| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 816
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' באדר תשע"ג 14 בפברואר 2013
בצירוף שתי גלויות פתח-תקווה: 1. חובבי ציון. 2. הבאר הראשונה עם הבול.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָרוּחַ לֹא שוֹבֶרֶת אֶת הַסֶּלַע. // אורי הייטנר: יומן בחירות 2013 (ל"ה). // יואל רפל: נשמה תרבותית שאיננה – לזיכרה של אילנה ברנע. // ברוך תירוש: ברכה פולד ורחוב מרמורק. // אלכס סופרון: אדוני הנשיא של ארה"ב. // עדינה בר-אל: מעכו ליפו ואל עצמו. // אלישע פורת: הערב נחתה. // פרופ' ג'ודי באומל-שוורץ: אשנב לדמות מרתקת, אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית: קובץ מאמרים לציון חמישים שנה לפטירתו, יוסי אחימאיר (עורך). // יהודה דרורי: את מי משרת ה"חוק הבינלאומי"? // רות ירדני כץ: Family shit
// אוריה באר: הבריונים. // לב העריץ התרכך... ג'מאל פאשה מבקר בראשון לציון, 1915, מתוך "זיכרונותיי מראשון לציון", מאת גרטלה (בן זאב) הורביץ. // משה גרנות: הסולם והמלאכים, על שיר אחד מתוך ספרה של אביבית לוי "פנים באבן". // אלי מייזליש: רבני ומנהיגי 'אגודה' ו'ש"ס' אינם מבינים מה פירוש: "ללמוד תורה" ולכן, גם תלמידי הישיבות אינם יודעים ואינם מבינים את הפירוש. // ארכיטקט מיכאל יעקובסון: סיבוב במוזיאון תל אביב המחורבן. [ציטוט]. // נצר שמיר: מכתב ליאיר לפיד על סחטנות הבד"צ החרדי. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 30. חיימקה יַמִי. // ממקורות הש"י.
ייתכן כי הגיליון הבא יופיע אור ליום ראשון, 17.2.13
 |
 |
* * *
יוסי גמזו
הָרוּחַ לֹא שוֹבֶרֶת אֶת הַסֶּלַע
הָרוּחַ לֹא שוֹבֶרֶת אֶת הַסֶּלַע,
לְהֶפֶךְ: כָּל אוֹנָהּ וַחֲרוֹנָהּ
פּוֹגְשִים וּמִתְנַגְּשִים כְּמֵי הַיָּם בִּפְנֵי הַמֵּזַח,
הַיָּם הַמִּתְנַפֵּץ אֶל עִקְּשוּתוֹ שֶל הַבֵּטוֹן
לְאֶלֶף רְסִיסֶיהָ שֶל תְּבוּסָה שוֹצֶפֶת קֶצֶף
כַּקֶּצֶף הַנִּגָּר מִפִּיהוּ שֶל חוֹלֵה-נוֹפְלִים –
בִּקְשִי עָרְפּוֹ וּבְעַזּוּת מִצְחוֹ שֶל אֵיזֶה דַוְקָא
שֶשּוּם אִבְחוֹת סוּפָה לֹא יִסְדְּקוּהוּ לְעוֹלָם.
הַגֶּשֶם לֹא מַבְקִיעַ אֶת הַסֶּלַע
עַל אַף צְלִיפוֹת הַזַּעַף, אַדְּרַבָּה:
בְּכָל זַלְעֲפוֹתָיו, בְּכָל אַשְדוֹת כּוֹחוֹ הַפֶּרֶא
הַנִּתָּכִים בְּקֻרְנָסָיו שֶל כּוֹחַ הַכְּבִידָה
מִגֹּבַהּ עַנְנֵי הַשְּחוֹר הַמִתְפַּקְּעִים מִזַּעַם
בְּמַחַץ קָטַפּוּלְטוֹת מֵימֵיהֶם הַזְּדוֹנִיִּים,
גַּם הוּא, הַמִּתְנַכֵּל בְּפַרְגּוֹלֵי נוֹזְלָיו לִבְקֹעַ
אֶת כָּל נֻקְשוּת סִכְרֵי סַרְבָנוּתוֹ שֶל הַמּוּצָק
זְמָמוֹ מוּשָׂם לְאַל וְרִשְעוּתוֹ שוֹתֶתֶת מַטָּה
לְמַרְגְּלוֹת הַצוּק בּוֹ לֹא נִבְעָה גַם סֶדֶק קַל.
הַיָּם אַף הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לַסֶּלַע
וְכָל עָצְמַת גַּלָּיו וּמִשְבָּרָיו
הַשּוֹעֲטִים, פָלַנְגּוֹת רַמָּכִים דּוֹאוֹת קָדִימָה
בְּרַעֲמוֹת קִצְפָּן הַמִּתְנוֹסֵס וְהָרוֹסֵס
וּמַנְחִיתוֹת בּוֹ אֶת פַּרְסוֹת הַמַּיִם וְהַמֶּלַח
בְּנַהַם וּבְרַעַם הָאוֹמְרִים לְמוֹטְטוֹ
נִתֶּזֶת לְאָחוֹר מֵעֹז תָּקְפּוֹ וְכָעוֹפֶרֶת
בְּמַיִם אַדִּירִים נוֹרֵית תְּהוֹמָה לַמְּצוּלוֹת
כְּמַרְכְּבֹת פַּרְעֹה בְּמֵי יַם סוּף בְּאֵין גַּם סֶדֶק
קָטֹן שֶבַּקְטַנִּים נֶחְרָץ בַּצּוּק, אַף לֹא סִימָן.
וְרַק דָּבָר אֶחָד סוֹדֵק אֶת חֲסִינוּת הַסֶּלַע
כְּסוֹד פַּרְעוֹת שִמְשוֹן בְּהִגַּלְּחָן בְּיַד דְּלִילָה:
הַפַּעַר הַקִּיצוֹן בֵּין חֹם הַיּוֹם וְקֹר הַלַּיְלָה,
בֵּין לַהַט הַשָּרָב וְצִנָּתוֹ שֶל הַסַּגְרִיר,
מִשְׂחַק הַהֲפָכִים הַזֶּה כְּמוֹ מְפוֹרֵר בַּסֵּתֶר
כְּמִין כְּסִיסַת טֶרְמִיטִים וּנְבִירַת חֲפַרְפָּרוֹת
אֶת אֹטֶם קְשִיחוּתוֹ שֶל צוּק גֵּאֶה וְלֹֹא נִשְבָּר זֶה
וּמַשֶּהוּ נִכְמָר בּוֹ
כְּמוֹ הָיָה זֶה לֶב אֱנוֹש.
אֲנִי מַכִּיר, יַלְדָּה שֶלִּי, גַם אֲנָשִים כָּאֵלֶּה
שֶכָּל סוּפוֹת הָרֶשַע, הַקַּטְנוּת וְהַזָּדוֹן
אַף פַּעַם לֹא שוֹבְרוֹת אוֹתָם, גַּם לֹא צָרוּת הָעַיִן
וְלֹא אַרְסָן הַקַּר שֶל הַקִּנְאָה וְהַשִּׂנְאָה,
לְהֶפֶךְ: כִּדְבָרָיו שֶל גּוֹרְקִי עַל אִבְחַת הַהֶלֶם
שֶל הַפַּטִּיש הָעָט עַל שְבִירוּתָהּ שֶל הַזְּכוּכִית
וּמְפָרְקָהּ לְכָל גּוֹרְמֶיהָ בִּמְכִתּוֹת שֶל רֶסֶס
בְּעוֹד שֶבְּצָנְחוֹ בְּכָל כָּבְדּוֹ עַל הַפְּלָדָה
הוּא מְחַשֵּל אוֹתָהּ בְּאֵיזֶה אוֹן אַפְעַלְפִּיכֵנִי
שֶכְּלוּם לֹא יִסְדְּקָהּ, כַּיָּם, כָּרוּחַ, כַּמָּטָר,
שֶעַל אַפָּם וַחֲמָתָם רַק מַקְשִיחִים בַּסֶּלַע
אֶת סְטָמִינַת עֲמִידוּתוֹ שֶאֵין בָּהּ סֶדֶק קַל.
אַךְ כָּל אֵימַת שֶעַל דַּרְכָּם, בְּלִי הַתְרָאָה מֻקְדֶּמֶת
נִקְרֶה גִלּוּי מַפְעִים וָחַם שֶל רֶגֶש אֱנוֹשִי,
שֶל טֹהַר, שֶל טוּב-לֵב נִכְמָר, שֶל כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ
וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, שֶבּוֹ מַפְצִיעַ לֹא צָפוּי
אוֹתוֹ הֶבְדֵּל עָמֹק וּמִדֵּי פַּעַם אַף מַדְמִיעַ
שֶבֵּין הַתֹּאַר "אִיש" לָרָם מִמֶּנּוּ "בֶּן-אָדָם",
זֶה, הַהֶבְדֵּל הַדַּק כְּתַעַר חַד, כְּאוֹר מוּל חֹשֶךְ
שֶבֵּין הַקֹּר לַחֹם, בֵּין הַנִּכּוּר וְהָאֵמוּן –
אָז, בְּדִיּוּק בְּרֶגַע זֶה, נוֹחֶתֶת עַל הַסֶּלַע
כְּקֶרֶן חֹם בָּקְרוֹ שֶל מַאי עַל צוּק יְדוּעַ-כְּפוֹר
אוֹתָהּ מֵטָמוֹרְפוֹזָה מֻפְלָאָה שֶבָּהּ הַכּוֹחַ
הָעַז, הַמְּאֻגְרָף, מַפְשִיר לְהֶרֶף שֶל פְּתִיעָה
שֶמִּתּוֹכָהּ נִמְתָּח כְּגֶשֶר צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם
שֶל הַהִסּוּס הַחַשְדָּנִי, שֶל קֶרַח הַזָּרוּת
אוֹתוֹ אוּלַי נָבוֹךְ שֶבְּרִגְעֵי חֶשְבּוֹן-הַנֶּפֶש
לוֹחֵש עַל אַף הַכֹּל
כִּי הַחַיִּים
כְּדָאִיִּים.
* * *
אורי הייטנר
יומן בחירות 2013 (ל"ה)
ברגל שמאל
ח"כ רות קלדרון ("יש עתיד") תהיה אחת הח"כיות האיכותיות ביותר בכנסת ה-19. אין לי בכך ספק, מהיכרותי האישית עמה ובעיקר מהיכרותי עם מפעל חייה. יש מעט מאוד אנשים בחברה הישראלית, שתרמו כמותה לצביון היהודי שלה, להגדיל תורה ולהאדירה, ברוח תרבותית, ערכית, פלורליסטית אמיתית. רות משלבת חזון ומעש, ואם אמרו חז"ל שמי שמעשיו מרובים מחוכמתו, חוכמתו מתקיימת, כאילו כתבו זאת עליה.
ולכן, כל כך הצטערתי על המעידה שלה, בימיה הראשונים כח"כית, במשפט הזוי שכתבה בדף הפייסבוק שלה, לנוכח הרושם שעשו עליה אותם ח"כים ערבים בהפגנתם סרת הטעם – נטישת המליאה טרם שירת ההמנון הלאומי. וכך כתבה רות: " צר מאוד היה לי ביציאת חברי הכנסת הערביים לפני שירת 'התקוה'. מישהו מכיר מאמצים לתקן את המילים כך שיכילו את כל אזרחי ישראל?"
ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. כמדינה דמוקרטית, היא מדינתם של כל אזרחיה, והדבר בה לידי ביטוי בזכויות המלאות לערבים כפרטים. אולם זהותה הקולקטיבית, הלאומית, היא יהודית. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. היא מדינת הלאום היחידה של היהודים, והיא מדינת הלאום רק של היהודים. היא אינה מדינה דו-לאומית, היא אינה מדינה רב-לאומית. זו מהותה, זו סיבת הקמתה, זו תכלית קיומה, זו מהות מגילת העצמאות שלה, ששיאה ההכרזה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."
הביטוי לזהותה הקולקטיבית של מדינה הוא בראש ובראשונה סמליה – ההמנון, הדגל, סמל המדינה. מן הדין ומן הראוי שההמנון, הדגל והסמל יבטאו את היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי. וכאלה הם באמת.
לפני חודשים אחדים יצאתי להגנתו של השופט ג'ובראן, שצולם בטקס החלפת נשיאי בית המשפט העליון כאשר עמד דום ושפתיו לא נעו. במאמר תחת הכותרת "נפש ג'ובראן הומייה", הבעתי הבנה לבחירתו שלא לשיר את ההמנון, שאין הוא מזדהה עם מילותיו, כל עוד הוא כיבד אותו בעמידת דום בעת שירתו.
התנהגותם גסת הרוח של הח"כים שנטשו את המליאה טרם שירת ההמנון, ראויה לגינוי והוקעה, ולא להבנה. ספק אם עוד מיעוט לאומי בעולם מרשה לעצמו לנהוג כך כלפי המנון מדינתו.
חבל שרות קלדרון החלה את דרכה כח"כית ברגל שמאל, תרתי משמע. חזקה עליה, שמעידה זו אינה סימן לבאות.
פרוש מטיף לביטול תורה
ח"כ מאיר פרוש ("יהדות התורה") מאיים ב"כיכר תחריר 2" אם יוחלט על גיוס בחורי ישיבות לצה"ל. בכך הוא מצטרף לאיומים במלחמת אחים אם תתקבל החלטה כזו.
ואני תמה – מי יילחמו במלחמת האחים הזאת? מי שאינם יכולים לשרת בצה"ל, כיוון שתורתם אומנותם והגנה על המולדת היא בעיניהם ביטול תורה? הם יבטלו תורה כדי להילחם במלחמת האחים?
משוואה מעניינת – מלחמה על קיומה של המדינה היהודית והגנתה מפני אויביה היא ביטול תורה. מלחמת אחים היא מלחמת מצווה.
המתרפסים
הרבנים החרד"לים, המתרפסים בפני הרבנים החרדים ומנסים להטות את "הבית היהודי" בראשות נפתלי בנט מדרכו, שכחו כנראה, שהרבנים בפניהם הם מתרפסים, העזו בחוצפתם ובעזות מצחם לבטל גיורים של הרב דרוקמן, שאינו כשר בעיניהם.
אהוד, אהוד, אהוד ואהוד
לאהוד (אודי) מנור, כמו גם לעורך המכתב העיתי אהוד בן עזר – אהדה יתרה לאהוד ברק ולאהוד אולמרט. וכפי שקורא לאוהדים שרופים, לעתים זו אהדה המקלקלת את השורה.
מאחר ושיבחתי ביומן את תוצאות מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עמוד ענן" (האמת היא שלגבי "עמוד ענן" אולי עוד מוקדם לשפוט – אמנם הגבול שקט אחרי 13 שנה, אבל מדובר עדין בפרק זמן קצר מידי, להבדיל מגבול לבנון), סונט בי אודי מנור, במאמרו "צמד האהודים ורגשות הציבור", על שלא נתתי את הקרדיט לאהוד ("לבנון השנייה") אולמרט ולאהוד ("עמוד ענן") ברק.
ותמהתי, על פי מה מגדיר אודי מנור את זהותם של מצביאי המערכות? אם המצביאים הם ראשי הממשלה, הרי הראויים לברכה הם אולמרט ונתניהו. אם הראויים לשבח הם שרי הביטחון, הרי אלו הם פרץ וברק. אם אין קנה מידה אחיד, אולי מי שראויים לשבחים הם דווקא נתניהו ופרץ, להם מנור אינו נוטה חסד בדרך כלל, וכך גם הפעם?
ומה נאמר על המצביא של הנסיגה מלבנון, ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק? אני תמכתי בנסיגה מלבנון שנים רבות לפני שהיתה פופולארית, וגם לקראת ביצועה. אך כדאי לזכור כיצד היא נעשתה. עד הרגע האחרון, השאיר ברק את חיילי צה"ל בלבנון כבשר התותחים של משאל העם שתיכנן על נסיגה מהגולן. הרי הוא התחייב שתוך שנה יוציא את צה"ל מלבנון "ב-הס-כם", כפי שנהג להגדיר זאת (הפרדת ההברות במקור) וכוונתו היתה להסדר עם סוריה, אליו אמורה היתה להסתפח הנסיגה המיוחלת מלבנון כסוכריה למשאל העם. משמאמציו להסכם עם סוריה עלו בתוהו, נשאר עם ההבטחה לנסיגה מלבנון בתוך שנה, אך ללא תוכניות מסודרות והכנות נאותות. וכך הנסיגה היתה לבריחה, תוך הפקרת צד"ל, כאשר חיזבאללה מזנב בנו, ותוך פגיעה קשה בכושר ההרתעה בצה"ל. התוצאה לא איחרה לבוא. חיזבאללה חימם את הגבול סביב פיקציית "חוות שבעא" והשיא היה בחטיפת חיילי צה"ל בהר דב. ברק הציב אולטימטום של 24 שעות, ובחלוף האולטימטום לא עשה דבר. בכך נזרע הזרע למלחמת לבנון השנייה.
ומדוע אני מזכיר זאת? לא כדי להמעיט בזכויותיו של ברק במבצע "עמוד ענן". ובכלל, זכויותיו של ברק רבות ותרומתו רבת השנים לביטחון המדינה לא תסולא בפז. אני מזכיר זאת כדי לציין, שיש לשפוט את האנשים על פי המעשים ולא להיפך. לא לְאֱהוֹד אֵהוּד זה או אחר ולתמוך בכל מעשיו ללא בחינה ביקורתית ולשלול מכל וכל מעשיו של אחר. אותו ברק הצליח במקרה אחד וכשל במקרה אחר, וכך גם אחרים.
עמדתי השלילית הקשה כלפי אהוד אולמרט והרכה כלפי ברק, אינה גורמת לי להמעיט מהישגיהם, ועשיתי זאת פעמים רבות, גם מעל במה זו ורק לאחרונה. רק לפני שבועות אחדים, ביומן הבחירות, בעקבות השתלחות גסה ושקרית של פייגלין כלפי אולמרט, הזכרתי את הישגי לבנון השנייה וציינתי שמי שנושאים באחריות להצלחות הללו, הם שני הפוליטיקאים האחרונים שניתן לחשוד בי שאני חפץ ביקרם – אולמרט ופרץ, אולם כאשר הם ראויים לשבח, יש לשבח אותם. הם אחראים להחלטה הנכונה מאוד לא להבליג עוד ולפתוח במלחמה. הם אחראים לכשלים החמורים מאוד בניהולה ובקבלת ההחלטות במהלכה. ומעל הכול, הם אחראים למבחן התוצאה – הצלחה גדולה; שש וחצי שנות שקט מוחלט בגבול שדימם במשך 40 שנה. שני האהודים, כראש ממשלה ושר ביטחון, ראויים לשבחים רבים גם על הפצצת הכור הסורי (למרות שמאז הם מתגוששים ביניהם במלחמת קרדיט ילדותית על הפעולה). שני האהודים ניהלו יחד גם את "עופרת יצוקה", מבצע הכרחי, שתוצאותיו לא היו מזהירות – מיתון של טרור הטילים, אך לא הפסקתו.
ביקורתי החריפה על שני האהודים היא בנושאים אחרים לגמרי. בקמפ-דיוויד ביצע אהוד ברק את המהפך המדיני החריף ביותר בתולדות המדינה, שסיבך קשות את מדינת ישראל עד היום ועוד שנים רבות קדימה, כאשר שבר את הקונסנזוס הלאומי, עקף משמאל את מר"צ ושלום עכשיו, והציע לפלשתינאים הצעה מטורפת (בהמשך להצעה מטורפת שהציע לאסד). משהם דחו את ההצעה, הוא המשיך לדבוק בה ועד היום לטעון שאין בלתה (בקרוב בכוונתי לכתוב על כך מאמר בפני עצמו, ולכן לא ארחיב).
כמוהו נהג גם אולמרט, שהרחיק לכת אף יותר ממנו. אולמרט הוסיף חטא על פשע, כאשר מתוך רצון להשאיר את עצמו בתודעה כמי ש-כמעט הביא לשלום ובשל קנוניה של הימין הקיצוני ועושי דברו במשטרה ובפרקליטות הודח, ושרק חזרתו לשלטון תביא לשלום המבורך – היה לדוברו של אבו מאזן, תוך האשמות חסרות שחר כלפי ישראל ה"סרבנית". ובניגוד לדבריו של מנור, בסוגיה האיראנית אולמרט אינו נמצא באותו צד עם נתניהו וברק, אלא דווקא עם פרס, כפי שתעיד הופעתו הזחוחה והיהירה בתוכניתה של אילנה דיין.
עיקר ביקורתי על אולמרט היא על היותו פוליטיקאי מושחת ועל כך שגם כעבריין מורשע וכנאשם בשוחד – תחת להסתגר מבוייש בביתו, הוא ממשיך להתרוצץ בכל רחבי העולם ולגרום נזק למדינת ישראל, כנקמה על שהקיאה אותו מהנהגתה.
12 ראשי ממשלה היו לישראל. בין עשרת הטובים שבהם, אין אחד ששמו אהוד.
אהוד: הופעותיה של רות קלדרון מעוררות בי, זה משכבר, סוג של אנטיפתיה – לה וליהדות שבשמה היא מדברת – ובשרי נעשה אז חידודין חידודין, לכן אני לא מתפלא על דבריה. היא בן אדם לא חכם. שמעתי בשעתו "הרצאה" שלה בהיכל התרבות ז"ל, לפני קונצרט שבו נתנו, אם איני טועה, את "המשיח" של הנדל, ובקושי התאפקתי שלא לצעוק קריאת ביניים לשמע הטיפשויות שלה שנאמרו בביטחון עצמי מזעזע ובקול חורק כשל משור חלוד.
* * *
יואל רפל
נשמה תרבותית שאיננה –
לזיכרה של אילנה ברנע
מעטים האנשים שזוכים כי עוד בחייהם ייקבע מושג על שמם. אילנה ברנע, שהלכה לעולמה לפני שבוע ימים, היתה אחת מאותם מעטים. באירוע פרידה מניהול מחלקת התרבות של עירית כפר סבא, אירוע שהתקיים לפני כשמונה שנים בהיכל התרבות של כפר סבא, סיפר נועם סמל, המנהל הנמרץ של תיאטרון הקאמרי, כיצד שינתה אילנה את חיי התרבות במדינת ישראל. אישה אחת מעיר לא גדולה, שחוללה תמורה ענקית בחיי הרוח והתרבות של כמעט כל אזרחי ישראל הגרים מחוץ לגוש דן. נועם סמל דבר על 'מדד אילנה ברנע', מושג שלרבים ודאי לא אומר דבר. מסתבר שבמשך שנים רבות לתיאטרונים בישראל היתה בעיה של ממש לנייד הצגות מחוץ לתל-אביב. עד שבאה אילנה ברנע ושינתה את המצב מיסודו.
כאשר נבנה היכל התרבות של כפר סבא פנתה אילנה אל מנהלי התיאטרונים וביקשה לדעת מראש מהן המידות ההכרחיות של הבמה ושל האולם כדי שכל תיאטרון יוכל להופיע עם כל הצגה. התכנסו מנהלי התיאטראות, ישבו וחישבו, וקבעו את המידות הן לבמה והן לאולם. המידות שנמסרו לאילנה יושמו בפעם הראשונה בכפר סבא והן נקראו בשם 'מדד אילנה ברנע'. כאשר אולם תרבות כלשהו מזמין הצגה, השאלה הראשונה שנשאל מנהל האולם: האם האולם והבמה עונים למדד אילנה ברנע. במידה ולא, הסיכוי שההצגה תעלה נמוך מאוד. אלא, כפי שהיום כבר יודעים רבים, מרבית האולמות שנבנו בעשרים שנים האחרונות נבנו על פי אותן מידות שנקבעו בכפר סבא. אילנה ברנע היתה חלוצה בהבנת צרכי התיאטרונים מחד, וברצון להביא את התרבות אל האזרחים הביתה, מאידך. החיבור שעשתה תקף, ויהיה ככל הנראה תקף עוד שנים רבות.
'מדד אילנה ברנע' הוא רק אחד מאותם מרכיבי תרבות שיצרה ובנתה אילנה. אילו שאלו אותי, אל מי צריך לפנות שר התרבות ביום הראשון לעבודתו? – הייתי משיב, ללא ספק, לאילנה ברנע. אלא שלדאבוננו היא איננה עוד איתנו. האישה האנרגטית, היפה והזוהרת, שהחיוך לא מש מעל פניה, עיצבה במעשה ידיה את עולם התרבות שמחוץ לעיר הגדולה, בפריפריה. קשה לראות את חיי התרבות בנהריה ובדימונה, בערד ובאשדוד, בקריית שמונה ובחדרה, ללא הדוגמה שנבנתה בכפר סבא בעבודה שקדנית, עם נשמה יתירה, רעיונות, יצירתיות במחשבה וחדוות יצירה בלתי נלאית. כל יום היה לא רק יום חדש אלא הכיל בתוכנו רעיון תרבותי חדש, שיש לחפש דרך לביצועו.
סיפור אחד על אילנה. היכרנו אותה לפני מעט יותר מעשור כאשר הצטרפה למסע שלנו באוקראינה. מעת שהכירנו אותה נרקמה מערכת יחסים חברית חמה וקרובה. לסיור הגיעה בגלל עיר אחת שמרבית הישראלים לא שמעו את שמעה וזכרה מעולם – איבנו-פרנקובסק, שנקראה בעבר, בימים שחיתה בה קהילה יהודית גדולה, בשם סטניסלבוב. מעיר זו, השוכנת במרכז מערב אוקראינה, באה אימה של אילנה. בקיץ 1939 נסעו אילנה ואימה לביקור אצל ההורים, כדי שסבא וסבתא יראו את נכדתם. בפרוץ המלחמה היו אילנה ואימה בעיר הרחוקה, שעד הסכם מולוטוב-ריבנטרופ נמצאה תחת שלטון פולין. הבריחה מהעיר והחזרה לארץ-ישראל, שבה נולדה וגדלה, היו סיפור ארוך של התחמקויות, תחבולות, תשלומי שוחד, עד שהגיעו חזרה.
סיורנו בעיר זו נמשך בדרך-כלל כשעה ועיקרו ביקור במרכז העיר ובבית הכנסת ששופץ בשנים האחרונות. והנה, אילנה הנרגשת ונסערת מבקשת שכל הקבוצה תצטרף אליה לביקור בבית סבא וסבתא, הורי אימה, ובמפעל לעיבוד עורות שהיה להם סמוך לדירתם.
הגענו לבית בנסיעה קצרה בעיר ומאותו רגע החלה נושבת בקבוצה רוח שונה. ההתרגשות וההתלהבות של אילנה תפסו את כל חברי הקבוצה. איש לא נשאר אדיש להדרכתה של אילנה. נכנסנו לבית ישן, שקירותיו דוהים, ואחריה כולם רצים לקומה השנייה. בלי להסס היא דופקת בדלת, לא ממתינה לתשובה, והיא בדירה עצמה.
"כאן," היא מכריזה, "גרו סבא וסבתא שלי. בואו תראו את החדר שבו ישנתי!"
מי יכול לדמיין כשלושים איש מתפרצים כסופה לדירת שני אוקראינים קשישים. הביקור מסתיים והכול רצים אל הבניין הסמוך, "זהו בניין מפעל העורות של סבי," היא אומרת, ובתוך הבניין הריק והמט ליפול היא מספרת את סיפור נסיעתה וחוויותיה לפני שנים רבות.
קשה שלא להיסחף לאותם רגעים מקריים שמשנים יום סיור ולפעמים – כמו במקרה הזה –את הסיור כולו. חוויותיה של אילנה הילדה בעיר האוקראינית היו אבן שואבת לסיפורי משפחה ושורשים מצד רבים. לפתע עלו, מפי משתתפים שונים, סיפורים שנצרו בליבם שנים ארוכות, על משפחה, סבא וסבתא, הורים שבאו מהאזור הזה. אילנה חוללה את המיפנה, היא הפכה ביקור בעיר מאובקת ואפורה לסיור של שלוש שעות, בפינה אחת נידחת וקטנה, שהאירה עולם יהודי שלם שהיה ואיננו.
היתה בה באילנה תמימות מושכת, אמונה יוקדת, מקוריות יצירתית ויכולת ביצוע – שחברו יחדיו לאישיות כל כך נקיית דעת וטובת לב. עכשיו היא איננה והלב ממאן להאמין, והגעגועים כבר עולים.
אהוד: להערכתי אילנה היתה צריכה להיות כבת שנתיים בעת שאימה לקחה אותה לביקור אצל סבא וסבתא שלה. ואת הסיפורים למדה כנראה מפי אימה והם ליוו אותה מילדותה. היו כמה וכמה מקרים של אימהות וילדיהן הקטנים שנסעו לביקור בפולין ערב המלחמה ונתקעו שם ובנס חזרו ארצה, וחלק מנושאי הדרכון הארצישראלי נותרו אצל הגרמנים והיה משא-ומתן להחלפתם תמורת הגרמנים הטמפלרים בארץ.
מפי שמואל שי שמענו סיפור מרתק ודומה. אימו לקחה אותו להראותו לבית הוריה בפולין. הוא היה אז כבן שש או שבע. תחילה התפעל מאוד מכל האטרקציות שהעיר הפולנית יכלה להציע, עד שיום אחד לקחו אותו חברים לקולנוע, ושם, ב"יומן החדשות" המצולם שלפני הסרט [שהיה נהוג שנים רבות גם בארץ] ראה ושמע את היטלר נואם. זה כל כך השפיע עליו, שלאחר שחזר לבית הסב והסבתא תבע בכל תוקף לחזור מיד הביתה, לארץ-ישראל, וכך אכן היה, חרף הפיתויים של הורי אימו שיישארו עוד קצת בפולין. וזה היה עוד לפני פרוץ המלחמה. כך ניצלו הוא ואימו, ואילו סבא וסבתא שלו, ועוד בני משפחה, נשמדו בידי הגרמנים.
* * *
ברוך תירוש
ברכה פולד ורחוב מרמורק
לאהוד שלום,
תקווה וינשטוק מרגשת אותנו מדי פעם בהעלאת תיאורים מהימים בטרם המדינה. אולם הפעם, בחב"ע 815, תחת הכותרת: "פתאום קמה אישה בבוקר", היא גלשה לכמה אי דיוקים, ואני, שנולדתי במתחם שהיא מתארת, וגדלתי שם על להתגייסותי לפלי"ם, מקווה שתוכל לתקנם.
ראשית, ברכה פולד ז"ל, לא פיקדה על פלוגה, היא היתה מ"כ מצטיינת, ואכן, בליל 24 במרץ 1946 השתתפה ב"ליל וינגייט" כמפקדת חולייה שהתבצרה בבית ברחוב מרמורק – במבצע משולב של פלמ"ח וחי"ש. המבצע נועד לשבש את פעילות הצבא הבריטי ולאפשר להוריד את מעפילי הספינה "אורד וינגייט" בחוף תל אביב, וכאמור, ברכה נהרגה מאש שנפתחה עליה ממשוריין בריטי. בשעתו הכרתי אותה היטב, ובאותה העת חסמתי, בראש כיתה, את הכניסה ממזרח לתל אביב, סביב רחוב פרישמן.
הסיפור אודות בית האינוולידים וההפצצות עליו הינו נכון, וראוי לציין שהמוסד נוהל על-ידי שלמה אידלסון ז"ל, מהמשפחה הנודעת שבלטו בה בבה אידלסון וישראל בר יהודה ז"ל. אך באשר לרחוב מרמורק, הרחוב עם מעל שלושים בתים היה כולו בשטח תל אביב בטרם המדינה. הרחוב התחיל בפינת שדרות רוטשילד, ליד בית 'באוהאוז' מרהיב, ומול מתחם הבימה והיכל התרבות; והסתיים ברחוב יהודה הלוי. בחצר, מעבר לסוף הרחוב, היה מצוי ראינוע שהלהיב את כולנו בעלילות האינדיאנים, ואחריו רפת פרות החלב של משפחת מליס – והכול במרחק מאות מטר מתחומי שרונה הגרמנית.
בית הכנסת הקטן, בפינת מרמורק והוברמן דהיום, נבנה על-ידי אבי נחום זילברברג ז"ל יחד עם שלושת אחיי ובני משפחת פוטרמן – על חלקה שניתנה לאבי מידי ליטווינסקי הזקן, מתוך "פרדס ליטווינסקי" – שהשתרע מבית הבימה עד רחוב אבן גבירול היום; שם, באורוות מרווחות, הפעיל גורדון סוסי רכיבה לנכבדיו האנגליים. ואגב, ליטוינסקי הזקן גם שיחרר חלקה גדולה ששימשה את בית הספר ביל"ו, לשיעורי חקלאות וגידול ירקות, וגם למתחם למחקר וגידול ציפורים של 'הדוד יהושע', שנאלץ להעביר את המתחם הישן מדרום רחוב יהודה הלוי. בשנת 1936 הונחה שם אבן הפינה לתיאטרון הבימה, ובשנות ה-50 שונה סופית ייעוד החלקה, ועליה הוקם היכל התרבות הנתון כיום בשיפוץ.
התיאור אודות הקשיש הנדיב, אולי מתייחס ליהודי אמריקני שהקים את חברת המוניות אביב, ונהג להביא מארה"ב מדי 'שמחת תורה', שני ארגזים עם תפוחי עץ אדומים, וחילקם לילדים לנעיצה על דגלי הנייר בעת ההקפות, ולהנאה מאכילתם לאחר החג.
לאחר הקמת המדינה פונה ונהרס בית הכנסת הישן לשם סלילת רחוב הוברמן, וכתחליף, נבנה מאוחר יותר בית כנסת בתוך הבניין ששימש את בית האינוולידים, ואם אינני טועה, מונצח בו מר פוטרמן האב, שהיה סייד נודע וחזן בית הכנסת שתואר לעיל.
אהוד: למיטב זיכרוני בית הכנסת בפינת מרמורק והוברמן עמד עוד שנים רבות, ונהרס רק בשנות ה-70 או ה-80 ואולי אף מאוחר יותר.
סבי, חנוך יששכר ליפסקי, שהה באחרית-ימיו בבית האינוולידים שברחוב מרמורק, ומהפעם היחידה שלקחוני מפתח-תקווה לבקר אותו, נותר לי זיכרון נורא של אולם גדול וחשוך-למחצה מלא מיטות ועליהן יושבים שברי-אדם בגילים שונים.
סבי, וסבתי שמתה לפניו, שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין, כולם עלו מלודז' [משפחה שזורמת לטוב ולרע גם בדמי] – קבורים בשדרה המרכזית בבית הקברות נחלת יצחק, כי סבי לא רצה להיקבר באדמת פתח-תקווה, בגלל המרורים שהשביעוהו לאחר שבתור מנהל חשבונות מקצועי גילה מעילות במועצה הכפרית, ופיטרו אותו.
* * *
אלכס סופרון
אדוני הנשיא של ארה"ב
אם תהיה לי הזדמנות לפגוש את נשיא ארה"ב בביקורו הקרוב בישראל (ספק אם כך יהיה), אומר לו, בין השאר, כי ההתייחסות שלו לנתניהו דומה לכעס שלנו על זה שמצלצל בפעמון האזעקה כאשר כל הסביבה מעדיפה שקט. ובכן, אדוני הנשיא, זו שכונה לא שקטה, רועשת ומסוכנת, שחלק מהדיירים בה טועמים לראשונה דמוקרטיה, בנגיסות קולניות וגסות, בדומה לסועד שבולע מאכל שלא מתעכל כי ההכנות המוקדמות והבישול היו חפוזים.
אוסיף ואומר כי תעתועי הפוליטיקה הבינלאומית שואבים את תכונותיהם וכישלונותיהם מרעיונות נשגבים הפוגשים מציאות קיימת. הרי ידוע שהעולם נשלט על-ידי כוח ולא על-ידי רעיונות, אם כי למימוש רעיונות זקוקים לכוח. פרדוקס מוכר. החזק אינו יכול תמיד להצדיק את מעשיו, לכן הוא הופך את כוחו לצדק. וגם למדנו, שפוליטיקה פרגמטית מתעלמת מעובדות ולכן מדינות דורשות מנהיגות שמסוגלת להציג עוולות כהישגי הצדק.
לעומת זאת, אפילו דמוקרטיות ותיקות טועות לעיתים קרובות ביחסי החוץ שלהן ובמקרים רבים הן מנסות לפתור בעיות בינלאומיות לפי הצרכים הפנימיים של עצמן.
אגב, האמונה הפנאטית בדמוקרטיה מקשה על תפעול מוסדות וארגונים בצורה דמוקרטית ומביאה לתוצאות של סרבול, עיכובים וחוסר מעש.
ואם, אדוני הנשיא, תקרא בקול רם – "קדימה, לכו בעקבותינו!" – ולא תציג כיוון ודרך, הרי האזרח השפוי והיציב, וגם המהפכן הכוחני יילכו בדרכים שונות ואפילו הפוכות. ובהקשר זה, מן הראוי לזכור כי גדולתו של מנהיג תלויה ביכולתו "לכוון ולפגוע" מעל ומעבר למטרה, לעומת זה ש"יורה" קרוב לרגליה בלבד.
ולקינוח – אצטט את מה שג'ורג' ברנרד שו אמר: "בחיים יש שתי טרגדיות – האחת, שלא קיבלת את מה שליבך חפץ, והשנייה – כאשר קיבלת."
וכדי להתמודד עם הפתגם הזה צריך להבין כי ההיגיון, היושרה והאמת ללא פרדוקסים מעלים חשד לאמינותם בדומה לתיאום עדויות בבית המשפט.
אדוני הנשיא – ברוך אתה בבואך וברוך תהיה בצאתך.
כפר שמריהו
* * *
עדינה בר-אל
מעכו ליפו ואל עצמו
אוריה שביט, מעשה קסמים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בסדרה "קריאת-כיף", 2012
ילד מקבל משימות ממישהו עלום שם. מעמוד לעמוד בספר מתגברת התעלומה. הילד ממלא את המשימות ובסופו של דבר הוא מגלה מי השולח וכל הקצוות נקשרים.
לא, אין זה סיפורו של הילד נוני בספרו של דוד גרוסמן "יש ילדים זיגזג". זהו סיפור "המתכתב" עימו. הסיפור הוא של כמאל, ילד ערבי שמתגורר עם משפחתו בעכו. שני הילדים עוברים שלב של התבגרות במסעותיהם. אולם בעוד הילד נוני של גרוסמן מגלה פרטים על עברה של משפחתו ואת שורשיו, מגלה כמאל כוחות בתוכו עצמו ואת יכולתו ליישמם הלכה למעשה.
תוך כדי כך מספר כמאל על חיי היום-יום שלו, על משפחתו, על החיים בעכו, העיר בה דרים בכפיפה אחת יהודים וערבים. כמו כל הילדים בארץ ובעולם המודרני, עסוק כמאל במשחקי מחשב, בגלישה באינטרנט, יש לו ווי ופלייסטיישן והוא מקבל מצלמה משודרגת כמתנה. יחד עם זאת, כמו ילדים רבים, הוא נתון ללחץ חברתי של חבריו "החזקים" ו"המקובלים", שדורשים ממנו להתנהג כמוהם.
הדברים מסופרים בצורה אמינה בגוף ראשון, בשפה קולחת, בשילוב מתח והומור. הספר פורש בפני הקורא את אורח החיים המיוחד של הערבים המוסלמים: חודש הרמדאן ומנהגיו, מאכלים, משחקים, יחסי הורים וילדים ועוד. יש בכך יתרון בעיקר לקוראים צעירים שאינם מוסלמים. כמו כן משולבים בסיפור יחסי שכנות בין יהודים וערבים, יחסי חברות של כמאל עם ילד יהודי מרוסיה (וביקור בבית סבו ביפו).
כמאל הוא בנו של רופא, ואחיו לומדים באוניברסיטה. יטען הטוען שהספר מתמקד רק בפלח אחד של החברה הערבית, של המשכילים. אולם זוהי זכותו של הסופר לתאר פרטים מתוך החברה על פי בחירתו. דווקא בשם האמנות (ולא הדידקטיקה) מותר לו להתמקד בשכבה חברתית מסוימת. כך המסר, שילד הוא ילד הוא ילד הוא ילד גם בחברה הערבית, עובר היטב. יחד עם זה מרוויח הקורא הצעיר היהודי, באשר מזדמן לו לערוך היכרות עם חברה שהוא אינו חשוף אליה בחיי היום-יום.
כמאל עצמו הרוויח במסעו כמה דברים, שבדרך הביבליותרפיה יכולים לעבור גם לקוראים הצעירים: הוא התגבר על בעיית הביישנות, הוא למד לעמוד באומץ מול הלחץ החברתי המופעל עליו, הוא למד שמשפחתו (אחיו במקרה זה) משמשת לו כמשענת וכמדריכה, והוא שבר את מחסום הכתיבה שלו.
וכאן ראוי לציון מיוחד הסופר אוריה שביט, שהנחיל לקוראים הצעירים, באמצעות כמאל, את הרעיון ליצור עיתון משפחתי שבועי או חודשי כתוב. בימים אלו, כאשר העיתון עשוי הנייר (ובפרט עיתון הילדים "של פעם") נתון בתחרות קשה עם אמצעי המדייה האלקטרוניים, יש יתרון גדול להנחיות המוסוות שמקבל הקורא הצעיר לכתיבת עיתון כזה, עד כדי פירוט הצעות למדורים השונים. ואם רק מתי-מעט מן הילדים הקוראים "יגנבו" את הרעיון מכמאל ויכינו עיתון כזה – דיינו.
אהוד: אני ממליץ על הספר הנפלא "רפובליקת שקיד", ובשנים שבהן הייתי מוזמן עדיין לפגישות עם תלמידים הייתי ממליץ וחוזר וממליץ להם לערוך עיתון עצמאי לא על נייר אלא באמצעות האי-מייל והאינטרנט.
* * *
אלישע פורת
הערב נחתה
הערב נחתה על שולחני אנתולוגיה יפה לשירה, שירי חיפה. הוצאת הקיבוץ המאוחד. עורכים: אילנה שחף, שונית כהן ועוזי שביט.
עולה ממנה ריח של משהו מובחר באמת. עטיפת הספר – מיכאל קובנר. צילומים של צלמים מעולים מלווים את השירים. אילנה שחף היא משוררת ואוהבת שירה שמקורה חיפאי. לימים מארגנת פסטיבל השירה בשדה-בוקר. שונית כהן משוררת זוטרה, עורכת בהוצאת פרדס החיפאית. את עוזי שביט אין צורך להציג...
במשתתפים יש תותחים מרגמות ואקדחים זעירים... התותחים: לאור וזך רביקוביץ ואצ"ג רייך ראב ופרייל עמיחי וישורון גורי רטוש אורלנד גלאי וגלעד אמיר ואליעז סיון שדה וש. שלום.
המרגמות: תקצר היריעה מלציינם. והאקדחים הזעירים: שמות שלא שמעתם אבל במקרה יצא להם שיר יפה!
עין-החורש מיוצגת יפה מאוד מאוד באנתולוגיה: מיכאל קובנר על העטיפה, אלישע פורת וליס מלר בשירים. ומי שלא יודע מי זו המשוררת המיוחדת ליס מלר, ילך אצל סיפוריי וילמד. כתבתי עליה כמה פעמים. היא קבורה אצלנו עם חברתה לחיים עד יום תחיית המתים. קיבוצים אחרים אינם נזכרים כלל, למעט עין-חרוד – זרובבל גלעד, געש – שלמה אביו, וגזית – אורה לוטן. עין-שמר מרובת הכותבים, לעומת זאת, ומשמר-העמק, מרובת הפוליטיקאים ואחרים – יוק! וזה אמור לגבי קיבוצים שנוסעים כל בוקר לקופ"ח בחיפה... ואחה"צ נוסעים לחיפה לאכול פלאפל...
שני נספחים קטנים אך מועילים באים בסוף האנתולוגיה: השירים ומקורותיהם וביוגרפיות קצרצרות של היוצרים.
רוצו לקנות ורוצו לקרוא!
* * *
פרופ' ג'ודי באומל-שוורץ
אשנב לדמות מרתקת
אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית: קובץ מאמרים לציון חמישים שנה לפטירתו, יוסי אחימאיר (עורך),
ת"א, מכון ז'בוטינסקי בישראל ו"בית אבא", תשע"ג, 2012, 160 עמ'
בעולם בו השמות "הרצל" ו"בן גוריון" משוייכים יותר בתודעתם של אזרחים צעירים לרחובות מרכזיים מאשר לאבות הציונות, אין כמעט סיכוי שהשם "אב"א אחימאיר" יעורר אצלם אסוציאציה פוליטית כלשהי. אף בעולם העיתונות, הזירה שבה פעל אב"א אחימאיר במשך שנים רבות, קשה להאמין שמרבית העיתונאים הצעירים היום ידעו לזהות את דמותו ולמקמו מבחינה פוליטית.
אולם קיימת עדיין קבוצה לא קטנה של אנשים, ולא רק בני משפחתו ומי שנותר מחוגו, שעושים מאמצים כדי להעלות את זיכרו של אותו איש מרתק, מייסד "ברית הבריונים", אחד מאבות "הציונות המקסימליסטית" והוגה רעיון "הציונות המהפכנית" ולהביא את דבר פעילותו בפני הציבור הרחב. במסגרת מאמצים אלה הוקם "בית אבא", ארכיון וחדר הנצחה שהוקם לזכרו בדירה שבה חי ויצר בעשור האחרון לחייו. ובמסגרת פעילות הבית, הוציא גוף זה לאחרונה, בשיתוף עם מכון ז'בוטינסקי, את הספר "אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית", קובץ מאמרים לציון חמישים שנה לפטירתו.
הקובץ, שעיקרו הרצאות שהושמעו בכנס לזכרו של אחימאיר שהתקיים במאי 2012 במכון ז'בוטינסקי, מחולק לארבע חטיבות.
הראשונה מורכבת מפרקי זיכרונות של בני משפחתו של אחימאיר – בנו הצעיר מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי יוסי אחימאיר, חבר-הכנסת לשעבר, הבת הבכורה המורה והמחנכת זאבה זבידוב, והבן, העיתונאי הוותיק וחתן פרס ישראל לתקשורת, יעקב אחימאיר. שלושתם מתרכזים במידה זו או אחרת בדמותו של "אב"א כאבא", ולא כדמות פוליטית בלבד. אמנם מדובר במבוא קצר יחסית אך עבורי היה זה החלק המעניין ביותר בקובץ, מאחר והוא האיר את דמותו של אחימאיר מזוויות שונות, אישיות מאוד, שלא היו כמעט ידועות לציבור הרחב.
בחטיבה השנייה מופיעים מכתבים מראש הממשלה בנימין נתניהו, מיו"ר הכנסת ראובן ריבלין ונאומים בני דקה שנישאו בכנסת על-ידי אריה אלדד ויריב לוין לזכר אחימאיר. גם כאן יש נגיעה רבה באישי ולא רק בפוליטי. ריבלין מדגיש זאת במיוחד בכותבו "אני גם זוכר באופן מיוחד את הניגוד המובהק בין דמותו הציבורית של אב"א אחימאיר לבין האדם שהתגלה מעבר למכתבה."
החטיבה השלישית, זאת המבוססת על נאומים שנישאו בכנס לזכרו של אחימאיר, כוללת שישה מאמרים העוסקים כל אחד בהיבט אחר של חייו התוססים של אחימאיר. יורם ארידור, המתרכז באישיותו הפוליטית של אחימאיר, כותב על המנהיג והלוחם, על הדרך בה יצא להקים את הסיעה המקסימליסטית בתוך המפלגה הרוויזיוניסטית, ועל דאגתו לתופעות ציבוריות שלא רק בתחום המדיני כגון העיסוק שלו בהתעשרות עסקני הציונות.
מרדכי נאור מתרכז בפעילותו של אחימאיר בעיתונות הפועלית, החל ממאמריו ב"קונטרס" ביטאונה של "אחדות העבודה", דרך פעילותו ב"הפועל הצעיר", הפולמוסים עם "דבר", המעבר ל"הארץ" עד למעבר שלו ל"דאר היום" הימני. כפי שנאור מזכיר לנו, כתיבה זו בעיתונות הפועלים הוצנעה על ידי יריביו בייחוד לאחר שהוצג כ"אוייב" תנועת הפועלים. ואולם, מאמצע שנות העשרים ועד לסופו של אותו עשור, מאמרים רבים פרי עטו הופיעו בעיתונים אלה, והוא נקרא על ידי ציבור רחב של קוראים.
מאמרו של אמיר גולדשטיין מתרכז בדרך בה עוצבה אגדת הגבורה המקסימליסטית ובתפקיד שנטל על עצמו אחימאיר בתוך דינאמיקה זו. לדוגמה, לאחימאיר היה תפקיד מרכזי בעיצוב מיתוס שלמה בן יוסף כמיתוס מהפכני המנוגד למיתוס החלוץ של מפלגות הפועלים. במאמרו המרתק מראה גולדשטיין עד כמה אדם שאינו נמנה בין המנהיגים הפורמאליים של המערכת הרעיונית של תנועתו, יכול עדיין להשפיע כל עיצוב ההיסטוריה והאתוסים של תנועה זו.
מאמר נוסף, זה של יעקב טובי, עוסק בפעילות של אחימאיר בעת ראשית המרד ב"אלביון הבוגדת" וביחסו לבריטניה בעשור שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. מאמרו של אריה נאור בוחן את מערכת היחסים המורכבת, או כלשונו "שורשי ההסכמה ושורשי המחלוקת" שבין יו"ר התנועה הרביזיוניסטית ומייסדו, זאב ז'בוטינסקי – לאב"א אחימאיר. נאור מזכיר לנו כי שניהם היו ילידי תחום המושב, שניהם אינטלקטואלים, אך שבע עשרה השנים שהפרידו ביניהם היו בעלות משמעות בהתפתחותם האינטלקטואלית.
המאמר שחותם את החטיבה השלישית הוא מאמרה של שושנה ברי (אישוני), המספרת על היכרותה המחקרית הארוכה שלה עם דמותו של אחימאיר במשך תקופה של כשלושים שנה שבהן היא עסקה בחקר דמותו. בין המסגרות שבהן חקרה את אחימאיר היו בתחקיר לסרט הטלוויזיה הדוקומנטרי "לאחר האהבה, לאחר השנאה", בתזכיר לוועדת החקירה לרצח ארלוזורוב, בעבודת המ"א שלה על יחס אחימאיר לשאלת יהדות אירופה בין השנים 1945-1928 וכן במאמר שכתבה בנושא. כמו כן היא נפגשה עם דמותו של אחימאיר במחקרים ובתחקירים אחרים בהם עסקה שנגעו לדמויות אחרות שאיתן בא אחימאיר במגע. אחימאיר היה בן תקופתו, היא כותבת, ולכן על אף שקשה לחוקר שאינו בן דורו להבין את הרקע האינטלקטואלי שלו, תחומי העיסוק שבחר וכדומה, הם היו מובנים מאד לבני דורו, דבר שחוקר צריך לזכור.
החטיבה האחרונה של הקובץ כולל מאמרים שנכתבו ופורסמו בתקופות אחרות והוחלט לכלול אותם בקובץ. הראשון הוא מאמרו של יוסף קיסטר "גיבורים ולא קדושים" העוסק בין היתר ביחסו של אחימאיר לגיבורי התנועה. המאמר השני הוא עיבוד הרצאה של יוסי אחמאיר, "הגר הגר בתוכנו" על יחסו המורכב של אביו לשאלה הערבית. כאן מציין המחבר עד כמה אביו הבין את המציאות במזרח התיכון: "בן הארץ הזאת היה אב"א אחימאיר, מאז עלייתו הראשונה כנער, בשנת 1912, וידע מני אז, כי המאבק על הארץ, לכשישארו כאן שני העמים המקומיים לבדם, יהיה בסופו של דבר עם הערבים, שלא יסכימו למדינה יהודית."
המאמר האחרון בקובץ הוא מאמרו של פרופ' בנציון נתניהו המבוסס על הרצאה שנשא בשנת 1998 בערב לזכרו של אחימאיר ושפורסם לאחר מכן ב"סופשבוע" של "מעריב". במאמר כותב נתניהו על אחימאיר המורה, הפובליציסט, המנהיג, המחנך. "יש מיספר גורמים שנותנים לאישיות היסטורית את הזכות להיקרא פותחת תקופה, קובעת דרך חדשה. קודם כל רעיון חדש ומחודש; שנית הטפה מתמדת ועקשנית לרעיון זה; ושלישית, יכולת לשמש מופת," ולדעתו של נתניהו, אחימאיר מילא אחר כל התנאים הללו כדי לשמש דוגמה ומופת ולפתוח תקופה.
הקובץ, המשובץ בתמונות של הנואמים, הכותבים ושל אחימאיר בתקופות שונות בחייו, מסתיים עם לוח תאריכים בחייו של אבא אחימאיר, המהווה מסגרת היסטורית וכרונולוגית לחייו של דמות מרתקת, שספרון זה קורע לנו אשנב לחייו ולפעילותו.
* * *
יהודה דרורי
את מי משרת ה"חוק הבינלאומי"?
בכל אירוע ושחיקה אלימה בינינו לבין אויבינו למיניהם – מיד מתייצבים לצד הערבים איזה 7 אירגונים שונים אשר מינו את עצמם להיות "מפקחים על זכויות האדם על סבלותיו ומכאוביו" כשהם נעזרים באנשי אקדמיה שמאלנים ו/או אנטישמים בארץ ובחו"ל – וכדי להצדיק את מעורבותם, להתנפל על מדינת ישראל, להשמיצה ולפגוע בה, הם משתמשים בטענה השקרית הנפוצה ביותר, דהיינו, שאנחנו, הישראלים, פועלים נגד "החוק הבינלאומי"... מבלי להצביע כמובן על איזה חוק בדיוק מדובר...
החוק הבינלאומי הינו מושג אמורפי שבקושי קיים! "החוק הבינלאומי" הינו הסיסמה של המפסידים! ואם תשאל אפילו את הפרופסור הכי חמום מוח והכי אנטי ישראלי, על איזה חוק בינלאומי הוא מדבר, הוא ימציא לך מדמיונו "חוק" שהוא יצר בו ברגע, בידיעה ברורה שלא תוכל לסתור את דבריו, מאין כל רקורד בעולם המורה על חוקים בינלאומיים...
התיזה המרכזית שלי במאמר זה, שאני קורא לכל חוכמולוג לסתור אותו היא: למעשה לא קיים דבר כזה הנקרא "חוק בינלאומי"! נכון, ישנן אמנות בינלאומיות וישנם הסכמים בינלאומיים אשר מחייבים לפעמים רק את אלו שחתמו עליהם (כמו אמנת ז'נבה להתנהגות במלחמה), וישנם גם אמנות והסכמים שמקיפים ארצות רבות, בהקשר, למשל – לאיכות הסביבה, לתעופה ולתחבורה ימית וגם למרחב שטח המים הטריטוריאליים (שמעט מדינות מקיימות).
הכי חשוב שנזכור שאמנות והסכמים אינם הופכים בהכרח לחוקים, הפרתם אינה בני- ענישה וקיומם אינו נושא פרס... נכון שקיים בית-הדין הבינלאומי בהאג, אשר דן בהפרות ובפשעים, אבל גוף זה יכול לשפוט רק מי שמוכן להישפט אצלו, או מי המובא אליו בכפייה כדי להישפט. סמכויות בית הדין הבין-לאומי הינן מוגבלות ביותר ולכן הוא מתרכז בפשעי-מלחמה בלבד – נושא שעליו הסכימו רוב מדינות העולם.
בכל זאת נזכיר פה, שרק לפני כמה עשרות שנים, פול-פוט טבח בקמבודיה יותר מ-2 מיליון אזרחים, עם שלם הושמד בביאפרה, המצרים השתמשו בגז רעיל בתימן ב-1966, והעיראקים עשו זאת במלחמתם באיראן, ואף אחד לא הועמד לדין! – אז מישהו מתרגש מכך שאבו-מאזן מאיים ללכת לבית הדין הבינלאומי בהאג בנושא טריוויאלי כמו ההתנחלויות?
אם משהו אכן דומה להסכם בינלאומי מחייב, זהו הסכם סן-רמו מ-1922 – אשר קבע את הגבולות במזרח התיכון (ונתן ליהודים את כל ארץ-ישראל!) – לא רק שההסכם אושר בחבר-הלאומים, אלא שכל ארץ וארץ הוכרחה לאשרר הסכם זה בפרלמנט שלה. לפיכך, כאשר אתם קוראים או שומעים איזה פרופאגנדיסט הזועק כנגד ההתנחלויות, שזה נוגד את "החוק הבינלאומי..." וכו' וכו' – דעו לכם כי נוכל הוא האיש (או פשוט בור...) ודבר זה תופס לגבי הפרופסורים הלא נכבדים מישראל, המשוטטים בִּמאוּרות האנטישמים באירופה, וכעבדים נרצעים לשונאי ישראל הם מייללים על "אפרטהייד!"
אז לאחר שתי סטירות לחי (כדי לקבל תשומת לב) תזכיר לנבל ראשית שאין כל אפרטהייד ביחסינו עם הפלסטינים, וגם שאין שום חוק בעולם... נגד אפרטהייד... תזכירו לו שכל החלטות האו"מ הינן בגדר המלצות בלבד ולא בגדר חוקים (ומכאן שגבולות 47' או 67' אינם חוק בינלאומי...)
אם יש משהו הנתון להסכמה בינלאומית כללית הוא זכות ההגנה העצמית של כל מדינה כנגד כל תוקפנות נגדה... ותוקפנות איננה מתבטאת רק במי שמתקיף ראשון (כמו הטילים מרצועת עזה או אמבוש וחטיפות בגבול לבנון) אלא גם מי שמכין מלחמה נגדך ובמי שמאיים להתקיף אותך. אז בבקשה שמאל-לא-נכבד, נא לסתום את הפה לגבי זכותנו להתקפה מקדימה באיראן.
ולבסוף, הקוסנזוס הבינלאומי גם לא קורא לישראל ביו"ש : כוח-כובש, אלא כוח ה"מחזיק בשטח" – (OCCUPIED) וזה הבדל גדול, כי מי שישב ביו"ש קודם היה כוח-כובש ירדני שלא רק שתקף ופלש לשטח זה אלא גם סיפח אותו כנגד כל "חוק בינלאומי" ואף לא אחד (גם לא פלסטיני אחד) פצה פה וצפצף (חוץ כמובן מאנגליה הנאורה, שדווקא הכירה הן בכיבוש והן בסיפוח ההוא...) – ולכן מה שהכי מעניין הוא, שהקולות הקשים ביותר נגד ההתנחלויות שלנו נשמעים דווקא מאנגליה...
* * *
רות ירדני כץ
Family shit
שלום עוז אלמוג,
קצת הופתעתי מתשובתך לאותה גברת שסיפרה לך שחגגו יום הולדת משותפת כמאה גברים ונשים לכבוד יום-הולדתם ה-75 [גיליון 815].
היא סיפרה בגאווה שכולם הם מאותו מחזור והם הגיעו להישגים בקריירה שלהם. כאשר קראתי את מכתבה אליך אמרתי לעצמי:
"איזה יופי!" אבל תגובתך היתה לטעמי לא ממש במקום...
שאלת: האם הם מאושרים? האם יש להם יחסים טובים עם ילדיהם, ונכדיהם? האם הם עוזרים לזולת?
ואני שאלתי את עצמי: מה הקשר?
כמו שכולנו יודעים, גדולי-עולם שהשאירו חותם מונצחים בגלל החותם, לא בגלל חייהם הפרטיים. אם היו מאושרים, או מדוכאים או מגעילים בכלל לא רלוונטי. הם פרצו קירות.
מדינת ישראל התברכה בשורה ארוכה של פורצי דרך בכל התחומים, וההכרה היא עולמית, הכבוד שהם מביאים הוא לא רק אישי, הוא לכבודה ולתפארתה של מדינת ישראל. האם הצלחתו או הצלחתה האדירה מורידה מכך שהוא לא מדבר עם אשתו, או היא משתעממת בחברת בעלה?
לא מזמן פגשתי אישה שעושה חיל בתחומה, היא סיפרה על יחסיה עם הבת שלה ולימדה אותי מושג חדש – כך היא אמרה: "את יודעת שבכל משפחה יש גם חרא, Family shit – "
קוראי "חדשות בן עזר" מעורבים עם אנשי-אקדמיה, סופרים, משוררים ואמנים, שעשו קריירה בתחומם, ואני בטוחה שהרבה מהם יכולים לספר לנו "רכילות" על רמת האושר שלהם, או רמת התסכול והבדידות, אבל זה מתגמד לעומת ההישגים שלהם. הצלחה בחיים היא ההישגים המופלאים בתחום של כל אחד, וממש ממש לא ברמה של אוהבת אותי, או נאהבת. אם זה כלול בחבילה אז מה טוב. אחסוך מלתת דוגמאות מפני שאני יוצאת מתוך הנחה שבתוך עמך אתה יושב.
פספסת מר אלמוג.
* * *
אוריה באר
הבריונים
כמה מילים על הבריונות בספורט ועל הדרך להילחם בה.
נשגב מבינתי, מדוע אגודה מכובדת, בעלת עבר מרשים, אינה מסוגלת להשתלט על המיעוט הקיצוני שבשורותיה. והרי דבר פשוט יחסית ולא מצריך מאמצים רבים. צריך רק מעט יוזמה. כדאי מאד להסתייע בדוגמא הבריטית.
ובכן, הטרור בספורט אינו תופעה חדשה בעולמנו. גם מיודענו הבריטים התמודדו איתה, ולבסוף בהצלחה.
לכל מי שאינו זוכר, או שכח. בשנות השמונים והתשעים, ואולי גם לפני כן, השתוללו קבוצות בריונים במגרשי הכדורגל בכל רחבי בריטניה במגרשי הכדורגל, וכמעט המיטו חורבן על ספורט יפה זה. לאחר תקופה ארוכה של קיטורים, וחוסר מעש, הדומה לזו שלנו, הוחלט על הצעדים הבאים.
ראשית, נערך רישום מדוקדק של כל החשודים בבריונות במגרשים. המדובר היה בכמה אלפים של צעירים חמומי מוח, אך ניתן היה לזהותם בקלות יחסית.
שנית, הוחלט לאסור עליהם בתכלית האיסור להיכנס לכל מגרשי הכדורגל במדינה. למיטב זכרוני תוקן אף החוק בנידון. פירוט נשלח גם למדינות אחרות וגם שם נאסר עליהם, להיכנס למגרשים.
שלישית, הועמדו לדין רבים ולא טובים מהפורעים. מעטים הוכנסו לכלא. אחרים נענשו בקנסות כבדים.
ואכן, ראו זה פלא. התופעה כמעט ומוגרה. הסנקציות עשו את שלהן. כיום שורר שקט יחסי במגרשים בכל רחבי הממלכה המאוחדת.
שאלת תם: למה לא עושים זאת בהחלטיות אצלנו? למי מחכים?
* * *
לב העריץ התרכך...
ג'מאל פאשה מבקר בראשון לציון, 1915
מתוך "זיכרונותיי מראשון לציון"
מאת גרטלה (בן זאב) הורביץ
[שלום אהוד, באחרונה דובר בעיתונך על ג'מאל פחה. הנני מצרפת מזיכרונותיה של איי ז"ל, גרטלה (בן-זאב) הורביץ, אודות ג'מאל פחה. נכדת המייסד זאב אברמוביץ, ילידת ראשון לציון (1896-1982). בברכה, ניצה וולפנזון].
ב-10 באפריל 1915 הודיעו למושבה ראשון-לציון כי ביום שישי בבוקר יבקר המושל ג'מאל פשה בפעם הראשונה בראשון-לציון. כמובן שהתכונה היתה קדחתנית לקראת בוא העריץ: ליד בית-הפקידות, בית-הספר, בית הכנסת ובכניסה למושבה מצד מערב, הוקמו שערי כבוד מקושטים בפרחים ודקלים מגן המושבה. דגלים התנוססו ברחובות, ומשני צידי הרחוב הראשי ליד בית הכנסת עמדו שתי שורות ארוכות של תלמידי בית-הספר וגן-הילדים לקבל את פניו של המושל. הוזמנו כל גדולי מושבות הדרום למאורע חשוב זה. הן כולם מעוניינים היו לפגוש את האדם העריץ, הידוע כשליט רשע ששלטון בלתי מוגבל נתון בידיו, וחיי כל מושבות הארץ תלויים בו.
באותה שעה היה אבא שלי, שמעון בן זאב ז"ל, במצרים לרגל עסקיו, כסוכן נוסע להפצת יינות "כרמל מזרחי", ונשאר תקוע במצרים, עקב נעילת שערי-הארץ בשל המלחמה.
ביום שישי, בשעה 9.30 בבוקר, הגיע ג'מאל פאשה מצד רמלה, בלוויית פמלייתו, כשהוא רכוב על סוסו. נכנס למושבה, ירד מעל הסוס, ובמקלו הקטן, שהחזיק תמיד בידו, נעמד לפני הצלם. אחרי הצילום ההיסטורי המשיך ג'מאל פאשה בלוויית באי-כוח המושבה לבית-הכנסת, ומשם לפרדס המושבה. הפאשה התרשם מיפי השדרות. ושוב מצטלמים תמונה נהדרת, כל הפמלייה, רבים מאנשי המושבה וג'מאל פאשה בראש, כולו קורן ושמח לקראת קבלת-הפנים הנאה במקום כה יפה. משם המשיך לבית-הפקידות לסעודת הצהריים המפוארת, שהוכנה לכבודו.
ליד בית-הכנסת, בעוברו בין שתי שורות התלמידים הנחמדים, נתקל המושל באחותי הקטנה, שעוררה תשומת-לבו ביופייה ובתלתלי הזהב שלה – חגית בן-זאב. נעצר על ידה, ליטף את לחייה בחביבות, שאל לשמה והסתכל בה בחיבה. אימא שלנו ז"ל, שעמדה בקרבת מקום, והבחינה בפגישת בתה המתוקה עם המושל – גם היא, כמו מרים, אחות משה רבנו, בשעתה, עלה רעיון במוחה, ואמרה בלבבה: מכאן תצא הישועה! יש לנצל רגע יפה זה, אולי יאפשר המושל לאבא לחזור הביתה ממצרים! ומיד החליטה לשלוח את הקטנטונת אל המושל, לבית-הפקידות, לבוא לפניו ולבקשו לאפשר לאביה לבוא הביתה.
וכך היה. חגית בלוויית אחות גדולה ממנה, ניצבו לפני המושל. מר מאירוביץ ומר אנטבי באו לעזרתן, ביארו למושל מה רצונה של קטנטנה זו. המושל התייחס בחיבה אל הקטנה, לקחה על ברכיו, שאל אותה לרצונה, והיא פרצה בבכי וענתה: "אני רוצה את אבא שלי." כשההתרגשות ניכרת על פניו, שאל המושל את מר מאירוביץ לפשר דברי הקטנה. הוא ביאר למושל שאביה של הקטנה תקוע במצרים בשל המלחמה, ואינו יכול לחזור הביתה בלי רישיון.
שתי דמעות נראו בעיני העריץ, עלה בידי החביבה לרכך את ליבו. מיד הוציא עטו, נתן לה לשחק בו, ואחרי כמה רגעים הוציא פנקסו וכתב את הרישיון, ובמבט של חיבה הראה למר מאירוביץ את חמש אצבעותיו ואמר: יש לי בבית חמישה כאלה [כלומר: ילדים]. ובבת-צחוק על שפתיו אמר לקטנה: "אל נא תבכי, בתי, אבא שלך יבוא!"
וכך קרה. באונייה האחרונה שהפליגה ממצרים ארצה, הגיע אבא בשלום הביתה. ברגשות גיל ואושר נתקבל אבא בזרועות משפחתו.
* * *
נ.ב.
אולי תעניין אותך הגלויה שתמונתה מצורפת. [ר' צרופת הבאר הראשונה, לגיליון].
גלויה כזו, שהתמונה שעליה הבול והחותמת תואמים, נקראת גלוית-מרב.
נמסרה לפרסום על ידי זיו גורה.
בברכה,
ניצה וולפנזון
* * *
משה גרנות
הסולם והמלאכים
על שיר אחד מתוך ספרה
של אביבית לוי "פנים באבן"
ספרי עיתון 77, 2013
שיר קצרצר מתוך "פנים באבן" משך את תשומת ליבי, בעיקר משום הפנים הגלויות, וגם החבויות, אליהם הוא מרמז:
אם אֵרָדֵם
ובעינֵי רוחי לא יהיו
סֻלָּם ומלאכים
ומראות שמַיִם מדברים אֵלַי,
ושתי יָדַי לא יספיקו עוד
כדי להמשיך
לעלות ולרדת,
אז אבן אבקש
להניח למראשותַי
ואדמה טובה
למנוחה נכונה.
שני ארמזים בולטים מיד לעיניו של הקורא: סיפור חלום יעקב ותפילת "אל מלא רחמים", ויש כאן בהחלט תמיהה, שכן חלום יעקב מסמל ראשית הדרך והבטחה גדולה של האל ("הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך; והיה זרעך כעפר הארץ..." בראשית כ"ח 14-13), ואילו תפילת "אל מלא רחמים" נאמרת בסוף הדרך, לעילוי נשמתו של הנפטר.
ועוד תמיהה כאן, סיפור חלום יעקב אינו מציג את אבינו כמאמין המסור בלב ובנפש לאביו שבשמיים, שכן הוא מעמיד תנאים לאל:
"וידר יעקב נדר לאמור, אם יהיה אלוהים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך, ונתן לי לחם לאכול, ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי – והיה ה' לי לאלוהים, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים, וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך." (שם 22-20).
כמה תנאים! נקל להיזכר בסבו, באברהם, שבמסירותו לאל היה מוכן להקריב את בנו! ולא רק זאת, מסתבר שיעקב לוקה באמונה מונולטרית, לאמור, האל קשור במקום: "וייקץ יעקב משנתו ויאמר, אכן יש ה' במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי." (שם 16). מה זאת אומרת שיעקב לא ידע, כלום לא ידע שכבוד האל מלא עולם?!
הסיפור התמוה הזה בספר בראשית, המרומז בשיר של אביבית לוי, מחייב את הקורא לחפש משמעות אחרת, והמפתח לכך הוא שתי המילים האחרונות בשיר: "מנוחה נכונה". מסתבר שגם בתפילת "אל מלא רחמים" מוזכרות "מעלות", ומוזכרת הקרבה אל האל : "...המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע..."
התרדמה שבשיר שלנו שונה לגמרי מהתרדמה שנפלה על יעקב: כאן מרומז מצב של היעדר כל משמעות לחיים – אין סולם, אין מלאכים, השמיים אינם מדברים אל האדם, וכוחותיו אוזלים ממנו: "שתי ידיי לא יספיקו עוד / כדי להמשיך / לעלות ולרדת." לא המלאכים עולים ויורדים – האדם הוא הנשאר חסר אונים. במקרה כזה צריך לייחל לאבן מתחת לראש ואדמה טובה למנוחה נכונה.
השיר עצוב מאוד, אבל כל כך אמיתי – כולנו היינו מייחלים שכאשר לא נוכל עוד לעלות ולרדת, כשלא תהיה משמעות לחיינו – שיבוא הסוף שיגאל אותנו מייסורינו.
* * *
אלי מייזליש
רבני ומנהיגי 'אגודה' ו'ש"ס' אינם מבינים מה פירוש: "ללמוד תורה" ולכן, גם תלמידי הישיבות אינם יודעים ואינם מבינים את הפירוש
מאמר זה נועד הן לפקוח את עיני הציבור שלא ראה מעולם דף גמרא ולסתום את פיות הטוענים ש"לומדים תורה להציל את עם ישראל..."
בישיבות לא לומדים תורה פשוטה כפי שכל ילד ב'בר מצווה' "עולה לתורה" בבית כנסת. לא. 'תורה', כלומר חמשת-חומשי-תורה לומדים רק ב'חיידר' בגילאי 6-9, כשלא מבינים מאומה מהכתוב בתורה. לא את פרשת בנות לוט, או דינה ושמעון ולוי, ולא את פרשת יוסף ואשת פוטיפר: "ותמר שכבה עמי; וימאן..."
מה הסיפור? זה לימוד תורה? [שניים מקרא ואחד תרגום] בשינון סירוב להשתגל "מצילים את עם ישראל"? מה מלמדים ומה מצנזרים? הרי כתוב במסכת 'פרק אבות' כך: "בן חמש למקרא..." – מה מבין ילד בן 5 בתורה?
נדמה להם, לתלמידי ישיבות; מה'ישיבה קטנה' שמתחילים בה ללמוד גמרא כבר בגיל 13-14 עד 17-18 דרך ה'ישיבה גדוילה' ועד ל'כוילל אברכים' – שגהירה מעל ה'סטנד' ועיון או מלמול כמה שורות בגמרא זה נקרא "לימוד תורה" ובכך הוא מציל נפשות בישראל? או שהנער או הבחור משנן את השורות כדי "לדעת" מה להשיב לר"מ לכשישאל ב"סדר" [שיעור בכיתה] למשל את המשנה הפותחת את פרק ד' בבא מציעא: "הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב..." – והשאלה תהיה בפשטות: למה?
מיד יתברר כי לאף אחד מהנשאלים לא תהיה תשובה כלשהי לר"מ.
האם זה 'לימוד תורה'? ובעצם: איך להתפתל בסוגיה מפולפלת זו של ערכים כלכליים בסתם-יום-של-שוק – יכול באותה שעה "להציל נפשות בישראל" לפי טיעוני הרבנים. איך? הרי אין כאן עניין של אמונה כמו בפסוק "שמע ישראל.... ואהבת את ה' וכו'" שהיהודי נוטל עליו אמונה לאהוב את ה' ללא תנאי כעסקת חליפין שבין בורא לקונהו, בבחינת אני אלוהים בורא אותך ואתה תאהב אותי ותעשה כל מה שאני "מְצַוְּךָ הַיוֹם עַל לְבָבֶךָ..."
אבל היות שאלוהים יודע בדיוק שיש לו עסק עם רמאים [הוא זוכר את קין הרמאי] אז הוא מזהיר את ברוּאָיו כמה שורות אחר כך שלא יתפתו: "הִשמרו לכם פן יפתה לבבכם..." – כמו נהג עבריין שמקבל דו"ח בכביש מהיר, וכשהוא רואה את השוטר נעלם בראי, הוא מיד מפתח ספיד של 150 קמ"ש, רק שאלוהים הוא "אל רחום וחנון", ומגיע יום בשנה וכל העוונות נמחקים.
לילד בן 14-15, שמעולם לא עסק בבורסה בשוק מטבעות חליפין ושמעולם לא קנה בכספו שווה ערך 'מטבע זהב' שווה ערך ב'מטבע כסף', אין מושג על מה מִשנה זו מדברת, כולל ה'הסברים' בגמרא שהם כולם הפכפכים. ואפילו אם ישאל את אבא שלו ואת סבא שלו. והנה יש לך שעה-שעתיים שהתלמיד עם רבו דנים בסוגייה מעורפלת זו, שאין לה כיום שום תוחלת מעשית, וכנראה שלא היה לה גם בעבר, שחיקת זמן שווא בן אלפי או רבבות שעות 'לימוד' ללא תוצאה.
אני שם נפשי בכפי, אם יבוא מן דהוא, ראש ראשי הישיבות עם תארים של גאון הדור, אם הוא יכול להגיד במילים פשוטות מה זה: "...והכסף אינו קונה את הזהב..."? – ומהי הסיבה והנימוק התכליתי לכך, ולמאי קא משמע לן. כי ב'פשוטו' כך נאמר, שאם יש לי ביד אפילו חצי ק"ג כסף או 50 מטבעת כסף, איני יכול לקנות אפילו טבעת זהב לאשתי, כי ככה כתוב: "והכסף אינו קונה את הזה."
ואם תאמר הכוונה היא כך וכך וכך, והמילה 'קונה' אין פירושה 'לקנות' חפץ בשוק, אלא לקנות בעלות, אז ג"כ התעלומה אינה פתירה. למה המִשנה, שהיא הכי-הכי שמדברת בלשון בני אדם, ממתיקה סוד רק עם עצמה ועם מחבר בלתי מזוהה זה. לשם מה?
וזאת רק מִשנה אחת מתוך מאות שאין להן שום תוחלת לחיי יום יום, אלא טחינת מים סיזיפית לשום מקום. ויאמר לי אותו בחור שמשנן 'סוגייה' זו, איך אתה "שומר" עִם מִשנה זו על בני-ישראל או למשל על חייל צה"ל שעומד על הגבול?
מה שקורה הוא דבר פשוט: עשרות אלפי בחורים גוהרים על הסטנד ומשננים מילים ללא תוכן וללא פשר, כמו למשל המִשנה הפותחת של מסכת קידושין הקובעת את חוקי הנישואין לפני 1800 שנה כך: "האשה נקנית בשלש דרכים; בכסף, בשטר ובביאה..." – ואת זה לומדים ומלמדים מגיל 13-14 ועד יום החופה ממש, שלא כך ולא כך, אלא עם טבעת ואמירה: "הרי את מקודשת לי..."
וכשנער תמים בן 14, שכבר זכה בחייו להתרגשות מינית מתחת לסדין, משנן ורוצה לדעת בדיוק את פירוש המילה "ביאה", מה מסביר לו הר"ם? האם הר"ם מוסמך להורות משגל מהו? אז למען השם, איך התפתלות של ר"ם מול נער בלהתחמק מהסבר פשוט: יחסי מין, מציל את עם ישראל מידי הגויים?
וכך הלאה וכל הלאה בעוד ועוד מסכתות העוסקות בשפע כמעט פורנוגרפי, מתחברים עם הטיעון "לימוד תורה", כמו למשל הקטע באותה גמרא דף צ"א המתאר מגע מיני "כמכחול בשפופרת", מה מצפה הר"ם מהתלמיד? שדווקא ברגע זה הוא 'מציל נשמה בישראל'?
תקצר היריעה.
הרי חוץ מאשר המשגיח 'יודע' או הר"ם, האברכים בעצמם, ששעות רבות הם כמו סטודנטים בהכנת רֶפֶרַט, מדפדפים בסקרנות חושית אחר כל קטע מרגש, או משוחחים ומרכלים בינם לבין עצמם שעות על גבי שעות על חיי היומיום שלהם; קניית חליפה או כותנות וכובע. בירורי חוויות של אחרים לגבי שידוכים "מי" ו"מה" בעסק ומה התוצאה. האם שעות אלה גם 'נחשבים' כלימוד תורה שמציל את עמנו?
אני נשבע בנקיטת חפץ, שמעולם! – אף בחור ישיבה שממלמל כמה שורות גמרא בינו לבין עצמו חשב כי באותו רגע הוא כמו חייל 'גולני' במארב מול חיזבאאלה ושומר על הגבול.
ה"תענוג" האמיתי של לומדי גמרא בפתרון עצמאי של סוגייה סבוכה גם הוא מופרך, כי הגמרא לא נועדה מלכתחילה לסבך את הלומדים בקושיות, הרי התלמוד אינו מבחן טריוויה או תשבץ בעיתון, אלא להסביר נעלמים וסתירות שבתורה עצמה. למשל: עין תחת עין. וכי יעלה על הדעת שבאמת התורה רוצה שנעקור עין ליהודי? ואפילו אם הוא עקר בטעות את עינו של בנו או של השכן בלילה בחדר מדרגות.
כך, ובמשך עשרות שנים מגיל 13 ועד יום מותם – הם משננים כמו תוכי ללא הרף באופן סזיפי שנה אחר שנה מִסְפָּר מסויים [מאוד] של מסכתות 'תלמוד בבלי' [אבל לא 'ירושלמי'], למה?
למעט מספר קטן הלומד 'שולחן ערוך' לקראת 'סמיכה לרבנות', רבבות מכלים זמן לריק ליד הסטנד, ובחוצפה שאין גדולה ממנה באים לטעון כי "זה מה שהציל את עם ישראל..."
בסופו של יום, רבנים אלה ותלמידיהם ברחו אל עולם דימיוני שאין בינו שום קשר עם המציאות היום-יומית בחיי המדינה, ומתרצים בטיעוני קש וגבבה את ההשתמטות שלהם מהמחוייבות של כל אזרח לביטחון מדינתו. עריקים יש גם בין החילונים, אבל מספרם זניח וכולם יודעים מי הם; עלובי נפש. אבל כאן יש עריקות מאורגנת וצפצוף על מרבית העם בתואנה עלובה שככה "הם מצילים את עם ישראל..."
גם תורה כפשוטה אינם לומדים כדבעי. פשוט אינם לומדים תורה, אלא בריחה פחדנית מהחזית; בריחה ממחוייבות לפרנס משפחה, ועיסוק ערטילאי בנושאים בלתי רלוונטיים לא לחיי שעה ואפילו לא לעולם הבא. בקיצור: פחדנות לשמה ותו לא.
אהוד: הרי גם תנ"ך הם אינם לומדים ואינם יודעים בישיבות, והוא לא היה חוזר לסדר היום הלאומי הכללי, בעיקר החילוני, לולא הציונות! – הרי מעולם לא היתה היהדות הדתית-חרדית מנוונת ומטומטמת כפי שהיא היום בכל אותן ישיבות עלובות, ששום גאון בתורה ומחדש בתורה לא יוצא מהם כי הן מלאות בטלנים ועמי-ארצות, ובחורי הישיבה הרווקים ודאי מסריחים זרע מקרי הלילה שלהם. הבו להם זריקת אבנים בשבת או פוגרום בנהג חילוני שנסע בשבת והיה ראוי לדעתם ולדעת רבניהם לאבן במצח ולהפיכתו לצמח – ונתת דרור ופורקן ליצריהם של היהודים האומללים האלה, השבויים בבורותם כמו אחד מאחרוני השבטים המפגרים והפרימיטיביים בעולם. כל הכבוד לח"כ נפתלי בנט שאזר עוז לצאת נגדם!
* * *
ארכיטקט מיכאל יעקובסון
סיבוב במוזיאון תל אביב המחורבן
[ציטוט]
בשבוע שעבר נוצר לי חלון אותו בחרתי לנצל ולבקר במוזיאון תל אביב לאמנות. התערוכה של נפתלי בזם נשמעה לי סיבה מספיק טובה לביקור. גם התערוכה של דאגלס גורדון שזכתה להרבה כתבות עשתה את שלה.
במציאות, הציפיה הפכה לאכזבה. חוץ מדאגלס גורדון שבאופן אישי הוא לא מדבר אליי, למרות שכולם אומרים שהוא מאוד חשוב ונהנה מיחסי ציבור מצויינים, לא יצאתי עם משהו מהשעתיים בהן חלפתי בין אולמות המוזיאון. בשונה מחוויית הביקור במוזיאון תל אביב אליה הייתי מורגל בעבר, הפעם החוויה היתה מתישה ובעיקר ריקה מתוכן.
התערוכות היו בחלקן המשמעותי מביכות. תערוכת מחווה למנהל המוזיאון שמת, או תערוכה על גלגלים שלא מתפקדת באגף הנוער ועוד... השיא היה באגף ציורי השמן הבארוקים, שם שילבו לאחרונה ציור של אספן האמנות רוני פורר. לא ברור לי האם הדבר נעשה בהומור או ברצינות. פניתי לד"ר דורון לוריא, אוצר בכיר במוזיאון, שאצר גם את החדר עם הציור של פורר ופניתי גם לסוזן לנדאו, אוצרת ראשית ומנכ"לית המוזיאון – שניהם לא ענו לפנייתי. פניתי שוב, וגם הפעם לא ענו לי.
יצאתי עם תחושה של החמצה, אכזבה ובושה מכל אותם תיירים ותלמידים שבאים לראות מוזיאון לאמנות בישראל, שעשו לו יחצ"נות מכאן ועד הונולולו. הם באים ומקבלים מחסן מעופש ומיושן שהפך ללא רלוונטי. אני לא ממליץ לבקר כאן. עדיף את הזמן להשקיע במוזיאון הרצליה או במשכן לאמנות בעין חרוד, שם לא שכחו מה זו תערוכה איכותית.
האגף החדש הלהיב בביקור הראשון. אך בביקור השני מצאתי בו מקום סתמי. הבניין החדש מייצג ראוותנות והתבדלות כשהמאמץ של המתכננים ניכר מכל פינה. לעומתו, הבניין הוותיק מייצג בדיוק ההפך: צניעות ופשטות, שנראים כאילו נעשו כלאחר יד על ידי המתכננים. האולם המרכזי בבניין הוותיק מעוצב כמו כיכר עירונית שמשמשת הן למעבר והן לשהייה. אלה העומדים בקומות העליונות יכולים להשתתף במתרחש בכיכר, אפילו על השקט כבר לא שומרים כאן יותר, וטוב שכך. הבניין החדש לא מייצר מקום כזה ואלה העומדים במעברים בקומות השונות ומביטים אל החלל המרכזי, נותרים רק כמשקיפים ואינם חלק מהמתרחש, גם מפני שלא מתרחש שם כלום וגם בגלל קנה המידה המעוות שנוצר בו.
אבל נעזוב בצד את הקנקן ונעבור למה שיש בתוכו:
בחרתי להיכנס הפעם למוזיאון מהאגף החדש. לא ידעתי האם לעלות או לרדת, אז בחרתי ללכת לספרייה. לא פתחתי אף ספר, פשוט נהניתי מהאולם היחיד בבניין הזה ששווה ביקור ומרגישים בו קצת נוח. כשפתחו את המוזיאון לחצו עליי לכתוב משהו על הפתיחה, לא רציתי כי חשבתי שמוקדם מדי, ואני צריך עוד זמן. לחצו ולחצו אז כתבתי על הספרייה, היא מצאה חן בעיניי מהרגע הראשון. נראה שדווקא כאן האדריכלים והמעצבים נהנו מהעבודה בלי יותר מדי תרגילי אקרובטיקה (למרות שגם לספרייה הזו לא חסר...)
עכשיו בעת הביקור המוזיאון היה מלא בקבוצות, בעיקר של מבוגרים, שקבלו הדרכה שבהאזנה חופשית נשמעה טובה. אבל העבודות עצמן לא, כך שלא יעזור שום הסבר שבעולם. תערוכה למנהל המוזיאון שמת? את מי זה מעניין?
הבניין מתוכנן באופן מגוחך ונוצרו חללים מוזרים בהם מוצגות תערוכות לא פחות מוזרות שנראה שאף אחד לא ידע לאן לדחוף את העבודות ומצאו את "חדר הארונות" לפזר סדרה של הדפסים או תצלומים בשחור לבן. השיא הוא כמובן דווקא בבניין הישן. שם בין אוסף הפורטרטים הבארוקיים, העז המוזיאון לתלות פורטרט חדש אך מנוון של אספן אמנות עשיר. העזה היא דבר טוב, אך הפעם התמונה לא משתלבת בין שאר העבודות, תלויה על קיר "מקושט" בסדקים גדולים וזה נראה רע.
"האם מספיק להיות עשיר כדי שדיוקן שלך יוצג במוזיאון תל-אביב?" – שאלה הכותרת במאמרה של גליה יהב, שפורסם במוסף גלריה בעיתון הארץ לפני חודשיים.
אז התשובה היא כן. אבל הקהל לא טיפש, ובזלזול הזה אני כבר מעדיף שלא להיפגש שוב, ולכן אקח (שוב) הפסקה ממוזיאון תל אביב לשנה או שנתיים.
אהוד: מה שמרגיז במוזיאון המטורלל הזה, גם בשנים קודמות – הוא שבמרתפיו מצויים כמה מאוצרות האמנות החשובים ביותר של הציור הארצישראלי מן המחצית הראשונה של המאה העשרים, אבל אי אפשר לראותם או להראותם למבקרים מחו"ל או לתלמידים.
ככה זה כשהקרתנות מושלת ואין כבוד ליצירה המקורית הקלאסית שמקומה בתצוגה קבועה במוזיאון שמכבד את עצמו, כמו מוזיאון ד'אורסיי בפריס.
* * *
נצר שמיר
מכתב ליאיר לפיד על סחטנות הבד"צ החרדי
שמי נצר שמיר, בן 69, חקלאי מזה 30 שנה ממושב בנגב המערבי. קודם כל אני רוצה לבקש ממך שלא תיכנע . שתהיה נאמן לדרכך. אנחנו, כל הבוחרים בך, עומדים מאחוריך ומקווים שלא תיכנע, גם אם זה אומר שנשב באופוזיציה. (אם תעשה את זה מתוך העקרונות לשמם נבחרת, הציבור שבחר בך יעריך את זה).
ועכשיו לעניין שלשמו אני כותב לך. בשנה האחרונה הממסד החרדי החליט כי על כל פרדס מניב יש לשים משגיח כשרות אישי. אבל לא אחד אלא שלושה! בבית האריזה של המושב שלנו יושבים מאז תחילת העונה 3 משגיחים, כל אחד במכונית הממוזגת שלו... ותפקידם – לשים חותמת על הפרי הנקטף – חותמת כשרות של העדה החרדית... והמשכורת שלהם מגיעה כמובן מכיסם של החקלאים. לצערי לא די בכך כי בחודש האחרון החליטו אותם משגיחים כי פרדס הלימונים, אותו שתלתי לפני כיותר משלוש שנים, הוא כולו עורלה ופסלו לי במחי יד כ-10 טון של לימון. העניין הוא שאני מחזיק ברשותי היתר מהרבנות הראשית כי הפרי כשר. מסתבר שלחרדים זה לא מספיק. וכך בכל יום אני "זוכה" לראות אותם מגיעים אל בית האריזה שלנו, יושבים ברכב כל היום ומחכים לסיום המיון כדי להחתים את החותמת של הרבנות החרדית.
עזות המצח והחוצפה אליה הגיע הציבור הזה, בשמו של אלוהים, אותו הם מביישים (כי אתה ואני יודעים שאין להם מונופול על היהדות) עוברות כל פעם גבול חדש, ואנחנו כאן פשוט אובדי עצות. האמת אני מיואש, כי ככל שעוברות השנים המצב רק מחמיר. ואין מי ששומע ואין מי שיכול לעצור את זה. וראש הממשלה שלי, בסוף בוחר בהם ולא בי.
איך אמרת? "הכל הפוך!" – זהו, הלוואי שתקרא את המכתב הזה. בקשתי היא שמישהו יבוא לראות במו עיניו את מה שאני רואה כל יום. שמישהו ישים לזה סוף. אם לא נעצור אותם, בעוד מיספר שנים, יהיו פקחים על כל שכונה, על כל קיבוץ ומושב ועל כל גן ילדים, בית ספר ומועדון נוער. חייבים לעצור את ההשתלטות הזו. נמאס לי להיות פראייר! מצידי שלא ילכו לצבא. רק שילכו לעבוד – אולי יבינו מה זה להוציא לחם מהארץ! שיצאו לפרנס את משפחתם, במקום לפקח עליי, אני יודע לייצר פירות גם בלעדיהם.
בתודה ובהצלחה בדרכך, שהיא בעצם הדרך של כולנו.
נצר שמיר
מושב שדה ניצן
* * *
אהוד בן עזר
יצ'ופר הנוער!
40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות
איורים וציור העטיפה: דני קרמן
ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991
הספר אזל
30. חיימקה יַמִי
[לזיכרו של עמנואל הרזה והשזוף-מאוד מחוף גורדון שהיה ואיננו עוד]
לחיימקה יַמִי יש השכלה ים-תיכונית: על חוף-הים הוא נמצא יותר מאשר בבית-הספר. אילו הִרשו לו, היה מבלה את כל ימיו בים.
כך חיימקה. אבל – "הייתם מאמינים?" הוא אומר, "יש אנשים ששונאים את הים, כן! – לאבא, למשל, יש חבר, צייר מבוגר, שגר איזה שלושים שנה שלושים מטר מהים, והוא חיוור, שקוף כזה עם זקן, ואף אחד לא ראה אותו אף-פעם בבגד-ים על החוף, מפני שהוא אחד כזה ששונא את הים. מפנה לו תמיד את הגב שלו. כן, אפילו לא מסתכל עליו! – כן, וגם את השמש מחרים – אז איך אפשר להיות אחד כזה?" – מתרעם חיימקה ימי. "הלוא אם אני הייתי גר שלושים מטר מהים, הייתי כל היום יורד אליו ועולה, יורד אליו ועולה, יחף, לבוש בבגד-ים בלבד, איזה כיף!"
*
כמעט מיותר לומר שחיימקה ימי יש לו גלשן-גלים מרשים, טָאוּן אֶנְד קאנטרי, תוצאת הוואי (ששם מומחים בגלשנים), מילוי קצף פוליתילאן, המעטפת עשוייה פיברגלאס פוליאסטר. גלשן שמחירו, חדש, תשע מאות שקל.
יש לו פתיל גומי לקשור את הגלשן לרגל, שלא יילך לאיבוד בגלים.
יש לו מיתקן מיוחד על האופניים מאחור, לשאת את הגלשן בדרך לים ובחזרה.
יש לו משקפי-צלילה מיוחדים, שאינם מעלים אדים.
יש לו סנפירים.
יש לו בגד-ים עם כיסים נסגרים.
יש לו ארנק-שפופרת נגד-מים, תלוי בפתיל על צווארו.
יש לו שעון-צלילה.
יש לו פנס-כיס תת-מימי.
יש לו פרצוף שזוף ועור כמעט מצומק מרוב שהייה בשמש.
יש לו זוג מטקות משומש מאוד, כמו לזקני-החוף.
יש לו מגבת-חוף ענקית עם הדפס וכיתוב: אקאפולקו.
יש לו תיק-צד מתנפח שיכול לשמש גם ככר, כששוכבים על החול.
יש לו...
מה אין לו? כל ציוד ימי שתגידו – יש לו, או שזה בדרך אליו. תוכלו לראות אצלו קאטאלוגים צבעוניים של טאון אנד קאונטרי, אולטרא-וֵייב, סִי-רֵיי, גִ'י אֵנְד אֶס, וגוטְצֶ'ה, ובהם תמונות ומיפרטים של גלשני-גלים, גלשני-רוח, סירות, חליפות-צלילה שחורות, מסכות, בלוני חמצן נוצצים, רובי-צלצל, ומה לא?
*
כאשר חיימקה ימי יורד לחוף, הוא פורש מגבת על החול בפינת הגולשים והמתרחצים הקבועים, יושב שם ולוקח חלק בדיונים החשובים ובשיחות הממושכות על נושאים כגון: האם עדיף גלשן-גלים פיברגלאס פוליאסטר או אֶפּוֹקְסִי עבודת-יד? האם יולנדה בעלת עכוזי-השוקולד תחזור גם הקיץ לרקוד על החוף לצלילי התזמורת הבראזילאית? במה כדאי להשקיע כוח ולהתאמן, בחסקה, גלשן-גלים או גלשן-רוח? האם אולריקה המלצרית שוכבת רק עם ג'ו החבר השחור הקבוע שלה או שיש לה עוד כמה מהצד? כמה שעות ביום צריך לשחות כדי לשמור על כושר מינימאלי? איפה הכי כדאי לקנות ציוד – בימית, במרכז הגלישה, או אצל צביקה? האם לאיריס אין כסף להחליף בגד-ים או שלא מוצאת בכל העיר משהו דומה יותר לקורי-עכביש? גוטליב הזקן, שמשחק בכדור-כוח, הוא בן שמונים פלוס או שהגיע כבר לגיל תשעים?
בגלל התמדתו ובקיאותו בכל הקשור לים, רכש לעצמו חיימקה ימי, למרות גילו הצעיר, מעמד של בר-סמכא על החוף. תמיד פוגשים בו שם והתרגלו להקשיב לדעתו כפוסק אחרון בנושאים שנויים במחלוקת. מעריכים את מומחיותו. מתקבצים ויושבים סביבו כמו "גורו" ושותים בצמא את דבריו.
*
בבית-הספר כמעט שאין רואים אותו. רק בחורף, כאשר הרוח מגיעה למאתיים קמ"ש, הגלים לשלושה מטר, וביום אחד יורדים חמישים מ"מ גשם עם מטחי ברד – מואיל חיימקה ימי לכבד בנוכחותו את תוכנית הלימודים. יושב בכיתה שזוף, מלוח, שופע בריאות, לעומת כל השאר שמצוננים וחולים בשפעת; מופיע כחבר מעולם אחר, של הקיץ, של האור, תחת שמיים מעוננים, ובקור.
ובבית? – אימו של חיימקה מיואשת. ללמוד כמעט שאינו לומד. ציוניו נמוכים מאוד. אפילו בהתעמלות. בקושי העלו אותו כיתה. בחוג המשפחה כמעט שאין רואים אותו. אינו עוזר בשום דבר. אפילו להפסיק ללמוד וללכת לעבוד – הוא אינו מוכן. רק הים מושך אותו. רק הים.
היא באה לבית-הספר, להתלונן עליו. "מדוע אתם סלחנים כל-כך?" הטיחה בפני המנהלת. "הלא הוא מרמה כל הזמן! במקום ללכת בבוקר לבית-הספר, הוא רובץ בים!"
"אנחנו מודעים לבעייה," משיבה המנהלת, "היו לנו שיחות ממושכות איתו ועל אודותיו, את יודעת, גברת ימי – "
"איזה ימי? שם משפחה שלנו בוגוסלבסקי!"
"את יודעת, גברת בוגוסלבסקי, אצלנו לא בית-ספר רגיל. אנחנו מעריכים כל תלמיד לפי כלל הפעילויות שלו. על פי הדרך הייחודית שבה הוא מגיע לביטוי עצמי. כולנו מלאי התפעלות מאהבתו העזה של חיימקה בנך לים. כאשר חיימקה מופיע, שופע חיים, שזוף, באמצע החורף – אנחנו מרגישים לעיתים קרובות ממש רגש-נחיתות למולו. כאשר הוא מספר לנו כיצד הוא מסתכן, חותך את הגלים, ורוכב עליהם בגבהים, יוצא לים בכל מזג-אוויר, יחידי מול איתני הטבע..."
"רגע אחד, המנהלת, מה הוא מספר לכם? ישנה כאן איזו אי-הבנה..."
"מה?"
"שחיימקה שלי ייכנס לים?"
"אלא מה?"
"הלוא הוא בחיים לא נגע אפילו באצבע הקטנה שלו בים, הלא מאז שהיה ילד קטן יש לו פחד מים, מלוחים, מתוקים, לא חשוב איזה. הלוא אפילו לשחות הוא לא יודע!"
"גברת בוגוסלבסקי, את בטוחה שאנחנו מדברים על אותו תלמיד?"
"בטוחה... הלוואי שהייתי טועה!"
"אז מה הוא עושה שם כל הימים, לכל הרוחות?" – איבדה המנהלת את סבלנותה הפדאגוגית והחלה צועקת. "עובד עלינו?"
"אני יודעת? אני נורא מפחדת. מה יהיה איתו?" ענתה האם בדמעות. "אני כבר רואה – כל העתיד שלו זה על הרצועה הקטנה של החוף, בין הים שממנו הוא סולד – לבין החיים האמיתיים, בעיר, שמהם הוא בורח..."
*
הסיפורים האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* האם נכונות השמועות שאיציק שמולי וסתיו שפיר יעבירו לדפני ליף עשרה אחוזים ממשכורות הנטו שלהם כחברי כנסת – כדי שיהיה סיפק בידה לקנות מדי פעם אוהל חדש ולהציבו בשדרות רוטשילד, בטרם יבואו השוטרים וצלמי העיתונות והטלוויזיה לעסוק בפינוייה המתוקשר.
* לאהוד שלומות, למקרא עונשו המגוחך של עלם החמודות, עבריין תנועה עם עבר עשיר וקבלות, שהתבטא ב-7 חודשי מאסר בלבד, ושלילת רישיון נהיגה רק ל-6 שנים במקום לצמיתות – אינני יכול בלתי אם להצטער על זילות בתי המשפט בחיי אדם, שאינה תורמת דבר וחצי דבר למלחמה במתאבדי התנועה בכבישים. ראובן שיפריס, פתח תקווה.
* ד"ר מיכה אנקורי, כפר ויתקין: בדיון המתנהל עתה סביב צירופה של ש"ס לממשלה מוזכר שוב ושוב החשש שהקופה הציבורית תמשיך להיפגע מהפגע הזה. אין ספק שזה דבר חשוב, אולם הפגיעה בקודשי ישראל אינה זוכה לשום דיון.
בין ש"ס לבין שמירה על רוח ישראל אין ולא כלום. בטלנים לומדי תורה מעולם לא ייצגו את רוח ישראל סבא. שום דבר חוכמה לא יצא מרבבות חובשי ספסלים שגזל הקופה הציבורית אומנותם.
יש להקשיב לשר ההיסטוריה. אנחנו עם ששרד באלפיים שנות גלות, תקופה שבה קמו ונפלו ממלכות, ותרבויות פרחו ונכחדו. עברנו את דרך הסכנות והייסורים הודות לתורה ולשמירתה, הודות לאמונה עמוקה בקודשי ישראל, הודות ללימוד תורה לשמה. בכל תקופת הגלויות שמרה הדת היהודית על עצמה. שום שלטון חילוני לא מימן את לימוד התורה, ומכאן סוד כוחה.
יש הלכות ברורות של הרמב"ם, שאין לקבל שכר על לימוד התורה "וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות." – "תורה ציווה לנו משה" ועל קיום מצווה לא משלמים ולא מקבלים שכר. ש"ס, מטרתה שוד הקופה הציבורית כדי להושיב בטלנים בישיבות ולכנות אותם "תלמידי חכמים". על כך נאמר בוויקרא רבה: "כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו."
ש"ס מתיימרת להחזיר עטרה ליושנה. מעולם לא היה ביזוי כזה של קודשי ישראל בשם התורה ובמיוחד לא ביהדות המזרח. בקהילות בגדאד ואיזמיר ובמיוחד בתימן ובקהילת חלבּ הקפידו על הלימוד בשעות הערב המאוחרות כדי לאפשר לכל העובדים להשתתף בלימוד. ועתה, בשמם, ש"ס מחזרת על הפתחים כדי להעשיר רבנים ובניהם באמצעות בד"צים ומשרות ממשלתיות.
נביאי ישראל
דרשו צדק חברתי, וכדברי ישעיהו: "כִּי הָיִיתָ מָעוֹז לַדַּל מָעוֹז לָאֶבְיוֹן
בַּצַּר לוֹ." בכספים שייחסכו מירידת ש"ס לאופוזיציה יהיה אפשר להעלות רבבות מעל
לקו העוני.
יש
לנתק את ש"ס ממנעמי השלטון כדי להציל את המדינה וכדי להציל את קודשי ישראל וכדי
לשמר את המורשת המפוארת של יהדות המזרח. ["הארץ", 11.2.13].
* משה גרנות: אהבתי את המקאמה הסוקראטית של יוסי גמזו על המעטים שצודקים לעומת הסגידה לרייטינג. וכן, אני מסכים עימך שהחרדים עושים כל מאמץ שאנחנו נשנא אותם – כמו האנטישמים בגלות. מחשבה נוראה, אבל אמיתית.
* לסופר הנידח שלום, אתה דיר באלאק!! אל תלעג לאחינו יוצאי המאגרב, כמה שתעשה בשבילם לימוד קריאה וכתיבה ועוד שטויות לא ישכחו לך ולעמך את עניין הדי די טי, לכל אחד יש הזכות להחזיק אצלו את הכינים שלו ואת הפשפשים ולא היתה רשות כלשהי לרשויות העלייה להשמיד בעלי חיים שגודלו באהבה בין הבגדים. וזה לא משנה שה-די די טי היה נחלת כל העולים החדשים מכל המקומות...
י"ז
[מעולי בגדד]
* בישיבה של סיעת מר"צ בכנסת, ביום שני, הבטיחה יו"ר המפלגה, ח"כ זהבה גלאון, כי היא לא תשב בקואליציה אבל "תוציא לממשלה את המיץ!" במהלך הקדנציה. אנחנו מקווים, זהבה, שתצליחי בכך כשם שהצלחת עד כה להוציא את המיץ מחיילי צה"ל וממפקדיו בעודם נתונים תחנת אש במבצע "עמוד ענן" ובקודמים לו. כל הכבוד לך ולעדר השוטים הנוהים אחרייך כי הם סבורים שטיפשותך הפוליטית וליקוק התחת שלך לפלסטינים מקדמים את השלום!
ולא נתפלא גם אם תשקיעו עכשיו כספים, יחד עם חד"ש והקרן לישראל חדשה, בארגון הפגנה המונית בכיכר רבין של עשרות תומכיכם המוסעים מכל רחבי הארץ בדרישה מאובמה ללחוץ על נתניהו לקבל את תנאי הפלסטינים לשלום!
ואל תשכחי גם לחרף ולגדף מעל בימת הכנסת את זרועות הביטחון של ישראל, שמתברר שדווקא כן העבירו בזמן למשרד החוץ האוסטראלי את המידע על מעצר הסוכן זייגר! – וכי לפרשה יש היבטים סבוכים שעוד יתבררו במשך הזמן.
* ד"ר מרדכי ניסן: הדרך להתמודד עם חרפת החרדים, עם הסתגרותם ושחצנותם, היא בלי כוח ובלי אלימות. לא דרך חוקים אלא בתקציבים.
מי שנותן, מקבל. ומי שלא נותן לא מקבל. המדינה תחסוך המון כסף, ותזרים את השקלים לטובת החיילים ושאר אזרחים ראויים.
שלל ההטבות והנחות שזוכים להן החרדים יופחתו או יבוטלו באופן חריף – בדיור, בחינוך, בארנונות, וכו'. אם תורתם אמנותם אזי שיחיו בהתאם.
בלי מו"מ איתם, בלי מחוות, בלי ויכוחים וצעקות, ובלי פשרות. מדינת ישראל תהיה נורמאלית והגונה כלפי ארחיה הטובים, וביחס אזרחיה הפחות טובים.
* הלכנו לראות את הסרט "לינקולן" של סטיבן שפילברג, בכיכובו של דניאל דיי לואיס, הנפלא, סרט שנמשך מעל לשעתיים ובוודאי יזכה בכמה וכמה פרסים בטקס האוסקר הקרוב. יש להניח כי הקהל האמריקאי, שגדל על ההיסטוריה של מלחמת האזרחים, יקבל את הסרט בצורה פטריוטית, כחלק מההיסטוריה המפוארת שלו. מי שמצפה לסרט עם קרבות עקובי דם, יתאכזב. מי שמצפה לראות כיצד רוצחים בסוף את לינקולן, יתאכזב אף הוא.
רובו של הסרט מתרחש במסדרונות הכוח של שתי המפלגות, הרפובליקאית והדמוקראטית – סביב התיקון ה-13 לחוקה האמריקאית, המבטל את העבדות. מוסר ההשכל הוא שלינקולן, ממש כמו רבין, לא היסס לקנות קולות של צירים מהמחנה האחר תמורת טובות הנאה, ובלבד שהתיקון החשוב, המשנה סדרי עולם – יעבור עוד לפני תום המלחמה. התזכורת היא שדמוקרטיה היא מצד אחד גם עסק מלוכלך ואפילו קצת מושחת, אבל כאשר המטרה חיובית – היא מקדשת את האמצעים; ולכך נותנים ידם גם מנהיגים גדולים. זה שיעור טוב בדמוקרטיה ובפוליטיקה מעשית גם לצדקנים הפוליטיים שלנו, ולאידיוטים מוסריים למיניהם – שאם היינו חיים מפיהם – אולי מדינת ישראל לא היתה קמה. לינקולן מצטייר בסרט כמנהיג מאוד ערמומי, נחוש וחכם – שמשרת את גדולתה של ארה"ב לדורי-דורות.
אגב, בניגוד להצהרות אובמה בנאומו הזכור לשמצה בקהיר לפני כארבע שנים, לא מצאנו בסרט שום רמז לאיסלאם, לערבים, ולתרומתם ההירואית להיסטוריה האמריקאית.
* אפשר שוב להעביר לנו במזומן, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר, סכומים שאותם אנחנו שולחים לסופר הנמצא במצוקה קשה וחפץ בעילום-שמו, ואפשר להעביר לו רק כסף מזומן. אין מדובר בנו עצמנו, אנו רק שליח!
הכתובת שלנו: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב 61221.
***
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2471 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד
ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.
מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,055 נמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,443 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל