גיליון מס' 815

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' באדר תשע"ג 11 בפברואר 2013

שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד ב-12 בפברואר 2005

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: רֵיְטִינְגּ. // מרדכי קידר: קורבנות התקינות הפוליטית. [ציטוט]. // זיוה גל: כמו נקטר. // עמוס גלבוע: שתי מטרות מרכזיות לביקור אובמה. [ציטוט]. // מתי דוד: ידידי השמאל הקיצוני של גולדסטון 2. // רות ירדני כץ: 1. ראש ממשלה צייתן וכנוע. 2. האיום של החרדי פרוש. // עוז אלמוג: מהי הצלחה בחיים? // אורי הייטנר: 1. מחלוקת לשם שמיים. 2. התיקון של אובמה. 3. החטא הקדמון של המנהיגים הגדולים. 4. סולידריות של גנבים. 5. יומן בחירות 2013 (ל"ד). // אודי מנור: צמד האֵהודים ורגשות הציבור. // תקוה וינשטוק: פתאום קמה אישה בבוקר. // מנשה שאול: אין די בבחירות חופשיות. [ציטוט]. // מתי דוד: העתיד המופלא הצפוי למדינה עם שלי יחימוביץ ראש ממשלה. // משה כהן: הנדון: המוסר האירופי. // פרופ' ארנון סופר: ההתיישבות הבדויים בדרום. [ציטוט]. // איליה בר-זאב: מִצעד הַפּוֹמְפּוֹנִים. // יוסף אורן: השאלות שהיו חייבות להישאל! // מיכאל רייך: אָהֳלִיבָה. // משה גרנות: מפות מיושנות, על ספרו של רובין שארמה, "המכתבים הסודיים של הנזיר שמכר את הפרארי שלו". // יוסי שדה: סיפור בגדדי ליום האהבה. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 29. רותי חוּטִי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

רֵיְטִינְגּ

אָמְנָם כְּעֵדֶר הַסּוֹגֵד בְּלִי שוּם בִּקֹרֶת

לְאֵל-הָרֵיְטִינְגּ הִתְמַכַּרְנוּ לוֹ בְּלִי דַי

אֲבָל אוּלַי לֹא מְיֻתֶּרֶת הַתִּזְכֹּרֶת

שֶלֹּא תָמִיד כָּאן קוֹל הָמוֹן כְּקוֹל שַדַּי.

וְלֹא תָמִיד עוֹלָה עַל כָּל שִקּוּל אִידֵאִי

הָאֶפִּיגְרָמָה הַלָּטִינִית שֶל הַכְּלָל

הַפּוֹפּוּלִיסְטִי שֶ- vox populi vox Dei

שָעָה שֶעֵרֶךְ מוּל מְחִיר פֹּה מְשֻקְלָל.

וּבַהֶקְשֵר הַזֶּה אֲנִי חוֹשֵב כָּרֶגַע

גַם עַל קוֹפֶּרְנִיקוּס וְגַם עַל גָּלִילֵי

שֶכָּל אֶחָד מֵהֶם הָיָה מוּעָד לְפֶגַע

וְלִרְדִיפוֹת הַכְּנֵסִיָּה כִּמְחוֹלְלֵי

מֶרֶד גָּלוּי מוּל הַתְּפִיסָה הַגֵּאוֹצֶנְטְרִית

שֶבָּהּ סוֹבֶבֶת לָהּ הַשֶּמֶש כִּבְיָכוֹל

סָבִיב לָאָרֶץ וְרוֹאָה כְּפִירָה אֶקְסְצֶנְטְרִית

שֶאֵין בְּשוּם פָּנִים לִסְלֹחַ וְלִמְחֹל

לְאֶפִּיקוֹרְסוּת דַּעֲתָהּ הַמְּצַדֶּדֶת

מַמָּש בַּהֶפֶךְ הַגָּמוּר מִמֻּסְכְּמוֹת

שְטִיפַת-הַמּוֹחַ הַקָּתוֹלִית – וּבוֹדֶדֶת

מוּל אִינְקְוִיזִיצְיָה הַחוֹרֶשֶת נְקָמוֹת

הִיא מְעֵזָה לִכְפֹּר בֶּאֱמוּנַת מִילְיוֹנִים

שֶלְּצִדָּם עוֹמֵד הָרֵיְטִינְגּ בּוֹ מֻקְרָב

פְּסַק הַמַּדָּע בּוֹ מַחְזִיקִים רַק שְנֵי פִּיּוֹנִים

עַל מִזְבְּחָם שֶל יֶתֶר כְּלֵי שַחְמַט הַקְּרָב

בֵּין הַמִּמְצָא הָאַסְטְרוֹנוֹמִי וְהַשֶּקֶר

וּבֵין הָרֹב הַדּוֹמִינַנְטִי לַמִּעוּט

שֶאֵין לוֹ רֵיְטִינְגּ אַךְ רַק הוּא יָרַד לְחֵקֶר

הַהַבְחָנָה בֵּין הָאֱמֶת וְהַטָּעוּת.

וּכְשֶלָּרֹב הָאַנְטִישֵמִי הָיָה רֵיְטִינְגּ

בִּימֵי מִשְפַּט-הַבְּלוֹף שֶל דְּרַיְפוּס בְּצָרְפַת

קָרָא אֶמִיל זוֹלָא: "סִלְחוּ לִי אִם הִמְרֵתִי

אֶת חֹק-הָעֵדֶר" וְהֵטִיחַ אֶת כְּפָפַת

הַפְּרוֹבוֹקַצְיָה הַיָּפָה וְהַצּוֹדֶקֶת

שֶל הַמִּעוּט הַהוּמָנִיסְטִי הָאַמִּיץ

בִּפְנֵי מִמְסָד רָקוּב שֶשַּלְוָתוֹ שוֹבֶקֶת

כְּשֶהָאִשּוּם "J'accuse!" מוֹצִיא לוֹ אֶת הַמִּיץ.

מָה שֶחוֹזֵר וּמְאַשֵּר כָּאן בְּכָל סֶקֶר

שֶגַּם מִעוּט – לְכָךְ מֻתָּר כְּבָר לַעֲרֹב –

שֶאֵין לוֹ רֵיְטִינְגּ מְסֻגָּל לִגְרֹם לְנֶקֶר

הַמְּפוֹצֵץ אֶת גַּלְגַּלֵּי כִּזְבֵי הָרֹב.

וּכְשֶנִּבָּא פַנְטַזְיוֹנֵר אֶחָד פָּרוּעַ 

שֶשְּמוֹ הוּא הֶרְצְל, אֶת קוּמָהּ שֶל מְדִינַת-

הַיְּהוּדִים הָרֹב רָאָה בּוֹ רוֹעֵה-רוּחַ  

שֶהִתְרוֹפֵף לוֹ אֵיזֶה בֹּרֶג לִמְגִנַּת-

לִבּוֹ הָעַז שֶל הַמִּעוּט שֶהֶאֱמִין בּוֹ

וְשֶהֶרְאָה, גַם אִם תְּחִלָּה הָיָה מִעוּט,

כִּי תוֹךְ נ"ב שָנִים מֵרֶגַע שֶהִטְמִין בּוֹ

הֶרְצְל חֲלוֹם זֶה – כְּבָר הָיָה הוּא לִמְצִיאוּת.

מָה שֶמּוֹכִיחַ כִּי חֲזוֹן-אֱמֶת גּוֹבֵהַּ

עַל כָּל יִתְרוֹן זְמַנִּי שֶל רֵיְטִינְגּ מִסְפָּרִי

וּבְחֶשְבּוֹן הִיסְטוֹרִי קַר מָה שֶקּוֹבֵעַ

הוּא לֹא הָרֵיְטִינְגּ שֶאֵינֶנּוּ עִקָּרִי

אֶלָּא מִדַּת אֲמִתּוּתָהּ שֶל הָאִידֵאָה

בָּהּ הַפַנְטַסְטִי הָרָחוֹק הוֹפֵךְ קָרוֹב

וּמִתְגַּשֵּם, עַד שֶלִּבְסוֹף כָּל אִיש יוֹדֵעַ

כִּי הַמִּעוּט גּוֹבֵר לֹא פַּעַם עַל הָרֹב.

וְכָך אֵרַע בִּשְנַת תָּשָ"ח, כְּשֶסְּפֶּצְיָאלִיסְטִים

לְאַסְטְרָטֶגְיָה מִן הַדֶּרֶג הָעֶלְיוֹן

הִתְרוּ בַּבַּיִת הָאָדֹם, כְּרֵאָלִיסְטִים

וּכְמֻמְחֵי-צָבָא דְגוּלִים, בְּבֶן-גֻּרְיוֹן

שֶאֵין סִכּוּי לְהִתְמוֹדֵד וּלְנַצֵּחַ

בִּשְׂדוֹת-הַקֶּטֶל אַרְבָּעָה צְבָאוֹת סְדִירִים

שֶל מְדִינוֹת עֲרָב שֶעָטוּ לְפַצֵּחַ

אֶת יִשְׂרָאֵל הַצְּעִירָה, בְּמִסְפָּרִים

עוֹדְפִים שֶל כּוֹחַ-הָאָדָם וְטִיב הַנֶּשֶק

וְכַמּוּתוֹ הַמַּבְהִילָה וְשֶכָּפְרוּ

בְּדַעֲתוֹ, דַעַת-יָחִיד, וּבְאִי-חֵשֶק

שֶל רֵאָלִיסְטִים נִדְנְדוּ לוֹ וְ"חָפְרוּ"

(כְּפִי שֶאוֹמְרִים כַּיּוֹם) לֵאמֹר כִּי רַק בְּנֵס פֹּה

וּבִמְחִירִים סַפְסָרִיִים מְאֹד שֶל דָּם

נַצְלִיחַ אֵיכְשֶהוּ מָתְנַיִם לְשַנֵּס פֹּה

(וְכַזָכוּר, הָיָה הָרֵיטִיְנְגּ לְצִדָּם).

אַךְ בֶּן-גֻּרְיוֹן סָח בְּמִין טוֹן פָּרָדוֹקְסָלִי

הַמְּגַנֶּה כָּל פֵּסִימִיסְט וּפָטָלִיסְט:

"מִי שֶאֵינֶנּוּ מַאֲמִין כָּאן, גֵּנֵרָלִים,

בָּאֶפְשָרוּת שֶל נֵס – אֵינֶנּוּ רֵאָלִיסְט..."

מָה שֶסּוֹפְסוֹף הוּא רְאָיָה מְאֹד נִצַּחַת

אִם עוֹד זְקוּקִים הָיִינוּ כָּאן לְהוֹכָחָה

דַוְקָא כַּיּוֹם, כְּשֶהַסִּכְלוּת יוֹם-יוֹם פּוֹצַחַת

בְּקוֹל גָּדוֹל וּפּוֹפּוּלִיסְטִי בְּשִבְחָהּ

שֶל דַּת-הָרֵיְטִינְגּ שֶתִּזְמֹרֶת-הַתִּקְשֹרֶת

וְחֹק-הָעֵדֶר שֶל טִמְטוּם הַהֲמוֹנִים

בְּעִוְרוֹנָם וְשִבְרוֹנָם מַרְבִּים לִקְשֹר אֶת

כִּתְרֵי הַזְּכוּת וְהַסַּמְכוּת הָעֶלְיוֹנִים

לְזִבּוּלֵי תַּרְבּוּת הָרֹב שְטוּפַת הַמּוֹחַ

שֶאֶת הַ-junk שֶלָּהּ non stop מַרְבָּה לִטְחֹן

בְּרֹאש חוּצוֹת, כְּשֶמִּן הַדִּין הוּא לֹא לִשְכֹּחַ

אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין אָפְנָתִי וּבֵין נָכוֹן.

* * *

מרדכי קידר

קורבנות התקינות הפוליטית

ג'והן ווקר לינד הוא אזרח ארצות-הברית, שנולד ב-1981 בוושינגטון הבירה, ונתפס ב-2001 באפגניסטן כשהיה ג'יהאדיסט בשורות הטליבן. לינד לא נולד מוסלמי, אלא התאסלם כשהיה בן 16 ונסע לתימן במטרה ללמוד ערבית. בשנת 2000 הוא נסע לאפגניסטן ועבר סידרת חינוך ואימונים בבסיס "אלפארוק" של אלקאעידה. הוא קיים קשרים עם ארגון המוג'אהדין בפקיסטן, נתפס, נשפט על היותו לוחם בשורות ארגון בלתי חוקי ונדון ל-20 שנות מאסר בכלא טרה האוט במדינת אינדיאנה שבארה"ב.

בכלא המשיך לינד להטיף לחבריו הכלואים להתמיד בג'יהאד שלהם נגד ארה"ב ובעד החלת חוקי השריעה המוסלמית על כל יושבי תבל, ולכן איפשרו לו שלטונות הכלא להשתתף בתפילה בציבור רק פעם אחת בשבוע, ביום שישי. הוא עתר לבית המשפט ודרש לאפשר לו להשתתף בתפילה בציבור חמש פעמים בכל יום. שופטת בית המשפט הפדרלי באינדיאנפוליס, ג'יין מאגנוס סטינסון, החליטה – בניגוד לדעת שלטונות הכלא – שלמרות שלינד אינו מכיר בחוקיות המשטר האמריקני ובסמכותה של השופטת הנכבדה, עומדת לו הזכות להתפלל בציבור ולהיפגש עם חבריו חמש פעמים בכל יום, גם במחיר ההחמרה באמצעי הביטחון הכלא.

חופש הביטוי מעל הכול

אין זה מקרה בודד, שכן ארה"ב מונהגת זה שנים על ידי "התקינות הפוליטית" המונעת כל התייחסות לאמונתו של אדם, גם אם אמונה זו שולחת אותו למלחמת קודש נגד ארה"ב. על פי גישה זו, אם מישהו טוען כי ארה"ב היא "השטן הגדול", אזיי על האמריקני לקבל קביעה זו כנכונה ולגיטימית, ואם אינה מוצאת חן בעיניו, אזי עליו לחפש את הסיבה אצלו בבית, ולבדוק מה גרם לאחר – שהוא ודאי מסכן, רעב ומוזנח בגלל פשעיה של ארה"ב – לראות בה את השטן.

   התקינות הפוליטית השתלטה גם על ההתייחסות למתרחש בצמרת השלטון בארה"ב: מרבית אזרחי המדינה רואים בעין רעה את ציון העובדה כי ברק אובמה הוא בן למשפחה מוסלמית, וסבורים שעצם ההתייחסות לדתו של הנשיא היא בלתי לגיטימית.

התקינות הפוליטית האמריקנית השתלטה גם על גופי החקירה הפדרליים, ובהוראה מגבוה שונו לפני כשנתיים תוכניות ההדרכה של סוכני האף. בי. איי. וסוכנויות חקירה אחרות, באופן שכיום חוקר אינו רשאי להתייחס לדתו של נחקר ולאמונותיו, גם אם הן מובילות אותו לג'יהאד רצחני נגד המדינה. רשויות המדינה מנועות מלהשתמש בביטוי "טרור איסלאמי", ועליהן להשתמש בביטויים מכובסים דוגמת "אלימות אידיאולוגית".

הטבח שביצע רב-סרן נידאל מאלכ חסן בחבריו בבסיס פורט הוד שבטקסס, במטרה למנוע מהם לצאת לאפגניסטן, מתואר על ידי הרשויות כ"אלימות במקום העבודה". העובדה שחסן היה בקשר עם אנוור אלעוולקי, טרוריסט אמריקני ממוצא תימני שחוסל בהמשך, אינה מצליחה לבלבל את לחסידי "התקינות הפוליטית" את דעתם הקובעת כי האיסלאם הוא דת השלום והאהבה. איסלאם, כך הם סבורים, קשור למילה הערבית סלאם, שמשמעותה שלום, שכן שטחיותם של אנשי התקשורת האמריקנית מונעת מהם לפתוח מילון ולגלות כי איסלאם פירושו "כניעה" או "הכנעה".

 עמיתי האמריקני, עו"ד דוד ירושלמי, ואני, פירסמנו לפני כשנתיים מאמר שכותרתו "שריעה ואלימות במסגדים בארה"ב". מאמר זה התבסס על ניתוח נתונים וחומרים שנאספו בכ-100 מסגדים ברחבי ארה"ב. בין החומרים הללו נמצאים שני ספרונים מעניינים, הכתובים באנגלית צחה: האחד הוא "40 חדית'ים על הג'יהאד" (חדית' הוא מסורת בעל פה המיוחסת לנביא מוחמד), שהוא שיר תהילה לג'יהאד, לג'יהאדיסט ולשכרו בעולם הבא. הג'יהאד בספר זה אינו מלחמה נגד המחלות, העוני, ההזנחה והשחיתות, ואפילו לא נגד יצר הרע, אלא מלחמה נגד כל מי שאינו מוסלמי, ובכלל זה כל אמריקני שאינו מתאסלם.

ספרון אחר המחולק במסגדים בארה"ב נושא את הכותרת "מה עליך לעשות אם אתה נעצר או נחקר על ידי המשטרה הגזענית, הפשיסטית והפושעת או על ידי האף. בי. איי. הגזעני, הפשיסטי והפושע?" – ספרון הדרכה זה נכתב, כפי שמעיד עליו דף השער, על ידי ד"ר אלחאג' אדריס מוחמד, ויצא לאור בהוצאת "אלאמין" בניו-יורק. בספר זה מדריך המחבר את הקורא כיצד לעמוד בחקירות הקשורות לדתו ולג'יהאד שהוא מנהל נגד "השטן הגדול", תוך ניצול חופש הביטוי, שבארה"ב הוא זכות העולה בחשיבותה על כל דבר אחר, גם אם היא פוגעת ביכולתה של ארה"ב להילחם באויביה.

גם במוסדות החינוך הגבוה בארה"ב קיימת פעילות איסלאמית בעייתית: כותב שורות אלה אסף במסגד של אחד המוסדות האקדמיים פליירים המדריכים את הסטודנטים המוסלמים והערבים איך לנהל קופות צדקה, איך לעמוד מול מוסדות אכיפת-חוק, איך להתנהל בטיסות ואיך לאתר סוכנים ומודיעים הפועלים בקרב קבוצות איסלאמיות ולהיזהר מהם. הכול כמובן חוקי, אבל בהחלט בעייתי.

מסגדים רבים נבנים כיום בארה"ב בשכונות מגורים שקטות ושלוות, למרות שתושביהן הביעו באופן רשמי התנגדות לבנייתם. תושבים נאלצים לפנות לבתי המשפט בתביעה לאסור על המסגדים להשמיע ברמקולים את הקריאה לתפילה בשעות הבוקר המוקדמות המעירה אותם. בתי המשפט נוטים לדחות תביעות אלה ולהתיר למסגדים להפר את שלוות אשמורת-הבוקר בשם "התקינות הפוליטית". גם רשויות התכנון רדופות על ידי "התקינות הפוליטית" ומאפשרות בניית מסגדים, גם אם בנייתם גורמת לירידה גדולה במחירי הנדל"ן ולהפסדים גדולים לבעלי הבתים שרכשו את בתיהם במקום שקט במחיר גבוה.

בניית המסגדים הללו קיבלת תאוצה לאחר שרשויות התכנון של ניו-יורק התירו לבנות מסגד בקרבת "גראונד זירו" – המקום שבו עמדו מגדלי התאומים של מרכז הסחר הבינלאומי, שהותקף על ידי הטרור האיסלאמי ב-11 בספטמבר 2001. למרות שבמקום לא מתגוררים מוסלמים, לא הצליחו אנשים וגופים רבים להתגבר בהתנגדותם על "התקינות הפוליטית" של רשויות התכנון.

בארה"ב חיים כיום כשבעה מיליוני מוסלמים, ומספרם גדל במהירות הן בשל ההגירה והן עקב שיעור ילודה גבוה מהממוצע האמריקני הנמוך העומד על 1.6 ילדים לאשה. המוסלמים מאורגנים בארגונים כמו CAIR – Council on American-Islamic Relations שעיקר משימתם הוא לשפר את תדמית האיסלאם בעיני האמריקנים. העובדה שאנשים שעומדים או שעמדו בראש ארגונים אלה קשורים עם "האחים המוסלמים" ועם פעילות איסלאמית קיצונית, אינה מורידה מרצונם של ראשי הממשל להתקרב לארגונים אלה. זאת, היות שהם מונָעים מרצון אובססיבי להתחבב על המוסלמים, וארגונים אלה נחשבים בעיניהם כמייצגים אותנטיים של המוסלמים בארה"ב.

חברות השקעה רבות בארה"ב מציעות ללקוחותיהן תוכניות השקעה באופן שיעלה בקנה אחד עם השריעה האיסלאמית.

כסף איסלאמי, בעיקר מרווחי הנפט, מושקע במוסדות אקדמיים, והתנהלותו של מוסד אקדמי המקבל תרומה משמעותית ממקור איסלאמי מושפעת מתרומה זו. לפני כשנה סגרה אוניברסיטת ייל את התוכנית הבינתחומית לחקר האנטישמיות (YIISA) שבראשה עמד היהודי פרופ' צ'ארלס (אשר) סמול, מיד לאחר שאוניברסיטה זו קיבלה תרומה גדולה ממקור סעודי. "מרכז קארטר", גוף המחקר של הנשיא לשעבר ג'ימי קארטר, פועל באוניברסיטת "אמורי" שבאטלנטה (ג'ורג'יה) בכסף סעודי. הייתכן כי לעובדה זו יש קשר לספרו של הנשיא לשעבר: "פלסטין – שלום, לא אפרטהייד"?

הפעילות האיסלאמית במוסדות אקדמיים בארה"ב ממוקדת לעיתים בישראל, ובלא מעטים מהם מתקיים מדי שנה "שבוע האפרטהייד הישראלי". למרבה ההפתעה יש סטודנטים וחברי סגל יהודיים, ואף ישראלים, המשתפים פעולה עם פעילות אנטי-ישראלית זו, שעומדים מאחוריה מניעים אנטישמיים ברורים. ח"כ ג'מאל זחאלקה מבל"ד הוא כוכב מבוקש בפעילות זו. הסטודנטים היהודיים מפוחדים, ונקיטת עמדה התומכת בישראל מציבה אותם כמטרה לביקורת ואף למעשי אלימות מצד אלה המעוניינים להציג את ישראל כמדינת אפרטהייד. הסטודנטים היהודיים גם חוששים להביע עמדות פרו-ישראליות בכיתות הלימוד, שכן יש מרצים, ולא רק ממדינות ערביות ומוסלמיות, העלולים לפגוע בציוניו של תלמיד, אם יעז לערער על הקביעה כי ישראל היא מדינת אפרטהייד.

התמונה בארה"ב מדאיגה. מה שרואים כיום בארה"ב ראינו באירופה לפני 15 שנה, ואם היא לא תתעורר, היא תמצא את עצמה בעוד 15 שנה במצב שבו נמצאת אירופה כיום.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 232

אהוד: המסקנה המתבקשת היא שעלינו לעודד עליית ישראלים ממוצא יהודי לארה"ב כדי לשנות שם את המאזן הדמוגרפי לטובת היהודים, וכן עלינו להפנות את כספי הרכש הביטחוני לקניית פקולטות באוניברסיטאות אמריקאיות, שמתברר שיש מהן המציעות עצמן לכל המרבה במחיר כמיטב מסורת הזנות האקדמית! כך גם קנה בתרומה אבא קדאפי לבנו את הדוקטוראט המזוייף ביוניברסיטי קולג' בלונדון!

כמו כן יש להפסיק הגירת יהודים מארה"ב לישראל!

* * *

זיוה גל

כמו נקטר

בְּמַעֲבֶה הָאִשְׁפּוּז לֹא מַבְחִינִים בַּדְּמוּיוֹת

אוֹ בְּמִתְאַר הָאֵלִים.

מַחֲשָׁבוֹת יוֹצְאוֹת בִּמְקוֹמָם לְטַיֵּל

לְכַרְסֵם חֲשָׁשׁוֹת

פְּחָדִים לְפַתּוֹת

לִשְׁכַּב אִתָּם מְעַט לְלֹא תְּשׁוּקָה כִּמְעַט

לִמְדֹד רִגְשֵׁי גַּדְלוּת

וּלְהַחֲזִיק בְּמַשֶּׁהוּ

שֶׁמּוּכָן

לַעֲמֹד עַד כְּלוֹת 

אֲנשים רֵיקִים מִמַחֲשָׁבוֹת

עוֹקְבִים אַחֲרֵיהֶן

בַּמִּסְדְרוֹנוֹת

עַל רָאשֵׁיהֶן כּוֹבַע צִילִינְדֶר,

צְלָלִיוֹת אֲרֻכּוֹת וּלְלֹא בְּגָדִים

וּלְלֹא מִשְׁקָל

מוֹתִירוֹת אַחֲרֵיהֶן חוּטִים

צַמְרִירִיִים

יֵשׁ מִי הַנּוֹשֵׂא בְּיָדוֹ סֵפֶר תְּהִלִּים.

יֵשׁ מִי הַמַּשִּׁיל נַעֲלָיו

לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ

יַחֲתֹם שׁוּמָן וּמַאפִינְס מְגוּלְגָל  עַל הַמּוֹשָׁב

וְיַעֲלֶה יָחֵף מִפֵּירוּרֵי צֶלוֹפָן

אֶל הָהָר

שַׂמְתִּי לֵב שֶׁרוֹפְאִים פְּסִיכִיאַטְרִיִים

כְּמוֹ הָאֵלִים

שׁוֹכְנִים תָּדִיר בְּקוֹמָה שְׁנִיָּה

(בְּקוֹמָה רִאשׁוֹנָה מְצוּיָרִים חַדְרֵי הַמְּטֻפָּלִים)

וְהָאָדָם לֹא נוֹתַר לוֹ אֶלָּא

לַעֲלוֹת

וְלַעֲלוֹת

אֶל הַר סִינַי

אֶל הַר הָאוֹלִימְפּוּס

עַד שֶׁהוּא קוֹלֵט

שֶׁהוּא בִּכְלָל סִיזִיפוּס

אוֹ סֶלַע אֶבֶן

אוֹרִית שֵׁם בָּדוּי שׁוֹלַחַת מֵהִרְהוּרֶיהָ

לְשַׂחֵק כַּדוּרֶגֶל עִם מַחֲשָׁבוֹת

הַשָּׁכֵן

מֵעֵבֶר לַקִּיר.

בִּשְׁנֵי הַחֲדָרִים הָאַקוּסְטִיקָה אִידִיאָלִית

לְמִשְׂחֲקֵי  הַשְּׁכֵנִים.

אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּשַּׁעַר וּמְזַנֶּקֶת לִקְלֹט כָּל מַחֲשָׁבָה

שֶׁלָּהּ

שֶׁאֵינֶנָה מְצִיאוּתִית

לָאַחֲרוֹנָה תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁאֲנַחְנוּ מְדַבְּרוֹת

גִּילִיתִי כִּי לִי כִּשָּׁרוֹן

לִהְיוֹת שׁוֹעֵר.

וּלְהַחֲזִיר לָהּ אֶת הַכָּדוּר.

אֲנִי מִתְנַתֶּקֶת מִשָׁם אֶל הָאֲנִי

"אֲנַחְנוּ לֹא מְעוּנְיָנִים לְהַחֲזִיק אוֹתָךְ כָּאן

יוֹתֵר מִדַּי" אָמַר לִי הָרוֹפֵא.

כמו שִׁיעוּרֵי בַּיִת עֲמוּסָה בְּהַפְנָמָה

וּבְמִרְקַחַת כַּדוּרִים

אֵצֵא מִשָׁם כַּנִּרְאֶה, פָּחוֹת עֲצוּבָה.

* * *

עמוס גלבוע

שתי מטרות מרכזיות לביקור אובמה

ההודעה על ביקורו הצפוי של הנשיא אובמה בישראל ערב חג הפסח, באה בהפתעה. לא ציפו למועד כל כך מוקדם של ביקור. מה הסיבה לכך? התקשורת הישראלית, לפחות ברובה,  מיהרה לצאת עם פרשנות של מאוויים: אובמה בא על מנת ללחוץ על ישראל בנושא ההסדר עם הפלסטינים; הוא רואה שנתניהו חלש וניתן לכופף אותו; הוא לא ירצה לשמוע שום דבר סרבנות ומריחה; הוא בא על מנת להשפיע על הרכב הממשלה.

כמובן שבביקור אובמה יעלה גם הנושא של חידוש המו"מ הישראלי-פלסטיני, זה טבעי, אך ספק רב אם הוא יעמוד במוקד הביקור. הנושא חשוב, אך לא בוער, כי יש נושאים הרבה יותר בוערים ממנו באזור, העומדים בפני הנשיא האמריקאי; מה עוד שלדעתי ברור כיום לממשל שהסיכוי להגיע להסכם ישראלי-פלסטיני הוא קלוש ביותר. סביר שהממשל האמריקאי יראה הישג בכך שהצדדים יתחילו לדבר. העיקר שיפתחו בתהליך של דיבורים. כאן יש לנתניהו הזדמנות, ממש הזדמנות פז, לחשוף בצורה חכמה שהאסטרטגיה העכשווית של אבו מאזן  היא נגד חידוש המו"מ הישיר בלי תנאים מוקדמים, ואין הוא רוצה ואין הוא יכול להסכים לכל נוסחה של "שתי מדינות לשני עמים, העם היהודי והעם הפלסטיני."

לדעתי לביקור יש שתי מטרות מרכזיות: האחת אישית, והשנייה אסטרטגית. נתחיל באישית.  הנחתי היא כי אובמה רוצה, כבר בתחילת כהונתו השנייה, לפתוח דף חדש ביחסיו עם נתניהו.  שמענו על כך שאובמה, כמו אל הנקמות שבשמיים, נוטר לנתניהו ויעניש אותו כמו שצריך. ואין לי כל ספק שישנם בתוכנו כאלו שכל הזמן מפללים לנקמה האכזרית. אבל מדובר בנשיא ארה"ב שפועל על פי האינטרסים של ארה"ב ולא על פי גחמות תקשורת ישראלית. לא אתפלא אם בסיום הביקור נראה את השניים כבעלי ברית אישיים, רק שביבי לא יאבד את "הסלקטור" (כמו שקורה לו מדי פעם בפעם) וינסה ללמד את אובמה איזה דבר תורה חדש.

ולמכלול האסטרטגי. לפני שלוש וחצי שנים  בא אובמה לקהיר, אחרי שביקר בסעודיה, ומשם פנה לעולם המוסלמי בקריאה נרגשת שארה"ב מחבקת אותו והיא מצפה שהוא יחבק אותה. ישראל – יוק! – ומאז  השתנה האזור לחלוטין.  כולו ים של אי יציבות,  סיכונים וירידה במעמדה של ארה"ב . ובתוך כל המהומה והמבוכה האזורית הזו, בולט עכשיו במלוא הדרו ועוצמתו האי היציב של מדינת ישראל. בן הברית האמין והחזק היחידי של ארה"ב באזור.  המשענת המצרית איננה; סעודיה מפחדת מאיראן, ירדן על כרעי תרנגולת, תורכיה מנהלת מדיניות עצמאית, ואיראן לא רק שמצפצפת על ארה"ב, אלא עוד מתקדמת בבטחה ובעורמה להשגת יכולת גרעינית.

בימים אלו השריפה המרכזית היא בסוריה. אין ספק ששאלת הנשק הכימי הסורי היא  חשובה ומטרידה, אך נראה לי שהשאלה הרחבה יותר היא – מה יהיה בסוריה? תהיה בכלל מדינה סורית?  האם יתחוללו מאבקים ומלחמות חיצוניות על השליטה בסוריה או בחלקיה? מה יהיה עם חיזבאללה? מה תעשה רוסיה? ומעל לכל: איך כל אלו ישפיעו על איראן וחתירתה לנשק גרעיני? – אי ודאות קשה שממשל אובמה  חייב להתמודד איתה ולגבש תחליפי מדיניות שונים. בעצם בואו של אובמה לישראל  הוא מאותת: ארה"ב עדיין גורם משפיע באזור, וישראל  היא שותף שלנו בדיונים ובחשיבה על הדרכים להתמודד עם האתגרים הנוכחיים והעתידיים שמציב האזור.

לא אופתע אם רוסיה תהיה יעד קרוב לביקור אובמה על מנת לנסות ולסגור עימה "עסקה גלובאלית" בנוגע לאזור ולסוגייה האיראנית.

אמור להתפרסם היום ב"מעריב"

* * *

מתי דוד

ידידי השמאל הקיצוני של גולדסטון 2

מועצת "זכויות האדם" של האו"מ פירסמה דו"ח שבו ישראל הואשמה בהפרות החוק הבינלאומי. חלק ניכר של הדו"ח מבוסס על מידע שהתקבל "מארגוני שלום" אנטי ציוניים ישראליים ומעיתון "הארץ": 17 פעמים מוזכר בדו"ח ארגון ב"צלם". 4 פעמים ארגון "יש דין". 8 פעמים "שלום עכשיו". 7 פעמים עיתון "הארץ".

כל הארגונים השמאלניים האלה, וכמה נוספים, מסייעים בפועל למסע הדה-לגיטימציה של ישראל, במימון ממשלות וקרנות זרות, וחלקם במימון הקרן החדשה לישראל שבראש המועצה הציבורית שלה עומדים טליה ששון ומרטין אינדיק. ממש בימים אלה התפרסמה רשימת שמות כל חברי המועצה הציבורית של הקרן, הכוללת מיספר רב של אנשי שמאל מוכרים.

חברי ופעילי ארגונים אלה, הרואים את עצמם כאליטה אינטלקטואלית ואקדמית "תורמים" בפועל להגברת השנאה וההסתה נגד מדינת ישראל, למרות אמונתם הנאיבית שפעילותם "תורמת" לקידום השלום הווירטואלי. חלק מאותם ארגוני השלום וזכויות האדם "תרמו" גם בעבר לספק חומרים מרשיעים על "פשעי מלחמה" של ישראל, לטובת דו"ח גולדסטון המקורי. ארגונים אלה, תובעים כל הזמן "יוזמה מדינית חדשה" מישראל בסיסמה: "יוזמה לנסיגה – ישראל תמיד אשמה" חלקם דוגלים גם בסיסמה:

בטחון OUT.  רווחה IN.  פתרון לפלסטין.

החוק הבינלאומי והטרור המוסלמי

החוק הבינלאומי בבסיסו הוא קטלוג משפטי ששואף לקיומו של עולם אידיאלי שבחלקו הוא חלום וירטואלי. החוק הבינלאומי, עליו מתבססות מסקנותיהם של דו"ח גולדסטון ושל מועצת האו"מ לזכויות אדם הינו גמיש, מניפולטיבי ונתון לפרשנות אינטרסנטית של בעלי הכוח הצבאי והמדיני.

החוק הבינלאומי, שבשמו ולמענו כביכול פועלים "ארגוני השלום" של השמאל הישראלי – זוכה לפרשנויות סלקטיביות במועצת הביטחון, במועצת האו"מ לזכויות אדם ובבית הדין הבינלאומי. כמעט בכל המדינות המוסלמיות ובמדינות נוספות באסיה ובאפריקה לא קיים ולא מופעל החוק הבינלאומי. רק מישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון הערבי המוסלמי, תובעים לקיים את החוק הבינלאומי כלשונו התיאורטית. רק את ישראל מאשימים ב"פשע מלחמה".

מצערת ומקוממת העובדה שחלק מהשמאל הפוליטי וחלק מהשמאל האקדמאי אינטלקטואלי, מסייעים לפעילותם האנטי ישראלית של קבוצות וארגונים בינלאומיים.

אהוד: זה בדנ"א שלהם. אחרת הם לא היו "חשובים" – גם בפרסים מטעם המדינה וגם בספרות העברית.

* * *

רות ירדני כץ

1. ראש ממשלה צייתן וכנוע

עד היום עברנו כמה נשות ראש ממשלה, ועוד לא קמה לנו אשת ראש ממשלה שמושכת אליה כאלה גלי-שנאה. הגב' שרה נתניהו כל פעם מביאה על עצמה שערורייה חדשה וכל פעם מפתיעה. יש לה את הכישרון והיכולת לסכסך ולהסתכסך ולמשוך אליה אש. זו לא היתה פליטת פה של נפתלי בנט שאמר ששניהם עברו קורס טרור. 

גברת נתניהו מנהלת את המדינה ביד-רמה ומחליטה מי כן ומי לא, מה כן ומה לא, וקיבלה את התואר בצדק וביושר – האישה הבכירה השנואה ביותר.

ובעלה ראש הממשלה? כמו כלבלב חמוד, צייתן וכנוע שבא ללטף אותו וללחוש לו: "כמה אתה יכול לסבול?"

2. האיום של החרדי פרוש

מר מאיר פרוש החרדי חזר לכנסת והתראיין ב"מעריב" וכך הוא אמר כשנשאל:  "מה תעשו אם לפיד ייכנס לממשלה ויתחילו לגייס אתכם?"

"אוהווו," נשען פרוש לאחור ופולט אנחה שאינה מותירה מקום לספק לגבי המשמעות של החלטה כזאת. "אני לא מקנא באף אחד שיעמוד בראש המדינה בזמן הזה. אתה נכנס לעימות עם מאות אלפי מאמינים. המשמעות היא 'כיכר תחריר 2'!"

אדם שמאמין שהתורה שלו מגינה עליו ומצילה אותו – יהיה מוכן להקריב בשבילה הכול. אמונה ונוסטלגיה שמתחילות להתערבב יחד הן דבר מסוכן מאוד. אנשים יתחילו לחשוב איך הסבא שלהם סבל מהאינקוויזיציה בספרד מפני שביקש ללמוד תורה או שסבל מהסובייטים מכיוון שרצה להתפלל, וזה יכול להגיע למקומות קיצוניים מאוד.

זה איום רציני כי מי שלא ראה בחיים אלפי בני-אדם, רק גברים לבושים שחור, מתקהלים, צועקים, מתלהמים ומתפרעים – לא ראה כמה זה מפחיד. ראיתי אותם יותר מפעם בירושלים. אני מאמינה למר פרוש שהוא וחבריו יממשו את האיום, וזה כמובן יגרור תגובות נגד ואז האדמה תבער בלי איראן וסוריה.

אהוד: הדבר הנורא שאלה, מחללי שם שמיים, גורמים לנו בהתעלקותם עלינו – הוא שאנחנו רואים אותם כמו שראו אותם הגרועים שבאנטישמים! וככה החרדים מביאים אותנו לשנוא אותם!

* * *

עוז אלמוג

מהי הצלחה בחיים?

להלן מכתב שנשלח אלי לפני מיספר חודשים (אני משמיט את זהות הכותבים):

לעוז אלמוג היקר שלום רב,

לא בכל יום נערכת מסיבת יום הולדת משותפת, שבה חוגגים כמאה גברים ונשים ישראלים ותיקים ביחד, את יום הולדתם ה-75! המשותף לחתני וכלות האירוע הוא שכולם בוגרי מחזור 1955 של בית הספר תיכון XXX בתל אביב.

הרשימה המצורפת של מפורסמי המחזור כוללת כמה חתני פרס ישראל, פרס קרן וולף,  פרס ביטחון ישראל,  פרס רוטשילד, פרס א.מ.ת, פרס ויצמן למחקרים במדעים מדויקים, ופרס מיכאל מילקן להצטיינות בהוראה. יש בוגרים שהם חברים בגופים בינלאומיים כמו האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית, המכון האסיאני לטכנולוגיה בתאילנד, הוועדה הצרפתית לאנרגיה אטומית ורבים נוספים. ויש בין שורותינו שר לשעבר ומנכ"ל מיניסטריון לשעבר. הפרופסורים לרפואה מבין הבוגרים היו פורצי דרך וחלוצים בפיתוח טכנולוגיות ושיטות טיפול, והבוגרים היזמים פעלו כל אחד בשטח מומחיותו בארץ ובארצות רחוקות.

עוז אלמוג היקר, אני בטוח שאין הרבה מקומות בעולם שיכולים להתגאות ביבול כזה של הישגים והצלחות ממחזור אחד של בית ספר תיכון אחד בעיר אחת. אנחנו מאמינים שראוי לתת חשיפה לקבוצה של ישראלים, בעלי הישגים כל כך מרשימים, אשר גדלו על מערכת החינוך הישראלית ואשר, למרות הצלחותיהם הבינלאומיות, רובם חזרו לחיות בישראל ולגדל בנים ובנות, נכדים ונכדות.

להלן תשובתי:

שלום חברים,

מזל טוב על מסיבת ה-75, ברכות ומחמאות על ההישגים המכובדים של בני המחזור, שהם גאווה למשפחתם, למדינה, לעיר ולבית הספר. הרשימה הזאת העלתה בי הרהורים על הדרך שבה אנשים מגדירים היום את זהותם ומסכמים את פועלם ההיסטורי. למעשה כל אחד כותב לעצמו רזומה של הישגים "רשמיים": שירות צבאי, השכלה, תעסוקה, תפקידים ציבוריים, דרגות, תארים, הצטיינויות, פרסים וכדומה. מצד אחד זה יפה וחשוב; מצד שני זה קצת עצוב. כי רשימת ההישגים משקפת תפישה מעט "גברית" ו"בורגנית" ועל כל פנים מאד חד-ממדית של האדם ושל החיים. הרי יש אינספור הישגים קטנים-גדולים בחיינו שאנו מתייחסים אליהם כמובנים מאליהם ולכן גם מדירים אותם מסיכום פועלינו.

למשל, אם הצלחנו לשמור על זוגיות טובה ועל קשר חם עם ילדינו/נכדינו, או אם הצלחנו לגדל צאצאים מחונכים, בריאים ומאושרים. עזרה לזולת, הקלה על מצוקה ועצה טובה הן הצלחות יומיומיות של הרבה אנשים טובים. למרבה הצער הישגים של טוב לב, חמלה ורגישות לא נכללים ברזומה הרשמי. גם לא אכפתיות ומאבקים למען צדק ותיקון העולם. אפילו שמירה על גזרה נאה ומצב רפואי טוב בגיל מבוגר הם הישגים חשובים שאדם יכול להתגדר בהם.

מעניין שהמילה "אושר" לא מופיעה ברשימות ההישגים של בוגרי המחזור שלכם. הרי לא כולם מצליחים להיות מאושרים בחייהם, ואושר מצריך כישורים רבים. גם לא אוזכרו אכזבות וכישלונות. חבל, כי לפעמים דווקא הכישלון הוא סוג של הישג, ובוודאי האומץ להודות בו.

על כל פנים, הרשימה המרשימה שלכם מקפחת בני מחזור שהרזומה "הפורמאלי" שלהם צנוע אבל הישגיהם בספירה הפרטית מפוארים.

מהי הצלחה בחיים? שאלה קשה מאוד, שבוודאי לא מתומצתת בשום רזומה רשמי. האם, למשל, אדם שזכה בפרס נובל, אבל נותר גלמוד ומדוכא, הצליח בחייו? האם אדם שנבחר לתפקיד בכיר, אבל רכש לעצמו שונאים רבים, הוא "סיפור הצלחה"?

יש היום הרבה מכונים שמסייעים לצעירים לכתוב CV מרשים. חבל שלא מלמדים אותם שאופי טוב הוא הרזומה שרובנו הכי מעריכים וגם הכי זוכרים.

שלכם בהוקרה,

עוז

* * *

אורי הייטנר

1. מחלוקת לשם שמיים

"אהבתי את מנחם אֵלון אהבת נפש," הצהיר נשיא בית המשפט בדימוס אהרון ברק, בהגיע הידיעה על מותו של חתן פרס ישראל ומי שהיה המשנה לנשיא העליון. ברק סיפר שאהבת הנפש הייתה הדדית.

ניכרים דברי אמת, ויש משהו מעודד באמת הזו, לנוכח העובדה שהשניים היו בני פלוגתא חריפים. אלון היה מראשי המבקרים של ברק ושל דרכו. לצד נשיא בית המשפט העליון המנוח משה לנדוי, גם אלון שלל מכל וכל את מפעל חייו של ברק – המהפכה החוקתית. הוא התנגד לאקטיביזם השיפוטי. הוא ראה באקטיביזם פוליטיזציה של המשפט, הפוגעת בשלטון החוק ובמעמד בית המשפט. הוא סבר בפירוש שלא הכול שפיט. הוא התחלחל לנוכח הגישה של "מלוא כל הארץ משפט" וראה בה כמעט עבודת אלילים של המשפט. הוא סלד מהביטוי "הציבור הנאור" שהיה אחד מאבני הדרך המשפטיות של שיטת ברק.

אהרון ברק לא טייח את המחלוקת, וציין שהיתה זו מחלוקת לשם שמיים. "הייתי בר פלוגתא מאוד חריף שלו. אני לא נתתי לו לזוז והוא לא נתן לי לזוז, אך תמיד זה היה מתוך הערכה הדדית גדולה מאוד."

דבריו אלה של ברק הם מופת של כבוד אנושי ליריב אידיאולוגי.

אולם לנוכח דבריו אלה של ברק, מן הראוי לתמוה מדוע הוא ותומכיו אינם נוהגים לרוב על פי המופת הזה – ויוצרים דה-לגיטימציה לשוללי האקטיביזם השיפוטי. מדוע מי שמעז לבקר את האקטיביזם של בית המשפט מקוטלג כאוייב שלטון החוק, כפוגע בבית המשפט? מדוע כל הצעה לשינוי או לרפורמה בבית המשפט, מוקעת אוטומטית כ"פגיעה במעמדו של בית המשפט"? מדוע שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, שהציע שינויים ברוח השקפותיו של השופט אלון, הוצג כמי שמניף את ידו על בית המשפט העליון, עד שהשופט חשין איים לגדוע את היד הזאת?

הפגיעה הגדולה במעמדו של בית המשפט העליון (ויש לציין שעדין מעמדו הציבור גבוה ומכובד) היא תוצאה ישירה של האקטיביזם השיפוטי והפוליטיזציה של בג"ץ. בית המשפט העליון היה בשיאו ובתפארת מעמדו בימיהם של שופטים כמשה לנדוי ומנחם אלון. חזרה לדרכם של לנדוי ואלון, תחזיר את בית המשפט לימי גדולתו.

2. התיקון של אובמה

ליבי ליבי לנביאי "הבידוד המדיני", "הקרע עם ארה"ב", "הנקמה של אובמה בביבי" וכו'. מה הם יעשו עכשיו עם טונות הנייר שהשחיתו על נבואות הסרק, עם מיליוני המילים המיותרות, עם דברי ההבל שבהם הלכו אימים על החברה הישראלית? מה יעשו כאשר למגינת ליבם מסתבר שאובמה אינו קורא, כנראה, את "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" ואם הוא קורא אותם הוא לא בהכרח משתכנע?

לשם מה אובמה מגיע לפתע לישראל? רבים השואלים. הרי קראנו בעיתונים שכעת, משאובמה כבר אינו זקוק ל"קול היהודי", הוא יהיה חופשי להכות בנו כאוות נפשו.

התשובה לכך פשוטה. אובמה החליט לבקר בישראל כדי לתקן את מה שהוא קלקל בקדנציה הראשונה שלו, ובעיקר בחלקה הראשון. אובמה מכיר בטעויותיו הרבות, שהיו טעויות של טירון בעל ביטחון עצמי מופרז, כאשר הוא כבר מדינאי מנוסה, למד להבין את העולם ואולי סיגל לעצמו קצת יותר ענווה.

אובמה נכנס לתפקידו לפני ארבע שנים, כשהוא שבוי בפנטזיה משיחית יומרנית, להביא לפיוס בין ארה"ב לעולם האסלאמי. לפיכך הוא נקט במדיניות פייסנית כלפי העולם האסלאמי וכלפי העולם הערבי. וכחלק מהפגנת הפייסנות, הוא התנכר למדינת ישראל.

אובמה האמין, שבאמצעות פנייה לעולם האסלאמי והערבי, והפגנת רוח פייסנית ורצון טוב, הוא יחולל מהלך של דמוקרטיזציה בחלק זה של העולם.

אובמה יודע היטב שמדיניותו נחלה כישלון חרוץ. הוא יודע, שידו המושטת נדחתה בגסות. הוא יודע שדרכו הפייסנית רק הקצינה את הקנאות האסלאמית והערבית ואת שנאתה לארה"ב ולמערב. הוא יודע שהפניית העורף לישראל הסלימה את הקיצוניות הערבית והפלשתינאית.

אובמה יודע שדרישתו להקפאת הבנייה הגורפת בהתנחלויות לא קידמה את התהליך המדיני אלא היוותה מכשול – העלתה את אבו מאזן על עץ שעד היום הוא טרם מצא סולם לרדת ממנו. הוא ראה איך חרף חיזוריו הנמרצים אחרי הפלשתינאים, אבו מאזן ציפצף עליו כאשר על אפו וחמתו התעקש להגיש לעצרת האו"ם את תוכנית הפתרון הכפוי.

אובמה יודע, שקריאתו בנאום המפורסם בקאהיר לדמוקרטיזציה – לא קידמה כהוא זה את התהליך שניסה לחולל. להיפך, מה שנראה כ"אביב ערבי" – התקוממות עממית של עמי ערב נגד הדיקטטורות שנגשו בהם, ולמען דמוקרטיה וחופש – התברר כריאקציה אסלאמיסטית, המחליפה דיקטטורה חילונית בדיקטטורה קנאית, פונדמנטליסטית, קשה ואכזרית יותר.

איני שותף לתיאוריה שהיה בידיו של אובמה להציל את שלטונו של מובארק אילו התייצב לצידו, אולם התנכרותו לבעל בריתה הוותיק של ארה"ב – עירערה את שארית אמינותה של ארה"ב במזרח התיכון ופגעה קשות בתדמיתה ובמעמדה.

אובמה מבין היטב, שדמוקרטיה במזה"ת מתקיימת ותתקיים בעתיד הנראה לעין במדינה אחת ויחידה – ישראל. הוא מבין שישראל היא בעלת בריתה היחידה של ארה"ב באזור חשוב זה, ואין בלתה. הוא מבין שהברית עם ישראל היא אינטרס אמריקאי חיוני ונכס אסטרטגי חסר תחליף לארה"ב. הוא יודע שדעת הקהל האמריקאית רוצה בהידוק היחסים המיוחדים עם ישראל, וגם נשיא בקדנציה השנייה שלו אינו יכול להתעלם מדעת הקהל. הוא מבין שעליו לחזק את יחסי הידידות עם ישראל.

בפוליטיקה הבינלאומית יש חשיבות רבה לסמלים. ומאחר והדילוג על ישראל בביקורו הקודם של אובמה במזה"ת היה הסמל לניכורו כלפיה, ביקורו הקרוב בישראל הוא סמל לתיקון דרכו, פרי ההתפכחות משגיאותיו.

אובמה לא יבוא לישראל כדי ללחוץ עליה וכדי לנסות לכפות עליה דרך שאינה מקובלת עליה. ביקורו נועד להדק את הקשר ולחזק את הברית. ביקורו הינו המשך וחיזוק לצדדים החיוביים במדיניותו של אובמה בקדנציה היוצאת – הסיוע הביטחוני חסר התקדים, הגברת הסנקציות (גם אם באיחור ניכר) על איראן, הכשלת הניסיונות של הפלשתינאים לפתרון כפוי דרך האו"ם, התמיכה הבלתי מסויגת במבצע "עמוד ענן".

הביקור נועד להפגין ידידות למדינת ישראל, ולשקם את יחסיו עם נתיהו. הביקור נועד להפגין את כיבוד הכרעת אזרחי ישראל בבחירות. שגריר ארה"ב בישראל דן שפירו הגדיר את מטרת המסע כצורך בהתייעצויות עם ישראל בסוגיות איראן, סוריה והתהליך המדיני (בסדר הזה), וכך כנראה יהיה.

"לא יכול להיות שנשיא ארה"ב ייצא מכאן בלי תמונה משותפת עם נתניהו ואבו מאזן," אמר וחזר ואמר שדר הרדיו אריה גולן. נו, נו, עוד אחת מאלפי ה"לא יעלה על הדעת", שנזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה. אדרבא, אם הביקור ישים קץ לסרבנות הפלשתינאית וישכנע את אבו מאזן לשאת ולתת עם ישראל ללא תנאים מוקדמים, יהיה זה רק לטובה. אולם כפי שהשגריר הסביר, הסוגיה הפלשתינאית היא בכלל במקום השלישי בסדר היום.

3. החטא הקדמון של המנהיגים הגדולים

הנושא המרכז במערכת החינוך תשע"ג הוא "מנהיגות פורצת דרך" – דוד בן גוריון ומנחם בגין. נושא ראוי, לכל הדעות. אין ספק שמדובר בשני מנהיגים דגולים, פורצי דרך; שני המנהיגים המרכזיים בתולדות המדינה. שני המנהיגים המכוננים של שני הזרמים המרכזיים בפוליטיקה הישראלית. בן גוריון הוא האב המייסד, גדול מנהיגי ישראל, האיש שהכריע על הקמת המדינה, אדריכל המדינה, האיש שהביא לקליטת העלייה ההמונית מיד לאחר קום המדינה, להסכם השילומים עם גרמניה, למבצע סיני, ועוד ועוד. בגין הביא מפלגה כמעט מוקצית למעמד מפלגת השלטון המרכזית זה 35 שנים, בתבונה פוליטית מרשימה. כראש הממשלה, הוא קיבל בתוך תקופה של שש שנים מקבץ של הכרעות היסטוריות גדולות ואמיצות (ושנויות במחלוקת) כפי שלא קיבל אף ראש ממשלה אחר: הסכם השלום עם מצרים, הפצצת הכור בעיראק, חוק הגולן, מלחמת של"ג, העלאת יהודי אתיופיה.

אולם מנהיגים גדולים אינם חפים משגיאות וחטאים, ולעיתים כגודל גדולתם – גודל שגיאתם.

אחת הבעיות החברתיות הקשות ביותר במדינת ישראל, היא תופעת השתמטות החרדים משירות בצה"ל. הבעייה הזו היא בכייה לדורות בשל החטא הקדמון של בן גוריון ובגין.

חטאו של ב"ג היה הסדר "תורתו אומנותו". בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור, שיותר מכל מלחמה אחרת היתה מלחמה על עצם הקיום הפיסי של היישוב, על עצם קיומה של המדינה שאך קמה, על חייהם של אזרחי ישראל – נענה ב"ג לבקשת החרדים לשחרר 400 בחורי ישיבה "עילויים" משירות בצה"ל. החרדים פרטו על הנימים הרגישות של הסנטימנט היהודי של ב"ג – שיקום עולם התורה שחרב בשואה באמצעות שחרור כמה מאות עילויים, שיהוו מסד לבניין דור חדש של תלמידי חכמים.

מה בעצם הבעייה בבקשה ההגיונית הזו? במלחמת מצווה חובה אפילו על חתן לצאת מחופתו ולהשתתף בה. מלחמה על הקיום מחייבת לסגור את הגמרות. שחרור מאות התלמידים מן המלחמה – העביר מסר שההשתמטות לגיטימית. שחרור המצוינים מבין בחורי הישיבות מן המערכה, שידר שהמודל לחיקוי, השידוך הטוב – הוא בחור הישיבה המשתמט מחובתו למדינה ולהגנתה. המסר הזה הציג את השירות בצה"ל באור שלילי בקרב החברה החרדית, ויצר תופעות של השתמטות המונית, הרבה מעבר למכסה, באמצעי רמייה.

הנה, ציטוט מספרו של הרב יגאל אריאל (נוב) "לשם שמיים" הממחיש את התופעה: "אל הלשכה נכנס אדם לבוש במעיל שחור ארוך ומכנסיו תחובים לתוך גרביים שחורים ארוכים, חבוש בכובע הירושלמי, המעוגל, הנמוך ורחב התיתורה, שחבשו חסידי ר' ארלך ו'תולדות אהרון'. האיש הוביל בידו את בנו, שהלך כפוף והתנדנד מצד לצד כמפגר. הם נכנסו לחדרה של הוועדה הרפואית ושהו שם שעה ארוכה. כשיצאו לבסוף מן החדר החוצה השתנה מצב רוחם, ובשמחה פנו לצאת מן הבניין, כשהבן רץ החוצה זקוף. השתררה דממה. מסביב עמדו כולם והסתכלו במחזה, כשעל פניהם תגובה של ריחוק וגועל. בחורה שישבה מולי פנתה אליי, כאל הדתי התורן, ואמרה במיאוס: 'גם אתה כזה?' בשרי נעשה חידודים חידודים."

נזק נוסף של הסכם "תורתו אומנותו" היה התניית המסלול באי יציאת בחור הישיבה לעבודה. היה היגיון רב בדרישה הזאת. מי שמבקש להשתחרר מצה"ל כיוון שתורתו אומנותו, אמר ב"ג – שלא יצא לעבודה ויתפרנס, שתורתו אכן תהיה אומנותו. אם הוא יכול לבטל תורה כדי להרוויח כסף – שיואיל להתגייס לצה"ל. ההתניה הזאת הייתה הגיונית כל עוד דובר במכסה מצומצמת. אלא שהסכר נפרץ ב-1977.

במו"מ עם אגודת ישראל על הצטרפותה לקואליציה, הסכים בגין לבטל את המכסות, והצהיר שבמדינה יהודית לא תהיה מכסה ללימוד תורה.

התוצאה החמורה – שבט שלם בעם ישראל, הפטוּר משירות בצה"ל. וכיוון שהסדר "תורתו אומנותו" כולל את ההתנייה שלא לצאת לעבודה, הגברים במגזר שלם אינם מתפרנסים.

הדבר גזר על החברה החרדית עוני מנוון ומצוקה כלכלית קשה ביותר. גרם לנזק קשה לכלכלת ישראל. יצר בעייה חברתית קשה ביותר – תחושה שבמדינה המשלמת מחיר דמים כבד על קיומה, מגזר שלם משתמט מחובת ההגנה על קיומה. תחושת חוסר הצדק מועצמת כתוצאה ממימון בחורי הישיבות בידי המדינה, וממעשי השחיתות והרישומים הכוזבים של בחורי ישיבה פיקטיביים כדי לקבל את תקציבי העתק הללו, המממנים השתמטות. הדבר גרם לחילול השם נורא, ליחס עויין ושלילי של הציבור כלפי התורה והדת, שהצטיירו בעיניו בדמותם של המשתמטים.

יש לשים קץ לתופעה. אי אפשר לעשות זאת מיד, באבחת חרב. יש מקום לתהליך מדורג המבוסס ככל האפשר על הידברות והסכמות. אך הקלקול המוסרי הזה מחייב תיקון.

בנימין נתניהו עומד להתחיל את הקדנציה השלישית שלו כראש הממשלה. בשתי הקדנציות הראשונות, הוא לא הטביע חותם מנהיגותי בנושא כלשהו. תרומתו המנהיגותית הגדולה לעם ישראל, עשויה להיות תיקון החטא הקדמון של ב"ג ובגין.

4. סולידריות של גנבים

בשלהי שנות ה-70 של המאה שעברה, שעה שיגאל הורביץ כיהן כשר האוצר, יזם משרד האוצר קו חם לאזרחים, למסירת מידע על מעלימי מס. איני זוכר האם הכינוי "מלשינון" היה של היוזמים או של מבקריהם. אולם הביקורת הייתה חריפה מאוד. הטענה היתה שמדובר באקט בלתי מוסרי, המחנך למלשינוּת, לחשדנוּת, שיפגע בסולידריות הישראלית, ביחסי האמון ההדדי בחברה ויגרום לאנשים לחשוש מחבריהם ושכניהם. התגובה הציבורית עשתה את שלה והיוזמה נגנזה.

ביקורת דומה מושמעת כעת, כאשר משרד האוצר מוביל שוב מאבק נגד ההון השחור, נגד העלמות המס ומעלימי המס, יוצר קמפיין פרסומי נגד התופעה ומקים "מלשינון" הקרוי "קו הצדק".

כאז, כן עתה – הביקורת אינה מוצדקת והיא מבטאת מוסר עקום וסולם ערכים מעוות.

כל מי שעוסק בחינוך, פורמלי או בלתי פורמלי, יודע עד כמה קשה להתמודד עם קודים חברתיים, שבשם הסולידריות החברתית בין התלמידים בכיתה, כביכול, האיסור החמור ביותר הוא על הלשנה. התוצאה היא קשר שתיקה כלפי ילדים אלימים, כלפי תופעות קשות של חרמות חברתיים, כלפי פגיעות מיניות, כלפי התעללות בילד חלש. המוסר העקום הזה, בשם הסולידריות החברתית, כביכול, מגונן על הרוע, על חוסר הצדק, על העדר הסולידריות.

במוסר של גנבים, הקוד העליון הוא "לא תלשין" – זה הדיבר הראשון על לוחות הברית של עולם העבריינות. אסור שהחברה הנורמטיבית תאמץ את הקודים הללו כמוסר שלה, ובכך תסייע למחבלים בה.

המסורת היהודית שעוצבה בגולה, קידשה את הסולידריות היהודית, כהגנה מפני הסביבה הנוכרית, לרוב העוינת, ומפני השלטונות. חלק מן הסולידריות הזאת התבטאה בקוד של הגנה על כל יהודי באשר הוא מפני השלטונות, ושלילה מוחלטת של הלשנה. מלשין הוא "מוֹיסֵר" ודינו "דין מוסר". מי שעובר על הקוד הזה פוגע בקהילה ובסולידריות הבסיסית שלה ומשתף פעולה עם השלטון העוין, הרודף. מוטב שהקהילה תתמודד בכוחות עצמה עם הגורמים השליליים בחברה, ובלבד שלא תסגיר יהודי לשלטונות.

ההוגה, הסופר והמנהיג הציוני שמריהו לוין נהג לומר, שקל יותר להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מן היהודים (ויש המייחסים את המכתם לאחד העם). לצערי, מאה שנה מאוחר יותר ניתן לקבוע בצער, שדווקא הצלחנו להוציא מתוכנו כמה מהדברים היפים שאפיינו את הקהילה היהודית בגולה, ודווקא כמה מחוליי הגולה דבקו בנו. הסולידריות החברתית שאפיינה (לרוב, היו גם מקרים הפוכים) את הקהילה היהודית בגולה, אינה משמשת נר לרגלי החברה הישראלית, שֶׁשָׁחֲקָה את יסודות הסולידריות שאפיינו אותה. לעומת זאת, יש בתוכה הד דווקא לסולידריות מעוותת, שבאה לידי ביטוי בשלילת ההלשנה, וראייתה כבלתי מוסרית. והרי איננו חיים בקהילה יהודית בגלות, אלא במדינה יהודית ריבונית, עם שלטון יהודי, ועלינו לגבש תפיסה ממלכתית הרואה בשלטון ובמוסדותיו, כולל המשטרה ושלטונות המס, מכשיר המשמש אותנו.

בקהילות חרדיות, בפרט של העדה החרדית הרדיקאלית, האנטי ציונית, הקוד הגלותי קיצוני אף יותר מאשר בגולה. אין לחשוד בחברה החרדית שהיא מעודדת פדופיליה או אדישה לה, חלילה. אבל הלשנה לשלטונות הרווחה או המשטרה של המשטר ה"צִיוֹינִי" הוא עבירה חמורה אף יותר מפדופיליה, כיוון שהיא חותרת תחת בסיס הקהילה המסתגרת, המתבדלת. בימים אלה אנו נוכחים בתוצאות הגישה הזאת במודיעין עלית.

החברה הישראלית הנורמטיבית חייבת לשרש מתוכה את הנורמה הזאת.

מעלימי מס אינם ראויים לסולידריות, מאחר ובמעשיהם הם חותרים תחת הסולידריות הישראלית. תשלום מס אמת הוא הביטוי הממלכתי של הסולידריות הישראלית (לצד הביטוי הוולונטרי החשוב והראוי) – במס שאני משלם אני מסייע לחלשים ממני להתקיים ואני מאפשר למדינה, המבטאת את הקולקטיב הלאומי, לספק לאזרחיה ביטחון, חינוך, בריאות ורווחה. מעלימי המס גונבים מן המדינה ומאזרחיה את הכספים הללו ומשלשלים אותם לכיסם. עשרות אלפי מיליארדי ₪ נגרעים מקופת המדינה בשל אותם מעלימים וגנבים. הם גונבים אותם מאתנו.

זאב ז'בוטינסקי כתב פעם, שאם בשעת שירת "התקווה" כייס ינסה לכייס אותו, הוא לא ימשיך לעמוד דום אלא ירדוף אחרי הכייס, כיוון שהוא אינו אידיוט. ומוטב שגם אנחנו לא נהיה אידיוטים ולא נעמוד דום לשירת המנוני הסולידריות, ונאפשר לחותרים תחת הסולידריות לכייס אותנו. המוסר השולל "הלשנה" הוא מוסר של גנבים. שלילת ההלשנה בשם הסולידריות היא סולידריות של גנבים.

פשע העלמת המס מלווה את המדינה מיום הקמתה. סיסמתו של בן גוריון: "מלחמה בהון השחור" נותרה אקטואלית גם בימינו, כמצוות עשה הן לממשלה והן לאזרחים.

5. יומן בחירות 2013 (ל"ד)

ספינאליציה

באחד המשאים ומתנים להקמת קואליציה בשנות ה-80, יצא עיתונו של אורי אבנרי "העולם הזה" בעמוד שער ועליו ההברקה: גועליציה. יצחק רבין, שעה שהרכיב את ממשלתו השנייה, החרה החזיק אחריו ואמר שבכל הקמת קואליציה יש גם גועליציה.

אכן, הקמת קואליציה כרוכה בסחר מכר, במכירת עקרונות תמורת ג'ובים וכד'. אך היא גם ההזדמנות של כל מפלגה להשיג הישגים בהתאם למנדט שקיבלה מן הבוחר ולקדם את סדר יומה. בניית קואליציה היא תהליך מורכב, רגיש ועתיר סחרירים – ספינים.

בתקופת "מעשה המרכבה" הקואליציוני, מומלץ לכל קורא עיתונים לגייס עירנות יתר וביקורתיות יתר ולהתייחס בספקנות מרובה מן הרגיל לכל ידיעה הנוגעת למו"מ. חלק ניכר מן הידיעות הללו אינן אלה סחרירים של מנהלי המו"מ, שנועדו ללחוץ על שותפיהם/יריביהם. על הקורא הביקורתי לנסות לאתר את הסחרירים ולהבין מי ומה עומדים מאחוריהם.

אין ספק שנתניהו אכן רוצה להרכיב ממשלה רחבה ככל האפשר, שקיומה לא יהיה תלוי בסיעה אחת. הבעייה היא, המרחק הרב בין המפלגות המועמדות להצטרפות לקואליציה בנושאים שונים, ובראשם נושא השוויון בנטל.

מדוע דווקא הנושא הזה עומד בראש סדר היום של מעשה המרכבה? בנושא המדיני יודעים כל הצדדים שאין באמת פרטנר להסדר קבע, והמשימה המדינית היא ליצור "תהליך" שתכליתו העברת הכדור לצד השני, על מנת שהוא יתחלק באופן שווה בנטל הביקורת הבינלאומית על "סרבנות". לכל היותר, ניתן להתקדם להסדרי ביניים קטנים. בזכות ההבנה הזאת, המשותפת לכול, ניתן לגשר בקלות בין "התנועה" לבין "הבית היהודי".

בנושא החברתי-כלכלי, האלטרנטיבה הסוציאל-דמוקרטית לשיטה הקיימת קיבלה 15 מנדטים בלבד ובחרה באופוזיציה. "יש עתיד" ו"הבית היהודי" דוגלות במיתון ובריכוך דרכה הקפיטליסטית של ממשלת נתניהו, ונתניהו עצמו מעוניין בכך מתוך הבנה שאם לא יעשה כן, עוד יתגעגע ל-31 מנדטים. ש"ס, מגינת "העם שאין לו", תפנה עורף לעם הזה אם תמצא נוסחה מתונה בנושא השוויון בנטל, שתמנע שינוי משמעותי.

לעומת זאת, סוגיית השוויון בנטל הינה מורסה חברתית כואבת, שהחברה הישראלית אינה יכולה עוד לחיות עימה ללא שינוי. החלטת בית המשפט לבטל את חוק טל אינה מאפשרת דחייה נוספת בהתמודדות עם הבעייה. התנגדתי לעצם ההתערבות של בג"ץ בנושא פוליטי שאינו מעניינה, אף שאני תומך בעצם הפסיקה. אולם משההחלטה התקבלה, אין מנוס מחקיקה חדשה.

איני אוהב את ההגדרה "שוויון בנטל", המשוחחת עם שיח הפראיירים הזר לי. כלוחם קרבי בסדיר ושנים רבות במילואים, ראיתי זכות גדולה לשאת ב"נטל" הזה ולכך אני מחנך גם את ילדיי, הקרבים לגיל הגיוס. השתמטותם של אחרים אינה סודקת ולו סדק קליל במוטיבציה שלנו לשרת את עמנו ומדינתנו, ולכן סוגיית ה"שוויון" אינה מעניינת אותי בהקשר זה. כיהודי, אני מאמין במוסר של חובות – היהדות אינה שמה במרכז את הזכויות שלי כפרט, אלא את החובות שלי לכלל, לזולת. החובה האלמנטרית היא הגנה על עצם קיומה של המדינה היהודית. ההשתמטות של שבט שלם בעם ישראל ממילוי החובה הזאת, ועוד חילול השם של השתמטות ברשות התורה, ובמיוחד כשהיא גוררת עמה בטלה המונית של מרבית הגברים באותו מגזר ופגיעה משמעותית בכלכלת המדינה, היא תופעה בלתי נסבלת. היא בלתי נסבלת לא בשל אי השוויון בנטל, אלא כיוון שהיא מבטאת קלקול חברתי, והיהדות מחויבת לתיקון עולם. הגיעה השעה לתקן את הקלקול.

התיקון היחיד הראוי, הוא גיוס מלא של כל אזרח יהודי לצה"ל. אולם התעקשות על "הכול או לא כלום" עלולה להסתיים ב"לא כלום", לייאש מכל פתרון, להסיג אחור את ההתקדמות האיטית בהשתלבות החרדים בחברה ולהחריף את המתחים בין חלקי החברה הישראלית. לכן, אין מנוס מפתרונות חלקיים, שלא ישימו קץ לפי שעה לתופעת ההשתמטות, אך יצמצמו באופן משמעותי את מימדיה ויאיצו את השתלבות החרדים בחברה ובכלכלה הישראלית.

מהם הפתרונות החלקיים – על כך נסובה המחלוקת, וזו מחלוקת אמתית וקשה. כל הצדדים רואים במו"מ הקואליציוני את חלון ההזדמנויות שלהם למשוך את ההסדר המתגבש לכיוון שלהם ולזכות על כך באשראי ציבורי. לכן, הקמת הקואליציה הנוכחית קשה מן הרגיל.

אנסה לצייר את מפת האינטרסים של כל השותפים הפוטנציאליים לקואליציה, כפי שאני מבין אותה בין השורות והספינים.

הליכוד ביתנו – כאמור המטרה העליונה של הליכוד ביתנו, היא קואליציה רחבה ככל האפשר, שלא תהיה תלויה בלעדית באף שותפה. לכן, המטרה היא ממשלה שתכלול בתוכה הן את "יש עתיד" והן את ש"ס ואולי אף יהדות התורה. לפיכך, הליכוד מעוניין בפשרה בנושא השוויון בנטל, כזו שתהיה מספיק משמעותית כדי לספק את "יש עתיד" ו"הבית היהודי" אך מידתית באופן שתאפשר לש"ס לחיות עימה ולהציגה כהישג שמנע פגיעה חמורה יותר ב"עולם התורה". פתרון כזה הוא כמעט ריבוע המעגל.

באם לא תמצא פשרה כזו, מן הראוי שהליכוד, כתנועה לאומית, יעדיף את הצד הלאומי, המתגייס והתורם, על פני החרדים. זה רצון מצביעי הליכוד, המעדיפים את מי שנושאים עימם את האלונקה ושוכבים לצידם במארב, מסכנים את חייהם ואת חיי בניהם במאבק על קיום המדינה וביטחונה – על פני המשתמטים מגיוס.

אלא שנתניהו כנראה מעדיף את החרדים, שהוא סומך יותר על נאמנותם הקואליציונית, הן על סמך ניסיון העבר והן בשל אופיו החשדני כלפי יריבים פוטנציאליים בהתמודדות עתידית על ראשות הממשלה, כמו יאיר לפיד ונפתלי בנט.

בישיבה הראשונה של סיעת הליכוד ביתנו, ביום פתיחת הכנסת ה-19, הצהיר נתניהו שליברמן והוא יושבים ביחד בקוקפיט של ניהול המו"מ הקואליציוני. העובדה שליברמן הינו נאשם העומד לדין פלילי, כנראה שאינה בעייתית כלל בעיני נתניהו, והוא רואה בו דמות ראויה לעיצוב פני ממשלת ישראל. נתניהו וליברמן מחלקים ביניהם את תפקיד החוקר הטוב והחוקר הרע, כך שליברמן חופשי לשחרר את חרצובות לשונו וליצור את הסחרירים הגלויים, מעבר לסחרירים המודלפים.

עד כה, "ישראל ביתנו" היתה הסמן הימני במאבק לגיוס חרדים, שללה כל פשרה ולעגה לכל פתרונות הביניים כמו מתווה יעלון, ועדת פלסנר וכו'. והנה, האובססיה של ליברמן לשמור על תפקיד שר החוץ בידיו, גורמת לו לתקוף שוב ושוב את יאיר לפיד, ללעוג לו, להקניט אותו. אולי מטרתו היא להוציא את לפיד משיווי משקלו בתקווה שחוסר ניסיונו יחליש אותו במו"מ. מכל מקום, כרגע ליברמן מצטייר כמי שלהוט יותר מכל בקואליציה עם החרדים, ובהליכה מירבית לקראתם בסוגיית הגיוס.

הספין המרכזי שהליכוד מטפטף בתקשורת, הוא הקמת ממשלה עם "התנועה", "קדימה" והחרדים, ללא "יש עתיד". ממשלה כזו מחויבת בהליכה משמעותית לקראת ציפי לבני בהגדרות המדיניות ולתת לה תפקיד בכיר בהובלת התהליך המדיני. לכך "הבית היהודי" לא ייתן יד, גם לא רבים מח"כי הליכוד, כך שלאופציה הזאת אין היתכנות מתמטית. לכן, זהו איום סרק.

מאמץ נוסף של הליכוד הוא להפריד בין "יש עתיד" ל"בית היהודי" המשתפות ביניהן פעולה בנושא גיוס החרדים ובנושאים אחרים. לשם כך, מנסה הליכוד לגייס את הרבנים החרד"ליים... מעניין, בתקופת הבחירות עשה הליכוד כל מאמץ לחשוף את הדמון החרד"לי שלטענתו הוחבא מאחורי גבו של בנט. עכשיו הוא פונה לאותו דמון בניסיונות ה"הפרד ומשול..."

"יש עתיד" – "מנוול" גידף הרב הטורט עובדיה את יאיר לפיד, וכך הציב אותו ברשימה הולכת ומתארכת של מקוללים, משולמית אלוני, דרך נתניהו ועד נפתלי בנט. "שונא ישיבות", הוא כינה אותו.

מעניין, ש"שונא הישיבות" הזה, הציב כמספר 2 ברשימתו את ראש הישיבה התיכונית בפתח-תקווה הרב שי פירון.

טומי לפיד ז"ל הקים מפלגה שעיקרה שנאת חרדים, הסתה נגד החרדים ובוז כלפי הדת, התורה ולימוד התורה. דרכו של יאיר לפיד שונה מאוד מדרכו של אביו. רשימתו היא מופת של אחדות לאומית ויש בה ביטוי לכל הזרמים: חרדי, דתי לאומי, אישה דתית לאומית, התחדשות יהודית וכד'. אין בסגנון של "יש עתיד" שמץ של ביטויי שנאה.

"יש עתיד" חרטה על דגלה את השוויון בנטל והציבה את הנושא הזה על ראש שמחתה. נושא זה ושינוי שיטת הממשל הם שני הנושאים היחידים שבהם הציגה "יש עתיד" עמדה. בכל שאר הנושאים היא בעיקר הלכה בין הטיפות.

בנושא שיטת הממשל היא לבטח תגיע לאיזו הסכמה להקמת צוותים שיקדמו את הנושא, אך תבחן בדרישתה המיידית – צמצום מיספר השרים ל-18, דרישה צודקת בעליל. כל פשרה שלה בנושא זה תפגע בה, וככל שהפשרה תתרחק מח"י שרים, כך היא תמית את מעמדה הציבורי.

ובנושא השוויון בנטל – "יש עתיד" חייבת להציג הישגים. לשם כך בחרו בה מאות אלפי אזרחים.

כמובן שכל פתרון יהיה פתרון של פשרה, ועל כל פשרה יתקפו אותה שוויתרה על עקרונותיה. אולם אם הפשרה תהיה כזו שיש בה התקדמות ניכרת לעומת המצב הקיים, היא תוכל לנכס לעצמה את ההישג.

"הבית היהודי" – הציונות הדתית חרטה על דגלה את השילוב בין דת ולאומיות. בהקשר לסוגיה המדוברת – בין לימוד תורה והגנה על המולדת.

"הבית היהודי" הוא המסגרת הפוליטית המייצגת את הציונות הדתית. הצלחתה בבחירות מאפשרת לה לזקוף את גבה השפוף ולהפסיק להתבטל בפני החרדים. אין מי שמתאים יותר להיאבק נגד ההשתמטות מצה"ל בשם לימוד התורה מאשר "הבית היהודי", שחבריה ומצביעיה הם מופת של השילוב בין תורה ושירות צבאי.

נפתלי בנט מבין זאת, והחיבור שלו עם "יש עתיד" הוא ביטוי להבנה הזו. הצלחתו האישית לשקם את הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית, מעניקה לו עוצמה המאפשרת לו לדבוק בדרכו ולא להיכנע ללחצי המיעוט החרד"לי, שהסתופף בצילו ונציגיו נכנסו בזכותו לכנסת.

יש לקוות שכך הוא יעשה. כוחו של "הבית היהודי" מאפשר לו לשחק תפקיד מוביל בהנהגת המדינה בממשלה הבאה. לשם כך, הוא יידרש להתפשר בניסוחים מדיניים ולתת אור ירוק למו"מ עם הפלשתינאים. הרי גם בנט יודע, כפי שהכול יודעים, שיהיה זה מו"מ עקר. ובכל מקרה, תמיד הוא יוכל לפרוש מן הממשלה.

ש"ס – ש"ס בלחץ. היא רוצה מאוד להישאר בקואליציה ולא לוותר על כוחה והשפעתה, אך קשה לה מאוד לוותר בסוגיית גיוס בחורי ישיבות, נושא שהוא בבת עינו של הרב עובדיה, גם אם לא ממש מעניין חלק ניכר מבוחריה (שרובם מסורתיים שמשרתים בצה"ל).

ראשי ש"ס מרבים לספר על השינוי בחברה החרדית, שבא לידי ביטוי בגידול בגיוס לצה"ל, ביציאה לעבודה ולהשכלה כללית. הם מציגים זאת כמגמה חיובית ההולכת וגדלה. הם טוענים שהם מודעים לצורך בשינוי מדורג.

גם דוברי הליכוד טוענים שש"ס מבינה שמה שהיה לא יהיה ושהיא נכונה לתת ידה לשינוי מושכל.

אם יהיה שינוי מהותי ומשמעותי שש"ס תיתן לו יד, סיכוייו להצליח גדולים יותר מהסיכוי להצליח ללא ש"ס. לכן, יש לראות בחיוב קואליציה בהשתתפות ש"ס, שתחולל שינוי משמעותי בנושא השוויון בנטל.

השאלה היא האם באמת ש"ס מוכנה לכך. נכון לעכשיו, מעבר לאמירות הכלליות על נכונות לשינוי, ש"ס בעיקר נוהגת כ"דובון לא לא". אדרבא, אם היא באמת ובתמים מבינה שכך אי אפשר להמשיך ורוצה להשפיע על השינוי וליטול בו חלק, עליה ליזום ולהציע בעצמה הצעה משמעותית בכיוון זה. אם כך תעשה, תקנה את עולמה.

הבעייה היא, שאנשי "עטרה ליושנה" מתבטלים בפני הרבנים הליטאיים.

"יהדות התורה" – בניגוד לש"ס, מצביעי "יהדות התורה" הם חרדים המאמינים בצורך בפטור הגורף משירות בצה"ל. יש תהליכי ישראליזציה בקרב הציבור החרדי, וככל שהרבנים יהיו מוכנים להתפשר ולהקל, הציבור שלהם ישמח ויתמוך בכך. אולם קשה לי לראות את הרבנים מתפשרים ונותנים ידם לשינוי.

ואף על פי כן, אם ש"ס תהיה שותפה לממשלה שתחולל שינוי בנושא, יתכן ש"יהדות התורה" בכל זאת תצטרף, על מנת להשפיע ולמתן את השינוי, וכדי שלא לאבד את השפעתה על הובלת חיי הדת בישראל לנוכח תחייתה הפוליטית של הציונות הדתית, הלוטשת את עיניה לניהול חיי הדת כדי לחולל בהם שינוי משמעותי.

"התנועה" – ציפי לבני ספגה מכה קשה בבחירות. היא לא חזרה לפוליטיקה כדי לעמוד בראש סיעה בגודלה של מרצ. היא סינדלה את עצמה בהצהרות שהיא חזרה לפוליטיקה כדי להישאר, ולכן לא תפרוש כעת. באופוזיציה, היא תאלם בין שלי יחימוביץ' לזהבה גלאון – ותעלם. עמיר פרץ יאפיל עליה כאופוזיציונר. היא באה כדי להישאר, אך אם תישאר באופוזיציה, לא תשרוד. לכן, היא תעשה כל מאמץ להצטרף לממשלה.

מאחר והיא חרטה על דגלה את הנושא המדיני, ובאמת ובתמים זה הנושא המעניין אותה וחשוב לה, היא תהיה זקוקה לסולם מדיני כדי להצטרף לממשלה בלי להתבזות. השאלה היא האם נתניהו ירצה להעניק לה סולם כזה, תלויה ביכולתו להקים ממשלה יציבה בלעדיה. בינתיים, הוא יעשה כל מאמץ להשאיר אותה בתמונה, אם לא כשותפה אמתית, כדחליל לאיים על הפרטנרים האחרים במו"מ הקואליציוני.

ציפי לבני יודעת היטב שאין פרטנר פלשתינאי לרעיונותיה המדיניים, שהרי גם את הצעותיו של אולמרט, להן היא התנגדה וממשיכה להתנגד, הם דחו. אולם היא מקווה שנתניהו יהיה מעוניין לנהל מדיניות שתיצור לממשלתו תדמית מתונה בעולם, ויסכים לניסוחים שהיא יכולה לחיות אתם.

בנושא השוויון בנטל, "התנועה" תתמוך בכל מתווה שיושג, כדי להיכנס לממשלה.

השאלה היא מה יעשה פרץ. וליתר דיוק – לאן חותר, תרתי משמע, פרץ? הוא פרש ממפלגת העבודה כשהתירוץ המרכזי היה סירובה להתחייב שלא להצטרף לממשלת נתניהו. בינתיים מפלגת העבודה בחרה באופוזיציה ו"התנועה" מנסה לזחול לממשלת נתניהו. סיכוייו של פרץ להיות שר נמוכים. לכן, לא מן הנמנע שהוא יחתור תחת לבני, ינסה למצוא פרטנר לפילוג סיעתה ואולי לחבור בהמשך למפלגת העבודה כדי לחתור בה, יחד עם הגרורות שהשאיר בתוכה, תחת שלי יחימוביץ'.

"קדימה" – את הדגלים המרכזיים – השוויון בנטל והפטריה הגרעינית הפאתטית, שאול מופז קיפל מזמן והמיר אותם בדגל ה"אל תדרכו על מופז".

עם הדגל החדש הזה הוא יצטרף לקואליציה. כל מה שהוא ירצה הוא להיות שר. איזה שר? איזה שר שיתנו לו. ואם הוא יקבל את מבוקשו, הוא יציג זאת כהישג בנושא השוויון בנטל ומניעת ההרפתקה הצבאית באיראן.

הספין של אולמרט

כאשר כל הפוליטיקאים הרלוונטיים משתמשים בעיתונאים כדי לקדם את הספינים הקואליציוניים שלהם, גם פוליטיקאי לא רלוונטי כאולמרט לא יישב בחיבוק ידיים.

חתן פרס ישראל לעיתונאות, נחום ברנע, שזקנתו מביישת את בחרותו, מתפקד בשנים האחרונות כשופרו של אולמרט. הקיסם שהוא הוסיף למדורת הסחרירים, היא כתבה על העדפתו של נתניהו את המפלגות החרדיות, מתוך חשש שאם יוותר עליהן, בשלב זה או אחר לפיד יפרק את הממשלה והחרדים יחברו לאולמרט ויעניקו לו את השלטון.

מה עומד מאחורי הספין הפאתטי הזה? רצונו של אולמרט לאותת שהוא עוד בתמונה.

* * *

אודי מנור

צמד האֵהודים ורגשות הציבור

בפרק ל"ג של יומן הבחירות המרתק שלו, מפנה אותנו אורי הייטנר לשתי עובדות מרתקות. האחת, השקט שיודעת הארץ הזו גם בצפון וגם בדרום כתוצאה ישירה של פעילות צה"ל. ב-2006 היה זה אולמרט המשוקץ, ב-2009 וב-2012 היה זה ברק המשוקץ פי כמה. אבל הייטנר לא מסיק את המסקנות הנכונות. נכון שההצבעה העדרית של יישובי עוטף עזה פאתטית, אם כי יש בה סוג של חדשות טובות: בהנחה שרוב, אם לא כל האזרחים שם, מוקירים את הממשלה על השקט היחסי שהושג בעקבות 'עמוד ענן', הם בכל זאת סבורים כמו מנהיגי המדינה הראשונים, שהביטחון היסודי ביותר עבור מדינת ישראל הוא שלום. ונכון, אורי יודע וגם אני יודע ורוב קוראי חב"ע יודעים שכרגע אפשר במקרה הטוב להגיע להסדר ביניים מהסוג שמדבר עליו אהוד יערי, ובשום אופן לא לשלום. ובכל זאת, ניתן לשאוב מידה מסויימת של נחת מעצם העובדה שגם מי שכבר כעשר שנים סובל מאלימות החמאס, ממשיך להאמין בשלום, דבר הבא לידי ביטוי בתמיכה במר"צ.

מה שפחות סביר, הוא המשך ההתעלמות מהעניין החשוב באמת: תרומתם האדירה של מי שהובילו את המדיניות הזו: אהוד אולמרט ואהוד ברק, כל אחד בזמן ובגזרה הרלבנטית. הראשון משוקץ כי הוא מושחת, והשני משוקץ כי הוא מושחת. תוצאות בשטח? את מי זה מעניין. מבחינה זו, האופן בו נוטה הייטנר לדבר על צמד האהודים זהה לחלוטין לאופן ההצבעה של חברי קיבוצי שער הנגב. הוא והם הולכים עם הבטן והלב, ולא עם הראש. הם מצביעים מר"צ, הוא, כלומר הייטנר, שוכח להדגיש מי אחראי לתוצאה המשמעותית ביותר בתחום המדיני-בטחוני בעשור האחרון. יש כאן גזירה שווה. אם חברי שער הנגב לא יתמכו במר"צ, איך נדע שהם בעד שלום? והרי מר"צ היא מחנה השלום, ומחנה השלום הוא מר"צ. ואם הייטנר יזכיר לטובה את אולמרט וברק, כיצד נזכור שהם מושחתים-נמאסתם? פוליטיקה עושים עם הראש ולא עם הבטן.

מה שמוביל אותנו לפרק השלישי של יומן הבחירות. הבעיה עם אשכנזי היא לא בהבנתו את מדע המדינה האזרחי. הבעיה של אשכנזי היא... ברק. לשם כך עשה כל מה שעשה, וזו הבעייה המרכזית ועליה, ורק עליה – זאת אם בוחרים לעשות שימוש בראש כמובן, ולא בבטן או בלב – יש לתת את הדעת. את גבי אשכנזי יש למדוד באופן ישיר וענייני לגבי העמדות המדיניות והביטחוניות שלו. התככים שהוא ניהל נגד ברק לא נבעו משיעמום או מיצרים אפלים, אלא הם חלק מהוויכוח המתנהל באופן סמוי בצמרת המדינית, זאת על רקע הסוגיה הביטחונית-מדינית המרכזית: הגרעין האיראני. לכאורה כוווולם נגד הגרעין. מבט מפוכח יותר, יגלה שהמחלוקת שליוותה את הנושא מראשיתו אי אז בשלהי שנות החמישים, לא פסה מן העולם. את המחלוקת הזו אפשר לשמוע גם באקדמיה, גם בעיתונות וגם במסדרונות הכוח של המדינה. אולמרט וברק בצד אחד, אשכנזי וכבוד הנשיא (רשימה חלקית) בצד השני. לא, אין שום סיכוי שהאזרחים ישותפו במחלוקת הזו. אפילו בשאלות פחות רגישות מבחינה מודיעינית – כמו הגרעון בתקציב – האוצר שומר את הנתונים ואת האמת קרוב לחזה. כמעט אף אזרח לא יידע בשנים הקרובות מדוע באמת הודיע הנגיד פישר על פרישתו. בימים הקשים של המאבק על דרכה של רכבת ישראל הסתבר שוב, ובמזל, שהמדינה מסתירה מידע על חברת 'בומברדייה'. ואם בתחומים כאלו רב הנסתר על הגלוי, אין שום סיכוי שבתחום הביטחוני-המדיני ייהנו האזרחים משקיפות ופתיחות.

במצב דברים כזה, על משקיפים נבונים, ידענים, חקרנים וחכמים כמו אורי הייטנר, לוותר לחלוטין על הבטן והלב, ולעשות שימוש רק בראש.

* * *

תקוה וינשטוק

פתאום קמה אישה בבוקר

"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם" ("שיר בבוקר בבוקר", אמיר גלבוע).

 פתאום קמה אישה בבוקר ורואה שהיא בית קפה.

אני גרה ברחוב ביל"ו בין טוסקניני למרמורק. קטע רחוב שליו, אין אוטובוסים, אין בתי מסחר ובתי ספר, אין אפילו שלט של עורך דין או רופא. בתי מגורים בלבד. רק צופר מכונית מקולקל ונביחת כלב מפירים את השקט הכפרי. וזה ליד היכל התרבות והבימה, כמטחווי רגל מבית אריאלה ממוזיאון האמנות ומשישה בתי קולנוע.

מסביב ייהום הסער... מסביב חגורת חנויות, שפעת מספרות ובעיקר בתי קפה למיניהם. 

אני מתעוררת. בוקר טוב! עוד בית קפה נפתח!

ניסיתי לבדוק מה בעצם מתרחש סביבי, מה במלבן הרחובות הקטן – טוסקניני בצפון, אבן גבירול במזרח, מרמורק בדרום והוברמן-כיכר-הבימה במערב. 17 בתים על ציר האורך אבן גבירול ו-15  בתים על ציר הרוחב מרמורק, והכוונה לצד אחד של כל רחוב ולא לשני הצדדים.

בפינת טוסקניני-אבן-גבירול קידמו את פניי כמה פועלים ומיני מכונות רועמות שלא ראיתי מימיי: מניחים תשתית לרכבת הקלה. קלה – אבל ודאי רועשת. לא נורא. עד שתופעל ודאי כבר אהיה בעולם אחר, שקט לחלוטין. 

בטוסקניני 8, אבן-גבירול 17, היתה סוכנות שעונים יוקרתית. לאחרונה עקרו השעונים למגדל גינדי היוקרתי, והחנות נכנסה לשיפוץ. היה ברור שצפוי כאן בית קפה כל שהוא – זה גורל כל חנות שמתפנה באזור. השיפוצים הסתיימו והאתר נותר סגור. עברתי שם בלילה – והנה הפתעה: שולחנות ומושבים בפנים ועל המדרכה וזוגות יושבים ונהנים. מזל טוב! בר חדש! שלט אין. עוף השמיים הפיץ את הבשורה.

צמוד לבאר "בית יין". לכל הצמא ליין ואינו יכול להתאפק עד לפתיחת הבר.

אחריהם שורת בתי עסק עירוניים בהם בית מלאכה לצורפות, משרד  נדל"ן, מסגור תמונות, סנדלר ותופרת – שניהם יוצאי מדינות רוסיה לשעבר. העולים הרוסיים מוכנים עדיין לתקן בגד ונעל. ויש פה מכבסה, מספרה מהודרת, קיוסק ממתקים, חנות כלים המחליפה מתנות חתונה, עוד מספרה, עוד בר המבקש בנימוס: "שכנים נחמדים, אנא שמרו על השקט והימנעו להיכנס לחצרות הבניינים..."

זה אינו הבר האחרון בקטע הרחוב. מופיע בר נוסף. ועוד עיצוב שיער ועוד נדל"ן וקיוסק נשנושים וחנות מחשבים וקונדיטוריה של קאפקיקס שהוציאה כסאות למדרכה. שלום עליכם! בית קפה נולד.  

 וכעת מגיע רחוב ברכה פולד, זכר לנערה שנהרגה במתקפה על המחנה הבריטי בשרונה. היא נולדה בגרמניה ב-1927, עלתה לארץ והצטרפה לפלמ"ח. ב"ליל וינגייט", ה-23 ל מרס 1946 – כשתל אביב נערכה לבוא ספינת המעפילים "אורד וינגיט" – פיקדה על פלוגה, התבצרה עם אנשיה ברחוב מרמורק וליד הרחוב הקרוי בשמה נפגעה מאש חיילים בריטיים. אחר זמן קצר נפטרה מפצעיה, בת 19 בלבד. 

הלאה ברחוב אבן גבירול אופטיקה, שוב נדל"ן, שוב סלון תסרוקות. מכשירי כתיבה וצעצועים, חנות מולטימדיה ואפל בלגי – מזנון עם מושבים, מעין בית קפה. אחרון ברחוב. נושק ליהודה הלוי, קפה דה לה פֶּה ("השלום") כשם  הקפה ליד האופרה בפריז, ששמו הלך לפניו  בשנות החמישים והשישים. אבל דה לה פה התל אביבי אינו בית קפה אלא בית מאפה בלבד. חרף מיקומו האסטרטגי בפינת שני רחובות, לא העמיד מושבים וכסאות. מעניין כמה זמן יחזיק מעמד בלי להיות בית קפה כשאר בני מינו ברחוב.

ועתה הצלע השנייה במלבן הקטן שסימנו – רחוב ד"ר אלכסנדר מרמורק, רופא וחוקר שהמציא תרכיב נגד קדחת הלידה וכן תרכיב לריפוי שחפת והיה פעיל בקונגרסים הציונים.

בשני קצות רחוב מרמורק שני בתי קפה שלא הלך להם. זה שבמרמורק-יהודה הלוי כבר החליף חצי תריסר בעלים אם לא יותר. פעם נכנס כלי רכב לתוך חלון הזכוכית  שלו והמקום נסגר לכמה שנים. לבסוף נפתח, נסגר, נפתח מחדש, שוב נסגר, שוב נפתח. כעת נעשה בר. על דלתו  רשום "נא לשמור על השקט" ו"עדיפות לחברי מועדון, מוזמנים ולקוחות קבועים." שם אין. הברים החדשים מתהדרים בדיסקרטיות.

גם לבית הקפה שבתחילת רחוב מרמורק, בפינת שדרות רוטשילד, לא שיחק המזל. גם הוא עבר מיד ליד, שופץ ושופץ מחדש. לאחרונה נקרא שמו בישראל "ניקוס". ההצלחה בוששה לבוא. הכניסו שולחנות עץ ארוכים והמקום הפך ל"אסקוט" – גם הלעז הזה היה לשווא. בית הקפה החדש ברחבת הבימה הרג אותו סופית. כיום אף הוא בר נטול שם.

חיבבתי את האתר הזה שבקצה השדרה, מול הפיקוסים שגזעיהם מזכירים לעתים פני אדם. נסתרות דרכי בתי הקפה בעיר. מהלכיהם אינם תלויים בשום כללים ותחזיות ולעולם אין לצפות מראש מי יצליח ומי ייכשל ולמה ומדוע.

בין שני הברים – בתי הקפה לשעבר, מצוי  במרמורק – סך הכול רחוב בן 15 בנינים – זוג ברים נוסף. האחד נעדר שם והשני בעל שם, לא שם עברי חלילה אלא "פקוק" ומצויר טווס. כניסה עד 49 איש. יחד עם שאר הברים בקטע הקטן שלנו ודאי מגיע מספר השותים לכמה מאות.

גם ברחוב הזה מספרה ולידה מעין מספרה – מניקור ופדיקור. ועוד עיצוב שיער של דודו בן ישי – מזל שלא דוד בן ישי. מזכיר בית מסחר ותיק בדרך בגין שנקרא יהושע בן נון.

הלאה. מכבסה בשרות עצמי נוסף לזו באבן גבירול. להרבה חנויות יש כפיל. סניף של רשת מרכולים וחנות לצורכי מאכל המתכנה "מרכול" – פעם קראו לזה פשוט מכולת. חנות פרחים וגלידריה איטלקית עם כמה מושבים בפנים, ובחוץ – עוד בית קפה ובקצה הרחוב בנק. צריך כסף לכל הקניות והבילויים.

מרמורק הוא רחוב ותיק. הקטע שממנו עד טוסקניני חדש יותר ונבנה אחר קום המדינה, כשקרקעות שרונה עברו לתל אביב. במרמורק 26 ניצב בית קטן בן קומה אחת. חלונותיו  קטנים ועגולים, גם עגולים למחצה, וכולו  מין עוף מוזר בין הבתים סביבו, שגם עליהם כבר עבר הכלח. כאן היה "בית האינוולידים" של תל אביב – המושג "נכים" טרם נודע אז. ביוני 1941, במלחמת העולם השנייה, הפציץ מטוס איטלקי את הבית ו-13 מדייריו נהרגו. זו היתה ההפצצה השנייה של העיר העברית. קדמה לה הפצצה ב-1940, בעיקר ברחובות טרומפלדור ובוגרצ'וב, שקטלה 130 גברים, נשים וטף, כולל תינוקות. זוועות הנאצים טרם נודעו, וההפגזה על אנשים חפים מפשע עוררה זעזוע בעולם. כנקמה הפציץ חיל האוויר הבריטי את האיים האיטלקים מהם המריאו המטוסים.

מרמורק 22-20 הוא בית כנסת. נוסד 1923, הוקם תש"ג 1943 [?] על מגרש ריק עם שלט נצחי  "במקום ייבנה בית כנסת". איש לא האמין לשלט אולם בפינת רחב תרס"ט – ליד הבתים ברחוב הוברמן שכונו "בתי השוקולד" כי בנו אותם  בעלי בית חרושת "עלית" –  עמד בית כנסת קטן מט ליפול. את הקרקע לבית הכנסת תרם יהודי קשיש. רעייתו נפטרה, ילדים לא היו והאיש בקש להנציח את שם אשתו ואת שמו .לימים נישא האלמן בשנית וילד בן. כעת התחרט על התרומה ורצה להוריש את המגרש לבנו. החלה פרשת משפטים ארוכה עד שהעירייה קבלה לרשותה את חלקת הקרקע והקימה בתמורה את בית הכנסת במרמורק.

הצלע הרביעית במלבן הקטן שלנו היא הוברמן- כיכר-הבימה. הכיכר היפה ביותר בעיר על בריכותיה, פרחיה ועץ הזית הגדול על "הגבעה". הכיכר מתחברת לגן יעקב ולשקמים העתיקים. פה התיאטרון הלאומי, שנפתח סוף סוף אחר שנות שיפוצים, ולצידו בית קפה הומה בפנים ובחוץ. כאן היכל התרבות המשתפץ – מי ידע עד מתי והאם גם כשישופץ ייקרא בשם מאן – משכנה של התזמורת  הפילהרמונית שהגיעה לעונה ה-77. יסד אותה הכנר ברוניסלב הוברמן וחנך אותה המאסטרו האיטלקי האגדי ארתורו טוסקניני. שמו מונצח ברחוב הסמוך ולא בו בלבד: בישוב היהודי הקטן של אז סיפרו כי ביום הפתיחה נולדו תאומות בראשון לציון. לאחת קראו טוסקה ולשנייה ניני... קפה אפרופו הנודע, שהיה צמוד לבניין התזמורת, שייך כבר להיסטוריה. ירשה אותו מסעדת הוברמן שמיקומה וכשרותה הם עיקר מעלותיה.

מהמסחר וההמולה חזרנו לרחוב טוסקניני השקט. מנינו במיקצה הרחובות הקטן כעשר מספרות (לא כלולה מספרת הכלבים באבן גבירול 15) וכתריסר ברים, בתי קפה ומזנונים שאפשר לשבת בהם. וזה בצד האחד בלבד של כל רחוב וללא חריגה מהגבולות שהצבנו, ובלי להכליל את הקיוסק בקצה שדרות בן ציון שהוסיף לשולחנות השדרה שולחנות משלו והפך לקפה-מסעדה לכל דבר; ובלי "נחמה וחצי", בית הקפה הגדול מול "הבימה" וכמובן בלי להרחיק צפונה מטוסקניני, שם כל בית שני הוא בית קפה או מסעדה.

לפי כרזה עירונית יש בתל אביב 3,200 מקומות בילוי ומסעדות, אחד לכל 127 תושבים. זה הכול? מהשיטוט בקטע הקטן סביבי נדמה כי כל העיר מבלה באיזה בית קפה או קיוסק לאחר ביקור במספרה, כמובן. 

* * *

מנשה שאול

אין די בבחירות חופשיות

אנליסטים ומומחים לענייני המזרח התיכון עמלים בימים אלה על ניתוח והבנה של תופעה מעניינת, הלא היא הישרדותן של מרבית מדינות ערב, ובמיוחד אלו המלוכניות ואמירויות, מן "האביב הערבי" ונזקיו. זאת, למרות היותן מועמדות לשינויים ומואשמות בריאקציה ושיתוף פעולה עם הקולוניאליזם.

נראה שיש לכך כמה סיבות:

הסיבה הראשונה היא כי התושבים במדינות אלו משקיפים מקרוב על המתרחש במדינות שבהן אירעו ההפיכות, והם מסיקים את המסקנות. המשקעים שמותיר ה"אביב" הזה אינם מעודדים את העמים לאמץ אותו כדגם לחיקוי. השליטים החדשים במדינות "האביב הערבי", ובמיוחד "האחים המוסלמים" במצרים, עושים שירות טוב לשאר המשטרים במדינות ערב, בשמשם הוכחה חותכת לכך שלא כדאי ללכת בעקבותיהם. זאת בניגוד להערכות המנתחים כי "האביב הערבי" יסחף את שאר המדינות, ובמיוחד את סעודיה, ירדן, מרוקו ומדינות המפרץ.

הסופר הלבנוני ג'סן שרבל מבטא את הדברים בחריפות במאמרו "משקעי האביב הערבי" (בעיתון "אלחיאת" מיום 4.2.13):

"ראיתי את מיליוני הצעירים הערבים הנלהבים מן האביב הערבי מפגינים בבירות ערב, זועקים לחופש, כבוד, עבודה ופת לחם. הם צעקו 'העם רוצה את הפלת השלטון.' ראיתי אותם צוהלים עם נפילת השליטים העריצים. השאלה היא אם זין אלעבדין, מובארכּ, קדאפי וצאלח הם הבעיה העיקרית. הרי הם הלכו. למה אם כן הכאוס הנוכחי בלוב, בתימן בתוניסיה ובמצרים? מורסי נכנס לארמון הנשיאות בבחירות דמוקרטיות. האם זה באמת מספיק כדי לשנות את המצב?

"התשובה היא – לא. ניהולו של מורסי לקוי ומשובש. לכן, מתקוממים נגדו. עליו ועל אנשיו לבחון את מהלכיהם. כך גם על כל המנצחים ב'אביב הערבי' להבין כי הפלתו של שלטון אחד וכינונו של אחר בבחירות חופשיות – אין בהם די."

סיבה נוספת היא תמלוגי הזהב השחור – מנת חלקן של סעודיה ומדינות המפרץ – הממלאים תפקיד חשוב בשימור המשטרים. כך, עם פרוץ המהומות, נזעק בית המלוכה בסעודיה והקציב 135 מיליארדי דולר לדיור לעניים. תקציבה לשנת 2012 הסתיים בעודף של 41 מיליארד דולר, ותקציבה ל-2013 הוא חסר תקדים בתולדות המדינה, ומגיע ל-221 מיליארדי דולר. חלקו הגדול מוקדש לשיפור תנאי המחייה של תושביה, ובכך נשלף העוקץ מן התעמולה העיקרית המאפיינת את הקוראים למהפכות במדינות אלה.

הממלכות העשירות תומכות בממלכות חסרות הנפט, כמו ירדן ומרוקו, שכן נפילת המשטרים בשתי מדינות אלה תשליך גם עליהן, במיוחד ירדן, שהיא השער הצפוני של סעודיה בפרט ושל חצי האי-ערב בכלל. יתר על כן, מועצת מדינות המפרץ אף מציעה לירדן ולמרוקו להצטרף לאיחוד מדינות המפרץ במטרה לחזקן ולשפר את עמידותן של מדינות המפרץ מול הסכנה האיראנית.

המלך הצעיר במרוקו מוחמד החמישי ביצע רפורמה מרחיקת לכת במוסדותיו. הוא העניק לפרלמנט את הסמכות למנות ולהפיל ממשלות. מפלגות האופוזיציה ראו בכך צעד חיובי שעונה על דרישותיהן.

סיבה אחרת ליציבות במדינות ערב המלוכניות היא כי עמי ערב ברובם הגדול מקדשים את המסורת והמורשת השבטית. בכך יש הבטחה לשרידותן של הממלכות והאמירויות הערביות. ובניגוד למשטרים הצבאיים ומהפכניים, הממלכות והאמירויות אינן מרבות לפזר הבטחות גדולות היוצרות ציפיות ותקוות בלתי מציאותיות שכמובן אינן מתממשות. מדיניותן המאופקת מבטיחה יציבות ומחזקת את האמון בין ההנהגה לעם.

יחד עם זאת, לא לעולם חוסן. על המשטרים שלא נפגעו מהפיכות "האביב הערבי" לשנות דרך, אם הם מעוניינים להמשיך לשרוד. טובתם מחייבת לדאוג לצמיחה כלכלית ולהעלאת רמת החיים במדינותיהם, להפסקת המדיניות המפלה כלפי מיעוטים אתניים, עדתיים ודתיים, ולכיבוד זכויות האדם, שעל הפרתן במדינות המפרץ מתריע דו"ח מועצת זכויות האדם ל-2012 שפורסם בסוף ינואר.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 232

אהוד: האמת העצובה היא שרק דיקטטורים מתונים כמובאראכ או אכזריים כסאדאם חוסיין  – היו יכולים לשלוט במדינות המוסלמיות רבות הניגודים, ולאחר הפלתם של הדיקטטורים – המדינות האלה ודומותיהן, מתערערות.

וכך נותרות בינתיים רק המדינות הערביות-המוסלמיות המלוכניות, שהן גם כן סוג של דיקטטורה אבל בדרכי נועם וכסף וכמו דמוקרטיה. אם אובמה יחזור ללמוד באוניברסיטה, אולי הוא יבין זאת.

* * *

מתי דוד

העתיד המופלא הצפוי למדינה

עם שלי יחימוביץ ראש ממשלה

האמנם "מחר בבוקר יכול להיות כאן טוב יותר"?

ניצחון הדמיון של אידיאולוגיה וירטואלית המנותקת מהמציאות הריאלית.

כדי להמחיש את היהירות וההתנשאות הדמיונית של שלי יחימוביץ, שניסתה לשווק במערכת הבחירות אשליות של חלומות אידיאולוגים תיאורטיים, צריך לקרוא את "העיתון" התעמולתי של מפלגת העבודה בשם "מחר בבוקר", שהופץ ערב ההצבעה בבחירות, אך לא הגיעה לידיעת הציבור.

"מחר בבוקר"

"מחר בבוקר יכול להיות כאן טוב יותר" אם שלי יחימוביץ ומפלגת העבודה ירכיבו את הממשלה הבאה.  זו היתה הכותרת הראשית והמשנית של הגיליון.

הדמיון והוודאות של מנהיגת העבודה וחבריה, שהמפלגה  אמנם צועדת לקראת ניצחון גדול בקלפי שעשוי להפוך אותה לאלטרנטיבה, גרם שהכותרת הראשית של "מחר בבוקר" היתה:

"ראש הממשלה שלי יחימוביץ מסכמת שנה בתפקיד"

רשימת ההישגים המופלאים והדמיוניים של יחימוביץ כללו:

"עלות קניית דירה ירדה בממוצע ב-25 אחוז.

"רכישת דירה היא בהישג ידם של רוב תושבי ישראל.

"הוספו 1000 מיטות אשפוז לבתי החולים בנגב ובגליל.

"גל תיירות חסר תקדים שוטף את הארץ, כתוצאה מהתקדמות שיחות  השלום.

"דירוג האשראי של ישראל עלה, כתוצאה מהאופטימיות בשיחות.

"גברה התמיכה בממשלת ישראל, מהקהילה הבינלאומית.

"ביקוש שיא של סטודנטים המבקשים ללמוד הוראה.

"חוקק חוק הביטוח הסיעודי לכל ניזקק בחינם ללא תשלום.

"ישראל מתקרבת לשבדיה במדד השחיתות העולמית.

"שרית חדד ואייל גולן הביעו את תמיכתם בדרכה של שלי יחימוביץ.

"בנבחרת ישראל בכדורגל אופטימיות לקראת מוקדמות יורו 2016.

"במחצית מקווי האוטובוסים בגוש דן, הנסיעה בחינם בשעות העומס.

"הרפורמה בתחבורה הציבורית שאושרה בממשלת יחימוביץ, הורידה משמעותית את השימוש ברכב פרטי, הגדילה את מספר הנתיבים לתחבורה הציבורית, הקטינה את הפקקים והעומס.

"ים המלח, משאב הטבע, חזר לידי הציבור. התמלוגים הועלו."

מתי דוד: המסקנות של התקוות והאכזבות

ישראל היא ארץ בכי רע בגלל הימין הקפיטליסטי של נתניהו. ישראל תהיה ארץ הבחירה בזכות השמאל הסוציאליסטי של יחימוביץ. עתיד מופלא צפוי למדינה רק אם שלי יחימוביץ ראש ממשלה. רק שלי הלוחמת הנהדרת תהפוך את ישראל לארץ נהדרת. ישראל מאבדת את הסיכוי להיהפך לארץ נהדרת, בגלל ששלי יחימוביץ הולכת לאופוזיציה לוחמת, שתהפוך את העבודה למפלגה דועכת.

* * *

משה כהן

הנדון: המוסר האירופי

מכובדי, האנשים הנאורים במקומותינו חרדים מאוד מפני ביקורתם המוסרית של עמי אירופה. הם מודאגים מדו"ח גולדסטון ומהגינויים התכופים של מדינת ישראל על בניית דירות בירושלים. אנשים נאורים אלה באים בתביעות לממשלתנו ודורשים ממנה להתיישר לפי הטפות המוסר האירופיות, הווי אומר להקפיא את הבנייה בירושלים בדרך להורדת התנחלויות, שהרי כך דורשים אבירי המוסר האירופים ומי אנחנו שנעמוד בדרכם.

רגע, מה רמתם המוסרית של האירופים הלכה למעשה והאם צריכים אנו למהר להתיישר לפי דרישותיהם?

בואו ניקח כמה דוגמאות. רוסיה תומכת במשטרו הרצחני של אסאד, זה מוסרי? מערב אירופה עומדת מנגד כשמדי יום נטבחים עשרות נשים וילדים בסוריה. זה מוסרי?

ארגוני החיזבאללה והחמאס ממטירים מאות טילים על האוכלוסייה האזרחית בישראל, והקהילה האירופית ממלאת את פיה מים ואינה מגנה, זה מוסרי?

אם לא די בכך, אין האירופים מזהים את החיזבאללה, הרוצח תיירים ישראלים בחו"ל, כארגון טרור הצפוי לסנקציות, אלא רואים בו "ארגון צדקה", הראוי לתמיכה כספית ומוסרית. כנראה רצח יהודים אינו נחשב בעיניהם לטרור, אלא לצדקה. זה מוסרי?

כדי להגן על האינטרסים הכלכליים שלה, כגון מכרות ומחצבים, שולחת צרפת בתמיכת אירופה את צבאה לפאתי אפריקה, מעבר להררי חושך, למאלי, ונלחמת בכל הכוח בלוחמי החופש שם, בעוד הם מאשימים אותנו בשימוש בכוח מופרז בעזה, עם כל הגישה הכירורגית שלנו. זה מוסרי?

חבריי הישראלים הנאורים, עזבו אותי עם מטיפי המוסר האירופים, הם לא מזיזים לי מבחינה מוסרית כהוא זה. ציניות כבר אמרנו?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

באבל על מותה של אילנה ברנע

הבת היפה של פתח-תקווה, למשפחת שטרייט

שהיתה מנהלת האגף לתרבות העירונית בכפר-סבא הובילה במשך שנים רבות את תחום התרבות בעיר והיתה ליקירת העיר

תנחומינו לבני-משפחתה

כאשר היינו יושבים ב"פעולה" ב"הצופים" בצריף של "בית תמר" ברחוב שפירא במושבה, ואילנה היתה יורדת לרחוב מסימטת החול ממול, היו פני כולנו אורים למראה יופייה המדהים

* * *

פרופ' ארנון סופר

קתדרת חייקין לגאו-אסטרטגיה

ההתיישבות הבדויים בדרום

החלטת הממשלה על הסדרת ההתיישבות הבדויים בדרום ביום 27.1.13 היא הודאה בכישלון עם השלכות חובקות עולם

[ציטוט]

למאמר שפירסמתי ב-2009 נתתי כותרת "האם איבדנו את הנגב הצפוני." – אחד מקודקודי מערכת הביטחון הרלבנטיים ביקשני במפגש סגור רב משתתפים כי אמחק את המילה הפותחת במאמר –האם – ואז הוא יאמץ את המאמר כלומר "איבדנו את הנגב הצפוני"!

חלפו בינתיים עוד 4 שנים של חוסר מעשה והנה התבשרנו על  החלטות הממשלה ב-27.1.13 – עניין גורלי זה וההחלטה  עברה בקול ענות חלושה בתקשורת, בשיח הציבורי, בתגובות הפוליטיקאים החדשים או הוותיקים.

הממשלה בפעם המי יודע כמה אמרה "נסדיר, נעשה, נפצה... נפתור..." ואילו הבדווים מצידם מיהרו לומר בפשטות ובתקיפות – אל תבלבלו את המוח – אנו לא זזים ממקומותינו, שום פיצוי 'שלכם' כזה או אחר לא מענין אותנו... כי ככל שהזמן חולף המחיר אותו נקבל יהיה גבוה יותר, וחוץ מזה הרי על אדמתנו הקדושה אנו יושבים כמובן מאז ימות עולם...

מאחורי הבדויים עומד צבא גדול של תומכים המורכב ממאות עמותות המחפשות לכאורה  "צדק" לבדויים. טיעוני מקהלת העמותות הם כדלקמן: "הבדוויים ילידים" (כאילו מעמדם דומה לאינדיאנים, למשל, שישבו על אדמתם מאות ואולי אלפי שנים, ואילו  הבדווים בדרום – כמה שנים בודדות, והוותיקים אולי כמאה-מאתיים שנים); "הבדווים יושבים על אדמתם מדורי דורות" (העובדה שבתי המשפט הישראלים חזרו וקבעו להד"ם, אינו מזיז לאף אחת מהעמותות הנזכרות... הן בשלהן. בתי המשפט הישראליים הם אמינים רק אם  הם מתייצבים על פי עמדת העמותות, וראו מקרה ועדת אור; "פזורות הן כפרים" (כל שניים או שלושה אוהלים הפכו לפתע להיות כפרים); יישוב שהוקם רק אתמול – "יושב שם דורות"; "יש להכיר ב-45 כפרים כחוקיים והבעיה תיפתר"; (במציאות מדובר בכאלף פזורות בשטח!) –ועוד ועוד הצהרות שאינן נכונות ואינן באות  למעשה להועיל לאוכלוסייה הבדווית, וכמובן כל זה מלווה בהסתה ובהשמצות חובקות עולם.

התוצאה בשטח היא כזו: כ-2.5% מתושבי ישראל – דהיינו הבדווים – מחזיקים בפועל בכ-10% משטחה של ישראל הקטנה. שטח זה מן הסתם רק יתרחב שכן כישלון הממשלה לפתור את הבעייה רק מאיץ התפשטות  נוספת לכל הכיוונים!

 מהן ההשלכות לכישלון מתמשך זה?

ראשית – פסיכולוגית – השמאל הרדיקלי עם כמאה-מאתיים עמותות הזויות, והבדוויים  (שמצידם פועלים ללא  כל מנהיגות), ניצחו מדינה ריבונית והפכוה לבדיחה, אבל עם השלכות קשות.

שנית – חוסר טיפול ענייני בטרגדיה זו, פירושו – 63% מתושבי האוכלוסייה הבדווית בדרום (כלומר כל הילדים והנוער הבדווי) לא יקבלו את מה שמגיע לנוער במאה ה-21 – ממחסה ראוי, שירותי בריאות, חינוך-תרבות לקראת אתגרי המאה העשרים ואחת, רווחה, תעסוקה הולמת, בילוי נאות – הם לא יקבלו כלום!  נוער זה  יגדל מריר, עויין, אלים, עם השלכות בכל תחום ועניין.  

שלישית – משמעות הכישלון, התפתחותם של 100, 500, 1000 פזורות בדוויות ללא כל תיכנון וסדר, שיצמיחו אוכלוסייה ממורמרת החיה במחסור וכאוס. ישראל תוצג במלוא עליבותה, וכמי שאינה נותנת פתרונות ראויים לכל האוכלוסייה. מעטים מבינים שאי אפשר  לספק את כל הצרכים של משפחה מודרנית בפרישה נרחבת כזו, ומדובר בכ-65,000 חוות, בתים, פחונים – המשתרעים על כ-10% משטח המדינה. לא יתכן לתת לכל בית  או סככה – מערכות ביוב, מים, חשמל ותשתיות חיוניות אחרות. יש לטרגדיה זו רק פיתרון סביר אחד והוא ריכוזם בעיירות פורחות ובמיספר כפרים חקלאיים. יש להרחיקם מרמת חובב המזיקה ומסביבות הערים כבאר שבע, דימונה ושדות תעופה רועשים.

רביעית – זו הודאה פומבית כי  ב-10% משטחה אין למדינת ישראל אפשרות לאכוף את ריבונותה, שטח שכאמור רק ילך ויתרחב...

חמישית – כל רעיון פיזור האוכלוסייה לדרום ירד לטמיון – שכן  אפילו  עיר כבאר-שבע לא תוכל להתפתח ולהתרחב כמצופה ולהיהפך לעיר בת כחצי מיליון ויותר... שלא לדבר על שורה ארוכה של תופעות קשות הקיימות בדרום ושהן רק תתרחבנה לאור כישלון פתרון הבעייה.

שישית – כישלון מדינת ישראל בנגב הצפוני, ישמש מודל לחיקוי גם באזורים אחרים במדינת ישראל בכל הנוגע להסדרת הבניה הבלתי חוקית, ניהול מוניציפאלי תקין, אלימות כזו או אחרת ואובדן ריבונות ישראלית על מרחבים הולכים וגדלים. מדובר בסמלי ריבונות כמו  הנפת דגל, הימנון, גביית מיסים וארנונה שיוויוניים, חגים לאומיים, שפת המדינה, ציות לחוקי המדינה, ועוד.

ישראל הריבונית תלך ותתכווץ רק  למרחב שבין חדרה לאשקלון או מה שנקרא "מדינת תל אביב" או "תל אביב רבתי". ככזו – ימיה אינם רבים!

שביעית – אחד הסעיפים הפחות בולטים בכל ההסכמים וההצעות הישראליות לחברה הבדווית עוסק בזכויות של בעלי קרקעות "שעם קום המדינה הוקמו עליהם יישובים או מתקנים ביטחוניים, הם יוכלו לקבל קרקע חלופית..."

האם מישהו בממשלה שקל מהן ההשלכות של אימוץ רעיון עיוועים זה על האפשרות שכל פליטי 1948 יגישו תביעות דומות? אחד מראשי הקודקודים העוסק בעניין קבע כי "מתן פיצוי בקרקע לבדואים שבעלותם על הקרקע לא הוכחה מעולם, תביא איתה דרישה לפיצוי בקרקע גם לגבי שאר האדמות המצויות בסטאטוס דומה בכל יתר רחבי המדינה."

 אני חוזר שוב ושוב כי בתי המשפט חזרו וקבעו, גם בשנת 2012, כי לא הוכחה בעלות על קרקע בנגב הצפוני אלא במיספר מקרים ספורים ביותר... הבדווים מתעלמים מפסקי דין אלו ואין מי שיאכוף את החוק. כותב שורות אלה, בהכירו את המציאות האיומה בדרום, מוכן לפצות כל בדווי בהרבה כסף על מנת שיתפנה ויעבור לערים מסודרות ונוחות אלא שהם, הבדווים, אינם עוסקים כלל בכספים אלא בטריטוריה ובסטטוס קוו.

מן האמור ברור כי כישלון הסדרת התיישבות הבדווים בדרום איננה רק טרגדיה לאוכלוסייה הבדווית לעתיד הנראה לעין, זו טרגדיה לתושבי הדרום כולם שישלמו את מחיר התסכול וההזנחה. זו הולכת להיות טרגדיה בכל הנוגע לחזון העברת צה"ל דרומה ובעקבותיו ציפייה לעלייתם של מאות ואלפי יהודים לדרום.  

הכישלון איננו  טקטי-מקומי זהו אסון בעל ממדים לאומיים  אסטרטגיים.

יום עצוב זה של החלטת הממשלה בפעם המי יודע כמה, חלף בשקט, ללא תגובה, מה שמעיד עד כמה מנהיגי ישראל הוותיקים והחדשים ואיתם התקשורת כולה, בורים גמורים בענייניה האסטרטגיים האמיתיים  של ישראל.

לצערי מהר מאוד יתברר למנהיגות החדשה שבחרנו לכנסת החדשה  בינואר 2013, כי חיפושים אחר "הצדק החברתי בגוש דן" היו מוקדמים מדי וכי קודם כל יש לפתור את "השאלות הקיומיות של ישראל במעגלי החוץ והפנים."

צדק אפוא הקודקוד הביטחוני שביקשני לקרוא למאמרי "ישראל איבדה את הנגב הצפוני" ולא "האם ישראל איבדה את הנגב הצפוני?" הוא ידע מה הוא אמר כבר  ב-2009.

* * *

איליה בר-זאב

מִצעד הַפּוֹמְפּוֹנִים

כָּל הָאַלְמוֹנִים חַיָּלִים וּשְׁמוֹתֵיהֶם לֹא נוֹדָעוּ, כָּל שֶׁחַיִּים

אַלְמוֹנִיִּים יִהְיוּ.

כָּל הַטְּקָסִים –

פְּרָחִים קְלוּעִים, לְהָטֵי חֲרָבוֹת שֶׁלֹּא כֹֻּתְּתוּ, מִצְעֲדֵי הַצְדָּעָה

עֲמוּסֵי עָבָר.

"אֶבְזוֹנֶס"* –

חֲצָאִיּוֹת מָסָרְתִּיּוֹת לְכִסּוּי בְּשַׂר הָעֶרוָה, נַעֲלַיִם עִם קִשּׁוּטֵי

פּוֹמְפּוֹן, תִּזְמוֹרוֹת לְשִׂמְחַת הָעֶצֶב.

הָרֶגֶל הַמּוּנֶפֶת מַכָּה חֲזָרָה בְּנַוְלוּת שֶׁלֹּא תֵּדַע

שָׂבְעָה.

בִּבְקָרִים גְּשׁוּמִים יוֹנִים תְּמִימוֹת מְנַקְּרוֹת בְּחֶדְוַת מָחוֹל בֵּין רַגְּלֵי

הַתַּיָּרִים, מְחַפְּשׂוֹת לָצוּד אֶת הַלֹּא נוֹדָע.

מִדֵּי צַעַד תּוֹאֵם נִנְעָץ חֹד נַעֲלֵי הַפּוֹמְפּוֹן

בְּזָוִית יְשָׁרָה אֶל הַשָּׁמַים –

לְהַקִּיז דָּמִים.

 * חיילי המשמר (אבזונים – מגיעים מהכפר אבזוני במקדוניה) בסמוך למצבת החייל האלמוני, למרגלות בנין הפרלמנט באתונה. כיכר סינטגמה –כיכר החוּקה.

* * *

יוסף אורן

השאלות שהיו חייבות להישאל!

פעמיים סיכם בן-עמי פיינגולד את מטרת הספר החדש שלו, "השואה בדרמה העברית" (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2012, 288 עמ'), המהווה מהדורה מורחבת ומעודכנת של המהדורה הקודמת של הספר משנת 1989. ב"פתח הספר" הסתפק בניסוח הקצר שהופיע במהדורתו הראשונה: "מטרת הספר היא לסקור ולנתח את המחזות השונים על נושא השואה בדרמה ובתיאטרון הישראלי העברי" (עמ' 7), אך באחד מפרקיו האחרונים והחדשים של הספר הרחיב את הגדרת המטרה באופן נאמן יותר לדרכו רבת השנים כמבקר תיאטרון וכמרצה לדרמה העברית: "מטרתנו בחיבור זה אינה להעריך ולנתח את המחזות השונים רק מבחינת חשיבותם ואיכותם כדרמה וכשפת-תיאטרון אפקטיבית, קריטריון שהוא חשוב ומשמעותי לגופו. המטרה [היא גם] להצביע על מגמות וציוני דרך בכל הנוגע להמחזת נושא השואה בדרמה הישראלית בקונטקסט רחב, היסטורי ואידיאולוגי" (עמ' 190). ואכן, ברוח ההרחבה נוספה כותרת מישנה למהדורה המורחבת של הספר המפרטת את תוכנו הנוכחי: "סוגיות, צורות, מגמות (2010-1946)".

בפרק "השואה כדרמה וכתיאטרון – בעיות יסוד", שהוא הפרק השני בספר ומומלץ לא להסתפק בקריאה אחת שלו, ריכז פיינגולד אמירות פסקניות של סופרים והוגי דעות שונים סמוך לסיום מלחמת העולם השנייה שהניחו כי "אחרי בלזן ובוכנוולד קשה יהיה, נוכח האימה והזוועה, לכתוב ספרות" (ליונל טרילינג), או בנוסח כוללני אחר: "אחרי אושוויץ שוב לא ניתן לכתוב שירה" (תיאודור אדורנו). זו היתה גם דעתו של אהרון אפלפלד, אשר הסביר במשך שנים את הימנעותו מכתיבת עלילה על מה שאירע במחנות המוות – בקוצר ידה של האמנות להתמודד עם פרק זה בהיסטוריה של העם היהודי. אמירות אלו הדגישו את הסתירה בין ההכרח להיות נאמן למציאות ההיסטורית ולעובדותיה לבין ההתחייבות לעמוד בתביעותיה האסתטיות של האמנות.

 בפני המחזאים שכתבו מחזות על השואה ואירועיה, כדי שיועלו בפני קהל על במת התיאטרון בעבודת צוות של כל העוסקים שם במלאכה זו (במאי, שחקנים, תפאורן, תאורן, מוזיקאי, מעצב תלבושות ועוד), צצו קשיים מרתיעים נוספים. אחד מהם הוסבר היטב על-ידי תיאודור אדורנו: "דרמטיזציה של השואה על בימת תיאטרון מציגה, על-פי חוקי המשחק, לא רק את הקורבנות אלא גם את הרוצחים כבני אדם" (עמ' 30).

לפיכך מפתיעה העובדה שמביא פיינגולד במחקרו, שבתחום המחזות בלבד נכתבו 85 יצירות (עמ' 233). מיספר המחזות הזה וגם מיספר היצירות שנכתבו על השואה בשתי הסוגות האחרות (הסיפורת והשירה) מוכיחים שהמאמץ להתמודד עם הנושא לא נפסק אף פעם בספרות העברית, והוא, כמובן, רחוק עדיין ממיצויו על-ידי הכותב העברי.

מבנה המותאם להכלת המידע

פיינגולד הגיע למיספר כה גדול של מחזות עבריים שנכתבו על השואה משום שלא פסח על שום מקור שידע על קיומו וכלל במניין הזה "מחזות מסוגים שונים וברמות שונות, לרבות "מחזות לילדים", מחזות שהועלו בתיאטרונים הגדולים או בתיאטרוני שוליים ובבתי-ספר למשחק, תסכיתים לרדיו וגם מחזות שנגנזו (נתן שחם, למשל, גנז שניים כאלה). לפיכך, סיפרו זה של פיינגולד הוא מקור מידע שישרת מעתה ואילך את כל חוקרי הדרמה העברית ובמיוחד את אלה שיחקרו את המחזות על נושא השואה.

התייחסות להיקף המיספרי הזה של המחזות מסוגים כה שונים ומרמות כה שונות הפכה לאפשרית בעזרת המבנה היעיל שבחר פיינגולד לספרו. הוא ריכז מחזות באחד-עשר פרקים על-פי הדילמות הקונפליקטים והשאלות שעוררו ביחס לשואה ומתוכם הקדיש בכל פרק עיון מפורט למחזות שטיפולם בנושא היה מורכב יותר מבחינה רעיונית ומעניין יותר מבחינה דרמטית מהמחזות האחרים. למחזות נבחרים אלה הוסיף את העובדות מהמציאות ההיסטורית במלחמת העולם השנייה, שהמחזאים הסתמכו עליהן, ואת המידע על האירועים בארץ בעת שהמחזות הועלו על במות התיאטרון שלנו.

   על-פי שיקולים אלה נבחר לעיון מורחב, בפרק ג' של הספר, המחזה "חשבון חדש" של נתן שחם שהועלה בתיאטרון ב-1954 והיה המחזה העברי הראשון שהוצג בארץ על נושא השואה. המחזה דן בשיתוף הפעולה של יהודים עם הנאצים ושאל אם יש לנו זכות לשפוט ולהעניש אנשים אלה כיום, או שעלינו להביא בחשבון את הנסיבות והאילוצים שהכריחו אותם לשתף פעולה עם הרוצחים, כדי לאפשר להם לפתוח דף חדש בחייהם. המחזה של שחם הוצג במקביל להתנהלות משפט קסטנר, שגם בו הועלו הדילמות שבהן התרכז המחזה. אך במחזה הורחב הקונפליקט בין ד"ר אוארבוך ה"קאפו" לבין מאשימיו: פומרנץ, ניצול השואה שחשף את עברו של ד"ר אוארבך, ועמי, "הצבר" שלהוט לחקור ולשפוט אותו, והציב שאלה על-זמנית: האם קיימים גבולות לשיפוט הזולת? 

הטרילוגיה של יהושע סובול

שניים מפרקי המחקר הוקדשו לטרילוגיה של יהושע סובול: "גטו", "אדם" ו"במרתף". שלושתם נכתבו והוצגו במהלך שנות השמונים במאה הקודמת ושלושתם עוסקים בקונפליקטים שהתעוררו בגטו וילנה. אך לא רק המועד והמקום מלכדים את שלושת המחזות לטרילוגיה מרשימה על השואה, אלא גם הכללתם כדמויות במחזה של אחדים מהאנשים שפעלו בשנות השואה בגטו וילנה, מבין היהודים שהיו כלואים שם וגם מבין הגרמנים שפעלו לחיסולם, בכל שלושת המחזות.

הקונפליקט המרכזי מתקיים בין שתי דמויות בולטות במחזה "גטו": בין הרביזיוניסט הציוני יעקב גנס, ראש המשטרה היהודית בגטו, לבין הבונדיסט האנטי-ציוני הרמן קרוק. גנס שפעל לקיים חיים פרודוקטיביים ונורמליים ככל האפשר בתופת הגטו (על-ידי לימוד עברית, קיום הרצאות והפעלת תיאטרון) כי האמין ביכולתם לתרום להישרדות מיספר גדול יותר מבין הכלואים שהיו באחריותו, ואילו קרוק ראה בפעולות אלה "הונאה עצמית של יהודי הגטו, שניתן לבנות חיים נורמליים, להתקיים ולהישרד, על רקע האקציות התכופות והחיסול השיטתי של הגיטו" (עמ' 63).

גנס פעל מול הפיקוד הגרמני של הגטו, שהיה מורכב משלושה רוצחים בעלי נטייה סדיסטית: פראנץ מורר, מארטין וייס וקיטל. קיטל היה השטני מבין שלושתם. כשחקן ונגן היה ממית יהודים בעודו שר ומנגן בכלי נגינה כלשהו. הדילמה שמעלה המחזה "גטו" מעלה את השאלה: מהו גבול המותר והאסור במאבק להישרדות? האם הפעלת תיאטרון בגטו, למשל, מחזקת את יכולת ההישרדות של הכלואים בגטו, או שהיא "תחבולה המשרתת את האינטרס של הגרמנים - - - כדי להונות את יהודי הגטו באשליה של נורמליזציה, כדי שניתן יהיה לחסל אותם על פי לוח זמנים נוח להם," לגרמנים, ובלי התנגדות מצד היהודים (66). 

   במחזה "אדם" עסק סובול בשאלת הסגרתו של איציק ויטנברג, מפקד המחתרת בגטו וילנה (המכונה במחזה בכינוי "אדם"), לידי הגרמנים על-ידי יעקב גנס, איש היודנראט ומושל הגטו, כדי למנוע ענישה קולקטיבית שבה יומתו רבים מכלואי המחנה. הדילמה מתבררת בדיאלוג בעל עוצמה רטורית בין גנס לאדם-ויטנרבג, והמחזה מעניק לשניהם את ההזדמנות להציף את הרקע הביוגרפי השונה שלהם, אשר הביא אותם בגטו לעימות הבלתי-נמנע בשאלה שהיא בה-בעת גם מעשית וגם מוסרית: ההסגרה של יהודי בידי יהודים לידי הרוצחים כדי להציל את הרבים.

במחזה "המרתף" פנה סובול לתחום מעורר מחלוקת נוסף בחיי גטו וילנה, תחום שעימת את הרופאים עם שאלות מוסריות של מקצועם: איך לקיים את המחוייבות שלהם כרופאים כלפי החולה במציאות שבה רוצחים, שמטרתם הבלעדית היא לרצוח בני-אדם, שולטים בחייהם של כלואי הגטו? ארבעה רופאים נאלצים במחזה, תחת האילוצים של התנאים בגטו, לנקוט עמדה בשאלה מצפונית זו המתנגשת עם האתיקה המקצועית שלהם כרופאים. רק אחד מחליט לפעול בניגוד לאתיקה הרפואית ולבצע בחולה, אישה בחודש השמיני להריונה, פעולה שבנסיבות המיוחדות היא פעולה המתפרשת כהשלמה עם המציאות המפלצתית בגטו, בעוד ששלושת האחרים מכריעים לפעול על-פי האתיקה הרפואית אף שהיא מסכנת אותם ואת החולה שלהם.

קונפליקטים דרמטיים

היבט אחר על השואה הועלה בפרק ו' שבו דן פיינגולד במחזות שעסקו בגבורה ובהקרבה של הפרטיזנים, מורדי הגיטאות והצנחנים שנשלחו מהארץ לאירופה כדי לפעול שם נגד מכונת ההרג של הנאצים. הפרק שדן במרד ובגבורה מתעכב בעיקר על המחזות שהתרכזו בחנה סנש. שישה מחזות נכתבו על חייה ועל חקירתה בהונגריה אחרי שנלכדה, והחשוב מביניהם הוא המחזה של אהרון מגד שהוצג בתיאטרון "הבימה" ב-1958. כל המחזות שעסקו בדמותה של חנה סנש הסתייעו ביומנה ובעיזבונה הספרותי והבליטו את אישיותה המורכבת ועולמה הרוחני העשיר כהסבר לעמידתה האמיצה מול חוקריה בכלא ההונגרי.

פרק ז' הוקדש כולו לעיון מפורט של פיינגולד במחזה "בעלת הארמון" של לאה גולדברג אשר הוצג בתיאטרון הקאמרי ב-1955. המחזה הזה מתרכז במיפגש של שני שליחים של "עליית הנוער" מהארץ עם לנה, נערה יהודייה אשר חבה את הצלתה בשואה לרוזן מהאצולה הפולנית שהסתיר אותה בארמונו. במהלך חיפושיהם אחרי ילדי יהודים, נקלעים השליחים לארמון, שבינתיים הולאם אחרי המלחמה, ומגלים שם נערה שכבר לא זכרה שהיא ממוצא יהודי, המסרבת בתוקף להיפרד מהרוזן שהציל אותה.

המחזה מלווה שלב אחרי שלב את התהליך הדרגתי המקדם את לנה להחלטה המכרעת שלה: להשתחרר "מהקשר הכפייתי לאיש ולארמון" (עמ' 119). אין זו הכרעה פשוטה עבור לנה, מאחר שהרוזן הועיד לה ולעצמו בארמון מסגרת סגורה ומתבדלת ברוח המורשת הנוצרית-הומניסטית של האצולה הפולנית הישנה, כדי להינצל ביחד מהעולם נטול התקווה שהנאציזם גילם בעיניו – עולם הנשלט על-ידי "דת חדשה של קניבלים" (עמ' 121). בצדק מסכם פיינגולד את העיון במחזה הזה בהבלטת עובדה שסיום המחזה, הנסגר בבחירתה של לנה להיפרד מהעולם האסקפיסטי שביצר הרוזן למען שניהם, איננו סיום סגור לחלוטין: "יציאתה של לנה אל החיים החדשים כדי לחיות 'חיים נורמליים' אינה מסיימת פרשה ופותרת בעייה. כאן – הבעייה רק מתחילה" (עמ' 131).

עוד מחזה עברי, שזוכה לעיון מורחב בפרק נפרד בזכות ערכו הדרמטי והרעיוני, הוא המחזה "ילדי הצל" של בן-ציון תומר, שהועלה בתיאטרון הבימה ב-1962. המחזה מעלה את "הדילמה של זהות ושייכות אישית וחברתית" של נער ניצול שואה המנסה להיקלט בארץ, שבה שולטת התרבות הצברית, בעודו "מתלבט בין ה'יהודי' שבתוכו [המחבר אותו אל העבר] לבין ה'ישראלי' שבו [התובע ממנו להתחבר אל ההווה]" (עמ' 132). יוסלה, גיבור המחזה עלה לארץ ב-1943 עם "ילדי טהרן", אך במוסד של "עליית הנוער" הוחלף שמו הגלותי בשם צברי למהדרין – יורם.

   בהזדמנויות שונות תובעות שתי הזהויות המתרוצצות בנפשו של יוסלה-יורם להכריע ביניהן, כך כאשר הוא מחזר אחרי נורית חברתו וכך כאשר הוא פוגש את בני משפחתו, ניצולי שואה שעלו לארץ אחריו. אמיתות שונות שכבר הִפְנים בזהות הצברית שאימץ לעצמו כיורם (כגון: שיהודים לא התקוממו, אלא הלכו בשואה כצאן לטבח) קרסו אחרי שגילה כי בעלה של אחותו, ד"ר זיגמונט רבינוביץ, השתייך ל"יודנראט" בתקופת המלחמה, ובנוסף לכך גם מאשים הגיס את עצמו במותם של אשתו ובנו. יוסלה-יורם נמשך לשני העולמות, ובמצב האמביוולנטי שבו הוא נתון בין שתי הזהויות שלו, זו המוארת וזו המוצלת, הוא מגיע בסיום למסקנה שאין הוא יכול לבחור באחת משתי הזהויות, אלא עליו למצוא איזון בין שתיהן.

מוטיבים אידיאיים

בשני פרקים ריכז פיינגולד מחזות על-פי מוטיבים הקשורים בשואה אשר מעניקים עומק היסטורי לעלילותיהם. בפרק ט' רוכזו המחזות שמוטיב הזיכרון משנות השואה "משתלב בקונטקסט הרחב של מחזה" כחלק מהביוגרפיה האישית של הדמות ("אדם בן כלב" של קניוק) או כמרכיב ביחסי הדורות במשפחה ("הזהב של אלקה" של יוסף בר-יוסף) וביחסים בין דור ניצולי השואה לשני הדורות שאחריהם במשפחה ("רוחל'ה מתחתנת" של סביון ליברכט). במחזות אלה מובלטת השפעתו החזקה של הזיכרון מהעבר על הכרעותיהם של הגיבורים בהווה.

בפרק י' רוכזו המחזות שמוטיב "השיבה הביתה" הינו מרכזי בהם. במחזות האלה מאפשרת השיבה של הגיבור אל מחוז הילדות באירופה להציף זיכרונות מתקופת השואה ומהשנים שלפני השואה. מבין המחזות שהתרכזו במוטיב הזה, הרחיב פיינגולד את הדיון במחזה "פעמונים ורכבות" של יהודה עמיחי שנכתב כתסכית-רדיו, אך זכה להיות מוצג ב"בימת הקיבוץ" ב-1972, ובמחזה הלא-גמור של יעקב שבתאי "פרשת חייו של האנס ואלדמאר השני", שנכתב בשנות השישים ונדפס בכרך המחזות "כתר בראש ואחרים" ב-1995. 

דיון מרוכז נוסף נעשה בפרק י"א. הפרק דן במחזות שהגיבו על החלטת הכנסת ב-1952 לתבוע תביעת שילומים מממשלת גרמניה המערבית בשם העם היהודי. מתוכם הרחיב פיינגולד עיון במחזה הריאליסטי "היורש" של משה שמיר שהוצג ב-1963 ובמחזה האלגורי "העונה הבוערת" של אהרון מגד שהוצג ב-1967. על אף ההבדלים בין שני המחזות, הכילו שניהם הדים מהוויכוח הקשה שהתעורר בציבור בנושא השילומים ובשאלת היחסים בין גרמניה לישראל.

פרק י"ב הוא פרק המתרכז במחזות שנושא השואה הועלה בהם בהקשר מרחבי של הזמן. מדובר במחזות הבוחנים את השואה "כגילוי נוסף של המאבק ההיסטורי, הנצחי, שבין 'ישראל' ל'אומות העולם' מאז ימי קדם. - - - כעימות בין 'אלוהים' ל'שטן', 'טומאה' לעומת 'טהרה', או עימות ומפגש בין 'יהדות' ל'אלילות' או ל'נצרות' וכיו"ב" (עמ' 200).

   פיינגולד פתח בצדק את הדיון בשני המחזות האידיאיים של מתתיהו שוהם, שנכתבו על רקע התחזקותה של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית בגרמניה בהנהגתו של היטלר : "צור וירושלים" משנת 1933, שזכה למספר ניסיונות להציגו, ו"אלוהי ברזל לא תעשה לך" משנת 1937 שלא זכה לכך. בהמשך עסק בהרחבה במחזותיו העבריים של יצחק כצנלסון, אך לא פסח גם על מחזות אחרים שחידדו ניגודים ארכיטיפים, תיאולוגיים וסימבוליים בעלילותיהם, כדי להציג את השואה כפרק נוסף במאבק ההיסטורי-אידיאי הזה בין תרבותו וערכיו של העם היהודי לבין תרבותן וערכיהן של אומות העולם.

מחזות בשבי האידיאולוגיה

פרק י"ג החותם את הספר מתרכז במחזות שההתייחסות בהם לשואה "מושפעת גם מהתמורות שחלו במציאות הפוליטית בישראל לאחר מלחמת ששת-הימים," מחזות שהשואה מוצגת בהם "כאירוע בעל משמעות אוניברסלית, כ'פשע נגד האנושות', כגילוי נוסף של 'רצח עם' או שנאת ה'אחר'." (עמ' 215). את ההיבט הזה כבר העלה פיינגולד בדיונו במחזה "גטו" של סובול, במוטיב "הנאצי שביהודי" שממנו משתמע כי לחזון הלאומי של ציונות חלחלו מאז מלחמת ששת-הימים יסודות לאומניים-גזענים של הנאציזם, שהיא "תכונה אופיינית, או אפשרית, בכל גילוי של פטריוטיזם מיליטנטי." (עמ' 83).

   ניכר שפיינגולד התאמץ למתן את תגובתו על השתמעות מסקנה זו במחזות הבאים שמצא בהם את עקבות המוטיב "הנאצי שביהודי": במחזותיו של חנוך לוין "מלכת האמבטיה" ו"הפטריוט", ברוב המחזות של יוסף מונדי, במחזה "צ'רלי קאצ'רלי" של דני הורוביץ, בשלושה מחזות של הלל מיטלפונקט ("עיר הנפט", "מדריך למטייל בוורשה" ו"אנדה") ובשני מחזות של סביון ליברכט ("סוניה מושקט" ו"סינית אני מדברת אליך") – מחזות שבכולם נעשית "בנאליזציה של השואה" או ש"השואה מוזכרת במחזות אלה כרקע או כפרק בביוגרפיה האישית של הנפשות הפועלות" (עמ' 225). בצדק חתם פיינגולד את הפרק הזה בהצעה "להבחין בין 'אידיאה' ל'אידיאולוגיה' - - - בין מסר פוליטי לבין המחזה כדרמה ותיאטרון. בפרט כשמדובר בנושא כה חשוב וכה רגיש כמו – השואה."

   בהקשר למחזות שמחבריהם הסתייעו בשואה לביסוס השקפתם הפוליטית, אהיה פחות מאופק מפיינגולד, ואדגים זאת ממקבילה בסיפורת שלנו. היה זה עמוס עוז אשר בדומה למחזאים הללו שירבב גם הוא את המשפט האומלל והמיותר הבא לתוך הרומאן שלו "סיפור על אהבה וחושך": "הסתלקותנו מן הכיבוש לא תחליש את ישראל כי אם תחזק אותה - - - לא נכון לראות בכל מקום שוב ושוב רק שואה והיטלר ומינכן." (שם, עמ' 350). עוז רשאי להחזיק באשלייתו המסוכנת כל-כך, שאם נבצע נסיגה לגבולות שביתת הנשק משנת 1948, מיד יכיר התאגיד הפאן-ערבי (שהמציא את הפלסטינים כעם ושימר אותם בארצותיו כ"פליטים" למעלה משישה עשורים) במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי וגם יסתלק מדרישתו להעניק לפלסטינים את "זכות השיבה" לתחומיה, אך אין הוא רשאי בה-בעת לדרוש מאיתנו לא לשקול את הצעתו בעזרת "השואה והיטלר ומינכן". אדרבא ואדרבא, את הצעתו המהמרת על עתידו של העם היהודי ועל שרידותו בהיסטוריה חייבים גם חייבים לבחון ולחזור ולבחון בעיקר על-פי "השואה והיטלר ומינכן", שהרי כפי שכל השאלות על עברֵנו חייבות היו להישאל אחרי השואה, כך גם כל הפתרונות לעתידנו חייבים להיבחן אחריה גם (ואולי אפילו: בראש ובראשונה) על-פי "השואה והיטלר ומינכן." 

להוסיף קריאה לצפייה

בתוכנם זה של הפרקים וגם בסדר הצבתם בספר, הבליט פיינגולד את ההתפתחות שהסתמנה בכתיבת המחזות על נושא השואה מאמצע שנות ה-70' ואילך. בעוד שהמחזות המוקדמים התרכזו בעובדות מתקופת השואה: "החיים בגטו, מוסד ה'יודנראט' כנושא לביקורת ולחשבון-נפש, צנחנים, פרטיזנים, מורדי הגיטאות, תרבות ותיאטרון בגטאות והמחנות, גורלם של ניצולי שואה ועוד" (עמ' 233) וגם בחנו את העובדות הללו במסגרת שואת העם היהודי, טיפחו המחזות המאוחרים שתי מגמות מנוגדות שתמכו זו בזו. מגמה אחת התבטאה באוניברסליזציה של שואת העם היהודי על-ידי הצגת השאלות שנשאלו על אירועי התקופה כשאלות מוסריות כלל-אנושיות. והמגמה השנייה ביצעה באופן ברור אקטואליזציה של אירועי התקופה כדי להתאים את עלילת המחזה להשקפה הפוליטית של כותב המחזה במחלוקת שהתעוררה בחברה הישראלית ממלחמת ששת-הימים ואילך.

[אבל אז מה יהיה על מועמדותו של עוז לפרס נובל ולפרסים גרמניים מכובדים? – אב"ע]

בשתי המגמות הללו הובלטה העובדה ש"לא כל המחזאים מזדהים כמובן מאליו עם הגורל היהודי ועם האידיאולוגיה הציונית," אלא שרובם "מנסים לערער, מתוך גישה מסוייגת ואפילו חתרנית" כלפי ערכים "סמלים ומוסכמות" שהיו בתחום הקונסנזוס בחברה הישראלית (עמ' 19). התפרקות הקונסנזוס – מוסיף ומסביר פיינגולד – התבטאה עד מהרה במחזות שבהם הציג כל מחזאי את השואה "מהיבט אישי מסויים, סאטירי, גרוטסקי או אידיאי" (עמ' 219).

עיוניו של בן-עמי פיינגולד במחזות אינם רק משקפים יכולת פרשנית ושיפוטית מאוזנת ומהימנה, המוגשת בסגנון בהיר וקריא, אלא גם עשויים לעודד אוהבי ספרות רבים לחזור להרגל שהיה פעם נפוץ ונזנח עם השנים, והוא ההרגל לצרוך מחזות לא רק כצופים באולם התיאטרון, אלא גם כקוראים של סוגת הדרמה, אף שהיא הצעירה וגם הצנועה מבין הסוגות של הספרות העברית. גם אם פיינגולד לא הכריז על כך כמטרתו לא בספר הזה וגם לא בספרו החשוב הקודם, "תש"ח בתיאטרון" (2001), ודאי התכוון לכך בכתיבת שניהם.

* * *

מיכאל רייך

אָהֳלִיבָה

מִבֵּין סִדְקֵי הַשַּׁעַר בֶּחָצֵר 

מֵצִיף הָאוֹר קְלוּשׁוֹת

אֶת חַלּוֹנָהּ,

וְהוּא קָרֵב לְאַט מֵאֹפֶל

אֶל הַלֹּא נוֹדָע

חֶרֶשׁ, כִּמְרַגֵּל

יַקִּישׁ בִּמְלֹא הִסּוּס דַּלְתָּהּ

וְאֵין פּוֹתֵחַ לוֹ שׁוּרָה

אֵין אוֹת וְאֵין מִלָּה

כִּי זוֹ דַּרְכָּהּ,

אָהֳלִיבָה

מַדּוּעַ אַתְּ, בִּמְלֹא יִפְעָה נוֹכַחַת

וְאֵינֵך?

הֲלֹא מִשְׁעוֹל הַלֵּב זָקוּק

שֶׁתִּכְבְּשֶׁנּוּ כַּף רַגְלֵךְ

וְכִשּׁוּפַיִךְ

פַּעַם אַחַר פַּעַם...

כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁמֵר לָבְנוֹ בָּעֵמֶק הַפּוֹרֶה

וָלֹא –

מִזְבַּח הַמֹּלֶךְ, שְׂדוֹת זָרִים,

יַרְווּ עֵינוֹת הַטַּעַם

כְּשֶׁיִּכְבֶּה הָאוֹר בִּמְעוֹנֵךְ הָרָשׁ,

כּוֹכָב נָכְרִי יִדְלַק מֵעַל רֹאשֵׁךְ

וְכַזֹּאת יִלְחַשׁ:

אִם לֹא יָשׁוּב הָאִישׁ הַמְּבֹרָךְ

בִּקְצֵה הַלַּיִל לִרְאוֹתֵךְ

לֹא עוֹד יִהְיֶה

רָחוּם לָךְ וְחָנוּן,

יִטּוֹשׁ וְיִשְׁכָּחֵךְ          

פבר' 2011

* * *

באבל על מותו של דני מצר

שהיה ידען גדול, בייחוד בהיסטוריה והשתתף בגיליונותינו בעילום שם או תחת הכינוי מ. דן

משתתפים בצערה של דליה אשתו

וכל בני משפחתו

הלוויה תתקיים היום, יום שני, בשעה 12.00

בבית הקברות ראשון לציון החדש גורדון

ברחוב רבי עקיבא

* * *

משה גרנות

מפות מיושנות

על ספרו של רובין שארמה, "המכתבים הסודיים של הנזיר שמכר את הפרארי שלו", מאנגלית – בן-ציון הרמן, כתר 2012, 224 עמ'

איכשהו החמצתי כל פעם מחדש את ההזדמנות לקרוא בספריו של רובין שארמה. תמיד נערמים על שולחני ספרים שאני "חייב" לקרוא, ואל "הנזיר" של שארמה ושאר המדריכים שלו – איך להנהיג, ואיך לנהל משפחה, איך לחתור אל ייעוד החיים, איך לחתור למצוינות וכו' וכו' – איכשהו לא הגעתי. לאחרונה קיבלתי את הספר בעל השם הארוך הנ"ל מֵחֲבֵרים, ואז נגמרו התירוצים, התיישבתי וקראתי.

את החוכמה הקלישאית המפורטת בספר זה עד לעייפה – מהללים 5 מיליון קוראים שקראו את ספריו ב-46 שפות?! האם העלילה המופרכת המתוארת בספר, והתובנות הבסיסיות שבו אמורות לעצור את נשימתי בשל המתח המסחרר שבו והלקח הבלתי נשכח לחיים שלמים במלוא מובן המילה – כפי שמובטח בגב הספר?!

ובכן, במה דברים אמורים?

ג'ונתן לאנדרי, הגיבור הראשי, הוא מהנדס חשמל בחברת מכוניות גדולה בארצות הברית. הוא נשוי לאנישה, אך חי בנפרד ממנה. הוא אב לבן יחיד בשם אדם, אך התנהלותו כאב לקויה ביותר. הוא מצליח בעבודה, וזוכה להערכה, אך עובד במחלקת המכירות, ולא במחלקת הפיתוח, שם הוא מוצא את עיקר הסיפוק. ג'וליאן, בן דודה של אימו, קורא לו בדחיפות לבואנוס איירס בעניין של חיים ומוות: על  ג'ונתן מוטל לאסוף קמיעות שג'וליאן פיזר בכל רחבי העולם, ובדרך זאת להציל חיים. אדם כמוני וכמוך היה צריך להגיד לדוד ג'וליאן היקר שעליו להתאשפז מיד במוסד סגור, אבל ג'ונתן מתפתה (די בקלות) לצאת להרפתקה חובקת עולם זו.

מסתבר שג'וליאן היה עורך דין מצליח, עשיר מופלג שהרשים את ג'ונתן, כשהיה בן עשר, בפרארי המפואר שלו. לאחר שלקה בהתקף לב, מוכר ג'וליאן את הפרארי ואת כל רכושו ומהגר להימליה שבהודו כדי להגיע לתובנות חדשות (ונכונות!) על החיים שלו. מדוע הוא נמצא בבואנוס איירס ומתגורר מעל בית ספר רועש לטנגו? ג'וליאן אינו טורח להסביר, וג'ונתן לא טורח לשאול. הוא יוצא למסע, שכן החיים כולם הם מסע, ועל כך טורח המחבר לחזור כדי שהקורא יפנים (עמ' 33, 82; מי שמכיר את שירו הנפלא של אלתרמן "עוד חוזר הניגון", יכול רק לרחם על כתיבתו הקלישאית הזאת של שארמה).

התחנה הראשונה היא איסטנבול, שם פוגש ג'ונתן את אַהמֶט דֶמיר, קברניט של מעבורות. הוא מקבל ממנו דיסקית, עליה שמש וירח. לדיסקית מצורף פתק עליו כתוב שעל האדם להיות אותנטי, נאמן לעצמו (הנושא הזה הרי נדון בצורה פיוטית נפלאה אצל "פר גינט" של איבסן; ונראה כאילו שארמה לא שמע על כך).

מאיסטנבול טס ג'וליאן לפאריס, שם הוא פוגש את הארכיונאי אנטואן גושֶה בנבכי הקטקומבות התת-קרקעיות של פאריס, בהן שוכנים 6 מיליון שלדים. במקום המפחיד הזה מוסר לו אנטואן קמיע: גולגולת מתכת. על הפתק הנלווה יש עצה לאמץ את הפחדים, כי כדאי להתנסות גם בהתנסויות מפחידות. כתוצאה מכך מצליח ג'ונתן הקלאוסטרופובי לעלות במעלית בחדרו במלון, דבר שלא הצליח לעשות במשך עשרים שנה.

מפאריס הוא טס לאוסקה ביפן, שם הוא פוגש אישה נלבבת בשם סאטוּ אָיָאמֶה, המשכנת אותו באכסניית הוריה ומלמדת אותו נימוסי שולחן יפניים. היא נותנת לו קמיע עליו חרוט עגור, ולידו פתק עליו עצה להיות מתחשב ונדיב.

מאוסקה הוא טס למקסיקו אל צ'אווה איקאן, עובד במתחם ארכיאולוגי, הנשוי לסיקינה, ואב למשפחה מאושרת. האיש חופר בעיר שהיתה שייכת לאימפריית המאיה. הוא מראה לו פירמידה ענקית שלפי האגדה נבנתה בלילה אחד, אבל למעשה, בנייתה נמשכה מאות שנים. הקמיע הפעם בצורת פירמידה, ובפתק כתוב שעל האדם לעשות כל יום דבר מה קטן, כי שיפורים קטנים מביאים לתוצאות גדולות.

ממקסיקו הוא טס לברצלונה, שם הוא פוגש את לואיס קוסטה, נהג מונית הבקי מאוד באמנות. הוא מראה לג'ונתן את שכיות החמדה של ברצלונה, כולל קתדרלת "המשפחה הקדושה" של גאודי, שם עבד סבו של לואיס כפועל שחור. הקמיע הפעם הוא מכחול קטן, ובפתק כתוב שעל האדם להקדיש את כולו לעבודה.

מברצלונה טס ג'ונתן לחוף המזרחי הצרפתי של קנדה. הוא פוגש שם את מֶרי מֶקיל האמנית ואת בעלה רופא השיניים אנגוס. הקמיע הפעם הוא תגליף עץ של שתי כפות ידיים המחזיקות זו בזו. בפתק כתוב שעל האדם לבחור מקורות השפעה שיעניקו לו השראה.

מקנדה טס ג'ונתן לשנחאי שבסין. שם הוא פוגש את גֵאו מינג, עשיר מופלג שיש לו יאכטה, מסוק ומשרד מפואר, אך חי בביתו בצניעות מופגנת. הוא מגיש לו קמיע – צדף ים פשוט, ולידו פתק שבו מצוין כי ההנאות הפשוטות הן מקור האושר הגדול.

מסין טס ג'ונתן לפיניקס אריזונה שבארצות הברית. שם הוא פוגש את רוני ביגיי הנשואה לחוזֶה ואֵם לבת בשם רוז. הקמיע כאן הוא לב קטן מוכסף, והגילוי שבפתק: תכלית החיים היא לאהוב (באמת?!)

מארצות הברית טס ג'ונתן לדלהי שבהודו, ומשם לטאג' מאהל שבאגרה. שם הוא פוגש את ג'וליאן עצמו הלבוש כנזיר. ג'וליאן מספר את סיפור אהבתו הגדולה של שאה ג'האן למונטז מאהל, שגרמה לבניית המאוזולאום המדהים. ג'וליאן מגיש לו קמיע בצורת דגם של הטאג' מאהל, ומצורף אליו קלף, ובו עצה להתייצב לשירותה של מטרה גדולה, לחיות חיים של משמעות, ולהשאיר אחריו מורשת.

ג'ונתן מבין שהקמיעות נועדו להציל אותו עצמו, את יחסיו הרעועים עם אישתו ובנו האהובים. הוא מבין שחטא כאשר התנכר לחברו לעבודה חואן שהיה במצוקה, והוא מחליט לחיות חיים בעלי משמעות כפי שלימדוהו כל חבריו של ג'וליאן אותם פגש בהתרוצצותו בין היבשות. מסתבר לו שדווקא הוריו ואחותו יכולים להוות עבורו דוגמה להתנהגות נכונה בנתיבות החיים. בסוף הספר חוזר המחבר על כל הטקסטים שהיו כתובים על הפתקים הנלווים לקמיעות – שמא החמצנו דבר חכמה.

כבר ציינתי שמסגרת הסיפור היא מופרכת לגמרי: שום בר-דעת לא היה מתפתה לצאת לסיבוב בזק סביב העולם (בשום מקום הוא לא הספיק ליהנות ממש מהמראות היפים של המקומות השונים) כדי לאסוף קמיעות שאמורות להציל חיים. זאת ועוד, ג'וליאן בזבז לפי חשבוני כ-50,000 דולר על הטיסות של ג'ונתן, מלונות הפאר בהם התארח, הכלכלה, שכירת הרכב וכו' – וכל זאת כדי להציע לו כמה אמיתות קלישאיות לגמרי שניתן לשמוע כמותן בכל שיחת חולין.

ג'וליאן, שהיה עשיר מופלג, מגיע להארה לאחר שמכר את הפרארי והגיע למנזר בהרי ההימליה, אלא ששום דבר ממה שמסופר בספר הזה לא היה יכול להתבצע לולא היה קודם עשיר כקורח  והיה יכול להרשות לעצמו להתארח בכל פינות העולם, ולשלוח על חשבונו את בן טיפוחיו לאותם המקומות. מסתבר שכדי להגיע לתובנות של נזיר בודהיסטי, אתה צריך להיות מנופח בכסף, או למצער להיות קבצן המקבל קערת אורז מנשים נדבניות.

רובין שארמה, אזרח קנדי ממוצא הודי, מאמין שכל החכמה מצויה בהרי ההימליה של הודו ובמונומנטים שלה, דוגמת הטאג' מאהל. מה שהוא איננו מגלה לבן טיפוחיו של ג'וליאן הוא שהטאג' מאהל, סמל לאהבה הגדולה של השאה המוגולי, נבנה על ידי עשרות אלפי בני אדם שעבדו בפרך 23 שנים, ואיבדו שם את תקוותם וחייהם. בנו של שאה ג'האן תפס את השלטון מיד אביו וכלא אותו במבצר אגרה. הנה, פניהן האמיתיות של האהבה הגדולה ושל התשוקה לשרת מטרה גדולה. מי שיוצא היום ממתחם טאג' מאהל, פוגש מאות קבצנים מזוהמים ומעוותי איברים המתנפלים על כל תייר, ועטים על כל רופיה שנזרקת לעברם. גם אלה פניה של הודו שרובין שארמה מבקש שנעריץ את גדולתה וחכמתה.

ספרות גדולה עוסקת בעיקר בשאלות הקיום ובהתלבטות באשר לפתרונות אפשריים. שארמה איננו שואל, ובוודאי שאיננו מתלבט – הוא יודע את התשובות, ומואיל בטובו לחלוק את עצותיו עימנו. על כגון דא יש אימרה קולעת ביידיש: "מיט עייצעס בין איך געזאָרגט", ובתרגום חופשי: עצות – הן ממש לא חסרות לי.

ואני מבקש לסיים את דבריי בשורותיו החכמות של יהודה עמיחי בשירו "ליום הולדתי" ("שירים 1962-1948", שוקן 1965, עמ' 88):

אני עדיין משל,

בלי סיכויים להיות נמשל,

ועומד בלי הסוואה מול עיני אוייב

ומפות מיושנות בידי

בהתנגדות הגוברת ובין מגדלים,

ולבדי בלי המלצות

במדבר הגדול.

שארמה אינו חש שעצותיו הן בעצם בבחינת מפות מיושנות במדבר הגדול של החיים, אבל הקורא, שעצות לא חסרות לו ­– אינו מחויב לחוש כמוהו.

אהוד: אני מעריץ אותך שהצלחת לקרוא ספר מטומטם שכזה.

* * *

הרבה ברכות חמות למיסתורית

שיום הולדתה חל בשבת האחרונה

"מה הייתי עושה בלעדייך?" אומר לה בעלה

ומאחלים לה אריכות ימים –

גם מערכת "חדשות בן עזר"

ושירות ההסעדה ***** של המכתב העיתי

* * *

יוסי שדה

סיפור בגדדי ליום האהבה

 הולך וקרב יום האהבה. שבוע הבא. ולנטיינז דיי. לכל אחד יש סיפור אהבה, שהשאיר עליו את חותמו. אני מתרפק על סיפור אהבה מיוחד – סיפור האהבה של הוריי, שאני מזכיר אותם כל פעם מחדש. בשבילי – סיפור אהבתם הוא סיפור האהבה הנוגע ללב מכולם. רומיאו ויוליה בגדדיים.

 הם חיו יחד 50 שנה והורישו לנו, לשבעת ילדיהם, ערכי התנהגות ואהבה, שמובילים, ויובילו אותנו, עד יומנו האחרון.

בערוב ימיו, היה דבר אחד שהפחיד את אבא. אחד בלבד. שמעתי אותו אומר לאימא יותר מפעם, משפט בערבית – "באס לאקון תכלני ותרוחן." 

לאמר – אנא, אל תשאירי אותי ותלכי. Ne Me Quitte Pas.

 באותה עת אבא היה כבר בן 85, והיא בת 65.

והיא היתה עונה, בערבית –

"אאש כיג'י בבלאק?" מה זה עולה על דעתך? אני אעזוב אותך? עכשיו? 

זה קצת מזכיר את טופול בכנר על הגג – DO YOU LOVE ME?

 ואכן, באהבתה, אימא קיימה את בקשתו של אבא, וגירשה את המחלה שקיננה בתוכה. היא אמרה למחלה – עכשיו זה לא הזמן. קודם שהוא ילך, ואחר כך, בסדר – אני מסכימה ללכת. אחריו. רק אחריו.

הבטחתי.

ואכן, היא נפטרה, אימא, שישה חודשים אחרי פטירתו. לדעתי, היא חשבה שהתפקיד שלה הסתיים, והרשתה למחלה לתקוף. הבעל, שהיא נשבעה לו אמונים, נפטר, הילדים – כולם התחתנו, ויש להם ילדים.

לילדה בגדדית, שהתחתנה בגיל 13, וילדה את בנה הראשון בגיל 14, התפקיד הסתיים.

אז יום האהבה מוקדש לאהבתם של הוריי.

שניהם לימדו אותי משפט חשוב – כבוד אדם מלבושו.

וכששאלתי פעם את אימא: "מה הכוונה, כבוד אדם מלבושו?"

היא ענתה:"יא אבני, הבן אדם, כשהוא מתלבש, רואה את עצמו, במראה, אולי רגע, אולי שתי רגעים. האנשים שהוא הולך אצלהם – רואים אותו כל הזמן. אז – אם לא מלובש יפה, אולי אין לו כבוד לאנשים מה שבא אצלהם. אז – אם אין לו כבוד לאנשים, מה שבא אצלהם, למה יהיה להם, לאנשים, כבבבבוד בשבילו? למה עוד מתפלא שצוחקים עליו? – אז על מי יצחקו, על מי שמלובש יפה?"

אימי התארסה בגיל 12, התחתנה בגיל 13, ובגיל 14 ילדה את בנה הראשון, צדוק, אחי הגדול. 

צדוק הוא היום בן 97 – וכשאנשים אומרים לו – עד מאה ועשרים! – הוא עונה – למה אתה רוצה להרוג אותי לפני הזמן?

אתה ממהר?

אבל הוא, צדוק, מתלבש, כל בוקר, כאילו הולך לחתונה. למה? כי, כך למד בבית, כבוד אדם מלבושו! ואולי, אומר צדוק, בדיוק היום באמת תהיה חתונה? מי יודע? 

אבא היה מבוגר מאימא ב-20 שנה, וגדל במשפחה ענייה – אך, בעבודה קשה, הוא נחלץ מחיי העוני, ורק כשהיה עשיר, בגיל 33, התחתן עם האימא שלי.

באנגלית, נהוג לאמר – ONCE POOR, NEVER RICH

לאמר – מי שהיה פעם עני – העוני לא יעזוב אותו לעולם – ואבא שלי, למרות שהיה עשיר, הרגיש, עד יומו האחרון, מאוים – שמא יהיה שוב עני. יהיה שוב עני – לא יוכל לספק את מחסורה של אשתו האהובה, אימי.

אני רוצה לספר קצת על אבי – הוא נפטר כשהייתי בן 30, אבל, הכרתי אותו רק הרבה שנים אחרי מותו. זה קורה לרבים מאיתנו – אנחנו מכירים אנשים רק אחרי מותם. יש אינפורמציה, שלא מעוכלת בשעת מעשה, ולוקח זמן.

אז לקח לי זמן.

אני נולדתי בירושלים, ולא בבגדד, כמו כל משפחתי. הכרתי את אבא כקבלן ירושלמי – אבל, בערך עשר שנים אחרי פטירתו, הגיעו אלינו נציגים של מוזיאון ישראל, וחיפשו אותו.

"מה העניין?" שאלנו, "כסף? חובות?"

"לא, לא," הם אמרו, אנחנו עורכים תערוכת פולקלור, שמתארת את מלבושי הנשים  היהודיות בתפוצות הגולה, ובין השאר, גם בבגדד. הגענו למשפחות העשירות ביותר בבגדד – והנשים נקבו בשם האבא שלכם, כאומן הביגוד הידוע ביותר. רק עם הבגד שלו הן התחתנו."

לקח לנו זמן להבין, שאבא שלנו היה אייב סאן לורן של בגדד, וקבע את האופנה של הנשים היהודיות בבגדד, בנות המעמד הגבוה, בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים.

מסתבר שאבא היה, בלי ידיעתו, אומן. יש ספרים ומאמרים, שמתארים את עבודותיו.

הוא עשה את עבודתו כדי להיחלץ מהעוני, אבל – היתה בו ערגה לשלמות, שלא עזבה אותו עד יום מותו. זה ההבדל בין אומן לבין איש רגיל – אומן לא מוותר על האמת שלו. אומן, כמו האבא שלי, הוא איש לוחם.

מה הוא עשה, האבא שלי, מה זה איזאר?

בבגדד לבשו נשים מין גאלביה, שנקראת איזאר, והסבתות של העיראקים לבשו איזאר ביום חתונתן. אם היו עשירות מספיק – לבשו איזאר שאבא שלי, אייב סאן לורן של בגדד, עשה. הוא עשה את החוט, ואת הגיזרה, ואת הפרחים והציפורים מזהב , מכסף וממשי – שנקרא כלאבדון, שעל האיזאר, ואת הדוגמא.

האיזאר של האבא שלי הוצג בזמנו במוזיאון ישראל, בתערוכת פולקלור עדות.

והיום, יש במוזיאון יהודי בבל, באור יהודה, איזאר בעבודת יד, שאחותי סעידה תרמה, והוא יפהפה. הוא ניצב שם, לתפארת משפחת סעאת. תשאלו את האוצרת שם, ידידתי פנינה שחם, והיא תספר לכם ותראה לכם את האיזאר של המשפחה שלנו.

אז, מאבא ומאימא, למדנו גם להתלבש, וגם להתנהג.

וכדי להשאיר אותנו עם חיוך – בקשר לכבוד אדם מלבושו – אבא אמר לי, על אישה עיראקית מסוימת, נקרא לה כאתון – למרות ששמה האמיתי היה מדליין – שבאה אלינו לביקור בראש השנה – "האשה הזאת, היה לה טעות בחג." 

"מה הכבבנננה?" שאלתי.

"אוה," אמר אבא, "זאת, אין לה שכל בתלבושות. לא טעתה בבגדים, טעתה בחג! אפילו שראש השנה, ת'לבשה יפה, מתי שבאה אצלנו בבית, אבל בשביל פורים. הבגדים נכון, אבל החג – בכלל טעות! אם תחכה, עד פורים, הבבבבבגדים שלה בדיוק בשביל החג." 

שיהיה לכולנו – HAPPY VALENTINES DAY – וסלאמה עליכום!!

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

29. רותי חוּטִי

כשרותי חוּטִי היתה רותי השמנה, שמעו מפיה את הצחוק הכי עצוב בכיתה. היה לה חזה פּוֹמֶלִיתִי, תחת מדרגה, ירכיים כמו שתי אבני-ריחיים, ונמשים על הפנים, אפילו בשפתיים. היא שקלה 75 קילוגרם נטו והרגישה טנק. רק הסתכלה במראה – מיד היתה מקבלת גועל מעצמה, ולפעמים מכה באגרופיה על הלחיים, ומתחילה לבכות.

היא קינאה בחברותיה דקות-הגוף, אלה השחיפיות, הַקְּרֵשִׁיוֹת וְהַסְּקֶלֶטוֹנִיוֹת, בנות שמתנועעות כרקדניות-באלט, שמרחפות במסדרונות, קלילות, כפוסעות על כרי-אוויר. ורק היא חשה כבדות באברים ועירפול בראש, כאילו השומן סַמַטַךְ לה את השכל, עטף את המחשבות בגלדים לבנים, כמו בנקניק... היא שקעה בעצבויות מלוות בולמוס אכילה, בייחוד ממתקים, וככל שהיתה מרבה לכרסם כן נעשתה אצלה גם העברית מסורבלת, ויצא לה להגיד משפטים כמו:

"תזיזי את הזה שלך בגלל הידיים שלי בשולחן, אין לך איפה?"

"עגנון היה סופר של יהודים דתיים שמוכרחים ללמוד, אבל מה כתב שוכחים."

"תביאי לי את הזה עם הרוטב ההוא למה אני משוגעת על כזה חרדל מבעיר! למה, נגמר לכם הכסף שחדלתם לקנות?"

*

באופן הכי טבעי נכנס לה ג'וק בראש שכל הצרות באות לה בגלל שהיא מין גוש-בָּשָּׁרִית כזו, תוּחֶסִית-לאללה והאצבעות – נקניקיות. וברגע של צלילות כתבה ביומנה כך:

"כמו שמהחומרים של שמנה יכול אלוהים, בעזרת דיאטה מתאימה, לפסל אחת יפהפייה שיש לה גוף דק, כך על שלד של רזה הוא הצליח, בעזרת הזלילה שלי, להצמיח בּוּלְפַסִית שְׁמֵינֵה-תוּזָה כזאת כמו שאני!"

*

יום אחד ביקשה מעופר לבוא להתכונן איתה לבחינה באנגלית.

ענה לה: "מצטער, יש לי אימון בכדורסל. לא יכול לבוא."

אבל במסדרון ראתה אותו משחק תנועה של נפילה ואומר:

"פחדתי שאם זאתי תסתובב פתאום אז מההדף של החזה שלה..."

*

כאשר חזרה הביתה גמעה קערת מרק מינסטרוני וחיסלה קערת ספאגטי ברוטב עשוי עגבניות, שמן-זית ושום (לאחר שבזקה עליהן המון פירורי גבינה צהובה) וקינחה בשלושה גביעי מוס שוקולד. היא קיוותה שכבדות נעימה תרד עליה, הבטן מלאה והראש מרוקן ממחשבות מציקות. אבל אחר הזלילה הסתובבה שעה ארוכה בחדרה הלוך ושוב, תוקעת גְרֵפְּצִים כמו סבל בשוק שהתמלא חומוס (הסבל, לא השוק), טפחה על ביטנה כדי להרגיעה, ונשמה בקושי.

כאשר התהלכה פגשה בראי. "כמה אני מסכנה! כמה אני פִּילָה, כמה אני כמו פרה מגעילה..."

ושוב בכתה.

*

ואז החליטה לרזות.

תחילה היתה משפחתה מאושרת. אימהּ רשמה אותה לאגודת שומרי משקל, למועדון מַרְזִין ולדַיֶאט קלאב. המבשלת הכינה עבורה תבשילים מיוחדים, לפי תפריט דל קלוריות. אביה היה נוסע לקנות עבורה מצרכי מזון בחנויות שהתמחו במוצרי דיאטה.

רותי החלה מרזה בקצב של קילו לשבוע, וככל שרזתה, כן חשה עצמה קלה וחתיכית יותר. הצחוק שלה נעשה שמח. החבר'ה אהבו לבוא אליה. יושבים שעות ומדברים. סַמַטוֹכַת המחשבות בשכל שלה החלה נרגעת. ציוניה עלו והיא נעשתה פופולארית. לא רק עופר, גם בנים אחרים התקבצו אצלה, החדר שלה נעשה מין מועדון, והיא המרכז.

*

אילו התייבצה (סליחה, התייצבה) על ה-55 קילו-רותי-חוטי, שאלוהים והדיאטה פיסלו מהרותי האֶקְס-שמנה, היה הסיפור מסתיים כבר עתה. אבל מה שקרה הוא שרותי חוטי נעשתה משועבדת לתחושות שהתעוררו בה עתה בימים שבהם כמעט לא אכלה. היא חשה שיכרון משחרר, כמו בטריפ, הרגשה הַאיִית כזאת, זוהרת, כנמצאת על סף עולם אחר, חדש. הוריה נעשו מודאגים. הם הבחינות שגם את מעט המזון המוקצב לה, אינה אוכלת. כאשר החלו, מתוך דאגה, להשגיח עליה שתאכל לפחות את מנת הדיאטה הקבועה, נהגה לצאת בתום הארוחה לבית-השימוש, לדחוף אצבע לתוך גרונה, ולהקיא.

*

ביומנה כתבה עתה משפטים רוחניים כמו: "המוּשְּׁלמים ניזונים רק מן האור עד שההארה בולעת אל קירבה את המושְּׁלמים." או – "ככל שאני פוחתת כך אני יותר, לכן כאשר אהיה לא-כלום – אהיה הכול!"

*

רותי חוטי נהנתה עכשיו מכל רגע וחיתה אותו חזק. הגישה פזמון בפסטיבל בית-הספר, היתה במשלחת לשר-החינוך בעקבות ההחלטה לקצץ את שארית לימודי ההיסטוריה הכללית בתוכנית הלימודים, הופיעה ב"זה זה" עם הלהקה. היה יפתה מאוד. נעשתה קצת הִיפֶּרִית, כמעט שקופה, וממש קרנה כל הזמן. עופר התאהב בה. היא סירבה.

"מי שאף אחד לא מוצא חן בעיניו הוא יותר מסכן ממי שאינו מוצא חן בעיני שום אדם."

"בחייך, רותי, תרדי לעם..."

"אני לא יכולה להזדהות איתך כי אני כמו הנר שמאיר אותך..."

"תעזבי, רותי, אני בא לי להיות איתך, דברי לעניין..."

"ליל מנוחות, נסיך יקר..."

*

כאשר באה יום אחד אימהּ של רותי בעיניים אדומות לבית-הספר, לא הבינו המורות מה גרם לכך. "מה, רותי חדלה לאכול? הלוא היא תלמידה נפלאה! כוכב של בית-הספר!"

"חלה בה השתפרות מדהימה..."

"הבאנו אותה למופת ולדוגמה..."

"הילדה נשרפת מבפנים, אתן לא מבינות? זה לא האוכל נותן לה כוח, זה הגוף שלה מתאכֵּל ומפיץ את האור הנהדר סביבה... עיזרו לי, לה..."

"מדוע? איפה רותי?"

"מאושפזת... היינו מוכרחים... היא בעצמה הבינה... הסכימה..."

*

לאחר חודש חזרה רותי חוטי בעיניים כבויות, קצת פחות רזה, כאילו היכו אותה בפטיש על ראשה. מאז לא שמנה, גם לא רזתה, לא הרבתה לדבר, גם לא שתקה. היא נעשתה כזאת בינונית, דהוייה, חדלה להיות המרכז בכיתה, אולי מפני שחדל לשפוע ממנה האור המושך, המיסתורי והנחשק, שקורן כנראה מגוף נערה צעירה ויפה, כאשר הוא מאכֵּל את עצמו.

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בשורה לישראלים המקופחים יוצאי מרוקו דור תשיעי ועשירי, השואפים לחזור לארמונות של אבות-אבותיהם שגורשו ממרוקו בידי ישראל לישראל: "המדינה רושתה בכבישים מהירים וכעת מתוכננת גם רכבת מהירה. ואולם, 40% מהאוכלוסייה אינם יודעים קרוא וכתוב. על פי הערכות כתב העת פורבס מגיע הונו של המלך לשני מיליארד דולר. עם זאת, ההכנסה הממוצעת לנפש נמוכה מאוד, כמחצית ההכנסה הממוצעת בטוניסיה, שבה החל האביב הערבי." ["ניו יורק טיימס" ב"הארץ", 7.2.]

אם איננו טועים זה היה גם שיעור האנאלפאבתיות בקרב מהגרי מרוקו לישראל, בייחוד אצל הנשים, מהגרים שחלקם הגדול היה מדלת העם והם פותו ובאו לכאן על ידי שליחים ציוניים (העשירים והמשכילים עלו כמובן רובם לצרפת). כיום, בגלל כפיית החינוך הציוני האכזר, המושתת על אפליית המרוקאים – דומני שאין אחד מהם, כולל צאצאיהם עד דור עשירי, שאינו יודע קרוא וכתוב, אך כמה מאושרים היו יכולים להיות אילו לא התפתו לתעמולה הציונית השקרית והמרושעת – ונשארו בארץ מוצאם וברמת ההשכלה בה כפי שהיא כיום!

* שלום רב, בגיליון 810 קבע/כתב א. הייטנר, בסקירתו על מפלגת הבית היהודי ונפתלי בנט, בין השאר את המשפט הבא: ״...אלא שמפלגתו כוללת אנשי ימין סהרורי ומסוכן כמו אורית סטרוק.״ אנא, יחכימנו מר הייטנר הנכבד על סמך אלו עובדות (!) קורא הוא לגברת סטרוק ״ימין סהרורי ומסוכן״? – ושמא, אם לא ימציא לפנינו עובדות תומכות לטיעונו – יתנצל? אם אין דבריו מבוססים על עובדות מוצקות הרי שוב לפנינו שיח דמגוגי עלוב.

בברכה.  

משה בן ברוך

* בשורה לחובבי קפה אילנ'ס ברחוב אבן גבירול מול כיכר רבין. הקפה לא נסגר סופית רק שופץ והצטמק למחצית מגודלו הקודם, אבל יש די מקום על המדרכה המזוגגת.

* לאור ביקורתו הקטלנית של אורי קליין על הסרט "עלובי החיים" – אז כדאי למהר לראות את הסרט. זה בדוק.

* סופר נידח שלום, מתי דוד מתייחס במאמרו "גולדסטון מס' 2" (גיליון 813) לדו"ח שפירסמה מועצת זכויות האדם של האו"ם, שבו הואשמה ישראל בהפרות החוק הבינלאומי. חלק מהדו"ח מתבסס בין השאר על כתבות שהתפרסמו בעיתון "הארץ". הכתבות ב"הארץ" מתבססות על דיווח אמת מהשטח, למשל הרס 35 בורות מים בדרום הר חברון, הריסת מיבנים של פלסטינים בבקעה ופעולות סדיסטיות למניעת אספקת מים, ניסיון לפנות בדווים מדרום הר חברון, מקום מגוריהם עוד מהמאה ה-19. רעיון הפינוי הוא כל כך מבחיל, לא אנושי, מתעמר ומרושע, שרק אדם מסוגו של אהוד ברק יכול להגות אותו. מוטב שמתי דוד יפנה את כל טענותיו לבנימין נתניהו ולאהוד ברק, ולא לעיתון "הארץ".

רון וייס

רמת-גן

* "צו שטח צבאי סגור הוצא לאתרי פריסת סוללות כיפת ברזל בצפון. זהו צעד שגרתי שלא נאכף קודם בקפידה." (גילי כהן, "הארץ" באינטרנט, 7.2).

נחשו למה? נחשו מי שם ב"צפון", איזה "נערים" הם אלה – שזורקים אבנים על הסוללות של כיפת ברזל?

* האם לא הגיע הזמן להעניק לחמאס בעזה עוד ניצחון כמו זה שהוא טוען היה לו ב"עמוד ענן" – ולהשמיד שם במשך ימים אחדים, בסיקול ממוקד וללא קורבנות מצידנו, את מצבורי הנשק והמנהרות החדשים? ביקורו הצפוי של אובמה הוא עיתוי מוצלח לכך. נראה אותם "שולחים גראדים" באותו זמן לתל אביב ולירושלים כפי שאכן התפארו, השקרנים! – ולנו תהיה הפסקת המבצע – מחווה נהדרת כלפי הנשיא האמריקאי (בסגנון של הוצאת העז מן הבית)!

* מלי טויב (אהרנסון), אימו של ניר טויב ז"ל, כותבת לנו, בין השאר: "הסרט של ניר על האהרנסונים בשלבי עריכה סופיים ויוקרן בערוץ 8 בקרוב. ניר סיים את עבודתו כיוצר  בשני סרטים. סרט אחד הוא תיעוד, מנקודת מבטו האישית, על מחלתו – סרטן הריאה, במשך  ארבע שנים. סרט תיעודי פורץ גבולות, כולו מתרחש במאה ה-21. והסרט השני האחרון על משפחתו – משפחת אהרנסון.

תחילת דרכו כנער המתעניין ביצירה היתה  בעת שראיין את סבו – אבנר אהרנסון (עדיין בהקלטה ובעריכה) על זיכרונותיו וחוויותיו כילד בזיכרון יעקב, בתקופת מחתרת ניל"י. הסב, אבנר, היה ילד כבן תשע,  אימו תפרה לו  סרבל עם כיסים עמוקים  והוא היה עובר מבית הוריו לבית שבו הוחזקה ועונתה שרה אהרנסון. בכיסים העביר חליפת מכתבים ופתקים בין שרה למשפחתה.

* משה גרנות: "הזדהיתי מאוד עם דבריו הקשים של יוסי גמזו על הגזענות של אוהדי בית"ר ירושלים. משה כהן כותב ("מזעזע"), שאנחנו צריכים להזדעזע דווקא ממעשי המוסלמים כלפינו. העניין הוא בכך שמזמן חדלנו לצפות ליחס אנושי מהמרחב המוסלמי המבקש להחריב את עולם הכופרים ולהשליט גן-עדן של שריעה. מהמוסלמים שמקדשים את המוות של עצמם וזורעים מוות בכל אשר תדרוך כף רגלם – אין ציפיות, אבל מבני עמנו, שהיינו קורבן נצחי של גזענות – כן יש ציפיות – אם לא להתנהגות מוסרית, אז לפחות לקצת שכל ישר.

* אנחנו מכירים מקרוב אישה דעתנית שאין שום אפשרות להחמיא לה כי היא תמיד מעריכה את עצמה ביותר מכל מה שאחרים אומרים עליה.

* הציבור שואלת מדוע הח"כית מירב מיכאלי שותק, האם הוא צָרודה?

* האם ייתכן כי מפלגות "יש עתיד" ואולי גם "הבית היהודי" תבקשנה את המשך כהונתו של אהוד ברק כשר הביטחון על חשבון מכסת השרים הבכירים שלהן בממשלה העתידה לקום?

* געגועים לסוריה. יש לנו חברים שטוענים  כי ישראל היא המדינה המושחתת ביותר בעולם, ובגלל חוסר רצונה בשלום על בסיס נסיגה לקו הירוק – סובלים מטרור ערבי גם היהודים בגולה.

אז יש לנו הצעה לישראלים שנקעה נפשם: סעו לסוריה. זה ממש מעבר לגבול. אפשר להשאיר את המכונית הפרטית ברמת הגולן, עם טנק דלק מלא. "תור באורך שני קילומטרים נמתח בין תחנת הדלק באחת משכונות דמשק לבין המכונית האחרונה שממתינה לתדלוק. --- על צניחת ערך הלירה הסורית בשיעור יותר מ-60% דווח באריכות. ואולם, כשהפקיד הסורי מרוויח 160 דולר בחודש ומחיר הדלק הלא-רשמי עולה ליותר מ-1.5 דולרים לליטר, כשהתוצרת החקלאית מתייקרת ב-120%, כשהמזון לתינוקות התייקר ב-22 חודשי הלחימה ביותר מ-300%, וכשהממשלה אינה מצליחה לפקח על מחירי מוצרי היסוד, שהפכו להזדמנות הזהב של סוחרים גדולים – אז המדינה דוהרת במסלול התרסקות בלא שליטה." [צבי בראל, דה מארקר, הארץ, 7.2].

אוי כמה יש לנו לקנא בשכנינו הלא מושחתים!

* א-פרופו יאיר לפיד, גם הרצל היה "רק" עיתונאי וגם סופר. וכמובן, כמו שחורז אלתרמן ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" – "הבדל בכל זאת יש!"

* לאהוד, אשמח אם תדווח לציבור הקוראים על הופעה מרשימה של אליהו הכהן. במסגרת הפרויקט: "מוסיקה בלוינסקי – מקול הלב" נכחנו ונהנינו במופע "סלינו על כתפינו – הורה עלי עלי" בהנחייתו של אליהו הכהן. המופע התקיים ביום ב', 3.2.2013, באודיטוריום של מכללת לוינסקי בת"א. במופע שולבו יצירותיהם של המשוררים ידידיה אדמון ויואל וולבה ובוצעו שירים  נהדרים שהולכים ונשכחים לצערנו, כגון:  שדמתי, עץ הרימון, שיר הגמל, הורה מדורה, שיר הספנים, הורה סחרחורת ועוד. על שירים אלו גדלנו בארץ ישראל עוד בימי המנדט הבריטי. במופע הנהדר השתתפו שלש מקהלות בליווי נגנים והקהל ההולך שבי אחרי אליהו הכהן מהופעה להופעה, היה מרותק מהנחייתו המבריקה ומחבלי הלידה והסיפורים העומדים מאחורי כל שיר ושיר – שרק אליהו הכהן יודע לספר בדרכו המיוחדת. בברכה,

דוד כהן

 בת-ים

* לדעתנו יש לא רק לתעד בווידאו את חקירות השב"כ – אלא גם לתיתן בשידור פומבי ישיר בזמן אמת ברשת טלוויזיה כדי שכל זב חוטם יוכל להעיר את הערותיו, ולא לשכוח להגיש קפה וסיגריות לנחקרים, ולגרום להם רק עינויי כבוד כמנהג התורכים – ביצים חמות מבושלות מתחת לבתי השחי ופַלַקוֹת, מכות, על כפות הרגליים. ולטרוריסטיות הנחקרות – זין בתחת כמנהג החיילים הישראליים מ-48' ועד היום, כמתואר בספרות העברית החשובה! – ואם חשים החיילים הגזעניים גועל, והזין לא עומד להם בגלל שהטרוריסטיות הן ערביות – אז להכניס להן לשם חזוּק, במקֶבֶת!

כנ"ל הטיפול גם למחבלות ולמרגלות יהודיות.

* קפצנו לביקור במוזיאון תל-אביב לאמנות. הקירות הערומים של האגף המכוער החדש, כולם אלכסוניים להבהיל, שהיו עד כה חפים מכל ציור ואמנות, כוסו עכשיו בכתוביות מטומטמות ובאנאליות באנגלית, כאילו לא בארץ-ישראל העברית אנחנו נמצאים.

עברנו על פני התערוכה של פנחס כהן-גן, נכנסנו. יצאנו. זה לקח פחות מחמש דקות.

אחר-כך הגענו לתערוכה הרטרוספקטיבית הגדולה של נפתלי בזם. היא מרשימה מאוד. מאות נשים מבוגרות, חלקן עם מקל-כיסא, במסגרת עשרות קבוצות-הדרכה, ומדריכות – גדשו את האולמות ועוררו מחשבות נוגות על מה שהגיל עושה לנשים.

יש הרבה מה לספר על כל תמונה. ויש במבואה גם סרט מצויין של ראיון של גדעון עפרת עם בזם, המדבר באקצנט ייקי, אף כי מוצא משפחתו מפולין. אך מה לעשות, למרות שהציורים אינם אבסטרקטיים, הם לא דיברו אלינו. יצאנו מאוכזבים אף כי חלקם של הציורים, הלא-נעימים, נחרט בזיכרוננו.

* תיקון טעות: ערב הזיכרון למו"ל יוסי אלקוני ז"ל יתקיים ביום שני, 11.3, בבית יד לבנים בפתח תקווה.

* שמענו שאתמול בערב נפתח יריד הספרים הבינלאומי בירושלים. לנו לא הודיעו דבר על כך כי אנחנו לא נחשבים סופר עברי.

* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן. אין מדובר בנו עצמנו, אנו רק שליח!

הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2471 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,055 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,443 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל