גיליון מס' 811

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ז בשבט תשע"ג 28 בינואר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בְּיוֹם הַשּוֹאָה הַבֵּינְלְאֻמִּי. // ד"ר אברהם וולפנזון: ביבי ניצח בבחירות, מבט-על בתוצאות המעשיות. // יוסי אחימאיר: ה"מצודה" דוממת. // מתי דוד: לאן נעלם השלום? – יהודה דרורי מעיר. // יהודה דרורי: מצעד הפאשלות של שלי יחימוביץ. // אלי מייזליש: ולמרות הכול: הליכוד ניצח. // דיווח לא מאומת: פיצוץ במתקן גרעין באיראן. // תקוה וינשטוק: 1. חותמות מן העבר להווה. 2. מבוך במוזיאון. 3. ראיתי בעיר. // מרדכי קידר: בצבת הג'יהאד. [ציטוט]. // עוז אלמוג: כותל המזרח שלי. // יצחק שויגר: ט"ו בשבט. // נתן זך: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה. [ציטוט]. // אלישע פורת: ועוד לעניין גבי דניאל – בנימין הרשב. // יש לי געגועים לַקְלִיט שֶׁלָךְ, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // רות ירדני כץ: 1. המלכודת של יחימוביץ'. 2. "איטליה הקטנה" – מסעדה. 3. על מופז – לא יכולה להתאפק. // אדיר כהן: שלושה שירים. // אורי הייטנר: 1. יומן בחירות 2013 (ל'). 2. החיה הגזענית ואוהדי בית"ר ירושלים. 3. עלייתה ונפילתה של "קדימה".  // משה גרנות: המשורר והשיר, על ספר שיריו של יואב חייק "על קו המשווה". // יוסף עוזר: הנה הצמח קם. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 25. ניבה בַּבְּלַתְקָה. // מקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

בְּיוֹם הַשּוֹאָה הַבֵּינְלְאֻמִּי

בְּדִיּוּק אֶתְמוֹל צִיֵּן כָּל אִיש-מַצְפּוּן בְּעוֹלָמֵנוּ

מָה שֶמִּתְקָרֵא אֶצְלֵנוּ יוֹם-שוֹאָה בֵּינְלְאֻמִּי

וּבִפְרָט שֶמוּל כִּזְבֵי כָּל מַכְחִישֵי שוֹאַת עַמֵּנוּ

וּלְנֹכַח תְּחִיָּתוֹ שֶל גַּל עָכוּר וּתְהוֹמִי

הַגּוֹבֵל בְּאַנְטִישֵמִיּוּת גְּלוֹבָּלִית הַפּוֹגַעַת

מִדֵּי פַּעַם בְּפִנַּת-תֵּבֵל אַחֶרֶת בִּיהוּדִים

רַק מִשּוּם שֶיְהוּדִים הֵם, מִתְבַּקֵּש סוֹפְסוֹף לָגַעַת

בְּשָרְשָּהּ שֶל מַגֵּפָה זוֹ שֶכֻּלָּנוּ לָהּ עֵדִים.

וְצָרִיך לוֹמַר מִיָּד, בְּלִי גִנּוּנִים שֶל דִיפְּלוֹמַטְיָה

שֶאֶפְשָר לִהְיוֹת בְּעַד אוֹ נֶגֶד הַהִתְנַחְלֻיּוֹת

וּבְנִיָּה בְּשֶטַח E, אַךְ רַק תָּמִים מְאֹד אוֹ שָטְיָא

יַאֲמִין כַּיּוֹם לְכָךְ שֶאוֹתוֹ גַל הִתְנַכְּלֻיּוֹת

שֶל כְּנֻפְיוֹת הַבִּרְיוֹנוּת הָרַצְחָנִית, זוֹ הַבּוֹחֶרֶת

קָרְבָּנוֹת יְהוּדִיִּים חַסְרֵי-מָגֵן כְּטֶרֶף קַל,

מְקוֹרוֹ בִּמְדִינִיּוּת יִשְׂרְאֵלִית זֹאת אוֹ אַחֶרֶת

שֶהֲרֵי עוֹד שוּם אֶזְרָח אַנְגְּלִי אַף פַּעַם לֹא נִתְקַל

בִּתְקִיפָה שֶל חוּלִיגָנִים אַנְטִי-בְּרִיטִיִּים בְּאוֹקְלֶנְד

אוֹ גָ'מַיְקָה אוֹ וַנְקוּבֶר רַק בְּשֶל אוֹתוֹ עִמּוּת

בֵּין אַרְצוֹ לְאַרְגֶּנְטִינָה עַל שְלִיטָה בְּאִיֵּי פוֹקְלֶנְד

וְעַל שוּם תּוּרְכִּי אוֹ צָרְפָתִי עוֹד לֹא נִגְזַר לָמוּת

מִיָּדָיו שֶל בִּרְיוֹן סוּרִי עַל סִפּוּחַ לְלֹא רֶתַע

שֶל פִּסָּה מִשֶּטַח סוּרְיָה בּוֹ צָרְפַת שִמְּשָה קַבְּלָן

כְּשֶמָּסְרָה לְתוּרְכִּיָּה שְלִיטָה בִּמְחוֹז אָלֶכְּסַנְדְּרֶטָה

שֶעַל כָּךְ הָרָשֻיּוֹת בְּסוּרְיָה לֹא פּוֹצְחוֹת קוֹלָן

(מָה שֶאֵין כֵּן עַל שִבְתֵּנוּ בַּגּוֹלָן) – כָּךְ שֶבְּלִי מֹרֶךְ

אוֹ פּוֹלִיטִיקְלִי קוֹרֶקְטְנֶס יֵש לוֹמַר כִּי כָּל טֵרוּף

הַחַיְדַּק הָאַנְטִישֵמִי בֶּן אַלְפֵי שְנוֹת אוֹתוֹ צֹרֶךְ

אוֹבְּסֵסִיבִי בְּשָׂעִיר לַעֲזָאזֵל וְשַׂק-אִגְרוּף

שֶל נוֹצְרִים וּמוּסְלְמִים בְּנֻסַּח עֲלִילַת דַּמֶּשֶׂק

אוֹ כְּזָבָם שֶל מִשְפַּט בֵּילִיס, מִשְפַּט דְּרַיְפוּס וּמִשְפַּט

הָרוֹפְאִים הַיְּהוּדִים בִּתְקוּפַת סְטָלִין, הוּא הָעֵסֶק

שֶל אוֹתָהּ יוּדֵאוֹפוֹבְּיָה פָּתוֹלוֹגִית בָּהּ נִכְפַּת

גּוֹרָלֵנוּ לִשְטִיפוֹת מוֹחוֹ שֶל כָּל הָמוֹן חָשוּךְ

בּוֹ תַפְרִיט הַזְּאֵבִים הוּא בְּשַׂר הַכֶּבֶשׂ הַנָּשוּךְ.

אַךְ יֵש צֹרֶךְ לֹא פָּחוֹת בְּתַקִּיפוּת לֹא מִתְפַּשֶּרֶת

לְהוֹקִיעַ בְּלִי רַחֵם אֶת אוֹתוֹ יַחַס גַּס, מַחְפִּיר

בּוֹ כֻּנּוּ פְּלִיטֵי שוֹאָה בַּשֵּם "סַבּוֹנִים" כְּמַזְכֶּרֶת   

מֵאוֹתָם אַרְצִישְׂרָאֵלִים שֶטָּפְלוּ בָּם לְמַכְבִּיר

גִּנּוּיֵי חֶסְרוֹן גְּבוּרָה וְנִכְנָעוּת שֶל "צֹאן לַטֶּבַח"

כְּשֶבָּאָרֶץ, מִסִּבּוֹת בְּרוּרוֹת מְאֹד, הֻצְמַד מִיָּד

לַמֻּשָּׂג "גְּבוּרָה" פֵּרוּש יָחִיד, זֶה שֶצֻּיַּן לְשֶבַח

בִּדְמוּתָם שֶל פַּרְטִיזָנִים הַלּוֹפְתִים רוֹבֶה בַּיָּד.

כִּי מַמָּש כְּשֵם שֶאֵין צוּרַת אֶנֶרְגִּיָּה בּוֹדֶדֶת

וְאֶנֶרְגִּיָּה סוֹפְסוֹף צוּרוֹת שוֹנוֹת לָהּ בְּתַכְלִית

שֶלְּכָל אַחַת מֵהֶן מִלַּת-אִפְיוּן שוֹנָה מֻצְמֶדֶת:

כִּימִית, טֶרְמִית אוֹ מֵכָאנִית וַאֲפִלּוּ חַשְמַלִּית –

כָּכָה יֵש גַּם לַגְּבוּרָה מִגְוָן שֶל גִלּוּיִים בְּפֹעַל

שַגַּם בְּלִי רוֹבֶה כֻּלָּם הֵרוֹאִיִּים בָּהּ-בְּמִדָּה 

כְּמוֹ לֶכְתּוֹ שֶל יָאנוּש קוֹרְצָ'ק אֶל מוֹתוֹ בַּעֲלוֹתוֹ עַל

הָרַכֶּבֶת שֶתּוֹבִיל אֶת חֲנִיכָיו לַהַשְמָדָה

אוֹ כְּמוֹ מוֹת צֶ'רְנִיאָקוֹב שֶהִתְאַמֵּץ בְּגֵטוֹ וַרְשָה

לְהַצִּיל רַבִּים בְּתַפְקִידוֹ כְּרֹאש הַ"יוּדְנְרָאט"

וּכְשֶנִּצְטַוָּה לִשְלֹחַ אֲלָפִים לָמוּת גָּבַר שָם   

מַצְפּוּנוֹ עַל רְצוֹנוֹ לִחְיוֹת – וְהִתְאַבֵּד בְּלִי חַת.

אוֹ כְּמוֹ דוֹקְטוֹר רִינְגְּלְבְּלוּם שֶכְּבָר יָדַע כִּי אֵין לוֹ דֶרֶךְ

לְמַלֵּט עַצְמוֹ מִמָּוֶת אַךְ עֲדַיִן הִתְעַקֵּש

לְהַחְבִּיא עָמֹק בִּסְלִיקִים אֶת תִּעוּד גְּבוּרַת הַמֶּרֶד

שֶכַּיּוֹם, רַק בִּזְכוּתוֹ, יוֹדְעִים אָנוּ מָה הִתְרַחֵש.

אוֹ כְּמוֹ צַיְטְלִין שֶעָמַד בָּ"אוּמְשְלָאג-פְּלָאץ" לָבוּש קַפּוֹטָה

וְעִם שְטְרַיְמְל עַל רֹאשוֹ בְּהַפְגָּנַת זֶהוּת שֶכְּמוֹ

זָעֲקָה כִּי גַאֲוַת-הַיְּחִידָה שֶלֹּא נָמוֹטָה

חֲזָקָה בָּאִיש הַזֶּה מִיֵּצֶר-הַקִּיּוּם עַצְמוֹ.

וּמַמָּש כָּךְ כְּשֶלִּמֵּד שָם אָלֶ"ף-בֵּי"ת בְּכִתָּה אָלֶ"ף

הַמְּשוֹרֵר יִצְחָק הוּא אַיְזִיק קָצֶנֶלְסוֹן שֶכָּתַב

עַל הָעָם הַיְּהוּדִי שֶנֶּהֱרַג כְּשֶכְּבָר יָדַע לֵב

הַמּוֹרֶה כִּי לֹא יֵצְאוּ חַיִּים לֹא הוּא, לֹא תַלְמִידָיו

וְהִירְש גְּלִיק, מִי שֶחִבֵּר בְּעֹז אֶת "שִיר הַפַּרְטִיזָנִים"

וְהִצְהִיר "מִיר זַיְנֶען דוֹ" ("אֲנַחְנוּ פֹּה") כְּשֶרַע וָמַר

הָיָה כָּל מָה שֶרָאָה אַךְ חֲבֵרָיו, שְלוּפֵי נָאגָאנִים

נִלְחֲמוּ בַּמִּפְלָצוֹת הַנָּאצִיּוֹת עַד סַף הַגְּמָר.

אוֹ גְבוּרַת הָאִמָּהוֹת שֶשִּנְּנוּ כְּשוֹמְרוֹת נֶדֶר

אֶת פְּסוּקֵי "מַה נִּשְתַּנָּה" לְיַלְדָּתָם וּלְיַלְדָּם

בְּיָדְעָן כִּי אֵין סִכּוּי שֶיִּשְׂרְדוּ עַד לֵיל הַסֵּדֶר

אַךְ הוֹסִיפוּ בִּקְרוֹנוֹת טְרַנְסְפּוֹרְט-הַמָּוֶת לְלַמְּדָם.

וְאִם זֹאת אֵינָה גְבוּרָה גַם בְּלִי רוֹבֶה בְּיָד לוֹחֶמֶת

וְאִם זֹאת אֵינָהּ הֵרוֹאִיקָה שֶל עַם לֹא מְנֻצָּח

שֶנִּרְדַּף אַךְ עִקְּשוּתוֹ לִחְיוֹת הִנָּהּ עֻבְדָּה קַיֶּמֶת

וְכוֹחוֹ, כְּמוֹ עוֹף-הַחוֹל הַקָּם מֵאֵפֶר, לֹא נִרְצַח –

אָז פִּשְרָהּ שֶל שוּם גְּבוּרָה אֵינוֹ מוּבָן לְאִיש כָּמוֹנִי

וְלָכֵן אִם בִּמְדִינַת הַיְּהוּדִים כַּיּוֹם עוֹד יֵש

גַּם נִצּוֹל-שוֹאָה אֶחָד הַחַי חַיֵּי מַחְסוֹר וָעֹנִי

אָז כֻּלָּנוּ, רַבּוֹתַי, צְרִיכִים יוֹם-יוֹם לְהִתְבַּיֵּש.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

ביבי ניצח בבחירות

מבט-על בתוצאות המעשיות

בעיני מדע-המדינה, בניתוח קר ומדוייק – מזלו הטוב של בנימין נתניהו שיחק לו גם הפעם. נמנה, בקצרה, את הסכנות שמהן ניצל:

[1] היתה סכנה, שמפלגות המרכז-שמאל תתלכדנה סביב מנהיגותו של אהוד אולמרט ותאיימנה על המונופול הפוליטי של ביבי כמועמד יחיד לכינון קואליציה ממשלתית בראשותו.

ה"אגו המנופח" של שתי היריבות – ציפי לבני ושלי יחימוביץ – מנע מראש סכנה זו.

[2] היתה סכנה, שה"פייגליניזם" שאכל בכל פה ברחבי הליכוד, ימנע מביבי גמישות גם בהקמת קואליציה, וגם ביחסיו עם אובמה. ה"תספורת" המקוצרת/מקַצרת שעבר הליכוד בבחירות גרמה לאובדן קולות קיצוניים. כל מנדט ש"עבר" מביבי ליאיר לפיד נהפך מח"כ "פייגליני" לח"כ שקול יותר בדעתו.

[3] היתה סכנה, שהעסקנים הוותיקים במרכז הליכוד יכשילו כל שינוי בשיטת-המימשל.

[כי לאחר שנבחרו בשיטה היחסית – יכשילו, כהרגלם, כל שינוי שיסכן את כיסאם]. המצב השתנה לאחר שנותרו מאחור, מחוץ לרשימה: כישלונם של נציגי הסניפים והיעדרם מהכנסת  עשוי לעשותם פתוחים יותר לתמורות בדרך-ההיבחרות, ולהפנות אותם, לתועלתם, לתמוך בשינוי שיטת-הבחירות, מיחסית-ארצית לאזורית – כדי שכל אזור יזכה בייצוג. זה טוב גם לחיזוק הברית של ביבי עם שותפתו הבכירה החדשה "יש עתיד".

[4] היתה סכנה, שביבי יהיה כבול בידי הרוב במפלגתו וב"גוש", ותוכתב לו מדיניות קיצונית ובלתי-שקולה. במצב הנוכחי, יכול ראש הממשלה לתמרן בין שמאל וימין – ולהשיג רוב קואליציוני וגם פרלמנטרי לכל כיוון שיחליט להשיט בו את ספינת-השלטון.

[להשוואה בלבד: ביומנו מיום 16.6.1963 – יום התפטרותו האחרונה והסופית מראשות הממשלה – כותב בן גוריון, שצמרת מפא"י תפסיד את השלטון – ובגין יעמוד בראש גוש מרכז-ימין גדול ויעלה לשלטון – משום שהנהגת מפא"י לא שעתה לעצתו ליצור קואליציה מגוונת, שיהיו בה גם ימין וגם שמאל, וכך יהיה רוב לכל עמדה של מפא"י, שהיא, לדעתו, מפלגת-מרכז-ממלכתית, לאחר שעברה את התהליך "ממעמד לעם", שאותו הנהיג בעומדו בראש].

אחרי שֶנִּיצַל "בעור שיניו" מארבע סכנות אלו, יכול ביבי לשוב אל "הכותל" ולברך "הגומל"...

* * *

יוסי אחימאיר

ה"מצודה" דוממת

שמחה וששון ב"מר"צ": מפלגת השמאל הכפילה את כוחה בבחירות. עצב ויגון בליכוד – המפלגה, המאוחדת בסיעה אחת עם "ישראל ביתנו", ירדה מ-42 מנדטים ל-31. האם לא אבסורדים הם השמחה מזה והיגון מזה?

הן הליכוד, למרות אובדן המנדטים, יוסיף להיות בשלטון. בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה בפעם השלישית. זהבה גלאון וחמשת חבריה יוסיפו להיות באופוזיציה, לעשות מה שהם יודעים היטב, לצעוק קריאות לעבר הקואליציה מהספסלים האחוריים.

כך שאובדן המנדטים מזה ותוספת המנדטים מזה – לא שינו הלכה למעשה את התמונה הפוליטית. "העם נתן בנו אמון להרכיב את הממשלה," הכריז מר נתניהו במוצאי יום הבחירות, כשהוא מנסה להתעלם מן התוצאה המאכזבת, שמאלצת אותו ללכת לפשרות מרחיקות לכת במלאכת הרכבת הממשלה.

ואולם לא היה חסר הרבה כדי שהתוצאה תהיה מאכזבת בהרבה, עד כדי אובדן שלטון הליכוד. במערכת הבחירות האלה התייצבו כוחות גיגאנטיים נגד ראש ממשלת ישראל, נגד המשך שלטון הליכוד. כמה ימים לפני הבחירות התערב נשיא ארה"ב בבחירות במדינה הדמוקרטית היחידה במזה"ת, ובאמצעות שליח-פובליציסט-חצר הודיע בגסות כי ישראל בהנהגת נתניהו "מסכנת את הישרדותה."

יש האומרים כי דווקא נקמנות אובמה סייעה לתומכי נתניהו לצאת מאדישותם, להתגייס ברגע האחרון למערכה נגד ההתערבות החיצונית ו"להציל את המצב." ואולם אין ספק כי מצביעים רבים נבהלו מהכרזת נשיא ארה"ב ונרתעו מלהטיל את פתקי מחל.

כוח אחר שפעל נגד נתניהו והליכוד היה כמובן העיתון "ידיעות אחרונות", שנהפך באופן בוטה לאנטי-עיתון, בשמשו חוד חנית במאמץ להרתיע בוחרים מהמשך תמיכה בממשלה המכהנת, בכותרות המוטות בזו אחר זו, שפורסמו בו מדי יום ביומו ולא הסתירו את תמיכת העיתון בלפיד, בציפי לבני ואפילו ביחימוביץ, ולבד שביבי לא ישוב וייבחר.

השיא היה גיוסו של ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, ששפך מלוא הדלי רפש על הבוס שלו לשעבר. האיש הזה עשה מעשה הגובל ממש בהרס שלטון החוק והרס האמון בין ראש הממשלה לראש האירגון.

גם כאן יהיו האומרים, כי התוצאה השיגה את היפוכה – אנשי ליכוד מהססים מיהרו לשוב ולתמוך בנתניהו לנוכח המיתקפה השפלה הזאת. ועם זאת, גם לדברים שיצאו "מבפנים", מפי איש "אחראי" שראה את הדברים כפי שהתנהלו-כביכול בחדרי-חדרים, היתה השפעה הרסנית על תוצאות ההצבעה לליכוד.

את הציפיתון "ידיעות אחרונות" ונוני מוזס כבר הזכרנו, אבל היו עוד פרשנים בכלי תקשורת חשובים וביניהם אמנון אברמוביץ ועמנואל רוזן, שבעקביות יצאו נגד נתניהו וממשלתו, לא החמיצו הזדמנות ללגלג ולבקר. הם רק לא אמרו את המילה המפורשת: "לכו להפיל את שלטון הימין."

מנגד, ניתנו זמני ראיון ושידור כמעט ללא הגבלה לכל מפלגות המרכז-שמאל, ובעיקר  ליאיר לפיד ולציפי לבני. זו האחרונה במיוחד פונקה, באופן בלתי מובן, על אף כישוריה המוגבלים ויומרותיה מרקיעות-השחקים – על-ידי כלי התקשורת למיניהם. כמעט שלא נאמרה מילת ביקורת עליה, על אוסף אנשיה שדבר אינו מאחד אותם לבד מתאוות שלטון ושנאת נתניהו. זה לא עזר. הם נידונו על-ידי הבוחר להיות "מר"צ" שניה בכנסת ה-19.

הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג כתב בדף הפייסבוק שלו ערב הבחירות: "לא צריך להיות פרשן דגול כדי לקבוע, שרוב כלי-התקשורת החזקים במדינה שונאים את ביבי ומייחלים לנפילתו. מה שמצחיק ועצוב זה שהשנאה הזאת היא אחד הגורמים החשובים לאחיזתו האיתנה של ביבי בשלטון. מדוע? משום שהיא כל-כך שקופה ושלוחת רסן. רוב הציבור יודע, שביבי הוא לא הטיפוס הכי מגניב בעולם, ושהרקורד שלו כולל גם כישלונות לא מבוטלים. אבל באותה מידה הוא יודע שהוא איננו המפלצת, האימפוטנט או האגואיסט שהתקשורת מציירת. וכאשר הציבור מזהה מתקפה אישית דיספרופורציונית על מנהיג, הוא מגיב בהתאם. כלומר, מסרב להשתכנע מהמסרים התוקפניים ומזדהה דווקא עם הקורבן התקשורתי (המותקף). יתר על כן, אלה שבחרו בביבי בעבר רואים במתקפה הזאת גם סוג של מתקפה עליהם."

ועם זאת, נרדפות, מכל סוג שהוא, בוודאי תקשורתית, אין בה די כדי לגייס תמיכה רחבה ולהשיג ניצחון.

אויב נוסף של נתניהו במערכת הבחירות היה... ביבי עצמו, שעמד בראש קמפיין עלוב, שעליו ניצח, שוב, "הקוסם" הפינקלשטייני מאמריקה. ריבונו של עולם, מה יש לליכוד ולאותו ארתור, שאת שירותיו שוכרים שוב ושוב? דלות המסרים, דלות הביצוע, דלות האירגון, דלות הרוח, דלות ההתלהבות הליכודית של ימים עברו – הורידו את הליכוד כמעט עד לקו האדום.

בלי מצע, בלי דרך מובהקת, מעט אידיאולוגיה מוצהרת, בלי התרעננות, ועם הרבה שליפות ואילתורים, תוך תקיפה בלתי מובנת של שותף-פוטנציאלי-מימין, עם "מצודה" דוממת – כך אין מנהלים מאבק בחירות כה קריטי. כך מפלגת שלטון מאבדת מנדטים, כוחה יורד, היא רק מתדרדרת ויורדת. אם לא עתה – אזי בפעם הבאה. אלא אם כן יתחיל לבוא התיקון ובמהרה.

בנימין נתניהו אומר בוודאי לעצמו, ובצדק, כי בשורה התחתונה, למרות הכול ואף-על-פי-כן, ניצחתי. אני אוסיף להיות ראש הממשלה. ואכן ראש הממשלה ירכיב גם את הממשלה הבאה. השאלה היא מה יהיה אורך הנשימה שלה. השאלה היא גם, מה מידת התמיכה שיתנו לו מכאן ואילך חבריו מתוך הבית המפלגתי. האם תפרוץ החוצה התבערה הרוחשת פנימה, הזעם העצור?

תוך כדי הנהגת הממשלה הבאה, בים האתגרים הגועש, דרושה בדחיפות עשיית בדק-בית-פנים-ליכודי. שיקום המוסדות התנועתיים והפעלתם הסדירה בידי אנשים חדשים, הידוק הקשר בין ההנהגה לשטח ולפעילים המתוסכלים, התחברות מחודשת למורשת המפוארת, חיזוק הרוח והאמונה וריענון המצע וקווי הפעולה. שאם לא כן, תוסיף מפלגת השלטון היגעה לצנוח מטה.

הליכוד בהתנהלותו בשנים האחרונות, אם להשתמש בביטויו של אובמה-גולדברג, מסכן את הישרדותו. אחריות גדולה מוטלת על הנהגתו. עליה להתעשת ולהפיח בתנועה רוח חדשה, אם חפצת עתיד (ולא "יש עתיד") היא.

* * *

מתי דוד

לאן נעלם השלום?

שאלה זו מעלים אישים וקבוצות מהשמאל בניסיון ממוחזר שנכשל לתבוע מממשלת ישראל יוזמה מדינית חדשה, שמשמעותה לדעתם, הסכמה לנסיגה לקווי 67', למען השלום הווירטואלי, ללא ערבויות לביטחון ריאלי.

סיסמתם היא: "יוזמה ונסיגה – ישראל תמיד אשמה!" – את הצד הפלסטיני הם לא מאשימים בקיפאון המדיני ולא שואלים "לאן נעלם השלום?" – הם קובעים שישראל תמיד אשמה בכך שאין יוזמה ואין נסיגה.

השלום נעלם בגלל התביעה הפלסטינית האולטימטיבית לצדק ולא לפשרה. "צדק פלסטיני" שמשמעותו זכות השיבה לפלסטין השלמה ללא אף יהודי בתוכה.

השלום נעלם בגלל האכזבה מכל הוועידות, השיחות, התוכניות, ההסכמות והנסיגות שישראל ביצעה והפלסטינים המשיכו בבריחה מהחלטה, בהטעייה ובהונאה. השלום נעלם בגלל האכזבה ממה שישראל קיבלה מהפלסטינים, בתמורה לנסיגות ולוויתורים – קסאמים, גראדים ורצח מהחמאס ומהג'יהאד – בתמורה לפינוי גוש קטיף.

השלום נעלם בגלל התפכחות מהאשליות של "תעשיית השלום", שטיפחו חוגי השמאל בארץ ומדינאים בעולם, לגבי נכונותם של הפלסטינים לפשרות ולוויתורים. התפכחות מכול תוכניות השלום שנכשלו, שלא היה להן שום סיכויי להשגת תוצאות, על-רקע נתוני יסוד של עמדות הצדדים שלא ניתנות לפתרון בשלב זה.

השלום נעלם מפני שהישראלים התפכחו מהאשלייה שניתן להגיע להסכם ולקץ הסכסוך, לאור המדיניות הפלסטינית לתבוע הכול ולא להתפשר על כלום.

השלום נעלם בגלל התביעה הפלסטינית האולטימטיבית לצדק ולא לפשרה. "צדק פלסטיני" שמשמעותו זכות השיבה לפלסטין השלמה ללא אף יהודי בתוכה. השלום נעלם בגלל שהישראלים התפכחו מהאשליה שניתן להגיע להסכם ולקץ הסכסוך, לאור המדיניות הפלסטינית לתבוע הכול ולא להתפשר על כלום.

השלום נעלם בגלל הנהגה פלסטינית דו ראשית שאף אחת מהן אינה מסוגלת ואינה מוכנה לוותר על זכות השיבה. שתי הנהגות המצויות ביריבות פנימיות, שאינן מוכנות להגיע לפשרה ולהכרה בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית. שתי הנהגות שממשיכות בשיטת ההונאה "תורת השלבים" של ערפאת.

השלום נעלם בגלל הסרבנות הפלסטינית לכל פשרה. תזכורת לעובדות: בשנת 2000 העלה הנשיא האמריקני את תוכנית השלבים "מתווה קלינטון". השגריר הסעודי, שכיהן אז בארה"ב, בן סולטן, תבע מערפאת לא לאבד את ההזדמנות ולהסכים לתוכנית אחרת יהיה זה פשע לדעתו. ערפאת סירב לקלינטון וסירב לבן סולטן.

אהוד ברק הציע בקמפ דויויד הצעות ויתורים מרחיקות לכת. ערפאת סירב, ופתח בטרור רצחני, האינתיפדה השנייה.

אריק שרון הוביל את ההינתקות וקיבל בתמורה טרור, קסאמים וגראדים מהחמאס ומהג'יהאד, מעזה המשוחררת מהכיבוש.

אולמרט ולבני הציעו לאבו מאזן ולאבו עלא הצעות נועזות וויתורים מרחיקי לכת, כולל מפת נסיגה מכסימלית! תשובת הפלסטינים היתה המשך התביעה לזכות השיבה ובריחה מהחלטה ותשובה.

השלום נעלם אפוא בשיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי – בגלל התפכחות מכל האשליות של הפשרות והתוכניות לשלום שהוביל השמאל המדיני, שזכה בתמורה לסרבנות פלסטינית מתמדת, כולל טרור של רקטות על כל יישובי הדרום. זו הסיבה למיאוס מהשלום הזה, למרות שרוב הישראלים מוכנים לפשרות ולוויתורים, אך רק למען שלום וביטחון אמיתיים, שלא ניתן להגיע אליהם בנסיבות הקיימות.

השלום נעלם מאחר שישראל תובעת לבטל את זכות השיבה הפלסטינית ואת פירוזה מנשק של המדינה שתקום, ואילו הפלסטינים לא מוכנים בשום תנאי להיענות לתביעה הישראלית.

השלום נעלם מהשיח הציבורי מאחר שנמאס לו להאזין ולהאמין לתביעות הנאיביות מבית ומחוץ, שישראל תעלה "רעיונות חדשים", תיזום "צעדים בוני אמון", תיפתח "חלון הזדמנויות", תסכים ל"ויתורים כואבים", תיקח על עצמה "סיכונים מחושבים", תפיק "תוכניות חדשות", תציג "אופק מדיני מקורי", ותיתן "צ'אנס קבוע" גם אחרי כל פיגוע.

השלום נעלם אל תוך העשן של הגרדים, הקסאמים והפצמ"רים, שיוצאים מעזה, ששוחררה מה"כיבוש הציוני."

* * *

יהודה דרורי מעיר:

מתי דוד שכח את הדבר הכי חשוב – השלום נעלם משום שהוא אף פעם לא היה קיים במורשת המוסלמית, שאינה מכירה בשום הסכם שלום בין מוסלמים לכופרים.

 השלום לא היה קיים מאותו רגע שהאיסלם הכריז על ירושלים כחלק ממורשתו וכי ליהודים אין בה כל חלק.

השלום לא היה קיים מרגע שהאיסלם הכריז שאדמת ארץ-ישראל היא אדמה מוסלמית קדושה ואין בה כל חלק ליהודים.

מבחינתי גם לא היה שלום באופק מאז שמנהיגי הפלסטינים חברו לנאצים, ומה עוד שמנהיגם הנוכחי הינו מכחיש שואה ידוע.

ולבסוף, השלום בכלל לא נולד משום שהפלסטינים לא נולדו כעם שניתן לעשות איתו שלום! – אלא נוצרו על-ידי הבריטים ככנופיות טרור נגד פריחת הציונות בארץ-ישראל (ועם כנופיות טרור לא עושים שלום...)

* * *

יהודה דרורי

מצעד הפאשלות של שלי יחימוביץ

הרבה פוליטיקאים מפשלים מדי פעם, ויש שזה גורם לנפילתם. אבל עוד לא ראינו, עד הבחירות האחרונות, מישהי אשר פורצת בסערה לראשות מפלגה פוליטית, עם הבטחה להצלחה – ותוך מיספר חודשים בלבד מתדרדרת לתחתיות – וזאת, לאחר שורה של טעויות ושגיאות ממש מביכות – והכוונה לשלי יחימוביץ, זו  ש"הצליחה" להפסיד (לפי הסקרים) כ- 10 מנדטים...

כאשר שלי יחימוביץ עברה מעולם התקשורת, שם השתפשפה לא מעט שנים, למפלגת העבודה, למרות עבר שמאלני ביותר, היא התמתנה, כיהנה בצורה סבירה בהחלט בכנסת ה-17 וגם ה-18  אבל דבר לא ציין אותה ככוכב עולה בשמי הפוליטיקה הישראלית. פשוט חסרו לה אותן התכונות המצופות ממנהיג, כמו ידע פוליטי רב, כריזמה וקסם אישי... אבל במפלגת העבודה, בנקודת זמן מסוימת, לא נמצאו לה מתחרים, וזה הספיק לקבוצת תומכיה במפלגה לסייע להמליך אותה על ה"עבודה" כנגד עמיר פרץ.

שלי התחילה לתפקד על חורבותיה של מפלגה הרוסה ומפולגת, ומהר וללא לאות השתלטה על המערכת, ולמרות מוצאה השמאלני, יצרה מחדש ל"עבודה" זיהוי של מפלגת "מרכז". היא יצאה במספר הצהרות שהחזירו חברי "עבודה" רבים למפלגה. אחת מהודעותיה היתה שהיא אינה פוסלת ישיבה בקואליציה עתידה עם אף מפלגה, דבר שממנו ניתן היה להבין שהיא מבינה שישיבה באופוזיציה הינה אופציה גרועה ביותר.

היא טענה שתתרכז בנושאי כלכלה וחברה ולא בנושאים מדיניים (כגון שיחות עם הפלסטינים), היא לא ראתה מכשול בהתנחלויות הקיימות והיא גם הסבירה שאינה רואה עצמה כראש ממשלה מיועד, (צניעות ממש במקומה ממישהי ללא כל ניסיון ניהולי ותפעולי מדיני), ואז, אחרי שקיבלה את כל תשומת הלב החיובית כפוליטיקאית הגיונית, כאחת שראשה אינו מסוחרר מהכוח שקיבלה, ואחרי שאלפי חברים החלו נוהרים חזרה למפלגה, והסקרים החמיאו לה, היא פצחה בסימפוניה של שגיאות:

היא הסתכסכה באופן מכוער עם מיספר 2 במפלגתה (עמיר פרץ) שנאלץ לעזוב ולעבור למפלגת ציפי ליבני.  מצד שני היא לא ניסתה לקרב אליה את מצנע ולמנוע את הצטרפותו לציפי (ואז היא גם מתחילה במתקפת בחירות על מפלגתה של ציפי ליבני כאילו זו היא בתחרות איתה... תחרות ?)

כאשר היא מקבלת ברעש גדול חיזוק לפן הביטחוני של "העבודה" על-ידי הצטרפותו של האלוף אורי שגיא, היא ממהרת לאחר ימים ספורים להסתייג ממנו בגלל איזו עלילה ישנה ולא מוכחת...

היא החלה מקרבת למפלגה אנשי מר"צ לשעבר כמו יו"ר "שלום עכשיו" יריב אופנהימר, היא תמכה בבחירה למעמד גבוה ברשימה לכנסת את משמיצת צה"ל מירב מיכאלי, וקירבה שמאלנים אחרים כמו נינו אבסדזה, יוסי יונה, דני בן סימון, סתיו שפיר ועוד.

כסימפטום של "השתן עולה לראש" היא מכריזה לציבור הרחב , בגאון (ובחוצפה) שהיא בהחלט רואה עצמה כמעומדת לראשות הממשלה וזאת כאמור ללא כל הכשרה וללא כל ניסיון בטחוני ומדיני.

היא נגררת למלכודת תעמולתית של מנהיגת מר"צ, זהבה גלאון, ומודיעה לציבור שהיא לא תשב בממשלת נתניהו-ליברמן, דהיינו – היא תשב בכנסת כאימפוטנטית באופוזיציה... (ולכן יצביעו לה?...)

עם הכנת הרשימה לכנסת היא ביטלה את השיריונים ל-4 קבוצות בוחרים חשובות מאז ומתמיד למפלגת העבודה – קיבוצים, מושבים, עולי-רוסיה וערבים.

פתאום, שוב בניגוד להצהרה קודמת שלה שחשובה לה רק האג'נדה הכלכלית/חברתית, היא מעלה לראש דאגותיה את הנושא המדיני (שיחות שלום עם הפלסטינים).

מצד שני, האג'נדה הכלכלית/חברתית שלה זזה שמאלה מדי (לכיוון מרכסיסטי) ובזאת היא "זכתה" להסתייגות מצביעי שכבות הביניים ו"המרכז".

הופעותיה בתקשורת הדיפו ריח של כוחניות ושחצנות. (השיא היה עם היוודע התוצאות הראשונות של סקרי תוצאות הבחירות).

בסיכומו של דבר, היא נכשלה להעלות את ה"עבודה" כגורם משמעותי בפוליטיקה הישראלית – הציגה אותה כמפלגה ללא זהות מוגדרת ("לא שמאל" ולא "מרכז").

אין כל פלא אפוא שכגודל הציפיות – גודל האכזבה. ב"עבודה" מתחילים להבין זאת ומנסים "להתגבר עליה"... בביוגרפיה של שלי יחימוביץ כתוב שהיא גם סופרת. אז אולי לא נתפלא אם ביום אחד, בעתיד הקרוב, היא תצא עם ספר בשם: "עשר דרכים לפשל פוליטית ולאבד מפלגה..." – וזה יהיה בסט-סלר כמובן...

* * *

אלי מייזליש

ולמרות הכול: הליכוד ניצח

בבחירות האחרונות התמודד הליכוד נגד מפלגה יריבה אחת: מפלגת העבודה, וניצח אותה. הוא ניצח אותה שוק על ירך. הליכוד לא התיימר מעולם לנצח את יתר שארית העם ואת כל שאר המפלגות, מעולם. אלא ורק את מפא"י ההיסטורית או את מפלגת העבודה דהיום. נקודה. זאת הייתה שאיפתו מאז ימי ה"ההבלגה" בשנות ה-30 והנה ההוכחה:

המספרים [באחוזים] מדברים בעד עצמם ב-20 ערים לדוגמה, מהצפון והשפלה ועד הנגב ואילת: קרית שמונה – 38.8, צפת וטבריה – 30.5, בית-שאן – 35.5, עפולה – 40.8, יקנעם ומגדל העמק – 40.10, חיפה – 26.15, אור-עקיבא וחדרה – 40.8, נתניה – 35.10, פתח-תקווה – 30.13, רמת-גן – 23.17, חולו ן– 30.15, בת-ים –- 35.10, ראשון לציון – 30.13, רמלה-לוד – 35.6, אשדוד-אשקלון – 40.6,  רחובות – 27.13,  באר-שבע – 38.8, דימונה – 35.5, אילת – 30.10. באותו הערים ניצחה העבודה את הליכוד בהפרש מזערי רק בעיר אחת: גבעתיים [מעוז מפא"י לשעבר] 23.17. יתרה מזו, בכל 3 הערים הגדולות – ירושלים, ת"א וחיפה ניצח הליכוד בשקלול מספרי 63.38, ובסופו של יום במנדטים: 31.15.

הליכוד היה יכול להתבשם בניחוח הזה, לו היה מנצח ממש עם 41 מנדטים ולא 31, בהתאם לתחזיות שלו באיחוד שלו עם ליברמן. אבל זה לא קרה. לא נורא.

השדה הפוליטי כיום מוכיח, כמו גם ב-20 השנים האחרונות ואולי 30, שאין יריב ראוי לליכוד כתנועה רעיונית היסטורית. הדוגמה של קדימה ושל שינוי או ד"ש יכול ללמד את לפיד מה זה לקום באמצע הלילה ולהקים מפלגה. לפיד שיטה דווקא בבעלי אמצעים ולא במי שהפגינו ברוטשילד. הוא דחק בהם שהם ראויים ל"עוד". הערים בה קיבל את מרבית הקולות הן הערים הכי מבוססות, שינסו לדחוק את החרדים מהממשלה ולזכות בכספים שבחורי הישיבה מקבלים: "כסף", זה שם מפלגתו של לפיד: כסף ולא ערכים [שאף מצביע לפיד לא ינסה לשקר].

לפיד יכול רק ללמוד דווקא ממפא"י ההיסטורית ששבקה חיים, והיורשת שלה עכשיו, מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ, שאין לה אישית כל זיקה אידיאית לתנועת הפועלים ההיסטורית, אלא קפיצה על עגלת נטושים בדרך אל התהום, וכך מגיבים כיום כל המאוכזבים מתוך המפלגה. היומרה שלה, יומיים לפני הבחירות כי היא תרכיב את הממשלה רק מלמד עד כמה היא תלושה מהמציאות.

כשליש מחברי ליכוד ומצביעיו, זנחנו אולי הפעם – בשל ההתנהלות נתניהו – את האדיקות כלפי הליכוד. אבל, עדיין יותר משני שליש סרבו להתנתק מאימם יולדתם, וגם לא בשל התנהלות שלומיאלית בלשכה או בחישת אשתו במשרדו, קמה או נופלת מפלגה, אלא ובלבד בשל אבדן ערכיה – וזה לעולם אינו יכול לקרות, כי החיבור הגורדי שבין יהודי למולדתו מתקיים רק בליכוד: בלהט וללא קשר עם מנהיגיו וששמם נתניהו או ביבי.

הליכוד, כיורשת תנועת ז'בוטינסקי, השרישה ערכים לאומיים בכל מי שחש נאמן לארצו לפני שהוא בודק את תלוש המשכורת או מחיר הקוטג' בסופר.

הליכוד אינו חייב התנצלות לאף עיתונאי הממתין בקוצר רוח לראות אותו בוכה בשל 5 מנדטים שחסרים או אפילו 10. כל העיתונאים עם מאמריהם בכל בוקר, וכל הפרשנים בטלוויזיה בכל ערב, הנאנקים מנחת תחת הכותרות השקריות: "הליכוד הפסיד" – יודעים כי אין ולא יהיה בשנים הקרובות שום יריב אידיאולוגי לליכוד, שלומד היום את הלקח ויתחשל לקראת הבאות. 

* * *

דיווח לא מאומת: פיצוץ במתקן גרעין באיראן

אתר אמריקני דיווח על פיצוץ במתקן התת-קרקעי פורדו שליד העיר קום, המתקן האיראני המבוצר ביותר. לפי הדיווח רוב המתקן נהרס ו-240 עובדים נלכדו. "באיראן מעריכים: ,מעשה חבלה". לדיווח זה אין אישור מגורמים במערב.      

אתר החדשות האמריקני WND – המזוהה עם הימין בארצות הברית, דיווח אתמול (יום שישי, 25.1) כי פיצוץ אירע השבוע בעומקו של מתקן הגרעין התת-קרקעי פורדו ליד העיר קום באיראן, וכי כתוצאה מהפיצוץ נהרס רובו של המתקן וכ-240 אנשי צוות נלכדו במעבה האדמה. האתר טוען כי הדיווח נשען על קצין מודיעין לשעבר במשטר האיראני. לפי הדיווח, הפיצוץ אירע ביום שני השבוע, ובאתר הדגישו כי היה זה יום אחד לפני הבחירות לכנסת בישראל. לדיווח זה אין כל אימות משום גורם מודיעין במערב.

ב- WNDמדווחים כי לפי מקור בכוחות הביטחון השומרים על פורדו, הפיצוץ אירע ביום שני בשעה 11:30 בבוקר לפי השעון המקומי ו"זיעזע" את מתקן הגרעין, שנבנה עמוק בתוך הר כדי להגן עליו מפני הפצצות אוויריות אפשריות. לפי אנשי האתר, הדיווח על הפיצוץ בא דרך המידרזא זקרי, לשעבר איש המשרד לענייני מודיעין וביטחון לאומי במשטר האיראני.

 עוד דווח כי הפיצוץ הרעיד מתקנים ברדיוס של שלושה קילומטרים, וכי כוחות הביטחון עצרו את התנועה ברדיוס של 15 מייל מהמקום. דווח גם כי הכביש המהיר בין קום לטהרן נסגר לכמה שעות אחרי הפיצוץ. באתר טוענים גם כי נכון לשעות אחר הצהריים של יום רביעי, אנשי הצלה לא הצליחו עדיין להגיע אל האנשים הלכודים במתקן.

 באתר דווח כי במתקן היו שתי מעליות שכעת אינן פועלות. מעלית אחת שירדה לעומק של כ-43 מטרים שימשה לצורכי הגעה לצנטריפוגות. השנייה הגיעה לתחתית כדי להעביר ציוד כבר ואורניום. גרם מדרגות חירום אחד מגיע לקרקעית המתקן ואחר טרם הושלם. המקור אמר כי הגישה ליציאת החירום בדרום-מערב האתר נחסמה.

 בדיווח של האתר האמריקני הודגש כי לפי המקור המשטר האיראני סבור שמדובר בפעולת חבלה וכי ייתכן שחומרי הנפץ הוחדרו למקום אחרי שהוסוו כציוד או בתוך משלוח אורניום. המקור טען כי הפיצוץ אירע באולם הסרכזות השלישי, שמתחתיו נמצאים מאגרי האורניום שהועשר לרמה גבוהה.

אין אישור ואין הכחשה מאיראן

ב- WNDאמרו כי המידע הועבר לגורמים אמריקניים רשמיים, אולם טרם זכה לאישור או הכחשה מצד המשטר או מצד מקורות אחרים בתוך המשטר. לפי הדיווח, ישיבה דחופה שכינס ביום שלישי השבוע נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד עם שר המודיעין, ראש הסוכנות האיראנית לאנרגיה אטומית ובכירים נוספים עסקה בפעולת החבלה לכאורה בפורדו. בספטמבר השנה נודע כי חודש אחד לפני כן, באוגוסט, אירע פיצוץ שהסב נזק לקווי המתח הגבוה שמספקים את החשמל למתקן הגרעין בפורדו. ראש סוכנות הגרעין של איראן, פריידון עבאסי, הודה בכך במהלך ישיבה בווינה. הוא האשים אז כי "ייתכן שטרוריסטים וחבלנים חדרו לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

"ביום שישי 17 באוגוסט נותקו קווי החשמל מהעיר קום לאתר בפורדו, באמצעות חומרי נפץ," אמר אז עבאסי, והזכיר כי ניתוק חשמל הוא אחד הדרכים להזיק לצנטריפוגות. ראש סוכנות הגרעין האיראנית אמנם לא האשים מדינה ספציפית בחבלה, אבל תקף בחריפות את סבא"א."

בשעות הבוקר שלמחרת פקחי הסוכנות ביקשו לערוך ביקור במתקן. האם אין קשר בין הביקור לפיצוץ? מי אם לא הפקחים יכול בזמן קצר כזה לקבל גישה למתקן ולדווח על ממדי הנזק?" תהה עבאסי.

פורסם ב-ynet  ביום 26.1.13.

* * *

Isn't this interesting?

France is now going to war in Mali because it says “we cannot have a terrorist state at the door of Europe,” – but when Israel launches a defensive operation to protect its citizens from daily missile attacks from terrorists in Gaza, all the French newspapers and television commentators scream about Israeli aggression.

The distance between Bamako and Paris is 6,266 km. 

The distance between Gaza and Israel is 1 km.

* * *

תקוה וינשטוק

1. חותמות מן העבר להווה

רק מיספר מועט של בתי עסק בתל אביב יפו קיימים כתשעים שנה, עסקים ממש עתיקים, לפי מושגי העיר העברית הראשונה. אחד המוהיקנים האחרונים האלה הוא חנות החותמות גוטסגנדה. היא נחנכה ב-1921 ברחוב בוסטרוס 80 ביפו.

"יסד אותה סבי, יליד פולין, בנימין דוד גוטסגנדה, אומן ואמן של עבודות ציור וצורפות," אומרת נכדתו וממשיכת דרכו, ניצה. היה ביקוש רב לחותמות מצד יהודים וערבים – כל ארגזי פרי ההדר שנשלחו מנמל יפו נשאו חותמות – וכן מצד המוסדות הרשמיים מהמשטרה הבריטית ועד ל"בנק אוף פלסטיין" [הכוונה כנראה לבנק אנגלו-פלשתינה. – אב"ע]. אפילו המלך עבדאללה הראשון הזמין מיספר חותמות. עדיין קיים שלט הנחושת שהודיע בשלוש שפות: "גוטסגנדה, חרט, יפו." ועל דף נייר מצהיב מופיעה הפרסומת: "קלישאות, חותמות במתכת ובקאוצ'וק, שבלונות, סמלים, מונוגרמות וכל מעשי חריטה בזהב ובכסף ובכל מתכת." ומתחת חותמת סגלגלה: "גוטסגנדה החרט".

אחר מאורעות 1929 עקר המפעל לתל-אביב, לרחוב המלך ג'ורג' ומשם עבר למקומו הנוכחי בפינת כיכר המושבות ותחילת דרך יפו תל-אביב, כיום דרך בגין.

במלחמת השחרור יצרו פה סמלים לחטיבות הצבא ועם קום המדינה – חותמות גומי לממשלת ישראל, לתעשייה הביטחונית ולחברות גדולות כבנקים וקופות החולים. כשהוכרזה חובת המע"מ נזקקו לפתע כולם לחותמות של עוסק מורשה ועל החנות היתה התנפלות של ממש. באותם הימים העסיק המפעל 150 עובדים, נוסף לבניו של גוטסגנדה שעבדו עימו.

אבל בשלהי שנות השמונים פרץ הדפוס הדיגיטלי והקיץ הקץ על הדפוס המסורתי והעסק החל לגווע.

הוא לא גווע. הוא דווקא זכה לרנסנס. על במת החותמות הופיעה ניצה, דור שלישי לבנימין גוטסגנדה המיתולוגי. מילדותה נשאבה לחנות, התרוצצה בין שתי קומותיה וסייעה לאבא בזריזות. היא אמנם למדה סוציולוגיה וקרימינולוגיה אבל עד מהרה עשתה הסבה לגרפיקה, מקצוע האהוב עליה באמת. עבדה במשרדי פרסום וכגרפיקאית בעיתונים ובמקביל עיצבה את הגרפיקה לחותמות. הוריה ניהלו את החנות וכשהלכו לעולמם נכנסה במקומם.

היא קיבלה בירושה עולם של דוגמיות (שבלונות) פח, גלופות פליז ואבץ, אותיות עץ ואין קץ חותמות מגומי, נחושת ופלדה. מה לעשות בכל הכלים הללו שאבד עליהם הכלח? לזרקם לא נתנה ליבה. להשאירם? בית העסק המלא אותיות מתות דמה לבית קברות. הנכדה בחרה בדרך השלישית: לא לזרוק, להשאיר – אבל למחזר עם שינויים.

קשה לומר האם ראתה ייעוד בחותמות משום היותה גרפיקאית או שבעצם משום החותמות נעשתה גרפיקאית. שאלת הביצה והתרנגולת – מי קדמה למי...

ראשית חוכמה שינתה את פני החנות שלא ידעה שינוי מאז שנות השלושים. בית המלאכה והמיסדרה שחדלו להביא תועלת, פורקו, מחיצה בעלת מסגרת אלומיניום ומשטח זכוכית נעשתה שולחן עבודה, רהיטי עץ – מסגרות ותיבות דפוס נושנות הפכו לארוניות וכונניות, אותיות ושלל חותמות ששכבו למעצבה עברו לקדמת החנות כאביזרי נוי היסטוריים.

כשהחלל שונה מן הקצה עד הקצה החלה להתמסר לפרנסה: בפרץ של יצירתיות הפכה את גלופות הפליז, שבלונות הפח, אותיות העץ והגומי והחותמות הישנות לפריטים נחשקים. גלופות הבקליט הוטבעו כקישוט של כריכות פנקסים ותחתיות לספלים. לוחות עופרת ישנים וסולם חלוד נעשו מתלים מקושטים בחותמות אורגינליות מימים עברו. אפילו לפייסרים (הרווחים בין אותיות העופרת של פעם) נמצא שימוש חדש. גם חולצות טריקו עוטרו בחותמות בדיו מיוחד לטקסטיל. ואולי המעניין מכל – החותמות הפכו לעדיי דיסקית התלויים על שרוך ולתכשיטים גרפיים אולטרה מודרניים. לעתים העדיים כבדים, עשויים מחותמות גדולות, לעתים אלה קישוטי עץ קלים. העדיים המוזרים הפשוטים כל כך אינם "ספל תה" לכל אחד, אך הם מעוררים סקרנות ועניין בכל רואה. תוהים: מה זה? וגם שואלים  מניין זה (הפריטים ב-90 עד 450 ש"ח).

כל היצירות הללו הן כמובן תוספת לעבודה היומית. מי שסבור שהחותמות כבר "פאסה" ושייכות להיסטוריה, טועה בגדול. החנות שוקקת חיים והטלפון מצלצל. החותמות ממשיכות לתפקד במשרד. כמובן שהמחשב החליף את השיטה המסורתית הישנה. החותמות בימינו אינן מגומי, אלא מפולימר, חומר פלסטי. אך עדיין מטביעים חותמות על אריזות, צ'קים, אקס ליבריס לספרים ועוד ועוד. נראה שהחותמות קורצות במיוחד לאמנים. חותמות לנוי הוטבעו על מפעלי אמנות, סטודנטים בשנקר ובאבני הזמינו כרטיסי ביקור משובצים בחותמות. זה מבקש להדפיס חותמות על עטיפת התקליט שהוציא, וזה, צייר ערבי, מזמין חותמת "יפו, פלסטין" לתערוכה שלו. לא נעים אך לא נורא. חותמת אינה קושאן. זוג ביקש חותמת להזמנה לחתונה (החותמת לא עזרה. הזוג כבר הספיק להתגרש). מישהו הזמין חותמת ענק לחתונה של חבר וכלל בה את כל ציוני הדרך של חברותם: קפיצה לרוחק, שמות הבחורות, המסעדה הקבועה, מלחמת לבנון השנייה... ובחורה צעירה התעקשה על חותמת שתנעל את קופסת התכשיטים שלה.

אכן היסטוריה ארץ ישראלית של דורות בזעיר אנפין. אבל אין זה מחסן של זיכרונות בלבד. החותמות זורמות עם הזמן, מתאימות את עצמן לעידן החדש.

2. מבוך במוזיאון

האגף החדש במוזיאון האמנות של תל אביב הגדיל מאד את המוזיאון – עד כדי בלבול.

באנו לבקר בתערוכת "גוף הדברים: שלוש סביבות אופנה." נכנסנו בכניסה הישנה ושאלנו למקום התצוגה. הופנינו לאגף החדש.

השומר בפתח האגף החדש לא ידע היכן התערוכה. המבקרים שפגשנו לא ידעו אף הם.

עשינו אן-דן-דינו והחלטנו לעלות בדרגנוע שראש מגיע לשמיים. קצת מפחיד, אך הגענו בשלום יחד עם שני בני עשר שהפכו את העלייה התלולה לאתר השעשועים שלהם. שוטטנו פה ושם. התערוכה שחיפשנו – יוק.

לפתע הופיעה שומרת. היא דווקא ידעה שיש תערוכה כזו. תרדו קומה במעלית, כיוונה אותנו. תגיעו לאולם בקצה המסדרון. שם כבר יסבירו לכם.

ירדנו קומה, המשכנו לקצה המסדרון ובאולם שנראה כספרייה מצאנו גברת שהתחילה להסביר איפה התערוכה. עד מהרה הבינה שנתבלבל וקמה להדריך אותנו. ירדנו יחד חצי קומה במדרגות ואכן הגענו למחוז חפצנו.

אישה חביבה. רק לא מובן למה צריך מוזיאון חדש ומודרני להיות מבוך מביך? הרי אפשר בנקל למנוע את כל הטורח של שאלות, חיפושים וליווי צמוד. בכניסות למוזיאון תלויות מודעות המפרסמות את התערוכות – צריך לפרט בהן גם באיזה אגף, קומה ואולם מתקיימת כל תערוכה. זה הכול – והמוזיאון ייעשה לנגיש יותר. המידע מופיע אמנם בעלון המוזיאון אך סתם מבקרים אינם מצויידים בעלון, מה גם שאותיותיו זעירות.

ביקור במוזיאון כרוך במאמץ נפשי ופיסי (ובנעליים נוחות...). למה להוסיף על כך עוד תעייה ובלבול?

[האגף החדש במוזיאון הוא שערורייה ארכיטקטונית ועונש למבקרים בו. קירותיו האלכסוניים הגבוהים הערומים גורמים לדפרסיה קלאוסטרופובית. היחידים שנהנים ממנו הם הילדים, בייחוד בחופשים, והם עולים ויורדים שוב ושוב במדרגות הנעות שמציעות נסיעה ארוכה-יחסית חינם, ממש לונה-פרק. ובאשר להתמצאות, קל יותר להתמצא בדיזנגוף סנטר, שגם ניראה, לעומת מוזיאון ת"א – יפה ומעניין יותר מבחינה ארכיטקטונית. – אב"ע].

3. ראיתי בעיר

בחנות "מונוגרמה" בלונדון מיניסטור: "אני לא בת 40. אני בת 20 עם 20 שנות ניסיון."

שתי מודעות מאויירות בחתולים ליד חנות ג'ונגל בדיזנגוף: "לפני כחודש וחצי החתולה שלי המליטה זוג גורים ג'ינג'ים יפהפיים. הגורים גדלו והגיע הזמן שניפרד. אני מחפשת להם בית נעים ואוהב! צלצלו 050-770-6547. אימא שלהם בעלת אופי טוב למדי."

מעניין מה האופי של האבא.

"חתולה מניקה נדרסה למוות כשהגורים היו בני שבוע. הגורים עברו תילוע וטיפול נגד פרעושים. הם חמודים, עדינים ונקיים, עושים את צרכיהם בארגז חול. יימסרו לאחר חיסון ראשון. 053-336-8412."

שלט על אטליז בשדרות ירושלים ביפו: "הקצבייה של אשת הקצב, נוריאל".

ואיפה הקצב עצמו?

* * *

מרדכי קידר

בצבת הג'יהאד

במאמרי "מנפלאות 'דת השלום' באפריקה" – תיארנו מעל במה זו את התעוררות האיסלאם הקיצוני באפריקה. ציינו אז כי "במדינות צפון אפריקה – מרוקו, אלג'יריה, לוב ותוניסיה – פועל ארגון 'אלקאעידה של ארצות המגרב', אשר מדי פעם חוטף ורוצח תיירים ואנשי מקצוע כמו מהנדסים, המגיעים לארצות אלה כתיירים או כבעלי תפקידים.". מסקנתנו אז היתה ש"אוכלוסיית אפריקה נמצאת בשורה ארוכה של סכסוכים פנימיים על רקע שבטי, שהמרכיב האיסלאמי והאתני שבהם חשוב, ולפעמים קריטי. כסף סעודי, תעמולה ווהאבית, נוכחות של ארגוני טרור, ותפוצה רחבה של נשק (שחלקו נעלם ממחסני הנשק של צבא לוב בעקבות נפילת קד'אפי), אינם מוסיפים רגיעה ליחסים בין קבוצות האוכלוסייה באפריקה, והמגמות של ההתפתחויות אינן לכיוון של רגיעה."

 האירועים באלג'יריה בשבוע שעבר הוכיחו את אשר היה ברור: אזור שהשלטון מזניח הופך חממה לטרור. מרבית שטחה של אלג'יריה, שהוא למעלה מפי-עשרה משטחה של מדינת ישראל, נמצא במדבר הסהרה הענקי שרובו ריק מתושבים. ריכוזי אוכלוסייה קטנים נמצאים סמוך למקורות מחייה כמו מעיין או באר, ולאחרונה סמוך למכרות ומקורות אנרגיה כמו נפט וגז. ריכוזים אלה מבודדים וחשופים לקבוצות חמושות המסתובבות בשטח באין מפריע, כשהן משדרות סיסמאות ומסרים האופייניים ל"אלקאעידה".

דמי הכופר משמנים את גלגלי הג'יהאד

אחת הקבוצות הללו המתקראת "החותמים בדם", בפיקודו של מוח'תאר בלמוח'תאר, שמנתה כ-40 לוחמים, ערכה את המתקפה על קידוח הגז בעין אמינאס, חטפה כ-700 עובדים, חלקם אירופיים, והחזיקה בהם כבני ערובה. מתקפה של צבא אלג'יריה על מתקן הגז הותירה 66 הרוגים: 29 טרוריסטים ו-37 בני ערובה, ושיחררה 685 עובדים אלג'יראיים ו-107 עובדים זרים. התוקפים, שהגיעו במספר כלי רכב-שטח השתמשו במקלעים כבדים, מטולי רקטות, רימונים ונשק אישי, ובקרבות איתם נהרגו ונפצעו מספר חיילים אלג'יראיים.

העולם, ובמיוחד מדינות אירופה שאזרחיהן נפגעו, מותחות ביקורת קשה על האופן הגס והבלתי מקצועי שבו טיפלה אלג'יריה בפרשה. ממשלת אלג'יריה מתגוננת בטענה שאילולא פעלה מהר ובנחרצות, היה מיספר הקורבנות גדול בהרבה.

אלא שהשאלה העולה מאליה היא מדוע התרחשה המתקפה הזו על מתקן הפקת הגז, ומה הניע את ארגוני הטרור האיסלאמיים לפגוע באלג'יריה דווקא. התשובה קשורה להתפתחויות של השנים האחרונות בצפון אפריקה: לוב קרסה ועמה קרסה גם הדוקטרינה שהנחתה את המערב, ששליטי המדינות הללו, השולטים בכוח הזרוע בעמיהם המדוכאים, ייפטרו באכזריות המקובלת באפריקה מאלמנטים טרוריסטיים דוגמת "אלקאעידה של ארצות המגרב", המסתובבים בשטח, מאיימים להפיל את המשטרים הפריכים ולהקים על חורבותיהם מדינות איסלאמיות שתייצאנה טרור אל חלקי העולם העשיר.

גורמים איסלאמיים קיצוניים מעורבים עד צוואר במלחמות במאלי ובסומליה ובמאבקים המתנהלים בלוב, תוניסיה, ניז'ר, ניגריה וקניה. רצח השגריר האמריקני בלוב בספטמבר האחרון היה רק דוגמה למעשיהן של קבוצות אלה. הכאוס השלטוני השורר במדינות אלה הביא לכך שהארגונים הג'יהאדיסטים הללו שולטים על שטחים גדולים, המשמשים עבורם בסיס להתארגנות, להתחמשות ולאימונים, כדי להמשיך ולהפיל את מדינות אפריקה שאת גבולותיהן הבלתי לגיטימיים סימן הקולוניאליזם כחלק מתוכניתו לפרק את אומת האיסלאם ליחידות קטנות וחלשות.

עובדים אירופיים המגיעים לארצות אפריקה נראים כממשיכי הקולוניאליזם, שכן כל תפקידם – בראיית הג'יהאדיסטים – הוא לחזק את ההגמוניה המערבית על עמי אפריקה, על שטחי המחיה ואוצרות הטבע שלהם, לעשוק ולנצל אותם ולהפכם שוב לעבדי המערב השבע ומדושן העונג. ארגונים אלה נוהגים לחטוף עובדים אירופיים, שכן בכך הם מרתיעים אירופים אחרים מלהגיע, ואילו דמי הכופר שמשלמות החברות האירופיות משמנים את גלגלי הג'יהאד של הארגונים הללו. הם מוציאים את כספי הכופר לרכישה של כלי נשק, תחמושת, אמצעי קשר, אמצעי ניווט וכלי רכב, לקניית שיתוף פעולה של קבוצות אוכלוסייה אחרות, ולשיחוד של פקידי שלטון ואנשי צבא ומודיעין.

פרט חשוב נוסף הוא שהקבוצות הג'יהאדיסטיות אינן מאוחדות, אלא אף מתחרות זו בזו. המנהיג של "אלקאעידה של ארצות המגרב", עבד אלחמיד אבו זיד, מעדיף פעילות חתרנית בהיקף קטן, דוגמת פיגועים וחטיפות, על פני פעולות מסיביות ורבות נפגעים דוגמת מה שביצע בלמוח'תאר במתקן הגז האלג'יראי. אבו זיד סובר כי פעולות גדולות נוסח ה-11 בספטמבר 2001 עלולות להעיר את המערב לצאת לפעולה בכוחות רבים נגד הג'יהאדיסטים, דוגמת מה שקרה באפגניסטן, בעוד שפעולות קטנות כמו פיצוץ השגרירויות האמריקניות בניירובי בירת קניה ובדאר א-סלאם בירת טנזניה (אוגוסט 1998) משיגות את המטרה מבלי לספק למערב סיבה לצאת למבצעים צבאיים רחבי היקף ורבי הרס.

המערב מתלבט

השאלה העומדת בפני ממשלותיהן של  ארה"ב, צרפת ושאר מדינות נאט"ו היא מה לעשות נוכח ההתפתחויות הללו באפריקה. ברור להן כי אם הארגונים האיסלאמיים ייעזבו לנפשם, הם יקימו באפריקה "אמירות איסלאמית" שתייצא טרור כמו אפגניסטן בזמן שפעל משטחה אוסאמה בן-לאדן. מצד שני, הכישלון המערבי המתמשך לייצב שלטון לגיטימי ואפקטיבי באפגניסטן ובעיראק מוכיח שהמערב אינו מסוגל להביא מזור לתחלואי המדינות הללו באמצעות הפצת רעיונות הדמוקרטיה.

לפני שלושה שבועות נקטה צרפת יוזמה והתערבה במלחמה המתנהלת במאלי בהפעילה כוחות אוויר וקרקע צרפתיים. האם תצליח צרפת לשחרר שני שלישים משטחה של מאלי הנתונים כיום לשליטה איסלאמית קיצונית? אולי כן, אבל ההישג יהיה קצר מועד, שכן הג'יהאדיסטים יכולים לעבור בקלות למקומות אחרים שבהם אין צבא צרפתי. כמו כן, כל עוד נשארו בני המקום להתגורר בשטח, יכולים אנשי האיסלאם הקיצוני להתחבא ביניהם ולהגיח כדי לפגע בכוחות הכיבוש.

 בוושינגטון יש חילוקי דעות עמוקים: אנשי הפנטגון ומשרד ההגנה מבינים כי אם ארה"ב לא תטפל טיפול שורש בבעיית אפריקה, הג'יהאד האפריקני יגלוש לאירופה ולארה"ב, ואז תיאלץ ארה"ב להתערב בעל כורחה, כמו שקרה באפגניסטן, ולכן עדיף לטפל בבעיה בעודנה קטנה. הבית הלבן ומשרד החוץ לעומת זאת מסתייגים באופן נחרץ מכל התערבות צבאית באפריקה, שכן הנשיא והדיפלומטים סבורים שדווקא הכיבושים האמריקניים הם הגורם המתסיס והמקצין את יחס האחרים נגד ארה"ב, ופעילות חיילים אמריקניים על אדמת אפריקה – העלולה להיות כרוכה באלימות קשה, הרוגים ופצועים – רק תזיק לתדמית האמריקנית, ותעורר את המתנגדים למערב ולהגמוניה הקולוניאליסטית המערבית המחודשת באפריקה. חיילים אמריקנים ייפגעו ויוחזרו לארה"ב בארונות, ויפחתו הסיכויים לשווק לעמי אפריקה דמוקרטיה תוצרת ארה"ב.

הבית הלבן ומשרד החוץ האמריקני מעדיפים לשלוח נשק, תחמושת, ציוד וכסף לראשי המדינות הקיימות כדי לסייע להם לעמוד איתן מול גלי המתקפות של המיליציות האיסלאמיות, לסייע לצבאותיהן באספקת מודיעין, כשם שנאט"ו סייע למורדים בקד'אפי בתקיפות מהאוויר, מבלי שרגל חייל מערבי דרכה על אדמת לוב. אלא שיש ספק אם סיוע בנשק, תחמושת, ציוד וכסף – אכן מגיע לידיים הנכונות, שכן השלטונות במדינות אפריקה זרועים בגורמים עוינים, המשתפים פעולה מאחורי הקלעים עם הג'יהאדיסטים. כמו כן, השחיתות והפרוטקציוניזם הקיימים במערכות השלטון הנתמך על ידי המערב מעוררים את זעם הג'יהאדיסטים גם ללא מעורבות פעילה של חיילים מערביים.

הסבך הג'יהאדיסטי באפריקה ההולך ומסתבך מעלה את סף הסיכונים ליציבות באירופה, שכן מהגרים אפריקנים ומוסלמים המתגוררים באירופה עלולים לפגוע בתשתיות של המדינות המארחות כנקמה על פעולות המערב באפריקה, ולנזקים שייגרמו לכלכלה האירופית עלולים להיות השפעה חמורה על הכלכלה האירופית שבחלקים ממנה היא מקרטעת גם בלאו הכי. מצב היהודים באירופה עלול להיפגע, שכן אפריקנים ומוסלמים עלולים להפנות את זעמם דווקא אליהם.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" גיליון 230

* * *

עוז אלמוג

כותל המזרח שלי

החלטתי "לצאת מהארון" ולהודות במי בחרתי: בחרתי במפלגתו של הרב אמסלם. האם נהגתי בתמימות ואולי בחוסר הגיון ואחריות? יש נימוקים כבדי משקל להשיב על השאלה הזאת בחיוב. אבל למרות שאני מאוכזב, אינני מתחרט על הבחירה. כמו רבים אחרים התלבטתי מאוד במי לבחור, ובסוף החלטתי בפעם הראשונה מאז שאני מצביע, להמר. להמר על כך שפתק נוסף של ץ יכניס צדיק לכנסת הבאה.

אמסלם מדבר אליי, כי אני אוהב אנשים ישרים ואמיצים. ובמיוחד אני מעריך אנשים שמוכנים להקריב קורבן אישי למען המוסר ולהישכב על הגדרות כדי לפלס דרך לאחרים. אמסלם שילם מחיר אישי כבד – הוא ובני משפחתו. ש"ס שתו לו את הדם ולכלכו עליו ללא רחם. לכן דחף הבחירה שלי בו נבע בין השאר מהרצון לנקום בהם. מפלגה שמעמידה בראשה עבריין לשעבר, שמסיתה נגד ציבור גדול והגון של דוברי רוסית ושנוהגת בצביעות נוראית בכל הקשור לנושא העדתי ולעניים – מכעיסה אותי מאוד. אני מבקר לא מעט בישיבות הספרדיות ומאד אוהב את האווירה ואת האנשים שם. אבל את מנהיגי ש"ס אני לא אוהב.

היה שלב שבו הסקרים ניבאו לאמסלם 2-3 מנדטים. זה חיזק בליבי את התקווה שהוא בכל זאת ייכנס. אני מודה שהדחקתי את העובדה שאחוז החסימה גבוה משני מנדטים, אבל בתי הצעירה והמאוד חילונית, שגייסה אותי בלהט למען אמסלם, עודדה אותי להמשיך לתמוך בו גם ברגעים של ספקות.

בבחירות האלה קרוב לרבע מיליון אזרחים בחרו ב-20 רשימות קטנות שלא עברו את אחוז החסימה. יחד עם למעלה מ-37 אלף קולות שנפסלו, מדובר בכ-10 מנדטים שלא יבואו לידי ביטוי בכנסת החדשה. זה מספר מדהים, בעיקר לנוכח העובדה שבבחירות הקודמות עמד מספר המצביעים למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה על פחות ממחצית (104 אלף).

"עם שלם", מפלגתו של אמסלם, נמצאת במקום השני (אחרי "עוצמה לישראל") מבחינת מיספר הקולות "המבוזבזים" – כ-43 אלף. זה מיספר לא מבוטל של אנשים שהתרשמו ממנו ומהמסרים שהוא מייצג. יתרה מכך, אני משער שאם אפשר היה להצביע "הצבעה ממוקפת" (מצד אחד של המקף – מפלגה גדולה, ומהצד השני – מועמד/ת נוסף/ת אחד/ת) – שיעור גבוה של המצביעים הישראלים היו בוחרים ברב אמסלם כחלק מהחבילה.

תקוותי שאנשים בממסד הישראלי לא יתנו לאמסלם להיעלם ממפת השלטון וידעו לשלב את האיש הישר והמוכשר הזה בתפקידים בכירים – בעיקר בכל הקשור לפרויקט השוויון בנטל. כך או אחרת, זיכרו היטב את השם "הרב אמסלם", כי בעתיד הלא רחוק, כאשר רוב החרדים ישולבו בשוק העבודה וישתתפו כנדרש בנטל השירות האזרחי, נדע מי היו החלוצים האמיצים שראויים להיחקק בכותל המזרח. אבל לא המזרח שש"ס מייצגים, אלא המזרח שמייצג אמסלם. ואני אזכר אז בגאווה בפתק ששלשלתי עבור האיש ההוא בקלפי.

* * *

יצחק שויגר

ט"ו בשבט

בימים אלה  חל ט"ו בשבט שעל פי המסורת הוא ראש השנה לאילנות.

יש כמה ראשי  שנה  במסורת היהודית.  כשמגיע ראש השנה בראשית חודש תשרי עושים חשבון נפש  פרטי.  אתה צריך לבדוק את עצמך, מה עשיתי טוב ומה עשיתי רע. כשמגיע ראש השנה לאילנות, באמצע חודש שבט צריך לצאת לשדה לראות אילנות.

 ולמה קבעו את ראש השנה לאילנות בחמישה עשר בשבט? על כך יש אגדה ערבית עתיקת יומין. שנקראת הגחלת השנייה. ולמרבה הפלא אפילו רבותינו הכירוה, וכך לשונה:

 בימות הגשמים האדם והבהמה רועדים ומצפים למרחבי מרעה. והנה קם אללה בחסדו הגדול ומוריד להם מן השמיים שלוש גחלים. גחלת ראשונה – גחלת האוויר, יורדת בשבעה בשבט ומחממת את האוויר. בארבע-עשר בשבט יוריד אללה מן השמים גחלת שניה – גחלת המים. עם הורדתה יתחממו המים, ייכנסו לעצים ויחזירום לפריחתם ולפריים. מונה האיכר עוד שבעה ימים, ואז מוריד אללה את הגחלת השלישית – גחלת הארץ. אז תתחמם האדמה ותתכסה בדשא רך. אמר רב האי גאון: נראים הדברים שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן, שהוא קרוב ליום "הגחלת השנייה" שקוראים אותו בלשון ישמעאל "אלג'מרה אלת'אניה" ובו מתלחלחין עצי אילנות ומתחילין לשתות והוא קרוב לט"ו בשבט של תקופה, ובדין הוא שיהא ראש השנה לאילן.

לשיטת חז"ל טעם אחר ניתן לראש השנה לאילנות. ושואלין, ובמה זכו אילנות לראש השנה המיוחד לעצמם?

ראו שניתן ראש-השנה לבני-אדם, באו ואמרו: כתוב בתורה 'כי האדם עץ השדה'. נמשל אדם לעץ, ועץ לאדם. ואם כך, מה אדם יש לו ראש-השנה, אף עץ בדין הוא שיהיה לו ראש-השנה. וכיוון שדיברו אילנות דברים של טעם נתקבלו דבריהם. אמרו להם: באיזה חודש נקבע ראש-השנה שלכם? השיבו אילנות: כיוון שאנו צריכים למים קבעוהו בשבט שמזלו דלי.

והעצים שנתברכה  בהם ארץ ישראל הם רבים ושונים. חלקם עצי סרק שאינם מניבים פירות וחלקם עצי  פרי. וכיצד מבחינים בהם. אומרים חז"ל כך:

אומרים לאילני מאכל: למה אין קולכם הולך? אמרו להם: אין אנו צריכים, פירותינו מעידים עלינו. אומרים לאילני סרק: למה קולכם הולך? אמרו להם: הלוואי נשמיע קולנו וניראה. אמר רב הונא: לא משום הטעם הזה, אלא: אילני מאכל על ידי שהם כבדים בפירותיהם, לפיכך אין קולם הולך, אבל אילני סרק, על ידי שהם קלים בפירותיהם- קולם הולך."  (כך מופיע בבראשית רבה).

ואי אפשר שלא להיזכר בימים אלו במשל עתיק שהוא משל יותם. אשר בספר שופטים פרק ט' אשר גם הוא דן בענייני עצים:

הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים, לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ.

וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת: מָלְכָה עָלֵינוּ!

וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת: הֶחֳדַלְתִּי אֶת־דִּשְׁנִי, אֲשֶׁר־בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים – וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים!?

וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַתְּאֵנָה: לְכִי־אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ!

וַתֹּאמֶר לָהֶם הַתְּאֵנָה: הֶחֳדַלְתִּי אֶת־מָתְקִי, וְאֶת־תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה – וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים!?

וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַגָּפֶן: לְכִי־אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ!

וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן: הֶחֳדַלְתִּי אֶת־תִּירוֹשִׁי, הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים!?

וַיֹּאמְרוּ כָל־הָעֵצִים אֶל־הָאָטָד: לֵךְ אַתָּה מְלָךְ־עָלֵינוּ!

וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל־הָעֵצִים: אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם – בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי; וְאִם אַיִן – תֵּצֶא אֵשׁ  וְתֹאכַל  אֶת־אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן!

ולמה נזכרתי במשל  יפה זה, אני משער שזה כבר ברור לכם. לפני מיספר ימים הלכו העצים בישראל לבחור להם מלך. ולפי מה שנראה, לי לפחות, בחרו באטד שהוא עץ סרק שאינו נותן פירות שקולו נשמע כמבואר לעיל אבל צילו קטן. אני לא רוצה להיחשב כמי שמקנא בגבר השרמנטי אהוב הנשים שהצליח להביא 19 מנדטים מבוחריו. אבל גם בעניין זה אני רוצה לצטט את פרקי אבות שם נאמר בפרק ג' במשנה י"ז:

"הוא היה אומר כל שחכמתו מרֻבה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרבין ושורשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו שנאמר (ירמיה י"ז )והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא שתשב; אבל כל שמעשיו מרובין מחוכמתו, למה הוא דומה – לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו,

שנאמר: "והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שורשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עליהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי."

קצת קשה לי המחשבה כי אדם  שניסיונו הצבאי היה  של כתב בעיתון במחנה ושעיסוקו הוא מראיין טלוויזיה וכותב טורים בעיתון  – אפילו שהיה מוצלח ביותר, שהשכלתו תיכונית , ואין לו כל ניסיון מעשי בניהול ולא כל ניסיון פוליטי – יקבל הכרעות על חיי המדינה. אבל בארצנו הקטנה שהרייטינג הוא חזות הכול, וסלבריטיס הם אלו שגודל התחת והשד הוא במידה הנכונה – ולא איכויות אנושיות אחרות הנדרשות לנהל מדינה, במדינה הזאת הכול אפשרי. גם שעץ סרק, שקולו נשמע (לפי מאמר חז"ל), ואין לו פירות ואין לו שורשים, ינהל את חיינו.

ולא נותר לי אלא לקוות לטוב ולהתפלל יחד עמכם למעשה מרכבה מוצלח של הממשלה שהעצים שיבחרו לנהל אותנו – ש"לא ימישו מעשות פרי  גם בעת בצורת," כמאמר חז"ל,  כי בנפשנו הדבר.

* * *

נתן זך

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה

כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ

כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדָּע

וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ

אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה

כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה

כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׂרָף בָּאֵשׁ

וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ

אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה

כְּמוֹ הָעֵץ הוּא צָמֵא לְמַיִם

כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׁאָר צָמֵא

וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ

אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

אָהַבְתִּי וְגַם שָׂנֵאתִי

טָעַמְתִּי מִזֶּה וּמִזֶּה

קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר

וּמַר לִי מַר לִי בַּפֶּה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

* * *

אלישע פורת

ועוד לעניין גבי דניאל – בנימין הרשב

ראשית יש להעמיד את מה שכתב הלא-משורר הזה על דיוקו. הנה הנוסח המדוייק. השיר הכי מרגיז כמובן הוא ההשוואה המפורשת הנערכת בו בין הצאר פטר הגדול –

ש"סָלַל אֶת עִיר הַבִּירָה פֶּטֶרְבּוּרְג / בְּבִצּוֹת הַצָּפוֹן / עַל עַצְמוֹת אִכָּרִים" –

לבין דוד בן-גוריון –

ש"סָלַל / אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל דֶּרֶךְ בּוּרְמָה, הָעוֹקֶפֶת / אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל דֶּרֶךְ הַבִּירָה יְרוּשָׁלַיִם, / בְּעַצְמוֹת נְעָרִים מִן הַשּׁוֹאָה."

כך נדפס בספרו "שירי גבי דניאל", 1990.  

בשעתו נתעורר פולמוס גדול בעיתונות העברית בשל השיר הפרובוקטיבי הזה ולא אחזור על פרטי הפולמוס. מי שרוצה יחפש וימצא את הדיו בספריות או במאגרי המרשתת. 

בנימין הרושובסקי-הרשב-דניאל הוא לדעתי סימפטום מבריק של תופעת החרטה המאוחרת. מחלה ידועה בתולדות האנושות. היא פוקדת מי שאולץ או בחר לשנות את זהותו המקורית. לכן תמצאו אותה הרבה באוכלוסיות של מהגרים – דור ראשון. ולא תמצאו אותה נפוצה באוכלוסיות של בני מהגרים, דור שני או שלישי. 

כמובן שאין לערבבה עם תופעות השנאה העצמית היהודית, שלצערנו זלגה כהוגן גם אלינו והפכה לשנאה עצמית ישראלית. מספיק אם נציין שמות כגון משה מחובר ובנו מלונדון, שונאי עצמם לדעת מובהקים. שמעון צבר, או אליעזר פיילר מיד-חנה. או אפילו תלמידי תלמידיו של נועם חומסקי. 

לעניות דעתי השיא במחלת החרטה המאוחרת והכמיהה לשיבה לזהות המקורית הם דווקא לא כתביהם של סופרים כמו דוד שיץ או אהרון אפלפלד או אפילו גרשון שקד. אלה הכירו בסכנת המחלה ומתמודדים איתה. אפילו עלים נידפים כמו מאיה ערד ורוויאל נץ אינם מהווים דוגמה לצורך העניין. אלא דווקא פרופסור-בדימוס חנא שמרוק. פרשת חזרתו לפולין, אהבתו האפלה לאשת הטלוויזיה הפולנית, מותו בפולין, ובקשתו להיקבר בבית הקברות בוורשה, היא לעניות דעתי אחד השיאים של גילויי המחלה הזו, שאינה מיוחדת רק ליהודים.

* * *

יש לי געגועים לַקְלִיט שֶׁלָךְ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש לי געגועים לַַקְלִיט שֶׁלָך

לועזית –דגדגן

כמו בן אדם קטן

גמד חצוף

מאונן אותך

ומתאונן

שכל הרכבות עוברות דרכו פנימה

ומשאירות אותו עומד

בחוץ בתחנה

ככה

לבד

לח

אמר לך מגף הַזַּמְשׁ שלָך

כאשר ישבת בקפה

וכופפתְ את העקב בכיסא פנימה

עד אשר נגע לך

בַּכּוּס

ולא הפסיק לשפשף את הַקְּליט

שֶׁלָךְ

מבעד למכנסי הג'ינס

רגלֵךְ השמאלית פשוטה החוצה

בעוד את מקלידה

על השולחן למעלה

את הגיגייך

כדי לשלוח לי

את השיר הזה

* * *

רות ירדני כץ

1. המלכודת של יחימוביץ'

שלי יחימוביץ' ראש מפלגת העבודה קיבלה פטיש על הראש בגלל הכרזותיה המוזרות והמשונות. היא אמרה שהיא לא תצטרף לממשלת נתניהו בשום מצב לפני הבחירות. היא אמרה עוד דברים לא חכמים, כמו – שהיא הולכת להיות ראש הממשלה הבאה. העם הבוחר הוא ממש לא מטומטם. הוא שומע, מקשיב ומפנים. מפלגתה קיבלה רק 15 מושבים כאשר הם היו בטוחים שיקבלו בין 18 ל-20 מנדטים ושזו תהייה המפלגה השנייה בגודלה. זה לא קרה ויושבת הראש הצהירה, מיד אחרי התוצאות, שהיא תעשה הכול כדי להקים גוש חוסם. נו באמת, איך הראש שלה עובד? האם היא חושבת שיאיר לפיד יוותר על להיות אחד המשפיעים הגדולים בממשלה הבאה? האם היא מאמינה שציפי לבני תשב באופוזיציה כאשר תוכל להיות בפנים ולא חשוב באיזה תפקיד – ולנסות לקדם את חזונה להשכין שלום? האם עולה על דעתה שש"ס תתחבר אליה? הרי דרעי במהלך השבועות האחרונים הצהיר שהם ונתניהו זה ברור כשמש.

גב' יחימוביץ' איכזבה  את חבריה למפלגה, והרבה בוחרים, שברגע האחרון פנו לה עורף. חוכמתו של פוליטיקאי היא לא להיכנס למלכודות, והיא עשתה זאת בגדול ונראה איך תצא מזה. אם תצא.

לא רק יחימוביץ' במלכוד, גם עמיר פרץ, שעזב אותה מפני שלא הסכימה להצהיר שהיא לא תצטרף לנתניהו. מה הוא יעשה עכשיו אם לבני תחליט כן להצטרף, האם יחזור למפלגת העבודה? 

תזכורת: יאיר לפיד אמר שלא צריך יותר מ-18 שרים, וכי שרים בלי תיק זו בושה וחרפה.

רק תזכורת.

2. "איטליה הקטנה" – מסעדה

יום אחרי הבחירות הלכנו שלוש חברות טובות להתאושש מהמתח ומתוצאות הבחירות למסעדה שקיימת הרבה שנים, שהיתה מסעדה חלבית ולפני כמה חודשים שודרגה. מסעדה כשרה שמבוססת על מטבח איטלקי אבל הוספו מנות מגוונות, והיום מגישה גם בשרים. מסעדה די גדולה ומרווחת ויש מקום. המלצר שטיפל בנו הוא לא צעיר וזהו המקצוע שלו.  

התחלנו ביין אדום של הבית, מצוין. 20 שקלים לכוס. בדרך כלל אני שואלת איזה יין, ומאיזה יקב. הפעם זה פרח מראשי, וחבל. מבלי להזמין המלצר המקצוען שקוראים לו דני, הביא לחם חם וכמה פתיחות ומרק  מתנת הבית. מרק דגים ששמו הצרפתי הוא בויאבז שמקורו מהעיר מרסיי, ובנוסף לכל מה שמכניסים לתוכו מוסיפים פרנו. שאפו! 

העסקית שלהם בצהריים מחמיאה. מנה ראשונה חינם, המנה העיקרית קובעת. שלוש מנות ראשונות עלו על השולחן. פוקצ'ה גדולה פריכה עם שמן זית. סרדינים מטוגנים קלות בליווי עשבי תיבול ועגבניות שרי, וקרפצ'יו של נתח קצבים. שלוש מנות מהנות.

שתי מנות עיקריות בלבד. ספגטי "פלמרו". תרגום: ספגטי עם אנשובי, ופרגיות על מצע פתיתים. 

הזמנו מנת אחת אחרונה פאי לימון לשלושתנו וגם קפה אחד ותה ושוב הפתעה – קיבלנו פרלינים שוקולד של הבית.

לקחנו את הזמן, אף אחת לא מיהרה ועזבנו את המסעדה אחרי שעתיים וחצי. ביקשתי מהמלצר להכיר לי את השף. שמו דניאל אומן, ובפנים מאירות אמרתי לו שהיה טעים ושווה. 

כל הארוחה עלתה לנו 216 שקלים עם תשר – 250. 

רחוב קרן-היסוד 38 ירושלים, טל: 02-5617638

3. על מופז – לא יכולה להתאפק

עיתון "הארץ" מפרסם היום, יום שבת, 26.1.13 – שהמשימה הבאה של נתניהו היא להחזיר את מופז וחסון לליכוד-ביתנו. אני לא יכולה להתאפק. ממש לא. שאול מופז בקושי רב הצליח להכניס שני מושבים לכנסת. מה בקושי? הוא זחל. מופז, שיש לו עור של פיל כפול שניים, עכשיו יהיה מחוזר על ידי ראש הממשלה.

ראש הממשלה, שמזמן ירד נמוך-נמוך, ושמערכת היחסים שלו עם מופז היא מערכת של שנאה ואי-הערכה – יעשה הכול כדי להחזיר אליו את האיש שאמינותו שווה לאפס, ואף אחד לא יתפלא אם יציע לו את תפקיד שר-הביטחון. כל זאת כדי לזכות בעוד שני מושבים ולהגדיל את כוחו, ו"למתן" את יאיר לפיד.

לראש הממשלה שנחל כישלון בבחירות אלה יש הזדמנות פז לשנות את פני החברה שלנו בעזרת לפיד. כן, לשנות את שיטת הבחירות, לתת תשובות נכונות לבעיות החברה כמו יוקר החיים ועוד ועוד.

מופז, שאיננו בוחל בשום אמצעי רק להישאר על המפה הפוליטית – ימכור את נשמתו לשטן והוא אפילו לא יזיע. 

אם התרחיש הזה יקרה אז אין אמירה אחרת אלא ש"לזנוּת בפוליטיקה יש מקום של כבוד!"

* * *

אדיר כהן

שלושה שירים

בְּרֵאשִׁית

בְּרֵאשִׁית

לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ

וְנִבְרְאוּ לוֹ שָׁמַיִם לִתְפִלּוֹת

וְכוֹכָבִים לְתִקְווֹת

וּבַעֲלֵי חַיִּים לִקְרֹא לָהֶם בְּשֵׁם

וְיַמִּים וּנְהָרוֹת לְמַסָּעוֹת

וְצִפּוֹרֵי שִׁיר לְמַנְגִּינוֹת

וּדְשָׁאִים וּפְרָחִים לְהָאִיר אֶת עֵינָיו

וּלְבַשֵּׂם אֶת יוֹמוֹ

וְהָרִים לְהַעְפִּיל עֲלֵיהֶם

וְלִדְחֹף סֶלַע לְרֹאשָׁם

וּתְהוֹמוֹת לַעֲמֹד עַל סִפָּם

וְאִשָּׁה לְפַעְנֵחַ אֶת תְּהוֹמוֹתֶיהָ

וְיָרֵחַ לַחֲלוֹמוֹת וּלְאַהֲבָה

וְהָיָה הָאָדָם לְבַדּוֹ לְבַדּוֹ עַד מְאֹד

וְחַיָּיו נִסְחָפִים כּוֹאֲבִים אֶל הַחוֹף.

אָז בָּא שְׁמוֹת,

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל

הַרְבֵּה הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם

מַקִּיפִים אֶת בְּדִידוּתוֹ

וְהוּא לְבַדּוֹ...

מַשָּׂאָם וַהֲמוֹנָם מְבָעֵת אֶת יוֹמוֹ

וְחֻקֵּיהֶם וּמִשְׁפְּטֵיהֶם סוֹגְרִים עַל כִּלְאוֹ

כָּבְדוּ מִמֶּנּוּ וַעֲיֵפָה נַפְשׁוֹ.

וַיִּקְרָא,

וַיִּקְרָא בְּסִפְרֵי הָגוּתוֹ

לְהָבִין סוֹד בְּדִידוּתוֹ,

וַיִּקְרָא בְּסִפְרֵי שִׁירָתוֹ

לִמְצֹא חָבֵר בְּנַפְשׁוֹ

וַיִּקְרָא בְּסִפְרֵי סִפּוּרִים

לְחַפֵּשׂ אֶת סִפּוּרוֹ שֶׁלּוֹ

וַיִּקְרָא בְּמִכְתְּבֵי יוֹמוֹ

לְהוֹשִׁיט יָדוֹ, לְבַקֵּשׁ מַעֲנֶה

וַיִּקְרָא אֶל אֱלֹהָיו

לָשֵׂאת כְּאֵבוֹ וּתְפִלָּתוֹ

וַיֹּאמְרוּ לוֹ סִפְרֵי הָגוּתוֹ

הֶבֶל הֲבָלִים הַכֹּל הֶבֶל

וַיַּעַטְפוּ אוֹתוֹ שִׁירָיו

בִּכְסוּת שֶׁל יָגוֹן וְגַעְגּוּעַ לֹא תָּם

וַיְסַפְּרוּ לוֹ סִפּוּרָיו

עַל קִיקְלוֹפִּים וְסִירֵנוֹת וּסְפִינוֹת טְרוּפוֹת

וַיִּשְׁלְחוּ לוֹ מִכְתְּבֵי

סֵרוּב מְנֻמָּס בְּכָבוֹד רַב

וַיַּעֲנֶה לוֹ אֱלֹהִים

בְּתוֹרַת הַכֹּהֲנִים וּבְדַם קָרְבָּנוֹת

בְּחֻקִּים וּבְמִשְׁפָּטִים בְּצַוִים וְאִסּוּרִים

וְהָיָה הָאָדָם לְבַדּוֹ, לְבַדּוֹ עַד מְאֹד.

בַּמִּדְבָּר

בִּקֵּשׁ לָשֵׂאת אֶת זַעֲקָתוֹ

לָנוּס מֵאָדָם וֶאֱלֹהִים

לְהַרְחִיק מִדִּבּוּרִים רָמִים

מֵעִירוֹ שֶׁהִיא צִיָּה סְלוּלָה וּמְיֻשֶּׁבֶת

מִמַּנְגִּינוֹת רֵעָיו הַזּוֹעֲקוֹת דֵּצִיבֵּלִים

כְּדֵי לְהַסְווֹת אֶת הַשְּׁתִיקוֹת הַמְאַיְּמוֹת

יָצָא אֶל מֶרְחֲבֵי הָאֵינְסוֹף

שֶׁלִּמְּדוּהוּ קַטְנוּתוֹ וְאַפְסוּתוֹ,

אֶל הָרֵיקָנוּת הַנִּקְרַעַת

עַל יְדֵי נִצִּים וּנְשָׁרִים וּבַזִים,

אֶל הַשְּׁתִיקוֹת הַכֹּל מַקִּיפוֹת

הַמּוּפָרוֹת עַל יְדֵי אַנְחַת תִּנְשָׁמוֹת וְיַנְשׁוּפִים

וּצְרָחוֹתֵיהֶם שֶׁל עוֹפוֹת טֶרֶף

אֶל דִּמְמַת הָאֱלֹהִים

בָּהּ לֹא נִמְצָא אֱלֹהִים

רַק סְנֶה בּוֹעֵר שֶׁאֵינֶנּוּ אֻכַּל

וּשְׁלִיחוּת וּמַטֶּה וְקוֹל מְצַוֶּה.

דְּבָרִים הִקִּיפוּהוּ

וַיִּכְרַע תַּחַת מַשָּׂאָם

וְלֹא מָצָא בָּהֶם תַּנְחוּמִים

וַינַסֶּה לְהֵאָחֵז בָּהֶם

לִרְקֹם בְּעֶזְרָתָם עוֹלָם

בּוֹ לֹא יִהְיֶה בּוֹדֵד כָּל כָּךְ,

אַךְ הַמִּלִּים רִמּוּ אוֹתוֹ

וְהַחֲלוֹמוֹת שָׁוְא יְדַבֵּרוּ

וְהַשָּׁמַיִם רֵיקִים מֵאֱלֹהִים

וְהַכּוֹכָבִים פְּלָנֵטוֹת שׁוֹמְמוֹת

וּבַעֲלֵי הַחַיִּים שְׁחוּטִים בָּאִטְלִיז

וְהַיַּמִּים וְהַנְּהָרוֹת נִזְדַּהֲמוּ וְגָוְעוּ

וְצִפּוֹרֵי הַשִּׁיר שְׁמוּטוֹת כְּנָפַיִם

וְהַדְּשָׁאִים וְהַפְּרָחִים נִקְבְּרוּ

תַּחַת בֶּטוֹן קַנְיוֹנִים וּכְבִישִׁים

וְהֶהָרִים הַגְּבוֹהִים נִתְגַּמְּדוּ

וְהַסֶּלַע הַנִּדְחָף מַמְשִׁיךְ לְהִדַּרְדֵּר

וְהַתְּהוֹמוֹת קוֹרְאִים לוֹ אֲלֵיהֶם

וְהָאִשָּׁה מְפֻעְנַחַת וְשׁוּב אֵין סוֹד

וְהַחֲלוֹמוֹת הוֹלִיווּדִיִּים

וְהָרֵיְטִינְג שֶׁל הָאַהֲבָה יָרוּד

וְהָיָה הָאָדָם לְבַדּוֹ, לְבַדּוֹ עַד מְאֹד.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים

אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ

וְאֶת הַחַיָּה וְהָעוֹף

וְהַכּוֹכָבִים וְהַיַּמִּים וְהַנְּהָרוֹת

וְהַפְּרָחִים וְהַדְּשָׁאִים

וְהֶהָרִים וְהַתְּהוֹמוֹת

וְאֶת אָדָם וְחַוָּה

כִּי לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאֱלֹהִים לְבַדּוֹ

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיִּרְאֶה בְּרִיאָתוֹ

וְהָאֱלֹהִים נוֹתַר לְבַדּוֹ לְבַדּוֹ עַד מְאֹד.

אַבָּא

אַבָּא,

חָזַרְתִּי אֵלֶיךָ, אֶל בְּדִידוּתְךָ הָאִלֶּמֶת

אֶל רַחַשׁ פְּרֵדָה שֶׁל עֲלֵי הַבְּרָכִיכִיטוֹן

הַמְרַפְּדִים אַדְמַת מוֹתְךָ,

אֶל דּוּמִיַּת שִׁכְחָה שֶׁיָּרְדָה עַל חַיֶּיךָ

וְרַק מַבָּטוֹ הַתּוֹהֶה שֶׁל חָתוּל

שֶׁאֵינוֹ מֵבִין מַדּוּעַ לֹא מִלֵּאתָ קַעֲרִית הַמַּיִם,

אֶל כַּלְבֵּנוּ, נֶאֱמָן, שֶׁבְּשָׂרוֹ נִקְרַע

כִּי בִּקֵּשׁ אַהֲבָה,

וְיָדְךָ חָבְשָׁה וְלִטְּפָה וְסִפְּרָה אַהֲבָה,

אֶל צִדְפֵי אוּם-רַשְׁרַשׁ וְיַם סוּף,

גְּדוֹלִים, צִבְעוֹנִיִּים, פְּתוּחֵי עֶרְוָה,

שׁוֹתְקִים אֶת קוֹלוֹת הַיָּם וְלוֹחֲשִׁים אֶת דָּכְיוֹ,

אֶל אַלְפֵי הַסְּפָרִים שֶׁמִּלְּאוּ שְׁתִיקַת יוֹמְךָ,

יְדִידֶיךָ שֶׁהִכַּרְתָּ לִי עַל רִצְפַּת חֲדַר עֲבוֹדָתְךָ

כְּשֶׁהַיֶּלֶד הַקָּטָן מְחַבֵּק אֶת עֲלוּבֵי הַחַיִּים

וּמִתְאָרֵחַ בְּמוֹעֲדוֹן הַפִּיקְוִיקִים,

וְלֹא תָּמִיד מֵבִין אַךְ זָ'אן וַלְזָ'אן הוּא

יְדִידוֹ, וְהָאָב זוֹסִימָה מוֹרֵהוּ וְגַם הוּא

כֵּן רוֹצֶה לָדַעַת לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים:

וְהִנֵּה כְּבָר יוֹשֵׁב הוּא לִפְנֵי שַׁעַר הַחֹק

וְאֵינוֹ מֵעֵז לְהִכָּנֵס

וְיוֹדֵעַ כִּי עוֹד מְעַט קָט הַדֶּלֶת תִּנָּעֵל

וְכָל שֶׁיִּשָּׁאֵר זֶה שְׂחוֹק לַעֲגוֹ שֶׁל הַשּׁוֹעֵר

וְהַפַּרְעוֹשִׁים שֶׁבְּפַרְוַת צַוְּארוֹנוֹ.

אַבָּא, בְּא' מְנַחֵם אָב יוֹם הֻלַּדְתְּךָ

וּמֵעוֹלָם לֹא הָיִיתָ מְנֻחָם.

מַתְּנוֹת סְפָרִים הֵבֵאתִי לְךָ וְנִצְטָרְפוּ

לִידִידֶיךָ שֶׁעַל עֶשְׂרוֹת הַמַּדָּפִים

וְאַתָּה בִּקַּשְׁתָּ מִכְתָּב

וְלֹא נָתַתִּי אוֹתוֹ לְךָ,

קַבֵּל נָא אֶת חַיַּי כְּמִכְתָּב לְיוֹם הֻלַּדְתְּךָ

הַמֵּאָה וְאֶחָד הַנָּחֹג בְּאֵלֶם מוֹתְךָ הַמִּתְמַשֵּׁךְ,

מִכְתָּב שֶׁל אַהֲבָה לִפְנֵי שַׁעַר הַחֹק

שֶׁל חֲלוֹמוֹת שֶׁנִּתְרוֹמְמוּ עַל קְצֵה אֶצְבָּעוֹת

וְלֹא הִגִּיעוּ,

שֶׁל שְׁתִיקָה חוֹנֶקֶת שֶׁלֹּא נִתָּן לְקוֹרְעָהּ

בְּרִבְבוֹת מִלִּים שֶׁל מִכְתְּבֵי סְפָרִים

שֶׁכָּתַבְתִּי לְךָ,

שֶׁל קוֹרֶסְפּוֹנְדֶנְצְיָה לֵאלֹהִים שֶׁנִּסִּיתִי לְנַהֵל

כְּמוֹ אוֹלְסְוַנְגֶּר חֲבֵרְךָ שֶׁהָיָה בְּשַׁעֲרֵי הַגֵּיהִנּוֹם שֶׁל דַּנְטֶה

וְיָדַע אַף אֶת "טוּר הַטֹּהַר" וְ"הָעֵדֶן" וְהָיָה קָשׁוּב

לְ"שִׁירַת הַמְבֹרָךְ".

אַךְ לִי לֹא הָיָה אֲרוֹן קֹדֶשׁ שֶׁל מֹשֶׁה

שֶׁנֶּאֶלְמוּ מִלָּיו עַל פִּסְגַּת נְבוֹ וּבּוּדְהָה

יוֹשֵׁב עַל רֹאשׁוֹ וּבְיָדוֹ צְלָבוֹ שֶׁל יֵשׁוּ

וְלִי מֹשֶׁה וְיֵשׁוּ וּבּוּדְהָה

הֵם אַךְ סִפּוּרוֹ שֶׁל אַבָּא

שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ אִתִּי אֶל הַר נְבוֹ שֶׁלִּי.

בַּדֶּרֶךְ אֶל נְבוֹ נַחֲמֵנִי, אַבָּא,

בְּחִיּוּךְ צֵ'שָׁיֶר שֶׁל שְׂחוֹקְךָ שֶׁנָּמוֹג,

בְּשִׁבּוֹלֵי הַחִטָּה שֶׁמִּלֵּאתָ אֶת חַדְרִי

וְהָיוּ לִי זִכְרוֹן הַגֹּרֶן שֶׁל יַלְדוּתִי

וְאַף לְרֶגַע לֹא בִּקַּשְׁתִּי לַעֲשׂוֹת

לֶחֶם מִגַּרְעִינֵיהֶם.

בְּכַלָּנִיוֹת וּבְצִבְעוֹנִים, בְּנַרְקִיסִים וּבְעֵין הַתְּכֵלֶת

שֶׁמַּבָּט תָּכֹל הֶחֱזִירַנִי אֲלֵיהֶם בַּעֲלִיָּתִי בָּהָר,

וְשָׁבוּ וְהָיוּ לִי חַגָּהּ שֶׁל יַלְדוּת

וְחַשְׁתִּי כִּי דּוֹבְבוּ אֶת שְׂפָתֶיךָ,

שֶׁנָּתְנוּ לִי בִּרְכָתָם.

אַךְ עַתָּה קַיִץ

וּמַחְבְּרוֹת הַפְּרָחִים הַמְיֻבָּשִׁים

שֶׁל יַלְדוּתִי הִתְפּוֹרְרוּ

וְכַנְפֵי פַּרְפָּרִים שֶׁסִּכָּה בְּראֹשָׁם

הִגִּירוּ אֶת אַבְקַת צִבְעֵיהֶם לְתוֹךְ נִשְׁמָתִי,

שׁוּב חִיַּכְתָּ

כִּי הַמּוֹרֶה בָּרוּךְ

לֹא יָכֹל לָשֵׂאת

יִבּוּשָׁם שֶׁל פְּרָחִים,

רְצִיחָתָם שֶׁל פַּרְפָּרִים,

נִסִּיתִי לִהְיוֹת הַמּוֹרֶה בָּרוּךְ, אַבָּא,

וְקוֹלְךָ הַמִּתְנַגֵּן בָּקַע מִגְּרוֹנִי

וְשִׁלַּחְתִּי לַחָפְשִׁי פַּרְפָּרֶיךָ,

וְעַתָּה, עַל סַף שְׁתִיקַת נְבוֹ,

כָּמוֹךָ גַּם אֲנִי יוֹדֵעַ

כִּי שָׁמָּה לֹא אָבוֹא.

וְאָז שׁוּב כְּנָפַיִם

לֹא לִגְמֹר,

לָתֵת לַמֶּתַח

לְמַלֵּא אוֹתְךָ

בִּכְמִיהָה

שֶׁלֹּא תִּפָּסֵק,

בְּעֶרְגָּה

שֶׁהִיא כְּנָפַיִם

שֶׁנּוֹשְׂאוֹת אֵלֶיהָ,

בְּגַעְגּוּעַ

שֶׁהוּא מַסָּע

בִּגְבָהִים חַסְרֵי נְשִׁימָה

וּנְשִׁיקָה

הַמַּנְשִׁימָה חַיִּים

הַמְבַקְּשִׁים לָעוּף

בַּחֲלוֹם

הַמּוֹצִיאֲךָ אֶל

מִחוּץ לְגוּפְךָ,

בְּרִחוּף

הַמְבַטֵּל כֹּחַ

הַמְּשִׁיכָה

וְכָל שֶׁנּוֹתָר

מְשִׁיכָה,

בִּמְתִיקוּת

שֶׁכָּמוֹהָ יִמְתַּק

רַק רֶגַע

שֶׁל לִפְנֵי

כִּלָּיוֹן.

לִהְיוֹת כָּל הַזְּמַן

לִפְנֵי,

עַל הַסַּף

בְּהַבְטָחָה

שֶׁל הֶמְשֵׁךְ

בָּרֶגַע שֶׁיָּבוֹא,

לְהִצָּמֵד

עַד הֶרֶף

לִפְנֵי כְּלוֹת

וְאָז שׁוּב

כְּנָפַיִם...

* * *

אורי הייטנר

1. יומן בחירות 2013 (ל')

ממשלה לטווח רחוק

הפרשנים מנבאים חוסר יציבות; הממשלה לא תחזיק מעמד זמן רב, הבחירות לכנסת העשרים תתקיימנה בקרוב וכד'. איני מקבל זאת. הרי כך נאמר גם לפני ארבע שנים, כך נאמר לאורך הקדנציה האחרונה והנה, לא זו בלבד שהממשלה החזיקה מעמד 4 שנים – אלמלא החלטתו האישית החד צדדית של נתניהו, היא היתה מחזיקה מעמד עד נובמבר. כך, להערכתי, יהיה גם עם ממשלה זו.

כאשר מדברים על יציבות שלטונית ומשילות, יש לקחת בחשבון את הרפורמה שהנהיג אריק שרון – אי אמון קונסטרוקטיבי. בעבר, בכל יום שני הונפה על הממשלה מאכלת הצבעת האי אמון ובכל שבוע ראש הממשלה שחק את כוחותיו במו"מ קואליציוני עם שותפותיו הסחטניות, עד שהממשלות התפוררו. היום, בעקבות שינוי החוק, הצבעת אי אמון בממשלה אינה מפילה אותה, אלא היא דקלרטיבית בלבד. הדרך היחידה להפיל ממשלה, היא הצגת ממשלה חלופית בתמיכת 61 ח"כים. הסיכוי לכך נמוך מאוד ולכן הושגה יציבות שלטונית שלא היתה בעבר.

נתניהו יכול להקים ממשלת ימין צרה, ממשלה עם לפיד והמפלגות הדתיות והחרדיות, ממשלה עם לפיד ואחת המפלגות הדתיות, ממשלה עם לפיד אחת המפלגות הדתיות ואחת ממפלגות השמאל ועוד. הממשלה תחזיק מעמד, כנראה לאורך כל הקדנציה. אני מאמין לנתניהו שהוא רוצה ממשלה רחבה ככל הניתן. ממשלת נתניהו-לפיד תהיה ממשלה רחבה ויציבה.

המטבעות של לפיד

כאשר יאיר לפיד הכריז על הקמת מפלגתו, מיהרתי לפרסם סטטוס בפייסבוק: "אסטרא בלגינא קיש קיש קריא". זאת היתה גם כותרת מאמר שכתבתי באותו יום ל"ישראל היום".

הביטוי הזה, בארמית, מדבר על קופסה ריקה, שיש בה מטבע אחד בלבד, והיא מרעישה הרבה יותר מקופסה מלאה במטבעות. במילים אחרות, הגדרתי את לפיד ככלומניק.

ככל ששמעתי את נאומיו וקראתי את מאמריו, התחזקתי בעמדתי שמדובר בכלי ריק וחלול.

אבל אי אפשר לקחת מיאיר לפיד את ההישג העצום שלו בבחירות. אמנם גם דמגוג ריק יכול להלך קסם על ההמונים, אבל תהיה זאת טעות לזלזל בחכמת ההמון. להיות בחיר – זה כישרון ולפיד הוכיח שיש לו את זה.

היו ליאיר לפיד הישגים נוספים. הוא הצליח להקים תשתית מפלגתית של תומכים, פעילים, תורמים, תשתית אינטרנטית, תשתית ברשתות החברתיות ועשה זאת בכישרון רב.

הוא בנה רשימה מצוינת, לא רק "אטרקטיבית", אלא מצוינת מבחינת המשקל הסגולי של אנשיה. לאורך כל התקופה שיבחתי את הרשימה ואף הצהרתי שאלמלא לפיד עמד בראש הרשימה הייתי תומך ב"יש עתיד". הוא בנה רשימה מאוזנת מאוד, המשקפת את מגוון החברה הישראלית ואת הרצון להיות מפלגת מרכז אמתית. אמנם הרכב הרשימה אינו הגורם המרכזי בהצבעת הציבור, אבל יש לו השפעה בלתי מבוטלת. אין ספק שההרכב הקיצוני של רשימת הליכוד פגע בו. נפתלי בנט היה בתנופה וכמעט היה הלפיד של הבחירות הללו, ובסופו של דבר חשיפת הרשימה שהסתיר היתה לחטוטרת שבלמה את נסיקתו והביאה לאובדן קולות רבים.

לפיד גילה תבונה פוליטית משמעותית כאשר סרב להיות חלק מ"גוש מרכז שמאל" ובעצם פוצץ את הבועה של קיומו של גוש כזה, שמשמעותו היא שאין בישראל מרכז. הוא התעקש להיות מרכז. הוא התעקש להיות שותף טבעי לממשלת נתניהו, שניצחונה היה ודאי (וצפוי היה להיות הרבה יותר גדול).

אולם מבחנו האמיתי של לפיד עוד לפניו, הן במו"מ הקואליציוני ובעיקר בממשלה החדשה. יהיה זה מבחנו כמנהיג מפלגה, האם תהיה זו עוד ד"ש, מפלגת המרכז ו"קדימה", מפלגת אווירה שתתפוגג כענן חולף? או שמא לראשונה, לציבור שבמרכז המפה הפוליטית תהיה מפלגה שתכה שורשים ותאריך ימים? יהיה זה גם מבחנו של יאיר לפיד כאיש ביצוע – האם הוא רק עיתונאי, איש של מילים, או שהוא יוכיח את עצמו במעשים, כשר בכיר?

כאשר יאיר לפיד הכריז על כניסתו לפוליטיקה, היה באזז של התלהבות מהמוצר החדש. אני הערכתי שההתלהבות תתפוגג ועד הבחירות הרשימה תתמוסס, כפי שקרה למפלגת המרכז. ואכן, התמיכה בו הלכה והצטמקה, אולם לקראת הבחירות, משבוע לשבוע, לפיד נסק. אני ראיתי זאת גם בסביבתי הקרובה – בקיבוץ שלי, למשל, זכה לפיד ברוב גדול של 38%. היה ברור שהוא הולך להישג, ואף על פי כן הופתעתי מגודל ההישג.

טעיתי בהערכת הישגי הרשימה. האם טעיתי גם בהערכת האיש? מאחר שהוא עומד להיות דמות מרכזית מאוד בהנהגת המדינה, אני מקווה מאוד שטעיתי ואשמח מאוד להודות בטעותי.

[אהוד: כך היתה גם הרגשתי לגבי לפיד בהתחלה. אך ככל שהתקרב זמן הבחירות וראיתי שאין לי עבור מי להצביע, נותר הוא הברירה היחידה. מה עוד שצל הענק של אביו מנחה אותו וגם שומר עליו שלא לחזור על שגיאות העבר, כמו שכאשר צירי התנועה שהקים אביו בהצלחה – חטפו ממנו את מושכות השלטון בהדיחם מההנהגה את פורז שותפו, וזה היה הסוף שלהם, המדיחים, ושל התנועה].

ללא פסילות

הנושא המרכזי בשבועות הקרובים יהיה המו"מ הקואליציוני. גישתי העקרונית היא התנגדות מוחלטת לכל פסילה מראש של מפלגה זו או אחרת. אם ש"ס, למשל, תהיה שותפה לממשלה שתפעל ליתר שוויון בנטל, תהיה זו ברכה גדולה, הרבה יותר מאשר אם הדבר יעשה כאשר ש"ס באופוזיציה.

יש לקבוע את קווי היסוד וקווי הפעולה של הממשלה החדשה וכל מי שמוכן לקבל אותם על עצמו, ראוי לשבת בה.

יש רק פסילה אחת ראויה; לא על רקע עמדות פוליטיות, אלא על רקע מוסרי – פסילתם של אריה דרעי וצחי הנגבי בשל עברם הפלילי. לצערי, אני מעריך שזה לא יקרה.

האם תיתכן קואליציה עם המפלגות הערביות?

כאשר אני שולל פסילה, כוונתי לכל הרשימות, כולל הערביות. על נתניהו לנהוג כפי שנהג שרון עם בחירתו – להזמין לפגישה את כל המפלגות, גם אותן. יהיה זה מסר חשוב לציבור הערבי.

עם זאת, אין מצב שאחת המפלגות הערביות תוכל להיות שותפה בקואליציה, בשל עמדתן האנטי ישראלית בסוגיות המדיניות ביטחוניות ובשל גישתן השוללת את היותה של ישראל מדינת לאום יהודית. לכן, הן תישארנה באופוזיציה, ולא רק כיוון שנתניהו נבחר, אלא גם אילו יחימוביץ' או ציפי לבני היו נבחרות לראשות הממשלה.

עם זאת, בלי המפלגות הערביות, על הממשלה להציב בפניה כמטרה את קידום הציבור הערבי – בתשתיות, בפיתוח, בחינוך ובהשכלה, באמצעות העדפה מתקנת.

סכינים במפלגת העבודה

הדבר הטוב ביותר שקרה למפלגת העבודה ולשלי יחימוביץ' במערכת הבחירות הזאת, היה ההיפטרות מעמיר פרץ. אין צורך בדמיון עשיר כדי לשער מה היה עושה החתרן הזה כבר במוצאי יום הבחירות, כיצד היה פותח במהלך להדחתה של יחימוביץ' והמלכתו תחתיה. כעת, עמיר פרץ ינסה לחתור נגד יחימוביץ' מבחוץ, באמצעות גרורותיו במפלגת העבודה, ובמקביל הוא יחתור נגד ציפי לבני ב"התנועה".

אולם לשלי לא צפויים חיים קלים. מפלגת העבודה היא ארץ אוכלת מנהיגיה, ואין ספק שהחרבות מתחילות להצטחצח ויהיה ניסיון, שאולי אף  יצליח, להפילה.

אחת הטענות המרכזיות שתופנה אליה, תהיה על דחיקת הנושא המדיני לשולי הקמפיין. הטענה הזאת חסרת שחר. לא בכדי, ציפי לבני שהעלתה על ראש שמחתה את הנושא המדיני כשלה, ויאיר לפיד שהעלה את נושאי הפנים הצליח.

הציבור אינו מטומטם ואינו עיוור. הציבור מבין שאין היום תוחלת לתהליך מדיני, כיוון שהפלשתינאים המתונים ביותר אינם מוכנים לקבל את ההצעות מרחיקות הלכת ביותר שישראל יכולה להציע להם ויותר מכך – הציבור מבין שהמזה"ת נמצא בעיצומה של רעידת אדמה אסלאמית ואינו פנוי בשום אופן למו"מ לשלום עם ישראל. הציבור מבין שסדר היום המדיני אינו רלוונטי. מבחינה מדינית, יש לנהל את הסכסוך בשום שכל. יש להתנהל ביתר חוכמה לעומת הממשלה הקודמת ולשאוף לכך שבעיני העולם הפלשתינאים יצטיירו כסרבנים.

שלי יחימוביץ' צדקה בכך שהנושא החברתי כלכלי הוא היום הנושא המרכזי שעל סדר יומה של ישראל. אולם הציבור הרחב לא קיבל את העמדה הסוציאל דמוקרטית שמפלגת העבודה הציגה. אני בחרתי במפלגת העבודה בזכות אותה עמדה, אבל אין זו עמדת הרוב. הרוב רוצה למתן את הקפיטליזם של נתניהו, אך לא להחליף אותו בסוציאל דמוקרטיה. השיקול האמתי של מפלגת העבודה, צריך להיות האם לדבוק באידיאולוגיה הסוציאל דמוקרטית ולבנות אותה כאלטרנטיבה, או להתגמש ולאמץ גישה מרכזית ומתונה יותר.

שלי יחימוביץ' נפגעה מזיהויה עם ועדי העובדים החזקים. הוועדים החזקים אינם מבטאים את תפיסת הסולידריות החברתית, אלא דווקא את תפיסת הג'ונגל של חטוף כפי יכולתך, בדומה לטייקונים שנגדם יצאה מפלגת העבודה.

הטעות הגדולה של יחימוביץ', היתה האיוולת הפוליטית – הצהרתה שלא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו. זאת טעות, ללא קשר לשאלה האם בסופו של דבר מפלגת העבודה היתה מצטרפת לממשלה או לא. עצם הפסילה מראש, צבעה את מפלגת העבודה כ"שמאל" וכתוצאה מכך היא איבדה קולות רבים שעברו ליאיר לפיד.

ובלי קשר לתוצאות הבחירות – שלי יחימוביץ' ראויה להערכה על כך שיצאה באומץ נגד שיח השנאה כלפי המתנחלים, שהיה המגדיר המרכזי של ה"שמאל" הישראלי בעשרים השנים האחרונות, ופגע קשות בחברה הישראלית. על כך היא ראויה לעיטור הגבורה האזרחי.

ספין מגוחך

עם כל הערכתי לשלי יחימוביץ', אין לי הגדרה אחרת לניסיון הסרק שלה, ליזום גוש חוסם בראשות יאיר לפיד, מאשר ספין פאתטי ואי כיבוד הכרעת הבוחר.

המפלה של לבני

ציפי לבני חזרה כדי להישאר, אך הציבור כמעט השאיר אותה בבית. היא נכנסה על תקן כוכבת ומצילה, על תקן החלופה לנתניהו. והיא נחלה מפלה קשה.

אני שמח על מפלתה של לבני, המייצגת תרבות פוליטית קלוקלת. שלושת ראשי המפלגה – ציפי לבני, עמרם מצנע ועמיר פרץ, התמודדו על הנהגת מפלגתם, נכשלו, לא כיבדו את הכרעת הבוחר, ערקו ממפלגתם ונלחמו בה מבחוץ. העונש שקיבלו מן הציבור עשוי ללמד את הפוליטיקאים לקח, שהציבור רוצה פוליטיקה נקייה יותר.

הסיבה העיקרית למפלתה של לבני, הוא דבקותה בסדר יום לא רלוונטי – אשליית השלום.

שמאלנים הביתה

כבר בפרק הראשון של יומן הבחירות שיבחתי את הקמפיין של מר"צ – זיהויה כ"שמאל" האמתי וקריאה ל"שמאלנים" לבחור בה. ואכן, מר"צ הכפילה את כוחה. כל ה"שמאלנים" חזרו אליה הביתה.

"שמאלנים" = 6 מנדטים.

                                         פגשתי מצביע ל"קדימה"

לא תאמינו. פגשתי מצביע ל"קדימה"! למחרת הבחירות ישבתי במסעדה וצותתי לשיחה מעניינת בשולחן שלידי. ישב שם מושבניק מהגליל, אדם המבין פוליטיקה, מעורה בפוליטיקה ומיטיב לנתח את המצב, את תוצאות הבחירות, את המצב הגיאופוליטי. הוא הסביר מה האופציות של נתניהו, מה כדאי לו לעשות, למי כדאי לו לפנות, איך תנהג כל שותפה פוטנציאלית.

היה לי ברור שהאיש ליכודניק. עמדותיו היו ליכוד מובהק. כך הבין גם בן שיחו, ולשאלתו הוא הבהיר: "לא, לא הצבעתי ליכוד, הצבעתי לקדימה."

והוא הסביר את הצבעתו: "ריחמתי על מופז. הוא היה רמטכ"ל, שר הביטחון פתאום ככה, לא לעבור אפילו את אחוז החסימה? כואב הלב."

דבריו היו הד מושלם של קמפיין "אל תדרכו על מופז". כנראה שכל מצביעי "קדימה" עשו זאת מתוך רחמים.

אה, שכחתי. הנ"ל הסביר שהוא גם מהעדה שלו...

2. החיה הגזענית ואוהדי בית"ר ירושלים

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, הוגדר בידי ממשלת ישראל כיום המאבק באנטישמיות. אכן, האנטישמיות לא פסה מן העולם והיא ממשיכה להרים ראש, וחובתה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, להילחם בה ולהזעיק כנגדה את העולם הנאור.

מחריד להיווכח, שתופעות גזעניות, שאינן שונות במהותן מן האנטישמיות, קיימות גם בתוכנו. ביום הבינלאומי לשואה, החברה הישראלית נאלצת להתמודד עם גזענות בוטה מצד אוהדים של בית"ר ירושלים, שמחו נגד הכוונה לצרף שחקנים מוסלמים מצ'צ'ניה לקבוצתם.

נפש יהודי אינה יכולה שלא להזדעזע מכתובת מחרידה בכרזת הענק של אותם אוהדים: "בית"ר טהורה לעד". כרזה המדברת על טוהר הגזע, במדינה היהודית, בעם ישראל, ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה – הייתכן דבר חמור מזה?

החברה הישראלית אינה גזענית. עובדה – המפלגה הגזענית הכהניסטית "עוצמה לישראל" לא עברה את אחוז החסימה, אף שלא חסכה במאמץ לדוג במים עכורים, ומיקדה את תעמולתה במקומות כמו שכונות דרום ת"א המתמודדות עם תופעת המסתננים הזרים.

אולם יש גזענות בחברה הישראלית. יש גזענות רכה ומוסווית, כפי שבאה לידי ביטוי בהתקפות מרושעות על אביגדור ליברמן והצגתו כסוכן קג"ב, השוואתו לפוטין ושאר ביטויים קיצוניים הממירים ויכוח פוליטי ברמיזות הנוגעות למוצאו העדתי וכמו הקמפיין של ש"ס בנוגע לגיור. גם ברמה הזאת של גזענות יש להיאבק.

ויש גזענות בוטה וחמורה, מן הזן הנחות ביותר, שאין הבדל בינה לבין האנטישמיות הקשה באירופה היום ובעבר, כמו המפגן הגזעני של האוהדים במשחקה של בית"ר. את התופעה הזאת חייבת החברה הישראלי להוקיע בכל לשון. יש מקום לפעולה בתחום האכיפה – ענישה חמורה של החוליגנים הגזעניים. אבל לא פחות חשובה מכך ההוקעה הציבורית, החינוכית.

על הנהגת המדינה כולה להתאחד בהוקעה וגינוי חד-משמעיים של המעשה. ציפיתי שראש הממשלה יפתח את ישיבת הממשלה, ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, בדברי גינוי תקיפים לתשפוכת הגזענית במגרש הכדורגל. שתיקתו מאכזבת. על מערכת החינוך לחנך נגד הגזענות, ולמנף את האירוע למאבק הזה.

כאשר הגזענות הופנתה נגד הערבים, ניתן היה לתרץ אותה בהיותה תוצאה של סכסוך הדמים בין העמים (וכמובן שתירוץ כזה אינו מצדיק אותה בשום אופן). אולם עובדה היא, שהגזענות הזאת מופנית גם נגד שחקנים שחורים, בנהמות מכוערות של אוהדים גזעניים משולהבים, בהתלהמות גזענית נגד מסתננים ועובדים זרים וכעת בקריאה לטוהר הגזע של קבוצת כדורגל. 

החברה הישראלית נמצאת בין הפטיש והסדן – מצד אחד עליה להדוף עלילות כזב המתארות את ישראל כמדינה גזענית, המתארות את הלאומיות היהודית כלאומנות, המציגות את הציונות כגזענות. העלילות הללו הן חלק ממתקפה אנטישמית של דה-לגיטימציה לישראל, על פי האסטרטגיה שעוצבה בוועידה האנטישמית הגזענית בדרבן, לפני 12 שנה. למרבה הבושה, יש בתוכנו גורמים השותפים לקמפיין הזה.

במקביל, עלינו לנהל מלחמת חורמה נגד הגזענות האמתית הקיימת בתוכנו וממיטה עלינו קלון.

כמדינה יהודית, איננו יכולים להרשות לעצמנו להשתמט מן המלחמה בחיה הגזענית הפועלת בתוכנו ומרימה ראש.

[אהוד: כשאתה משווה את הפראות והפרימיטיביות של תגובות אוהדי בית"ר ירושלים [שקיימות לא רק בנושא הערבי והמוסלמי] ­– ל"אנטישמיות הקשה באירופה היום ובעבר" – אתה עושה צחוק מעצמך ומההיסטוריה.

אם כבר, למה שלא תשווה את אוהדי בית"ר ירושלים להיטלר – ותתקע עוד מסמר בארון המדינה המצורעת ששמה ישראל! – והרי זו אינה כוונתך, אז למה להגזים? אל תתייפייף יותר מדי – פן תתחפף!]

3. עלייתה ונפילתה של "קדימה"

כאשר יעשה שאול מופז את חשבון נפשו, הוא יקלל את היום הארור בחייו, היום בו ניצח בפריימריז ב"קדימה". הוא ניצח בקרב על הזכות לדפוק את המסמר האחרון בארון הקבורה של המפלגה הזאת, שכבר היתה בחזקת בר מינן. אלמלא ניצח, עד היום יכול היה להתבשם בתענוג ה"אמרנו לכם".

"קדימה" לא מתה בגלל מופז ולא בגלל ציפי לבני, אלא כיוון שמלכתחילה היתה בלוף. הוגה רעיון "קדימה" – רעיון "המפץ הגדול", היה חיים רמון. רמון, איש הקצה היוני של מפלגת העבודה, נואש מהיכולת לקדם את עמדותיו, שאינן זוכות לתמיכת רוב הבוחרים. הוא נואש מדרכו המקורית – ברית בין "השמאל" לבין החרדים בכלל וש"ס של דרעי בפרט, ששיאה היה "התרגיל המסריח" (1990). הוא הגיע למסקנה ש"התיקו המשתק", לא יאפשר לו ולחבריו לקדם את רעיון הנסיגה לקווי 49'. הוא הגה רעיון מבריק – ליצור מפלגת "שמאל" מדיני קיצוני, להעמיד בראשה דמויות כריזמטיות ולכנות אותה מפלגת "מרכז".

המשבר בליכוד בעקבות ההתנתקות, שפגע ביכולת של שרון למשול, היה חלון ההזדמנויות למימוש הרעיון של רמון, שאמור היה לרסק לרסיסים ולצמיתות את "הפוליטיקה הישנה" של תיקו בין הגושים עם רוב מסוים לגוש הימין, להרוס את הליכוד ואת מפלגת העבודה, וליצור מפלגה שתקרא מפלגת מרכז אך תהיה תואמת מר"צ, ותגשים סוף סוף את חזונו.

שרון העניק את הכריזמה ואת האלקטורליות, אף שלא היתה לו כל כוונה לאמץ את דרכו המדינית של רמון. עם נפילתו לתרדמת, אהוד אולמרט זכה מן ההפקר, ונהנה משולי אדרת הכריזמה של שרון. "קדימה" בראשותו ניצחה בבחירות, בתמיכת רבים ממצביעי הליכוד ומפלגת העבודה. אולמרט וציפי לבני אימצו את דרכו המדינית של חיים רמון וניסו ליישם אותה, אלא שאבו מאזן ואבו עלא הבריזו להם ולא קיבלו את הצעותיהם. בבחירות הקודמות, "המרכז" כבר היה ל"ציפי או ביבי", כראש מחנה "מרכז שמאל" כפי שכונה המחנה שאימץ את דרכה של מר"צ.

שקר – אין לו רגליים. הבלוף הנקרא "קדימה" מיצה את עצמו. "קדימה", עד לפני ארבע שנים מפלגת השלטון, ובכנסת היוצאת הסיעה הגדולה ביותר – גירדה בקושי-בקושי את אחוז החסימה, בזכות קמפיין צדקה הקורא לציבור לרחם על מופז, לא לדרוך עליו ולהכניס אותו לכנסת. מהחזון של רמון בקושי נשאר מכתש. חיים רמון, בינתיים, עמד מאחורי הקמת מפלגת "מרכז" חדשה, מפלגתה של ציפי לבני. אך גם לבני נחלה כישלון חרוץ. היא חוזרת שוב ושוב על כך שהיא חזרה כדי להישאר. בינתיים, הבוחרים כמעט השאירו אותה בבית.

המרוויח העיקרי מהתפוגגות "קדימה" היה יאיר לפיד. לזכותו ייאמר, שהוא הקפיד לא להיות חלק מפיקציית "גוש מרכז שמאל". את מצעו המדיני בחר לפיד להציג דווקא באריאל ולצד נכונותו לפשרות הוא ביטא מחויבות לשלמות ירושלים ולשמירה על גושי היישובים.

יש לקוות, שבניגוד ל"קדימה", "יש עתיד" תהיה באמת מפלגת מרכז, שתיתן ביטוי אמיתי לציבור הרחב הממוקם במרכז המפה הפוליטית.

* * *

משה גרנות

המשורר והשיר

על ספר שיריו של יואב חייק "על קו המשווה"

 עמדה 2012, 87 עמ'

"על קו המשווה" דורש התייחסות מכל מי שהשירה קרובה לליבו, וכך פעל הספר המצוין הזה גם עליי, אך הקדימני בכך פרופ' אורציון ברתנא במאמר מקיף ב"פסיפס", גיליון 88, עמ' 18-13. ברתנא דן בחמישה שירים מהספר, ואף מצטט במלואם שישה: "אני מדינה", "שער פתוח נעול", "סימנים ב' ", "ביקור לילי", "השיר נוסע איתך", "אישה". לשמחתי, הוא הותיר לעיוני ולהתרשמותי את השיר המעניין "בשיר הזה" (עמ' 22):

בשיר הזה

לא הכול כלול בשיר הזה

למשל אני

שאינני בו

שכן השיר הזה

לא אוֹכל ולא שותה ולא עושה את צרכיו

ואִלו אני, כלום אוכל לעמֹד

ברעב ובצמא ובחִלופי מזג האֲוִיר?

השיר הזה אינו מזיע לעולם

ואני, לא כמוהו, תמיד נזהר

בחצִיַּת כבישים

אני רואה אותו לפעמים

לוקח את כנפיו וממריא השמימה

וממעוף הציפור להביט בעולם:

עננים ואבנים ונתיבי מים.

ואִילו אני,

סובל מפחד גבהים שכמותי,

כל הזמן תקוע באדמה

משֻעְבד למחוג השעון

לבל אחמיץ את שעת התרופה

שרשם לי הרופא.

לא. השיר הזה אינו כולל אותי

שכן הוא לא מתחרט ולא משתנה

ואלו אני יום יום מתעַיֵּף ויָשֵן

ומתעורר אל בֹּקֶר חדש

ואל פקפוק אחר

בדעתי מיום אתמול

השיר שלפנינו חושף שתי מוגבלויות עימן מתמודד המשורר בכתיבתו: מצד אחד, הלשון דלה מלתאר את כל המורכבות של העולם הפנימי של האדם, ומצד שני, הלשון יכולה להמריא על כנפי הדמיון אל גבהים שאין לאדם שום סיכוי להגיע אליהם בשל מוגבלותו הפיזית. הלשון יכולה להיות חגיגית מאוד, כשהיא נטולת כל צרכים גשמיים כמו לבוש, זיעה, אוכל, שתייה, עשיית צרכים, נטילת תרופות, זהירות בכביש, אבל בשל כך היא גם איננה יכולה לבטא באופן אמין את המהויות הבסיסיות של האדם. יוצא ששני הצדדים יוצאים מופסדים. השיר יכול להגביה כמו ציפור, ולאחר שנכתב, הוא קבוע בדף הנייר, ואילו האדם צמוד לקרקע, והוא מתחרט ומתעייף ומפקפק.

מסקנת הכתוב מעוררת תמיהה גדולה: השיר הרי הוא לוז חייו של המשורר, השיר הוא אהבה גדולה והכרח נפשי אדיר – הכיצד הוא איננו כולל את המשורר?! זאת הרי אמירה טרגית עבור מי שהקדיש את חייו לכתיבת שירים. ואולי השיר הזה מרמז לכך שדרך ארוכה לפני המשורר כדי "לעשות שלום" בין הכמיהה להתאחד עם המציאות, ובין הכמיהה לתת לכך ביטוי במילים.

בשיר "הפסל" של שאול טשרניחובסקי מתואר ההמון המתפעל התפעלות אדירה מפסלו של האמן, והיחיד שאיננו מרוצה – הוא האמן עצמו שכבר מבשילה בליבו יצירה יותר נפלאה, פסל שידמה יותר ויותר אל המטרה שנפשו הועידה לעצמה. נדמה לי שמסקנה דומה אפשר להסיק לגבי "בשיר הזה" של יואב חייק: הוא איננו מרוצה מהישגיו הגדולים, הוא כמה להרבה יותר.

ברשימה קצרה זאת אני מבקש להצביע על עוד עניין שמשך את תשומת-ליבי: כידוע, בשירה שבעשורים האחרונים הפכה הפרוסודיה למילה גסה – משוררים כותבים שירים בחרוז לבן, בלי משקל ובלשון רזה, ואפילו פרוזאית. מה לעשות שאני שבוי בליבי לווירטואוזיות הצורנית שהייתה נחלתם של אלתרמן ובני דורו. בשיר כמו "עוד חוזר הניגון" יש גם חרוז וגם משקל וגם לשון פיגורטיבית מהממת – וזה לא מונע מהשיר להיות בעל מסרים עמוקים.

על כן ממש שמחתי כשפגשתי בספר הזה של יואב חייק חזרה אל החרוז ואל האסוננס היפים והטובים:

ניגוני בוקר חדש

בֹּקֶר חדש נפרש כמו שטיח פרסי

דגי זהב מלהטטים עוד בשמש

שוק מציאות מתפתל כמו נחש ארסי

אֵלי אֵלי למי נועד זה הרמז

הנה עולם מצֻיָּר כמניפה סינית

ושנינו הנה קורים מחוץ לשורה

לִבֵּךְ אז נפתח לגנן פָּגָנִינִי

ולבי חיש קל עונה לו בחצוצרה

 (עמ' 59)

החרוז הוא קלאסי בסדר א-ג, ב-ד, ובבית השני יש אפילו אסוננס: סינית – פגניני. חריזה דומה ניתן למצוא  ב"השיר נוסע איתך" (עמ' 61), ועירוב של חריזה ניתן למצוא בשיר "איך זה" (א-ג, ב-ד בבית ראשון; א-ד, ב-ג בבית שני). בשיר "אני ברחוב, ואנשים" החריזה היא עוקבת (א-ב), ובמספר שירים ניתן להבחין בחריזה חלקית, או חריזה מוסתרת:

ועוד הוא הולך וקרב

ומולו ניצב מחסום כִּסּוּפִים

הגעת, אמרה לו שעת החסד

אבל לא אל ארץ עוץ

והאיש חשב בליבו, שהנה

עזה

כמָוֶת אהבה

ודמיונו הנעוץ

ורק בתשוקתו הראה לו

שאפשר כי עכשיו

גם קַוים מקבילים נפגשים

ונֹכַח צמד קַוָּיו

שום מחסום לא יחסֹם

("התמונה הזאת הושאלה מתשוקה", עמ' 27)

"ארץ עוץ" מתחרז עם "נעוץ", "עכשיו" עם "קויו", וכן יש בשיר הזה מפל אירוני, שכן עזה וכיסופים הם מקומות שביניהם יש מחסום, אבל גם בין כיסופים נפשיים ועזה כמוות אהבה יש גם כן מחסום (ראו גם את השיר "השורה שלפני האחרונה", עמ' 70).

כמעט בהיחבא יואב חייק נוקט גם באמצעים צורניים נוספים כמו פזמון ("ואני לא מלאך", עמ' 68) ואנאפורה ("ואלה שמות", עמ' 69).

את שבחיו של יואב חייק מנה ופירט אורציון ברתנא במאמר המוזכר לעיל, ואני ברשימה זאת הוספתי עליהם מעט משלי.

* * *

יוסף עוזר

הנה הצמח קם

אז זה הוא, זה הוא

צֶמַח צַדִּיק

כי הוא כבר מזהה את תמונות ילדיו

כי הוא מגיב לקול בְּנוֹ

הָ-אֵם אַר אַי מזהה את המשיח:

זה מדעי.

כמה שנים שכב כמו פקעת של כלנית?

כמו בצלצל של חצב?

עכשיו הענק יתעורר

יעשה מה שכתוב בספר הזוהר

יגדל לכולם זקן

ילמד את כולם תורה. הרי כתוב:

101 פעמים צריך לחזור על הגמרא!

זה גם המיספר שהוא ממש בקי בו, כה בקי. 101

והוא ראה את המנהרה

בטח אלוהים דיבר איתו, צלח איתו את אותה תעלה

שרואים במוות קליני, עם האור שקורא:

אריק, בוא אליי,

אל תנתק את הזונדה

תוריד את המן ותעלה את המים מהבאר

תתעורר אריק,

תתעורר.

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

25. ניבה בַּבְּלַתְקָה

ניבה כלל אינה אוהבת לדבר אבל הצרה איתה שהיא פוחדת לשתוק כי כאשר משתררת שתיקה נידמה לה שהיא יצור משעמם ודוחה-אדם לכן היא משתדלת לדבר בלי הפסקה אבל למעשה היא לא מדברת בגלל שהיא צריכה להגיד משהו אלא מפני שהיא חושבת שעליה למלא מיד את השתיקות, שאותן אחרים מתחילים –  במילים שלה, וככה הדיבורים אצלה הם כבתים בלי יסודות או כמו צריפים על חולות נודדים שצומחים זה מזה ומתרחבים עוד ועוד ועוד ולפעמים הם כמשחק פינג-פונג למשתתף אחד – מול הכלום.

וחוץ מזה היא שונאת פסיקים ונקודות לא רק בחיבור אלא גם בדיבור היומיומי כי כל פסיק זה שְׁתִיק וכל הפסקה היא שתיקה!"

*

כל פעם שבאה מורה חדשה לכיתה, אז בהתחלה היא מוקסמת מניבה כי אינה יודעת שהיא בַּבְּלַתְקָה, כי החבר'ה בכיתה (חוץ מניבה בבלתקה) מתחלקים לשתי קבוצות:

א. אלה שלא טורחים להצביע כדי לקבל את רשות הדיבור ולהשתתף בשיעור מפני שהם:

1. משתעממים.

2. עצלים.

3. לא-יודעים.

4. כן יודעים אבל לא מתאמצים.

5. מגמגמים.

6. אילמים-מלידה.

ב. אלה שכן מצביעים מפני שהם:

1. גם כן משתעממים אבל מעדיפים לשמוע את עצמם כדי להעביר פחות בְּנַאחְס את הזמן.

2. שאפתנים.

3. יודעים במקרה את החומר.

4. מפחדים מאימא, שאיימה בעונשים אם עוד פעם תשמע מהמורות ביום ההורים שהם לא משתתפים בשיעורים.

*

על רקע השממה הזו נשמעים דיבוריה של ניבה בַּבְּלַתְקָה כמעיין מים חיים באוזני מורות חסרות ניסיון או כאלה שאינן מכירות אותה. מצד אחד חומה של אדישות כללית בכיתה, מצד שני תלמידים קנטרנים אחדים ששואפים להתבלט ולדוג מחמאות של הערכה לחוכמתם, ובתווך הצדֶקֶת הקטנה, שעיניה מתרוצצות כל הזמן ומחפשות רגע שקט כדי להרוג אותו בדיבור, אפילו הוא (רגע השקט) נמצא בדברי המורה עצמה. ומאחר שניבה אינה טיפשה, וכל מה שהיא אומרת הוא בהחלט לעניין, לוקח למורָה זמן להבין שהדברנות שלה היא ממש מחלה.

כי ניבה פיתחה בעצמה כזה פחד מפני שתיקות, עד שגם כאשר אתה מדבר – היא כבר שומעת אצלך את צליל השתיקה-שבדרך ולכן נכנסת שוב ושוב לדבריך כיודעת טוב ממך מה התכוונת לומר ואיפה עוד מעט תיתקע – ובביטחון גמור משלימה אותך או מתווכחת איתך – ואז, למרות שיש לה קול די נעים, וחיוך מתוק ומתנצל – מתחשק לך לחנוק אותה, קצת.

*

אבל הדבר הנורא ביותר קרה לניבה בּבּלתקה דווקא לא בכיתה אלא בדרך חזרה מבית-הספר, באוטובוס. היא ישבה בספסל האחורי עם להקה של בנות ובנים מהכיתה וכל הדרך דיברו וצחקו כאשר קולה של ניבה מתגבר כרגיל על השאר וממלא את חללו האחורי של האוטובוס בחוכמות וצחוקים והערות נון-סטופ.

כאשר ירדה בתחנה ופנתה ימינה במדרכה, עדיין סמוך לְצד החלונות האחורי של האוטובוס, שמעה בחור מבוגר אומר אחריה לחבר שלו, בקול רם:

"וַאללה זאת מסכנה, איזה וַגַ'ע רַאס [כאב ראש] עושה הפה שלה?  עובד שעות נוספות! – כל החיים זאת תגיע לאורגאזמים רק מדיבורים!" – וצוחק.

והיה נדמה לה שהיא שומעת מבפנים גם את החבר'ה הדו-פרצופיים, שנשארו מהכיתה שלה – צוהקים (שזה צוהלים וגם צוחקים, בעברית-הונגרית).

*

גם הפעם לא פסקה ניבה לדבר כדרכה כל הדרך הביתה, לא בקול רם אלא במחשבותיה, כשלפעמים השפתיים מתנועעות מתוך הרגל, וגם מתוך תענוג. כי בדרך-כלל, יותר משהיא מפחדת משתיקות של אחרים, שכאילו פתאום אין מה לומר ומשתררת מבוכה וריקנות – היא חוששת משתיקות של עצמה ולכן מוחה מגורה ללא הפסק ועסוק באלף ואחת שיחות-לדוגמה עם אחרים ותוכניות והערות וזיכרונות ותסריטים-לעתיד ומה לא? – הראש לא נח אף לרגע.

אבל מה ששמעה הפעם על עצמה באוטובוס הציק לה ופגע וקדח חור במחשבותיה שלה. באיזו רשות הוא אמר עליי דברים כאלה? מה זה, היא רק מילולית? אין לה תוך? אין לה גוף? – איך שלא נגדיר את זה... אז מה שהמפגר הזה, טעון-הטיפוח, אמר... אבל פתאום תפסה את עצמה שהיא ממשיכה כל הזמן לחשוב, ולהגדיר... כמו שהבחור הזה קילל אותה, שהיא, רק במילים...

בבית לא היה איש. ניבה אכלה משהו, שמעה רדיו, התפשטה, התקלחה והלכה לנוח בחדרה, עטופה בחלוק, וכל אותו זמן דיברה בקול רם אל עצמה:

"האמת, מגיע לך שככה ידברו אלייך. מה את מפזרת את עצמך כל הזמן? יא מטומטמת! – אולי תפסיקי לפטפט כבר? תכבי, תכבי כבר את המוח הלוהט שלך ותלמדי לא לחשוב כלום. אורגזמים רק מדיבורים! – בשביל מה בכלל לימדו אותךָ לדבר, חרא! מניאק!..."

היא האפילה את החדר ושכבה על מיטתה, על גבה, מסתכלת בתקרה ומשתדלת להפסיק את השיחות שמתרחשות שבמוחה – ולא מצליחה.

"אורגזמים רק מדיבורים! מגעיל!"

ניבה הרגישה שהמוח שלה נשרף במחשבות והתחילה ללטף את עצמה בחבטות קלות, כאילו היו ידיה כבאים שמכבים דליקה בשדה-קוצים כשהם מכים בְּמַטְפֵּחַ על הלהבות. הדיבורים בראש התעמעמו, המילים נעלמו. נותרו רק הלטיפות שהעניקה לעצמה בלי לחשוב. פתאום התחילה לצעוק והרגישה שהתפוצצות גופנית עזה עולה מקרביה אל מוחה ומגיעה שם לשיא של לחץ ומשתחררת כמו ברעידת אדמה פנימית, בלי שום מחשבות, בלי מילים, בלי הגדרות, ואחר כך שכבה על מיטתה רועדת ובוכה מרוב אושר.

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מתי יוּתר לייבא לישראל מיץ תפוזים סחוטרי כמו שאפשר למשל לקנות בכל סופרמרקט בארה"ב או באירופה? מה שעומד לנגד עינינו במדפים בקירור בארץ הם בקבוקי ליטר של פריגת או פרימור – שטעם שניהם גרוע למדי וגם אחרי שמסננים אותם מכל הג'יפא שבקרקעיתם, שזה כביכול פתיתי הפרי, גם אז לא משתפר טעמם והקשר שלהם למיץ תפוזים סחוט טרי הוא בשיתוף השם בלבד. מעניין מדוע שום יזם לא עלה על כך שאפשר לשווק בישראל בקירור, לא בהקפאה – מיץ תפוזים סחוט טרי אמיתי?

ואולי המיץ הקיים, שאנחנו נאלצים לקנות – כלל אינו טרי ישראלי אלא הוא הפשרה של מיץ קפוא ממדינות כמו ברזיל? כבר היו פעם סקנדלים בנושא הזה, כאשר ישראלים ניסו לשווק בשמם, כמיוצר בישראל – רכז קפוא של מיץ תפוזים ברזילאי לארצות אירופה במסגרת הסכמי הסחר הנוחים שיש לנו איתן, ולמרבה הבושה – נתפסו.

*הזדמן לנו לקנות שתי אריזות של חצי קילו כל אחת של גרגירי חומוס ושל עדשים ירוקות, כך כתוב עליהן, מתוצרת סוגת. קריית גת. לא חימצה ולא ירוקים. נניח לעברית. פרטים רבים מודפסים עליהן, כולל כשרות וערך תזונתי, ורק משפט אחד חסר, בעברית ובאנגלית: "מיוצר בישראל." שהרי מפעל סוגת בקרית גת לא מייצר אותם, כמו שאינו מייצר את הסוכר. חומרי הגלם האלה במקורם באים ממקום אחר – או שבאמת הם גדלים בשדותיה של ישראל? גם הסוכר? והלא גרגרי הסומסום, השומשומין, שמבלעדיהם לא תתוארנה שתי תעשיות מפוארות של ארץ-ישראל, יהודים וערבים כאחד – טחינה [גם כמרכיב בחומוס] וחלווה [העשוייה ברובה מטחינה], כבר מזמן אין מגדלים את הסומסום כאן אלא מייבאים אותו מחבש!

* מי יכול להאיר את עינינו בקשר להרס הברוטאלי של אחד החופים היפים, המרווחים, הנחמדים והוותיקים ביותר בתל-אביב, חוף גורדון?!

* הציבור חושבת שמירב מיכאלי חכם כמו ראשת המפלגה שלו – שלי יחימוביצ'ה, ולכן הנה מה טובה ומה נעימה שבת אחיות חכמות באופוזיציה גם יחד – וככה גם הציבורה חושב.

* אהוד ידידי היקר, גם אני הצבעתי ליאיר לפיד ועכשיו מצפה למימוש ... לנו אני כבר לא דואגת אבל לילדינו ולנכדינו – מאוד. החלטתי שיש לתת הזדמנות לאדם צעיר-יחסית – חכם ואמביציוזי הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח. הסכמתי עם הרעיונות, וכעת התנאים, אחד לאחד. הבוקר ברשת ב' דיברו עליו בבוז כאילו "העשירים השתלטו שוב" ומיני דברי הבאי. אינני מזלזלת בעשירים שמייצרים מקומות עבודה ואינני בעד טיפוח השנאה, עם זאת, חלוקה שווה בנטל היא חזון מיספר אחד וכולי תקווה שלפיד יעמוד מאחורי דבריו. גם אם מורכבות הדברים ברורה לכל.

מיכל ס.

אהוד: באשר לגיוס לצבא אני מתלבט. יש לנו מצד אחד לוחמים וקצינים מהכיפות הסרוגות שהם גם בעלי תודעה פוליטית מסויימת מאוד, ואנשים מעולים בדרך-כלל, ומצד שני יש חשש שנוצף בתלמידי-ישיבה חרדיים נושאי נשק שנשמעים למצוות רבניהם – וזה עלול לשנות את אופיו של צה"ל ולא לטובה – להדיר חיילות ולהפחיד חילונים כמונו – כי זה יהיה כבר צבא אחר. 

* חגיגה לאומית. התחביב המועדף על הישראלים היא ההלקאה העצמית בגין גזענות. לעולם לא נחמיץ הזדמנות פז להלקות את עצמנו עד זוב דם. הנה נקרתה בדרכנו הזדמנות כזאת על ידי הקריאות נגד שחקנים מוסלמים בבית"ר ירושלים. מתקרית שולית של קומץ חוליגנים במגרש הספורט, ניפחנו את כל העניין לממדי חגיגה לאומית מזוכיסטית. אכן, אין שנאה מהנה כמו שנאה עצמית. בכבוד רב, משה כהן, ירושלים.

* הגיליון האחרון 810 נשלח שלוש פעמים כי בשתי הפעמים הראשונות לא הצלחנו להעביר עימו את צרופת הוורד שלו. פעמיים בשבוע אנחנו מעבירים, באמצעות תוכנה מיוחדת, ודרך השרת שלנו – את הגיליון באי-מייל הרגיל וגם בצרופת הוורד הנלווית אליו – וזאת ל-2,500 נמענים בקירוב. לעיתים יש תקלות, ועם הנמענים הסליחה. ותודה למודיעים לנו מיד על תקלה.

* קוראים ששלחו אלינו בקשות לקבלת צרופות בחודש-חודשיים האחרונים וטרם נענו מתבקשים לא להיעלב אלא לשוב ולפנות אלינו כי קשה לנו לעמוד בעומס.

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן. אין מדובר בנו עצמנו, אנו רק שליח!

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2470  נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,054 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,442 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-79 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל