גיליון מס' 812

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ' בשבט תשע"ג 31 בינואר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יהודה דרורי: פיצוצים מעניינים. // דרור אֵידָר: היהודים אשמים, כמובן. [ציטוט]. // יהודה דרורי: יש לפיד לחרדים – דחיית השיוויון בנטל. // מתי דוד: גביגייט – GABYGATE – המאמר פורסם לראשונה ב-12.3.12. // איליה בר-זאב: חגיגה יוונית, מסע טברנות, מוזיקה ומאכלים עם שמעון פרנס, 2012. // עמוס גלבוע: העיקר לא לפחד! [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. יומן בחירות 2013 (ל"א). 2. ט"ו בשבט עם עזריה אלון. // אלי ניסן: כה אמר משה נגבי – הוא ולא אחר... // כל בוקר אני שם טאלק על הביצים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אודי מנור: המחנה הלאומי והכלכלה הלאומית.  // משה גרנות: בלי "תקינות פוליטית", על ספרו של יאיר לפיד: "זיכרונות אחרי מותי – סיפורו של יוסף (טומי) לפיד". [פרסום חוזר במכתב העיתי]. // משה גרנות: תעודה חברתית, על ספרה של ליהיא לפיד "אשת חיל". [פרסום חוזר]. // נתי מלאכי: רדיו רמלה. // יורם  וולמן: כעבור שלושים שנה. [ציטוט]. // משה יְגַר על עסקת הנשק עם צ'כוסלובקיה. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 26. דני על הַבַּאוּנְטִי. // ממקורות הש"י.

* * *

יהודה דרורי

פיצוצים מעניינים

לפעמים קורות תאונות ויש שמתרחש פיצוץ במפעל כלשהו בעולם, בעיקר במפעל שיש בו חומרים דליקים, ואז יש שריפה גדולה, הרוג או שניים וזהו.

אבל בימים האחרונים אנחנו שומעים על התפוצצויות מאוד מעניינות במזרח התיכון ועם תוצאות עוד יותר מעניינות. והמקריות פה היא ממש פנטסטית.

ראשית, מתקן מודיעיני מתוחכם סורי, אשר הופעל בקונייטרה על-ידי משמרות המהפכה האיראניים וחיזבאללה (כנראה כנגד ישראל...) עלה לשמיים בהתפוצצות עזה בה ניספו מפעיליו... לפי "תיק דבקה"... "בהתפוצצות נהרגו לפחות שמונה קצינים, רובם  קצינים איראניים גבוהים מיחידות גדודי אל קודס האיראניים, וקצינים גבוהים של חיזבאללה. בשבת, 26.1, פרסם אחד מיועציו המקורבים ביותר של מנהיג איראן חמנאי, עלי אכבר וואליטי  אזהרה לישראל, 'כי כל התקפה על סוריה תחשב כהתקפה על איראן'..."

מה שמעניין שאפילו המורדים בסוריה, שהודיעו שלפחות 200 הרוגים היו בפיצוץ זה – לא התפארו שהם עשו זאת. מדוע נטפלים אלינו?... אף מילה רשמית מסוריה או איראן.

שנית, דולפים מאיראן, בימים אלו ממש, ידיעות על איזה פיצוץ קטלני במיוחד בעומק המיתקן הגרעיני התת-קרקעי החשוב ביותר של האיראנים בפורדו. מהידיעות הללו עולה שיותר מ-300 עובדים ומדענים, "נתקעו" במבנה התת-קרקעי, וכי כוחות גדולים עמלים מסביב לשעון לחלץ אותם (או את מי ששרד מהם...) – ישנה צנזורה איראנית חמורה ביותר על כל פיסת מידע בנדון.

שלישית, לפני מיספר שבועות התפוצץ בדרום לבנון מאגר נשק לא קטן וזכינו לחזות בטלוויזיה במכתש הענק שנוצר מהפיצוץ הזה – והנה  שמענו שאתמול שוב, בדרום לבנון, היתה שורה של התפוצצויות אדירות במה שנראה כמאגר טילים שהועבר לחיזבאללה מסוריה... "הביטחון" החיזבאללתי סגר את המקום בעיקר מפני אנשי האו"מ באזור, כך שאין עדיין מידע על מספר הנפגעים. אגב, ל"אסון" הזה, היו הדים מעטים מאד בסוריה ובאיראן. וגם... צנזורה חמורה בלבנון.

אני יודע שמיספר קוראים יסבירו שנפלאות דרכו של הקב"ה, אבל מכיוון שעזרתו עדיין לא הוכחה... יש כאלה הטוענים שיש פה מקריות של מזל... או אולי נעדיף לתאר לעצמנו שאיזה "מערכת טרוריסטית" מאד מתוחכמת מבצעת חבלות כבר מיספר שנים באיראן, בלבנון ובסודן, מערכת שאיש אינו יודע את מקורה...

לפיכך אני חושב שהענקת דרגה בכירה ויוצאת דופן, דווקא עכשיו, למפקד סיירת מטכ"ל, כהוקרה על ביצועים נועזים ומוצלחים, ("שאין השעה עדיין לפרסמם" – לפי העיתונות בארץ), היא מאד מעניינת...

אהוד: נדמה לי שהשקט היחסי שליווה את פרישתו הקרובה של אהוד ברק מתפקיד שר הביטחון מעידה על כך שהוא-עצמו די רגוע באשר לסיכויים לטרפד ואולי גם להרוס את מפעלי הגרעין באיראן באמצעים ובמבצעים כמו אלה, וכי גם האמריקאים, חרף התבטאויותיו של מנהיגם אובמה, למדו משהו מאיתנו ויש להם תוכנית של סיכולים ממוקדים לנקודות אסטראטגיות רגישות גרעיניות באיראן מבלי להזיז אף חייל.

עצם העובדה שהוועדה לזכויות האדם של האו"ם אין לה עניין דחוף יותר להתכנס עבורו לבד מגינוי הסיכולים הממוקדים של ארה"ב וישראל – אף היא בשורה טובה למי שהצדק על צידו – מול המנוולים של העולם, כולל אלה השולטים בוועדה ל"זכויות האדם", כלומר הזכות להרגו יהודים.

לעת עתה ישנן הכחשות כבדות-משקל באשר לחבלה במפעל הצנטרפוגות הגרעיניות בפורגו שבאיראן, אבל הכיוון ברור – יש פוטנציאל של חבלות חמורות, קריטיות, בבניית העוצמה הגרעינית של איראן, ונקל לשער שהוא לא רק פרי יוזמות של מדינות זרות דוגמת ישראל וארה"ב אלא נובע מהתנגדותם הנחושה של החלקים המשכילים והמודרניים ביותר באיראן לעריצות הדתית המוסלמית שנכפתה עליהם.

נוספה על כך הפצצת שיירות הנשק המתקדם מסוריה ללבנון שלשום בלילה, כנראה בידי מטוסי חיל האוויר הישראלי, שמוכיחה את שיתוף הפעולה ההדוק של ישראל עם ארה"ב בנושאים הביטחוניים.

* * *

דרור אֵידָר

היהודים אשמים, כמובן

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (29.1.2013)

בזמן שבריטניה ואירופה אינן יודעות כיצד להתמודד עם הסכנה המאיימת על היבשת – הפיכתה הזוחלת לח'ליפות אסלאמית – נמצאו האשמים לרפיסות המערב שאיבד את האינסטינקטים ההישרדותיים שלו: היהודים. כמובן.

ב-1943, שעה שמחצית אירופה חרבה, פרסם הדר-שטירמר קריקטורה שציירה את היהודי בדמות שטן המביט על חורבן אירופה מעשה ידיו. זה לא הנאצים, אמרה הקריקטורה, אלא היהודים. לא הטרור הפלסטיני הרצחני שגבה אלפי קרבנות יהודים, אלא תאוות הדמים של ראש ממשלת ישראל הניעה אותו להשתמש בדם פלסטיני לבניית חומת המגן של ישראל. לא מקרה שהקריקטורה פורסמה ביום השואה הבינלאומי. משנות החמישים התפשטה בשוליים האירופיים הכחשת השואה במקביל להפיכת היהודים לנאצים והפלסטינים לקורבנותיהם. למעלה מחצי מאה עברה והשוליים היו לנחלת המרכז. גם אם השואה (עדיין) אינה מוכחשת, היהודים מוצגים כתליינים. האירוניה האכזרית היא שישראל משמשת כיום מוצב קדמי של המערב כולו במאבקו מול האסלאם הרדיקלי. אבל האירופים משלים עצמם שאם רק יבדלו עצמם מישראל, יינצלו מהקטסטרופה.

באופן פרדוכסלי, האנטישמיות החדשה התעצמה עשרות מונים דווקא מאז הסכמי אוסלו. הניסיון הנואש לעשות שלום עם שכנינו חיזק בעיקר את הנרטיב הפלסטיני שנשען על שקרים רבים, בעוד שהאמת שלנו נותרה מבוישת. מה הסיכוי שה"סנדיי טיימס" – המפרסם קריקטורה של נתניהו כמי שעצר את תהליך השלום באמצעות דם פלסטיני – כיתר העיתונות העולמית, מבין מה מתרחש באזורנו? זאת אינה רשלנות גרידא, אלא עצלות מחשבתית המסרבת להכיל מציאות מורכבת, להיכנס בעובי המיתוסים האזוריים, בהבדלי הניואנסים הדתיים, לעומק מערכות החינוך והתקשורת של העמים. מי צריך את זה, אם אפשר להאשים את היהודים?

טוב שבעליו של ה"סנדי טיימס", רופרט מורדוק, התנצל; אבל ראוי להתעכב על תגובת העיתון ביומיים שקדמו להתנצלות: "זה לא אנטישמי, אלא מכוון רק נגד נתניהו." הומור בריטי. מדובר בראש ממשלת מדינת היהודים המתואר כקצב צמא דמים ביום השואה הבינלאומי. המרית שאוחזת הדמות בידה, נראית כחרב נוטפת דם במסורת הדימויים של האנטי-כריסטוס.

האמת היא שבעשרים השנים האחרונות ניסינו להקים בניין של שלום, אבל בכל פעם שהתקרבנו יותר, הוסיפו הפלסטינים עוד קורבנות ישראלים לבניין התהליך המדיני, מין מקדש פגאני שעל שער הכניסה שלו נכתב "שלום" ובצידו שלט תודה לאירופה.

* * *

הקריקטורה האנטישמית של ה"סאנדי טיימס" הבריטי בסגנון ה"שטירמר" הנאצי:

http://www.thecommentator.com/article/2577/sunday_times_blood_libel_cartoon_on_holocaust_memorial_day_no_less

* * *

יהודה דרורי

יש לפיד לחרדים – דחיית השיוויון בנטל

אנו מגלים בימים אלו ממש כי יאיר לפיד וקבוצתו מציעים שוויון בנטל בעוד... 5 שנים!  יאיר לפיד והרבי שלו (מקום 2, הרב שי פירון) מתרצים זאת בצורך להכין את החלת השוויון בנטל בהדרגה... יש אולי צדק כלכלי מסוים בכך, אבל הבה נאמר ליאיר את הדברים בלשונו: אתה מוכר  לנו בולשיט אחד גדול! למה צריך 5 שנים? מדוע בכלל צריך פרק זמן כזה? החוק קיים ויש לאכפו – אגב, האם מפלגתך מר לפיד תהיה בכלל קיימת בעוד 5 שנים?

בואו ונבחן את הדברים בצורה פשוטה. לא צריך לחוקק הרבה בנושא השוויון בנטל. החוק הקיים פשוט צריך להיות נאכף!

החוק הקיים (לאחר ביטולו של חוק טל) מחייב כל צעיר וצעירה בישראל בהתייצבות לשירות לאומי! אז מדוע לא לאכוף את החוק מיד?!

יענו אנשים כי צה"ל לא ערוך לכך... האומנם ? ראשית צה"ל כן ערוך תמיד לקלוט כל כוח-אדם לפי צרכיו וכבר כיום הוא פוטר רבים. ושנית, מדובר פה בכלל בעיקרון שהינו בעצם בשורה התחתונה: האקט של הנכונות להתייצב לשירות לאומי!

ברור שצה"ל לא מסוגל ולא רוצה לקלוט אפילו 50% של המתייצבים כל שנה, וידוע לכל כי למדינה אין היערכות לקלוט אלפים רבים לשירות לאומי אחר, אז מה יקרה? – פשוט, צה"ל יקלוט את מי שהוא צריך (והרבה חרדים לבטח לא ייקלטו על-ידו), והמדינה תקלוט בהדרגה יותר ויותר לשירותי המשטרה, למג"ב, למערכת הרווחה, למשרד החינוך ולמשרד הבריאות – והיתר – הם יקבלו פטור והם זכאים לכל שירותי המדינה כאילו שירתו!

לכן דבר זה, ההתייצבות עצמה – יכול להיעשות מיד, וההכנות לקליטה מאסיבית בשירות הלאומי ימשכו כמובן כמה שנים....

ברור לנו כבר כיום, שקבוצות גדולות מתוך שני סקטורים (חרדים וערבים) יסרבו למלא אחר החוק הקיים ולא יתייצבו להירשם לשירות לאומי.  האם ניתן להענישם בקנס, והאם אפשר בכלל להענישם ע"י מאסר?

התשובה: אין לנו מיתקנים ולא כסף לקלוט אלפי אסירים סרבני גיוס, אבל ניתן בהחלט להתייחס לסרבנים אלו, עם חתימתם על סירוב לשרת – כאל אזרחים לא שווי-זכויות. דהיינו, הסרבן יקבל מעמד של תושב אשר מסרב לתרום למדינה ולכן המדינה לא תתרום לו!

מהו מעמד של תושב לסרבנים ?

הסרבן לא יהיה זכאי לכל קיצבה שהיא מטעם המדינה, וגם לא יהיה זכאי לכל סבסוד שהוא מטעם המדינה,  בעיקר בחינוך גבוה. הוא ישלם יותר עבור ביטוח בריאות ועבור מס הכנסה. הוא לא יהיה זכאי לפספורט ישראלי אלא רק לתעודת מעבר (אם ירצה לצאת לחו"ל). הוא גם לא יוכל להצביע (או להיבחר) לכנסת.

(אגב הגבלות כאלה חלות ברובן על בעלי מעמד "תושב" בארצות הברית).

הבה לא נהיה רחמנים מדי וצדיקים, ונדע לסמן לעצמנו מי איתנו ומי לצרינו. יוחלט לפיכך בחוק על מעמד המיוחד לתושב "לנמנעים מהתייצבות או גיוס מטעמים אישיים, דתיים, פוליטיים או אידיאולוגיים," ונזכור שההגבלות שצוינו פה אינן חלות על כל אלו אשר התייצבו וקיבלו פטור כחוק.

יהיו שיקראו לכך עונשים או סנקציות או כל שם אחר, הפתרון הזה הוא הכרחי כדי להביא לשוויון בנטל מצד אחד ולהורדת השוויון בזכויות לאלו המסרבים לשאת בנטל. מה שמוצע פה יכול להיות מיושם תוך חודשים ספורים, לפיכך,  פסק הזמן שמציע יאיר לפיד (5 שנים!) הוא פשוט הונאה של הציבור שהצביע בעדו, לא אתפלא אם החרדים יתפשרו איתו בחזקת "תוך 5 שנים או שהפריץ ימות או שהכלב ימות..."

 הלוחמים בעמותה לשוויון בנטל חושבים כמוני, תיכנסו בבקשה לאתר שלהלן להבין זאת. http://www.ifat.com/PersonalMail/images/Clips/ORG_23609138.pdf  

יש גבול לכל פשרה. יש גבול לכל רצון מפוברק ל"איחוד העם"... ויש גבול לכל תעלול פוליטי שקוף.

* * *

מתי דוד

גָבִּיגֵייט – GABYGATE

המאמר פורסם לראשונה ב-12.3.12

פרשת "מסמך הרפז" הפכה לתיבת פנדורה של גבי אשכנזי – גביגייט, על משקל ווטרגייט.  "פוטש מודרני", בניסיון שכשל, לערער יסוד דמוקרטי המבוסס על כפיפות הצבא לדרג המדיני-אזרחי של הממשלה.  "פוטש מודרני" ללא טנקים והשתלטות על תחנת שידור.

גבי אשכנזי יכול להעלות חיוך מאולץ, בטקס קריאת רחוב על שמו באור יהודה, ולקרוא מהנייר טקסט שהכתיבו לו יועצי תקשורת, אך הוא לא יכול להתנתק מהפרשה שהסתבך בה עד הראש.

גבי אשכנזי יכול לצחוק כל הדרך אל הבנק, כדי לקבל משכורת של מאה אלף שקל, בג'וב החדש שלו כיו"ר חברה לחיפושי נפט וגז, אבל הוא לא יכול להכחיש שלשכתו ניהלה קנונייה ומזימה נגד שר הביטחון והדרג המדיני, שהופך את העניין לתיבת פנדורה שעדיין לא נחקרה במלואה.

גבי אשכנזי לא יכול לטעון שהוא לא מעורב בפרשה, שכל העניין לא נוגע לו, שהוא לא ידע מאומה, שכל מה שנחקר ופורסם זה רק בדיות ורכילויות, ושהוא "קורבן", על פי מאמריו של בן כספית במעריב. כל זאת מאחר וקטלוג העובדות, העדויות וההקלטות שכבר פורסמו נגדו בתקשורת ובטיוטת הביקורת של מבקר המדינה, חשפו את קלונו וכישלונו.

גבי אשכנזי לא יכול לטעון שהוא לא בורח מאחריות, בפרשה זו, מאחר שהוא בורח מהבטחתו להתייצב בפני הציבור ולהציג את גירסתו, כפי שאמר זאת בנתב"ג בשובו מארה"ב.  הוא סירב גם להופיע בטלוויזיה בערוץ 1, כאשר הוזמן להופיע. הוא בורח מאחריות מאחר והוא לא יכול לסתור את העובדה שבלשכתו כרמטכ"ל צה"ל, התנהל מסע חתרני מאורגן של איסוף מידע אישי מכפיש נגד שר הביטחון והדרג המדיני. לשכה צהלית עליונה שהפכה למטה של תככים ומזימות, בסיוע הסוכן סא"ל בועז הרפז.

גבי אשכנזי לא יכול להמשיך בשיטה של "זכות השתיקה", בפרשת הרפז, לאור טיוטת הביקורת של המבקר, שכוללת ביקורת חסרת תקדים בחריפותה על הרמטכ"ל אשכנזי, ולאור שאר העדויות, העובדות וההקלטות שפורסמו כבר, שחשפו ליקויים ערכיים ופיקודיים בהתנהגותו שלו ושל עוזרו תא"ל ארז וינר. ליקויי מאורות בלשכת הרמטכ"ל. התנהגותו האישית מעמידה באור מגוחך את הקמפיין לניקויי ערכים בצה"ל, שהוא ניהל לכאורה, לאחר שהדיח מצה"ל שני קצינים בכירים – תא"ל צ'יקו תמיר, ותא"ל עימאד פארס, בגלל סיבות פחותות בהרבה מאלה שבהן הסתבך אשכנזי, שלא פיטר את עצמו.

מקורביו של גבי אשכנזי צודקים שלא היה פוטש צבאי נגד השלטון האזרחי, בנוסח המוכר של טנקים שעולים על תחנת שידור ומכריזים על תפיסת השלטון. זה היה "פוטש מודרני" של ניסיון שכשל, לערער יסודות דמוקרטים המבוססים על כפיפות הצבא לדרג המדיני ולממשלה.  זה היה "פוטש מודרני" ללא טנקים.

גבי אשכנזי יכול לחלום שהוא נועד להיות ראש ממשלה, מטעמה של מפלגת העבודה, שחשבה בטעות שהוא נכס אלקטורלי, אבל הוא לא יכול להסתיר מהציבור את אישיותו שיש בה פגמים חמורים בהתנהלות. הוא לא זקוק לחוק הצינון מהפוליטיקה, אלא דרושה לו הקפאה עמוקה.

במישור האישי האזרחי, עדיין לא נודעו בציבור כישוריו, יכולותיו, מקורות ההשראה שלו, מישנתו החברתית והמדינית. הוא אדם לא מקורי. נואם לא רהוט. קורא טקסטים מניירות ולא נואם חופשי. ההערכה וההערצה שהוא זכה לה כמשקם של צה"ל, לאחר כישלון מלחמת לבנון השנייה, אינה פוליסה להצלחתו האפשרית בפוליטיקה, לאור הכתם והכישלון בפרשת ההסתבכות המדוברת. עדיין רב הניסתר על הניגלה דבר המחייב חקירה נוספת. עדיין נותרו שאלות שמצפות לתשובות.

מדוע מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת) לא חקרה את כל הקצינים המעורבים?

מדוע הפרקליט הצבאי לא עסק בפרשה?

מדוע המשטרה לא חקרה את הצדדים הפליליים בפרשה?

מדוע אשכנזי התערב לטובתו של הרפז (פנסיה וסיווג בטחוני גבוה) לאחר שאלוף זאב פרקש, ראש אמ"ן, הדיח אותו מתפקידו והוא סולק מצה"ל?

מי סוף סוף הם האנשים שיזמו, ניסחו וכתבו את "מסמך הרפז", לאחר שבועז הרפז, הודה שזה הוא ואחר כך הכחיש זאת?

מדוע גבי אשכנזי ומקורביו ניהלו מלחמה אישית נגד מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל. מינוי שאושר בזמנו בממשלה, בהמלצת שר הביטחון וראש הממשלה?

מדוע רונית אשכנזי, אשתו של גבי, שהיתה מעורבת אקטיבית מאוד בפרשה, כצינור קשר בין בעלה לבין בועז הרפז (הקלטות מאות המיסרונים שהתגלו) לא נחקרה ע"י המשטרה?

מדוע דרש גבי אשכנזי, באמצעות עורך הדין שרון קליינמן, שהכתב הצבאי של גלי צה"ל טל לברם לא יסקר את "פרשת הרפז"?

אהוד: ואנחנו שואלים: ומדוע לא יבקשו סליחה-רבתי מן האלוף יואב גלנט ויחזירו אותו להיות המועמד לרמטכ"ל הבא של צה"ל?

* * *

איליה בר-זאב

חגיגה יוונית

מסע טברנות, מוזיקה ומאכלים

עם שמעון פרנס 2012

1. יאניס פאריוס*

חֲסַר יֶשַׁע, אַהֲבָה, גַּעְגּוּעֵי  כְּאֵב-

רוֹמַנְטִיקָן.

כַּשַּׁיִשׁ שֶׁנֶּחְצַב בְּהַרְרֵי פָּארוּס, שָׂרִיד לִרְסִיסֵי אִיִּים שֶׁנִּבְרְאוּ

בַּחֳרִי זַעֲמוֹ שֶׁל זֵאוּס עַל פּוֹסִידוֹן

וּבָאָה יָוָן –

מְפֹרֶרֶת, סְדוּקָה, מִלְחָמוֹת וּצְלִילֵי בּוּזוּקִי.

רוֹמַנְטִיקָן –

שָׁר בְּכָחֹל, בְּצֶבַע הַיָּם הָאִגֶאִי. קוֹלוֹ מְהַדְהֵד בְּאַרְגָּמָן עָמֹק,

נִרְעָשׁ כִּשְׁאוֹן הַמִּפְרָצִים הַפּוֹצְעִים בַּחוֹף הַסַּלְעִי.

בַּלֵּילוֹת מִתְרַפֵּק אֶל כֻּלִּי בִּבְלוּז

עָשִׁיר גְּוָנִים –

כִּסּוּפֵי נְשָׁמָה בְּשָׂפָה שְׁכֵנָה וְאוֹהֶבֶת:

"כַּמָּה יִסּוּרִים בִּגְלָלֵךְ בָּר הַמַּדְהִימָה... פַּעַם, רַק פַּעַם אַחַת,

רַק פַּעַם בָּכִיתִי עָלַיִךְ... שְׂפָתַי מְדַמְּמוֹת –

אַתְּ כְּבָר לֹא אִתִּי."

  * יאניס פאריוס (1946) מגדולי הזמרים ביוון המודרנית. יליד האי פארוס, אלבומו הראשון בנופך רומנטי ספוג אהבה יצא ב-1976.

2. הזמר של נאפפליו*

 יָפָה אַתְּ נַאפְפְלִיוֹ, בַּסִּמְטָאוֹת הַמּוּאָרוֹת, בְּנִצְנוּצֵי

חֶדְוַת הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה –

בְּיוֹם גֶּשֶׁם טוֹרְדָנִי דַּק, אֲנָשִׁים וּבָתִּים מִיָּמִים רְחוֹקִים

מִתְרַפְּקִים זֶה אֶל זֶה.

יָפָה אַתְּ וְגֵאָה בַּמְּצוּדָה בְּמַעֲלֶה שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת חֲמִשִּׁים

וְשֶׁבַע הַמַּדְרֵגוֹת,

בַּעֲלִילוֹת הַמִּסְתּוֹרִין מִיָּמִים שֶׁעָבָרוּ מִבֵּית הַכֶּלֶא הַנּוֹשָׁן – בּודֵד

בָּאִי הַקָּטָן מוּל הַנָּמֵל כְּצִפּוֹר רְטוּבָה עַל-גַּג לִפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ.

אֵי-שָׁם יֶקֶב עַתִּיק יוֹמִין תָּקוּעַ בַּזְּמַן –

פֶּסֶל הָאַרְיֵה כָּרַע שָׁכַב, אֵינוֹ שׁוֹאֵג מוּל קוֹל הַקְּדוּמִים

שֶׁל לַהֲקוֹת הַטַּוָּסִים.

גַּלֵּי הַיָּם הָאִגֶאִי מִתְנַפְּצִים אֶל מְצוּקוֹתַיִךְ

דּוֹר אַחַר דּוֹר.

*נאפפליו – עיר בפלופונז. חבל ארגוליס. מדרום לקורינתוס. מעל העיר – מצודה וונציאנית אדירה. בשנים 1829-1834 – בירתה הראשונה של יוון העצמאית. כאן נרצח ראש ממשלתה. כאן הכתירו המעצמות את מלך יוון הראשון.

3. בַּכּוּךְ של "הדוקטור", בשולי שוק הבשר והדגים באתונה

נַנִּיחַ שֶׁאֲנִי נֶעֱלָם לְפֶתַע בְּשׁוּק הַבָּשָׂר וְהַדָּגִים, בְּלֹא אֵיבָה, נִזְהָר מִמַּתְּזֵי הַמַּיִם,

נוֹשֵם בַּזִּימִים בֵּין הַדּוּכָנִים הַעֲמוּסִים וְהָרֵיחוֹת שֶׁל

Varvakeios Agora.

וְאוּלַי אֵינִי נִסְתָּר כָּל כָּךְ, רַק נִרְעָב לִפְרוּסוֹת דְּיוֹנוּן בִּגְרִיל, דָּגִים פְּרִיכִים מְטֻגָּנִים,

חֶלְקֵי בָּשָׂר מִכֹּל בָּאֵי תֵּבַת נֹח. וּבְחֻלְשַת הַלֵּב –

צַלְעוֹת כֶּבֶשׂ...

עִם הַסָּלָט הַיְּוָנִי וְהַגְּבִינָה מֵעַל, יוֹגוּרְט עִם חֲבוּשִׁים, אוּזוּ עִם קֻבִּיּוֹת קֶרַח,

סֻפְגָּנִיּוֹת בְּקִנָּמוֹן וּדְבַשׁ.

אֲבָל בְּפִנָּה שְׁכוּחַת אֵל, מִתַּחַת לְמִפְלַס הָרְחוֹב, מֵעֵין מִקְלָט לָנוּס אֵלָיו – הַכּוּךְ שֶׁל "הַדּוֹקְטוֹר".  חוֹבָה לְהָגֵן עַל הָרֹאשׁ בְּמוֹרַד הַמַּדְרֵגוֹת פֶּן יֵחָבֵט כְּעַרְבֵי נַחַל, לַעֲבֹר חִישׁ קַל אֶל יְמֵי "עֲלוּבֵי הַחַיִּים", לָשֶׁבֶת בֵּינוֹת לְחָבִיּוֹת עֵץ רְווּיוֹת יֵין הַבַּיִת. לְחַסֵּל מְרַק שְׁעוּעִית, דָּגִים צְלוּיִים, סַרְדִּינִים, יַיִן, לְהָעִיף מַבָּט – לִרְאוֹת אֶת "הַדּוֹקְטוֹר" שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ בְּחָלוּק שֶׁהָיָה פַּעַם לָבָן, שָׂמֵחַ עִם הָאוֹרְחִים הַמּוּעָטִים לְיַד שֻׁלְחָנוֹת זְנִיחִים. לְנַחֵשׁ מִי עָשִׁיר וְאִם דַּל וַחֲסַר בַּיִת הוּא שֶׁצָּבַר מָעוֹת לִזְלֹל בְּדִמְעַת גִּיל בְּיוֹם סַגְרִיר. לִשְׁמֹר עַל הָרֹאשׁ בְּמַעֲלֶה הַמַּדְרֵגוֹת בַּדֶּרֶךְ אֶל סִמְטָה גְּשׁוּמָה, לֹא נוֹדַעַת.

* * *

עמוס גלבוע

העיקר לא לפחד!

כמה מילים על "ההסדר המדיני" , הבחירות  ומבט קדימה.

מפלגת מר"צ היא מפלגת השמאל היחידה במדינת ישראל. התפיסה האידיאולוגית  העקבית שלה בנושא הפלסטיני מייחדת אותה באופן ברור מכל מפלגה יהודית אחרת. לגבי דידה "הכיבוש" הוא אבי הצרות והחוליים של המדינה , וטיפול שורש בבעיות החברתיות והכלכליות לא ייתכן אלא לאחר סיום "הכיבוש". על מנת להביא לסיומו יש לעשות מראש ויתורים ניכרים לפלסטינים וללכת לקראת מרבית דרישותיהם המרכזיות. מר"צ מאמינה שהסדר שלום סופי נמצא בהישג יד. תפיסה זאת זכתה ל-6 מנדטים המהווים כ-5 אחוזים  מכלל המצביעים. זהו כוחו של השמאל האמיתי במדינת ישראל.

 למעט מר"צ, הייתה בבחירות רק מפלגה יהודית אחת שהתמקדה בהסדר המדיני, והיא המפלגה של ציפי לבני. זה היה הדגל שלה, זה היה "סדר היום" היחידי שלה. היא הציגה עצמה כיחידה הנלחמת למען הסדר מדיני, כי בו ורק בו טמונה ה"תקווה" לשרידותה של מדינת ישראל .  עזה היתה אמונתה כי בכוחה וניסיונה להביא להסדר שלום סופי עם הפלסטינים. בצד תקשורת מלטפת התייצבו למעשה לימינה שני ענקים: שמעון פרס יצא בפומבי למענה ובזכות הסדר מדיני עם אבו מאזן המתון, וכמוהו הנשיא אובמה,  על פי עיתונאי אמריקאי יהודי, מקורב לשמאל הישראלי. ולמרות כל זאת מפלגתה זכתה רק ל-6 מנדטים, רק 5 אחוזים מהמצביעים האמינו "בתקווה" שלה  להסדר סופי. במילים אחרות, רק מיעוט זעום של מצביעים ראה בכלל את סוגית "ההסדר המדיני" כבעלת עדיפות עליונה, מול הרוב הגדול שראה ב"סדר יום אזרחי" את העדיפות העליונה בסדר היום הלאומי.  ומה שמדהים הוא כי "התוכנית המדינית" שהציגה לבני  התמקדה יותר בפרוצדורה, ולא בענייני מהות, ובאופן הכי טבעי לא הצליחה לעורר שום עניין ציבורי. ולא רק זאת, עד עכשיו האזרח הישראלי לא שמע ממנה , למעט סיסמאות, מה היו עמדותיה הספציפיות במו"מ שניהלה מול סאאיב עריקאת בהיותה שרת חוץ, ומה היו עמדותיו. זה סוד?

ובינתיים אבו מאזן לא טמן ידו בצלחת.  הוא "המתון", הקונה את ליבם של ישראלים במתק שפתיים ובדברי מאכל מתוקים, הצהיר כי המערכת הציונית ניהלה מגעים  עם הנאצים וביקשה מהם להרוג כמה שיותר יהודים, על מנת שתהיה ליהודים הצדקה להקים מדינה בפלסטין. ולקינוח הוא חזר על התזה שלו כי מספר היהודים שנספו בשואה  אינו אלא שש מאות אלף. ומכאן לשם הוא סיפר כי ביקש להביא לשטח הרשות  150 אלף פליטים מסוריה, וישראל נתנה הסכמתה אך בתנאי שפליטים אלו יוותרו על מה שהם קוראים "זכות השיבה" לבתיהם בישראל. "מיד השבתי בשלילה על התנאי הזה," הדגיש אבו מאזן "המתון".  ומשנודעו תוצאות הבחירות מיהרו דוברי אבו מאזן להצהיר כי ישנה עכשיו הזדמנות לחידוש המשא ומתן, והוסיפו תנאי חדש: הכרה ישראלית במדינה הפלסטינית.

יש לנו עכשיו הזדמנות בלתי רגילה, בעיקר מבחינה פנימית, לאור ההרכב הצפוי של הממשלה, לצאת מהר ביוזמה מדינית גמישה וחכמה שתכליתה  המרכזית היא להקדים יוזמות אירופאיות, לחשוף את  אבו מאזן, ולהמחיש ל"עולם" כי אין לו שום עניין בהסדר שלום סופי עם מדינת ישראל, שלא לדבר על יכולת.

רק לאחר מכן, בשלב השני, כאשר נצליח (אם נצליח) לשפר את מעמדנו "בעולם", אפשר יהיה  אולי להיכנס  לתהליך של "הסדרים" שונים עם הפלסטינאים, בכללם הסדרי ביניים.

עם מדינת החמאס של עזה, דרך אגב, יש לנו עכשיו צורה מסוימת של הסדר. העיקר לא לפחד!

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 28.1.13

* * *

מוסלמית, מצרייה-לשעבר, בארה"ב, נוני דרוויש, מסבירה את מהות האיסלם והשריעה. חובה לראות!

http://www.youtube.com/watch?v=RfxNhtZ9ATE

* * *

אורי הייטנר

1. יומן בחירות 2013 (ל"א)

עתיד יהודי

מה ישראלי בעיני יאיר לפיד?

איני יודע. אבל אני יודע שהישראליות שהוא מקרין, היא ישראליות שדופה, שטחית, נטולת שורשים. ישראליות כמעט חפה מיהודיות. חילוניות חלולה.

הדבר בא לידי ביטוי בכתיבתו, בדיבורו, ברעיונותיו.

בתובנה הזאת, ניסחתי לעצמי סוף סוף מה ביאיר לפיד גורם לי לאנטגוניזם.

אולם כפי שלאורך כל מערכת הבחירות נהגתי להבחין בין יאיר לפיד לבין רשימתו, ואף התבטאתי שאולי הייתי מצביע ל"יש עתיד" אלמלא יאיר לפיד, כך גם בנושא הזה.

בסיעת "יש עתיד", אולי יותר מבכל סיעה אחרת, יש ביטוי משמעותי להתחדשות היהודית בחברה הישראלית.

התחדשות יהודית – משמעותה שהיהדות, מקורות ישראל, הם המעיין המרכזי ממנו אנו שואבים את ההשראה הערכית, התרבותית, הזהותית שלנו; כי הם חיינו ואורך ימינו – של כולנו, של כל היהודים. היהדות, אינה רק דת בפרשנותה האורתודוכסית, אלא היא מכלול זהותי ותרבותי מקיף ושלם, שחיבורנו אליו הוא בעל משמעות קיומית. התחדשות יהודית הינה התובנה שהשלב הבא בציונות, מעל המבנה הפיסי, היא התוכן התרבותי של תחיית היהדות.

מה לאלה ול"יש עתיד"?

יש מעט אנשים בחברה הישראלית המזוהים עם ההתחדשות היהודית, זה כשלושים שנה, כמו ד"ר רות קלדרון, ממייסדי בית המדרש "אלול", מייסדת בית המדרש "עלמא" ומי שלאורך כל השנים הללו הייתה ועודנה אחת המנהיגות והמחנכות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית. רות קלדרון היתה עד ערב הבחירות מועמדת בלתי ריאלית במקום ה-13 של "יש עתיד". והנה, היא נבחרה במקום טוב באמצע הרשימה. רות לא תהיה עוד ח"כית שבמקרה יש לה גם איזה תחביב של יהדות, אלא היא תהיה ח"כית שבראש מעייניה לקדם ברמה הפוליטית והממלכתית את ההתחדשות היהודית, לייצג את תנועת ההתחדשות היהודית ולהביא את הקולות העמוקים הללו אל לב המערכת הפוליטית בישראל. מידי יום, פותחת רות בדף הפייסבוק שלה דיון וירטואלי על טקסט משנאי. אין לי ספק שהיא תביא את הרוח הזו, את השפה הזאת, את התרבות הזאת, גם לכנסת.

התחדשות יהודית אינה נחלת המגזר החילוני בלבד, אלא גם נחלת המגזר הדתי לאומי. יש יותר ויותר תופעות של התחדשות יהודית בחברה הדתית לאומית, שאינה קופאת על שמריה ומקיימת דיאלוג כן ואוהב (גם לעת מחלוקת), עם תנועת ההתחדשות היהודית במרחב החילוני.

הרב שי פירון וד"ר עליזה לביא הם שניים מן הבולטים במגמה זו בציונות הדתית. היהדות של שי פירון היא בראש ובראשונה יהדות חברתית, של דאגה לחלש, למי שהמר גורלו, ובראש ובראשונה בעלי הצרכים המיוחדים שפירון נאבק למענם לאורך שנים, כביטוי מרכזי לתפיסתו היהודית.

הרב שי פירון וחבריו הרב יובל שרלו והרב דוד סתיו (שהיום הוא מועמד לתפקיד הרב הראשי לישראל ואני מקווה מאוד שיבחר) יסדו את ישיבת הציונות הדתית בפ"ת, המהווה מופת של יהדות פתוחה ונאורה, שאינה מסתגרת בדל"ת אמותיה ויוצאת אל החברה הישראלית מתוך כבוד הדדי, מתוך רצון כן ואמיתי לתת ולקבל, ללא ההתנשאות הקיימת לעיתים בחוגים האורתודוכסיים. פירון עצמו הקים את הישיבה התיכונית המסונפת אליה ועמד בראשה. במאמריו, בספריו, בהרצאותיו, בפעולתו הציבורית הוא מהווה מופת של התחדשות יהודית במרחב הדתי לאומי המודרני, אנטי תזה להתחרדלות ולהקצנה. אין לי ספק שבפוליטיקה, בכנסת וקרוב לוודאי בממשלה (שר החינוך?) הוא ימשיך להוביל את הדרך הזאת.

ד"ר עליזה לביא היא בין הנשים הבולטות במהפכה הפמיניסטית הקיימת בציבור הדתי לאומי. כנערה דתייה, בוגרת "בני עקיבא", לביא התגייסה לצה"ל ושירתה כקצינה. היא פעילה מאוד, לאורך שנים, במהפכת הלימוד הנשי בחברה הדתית, בארגוני פמיניזם דתי כמו "קולך" ועוד. היא שותפה למאבקים רבים נגד ההקצנה וההתחרדות, בתחום הגיור ובתחומים נוספים ושותפה לשיח הדתי חילוני בעיצוב תרבות יהודית ישראלית מודרנית. לביא עוסקת בתחומים הללו בפעילותה הציבורית, התקשורתית והאקדמית.

לפחות שלושה מחברי "יש עתיד" מחויבים מאוד להתחדשות היהודית בחברה הישראלית ומדובר באחוז ניכר מן הסיעה, ובאנשים דעתניים ומשפיעים. ככוח פוליטי, הם עשויים להשפיע מאוד על החברה הישראלית ברוח ההתחדשות היהודית.

בשיח הנוכחי, שהוא בעיקרו שיח לעומתי בין חילונים ודתיים, הדתיים מייצגים לכאורה את היהדות והחילוניים את הדמוקרטיה; לעיתים זהו שיח של עימות ולעתים של פשרות פוליטיות. הח"כים שהזכרתי עשויים להציב אלטרנטיבה יהודית ישראלית אחרת. לאחר דבריו של נפתלי בנט על הצורך לפתוח ולאוורר את הסטטוס קוו בענייני דת, יש לי תחושה שניתן למצוא בו שותף של ממש לאותו מהלך.

ולכן, למרות יאיר לפיד, דומני שדווקא סיעת "יש עתיד" עשויה להיות המובילה של תהליכי ההתחדשות היהודית במערכת הפוליטית הישראלית.

אגב, ידוע לי שבשנים האחרונות לפיד עצמו משתתף בלימוד ופעילות במסגרות של התחדשות יהודית ישראלית. אבל עובדה זו אינה ניכרת בשפתו וברעיונותיו.

שיא עזות המצח

בילדותנו, היתה לנו סדרת בדיחות בנוסח מהו שיא החוצפה. דומני שהשבוע למדתי מהו שיא עזות המצח.

משה פייגלין לעולם לא היה נבחר לכנסת, אילו העמיד עצמו לבחירת הציבור הרחב. הוא היה נבחר כפי שחבריו מיכאל בן ארי ואיתמר בן גביר נבחרו.

לזכותם של אנשי "עוצמה לישראל" ייאמר, שהיה להם האומץ והייתה להם היושרה לבקש את אמון הציבור. לא כן פייגלין. הוא העדיף להתעלק על מפלגת השלטון, באמצעות התפקדות רבתי לליכוד, של אנשים שמעניין כמה מהם, אם בכלל, הצביעו ליכוד (מעניין מאוד להיות זבוב בפרגוד, בהצבעתו של פייגלין עצמו) ולתפוס טרמפ לכנסת על גב הליכוד.

עצם בחירתו לרשימה, לצד דחיקת אישים כבגין ומיקי איתן, העבירה למעלה מחמישה מנדטים מהליכוד ליאיר לפיד. העובדה שחרף כל המאמצים, מטה הבחירות של הליכוד לא הצליח לגמרי להסתיר אותו, לבטח גרע אף הוא קולות רבים מן הליכוד.

והנה, ברוב חוצפתו, יהירותו ועזות מצחו, מאשים פייגלין את הליכוד בכך שאיבד 11 מנדטים כיוון שהחביא אותו.

אז יש בכלל ספק מהו שיא עזות המצח?

"השר הנכבד אל המטוס עלה / התיישב בכיסא וביקש שתייה / 'תה או קפה?' רינה שאלה / ונחמה, בקפיצת ראש, הצטרפה לממשלה. // היא קיבלה החלטות / היא קיימה פגישות / היא היתה באסיפת בחירות / היא שמעה סודות / היא הופיעה בכיכרות. / ויום אחד, באחת הישיבות, / השר הרים את היד (להתגרד בראש בסך הכול) / וכך עברה הצעת התקציב על חודו של קול" (מאיר שלו, "הכינה נחמה").

נגד הקיצוניות

לא אחת ביקרתי את קמפיין הדה-לגיטימציה של הליכוד נגד "הבית היהודי", בעיקר כיוון שהיה מבוסס על שקרים, חצאי אמתות והוצאת דברים מהקשרם.

אבל הקמפיין הזה האיר דווקא על תופעה חיובית בחברה הישראלית – הסלידה מקיצוניות.

לכאורה, כאשר הליכוד ו"הבית היהודי" מתחרים על אותו קהל יעד, צפויה תחרות ביניהם מי יותר קיצוני. והנה, מתברר שההיפך הוא הנכון. הליכוד עשה הכול כדי להוכיח את הקיצוניות של "הבית היהודי", לחשוף את המועמדים הקיצונים (קיצונים באמת או למען הספין), לחפש התבטאויות קיצוניות שלהם וכו'. לעומת זאת "הבית היהודי" עשה הכול כדי להוכיח שהטענות אינן נכונות, שאין הוא קיצוני, שהוא דווקא מתון.

הנה כי כן, הקהל, גם הקהל הימני, גם הקהל הדתי לאומי, גם הקהל המתנחל, הוא קהל מתון, הוא סולד מקיצוניות ומהקצנה. ולא בכדי, "עוצמה לישראל", מפלגת ימין קיצוני מתלהם, לא עברה את אחוז החסימה.

מיהו קיצוני

נפתלי בנט, העומד בראש מפלגה המאמינה ברעיון שלמות הארץ, מציע תוכנית הכוללת ויתור, למעשה, על קרוב למחצית שטחי יהודה ושומרון; תוכנית שמעולם לא היתה כדוגמתה בצמרת מפלגתו.

... ובתקשורת הוזהרנו מפני ה"הקצנה הימנית" של בנט, המציע לספח 60% מהשטחים...

ומיהם נותני הטון בתקשורת? ה"מתונים" הדוגלים בעמדות שמאל רדיקאלי. מדיניות אף שעל – נסיגה מוחלטת שלא תשאיר אף שעל בידי ישראל, היא ביטוי ל..."מתינות".

הפשלה שלא פושלה

יהודה דרורי ("הפשלות של שלי יחימוביץ'", "חדשות בן עזר" 311) מונה רשימת פשלות שלפחות בנוגע לאחת מהן, קריטית וחמורה, אני מסכים עימו – הכרזתה שבכל מקרה לא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו.

אבל משום מה דרורי מדביק ליחימוביץ' ניסיון לקרב את מרב מיכאלי ויריב אופנהיימר ואת צירופה של מיכאלי לצמרת המפלגה. ההיפך הוא הנכון – שלי מאוד לא רצתה את השניים, פעלה נגדם, הגדירה אותם "פיגוע אלקטורלי". מיכאלי הגיעה למקום גבוה על אפה וחמתה של יחימוביץ' (שחיבקה את כל העיתונאים שהצטרפו זולת מיכאלי), כחלק מהקמפיין החתרני של עמיר פרץ שלא בחל באמצעים לפגוע בה. מרב מיכאלי הייתה הצלחתו הגדולה ביותר – אצבע בעין של שלי יחימוביץ'.

עם יריב אופנהיימר לא הצליח לו. שלי יחימוביץ' הואשמה שמנעה את קידומו של אופנהיימר ברשימה ב"מחטף אנטי דמוקרטי". איני בקיא בתקנוני מפלגת העבודה אבל אין ספק שהיא פעלה נגדו ומאוד לא רצתה בו.

לעומת זאת, דרורי טוען כנגדה שדחקה החוצה את "חיזוק האגף הביטחוני" בדמותו של אורי שגיא. במצב שנוצר, לא היתה לה ברירה אלא להרחיקו. אבל טעותה הגדולה הייתה דווקא עצם הזמנתו להתמודד ותמיכתה הפומבית בו. הוא לא היה מחזק את האגף הביטחוני, אלא את האגף של מרב מיכאלי ויריב אופנהיימר, בתור האדם האובססיבי ביותר במדינה לנסיגה מהגולן.

תרגיל במתמטיקה

12 המנדטים של "הבית היהודי" – חזרה לגודלה של המפד"ל בכנסת התשיעית  (1977-1981) הנם הישג בלתי מבוטל. לראשי "הבית היהודי" יש בהחלט סיבות להתהדר בו. אלא מה? אין הם מסתפקים בכך, אלא מדקלמים מנטרה מתמטית, על כך שהם הכפילו את כוחם פי ארבעה לעומת הכנסת הקודמת, משלושה מנדטים ל-12 מנדטים.

אמנם ל"בית היהודי" היו 3 מנדטים בכנסת הקודמת, אבל בבחירות האחרונות מפלגה זו רצה יחד עם "האיחוד הלאומי", לה היו בכנסת הקודמת 4 מנדטים. לשתי הרשימות יחד היו 7 מנדטים. אולם מאחר ומחצית "האיחוד הלאומי" רצו בנפרד ב"עוצמה לישראל", נכון לומר ש"הבית היהודי" גדל מ-5 מנדטים ל-12, כלומר הכפיל את כוחו פי 2.5. זה בהחלט הישג גדול, אבל כדאי לדייק. לומר ש"הבית היהודי" גדל פי ארבעה, זה כמו לומר שהליכוד גדל בארבעה מנדטים, מ-27 ל-31, בלי להתחשב בריצה המשותפת עם "ישראל ביתנו", שיחד מנו 42 ואיבדו 11 מנדטים.

ספין נוסף הוא של ראשי ש"ס, המדקלמים את אובדן כשני מנדטים לרשימותיהם של אמנון יצחק וחיים אמסלם, שלא עברו את אחוז החסימה. למרבה הצער, חיים אמסלם לא משך קולות של מצביעי ש"ס, אלא דווקא קולות של מצביעים חילונים.

2. ט"ו בשבט עם עזריה אלון

זה שנים רבות שאני עורך ומנחה סדרי ט"ו בשבט, בקיבוצי אורטל וביישובי הגולן והגליל העליון.

לפני עשר שנים, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, ערכתי סדר במושב אניעם. היה זה ליל סערה, גשם זלעפות ניתך על הגולן. הייתי בטוח שאדם נורמלי לא יוציא את אפו מסמיכת הפוך. להפתעתי, מועדון המושב היה מלא מפה לפה. באמצע הסדר – הפסקת חשמל. נאלצנו להמשיך את הסדר לאור נרות (עד שהחשמל חזר). כך שמכל בחינה שהיא, זה באמת היה ערב בלתי נשכח.

את הסדר לא הנחיתי הפעם לבד, אלא יחד עם בנימין יוגב – בוג'ה, אז מנהל מכון "שיטים", מכון החגים הקיבוצי. חיה כהן, חברת המושב, ליוותה את הערב והובילה את השירה בנגינת אקורדיון. ואורח הערב היה עזריה אלון, שלאורך הסדר שזרנו את הסבריו על שבעת המינים. בעבורי, להוביל ערב משותף עם עזריה אלון, זו ממש זכייה בפיס.

משחר ילדותי, עזריה אלון ליווה את כל שבתותיי – אבא שלי הקפיד להאזין לפינתו השבועית ברדיו, אז ברשת ב' ב-9:50 (היום התכנית עדין משודרת, זו השנה ה-53, ב-8:50 ברשת א'), וקולו הרדיופוני היה חלק מן הפסקול של ילדותי. בהגיעי ב-1981 לשל"ת בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל, היכרתי באופן אישי את "האיש מהרדיו", ואף זכיתי לשמוע הרצאות מפיו ולטייל בגלבוע בהדרכתו. עזריה אלון הוא גם האיש שנתן לקיבוץ אורטל את שמו.

והנה, אני מארח אותו לסדר ט"ו בשבט בהנחייתי. הערב היה נפלא, ועזריה, הנשמע במציאות בדיוק כמו ברדיו – בקולו הרדיופוני וחיתוכו הייחודי, ריתק את הקהל.

בתום הערב, אמרתי לעזריה שהיה נפלא ונעשה שוב ערב כזה בשנה הבאה. תגובתו היתה: "אני בן 85. איתי כבר לא מדברים על השנה הבאה."

ומאז, מידי שנה, אחד הסדרים שאני מוביל הוא הערב המשותף עם בוג'ה ועזריה. עשר שנים, ובכל שנה הוא מזכיר שבגילו כבר לא מדברים על השנה הבאה, וכעבור שנה הוא מתייצב ואנו עורכים את הסדר.

היום הובלנו סדר ט"ו בשבט בקיבוץ הגושרים. הפעם נבצר מבוג'ה להשתתף; אני הנחיתי, אירחתי את עזריה, ועופר גביש ליווה אותנו בנגינה והוביל את השירה, ועזריה בן ה-95 – כוחו במותניו, צלול כבדולח, חד כתער, שופע ידע מתובל בהומור, תמיד מעודכן בחידושים המדעיים ובמגמות העכשוויות בחקלאות הישראלית ובמאבקים האקולוגיים בישראל, וכתמיד גונב את ההצגה. כבכל שנה הוא שילב את הרצאותיו הקצרות והמלומדות על שבעת המינים עם סיפורים אישיים ואנקדוטות. הוא סיפר על הקמפיין שהוביל, שבזכותו הישראלים הפסיקו לקטוף פרחים מוגנים. הוא סיפר על הפיכת שבוע ט"ו בשבט לשבוע הטבע והנוף ועל מאבקים שניהל ועדיין מנהל למען הגנת הסביבה והטבע. וכבכל שנה, בקולו הרועם שר עזריה אלון, בחי"ת ועי"ן גרוניות, את "שבעים המה הגיבורים" על חמשת בתיו (בע"פ, כמובן), והקהל התמוגג.

עזריה אלון, צעיר נצחי. הוא כבר נזקק לעזרה קלה בעלייתו וירידתו במדרגות. נתתי לו יד, וחשבתי ביני לביני שלעזור לעזריה אלון ללכת, זה כמו לתת לאיינשטיין שיעור פרטי בפיסיקה...

וכשהערב הנפלא הסתיים, חזרנו על הריטואל הקבוע. הזמנתי את עזריה לשנה הבאה, כדי לקבל את התשובה הקבועה, שבגילו הוא חושב על השנים הבאות, אבל מתכנן רק את מחר בבוקר.

ולא נותר אלא להתקנא בתופעת הטבע הזו ולאחל לו אריכות ימים.

* * *

אלי ניסן

כה אמר משה נגבי – הוא ולא אחר...

משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של "קול ישראל". לא סתם עוד פרשן, אלא ה-פרשן, האחד, אין שני לו. עיתונאים-פרשנים, לעתים פורשים, לעתים מתחלפים. לא כן משה נגבי. הוא משמש כבר שנים ארוכות בתפקידו הבלבדי.

היה פעם מנכ"ל אחד ברשות השידור שסבר, כי מן הראוי שהפרשנות המשפטית של "קול ישראל" תובא לעיתים בשני קולות, שאינם מסכימים בהכרח זה עם זה, כפי שקורה, לעיתים, בהרכב של שלושה שופטים, שם נשמעת לפרקים גם דעת מיעוט. אלא שמיד נזדעקו כל שלומי אמוני, תקעו בשופרות, היכו בתופים ובמצילתיים והתריעו, שומו שמיים, מפני "סתימת פיות", "גיוס פרשנים מטעם", וכיו"ב. המנכ"ל הנ"ל (נוחו עדן) נבהל, נרתע והחזיר את משה נגבי לכס המשפט. ומאז יש למשה נגבי חסינות שאין לשום עיתונאי ומן הסתם גם לשום שופט בכל רחבי ישראל.

הכיצד? ובכן, שוב. עיתונאי עשוי/עלול להיות מפוטר, מודח, מוחלף, מקודם וכו', וכבר היו דברים במקומותינו. שופט, אם הוא דן בערכאה נמוכה, תמיד יש אפשרות שפסיקתו תבוטל, או תעבור תחת שבט הביקורת בערכאה גבוהה יותר. ואם הגענו לבית המשפט העליון, הרי שם קיימת תמיד האפשרות שתהיה גם דעת מיעוט. ובכל מצב יכול הפרשן לענייני משפט משה נגבי לקטול, בהבל פה של דן יחיד, גם את פסיקתו של ביהמ"ש העליון. וכך הוא עושה. אבל אין מי שיחלוק על פסיקותיו היחידניות של משה נגבי מעל גלי האתר.

אודה על האמת. לי, אישית, יש "פוביה" מפרשנותו הנחרצת של משה נגבי. שהרי משה נגבי אינו נוקט לשון פרשנות, בחינת זה אומר כך וזה אומר כך. אלא הוא אומר ופוסק: כך, ולא אחרת. קשה לי לשאת את פסקנותו ה"ישועית". האמת המשפטית המוחלטת, שהוא נושא דרך קבע באמתחתו, מפחידה אותי, עד כדי בקשת מקלט מדיני.

ועכשיו לענייננו. באחרונה הרחיב מר נגבי את מרחב שיפוטו גם לעבר עיתונות הדפוס. ומי נתן לו מיד אכסנייה נוחה ומפנקת? כמובן, עיתון ושמו "הארץ". וכך קראנו השבוע את פסיקתו האחרונה של משה נגבי, תחת הכותרת – לפיד, ה"זועביז" ואובמה.

פרשננו הבלעדי קושר לזנבו של גור חתולים מסכן משא כבד מנשוא. וכי מה קרה? יאיר לפיד יוצא מביתו, יום לאחר הבחירות, כשדעתו זחוחה עליו, בצדק, מבחינתו. וכצפוי, הוא נתקל בעיתונאים הצרים עליו לשמוע תגובה על הצעתה הנואשת של שלי יחימוביץ (שלמען השקיפות אציין שהצבעתי למענה) להקים ביחד גוש חוסם מול נתניהו. תגובתו נאמרה כאילו לאחר יד: "אני לא הולך להקים שום גוש חוסם עם חנין זועבי'ז".

ועתה, כבוד בית המשפט נדרש להכריע בסוגיית הזי"ן היתירה. האם היה זה כשל לשון, מה שקורין בשפת לע"ז slip of the tongue. או שמא, חלילה, נאמרו הדברים בכוונת מכוון, כפי שמפרש אותם משה נגבי:

"המרצע יצא מן השק כאשר יאיר לפיד הכריז למחרת הבחירות, שאין כלל אופציה לגוש חוסם עם חנין זועביז... המשמעות הפוליטית ברורה וחמורה... אך המשמעות הערכית חמורה שבעתיים – הדרה ופסילה של חברי כנסת המייצגים חמישית מאוכלוסיית המדינה, בגלל ההשתייכות הלאומית של הנבחרים והבוחרים."

לא אייגע את הקוראים בכל מסכת הטיעונים לעונש של נגבי, לבד מן העובדה הברורה והנחרצת, לדבריו, שכל מחנה השמאל-מרכז לוקה "למרבה החרפה בגזענות", וכיו"ב.

וכדרך כל פוסק מביא נגבי אסמכתאות מן העבר, מוציא מן הכלל הגזעני את זהבה גלאון, אך עושה חשבון עם אהוד ברק שלא טרח להזמין את המפלגות הערביות למו"מ קואליציוני. כל זה ניחא. אבל כשהפרשן הבלעדי מתחיל לצטט לי ממגילת העצמאות אני עוטה לפתע עור ברווז'ז. נגבי מצטט בחופשיות מה נאמר בהכרזת העצמאות מה' באייר תש"ח על "שוויון חברתי ומדיני גמור" ועל "אזרחות מלאה ושווה". הוא עושה חשבון היסטורי עם "המרכז שמאל", אשר "במהלך מפוקפק מבחינה משפטית ומוסרית" הפך את האסיפה המכוננת לכנסת רגילה (היא הכנסת הראשונה).

איש המשפט משה נגבי, ודומיו – ויש כאלה, בלי להוסיף לשון רבים באנגלית – נוטים לא אחת להכליל ולעתים גם לחמוק מכמה אמיתות הידועות גם להם. כדאי לשוב ולקרוא את חלקה הראשון של הכרזת העצמאות:

"לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

ואכן, בג"צ, שאותו נוהג לצטט גם משה נגבי, כבר פסק שהכרזת העצמאות על כל חלקיה מבטאת את ערכיה העליונים של המדינה והיא מהווה כיום חלק מחוקי היסוד שלה. עובדת בסיסית זו אינה מקובלת על חברי הכנסת הערבים, ואני מכליל את כולם בחבילה אחת, החל במתונים שבהם וכלה בקיצוניים. גם חה"כ בראכה, יו"ר חד"ש (רק"ח) אינו מקבל בלב שלם את קביעתה של הכרזת העצמאות במלואה, אעפ"י שעמיתו המנוח מאיר וילנר נמנה עם חותמי המגילה. ואולם, הקיצונית מכולם, אפשר לומר גם הצעקנית והבוטה מכולם היא חברת הכנסת חנין זועבי, שדרכה לכנסת לא נחסמה (וטוב שכך). קצפו הזעפני של משה נגבי יצא על לפיד ועל כל "המרכז-שמאל", כדבריו,  בשל הזי"ן היתירה "זועבי'ז" ובשל "ההדרה והפסילה" של חברי הכנסת הערבים.

אותה גברת זועבי אמרה בראיון בסרטו של רון כחלילי על השמאל בישראל (ששודר בערוץ 8), בציטוט חופשי: "אנחנו היינו פה קודם, לפניכם. אם לא מוצא חן בעיניכם תלכו, בחזרה, לאירובּה'" (כן לאירובּה, אני מדייק)."

עליה ועל שכמותה מבקש נגבי להגן, בלי לחוות דיעה כלשהי על סגנונה ועל גזענותה הבוטה.

אילו נדרש יאיר לפיד לשאלת הגוש החוסם פעם נוספת הייתי מציע לו לחזור על אותה אמירה בהבדל אחד. אמור מעתה:

"אני לא הולך להקים שום גוש חוסם עם מי שאינו מקבל את הכרזת העצמאות במלואה, כלשונה וככתבה."

מה אתה אומר מר נגבי?

* * *

יצא לאור הספר "סיפורים אישיים על תל-אביב"

 עם סיפורים מרתקים של למעלה מ-40 כותבים

נערך על-ידי הסופרים שמאי גולן ואהוד בן עזר

מחיר הספר 40 שקל בלבד במשרדנו

מומלץ ומעניין מאוד

עמותת כה לגימלאים ואזרחים ותיקים

דיזנגוף 9, תל-אביב-יפו 64075

ימים א'-ה' בין השעות 08.30-14.00

טל. 03-7280780

אהוד: בתור אחד משני העורכים אני ממליץ מאוד על הספר, ובייחוד לאלה שילדותם עברה עליהם בתל-אביב בשנת השלושים והארבעים למאה הקודמת!

* * *

כל בוקר אני שם טאלק על הביצים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כל בוקר אני שם טאלק על הביצים

ויוצא חמוש מול ים הייסורים

לעזור לאנושות

שאני אחד מבניה

החביבים עליי ביותר

* * *

אודי מנור

המחנה הלאומי והכלכלה הלאומית

כל מי שמסתובב קצת ברחבי ארצנו לא יכול שלא להתרשם מרמת המעורבות של הממשלה במשק. רכבת העמק, קו אשקלון-באר-שבע, מחלף יגור, כביש חדרה-נתניה, רכבת עכו-צפת, ועוד ועוד.

עם זאת, קרוב לוודאי שמעטים הם האזרחים ששואלים את עצמם כיצד מסתדרות העובדות המוחשיות הללו עם הסיסמאות של כל מי שכנראה הולך להרכיב את הממשלה החדשה: ביבי, יאיר ובנט, שהם ואנשיהם מפלגתם – לא מחמיצים שום הזדמנות להסביר לנו עד כמה חשובה אי-מעורבותה של הממשלה במשק...

המחאה החברתית של קיץ 2011 הוכיחה שני דברים: האחד, שהעם רוצה צדק חברתי. השני, שלרוב הציבור אין מושג ברור מה זה 'צדק חברתי' וכיצד מגיעים אליו. השיח "החברתי" בישראל נע כסהרורי בין סיסמאות כמו 'שוק חופשי', 'הקלת הנטל', 'צמיחה', 'יוקר מחייה', 'טייקונים', 'הון-שלטון' וכמובן 'ועדים גדולים'. הסהרוריות הזו באה לידי ביטוי בסקרים, שלימדו שהבוחר מחפש 'טרנד' ולא תשובה כלכלית-פוליטית ברורה.

הבחירות הרי לא היו בנושאים מדיניים. אף אחד כמעט – להוציא כרזת בחירות מחפירה של 'קדימה' – לא דיבר על הגרעין האיראני. גם 'השלום' כמעט ולא קיבל התייחסות להוציא כמה סיסמאות נבובות ויהירות של 'ציפי'. אז אם לא גרעין ופלסטין, מה כן? חברה וכלכלה. הבלבול בתחומים אלו דחף את המתלבטים מתוכנית יותר מדי ברורה של 'העבודה', לידיו החסונות ולעיניו הבורקות של המשיח החדש של המעמד הבינוני.

על רקע זה, קל להבין מדוע ביבי, עוד לפני שהנשיא הספיק לארח בביתו את נציגי המפלגות, מרשה לעצמו להכריז על כוונותיו: קיצוץ עומק, ביטול העלאות שכר, מיסוי קרנות השתלמות, העלאת מע"מ, עוד קיצוץ, איסור שביתות בענפים חיוניים וביטול בית הדין לעבודה.

'יאיר', אביר 'המעמד הבינוני', ייתן לכל זה יד כמובן. אדרבא, כשבחלל עדיין מנסרות הסיסמאות של אנשיו ושל אנשי בנט בדבר 'הוועדים הגדולים' ו'השחיתות' בחברת החשמל, המהלך המתוכנן של ביבי צלול עוד יותר. גולת הכותרת שלו תהיה השלמת 'הרפורמה' של הפרטת מנהל מקרקעי ישראל.

כן, הממשלה תמשיך להשקיע בתשתיות. היא תמשיך לקחת על עצמה את הביטחון הלאומי. קרוב לוודאי שבזכות הסכמים כמו 'אופק חדש' וה'טרנד' הקבוע של 'חינוך מעל לכול' – היא גם תשקיע במידה סבירה במערכת החינוך, אמנם בלי לבסס תוכנית ליבה ובלי להתמודד עם החינוך האפור, המעמיק את הפער בין מרכז לפריפריה. בנוסף, למזלם של אזרחי ישראל, הבריאות, שהיא תחום אובייקטיבי למדי, תמשיך לקבל הגנה מקואליציה של אנשי מנהל ומקצוע, שימשיכו לעמוד בפרץ מול פקידי האוצר.

אבל את מיטב מאמציה תשקיע ממשלת 'אי ההתערבות במשק' הבאה עלינו לרעה – בשבירת העבודה המאורגנת, 'בהסרת חסמים' וב'ליברליזציה'. הכול בשם 'הצמיחה' כמובן. אחוזי הצמיחה אולי יצטלמו טוב בכותרות, אך 'הצמיחה' שמתכננת לנו ממשלת ביבי הבאה, תייצג למעשה את המשך הגידול בפערים, המשך הפרויקט של שתי מדינות לשני עמים.

אז מה הפתרון ישאל השואל?

כלכלה לאומית מתוכננת. לא רק שאין סתירה בין משק לאומי מתוכנן לבין יזמות, השקעה, פריון וצמיחה ראויים לשמם, אלא שתיכנון קפדני של משק לאומי הוא תנאי להם. יש יסוד טרגי בעובדה שהאמת הבסיסית הזו נותרה נחלת מי שביבי אמר עליהם שהם 'שכחו מה זה להיות יהודי.' יש יסוד טרגי-קומי בעובדה שדווקא 'המחנה הלאומי', אליו חבר ממש הרגע הלפיד הבוער של 'מיסטר ישראל' בכבודו ובעצמו, שכח את העובדה הישנה והיסודית: לאומיות זה לא רק דגל, המנון ורגש. זה קודם כל הכלכלה.

* * *

"אצל רופא השיניים", מערכון נהדר ביידיש עם דז'יגן ובּודו

http://www.youtube.com/watch?v=E7MVpiP2AUI&feature=related

* * *

משה גרנות

בלי "תקינות פוליטית"

על ספרו של יאיר לפיד

"זיכרונות אחרי מותי –

סיפורו של יוסף (טומי) לפיד"

כתר 2010, 414 עמ'

[פרסום חוזר במכתב העיתי]

גם בלי ההמלצה החמה של אהוד בן עזר על "זיכרונות אחרי מותי", הייתי מקדיש זמן (שאצלי הוא דחוק למדי!) לקריאת הספר העבה הזה, וכל זאת משום שאני הערצתי את יוסף לפיד על אומץ רוחו לומר את אשר עם ליבו, ולצפצף צפצוף ארוך על "התקינות הפוליטית":

 הוא לא היה מוכן לסלוח לעמי אירופה ששתקו בתקופה האפילה של השואה, ובעיקר להונגרים אשר לא רק סייעו לגרמנים בהשמדת היהודים, אלא אף השתתפו ברצח בהתלהבות. את עמדתו זאת הוא חשף בבמות פוליטיות בעולם מתוך כוונה ברורה להביך את הנוכחים.

הוא חשף בלי משוא פנים את ההרס הנורא שהדת וקנאי הדת ממיטים על מדינתנו.

הוא מחה נגד הדיקטטורה התרבותית שחייבה פוליטיקאים להשתתף במימונה ולהלל ולשבח את הזמר "הים-תיכוני".

 הוא חשף בלי מורא את פרצופם האמיתי של מאחזי העיניים, יודעי הנסתרות, מוכרי הקמיעות והמים הקדושים.

הוא אמר בלי מורא בדיוק מה הוא חושב על פוליטיקאים כמו יוסי שריד ועל עיתונאים כמו יואב יצחק.

 הוא הצהיר בלי משוא פנים שהקפיטליזם הוא הגאולה ממלתעות הסוציאליזם.

הוא חשף את צביעותם של המקופחים המקצועיים.

הוא הצהיר שאיננו אוהב פמיניסטיות מיליטנטיות.

הוא הצהיר שהוא פטריוט ישראלי, ואיננו אוהד כלל את האיסלם, שלא תרם לתרבות העולם דבר מזה שבע מאות שנים, ועוד פחות מכך הוא אוהד את הפלסטינים שבמסווה של התעוררות לאומית הם חותרים ללא  ליאות להשמדת מדינתנו.

את דעותיו אלו הוא פירסם בכתבותיו בעיתונים, בתוכניות רדיו ובתכניות טלוויזיה, בהן הוא השתתף. בקריירה העיתונאית והפוליטית שלו הוא צבר המון שונאים מן הימין ומן השמאל, ובעיקר בעולם החרדי שלא חסכו ממנו את הכינויים הנוראים ביותר.

"זיכרונות אחרי מותי" הוא ספר שנכתב מתוך אהבה והערצה עמוקות של הבן, יאיר לפיד, לאביו. על העטיפה האחורית כותב יאיר לפיד על עצמו: "עיתונאי, סופר, איש טלוויזיה ובן אוהב," ובאמת השקעה ענקית כזאת לכתיבת ביוגרפיה של אדם כל-כך רב-גוני וכל-כך רב פעלים כמו יוסף לפיד – השקעה כזאת איננה אפשרית ללא מסירות ואהבה. וזאת לדעת, יאיר לפיד לא התעלם ממגרעותיו ומחולשותיו של אביו – הוא מתאר (בצער!) את בולמוס הזלילה שלו, את אהבתו להתנצחויות, גם כאשר אין בכך צורך, את הרגזנות וההתפרצויות הבלתי נשלטות שלו; וכן, הוא אפילו מתאר איך חטף מאביו מכות כשהביא הביתה תעודה גרועה (עמ' 219). יוסף לפיד היה מודע לכל חולשותיו ומגרעותיו, הודה בהן, הביע עליהן צער, והתנצל בכנות.

כמשתמע משם הספר, הדברים כתובים בגוף ראשון, כאילו יוסף (טומי) לפיד המת  כותב את זיכרונותיו, ודרך הרצאה זאת מוכיחה שוב עד כמה הבן הזדהה עם אישיותו ודרכו של אביו המנוח.

מפעליו של יוסף לפיד די בהם כדי למלא עשר ביוגרפיות: הוא היה עיתונאי מוכשר כל כך שאפילו "הרבי" של סופרי ישראל, נתן אלתרמן, העיד עליו שהוא יודע לכתוב (עמ' 140), הגם שיוסף לפיד עצמו העריך יותר את כתיבתה של שולמית רעייתו מאשר את כתיבתו שלו. קשה למנות את כל האישים המרכזיים בארץ ובעולם שהתדפקו על דלתו כדי לזכות בריאיון אצלו. הוא חיבר ספרי פיליטונים שהיו לרבי מכר, כתב מחזות, שהכושל מביניהם "תפוס את הגנב" הוצג "רק" 84 פעמים; הוא כתב מדריכים למטיילים באירופה שנמכרו בחצי מיליון עותקים, כתב ספר בישול בשם "פפריקה", שהיה לרב-מכר, למרות שהוא עצמו ידע לאכול, ולא לבשל; השתתף בעסקים חובקי עולם תחת מטרייתו של הטייקון רוברט מקסוול; תוכניותיו ברדיו זכו בפרס סוקולוב, היה האטרקציה בתכניות הטלוויזיה "פופוליטיקה", "הכול פוליטי", "מועצת החכמים"; היה מנכ"ל רשות השידור; הוביל את מפלגת "שינוי" להצלחה כבירה בשתי מערכות בחירות (6 מנדטים, ואחר כך 15 מנדטים), כאשר אוהביו ושונאיו ניבאו לו שלא יעבור את אחוז החסימה; היה שר המשפטים וסגן ראש הממשלה – ואין לשכוח שכל המעשים האדירים האלה ביצע מי שהיה נער שניצל ממוות בעור שיניו בימי השואה, שלא ידע מילה עברית כשעלה ארצה, שאימו יעדה לו "עתיד מזהיר" כסדרן בתחנת מוניות...

אם יותר לי לאבחן את הצלחתו המטאורית של יוסף לפיד בכל תחום בו היה מעורב, הייתי אומר שמדובר בתמהיל מוצלח במיוחד של כישרון, חוצפה ומזל.

כישרון היה לו למכביר לקליטת שפות, כגון גרמנית, סרבית, הונגרית, אנגלית, עברית; כגון יכולת מרשימה של כתיבה, וזו באה לידי ביטוי כבר בנעוריו כשהפיק עיתון בגטו; כגון כישרון לתהות על קנקנו של הזולת להפיק תועלת ממעלותיו ולנצל את חולשותיו; כגון כישרון לתפוס במהירות את דרישותיהן של המדיה החדישות (רדיו, טלוויזיה, אינטרנט).

וכן, היתה בו מידה לא מבוטלת של חוצפה ישראלית בריאה, והרי שלוש דוגמאות אופייניות:

אימו שולחת אותו לתחנת מוניות כדי לזכות במשרה נחשקת של סדרן (ימי העלייה ההמונית, הצנע והאבטלה!) – ובמקום זאת הוא יורד מהאוטובוס ליד מערכת העיתון ההונגרי "אויקלט", פונה ישירות לישראל קסטנר, ומבקש ממנו שיאפשר לו להיות כתב של העיתון (עמ' 105).

בהיותו סגור, יחד עם שאר העיתונאים בטהרן, בדרך לבורמה עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הוא מצליח בעורמה לשלוח הודעה לעורך העיתון שיש לבן-גוריון פגישה סודית עם השאה הפרסי (עמ' 163).

הוא מתבקש לערוך עיתון נשים "את", והוא נרתם לכך, למרות שלא קרא מעודו עיתון מן המין הזה (עמ' 183).

פרק מפעים לב בספר הוא זה המתאר את ימי נעוריו במלחמת העולם השנייה: משפחתו האמידה (האב, ד"ר בלא למפל, עורך דין ועיתונאי, הם גרים בווילה, ובה משרתים מטפלות, מבשלות) הופכת באחת, כמו כל המשפחות היהודיות לבלתי חוקיות – עצם קיומם נחשב כמנוגד לחוק: האב נלקח קודם לעבודות כפייה, ואחר כך לאושוויץ. היהודים נתונים לטרור נורא מצד הגרמנים וההונגרים גם יחד: מעצרים, גטו, רציחות המוניות של יהודים והשלכת גוויותיהם לדנובה. בזכות חוצפתה ותושייתה של אימו (שלפני המלחמה ואחריה הייתה אישה מפונקת ונהנתנית), מצליח הנער טומי להינצל ממוות בטוח (עמ' 39-41, 45, ראו גם עמ' 33). השיא קורה כאשר טומי ואימו מובלים בשיירה כדי להירצח על גדת הדנובה, ואימו בתושייתה מכניסה אותו ואת עצמה לתוך שירותים ציבוריים. איש מלבדם באותה שיירה לא ניצל (55). אך, כמובן, תושייה וחוצפה לא היו מספיקות – גם המזל שיחק תפקיד בסימפוניית המוות המבהילה שהלחינו הנאצים: בפעם אחרת מצליחה אימו של טומי להינצל ממוות בטוח, כאשר חסיד אומות העולם, ראול ולנברג, מוציא אותה, ואת שאר הנשים נושאות ויזות שוודיות, משיירת המוות (עמ' 51).

למזל היה תפקיד חשוב גם בהצלחותיו המסחררות של יוסף לפיד לאחר המלחמה: הוא ואימו הצליחו להשתחל ברגע האחרון לאונייה "קפלוס" שעלתה לישראל באישורו של טיטו, לאחר השתדלותו של משה פיאדה, חברו היהודי למחתרת האנטי נאצית (עמ' 28) – כך הוא הצליח להשתחרר מהעולם הקומוניסטי השנוא עליו, ולצעוד את צעדיו הראשונים במולדת; בארץ מזדמן לו לפגוש אנשים שמסייעים לקידום המטאורי שלו: ישראל קסטנר ב"אויקלט", אפרים קישון שמפגיש אותו עם עורך "מעריב" ד"ר עזריאל קרליבך, והשאר, כפי שאומרת הקלישאה – היסטוריה.

ברור שמרפקים וכישרון – אין בהם די כדי לבנות קריירה – וקשרים במקומות הנכונים הם בבחינת "מאסט", ואינני מכיר אדם שעלה למעלה בלעדיהם: אפרים קישון היה זה שהמליץ בפני השר זבולון המר למנות את יוסף לפיד למנהל רשות השידור. הספר מונה גם את שאר מיטיביו לאורך הקריירה שלו: חותנו, העיתונאי, דוד גלעדי, העיתונאי ואיש הטלוויזיה דן מרגלית, ראש העיר, השר וראש הממשלה אהוד אולמרט (המתגלה בספר כחבר מסור ונאמן) ועוד.

מקום מרכזי בספר תופסות אהבתו והערצתו של טומי לרעייתו, הסופרת שולמית לפיד, שבעיקר בזכותה ובזכות ילדיו, ולמרות האסון הגדול שפקד אותו (מותה של בתו הבכורה מיכל בתאונת דרכים) – הוא לא יכול היה לאחל לעצמו חיים יותר מאושרים.

במותו היה לפיד נאמן לעצמו כמו שהיה בחייו: הוא סירב לרב לאו ולאריה דרעי שביקשו ממנו "למות כיהודי" ולהתפלל, הוא סירב להאריך לעצמו את החיים באמצעות כימותרפיה – מי שניצל את החיים עד תומם כמוהו – לא היה מוכן להסתפק במעמד של שכיב מרע. מוקף אהבה מצד משפחתו וחבריו, והערכה גדולה של נאמניו, נפטר יוסף לפיד מהעולם בדרך המעוררת השתאות.

רוב העובדות הכתובות בספר היו ידועות לי, כפי שאני מניח שהן ידועות לכל קוראי העיתונים בארצנו, אלא שאיסופם יחד בספר אחד על ידי כותב אוהב ומעריץ שניחן בכישרון כתיבה – הופכים את הביוגרפיה הזאת למסמך מרתק.

* * *

משה גרנות

תעודה חברתית

על ספרה של ליהיא לפיד "אשת חיל"

כנרת, זמורה-ביתן, 219 עמ'

[פרסום חוזר]

אני מודה שהרומן הראשון של ליהיא לפיד "סודות ששמרתי בטן" לא מצא נתיבים אל ליבי. הרומן ההוא כתוב מנקודת ראות פמיניסטית מיליטנטית, ומשתמע ממנו  כתב אשמה גורף על אטימותם וחוסר רגישותם של הגברים, המעוצבים אחד-אחד כקריקטורות מהלכות. כיוון שאיתרע מזלי להשתייך למגדר המושמץ הזה – בוודאי שלא רוויתי נחת מכל העלבונות שהוטחו בי (אני מאמין, על לא עוול בכפי). אני גם מאמין שזה לא כל כך חכם להוציא חצי מהאנושות ממעגל הקריאה היום, כשרוב הכותבים הן כותבות (על פי הדפוס הנ"ל), ומשום כך – רוב הקוראים הן קוראות.*

שונה מאוד הוא הרומן שלפנינו – עדיין ימצא בו הקורא כתב אשמה נגד הגברים (אטומים, חסרי רגישות, אינם מחזרים, אינם יוזמים רומנטיקה, כפויי טובה, מעכבי קידום בת זוגם, עובדים עד מאוחר כדי שלא יצטרכו לעזור בבית – עמ' 34, 57, 68-67, 85, 148, 190-189). ברגע של זעם מטיחה גיבורת הספר כלפי העולם: הבדל בין גבר מהעבר לגבר של היום הוא 3 ימים, כי בן זוגה לקח חופשה של 3 ימים כשהיא ילדה, ואחר כך השאיר עליה את כל העול הכבד של הטיפול בתינוק ובמשק הבית (עמ' 34).

אבל, וזה ההבדל הגדול בין הרומן הראשון ובין זה שלפנינו, כאן הגיבורה שאיננה מרוצה מחייה ומבן זוגה, מודה שעיקר האשמה מוטלת על המיבנה הנפשי שלה עצמה. כידוע, הומור עדתי (על אחרים!) הוא הומור נמוך, ואילו הומור עצמי הוא המשובח וכובש הלב ביותר. אותו סולם עדיפויות מצוי גם בספרות הרצינית. ולא רק זאת, ההלקאה על חזו של הזולת כדי לתרץ את כל הכישלונות של החיים – גורמת נזק למלקה עצמו, בוודאי בחברה דמוקרטית. הטענה – לולא הוא – הייתי מתקדם – אין לה שום עמידה במבחן המציאות.

העניין הגדול ברומן שלפנינו נובע בראש ובראשונה מתוך הכמיהה של הקורא לרכילות טובה (הסיפורת בנויה על רכילות מאז ומעולם), שהרי למרות המסווה הבדיוני, הכול מבינים שליהיא לפיד כותבת ברומן זה על חייה שלה עם יאיר לפיד,  כוכב עיתונות וטלוויזיה אהוב ומוערך, בנם של סופרת מפורסמת ושל עיתונאי-פוליטיקאי חריף מבע. רוב הקוראים גם נחשפו במדורים הצהובים של העיתונים לכמה רמיזות רכילאיות באשר לפרשיות חייהם. הסקרנות להתוודע אל הווידוי האותנטי ממגנט את הקוראים, והופך את הספר, אף בטרם הונח על המדף, לרב מכר. אלא שלטעמי, יש לספר הזה חשיבות כתעודה חברתית שראויה למירב  תשומת הלב.

הרומן בנוי מסיפורם של "הנסיך" ו"הנסיכה", "היורש" ו"היורשת" – כל זאת מנקודת ראותה של "הנסיכה". לכל אורכו הוא משובץ במכתבים שקיבלה "הנסיכה", היא ליהיא לפיד עצמה, כבעלת "מדור בנות" באחד העיתונים. חוץ משמות הכותבות (יש גם שני מכתבים של גברים), שבוודאי הם בדויים – אין בכל הספר אף שם אחד. מלבד "הנסיכים" ו"היורשים" מוזכרים "המלכים" ו"המלכות" (הוריהם של "הנסיכים"), מטפלות, גננות, חברות, עורכים ועורכות – כולם ללא שמות פרטיים. סיפור העלילה מאוד מדכא, כשלקראת סופו מתגנב לספר שביב של תקווה. עיקרו של הסיפור – "הנסיכה" מחזרת אחרי "הנסיך", הגרוש ואב לבן, מתחתנת עימו תוך אופוריה ואמונה חזקה בעתיד שכולו אושר אגדי. היא בעלת קריירה מצליחה (צלמת, מקיימת תערוכה ונשלחת לרואנדה לתעד את זוועות מלחמת האזרחים – עמ' 16-15). השבר הגדול בחייה מתחיל עם ההיריון והלידה: מסתבר שפתאום נופל עליה הר, ולפי תחושותיה – איש איננו מסייע לה. הלידה עצמה היא טראומה אדירה, ובעקבותיה הכאב בגלל התפרים, הגודש בשדיים, הפטמות הפצועות, הבכי הבלתי פוסק של התינוק, חוסר השינה, החרדה האינסופית לתינוק, המחשבה המתמדת על כישלון כאימא. מסתבר לה שחופשת הלידה, האמורה להיות מקור לאושר לאישה – גרועה בעיניה משהייה בכלא (עמ' 30, 32, 35, 40, 42, 60). היא נכנסת להיריון שני "כדי לגמור עם זה", ונולדת לה ילדה יפיפייה אוטיסטית, והשבר הוא אדיר (עמ' 99-98). היא חונכה שאישה טובה מקריבה את עצמה למען ילדיה ולמען בעלה, אך כל ישותה מתקוממת כנגד השאיפה הזאת להיות סופרווּמן, שאיפה שהיא איננה יכולה להשתחרר ממנה. והמציאות טופחת על פניה, וכל כישלון של ילדיה נחשב לכישלון שלה (עמ' 43, 94, 101, 134, 162, 169-166, 181, 208-207).

"הנסיכה" הופכת לאישה מרירה, חשה מנוצלת, מתעמרת בבעלה, עד כי זה חש כי בבואו הביתה הוא מגיע לשדה קרב. מה שהוא לא יעשה ולא יציע – יהיה בעיניה חסר תועלת, חסר רגישות. היא רוצה הערכה על הקורבנות שהיא מקריבה, משתוקקת לרגע של שחרור מכל העול, שמישהו יטפל בה, ילטף לה את האגו הפגוע ((עמ' 63, 84, 104, 107-106, 108, 117, 173). יש לה רשימה ארוכה של ציפיות כלפי בעלה: שיהיה צעיר ומקסים, שיהיה רומנטי, שיהיה רגיש, שיטה שכם בגידול הילדים, שיהרוג "דרקונים" למענה, שיהפוך את חייה לאגדה, שיתאווה לגופה תאווה מטורפת. היא מודה שדרישותיו של הבעל הן הרבה יותר צנועות: הוא בסך הכול מבקש כי תקביל את פניו בחיוך כשהוא חוזר הרוס משעות העבודה הארוכות.  לא רק שהוא איננו זוכה לכך, אלא שתמיד מוטח כלפיו מטר של טענות ומטלות, ומרוב שהיא סחוטה ומרוגזת – היא אינה נענית לגישושים האינטימיים שלו (עמ' 85, 107,  120, 173, 185, 191).

"הנסיכה" מודעת לכך שאל המצב הנפשי והגופני הקשה היא נקלעה בעיקר משום שהיא שואפת בתת-מודע ובמודע להיות קורבן, להעניש את עצמה (עמ' 63, 131, 207).

במשפחה הקלאסית מלפני שניים-שלושה דורות היה הבעל יוצא לפרנס את משפחתו, ובנות המשפחה (בדרך כלל יותר משני דורות) היו מטפלות ביולדת וביילוד (עמ' 32). האישה המודרנית נמצאת במילכוד: כשהיא צעירה, היא בונה לעצמה קריירה, ונוסקת אל גבהים, ועם ההיריון והלידה, היא חוזרת באחת אל הסטטוס של האישה הקלאסית ההיא שכל עולמה נסוב סביב הבית, הבעל והילדים – ומצב זה גורם לשבר גדול. "הנסיכה" היתה, כאמור, צלמת מוערכת, והיא נאלצת לוותר לגמרי על תפקידה הדורש ניידות ונכונות להיענות לכל פנייה בכל עת (עמ' 15, 52, 81, 89). היא נאלצת לחפש משרה חלקית עד הצהריים, כי צריך להחזיר את הילדים מהגנון ומהמועדונית. היא ממורמרת על כך שהעבודה שלה תהיה תמיד בדרגה השלישית בחשיבות אחרי העבודה של "הנסיך" ואחרי הטיפול בילדים. כשהיא מחליטה לכתוב כתיבה מקצועית, מסתבר שאינה מסוגלת לפנות זמן (עמ' 88, 90, 139, 145, 158-157, 169-167).

לכל התסבוכת הרגשית הזאת מצטרפת הקנאה: "הנסיך" יוצא יום יום לעבודה, פוגש אנשים, נשים צעירות מפלרטטות איתו, הוא מראיין את ג'וליה רוברטס ומתפעל מיופייה, מקבל קידום – כמה פשוט הכול אצל הגברים! (עמ' 40, 74, , 79, 85, 130-125, 169, 174).

בסוף הספר מבינה "הנסיכה" שהאדם העיקרי שאשם בהר הזה שנפל עליה זאת היא עצמה, כי היא זאת שבראה את ההר באופייה הקפדני, ברצינות התהומית שבה היא מתייחסת אל התפקידים שהוטלו עליה, באי הנכונות לקבל עזרה ולהודות עליה בחיוך (עמ' 213 ואילך). היא מבקשת לחזור חמש-עשרה שנה אחורנית אל האופוריה שמילאה אותה בראשית חיי הזוגיות שלה, והספר מסתיים בנימה של אופטימיות שייתכן כי תזכה למלא את משאלתה.

לדעתי, הספר שלפנינו חושף בכנות ובכאב דילמה חברתית קשה ביותר: הזוגיות בימינו נמצאת במשבר של ממש. הגברים מוחזקים עדיין כמפרנסים העיקריים, ובתור שכאלה הם באמת אמורים לעבוד "מצאת החמה עד צאת הנשמה." כשהם חוזרים הביתה עייפים ומותשים – יש ציפייה כי יחליפו את האישה במטלות הבית והטיפול בילדים, כי היא ממש מתמוטטת; ואחר כל זה, האישה עדיין מצפה ממנו שיהיה רומנטי, עדין, רגיש, שיביא לה פרחים, שיתאווה לגופה, יהלל את יופייה וטעמה הטוב, שירעיף עליה אושר ועושר כמו באגדות. והרי אם הוא נדרש להיות עקר בית, ולו במשרה חלקית, מה טעם הוא עדיין מחויב לתפוס פוזה של "האביר על הסוס הלבן"? לעומתו האישה חשה כיצד עבודות הבית הנכפות עליה ב"אשמת" הטבע (שכידוע, איננו דמוקרטי, והטיל עליה את כל העומס של "פרו ורבו" – המחזור, ההיריון, הלידה, ההנקה) מעכבות את קידומה, ולעיתים מנטרלות אותה כליל מחלומות הקריירה.

כיצד מתגברים? הספר מציע תשובה חלקית, כפי שצוין לעיל. הפתרון איננו קרוב, ובוודאי איננו פשוט. החברה המודרנית תצטרך להתמודד עם הבעיה ולהציע מוצא. מה שברור מעל כל ספק שהטלת האשמה באופן גורף על הגברים, שבראו, כביכול, עולם ההופך את הנשים ל"מין השני", כדבריה של סימון דב-בובואר – ובכן, הטלת אשמה כזאת לעולם לא תפתור בעיות.

יוני, אחד מגיבורי ספרי "שיחת גברים על נשים"** – מציע פתרון שמוסיף קצת מטלות לגברים, אך גם המון סיפוק, וחיי זוגיות יפיפיים. יוני חי באושר עם בת-זוגו מזה 12 שנה. גם אני ניסיתי את הדרך של יוני, ואני חי בחברות אמיצה ובאהבה ההולכת ומתגברת – מזה 47 שנים (בינתיים – 51 שנים)! כדאי לנסות.

אם לא החמצתי משהו, נדמה לי שיש בספר מיספר מעידות בעריכה: נאמר על "הנסיכה" שילדה בניתוח קיסרי, והנה, בהמשך מסתבר שילדה בלידה רגילה (עמ' 28). במקום אחד נאמר עליה שחדלה להיניק, ובהמשך היא ממשיכה בכך (עמ' 44-43, 50, 63). נאמר שהילדה האוטיסטית אינה מסוגלת להגיד "אימא", והנה, בהמשך היא לא רק אומרת "אימא", אלא גם מדברת בהיגיון – כל זה בלי שום הכנה מוקדמת (עמ' 158, 198, 205). לקראת סוף הספר יש קפיצות בין הרהורי "הנסיכה", להרהוריה של גיבורה אחרת שאיננו מכירים (עמ' 192-188, 196-195, 206 ואילך). זאת תחבולה ספרותית מוכרת שמטרתה לבלבל את הקורא, אך, לטעמי, איננה תורמת דבר לאיכות. בראשי הפרקים מובאים ציטוטים מהמקרא, כשהקשר ביניהם ובין התכנים הוא חיצוני בלבד. אינני בטוח שזה היה רעיון טוב, כי באמת מדובר בנושא בעל אופי מודרני לחלוטין – חסר כל זיקה לעולם הרחוק ההוא.

סוף דבר, למרות ההסתייגויות שלי מההערות הסקסיסטיות הפמיניסטיות, ולמרות אי אלו מעידות שרמזתי עליהן – מדובר בספר המהווה תעודה  חברתית שקשה להגזים בחשיבותה, תעודה הכתובה בכנות רבה ובכישרון ניכר.

*) על הרומן "סודות ששמרתי בבטן" כתבתי בספרי "שיחת גברים על נשים", ירון גולן, 2004, עמ' 60-59

**) שם, עמ' 97-93

* * *

נתי מלאכי

רדיו רמלה

בבית הכנסת האשכנזי  לעולי השואה

ברמלה

מסביר לי  בעברית קלוקלת מתפלל עתיק

"ממזרח משם קולות המואזין, ומכאן קול חזן חזק, כמו

לסובב כפתורי רדיו לערוץ מקומי."

"קוראים לי גולדה נחמן ככה הולידו אותי בגליציה

 וכל משפחתי חוץ מאחי ואני נספו בהשמדה של 43'."

אצבעותיו צהובות, כשהוא מחזיק סידור

ירושה יחידה מאביו סוחר בדים

דחוק

ושמח בשמחתי

שכיסאו של אליהו  מובא

אל הבמה

לכבוד נכדי הטרי

שרוחה של מרים אחות אהרן *

נושקת לשפתיו הזעירות, מלווה

אותו

בשובל זרחני של תופים

ומחולות.

"כאבך כאבי,"

היא אומרת בקול חרישי כאם עברייה

ותיפרד

רק לאחר שכלו

כל הקיצין.** 

* וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: (כ"א) וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. (שמות ט"ו, מתוך פרשת "בשלח") .

** "אמר רב כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים" (סנהדרין צ"ז ב').

* * *

יורם וולמן

כעבור שלושים שנה

האמבולנס עצר בכניסה למיון והנהג והחובש מיהרו להוציא ממנו את הפצוע, מתעלמים לגמרי מהאבק ומרעש הבנייה שמסביב. אחות יצאה אליהם ותוך דקה הם התירו את רצועות המיטה ואת הפצוע חסר ההכרה העבירו בזהירות ובמהירות למדור לטיפול נמרץ.

הרופא המתמחה ושתי האחיות שלידו חיברו את הנפגע למכשירי הניטור ולשקית העירוי. אחר כך קראו לטכנאי הרנטגן והזעיקו את ד"ר ברזילי מהמחלקה לאורטופדיה.

ד"ר עמוס ברזילי הסתכל בצילומי הרנטגן, קימט את מיצחו, הביט בפניו החיוורים של חסר ההכרה ושוב הסתכל ברנטגן. הוא אמר שלדעתו אין השברים בגופו של הנפגע חמורים במיוחד. בזהירות הרים את עפעפיו של הנפגע וראה זוג אישונים כחולים. באחד האישונים ראה כתם חום גדול מסתכל בו. מיד הרגיש הרופא בעווית בלחיו הימנית. ד"ר ברזילי שאל את האחות מי החולה . היא משכה בכתפיה והצביעה על תיק קטן בסל שהיה תלוי על המיטה. הרופא הושיט את ידו והוציא מהתיק דרכון אמריקאי ותעודת זהות ישראלית. גם תעודת עיתונאי אמריקאי ואישור של לשכת העיתונות הממשלתית היו בתיק. שוב חש הרופא בעווית בלחיו. הוא מלמל משהו, הסתכל על התקרה ולאט לאט הוריד את עיניו אל הנפגע.

"זה לא יכול להיות," קרא ד"ר ברזילי בקול ופרש את ידיו לצדדים, והוסיף: "תקראו לי כשיתעורר."

שתי האחיות והמתמחה הסתכלו בו בתימהון. הרופא הסיט את הווילון והסתלק. אחרי שלוש שעות צלצלו אליו ואמרו לו שהחולה אכן התעורר ושמצבו מתייצב יפה. עתה מחכים להעבירו למחלקה לאורטופדיה.

ד"ר ברזילי חזר אל החולה שלו. הוא משך כיסא מאחוריו, פרש את הווילון סביב המיטה והתיישב מלוא כובד משקלו הרב ליד הנפגע, מתעלם מההמולה שבחדר. אחות שעברה ליד התא המכוסה בווילון הציצה פנימה.

"דוקטור, באתי לבדוק אם..." החלה לומר, אך הוא נפנף בידו והיא הסתלקה. הוא נד בראשו ודבר בלחש אל הנפגע: "'אח, איזה עולם קטן,' אימא תגיד כשאספר לה, אבל זה באמת לא חשוב מה שהיא תגיד, ככה, כאילו לא עברו, כמה? כן, שלושים שנה, נו, עכשיו 1980, ואז היינו בני ארבע עשרה, חמש עשרה... אז מה אתה עושה כאן במיטה הזו אצלי? אולי יש לך פגישה עם יעל הירש? אולי תלכו שניכם ל'ויטמן' ללקק גלידה, כמו אז?"

מישהי מאחורי הווילון קראה בשמו של הרופא. ד"ר ברזילי קפץ מכיסאו, כאילו כל משקלו הרב נעלם. הוא ראה שהשעה ארבע ארבעים וחמש. עשר דקות ישב ליד הנפגע. עשר דקות כמו שלושים שנה. כשהפשיל את הווילון ראה אחות עומדת מולו מחייכת ומושיטה את שתי ידיה אל צווארו.

"דוקטור, תתעורר, לבשת את החלוק הפוך," היא הסמיקה.

" כן?" שאל, "אז זה סימן שאני הולך הביתה." – 'לאמא,' הוסיף בליבו. "חדווה , מה שאני מבקש זה..." החל לומר אך היא נכנסה לדבריו , "מה שתרצה וכמה שתרצה..." היא ציחקקה אך מיד פסקה.

הוא ניסה שנית: "מה שאני מבקש הוא..."

אך האחות שיסעה אותו שוב: "אתה בטח מכיר את הפצוע."

ד"ר ברזילי העמיד פנים זועפות, פנים של 'בוא וניגש לעבודה': "חדוה, יאללה, מספיק עם השטויות, תעבירי אותו למחלקה שלי. בערב אקפוץ לראות מה קורה. הלכתי הביתה.

גברת שרה אייזנמן היתה עסוקה במטבח. עוד מעט יבואו החברות הטובות שלה לתה של שעה חמש. את העוגיות המסוכרות שקנתה  במעדנייה של פרצ'יק היא פיזרה בשתי סלסלות קלועות והתכופפה אל עגלת התה, כשבנה נכנס לומר שלום, כמו בכל ערב, בדרכו לדירת הרווקים שלו בקומה השלישית.

גברת אייזנמן נתנה בבנה מבט קצר . היא לא חיכתה זמן רב . "לא תאמיני מי הגיע אליי היום למיון, אמא!" קרא ד"ר ברזילי בקול מתגרה ונרגש. היא תלתה בו מבט שואל והוא המשיך: "עוגיות תמורת הסיפור של השנה, מסכימה?"

ולפני שהספיקה לומר מילה היתה ידו של בנה בסלסלה. הוא היסס לשנייה כי שמע אותה אומרת בארשת פנים רצינית בפעם המי-יודע-כמה: "לא אוכלים מתוק לפני אוכל," ואחר-כך הוסיפה: "רק עוגייה אחת. אתה צריך להתעמל, עמוס, אולי זה יעזור לך להוריד את כל העודפים שלך."

"רק אחת?" שאל הבן ברצינות מעושה, "אם רק אחת אז חצי סיפור..."

"טוב, בן, עכשיו אני שומעת," היא פנתה אליו ושילבה את ידיה על חזהּ. בשביל גברת אייזנמן הוויכוח על העוגיות הסתיים. ד"ר ברזילי פתח את המקרר ומזג לעצמו מיץ תפוזים. הוא הערה את המיץ לפיו בבת אחת והחל נסוג לעבר הדלת. היא צפתה בו במבט שואל והוא סימן לה שעוד מעט ישוב. משקלו הרב לא הפריע לו לטוס למעלה אל הדירה שלו. את אלבום התמונות הישן הוריד ממדף הספרים והניח על הרצפה. אחר פנה אל המראה הגדולה. הוא לחץ בכפות ידיו על בטנו המשתפלת ודחק אותה פנימה בכוח. חזהו התרומם. וכך אמר למראה על הקיר: 

   "...הייתי מוותר על כל העוגיות שבעולם אם היית נשוי ליעל הירש, נכון? אולי היו לנו ילד או שניים והיינו גרים במושב קטן ליד תל אביב  עם קצת דשא וממטרות לפני הבית, רחוק מבית החולים ורחוק מאימא. ראית איך רוני נראה? ואללה, כמו כוכב קולנוע, איזו בטן שטוחה, איזו בלורית,  בקושי רואים איזה קמט בפנים. תמיד היה כזה. מה הפלא שיעל הלכה אליו. למה היא צריכה שמן כמוני? איפה הוא ואיפה אני! הרי בפגישת המחזור של היסודי בשנה שעברה מעטים זיהו אותי, אה!... אבוד," קרא בקול. והניח לבטנו להשתפל החוצה. וכך חזר אל אימו במטבח כשאלבום התמונות בידו.

הם ישבו אל השולחן הקטן והאלבום ביניהם. גברת אייזנמן לא גרעה עין מבנה. כשדיפדפו באלבום נגעו ראשיהם זה בזה. הוא עצם את עיניו לשנייה. היו מעט נגיעות כאלה.

הרופא הצביע בתמונות על כמה ילדים וילדות ואפילו על המורה שושנה שעמדה בקצה השורה השנייה וביקש מאימו לומר את שמותיהם. גברת אייזנמן זכרה מעט. אז חזר אל יעל הירש והאיץ באימו להסתכל שוב בילדה והוסיף ועבר לתמונה אחרת. וכך נדד מתמונה לתמונה עד שאימו קפצה במקומה: "אוי, רגע, זו לא יעל הירש ? אה, תמיד ידעתי שזו יעל."

הוא הזעיף את פניו: "תמיד?" שאל והמשיך כמנחה בחידון, "יפה. ואם זו יעל, מי יושב לידה כאן ובכל התמונות האחרות?" – הוא לא חיכה לתשובה וקרא בקול חגיגי: "וזה רוני יעקובי מבית הספר בלפור בתל אביב, שהיום נקרא רוני ג'ייקובס, יו.אס.איי. – זה האיש ששוכב אצלי במיון, " והוסיף בלחש כשהוא מתכופף כלפיה: "את זוכרת את הדון ז'ואן הזה, נכון?"

הם השתתקו. 

אימו שברה ראשונה את השתיקה.

"אה, איזה עולם קטן? אתה רואה, עמוס, שום דבר לא הולך לאיבוד בעולם שלנו ו..." אמרה ושילבה ידיה על חזהּ.

"לא? שום דבר?" חתך עמוס ודפק על השולחן, "שלושים שנה הלכו לאיבוד, שלושים שנה!"

הוא השתתק לפתע, התרומם מעט והשפיל את עיניו. אימו נרתעה וראתה שפניו קשים.       היא תפסה בזרועו.

"אין צורך להתרגז כל כך, עמוס," אמרה לו ברכות.

הוא הביט בה. 'עמוס! אבל אף פעם לא עמוסי.'

"כן, אימא, את צודקת, עולם קטן..." אמר בלחש וחזר לשבת.

שוב שתקו. אחר כך העלו זיכרונות מימי תל אביב הקטנה במלחמת השחרור, כיצד משפחת יעקובי נמלטה מדרום העיר, שם צלפו הערבים עליהם ממסגד חסן בק ביפו, וכיצד שכרו דירה קטנה אצל פישמן, שגר שני בתים מכאן.

"ואז," אמר עמוס, "הופיע רוני בכיתה והכול השתנה... כל הבנות הסתכלו לעברו, יעל הירש עזבה אותי והלכה אליו... ואחר כך כל משפחת יעקובי עזבה פתאום את הארץ, נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה, ואחרי הצבא יעל נסעה אליו... ואני אומר לך," הוא היה  שוב נסער, "שאני, דוקטור עמוס אייזנמן-ברזילי, לא ארשה יותר לרוני יעקובי ג'ייקובס להמשיך לגזול ממני כל כך הרבה שנים!"

גברת אייזנמן הסתכלה בבנה: "לא ידעתי שיעל הירש הייתה חברה שלך , עמוס ..." תמהה.

"היא היתה!" קטע אותה בצעקה.

אחר כך הוסיף בשקט: "בעצם, היא התחילה להיות... אני יודע, את ואבא לא אהבתם את ההורים הרכלניים שלה, אני יודע. תמיד הייתם מדברים עליהם. שמעתי, שמעתי. לא רציתם שהיא תהיה חברה שלי."

עמוס קם והחל מהלך בחדר. אימו עקבה אחריו במבטה וביקשה ממנו לשבת. היא קמה והתקרבה אליו: "לדבר על כך עתה זה כמו להצטער על חלב שנשפך מזמן. הרי היו לך במשך השנים הזדמנויות ללא סוף להתחתן עם בחורות טובות, אולי לא יפות, אבל פקחיות, ממשפחות טובות, מפני שאחרי הכול אתה רופא ולא סתם איזה מישהו שמסתובב בלי מקצוע. אביך המנוח היה פקיד בכיר ב'המשביר' וסבא שלך היה רב בלובלין, ולכן אתה לא צריך להצטער כל השנים שלא התחתנת דווקא עם יעל הירש. יעל הירש! יעל הירש! וחוץ מזה, אם רוני לא היה מופיע סתם ככה, לא היינו מדברים או אפילו חושבים על יעל הירש. ומה פתאום אתה מעלה את הנושא הזה בכלל?"

עמוס ישב, מרפקיו על השולחן ופניו לוטות בכפות ידיו. הוא שמע את אימו קמה מהכיסא ומהלכת בחדר.  היא התקרבה אליו והוא היטה את ראשו אליה. היא נגעה באצבעה בכתפו.

 "אולי נשתה תה?" שאלה.

"תה? עכשיו? הרי ברוניה ודבורה באות אלייך לתה של שעה חמש, לא? עוד עשר דקות תהיה השעה שש," הזכיר לה וגיחך. הוא החל להסתובב בחדר, פוכר את אצבעותיו. "אני לא מבין איך אחרי שלושים שנה הוא מופיע, אני לא תופס ... את יודעת ,לא סיפרתי לכם את זה אף פעם... את יודעת שהוא הציל אותי מטביעה בטיול השנתי של כיתה זי"ן בסחנה?"

עמוס משך בכתפיו בחוסר אונים. אימו פערה עליו את עיניה ואת פיה: "עמוס! לא סיפרת לנו..."

"לא, לא סיפרתי..." הוא ענה, וראה את שפתיה קפוצות כאילו הטביעה קרתה לפני שעה.

היא נאנחה.

"תגיד לי, רוני זיהה אותך ?" שאלה, ועמוס ענה: "אותי? מה פתאום? ... בעצם, אני לא יודע, אני לא יודע אם לגלות לו מי אני ואיך לעשות את זה."

אימו פסקה: "אם כך, תזמין אותו לארוחת ערב, כשיחלים כמובן. אולי עם עוד כמה חברים, יורם, עלינה, אורי..."

עמוס נסוג אל הדלת ומלמל לעצמו: "עוד פעם את אומרת לי מה לעשות!" ויצא אל המדרגות. הוא מיהר להסתלק משם. חברותיה של אימו משכו במצילה. עוד מעט יכנסו וישאלו אותו במבטיהן, נו, ומה יהיה איתך?

האחיות במחלקה האורטופדית קראו לו רוני היפה. הן לא החמיצו כל הזדמנות לעזור לו להחלים, למגינת ליבו הסמויה של ד"ר ברזילי. וכשהגיעה העת, אמר ד"ר ברזילי בפגישת הבוקר של האחיות :

"בנות, מחר אנו משחררים את קאזאנובה ומי שלא הספיקה לעזור לו שתעשה זאת היום."

ד"ר ברזילי חייך, אולי בפעם הראשונה מזה שבועיים.  

הוא התעקש ללוות את החולה שלו, ושני הגברים עמדו על המדרכה, מחכים למונית. רוני לא חסך בשבחים על האחיות והרופאים שטיפלו בו והבטיח לכתוב בעיתונו על מה שעבר עליו בבית החולים.

ד"ר ברזילי העמיד פני מופתע: "לא ידעתי שאתה עיתונאי. בעצם, כן, מישהי מהאחיות סיפרה על כך.  לא תשכח למסור לרופא המשפחה שלך באמריקה את המכתב ממני, נכון?"

בעודם ממתינים למונית הסתכלו שניהם סביבם בשתיקה מבוישת. בית הספר היסודי שבו למדו שניהם היה מרוחק מהם מטרים אחדים. שלושים שנה לא שינו כמעט דבר במראהו של בית הספר. גם הבתים מסביב לצומת בה נפגע רוני בתאונה נשארו כפי שהיו וכך גם העצים העבותים. נשמע צלצול להפסקה ומיד אחר כך רעמי קולותיהם של התלמידים הצעירים שפרצו מהכיתות לשחק בחצר.

רוני חייך ואמר: "ילדים הם ילדים בכל מקום ובכל זמן."

ד"ר ברזילי נענע בראשו בהסכמה. רוני גישש אחרי ארנקו ושלף מתוכו מטבעות אחדות, כסף קטן לנהג המונית. הרופא רצה לומר, שהנה שניהם עומדים ליד שער בית הספר, כמו אז, ורוני מטיל מטבע ומניח לה ליפול על זרועו השנייה, הוא מכסה את המטבע בכף ידו ושואל:

"עץ או פלסטיין?"

ומתערבים שמחנכת הכיתה מילכה יוצאת עם יוסקה המורה להתעמלות.

שני הגברים הסמיקו ופניהם פנו זה מזה. ' לפחות הוא לא זיהה אותי. טוב שלא זיהה אותי, בטח היה מתאכזב,' חשב הרופא.

המונית הגיעה והם לחצו ידיים בשתיקה. רוני צלע מעט. דרך חלון המונית הפתוח חייך אל הרופא: "ושוב, תודה על הכול. אהיה במלון שרתון. אני טס בעוד שבועיים ושיהיה לך חג  חנוכה שמח," חייך ונפנף בידו. המונית התרחקה.

 עמוס חזר למשרדו. על השולחן היו שלושה מכתבים והוא חשב שהיו אלה מכתבי תודה של משפחות החולים, דבר שבשגרה. הוא הסתובב בחדר. ספרי הרפואה על המדפים נראו לו סתמיים, העביר אצבע פה ושם וראה כמה רב האבק עליהם, ישר את התמונה התלויה על הקיר, הִשקה מעט את העציץ, נאנח ועמד ליד החלון הפונה אל הרחוב. ושוב ראה את בית הספר הסמוך, את המקום בו עמדו הוא ורוני אך לפני כמה רגעים. שניהם לבושים במכנסי חאקי קצרים, התיקים רתומים על כתפיהם' ונועלי סנדלים הם עוברים בשער בית הספר בדרכם הביתה. כאן חנה האוטובוס שלקח את הכיתה שלהם לטיול  בסחנה, אותו טיול גורלי. לפעמים היו ממשיכים מבית הספר ל"ויטמן" ללקק גלידה, עושים סיבוב בשוק הכרמל הסמוך, מטילים מטבע ומתערבים עם כל העולם ב"עץ או פלסטיין" – על כל דבר תחת השמש.

לפעמים היתה יעל הירש ועלינה בן-שלום מצטרפות אליהם ואנשים היו עוצרים ומסתכלים בהם: מיטב הנוער של תל אביב. בערב היו מתגלגלים באופניים במורד רחוב המלך ג'ורג', עמוס ויעל לשומר-הצעיר ורוני  לבית"ר. שלושים שנה חיכה לרגע שבו ישוב וידבר עם רוני. הכול נשאר חי בזיכרונו לפרטי פרטים, דבר כמעט לא נשכח, והנה, הרגע הגיע וחמק מבין אצבעותיו לבלי שוב.

'זה לא פלא, הרי רוני איננו טיפוס של סחבק עם טפיחה על הכתף של החבר, הוא כבר שלושים שנה אמריקאי ולמה שיפול על צווארי אפילו אם הוא מכיר אותי? אבל אתה, אתה היית פשוט צריך להגיד לו שאתה הוא עמוס אייזנמן-ברזילי מבית הספר בלפור, או לזרוק מטבע ולשאול עץ-או-פלסטיין או לשאול אותו משהו על העיתון שלו, ומכאן אולי הדברים היו מתגלגלים מעצמם...'

הוא עצם את עיניו וחפן את פניו בכפות ידיו.

וכך חזר אל השולחן. נטל את הסכין והחל לפתוח את שולי המעטפות. מאחת המעטפות נפלה תמונה על הרצפה. הוא כרע ברך ונטל את התמונה בידו. כשהזדקף הציף גל חום את פניו. באצבעות רועדות הוציא את המכתב ופרש את דפיו. לאט לאט הושיט ידו לאחור וגישש כעיוור אחר מסעד הכיסא, ישב עליו, דפדף, וראה בסופו של המכתב את חתימתו של רוני. עיניו רצות במהירות על השורות:

"...ככה חיינו יחד שלוש שנים אבל בסופו של דבר לא הרגשתי שאני מוכן להתחתן... ניתקתי את הקשר איתה ואחרי...  היא עזבה ללוס אנג'לס... נשארו לי זיכרונות לא נעימים ממנה...  אנוכית מאוד... לא שמרה על קשר קבוע... בעיקר בחגים... אחרי שנה פגשתי את סוזן, ממש מלאך, והתחתנתי ואני מצרף כאן תמונה משפחתית... אחרי שנתיים קיבלתי מיעל גלויה, מחיפה... פרופסור אחד מהטכניון, שהיה בלוס אנג'לס בשבתון וחזרה איתו לארץ... קיוויתי שיהיה בר מזל יותר ממני... נדמה לי שהם נפרדו... קורנברג, שלמד בבלפור בכיתה המקבילה, פגש אותי בבוסטון לפני שנה וסיפר לי שהיא גרה ברמת גן, הוא חושב שבדירה של אחיה הבכור שירד לצרפת... סיכויים טובים שהיא פנויה... יכול להיות... אם תראה אותה מסור לה ד"ש ממני... תודה על הטיפול המסור... כל הזמן ידעתי שאתה עמוס אייזנמן- ברזילי... האחיות סיפרו לי ועשיתי אחד ועוד אחד... רוצה להתערב 'עץ או פלסטיין'? ... נשמור על קשר... יש לנו על מה לדבר, נכון? ... ושוב, תודה על הטיפול, שלך, רוני ג'ייקובס."

ד"ר ברזילי מיצמץ בעיניו. השעה היתה שש. הערב ירד על בית החולים, על בית הספר הסמוך, על העצים העבותים, על הרחוב ועל העיר כולה. ד"ר ברזילי זרק את המכתב על השולחן וניגש אל החלון. אורות נדלקו בהדרגה בבתים ואיתם גם הנרות בחנוכיות, בעמודי הרחוב  ובפנסי המכוניות. כשפתח את החלון נשבה רוח קרירה קלה בפניו. הוא נשען על אדן החלון. לפתע ראה את יעל הירש יוצאת מהחוג להתעמלות שבבית הספר, נעולה נעלי התעמלות לבנות ועל גופה מתוחה חולצת התעמלות לבנה ומכנסי טריינינג שחורים, וצמתה הזהובה מתנדנדת על עורפה. היא היתה מוארת באור יקרות שהבדיל אותה משאר האנשים ברחוב. הוא התכופף מעט החוצה ועקב אחריה במבטו. הוא היכה בידו על אדן החלון. זו הפעם הוא ישיג אותה לפני שתיעלם לו בפינת אלנבי בדרך ל"ויטמן", ללקק גלידה. 

[הסיפור נדפס לראשונה בחוברת "אפיריון"]

* * *

"אדון הגורל" מאת לאה ספיר

 חלום בלהות פוקד מדי לילה את קטי, הנשואה לגבר חלומותיה. אימה מתאשפזת בבית החולים ומבקשת מקטי לקחת מכתב הממתין לה בכספת הבנק. הקשר המדהים בין מה שמקופל במכתב ובין חלום הבלהות – מאיים לערער את עולמה היפה והיציב של קטי, ועם זאת היא מרגישה שחובתה לחפש את שורשיה, לחפור ולגלות את האמת.

הספר כבר מופיע בחנויות סטימצקי וגם בצומת ספרים.

[דבר המפרסם]

* * *

משה יְגַר על עסקת הנשק עם צ'כוסלובקיה

למר אהוד בן עזר שלום וברכה,

לגבי הדיון על הנשק מצ'כוסלובקיה, אני מציע לעיין בספרי: "צ'כוסלובקיה, הציונות וישראל – גלגולי יחסים מורכבים", ירושלים, הוצאת הספרייה הציונית, תשנ"ז, 1997. הפרק – "הקשרים הצבאיים", עמ' 83-111. המקורות מצויינים בהערות.

 פרשיות שמעון אורנשטיין ומרדכי אורן נידונות להלן בפרק על "משפט סלנסקי והשלכותיו", ואף לאחר מכן, מקורות כנ"ל.

בברכה רבה,

משה יגר

22.1.13

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

26. דני על הַבַּאוּנְטִי

כאשר הודיעו על הטיול השנתי למידבר יהודה, לעין-גדי ולמצדה, אמר דני-על-הבַּאוּנְטִי:

"על מי אתם עובדים? אנחנו בטיול הזה כבר היינו!"

"מי זה אנחנו?" שאלה המחנכת שולה.

"הוריי ואני. ואני מבטיח לך שכל אחד בכיתה כבר עשה את המסלול עם ההורים שלו – פרטי או ממקום העבודה, או טייל כשהיה בבית-הספר הקודם, וזה מעניין את הסבתא שלו לרדת שוב את המדרון של סַטַף ולהתכשכש בנחל ערוגות ולטפס על המצדה."

"מצטערת, זו חובה לצאת."

"אבל בשביל מה?"

"מבט נוסף מעשיר את הידע. אתה שונא את ארץ-ישראל?"

"מעשיר את סבתא שלי! אתם כולכם יכולים לצאת," פונה דני-על-הבאונטי לכיתה, "תעשירו, תשירו, תאהבו את הארץ ותישנו עליה... אני לא!"

*

"בשנת 1882 היו פרעות ביהודי רוסיה, שנקראו בשם – סופות בנגב, לא בנגב שלנו אלא הפוגרומים התרחשו בדרום רוסיה. היהודים ראו שאין להם עתיד ברוסיה, ואז החליטו לעלות לארץ-ישראל וכך התחילה העלייה הראשונה ונוסדו המושבות הראשונות, ואנחנו מקווים שגם עכשיו, כאשר מתעוררת שנאת היהודים ברוסיה ונשקפת סכנה לחייהם, תבוא עלייה גדולה לארץ-ישראל." מסביר המורה להיסטוריה שמעיה.

"קדחת! המורה..." פולט דני-על-הבאונטי.

"נכון מאוד, המתיישבים הראשונים סבלו מאוד מן הקדחת..."

"קדחת אמרתי על הבבל"ת שלך. איזה שטויות!"

"איך אתה מדבר?"

"אז תשמע – קודם כול, המושבה הראשונה היתה פתח-תקווה שנוסדה ב-1878 על ידי יהודים שעלו מהונגריה אחרי שאף אחד לא רדף אותם ולא איים על חייהם אלא הם פשוט רצו להקים מושבה חקלאית בארץ-ישראל, אז למה להגיד שהעלייה הראשונה התחילה רק אחרי שבעטו ביהודים, מה, אחרת הם היו נשארים ברוסיה עד היום?

"שנית כול, הלוא אחרי הפרעות רוב המהגרים היהודיים הסיקו מסקנה אחרת והלכו לאמריקה ולא לארץ-ישראל.

"ושלישית כול, הלא זה בדיוק גם מה שרוב המהגרים היהודים מרוסיה היו עושים כיום אם ארצות-הברית לא היתה סוגרת בפניהם את שעריה, לא?"

"אתה חכם גדול, דני, אבל אם תכתוב דברים כאלה בבחינה, תקבל אפס. אתה שומע? אפס! אתה מסלף היסטוריה שכתובה בכל הספרים ואתה נגד הציונות ואתה כנראה גם שונא עולים חדשים – זה מה שאתה!"

"מצידי לא איכפת לי לקבל אפס אבל זה מה שאכתוב בבחינה!"

*

"מחר תביאו כל אחד שלושים שקל כי אנחנו הולכים יחד לראות את ההצגה 'חצוצרה בוואדי' שהיא חשובה מאוד כדי להבין איך יהודים וערבים חיים בכל זאת יחד בארץ-ישראל ואפילו משחקים בהצגה אחת." מודיעה המנהלת.

"שיקפצו לי, אני לא מביא כסף."

"מה יש? אבא שלך נעשה עני מזה שהמשרד שלו מטפל בהסדר החובות של המושבים? או שאתה גם נגד שיקוף היחסים בין יהודים לערבים בתיאטרון?"

"אני לא נגד. זה פשוט עניין של עיקרון. אבא שלי שילם השנה עבורי כבר קרוב לשבע מאות שקל לפעולות תרבות, ואני לא חושב שזה צודק לבקש כל פעם סכום נוסף."

"תזכיר לנו לעשות יום התרמה לאבא שלך! אני מתארת לעצמי שתהיה גם אתה עורך-דין ממולח כמוהו, ואני רק מקווה שהשופטים ילמדו אותך קצת דרך-ארץ כאשר תופיע לפניהם."

"המנהלת, אולי אני אהיה השופט, מה דעתך?"

*

"דיברתי אתמול עם אימהות של רבים מכם." מנדנדת המחנכת שולה. "אתם מבזבזים את רוב הזמן הפנוי שלכם על צפייה בטלוויזיה, משחקים במחשב וקריאת עיתוני-רכילות-ובידור, שבטעות קוראים להם עיתוני נוער. לא פלא שרמת הלימודים בכיתה הזו ירדה פלאים לאחרונה. על הכנת שיעורים כנראה בכלל אין מה לדבר. תאמינו לי, מסכנות האימהות שלהם, ומסכנים תהיו אתם כאשר תגדלו ותיווכחו לדעת שביזבזתם את השנים הטובות שלכם בלי ללמוד שום דבר חשוב."

"מורָה, כשהייתי כזה פִּיצָלֶה בא אלינו הסופר אורי בן-עמי לבית-הספר ואמר כי בן או בת שרואים הרבה שעות טלוויזיה ויודעים לעבוד על מחשב וקוראים הרבה ספרים, אז לא נורא אם הם לא עושים שיעורים כי יש להם כבר הכנה מצויינת לחיים, ואז המנהלת של-אז אמרה: 'ילדים, תדעו שהאורח שלנו אור בן-עמי לא נשלח על-ידי משרד החינוך, ומה שהוא אומר לכם לא ישמש תירוץ לכם שלא להכין שיעורים.' – ואני אומר לךְ – כבר אז הבנתי שהוא צודק."

"קופים! הייתם צריכים לגדול על בננות ואגוזי-קוקוס בלי לעשות כל היום כלום, כמו קופים, מזעזע!"

"חברֶ'ה, אני מציע שנכריז על שביתת-לימודים ונלך הביתה. בכל העולם מישטרי העריצות מזדעזעים ונופלים, ורק אנחנו צריכים לשמוע עלבונות כאילו היינו תלמידים של צ'אושסקו!"

וכולם יצאו.

*

"אם תמשיך כל פעם במרד-על-הבאונטי שלך, נמצא לך איזה אי פִּיטְקֶרֶן בבית-ספר אחר ותפליג אליו ותוכל לראות שם טלוויזיה, לשחק על המחשב ולקרוא עיתוני-זבל כמה שאתה רוצה."

"המנהלת, את לא מפחידה אותי כי אני לא בא לבית-הספר בגלל הלימודים אלא בשביל להיות בעניינים ולארגן את החברֶ'ה, אז בטח גם בבית-ספר אחר יהיו חבר'ה נחמדים לא פחות."

"או.קי. דני, שיכנעת אותי, אתה נשאר. ואפילו החלטתי לשלוח אותך בתור נציג של בית-הספר למועצת התלמידים הארצית. תעשה שם מהומות. תהיה בעניינים. אם גאון לא ייצא ממך, אולי תהיה בסוף מין עסקן ציבורי וחבר כנסת, וכאשר תארגן שביתות והפגנות, יראיינו אותך בטלוויזיה ותספר שלמדת מבית-הספר שלנו. בחיי, מאיפה גדל לנו דור כזה של שטחיים!"

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

ידידֵי דףדף היקרים,

ביום שישי הקרוב, 1 בפברואר, בשעה 12.00

ייערך  בסינמטק תל-אביב

טקס הענקת פרס דףדף הראשון לספרות ילדים

לסופרת תמי שם טוב בעבור ספרה

"אני לא גנב"

בהשתתפות: ד"ר יעל דר, נירה הראל,

נירה לוין, יעל גובר, בתיה קולטון

והבלון האדום

נשמח לראותכם! הכניסה חופשית!

להתראות,

נירה הראל

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ברוך תירוש: לאהוד, בוקר טוב. בצד קטעי שירה ונוסטלגיה, מלא חב"ע 811 ברשמים אישיים ממבולקת הבחירות, והנה, לאחר ניתוח התוצאות, מתברר שהבחירות היוו שידוד מערכות אמיתי, ובהשפעת שידורי הצבע והראווה בטלוויזיה, מאס הציבור הנהנתן במגוון עסקנים, והעלה על הבמה בעיקר רשימות שראשיהן לא עסקו מעודם בפעילות ציבורית ממלכתית.   בהנהגתם יתמקדו כ- 60 ח"כ תימהוניים בקריאה 'תנו לחיות בארץ הזאת' אמנם תוך 'ויתורים כואבים' – בכדי שהשפע יימשך ללא מאמץ ופעילות מצידנו. בהכוונתם נמשיך עם צאצאינו לעסוק לפרנסתנו במערכות ההשכלה והשיווק, הביטוח וה'הייטק'; ונוכל להתמיד בבניית מגדלים לעזריאלי ע"י טורקים, מנהרות לרכבת ע"י גרמנים, ומנהרות בכרמל ע"י סינים. החקלאות תופעל ע"י תאילנדים, ישישינו יטופלו ע"י פיליפינים, העולים מרוסיה והערבים יפעילו מרכולים ובתי המרקחת, ומסתננים מאפריקה ישוטטו ברחובות.

זאת המבולקה שאנחנו כבר נתונים בה.

* כשד"ר רות קלדרון מתחילה לדבר, אנחנו מקבלים חררה.

* סופר נידח שלום. מתי דוד סבור (גיליון 811) שהשלום נעלם משום שהפלסטינים לא מוכנים בשום תנאי להיענות לתביעה הישראלית לביטול זכות השיבה הפלסטינית ולפירוזה מנשק של המדינה שתקום.

ח"כ ציפי לבני מספרת שבמו"מ המתקדם שניהלה עם הפלסטינים, הסכימו הפלסטינים שמדינתם תהיה מפורזת. כמובן שהדיווח של לבני לא ישכנע את מתי דוד ולא את הסופר הנידח, שימשיך לטעון במבוא לגיליון שהפלסטינים לעולם לא יסכימו לפירוז. הם לא יתנו לעובדות לבלבל אותם.

באותו גיליון טוען אורי הייטנר שכל ה"שמאלנים" חזרו הביתה ל"מר"צ". מסקנתו: "שמאלנים" – 6 מנדטים. טעות בידו. שמאלנים רבים השתחלו למפלגות אחרות. למשל, עמדותיה של ח"כ יעל גרמן (מס' 3  במפלגת "יש עתיד") זהות לעמדות המדיניות של מר"צ. הידיעות על מותו של השמאל היו מוקדמות מדי. רון וייס, רמת-גן.

אהוד: כנ"ל הידיעות ההזויות שאתה מצטט על הסכמתם של הפלסטינים לכך שמדינתם תהיה מפורזת, אלא אם כן מדובר בעוד תחבולה שקרית שלהם.

* העיר תל-אביב עוברת שינויים דרמטיים. חוף גורדון ולידו חוף פרישמן נהרסו כליל והם כעת במצבו של היכל התרבות או חִרְבֶּת אִל תַּרְבּוּת [בנייני האומה בירושלים, שעמדו שנים רבות חצי בנויים, בשיממונם, כונו בשעתו חירבת אל אומה]. התמונות ששמה העירייה להסביר את השינוי, שעלותו, כך אומרים, 150 מיליון שקל – מעוררות חלחלה, ובכל מקום רואים טרקטורים, דחפורים, חפירות, ערימות ענקיות של חול והזדקרויות של מוטות ברזל המיועדים לעמודי בטון מזויין על חשבון החוף הרחב והיפה ביותר בתל-אביב, שעתה הגיע אל סופו. אחרי ה"שיפוץ" אלה לא יהיו החופים שהיכרנו ואהבנו ב-45 השנים האחרונות. בייחוד נהנינו לשבת על מרפסת הקפה בגורדון, אחרי השחייה בים, ולעיתים לכתוב שם שירים עבור חברנו חיימקה שפינוזה.

מסעדת "בתיה" הוותיקה, בעלת התפריט היהודי המזרח-אירופי, עם טשולנט וקוגל וכבד קצוץ – נסגרה לצמיתות. כל העובר בפינת דיזנגוף וארלוזורוב יכול עדיין לראות את חורבותיה.

קפה אילן'ס הראשון ברשת, באבן-גבירול מול כיכר רבין, נסגר לצמיתות ועל מקומו יש שלט להשכרה. אהבנו לשבת שם כשפנינו למדרכה. הקפה היה מצויין. גם לקנייה. זה הקפה הראשון שיסד אילן, שכבר לפני זמן רב מכר את הרשת, הקרוייה עדיין על שמו.

הקפה "שיין" בפינת פרישמן ושלמה המלך, בעבר קפה "נאוה", שהיה מקום מפגש סימפאטי אם כי צפוף, עבר שיפוץ יסודי, ואמנם שמר על שמו – אבל בתור פיצריה ומסעדה איטלקית, אמנם טעימה, אבל פחות מפתה בתור קפה ומקום לפגישות.

למזלנו גילינו את קפה "קלמנטיין" המרווח בשדרות בן-גוריון 75, פינת ריינס, ומעתה אנחנו קובעים בו את פגישותינו. השלט שלו הפוך ואין רואים אותו מהרחוב, לכן אם אתם קובעים בו פגישה, הדריכו את הבאים לשלט "דיאדה", שזה השם המתנוסס על הבניין, שיש בו גם מרכז גדול לציוד לתינוקות.

בקולנוע "גת", אולם הקולנוע הגדול האחרון בעיר, הקיוסק סגור ל"שיפוצים" כבר חודשים רבים, וכך אי אפשר לקנות "פופקורן" ושתייה כשבאים לראות בו סרט.

* אזהרות לפורים: מי שהקדים לאכול אוזני-המן ממולאים בפרג – שלא יתפלא אם הוא מחרבן גרגירים שחורים. אין צורך בקולונוסקופיה.

* "צריך להסתכל סביבנו", אמר נתניהו לשרים, "גם מה שקורה באיראן וגם הנשק הקטלני שנמצא בסוריה שהולכת ומתבקעת. המזרח התיכון לא מחכה לתוצאות הבחירות ולא מפסיק בזמן הרכבת הממשלה. יש פה צבר של איומים והמציאות ממשיכה להתפתח ככל שהשטח רוגש ואנחנו צריכים להיות ערוכים וחזקים מול כל התפתחות. לצורך זה אשאף להקים את הממשלה הרחבה והיציבה ביותר כדי לענות קודם כל על האיומים הביטחוניים." [אתמול באתר "הארץ"].

חברים יקרים ומשכילים שלנו, שחלקכם, מה לעשות? גם אידיוטים מוסריים – אתם מוזמנים להצטרף למיסדר היריקות על האיש המתועב, הציני וההיסטרי הזה, שהתגשמות חלומכם הוא שיחדל להיות ראש ממשלה!

* הסיבה שאנחנו לא מגישים את מועמדותנו לשום פרס או יקיר-עיר או משהו כזה אינה צניעותנו אלא היוהרה שלנו. אנחנו לא סבורים שיש פרס כלשהו שראוי למעמדנו ולערכנו, מה עוד שכל האנשים שהיינו אולי גאים לקבל מהם פרס – כבר מתו.

מבחינת הייחוס המשפחתי-ההיסטורי שלנו כצאצאים של העלייה הראשונה ושל מייסדי פתח-תקווה – אנחנו הם אלה שראויים להעניק פרס לאחרים, וכך אכן אנחנו מתייחסים לכל ציון לשבח שמופיע בשמנו ומטעמנו במכתב העיתי.

כך גם התייחסו ותיקי קריית חיים, קוראי "דבר", כאשר נודע להם כי המסתורית מהקריה שלהם עומדת להינשא לבן ממשפחת הפרדסנים האריסטוקראטית והעשירה מפתח-תקווה.

* לא קשה לתאר כיצד נהנו ביבי, התקשורת והקהל כאשר ראש הממשלה אהוד אולמרט עמד במטר של גידופים והשמצות עד אשר נאלץ לפרוש.

לא קשה לתאר כיצד אהוד אולמרט, התקשורת והקהל נהנים ממטר הגידופים וההשמצות המומטר על ביבי ושרה וכאילו עומד לבשר את דעיכתם.

לא קשה לתאר כיצד ביבי, התקשורת והקהל ייהנו ממטר הגידופים וההשמצות שילכלכו בקרוב את יאיר לפיד. בינתיים הוא לא פישל בגדול? – אז אל תדאגו, כבר ימצאו משהו לרדת גם עליו ולקצץ לו את הכנפיים. אחרי פורים בא פסח, וזיכרו היטב את "חד גדיא".

* היה לנו חבר שהתגרש מאשתו כי היא "הפריעה לחיי האהבה שלו!" –  גם המסתורית מפריעה לחיי האהבה שלנו. למשל, אנחנו אוהבים להשאיר פירורים על השולחן במטבח והיא מכריחה אותנו לנקות. אנחנו אוהבים להשאיר צלחות בכיור והיא מכריחה אותנו להכניס אותן למדיח. אנחנו אוהבים להפליץ והיא מכריחה אותנו להתאפק. אנחנו אוהבים לא לענות לטלפונים. אנחנו אוהבים לשבת מול המחשב ולא להתעניין בשום דבר אחר בבית. אנחנו אוהבים לא לנסוע למקומות רחוקים כי כמו שדודתנו רחלה היתה אומרת – "ארון ישן לא מזיזים!"

* סופרים נידחים בעל מנת מישכל ממוצעת כשלנו אינם מסוגלים לראות תוכניות מגה-אינטלקטואליות כמו "מאסטר שף". התוכנית היחידה שאנחנו משתדלים לא להחמיץ, ונהנים ממנה ואפילו מעריצים אותה – היא התוכנית היהודית-אמריקאית של גרשון שיינפלד ולארי דייוויד, המשודרת לפעמים ב-23.30 לערך בערוץ השני. חבל רק שהערוץ הזה נוהג בפראות בצופיו ומציף אותם בתוכניות זבל שמקדמות את שדרניו, ובפרסומות שהורסות כל חלקה טובה בו עד כי ממש נמאס לך להסתכל. לוח הזמנים שלו אינו לוח זמנים, ואיחור של חצי שעה בהתחלת התוכנית, או השמטתה כליל – זה ממש רגיל, כאילו איזה ילד מפגר מפעיל שם את הערוץ.

לא מזמן היתה שם חצי שעה אנארכיסטית-במיוחד של סיינפלד שהוקדשה לתחרות של התאפקות מאוננות. ממש פנינה! מדהימה ומצחיקה עד דמעות! – סדרות מקור שלנו, שכמעט משתוות אליה, הן אולי רק "עבודה ערבית" ו"פולישוק".

אנחנו, מעומק נידחותנו ומוגבלותנו השכלית, יכולים להרשות לעצמנו אמירות מפרגנות כאלה.

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן. אין מדובר בנו עצמנו, אנו רק שליח!

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2470  נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,054 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,442 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-79 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל