גיליון מס' 813

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד בשבט תשע"ג 4 בפברואר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עֶשֶׂר שָנִים לִנְפִילָתוֹ שֶל אִילָן רָמוֹן ז"ל, ולזכרם של עמיתיו בחללית "קולומביה". // מרדכי קידר: קריסת מערכות. [ציטוט]. // משה גרנות: רומן בתבנית של פעם, על "חלומות" מאת רעיה אדמוני. // ד"ר אברהם וולפנזון: מירוץ הלפיד – מהֶגֶל להייגל, בין מדינה קטנה למעצמה גדולה – ערכים ואינטרסים. // יוסף אתר: אהוד, הייתכן שאנו תאומים או שמא אתה עוקב ומצלם את הנעשה בביתי! // שרית שץ ממליצה על סרטים ב"יוטיוב". // אורי הייטנר: יומן בחירות 2013 (ל"ב). // אלי מייזליש: ישראל אינה בת השוואה. // אלוני זמורה: קריאה להקמת ממשלת מרכז. // אילן שחורי: מי אתה אחמד ג'מאל פאשא? // אהוד בן עזר:  1. עוד על דמותו של ג'מאל פאשא. 2. חסן-ביי פוגע בכבוד נשות פתח-תקווה. [מתוך "ג'דע"]. // דרור אֵידָר: לפח הזבל של היסטוריה. [ציטוט]. // יהודה דרורי: כיצד להרקיב קואליציה // אהוד בן עזר: עם אד קוץ' בניו יורק, מאי 1990, פרקי יומן המתפרסמים לראשונה, לאחר פטירתו של קוץ'. // יצחק מאיר: אני יהודי של דניאל פרל ושל אד קוץ', מכתב למערכת "הארץ". // הנרי וסרמן: כשהלב של גרשם שלום נשבר, גרשם שלום ויוסף וייס: חליפת מכתבים, עורך נועם זדוף, הוצאת כרמל. [ציטוט מ"תרבות וספרות" של "הארץ"]. // מתי דוד: 1. עקרונות "האני מאמין" של (חלק מן) העיתונאים, או – הנוסחה המנצחת של תקשורת מכסחת. 2. גולדסטון מיספר 2. //  רות ירדני כץ: כדורי הבריאות. // אילן בושם: 9 שירים, פברואר 2013. // מנשה שאול: כשצבא מאיים על המשטר. [ציטוט]. // עוז אלמוג: מבצע סבתא. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 27. וֶרֶד סוֹדָהּ. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

עֶשֶׂר שָנִים לִנְפִילָתוֹ שֶל אִילָן רָמוֹן ז"ל

ולזכרם של עמיתיו בחללית "קולומביה"

אֲנִי בּוֹכֶה עָלֶיךָ, אִילָן, בְּעֵינַיִם

שֶל עַם שָלֵם וְדִמְעוֹתָיו הַחֲנוּקוֹת.

גַּם הַקְּשוּחִים בֵּינֵינוּ, הַטּוֹבִים לַטַּיִס

אֵינָם קְשוּחִים כָּל-כָּךְ הַיּוֹם שֶלֹּא לִבְכּוֹת.

כִּי הַתּוּגָה וְהַיַּתְמוּת הָאֵלֶּה אֵין לְהָכִילָן

בְּשוּם מִלָּה מֵהַגְּדוֹלוֹת הַהֵן שֶלָּנוּ

וְהָאָסוֹן חֲסַר-הַלֵּב הַזֶּה גָדַע לָנוּ אִילָן

שֶשָרָשָיו יִחְיוּ תָמִיד בְּלֵב כֻּלָּנוּ.

אַתָּה הִמְרֵאתָ כְּמוֹ מַלְאָךְ, שֶהוּא בֵּין אֶרֶץ לְשָמַיִם    

מִמּוּשוֹ שֶל הַחֲלוֹם הֲכִי-הֲכִי

וְלֹא יָדַעְתָּ שֶהָיִיתָ לָנוּ, עִם אוֹ בְּלִי כְּנָפַיִם,

אֱנוֹשִי יוֹתֵר

מִכָּל הַמַּלְאָכִים.

אַתָּה רִחַפְתָּ שָם, מַקְרִין אֶת חִיּוּכֶיךָ הַטּוֹבִים

שֶכָּל אֶחָד מֵעֲמִיתֶיךָ בָּם זָכָה

וְלֹא יָדַעְתָּ שֶהָיִיתָ שָם, קָרוֹב לַכּוֹכָבִים,

כּוֹכָב זוֹהֵר מְאֹד אַתָּה בְּעַצְמְךָ.

אֲנִי מַצְדִּיעַ לְךָ, אִילָן, בְּיָדַיִם

שֶנִּפְנְפוּ לְךָ מֵאֶרֶץ אֲהוּבָה

בְּשֵם כֻּלָּנוּ יַחַד אֶת תְּחוּשַת-הַבַּיִת

שֶבִּזְכוּתְךָ מָלְאָה בְּחֹם וְגַאֲוָה.

אֲנִי זוֹכֵר כֵּיצַד לָקַחְתָּ לַטִּיסָה תַּנַ"ךְ קָטָן

אֲשֶר נִצַּל מִגֵּיא-הַתֹּפֶת בֶּרְגְּן בֶּלְזֶן

וּבִזְכוּתְךָ נָסַק שָמַיְמָה שֶמִּשָּם, אוֹמְרִים, נָתַן

מִי שֶנָּתַן אֶת תּוֹרָתוֹ לְעַם סוֹבֵל זֶה.

וְהוּא נִלְוָה אֵלֶיךָ שָם בְּכָל מַסַּע הַחֲלָלִית

וּבוֹ נִכְתַּב אֵיךְ בַּסֻּלָּם הַהוּא הִסְלִימוּ

כָּל מַלְאָכָיו שֶל יַעֲקֹב וְהֵם יוֹרְדִים וְגַם עוֹלִים

אַךְ לֹא כָּתוּב שָם שֶיּוֹרְדִים

וְלֹא עוֹלִים עוֹד.  

אֲנִי חוֹלֵם עָלֶיךָ, אִילָן, יוֹם וָלַיְלָה

כְּעַל אֶחָד מִן הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים

שֶל יִשְׂרָאֵל יָפָה כָּל-כָּךְ שֶכְּבָר לֹא דַי לָהּ

בְּגִבּוֹרִים חַיִּים כִּי אִם גַּם בְּמֵתִים.

אֲנִי מַרְכִּין בְּשֵם כֻּלָּנוּ רֹאש בְּאֵבֶל שֶכָּפַל

אֶת מַכְאוֹבוֹ הַמַּר מוּל רוֹנָה וְאָבִיךָ

עִם טַל וְנֹעָה וְיִפְתָּח וְעִם אָסָף אֲשֶר נָפַל

בְּדַרְכְּךָ זוֹ שֶרַבּוֹת כָּל-כָּךְ הִבְטִיחָה.

כַּמָּה קוֹרֵעַ לֵב וּטְרָאגִי הוּא אוֹתוֹ הַקֶּשֶר בֵּין

הָאָב וּבְנוֹ שֶהֶעְפִּילוּ מַעְלָה-מַעְלָה

אֶל גּוֹרָלָם הַמְּשֻתָּף – הֵן שֶל הָאָב, הֵן שֶל הַבֵּן –

שֶאֶת זִכְרוֹן שְנֵיהֶם נוֹסִיף לִנְצֹר גַּם הַלְאָה.

כַּמָּה הֵרוֹאִי וּקְשֵה-עֹרֶף וְנוֹעָז הוּא

צִמְאוֹן-הַדַּעַת הַמַּמְרִיא לִבְלִי פָּסֹק

אֶל הַמֵּעָל וְהַמֵּעֵבֶר בִּמְרוֹמֵי תַּעֲלוּמָה זוֹ

שֶבָּהּ אִיקָרוּס שוּב מִתְעַקֵּש לִנְסֹק.

וְזֶה מַתְמִיהַּ, אִילָן, מָה עֲנָק הוּא תְחוּם הַחֲשֵכָה

שֶל הֶחָלָל שֶרַק הֵחֵל דְּלָתָיו לִפְתֹּחַ

וְלֹא תָמִיד אָנוּ זוֹכְרִים אוֹתוֹ, בְּעוֹד שֶחֶסְרוֹנְךָ

פּוֹעֵר חָלָל כָּזֶה

שֶאִי אֶפְשָר לִשְכֹּחַ.

* * *

מרדכי קידר

קריסת מערכות

הדגל המצרי הוא בצבע אדום לבן ושחור ובמרכזו נשר. דגל זה היה עד לימים אלה סמל של קונסנזוס לאומי הגורס שכל אזרחי מצרים, ללא קשר לגישתם הפוליטית, חוסים יחדיו בצל כנפיו של הנשר. ייתכן כי קונסנזוס זה מתחיל להיסדק, ובשל המשבר המורכב – החוקתי, השלטוני והכלכלי – יש במצרים מיספר גדל והולך של אזרחים הסבורים כי המשך קיומה של המדינה כיחידה פוליטית אחת ומאוחדת עומד בספק. נראה שהחברה המצרית עוברת תהליך של קורוזיה מאז שהחל "האביב הערבי" לפני שנתיים, ותהליך זה מערער את תחושת היחד ושותפות הגורל בארץ הנילוס.

תהליך זה החל לצוץ על פני השטח לאחר שבצעד חסר תקדים הטיל לפני שבוע בית משפט מצרי גזר דין מות על 21 אנשים בפורט סעיד, עיר הנמל השוכנת בפתח הצפוני של תעלת סואץ, בשל מעורבותם במותם של 74 אנשים במהלך משחק כדורגל שהיה בעיר בפברואר 2012. עם הישמע גזר הדין, פרצו בני העיר הזועמים לרחובות בהפגנות סוערות שבהן נהרגו עוד כ-40 בני אדם. חשוב לציין כי מותם של חלק מההרוגים היה תוצאה של ירי כבד שניתך על הלווייה המונית של 31 אנשים שנהרגו קודם לכן. מעבר לכל עניין פוליטי, קציר הדמים במצרים מעיד על כך שחיי אדם הפכו במדינה צפופת אוכלוסין זו לסחורה זולה מאוד. 90 מיליון אנשים, נשים וטף, מצטופפים לאורך עמק הנילוס ובדלתה, עם כמה ריכוזים לאורך התעלה והחופים. כמחציתם חיים מתחת לקו העוני, הנמוך בלאו הכי, וכשליש מהם חיים ב"שכונות בלתי מתוכננות" – חלקם בארגזי עץ, ללא מים זורמים, ללא ביוב, ללא חשמל וללא טלפון, בלי עבודה, בלי תקווה ובלי עתיד, עם הרבה פשע, אלימות, סמים ואלכוהול.

בהפגנות בפורט סעיד נשמעה דרישה להיפרד ממדינת מצרים. כהמחשה לדרישתם זו, הניפו המפגינים דגל שבו החליפו את צבע החלק העליון מאדום לירוק, תוך רמיזה איסלאמית ברורה, ובמקום הנשר הם כתבו את שם העיר "פורט סעיד". גם עוצר שהוטל על העיר לא סייע להשקטת הרוחות, וההמונים פרצו לרחובות למרות העוצר. המשטרה הפעילה נגדם גז מדמיע ללא הועיל. הצבא תפס עמדות ליד משרדי ממשלה כדי להגן עליהם מזעם ההמונים. קציני הצבא טוענים שהם לא ירו ואין להם מושג ממה נהרגו ארבעים אנשים. המצרי ברחוב, היודע את האמת, אינו קונה את הסיפור כי הוא מבין היטב את העניין: אם למרות שהצבא "לא ירה" נהרגו ארבעים אנשים, מעניין כמה היו נהרגים אילו הצבא כן היה יורה...

קבוצה מקומית המתקראת "גוש צעירי פורט סעיד" פרסמה קריאה שבה נאמר: "אנו, העם של פורט סעיד, מודיעים בזאת על ביטול המעמד החוקי של מורסי, והוא אינו עוד נשיא המדינה. אנו קוראים להמוני העם המצרי להביע סולידריות ולהצטרף לעם פורט סעיד הנרצח עכשיו ברחובות על ידי משורייני המשטרה המצרית לעיני הממשלה המצרית ולאוזניה. העם של פורט סעיד ימשיך לעמוד איתן, גם אם כתוצאה מכך ייפלו כל בניו." הביטוי "עם פורט סעיד" החוזר מספר פעמים במנשר מבטא את הלך רוחם של בני העיר.

דרישתם של בני פורט סעיד להיפרד ממצרים מעוררת חלחלה בקרב ראשי המדינה. שכן אם אכן יצליחו להפריד את אזור התעלה ממצרים, תאבד המדינה את מקור הכנסתה העיקרי – דמי המעבר של אוניות בתעלה. במצב כזה, ובהעדר תיירות והשקעות חיצוניות, תגיע מצרים לפשיטת רגל מיידית.

מאשימים גם את "המוסד"

גם בעיר סואץ היו מהומות רחוב, וארבע מתוך חמש תחנות המשטרה בעיר הועלו באש על ידי ההמון הזועם. באסמאעיליה גרמו המהומות לפציעתם של 18 בני אדם.

כדי להרגיע את הרוחות, הכריז מורסי על מצב חירום בשלושת מחוזות התעלה – פורט סעיד, אסמאעיליה וסואץ,  וכן על עוצר משעה 9 בערב ועד 6 בבוקר למשך חודש. אך הציבור במצרים מזהה מצבי חירום עם משטרו של חוסני מובארק, שנהג להשליטם כעניין שבשגרה. בשל לחץ הציבור והסכנה שהמצב יתדרדר, הודיע מורסי כי הוא מוכן לעיין מחדש בעניין מצב החירום – הודעה המביעה העדר החלטיות מצד הנשיא. במצב שבו מצרים מצויה, נשיא החלטי הוא תנאי להצלת המדינה מהתסבוכת הרב-מערכתית שאליה התדרדרה.

היחלשות המערכת הציבורית המצרית מתבטאת בתופעה חדשה הנקראת באנגלית "בלאק בלוק" ("גוש שחור"), שהחלה בתקופה האחרונה להיראות ברחובות. מדובר בקבוצות של צעירים העוטים על פניהם כיסוי פנים בצבע שחור, כשחלקם מגדיל לעשות ומצייר דמויות מפחידות על כיסוי הפנים. קבוצות הצעירים הללו פוגעות ברכבי משטרה, בתחנות משטרה ובמוסדות שלטון, במטרה להפיל את שלטון "האחים המוסלמים". בציבור המצרי רוחשות שמועות שונות ומשונות על האג'נדה הפוליטית של קבוצות אלה, כגון שהן מבטאות את שרידי משטר מובארק, כנופיות פשע המנצלות את אי-הסדר, ויש אפילו המפיצים שמועות שמדובר בשליחי המוסד הישראלי שמעוניין להטביע את העולם הערבי באנדרלמוסיה מוחלטת.

במישור הפוליטי פועלת נגד מורסי ו"האחים המוסלמים" – "חזית ההצלה הלאומית", המורכבת ממיספר מפלגות אופוזיציה בראשות מוחמד אלבראדעי וחמדין צבאחי. על רקע ההתדרדרות בימים האחרונים, מנסה הנשיא להידבר איתה כדי לגבש עמדה כלל לאומית. אך ראשי מפלגות-האופוזיציה מסרבים להיפגש איתו. סירובם זה מתפרש כהבעת אי-אמון בו ובתהליך שהביא לבחירתו. הם דורשים להקים ממשלה שתבטא את כל מגזרי הציבור, גם את החילונים, לשנות את החוקה בעלת הנטייה האיסלאמית, שגם מעניקה סמכויות-יתר לנשיא, ולפטר את התובע הכללי. הם דורשים כי "מורסי יקבל על עצמו אחריות על הדם המצרי הנשפך ברחובות, ירסן את 'האחים המוסלמים' ויכפיפם לחוקי המדינה."

מחשבות נוגות על המהפכה

מצרים ציינה בשבוע שעבר שנתיים לפרוץ המהפכה, כשהיא במצב מביך מאוד. בזמנו של מובארק סבל העם המצרי מדיכוי ושחיתות, רבים חיו חיים עלובים, אך אנשים לא נהרגו ברחובות במיספרים גדולים. היו מקרים שבהם התעללה המשטרה באנשים והביאה למותם, אך זה היה חריג. כיום, לאחר שהמהפכה "הדמוקרטית" הצליחה לסלק את מובארק וכנופייתו, חיי האזרח המצרי עלובים הרבה יותר. מיליונים, שבימי מובארק התפרנסו מתיירות, מובטלים כיום, והשקעות חיצוניות, שאִיפשרו לרבים בעבר לעבוד ולהשתכר – נעלמו, ועימן מקומות העבודה.

הבנק הבינלאומי מתנה הלוואות בקיצוץ הסובסידיות, בעיקר ללחם. אך מורסי פוחד להעלות את מחיר הלחם,  ביודעו כי אנשים יפרצו לרחובות ויאשימו אותו בחוסר יכולתם להביא לילדיהם אפילו את המזון הבסיסי ביותר. מצד שני, אם הוא לא יגע בסובסידיות, תגיע מצרים לפשיטת רגל, וכתוצאה מכך ממילא לא תוכל לממן סובסידיות, מחיר המזון יעלה וגם אז האנשים יפרצו לרחובות.

באוגוסט האחרון, בעקבות הפיגוע ברפיח שבו נהרגו 16 חיילים מצריים, פיטר מורסי את שר ההגנה, מוחמד חוסיין טנטאווי, ושורה ארוכה של קציני צבא בכירים. עלתה אז השאלה מדוע לא התנגדו טנטאווי והקצינים האחרים לפיטוריהם? התשובה היתה ברורה כבר אז, והיא ברורה עוד יותר היום – ביודעם את מצבה האמיתי של הכלכלה המצרית, הם שמחו להעביר למורסי את המדינה, כדי שהוא יזוהה עם הקריסה ולא הם. הם התנהגו כמו עכברים הנמלטים מהספינה לפני שהיא טובעת.

מעל במה מכובדת זו נאחל לעם המצרי שימצא דרך לצאת מהמשבר המורכב שבו הוא נמצא, ושתימצא לו קבוצה של מנהיגים שיובילו את הספינה הרעועה המצרית אל חוף מבטחים.

המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 231 גם בעיתון "מקור ראשון".

* * *

משה גרנות

רומן בתבנית של פעם

על "חלומות" מאת רעיה אדמוני

גוונים 2013, 487 עמ'

הרומן "חלומות" בנוי בתבנית הרומן הקלאסי, שהכיל מלבד הדמויות המרכזיות שפע של דמוית משנה, וכולן פועלות בתוך עלילה שמפתיעה כל פעם מחדש, עלילה המתרחשת לאורך דורות ועל פני אתרים רבים ושונים; אלא שבשונה מן הרומן הקלאסי לא מדובר כאן בבדיון, אלא בדמויות של אמת ובהתרחשויות של אמת המתועדות ברגישות ובכאב. הרומן הזה מאשר את האמרה הנחשבת לקלישאה שהחיים מדהימים יותר מכל בדיון.

הדמויות הראשיות של "חלומות" הן שרק'ה שר, לימים – פדרבוש, בתה שיינדל, וכן שיימע (שמאי) פרידמן, ולידם מסופר הרומן על בני משפחותיהם הרבים והמסועפים, שכניהם, מעבידיהם ודמויות רחמניות – מזה, ואכזריות – מזה, עמהן הם נפגשים במהלך חייהם.

בעטיו של חלום שחלמה חנה-לאה, איתרע מזלה של בתה, שרק'ה, להינשא בגיל שלוש-עשרה וחצי לרב העיירה בלז'יץ שבפולין בן השישים וחמש. כלום לא עזר לנערה המסכנה – לא התנגדותה העזה ושתי בריחותיה מהבית, לא התנגדותה של דודתה הצעירה צירל, ולא תמיהתם של השדכן והחתן הזקן עצמו – הנישואין מתקיימים ברוב עם, והנערה המסכנה חווה ליל כלולות וחיי אישות מבהילים – עם "הניחוח" היהודי הכולל מקווה, גילוח ראש האישה, וקיום מצוות פרו ורבו באונס ממש. הרעיון שצריך להינשא מאהבה הוא רחוק מהבנתה של הקהילה היהודית של בלז'יץ בתחילת המאה העשרים, שהרי כל מטרתו של הזיווג הוא להביא לעולם ולדות, ולא אהבה. שרק'ה המסכנה אוהבת את הנער היפה יענקל'ה פולצ'ק, והוא אוהב אותה, וכל תקוותם של השניים היא שהרב הזקן ילך לעולמו בקרוב, והוא ישא את האלמנה. אלא שזאת מסתברת כתקוות שווא – הרב חי עד גיל תשעים ושתיים, ויענקל'ה המיואש נושא לאישה את גיטל. אושרה היחיד של שרק'ה בחייה עם הרב הוא בימי הנידה, כשהרב לא נזקק לתשמיש, וכאשר לימים, בגלל זקנתו, תש כוחו.

מסתבר שאישה לא צריכה להיות מאושרת בחיי נישואיה כדי להביא ולדות לעולם, ואמנם נולדים לה חמישה ילדים, שהבכורה מביניהם היא שיינדל, שכאמור תיהפך בהמשך הרומן לדמות עיקרית. שרק'ה מבקשת להגשים בשיינדל בתה את החלומות שלא הגשימה בחייה: הבת לומדת בגימנסיה, ונישאת מתוך אהבה לשאול פרס, בן למשפחה מכובדת בעיירה.

בנקודה זאת עושה הרומן קפיצה נחשונית לדמות אחרת שהיתה בבחינת סטטיסט בתחילת הרומן, הלא הוא שיימע (שמאי) פרידמן. בהיותו בן עשר בלבד הוא מתייתם משני הוריו. הסבים שאינם מסוגלים לפרנס את חמשת הילדים, מחליטים להביא למעונם רק את הקטנים – מנשה וביילה, ואילו את הגדולים מחלקים לבתי זרים: סילקה תהיה משרתת בבית גרוסמן, חיה'לה תעבור לבני הזוג קלופמן חשוכי הילדים שיאמצו אותה לבת, ואילו את שיימע, שאיש לא רצה (איזו תועלת יכול להביא בן שלמד בחדר וב"תרבות"?), מביא חיים, בעלה השני של הסבתא, פייגה-חנה, ללובלין, שילמד מקצוע הרצענות אצל משפחתו של זליג קרקובסקי. היגון של שיימע האומלל, שאיש איננו רוצה בו, והפרידה המרגשת מהסבתא שחשה ייסורי מצפון על מה שהיא מעוללת לילד המסכן, עשויה להזיל דמעות אף מקורא שקורץ מאבן (עמ' 129-118).

החיים של שיימע בבית קרקובסקי מזכירים את ספריו של דיקנס: הילד עובד מהבוקר עד הערב, מקבל לאכול שאריות של אתמול, איננו מסב לשולחן עם בני הבית, הוא ישן במרתף אפל וקר, ואיש לא דואג לו לבגדים ולמצעים (עמ' 177-130). איש במשפחה אינו מרחם על היתום האומלל. אדרבה, לעיתים, על לא עוול בכפו, זליג הרגזן מכה אותו, וכשהוא רוצה בשבת לשאוף אוויר בגן הציבורי, מתנפלים עליו נערים פולנים אנטישמים ומפליאים בו את מכותיהם. נקודת האור היחידה בימים קשים אלה היא גולדה, צעירה יתומה חירשת המתפרנסת כתופרת. גולדה מנקה את פצעיו, מעניקה לו מעט אוכל ותשומת לב. היא תופרת לו חולצה וכן שקיקים לתפילין ולטלית, שהרי בקרוב הוא יהיה בר-מצווה. אלא שגם קרן אור זאת נמוגה, כי גולדה נישאת לאלמן אב לילדים, ועוקרת מלובלין.

שיפור אדיר במצבו קורה כאשר לגמרי במקרה מפתיע שיימע את פרימט, אישתו של זליג, במצב עדין (שלא יפורט כאן...) – כדי להשיג את שתיקתו, משפרת פרימט את מצבו של שיימע לאין ערוך: הוא מסב לשולחן עם המשפחה ואוכל כמו כולם, היא מכינה לו מצעים ודברי מתיקה במרתף שלו, ומרשה לו להשתמש בנר למאור כראות עיניו, פריווילגיה שנמנעה ממנו קודם לכן (עמ' 177 ואילך).

בימי מלחמת העולם הראשונה, כשהמשפחה סבלה מרעב, מסתבר ששיימע הופך למושיע למשפחה שכל כך הרעה לו: הוא עובד גם אצל זליג וגם אצל אופה, ומשיג בשל כך כיכר לחם כל יום. הוא מצליח למכור חפצים משומשים ולהשיג תמורתם ירקות מהאיכרים המגיעים לשוק, הוא אפילו מצליח לסדר לעבודה לזליג ולעצמו ברצענות במחנה הצבא האוסטרי החונה בעיר.

שיפור של ממש במצבו מגיע כאשר הוא עובר לעיר חודל ומשמש כעובד אצל אברום לדרמן הרצען ואישתו ריביקניו. לזוג זה חמש בנות, והם מתייחסים אליו כאל בן, ואף היו מעוניינים לאמץ אותו, אך הוא אינו מסכים כי יש לו אחים, ואינו יכול להתעלם מהם. הם מעוניינים להשיא לו את בתם טובה, שמעוניינת בו, אלא ששיימע נקרא לשרת בצבא, והיא נישאת בסופו של דבר לשלום פלומנבאום. שיימע עצמו נושא לאישה את חיה'לה, רק לאחר שהצליח לאסוף כסף לקניית דירה, שכן את כל הכסף שהרוויח בצעירותו הוא חילק לבני משפחתו. כאן המקום לציין ששיימע מצויר ברומן כדמות נדיבה בצורה מופלגת: את הכסף שהשתכר אצל אברום הוא שולח לסבתא, מבלי שנטר לה על כך ששלחה אותו לעבדות אצל זליג, הוא מעניק כסף לנדוניה לאחותו חיה'לה, מסייע בכלכלת הבית של סילקה. בגלל נדבנותו זאת, הוא נאלץ לדחות את נישואיו לחיה'לה עד שיצליח לבנות לעצמו מחדש מעמד כלכלי ודירה. מאוחר יותר, כשהוא יוצא שכול ורצוץ ממלחמת העולם השנייה, הוא מעניק מטובו לכל מי שפוגש בו, כפי שעוד יתואר בהמשך.

המשך הספר מוביל את הקורא אל קורות הגיבורים הראשיים אחרי מלחמת העולם השנייה. מסתבר שהמשפחות עוברות חורבן כמעט טוטלי: חיה'לה וארבעה מילדיה נרצחים באכזריות על ידי הנאצים. שיימע ובנו הבכור לייבל מצליחים לשרוד בנס, וגם בשל תושייתו של שיימע שהצליח להשיג מעט מזון תמורת עבודות קטנות ברצענות שביצע לשומרים. כל אחיו של שיימע נרצחים, ורק ביילה, בעלה עזריאל ושני ילדיהם ניצלים, כי בזמן המלחמה גרו בחלם, ליד הגבול הרוסי, הצליחו לברוח במועד מהכוחות הנאציים. הם, וכן טויבה, הבת של סילקה, אחותו הבכורה של שיימע, מהגרים לארצות הברית.

שיימע ולייבל מצליחים לשרוד גם את שריפת המחנה על ידי הנאצים לפני נסיגתם. הם מתחבאים במחסן בטון, ואינם נשרפים למוות כמו שאר חבריהם. הם אורזים בגדים ומזון ממחסני המחנה הנטוש, וכך מצליחים  להגיע ללובלין, לשכור דירה, ולחיות ברווחה. כאן, כאמור, שוב מתגלה נדיבותו המופלגת של שיימע, המצליח במסחר (כי הוא כעדות עצמו – גליציאנר): הוא מעניק כסף לכל מי שנזקק ומגיע אליו לגמילות חסדים, הוא מעניק מכספו אף למשפחת קרקובסקי הפליטים, שכל כך התעמרו בו. שמלקה, ראש הבלוק במחנה הריכוז, שהתעמר בשיימע ובבנו, מקבל ממנו כסף. חיה קליימן מקבלת לתדהמתה משיימע צרור גדול של שטרות. שיינדל, בתה של שרק'ה, שראתה במו עיניה איך רוצחים את ילדיה, ייחלה שאולי שאול בעלה הצליח לשרוד, והנה נודע לה בנסיעה ברכבת, כי שאול אמנם שרד, אך כששוחרר על ידי האמריקאים, לא התאפק ואכל מעבר ליכולת הקיבול של קיבתו המצומקת מרעב, ונפטר על סיפה של הישועה. שיינדל שבסוף המלחמה חלתה בטיפוס והפכה לשלד אדם, טופלה על ידי נזירות בבית-חולים, איבדה את תקוותה האחרונה כשנודע לה שבעלה מת, והיא רוצה לקפוץ מהרכבת, כי למה לה חיים? ובכן, שיינדל זאת פוגשת את שיימע הנדיב ברדתה מהרכבת. הוא קונה לה בגדים, שוכר לה דירה, קונה לה מכונת תפירה שתוכל להתפרנס. בסופו של דבר, לאחר שבנו, לייבל, עוקר למחנה הכשרה בגרמניה לקראת עלייתו לארץ, ואחותו היחידה של שיימע שנותרה, נסעה עם משפחתה לאמריקה, הוא מציע לשיינדל נישואין, וכך שני אודים ניצלים מאש מצליחים לאזור אומץ וכוחות, ומקימים משפחה חדשה על חורבות משפחותיהם. נולד להם בן, ששמו קלמן מנחם מנדל כשמו של אביה של שיינדל, הרב פדרבוש, שנשא את אימה בגיל שלוש-עשרה כשהוא בן שישים וחמש. כשמלאו לבן הזה שנתיים וחצי (לאחר שכמעט נחטף על יד אישה מטורפת, ולאחר שמאוחר יותר נכווה מחלב רותח), הוריו מביאים אותו לארץ ישראל ממחנה העקורים בגרמניה. הילד בעל השם המשולש הוא מנחם פרי, קריין הרדיו, שסיפר את סיפור משפחתו לרעיה אדמוני (עמ' 469).

למה "חלומות"? ובכן, הספר הרי מתחיל בחלומה של חנה-לאה שבעקבותיו אימללה את בתה שרק'ה, אבל באמת הספר גדוש בחלומות. ספרתי עשרים וחמישה חלומות (ואולי דילגתי על כמה). רובם ליניאריים, אבל יש לא מעט מהם שתיאורם משכנע למדיי, בעיקר סיוטיהם של ניצולי השואה הנפגשים עם רוחות המתים המבקשים פתרונים למותם המבהיל.

הספר גדוש בתיאורים של צורתם החיצונית של הגיבורים, לבושם, התנהגותם, המאכלים אופן הכנתם, מקומות המגורים הרבים על פנימיותם וחיצוניותם, ההווי היהודי, הדבקות באמונה. לאחר השואה שיימע ושיינדל כבר לא מאמינים באלוהים, לדידם או שאין אלוהים, או שהוא קיים אבל הוא אכזר, נוקם ונוטר, ואין טעם להאמין בו. אף על פי כן הם דבקים בסממנים החיצוניים של האמונה: שיימע מקפיד להתפלל בבית הכנסת, והוא מאושר כאשר שיינדל תופרת לו שקיקי תפילין וטלית, כמו שעשתה בזמנו גולדה החירשת הטובה. כששיינדל מתייסרת בלידתה, שיימע מתפלל לאלוהים.

הסופרת מעניקה לשיינדל נגיעות של פמיניזם: היא מסרבת ללכת בכיסוי ראש לאחר נישואיה, כי כיסוי הראש לדעתה הוא סממן בכל הדתות לבעלות הגבר על האישה, והיא מתקוממת על כך כי למרות שכל עול ההיריון והלידה הוא על האישה – הגבר הוא זה שמעניק את השם לילדיו. ברור שתיאור קורותיה של שרק'ה אימה הוא זעקה גדולה כנגד דיכוי האישה בחברה המסורתית היהודית.

הגויים ברומן מתוארים בכל נכותם המוסרית: חברים לשעבר הופכים לחיות טרף. במקרה הטוב הם מגרשים את היהודים המבקשים מקלט, וברגיל הם מלשינים עליהם, מכים אותם ורוצחים בהם (גם אחרי נסיגת הגרמנים!)

תמונת יגון נוראה מובאת בספר, כאשר מתואר איך גויי בלז'יץ החליטו לסיים את מה שהתחילו הגרמנים, הם היכו בצורה אכזרית את היהודים שחזרו לבתיהם, ואחד מהם לא עמד בסבל, נפטר מהמכות שקיבל (עמ'303-301).

לייבל, בנו של שיימע, עלה כאמור לארץ ישראל עוד בימי המנדט, ונקלט בקיבוץ רמת יוחנן, קיבוצו של מתתיהו שלם, שהעניק לנו את "פנה הגשם", "שיבולת בשדה", "הבו לנו יין" ועוד שירים מולחנים רבים. מתתיהו שלם מוזכר בספר כמדריך עליית הנוער בקיבוץ, ולייבל (שבינתיים קראו לו ליאון, ואחר כך אריה) מעריץ אותו (עמ' 416, 428, 422, 457). ארץ ישראל והקיבוץ, למרות העבודה הקשה, מתוארים במכתביו אל אביו ואל שיינדל כגן עדן עלי אדמות.

בסוף הספר מופיעים שני נספחים: קורותיהם של לייבל ושל חברו דוב במחנות הריכוז, כאשר רק צירופי מקרים והרבה מזל גרמו לכך שהם הצליחו להינצל, כשאוקיאנוס של מוות ורצח מסביבם. שני נספחים אלה מזכירים לקורא לאילו תהומות של שפל ואכזריות יכולה האנושות להידרדר.

הרומן איננו חף ממעידות קלות, כגון תיאור שאיננו ממש אמין של ההווי בצבא הפולני, אליו גויס שיימע (253-249), או הדרך (הלא ברורה) בה הצליח שיימע להתעשר לאחר ששרד את מחנות הריכוז (עמ' 308 ואילך, 420, 441). אבל לעומת העלילה מפעימת הלב של הרומן, ובעיקר לאחר שנודע לקורא שמדובר באירועים שקרו בעלילוּת, ולא בדמיון, הרי שרק דקדקנים כמוני ייתנו תשומת לב לזוטות. הספר מרגש, לעיתים עד דמעות, מעורר מחשבה, וגורם לנו להודות עשר פעמים ביום על כך שנולדנו לדור הזה ואנחנו חיים במולדתנו.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

מירוץ הלפיד – מהֶגֶל להייגל

בין מדינה קטנה למעצמה גדולה –

ערכים ואינטרסים

פילוסופיה ופוליטיקה בשלטון

באחת משיחות-הנפש של הח"מ עם בן גוריון, בעשור האחרון לחייו, שאלתי אותו על-שום מה לא הסתפק בשפינוזה כפילוסוף-מדריך, והלך והוסיף עליו את אפלטון. [הבהרה: ידעתי, שהעיון בשפינוזה הוביל את דוד גרין – לימים דוד בן גוריון – בשנת 1896,בגיל 10, לדבוק בחזונו של הרצל ולהקדיש את חייו להגשמת הציונות – לאחר שקרא בספר שקיבל מסבו הנערץ צבי-אריה גרין, שהיה היבראיסט ושפינוזיסט, "מאמר תיאולוגי מדיני", שפירסם שפינוזה בעילום-שם בשנת 1670, ומצא בפרק השלישי תחזית בדבר הקמת המדינה היהודית במולדת ההיסטורית בתקופה המודרנית – מדינה שתקום, לדעת שפינוזה, על-ידי ניצול האפשרויות שתיווצרנה כתוצאה מיחסי המעצמות הגדולות ומשינויים בזירה הבינלאומית.

ראיינתי את ב.ג. בשדה-בוקר ליום הולדתו ה-80 ושאלתיו מי הוא הפילוסוף הגדול, לדעתו, והוא השיב לי בשלוש מלים: "שפינוזה – היה ונשאר." לפיכך מצאתי הצדקה לשאלתי, מדוע ראה צורך להוסיף את אפלטון.

תשובתו היתה, שלאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ראה סכנה של מלחמת עולם שנייה והשמדת יהודי אירופה – ראה מאמרו הגדול [תרתי-משמע] מ-10.1.1934 ב"דבר" – "סכנת ההיטלריזם ואימת המלחמה", ומכתביו [באותו עניין] מ-5.1.1934 למנהיגי יהדות אירופה וארה''ב, הברון רוטשילד והשופט ברנדייס, ועוד – ורק מדינה יהודית תוכל למנוע זאת, או לפחות לקלוט מיליוני פליטים יהודיים ללא מגבלות מנדטוריות בריטיות.

ב.ג. גם ציין במפורש את מועד פרוץ המלחמה – 1939 – וכאשר ניסה לשכנע את חבריו לתמוך בתוכנית פיל להקמה מיידית של מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל – השיב לשאלתה של המתנגדת לחלוקה גולדה מאירסון/מאיר: "לפני שתצטרכי להשיב, כדברייך, לִבְנֵךְ באיזו רשות ויתרנו על הערים הערביות שכם, בית-לחם וחברון – תצטרכי להשיב למיליוני יהודים שיתדפקו על דלתותינו מדוע  סירבנו למדינה יהודית שתיתן להם מקלט בטרם שואה?"

אז התכונן ב.ג. ברצינות להקמה מיידית של מדינה, והתעניין בשאלה מי מגדולי הפילוסופים הקדיש מיטב הגותו להקמת מדינה – ונענה: אפלטון, בספריו הפוליטיים העיקריים: "המדינה" [פוליתיאה] שכתב בגיל 40, "המדינאי" [פוליטיקוס] שכתב בגיל 55 וְ''החוקים'' [נוֹמוֹס] שכתב בגיל +80 – לפיכך, למען הגשמה אקטואלית של החזון של הרצל, ומתן מענה מיידי לסכנת השואה, הלך אצל ספרי אפלטון ללמוד – הקמת מדינה – כיצד?

למפקפקים ולתמהים על כך, שבן גוריון חזה ב-1934מלחמת עולם שנייה ושואה "תוך חמש שנים" וכי מדינה יהודית עשויה להושיע את בני-עמנו – אביא קטע מעדותו של ב.ג. בפני ועדת החקירה של האו"ם לענייני א"י [1947]:

"אני מבקש מכם, רבותיי, לשער בנפשכם רגע אחד, שלפני פרוץ המלחמה האחרונה היו נמצאים שניים או שלושה מיליון יהודים במדינה יהודית בארץ-ישראל; כסבורים אתם שהשואה שבאה על עמנו באירופה – היתה מתחוללת? היטלר דיכא ושיעבד את כל העמים שכבש – ההולנדים, הצ'כים, היוגוסלבים ואחרים – אבל הוא ייחד רק עם אחד להשמדה גמורה – העם היהודי. באשר עם זה היה הפקר: ללא ארץ משלו, ללא ממשלה משלו, ללא מדינה משלו, שהיה בכוחן להגן, להתערב, להציל ולהילחם."

בספרה "תוכנית המיליון" מביאה ההיסטוריונית דבורה הכהן עדויות ומסמכים בדבר תביעתו של בן גוריון בתחילת מלחמת העולם השנייה להעלות לארץ מיד מיליון יהודי-אירופה – אפילו בניגוד לבריטים, ותוך שימוש בנשק נגדם, אם יהיה צורך, ואף כיבוש נמל חיפה על-ידי ה"הגנה" לכניסת המוני יהודים מיד – אולם הרוב בישיבות-החירום שכינס ב.ג. דחה את כל דרישותיו, וחשש שהוא פסימי מדי לגבי גורל היהודים...

  לפיכך פנה בן גוריון ללמוד מאפלטון כיצד להקים מדינה. בכתבי אפלטון מצא המלצה, שהשליטים יהיו פילוסופים, כלומר – כפי שהסביר אפלטון – אישים שניחנו במבט יסודי ומקיף על הקיום, הערכים והאינטרסים של המדינה כולה, ולא רק של סקטור אחד בתוכה; יש להשתית את כלי-הביצוע על פי שני עקרונות מנחים: צדק חברתי [שיוויון] וביטחון צבאי [מעמד ''השומרים'']. האם יקבל העם על עצמו, בהצבעה דמוקרטית, שני עקרונות אלה?

לתלמידו שפקפק בכך השיב אפלטון: "אל-נא תקטרג על הרבים עד כדי כך. אם תדבר על ליבם בנחת רוח ובלא התנצחות, הם ישנו דעתם..."

מצוייד ב"תמיכתם" הרוחנית של שני הפילוסופים הגדולים – יצא ב.ג. לדרכו הפוליטית הארוכה והקשה לשכנע את הרוב במפלגתו ובתנועה הציונית למהר ולהקים מדינה בטרם פורענות. דרכו זו היתה זרועה בוויכוחים קשים עם טובי חבריו, שדחו את הסכמתו לחלוקת א"י תמורת הקמת מדינה מיד [ראשי המתנגדים היו ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, מנחם אוסישקין, ישראל רוקח, הרבנים הראשיים ותנועת ז'בוטינסקי] ורק אחרי 14 שנים [מ-1934 ועד 1948] השיג רוב דחוק להכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948...  

לאן ירוץ הלפיד?

"מירוץ הלפיד" הוא, בציונות המודרנית, אחד מהסמלים של הציונות המודרנית, שהולידה את מדינת-היהודים המחודשת, והוא מאפיין את התוכן הציוני שהענקנו לחגי-ישראל המסורתיים – חנוכה, פסח, ל"ג בעומר – במולדת: מגן הילדים העברי הראשון – ושירי לוין קיפניס לילדי-הגן – הנחלנו במערכות החינוך שחידשנו את הפירוש הלאומי, המודרני, בן-ימינו לציונות וליהדות בימים ההם ובזמן הזה.

אינטרס הקיום של מדינתנו מחייב ברית הדוקה, ביטחונית, בין המדינה היהודית הקטנה [שהיא מעצמה אזורית] לבין המעצמה העולמית ארצות-הברית, שנאלצת להפחית את נוכחותה הצבאית הישירה באזור, אולם זקוקה ל"נושאת-מטוסים-יבשתית" ידידותית במזרח התיכון.

משה הס, הרצל, הגל ו...הייגל

זמן ניכר לאחר שכתב את ספרו "מדינת היהודים", התפנה הרצל לקרוא   בספרו של משה הֶס "רומי וירושלים" – והביע דעתו, שאילו קרא את הֶס לפני-כן – היה חוסך לעצמו את כתיבת ספרו שלו עצמו, ורק מדפיס מחדש את ספרו הציוני של משה הֶס. [הערה: מזלנו הטוב גרם לכך, שהרצל לא קרא את הֶס ולא נמנע מכתיבת ספרו שלו עצמו: משה הֶס כתב ב-1862 ספר כבד-הגות, מושפע מהפילוסופיה של  הֶגֶל [1831-1770] המנוסחת בלשון ארכאית, מרוכזת, קשה להבנה. הֶס ינק מתפיסתו של הֶגֶל את ההכרה, שהמדינה הלאומית חיונית לקיום האומה, ושהצדק, השיוויון האזרחי והמשטר הדמוקרטי-פרלמנטרי – כמו גם ההכרה בלאומיותו ובזכויותיו של העם היהודי – הם תנאי הכרחי למדינה בת-ימינו.

הדברים ה"ישנים" הללו של הציונות הקלאסית ושל הפילוסופיה הפוליטית המודרנית מחייבים את מנהיגי-האומה בנאמנות לצרכי-הביטחון ובגישה ריאליסטית לזירה הבינלאומית – כשם שמזכיר-המדינה האמריקני החדש ב"סטייט דפרטמנט" – הייגל – בוודאי יאמץ לעצמו בהיכנסו לתפקיד. שיתוף-האינטרסים הישראלי-אמריקני בוודאי יהיה הלפיד המאיר לממשלת-ישראל המתחדשת.

גם הערכים של צדק חברתי, שהעלו את "יש עתיד" להיות נושאת הלפיד המאיר את חשכת בעיותינו הקיומיות – יאירו, יש לקוות, את דרכה של ההנהגה המדינית בישראל.

* * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל

העמותה לחקר ושימור מורשתו של ד"ר זאב וולפגנג פון-וייזל

מתכבדים להזמינכם לערב עיון:

פוליטיקה ודת במאבק על ירושלים

מורשתו של ד"ר זאב פון-ויזל

יום חמישי, י"ח אדר תשע"ג, 28.2.2013

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

התוכנית:

התכנסות – 18.00

מושב ראשון – 18.15

יוסי אחימאיר: פתיחה והנחיה

ניבה פון-ויזל: סבי זאב פון-ויזל ויריית הפתיחה במאבק על הכותל

פרופ' אריה נאור: ז'בוטינסקי וירושלים

ד"ר אבי בקר: המופתי ומהומות הכותל

מושב שני – 19.30

דו-שיח – שני עמים, שתי נקודות מבט:

ח"כ לשעבר תאופיק חטיב, ג'לג'וליה

ד"ר מרדכי קידר, אוניברסיטת בר אילן

דמי השתתפות – 25 ש"ח

כיבוד קל

לפרטים ולהזמנת מקומות: מזכירות המכון, סוניה, טל' 03-5287320, שלוחה 4

* * *

יוסף אתר

אהוד, הייתכן שאנו תאומים או שמא

אתה עוקב ומצלם את הנעשה בביתי!!

שלום למר בן עזר,

קראתי בעיון את הגיגיך בקשר לדרישותיה הבלתי סבירות בעליל של אשת חיקך: "היה לנו חבר שהתגרש מאשתו כי היא 'הפריעה לחיי האהבה שלו!' – גם המסתורית מפריעה לחיי האהבה שלנו. למשל, אנחנו אוהבים להשאיר פירורים על השולחן במטבח והיא מכריחה אותנו לנקות. אנחנו אוהבים להשאיר צלחות בכיור והיא מכריחה אותנו להכניס אותן למדיח. אנחנו אוהבים להפליץ והיא מכריחה אותנו להתאפק. אנחנו אוהבים לא לענות לטלפונים. אנחנו אוהבים לשבת מול המחשב ולא להתעניין בשום דבר אחר בבית. אנחנו אוהבים לא לנסוע למקומות רחוקים כי כמו שדודתנו רחלה היתה אומרת – 'ארון ישן לא מזיזים!'" [גיליון 812].

ותמיהה עלתה במוחי כלום ייתכן שאנו תאומים כפולים – דהיינו אני תאומך ואשתך תאומתה של אשתי, כי אחרת איך ניתן להסביר את זהות הרגשות ביני לבינך?

או שמא, רחמנא ליצלן, אתה שייך לכוחות הרשע המצלם ומתעד כל מה שקורה בביתי ומפרסם זאת כאילו זה קורה אצלכם?

אני מצפה לתשובה רצינית ומנומקת.

בברכת הסובלים והנאנקים,

יוסף אתר

גימלאי מאושר 

אהוד: ברצון הייתי עונה לך "תשובה רצינית ומנומקת", כי אני אוהב להשיב לנמענים – אבל המסתורית, שכפי שכבר הסברתי, מפריעה לחיי האהבה שלי – והטילה וטו גם על אהבתי זו.

* * *

שרית שץ ממליצה על סרטים ב"יוטיוב"

שלום לך אהוד יקר.

ראשית, ברצוני להודות לך על "חדשות בן עזר". אני קוראת  את התכנים בעיון רב. מסכימה עם מרביתם, פחות מסכימה עם חלקם, אך אין ספק שהעיתון המקוון של הסופר הנידח הוא משב רוח מרענן של כתבות המחוברות למציאות, עגומה ככל שתהיה, והן בדרך כלל אינן סובלות מנגיעות קשות של הזיות, כאילו כותביהם אוכלים מלוא פיהם פטריות הזיה על בסיס קבוע.

משמח אותי מאוד שאתה מפנה בעיתונך לסרטים אותם אני מתרגמת ומעלה ליו טיוב. אני תירגמתי את הסרט שבו מדברת נוני דרוויש (אישה מופלאה) על האיסלם.

תרגום הסרטים והעלאתם ליו טיוב הנו המעט שאני, כאדם פרטי, יכולה לעשות, כדי לפעול ככל יכולתי בתחום "השכלת מבוגרים", שכן  אין לי כלל ספק שמעבר לדעות פוליטיות כאלה ואחרות, הציבור הישראלי סובל מבורות עמוקה ומחפירה בכל מה שנוגע להיסטוריה של מדינת ישראל, במה שנוגע לאיסלם ולאידאולוגיה האיסלמיסטית ובמה שנוגע למקורות הסכסוך הערבי-ישראלי.

ברצוני להפנות את תשומת לבך לסרט חשוב ביותר אותו תרגמתי והעליתי ליו טיוב. הסרט נעשה על ידי הטלוויזיה הגרמנית והוא עוסק בקשר ההדוק שבין המופתי  הגדול של ירושלים לבין השלטון הנאצי ובקווים המשותפים שבין האידאולוגיה הנאצית לאידאולוגיה האיסלמיסטית. סרט זה הוא בבחינת אמירה נוקבת של פקיחת עיניים למי שאיננו מצוי בתולדות הסכסוך בינינו לבין הערבים.

הסרט נקרא "הטורבן וצלב הקרס – האיסלם והאידאולוגיה הנאצית", ולהלן הקישור:

http://www.youtube.com/watch?v=3b0wEuKVU6E

סרט נוסף עליו הייתי ממליצה מביא ראיון עם המחזאי והתסריטאי דיוויד מאמט, המציג את השמאל היהודי בארצות הברית במלוא מערומיו, והוא גם מציג מגמה, אותה אנו רואים יותר ויותר – של התפכחות בקרב חלק מאנשי השמאל בעולם המערבי.

http://www.youtube.com/watch?v=ck8oFrjH6nc

וסרט אחרון אותו כדאי מאוד לשתף, מביא ראיון עם גלוריה גרינפילד, במאית הסרט "חשיפת היהודופוביה", סרט חשוב ביותר על תופעת האנטישמיות ההולכת וגוברת היום בעולם המערבי, וזאת בחלקו בשל עליית כוחם של האיסלם ושל ארגונים איסלמיים, במיוחד בארצות הברית.

http://www.youtube.com/watch?v=j3ucLoIBa-Y

אלפי תודות על עיתונך המקוון ועל פועלך.

הוא חשוב ביותר.

בברכה ותודה

שרית שץ

* * *

אורי הייטנר

יומן בחירות 2013 (ל"ב)

מחנה המרכז

במאמר שהתפרסם ערב שבת ב"מעריב" ו"מקור ראשון", הציג אורי אליצור תובנה מעניינת, לפיה אקסיומת "גוש מרכז שמאל" מול גוש הימין היתה פיקציה, ולאמיתו של דבר, קיים "גוש מרכז ימין" הניצב מול גוש השמאל. האם הוא צודק?

דומני שאליצור הרחיק לכת בתיאוריה שלו על "גוש מרכז ימין", אך הוא צודק בביקורתו על אקסיומת "גוש מרכז שמאל". אכן, הייתה זו פיקציה.

אני מאמין שיש מרכז בישראל. איני חסיד של החלוקה לגושים; אני מאמין במערך פוליטי ואידיאולוגי הרבה יותר מורכב, עם חלוקות שונות בסוגיות שונות ובמצבים שונים. אבל אם מתעקשים לחלק את הציבור לגושים, הרי שבפירוש יש גוש מרכז.

יוסי שריד נוהג לומר שהמרכז הוא המקום הנמוך ביותר בעולם, נמוך מים המלח, שאליו מתנקזים מתוך עצלות מִי שאינם מתאמצים לגבש השקפת עולם. בכלל, כפי שיש אצלנו נטייה לזלזל בציבור המסורתי ולדרוש מהאנשים להגדיר עצמם כחילונים או דתיים, כך יש אצלנו נטייה לזלזל בציבור המרכזי.

אבל הציבור הזה הוא ציבור איכותי, חושב ומבין שהחיים מורכבים יותר מהפתרונות הפשטניים של הקצוות. הציבור הזה סולד מן הקיצוניות, מן הקרע בעם ומחפש את הגשר בין הגושים. הבעייה היא שאין למרכז ביטוי פוליטי אידיאולוגי רציני, שיציב חלופה אמיתית לגושים המוכרים. במקום זאת, מוצעות לציבור הזה מפלגות אווירה נוסח ד"ש ומפלגת המרכז, מפלגות טרנד כמו הגמלאים או תרמית נוסח "קדימה" ו"התנועה" – "שמאל" מדיני קיצוני בתחפושת של מרכז. בלית ברירה, מי שאינם מזדהים עם אחד הגושים נותנים למפלגות הללו את קולן בתקווה שהפעם הן תַּצְדֶקְנָה את המנדט שקיבלו ובכל פעם מתאכזב מחדש. "הדרך השלישית" בשנות ה-90 היתה ניסיון אחר, לגבש במרכז אידיאולוגיה מוצקה, אולם הניסיון הזה נחל כישלון, למרבה הצער.

"יש עתיד" היא מפלגת אווירה מובהקת, שלא אמרה כלום בשום נושא, וניקזה אליה את הצורך והרצון במרכז פוליטי ואידיאולוגי. אם תישאר "יש עתיד" במקום הזה, היא תתנדף כקודמותיה. האתגר של יאיר לפיד וחבריו, הוא לעצב חלופה מרכזית אידיאולוגית אמתית, שתהפוך את "יש עתיד" לגורם מרכזי, משפיע ויציב בפוליטיקה הישראלית לאורך זמן.

אופוזיציה פטריוטית

באחד באפריל 1959 בשעה 21:00, הופסקו לפתע שידורי הרדיו, וצה"ל שידר סיסמאות גיוס של יחידות המילואים. השידור, ללא כל ידיעה מוקדמת על כוננות, גרם לבהלה בציבור הישראלי ולגיוס חירום במדינות ערב ומתיחות חמורה בגבולות, שעלולה הייתה להתדרדר למלחמה.

לאחר זמן קצר נמסר שמדובר בתרגיל. האירוע זכה לכינוי "ליל הברווזים", כִּשְׁמָה של אחת מסיסמאות היחידות: "ברווזי מים".

האירוע עורר טלטלה בצמרת צה"ל ובמערכת הפוליטית. סיעות האופוזיציה ובהן תנועת החירות הגישו הצעות אי אמון בממשלה.

אולם בעיצומו של האירוע, עלה ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החירות מנחם בגין לדוכן הנואמים, והצהיר שאמנם אין לו מושג על המתרחש, אולם "אם צבאנו נקרא לפעולה – נעמוד כולנו, ללא יוצא מן הכלל, מאחוריו, כפי שתמיד עמדנו."

במבט בן ימינו, הופעתו של בגין נראית נלעגת. מה זאת ההתייצבות האוטומטית, בלי לבדוק, בלי לבחון, בחינת "נעשה ונשמע"? אחרי מחדל מלחמת יום הכיפורים, החברה הישראלית התבגרה, ואינה מתייצבת דום לכל פיפס של הצבא.

אבל יש צד חיובי בתמימות הזאת – בכך שברגע שנראה כשעת מבחן, אולי כמלחמה קרובה, האופוזיציה מתייצבת מאחורי צה"ל, כיוון שגם אם היא אופוזיציה לממשלה, אין היא אופוזיציה למדינה.

אין מקום להתייצבות אוטומטית כמו של בגין, יש מקום לגישה ביקורתית יותר, מטילה ספק. הבעיה היא שלעתים דומה שהרחקנו לכת יתר על המידה, לאופוזיציה אוטומטית גם כאשר יש מקום לאחדות לאומית, לעמידה איתנה של כל החברה הישראלית, מול איומים ביטחוניים משמעותיים.

יש לציין, שב"עמוד ענן" נהגה האופוזיציה באחריות. זולת מר"צ, שעם כל הכבוד להכפלת מושביה בכנסת, מדובר במפלגת נישה קיצונית וקיקיונית, כל הגורמים האחראיים התייצבו לצד מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל, מול מתקפות הטילים על אזרחי ישראל. כך נהג ראש האופוזיציה שאול מופז וכמוהו ראשי המפלגות הציוניות שלי יחימוביץ', יאיר לפיד וציפי לבני. תגובתה של מר"צ הייתה פאבלובית, כמי שמחויבת למלא את תפקידה באופן אוטומטי, בלי לחשוב. אבל זולתה, האופוזיציה הפגינה אחריות לאומית.

מן הראוי שכך תנהג האופוזיציה לנוכח האתגרים הביטחוניים הצפויים לממשלה החדשה. בין מפלגת העבודה לליכוד פעורה תהום בנושאים החברתיים הכלכליים. בין שתי המפלגות –מחלוקת קשה בסוגייה המדינית (אף שאין זו מחלוקת אקוטית בשנים הקרובות). המחלוקות הללו הנן אידיאולוגיות. אולם אין מקום לכל מחלוקת אידיאולוגית בנוגע לצורך להגן על מדינת ישראל ושלום אזרחיה ולזכות ההגנה העצמית של ישראל.

אין מחלוקת אידיאולוגית בסוגייה האיראנית. כל הגורמים האחראיים בישראל מבינים שאין להשלים עם התגרענותה של איראן. כל הגורמים האחראיים בישראל מסכימים שפתרון צבאי הוא האופציה האחרונה ויש למצות את אופציית הסנקציות הכלכליות על איראן. כל הגורמים האחראיים מבינים שבלי לחץ ישראלי מאסיבי העולם לא יפעיל סנקציות כאלו. הכול מבינים שלחץ כזה יכול להיות אפקטיבי רק ביצירת הבנה עולמית שישראל רצינית בכוונתה לתקוף, אם זו תישאר האופציה האחרונה. והכל חייבים להסכים, שאם זו תהיה האופציה האחרונה, אסור לישראל לא להפעיל אותה.

מחלוקת בשאלה – האם ומתי יגיע רגע האין ברירה, אינה נושא לדיון פומבי, אלא לדיון מקצועי, חשאי. ישראל היא דמוקרטיה, וברור שמי שיקבל את ההחלטה הוא הדרג המדיני.

מן הראוי שהאופוזיציה האחראית – מפלגת העבודה ו"התנועה" (אם תהיה באופוזיציה) תתמוך בממשלה במאבק נגד הגרעין האיראני. מן הראוי שהאופוזיציה האחראית תתמוך בממשלה בפעולה למניעת זליגת נשק אסטרטגי ובפרט נשק השמדה המונית מצבא סוריה לגורמי טרור אסלאמי. מן הראוי שהאופוזיציה תתמוך בפעולה נגד טרור הטילים, אם יתחדש.

יש מקום לאופוזיציה לוחמת, אך בנושאים הללו על האופוזיציה להיות פטריוטית ואחראית. מן האופוזיציה נדרשת מידת האחריות, אך גם הממשלה נושאת באחריות.

על ראש הממשלה לקבוע מנגנון לשיתוף והתייעצות עם ראשי האופוזיציה בסוגיות הביטחוניות. עליו להבין, שהתייצבות האופוזיציה לצד הממשלה וצה"ל הוא אינטרס ביטחוני, מדיני וחברתי ממדרגה ראשונה, והוא כראש הממשלה נושא באחריות לעשות כל שביכולתו כדי ליצור את האחדות הזו.

ההמלצה הראויה

יש לברך את מפלגת העבודה, "התנועה" ומר"צ על שנמנעו מהמלצה לנשיא להטיל על מי מראשיהן להרכיב את הממשלה. אולם היה עליהן ללכת צעד נוסף – להמליץ לנשיא להטיל את התפקיד על נתניהו. היה עליהן לומר, שהן מתנגדות לדרכו של נתניהו ולכן תמלאנה את שליחותן הציבורי באופוזיציה, אולם על הנשיא לכבד את החלטת העם שהעניק לנתניהו את המנדט להיות ראש הממשלה.

חנין'ז

הסכמתי מאוד עם מאמרו של אלי ניסן [גיליון 812], בתגובה לדבריו של משה נגבי אודות התבטאותו של יאיר לפיד נגד גוש פוליטי עם הזועבי'ז. אולם בעיניי, הבעייה אינה רק הפרשנות שהציג נגבי, ואי מתן ביטוי לגישה אחרת, אלא עצם העובדה שסוגייה זו נידונה בתכנית משפטית וקיבלה פרשנות משפטית. זוהי סוגיה פוליטית לחלוטין, שמקומה בתוכנית משפטית זהה למקומה במדור ספורט.

על מה מדובר? על שותפות בקואליציה. אין המדובר בזכות להתמודד לכנסת, שהינה מזכויות האזרח, אלא בהרכבת קואליציה, שהינה ביטוי להסכמות פוליטיות ולאחריות משותפת.

אלו הסכמות פוליטיות יכולות להיות עם מפלגות אנטי ציוניות, השוללות את זכות קיומה של מדינה יהודית, שבכל עימות בינינו לבין אויבינו הן אוטומטית בעד האויב? במבצע "עמוד ענן" מר"צ התנגדה למבצע, אבל מרצ היא בצד שלנו – המחלוקת עימה היא מה טוב לישראל. המפלגות האנטי ישראליות תומכות בצד של משגרי הטילים לעבר ישראל. כך בעימות זה, וכך בכל עימות אחר, בעבר ובהווה. האם אנו יכולים לתאר לעצמנו את אחמד טיבי, עוזרו ויועצו של רב המרצחים ערפאת, שותף לקבלת החלטות בנוגע לענייני "על פי מקורות זרים"? הרי עצם המחשבה על כך מעוותת.

הצגת דבריו של לפיד כ"גזענות" היא צביעות מתחסדת. יש בעיית גזענות בישראל, כפי שראינו בקרב חלק מאוהדי בית"ר ירושלים רק לאחרונה. יש להיאבק בגזענות הזאת. אולם כדי להילחם ברע, יש להבחין בין טוב ורע. אי אפשר להילחם בגזענות, כאשר מציגים כ"גזענות" דברים שאין בינם לבין גזענות ולא כלום. אין דבר המשרת את הגזענות האמתית הקיימת בתוכנו, מאשר שיתוף פעולה עם קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל, המציג את ישראל כמדינת אפרטהייד ואת הציונות כגזענות.

אז לפיד אמר זועבי'ז. זה נשמע כמו אוי אוי אוי... מה, אנחנו לא מדברים על הפייגלינים? רבין לא דיבר על הפוגלים? הרי זה ביטוי מקובל שאין עימו כל בעייה. ההתנפלות על לפיד בשל דבריו, פשוט דוחה.

הבעייה אינה קשורה כלל לערבים, אלא לעמדות פוליטיות אנטי ישראליות. אני לא הייתי מגדיר את התופעה כזועבי'ז אלא כחנין'ז. הרי דב חנין אינו יכול להיות בקואליציה ישראלית, בדיוק כמו חנין זועבי. אני, אגב, מעדיף את זועבי חנין על חנין דב. היא ערבייה, ובסכסוך הלאומי בין העם שלה לבין המדינה שלה – איני מצפה שתעדיף את הזהות האזרחית שלה על פני הזהות הלאומית שלה. לעומת זאת, אני בז לדב חנין שמואס בזהות הלאומית שלו, ותומך באויבי מדינת הלאום שלו.

בבחירות האחרונה התמודדה רשימת אלאמל לתג'יע, "התקווה לשינוי". זוהי רשימה של אינטלקטואלים ערבים, הנאבקת למען השתלבות אמיתית של ערביי ישראל בחברה הישראלית, כולל שירות אזרחי של הערבים. היא יוצאת נגד המפלגות הערביות שמעמידות את הסוגיות המדיניות בראש במקום לקדם את ענייני הציבור הערבי בישראל. עמדתם המדינית, היא תמיכה במו"מ עם הפלשתינאים והקמת שתי מדינות בגבול שיוסכם במו"מ. ראשיה הודיעו שישאפו להצטרף לכל קואליציה, כדי לסייע לקידום המגזר הערבי.

אילו המפלגה הזו נבחרה לכנסת, היא היתה מועמדת ראויה להצטרף לממשלה ואין לי ספק שהיא היתה שותפה רצויה. לעומת זאת, מפלגה שכולם דב חנינים, יהודים, לא היתה ראויה להיות שותפה באף קואליציה ציונית.

* * *

אלי מייזליש

ישראל אינה בת השוואה

מאז הוקמה המדינה נאנחים אזרחיה: "אבל בחו"ל יותר זול..." – כך היה וכך גם היום. השיח היומי בין המועמדים לירידה לניו-יורק היה מחיר מכונית כמו שברולט פשוט, שבשנות ה-60 מחירה היה 3,000 דולר שהיה שווה-ערך לחצי שנת עבודה שם, בו בזמן שעבור סתם פיאט קטנטנה בארץ, היתה שוות ערך לשנת עבודה. וכך אפילו מחירה של אותה פחית נס-קפה קטנה של 'עלית' של 50 גר' – חצי מחיר. זה היה נכון אז ונכון גם היום.

אבל! – האם זה הגון להשוות מחירים במדינה המוציאה לביטחון יותר מכל מדינה אחרת בעולם? הרי למשל בולגריה, מדינה קטנה יחסית באירופה, שמיספר אזרחיה כיום כמו של ישראל, למרות ששטחה הוא פי 5, תקציב הביטחון שלה הוא רק 1.2 מיליארד דולר, בו בזמן מוציאה ישראל על ביטחון פי עשרה: 10 מיליארד דולר. עכשיו: לו ישראל, כמו בולגריה, הייתה מוציאה רק 1.2 מיליארד על ביטחון, הרי אותם 9 מיליארד היו משנים מקצה לקצה את מצבה – ואיש לא היה יכול לטעון: "אבל באמריקה..."  

ועוד, איש אינו "אשם" בכך שאנו חיים רחוק יותר ממרכזי התרבות והנוף באירופה – מכל מדינה אחרת שם. והרי אין ישראלי אחד שלא בוחן כל יום את מודעות הדיל: 4 ימים ברומא –400 דולר. כי צריך לטוס. מרחק הטיסה בין סופיה לרומא 900 ק"מ – שעת טיסה אחת, או בין ברלין לפריז. אבל בין רומא לנתב"ג פי שלושה. ולכן, שום דבר אינו בר השוואה; אנו ניסע רחוק יותר ונשלם יותר.

יש לי ידיד בברוקלין, וביקרתי אותו חמש פעמים, ובכל פעם אני מזמין אותו לביתי, אבל הוא מתגונן: "אין לי מספיק כסף לכרטיס," ויש לו שם חנות רהיטים גדולה. כי "לא שווה" לו להוציא 900 או 1,000 דולר לכרטיס [אפילו שהאירוח בארץ הוא על חשבוני]. והוא לא לבד.

אבל אנו דורשים מעצמנו "מעבר לפופיק": "אז מה אם כרטיס לניו-יורק עולה אלף דולר?" אם "רוצים" לנסוע, והישראלים מאוד-מאוד אוהבים לנסוע. אין חור בעולם שלא תשמע באישון ליל זוג מדבר עברית במסדרון חשוך של בית מלון נידח  – למשל, בערבות ארגנטינה.

ההרגלים המובנים מאליהם של הישראלי לשאוף לרכוש, לקנות, לטוס או לנסוע אל המקום הכי מבודד בעולם, יכול להוציא מדעתו כל בן-תמותה המורגל לחיות בהתאם לכוח הקנייה הריאלי שלו, ולא כי יש לו "עיניים גדולות", וכמו ילד קטן: "אבל אני רוצה..."

הנה שיח הבלים בין כמה בני זוג ששוהים ברודוס בדיל: "בווארשה קניתי מה זה נקניק, נקניק פולני אמיתי, קילו. וכמה שילמתי? נו? שמונה שקלים."

וכך כל זוג מספר את ה"מציעס" שהצליח לקנות. "פיסטוק חלבי בגרושים..." או "מפת שולחן גדולה מטר וחצי על שני מטר וחצי, רקומה עבודת יד, נו? כמה? עשרה דולר – מאמינים?" – וככה כל הלילה.

וקמים בבוקר בחולון או בפתח-תקווה, ורואים את הכותרת בעיתון: "שלי יחימוביץ': נתניהו שודד את הקופה הציבורית..." – האם יחימוביץ רוצה לדאוג לכך שהזוג שקנה נקניק פולני בשמונה שקלים ישלם על הנקניק הזה גם בארץ שמונה שקלים?

האומנם נתב"ג ריק מנוסעים? האומנם הצימרים בגליל העולים 500 או 600 ש"ח ללילה ריקים? האומנם החנויות לצעצועים לא מלאות באימהות ובסבתות עם ארנק תפוח בכרטיסי אשראי? לא? ומי ממלא את בתי הקפה? אורחים מסכנים שאין להם 50 או 60 ש"ח רק לעוגה וקפה? מהיכן יש להם כסף להשאיר גם טיפ? היכן יש עוד ארץ אחת בעולם שבשבת בבוקר ממלאים מאות אלפי מטיילים צידנית בכל-טוב ונוסעים לראות כלנית אדומה או ואדי מוזנח שהחל לפתע לזרום? אין בעולם כולו מדינה כזו ואין בעולם אזרחים כאלה, שבליל שבת, באמצע הקידוש, טלפון "צו-8" ותוך שניות עם הקיטבג לצאלים. אין.

ישראל אינה בת השוואה בשום פרמטר לשום מדינה, לשום עם, לשום חברה ולו הנאורה או התרבותית שבעולם. מדינה שכמעט 20 שנה מחרחר מזוקן אחד מטהרן איומים שאו-טו-טו הוא ימחק אותנו. מדינה שהצליחה במו ידיה להרים את פרוייקט ה"חץ" ה"מרכבה" ו"כיפת ברזל" – שעלו מיליארדים בהשקעה חד-סטרית לתוך מצבורי ברזל ופלדה, שבִיבֵי סיליקון והרבה הרבה שכל יהודי!          

ישראל אינה בת השוואה לאף מדינה שהוקמה לפני אלף שנים כמו אנגליה, או "רק" חמש מאות כמו ספרד אחרי הרקונקיסטה שלה מקטלוניה בצפון ועד גרנדה בדרום, במשך שלוש מאות שנה של לוחמה עם האיסלאם עד סילוקו לנצח.

ישראל הציונית מוקפת אוייב איסלאמי וערבי מזה מאה שנים, ועוד לא תם המאבק על זכותנו להיות עם שחי בארצו. עדיין. ועד שלא נשב לבטח בארצנו, אסור לאיש "לקטר" ולהשוות כאן מחירים של פחית נס-קפה או שברולט.

* * *

אלוני זמורה

קריאה להקמת ממשלת מרכז

בבוקר שלאחר הבחירות הקודמות, פרסמתי בעיתונות ובאינטרנט, בקשה לאהוד ברק ולציפי לבני להצטרף לממשלת אחדות בראשותו של בנימין נתניהו, וליצור ממשלה בעלת רוב מוצק, ללא הסחטנות של המפלגות הדתיות. הגברת לבני לא שעתה לבקשה, מפלגת קדימה נמקה באופוזיציה והצטמקה עד להתרסקותה הסופית. נוצרה ממשלה מנופחת, שרים ללא תיקים וללא הישגים משמעותיים.

אני קורא הפעם ליאיר לפיד, לציפי לבני, לשלי יחימוביץ' – להתעלות על עצמם, מעבר לשיקולים של אגו, להצטרף לממשלת מרכז בראשותו של נתניהו, שיהוו יחד רוב מוצק, ללא המפלגות הדתיות.

פוליטיקאי נבון לא מחשק את עצמו. במצב החדש שנוצר, ביטול החישוק, יתקבל על ידי הציבור באהדה. אם שלי יחימוביץ' ומפלגתה יישארו באופוזיציה, סופה של מפלגת העבודה יהיה כשל מפלגת קדימה. וכבר היום יש סימנים ראשונים...

הנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו. כל קומבינה אחרת, לא תצלח. זוהי הזדמנות אחרונה לשמור על שפיות פוליטית ומדיניות שתוביל לדרך כלכלית וחברתית מאוזנת, יחד עם פתיחות מחודשת לתהליך של שלום. כל מפלגה בקואליציה כזאת, שתוקם, תצטרך להתפשר עם חלק מעקרונותיה לטובת קיום ממשל תקין.

אני קורא לראש הממשלה המיועד ולראשי המפלגות להתאחד! אחרת תקום ממשלה שתנציח את המשך הסחטנות ואי השוויון בין חלקי האוכלוסייה, ותמשוך אותה לידי הימין הקיצוני.

אלוני זמורה

חיפה, הכותב הוא יו"ר ארגון המפקחים הארצי בהסתדרות המורים.

* * *

אילן שחורי

מי אתה אחמד ג'מאל פאשא?

לפני 96 שנה, בפברואר 1917,  התעוררו תושביה של יפו ושכונת נווה צדק, לקולות נפץ אדירים, תוצאה של מתקפת פגזים שהגיעה מספינות מלחמה אנגליות בקרבת החוף. ב-22 בפברואר לוו הפגזות קשות אלה גם במתקפת  מטוסים.

אירוע זה הוביל ככל הנראה את המפקד התורכי של חזית ארץ ישראל, מפקד הארמיה העות'מנית הרביעית, אחמד ג'מאל פאשא, להורות על  פינוי יהודי תל אביב ויפו מהאזור, פקודה שנחתמה ופורסמה ערב פסח ב-30 במרס. "הגירוש הגדול", של תושביה היהודיים של יפו ות"א, כעשרת אלפים איש, הותיר טראומה גדולה לשנים רבות. הוא התבצע, לאחר ששלוש שנים קודם לכן, ב-15 בדצמבר 1915, סמוך לראשית המלחמה, הורה ג'מאל פאשה לראשונה על גירוש יהודים מהאזור וציווה עליהם להתעתמן, כלומר להפוך לנתינים עות'מניים. עד היום קיימות במחקר חילוקי דעות האם גירוש זה היה על מנת להגן על תושביה היהודיים של יפו, או פשוט לנקום בהם ולפגוע בהתיישבותם שעה שהכוחות הבריטיים התקדמו לאזור.

בכל ספרי הזיכרונות של אותה תקופה, בעשרות מאמרים וספרים שנכתבו לאחר מכן, הוצג אחמד ג'מאל פאשא כצורר הגדול, שונא היהודים והציונות שפעל ללא הרף לחסל את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. אולם בשנים האחרונות, נערכו מחקרים לא מעטים ופורסמו מאמרים, שמאירים את ג'מאל פאשא באור קצת שונה, דווקא כמי שלעיתים סייע ליהודים ואף קידם אחדים מהם. פרופ' שמואל אביצור כתב על כך עוד בסוף שנות ה-70, פרופ' גדעון ביגר מסרב לכנות במאמריו את האירוע הדרמטי ביפו כ"גרוש". פרופ' דוד קושניר, המומחה לאימפריה העות'מנית, שפרסם את ספרו "מושל הייתי בירושלים" סבור שפעילותו של ג'מל פאשא לא היתה אנטי יהודית כמדיניות ברורה, אלא נבעה משיקולים עות'מניים לחלוטין בעת המלחמה, וגם פרופ גור אלרואי עוסק רבות במאמריו בתחום זה.

מי היה אם כך אחמד ג'מאל פאשא, אחד משלושת הקצינים שהשתלטו על תורכיה והאימפריה העות'מנית לאחר המהפכה של 1908 ושמו נחתם בהיסטוריה כמי שהביא בן היתר לשואת העם הארמני? האם מדובר היה בקצין חכם שידע לצד היד הקשה והפקודות האכזריות גם להעניק מחוות ליישוב היהודי? לבקר בתל-אביב, ביקור כפול בראשון לציון ואף להעניק מתנה למושבה המתפתחת את החולות המגיעים עד הים. קורותיו באזורנו מספרים כי לא פעם איים בגירוש והשמד אולם אחרי זמן קצר היה מבטל הצווים.  מעניין במיוחד צו רשמי שפרסם ב-1915 בו נאמר בן היתר: "נודע לי כי בימים אלה נפוצו שמועות משמועות שונות בין התושבים לאמור, כי אחינו היהודים העות'מניים הגרים בארץ פלשתינה, אינם ממלאים את חובותיהם הלאומיות... הנני פוקד בכל תוקף להכחיש את כל השמועות שנפוצו כלפי אחינו היהודים, אשר הוכיחו באופן ברור את רגשותיהם הפטריוטיים."

אפילו מאיר דיזנגוף סיפר בכמה הזדמנויות, גם בזיכרונותיו, כי בשלב מסוים הציע אחמד ג'מאל פאשא "אוטונומיה דתית ותרבותית" של היהודים בארץ ישראל, ואף הציע לעזור בהתיישבות יהודית. הוא העניק מעמד מיוחד לאהרון  אהרונסון כמומחה בתחום החקלאות ובספר שפורסם באחרונה ובו יומנו של הקונסול הספרדי מאותה תקופה, מציין זה שבכלל לג'מאל פאשה, היתה אישה יהודייה, כל זאת לצד איומיו הרבים בתליית יהודים, גירושים וחיסול ההתיישבות. הפכפכנות של שליט אכזר.

אחמד ג'מאל פאשא מסתבר, העריך את הכוחות המקצועיים וההשכלה של היהודים, כרופאים, מהנדסים ואגרונומים. הוא הסתייע בשירותיו של האגרונום אהרון אהרנסון (לאחר מכן איש ניל"י) במאבק נגד מכת הארבה. בענייני אספקת מזון הוא נועץ בד"ר ארתור רופין ובמומחים יהודים אחרים. את ארגון הנטיעות בנגב הטיל על צעירים מראשון לציון. מהנדס יהודי בשם גדליה וילבושביץ' מונה  להיות מהנדס ראשי במטהו ואף עמד מאחורי תכנון שדרות ג'מאל פאשא ביפו, כיום שדרות ירושלים. בזיכרונותיו כתב על ג'מאל פאשא  כי היו בו ( בג'מאל פאשא) "קווים מאירים ואנושיים בדמותו האפלה [---] בחיים היומיומיים מתגלית לעיתים דמות אדם עם לב אנושי בדמותו העריצה..."

פרופ' שמואל אביצור ז"ל, ניסה במאמר שפירסם בסוף שנות ה-60 בכתב העת "קשת"  להציג הסבר מעניין השופך אור  על התנהלותו של אחמד ג'מאל פאשא. פרופ' אביצור הביא במאמר  מסמכים שפרסמו הסובייטים לאחר המהפכה ומתוכם מסתבר כי אחמד ג'מאל פאשא ביקש בתחילת מלחמת העולם הראשונה, לבגוד בשני רעיו ששלטו עימו על תורכיה והאימפריה העות'מנית. הוא הציע לבעלות הברית שנלחמו נגד הגרמנים והתורכים לעבור למחנה שלהן, אם יאשרו אותו בתמורה, כשליט על חלקי האימפריה התורכית באסיה. אביצור טוען כי ניראה שהרוסים הסכימו להצעה ומה גם שהם היו מקבלים כתמורה את חלקי תורכיה שבאירופה, אך האנגלים והצרפתים התעלמו ממנה.

ככל הנראה, אחמד ג'מאל פאשא סבור היה שליהודים יש השפעה רבה בארצות האנגלים והצרפתים ולפיכך  החל אז להתקרב אל היישוב היהודי מתוך תקווה שהדבר  יסייע לו במו"מ עם בעלות הברית. משלא הצליח הרע שוב את דרכיו.

אחמד ג'מאל פאשא, נולד ב-1872, באי היווני לסבוס לאב ממוצא תורכי שהיה רופא צבאי. מכאן הדרך של בנו לאקדמיה צבאית היתה קצרה. בשנת 1893 קיבל אחמד ג'מאל את דרגת הסגן וב-1896, לאחר תקופה בבית הספר למלחמה, הוענקה לו דרגת סרן והוא הוצב במטה הכללי. בהמשך שירת במצודות קירקיליסה ואנדירנה. בשנת 1898 הוצב במקדוניה בדרגת  סרן ובשנת 1905 קודם לדרגת רב סרן. לאחר מכן הוא הפך למפקח של קו רכבת אוריינט סלוניקי. עמדה זו נתנה לו את ההזדמנות לארגן ולהקים בחלק האירופי של טורקיה את החטיבות המקומיות. בשנת 1907, הוא התמנה לסגל של ארמיה השלישית, שם הוא עבד עם מוסטפה כמאל ביי (אטאטורק).

במקדוניה יצר אחמד ג'מאל פאשה  קשרים עם מנהיגי התנועה המהפכנית והתקבל כחבר בוועד המנהל המרכזי של מפלגת ה"איחוד והקדמה", (İttihad ve Terakki Fırkası) שהיוותה זרם מרכזי במהפכת התורכים הצעירים. שלט יחד עם אנוור וטלעת פאשה, אשר היו מראשי השלטון באימפריה העותמאנית עד התמוטטותה. באביב 1909 שימש כמושל האזרחי של אוסקודר (Üsküdar) שליד איסטנבול. באוגוסט 1909 מונה למושל (Vali) של אדנה (Adana). באוגוסט 1911 הועבר לשמש כמושל בגדאד. בספטמבר 1912 מונה כמפקד דיוויזיות מילואים "קוניה" (Konya). בינואר 1913 מונה לתפקיד המושל הצבאי של איסטנבול. החל ממחצית דצמבר 1913 ועד לפברואר 1914 כיהן כשר לעבודות ציבוריות.  מונה לתפקיד שר הימייה.  ב-2 באוגוסט 1914 מונה בנוסף על תפקידו כשר הימייה – למפקד ארמיה 2 ולימים מפקד ארמיה 4 שמנתה בתחילת 1915 מאה אלף איש. מושל אזור הלבנט (אזור הכולל כיום את ארץ-ישראל, ירדן סוריה ולבנון ) מדצמבר 1914 עד דצמבר 1917.

א.פ. ויוול, בספרו "מסעי מלחמה בארץ ישראל" כותב על תפקודו בכהונה זאת במילים: "היה שאפתן, אמביציוזי ובלתי מרוסן. כישרונו הצבאי לא היה רב, אך כאיש מנהלה גילה יכולת ומרץ." הצבא תחת פיקודו סבל ממחסור בקצינים מקצועיים, ממערך לוגיסטי לקוי, והחמור ביותר – ממורל נמוך וממגפת עריקות. בתוקף תפקידו הצבאי ניהל ג'מאל פשה מספר התקפות צבאיות כושלות כנגד הצבא הבריטי באזור תעלת סואץ; בחלק מן ההתקפות הצליחו חייליו לצלוח את התעלה, אבל נאלצו להיכנע לכוחות הבריטיים מחוסר תחמושת וציוד.

יחסו של אחמד ג'מאל פאשא ליישוב היהודי בארץ ישראל, היה לפיכך אמביוולנטי. מחד גיסא, הורה על ביצוע גירוש ללא סיבה של 10,000 יהודים מיפו בדצמבר 1914 ולאחר מכן ב-1917, ומאידך  ערך ביקורים במוסדות יהודים. ניראה עם כך שהמחקר על שנות פעילותו של אחמד ג'מאל פאשא בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עדיין לא הושלם ואולי צפוי בקרוב מחקר ועבודת Phd  מעמיקה, ממנה ניתן יהיה ללמוד על תרומתו והשפעתו של מנהיג תורכי זה על היישוב היהודי בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

מאמר זה, הוא חלק מהמגזין האלקטרוני  השבועי, העוסק בתולדות ארץ ישראל וידיעת הארץ שמפרסם אילן שחורי, עיתונאי, חוקר תולדות ת"א וא"י ומורה דרך מוסמך, במסגרת אתר תיור ישראלי.

http://www.mytour-il.co.il

ניתן להירשם לקבלת הניוזלטר פעם בשבוע  על ידי שליחת מייל ופרטים לאילן שחורי:  ilan777@gmail.com

מומלץ להצטרף לעמוד המיוחד של אילן שחורי בפייסבוק בכתובת:

http://www.facebook.com/MyTourIl

* * *

אהוד בן עזר

עוד על דמותו של ג'מאל פאשא

דמותו של אחמד ג'מאל פאשא מלווה אותי מילדותי כי היא קשורה בתולדות משפחתי והוא מככב באחדים מספריי הנידחים כמו "המושבה שלי" ו"ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא שומר המושבה". בביקורי באיסטנבול היה מוזיאון הצבא התורכי אחד מיעדיי המועדפים, ומה מאוד התאכזבתי לראות כי האיש הזה, ששלט על גורל היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה, נראה רק פעם אחת בתמונה קבוצתית לא-חשובה, כאילו לא היה קיים כלל – לעומת אנוואר פאשא וטלעת פאשא שמככבים במוזיאון. אולי הסיבה לכך היא רצונם של הטורקים להצניע את חלקו האכזרי בדיכוי מרד הארמנים, שמציג אותו ואותם כפושעי מלחמה.

אינני יודע אם היתה לו אישה יהודייה אבל היתה לו מאהבת בפתח-תקווה.

דודי ברוך בן עזר ראב היה צייד בלבנון אצל הזואולוג ישראל אהרוני, שנתבקש על ידי ג'מאל פאשא להקים מוזיאון זואולוגי בלבנון. זה היה לקראת סוף המלחמה, וכך גם "זכה" דודי לראות את גוויותיהם של יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד תלויות בכיכר המארג' בדמשק.

אני מקווה שמחקרים של היסטוריונים חדשים לא יהפכו את ג'מאל פאשא לציוני ולאוהב יהודים או יציגוהו כתורם לקולוניאליזם היהודי [חולות ראשל"צ] – כי יש גבול לכל תעלול. מה שכן, הוא העריץ את היהודיות היפות ואת התרבות הצרפתית, מה שגרם לו כנראה רגש נחיתות מסויים, וחלום על הסתפחות לאויבי ארצו, ובהם צרפת.

הנה חלק מהפרק השלושה-עשר מספרי הנידח והדחוי "ג'דע", ספר שכידוע אינו שייך לספרות העברית, וגם בפתח-תקווה כמעט שאין מכירים אותו:

אהוד בן עזר

חסן-ביי פוגע בכבוד נשות פתח-תקוה

חגיגה בחצר היקב של ראשון-לציון. על השולחנות ערוכים פירות, עוגות שאפו נשות המושבה, קנקני לימונדה, ובקבוקי יין וקוניאק "כרמל מזרחי" מסוג משובח, שאין אפשרות לייצא אותם בגלל המלחמה העולמית שפרצה בחודש אוגוסט 1914, וגרמה לניתוק דרכי הים בין הארץ לאירופה.

הגנרל התורכי אחמד ג'מאל-פחה, מפקד עליון של הגיס הרביעי בסוריה, בארץ-ישראל ובסיני, ומפקד הצי של תורכיה, עומד בראש השולחן. קטן-קומה ורחב-גוף במקצת. לצדדיו ניצבים קציניו, אנשי ועד המושבה ונציגים מכל המושבות העבריות במרכז ובדרום הארץ, סביב, על חביות גבוהות, בחלונות, במרפסות ובכל פינה, צפופים כאשכולות פני סקרנים ואורחים רבים, ילדים ובני-נוער.

הגנרל עטור זקן קצר, מחודד ונמרץ, שפם שקצותיו מסתלסלים כלפי מעלה כחצי סהר. פניו בהירים. אותות-כבוד אחדים יקרי-ערך על חזהו. באצבעותיו מקפץ מגלב-רכיבה מצועצע, מעין שרביט קטן ומעוצב היטב, המביע אדנות ומטיל פחד. הוא ומלוויו במדים, נעולים מגפי-עור גבוהים, וחובשים תרבושים צבאיים מחוספסים, מצמר כבשים.

תרבושים עירוניים, אדומים, עשויים לבד חלק, מונחים ברישול על ראשי הנכבדים העברים. הם לובשים חליפות ועניבות; הרוכבים, במגפי-עור. תזמורת ראשון מסיימת את נגינת ההימנון התורכי, והכל מתיישבים על כסאותיהם סביב לשולחן.

 "אזרחים נאמנים של עות'מניה הגדולה, קיבלנו ברצון את התנדבותכם בנפש וברכוש," קם ג'מאל-פחה ונואם בצרפתית צחה, מחזיק כוס בידו, "אתם התגייסתם לעזור לנו במלחמת הקודש, לעצור את כוחות האנגלים והצרפתים הבוגדנים על גדות הסואץ, לשחרר את מצרים ולהחזיר אותה לשלטוננו!"

הקצינים התורכים ועימם חסן-ביי הערבי, המושל הצבאי של יפו והמחוז, מוחאים כפיים. אחריהם מוחאים כף בנימוס גם השאר. האיכר הצעיר משה פנחסוביץ, מוכתר פתח-תקוה, כלומר האחראי בפני השלטון, יושב ליד אברהם שפירא. שניהם אורחים בקבלת-הפנים הגדולה שעורכת ראשון-לציון למצביא התורכי. פנחסוביץ לוחש לשפירא:

 "צבא שלם נשא עבורו על גבי גמלים סירות-פח ורפסודות מארגזי-נפט ריקים, מבאר-שבע דרך המדבר, כדי לחצות את התעלה. אוניות מלחמה אנגליות וצרפתיות, ששטו בתעלה, הבריחו אותם בתותחים, כמו זבובים!"

 "איש זה אחראי לטבח אלפי ארמנים באנאטוליה שבתורכיה," לוחש שפירא. "גם גורל היישוב העברי בידיו. צריך להיזהר מפניו, למרות המפלה שספג."

אותו רגע מחליק ילד מעל חבית גבוהה ומתוך פחד תוקע נפיחה עזה שאותה שומעים היטב כל הנכבדים.

 "הפרצר הזה? מאיפה נולד?" לוחש פנחסוביץ.

 "רישון זה לא מלאבס," עונה לו שפירא. "כאן זה נימוס צרפתי."

ג'מאל-פחה מואיל להתעלם מאי-הנעימות שנוצרה, הכול נושמים לרווחה, אך בהמשך דבריו הוא נוקט נימה מאיימת: "אני מזהיר אתכם, ממשלת עות'מניה מתנגדת לפעולות יסוד מסוכן מביניכם שמתאמץ להקים בחלק זה של הממלכה ממשלה יהודית בשם 'ציונות'. לכן אסרתי להחזיק דגל ציונים, להיות חבר באגודת ציונים, שיש אצלכם במחתרת. זה לא ישנה את יחסי אליכם. אתם עומדים בברית איתנו. כולנו בנים של ממלכת עות'מניה הגדולה ונהנים בה משוויון-זכויות. ובעזרת האל תהיו תמיד נתיני מולדתנו. רק ציונים וציונות, יסוד מושחת של בלבול ומהפכות, ששואף לייסד אוטונומיה בתוך מולדתנו, אותו עלינו לחסל! אבל אתם כאן הוכחתם נאמנות למולדת, לא השתתפתם בתנועה החתרנית 'ציונות', ראיתם תמיד בעות'מניה את מולדתכם היחידה – לכן החלטתי להעניק למושבה ראשון-לציון במתנה את כל אדמות הממשלה המשתרעות מן המושבה מערבה, עד לים!"

מחיאות-כפיים.

אברהם שפירא קם מכיסאו. גבה-קומה, קודקדו כמעט מגולח סביב תרבוש אדום המעיד על היותו אזרח עות'מני נאמן. שפמו השחור, בעל הקצוות, מזדקר לצדדים. עיניו השקועות, הקטנות, מתבוננות במבט חודר בגנרל התורכי, שנמוך ממנו בקומתו.

 "יורשה לי, הוד מעלתו, להזמין את כבודו לבקר גם בפתח-תקוה. ואני מתכבד להגיש לו מכתב הזמנה מאת ועד-המושבה."

*

שיירת הרוכבים מראשון, במרכזה הגנרל אחמד ג'מאל-פחה, נעה בבוקר לעבר פתח-תקוה. השמיים בהירים אך האוויר כבד, מבשר יום חמסין ראשון של טרם אביב. רוח דרומית יבשה מנשבת. הדרך החולית עוברת בין פרדסים ירוקים. צמרותיהם עמוסות פרי שאמוטי כתום, שלא נקטף בגלל המלחמה שמונעת את יצואו באוניות מנמל יפו. הפרדסים חגורים גדרות חיות של שיחי אקציה קוצניים, שפרחיהם הריחניים, שצורתם כדורים צהבהבים, היו אמורים לשמש חומר-גלם לתעשיית בושם שביקש הברון להקים בארץ.

מבית-באר שבראשו צינור ארובה שחור, מעלה עשן קל, מפכפך בקצב אחיד קול מונוטוני, צרוד כפח, נוסך בשומע תחושה של שלווה וקביעות; זה מנוע הגאזוגן, משאבת-המוטור המודרנית ביותר בארץ. "פק, פק, פק, פק!"

הרוכבים עוברים בדרכם על-פני בתי-באר ובתי-אריזה, כרמי גפנים שהחלו מנצים עלים חיוורים, כרמי שקדים שעומדים בפריחתם, לבנבנים כשלג. שפירא מצביע בגאווה בפני האורח רם-המעלה על המטעים של המושבה, שפריים לטובת הארץ כולה, ביחוד בימי מלחמה. הגנרל לא מתפעל, אלא מעיר לחסן-ביי:

 "אלה המקומות בהם מסתתרים היהודים הצעירים שמשתמטים מחובת ההגנה על מולדתם?"

 "בפתח-תקוה אין פרארים, אין עריקים," טוען בתוקף שפירא. "ואם במקרה יראה הוד מעלתו פה ושם צעיר מסכן – ידע שכבר שולמו עבורו דמי ה'בדל'."

שני הצדדים מחייכים לתוך שפמיהם, מלווי הגנרל בנימוס, אנשי פתח-תקוה בעצב; אלה מהאורחים קיבלו "בקשיש", אלה מהמארחים נאלצו לתיתו להם - תמורת פדיון הצעירים מן השירות בצבא.

וחסן-ביי משיב לגנרל: "נכון. בפרדסי היהודים כבודו לא רואה עכשיו פרארים, אבל רואה מוטורים וצינורות שיוכלו לתרום למאמץ המלחמה."

*

נכנסים למושבה. תלמידי בית-הספר מסודרים בשתי שורות לצידי רחוב חובבי-ציון. לראשיהם הגלוחים חבושים תרבושים הגדולים מעט ממידתם. הם עומדים ומנופפים במרץ, לכבוד האורח, בדגלי עות'מניה קטנים, דגלוני חצי-הסהר.

ג'מאל-פחה נמוך-הקומה צועד נמרצות, כפות-ידיו שלובות מאחור ובהן מקפץ מגלב-הרכיבה המצועצע. הוא חולף על פני השורות בחיוך מוזר, כמביט בעדר כבשים ביום שוק. החמסין המוקדם משפיע עליו. הוא מזיע. אחריו צועדים אנשי פמלייתו ונכבדי המושבה. הילדים מחזיקים דפים בהם נכתבו שורות ההימנון התורכי באותיות עבריות. לאות ממנהל בית-הספר הם מתחילים לשיר לכבוד האורח, בקולות צעירים:

 "אורדומוז אתי ימין

אצלדי קזמין!"

ג'מאל-פחה מנופף להם לאות-תודה, מתבונן בהם רגע כשוקל אם לומר משהו. החום מעיק והשמיים הולכים ומאפירים ברוח דרומית-מזרחית. הוא מעדיף להמשיך לעבר ביתו של ראש ועד-המושבה, שם תיערך לכבודו סעודת הצהריים.

הפמליה מוזמנת להיכנס לבית. שלישו של הגנרל בולש בהיכנסו לראות אם אין בחדר דגל תכלת-לבן, תמונות מנהיגים וסמלים ציוניים על הקיר, או תעודות ובולים של קרן קיימת. כל אלה אסורים בפקודה צבאית חמורה. מי שנתפס מחזיק בהם צפוי לעונש. לפתע הוא מבחין בשטיח מקושט בדיוקנו של הרצל, תלוי על הקיר.

 "מי בעל הזקן הזה?" הוא מיתמם ושואל את שפירא בקול רם, כדי שיגיע גם לאוזני הגנרל.

 "דוקטור הרצל, הידוע," משיב שפירא בנימוס ובשקט. "ומעל לה תמונת השולטן, מחמד רשאד ירום הודו. ידוע שהממשלה לא אוסרת תליית שטיחים."

הגנרל צוחק, אך השליש אינו מרפה. הוא מגלה בפינה אחרת בחדר גלויות של ביאליק ושל טשרניחובסקי. "יש כאן עוד מנהיגים ציונים על הקיר!"

 "שטויות! אלה רק תלויים על הקיר, קישוט!" גוער בו ג'מאל-פחה.

בקבוקי היין והקוניאק ריקים-למחצה. הקצינים התורכים להוטים לשתות, ופחות מכך טועמים מהתבשילים, למרות שאלה הוכנו ממצרכי-מזון שנעשו נדירים בימי המלחמה. פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד, בגלל השרב המעיק של טרם אביב. מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה, מבין ברושים ודקלים, נשקפים שמיים אפורים, מוזרים, ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה, מוקפת אובך מואר.

 "נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם, "לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו, המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"

התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.

 "כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר, שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה, "נזכרתי, איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עליי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!" הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים, ובהם שפירא, אנוסים לחייך.

 "בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אלי, שיפשף את ידיו והודיע לי: 'מחצתי את החזירים הללו!' כך הוא אמר, 'חזירים...'!"

הגנרל צוחק, ושוב הכל צוחקים אחריו, אלה בהנאה ובצייתנות, ואלה כמי שכפאם שד.

 "זקן אחד משלנו העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה, ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן... הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, ולבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה, קנה אותה תמורת שש מג'ידיות, וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."

ושוב צוחק, ובצוחקים אחריו יש גוונים ובני-קול שונים, בייחוד מגזים חסן-ביי.

 "רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם, לכל איזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק. מתחת למפת השולחן מקמץ שפירא אגרופיו עד כדי כאב, ועיניו משוטטות סביב. הוא משתדל לא לפגוש במבטו של הגנרל, כדי שלא להתפרץ.

 "כאשר הייתי מושל כללי של בגדד, פקדתי על אחד הוואזירים שלי להשלים סלילת כביש תוך שבוע. הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי. אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה לא ממלא את הפקודה, אני תולה אותך!' – מאז קראו לי שם, התליין! – "

 "יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה, בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי," שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מנסיונו. "היה שמן, ככה... והתליין חסר-ניסיון כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים. וככה, נקרע החבל בשעת התלייה. פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ, וככה, שוב נקרע החבל בגלל שהיה הגוף שלו כזה כבד... הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים. הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק, בית-המכס שבנמל – אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות שהפגיזו את יפו. וככה, בידיים שלי, הייתי מוכרח ללמד את התליין איך לתלות את הכופר, בפעם השלישית, ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..." הוא מתפאר.

שתיקה כבדה מתפרשת סביב. ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים כמוהו וכחסן-ביי מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק: "מוטב שנשנה את הנושא, שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו. גם אצלכם, בפתח-תקוה, יש בנות יפות?"

עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים. סבלנות שפירא פוקעת והוא מתכוון לקום ולענות לגנרל. חבריו עוצרים בו בחשאי.

 "בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי," מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד, לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי, ולהסיר מדעתו מחשבות זימה. את הצרפתית המשובחת שבפיו שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס, אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית. הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן, שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

 "פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה, כמעלה בזיכרונו את תענוגות העבר, אך מיד הוא מתעשת. "אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי, והצטרפו למלחמה נגדנו!"

הוא שולף את שעונו, נועץ בו כמי ששעתו קצרה, קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות, הקלועות דרגות גנרל, ומסכם את הביקור:

 "אתמול נתתי מתנה גדולה לתושבי ראשון-לציון, היום אני רוצה להציע מתנה גדולה עוד יותר לאיכרי פתח-תקוה."

כל השומעים דרוכים מאוד.

 "ראיתי את הפרדסים, את כרמי הגפנים והשקדים, התרשמתי מאוד מהחריצות שלכם והייתי נהנה מאוד אם תסכימו לבוא להתיישב בכפרי הארמנים הריקים באנאטוליה. הייתי משתדל לתת לכם קרקע ועזרה והקלות רבות לפתח את החקלאות – שם, לא בארץ-ישראל! לכך לא אסכים לעולם!"

בדממה הנופלת מעיז רק שפירא, המצליח בקושי לכלוא כל אותו זמן את זעמו, לקום כדי להסביר לגנרל שאנשי פתח-תקוה לעולם לא יעזבו את מקומם – אך בטרם ניתנת לו הזדמנות לדבר, מתמלאות כל האוזניים רחש כבד הבא מבחוץ והולך וגובר מרגע לרגע, ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה, וחשכה יורדת על הארץ.

יושבי החדר ניגשים אל החלונות ונושאים עיניהם לשמיים. הם עומדים רגעים אחדים, נדהמים ואינם יכולים להבין מהו הדבר המכסה לגמרי את עין השמש. לאט-לאט מתרגלות עיניהם לאפלולית שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים, והם מבחינים באין-ספור יצורים קטנים, כחגבים כהים, פרושי-כנפיים, שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול, אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים בקול צקצוק מסליד.

בעוד האנשים עומדים אחוזי-אימה, נוחתים נחילי הארבה גלים-גלים כשהם מנסרים בהמוניהם את האוויר ברחש מבחיל; מכרכרים ומפזזים על העצים, על הבתים, על הארץ, עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם. רוח החמסין גוברת. השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים העטים מלמעלה כענן שחור. מבול השרצים משתפך על המושבה ומזמזם ללא הפוגה.

 "ארבה! הארבה! הארבה בא!" רצים ברחובות אנשים כאשר אימה וחרדה על שפתיהם. "איזה אסון! הארבה עלול להפוך את כל הארץ לשממה!"

 "לא אנחנו אשמים בדבר, אלוהים איתנו ויגן עלינו. צבאות הכופרים, היושבים על גדות הסואץ – שדים אלה שלחו את זה נגדנו בתחבולה שטנית! אבל אנחנו עוד נגלה את הבוגדים שקשרו קשר עם אוייבי עות'מניה!" כך, בדברי פרידה קצרים ונרגזים, ממהר הגנרל לצאת ברכיבה עם שיירתו מפתח-תקווה דרומה, לעבר רמלה וירושלים.

בדרכם הם עוברים על פני אנשי המושבה, גברים, נשים וילדים, הלוקחים פחים בידיהם, וגם רעשנים ורובי פורים, החג קרב ובא, ויוצאים למטעים ולשדות; מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה, אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח, לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

 "הוד מעלתו," רוכב חסן-ביי ליד הגנרל, "ודאי זוכר כיצד לפני המסע לסואץ פקד לקשט גמל, כלב ושור בדגלי רוסיה, צרפת ואנגליה, והעברנו אותם בכיכר מול הסראייה ובסימטאות, והמאמינים היכו בהם מכות נאמנות עד שהתפגרו!?"

 "אידיוט! מחר תוציא פקודה שכל תושב באיזור שלך, יהודי כערבי, חייב להביא לשלטונות מדי יום פח מלא ביצים של ארבה, ואתה תשלם לו על כך שני מטליק!" משלח ג'מאל-פחה את חסן-ביי לדרכו. חסן-ביי הוא, כאמור, מושלם הצבאי של יפו והמחוז.

ההרעשה בפחים היא לשווא. כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד הוא מתעופף למקום סמוך כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה. איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חובטים בארבה. אחרים מביאים נפט, שופכים על הארבה ושורפים אותו, או אוספים אותו בדליים לתוך חביות ושם שופכים עליו את הנפט. הארץ משחירה מן הארבה ותחת כל מידרך כף-רגל הוא חורק בהימעכו, מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים.

בחשיכה המתעבה מוקדם מן הרגיל מלבינים כבר על העצים ענפים מעורטלים מקליפתם.

 "זאת רק ראשית הצרה שבאה עלינו," אומר האיכר גרשוני, שחוזר על חמור מהפרדס. "נקבות הארבה יטילו בקרוב את ביציהן באדמה. בעוד כחודש תתבקענה הביצים, הילק הצעיר יפשוט בשדות, יעלה בפרדסים ובכרמים, ויכלה כל עלה וכל גבעול שעוד נותרו לפליטה ממה שאוכל עכשיו הארבה."

* * *

דרור אֵידָר

לפח הזבל של ההיסטוריה

ישראל היום (1.2.2013)

אולי נתחיל מסוף הדו"ח הפורש את "ציר הזמן – התנחלויות ישראליות בשטחים הפלסטינים הכבושים." ובכן, הכול התחיל ב-1948 כשהקמנו מדינה על אדמות פלסטיניות בניגוד למדיניות המנדט הבריטי בספר הלבן שהתירה רק ל-75 אלף יהודים להיכנס לפלשתינה. מעבר לזה, הדבר תלוי בהסכמה ערבית. מאז סיפחנו וגזלנו והתנחלנו והפרנו וכו' וכו'. הספר הלבן כנקודת מוצא. יפה, לא?

ובכן, ההגדרה הבינלאומית היא "שטחים מוחזקים" (ולא "שטחים פלסטינים כבושים"), כלומר נתונים במחלוקת משפטית. אנחנו טוענים שהם שייכים לנו בהיותם חלק מארץ ישראל ההיסטורית, ובאי השתייכותם מעולם לשום ישות מדינית אחרת. עוד בשנות ה-70 הראו משפטנים בעלי שם שאיננו "כובשים", משום שלא כבשנו שטחים ממדינה אחרת. הריבון האחרון היה המנדט הבריטי שקיבל סמכותו מחבר הלאומים כדי להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הכיבוש הירדני לא הוכר מעולם (למעט בריטניה ופקיסטן), וישראל לא כבשה "שטחים ירדניים", מה גם שירדן התנערה מהם לקראת סוף שנות השמונים.

שנית, יש להתחיל את הספירה למעלה משלושת אלפי שנה לאחור. אפשר גם להתעכב על השם "פלשתינה" שהדביק השלטון הרומי לארץ ישראל או יהודה במאה השנייה לספירה, בתקווה לנתק את הזיקה בין היהודים למולדתם. פלשתינה ע"ש הפלישתים, גויי הים התנ"כיים שנעלמו מאות שנים קודם. הכיבוש המוסלמי במאה השביעית גירש חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית, וחלק אִיסלם בכוח. מאז היתה הארץ הזאת שוממה ברובה המוחלט עד לשלהי המאה ה-19 עם שיבת ציון. היא חיכתה לבניה החוקיים, ורק עבורם הואילה לפרוח.

הדו"ח הזה ייזרק לפח הזבל של ההיסטוריה כמו דו"ח גולדסטון. שני הדו"חות הונפקו בידי המועצה לזכויות האדם של האו"ם שמאז הקמתה הוכיחה שלכל בני האדם יש זכויות, רק לא ליהודים. על הדרך הוא יגרום נזק לישראל, יספק לגיטימציה עקיפה לטרור נגדנו ויוסיף עוד נדבך לתרבות השקר הדיפלומטית.

חשוב לשים לב שכמו בסיפור גולדסטון, התורמים העיקריים לדה לגיטימציה של ישראל בדו"ח הם ארגונים ישראליים הממומנים בידי ממשלות אירופיות וחלקם הגדול בידי הקרן החדשה לישראל. עשרות אסמכתאות נלקחו מטענות של ארגונים כמו "בצלם", "יש דין", "עדאלה" ועוד, וכמובן "שלום עכשיו". עוד מסתמך הדו"ח על מאמרי מערכת ודעות בעיתון אחד בלבד – לא טעיתם, "הארץ". מחקר עובדתי מדעי למופת. 

אהוד: ויש גם מי שמקבלים ממון עבור הכנת הזבל ה"מחקרי" הזה ומתפרנסים ממנו לא רע וגם זוכים לתהילה אקדמית או קולנועית, שהרי מי נאצים אם לא אנחנו?

* * *

יהודה דרורי

כיצד להרקיב קואליציה

קואליציה אפשר להרכיב או להרקיב... תלוי כמובן בתפיסה של מרכיב הקואליציה על טובת במדינה כנגד טובתו האישית/מפלגתית, ועל סדרי העדיפות הלאומיים. לפיכך, בנימין נתניהו, מכיוון שכשל בבחירות, חייב לנתח ולהבין מדוע חלק גדול מתומכיו עזב אותו לטובת כוח צעיר, חסר ניסיון ועם עתיד לא ברור, מדוע חלה הרעה במעמדו בעיני הציבור הרחב בכלל – ובקרב חברי מפלגתו בפרט.

לבנימין נתניהו יש ברירה כיום, הוא יכול לפנות לשותפים הרגילים והנאמנים שלו, הלא הם סחטני המפלגות החרדיות, ולהקים איתם קואליציה שאולי תצליח להחזיק מעמד בעזרת שלי יחימוביץ' (עם האג'נדה הכלכלית-חברתית-מרכסיסטית שלה). זוהי אגב אפשרות מאוד ריאלית... כי אז שלי לא תצטרך לשבת עם "קהילת הימין קיצוני" ותדון רק בכלכלה ובחברה עם ש"ס והחרדים... קואליציה כזו תהיה כמובן שבירה ומועדת להתרסקות כל רגע – ואכן כך מרקיבים קואליציה!

אבל בתקופה קריטית זו, כדי להרכיב קואליציה שתצליח לכונן ממשלה יציבה – כזו אשר תצליח לשלוט, שתדע איך להגן על המדינה מאויבים מבפנים ומבחוץ ושתשכיל לקדם את המדינה מבחינה כלכלית וחברתית – חייב להיות קונסנזוס ברור ומוסכם של כל השותפים לקואליציה על כל קווי יסוד, על כל המטרות והיעדים ובעיקר – להתחשב ברצון הציבור וציפיותיו.

רצון הציבור וציפיותיו

העלייה בבחירות של מפלגות לפיד-בנט-יחימוביץ-גלאון-וליבני, מצביעה לאו-דווקא על התחזקות האופוזיציה, כמו לאי שביעות רצונו של רוב הציבור מתוצאות פעילויות הממשלה הקודמת (ולא מהבחינה המדינית/ביטחונית – שזה לא היה הנושא העיקרי בבחירות), אלא דווקא בנושאים הכלכליים והחברתיים, בהן אכן נכשלה ממשלת נתניהו.

לפיכך הקמת הקואליציה הפעם חייבת לתקן באופן יסודי את סדר העדיפויות הלאומי. לתקן את העיוותים בחלוקת המשאבים לציבור, בהקלה על שכבות הביניים , בחלוקה שוויונית של הנטל הביטחוני והכלכלי (לרבות מניעת תקציבי ענק לציבור החרדי). לכן אסור שיהיו רק הסכמות חלקיות ו/או לדחות חילוקי דעות מהותיים "לטיפול מאוחר יותר."

עלינו לזכור שנוסחאות של חפיף, (דהיינו, הסכמות חלקיות ודחיית הכרעות) תביא במוקדם יותר מאשר במאוחר, לקריסת הקואליציה ונפילת הממשלה – מה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו בתקופה קריטית זו.

קואליציה עתידה

מרכיב הקואליציה הינו כידוע איש פוליטי החושב על עתידו הרחוק יותר אשר מאמין שטובות שיעשה למפלגה זו או אחרת (כמו למפלגות החרדיות) ישתלמו לו בעתיד הרחוק. זו כבר אינה אקסיומה, להפך, נראה בעליל שכיום, הבוחר הופך להיות מתוחכם יותר ועם מטען מידע רב יותר, ולכן על פשלות וחפיפניקיות הוא ישלם לו כגמולו בצעדי מחאה ובעיקר בקלפי כפי שעשה הפעם...

חשבון הנפש שיעשה בנימין נתניהו יראה לו שבקושי נשארה לו מפלגה איתנה מאחוריו שיוכל לסמוך עליה שתביא לו שלטון בעתיד. לפיכך, כְּזה אשר מרכיב את הקואליציה, הוא חייב , יותר מאי פעם – להקשיב לרחשי לב הציבור ולפעול אך ורק למען האינטרסים הלאומיים ולשכנע את שותפיו העתידיים לעשות כמוהו. רב המשותף על המבדיל בין נתניהו-לפיד-בנט-קדימה-וליבני (ואין לשלול את ש"ס אם יאמצו את עקרונות השוויון בנטל וקבלת חינוך ל"ליבה"). ברור גם שהנושא של "המשך השיחות" עם הפלשתינאים חייב להישאר על סדר היום שלנו, כדרישת ארה"ב ואירופה (והלא אנחנו יודעים שכלום לא יתפתח בנדון ולאו דווקא באשמתנו...) – לכן למה שלא יסכימו כולם בנדון?...

יש לחזור ולהדגיש שלנוכח ההתפתחויות הפוליטיות באזורנו, התחזקות הטרור בעולם והבדלנות בנושא זה, המאפיינת את שלטונו של ברק אובמה – פריצת מלחמות נגדנו הינן יותר מאפשרויות בעלמא, יש לכך תרחישים מאד סבירים.

לפיכך, הקמת קואליציה רחבה ומאוחדת בקווי יסוד מוסכמים זהו לא לוקסוס אלא הכרח קיומי – וכולנו מצפים שמנהיגי המפלגות, כולם, יבינו זאת.

* * *

אהוד בן עזר

עם אד קוץ' בניו יורק, מאי 1990

פרקי יומן המתפרסמים לראשונה

 לאחר פטירתו ב-1.2.13

25.5.90. יום שישי. ניו-יורק. אלן [שוורץ, בעלה של ג'וני, בת-הדוד היחידה של יהודית] נתן לי לקרוא, לפני ימים אחדים, כתב-יד של טור שכתב אד קוץ', ואשר התפרסם היום בעיתון "ניו-יורק פוסט", ונראה לי קרוב בדיעותיו לאלה של הרב כהנא. כן הראה לי חליפת-מכתבים בין קוץ' לשמיר – שני אלה, הטור והמכתבים, נכתבו בעקבות ההתנחלות היהודית ברובע הנוצרי. עוד הראה לי את טיוטת מכתבו של קוץ' לנשיא בוש, שטרם נשלח. אלן מקבל מקוץ', בפאקס, לחוות-דעת, כל מאמר שלו, או מכתב חשוב, לפני הישלחם, והוא נראה גאה על כך. בשעתו התחילו קוץ' ואלן כשותפים צעירים במשרד עורכי-דין, כאשר גרו בגריניץ'-וילג'. מאז נשארו ידידים. כאשר קוץ' נבחר לכהונת ראש העיר ניו-יורק, הזמין את אלן להיות בעל תפקיד גבוה בתור יועץ משפטי לעירייה, למשך שנים אחדות. אלן עזב את תפקידו הציבורי בזמן, בטרם החלו השערוריות שאיפיינו את תקופת כהונתו האחרונה של קוץ'.

כחלק מהפמלייה של אד קוץ' ביקרו ג'וני [בת הדוד של יהודית] ואלן [בעלה] במצרים ובישראל ב-1980. יהודית ואני הוזמנו אז לארוחת-ערב עם הפמליה כולה במלון בירושלים [ואפילו ויתרתי לשם כך על ערב שנערך לצאת ספרי "בין חולות וכחול-שמיים" וספר חדש של נורית גוברין בבית הסופר בתל-אביב]. אד קוץ', שרשמי השלום עם מצרים היו טריים אצלו, נשמע לי מתון וליבראלי בדיעותיו, כאשר ביקש לעמוד דרכי על הלוך-הרוחות בישראל. למוחרת או לאחר יומיים, ערך לו שרון סיור בגדה המערבית, העלה אותו על גבעה הצופה על כל מישור החוף ונתן לו הסברים אסטרטגיים. לאחר שחזר קוץ' לניו-יורק החלו מתפרסמים בעיתונים בעקביות ציטוטים מדבריו, שנשמעו קיצוניים ביותר, ברוח של תמיכה חד-משמעית בדיעות של שרון.

*

26.5.90. שבת. [גריניץ'-וילג']. ניו-יורק. אלן הגיע במכוניתו. עלינו לדירתו של אד קוץ'. דירה גדולה, עם מרפסת רחבת ידיים גדושה צמחייה וצופה על פני השדרה החמישית וכיכר ואשינגטון. החדרים עמוסים רהיטים ומזכרות משנות כהונתו כראש העיר. ישבנו עימו ושתינו מעט יין לבן עם גבינות, נקניק ומימרח כבד, שוחחנו לא-הרבה וירדנו למכונית הגדולה שלו. נסענו, עם נהג ושומר-ראש צמוד, לסרט "ישו ממונטריאול" בקולנוע פאריס שבשדרה החמישית, ליד מלון פלאזה.

אחרי הסרט נסענו, לאורך סאוט-סטריט וקאנאל סטריט, לצ'יינה טאון, למסעדה סינית בשם Peking Duck House Rest הנמצאת ב- Mott St.22,  ואכלנו שם לפי תפריט הנקרא על שמו של אד קוץ'. התפריט מתנוסס על כרזה עם תמונת קוץ', בכניסה לקומה העליונה של המסעדה.

מנה ראשונה – חצילים בשום, רוטב סויה ומשהו חריף, על מצע של אורז לבן לגמרי. מביאים מנה מרכזית אחת לכל הסועדים, וכל אחד מוריד לצלחתו. בתום המנה מפנים הכול.

מנה שנייה – ברווז אפוי נוסח פקין, גאוות המסעדה. הוא מובא שלם, שחום לגמרי, אל שולחן-עזר ליד הסועדים, והמלצר פורס ממנו נתחים-נתחים ומגיש אותם על צלחת גדולה למרכז השולחן. כמו כן מגישים קערה עטופה מגבת ובה עלי בצק דק, גדולים ועגולים, עשוי כמו קרפ, מעין חביתיות-קמח. וכן קעריות עם קסמים של בצל טרי ירוק ומלפפון טרי בקליפתו. לוקחים עלה של בצק, מניחים במרכזו פרוסות ברווז אפוי, בצל ומלפפון, יוצקים רוטב כהה חריף עשוי סויה ומשהו דמוי צ'טני, מגלגלים ואוכלים בתור כריך.

מנה שלישית – נתחי בשר ברוטב חום חריף, על מצע של אורז.

מנה רביעית – דג ענק בגריל, כשעליו יצוק רוטב אדום חריף, מבושל בהרבה שיני שום חתוכות דק.

הגישו גם תה שנראה דומה יותר לתה רגיל מאשר לתה הסיני הירוק שמגישים במסעדות בישראל.

המנות היו גדולות במיוחד, ואלן, וכמוהו השאר, אולי זו תכונה אמריקאית – נוהגים לאכול מהר כי דומה שכל היום הם צמים לקראת הדינֶר הזה, שהוא ארוחתם העיקרית ביממה כולה. לי קשה היה לי לאכול, להתרכז בהנאה מהמנות ובהבנתן הקולינארית, ובאותה עת גם לשוחח רוב הזמן, עם אלן ואד קוץ', באנגלית הנוראה שלי, שאינה מסתדרת עם הרצון ליהנות בשלווה מהמאכלים המגוונים.

למנה אחרונה לא נשארנו במסעדה אלא יצאנו וטיילנו ברגל, עם שומר-הראש, לרובע ליטל איטלי הסמוך, לקפה-גלידה ידוע, פרארה ג'לטריה, אשר שלשום ישבנו בו עם אורי ופולה. הפעם הזמנתי קרח-לימון, הדומה לקרח-הקפה שטעמתי אז, מין שרבט לימון.

לאחר הישיבה בקפה יצאנו למכונית הגדולה של קוץ', וחזרנו בה לבית מגוריו, ושם למטה נפרדנו ממנו ועברנו למכונית של אלן.

מתחילת הערב, בדירה של קוץ', (הנראית יפה ומהודרת מאוד ואף התפרסמה על אודותיה כתבה באחד העיתונים באותו יום), ומאוחר יותר גם במסעדה, ובקפה, שוחחנו לא-מעט על ישראל, על פוליטיקה אמריקאית וכדומה. יהודית כל הזמן דפקה בברכי והרעידה אותה כחולת פרקינסון – זאת כדי שאזכור ולא אשכח לרגע שלא להתלהט בוויכוח עם קוץ', פעולה צנזוראלית שכה הרגיזה אותי שגרמה לי ברוב המקרים לומר דברים עוד יותר חריפים, אם כי בלשון המעטה, בהשאלות ובנימוס רב.

אלן נתן לי לקרוא, במרוצת השבוע, את טיוטת המאמר שכתב קוץ' ("ניו-יורק פוסט", 25.5.1990) על ההתיישבות היהודית ברובע הנוצרי, וכן מכתב ששלח קוץ' לשמיר לפני-כן, ותשובת שמיר, וטיוטת מכתב של קוץ' לבוש.

המאמר הזה של קוץ', שהתפרסם אתמול, היה, לדעתי, איום ונורא. למשל, שזכות היהודים היא לגור היכן שהם רוצים בירושלים כי בתקופת ישו הוא היה בה הנוצרי היחיד! – או שאי-אפשר להגביל יהודים בקניית בית בכל מקום שהוא בארץ-ישראל, כי זו ארץ חופשית, כמו ארה"ב.

בשיחה עימו שאל אותי אם יש לי ביקורת גם על העובדות. אמרתי שיש מה להעיר. הוא אינו יודע, למשל, שאין בישראל הדדיות כזו שבה גם לערבים, ובייחוד מהשטחים, יהא מותר לקנות בה אדמות ובתים ולהתיישב בכל מקום כרצונם.

קוץ' התפלא. "באמת? אבל כל העובדות נמסרו לי על-ידי מיסטר שרון!"

 "בישראל נהוג להתייחס בחשדנות מסויימת לעובדות מפי שרון." השבתי.

מכאן הבנתי את העיוותים שבמאמרו. לדעתו יש זכות ליהודים (כפי שיש לערבים) להתיישב בכל מקום בארץ-ישראל הגדולה, שמתנהלת כדמוקרטיה נוסח ארה"ב. אין הבדל בעיניו בין הרובע הנוצרי (ובשיחה עימו אף אמר – הר-הבית) לבין כל מקום אחר. אין לו שמץ הבנה או רגישות למצב המורכב שבין יהודים לערבים בישראל. למגבלות שאנו מטילים מרצון על כוחנו כדי שלא להחריף עוד יותר מצב רגיש, טעון חומר-נפץ מעצם הווייתו.

לעומת זאת היה מכתבו לשמיר, שלא פורסם בפומבי, מכתב נבון והגיוני, לא מקורי במיוחד, המזהיר את ישראל מלבוא בעימות עם כל העולם הנוצרי, ולעורר סכסוכים מיותרים על רקע דתי.

אמרתי לו זאת בצורה מאופקת, והוא הסביר כי לדעתו, בגלל אופי המימשל האמריקאי הנוכחי, העויין את ישראל – אסור לחזק את ידי בוש ועוזריו באמצעות ביקורת קשה וגלוייה על ישראל, ויש לומר את דברי-הביקורת הנוקבים הללו לישראלים בלבד, לא באוזני העולם.

אמרתי שדעתי קצת אחרת. חבל שיהודי ארה"ב אינם מפעילים לחץ על ישראל לבל תעשה שגיאות ולבל תונהג בידי משוגעים – ובמקום זה הם [יהודי ארה"ב] מחפים על כל צעדיה, ובכך מעודדים את הנהגתה להמשיך בהם.

המשכנו בשיחה, שהחלה בדירתו, גם בארוחה. ניסיתי להסביר לו שכוחה של ישראל במיגבלות שהיא מטילה על עצמה, ובכך שתהיה הפרדה ככל האפשר בין יהודים לערבים, בייחוד במקומות רגישים כגון הרבעים הנוצרי והמוסלמי בירושלים העתיקה.

קוץ' לא נראה בעיניי משוכנע ביותר ממה שאמרתי, גם לא בקיא גדול במתרחש בישראל. הרגשתי שגם אין סיכוי רב שאשנה במשהו את עמדתו, ואולי גם אין חשיבות גדולה לכך. האנגלית שלי גם אינה די עשירה כדי להתמודד עם אנשים שזו שפתם היחידה ואופק עולמם היחיד. עם כל הכבוד – הם רואים ומבינים רק תרבות אחת, זו שהם חיים בה, ואילו אנו שרויים בשלנו הישראלית-העברית ובזו העולמית גם יחד. בעברית הייתי ודאי מצליח להביע את עצמי לא פחות טוב – ממנו באנגלית.

אחת משאלותיו המהירות היתה אם הייתי מוכן להיפגש עם עראפת. לא הסכמתי לענות על כך בחיוב או בשלילה אלא הסברתי שזה תלוי בתנאים. אם ערפאת יכול להוכיח מנהיגות בקרב הפלסטינאים כשם שיש לנשיא מצרי במצרים, ואם הוא מוכן להגיע להסדר שלום עם ישראל, אזיי כדאי לדבר עימו, אך אני חושש כי אין כלל אפשרות להגיע לחוזה שלום עימו כי אין לו שליטה על הפלסטינאים, והקיצונים שבהם עלולים לרוצחו, כפי שאכן נרצח סאדאת במצרים.

לאחר שלא עניתי לו מיד ב"כן" או ב"לא" – הרגשתי שאיבד את העניין בתשובה שלי. הוא נראה מסוג האנשים שאינם מניחים לעובדות לבלבל אותם.

במאמרו וגם במכתבו חושש קוץ' פן שיחות השלום, בתכתיב אמריקאי, יובילו את ישראל לחורבן בית שלישי, ולכן תומך בסירובו של שמיר ללכת אליהן. לפתע שאל אותי קוץ', במסעדה: "האם לדעתך יהיה שרון אי-פעם ראש הממשלה של ישראל?"

עניתי לו חד וחלק: "בכל מאודי אני מקווה שלעולם לא יגיע לידי כך, אך אם יגיע – זה יהיה חורבן הבית השלישי!"

בדבר אחד דומה אד קוץ' ל[קרוב משפחתי הקנדי-אמריקאי] אלכס ראב – בדיעות הימניות-הניציות שלו, ובסלידתו משמעון פרס. כאשר נסענו במכונית, קוץ' ישב עימנו מאחור, מטעמי-ביטחון, ודיבר על פרס בנימת זלזול, התלוצץ על חשבונו, כאילו פרס והקו המדיני המתון שהוא מייצג הם אסון לישראל.

נימה ניצית ימנית דומה נשמעה גם מדברי אלכס ראב. "אתם לא יודעים איך לטפל בערבים. אתם רכרוכיים. נוהגים בליבראליות יתירה. מתנהגים כמו היהודים בגולה! שום צבא אירופי לא היה מתחשב כך באוכלוסייה עויינת. צריך ללמד לקח את הערבים, ביד קשה." או – "אם ישראל מוכנה ללכת לוועידה בינלאומית, כמו שפרס רוצה – זה כאילו אומר שישראל היא גטו, בנפרד משאר העולם; שעל גורלה-שלה רשאיות להחליט כל אותן מדינות מתחסדות שטרם פתרו את בעיות המיעוטים וסכסוכי הגבולות אצלן בבית!"

לא פעם בא לי לענות להם: "בעצם, רבותיי, גם לכם יש בעייה לאומית דומה בארה"ב, השחורים – אז למה שלא תפתרו אותה באותה צורה רדיקאלית, כוחנית ואמיצה, שכמותה אתם ממליצים לנו לנקוט בטיפול בערביי השטחים – העמיסו מחר את כל הכושים שלכם על מטוסים וספינות ושילחו אותם חזרה ליבשת אפריקה שממנה באו! או אולי תעשו להם מה שעשיתם לאינדיאנים?"

מטעמי נימוס, ומהימנעי לתת עצות למארחים שבארצם אני שוהה רק ימים ספורים, לא אמרתי זאת. ואולי נמנעתי גם משום שחששתי פן בעומק ליבם שני אלה ודומיהם אינם מתנגדים לטרנספר שחורים, אלא שלא יעיזו להודות בכך, אפילו בשיחה עימי.

בארוחת-בוקר נינוחה בבית-האחוזה של White Rose סיפרה לנו ג'נין [אשתו של אלכס ראב]  כי באורלנדו הסמוכה משדרת תחנת רדיו של הקו-קלס-קלן למאזיניה מיספר טלפון קבוע שיכול להתקשר אליו מי שיש לו להציע דרכים חדשות לעינוי יהודים. אגב, השם המסחרי של החברה שבבעלות אלכס, וייט רוז – אינו משום שהחממות והמשתלות מתמחות רק בוורדים. אחת הסיבות שבחר בשם וייט רוז היא שלדבריו זו היתה סיסמת הקשר של הקצינים הגרמניים בניסיונם להתנקש בחייו של היטלר ב-1944.

נחזור לקוץ'. תופעה מעניינת ומרתקת, שנמשכה לאורך כל הערב שבילינו עם קוץ', היתה יחס האזרחים הניו-יורקים אליו. נראה שלא שכחו אותו, למרות שכבר אינו ראש העיר. יש לו עתה תוכנית שיחה שבועית ברדיו, וכן בטלוויזיה, והוא מככב גם בסרטון-פרסומת לאבקות הרזייה בטלוויזיה.

על דרכו ניגשים אליו שוב ושוב אנשים מכל הסוגים, צעירים ומבוגרים, לבנים ושחורים – לוחצים את ידו, מדברים אליו ושמחים לקראתו. נוהגים לקרוא לעברו: "!We missed you" – זו האמירה הנשמעת ביותר. ואלן שמע אישה אחת אומרת לבעלה:

"Save us from the schwartzer!" – וזאת לאחר חליפת-דברים קצרה עם קוץ', וכוונתה כמובן לראש-העיר השחור שבא אחריו, דיינקינס [שהיה מכהן באותה עת].

קוץ' הזכיר לי מאוד בחיצוניותו – הפנים, התנועות, הגובה והאנרגטיות – את גרשם שלום המנוח. גם הסמכותיות דומה. אפילו כיפוף האוזן קדימה כדי להיטיב שמוע את הדובר אליו מרחוק. וכן קרחת-המצח הגבוהה הנוצצת.

קוץ' נראה זקוק כל הזמן להערכה ולתשומת-לב, ואולי זו הסיבה שהוא כה נהנה לצאת אל העם, להיות פופולארי ואהוד. לדבריו, אילו נשאר ראש העיר, היו כל אלה שעכשיו מתגעגעים אליו – באים בטענות קשות כלפיו. נוסף על כך – עכשיו סוף-סוף משלמים לו עבור דיבוריו. עשרות אלפי דולרים לכל פגישת-הרצאה.

קשה לראות פוליטיקאי ישראלי בדימוס נוהג כמוהו. ללא שום פורמאליות, אך בחביבות מקצועית. בהנאה שלימה, ומתוך תשומת-לב וכבוד לכל הפונה אליו, גם לאלה הטוענים לקשר כלשהו אליו או דרך מכרים, שהוא-עצמו אינו זוכר, אך לעולם אינו מניח לדובר אליו להרגיש בכך. לכל אורך דרכו, במדרכה, מסבים אליו כולם ראשיהם, מבחינים בו ורובם מאותתים לו לשלום ומדברים אליו. אף לא מילת גנאי אחת, או ביקורת. ניתן היה להרגיש שבעיני רבים הוא עדיין מסמל את ראשות העיר.

בקפה ניהל שיח סימולטאני עם יושבי השולחנות הסמוכים. יש באופיו מידה של פרימאדונה. כאילו הוא זקוק כל הזמן לתשומת-הלב הזו. אחרת כאילו אינו קיים.

*

27.5.90. יום ראשון. ניו-יורק. 22.45. "Jesus of Montreal", הסרט הקנדי דובר הצרפתית, בבימויו של Denys Arcand, שראינו אתמול בקולנוע פאריס בשדרה החמישית, פינת רחוב 58, בחברת אד קוץ', ג'וני ואלן, בדרך מביתו של קוץ' למסעדה, ולא כתבתי על כך אתמול.

נכנסנו ראשונים לאולם, בעודו ריק. נראה שחיכו לבואנו. התיישבנו במקומות טובים. המקומות אינם מסומנים. רק לאחר שישבנו, הניחו לקהל להיכנס. [ויצאנו עם הפמלייה דקות אחדות לפני תום הסרט].

הסרט מספר על קבוצת שחקנים במונטריאול, בראשות שחקן צעיר, שמתקבצת לשחק את הפאסיון, זו הצגת חיי וצליבתו של ישו הנוצרי, בנוסח מחזה-רחוב. ההצגה היא בחסות הכנסייה הקתולית המקומית.

לאט-לאט מתקבצים השחקנים לחבורה – שתי נשים, והן כמרים האם הקדושה, וכמריה מגדלנה, ושני גברים כמו שני השליחים פטרוס ופאולוס. המחזה ולפיו ההצגה נוצרים בקצב איטי, תוך עבודת-גומלין של השחקן-הבמאי ושאר הקבוצה, אך לבסוף הוא מוצג בהצלחה. רואים אפילו את הכתובת על הצלב: "ישוע הנאצרי". מושמעות בדיחות אחדות על חוסר-הסובלנות במזרח-התיכון. אנשים פשוטים מהקהל, המלווה את השחקנים מתחנה לתחנה עד הצליבה – מערבבים מציאות ודמיון ופונים אל ישו כאל המושיע. סגנון הסרט הוא שקטעי ההצגה מוגשים כקטעי קולנוע לכל-דבר, אלא שמתרחשים בתלבושות ובתפאורה של ימי שלטון הנציב הרומאי פונטיוס פילאטוס בירושלים.

הכומר, פטרונה של הקבוצה, שהזמין את הנוסח החדש הזה של ההצגה, כדי להימנע מהחזרה על ההצגה הטכסית המקובלת, טוען עתה שאינו יכול להרשות את המשך הצגת המחזה כי הוא מבוסס על עובדות שאינן בברית החדשה, כגון שאימו של ישו הרתה לחייל רומאי.

הקבוצה מתחילה להתפרק, וחבריה מחפשים פרנסות אחרות. הבחורה הצעירה, החתיכה, שהיא כבת-דמותה של מרים המגדלית, הזונה – ניגשת לבחינה של תשדיר-פרסום לבירה, מלאכה שבה עסקה בעבר, בטרם הצטרפה לחבורה לשם ההצגה. מקצועה כדוגמנית בסרטוני-פרסומת מסמל את העיסוק בזנות.

מפיקה גסת-רוח, האחראית על צילומי המיבחן, מעליבה קשות נבחנת אשר מבקשת לשיר בעצמה את מלות הפזמון של הפרסומת. המפיקה אומרת לה שרמת האינטליגנציה של שתויי הבירה הזו אינה עולה על גובה התחת שלה, ואיש אינו מצפה ממנה לשיר. עליה להשפיע על שותי הבירה בגופה ולא בקולה.

כאשר עולה למיבחן הדוגמנית מהמחזה, מבקשת ממנה המפיקה להתפשט, זאת כי לא הביאה עימה בגד-ים, כנדרש. השחקנית מורידה את מכנסיה ונשארת בתחתונים. זה לא מספק את המפיקה ואת הבמאי שלידה, שהיה בעבר מאהבה של השחקנית, והמפיקה דורשת ממנה להסיר גם את חולצתה.

אותו רגע השחקן שמשחק את ישו, וליווה למיבחן את חברתו השחקנית, מתרגז, אוסר עליה להמשיך להתפשט, והורס בהדרגה, בהתפרצות זעם, את היכל ההסרטה, סוטר למפיקה ומגרש את כל השאר. נוהג כישו שגירש מהכניסה להיכל את הרוכלים והתגרים.

השחקן וחבורתו ממשיכים להציג את מחזה צליבתו של ישו, אך הפעם באים שוטרים ואוסרים את השחקן הראשי לפני הצליבה. הוא מודה בחטאו ונשפט למאסר. אמרגן זריז מוצא דרך לשחרר אותו מבית-הסוהר, בהריחו שיש כאן גיבור מסוג חדש, שניתן לבנותו ולמכור את תדמיתו לתצרוכת המונים.

השחקן וחבורתו מנסים לחדש את המחזה, חרף איסור הכנסייה והמשטרה. שוב באים שוטרים לעצור אותו, באמצע סצינת הצליבה. אך הקהל, שמוקסם מהמחזה, מפריע לשוטרים. מתפתחת קטטה, וגברתן טוב-לב מהקהל, המבקש להדוף את אחד השוטרים, פועל בתנופת-כוח כזו שהוא מפיל את הצלב שאליו קשור השחקן המגלם את ישו. קורת-העץ הכבדה מוחצת את השחקן, והוא נפגע בראשו.

השחקן מובא לבית-חולים פשוט, בין עניים. כל תחנה ותחנה היא רמז למסופר על ישו בברית החדשה. הוא מתעורר ויוצא עם שתי הנשים. הם נוסעים ברכבת התחתית. התנהגותו מוזרה. לאחר שהם יורדים במדרגנוע, לרציף, הוא מתנודד ומבטא מלים מוזרות, כנראה פאראפראזה על דבריו האחרונים של ישו, באוזני אנשים מקריים שמחכים לבוא הרכבת תחתית, ונופל מת בשנייה.

הפעם מזעיקים אותו באמבולנס לבית-החולים הטוב ביותר בעיר, בית החולים היהודי. כל האחיות והרופאים לבושים בחלוקים ובכובעים עם סמלי מגן-דוד ואותיות עבריות של שם בית החולים. עתה הם מדברים אנגלית. לפתע נפסק התרגום בגוף-הסרט מצרפתית, והוא נהפך לסרט אנגלי רגיל. הם עושים הכל כדי להחיות את השחקן. טיפול במכשירים המשוכללים ביותר, אך לשווא. אין מצליחים להחזירו לחיים.

מאחר שאין לו קרובים, לבד משתי השחקניות שמלוות אותו, מחליט הרופא לתרום את ליבו ואת קרנית-עינו לניתוחי השתלות. ואכן, בסוף הסרט ממשיך ליבו לפעום באדם אחר, וקרנית-עינו מחזירה את חוש הראייה לחולה שהיתה עיוורת.

בני-החבורה סבורים כי עתה הסתיים הכול. עליהם להתפזר ודבר לא נשאר מההצגה. אך האמרגן הזריז אוסף אותם ומחתימם על המשך ההופעה, לה הוא צופה עתיד גדול גם לאחר מותו של השחקן הראשי. מבלי שנאמר בפירוש, מובן שהנמשל הוא שכך נוסדה גם הנצרות, לאחר מות ישו.

מחזה נוצרי מאוד, שאין טעם לעמוד כאן על כל משמעויותיו, אך ניתן לכתוב עליו רשימה או טור בעיתון. הרעיון החוזר לאורך כל הסרט הוא שמי שמשחק את חיי ישו נעשה, מכורח צירוף מקרים ונסיבות שבהווה, לישו חדש בעצמו, וגורלו למות על הצלב, כמוהו, ולהותיר אחריו מעין כת שמשחקת את הריטואל, הטכס, של מחזה מותו ומתפרנסת על כך.

צירוף המקרים שבראיית הסרט הזה דווקא היה לי מעין המחשה נוספת לכך שארה"ב היא ארץ נוצרית בייסודה, והיהודים מצטיירים מצד אחד, עדיין, כמתנגדיו של ישו, טיפוסים מזרח-תיכוניים כמו הקנאים שבארץ-ישראל כיום, ומצד שני ישו הנרדף מסמל את הצד הטראגי שבגורל היהודי. אך אולי זהו פירוש אישי מדי, שאינו נובע דווקא מהסרט.

* * *

יצחק מאיר

אני יהודי של דניאל פרל ושל אד קוץ'

מכתב למערכת "הארץ"

חובה קדושה היא להשכין מילותיו האחרונות של דניאל פרל במשכן גבורת הנפש היהודית. רוצחיו הנציחו חקירתו והוצאתו להורג. דניאל היה נכד לחיים פרל, יהודי ירא שמיים, שעלה ארצה מפולין עם חבורת מייסדי בני ברק. במיטלטליו הצנועים היתה גם מנורת חנוכה. היישוב יצא לדרך כמושבה חקלאית וחיים פרל נבחר כשלוחם של בני המושבה להביא פרות מדמשק. לימים היה בנו מזכיר העיר. נכדו, היום פרופסור יהודה פרל, למד בבית הספר מזרחי בעיר ובגימנסיה צייטלין בתל אביב. היינו הוא ואני כאחים. עודנו כאחים ביום הזה עם חברותיו וחבריו עימם חבשנו את ספסלי הלימודים, עימם יצאנו להסתודד ברחובותיה של בני ברק של אז.

דניאל פרל נולד כבר בלוס אנג'לס. היה למוזיקאי מצליח ולעיתונאי ב"וול סטריט ג'ורנל". מרחק גדול פערו החיים בינו לבין אבי סבו. לבנו קרא אדם. האנושות כולה היתה בעיניו בשורת אלוהים עלי אדמות. הוא נחטף בפקיסטן כעיתונאי אמריקאי. חוטפיו ומעניו גילו את יהדותו לאחר שהיה בידם. הם דרשו כי יתוודה, כי יסגיר את חבריו, כי יוקיע את אמריקה, השטן הגדול.

דניאל האדם לא אמר באותו המעמד אלא: "אימי יהודייה, אבי יהודי, אני יהודי. בארץ ישראל יש עיר אחת בה נתנו שם לרחוב על שם סבי שעלה מפולין לארץ ישראל." יותר לא אמר. שפתותיו הושתקו לעד.

במנורת הסב שבא עם פדויי ציון לארץ ישראל הנבנית הדליק נשיא ארצות הברית נר חנוכה בבית הלבן.

 מילים שבחר אד קוץ לחרוט על קברו אינן מכילות כל תמציתו של הסיפור המופלא. אם לא יסופר עוד ועוד ישבו אנשים על הספסל מול מצבת קברו של ראש העיר היהודי של ניו יורק ולא ידעו עד היכן הולכות המילים "אני יהודי..."  ומאין באה העוצמה לצוות להיזכר כך בכרך היותר סואן בכרכי אומות העולם. יהודה פרל ורעייתו ייסדו קרן שמנציחה זכרו של דניאל באלפי קונצרטים הנערכים בעולם כולו בימים הסמוכים לעלייתו של דניאל בסערה נוראה השמימה. החיים והמוות חוברים יחדיו לכתוב אגדות ספוגות אמיתות גדולות בספרי המדרש של היהודי ושל האדם...

* * *

גם אם לא מסכימים, כדאי להאזין לנאום של דני דיין, יו"ר מועצת יש"ע:

http://www.youtube.com/watch?v=xtDTYiRXk6U

* * *

הנרי וסרמן

כשהלב של גרשם שלום נשבר

גרשם שלום ויוסף וייס: חליפת מכתבים, עורך נועם זדוף, הוצאת כרמל, 2012, 413 עמודים

[ציטוט מאמר מ"תרבות וספרות" של "הארץ" בעריכת בני ציפר, 1.2.13]

פעם אחר פעם הוכפש שמו של חוקר הקבלה גרשם שלום בשל יחסו האכזרי כביכול לתלמידו יוסף וייס. חליפת המכתבים ביניהם מפריכה זאת מכל וכל

"אני שם לב לעתים שאני מרבה לשקר: אני נתון בסכנה גדולה של כתיבת אגדה היסטורית על עצמי והצדקתה, אגדה שבחלקיה המהותיים – לא בפנימיותה אלא בחיצוניותה – אינה אלא אגדה."

דברים אלה כתב גרשם שלום ב–4 בינואר 1917 ביומניו האישיים בטרם ימלאו לו עשרים. ניבא וידע את שניבא, כה היטיב לטוות ולהפיץ אגדות היסטוריות על עצמו עד שהכול נשבו בקסמן ‏(כולל הוא עצמו‏). אך כאן נעסוק בעיקר באגדה היסטורית שטוו שונאיו, אגדה שתוספת אחרונה ומבורכת זו למדף הספרים של השולמולוגים מפריך בהצלחה רבה.

אישיותו הדומיננטית, סמכותו המדעית, חוכמתו המעוררת יראה ושלל תכונות מופלאות ומפחידות שבזכותן ניצב משכמו ומעלה בכל פורום שבו השתתף, כמו חברוּ יחד ליצור דמות גדולה מן החיים, שאילצה את מיטב תלמידיו להתאמץ קשות כדי להגיע לקרסוליו; והיו שהצליחו. יוסף וייס, ככל הנראה הקרוב אליו מכל תלמידיו, ומי ששלום הועיד אותו לרשת את כיסאו, ניסה – ונשרף כמו פרפר לילה הנמשך אל האור.

שנים אחדות לאחר מותו ב-1982 התפרסמו על שלום דברים שלא היו ממהרים לפרסמם כל עוד היה האריה הזקן בחיים. שמו הוכפש פעם אחר פעם בשל יחסו האכזרי כביכול לתלמידו יוסף וייס. נאמר על שלום שפסל את עבודת הדוקטור של וייס, ובכך אילץ אותו לכאורה לרדת מהארץ ב-1950 וגם קירב את מותו הטרגי באוגוסט 1969 כששלח יד בנפשו באנגליה.

בטרם נפנה לפרשת פסילת הדיסרטציה, נתוודע בקצרה לדמותו ולאישיותו של יוסף וייס. הוא נולד למשפחה מתבוללת בבודפשט, נמשך ליהדות האורתודוקסית – כמו שלום בצעירותו – ולמד שנתיים בסמינר הרבנים הניאולוגי ‏(רפורמי‏) בטרם יעלה לארץ כדי ללמוד שירת יהודי ספרד בימי הביניים באוניברסיטה העברית. ואולם "...הארץ אינה מעניינת אפילו טיפה – או, אם לומר באופן קצת פחות נחרץ: מעניינת אותי רק טיפה." כתב ב-28 במארס 1940 לחנה סנש, שהיה בין מעריציה, והוסיף: "מה שמאכזב את האדם הוא אותה לאומנות בעלת האש היוונית, שמוטב היה להשאירה באירופה... האידיאולוגיה הציונית העוברת לסוחר היא, במרבית המקומות, שטחית או ברוטאלית, ונדמה לי שהגיע הזמן לרענן קצת את דרך חשיבתה באידיאולוגיה 'המתבוללת', 'בת המאה הקודמת', המוקעת כישנה ומופרכת."

אבל עד מהרה נשבה בקסמו של שלום והיה לאחד מתלמידיו הקרובים ביותר; שלום אף דאג להעסיקו תחת חסותו במכון לחקר הקבלה שפעל בין כותלי ספריית שוקן בירושלים.

וייס הלך מחיל אל חיל. מעל דפי "הארץ" פירסם מאמרים מקוריים על החסידות ובייחוד על ר' נחמן מברסלב. רבים ראו בו כישרון עולה. נראה שבאותן שנים גם ביקש להידמות למורו הדגול. כך, למשל, בהתכתבותו עם זלמן שוקן, פטרונו של המכון לחקר הקבלה, הציע שיכין קובץ מקורות של ספרות חב"ד - תחום בקיאות נוסף של וייס – על פי הדוגמה של קובץ בגרמנית, "סתרי בריאה על־פי ספר הזוהר", שהכין שלום לסדרה של הוצאת שוקן בגרמנית ב-1935 ‏(ושזכה להצלחה רבה).

ועוד דוגמה: באחד באפריל 1945 הכין "דין וחשבון על עבודתי" בספריית שוקן: "...הכנתי עבודה על התיאוריה של הדיאלקטיקה של ר' נחמן מברסלב. מחשבתו ה'דיאלקטית' של ר' נחמן מבוססת על תורה מעובדת של הדיאלקטיקה ‏('הקושיא'‏). האנטינומיה אינה מעמד הכרחי של החשיבה האנושית בלבד, אלא מעמד הכרחי של המציאות בכלל. לעומתה עומדת אמונתו הפרדוכסלית של המאמין. העבודה מבקשת לעמוד על האופי האכסיסטנציאלי של מחשבתו של ר' נחמן, העושה את תורתו ל'תיאולוגיה דיאלקטית' אמיתית.”

דברים אלה – המעידים שעל עבודת הדוקטור שלו וייס שקד במסגרת עבודתו במכון לקבלה – משקפים עמדות ששלום עמל על גיבושן באותן שנים שבהן כתב את חיבורו הגדול "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו" ‏(1957‏). נראה שבעיני רוחו של וייס השאפתן, ר' נחמן מברסלב עמד להיות לו מה ששבתי צבי היה למורו.

וכאן פרצה מחלוקת. היטיבה לתאר אותה תלמידה אחרת של שלום, שהיתה ידידה קרובה של וייס ומהמגוננים על שמו, פרופ' שרה אורה הלר וילנסקי ‏(בכרך ג' של 'איגרא'‏), כשעמדה על הסתירה הקשה שווייס היה נתון בה: וייס חש כלפי שלום 'אהבה ללא מצרים... אהבה טוטאלית, מלווה לעיתים בהתפרצויות של קנאה ובחרדה מפני כל סימן של דחייה אפשרית מצד האב-המורה."

עם זאת, היו ביניהם ויכוחים נוקבים על פרשנותו של וייס לדמותו ולדרכו של ר' נחמן. על כך נוספה תשוקתו העזה של וייס לנסוע ללמוד בחו"ל ולהשתלם במיסטיקה כללית ובמדע הדתות, וגם רצון להפנות עורף למדינת ישראל המעיקה, תאבת הכיבושים ורוויית הלאומנות, רצון ששלום ודאי ניסה כמיטב יכולתו למתן ולרסן.

כסימן למשבר, וייס סיים בחיפזון את הדיסרטציה שלו ומיהר לעזוב את הארץ בלי לומר דבר לשלום. אך, כפי שהתברר עד מהרה, עבודתו היתה בעייתית מאוד. ובנוסף: נראה שווייס לא הגיש אותה לעיונו של שלום פרק אחר פרק, כמקובל, אלא הגיש את העבודה כולה – וברח. האם התקשה להמשיך ולהתפלמס עם מורו ורבו ‏(וסיבותיו עימו‏)? או אולי דווקא חש ביטחון עצמי מופרז וסבר ששלום לא יעז להכשילו?

בחוות דעת יסודית ששלח שלום ב-14 במארס 1951 – ראייה לזמן הממושך שהעבודה היתה בידיו ולהתלבטויותיו – הוא מצא כמה טעמים לשבח את "תיאוריית הדיאלקטיקה והאמונה של ר' נחמן מברסלב": "שלושת הפרקים הראשונים מהווים תרומה חשובה ומקורית מאוד... ואילו היו מהווים יחידה סגורה בפני עצמה, הייתי ממליץ על קבלתם כעבודת דוקטור מפני ההעמקה ומקוריות הפירוש שבהם." ואולם, "לדאבוני, אינני יכול לומר כזאת על הפרק האחרון, המכתיר, של הדיסרטציה, ומכל שכן על חלק גדול מהנספחים... נוסף לזה, עליי לומר שבעיקר הנספח ג' ‏(עמ' 108-119‏) מפתח הנחות ודעות מרחיקות לכת ביותר שהמחבר לא הביא עליהן כל הוכחה המתקבלת על דעתי. אני רואה בפרק זה, כמו בכמה עמודים אחרים כאן, סטייה מפוקפקת מאד מדרכו של מחקר ורדיפה אחרי דברי הבל פנטסטיים ביותר... מכיוון שהמחבר עזב את הארץ, אין אני רואה כל אפשרות לקיים עמו דיון אישי כפי שהיה נחוץ, כדי שהעבודה תתוקן בצורה שתתקבל על דעתי."

גם אי אפשר שלא להבחין שמדובר בעבודה קצרה למדי ‏(138 עמודים בסך הכול‏), בלי תוכן עניינים, בלי תקציר באנגלית ‏(ובלי סיכום של ממש‏); ובכלל, העבודה נראית כטיוטה ראשונה שהוכנה בחיפזון ולא כעבודה האמורה להיות מוגשת למורה שנודע בקפדנותו: בעבודה מאות טעויות הדפסה ובעמוד 116, באותו נספח ג' 'ידוע לשמצה', מיספרן תריסר ויותר.

האם היה מחסורו של וייס גדול כל כך עד כי נאלץ להדפיס שלושה עמודים ‏(135-137‏) על נייר חשבון? ומדוע שמו על השער הוא "גיאורג" ‏(כשמו בהונגריה‏)? האם סבר שזה המקום המתאים להכריז שלא התערה ושבכוונתו להסתלק?

הדיסרטציה הבעייתית קרעה קרע עמוק ביחסים בין המורה לבין תלמידו המעריץ. המצוקה האישית־פסיכולוגית והאקדמית של וייס היתה קשה והעמיקה עוד יותר בשל קשייו הכלכליים באנגליה, ששם הגיע עד פת לחם ממש ‏(הוא ורעייתו הראשונה, מרים וינר־וייס‏). בסופו של דבר מחל על כבודו, וגם לא עמד בפני געגועיו למורו האהוב, ולאחר שתיקה מכבידה חידש את הקשר איתו, שטח לפניו את מצוקתו, ושלום אכן לא הכזיב: הוא דאג לכך שתלמידו האהוב והמוכשר ביותר יקבל את מלגת ורבורג היוקרתית, ובכך הבטיח את ראשית שיקומו המקצועי; על כך הוסיף מכתבי המלצה לרוב, שסייעו לווייס למצוא מקומות עבודה ראויים, אקדמיים.

רק בזכות תמיכתו המוחלטת של שלום זכה וייס שקובץ מאמרים פרי עטו על הר' נחמן מברסלב, מהם המבוססים על שלושת הפרקים הראשונים המעולים של הדיסרטציה שלו, יוכר כעבודת דוקטור ב-1961 – הליך חריג אך מקובל ברוב מדינות אירופה – והוא יכול היה להתחיל בקריירה אקדמית, שאליה שאף בכל לבו, ואף להגשימה ‏(ובאותה שנה נשא לאישה את אשתו השנייה).

201 המכתבים המכונסים כאן ‏(בתוספת כמה נספחים שנבחרו היטב‏), המוארים ומוערים כדבעי, מספקים לנו תמונה של ידידות עמוקה בין שני תלמידי חכמים המחליפים תדיר חידושים שחידשו ועמדו לחדש, וכמו מתחרים זה בזה בדברי הלצה ושנינות; ולכותב שורות אלה נראה שבתחום זה לפחות התלמיד עלה על רבו: נדמה שהעברית של וייס, שהחל לרכוש אותה בערך באותו גיל שבו החל שלום, זורמת, עסיסית וטבעית יותר מזו של שלום, אף שדיבר בה עשרות בשנים.

וכמובן, הכרך משופע, וכיצד לא, בדברי רכילות: מי קוּדם למה? מי פירסם מה? מי אמר מה על פלוני? ועוד ועוד. בכרך שלפנינו, וייס, השותף הזוטר בתכתובת, נראה כעושה מאמצים רבים לרכוש את ליבו של מורו ולשעשע אותו, אך הוא עושה זאת בטבעיות ובחן כה רב, עד שהדבר כמעט בלתי מורגש. בתקופה זו, השנים 1948-1964, מספר המכתבים של שלום לווייס כמעט כפול ממספר המכתבים של וייס לשלום ‏(אך, כפי שנראה בהמשך, היחס הזה עתיד להשתנות).

ממשחקי הלשון נופל על לשון והלצון בכלל הרבים מספור שבהתכתבות זו נסתפק באלה שבפיסקת הסיום של מכתבו של וייס מ-6 בינואר 1957, הפותחת בחידוד האומר שמחזהו החדש של ברנרד שו, "פיגמליון", הוא his greatest hit since Buber – והפיסקה מסתיימת בחידוד נוסף: "שמעתי כאן באנגליה מפי מגידי אמת וותיקי הציונים שבווינה, כי בשעה שגבהּ טורא בין הרצל הזקן לבובר הצעיר ‏(שהיה, לצד וייצמן, ממנהיגיה של "הפרקציה הדמוקרטית" האופוזיציונית‏) במערכת של 'די וועלט' ‏(ביטאון התנועה הציונית, בגרמנית‏) בווינה, אמר הרצל לשאר חברי המערכת בכעס: ‏(בתרגום לעברית‏) 'בובר אינו שם משפחה, אלא קומפרטיב ‏(Komperativ‏' ‏(שם, עמוד 134‏): משמעות המלה Bub בגרמנית היא "ילד" או "נער", ומכאן ש"בובר" פירושו מי שהוא "יותר ילד", כלומר "ילדותי" או "מתיילד". דברים כאלה ודאי היה בהם כדי לשעשע את שלום, שמצעירותו הרבה למצוא פגמים במורה דרכו החשוב הראשון ביהדות ובציונות ולא טרח להסתיר זאת.

על אף בדיחוּת הדעת ודברי השנינות הרבים במכתביהם של שלום ושל וייס כאחד, שורה עליהם צל כבד – מחלת הנפש של וייס, סכיזופרניה. זדוף, על־פי בקשתה של גרושתו השנייה של וייס, ארנה, סטודנטית גרמנייה שהתגיירה כדי להינשא לו, מתאר את מחלתו הקשה בדברי ההקדמה הרגישים שלו, ואת ההתכתבות המרתקת הוא מסיים עם התפרצותה של מחלתו. אך אי-אפשר להתעלם מהסימנים הראשונים לאפֵלה שהייתה עתידה לרדת עליו. כך, למשל, במכתב לשלום מ–10 במארס 1953 כתב וייס: "...לפני כמה שבועות רופאים הציעו לי ליכנס לבית-חולים מפני מרה שחורה, מילנכולי "האקוטית" בלע"ז, ובקושי גדול העברתי את רוע הגזירה, לפום שעתא על-כל-פנים. אבל עכשיו חוזר אני לאיתני ולהכעיס את ר' חיים ולהרגיזו במאמרים הבאים לקראתנו לשלום ולמלחמה." ‏(שם, עמוד 97‏).

ר' חיים, שהשתייך למחנה החסידים בניו יורק, הטיל ספק בהישגיו המחקריים של וייס בשל היותו לא־חסיד.

מדאיגה לא פחות היתה העובדה, שאשתו הראשונה של וייס, מרים, גם היא סטודנטית של שלום, לקתה במחלת הנפש שווייס היה עתיד ללקות בה, ובאורח קשה כל-כך, שהיה צורך לאשפזה. מפיו של זדוף למדתי, שמהיומנים של וייס עולה שהוא נשאהּ לאשה אף שידע שהיתה לה היסטוריה של אישפוזים על רקע פסיכיאטרי ‏(ולכן סירבה להביא ילדים לעולם, למגינת ליבו).

שלוש שנים אחרי נישואיו לאשתו השנייה, ארנה, ואחרי הולדת בנם עמוס, כשהכול, לכאורה, זרם למישרין והעתיד נראה ורוד – החל תהליך ההידרדרות של וייס אל תהומות השיגעון. אחד מסימני ההידרדרות היה חשדותיו שעמיתיו מבקשים את רעתו, מוציאים את דיבתו רעה, חותרים להכשיל את קידומו או רוצים לסלקו.

וכאן מסתיים הכרך, אף שחליפת המכתבים נמשכה, ובאינטנסיביות רבה יותר ויותר. בימי מחלתו, עד להתאבדותו, שנים שבהן ידע וייס עליות ומורדות, הלכה וגברה תלותו הרגשית של וייס בשלום. ושלום נענה למצוקותיו של וייס. עכשיו כבר לא היתה אסימטריה בהתכתבותם כבעבר – שלום תמיד מצא את הזמן לכתוב לו מכתבים, מהם ארוכים למדי, כל שבועיים-שלושה.

לכרך שלפנינו יש הרבה מעלות ורק על מקצתן עמדנו בחטף. אך אין להתעלם מכך, שחלק ניכר מכוחו הוא שואב ממה שלא כתוב בו, מהמשיכה, אולי בעל כורחנו, שאנו חשים למראה של אדם טובע הקורא לעזרה, אדם שאת גורלו הוא חורץ בידיו שלו על אף מעלותיו. כמו בטרגדיה אמיתית אנחנו צופים בשני הגיבורים העשויים ללא חת, הפועלים מתוך מניעים נעלים, ובכל זאת גורלם – או, לפחות, גורלו של אחד מהם – נגזר.

כאמור, ההתכתבות בין וייס לבין שלום נמשכה כחמש שנים אחרי שהקובץ שלפנינו נקטע בפתאומיות בשל החמרה במצבו של וייס. אבל גם אחר כך עברו על וייס זמנים של בריאות נפשית, שלאחריהם שקע שוב במחשכים ואחר כך חזר לאיתנו, והמעברים בין מכתבים שכל-כולם עומדים בסימן מחלתו למכתבים שבהם הוא שפוי לחלוטין ומכתבים שהם תערובת של שפיות ואי־שפיות – המעברים האלה מבטלים את החציצה הברורה, כביכול, בין שני מצבי נפש מובחנים אלה.

להלן נוסח המכתב האחרון שכתב שלום לווייס, על נייר מכתבים של הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, ושמספרו הסידורי 134 במניין המכתבים שכתב לידידו הצעיר מראשית שנת 1964.

26.8.1969

פרופ' וייס היקר,

כמה נשבר לבי כשראיתי ממכתבך כי אתה מוסיף להתייסר בייסורים ובאיומי מחלה, ואני חשבתי לפי מה שאמר לי מישהו בימי הכינוס בירושלים כי מזמן כבר יצאת מבית החולים וששהית שם רק ימים מספר. אתה רואה שאנו מקבלים אינפורמציה לא-נכונה. ‏(...‏) אני מקווה שחששותיך לגבי עתידך מופרזים ואף בלתי מיוסדים מעיקרם. אני יודע מה קשה לך בחיי הבדידות. אני יודע כמה קשה לדעת אם בדידות זו באה מפני שדחית אנשים שביקשו חברתך או מפני שנגזרה עליך מבפנים, מפני שבחרת בה. אינני יכול לענות על כך. ועכשיו כשאתה מתגעגע לחברת חברים, אתה שקוע בין חומות של בדידות, ואוי לנו מפני בדידות הרוח. לעומת זה, אמרו לי שניים שלושה אנשים שראו אותך בלונדון, שהיית מזהיר ומבריק ללא מעצור בשיחתך ‏(...‏) – והנך רואה כמה אתה מסוגל להתגבר ולהתחזק, ואנשים שמסרו לי על שיחותיהם עימך לא ידעו כלל על אותו בית הסוהר של הקליפות שאתה מרגיש או מוצא את עצמך בתוכו. (...)

אני מאחל לך כל טוב, רפואה שלמה ושנה טובה ולכל ישראל.

גרשם שלום

את ההקדמה לספרו מסיים זדוף במלים אלה: "בפברואר 2008, בזמן הכנת הספר לדפוס, עמוס וייס, בנם של יוסף וארנה וייס, שם קץ לחייו לאחר שנים רבות של ייסורי נפש קשים. יהיה ספר זה מוקדש לזכרו."

* * *

מתי דוד

1. עקרונות "האני מאמין" של (חלק מן) העיתונאים

או – הנוסחה המנצחת של תקשורת מכסחת

על רקע המשבר המתעצם, בעיתונים "מעריב" ו"הארץ" בפרט ובתקשורת בכלל, כולל המשבר בטלוויזיה בערוץ 10, התעצמה גם הביקורת הציבורית על אמינותם ושיטות עבודתם של מקצת מהעיתונאים, שאיבדו תבונה ודעת באיצטלה של "זכות הציבור לדעת".

לאחרונה נחשפה נוסחת "האני מאמין" של חלק מהעיתונאים, שהוסתרה מהציבור, ממועצת העיתונות וממבקר המדינה. המדובר בנוסחה פרובוקטיבית ומניפולטיבית האומרת:

פרסם את כל "הנאשמים" ו"הנידונים" שלך כרצונך, על פי דעתך, הבנתך, ויכולתך, כי זו שליחותך ואין איש שיעצור אותך. זאת מאחר שתמיד תהיה לך הגנה של מערכת המשפט, שמקבלת תמיד את טענתך בנוסח הקבוע, "אמת דיברתי", את כולם כיסחתי ובזה סיימתי וניצחתי. תמיד תוכל להיעזר גם בהמצאה החדשה של בית המשפט המבדיל בין אמת לאמיתה ל"אמת לשעתה".  אתה העיתונאי תמיד תהיה זכאי. "לקוחותיך" תמיד יהיו אשמים.

אלה הם עקרונות "האני מאמין" של העיתונאי העצמאי

אתה האיש הכול יכול, השופט בין ימין לשמאל.

אתה הוא הרשות הפוסקת, מעל למחוקקת ולשופטת.

אתה האיש המחליט מיהו המשיח ואת מי יש להדיח.

אתה היחידי שקובע מהו ביטחון ומהו אסון.

אתה זה שקובע מה טוב ליהודים ומה טוב לערבים.

אתה כלב השמירה של הדמוקרטיה, אבל גם נושך אותה.

אתה לוחם למען חופש הביטוי, אבל עוסק גם בחופש הביזוי.

אתה בעד חופש הדיווח, אבל עוסק בחופש הכיסוח.

אתה מעצב את דעת הקהל, אבל גם הורס אותה.

אתה יצרן של ייאוש ודמורליזציה, כדי למנוע גלוריפיקציה ממתנגדך.

את פוגע בטובים לטייס, אבל מפאר את החוטפים בפיס.

אתה יורה בכל מיתוס בארץ הבחירה והופך אותה לארץ בכי רע.

אתה שולט על טע"ר החיים (טלוויזיה, עיתונות, רדיו) ופוגע בטעם החיים.

אתה וחברך תמיד זכאים ומחוסנים בפני כל האישומים האפשריים.

2. גולדסטון מיספר 2

מועצת "זכויות האדם" של האו"מ פירסמה דו"ח שבו ישראל הואשמה בהפרות החוק הבינלאומי. חלק ניכר של הדוח מבוסס על מידע שהתקבל מ"ארגוני שלום" אנטי ציוניים ישראליים ומעיתון "הארץ": 17 פעמים מוזכר בדוח ארגון "בצלם". 4 פעמים ארגון "יש דין". 8 פעמים "שלום עכשיו". 7 פעמים עיתון "הארץ".

כל הארגונים השמאלניים האלה וכמה נוספים מסייעים בפועל (כמו בגולדסטון) למסע הדה- לגיטימציה של ישראל, במימון ממשלות וקרנות זרות, וחלקם במימון הקרן החדשה לישראל. היום [1.2.13]מתפרסמת ב"הארץ" מודעה ובה כל שמות חברי המועצה הציבורית של הקרן. יושבי הראש: טליה ששון ומרטין אינדיק.

על רקע הקריקטורה האנטישמית הזוועתית שפורסמה בעיתון "סאנדי טיימס", שבה נתניהו בונה חומה וידיו מגואלות בדם של ראשים פלסטינים בין הלבנים... קראתי ב"ישראל היום" את הקטעים האלה של העיתונאי גונן גינת:

העיתון הבריטי מבהיר: "אנחנו לא אנטישמים. כמה מטובי חברינו הם יהודים שעובדים בעיתון 'הארץ'!

"החומר האדום שרואים בקריקטורה אינו דם, אלא חומר גלם לאפיית מצות.

"אין בקריקטורה שום דבר שלא אמר עליכם, הישראלים, השותף שלכם לשלום אבו מאזן."

* * *

רקוויאם מאת ג'וזפה וֶרְדִי

המקהלה הקאמרית רמת גן

התזמורת הקאמרית הישראלית

מנצחת חנה צור

סולנים:

איזבל מרי האס, סופרן

סיגל חביב, מצו סופרן

יוסף ארידן, טנור

אלכסיי קנוניקוב, באס

יצירת המופת מאת גדול מלחיני האופרה:

נבוקו, לה טראוויאטה, אותלו, ריגולטו ועוד

עולם המוסיקה יחגוג ב-2013

200 שנה להולדתו של ורדי

תיאטרון "היהלום" רמת גן, מתחם הבורסה:

יום שישי 22.2.2013 – בשעה 13.00
יום שבת 23.2.2013 – בשעה 20.30

כרטיסים במחיר הנחה 80 שקל באמצעות חברי המקהלה.

ובקופת התיאטרון: במחיר 120 שקל

טל. בקופה: 03-6121050

* * *

רות ירדני כץ

כדורי הבריאות

לא, הכוונה איננה לכדורים שהרופא רושם לנו. ממש לא.

חפצים עתיקים ולא עתיקים, שווקים ואנשים – אלה מעניינים אותי. לכל מקום בכפר הגלובלי שאליו אנחנו מגיעים בזכות בן-הזוג, הדבר הראשון שאני מנסה הוא להתחבר עם המקומיים, ודרכם ויחד איתם להכיר אותם. בכל מקום אני מתחילה עם הקולגות ודרכם מכירה את משפחותיהם וחבריהם ותמיד יש כאלה שיציעו לקחת אותנו למקומות שתיירים רגילים לא מגיעים, ואני אף פעם לא מסרבת. בכל מקום אני לומדת על המנהגים, המסורת, האוכל המקומי,  השווקים השונים, ולרוב מוצאת מציאות. עבורי זו חווייה בלתי יתוארת. לאן שלוקחים אותי אני רצה. 

הסיפור הבא התרחש דווקא בירושלים.

במשך כמה שנים אגודת "רוטרי" קיימה מיני-שוק בי.מ.ק.א ירושלים כדי לגייס כסף. את הפריטים כמו: סרוויסים, כלי מטבח, ספרים, משחקים, שטיחים ומה לא – מביאים חברי האגודה, וחברים והחברים של החברים לאולם. אוסף מרשים. צוות מתנדבים של "רוטרי" מוכרים אותם במחירים מצחיקים. אני תמיד מופתעת מחדש מהעובדה שאנשים מתפטרים מחפצים שהם עצמם אינם יודעים את ערכם. הסתובבתי בין השולחנות העמוסים לעייפה – עיניי קלטו כל דבר וכל מה שמצא חן קניתי. והנה באחד השולחנות אני רואה קופסה קטנה, מצופה בבד משי בצבע כחול מעוטרת בציורים, שפה ושם התבלתה, חוטים פרומים ומהצד האחורי – הבד העדין "ברח" מהזווית. הקופסה, שלמרות מצבה גילתה לי שהיא מאוד ישנה ועוד דבר, עדיין יפה והסוגר שלה הוא של פעם. פתחתי אותה ולעיניי נגלו שני כדורים בגודל פינג-פונג יפהפיים מונחים על בד משי אדום, צבעם כחול-ירוק מעוטרים בקישוטים בצבעי אדום-צהוב. בתוך הקופסה היה דף הסבר בסינית ואנגלית על תפקיד הכדורים. הוצאתי כדור אחד ואחזתי בו ולפתע פרצו ממנו צלילי מוזיקה עדינים ונעימים לאוזן. לקחתי את הכדור השני וגם הוא השמיע צלילים. התרגשות אחזה בי ושאלתי את עצמי: "מי המטומטם שהציע את הכדורים למכירה?" שילמתי 25 שקלים ועוד 100 שקלים לכל מיני חפצים שמצאו חן בעיניי.

בחדר העבודה יש לי מגרה שבה אני שומרת את כל המציאות המיוחדות שאני קונה, ואהוביי, קרוביי  וחבריי זוכים למתנה מיוחדת בימים מיוחדים שלהם. כאשר הם שואלים: "מאיפה בא הדבר היפה הזה?" אני אומרת את האמת. מאיזה שוק וכמה שילמתי.

בן-זוגי כאשר ראה ופתח את הקופסה שנחו בה שני הכדורים, קריאה פרצה מגרונו: "וואו!"

דבר ראשון קראנו את הדף המצורף וכך כתוב בו:

"למעלה מ-700 שנות היסטוריה, מקורם של כדורי הבריאות בשושלת מינג. (שושלת קיסרים ששלטו בסין מ-1368 ועד 1644) שני הכדורים מייצרים צלילים יפים, אחד גבוה ואחד נמוך. כאשר מנענעים אותם בידיים, התנועות מוציאות מחלות מהגוף. פעילות זו באה מהאמונה ברפואה הסינית המסורתית: האצבעות קשורות לבריאות שלנו. דרך תנועת האצבעות הפעילות של המוח והאיברים הפנימיים עוזרים לזרימת הדם ומגרשים גם את העייפות. כדורים אלה טובים לבריאות ולחיים ארוכים." 

בן-זוגי שאהב את כדורי הבריאות ביקש אותם לעצמו בגלל יופיים וצליליהם, וסקרנותו גברה והלך לאינטרנט וגילה כל מה שרוצים על כדורי הפלא ואפילו איך משחקים איתם כדי לזכות בבריאות מושלמת. הנה למי שמעוניין. 

http://www.youtube.com/watch?v=GylIq572Uv0

לכל עם יש את האמונות שהוא דבק בהן. בכל מקום למקומיים יש התייחסות מיוחדת לירק מסויים, פרי, משקה, חפץ, חיה – שיש להם את הכוח למנוע מחלות או לרפא מחלות, או מביאים אסון ולהבדיל, אושר ועושר.

ביפן, מי שנכנס לסופר-מרקט, מגלה מדפים שלמים עמוסים בפטריות מוכרות, והרבה סוגים שלא ראיתי בחיים. יוקו אמרה לי: "פטריות הן התשובה המוחצת למחלת הסרטן."  אני יכולה להמשיך ולהפליג בסיפורים ששמעתי וראיתי במו-בעיני. 

לאמונות תפלות יש כוח. דוגמה ידועה היא שאם נתקלים בחתול שחור שמבשר רעות מיד אומרים: טפו, טפו, טפו וזהו.  ישנן אמונות טפלות שמביאות ברכה ואושר על דיירי הבית. כמו למשל: שממית שמבקרת ומטיילת על קירות הבית. אמונות שעוברות מדור לדור וחוצות ימים וארצות. אז למה לא להאמין בכדורי-הבריאות הסינים?

* * *

לחברי גרעין "שדמות"

שלום וברכה,

כפי שרשמנו בהזמנה שקיבלתם, ביום חמישי 7.3.13 נצדיע לאנשים שהיו

בהיאחזות עין גדי במלאת 60 שנה להקמתה.

אנא, הודיעו על הגעתכם ומספר האנשים הבאים על מנת להיערך בהתאם,

עד התאריך 10.2.13,  לחניתה חורש, בדואר האלקטרוני  חוזר: 

hnhr@walla.co.il

או בטלפון נייד:052-2297068   

למעוניינים, יוצע למכירה ספרו של שלום אילתי, "שנה בעין גדי" במחיר

של 40 ₪. הספר מתאר את חיי הנח"לאים בהיאחזות עין גדי ובהווי החברתי

במקום במשך שנה.

בברכת חברים,

הוועדה המארגנת

קיבוץ עין גדי

* * *

אילן בושם: 9 שירים, פברואר 2013

השירים

אֶחָד מִמַּכָּרַי שָׁאַל:

אָז מָתַי אַתָּה כּוֹתֵב,

בִּזְמַנְּךָ הַפָּנוּי?

הִסְבַּרְתִּי לוֹ

שֶׁאֵין מָקוֹם פָּנוּי מֵהֶם.

*

"שִׁיר יָפֶה," אָמְרוּ אֲנָשִׁים

עַל שִׁיר מְסֻיָּם שֶׁכָּתַבְתִּי לְזִכְרוֹ

שֶׁל אָבִי זַ"ל

וַאֲנִי לֹא אָהַבְתִּי אֶת אַהֲבָתָם לַשִּׁיר,

אֲנִי אָהַבְתִּי אֶת אָבִי.

קוּקוּ קוּקוּ

זְקֵנָה הַשְּׂפוּנָה בְּדִירָתָהּ

שֶׁבַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית

יוֹצֵאת מִדֵּי יָמִים מִסְפָּר

לַמִּרְפֶּסֶת, יוֹצֵאת וְחוֹזֶרֶת,

יוֹצֵאת וְחוֹזֶרֶת

כְּמוֹ קוּקִיָּה בִּשְׁעוֹן קוּקִיָּה

לִרְאוֹת אִם לֹא כָּלוּ הַחַיִּים בַּחוּץ. 

*

הַחוֹקֵר קָרָא לְעַצְמוֹ "מָכוֹן" כְּבָר בְּחַיָּיו.

מִבְּעוֹד מוֹעֵד הֵכִין לוֹ נַחֲלָה לְהִתְהַלֵּךְ בָּהּ

יָדַע כַּמָּה מַהֵר עוֹבֵר אָדָם מִגּוּף לְגוּפָה

וְלֹא חִכָּה עַד שֶׁיַּצִּיבוּ לוֹ יָד וָשֵׁם.

הציץ ונפגע

בָּאוֹטוֹבּוּס יָשַׁב זָקֵן

שֶּׁהָיָה מֵצִיץ בַּצִּיץ

שֶׁל הַצְּעִירָה שֶׁיָּשְׁבָה

מוּלוֹ: מֵצִיץ וְנִפְגַּע

מֵצִיץ וְנִפְגַּע.

מעבר לשנה חדשה

קָשֶׁה לִי לְהִפָּרֵד מִלּוּחוֹת שָׁנָה.

קָשֶׁה לִי לַעֲבֹר לְסֵדֶר הַיּוֹם וְלִזְרֹק

כִּלְאַחַר יָד

שָׁנָה בְּהֶנֶף אֶחָד.

*

שְׂמָלוֹת כִּדְגָלִים

מִתְנוֹפְפוֹת וּמַכְרִיזוֹת

עַל טֵרִיטוֹרִיּוֹת

לְכִבּוּשׁ.

רצח בעיניים

בְּקָנֶה זָקוּר הִסְתַּעֵר

הָאִישׁ עַל הָאִשָּׁה

מִטְּוַח אֶפֶס

(לֹא הָיָה לָהּ כָּל סִכּוּי);

גַּם הַפְּגִיעָה הָיְתָה

בְּמָקוֹם קְרִיטִי

*

צִלִּי הָאֱנוֹשִׁי

הָיָה לִקּוּי מְאוֹרוֹת

לַלְּטָאָה שֶׁהִבְרַחְתִּי

וְהִיא מִהֲרָה, כָּל

עוֹד רוּחָהּ בָּהּ,

סֶדֶק סֶדֶק לִרְדֹּף.

* * *

מנשה שאול

כשצבא מאיים על המשטר

מאז עלייתם של "האחים המוסלמים" לשלטון במצרים, מתעוררת השאלה, אם אכן קיימת אפשרות שהאיסלאם הסוני במצרים והאיסלאם השיעי שבאיראן יתאחדו לגוש אחד שיאיים על היציבות והביטחון במזרח התיכון ובעולם בכלל.

דובר משרד החוץ האיראני אמר לאחרונה כי "אנו מאמינים שלמעצמות הגדולות בעלות ההשפעה, כמו איראן ומצרים, יש שליחות חשובה: לפעול למען כינון שלום ויציבות באזור." ("טהרן טיימס", 9.1.13). כשדברים אלה נוספים על קביעתו של רוחאללה מוסאוי חומייני, מחולל המהפכה האיסלאמית באיראן, כי "ההבדלים בין המוסלמים לבין עצמם אינם חשובים. יש גורמים המאחדים אותם: אללה, מוחמד והקוראן," הם מעוררים את השאלה, אם אומנם יש מכנה משותף בין שלטון האיותאללה השואף להחזיר עטרה ליושנה ולהשליט את האימפריה הפרסית במדינות ערב, לבין המדינות האיסלאמיות, ובראשן מצרים, החותרות להנהיג את הח'ליפות האיסלאמית הסונית על כל מדינות ערב.

בראשית ינואר 2013, על פי הזמנתו של שר החוץ המצרי, הגיע שר החוץ האיראני עלי אכבר צאלחי לביקור במצרים. הוא מסר לנשיא מצרים מוחמד מורסי איגרת מנשיא איראן אחמדינג'אד. האיגרת מעלה על נס את ההתקרבות המהירה שחלה בין שתי המדינות מאז שהגיעו "האחים המוסלמים" לשלטון בה.

זהו הביקור הראשון של אישיות איראנית רמת דרג במצרים מאז הדחתו של הנשיא חוסני מובארכּ בפברואר 2011. ביקור זה מתקיים בו בזמן שטילים מתוצרת איראן נורים נגד האוכלוסייה הסונית בסוריה, ומדינות ערב מתמודדות עם איומיה של טהרן ושאיפתה להשתלט על מקורות הנפט במדינות המפרץ.

לביקור זה קדם ביקורו של מפקד משמרות המהפכה קאסים סוליימני. לפי ה"טיימס" הבריטי (8.1.13),  סוליימני הגיע בהזמנתה של ממשלת מצרים על מנת לייעץ לה איך להקים כוח על פי הדגם של "משמרות המהפכה", שייעודו יהיה לשמור על שלטונם של "האחים המוסלמים" במקרה שהצבא המצרי יתקומם נגדם. לשם כך, נפגש סוליימני עם יועצו של מורסי עיצאם חדד.

יש לציין כי שר הפנים של מצרים, גנרל אחמד ג'מאל אלדין, הודח מתפקידו בגלל התנגדותו לביקור סוליימני ולמהלך ההתקרבות למשטר האיראני. גם כוחות ביטחון-הפנים וגם הצבא מתנגדים לשימוש בכוח נגד הפגנות בלתי אלימות, כפי שנעשה עם פרוץ המהומות במצרים, וגם הפיקוד החדש, בראשותו של הגנרל עבד אלפתאח אלשישי, נמנעים מעימותים עם המוני העם.

חיקוי, אך לא מתוך התבטלות

למרות נטייתם של "האחים המוסלמים" לחקות את "משמרות המהפכה" כאמצעי לשמירה על שלטונם מפני אפשרות של התקוממות הצבא, הרי שבהבדל משלטון האיותאללה, אין להניח כי "האחים המוסלמים" תומכים באיחוד עם השלטון השיעי באיראן, וזאת מכמה סיבות:

תיאוריית הגורמים המאחדים של חומייני קורסת, נוכח ניגוד האינטרסים בין שני המשטרים. השסע ביניהם מזכיר את עידנו של סטלין, שבו אומנם הקומוניזם איחד את הכוחות בתוך המפלגה, אך מרבית קורבנותיו של סטלין היו בעצם קומוניסטים שסיכנו את שלטונו.

זה 1,300 שנה קיים שסע עדתי עמוק בין השיעים לסונים. מהות השסע היא מאבק על השלטון, וזו משתקפת באמירה ידועה בתולדות האיסלאם: "לא נשפך דם בתולדות האיסלאם כפי שנשפך על השליטה הדתית (אימאמה)." כל הניסיונות לאחות את הקרעים במרוצת דורות העלו חרס. אפילו מורסי דיבר ברורות על השסע הקיים, כשנאם לפני כארבעה חודשים בוועידת המדינות הבלתי מזדהות שנערכו בטהרן, שם העלה על נס את הח'ליפים הסוניים (אאל אלבית) – אויביהם של השיעים.

בנאומו האחרון בבית העליון (השורה), הדגיש מורסי את מחוייבותה של ארצו לביטחונן של מדינות המפרץ. דברים אלו הם רמז של אזהרה לאיראן המאיימת על שלומן של מדינות אלו. על כך יש להוסיף את הזדקקותה של מצרים לסיוען של מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, כדי לחלץ אותה מן המשבר הכלכלי החמור הפוקד אותה מאז תחילת "האביב הערבי". סעודיה התחייבה להעניק סיוע של 5 מיליארד דולר, וגם קטר התחייבה לתת סיוע בסכום דומה. אין להניח שמשטר "האחים המוסלמים" ישתף פעולה עם המשטר האיראני המאיים על ריבונותן של מדינות המפרץ, בעוד שהללו מגישות למצרים סיוע בהיקף כזה.

לא פעם הביע מורסי את התיעוב שחש כלפי משטרו של בשאר אסד בסוריה. הלה טובח בעמו בסיוע איראני המתבטא באספקת נשק והזרמת מיליארדי דולרים, ומי שתוקף כך את המשטר הסורי, תוקף בעקיפין את המשטר האיראני.

"האחים המוסלמים" אכן שואפים להקים כוח נוסף שיסכל את ניסיונות הצבא להתקומם נגדם. צעד זה תואם את האלימות המאפיינת את דרכם של "האחים" מאז היווסדם. הם רצחו בזמנו את ראש הממשלה מחמוד נקראשי ואת השופט שדן את הרוצחים. הם גם ניסו לרצוח את ג'מאל עבדול נאצר באוקטובר 1954 בעת שנשא נאום באלכסנדריה, והם אלה שרצחו את נשיא מצרים אנוור סאדאת ואף הקימו מיליציות מזויינות שפורקו על ידי משטרו של מובארכּ. אך למרות שאיפתם של "האחים המוסלמים" ללמוד ממשטר האיותאללה את שיטותיהן של "משמרות המהפכה", הדעת נותנת שגורמי הפירוד ביניהם הם אשר יקבעו את עתיד היחסים בין קהיר לטהרן.

מתוך מגזין "מראה" 230.

* * *

עוז אלמוג

מבצע סבתא

בוודאי כבר שמתם לב שהנכדים של היום חיים בסימביוזה מלאה עם הסבא והסבתא שלהם. למעשה זה הדור הראשון בארץ שלרובו סבים וסבתות משני הצדדים, ובדרך כלל אלה אזרחים-ותיקים עם ראש צעיר.

בוודאי גם שמתם לב שהנכדים של היום מקמבנים ברמה גבוהה מאוד. כיוון שהם די סטלנים, כיוון שיוקר המחיה גבוה וכיוון שהם גדלו בעולם של יזמות, שיווק ובילויים –התיחמון והקימבון יושב להם טוב בראש.

לכן לא התפלאתי כאשר מיספר צעירים סיפרו לי על "מבצע סבתא" המשלב בין קימבון לסיבתון. רשת "רק בשר" יצאה לאחרונה במבצע אטרקטיבי: אם אתה מנוי של המסעדה אתה זכאי לקבל ביום ההולדת שלך 10 גרם בשר חינם על כל שנת חיים. בדקו ומצאו הנכדים שהסבתא שלהם תהיה בקרוב בת 80. מיהרו והחתימו אותה על מנוי למסעדה. עכשיו תעשו חשבון: 10 גרם על כל שנת חיים = בשר משובח במשקל 800 גרם, שפירושו ארוחה דשנה חינם לשלושה נכדים. שווה סבתא.

* * *

באבל על מותו של הסופר ישראל רינג בן ה-90

חבר קיבוץ עין המפרץ

מחבר הרומאן האירוטי "אילונה" (1974)

אנחנו היינו מהראשונים שכתבו טובות על ספרו והגנו עליו ואפילו השתתפנו בערב ספרותי ב"צוותא" חיפה, לפני כ-40 שנה – שהוקדש ל"אילונה", ושם היה עלינו להגן עליו מפני קהל מאוד ביקורתי שכלל, אם איננו טועים, רבים מקיבוצו

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

27. וֶרֶד סוֹדָהּ

"יוֹמִי, החברֶ'ה בכיתה סקרנים באופן חולני אבל את הסוד שלי לא יפענחו לעולם. הם מנסים לרגל אחריי. חיים ממה שנידמה להם שגילו עליי, ואחר-כך חושבים שיכולים לעשות ממני בדיחות ביניהם. חסר שידעו שאני אוהבת מישהו, את ד. למשל – מחר אראה את זה כתוב על העיר, סליחה – על הגיר, סליחה – על הקיר." מתרגזת וֶרֶד-סוֹדָה על עצמה כשהיא כותבת ביומי (מבטאים כמו טומי), יומנה החשאי. יושבת בחדרה הנעול, התריסים מוגפים ורק מנורת-שולחן קטנה דולקת.

"שקט, שקט, שקט, שקט / הכיתה כולה נדלקת / ובחדר בלי שאון / מטגנים אותי ראשון... לא – ראשונה...

"אבל אז אין חרוז.

"לא סובלת את הקולניות של הבנות, בייחוד דוקי, שרצה, לא – שרוצה לשתף כל אחת במה שקורה לה, כאילו רק הגוף צריך להיות לבוש אבל לנפש מותר שתסתובב ערומה ושכל אחד יגע בה בידיים לא-נקיות.

"ושמישהו רק יעז (או יעיז? – כל פעם אני מתבלבלת כשאני כותבת ולא יודעת איזו צורה קשורה לאיסוף עיזים, ואיזה לעוז, לא עמוס) למשש לי את הנשמה!

"וַאוּאוּאוּ... איזה מילים גדולות יצאו לי... אבל אולי ככה זה אצל מי שנועדו לגדולות!"

ורד טומנת את יומי מאחורי מגירה בארון הבגדים, מציצה החוצה מבעד לחרך שבתריס, לראות אם אין איש בולש אחריה, מסירה משקפיה ומניחה במקומם על עיניה מחשיכַיִים כחולים מטיסה טראנס-אטלאנטית. לא מכבה את האור והולכת לישון. מדוע ישנה באור? – ורד מאמינה שככה סודות מוסתרים טוב יותר. ואילו בחושך הם מתרוצצים חופשיים.

*

"הי ורד," מצפצפת בכיתה דוקי, שגרה בשכנותה, "איך היתה התעודה?"

"בסדר."

"בא לך להשוות ציונים."

 "לא."

"מה את מתכעסת לך פתאום? את ברוגז איתי?"

"לא. אני לא מתכעסת. פשוט לא בא לי."

*

"ורד, מה את עושה במוצ"ש?" שואל דני-על-הבאונטי.

"מה שאני עושה במוצ"ש אני לא חייבת לתת דין-וחשבון לאף אחד!" היא מתרגשת, אד עולה במשקפיה וחוצץ בינה לבינו, וכבר היא מרגישה שעשתה שגיאה, אבל, לעזאזל! – אינה יכולה לנהוג אחרת.

"טוב, רק שאלתי. מה את סודה כזאת?"

*

במוצאי-שבת ורד מסתגרת בחדרה וכותבת:

"יומי, הייתי מאמין שאני, אני אקבל רק 'כמעט טוב' בספרות ו'מספיק' בלשון? אני, שהעברית שלי הטובה ביותר בכיתה, ואשר מעט מורים יודעים לכתוב ללא אף שגיאת כתיב ופיסוק, כמוני?

"אני, שאוהבת לקרוא ומכירה את כל הספרים של פנחס שדה והרמן הסה ויהושע קנז וקנוט המסון ויצחק קרונזון?"

נקישות על דלת חדרה.

"מה יש?"

"טלפון בשבילך." עונה אימהּ.

"ממי?"

"אחד, דני."

"אני לא בבית."

"מה הוא חושב לו, יומי, שאין לי אף אחד?" היא ממשיכה לכתוב.

שוב נקישות על דלת חדרה.

"את לא יכולה לפתוח?"

"לא."

"את חושבת שזאת שיטה, לדחות כל אחד? תקחי לדוגמה את דוקי החברה שלך, תראי איך שהיא מסתדרת לצאת תמיד עם בנים?"

"מה אימי חושבת לה, יומי," ממשיכה ורד-סודה לכתוב, "שהיא תנהל לי את החיים שלי ובסוף אני אישאר כמוה, לבד? עם אבא ש..."

וכאן רועד מעט העט והיא מהססת לכתוב את ההמשך, אפילו ליומי.

שורקים למטה. שישרקו. זה בטח לא כדי לקרוא לה. לא, עכשיו ממש קוראים בשמה –

"ורד! ורד! יודעים שאת בחדר!"

היא מציצה. עומד למטה דני-על-הבאונטי, נחמד כזה, תמיד אנטי-הכול, ואיתו דוקי וצחי. אם היה בא לבד, לא היתה עונה לו, אבל אם דוקי נמצאת, זה לא נעים. ליפול לפה שלה, מחר כל הכיתה תדבר.

"אני כבר יורדת!" היא קוראת אליהם מלמעלה.

"פשוט חשבנו שרעיון טוב לטייל הערב בעיר, לתפוס איזה המבורגר או פיצה."

"אבל, אני לא לבושה..."

"תפסיקי, זה בסדר גמור," אומר דני. "גם אני בנעלי-בית. רואה?"

*

"ורד," מלווה אותה דני חזרה לביתה, אחרי שנפרדים מצחי ומדוקי. "אפשר לסמוך עלייך שמה שאני אגיד לך עכשיו תדעי לשמור בסוד ולא חשוב מה תהיה התשובה שלך, נכון?"

"מה?"

"רוצה להיות חברה שלי? – לעזאזל, כבר המון זמן אני אוהב אותך, באמת..."

"דני," היא מתרפקת עליו ומחבקת אותו פתאום, כולה רועדת, משקפיה מתחככות בלחיו, "גם אני... אבל תדע לך שאבא שלי... הוא, אני שונאת אותו, הוא, מפני ש... אומרים שהתאבד... את זה אתה מבין?"

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* משה גרנות: "קטע הווידאו של נוני דרוויש מדהים. מה שהיא מספרת על האיסלם הוא ידוע לכול, אבל הביקורת הקשה שלה על ההתחנפות של ברק אובמה למוסלמים – ממש מחממת את הלב." [גיליון 812].

* אם נתניהו יחליט, או לבסוף יערים – על לפיד, ויקים ממשלה בלי "יש עתיד", זו עלולה להיות ממשלה בלי עתיד, שתחטוף ביקורות, ובצדק, מכל צד, ובשל ניגודיה הפנימיים היא לא תאריך ימים.

מצד שני, לפיד זכה רק ב-19 מנדטים – ולכן אל לו להתנהג כאילו זכה ב-61 – שהיו מקנים לו לכאורה אפשרות לממש 100% מדרישותיו. לכן, אם לא יתגמש, כדרכו של כל פוליטיקאי מעשי, אזיי הוא עלול בראשות האופוזיציה, זאת בניגוד לעמדת מרבית תומכיו – וכך מפלגתו עלולה להיעלם כמו "קדימה"! די לנו בשתי טיפשו­ֹת, לבני ויחימוביץ', שהרסו בדרך זו את מפלגותיהן!

* יש לנו חשש כי עם חשיפת אסדות שאיבת הגז הישראליות בים התיכון – לסיכון פגיעות הטילים המשוכללים של החיזבאללה, וזאת בנוסף על צרות אחרות וקשיים טכניים בלתי-צפויים – יהיה גורל הגז הישראלי, והחלומות על ההכנסות ממנו, ועל ייצואו – כגורל המכוניות החשמליות של חברת החלומות בטר פלייס.

* אם שלי יחימוביץ' היתה רוצה ביותר מנדאטים היה עליה להשחיל עוד כמה תימהונים לרשימת מועמדי "העבודה" לכנסת, כמו למשל איזה ארבעה ח"כים-לעתיד שהמצע שלהם הוא דירת ארבעה חדרים, עם שלושה כיווני אוויר לפחות, בסביבה טובה בתל-אביב, ובמחירי מציאה על חשבון הממשלה – כי כידוע המיעוט המקופח ביותר במדינה הוא הצעירים שטרם הגיעו ליכולת של רכישת דירה בתל-אביב ואפילו טרם הגיעו לגור בשכירות בְּעיר החלומות החילונית הזו והם מחכים לכך בחוריהם בפרובינציה.

* יצא לנו לראות לפני לילות לא-רבים שידור חוזר של תוכנית מצויינת, מרגשת ומרתקת של עמוס אטינגר – "אלה הם חייך" עם נתן שרנסקי, הקירח וגלוי הראש.

כיכבה בתוכנית, כמובן – גם רעייתו הדתייה העטופה במטפחת, אביטל, שמפני יראת שמיים וחשש טומאה הקפידה לא ללחוץ ידו של שום גבר שניגש אליה. משום מה, חרף יופייה ומה שסופר בתוכנית על ביישנותה, היא הצטיירה בעינינו באורח די מפחיד. ואז עלה בדעתנו שאמנם מהכלא הסובייטי שרנסקי השתחרר סופית – אבל מהכלא של אביטל הוא כבר לא ישתחרר לעולם.

* מחוגים יודעי דבר נמסר כי פרופ' אווה אילוז עומדת לקבל השנה את פרס ישראל לטיפשות.  נאום התודה שלה יתורגם עבורה לעברית.

* מלאו שנתיים לפרוץ "האביב הערבי" האומלל בכיר תחריר בקהיר. זוכרים את השלטים המטומטמים הדמגוגיים בתל-אביב: "שדרות רוטשילד – תחריר!"

חבר שלנו, מבוגר מאוד ועדיין שמאלי בדיעותיו, כמעט קיבל התקף-לב כאשר אמרנו לו את דעתנו על האסון הנורא שקורה במצרים עם הדחת מובאראכ, ועל הבלוף ההפגנתי המקביל-לכאורה שמתרחש בשדרות רוטשילד תל-אביב, ומוּנע בחלקו בחשאי על-ידי גורמים אנטי-ממשלתיים ואולי גם אנטי-ישראליים.

החבר האדים מרוב רוגז, שהזכיר לו כנראה את ימי נעוריו, ואמר לנו שאילו רק היה צעיר יותר היה מצטרף למפגינים בשדרות וכי הם מרגשים אותו מאוד!

עכשיו, כשמצרים הולכת ומתפוררת, וימי מובאראכ נראים למצרִים כגן עדן, יש באמת על מה להתרגש!

אנחנו אמרנו זאת מהרגע הראשון! אנחנו לא הוּלכנו שולל! וגם ספגנו הרבה בוז ויריקות  מילוליות על כך!

* שואלים אותנו מהן שעות פעולתה של מערכת המכתב העיתי? ובכן, המערכת פועלת סביב השעון – בראשו של העורך – כל שעות היממה – לבד מההפסקות כאשר הוא הולך לישון. ואם היה אפשר לשדר לשם הקלדה את חלומותיו, היה המכתב העיתי מעניין פי כמה וכמה!

* כל פעם שאנחנו קוראים ידיעות בתקשורת הישראלית, בייחוד בעיתון הפרו-פלסטיני בדרך-כלל "הארץ" – שהן מבוססות על נתונים ו"מחקרים" שסיפקו לו אירגונים כמו "אדווה", "בצלם" ודומיהם – שאם איננו טועים נתמכים בידי הקרן לישראל חדשה – – אנחנו יודעים שמלעיטים אותנו במידע מגמתי, אנטי-ישראלי ולא פעם מוטה ומזוייף, "מידע" שהוא חלק מהתעמולה של אויבינו, שכמוה מפיצים גם גורמים בתוכנו שמתפרנסים יפה מכך, ולעיתים ישירות מעטיני הציבור הישראלי, כמו באקדמיה. כך גם לא פעם הכותרות ב"הארץ", שֶׁמוטות כמעט תמיד נגדנו ועוזרות לתעמולתם של שונאי ישראל.

* הציבור הישראלית שואלת איך זה שכבר ימים אחדות לא שמענו חידושה לשוניתה מהח"כ הטרייה מרב מיכאלי. אולי היא מכינה לנו הפתעה נקבית מהממת במעמד השבעתה בכנסת, כאשר תשים ידה על התנ"כה ותגיד לנו ככה וככה?

* שואלים אותנו אם הוצאנו לאחרונה ספר חדש ואנחנו עונים: "ואת הספרים הקודמים שלנו כבר קראתם? אנחנו לא יצרני קוטג' עם תאריך תפוגה. אנחנו כותבים ספרים שאפשר לקרוא בהם גם אחרי עשרות שנים, כמו 'המחצבה', שבחודש הבא תימלאנה 50 שנה לצאתו לאור."

* לחיימקה שפינוזה לוטש המילים: משירך האחרון אני מבין שטאלק הוא המלט שלך. אל תבנה על זה: טאלק (קושי 1 בסולם מוס) הרבה יותר רך מצמנט פורטלנד (קושי 2.5 בערך).

יואב אהרוני

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן. אין מדובר בנו עצמנו, אנו רק שליח!

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,475 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמינית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,055 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,443 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל