| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 817
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' באדר תשע"ג 18 בפברואר 2013
עם הצרופות: 1. עטיפה לספר חדש: לואיס קאַראָל: "אליסעס אַוואנטורעס אין וווּנדערלאַנד", איבערזעצונג עדינה בר-אל 2. "הבאר הראשונה עם הבול", ר' דברי הסבר.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: 64 שָנִים לְשִחְרוּר אֵילַת. // אודי מנור: מאמרון על רות קלדרון. // מוּקֵי אֶלְדָּד: אִישׁ אִישׁ לְדַרְכּוֹ. // מרדכי קידר: אמריקה תצא, הטרור ייכנס. [ציטוט]. // מתי דוד: "אופוזיציה לוחמת" של מפלגה דועכת. // רון וייס: נבכי המו"מ הקואליציוני. // רוֹן גֵּרָא: מִשְׂחַק מִלִּים. // אורי הייטנר: 1. עבריינות בחסות החסינות. 2. תשובה נכונה לשאלה אחרת. 3. יומן בחירות 2013 (ל"ו). 4. מחדל הסברתי. 5. סקסיסט וגזען, תגובה ליוסי שריד, "בנג'מין מחכה לאורח", "הארץ" 15.2.13. // תנועת האחוריים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // עדינה בר-אל: איך תרגמתי את "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" מאנגלית ליידיש. // מנשה שאול: סטירת לחי מצלצלת. [ציטוט]. // רונית בכר-שחר: חַיַּי וּמֵתָּי. // יוסי שדה: סיפור על סנדוויצ'ים. // רות ירדני כץ: הכי-טוב בעולם. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 31. לַלִי תן-לי-סְפּוֹט. // ממקורות הש"י.
* * *
יוסי גמזו
64 שָנִים לְשִחְרוּר אֵילַת
בְּדִיּוּק מָחָר נָחֹג כֻּלָּנוּ שְנַת שִשִּים וְאַרְבָּע
לְמִבְצַע "עֻבְדָּה" בּוֹ שֻחְרְרוּ הַנֶּגֶב הַדְּרוֹמִי
וְאוּם-רַשְרָש, הִיא אֵילַת, שֶעַד הַיּוֹם הַזֶּה נִשְאָר בָּהּ
אֵיזֶה נֹפֶךְ מִיתוֹלוֹגִי בַּפוֹלְקְלוֹר הַמְּקוֹמִי.
וְכֵיוָן שֶכְּבָר מֵרֹב סִדְרוֹת רֵאָלִיטִי בָּנָלִי
שֶאֵילֵי שְטִיפוֹת-הַמּוֹחַ מַשְקִיעִים בָּן הוֹן עָתֵק
לֹא רַבִּים יוֹדְעִים אֶת הָרֵאָלִיטִי הֲכִי רֵאָלִי
שֶל שִחְרוּר שִטְחֵי אַרְצֵנוּ שֶהוּא פֶּרֶק מְרַתֵּק –
טוֹב לָשוּב לַחֲמִשַָּה בְּמַארְס שְנַת אַרְבָּעִים וָתֵשַע
בּוֹ הֵחֵלָה תַחֲרוּת הַהַגָּעָה לְחוֹף אֵילַת
בֵּין "גּוֹלָנִי" שֶפִּלְּסָה דַרְכָּהּ מוּל צְבָא יַרְדֵּן בְּאֵש שָם
וּבֵין כּוֹחַ חֲטִיבַת "הַנֶּגֶב" שֶהִדְרִים בַּלָּאט.
בְּתָכְנִית הַחֲלֻּקָה אָמְנָם נִקְבַּע שֶכָּל הַנֶּגֶב
הוּא בִּתְחוּם הַמְּדִינָה הַיְּהוּדִית, עַד חוֹף יַם סוּף,
אַךְ אֶמִיר יַרְדֵּן, עַבְּדַאלְלָה, נַעֲנָה בִּתְגוּבַת-נֶגֶד
וְהַתְּוַאי שֶל חֲטִיבַת "גּוֹלָנִי" נִתְעַרְטֵל חָשׂוּף
לְשוּרָה שֶל חֲסִימוֹת שֶהִתְנַכְּלוּ לָהּ לְ"גוֹלָנִי"
שֶחָדְרָה עָמֹק-עָמֹק בָּעֲרָבָה מוּל אֵש אוֹיֵב
מֵעֵין-חוּסוּבּ (חֲצֵבָה) עַד לְאוּם-רַשְרָש, וּזְכוּרָנִי
שֶשָּמַעְתִּי, עוֹד כְּיֶלֶד, שֶמַּסָּע כָּזֶה חִיֵּב
מַאֲמַץ-הִתְמוֹדְדוּת מַתְמִיד עִם נִסְיוֹנוֹת מִתְקֶפֶת
הַלִּגְיוֹן הַיַּרְדֵּנִי שֶהִתְכַּוֵּן לִרְמֹס כְּמוֹ כְּלוּם
אֶת פְּסִיקַת עֲצֶרֶת אוּ"מ (כְּשֶבְּיָמֵינוּ זֶה לְהֶפֶךְ
וְקוֹמְבִּינוֹת אַבּוּ-מַאזֶן מַחְנִיפוֹת כַּיּוֹם לָאוּ"מ
תּוֹךְ טִפּוּחַ אַשְלָיוֹת שֶמְּדִינַת הָאַבּוּ-עָלִי
תְמַמֵּש אֶת קִיּוּמָהּ הַוִּירְטוּאָלִי עַל קוֹלוֹת
כָּל שׂוֹנְאֵי צִיּוֹן בָּאוּ"מ בְּלִי שוּם הֶסְכֵּם-שָלוֹם רֵאָלִי
עִם שְכֶנְתָּהּ עִמָּהּ תַחְלֹק גַּם דּוּ-קִיּוּם וְגַם גְּבוּלוֹת
כִּי מִזְּמַן הָיָה בָּרוּר שֶבֶּן-גֻּרְיוֹן צָדַק כַּהֹגֶן
כְּשֶקָּבַע שֶהַחְלָטוֹת אוּ"מ-שְמוּם הֵן רַק פִּסּוֹת נְיָר
אוֹ כְּתִיבָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם כָּל עוֹד אֵין לָהֶן שוּם עֹגֶן
שֶל עֻבְדּוֹת בְּרוּרוֹת בַּשֶּטַח שֶתָּקְפָּן לֹא מְעֻרְעָר.
וְלָכֵן, מִשֶּהִקְדִּים רֹאש-חֵץ שֶל חֲטִיבַת "הַנֶּגֶב"
אֶת "גּוֹלָנִי" וְהִגִּיעַ לְאוּם-רַשְרָש הָרִאשוֹן
וְעַל תֹּרֶן מְאֻלְתָּר טִפֵּס בְּמִין זְרִיזוּת חוֹגֶגֶת
אַבְרָהָם אַדָּן (הוּא "בְּרֶן") עִם שְבִיב-חֶדְוָה בְּכָל אִישוֹן
הוּא תָלָה בְּרֹאש קוֹרָה זוֹ בִּתְחוּשַת עִתּוּי הִיסְטוֹרִי
בַּד לָבָן שֶנֶּהֱפַךְ שָם לְסִמְלוֹ וּלְעֶדְיוֹ
שֶל מִבְצַע שִחְרוּר אֵילַת וּמֵאַחַר שֶאוֹתוֹ סְטוֹרִי
הוּא סִפּוּר הָאִיווֹ גִּ'ימָה הָעִבְרִי שֶל דֶּגֶל דְּיו –
הוּא מֻקְדָּש כָּאן לְזִכְרוֹ שֶל מְפַקֵּד עַתִּיר-זְכֻיּוֹת פֹּה
שֶנִּפְטַר זֶה לֹא מִכְּבָר וּשְמוֹ שָנִים הָיָה כָּרוּךְ
בִּשְלוֹמָהּ שֶל מְדִינָה זוֹ שֶזָּכְתָה תָמִיד לִחְיוֹת פֹּה
בִּזְכוּתָם שֶל לוֹחֲמִים כְּמוֹתוֹ. יְהִי זִכְרוֹ בָּרוּךְ.
* * *
אודי מנור
מאמרון על רות קלדרון
אוסיף ברשותכם כמה מילים על הנאום המפורסם של רות קלדרון. כן, גם אני חובב של מורשת ישראל. יש כמה קטעים שלמים מהתלמוד שאני יודע בעל פה. כל תלמידיי שמעו ממני לצורך ושלא לצורך פסוקים וציטוטים מהתנ"ך ומהרמב"ם. ולכן לכאורה אמור הייתי להצטרף למקהלת המעודדות. אבל מלבד מה שהנאום הזה שלח אותי מיד לארון הקופסאות שלי העומד הכן לכל פעם שיהורם גאון יופיע בטלוויזיה, או אז אניח קופסה ריקה מתחת למכשיר ובתוך 5 דקות יהיה לי עוד קילו סוכר, כך גם הפעם. הצלחתי להפיק בערך 750 גרם. לא רע.
הנאום הזה הזכיר לי משום מה את 'פועלים במסלולים' של הרב'ה החדש של 'המעמד הבינוני' בישראל. זוכרים? פעם יאיר, כשעוד לא היה כמעט שר החוץ שר האוצר (אני לא יודע אם להיבהל או לצחוק כשאני כותב את זה, אבל זו עומדת להיות מציאות תוך כמה שבועות), – הוא היה הפרזנטור של בנק הפועלים. את מה שהסבים שלנו הקימו כדי להיות פשוטו כמשמעו בנק של פועלים, כמו שהבנק שקדם לו הוקם על ידי הרצל כדי לעזור ליישב יהודים (אני מתכוון לאוצר התיישבות היהודים, לימים הבנק של הלאום, כלומר בנק לאומי אם זה לא ברור) – ניסה יאיר להנדס כך שנבין שבמילה 'פועלים' התכוונו בכלל ל'מסלולים'. ואכן, אחלה מסלולים: השכירים, העצמאים, אנשי עסקים, יזמים, אלו שמייצרים כלכלה ימסללו את הכסף לבנק, כדי שכמה צדיקים ומשרתיהם (רני רהב, יאיר לפיד וכיו"ב) יעשו את כספם מכספנו.
והנה רות קלדרון הולכת בדרכו של אדמו"ר המעמד הבינוני, ומנסה לטשטש לנו את השכל בדיבורים על התלמוד, כאילו תלמודו שקול ללימוד אנתרופולוגיה, מדע המדינה, פיזיקה או תסלחו לי על צרות האופק: היסטוריה. סוכר. המון סוכר. מעט מאד אמת.
שנהיה בריאים.
אהוד: התרבות הישראלית העברית החדשה היא היהדות החשובה ביותר של ימינו – גם אם יש כמה לא-יהודים שלוקחים בה חלק.
מעולם לא היה רנסנס כזה בעם היהודי וביהדות – כמו מאז שהחלה העלייה הראשונה לארץ-ישראל. כל המקשקש על היותה של תרבותנו הישראלית החילונית, הפלוראליסטית –"עגלה ריקה", ועל הפער בה מ"התנ"ך לפלמ"ח" – הוא בעיניי דמגוג. מעולם לא ישבו כל כך הרבה יהודים, שרובם דוברי עברית, חופשיים מבחינה לאומית, תרבותית ודתית – על אדמתם, בארצם. אנחנו היהדות החשובה ביותר, היצירתית ביותר – של דורותינו מאז העלייה הראשונה ומאז ברנר בארץ-ישראל.
אז מה אתם באים כאן עם דפי התלמוד המשעממים, הלא-עבריים אפילו – לזיין לנו את השכל כאילו אנחנו ריקים ופוחזים ואילו אתם – הדתיים, ומעריצי התלמוד, ו"המסורת" – הנכם היהודים האמיתיים. כן? ובכן, עכוזינו נפנה לכם לנשיקה – מתחזים אופורטוניסטים שכמותכם, ערלים להיסטוריה היהודית. התרבות היהודית-העברית המפוארת, החילונית ברובה, שצמחה בישראל – אינה זקוקה להרצאות ב"עלמא" ולרות קלדרון ודומיה, המתחפשים למייסרים שלנו. אני מקבל חרארה מהפטפוטים הלמדניים שלהם כאילו הם גילו את היהדות האמיתית בעולם חילוני שוקע ונטול שורשים! – איזו בדיחה! בבקשה מכם, השאירו את התלמוד לפאראזיטים הכלואים בישיבות בישראל, ממילא שום גאון לא יצא מהם, ומבחינה תיאולוגית הם אפילו לא התמודדו עדיין עם השואה! ה"מאמינים" הללו!
חבריי ואני, כל חיינו, כל יצירתנו – הם פרק חשוב ביהדות ובהיסטוריה היהודית-העברית בת-ימינו, כך לדוגמא גם הזמר העברי, ומלחמות ישראל, ורחל, ולאה גולדברג, ואסתר ראב, ואלתרמן – וכך גם יְלמדו אותם ויִלמדו מהם הדורות הבאים – אבל אנחנו, ודומה שכך חשים גם רוב היוצרים בישראל, בעבר ובהווה, אנחנו שהננו היהדות העברית החיה והאמיתית של דורנו – אנחנו לא לוקחים חלק בבדיחה של ה"יהדות" המתחסדת והמלוקקת – שאותה מלמדת לנו רות קלדרון, המרוצה כל כך מעצמה. צר לנו, אצלנו למדנות בתלמוד היא סמל לא רק לחוכמה אלא גם לטיפשות ולבזבוז זמן!
* * *
מוּקֵי אֶלְדָּד
אִישׁ אִישׁ לְדַרְכּוֹ
הַיּוֹם עִם כָּל מְצוּקַת אֲבָרַי
אֲנִי נִזְכָּר בַּנָּשִׁים
שֶׁחָלְפוּ בְּחַיַּי.
הַזּוֹנָה –
הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה
עִם הַתַּבְלוּל בָּעַיִן,
שֶׁהֵסִירָה מִכְנָס אֶחָד
וְרֵיחַ הַזֶּרַע שֶׁדָּלַף.
בָּרוֹמָנִיָּה הַמְּבֻגֶּרֶת שֶׁהִתְגּוֹרְרָה
בַּקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה
בַּכְּבִישׁ הָרָאשִׁי
בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית הַיְּשָׁנָה –
אַחַר כָּךְ שָׁטַפְתִּי עַצְמִי
מִתּוֹךְ
גִּיגִית שְׁבוּרָה.
בַּחֲבֵרָה הָרִאשׁוֹנָה
אֲשֶׁר מֵרֹב בִּיאָה
פָּלַטְתִּי
דָּם.
בָּאִשָּׁה לָהּ נִשֵּׂאתִי,
אֵם שְׁנֵי יְלָדַי
שֶׁבַּגָּדָה וְהִלְבִּינָה אֶת
פָּנַי.
בְּזוֹ שֶׁכָּל כָּךְ אָהַבְתִּי
וֶאֱלֹהִים תָּלָה מְעִילָהּ
אֶצְלוֹ
עַל הָאַנְקוֹל
וְאֵין קוֹל.
הַיּוֹם
כְּשֶׁשִּׁבֹּלֶת שְׁטָפַתְנִי
וַאֲנִי בָּא בְּמַעֲמַקֵּי מַיִם.
תָּר
אַחַר – זוֹ שֶׁבָּהּ תָּמַכְתִּי
רוּחָהּ עוֹדַדְתִּי,
"יְדִידַת הָאֱמֶת"
אֲשֶׁר אָטְמָה עַצְמָהּ,
מָשְׁכָה אַפָּהּ,
רַק לַמַּנְעַמִּים –
לִבָּהּ.
אָדָם בַּל יָלִין
וְאֵין מַצִּיל.
נֶאֱחַז בְּקַרְנוֹת
הַמִּלִּים
* * *
מרדכי קידר
אמריקה תצא, הטרור ייכנס
נשיא ארצות-הברית הכריז השבוע בנאום על מצב האומה כי עוד השנה יתחיל הצבא האמריקני להסיג את כוחותיו מאפגניסטן, באופן שעד סוף 2013 ייצאו ממנה 34 אלף חיילים, כמחצית הכוח, והמחצית השנייה תצא עד סוף 2014. התקשורת האמריקנית, למשל ה"וול סטריט ג'ורנל" של סוף השבוע 9-10 בפברואר, מקדישה בימים האחרונים מקום נרחב לאופן שבו ייסוגו כוחות ארה"ב, תוך התעלמות מהמצב שכוחות אלה משאירים מאחוריהם, ומבלי לשאול את השאלה המתבקשת: מה רצינו ומה הצלחנו להשיג ב-11 השנים של מלחמה סיזיפית בארץ זו?
הפלישה המערבית לאפגניסטן החלה בסוף 2001, לאחר שפיגועי ה-11 בספטמבר באותה שנה חשפו כי היא הפכה למדינת אלקאעידה, לאחר שאוסאמה בן-לאדן כרת ברית עם מנהיג הטליבן, מולא עומר, שעיקרה היה שהמיליארדר בן-לאדן יממן את אפגניסטן, וזו תאפשר לו לעשות בה כאוות נפשו. הוא עמד בדיבורו ומולא עומר קיים את חלקו. בתוך שנים אחדות – מאמצע שנות ה-90' של המאה הקודמת – הפכה מדינת הטליבן למדינת טרור, לאחר שהוקמו על אדמתה מאות מתקנים כמו בסיסי אימונים, מרכזי גיוס ובתי הוראה של תורת הטרור.
התהליך התאפשר בגלל שליטת הטליבן, ארגון המבוסס על העם הפשטוני, שהצליח להשתלט על הקבוצות האתניות האחרות במדינה. אפגניסטן היא מדינה רב-לאומית הכוללת יותר מאחת עשרה (!) קבוצות אתניות: פשטונים, טאג'יקים, הזארים, אוזבקים, איימקים, בלוצ'ים, קירגיזים, טורקמנים, נוריסטאנים, פאמירים, ועוד. מעניין לציין שאף אחת מן הקבוצות הללו אינה מתקראת "אפגנית", שכן השם אפגניסטן ניתן למדינה על ידי הבריטים והרוסים שסימנו את גבולותיה באמצע המאה ה-19. בשונה מהודו שבה האנגלית היא שפה משותפת לכל הקבוצות, באפגניסטן אין לקבוצות האתניות שפה משותפת. חולשת המערכת האזרחית נובעת מכך שקבוצות אתניות אלה שונות זו מזו בכל המאפיינים: שפה, תרבות, מנהגים, לבוש, מנהיגות ואורח חשיבה. העובדה שיחידות אלה הוכרחו לחיות זו עם זו יצרה חיכוכים וסכסוכים מתמידים, שהפכו את המדינה לגיהינום של מיליציות חמושות הנלחמות זו בזו בחירוף נפש ללא הרף, למרות שכולם מוסלמים, אף כי ההזארים, כשיעים, נתפסים כטמאים. חשוב לציין שכל אחת מהקבוצות האתניות הללו מחולקת לשבטים, שחלקם אינם חיים בשלום זה עם זה, והנטייה של רבים היא לנקוט מיד באלימות.
משימה בלתי אפשרית
מאז שהוקמה אפגניסטן, ניסו הבריטים לייצב את המדינה, נכשלו ונטשו אותה לייסוריה. הסובייטים ניסו לייצב את המערכת הפוליטית שלה לאורך שנות ה-80' ונכשלו כישלון חרוץ, שזירז את התרסקותה של המדינה הסובייטית. בסוף 2001 פלשה ארה"ב עם שותפות נוספות, ונראה שגם היא עומדת להיכשל בייצוב המדינה והמערכת השלטונית בה, והשאלה המתעוררת היא מדוע כל הניסיונות לייצב מדינה אומללה זו נכשלו. התשובה האחת והיחידה היא שהדבר אינו אפשרי, היות שהיחידות האתניות והשבטיות הרבות הללו מעולם לא הפכו ליחידה אחת בעלת תודעה משותפת, עם נאמנות למסגרת משותפת ולמנהיגות משותפת. כאשר מדינה מנסה לאחד קבוצות יריבות שאין ביניהן שום דבר משותף, ניהול כולן במסגרת מדינית אחת הוא משימה בלתי אפשרית.
אין זה מפליא: די אם נראה מה קרה לברית-המועצות, ליוגוסלביה ולצ'כוסלובקיה, שגם הן – למרות שהיו מדינות מתפקדות יותר מ-70 שנה – התפרקו לגורמים על פי מפתח אתני. גם בבלגיה הפלמים והוולונים מעוניינים להיפרד, ובספרד הקטלונים הכריזו על רצונם להיפרד מספרד, ובבריטניה הסקוטים יצביעו בעוד שנתיים במשאל עם – אם להישאר בממלכה "המאוחדת" או לא, וקפריסין כבר חולקה בפועל על בסיס אתני. אז מה מצפים מהאיימקים וההזארים באפגניסטן – שירגישו טוב יותר זה עם זה מהצ'כים והסלובקים?
מה שהעולם היה צריך לעשות מזמן הוא למחוק את הגבולות שסימן הקולוניאליזם הבריטי עם אחיו הרוסי, ולסמן גבולות חדשים שיפרקו את המדינה ליחידות הומוגניות על בסיס אתני ושבטי. הסיכוי שכל אחת מיחידות אלו תהיה יציבה גדול לאין שיעור מן המצב הנוכחי, שכן כל יחידה תתבסס על קבוצה אנושית הומוגנית בעלת תודעה ציבורית מאחדת, מנהיגות מסורתית לגיטימית, מערכות ציבוריות מוסכמות ומקובלות ומטרות משותפות. יחידות יציבות ומסודרות, המכירות זו בעצמאותה ובריבונותה של זו, יכולות לשתף פעולה על בסיס הסכמים ואינטרסים, ואף להקים ארגוני-על לשם השגת מטרות משותפות כמו ביטחון (דוגמת אמירויות המפרץ ונאט"ו) וכלכלה (דוגמת האיחוד האירופי).
האמריקנים והאחרים עשו את המעשה הנכון כשפלשו לאפגניסטן כדי לסלק את שלטון הטליבן ואת בסיסי הטרור של אלקאעידה. אלא שבהמשך האמריקנים וחבריהם לא הבינו את הצורך לפרק את אפגניסטן, ולכן לא עשו את המעשה האחד והיחיד המסוגל לייצב את האזור. במקום זה הם אירגנו "בחירות" שבהן "נבחר" קרזאי, שהלגיטימיות שלו מוטלת בספק רב, והוא מנסה לשלוט במדינה באמצעים בעייתיים: קניית אנשים על ידי מינויים למשרות ותפקידים, שיחוד קבוצות ומנהיגי מיליציות, וחיסול מי שאינו מסכים להיכנס לקואליציית השוחד והמשרות, העומדת באופן קבוע על כרעי תרנגולת. כיום קרזאי מחלק דולרים ומשתמש בנשק אמריקני, בעוד שבעבר הכסף והנשק היו בריטיים וסובייטים.
המלחמה על אפגניסטן בשלהי 2001 הצליחה למוטט את משטר הטליבן בתוך שבועות ספורים, אך לוחמי הטליבן לא הוכרעו ולא הוכנעו. הם התארגנו, התאמנו, הצטיידו והתחמשו, ובסיוע של תנאי הקרקע הקשים החלו להשיב מלחמה שערה כדי לסלק מארץ האיסלאם את הכופרים, שותי היין ואוכלי החזירים. במהלך 11 שנה של שליטת ארה"ב באפגניסטן, הלך וקטן השטח שבשליטתה, ואילו השטח שבשליטת הטליבן הלך וגדל. כיום שולט צבא ארה"ב על אחוזים בודדים משטחה של אפגניסטן, וחייליו נמצאים במגננה תמידית מול אויב אכזר ונחוש. טליבן מצליח להחדיר את אנשיו אל תוך הצבא והמשטרה של המדינה, ואלה רצחו במהלך שנת 2012 כ-50 חיילים אמריקניים.
הטעות המערבית של השארת מדינה בשלמותה המדממת חזרה על עצמה גם בעיראק – מדינה כושלת נוספת המורכבת גם היא מיחידות אתניות, שבטיות, דתיות ועדתיות רבות שאינן מסתדרות זו עם זו. לאחר שב-2003 סולק סדאם, היה על העולם לפרק מדינה מלאכותית זו ליחידות הומוגניות, אך זה לא קרה. התוצאה המחויבת היא שאיראן חדרה לעיראק המשוסעת והמפורקת. ולאחר שארה"ב ובעלות בריתה הקריבו על אדמתה יותר מארבעת אלפי חיילים ושפכו יותר מטריליון (אלף מיליארדים) דולרים כדי לייצב אותה, איראן שולטת עליה כיום באופן מלא.
במהלך השנים האחרונות התגלו באדמת אפגניסטן מרבצים ענקים של מתכות ומינרלים. איראן, השכנה ממערב, מצפה בקוצר רוח לבריחת ארה"ב ממדינה כושלת זו על מנת להשתלט עליה ועל אוצרותיה, בדיוק כפי שהשתלטה על עיראק לאחר בריחת הצבא האמריקני בסוף 2010. קיימת סבירות לא קטנה שאיראן תחדש את הנוכחות הטרוריסטית באפגניסטן. במצב כזה, כשהיא חמושה בנשק גרעיני, אף אחד בעולם לא יעז להתעסק איתה.
כך, בגלל האווילות והבורות המאפיינות את המדיניות של המערב, והפחד המאפיין את מנהיגותו, מצליחה איראן להשתלט על שכנותיה, לשלוט על אוצרות הנפט, הגז, המינרלים והמתכות שבהן, ולהפוך למעצמה אזורית בעלת השפעה קריטית על הכלכלה הגלובלית. איפה היו האקדמאים המערביים בשנים האחרונות? מי מהם הזהיר את מנהיגי העולם המערבי מן הטעויות הנוראות שעשו בעיראק ובאפגניסטן? האם הכסף מהמפרץ המממן את מוסדות המחקר שלהם השפיע על כתיבתם ומחקריהם?
פורסם לראשונה במגזין "מראה" 233
* * *
מתי דוד
"אופוזיציה לוחמת" של מפלגה דועכת
ההצלחה והכישלון של מפלגה נמדדים על פי מבחן התוצאה האלקטורלית. מבחן זה מוכיח כי למפלגת העבודה (החדשה) בהנהגת שלי יחימוביץ היו שיקולים מוטעים והערכות מצב שגויות שגרמו לניהול כושל של אסטרטגיה שהפכה לטרגדיה.
המפלגה איננה וגם לא היתה בעברה שמאלנית רדיקלית. ואולם בפועל היא נגררת ומתומרנת מזה שנים רבות ע"י קבוצות של השמאל המדיני הקיצוני (מר"צ ו"שלום עכשיו") שישבו בתוכה ובהנהגתה והם שגרמו לכישלונה.
השקיעה הציבורית והאלקטורלית המתמשכת של המפלגה, מחייבת להכיר בעובדה שדרכה לעתיד נתונה תחת אזהרה. אזהרה מפני הדרך שנכשלה בחשבון המפלגתי של המאזן הלאומי.
הנכסים ההיסטוריים של מפלגת העבודה, על כל גלגוליה ופילוגיה, המפלגה שהובילה להקמת המדינה, קליטת העלייה ההמונית, ביסוסה של עוצמתה הצבאית והכלכלית, כולל ניצחון מלחמת ששת הימים – מתגמדים מול הכישלונות בהמשך השנים. עבר מפואר שאינו יותר פוליסת ביטוח להשגת השלטון.
המאזן המפלגתי של העבודה בראשות שלי יחימוביץ
שלי יחימוביץ ניהלה אסטרטגיה אידיאולוגית אישית, יהירה ומתנשאת של כביכול "אלטרנטיבה סוציאליסטית מנצחת", שגרמה לכישלונה ולהפיכתה כביכול ל"אופוזיציה לוחמת" של מפלגה דועכת.
שלי יחימוביץ לא הפנימה שהיא לא בשלה להיות ראש ממשלה. היא ניסחפה בגל ההתלהבות והאופטימיות הנאיבית (סקרים) להשיג ניצחון גדול בבחירות. היא יצאה בהכרזות בומבסטיות של ביטחון עצמי, שהיא צפויה להיות ראש ממשלה שתגרום למהפך שלטוני. הכרזתה המתנשאת גרמה לרתיעה ודחיה של המצביעים הרציונליים.
שלי יחימוביץ הקימה מפלגה בתוך מפלגה, בסיוע שתיקה וחנופה של מקורביה, בסיוע של אלפי מגוייסים חדשים שרובם בעלי דעות שמאלניות המתאימות למר"צ ושמאלה ממנה.
שלי יחימוביץ אולי מאמינה באמת שהיא מגדלור אידיאולוגי מנצח. ואולם היא לא הפנימה שאידיאולוגיה איננה חזות הכול של העולם. רוחות ודעות של שמאל מדיני וכלכלי קיצוני השתלטו על השיח המפלגתי הפנימי והפומבי בסיסמה: ביטחון OUT. רווחה IN. פתרון לפלסטין.
הסקרים שניבאו הישג צפוי של 25 מנדטים, יצרו גל של מצטרפים חדשים (פליטים פוליטיים ומחפשי תעסוקה) בתקווה להגיע מיד לחברות בכנסת, ללא צינון, ללא המתנה וללא השקעה. כל זאת תוך הפגנת זלזול והתנשאות על פני כל שאר המתמודדים הפעילים הוותיקים. שלי יחימוביץ הפכה לאראלה ממפעל הפיס המפלגתי – שעודדה וסייעה ל"כוכבים החדשים", שחלקם הם פיגוע אלקטורלי.
שלי יחימוביץ ותומכיה החדשים, וחלק מהוותיקים, לא הפנימו שהפוליטיקה משמעותה מיצוי פשרות הכרחיות ואפשריות בנסיבות משתנות, ולא מיצוי של אידיאולגיות טהורות ומושלמות אך בלתי אפשריות במשטר דמוקרטי קואליציוני.
שלי יחימוביץ לא הפנימה שעדיף קפיטליזם מתוקן, מאשר חלומות וירטואליים על סוציאליזם מיושן. הנאומים המהפכניים שלה נגד הקפיטליזם נשכחו אפילו בסין וברוסיה. הטקסטים הבלתי פוסקים שלה נגד ראש הממשלה נתניהו, בנוסח הוא יביא "גיהינום חברתי", בצמוד לאיומים שלה "להילחם יום יום ושעה שעה" נגד הקפיטליזם – לקוחים מהתעמולה המרקסיסטית.
שלי יחימוביץ לא הפנימה שפרט לאידיאולוגיה ולסוציאל דמוקרטיה, שני הנושאים היחידים שעליהם היא דיברה במערכת הבחירות, היו וישנן בעיות מדיניות, כלכליות, וביטחוניות רציניות נוספות שעליהן היא לא דיברה.
שלי יחימוביץ לא הבינה שעדיף להיות "אופוזיציה" יעילה בממשלה מאשר אופוזיציה עקרה לממשלה. אופוזיציה עם מר"צ והסיעות הערבית, זו לא דרכה של העבודה.
החיוב והשלילה במאזן פעילותה של מנהיגת העבודה
סעיפי החיוב לזכותה של שלי יחימוביץ:
הצליחה לגייס צעירים רבים וליצור התלהבות ותקווה.
הצליחה לעצב סדר יום חברתי לאומי בשיח הציבורי והתקשורתי.
לא הצטרפה לגל השנאה שהוביל השמאל נגד המתנחלים והחרדים.
לא התחברה לגל החתרנות והביקורת נגד צה"ל, שר הביטחון וראש הממשלה, שהובילו "שלום עכשיו", מר"צ, והשמאל הקיצוני.
לא הצטרפה למר"צ ולארגוני השמאל שהפכו למקדמי הקמתה של המדינה הפלסטינית בסיסמה: "יוזמה מדינית לנסיגה – ישראל תמיד אשמה."
סעיפי השלילה לגנותה של שלי יחימוביץ:
הקימה מפלגה בתוך מפלגה, תוך הרחקתם של הוותיקים.
ההכרזה היומרנית והיהירה להיות ראש ממשלת האלטרנטיבה.
ההכרזה בטרם תוצאות הבחירות, לא להצטרף לממשלה בשום תנאי.
ההתפעלות מ"התוכנית הכלכלית" שחיברו 50 אנשים אלמונים. "תוכנית" דמיונית בלתי אפשרית שאף כלכלן רציני לא תמך בה.
ביטחון עצמי מופרז שגבל באיבוד שיקול הדעת, דבר שגרם לניהול מערכת בחירות של פולחן אישיות חלול, דוחה ולא רציני.
נאומים מהפכניים חוצבי להבות של טקסטים מאוצר המילים המרקסיסטי של מלחמה נגד הקפיטליזם.
ביטלה את פרק הזמן המינימלי (שנקבע בזמנו) של חברות במפלגה למצטרפים החדשים, בטרם יהיו זכאים להתמודד בפריימריז כמועמדים לכנסת. עשרות מתמודדים טרמפיסטים התמודדו ב"מפעל הפיס" המפלגתי ללא כרטיס כניסה.
ניסיון מגוחך ולא רציני ליצור גוש חוסם להקמת "ממשלה אלטרנטיבית".
הפירסום של עיתון התעמולה "מחר בבוקר" שבו הודפס בכותרת הראשית: "מחר בבוקר יכול להיות כאן טוב יותר" – אם שלי יחימוביץ תרכיב את הממשלה. הדמיון התעמולתי הוסיף כותרת נוספת: "ראש הממשלה שלי יחימוביץ מסכמת שנה בתפקיד!" אשליות חולניות.
ביטלה את השיריונים למחוזות ו"בנתה" מניפולציות של כביכול "שיריונים" חדשים שהותאמו למועמדים האישיים של תומכיה, שהצטרפו זמן קצר ביותר לפני הפריימריז, על רקע הידיעה שיהיו המון "מקומות פנויים" לחברות בכנסת לעבודה.
אירגנה לעצמה להקת מעודדים של צעירים צרחניים שליוו אותה בכנסים ובהופעות בצעקות: "הו הא מי זה בה ראש הממשלה הבא!"
נאומיה המהפכניים על "מלחמה בקפיטליזם", בצירוף הכרזתה היומרנית להיות ראש ממשלה של ממשל סוציאליסטי (דמוקרטי) – הרתיעו והפחידו מצביעים רבים גם מקרב השמאל והמרכז.
הדיבורים של התפעלות מ"הניבחרת הכי טובה" היו מזוייפים.
התעלמות וחוסר שיתוף פעולה עם הח"כים הוותיקים במהלך מערכת הבחירות.
הרחקתו הפוגעת של אלוף אורי שגיא, לאחר שהצטלמה איתו במהלך הצגתו כמצטרף למפלגת העבודה בתור האישיות הביטחונית הבכירה.
החלום להיות אלטרנטיבה אידיאולוגית ושלטונית נגוז. "האלטרנטיבה" שנותרה זה להיות "אופוזיציה לוחמת"? המפלגה דועכת ומסוכסכת, זקוקה לאלטרנטיבה בתוכה! – מבן גוריון הגענו לשלי יחימוביץ. מיצחק רבין הגענו למרב מיכאלי. "לתפארת" המדינה והמפלגה.
אהוד: למה לא לומר בפירוש: שלי יחימוביץ היא אישיות יהירה ולחכמה ואפילו גולדה מאיר יפתה ממנה.
* * *
מזל טוב מקרב לב! – גם זֵר ברכות!
לְעלמה המקסימה שקיבלה מתנה אח קטן
ביום הולדתה הרביעי
לַהורים תמר ואמיר הלוי להולדת הבן
וּלְסבתא וסבא שפי ונוח להולדת הנכד
מאחלים החברים הטובים והאוהבים
* * *
רון וייס
נבכי המו"מ הקואליציוני
1. שוויון בנטל. זהו מושג מעורפל שלפי הצעת יאיר לפיד לא ברור שיאפשר גיוס חרדים לצה"ל. לפי הצעתו, תוך חמש שנים יחויבו כל החרדים (למעט 400 עילויים) להתייצב בגיל 18 בבקו"ם, ואז צה"ל יחליט את מי מהם לגייס. היתר "יתנדבו" לשירות אזרחי לאומי.
כבר היום מתברר שלפחות חלק מהשירות הלאומי הוא בלוף, ואין בו תרומה למדינה. למשל, שיבוץ חרדים לשירות לאומי בישיבות!
הצעתו של לפיד אינה קובעת יעדי ביניים: כמה יגוייסו תוך שנה, שנתיים, וכו'.
2. נפתלי בנט ראש מפלגת "הבית היהודי" רוצה להשתלט על כל המשרות הדתיות: רבנות ראשית, רבני ערים, רבני שכונות, מועצות דתיות וכו' (להחזיר עטרה ליושנה), לשם כך עליו לשלוט בתיק הדתות ולהרחיק את ש"ס מהקואליציה. לכן כרת ברית עם יאיר לפיד תוך מילמול המנטרה של שיוויון בנטל. בלי מפלגות "יש עתיד" ו"הבית היהודי" אין לנתניהו קואליציה. נתניהו מנסה להפריד בין לפיד לבנט על-ידי הצעות מפליגות ומפתות לבנט.
3. נתניהו הוא מנהיג המשתמטים. היה לו רוב של יותר מ-90 ח"כים לאחר צירוף "קדימה" בראשות מופז לקואליציה. הוא העדיף את המשך בריתו עם החרדים והכשיל את הצעות ח"כ פלסנר.
4. גם היום מעדיף נתניהו את בריתו עם החרדים. מכיוון שאי אפשר לגשר בין הצעת לפיד לחקיקה מהירה שתקבע את השוויון בנטל – לבין ההתנגדות המוחלטת של החרדים, נתניהו יהיה חייב להכריע: או "יש עתיד" או "יהדות התורה" וש"ס, תוך "קניית" נפתלי בנט.
אפשרות נוספת היא התקפלות של יאיר לפיד תוך אחיזת עיניים, שהשיוויון בנטל נשמר.
* * *
רוֹן גֵּרָא
מִשְׂחַק מִלִּים
כְּבָר לֹא אוּכַל לוֹמַר מִלָּה,
כָּל מִלָּה מְיֻתֶּרֶת,
לַמְרוֹת שֶׁאֲנָשִׁים נֶאֱחָזִים בַּמִּלִּים,
מִלִּים שֶׁלֹּא אוֹמְרוֹת יוֹתֵר –
מִכְּלוּם.
וְהַמִּלָּה הַהִיא עוֹד נֶאֱחֶזֶת בְּשׁוּלֵי
הָאֹזֶן
מַמְטִירָה כְּאֵב אָטוּם.
כְּבָר לֹא אֹמַר מִלִּים
כָּל מִלָּה מְיֻתֶּרֶת
לַמְרוֹת שֶׁאַתְּ נֶאֱחֶזֶת בַּמִּלִּים.
וְהַמִּלָּה הַהִיא עוֹד נֶאֱחֶזֶת בְּשׁוּלֵי
הַשִּׂיחַ.
מַר
וְנִכְנָע
לְפָנַיִךְ הַשְּׁקוּפִים.
* * *
אורי הייטנר
1. עבריינות בחסות החסינות
האם צו איסור הפרסום על פרשת זיגייר היתה מוצדקת? מאחר ואין בידיי הפרטים ולא שיקולי ההחלטה, איני יכול לקבוע עמדה. עקרונית, חזקה עליי שכל מקבלי ההחלטות, במערכות הביטחון, המדיניות והמשפט – הם בני אדם, וככאלה הם עלולים לשגות. להבנתי, שאף היא אינה מבוססת על כל המידע הרלוונטי, המשך הטלת צו איסור הפרסום הגורף אחרי הפרסום באוסטרליה לא היה מוצדק.
דבר אחד בטוח – צו איסור הפרסום הוטל על פי חוק, בידי המוסמכים לכך על פי חוק – שופטי בית המשפט. ובמקרה זה מדובר בשופטי בית המשפט העליון, שהערעורים על הצו בערכאות הנמוכות יותר, הגיעו לפתחו.
יש שופטים בירושלים. אפשר ולעיתים רצוי לחלוק עליהם, אולם החלטות בית המשפט מחייבות כל אזרח. זה הבסיס לקיומה של מדינת חוק.
במדינת חוק, שמירה על החוק וכיבוד החלטות בית המשפט מחייבות גם את נבחרי הציבור. השוויון בפני החוק הוא אחד מעיקרי שלטון החוק.
הח"כים מטעם ה"שמאל" הרדיקאלי – אחמד טיבי, דב חנין וזהבה גלאון – ציפצפו על החוק והפרו ביודעין ובמזיד את החלטות בית המשפט, כאשר הדליפו במליאת הכנסת, בשידור חי, את פרטי פרשת זיגייר. לאחר מעשה הם הסבירו שבמקרה זה עומדת להם החסינות המהותית.
החסינות הפרלמנטרית נועדה להגן על חברי הפרלמנט מפני התנכלות השלטון, השולט על גורמי האכיפה, לבל ישתמשו בכוחם לרעה כדי לפגוע בנציגי האופוזיציה. היא נועדה למנוע מצב שבו, לדוגמה, ערב הצבעה חשובה בפרלמנט, לפתע יעצרו חברי פרלמנט מן האופוזיציה בתואנת שווא. היא נועדה למנוע התנכלות משטרתית לחבר פרלמנט שהשלטון חפץ בפגיעה בו.
החסינות הפרלמנטרית בישראל הייתה גורפת, אולם לנוכח ריבוי מקרי שחיתות ופלילים של ח"כים, והחשש שמא הכנסת תשמש עיר מקלט לעבריינים פליליים, חלו שינויים בחקיקה, והיום ח"כ יתקשה להתחמק מן הדין הפלילי בשם החסינות.
החסינות המהותית, לעומת זאת, נועדה להגן על ח"כ שעבר עבירה בתוקף תפקידו הפרלמנטרי. הח"כים המבצעים עבירה ומשתמשים בחסינותם המהותית, טוענים שהדבר נעשה במסגרת מילוי תפקידם ושליחותם, כמייצגי הציבור שבחר בהם והשקפת העולם שבשמה הם נבחרו. החסינות הזאת היא מוחלטת, אם מתקבלת הטענה שהעבירה נעשתה במסגרתה.
אמחיש זאת בשתי דוגמאות, משני קצוות הקשת הפוליטית.
ח"כ פייגלין נעצר בעבר לא אחת בעת שהתפלל בהר הבית, בניגוד לחוק. עתה, כחבר כנסת הנאבק נגד החוק הזה, יוכל פייגלין לטעון במידה רבה של צדק, שהחסינות המהותית מאפשרת לו לבצע את האקט ההפגנתי הזה.
המקרה הקיצוני לצד השני הוא השתתפותה של ח"כ חנין זועבי במשט המרמרה. אף שהיה זה מקרה קיצוני ביותר של הפרת חוק ופעולה נגד ביטחון המדינה, זועבי לא הועמדה לדין פלילי, בזכות חסינותה המהותית.
האם החסינות המהותית חלה על הפרת צו איסור פרסום של בית משפט? אני רואה הבדל עקרוני בין עבירה זו לעבירות מן הסוג שהזכרתי. גם אם פייגלין כח"כ יפר את החוק בהר הבית, תהיה זו הפרת חוק נקודתית, שלא תשנה את המצב הכללי. אירוע מרמרה היה מתרחש באופן דומה עם זועבי או בלעדיה. לעומת זאת, ברגע שח"כ מפר בשידור חי צו איסור פרסום, הוא הפך את הצו לאות מתה והכשיל לחלוטין את מטרת הצו של בית המשפט. בעיניי, אין ח"כ זכאי לפריווילגיה כזו ואין לראות בה מימוש חסינותו המהותית.
לאחרונה אנו מרבים לדבר על "פוליטיקה חדשה" – מן הראוי שנאמץ פוליטיקה של כיבוד החוק, ושל דוגמה אישית של הח"כים לכיבוד החוק.
2. תשובה נכונה לשאלה אחרת
קראתי בעיון את תגובתו של אברהם וולפנזון לרשימתי, ותמהתי. שמא הוא הגיב על דבריי מבלי לקרוא אותם? שהרי אין בדבריו ולו התייחסות קלה שבקלות לדברים שכתבתי, ואילו שפע העובדות שהביא הן אולי תשובה נכונה אבל לשאלה אחרת.
אזכיר, אם כן, את תמצית דבריי, ואם רוצה וולפנזון להגיב על דבריי, שיתייחס אליהם ולא לדברים אחרים.
א. מי שהפיל את ועדת פיל לא היה הצד היהודי אלא הצד הערבי.
ב. החלטת הקונגרס הייתה להסמיך את הועה"פ הציוני לנהל מו"מ על פרטי הצעות הוועדה וב"ג עצמו תמך בהצעה הזאת.
ג. רוב המתנגדים לתכנית לא שללו את עצם הנכונות לחלוקה, אלא טענו שמדינונת בגבולות ה-17% מא"י המערבית לא תאפשר קליטה משמעותית של יהודים מאירופה. ב"ג, לעומתם, האמין שגבולות המדינה תתרחבנה בהדרגה.
ד. ההצבעה שעליה מדבר וולפנזון לא היתה על תמיכה או התנגדות לתוכנית החלוקה, אלא על ההחלטה להכריז על המדינה חרף סכנת הפלישה והלחץ האמריקאי, וזה היה חצי שנה אחרי שתוכנית החלוקה התקבלה והישוב היהודי תמך בה בהמוניו (אף שהיו גם גורמים שהתנגדו).
כל העובדות שהביא וולפנזון נכונות, אבל אין בהן כל התייחסות לדבריי ואין כל קשר ביניהם לבין הערותיי.
3. יומן בחירות 2013 (ל"ו)
יש לי נציגה
בשבוע השני של הכנסת ה-19, התרחש בה מחזה יוצא דופן, שספק אם היא ידעה כמותו בעבר. נאום בכורה של ח"כ היה לשיעור תלמוד מרתק. לא, לא היה זה נאום של גבר חרדי. היה זה שיעור של אישה "חילונית" (איני יודע האם כך היא מגדירה עצמה, אך כזו היא על פי ההגדרות הסטריאוטיפיות המקובלות) – רות קלדרון מ"יש עתיד".
היה זה נאום מיוחד במינו, שבו ח"כ קלדרון עלתה לדוכן כשספר תלמוד בידיה, שיתפה את המליאה בעולמה התרבותי ובמקומו של התלמוד בחייה, קראה טקסט במקורו הארמי ובתרגום לעברית, והמשיכה בשיעור מרתק, המשלב בתוכו מדרש אקטואלי שלה על המדרש, שדרכו היא העבירה את מסריה; על מקומו המשמעותי של לימוד התורה בחייה, ובעיניה – בחיי העם היהודי והחברה הישראלית. על הדרך להתמודד עם מחלוקות בתוך העם היהודי והחברה הישראלית. והכל, בדרכה המיוחדת, המלאה חוכמה, עומק, יושרה, ענווה, קסם אישי והומור.
הנה, קישור לנאום:
http://www.youtube.com/watch?v=ktDfdxLcUtk&feature=youtu.be
לא הצבעתי בבחירות לרות קלדרון ולמפלגתה, אולם כששמעתי את דבריה, חשתי שיש לי נציגה בכנסת; לי ולעולמי – עולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית. רות, מאושיות עולם ההתחדשות היהודית, היא נציגה אוטנטית שלו, והיא מביאה לכנסת רוח חדשה. נפתלי בנט, מנהיג "הבית היהודי", קישר בדף הפייסבוק שלו את נאומה וכתב: "משהו חדש מתחיל". הסכמתי עימו, וחשבתי ביני לביני, שאם "הפוליטיקה החדשה" שמפלגתה של רות הבטיחה, היא הנאום הזה – זוהי פוליטיקה הרבה יותר ראויה מהישנה, הרבה יותר נקיה, הרבה יותר עמוקה ויש בה הרבה יותר אמת.
רות קלדרון מביאה את השורשים היהודיים אל תוך השיח הפוליטי, ובכך היא הופכת אותו לשיח יהודי. בכך, היא קובעת עובדה – השיח היהודי אינו נחלתם של הדתיים האורתודוכסיים בלבד, אלא של כל היהודים. היא מביאה עימה בקיאות בתורה, יצירתיות ופתיחות בדרישתה ופרשנותה ובעיקר – אהבת התורה, אהבת לימוד התורה. להבדיל משולמית אלוני, שהתהדרה בידענותה (המוגבלת למדיי, יש לציין) במקורות ישראל, כחומר מודיעיני לנגח בו את הדתיים בדיונים תוך שימוש בנשקם, רות קלדרון באה מאהבה, ואינה משתמשת במקורות ישראל כנשק, אלא כשפה; שפתה האמתית, הטבעית.
בפרק הקודם של היומן ביקרתי את רות על מעידתה בנושא ההמנון, וסיימתי באמונה שחזקה על רות קלדרון, שהמעידה הזו אינה מעידה על המשך דרכה. אני מאמין שנאום הבכורה שלה, הוא – ולא אותה מעידה, מעיד על המשך דרכה.
אליק לא נולד מהים
אהבתי מאוד את נאומה של רות קלדרון והתרגשתי מאוד כששמעתי אותו, אבל איני יכול לומר עליו "הסכמתי עם כל מילה". הסכמתי עם רוח הדברים ועם רוב הדברים, אבל מסר אחד בדבריה אינו מקובל עליי.
רות הזכירה בדבריה את השורה "אליק נולד מהים". זוהי שורת הפתיחה של ספרו של משה שמיר "במו ידיו – פרקי אליק", הספר שכתב על אחיו אליק, שנפל במלחמת העצמאות.
משה שמיר הקדים את זמנו ואת ההתחדשות היהודית, עוד בטרם היתה התחדשות יהודית ועוד בטרם רבבות ישראלים "חילונים", למדו תורה, עסקו ביהדות, יצרו תרבות השואבת מן המסורת ומחדשת אותה. משה שמיר היה תלמיד חכם, ששפתו – השפה היהודית על כל רבדיה. אם נחפש בדור הסופרים ואנשי הרוח של תש"ח את ניגודו של סטריאוטיפ הדילוג "מהתנ"ך לפלמ"ח" כדבר הקלישאה, הרי זהו משה שמיר.
שמיר כתב על אחיו שהוא נולד מהים, כביטוי לכך שהוא נולד סמוך לשפת הים, שהיתה תבנית נוף מולדתו וילדותו. שלא בטובתו, השורה הזו הפכה, בקרב החוגים שאני משתייך אליהם – חוגי ההתחדשות היהודית, למשל ולשנינה, סמל לישראליות צברית נטולת שורשים ומנוכרת לרבדים התרבותיים העמוקים של היהדות. "לא נולדנו מהים" אנו נוהגים לציין, כאנטיתזה לאליק. משה שמיר כאב את הפרשנות הזו ולחם נגדה עד יומו האחרון, בראיונות ומאמרים רבים. ועל אף חירות הפרשנות של הקורא, מן הראוי שנפסיק לעשות שימוש בפסוק זה, המנוגד כל כך ל"כוונת המשורר", ושיוצרו כה נפגע ממנו.
חלק מן החלוצים הציוניים שהתנתקו מהגולה – הרחיקו לכת בלהב המרד, שפכו את התינוק עם המים והתנתקו מן התרבות היהודית שסימלה בעיניהם את העולם הישן. במידה מסוימת, ההתחדשות היהודית במרחב החילוני היא מרד במרד. מן הראוי שלא נרחיק לכת בלהב המרד-במרד ונשפוך גם אנו את התינוק עם המים. בחוגי ההתחדשות היהודית שבתוכם אני פעיל, קיימת תופעה של זלזול בתרבות הארצישראלית שנוצרה כאן והצגתה כתלושה ורזה. ודאי שיש בתרבות הישראלית ביטויים כאלה, אך יש גם ביטויים הפוכים ובסה"כ היצירה הזאת היא כשלעצמה התחדשות יהודית מופלאה. ודווקא שמיר ונעמי שמר, אותם הזכירה רות בנאומה, הם ביטוי לעומק התרבותי היהודי הספוג בכל מילה ובכל שורה ביצירתם. אחת התוצאות של הבערות הקיימת בתוכנו כלפי היהדות, היא חוסר היכולת להבין לעומקם את יצירותיהם של שמיר ושמר, של עמיחי ומאיר אריאל, של ביאליק ושלונסקי, שהמעיין של כל עולם האסוציאציות שלהם, הוא מקורות ישראל.
דווקא מאחר ורות קלדרון היא הנציגה האוטנטית והנאמנה של עולם ההתחדשות היהודית בכנסת – מוטלת על כתפיה האחריות להימנע מאמירות כאלה, שאינן מוסיפות להתחדשות היהודית, אלא גורעות ממנה.
לשם שינוי
ב"שינוי" של טומי לפיד, לא היה מקום לרב חרדי כדב ליפמן, לרב דתי לאומי כשי פירון במקום השני ברשימה, ולאשת רוח דתית לאומית כד"ר עליזה לביא. גם תלמידת חכמים "חילונית" כרות קלדרון לא היתה מוצאת את מקומה במפלגה זו. אני מנסה לדמיין את טומי לפיד מאזין לנאומה של קלדרון, והתמונה שעולה לנגד עיניי היא צחוק של לעג ובוז לאישה המדקלמת מהספר העבש והארכאי הזה, המלא בדקדוקי הלכות מיותרות ובאמונות תפלות. לעומת זאת, יאיר לפיד ישב מרותק והתענג על דבריה של קלדרון.
פוליטיקה חדשה – גם במשפחת לפיד.
הבוקר שלאחר הפשרה
בסופו של דבר תהיה פשרה כלשהי בנושא השוויון בנטל. מה תהיה דמותה – איני יודע. גם איני יודע האם אתמוך בה או אתנגד לה.
דבר אחד אני יודע בוודאות – למחרת הפשרה ינגחו אותה ויציגו אותה ככניעה לחרדים, כלגיטימציה להשתמטות, ויאיר לפיד יופגז בבליסטראות מילוליות על היותו "פוליטיקאי ישן" שמכר את עקרונותיו בנזיד מושב מעור צבי וכו'.
תהיה מידה של צדק בביקורת הזאת, כיוון שכל פתרון שאינו גיוס שווה לכל אזרחי יהודי בישראל, אינו פתרון צודק. ומן הראוי שיהיו מי שיציבו לנגד החברה הישראלית את האידיאל.
אלא שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ומי שיתעקש להגשים בה את האידיאל, לא יוכל להשפיע ולשנות כלל. בפוליטיקה, יש לנסות להשפיע באמצעות שינוי המציאות הקיימת והתקרבות לעבר האידיאל, ככל הניתן בכל תקופה. שינוי משמעותי בחולי החברתי הנובע מהשתמטות החרדים משירות בצה"ל יעשה רק באמצעות פשרה.
פשרה – כשמה כן היא. אין היא אידיאל, אלא פשרה על האידיאל. אין להציג אותה כאידיאל, יש להציב מולה את האידיאל, אך אין לשלול אותה כיוון שאינה אידיאל.
אל הפשרה יש לבוא ברוח חיובית. אי אפשר להגיע לפשרה, ברוח סגנונו של טומי לפיד, עם הבוז הבוטה כלפי החרדים, כלפי הדת, כלפי התורה ולימוד התורה. יש לבוא אל הפשרה ברוח נאומה של רות קלדרון.
קלדרון באה לשיח הזה כאל שיח של אחים. היא לא באה בשם הגיוס החיוני לצבא כנגד לימוד התורה המיותר. ההיפך הוא הנכון, היא באה בראש ובראשונה בשם התורה ולימוד התורה, מתוך כבוד והערכה רבים ללומדי התורה באשר הם והכרה בחשיבותו של לימוד התורה. ובצדק היא מציגה את האידיאל האמיתי – על כל היהודים ללמוד תורה, על כל היהודים לשרת בצה"ל.
האידיאל הזה עשוי להיות הבסיס לפשרה – שיפור משמעותי בנושא גיוס חרדים לצה"ל, לצד שיפור משמעותי בנושא לימוד התורה של החילונים... אלא שלשם כך, על החרדים להכיר בלימוד התורה של החילונים כלימוד תורה...
בתפילתה בסוף הנאום, ייחלה רות ל"שלום, ביננו ועם שכנינו". זה הסדר הנכון.
4. מחדל הסברתי
זה החל בידיעות מחרידות על ישראל שהעלימה אדם ורמזים על כך שביימה את התאבדותו בכלא ולאחר מכן הפעילה מנגנון השתקה חשוך כדי לכסות על הפשע.
מתברר שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה. אף אחד לא הועלם. שום התאבדות לא בוימה. אדם שסיכן את ביטחון המדינה נעצר. בהסכמתו – משיקולי ביטחון כולל ביטחונו האישי, מעצרו היה תחת שם בדוי. במהלך מגעים על עסקת טיעון, בדרך לכתב אישום, התאבד. יתכן שהייתה רשלנות בכך שלא נמנעה התאבדותו (אם כי יש תאוריה מקובלת, שאין כל דרך למנוע מאדם הנחוש להתאבד, לממש את רצונו). משפחתו של העציר היתה מיודעת מן הרגע הראשון בדבר מעצרו. לאיש היו שלושה עורכי דין ועורך דין רביעי פגש אותו. אוסטרליה, מדינה שהוא היה אזרח גם שלה (הוא היה גם אזרח ישראלי) היתה מיודעת בעובדת המאסר. והכול נעשה תחת בקרה משפטית בכל הערכאות האפשריות, כולל בית המשפט העליון בהרכביו הליברליים ביותר. כמובן, שהוטל איסור פרסום על הפרשה, כיוון שפרסומה עלול היה להזיק לביטחון המדינה ולסכן חיי אדם. עצם העובדה, שבמשך למעלה משנתיים הפרשה לא פורסמה צמצמה מאוד את הנזק האפשרי, ועצם הפרסום כעת גרם לנזק כזה.
ישראל מתמודדת עם איומים ביטחוניים שאף מדינה אינה מתמודדת עם שכמותם, ואנו יכולים להתגאות לא רק בהצלחותיה במלחמה החשאית המודיעינית, אלא גם באופן הדמוקרטי והחוקי שבו הדברים מתנהלים, כפי שהוכח בפרשה זו.
לא היה בפרשה כל רבב מבחינה דמוקרטית ומשפטית. אבל היה כאן מחדל הסברתי. ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה מבחוץ ולמרבה הבושה גם מבפנים, וכל מה שעלול לפגוע בה ולהציגה באור שלילי, אנטי דמוקרטי, פוגע בזכויות האדם וכו', מנוצל לצרכי המתקפה הזאת. גם במלחמה הזאת, המערכה על דעת הקהל, על ישראל לגלות יוזמה, תקיפות ויצירתיות – להיטיב לתקוף ולהתגונן. בפרשה הזאת, כשלנו מבחינה הסברתית.
הכשל היה העיכוב למשך יממה תמימה בצמצום צו איסור הפרסום הגורף, לאחר הפרסום בטלוויזיה האוסטרלית. היתה זו יממה, שבה הזירה הופקרה לשוחרי רעתה של ישראל מחוץ ומבפנים, בתקשורת ובכנסת, ללא מתן רשות הדיבור לאמת. היו אלה עשרים וארבע השעות הקריטיות בקרב על דעת הקהל, שבהן איבדנו נקודות רבות.
מן הראוי היה להיערך בעוד מועד להסרת צו איסור הפרסום ברגע שהפרשה תפורסם ברשת רצינית בעולם. מן הראוי היה שצוות מקצועי יצפה בזמן אמת בשידור בטלוויזיה האוסטרלית, ובתוך שעה יאמוד את הנזק ויחליט מה הפרטים שאין עוד טעם להסתירם ולפרסמם ביוזמתנו, תוך מתקפת הסברה בתקשורת הישראלית, העולמית ובפרט האוסטרלית.
משלא עשינו זאת, במשך יממה תמימה, בשעות הקריטיות ביותר לעיצוב דעת הקהל בטרם הנושא יורד מהכותרות, קולה של ישראל נאלם, ונשמעו רק טיעונים מזיקים, ללא תגובה. בנוסף לכך, עצם האיפול העצים את התחושה שלא זו בלבד שאנו מעלימים אנשים, אנו גם מעלימים את המידע.
למה זה קרה? אני משער, שמה שצריך היה להיעשות במשך שעה – בקרת נזקים וקבלת החלטות מהירות, נמרח לאורך יממה, מתוך רצון לבחון את הדברים ביסודיות ולקבל את ההחלטות הנכונות ביותר. וכך, דיממנו במשך שעות בִּקְרָב ההסברה הֶחשוב הזה. השגיאה הזאת היא התגלמות הקלישאה שלעתים "המצויין הוא אויבו של הטוב." במקרה הזה, המהירות חשובה יותר מהאיכות; מוטב לשגות קצת במהות ההחלטה על אופן צמצום צו איסור הפרסום הגורף, מאשר להפקיר את הזירה לאורך שעות.
המחדל הזה נמשך גם לאחר שבוטל הצו. חלפה עוד יממה תמימה, עד שהגורם המשפטי הבכיר תדרך את התקשורת הישראלית והזרה בעובדות הנכונות. יש לציין, שמרבית התקשורת, והפעם אני רוצה לשבח במיוחד דווקא את אמנון אברמוביץ', הקפידו להציג את העובדות כהווייתן. אין ספק, שדברי אותו גורם בכיר יצרו מהפך בסיקור הפרשה, לפחות בישראל. אם התדריך הזה היה נעשה שעה לאחר השידור באוסטרליה, היה נמנע נזק כבד.
הדבר המטריד ביותר בפרשה, הוא הניצול הציני של גורמים פוליטיים ותקשורתיים את המחדל ההסברתי, כדי להזיק לישראל. שלישיית הח"כים מן השמאל הרדיקאלי חנין-גלאון-טיבי ידעה היטב שבתוך שעות יוסר צו איסור הפרסום ולכן מיהרה להפר אותו בעוד מועד בשידור חי במליאת הכנסת, כדי לקצור את הדיבידנדים הפוליטיים בחוגיהם ולגרום לנזק הרצוי. וגורמים בתקשורת מיהרו להעצים את הדימוי השלילי הקונספירטיבי של הפרשה. אורי משגב מ"הארץ", למשל, פרסם מאמר הזוי בבלוג שלו, שישראל על כל מוסדותיה, כולל המשפטיים, מצטיירת בו בדמות משטר הקולונלים בארגנטינה. ב-ynet הוכנסה המילה התאבדות למירכאות, כרמז לכך שזו התאבדות מבוימת (!)
כה מצער להיווכח עד כמה גורמים בתוכנו כמהים לנצל כל הזדמנות כדי להזיק למדינה.
5. סקסיסט וגזען
תגובה ליוסי שריד, "בנג'מין מחכה לאורח", "הארץ" 15.2.13
סקסיזם וגזענות אינם מתלבשים על דמותו, ליתר דיוק – על תדמיתו, של יוסי שריד. הרי הוא הוא חלון הראווה של "הציבור הנאור".
אולם איך להגדיר משפט מטריד, תרתי משמע, כמו "כוונותיו וכַּוונֵי החן שלו שקופים כשמלת השבת של שרהל'ה," אם לא סקסיזם זול? אמנם ליוסי מותר, ועל שרה נתניהו הכול מותר, אך לא צריך הרבה דמיון כדי לשער מה היתה התגובה למשפט סקסיסטי כזה, אלמלא נכתב בקולמוסו של שריד ואלמלא נאמר על שרה נתניהו. לא צריך הרבה דימיון כדי לשער מה יוסי שריד היה כותב על משפט כזה. וסביר להניח שעיתון מכובד לא היה מפרסם משפט כזה. אבל יוסי שריד אינו יודע איפוק מהו.
אבל... גזענות? יוסי שריד?! הרי שריד הוא מותג של אנטי גזענות.
בשנה האחרונה הירבה יוסי שריד באמירות גזעניות נגד אביגדור ליברמן בגין מוצאו מבריה"מ לשעבר. איני מדבר על ביקורת עניינית ולגיטימית על עמדותיו ומעשיו של ליברמן, אלא על "רוסיותו". אמנם מרבית חייו של ליברמן עברו בישראל, אבל מן "הרוסיות", אליבא דשריד, משחרר רק המוות.
לא אחת, כתב יוסי שריד בנימה שלא היתה מביישת אף אנטישמי, נגד השפעת הכוח היהודי על הפוליטיקה האמריקאית. לעיתים, כשתקפתי את הדברים וכיניתי אותם אנטישמיות, נאמר לי שאני מגזים. והנה, כך יוסי שריד עצמו, שחור על גבי "הארץ": "לו הייתי מחוקק אמריקאי, היה זרע האנטישמיות נובט בתוכי. עיניכם הרואות: קבוצה קטנה ותוקפנית של יהודים מנסה להשתלט על וושינגטון בכוח כספה. חברי קונגרס שאינם סרים למשמעתה מועדים לחיסול."
במשפט זה, כאילו אמר "אני לא אנטישמי. כי אני לא מחוקק אמריקאי. אבל אילו הייתי..." – דבריו אנטישמיים וגזעניים בעליל. יש בהם הצדקת האנטישמיות, והטלת האחריות על הגזענות על הנפגעים ממנה.
יוסי שריד אינו יכול להשלים עם התמיכה הגדולה של העם האמריקאי ומחוקקיו, מקיר אל קיר, במדינת ישראל. לכן, הוא משליך את האהדה הזאת על קנונייה של ההון היהודי המשתלט על וושינגטון. "חברי קונגרס שאינם סרים למשמעתה מועדים לחיסול. נבחרים עפו מתפקידם, כי לא הסכימו לעוף על המיליון."
מוסד השימוע בדמוקרטיה האמריקאית, נועד לאפשר לנבחרים האמריקאיים לבחון את עמדותיו של מועמד לתפקיד בטרם יצביעו על אישורו. אלה האיזונים והבלמים של שיטת המשטר הנשיאותי בארה"ב. מוסד השימוע נועד לבחון את עמדותיו של האיש, ואך טבעי שמי שמתנגד לעמדותיו, יָקשה עליו. אילו היה בישראל מוסד כזה, האם שריד כח"כ לא היה מעמת כל מועמד עם עמדותיו ותומך או מתנגד למינויו על פי שיקול זה? אולם, אליבא דשריד, הזכות הזאת אינה קיימת כאשר מדובר בבחינת האהדה לישראל, כיוון שאז מדובר בטרור של ההון היהודי.
בעימות הטלוויזיוני בין אובמה לרומני, השנים התגוששו סביב השאלה מי ידיד גדול יותר של ישראל. עובדה זו מעידה עד כמה דעת הקהל האמריקאית אוהדת את ישראל ומצפה מהנשיא לבטא ידידות זו במדיניותו. מיד פִּרְשְׁנוּ אצלנו את העימות הזה כ"השפעת הקול היהודי". אולם מספרם של היהודים בין המצביעים זניח ובאופן מסורתי רובם המכריע תומך במפלגה הדמוקרטית, כפי שהיה גם הפעם. אחרי נצחונו של אובמה, איימו עלינו ב"מסע הנקם" של אובמה בישראל, בשל תמיכתו (שאכן היתה טעות חמורה) של נתניהו ברומני. עכשיו, כשאובמה לא תלוי עוד "בקול היהודי", סיפרו לנו, הוא יפגין את נחת זרועו.
והנה, קורה ההיפך הגמור. אובמה תמך ללא סייג במבצע "עמוד ענן" והנה הוא בא לישראל למסע פיוס, לתקן את מה שקילקל בתחילת כהונתו הראשונה, אחרי שהמציאות המזרח תיכונית טפחה על פניו והוכיחה שמדיניותו הייתה מוטעית. אובמה בא לישראל כדי להוכיח לעם בישראל שיש לו ידיד בבית הלבן.
יוסי שריד מבין זאת, ולכן הוא קורא לו לא לבקר, כדי לא ליפול למלכודת שמטמינה לו ישראל יחד עם הימין הרפובליקאי. לקרוא ולא להאמין: "עכשיו הם טומנים לו יחדיו את מלכודת הביקור בישראל. אובמה טעה כשלא ביקר במוקדם והוא שוב טועה במאוחר." במוקדם אובמה לא ביקר, כדי לבטא ניכור כלפי ישראל כחלק מן הגישה הפייסנית כלפי המוסלמים והערבים, שנבעה מהיומרה המשיחית שלו ליצור גשר בין ארה"ב לאסלאם. אילו היה בא לכאן אז, היה זה כדי ללחוץ על ישראל, ולכן שריד מצטער על שנמנע מהביקור. היום אובמה מגיע לישראל כמנהיג מפוכח, שהבין את המציאות המזרח תיכונית ולמד משגיאותיו. הוא בא לישראל כדי לתקן את שגיאותיו. ולכן, ביקורו אינו רצוי ליוסי שריד.
אהוד: פעם הערכתי את יוסי שריד ואת הדרך שבה הנהיג את מר"צ. היום אינני מסוגל לקרוא אותו ב"הארץ".
* * *
ל-א.ג. היקרה
ברכות להחלמתך ולשובך הביתה
רק אל תשוויצי!
נוחי, נוחי, נוחי –
ואל תנוחי!
מאחלים חברייך מהמכתב העיתי
* * *
תנועת האחוריים
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
כשאני נשאל באיזו תנועה אני תומך
אני עונה בתנועת האחוריים
מה עוד שבימינו רוב הבחורות והנשים
לובשות מכנסיים
ואיזה כֵּף לחשוב
שמבֵּין הפלחיים
יוצאים לא רק קקי
אלא גם תענוגות פרועים
שאפילו בגילי המתקדם
מעמידים לי את הזין
ואני מסוגל לעקוב אחר אחוריים
עד קצה הרחוב
נכתב בְּצעידה
בעקבות תחת זז ומתחכך
עלֹה וַרֶדֶת בְּמכנסיים
כמו מטחנה בסדק
של תל-אביבית צעירה
ברחוב י"ל גורדון
בואכה כיכר רבין
ביום שישי האחרון
לפני הצהריים
אוּף גמרתי
עדינה בר-אל
איך תירגמתי את "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" מאנגלית ליידיש
לרגל
צאתו לאור של הספר: לואיס קאַראָל, אליסעס אַוואנטורעס אין וווּנדערלאַנד,
איבערזעצונג: עדינה בר-אל, הוצאת צור-אות, ירושלים תשע"ג, 2012 (147 עמודים,
בצירוף 40 איורים מקוריים מאת ג'ון טניאל משנת 1865).
הערה: בספר נדפס הטקסט להלן ביידיש ובאנגלית, כהקדמה.
הספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" נכתב בידי לואיס קרול, שם העט של צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון מאוניברסיטת אוקספורד באנגליה. הספר יצא לאור בשנת 1865 ומאז תורגם לשפות רבות. ככל הידוע לי, זהו התרגום הראשון והיחיד עד כה של הספר כולו ליידיש.
בתהליך התרגום ליידיש היתה מטרתי להישאר נאמנה למקור האנגלי, לעלילה, לדמויות ולתכונותיהן; ובעיקר לשמור על רובדי העומק ועל רוח הדברים. יחד עם זאת, שירי הנונסנס, הפתגמים, הניבים ובעיקר משחקי המילים של לואיס קרול, הצריכו התאמות לשפת יידיש ולהווי החיים המוכר לקוראיה. מכיוון ששפת יידיש שלטה במזרח אירופה, קיימים בה פתגמים וביטויים המשקפים את הווי החיים היהודיים באזור זה במאות קודמות. אביא כמה דוגמאות והבהרות להתאמות ולשינויים שנעשו בתרגום זה:
בפרק על מסיבת התה המטורפת קיבל שיר הנונסנס מוטיבים של שירי ערש יהודיים. הסיפור על שלוש האחיות מתבסס על הביטוי "בור של שומן" במשמעות נישואין למישהו עשיר. המילה "חזיר" נעדרת לגמרי מן הטקסט ביידיש ויש לה חלופות. בספר שובצו מאכלים אופייניים ליהודים, ביניהם הקוגל.
במקור האנגלי יש פתגמים וניבים רבים. במקרה בו קיימת מקבילה ביידיש, היא הובאה כלשונה. במקרים אחרים – נבחרו פתגמים וניבים ביידיש בעלי אותה משמעות כמו במקור, או לפחות ברוח הדברים.
משחקי המילים, מעשה האמנות של לואיס קרול, שונו למשחקי מילים ביידיש על פי אותן טכניקות כמו במקור. כגון: מילה בעלת משמעות כפולה, שתי מילים בעלות אותו צליל שנכתבות אחרת, מילה נגזרת מתוך מילה. טכניקה נוספת היא שיבוש מילה, כאשר המילה שנוצרה היא מתחום סמנטי אחר לגמרי. (דוגמאות לכך יש בשיחה על מקצועות הלימוד בבית-הספר בים).
בתרגום השירים ליידיש חשוב היה לי להישאר נאמנה בעיקר למקצב ולתכנים, ופחות לחריזה.
רוב השמות של הדמויות נשארו כפי שהן. שני בעלי חיים – החתולה והלטאה – קיבלו שם חיבה בהקטנה. כמו כן, בהתאם לשפה, השתנה בתרגום מינם של כמה בעלי חיים, ביניהם העכבר והצב, שהם ממין נקבה בשפת יידיש. שמות "מסובכים" של בעלי-חיים מיוחדים, תורגמו כפי שהם ליידיש. וכך ""March Hare הוא "מאַרץ-האָז" (הארנב של חודש מרץ), ו-Dormouse הוא "דרעמלמויז" (עכבר מנמנם, למרות שאינו עכבר כלל).
ולסיום, הנשר הקטן אמר לעוף דוֹדוֹ: “Speak English!”– זה שונה בתרגום ל:"רעד קלאָר!" ((red klor שפירושו: דבֵּר ברור! וזו היתה מטרת התרגום: לשקף באופן נאמן וברור ביותר את המקור האנגלי, יחד עם שינויים ותוספות, כדי להבהירו היטב ולחבבו על קוראי היידיש.
לרכישת הספר החדש –
"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" ביידיש
לואיס קאַראָל, אַליסעס אַוואנטורעס אין וווּנדערלאַנד, איבערזעצונג: עדינה בר-אל, הוצאת צור-אות, ירושלים תשע"ג-2012 (147 עמודים, בצירוף 40 איורים מקוריים מאת ג'ון טניאל משנת 1865).
מחיר הספר: 80 ₪ (כולל מע"מ ודמי משלוח). ניתן לשלוח צ'ק לפקודת עדינה בר-אל. כתובת: עדינה בר-אל, רח' הזית 9, מושב ניר-ישראל, 79505.
פרטים נוספים: 08-6729354, adinabarel@gmail.com
* * *
מנשה שאול
סטירת לחי מצלצלת
זה שנים חולם נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד לבקר במצרים, להתחבק עם נשיאה ולפגוש את המוניה ברחובות כדי להראות שארצו יוצאת מן הבדידות הבינערבית והבינלאומית. והנה החלום שלכאורה התגשם הפך עד מהרה לסיוט מבהיל.
הביקור בן שלושת הימים חשף את המחלוקות העמוקות שבין מצרים בפרט ומדינות ערב בכלל – לבין איראן. הסיסמאות שהושמעו נגדו ונגד איראן, הניסיון לפגוע בו ברחבת מסגד אלחוסייני וזריקת נעל לעברו הם דברים של מה בכך לעומת מה ששמע מנשיא מצרים, משייח' אלאזהר, מעיתונאי מצרים ומראשי מדינות שהשתתפו בוועידה האיסלאמית. אחמדינג'אד הגיע לוועידה זו לא כאורחה של מצרים, אלא כמשתתף בוועידה, כפי שמחייב הפרוטוקול, בדיוק כפי שמוחמד מורסי הגיע לטהרן לפני כחצי שנה לא כאורחה של איראן, אלא כמשתתף בוועידת המדינות הבלתי מזדהות.
הראשון שכמעט נזף בנשיא איראן הוא שייח' אלאזהר אחמד אלטיב שאמר לו: "אלאזהר דוחה את רדיפת הסונים באיראן. אלאזהר קורא לאיראן לכבד את ריבונותן של מדינות המפרץ. אלאזהר קורא לאיראן להפסיק לתמוך במשטרו של בשאר המשמיד את הסונים בסוריה."
יש לזכור כי אלאזהר הוא הסמכות העליונה של העולם הסוני.
גם מורסי לא חשך את שבטו. בנאומו בוועידה גינה את הפוגעים, והכוונה לשיעים ובראשם שליטי איראן, באשת הנביא הראשונה עאישה ובידידי הנביא (אלסחאבה).
גם התקשורת המצרית לא קידמה את אחמדינג'אד בסבר פנים יפות, וזאת בלשון המעטה. הפרשנים קלעו לאמת כשהדגישו כי הביקור כשל. אפשר להוסיף שהביקור החמיר את בדידותה של איראן בזירה הבינערבית בפרט, והמוסלמית בכלל, כי הוא הבליט את המחלוקות העמוקות בין שני הצדדים.
נסקור אותן בקצרה:
המשטר האיראני אינו מסכים להסיר מאחד מרחובותיה הראשיים של טהרן את שמו של איסלמבולי, רוצחו של אנוור סאדאת. הדבר פוגע בכבודם הלאומי של המצרים.
המצרים מוחים על ניסיונותיה של איראן להמיר את אמונתם של הסונים במצרים ובשאר מדינות ערב – לשיעה, על ידי הענקת סכומי כסף לעניים. השסע בין הסונים לשיעים קיים זה 13 מאות שנה, ואין סימנים לגישור עליו. הגדיר זאת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים הסופר הלבנוני חאזם סאג'יה ("אלחיאת" 9.2.12): "היחסים בין איראן למצרים הם יחסים בין שתי אמונות דתיות (שיעית וסונית), ואף צד אינו מסתיר את פחדיו והסתייגויותיו מן האחר. החזרת היחסים שהיו בין סאדאת לבין השאה הפרסי היא בלתי אפשרית. אז היו יחסים אישיים, ואילו כיום הפכו שתי המדינות לשני קטבים דתיים ואמונתיים."
"אחמדינג'אד הציע למורסי סיוע כלכלי. זוהי בדיחה שכל המצרים הסכימו לצחוק ממנה."
מצרים דוחה בשאט נפש את החתירות של איראן נגד מדינות המפרץ. מורסי הדגיש את מחוייבותה של מצרים לביטחון המפרץ, ושר החוץ המצרי הצהיר בוועידה האיסלאמית כי ביטחונן של מדינות המפרץ הוא בטחונה של מצרים.
מצרים, כמו שאר מדינות ערב, מתנגדת לתוכנית הגרעין האיראנית ורואה בה הפרה בוטה של האיזון האסטרטגי במזרח התיכון ואיום על מדינות ערב.
מצרים סובלת ממשבר כלכלי חמור. ציפיותיה לקבל סיוע הן ממדינות המפרץ ובראשון מסעודיה. בשל הסנקציות הכלכליות, אין באפשרותה של איראן לסייע למצרים. מכל מקום, מצרים לא תנקוט כלפי איראן צעד שיקומם נגדה את מדינות המפרץ.
איראן חותרת נגד הסכם השלום בין מצרים לישראל. וכפי שהוכח, גם "האחים המוסלמים" אינם מגלים התנגדות להסכם השלום, למרות איבתם לישראל.
מצרים, ביחד עם מדינות ערב, שואפות לשים קץ לסכסוך הפלסטיני-ישראלי. לשם כך, כל מדינות ערב יצאו לפני 11 שנה בתוכנית שלום, שלישראל אומנם יש הסתייגויות לגביה – ואילו שליטי איראן מעוניינים בקיומו של הסכסוך, אפילו אם הוא על אש קטנה, על מנת לנצלו להעמקת ההשפעה האיראנית במדינות ערב בעזרת הסיסמה: "ההתנגדות לאויב הציוני!"
זכורים לנו דבריו של נשיא סוריה בשאר אסד, כי הוא מוכן לשלום עם ישראל, אם זו תיסוג מן הגולן. בעקבות הצהרה זו, הכריז חמינאי בקולי קולות, כי "אם המשטר הסורי יחתור לשלום עם האויב הציוני, תיאלץ איראן לבחון מחדש את עמדתה כלפי סוריה."
והמחלוקת הגדולה ביותר היא בנושא הסורי. מצרים מתנגדת לתמיכתה של איראן במשטרו של בשאר – נגד הרוב הסוני. בעניין זה המדינות המוסלמיות בוועידה תמכו בעמדתה של מצרים ולא בזו של איראן.
לסיכום, אפילו הציפיות הזהירות שהביקור יביא לכל הפחות להורדת המתח ביחסי מצרים-איראן – לא התגשמו. אפשר לקבוע כי האינטרסים של מצרים בימים אלה מחייבים אותה להיות בצד מדינות המפרץ הסוניות ולא בצידה של איראן השיעית.
פורסם לראשונה במגזין "מראה" 233
* * *
רונית בכר-שחר
חַיַּי וּמֵתָּי
תָּקִיאוּ אוֹתִי כִּי אֵינִי שַׁיֶּכֶת
תּוֹקִיעוּ אוֹתִי כִּי אֲנִי אֲסוּפַת דֵּעוֹת חוֹלָה,
שִׁקּוּף מַרְאַה פְּנֵיכֶם הַנְּלוֹזוֹת בְּמַרְאָה כְּחֻלָּה
סְדוּקָה עַד כְּלוֹת
הֲשְׁלִיכוּ אוֹתִי לָאַשְׁפָּה הַרְחֵק מִמְּדוּרַת הַשֵּׁבֶט שֶׁלָּכֶם
בְּאֶמְצַע הַחוֹלוֹת, סְבִיבָהּ תֵּשְׁבוּ תַּהַפְכוּ זְרָדִים
גִּצִּים יָעוּפוּ מִכֶּם עַד לִמְקוֹם מוֹשָׁבִי
לְעִתִּים תֶּחְפְּצוּ שֶׁאִישְׁרַף תַּחְתַּי
עַל מַחְשַׁבְתִּי הַזָּרָה, חַיַּי וּמֵתָּי
יוֹתֵר מִכָּךְ עַל כָּךְ שֶׁאֲנִי דּוֹבֶרֶת שְׂפַתְכֶם
פּוֹלֶטֶת אוֹתָהּ בִּקְלִילוּת יַחֲסִית
כְּאִלּוּ שָׁדַדְתִּי אוֹתָהּ מִכֶּם בְּאִישׁוֹן לַיִל
כְּמוֹ אֵינִי זַכָּאִית לְשִׁמּוּשׁ חוֹזֵר וְנִשְׁנֶה בָּהּ
אוּלַי מִשְּׁנַתְכֶם הִיא, אַךְ גַּם מִשְּׁנָתִי
אֵינָהּ תְּלוּיָה בְּצָרוּת עַיִן גַּם לא בְּרחַב הָרִיסִים הַמְּצִלִּים
רַק בֵּין אֲחִיזַת עֵינַיִם אֶל הָאֱמֶת כֻּלָּהּ בְּטִיב הַדְּבָרִים וְאוֹמְרָם
לֹא בִּישִׁיבָתִי בַּגּוֹלָה
בְּיוֹם הַדִּין אֶתֵּן אֶת הַדַּעַת רַק עַל דְּבָרַי שֶׁלִּי כְּמוֹתְכֶם
עַל כָּךְ שֶׁשָּׁתַקְתִּי
וְעַל צָרוּת מַחְשַׁבְתְּכֶם
* * *
יוסי שדה
סיפור על סנדוויצ'ים
הפעם – אני בטיסה מנתב"ג לגרמניה עם סוויסאייר, חברה שוויצרית. הטיסה נוחתת בציריך, ומשם, טיסת המשך – לפרנקפורט. עוד בדיוטי פרי בנתב"ג גיליתי כמה חברים. היו שם, בין השאר, שמעון ידידי, והיה שם גם ידיד הודי, יהלומן, שמו סרסוואט, שגר בישראל.
נחתנו באחת עשרה בבוקר בציריך, וחיכינו לטיסת ההמשך לפרנקפורט. טיסת ההמשך היתה אמורה לצאת בשתיים עשרה בצהרים, אבל ב-1130, שמענו ברמקול הודעה, "הטיסה תתעכב כשעה."
לא נורא – קורה אבל ב-1230 היתה הודעה נוספת – הטיסה לא תצא ב-1300. הלכנו לברר מה קורה, ודייל הקרקע סיפר סיפור מוזר – טיסת ההמשך לפרנקפורט יצאה לפני שהגענו. הטיסה הבאה תהיה רק בשבע בערב, ולא בטוח שיהיה לכולנו מקום בטיסה זו.
בירושלים אומרים על דבר כזה – ווילי!!!
מצד שני – אחותי סעידה אומרת במקרים כאלה – "במצב כזה, אלוהים בטח לא יזרוק אותי!"
איך, אתה שואל? אוה! אז ככה.
כולנו, כמובן, כעסנו – אבל שמעון, ידידי, נלחם.
"מה זה פה?" צעק על הדייל, "מה אתם חושבים? יש לנו כרטיס, ויש תאריך ושעה! כרטיס טיסה זה חוזה, ואתם בהפרת חוזה! אני אתבע אתכם! כל העיתונות תשמע מזה!"
הדייל, שוויצרי מנומס, התנצל, והסביר שזאת לא אשמתו. הטיסה שלנו יצאה מתל אביב באיחור, ולכן קרתה התקלה, והוא מאוד מצטער, וכו' וכו'.
כשנרגע שמעון מהצעקות, שאלנו את הדייל – "טוב, מה עושים?"
"אוה," אמר הדייל, "תוכלו, כמובן, לחכות לטיסה שתגיע בשבע בערב. לא בטוח שיהיה לכולכם מקום על הטיסה של שבע."
"רע מאוד," אמרנו.
"נכון," אמר הדייל, "אתם בטח לא תרצו לחכות. לכן," אמר הדייל, "הכנו לכם אוטובוס ממוזג, והאוטובוס ייקח אתכם דרך אוסטריה לפרנקפורט – ויהיה לכם גם טיול יפה עם נוף מושלג. זה קצת יותר זמן מאשר טיסה, אבל זה הפיתרון הכי טוב, בנסיבות המיוחדות."
"מה???" אמר שמעון, נציגנו במשא ומתן עם הגויים, "באוטובוס? שילמתי בשביל לטוס, לא בשביל לנסוע בעגלה או באוטובוס! אין דבר כזה! אין דבר כזה. ומה עם ארוחת הצהריים שמגיעה לנו? הא?"
"רגע, אדוני," אמר הדייל, "רגע."
"שום רגע," אמר שמעון, "אתם תתנו לנו טיסה, וארוחת צהרים!"
"דאגנו לאוכל," אמר הדייל.
"מה?" שאל שמעון, מופתע, "רגע! מה דאגתם?"
הדייל הצביע על אוטובוס מפואר שעמד בחוץ, ואמר – "זה האוטובוס שלכם, ושם – הכנו לכם סנדוויצ'ים."
"מה?" אמר שמעון, "סנדוויצי'ם?"
"כן," אמר הדייל, "סנדוויצ'ים!"
"שום סנדוויצ'ים," אמר שמעון. חוץ מזה – איזה גודל?"
"ענקיים! ענקיים," אמר הדייל.
"אבל איזה?" שאל שמעון, "איזה?"
"סנדוויץ עם גבינה," אמר הדייל, ועשה תנועה של גבינה ביד אחת, "וסנדוויץ עם נקניק," ועשה תנועה של נקניק עם שתי ידיים...
"סנדוויץ' אחד לכל אחד?" שאל שמעון, "מה אנחנו, תינוקות?!"
"לא, אדוני", אמר הדייל, "לא. כל אחד יכול לאכול כמה סנדוויצ'ים שהוא רוצה – יש המון סנדוויצ'ים."
ראיתי היסוס חשדני על פני שמעון.
"גם נקניק וגם גבינה?" שאל כשהוא חוזר על התנועה של הדייל בקשר לנקניק בלבד...
"כן, אמר הדייל, "כן! שתי סלסלות ענקיות של סנדוויצ'ים – אחת גבינה ואחת נקניק," עם תנועה, "כמה שתרצו! גם גבינה, וגם נקניק! סנדוויצ'ים ענקיים!"
ההבעה על פני שמעון השתנתה קצת, אבל, עדיין תוך רטינה, שאל – "טוב, ושתייה? מה, תשים אותנו להתייבש עם הסנדוויצ'ים גבינה ותנועת הנקניק שלך באוטובוס?"
"לא לא," ענה הדייל, "לא! – יש במקרר של האוטובוס גם משקאות קלים, וגם בירות, ושני בקבוקי וודקה משובחת, בתא ההקפאה של המקרר. בשבילכם!"
שמעון המשיך ללחוץ. "וזה בחינם?"
"כמובן, אדוני." אמר הדייל. "כמובן! נטורליש!"
נפלה דממה – ראיתי איך ההבעה על פניו של שמעון משתנה. הוא הפנה את הגב לדייל, הסתובב אלינו, ואמר, בחיוך וקריצה, "חברה, מה אתם מחכים? אירגנתי לכם סנדוויצ'ים עם נקניק וגבינה, ושתייה! חבל על הזמן, נוסעים!! בואו לאוטובוס!"
לקחנו את הפקלאות, ועלינו לאוטובוס, לפני שהדייל ייקח משמעון חזרה ת'סנדוויציים עם התנועה ות'וודקה.
כמובטח – היו שם הסלסלות עם הסנדוויצ'ים, והבירות, והקולה, והוודקה. ושמעון, שנהפך למנהיג, הסתובב באוטובוס כמו טווס ואמר –
"איך דאגתי לכם, הא?! תאכלו, תאכלו! יוסי, טעמת מהנקניק? משהו, הא?"
ישבנו, מבסוטים, אוכלים סנדוויצ'ים, שותים מהבירות, והמחמירים שתו מהוודקה – שלא כל כך אהבו, אבל בחינם זה עניין אחר. מצווה!
מפוטמים בסנדוויצ'ים נימנמנו בעת שהאוטובוס נסע לפרנקפורט. לא כולנו. יש קטע קצר, שבו האוטובוס נוסע דרך אוסטריה. מתברר שלסרסוואט, ההודי, יש דרכון הודי, ולכן הוא צריך ויזה כדי להיכנס לאוסטריה. "אבל," הוא אמר, "אני לא רוצה לנסוע לאוסטריה, אני נוסע לגרמניה, ויש לי ויזה לגרמניה! וגם לא נגעתי בסנדוויצ'ים!"
לא עזר – סרסוואט שילם 25 דולר עבור ויזה וחזר לאוטובוס, שנסע רבע שעה בתוך אוסטריה.
סרסוואט, איש נחמד עם חוש הומור, צחק. "בשביל רבע שעה באוסטריה," אמר לי, "שילמתי עשרים וחמישה דולר. יוצא שכל רגע באוסטריה עולה דולר! מזל שלא נשארתי שבוע, הייתי פושט את הרגל...
סיפרתי לאבא שלי על ההרפתקה, והוא אמר לי – "דבר הראשון, יש אנשים, מה שגרים פה בארץ, פאג'עאנים – תקנה אותם בסנדוויץ' עם נקניק – " ואבא עשה את התנועה שעשה הדייל ואחריו שמעון.
"דבר השני – בן אדם, מה שנוסע באווירון לגרמניה דרך שוויצריה, כדאי יגיד תהילים, בשביל שאלוהים ירחם עליו, וייתן לו לנסוע לשם בשלום. בלי תהילים, בסוף ינסע באוטובוס מה שהוא בכלל לא מעוניין, יאכל סנדוויץ' נקניק מה שהוא בכלל לא רוצה, וישתה וודקה מה שהוא בכלל לא אוהב!"
אז לא חבל?! וסלאמה עליכום!
* * *
רות ירדני כץ
הכי-טוב בעולם
הנטייה לדרג כל דבר ולתת ציונים נכון במיוחד לגבי כל מה שאנחנו מכניסים לפה. ישנם מוצרים זולים, עוד יותר איכותיים, יותר איכותיים והכי.... תלוי מאין באנו ועל איזה סוג של אוכל גדלנו.
בקמרון ישנו שבט שנקרא "באקה", שהעיסוק היחידי בחייהם הוא מציאת אוכל. הם קמים בבוקר ויוצאים לג'ונגל לצוד כדי להאכיל את משפחתם. גם אצלם יש עדיפויות איזה עוף, חיה, זוחלים – יצודו, ויש דרגות. יש הכול בטבע. ירקות, פירות ודבש, והם יודעים בדיוק מה העונה של מה, ויודעים מה טוב ומה יותר טוב. חוקר השבטים, היידן טרנר, מנשיונל-ג'יאוגרפיק, בילה איתם ימים ולילות והתפעל מהמאמץ שהגברים הציידים עושים כדי לצוד בעזרת חיצים מרעילים. הם מומחים.
תפקיד הנשים הוא למצוא את הירקות והפירות. הילדים יודעים היכן למצוא את התולעים הטעימים. החוקר סיפר שעטלף נחשב למעדן. הוא הצטרף לשלושה ציידים וצדו שלושה עטלפים ולא חזרו לכפרם. במקום קוששו עצים, הדליקו אש וצלו את העופות והם אכלו אותם לבד בהנאה מרובה. הצייד הראשי אמר שזה המאכל הכי-הכי.
אני כבר מגיעה להכי-הכי. אנחנו מוצפים בתכניות בישול משעממות עד-מוות בכל ערוץ. כמה פעמים אפשר ללמד איך עושים אורז? עוף? סטייק ותבשיל קדרה? אילו לפחות היה לשפים-שפיות הומור, חדוות חיים, סיפורים מצחיקים תוך כדי הקיצוץ והערבוב זה היה עוזר. אבל אין להם, הם רובוטים.
לאופנה זו נכנסה עוד גורם תחרותי – "הכי טוב בעולם." מביני דבר בענייני אוכל מחליטים איפה המסעדה הכי-טובה בעולם, איזה שף הוא הכי-טוב בעולם, איזה חומוס הוא הטוב ביותר. אז נכון שישנם שפים יותר מפורסמים בזכות ובצדק, ישנן מסעדות מצוינות ויש חומוס ויש חומוס, אבל הכי-טוב בעולם באוכל?
אם נשאל את החברים שלנו היכן אכלו את החומוס הכי-טוב – הם מיד יספרו ויוסיפו בחיוך: "אין, אין כמו החומוס הזה."
אז יש לי סיפור.
יום אחד חברים טילפנו וסיפרו שהם בירושלים ואם הם יכולים ל"קפוץ" לקפה. אמרתי בואו לאכול איתנו משהו קל בצהריים. רצתי לסוּפר וקניתי מה שצריך + חומוס של שטראוס. העברתי את החומוס לקערה מתאימה הוספתי שמן זית ומעל פיזרתי זעתר.
החבר, שידוע כ"חולה" על חומוס – טעם, חייך, לקח עוד חתיכת פיתה, העלה עליה עוד חומוס ושאל:
"מאין החומוס הנהדר הזה?"
אמרתי: "של שטראוס."
והוא הופתע, הופתע מאוד. באותו רגע עלה רעיון במוחי.
אחרי ימים אחדים, הלכתי לכמה מקומות בירושלים שנחשבים כאשר מדובר בחומוס, והזמנתי את בן-זוגי לטעימות. על השולחן הונחו ארבעה חומוסים – של "טעמי", "פינתי", "מלך השניצל" מבית-צפפה, והפעם בחרתי חומוס של סלטי "צבר."
מי זכה? בן זוגי אוהב אוכל ושתייה קבע חד-משמעית שהחומוס של "צבר" הוא הטוב ביותר, והסביר גם מדוע. ברגע זה הבנתי שאגדת החומוס התנפצה לה.
אהוד: סייד קשוע כתב פעם פיליטון נחמד על אכילת לָבָּנֶה אצל חבר ערבי שמותח אותו לגבי מקור הלבנה הזו, המיוחדת במינה, שאותה מייצר רק פעם בשנה רועה צאן בערבות יריחו, ולבסוף מתברר שזוהי לבנה של "שטראוס".
אבל לגבי החומוס זה לא מקובל עליי. אין כמו החומוס של "טעמי" או של "רחמו", שניהם כבר בטח בני שישים שנה ואותו הדבר, וגם בתל-אביב יש כמה מקומות מדהימים, כמו במסעדה קטנה בסמטה קטנה מאחורי "מגנדה" בכרם, או בפינת חשמונאים מול מה שהיה פעם השוק הסיטונאי. ובלבד שאוכלים את החומוס טרי. אבל האוויר של ירושלים הוא הכי טוב לו.
* * *
אהוד בן עזר
יצ'ופר הנוער!
40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות
איורים וציור העטיפה: דני קרמן
ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991
הספר אזל
31. לַלִי תן-לי-סְפּוֹט
יום אחד תלו מודעה בבית-הספר:
תחרות פסטיבל הזמר לנוער
לפסטיבל הזמר העירוני לנוער אפשר להגיש שירים.
כל שיר יכלול תמליל, לחן ומבצע/ים
אפשר להגיש את השיר בביצוע ביתי על קלטת או בצורת מלל + תווים.
ועדת השופטים תבחר את 12 השירים שייקחו חלק בתחרות.
השירים שייבחרו יזכו לעיבוד מקצועי הולם ולהדרכה בהעמדה על הבמה.
אין מניעה שהתמלילן, המלחין והמבצע יהיו אדם אחד.
לַלִי עברה, ראתה ונדלקה. מיד הוציאה מחברת מהילקוט והחלה מעתיקה את הפרטים. רֶלִי הדברן עבר וחטף ממנה את המחברת.
"תחזיר לי! רלי – "
"לא מחזיר לפני שמקבל חתימה מחזָה תִיז דמארי!" צחק.
"תפסיק לקשקש, אידיוט!"
"תאכלי בבית הרבה מְלַאוַוח וחַאוַוֶאדְז, ייצא לך קול כמו הזמיר מצנעה!"
"אתה עוד תזחל אצלי תחת הבמה! אל תיגע בי, משמשן פולני – "
לבסוף החזיר לה ואף נידב את גבו, שתסיים את ההעתקה בקלות.
*
ובארוחת-הערב, בבית: "אני צריכה טייפ חדש סטריאו, גיטרה חשמלית עם מגברים, ושעות אולפן. תדעו שזה יקר."
"בשביל מה, ללי?"
"להתכונן לפסטיבל הזמר העירוני לנוער."
"זה חובה על כל ילד בכיתה, הציוד הזה?"
"אוף... ידעתי שכך תגיבו. אם איכשל – זה רק בגללכם!"
*
מתפשרים קצת, מסתדרים. אילן מאליונר השאיל לללי גיטרה. מורן המשוררת – טייפ משוכלל, וגם הסכימה לכתוב עבורה את המילים:
מגג מגדל העיר אהבתי ת'אדם
מגג מגדל העיר אהבתי ת'שדרות
מגג מגדל העיר ליבי רחב כמו ים
מגג מגדל העיר יפות הנערות
יה יה גג, יה יה גג
עיר מגדל מאיר
יה יה עיר, יה יה עיר
גג מגדל חגג.
*
ללי ישבה ערב-ערב סגורה בחדרה, עם הגיטרה והטייפ, עד שהצליחה להלחין את שורות השיר, והפזמון החוזר, לשביעות רצונה. את ההקלטה ערכו בחדרו של אילן מאליונר, המלא ציוד מוסיקלי אלקטרוני משוכלל. הקלטת נמסרה לוועדת השופטים של הפסטיבל, והשיר זכה להיכלל בין השנים-עשר שיבוצעו בפסטיבל. בית-הספר שלח נציגות חזקה למופע. חמישה שירים על מבצעיהם, ותלמידים נוספים, כדי שיעזרו בהפקה.
*
התחילו החזרות.
"רֶלִי קשקשן, מה אתה עושה פה?"
"השתחלתי להפקה. יותר מעניין מבכּיתה."
"כתבת שיר?"
"מה אני חזָה תִיז דמארי או מורן הדפקטיבית? קיבלתי תפקיד סְפּוֹטְנִיק."
"סליחה?"
"מכוון את פנס התאורה כדי שעיגול-האור ישפר קצת על הבמה את הצורה התֵימוֹנית שלך. תור שלי להתחיל בשיר הדפקטיבי שכתבה לך מורן."
"חסר לך שתפספס!"
"אני אחזיק לך אצבעות!"
"תחזיק טוב את הספּוֹט, ותזכור – רק עליי, יא זְלוֹטי!"
"שמעתי... שמעתי..."
*
הגיע ערב הפסטיבל. ללי הגרילה מקום שלישי ועלתה בתורה על הבמה. לבושה בלייזר שחור על סוודר תכלת שמתקפל על צווארה. מכנסיים שחורים. מגפי עקב בצבע תכלת, לאוזניה עגילים גדולים כצמידים, ובאוזן השמאלית נעוץ עגיל יהלום קטן. שערה הכהה אסוף לאחור כפקעת חלקה המסתיימת בזנב, שמסתלסל חזרה כסימן-שאלה הפוך. אפה חטוב. עיניה תכולות-אפורות. פניה העגלגלות, באיפור ובהתרגשות, שטו על הבמה כעשויות שיש כהה.
"מגג מגדל העיר אהבתי ת'אדם – "
הסְפּוֹט קופץ. ללי בחשיכה.
"מגג מגדל העיר אהבתי ת'שדרות – "
הספוט, לעזאזל, ככל שהיא מתקרבת אליו בורח, כמו בכוונה. ופתאום נעלם לגמרי.
"מגג מגדל העיר תן לי ספוט רחב כמו ים – " היא שרה כלפי מעלה.
"מגג מגדל העיר לעזאזל תן לי ספוט הנערות –
"יה יה רלי, יה יה אַהְבַּל –
"תן לי ספוט מאיר –
"יא יא אִיר, יא יא אִיר –
"תן לי ספוט יה רלי –"
אבל הספוט קפץ כל הזמן ודפק לה, לדעתה, את ההופעה, למרות שמחיאות הכפיים היו ממש השתוללות, וחלק מהקהל אפילו הצטרף אליה מיד כאשר חזרה בשנייה על הפזמון, במנגינה הקצת מזרחית: "יא יא איר, יא יא איר, תן לי ספוט יה רלי – "
*
מאחורי הקלעים רצה ללי, טיפסה במגפי העקב בצבע התכלת, העפילה לעמדת הספוט ושם התנפלה בחמת-זעם על רלי.
"יא ספוטניק... יא זלוטניק... יא תיז דמארי... אני אראה לך... חתיכת זלוטי, זה בכוונה, בכוונה עשית..."
והתחילה להכות אותו כך שהיה מוכרח לברוח, ואחר פרצה בבכי, ולא נרגעה.
*
כן, זה השיר החדש "יא יא איר, יא יא איר, תן לי ספוט יה רלי" שכל העיר מזמזמת, וגם שומעים בלי-הפסק במצעדי הפזמונים. איזה מזל שללי תן-לי-ספוט זכרה לחזור במדוייק על האילתור, לדרישת הקהל, כאשר שבה ושרה אותו לאחר שזכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר העירוני לנוער.
*
הסיפורים האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* כאשר ישטוף גל של אנטישמיות את אוסטרליה בגלל "נאמנות כפולה" של יהודים, וכאשר סוכנים ישראליים בעולם ייחשפו ואולי גם ייהרגו כי תתגלה מעורבותם במכירת ציוד פגום לאיראן, וכאשר משפחתו של בן זיגייר באוסטרליה תהיה חשופה לידו הארוכה של הטרור האיראני – יוכלו לחגוג בראש ובראשונה שלושה ח"כים שונאי ישראל, אחמד טיבי, זהבה גלאון ודב חנין, שבזכות חסינותם עזרו לחשוף את הפרשה [שבחלקה היא מיסתורית-עדיין], לפגוע קשות בביטחון ישראל ולהיות אחראים במידה מסויימת גם לדם שיישפך בעקבות החשיפה! – כמה נחמד להיות אזרח במדינה דמוקרטית שסודותיה הביטחוניים [במקרה הזה כדי להגן על זיגייר ומשפחתו] – נרמסים בראש חוצות, ובכנסת שלה יושבים, במשכורת מלאה, גם מנוולים ואידיוטים!
* כאילו נפל אצלנו אתמול מהירח מגלה הפיליטוניסט מאיר שלו ["תשמעו סיפור", ידיעות 15.2] כי חברו המאייר יוסי אבולעפיה [אבי הרחמים] נתבקש בבית הספר הממלכתי-דתי "סיני" באשקלון, על-ידי מנהלת בית-הספר מרים בריינר – לחבוש כיפה לקראת כניסתו למפגש עם התלמידים, וזאת אף שהמפגש לא התקיים בבית-כנסת. ומשסירב – בוטל בו-במקום מפגשו.
כמעט כל סופר-גבר חילוני, שהוזמן להרצות בבית-ספר של החינוך הממלכתי-דתי, נתקל בתופעה הזו, אלא שלא לכולם יש טור שבועי ב"ידיעות אחרונות" לכתוב על כך עמוד שלם וגם לקבל שכר-סופרים. לנו קרה מקרה כזה בבית ספר ממלכתי-דתי בנצרת עילית, ושולחנו ללא כבוד החוצה לאחר שהובהר לנו שעלינו לחבוש כיפה, למרות שהאולם שבו ניפגש את התלמידים איננו בית-כנסת.
יש לנו חברים סופרים שפוטרים את הבעייה בכך שהם תמיד חובשים כובע, לא כיפה, חרף היותם חילונים, וכך הם כשרים בעיני החינוך הממלכתי-דתי.
ויש ששמים כיפה ללא הנד עפעף. ראינו פעם מכר, משורר, שנכנס בשער אוניברסיטת בר-אילן הקדושה, שבה לימד, ותוך כדי הליכה הוא מניח את הכיפה התכולה על ראשו. ידוע לנו גם שהאוניברסיטה הזו חוקרת את אורחות-החיים של המרצים אצלה, אם הם נוסעים בשבת, וכדומה.
לעומת זאת היה לנו בשעתו מפגש מרגש עם תלמידים במרכז בתי ספר של הזרם הממלכתי דתי בדרום רמת הגולן. התקבלנו בחמימות רבה. הובהר לנו כי האולם אמנם משמש כאולם ספורט וכינוסים והרצאות, אך יש במקום גם ארון-קודש והוא פועל גם כבית-כנסת. נכנסתי לאולם גלוי ראש, בפתח דבריי הסברתי שאני אדם חילוני שאינו הולך בכיסוי ראש, אך מאחר שהמקום שאנו נמצאים בו הוא גם בית כנסת ויש בו ארון קודש, אני מכבד אותו ושם את הכיפה (השחורה) לראשי, וכך אמנם עשיתי. אם איני טועה, המנהל שם אמר לי שאני יכול לנהוג כראות-עיניי.
* חגיגה בעיתון "הארץ": בעקבות ההתנגדות הגוברת והולכת בארה"ב לחיסולים ממוקדים באמצעות מטוסים לא מאויישים, תועבר ההתנגדות הזו גם לישראל וסוף-סוף יינצלו חיי הרוצחים הפועלים נגדנו והם יוכלו להמשיך להרוג בנו באין מפריע, כי ככה זה בדמוקרטיה מתוקנת שסיסמתה: "הבא להורגך השכם לא להרוג אותו אלא לאפשר לו להרוג אותך!"
* לוֹיָה אַבְּל לבית פּוֹלָצֶ'ק [בשעתו מכפר סירקין]: כחברתה הקרובה של אילנה ברנע רציתי להודות לך על הסיפור שפירסמת מפי יואל רפל. לא הכרתי אותו [את הסיפור]. אילנה ילידת 1938. אינני יודעת מתי היא נסעה עם אימהּ לפולין, אבל אם ב-1939 זה מוזר שהיא זכרה את פרטי הבית. ייתכן שזכרה מהסיפורים של אימה.
את דבריו של נועם סמל על אילנה הוא נשא לא לפני שמונה שנים אלא בשנה שעברה עת ערכו לאילנה אירוע מחווה של יקירת העיר עם פרישתה לגימלאות.
שישים שנות חברות הדוקה עם אילנה הסתיימו בצער רב.
כולם מדברים על פועלה בתחום העשייה התרבותית, אני מכירה אילנה חברה, השומרת בעקשנות על חברות, אילנה שחייה לא היו קלים כלל, שהתייתמה מאימה בעודה ילדה בת ארבע-עשרה ונותרה עם אב מבוגר ואח ואחות, ילדים צעירים ממנה, שהיא היתה להם כאם. שימשה כעקרת בית, היתה תלמידה מצטיינת, היתה פעילה בתנועה המאוחדת בעדת "פוריה" ולא ויתרה על שום בילוי. בשקט הנפשי שלה התנהלה עם כל המטלות שרבצו על שכמה ולכדה את החיים בשתי ידיה. לי אילנה תחסר מאוד כחברה.
*
בגיליון הקודם פירסמנו, משמה של ניצה וולפנזון: "אולי תעניין אותך הגלויה שתמונתה
מצורפת. [ר' צרופת הבאר הראשונה, לגיליון]. גלויה כזו, שהתמונה שעליה, הבול והחותמת
תואמים, נקראת גלוית-מרב. נמסרה לפרסום על ידי זיו גורה."
ובכן, תחילה הגלוייה בלבלה אותנו מאחר שמיקום הבאר הראשונה היה [לימים] תחת כיסוי פח אלכסוני בצמוד לקיר הצפוני של ביתן מוניות "המקדים", שניצב בפינה המערבית-דרומית של גן המייסדים, שבלב פתח תקווה. ואילו ראינו קיוסק באותה פינה.
לאחר שהיזזנו את הגלויה מצד אל צד נפתרה התעלומה, מופיע בגלויה צילום של קיוסק הקיים עד היום, בפינה הצפונית-מערבית של הכיכר, כיום, זוהי פינת רחוב שטמפפר, ובהמשך רואים את הרחוב הנמשך מזרחה, ובהמשך צפונה לעבר כפר-סבא, ובשעתו נסעו בו גם לחיפה. מימין נמשך הגן עם העצים העבותים, משמאל רואים בניין בן קומותיים עם גג רעפים, שאותו בנה זרח ברנט, ולימים היה בו המשרד של פינסון. היום עומד על מקומו רב-קומות בפינת בר-כוכבא ושטמפפר. במרכז הגן היפה שבגלויה, שאינו קיים עוד אלא היה לכיכר מרוצפת, רואים את העמודים של גג הפביליון שבו היתה מנגנת התזמורת העירונית. הבול הירוק עם הספח "בארה של פתח תקוה", משנת 1949, הודבק אפוא על גלויה שבה אין זכר למיקומה של אותה באר.
אגב, חפר את הבאר סבי, יהודה ראב בן עזר, כמסופר בספר זיכרונותיו "התלם הראשון" אבל כידוע לקוראי המכתב העיתי, ואולי רק להם – אין רחוב על שמו בעיר וגם בלוח הזיכרון על מקום הבאר לא נזכר שמו.
* ח"כ מרב מיכאלי (העבודה) על התחייבותו של ראש הממשלה לשמור לליברמן את תיק החוץ: "מבחינה ציבורית זה מצחינה. העדים בַּמשפטה הם עובדי משרד החוצה, נתניהו מציבה אותם תחת אִיוּמה."
***
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2471 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד
ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.
מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,055 נמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,443 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל