חדשות בן עזר

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י' בשבט תשע"ג, 21 בינואר 2013

מחר יום שלישי, 22.1, בחירות. גם מי שלא מצביע – משפיע!

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: לבסוף החלטתי לבחור ביאיר לפיד. // יוסי גמזו: בְּחִירוֹת בְּאֶרֶץ הַבְּחִירָה. // מנשה שאול: יותר כלי נשק מכיכרות לחם. [ציטוט]. // יצחק שויגר: מלחמת הרשות לזכויות ניצולי השואה, בנכים. // אורי הייטנר: 1. יומן בחירות 2013 (כ"ח). 2. שגיאות בחידון הטריוויה. 3. במו ידיו – לזכר רון נחמן. // דינה להרס: תגובה בקשר לדב חנין וחנין זועבי. // מרדכי בן חורין: ברגע האחרון, למרות שטיפת המוח, החלטתי להצביע לממשלה בראשות בנימין נתניהו. // יוסי אחימאיר: המתלבטים. // נעמן כהן: רם כהן ו"צחנת הז'דנוביזם". // רות ירדני כץ: "מוכר הסחלב", ספרו של רפי סיטון. // אלי מייזליש: ג'פרי גולדברג כתסמונת אדווין מונטגיו. // משה דיין על וינגייט, מתוך "אומץ, סיפורו של משה דיין", מאת אהוד בן עזר. [אזל]. // אהוד בן עזר: על ספרו של משה יָגָר "אורד וינגייט, קורותיו והציונות", הוצאת הספרייה הציונית ירושלים, 2013. // ברוך תירוש: לפרשת הנשק מצ'כוסלובקיה. // משה גרנות: שני רוצחים יצאו לדרך, אחד קיבל מכה בירך – אכזריות ויופי במיתוס היווני. // עוז אלמוג: סלבריטאים לרגע. // יוסי שדה: חברים טובים. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 23. נוֹעה בּוֹצָה. // מקורות הש"י.

לאחר התלבטויות רבות, ובדרך של אלימינציה, ובהחלטה שבכל זאת אסור לי לוותר על ההשתתפות בבחירות, החלטתי, ללא אשליות מופרזות – לתת את קולי לרשימתו של יאיר לפיד – בין השאר משום שהוא צאצא של משפחות הונגריות משני הצדדים וגם כתב ספר יפה וחשוב מאוד מזיכרונות חיי אביו יוסף טומי לפיד.

מָחָר, קוֹרֵא נִכְבָּד, בְּיוֹם עֶשְׂרִים וּשְנַיִם

נַצְבִּיעַ בַּבְּחִירוֹת וּבְכִלְיוֹן עֵינַיִם

הַדֵּמוֹקְרַטְיָה הַבְּסִיסִית שֶכֹּה רַבִּים אֶצְלֵנוּ

נוֹשְׂאִים לָהּ מַס-שְׂפָתַיִם בְּאוֹתוֹ מִסּוּי

שֶל פְרָאזוֹת שֶשָּנִים שְגוּרוֹת עַל לְשוֹנֵנוּ

אַךְ אֵין לָהֶן מִמּוּש וְאֵין לָהֶן כִּסּוּי.

וּכְשֶהַיָּד תִּתְקַע, כְּמוֹ בִּלְחִיצָה עַל הֶדֶק

אֶת פֶּתֶק-הַבְּחִירָה בְּסֶדֶק-הַקַּלְפֵּי

יִשְאַל עַצְמוֹ פֹּה כָּל אֶזְרָח הַמְּיַחֵל לְבֶדֶק-

הַבַּיִת שֶהָעָם הַזֶּה צָמֵא לוֹ וּמְצַפֶּה

אִם מֵאוֹתוֹ דִין-סֶדֶק גַּם יִצְמַח דִּין-צֶדֶק

וְאִם אוֹתוֹ דִין-צֶדֶק יִתְמַמֵּש וְלֹא יַרְפֶּה

כִּי כָּל אוֹהֵב-עַמּוֹ יוֹדֵעַ כְּבָר וְאֵין זֶה סוֹד

שֶמַּשֶּהוּ חַיָּב לְהִשְתַּנּוֹת מִן הַיְּסוֹד

בְּדֶרֶך-הַשִּגְרָה שֶבָּהּ שָנִים אָנוּ פּוֹסְעִים –

וּכְדֵי לִהְיוֹת סְפֵּצִיפִיִּים הִנֵּה כַּמָּה נוֹשְׂאִים:

* הָעָוֶל הַנִּגְרָם לְחֶרְפָּתֵנוּ וּבָשְתֵנוּ

הֵן לִצְפִיפוּת בָּתֵּי-חוֹלִים וְהֵן לְמַצָּבָן

שֶל אֲחָיוֹת הַנֶּחְלָצוֹת יוֹם-יוֹם לְעֶזְרָתֵנוּ

אַךְ אֵין עוֹזֵר לַמַּלְאָכִים הָאֵלֶּה בְּלָבָן;

* הַקֶּטֶל הַנּוֹרָא הַמִּתְרַחֵש כְּמִין רוּטִינָה

בְּכָל שְמוּרוֹת-הַטֶּבַח שֶל כְּבִישֵינוּ הַהוֹמִים

מִנֶּהָגִים שֶשִּכְרוּתָם וַדַּאי שֶלֹּא הִקְטִינָה

אֶת סַכָּנַת חֶלְקָם הָרָב בִּתְאוּנוֹת-דָּמִים;

* אִי הַשִּוְיוֹן בַּנֵטֶל בֵּין כָּל אֵלֶּה שֶהִרְגִּילוּ

עַצְמָם לִסְטָטוּס קַל שֶמִּגִּיּוּס אוֹתָם פּוֹטֵר

שֶכֵּן שְתַמְטָנוּתָם אֻמָּנוּתָם וְאִם כְּאִלּוּ

כֻּלָּם שָוִים אָז יֵש שָוִים פָּחוֹת וְיֵש יוֹתֵר;

* קִפּוּחַ מִעוּטִים וּפֵּרִיפֶרְיוֹת, נֶגַע כְּרוֹנִי

שֶיֵּש בּוֹ הַבְטָחוֹת רַבּוֹת וּפַלְצָנוּת רַבָּה

כִּי עֶרֶב כָּל בְּחִירוֹת נִשְבָּע כָּל חַ"כּ לִלְחֹם בָּעֹנִי

אַךְ לֹא נִשְבָּע גַם לְקַיֵּם אֶת מָה שֶהוּא נִשְבָּע;

* רַף יֹקֶר הַמִּחְיָה וְהֵעָדֵר נְגִישוּתָם כָּאן

שֶל הַשְׂכָּלָה גְבוֹהָה וְשֶל דִּיּוּר בַּר-הַשָּׂגָה

לְכָל אֶזְרָח – וְרַף הָאַלִּימוּת שֶמֵּעוֹלָם כָּאן

עוֹד לֹא הֻצַּפְנוּ בִּכְמוֹתוֹ וּבְעֶטְיוֹ נִפְגָּע

כָּל בִּטְחוֹנֵנוּ הָאִישִי כְּשֶמִשְפְּחוֹת-הַפֶּשַע

סוֹגְרוֹת חֶשְבּוֹן עִם אוֹיְבֵיהֶן בְּאֵש וְדִינָמִיט

וְהַצִּבּוּר הַלֹּא מוּגָן מֻפְקָר לְחֹסֶר-יֶשַע

שֶל אֲוִירַת שִיקָגוֹ זֹאת שֶהֶפְקֵרָהּ מֵמִית;

* וְהֵעָדְרָן שֶל כָּל שִׂיחוֹת-שָלוֹם עִם בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ

שֶיְּחַלְּצוּ אוֹתָנוּ וְאוֹתָם מִקִּפָּאוֹן

כִּי מִי שֶלֹּא צוֹעֵד בְּעֹז קָדִימָה – לְדִידֵנוּ

צוֹעֵד אָחוֹרָה, כָּךְ שֶלֹּא צָרִיך לִהְיוֹת גָּאוֹן

בִּכְדֵי לִתְפֹּס שֶאִם כְּבָר שוּם שִנּוּי לֹא יִתְחוֹלֵל כָּאן

וְהַבְּחִירוֹת הַלָּלוּ לֹא יָנִיבוּ שוּם תְּמוּרָה

עַזָּה וְרָדִיקָלִית – יִסְתַּבֵּר כִּי אֵין הֶבְדֵּל פֹּה

בֵּין אֶרֶץ הַבְּחִירָה לְנֶעבֶּעךְ אֶרֶץ הַבְּכִי-רַע...

בעקבות האביב הערבי, המזרח התיכון הפך לארסנל גדול של כלי נשק ולבזאר למכירת נשק לכל מי שחפץ ומוכן לשלם עבורו.

מרבית הנשק הלובי, ובעיקר כל סוגי הטילים, נשדד ונעלם במדבר הלובי הגדול, ומשם הוא מועבר למדינות ערב – למצרים, סיני, סוריה, ירדן ולבנון. המאמץ שמשקיעות מדינות המגרב לבלום את הברחת הנשק אינו מועיל, היות שכמויות הנשק גדולות והמדבריות רחבים והגבולות נמתחים לאורך אלפי ק"מ שאינם ניתנים לשליטה.

נשק ממדינות ערב הסוניות, ובראשן סעודיה וקטר, זורם דרך טורקיה למורדים בסוריה.

איראן שולחת נשק למשטר הסורי, לחיזבאללה ולרצועת עזה דרך סודן וסיני, וההברחות המסוכלות הן טיפה בים. כמות הנשק הקל בתימן בלבד מוערכת ב-60 מיליון כלים, ומדובר במדינה שאוכלוסייתה מונה 20 מיליון בני אדם.

הסופרת סוסן אלבטח כותבת על כך בעיתון "אלשרק אלאווסט": "באיזור הזה יש נשק יותר מלחם בידי העניים. במשטרים העריצים בעולם, אזרח היה נשפט ונאסר אם היה נמצא בכיסו פגיון. בימינו אנשים מסתובבים חופשי כשטילים על כתפיהם. גאוותו של הגבר הערבי היא נשקו. כך זה היה אצל הערבים בזמנים עברו. אך בימינו המצב שונה. הנשק עולה מיליארדים, בעוד שהעמים גוועים ברעב. נשק זה אינו מועיל נגד ישראל, מה שהוכח בירי הטילים של חמאס וחיזבאללה. לעומת זאת, נשק זה מופעל בחזית הפנימית, שבה הערבים הורגים ערבים. נשק זה הוא שהבעיר את עיראק, סוריה, לוב, לבנון ותימן. ישראל יכולה לשבת בשקט למשך 50 השנים הבאות. היא רואה את השבטים הערביים נלחמים בינם לבין עצמם. מפעלי הנשק במערב ממשיכים לייצר נשק ולגבות מיליארדים – נשק הקוטל את ילדינו וזקנינו."

ההתפשטות האירנית נשענת על שתי רגליים, עיראק וסוריה

פרשנים ומומחים למיניהם חזו שהאביב הערבי יגרוף גם את הממלכות והנסיכויות ברחבי העולם הערבי – ממרוקו ועד כווית. וראו זה פלא. כלום לא קרה, ואף משטר מלוכני או נסיכותי לא קרס. מיותר לציין כי במרבית המשטרים הנ"ל השחיתות פושה, החירות מוגבלת וחופש הביטוי אינו קיים. אפילו ערוץ "אלג'זירה", המצליף כמעט בכל המשטרים הערביים, אינו מעז לומר מילה נגד בעליו, אמיר קטר, ונגד משטרו. אך בכל זאת, משטרים אלה שרדו את סערות "האביב הערבי".

הסיבה לכך אינה נעוצה רק בעושרן של ממלכות הזהב השחור. ישנה עוד סיבה חשובה, הלא היא אפקט "האביב הערבי" עצמו. כך, למרות שאיפות עמיהם של הנסיכויות, האמירויות והממלכות לדמוקרטיה ולחופש הביטוי, הם מתקשים לראות במדינות "האביב הערבי" דוגמה לחיקוי. אין עם המבקש מצב שיוביל אותו לאנרכיה, כאוס ואנדרלמוסיה כמו אלה השוררים במדינות "האביב הערבי". סיסמתם היא: "אביב כזה – לא עלינו."

עם פרוץ "האביב הערבי", נקטו שתי ממלכות עניות – מרוקו וירדן – שורה של רפורמות מדיניות. מרוקו הפכה לממלכה חוקתית, משמעה הסמכות השלטונית נתונה עתה בידי הפרלמנט ולא בידי המלך. הפרלמנט הוא הקובע אם על הממשלה להתפטר ואם על הפרלמנט להתפזר. האופוזיציה בירדן דורשת רפורמה דומה, תוך הימנעות מנקיטת צעדים קיצוניים, ואינה משמיעה את הסיסמה הידועה: "העם רוצה את הפלת השלטון." במקום זאת היא משתמשת בסיסמה: "העם רוצה תיקון השלטון."אמרו כן לחוקת השריעה

סגן מנהיג "מפלגת החירות והצדק" ("האחים המוסלמים") במצרים, ד"ר עיסאם אלעריאן, קרא ליהודים שעזבו את מצרים לשוב אליה, ונימק זאת בכך שישראל תיעלם בעוד עשר שנים. לשכתו של נשיא מצרים מורסי מיהרה להודיע כי מדובר בדעתו הפרטית של אלעריאן ואינה משקפת את זו של הנשיא.

אין זו הפעם הראשונה שדובר הנשיאות במצרים סותר את ההודעות הקיצוניות של מנהיגי "האחים". לפני כחודש קרא המדריך הכללי שלהם מוחמד בדיע לג'יהאד למען שחרורם של ירושלים ומסגד אלאקצא. גם אז יצא דובר הנשיאות עלי איסיר בהבהרה כי זוהי דעתו הפרטית של בדיע ולא עמדת הנשיאות.

ברור כי בקרב "האחים המוסלמים" במצרים אין אחדות דעים. קיימים שלושה זרמים: הקיצוניים, המרכז והמתונים כביכול. מורסי מפגין מתינות ומחוייבות להסכמים הבינלאומיים בגלל מצבה הכלכלי המתדרדר של המדינה. ואילו המדריך הכללי אומנם מצהיר הצהרות, אך בשום פנים ואופן אינו מושך בחוטים ואינו מוביל את ממסד הנשיאות או את הממשלה. נראה כאילו שיש כאן חלוקת תפקידים.

בחוגים לפסיכולוגיה מלמדים שיעור הנקרא שינוי עמדות ושינוי התנהגות. משמע אדם לא ישנה עמדה, אלא ישנה התנהגות בגלל האילוצים. זה בדיוק מה שעושה מורסי. הוא אינו שונה כהוא-זה מהמנהיג הרוחני בדיע ומסגנו עריאן בנוגע לקיצוניותם כלפי ישראל. אך הוא משנה את התנהגותו בשל אילוצים כלכליים.

הסופרת אמינה חיירי לועגת לאלעריאן ושואלת: "יהודי שנולד בישראל, שירת בצה"ל והתחנך על ברכי הציונות, איך הוא ישוב למצרים ויתאקלם בה? ואיך אפשר להבין את קריאותיהם ואיומיהם של 'האחים המוסלמים' לפני עלייתם לשלטון:

ואילו אחרי עלייתם לשלטון, הם קוראים ליהודים לשוב למצרים ולקבל את רכושם חזרה?"

עיתונאי אחר שואל את אלעריאן: "מניין יש ל'אחים המוסלמים' 335 מיליארד דולר להחזיר ליהודי מצרים, הסכום שתובעים אלה מהם החיים כיום בצרפת?"

ואילו עורך עיתון "אלקודס אלערבי", עבד אלבארי אטוואן כותב במאמר מערכת: "יהודי מדינות ערב ישובו אליהן לאחר שישובו שישה מיליון פליטים פלסטינים לאדמתם."

במסגרת התנדבותי כיועץ משפטי ב"יד שרה", אני מקיים, ללא תמורה, לשכת ייעוץ משפטי לקשישים בעניינים שונים הנוגעים להם. למותר לציין כי הנני נתקל מדי פעם באטימות וברשעות של גופים שונים, שכל תפקידם הוא לטפל בחלשים הזקוקים להם. והסיפורים רבים.

לאחרונה נתקלתי בדבר מקומם שאולי פרסומו בעיתון יגרום לתיקון העוול ולהקטנת הנזק.

א.ז. הוא ניצול שואה. יהודי מבוגר מטבע הדברים, חולה סכרת, קטוע רגל רתוק למיטתו בעל 100% נכות, ומקבל קצבה מאת הרשות לזכויות ניצולי השואה, גוף ממשלתי שהוקם לריכוז הטיפול בניצולים. השם, חדש, אתר האינטרנט יפה והטיפול בנכים? תשפטו בעצמכם.

לפני 14 חודש פנתה אליי בלשכתי בתו של הנ"ל בבקשה לעזרה. אביה רתוק למיטתו בעל 100% נכות, זקוק לטיפול נפשי. הבת, שהינה מרכזת את הטיפול באביה, קונה עבורו תרופות פסיכיאטריות שעולות ממון רב. כשפנתה לרשות לצורך עזרה במימון, נאמר לה כי נקבעה לו נכות נפשית רק של 37.5% ולכן אינו זכאי להשתתפות.

שאלה הבת: "מהיכן אתם יודעים שהוא נכה ב-37.5%? הרי אף רופא פסיכיאטר מטעמכם לא בדק אותו?"

"אנו יודעים." כך נציגי הרשות, וזאת ההחלטה של הוועדה שנשלחה לה.

אמרתי לה, "זה לא מתקבל על הדעת שלא בדקו אותו. את בטוחה?"

" על פי התקנות, הדרך היא אך ורק בערעור לבית המשפט המחוזי. את מוכנה ללכת לערעור לבד?" שאלתי.

עזרתי לה בניסוח הערר והיא הגישה אותו בבית המשפט המחוזי. וביום 27 לנובמבר 2011 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

בדיון הופיעה עורכת דין מטעם הרשות שהציעה באדיבותה – "להחזיר את המקרה לוועדה העליונה שתדון לפי תקנה 12 וכן על מנת שתבדוק אותו."

וכך פסקה כבוד השופטת שרה דותן ביום 27.11.2011 בתיק מספר 42973-09-11 במעמד הנוכחים.

"בהסכמת הצדדים מוחזר הדיון לוועדה הרפואית העליונה על מנת שתדון בהחמרת מצבו הנפשי של המערער על מנת שייבדק על ידה בביתו. אין מדובר באדם שאינו מסוגל לשתף פעולה עם הוועדה בבדיקה קלינית נפשית העובדה שאינו מסוגל להתייצב לוועדה אינה מצדיקה קביעת ממצאים ללא בדיקה. תשומת לב הוועדה מופנית בזה למצבו הכללי החמור של המערער שתואר על ידי בתו של המערער בפנינו. עו"ד שהם תקבל מידי בתו של המערער את רשימת הפניות שפנתה לרשות לצורך הכרה בפגימות נוספות ותעשה ככל שביכולתה לזרז את הדיון בפגימות אלו וזאת לנוכח מצבו הכללי של המערער."

אכן דברים כדרבנות. מאז ועד היום. כן. רבותיי אין טעות בתאריך, 15 חודשים תמימים, מכלה הבת את רגליה וזמנה על מנת שהמשיבים ימלאו אחרי פסק הדין וישלחו רופא פסיכיאטר מוסמך לביתו של הנכה ויבדוק אותו ויחווה דעתו על אחוז הנכות. אך ללא הועיל. יש פסק דין, אך אין ביצוע.

בצר לה פנתה אליי לאחרונה בשנית. שלחתי להם מכתב התראה אך לא זכיתי לתשובה. משחזרה אליי, יעצתי לה להגיש בקשה לביזיון בית המשפט על מנת לכפות במאסר ובקנס את מנהליה ועובדיה של הרשות אשר אינם ממלאים אחר פסק הדין וזאת היא תעשה שוב בעצמה בימים הקרובים.

למותר לציין שהצלחתי, לאחר מיספר ניסיונות, לדבר עם עורכת הדין אשר כמצופה הכחישה את הסחבת וטענה שהכול מטופל כראוי ואינה מבינה על מה היא מתלוננת. אכן למה להתלונן, הבן אדם נכה 100% שוכב במיטתו חולה בכל מיני מחלות. מה יש לו למהר? אמנם ניתנה החלטה בעינינו לפני 15 חודש אבל מה יש לו למהר? מה בוער? כמו שאומרים אצלנו.

ככה, רבותיי, מטפלת הרשות לזכויות ניצולי השואה. הכסף נמצא. עובדי הרשות מקבלים משכורות נאות. המשרדים נאים. והיחס למטופלים?

בושה וחרפה לכולנו.‏ אולי הפרסום יעזור והבושה תגרום לכך שישלחו רופא לביתו של הנכה.

מרחב מכיל ותומך, פגישות אישיות, העשרה בטקסטים ספרותיים, עיסוק ביצירות המשתתפים, תרגילי כתיבה, דרכים לעקוף את קולות הביקורת, תהליכי כתיבה.

להכרות ולפרטים נוספים: שז – טלפון נייד: 0507-393095

שז – משוררת, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה, ליווי אישי לכותבים
טל': 03-7313444 | נייד: 0507-393095
פייסבוק: www.facebook.com/ShezOz
מייל: shez@bezeqint.net

בעשרים ושבעת פרקי היומן, עד כה, ליוויתי את מערכת הבחירות בפרשנות מן הזווית המאוד בלתי אובייקטיבית שלי. בין השאר, שיתפתי אתכם, הקוראים, בלבטים הקשים שלי באשר לפתק שאטיל לקלפי. מאחר שקיבלתי החלטה, אני רואה לנכון לשתף אתכם, ואף להסביר, בעיקר לעצמי, את הזיגזוגים שאיפיינו את תהליך קבלת ההחלטה.

בחירות 96' ו-99' היו היחידות שבהן הצבעתי בלב שלם. תנועת "הדרך השלישית", שהייתי ממייסדיה ומפעיליה המרכזיים, התמודדה בהן, ותמכתי בה בכל ליבי. למעט שתי מערכות בחירות אלו, תמיד התקשיתי מאוד לבחור, ובחרתי, על דרך האלימיניציה, ברע במיעוטו.

אולם מעולם לבטיי לא היו כה קשים כמו בבחירות הנוכחיות. מעולם לא הייתי, כמו הפעם, "קול צף" עד הישורת האחרונה. ומעולם לא שיניתי שוב ושוב את העדפתי, כמו בבחירות אלו.

מדוע קשה לי כל כך לבחור? הסיבה פשוטה – אין מפלגה המייצגת את עמדותיי. בתחום המדיני, אין אף מפלגה המציעה את דרך הפשרה הטריטוריאלית, נוסח הזרם המרכזי, האקטיביסטי של תנועת העבודה ו"הדרך השלישית" – מימוש זכותנו על חלקי ארץ-ישראל שאינם מיושבים בצפיפות בפלשתינאים, בהתיישבות ובריבונות, הבטחת גבולות בני הגנה לישראל ונסיגה מהשטחים המאוכלסים בצפיפות, כדי להבטיח את צביונה היהודי דמוקרטי של המדינה.

הקושי השני, הוא שבעוד עמדותיי בסוגיות החברתיות כלכליות הן בצד ה"שמאלי" של המפה הפוליטית, עמדותיי בסוגיות המדיניות ביטחוניות נוטות יותר לצד ה"ימני" של המפה (איני אוהב את ההגדרות הללו, אך אני נעזר בהן להבהרת עמדותיי במונחים המקובלים בשיח הציבורי).

בכל מערכות הבחירות האחרונות, הקושי הזה לא היה משמעותי, מאחר וכל המפלגות התנבאו באותה שפה שמרנית, ניאו ליברלית, בנושא החברתי-כלכלי (עם הבדלי ניואנסים קלים), כמו בכל העולם המערבי. וכך הבחירה שלי היתה בעיקר על פי המצע המדיני.

מיספר גורמים שינו את התמונה. המשבר הכלכלי העולמי שבר מוסכמות, הציף מחלוקות, עורר סימני שאלה ויצר לגיטימציה לחלופות לדרך המובילה, בכל העולם החופשי. כלכלנים בכירים, ובהם חתני פרס נובל לכלכלה ופרופסורים מובילים, הטילו ספק באמיתות המקובלות. הגענו ליום שאחרי "קץ ההיסטוריה".

גורם שלישי הוא בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה.

עוד כשדרית טלוויזיה, וביתר שאת מאז כניסתה לחיים הפוליטיים, שלי יחימוביץ' נשאה את דגל התחדשות הציונות הסוציאל-דמוקרטית במפלגתה ובישראל. עם בחירתה, חוללה שלי שינוי מהותי בדרכה של מפלגת העבודה, הן בהעמדת הסוגיה החברתית על ראש שמחתה והן בשינוי דרכה החברתית כלכלית.

מפלגת העבודה בראשותה של שלי יחימוביץ', גיבשה השקפת עולם של מדינת רווחה, המקיימת כלכלה חופשית, לצד מעורבות ממשלתית בהקטנת האי שוויון, במלחמה בעוני, במס פרוגרסיבי צודק, במאבק על זכויות העובד. מפלגת העבודה החלה לשאת את דגל הצדק החברתי, הערבות ההדדית, הכלכלה ההוגנת והסולידריות החברתית.

לראשונה לאחר שנים רבות, מפלגת העבודה החלה להוות בעבורי אופציה לתמיכה. אולם יש בעייה – דרכה של מפלגת העבודה בתחום המדיני אינה דרכי. כאשר שלי יחימוביץ' מצהירה על דבקותה ב"מתווה קלינטון" (שהוא למעשה מתווה ברק/אולמרט), היא מובילה דרך מדינית שאותה אני שולל מכל וכל ואני רואה בה נזק חמור למדינת ישראל.

מצד שני, לא זו בלבד שאין מפלגה המציגה את הדרך המדינית בה אני דוגל, המפלגות המציגות דרך שאין בה נזק בלתי הפיך, כמו הליכוד – מציגות דרך חברתית כלכלית שאותה אני שולל ולה אני מתנגד.

אילו הנושא המרכזי במפלגת העבודה היום היה המדיני, לא הייתי שוקל תמיכה בה. לא אצביע למפלגה שאני שולל את דרכה בנושא המרכזי. אולם מאחר ואצל שלי יחימוביץ', הנושא המרכזי הוא החברתי, נושא מיספר 2 הוא החברתי והנושא המדיני נמצא הרחק בתחתית סדר העדיפויות, קל לי הרבה יותר להתגבר על המחלוקת בנושא הזה, ולתמוך בה.

יתר על כן, יש לי יסוד מוצק להניח, שדחיקת הנושא המדיני במפלגת העבודה אינו נובע רק מן ההעדפה הברורה של שלי יחימוביץ' את התחום החברתי כלכלי, ולא רק מן הרצון לקושש תומכים שעמדותיהם המדיניות ניציות, אלא גם מתוך הבנה ריאלית, שאין תוחלת להסדר מדיני בעתיד הנראה לעין, כיוון שאין פרטנר פלשתינאי ל"מתווה קלינטון".

הנושא המדיני יהיה בשנים הקרובות בקיפאון. בסוגיית הגולן, החשובה לי מאוד – אני מעריך שאופציית הנסיגה ירדה סופית מן הפרק. ובכל מקרה, ברור שאין אופציה כזאת בעתיד הנראה לעין. ואילו חלילה התמונה היתה אחרת, אינני סומך על נתניהו בנושא הזה, על סמך ניסיון העבר. ובנושא הפלשתינאי – מאחר ואין פרטנר פלשתינאי שתנאי המינימום שלו הם במרחק גישור מהגישות הוותרניות ביותר אצלנו (אפילו מהצעותיו המופקרות של אהוד אולמרט), הנושא אינו על הפרק.

השנים הקרובות הן שנות בוקה, מבוקה ומבולקה בעולם הערבי, לנוכח החורף האיסלאמי, ובעידן אי היציבות הזה, לא תיתכנה התפתחויות מדיניות משמעותיות. למעשה, המחלוקת המדינית האמיתית בתקופה זו, היא על אופן ההתנהלות מול הפלשתינאים, מול האמריקאים ומול העולם, ב"תהליך המדיני" שהכול יודעים שהוא עקר.

בסוגיות הביטחוניות אין מחלוקת אמיתית בחברה הישראלית, למעט השוליים הצרים משני הצדדים. התמיכה הגורפת במבצע "עמוד ענן" הוכיחה זאת, ואני מאמין שרוב הציבור ורוב המפלגות יתמכו במדיניות הממשלה גם בסוגייה האיראנית, גם אם לא יהיה מנוס מפעולה צבאית לסיכול התגרענותה של איראן.

בסיטואציה הזו, מן הראוי שנפנה את עיקר מעיינינו לסוגיות הפנים בחברה הישראלית – בתחומים החברתיים, הכלכליים, החינוכיים, התרבותיים, היהודיים. ובסיטואציה כזו, חשתי שבנושא המרכזי שבו המחלוקת היא אמיתית, ולא על ביצה שלא תיוולד בשנים הקרובות, המפלגה הקרובה אליי ביותר היא מפלגת העבודה.

סיבה נוספת לתמיכתי בשלי יחימוביץ', היא העובדה שהיא הפנתה עורף למאפיין העיקרי של שיח השמאל בישראל בדור האחרון – שיח השנאה וההסתה כלפי המתנחלים. עוד בתקופת הפריימריס, היא "יצאה חוצץ" נגד השיח הזה, ובאופן עקבי שבה וחזרה על כך שוב ושוב. היא יצאה נגד הניסיון הנואל להאשים את המתנחלים במצוקות החברתיות בישראל, לא רק כיוון שמדובר בשקר גס, אלא גם כי השקר הזה הורס את החברה הישראלית, שובר את הסולידריות החברתית, מקעקע את הערבות ההדדית, מחריב את הממלכתיות. אני מעריך עד מאוד את תרומתה זו של שלי יחימוביץ' לחברה הישראלית, לחיזוקה של הדמוקרטיה. היא עשתה זאת באומץ, נגד הרוח הרעה ב"גוש" שלה.

וכך, הלכה והתגבשה בקרבי, בלב כבד, החלטה לתמוך במפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' בבחירות. ואז, שלי יחימוביץ' פנתה לאורי שגיא והציעה לו להתמודד ברשימת מפלגת העבודה כדמות המרכזית בתחום הביטחון. אורי שגיא הוא סדין אדום בשבילי. בהיותו ראש אמ"ן, הוא גיבש את הקונספציה המסוכנת אף יותר מהקונספציה שהביאה למחדל יום הכיפורים – לפיה פני אסד לשלום ועל ישראל למסור לו את הגולן ולסגת לקווי 4.6.67 כדי להביא את השלום המיוחל. ולאחר שחרורו, הוא היה לאדם האובססיבי ביותר בישראל לנסיגה מהגולן. אפילו מלחמת האזרחים בסוריה והתפוררותה של מדינה זו, לא הזיזה אותו מן האובססיה הזאת. אף שאיני חושב שיש סכנה לעתיד הגולן, אני חושב שהאיש אינו ראוי ואינו כשיר לשאת בתפקידים ביטחוניים, לנוכח גישתו התימהונית וחסרת האחריות לסוגית הגולן. יתר על כן, אף שגם אם ירצה, לא ימצא היום שגיא מי שיוכל לקבל מידיו את הגולן, עצם המחשבה על כך שאדם בכיר כמוהו יעלה כל הזמן את רעיון העוועים של נסיגה מהגולן על סדר היום הציבורי בישראל, מעוררת דאגה רבה. לכן, עם בשורת כניסתו לפוליטיקה במפלגת העבודה, החלטתי שלא להצביע למפלגה זו. ואף שמהר מאוד נגמרה האפיזודה הזאת, לא שיניתי את דעתי, בשל עצם העובדה שהוא נראה ראוי בעיני יו"ר המפלגה לתפקיד הזה.

בחירתה של מרב מיכאלי הפוסט ציונית והמטיפה לעריקה מהגנה על המדינה לצמרת מפלגת העבודה, רק חיזקה את החלטתי זו.

וכך, הכף נטתה לכיוונו של חיים אמסלם ומפלגתו "עם שלם". מצד אחד, היתה לי ביקורת על אמסלם, על כך שנבחר לכנסת מצד ש"ס, שמסריה הפוכים לכל מסריו. האם לא ידע מהי דרכה של המפלגה שלשורותיה הצטרף? והאם לא היה זה מן ההגינות שיחזיר לה את המנדט עם פרישתו, שהרי אין הוא יכול לטעון שהוא דבק בדרך שבה בחר ציבור מצביעי ש"ס.

מצד שני, אני מעריך מאוד את אומץ לבו, ואת לחימתו העיקשת על דרכו, חרף החרם, הנידוי וההתנכלויות מצד ש"ס, והציבור שבתוכו הוא חי.

הסיבה העיקרית לתמיכתי בו, היתה העובדה שהוא מייצג בעיניי את פניה היפות של הדת היהודית, של המסורת המזרחית הפתוחה, המתונה. כמי שחרד מן הקיטוב בין חילונים ודתיים, אני מעריך מאוד את אמסלם כמי שיכול להוות גשר, בעצם היותו יהודי חרדי המציג דרך חלופית לקנאות החרדית.

אני מעריך מאוד את ניסיונו להבריא את החברה החרדית החולה, שחולייה משליכים על החברה הישראלית כולה, ולהביא את הציבור החרדי ליציאה עבודה, להתגייסות לשירות צבאי או לאומי ולהכנסת לימודי ליבה למערכת החינוך. מן הראוי ששינוי כזה יונהג דווקא בידי אנשים מתוך הציבור החרדי, ולא בכפיה מצד שונאי הציבור הזה.

חשתי קרבה לאמסלם גם מן הסיבה שעמדותיו בנושאים המדיניים ניציות ובמקביל הוא נושא דגל של צדק חברתי וכלכלה הוגנת. מכל הסיבות הללו, היה בכוונתי להצביע ל"עם שלם".

לפתע החל טרנד של תמיכת חילונים באמסלם. היה לי מוזר, אך גם נחמד, לראשונה בחיי להיות חלק מטרנד. אולם במהרה ראיתי שזהו טרנד של חילונים אנטי דתיים, שתומכים בו "כדי לדפוק את החרדים". לא התחברתי כלל לגישה הזאת, אבל שמחתי מכך שהוא עומד להיבחר לכנסת הבאה.

אלא שככל שהבחירות התקרבו, חלה ירידה משמעותית בתמיכה בו, ובסקרים הוא הלך והתרחק מאחוז החסימה. כמי שחווה יותר מפעם אחת את עוגמת הנפש ותחושת ההחמצה והבזבוז, שבהצבעה למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה, החלטתי שהפעם לא אבזבז שוב את קולי.

וכך, הכף נטתה שוב למפלגת העבודה. הערכתי מאוד את נחישותה של יחימוביץ' לדבוק בדרכה, חרף מסע הצלב של השמאל ובעיקר של "הארץ" נגדה ונגד דרכה. חשתי שההתקפות שלוחות הרסן עליה, מצד יוסי שריד ושאר הכותבים ב"הארץ" ואף ב"ידיעות אחרונות", מהוות התקפה על דברים שאני מאמין בהם ורוצה להגן עליהם. הערכתי מאוד את אופן ניהולה את משבר עמיר פרץ, החתרן הבלתי נלאה, שניסה לכפות עליה את עצמו ואת דרכו באולטימטום ערב הבחירות. היא לא מצמצה, וזכתה למתנה הגדולה ביותר שלה במערכת הבחירות – שחרור מן המִטְעָן העודף הזה, שהפך באחת לכאב הראש של ציפי לבני.

ואז, אחרי הזיג הזה, בא הזג. הצטערתי מאוד על הודעתה של שלי יחימוביץ' שלא תצטרף לממשלת נתניהו. כיוון שנתניהו ינצח בבחירות, משמעות הדבר – בחירה באופוזיציה. פוליטית, אני רואה בעצם כבילת הידיים לפני הבחירות, איוולת, כפי שהיטיבה להגדיר זאת שלי בעצמה. לראשונה, חשתי ששלי ממצמצת בעקבות כמה סקרים גרועים, והדבר חרה לי מאוד. אך יותר מכך, הצטערתי על כך, כיוון שרציתי לראות את מפלגת העבודה כשותפה הבכירה בממשלת אחריות לאומית, יחד עם הליכוד.

לאכזבה הזאת הצטרפה אכזבתי מן הסמס הפאתטי של שלי לציפי לבני, בשידור חי, בחדשות הערוץ השני, בו התמסרה ליוזמתה של לבני ליצור את "הגוש" של "מרכז שמאל". משמעות החיבור הזה, הוא זניחת דרכה של שלי יחימוביץ', כיוון שמדובר בחיבור עם יריבה אידיאולוגית חריפה בתחום המרכזי בעיני יחימוביץ' – התחום החברתי כלכלי, סביב עמדה דומה בתחום המדיני. ומאחר ואני שולל את הדרך המדינית הזאת, ועוד יותר, אני שולל את תפיסת הגושים הזאת (המחברת את מפלגות השמאל הציוני לגוש אחד עם הגוש האנטי ציוני של דב חנין זועבי), הדבר הרחיק אותי עוד יותר מתמיכה במפלגת העבודה.

ושוב נטתה הכף ל"עם שלם". אך שלי התעשתה ולא התמסרה לגוש, חזרה לדרכה העצמאית. והבחירות התקרבו. והגיע הזמן להחליט. החלטתי לתמוך בשלי יחימוביץ'.

לא בכדי אני מגדיר זאת תמיכה בשלי יחימוביץ' ולא במפלגת העבודה. בדרך כלל אני מתנגד לפרסונליזציה של החיים הפוליטיים, אך הפעם זו בחירה פרסונלית באישה העומדת בראש הרשימה לה אתן את קולי.

הבחירה הזאת לא קלה לי, לא רק בשל המצע המדיני, אלא גם כיוון שמאז המאבק על הגולן פיתחתי סלידה כלפי השבט המכנה את עצמו "מרכז שמאל" (אף שגם בשבט המכנה עצמו "המחנה הלאומי" איני חש בנוח). אני רואה במחנה הזה נטיה לאוניברסליזם עקר וניכור לערכים לאומיים שהם נשמת אפי.

דוגמה מוחשית לכך, היתה ההתנפלות על שר החינוך בשל החלטתו להוציא תלמידים לביקורים במערת המכפלה. הרי גם ממי שתומך בנסיגה אני מצפה שיחנך את ילדיו על כך שארץ ישראל היא מולדתנו וכל נסיגה משטח כלשהו בא"י היא ויתור על מה ששייך לנו בזכות, שהרי אם אין לנו זכות על שטח כלשהו בא"י, אין לנו כלל זכות לשטח כלשהו בא"י. ההתנפלות הזאת, הסלידה הזאת, הניכור הזה כלפי ערכים לאומיים, בהשפעת הרוחות הפוסט ציונות הרעות, כואבת לי מאוד, וגורמת לי לניכור כלפי השבט הזה, כלפי הציניות שלו. אני צריך להתגבר על מחסומים רגשיים רבים כדי להצביע למפלגה השייכת לשבט.

והנה, מי שהתייצבה באומץ רב, בעיצומו של הפריימריס על הנהגת מפלגתה, תוך חשיפתה למתקפות בתוך השבט אליה היא משתייכת, לתמיכה חד משמעית בצעדו של גדעון סער, היתה שלי יחימוביץ'. בכך היא הוכיחה שהיא קורצה מחומר אחר, ושהיא מייצגת דרך ערכית אחרת.

גם מאבקה הנחוש נגד הטרנד של בחירת דב חנין לראשות העיר ת"א, בטענה שאסור שראש העיר הגדולה בישראל יהיה אנטי ציוני, ש"התקווה" אינה המנונו ושהוא מסית לסרבנות, העידה על נחישותה לבלום את ההתדרדרות של "גוש המרכז שמאל" למחוזות ההזויים של השמאל הרדיקאלי הפוסט ציוני. חשוב לי לחזק את שלי, המובילה תהליך חשוב כזה.

בבחירות לכנסת ה-19 אצביע בעד מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ'. אני מודה בכנות, שלא בטוח שזו היתה בחירתי אילו היתה התמודדות אמתית על השלטון בישראל. בסיטואציה כזאת, היה לי קשה להעלות לשלטון מי שאני שולל את דרכה המדינית.

אולם בבחירות לכנסת ה-19, קרוב לוודאי, ינצח הליכוד ונתניהו יהיה ראש הממשלה. יש לי פה ושם ביקורת על התנהלותו המדינית ועל חלק מהחלטותיו, אולם באופן כללי נתניהו מיטיב לנהל את הסכסוך הישראלי ערבי, בסערה האזורית שסביבנו, באחריות, ללא אשליות וחלומות באספמיה, מתוך גישה ריאליסטית ובוגרת. כך הוא ינהג גם בקדנציה הבאה.

מצד שני, נתניהו כראש הממשלה ימשיך להנהיג מדיניות חברתית כלכלית המנוגדת לערכיי – המרחיבה את הפערים הכלכליים, מרחיבה ומנציחה את העוני, מעשירה את העשירים ומרוששת את העניים, מסיגה את המדינה מאחריותה לאזרחי ישראל בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה ופוגעת בציבור העובדים בישראל.

על אף תמיכתי בדרך כלל בדרכו המדינית ביטחונית של נתניהו, אני רוצה לחזק את מפלגת העבודה, שהיא היחידה שתיאבק בדרכו החברתית כלכלית ותציב מולה דרך אחרת.

רציתי לראות את מפלגת העבודה שותפה לממשלת נתניהו, בעיצוב שביל זהב בין שתי הגישות השונות בסוגיה החברתית כלכלית. לצערי, שלי יחימוביץ' בחרה באופוזיציה, ואני גם סבור שנתניהו לא היה מתפשר בסוגיות הכלכליות באופן שהיה מאפשר לשתי המפלגות להקים ממשלת אחריות משותפת.

אני מאמין, שמפלגת העבודה באופוזיציה, בהנהגת שלי יחימוביץ', תנהל מאבק נחוש על דרכה החברתית כלכלית של ישראל. עם זאת, תהיה זו אופוזיציה ממלכתית, אחראית, פטריוטית ונאמנה במבחנים הביטחוניים, גם מול סכנת הגרעין האיראני; היא תהיה אופוזיציה לממשלה, לא אופוזיציה למדינה ותנהג באחריות כפי שנהגה במבצע "עמוד ענן".

כאמור, הבחירה שלי במפלגת העבודה היא בחירה פרסונלית בשלי יחימוביץ'. מאחר ומפלגת העבודה היא ארץ אוכלת מנהיגיה, ברור לי שבתוך מפלגת העבודה אורבים לשלי סכינאים שיבואו עמה חשבון ככל שהישגה יהיה נמוך יותר. אם תודח שלי, יאבד הסיכוי היחיד להתחדשותה של תנועת העבודה הציונית, ומפלגת העבודה תחזור ותדרדר להיות צל חיוור של מרצ. אני רואה בכך סכנה חמורה לחברה הישראלית ולדמוקרטיה הישראלית. לכן, חשוב לי לחזק את שלי יחימוביץ' ולסייע לה להשיג הישג אלקטורלי מרשים.

לכן, לראשונה זה 21 שנים, אבחר הפעם במפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ'.

משטר הגושים, המחלק את הפוליטיקה הישראלית לשני מחנות יריבים קשים, היא רעה חולה הפוגעת באופן משמעותי בחברה הישראלית. חשוב לשבור את המשטר הזה. אחת הדרכים הראויות לשבירת החלוקה לגושים, היא מפלגת מרכז אמתית וחזקה.

"גוש המרכז שמאל" אינו מרכז. מרכז, הוא גוש שאינו שייך לאף אחד משני הגושים הללו ומציג תפיסת עולם מתונה, עמה הוא יכול לחבור לכל קואליציה כגורם ממתן ומאזן. "הדרך השלישית", למשל, היתה כזאת.

אין היום מפלגת מרכז אמיתית בישראל, אך המפלגה הקרובה לכך יותר מאחרות היא "יש עתיד".

מבין המפלגות המזוהות כ"גוש מרכז שמאל", הגישה המדינית של "יש עתיד" מרכזית ומאוזנת יותר. למשל, היא מצהירה על התנגדותה לחלוקת ירושלים. הערכתי מאוד את העובדה שכנס חשיפת המצע המדיני נעשה דווקא באריאל, להבהיר את תמיכת "יש עתיד" בגושי ההתיישבות הגדולים – באותה אריאל שהיתה לסמל של חרם אמני ה"שמאל" על הישראלים החיים ביהודה ושומרון ומאבק ה"שמאל" נגד הפיכת מכללת אריאל לאוניברסיטה.

בניגוד ל"שינוי" של טומי לפיד, שהיתה מפלגת השנאה לדת, לדתיים ולחרדים, "יש עתיד" של יאיר לפיד מהווה גשר בין חילונים ודתיים ומעודדת את ההתחדשות היהודית בישראל. רשימת "יש עתיד" כוללת אנשים מצוינים המזוהים עם הגשר בין חילונים ודתיים ועם ההתחדשות היהודית, כמו הרב שי פירון (מספר 2), ד"ר עליזה לביא וד"ר רות קלדרון. יש לי הערכה עצומה גם למועמד מס' 4 של הרשימה, ראש עיריית דימונה המצוין מאיר כהן, שהוא גם חברי לנשק ביחידת הצנחנים במשך עשרים שנות שירות משותף במילואים.

יכולתי בהחלט להצביע בעד "יש עתיד". אלא שיש בעיה קטנה שאינה מאפשרת לי זאת... העומד בראשה.

ככל שאני קורא את יאיר לפיד, ככל שאני שומע אותו מדבר, כך מתחזקת אי הערכתי אליו. אני רואה בו דמות ריקה וחלולה. בכל הופעה שלו בתקשורת, אני חש מבוכה. הוא בעיניי התגלמות המושג בארמית "אסטרא בלגינא קיש קיש קריא" – קופסת פח עם מטבע אחד בתוכה, המקשקשת ועושה רעש גדול.

הייתי שמח להצביע ל"יש עתיד" בראשות שי פירון, מאיר כהן או רות קלדרון. אינני יכול להצביע ל"יש עתיד" בראשות יאיר לפיד.

לעתים עלתה בי מחשבה של הצבעה בעד הליכוד. הצבעת מחאה.

אכן, מוזר. אך ניתן למחות לא רק נגד השלטון, אלא גם נגד עוולות שאינן מצד השלטון. ומסע הדה-לגיטימציה, ההפחדה, ההיסטריה התעמולה הארסית הממוקדת נגד נתניהו, היא עוול. לעתים ההסתה הזאת הגיעה למימדים אנטי דמוקרטיים.

לא, לא אצביע לנתניהו. אצביע למי שלא נטלה חלק בהסתה הזאת. הגיעה השעה שהחברה הישראלית תתקומם נגד התופעה.

בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. נפגשנו עם חברת פרסום שהציעה לנו קמפיין נגד הנסיגה. בקמפיין החוצות, אמור היה להופיע כיתוב, ובו ציטוט מנאום של רבין בגולן ערב הבחירות: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן, יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל", יצחק רבין, 10.6.92. וליד הכיתוב אמורה היתה להופיע תמונה של רבין עם אף של פינוקיו. גם תחת הלחץ של מי שנאבקים על עצם קיומם, דחינו בשאט נפש את ההצעה, הודענו להם שזו לא דרכנו וניתקנו מהם מגע באופן מוחלט.

חלק מקמפיין השנאה והדה-לגיטימציה לנתניהו בפייסבוק, הוא תמונתו בדמות פינוקיו, עם אף השקרן. אני סולד מהסוג הזה של הקמפיין. דה-לגיטימציה ליריב מן הסוג הזה, הולמת קמפיינים פשיסטיים.

סחרירים (=ספינים) הם חלק מהחיים הפוליטיים והתקשורתיים, בפרט בזמן בחירות. אולם גם סחריר – מן הראוי שיהיה אינטיליגנטי, בּחֵן, בסטייל.

הסחריר של הליכוד ביתנו, על תמיכתה הצפויה של ש"ס בממשלת "שמאל", הוא סחריר שקוף, מגושם ולועג לאינטיליגנציה של הבוחרים.

המאבק האלקטורלי העיקרי של הליכוד, ממוקד בציבור המשתייך ל"גוש הימין" ומתלבט בין תמיכה בליכוד לתמיכה ב"בית היהודי" ובש"ס. הליכוד חושש מפני התעצמות המפלגות הללו, מה שיחזק את יכולת המיקוח שלהן במו"מ הקואליציוני ועל כוחם הפוליטי בממשלה הבאה. הליכוד רוצה, בצדק מבחינתו, להיות מפלגה גדולה עם יכולת תמרון בהקמת הקואליציה ובהובלת הממשלה.

אבל הטענה ש"הבית היהודי" וש"ס מתכוונות לתמוך בממשלת "שמאל" מגוחכת. תחילה נעשה סחריר כזה, בקטן, ב"ישראל היום" כלפי "הבית היהודי" בין השאר בהסתמך על מחמאות של נפתלי בנט לשלי יחימוביץ'. אולם כיוון ש"הבית היהודי" מאגפת את הליכוד "מימין", הסחריר הפאתטי הזה דעך במהרה.

בשבוע האחרון לפני הבחירות, הליכוד יצא במהדורה עוצמתית יותר של אותו סחריר, הפעם כלפי ש"ס. דווקא אביגדור ליברמן, חברו האישי הקרוב של אריה דרעי, רץ לתחנות הרדיו ו"דיווח" למאזינים על חבירת ש"ס לממשלת "שמאל".

זאת בדיחה. הציבור של ש"ס תומך בליכוד, וש"ס לעולם לא תלך נגדו. ש"ס ישבה בממשלות רבין, ברק ואולמרט, אולם היא עשתה זאת רק כאשר הן ניצחו בבחירות ובכל מקרה הממשלה היתה בראשותן. ודאי שבכל סיטואציה אחרת, היא תלך עם הליכוד. הציבור המתבלט בין הליכוד לש"ס יודע זאת, לכן הסחריר הזה עלול לחזור כבומרנג ולפגוע דווקא בליכוד.

"אין לשלי יחימוביץ' מושג בניהול מו"מ מדיני," הצהירה ציפי לבני. ללבני דווקא יש מושג, היא ניהלה מו"מ מדיני. המו"מ הסתיים בכישלון מוחלט. ואלה עוד החדשות הטובות יחסית. אילו הצעותיה היו מתקבלות, היה זה נזק בלתי הפיך למדינת ישראל.

בתשדיר הרדיו של "הבית היהודי" אומר נפתלי בנט: "אני רוצה שכל ילד ידע מי זה משה רבנו, מי זה הרמב"ם, מיהו יוני נתניהו, מיהי חנה סנש, מיהו ש"י עגנון."

אני אוהב את הרשימה הזאת. בראש ובראשונה, כיוון שאין בה ההפרדה המלאכותית בין היהודי לישראלי; יוני נתניהו וחנה סנש זו מורשת יהודית, משה רבנו והרמב"ם זו מורשת ישראלית. יש בה ספרא (הרמב"ם, ש"י עגנון) וסייפא (יוני נתניהו, חנה סנש). חנה סנש עצמה, היא ספרא וסייפא – משוררת ולוחמת. יש בו גבורת נשים – גבורתה של הצנחנית חנה סנש, דווקא במפלגה דתית. יש בה ביטוי לתרבות הישראלית (עגנון וסנש) כהמשכה של התרבות היהודית (משה רבנו והרמב"ם). הרמב"ם מבטא את ההמשכיות, להבדיל מהקפיצה "מהתנ"ך אל הפלמ"ח" כמאמר הקלישאה. ויש בה ביטוי סמלי למי שמזוהים עם תנועת העבודה (סנש), הליכוד (נתניהו) והציונות הדתית (עגנון).

יומן הבחירות ימשיך להתפרסם גם אחרי הבחירות, ואלווה בו את המו"מ הקואליציוני, עד הקמת הממשלה הבאה.

בתשובות לחידון הטריוויה לקראת בחירות 2013 "מה אתם יודעים" במוסף "שישבת" של "ישראל היום", נפלו שלוש שגיאות:

1. בשאלה 2 – המפלגה הראשונה שבה נערכו לראשונה בחירות מקדימות בשיטת פריימריז לא היתה מפלגת העבודה ב-1992, אלא ד"ש ב-1977.

2. בשאלה 8 – הפעם הראשונה שבה הופיעו האותיות מחל בפתקי הליכוד לא היתה 1973, אלא 1977. עם הקמת הליכוד ב-1973, האותיות על הפתק היו חל טעמ. היו אלה האותיות של המפלגות שהקימו את הליכוד: חירות (ח), ליברלים (ל), המרכז החופשי (ט), הרשימה העצמאית (עמ). כיוון שבשתי המערכות שקדמו להקמת הליכוד, חירות והליברלים כבר התמודדות יחד כגח"ל, עם האותיות חל, היתה הפרדה בין ה-חל לבין ה-טעמ. במהלך הכנסת השמינית, המרכז החופשי התפרקה, מחציתה (שמואל תמיר ועקיבא נוף) פרשה מהליכוד (ובהמשך עברה לד"ש) וחלקה (אליעזר שוסטק ואהוד אולמרט) הקימה את "המרכז העצמאי" שחבר לרשימה הממלכתית ולתנועה למען א"י השלמה והקימו את חטיבת "לעם". בבחירות לכנסת התשיעית האותיות של הליכוד כבר היו מחל.

3. לא שלושה זוגות נשואים כיהנו בכנסת כי אם ארבעה. בנוסף לגיורא וסנטה יוספטל, מרדכי ואורה נמיר ומאיר ואמה תלמי, כיהנו גם מאיר וילנר ואשתו אסתר וילנסקה מטעם מק"י.

הכנס "אדמה סדוקה" של מכון דן שומרון במכללה האקדמית "כנרת", שהתקיים בקבוצת כנרת ביום ה' שעבר, יום לפני מותו של רון נחמן, הוקדש לקשר בין חקלאות, התיישבות וביטחון. ההיסטוריון ד"ר זאביק דרורי, מנכ"ל המכללה, הרצה על הקשר בין התיישבות וביטחון מתל-חי ועד ימינו. המסר המרכזי של הרצאתו היה, שלמרות הנסיגה מחבל ימית ולמרות ההתנתקות, עדין המרכיב המשמעותי ביותר בקביעת גבולותיה של ישראל, יותר מההיבט הצבאי והמדיני, הוא ההתיישבות. "בלי להיכנס לשאלה הפוליטית – לכל אחד העמדה הפוליטית שלו," אמר דרורי, "מי שעובר ליד גוש אריאל, רואה את מה שנעשה שם וחושב שניתן לסגת משם, אינו מבין על מה הוא מדבר."

יוסי ביילין הגיע למסקנה הזאת כבר באמצע שנות ה-90. ביילין התנגד עקרונית לכל ההתיישבות מעבר לקו הירוק מראשיתה, אולם כריאליסט הוא הבין שגושי ההתיישבות יצרו מציאות בלתי הפיכה. הפתרון הפרגמטי היצירתי, שהוא היה הראשון לעצבו, ולאחר מכן הוא אומץ בידי אהוד ברק בפסגת קמפ-דיוויד, היה "חילופי שטחים" – קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 49', תוך השארת גושי ההתיישבות הגדולים בריבונות ישראל ונסיגה משטחים חלופיים בנגב.

גם יאיר לפיד, מנהיג "יש עתיד", מבין שאריאל הינה מציאות ישראלית בלתי הפיכה. את הכנס בו הציג את המצע המדיני של מפלגתו, ערך באריאל. בנאומו אמר שלא יצטרף לממשלה שלא תנהל מו"מ עם הפלשתינאים, אך גם נשבע אמונים לגושי ההתיישבות. בעצם בחירת אריאל כמקום נשיאת הנאום הוא העביר את המסר – אריאל אינה נתונה למיקוח.

אריאל היא עיר ואם בישראל. כל מי שעיניו בראשו מבין שאת העובדה הזאת אי אפשר לשנות. בכל הסדר מדיני, בכל פשרה טריטוריאלית, אריאל תישאר ישראלית.

אריאל היא מפעל חייו של רון נחמן, שהלך ערב שבת לעולמו. במשך עשרות שנים הוא הנהיג אותה, תחילה כראש המועצה המקומית ולאחר מכן כראש העיר. במנהיגות חזקה, יצירתית, מחויבת – בנה את העיר מן המסד ועד הטפחות והביא אותה להישגים גדולים.

רון נחמן הקים את מכללת אריאל. החלטת הממשלה להכיר במכללה כאוניברסיטה, שבועות ספורים טרם מותו, היתה מעין מתנת פרידה לקברניטה של העיר. כך גם חנוכת היכל התרבות בעיר. שני המוסדות הללו הם גולת הכותרת של היות אריאל עיר ישראלית לכל דבר.

עובדה זו הפכה את אריאל לסדין אדום בעיני עוכרי ההתיישבות – לא בכדי, החרם הנואל שהכריזו אמנים על מאות אלפי הישראלים החיים ביהודה ושומרון התמקד באריאל וכך גם ההתנגדות הבוטה להחלטה על האוניברסיטה. אבל המחאות הללו הן מלחמת מאסף, של מי שעדין מתקשים להשלים עם המציאות הבלתי הפיכה.

ככל ילד רמת גני, קיבלתי בכיתה ב' ספרון קטן, בצבע ירוק – "במו ידיו", ובו סיפור חייו של מייסד העיר ומי שעמד בראשה עשרות שנים, עד יומו האחרון, אברהם קריניצי. הכותרת של הספר מבטאת את המסר שלו – כל מה שקיים ברמת גן, הוא יציר כפיו של קריניצי. וכך גם אריאל – עיר ואם בישראל, שאותה בנה רון נחמן במו ידיו.

דינה להרס: תגובה בקשר לדב חנין וחנין זועבי

קראתי את ההערה של אורי הייטנר לגבי הצבעה לד"ר דב חנין וזועבי. הייטנר בדבריו הוא מסית ומדיח נגד שני חברי הכנסת הללו. עם כל ההבדל ביניהם, הם חברי כנסת לגיטימיים לכל דבר [עדיין...]. דב חנין הוא ח"כ כנסת מוכשר, לוחם חברתי, מחוקק בחסד עליון ולוחם לזכויות אדם. זועבי מבטאת את תחושות המצביעים שלה ולא נמצאה עילה להרחיקה מהכנסת. מעניין שמר הייטנר לא מצא לנכון לגנות את אנשי "עוצמה לישראל" הכהניסטים היושבים בכנסת, ולא רואה בהצבעה להם "מעשה מגונה". הם כנראה כשרים בעיניו עם הגיבוי שלהם למעשי תג-מחיר ושריפת כנסיות והסתה נגד מבקשי מקלט.

דבריו של הייטנר הם הסתה מקרתיסטית והיא מעידה על כשל חיסוני של הדובר ושל הדמוקרטיה הישראלית המדשדשת במדרון. הם-הם בבחינת מעשה מגונה והפוסל במומו פוסל.

ברגע האחרון, למרות שטיפת המוח, החלטתי להצביע לממשלה בראשות בנימין נתניהו

נשיאי ארה"ב היו תמיד נגד הליכוד והחזירו לשלטון את העבודה, שהביאה עלינו את 'אוסלו', את המחבלים מתוניס, חימושם, טרור, בחירות, חמאס, התנתקות, טילים, עלילת גולדסטון, הבאשת ישראל, חרם.

נשיאי ארה"ב, בגלל האינטרסים של [טייקוני] הנפט, התמידו בתמיכתם במדינות ערב למרות שהם היו מאז היטלר, נגד הדמוקרטיות ונגד בנות הברית המערביות.

נשיא ארה"ב הסתיר מישראל במשך 4 שנים את המידע הייחודי שמסר להם ב-1/6/1998 ד'ר איפטיחר חסאן – שאיראן מפתחת נשק אטומי לחיסול ישראל.

נשיא ארה"ב, ניסה לקיים בחביבות דיאלוג עם האיראנים במקום סנקציות, דבר שגרם שהסרכזות האירניות הרוויחו שנה וחצי של התקדמות בפיתוח האטום.

ובאשר ל'בור' של 40 מיליארד שקל, ורכישת צוללת אטומית שתשמור עלינו ליד חופי איראן: לכן, אני יותר בטוח.

נכון שהכול יקר אבל זאת מפני שהצרכן הישראלי היה אידיוט. נכון שהבירוקרטיה היא האוייב, אבל זו יצירת שלטון מפא"י [העבודה] וההסתדרות, המגינה על טייקוני העובדים. ביבי החל להיטיב ובכך הוסיף לבור התקציבי. החלופה תגרום לתהום תקציבית! יש לזכור שביבי הקדים את הבחירות בשנה בגלל הדרישות הכספיות של שותפיו. אם הוא לא יתחזק, הקואליציה הרחבה, תהיה סחטנית יותר ואנו, מה יהיה עלינו?

איני רוצה להיות שבוי בקיבעון או בהרגל. למדתי מאלברט איינשטיין, שהיה פציפיסט עד להתפכחותו עם מעשי הנאציזם. גם אנו חייבים לקלוט שהיום, החלפת השלטון בארץ עלולה להביא עלינו את החמאס בכל ארץ ישראל ואז איכות החיים תהיה משנית. ביבי, הוא ברירת מחדל. אין ברגע זה מישהו יותר טוב לנו.

עורכי סקרי הבחירות יודעים לדווח על אחוזים גבוהים בבחירות הפעם של מתלבטים, אלה שימים ספורים ושעות לפני פתיחת הקלפיות טרם החליטו איזה פתח ישלשלו בקלפי.

המבחר כידוע הוא עצום. 34 מפלגות וכאלה שמתיימרות להיות מפלגות! – 34 פתקי רשימות שיראה לפניו המצביע על המגש שמאחורי הפרגוד. הוא לבדו – ומולו 34 פתקים, שמתוכם יוכל להכניס למעטפה אחד בלבד. האם ימהר ליטול את אחד מהם ותוך שניות להתייצב לפני ועדת הקלפי ולשלשל את מעטפתו, או שמא יתעכב, יסקור את המצאי שלפניו, יתלבט ולבסוף ייטול את אחד הפתקים וימלא באמצעותו את זכותו הדמוקרטית, בלי שהוא שלם לחלוטין עם הצבעתו?

הלבטים בקלפי עצמה הם כאין ואפס לעומת הלבטים בימים שקודמים ל"יום הדין". מסתבר כי שבעה מיליונים ישראלים זקוקים ל-34 רשימות, לא פחות, ועדיין יש בתוכם כאלה שאינם מרוצים מאף לא אחת מהן, לעומת למעלה מ-300 מיליון אמריקאים, שמסתפקים בשתי מפלגות, ובוחרים בדמוקרטים או ברפובליקנים.

אנו שומעים דוברים היסטריים של כמה מפלגות שמשתרכות אחרונות בסקרים (כמו "התנועה" השמאלנית למשל), ששמים יהבם על המתלבטים, פונים אליהם שוב ושוב מעל כל במה ובכל הזדמנות, שעושים רעש ומהומה על כלום, כדי לומר, שמהם יגיעו עוד ועוד מנדטים. לשם כך הם אף מנפחים את אחוזי המתלבטים.

עיקר גוש המתלבטים אינו כמובן בין ימין ושמאל, אלא מצוי בתוך הגושים עצמם. מעטים יחסית הם המתלבטים בין גוש לגוש, בין ימין לבין שמאל, ואפשר אפילו להוסיף את גוש המרכז שבו למעשה שתי מפלגות בלבד: "יש עתיד" ו"קדימה". על פי הסקרים, גוש מרכז-שמאל אינו מצליח לצמצם את הפער מול גוש הליכוד-ימין, ולכן דווקא מקרב תומכי השמאל יוצאת הקריאה למתלבטים, לא להסס, לא להטיל פתק לבן, לא להימנע מללכת לקלפי – כאילו מקרב ציבור זה תצמח ישועת השמאל.

ולא היא. המתלבטים, אלה שבסופו של דבר לא יישארו בבית וכן ילכו להצביע, ואף לא יטילו פתק לבן, נחלקים בין שני הגושים. ולכן מי ששמים עליהם יהבם – סופום להתבדות. לא המתלבטים המדומים ישנו את תמונת המצב, שאיננה בהכרח זו שעליה מצביע הסקר האחרון בטרם בחירות.

הלבטים בתוך הגושים פנימה הם מובנים. אין לך רשימה אחת שאתה, הבוחר, שלם לגמרי עם כל מועמדיה, או שאת, הבוחרת, מסכימה עם כל עקרונותיה, או כזו שאין לכם ביקורת כלשהי על התנהלותה. כמובן, ככל שהרשימה קטנה יותר, כך ההזדהות עימה, אישית ואידיאולוגית, אמיצה יותר, אבל גם דוחה יותר. מספר המזדהים והמצביעים לה בלב שלם הוא בהכרח קטן יחסית. ככל שהמפלגה גדולה יותר, אזיי עמדותיה מעורפלות יותר, יריעת מצעה רחבה יותר, ותמצאו ברשימת מועמדיה גם דמויות שאינן כלבבכם, בלשון המעטה.

ההצבעה אפוא היא מעין ברירת מחדל בין מגוון של אפשרויות, של פתקים, והבחירה היא של הרע במיעוטו. ואולם אחד השיקולים החשובים ביותר שצריך לעמוד לנגד עיני המצביעים הוא גודל המפלגה. לאמור: האם להצביע למפלגה גדולה או קטנה? הבה נודה, אין אצלנו מפלגות גדולות באמת, כפי שהיו בעבר. בימין – הליכוד הוא המפלגה הגדולה ביותר, ולכל היותר מהווה שליש בלבד ממספר חברי הכנסת. בשמאל ובמרכז – מפלגת העבודה. וכשאנו אומרים עליה "גדולה", הרי זו מפלגה שמהווה רק שישית מכלל חברי הכנסת!

לשלטון יעיל דרוש שבמרכזו תהיה מפלגה גדולה, שתאסוף אליה לקואליציה שתיים-שלוש שותפות קטנות, לכל היותר. מנגד דרושה מפלגת אופוזיציה ראשית, גדולה יחסית. כדי שזה יקרה, כדי שהמערכת הפוליטית שלנו תקטן במספר מפלגותיה ועל-ידי כך תתייעל, על המצביעים לשקול ברצינות לתת קולם לאחת משתי המפלגות הגדולות, זו שמימין או זו שמשמאל, ולא להעדיף על פניהן מפלגות קטנות, סקטוריאליות, ויהיו אפילו אידיאולוגיות יותר, מחודדות יותר במצען, ואיכותיות יותר ברמת מועמדיהן.

ראוי לשים לב לעוד תופעה תעמולתית של ערב בחירות. כידוע, תוצאות בחירות הן ביטוי לסך כל האנשים שהצביעו למפלגות השונות. קול אחד – פתק אחד. אבל אנו רואים, שמפלגות קטנות, בעיקר בצד שמאל, מפרסמות מודעות תמיכה שנושאות עליהן שמות של אישי ציבור מוכרים, גנרלים, אנשי רוח וחברה, סלבריטאים. והמסר לציבור – ראו, אלה ואלה תומכים בנו, מזדהים עימנו, בואו גם להזדהות עימנו.

אז נכון, זה יפה, זה מרשים, זה מדליק את "מדורת השבט המפלגתית" – אבל לא מעבר לכך. בסופו של דבר עמוס עוז שווה בקלפי פתק אחד, בדיוק כמו לוי או כהן מחדרה או מנתיבות.

אז נכון, לשמאל יש הרבה "שמות", סופרים, עיתונאים, אמנים, אקדמאים וכיו"ב, ובדרך כלל אין הפתעות ברשימות אלה, אבל בדמוקרטיה סופרים קולות, והמוני הקולות של המוני העם מצטברים לקול אחד מובהק, קולו של הימין השפוי, שמבין את מצבה הגיאו-פוליטי של מדינתו, שדבק במורשת ישראל, שרוצה בזקיפות קומה לאומית ולא כניעה ללחצים ולא ויתורים מרחיקי לכת לאוייב.

זו הסיבה שגם אחרי הבחירות ביום שלישי הקרוב, על אפם וחמתם של יובל דיסקין, נוני מוזס, אריאל הירשפלד ודומיהם (אגב, 95 אחוז מהחותמים המקצועיים לשמאל – הם אשכנזים) – הליכוד ובנימין נתניהו, עם שותפיהם הפוטנציאליים, ולא שלי, ציפי וזהבה היומרניות על שלל הכוכבים התומכים בהן – ימשיכו להיות בשלטון על פי רצון הרוב בעם.

רם כהן, מנהל תיכון נט, פרסם בעיתון "הארץ" מאמר דעה בו המליץ להצביע למען חד"ש ומר"צ. בתגובה הוזמן לבירור במשרד החינוך, ועיתון "הארץ" במאמר מערכת מ-10.1.13 הזדרז מיד להגיב, והקפיד לקרוא לזה "צחנת ז'דנוביזם". "כהן," מציין עיתון "הארץ", "הוא מופת פדגוגי של מנהל, שמעודד את תלמידיו לגלות מעורבות אזרחית. בבית הספר הקודם שניהל, תיכון עירוני א' לאמנויות בתל אביב, הוא לא היסס להביע את עמדותיו בעד הפרדת הדת מהמדינה, נגד מעורבות צה"ל במערכת החינוך, בעד זכויות המהגרים, נגד הכיבוש ועוד. הוא הפך את בית ספרו למוסד דמוקרטי ועירני."

יום אחד בא אליי בני שלמד בתיכון עירוני א', שם שימש רם כהן כמנהל, וסיפר לי כי באתר בית הספר יש קישור לאתר הפרטי של המורה שלו למתמטיקה, ושם מטיף המורה תעמולה קומוניסטית. הצצתי באתר. שם המורה, דן ורד, נשמע לי מוכר, ומיד ירד לי האסימון. זהו דן ורד שהורשע בגין ריגול לטובת סוריה, והיה חבר חולית הריגול והחבלה של אודי אדיב.

שאלתי את בני אם מישהו מתלמידי בית הספר שמע משהו על ההיסטוריה של דן ורד?

במאמר מוסגר אוסיף שלדבריו דן ורד הוא מורה מצוין, בעל כושר הוראה נדיר, ובמיוחד בעל חוש הומור מיוחד, המקסים את התלמידים, ומקרבם לתחום המתמטיקה.

נכנסתי לאתר בית הספר וקראתי בעיון את התכנים של דן ורד, והחלטתי לשלוח מכתב לרם כהן המנהל. הנה חליפת המכתבים ביני לבין רם כהן מנהל בית הספר. לא נגעתי.

ברכות לפתיחת אתר האינטרנט החדש של בית הספר. דא עקא באתרכם מופיע דף פוליטי יחידי, הדף האישי של המורה מר דן ורד, בו הוא פורש את משנתו הפוליטית.

להזכירך, דן ורד הורשע כמרגל, בהיותו חבר ברשת הריגול של אודי אדיב, שהופעלה ע"י המודיעין הסורי.

אינני סבור שיש לתלות מרגלים בכיכר העיר, כנהוג בסוריה, המדינה שלטובתה ריגל (ראה מקרה אלי כהן). ואינני סבור גם שיש לאסור על מרגלים ובוגדים במדינה, לעבוד כמחנכים המועסקים על ידי המדינה (אותה הם רוצים לחסל).

אני סבור אפילו, שיש לתת להם במה לפרסם את משנתם בבית הספר – אבל כל זאת בתנאי אחד. התנאי הוא שעליכם לתת באתרכם תמונה שלימה ולא חד צדדית.

עליכם לפרסם את פסק הדין של דן ורד לפיו הואשם בריגול.

עליכם לפרסם את פשעי הדיקטטורה הפשיסטית הסורית אותה הוא שירת: דיכוי זכויות האדם, רצח המוני של עשרות אלפי אזרחים בחמת, רצח משוררים וסופרים וכו'.

עליכם לפרסם את כאבם של משפחות חיילי צה"ל שנפלו במלחמת יוהכ"פ, בחלקם עקב מעשי הריגול.

עליכם לפרסם את פשעי המרקסיזם-לניניזם: דיכוי זכויות האדם, חיסול משוררים וסופרים, חיסול עשרות המיליונים בכפיית הקולקטיביזציה ובגולאגים, וכו'.

ללא פרסום כל האתרים הללו באתרכם – אין לכם זכות לפרסם את אתרו של "החבר" דן ורד.

במאמר מוסגר, זה מאד פתטי ולא לכבוד בית הספר להציג באתרכם את אנגלס ומרכס כמאורות המתמטיקה... נו באמת...

דן ורד משמש כמורה למתימטיקה בתיכון א' לאמנויות משנת 1992 .

לדן ורד תעודת הוראה מאוניברסיטת תל אביב ורישיון הוראה קבוע של משרד החינוך והתרבות משנת 1981.

אתר המתימטיקה של דן ורד אינו חלק מאתר בית הספר אלא אתר פרטי המתוחזק וממומן על ידי בעליו – דן ורד.

באתר בית הספר ישנה קישורית לאתרו של דן ורד www.pitagoras.co.il – ממש כפי שבאתרו של דן ורד יש קישורית לאתר בית הספר. כל מורה מצוות המורים של בית הספר, שיקים אתר פרטי העוסק במקצוע ההוראה שלו, יזכה לקישור באתר בית הספר.

אין בית הספר אחראי לתוכן אתרו של דן ורד ואין הוא תומך בדיעות המובעות בו. ביקרתי באתרו של דן ורד ולא מצאתי בו שום חומר פוליטי, מצאתי תכנים אידיאולוגיים הקשורים להשקפת עולמו של דן ורד, במידה ואתה סבור שחומר זה יש בו עבירה על החוק זכותך להתלונן אצל הרשויות המוסמכות לכך בחוק ואין לי ספק שאם ימצאו צדק בטענותיך ינקטו נגדו בהליכים משפטיים.

לא מצאתי בשום מקום באתר את הקביעה שמציגה את "אנגלס ומרכס כמאורות המתימטיקה" כן מצאתי מאמר המנתח את התפתחות המתימטיקה תוך כדי שימוש בכלים של מרכס-אנגלס, מטריאליזם דיאלקטי והיסטורי, איני חייב להסכים לניתוח זה אבל זו עמדה לגיטימית ודן ורד אינו אחד מממציאיה.

לא מצאתי באתרו של דן ורד שום התייחסות לישראל ולסכסוך המזרח תיכוני. לא נתקלתי במהלך כהונתי כמנהל בתלונות של הורים ותלמידים על שדן ורד מנצל את מעמדו כדי להטיף את משנתו לתלמידים.

לרגע לא פקפקתי בכישורי מר דן ורד, ולא העליתי כלל על דעתי שאין לו רישיון הוראה.

אין לי שמץ עניין בהיבט החוקי והאם פרסום החומר באתר מהווה עבירה על החוק. העניין היחידי שלי הוא עניין מוסרי, ומוסרי בלבד.

אתה כותב: ביקרתי באתרו של דן ורד ולא מצאתי בו שום חומר פוליטי, מצאתי תכנים אידיאולוגיים הקשורים להשקפת עולמו של דן ורד."

זוהי קביעה מוזרה ביותר, אם קומוניזם אינו חומר פוליטי? מהו כן חומר פוליטי? האם הכותרת של הקישור FIGHT FOR COMMUNISM – – אינה פוליטיקה? אידיאולוגיה היא תמיד פוליטיקה. האם מאבק למען האידיאולוגיות פשיזם או נאציזם אינו פוליטיקה?

אני מביא לך רק "פנינה" אחת מהכתוב באתר, המתייחס להתנגדות הקומוניסטים למלחמה בבן לאדן ובעיראק:

"U.S. supplies Israel with billions of dollars worth of arms with which to slaughter masses of Palestinians, such as the murder by Sharon-led Lebanese fascists of thousands in refugee camps in the early 1980's"

הדברים מדברים בעד עצמם. האם כל אלו אינם תעמולה פוליטית?

אתה כותב: "לא מצאתי בשום מקום באתר את הקביעה שמציגה את אנגלס ומרכס כמאורות המתימטיקה. כן מצאתי מאמר המנתח את התפתחות המתימטיקה תוך כדי שימוש בכלים של מרכס- אנגלס, מטריאליזם דיאלקטי והיסטורי."

אין שום מאמר כזה. במדינות הקומוניסטיות היתה חובה לפרסם מובאה מדברי מרקס, אנגלס, לנין או סטלין בכל מאמר מכל תחום מדעי. הכוונה התעמולתית היתה להציגם כמאורות מדעיים. ולזה התכוונתי.

לסיום דומני שלא הבנת כלל את מכתבי. לא היו לי כלל טענות לדן ורד, אינני מתנגד לזכותו להפיץ את האידיאולוגיה שלו. טענתי היתה רק אליך כמנהל. כאחראי על חינוכם של התלמידים עליך לתת להם גילוי נאות. לא יעלה על הדעת שבאתר ביה"ס יהיה קישור המתאר את "הפשיסט" רוצח ההמונים שרון. ולא יהיה מידע על כך שמביא הקישור, מר ורד, הואשם בריגול לטובת הפשיזם הסורי רוצח ההמונים. לכן טענתי היתה במכתבי, שכל זמן שהקישור של מר ורד נמצא באתרכם, עליכם לפרסם באתרכם גם את הקישורים הבאים:

עליכם לפרסם את פסק הדין של דן ורד לפיו הואשם בריגול.

עליכם לפרסם את כאבם של משפחות חיילי צה"ל שנפלו במלחמת יוהכ"פ, בחלקם עקב מעשי הריגול.

לא יעלה על הדעת לפרסם רק צד אחד "מלחמה למען הקומוניזם" ולמנוע מהתלמידים אפשרות ללמוד את התמונה כולה – את "פשעי הקומוניזם".

אני מאחל לך כמובן גם חג עצמאות שמח. מי ייתן שנזכה לעצמאות לעד. (הברכה שלוחה גם למר דן ורד המייחל לבטלה).

למותר לציין שרם כהן לא ענה למכתבי, ולא דאג לפירסום נאות של הדברים. הפלורליזם והדמוקרטיה רחוקים מרם כהן כמרחק מזרח ממערב, כי הלא "כהן", כפי שמציין עיתון "הארץ", "הוא מופת פדגוגי של מנהל, שמעודד את תלמידיו לגלות מעורבות אזרחית..."

איתמר הנדלמן סמית (סוחר-נפח) – יש לו ארץ אחרת – צרפת?

לפני כמה שנים קיבלתי למייל שלי בקשת תמיכה מאחד בשם איתמר הנדלמן שכתב לי שהוא נמצא במצב קשה בצרפת וזקוק לכסף. לא ברור לי איך בכלל הוא הגיע אליי. מדוע בכלל פנה בבקשת תמיכה לפרולטר כמוני, ולא לאחד הטייקונים, אולי החליף אותי במי מהם. מכל מקום היות שלא ידעתי מיהו האיש גיגלתי את שמו וגיליתי כי מדובר בעיתונאי במקומון "הארץ" שגם כתב כמה ספרים. מסתבר שגם שמו עבר כמה שינויים. בעבר, כשהיה בפאזה ציונית, שינה את שמו ל"בן כנען", ואילו עתה, משירד מהארץ והתחתן עם אישה אנגלייה, אימץ לו את השם "סמית", כשם אשתו. נישואיו פתרו לו גם מן הסתם את בעיותיו הכלכליות.

והנה אותו מר הנדלמן-סמית מפרסם מאמר ב"הארץ" ובו הוא ממליץ לרדת מהארץ בנימוק שלו, יש ארץ אחרת, והיא צרפת. ("יש לי ארץ אחרת" אמת איתמר הנדלמן סמית, "הארץ" 5.1.13). בשעה שיהודי צרפת יוצאים מצרפת, מטיף מר סמית לרדת לצרפת. נכון אשתו אינה יהודייה, והוא לא ישלח את ילדיו, אם יהיו לו, לבית ספר יהודי, אבל לאחר הטבח בילדי בית הספר היהודי בטולוז, מה הוא בדיוק ממליץ ליורדים הרוצים חינוך יהודי לבניהם בצרפת?

בדומה לאברהם בורג שהתנאה בכך שהשיג דרכון צרפתי ונשאר בארץ, בטוחני שגם מר סמית עוד ישנה את שם משפחתו ויחזור לארץ. אנחנו נשארים לשמור לו על הפיקדון.

במסגרת מאבקו המבורך של הרב חיים אמסלם במפלגת ש"ס, פרסם אמסלם ראיון בעיתון "הארץ", ואלו דבריו: ש"ס אינה מפלגה ספרדית, נקודה. ש"ס היא מפלגה ליטאית חרדית ספרדית. או במלים אחרות גוף ספרדי עם נשמה אשכנזית... כשאני מדבר על אשכנזים וספרדים איני מדבר במובן האתני או הגזעי אלא הרוח הספרדית – רוחו של הרמב"ם וגדולי ישראל בכל הדורות, רוח של מתינות וקירוב לבבות. אם יש מתנה יפה שהיהדות הספרדית נתנה לעמי זו אותה מתינות שהיא ההיפך הגמור של מה שש"ס מסמלת. ("אמסלם, ש"ס הטביעה ציבור ענק בעוני." יאיר אטינגר, "הארץ" 11.1.13).

אז נכון, יבורך אמסלם על שאימץ את המוטו של בן עזר מדברי הרמב"ם: (הביטו לתחתית הגיליון). מי ייתן וכל אנשי ש"ס יעברו למפלגתו של אמסלם, ויתחילו לעבוד. אבל דבריו של אמסלם על "הנשמה האשכנזית" בשקר יסודם.

למרבה הצער, אדון אמסלם ממשיך את הטרנד הגזעני החדש לעשיית דה-הומניזציה ליהודים האשכנזים. אמסלם לא התחיל בכך, רבים עסקו בכך לפניו. הסוציולוגית, ילידת מרוקו, פרופסור אווה אילוז, מטילה חטא קדמון של אשמה על האשכנזים באשר הם.

משורריהם עושים לעצמם שם בגלל החרפות וקללות השיטנה אותם הם מטיחים באשכנזים: סמי שלום שיטרית: "אני כותב לכם שירים / בלשון אשדודית / כוס אם אם אמכם / כלה בוכם / שלא תבינו מילה... מי שם עליכם."

מואיז בן הראש: " אִנֲּעָל אַבּוּק בְּיאלִיק."

רוני סומך: אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה / הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִּ'יר, וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִּ'יר."

הסוציולוגית מטילה חטא אשמה קדמון, המשוררים מקללים, ואדון אמסלם מפיץ את השקר הבא. שימו לב: "הנשמה של היהודים הספרדים היא מתינות וקירוב לבבות," היפוכה כמובן ה"נשמה האשכנזית"...

גדול הפוסקים הספרדים הרמב"ם, הוא גם הרחוק ביותר ממתינות וקירוב לבבות. הרמב"ם הוא גדול הפוסקים התובעים טוטליטריות רצחנית.

הרמב"ם (ממשה עד משה לא קם כמשה) ניסח תורה טוטליטרית רצחנית, שמעולם לא היתה קודם לכן, ומאז – ביהדות, קל וחומר בין הרבנים האשכנזים. בניגוד לתפיסה הנוהגת ביהדות שעבירות חלות רק על מעשים, החיל הרמב"ם את כללי ההלכה גם על "דוגמות" – עקרונות אמונה. כל מי שאינו מקבל את הדוגמה שניסח הרמב"ם (בדומה לנצרות הקתולית) נחשב על-ידי הרמב"ם לכופר שיש להרגו. הרמב"ם ניסח י"ג דוגמות (עיקרים) ליהדות שיש להאמין בהן ועל כל מי שאינו מקבלן אומר הרמב"ם: "ואם יתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות – הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא 'מין' ו'אפיקורוס' וקוצץ בנטיעות, וחייבים לשנאו ולהרגו." (הקדמת הרמב"ם למשנה, אחרי ניסוח י"ג היסודות. – עקרונות האמונה).

מעבר לי"ג הדוגמות הללו, לגבי הרמב"ם, כל יהודי שאינו מאמין בתורה שבעל-פה, יש להורגו ואין צורך בבית דין לשם כך. כל ההורג אותו יעשה מצווה:

"[א] מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי הוא בכלל המינים, ומיתתו ביד כל אדם. [ב] מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה – מורידין ולא מעלין, כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמיים והמוסרים והמשומדים: כל אלו אינן בכלל ישראל, ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינין; אלא כל ההורג אחד מהן, עשה מצוה גדולה והסיר מכשול." (רמב"ם, משנה תורה, הלכות ממרים פרק ג הלכה א).

הרמב"ם, אינו מסתפק בחיסול כופרים פשוטים; לתפישתו יש להרוג גם את הפילוסופים שטעו בעיונם: "כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך הקבלה קבוצת התור"ך המשוטטים בצפון, והכושים המשוטטים בדרום, והדומים להם מאשר אתנו באקלימים האלה, ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים ואינם אצלי במדרגת בני אדם ומדרגתם נמצאות למטה ממדרגת אדם ולמעלה ממדרגת הקוף. בני אדם בעלי אמונה ועיון אלא שעלו בידם דעות בלתי אמיתיות, אם מטעות גדולה שנפל ביום עיונם, או שקיבלו ממי שהטעם... ואלו הם אשר יביא הצורך בקצת העיתים להרגם ולמחות זכר דעותם שלא יתעו זולתם." (מורה נבוכים, משל הארמון, חלק שלישי, פרק נא, עמ' סה)

הרמב"ם, שסבל מהקיצוניות המוסלמית של כת האלמוחידין, שחיסלה את הקהילה היהודית בקורדובה, ובעטייה נאלץ לעזוב את עיר מולדתו ולחיות כאנוס מוסלמי כמה שנים – מאמץ את תפיסתם הקיצונית, וקובע שיש לראות בנצרות עבודה זרה שיש להעביר מן העולם. הרמב"ם "הנוצרים עובדי עבודה זרה הם (הלכות ע"ז פרק ט ד): ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדול ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אישה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים." (הלכות מלכים פרק ו הלכה ד)

לעומת היחס הקשה לגברים יהודים, יחסו של הרמב"ם לאישה חנון ורחום משהו. הסנקציה נגדה פחות קשה. האישה לפי הרמב"ם חייבת להישמע לבעלה:"כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט." (הלכות אישות, פרק כא, הלכה י)

למזלו של העם היהודי לא התקבלו פסיקות אלו של הרמב"ם על-ידי כלל רבני ישראל הספרדים והאשכנזים. שכן קבלת פסיקותיו היתה מחייבת להוציא להורג את רוב היהודים האורתודוכסים של ימינו, שאינם מאמינים עוד באחדות האל (דוגמה מחייבת ע"פ דרישת הרמב"ם בי"ג העיקרים) אלא בתורת הספירות מיסודו של משה די ליאון.

רבותי אין דבר כזה "הנשמה האשכנזית", או "הנשמה הספרדית" יש פוסקים כאלו וכאלו, ולא כולם דברי אלוהים חיים. שייקח אדון אמסלם אולי, את הרבנים המתונים באמת, הרבנים האשכנזים הקונסרבטיביים, או הרפורמים.

היושרה של החבר דודו אמיתי והגזענות של הקרן לישראל חדשה

למרות כל מאמציו טרם הצליח החבר דודו אמיתי למצוא ולו ערבי-מוסלמי אחד מבין "ערביי הדו קיום" אותם הוא מעסיק בגבעת חביבה, שרואה בדברי מוחמד לפיהם יש לחסל את ישראל, ולהשמיד את היהודים – גזענות, ולא מופת מוסרי. למרות זאת מתנאה אמיתי ברשימת הארגונים המקבלים תרומות מהקרן לישראל חדשה, ביניהם ארגונים הפועלים לדה-לגיטימציה של ישראל במטרה לחסלה כמדינה יהודית. (דודו אמיתי רשימת הארגונים הנתמכים, גיליון 806) לזכותו של החבר אמיתי אזקוף את העובדה שהוא נוקב בשם המדויק של הקרן ולא כפי שאנשיה מציגים אותה בתקשורת: לא "הקרן החדשה לישראל", אלא "הקרן לישראל חדשה".

החבר אמיתי חושף את העובדה שברשימת הארגונים הנתמכים לא נפקד מקומם של ארגונים השואפים לישראל "חדשה", כלומר לביטול מדינת היהודים – ישראל, ומאידך גיסא אין שום ארגון היוצא נגד הגזענות הערבית-מוסלמית

גילוי נאות. כל מאמציי להשיג תמיכה מטעם הקרן במאבק נגד הגזענות הערבית-מוסלמית במסגרת "העמותה להנצחת שואת יהודי ערב" עלו בתוהו. למרבה הצער הקרן לישראל חדשה מוכנה לפעול רק נגד גזענות יהודית.

מר יובל יבנה – מנהל מחלקת מענקים בקרן החדשה לישראל, כתב לי כך: "מאבק בגזענות הוא אחד מערכי היסוד של הקרן ובהתאם לכך הקרן תומכת כיום בארגונים שונים הפועלים נגד גזענות המופנית כנגד יהודים ממוצא מזרחי, עולים מאתיופיה, עולים דוברי רוסית, ערבים ישראלים ופליטים.

"במידה ותפתחו פעילות נגד גזענות בחברה הערבית בישראל המופנית כנגד יהודים, נשמח לבחון פנייה שלכם בכפוף לכך שתפתחו שותפות עם אזרחים ערבים ישראלים (אנחנו מאמינים שכדי לנהל מאבק אפקטיבי בגזענות יש לתמוך בארגונים המשתייכים לקבוצות האוכלוסייה מולן רוצים לפעול. כלומר, מי שצריך להוביל מאבק בגזענות בציבור הערבי המופנית כנגד יהודים, לפי תפיסתנו, זה ארגון ערבי או ארגון משותף לערבים ויהודים). אני ממליץ לך ליצור קשר עם מטה המאבק בגזענות - http://www.fightracism.org האג'נדה שלהם היא מאבק בכול סוגי הגזענות בחברה הישראלית והם מזמינים ארגונים ויחידים להצטרף."

לאור דבריו פניתי ל"מטה המאבק נגד הגזענות", ולערבים רבים. התוצאה: "מטה המאבק נגד הגזענות" מסרב לפעול נגד הגזענות הערבית-מוסלמית, טרם נמצא ערבי אחד המוכן לפעול נגד הגזענות הערבית-מוסלמית. למרבה הצער טרם נמצא ארגון יהודי אחד הפועל נגד הגזענות, והמוכן לפעול לא רק נגד היהודים, אלא גם נגד הגזענות הערבית-מוסלמית. לא נותר אלא להודות שבמצב זה, כשהפעילות הינה נגד יהודים בלבד, "הקרן לישראל חדשה", ו"המטה למאבק נגד הגזענות", הם בעצמם ארגונים גזעניים.

אסמא אגבארייה זאחאלקה, יו"ר מפלגת דעם, מפרסמת בתשדיר תעמולת הבחירות את המילים היפות הבאות: "אני מזמינה אותך לא לראות בי את האוייב שלך."

כיוון שכך שלחנו לה מיד מכתב ובו כתבנו לה (כפי שכתבנו לכל ראשי המגזר הערבי): "שמחנו לשמוע את דברייך היפים 'אני מזמינה אותך לא לראות בי את האויב שלך.' אנחנו באמת מאמינים שיהודים וערבים אינם צריכים להיות אויבים, לכן מתוך אמונה בכנות דבריך אנו פונים אליך לעשות היסטוריה ולהיות הערבייה-המוסלמית הראשונה בעולם שתצא נגד אידיאולוגיית תנועת החמאס, ותצהיר בערבית לקהל הערבי, כי דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – לדעתך הם גזענות, ולא מופת מוסרי. רק הצהרה כזו מפיך תהיה אפקטיבית במאבק למען אותם ערכים נעלים שברצונך לחנך אליהם. וכמובן זה התנאי היחידי להיאבק גם בגזענות היהודית. 'שתיקה כהודאה דמיא.' נשמח אם תצטרף למאבקנו נגד הגזענות."

למרבה הצער, דברי אגבאריה המזמינים לא לראות בה אוייב אינם כנים. אסמא אגבאריה מסרבת לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס גזענות. אסמא אגבארייה, רואה בהם מן הסתם מופת מוסרי.

ראשת תנועת "התנועה", צפורה מלכה בז'וז'וביץ, הידועה יותר בשם החיבה שלה, ציפי לבני, מפרסמת בראש חוצות את המסר של התנועה: "מי שרוצה הסדר מדיני, יצביע רק ציפי לבני."

לא ברור, מדוע רק הסדר מדיני ולא שלום, הרי כעת יש גם הסדר מדיני. האם צפורה מלכה אימצה את דברי הטוענים שהשגת שלום אינה אפשרית כעת וניתן רק לנהל את הסכסוך, ובגלל זה היא מבטיחה רק הסדר מדיני? מסתבר שגם צפורה מלכה כבר לא מאמינה באפשרות להשיג שלום.

בתקשורת הישראלית מיטיב החבר דב חנין היהודי מחד"ש ללהט בדבריו. הנה הוא כבר למד את הלקח והוא אינו תומך עוד בכינונה של דיקטטורה בולשביקית. הנה הוא כבר גם כמעט ציוני, הוא מדבר בעד הגדרה עצמית גם ליהודים בארץ (עדיין אין הכרה בקיום עם יהודי) ובאמת יש יהודים הנופלים ברשת מילותיו.

לעומת היהודי חנין, ראש מפלגתו חד"ש – החבר מוחמד ברכה, הערבי-מוסלמי, מוסתר כליל מהתקשורת העברית, ולא בכדי. מוחמד ברכה המתאר את ערביי ישראל כ"בני העם הפלסטיני בגליל, במשולש ובנגב," דוגל בהקמת מדינה ערבית-פלסטינית נקייה מיהודים, ובהפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", קרי, מדינה ערבית-מוסלמית. ברכה קורא להשבת צאצאי הפליטים הערבים לישראל, ולהחזרת הערבים אזרחי המדינה לכפריהם שחרבו ב-1948.‏

מוחמד ברכה אינו רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל – גזענות, אלא מופת מוסרי, והוא אישית הפגין זאת בהשתתפותו בצעדה בעכו לזכר שלושה ערבים שרצחו יהודים בתרפ"ט, 1929, והוצאו להורג ע"י הבריטים. מוחמד ברכה הניח זר פרחים על קבר הרוצחים, ואמר: "זכותו של כל עם להחיות את זכרם של חלליו שנלחמו ונאבקו נגד כוחות המנדט הבריטי, ונאבקו למען עמם ואדמתם. לפני שבעים שנה לא היתה פה אדמה ריקה, היה פה עם שנאבק על זכויותיו הלגיטימיות."

קרי, רצח יהודים אליבא דמוחמד ברכה, הוא זכות לגיטימית.

ספרי ריגול תמיד מרתקים, במיוחד כאשר הכותב עסק במשך שלושים שנה בריגול. רפי סיטון מספר לנו בספרו החדש "מוכר הסחלב" כל מה שהיה יכול לספר על פעילותו ותרומתו לביטחונה של המדינה. זה איננו ספרו הראשון, הוא כתב עוד שלושה ספרים, ושניים קראתי "אנשי הסוד והסתר" יחד עם חברו לעבודה יצחק שושן, ו"ההחמצות הגדולות".

בספרו האחרון שהוא ספר אוטוביוגרפי, ספר אישי מאוד, רפי סיטון מסכם את פעילותו כאיש ביון במשך שלושים שנה בהם שירת בחיל המודיעין, בשב"כ ובמוסד, ונותן לנו לטעום מהי עבודת הריגול, במה היא כרוכה, איזה סיכונים טמונים בה, המחיר והתוצאות. ומכיר לנו את משפחתו שמוצאה בחלב, סוריה, משפחה ששומרת על המסורת היהודית באדיקות. הולכים לבית-הכנסת, מקדשים את השבת ושומרים עליה, מקיימים את המצוות, חוגגים את כל החגים, והקהילה היהודית היא משענת חשובה של כל פרט ומשפחה. קהילה תומכת, דואגת ומאוחדת. היהודים מעורבים בחיים הכלליים, והיחסים עם הערבים היו טובים ולכולם היה מקום וכבוד עד שביום החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בכ"ט בנובמבר 1947 פני הדברים השתנו. החלו הפרעות. ההפגנות נגד המנדט הצרפתי שהיווה מעין פוליסת ביטוח לעתידם – וביטחונם של יהודי סוריה הלך והתמוגג.

עד עלייתו לארץ בשנת 1949 המחבר סיים את לימודיו התיכוניים כאשר הוא שולט בשלוש שפות. ערבית, צרפתית ועברית תנכ"ית. יום אחד בהיותו בגיל 17 וחצי הוא קיבל הודעה שעליו להתגייס לצבא הסורי. הוריו החליטו שהוא לא יהיה חייל סורי, שלחו אותו למשפחתם שהתגוררה בביירות ושם הוא גייס את הסוכן הראשון שלו, דייג, שהסכים להבריח אותו לארץ. הוא סיפר לדודו שיש מישהו שמוכן להבריחו. הדוד פנה לראשי הקהילה והם יצרו קשר עם אותו דייג, ועל הספינה שלו, ועוד אחת, הגיעו לאכזיב 168 יהודים. השיט מנמל ביירות לארץ היה נורא ואיום.

השתלבותו בחיי המדינה החדשה היתה מהירה ודי קלה. העברית התנכ"ית שלו עזרה לו מאוד ומיד הוא קלט את השפה המדוברת וכבר התגייס לצה"ל ומכאן דרכו נסללה בזכות אישיותו, ידיעתו הרבה על חיי הערבים, מנהגיהם, מאכליהם ומסורתם. בנוסף, שליטתו בשפה הצרפתית שרכש בבית-ספר "אליאנס" בחלב, עזרה לו מאוד בהמשך תפקידיו בארץ ובאירופה, שם הוא וחבריו עסקו בגיוס סוכנים ערביים בעלי תפקידים רמים ובעלי השפעה, שבעבור כסף טוב הם נידבו מידע אמין על מה שהיה מעניין וחשוב למדינת ישראל. אבל מעבר לגיוס סוכנים הוטלו עליו משימות מיוחדות כמו זאת:

בעיצומה של מלחמת ששת-הימים, באותו יום שבו הצנחנים כבשו את העיר העתיקה והכותל, הוא מקבל מברק מיגאל ידין ומאושר על ידי ראש הממשלה – לחפש אחרי אדם ששמו "דינו" והוא לא פחות ולא יותר מחזיק חלק מהמגילות הגנוזות שנמצאו בקומראן.

איך מוצאים אדם בשם דינו שלא יודעים עליו שום פרט נוסף?

לא אמתח אתכם. בזכות תושייה, ניסיון רב, יחס אנושי, רפי וצוותו גילו שבוי שהיה מפקד המשטרה במזרח העיר, שהכיר כל אחד. תמורת שחרורו מהשבי הוא הוביל אותם לסוחר-עתיקות שהיתה לו חנות מפוארת במזרח העיר ושמו הוא קנדו ולא דינו. קנדו גר בבית-לחם והם הגיעו לביתו ואחרי כמה ימים מר קנדו נשבר והוציא מתחת לבלטות בחדר המגורים את המגילות. יגאל ידין כתב את ספר על המגילות הגנוזות ורפי וחבריו קיבלו קרדיט על פעולתם המרשימה.

כאשר נשלח מטעם המוסד לאירופה, הוא גר עם משפחתו בבריסל וממנה הוא עבר ממדינה למדינה מעיר בירה לכפר נופש, לפגוש סוכנים ולגייס חדשים.

לרפי נודע שיש מישהו בכיר שמחפש קשר ישיר עם ראש הממשלה גולדה מאיר. רפי יצר איתו קשר, סיפר לו שהוא יועץ אישי של ראש הממשלה. הסתבר שהוא אדם אמיד, מתגורר באנגליה והוא חבר אישי של אנואר סאדאת ויש לו איגרת אישית אליה. השנה היתה 1969 ובאיגרת נכתב שהנשיא החדש לאחר מות נאצר מעוניין בשלום, נמאס לו ממלחמות מיותרות. הסיפור עצוב. ראש הממשלה שלנו לא נענתה ולא ענתה וכך הוחמצה הזדמנות למנוע את מלחמת יום-כיפור שעלתה לנו ביוקר.

רפי מקבץ בספרו עוד סיפורי ריגול ובסוף הוא מוסיף כמה סיפורונים משעשעים. הנה אחד מהם. נקבעה פגישה בג'נבה, בתוך מסעדה של תחנת הרכבת במחלקה ראשונה. רפי סיטון יצא מוקדם כדי להגיע בזמן לפגישה והנה הוא מגלה שמישהו עוקב אחריו. רפי מתחמק ומגיע בדרך אחרת לדרך המובילה לתחנה והנה האיש הזה מאחוריו. ושוב הוא מתחמק ורואה ש"איבד" את העוקב ומגיע לפגישה ומספר להם על המעקב. הוא לא הספיק לסיים והנה האיש נכנס למסעדה, הישר לארון שלו, הוציא את התלבושת של מלצר ראשי ומיד החל לתת הוראות, ניגש לשולחן של רפי ובנימוס רב שאל: "מה אפשר להציע לכם?"

ספר שמגלה לנו טפח על עבודת הביון הישראלי ואי-אפשר שלא להתפעל, מהשיטות, התחכום והיכולות.

את רפי סיטון אני מכירה. הוא נשוי באושר לרינה חברתה הטובה של אחותי הגדולה מאז שלמדו יחד בתיכון. מאז ועד היום הקשר רצוף וחם. כאשר רפי ורינה נישאו באמצע שנות החמישים, הם באו אלינו הביתה לעתים קרובות, ברחוב כורש 6, רחוב שבסופו לכיוון העיר העתיקה היתה חומה והצלפים הירדנים צלפו מתי שבא להם. אז רפי היה קצין בצבא ולא ידענו מה הם עיסוקיו. יום אחד הוא הסתגר עם אימי וביקש ממנה רשות להשתמש פעם פעמיים בשבוע באחד החדרים שלנו לכמה שעות. הוא הסביר לה שהדירה שלנו היא אידאלית מבחינת מיקומה לפגוש סוכנים מהצד השני. אמי הסכימה והופתעה לשמוע שזה לא בחינם. היא תקבל כמה לירות. הייתי בת 13. הפגישות התנהלו כך: האיש של רפי היה מגיע לדירתנו רבע שעה לפני הסוכן שלו. כאשר הסוכן הגיע, אנחנו נעלמנו, והם הסתגרו בחדר סגור. כאשר הפגישה הסתיימה הסוכן יצא ראשון והאיש שלנו לא מיהר לעזוב, הוא המתין כרבע שעה. יום אחד, בשעת פגישה, הטלפון צלצל וביקשו את "האיש שלנו", צעקתי בשמו והוא יצא מהחדר. ניגש אל,י, אחז בשתי ידיו את כתפיי ואמר בקול סמכותי: "לעולם אל תקראי לי בשמי האמיתי." לימים אלה שקיבלו את הסוכנים אצלנו בבית הגיעו לדרגות בכירות בשב"כ.

בספר "מוכר הסחלב" גיליתי את המושג "דירת מיבטחים". דירתנו ברחוב כורש 6, היתה דירת מיבטחים.

על ג'פרי גולדברג כבר דובר באחרונה כמי שפרסם באיזה עיתון אמריקני [זניח] את שיחתו עם אובמה שנתניהו 'פחדן' וש"אם ימשיך במדיניותו הוא יביא את ישראל לידי סכנה קיומית.." ועוד דברים גרועים יותר – שישראל תיעלם מהמפה. "מעריב" פירסם את המאמר כולו. ב"מוסף שבת" האחרון של "מעריב", מפרשן בן דרור ימיני עוד יותר, ולפי גולדברג כך: "איראן היא אויב לטווח קצר, השלטון הנוכחי בישראל הוא אויב עצמי לטווח ארוך... איום קיומי ... ביבי יוצר פרובוקציות שמרתיחות כל מנהיג שפוי במערב... לא נאום ההסתה של אבו מאזן באו"ם גרם נזק לישראל, ההכרזה על בנייה של 3000 דירות היא איוולת ...." – ועוד ועוד מכמני לשון כאילו ביבי הוא לא אחר אלא בין-לאדן.

הנה משהו על ג'פרי גולדברג שלא ידעתם. בחור יהודי שנולד בברוקלין, "עשה עלייה" עם פרוץ האינתיפאדה ה-1, כשביקש להיות 'לוחם גולני', נשלח להיות מ"צ במחנה עצורים פלסטינים, שם נפגש לראשונה עם מחבלים בכלא קציעות. התיידד עם מחבל ששמו רפיק, חזר כנראה מתוסכל הביתה וכתב ספר על ה'חוויות' עם רפיק להלן:

Goldberg's book, Prisoners: A Muslim and a Jew Across the Middle East Divide - describes his experiences in Israel working at the ketziot military prison camp as well as his dialogue with Rafiq, a prisoner whom Goldberg would later be friend in Washington, DC . The book sold 7,600 copies in hardcover and 3,200 in paperback,

כולה כ-11 אלף ספרים בארה"ב, שמכירות 'טובות' הן מיליון ספרים או יותר, ובהשוואה לארץ כמו 3-5 ספרים.

וכאן עושים ממנו מינימום נביא או איש סודו של אובמה. אם זה סוד, למה הוא פירסם? או שהוא סתם טיפש. ניתן לאמר על יהודים בארה"ב כמו ג'פרי שהוא אינו שונה מהסינדרום הידוע של יהודי בגולה דוגמת תסמונת אדווין מונטגיו, הנכנע לסביבה הגויית והוא שבחר לחיות ביניהם ולא במולדת הטבעית שלו, 'חייב' להסביר קודם להם מדוע הוא יותר נאמן לגוי בגולה מאשר לצוו הלאומי שלו; מולדת. אז לא רק שהוא נלחם נגד עצם העובדה כי היהודים האחרים כבר החליטו על חיים במולדת, אלא שהוא חייב דין וחשבון מרשיע נגד בני עמו שבזים ליהודים חסרי מולדת.

ועכשיו משהו על אותו אדווין מונטגיו, שמזכיר בהתנהגותו של יהודי משפיע בגולה איך באמת מתנהג שם יהודי הכרוך בעבותות למכורתו הדוויה בין הגויים ולא לעמו ישראל.

מונטגיו היה בנו של מנהיג יהודי בלונדון בשם לורד סמואל מונטגיו שהיה עויין את הציונות ואת זה הוריש לבנו אדווין, שבין היתר נבחר לפרלמנט ושימש בתפקידים בכירים הן כשר או 'מזכיר' שזו רמה גבוהה של מנכ"ל משרד ממשלתי.

האירוע הדרמתי בחייו כיהודי בתקופת ההכנות להצהרת בלפור בקבינט הבריטי, שהיה בתוך הקבינט המלחמתי לראש המתנגדים ו'סחב' כמעט שנה את פרסומה בישיבות קבינט רבות [גם בעת שבריטניה נלחמה אז באירופה ובמזה"ת] ורק לאחר שהנוסח שלה רוכך מ"מדינה יהודית לעם היהודי בא"י", ל"בית לאומי" וכו' עדיין לא נחה דעתו ושלח מזכר בן אלפי מילים בגנות הציונות ש'האשים' את בלפור וחבריו הציונים כ'אנטישמים' – ולמה? כי רמת הטיעון שלו התבססה על כך ש"מהיום והלאה כל יהודי יהיה חייב לעזוב את מולדתו הבריטית או הצרפתית ולהגר לפלשתינה... כי הרי יש להם כבר מדינה, בבחינת "Jew go to Palestine"

ג'פרי גולדברג, שאינו רואה את ישראל כמולדתו ורואה בה רק כ-trouble maker לאינטרסים של אובמה במזה"ת, מטיח בנתניהו כל מה שאינו יכול לעשות לתושבי המדינה בכלל. הרי אינו יכול 'להאשים' את כולנו כ'פחדנים'.

אלא מאי? יש בסכנה מאיש כזה המאיץ באומות עולם כמו אותו אדווין מונטגיו שחשש שמא הגויים באנגליה דווקא עכשיו, יבקשו ממנו להסתלק מארצם. אגב, בלפור ענה למונטגיו בערך כך: אתה סתם אגואיסט. הרי כל יום א' אתה דוהר על סוס אציל בשווי 100 אלף פאונד יחד עם כלבי ציד לצוד כמה שפנים או שועלים ביערות העד שלך ואם תצטרך לעלות [אז ב-1917] לפלשתינה, מכסימום תגור ברחוב חובבי ציון בפ"ת שאז היו שם עשרה בתים מאבני כורכר... ולא קוטג' בן 24 חדרים באחוזה שלך. אז דע לך שאף איש באנגליה לא יבקשך לעזוב... כל זאת עשה יהודי-אנגלי זה בהיותו בן 37, לא עברו אלא כמה שנים ואיש צעיר זה נפטר ונקבר בבית קברות יהודי עם מגן דוד. כנראה שגם על קברו של ג'פרי יהיה מגן דוד.

בהזדמנות אחרת מתאר משה את פעילות הצבא הבריטי [בארץ-ישראל, בשנת 1938] באופן קצת שונה. לדבריו, במקום גדוד הסקוטים בא "גדוד הרובאים של יורקשייר". מפקד הגדוד, קצין ג'ינג'י מקריח, בעל שפם מחודד קצוות, מתעניין בבר-המשקאות יותר מאשר בהמלצותיו של משה על מארבים מתוחכמים. כאשר הם עוברים בכפר הערבי עין-דור אומר לו המג"ד הבריטי לקרוא למוכתר הכפר.

"אמור לממזר הזה," מורה המג"ד למשה, "שאם יחבלו בצינור אפוצץ את ביתו, ואם יוסיפו לחבל – נפוצץ את שאר הבתים בכפר."

משה מתרגם את הדברים לערבית בסיסית, והכוח ממשיך בסיור.

בלילה שוב מחבלים הערבים בצינור הנפט. למחרת מפוצצים האנגלים את בית המוכתר. פיצוצים הדדיים אלה נמשכים זמן-מה, עד שמתברר שיד ה"יורקשייר" על העליונה.

"לא באתי הנה," מסביר למשה המג"ד הג'ינג'י השתוי-למחצה, "ללמד את החיילים הבריטים לזחול בארצכם המזופתת; אני כאן כדי ללמד את הערבים המזופתים איך הבריטים פועלים!"

ערב אחד, בראשית הקיץ של שנת 1938, מטפסת לאיטה בדרך לגבעת שימרון מכונית ישנה, ומתוכה יוצא, לבוש מדי חאקי, קפטן מודיעין של הצבא הבריטי, אורד צ'רלס וינגייט שמו. הוא רזה, ממוצע-קומה ועורו בהיר. על ירכו תלוי נרתיק עור חום ובו אקדח, ובידו ספר תנ"ך קטן, שמתברר כי הוא משמש לו ללימוד השפה, כמדריך גיאוגראפי והיסטורי לארץ, וכמקור לפסוקים שהוא משלב בדבריו. לעיניו מבט מרוכז והחלטי, כמביא בשורה חדשה. לפני בואו לארץ שירת בסודן והתמחה בלחימה בקבוצות גרילה מקומיות, שפעלו נגד השלטון הבריטי. עתה נתמנה לבחון את דרכי המלחמה בכנופיות המרד הערבי.

האורח מדבר עברית בלתי מובנת, ומזעיקים את משה לקבל את פניו באנגלית. בפגישה בחדר האוכל מבקש וינגייט ללמד את החברים מניסיונו בסודן, ומתעקש להרצות בעברית. בספרו על דיין, מצליח שבתי טבת לשחזר את העברית של וינגייט:

"מעטים פעמים הייתי בסודן, וכל המעטים הפעמים הצליחו. שמיים את הרובה בגב ואז יורים. המוצלח מהמארב הוא שאתה מחכה לו בגב עד שהרובה נוגע."

משה מבקש מווינגייט לחזור על דבריו באנגלית והוא מתרגמם. וינגייט נוכח לדעת שלא כל דבריו נקלטו, וביוזמתו יוצאים עוד באותו לילה למארב מול הכפר הערבי מהלול. עד כה נהגו לשים מארבים סמוך ליישובים העבריים, כדי להפתיע תוקפים ושודדים בבואם למקום. וינגייט מוליך את הבחורים למארב סמוך ליציאה מהכפר הערבי ומחלקם לשתי חוליות, שרווח ביניהן, כדי לכתר את אנשי הכנופיות מייד בצאתם לפעילות החבלנית.

אותו לילה לא מתרחש דבר, ואולם משה, כרבים מחבריו, נשבה בקסמו של הקצין הסקוטי התמהוני, שהכשרתו הצבאית היא של קצין תותחנים. עד מהרה מאפשר הצבא הבריטי לווינגייט להקים יחידה מיוחדת בשם "פלגות הלילה", שמשרתים בה חיילים וקצינים בריטים לצד בחורים מה"הגנה". משה אינו משתייך ל"פלגות הלילה", אבל עם הנוטרים שתחת פיקודו הוא משתתף במארבים הליליים שיוזם וינגייט.

וינגייט אינו חזק בגופו. בלילות חמים הוא מתעייף מן ההליכה הממושכת ולמשה נדמה שהנה יתעלף מאפיסת כוחות. אך יש לו כוח רצון חזק והוא חדור תחושה עזה של הזדהות עם התנ"ך ועם עם ישראל. בתנ"ך הוא מוצא צורות לחימה ומקומות קרב, המבשרים לדעתו גם כיום את ניצחון היהודים על אוייביהם.

לפנות-בוקר, בחוזרם מן מהמארב, מכינים הלוחמים ארוחה במטבח של קבוצת שימרון, בצריף חדר האוכל. מקקים מתרוצצים על הרצפה. משה מטגן חביתות וצ'יפס במחבת מפוחמת על פרימוס רועש, ומכין סלט עגבניות בבצל ושמן זית. וינגייט יושב בפינה עירום לגמרי או בתחתוניו, מתגרד במברשת, קורא בתנ"ך, אוכל בצלים טריים כאילו היו אגסים בשלים, ומדי פעם שולה מפח אחד זיתים ירוקים ומפח שני חריצי גבינה לבנה, ממלא בהם את פיו ולועסם לתיאבון.

לראשונה פוגש משה בריטי, בעצם סקוטי, שהוא ממש לרוחו – לא פורמלי. לא מכופתר, שאינו מתחשב במוסכמות. הוא מתרשם עמוקות מהידע שלו בלוחמת לילה, בניווט ובשדאות, משנאתו למיסדרים ומהקפדתו כמעט רק על תקינות הנשק ונקיונו, מהתכנון המדוקדק של כל אחת פעולותיו, מתכסיסי ההסחה וההטעייה שלו, ומהקפדתו על מתן דוגמה אישית לפקודיו. תמיד הוא הולך ראשון בטור, אבל כאשר מפסיקים למנוחה הוא האחרון לשתייה ולאכילה. באחת הפעמים הוא מכה בקת אקדחו קצין בריטי, המעז לשתות, ממעיין, לפני ששתו חייליו. יום קיץ אחד, במסע, בהרגישו שהוא הולך להתעלף, וכדי שלא להשתמש במים שבמימייתו, הוא מבתר בסכינו דלעת גדולה שצומחת במיקשה ומוצץ את בשרה, להרוות את צימאונו. "לא נורמלי," מסכם משה את התרשמותו ממי שעתיד להיות אחד משלושת האישים שישפיעו עמוקות על חייו, "אבל גאון צבאי ואדם מופלא."

בתחילת ספטמבר 1938 נודע לווינגייט כי כנופיה של מורדים ערבים נמצאת ליד הכפר אל-עוואדין שבעמק יזרעאל ומתכוונת לצאת לפעולות רצח ביישובים העבריים ולפגוע בצינור הנפט. ביום השלישי בחודש הוא עורך סדרה של פעולות הסחה. הוא שולח את מכוניות הכוח שלו לכיוון חיפה, בעוד חייליו יורדים מהן בחשאי והולכים בחשיכה, ברגל, בחזרה לקיבוץ שריד, כדי שלא ייוודע לערבים היכן הם נמצאים. בלילה מצטרפים אליהם משה עם נוטריו. לפני עלות השחר יוצא הכוח של וינגייט מקיבוץ שריד לעבר הכפר הערבי ומתפצל למארבים מצידו הצפוני-מערבי. במקביל יוצא מעפולה כוח אחר בפיקוד סגנו של וינגייט, הלויטננט הבריטי ברידן, ומתפרס למארבים הסוגרים על צידו המזרחי של הכפר.

לאחר שעה קלה קרבה משאית בדרך עפר, המקבילה למסילת הברזל של רכבת העמק, זו המוליכה מחיפה, דרך בית-שאן, לצמח ולדמשק. המשאית עוצרת לא הרחק מהכפר ויורדים ממנה פועלים אחדים, וכלי עבודה בידיהם. הם מתחילים לטפל בתיקון המסילה. קול נקישות פטישיהם נשמע למרחוק.

הפועלים נראים היטב מהכפר, ובידודם בולט לעין. עד מהרה מתקדמים לעברם לוחמי הכנופיה, והם חמושים ברובים ושמחים על ההזדמנות שנפלה בחלקם, להרוג בקלות קבוצה של יהודים חסרי הגנה.

הדלת האחורית של ארגז המשאית נפתחת, ומתוכה נורית לעברם אש עזה משני מקלעי "לואיס", שהיו מוחבאים בה כל אותו הזמן על צוותיהם. אש גיהנום ביום קיץ חם של תחילת ספטמבר. גם פועלי המסילה שולפים את כלי-נשקם החבויים עליהם, ויורים. הערבים מקצתם נפגעים ונופלים בשדה ומקצתם מתחילים לברוח, ומיד הם נתקלים באש המארבים המכתרים של וינגייט וברידן. וינגייט עצמו צופה על הקרב מגבעה קרובה, וכאשר נראה לו שאש המארבים עשתה את שלה, הוא פוקד על חייליו להתקדם אל הכפר מכל העברים. הם נכנסים פנימה, יורים, עורכים חיפושים, עוצרים ולוקחים בשבי חלק מהלוחמים הערבים וגם שלל רב של נשק. אנשי כנופייה רבים נהרגים בפעולה, נפצעים, נשבים, ורק מעטים מצליחים להימלט.

לדברי משה, וינגייט צוהל למראה כל רובה נוסף שנתפס, הוא זורקו ותופסו באוויר בשמחה פראית. משה עצמו אינו מרבה לספר, אבל שבתי טבת, שריאיין את חבריו לפעולה, כותב כי משה היה אחד מפועלי המסילה ששימשו פיתיון ואף סייע לווינגייט בתיכנון הפעולה.

וינגייט מצליח למנוע פגיעות בצינור הנפט. הערבים יודעים שאין להם שביל בטוח, בכל מקום הם עלולים להיתקל במארבים, אך הם ממשיכים לרצוח אזרחים יהודים. בתגובה נערכות עוד פשיטות ופעולות תגמול, שמטרתן להרוג את הרוצחים ולפוצץ את בתיהם. היוזמה באה מצד וינגייט, מצד ה"הגנה", ולעיתים גם ללא אישור ה"הגנה", כי יש פעולות נועזות שעומדות בניגוד למדיניות ה"הבלגה". משה משתתף בפעולות תגמול אחדות, גם כמפקד. מטרתן לפגוע ברוצחים הפועלים בסביבה הקרובה לנהלל. הוא אינו יוצא בגלוי נגד מדיניות ה"הבלגה" אלא מציג זאת כחיסול חשבונות מקומי. העדר התגובה עשוי להיתפס כחולשה, המעודדת מעשי רצח נוספים של יהודים.

ב"סוף דבר" לספרו המרתק כותב משה יגר: "אחת התמיהות הגדולות שמעורר העיון בקורותיו של אורד וינגייט היא משכי הזמן הקצרים! וינגייט היה כבן שלושים בהגיעו לארץ-ישראל. עד אז לא הותיר את רישומו בשום מקום. ממועד הגעתו לארץ-ישראל ועד יום מותו נותרו כשמונה שנים בלבד. ההדים שעורר בשנים מעטות אלה בשלוש הזירות שבהן פעל והרשמים שהותיר אחריו היו עצומים ומעוררי השתאות. בכל אחת מן הזירות שהה זמן קצר בלבד, ובארץ-ישראל רק מעט יותר משנתיים וחצי. מתוך פרק זמן זה ארכה פעילותו עם 'פלגות הלילה המיוחדות' פחות מחמישה חודשים! הרבה נאמר בסקירה זו על ההשפעה המיידית ולאורך זמן שהשפיע על ארגון ה"הגנה" ועל הדור הראשון של מפקדי צה"ל.

"פעילותו באתיופיה היתה גם היא קצרה להפתיע – כחצי שנה בלבד! בחודשים ספורים אלה הנהיג חידושים צבאיים מקוריים, שאמנם לא יושמו מיד (בעיקר בגלל ההתנגדות והאיבה שעוררה התנהגותו), אבל היו גם מי שחידושיו צדו את תשומת ליבם, ובראשם גנרל וייוול וליאופולד אמרי.

"שהותו בבורמה ושני מסעות הצ'ינדיטים, שכבר אז משכו תשומת לב עולמית – בייחוד את זו של צ'רצ'יל, של רוזוולט ושל ראשי המטות המאוחדים – היתה גם היא קצרה מאוד, רק מעט יותר משנתיים. החידושים הצבאיים שהנהיג בתקופה זו היו עצומים, וגם זאת למרות התנגדויות עזות וחילוקי דעות קשים. אין הוכחה טובה מזו לכוחו הרוחני הרב ולכישרונותיו המופלגים, ובדין היו מי שכינו אותו גאון.

"את ההדים שעורר ואת השפעתם הגדולה של מעשיו ומבצעיו יש לחלק לשני מישורים שונים. האחד – פעולתו בתחום הצבאי. כאן באה לידי ביטוי חשיבתו המקורית ומנהיגותו הצבאית היוצאת מן הכלל.

"המישור השני – דבקותו בציונות. כבר הסברנו שמקורה בתחום הרוח והנפש ובאמונתו האישית המיוחדת בבורא עולם." (עמ' 197).

הסיכום הקצר הזה יכול לשמש תזכורת לקורא העברי, ששמע אולי רבות על וינגייט וחלף עשרות ומאות פעמים על פני השלט של מכון וינגייט על כביש החוף בדרום נתניה, אבל אולי אינו בקיא בפרשת חייו הקצרים של איש הצבא המקורי הזה, שהיה חדור אהבה לאומית לתנ"ך ולציונות, ואשר במשך תקופה קצרה להדהים הניח יסוד לחשיבה הצבאית של הפלמ"ח וצה"ל והטיל חותמו בישראל יותר מאשר בכל ארץ אחרת שבה לחם ופעל, כולל בבריטניה מולדתו.

קראתי בעניין גובר והולך את פרקי הספר, שהושקעה בו עבודה ביוגראפית וביבליוגראפית מדהימה בהיקפה, ונדמה לי שהוא בהחלט ראוי לפרס. בהוצאה רצינית ומוקפדת, בספר כרוך היטב בכריכה קשה ולא בהדבקה, ממש ספר קלאסי – מגיש לנו משה יגר את חייו של וינגייט, שעיקר הדרמה בהם היה מיום בואו לארץ-ישראל בשנת 1936 ועד למותו בתאונת מטוס בבורמה בשנת 1944.

מבחינות רבות האיש היה ונשאר חידה. כל כך מיוחד היה בכל אורחותיו. היה בו צירוף חד-פעמי של לוחם-שטח ומפקד-בשטח נערץ ההולך בראש אנשיו, של מתכנן טקטי מקורי העושה בתחבולות מלחמה, של אסטרטג הנאבק לקבלת דרכי המלחמה שלו אך גם של פוליטיקאי רשמי-למחצה הפועל בדרכי שתדלנות בחלונות הגבוהים ביותר, אצל צ'רצ'יל ורוזוולט, להגשמת תוכניותיו הצבאיות, ששיאן היה במסע הצ'ינדיטים השני, שבו גם נספה בתאונת מטוס, בבורמה.

וכל זאת מבלי להיות נחמד לקרובים לו בדרגה ולאלה שמעליו, ממש איש ריב ומדון היה, שנראה כמשוגע בעיני מתנגדיו, ולחובתו גם ניסיון התאבדות בקהיר ביולי 1941, לאחר שהוא חוזר מנצח מהמערכה באתיופיה אך חש שאין מעריכים אותו ואין נותנים לו את התפקידים שבהם הוא רוצה, ובראש ובראשונה פיקוד על דיוויזיה יהודית שבסיסה בארץ-ישראל. אלא שמאז 1939 יש לו "צו הרחקה" מארץ-ישראל כי הוא נחשד באהדת-יתר ליהודים, ואילו השלטונות הבריטיים חוששים להרגיז את הערבים, גם את המצרים, פן יעשו ברית אחת עם הנאצים נגד השלטון הבריטי.

כמעט כל תחזיותיו, כל אבחנותיו של וינגייט לגבי המצב במזרח התיכון – הוכחו כנכונות. הוא הבין וראה כי בן הברית האמין והרציני היחיד לבריטים במזרח התיכון הוא היישוב היהודי, אשר בכוחו האמין ואשר בשנות פעילותו המעטות בארץ הצליח, בפועל, וגם בתזכיריו לממונים עליו – לשרטט את דמות הצבא העברי העתיד לקום, ואם אפשר, בברית עם בריטניה.

ספר מומלץ לכל המתעניין בהיסטוריה הארצישראלית שלנו ובתולדותיו של אחד מגיבוריה וממעצבי דמותה. ספרות רבה כבר נכתבה עליו, בעברית ובאנגלית, והספר הזה פותח צוהר נוסף להבנת דמותו של "הידיד", שמשמש גם כמין משקל-נגד לעוולות ולאכזבות שסבל היישוב העברי מידי הבריטים בטרם קמה מדינת ישראל. באופן מעט אירוני אפשר לומר שבייסודה של מדינת ישראל עומדת לא רק התשתית המדהימה של מדינה-בדרך שהותיר לה המנדט הבריטי, והמחנות הצבאיים הענקיים שנבנו כאן, כחזונו של וינגייט – אלא גם דמותו המכוננת של וינגייט עצמו, שהיה שונה לחלוטין מכל בריטי אחר שעימו היו לנו מגעים בארץ.

כמה מהדברים בחב"ע 808 מעלים הרהורים מהעבר התמים של רבים מאיתנו, כמו אכזבתך מהיסחפות מועצת מר"צ לעבר תמיכה מדאיגה בשאיפות הערבים. כך לאחר הפוגרום הנוראי בקבוצת השומר הצעיר בקילצ'ה שבפולין, אם אינני טועה בתחילת שנת 1946, קרא מאיר יערי לאסיפה זיכרון לעשרות הקורבנות בבית החלוצות בתל אביב, ואנחנו, כמה אנשי פלי"ם הגענו לשם לבקשת חברי קיבוץ שהיו קרובים לנו.

שערות ראשנו סמרו למשמע תיאורי זוועות התעללות הפורעים הפולנים בחברי ובעיקר בחברות השומר הצעיר, ומאיר יערי תיאר אחת לאחת את ההתעללויות. אולם לבסוף הוא הכריז: גם אם זה המחיר הנתבע להשתתפותנו ב'מחנה השלום', לא נרתע ונעמול לשכנע כי אנחנו מהווים חלק מ'עולם השלום'.

גם כאן הושמעו מחיאות כפיים סואנות, ואנחנו, שבאותה העת היינו נתונים במאבק בהסגר האכזרי הבריטי נגד ההעפלה, קמנו ועזבנו את האולם בשאט נפש.

ולהבדיל, לא בתמימות אלא במגמתיות מתארת נסיה שפרן בחב"ע 808 את דמותו של איש מק"י אליושה גוז'נסקי ואת מותו בתאונת מטוס, כביכול בדרכו ל'השגת נשק מצ'כוסלובקיה בימי מלחמת העצמאות,' כפי שראשי מק"י מיקוניס ווילנר עמלו להתפאר בהמשך שנות ה- 50.

מסכת השגת הנשק הצ'כי הוצגה יפה ע"י עמוס אטינגר בתוכנית 'אלה הם חייך' אודות שייקה דן האגדי, והועלה שם סוחר הנשק הצרפתי ממוצא רומני, שרכש כביכול את הנשק עבור אתיופיה. אני הייתי בצ'כיה והשתתפתי בהובלת חלק מהנשק דרך יוגוסלביה. הרוסים כלל לא היו מודעים לפעילות העצומה של 'ההגנה' במטוסים, באוניות ובנשק שאירגנו שייקה דן ועמיתיו ביוגוסלביה ובצ'כיה. רק עם סיומה הם ניסו ונכשלו להשתלט על יוגוסלביה, אך הצליחו לעצור ולחסל את ממשלת סלאנסקי, חלקם יהודים, כאשר אנשינו כבר לא היו בצ'כיה.

הרוסים שמו יד רק על שמעון אורנשטיין, איש מסחר מהארץ, ששימש מתורגמן בפעילות בצ'כיה, וכן עצרו את נציג מפ"ם מרדכי אורן, שאז הגיע מהארץ לביקורים מפלגתיים, וכלל לא היה מודע לאספקת הנשק.

אהוד: נדמה לי שבנושאים של משלוחי הנשק ב-48', ומרדכי אורן – אתה מערבב שתי פרשות שיש ביניהן הפרש של כחמש שנים לפחות.

הכול מודים שאין כמו המיתולוגיה יוונית ליופי – לא מתחרות בו המהרבטה ההודית, הקאלוואלה הפינית, ההיאוואטה האינדיאנית, שירת הניבלונגים הנורדית – יופי זולג מההמצאות הדמיוניות של הסיפורים האלה, כמו מהאמנות הפלסטית והדרמות המדהימות שהיוונים הקדמונים יצרו. המיתוס היווני, כמו כל מיתוס בכל פינות העולם זולג אכזריות מבהילה, אבל זאת איננה מצליחה לעמעם מיופיים של הסיפורים. אדרבה, נדמה כי היא אף מגבירה אותו. נראה שצדק אוסקר ויילד בפתח דבר ל "תמונת דוריאן גריי": "אין לאמן פניות אתיות... אין באמנות מוקצה מחמת מיאוס, הרשות ביד היוצר ליתן מבע לכול. (בתרגום אברהם בירמן).

אני מבקש לסקור ברשימה זאת את מעלליהם של שני הגיבורים היווניים הראשיים במלחמת טרויה, הלא הם אכילס ואודיסאוס, שכנגדם נלחמו שני הגיבורים הראשיים של הטרויאנים – הקטור ופאריס.

שניהם, אכילס ואודיסאוס, ניסו להשתמט מלהשתתף במלחמת טרויה: אכילס התחפש לנערה, ואודיסאוס השים עצמו כמטורף, אבל לאחר שצפונותיהם נחשפו, הם הפכו את המלחמה הזאת לחזות הכול.

אכילס "עושה ברוגז" עם אגממנון, מפקד צבאות יוון, על שגזל ממנו את הפילגש השבויה בריסייאיס, ולא רק שפרש מהקרבות, ואף היה מוכן לחזור למולדתו ולאביו פליאס, הוא אפילו התפלל אצל תטיס, אימו האלוהית, שתשתדל אצל אבי האלים, זאוס, שיעזור לטרויאנים נגד היוונים. כשמצב של היוונים נעשה קריטי משום גבורתו של הקטור בן פריאמוס הטרויאני, מציע אגממנון לאכילס כופר ענק כדי שיסלח לו על הגזילה – הוא מחזיר את בריסייאיס, וכן 12 סוסים, 7 עלמות מלסבוס, 7 ערים, ואף מבטיח את בתו לו לאישה, אבל אכילס לא מתרצה. רק כאשר נהרג פטרוקלוס, ידידו, הוא יוצא לנקום נקמה אכזרית בטרויאנים: הוא הורג בהם לעשרות ולמאות, ועושה שמות במשפחתו של פריאמוס – הוא איננו מוכן לשמוע לתחנוניו של פולידורוס, בן זקוניו של פריאמוס, והורג אותו לאחר ששבה אותו. הוא בז לתחנוניו של ליקאון, בנו האחר של פריאמוס, שזכה בחייו רק לשבועיים של חופש שכן היה שבוי, ונפדה תמורת 100 פרים. ליקאון מבקש רחמים כי הוא האח היחיד שנשאר לאימו לאחר שאכילס הרג את פולידורוס. אכילס הורג אותו ומשליך את גווייתו לנהר. נקמתו של אכילס מגיעה לשיאה, כאשר הוא מצליח לפגוע בהקטור שהרג את פטרוקלוס. הקטור הפצוע מתחנן שלא יחלל את גווייתו לאחר מותו, וכמענה, אכילס הורג אותו, לא לפני שהוא מגדף אותו. אחר כך הוא עוקד את קרסוליו של הקטור, קושר את גווייתו למרכבתו, גורר אותה מסביב לטרויה, שהטרויאנים, ופריאמוס האומלל בראשם, יראו מה הוא עולל לגיבורם. הוא התעלל בגוויה יום יום עד שהאלים עצמם כעסו על שחילל את הקודש.

רק אחרי הנקמה הנוראה מתפנה אכילס לטקס הקבורה של פטרוקלוס: הוא מקריב 4 סוסים, 2 כלבים, ו... 12 נערים טרויאנים מפוחדים ששבה בקרב!

גם לאחר נפילת טרויה, שבה עשו היוונים מעשי זוועה, ולאחר מותו של אכילס, הוא לא חדל לנקום: רוחו של אכילס דרשה שיקריבו את פוליקסנה, בתם של פריאמוס והֶקַבֶּה, ובנו של אכילס, נאופטלמוס, שוחט אותה על קברו של אביו.

על פניו נקל להתפתות שאודיסאוס הוא הערמומי שבין הלוחמים, וכשהאחרים מפעילים את כוחם, הוא מפעיל את מוחו בחסותה של אתנה אלילת החכמה, אלא שמסתבר שהוא גם כן רוצח "עם תעודה". פַּלַמֶדֶס מצליח להוכיח שאודיסאוס איננו משוגע, והוא רק מציג עצמו כחסר דעה כשהוא חורש את החול וזורע מלח. פלמדס שם לפני הבקר המושך את המחרשה את טלמכוס בנו התינוק, ואודיסאוס מפסיק את "החריש". אודיסאוס לא סלח לו על כך, והוא מעליל עליו עלילות בגידה, ובעקבות כך הוא מוצא להורג.

לאורך מסעו הארוך בן עשר השנים מטרויה לאתיקה מאבד אודיסאוס את כל שייטיו ולוחמיו, חלקם בהחלט באשמתו, אך עיקר אכזריותו מתגלה כשהוא חוזר לביתו מחופש לקבצן, ומתכנן בעזרת טלמכוס בנו ושני רועים נאמנים, שומרי סוד, את הנקמה במחזרים שלחצו על פנלופה אישתו להינשא לאחד מהם, ובינתיים בזבזו את רכושו במשתאות הפרועים שהם ערכו בארמונו. בתחילה רק הכלב הזקן והגוסס ארגוס זיהה אותו, אחר כך המינקת שלו, כשרחצה את רגליו ומיששה את הצלקת שנותרה ממאבק בנעוריו בחזיר בר אימתני שנשך בניביו את ירכו. אחר כך הוא התוודע לבנו ולשני הרועים המוזכרים לעיל. אודיסאוס דואג באמצעות שומרי סודו לסלק את כלי הנשק מהקירות במשתה ההולל של המחזרים, ולאחר שאף אחד מהמחזרים לא הצליח לדרוך את קשתו ולהשחיל חץ בין 12 גרזינים, ורק הוא, המחופש לקבצן, הצליח לעשות זאת – הוא פותח בטבח נורא של המחזרים. בעזרתם של יודעי סודו וכמובן בעזרתה של האלה שנתנה לו חסות לאורך כל "אודיסיאה", הלא היא אתנה. כמו אכילס בזמנו, הוא איננו מוכן לקבל כופר ממבקשי רחמים, וטובח בכולם עד שהחדר נראה כמו בית מטבחיים. רק פמיוס המשורר ומדון הכרוז זכו לרחמים משום התערבותו של טלמכוס. אחרי שחיסל את כל חבורת המחזרים, אודיסאוס מקנח ברצח 12 השפחות שתינו אהבים עם המחזרים, ואחר כך מקצץ למלאנתיוס, הרועה הבוגד, את האף, את האוזניים ואת הגפיים. את מבושיו הוא עקר והשליך לכלבים.

אחרי כל המעשה הרב הזה בוודאי מגיע לאודיסאוס לחיות באושר ובעושר עם פנלופה עד זקנה ושיבה.

הבאתי כאן רק שתי טיפות מִים האכזריות שנחשף בסיפור המדהים של מלחמת טרויה וספיחיה. ולמה כל זה אירע ליוונים ולטרויאנים? ובכן, יש הסבר: זאוס ריחם על גאיה, אלילת האדמה שנאנקה תחת המשא הכבד של בני האדם שהתרבו עליה, ולכן הגה את הפתרון היעיל מאז ומעולם – מלחמה! וזה הרי כל כך פשוט: אריס, אלילת המריבה, שלא הוזמנה לחתונתם של תטיס האלילה עם פלאוס (אביו של אכילס) בן התמותה, זרקה תפוח זהב שעליו היו חרוטות המילים "ליפה ביותר". הרה, בת-זוגו של זאוס, אתנה, אלילת החכמה, ואפרודיטה, אלילת האהבה – רבו על התפוח. זאוס הנחה את השלוש לפנות לפאריס, הנסיך היפיוף המבין ביופי. הוא מסר את התפוח לאפרודיטה תמורת האישה היפה בעולם ששמה הלנה, אלא שזאת היתה נשואה למנלאוס מלך ספרטה. מי צריך תירוץ יותר טוב כדי לפתוח במלחמה של עשר שנים?

נדמה לי שההסבר של המיתוס היווני לאבסורד המלחמות הוא הרבה יותר "הגיוני" מההסבר של התנ"ך המטיל את האחריות למלחמות על שבט זעמו של האל.

זו אותה בלונדינית תורנית ששמה ושדיה הלכו לפניה, אולי בסדר ההפוך. למי שלא זוכר, אייזנשטיין היתה מראשוני הסלבס הווירטואליים. כלומר, היא היתה מפורסמת לא בשל איזה רזומה מרשים או כישורים יוצאי דופן, אלא בגלל שהתקשורת הגדירה אותה ככזאת. מדור הרכילות המיתולוגי של עיתון "חדשות" כינה בזמנו את התופעה הזאת בשם "מפורסתמת" – הלחמה בין מפורסם לסתם.

בראשית העשור הקודם הוזמנתי להשתתף בפאנל שעסק בתופעת הסלבריטאים (מילה חדשה בהיסטוריה הלשונית של ישראל). זה היה בפסטיבל התקשורת השנתי בראש פינה, בעידן שבו התקשורת יצרה כוכבים חדשים בפס ייצור סדרתי. לצידי ישבה הדוגמנית החיננית אגם רודברג.

תלמידת תיכון שישבה באולם שאלה את רודברג בסקרנות: "איך זה להיות מפורסמת?"

הדוגמנית-שחקנית חייכה את חיוכה המקסים והשיבה ללא היסוס: "אם הייתי סלבריטאית אמיתית, כמו באמריקה, לא הייתי יושבת כל כך קרוב אליכם ומן הסתם הייתי מוקפת בשומרי ראש."

כמה שהיא צדקה. בישראל, גם כשאתה ידוען, אתה תמיד קצת "סלב דה לה שמאטע." הרי משה מכיר את האימא שלך, יעל למדה עם אחותך ודני אכל איתך מאותו המסטינג בטירונות. חוץ מזה אנחנו לא כאלה נאיבים כמו האמריקאים, שמייצרים לעצמם חלומות וגיבורים, ומאמינים בהם כמו ילדים. גם אין לנו את הכסף הגדול לשלם למפורסתמים שלנו.

אייזנשטיין סיקרנה אותי בזמנו, הן משום שהיא היתה אחת הסלבריטאיות המופרכות הראשונות בארץ, והן משום שהיה בה משהו מקומם ומכמיר לב בעת ובעונה אחת. היא נולדה (1978) וגדלה בעירנו הפרובינציאלית חיפה. לימים סיפרה: "זה נראה לי הדבר הכי קסום וחלומי להיות, בטלוויזיה עם יעל בר זוהר, ושם אני אהיה, בסדרה הזו, רמת אביב."

היא החלה לדגמן בחיפה במסגרת עבודות קטנות (למשל לפרסומת של ברזי 'אטמור') עד שהבינה שכוכב הצפון הוא דווקא במרכז. אייזנשטיין עברה לתל אביב ופגשה שם איזה בחור שסידר לה תפקיד משני בארבעה פרקי הסדרה שעליה חלמה. היא לוהקה לתפקיד "העוזרת הכוסית" (כך הגדירה את תפקידה בכוח). אבל זה עדיין לא חילץ אותה מאלמוניות. היא נאלצה לעבוד כמלצרית בקפה ובמקביל למדה משחק אצל יורם לוינשטיין, הקואצ'ר של ילדי החלומות.

ואז, אחרי שלוש שנים של תקוות שווא וייאוש, הגיע המפנה הגדול בקריירה של אייזנשטיין: מעוד צעירה שחולמת להצליח בענק, היא עשתה את זה. הפריצה התרחשה כאשר בפרסומת לנטוויז'ן קיבלה על עצמה לומר את המשפט הפרובוקטיבי (לאותם ימים בתוליים): "ואם ביום שלישי לא בא לי?"

כמו שקורה לעתים קרובות במדינתנו הקטנה, משהו טיפשי מתנפח לממדים מטורפים.

אחרי שזה שודר הפכה אייזנשטיין לדוגמנית הכי מדוברת במדינה. היא כיכבה בפרסומות שונות בטלוויזיה, בעיתונים ובשלטי חוצות, ודיגמנה בתצוגות אופנה ובקטלוגים שונים. על המשפט הוולגרי הזה עשו כתבות ופארא-פרייזינג בסגנון, 'בא לי, לא בא לי.' דיברו על זה בכל מקום, לא רק בגלל התעוזה, אלא גם בגלל הבלונד והשדיים.

אבל כצפוי, השעון צילצל חצות, והבז התקשורתי סביב סינדרלה החיפאית דעך "בהפתעה". אייזנשטיין, שהיתה בטוחה שדרכה סלולה לברודווי, נותרה המומה ומתוסכלת. הזוהר הלך והתרחק. היא עוד ייחלה לנס הקאמבק וניסתה להמציא את עצמה מחדש בדרכים מגוונות: הפכה לבת זוגו של חיים צינוביץ' "השרוף" (עוד כוכב דועך שנלחם על זוהרו, לשווא) הנחתה תוכנית בערוץ YTV, שיחקה בתפקיד עצמה בתוכנית טלוויזיה נידחת, התארחה במיספר סדרות לבני טיפש-עשרה, השתתפה במחזמר לילדים ובהצגת בידור, הוציאה סינגל שקונן על אביה שנפטר כשהיתה בת 14, ואפילו החליפה את מירי בוהדנה באיזו הצגה למיצובישיות. וכשזה לא הספיק, הפכה לסופרת ומחזאית לילדים ולמבוגרים.

כאשר קראתי בזמנו שאייזנשטיין החזירה את החזה המוגדל שלה לנפחו המקורי, באמצעות ניתוח פלסטי, שאלתי את עצמי האם זו הנפת דגל לבן, או עוד אמצעי נואש למשיכת תשומת לב. אבל גם זה לא עזר. מדי פעם היא הגיחה לאיזה ראיון עיתונאי, על תקן קוריוז מאובק. בראיונות הללו הקפידה להודות לבורא עולם שנטש אותה, אבל בניגוד לשמועות לא חזרה בתשובה, אף שגם צעד זה אולי נשקל כאמצעי אחרון להחזרת עטרה ליושנה.

התקשורת ספק ריחמה עליה ספק ליגלגה. "קבלו את מורן אייזנשטיין החדשה," הכריזה אחת מכותרות הריאיון. "עכשיו אני מרגישה שאני מתחילה לבנות את הקריירה שלי," היא דקלמה למראיין, "את העתיד שלי אם אפשר להגיד, במישור היצירתי, העסקי וכמובן המשפחתי." ובאותה נשימה היא סיכמה בצער: "יש לי משפט שכתבתי לעצמי, ואני מאוד אוהבת לצטט אותו: 'לעולם אל תגיד הפסדתי, טעיתי, מול תוצאה לא מוצלחת במיוחד. תגיד עדיין לא ניצחתי. זה שלא הגעת לא אומר כלום, פשוט עדיין לא ניצחת. אז תמשיך."

אבל בחיים, לפעמים האור הוא בתחילת המנהרה ולא בסופה. לכן, אייזנשטיין זינקה על גלגל ההצלה האחרון והתחתנה עם סוכן שחקנים. למרבה הצער הסתבר שגם הבעל "המקושר", שהתמחה במיחזור קריירות, לא הצליח למחזר אותה. בינתיים, רבים כבר שכחו את שמה, כי פס הייצור ממשיך להנפיק ידוענים תורניים שזמן התפוגה שלהם הולך ומתקצר.

תשאלו למה אני חופר לכם בעניין מורן אייזנשטיין? ובכן, הסיבה היא שצפיתי בשבוע שעבר בראיון עם רוני דלומי באחד הערוצים. זאת הילדה-אישה שזכתה בזמנו באחד הכוכבים הנולדים. עכשיו היא מנסה להשיל מעצמה את דמות הנחמדונת שהדביקו לה (כך אמרה) ולהיכנס לתפקיד הבחורה ההרפתקנית והאירוטית. היא אפילו הסכימה להצטלם בחצי עירום (עם גבה למצלמה) בסדרת הטלוויזיה הפרובוקטיבית והמטרידה "אופוריה".

דלומי עובדת על דיסק חדש, שאמור לשחזר את הצלחתה הקודמת בקרב בני הטיפש עשרה. מה שהיא לא לוקחת בחשבון היא העובדה שאלה שהצביעו עבורה ב"כוכב נולד" וקנו את הדיסק שלה, התבגרו (קצת) בינתיים. ואילו בני הטיפש-עשרה החדשים מתעניינים במפורסמים הטריים שיצאו לאחרונה מפס הייצור התקשורתי. דלומי עושה רושם של בחורה נחמדה ואני מאחל לה הצלחה מכל הלב. אבל הייתי ממליץ לה לתפוס שיחת תדרוך עם מורן אייזנשטיין.

ידיד סיפר לי על אציל רומאי שמת, ובצוואתו כתב: "אני משאיר את הטיפול באשתי ובשלושת ילדיי, כולל חינוכם ופרנסתם, לידידי יוליוס."

מתברר, שידידי אמת הם אנשים – כשהם ממש סומכים עליך, הם גם לוקחים ממך, ואתה עושה זאת באהבה.

דוגמא מהבית – לפני שנים, סיפרה לי אחותי, סעידה, שאחד מקרובי המשפחה שלנו מצוי במצוקה כספית, וביקשה שאביא לה 3,000 לירות.

סיפרתי לחבר את הסיפור, והוא שאל – "וכמה נתנו האחים האחרים שלך?"

"כן," אמרתי, "אולי. זה לא עניין שלי, ואני סומך על סעידה."

"מה," שאל החבר, "היא אומרת לך כמה כסף, ואתה מיד כותב צ'ק?"

"השתגעת?" עניתי, "איזה צ'ק? אני אשלח את סעידה לבנק? היא ביקשה 3,000 לירות, לא שיק! הכוונה שאני אלך לבנק, ואני אביא את הכסף. ולסיפורנו – ומיד יגיע גם אבא שלי – לפני שנים פנה אלי חבר טוב וסיפר לי שיש לו יום הולדת. הוא הזמין לביתו את הידידים הכי קרובים, ואני ובתיה ביניהם, לחגוג.

כעבור ימים מיספר מטלפן האיש שנית – נקרא לו כהן. הפעם לא נגלה את שמו האמיתי. וכהן אומר – "אתם זוכרים את ההזמנה לעוד שבוע?"

"אז כך," אומר כהן, "החלטנו להעביר את האירוע למסעדת יוקרה תל-אביבית, וסידרנו גם חדר מיוחד, שבו רק המוזמנים שלנו יתארחו. אנחנו רוצים לעשות כבוד לידידים הכי קרובים."

ביום הקובע, בערב, כמובן, התלבשנו במיטב הטקסטיל, וכמובן מתנה יקרה. חברים, לא?! גם הקרואים האחרים לבשו חג, ולא הפסיקו להודות למארח, לחלקם זאת היתה פעם ראשונה במסעדה כל כך יקרה. הגיע כמובן, צוות מלצרים, ולשבחו של המארח – הוא לא חסך – מיטב המשקאות הוגשו , לכל אחד לפי טעמו – והוא חזר ואמר – "העיקר שתיהנו."

מה שהיה נחמד – היתה האווירה. גם בעזרת המשקאות, וגם האנרגיה ששררה במקום – איפשרו פתיחות נפלאה. היתה חמימות שעולה מידידות אמת, מידיעה שכיף שיש לך חברים כאלה. ערב של התרגשות.

כמובן, שבמסעדה כזאת – מיטב הקולינאריה! איזה מנה עם איזה יין, ואיזה עיקרית עם איזה תבלין – וכמובן, גם המנות האחרונות, ואיתן הליקרים הנכונים – לא תשבע אוזן משמוע ועין מראות וחך מלהתענג.

אחד הזוגות קם ללכת. המארח ידידנו קרא למלצר ולחש משהו באוזנו. בדיסקרטיות ראויה, ניגש המלצר לזוג הפורש, ונתן להם את החשבון של המנות והיין שהם הזמינו.

כמובן, שהקרואים האחרים הסתכלו קצת בפליאה, ומאוחר יותר נפל לכולנו האסימון – קיבלנו הזמנה לאכול על חשבוננו! כל אחד קיבל את החשבון שלו – ולכולם היה גם סעיף שנקרא שונות – חוץ מהטיפ. אחד האורחים, אמיץ, לא אני, שאל את המלצר – "מה זה שונות שכתוב כאן?"

"אה," אמר המלצר, "זה החשבון של המארח שלכם, חילקנו את זה בין האורחים. זה אתם הזמנתם אותו. לא?!"

מסתבר שלא רק שהידיד לא הזמין אותנו – זה אנחנו, כך נודע לנו, שהזמנו אותו!!!

שילמנו, כל אחד לחוד, את החשבון, וחזרנו והודינו למארח – הוא שמע את הכנות בטון שלנו, כשאמרנו – "לא נשכח את הארוחה הזאת!"

חלק אף הוסיפו – "היינו בהרבה ארוחות – אבל כזאת – לא היתה לנו."

הוא הודה לנו בלבביות, ואנחנו הבנו אותו. לא כל יום הוא מוזמן לארוחת גורמה.

חסלו, הגענו, בתיה ואני, בדממה, למכונית. רק סגרנו את דלתות המכונית, אז – גם בתיה וגם אני, פרצנו בצחוק אדיר – שלא יכולנו לרסן. זה היה כל כך מצחיק, הארוחה הזאת שהוזמנו אליה על חשבוננו – וגם הזמנו חבר – שבאמת אנחנו לא שוכחים אותה עד היום. מי לא היה צוחק? אתה לא היית צוחק?

למרבה הפליאה, שנה אחר כך, הידיד לא הזמין אותנו שוב – אולי מצא ידידים חדשים – כי פראיירים לא מתים, כידוע, הם רק מתחלפים.

האמת, שהיינו בהרבה ארוחות, כמובן. אבל חוץ מהארוחה הזאת, והארוחה עם החתול מתחת לשולחן בלונדון – אני לא זוכר אף ארוחה. מה יש לזכור – באנו, אכלנו, שילמנו, זהו. מה הסיפור?

לפני שאנחנו מגיעים לאבא שלי, אז דקה עם גי דה מופאסן.

בסיפור – אדם הולך לאיבוד, ביום שמש קופחת, במקום שומם מאדם. הוא צמא, ויודע שאם יתעלף – ימות. הוא רואה באופק בית, ומגיע אליו בשארית כוחותיו.

למשמע הקולות, יוצאת אשת האיכר, נותנת לאיש כד מים, והוא שותה, מודה לה, ומתרחק.

"ראי," אומר הבעל, "אנחנו מזדקנים, אין לנו ילדים, ולא ירחק היום ואנו נשב ליד האח, בודדים ועזובים. יהיה נחמד לדעת שיש איש, שיזכור אותנו עד יום מותו, עבור קצת מים ששתה אצלנו."

אז סיפרתי את הסיפור על הארוחה הבלתי נשכחת לאבא שלי, ולמרבה הפליאה – הוא שמח. לא כעס, ואמר לי – "כדאי גם אתה תשמח."

"איך?" אמרתי, "יא באבא, סתם הוצאתי כסף על ארוחה! לא חבל?"

"לא," אמר אבא, "לא חבל! יא איבני, הכסף הזה מה שהוצאת – זה הרבה פחות מהכסף מה שלא תוציא, בפעם הבאה, כשיזמינו אותך על דבר בחינם. מעכשיו, נהיה לך שכל, ל'גיד – בחינם אני לא מעונין! למה מה קרה בחינם? תמיד תגיד להם – אני אין לי כל כך הרבה כסף, בשביל לקבל דברים בחינם!!!"

אומרים שיופי של אישה נקבע על פי אם יש לה – עיניים גדולות, עצמות לחיים רחבות (אך לא יותר מדי), שפתיים מחייכות (שקצותיהן נמשכות כלפי מעלה), אף לא גדול (אַפּוֹנְצִ'יק) ועור חלק ונעים למגע.

אומרים שארשת פנים של חיוך מכפילה את היופי, אבל לפעמים גם את הבעת הטיפשות.

אומרים שכל אלה בדיוק מאפיינים גם פרצוף של תינוק וגורמים לו להיות מתוק ומנושק, וככל שֶׁבַּת שומרת על הפנים הילדותיות גם כשהגוף שלה מתבגר והיא נעשית אישה – כך היא יפה יותר ומושכת את הגברים, שרוצים לאהוב אותה ולשמור עליה כמו על תינוק חלש שזקוק להגנתם. ככה האישה מושכת גבר להתחתן איתה ויולדת תינוקות מתוקים, בעלי עיניים גדולות, עצמות לחיים רחבות, עור חלק, אפונצ'יק קטנטונצ'יק ופה גדול וחייכני.

זה מה שאומרים. ומה לא אומרים? – שיש לבת כמו נועה בּוֹצָה בדיוק ההיפך – עיניים קטנות, עצמות לחיים שקועות, שפתיים מקושתות למטה, אף מזדקר, ועור פניה מחוספס, מפוצע ומפוצץ.

לא אומרים אבל חושבים. נועה היא אחת כזו שתמיד בבוץ, וכבר אי-אפשר לדעת אם הפרצוף גרם לה את גורלה המפוצלח, או הגורל עיצב לה את פרצופה המבוצץ. מה עוד שלעיתים קרובות היא גם נראית קצת סמרקנית, והחבר'ה מיתממים בבוקר, כשהיא באה לכיתה, ומקדמים את פניה:

"יום אחד אני עוד אקבור את כולכם, בחיי אתם סוּפֶּר-חארות, זה מה שאתם!" היא מתיזה כלפיהם בלחישה ארסית.

מה לא קרה לנועה בוצה? – אביה עזב את הבית. בטיול השנתי שברה רגל. ילקוט גנבו לה. בחורף חלתה בשפעת קשה. במסיבת ריקודים אף אחד לא ניגש אליה, ולא מפני שהיה לה קשה לרקוד אחרי הגבס. המורות סולדות מהקללות שלה, בכיתה שונאים את הערותיה המורעלות.

אבל קרה עוד דבר לנועה. היא התפתחה וקיבלה גוף נפלא. הבנים הרגישו בכך אבל משום שהיו עדיין ילדותיים, גופה המפותח רק הגביר את העוינות שלהם כלפיה.

יום אחד קראה לה כרמלה היועצת לשיחה. "את מוכרחה לקחת את עצמך בידיים, נועה מותק, להצטיין במשהו, שתרגישי שיש לך תפקיד בחברה, ולא תיכנסי כל הזמן לקרבות מילוליים עם שאר הכיתה."

"מה אני כבר יכולה לעשות? אני לא מותק, ושום דבר לא מעניין אותי במיוחד."

"יפים? חארה אני כותבת. את כל הזבל של הנשמה. יפים תבקשי ממורן המשוררת, תבקשי מאֶלָה מלכת המקומונים."

"בכל זאת תביאי לי לראות. יהיה בקרוב פסטיבל שירים של בית-הספר, ואולי ילחינו שיר שלך."

לִפְעָמִים כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת בַּמִּדְרָכָה

וּמְרַכֶּזֶת מַבָּט בָּאָדָם הַהוֹלֵךְ לְפָנַי

"טוב," נאנחה כרמלה. "זה באמת לא מי-יודע-מה, ואי-אפשר להגיש את זה לפסטיבל. תנסי לכתוב משהו יותר יפה."

"יפה? הבוץ בנשמה שלי לא מספיק טוב בשבילכם?" נתמלאה נועה כעס, "אז אני אראה לכם, לכולכם..."

והיא שלחה את השירים למוסף הספרותי של העיתון "דבר אחר". לאחר חודש הם התפרסמו. אף אחד לא שם לב לכך, ונועה היתה גאה מכדי להראותם למישהו בבית-הספר.

אבל, זמרת חדשה ומדליקה בשם אַטִילָה הוֹן קראה את השירים. הם מצאו חן בעיניה, היא הצליחה למצוא את כתובתה של נועה, קיבלה ממנה רשות למסור את השירים להלחנה, ולאחר חודשים אחדים התחילו להשמיע אותם יום-יום ברדיו. אף אחד לא שם לב לכך שנועה היא המחברת, והיא היתה גאה מכדי לספר על כך בבית-הספר.

אבל ביום שישי האחרון הופיעו נועה ואַטילה בטלוויזיה, כתוכנית של רבקה מיכאלי. נועה היתה עם שיער ארוך, משקפי פרופסור גדולים, ושמלה הדוקה לגופה.

"איך הצלחת? את יודעת שתקבלי הרבה כסף מהשירים?" שאלה רבקל'ה.

"מפני שקראו לי נועה-בוצה. ואני מודה בהזדמנות זו לכל החארות בכיתה שלי, שבזכות השנאה שלהם אליי הצלחתי לכתוב שירים כאלה."

הסיפורים האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

המופע השמיני בסדרה על חלוצי הזמר העברי והחינוך המוזיקלי

יוסי לוי – גיטרה, מאשה אדלסון וז'אנה קופילב - פסנתר

באודיטוריום של מכללת לוינסקי, רחוב שושנה פרסיץ 15, קרית החינוך, ת"א.

רכישת כרטיסים – רגיל 80 ₪, גמלאי/ותיק 65 ₪, נוער 45 ₪

בטלפון 03-6901617 - אודליה שיגריס, דוא"ל: shigris@levinsky.ac.il

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תודה על העיתונים המרתקים. אני חייבת לומר שישנם מאמרים לא מעטים, בעיקר שלך, שמרגשים אותי. איילה.

* אהוד היקר, תודה על פרסום המאמר על יהוא. כדי לגוון, אני שולח לך מאמר על נושא המיתולוגיה היוונית: "שני רוצחים יצאו לדרך".

באשר ל"החיים כמשל" של פנחס שדה – אין ספק שהספר נכתב בכישרון, אבל האהדה הגלויה שלו לנצרות הרתיעה אותי מאוד.

באשר ל"ימי צקלג" – כשהייתי עולה חדש, נאמר לי על ידי חבר מעין המפרץ: רק כשתקרא את התנ"ך כולו, ותבין, ואת "ימי צקלג", ותבין – רק אז אפשר יהיה להגיד עליך שאתה שולט בעברית. לקחתי את דבריו ברצינות – קראתי את כל התנ"ך עם הפירוש של הרטום, וזה לא היה נורא. לימים כתבתי על התנ"ך 7 ספרים. ב"ימי צקלג" נתקעתי, כי היו שם מילים שלא מצאתי במילון. לימים, כשריאיינתי את ס' יזהר לספרי "שיחות עם סופרים", הוא הבהיר לי שמדובר בשגיאות דפוס...

באשר לסמי מיכאל – אני סבור שאם תקרא את "שווים ושווים יותר", תשנה את דעתך האוהדת.

* יהודה הצבי: למאמר המעניין של תקוה וינשטוק "לזכר ביאליק", אוסיף כי בנוסף לכיכר ביאליק ולרחובות ביאליק ושדרות ח"ן בתל אביב, קיימת גם סמטה בשם "אלוף בצלות". סמטה זו, בסמוך לרחוב השוק בתל אביב, באה להזכיר למי שלמד (או לא למד) בבית הספר העממי ע"ש ביאליק, את "אלוף בצלות ואלוף שום" של ח"נ ביאליק.

* ראינו את הסרט המדובר ועטור הפרסים "אהבה", וחרף שחקניו המצויינים השתעממנו קרוב לשעתיים. זהו סרט למבקרים ולפרסים אבל לא לאוהבי סרטים רגילים שהולכים דווקא בניגוד להמלצות תרבותיות במיוחד. יש בו רק שני מעמדים חזקים. הראשון סטירה. והשני, בסופו, גם כן אלים – אך לא נפרט כדי שלא נקלקל את ה"הפי אנד" הפריסאי למי שבכל זאת יישאר לראות את הסרט עד תום השעתיים. אמנם, הסרט עשוי ומשוחק באופן מדהים, באיכות בלתי רגילה.

מתוך "גוגול": אהבה" הוא סיפורם של ז'ורז ואן (ז'אן־לואי טרנטיניאן ועמנואל ריבה), שני זקנים מבולבלים וגלמודים שהמוות אורב להם מעבר לפינה. כשמצבה של הצלע הנשית בזוג מידרדר, האדם היחיד שמטפל בה, ממשיך לאהוב אותה ומכבד את רצונה שלא ללכת למוסד טיפולי הוא בעלה. לרוע מזלו של הזוג הבורגני הם חיים בפריז, מנותקים מסביבה אנושית חמה, בדיוק כמו רבים מהאנשים המזדקנים בערים הגדולות. גם הבחירה לגדל ילדה אחת בלבד, אווה (איזבל הופר הנפלאה), שמגדלת בעצמה ילד אחד בלבד, אינה מיטיבה איתם. הבמאי מאמין שלעת זקנה מי שיטפל בנו הם בני הזוג שלנו (אם היה לנו מזל והצלחנו לבנות מערכת יחסים כזו), ולא ילדינו, משום שילדים, על פי האנקה, הם כפויי טובה. אווה, שחיה בעיר אחרת ומגיחה מדי פעם לביקור אצל אימה הגוססת, פורצת בבכי מר לנוכח מצבה ואינה מסייעת לה. העובדה שבני הזוג חסרי קשרים חברתיים או משפחתיים היא אלמנט בולט וקשה בסרט. קשה כמעט כמו הזקנה עצמה.

המרכיב העיקרי בהצלחתו של "אהבה" הוא הליהוק והמשחק של שלושת השחקנים העומדים במרכז הסרט. טרנטיניאן, ריבה (שניים מכוכביו הגדולים של הקולנוע הצרפתי, שאמנם הזדקנו מאוד) והופר מבצעים תפקידים בלתי נשכחים. אמנם הצילום, כהרגלו של האנקה, קר ומרוחק – שוטים פתוחים, ארוכים ונייחים, ומעט מאוד קלוז-אפים – אבל הוא משרת מן הסתם את העולם המנוכר שהזוג האומלל חי בתוכו. הסרט מצולם בלוקיישן אחד בלבד – ביתם – כשפריז עצמה נוכחת רק מבעד לחלון כתזכורת רחוקה לעולם שבחוץ. אהבתי את "אהבה" למרות ההסתייגות הראשונית, ולמרות שהוא נושא עמו במובהק עמדה שמרנית ומטיף לערכי משפחה באופן בלתי מתפשר. מה שכן, הפתיע אותי למצוא בעולם המדויק והמהוקצע שהאנקה בנה שחקנית משנה נוספת: יונה שנכנסת דרך החלון ונלכדת בבית הזוג. היונה מסמלת, כידוע, את הנשמה, וגם את הזוגיות, אבל האין זה שימוש מפתיע בקלישאה, שאינה מצופה מבמאי חריף כמו האנקה?

* לאהוד, שלום רב, וחן חן להערתך המלומדת [והאמת שלמדתי משהו] לגבי המאמר שלי "החיים אינם משל" [גיליון 808] ואמצעי השימוש[?] שלי עם פנחס שדה, שאגב, קראתי את כל מה שכתבת בספרים בעניינו וכן הראיונות. צר לי, אבל איש איש וטעמו עימו כלשון התלמוד [מסכת גיטין] כאשר רש"י מפרש פלוגתא של שני אמוראים "וטעמו עימו – י"ל ונימוקו עימו", ובכך פוטר רש"י כל צד מלנמק את עמדותיו. על כל פנים, אפילו ממרום שנותיי מסוגל אני ללמוד עוד.

הסיפור המלא התרחש כך: היה לי שותף, דוד ליפשיץ [סדן] ז"ל, שנינו קיבלנו את המועמדים למשרת "עורך". כשפנחס שדה נכנס, החזיק תחת בית שחיו את ספרו, זיהיתי אותו ויכולתי גם לזהות את ספרו מתחת לבית השחי והוא אפילו לא התיישב ואז, כששאלתי אותו: "ובכן, יש לך ניסיון כעורך ספרותי?" לקח את הספר מבית השחי והניח אותו על השולחן. פתחנו את הספר, עלעלנו בו מעט ואז הסתובב והלך, ומיד נכנס גבריאל מוקד ... ואחריו הנערה הלסבית שחיברה את ספרון "הדווקאים" בכריכה רכה וגם היא באה עם ספרה וכך הלאה ובחרתי בבחור מפ"ת מרח' הרצל [קומה ב'] חיים תדמון. כ"כ אח"כ עבדו אצלי אריה חשביה, ועוד רבים ששמם לא זכור לי כרגע. זה היה ב-1960. שם ההוצאה "דשא". הספר הראשון "חרקירי" הודפס ב-3 מהדורות של 5000 והיה בסט סלר תקופה ארוכה. [תרגום סיפורו האישי של טייס קאמיקאזה שניצל]. את הספר שלי [בשם בדוי אלי בן-ליש בשל "התחשבות" עם מאות בני המשפחה החרדית בירושלים] "הבתולה ממאה שערים" גם הוצאתי בשם בדוי של הוצאה; "הוצאת גולן" וגם הוא הודפס בשתי מהדורות [ובזכות הרווחים בהיותי מו"ל של עצמי, 'נפשתי' תקופה ארוכה על שפת האגם קומו בצפון והאי קאפרי בדרום, כך ששתי העגות האיטלקיות, ה'צפונית' וה'דרומית', שגורו בפי]. סיפור אחד על קאפרי התפרסם אצלך.

מקווה שלא טרדתי את מנוחתך בשבת, אלי מייזליש

* בקצה טורקיה, קרוב לאררט, ישנה חווה לגידול סוסים חזקים במיוחד, שניחנו בהבנה אנושית של סאטירה, כזו שכתב ג'ונתן סוויפט על סוסים – וצריך לרתום לפחות שלושה מהם ולאסרני אליהם בחבלים כדי לגרור אותי לראות הופעה של עדי אשכנזי.

* בעקבות השמועות על משפטים חדשים לנשיא המודח חוסני מובאראכ ולשני בניו, רצינו לשאול אם נעצרו כבר ונשפטו הפושעים המצריים שצרו על שגרירות ישראל בקהיר בליל שישי, ה-9 בספטמבר 2011, בזזו ושרפו אותה [את הדגל, וכל הניירת המשרדית התגוללה ברחוב] וכמעט שחטו את ששת המאבטחים הישראליים שהיו כלואים בה, ואשר שוחררו ברגע האחרון במבצע שאותו נאלץ לעשות כוח קומנדו מצרי בלחצה של ארה"ב – והאם נפתחה מאז שגרירות ישראלית חדשה בקהיר?

* נוצרה קרן ממשלתית ליוצרים צעירים בעלי שלפוחיות גדולות שמתמחים בעשיית סרטים שמשתינים בהם עלינו, כדי שיתאימו למועמדויות לפרסי האוסקר בזכות חשיפתם את ערוות המדינה הגזענית והכובשת – ישראל.

* יש שמועות שלקראת יובלו ה-80 עומדים לגלות את הסופר אהוד בן עזר, תודפסנה מהדורות חדשות של ספריו וגם ייצא ספר יובל מיוחד מטעם אוניברסיטת בת שלמה רבתי בעריכת הרקטור פרופ' פלוץ בן שחר. מחוגי הסופר עצמו נמסר שהוא מעדיף להישאר נידח.

* אם למישהו היו ספקות לגבי הגורמים החתרניים, האנטי-ישראליים, שעמדו מאחורי "מחאת האוהלים" התמימה כביכול ["תמימה" כמו דפני ליף], כוחות שהסיתו ותמכו, לעיתים בכסף זר, נגד ממשלת ישראל, הנה בא מאמרו של ארי שביט סוף המסע בשמורת השמאל ב"הארץ" מיום 18.1.13:

"המחאה החברתית היתה הפרויקט האסטרטגי הסודי של חד"ש. את מה שהוכחש בעבר אין מכחישים עוד: החברות והחברים של דב חנין הם אלה שעמדו מאחורי הכמעט-מהפיכה שטילטלה את ישראל לפני שנה וחצי. הם היו החושבים והם היו המארגנים והם היו המבוגרים האחראים שעמדו מאחורי דפני ליף וסתיו שפיר והרבבות שאותם הן לכאורה הובילו. אבל כיוון שקומוניסטים הם אנשים רציניים, הם מעולם לא גזרו קופון ולא רצו לתקשורת ולא עשו הון פוליטי מהיר מהמהלך החתרני ההמוני שאותו הוליכו. רק כעת, כשאנחנו יושבים בבניין המפלגה הישן ורב הקסם שברחוב אחד העם בתל אביב, סיפור רודף סיפור. דב (חנין) ושרון (שחף) ואלון (לי-גרין) מספרים לי כיצד הם עשו את אשר עשו כדי שהעם, שהממשלה נגדו, יקום נגד ממשלתו."

אנחנו הוקענו כאן את המחאה המזוייפת הזו מתחילתה וספגנו על כך קיתונות של רוק ובוז, וגם חיזוק לכינוי שלנו: "ימניים". כלומר, מי שאינו נסחף אחרי השקרים של התעמולה האנטי-ישראלית – הוא "ימני"! – עד כדי כך פשה הטמטום בציבור שלנו, שנסחף אחר הדמגוגיה של המחאה השקרית הזו!

* הצד האפל של מהפכות האביב הערבי בצפון אפריקה. המלחמה במאלי ותקרית השבויים באלג'יריה מוכיחות כי קדאפי צדק באזהרותיו: אל-קאעדה משתלטת על האיזור והממשלות החדשות מפגינות חולשה. – רוברט וורת, ניו יורק טיימס. 20.1.13.

כאשר החלו המורדים לסגור על הרודן הלובי מועמר קדאפי, הוא הזהיר שאם ייפול, ישתלטו התוהו ובוהו ומלחמת קודש, "הג'יהאד", על צפון אפריקה. "אנשי בן-לאדן ידרשו כופר באוויר ובקרקע," אמר לעיתונאים. "נחזור לתקופה של אדום הזקן, של הפיראטים, של העות'מנים שהטילו כופר על ספינות." בימים האחרונים נבואתו, שנשמעה אז מטורפת, מקבלת אישוש עגום. במאלי מוצבים כיום צנחנים צרפתיים כדי לעצור לוחמי ג'יהאד, שכבר שולטים על אזור הגדול פי שניים מגרמניה. באלג'יריה, ארגון קיצוני איסלאמי השתלט על מתקן גז בינלאומי ולקח בני ערובה, בהם יותר מ-40 אמריקאים ואירופיים.

אהוד: איך האומות הלו אינן מבינות, כפי שהבין כבר המושבע החדש אובמה, והבינו גם עיתונאים יהודיים אמריקאיים מלחי פנכה שלו – ששורש כל הבעיות באיזור הוא הבנייה הישראלית במזרח ירושלים, והפחד של נתניהו מפני הסכם שלום עם הפלסטינים?

* תיקון קטנטן, ממש קטנצ'יק, אבל בכל זאת, וסליחה מראש על קטנוניות. במאמרו של משה גרנות על יהוא [גיליון 808], כותב גרנות כי מי שהיה מועמד במרכבה נוכח ארם למרות שדמו ניגר לחיק הרכב הוא יהורם. ה"אמת המקראית" היא כי אחאב היה זה. נורית.

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן. אין מדובר בנו עצמנו, אנו רק שליח!

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,465 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,054 נמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,442 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-79 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל