גיליון מס' 810

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ג בשבט תשע"ג 24 בינואר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה

אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל,

כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מִי שֶאוֹמֵר גָּדוֹל מֵהַחַיִּים.

אהוד בן עזר: לבסוף החלטתי לבחור ביאיר לפיד [שידור חוזר].

רות ירדני כץ: מַבְּרוכּ, יאיר לפיד!

יהודה דרורי: משהו לחברי הכנסת החדשים.

אורי הייטנר: יומן בחירות 2013 (כ"ט).

עמוס גלבוע: למי להאמין לעזאזל? [ציטוט].

יוסי אחימאיר: "העיר החכמה" של רון נחמן.

ליטמן מור: יום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

רוֹן גֵּרָא: בְּצַל הַחַיִּים.

ד"ר גיא בכור: 1. כל הדרכים מובילות לרומא: על עשרה שקרים שסיפרתי לעצמי. [ציטוט].

2. מקלט לפליטים הפלסטינים מסוריה – יצא המרצע מן השק. [ציטוט].

איליה בר-זאב: סִיבוּב פַּרְסָה.

אלישע פורת: 1. מגן גח"לייצים, אבא קובנר כמגינם של אנשי הגח"ל, על פרשה כאובה ונשכחת.

2. "יתוקן המעוות!" על "בערבת הנגב", הביא לדפוס אלישע פורת.

משה גרנות: הבוטן והקליפה, על ספרה של אילנה אבן טוב-ישראלי, "הקול הפנימי – מסע אישי דרך קריאה וכתיבה".

פרס ע"ש יאנוס פאנוניוס הוענק בבודפשט, מטעם אירגון פא"ן ההונגרי –לאיתמר יעוז-קסט.

אפרים קארש: המלחמה נגד היהודים, נגד הציונות ונגד ישראל. [ציטוט].

זיוה גל: בַּמִּטְבָּח תְּלוּיָה מוֹדָעָה בְּעִבְרִית.

אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 24. אילן מאליונֶר.

ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מִי שֶאוֹמֵר גָּדוֹל מֵהַחַיִּים

מִי שֶאוֹמֵר גָּדוֹל מֵהַחַיִּים אֵינוֹ יוֹדֵעַ

שֶשּוּם דָּבָר אֵינוֹ גָדוֹל יוֹתֵר מֵהַחַיִּים,

גַּם אֵלֶּה שֶנָּתְנוּ אֶת חַיֵּיהֶם לְמַעֲנֵנוּ

בְּאֹמֶץ עִלָּאִי, בְּהַקְרָבָה שֶאֵין לָהּ אָח

שֶלֹּא תָמִיד וְלֹא בְּלֵב נָקִי אֲנִי בָּטוּחַ

שֶאָנוּ שֶנּוֹתַרְנוּ כָּאן נוֹשְמִים וַהֲמוּמִים

עַל שְׂפַת קִבְרָם שֶאַדְמָתוֹ הַחֲפוּרָה טְרִיָּה עוֹד

כְּמוֹ עֹמֶק פִּצְעֵיהֶם שֶלֹּא יַגְלִידוּ לְעוֹלָם

שֶל אֵלֶּה שֶשָּכְלוּ אוֹתָם, עוֹדֶנּוּ זַכָּאִים פֹּה

לְמָה שֶהֵם הוֹתִירוּ לָנוּ כָּאן כְּפִקָּדוֹן

אִם נִשָּפֵט לְאוֹר מָה שֶעָלָיו דָּמָם הִגִּירוּ

הֵם, שֶחָלְמוּ עַל מַשֶּהוּ אַחֵר לְאֵין עֲרֹךְ

מִכָּל מָה שֶמֵּבִיש אֶת יוֹמְיוֹמֵנוּ הַשּוֹכֵחַ

אֶת חוֹב צַוָּאָתָם שֶהֵם נוֹשִים בָּנוּ תָמִיד.

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הוֹרֵיהֶם שֶעַד לִשְעַת אִיּוֹב זוֹ

עֲדַיִן הֶאֱמִינוּ בִּתְמִימוּת קוֹרַעַת לֵב

שֶסֵּדֶר הָעוֹלָם הוּא זֶה שֶבְּחַצְרוֹת הַמָּוֶת

הַנּוֹרָאוֹת הָאֵלֶּה שֶשִּנֵּי הַמַּצֵּבוֹת

זוֹקְרוֹת בָּהֶן מִתּוֹךְ טוּרֵי פִּיּוֹת עָפָר בּוּלִימִי

אֶת נֵצַח רְעָבוֹ הַלֹּא נִלְאֶה לִבְשַׂר אֱנוֹש,

שֶסֵּדֶר-הָעוֹלָם הוּא זֶה שֶהַבָּנִים עֲדַיִן

קוֹבְרִים אֶת הוֹרֵיהֶם וְלֹא לְהֶפֶךְ וְהַבֵּן

אוֹמֵר קַדִּיש עַל  מוֹלִידָיו וְלֹא הָאָב טְרוּף-הֶלֶם

עַל בְּנוֹ בְּהִתְמוֹטֵט עָלָיו פִּתְאֹם כָּל עוֹלָמוֹ.

אֲנִי נִסְדַּק מִבְּכִי אַלְמָנָתָם הַמִּתְפּוֹרֶרֶת

לְאֶלֶף רְסִיסֵי תִּקְווֹת עָתִיד מְנֻפָּצוֹת

אוֹ שֶל יַלְדָּם הַלֹּא קוֹלֵט שֶאַבָּא לֹא יָשוּב עוֹד

לַמְרוֹת שֶהוּא הִבְטִיחַ וְתָמִיד הָיָה אוֹמֵר

שֶהַבְטָחוֹת יֵש לְקַיֵּם אָז לָמָּה הוּא אֵינֶנּוּ

יוֹצֵא מִתּוֹךְ הַבּוֹר הַזֶּה שֶחֲלָלוֹ פָּעוּר

כְּלֹעַ טוֹרְפָנִי שֶל אֵיזֶה מֹלֶךְ קָנִיבָּלִי

שֶחֶשְכָתוֹ מְלֵאָה בְּפַלָּצוּת הַלֹּא-מוּבָן

בְּעוֹד כִּתַּת מִשְמַר דְּרוּכָה שֶל חֲבֵרָיו לַנֶּשֶק

יוֹרֶה מַטְּחֵי כָּבוֹד לִשְמוֹ שֶהוּא כְּבָר לֹא שוֹמְעָם.

וְזֶה חוֹזֵר וּמִתְהַפֵּךְ בִּי כְּסַכִּין נִנְעֶצֶת

בְּסַרְעַפְתָּם שֶל כָּל הַיִּתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּש:

שֶכָּאן, אֲפִלּוּ כָּאן, בַּסּוֹף-פָּסוּק הַזֶּה הַצִּינִי

שֶל אֵל הָרַחֲמִים הַזֶּה שֶאֵין בּוֹ רַחֲמִים,

בַּטֶּרְמִינָל הַטֶּרְמִינָלִי שֶל שְדוּדֵי הָאֹשֶר,                     

בֵּין הַדּוּמָה וְהַדְּמָמָה שֶאֵין זוֹעֵק יוֹתֵר

מֵאֵלֶם שְתִיקָתָן הַסּוֹפָנִית הַמְּפֻלַּחַת

בְּמַחְנָקֵי בִּכְיָם שֶל הַיּוֹדְעִים יוֹתֵר מִכֹּל

שֶגַּם אִם מְדַבְּרִים עַל קְדוּשָתָהּ שֶל הַמּוֹלֶדֶת

אוֹ זֹאת שֶל הַחֵרוּת שֶכִּבְיָכוֹל עַל מִזְבְּחָן

הִקְרִיבוּ אֲהוּבֵינוּ שֶלָּנֶצַח לֹא יִרְאוּ עוֹד

לֹא שֶמֶץ שֶל מוֹלֶדֶת וְלֹא רֶגַע שֶל חֵרוּת

אֶת טֹהַר חַיֵּיהֶם – הֵם לֹא עַל כָּךְ אוֹתָם הִקְרִיבוּ

כִּי אִם עַל הָאִשָּה, הַבַּיִת, הַהוֹרִים, הַבֵּן

שֶהֵם בִּלְבַד נוֹתְנִים גַּם לַחֵרוּת גַּם לַמּוֹלֶדֶת

אֶת מַשְמָעָם הָאֲמִתִּי הַחַף מִכָּל קֻרְטוֹב

שֶל פְרָאזָה פַלְצָנִית, על עֶצֶם הַחַיִּים הָאֵלֶּה

שֶאֵין עוֹד שוּם דָּבָר שֶהוּא גָדוֹל יוֹתֵר מֵהֶם. 

אֲנִי, יַלְדָּהּ שֶל הָאִשָּה הַהִיא הַמֻּיֻסֶּרֶת

שֶלֹּא יָכְלָה לָשֵׂאת אֶת אַכְזָרוּת הַגֵּיהִנּוֹם

שֶל אִינְקְוִיזִיצְיַת הָחֳלִי הַמָּר וְהַסָּדִיסְטִי

אֲשֶר רָצַח אֶת תִּקְווֹתֶיהָ, אֶת יָפְיָהּ, אֶת כָּל

שֶבְּגִינוֹ רוֹצָה אִשָּה לִחְיוֹת וּבִלְעָדָיו הִיא

נִמְלֶטֶת גַּם מִן הַתְּשוּקָה הָאֻמְלָלָה הַזֹּאת

אֶל זְרִיקָתָהּ הַלֹּא חֻקִּית שֶל הֲמָתַת הַחֶסֶד

אוֹמֵר בְּשֵם זִכְרָהּ הַמְּעֻנֶּה וְהַקָּדוֹש,

בְּשֵם הָאַהֲבָה הַמִּתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמֶיהָ

וּמִתְנַחְשֶלֶת עַד הַיּוֹם בְּלַבִּירִינְתּ עוֹרְקַי

כְּמִין סִימְפוֹנְיָה אֲדֻמָּה שֶל דְּכִי וּבְכִי וּמֶרִי

שֶשּוּם דָּבָר אֵינוֹ גָדוֹל יוֹתֵר מֵהַחַיִּים. 

* * *

אהוד בן עזר

לבסוף החלטתי לבחור ביאיר לפיד

לאחר התלבטויות רבות, ובדרך של אלימינציה, ובהחלטה שבכל זאת אסור לי לוותר על ההשתתפות בבחירות, החלטתי, ללא אשליות מופרזות – לתת את קולי לרשימתו של יאיר לפיד – בין השאר משום שהוא צאצא של משפחות הונגריות משני הצדדים וגם כתב ספר יפה וחשוב מאוד מזיכרונות חיי אביו יוסף טומי לפיד. [ציטוט מהגיליונות האחרונים].

ועכשיו, לאחר הישגיו בבחירות, אני שמח שהיה לי  שכל לתת כאן גם ביטוי פומבי לתמיכתי בו, ונדמה לי שחוץ מאימא שלו הייתי כמעט הסופר היחיד שתמך בו [למעט רוני סומק ורות ירדני כץ] – אבל בזכות היותי סופר נידח זה לא הזיק לו, כשם שהזיקה לגברת שלי יחימוביץ', למר מירב מיכאלי ("הציבור חושבת") ולגברת לזהבה גלאון – התמיכה האוטומטית בהן מצד עדר הסופרים החשובים והקונפורמיסטים שלנו, שחותמים שוב ושוב על מודעות תמיכה פאתטיות שאחרים מימנו עבורם.

ומוזר שאיש אינו שואל, גם לא בתקשורת את אחת השאלות החשובות לעתידנו – האם ימשיך ברק לכהן כשר-הביטחון, שזה מה שנראה לנו חשוב וחיוני מאין כמוהו לישראל!

* * *

רות ירדני כץ

מַבְּרוכּ, יאיר לפיד!

האווירה ברחוב בסביבת מגוריי היתה ממש חגיגית ביום הבחירות. מזג אוויר קיצי, המון בוחרים הגיעו לבית-הספר, שהיו בו מיספר לא קטן של קלפיות ממוספרותי וחיכו בסבלנות בתור. בוחרים שחייכו אחד לשני ואפילו שאלו, מבלי להכיר, למי את בוחרת או למי אתה הולך לבחור?

כאשר הגענו לקלפי שלנו, יצאו ממנה ילד בן חמש ואימו. הוא נעצר הסתכל בי ושאל: "למי את בוחרת?" חייכתי אליו והחזרתי לו בשאלה: "למי אתה בחרת?" הוא השיב ללא היסוס: "אימא בחרה ביאיר לפיד." אני השבתי לו בשמחה: "גם אני  הולכת לבחור בו."

יאיר לפיד הבטחת לנו שיש עתיד. לא רק אני בחרתי בך, הרבה בחרו בך ויש לך כנראה 19 מושבים בכנסת הבאה. אני רוצה שתדע שעבדתי בשבילך בקרב חבריי ומכריי ואני יודעת שאלה שהחליטו לבחור בך גם כן לא ישבו בחיבוק ידיים. עכשיו מר לפיד תורך להחזיר לנו, לממש את הבטחותיך ולהתנהל בחוכמה ובתבונה. שהשתן לא יעלה לך לראש, שהכוח שקיבלת מאיתנו לא יסנוור אותך ושרק, רק לא תיסחף לפוליטיקה קטנה, מכוערת, מתלהמת ומלוכלכת. תפשיל שרוולים ותעבוד בשקט בלי לעשות גלים ורוח. שלא תהייה רק נגד, יש הרבה בעד. כמו האפשרות להצטרף לממשלה ולהשפיע, למתן את הקיצונים, לקדם את מה שהבטחת לנו.

מר לפיד, אתה נכנס לכנסת עם 19 חברי-כנסת.  כל חבר-כנסת עולה לנו, מינימום כ-100 אלף שקלים לחודש. לשנה, 1,200,000. כפול 19 תעשה חשבון לבד ושלא תתבלבלו מהמשכורת, ההטבות, המזכירות, העוזרים וכל השאר – ותרדמו.

אני מקווה ומייחלת שלא תחזור על כל השגיאות של כל אותן מפלגות שרצו להביא לשינוי ואחרי קדנציה אחת גוועו. הבוחרים שלך נותנים לך 4 שנים בתקווה שתחזיקו 4 שנים. תזכור, רק 4 שנים. כמו שאתה יודע, הרבה זמן שום ממשלה לא החזיקה מעמד 4 שנים בשנים האחרונות.

ברכות ובהצלחה.

* * *

יהודה דרורי

משהו לחברי הכנסת החדשים

 נראה כיום כי לפחות 50 חברי כנסת חדשים ישרתו בכנסת הבאה, מה שאומר לנו ש-50 טירונים פוליטיים ינסו לסייע בניהולה של המדינה, ואנחנו האזרחים "נאכל אותה" – אבל זו משמעות הדמוקרטיה... השאלה היא איך למזער תופעה זו של חוסר ניסיון ועיכובי חקיקה.

יש לי היכרות מאוד קרובה לכנסת ולפעילויותיה כבר 20 שנה. שנתיים הייתי לוביסט (עם תעודה בחתימת יו"ר הכנסת דאז), וב-18 השנים האחרונות, אני מוציא לאור, מידי סוף שבוע, עיתון אינטרנטי בשם "קריאה ראשונה", הנשלח למנויים, ואשר מסכם את דיוני הוועדות והמליאה באותו שבוע.

דרך מעקב וסיקור מתמיד, ומהבנת המערכת הזו, אני רוצה לומר לכל החכי"ם "הטירונים" שעם כל הבדיחות, הלעג והציניות המאפיינים את הישראלי המצוי, הכנסת הינה לב האומה – המוסד הכי חשוב, והמקום הכי אחראי לכל המתרחש במדינה! ואף שלא כל מה שקורה בכנסת מוצא חן בעיני כולם – מה שהכי חשוב לזכור הוא: זוהי מכונת הדמוקרטיה בפעולתה החשובה!

 עליך, הנבחר החדש, לזכור שהכנסת עובדת בחצי ממיספר חברי הכנסת שצריכים לשרת בה (בהתחשב בגודל האוכלוסייה בישראל ובסטנדרד האירופאי), מה שיותר גרוע הוא שאפילו במספר הנוכחי, כשליש מחברי הכנסת משרתים כשרים וסגני שרים, ובכך הם אינם נוטלים חלק בפעילות המלאה הכנסת. בנוסף לכך, ישנם סגני יו"ר וראשי ועדות, שפעילותם קצת יותר מוגבלת – לא שהם עובדים פחות, אלא שהם מאוד מוגבלים במיספר הוועדות שעליהם לשרת בהן.

כמה חכי"ם פעילים בכנסת?

עכשיו תחשבו שמתוך 120 חברי כנסת רק כ-75 מהם פעילים (וחלק מאלה פעילים במינימום ההכרחי בלבד). חברי הכנסת חייבים לא רק להשתתף בישיבות המליאה, אלא גם להיות חברים בלפחות ב-3 מתוך 12 הוועדות הקבועות! (ועוד 9 ועדות מיוחדות, מִשנה וחקירה...) – ומכאן תבין, שעל-מנת להיות חבר כנסת יעיל וטוב, עליך לעמול לפחות 6 ימים בשבוע , לפחות 12 שעות ביום (ואת היום השביעי, להקדיש למפלגה...) ושיהיה ברור לך שזה פוגע בבריאות ובעיקר פוגע במשפחתך (ואפילו הוולוו ו-2 העוזרים אינם נחמה...)

 מיספר עצות לי לך חבר הכנסת חדש וזאת במטרה ליעל את עבודתך.

ראשית, אל תפעל בכל הכיוונים. תחליט כבר בהתחלה באיזה נושאים ספציפיים להתמקד, ולפיכך גם תפעל להיכנס לוועדות שביכולתך לתרום להן (מניסיונך והשכלתך).

שנית, תכין רק הצעות חוק ריאליות שלא חייבות בתקציבים גדולים ושיש להן תמיכה רחבה (לפי בדיקה מוקדמת שתעשה). כדאי לך בהקשר לכך לדאוג שמה יותר חברי-כנסת מסיעות שונות יחתמו יחד איתך על כל הצעת החוק כי זה מגביר את הסיכוי להצלחת מעבר החוק. אל תנסה להשיג דברים לבד...

אם אינך בטוח במשהו, בקש ממחלקת המחקר והמידע שבכנסת סיוע, אסור לך שתיראה רדוד ושטחי כאשר אתה נוגע בנושא כלשהו בוועדה או במליאה (כל כשל שלך נרשם ע"י מישהו ויועלה נגדך בעתיד...)

והכי חשוב, אל תרוץ עם כל דבר לעיתונאים, תהיה מעניין וממוקד ותן להם לחפש אותך.

 בנאומיך במליאה תהיה ישיר ולעניין, אל תסטה לנושאים אחרים, ובעיקר אל תתלהם. תתעלם במופגן מקוראי קריאות הביניים, תזכור שהם מנסים לבלבל אותך, לכן אל תענה להם.

תתכונן לדבר חופשי ולא לקרוא מניירת. הקראה הינה משעממת ואין מקשיבים לה בדרך-כלל. תכין טוב את נאומיך ובקצרה (זה בסדר עם פתק של ראשי פרקים), אבל תזכור שהופעה ללא צמידות לניירת משכנעת יותר במיומנותך בנושא.

בסיכום עליך תמיד לזכור שנבחרת בקולותיהם של אלפי אזרחים המאמינים שתהיה מסור לתפקידך ותצליח לשנות דברים לטובה (ויש הרבה מה לשנות) – אל תכזיב אותם.

* * *

אורי הייטנר

יומן בחירות 2013 (כ"ט)

איש המפתח

כולנו לעגנו ליאיר לפיד, כשהתהדר ב-22 מנדטים שבכיסו. והנה, התוצאות אינן רחוקות מתחזיתו (שניתנה לפני כניסתה של ציפי לבני להתמודדות).

לפיד הוא המנצח הגדול של הבחירות. הוא לא יקבע מי יהיה ראש הממשלה. ראש הממשלה יהיה נתניהו. אולם הוא מגלם כמה מן המגמות המרכזיות בחברה הישראלית, שאף ראש ממשלה לא יוכל להתעלם מהן. ולכן, חובתו של נתניהו להקים ממשלה עם יאיר לפיד כשותף המרכזי, עם השפעה משמעותית לסדר היום שיאיר לפיד מייצג.

אלו מגמות מגלמת הצלחתו של יאיר לפיד?

ראשית, את סלידת הציבור מ"משטר הגושים" – "גוש  ימין חרדים" מול "גוש מרכז שמאל", או כפי שפעם הדבר נקרא "המחנה הלאומי" מול "מחנה השלום". ימים יגידו האם יאיר לפיד הוא מפלגת טרנד כמו ד"ש, מפלגת המרכז ו"קדימה" שנעלמו מן העולם, אבל הוכח שהציבור רוצה מרכז חזק ואמיתי. יאיר לפיד קיבל קולות רבים משני הגושים, והציבור שבחר בו אינו רוצה לראות בו חלק מ"גוש".

שנית, את שינוי סדר היום הציבורי – החלפת סדר היום המדיני ביטחוני שהאפיל על הציבוריות הישראלית ב-45 השנים האחרונות, בסדר יום "אזרחי": חברה וכלכלה, שוויון בנטל, שיטת הממשל ועוד.

שלישית, ההערכה שהמאבק החברתי לא יבוא לידי ביטוי אלקטורלי, הוכחה כשגויה. לטעמי, יאיר לפיד אינו מייצג את התמורה שהציבור ביקש; אינו נביא הצדק החברתי. אולם הוא מצטייר ציבורית כמבטא שינוי חברתי, וזאת אחת הסיבות המרכזיות להצלחתו.

רביעית, הציבור אינו רוצה עימות בין חילונים ודתיים. יאיר לפיד שונה לחלוטין מטומי לפיד. מפלגתו משלבת בין חילונים ודתיים ונותנת ביטוי לתנועת ההתחדשות היהודית במרחב החילוני. הביטוי הבולט לכך הוא מיקומו של הרב שי פירון כמספר 2 ברשימה.

חמישית, יאיר לפיד בנה את הרשימה שלו ללא בלון "הדמוקרטיזציה הפנימית" ושיטת הבחירות המקדימות. שיטת הפריימריז מאפשרת לגורמים קיצוניים לצבור כוח בלתי פרופורציונלי בתוך המפלגות ולהעלות את אנשיהם לצמרת הרשימה. פייגלין בליכוד ומרב מיכאלי במפלגת העבודה הם הדוגמאות הבולטות של חוליי השיטה הזאת. הציבור אינו רוצה את הקיצוניות הזאת. הפארסה ה"דמוקרטית" הזאת אינה מעניינת את הציבור. החגיגה הדמוקרטית היא הבחירות האמתיות, שבהן נבחרות המפלגות לא על פי רמת ה"דמוקרטיה" בהקמת הרשימה.

שישית, ואולי המגמה החשובה ביותר – אחוזי הצבעה מרשימים של הצעירים, בניגוד למגמת מערכות הבחירות הקודמות. ולכן, המגמות שיאיר לפיד מגלם, עשויות לצבור תאוצה הולכת וגוברת בעתיד. ומסיבה זו, ראש הממשלה חייב לאמץ את יאיר לפיד לליבו ולהקים עימו יחד ממשלת אחריות לאומית.

הספין של גוש חוסם שיכול למנוע מהליכוד את השלטון, חסר שחר. ניסיון להקמת גוש כזה, לא יִצְלח, כיוון שהמפלגות הדתיות בכל מקרה לא תלכנה לממשלת "שמאל". ה"הישג" האפשרי היחיד של ספין כזה, עלול להיות הגדלת כושר המיקוח של המפלגות הדתיות.

אני בחרתי בשלי יחימוביץ'. אמנם איני מסכים עם עמדותיה בתחום המדיני, אך היא מייצגת את השקפותיי בנושא החברתי כלכלי, אותו היא העלתה על ראש שמחתנו, ובהעדר פרטנר לתהליך מדיני אמיתי, בוודאי בעידן "החורף האסלאמי", הוא הנושא המרכזי בחיינו, בשנים הבאות. הייתי רוצה מאוד לראות את שלי יחימוביץ' כחברה בכירה ומרכזית בממשלת אחריות לאומית. אולם מאחר והנכס הגדול שלה הוא אמינותה ויושרתה, היא לא תוכל לחזור בה מבחירתה באופוזיציה. באופוזיציה היא תציב אלטרנטיבה סוציאל דמוקרטית, לדרכה של הממשלה הבאה, ממשלת נתניהו-לפיד.

אתגרי הממשלה הבאה

האתגר המרכזי שעל הממשלה הבאה להתמקד בו, הוא התמודדות עם הבעיות החברתיות והכלכליות של המדינה. נתניהו לא יוכל עוד לשחק את משחק ה"הכול בסדר" ו"המצב מצויין", כפי שנהג במערכת הבחירות. עליו להתמודד עם השלכות המשבר העולמי ועם הגרעון הגדול. עליו להתמודד עם מצוקות החברה הקשות, שצפו ועלו במחאה החברתית של קיץ 2011. הממשלה חייבת להתמודד עם מצוקת העוני ועם מצוקת מעמד הביניים (בסדר העדיפויות הזה). בנוסף לכך, על הממשלה לפעול – בהדרגה ובשום שכל, לגיוס חרדים לצה"ל וליציאתם לעבודה.

בתחום המדיני-ביטחוני האתגר המרכזי של הממשלה הוא הגרעין האיראני. יש להמשיך ולגייס את העולם להחרפת הסנקציות על איראן, תוך הבהרה שישראל תפעל בעצמה בכוח, אם זאת תהיה הברירה האחרונה שלה. לשם כך יש צורך בגיבוי של ממשלה רחבה ובגיוס תמיכת האופוזיציה במדיניות הזאת, שהינה הכרח קיומי.

הסוגייה הפלשתינאית, שהיתה המגדיר המרכזי של הפוליטיקה והציבוריות הישראליים ב-45 השנים האחרונות, אינה סוגייה מעשית בשנים הקרובות. אבו מאזן, המנהיג הפלשתינאי המתון יחסית, דחה על הסף את הצעותיו מרחיקות הלכת של אולמרט, שאפילו ציפי לבני התנגדה להן. אם כך הוא נהג אז, טרם "החורף האסלאמי" במזה"ת, קל וחומר עכשיו, כאשר האדמה בוערת תחת רגליו, כמו תחת רגלי כל המשטרים הערביים. בבוקה, מבוקה ומבולקה המאפיינת את המזה"ת בשנים אלו, אין כל דרך לקדם הסדר מדיני. לכן, יש לדחות את המחלוקת הפנימית בנושא הזה ולנהל מדיניות חכמה, לא מתגרה, שתיצור אוויר חם של מאמץ למו"מ, באופן שיעביר ככל הניתן את הכדור ליריב הפלשתינאי, שהוא יצטייר כסרבן. ניתן להקים ממשלה על בסיס קריאה למו"מ ללא תנאים מוקדמים ואימוץ נאום בר אילן כמדיניות הממשלה, ועל תכנית התיישבות מוסכמת ביו"ש.

בלב כבד

כאשר שמעון פרס היה יו"ר מפלגת העבודה, נהג יצחק רבין לומר שהוא לוקח כדורים נגד בחילה והולך להצביע "אמת". אני הצבעתי "אמת", ללא כל צורך בכדורים נגד בחילה, כיוון שאת טענותיו הצודקות של רבין כלפי פרס איש אינו טוען כלפי מנהיגת "העבודה" הנוכחית.

אולם ניגשתי לבחירות בלב כבד, ובחוסר שלמות עם הצבעתי. עד הרגע האחרון היססתי האם להטיל את הפתק עליו החלטתי. וגם אחרי שעשיתי כן, איני יכול לומר שאני שלם לחלוטין עם הצבעתי.

אולם מאחר ואי הצבעה היא לחלוטין אינה אופציה בעבורי, הגעתי למסקנה שמבין כל האפשרויות – התמיכה בשלי יחימוביץ' היא זו שאִתה אוכל לחיות בשלום יותר מכל אופציה אחרת.

אתה תצטער

"תראה שעוד תתחרט על הצבעתך," אמר לי חבר, שאני מחשיב מאוד את דעתו.

ייתכן. ואם זה אכן יקרה, זאת לא תהיה הפעם הראשונה. אולם האמת היא שתמיכה במפלגת השלטון עלולה להנחיל אכזבה הרבה יותר מהצבעה למפלגת אופוזיציה. והרי אני הצבעתי במודע למפלגת אופוזיציה.

כאשר ראש הממשלה ב"ג קטע שוב ושוב נאום בכנסת של ראש האופוזיציה מנחם בגין, השיב לו בגין: "יזדיין נא אדוני במעט סבלנות. סוף סוף הוא נאלץ לסבול רק מנאומיי, בעוד אני נאלץ לסבול גם ממעשיו."

סתירה

"אין סתירה בין דעותיך הפוליטיות אותן אתה מרבה להשמיע לבין תמיכתך בשלי יחימוביץ'?" נשאלתי.

יש סתירה. החיים מלאי סתירות. המציאות מורכבת. השקפת עולמי מורכבת. בכל בחירה שהייתי בוחר, היו סתירות.

לעומת זאת, אין שמץ של סתירה בין בחירתי בשלי יחימוביץ' לבין יציאתי נגד הדה-לגיטימציה לנתניהו (גם על כך נשאלתי). אני סולד מן הנורמה הקלוקלת של דה-לגיטימציה ליריב.

הצלחתי

בחרתי בשלי יחימוביץ' לראשות האופוזיציה והצליח לי.

הציר המרכזי

כאשר דוד בן גוריון הקים את הממשלה הראשונה, שאגב – מנתה 12 שרים בלבד אף שנתמכה בידי קואליציה בת 73 ח"כים, הוא לא צירף אליה את השותפים הטבעיים לכאורה, תנועת האחות – מפ"ם. הוא העדיף קואליציה עם החזית הדתית המאוחדת, הפרוגרסיבים והספרדים. היו לכך סיבות שונות, אך אחת המרכזיות שבהן, היתה רצונו להיות הציר של הממשלה, לא הקצה שלה. הוא לא רצה ממשלת "שמאל", שהוא – איש תנועת העבודה, הנו הסמן הימני שלה. הוא העדיף ממשלה מרכזית, שתאפשר לו כושר תמרון בהובלת מדיניות פרגמטית בנושאים השונים, ולא תחשק אותו בדוגמות קיצוניות. כך נהגו הוא וכל ראשי הממשלה מאז ועד נתניהו, כמעט תמיד בהצלחה.

בן גוריון סייג את ההרכב האפשרי של ממשלותיו: בלי חירות ומק"י. ערב מלחמת ששת הימים צורף גח"ל – גוש חירות ליברלים לממשלת הליכוד הלאומי (כפי שכונתה ממשלת האחדות) בראשות אשכול, והטאבו על חירות הוסר. לאחר הבחירות לכנסת השביעית, 1969, כבר לא בשעת חירום וערב מלחמה כוללת, שבה גולדה מאיר והקימה ממשלת אחדות עם גח"ל. ממשלות אחדות נוספות קמו לאחר מלחמת לבנון הראשונה (ממשלות הרוטציה שמיר/פרס וממשלת שמיר השלישית) ובאינתיפאדה השניה (שרון/פרס).

כשבגין נבחר לראשות הממשלה (1977) היה ביכולתו להקים ממשלה עם המפד"ל, אגו"י ופועלי אגודת ישראל. אולם מיד לאחר בחירתו הפתיע כאשר מינה את משה דיין מן המערך לשר החוץ בממשלתו. הוא ניהל מו"מ עם ד"ש, ומשהמו"מ נכשל – לא אייש את המשרדים שייעד להם והמשיך לנהל מו"מ לאחר הקמת ממשלתו, עד הצטרפותם.

כשרבין הרכיב את ממשלתו השנייה, היה לו גוש חוסם עם מר"צ והמפלגות הערביות, אולם הוא לא העלה על דעתו הקמת קואליציה כזו. הוא רצה מאוד בממשלה שתכלול את מר"צ מצד אחד ואת המפד"ל ו"צומת" (רפול) מצד שני. אלא שהוא עשה טעות ומינה את חיים רמון לנהל בעבורו את המו"מ, ורמון הכשיל אותו במזיד. רמון העדיף לצרף את ש"ס בראשות חברו הטוב דרעי. רבין שמר על ש"ס ועל דרעי כעל אתרוג, חרף החקירות וכתב האישום נגדו, ובלבד שש"ס תישאר בקואליציה. שוב ושוב הוא עשה מאמצים לצרף את "צומת" לקואליציה. בסופו של דבר, התפשר על פורשי "צומת" – סיעת "ייעוד" בראשות סוחר הסמים גונן שגב.

גם נתניהו, בממשלתו השנייה, לא הסתפק בממשלה עם "השותפים הטבעיים". הוא ניסה להקים ממשלת אחדות לאומית עם "קדימה", אך המהלך נכשל בשל דרישתה של ציפי לבני לרוטציה. נתניהו פנה למפלגת העבודה וצירף אותה לממשלתו. לאחר הפילוג במפלגת העבודה, השאיר נתניהו בממשלתו את "עצמאות" במפתח של כמעט שר על כל ח"כ. לאורך הקדנציה הוא עשה מאמצים כבירים לפלג את "קדימה" ולצרף לממשלתו קבוצת פורשים בראשות מופז. כאשר נקרתה בפניו הזדמנות, הוא הקים ממשלת אחדות עם "קדימה", שלא החזיקה מעמד.

נתניהו יכול להקים קואליציית ימין-חרדים. אין לי צל של ספק שהוא יעשה כל מאמץ, להקים ממשלה שהוא יהיה הציר המרכזי בתוכה, עם יאיר לפיד, "קדימה" (אם תעבור את אחוז החסימה) ואולי עוד ממה שמכונה "גוש מרכז שמאל".

מיהו מפד"לניק

בשנות החמישים עד שנות השבעים, כאשר המפד"ל היתה מפלגה יונית מתונה בסוגיה המדינית-ביטחונית וגם בתחום הדתי היא נמנעה מקיצוניות, היה נושא אחד בו נקטה עמדה קיצונית ביותר, חסרת פשרות, עלתה על בריקדות, עוררה משברים קואליציוניים, הפילה ממשלות – סוגיית הגיור.

בלשון אותם הימים כונתה הסוגייה הזאת "מיהו יהודי" – מיהו יהודי על פי חוק השבות, המבטיח אזרחות אוטומטית לכל יהודי המגיע לישראל?

המפד"ל שללה כל פשרה שתאפשר הכרה במי שלא התגייר כהלכה, בפרשנותה האורתודוכסית.

והנה, אחד הדגלים המרכזיים של "הבית היהודי" היום, הוא מאבק למען הקלה בגיור, כמשקל נגד לדרך של החרדוּת הלא ציונית המערימה כל קושי אפשרי על הגיור ומכשילה את רצונם של העולים מחבר העמים, שאינם נחשבים יהודים על פי ההלכה, להתגייר.

זוהי תמורה משמעותית, חיובית ומעניינת ביחסה של הציונות הדתית לסוגייה.

לכאורה, לא חל כל שינוי. "הבית היהודי", למרבה הצער, אינו מאמץ את דרכו של שר הפנים בממשלת ב"ג בכנסת השלישית ישראל בר יהודה ("אחדות העבודה – פועלי ציון") שהציע להגדיר כיהודי כל מי שמצהיר בתום לב על יהדותו – הנוסחה שחוללה את המשבר הקואליציוני הגדול סביב סוגיית "מיהו יהודי" ב-1958. "הבית היהודי", למרבה הצער, אינו מציע להכיר בגיור של הזרמים הלא אורתודוכסיים ואינו תומך בגיור לאומי, לאו דווקא דתי. "הבית היהודי" אינו מציע גיור שלא כהלכה. הוא בסה"כ נאבק נגד ההקצנה שנוצרה עקב ההשתלטות החרדית הלא ציונית על הרבנות, ונגד הגישה המחמירה בקיצוניות, לאו דווקא על פי רוח ההלכה, כדי להכשיל את הגיור.

אבל אני מנסה לנתח תהליכים לעומקם, ולזהות את זרמי העומק. לאחר שנים רבות של התבטלות מול החרדים, לראשונה הציונות הדתית זוקפת ראש ויוצאת נגד הקיצוניות. ולנוכח ההקצנה וההתחרדלות בתוך הציונות הדתית, לראשונה זה שנים רבות הנהגת הציונות הדתית עומדת בפרץ ויוצאת נגד ההקצנה. העובדה שהטריגר המרכזי, לא היחיד, להתייצבות הציונות הדתית נגד הקיצוניות הוא דווקא נושא הגיור, ששנים רבות היה דגלה המחמיר של המפד"ל, הוא סימן חיובי, אות מבשר טובות.

אין זה מן הנמנע שנפתלי בנט הוא פרטנר ראוי לשילוב ידיים של תנועת ההתחדשות היהודית הציונית במרחב החילוני (שאין לה ביטוי ממשי בפוליטיקה) עם הציונות הדתית השפויה, במאבק משותף על דמותה היהודית דמוקרטית של החברה הישראלית.

בנט והמאחזים

נפתלי בנט הכריז על תמיכתו בפינוי מאחזים שקמו על קרקע פרטית של פלשתינאים. ההכרזה הזאת, דווקא מצד המנהיג העולה של הציונות הדתית, חשובה מאוד.

זו אמירה נגד הגישה שכאשר מדובר בהתנחלות, המטרה מקדשת את כל האמצעים. זו אמירה אמיצה שאין הוא מקבל כל מיני פסקי הלכה קיצוניים של רבנים מרכזיים, המפרשים את "לא תחנם" כאי הכרה בזכויות של נוכרים על אדמותיהם בא"י. זו קבלת מרות החוק והמשפט הישראלי גם בתחום ההתנחלות – וראוי לזכור, שבית המשפט העליון מעולם לא פסק פסיקה פוליטית בנוגע למדיניות ההתיישבות, והיישובים היחידים שהוא פסל היו כאלה שקמו על קרקע פרטית. בנט מקבל את הגישה הזאת.

זהו בנט. אלא שרשימתו כוללת אנשי ימין סהרורי ומסוכן, כמו אורית סטרוק. הנ"ל, לעולם לא היו נכנסים לכנסת, אלא על גבו של בנט. האם הם יקבלו את מרותו? ספק רב.

עיזה עילגת

אחרי "עיזה עיוורת" על נתניהו, "המן" על יוסי שריד, "נעשה משתה כשהיא תמות" על שולמית אלוני ועוד כהנה וכהנה, הפעם "הבית היהודי" נפלו לג'ורתו של הרבבודיה, שכינה אותם "בית של גויים", "עוקרי תורה" וכד'.

"איך אתה מעיז לדבר על מרן, של נעליך!" אוצף בטוקבקים, כבעבר כש"העזתי". ובכן, חזקה עליי דברי חז"ל המופיעים במקומות רבים בתלמוד, לפיהם "במקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לרב!"

[לולא זיקנתו המופלגת היה ראוי לשלוח את הרב עובדיה לאולפן ללימוד עברית. – אב"ע].

                                 הפשיזם לא עבר

הציבור הישראלי הזדעזע כאשר "הרב" כהנא נבחר לכנסת ב-1984. כל הכנסת ללא יוצא מן הכלל, ימין ושמאל, התאחדו וחוקקו חוק המונע התמודדות ממפלגות המסיתות לגזענות. מאז, לא התאפשר לכהניזם להתמודד. בבחירות הקודמות, נכנס הכהניסט בן ארי לכנסת, על גב "האיחוד הלאומי". לאורך כל אותן שנים, התרוצץ מיתוס, אותו טיפחו השמאל והימין הקיצוני, על פיו יש לכהניזם תמיכה רחבה בציבור, ואילו רק יוכלו להתמודד – יצליחו בגדול.

"עוצמה לישראל" היא מפלגה כהניסטית, שבראשה אריה אלדד שהוא קצת פחות רדיקאלי, ומסריה ומצעה מאתגרים את לשון החוק, אך נמנעים מהמסרים האסורים אותם נשא כהנא. לראשונה מאז 1984 היא התמודדה – ולא עברה.

במדינות אירופה, שאינן מתמודדות עם אפס קצהם של האתגרים עימם ישראל מתמודדת, הימין הרדיקאלי משיג הישגים רבים. בישראל, הפשיזם לא עבר.

זהו אות כבוד לחברה הישראלית.

הנמוך מכולם

מכל הקמפיין המכוער נגד נתניהו, בעיקר ב"ידיעות אחרונות" הנמוך מכולם היה מאמר של יונתן יבין. הנ"ל פנה ל"אחי הליכודניק" במסר שזאת תמציתו: אתה הרי יודע שאתה טועה. הבעייה היא שאתה מצביע מהבטן ולא מהראש. אתה מצביע רק כיוון שאבא שלך הצביע לבגין וכו' וכו'. התנשאות שחצנית ונפסדת של בן אצילים מנוון.

[לפני שנים אחדות הוזמנו בטעות לערב ספרותי ב"בית אריאלה", שבו לא ניתנה לנו רשות הדיבור – ערב בהנחייתו של יונתן יבין, והתרשמנו עמוקות מסיכלותו של האיש, שאותה אנחנו מזהים גם במאמריו המתפרסמים לעיתים ב"ידיעות אחרונות". מה לעשות? "שכל לא קונים בשוק," היתה אומרת אימא שלי. – אב"ע].

חתרנות במערכת "הארץ"

לצד הקו ה"שמאלני" הקיצוני של מערכת "הארץ" בסוגיות המדיניות והתרבותיות, הוא נקט לאורך השנים קו "ימני" קיצוני בסוגיות הכלכליות חברתיות. זאת רוחה של משפחת שוקן. לא בכדי, חלון הראווה הבלעדי של העיתון בנושאי כלכלה, לאורך שנים, היה נחמיה שטרסלר, הסניף הישראלי של "מסיבת התה".

בעוד בנושא המדיני התדרדר "הארץ" בשנים האחרונות לקו של "שמאל" יותר ויותר רדיקלי, פרו פלשתינאי, פוסט ציוני, בנושא הכלכלי העיתון התמתן. בעמודי המערכת עדין מולך שטרסלר, אולם העיתון "דה-מרקר" דוגל בקו אחר, מתון הרבה יותר, הרבה פחות שמרני – דרך שלישית, שביל זהב בין הקפיטליזם לסוציאליזם. "דה-מרקר" מציג קפיטליזם מתון שבו רגולציה חזקה מאוד מאפשרת כלכלת שוק מבוזרת ותחרותית באמת, להבדיל מן הקפיטליזם החזירי, שהנו ג'ונגל שבו קומץ חזקים אוכלים את כל השאר. מצד שני, הוא נאבק גם נגד סוציאליזם שמרני ונגד מוקדי כוח חזקים כמו ועדי העובדים הגדולים, שאף הם פוגעים בביזור ובתחרותיות, אולם הוא מציב גישה מתקדמת של מדינת רווחה ומלחמה בעוני.

אחד המאמרים החשובים ביותר שהתפרסמו לקראת הבחירות, הוא מאמרו ב"דה-מרקר" של מייסד העיתון גיא רולניק "עבור מי אני רוצה להצביע" (18.1.13). במאמרו לא חשף רולניק את הצבעתו, אלא כתב מה הפרופיל של המפלגה שבה היה רוצה לבחור, אך לצערו היא אינה קיימת. במאמר, הוא ביקר בחריפות אך בלשון נקיה ומנומסת, את כל המפלגות הנוכחיות, מן הליכוד עד מר"צ, מן "העבודה" עד התנועה, מש"ס ועד "יש עתיד", והוכיח כיצד כל אחת מהן דבקה בסיסמאות שאבד עליהן כלח, תחת להציע חלופות אמת לשינוי אמתי של המשק והחברה בישראל. לא הסכמתי עם כל דבריו, אך את רוב הדברים אני מקבל.

עמדה אחת, שעליה חזר פעמים רבות, משכה את תשומת ליבי. רולניק יצא נגד שיח השנאה וההסתה כלפי המתנחלים והחרדים ונגד שיח "אקיבוש". לא, רולניק בהחלט תומך בחלוקת הארץ ובהקמת מדינה פלשתינאית ואף במאמר זה הוא כתב דברים בוטים נגד הכיבוש וכינה אותו בביטוי המיליטנטי, המיותר כל כך, "סרטן". אך לא אחת הסברתי, שכאשר אני מדבר על שיח "אקיבוש", ביקורתי אינה מופנית לעמדה המדינית הלגיטימית, אף שאני חולק עליה, אלא לדמגוגיה שהפכה את ישיבתנו ביהודה ושומרון לדֶמוֹן, שהוא המקור לכל תחלואינו, תוך הצגת מקסם שווא כאילו סוף "אקיבוש" יביא מזור לכל חבּוּרוֹתינו.

הנה, צרור ציטוטים נבחרים מן המאמר המצוין:

"אני לא רוצה להצביע עבור פוליטיקאים שמסמנים שעירים לעזאזל בחברה הישראלית – חרדים, ערבים, מתנחלים או סמולנים – אלא לאלה שמאמינים שהם יכולים להשפיע, לסחוף ולמצוא שפה וערכים משותפים בכמה שיותר חלקים בחברה הישראלית. המצוקות המשותפות לבלתי מחוברים בחברה הישראלית הן אותן מצוקות. גם מעבר לקו הירוק משלמים בסוּפֶּר,  גם בבני ברק צורכים חשמל. ומחירי הדיור עולים גם בוואדי ערה. אני יודע כמה נוח לסמן את השוליים הסהרוריים, את המגזרים, כשורש כל רע בחברה הישראלי. אבל האמת היא שגם בתוך המרכז הרחב ביותר יש שסעים, חורים וניכור עצומים, המשקפים היעדר ערכים, חזון ועתיד משותף ברור. ... אני לא רוצה להצביע עבור פוליטיקאי שיודיע מראש שהוא לא יישב בממשלה עם פוליטיקאי זה או אחר מפני שהוא מהימין או מהשמאל. במקום זה אני רוצה שיודיע שהוא לא יישב בממשלה שבה יש פוליטיקאים שהורשעו בגניבה או הפרת אמונים... אני לא רוצה להצביע עבור פוליטיקאים שמשתמשים בכיבוש כסיסמה שפוטרת אותם  מזה עשרות שנים מעיסוק בכל שאר הסוגיות הכלכליות והחברתיות. אני רוצה להצביע עבור פוליטיקאי שרוצה באמת לשים קץ לשליטתנו על עם אחר ולא רק להתנאות, להתגאות, להתייפייף ולהשתמש בכיבוש כקרדום פוליטי וחברתי כדי לבדל את עצמו מאחרים. אני רוצה להצביע עבור פוליטיקאי שעיסוק בכיבוש אינו קריירה בשבילו, והוא מביט במראה ושואל את עצמו מדוע הציבור מאבד עניין בנושא. ... אני רוצה להצביע עבור פוליטיקאי שיכריז מלחמה על האלימות, לא רק בשטחים אלא בראש ובראשונה בכבישים, ברחובות, בשירות הציבורי, במערכת החינוך – בכל מקום."

הדברים האלה, מכוונים ישירות לא רק נגד פוליטיקאים אלא גם נגד מערכת העיתון שלו. באותו היום, מאמר המערכת ושורה שלמה של מאמרים בחלק הראשי של העיתון, היו חלק ממתקפה מגויסת נגד "הימין", ברוח שֶׁנֶגְדָה יצא רולניק במאמרו. זוהי בהחלט רוח מרעננת המבטאת גישה חתרנית כלפי הקו של מערכת "הארץ".

דה לגיטימציה

רבות כתבתי נגד מסע הדה לגיטימציה לנתניהו. אבל נתניהו והליכוד נקטו אותה שיטה כלפי "הבית היהודי". השפל של המסע הזה היה יצירת הזיקה של "הבית היהודי" לרוצח יגאל עמיר, לא פחות.

כשבגין הוסתר

לאחר הפצצת הכור העיראקי, כינס ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין מסיבת עיתונאים, לצד הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר. כלי התקשורת שידרו רק את דברי הרמטכ"ל ומפקד החיל. את רוה"מ ניתן היה לראות ואת קולו ניתן היה לשמוע רק בשידורי תעמולת הבחירות של הליכוד, שהיו יותר חדשות מן החדשות.

ימים אחדים קודם לכן, ערך הנשיא סאדאת את ביקורו החמישי בישראל. השניים נועדו באופירה שבסיני. התקשורת שידרה רק את נאומו של סאדאת, והתמונה בטלוויזיה (בערוץ היחיד) התמקדה אך ורק בסאדאת.

הסיבה לכך, היתה חוק הבחירות, לפיו 21 יום לפני הבחירות אסור להציג את תמונותיהם ולהשמיע את קולם של המתמודדים לכנסת. עם השנים, החוק הזה רוכך, אך עדין הגבלות החוק דרקוניות, אנכרוניסטיות ומיותרות.

בבחירות 2003 יו"ר ועדת הבחירות המרכזית השופט מישאל חשין החשיך את המסך באמצע מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה שרון בפרשת סיריל קרן, בטענה שהיתה בדבריו תעמולת בחירות. ובראשית השבוע, יו"ר הוועדה הנוכחי השופט רובינשטיין מנע את שידור מסיבת העיתונאים של נתניהו וכחלון ואת מסיבת העיתונאים של שלי יחימוביץ', שבאה בעקבותיה.

הגיעה השעה לבטל את המגבלות הללו, ולאפשר לכלי התקשורת לתפקד בחופש מלא גם בסיקור מערכת הבחירות.

                                         ממי ממי, די

הספין של ההודעה על הכוונה למנות את הממי של הפוליטיקה הישראלית ליו"ר ממ"י היה שקוף ופאתטי. אני בטוח שהוא לא הוסיף אפילו קול אחד לליכוד ביתנו. אולי הוא אפילו גרע ממנו קולות.

* * *

עמוס גלבוע

למי להאמין לעזאזל?

לפני כשבוע צפיתי בסרט דוקומנטרי על רמאויות הסמים של ארמסטרונג, רוכב האופניים המפורסם. עורך דין של חברת ביטוח חקר אותו על השימוש בסמים והעדויות נגדו. ארמסטרונג, בפנים חתומות, בקול בטוח, הכחיש את כל ההאשמות. על כל האשמה הוא ענה: "לא! לא במאה אחוזים!" בסוף השבוע שעבר צפיתי בראיון שלו עם אופרה וינפרי. ושם, באותן פנים חתומות הוא הודה בכול. "שיקרתי, חייתי בשקר," הוא הודה.  שני עולמות שונים, מציאות אחת מול מציאות אחרת שונה לחלוטין. ועדיין הצופה אינו יכול לדעת אם לא קיימת  גם מציאות שלישית. מה שברור הוא  שהשקר  משל בכיפה והוליך שולל הרבה מאמינים.

מסע הבחירות הבא היום לסיומו, מזכיר לי במידת מה את פרשת ארמסטרונג. לאיזה פוליטיקאי, לאיזה איש תקשורת, לאיזה עורך סקרים וזה המשווק אותם בתקשורת, אפשר להאמין? מי משקר לך בפנים חתומות או מתלהמות? אצל מי הדמיון גובר על כל היגיון? אצל מי האגו לא מעבירו על דעתו? האם לפיד האמין לרגע כי יזכה ב-22 מנדטים כפי שהבטיח כמעט בשבועה? האם ציפי לבני באמת מאמינה כי היא האלטרנטיבה נושאת התקווה? האם יחימוביץ' באמת חושבת שביכולתה להיות ראש ממשלה במדינת ישראל? האם ביבי באמת מאמין שביכולתו לצפצף על "כל העולם" כל הזמן? האם שונאי ביבי בתקשורת באמת מאמינים לנבואות השואה שלהם?  – והדוגמאות הן רבות.

אני מעוניין לגעת בדוגמה של נושא  שימשיך ללוות אותנו בעתיד. המדובר בנושא הפליטים הפלסטיניים כפי שמופיע במצע של מפלגת  מר"צ. זאת היא מפלגת השמאל האמיתית, האידיאולוגית, העקבית בעמדותיה, שהשחיתות לא דבקה בה, ומדבר שקר תרחק. בפרק המדיני-ביטחוני של המצע שלה ישנה ההתייחסות הבאה לפליטים הפלסטינים: "הסוגייה תיפתר בשטח המדינה הפלסטינית כפי שהוצע במתווה היוזמה הערבית לשלום."

קראתי את המשפט הזה כמה פעמים  על מנת לשכנע את עצמי שאני קורא נכון את המשפט העברי שלפניי. אין לי צל של ספק כי האזרח  הישראלי המצוי ו"הסביר" היה מניח לתומו כי במתווה של היוזמה הערבית מ-2002 (שהתקבלה בוועידת הפסגה הערבית בבירות, על בסיס יוזמה סעודית), נאמר שהפליטים הפלסטינים ייושבו במדינה הפלסטינית.

האזרח הישראלי המצוי גם יודע שסוגיית הפליטים היא אבן הנגף העיקרית בכל  מו"מ והסדר אפשרי עם הפלסטינים, כי הדרישה הפלסטינית והערבית היא שהפליטים יממשו את "זכות השיבה" שלהם למדינת ישראל ( כולם/רובם/ מקצתם, כאשר כולם זה כמה מיליונים). אבל,  וזהו אבל ענקי – אם האזרח הישראלי יקרא את מה שכתוב ביוזמה הערבית, הוא יגלה שלא נאמר שם דבר וחצי דבר, ואפילו רבע דבר, על יישוב הפליטים הפלסטינים במדינה הפלסטינית. וכך נאמר ביוזמה הערבית: "ישראל צריכה לאשר שיושג פתרון צודק לבעיית הפליטים שיוסכם עליו  בהתאם להחלטה מספר 194 של העצרת הכללית של האו"ם" (החלטה זו, שהתקבלה ב-1948, מעניקה לכל פליט את הזכות האישית לחזור למקום ממנו ברח או לקבל פיצויים).

אז מה קורה כאן? האם מר"צ סתם מוסרת מידע לא נכון, אם להשתמש בלשון המעטה? האם אינה יודעת מה באמת כתוב ביוזמה הערבית? ובכלל למה היא נזקקת ל"יוזמה הערבית", ואינה קובעת ישירות (כמו במצעי לפיד ויחימוביץ') שפתרון בעיית הפליטים יימצא במדינה הפלסטינית שתקום – ואיש מהם לא יחזור לישראל? ואיך זה שאף אחד מפרשני התקשורת לא התייחס לכך? – הוא שפתחנו בו: למי להאמין לעזאזל?

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 22.1.13

* * *

יוסי אחימאיר

"העיר החכמה" של רון נחמן

לפני כשבועיים עמדתי על מרפסת לשכת נשיא אוניברסיטת אריאל, וצפיתי ממרומיה מערבה. האוויר היה בהיר, צלול, הנוף היה משכר. לנגד עיניי נשקף נופה של העיר אריאל, פרושה כעל כף היד. כמעט עד לאופק נשקו הבתים, תמונת עיר הטובלת בירק, מוקפת בנופי השומרון, מטופחת, יפהפייה. טרפתי במבטי עוד כמה דקות את המראות, בטרם נכנסתי לישיבת חבר הנאמנים של המרכז האוניברסיטאי, כדי לאשר רשמית את שינוי מעמדו לאוניברסיטה.

אדם אחד היה חסר באותו מעמד. ראש העיר רון נחמן. אז למדתי מפי חבריי, כי מצבו לא טוב. מצבו החמיר. זה כבר זמן ממושך שידוע ברבים דבר מחלתו הממארת. הוא עצמו לא שמר זאת בסוד. כאיש ציבור שיתף את הרבים בדבר מחלתו, דיבר באופטימיות על מאבקו, על תקוותו לנצח את המחלה, על אמונתו כי עוד שנים רבות לפניו, להוסיף ולפתח את אריאל שלו.

היו עליות וירידות במאבק במחלה. היו אישפוזים וביניהם חזרה לעבודה ככל שכוחותיו התירו לו לנהל את ענייני העיר מלשכתו ולטיפול בחממת הסחלבים שבביתו.

בעודו תקוף סרטן, זכה ראש העיר רון נחמן לראות בהתגשמות שני חלומות שלו. האחד חנוכת היכל התרבות במרכז אריאל והשני ההכרזה על המרכז האוניברסיטאי כאוניברסיטה לכל דבר. אלה היו שני שיאים בנסיקתה של אריאל, שלא היו מתגשמים אלמלא שלושים שנה של פעולה נמרצת, של גיוס משאבים מוצלח, של מאמצים יעילים למען קידומה ופיתוחה של בירת השומרון, שעליהם ניצח האיש הנמרץ הזה, החולם והמבצע.

מעל לכל זכה רון נחמן – וזהו אולי הגדול שבהישגיו – להביא לכך, ששורר כיום בציבוריות הישראליות קונסנסוס נרחב ביותר לפיו אריאל תהיה בעתיד בכל מצב, בכל פתרון שיושג במו"מ, חלק ממדינת ישראל. אכן, אין טוב ממבט פנורמי ממרומי מרפסת לשכת נשיא האוניברסיטה, כדי להסיר מהלב ולו שמץ של פיקפוק, ולראות עיר בת כעשרים אלף תושבים, מתוכננת להפליא, עם איכות חיים גבוהה למדי, ובה אפילו מגדלי דירות המתנשאים השמימה.

נדמה לי, כי רון נחמן הצליח במידה רבה גם לחבר את אריאל שלו לתל-אביב. הוא לא ראה באריאל התנחלות במובן המצומצם של המלה, הוא ראה בה ולכך שאף – עיר ואם בישראל, עיר חילונית, בעלת אוכלוסייה מגוונת, עם כל השירותים הרגילים, המתקדמים, ועם איכות חיים מיוחדת. הוא עצמו היה דמות חריגה בנוף האנושי המקובל של הנהגת יו"ש. באירועים רשמיים תמיד בחליפה ועניבה, בוודאי ללא כיפה על ראשו, חילוני מוצהר, שמדבר בשפת הבראנז'ה התל-אביבית.

רון נחמן בהחלט יכול להימנות על גדולי בוני ערים שלנו. הוא מזכיר ראשי עיר מיתולוגיים כמו אברהם קריניצי ברמת-גן ועובד בן עמי בנתניה, שהקימו את עריהם כמעט במו-ידיהם והובילו אותן לצמיחה ולגדולה. כמוהם, וכמו גם טדי קולק בירושלים ואבא חושי בחיפה, כך הזיהוי של רון נחמן עם אריאל הוא טוטאלי וכך יישאר לתמיד.

את אריאל היה יכול להקים ולפתח רק מנהיג נמרץ, מאמין, לוחם, אוהב, בעל יכולת השפעה וכושר שיכנוע כמו רון נחמן. מבחינה זו, הוא היה המפא"יניק של הליכוד, הבולדוזר, הדוחף והממריץ, המתפרץ לכל לשכה, אחד שאין דלת שלא נפתחת בפניו, המגיע לכל תורם אם בארץ ואם בעולם, וכך עושה כדי שאריאל שלו תתבסס, תקלוט עוד ועוד מתיישבים ותהיה "עיר חכמה".

היו לו לרון נחמן עוד חלומות. בדף הפייסבוק שלו כתב ביום רביעי שעבר, כנראה ממיטת חוליו בבית החולים, דברי תודה לכל המתעניינים בשלומו והוסיף: "אין מקום לדאגה. אני כעת מחדש כוחות על מנת שאוכל להמשיך ולנהל את ענייני אריאל במרץ רב, כפי שעשיתי עד היום." כעבור יומיים הכריעה אותו המחלה. עיניו של הגבר הנמרץ הזה נעצמו לעד והוא רק בן 70, והוא בעיצומה של פעילותו.

מעטים הם המנהיגים המשאירים אחריהם מורשת ומפעל מוחשי כפי שהשאיר אחריו רון נחמן. הוא בנה את בירת השומרון, הוא קיבע אותה על המפה, הוא גרם לכך שאת אריאל לעולם לא יהיה אפשר להרוס או לפנות. אריאל תתקיים לעד ותשמש יד ואנדרטה חיה ותוססת למי שהוביל אותה עד היום, ובאדמתה נטמן.

ולכל הספקנים – כדאי לכם לקחת את הרכב, לעלות על האוטוסטרדה המהירה המובילה מראש-העין לאריאל, מרחק נסיעה של פחות מ-20 דקות, ולראות את הפלא הזה ששמו אריאל.

* * *

ליטמן מור

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה

לידידי אהוד שלום,

בעוד מיספר ימים – ביום ראשון ב-27 בינואר, יצוין "יום הזיכרון העולמי לשואה".  ייתכן שהאירוע יוזכר בעיתונות היומית. (מי יודע?) – מכל מקום אני מציע להדפיס בעיתונך את האירוע:

יום הזיכרון הבינלאומי נקבע  על ידי העצרת הכללית שלארגון האומות המאוחדות  ב-1 בנובמבר 2005.  יוזם ההחלטה היה מנהל מחלקת האו"ם במשרד החוץ הישראלי. היוזמה כללה גם קיומו של מושב מיוחד של העצרת הכללית בנושא השואה. ההחלטה מאזכרת כי בשואה נרצח שליש מהעם היהודי. בהקדמה להחלטת האו"ם נכתב כי –

"השואה שבה הוכחד שליש מהעם היהודי, תהווה אזהרה לכל העמים מפני הסכנה של שנאת חינם, גזענות ודעות קדומות." ההחלטה  נתקבלה פה אחד והיא כוללת בסעיפי המבוא שלה איזכור של ההכרזה האוניברסאלית בדבר זכויות אדם, מגילת האומות המאוחדות ואת האמנה לענישה ולמניעת רצח עם. *

למהלכים הדיפלומטיים של ישראל למען קבלת ההחלטה סייעו מדינות ידידות באו"ם כמו ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, מדינות האיחוד האירופי וכן רוסיה. יום ה-27 בינואר נבחר לציון יום השואה הבינלאומי כי הוא יום שחרור מחנה אושוויץ מידי הנאצים, ב-27.1.45 – על ידי הצבא האדום.  

מדי שנה מאז ההחלטה מציין האו"ם באמצעות מרכזי האו"ם העולם כולו את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

בישראל קיים תאריך מיוחד לציון יום השואה והגבורה, בכ"ז בניסן – בזיקה למרד גטו ורשה. עם זאת מצוין גם בישראל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. שגרירים ודיפלומטים המכהנים בישראל מבקרים ב"יד ושם" בירושלים ומניחים זרי פרחים. ביום הזיכרון הבינלאומי הראשון  ערך חיל האוויר של צה"ל מטס  מעל מחנה ההשמדה אושוויץ.

גם בגרמניה מציינים ביום זה  את יום הזיכרון לקורבנות.

החרדים בישראל מזכירים את יום השואה בעשרה בטבת – בצום לזכר החורבן.

ראש הממשלה בעבר מנחם בגין ז"ל חשש שברבות הימים הציבור הרחב ימעיט להיצמד לתאריך שקבעה בזמנו ממשלת ישראל – כ"ז בניסן לזכר גטו ורשה, וחשב שאולי כדאי לקבוע את איזכור השואה כל שנה בתשעה באב – יום אבל לחורבן בית המקדש.

(אגב – ב-1 בספטמבר 1939 ביום פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה בגין ראש תנועת בית"ר בוורשה, ועקר לווילנה  שצורפה לליטא העצמאית – כמו רבים מתנועות הנוער הציוניות. אבל זה כבר סיפור אחר ולא מערבבים "אבל באבל".

* האמנה הבינלאומית בדבר ביעורן של כל צורות האפלייה הגזעית, משנת 1966 – מגדירה גזענות באופן הבא:  "כל הבחנה, הוצאה מן הכלל, הגבלה או העדפה, המיוסדת על נימוקי גזע, צבע, ייחוס משפחתי, מוצא לאומי או אתני, שמגמתן או תוצאתן יש בהן כדי לסכל את ההכרה, ההנאה והשימוש או לפגום בהכרה, בהנאה או בשימוש על בסיס שווה של זכויות האדם וחירויות היסוד בחיים המדיניים, הכלכליים, החברתיים, התרבותיים או בכל תחום אחר בחיי הציבור."

אחד מעקרונות האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד משנת 1989 הוא עקרון השוויון ומניעת ההפליה. האמנה מתייחסת לעקרון זה בסעיף הפותח את האמנה:

"המדינות החברות יכבדו ויבטיחו את הזכויות המפורטות באמנה זו לכל ילד שבתחום שיפוטן, ללא הפלייה משום סוג שהוא, ללא קשר עם גזע, צבע, מין, שפה, דת, השקפה פוליטית או אחרת, מוצא לאומי, אתני, או חברתי, רכוש, נכות, לידה או מעמד אחר, בין אם של הילד ובין אם של הוריו או אפוטרופוסו החוקי."

בהמשך, האמנה חוזרת ומדגישה את עקרון השוויון באמצעות השמירה על זהותם של ילדים  על חופש המחשבה, המצפון והדת שלהם ועל זכותם לשמור על המנהגים, השפה, הדת והתרבות שלהם אם הם מהווים חלק מקבוצת מיעוט.

* * *

רוֹן גֵּרָא

בְּצַל הַחַיִּים

הָרָזוֹן  פּוֹשֵׁט  בַּמִּכְנָסַיִם הַצּוֹנְחִים,

כְּתָמִים חוּמִים מַבְשִׁילִים בַּיָּדַיִם,

הַדֶּרֶךְ נִמְשֶׁכֶת מוֹדֶדֶת אֶת

עֹמֶק הַיָּמִים שֶׁגָּוְעוּ,

רְגָעִים שֶׁבָּזְקוּ וְכָבוּ.

שֶׁהִתְפּוֹרְרוּ בֵּין

לֵב הַנִּקְרָע עֲדַיִן ,

בֵּין תְּשׁוּקוֹת וְצֹפֶן

נְבוּאוֹת שְׁחֹרוֹת.

זָר לֹא יָבִין.

אָדָם מִתְפָּרֵק מֵהֶרְגֵּלָיו,

מִתְגַּלְגֵּל בְּסוּפַת שְׂדֵה קוֹצִים

וְזִכְרוֹנוֹתָיו חֲזָקִים  מִזַּעֲקַת

הַמַּחְצַבִּים.

שְׁתִיקָה חַדָּה

שֶׁהִתְחַפְּרָה בֵּין אֲמִתּוֹת

שֶׁל מָחָר

שֶׁל הַיּוֹם

עִם מְתִיחַת קַו חַד וְשָׁחֹר.

* * *

ד"ר גיא בכור

1. כל הדרכים מובילות לרומא:

על עשרה שקרים שסיפרתי לעצמי

[ציטוט שנשלח אלינו לא באופן ישיר]

לפעמים יוצא לי להרהר בביטוי "כל הדרכים מובילות לרומא –Omnes viae Romam ducunt  – האם הכוונה רק לדרכי האבן הפיזיות שסללו הרומאים אל הפרובינציות והערים האחרות? התשובה היא כן, ולכן גם לא. בתשובה הזו טמון אופי חשיבה שיכול לעזור לנו בעתיד.

לאחר שהמדינה הרומית הצליחה לכבוש בסביבות שנת 338 לפני הספירה את איחוד אויבותיה מסביב, היא פיתחה טכניקת שליטה ייחודית, שהרומאים כינו מאוחר יותר "הפרד ומשול – Dividem et impera מיוחס ליוליוס קיסר. כלומר הם לא התייחסו אל הערים והמדינות סביב באופן שווה. הם יצרו שיטה שבה חלק מהערים התמזגו עם האימפריה הרומית, ותושביהן קיבלו את מלוא הזכויות כאזרחים רומיים; מאחרים נשללה הטריטוריה בחלקה או שהם קיבלו מעין-עצמאות, ואחרים נותרו תחת שליטה מלאה או חלקית בידי רומאים. בכל מקרה, שום עיר לא הושארה חזקה דייה כדי לאתגר את רומא.

וכך פעלה שיטה: על נאמנות תוגמלו ערים וצורפו אל האימפריה הרומית, וכך נלחמו הערים בינן לבין עצמן על חסדי רומי. זו גם הסיבה שהיה הכרח רומאי לחסל את מרד היהודים, משום שהוא שבר את מערכת השליטה הכלל-עולמית שלהם. כך, כל עיר ומדינה עמדה לבדה מול ממלכת רומי, ולא מול האחרות. נקודת ההתייחסות שלה היתה ממלכת רומי, ולכן לא היה לה זמן לכרות בריתות עם האחרות כנגד רומי, וזו הסיבה מדוע כל הדרכים הובילו לרומא. היא היתה נקודת ההתייחסות והמרכז. וכידוע, פירוד רק מוביל לעוד פירוד, ולכן לעוד שליטה.

כיוון שלא יכלה לעמוד מול כולן יחד, בחרה רומי לפורר אותן פירורים-פירורים, וכך לשלוט בהן לאורך שנים ארוכות.

לעיתים, כאשר אין לנו דרך להתמודד עם השלם, הטוב ביותר הוא לפורר אותו למרכיביו, לראות את החלקים, כאשר השלם חלש מסך כל המרכיבים.

*

יום אחד לפני שנים רבות, הייתי צריך לשבור קיר בטון נמוך ונטוש, שהפריע למכונית שלי לחנות. לקחתי פטיש חמישה קילו והלמתי לכל האורך, אך דבר לא קרה. אבי, שראה את זה חייך, ואמר: "לא כך עושים זאת. עליך להתמקד בנקודה אחת ולהלום נקודתית רק בה, עם איזמל, ולאחר שהיא תתפורר, תמשיך ממנה ותרחיב אותה, עד שהקיר כולו ייפול," וכך היה.

*

חשוב לזכור: המלחמות הגדלות הוכרעו רק בשל המימד הפסיכולוגי. ברגע שחייל אחד או קבוצה של חיילים מעריכים שהמערכה אבודה, הם נוטים לברוח או להרים ידיים. בזה הוכרעה המערכה. במילים אחרות, ולשם כך קם ג'יפלאנט לפני יותר משש שנים, התודעה היא החשובה ביותר; לא פחות חשובה מכוח צבאי ומחיילים.

והנה, אצל אחדים קיימת תחושה שאנו עומדים בפני "צונאמי" (מילה האהובה על "התקשורת" הישראלית) של התנגדות בינלאומית, מן קיר בטון, עד שאין לנו אלה להרים ידיים. יש פוליטיקאים אצלנו שאף מנצלים זאת כדי לזכות בתגמול אישי, תוך ניצוח וניפוח תודעת הקיר הבינלאומי המאיים.

ומה אני נוהג לעשות במצב כזה? הפרד ומשול – Dividem et impera – כלומר לקחת את השלם הגדול הזה, ולפרק אותו למרכיביו, שסך כולם בסופו של דבר יהיה חלש מן השלם, עד שהשלם הזה יקרוס. גם מקיאוולי בספרו על המלחמה מזכיר את שיטת ההפרד ומשול, כאשר הוא קורא לגרום לאויב להרחיק חלק מאנשיו באמצעות שמועות, ובכך להחליש אותו.

המאמר הזה אינו מיועד לזרים כלל; הוא מיועד לישראלים. ברגע שהם יבינו – הכול ישתנה, גם בעולם.

   לפנינו עשר "תולעים" המכרסמות בתודעת חלק מן הציבור הישראלי, כאשר האפקט המצטבר הוא מאיים ומדכדך. ברגע שאנחנו מפרידים כל טענה מערימת התולעים הזו, ואף מפריכים אותה, השלם חלש מסך המרכיבים, עד להתרסקותו.

1.  ישראל היא לב הסכסוך במזרח התיכון – לא נכון, והשנתיים האחרונות מוכיחות זאת. צבא צרפת נלחם בסלפים באפריקה; סלפים מבצעים פיגוע טרור מזוויע באלג'יריה; בסוריה מלחמת האזרחים גובה 60,000 הרוגים וסופה אינו נראה באופק; במצרים שרפו אתמול קיצונים בית משפט והתעמתו עם המשטרה; המדינה עצמה על סף התפוררות; תימן הפכה לשטח נטול ריבונות ברורה, כמו לוב, כאשר בשתי המדינות מי שקובע אלה כבר השבטים; בצפון לבנון מתחדשת האש בין העלווים לסונים, וזו שאלה של זמן עד שהיא תגיע גם לביירות ולחיזבאללה; תוניס אינה מדינה בטוחה עוד; ובעיראק מתנהלת "אנתיפאדה סונית" כנגד הממשלה השיעית, תוך שהכורדים ממשיכים ומתבדלים. ואיראן ממשיכה בהתרסה שלה כנגד המערב. במילים אחרות, אם תהיה מדינה פלסטינית או לא תהיה, זה ממש לא מעניין ולא מזיז לאיש מן הנלחמים.

קשה להאמין, אך רבים בישראל האמינו לטענת הסרק המדומיינת על מרכזיותה של ישראל. מחר יש בחירות בישראל, והדבר בקושי מוזכר בתקשורת הערבית, יש להם בעיות הרבה יותר "בוערות". ולכן ההליכה של אבו מאזן לאו"ם היתה הליכת ייאוש, משום שהוא יודע שאם הסכסוך עם ישראל מתמוסס, כך קורה גם לעניין בפלסטינים. לפני שנתיים קראתי לתהליך הזה, שהיה אז רק צפוי בשם "אפקט פרח הצבעוני".

פעם המזרח התיכון היה לכאורה יציב וישראל בעייתית; היום ישראל היא היציבה והמזרח התיכון כולו בעייתי.

2. הזמן משחק לרעת ישראל – לא נכון. ככל שעובר הזמן, המרחב הערבי רק ממשיך ומתפורר עוד יותר. "צבאות ערב", מונח שבכל ההיסטוריה שלנו היה מונח אולטימטיבי לאיום, כבר אינו קיים עוד, כאשר כל הצבאות סביב מתפרקים, או שאינם כשירים עוד. זה לא אומר שצה"ל צריך להפסיק להתחמש, ממש לא, אך הזמן אינו משחק לרעתנו, ההיפך, מבחינת טכנולוגיה ויכולת כלכלית. ואם על זמן מדברים, אז סוריה חזרה 100 שנים אחורה, אל שלהי האימפריה העות'מאנית, כאשר מי שמושל בפועל הם שבטים ומיליציות. תשתיות החשמל, המים, האנרגיה של מה שהיתה פעם מדינה – קרסו; הפלסטינים עצמם מפוררים, מהגרים, וחסרי הישגים ממשיים. בעוד הציונות תמיד דגלה בעובדות בשטח, דגלו הערבים באיזור שלנו בוועידות, בנאומים ובעוד החלטות באו"ם.

בפועל ישראל ממשיכה לשרטט את המפה העתידית באמצעות ההתיישבות, כפי שעשינו תמיד. הזמן אינו משחק לרעתה של ישראל שממשיכה להתחזק, כשסביבה הכול מתפרק, ולא מסוגל להמשיך ולעמוד נגדה.

3. הסדר מדיני הוא אפשרי – לא נכון. "הסדר מדיני" היה תמיד כלי בידי משטרים ערביים לנהל מדיניות של התקרבות פונקציונלית לישראל, בדרך כלל לזכות בטובות הנאה מערביות או אמריקניות. הימים האלה חלפו ולמרבית מדינות ערב יש צינורות משלהן לוושינגטון, לעיתים טובים יותר מאלה של ישראל. הסדר מדיני היה עבורן פונקציה של ניהול והישרדות. הרשות הפלסטינית, מבויישת ומבוזה, מוצגת כמשת"פית של ישראל – אינה יכולה לנהל משא ומתן ובוודאי שלא להגיע להסדר, ולכן הלכו בכיריה לאו"ם לכפות "הסדר" בלי משא ומתן, בלי הכרה ובלי שלום (כמו שלושת הלאווים של ועידת חרטום, 1967). כשחמאס נושף בעורפו ומאיים עליו קיומית, האם יוכל ארגון פתח חסר הלגיטימציה, להגיע להסדר עם "הכיבוש" (זה הכינוי של ישראל בתקשורת הערבית והפלסטינית.

4. "העם הפלסטיני", זהו מטבע לשון שבו החלו הפלסטינים להשתמש בשנות השבעים, לאחר שנמכר להם בידי ישראלים. בעבר ניתן היה להתווכח אם יש לאומיות ערבית, אך בשנתיים האחרונות הוויכוח הוכרע. האם יש עם סורי? עם לבנוני? או עם עיראקי? הכול מתפרק לישויות עדתיות ודתיות, והלאומיות מתפוגגת. אז עם פלסטיני, דווקא עכשיו, כאשר המדינות הלאומיות חדלות לתפקד? כאשר הלאומיות מפנה את מקומה למגדירים דתיים ועדתיים? צפון אפריקה, למשל, עוברת כבר תהליך מרתק: ממלכה סלפית חדשה נפרשת עכשיו במערב לוב, דרום אלג'יריה, מאלי וחלק מתוניסיה, בלי להתייחס כלל לגבולות הלאומיים של פעם. ומה ההבדל בין סלפים מלוב לסלפים בעזה? הרי ממילא נשק לובי זורם לעזה. האם יש כאן לאומיות פלסטינית? אלמלא שמר ארגון אונרוו"א (זרוע של האו"ם שהומצאה אך ורק לצורך זה) על "הפלסטינים" בסוריה [בעזה?] באמצעות מתן קיצבאות, האם הם עדיין היו קיימים?

5. ישראל מפסידה בקרב הדמוגרפי – כבר לא נכון. כל ישראלי חייב לקרוא את המאמר הדמוגרפי של ג'יפלאנט, ולהבין שאם יש שד דמוגרפי, הוא כבר אינו יהודי. העשור האחרון הוא עשור נפילת הילודה בכל המזרח התיכון חוץ מבישראל, ולמעשה הילודה היהודית החילונית השתוותה כבר לילודה הערבית בישראל או הפלסטינית. ההיפך, הפריון של האם היהודייה ממשיך לעלות לעומת הנפילה של האחרים. בפנינו גם עומדת הזדמנות למשוך לישראל מאות אלפי עולים מאירופה, שכן המצב הכלכלי בישראל טוב יותר מזה שבמרבית מדינות ערב אירופה, אך לרוע המזל דווקא ממשלת ישראל אינה מתייחסת לכך כאל הזדמנות היסטורית. עוד לא מאוחר, זה הזמן להתחיל, אך ישראל אינה מפסידה בקרב הדמוגרפי, ההיפך. בזכותנו העם היהודי שב להתרבות, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה.

האתר משמיע שוב אזהרה: שטח ריבוני לפלסטינים ביו"ש – והם ישאפו להעביר לכאן מאות אלפי "פליטים" מסוריה, ולשנות לעד את המציאות הדמוגרפית בארץ ישראל. משם הם ישאפו הלאה, לעומק ישראל.

6. המערב מתעניין ומחויב לפלסטינים – לא נכון. העולם עשה "וי" באו"ם, יצא ידי חובתו במדינה על הנייר, והמשיך הלאה. יש לו בעיות קיומיות משל עצמו. בעבר הפלסטינים הציגו עצמם כמסכנים ומקופחים, אך היהירות של חמאס בעזה, האכזריות, ותקיפת מטרות ישראליות אזרחיות כל אלה משנים את התמונה. היא מאוזנת כיום הרבה יותר מבעבר, וזו נקודת פריצה עבורנו לפורר את הקיר הזה לגמרי.

למשל, כאשר מיליוני צרפתים חזו בבעתה בברבריות של אנשי חמאס, הגוררים גופות של אחיהם לאור היום במרכז עזה בזמן המבצע האחרון – (Parismatch) – רבים שם הבינו. זה לא שאין ארגונים פרו-פלסטינים, כחלק מאנטישמיות מוסווית, כאלה תמיד יהיו, אך הרוב הצופה מן הצד בהחלט ניתן לשכנוע, צריך רק רצון.

7. חמאס ניצח בעזה – לא נכון. כשם שהאתר שלנו נלחם בשנים 2006 והלאה בטענה שחיזבאללה "ניצח" במלחמת לבנון השנייה, כך הדבר בעזה. עובדה, אין טילים ואין רקטות מעזה, לפליאת כולם. מדוע? משום שחמאס קיבל את המכה שלו, והבין. זו השיטה היום במזרח התיכון: קודם כל מכריזים על ניצחון על ישראל, ואחר כך קורסים בשקט בפינה. כיוון שהתקשורת שלנו מתמסרת באהבה למסרי התבוסה, זה הופך כך לעובדה. לא צריך להאמין לכל תעמולה ולכל התרברבות. כמו נסראללה, חמאס שרוי במצוקות הקיומיות שלו, כלוא ברצועה שבה הוא שולט, תוך שהעולם הערבי דואג יפה יפה להתרחק ממנו.

8. עזה היא כלא גדול בשל מצור ישראלי – כבר לא נכון. מאז מבצע עמוד ענן עזה התחברה לכל דבר למצרים, למעשה הפכה לפרוטקטורט מצרי, כמו שהיתה לפני מלחמת ששת הימים 1967. מצרים מספקת לה יותר ויותר מים, חשמל, אנרגיה היא מאפשרת תנועה חופשית ומעבר סחורות, ואף ביקורים של בכירים ערביים ואסלאמיים. שליט קטר היה, נשיא טוניס אמור לבקר (בורח לשם מן הצרות שלו) וכך גם ראש ממשלת מלזיה. לטענתי, הביקורים האלה הם אינטרס ישראלי: בבקשה, שיבקרו. הדבר מעיד על כך שאין מצור, מטיל את האחריות על המצרים (הם לא התירו, למשל, לאיראנים רשמיים להיכנס לעזה), ומחייב את חמאס להתנהג כישות מדינית, לא רק צבאית. האינטרס היחיד שלנו בעזה זה להתרחק ממנה ככל האפשר.

9. ישראל מבודדת במזרח התיכון – לא נכון. בנוסף לפריפריה של המזרח התיכון שאינה ערבית – בעיקר כורדים, אזֵרים, סודאנים מן הדרום, בֶרברים בצפון אפריקה ואחרים, שאין זה המקום לפרטם, יש מיליונים רבים של אזרחים ערבים הכמהים לפיסת אינפורמציה על ישראל, לקשר, אותם הם אינם מקבלים. לצערי, לא הצלחנו לשבור את קיר הבורות והדיסאינפורמציה שכוננה ה"מדיה" הערבית, ולא הגענו אליהם ישירות. ברגע שנגיע אל הפרטים האלה, בסופו של דבר גם הגדר הזו תתחיל להתפורר. הכול עניין של אחיזה.

מעניין, אותם אלה שהטיפו לנו כל השנים לוותר על הגולן ולפייס את אסד, מטיפים לנו עכשיו להתרפס בפני הטורקים, שרק הולכים ומסתבכים. ההיפך, יש לנו אינטרס להתרחק מן הטורקים ככל האפשר, שלא יסבכו אותנו בצרות (סוריה, כורדים, איראן, עיראק) שלהם.

10. ישראל מבודדת בעולם – לא נכון. בשנתיים האחרונות רק זינק מעמדה הקריטי של ישראל במזרח התיכון כאי של יציבות. ישראל היא כיום המדינה הבטוחה היחידה במזרח התיכון כולו. למדינות המערב אין עוד אחיזה בעולם הערבי, בקושי מגיעים לשם. מי יגיע עכשיו לאלג'יריה? לעיראק המתפוררת? למצרים המתפוצצת? סוכנים אמריקנים כבר חוששים להגיע למדינות ערביות, ונותרה לכן רק ישראל. ארצות הברית זקוקה לישראל כעמדה קדמית לא פחות משישראל זקוקה לארצות הברית, והתלות הזו לא היתה קיימת בעוצמה כזו בעבר, אלא מאז השנתיים האחרונות. פשוט, לוושינגטון אין משיהו אחר. רוב בעלי הברית שלה במזרח התיכון נפלו, והאחרים, למשל מלכי ירדן, סעודיה ומרוקו, מתרחקים מארצות הברית פן תגרום גם להם נזק קיומי.

הסחר הישראלי עצמו הולך ומצטמצם מול אירופה והולך ומתרחב מול המזרח, הנטול תסביכים אנטישמיים, קודם כול בגלל הצטמקות השוק האירופי, השווה כיום כעשרים אחוזים מן הסחר העולמי. אך גם אירופה מוכת האבטלה והדכדוך צריכה את הקשר עם ישראל החדשנית והמפרה, כשם שישראל זקוקה לאירופה, אך בעוד כשנתיים-שלוש אירופה תצטרך גם את הגז הישראלי, ותלותה בנו תגבר. גם עבור אירופה ישראל היא הטריטוריה הבטוחה היחידה במזרח התיכון כולו. מי יוכל לוותר עליה, ועל מי יסמכו, על מורסי? אולי על צבא אלג'יריה?

ישראל תוארה על ידי רבים כ"בעייה" במזרח התיכון, בעוד שהיא בעצם ה"פתרון".

"דיבידֶה אֶ אימפֶרָה" – אנא, הפיצו את המאמר הזה אל החברים והמליצו עליו, משום שככל שיותר קוראים בישראל יחשפו לאמיתות האלה, כך יתפורר קיר המציאות המומצאת במוח שלנו מהר יותר; סרטון ביוטיוב לקורא בעברית, המפריך כל טיעון וטיעון כזה, יכול לעזור, ולשמש אבני בנייה לקיר חדש; וכשם שהיו שניסו להקים את הקיר הזה מולנו, כדי לבלום אותנו, גם אנחנו יכולים להקים קיר חדש, שייבנה משאריות קיר ההפחדה הישן. התודעה העצמית היא העיקר. ברגע שהפרדנו בין הטיעונים, אנו מנצחים, כאשר החלק השלֵם הוא האויב, בעוד הפרטים הם בעלי הברית שלנו, שכן להפריד ביניהם עשוי למוטט גם את האיום הפסיכולוגי החזק ביותר.

2. מקלט לפליטים הפלסטינים מסוריה –

יצא המרצע מן השק

[ציטוט]

אבו מאזן דורש מהעולם לאפשר לו לתת "מקלט" ל"פליטים הפלסטינים מסוריה" בתוך שטחי הרשות הפלסטינית. כמה סורים ממוצא פלסטיני יש? כ-400,000. מובן שנבלום את זה, אך תארו לעצמכם שזו תהיה מדינה של ממש, עם חופש כניסה לגבולותיה? מיד היא תכניס את הפלסטינים מסוריה, עוד 700,000 מלבנון, והרי לכם שינוי המציאות הדמוגרפית בארץ ישראל – לתמיד. מדובר בין היתר במיליציות מהמסוכנות בעולם, כנופיות וארגוני טרור סלפים, שיגיעו לכאן עם הנשק, ישבו על מישור החוף ונתב"ג, וכך לא נוכל עוד לחיות בישראל.

המדהים הוא שיש המשתמשים בטיעון הדמוגרפי דווקא להצדיק מדינה פלסטינית, בעוד שאם כך יקרה, המציאות הדמוגרפית תיהפך לגיהינום עבור כל ישראלי. ההיסטוריה הרי מלמדת שהיהודים לא קראו את אותות האזהרה בזמן, אפילו אם היו מרוחים על כל הקיר שלפניהם, ועוד אומרים שהיהודים הם עם חכם.

* * *

איליה בר-זאב

סִיבוּב פַּרְסָה*

שביל בצד – 12/2012, עם דני גספר, מכון אבשלום – נחל חצץ ונחל דרוֹך

לְאַחַר מִסְתּוֹרֵי בּוֹרוֹת חָצָץ, נַרְקִיסִים, מִקְבְּצֵי בְּצָלִים

וּסְכָרִים בְּנַחֲלֵי אַכְזָב, אָסַפְנוּ שְׁאֵרִיּוֹת

שֶׁל כֹּחַ עַל שֻׁלְחֲנוֹת הָאֲכִילָה –

הִגְדַּלְנוּ תֵּאָבוֹן.

בִּשְׁבִיל תָּלוּי מֵעַל קִרְקָס עָלוּם יָרַדְנוּ מִמַּפָּל לְמַפָּל,

מְהַלְּכִים עַל פְּנֵי תְּהוֹם,

נוֹגְעִים

בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית.

לַעֲצֹר –

לְהַחְרִישׁ, לְהִתְפַּעֵל, לִשְׁתּוֹת קָפֶה בֹּץ וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ,

לְהַקְשִׁיב לְמַרְאֵה הַפְּלִיאָה.

אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם, בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה, הוּאֲרוּ הַשָּׁמַיִם מִבַּעַד לַסְּדָקִים

בְּמַעֲבֵה הַסֶּלַע הַכָּבֵד.

רוּחוֹת בְּלִיָּה נִשְׁבְּרוּ בַּזִּכָּרוֹן, חָשְׂפוּ יְפֵה נוֹף בַּמִּדְבָּר.

תַּמְרוּר דִּמְיוֹנִי רָשַׁם: כָּאן מֻתָּרִים סִיבוּבֵי פַּרְסָה לָעַד, אוֹ עַד שֶׁיַּעֲבֹר עוֹד

זַעַם בַּנַּחַל.

*פרסת נחל דרוֹך – תופעה גיאולוגית מרשימה בנחל דרוך. לפני 200,000 שנה פגע נחל דרוך הקדום בדופן אחת השכבות הקשות ויצר פרצה ראשונית. בהמשך התמוטטו גושי סלעים קשים שהיו תלויים מעל  הנחל. מתחתם הוסרו שכבות רכות ויצרו מתחם אליפטי שקוע, מרשים ונדיר בנוף. הנחל (בנגב הצפוני) מתפתל באיזור הנמוך במקביל לשכבות, לקראת צאתו אל בקעת צין.

* * *

אלישע פורת

1. מגן הגח"לייצים

אבא קובנר כמגינם של אנשי הגח"ל

על פרשה כאובה ונשכחת

באביב 1949, ממש בתום מלחמת העצמאות, יוצא אבא קובנר למלחמה קטנה נוספת: מלחמה למען אנשי הגח"ל – מגוייסי חוץ-לארץ.

במכתב לא-ידוע ולא מוכר עד כה, של אבא קובנר, או למען הדיוק סרן אבא קובנר, נפרשת פרשה נשכחת אך מכאיבה. סרן קובנר, [תודתי לד"ר נחום בוגנר, איש קיבוץ נתיב הל"ה, שהפנה תשומת לבי אליו] פונה ישירות אל הרמטכ"ל יעקב דורי. בצעד נועז ובהחלט בלתי מקובל פונה הסרן הזוטר אל מפקד הצבא. יש להניח שרק הרגשת השליחות שפיעמה בו הביאה אותו לפנייה החריגה. [תודתי לצוות ארכיון צה"ל. המכתבים המקוריים שמורים שם כמובן].

(העתק)

אבא קובנר

קצין תרבות חטיבה 5

30 במרץ 1949

רמטכ"ל – אישי

דרך ראש השרות [שרות התרבות]

מפקד חטיבה 5 [גבעתי]

קצין ההסברה הארצי

הסברה

הנדון: טיפול באנשי גח"ל בחופשה 24 שעות

1. כידוע לך אין חייל רשאי לקבל מקום לינה מקצין העיר לחופשה השיגרתית (פעמיים בחודש) של 24 שעות (לפי פקודת מטכ"ל חוברת מס. 25, 95/2, ס' 4).

2. למותר להסביר לך עד כמה הוראה זו אינה מתחשבת בהרכבו המיוחד של צבאנו שמרובים בו אנשי גח"ל אשר אין להם בית שיקלטם בחופשתם הקצרה, ואינם יכולים להרשות לעצמם לשלם דמי מלון מתוך המשכורת המינימלית, החיילית.

3. אין להשלים בשום פנים עם קיומה של הוראה זו, ויש לפי עניות דעתי לעשות את הכול כדי לשנותה.

4. אני מבקש את התערבותך ותשובתך בנדון.

(-) קצין תרבות חטיבה 5

על יחסו של קובנר אל אנשי הגח"ל כותבת דינה פורת בספרה 'מעבר לגשמי', בעמ' 279, בהקשר לפיצוץ הצגת מחזהו של יגאל מוסינזון "בערבות הנגב" את הדברים:

"... והעניין השלישי [שבשלו פיצץ קובנר את ההצגה] – דמותו של הלוחם שהגיע מאירופה, איש הגח"ל המלהג הבלים ביידיש שהיא עלבון נוסף, [על העלבונות שהטיח בהם יגאל מוסינזון]. והפעם לקליטה המסורה של אנשי הגח"ל בחטיבה [חטיבת גבעתי]. "יתוקן המעוות!" תובע קובנר בסיומו של הדף. [מעין דף קרבי מאוחר שכתב נגד "בערבות הנגב"].

ברור מאליו שהוא סינגר עליהם הגן עליהם העריך אותם ועשה ככל יכולתו להקל עליהם את המציאות הקשה בצבא ובארץ.

בעקבות מכתבו המפגיע של אבא קובנר אל הרמטכ"ל, מתחיל הליך טיפול במכתבו. רב סרן ש.ט. שליש הרמטכ"ל מוציא מכתב אל ראש שרות התרבות.  ב19 לאפריל 1949.

ראש שרות תרבות

הנדון: טיפול באנשי גח"ל.

בעקבות מכתבו של קצין תרבות חטיבה 5, מתקיים טיפול בדבר.

נא להודיע לנ"ל [לאבא קובנר] על כך.

על החתום: ש.ט. רב סרן שליש הרמטכ"ל.

כלומר, הפנייה התקבלה והרמטכ"ל גילגל אותה אל שרות התרבות, ואל ממונים שלא הבינו את מהות בקשתו של אבא קובנר.

אבל עוד לפני כן מוציא האלוף משה צדוק, ראש אכ"א דאז, מכתב בעניין אל הרמטכ"ל.

14 באפריל 1949, מטכ"ל אכ"א, ט"ו בניסן תש"ט.

אל הרמטכ"ל

הנדון: טיפול באנשי גח"ל בחופשות של 24 שעות.

למכתבך מיום 4 באפריל 1949.

1. החופש של 24 שעות הניתן לכל חייל בשבוע (ארבע פעמים בחודש), כוונתו להיות יום מנוחה, אשר אותו מבלה החייל בסביבת יחידתו.

2. כמו כן, בהתאם לפקודת מטכ"ל/תש"ח, מס' 5, פסקה א2, אסור לחייל להתרחק במשך יום המנוחה שלו, יותר מ-20 ק"מ מהמחנה. כוונתו שעל החיילים, ברוב המקרים, ללון ביחידותיהם.

3. אי לזאת, איני רואה מקום לשנות את פקודת מטכ"ל הקובעת, כי חייל ביום המנוחה אינו זכאי להיהנות מהזכויות הניתנות ע"י קצין העיר לחייל הנמצא בחופשה. שינוי פקודה זו יעלה בהון רב!

כמו כן תנאי הדיור אינם מאפשרים לקציני העיר לטפל בנידון.

על החתום: משה צדוק, אלוף, ראש האגף.

ברור אם כן שהקשיחות ניצחה כאן, והצבא הצעיר לא קלט את המסר המורכב מעט של אבא קובנר. לא הוכרה זכותם המיוחדת של הגח"לייצים, חסרי המשפחות וחסרי הבית, לקבל תנאים שיאפשרו להם חופשה נעימה בעיר הגדולה. ברור גם שרוב היוצאים לחופשה אז, הרחיקו הרבה מעל ה-20 קילומטרים המחייבים בחוק, ובוודאי שלא לנו במאהלי יחידותיהם... פזמוני הצ'יזבטרון למשל, מדברים על פלמחניקים שגומאים חצי ארץ, כדי לחזות בהצגה בתל אביב.

והמכתב האחרון מארבעת המכתבים סותם סופית את הגולל על בקשתו של מגן הגח"לייצים.

היועץ הכספי לשכת הרמטכ"ל, 21 באפריל 1949,

אל ראש מת"ש [מנהל תשלומים], מטכ"ל אכ"א, שרות הסעד, מפקד חזית ב'

הנדון: ביטול מתן כלכלה ע"י קציני העיר. בתשובה למכתבך וכו'.

ההוראה על ביטול הנ"ל ניתנה ע"י מטכ"ל/אכ"א, משום שלפי פקודות מטכ"ל אין לשלם דמי כלכלה ולינה לחיילים בחופשה של 24 שעות, להבדיל מחופש רגיל שבעדו משלמים.

ישנם קשיים כספיים רציניים לספק לחייל ולצבא את המגיע לפי החוק. ודאי שאין המצב מרשה לשלם תשלומים, שהחוק אינו מתיר אותם.

על החתום: היועץ הכספי, לשכת הרמטכ"ל.

וכך מוכיחים המכתבים שהרמטכ"ל והכפופים לו, אלה שטיפלו בבקשתו המרגשת של אבא קובנר, לא נענו לה. הם לא הכירו במצבם המיוחד של אנשי הגח"ל. מנימוקים של מחסור כספי העדיפו שלא לסייע לעולים החדשים המגוייסים, חסרי הבית, הנזקקים לסיוע, בתחום הצר הזה, של החופשות הקצרות. נכון שהמדינה הצעירה סבלה אז ממחסור, ונכון ששנות הצנע עמדו כבר בפתח, אבל הרמטכ"ל המטכ"ל ושאר הממונים לא התעלו למעלתו של המבקש, סרן אבא קובנר, קצין התרבות של חטיבה 5, ולא העזו לחרוג מפקודות הצבא – וחבל.

דברים אלה שהבאנו כאן, אולי ראוי שיצטרפו למסכת הפרסומים העשירה על היחס למגוייסי הגח"ל. החל מגידופיו הפואטיים של בנימין הרושובסקי [הרשב], המתחזה ל'גבי דניאל', בנוסח (מקורב) "הצאר הרוסי הקים את סנט פטרבורג על עצמות המוז'יקים – ובן גוריון סלל את הדרך ללטרון על עצמות לוחמי הגח"ל," בספרו "שירי גבי דניאל", 1990. ועד לכתב הסנגוריה המנומק להפליא של פרופ' עמנואל סיון המכחיש מכל וכל את המיתוס השקרי הזה, של הקרבת אנשי הגח"ל, בספרו "דור תש"ח", 1991.

בין גיבורי הרומנים של קובנר, 'שעת האפס' ו'הצומת', מתוך הטרילוגיה הבלתי-גמורה שלו 'פנים אל פנים', שנדפסה בראשית שנות החמישים, היו גם יוצאי הגח"ל. והתייחסותו המקרבת והאוהדת של קובנר אל מגוייסי הגח"ל נמשכה עוד שנים רבות לאחר מלחמת העצמאות.

לסיום נביא את שירו של נתן אלתרמן מ'הטור השביעי'.

נתן אלתרמן

אחד מהגח"ל

מִסִיפּוּן אוֹנִיָה מִתְנוֹדֶדֶת.

הוּא יָרָד אֶל רָצִיף הַנָמִל.

וְחִכְּתָה בַּרָצִיף לוֹ מוֹלֶדֶת

בִּדְמוּת אוֹטֹו צְבָאִי וְסֵמֶל.

הִיא אֶת שְׁמוֹ בְּחוֹתֶמֶת הִטְבִּיעָה,

הִיא הִשְׁלִיכָה בְּגָדָיו אֶל הַשַׂק.

וּשְבוּעָה נוֹרָאָה הִיא הִשְׁבִּיעָה

לְקוֹלוֹ שֶׁל הַגֶשֶׁם הַדַק.

וְנִרְאֵהוּ זוֹחֵל, אוֹ כּוֹרֵעַ,

אוֹ עוֹמֵד עִם צַלַחַת בַּתוֹר,

וְנֵדַע: לְלֹא בַּיִת וָרֵעַ

קָם לִלְחוֹם אֶת מִלְחֶמֶת הַדוֹר

עוֹד הָאָרֶץ הַזֹאת לֹא נַתְנָה לוֹ

לא יָדִיד, לֹא פִּנָה לְמִקְלַט,

לֹא שִׂמְחָה מִן הָאֶלֶף הַלָלוּ,

אֲשֶׁר לָנוּ הָיָה לְמַתַת.

לֹא, כִּי רַק אֶת חַיָיו, פְּלִיטֵי חֶרֶב

הוּא קִבֵּל עַל הַחוֹף מִיָדָה.

אֲבַל גַם אֶת חַיָיו, אֵי בָּעֶרֶב,

הוּא הֵשִׁיב בְּנָפְלוֹ בַּעֲדָה.

[אהוד: פרופ' בנימין הרושובסקי-הרשב הקים בישראל [זו שמשנת 1987 ירד ממנה לצמיתות והוא כיום כבן 85] – דור של חוקרי ספרות פלצניים – שסופרים נידחים וסכלים כמונו אינם מבינים דבר במחקריהם. אך לא ידענו שהמשורר גבי דניאל כתב שורה כה רעה ומלכלכת, שלא לומר מטופשת – כזו שמצוטטת כאן משירו. אני מניח שאלמלא היה יורד מישראל, היו מעריציו באקדמיה שלנו [שהיו נוהגים לכנותו בפמיליאריות בנימין] – מעניקים לו כבר מזמן את פרס ישראל לחקר הספרות העברית.

גילוי נאות: נדמה לנו שהפרופיסור מעולם לא קרא מילה אחת ממה שכתבנו, אך זה כנראה רק מוסיף לו כבוד ויוקרה בעולם העיוועים שבו הוא חי ופועל].

2. "יתוקן המעוות!" על "בערבת הנגב"

הביא לדפוס אלישע פורת

הכרוז של סרן אבא קובנר, קצין-התרבות של חטיבה 5, 'גבעתי', נגד ההצגה "בערבות הנגב", פברואר 1949.

כזכור, המחזה של יגאל מוסינזון, "בערבות הנגב", זכה להצלחה עצומה בתיאטרון "הבימה". בראשית פברואר 1949. הקהל קיבל אותו באהבה גדולה. המבקרים יצאו מכליהם, כולל חיים גמזו, "הגומז" הידוע... המבקר המחמיר. והנה, לאחר כמה הצגות, התעוררה תנועת-התנגדות רחבה ומקיפה להצגת המחזה. בראש התנועה הזו עמד סרן אבא קובנר, קצין-התרבות של חטיבה 5, גבעתי, ואיתו יחד עשרות קצינים ומאות חיילים מהחטיבה. מלחמת עצמאות טרם הסתיימה, והמתח היה עצום.

אנשי גבעתי טענו שהמחזה מסלף ומעוות לחלוטין ובצורה חמורה ביותר, את קורות מלחמת-העצמאות ואת קורות החטיבה. ויחד עם זאת גורם עוול קשה לקיבוץ נגבה, שעליו הוא נכתב, ולאנשי הגח"ל, מגוייסי חוץ לארץ. מאמרים רבים ואף ספרים נכתבו בנושא. כאן נביא רק את הכרוז הידוע של קובנר, בשם המתנגדים להצגה. בטעות ישנם המכנים את הכרוז הזה, 'הדף הקרבי' נגד "בערבות הנגב", אך בפועל בשום מקום לא כונה כך הדף בידי כותביו.

בעקבות התנגדות אנשי גבעתי להעלאת המחזה כצורתו, פוצצו כמה הצגות ופרצו מהומות בבית "הבימה". העניין עלה לסדר היום הציבורי בארץ, ואפילו דוד בן-גוריון, ראש הממשלה, נדרש לו. הוא קיים פגישה מרתקת עם שחקני ההצגה המפורסמים, צמרת שחקני התיאטרון הלאומי "הבימה". על כל אלה ניתן לקרוא במפורט במקורות שונים.

גבע/המטה / בית גבעתי

לבית הבימה / 20 – 2 – 1949      

עם המחזה "בערבות הנגב"

ברטט ובחרדה הלכנו לחזות בהצגת המחזה, "בערבות הנגב", המעלה על קרשי הבמה את מרחב ההוויה הקרבית, אותה עיצבו לוחמים בנשימה גדולה ואכזרית.

ברטט, – יען כי לא גופינו בלבד היו לאבני היצירה הזאת, אלא כי ליבנו נשאר שתול על הגבעות ההן.

בחרדה, – כי שוב אין להתייחס למחזה זה כאל אחת ההצגות. זו הפעם הראשונה נגולה פרשת הלחימה של מניינים במדים-ובלא-מדים, היא פרשת העמידה של "בקעת יואב" בבית התיאטרון הלאומישלנו.

וידענו: מעשה הלחימה חרות-וגנוז ודמום בחפירות העזובות הנשטפות היום בגשם, ולא לאורו יתחנך הדור. אלא על ברכי התגלמותו האמנותית של המעשה. אשר ימצא את ביטויו בדרמה, בשיר, בסיפור, בציור.

הורם המסך: – ומה רב העלבון – נמצאנו עומדים בראי-עקום מכאיב. איש החטיבה על ספסל הצופים וממול – דיוקנו על הבמה: כאחד סרדיוט שכפו עליו שמירה על דבר זר-ומוזר, והוא נקלע אל מערכת נטולת טעם. הגיון, ויעוד. (נגבה!)

אין אנו באים לתבוע את דין האמת על פרטיה, אך נשמת האמת על שום מה ניטלה היא במחזה זה?

על שלושה דברים במחזה "בערבות הנגב" אין לעבור, כי הם בבחינת נזק חמור לחינוך הדור.

א. למה המיר המחזה את האחווה הקרבית, שנקנתה בעמל רוח ודם והיתה לנחלת המגינים במדים-ובלא-מדים,בניגוד מחפיר בין הישוב והצבא (!) ב"בקעת יואב".

השיקולים הטקטיים של מפקד "חיל המצב" פסולים הם, לא בלבד כי לא היו שיקולים כאלה, אלא כי לא יכלו להיות!

למה ניטלה מעם אנשי החטיבה הלוחמת כל תג של אותה ההשראה האירציונאלית העמוקה שהיתה למקור מסירות קרבית בלתי-מצויה לכל חייל בחטיבה (חטיבות! אשר מיצה את כוחות הלחימה ב"בקעת יואב" ועל גבעותיה סביב.

ב. כי סולפה דמותו של מפקד בצבא ההגנה לישראל. הזהו המפקד הטיפוסי שלנו? -  הככה צריכים לראותו על הבמה תלמידי בתי-הספר – והן עוד כיום חיים בינינו מפקדי "חולדות נגבה"!

ג. איך לא נרתעה יד המחבר והבמאי מלעצב דמות מעליבה של איש הגח"ל? על מזבח סממנים בימתיים מפוקפקים אבד השיעור הגדור של קליטה רוחנית אשר נעשתה ברוב אהבה ומסירות בחטיבה הלוחמת.

יתוקן המעוות!  עיוות זה נועל את לב רבבות חיילים בעד החוויה האמנותית שהמחזה עשוי לתת. עזבנו את הבית, יצאנו לליל מערכה אכזרית – אל ישיבו אותנו אל במת הבית אלא באור של אמת.

הס/אבא קובנר

* * *

משה גרנות

הבוטן והקליפה

על ספרה של אילנה אבן טוב-ישראלי,

"הקול הפנימי – מסע אישי דרך קריאה וכתיבה"

ספרי עיתון 77 2012, 159 עמ'

תכליתו העיקרית של הספר "הקול הפנימי" היא לרכז את התובנות אליהן הגיעה המחברת בניסיונה רב השנים כמנחה ילדים, בני נוער ומבוגרים (בעיקר מבוגרות) לכתיבה יוצרת. הספר מצטט את יבוליהן של הסדנאות הרבות, אותן היא קיימה, וביניהן שיר קצרצר של הילד א', בן העשר:

אני מרגיש כמו בוטן

בתוך קליפה.

הקליפה היא שעמום,

ובחוץ מעניין,

ואני לא יכול לצאת.

(עמ' 133)

נקל להתפעל מיצירתו של א', ואם חשיפת כישרונו נובעת ממיומנותה של המחברת, הרי שבאמת יש שכר לפעולתה, וראוי להקשיב לעצותיה. שירו של א' הוא קצרצר, דחוס, בלי מילה מיותרת. יש בו דימוי קולע, חוכמה וכנות – מה עוד אפשר לדרוש מאמנות המילים?

המחברת מודעת ליכולת המוגבלת של המילים להביע מחשבות ורגשות, ועם זאת ליבה פתוח כלפי מי שלמרות המתרסים העומדים בפניו של היוצר באמצעות המילים – חש שהוא חייב לאפשר ללַבָּה שבנפש לפרוץ החוצה. המחברת אמפתית מאוד כלפי מי שחש צורך קיומי ליצור, הגם שקיימת בו אימה מפני אותה לבה חבויה. אני מסתייג רק מטענה אחת שלה בנדון –שיש להעז לכתוב אפילו אם לא ברור מה (עמ' 16). מוטב, לדעתי, להנחות את אלה שהיצירה מדירה שינה מעיניהם, וזקוקים למיומנויות שהמחברת יכולה להעניק בשפע.

והעצות בספר הן בהחלט מעניינות, ובוודאי מסוגלות להניב פרי הילולים:

לרשום מילה בראש העמוד ולהיסחף אל האסוציאציות שמילה זאת מעוררת.

להתחיל לכתוב יומן. סופרים רבים כתבו יומנים, שלעיתים חשובים יותר מיצירתם העיקרית. המחברת מזכירה את יומניהן של אנאיס נין, סופי טולסטוי, מיי סארטון, וירג'יניה וולף, סילביה פלאת ולאה גולדברג. לא מוזכרים יומניהם של יוצרים ממין זכר. פרנץ קפקא ואנדרה ז'יד מוזכרים רק משום שהם מופיעים ביומניה של לאה גולדברג. אפשר ומומלץ להמציא נמען דמיוני ביומן, כמו זה של אנה פראנק.

לתעד חלומות.

לחפור במחשבות עד הזיכרון הראשון, ולהיעגן בו.

לשחזר את היחס של היוצר כילד אל אימו ואל אביו.

לחקור את השם של הכותב, משמעותו, תולדות היווצרותו.

להתבונן בעולם באמצעות כל החושים (לא רק בראייה).

להיאחז בזיכרון ולזרום עם האסוציאציות שהוא מעורר.

להיעגן בצירופי מילים מעניינים שמוצאים בעיתונים או ביצירות ספרות.

לנסות לצייר במילים דיוקן עצמי, דיוקנאותיהם של אחרים.

לאסוף קולאז' משבועונים, להרכיבם מחדש, וליצור בעקבות השינוי.

עיקר התרכזותו של הספר הוא ביצירה השירית, והדוגמאות הרבות המובאות בספר מיצירתם של הלומדים בסדנאות הן מתחום השירה או מתחום המשיק לשירה. המחברת טורחת להביא בפני הלומדים שיעור בפרוסודיה: היא מלמדת מהו משקל סילאבו-טוני (יאמבוס, טרוכאוס, אנאפסט, אמפיברך, דקטיל; מתעלמת בצדק מהמשקל הכמותי של ימי הביניים), חריזה, חזרה, אקרוסטיכון, דימוי, השאלה, סמל, פסיחה. בדיון שלה באוצרותיו של הסמל, היא מראה אילו מטעמים ניתן להכין מהתבוננות במשמעויות של מילים כמו חלון ודלת. הגם שמובאים בספר גם דוגמאות מקטעי פרוזה, המחברת אינה מקדישה מקום לתורת הצורות של סוגה זאת, אולי משום שתלמידיה מכוונים אל המבע התמציתי-השירי (תלמידיה למדו אף לחבר שירים מיניאטוריים דוגמת ההייקו).

המחברת מודעת לכך שלמרות שהכול יודעים מהי שירה – קשה להגדיר אותה, ובכל זאת מובאים בספר מספר התבוננויות נכוחות המגדירות את השירה:

"מיטב המילים במיטב סדרן" (מפי קולריג', עמ' 25)

"השתהות רגעית בפני הכרח המוות" (עמ' 85)

"אמנות בלשון... אמנות ריתמית" (מפי בנימין הרשב, עמ'87)

"השיר דוחס מלאות עולם למינימום של ביטוי תמציתי" (עמ' 102)

כראייה עד כמה המחברת מחוברת אל החומר בו היא מטפלת ניתן להביא את הניתוח הרגיש שלה לסונטה הנפלאה של לאה גולדברג "ולא היה בינינו אלא זוהר" ("שירי אהבה מספר עתיק", ב'). אינני מעז לסכם את הניתוח, שמא אגרע מיופיו. הקורא אוהב השירה מוזמן לקרוא אותו במקור (עמ' 96-95).

"הקול הפנימי" הוא ספר חכם, רגיש ומועיל לאוהב הספרות ולמי שנלאה מלהיאבק נגד חיידק היצירה שבנפשו, למי שמבקש להוציא את "הבוטן" מ"הקליפה".

* * *

פרס ע"ש יאנוס פאנוניוס הוענק בבודפשט,

מטעם אירגון פא"ן ההונגרי –לאיתמר יעוז-קסט

פרס ע"ש יאנוס פאנוניוס הוענק ב-21.1.13 בבודפשט, מטעם אירגון פא"ן ההונגרי –לאיתמר יעוז-קסט על תרגומיו מן השירה ההונגרית הקלאסית והמודרנית. הטכס התקיים במוזיאון הספרות על שם פטפי בבודפשט. הפרס הוענק על ידי שר התרבות ההונגרי (לשעבר) – המשורר גיזה סוצ' – שהוא כיום יועץ לממשלת הונגריה בענייני תרבות. הואיל ואיתמר לא היה יכול להיות נוכח אישית בטכס – קיבל את הפרס בשמו שגריר ישראל בהונגריה מר אילן מור. השגריר נשא דברים על חשיבותם של גשרי תרבות בין שתי המדינות.

לצורכי הטכס הועבר סרט וידאו שהוקלט בארץ במיוחד, שבו איתמר מדבר על יחסו לשירה ההונגרית ועל מפעל תרגומיו מן השירה ההונגרית לעברית במשך 50 שנה, וגם קורא בעברית מתרגומיו לשירים של שאנדור פטפי, אנדרה אדי, מיהאי באביץ, אטילה יוז'ף, מיקלוש ראדנוטי, ואישטוואן טורצי.

באתר של פא"ן מופיע ביום 22.1.13 המידע על הטכס וצילום של השגריר אילן מור-עם, ספר השירים של ראדנוטי  המתורגם לעברית, וכן צילום של איתמר מהווידאו, צילום של גיזה סוצ' ושל המשורר אישטוואן טורצי, יושב ראש פא"ן ההונגרי, שהציג את פועלו של איתמר, וכן צילום של הקריינית יהודית הוואש שקראה שיר של איתמר בתרגום הונגרי.

* * *

אפרים קארש

המלחמה נגד היהודים,

נגד הציונות ונגד ישראל

פורסם לראשונה בחוברת "האומה" 188, חורף תשע"ג, 2012, בעריכת יוסי אחימאיר

דעה קדומה אנטי-יהודית רבת שנים הועלתה על פני השטח כדי להתנכל למדינת היהודים  בקהילה הבינלאומית זועמים על ישראל משום שאיבדה את תפקידה ההיסטורי כמבליגה וכמרוסנת, והשיבה מכות ניצחות למתנכלים לה. מנהיגים ערביים עושים מניפולציות בנושא הפלשתיני, מנצלים אותו למטרותיהם תוך התעלמות מגורל הפלשתינים ותוך ניגוח היהודים כמי שהפכו אותם כביכול לקרבנות. "היסטוריונים חדשים" ישראליים ויהודיים הם בין מכפישי ישראל.

המערכה הממושכת ורצופת הדה-לגיטימציה כנגד ישראל היא תוצאה של אובססיה בת אלפי שנים בעולם הנוצרי והמוסלמי. מאחר שישראל היא המדינה היהודית היחידה בעולם, ומאחר שהציונות היא תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, הרי שהאנטישמיות – כהיפוכה של ביקורת כלפי מדיניות ופעולות ספציפיות של ישראל – פירושה הוא: התכחשות לַזכות היהודית להגדרה עצמית. התכחשות אפלייתית כזאת לזכותה הבסיסית של אומה אחת בלבד  (ואחת מאומות מעטות המסוגלות להתחקות אחר זהותן הקיבוצית וזיקתן הטריטוריאלית עוד מימי קדם), בעוד שאותה התכחשות עצמה מתירה זכות זו לכל יתר הקבוצות והקהיליות, ותהא תביעתן לזכות לאומית זו חדשה וקלושה כאשר תהיה – הריהי שהתכחשות זו היא גזענות אנטי-יהודית צרופה, או אנטישמיות, כפי שידועה תופעה זו בשמה בדרך כלל.

על פי כל סטנדרט העולה על הדעת, ישראל היתה לסיפור-הצלחה יוצא מגדר הרגיל. לידה לאומית מחודשת בארץ האבות לאחר אלפי שנות גלות ופזורה; החייאתה של לשון התנ"ך; היווצרותם של יתרונות טכנולוגיים מודרניים, רמת חינוך גבוהה וחברה משגשגת, הן תרבותית והן כלכלית, ממש כאחת הדמוקרטיות הליברליות, וזאת – במדינה הממוּקמת גיאוגרפית באחד האזורים הדלים ביותר בעולם במשאבים אלה. ישראל מובילה בקנה מידה עולמי בטכנולוגיות חקלאיות, רפואיות, צבאיות וטכנולוגיות של אנרגיה סולרית בין אנרגיות מובילות אחרות. זוהי מעצמת-על של היי-טק, המושכת אליה יותר השקעות יַזָּמִיּוֹת ונכונות-לסיכון לגולגולת מאשר ארה"ב ואירופה; היא מהווה בית לאחת ממערכות הבריאות ולאחת מן התזמורות הפילהרמוניות הטובות בעולם לא פחות מאשר היא מהווה בית-גידול לעשרה חתני פרס נובל וכן הלאה וכן הלאה. מדוע אפוא ישראל היא המדינה היחידה בעולם שזכות קיומה שנוייה במחלוקת באורח תמידי ומדוע קוראים תיגר על זכות קיומה, בעוד שמדינות המצליחות לאין-ערוך פחות ממנה, כולל מדינות נחשלות ממש, נחשבות כחֲבֵרוֹת מקובלות ולגיטימיות בקהילייה הבינלאומית? התשובה הניתנת במאמר זה היא, שדעה קדומה המחלחלת כנגד ישראל, שהיא כאמור, המדינה היהודית היחידה הקיימת מאז התקופה המקראית, היא תוצאת האובססיה  האנטי-יהודית בת אלפי השנים בעולם הנוצרי והמוסלמי.

לעיתים, במיוחד בין נוצרים אוואנגליים מושבעים או בין מי שכביכול נולדו מחדש בתור שכאלה, ביטאה עצמה אובססיה זו דווקא בהערצה ובתמיכה בתחיה הלאומית בארץ הקודש. במרבית המקרים, מכל מקום, שימשו דעות קדומות ועוינוּת כלפי יהודים, או אנטישמיוּת כפי שתופעה זו מוכרת בדרך כלל, כגורם המחריף את מידת אי-האמון והשיטנה המופנים כלפי ישראל. ואכן, העובדה כי הכיסוי התקשורתי הבינלאומי של הסיכסוך הערבי-ישראלי והוצאת הדיבּות השונות כנגד הציונות וישראל (כגון ההשוואה המתועבת של ישראל לגרמניה הנאצית ולמשטר האפרטהייד הדרום-אפריקאי), שיקפה בדרך-קבע מידה של מתיחוּת ומעורבוּת רגשית הרחוקות ביותר מן הרמה הנורמלית שניתן לצַפּות לה מצידם של משקיפים בלתי-משוחדים, מה שמראֶה כי בִּמקום להגיב על פעולות ישראליות קונקרטיות, מופגנת לפנינו דעה קדומה רבת שנים שהועלתה על פני השטח כתוצאה מתהפוכותיו של סיכסוך זה.

אנטי-ציונות או אנטישמיות?

אכן, היה זה מִכּבר מוצר בסיסי מבית מדרשם של המגַנים את ישראל, הנוהגים לטעון כי מעולם לא היה להם דבר כנגד הציונות והציונים וכי יש להבין את ביקורתם כביטוי של אכזבה ותסכול מן הציונות והציונים, אך לא מן היהודים והיהדות. ואף-על-פי-כן, עם כל מחאותיהם כלפי מדינת ישראל, מעולם לא הבחינו מתנגדי הציונות וישראל בין הקטגוריות השונות "ציונים", "ישראלים" ו"יהודים", ולעתים קרובות הם מחליפים מושגים אלה זה בזה. "אינני מסוגל לראות כי מצויה דרך כלשהי של התייחסות לַשאלה הציונית מלבד בצורת טֶבַח כעת או אי-פעם," כתב פְרֶיָה סטארק, המזרחן הבריטי הנודע והאישיות האנטי-ציונית ביותר בין חברי המשלחת שהגיעה בשנת 1943 לארה"ב במגמה לקדם את מדיניותה של בריטניה בארץ-ישראל. "מה יכולים אנו לעשות?  האסימון האחרון שהם סחטו ממך בחוסר-חמלה, הוא שגרם לכך. העולם החליט לטבוח בהם  בהפסקות ומי אשם בכך?"

כאשר התעלמה ממשלת ישראל ביוני 1967 מן האזהרה הצרפתית, שביקשה למנוע ממדינת היהודים את ההתקפה הכלל-ערבית שעמדה להתממש כנגדה, תקף הנשיא שארל דה-גול במילים נמרצות את היהודים – לא את הישראלים – בתור "אומה אליטיסטית, בטוחה בעצמה ומתנשאת." שבע שנים מאוחר יותר נתן הגנרל ג'ורג' ס. בראון, היו"ר האמריקאני של המטות הכלליים המשולבים, פורקן לזעמו כלפי לפיתת-החנק הישראלית כביכול המופעלת על צווארה של מדיניות החוץ האמריקאנית. הוא עשה זאת במונחים שלא היו פחות מאשר חסרי כל אבחנה בין ישראלים ויהודים אמריקאניים.  הוא הכריז בבוֹטוּת, כי "הם-הם, כידוע לכם, בעלי הבנקים והעיתונים בארץ זו (ארה"ב), עליכם רק להתבונן היכן מצוי ההון היהודי בארץ זו." אַנִיס מנצוּר, אחד מן הבולטים בעיתונאֵי מצרים ומי שהיה פעם איש-סודו של הנשיא אנואר סאדאת, ביטא רעיון זה עצמו במונחים בוטים אף יותר: "אין בעולם בריה כזאת: 'יהודי' או 'ישראלי'. כל יהודי הוא ישראלי. אין כל ספק בכך."

לאמיתו של דבר, מאחר שישראל היא המדינה היהודית היחידה בעולם ומאחר שהציונות היא תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, הרי שהאנטי-ציונות - שלא כַּביקורת המתייחסת למדיניותה של ישראל או לפעולות ישראליות ספציפיות - פירושה הוא התכחשות לַזכות היהודית להגדרה עצמית. למותר הוא לומר, כי התכחשות אפלייתית זו לזכות בסיסית זו ומניעתה אך ורק מאומה אחת (אומה שכפי שכבר צוין לעיל, הינה אחת מן האומות המעטות המסוגלות להתחקות  אחר זהותן הקיבוצית וזיקתן הטריטוריאלית עוד מימי קדם), בעוד שהתכחשות זו עצמה  מתירה זכות זו לכל יתר הקבוצות והקהיליות – תהא תביעתן להכרה במעמדן כאומות תביעה חדשה וקלושה ככל שתהיה – התכחשות ומניעה אלה הריהן בבחינת גיזענות צרופה. ועדיין בדיוק מסיבה זו, שבאורח בלתי מפורש הוּבנוּ עמדות אפלייתיות מעין אלה כממַצות את המאפיינים הגרועים ביותר המיוחסים באורח מסורתי לַיהודים, ושֶאֶת קלסתרה של ישראל ניתן לצייר באור סנסציוני כל-כך – בדיוק מסיבה זו אין לתאר את חורבנה של ישראל כתיקונה של איזו אנומליה היסטורית, אלא כפעולה של המלצה לרצח-עם, כפי שהמלצה זו היא אמנם כזאת.

קחו למשל את קריאותיו החוזרות ונִשנות של נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, "למחוק את ישראל מן המפה." מחד גיסא, הרי זה מרענן ממש לראות מדינאי אשר בניגוד לרבים מבעלי המישׂרות המקבילות לזו שלו, אינו מתחשב במתחייב מעצם מישׂרתו הפוליטית הבכירה ומדבר בלשון פשוטה שהיא גם בלעדית ובה-במידה אקסקלוסיבית לו עצמו. אך מאידך גיסא, החיזיון של ראש מדינה הממליץ בפרהסייה על חיסולה של מדינה קיימת שלא גרמה כל עוול לארצו (המרוחקת ממנה כאלף מילין), חזיון כזה אינו יכול להיות אלא תופעה מעוררת פלצות. אך האם הוא אמנם מעורר זאת? המוּדעוּת בדבר הכחדתה הנאצית של יהדות אירופה בימי השואה לא נעשתה נחלת הציבור מהר יותר מאשר הכרזתה ההולכת ומתגברת של הליגה הערבית  (בחודש דצמבר 1945( בדבר חרם רשמי על מוצרים וסחורות תעשייתיות של יהודים. שנתיים מאוחר יותר, ב-11 באוקטובר 1947, כאשר דנה העצרת הכללית של האו"ם באפשרות היווצרותה של מדינה יהודית בחלק משטחה של ארץ-ישראל המנדטורית, איים המזכיר הכללי של הליגה הערבית, כי צעד כזה יסיר את הקולר ממניעתם של "מלחמת-הַשְמֵד וטֶבַח נחרץ שידובר בו כמו על הטבח הטטארי של מלחמות הצלבנים."

ברטוריקה מעין זו נעשה שימוש על-ידי שורה ארוכה של מנהיגים ערביים ומוסלמיים. במהלך שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת היה זה הנשיא המצרי, ג'מאל עבדל נאצר, שהוביל את הקריאה לחיסולה של ישראל. לאחר שקריאה זו הוּשׂמה לאַל על-ידי ניצחונה המדהים של המדינה היהודית במלחמת ששת הימים ב-1967, הועבר שרביט-הניצוח על קריאות חיסול אלו לַדור החדש של שׂיאנים כלל-ערביים שאפתניים, במיוחד הנשיא הסורי, חאפז אסאד, הרודן העיראקי סאדאם חוסיין והדיקטטור הלובי, מועמר קאדאפי. אשר לחלקו של האיאתולה האיראני חומייני, חוֹנכוֹ- הרוחני הנערץ של אחמדינג'אד, הרי שהוא הדגיש את הצורך למחוק את המדינה היהודית זמן רב בטרם תפס את רסן השלטון ברפובליקה האיראנית ב-1979; ובמשך תקופת שלטונו פותח רעיון חיסולה של ישראל בהדרגה בתור העיקרון הבסיסי החשוב ביותר של הרפובליקה האיסלאמית ומזה זמן רב האריך חיים מאז מותו של חומייני ביוני 1989. ואַל לנו לשכוח אש"ף, שמטרתו המוצהרת בפומבי, מאז ייסודו ב-1964, היתה הכחדתה של מדינת ישראל, כקרש-קפיצה לתביעות טריטוריאליות נוספות עד "השׂגת שחרורה השלם של פלשתינה, דהיינו: השמדת המדינה היהודית." ובכל זאת, בחודש נובמבר 1974 נעשה יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, לראש-הלא-מדינה הראשון שנאם בפני העצרת הכללית של האו"ם; וב-1975, השנה בה סבלה ישראל מהכפשתה  האוטומטית של הציונות בהחלטת העצרת הכללית לזַהוֹת את הציונות עם גזענות, השיג אש"ף תקדים נוסף בהיותו מוזמן  לישיבותיה של מועצת הביטחון כאומה חֲבֵרה באו"ם, אף שלא היה כזה. ב-1980, רק שבועות ספורים לאחר ש"פתח", הקבוצה המהווה את הרְכִיב הדומיננטי באש"ף, חזר ואישר את מטרתו לחיסול ישראל, סיפקה הקהילייה האירופית את "הכרזת ונציה" שקראה לצירופו של אש"ף אל התהליך המדיני.

לא ייפלא אפוא כי למרות שלמרות מחוּיבוּתם הרשמית לשלום עם ישראל במסגרת תהליך אוסלו, מעולם לא זנחו ערפאת וממשיכי דרכו באש"ף את מחוייבותם לחיסולה של ישראל. במקום זאת הם עלו על מִשׂחק מפוּתל של מדיניות ד"ר-ג'קיל-ומיסטר-הייד, כשהם מאשרים בהתמדה לקהלים ישראליים ומערביים את כוונותיהם שוחרות-השלום כביכול, בעוד שבו-זמנית הם השמיצו את הסכם השלום באוזני ציבורם הפלשׂתיני כצעד זמני בלבד, צעד שייזנח בהזדמנות האפשרית הראשונה. לא דו-הפרצופיוּת ולא מלחמת הטרור שנפתחה על-ידי ערפאת בחודש ספטמבר 2000 נראו כמבטלים את האמון באש"ף כפרטנר לשלום בעיני הקהילייה הבינלאומית.

על רקע זה בן שש עשרות השנים של הסכמה-שבשתיקה לקריאותיו המתמידות לחיסולה של ישראל, חייב היה אחמדינג'אד לחוש, כי הוא סומן כמוּקצה בלא מעט אי-צדק כאשר הסתתו הקוראת לרצח העם הישראלי הואשמה וגונתה לחלוטין על-ידי מנהיגים ואירגונים עולמיים (שמעולם לא גינו את עראפאת). ובכל זאת, בעוד שתגובה זו להסתותיו –  שהיתה חמורה באופן בלתי אופייני למגיביה –  מתקבלת כמובן בברכה, יכול אדם לתהות האם מניעיה של תגובה חמורה זו  נבעו  מדאגה אמיתית לביטחונה של ישראל, או מתסכולן הגובר של מדינות המערב לנוכח הדחף העיקש של איראן החותרת להשגת נשק גרעיני. עדות לכך כי יתכן שזהו אמנם המניע לתגובת המערב על הסתותיה של איראן ניתן למצוא בסובלנותן המתמשכת של מדינות אלו  כלפי צורות מתונות יותר של הסתה ממאירה, כגון התעקשותם של הפלשתינים על "זכות השיבה" של פליטיהם – הביטוי הערבי המכובס המחליף את הקריאה הגלויה להכחדת ישראל באמצעות עקירתה משורש באמצעים דמוגרפיים. גרוע מזה, במרוצת העשור האחרון או בדומה לו נעשה הרעיון של גירוש המדינה היהודית מאדמתה נושא פופולרי בין אנשי מערב משכילים רבים. הפתרון של "מדינה אחת" (או זה של "מדינה דו-לאומית") כפי שהוא נקרא בפי גורמים אחרים, הוא נוסחה מכובסת המציעה את החלפת ישראל במדינה שתורכב באורח תיאורטי מכל הפלשתינים ההיסטוריים, מדינה בה תצומצם האוכלוסיה היהודית  למעמד  של  מיעוט  תמידי  התלוי  בחסדי סובלנותו  של הרוב הערבי-מוסלמי. רק פתרון זה, אומרים הדוגלים בו, יוכל לכפר על "החטא הקדמון" של כינון המדינה היהודית, פעולה הבנויה (במילותיו של אחד  המבקרים) "על חורבותיה של פלסטין הערבית" ופעולה שהושגה באמצעות נישול מכוּון ואגרסיבי של אוכלוסייתה הילידית.

כאשר אדוארד סעיד דואג

"אינני מוצא את הרעיון של מדינה יהודית מעניין באורח מיוחד," אמר אדוארד סעיד, אקדמאי ערבי, כך דיווח "הארץ" באוגוסט  2000. "לא הייתי רוצה ברעיון זה לעצמי. גם אילו הייתי יהודי, הייתי נלחם כנגד זה. וזה לא יאריך   ימים... קבלו נא את ערבותי לכך... זה לא ייזכר אפילו...". בהתוותו את חזונו שלו לעתיד הברור כל-כך בעיניו, הוא הוסיף ואמר: "היהודים הם מיעוט בכל מקום שהוא. מיעוט יהודי מסוגל לשרוד (בפלסטין ערבית) כדרך שמיעוטים אחרים שרדו בעולם הערבי." ועוד: "בהכירך את האיזור ואת הסכסוך ההיסטורי (היהודי-ערבי), כלום סבור אתה כי מיעוט יהודי כזה יטופל באופן הוגן?... אני מודאג מכך. ההיסטוריה של מיעוטים במזרח-התיכון לא היתה גרועה כמו זאת שבאירופה, אך אני תוהה מה יקרה בעתיד. זה מדאיג אותי ביותר. השאלה: 'מה יקרה ליהודים?' היא שאלה קשה מאוד לדידי. למען האמת אינני יודע. זה מדאיג אותי." 

סעיד לפחות הטריח את עצמו להעמיד פנים כמי שמודאג מגורלם של שישה מיליוני יהודים אחרים המיועדים לטיהור אתני  ואשר מדינתם המשגשגת אמורה להיכחד על מנת לפַנות מקום למדינה "הדו-לאומית" הנחזית בחזונו - אף שאין בכך כדי להובילו להערכה מחודשת של רעיון גניאולוגי זה שלו. פרופ' טוני גאדט מאוניברסיטת ניו-יורק (יהודי בעצמו) לא עשה אף הוא מאמץ בכיוון זה. עד כמה שהעניין נוגע לו לא היה "מקום למדינה יהודית," והרעיון של מעמד מדיני יהודי לא היה רק אנאכרוניזם אלא אף רעיון שאינו ניתן למימוש פונקציונלי. "כיום חשים את עצמם יהודים שאינם ישראליים חשופים שנית לביקורת ופגיעים להתקפות על מעשים שהם כלל לא עשו," הוא כתב בשנת 2003. "מקרֵי-תקיפתם ההולכים וגוברים של יהודים באירופה ובכל מקום שהוא, מתייחסים למאמצים בלתי מודרכים, לרוב מצידם של מוסלמים צעירים, להיפרע ולהתנקם בישראל."

לאנטישמים, כמובן, מעולם לא חסרו תירוצים להתנפלויות והרג של יהודים, ומספר גדולים יותר לאין-ערוך של יהודים הושמדו זמן קצר לפני כינונה של מדינת ישראל מאשר במרוצת 64 שנות קיומה, שלא להזכיר את מיליוני הנטבחים באירופה ובמזרח-התיכון מאז קדמת הימים. השׂנאה כלפי יהודי אירופה לא המתינה מצידה עד לכינונה של מדינת היהודים על מנת להתיר את רצועת שׂרידיה מימי השואה. רגשות אנטישמיים נותרו בעינם ובאו לידי ביטוי כמו תמיד, במיוחד באירופה המזרחית שהיתה עדה לפוגרומים מרושעים זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השניה. אפילו בגרמניה מצאו עצמם יהודים מותקפים ומושפלים בפרהסיה, בנוסף לעובדה ש-60 אחוז של גרמנים מתייחסים בסלחנות לגילויים פומביים של אלימות כנגד יהודים. ועדיין לא מנע שׂיא שחור זה של אנטישמיות מפרופ' גאדט, האמוּן על ההיסטוריה האירופית, מליפול למלכודת התרמית הטוענת כי פעולותיה של ישראל הן הגורמות לכך כביכול, ולא העובדה כי הן מהוות את האמתלה לגלי ההתקפות הגרועים ביותר על יהודים ועל מטרות יהודיות באירופה מאז שנות ה-30. אם לא היה זה נורא כל-כך, ניתן היה אפילו להתפלא על האירוניה ששבעים שנה לאחר שהיו יהודי גרמניה אנוסים לענוד מגן דויד צהוב על מנת שיסומנו כמטרות לרדיפות, מודרכים יהודי גרמניה כיום להסוות כל סימן של זהותם היהודית למען הגנתם!

פלסטין איננה הבעייה

אך הבה נניח, לצורך הדיון, שישראל והרשות הפלשתינית הנשלטת על-ידי אש"ף יחתמו על חוזה שלום רשמי. כלום עובדה זו תבלום את המאמץ המושקע במסע-ההסתה והדה-לגיטימציה של ישראל ביוזמת הפלשתינים,  או תצמצם את האנטישמיות בסצינה האירופית?

התשובה היא: בקושי רב – וזאת, מן הסיבה הפשוטה שהבעיה הפלשתינית אין לה כמעט ולא כלום אף עם אחת משתי תופעות אלה (מסע-ההשמצה והאנטישמיות האירופית). למרות שהאנטי-ציונות היוותה את הלוּז שבשידרת הסולידריות הכלל-ערבית מאז שנות ה-30 – קל יותר, ככלות הכול, ללכד בני אדם באמצעות שנאה משותפת, מאשר באמצעות לויאליות משותפת – מדינות ערב (ומייצגיהם הבינלאומיים של הפלשתינים) הראו הרבה פחות עניין ברווחתם של הפלשתינים מאשר באינטרסים של מייצגים אלה עצמם.

לדוגמה: כל אחד ידע כי הפלישה הפאן-ערבית ב-1948 לתחומיה של מדינת ישראל הצעירה היתה יותר מאבק על טריטוריה פלשתינית מאשר מלחמה למען זכויותיהם הלאומיות של הפלשתינים. כפי שהודה פעם המזכיר הכללי של הליגה הערבית, עזאם, בפני עיתונאי בריטי – מטרתו של האמיר עבדאללה, שליט עבר-הירדן, "היתה לבלוע את איזור ההר המרכזי של פלסטין, עם דרך-גישה אל הים התיכון דרך עזה. המצרים יקבלו את הנגב. הגליל ייפול בחלקה של סוריה, זולת רצועת-החוף עד עכו, אשר תסוּפּח ללבנון." מ-1948 עד 1967, כאשר מצרים וירדן שלטו על הפלשתינים של רצועת עזה והגדה המערבית, נכשלו מדינות ערב בהעמדת אוכלוסיות ערביות אלו במצב של מעמד מדיני. בנוסף לכך הם הפגינו עניין מועט בהגנת זכויותיהן האנושיות או אף בשיפור איכות חייהן – עובדה שהיא חלק מן הסיבה לכך ש-120,000 פלשתינים תושבי הגדה המערבית עברו אל צידו המזרחי של נהר הירדן וכ-300,000 פלשתינים אחרים היגרו לארצות חוץ. "לא איכפת לנו כלל אם ימותו כל הפליטים," העיר פעם דיפלומט מצרי, "ישנם די ערבים מסביב."

לא ייפלא אפוא, שמדינות ערב מעולם לא היססו להקריב את הפלשתינים בקנה מידה גדול, כל אימת שהדבר תאם לצרכיהן. ב-1970, כאשר אש"ף איים על כס-מלכותו, לא היו למלך חוסיין המחונך והמערבי-למהדרין כל נקיפות-מצפון באשר לקטילתם של אלפי פלשתינים, האירוע הידוע כ"ספטמבר השחור".

שש שנים מאוחר יותר שחטו המיליציות הנוצריות של לבנון, בתמיכת הצבא הסורי, כ-3,500 פלשתינים, רובם אזרחים, במחנה הפליטים הביירותי תל-זעתר. אותן מיליציות עצמן טבחו מאות פלשתינים בשנת 1982 במחנות הפליטים של סאברה ושתילה, בפעם הזאת תחת עיניה הפקוחות של ישראל. בקיץ 2007 קטל הצבא הלבנוני מאות פלשתינים, כולל אזרחים רבים, במחנה הפליטים הצפוני נהאר אל-בארד. אף לא אחת ממדינות ערב נחלצה להצלת אותם פלשתינים. גרוע מזה, במחצית שנות ה-80, כאשר אש"ף –  שנקרא רשמית בפי הליגה הערבית "הנציג היחיד של העם הפלסטיני" – ניסה לבסס מחדש את נוכחותו הצבאית בלבנון, הוא גורש ללא דקדוקים של טקס על-ידי הנשיא אסאד (האב), שליט סוריה.

ההיסטוריה של המניפולציה המופעלת בידי מנהיגים ערביים בטיפולם בנושא הפלשתיני ובניצולם נושא זה למטרותיהם-הם תוך התעלמות מגורלם של הפלשתינים, נמשכת עוד ועוד. סאדאם חוסיין, במאמציו לרומם את מזימת הגזל שלו, הצהיר כי הוא לא יסיים את פלישתו לכווית, באוגוסט 1990, "לפני שישראל תיסוג ללא כל תנאי משטחיה הערביים של פלסטין." זמן קצר לאחר מלחמת המפרץ הפרסי של 1991 הענישה כווית את אש"ף כגמול על תמיכתו בסאדאם חוסיין – בנתקה את צינורות המימון הרשמי, בהגלותה מחוץ לגבולותיה  כ-440,000 עובדים פלשתינים שהועסקו בתחומיה ובטֶבַח שערכה באלפים מהם. העונשים הללו היו כה חמורים שערפאת נאלץ  להודות, כי "מה שעוללה כווית לעם הפלשתיני גרוע אף ממה שעוללה ישראל לפלשתינים בשטחיה הכבושים." בכך שמדינות ערב גילו אמפתיה זעומה בלבד למצבם החמור של הפלשתינים מן השורה, נראה הקשר האיסלאמי לבעיה הפלשתינית אף יותר קלוש.  אין זה מחוץ לעניינה של זכות הפלשתינים להגדרה עצמית לאומית, אך זהו חלק ממלחמת-קודש למניעת אובדנו של חלק מ"בית האיסלאם", ומסיבה זו מגנים האיסלאמיסטים קשות את מדינת ישראל היהודית. כפי שנאמר במילותיה של אמנת ה"חמאס": "אדמת פלסטין היתה במרוצת הדורות פיקדון ('ואקף') איסלאמי עד יום תחיית המתים... כאשר אויבינו חמסו אדמות איסלאמיות אחדות, הפכה מלחמת-הקודש (הג'יהאד) לתפקיד המלכד סביבו את כל המוסלמים."

במובן זה, אין הבדל בין פלסטין ובין חלקי עולם אחרים שנכבשו בכוח האיסלאם במרוצת ההיסטוריה. עד עצם היום הזה, למשל, עורגים הערבים, וכמוהם גם מוסלמים רבים, להחזרת עטרת הכיבוש המוסלמי בספרד ורואים בגירושם מארץ זו בשנת 1492 עוולה היסטורית חמורה. ואמנם, אפילו ארצות שלא היו מעולם תחת שלטון איסלאמי-אימפריאלי נהפכו למטרות לגיטימיות של קנאוּת איסלאמית רדיקלית. מטרה זו אינה חייבת להיות מוּשׂגת בהכרח בכוח החרב; היא יכולה להיות ממוּמשת באמצעות גידול דמוגרפי והמרת דת קבועה ויציבה לאיסלאם. אך אם דרכי שלום להשגת מטרה זו יתגלו כבלתי יעילות ובלתי מספיקות, כוח פיסי יוכל ללא כל ספק להיות בר-השפעה. כפי שהומחש באמצעות תמיכתו המהממת של כל העולם הערבי והמוסלמי בהתקפה הטרוריסטית של ה-11 בספטמבר על מגדלי התאומים בניו-יורק ועל הפנטגון בוושינגטון הבירה. חזון זה אינו בשום פנים מוגבל לשוליים מאוכזבים וחשוכים של האיסלאם; ובמסגרת מזימת-ענק כלל-מוסלמית זו, המאבק בין ישראל והפלשתינים אינו אלא אלמנט יחיד שמרכזיותו המשוערת נראית מסוכנת הרבה יותר בעיניים מערביות מאשר באלו האיסלאמיות.

ערבים הורגים ערבים

אם יש כה מעט עניין כן ואמיתי ברווחתם של הפלשתינים, מדוע לוּהַק להם באורח אוניברסאלי תפקיד קורבנה האולטימטיבי של הזנחה טוטאלית שתוצאותיה הן טראגדיות וזוועות אנושיות חמורות בהרבה? משום שהם שימשו כָּאמצעי החדיש ביותר להסחת הדעת מאשמת מזניחיהם ומפקיריהם ולתיעולה של אשמה זו לניגוחם של היהודים, מי שכביכול הפכו אותם לקורבנות, ובכך מאשרים מחדש את הדמוניזציה בת אלפי השנים של יהודים אלה. לוא היה הסכסוך עם הפלשתינים מתרחש עם יריב ערבי, מוסלמי או אחר – הוא היה מעורר חלקיק זעיר בלבד מן העניין שהוא מעורר בהווה.

מעטים מאוד בקהילייה הבינלאומית שמים לב, אם בכלל, להשפלתם הנמשכת של הפלשתינים לכל אורכו ורוחבו של העולם הערבי, מערב הסעודית ועד לבנון, המונעות מאוכלוסיית בת 400,000 פלשתינים את הזכויות האנושיות הבסיסיות ביותר: מבּעלוּת על רכוש ועד תעסוקה במקצועות רבים, וכן חופש תנועה. גם לא נשמעו לא פרץ ולא צווחה בינלאומיים כאשר מדינות ערביות קטלו פלשתינים בקנה מידה נרחב. העובדה שהמלך חוסיין, שליט עבר הירדן, גרם בחודש בודד אחד להריגתם של יותר פלשתינים ממה שגרמה לכך ישראל במרוצת עשרות שנים, מעולם לא נזקפה לחובתו, או פגמה בהחשבתו כאיש של שלום. כפי שהעיתונאי רוברט פיסק, הנחשב כפרו-פלשתיני, העלה זאת בזיכרונותיו, המלך חוסיין היה "לעתים קרובות קשה להטלת דופי." הטבח של אלפי עובדים פלשתיניים חפים-מפשע בשנת 1991 בכווית, עבר לאמיתו של דבר ללא כל תשומת לב מצידה של התקשורת הבינלאומית. אך הפוּך הוא המצב כאשר כל אבֵדה פלשתינית או ערבית שנגרמה על-ידי ישראל זוכה לביקורת בינלאומית מיידית.  קחו למשל את הכיסוי התקשורתי של המענֶה הצבאי שנתנה ישראל לָאתגרים שעמדו בפניה  בלבנון (ב-2006) וברצועת עזה (בין השנים 2008 ו-2009), אך לא של המקור למענֶה זה, דהיינו: התקפות ה"חיזבאללה" וה"חמאס", שהן-הן שהניעו את ישראל להגיב את תגובותיה. וזאת – בניגוד נחרץ לאדישות המוחלטת לסכסוכי-דמים המתמשכים מסביב לעולם בה בעת.

ב-19 ביולי 2006, לדוגמה, פלשו 5,000 חיילים אתיופיים לסומאליה במה ששלטונות אדיס-אבבה הכריזו עליו כפעולה שנועדה "למחוץ" את האיוּם האיסלאמי על ממשלת המדינה השכנה לה. חודש אחד מאוחר יותר כתשה  הארטילריה  של  סרי-לאנקה  כִּברת-ארץ  שהוחזקה  בידי  האירגון המורד של הטמילים ("הנמרים הטמיליים") במה שתוצאותיו היו עקירה המונית של פליטי-חרב ממקום מושבם ולמעלה מ-500 הרוגים, ביניהם כ-50 ילדים, קורבנות הפצצתו של בית יתומים בהתקפת חיל האוויר של סרי-לאנקה. אך אף לא אחד מאירועים אלה זכה לכיסוי תקשורתי, ואין צורך לומר לכינוס-חירום של מועצת הביטחון של האו"ם, ממש כשם ששפיכוּת-הדמים בעיראק, בה-בעת (על כ-3,000 מִקרֵי המוות בחודש הכרוכים בה, מעשה ידיהם של קיצוניים דמוּיֵי "חיזבאללה") שקעה לתהום הנשייה בעוד התקשורת העולמית מתמקדת אך ורק במתרחש בלבנון.

ומה בדבר רצח-העם שהתמשך בזמנו בדארפור, ובו נימנו כ-300,000 הרוגים ולפחות שני מיליונים וחצי פליטי-חרב? או המלחמה בקונגו, על למעלה מארבעה מיליונים בני אנוש שנהרגו בה או נעקרו מבתיהם; או אירועי צ'צ'ניה, שבמהלכם נקטלו בין 150,000 ל-160,000 איש ובהם נעקר ממקום מושבו עד כשליש מאוכלוסיית חבל-ארץ זה בידי צבא רוסיה? אף לא אחת מטראגדיות אלו ראתה המוני מפגיני-מחאה הנוהרים לרחובות מוסקבה, מונטריאול, סידני, לונדון, דאבלין, קופנהאגן, ברלין, ברן, פאריס, סטוקהולם וערי ארה"ב כגון ניו-יורק, לוס אנג'לס, שיקאגו, סאן פראנציסקו ובוסטון (אם לתת רשימת ערים קצרה) כשם שהפגינו בעלי-מחאה רבים במרוצת המשברים בלבנון וברצועת עזה.

כיצד אפוא ייתכן הדבר? מדוע מעניקים אזרחי מדינות דמוקרטיות חיבוק אוהד כל-כך לשני אירגוני טרור איסלאמיים מסוכנים ואפקטיביים המגוייסים בגלוי לא רק להכחדתה של דמוקרטיה ריבונית (ישראל), כי אם גם להכפפתם של ערכי הציוויליזציה המערבית ואורחות-חייה לשלטונה של ח'ליפוּת (או "אוּמה") איסלמית כלל-עולמית?

ואַל לנו לשכוח כי "חיזבאללה" היה מעורב בתריסרי התקפות טרור בינלאומיות מבריסל ועד בואנוס-איירס. אכן, המענֶה להתקפת הטרור שלו על בניין הפדראציה הישראלית-ארגנטינאית  (AMIA) ב-18 ביולי 1994,  מרכז חברתי המעניק שירותים קהילתיים לאוכלוסייה היהודית הגדולה של בואנוס-איירס, סיפק קונטרסט מאיר-עיניים לַכּיסוי התקשורתי חסר-הרחמים של אירועי 2006 בלבנון. היתה זו התקפת הטרור החמורה ביותר בהיסטוריה של ארגנטינה, בה נרצחו 100 איש ונפצעו יותר מ-200. יותר חללים מצאו את מותם בפיצוץ זה מאשר בכל אחד מאירועי מלחמת לבנון של שנת 2006. ואף-על-פי-כן, ה-BBC, המתהדר בכיסויו התקשורתי העולמי, לא מצא את מעשה-הזוועה הזה ראוי לציון במהדורת חדשותיו באותו ערב. כאשר עוּמַּת ה-BBC  על-ידי תלונות חבר-הנאמנים ההססני בדרך כלל, שהוא אירגון-הגג של יהדות בריטניה, הגיבה רשות שידור זו בהתנצלות מסוג ירוד, כשהיא מטילה את אשמת ההתעלמוּת התקשורתית הזאת בכך שהיה זה יום-שידורים עמוס במיוחד. בהתחשב באדישותה של תחנת ה-BBC לרצח ההמוני של יהודים בארגנטינה בידי ה"חיזבאללה", אין זה מפתיע ביותר כי חברה זו, כגופים רבים בַּתקשורת העולמית, התעלמה מהתקפות הטילים היומיומיות כמעט של אותו אירגון על גבולה הצפוני של ישראל, שלא לדבר על ההתקפות התמידיות מרצועת עזה, שבאו בעקבות נסיגתה של ישראל משני שטחים אלה גם יחד משנת 2000 ועד 2005.

ומדוע שגופים אלה לא יתעלמו מכך? הריגת יהודים והכחדת רכושם או הפקעתו ברחבי תבל, הם בקושי בגדר עניין חדשותי. במשך אלפי שנים היה מחירו של דם יהודים זול, אם לא חסר כל ערך, לכל אורכם ורוחבם של העולם הנוצרי והמוסלמי, בהם נהפך היהודי לתמצית אוזלת-האונים, לשׂק-איגרוף תמידי ולשׂעיר לעזאזל שממנו נפרעים על כל רעה שהיא הפוקדת את החברה. אין כל סיבה, לפיכך, מפני מה לא תמשיך ישראל לשמש כאובייקט כזה בעקבות אותם דורות מימי עברו, מדוע תמנע עצמה מהתנגדות לשכניה הערביים ומדוע לא תפעיל הבלגה וריסון כל אימת שהיא מותקפת. אולם לא, במקום שהיא תדע את מקומה, המדינה היהודית עזת-המצח איבדה את תפקידה ההיסטורי בנוקבה מחיר עבור דם יהודי ובגומלה במכה ניצחת למתנכלים שעד כה יכלו להתעלל ביהודים ולענות אותם כשהם פטורים מכל עונש על כך. היפוך-יוצרות דרמאטי זה אינו יכול להיתפס על-ידי מופתעיו אלא כבלתי-מוסרי וכבלתי-קביל. מכאן זעמה של הקהילייה העולמית ומכאן היחלצותה של התקשורת העולמית לאספקת משאבים בלתי מוגבלים לכיסויו התקשורתי של כל מענֶה ישראלי לתוקפיה של מדינת היהודים, ויהא זה המענה הזעיר והשולי ביותר, המתואר בפי אותה תקשורת כ"בלתי-מידתי" ביחס לַפרובוקציה שגרמה לו; אך אין הגדרה זו חלה אף לא על אחת מפרובוקציות החורבן והפינוי הכפוי על קורבנות התקפות אויבי ישראל על עריה, שמאות ואלפים מיושביהן נהפכו לפליטים [?].

האו"ם כספק השינאה

אפילו האו"ם נראה כנסוג אחורה מהחלטתו בנובמבר 1947, להקים מדינה יהודית –  בהיותו  נתון יותר ויותר להשפעת המדינות הערביות והמוסלמיות, ביחד עם בעלות-הברית הסובייטיות ואלו מן העולם השלישי. תהליך זה הגיע לשיאו בהחלטתה הנודעת לשימצה של העצרת הכללית, המשווה את רעיון המדינה היהודית ל"גזענות ואפלייה גזענית"; ובעוד שהחלטה זו בוטלה שש עשרה שנה מאוחר מכן, נשאר האו"ם גם כיום סַפָּק של הסתה אנטי-ישראלית ואנטישמית. שוב ושוב, שנה אחר שנה, דנה הוועדה לזכויות אדם של האו"ם בביזוי זכויות אלו כביכול על-ידי ישראל, בעוד שהיא עוצמת את עיניה מלראות שלל זוועות המתרחשות מסביב לעולם. מתוך 10 ישיבות-חירום בהיסטוריה של העצרת הכללית, שש ישיבות התמקדו בישראל, בעוד שהתכנסויותיו השנתיות של גוף זה מציגות בדרך כלל שפע החלטות אנטי-ישראליות. הישיבה ה-59 (2005-2004), למשל, חוקקה 19 החלטות אנטי-ישראליות, אך אף לא החלטה אחת הנוגעת לרצח-העם המתמשך שמעוללת סודאן לחבל דארפור שֶבּוֹ הושמדו מאות אלפי אזרחים.

ב"יום הסולידאריות עִם העם הפלשתיני" הממוּמן על-ידי האו"ם, יום שצוּיַן ב-29 בנובמבר 2005 – בו חל בדיוק יום השנה ה-57 להחלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל –  ישב המזכיר הכללי של האירגון, קופי אנאן, על בימת-הנואמים, כשהוא מוקף מצדדיו על-ידי פקידים בכירים, ליד "מפת פלסטין" שכתובותיה כולן בערבית, מפה שהראתה פלסטין וירטואלית המחליפה כביכול את ישראל.

האירגון העולמי מונה 192 אומות-חֲבֵרוֹת, אך מועצת הביטחון של גוף מרומָם זה הקדישה כשליש מפעילותה לביקורת הממוענת למדינה אחת בלבד –  ישראל. בדומה לכך, כשליש מן ההחלטות שאומצו על-ידי הוועדה לזכויות אדם מתחו ביקורת על ישראל, שהיא המדינה היחידה שעוסקים בה כרגיל בפגישות מעין אלו כסעיף נפרד ובלעדי בסדר-היום. ב-2001 בלבד, יצאה הוועדה בשש האשמות כנגד ישראל, רק על מנת להתעלות על מיספר זה בשנה שלאחריה, כאשר היא העבירה שמונה החלטות אנטי-ישראליות. בניגוד לכך, לא הטיל גוף זה מעולם על שום מדינה יותר מהאשמה אחת באותה שנה, ועל למעלה משלושת רבעי המדינות החברות באו"ם מעולם לא הוטלה כל אשמה,  כולל  מדינות-מופת  של  שמירה על זכויות אדם כערב הסעודית,  סין, זימבּבּוּאֶה וסוריה (שתחת שלטונו של הנשיא אסאד האב "גילחה" מעל פני האדמה, בַּל נשכח, את העיר חאמה בפברואר 1982 והרגה בין 20,000 ל-30,000 אזרחים במרוצת שבוע גיהינומי אחד בלבד, ותחת בנו בשאר כבר נהרגו במלחמת האזרחים המתמשכת למעלה מ-30,000 סורים).

האו"ם קורא לעתים נדירות לישיבת-חירום מיוחדת, אך לא ראה כל סיבה לקיים מפגש כזה על מנת לדון ברצח-העם ברואנדה, בטיהור האֶתני ביוגוסלביה, ברצח-העם בדארפור או בשחיטות האימים במזרח טימור. אך ב-2003 בלבד, חש האו"ם צורך לקרוא לשלוש ישיבות-חירום חסרות-תקדים –  שתיים מהן על מנת להאשים את הקמת גדר-הביטחון של ישראל ואחת בכדי למתוח ביקורת על ישראל ששקלה (שקלה, אך אפילו לא הוציאה שיקול זה אל הפועל!) את גירושו של ערפאת. ועדיין הפעלתה של עוצמה צבאית ישראלית במשך 64 שנות קיומה של המדינה היהודית גרמה להרבה פחות אבֵדות ונזק מאשר כל אחד ואחד מאותם אירועים מחרידים שהזכרנו לעיל, שלא לדבר על אלו שהתרחשו באפגניסטן, באלג'יריה, באנגולה, בבנגלה-דש, בבוסניה, בבורונדי, כקמבודיה, בצ'אד, בצ'צ'ניה, בקולומביה, בקונגו, באל סלוואדור, באריתריאה ובאתיופיה (ומדינות אלה מייצגות באות הפותחת את שמן רק את 5 האותיות הראשונות באל"ף-בי"ת האנגלי; אם ניגע במדינות ששמן מתחיל באות I, על פי הכתיב האנגלי כמובן, ישנן גם הודו, אינדונזיה, איראן ועיראק).

בשום מקום לא הופגנה צביעות זו בצורה ברורה יותר מאשר בוועידה כנגד גזענות, אפלייה גזענית, כסנופוביה (שׂינאת זרים) ואי-סובלנות, שנערכה בספטמבר 2001 בעיר דרבן שבדרום-אפריקה. במהלך שמונה ימים גדושים פינקו עצמם נציגים ממדינות רבות ואלפי אנשי ה- NGO באורגיה כסנופובית של הסתה אנטי-ישראלית ואנטישמית, שעשתה לצחוק את מטרותיה המקוריות של הוועידה. כרזות המשוות את הציונות עם הנאציזם הופצו בהרחבה בעוד עשרות אלפי מפגינים ממללי שיטנה צעדו ברחובות כשהם נושאים דגלים המכריזים בין השאר: "היטלר היה צריך להשלים את המלאכה."

נציגי קבוצות יהודיות נחשפו לחרפות, לגידופים, לאִיוּמים  בהתנכלות  פיסית  ולהלעגות  מאורגנות,  בעוד שספרות השׂיטנה שהופצה ברבים במהלך הוועידה (כולל "הפרוטוקולים של זקני ציון") וכן קריקטורות של יהודים עקומי חוטם שדם פלשתינים על ידיהם, יהודים המוקפים בממון, וישראלים העונדים תגיות נאציות. פמפלטים שבהם נכתב "האפרטהייד הנאצי-ישראלי" הופצו מדי יום ביומו באולמות הוועידה ביחד עם עלונים השואלים (מתוך אישור ותמיכה) "מה היה קורה לוא היטלר ניצח?" וכל זאת –  בעוד שנציגים ממדינות-משטרה כגון סוריה ואיראן התנגדו לכלילתם של נושאים כאנטישמיות או השוֹאה במהלך דיוני הוועידה, בטענה כי האנטישמיות הוא מושג "מורכב", "מוזר" ו"ביזארי" והתייחסות לנושא השואה תהיה בלתי-מאוזנת ותיחשד ב"העדפה".

לא ייפלא אפוא, כי החלטות המאשימות את ישראל ב"רצח-עם וטיהור אתני" וקריאות לפירוקה וחיסולה הועלו להצבעה  בישיבות של נציגי אזורים שונים ואומצו ע"י פורום ה- NGO שאירגן ועידה זו. במחאה על קנאוּת עיוורת מקוממת זו, עזבו המשלחות האמריקאנית והישראלית את הוועידה ביחד עם נציגי 11 משלחות יהודיות של  חברי ה-NGO, שהצעתם לקבלת החלטה נגד האנטישמיות לא נכללה במסמך הסופי שפירסמה הוועידה. "פורום זה הוא עתה יודן-ריין (מטוהר מיהודים)," הכריז נציג יהודי בולט, בעוד שמזכיר המדינה האמריקאני, קולין פאואל, גינה את "הלשון רווּיית השׂינאה, שחלקים ממנה הם חזרה אחורה לימי החלטת האו"ם על "ציונות=גזענות" וחלקים אחרים ממנה הם או תמיכה ברעיון שהגזמנו במשמעותה של השואה, או הטענה שבישראל קיים אפרטהייד, או ההיטפלות החד-צדדית אך ורק למדינה אחת המואשמת בעוול ובהשפלה.

תסביך אושוויץ: הציונות, הנאציזם החדש

ואם סטאנדארט כפול זה ודה-הומאניזציה זו אינם גרועים דַיָּם (כיצד ניתן לתאר אחרת את ההתכחשות לזכותה הבסיסית של מדינה להגנה עצמית?) ישנה גם העובדה שזהו המקרה היחיד שבו צד אחד בסיכסוך טריטוריאלי – הישראלים ותומכיהם ברחבי תבל –  מתוייג באופן קיבוצי באות-קלון בשל פעולות ממשלתו ומסומן כמטרה לחרם מדיני, כלכלי ואקדמי נוסף על היותו מושמץ כיורש הנאצים בעולם המודרני. הממשלה הבריטית, ובמיוחד ראש הממשלה טוני בלייר, זכו בהרחבה לביקורת חריפה בשל משלוח כוחות צבא  לאפגניסטן ולעיראק, אך איש לא האשים את העם הבריטי באופן קיבוצי כאחראי להחלטה זו או התכוון להטיל על העם הבריטי חרם בשל העובדה, שבשתי הזדמנויות מאז שנת 2001 שלחה ממשלתו כוחות צבא אל מדינות שלא תקפו את בריטניה באורח ישיר ולא הטילו כל איום מיידי על בטחונה של בריטניה. בשנים שחלפו מאז יזמו סרביה והמיעוט הסרבי בבוסניה מלחמה בבלקן ופתחו בתוכנית של טיהור אתני כנגד המוסלמים בבוסניה. לא אזרחים סרביים ולא קהילות נוצריות אורתודוכסיות מרוסיה ועד יוון (שתמכו בתוקפנות זו) נחשבו כאחראים באורח קולקטיבי לאותה מלחמה. לקהילייה העולמית אין צל של ספק כי האשמה מוטלת במובהק אך ורק על כתפיו של נשיא סרביה, סלובודן מילוסביץ' ועל שכם מנהיגיהם הצבאיים והמדיניים של הסרבים.

מדיניותה ופעולותיה של ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה, ומאוחר יותר בלבנון, מעולם לא דמו אף במעט שבמעט לאלו שאומצו על-ידי הסרבים במשך שנות ה-90 למאה שעברה. ואף על פי כן –  לא זו בלבד שמדינאיה ומצביאיה של ישראל מואשמים ללא הגיון על מעשיהם ומאויימים באפשרות כי ייאסרו אם יימצאו בכמה מדינות אירופאיות, אלא שאזרחי ישראל, ויהודים ברחבי תבל, מסומנים כמטרות לענישה אכזרית: ממשאלי-עם בגרמניה, בהם 51% מן הנשאלים הביעו את דעתם, כי אופן טיפולה של ישראל בפלשתינים שווה לזה שהופעל על היהודים על-ידי הנאצים, ועד כרזות בפאריס שבהן נכתב "להיטלר יש בן – שרון"; משִלטֵי-מידע הממוּמנים על-ידי ממשלות מקומיות, בעיר הספרדית אוליירוס, שלטים המקרינים את המילים "עיצרו את הניאו-נאצים," ועד דגלים וכרזות במצעד שנערך בדאבלין ותבעו את קץ השואה הפלשתינית והישוו את מגן-דויד לצלב-הקרס הנאצי.

בכל מקום שתתבונן בו אנחנו מופצצים בדימויי ישראל ל"פלוגות הסער" הנאציות המפעילות "טאקטיקתS.S " ומעורבות במבצעים ברוח ה"בליץ" (הפצצות האוויר של חיל-האוויר הנאצי, על ערי בריטניה). ודאי, אין כל דמיון או צד-שוויון בין טבח-היהודים התעשייתי של היטלר ובין טיפולה של ישראל בפלשתינים. אם מטיל אתה ספק בכך, שאל נא את עצמך את השאלה הבאה: כלום היה מתאפשר לבתי-ספר יהודיים בתחומי הכיבוש הגרמני בהולנד, פולין, הונגריה ועוד מדינות רבות, לפטם את מוחות  תלמידיהם בדרך האינדוקטרינציה, בתעמולה ובהסתה האנטי-גרמנית המנוכרת ביותר? האם היו אותם תלמידי בתי-ספר –שזה עתה יצאו משטיפת-המוח הטרייה הזאת – חופשיים להירשם, לאור ברק התקשורת העולמית, למחנות-קיץ המוקדשים לאימונו של דור חדש של לוחמי גרילה אנטי-גרמניים? כלום היו מנהיגיהם הדתיים והחילוניים מסוגלים להופיע בערוצי הטלוויזיה המיוחדים להם ולכנות בהם את כובשיהם "בני קופים" מבלי להיענש?

בוודאי שלא: היהודים שהיו כפופים לַחוק הנאצי היו עסוקים מדי  (במרבית המקרים ללא הצלחה) בניסיונות להימלט מאלה שדחסו אותם ברכבות והסיעו אותם לתאי הגאזים. ואם לומר זאת בצורה בוטה - בעוד שישה מיליון יהודים, שלושת רבעי מכלל יהדות אירופה, מצאו את מותם מידי הנאצים במרוצת שש השנים שבהן שלט היטלר על אירופה, הרי שהאוכלוסייה הפלשתינית שתחת פיקוחה של ישראל בעזה ובגדה המערבית –  מ-1967 עד אמצע שנות ה-90, בהן הועברו שטחים אלה לידי הרשות הפלשתינית של ערפאת – הכפילה את עצמה, ממש כשם שתוחלת החיים של אוכלוסייה זו  עלתה מגיל 48 לגיל 73. קשה לומר על כך תוכנית-השמדה נאצית.

אכן, השוואת הציונות לנאציזם בין אנשי העולם המערבי נראית רחוקה בהרבה מן המצב העכשווי של יחסי הישראלים והפלשתינים, רחוקה הרבה יותר מאשר התשוקה להגדיל ולהעצים מצב זה לממדי המיטען ההיסטורי של רדיפות הנצרות את היהודים במשך אלפי שנים בכלל ובתקופת השואה בפרט. עדות לכך היא העובדה  שהשוואה נתעבת זו הופיעה לא כמענֶה  לכיבוש הגדה המערבית ועזה ב-1967, או אפילו לייסודה של ישראל ב-1948, כי אם בעיצומה של השמדת היהודים בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה עצמה, והיא צברה תנופה בשנים שבאו מיד לאחר המלחמה.  וכך הכריז ללא בושה  (ב-1943) פקיד בכיר בשגרירות הבריטית  בבגדאד, כי ישנו "אירגון יהודי רב-עוצמה בפלסטיין המתנהל על פי קווים פאשיסטיים  ועקרונות  נאציים" וש"פליטים יהודיים שנמלטו מן העריצוּת הנאצית-פאשיסטית באירופה הביאו לפלסטיין כמות נכבדת של שיטות שנועדו להקים חטיבות צבאיות מתוך ההמון הגרמני על-ידי ביריוני הימלר."

ב-1945 הזהיר סיר אדוארד גריג (לורד אלטרינצ'ם), השׂר הבריטי השוכן במזרח-התיכון, את באיה של מסיבת עיתונאים בקאהיר מ"ביסוסו של סוג גנגסטריזם נאצי בארץ הקודש." וזאת – בעוד סיר אדוארד ספירס, שהיה שגריר בריטניה בסוריה ובלבנון במשך המלחמה, הרחיב את יריעת השקפתו של גריג באומרו: "הציונות המדינית, כפי שהיא מתגלה בפלסטיין כיום, מטיפה לדוקטרינה הדומה ביותר לזו של היטלר."

אפילו ראש הממשלה הבריטית, קלמנט אטלי, לא היה מחוסן מהשוואתה של הציונות לנאציזם. "זו היתה בדיוק שיטתו של היטלר," הוא השיב ב-28 באפריל 1948 לבקשה אמריקאנית לאפשר לניצולי שואה להיכנס לארץ-ישראל. "הוא (היטלר) הכניס אנשים על תקן של תיירים, אך עד מהרה הם צוּידוּ בנשק ברגע שחדרו פנימה. היהודים יכניסו אותם פנימה כמהגרים, אך במהרה הם ייעשׂו לחיילים, וידוע כי הם מתורגלים ומאומנים זה מכבר."

האמת היא כי אם יש משהו במזרח התיכון של ימינו המזכיר את הנאציזם – במושגים של סגנון וכוונות מדיניות  (אף  כי  לא  של היכולת ליישׂם אותם) - הרי זו התעמולה האנטישמית השפֵלה של העולם הערבי והמחוייבוּת המתמדת  של רבים מחלקיו לחורבנה של ישראל. אפילו מצרים, המצויה בשלום עם ישראל מעל לשלושים שנה, יכולה להיות כיום המפיק הפורה ביותר בעולם של רעיונות ועמדות אנטישמיים. רעיונות ועמדות אלה מוּשמעים  בקול רם ובפרהסיה מפיה של העיתונות האיסלאמיסטית הקיצונית, מפיה של התקשורת המימסדית ואפילו מפיהם של מצרים התומכים בשלום עם ישראל. באינספור מאמרים, מחקרים אקדמיים, ספרים, קריקטורות והכרזות פומביות, מצטיירים היהודים במצרים בצבעים השחורים ביותר שניתן לתאר.

העולם הערבי הוקיר את היטלר

מצב זה של העניינים מפתיע בקושי אם ניקח בחשבון את משך הזמן הממשי בו הוקיר העולם הערבי את היטלר ואת הנאציזם. חסן אל-באנה, מי שהיה בשעתו מתקן  שעונים ומורה ומי שייסד ב-1927 את הקבוצה האיסלאמיסטית הקיצונית "האחים המוסלמיים", היה לא רק מעריץ חסר-בושה של העריץ הגרמני, כי אם אירגן גם את "גדודי ההלם" של קבוצתו, והיה אחראי לרוב התקפות הטרור בשנות ה-40, בתיאום עם קווי-הפעולה של ה-S.S הנאצי. וכך עשה גם אחמד חוסיין, אביה הרוחני של קבוצת "מצרים הצעירה", אירגון לאומני-פאשיסטי שחיקה את מקביליו הגרמניים והאיטלקיים, ושֶבּוֹ רכש את חינוכו בשנות ה-30 המוקדמות נשיא מצרים לעתיד לבוא, ג'מאל עבדל נאצר. עמיתו לקצונה ויורשו של נאצר בנשיאות ארצו, אנואר סאדאת, היה בה-במידה אוהד מסור של הנאציזם, נאסר במלחמת העולם השנייה, ביחד עם לא מעט קצינים-עמיתים, באשמת ניסיונות לשיתוף פעולה עם כוחות הצבא הנאציים בצפון אפריקה.

רגשות מעין אלה הידהדו בעיראק כאשר תפסו בה את השלטון קצינים פרו-נאציים באביב 1941 רק על מנת להיות מוּדחים מתפקידם על-ידי הצבא הבריטי. בארץ-ישראל,  שהיתה אז  תחת שלטון בריטי, דיווח פקיד נאצי לברלין כבר מוקדם ב-1937, כי "הערבים הפלשתיניים מראים בכל שכבות החברה אהדה רבה  לגרמניה החדשה ולַפיהרר שלה, אהדה שערכה רב במיוחד בהיותה מושתתת על יסודות אידיאולוגיים צרופים." והוא הוסיף: "חשובה במיוחד לגבי האהדה שהערבים רוחשים עתה לגרמניה היא  הערצתם לפיהרר שלנו." שנים לאחר המלחמה התרברב חאג' אמין אל חוסייני (לשעבר המופתי של ירושלים ומנהיג ערביי ארץ-ישראל משנות ה-20 המוקדמות עד שנות ה-40 המאוחרות ומי שבילה את שנות המלחמה בברלין בסייעו לתעמולה הנאצית ולמכונת המלחמה וההרג שלה) בידידותו הקרובה עם היינריך הימלר, נושא כליו הרצחני של היטלר, ובעוררו את הערצת היטלר לפלשתינאים כהוכחה לפטריוטיזם האמיתי שלהם.

סיפור-הבדים על האפרטהייד

דיבה אנטי-ישראלית ממאירה אחרת שנהפכה לאמירה בנלית במרוצת העשורים האחרונים, משווה את המדינה היהודית למשטר האפרטהייד הדרום-אפריקאני. בהיותה מפוּבּרקת על-ידי אירגון אש"ף בשנות ה-60 המוקדמות, היכתה דיבה זו במהירות שורשים לא רק בין ערביים ובעלי-בריתם בעולם השלישי, כי אם גם בין משכילים מערביים רבים, כגון חתן פרס נובל הבישוף דזמונט טוטו, ג'ימי קארטר ומיירד קוריגן-מקגואייר. מסר נתעב זה לא יכול היה להיות ברור יותר: ממש כשם שהמשטר הדרום-אפריקאני היה עקר וחסר-חיוניות, כך חייב מקבילו הציוני להישמד. כמו בסוגיית הדיבה הנאצית, ההאשמה בדמיון למשטר האפרטהייד אינה רק מזוייפת אלא ממש היפוכה המושלם של האמת. אם בצורתה הדרום-אפריקאנית או בכל צורה אחרת, כגון זו של דרום ארה"ב עד שנות ה-60 המאוחרות, האפרטהייד היה שיטת אפלייה נרחבת ומקיפה של הפרדה גזעית המושתתת על בסיס אתני והכוללת את כל אורחות החיים – מחינוך ועד תחבורה ציבורית ומפעילויות ושירותים חברתיים עד טיפול רפואי. אף לא אחד  מאלה  חל מעולם  על  ישראל. 

לא  זו  בלבד  שהמיעוטים האתניים והדתיים בישראל הם חופשיים ונחשבים כאזרחים שווים, אלא שמראשיתו של המפעל הציוני בתחילת המאה ה-20, זמן רב לפני הקמתה של ישראל, נטשו ערביים רבים בהמוניהם את מקומות מגוריהם ונהרו לעיירות וערים יהודיות בחיפוש אחר חיים טובים יותר. ובמילותיו של דו"ח ועדת החקירה הבריטית בראשותו של הלורד פיל (ועדת פיל): "השפעת ההטבה הכללית של ההגירה היהודית על רווחתם של הערביים מומחשת באמצעות העובדה  שהגידול באוכלוסייה הערבית הוא ניכר ביותר באזורים עירוניים המושפעים מפיתוח יהודי. השוואה תוצאות מיפקד התושבים ב-1922 ו-1931 מראה כי לפני שש שנים  אחוז הגידול בחיפה היה 86, ביפו 62, בירושלים 37, בעוד שבעיירות שאוכלוסייתן היא על טהרת הציבור הערבי, כגון שכם וחברון, הגיע הגידול ל-7 אחוזים בלבד ובעזה היה צמצום-גידול של 2 אחוזים."

אכן, מתחילתה המוקדמת ביותר, הניחה התנועה הציונית כי יימצא מיעוט ערבי של ממש במדינה היהודית העתידה לקום, וההכרה הכללית היתה כי מיעוט זה ישתתף במידה שווה "לאורך כל היבטי החיים הציבורים במדינה," במילותיו של זאב ז'בוטינסקי. ב-1934 ישב ז'בוטינסקי בראש גוף ששירטט את חוקת ארץ-ישראל היהודית. על פי הנחיותיו "יחלקו ביניהם ערביים ויהודים הן את הזכויות והן את החובות המתחייבות מעצם מעמדה של המדינה, ובכלל זה במיוחד בשירות הצבאי והאזרחי; העברית והערבית ייהנו מאותו מעמד חוקי; ובכל ממשלה בה ראש הממשלה הוא יהודי, כהונת סגן ראש הממשלה תוּצע לערבי וכך גם להיפך."[28] כהד לכך אמר דויד בן גוריון למנהיגות  מפלגתו  (מפא"י)  ב-1947 כי הלא-יהודים במדינה היהודית "יהיו אזרחים שווים; שווים בַּכֹּל ללא כל יוצא מן הכלל; דהיינו: המדינה תהיה גם מדינתם."  

ועדות שהניחו יסוד לעבודת-הרקע של המדינה העתידה לקום, דנו בפרוטרוט בכינונה של עיתונות בלשון הערבית, בשיפור הבריאות, בשילוב פקידים ערביים במנגנון הממשלתי, בשילובם של ערביים במשטרה ובמשרד החינוך ובתרבות ערבית-יהודית ופעילות-גומלין אינטלקטואלית. אפילו תוכניות צבאיות להדיפתה ולהסגתה של פלישה כלל-ערבית העלולה להתממש בשנות ה-40 המאוחרות ניצפו מראש כתרחיש אפשרי בהנחיותיו הברורות של המפקד העליון (הרמ"א – ראש מטה ארצי) של אירגון ה"הגנה", על סמך "ההכרה בזכויותיהם המלאות, בצרכיהם ובחירוּתם של הערבים במדינה העברית ללא כל אפלייה, ובתשוקה לדו-קיום על בסיסם של חופש וכבוד הדדיים."

שיוויון וקידום לערביי ישראל

אותו עיקרון נישמר גם בהכרזת העצמאות של ישראל, שפורסמה ב-14 במאי 1948. המדינה החדשה נטלה על עצמה את "קיומו המוחלט של שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע או מיגדר." במיוחד נתבקשו אזרחים ערביים "לקחת חלק בבניית המדינה על בסיסן של אזרחות שווה ונציגות ראויה בכל מוסדותיה, ארעיים או תמידיים." בעוד שנעדר מן ההכרזה מעמד תחוקתי, נלקחו עקרונותיה כקווים מנחים להתנהלות ממשלתית; במרוצת השנים הם היו עתידים לזכות בסמכות משפטית באמצעות החלטות בית-המשפט העליון ופעולות הכנסת.

כתוצאה מכך נהנו ערביי ישראל משוויון מלא בפני החוק והוענק להם ספקטרום מלא של זכויות דמוקרטיות – כולל זכות ההצבעה והשירות בכל מוסדות המדינה. מעצם ציוּנה של הלשון הערבית כשפת-מדינה רשמית ועד להכרה בחגים ובמועדים בלתי-יהודיים כימי-מנוחה רשמיים לכל אחת ואחת מן הקהילות הללו, ועד להבטחת האוטונומיה החינוכית,  התרבותית, החוקית  והדתית  –   הערביים בישראל יכולים בהחלט ליהנות מיותר זכויות מאשר מיעוטים אתניים בכל אתר ואתר בעולם הדמוקרטי.

במהלך השנים עברו ערביי ישראל קידום חברתי וכלכלי מדהים. רחוק מאוד מהשׂתרכות מאחור, שיעור  התפתחותם  גבר  לעיתים קרובות על זה  של  המיגזר  היהודי,  כאשר  כתוצאה  מכך  צומצם בהתמדה הפער בין שתי הקהיליות. שיעור התמותה, למשל,  פחת בשני שלישים בהשוואה לעשורים האחרונים, בעוד שתוחלת החיים של הגברים בין ערביי ישראל עלתה מגיל 70 (ב-1970) לגיל 76.3 כיום. ולא זו בלבד שהנתון האחרון ניתן להשוואה מחמיאה עם הממוצע הרוֹוֵחַ במזרח-התיכון (של 68 שנים), אלא שהגבר הערבי הישראלי יכול לצפות לתוחלת חיים ארוכה בהרבה מזו של רבים ממקביליו האירופאיים.

לא פחות ראוי לציון היה הקידום בתחום החינוך. מאז ייסודה של ישראל, בעוד שהאוכלוסייה הערבית גדלה פי שמונה, הִתרבה מספרם של תלמידי בתי-ספר ערביים באמצעות הנתון של [פי?] 35. אם בשנת 1960 בילה ערבי ישראלי ממוצע שנה אחת במסגרת בית-ספרית, הרי כיום הנתון הוא מעל ל-11 שנות לימוד;  במשך אותה תקופה ירד שיעור האנאלפבּיתיוּת של מבוגרים מ-52%  ל-6.2% (3.5% בין נשים צעירות יותר מבנות 45). עובדה זו לא רק מיקמה את ערביי ישראל הרבה לפני  אחיהם בעולם הערבי (במרוקו האנאלפבּיתיוּת היא בשיעור של 69%, במצרים –  61%, ובסוריה –  44%), כי אם גם משַקפת שיעור-התקדמות כפול כמעט מזה שבמגזר היהודי. ועדיין דרמטי יותר היה המצב בתחום ההשכלה הגבוהה שבּו מספר הבוגרים הערביים הוגדל פי 15 בין 1961 ו-2001. לפני 30 שנה רק 4% מן המורים הערביים החזיקו בתואר אקדמי; בסביבות שנת 2000 קפץ שיעור זה והגיע לכדי 47%.

ומה באשר לרמת-החיים? בשנות ה-40 המאוחרות, בעקבות בריחתן  של  השכבות המבוססות יותר וקריסת היחסים הכלכליים עם מדינות ערב  השכנות,  נותר  המיעוט  הערבי בישראל  מדולדל ומרוּשש עד מאוד. בהשתלבות הדרגתית בחיים הכלכליים המקומיים חווּ הערביים עליה תלולה בשיעור השׂתכרותם ובשיפור ניכר לעין בתנאי חייהם החומריים. בסביבות 2002 החזיקו 865 בתי-אב ערביים – יותר משקי-בית ערביים מאשר אלה היהודיים –  בתי-מגורים בני שלושה או יותר חדרים. זאת ועוד: בניגוד לַתדמית הסטנדרטית של שכונות מדולדלות ומחסור חמור בקרקעות לבנייה, צפיפות האוכלוסייה במקומות-הישוב הערביים נמוכה בהרבה בממוצע מזו השווה לה במיגזר היהודי.

ואשר לסטטיסטיקת ההכנסות, לא ניתן להכחיש כי, בממוצע, משׂתכרים ערביי ישראל פחות מן היהודים. אך לְמָה יש ליחס זאת?

ראשית כל, המוסלמי הממוצע בישראל צעיר ב-10 שנים ממקבילו היהודי; בכל רחבי העולם משׂתכרים פחות. וכן, כגורם נוסף, פחות נשים ערביות נכנסות לשוק העבודה מאשר נשים יהודיות. חשיבותם של נתונים אלה או אחרים – גודל המשפחה, רמת ההשכלה, המסורת התרבותית  וכיו"ב – ניתנת להערכה על-ידי התבוננות בפְלחים שונים של החברה היהודית בישראל,  כגון המיגזר האולטרה-אורתודוכסי או תושביהן של עיירות-הפיתוח, שרמת הכנסתם דומה יותר לאלו שבמיגזר הערבי.

ב-1997, למשל, כאשר המשכורת הממוצעת בנצרת הערבית היתה 4,450 שקל, השיעור המקביל של המשכורות בנצרת עילית (היהודית) היה 4,780 שקל. במהלך שנות ה-90 המאוחרות , היה שיעור האבטלה במיגזר הערבי נמוך יותר באורח עקיב מאשר זה שבעיירות-הפיתוח היהודיות. ההקצבות הממשלתיות לרשויות המוניציפליות הערביות גדלו בהתמדה במשך 40 השנים האחרונות והן כעת שוות לַמענקים הניתנים למיגזר היהודי, אם לא גבוהות יותר. בסביבות אמצע שנות ה-90 קיבלו הרשויות המקומיות הערביות כרבע מכל ההקצבות הללו, הרבה  מעל  לשיעורם  המספרי  של הערביים  בסך כל אוכלוסייתה של ישראל. במקרים רבים התרומות לתקציבן של רשויות מוניציפליות ערביות עלו בהרבה על גודל התרומות למקומות-יישוב יהודיים הממוּקמים במקומות דומים; ב-1996, לדוגמה, עלו התשלומים היחסיים שהוענקו לעיירה הערבית תמרה פי  שלושה מאשר  אלו  שהוענקו  לעיירה  היהודית יהוד;  פי שלושה יותר לאבו-סנאן מאשר לאבן-יהודה; פי שניים לאיקסאל מאשר לאזור. חיפה, אם לתת דוגמה בולטת, היתה מופת לדו-קיום ערבי-יהודי כאשר שתי הקהיליות חיות בה זו בצד זו בשלום ובהרמוניה. וכאשר נופץ לרסיסים דו-קיום אידילי זה במלחמת 1948, כאשר מרבית תושביה הערביים של העיר אולצו לצאת בגלות בהשפעת מנהיגיהם  למרות  בקשות  שכניהם  היהודיים  שלא  לעשות זאת – אלה שנותרו מאחור, במקומות-מגוריהם המקוריים, השתלבו ברקמת חייה של המדינה היהודית שזה עתה קמה, כאזרחים שווים.

עם גידול מספּרי שחל בהמשך הזמן, ובהוותם את המיגזר שגידולו הטבעי גבוה יותר, וכן בהגירתם מאזורים כפריים ופריפריאליים, רכשו ערביי חיפה מחדש את תפקידם המקומי, והדו-קיום שמלפני 1948 שוּחזר ושוּקם. יהודים וערבים חיים ביחד, לומדים ביחד, משתייכים לאותם מועדונים, נוסעים באותם אוטובוסים, עורכים את קניותיהם באותם מרכזי קניות וסועדים באותן מסעדות. לפיכך אין זה מפליא ביותר שכאשר ב-4 באוקטובר 2003 פוצצה עצמה האנאדי ג'אראדאת, עורכת-דין בת 29 מג'נין, בפיגוע-התאבדות במסעדה חיפאית הומה מאדם באחר-צהריים של שבת שלֵווה, כשהיא רוצחת בכך 21 אנשים ופוצעת שישה, היה המקום שנבחר על ידיה לביצוע הפשע הנתעב – בית-עסק שבעליו הם ערביים ויהודים גם יחד, והקורבנות – גם הם ערביים ויהודים.

אכן, ההצעות שעלו לעיתים על הפרק, לשרטט מחדש את גבולות ישראל במסגרת הסכם-שלום כולל, כגון ההצעה לכלול אזורי-ספר שמרבית תושביהם ערביים בתחומי המדינה הפלשתינית העתידה לקום בגדה המערבית וברצועת עזה – נידחו בקביעוּת על-ידי ערביי ישראל, המעדיפים להישאר אזרחי המדינה היהודית מאשר להצטרף אל אחיהם במדינה הפלשתינית שתיווצר. אפילו תושבי השטחים,  על  אף  כל ביקורתם והתמרמרותם, דירגו תמיד את ישראל בין הדמוקרטיות הנערצות ביותר בעולם, בניגוד נחרץ לדעתם הנוקבת על המשטרים הערביים, כולל הרשות הפלשתינית של אחיהם עצמם. עד מועד מאוחר יחסית כשנת 2011, אמרו רוב הנשאלים הפלשתיניים במזרח ירושלים, הזכאים להטבות החברתיות שמעניקה ישראל וחופשיים לנוע בתחומי גבולותיה של ישראל שבטרם 1967, כי הם מעדיפים להיות אזרחי המדינה היהודית מאשר אזרחי מדינה פלשתינאית חדשה.

ההאשמות בפיצוץ מגדלי התאומים

ומה בדבר שֶפֶךְ תיאוריות הקונספירציה המשונות ביותר ועלילות-הדם אשר להן מוּעדת ישראל, וישראל בלבד, מימי הבראשית של קיומה? ושוב: תופעה זו אינה מצומצמת לעולם הערבי והמוסלמי שבּו זוכים לתפוצה רבי מיתוסים ביניימיים המתארים את היהודים כממיטי-חורבן סודיים ומרעילי-בארות (אפילו במועד מאוחר כאוקטובר 2000, פירסם היומון המצרי הממשלתי הגדול ביותר, "אל-אהראם",  מאמר שהשתרע על כמעט עמוד שלם ושכותרתו הכריזה "מצה יהודית נעשׂתה מדם ערבי"). מיתוסים שקריים אלה מאשימים את היהודים בכל חטא אפשרי העולה על הדעת, מהפצת מחלת האיידס, או מגיפת הפרה המשוגעת, או שפעת העופות, ועד רציחתם של ילדים פלשתיניים על מנת לסחור באיבריהם הפנימיים, ולא פחות מכך – עד האשמת היהודים בפיצוצם של מגדלי התאומים בניו-יורק.

כל זה זכה להד בזכות נטייתם של פוליטיקאים ואינטלקטואלֵי-עילית מערביים ליצור דמוניזציה של ישראל באמצעות אישורה ואישושה של הקונספירציה האנטישמית השפֵלה ביותר בדבר השתלטות שבטית יהודית וישראלית על ענייני העולם. ודאי, היהודים הואשמו מסורתית בהיעדרו  של  פטריוטיזם אמיתי מצידם לגבי המדינות בהן היו אזרחים, ובמקום להיות בעלי פטריוטיזם כזה הם תוארו תמיד כמחפשי דרכים שבאמצעותן יוכלו לסכסך את בני ארצותיהם הבלתי-יהודיים במלחמות ובעימותים אינסופיים בשם תנועות ואידיאלים קוסמופוליטיים כגון "אימפריאליזם עולמי", "בולשביזם בינלאומי" או "ציונות עולמית".

טענה זו השמיעו "הפרוטוקולים של זקני ציון". וכך עשה גם אדולף היטלר, מעריץ שאפתן של כתב-הפלסתר האנטישמי הזה, שהשתמש במכונת-התעמולה הנאצית שלו על מנת להציג באורח כוזב את האלימות הנוראה של ביריוניו,  שאת רצועתה הוא התיר, כ"מלחמה יהודית". כאשר ארה"ב הצטרפה סופסוף למלחמת העולם השנייה, בעקבות ההתקפה היפאנית על נמל הפנינה בהוואי, למעלה משנתיים לאחר פרוץ גילויי האיבה, תיארו הנאצים וחסידיהם  השוטים צעד זה כהוכחה להשפעה היהודית על מימשלו של הנשיא רוזוולט.

חיקוי נלעג זה ל"פרוטוקולים של זקני ציון" פרט על מיתר של מענֶה מעבר לאוקיינוס.  לפני מלחמת העולם השנייה, היתה זו דעה רווחת בקרב  סגל קציניו של צבא ארה"ב, שניסיון יהודי להשיב מכה תחת מכה לאנטישמיות הנאצית הארסית שיבש את יחסי ארה"ב-גרמניה ויכול יהיה להוביל את ארצם למלחמה המנוגדת לאינטרס האמיתי שלה. העובדה שטענות נואשות אלו לא השפיעו כלל וכלל על המימשל, או שגורלם של יחסי ארה"ב-גרמניה נחרץ מלכתחילה להתנגשות, בהתחשב בתשוקתו המוטרפת של היטלר להשתלט על כלל העולם, לא נראתה כמטרידה כלל את מוציאי הדיבה הזו.

באפריל 1948 יצא הגנרל האמריקאני אלברט וֶּדֶמַאיֶר, ראש אגף התכנון והמבצעים ואנטישמי קנאי שדימה לראות רוקמי קונספירציות יהודיות בינלאומיות בכל פינה – בהאשמות חריפות כנגד התנועה הציונית ויועצו היהודי של הנשיא רוזוולט, כאילו הם האחראים לגרירת ארה"ב למלחמת העולם השנייה. למעלה מ-60 שנה לאחר-מכן עדיין נראֶה כי האובססיה סביב השפעתה המשוערת של "יהדות העולם" חיה ובועטת. אלא  שכעת זוהי מלחמת עיראק של שנת 2003  במקום  מלחמת  העולם השנייה (שהופעלה, כפי שטענו המשמיצים, באמצעות תחבולות יהודיות וישראליות), וזהו ג'ורג' ו. בוש, במקום פרנקלין דילאנו רוזוולט, שכנגדו נמתחת הביקורת על כי הִרשה לעצמו להיות מרומה על-ידי חבר בוגדים (למעשה, ישראל מעולם לא ראתה בסאדאם חוסיין איוּם קיומי והיתה ספקנית כלפי המלחמה הממשמשת ובאה כנגד עיראק, בחוששה שמלחמה זו תצמצם  את יכולתה של ארה"ב לבלום את רדיפתה העיקשת של איראן אחר נשק גרעיני – כשם שאכן אירע).

על פי גירסתו של אחמד טומסון, יועצו המוסלמי של טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר היה האחרון ברשימה ארוכה של מדינאים שהוקסמו מקבוצה מרושעת של יהודים ו"בונים חופשיים" שראו את ההתקפה על עיראק כאמצעי להשגת פיקוח על המזרח התיכון. טענה זו (אף כי בלעדי "הבונים החופשיים") חזרה ונישנתה בין השאר ב"נייר עבודה" שנכתב בידי סטפן וואלט, פרופסור באוניברסיטת הארווראד, ועמיתו ג'ון מירשיימר מאוניברסיטת שיקאגו, מיסמך שנדפס בחודש מארס 2006 בחסות בית-הספר היוקרתי למימשל ע"ש קנדי של אוניברסיטת הארווארד – שלא רק הציג את מלחמת עיראק כפרי מוחו של חבר בוגדים יהודי, אלא אף התאבל על חטיפתה המשוערת של מדיניות החוץ האמריקאנית במרוצת כמה עשורים בידי "השדולה הישראלית", שהשפיעה באמצעים בלתי כשרים על המעצמה הגדולה עלי אדמות "להניח בצד את ביטחונה על מנת לקדם את האינטרסים של מדינה אחרת." פעילותה של שדולה היא, כמובן, חלק מעיסוקם היומיומי הפשוט של החיים הפוליטיים, ושדולות "אתניות" או "לאומיות", בין רבות אחרות, הפעילו השפעה רבה על מדיניות החוץ האמריקאנית בהזדמנויות רבות.

שיגשוג עסקי "הַכּוּ בישראל"

לאור כל אלה, אין זה מפליא כי אלה שעשו קריירה מגינוי ישראל והכפשתה בכלי התקשורת, באקדמיה ובחיים הפוליטיים נהפכו לכוכבי-על ולבעלי גישה לנכסים רבי-הערך ביותר בעיתונות ואף זוכים ליותר ויותר הזמנות לביקורים בעולם, המכתים את שמה של ישראל – מאשר יש ביכולתם להיענות לכל ההזמנות הללו. קחו לדוגמה את המהומה שנתעוררה סביב מיסמך ואלט-מירשיימר על אודות "לפיתת-החנק" המיוחסת לפעילותה של "השדולה היהודית" כלפי מדיניות החוץ האמריקאנית. בעוד ששניים אלה (ואלט ומירשיימר) יצאו מגדרם על מנת ללַהֵק את עצמם בתפקידם של אינטלקטואלים נועזים, שנטלו על עצמם סיכון אישי גדול ב"הטיחם את האמת בפני בעלי-הכוח" (ואלט אף ביכה באוזני קהל מוסלמי רדיקלי את העובדה כי עמידתו כנגד ישראל גררה אחריה  השתמעויות  כספיות  שליליות),  האמת היא  כי  המיסמך שלהם הזניקם בִּן לילה מאלמוניות גמורה אל אורות הבמה הציבורית, והעלה ברשתם מקדמה כספית של 750,000$, כפי שדוּוַ"ח, מידיו של מו"ל ניו-יורקי נודע, על מנת להרחיב את  המיסמך שלהם – שלידתו לקויה ורמת-המחקר שבו דלה – לממדיו של ספר; זאת – בנוסף על העובדה שהועמד לרשותו של ואלט בלוג אישי במגזין האינטרנטי רב-הקוראים "מדיניות החוץ". בלכתו בעקבותיהם כעשר שנים מאוחר יותר, חיפש פיטר ביינרט, מי שהיה עורכו של ה"ניו רפובליק", את חמישים דקות הפירסום שלו באמצעות ספר ממאיר באותה מידה.

ועדיין איש לא גילם תופעה זו באישיותו הפרטית כפי שעשה זאת אדוארד סעיד, הפרופסור ללימודים אנגליים וספרות השוואתית באוניברסיטת קולומביה, שהלך לעולמו בספטמבר 2003. במשך עשורי שנים זכה סעיד בכבוד על אומץ-ליבו בתפקידו כתומך הרהוט והנראה ביותר לעין של העניין הפלשתיני. למרות מחאתו המתמדת של סעיד על כך ש"פלסטין... איננה נושא אופנתי ואינה מביאה עמה תגמולים," האמת היא שהיה זה מעמדו כאקטיביסט וכפולמוסן בנושא הפלשתיני, יותר מאשר עבודתו המחקרית או הקריירה האקדמית שלו – שהעניק לו מעמד של ידוען בינלאומי, תשואות, כיבודים ומוניטין  מעל לחלומותיהם הפרועים ביותר של רוב הפרופסורים ללימודים אנגליים. 

סעיד היה פיקח למדי לאמץ לעצמו את העניין הפלשתיני בשנות ה-60 המאוחרות, בתקופה של גידול בסימפאטיה של המערב לגבי ענייני העולם השלישי והאידיאולוגיות האנטי-קולוניאליסטיות, שבתמורה על כך רוממו את האמונה כי הציונות היא אידיאולוגיה אנכרוניסטית  ואפילו בלתי לגיטימית, בעוד שהמאבק הפלשתיני הוא מאבק לחירות. במרוצת שלושת העשורים הבאים לא היה איש חרוץ יותר מאשר סעיד בביטוי סיסמות לוחמי החירות ולשונם האנטי-קולוניאלית שגרמו פיק ברכיים לדורות של אנשי המערב, ואיש לא היה חרוץ יותר ממנו בהציגו את ישראל כלא-כלום מלבד יציר-כפיו הקולוניאלי המלאכותי של  האימפריאליזם המערבי. לא ייפלא אם כך שהשקפותיו על פלסטין חיבבוהו עד מהרה על התקשורת העולמית. ב-1971 כתב סעיד את מאמרו הראשון  עבור העיתון הפריסאי "לה מונד דיפלומטיק" ("הדיפלומטיה העולמית"). ב-1973 הוא החל את השתתפותו ב"ניו יורק  טיימס".  שני  המאמרים הללו התמקדו בסיכסוך הערבי-ישראלי. בסביבות 1977 היה סעיד חבר במועצה הלאומית הפלשתינית ובסביבות 1979 הוא הוציא לאור את ספרו "בעיית פלסטין" והוזמן לפאריס על-ידי כתב-העת "לה טמפס מודרן" ("זמנים מודרניים") להשתתף בסמינר על נושא השלום במזרח-התיכון ביחד עם ז'אן פול סארטר וסימון דה-בובואר בדירתו של הפילוסוף מישל פוקו. הפרופסור הצעיר ללימודים אנגליים, שטרח ועמל באלמוניות כל עוד לא אימץ לעצמו את העניין הפלשתיני, עשה מאז כברת-דרך ארוכה. ייתכן כי סעיד הוא מבקר ספרותי מוכשר, מחקריו המוקדמים על ג'יין אוסטן וג'וזף קונראד אפשר שיש בהם תרומה של ממש לשדה המחקר, אך מנקודה זו ואילך יש לעבודה זו קשר מועט ביותר לפרסומו ולמעמדו. פלסטין נעשתה, כפי שביטא זאת אחד ממעריציו, "כמעט נושא החוזר על עצמו ללא מְצָרִים בעבודתו של סעיד," ולמעשה, כמעט שאי אפשר היה להתוות קו מבדיל בין פולמוסנותו סביב הבעיה הפלשתינאית ובין יתר כתביו.

בדומה לכך נתכבד העיתונאי הבריטי רוברט פיסק על-ידי לגיונות של אוהדים בהפנותו את תשומת לבו של העולם אל דיוו"חיו על העוולות והפשעים שמעוללת ישראל לפלשתינים. בדומה לסעיד, אחת מקובלנותיו העיקריות של פיסק על התקשורת המערבית היא כנגד הדרך שבה היא מציגה את המצב באורח פשטני ומשַׂחקת את מִשׂחקה בהתאם לַדעות הקדומות של קהל צרכני אותה תקשורת בדיווחיה על המזרח-התיכון. אולם ממש כמו סעיד, פיסק עצמו אשם באותו חטא באשר לגישתו אל ישראל. בזיכרונותיו, שראו אור לאחרונה, הוא מספר לנו כי "יש בכך מידה של הקלה כאשר ניתן למצוא  ישראלים  רהוטים ואמיצים  דַיָּם  לאַתְגֵּר  את המנטאליות הקולוניאלית הזאת." למען האמת, ישראלים (שלא כשכניהם הערביים) אינם צריכים להיות אמיצים על מנת לבטא עמדה ציבורית המנוגדת לזו של ממשלתם בכל נושא שהוא – זוהי חברה חופשית שיש לה עיתונות חופשית, ורבים מן המבקרים החריפים ביותר של מדיניות הממשלה מצויים בעמדות-הנהגה בתקשורת, באוניברסיטאות ובשאר מוסדות  הממומנים  על-ידי המדינה. היקפה של גישה חד-מימדית זו בכל הנוגע לדיווּח על ישראל משמעו ששום קורא של פיסק לא יידע דבר על האלימות, האנדרלמוסיה והמהומה ששררו ברקמת החיים של המזרח-התיכון זמן רב לפני שהציונים מטילי-האימה ייסדו את מדינתם. אם אתה מאמין לכך, תאמין לכל דבר. אך אפשר שעל כך בדיוק סומכים גדודים אלה של משמיצי-ישראל.

"היסטוריונים חדשים" ישראליים

    לאחרונה נהפכו "ההיסטוריונים החדשים" הישראליים, שנכנסו אל זירת-הוויכוח הזאת בשנות ה-80 המאוחרות, למוּשֹא של הערצה כחלוצי האנטי-ציונות שבעוז-רוח מתריסים בגלוי כנגד האידיאולוגיה הציונית המדכאת והאפיקורסית. בהכריזם כי הם מגלים וחושפים את "האמת ההיסטורית" על אודות היווצרותה של מדינת ישראל והופעתו של הסכסוך הערבי-ישראלי, הם נהפכו לדמויות מפורסמות הנהנות מן היוקרה, מעסקות המו"לות ומהזדמנויות למסעות-הרצאות ברחבי העולם לפי הזמנתם של מכפישי ישראל.

כפי שתום שגב,  עיתונאי ישראלי ו"היסטוריון חדש" סיפר בהומור לעיתונאי אמריקאני, "אנחנו מופיעים בחתונות ומסיבות בר-מצווה." כל זאת – על אף חוסר הבקיאות של רוב "ההיסטוריונים החדשים" בעולם הערבי - לשונו, תרבותו, מדיניותו וההיסטוריה שלו; על אף טיפולם מרכין-הראש בפלשתינים כבאובייקטיבים פסיביים; על אף אי הצלחתם לחשוף עובדות חדשות או לספק פרשנויות חדשניות; ועל אף העובדה שלאחרונה שוחררו לפירסום ולמחקר מיליוני מיסמכים מתקופת המנדט הבריטי וימיה הראשונים של ישראל, מיסמכים שמתוכם מצטיירת תמונה מובהקת הרבה יותר של התיעוד ההיסטורי, תמונה המנוגדת לחלוטין לקריקטורה האנטי-ישראלית המצויירת בידי "ההיסטוריונים החדשים".

יהודים אחרים, כגון האקדמאי האמריקאני נורמן פינקלשטיין, זכו לקבלת-פנים חגיגית בגרמניה, בין שאר מקומות, בעבור הכרזותיהם הפוגעניות במיוחד כאילו ישראל וקהילות התפוצות ביימו  את  כל נושא  השואה  לטובת  עצמן. גרוע מזה,  כמה יהודים, ביניהם פרופ' משה צימרמן מן האוניברסיטה העברית ופרופ' ישעיהו לייבוביץ', המהוללים בפיהם של סעיד ופיסק, מתחו קווי השוואה בין פעולותיהן של ממשלות ישראל השונות ושל צה"ל  והנאצים.

מאחר שטענות אלו איפשרו לאירופאים לנער מעצמם משהו מאשמתם בנושא השואה, אוּמצו התבטאויות אלו על ידיהם בלהיטות. מִשאל-עם ששימש כברומטר לדעת הקהל האירופית ושנערך בתשע מדינות אירופיות, ותוצאותיו פורסמו בערב יום הזיכרון לשואה בשנת 2004, מצא כי 35.7% מן הנשאלים האמינו ש"על היהודים לחדול לשׂחק את קורבנות השואה."

הנחשול הנוכחי של אנטישמיות ותקיפוֹת יהודים ומטרות יהודיות ברמה שלא נודעה כמוה מאז שנות ה-30 למאה שעברה, נראים כגוררים את העמדה המעוּותת הזאת צעד נוסף הלאה. אם כל היהודים הינם ישראלים, וכל הישראלים הינם נאצים, כי אז הפיכתם למטרות-פגיעה היא לגיטימית. ומובן כי עמדה זו דוּרבּנה בכוח נטייתן של אליטות אירופאיות פוליטיות ואינטלקטואליות ליצור דמוניזציה של ישראל: זיכרו נא את עמוד השער של העיתון "ניו סטייטסמן" מחודש ינואר 2002, בו נראה סמל המגן דויד כשהוא ננעץ כפגיון בדגל הבריטי (ה-Union Jack), כשהכותרת שמתחתיו מציגה את השאלה: "קונספירציה כְּשֵרָה?" (a kosher conspiracy?).  

מלחמת לבנון השניה של 2006 הדגישה פעם נוספת עד כמה נפוצה ורווחת התפיסה המזהה יהודים וישראלים כמיקשה אחת. במהלך משבר זה הוכפלו ההתקפות ומקרי-התקיפה האנטישמיים בבריטניה בהשוואה לחודש יולי 2005 וכך גם הגידול בתופעות מעין אלו (הפעם פי שלושה) במרוצת אותה תקופה בשנה הקודמת. בו-בזמן חוּללו האנדרטה לזכר קורבנות השואה בבריסל ואנדרטת הזיכרון לשואה בברלין וצלבי-קרס צויירו ממש כשם שנעשה הדבר בשני בתי-כנסת בסידני, אוסטרליה ובבית-כנסת אחר בעיירה הברזילאית  קאמפינאס; 20  חנויות יהודיות ברומא נפגעו בידי חוליגנים ונדאליסטיים ואף עליהם צויירו צלבי-קרס, ופקיסטאני-אמריקאני נכנס אל המרכז הקהילייתי היהודי בסיאטל בחודש יולי 2006 ופתח באש על אזרחים יהודיים חפים מפשע, בהורגו אחד מהם ובפוצעו חמישה.

מה שהופך מצב אירועים זה למריר ולמדאיג יותר היא העובדה שהתקשורת ומנהיגים פוליטיים במערב נרתעים לאחור ונמנעים, מאז אסון מגדלי התאומים, למנוע את התפשטותה של האיסלאמופוביה (הפחד מפני הקנאוּת הרצחנית האיסלאמיסטית), בעוד שהאמת היא שאלה הם היהודים, לא המוסלמים, שחייהם הושפעו לרעה כתוצאה מהתרבוּתן של עמדות עויינות – ככלות הכול, אלה הם היהודים, לא המוסלמים של צרפת, שהיגרו במספרים גדולים למצוא להם מחוז-מיפלט מרדיפותיהם. ואלה הם היהודים החשים עצמם פגיעים להתקפות, יהודים שעוּמתו עם האלימות הקיצונית ביותר, ואשר מוסדותיהם – מבתי-כנסת עד לבנייני-קהילה ולמשרדי עיתונים יהודיים – היו תחת משמר משטרתי כבד במשך שנים בגלל מאורעות שהתרחשו במזרח-התיכון. שום קהילה מוסלמית במערב לא נאלצה לנקוט אמצעי זהירות דומים. ובכל זאת, ממש כשם שהפוליטיקאים מתעלמים משיגורי הטילים של ה"חיזבאללה" וה"חמאס" המכוּונים לריכוזי אוכלוסייה ישראליים, אך מאידך גיסא קופצים מעלה ומטה בתגובה על כל מענֶה צבאי של ישראל, הם מתעלמים גם מן המציאות המראה כי אין זו איסלאמופוביה אלא אנטישמיות המהווה את פשע-השיטנה  העיקרי  באירופה,  ויותר  ויותר  גם  בארה"ב,  בקנדה ובאוסטרליה, כאשר גם ישראל וגם הקהילות היהודיות במדינות אלו הן הסופגות את מהלומותיה של אותה התנפלות מרושעת.

סיכום: ישראל והמצפון האנושי

השאלה של אנטי-ציונות ואנטישמיות תידחה ללא כל ספק כ"תעמולה ציונית" על-ידי מתנגדיה הרבים של ישראל. אך למעשה, דחייה זו לא זו בלבד  שהיא  מנוגדת לתבונה שידה  על  העליונה בקרב אקדמאים ואינטלקטואלים ישראליים, שלגביהם מתפרשות טענות אלה באורח מעשי כחרם, אלא שהיא קוראת תיגר על אחד מעקרונותיה הבסיסיים ביותר של הציונות – שבריאתה של מדינה יהודית, אליה יתכנסו יהודי התפוצות וייהפכו לאזרחים נורמאליים, תפתור את "הבעיה היהודית" ותקהה, גם אם לא תבטל לחלוטין, את עוקצה של תופעת האנטישמיוּת.

מה שקו-מחשבה זה של אבות הציונות לא לקח בחשבון, מכל מקום, הוא – שהדעות הקדומות והאובססיות שנשמרו מאז ביחס ליחידים יהודיים ולקהילות יהודיות  יועברו ויוצמדו אל המדינה היהודית. אם טרם ייסודה של ישראל נתקלו היהודים ביחס תיעוב בשל חוסר-אוניהם, הרי שכעת הם נתעבים מחדש דווקא בגלל כוחם הפיסי והפוליטי שנתגלה כחידוש, כפי שמעידה הביקורת החוזרת ונשנית כלפי ישראל על מה שלכאורה הוא "שימושה הבלתי-מידתי בכוח" בכל פעם שהיא מגינה על עצמה כנגד התקפות טרור חסרות-אבחנה המבוצעות ע"י קבוצות המחוייבות להשמדתה.

במשך אלפי שנים נתפס העם היהודי, במילותיו של הפילוסוף הדגול מרטין בובר, כרוח-רפאים ממיטת-רעה וחסרת-בית. עַם זה, שהתנגד להכללתו בשום קטגוריה שהיא, התנגדות שהאומות האחרות מעולם לא היו מסוגלות להתרגל אליה לחלוטין, היה תמיד הקורבן הראשון של תנועות פנאטיות ודעות קדומות מרושעות, ונצרב בו אות-הקלון שכאילו הוא-הוא הגורם והסיבה לפורענויות המוניות. כפי שכתב פעם היינריך היינה, בעצמו יהודי מומר, היהדות היא "קללת המשפחה המתקיימת אלף שנים"; ואין זה משנה עד כמה ניסתה היהדות לשנות מצב זה, מצבו של עם ישראל –  ממש  כשם  שניסו  לעשות זאת יחידים יהודיים וקהילות יהודיות – עובדה היא, כי היא מעולם לא היתה מסוגלת להימלט ממציאות מטרידה זו.

ואמנם, זוהי מחשבה מעציבה ומדכדכת. אך כלום מצוי כל הסבר אחר שהוא לשאלה: מדוע יותר מ-60 שנה לאחר כינונה נשארת ישראל המדינה היחידה בעולם שאזרחיה מוצגים כיורשי הנאצים; שכלכלתה נתקלת בקריאות אכזריות להטיל עליה עיצומים, חרמות ודחייה; שמדיניותה ופעולותיה בכל ימות השנה נתקלות בהאשמות מצד הקהילייה הבינלאומית, וזכות-קיומה נתונה בהתמדה לפולמוס ולקריאת תיגר?

אהוד: פרופ' אפרים קארש הוא ראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת קינגס קולג' בלונדון. הוא נחשב למבקר חריף של "ההיסטוריוני החדשים" – קבוצת האקדמאים הישראליים שלטענת קארש "שקועים במלאכת שיכתוב ההיסטוריה הישראלית על פי דפוס שהוא פרי רוחם, ואשר כל קשר בינו לבין המציאות ההיסטורית מקרי בהחלט."

בתקופה הקצרה שבה שהיתי במרכז ללימודים עבריים בירנטון, אוקספורד, יכולתי לעמוד מקרוב באיזו מידה "היסטוריונים חדשים", יהודים, וגם ישראלים וישראלים-לשעבר, באנגליה, שונאים את פרופ' אפרים קארש ומשתדלים לגמד את מעמדו – מפני שהוא אולי היחיד שמוקיע את הזיופים ההיסטוריים שלהם ואת הקריירות שהם עושים על חשבון שנאת ישראל.

* * *

מועדון המכון של מכון ז'בוטינסקי מזמין למפגש שישי:

הזמנה למועדון המכון של מכון ז'בוטינסקי:

הסברה ופוליטיקה – 3.2.2013

בהשתתפות: ד"ר עוזי אלידע (אוניברסיטת חיפה)

על מעבר עיתונאים לפוליטיקה:

השוואה היסטורית בין המודל הצרפתי לישראלי.

מר ניצן חן (מנהל לשכת העיתונות הממשלתית)

מגבלות ההסברה הישראלית –

האם מבצע "עמוד ענן" מבשר על שינוי בתפישה?

המפגש יתקיים ביום ראשון, כ"ג שבט תשע"ג 3.2.2013, בשעה 18.00

במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

דמי השתתפות: 40 ₪ / כיבוד קל.

מומלץ להירשם מראש במזכירות המכון (סוניה) בטל' 03-5287320, שלוחה 4

* * *

זיוה גל

בַּמִּטְבָּח תְּלוּיָה מוֹדָעָה בְּעִבְרִית:

"אֲסוּרָה הָהֲאָכָלָה לַחֲתוּלִים" אוֹ מַשֶׁהוּ בַּסִּגְנוֹן. אֲבָל

אִם תַּבִּיט בָּהֶם תִּרְאֶה אוֹתָם מַעֲלֵי בָּשָׂר

מִתְפַּנְקִים-מֲתְכַּנְּסִים בְּתוֹךְ עַצְמָם

מוּל הַשֶּׁמֶשׁ

עַל אֵדֶן הַחַלּוֹן, בְּכַר הַדֶּשֶׁא בְּכָל מִינֵי צְבָעִים

לְבָנִים, שְׁחוֹרִים, מְנוּמָרִים כְּמוֹ הַחוֹלִים: עַרְבִים, יְהוּדִים, חַיָּלִים

עִוְּרִים, חֵרְשִׁים, פִּכְּחִים מִכָּל הַיִּשׁוּבִים: מוֹשָׁבִים, קִבּוּצִים, עֲיָרוֹת

כְּפָרִים וְעָרִים מִי מֵהֶם יָחִיד מִי מֵהֶם בְּצֶמֶד בְּכָל הַגִּילָאִים לְכָל אֶחָד

פִּנָּה קְטַנָּה מִשֶּׁלּוֹ וְזִכָּרוֹן. מַר בְּדֶרֶךְ כְּלָל. אִשָּׁה אִבְּדָה אֶת בְּנָהּ

חַיָּל מֻכֶּה אֹנֶס

"הֵם מְסֻכָּנִים!" גּוֹעֶרֶת הַמּוֹרָה וּמַזְהִירָה אֶת הַדּוֹר הַבָּא,

אֶת הָאֹזֶן הַמַּעֲלָה גֵּרָה כָּךְ הַבּוּרִים רוֹמְסִים אוֹתָם קוֹרְאִים

לַסַּכָּנָה. מֻכֵּי חֲרָדָה חוֹשְׁשִׁים לָצֵאת מִן הַבִּנְיָן מוּל הַמַּזְגָן

וְהַמֵיחָם רְגִישִׁים-מֲתְכַּנְּסִים בְּתוֹךְ עַצְמָם. הַחֶבְרָה מְנַדָּה

אוֹתָם: "אֲסוּרָה הָהֲבָנָה כְּלַפֵּי הַחוֹלִים" אוֹ מַשֶּׁהוּ בַּסִּגְנוֹן.

עֲזוּבִים לְנַפְשָׁם כְּמוֹ הַחֲתוּלִים.

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

24. אילן מאליונֶר

אצל אילן מאליונר הכסף זורם כמו מים. שמואל אביו חינך אותו:

"קח אילן כמה שתרצה! קח! כאשר אני הייתי בגילך אכלתי חרא. סטירות קיבלתי, לא כסף. חצי גרוש לכוס גזוז לא נתנו. כל פעם שמעתי: שְׁתֵה מים! – שתה מים! זה בריא! קח לדרך סנדוויץ'! תאכל רק בבית! פלאפל זה מביא צהבת! ­– בגזוז יש חיידקים! הצבע שלו רעל! –

"אז אחר-כך שנים לא הייתי יכול לעבור על יד קיוסק בלי לשתות משהו, לבזבז, הבטן מתפוצצת אבל העיקר להרגיש שאני לא מוגבל. אז קח אילן חַבּוּב ותבזבז ת'כסף גם אתה. זה ממילא על חשבון מס-הכנסה. אם יראו בהצהרת-הון שיש לי יותר מדי – תיכף יגידו שהעלמתי מהם תקבולים. אבל אם בזבזנו ת'כסף, אני בסדר. לכן אנחנו נוסעים שלוש פעמים בשנה לחוץ-לארץ, כאילו בשביל הביזנס, יַעַנִי. אז יאללה, תיהנה מהחיים אילן כל זמן שאתה צעיר, ואל תשכח להביא קבלות, בייחוד על מוניות ומסעדות, שזה אני יכול להכניס לתשלומים של העסק בתור הוצאה מוּכרת. ככה אנחנו מורווחים פעמיים על חשבון מס-הכנסה – גם מבזבזים משלהם, וגם זה יורד מהתקבולים ברוטו ומקטין ת'כנסות נטו. אבל זה כסף קטן. שלא תחשוב שמזה בא לנו הכסף הגדול. כסף בא מכסף. צריך רק לדעת איך. סמוך על אבא שלך!

"אתה רוצה לדעת איך? –  הנה, תן לי משלך ת'אלף מהאלפיים שנתתי לך, ואני משקיע לך אותם, בוא נאמר – חצי באגרות-חוב ובכתבי אופציה הניתנים להמרה באגרות-חוב של טבע ושל מלונות דן; וחצי, בוא נאמר – במניות של אלביט 1, של דנבאר אג"ח ושל כלל תעשיות 1; ואתה עוד תראה איך אני אקפיץ... איך? – סמוך, יש גם מידע פנימי... חברים, עיתונאים, שטינקרים... תלמד חבוב, תלמד... וכשתדע, תתחיל גם להשקיע ת'כסף על אחריותך..."

ואילן מאליונר מעריץ את אבא וסומך עליו, אבל גם לומד להשקיע בעצמו, מרוויח, ובא לבית-הספר בכיסים מלאים שׁרֵתים ועגנונים. גולדָאים הוא כמעט לא מחזיק, ובוודאי שלא אשכולים, כי הם כסף קטן בשבילו. הוא לבוש זרוק אבל תמיד איכות א"א, מהחנויות הכי יקרות. יש לו דירה קטנה לעצמו בקומת הקרקע בווילה המשפחתית. שמה יש לו שתי מערכות מחשב: אחת IBM עם מודם קשור לבנק הפועלים בשביל לתת הוראות, ומערכת אחת מקינטוש עם תוכנת מוסיקה שהיא בלבד עלתה אלף וחמש מאות דולר, חיבור לסינטיסייזר DX7 של יאמאהה, סאמפלר, מכונת-תופים ומערכת-הגברה. יש לו טלוויזיה צבעונית, וידאו-טייפ ומצלמת וידאו משוכללת עם מכונת-עריכה, שאפשר להסריט ולהעתיק באמצעותם כמה שרוצים. יש לו... מה אין לו? – מביאים סרט כחול עם צ'יצ'ולינה מוצצת ומעתיקים, מפתים לפעמים איזו פריקית להתפשט, שמים לה מוסיקה או מחברים במיוחד, ומצלמים, רק לשימוש ביתי, והחבר'ה אוהבים לצאת איתו כי הוא מזמין. תמיד. גם חיבר את המוסיקה לתחרות-היופי של פורים, בבית-הספר.

ויש לו עוד מנהג אחד, לאילן – לבקש מכל חבר להשקיע באמצעותו. לא חשוב, כל סכום, אפילו קטן. הוא מנהל רישום של ההשקעות על גבי טבלה שהכין בעזרת תוכנת לוטוס עברי, ומוציא כל פעם במדפסת דפי עידכון לחברים. יש לו גם כלל למשקיעים אצלו – "תודיע לפחות שלושה ימים קודם, ותקבל ת'חצי הסכום עם עליית הערך. תודיע ותחכה עוד שלושה ימים – תקבל ת'חצי מחצי, זה רבע, עם עליית הערך, וככה הלאה. מסכים? – סמוך!"

תחילה התלהבו החברים והיו פודים אצלו סכומים מיד כאשר ההשקעה הראתה רווח כלשהו, אבל המחצית שנשארה כבר הניבה רווח קטן יותר. לכן, לאחר זמן חדלו לפדות, והשקיעו אצל אילן כל סכום שעמד לרשותם.

השמועה עברה גם לכיתות אחרות, בהפסקות היו מצטופפים אצלו להשקיע. וככה אילן מאליונר כבר ניהל תיק השקעות נאה, באמצעות המודם, בחשבון שנפתח על-שם אביו שמואל, כי הוא עצמו עדיין קטין. רבים רצו להשתייך לחוג המיוחס של אלה היוצאים עימו לבלות, ומוזמנים לדירתו לראות סרטים צִ'יצ'וֹלְיָאנִים, אבל הוא נשאר נאמן לחברים בכיתה, ולבודדים מכיתות אחרות שהשקיעו באמצעותו סכומים גדולים במיוחד. קראו להם בשם: "החוג הנוצץ". גם על הבנות שבילו איתם השפיע אילן מאליונר להשקיע אצלו.

*

יום אחד, בשיא עליות השערים, החליט אילן שהמשחק נגמר. אם ייפול – יישאר בידו פחות ממה שנתנו לו החבר'ה. הוא מכר את כל התיק ברווח נאה, למרות שאיש מהחברים לא ביקש ממנו לממש רווחים, והשקיע את הכסף בפז"ק, פיקדון זמן קצוב, שנותן ריבית קטנה אבל ללא עמלות ומבלי כל חשש שסכום הקרן יפחת.

*

שבוע ימים התנודדה הבורסה, אחר החל מסתמן המיפנה. התרחש בינתיים גם משבר בממשלה, היו מהומות אדירות במזרח-אירופה, ארה"ב הודיעה שתצמצם את הסיוע השנתי לישראל. בתוך שלושה ימים נפלו השערים בעשרות אחוזים, והארץ נתקפה בהלה.

למחרת, בבית-הספר, בבוקר, הקיפו את אילן מאליונר תלמידים נסערים.

"אל תדאגו. לא הפסדתם. סמוך. הכול בסדר." הרגיע אותם בחיוך.

"איך?"

"כבר לפני יומיים יצאתי עם כל התיק. מחר כל אחד יקבל ת'מלוא ההשקעה שלו, לפי הערך של לפני יומיים!"

"יופי! כל הכבוד!" הריעו לו, הרימו אותו והלכו עימו סביב חצר בית-הספר, כשהם שרים בצעקות שמחה: "אילן מאליונר כארז / אילן מאליונר כארז / אילן מאליונר כארז / כולנו פה אחד!..."

*

וכך היה. הם קיבלו את השקעותיהם חזרה, עם רווח קטן, לפי יום הערך האחרון שלפני הירידה. בידי אילן נותר הפרש של עוד כחמישה ימי ירידת-ערך על התיק כולו, מהתאריך שהחליט למכור בשיא, על דעת עצמו, ועד ליום שמכר-כביכול, כדי להציל את החברים, פלוס הריבית פז"ק.

מלא-גאווה חזר הביתה והרים טלפון לאביו, בעבודה, כדי לספר לו כיצד ניהל נכון את התיק. החברים לא הפסידו ולא איבדו את אמונם בו, והוא גם הרוויח.

להפתעתו לא היתה תשובה. גם הבית היה ריק. היו כל מיני שיחות טלפון מוזרות, שבהן שאלו על האב, ופעמים גם קיללו ואיימו.

רק לפנות-ערב הגיעה האם, בדמעות.

"איפה אבא?"

"נעלם. אל תשאל, אולי מאזינים. הרבה זמן לא נראה אותו. ועכשיו אנחנו צריכים לעזוב מיד את הבית ולהסתתר אצל דודה עדנה, בגלל הנושים. איזה אסון!"

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

לטל ליפסקי וגל פדה

ברכות חמות ליום נישואיכם החל היום

מכל שלוחות המשפחה

מהצד הליפסקי

* * *

מכללת לוינסקי לחינוך

בית הספר לחינוך מוזיקלי (המדרשה למוזיקה)

"סלינו על כתפינו – הורה עלי עלי"

המופע השמיני בסדרה על חלוצי הזמר העברי והחינוך המוזיקלי

ערב מחווה למלחינים

ידידיה אדמון ויואל ולבה

עורך – אליהו הכהן

בהשתתפות:

מקהלת העפרוני הצעירה בניצוח נתלי גולדברג

מקהלת בית הספר לחינוך מוזיקלי

מקהלת "המיולה"

יוסי לוי – גיטרה, מאשה אדלסון וז'אנה קופילב - פסנתר

מנצח – רון זרחי

המופע מתקיים בשני מועדים:

מועד ראשון: יום ראשון 20.1.2013 בשעה 19:30

מועד שני: יום ראשון 27.1.2013 בשעה 19:30

באודיטוריום של מכללת לוינסקי, רחוב שושנה פרסיץ 15, קרית החינוך, ת"א.

רכישת כרטיסים – רגיל 80 ₪, גמלאי/ותיק 65 ₪, נוער 45 ₪

בטלפון 03-6901617  - אודליה שיגריס, דוא"ל:  shigris@levinsky.ac.il

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם הסתיימה כבר הקליטה המוצלחת של יהודי רוסיה? לא? אז מדוע הם לא עולים על קברו של הבאבא סלי לתנות את קיפוחם הנמשך והולך ואת ענותם הצודקת ומדוע הם לא מדליקים נרות ולא מקטירים מופלטות? מה, הם לא רוצים ללמוד מחלק מן המרוקאים איך מושכים את הקיפוח העדתי ואת מאפייניו מדור לדור ובלי לימודי ליבה?

* בגיליון האחרון כתבנו על הסרט המדובר והעטור שבחים, "אהבה", שמתאר חיי אהבה של זוג קשיש בפריס, כאשר האישה נעשית חולה במחלה ניוונית שאין ממנה מוצא עד הקץ הבלתי-נמנע. עכשיו עולה בדעתנו שהסרט הארכני והמשעמם הזה, אם כי עשוי למופת – יש בו גם דילמה מוסרית חזקה מאוד. האם הוא מעודד המתת-חסד של חולים סופניים? נותן עידוד נפשי ומוסרי לאנשים הנמצאים במצב דומה ומוכנים לשים סוף לחיי יקיריהם וגם לשלם על כך בחייהם, בהתאבדות? – לא פשוט.  מאוד לא פשוט. יהיו אנשים שיקבלו בסרט עידוד לרצח ולהתאבדות בנסיבות דומות.

* ברכות לח"כ שלי יחימוביץ, להיבחרה לתפקיד ראש האופוזיציה – כדי להזכיר לנו מדי פעם עד כמה לא חכמה, עד כמה הזויה ומוכת שיגעון-גדלות היא – בתפקיד יו"ר העבודה! – ועכשיו יש לקוות כי העבודה, באופוזיציה – לא תתפורר כמו מפלגת "קדימה". וטוב שכבר מרבית מנהיגי מפא"י מהדורות הקודמים הלכו לעולמם, כדי שלא לחזות בביזיון ההיסטורי של מפלגתם, שפעם הנהיגה את המדינה.

מי יגלה עפר מעיניך, שרגא נצר? – ובהזדמנות זו ברכות לאחרון "צעירי מפא"י" בן ה-96 – אהוביה מלכין! – [שבשעתו כעורך ספריית אופקים ב"עם עובד" קבע כי ספרנו "אין שאננים בציון" לא ראוי לדפוס! – אבל לאחר שנים, בזכות פצ'י מקבוצת יזרעאל, בכל זאת הוציאוֹ לאור!]

* לוחמת החירות המפורסמת, מירלי אוורס-ויליאמס, בנאומה היום [21.1] בטקס השבעתו של אובמה לכהונתו השנייה, טעתה טעות מחפירה, ומן הסתם תיזכר בהיסטוריה, כשקראה לו הנשיא ה-45! – כהונה שנייה לא משנה את היותו הנשיא ה- 44! – העובדה שאת כל הנאום שלה היא קראה מן הכתב, רק החמירה את משקל הטעות הבלתי נסלחת הזו.

שלחתי הערתי זו [באנגלית, כמובן] לתחנות הטלוויזיה וכו' בארה"ב. 

באהבת הדיוק, האמת והצדק,  בן בן-ארי

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן. אין מדובר בנו עצמנו, אנו רק שליח!

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

* קוראים ששלחו אלינו בקשות לקבלת צרופות בחודש-חודשיים האחרונים וטרם נענו מתבקשים לא להיעלב אלא לשוב ולפנות אלינו כי קשה לנו לעמוד בעומס.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2470  נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,054 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,442 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-79 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל