד"ש היא המפלגה המובילה. בבית-ספר אחר – "יש עתיד". מפלגות גדולות כמו הליכוד או העבודה משתרכות מאחור. 

הרעיונות הקומוניסטיים תמיד קוסמים לצעירים בלתי-בשלים. אך אל דאגה, תוך שנים ספורות הם מתבגרים ונגמלים. יאיר לפיד משדר חזות צעירה, סחבקית, מייצג מפלגת מצב-רוח, שדינה להתפוגג תוך שנים ספורות. בבתי ספר ממלכתיים-דתיים – כמובן, מפלגת בנט היא המובילה. 

התוצאות בוודאי משקפות גם השפעה מיידית על התלמידים. טבעי ששיכנע יותר את בני הנעורים מי מהדוברים שהניף דגלי "שלום", "צדק חברתי" ושאר סלוגנים טבולים ברוטב דמגוגי. ואולי גם מי שהיה יותר "חתיך" ונראה יותר "צעיר"...

אבל יהיה זה חסר טעם מצידנו לזלזל באינטליגנציה של תלמידינו, ולחשוב שרק אלה הם שיקוליהם בבואם לגבש עמדות. הנוער שלנו ברובו די מצוי בעניינים, בני הנוער ברובם אינם נזקקים רק לבוקר פוליטי עם מועמדים כדי לגבש מתוך התרשמות חפוזה את עמדותיהם.

הנוער שלנו נחשף בין כתלי בית הספר, כמו גם בבית ובאמצעי התקשורת, להטפה פוליטית, לאינדוקטרינציה, ואפילו לשטיפת מוח ישירה או עקיפה.

קחו למשל את תלמידי תיכון "נט" בתל-אביב. וכי סבורים אתם כי המנהל שלהם – רם כהן שמו – דעותיו הפוליטיות לא תהיה להן השפעה על תלמידיו? והרי כבר בעצם היותו מנהל, מחנך, איש בעל סמכות בממלכתו – ועוד לפני שפצה פיו – הוא משפיע על נטיות הלב ועל תחושות הבטן של נתיניו-התלמידים.

גם בלי שיטיף להם בפה מלא מה דעתו בנושאים פוליטיים – האם לא תהיה הזדהות נרחבת של ה"פקודים" עם "המפקד"? בבחינת העדר הולך אחרי הרועה? על אחת כמה וכמה, כשהאיש הזה, מחנך בישראל, מציג במפורש את עמדותיו, מטיף להן בריש גלי, ועושה להן נפשות בקרב התלמידים בתוקף סמכותו העליונה.

המנהל והמחנך רם כהן קורא להצבעה לשמאל ולמאבק בכיבוש. מעבר לעובדה התמוהה שמנהל בית ספר תל-אביבי מחזיק בדעות קיצוניות, תומך במרץ ובחד"ש, רואה ביהודה ושומרון שטחים כבושים, ומשמיע זאת בפומבי, יש כאן ניצול עמדה בכירה במערכת החינוך להטיית דור העתיד שמאלה.

עמדותיו המנהל הזה אינן שונות מאלה שמנופפים בהן סופרים, אמנים, עיתונאים. מעמדו הדומיננטי של  השמאל בקרב אנשי הרוח בישראל – זוהי תופעה שאין לה אח ורע בחברות אחרות. איש חינוך רשאי שאלה תהיינה דעותיו. פורמלית, ואפילו דמוקרטית, אין בכך פסול. השאלה עולה כאשר הוא יוצא עימן בפומבי, בין במאמר ובין בראיון.

שאלה לא פחות חשובה היא, מדוע המערכת מעסיקה מורים, מחנכים, מנהלים, שמערערים על עצם יסודות הציונות והאמונה, ואת דעותיהם המזיקות הם מטביעים ישירות או בעקיפין בנפשות תלמידיהם?

לומר על חבלי מולדת כיהודה ושומרון שהם שטחים כבושים (לו לפחות היה אותו מנהל אומר – שנויים במחלוקת), לומר על ישראל שהיא רומסת ערכים בצורה ברוטלית, לקרוא לסירוב פקודות, ועוד כאלה התבטאויות קיצוניות, אלה אמירות שמחלישות את הרוח העברית, שמערערות על עצם יסודות הקיום היהודי בארץ-ישראל, והן-הן המביאות להעלאת אחוזי ההשתמטות משירות צה"לי, במיוחד בתוך הבועה התל-אביבית.

* * *

תיאטרון  חני – עמותה לקידום תיאטרון מובחר

שמח  להזמין להצגה חדשה:

תיאטרון-שירה משירי יהודה עמיחי

"קוראים לי יודה"

עריכה ובימוי: פנינה גרי

משחק: עדי בילסקי, ישי בן-משה

הלחנה  ועריכה  מוזיקלית: שוש רייזמן

שיר סיום: יוני  רכטר, תנועה: רנה  שרת, תאורה: ליעד מלון

יהודה עמיחי שר על החיים: משפחה, אהבה, פרידה, אלוהים, מלחמה  ושלום

חוברים יחד למעין יומן אישי הנושא מסר של אהבה  והבנה. נולד ב-1924 בגרמניה ונפטר בירושלים, בשנת 2000. בשנת 1982 זכה בפרס ישראל.

" יהודה עמיחי היה ממחוללי המהפכה שהורידה את השירה לרחוב. הוא הסיר ממנה את בגדי החג והראה שהיא פוטוגנית מאוד  גם עם צווארון כחול. הוא הארכיאולוג של הנפש, המשורר הקוסם  ששולף  מהשברים  שיר חדש"           (המשורר רוני סומק)

"רציתי לשדך  תיאטרון  עם שירתו הנפלאה של יהודה עמיחי,  כששחקנית  ושחקן  מיצגים אותו, את יודה, הוא יהודה, איש המשפחה, על אישיותו, אמונתו,  חלומותיו , תקוותיו,  מעין  קורות-חיים של משורר ישראלי במלוא מובן המילה, עם  חוכמתו  עשירת הביטוי, והקשר העמוק שלו לחיינו כאן.

(פנינה גרי)

משך ההצגה: שעה.

יום שני, 4.2.13, שעה 20.30, תיאטרון גבעתיים 03-7325340

כרטיסים בקופת התיאטרון. כרטיס לידיד: 40 ₪

* * *

רות כץ ירדני

ומה המנה האחרונה?

השבוע היה קר וסוער, החזאים הבטיחו לנו שלג בירושלים ואנחנו נערכנו. מה זאת אומרת נערכנו? לפני השלג הלכתי לקצב שלי והוא רק ראה אותי אמר:

"יש לי בשבילך סטייק אנטרה-קוט משובח."

אם הקצב אומר לי שיש לו נתח כזה משובח, מי אני? קניתי את מה שהציע ועוד כמה דברים וחזרתי הביתה והראיתי לבן-זוגי הבשלן את החלק, הוא הביט בי ושאל: "מי מבין החברים שלנו ראוי להתענג על סטייק טוב?"

בערב יום רביעי שרר קור עז בירושלים, קור אמיתי, הדלקנו  את "האח", והחברים באו מחוייכים אבל קפואים. התיישבנו סביב "האח", ובן-זוגי הגיש לנו כמנה ראשונה כבדי-דג על טוסט עם לימון ומעל קצת שמיר, בלוויית כוס יין לבן. השיחה בדקות הראשונות הסתובבו סביב מזג האוויר ועל השלג הצפוי.

המנה העיקרית היתה מוכנה וכולנו התיישבנו סביב השולחן. קיבלנו סטייק ולצידו רוטב שכלל חמאה, חלב וקוניאק. בצד, במקום תפוחי-אדמה, לפת מבושל כמו שהצרפתים מכינים ופול. אני הכנתי סלט ישראלי קצוץ בתוספת סלרי צעיר קצוץ דק דק שמוסיף טעם אדיר לסלט, והוספתי קצת לימון וקצת חומץ בן-יין. גם באגט שחומם בתנור הונח על השולחן.

החברים שלנו, כולל שני הבנים ונשותיהם, נהנו מכל ביס, מכל הרמת הסכין והמזלג לפה, והשיחה, איך לא, עברה למי אנחנו הולכים להצביע או לא. לקחתי עיפרון ונייר ורשמנו את כל המפלגות וזה היה מצחיק-רציני מפני שהאוכל והיין עשו את שלהם. מצב הרוח היה מרומם. 

מפלגה אחת אחרי השנייה נפסלו. מפלגות הערבים? לא. החרדים? לא. ש"ס?

ט' אמר: "יש לי חבר שהוא מנגן באחת התזמורות הידועות והם החליטו שברגע שהרב-עובדיה עם כל מאמיניו יעזבו את הארץ, התזמורת שלהם תלווה אותם לשדה-התעופה ותנגן להם את מארש הניצחון."

מפלגת ביבי-ליברמן, מי בעד? אף אחד.

העבודה? שלי יחימוביץ?

"שתישאר במטבח שלה, שמעתי שהיא יודעת להכין קציצות בשר... תגיד יוסי, איך אתה מכין את הלפת? זה ממש מעדן."

"מ... לוקחים כמה לפתים באותו גודל. מבשלים אותם בערך עשר דקות. מסננים. חותכים לרבעים. מטגנים אותם עם חמאה או שמן. מוסיפים מים וציר בשר שיכסו אותם, מלח ופלפל ונותנים לנוזלים להתאדות."

"אולי לבני?" מיכאל, שהוא שף במקצועו, עיקם פנים. 

"היא טעתה עוד פעם כאשר צירפה אליה את הבוגדן פרץ. התרגיל שהם עשו לא עבר, ממש לא."

הבית-היהודי, נפתלי בנט?

לי, הביטה בי ישר לתוך עיניי ואמרה: "לא אבחר בו  משפני שהוא עוד יותר קיצוני מכל השאר ושורה ארוכה של רבנים מתנחלים מלווים אותו. אותי זה מדאיג."

ומה עם יש עתיד, יאיר לפיד? איתמר הגיב: "אבא, הסטייק שלך לא מהעולם הזה... כן,  אני הולך לבחור ביאיר לפיד, הוא מתאים לי, ואני מסכים איתו שצריך לתת מקום למעמד הבינוני שלא מצליח לגמור את החודש מרוב עומס התשלומים. הלב שלי איתו."

ט' הוסיף: "גם אנחנו. כמו שאתם יודעים יש לנו ארבעה ילדים ולשלושה יש זכות בחירה והם אחרי לפיד."

הרוב סביב השולחן החליטו יאיר לפיד.

אפילו הסלט חוסל. פתיתי שלג החלו לרדת והמראה היה כזה יפה שכולנו נצמדנו לחלונות. מיכאל שאל: "אבא, מה הכנת לקינוח?"

המבט שבן-זוגי ששלח לבן שלנו העיד שאין מנה אחרונה. מיכאל חייך ואמר "בסדר עליי." הוא נכנס למטבח ואחרי זמן מה הוא הביא צלחת פנקייק דקיקים מגולגלים ועליהם סירופ-שוקולד + תה עם נענע שמאוד התאים. 

סנדי הרימה את כוס-התה ואמרה: "לכבוד הרב-עובדיה."

* * *

אירוע שאינו רק ספרות

עם הופעת ספרה של ד"ר ארנה גולן

"ילדה של קיבוץ"

ברכות-בלבד: הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים

בהשתתפות:

פרופ' חנה יעוז, "האני הפרטי והאני הציבורי בראי הספרות"

הסופר אהוד בן עזר, "תמיד קינאתי בילדי הקיבוץ"

ד"ר משה גרנות, "מבט מפוכח אל עולמם של נפילים"

גב' עודדה ליברמן, "לגדול בקבוצת מסדה יחד עם ארנה"

ד"ר ארנה כולן, "הייתי, וכנראה נשארתי, 'ילדה של קיבוץ'"

יום רביעי, ה' בשבט, 16.1.2013, בשעה 19.30

בבית הסופר, קפלן 6 תל אביב

לחפֵצים במקומות ישיבה מומלץ להקדים לבוא

* * *

זאב בן-יוסף

השטחים הכבושים של ישראל ובריטניה

בלעדי: הצהרת ראש הממשלה לפיה לא יפנה לעולם אזרחים שהתיישבו כחוק בשטחים הכבושים ואף יפתח במלחמה נגד כל גורם או מדינה שינסו לפנותם  – נתמכת על ידי כל תושבי המדינה כולל השמאל והעולם מגיב בשתיקת הסכמה.

ידיעה בלעדית מרעישה:

ערב מערכת הבחירות הצהיר ראש הממשלה כי לא רק שלא יפנה לעולם מתנחלים אזרחי המדינה שהתיישבו כחוק בשטחים שנכבשו על ידה, אלא אף יפתח מיד במערכה צבאית באוויר וביבשה נגד כל גורם או מדינה שיעזו לנסות לפנות את המתנחלים. מתברר שכל תושבי המדינה, כולם כאחד, תומכים בהודעה זו, כולל השמאל ואיש לא הביע התנגדות להצהרה. גם ברחבי העולם, כולל אירופה ומוסדות האו"ם, לא נשמעו גינויים ואף לא כל תגובה שלילית להודעה, בבחינת שתיקה כהסכמה.

מופתעים? חושבים שמדובר בידיעה חסרת בסיס? לא ולא. זוהי ידיעה אמיתית שפורסמה השבוע בכל אמצעי התקשורת בארץ ובעולם.

רק שלא מדובר, כפי שהיה אפשר לחשוב, במדינת ישראל – אלא בבריטניה ולא בשטחי יהודה ושומרון אלא באיי פוקלנד. ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון הודיע, נוכח כוונתה של ארגנטינה להעביר לרשותה את האיים הללו הסמוכים לגבולה, כי הוא יגן בכוח צבאי על כל ניסיון להשתלט על האיים ולגרש מהם את קומץ האזרחים הבריטיים שהתנחלו שם מאז המאה ה-19 ועד היום. באיים יושבים, אגב, גם אזרחי ארגנטינה.

לאיי פוקלנד, אותם כבשה הממלכה המאוחדת בשנת 1833, אין שום ערך ביטחוני כלשהו לבריטים, שכן הם מצויים במרחק אלפי קילומטרים מבריטניה. לעומת זאת, בגלל סמיכותם לארגנטינה (מרחק של 480 ק"מ) ונוכחותם של אזרחים ארגנטיניים שם, היא רואה את הבריטים ככובשים בלתי חוקיים ואת המתנחלים הבריטיים כפולשים בלתי חוקיים, ולכן תובעת ריבונות על האיים.

ב-2 באפריל 1982 פרצה מלחמת פוקלנד בין בריטניה לארגנטינה. בבריטניה היתה הסכמה מלאה בין כל התושבים והמפלגות שיש הצדקה להשאיר את השטחים הכבושים בידי המדינה. למשך זמן קצר השתלטה ארגנטינה על האיים, וטענה לבעלות היסטורית עליהם. ב-14 ביוני הסתיימה המלחמה בניצחונה של הממלכה המאוחדת, והאיים חזרו לריבונות בריטית.

ארגנטינה עדיין רואה את האיים כחלק משטחה. למרות שהיחסים בין ארגנטינה לבריטניה חזרו לתִקנם, מקפידה ממשלת ארגנטינה לחזור על תביעתה לריבונות באיים בכל פגישה רשמית בין נציגים ארגנטינאים לנציגים בריטיים. הממשלה המקומית באיי פוקלנד אוסרת על אזרחים ארגנטינאים לבקר באיים מאז תום המלחמה.

בתחילת 2010, בעקבות הודעה של חברת נפט בריטית על התחלת קידוחים באזור, הוחרפו היחסים בין ארגנטינה לבריטניה, והארגנטינאים אף איימו כי יפעילו כוח צבאי ימי למניעת הגעתן של ספינות בריטיות לאזור.‏ על רקע זה באה הצהרת ראש הממשלה קמרון.

צריך לזכור: ארגנטינה איננה מאיימת להשמיד את בריטניה ואיננה מהווה כמובן שום איום על עצם קיומה. איי פוקלנד לא היו מעולם חלק כלשהו מממלכה המאוחדת ומההיסטוריה שלה, וכאמור – אין להם שום ערך ביטחוני עבור בריטניה. האיים גם לא נכבשו עקב איזשהו איום על בריטניה, אלא רק במטרה לחזק את האימפריה הבריטית.

שטחי יהודה ושומרון, לעומת זאת, מהווים את לב ליבה של מולדת עם ישראל במשך ארבעת אלפים שנה, ופעמיים בעת העתיקה אף הייתה לעמנו ריבונות מדינית בשטחים הללו – שנים רבות יותר מאשר במישור החוף. שטחים אלה גובלים בקו הירוק ומסירתם לידי גורמים שאינם משלימים עם קיום מדינה יהודית בין הים לירדן ומאיימים על קיומנו, ושחלקם קשורים לאיראן, עלולים להוות בעייה ביטחונית גדולה ואיום על מרכז הארץ, בו מרוכזים יותר משמונים אחוז מהאוכלוסייה היהודית. כלומר – איום גדול בהרבה יותר מאשר האיום על דרום הארץ. ובנוסף – שטחים אלה לא נכבשו אלא מתוך כורח ואילוץ, במהלך מלחמת מגן מול שלוש מדיות ערב שאיימו להשמידנו.

בכל זאת, דווקא חלק מתושבי ישראל חושבים שלמען הסדר מדיני שאין לדעת אם וכמה זמן יחזיק מעמד, כדאי לוותר על חלקים גדולים של המולדת ההיסטורית שלנו.

אכן, הבעייה האמיתית הגדולה שלנו היא בכלל לא עם הערבים, אלא רק עם עצמנו ובתוכנו. אותם תמימים או צבועים מבינינו המפריחים אשליות של הסדרים מדיניים או שלום. אי אפשר לדרוש מהאירופים, מארה"ב, מהאו"ם ומשאר העולם, לתמוך במדיניות שנועדה לדאוג לביטחוננו יותר מיהודים תושבי ישראל. יש מוסר כפול בעולם, איש איננו דואג לנו אלא לאינטרסים שלו, כולל ארגוני זכויות האדם ותנועות השמאל – ובצדק. רק אצלנו אין מוסר כפול, תמיד רק מוסר אחד. אנחנו דואגים לאינטרסים של עמים אחרים במקום לאלה שלנו, אפילו אם זה עלול להיות על חשבוננו. לפחות חלק מאיתנו נוהגים כך.

כותב המאמר, זאב בן-יוסף – הוא  עיתונאי, פובליציסט, עורך כתבי עת, איש הסברה ויחסי ציבור מזה יובל שנים, בעל תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית, משלים בה תואר שני בפילוסופיה של המדעים.

* * *

סרט נדיר – 1917 – גנרל אלנבי בירושלים

http://www.youtube.com/embed/4WTzVidS7jA?feature=player_embedded

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

21. רָוִית הצִיוּנִית

אם תסתכל על רוִית באוטובוס, בדרכם לים או לדיזנגוף סנטר... מה זאת אומרת: אם  תסתכל? – תענוג להסתכל בה! – חומד של בת: על כתפיה שיער גולש וצבעו חום-צהבהב, כדבש כהה. הגבות כהות קצת יותר, עבות, עוד לא כיסחו ולא מרטו אותן. עיניה בצבע חום-אפור, מבטה מלא-חיים, טיפ-טיפה פוזלת, או אולי רק אוהבת לגלגל קצת באישוניה בשעת דיבור, מרוב התרגשות וקוצר-רוח. פניה רחבות, בהירות, ובמרום הלחיים, סמוך לאף, פזורים נמשים אחדים שמוסיפים לה חן.

היא לובשת טי-שירט של "פינג'אן", עליו מודפסים חוף-ים ופינג'אן גדול בצבעי חום, אדום, תכלת וצהוב על רקע לבן. מכנסונים כחולים שכמעט מוסתרים תחת החולצה, ונעלי התעמלות נמוכות של "סורום", בצבע ג'ינס כחול-מהוה עם כתמים לבנים, ובלי שרוכים. עורה חלק ובהיר, ללא שערות. ועל ברכיה תיק בד לבן, שגם עליו מודפס ציור צבעוני. חומד של נערה.

ככה זה בחופש. אבל כשמתחילים הלימודים – אסון! רוִית היא מין טיפוס כזה שזקוק כל הזמן לחיזוקים. כשלעצמו אין בכך כל רע. מי לא אוהב חיזוקים? כל מחמאה, הישג, אישור מהחוץ לכך שאני/אתה/את יותר מוכשר, יותר יפה, יותר חכם – משמח אותנו ו"עושה לנו את היום".

אבל רוית – ציוּנִית, לא בחולם אלא בשורוק – מכורה לסוג אחד בלבד של חיזוקים – לציונים. היא מעריכה את עצמה רק על פי הציונים שהיא זוכה להם בבחינות, בעבודות ובתעודה. ביום שבו חזרה הביתה עם ציון שבע לבחינה באנגלית, אחרי התשע שהיה לה תמיד – פרצה בבכי בפני אימה, האשימה את עצמה שהיא לא שווה כלום, ואחר הסתגרה בחדרה עד הערב.

בארוחת-הערב, כאשר ניסו ההורים לדבר על ליבה, להסביר לה שהם אינם מלחיצים אותה כלל, ומצידם – השקט הנפשי שלה, ומצב-רוח הטוב, חשובים להם יותר מציוניה, התפרצה ואמרה:

"אתם לא מבינים כלום! אף אחד לא מסתכל עלייך בכיתה אם את לא שווה! לא מזמינים למסיבות, בנים לא מתחברים. די. החיים שלי נגמרו. פעם הייתי שמונאית ותשעאית וזה כמו בתחרות ריצה שאתה עם הראשונים, ועכשיו אני מזדנבת לי מאחור כמו איזו טעונת-טיפוח! להגיד לכם את האמת – אפילו אני הייתי בזה לאחת כמוני!"

ושוב ברחה לחדרה והסתגרה בו.

לא היתה ברירה. ההורים שכרו לה מורים פרטיים גם למקצועות שבהן היתה בינונית פלוס, ובלבד שתחזור לקבל את הציונים הגבוהים ביותר, ויחזור אליה ביטחונה העצמי.

*

כל זמן שרוית הציונית, כפי שכינו אותה גם חבריה-לכיתה, היתה בין הראשונים, לא עשו עניין גדול מן הרגישות שלה לציונים. אבל באמצע השנה החלה לפגר, ובקושי שמרה על הממוצע. היא לא השתנתה, פשוט הלימודים נעשו קשים יותר: אם אתה טוב באנגלית, זה לא אומר שגם במתמטיקה או בהבעה עברית, אי אפשר להצליח בכול. זה טבעי. רוית גם החלה מתבגרת. חולמת בהקיץ. התאהבה באורי. חיי הרגש שלה נעשו יותר מסובכים ומעניינים, אם היו נותנים עליהם ציון – היתה מקבלת ודאי עשר, אבל היא ראתה את עצמה רק בראי הציונים שלה, שבע, ועוד פעם שבע, והחליטה שהיא מידרדרת, שאיבדה את הפופולאריות שלה.

רוית מתחילה לספר משהו, ופתאום נתקעת. נדמה לה שכולם כבר מכירים את הסיפור, שאין לה מה לומר, והיא משתתקת. "פּוּסְטַמָה זאת," הם אומרים, "משעממת את עצמה!"

ופעם שמעה את אורי אומר: "הציוּנית הזאת! מה היא חושבת לה? הלוא רואים שכל פעם שהיא מתרגשת – העיניים שלה מתחילות להעריץ אחת את השנייה!"

*

יום אחד נגנב ארנק מאחת הבנות בכיתה. היה בירור, קראו אחד-אחד להעיד היכן היה בהפסקה ומי נשאר לבד בכיתה – רוית היתה כה מיואשת – שהודתה שהיא נשארה לבד בכיתה, אבל לא גנבה. היא אמרה זאת בצורה לא כל כך משכנעת, וידעה שאף אחד לא מאמין לה. היא הרגישה שגם אורי בז לה. למחרת באה הבת בבכי והודתה ששכחה את הארנק בביתה.

*

רוית הסיקה מסקנות. היא החליטה לקחת את עצמה בידיים, ולהצליח! – היא הסתגרה יותר ויותר בחדרה, למדה ללא-הפסק, הקשיים לא הפחידו אותה. מה שלא הבינה, היתה משננת, לומדת בעל-פה. היא הרגישה כמו מטפס-הרים המתקרב לפסגת האוורסט. ושם למעלה אורי, וכל השמונאים והתשעאים וגם העשראים, וככל שהקשיים רבים יותר – כן נעשה מתוק יותר הפרס המחכה לה בסוף הדרך.

היא ירדה במשקל. עיניה נעשו אדומות, ככל שעייפו – גברה הפזילה. היתה צורחת על כל הערה בבית. מסרבת ללכת לרופא-עיניים. כאשר קיבלה חברתה הטובה טלי ציון גבוה יותר משלה בחיבור על הנושא: "ישראל מוכרת נשק רק למדינות דמוקראטיות, שזכויות האזרח נשמרות בהן – חווה דעתך ונמק" – נתמלאה רוית קינאה כה גדולה, שרבה איתה על דבר טיפשי שטלי אמרה שאין לה להלוות לה לפחית-שתייה בדרך חזרה מבית-הספר.

שבועיים לפי סוף השנה קיבלה חום גבוה והפסידה חלק מהבחינות. בכל זאת התחשבו במאמצים שלה, ובציונים הקודמים, והתעודה היתה מלאה תשאים ושמונאים. בחופש התאוששה רוִית. חזר לה התיאבון. קופצת הרבה לים או לדיזנגוף-סנטר. הפזילה כמעט שנעלמה. אבל רק התחילו הלימודים, נכנסה שוב למין מתח כזה – כאילו היא נלחמת יחידה בזירה נגד אריות ונמרים, וכל הקהל סביבה רק מחכה לכך שתיכשל.

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

מכללת לוינסקי לחינוך

בית הספר לחינוך מוזיקלי (המדרשה למוזיקה)

"סלינו על כתפינו – הורה עלי עלי"

המופע השמיני בסדרה על חלוצי הזמר העברי והחינוך המוזיקלי

ערב מחווה למלחינים

ידידיה אדמון ויואל ולבה

עורך – אליהו הכהן

בהשתתפות:

מקהלת העפרוני הצעירה בניצוח נתלי גולדברג

מקהלת בית הספר לחינוך מוזיקלי

מקהלת "המיולה"

יוסי לוי – גיטרה, מאשה אדלסון וז'אנה קופילב - פסנתר

מנצח – רון זרחי

המופע יתקיים בשני מועדים:

מועד ראשון: יום ראשון 20.1.2013 בשעה 19:30

מועד שני: יום ראשון 27.1.2013 בשעה 19:30

באודיטוריום של מכללת לוינסקי, רחוב שושנה פרסיץ 15, קרית החינוך, ת"א.

רכישת כרטיסים – רגיל 80 ₪, גמלאי/ותיק 65 ₪, נוער 45 ₪

בטלפון 03-6901617  - אודליה שיגריס, דוא"ל:  shigris@levinsky.ac.il

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יצא לנו לשמוע ביצוע נהדר של הצ'לן הישראלי שמחה חלד, בשידור ב"קול המוסיקה" –של ואריאציות רוקוקו אופוס 33 מאת צ'ייקובסקי עם התזמורת הפילהרמונית של האמריקות בניצוח אלדו צ'קאטו.

* רק תמימים, או אנשים שיש מי שהצליח לטמטם אותם – סבורים שהצבעתם למפלגה זו או אחרת בבחירות הקרובות – תקרב או תרחיק את השלום עם הפלסטינים ועם העולם הערבי כולו – וזאת כפועל יוצא ממדיניותה העתידית של ממשלת ישראל, שתושפע כביכול מתוצאות הבחירות. לא. לא ולא. אין באפשרותנו להביא שלום במזרח התיכון. גם לא למנוע אינתיפאדה "שלישית" וגם לא להפסיק את הטרור, זה – שאם לא נרמה את עצמנו – לא פסק גם בין האינתיפאדות.אין באפשרותנו להביא לסוף הסכסוך, וזאת חרף פטפוטיו הקשישיים והפאתטיים של הנשיא פרס. הסתכלו רק מה קורה במדינות סביבנו, ובעזה, ובגדה! – אתם רוצים לשים סוף לסכסוך – תקפצו לים ותיעלמו מכאן!

* רץ באינטרנט ומגיע אלינו מכל עבר: ש"ס הם ר"ת – שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים – כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם. (ישעיהו א: 23).

* איילה זמרוני: הסיפור הראשון [בגיליון 806] מרגש ומרתק. איפה יש היום עוד יהודה ראב כאלה?

אהוד: לא צריך לשקוע בנוסטלגיה. יש גם היום רבים כמוהו, כל אחד בתחומו; ואילו בתקופתו – היו יהודים חְנְיוֹקִים בעלי עמדה וכוח בירושלים, שהיו מוכנים להכות אותו ואת חבריו על שהם הולכים לייסד מושבה חקלאית בארץ-ישראל. נוסף לכך, לאות הוקרה לדמותו – אין עד היום בפתח-תקווה רחוב על שמו. היתה פעם סימטה, ומישהו דאג להחליף את שמה.

* לאהוד שלום רב. קראתי את הקטע על השיטפונות בנחל מוסררה – נחל איילון – בשנת תר''מ – 1880, מאוד נהניתי מהפרסום ומהעיתוי. בברכת ידידות, חנה יעוז.

אהוד: בספריי יש לא מעט קטעים כאלה – אלא שאין מתייחסים אליהם כאל ספרות עברית – ולמעשה מעטים קראו או יקראו אותם אי פעם. אולי בדורות הבאים תהיה להם עדנה, בגלל ייחודם הלוקאלי. עד אז אותי יזכרו בזכות מה שערכתי וכתבתי על אסתר ראב ונחום גוטמן.

* תיקון טעות בגיליון הקודם: "יהודה הסתובב כאריה בסוּגר יום, יומיים, שבוע. לבסוף לא התאפק, איכף את סוסו, ועל דעת ר' דוד [צ"ל דוד מאיר גוטמן ולא רגנר], מעסיקו – רכב ליפו בגשם השוטף."

* עיריתי פז: בוקר טוב, למאמרה של תקווה ויינשטוק  "רקפת" [גיליוון 806] – נגה הראובני הוא בנם של ד"ר חנה ואפרים הראובני, מקימי הפקולטה לבוטניקה באוניברסיטה העברית. גם הוא היה בוטנאי, ובין שאר מפעלותיו הקים את "נאות קדומים" שם בתם, אגב, איילת השחר.

* לעורך שלום, ברשימתה של תקוה וינשטוק על הרקפת המצויה (חב"ע 806) נפלה טעות. חתן פרס ישראל, הבוטנאי, החוקר והמחנך נגה הראובני (21 בינואר 1924, ט"ו בשבט התרפ"ד  – 28 באוקטובר 2007 – ט"ז בחשון התשס"ח), היה בנם של חנה ואפרים הראובני. שם בתם איילת השחר.  בברכה,

עדינה אשל

* אהוד היקר, הערה קטנה לתקוה וינשטוק. קניגסברג אינה עיר בגרמניה כי אם בחבל קלינינגרד הנמצא בין פולין וליטא והשייך לרוסיה. העיר, שבעבר היתה בירת פרוסיה המזרחית,  נקראת היום – קלינינגרד, חיים בה כחצי מיליון תושבים. בעבר היתה בעיר קהילה יהודית גדולה. מיספר היהודים בה כיום מועט ביותר – כמה מאות.

יואל רפל.

אהוד: קניגסברג היתה כידוע עירו של הפילוסוף עמנואל קאנט, והיו מספרים שתושבי העיר מכוונים את שעוניהם על פי שעת צאתו המדוייקת מדי יום לטיול של שעת ערבית. ואולי בגלל דייקנותו הרבה הוא נשאר רווק כל ימיו.

ותודה לתקוה וינשטוק, שלולא טעויותיה לא היינו יודעים כמה נמענים חרוצים יש לנו, הקוראים בעיון את המכתב העיתי וחרדים לכל שגיאה, שבעצם אחראי לה גם העורך שלא ניכש אותה מלכתחילה.

* לבסוף החלטתי לבחור ביאיר לפיד. לאחר התלבטויות רבות, ובדרך של אלימינציה, ובהחלטה שבכל זאת אסור לי לוותר על ההשתתפות בבחירות, החלטתי, ללא אשליות מופרזות – לתת את קולי לרשימתו של יאיר לפיד – בין השאר משום שהוא צאצא של משפחות הונגריות משני הצדדים וגם כתב ספר יפה וחשוב מאוד מזיכרונות חיי אביו יוסף טומי לפיד.

אהוד בן עזר

 * מתברר כי השחקנית האמריקאית ג'ניפר לורנס, שהיללנו אותה בגיליון הקודם על משחקה המעולה בסרטו של הבמאי דייוויד או ראסל "אופטימיות היא שם המשחק" – מועמדת השנה, בזכות הסרט, לפרס האוסקר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר. ג'ניפר לורנס היא ילידת 1990. הסרט הוא לא מטובי הסרטים שנעשו אי-פעם, והוא אפילו קצת מעצבן, אבל משחקה בו הוא יוצא מן הכלל. כל רגע אתה במתח מה היא תעשה ברגע הבא, ומדובר בדרמה רצינית, לא בסרט מתח.

* חוק הסופרים החדש, שמטרתו למנוע ספרות משעממת ושטחית – יחייב סופרים לקרוא מחדש את ספריהם. הנחה מיוחדת תינתן לסופרים ולסופרות שהיקף ספריהם המשעממים מעל 300 עמודים (גברים) ו-400 עמודים (נשים) או אלה שיש להם תארים אקדמאיים מפרופסור ומעלה.

* זה יותר משנה שבסוריה נהרגים עשרות ומאות אנשים מדי יום, מצרים נופלת בידי הקיצוניוּת של האחים המוסלמים – אבל מה מעניין את הוליווד, ועל מה התקשורת הישראלית חוגגת? על שני סרטים ישראליים דוקומנטאריים פרו-פלסטיניים ואנטי-ישראליים, שהתקבלו כמועמדים לפרס הסרט הדוקומנטארי של האוסקר! – ואשר כנראה "לצופה הישראלי יהיה קשה לראותם!" – כך בחדשות ערוץ 2 הנותנות לתועבה הזו כיסוי נרחב כאילו הם שם בטלוויזיה לא יודעים מדוע הסרטים האלה נבחרו!

חבל שאין באוסקר קטגוריה לסרטים שעוסקים בזנות פוליטית ובמכירת הנשמה לאוייב, שאז ישראל היתה קוטפת הרבה מן הפרסים הראשונים בזכות עיסוקו האובססיבי והממומן היטב של ה"עולם" בטרגדיה הנוראה של הרוצחים הפלסטינים לדורותיהם, שלא הצליחו לחסל אותנו ב-48', ועדיין מנסים – ואילו במקביל, תוכניות החדשות שלנו בטלוויזיה היו חוגגות בדיווח על הסרטים המגמתיים האלה, שאולי גם ממומנים על ידי זרים, ואשר, בלשון מכובסת – "לצופה הישראלי קשה לראותם!"

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן.

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,465 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,052 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-79 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל