גיליון מס' 808

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' בשבט תשע"ג, 17 בינואר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עמוס גלבוע: תהליך מדיני אינו תרופה נגד טרור. [ציטוט]. // יוסי גמזו: בֵּין שְטִיפוֹת הַוָּאדִי לִשְטִיפוֹת הַמּוֹחַ. // משה גרנות: קווים לדמותו של יהוא. // אורי הייטנר: 1.  יומן בחירות 2013 (כ"ז). 2. בחירות מחרידות. // נסיה שפרן: תיקון קטן למאמר של אורי הייטנר על רק"ח / חד"ש. // תקוה וינשטוק: 1. לזכר ביאליק. 2. יומן טלפונים. // אלי מייזליש: חיים אינם משל. // פוצ'ו: מתוך מקאמה ליובל בית ספר הכרמל, סמבורסקי המורה שלנו לזמרה. // יואל נץ: משהו על שירת אוסיפ (יוסף) מנדלשטם. תרגום שירי מנדלשטם. // יוסף אורן: עמוס עוז ותחבולת "המשורר הנסתר" [חלק שני], זיקתו המיוחדת של עמוס עוז לסוגה השירית בספרות, פרק נוסף ממחקר על תחום שעדיין לא נחקר ביצירתו. // יהודה דרורי: מתקדמים לקראת מדינה דו-לאומית? // יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון: חליפת מכתבים ושידורים אוקטובר-נובמבר 2000, תשרי-חשון תשס"א. // מיכל מלאך: הידעתם? מקום קבורתו של אבי, עו"ד שמואל אמסטר, לא נודע!  // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 22. גידי קטן.  // מקורות הש"י.

* * *

עמוס גלבוע

תהליך מדיני אינו תרופה נגד טרור

סערת הגשם בשבוע שעבר דחקה לפינה עוד התבטאות ביקורתית חריפה של נשיא המדינה. בראיון ל"ניו-יורק טיימס" אמר פרס בין השאר כי "ללא אופק מדיני, הפלסטינים יחזרו לטרור."  אין בכוונתי  לדוש בסוגייה האם ראוי לנשיא מדינה למתוח ביקורת ערב בחירות ולהמליץ לאזרח שלא להצביע בעד מפלגת השלטון – אלא לבחון לגופה את האמירה בעניין הקשר בין טרור ל"אופק מדיני". אמירה זאת, בצורותיה השונות – כי ללא מו"מ מדיני, ללא תהליך מדיני מהותי/נועז/אמיתי – אנו צפויים לטרור/אינתיפאדה– הפכה אצלנו למטבע לשון, למנטרה, למעין אקסיומה הנאמרת באדיקות דתית.  המסקנה ההגיונית שכל בר-דעת צריך כביכול להסיק ממנה היא, שכאשר יהיה אופק מדיני והתהליך המדיני יהיה אמיתי לחלוטין אז לא יהיה טרור ולא תהיה אלימות פלסטינית.

טענתי היא שאמירה זאת אינה נכונה ואפילו מוליכה שולל. מדוע?

ראשית לכול, ניסיון העבר שלנו מול הפלסטינים מלמד אותנו שאין קשר בין תהליך מדיני לטרור. מאז שנחתם הסכם אוסלו הראשון (ספטמבר 1993 ) ועד הסכם אוסלו השני (ספטמבר 1995) ,שבמסגרתו פינינו, בין השאר, את הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון, נהרגו מהטרור הפלסטיני 164 איש ומאות נפצעו.

לעומת זאת, בכל 5 שנות האינתיפאדה הראשונה נהרגו 155 איש, רובם לא מטרור של הפלסטינים.

במילים אחרות, שעה שהתהליך המדיני עם הפלסטינים הגיע לשיא השיאים, ויצר עבור הפלסטינים אופק מדיני ללא גבול, כמעט חלומי – הטרור שלהם גבר במאות אחוזים.

נמשיך בהיסטוריה. שמעון פרס עלה לראשות הממשלה בעקבות רצח רבין, לא היה רודף  מו"מ מדיני יותר נלהב ממנו, לא היה מנהיג שלא השקיע את כל מרצו ויכולתו וניסיונו בקידום הסדר מדיני עם הפלסטינים, כמו שהיה פרס.

אולם בתקופה הקצרה של כהונתו כראש ממשלה  (נובמבר 1995 – מאי 1996 ) נהרגו 59 איש בפעולות טרור פלסטיניות! היה זה פרס עצמו, בפברואר 1966, לאחר הפיגוע בקו אוטובוס 18 בדרך לירושלים, שאמר (בעיתון "דבר", 26 פברואר): "ישראלים רבים מאוד יודעים שלשלום יש מחיר גם בנפש."

נמשיך בהיסטוריה.  במשך 3 שנות כהונתו של נתניהו כראש ממשלה נהרגו 44 איש בידי הפלסטינים, מתוכם 16 חיילי צה"ל  באירוע "מנהרת הכותל". לא רק שמספר האבידות ירד בתקופה הזאת, אלא שגם כמות הפיגועים ירדה בצורה דרסטית, ובשנה האחרונה לכהונתו, כמות הפיגועים היתה מזערית, בלי שום אבדה בנפש. וזאת בתקופה שהאופק המדיני הפלסטיני נמצא בנסיגה חפוזה!

נמשיך בהיסטוריה. בזמן כהונתו של ברק כראש ממשלה,  התהליך המדיני מול הפלסטינים התרומם לשיאים חדשים, והאופק התמלא  בזהב. התוצאה: טרור פלסטיני רצחני חסר תקדים, חרוט חזק בזיכרון הקולקטיבי שלנו.

שאיש לא יסיק מכך שדווקא קיפאון מדיני מביא לירידה בטרור!! לא מני ולא מקצתי, בדיוק כשם שמו"מ מדיני אינו מונע בהכרח טרור. לפעמים דווקא גורמים קיצוניים עלולים להגביר את הטרור מול מהלכים מדיניים שאינם לרוחם.

לדעתי הגורם המרכזי המווסת את הטרור (לעלייה,יירידה, קיפאון) הוא היכולות של מערכות הביטחון הישראליות על כל מרכיביהן: במימד המודיעיני-מבצעי התקפי,  במימד המודיעיני- מבצעי הגנתי ובמימד ההסברתי.  ומולן היכולות של ארגוני הטרור השונים.

זאת התמודדות מתמדת, בה על מדינת ישראל לקיים עליונות ונחישות כל הזמן. ברגע שהעליונות הישראלית תרד, מסיבות שונות, ומאידך תעלנה היכולות של הטרור, אנו נהיה צפויים לפעולות טרור נגדנו. וזאת, בין אם יש תהליך מדיני ובין אם אין.  תהליך מדיני, מהותי או טכסיסי, הוא תמיד טוב וחשוב, אך אינו תרופה טובה בהכרח נגד טרור.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 14.1.13.

אהוד: תחזקנה ידיך! – ובעיקר מול דברי הסכלות של נשיאנו בנושא.

* * *

יוסי גמזו

בֵּין שְטִיפוֹת הַוָּאדִי לִשְטִיפוֹת הַמּוֹחַ

פִּיקָסוֹ הַדָּגוּל, כְּמוֹ אֵינְסְפוֹר פָּרִיזָאִים, עָבַר מִדֵּי יוֹם עַל פָּנָיו

שֶל קַרְפִּיף לְאִחְסוּן דִּבְרֵי פְּסֹלֶת פְּרוֹזָאִים שֶאִיש, חוּץ מִצֶּמֶד עֵינָיו

לֹא שָׂם לֵב אֲלֵיהֶם, כִּי שִבְרֵי אוֹפַנַּיִם זְרוּקִים שֶיָּצְאוּ מִשִּמּוּש

נֶעֶרְמוּ שָם אֵין חֵפֶץ וְאוֹי לָעֵינַיִם: מַרְאָם גַּם חָלוּד גַּם כָּמוּש.

אַךְ בְּעוֹד שֶאוֹתָם הֲמוֹנֵי עוֹבְרֵי-אֹרַח חָלְפוּ מִדֵּי יוֹם עַל פְּנֵיהֶן

שֶל אוֹתָן גְּרוּטָאוֹת בְּלִי לָחוּש כְּלָל בְּכֹרַח אוֹתוֹ פּוֹטֶנְצְיָאל שֶבָּהֶן

נִצְטָרְפוּ בְּמוֹחוֹ שֶל אָמָּן מְקוֹרִי זֶה מוֹשַב-רְכִיבָה וְכִידוֹן

וּמִיָּד הוּא הִפְעִיל תּוֹךְ שִלּוּב כֹּה מִקְרִי זֶה שֶל זוּג הַפְּרִיטִים הַנִּדּוֹן

אֶת דִּמְיוֹן-הַיּוֹצֵר שֶלּוֹ, עַד שֶהַשְּנַיִם שֶכָּךְ הוּא הִצְלִיחַ לִגְשֹר

בֵּינֵיהֶם, נֶהֶפְכוּ מִחֶלְקֵי אוֹפַנַּיִם לְרֹאש וְקַרְנַיִם שֶל שוֹר.

אֵיךְ? פָּשוּט בְּתַכְלִית: אֶת מוֹשַב כְּלִי-הָרֶכֶב הִצִּיב פִּיקָסוֹ בִּמְאֻנָּךְ

כִּטְרַפֵּץ שֶחֻדּוֹ כְּלַפֵּי מַטָּה – וְתֶכֶף, בִּזְכוּת דִּמְיוֹנוֹ שֶלֹּא נָח

הוּא הִצְמִיד לְפִסְגַּת הַטְּרַפֵּץ בּוֹ נָפַח שָם תְּבוּנַת אָסֶמְבְּלָז', אֶת אוֹתוֹ

מוֹט כִּידוֹן-אוֹפַנַּיִם שֶחִיש נֶהֱפַךְ שָם כְּשֶשְּתֵּי יָדִיּוֹת נִוּוּטוֹ

מִזְדַּקְּרוֹת כְּלַפֵּי מַעְלָה, לְצֶמֶד קַרְנַיִם וְכָךְ, כְּשֶחוֹרֵי הָאִוְרוּר

של מוֹשַב-הָרוֹכֵב מַזְכִּירִים זוּג עֵינַיִם הָיָה לוֹ לְפֶתַע בָּרוּר

שֶבְּחוּש-הָאָמָּן (לֹא כִּשְאַר פָּרִיזָאִים) פִּתְאֹם נִזְדַּמֵּן לוֹ לִקְשֹר

מִצֵּרוּף גְּרוּטָאוֹת שֶל חֶלְקֵי אוֹפַנַּיִם אִלְתּוּר שֶל מִין פֶּסֶל רֹאש שוֹר.

וְאִם כָּל חַכְמוֹלוֹג אָז הָיָה מְסֻגָּל שָם לִרְטֹן: "קוּנְץ גָּדוֹל, גַּם אֲנִי

עוֹד הָיִיתִי יָכוֹל, לוּא הָיִיתִי מֻרְגָּל שָם לִיצֹר מִין צֵרוּף דִּמְיוֹנִי

שֶכָּזֶה, לַעֲשׂוֹת זֹאת גַּם כֵּן" – הֲרֵי חֵרֶף טִעוּן זֶה וְרֹב כַּעֲסוֹ

זֹאת הָיְתָה, אֵיךְ לוֹמַר, הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת בְּעוֹד שֶרַק הוּא, פִּיקָסוֹ,

הָיָה זֶה שֶעָשָׂה זֹאת רִאשוֹן כָּךְ שֶזֶּהוּ הַטַּעַם (מוּל כָּל שֶמָּחוּ)

לָעֻבְדָּה שֶרֹאש-שוֹר זֶה מֻצָּג בַּמּוּזֵיאוּם וְכָל מַלְעִיזָיו נִשְכְּחוּ.

כְּלַפֵּי מָה אֲנִי מֵבִיא אֶת הַקּוּרְיוֹז הַזֶּה לְפֶתַע?

כְּלַפֵּי זֶה שֶבַּשָּבוּעַ שֶעָבַר, בְּלֵב סוּפוֹת

הַגְּשָמִים וְהַשְּלָגִים חִלְּצָה בְּאֹמֶץ וּבְלִי רֶתַע

יְחִידַת-חִלּוּץ שֶל צַהַ"ל מִטְּבִיעָה בְּתוֹעֲפוֹת

שִטְפוֹנָיו שֶל נַחַל שְכֶם בֵּית-אָב אֶחָד פָּלֶסְטִינָאִי,

בְּפִקּוּד סֶרֶן חַזָּנִי עֲדָיָה, שֶאֲנָשָיו

מִתְעַמְּתִים יוֹם-יוֹם עִם מִי שֶהַטִּינָה וְהַשִּׂטְנָה הִיא

תְגוּבָתָם הַיְּחִידָה לְכָל חַיָּל הַבָּא וְשָב

לִתְחוּמָם כְּשֶבַּקְבּוּקֵי-הַתַּבְעֵרָה וּבְרַד-הָאֶבֶן

מְקַדְּמִים פָּנָיו בְּרוּחַ הֲסָתוֹת הַמִּסְגָּדִים

אַךְ תְּגוּבַת הַנִּצּוֹלִים מִן הַמַּבּוּל הָיְתָה נִלְהֶבֶת

בֵּין גְּבָרֵי אוֹתוֹ בֵּית-אָב וְהַנָּשִים וְהַיְּלָדִים

וְנִדְמֶה כִּי לוּא רָאָה זֹאת פִּיקָסוֹ הָיָה מַצְמִיד כָּאן

אֶת אוֹתָהּ שִׂנְאָה גִ'יהָאדִית שֶל יוֹם-יוֹם עִם הִפּוּכָהּ

הַיְנוּ אֲסִירוּת-תּוֹדַת-הַנִּצּוֹלִים וּמַעֲמִיד כָּאן

נִגּוּדִים עַל פִּתְרוֹנָם הַדִּיאָלֶקְטִי בּוֹ זוֹכָה

תִקְוָתָם הַכְּמוֹ-נָאִיבִית שֶל תְּמִימִים אֲשֶר כָּמוֹנוּ

לְיָמִים שֶל דּוּ-קִיּוּם בֵּין בְּנֵי יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל

בּוֹ מִסְּחִי-שְטִיפוֹת-הַמּוֹחַ שֶגַּם הוּא מִין שִטָּפוֹן הוּא

יִנָּצְלוּ כָּל בְּנֵי-דּוֹדֵינוּ וְגַם אָנוּ נִגָּאֵל

מִן הַזֶּרֶם הֶעָכוּר שֶל שוֹבִינִיזְם פְּרוֹ פָנָאטִי

הַגּוֹבֵר וְהַמַּקְצִין בְּצַד יָמִין שֶל הַמַּפָּה

הַפּוֹלִיטִית שֶל חַיֵּינוּ כִּי כָּל מִי שֶהוּא אִכְפַּתִּי

לְגוֹרַל הַמְּדִינָה הַזֹּאת נַפְשוֹ כְּבָר מְצַפָּה

שֶיָּקוּם לָנוּ סוֹפְסוֹף מִין פִּיקָסוֹ כָּזֶה, אַקְטִיבִי

וִילַמֵּד אֶת בְּנֵי-דּוֹדֵינוּ וְאוֹתָנוּ אֵיךְ לִתְפֹּס

אֶת הַשּוֹר בִּשְתֵּי קַרְנָיו וּבִשְאַר-רוּחַ קְרֵאָטִיבִי

יַנְחִילֵנוּ אֶת תַּרְבּוּת הַמו"מ בִּמְקוֹם תַּרְבּוּת הַשּוֹס

אַךְ כֵּיוָן שֶכָּל רַפְתָן יָעִיד כִּי שּוֹר –  פַּר מְסֹרָס הוּא

וְאֶצְלֵנוּ בִּסְרִיסֵי מְדִינִיּוּת יְצִירָתִית

אֵין מַחְסוֹר יִשְמֹר הַשֵּם, מוּטָב כְּבָר פַּר אִם עוֹד לֹא פַּסּוּ

בֵּין פָּרוֹת קְדוֹשוֹת שְחוּטוֹת גַּם פָּרֵי-אוֹן עִםappétit

לְחִדּוּש שִׂיחוֹת-שָלוֹם בִּמְקוֹם לַ-deadlock בּוֹ בּוֹלְמוֹת פֹּה

שְתֵּי אֻמּוֹת כָּל זִיק תּוֹחֶלֶת כִּי בְּנֵיהֶן לֹא מֻכְשָרִים

לְהָבִין כִּי אַבְנֵי-נֶגֶף בָּן שְתֵּיהֶן בּוֹנוֹת חוֹמוֹת פֹּה

הֵן אוֹתָן הָאֲבָנִים בָּהֶן נִתָּן לִבְנוֹת גְּשָרִים...

* * *

משה גרנות

קווים לדמותו של יהוא

יהוא בן-יהושפט בן-נמשי היה ראש השושלת הרביעית של מלכי ישראל. הוא מלך בשנים 813-841 לפני הספירה (בקירוב). אליהו ואלישע ייעדו לו את התפקיד להכרית את בית אחאב ולמלוך תחתיו (מלכים א' יא 16, מלכים ב' ט 10-1).

יהוא, הנחשב על ידי הכתוב כעושה דבר האל, מתואר כאחת הדמויות המפלצתיות ביותר במקרא כולו – רוצח המונים לשם שמיים! תפקידו בעיני עובדי ה' הנאמנים, מבית מדרשם של אליהו ואלישע, הוא להכרית את זרעו של אחאב, הנחשב בעיניהם למלך שחטאים נוראים כרוכים על עקבו – "ויעש אחאב בן-עמרי הרע בעיני ה' מכל אשר לפניו": הוא הלך בחטאות ירבעם בן נבט, נשא לאישה את איזבל בת אתבעל מלך צידונים, עבד את הבעל ואת האשרה (מלכים א' טז 33-30); הוא לא מנע מאיזבל אישתו מלהכרית את נביאי ה' (שם, יח 4), וירש את כרמו של נבות היזרעאלי לאחר המשפט-משפח שביימה איזבל, שבעקבותיו נסקל נבות (ואולי נרצחו גם בניו – מלכים א' כא; מלכים ב' ט 26).

הקורא את הכתובים ללא פניות איננו מבין במה חטאו הדתי של אחאב נורא יותר מחטאיו של שלמה שנשא נשים נוכריות אשר היטו את ליבו לעבוד את אלוהיהן (מלכים א' יא 8-1), ובמה חטאו המוסרי גדול יותר מחטאו של דויד, אשר נאף עם אשת שר צבאו ושלח אותו בעורמה אל מותו (שמואל ב' יא- יב); מדוע רק על בית אחאב נגזרה כלייה, ואילו דויד זכה ש-21 מלכים מזרעו יישבו על כיסאו? אלא שבלי אקרובטיקה פרשנית אין סיכוי לרדת לעומקו של משפט הצדק האלוהי, כפי שתיארו אותו מעצבי האמונה הישראלית. במקרה שלנו – אחאב הוא חוטא גמור, ויש להיפרע ממנו ומזרעו, והעונש היחיד היאה למעשיו הוא השמדה מוחלטת לזרעו ולכל הקשורים בחצר מלכותו: "...במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות, ילוקו הכלבים את דמך אתה (אחאב)... הנני מביא עליך רעה וביערתי אחריך והכרתי לאחאב משתין בקיר עצור ועזוב בישראל; ונתתי את ביתך כבית ירבעם בן נבט וכבית בעשא בן אחיה אל הכעס אשר הכעסתה ותחטיא את ישראל... הכלבים יאכלו את איזבל בחיל יזרעאל. המת לאחאב בעיר יאכלו הכלבים, והמת בשדה יאכלו עוף השמיים" (מלכים א' כא 24-19).

ומי אמור לקיים את דבר האל המבהיל הזה? לא אחר מאשר יהוא: "ויאמר ה' אליו (אל אליהו), לך שוב לדרכך מדברה דמשק ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם; ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך. והיה הנמלט מחרב חזאל – ימית יהוא, והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע. והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו." (שם,י"ט 18-15).

אלא שלקראת מילוי נבואות הזעם קרו שתי 'תקלות':

אחאב 'נכנע' לאחר ששמע את דבריו הקשים של אליהו – קרע את בגדיו, שם שק על בשרו, צם, שכב בשק והילך אט (שם, כא 27). בעקבות זאת, נדחה העונש לימי בנו: "הראית כי נכנע אחאב מלפניי? יען כי נכנע מפניי, לא אבי (אביא) הרעה בימיו, בימי בנו אביא הרעה על ביתו." (שם, שם, 29).

כן, זהו הצדק האלוהי, ולא ממש משנה איך הבן עצמו מתנהג – הוא חייב לשאת בעונש, כי האב "נכנע" וקיבל ארכה. רצה הגורל שדווקא בנו של אחאב, יהורם, שמוטל עליו לשאת בעונש הנורא ש'מגיע' לאביו, הוא לא כל כך רע בהשוואה לשאר מלכי ישראל הנגועים בחטאי ירבעם בן נבט: "ויעשה (יהורם) הרע בעיני ה', רק לא כאביו וכאימו, ויסר את מצבת הבעל אשר עשה אביו; רק בחטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל דבק, לא סר ממנה." (מלכים ב' ג3).

והנה ה'תקלה' השנייה: מסתבר שאחאב, הזוכה לקיתונות של בוז מצד בית מדרשם של אליהו ואלישע, שבוודאי מידיהם יצאו גם הסיפורים עליו בספר מלכים – הוא מלך חכם, המתייעץ עם זקנים ונביאים, הוא שליט החרד לגאווה הלאומית, המקיים יחסי רעות עם מלך יהודה, ואף עם אויביו המובסים, ובעיקר, הוא מתואר כמלך גיבור ועז נפש (מלכים א' כ 34-1, כב 6-1, 36-29). מתעודה מזמנו של שלמנאסר השלישי אנחנו מתוודעים גם למעמדו המכובד בזירה הבינלאומית של ימיו (ראו אנציקלופדיה מקראית, כרך א', ערך אחאב, ע' 198). סופו של האיש מעיד כאלף עדים על גדולתו: חץ פוגע בו במלחמתו בארם, והוא גוסס, ואף על פי כן, הוא מועמד במרכבה לנוכח ארם כדי שלא ירפו ידיהם של הלוחמים (שם, כב 35-34).

ברור שאיש לא היה מעלה על דעתו לבזות את גווייתו של המלך הגיבור, כפי שאליהו ניבא (שם, כא 19). ובכן, מה עושים? איך מגמישים את ההיסטוריה שתתאים לתיאוריה המעוותת של המאמינים הקנאים? המחבר (מבית מדרשם של  אליהו ואלישע, כאמור) מצא מוצָא: "...וימת (יהורם) בערב, ויצק דם המכה אל חיק הרכב... וישטוף את הרכב על ברכת שומרון, וילוקו הכלבים את דמו, והזונות רחצו, כדבר ה' אשר דיבר." (שם, כב38-36). לא בדיוק נבואת אליהו, ואפילו לא דומה, אבל את המספר זה סיפק!

אליהו צווה להמליך את יהוא כדי לקיים את הנבואה הנוראה על בית אחאב (מלכים א' יט 18-16), אך לא הוא, ולא אלישע ממלאים אחר צו האל, אלא אחד מבני הנביאים (מלכים ב' ט 1 ואילך) זה מצטווה למשוח את יהוא למלך בסתר, תוך שהוא מפרט את תפקידו האלוהי: "והיכיתה את בית אחאב אדוניך, וניקמתי את דמי עבדיי הנביאים ודמי עבדי ה' מיד איזבל; ואבד כל בית אחאב, והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל; ונתתי את בית אחאב כבית ירבעם בן נבט וכבית בעשא בן אחיה; ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק [בחיל?] יזרעאל, ואין קובר..." (שם, שם,10-7).

מכאן ואילך מתואר איך יהוא מילא את התפקיד המפלצתי שהטילו עליו נביאי ה': יהורם מתרפא מפצעים שנפצע במלחמתו בחזאל מלך ארם, ואחזיה מלך יהודה, שממשיך את מסורת יהושפט, והוא מצוי ביחסי רעות עם מלך ישראל – בא לבקר אותו (שם, שם,16-15), ואילו יהוא, שאמור כשר צבא להמשיך ולהילחם באויב הארמי, הוא נוטש את שדה הקרב, ורוכב (בשיגעון!) ליזרעאל כדי להרוג את מלכו ואדוניו. כשיהורם פוגש את יהוא ושואל אם פניו לשלום, עונה לו יהוא תשובה חסרת שחר לחלוטין עבור מי שלגמול צדק יש משמעות בעיניו:

"...מה השלום?! עד זנוני איזבל אימך וכשפיה הרבים." (שם, שם, 22). לאמור: איך יש לך בכלל זכות קיום כשאימך היתה עובדת אלילים ומכשפה?!

יהוא יורה ביהורם חץ ומצווה לזרוק את גווייתו בחלקת שדה נבות היזרעאלי . הוא אף נותן גושפנקה "אלוהית" למעשה הברברי שלו (אפילו התורה "האלוהית" שוללת ביזוי גווייה  דברים כא 23-22): "אם לא את דמי בניו ראיתי אמש, נאום ה', ושילמתי לך בחלקה הזאת, נאום ה', ועתה, שא השליכהו בחלקה כדבר ה'" (מלכים ב' ט 26). הרוצח המטורף הזה רואה עצמו ראוי לצטט את דבר האל!

בהמשך הורג יהוא גם את אחזיה מלך יהודה (שם, שם,28-27), והרי היתה לו 'הצדקה' מלאה להרוג אותו, כי הוא בנה של עתליה בת אחאב (שם, ח 18, 26), וחוץ מזה, הוא בא לבקר את יהורם מלך ישראל, ודי בכך כדי להפוך אותו לבן מוות!

אבל זאת רק תחילתה של דרך הדמים של יהוא – הוא מגיע ליזרעאל ומצווה על סריסיה של איזבל להשליך אותה בעד החלון, ואחר כך הוא דורס אותה בפרסות הסוסים. שלא מדעת, משווה הכתוב בין התנהגותה המלכותית של איזבל ובין התנהגותו הבהמית של יהוא: איזבל יודעת מה עולל יהוא לבנה, ומבינה היטב איזה גורל מחכה לה, והיא מחליטה למות כיאה למלכה – היא מתאפרת ומיטיבה את ראשה, ושואלת אותו, בלי מורא: "...השלום, זמרי הורג אדוניו?" (שם, שם, 31-30); ואילו יהוא, לאחר שדרס את גופה בפרסות הסוסים, הוא הולך לאכול ולשתות (פ' 34), ורק אחר כך עולה בדעתו לקבור אותה, אלא שאין כמעט מה, כי הכלבים השאירו רק את הגולגולת, הרגליים וכפות הידיים. זאת הזדמנות ליהוא להלביש את מעשהו המפלצתי במחלצות "אלוהיות": "ויאמר: דבר ה' הוא, אשר דיבר ביד עבדו אליהו התשבי לאמור, בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים את בשר איזבל; והית (והיתה) נבלת איזבל כדומן על פני השדה בחלק יזרעאל, אשר לא יאמרו זאת איזבל." (פ' 37-34).

עד כאן היה רק 'הסיפתח'. מסע ההרג של יהוא מקבל תאוצה והופך לטבח המוני: בעקבות איום מרומז של יהוא, מחליטים שרי שומרון וזקניו להיכנע לכל דרישותיו, ומהן דרישותיו? שזקני שומרון יערפו את ראשי 70 בניו של אחאב, ויביאו לו אותם ליזרעאל. הזקנים אינם מאכזבים – הם שוחטים את 70 האנשים, שמים אותם בדודים ושולחים אותם ליהוא יזרעאלה. יהוא מצווה לשים את הראשים בשני ציבורים פתח השער עד הבוקר ( מלכים ב' י 8-1).  ליהוא יש זמן – לא איש כמוהו יוותר על ארוחה טובה, ועל שינה ערבה רק משום שבשער יש ערימה של ראשי אדם שנטבחו בפקודתו!

בבוקר מוצא יהוא לנכון ללעוג לזקנים שעשו עבורו את מלאכת הזוועה:  "...צדיקים אתם, הנה, אני קשרתי על אדוני ואהרגהו, ומי היכה את כל אלה?" (פ' 9), ושוב הוא מציג עצמו כעושה דבר האל (פ' 10).

אם חשבו הזקנים שהרצח ההמוני שביצעו בשמו של יהוא יציל אותם מידיו – הם נוכחו לדעת זמן קצר אחר כך עד כמה טעו: יהוא מכה לא רק את הנשארים לבית אחאב, אלא גם את כל גדוליו ומיודעיו וכוהניו (פ' 11), ומי הם מיודעיו של אחאב אם לא האומנים את בני אחאב (פ' 1, 5), אלה שנכנעו לו ובגדו באדוניהם למענו?

בדרך לשומרון, אצל בית עקד הרועים הוא פוגש חבורת אנשים מכובדים. הוא שואל אותם, "מי אתם?" – והם עונים: "אחי אחזיהו אנחנו, ונרד לשלום בני המלך ובני הגבירה" (פ' 13). כלום אין זו תשובה מספקת כדי שיוצאו להורג? בוודאי שכן! הוא מצווה לתפוס אותם חיים ולשחוט אותם אל בור בית עקד "ארבעים ושניים איש, ולא השאיר איש מהם." (פ' 14).

בדרך הוא פוגש את יהונדב בן-רכב, וכיוון שהוא משוכנע שמעשיו הם תמצית היושר והצדק האלוהי, הוא שואל אותו: "היש את לבבך ישר כאשר לבבי עם לבבך?" (פ' 15), וכאשר תשובתו חיובית, הוא מזמין אותו לראות בקנאתו לה', ובהגיעו לשומרון הוא שוב עורך טבח (פ' 17), ואחר כך הוא מקבץ בעורמה את כל נביאי הבעל ועובדיו  לבית הבעל ומצווה על שמונים איש  מעבדיו להרוג את כולם (פ'  25-18). אחר כך, כתורה וכמצווה, הוא שורף את מצבת הבעל, מנתץ את בית הבעל ושם אותו למחראות (פ' 28-26).

למדנו מדברי אליהו ומדברי בן הנביאים שנשלח על יד אלישע, שיהוא הוא שליח האל. הכתוב שב ומציין לאחר כל מעשי הזוועה שעשה, כי האל ממש מרוצה מהביצוע: "ויאמר ה' אל יהוא, יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיניי ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב, בני רבעים יישבו לך על כיסא ישראל." (פ' 30). ההסתייגות היחידה של האל מיהוא היא רק בעניין אחד, שהחזיק בחטאות ירבעם בן-נבט (פ' 29, 31).

מסביב מתמוטטת הממלכה, כי במקום להילחם באויב הארמי, עוסק יהוא בטיהור דתי וברצח המוני. חזאל מכה את ישראל "מן הירדן מזרח השמש את כל ארץ הגלעד, הגדי והראובני והמנשי, מערוער אשר על נחל ארנון והגלעד והבשן" (פ' 33-32), ויהוא, העוזב את שדה הקרב כדי לבצע את הזוועות בשם האל, נחשב בעיני הכתוב (כאמור, מבית מדרשם של אליהו ואלישע) לגיבור: "ויתר דברי יהוא וכל אשר עשה וכל גבורתו, הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי ישראל" (פ' 34 ).

תמיהה היא איך המאמינים הסבורים שכל הכתוב בתנ"ך – ברוח הקודש נכתב – איך הם אינם כובשים את פניהם בקרקע מבושה בקוראם שמפלצת זאת הוא שליח האל, והזוועות שעשה הן התגלמות שליחות האל בטהרתה!

* * *

אורי הייטנר

1. יומן בחירות 2013 (כ"ז)

ציפי מסכנת את המדינה היהודית

בראיונות לתקשורת ובהופעות פומביות, מספרת ציפי לבני שהיא התנגדה לוויתוריו מרחיקי הלכת של אהוד אולמרט במו"מ עם אבו מאזן. למשל, הוויתור על השליטה בכותל המערבי, חלק מן הוויתורים בירושלים, הוויתורים בנושא "זכות" השיבה, ויתורים על אינטרסים ביטחוניים שונים. היא מספרת, שבמו"מ המקביל שהיא ניהלה עם אבו עלא, היא עמדה על אינטרסים שאולמרט ויתר עליהם.

כמו כן, באותם ראיונות לתקשורת ובאותן הופעות פומביות, ציפי לבני מאשימה את נתניהו, שהוא מסכן את המדינה היהודית, כיוון שקיומה של המדינה היהודית מותנה בהסדר מדיני עם אבו מאזן. ללא הסדר כזה, תיוותר אופציית "המדינה האחת", שמשמעותה סופה של המדינה היהודית.

אולם אבו מאזן דחה על הסף את הצעותיו של אולמרט, שהיו רחוקות מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לו, בעיקר בנושא "זכות" השיבה. אם אבו מאזן דחה על הסף את הצעותיו של אולמרט, להן התנגדה ציפי לבני כיוון שהיו ותרניות מדי, קל וחומר שהוא ידחה את הצעותיה של ציפי לבני. מכאן, שבדרכה של ציפי לבני, לא יהיה הסדר מדיני.

ואם קיומה של המדינה היהודית מותנה בהסדר מדיני עם אבו מאזן, הרי שציפי לבני מסכנת את קיומה של המדינה היהודית.

אז מה היא רוצה מנתניהו?

חפירת ההצלה של מופז

תמונתו של שאול מופז לצידו של אריק שרון, קופצת מכל אתר חדשות, בסטריפ התעמולה של "קדימה". שרון נהג לבוז לכל מה שהדיף ריח של בכיינות, או בלשונו "די כבר עם הנהי הזה."

בכל תולדות הפוליטיקה הישראלית, לא זכור לי קמפיין מתבכיין כמו זה של "קדימה". ברדיו: "כולם דורכים על שאול מופז. מי אתם שתדרכו על שאול מופז?" וכו'. ובטלוויזיה: "אמרו לו שהוא לא מתאים להיות קצין," וכו'.

כאשר אני רואה ושומע זאת, אני ממהר להיצמד לשקית הקאה. אבל... זה אפקטיבי. איני נוטה לייחס הרבה השפעה לתשדירי הבחירות, אך מכל תשדירי הבחירות, זה האפקטיבי ביותר. לא בכדי, לאחר שבועות רבים שבהם בכל הסקרים לצד "קדימה" הופיע המספר העגול והמהדהד – 0, בחלוף שבוע אחד של תשדירים, "קדימה" מדגדגת, מלמטה או מלמעלה, את אחוז החסימה. התחזית שלי – "קדימה" תעבור את אחוז החסימה ותכניס 3 מנדטים. והכול – בזכות הקמפיין הגאוני הזה.

ככל שמופז המשיך לדקלם את ה"כשאני אהיה ראש הממשלה" הפאתטי שלו, הוא התחפר ב-0 המנדטים. ככל שהפיץ את הקמפיין ההיסטרי המטומטם עם הפטרייה הגרעינית, כך הרחיק מעליו את קומץ הנאמנים שעוד חשבו להצביע לו.

מה כל כך חכם בקמפיין הזה?

זהו קמפיין רגשי, הפורט על נימים דקות מאוד בנפשותיהם של ישראלים רבים, ואולי בקרב די ישראלים כדי להעביר את "קדימה" אל מעבר לאחוז החסימה. הציבור אוהב את לוחמי צה"ל ומפקדיו והוא אוהב את שאול מופז, שללא ספק היה חייל, מפקד, רמטכ"ל ושר ביטחון מצויין. התנהלותו הפוליטית המזעזעת, מפדיחת "בית לא עוזבים" ואילך, הפכה אותו לבדיחה מהלכת. כאשר כבר לא נותר לו מה להפסיד, הוא יצא בקמפיין האומר לאנשים: "חבר'ה, שאול שלנו, הגיבור שלנו, המפקד שלנו, ההוא שבא 'מהעם', עומד להיות מושפל. יהודים טובים, צדקה תציל ממוות. מה אכפת לכם? בבקשה, שימו פתק בשבילו, שלא יהיה למרמס. שלא ידרכו עליו."

כל הקמפיין נסוב סביב הנקודה הזו. גם הצגת המועמדים האנונימיים מן המפלגות האחרות. אומר הקמפיין: אתה תומך בציפי לבני? אל תדאג. היא בטוח תכנס לכנסת וקרוב לוודאי גם לממשלה. אבל אתה מכיר את מספר 11 שלה? לא. את מופז אתה מכיר? כן. אז בבקשה, בחר במופז, שגם הוא ייכנס.

וכך גם קמפיין ראשי הערים. אומר הקמפיין: נכון, כאשר אתה מפנה ראשך ימינה ושמאלה, טרם פגשת אדם אחד שמתכוון להצביע ל"קדימה". אז דע לך, שראש עיריית חיפה, וראש עיריית ר"ג וראש עיריית עכו וראש עיריית פה וראש עיריית שם תומכים ב"קדימה". והם הרי מבינים. אז, בבקשה, שים גם אתה כתף מתחת לאלונקה. תעזור לנו לחלץ את מופז.

היחס שלי לסקרים, בדרך כלל, ספקני למדי. אבל עד לפני שבוע שבועיים באמת ובתמים היה לי ברור שמופז מחוק. היום אני מעריך שהוא ייכנס. ואם הוא ייכנס, הוא ישאף להיכנס לממשלה, להיות שר ולהתחיל לשקם את מעמדו. אולי גם להצטרף למפלגה גדולה יותר בהמשך הדרך.

נתניהו, עם כל סלידתו ממופז, וחרף הדם הרע ביניהם, רוצה שמופז ייבחר. הוא יכנס לממשלתו בזול, ולא יהווה בה אופוזיציה מתוך הממשלה, אלא יחזק את התדמית המרכזית לה הוא חותר. גם יאיר לפיד רוצה שמופז יבחר, כדי שיוכל להיכנס לממשלה גם בלי ציפי לבני, בלי להפר את האמירה שלא יכנס לבדו לממשלה.

פוליטיקה חדשה?

יאיר לפיד מתהדר בנוצות של פוליטיקה חדשה. מהי פוליטיקה חדשה? היפוכה של הפוליטיקה הישנה. מהי הפוליטיקה הישנה? בראש ובראשונה ש"ס.

ש"ס היא מפלגה סקטוריאלית, שצר עולמה כעולם האינטרס המגזרי הצר. זאת הפוליטיקה הישנה בְּמֵרָעָה.

הפוליטיקה החדשה אמורה להיות האנטיתזה של הש"סיות – פוליטיקה ממלכתית, המחויבת לאינטרס הלאומי, לסולידריות וערבות הדדית עם כל מרכיבי החברה הישראלית.

לאחרונה, מצהיר יאיר לפיד שהוא יהיה "ש"ס של מעמד הביניים". האם הפוליטיקה החדשה של יאיר לפיד, היא להיות תמונת הראי של אריה דרעי? אז מה הועילו חדשנים בתקנתם?

האחים של עמוס עוז

בשיאה של המחאה החברתית, בקיץ 2011, יצא "הארץ" בגיליון, שהכותרת הראשית שלו היתה מאמר של עמוס עוז. כותרת המאמר: "אנשים אחים אנחנו". תוכן המאמר: פשקוויל נאצה והסתה כלפי המתנחלים והחרדים וקריאה להפנות את המחאה החברתית נגדם, בחינת "הכו במתנחלים והצלתם את ישראל."

השטנה הזאת וההסתה הזאת אינם חדשים, ודאי לו מקולמוסו של עוז. ובכל זאת, תהיתי על הדיסוננס החריף בין הכותרת והתוכן. הרי יכול עוז לתת כותרת ההולמת יותר את תוכן מאמרו, כמו למשל "דרוס כל דוס". למה "אנשים אחים אנחנו"?

ואז נפל לי האסימון. כאשר עמוס עוז מדבר על "אנשים אחים אנחנו" הוא אינו מתכוון לעם ישראל, הוא אינו מתכוון לחברה הישראלית. הוא מתכוון לשבט מסוים בישראל, ש"הארץ" הוא סידור התפילה שלו. וכאשר הוא מדבר על אחווה, זוהי אחוות השבט, ומה מלכד את השבט יותר מאשר שנאת השבט האחר?

בסופשבוע האחרון, השתתף עמוס עוז בחוג בית מטעם מר"צ ותקף בחריפות את שלי יחימוביץ'. בין השאר, האשים אותה עמוס עוז, שהיא יותר גרועה, אוי לאוזניים שכך שמעו, מאהוד ברק. כידוע, אהוד ברק הוא האיש שניסה, לראשונה, ליישם את מה שעמוס עוז מטיף לו לאורך שנים. הוא הציע לפלשתינאים את הצעת עמוס עוז, ונדחה בבוז בידי הפלשתינאים. הברירה של עמוס עוז ושכמותו, היתה להודות בטעותם או להרוג את השליח. ואם נהיה ריאליים,  הברירה הריאלית היחידה שהעלו על דעתם היתה להרוג את השליח. מאז, שנאת ברק היא לחם חוקו של מחנה ה"שמאל" בישראל.

והנה, עמוס עוז טוען ששלי יחימוביץ' גרועה אף מאהוד ברק, כיוון שבעוד המסר של אהוד ברק הוא שאין פתרון, המסר של שלי יחימוביץ' הוא שאין בעייה.

ניתן היה לפטור את דבריו של עוז בהערה, שכאיש מר"צ הוא נאבק על הקולות המתנדנדים ולכן הוא תוקף את שלי יחימוביץ'. אבל עמוס עוז אינו עסקן מר"צ, אלא האידיאולוג של מר"צ. וככזה, אכן שלי יחימוביץ' היא האויב האידיאולוגי החריף ביותר שלו.

בעוד עוז מטפח את אחוות השבט ואת שנאת השבט האחר, שלי יחימוביץ' מנסה לשבור את משטר השבטים וממאנת בעקשנות להשתלב בשיח השנאה. להיפך, היא מנסה ליצור שיח של סולידריות חברתית, של "אנחנו" – לא שבטי אלא ממלכתי. בעוד עמוס עוז מעמיד את סדר היום הציבורי בישראל על נושא אחד – אקיבוש, שלי יחימוביץ' מנסה ככל יכולתה להמיר את השיח הזה בשיח החברתי כלכלי.

ואם בסופו של דבר אחליט להצביע בעד שלי יחימוביץ', יהיה זה במידה רבה בזכותו של עמוס עוז.

הטרדה אולמרטית

בהנחה שמקרה דרעי לא יהפוך לתקדים, אהוד אולמרט סיים את תפקידו בציבוריות הישראלית. אולם מאחר והוא טרם השלים עם כך, הוא מנסה בכל מאודו להישאר בתודעה הציבורית, ולא רק בהקשר של המשפטים שעוד נכונו לו.

איך הוא עושה זאת? הוא מסלים ומקצין מפעם לפעם את התבטאויותיו, ההולכות ונעשות יותר ויותר פרובוקטיביות. והפרובוקציות שלו עוסקות בנושאים יותר ויותר רגישים, בהם הוא  מופיע כבר סמכא היודע מה שאיננו יודעים, מתוקף תפקידיו בעבר, בחוסר אחריות בוטה, אך אופייני.

התקשורת, כמובן, מתמסרת.

כנראה שנגזר עלינו להמשיך ולחיות עם ההטרדה הסדרתית הזאת.

טשטוש גבולות

מתגובות שקיבלתי על דבריי בנושא ה-dna של חד"ש, למדתי, למגינת ליבי, עד כמה היטשטשו הגבולות הברורים בין השמאל הציוני לאנטי ציוני. למרבה הצער, הצבעה לדב חנין זועבי לגווניהם, אינה נחשבת למעשה מגונה בקרב אנשים הרואים עצמם כחלק מן המיינסטרים הישראלי. אני רואה בכך כשל במערכת החיסונית של החברה הישראלית.

עודה עדין חי

בשידור התעמולה הרדיופוני של הליכוד – ישראל ביתנו, הגדיר השר גלעד ארדן את שחרור גלעד שליט כהישג הגדול ביותר של הממשלה.

כדאי לזכור, אם כן, גם את המחדל הגדול של הממשלה. עודה טראבין, אזרח ישראלי, בן העדה הבדואית, שהורשע בריגול למען ישראל, נמק בכלא המצרי כבר 12 שנה, מודחק מן התודעה הציבורית, למעט ספין תורן מפעם לפעם ש"עוד היום", "עוד השבוע", "בימים הקרובים" תהיה עסקה לשחרורו.

האם הממשלה אינה רואה עצמה אחראית לגורלו?

געגועיי לקיטש

כאשר אני שומע את התועמלן הפוליטי שמעון פרס, אני מתגעגע לקיטש הנשיאותי שלו.

ואז, כשאני שומע את הקיטש ("הרב עובדיה מתפלל למען עם ישראל, עכשיו עם ישראל מתפלל למען הרב עובדיה," – "השלג מאחד את כל ירושלים" וכו') אני כבר לא בטוח מה גרוע יותר.

2. בחירות מחרידות

הבחירות לכנסת ה-19 הן בחירות מחרידות.

מחרידות – במובן המילולי של המושג, מעוררות חרדה. הן מעוררות חרדה, כיוון שהן מבוססות על הפחדה, על הטלת אימה.

את קמפיין "הליכוד – ישראל ביתנו" אפשר לתמצת כך: ב-22.1 עומ-דים עלינו לכלותנו, ורק נתניהו מצילנו מידם. ומי הם העומדים עלינו לכלותנו? כל העולם + כל המפלגות שאינן הליכוד ומנהיגי המפלגות שאינם נתניהו.

ומנגד, קמפיין הפחדה ודה-לגיטימציה אישי, קשה, ממוקד ומכוער נגד נתניהו. הצבעה לנתניהו היא סוף המדינה היהודית, מאיימת ציפי לבני. המשך שלטונו של נתניהו מוצג כקטסטרופה לאומית, כחורבן, שלא לדבר על איום על הדמוקרטיה, בהמשך למסע ההפחדה על גל החקיקה האנטי דמוקרטי כביכול, ועל מפולת מדינית ובידוד בינלאומי, בהמשך למסע ההפחדה מפני "הצונאמי המדיני" שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה.

אין להקל ראש בהפחדות הללו. לכאורה, ניתן לראות בהן התלהמות בחירות, שבעוד ימים ספורים תחלוף מן העולם. אולם לעומקו של דבר, הן מבטאות את אחד האיומים הקשים על החברה הישראלית – הקרע הלאומי.

מצב שבו מחצית העם רואה בשלטון המחצית השנייה אסון וחורבן, הוא מצב מסוכן. דה-לגיטימציה למנהיג היא דה-לגיטימציה להמוני בוחריו. דה-לגיטימציה למנהיג הנבחר, היא דה-לגיטימציה לרוב הציבור שהעלה אותו לשלטון. גם אם מטרת ההפחדה היא לגרוף רווחים אלקטורליים בבחירות, בפועל היא יוצרת קרע בעם ומסכנת את עתיד החברה.

הערבות ההדדית, הסולידריות החברתית, האחדות הלאומית – הערכים הללו הם נשמת אפה של היהדות, נשמת אפה של הציונות, נשמת אפה של החברה הישראלית. אין המדובר באחידות. המחלוקת היא חיובית ורצויה ויש לעודד אותה. אולם כבוד לעמדות השונות הוא תנאי ליכולת לקיים מחלוקת דמוקרטית שאינה הורסת את החברה. ההפחדה מפני היריב, היא היפוכה של הדמוקרטיה.

מסע ההפחדה, יוצר קיטוב בין שני הגושים, שבמידה רבה הנם גושים פיקטיביים. כאשר רצף העמדות מובחן לשני גושים - שלי יחימוביץ' וציפי לבני הופכות באחת לשותפות לאותו גוש עם דב חנין זועבי. והרי ודאי ששלי יחימוביץ' וציפי לבני הציוניות קרובות לבנימין נתניהו הציוני הרבה יותר מאשר לאנטי ציונים מחד"ש ודרומה. ובנימין נתניהו הדמוקרט קרוב הרבה יותר לשלי יחימוביץ' וציפי לבני הדמוקרטיות מאשר ל"עוצמה לישראל" – הכינוי המכובס לכנופיית הכהניסטים הפשיסטית. אך משטר הגושים הופך את נתניהו כשותף, כביכול, לגוש עם הביריון איתמר בן גביר; מצג שאין לו שחר. בחלוקה הזאת, כל גוש נגרר אחרי הקיצונים בתוכו, והקרע הלאומי הולך ומחריף.

יצחק בן אהרון לא אמר בליל המהפך ב-1977 את האמרה המיוחסת לו ש"צריך להחליף את העם". אבל היום, יש המשתוקקים לכך, וככל שמסע ההפחדה מתגבר, כך יותר ויותר ישראלים כמהים לכך. קשה מאוד לקיים חברה ברוח זו, ומי שמפיחים אותה מסכנים את הדמוקרטיה.

בהרצאה שנשא לאחרונה במכללת תל-חי, אמר פרופ' אלכסנדר יעקבסון, מראשוני מר"צ ואדם שאינו חשוד כמצביע ל"גוש הימין", שכבר 35 שנים, מאז המהפך של 77', מפחידים אותנו שהנה הנה הדמוקרטיה הישראלית בסכנה, אולם על פי כל הפרמטרים האפשריים, המציאות הפוכה – החברה הישראלית הולכת ונעשית יותר ויותר דמוקרטית, יותר ויותר ליברלית.

העובדות נכונות, אך גם אווירה יוצרת מציאות, גם תודעה יוצרת הוויה. וכאשר יש מי שיוצרים בכל כוחם תודעת חרדה ופחד מפני אסון קרב אם יריביהם הפוליטיים ינהיגו את המדינה, התודעה הזאת מאיימת באמת ובתמים על הדמוקרטיה הישראלית.

פורסם בחינמון "ישראל היום"

* * *

נסיה שפרן

תיקון קטן למאמר של אורי הייטנר

על רק"ח / חד"ש

לאהוד שלום רב,

תמר גוז'נסקי אינה בתו של פעיל מק"י. נכון שרוב חברי תנועת הנוער הקומוניסטית בנק"י עד לפילוג הגדול ב-1965 היו ילדיהם של פעילי מפלגה, אך היה מיעוט של נערים ונערות שלא באו מבתים קומוניסטיים. תמר היתה אחת מהם.

בעלה, יורם גוז'נסקי, לעומת זאת, היה בנו של אחד ממנהיגי המפלגה, אליושה גוז'נסקי. אליושה היה אחד מגיבורי המפלגה ועל דמותו התחנכו במשך שנים רבות חברי התנועה. הוא מצא את מותו בתאונת מטוס בדרכו להשיג נשק מצ'כוסלובקיה בימי מלחמת העצמאות.

גם תמר נחשבה במידה מסויימת ל"גיבורה" בתנועה. התהלכו אז סיפורים (שאיני יודעת מה מידת נכונותם), שאביה, שהצטרפותה של בתו לתנועת נוער קומוניסטית שברה את ליבו, לקה בהתקף לב – ובכל זאת היא המשיכה את חברותה בתנועה.

יותר על בנק"י באותן שנים אפשר לקרוא בספרי (הנידח...) "שלום לך קומוניזם", שיצא ב-1983 בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", וכיום אפשר להשיגו רק בספריות ובחנויות ספרים ישנים.

* * *

תקוה וינשטוק

1. לזכר ביאליק

 לא מכבר חל יום הולדתו המאה וחמישים של חיים  נחמן ביאליק. זכה המשורר הלאומי ואין יישוב במדינה שלא קיים בו לפחות רחוב אחד על שמו. בתל אביב ישנם שלושה אתרי ביאליק: רחוב ביאליק שבו בית ביאליק, כיכר ביאליק הסמוכה לבית ושדרות ח"ן. רחוב ביאליק נחנך ב-1924, שבוע אחר בואו של המשורר לארץ. היה זה מהמקרים הנדירים שרחוב נקרא על שם אדם חי.

אבל  העיר העברית הראשונה אינה השיאנית של רחובות ביאליק. הכבוד הזה מגיע לשכונת חן ליד רעננה. וקדמה לכך היסטוריה מקומית קטנה. בנובמבר 1934 הקימו עולי גרמניה יישוב בעמק זבולון והחליטו לקראו רמת  ח"ן, ראשי התיבות של חיים נחמן, שני שמותיו העברים של ביאליק שהלך אז לעולמו. ההחלטה עוררה את זעמו של מנחם אוסישקין שעמד בראש הקרן הקיימת. אותו יישוב נוסד על אדמת הקרן הקיימת. בשנת 1921 קבלה הקרן הקיימת החלטה כי היא הקובעת מה יהיו שמות היישובים שיקומו על אדמתה וב-1925 הקימה ועדת שמות.

כששמע מנחם אוסישקין יו"ר הקרן הקיימת דאז ששמש גם יו"ר הועדה כי המתיישבים קבעו על דעת עצמם שם ליישוב שלהם שיגר להם מיד, ב-18 בנובמבר  1934, מכתב.

"בחירת השמות," כתב, "היא רק בסמכות ועדת השמות של הקרן הקיימת, ולמתיישבים עצמם אין רשות לעשות זאת. לא כל הרוצה ליטול את השם ביאליק בא ונוטלו!"

 להתנגד להנצחת שמו של המשורר הדגול לא היה יכול להתנגד, אבל במקום השם העברי החינני רמת ח"ן – קבע כי היישוב החדש ייקרא דווקא בשם משפחתו הלא-עברי של המשורר – קריית ביאליק. הסכר העברי נפרץ ובעקבות קריית ביאליק נקראה כעבור שנה גם הקרייה הסמוכה בשם משפחה לועזי: קריית מוצקין ע"ש המנהיג הציוני אריה ליב מוצקין.

באותה עת בקש מושב עובדים חדש ליד רעננה להיקרא כפר אלון. שרידי יער התבור עדיין ניכרו אז  לאורך כל רצועת החוף, עד לכרמל.

ועדת השמות בראשות אוסישקין לא אישרה את השם כפר אלון וקראה ליישוב החדש בשם רמת ח"ן. אנשי קריית ביאליק נענשו איפה פעמיים: לא רק שהשם שהציעו לא התקבל – הוא ניתן ליישוב אחר. ככה יעשה למי שהעזו לעשות דין לעצמו בלי לשאול את אוסישקין!

לשבחם של אנשי גבעת ח"ן ייאמר שהם הבליגו על דחיית השם שהציעו, ודווקא והיו גאים מאוד בשם הנכבד שקיבלו.

אחרי קום המדינה כינו תושבי הגבעה את רחובותיהם בשמות משירי ביאליק: בכניסה ליישוב, ברחוב הראשי, מסתעפות שתי סמטאות המכונות "בשדה" ו"תרזה יפה" – כשם שני שיריו של ביאליק. בהמשך נמצא רחוב "שירתי" על שם שירו של המשורר. הכניסה מרמות השבים לגבעת ח"ן נקראת "סמטת השמש העולה" – תחילת שירו של ביאליק "משומרים לבוקר", ואילו במערב היישוב מצוי רחוב "ברכת עם", הלוא הוא השיר הידוע הפותח ב"תחזקנה" שהפך להמנון ההתיישבות העובדת ותנועות הנוער החלוציות.

ועדת השמות של הקרן הקיימת התקיימה 25 שנה מיולי  1925 עד יולי  1950. אז עבר מתן השמות לוועדה ממלכתית. בימי חייו נהג אוסישקין בשמות היישובים ביד רמה, כאילו היו נחלותיו הפרטיות. הוא ודאי לא נזקק לוועדת שמות, וארבעה מושבי עובדים וקבוצות בצפון החולה נקראים "מצודות אוסישקין". גם הרחוב בירושלים בו גר בשכונת רחביה מכונה רחוב אוסישקין.

בתודות ליהודה זיו.

2. יומן טלפונים

23 בדצמבר, 2012 .כל שלושת הטלפונים בדירה משובשים. רוב הזמן הם בשיתוק וגם כשהם פועלים כביכול, הם מתנתקים תוך כדי שיחה. כנ"ל הדואר האלקטרוני: לעיתים זמין ולרוב שובת.

צלצלתי לבזק והיום הגיע טכנאי. בדק את הקו בחוץ וקבע שהוא תקין. עלה לדירה ומצא שהתקלה  בפקס.

"הוא צריך תיקון," אמר, "ובינתיים נתקי אותו."

ניתקתי – אבל הטלפונים והאימייל מממשיכים  במריים.

צלצלתי שוב לבזק.

26 בדצמבר. הגיע הטכנאי מספר שתיים. הפעם מתגלה שהאשם בכפתור המצוקה של "נטלי". ואכן הכפתור וכן צמיד המצוקה משותקים. סכנת חיים, והחברה כלל לא יִדעה אותי.

זועמת, הזעקתי את  "נטלי".

3 בינואר 2013. הגיע הטכנאי מ"נטלי", החליף את תיבת הלחיצה וגם את הצמיד ובישר לי שכעת הכול כשורה. גם זו לטובה, אבל הטלפונים והאימייל עדיין אינם פועלים. שוב צלצול לבזק.      

  3 בינואר. כפתורי המצוקה שוב משותקים כאילו מעולם לא הוחלפו. הטלפונים והדואר האלקטרוני פסקו, מתו סופית, ואינם קמים לתחייה אפילו מעת לעת. הקשר היחיד עם העולם מתקיים רק בסלולרי שקולו כמעט בלתי נשמע. גרוני כבר ניחר מרוב צעקות הלו! הלו! – הכרח להחליפו.

   אני מתקשרת איך שהוא בסלולרי אבל אליי מתקשרים רק מתי מעט, רק מי שיודע את מיספר הנייד שלי. האימייל שובת. איני יכולה לקבל הודעות ולא לשלוח –  גם לא רשימה לעיתון. איך כותבים ביד כבר שכחתי ומי שם לב כיום למה שכתוב ביד? לטלפון נייח עוד יש תחליף – הנייד, אבל מה החלופה לאימייל המהיר?

אצל השכנים כל הקווים פעילים, רק אני מקופחת.

צילצלתי לחברת הסלולר שיביאו טלפון חדש וצילצלתי כמובן לבזק. הבטיחו לבוא מחר.

7 בינואר. כבר ערב. בזק לא הגיע. שוב צלצול אליהם – הם כבר מזהים את קולי – "מתי אתם מגיעים?"

"מחר."

"מתי מחר?"

"כל היום."

"כל היום? זה לא נגד החוק? אתם מכניסים אותי לכלא?"

"איננו יכולים לקבוע שעה. בגלל הגשמים אנחנו עמוסים מאוד. מחר!"      

8 בינואר. לא הגיעו. בערב אני מצלצלת: "בשם אלוהים, מתי יגיע הסוף לייסוריי?"

"מחר נגיע. לא יכולים להגיד באיזו שעה אבל אין צורך שתחכי. הבדיקה בחוץ."

"כבר בדקו בחוץ ומצאו שהתקלה בבית!"

"יבואו עד אחת-עשרה בבוקר."

9 בינואר. שעה אחת-עשרה בבוקר כבר לא תהיה היום. מתמוטטת, אני מצלצלת בשעה  שתיים בצהריים לבזק. כמה זמן וטלפונים כבר בזבזתי עליהם! והם שוב:  "נגיע  מחר."

אני צועקת: "אני בגיל הזהב. כל יום יכול לקרות לי משהו ואפילו לא ידעו!"

"גברת, תהיי בריאה!" עונים בבזק. הם לפחות אדיבים. "אין סוף טלפונים בעיר התקלקלו  ואנחנו עמוסים. מחר יום שלישי נגיע עד שתיים!"

  הם לא הגיעו  אבל בערב אירע חצי נס: המייל פועל. ממש תחיית המתים! חזרתי  למאה ה-21! לא ברור לי איך זה קרה ולמה, העיקר שהוא עובד! מיהרתי להשיב לכל 17 המיילים שקיבלתי ולשלוח מיד מיילים משלי – מי יודע כמה יחזיק הדואר האלקטרוני מעמד.

 10 בינואר. נציג מסוכנות הסלולר הגיע ורכשתי בכסף מלא טלפון מתאים יותר. עוד הסוכן נותן לי הוראת שימוש הגיע הטכנאי של "נטלי". בדק ותקן את כפתור המצוקה, בדק גם את הטלפון שבחדר-השינה, שבו נמצא הכפתור, החליט שחוט הטלפון אינו במקומו והעביר אותו לחריר אחר.

"עכשיו הכול בסדר!" הבטיח.

מיד אחריו בא גם מישהו מבזק, לא יאומן! כל השמחות בבת אחת! כל הטלפונים החלו לפעול, מלבד זה שבחדר השינה. 

"הטכנאי מ'נטלי' תקע את חוט הטלפון בשקע לא נכון," אמר הטכנאי מבזק, החזיר את החוט למקומו הישן, וגם הטלפון הזה התחיל לעבוד – ואני נולדתי מחדש!

בתיבת המחשב היו עשרים שיחות, חלקן מבוהלות: "מה קרה? את לא עונה! אני מודאג!"

"אנחנו ממש דואגים! מצלצלים אלייך ואין תשובה!"

ודאי חשבו שנכנסתי לבית חולים ואולי חלילה לעולם האמת.

כמה טוב לחזור לציביליזציה! הרי בלי טלפון כאלו חזרנו לחשכת ימי הביניים!

11 בינואר. הצלצולים מתחילים להרגיז. אין סוף לצלצולים. מצלצלים מכרים, אולי הפעם יזכו למענה. מצלצלים תועמלני המפלגות: "כדאי שתצביעי עבורנו! אנחנו המתאימים, פעלנו כך וכך!"

מצלצלים המפרסמים למיניהם. "רוצה לרזות? רוצה מערכת שמיכות פוך?"

מצלצלים מאגודות הצדקה והשנור: "תרומה לאקי"ם, לאגודת יתומים. לחולי סרטן. ואולי תשלמי עבור תינוק יתום תשלום חודשי במשך שנתיים?"

עוד בטרם הספקתי לאכול ארוחת בוקר – טלפון בחירות. בצהרים – טלפון מאיזו חברה מסחרית. בערב – בדיוק בשעת החדשות – טלפון מאגודת צדקה.

צלצולים בנייח וגם בנייד, בכל שעה. אין מנוח. ממש צרה צרורה! רק לחשוב איזו דממת אלוהים שררה בשבועות האחרונים, איש לא בלבל את המוח ואף אחד לא הציק!

* * *

אלי מייזליש

החיים אינם משל

לפני 50 שנה, בהיותי מו"ל צעיר, פרסמתי מודעה "להוצאת ספרים דרוש עורך". באו כמה עשרות, ביניהם סופרים ומשוררים, אבל לא עורכים. אחד מהם היה פנחס שדה, והושיט לי את ספרו "החיים כמשל".

שאלתי אותו: "יש לך ניסיון בעריכה?"

והנ"ל בא במבוכה. הוא חשב כי שספרו מעיד יותר מתשובה, השאיר את הספר והלך.

שנים היה הספר מונח על אחד ממדפי הספרים שלי, רבות עיינתי בו, ומעולם לא הבנתי מילה. אפילו שקראתי את כל המבקרים והביקורות וההתפעלויות כאילו הוא 'אחד בדורו', עדיין אין לי מושג מה ביקש לומר.

שנה אחר כך נסעתי ללמוד 'כתיבה יוצרת' ב-NYU. כשהפרופסור נכנס לכיתה, הציג את עצמו וכתב על הלוח משפט שהפך להיות התנ"ך של הקורס: Tell us a story . אם אין לך מה לספר אל תכתוב. ספרים, סיפורים, מחזות, שירים, תסריטים – היה המוטו של הקורס. בקיצור: אם אין לך סיפור, אל תבלבל לנו את המוח עם שטויות.

אבל לא עזר לי כלום. כל העולם הספרותי ממש קידש את 'החיים כמשל' כאחד ואין שני לו. אמרתי לעצמי: אולי בענייני ספרות אין לי מושג לכן 'הם' אנשי התרבות סוגדים לאלילים שהם יצרו, אבל לפנחס שדה לא היתה כוונה כזו. הוא חיפש עבודה. כמובן בשדה הנוח לו. ספרים.

אבל החיים אינם כמשל. חוץ מספרים לא מובנים, החיים בארץ ממשיכים להתנהל בשני כבישים מקבילים: האחד של בני תמותה רגילים שקמים בבוקר נוסעים לעבודה חוזרים הביתה משחקים קצת עם הילדים אוכלים משהו, רואים טלוויזיה והולכים לישון ושוב קמים בבוקר וכו' – ואילו בכביש המקביל מתנהלים החיים כמו בבית משוגעים. לא נוסעים לעבודה ולא חוזרים לשחק עם הילדים ולא רואים חדשות בטלוויזיה ואפילו לא הולכים לישון – משוגעים. למה? ומי הם בעצם המשוגעים? מי הם אלה המנסים לשכנע אותנו בכל כותרת בעיתון הנחשב משפיע, כי נתניהו הוא מטורף, שזורק 11 מיליארד דולר לפח אשפה, כי אשכנזי לא היה רמטכ"ל שסימס למישהו שלא בענייני מטכ"לות אלא סתם מחבר מסמכים עם לוגו מזוייף, כי לא רצה מחליף שיפציץ את איראן. וככה אחד לשעבר, ראש מדור בילוש, שהריח סיגרים קובניים וכוסות וויסקי במקום הרצאה על מזרח תיכון חדש, ועוד אחד במשכן הנשיא המדקלם אותו פיזמון על אבו-מאזן חביב עצרת האו"ם מהללו של מופתי אחד שכרע ברך להיטלר. ועוד אחד מסתיר מעטפות חומות מלאות בשטרות ירוקים שאומר שהם "סתאאם" מעטפות, אבל ללא ליאות אץ ורץ מבמה לבמה מדוכן נואמים לשני מעיתון לאולפן כדי לספר לנו שאנו המשוגעים שרצים להצביע ביבי. רק הוא לא. הוא בכלל לא אוהב וויסקי ולא סיגרים ולא עטי פארקר מוזהבים "רק הלכתי למחניודה לקנות חלה לשבת." רק חלה לשבת. ככה כל שישי. ולאחר הדלקת נרות שבת  וקידוש הוא ישיר 11 מיליון אשליות של נסים סרוסי.

החיים אינם משל. פנחס שדה לא היה נביא ולא יהיה. מעבר לגבולות מנהלים בנדיטים מרוצי טנדרים נושאי מקלעים בינוניים שוב ושוב כמו עכברים במלכודת, בסיני, בסומלי, בסוריה, בלוב, במאלי, עם כל מיני סמלי איסלאם ומחסנים מלאים בסוגי טילים מוברחים במנהרות או מוחבאים במרתפי בתי מגורים ואחד ששמו גדעון לוי מסביר שהם לוחמי חופש הנאבקים באופן לגיטימי עם שלטון כיבוש. אבל העולם הנאור חשוך ולא רואה מה שקורה באיראן כפי שלא ראה את ציי האוויר היפנים ממריאים מחריבים את פרל הארבור וארמדות טנקים נאצים פולשות לרוסיה במבצע 'ברברוסה'.

אהוד: הכול טוב ויפה אבל מה נטפלת לפנחס שדה ול"החיים כמשל". זהו אחד הספרים הקריאים ביותר, וש"יש בהם סיפור" – של הפרוזה העברית, והוא שונה ממרבית ספרי הפרוזה העברית של תקופתו, והוא כלל לא "קוּדש" על-ידי המימסד הספרותי אלא להיפך, הקוראים הצעירים הם שאהבו אותו למרות שהיה בבחינת מוחרם במימסד הספרותי במשך שנים רבות. בראשיתו יצא בהוצאה עצמית, "ששת" בדפוס מל"ל, בזכות אברהם רימון, יעקב אשמן ואם אינני טועה גם בנימין תמוז. הספר, שעבר בהתלהבות מיד ליד אצל הסטודנטים באוניברסיטה הירושלמית בשנות ה-60, אזל, ויצא לאחר שנים רבות בהוצאת שוקן במהדורה חדשה שעל גבהּ נכתבו הדברים שאני כתבתי עליו, ולדברי שדה הם ששיכנעו בשעתו את גרשם שוקן להוציאו מחדש לאור.

בקיצור, אני במקומך לא הייתי מפרסם "גול עצמי" כמאמרך, שרק מעיד על טעמך הספרותי, ושלא לטובתך. יפה עשה אז שדה שעזב אותך בלי לומר מילה.

* * *

ליוסף דוריאל

ברכת החלמה מהירה!

מאחלת מערכת המכתב העיתי

* * *

פוצ'ו

מתוך מקאמה ליובל בית ספר הכרמל

סמבורסקי המורה שלנו לזמרה

...זוכרים את סמבורסקי המורה לזמרה

שהיה מלחין נהדר ולימד בהחלט  לא רע

היתה לו רק בעייה עם האות סמך המרוקנת

שהתחלפה לו תמיד עם הזין המסוכנת.

וכאשר גבריאל קלוסקי

קרא לו בהומור זמבורסקי

עדיין התאפקנו והצלחנו לא לצחוק

עד שצביקה לבנון הלך יותר מדי רחוק

וכשלמדנו מה זה אקפלה או קנטטה

הוא קם ושאל בתמימות: "ומה זה... זונטה?"

לזכותו של סמבורסקי נאמר –

שכאשר הרחש בכיתה נגמר

הוא שלח אלינו מבט

מלא רוך וסימפט

ואמר:

"תלמידים חביבים

זונטה

 זה לא מה שאתם חושבים..."

אהוד יקירי,

אם כולם נזכרים פתאום בדניאל סמבורסקי המורה שלי לזמרה, אז איך אני יכול שלא לשלוח קטע מתוך מקאמה שכתבתי ליובל ה-75 של בית ספר הכרמל?

פוצ'ו

* * *

יואל נץ

משהו על שירת אוסיפ (יוסף) מנדלשטם

מומלץ בזאת בחום לערוך היכרות עם המשורר הדגול הטראגי אוסיפ אמילייביץ מנדלשטם.

מן הערך שבוויקיפדיה בלשון העברית:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%A4_%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%9C%D7%A9%D7%98%D7%9D.

ומן הראוי להוסיף עליו קטע מצוואתה של נַדֶזְ'דָה מנדלשטם, אלמנתו של המשורר:

"...אני פונה אל העתיד, המצוי עדיין מעבר לאופק, ומבקשת ממנו כי יגונן נא על אסיר המחנה וכי יאסור על המדינה לשים יד על מורשתו, והיינו הך הוא על אילו חוקים תסתמך. צריך לשמור על רכוש רוחני זה מפני השגת הגבול של המדינה, בשעה שהיא נוהגת כך אם בהתאם לחוק ואם בניגוד לו. אינני רוצה לשמוע על חוקים, שהמדינה מעצבת או משמידה, מקיימת או מפרה, אך תמיד על סמך האות הכתובה המדויקת, לצרכיה ולתועלתה...

חרות המחשבה, חרות האמנות, חרות הדיבור – הם מושגים קדושים, שאין לערער עליהם, כמו מושגי הטוב והרע, כמו חופש האמונה והדת. אם חי המשורר כאחד האדם, חושב, משתדל, משתעשע, משוחח עם בני אדם והוא חש, כי אין לנתק את גורלו מגורלם של בני האדם זולתו – מי יעז לתבוע, כי שיריו יביאו 'תועלת למדינה'? מדוע תהין המדינה להכריז על עצמה כי היא יורשתו של האדם החופשי? מה התועלת, אגב אורחא, שתצמח לה מכך? מה עוד, שמדובר באדם שזכרו חי ופועם בליבותיהם של בני האדם, ואילו המדינה עושה הכול, כדי לבער את זכרו...

ועוד מבקשת אני לבל יישכח, כי ההרוג הוא תמיד חזק יותר מן הרוצח, והאדם הפשוט גבוה יותר ממי שמבקש לשלוט עליו. זהו רצוני, ואני מקווה כי העתיד, אליו אני פונה, יכבד אותי ולו משום שהקדשתי את חיי לנצור את עמלו ואת זכרו של החלל." (תרגם י.נ.. ההדגשות במקור).

נ' י' מנדלשטם: "צוואתי", סוף דצמבר 1966.

אוֹסִיפּ מַנְדֶלְשְׁטַם

השירים דלהלן תורגמו בידי יואל נץ. בשיר הראשון – על סטלין – נעזר המתרגם בעצות הלשון המצוינות של מאיר צמח.

       *   *  *

לֹא נָחוּשׁ מִתַּחְתֵּינוּ מִדְרַךְ אֲדָמָה,

מוֹצָא פִּינוּ סְבִיבֵנוּ שֶׁלֹּא יִשָּׁמַע, 

בְּדַל מִלָּה אִם פִּתְאֹם יִזְדַמְזֵם לִי,

חִישׁ יֻזְכַּר לִי הָאִישׁ מִן הַקְּרֶמְלִין.

אֶצְבָּעוֹת לוֹ שְׁמֵנוֹת כְּאוֹתָן תּוֹלָעִים,

מִלּוֹתָיו – מִשְׁקוֹלוֹת נְכוֹנוֹת לְהַדְהִים.

שְׂפָמוֹתָיו – שְׂפַם-תִּיקָן – יְשַׂחֵקוּ,

בְּמַגָּף מִתְנוֹצֵץ מִתְמָרֵק הוּא.

עַל עֲדַת מַנְהִיגִים שֶׁסְּבִיבוֹ יְנַצַּח,

נֶהֱנֶה מִשֵּׁרוּת בְּנֵי אֱנוֹשׁ לְמֶחֱצָה.

מִי יִשְׁרֹק, מִי יֵילִיל, יִתְיַפֵּחַ,

הוּא, רַק הוּא מְלַהֵג וְקוֹבֵעַ;

מְפַרְזֵל כְּמוֹ פַּרְסָה הוֹרָאוֹת קַו לְקַו:

מִי בַּבֶּטֶן יַחְטֹף, מִי בָּרֹאשׁ, מִי בַּגַּב.

כָּל מִיתָה עֲבוּרוֹ כְּתוּפִין הִיא,

וְחָזֶה לוֹ רָחָב, אוֹסֶטִינִי*.

נובמבר 1933 

*אוסטיה – חבל ארץ בהרי הקווקז: רוסיה בצפון; גיאורגיה (גרוזיה) בדרום. (הערת המתרגם)

שיר זה "כיכב" בקטע הבא אשר הוקדש לבוריס פסטרנק ב"חדשות בן עזר" 682 (מומלץ לעלעל באתר http://benezer.notlong.com):

"...והנה פסטרנק משוחח עם המנהיג מן הטלפון שבפרוזדור דירה צפופה בה מתגוררות שש משפחות. פסטרנק היה איש ישר ותמים להפליא, והחמיר מאוד עם מוצא פיו. נראה כי מן הראוי לתת אמון בגרסתו לשיחה עם סטאלין, כפי שהיא נמסרה מפי בנו, יבגני פסטרנק. הגרסאות שהופצו בפי אנשים הרחוקים מפסטרנק טענו, שפסטרנק הסגיר את מנדלשטאם. אבל הן אלמנתו של מנדלשטאם, והן לידיה צ'וקוטסקאיה ברשימותיה על אנה אחמטובה, לא הטילו ספק בכך כי פסטרנק אמר לסטאלין בדיוק נמרץ את מה שהוא חשב באותו רגע.

סטאלין שאל האם מנדלשטאם הוא אוּמן (мастер), האם הוא, פסטרנק, אומן. למושגים מן הסוג "אומן", "גאון", "כישרון" היו משמעויות שונות בתודעתו של פסטרנק לעומת זו של סטאלין. אבל אין זאת כי סטאלין לא היה מטלפן אל פסטרנק אלמלא ביקש במוחו הזדוני למשש כיצד מגיב למאסרו של מנדלשטאם אחד המוחות החזקים והעצמאיים ביותר בימים ההם. האם אפשר להשמיד את מנדלשטאם, או שתהיה בכך משום הגזמת מה...

בזמנו, אחרי שסיים מנדלשטאם לקרוא באוזני פסטרנק שיר שנפתח בשורה: "לֹא נָחוּשׁ מִתַּחְתֵּינוּ מִדְרַךְ אֲדָמָה..." אמר לו פסטרנק: "אתה לא קראת דבר באוזניי. אני לא שמעתי דבר. זו איננה שירה, זהו אקט של איבוד עצמי לדעת."

בחקירתו, לימים, מנדלשטאם לא כלל את פסטרנק ברשימת האנשים שבאוזניהם קרא את השיר הזה..."

*  *  *

חַי אַלֶכְּסַנְדְר הֶרְצוֹבִיץ',*

כְּמוּזִיקַאי עִבְרִי –

כְּמוֹ יַהֲלוֹם עַתִּיר צְבָעִים,

עִם שׁוּבֶּרְט הוּא מַמְרִיא.

מִבֹּקֶר וְעַד לַיִל רַד,

עַל-פֶּה, כְּמוֹ בְּכִשּׁוּף,

סוֹנָטָה זוֹ, בְּלִי עַיִן רַע,

נִגֵּן הוּא שׁוּב וְשׁוּב...

מָה, אַלֶכְּסַנְדְר הֶרְצוֹבִיץ',

אוֹר יוֹם בַּחוּץ חָשַׁךְ?

הָה, אַלֶכְּסַנְדְר הֶרְצוֹבִיץ',

מָה טַעַם?.. הַיְנוּ הָךְ...

הַנַּח לָהּ לַטַּלְיַנוֹצְ'קָה**

אֶל שׁוּבֶּרְט, כִּי תָּאוּץ;

שִׁכְבַת הַשֶּׁלֶג מוּצָקָה,

עֲדַיִן שָׁם בַּחוּץ.

עִם מוּזִיקָה מַחְמַל הַלֵּב

נָמוּת לְלֹא מוֹרָא,

אַחַר כָּךְ כָּל אֲשֶׁר חוֹלֵף,

טָפֵל מִטּוֹב עַד רַע...

כִּי, אַלֶכְּסַנְדְר הֶרְצוֹבִיץ',

הַכֹּל עָבַר, נִשְׁכַּח,

הָה, אַלֶכְּסַנְדְר סְקֶרְצוֹבִיץ'***

מָה טַעַם?.. הַיְנוּ הָךְ...

27 למרץ 1931

*הרץ – "לב"; שם יהודי (וגרמני).

**טַלְיַנְקָה – מפוחית יד רוסית. טלינוצ'קה – כינוי חיבה לטלינקה.

***סְקֶרְצוֹ – (איטלקית) קטע מוזיקלי מנוגן ברוח של הלצה.  (הערות המתרגם)

את השיר הזה כתב מנדלשטם באחת הפעמים בהן התגורר בדירתו צפופת הדיירים של אחיו במוסקבה, והאזין בשקיקה לצלילי כינורו של השכן אלכסנדר הרצוביץ'...

סגנונו של אוסיפ מנדלשטם דומה במשהו לסגנון יצירתו של המאסטרו שלנו, אברהם שלונסקי (ויוסי גמזו הוא ממשיך המסורת). כמותו הוא הרבה להשתעשע וללהטט במילים. על כן, אין זה פשוט כלל וכלל לתרגם את שירתו על דקויותיה.

*  *  *

אֲנִי כָּל-כָּךְ לָהוּט,

בִּלְתִּי מֻרְגָּשׁ, דוּמָם,

עִם קֶרֶן אוֹר לָשׁוּט,

שָׂם אֵין אֲנִי קַיָּם.

בְּמַעְגָּל הַסַּב

הַקְרִינִי אֹשֶׁר, דְּרוֹר;

שַׁנִי מִן הַכּוֹכָב

אֶת מַשְׁמָעוּת הָאוֹר.

הַקֶּרֶן מִן הַסְּתָם

כְּמוֹתָהּ כְּאוֹר שָׁאוּל;

בְּלַחַשׁ עָצְמָתָהּ,

חַמִימוּתהּ – מִלְמוּל.

בְּקוֹל לוֹחֵשׁ, דּוֹעֵך,

בְּלַחַשׁ לָךְ אֲטְעִים;

בְּלַחַשׁ אַפְקִידֵךְ

לַקֶּרֶן, יָלַדְתִּי...

מרץ 23 – תחילת מאי 1937

לאנה אחמטובה

הַדְּבוֹרָה לִדְבוֹרַאי: "נְשָׁמָה טוֹבָה!"

זוֹ תְּכוּנָה לָהּ בִּכְלָל וּבִפְרָט הִיא...

עֲקִיצוֹתֵיהַ שֶׁל אַחְמַטוֹבָה               

שְׁנוֹת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ כְּבָר יָדַעְתִּי.

1934

* * *

יוסף אורן

עמוס עוז ותחבולת "המשורר הנסתר" [חלק שני]

זיקתו המיוחדת של עמוס עוז לסוגה השירית בספרות, פרק  נוסף ממחקר על תחום שעדיין לא נחקר ביצירתו

 כותבי סיפורת רבים, ובכללם גם כאלה שלא פירסמו שירים ולא התפרסמו כמשוררים, העריכו שירה וגם ניסו לפענח את סוד הקסם המיוחד שלה. מכולם הגדילו לעשות המְספרים אשר בדו בסיפוריהם דמות של משורר, בין כדמות מרכזית ובין כדמות משנית, וביטאו באמצעותו את דעתם על השירה. והיו בין המְספרים גם כאלה שייחסו למשורר הבדוי שלהם שיר שכתבו בעצמם, ובדרך זו נהנו משני העולמות: גם פירסמו את השיר שחיברו וגם הצניעו את אחריותם לו.

על משקל הכינוי "צדיק נסתר", הנפוץ בסיפור החסידי, אפשר לדבר במקרה כזה על מְספר שהינו "משורר נסתר". שני משוררים נסתרים בלטו בספרות דורנו והם: ס. יזהר ועמוס עוז. ושניהם גם איששו את טענתו של מיכה-יוסף ברדיצ'בסקי, מגדולי המְספרים בדור התחייה, שבעצמו לא כתב ולא פירסם שירה, אך הגדיר כשירה את כל סוגות הספרות היפה. בכך העניק למפרע גושפנקא לבחון בעתיד את הסגולות השיריות בסיפורת נדירת היופי הן של ס. יזהר והן של עמוס עוז.

שירת יזהר ב"ימי צקלג"

אף שיזהר לא פירסם שירים, בהגדרה הסוגתית-פורמלית, הסיפורת שלו היא שירה צרופה, וגם רוב גיבוריו המתלבטים בסיפורים הינם בעצם משוררים. יזהר הפך אותם למשוררים לא רק על-ידי שהזרים את תודעתם והפכם על-ידי כך ל"ליריים", אלא גם על-ידי שהעניק להם את הרגישות לבריאה: לנוף, לאדם, לבעל-החיים ולצומח, וגם את הסגולה לצייר את אלה בתודעתם כשהם מוּאֲנשים ומוּנְפשים.

   ואכן, ס. יזהר גילף את גיבוריו בנאמנות מלאה להגדרה שהשמיע על התכונה אשר מבדילה משורר מבני-אנוש אחרים. בכנס מפקחים של משרד החינוך, שבפניהם הופיע בתל-אביב בתשי"ט, השנה שבה הופיע "ימי צקלג", יצירתו החשובה ביותר, אמר כי המשורר "נשקף אל העולם דרך זכוכית צבעונין בשעה שכל הבריות מביטים בזכוכית ניטראלית, ומתוך זו נראים כל הדברים כבראייה בפעם הראשונה. - - - הוא מחונן ברגישות מיוחדת. אין כליו ככלי איש המדע, הוא רואה לעתים בכל גופו, כאותן החיות הנושמות בכל גופן, או כאותן החשות בכל מערכת גופן ולא רק במוקד תחושה מסויים."*

עד כדי כך כולם משוררים ב"ימי צקלג", שאלמלא צייד יזהר בפנקס קטן את קובי, החבלן בחבורת הלוחמים הקטנה שנשלחה להחזיק בגבעה חשופה בצפון הנגב, אי-אפשר היה לזהותו כמשורר בתוכה. ואכן, רק אחרי שהוחזר אל הגבעה, מליל ההטמנה של המוקשים, על כתפי חבריו, מצא אחד מהם בכיס חולצתו של קובי פנקס עם השירים שכתב, ואז הבינו שמשורר התהלך ביניהם.

חבריו של קובי כה הופתעו מגילוי זה, עד שאחד מהם הפך בו-במקום למשורר ואמר על רֵעוֹ המת את הפשוט והיפה במשפטים שנאמרו על משורר: "לא ידעתי שהוא שירים" (עמ' 914 במהדורת זמורה-ביתן משנת 1989). אלמלא נחה על אותו לוחם רוח השירה שחילצה מתוכו משפט צלול זה, היה ודאי אומר במעמד ההוא את המשפט המרופט מרוב שימוש שנוהגים הבריות לומר בדרך כלל על משורר: "לא ידעתי שהוא כותב שירים."

בניגוד לחבריו של קובי, שהופתעו לגלות שהיה ביניהם אחד ש"היה שירים", ידעו זאת הקוראים של "ימי צקלג" הרבה לפניהם, כי יזהר תיאר מספר פעמים את הרגע שבו נבראו השירים בקובי: "הבליש מבט לאחור אם אין משגיחים בו, ועִלְעֵל קצת בדפים בדחיקת בוהן, ורשם על הדף החלק שורה אחת, והציץ שוב בחזה הבקעה נְשוּבת הרוח והזוהר, וחש קיומו של חוט רִפְרוּפי כקורי-עכביש, שצריך לתפוש אותו כמות שהוא - - - וחזר ורשם שורה" (35-34).

תחילה הדגים יזהר רק שורות גולמיות, שבאופן זה הספיק קובי לרשום בפנקס ביום הראשון שלהם בצקלג (כך בעמודים 35 ו-49), אך בשלב אחר הדגים גם כיצד נברא שיר כמעט שלם בתהליך קטוע כזה: 2 שורות ראשונות נבראו בערבו של היום הראשון שלהם בצקלג (בעמ' 99), ו-5 שורות הוסיף להן בבוקרו של היום הבא (בעמ' 155). 

   ואכן, כדי להוכיח את אמיתות האמירה, "שהוא שירים", אשר נאמרה על קובי רק אחרי מותו, הציע זה שהחזיק בפנקס, החובש עמיחי, לחבריו, שרבצו באפס מעשה והמתינו לחידוש הקרב, להאזין לאחד השירים שמצא בפנקס של קובי:

                    נֵבֶל של חרדות אני.

                    מה יְבוֹאֵנוּ עד ערב

                    לבוקר-לבוקר מה יהי.

                    לַשָּׁוְא השמש היא שמש

                    העשב הוא עשב

                    וּתְכלת השמים תְּכוּלה.

                    הכול רוֹטֵן אימה.

                    כולי עוֹנֶה חרדות.

                      (שם, עמ' 974)

   בשורות מעטות אלה, שבדה כשיר של קובי החבלן, צמצם יזהר אשדות גועשים של מחשבות ומפלים סוערים של רגשות שהזרים קודם לכן בעשרות עמודים בתודעת הגיבורים של "ימי צקלג", כולם בני שמונה-עשר עד עשרים בלבד, בטכניקה של זרם התודעה. בשש השורות של השיר הזה ביטא יזהר את המצב הטראגי שאליו נקלעו הלוחמים הצעירים במלחמת העצמאות בתש"ח: הסתירה בין התשוקה העזה למצות את האפשרויות הנפלאות של החיים לבין האימה מפני המוות האורב ללוחם בקרב. בדרך זו הפקיד יזהר בידינו, באמצעות השיר הזה, שבדה כשיר של קובי, מפתח להבנת הדילמה שהעסיקה אותו בחטיבה המוקדמת של יצירתו, חטיבת סיפורי המלחמה בתש"ח, מ"חורשה בגבעה" (1947) ועד "ימי צקלג" (1958).

  זהו השיר השלם היחיד של המשורר הבדוי, קובי, שמודפס ב-1,200 העמודים שמחזיק הרומאן "ימי צקלג" (יצירה שיזהר התעקש להגדיר אותה כ"סיפור"), אך גם ככזה מעיד השיר על יזהר עצמו, מחברו המציאותי של השיר, כי כמו קובי, גם הוא עצמו "היה שירים".

הפואטיקה של מורה זלדה

בדומה ליזהר, אך בתדירות גדולה יותר, שילב גם עמוס עוז – אשר גם עליו מוצדק לומר "שהוא שירים" – דמויות של משוררים בעלילות סיפוריו, כי אלה העניקו לו הזדמנות כפולה: הן את הזדמנות לגלות את דעתו על "סוד השירה" והן את האפשרות לפרסם כ"משורר נסתר" אחדים משיריו.

על-פי עדותו של עוז ברומאן "סיפור על אהבה וחושך", היתה מורה-זלדה הראשונה, שממנה למד התלמיד עמוס קלוזנר, כי "מילים שונות עושות קולות שונים". זלדה גם הדגימה זאת לו, לילד בן שבע השנים, על-ידי התעכבות על ההבדל הקולי-צלילי בין המילים ועל ההשפעה השונה של צלילי המילה על השומע אותם: "אוושה, למשל, היא מילה לוחשת, צרימה היא מילה חורקת, למילה נהמה יש קול עבה ונמוך ולמילה צליל – קול עדין, והמילה המיה הומייה."

גיבורים אחדים המופיעים בעלילת הרומאן "מקום אחר", הרומאן הראשון של עוז, אישרו את האבחנה הזו של מורה-זלדה. פרח-המשוררים עידו זוהר, למשל, לא שמע מפי מורה-זלדה אבחנה זו על הקסם המוזיקלי שמוצפן במילים מעבר למשמעותן המילונית, אך מכוח עצמו הגיע אל סף הפיענוח של "סוד השירה".

בקיבוץ מצודת-רם, שבו מתרחשת עלילת הרומאן, סערו הרוחות, אחרי שנחשף לכולם כי נוגה בת השש-עשרה, בתו של המשורר ראובן חריש, הרתה מיחסיה עם עזרא ברגר. "המספרת" מדווחת דיווח נאמן על התגובה של כולם במילים הבאות: "חברי הקיבוץ וחברותיו אינם אוהבים את נוגה חריש. אנחנו יראים מפני רוח פראית אשר נשתרבבה על ידה אל תוך חיינו. מתוקף דחיפה פנימית מבקשים היינו שתילקח מכאן. שלא נראנה עוד. שתיענש על גאוותה. לא הריונה מרעים אותנו. עיקשותה ויהירותה הן הזרות לרוחנו. זילזולה הגמור שהיא מזלזלת בהגיוננו. לא בשם היגיון אחר, כי אם בשם דחפים עיוורים." (307).

עידו לא חלק עם אחרים את הדאגה שלהם לערכים של הקיבוץ וכלל לא התעמק בסתירה בין הסתייגותם של מבוגרי הקיבוץ מ"הרוח הפראית" של נוגה, שדחף אותה לקיים יחסים עם עזרא ברגר, בעוד אביה, המשורר ראובן חורש, הקדים אותה ובשם אותם "דחפים עיוורים" עצמם התגנב אל ברונקה בלילות שבהן שהה עזרא עם המשאית שלו מחוץ לקיבוץ. אף שהיה צעיר מנוגה בשנתיים, היה עידו מאוהב בה, וכפרח-משוררים התאמץ לברור את המילים המתאימות כדי לתאר לעצמו את קיסמה: "נוגה כמו אני אבל מן הקצה השני. היא הרבה, הרבה יותר. יותר מה. אישה. לא. פרא. גם-כן לא. יש מילה יפה לשצוף. שוצפת. אפשר לומר אותה על יין. על חיה רעה. על סוס דוהר. על נערה? על נוגה" (102).

בעוד עידו נפעם ממציאת המילה המתאימה ביותר לתאר לעצמו בעזרתה את נוגה, מהרהר ראובן חריש, משורר ותיק ממנו בקיבוץ, שבעטיין של המילים, כתיבת שיר היא מלאכה מייגעת ומייסרת עבור המשורר: "בעצם אין זה אלא חיזור קודח אחרי מילים. המילים בוגדניות הן. אתה סבור, כי אחזת בידך אחת עזה ומחוטבת ובהבטה שנייה הנה היא פרוצה נעווה בלה וממורטטת. מעשה-הכתיבה כמוהו כנהיגת משאית עמוסה במדרון תלול מסחרר. רגלך סוחטת בקשיחות את הבלמים, שיניך מהודקות, חושיך פקוחים ומחודדים כתער, בגבך מטפסת לרגעים צינה מכוערת, כמו גיחוך זידוני מחלחל מאחורי גבך. ועם זאת, ובלי שום חציצה, מושכת אותך התהום. מפתה אותך להניח לבלמים, לצנוח אל חיק רך. מכשפת אותך בחוטים סמויים של ערגת-טירוף. כך היא עשיית המילים." (73).

לבירור הנושא מוצדק להוסיף את דעתה של נוגה. בין שרוחהּ "פראית", כדעת המבוגרים בקיבוץ אשר מסתייגים ממנה, ובין שרוחהּ "שוצפת", כדעת עידו המאוהב בה, אין ספק שהיא אוהבת שירה אמיתית, אחת מאלה שמתמידים לקרוא ספרי שירה. בחדר שהיא חולקת עם דפנה במגורי הנוער, היא מתייחדת מדי פעם עם ספר שירים של אחת המשוררות הצעירות (198). ובימי האבל של רמי על אימו שנפטרה, ניאותה נוגה להגיע אליו לביקור אבלים, אך שלא כמקובל בימי אֵבל הציעה לו לקרוא באוזניו שירים שהיא אוהבת. הוא נענה לה, והם קראו שירים מספרי שירה אחדים "והתפעלו מן היכולת המפליאה לראות דברים שיגרתיים ביותר בעיניים אחרות, בעיניים חדשות. לדעתה של נוגה זהו סוד השירה." (346).

שירת עוז ב"אותו הים"

עמוס  עוז היה ודאי מפרט יותר מנוגה ואומר, כי סוד השירה מוצפן במילים: במשמעותן, בצליליהן ובאפשרויות האין סופיות לצרפן זו לזו. ולכן זהו האתגר הניצב בפני כותב השיר – לבְרור מבין המילים את אלה המוסרות את הרגש ואת המחשבה באופן הקולע וכובש-הלב ביותר.

ואכן, במשך שנים גילף עוז משוררים וגם ביטא באמצעותם בעלילות סיפוריו את דעתו זו, כי סודה הגדול של השירה הוא "סוד" המילים. לפיכך, כה הפתיע הרומאן שלו "אותו הים" שהופיע ב-1999, ואשר בו כלל 150 יחידות, חלקן בפרוזה רגילה, חלקן בפרוזה מחורזת (המקאמה) וחלקן יחידות של שירה לירית.

   שתי יחידות מבין אלה המחורזות באופן חופשי, עוסקות בהתמודדות של כותב השיר עם האתגר העיקרי שניצב בפניו – זיהוי המילים המוצלחות מכולן להבעת רגשותיו ומחשבותיו באופן הקולע ביותר וגם המשפיע מכולם.

   ביחידה המקאמית "כמו כילי שהריח שמועת זהב" (עמ' 57) מדגים עוז את הטכניקה שבה הוא משתמש לתכלית זו:

"אבל מה רוצה המספר לומר? האם הוא מר נפש? חמר בו דמו או לבו / נכמר או בשרו סמר לפני הסף? הנה אסף רשימת מילים: במילה יערות פחד / סתום. במילה גבעות עולם תאווה. אם אומרים בקתה, אומרים אחו, או הֵלך, / גשם, חמלה, מיד הוא נדלק כמו כילי שהריח שמועת זהב."

   ביחידה אחרת בספר זה, המופיעה תחת הכותרת "המְספר מעתיק לו ממילון הניבים" (עמ' 60), מדגים עוז טכניקה נוספת שלו בתחום ההתעכבות על משמעותן של המילים. הוא מדגים אותה הפעם על-ידי איסוף ניבים עם הפועל "בא":

         "מי שבא באש ובמים מי שהבטיח הרים וגבעות

          בא במבוכה, בא בטרוניה, בא לכלל כעס ובא

          לידי ניסיון. לא בא אל המנוחה ולא אל הנחלה.

          בא עד פת לחם. בא לידו. בא בימים ובא

          על עונשו ובאו מים עד נפשו. יבוא עכשיו

          על החתום. יבוא אל עמק השווה." 

   ואף שכבר בדה ברומאן הביכורים שלו, "מקום אחר", שירים עבור דמותו הבדויה של המשורר ראובן חורש, כלל עוז בין היחידות ב"אותו הים" גם שירים ליריים אחדים של "המספר" – התפקיד שהוא עצמו ממלא ביצירה הזו.

   כזה הוא השיר "נדמה לי" (עמ' 100), שהקורא ימצא בו רבים מאמצעי הביטוי של השירה: "אני" הדובר את השיר, חריזות בסופי טורים וחריזות פנימיות בתוך הטורים, גלישות המעבירות את הקריאה מסיומו של טור לתחילתו של הטור אחריו, ציורים, דימויים, מיקצב ואפילו מִצְלוֹלים :

              "לילה. בגינה חוֹרֶשֶׁת רוח. חתול,

               נדמה לי חתול, טופף בין שיחים, צל

               בתוך צל עובר. הוא מריח או מנחש

               דבר שממני נסתר. מה שלא לי לחוש

               מתרחש שם עכשיו בלעדי. ברושים

               נרעדים קלות, שחורים, בתנועת קינה,

               נדמה לי ליד הגדר. משהו שם נוגע

              באיזה דבר אחר. משהו פג. לכאורה

              מתרחש כאן כל זה ממש לנגד עיני

              הצופות בחלון אל הגן. נדמה לי.

              בעצם כל זה תמיד קרה ויקרה

              רק מאחורי גבי."

בשיר הזה צופה האני-הלירי בלילה מחלון ביתו אל חצר גינתו. בגלל האפלה, הוא מתאמץ לפענח את ההתרחשויות בגינה באמצעות הרחשים העולים משם. הרחשים מעידים על קיומה של פעילות גדולה, שעבורו היא חשאית וסודית, כי הוא איננו משתייך אליה וגם איננו מצליח לפענח אותה בוודאות. ולכן הוא נאלץ להודות במגבלותיו כבן-אנוש – אין לו שליטה אפילו על המתרחש ממש בחצרו ולנגד עיניו. יתר על כן: האני-הלירי גם מאשר כי "בעצם כל זה תמיד קרה ויקרה רק מאחורי גבי." בכך לא רק שבשיר הקצר הזה מדגים עמוס עוז את השקפתו על "סוד השירה", אלא שבו הוא גם מסכם את הרגשת אי-הוודאות הקיומית, אשר את מקורותיה האוטוביוגרפיים חשף לראשונה ובגלוי ב"אותו הים".** 

*אני חב תודה למשורר יהודה גור-אריה, אשר הסב את תשומת לבי להרצאה מוקדמת ונשכחת זו של ס. יזהר.

** הפירושים לרומאנים של עמוס עוז אשר הוזכרו במאמר זה זו נכללו בכרכים הבאים של הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית": הפירוש לרומאן "אותו הים" נכלל בכרך "הקול הגברי בסיפורת הישראלית" (2002). הפירוש לרומאן "סיפור על אהבה וחושך" נכלל בכרך "סוגות בסיפורת הישראלית" (2004).

סוף

אהוד: אילו ס. יזהר היה פחות "משורר", וקצת יותר יודע לכתוב פרוזה, לכתוב רומאן, לפחות כמו סופר אמריקאי בינוני – היה גם אפשר לקרוא את מרבית יצירותיו מבלי להשתעמם.

אני זוכר, לפני שנים, כאשר יצא לאור מחדש הספר "ימי צקלג" בשני כרכים בהוצאת זב"מ, נערך בנקט ספרותי חשוב בקפה חשוב ברחוב אחד העם בתל-אביב.

בקצה המוגבה, שהיה חלק מהקפה עצמו, ישבו כמו על במה כמה מגדולי הספרות העברית כמנחם ברינקר, חתן פרס ישראל בביקורת הספרות [פרס שחוקרים כנורית גוברין והלל ברזל לא זכו בו מעודם, גם לא יוסף אורן, שמוסר על הספרות העברית את חייו], והיה גם א.ב. יהושע. שנשא דברים ואמר, ואני מצטט מהזיכרון:

"כאשר הגיעו שני הכרכים העבים של 'ימי צקלג' בדואר אליי הביתה, ראה אותם על השולחן הבן שלי ושאל: 'אבא? אתה באמת תקרא את כל זה?' – ועניתי לו, 'זה לא ספר רגיל שקוראים אותו ברצף, זה כמו התנ"ך, קוראים בו כל יום רק דף אחד!"

לפי חשבוננו, בימים אלה, אחרי כך וכך שנים, כבר סיים א.ב. יהושע, אם אכן התכוון למה שאמר [שהרי סופרים גדולים מפרכסים זה את זה] – את קריאת הדף היומי ב"ימי צקלג", שעליו דיבר.

ובאשר לעמוס עוז, אולי מזלנו ומזלו הוא – שלא כתב שירים של ממש, שאז היה מתגלה במלוא חובבנותו הנמלצת, בעוד אשר דווקא בסיפוריו הקצרים האחרונים הגיע לכדי גיבוש הרבה יותר נקי, בסוגת הפרוזה, בקירבה לסגנון המדוייק והלא נפוח של יהושע קנז.

* * *

יהודה דרורי

מתקדמים לקראת מדינה דו-לאומית?

הפלסטינים זנחו מזמן את רעיון המדינה הפלסטינית. הם רוצים את כל ארץ-ישראל והם אומרים זאת בגלוי ובראש חוצות. הם לא יכבשו אותנו בכוח צבאי (כי הם אינם מסוגלים לכך...) הם כן יגברו עלינו באופן דמוגרפי. ישנה אצלנו שאננות מטרידה לאפשרות כזו, וישנם רבים אצלנו המקבלים מצב זה ביודעין ושלא ביודעין אף שכולנו נמצאים בסכנה מוחשית של איבוד המדינה הציונית.

מדינה דו-לאומית היתה והינה החלום הרטוב מזה שנים של השמאל הקיצוני הישראלי הכולל כיום את מר"צ, חד"ש ושאר הכנופיות הערביות. מצד אחר לגמרי, מדינה דו-לאומית, עדיפה אצל הגורמים החרדים אצלנו, על פני קיום המדינה הציונית – עובדה שהם מעולם לא הסתירו... ולבסוף, מדינה דו-לאומית זהו הכיוון שאליו מוליכים אותנו כיום גם החרדלים (אנשי ה"בית היהודי") על-ידי התנחלויות והיאחזויות בכל שטחי יהודה ושומרון בדרך לטישטוש מכוון של ה"קו-הירוק", זה המפריד כביכול בינינו לבין הפלסטינים – וליצירת עובדות בשטח.

אני יודע שלא יפה להשמיץ את החרדים אלא שעלינו (החילונים) לזכור שמלבד היות החרדים למדינה עומס כלכלי, פשלה חינוכית, ובושה חברתית – אבל אנחנו הרי "הגויים" (ואת הגוי מותר לרמות כתורתם...) – הם מאז ומתמיד הראו סלידתם מהציונות, וחלקם אף חבר לאוייב הערבי. בכל זאת הם נכנסו ל"מערכות הפוליטיות הציוניות" לקבל קצבאות ולסחוט תקציבים, כאשר הם אינם נושאים בעול הביטחון ואפילו יש ביניהם המסרבים לשרת כשרים ב"ממשלות הציוניות" (סגני-שרים זה "בסיידר"...) החיבור הנוראי הזה בין מפלגת השלטון, בין ביבי לחרדים והמשך שיתופם בקואליציית-נתניהו של החרדלים – ברור לנו שיביא בסופו של דבר את המדינה הדו-לאומית – דהיינו, "חורבן בית שלישי..."

חזון עיוועים זה צריך להפחיד את כולנו לגבי העתיד הציוני של המדינה, כי אפילו הסיכוי שלפחות אביגדור ליברמן יעמוד כסלע נגד מגמה זו של ריצוי החרדים, והמתנחלים – מתאכזב מיום ליום לנוכח התמסמסותו כשהוא עומד בסמוך לנתניהו.

לפיכך, אף שבחיים לא חשבתי שאכתוב את הדברים הבאים, וגם לא רציתי לומר דבר בנושא עד הבחירות – אני נאלץ, לנוכח הסכנה של החרדים ובנט בקואליציה עם נתניהו – להציע היום לבוחר להצביע למפלגות אשר תוכלנה לשבת בקואליציה כמשקל נגד לחרדים ולחרדלים, ובזאת אני מתכוון ל"עתיד" של לפיד ל"תנועה" של ציפי ליבני וגם ל"קדימה" של מופז.

אף שלא השכילו ליצור גוש אחד, ההצבעה למפלגות המרכז הציוניות הינה כיום משימה לאומית פוליטית חשובה, ועם כל הרצון הבסיסי שהיה לנו לתת כוח למפלגה גדולה וחזקה, העדיפות דווקא צריכה להיות לשמירת האופי הציוני והפלורליסטי של המדינה, כי לא נרצה לחיות במדינה דו-לאומית ואפילו שיהיו לה טילים-נגד-טילים והמזלטי"ם הכי טובים בעולם ואפילו עם כלכלת הייטק הכי משגשגת – מדינה דו-לאומית הינה חלום בלהות.

* * *

יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון

חליפת מכתבים ושידורים

אוקטובר-נובמבר 2000,

תשרי-חשוון תשס"א

אהוד בן עזר: שונאים בבית

חשבנו שיש לפחות מקום אחד בעולם שהוא כולו ישראלי, כולו שלנו ועליו אין ויכוח, והוא בית – יחד עם ערביי ישראל שהם חלק בלתי נפרד מן החיים והנוף. ופתאום גם הוא מלא גיס חמישי, שונאים חמומי-מוח שלא איכפת להם שתיהרס מדינת ישראל, ואם לא היה כוח צבאי ומשטרתי לעצור בעדם היו שוטפים גם את תל-אביב ושורפים אותה.

ואם חשבנו שבמלחמות הבאות ישבו ערביי ישראל בשקט, הנה גם תסריט זה עלול לקרות: מלחמה עם מדינות-ערב על הגבולות, טילים שמשגרות למרכזים העירוניים בישראל איראן, עיראק, סוריה ולוב, ובמקביל חלק ניכר מכבישי הארץ סגורים בגלל מהומות והתפרעויות של ערבים ישראלים, שלא לדבר על מה שמתרחש בגדה וברצועה. כלומר, מלחמה מבית ומחוץ בעת ובעונה אחת.

זה תסריט לא בלתי אפשרי, והוא מראה שהתחושה היסודית, שנשקפת עדיין סכנה לעצם קיומנו כאן, היא הנכונה והיא מאפילה על כל הטעויות שלנו, החל מההתנחלויות וכלה בביקור של שרון בהר הבית. אולי צריך "להודות" לו שביקר שם, כי בכך חשף את המציאות האמיתית שבה אנחנו חיים, את הסכנות ואת התחזית הקודרת לעתיד.

ושוב חוזרת אותה תופעה היסטורית, שהפלשתינאים פוגעים קודם כל בעצמם, בתשתיות ובתדמית שלהם, בסיכויים שלהם להיטיב את מצבם כמדינה-בדרך ולזכות בשיגשוג, בעזרה כלכלית ובתיירות הודות למדינות מערב אירופה ובעיקר ארה"ב. אהדת העולם למתפרעים אינה מביאה שום השקעות כלכליות.

וערביי ישראל, ככל שהם פוגעים בתשתיתם, וגם בנו, כך הם מפסידים, ומרחיקים את סיכויי השלום בדחותם מעליהם את רצונו הטוב של מרבית הציבור היהודי בישראל. אני לא חושב שאשכח להם אי פעם את הימים האלה שבהם ניסו למשוך לנו את הארץ מתחת לרגליים.

אהוד בן עזר, תל-אביב

פורסם במדור "מכתבים למערכת" בעיתון "הארץ" ביום 10 באוקטובר 2000

מתוך תוכנית "דיבורים ועוד" בטלוויזיה הישראלית בערבית

שעה 17.40, תאריך 21 באוקטובר 2000

מגיש: זוהיר בהלול

זוהיר בהלול: הסופר אהוד בן עזר שיושב כאן באולפן. שלום לך אהוד.

אהוד בן עזר: שלום.

זוהיר בהלול: אתה כתבת בעיתון "הארץ" ב-10 באוקטובר, תחילת ציטוט: "חשבנו שיש לפחות מקום אחד בעולם שהוא כולו ישראלי, כולו שלנו ועליו אין ויכוח והוא בית, יחד עם ערביי ישראל שהם חלק בלתי-נפרד מן החיים והנוף." אבל בבית הזה בעצם אתה אומר שיש ערבים, והשאלה, מדוע אתה מכנה את הערבים שונאים בבית?

אהוד בן עזר: אני לא כיניתי אותם שונאים. תראה, הבעייה של הדיון איתי היא קשה יותר, אני איש שמאל, אני חבר מועצת מרצ, הייתי בנשיאות [מועצת] מרצ...

זוהיר בהלול: אבל עברת מטמורפוזה.

אהוד בן עזר: לא עברתי שום מטמורפוזה. אני מאמין בשלום, אני בעד מדינה פלשתינאית, אני בעד מעמד למוסלמים בהר הבית, אפילו חלוקת ירושלים.

זוהיר בהלול: אז ממה נובעת האכזבה שלך?

אהוד בן עזר: אבל אני בשוֹק. ואני מבטא כאן, אני חושב, את רוב אזרחי ישראל, לא אורציון [ברתנא, שהשתתף בתוכנית], ולא עמוס קינן [שהשתתף בתוכנית] עם הנאיביות שלו, ברגע... [לא ברור] שהעליונות הישראלית, שכאילו רק בנו זה תלוי.

אני אומר לך, אנחנו מרגישים כבעל שאשתו בגדה בו בפעם הראשונה. זה היה השוק של אזרחי ישראל, בתל-אביב, של יהודים בעולם שדיברתי איתם, של מרבית החברים שלי.

זוהיר בהלול: אולי זה נובע מאי הכרת המציאות.

אהוד בן עזר: אנחנו שמענו כל הזמן, ונפגשנו עם חברים ערבים, והופענו, אני הופעתי בבית-לחם אחרי מאורעות מנהרת הכותל, עם נתן יונתן ועם נזי ח'יר ועם עוד סופר ערבי, מוחמד עלי טהא, ועמדנו דום לזכר שבעים ההרוגים ממנהרת הכותל, וניהלנו דו-שיח עם אנשי בית לחם.

זוהיר בהלול: כשאתה מדבר על...

אהוד בן עזר: רגע, נענינו לכל בקשה...

זוהיר בהלול: אהוד, אהוד...

אהוד בן עזר: ...ואמרו לנו כל הזמן שערביי ישראל הם הגשר לשלום. עכשיו יש לנו הרגשה שהם שומטים לנו את הארץ מתחת לרגלינו, שהקו הירוק איננו שונה מהגדה ומהרצועה. שאם תהיה עוד פעם מלחמה מבית היא תהיה [גם] מבחוץ, היא יכולה ממחר לפרוץ. תוך [חודש, תוך] שנה, תהיה לנו מלחמה מבית, התערער האמון שלנו בערביי ישראל, למרות הרצון.

רגע, עכשיו, אנחנו מוכנים לשבת ולהמשיך בדו-שיח, אבל עירערתם בנו ביטחון יסודי, חלום אולי, שיש לנו תרבות אחת ישראלית פה, ואנחנו חיים פה יחד, ואתם מפגינים ולא יורים בשוטרים ולא עושים פרובוקציות שמסכנות אותנו ואתכם. ניראה אתכם חיים תחת ערפאת או תחת סאדם חוסיין, אתם רוצים להרוס את מדינת ישראל שאתם חלק מאזרחיה. אנחנו בסירה אחת, אני לא מרחיק לכת...

[ליותר מכך לא נתנו לי לדבר באותה תוכנית. – אב"ע]

אהוד בן עזר: רק שביתת נשק

מאורעות אוקטובר 2000  מחייבים את רוב-רובו של הציבור הישראלי, שרצה בשלום והאמין בשלום, ובייחוד את אנשי השמאל, לערוך חשבון-נפש נוקב – גם אם תוצאתו תגרום קורת רוח רבה לימין הסהרורי, הקיצוני והמתלהם.

צריך להודות בכאב ובצער שאנחנו יכולים אמנם להמשיך לרצות בשלום, אך לאחרונה חדלנו להאמין באפשרות התגשמותו בעתיד הניראה לעין.

תהליך אוסלו והשלום עם ירדן ומצרים נטעו בנו את ההרגשה שאנו מתקדמים להסדר שלום סופי עם הפלשתינאים ושאר מדינות ערב. אך מאורעות אוקטובר 2000 בתוך ישראל ובשטחים, ההתלהמות האנטי-ישראלית בכל המרחב הערבי והמוסלמי ובפזורתו בעולם, והשינאה התהומית כלפינו – מחייבים אותנו לבחון מחדש את יחסינו עם הערבים ולהגיע ביושר למסקנה הבאה: למעשה מה שאירע עד כה בסיומה של כל מלחמה בינינו, ובין מלחמה למלחמה, לא היו אלא שביתות-נשק זמניות, מהן שקטות ומהן רוויות טרור ערבי ותגובות שלנו – 48, 56, 67, 73, 82, 90 ו2000- – ומהצד הערבי – רצון לצבור כוח לסיבוב נוסף בתקווה שיום אחד תימצא שעת כושר לחסל את ישראל או לגמדה ולבודדה עד כדי חידלון.

כן, נמשיך לדבר על תהליך אוסלו, ועדיין נרצה בשלום, אך לא נוכל להאמין בו. ייחתמו ודאי הסכמים חדשים, יהיו אולי תקופות רגיעה – אבל למעשה אלה יהיו רק שביתות נשק זמניות. לא יהיה שלום. חיינו עד כה יותר מ120- שנה בתוך הסכסוך, נמשיך לחיות ולהתחזק כאן עוד שנים רבות, כי אין לנו ברירה אחרת.

אהוד בן עזר, תל-אביב

פורסם במדור "תגובות" בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום 6 בנובמבר 2000

המכתב ליוסי שריד

תל-אביב, 21.11.00

ליוסי שריד היקר שלום רב,

לא בלב קל אני כותב לך מילים אלה. החלטתי לפרוש ממועצת מרצ ומכל פעילות בתנועה. לאחר ששמעתי, שלשום בערב, את חברת המועצה מיכל עדן פותחת את הדיון המדיני בקריאה מהבמה לפינוי המתנחלים מהשטחים וגורפת מחיאות כפיים באולם מבלי שתישמע קריאת הסתייגות אחת – הבנתי שהטמטום פשט מאוד בתנועת מרצ וכי חבריה וניבחריה אינם מבינים שבקריאתם לפנות את ההתנחלויות עכשיו, לא בהסדר שלום עתידי – הם משחקים לידיו של ערפאת ונותנים לו הכשר לשפוך דם יהודים, בהסכמתנו.

ההתקפה למחרת, יום שני, על אוטובוס התלמידים מכפר דרום – דומני שהצדיקה את יציאתי הנרגזת ממועצת מרצ. רשימתי במדור "תגובות" של "ידיעות אחרונות", שנדפסה אתמול, יום שני, 20.11, שעות ספורות לפני הפגיעות באוטובוס, מסבירה היטב את עמדתי:

פינוי לא יביא שקט

הלב מתקומם והשכל אינו מקבל את הפיכתו של ראש הממשלה אהוד ברק לשק-החבטות של הימין ושל השמאל כאחד. המוטיבציה של הימין ברורה, אולם השמאל מטיח בו בטיפשות ועיוורון את מה שהוא הטיח ברבין המבודד בחודשים שלפני הירצחו: שהוא מתקדם לאט מדי בתהליך השלום והנסיגה.

מבקרי ברק מהשמאל אינם מוכנים להודות שגם רבין היה מגיע לאותה שעת אמת עם הפלשתינים, וכי בימים אלה של מלחמת אזרחים כמעט טוטאלית בין יהודים לערבים מהנהר ועד לים, שום פתרון פלא לא יספק את ההתלהמות הערבית – אפילו לא פינוי כל ההתנחלויות ונסיגה לקווי ה-4 ביוני 1967, הוכחה לכך היא התנהגות החיזבאללה לאחר שצה"ל פינה את כל אדמת לבנון עד המילימטר האחרון.

אם יפונו כיום ההתנחלויות, יסיקו הערבים שסופה של ישראל קרב ובא ויתבעו מאיתנו גם חזרה לקווי החלוקה של 1947, דהיינו פינוי הגליל וחלקים נרחבים מהנגב. גם לתביעה זו – מן הסתם – תימצא תמיכה בקרב חלקים מהשמאל הישראלי.

אנו נידונים אפוא למלחמת התשה ממושכת, שבה צפויים ליפול קורבנות ישראלים נוספים – בין היתר בהגנה על ההתנחלויות. במלחמה זו – כמו בכל מלחמה – צריך לנצח, ורק לאחר שיושג הניצחון ויתחדש המשא-ומתן המדיני, ניתן יהיה לפתוח מחדש את הוויכוח על עתיד ההתנחלויות. עד אז גם ראוי ראש הממשלה לכל התמיכה אפשרית.

[פורסם במדור "תגובות" בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום 20 בנובמבר 2000]

עד כאן דבריי בעיתון. אני יודע שאתה אינך מתעלם מההיבט הביטחוני, וכי אמנון רובינשטיין קרוב לדיעותיי כמעט במאה אחוז, אבל הרוח הכללית הנושבת במרצ, דברי הבלע של שולמית אלוני מתחילת המהומות, והנטייה המטופשת של מרבית חברי מרצ והשמאל הישראלי וסופריו ואנשי הרוח שלו – לקחת את כל האחריות על עצמנו ולא לראות שהסכם אוסלו קרס בגלל הפלשתינאים, שחלק ניכר מערביי ישראל חדל להיות נאמן למדינה, וכי למעשה מלחמה לנו כעת כמעט בכל העולם הערבי והמוסלמי, מלחמה על עצם קיומנו כמדינה – כל אלה אינם מאפשרים לי להמשיך להזדהות עם מרצ מבחינה מוסרית. אני מניח שבסופו של דבר גם אבטל את חברותי בתנועה.

בברכת ידידות,

אהוד בן עזר

גלי צה"ל, תוכנית "עושים צהריים"

שעה 13.15, תאריך 22 בנובמבר 2000

מגישה יעל דן

יעל דן: הרב יואל בן-נון, שלום לך.

הרב יואל בן-נון: שלום וברכה.

יעל דן: אתה שומע את הקריאה המפורשת של הסופר א.ב. יהושע אליך, אליכם המתנחלים – למען ילדיכם, למען ילדינו, אנא, המתנחלים, היו אמיצים, גלו עוז-רוח ותבונה והתפנו בעצמכם חזרה אל מדינת ישראל. צאו משם!

הרב יואל בן-נון: אני רואה בזה שקר וצביעות וגם חוסר מוסריות משווע. קודם כל, ממשלת ישראל בראשותו של אהוד ברק הלכה לקמפ-דייוויד לא על פי הקווים שלי, לא על פי הרצונות שלי. והמשא-ומתן נכשל והתפוצץ שם לא על התנחלויות ולא על מתנחלים. ואהוד ברק אפילו לא העלה על דעתו לתבוע את זכותם של היישובים האלה להישאר בהסדר קבע. זה התפוצץ על ירושלים ועל זכות השיבה. וכל עוד הפלסטינים לא מוותרים על זכות השיבה, אין בכלל בית לחזור אליו, אין בכלל מדינת ישראל שיכולה לחיות בשלום כל עוד הפלסטינים מתעקשים על זכות השיבה לתוככי ישראל.

עכשיו פרצה האינתיפאדה הזאת על אל-אקצה, על ירושלים, על זכות השיבה. היא פרצה בוואדי-ערה, היא פרצה בגילה, היא פרצה בכל מקום.

כעבור כמה שבועות ראו הפלסטינים שהעסק לא הולך, הם לא משיגים מטרות, הם מלכדים את הציבור הישראלי נגדם.

יעל דן: מה אתה אומר? – אנחנו, המתנחלים, לא הבעייה של מדינת ישראל, זה בכלל לא הבעייה?

הרב יואל בן-נון: אני אומר שזאת לא הבעייה...

יעל דן: [ש]"לא בגללנו מתנהלים הקרבות האלו"?

הרב יואל בן-נון: הפלסטינים ראו שהם לא מצליחים, שהציבור הישראלי מתלכד נגדם, והם הסיטו את האש לפני כשבועיים בצורה מתוכננת אל המתנחלים, בידיעה ברורה, שהם יובילו לזה ש-א.ב. יהושע יכתוב דברים כאלה. ואין לי שום ספק שבעצם הרגעים האלה מתרגמים את דבריו לערבית ויושבים הרוצחים בעזה, דחלאן וכל חבר מרעיו, עם הראיס שלהם, וקוראים בערבית את הדברים האלה, ונהנים ואומרים: עוד כמה רציחות, עוד כמה הרוגים, ואנחנו אכן נביא להוצאתם מפה בכוח, לא בהסכם, אלא בכוח. ובכל מקום שיתפנה בכוח... יביאו לכך שחזית האש תרדוף אחרינו [גם] למקומות אחרים. מי שיפנה את כפר דרום ואת נצרים, תעבור האש הלאה... חמישה קילומטר מעזה ומחאן-יונס יושבים גם נחל עוז, בארי וכיסופים.

יעל דן: הרב בן-נון, נידמה לי שהסופר א.ב. יהושע מייצג חלק לא קטן בציבור. בסקר שעשה למעננו מכון גיאו-קרטוגראפיה, מדובר בערך בארבעים אחוז שחשים שנהרגים פה ומשלמים דם יקר ונפשות רבות – בשביל הרצון העיקש שלכם לשבת במקום הזה, שחלק גדול מאוד מהציבור היה מוותר עליו.

הרב יואל בן-נון: אני אומר עוד הפעם, אם יבוא הסכם שמדינת ישראל תקבל אותו בהצבעה עם ממשלה דמוקרטית – הממשלה הנוכחית אין לה רוב דמוקרטי – אבל נניח שתהיה ממשלה אחרת שיש לה רוב דמוקרטי והיא תשיג הסכם ותביא אותו למשאל-עם, ויהיה רוב שיצביע בעד הסכם כזה – אני לא נלחם נגד עמי שלי אף פעם, אני מקבל הכרעות דמוקרטיות.

היישובים האלה הוקמו על-ידי ממשלות שנבחרו באורח דמוקרטי. האם מוכן השמאל הישראלי לקבל החלטות דמוקרטיות, או כשזה לא נוח לו, אין הכרעה דמוקרטית וגם אין מוסר?

חמש שנים אמרו לנו, שמילים יכולות להרוג, להביא לרצח פוליטי, והנה המילים הורגות בנו מצד אחד, והרוצחים מבצעים את גזר-הדין מצד שני, ואנחנו יושבים תחת אש צולבת משני הצדדים, כאשר ברור גם בשאלות שלך ל-א.ב. יהושע, היה ברור, שהפירוש של המילים האלה עכשיו איננו אלא זאת – להוסיף פיגועים כדי להכריע את המערכה הזאת ולדחוק אותנו בכוח החוצה כמו מלבנון, ומי שיגיד שלבנון לא גרמה להחלטת ערפאת לצאת למערכה הזאת, הוא מתעלם מהדברים של ערפאת עצמו. ערפאת עצמו אמר מפורש, שחסן נסראללה ומה שקרה בלבנון שיכנע אותו שזאת הדרך היחידה.

יעל דן: הרב בן-נון, הקריאה של הסופר א.ב. יהושע אליכם היא לא רק פוליטית, היא גם קריאה אישית רגשית מאוד, הייתי אומרת. הוא אמר, הורגים שם, הורגים את הילדים שלכם.

הרב יואל-נון: בוודאי.

יעל דן: למה לכם? אני שואלת אותך, הורגים את הילדים שלכם, למה לכם?

הרב יואל בן-נון: הורגים את הילדים שלנו ואת החיילים שלנו בכדורים חיים, והורגים אותם פעם שנייה במילים האלה.

זה מה שאני שומע, זה מה שאני מרגיש, זה בעיניי בלתי מוסרי בעליל. אדם מוסרי כמו איש שמאל מובהק אהוד בן עזר, הבוקר דיבר איתי, פרש מהנהלת [צ"ל ממועצת] מרצ בגלל העניין הזה. איש שמאל הגון ומוסרי היה אומר לפלסטינים: קודם כל, כל עוד אתם יורים, אני מתנחל. כל עוד אתם רוצחים, אני מתנחל, ברגע שייפסק ההרג ויפסיקו להוציא להורג נשים וילדים פה, אז נדבר.

יעל דן: כן. הרב יואל בן-נון, אני מודה לך.

אהוד בן עזר ויוסי שריד

בתוכנית "הכל דיבורים", מראיינת אסתי פרז

קול ישראל, 27.11.00

אסתי פרז: שלום לסופר אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר: שלום שלום.

אסתי פרז: כתבת באחרונה מכתב חריף מאוד ליוסי שריד, ובו אתה מודיע לו על פרישה מחברות במועצת מרצ. למה?

אהוד בן עזר: האמת שאני מדבר בהרבה כאב, ובהרבה התלבטות. אני רואה את עצמי כאיש שמאל וכאיש מרצ, ואני לא פרשתי מחברות בתנועה. אבל במועצת מרצ, הראשונה לאחר פרוץ המהומות או המאורעות, מאז אוקטובר – עלתה אחת מחברות המועצה, והדבר היחיד שהיה לה לומר הוא שצריך להוריד מיד את כל ההתנחלויות, והיא גרפה גל של מחיאות כפיים, ואף לא קריאה אחת נגד. זה היה יום לפני האירוע, לפני ההתקפה על האוטובוס בכפר דרום.

ואני פשוט, רגשית, לא יכולתי להתאפק, ואני קמתי ואמרתי שזאת בושה וחרפה, שהיא מתירה שפיכת דם של יהודים, ושאני לא מוכן להישאר יותר בפורום הזה, וקמתי ויצאתי בקריאה די קשה, שאמרתי: "תישארו עם הטמטום שלכם!"

אסתי פרז: כתבת במכתב: "בתנועת מרצ, חבריה ונבחריה של התנועה אינם מבינים שבקריאתם לפנות את ההתנחלויות עכשיו, לא בהסדר שלום עתידי, הם משחקים לידיו של ערפאת ונותנים לו הכשר לשפוך דם יהודים, בהסכמתנו."

אהוד בן עזר: בהחלט. אני אומר, יכול להיות שיהיה צורך לפנות התנחלות זו או אחרת כמו שפינו את קבר יוסף, מטעמים ביטחוניים, יכול להיות שאם המלחמה תתמשך, מטעמים שלנו נצטרך לקצר קווים, אבל אין לזה שום דבר עם הוויכוח עם הערבים, בשבילם גם הכביש מיספר אחד, לטרון, לירושלים – צריך להחזיר אותו מיד, ואת שכונת גילה, אין הבדל בין ההתנחלויות. ברגע שמדברים על חזרה לקו 67, אז אם זה במשא ומתן לשלום, קובעים איזשהו גבול מוסכם, שגם לכך אני, יש לי הערה – אני לא חושב שישנה איזושהי אפשרות להפרדה – אנחנו נישאר תקועים אלה באלה לנצח – ולכן לא יהיה קו של תעלות ושל גדרות שמעבר לו יש מישהו אחר, נישאר תקועים יחד זה בזה.

אבל בתוך כל המלחמה הזאת, לקום ולפנות את כל ההתנחלויות? שהערבים ישרפו אותן!? יתלהמו, כמו שמלבנון יצאנו – יתייחסו לזה? בעיניי זה ניראה התחלת הסוף של מדינת ישראל, מין פינוי שכזה. הרי ברור איך זה יתקבל.

אסתי פרז: ואתה מין קול דומם אחד במועצת מרצ או שאולי יש עוד אנשים שחושבים כמוך?

אהוד בן עזר: איש לא... חוץ משיחת הטלפון שהיתה לי הבוקר עם יוסי שריד, וליבנו כמה דברים. אבל קשה לי להסכים איתו. הוא טוען שהמתנחלים בכל זאת משתמשים במצוקה הזאת של דם יהודי שנשפך היום – כדי שאנחנו נצדיק אותם. אני אומר שאני לא מוכן שדם יהודי בכפר דרום יהיה הפקר, אבל אם זה בחדרה, שם זו היתה תינוקת ערבייה שנפגעה [בפיצוץ האוטובוס] – אז [רק] נגד זה צריך להתקומם?

או המכתב המופרך של א.ב. יהושע, שהוא קורא למתנחלים לחזור כאילו הם ה"פייה נואר" באלג'יריה [רגליים שחורות, כינוי-גנאי למתיישבים הצרפתיים באלג'יר] – ואנחנו צרפת. איזו צרפת?! הרי בתוך הקו הירוק הכל בוער. הרי מיליון אזרחי ישראל הערבים כבר לא קוראים להם ערביי ישראל, זה הפלשתינים כאן.

אסתי פרז: מה שאתה אומר, באופן מאוד פשוט ומאוד ברור, זה שלתנועת מרצ יש מבחינתך, כמו שאתה רואה את הדברים, בעייה מוסרית קשה היום.

אהוד בן עזר: ודאי. אבל מה שכואב לי שמהרגע שאני אומר את הדברים האלה – ותאמיני לי שאנשים מן השורה שאני פוגש, מרגישים כמוני... אומרים לי [במרצ]: "נהיית איש ליכוד!"

זאת אומרת, אני בעד מדינה פלשתינית, אני בעד חלוקת ירושלים, אני בעד מסירת הר הבית לערבים, אני... בהסכם, אבל בהסכם שלום אמיתי, ויתור [מצידם] על זכות השיבה, עם הכרה בזכותנו על הארץ במאה אחוז, בגבולות ישראל שיוסכמו. אבל בתוך המלחמה הזאת לקום ולפנות את ההתנחלויות ולסגת לכאן? זאת מפולת! אנשים לא מבינים איפה אנחנו חיים!

אסתי פרז: והדרך לדעתך היא באמת לקום ולפרוש מתנועה ש...

אהוד בן עזר: לא. אני לא פרשתי מהתנועה. אני פרשתי מהמועצה. אני הייתי ניבחר במועצה ואני עדיין לא פרשתי מהתנועה כי אני מתעקש על זכותי לומר את הדברים האלה כאיש שמאל, ולא שתיכף יגידו לי... גם כמה מחבריי הערבים, מרגע שלא הסכמתי לדעתם במאה אחוז, אומרים לי: "אתה איש ליכוד!"

אסתי פרז: כועסים עליך?

אהוד בן עזר: ודאי. "בגדתי בהם!" – ברגע שאתה לא מקבל את הטיעון הערבי במאה אחוז, כמו שחלק מהסופרים הנכבדים שלנו, ואנשי הרוח, שהם פשוט חיים ב... ב... אני לא יודע איך להגדיר את זה! – הם חיים באספמיה! – חיים בעולם שלא קיים! – וזה, אני רואה בזה, חלק משיגעון הגדלות הישראלי, ורגש העליונות, כאילו אנחנו במעשינו גרמנו להתנגדות הערבים אלינו – רק נהיה טובים כמלאכים, והם יאמצו אותנו אל חיקם!

אפוא?! זה שיגעון גדלות ישראלי, זה מאפיין את הדיבורים של א.ב. יהושע כל השנים. לקיחת האשמה על עצמנו כאילו בנו תלוי הכול! – תשמעי, אני התחלתי להאמין לערפאת. אני מאוד-מאוד מפקפק בתקפות של הסכם אוסלו. אני עשר שנים האמנתי שאנחנו הולכים לקראת שלום. כרגע אני רואה שאם מסוגלים כך לשבור את הסכם אוסלו, ואת כל ההשקעות שהשקיעו בהם, עשרות מפעלים שנוצרו לטובת שני העמים, לטובת הדו-קיום, איפה? אני לא רואה שלום באופק.

אסתי פרז: ואתה, אתה אומר שבעצם, אם אפשר להבין מדבריך, שאתה מסכים, מסכים מאוד אפילו, בימים האלה, עם דברים שאנחנו שומעים מצד הימין של המפה הפוליטית...

אהוד בן עזר: לא! אני תומך באהוד ברק. אני חושב שהקו המרכזי, שהוא מוליך אותו, צריכים כולם להתגייס סביבו, כי זה מאבק על ישראל שבתוך הקו הירוק, שלא נרמה את עצמנו, הרי אם נגביר את הקו או את הכמות של התגובות [הצבאיות] שלנו, זו מחר יכולה להיות מלחמה כוללת עם מצרים, עם עיראק, עם טילים על תל-אביב! תל-אביב היא קו-חזית במערכה זאת. ואם המשטרה עומדת כבר חודשיים, והצבא, מול מהומות, ואם לא היו עוצרים את המהומות של ערביי ישראל, אז [הם] היו יכולים גם לשרוף עוד יישובים יהודיים, לא רק את הצומת של אום-אל-פאחם. אם אני נוסע בלילה בוואדי ערה, אני צריך להרגיש כאילו בארץ אוייב אני נוסע? מה זה? הם מנסים לשמוט מתחתינו את ההרגשה שארץ-ישראל, שישראל שייכת לנו! – אז איש שמאל זה לא אדם שמתאבד. אני בעד שלום ודו-שיח, אני, לכל מיפגש אני ממשיך לבוא, אבל אני עומד על זכותי לומר את מה שיש לנו לומר, להגן על עצם הקיום שלנו.

אסתי פרז: הסופר אהוד בן עזר, תודה לך על הדברים האלה.

אהוד בן עזר: תודה לכם.

אסתי פרז: שלום לחבר הכנסת יוסי שריד.

יוסי שריד: שלום רב.

אסתי פרז: נידמה לי, יוסי שריד, שטובי מתנגדיכם, מתנגדי מרצ, לא היו מגדירים את הדברים כל-כך יפה כמו אדם שעד לאחרונה ישב במועצה של מרצ?

יוסי שריד: אני מאוד מכבד את מה שאומר אהוד בן עזר. אני קיבלתי את מכתבו, אני מיהרתי להשיב עליו, אם כי אני מניח, אני יודע, שהוא עדיין לא קיבל אותו. ביקשתי מאהוד בן עזר שניפגש ונלבן בינינו את הדברים. אני לא כועס עליו, בניגוד לאנשים אחרים...

אסתי פרז: מכבד אבל לא מסכים.

יוסי שריד: לא מסכים. בהחלט. גם העניין הוא מעט משונה. אני חושב שאהוד הגיע למועצת מרצ, אולי, אני לא רוצה חלילה לחשוד בכשרים, עם איזושהי החלטה מוקדמת, כי לבסס פרישה ממועצת מרצ, לא ממרצ, דרך אגב – על סמך הופעה של חברת מועצה זו או אחרת, שאני את כולם מכבד, ואני גם לא יודע בדיוק למי הכוונה, אני גם לא שמתי לב שהיה איזה פרץ של מחיאות כפיים להתבטאות כלשהי...

אסתי פרז: הוא כתב את זה במכתב באופן מאוד ברור. גם ציין את שמה, חברת המועצה מיכל עדן שפתחה את הדיון, לפי מה שהוא כותב...

יוסי שריד: אני, כמו שאני מכבד את אהוד בן עזר, אני מכבד גם את מיכל עדן, אבל אילו היה אהוד בן עזר מאריך רוח והיה מתעכב במועצה, והיה שומע את נאומי במועצה, ואני בכל זאת יושב-ראש התנועה, אני חושב שאולי בסופו של דבר הוא לא היה מחליט כפי שהוא החליט.

אבל הדברים שהוא אומר בהחלט יכולים להישמע בתוך מרצ, ואנחנו מכבדים את זכותם של כל החברים שלנו, תהיה דעתם אשר תהיה, להשמיע אותם באופן הכי ברור, ואת יודעת שאנחנו נמצאים לא פעם במצב שמכים אותנו בשני הקצוות של המקל, ולפעמים אני מודה לאלוהים שאין למקל יותר משני קצוות, כי אחרת היו מכים אותנו גם בעשרה קצוות. את יודעת שמצד אחד שמענו בזמן האחרון דיבורים, אתם ודאי עסקתם בזה לא מעט, על שתיקת השמאל ועל מבוכת השמאל וכל מיני דברים מופרכים מן הסוג הזה, שהשמאל לא מספיק ברור...

אסתי פרז: אני לא כל כך בטוחה שהם מופרכים. נתגלו בקיעים פה ושם.

יוסי שריד: מופרכים. הנה את רואה שיש טענה נגדי. ועכשיו, מצד שני, נשמעת טענה שהשמאל הוא חד מדי וקיצוני מדי ואולי חד-צדדי מדי – והתפקיד שלנו, של כל האנשים האחראים, ושלי אולי באופן מיוחד, כיושב-ראש התנועה, לאזן את הדברים ובעיקר לעשות את הדברים המתחייבים, מבלי לשאול את עצמנו בכל יום מה מזג האוויר הציבורי ולהתייצב על פי משב-הרוח המזדמן.

אסתי פרז: סדקים קשים בתנועת מרצ או שזהו קול בודד?

יוסי שריד: אני לא מכיר שום תנועה שהיא יותר מלוכדת ויותר מאוחדת ויותר סולידארית מתנועת מרצ. כפי שאת יודעת, אין אצלנו לא פרץ ולא צווחה. וזה קול, ואנחנו מכבדים קול, אפילו הוא קול של יחיד, אני לא יודע אם הוא קול של יחיד – אבל אנחנו מכבדים גם קול של יחיד. אני מרשה לעצמי לומר – אלה ואלה דברי אלוהים חיים, ואנחנו צריכים לעשות את הדברים שנכון לעשות אותם על פי האלוהים שבלבבנו.

אני מרשה לעצמי להניח, אני לא זוכר במדוייק, אני גם לא יכול לזכור, שאהוד בן עזר, בימים הראשונים של מלחמת לבנון, אולי גם תמך במלחמת לבנון. כי זה היה משב הרוח, זו היתה המגמה הכללית, וקשה מאוד, כאשר, נניח – יוצאים למלחמה או נמצאים במצב של עימות, לראות את הדברים באופן יותר מאוזן, ובעיקר באופן יותר אחראי. בכלל, הכי קל...

לכן, נידמה לי, שאהוד בן עזר בחר לעצמו את המלאכה הקלה. אנחנו, לצערנו, לא יכולים לבחור לעצמנו את המלאכה הזו, להכות על החזה של הזולת. כדי להכות על החזה של הזולת, אין צורך במרצ. וכדי להיות אחראים על אגף הייאוש, אין צורך במרצ. אנחנו אחראים על אגף התקווה, ואנחנו בודקים את עצמנו לא מה הצד השני לא בסדר – זה אגב אנחנו יכולים להגיע להסכמה תיכף ומיד, אבל זה לא מוביל אותנו רחוק – אלא מה אנחנו גם לא בסדר.

כדי לומר מה הצד השני, הצד הנגדי, לא בסדר – אז אפשר להסתפק בלימוד לבנת, ובאביגדור ליברמן, ובאנשים אחרים. אבל אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו מה אנחנו לא בסדר? ובעיקר אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו במה אנחנו יכולים להועיל, כי אנחנו לא משקיפים מן הצד. אנחנו חייבים עכשיו למנוע הידרדרות במצב. ואנחנו מוכרחים למנוע עכשיו שפיכות דמים נוספת. המחוייבות הראשונה שלנו במעלה היא לכל אדם שיכול חס וחלילה וחס לשלם בחייו. זו המחוייבות הראשונה שלנו ואנחנו מנסים לעבוד על פי מיטב מצפוננו וודאי נזכה לביקורת גם מצד אל"ף וגם מצד בי"ת.

אסתי פרז: אז אולי תצטרף לממשלת האחדות, היוזמה שעכשיו גולדשמיט מפעיל וטומי לפיד מוביל?

יוסי שריד: לא. ממש לא. אילו היינו חושבים שיש בממשלת אחדות לאומית כדי להועיל במשהו, לשפר במשהו את המצב המדיני או הביטחוני, לא היינו מהססים לעשות זאת. אבל מכיוון שאנחנו בטוחים לחלוטין שלהועיל הממשלה הזאת לא תועיל, והיא עלולה לדרדר את המצב הביטחוני, והיא עלולה אפילו להביא לעימות איזורי, לכן אנחנו לא נשתתף בממשלה כזו.

אסתי פרז: נידמה לי שמרצ היא ממש בין הסיעות היחידות שמחר יצביעו נגד פיזור הכנסת.

יוסי שריד: משום שאנחנו חושבים שבמצב שנוצר צריך לאפשר לראש הממשלה, ולנו עדיין יש תקווה – להרוויח עוד פסק-זמן, כדי שהוא יוכל לנצל אותו לצורך של העתקת העימות והחזרתו אל המסלול המדיני, ולכן בימים כאלה צריך אורך-רוח וסבלנות והרבה אחריות, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות.

אסתי פרז: חבר הכנסת יוסי שריד, תודה.

יוסי שריד: תודה.

תשובת יוסי שריד (1)

ירושלים, כ"ח חשוון תשס"א

26 בנובמבר 2000

אהוד היקר,

קיבלתי בתודה את מכתבך, והוא ציער אותי עד-מאוד. מי כמוך יודע שאני עומד כצוק-איתן מול תגובות והתבטאויות מסויימות, מתלהמות ומופקרות, שעולות מתוך המחנה, ומשימתי לא קלה, ואני זקוק לתמיכה, גם לתמיכתך המחזקת. נידמה לי שהחלטתך מחייבת שיקול-דעת נוסף, ואני מפציר בך לשוב ולעיין בה. אשמח אם נשוחח.

שלך בחברות –

 יוסי שריד

תשובת רן כהן

ירושלים, כ"ט בחשוון, תשס"א

27 בנובמבר, 2000

לאהוד היקר שלום רב,

נודע לי על מכתבך אל יוסי שריד, וביקשתי את הסכמתו לקרוא במכתבך ולפנות אליך במכתב משלי, וברשותך גם אני מרשה לעצמי לכתוב אליך. הייתי נוכח באותה מועצה, שמעתי את הדברים וכמובן ראיתי ושמעתי את מחאתך.

נידמה לי, אהוד, שכולנו עוברים ימים קשים מאוד, שהכואב והמטריד בהם ביותר הם הטלטלה בין התקוות הטהורות לתקוות הניראות נשברות, בין הייאוש מהפרטנרים שלנו לבין הזעם על עצמנו, ובמיוחד קשים עלינו ימים אלה בהם אנחנו מבקשים קרני אור מדי יום כדי לחזור לשפיות התהליך המדיני, ואכזבות מדי ערב עם הידיעות על ההרוגים, הפצועים, הפיגועים והיריות.

בימים כאלה מוכרחים לנהוג בקור-רוח ובעצבים חזקים מאוד!

הלא תסכים איתי שגם לך מר ממר על האיוולת האיומה בה נהגו כל ממשלות ישראל לא רק כאשר זרעו עשרות התנחלויות בכל רחבי יו"ש ורצועת עזה, אלא אף טרחו להקים את נצרים בין צלעותיה של עזה ואת פסגות בין צלעותיה של רמאללה ואת תל רומידה בלב חברון ועוד ועוד, ואני משוכנע שגת אתה לא משלים עם מעשי איוולת אלה (שהבן החייל שלי שומר על אחת מהן עכשיו) רק משום שאתה, כמוני, זועם ומאשים עתה את ערפאת בבחירה בדרך האלימות, לאחר שקיווינו כי בעקבות אוסלו נבחרה דרך המו"מ כדי לקבור את דרך האלימות. אל תשכח, אהוד, שאפילו בתקופה זו, בה היה הדיבור על הסכם שלום בממשלה של אהוד ברק, נמשכה בניית ההתנחלויות בקצב מטורף.

אני מסכים עימך, ואני בטוח שהרוב העצום במרצ מסכים עימך, שעיקר הפתרון של בעיית ההתנחלויות יינתן בהסכם הקבע בינינו לבין הפלסטינים, אבל מדוע זה נורא כל-כך בעיניך לשקול למשל אפשרויות כאלה:

א. שהמדינה מטעמיה הביטחוניים, ומראיית פיקוח הנפש, תחליט לפנות אותן התנחלויות בודדות התקועות במקומות מטורפים והעלולות לגרום (וכבר גרמו!) לאובדן חייהם של ילדים, נשים, חיילים, גברים, מתנחלים ולא מתנחלים?!

ב. מדוע אי אפשר, נניח, שפירוק התנחלויות כאלה ייעשה במקביל לפירוק התנזים מנשקו או במקביל להפסקת אש מוחלטת?! או אולי יוחלט שאנחנו נפנה רק אותן התנחלויות פרובוקטיביות באופן חד-צדדי (מה יש, והרי עשינו את זה בלבנון, ולדעתי הצלחנו!?) אבל בתנאי שאין יורים באיזור אותה התנחלות?! משהו מעין החלטה לפנות את נצרים, אך באם יהיה עליה או על הדרך אליה, ממעבר קרני – ירי, לא יהיה פינוי!!?

אני חושב שאם האש הארורה על פסגות הפכה להיות אצלך סיבה לשריין את מיקומה וקיומה עד הסדר הקבע, זוהי טעות! אני מודה שמאוד היה חבל לי שיצחק רבין ז"ל לא החליט לפנות, למשל, את תל רומידה עם הטבח של ברוך גולדשטיין!

לא דיברתי עם כל אנשי מרצ לדעת באם זו עמדתם כלפי ההתנחלויות ופתרון בעייתן, אבל אני מרשה לעצמי, לאחר מיפגשים עם מאות פעילים ומצביעים, להבטיח לך שרוב-רובם חושבים כך או בדרך דומה, ולא ראוי לדעתי שאתה תעזוב את הרוב הזה ואת הדרך הזאת לשלום בשל אימרה של מישהו, שלא ניראתה לך. האמן לי שמרצ לא עברה שום תהליך של טירוף!

מאוד אשמח אם תחליט לחזור למועצה, ולפעילות, ובהחלט סביר שתעשה זאת כשאתה מבהיר למנהיגות מרצ כולה את עמדתך והשגותיך!

אנחנו תומכים באהוד ברק למרות האכזבות הקשות, ללא שום תמורה וללא שמתייעצים אפילו איתנו, ונמשיך כך כל זמן שימשיך בתהליך ובמאמץ לשלום, אבל אם ילך בדרך אריק שרון – לא נוכל לצערי להמשיך ולתמוך בדרך שרון, שהביאה לישראל אסונות לרוב.

כל טוב לך,

בידידות

רן כהן

אהוד בן עזר: אשריי, אשם אני!

גדעון לוי מסיים את ביקורתו על ספרו של בני מוריס ("הארץ", "ספרים", 1.11) – בהאשמה חמורה כלפי העיתונות בישראל, שכמו לאחר פעולת קיבייה ב-1953 – מתלכדת גם כיום כתקשורת מגוייסת: "כאז כן עתה. שם הכלו התחיל. כך הכול התחיל."

מוזר. אני דווקא הייתי סבור, למקרא דברי גדעון לוי ועיתונאים רבים אחרים ב"הארץ", כי הם עדיין שבויים בשיגעון הגדלות הישראלי, הממעיט בחומרת ההתנגדות הערבית הבסיסית לקיומנו, ולוקח את מרבית האשמה על עצמנו, כאומר – אילו היינו מתנהגים כמלאכים – לא היו הערבים נלחמים בנו, החל מ-1948 ועד ימינו אלה.

מאחר שאני לא נאיבי כגדעון לוי, השתדלתי לקבל חלק ניכר מהמידע על מאורעות אוקטובר 2000 דווקא משידורי הטלוויזיה, גם של מדינות ערב, ומראיונות עם מנהיגיהם ודבריהם, ובייחוד ראיון עם אדוארד סעיד ברשת הבי-בי-סי, ממנו הבנתי שאנחנו תמיד התוקפנים ואילו הצד הערבי אינו תוקפני כלל, מאחר שעשיית צדק, גם כאשר פירושה הריגת יהודים, אינה תוקפנות אלא התגוננות לאומית לגיטימית. ומהו הצדק של סעיד? הקביעה שאין לי ולעמי שום זכות למדינה יהודית עצמאית בארץ-ישראל אלא רק כמיעוט נסבל בתוך רוב ערבי.

אכן, כדי להבין את המציאות שבה אני חי, אני מעדיף את דברי אדוארד סעיד והמנהיגות הפלסטינית על פני חלק ניכר מהפובליציסטים והעיתונאים התמימים או המיתממים שכותבים בארץ וב"הארץ".

אהוד בן עזר

תל-אביב

פורסם במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" ביום 29 בנובמבר 2000

תשובתו של אהוד בן עזר

ליוסי שריד ולרן כהן

תל-אביב, 30.11.00

ליוסי שריד ולרן כהן היקרים שלום רב,

עד שהגיעו אליי מכתביכם – שבו ונטרפו הקלפים. אהוד ברק התפטר, ואנחנו עומדים עתה בפני מערכת בחירות.

אני שותף לדעתכם שעלינו לעשות כל מה שאפשר כדי לתמוך בו, אם כי התחזית קשה. אני חושש שמרצ תרד בקלפי בגלל האכזבה מתהליך השלום, וכי תהיה לנו כנסת שיש בה גוש ימני גדול, גוש מרכז-שמאל קטן ממנו או שווה לו, וגוש ערבי שלא יוכל לעזור לקואליציה שמאל-מרכז בגלל קיצוניותו, (שהרי כך גם עזר להפיל את ממשלת ברק), אך גם לא יוכל, כמובן, לכרות ברית עם הימין.

אם התפטרות ברק היא, בין השאר – ניצחון לערפאת, הרי שזה מחזק את התחושה שהערבים עדיין אינם רוצים בשלום או אינם בשלים לו, וכי עדיף בעיניהם מאבק בין הנהגות קיצוניות משני עברי המתרס, זאת כדי שאנחנו נהיה יותר ויותר מנודים ומבודדים בעולם, ואולי יוכלו בסופו של תהליך להפוך אותנו למשהו כמו המיעוט הלבן בדרום-אפריקה, מתוך תקווה שרובנו נהגר מכאן, וכך תסתיים האפיזודה של מדינת ישראל.

באשר לוויכוח בינינו – אני סבור שבדבריי בכתב ובעל-פה הצלתי במידה מסויימת את כבודם של מרצ ושל השמאל הישראלי, גם את כבודכם. הטלפון לא הפסיק לצלצל אצלי אחרי השיחה המשודרת עם יוסי. אנשים שאני מכיר ואנשים שאינני מכיר, משמאל לי וגם מימין, כולם נרגשים מאוד וכולם חיזקו את ידיי ואמרו שמזמן לא שמעו דברי אמת כאלה ברדיו, דברים אמיצים. האחראית על חינוך ילדים באזור כפר דרום, רחל שנר, סיפרה לי בטלפון שרק בגלל איחור בתחבורה ניצלה מלנסוע באוטובוס שנפגע, וכאשר שמעה אותי ברדיו, עצרה את מכוניתה ופרצה בבכי, סוף-סוף מישהו מהשמאל מביע הבנה לכאבם.

פנו אליי מיד גם מהתוכנית "משעל חם" של נסים משעל לאותו יום שני בערב, וביקשו שאשתתף באותו נושא. אני סירבתי ואמרתי שאני מעדיף לומר את דבריי ברדיו ולא בקרקס שבו אתה צריך להתחרות בצעקות, אחרת קולך לא נשמע. אני שמח שכך החלטתי כי שמעתי ששולמית אלוני הופיעה אותו ערב, ולא הייתי שמח לעשות נחת רוח לימין בכך שאתווכח עם עמדותיה המופרכות והמצדדות בערבים, עמדות שגרמו נזק עצום למרצ במשבר האחרון. אינכם יכולים לתאר לעצמכם איזה זעם, גם מהשמאל, עורר מכתבו של בולי ב"ידיעות אחרונות" ("למען ילדיכם, תתפנו", 22.11) – שקרא למתנחלים, יומיים לפני פיצוץ האוטובוס בחדרה, "לחזור הביתה!"

הייתי לפני שבוע ב-24.11, בערב ספרותי בקיבוץ יזרעאל עם הסופר סלמן נטור, הרואה עצמו כמבטא את עמדת הפלסטינים. כל החברים, חלקם שמאליים ממני, היו בדיוק בדיעותיי וחיזקו אותי. למען האמת, לא שמעתי כמעט שום אדם בר-דעת שיתמוך בעמדותיהם של שולה ובולי, לבד מכמה גברות תל-אביביות הסבורות שבכלל אין לנו זכות על הארץ, וכי הערבים צודקים. ניסחה זאת למשל בחינניות ובארסיות רבה, בתוכנית טלוויזיה, הסופרת רונית מטלון שאמרה כי דרכה של הציונות היא שלמען כל דבר טוב שהיא עושה – היא הורגת דבר אחר.

אני חושב שחטאנו וחטאה הנהגתנו באטימות ובהתנשאות צדקנית. היה עלינו להדגיש קודם כל את הסולידאריות שלנו עם יהודים הנמצאים בסכנה, בכל אתר ואתר, גם מתנחלים, וזאת מבלי להסתיר את עמדותינו, להן אני מסכים – פינוי התנחלויות מסויימות בתוך המלחמה, רק מטעמי ביטחון וקיצור קווים, ודיון על עתיד כולן בהסדר שלום כולל – אבל כולל ויתור ערבי על זכות השיבה, ועל התביעות לשלום צודק ולפתרון בעיית הפליטים, כולם שמות לאותה מגמה של מחיקת ישראל היהודית.

יכולנו לגלות גדלות לב, כפי שביקש מאיתנו הרב יואל בן-נון במאמרו ב"הארץ", ולא להתנפל על ההתנחלויות כאילו בגללן בלבד פרצה האינתיפאדה האחרונה, וכאילו הן המכשול היחיד לשלום. כביש לטרון ושכונות ירושלים, כגון גילה, אינם שונים מההתנחלויות בעיני הערבים. המציאות הקשה היא שהחל מאוקטובר 2000 מתנהלת מלחמת אזרחים בין שני עמים מהירדן עד הים. מיליון הערבים בישראל, הקוראים לעצמם מעתה בגלוי בשם פלסטינים וחלקם מזדהה עם אוייבי המדינה, הם בעייה הרבה יותר גדולה ממאתיים אלף המתנחלים שמעבר לקו הירוק. למעשה אין כבר קו ירוק. אני מרשה לעצמי לצטט מכתב ששלחתי לאהוד ברק ב-3 בנובמבר:

לראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק היקר,

רציתי לחזור ולומר לך שיש לי אמון מלא ותמיכה מלאה בכל צעדיך עד כה מול המשבר הקשה העובר עלינו. מזלה של ישראל שאתה עומד בראש, והלוואי שתצליח לכהן בכל תקופת היבחרך וגם לקדנציה נוספת.

נידמה לי שחל אצלנו מהפך בהערכת המציאות. אם עד עתה השלום היה מטרה אסטרטגית, וכל השאר – המשא-ומתן עם הערבים כמו גם המאבק המזויין איתם, היו בגדר מטרה טקטית, צעדים בדרך לשלום – הנה עכשיו השתנתה התמונה כליל.

השלום הוא שנעשה עכשיו מטרה טקטית-בלבד, כלומר, אסור להתייאש ממנו ואסור להיראות כסרבניו ויש להמשיך בחתירה לשלום אפילו כאמצעי לרכישת דעת-הקהל בארץ ובחו"ל.

אבל השלום חדל להיות מטרה אסטרטגית – כי אין סיכוי לשלום אמת, לפחות לא במאה השנים הקרובות. המטרה האסטרטגית היא התכוננות למלחמה כללית נוספת ולמלחמות התשה עם הפוגות קצרות, בעיקר לצורך התאוששות תקופתית של הפלסטינים.

עד כאן המכתב לברק. כמובן שאני נישאר חבר מרצ, אשקול גם לחזור למועצה ולפעילות, ואשמח אם תעבירו את תוכן מכתבי להנהלת מרצ.

אבל את עיקר פעילותי בחודשים הקרובים, גם הפובליציסטית, אקדיש לתמיכה בכל כוחותיי באהוד ברק לראשות הממשלה. ישנם אנשים מחוגינו, מתומכי ברק בעבר, שאומרים שיטילו פתק לבן בקלפי. וכשאני מזהיר: "אבל כך אתם תומכים בז'וליק!" – הם עונים: "אם הוא יחזור, אז שתלך המדינה לאבדון!"

של שניכם בידידות,

אהוד בן עזר

תשובת יוסי שריד (2)

ירושלים, י' כסלו, תשס"א

7 דצמבר, 2000

לאהוד שלום,

קיבלתי בתודה את "חליפת המכתבים".

אוסיף רק הערה אחת – על המטלפנים ועל המזדהים. זה יפה וזה נעים, מי כמוני יודע. אבל אני גם יודע שכל התבטאות זוכה בהזדהות, גם המתלהמת והשלוחה ביותר, ועל-כן, לפי ניסיוני הארוך, אין סיבה להסתחרר ממנה.

שלך בחברות

יוסי שריד

[אהוד: לימים, כאשר יוסי ביילין, אשף יוזמת ג'נבה ההזוייה, שנתמכה בכספי זרים, כבש את ההנהגה – עזבתי כליל גם את מרצ עצמה, כי לא ראיתי לה עתיד מוסרי אלא רק הצטמקות].

* * *

מיכל מלאך

הידעתם? מקום קבורתו של אבי,

עו"ד שמואל אמסטר, לא נודע!

אהוד שלום רב,

אנחנו מכירים משנות עבודתי הארוכות במקומון של "ידיעות אחרונות" בפתח תקוה, "מה בפתח", ואחת הסוגיות בה לקחנו שנינו חלק היתה – מי היתה המושבה הראשונה, פתח תקוה או ראשון לציון? (כן, אני יודעת, פתח תקוה).

אני מרבה לגלוש באינטרנט ובין השאר להקליד את שם הוריי,  אימי, "האחות לאה" אמסטר ז"ל, ואבי עו"ד שמואל אמסטר ז"ל, שנפטרו בהפרש של 5 שבועות זה מזה  בשנת 2004, היא באוקטובר והוא בדצמבר.

לפני כשלוש שנים הגעתי בעזרת מיסטר גוגל המחונן לאתר "פתח תקווה אם המושבות, ראשונים, מייסדים וממשיכים, רשימה כללית", מלווה  בסמל עיריית פתח תקווה ובשם העירייה ומינהל התרבות.

באתר הזה מופיעים כל ותיקי המושבה מיום היווסדה בסדר אלפא ביתי.

באות ל' מופיע שם אימי לאה לוצקי (אמסטר) מלווה בתמונה  ובפרטים ביוגרפיים כלליים. כבן זוג נרשם שמו של אבי שמואל אמסטר (לוצקי).

אינני מבינה מדוע נכתב השם לוצקי ליד שם משפחתו של אבי. אבי מעולם לא נקרא לוצקי, ומסיבותיו הוא, הוא לא התחבר אף פעם למשפחת לוצקי, ולו היה רואה את הפירסום הזה, הוא היה מת פעם שנייה.

אבל הזוועה האמיתית מתרחשת כשלוחצים עם תוויין המחשב בערך לאה אמסטר על הכיתוב "בן זוג", ונפתח ערך חדש עם תמונתו של אבי ומספר פרטים ביוגרפיים, ואז כתוב הנורא מכל, שחור על גבי לבן: "מקום קבורתו לא נודע"!

אבי נפטר בתאריך 7.12.2004 ונקבר בחלקת האצ"ל בבית הקברות סגולה בפתחי תקווה בהלווייה שערך יאיר אסיסקוביץ יבדל"א , יו"ר ברית חייל האצ"ל.  ואבי, ששימש בין השאר גם כחבר מועצת עיריית פתח תקווה מטעם מפלגת חרות בשנים 1951-55, גם זכה למודעת אבל מטעם עיריית פתח תקווה.

כל ניסיונותי בשעתו, אימיילים וטלפונים לשמות שקיבלתי בעיריית פתח תקווה, כדי לשנות את הכיתוב האיום הזה, לא נשאו פרי עד היום.

נולדתי בט"ו בשבט. כשהתאריך הזה מתקרב אני נזכרת בסיפור של אבא שהרחיק עד רפיח בראשית שנות החמישים של המאה שעברה כדי לקנות פירות יבשים ליום הולדתי.  בימים אלה גם מתגברים אובססיבית החיפושים שלי בגוגל אחרי הזיכרון שנותר מהורי המיוחדים.

והלא יאומן קרה שוב. מקום קבורתו של אבי עדיין "לא נודע"!

וכדי שלא יהיו טעויות בהיסטוריה , שעוד קצת לא יהיה מי שיתקנן, אז:

לשושנה צוריאל אני רוצה לומר שאימי, "האחות לאה" עבדה גם במירפאה באחד העם בחופשות של בתי הספר. בלי קשר לעובדה שיתכן שהיתה שם עוד אחות בשם לאה.

לאופירה רהט אוסיף שאבי עבד בספרייה העירונית לצידו של הספרן הראשי, למחייתו, ובלי קשר להיותו איש אצ"ל אלא בגלל היותו איש  ספר.

לרות אלמוג אספר שאני דווקא כן זוכרת אותה, את אחיה ובעיקר את אימה ד"ר לומפ, רופאה  שעבדה ביחד עם אימי לאה אמסטר בבתי הספר נצח ישראל בנים ונצח ישראל בנות. גם עם רות אלמוג הייתי בקשר כעתונאית במקומון של ידיעות אחרונות בפתח תקווה בו עבדתי 20 שנה. אני נקראת מיכל ולא נילי ולא אביה, וזאת על שם אימו של אבי שנספתה בשואה.

להנצחת אימי "האחות לאה" דאגתי לקריאת רחוב על שמה בכפר גנים ג'. להנצחת אבי, שבזכותו אני כותבת ומשוררת, הקדשתי את ספר הילדים שלי שראה אור לפני כשלוש שנים "פיל קצר אף והינשוף החכם".

אשמח לקבל בקביעות את עיתונך.

מיכל מלאך

למיכל היקרה,

אני שמח על מכתבך כי בשעתו, כשכתבתי שאימך היא שחבשה את ידי השמאלית בגבס לאחר ששברתי אותה ב-1948 מעל חפירה בחורשת האקליפטוסים הקטנה של בית-הספר פיק"א ברוטשילד פינת פיק"א, קמו כאן עוררים על כך שאימך היתה אחות במרפאה העירונית ברחוב באחד העם.

ובאשר לעיוותי ההיסטוריה בפתח-תקווה, את לא צריכה לספר לי, אבל ראוי לשבח המו"ל יוסף אלקוני [אולקניצקי] ז"ל, שהשקיע בשנים האחרונות עבודה עצומה בספר הרחובות של פתח-תקווה, שמבלי שידע היה לו כמצבה לזיכרו.

אהוד בן עזר

* * *

לעו"ד אורי אהד

ברכות להתמנותך לראש העיר פתח-תקווה

בתקווה שתדע להשיב לעיר את זוהרה ההיסטורי

ואת התנהלותה התקינה בהווה

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

22. גידי קטן

נפוליון היה נמוך? – נמוך. סטאלין היה נמוך? – נמוך. בן-גוריון היה נמוך? – נמוך. מרטין בובר היה נמוך? – נמוך. וודי אלן נמוך? – נמוך ועוד איך! – זה חלק מהגאונות שלו. דני סנדרסון נמוך? – נמוך. ציפי שביט נמוכה? – נמוכה. יצחק שמיר נמוך? – נמוך. דה-גול היה נמוך? – לא. דווקא גבוה. מאוד. אבל מה זה חשוב? העיקר שאני בחברה טובה, גדולי עולם היו אנשים נמוכים. אפשר להגיד זאת גם להיפך – נמוכי עולם היו אנשים גדולים! –

אלה המחשבות שחולפות בראשו של גידי קטן [במלעיל] כאשר הוא משווה את עצמו לבנים, ובייחוד לבנות, בכיתה. תקופה מסויימת האמין כי צמיחת הגוף היא עניין של כוח רצון. של חישול עצמי. לכן ערך צעדות ארוכות. השתתף בקורס לטיפוס מצוקים. שחה. התעמל על מכשירים שמותחים את השרירים. גופו הקטן התחזק ונעשה גמיש. בזכות משקלו המועט היה עתה באפשרותו לבצע תרגילים קרקסיים ולתת מופע התעמלות עם סאלטות כפולות ולולייניות בחגיגת סיום השנה בבית-הספר. אבל לגבוה לא גבה, יחסית לשאר הכיתה, ופיגורו אחריהם אף התארך.

הוריו של גידי לקחו אותו למרפאת ד"ר משיח גלמודי, הרופא המפורסם שהתמחה בבעיות צמיחה מואטת אצל דילים ובני-נוער. ד"ר גלמודי לא מצא אצל גידי שום פגם. תקופת-זמן ציווה עליו לקחת תרופה שאמורה היתה לזרז את צמיחתו, ואולם לבסוף הגיע ד"ר גלמודי למסקנה שהתרופה אינה משפיעה, ובעצם אין מה לעשות – גידי יישאר כל ימיו נמוך מהממוצע. סבו מצד אביו היה נמוך, וזה כנראה תורשתי.

*

גידי אהב מאוד את ארוחת-צהריים המשותפת בבית-הספר.

אהב את התוכנית המקדימה – כאשר הוא עומד על הבמה, גבוה מכולם, וקורא, כחבר-מערכת, את העלון היומי "פעולותינו", וגם מוסר הודעות שונות.

אהב לזלול לתיאבון מחית תפוחי-אדמה, אטריות קרות עם שרידי מיץ עגבניות, בורקאס, מרק שעועית, סאלאט, לחם, אורז. מוכן תמיד לעזור לחבר לסיים את מנתו. אוכל כפליים, כאילו הוא רוצה להדביק בכך את פיגור גדילתו –

אך לא רק שלא צמח מהאכילה המרובה אלא אפילו לא השמין, כי גופו הקטן והנמרץ היה שורף את הקלוריות בקצב מואץ.

*

ועוד יותר מההופעות בארוחת-הצהריים, ומהארוחה עצמה, אהב גידי את לילך.

אהב, אך לא העז להציע לה חברות כי ראשו הגיע רק עד לגובה השדיים שלה. אבל הוא השתדל להימצא בקירבתה בכל מקום.

*

יום אחד היה הרעש סביב השולחן בשעת האכילה של הכיתה גדול במיוחד. בנים ובנות, בהם גם לילך וגידי, הצטופפו ונדחפו סביב למנות, כאילו בעוד רגע הם יוצאים לנסיעה של שבוע ברכבת שאין בה קרון מזנון.

מתוך כל המהומה גם התהפכה קערת המרק.

המנהלת, שהוזעקה למקום על-ידי המורה התורנית, העמידה על רגליהם סביב השולחן את כל הסועדים, והודיעה:

"אני נותנת לכם דקה כדי שמי ששפך את המרק מהקערה ייצא ויודה."

ללא היסוס פילס דרכו למעבר שבין השולחנות גידי קטן, שבו המנהלת טרם הבחינה משום שהיה מוסתר על-ידי חבריו לשולחן הגבוהים ממנו. אחריו יצאו גם רוני ועופר, שרבו ביניהם מעל לשולחן, והם ששפכו את המרק.

"אני שפכתי!"

"אני שפכתי!"

"אני שפכתי!"

"צאו מיד מחדר-האוכל וחכו לי שלושתכם במשרד!"

רוני ועופר הרימו רגליים והתחפפו ברצון החוצה, ואילו גידי –

"לא אצא!"

"מיד תצא גם אתה!"

"אבא שלי משלם שאוכל כאן כל יום ואין לך שום זכות לגרש אותי לפני שגמרתי לאכול!"

"אל תהיה לי כאן נפוליון, גידי, אם לא תצא עכשיו, לא תוכל מחר לבוא לבית-הספר בלי אבא שלך!"

"הוא ברצון יבוא כדי להגיד לך מה חושבים עלייך – שכבר נמאסת על כולם עם הרודנות שלך!"

"תצא, וָלא זה היום האחרון שלך בבית-הספר הזה..."

וכתגובה גידי חזר וישב על הספסל, רגליו מתנועעות באוויר, תחת לשולחן, והוא יוצק בהפגנתיות משארית המרק על מחית תפוחי האדמה, ומנגב בפרוסת לחם עבה!

"גדעון, אני לא אמשיך להתווכח איתך, אבל אתה והחברים שלך עוד תשלמו ביוקר על כך!" יצאה המנהלת את חדר-האוכל בראש נטוי (כמו שאומרים).

*

"איזה ג'וק נכנס לך בראש להתנדב להיות אשם?"

"ועוד להגיד לה מילים כאלה! עכשיו כולנו נסבול בגללך!"

"אתם פחדנים כולכם!"

"אף אחד לא ביקש ממך!"

"נמושות, סתגלנים!"

"גידי צודק," אמרה לילך לכל השאר. "לאף אחד מהם אין כושר מנהיגות כמו שיש לו. הלוא בסוף אתם תמיד הולכים אחריו!"

גידי טמן ראשו בצלחת המחית, כדי שלא יבחינו בהסמקה שלו. הוא פחד שעוד מעט יתחיל לבכות.

*

"אני מקווה שאבא שלך יוציא אותך מהבוץ הזה!" אמרה לילך לגידי כאשר אזר אומץ והתלווה אליה אחרי הלימודים בדרך לאוטובוס.

"אל תדאגי, הוא יעשה ממנה קציצות! תאמיני לי, גם בן-גוריון לא היה מתנהג אחרת!"

"הֵי! זְבּוּנִית – למה את מתעסקת עם קטן כזה? – הילד מגרד לך ת'ציצים?"  צעק לעומתם בחור רוכב עם חברו על אופנוע, כאשר עצר לפני הרמזור.

לילך וגידי המשיכו ללכת בשתיקה עד לתחנת האוטובוס.

"אז טוב, אז שלום, לילך. אז אם תקחי בחשבון – גם לנפוליון היו הרבה מאהבות! אז בהצלחה! – "

והסתלק, ובדרך הביתה התחיל לבכות בחמת-זעם.

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

מכללת לוינסקי לחינוך

בית הספר לחינוך מוזיקלי (המדרשה למוזיקה)

"סלינו על כתפינו – הורה עלי עלי"

המופע השמיני בסדרה על חלוצי הזמר העברי והחינוך המוזיקלי

ערב מחווה למלחינים

ידידיה אדמון ויואל ולבה

עורך – אליהו הכהן

בהשתתפות:

מקהלת העפרוני הצעירה בניצוח נתלי גולדברג

מקהלת בית הספר לחינוך מוזיקלי

מקהלת "המיולה"

יוסי לוי – גיטרה, מאשה אדלסון וז'אנה קופילב - פסנתר

מנצח – רון זרחי

המופע יתקיים בשני מועדים:

מועד ראשון: יום ראשון 20.1.2013 בשעה 19:30

מועד שני: יום ראשון 27.1.2013 בשעה 19:30

באודיטוריום של מכללת לוינסקי, רחוב שושנה פרסיץ 15, קרית החינוך, ת"א.

רכישת כרטיסים – רגיל 80 ₪, גמלאי/ותיק 65 ₪, נוער 45 ₪

בטלפון 03-6901617  - אודליה שיגריס, דוא"ל:  shigris@levinsky.ac.il

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סקירת המצב הדמוגרפי בישראל, שפירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מעלה כי בישראל חיים 7,836,600 בני אדם. 75.4% מהם יהודים [כ-5.9 מיליון], 20.6% [כ-1.6 מיליון] הם ערבים. היתר, ברובם, הם עולים שלא רשומים כיהודים במרשם התושבים.

בהשוואה בינלאומית של תוחלת חיים נמצאים הגברים הישראליים בקבוצת המדינות עם תוחלת החיים הגבוהה ביותר. על פי נתוני OECD שצוטטו בדו"ח הלמ"ס – הגברים הישראלים נמצאים במקום השני בתוחלת החיים – 79.7 שנים, יחד עם יפן (79.6) ואחרי שוויץ (80.6), הנמצאת במקום הראשון.

לגברים בשוודיה, איסלנד ואוסטרליה תוחלת חיים דומה לזו של הגברים בישראל. מצבן של הנשים הישראליות טוב פחות. תוחלת החיים שלהן, 83.6 שנים, נמוכה בשלוש שנים מזו של המובילה יפן – 86.4 שנים. עם זאת, הן בחברה טובה – עם נשים באוסטרליה, פינלנד, אוסטריה, קוריאה, איסלנד, שוודיה ולוקסמבורג – לכולן תוחלת חיים דומה. ["הארץ" 15.1].

אכן, לא לחינם ניתנה אריכות ימים לבני ישראל – כדי שיהיה להם זמן-חיים רב יותר לקטר על מנהיגיהם ולהשוות את מדינתם לגרועות שבאומות.

* לא צריך להיות גאון פיננסי כדי להבין שאילו מדינת ישראל לא היתה משקיעה הון גדול בהכנות הצבאיות נגד האיום הגרעיני מצד איראן – לא היה הנושא זוכה לדחיפות שבה הוא נמצא כיום מצד הקהילייה הבינלאומית ובעיקר מצד ארה"ב. אני מתפלא על אולמרט.

* לפחות 87 בני אדם נהרגו היום (שלישי, 15.1) בפיצוץ באוניברסיטה מרכזית בעיר חאלב שבצפון סוריה, כך דווח בטלוויזיה הסורית. לפי שעה, עדיין לא ברור מה גרם לפיצוץ העז. עדויות סותרות נמסרו ביחס למיקום המדוייק בקמפוס. סביר שזה מעשה ידי המטוסים של אסד.

מוזר – מדוע הקולות המוסריים והדמוקרטיים של סופרים, אנשי רוח, אנשי ה"שמאל מרכז", פוליטיקאים, גנרלים, וגם ערביי ישראל – נאלמו לנוכח הטבח הנמשך והולך בסוריה. והלא היו אלה אנשים נערצים בציבוריות שלנו שקראו שוב ושוב למסירת הגולן ושפת הכנרת לסוריה תמורת שלום שיוציא אותה ממעגל האיבה עם ישראל ומבריתה עם איראן ועם החיזבאללה! – וכל אלה האשימו כמובן את ישראל בכך שאין שלום עם סוריה!

תהיו ישרים, רבותיי, למה לא תודו שהייתם קצת מטומטמים – כמו חסידי סטאלין האדוקים, מצדיקי מעשיו האכזריים, שהיו בקירבנו, גם בקיבוצים – לפני שנים רבות!

* למה אין רואים אשכנזים בהילולה לציון יום הזיכרון לבאבא סלי בנתיבות? האם זה משום שהאשכנזים משתייכים לחלק הפרימיטיבי, השטוף באמונות תפלות והסובל מפיגור שבטי גם דור שלישי ורביעי – של העם בישראל?

* ההדלפות מחוגי אובמה נגד נתניהו מראות שנשיא ארה"ב אמנם נבחר לכהונה שנייה אבל עדיין אינו מבין מה קורה במזרח התיכון ובארצות האסלאם – העולות באש מלחמת אזרחים, בחטיפות וברצח, גם של אמריקאים – מכל עבר, אבל מה שחשוב לסכל הנשיאותי הן רק ההתנחלויות והבנייה העתידית בין מעלה אדומים לירושלים, כאילו הוא מבין טוב יותר מישראל מה טוב לישראל!

"נתניהו מוג-לב פוליטי!" הוא מצוּטט אומר, והכתב היהודי קול אדוניו ג'פרי גולדברג מגלה לנו כי אובמה התבטא בשבועות האחרונים בשיחות סגורות בצורה חריפה ביותר נגד נתניהו וטען כי האחרון "לא מבין מהם האינטרסים של ישראל," וכי "התנהלותו של ראש הממשלה תדרדר את ישראל לבידוד בינלאומי חמור."

איזה טמטום! איזה עיוורון! – פשוט לשפשף את העיניים ולנקות את האוזניים – ולא להאמין!

הלא ההדלפות המטופשות מאובמה נגדנו רק מחזקות את האיראנים, את החמאס, את הפת"ח, את החיזבאללה, את האחים המוסלמים במצרים, את כל ציר הרשע של שוחרי הרע באזורנו, המחייכים למשמע הטיפשות האמריקאית הפועלת נגד האינטרסים שלהם עצמם ושל בני-בריתם הנאמנים – ובינתיים רוצחים הערבים והמוסלמים אלה את אלה ומייצרים רעב, אומללות ואפס תקווה לעמיהם. וכך כנראה אכן תיזכר תקופת נשיאותו של הסכל אובמה בהיסטוריה.

בינתיים השטויות המיוחסות לאובמה רק מחזקות את סיכוייו של נתניהו בבחירות  – כי עם ישראל לא  טיפש ולא עיוור כנשיא האמריקאי.

* לשופטים: יותן פרס ישראל לספרות עברית השנה לסמי מיכאל! – אחרת תתקשו להסתכל בפני ההיסטוריה, יותר נכון – היא תלעג לכם!

* סופר נידח שלום. השתכנעתי. בגיליון מס' 807 טוען מתי דוד כי "לסכסוך הקיים בינינו לפלסטינים אין פתרון בשלב זה." יהודה דרורי כותב: "אבו מאזן שאינו מסוגל לעשות שלום."

השתכנעתי. מאחר ולהערכתם אבו מאזן ידחה כל הצעת שלום שתוגש לו, אני מציע שישראל תאמץ את "יוזמת ז'נבה" ותציע אותה לפלסטינים. אם הם יקבלו אותה, וההסכם יאושר במשאל עם, אז גם החמאס יקבל את הסכם השלום, כפי שהתחייב בפומבי. אם הם ידחו את הצעת השלום המבוססת על יוזמת ז'נבה, אז כל תושבי ישראל ישוכנעו שישראל רוצה בשלום והפלסטינים הם הסרבנים. גם כל העולם ישתכנע שישראל היא מדינה שוחרת שלום ויתמוך בישראל. רון וייס, רמת-גן.

* במסגרת הסכמי השלום של ישראל עם הכובשים הערביים של ארץ ישראל שהתנחלו בשעתו ברצועת עזה – יותר להם לחפור דרומה מנהרות עם גבול מצרים כדי לייבא נשק תלול-מסלול וחומרי נפץ, ויותר להם לחפור בחשאי מזרחה מנהרות מתחת ליישובים העבריים של עוטף עזה כדי לפוצץ אותם במפתיע ואם אפשר גם לשחוט את יושביהם.

* מכובדי, הנדון: איפה ואיפה. כאשר אוכלוסיית ישראל מופגזת בטילים מרצועת עזה והיא מנסה להשיב אש, זוכים אנו לקיטונות של גינוים על הפעלת כוח מופרז, על אף הזהירות היתרה של צה"ל לא לפגוע בבלתי מעורבים. והנה רואים אנו שצרפת מפעילה את חיל האוויר שלה ומפציצה באופן מאסיבי במאלי שבאפריקה, כדי להגן על המכרות שלה שם,  וגם זוכה לתמיכה של מדינות אירופה וארה"ב, גם אם לא מדובר על הגנה על חיי ילדים כמו אצלנו. ללמדכם עד כמה המוסר הבינלאומי גמיש וסלקטיבי. ולמה כדאי לשים לכך לב, כדי שלא להתרגש יתר על המידה מגינויים בינלאומיים על לחימה ובנייה בשטחים ולמהר להיכנע ולהתקפל, כפי שציפי לבני ושותפיה דורשים, אלא לשקוד על האינטרסים של מדינת ישראל, כשם שצרפת הנאורה נוהגת באפריקה הרחוקה. בכבוד רב, משה כהן, ירושלים.

* לבסוף החלטתי לבחור ביאיר לפיד. לאחר התלבטויות רבות, ובדרך של אלימינציה, ובהחלטה שבכל זאת אסור לי לוותר על ההשתתפות בבחירות, החלטתי, ללא אשליות מופרזות – לתת את קולי לרשימתו של יאיר לפיד – בין השאר משום שהוא צאצא של משפחות הונגריות משני הצדדים וגם כתב ספר יפה וחשוב מאוד מזיכרונות חיי אביו יוסף טומי לפיד.

מתברר כי בכך אני מפתיע את ידידיי מ"השמאל", המשוכנעים שאני בוחר ב"בית היהודי", ואת ידידיי מה"ימין", המשוכנעים שעדיין אני מר"צ.

אהוד בן עזר

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן. אין מדובר בנו עצמנו, אנו רק שליח!

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,465 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,052 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-79 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל