גיליון מס' 818

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א באדר תשע"ג 21 בפברואר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: אוכספורד פורים, 1998. // פורים בפתח-תקווה, 1886, מתוך הספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר. // יוסי גמזו: אֲדָר בַּצָּפוֹן. // רות ירדני כץ: מסיבת פורים 2013. // רביבה בן זאב: מנפלאות הגועליציה. // אורי הייטנר: 1. תרבות רבת רבדים. 2. יומן בחירות 2013 (ל"ז). 3. שמוליק קראוס: השיר החי של הזמר המת. // ד"ר אברהם וולפנזון: תשובה לאורי הייטנר. // ישראל זמיר: כיבוש אילת, מתוך ספרו "לכבות את השמש". // יהודה דרורי: 1. סוריה – פח הזבל המסוכן של הטרור העולמי. 2. על אוזני המן ואוזני נתניהו. // אלי מייזליש: שתי רשימות מלפני חצי שנה: 1. קומוניסט הוא קומוניסט. 2. לא "ביבי טורס" אלא "ביבי קינג". // תקוה וינשטוק: 1. תערוכת הרודיון – מחווה לפרופסור אהוד נצר. 2. "כך ראינו". // מתי דוד: מדוע שלי יחימוביץ מבקשת עזרה? // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [31].

* * *

אהוד בן עזר

אוכספורד פורים, 1998

11.3.98. יום רביעי, ה-23 בירנטון. תענית אסתר. ב-11.00 אני הולך לשתות קפה ב"קומון-רום" ולקרוא עיתונים מהארץ. הידיעות הפוליטיות ניראות לא-מעניינות וחוזרות על עצמן. המציאות הממשית היחידה היא שחיילים ממשיכים להיהרג, וגם נפל מטוס בטיסת אימונים נמוכה ליד שכם.

גיטה פוגשת אותי ומציעה שאסע איתה ועם תמרה שכנתה להרצאה של ס. יזהר בסנט קרוס קולג' באוקספורד, ואחר כך נלך לבית-הכנסת לשמוע את קריאת המגילה. תחילה אני מסרב לחלק השני, שהרי מעודי אינני הולך לבית-כנסת, והפעם האחרונה שהייתי בבית-כנסת היתה בבוקר השבת שבמוצאיה נרצח רבין. אך במשך היום אני מחליט שזו יכולה להיות התנסות מעניינת וחד-פעמית, ואם כבר הגעתי למקום חדש, בבואך לרומא, התנהג כרומאי – מוטב לספוג ולהתרשם מדברים רבים ככל האפשר, כולל הקיום היהודי בגולת הזהב של אנגליה.

השמש יוצאת, ולמרות הקור אני עושה סיבוב לחילוץ עצמות ולעישון מקטרת בסימטאות הכפר ירנטון. בבוקר בישלתי מרק ירקות עם שלוש קוביות OXO שמחזירות אותי אל נעוריי, כאשר אלה היו תמציות המרק היחידות שהיכרנו, מרק בשר, בקופסאות-פח אדומות שבהן הייתי מאחסן את הבולים שלי. בצהריים אני מרכיב ארוחה מהמרק וכן מקופסת הקורנביף שפתחתי אתמול, בצירוף קופסת גרגירי תירס וסלט חי. אני משתדל לאכול הרבה ירקות.

תנומה תופסת אותי במיטה למעלה, ואני מתעורר לצלצול טלפון, איני יודע ממי. מתלבש, ומאוחר יותר מצטרף לגיטה ולתמרה בנסיעה לסנט קרוס קולג'. אנחנו עולים לאולם לא גדול הנקרא בשם הודס רום, ובו צלב גדול, משובץ אבני-חן, הניצב מעל לקמין, מאחורי מקומו של המרצה, ועל האיצטבאות ספרים עבים וישנים.

יוצא לי לשבת ליד דייוויד פטרסון [פרופיסור, מייסד המרכז ללימודים עבריים בירנטון, אוקספורד] ואנחנו מדברים עברית. הוא מספר לי בדיחה על זוג ישראלים שישבו בתחתית בלונדון לפני שנים רבות, בטרם "נכבשה" העיר בידי תיירים ישראלים. לפתע הם רואים אישה שמנה מאוד עומדת מעליהם. אומר הבחור לבחורה: "בואי ניתן לפרה השמנה הזאת לשבת!" אומרת האישה: "הפרה השמנה יכולה לעמוד."

נכנס יזהר, זקוף כתמיד ובבלורית-שיבה, עם אשתו נעמי. לגבי שמונים ושלוש שנותיו הוא ניראה מצויין. משהו ממראה הבחור הצעיר עדיין נותר בו. אני מציג את עצמי, כי הוא כמובן לא זוכר איך אני ניראה. הוא גם לא מבין בדיוק מה אני עושה כאן וניראה שלא שמע כלל על מילגת הסופר העברי בירנטון, כי הוא נשמע מופתע. ההזמנה והאירוח שלו לא נעשו בידי המרכז בירנטון אלא על-ידי גלנדה אברמסון, האחראית על לימודי העברית באוכספורד, במסגרת מה שהם מכנים כאן המכון למדעי המזרח.

יזהר אומר ששמע שהוצאתי את הביוגראפיה של אסתר, אך טרם ראה את הספר. אני אומר לו שגם הוא מוזכר בספר. הוא מאשר שאת "כל הפרוזה" שלה, ששלחתי לו בשעתו, קיבל. אני לא מבטיח לו את "ימים של לענה ודבש" כי אין ביכולתי לשלוח לכולם.

נושא הרצאתו הוא "שירה ואוטופיה, 50 שנה של כתיבה ישראלית". היות שההרצאה מתורגמת לאנגלית, קוראת אותה גברת בשם חנה טננבאום, זאת לאחר שגלנדה אברמסון פותחת את המיפגש, ומדגישה בדבריה שאינה יודעת איך בדיוק לקרוא לו, סמ"ך יזהר או יזהר סמילנסקי. יזהר אמור רק לענות לשאלות לאחר שתיקרא הרצאתו האנגלית.

כבר מתחילת ההקראה אני מרגיש שזו הולכת להיות סמטוכה גדולה, אם כי הקוראת וכן התרגום האנגלי, מצויינים. ההרצאה פותחת בציטוט מתוך "לא שרתי לך ארצי" של רחל ומסבירה אותו כך: לרחל ולדורה היתה אוטופיה, היה חזון, הם רצו יותר, הם רצו לשנות, הם רצו להתגבר על השממה ולבנות את הארץ. לטעת עץ בתוך השממה, זה החיוב לעומת השלילה, שהיא השממה שהיתה כאן. הם הזדהו עם הקולקטיב. ומה שמובן מכך, ואמנם לא נאמר בהרצאה – שהנוף הארצישראלי היה מעין אוייב, אשר בעלי החזון, שהם האנשים החיוביים, מסרו את נפשם כדי לשנות אותו. לבנות ולטעת עליו וככה למחוק את השממה, זו הפעולה החיובית של דור האוטופיסטים.

אסתר ראב אינה נזכרת כלל, גם לא נזכרת הקינה של יזהר עצמו על חורבן נופי המושבה והטבע הארצישראלי שלו, קינה שהיא ההיפך הגמור מן הרעיון המעוות שהוא מפתח כאן.

ההרצאה מזכירה בשניים-שלושה משפטים את אלתרמן, נאמר שגם לו היה חזון, ואחר כך עובדת בקו ישר למשוררים שאין להם אוטופיה ואין להם חזון או שיש להם חזון קטן, אגואיסטי, אינדיווידואלי: נתן זך, מאיר ויזלטיר, יצחק לאור, דליה רביקוביץ, ואגי משעול, ומוזכרים גם דן פגיס, חיים גורי, ט. כרמי, אבל הכל באותה נימה בכיינית ונוסטאלגית – פעם היה דור שהיתה לו אוטופיה, שרצה לשנת את המציאות, והיום יש דור של משוררים שלא חשוב להם שום דבר מחוץ לעצמם, ואין להם חזון.

ולתוך המישמש הזה מופיעה פתאום קינה נוספת, הנה גם האוטופיה של הקומוניזם נכשלה. איפה הדור של האנשים בעלי הערך, שהיתה להם אוטופיה ושרצו לשנות על פיה את המציאות כדי שלאדם ולחברה יהיה טוב יותר?

מסתבר שבעיני יזהר, האוטופיה של הציונות (שכמובן לא היתה רק אוטופיה אלא צורך נואש, שלמרבה המזל התמשש והצליח) והאוטופיה של הקומוניזם – הן שוות ערך מבחינה היסטורית ויש להצטער באותה מידה על קריסת שתיהן רק משום שהיו האוטופיות של האנשים החיוביים וההירואיים ההם, שרצו יותר. זה שהציונות התגשמה והצליחה ברוב מטרותיה, כולל נורמאליזאציה, וזה שהקומוניזם נכשל והסתאב ואולי חזונו היה שגוי מיסודו – כל זה יוק, איננו בהרצאה. אלא שוב ושוב בכי על האכזריות בעולם, על השואה והירושימה והזוועות הניראות כל יום בטלוויזיה – בנשימה אחת, כאילו הנאצים והאמריקאים אשמים באותה מידה. כיום הכול שחור, הכול ייאוש ואובדן-דרך, אין כלום, רק לדתיים יש אוטופיה אבל היא טובה רק למי שמאמין באלוהים, כולל אלה שיש להם בישראל מגמות משיחיות, ואילו לאדם חילוני כמונו אין במה להאמין והוא נותר בריקנות שלו, שאותה מרגישים המשוררים האגואיסטים האלה, שחושבים רק על עצמם ועל ההנאות הקטנות שלהם, יושבים ומתבוננים ברחוב, בבני האדם, ואינם שואפים לכלום. כך זך. כך דליה רביקוביץ החולמת בשירה לנסוע לניו-זילנד ולהירגע שם בירוק, עם הכבשים. זה הדור שאין לו חזון. לכך הידרדרה המציאות הישראלית, והמשוררים מרגישים זאת ראשונה.

אף לא מילה אחת על שירי האהבה, על הליריקה, על שירת הנוף, כלום. הכל בסגנון קוהלת. איתי תמות חוכמה. ולצעירים השליליים האלה אין חזון. אין אוטופיה.

וכל זה עוד כלום לעומת מה שקורה כאשר מגיע תור השאלות. מרגע שהוא פותח סוף-סוף את פיו, ובאנגלית, מיד נשמע משהו שלא היה אפשר לזהות אצלו בדברו בעברית הנמלצת שלו – מופיע החברמן הפשטני, השחצן והלא-חכם של דור הפלמ"ח, שכמו יצא מילקוט הכזבים, זה שמסביר את העולם במושגים של מסחה, אבל נידמה לי שיגאל אלון היה משכיל ממנו, אף כי מדהים לשמוע את האנגלית הצברית של אלון מתנגנת מבעד לאקצנט הצברי האנגלי של יזהר.

אני לא יודע אם האנגלית הישראלית שלנו היא שעושה אותנו כאלה טיפשים ופשטנים. ודאי גם אני נשמע כך. אבל כל תשובה של יזהר נשמעת יותר מטומטמת מקודמתה, כל הגיג יותר נלעג. כל מה שאמיתי בדבריו, אינו מקורי. וכל מה שמקורי בדבריו, אינו אמיתי. דבר דומה קורה אגב גם אצל עמוס עוז, אבל באנגלית יוצאת מן הכלל. ואני כאן שומע ואיני יודע לאן להפנות את מבטיי מרוב בושה.

אבל כניראה שאני היחיד, כי השאר, רובם צעירים, לא כל כך מבינים את העניין. הם כניראה חושבים שבאמת היתה פעם בישראל תקופה שכולה רק הירואית ואנשים טובים שרצו לשנות את העולם רק חיפשו הזדמנות למסור את נפשם לשם כך, ובכלל – כל מי שנהרג והורג למען האוטופיה שלו הוא אדם חיובי ונפלא, ואילו עכשיו יש דור של גמדים אגואיסטים כמו נתן זך, דליה רביקוביץ דומיהם.

הקינה שלו על הדור הנוכחי הזכירה לי את הצביעות והשקר שהיו בקינה שלו על "דור האספרסו" בראשית שנות השישים – עוול עשו, שתו אספרסו ולא קפה מפינג'אן סביב המדורה עם הצ'זבאטים ספוגי התרבות והרוחניות ברמה של ילקוט הכזבים ועם ההומור האכזרי של לעג לציונות ולזקנים ולעברית שלהם, ועם גניבת התרנגולות בקיבוצים, ועם הגרפצים – עד שבאה מלחמת יוני 67', שרבים מ"דור האספרסו" נהרגו בה, וגם לחמו בגבורה – ואז, סטופ, גם הדור הזה קיבל ריהאביליטציה, ונשכחה אווילותו של ממציא הכינוי המעליב, שהרי כל מה שהוא אומר הוא מפי הגבורה ותמצית המוסריות, ולא ייתכן שהוא טועה – ועכשיו הוא מחפש דורות חדשים לקונן עליהם.

אביא כמה פנינים מדבריו: "שום אוטופיה לא הצליחה. הנה פרויד, בתחילת המאה, הבטיח לנו שבאמצעות הפסיכואנאליזה האדם יתגבר על הצער ויהיה מאושר תמיד. איפה זה קרה? הפסיכואנאליזה לא הצליחה לרפא אפילו אדם אחד במשך כל השנים!"

 "התקווה היחידה היא שהאדם יזכה באיזה יופי אישי ויאמר שהוא רוצה שהרגע הזה לא יחלוף," כשאני שומע זאת מפיו אני לוחש בעברית לפטרסון, מייסד המרכז בירנטון, שזה בדיוק מה שמפיסטו אמר לפאוסט, ובתרגום של יעקב כהן: לומר לרגע החולף: "התמהמה נא, יפית כל כך!"

בסוף השאלות של האחרים מבקש פטרסון את רשות הדיבור, מצטט משהו מהמשורר פרסי שלי על היופי, וכן מצטט בגרמנית את המשפט שהבאתי מפאוסט ומסביר אותו. יזהר לא ניראה כמבין את המשמעות, שמתאימה בעצם לדבריו, כי השלמת פאוסט עם יופיו ותענוגיו של הרגע עתידה להיות ההיפך לרוחו השואפת תמיד ליותר. כניראה שבפלמ"ח לא לימדו את פאוסט. זאת לימדה רק טוני הלה, ב"תיכון חדש". אבל התשובה של יזהר, בביטחון צברי של פלמ"חניק יודע-כל, שמצפצף על כל העולם: "כן, אבל איפה שלי (המשורר האנגלי) היום?"

תשובה דומה הוא משיב קודם לבחור שמזכיר את ברנר: "איפה ברנר היום?" והוא מנסה להסביר את ה"אף-על-פי-כן" של ברנר לא כתקווה שלאחר ייאוש וכביקורת אכזרית על הכל, כולל המפעל הציוני, השוגה באוטופיות (כי גם את ברנר הוא לא מבין) – אלא כאוטופיה חיובית, כמין תאומה של האוטופיה הקומוניסטית, שאותה שנא וממנה סלד ברנר במיוחד.

בעיניי דבריו של יזהר הם מעין בגידה, בגידה של בן-איכרים, בן-הארץ, בן הנוף הארצישראלי, שמתנכר לעצמו ולנופיו, ולמשוררים ולסופרים שהביעו אותו, לא פעם הרבה יותר טוב ממנו – והוא מזדהה עם אוטופיות זרות לנו (חסר היה רק שלפי אותו הגיון יקונן גם על כשלון האוטופיה הנאצית של הגזע העליון), – אדם שמבין בצורה מעוותת אפילו את תנועת העבודה, שכל-כולה היתה פראגמאטיות ולא אוטופית. אדם שמדבר כאילו לשורשיו אין כל שורש בארץ, בהיסטוריה, בתרבות ובספרות שלה. אדם מזדקן שלא מפרגן לשום דבר שאינו דומה לתמונה הנוסטאלגית והמזוייפת-ברובה שהוא מצייר לגבי העבר, אדם השקוע בפשיטת רגל רוחנית וסבור שרק לדתיים יש אוטופיה מסויימת, אבל, באותה טמבליות פלמ"חניקית הוא מסביר: "רק מי שמאמין באלוהים יכול לקחת חלק בסוג הזה של אוטופיה."

כלומר, לחילונים אין אלוהים, אבל לכל הדתיים יש. שם כולם חיוביים מפני שהם אוטופיסטים, כולל ודאי גם רוצחו של רבין, בעוד אשר לרבין, שאותו כמובן לא הזכיר – לרבין לא היו אוטופיות, אלא אלה הן, לדבריו, רק שיחות שלום בין שני העמים, במסגרת הבשורה החדשה שלו בדבר הצורך לקבל טוב יותר את עצמך ואת זולתך. בנקודה זו הוא מפתח קאריקאטורה רגשנית של "אני ואתה" של בובר, ומביא אותה כרעיון עמוק שלו, מבלי לדעת שכל זה כבר נהגה ונאמר בצורה הרבה יותר מוצלחת.

ויש לו עוד תבנית מטומטמת הבנוייה על שלושה דורות: דור ראשון של מייסדים עם אוטופיה. דור שני של בנים שאמנם מתמרדים אבל ממשיכים וגם נעקדים כי חונכו על ערכים ואוטופיה. ודור שלישי שכבר לא איכפת לו כלום. זהו. ככה ההיסטוריה, יעני.

מילא, אם הייאוש היה קשור למצבה הפיסי והחברתי של ישראל: האיום האיראני והעיראקי, גם הסורי, השתלטות הדתיים, הטמטום של האוחזים בהגה השלטון – כל אלה בעיות ממשיות שעלולות לסכן את עצם קיומה של המדינה או להמאיס אותה על חלק מאזרחיה. אך לא. על פוליטיקה סירב לדבר. רק על הייאוש התהומי הנובע מכך שכל האוטופיות הכזיבו ופסו מן העולם, כולל הפסיכואנאליזה והקומוניזם...

אני לא שואל מאומה. אסתר ראב אינה קיימת בהרצאתו על 50 שנות השירה העברית האחרונות. היא, שקרובה לנופיו יותר מכל המשוררים שאותם הזכיר, אז מה יש לי להעיר בכלל? אנחנו לא משדרים על אותו גל. אני לא שותף לפסימיות התהומית שלו. לטמבליות הזו, הסבורה שאם הציונות לא נתנה מענה מיטאפיסי לסוד קיומו של האדם, לבדידותו האכסיסטנציאלית, לכל השאלות הגדולות שהפילוסופיה והספרות עוסקות בהן, כגון החיים מול החידלון – אזי היא איבדה את חזונה ונכשלה כשם שהקומוניזם והפסיכואנאליזה נכשלו. יכול היה לטעון באותה מידה שהאי הבריטי נכשל מכיוון שרוב האנגלים שחיים בו אין להם אוטופיה ורצון לשנות ולהתחדש אלא הם שמחים לשמר את הקיים ולחיות בסביבה שהיא אגב הרבה יותר תרבותית ונוחה מאשר ישראל היתה שרויה בשכמותה מעודה, אפילו בימי החלוציות הזוהרים שלה, ששאפו לתיקון האדם, ושעל דימויים המזוייף הוא מתרפק שוב ושוב.

 (אגב, גם אותי, הסופר העברי היחיד חוץ ממנו, באולם הזה, הוא אינו מזכיר במילה. אני מניח שלא קרא שום דבר משלי. לאחר יומיים אני קורא כאן בעיתון על המהומות בגדה ויש לי הרגשה שבשעה שהוא דיבר על הדתיים בעלי האוטופיה, רצו המשוגעים הללו בדגלים ובתחפושות-פורים ברחובות חברון, ואמרו שלא מעניין אותם שום דבר שקורה לפלשתינאים. הם ודאי העלו גם את זכרו של האוטופיסט הדתי ד"ר ברוך גולדשטיין, שביצע את מעשי הרצח המתועבים שלו בפורים).

לאחר ההרצאה אנחנו הולכים ברגל, גיטה המבוגרת והחיונית, תמרה הצעירה והשתקנית, שאת הוריה היכרנו בשבת אחר-הצהריים אצל גיטה, הולכים בחברת עוד כמה צעירים, בעיקר צעירות, הנמצאים בירנטון, ומגיעים לבית-הכנסת. אני שם כיפה שחורה על ראשי, היא נמצאת אצלי תמיד בארנק-הצד הקטן של הנסיעות, בעיקר ללוויות. בית-הכנסת הוא מיבנה מודרני. עזרת הנשים יותר גדולה מתחום הגברים כי שם יושבים גם הילדים עם האימהות. הקהל מאוד צעיר ואני יושב בשורה ראשונה, בצד – המקומות חופשיים, מוקף נערים יהודים אנגליים, לבושים ספורטיבית, בנעלי ספורט וטי-שירטס. אחד מחזיק בקבוק ויסקי קטן עטוף בעיתון. אני שואל אותו אם הוויסקי כשר והוא עונה לי: "כן. זה ויסקי שמיוצר בתאילנד. שם נמצאים כל כך הרבה ישראלים שהוא מוכרח להיות כשר. יש עליו חותמת כשרות של סניף חב"ד בתאילנד!"

בקיצור, חברה נהדרים, עם חוש הומור וחיוניות בעיניים. לא ניראים דתיים במיוחד ולא מעוררים אנטאגוניזם כמו נוער הכיפות הסרוגות בארץ, שרובו שטוף בחזון הלאומני המשיחי. למרות שבית-הכנסת אורתודוכסי, האווירה חופשית מאוד ומזכירה קהילה ריפורמית כמו בית דניאל בתל-אביב. אין רב או חזן קבוע. את המגילה קורא בחור צעיר, יונתן ובר, המשמש גם מורה להיסטוריה יהודית בירנטון. הוא דומה באופן מדהים ליאיר גיסי. אותו זקן. אותן תנועות וחיתוך דיבור, אותה קומה ואותו רזון יחסי.

לבושו: נעליים חצאיות שחורות מצוחצחות היטב. ז'קט בצבע אדום-בריק נוצץ עם דוגמאות בחום-זהב, כשלטי-אבירים קונים, וחוגרת בד שחורה שאינה רכוסה אלא משתלשלת כשני זנבות לצד ירכיו. (למחרת מסבירה לי אשתו, קוני, שהלבוש "סמוקינג ז'קט" של אביו, מעין חלוק-בית שגברים היו נוהגים ללבוש אותו לארוחה לא-פורמאלית בביתם. אין לכך קשר עם עישון, אף כי העישון היה ממש נפוץ. בתור ילדה היא זוכרת שאחרי הארוחה מחלקים לגברים סיגרים ולנשים מניפות, וזאת בתוך חדרים סגורים). על הז'קט הצבעוני – טלית ענקית, וממעל, על מחלפותיו הארוכות וזקנו העבות – כובע נפוליון שחור גדול, משולש קצוות. וכן משקפיים עגולים בסגנון סבתא.

לידו ניצב גבר עב-זקן, הניראה ככרוז במכירה פומבית או כשחקן המבוגר, שמת באמצע המסיבה ב"ארבע חתונות ולווייה אחת"; לראשו כובע צילינדר ענק בצבע אדום. לפני קריאת המגילה הוא עורך חזרה עם הקהל, בעיקר הילדים, ומסביר באנגלית שכל פעם שיושמע השם "הומן" צריך להרעיש בכל האמצעים, עד אשר הוא ירים את "גמלי" (בעברית), בובת גמל בינונית בצבע חום, וזה האות להפסיק בבת אחת את הרעש. הוא עושה שתי חזרות, והקריאה מתחילה, לאחר שקדמה לה סדרת הברכות הרגילות.

לאט-לאט מתברר לי שמעודי לא שמעתי קריאה מיוחדת כזו של המגילה. עברית שכספירית. בהברה ספרדית צלולה ומדוייקת, עם טעמי המקרא שדומני שהם מיוחדים למגילת אסתר, וזאת בקריאה מתוך מגילת הקלף עצמה, ללא ניקוד, ומבלי לעשות אפילו שגיאה אחת בהגיית כל השמות הפרסיים המסובכים והמשונים שבמגילה, שלא לדבר על צורות מיוחדות-לעיתים של העברית. אני מחזיק בידי, ככל השאר, מהדורה דו-לשונית של המגילה, שהוצאה בארה"ב ויש בה לא מעט שגיאות דפוס, לפחות בעברית.

לנוכח קריאתו הרהוטה אני סבור תחילה שהוא מחביא מגילה מנוקדת קטנה בתוך מגילת הקלף, אך לא. הוא יודע את כל הטעמים והניקוד בעל-פה. אמנם הקריאה בתורה היא תמיד מתוך מגילה, ללא ניקוד וטעמים, שאותם צריך לדעת בעל-פה, אך בהברה אשכזית אין שומעים את יופייה של השפה אלא מעין מיש-מש שצלילו כאידיש, וכאשר שומעים את העברית הספרדית של גאוני ש"ס, מתברר שיש להם בעיות בהבנת הנקרא.

האווירה הולכת ומתחממת ככל שמוזכר יותר שמו של המן. הציבור נכנס ממש לאכסטזה של הרעשה בכל הכלים האפשריים – רעשנים, קופסאות, טפיחות ידיים, שריקות וקולות. התפרצות אדירה של שחרור אנרגיות, שכלל לא ניראית מתאימה לאופי האנגלי העצור, שגם היהודים חיים כאן במסגרתו.

אחד המרעישים ביותר הוא דב-בער קארלר, המורה לאידיש שמוצאו מרוסיה, גבר ענק, מוקף זקן עבות ומחלפות שיער. מחזיק בידו רעשן וממלא אחר המנהג בדבקות. הוא משמש מורה לאידיש כאן, ויכול היה לשחק בתור טוביה ב"כנר על הגג" באופן יותר משכנע מחיים טופול.

הערב נעשה מעניין יותר ויותר מעוד כמה בחינות. מתברר שיונתן ובר הוא אחד הקריינים המעולים ביותר של המגילה והוא עושה זאת כבר קרוב לעשרים שנה. הוא אינו רב ולא חזן. הקהילה מתנהלת כאן ללא רב, ובהתנדבות. הוא עצמו מתפלל בשבת בבוקר עם מתפללים בנוסח אשכנז. כל הזרמים והנוסחים חיים כאן בשלום תחת קורת גג אחת, וכל יהודי אורח מתקבל בסבר פנים יפות ומיד מרגיש את עצמו חלק מן הקהילה והשמחה. ממש משונה לי שלפתע כל הפנים האנגליות, שאינן שונות בהרבה מהממוצע האירופי של רחוב באוכספורד – הן של יהודים.

הקריאה של יונתן ובר היא ממש מונודרמה, ערב תיאטרון אנגלי משובח, בעברית. סיפור המגילה, שיש בו איכויות ספרותיות ודראמטיות רבות, אפילו סקס וחשדות, וכידוע שם אלוהים אינו נזכר בו אפילו פעם אחת – הסיפור כאילו מתרחש עכשיו, בקריאתו של יונתן ובר. כל פעם שהוא מסיים פרק, הוא עושה הפסקה קצרה, כמו לאחר ניגון פרק בקונצרט, ואז קורא הגבאי בעל ה"גמלי" והמטה בקול של דראמאטי עבה, ובאנגלית חגיגית: "צ'פטר טו!" או "צ'פטר טרי!" – "צ'פטר פור!" – והקריאה מתחדשת, וכאשר האווירה מתחממת, מקדים יונתן ושר קטע תרועה קצר, כמו של חצוצרה: "טה לה לה לה, טה לה לה לה..."

הקהל רובו מבין לפחות את העברית של המגילה, זה ניכר לפי תפילותיהם לפני ואחרי, ולפי תגובותיהם ל"מדרש פורים" מפי יונתן ובר, שבא בסוף, לאחר קריאת המגילה, ויש בו חידודי לשון בעברית שדורשים ידיעה טובה מאוד בשפה, ומובנים מיד על-ידי רוב השומעים.

וישנו גם הנמשל, או הסמל. יושבת קהילה יהודית של כמאתיים איש, המון ילדים וילדות קטנים, רובם מחופשים וצבועים, יושבת בלב הממלכה הבריטית, וחוגגת בקולי-קולות את מפלתם של ושתי ושל המן וכיצד היהודים התגברו בסופו-של-דבר על הגויים ואפילו הרגו בהם, ברשות המלך אחשוורוש (שניראה לי משום מה דומה לנסיך צ'ארלס), במשך יומיים. בישראל לא חשבתי מעודי על המימד הזה – שקריאת המגילה בגולה היתה מעין משחק של נקמה בגויים, שיחרור לחצים, כמו "שפוך חמתך" בליל סדר פסח. אם הייתי גוי אנגלי והייתי נוכח בערב הזה ומבין את תוכנו הייתי אומר לעצמי שהיהודים הם בכל זאת "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – זאת חרף המרחק והשוני בין המלכה ושתי למלכה אליזבט.

הקריאה המחודשת במגילה מגלה לי עוד דבר. זה שנים מתקנים מחדשי העברית וקובעים שאין לומר הראשון לחודש אלא האחד בחודש, ולא האחד עשר לחודש אלא האחד עשר בחודש, והנה במגילה כתוב "הארבעה עשר לאדר"! – כלומר שהלמ"ד הוא בסדר גמור, ורק אידיוטים התנפלו עליו להשמיטו.

בתום קריאת המגילה, שלא שיעממה אף רגע, ולאחר שהקהל הוציא את כל המרץ שלו בהרעשות המן, נושא יונתן ובר "מדרש פורים" בנוסח "ברוך מוכר פרי הגפן", מדרש שכל-כולו שיר-הלל למצוות ההשתכרות בפורים, והוא מוזג לעצמו כוסית ויסקי ושותה בברכה שאינה קשורה בפרי הגפן. מאוחר יותר מסבירים לי שהוויסקי נחשב כשר משום שאינו עשוי מפרי הגפן ולכן אין חשש ליין נסך. אני לא בקיא גדול, אבל נידמה לי שבארץ אדם דתי לא מרשה לעצמו לשתות ויסקי, שכידוע מיוצר רק על ידי נוכרים. אין ויסקי "כשר". אולי לכן הדת היהודית ניראית כאן יותר נחמדה, ולא משעבדת.

בתום הקריאה והברכות מתאספים הכל באולם הסמוך להרמת כוסית ולאכילת אוזני המן. אני חש צורך לגשת ליונתן ובר ולשבח אותו על קריאתו הנפלאה. מציג עצמי בשמי ואומר שאני סופר עברי הנמצא כעת בירנטון. בו-במקום הוא מזמין אותי לבוא לביתו מחר בערב למסיבת פורים ולקידוש. מתברר שגיטה, בעלת המכונית, שהיא אמנם תלמידה כאן, אבל מבוגרת מכל הסטודנטים, יש לה כבר בנים גדולים, במנצ'סטר, ורוב משפחתה, אחים ואחיות, חיים בישראל, מתברר שגם היא מוזמנת, ואוכל לנסוע איתה.

אנחנו מתאספים, כל הירנטונים, גם ננסי אן מופיעה, ונמצא גם ירז'י ארוך השיער, בעלה של אנה ורשיק הצנומה ושחורת השיער, אישה עדינה החוקרת את האידיש באסטוניה. גם לו יש מכונית ואנחנו חוזרים לירנטון בשתי מכוניות.

כולם נפרדים והולכים איש לדירתו או לחדרו. השעה כבר עשר בלילה. אני חוטף משהו לאכול, מחליף נעליים, ויוצא לאורנג'רי, זה הבית שהיה פעם חממה, ועתה גר בו אליוט הורביץ, מרצה להיסטוריה יהודית, דתי, מאוניברסיטת באר-שבע ובר-אילן, אמריקאי במקורו. יש לו בן בצבא, בקורס מט"קים, והוא נוסע לעיתים קרובות לישראל, בעיקר לחופשות של הבן. בהפסקת הקפה, לפני-הצהריים, הוא הזמין אותי לבוא אליו הערב למסיבה.

פתאום מתברר שכולם הוזמנו, אבל איש לא אמר לרעהו, מחשש שמישהו לא הוזמן. גיטה אומרת שהיא ותמרה רצו מאוד לקחת אותי איתם אך לא ידעו אם הוזמנתי. נמצא גם מייקל גלצ'ינסקי הנחמד, ממיסיסיפי, העוסק בספרות נשים יהודיות בתקופה הוויקטוריאנית, ואומר שהוא מכיר גם שירים של אסתר ראב מתרגומים שקרא בעבר. אנחנו מחליפים רשמים מההרצאה של יזהר. כפי שחששתי, הם הבינו את הרצאתו לגמרי בצורה אחרת, כוללנית, מבלי לדעת את המצב בישראל, ואת ההיסטוריה שלה. הבינו משהו בנוסח – איפה ארי בן-כנען מאקסודוס – ואיפה הנוער והמשוררים הריקניים בישראל כיום, שהם אמנם כמו בכל חברה מערבית אחרת.

נמצאת גם ננסי אן המוזרה-במקצת, החוקרת את תולדות השואה בווינה. מתברר שהיא מכירה את דורון רבינוביץ', בנה של שושנה רבינוביץ', שאיתה ועם בעלה בילינו, יהודית ואני, ערב בגרינציג. שושנה כתבה ספר מרגש מאוד על קורותיה וקורות אימה בשואה. לדברי ננסי, דורון הוא האישיות בה"א הידיעה בקרב היהודים בווינה כיום, עבר מכתיבת היסטוריה לכתיבת רומאנים, וזוכה להצלחה. היא עצמה זכתה למעט-מאוד שיתוף פעולה מצד הקהילה, כאילו אינם רוצים לחקור את העבר.

אני מספר להם על הערב בגרינציג, כיצד חבורת נגנים אוסטרים עמדה ושרה לנו את לילי מרלין, ואני סיפרתי לשושנה את גלגולי השיר הגרמני, שהפך בפי מרלין דיטריך לשיר חיילים של בנות-הברית, ותורגם על ידי שלונסקי לעברית, והיינו שרים אותו: "רוח סתיו נושבת, פנס רחוב..., מהר אל הרכבת, כל הגדוד צועד..." וכשאני שר אותו עתה, היא משלימה את השורות בגרמנית.

נמצאים גם גיטה ותמרה, ואלן קראון, אם איני טועה בשמו, עם אשתו. פרופיסור אמריקאי, לא-יהודי, שנהנה להקשיב כל הזמן. נמצא גם זוג אמריקאי צעיר, הוא ניראה כמו דחליל נשי, והיא בובולינה קטנה, מחופשת לכבוד פורים. יחד עם סוניה מבודאפשט אפו אוזני המן במו-ידיהן. סוניה אומרת לי שהזוג הזה, הנמצא כאן במסגרת שנת הלימודים היהודיים, בכלל לא מעוניין בנושאי היהדות אלא מתמחה בספרות אנגלית, אך נוח להם להתגורר כאן, במסגרת התוכנית.

אני יושב ליד סוניה, ורוב הערב אנחנו מדברים. היא אחד האנשים הכי רציניים כאן. יודעת היטב אנגלית, אידיש וגם עברית, זאת נוסף על שפת-האם ההונגרית. בקיאה בהיסטוריה. רחבת אופקים. ודאי תהיה פעם פרופיסור למדעי היהדות בבודאפשט. אני מספר לה על קורות משפחת ראב, ועל השיר "קרא התרנגול", ומתברר שגם היא מכירה אותו, ואת השורה העברית המושרת בו: "הריסות מקדשנו תימלאנה, וציון תיבנה."

שותים יין וויסקי. אליוט דתי אבל לא מהמחמירים. הוא אומר שעל השולחן יש בקבוק יין אחד לא כשר ואחד פחות כשר. כך אנחנו יושבים, חבורה שרובה יהודים, מכל העולם, ומדברים עד אחרי חצות. האנגלית האמריקאית היא המושלת בכיפה, ולא תמיד קל לי להבין את הנאמר ובייחוד לא את החוכמות. אליוט מספר שאחד הסטודנטים כתב על מישהו שנולד בכרתים, שנולד בטורקיה. מדוע? הסטודנט זכר במעומעם שמדובר במקום שהרבה תיירים מישראל נוסעים אליו.

ככה מסתיים יום פורים הראשון באוכספורד, ואני עוד יושב עד שעה מאוחרת בלילה, לכתוב את עיקר הרשמים מהרצאת יזהר.

*

12.3.98. יום חמישי, ה-25 בירנטון. פורים. יום בהיר יחסית בחוץ אלא שהתחזיות מדברות על סופשבוע גשום וכניראה שלא אוכל לערוך טיולים רגליים רבים. רציתי ללכת לקינלינגטון כדי להחליף תקליטור מקולקל של כרמינה בורנה.

לפני הצהריים אני עובד על תיאור הפגישה עם יזהר אתמול, וכן על הדפסת פרק בעברית ובאנגלית המתאר את פורים בפתח-תקוה ב-1886, כדי להביא הערב מתנה ליונתן ובר, אליו אני מוזמן למסיבה יחד עם גיטה, בעלת המכונית.

בעשרים לחמש, גשם מטפטף בחוץ, וכבר מתחיל להחשיך, אני יוצא עם גיטה ופאוול למסיבת פורים אצל יונתן וקוני ובר. פאוול, בחור צעיר וקירח, סטודנט מפולניה הלומד כאן במסגרת שנת הלימודים היהודיים בירנטון. נידמה לי שאינו יהודי. הוא יושב ליד גיטה ומנחה אותה. משפחת ובר גרה מחוץ לאוכספורד, בשכונה או עיירה לימין הדרך ללונדון, מרחק של כרבע שעה נסיעה.

אנחנו מגיעים לבית מלא חדרים לא-גדולים, למעלה חדרי-השינה. יונתן בלבוש של אתמול, ה"סמוקינג ז'אקט" האדום וכובע נפוליאון שחור, בלי הטלית. אשתו, קוני, בעלת פנים יפות וגוף גדול בשמלת קטיפה ענקית ואדומה, ושפע תלתלי שיער אדמוני-כהה שנופלים לצידי פניה. שני נערים קטנים ושמנמנים, בז'קטים כהים, חולצות לבנות ופפיונים שחורים, מקבלים את פנינו במיתקפה של נימוס אקטיבי. לוקחים את המעילים, את המטריות, מגישים מסיכות, שואלים שוב ושוב מה עוד יכולים לעשות בשבילנו. בהמשך הערב הם מטיילים עם המגשים העמוסים נתחי מתיאס טעימים, מגישים צלחות, מבקשים אותך לרוקן את קסמי ההרינג שצברת בצלחתך, לתוך צלחת שעל המגש שלהם. מנקים ומפנים כל הזמן צלחות משומשות. מתברר שהם בנים למשפחה שכנה. אחיהם הגדול, גם הוא שמנמן ולא-גבוה, מדבר קצת עברית, עומד ליד שולחן המשקאות, אף הוא בפפיון ובחולצה לבנה. מתברר שיונתן פתח מראש כחמישה בקבוקי יין אדום של יקבי הגולן, ולמרבה הצער אין להם שותים רבים. מצד שני מוציאים מהמקרר בקבוקי מיץ תפוחים מקומי, שמיוצר כאן בכפר, ולדברי הבחור, יונתן קונה כל פעם את מחצית הבקבוקים המיוצרים בשנה. טעמו של המיץ באמת נהדר. למרות שאלה תפוחי-עץ מלפני שנה לפחות, ניראה שזה עתה נסחטו.

יונתן נוטל ידיו בכלי גדול ומברך על אוזן המן ענקית, ואחר כך בוצע אותה ומחלק לאורחים. אני מסתובב ומדבר עם אנשים. מתברר שאחד מהם, שאתמול משך את תשומת ליבי בבית-הכנסת, בסוף השורה שבה ישבתי, וניראה לי משום מה מוכר, וישראלי, הוא ד"ר צבי מלאכי, שבשעתו הביא ארצה את ג'ורג' סטיינר ואני זוכר את אותה פגישה, באוניברסיטת תל-אביב. מיד אנחנו קושרים שיחה. אני מספר לו על הרצאת יזהר אתמול. הוא כלל לא ידע על אודותיה. הוא גר באוכספורד עצמה, בשנת שבתון. לדבריו היה בשעתו בירנטון, אבל אם אפשר לגור באוכספורד עצמה, זה עדיף, מבחינת התחבורה.

הוא מנחש את תוכן דבריו של יזהר מבלי ששמע את הרצאתו. לדבריו, עיקר המחקר במדעי היהדות כיום מתנהל בארה"ב, ובאנגלית, ולא בישראל ובעברית, וכבר כתב על כך פרופ' יוסף דן. האנגלית הופכת לשפת המחקר של מדעי היהדות, ואת הישראלים זה פחות ופחות מעניין, גם בגלל קשיי ההתבטאות באנגלית.

בהמשך הערב אני פחות מתפעל מצבי מלאכי. הוא דתי. וכשאני אומר שכאן מאוד נעים כי האנשים לא כופים את דיעותיהם ולא מתייחסים ברצינות תהומית להלכה וגם אינם שטופים בדיעות לאומניות, וגם ההברה הספרדית מאוד נעימה לאוזניי – הוא אומר לי שאינני מכיר את הציבור הדתי וכי לנו, לחילונים, יש מושג מעוות על הדתיים, פרי מאה שנות חינוך ציוני מעוות.

ואז הוא ממשיך ואומר שהוא רוצה קודם כל שהילדים שלו יקבלו אותם כספים לחינוכם כמו ילדי החילונים, משום שידוע שהחינוך הדתי מופלה לרעה לעומת החינוך הממלכתי, וכי הוא אינו מוכן שהשבת תיפרץ בירושלים ואם יוכל יילחם ככל שאפשר על שמירת השבת בכל הארץ, כי לא ייתכן שהשבת תאבד את אופייה במדינה יהודית. החילונים עשו עוולות גדולות כמו בחטיפה ובאימוץ של ילדי תימן.

אני שואל אותו אם הוא באמת מאמין בעלילת הדם הזו, והוא אומר שאנשי מפא"י ו"השומר הצעיר", מהקיבוצים, באו למעברות וניצלו את מצוקת הילדים ולקחו אותם לחינוך בקיבוצים. כשאני אומר שדווקא יצאו מכך הצלחות, למשל רן כהן ואלי עמיר, הוא אומר שתלוי בעיני מי זו נחשבת הצלחה, לא בעיניו. לדעתו השניים אפילו לא השתחררו מהעדתיות שלהם. כשאני מנסה לספר לו על שטיפת המוח שעושים לחוזרים בתשובה, הוא שב ואומר שחטיפת ילדי תימן מקזזת זאת ולכן החילונים לא יותר טובים מהדתיים, שכמובן רובם, הדתיים בישראל, בבתיהם פנימה, הם אנשים נעימים, ואינם שונים מהאנשים הנעימים שהתאספו כאן הערב.

לאחר נתחי המתיאס והמשקאות, מוזגים לי וודקה פולנית לאחר שסיפרתי על הוודקה במוסקבה, מגיע תור המנות החמות. כל פרט מחושב כאן, ומאחר שבמגילה כתוב "מאה ועשרים מדינה, מהודו ועד כוש", התפריט הוא על טהרת המיטבח ההודי הכשר. כל מיני סוגים של אוכל מבושל ושל סלטים בטעם די חריף, הודי, ואפילו הקפה בסוף מוכן מראש עם הל. הכל מאוד מיוחד ובהרבה תשומת לב. גם הבית מקושט כולו בפסוקים מהמגילה ובשירים כגון "שושנת יעקב צהלה ושמחה". הבית מרוהט בסגנון מאוד עתיק. אסלת בית השימוש היא מחרסינה עתיקה שיש בה ציורי חבצלות כחולות מבפנים, והכל ספון בעץ כהה, גם המושב. הבית מלא שידות ואיצטבאות, ספרים וחפצים, אפילו לקלטות יש תאים מסודרים בשידה עשוייה עץ עתיק, כאילו בנו שידות לפי מידתן עוד בטרם הומצא הגרמופון. יהודית היתה משתגעת מהעתיקות האלה.

קשה לי לזכור את כל הגברים והנשים שעימן יצא לי לדבר. אחת מהן היא בת-דוד של יונתן, שגרה בבאר-שבע וכניראה מלמדת אנגלית. קרוב-משפחה אחר, לרר שמו, אוסף בולים ויש לו אפילו את בול פתח-תקוה הנדיר ביותר. הוא מבטיח לקחת אותי לירידים שבהם ישנן גלויות ישנות של ארץ-ישראל. בשעתו למד בירושלים ויש לו קשר די אמיץ לישראל. הוא איש מאוד נחמד. גר בלונדון ומכיר את ריסה ודיק ואת אוסף המפות העתיקות של דיק. מקום מגוריו לא רחוק ביותר מביתם.

מסתובב גם בראד הממושקף, הספרן הראשי של ירנטון, הנהנה לדבר אידיש ודובר גם עברית, זאת נוסף על האנגלית ועוד כמה שפות שהוא יודע.

לאחר הארוחה מתחילה התוכנית האמנותית, ברוח פורים. יונתן עצמו נושא נאום היתולי. אחד הבחורים הצעירים נושא דרשה, הכול באנגלית, ובה הוא מפענח בגימטריות עבריות ובתרגומים לאנגלית את המגילה ועושה השוואות לפוליטיקאים אנגלים מקומיים בסגנון ה"בבא בובה". המקומיים צוחקים מאוד אבל אני לא כל כך מבין את ההקשרים כי אינני מכיר את הנפשות הפועלות בפוליטיקה האנגלית ואת המוצא או את הקשר היהודי של אחדים מהם.

אחריו מופיע פרופיסור פול פנטון ((Paul Fenton, שאותו ואת אשתו אביבה ושלושת בנותיהם פגשנו בימים הראשונים בירנטון. הוא מלמד באוניברסיטת שטראסבורג ובסורבון, כמובן נושאים יהודיים. כעת הם גרים באוכספורד.

תחילה הוא נושא דרשה הומוריסטית, באנגלית מצויינת, ואחר כך, בעזרת שני הכליזמרים המלווים כל הזמן את הערב, אחד בכינור ואחד בקלידים, הוא פותח בפרקי חזנות, בשירים ובניגונים באידיש, ולבסוף שר סדר שלם של ברכות לפורים מתוך חוברת קטנה. הוא אדם לא גבוה, עדין מאוד, לובש כובע מרובע וגלימה של פרופיסור, זו תחפושתו היום, והוא בעל קול בלתי-רגיל. טנור צלול, בעל עוצמה רגשית וחוש למסורת עתיקה, בטוח בעצמו, יודע את כל המילים. תענוג מוסיקלי לשמוע אותו.

הוא שר באידיש את השיר שהפזמון החוזר בו הוא פינקלשטיין, רוזנשטיין ווסרשטיין. כל פעם שהוא מזכיר את וסרשטיין, כולם פורצים בצחוק כי זה השם של הנשיא של ירנטון, ברנרד וסרשטיין, שמתברר שנסע לפורים לסאות-המפטון ולכן גם לא היה בהרצאה של יזהר.

אני חש באוויר איזה רצון לשמור על חיוניות יהודית בנוסח קהילתי מודרני, עם קריצה, נוסח שמשלב גם את מסורת השטטל. לא לתת לחיים היהודיים לגווע, אחרי השואה, ובחברה שהיא לא-יהודית בתכלית.

האנגלית היא השפה המקשרת, ויהודים מגלויות שונות מנהלים בה טקסים דתיים משותפים אשר לנו, לישראלים החילונים, ניראים זרים ולא מעוררים חשק להשתלב בהם, למרות שהאנשים האלה קרובים לנו יותר משהם או אנחנו קרובים לחוגים החרדיים בישראל או אפילו לרוב החוגים הדתיים. כי כאן יהדות אקטיבית, דתית, היא בחירה מרצון ומבוססת קודם כל על התנדבות ועל התחושה שחשוב לתרום לחיי הקהילה, שהם במידה רבה גם הסביבה החברתית שלך. לעומת זאת, בישראל, להיות יהודי דתי זה נעשה כבר למין מקצוע, על חשבון הציבור, ואילו הסביבה החברתית והמשפחתית שלנו, החילונים, אין לה שום צורך במסגרת הדתית.

הערב, שהתחיל בשש, נמשך עד אחרי תשע. הבת הקטנה של פאול פנטון עומדת לידי ואני מלטף את תלתליה הכהים ומדבר עם אימה. איזו ילדה נחמדה. ממש משובב את הנפש לראות אותה. כל השאר מבוגרים, או נוער.

הדרך חזרה עובדת מהר על שלושתנו, במכונית של גיטה, שנוהגת היטב. יורד גשם דק, ואנחנו נפרדים איש לביתו או לחדרו. אני מאוד עייף וגם קצת שתוי, כי ריחמתי על יין הגולן האדום, ובטני מלאה מהאוכל ההודי היהודי. אני הולך מוקדם לישון. אין כבר טעם לטלפן לישראל, כי שם כבר חצות הלילה.

* * *

פורים בפתח-תקווה, 1886

מתוך הספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר

למרות קשיי החיים היה מצב רוחם של הפתח-תקוואים טוב. אנשים חופשיים וצעירים היו, ומלאי חום-נעורים. המקום היה קטן וכולם שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו.

הגיע חג פורים תרמ"ו, 1886.

היו במושבה צעירים אחדים, שידעו משהו מהאופרטות של גוֹלְדְפַאדֶן, שהיו מאוד פופולאריות, וכן ראו תיאטרון בארצות-מוצאם. על-פי יוזמתם נערך משחק פורים, פּוּרִים-שְׁפִּיל, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקווה, ואולי גם לא תראה עוד.

סנדר חדאד רכב באישון-לילה לירושלים, להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות.  חולקו תפקידים. אחד היה מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת. אחד המן בן-חיל, לבוש בגלימה אדומה. רק בתפקידי הנשים התקשו הבמאים. אך רווח והצלה עמדו להם ממנדֶל, בחור כבן עשרים, בנו של אברהם קופלמן, שהיה רחב-גוף ולץ ידוע, כאביו, ועתה תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים – של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו כי היה מוחזק לידען בהלכות נשים...

מלבדם היו עוד ארבעה שומרי-ראש למלך, לבושים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מן הבידואים מכריהם.

הכול היו מרוצים, לבד מאחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלי תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף, מעין שר-הפנים או וַּזִיר, כנהוג אצל התורכים. הלבישו אותו בגדי-פאר ונתנו בידו מקל כבד, שחור, שגולת-כסף בראשו. מקלות כאלה היו בידי הקוַּאסים, שומרי-הראש של הקונסולים בירושלים וביפו. מדי עבור הקונסול ברחוב, היה הקוַּאס הולך לפניו, מקיש במקלו ומפַנה לו את הדרך.

וכך היה עתה – מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה הווזיר מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחוּבּר לשם כך:

"שוּרוּ, הביטו, קונסולאטים,

איש החצר הופיע!"

המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה, בביתו המרווח של זרח ברנט. היה זה מחזה מרהיב-עין! הכול התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכול ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גוּלת הכותרת – אסתר יַעלת החן, הגדולה  והרחבה כענק. את המחזה חיברו או התאימו הבמאים לפי מבחר מנגינות יהודיות, וולַכִיוֹת, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים.

הפתח-תקוואים, נשותיהם וילדיהם, ישבו בחדר הגדול כשהם לבושים בבגדיהם החגיגיים. המקום הואר במנורות-נפט, בסיסיהן נוצצים בברק מתכת והלהבות מהבהבות בראשי-הזכוכית. במרכז החדר, על במה מאולתרת, עמד מרדכי הצדיק ושר לר' אסתר כבד-הגוף, הנלקחת אל בית המלך:

"אסתר'ל עטרת ראשי

את מחלצותייך ליבשי,

וביפי פנייך הזעירים

שחרי פני מלך המלכים.

ואם ישאלוך: מי את, יַא אוּחְתִי!

ענֹה תעני: שבט בנימין משפחתי.

אסתר משבט בנימין,

והמאמין יאמין..."

בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם. אחר כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני ה"אינטיליגנציה" היהודאית, לשמח גם את ליבם של תושבי ה"מרכז הרוחני", רבנים, מורים וסופרים, מטובי אנשי-הרוח בארץ-ישראל.

*

למחרת היום המשיכה הלהקה בהצגותיה פעמים רבות, בעוברה מבית לבית. השתייה היתה כדת. ר' אסתר'ל הענק צעד מעדנות והרים מדי פעם את שולי לבוש-המלכות שלו, מאחור, לעיני נשים נדהמות, וילדים שהגיבו בתשואות.

לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל כך עילאית עד שאחשוורוש המולך על מלאבס הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק בחַלָט, בחלוק שלו – יום חמסין היה היום ההוא – והחל לרוץ בקבקבי-עץ ברחוב חובבי-ציון, שלא היה אלא דרך-עפר כבושה, ולהכריז בקולי-קולות:

"הקשיבי פֵּיסֶח-תִּקְוֶה! הקשיבו יהודים! אני עולה לירושלים! לעיר הקודש אני עולה כדי להוריד את הפֶּחָה התורכי מגדולתו... הקשיבי פיסח-תקוה... אוי, אוי, אני מרחם עליכם... אוי, אוי, ילדיי המסכנים, נתיני מדינתי שלי, אני אציל אתכם מידי התֶרְכְּלֶ'ה שִׁיקְסֶה!... ומידי המן-פחה... ומידי הרבנית ושתי מבריסק ירום-הודה... ומידי היַאנִיצַ'ארִים עקומי-החרבות... ומידי המַאְ'מוּרִים לוקחי-הבקשיש... שמעו פֵּיסֶח-תקוואים, נתיניי הנאמנים, אני, שֻׂלְטַאן עַבְּדֶל-מַגִ'יד, מזמין אתכם לקושטא לתפילת סַלַאם-אִל-מַלִיכְּ בארמוני בְּיִלְדִיז קְיוֹסְק..."

והשמיע, מתנודד, קול גיהוק אדיר שבא מרוֹטֶל היין שהערה אל קרביו.

בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו אך אחשוורוש העליז, שולטאן פורים-שפיל מפתח-תקווה, לא השתתק. "כולם לכרוע ברך ולהריע אחריי!" – פקד:

"פָּדִישָׁהִמִיז צ'וֹק יָשָׁסוּן!

מלכנו יאריך ימים!"

והוא לא נרגע משֵׂאת מידבּרותיו, בלוויית גיהוקים אדירים – עד אשר ארבעה שומרי-ראש המלך, נראים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות, ועימם וזיר ובידו מקל שחור עם גוּלת-כסף – תפסו את שולטאן-פורים והטבילוהו, לבוש בחלוק-בלבד, הַטבֵּל היטב בשוקת הבהמות של המושבה, ליד הבאר, בתחילת רחוב חובבי-ציון. וכאשר רבץ על-כורחו במים, צורח ומכה, ליקקו הסוסים את שְׂער ראשו ואחוריו.

וצהלו, בחמסין, כאילו גם הם שיכורים.

*

עשרה ימים לאחר פורים אירע הדבר.

התיישבותם המחודשת של איכרי פתח-תקווה על אדמתם שבה והביאה אותם בסכסוך עם שכניהם. ה"רבע" מנחלת טיאן, שהפתח-תקוואים שילמו את מלוא מחירו, נמצא עדיין ברשות כפרי הסביבה, לרעות בו את בקרם, ובדרכם אליו היו עוברים עם עדריהם את שדות המושבה הזרועים, ומשחיתים אותם. סיבה נוספת לסכסוך היתה שמתיישבי פתח-תקווה, בלכתם מיהוד לנחלותיהם, היו נאלצים לעבור בשדות ערביי הכפר יהודיה.

הרועים הערבים טרם התרגלו לעובדה שאדמת מלאבס אינה הפקר, והמשיכו לרעות את בקרם גם באדמה הזרועה. בייחוד עתה, באביב, עונת המרעה, כאשר האדמה העלתה שפעת ירק, נמשכו אליה הרועים מכּל עבר; אירעו מקרים של התכתשות עם האיכרים בשעות היום, בשדות המושבה. האיכרים הצליחו להניס את אויביהם. יום אחד התגברו על חבורת גנבים מבני יהודיה. אלה קיבלו את עונשם כאשר ספגו מכות נאמנות מיד הפתח-תקוואים, שכלל לא טרחו לפנות למשפט התורכי.

בראות הערבים כך, החלו להעלות בחסות החשכה את עדריהם על שדות המושבה, לרמוס ולהשחית את היבול.

"מה עושים?" – סנדר חדאד היה גבה-קומה, בנו של נפּח מעיירה קטנה ברוסיה. הערבים בסביבה כינו את סנדר בשם חַוַּאגָ'ה סְקַנְדַר, עתה בא אל ביתו לשל יהודה, להתייעץ.

"אני שואל את עצמי איך דאוד אבו-יוסף היה נוהג במקרה כזה." ענה יהודה.

"מתנפלים עליהם ומכים?"

"לא סתם. אנחנו נאסוף את החברֶ'ה הצעירים במושבה, את כל בני-החיִל, ונצא לארוב לגנבים בלילה. כך למדתי מאבו-יוסף בערב השמירה הראשון שלי איתו."

כתריסר צעירים, ובראשם סנדר ויהודה, יצאו בלילה לארוב לרועים ולתפוס את עדריהם. הם הרחיקו אל גבול המושבה, ובאשמורת אחרונה, סמוך לכפרי הערבים, נלחמו עם עשרות רועים שחזרו, בלא חשש, עם בקרם השבע מן המרעה הלילי. ההפתעה היתה גמורה: האורבים לא השתמשו בנשק חם אלא במהלומות בלבד. סנדר הצטיין בגבורתו, וממנו למד יהודה באותה שעה פרק חדש בהלכות שמירה והתקפה: "איזהו גיבור? זה שאינו פוחד מלספוג מכות, אבל יודע גם לחלק מכות!"

לבסוף נסוגו רוב הערבים והתפזרו לכל עבר, ואיכרי המושבה לקחו בשבי נערים אחדים, בקר וחמורים. עוד באותו בוקר הוליכו את כל הכבודה הזו לבניין הסראייה ביפו, להסגירה למשטרה התורכית.

כאשר נודע הדבר ביהודיה, יצאו כל בני הכפר כאיש אחד, מאתיים כפריים מזויינים באלות, והתנפלו על המושבה אשר מרבית מגיניה לא נמצאו בה. לאושרם של הנשים והילדים נשארו במושבה שלושה גברים עזי-נפש: לֵיבּ סלומון, בנו של יואל משה, זאב בלומנפלד והרב פרומקין. המתנפלים היכו כל מי שמצאו ברחוב. שברו חלונות בבתים, עקרו עצים רבים, צעירים, שניטעו ברחובות, והוציאו שלל – כלים מתוך הבתים. הרב פרומקין קרא לנשים ולילדים לסגת ולהתאסף אצלו ב"חוֹשׁ" – חצר הבית המבוצר שבאחוזת לחמן, במרכז המושבה.

ליב וזאב עמדו בפתח החצר ובידיהם חרבות שלופות, שנשארו בידיהם ממשחק הפורים, ובהיאבקות קשה עם המתנפלים לא הניחו לאיש מהם לחדור אל החצר המוקפת חומה.

רק הרב פרומקין, אשר דאג קודם-כל לאחרים ובדק שמא נותרו אישה או ילד בחוץ – לא הספיק להגיע לחצר במועד הנכון. הוא רצה להתגנב פנימה דרך הפִּשׁפָּשׁ האחורי – ואז תפָסוהו המתנפלים והיכו אותו מכות נאמנות. למרות המכות שספג, קרא כל הזמן לנשים שבפינות החצר:

"אל תפתחנה את השער! הנחנה להם להכותני, אל תפתחנה ואל תפחדנה! אני אעמוד בזה!"

כך צעק מעבר לגדר-החומר, עד שהתעלף מרוב מכות. הערבים, שחשָׁבוהו למת, הניחו לו. בראותם שלא יצליחו לחדור אל חצר האחוזה, וכי הנשים, ושני הגברים בפּתח – איתנים בדעתם שלא לפתוח את השער, אפילו מוּטל אחד מהם מת בחוץ – תפסו המתנפלים באין-מפריע את עדר הבקר של המושבה, בן מאתיים ראש, ולקחו אותו עימם אל כפרם כדי להובילו ליפו, אל הממשלה התורכית, בתואנה שמצאו אותו רועה בשדות יהודיה...

אחד מאנשי המושבה, מן הזקנים, הצליח להימלט ממנה בתחילת ההתנפלות ובא ליפו, להודיע לגברים על ההתקפה. מיד מיהרו כולם לחזור לבתיהם כשהם מלאי חרדה. יהודה עשה את כל הדרך החוֹלית החורפית מיפו לפתח-תקווה, לרגלי גבעות הכורכר של באב-אל-הַוַּה – בדהרה על סוסו, במשך עשרים דקות בלבד! – לא לחינם מיהר כפי שלא דהר מעודו – לאה ובִתם התינוקת, ציפור'לה, נמצאו לכודות במושבה. מה עלה בגורלן! הוא האשים עצמו על טיפשותו, שבשמחת הניצחון על המארב הלילי – נשכחו ממנו ומחבֵריו כללי זהירות ראשוניים, והם הותירו את המושבה ריקה ממגיניה!

במושבה מצא הכול לאחר מעשה, אך לרווחתו לא היתה ההתנפלות נוראה כל-כך. שמשות אחדות נופצו, עצים נעקרו מהשורש. אבל פורמקין נפצע באורח פחות חמוּר מכפי שנראה בתחילה. מתברר שהשׂים עצמו מתעלף, בכוונה – כדי שתוקפיו ייבּהלו ולא ימשיכו לְענותו כבן-ערובה וללחוץ בכך על הנשים שתפתחנה את שער החצר. ואכן, התכסיס הצליח – הערבים, שחשבו כי הרָגוהו, מיהרו לברוח מן המקום.

הנשים והילדים היו שרויים בפחד מוות, וכאשר הגיעו הגברים לחצר הבית שבאחוזת לחמן, דבקו בהם בהתרגשות ובכי. יהודה חיבק את לאה והתינוקת שבידיה. אחשוורוש ואסתר-ושתי, שהיו בין הבאים מיפו, הציעו לחגוג מעתה בכ"ד באדר, מדי שנה, פורים שני בפתח-תקווה, לזכר הרווח וההצלה שעמדו ליהודים מידי ההמנים והאגגים מיהודיה.

בהשתדלותם של באי-כוח חובבי-ציון, ושל סגן-הקונסול האוסטרי פאסגל ביפו והקונסול הכללי גראף קאבוגה בירושלים – שלחו התורכים שוטרים והם אסרו כעשרים מאנשי יהודיה, ואת עדר הבקר החזירו למושבה.

עתה היו הדעות חלוקות באשר להמשך. נערכה אספה בביתו המרווח של ר' זרח ברנט. קם אחד מחבורת המייסדים, אדם מנוסה במנהגי-הארץ, ואמר:

"יש להתייחס להתנפלות כאל סכסוך רגיל בין שכנים על זכות-מרעה. סכסוכים כאלה מתרחשים לעיתים קרובות בכפרי הערבים, בינם לבין עצמם. צריך ללכת בדרך הרגילה והמקובלת ולסיים בעשיית 'סוּלְחָה'."

"מה זו 'סולחה'?" שאל אחד האיכרים החדשים.

"טקס כריתת ברית-שלום בין הצדדים."

אך החדש שהיה, כחבריו, מר-נפש בעקבות ההתנפלות, לא ידע את ניסיון קודמיו במשפט הממושך והיקר עם טיאן, ואמר:

"לא! לא 'סולחה'. צריך לתבוע את המתנפלים למשפט. העניין עקרוני – צריך לשבור את התנגדות הערבים להתיישבות שלנו, שאם לא כן יעורר הדבר פחד בגולה, ולא יבואו עולים חדשים לגור במושבה!"

החלה פרשה של משפטים, בעזרת הקונסולים, שעלתה הון רב, כמו בפעם הקודמת, מפני הצורך הקבוע לשחד במתְּנות הבקשיש את השופטים. עוד נתברר כי הסכסוך בין פתח-תקווה ליהודיה נעשה לחלק מן היריבות העתיקה בין שתי המשפחות הערביות המיוחסות ביותר ביפו – אִל-חוּסֵינִי ואִל-חַאלְדִי. החוסיינים היו יותר משׂכּילים; רבים מפקידי הממשלה התורכית, ביפו ובירושלים, באו מבְּניהם. הם תמכו ביהודים ולקחו את עניינם של בני-המושבה תחת חסותם. ואילו החאלדים היו קנאים, ובעקבות יריבוּתם העקבית לחוסיינים, קמו להיות לפה ולעזר לפלאחי יהודיה.

המשפט נמשך שבועות וחודשים ואכל את כספם של הפתח-תקוואים, עד אשר נוכחו כי מוטב לסיים את הסכסוך בדרך המקובלת ולעשות שלום עם אנשי הכפר יהודיה. באחד הימים נתאספו אנשי המושבה ואנשי הכפר, זבחו זבחים וכרתו ברית אחים ביניהם, וככה הסתיים ה"משפט".

ואולם המאורע לא עבר ללא רושם. גם הגל החדש של המתיישבים במושבה, הביאליסטוקאים, נוכח שאין להישען על הממשלה התורכית ומוטב שלא להגיע כלל למשפט אלא לסמוך על עצמם וכוחם. ואילו הערבים למדו שלא כדאי, בסופו-של-דבר, לגרום צרות למושבה.

* * *

ליקירנו הנלבב אליהו הכהן

שפע ברכות לזכייתך בפרס ישראל לשנת 2013

 על מפעל חייך!

אתה פרק חשוב מאין כמוהו

 בתרבות היהודית בת-זמננו

בתיעוד הזמר העברי בכל גלגוליו

וכך גם ייזכר שמך לדורות!

* * *

יוסי גמזו

אֲדָר בַּצָּפוֹן

"תִּזְרְמוּ עִם זֶה," רוֹמְזִים שִלְגֵי הַחֹרֶף

הַגּוֹלְשִים בְּהַפְשִירָם מִן הַחֶרְמוֹן

לִנְחָלִים וּוָאדִיּוֹת מוּכֵּי סְחַרְחֹרֶת

בָּן שוֹצְפוֹת מְעַרְבּוֹלוֹת בְּקוֹל הָמוֹן.

"תִּזְרְמוּ עִם זֶה," קוֹרְאוֹת שִפְעוֹת הַמַּיִם

הַצּוֹנְחוֹת מֵרוֹם לִתְהוֹם בְּמוֹעֲדָן

בְּחֶדְוָה פְּרוּעָה שֶל רֶסֶס וְשֶל מַיִט

בַּחַצְבָּנִי וּבַבַּנְיָס וּבַדָּן.

וְהֵדִים שֶמִּקַּדְמַת דְּנָה הִקְלִיטוּ

בְּתוֹלְדוֹת יְמֵי אֱנוֹש לְכָל עָמְקָן

אֶת אִמְרַת "הַכֹּל זוֹרֵם" שֶל הֵרַקְלִיטוּס

("פַּנְטָה רֵאִי") מַצְדִּיקִים עַצְמָם גַּם כָּאן.

וּזְרָמִים שוֹצְפִים בִּנְאוֹת מַפַּל הָעַיִט,

בִּבְרֵכַת הַמְּשֻשִּים וּשְלַל יוּבְלֵּי

מַעַיְנוֹת הַסֶּלוּקִיָּה– וַעֲדַיִן

הַיַּרְדֵּן הַהֲרָרִי פּוֹרֵץ כַּבְלֵי

שְתֵּי גְּדוֹתָיו וְהוּא מֵצִיף שָׂדוֹת כְּמוֹ פַּר זֶה

הַשּוֹתֵת זִרְמַת אוֹנִים עַל כָּל סְבִיבָיו

וּמַגִּיר אֶת פִּרְיוֹנוֹ אֶל חֵיק עָפָר זֶה

שֶיָּנִיב סַסְגּוֹן פְּרִיחוֹת בָּאֲבִיבָיו

וְטוּבוֹ אֶל הַכִּנֶּרֶת זָב בֵּינְתַּיִם

כְּמוֹ תָמִיד כְּשֶבִּתְכֶלְתָּהּ הַכֹּל נִקְוָה

וְעוֹלִים בָּהּ, בּוֹ-זְמַנִּית, מִפְלַס הַמַּיִם

וּמִפְלַס הַיִּחוּלִים וְהַתִּקְוָה.

זוֹהִי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶלִּי בְּהֶלֶם

תּוֹעֲפוֹת יָפְיָהּ הַשָּב וּמְאַזְכֵּר

אֶת עַצְמוֹ כְּמִין שִדּוּר חוֹזֵר לְאֵלֶּה

שֶמִּזְּמַן לֹא נִזְכְּרוּ בָּהּ לְבַקֵּר.

כָּךְ מֵקִיץ וּמְגַלֶּה פִּתְאֹם עִם שַחַר

אִיש מֻפְתָּע הַשָּב מֵחֲלוֹמוֹת צֵידוֹ

מָה יָפָה וּמָה נֶחְשֶקֶת וּפוֹרַחַת

הָאִשָּה הַמִּתְנַמְנֶמֶת לְצִדּוֹ.

וְעַד מָה הִיא לֹא מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ

וְעַד מָה לֹא שָׂם לִבּוֹ הוּא עַד הֲלוֹם

לָעֻבְדָּה כִּי מַמָּשָם שֶל עִרְטוּלֶיהָ

מַאֲפִיל בְּיִפְעָתוֹ עַל כָּל חֲלוֹם...

* * *

לכל חובבי הספרות בין קוראי המכתב העיתי

כשם שבחנוכה שידרה רשת א' של "קול ישראל" סיפור קצר של יוסי גמזו, "הנרות הללו", על פרעות חברון (סיפור שהופיע לראשונה ב"חדשות בן עזר") –  כך תשדר רשת זו בשבת הקרובה, י"ג באדר, 23.2.13, לכבוד פורים – את סיפורו של יוסי, "פּוּרים שפּיל" (שאף הוא הופיע לראשונה במכתב העיתי) מיד לאחר התסכית השבועי, המתחיל בשעה 14:05.

סיפור קצר זה מהווי הבוהמה התיאטרלית הישראלית, שיוּקרא פי הסופרת, השדרנית ועורכת תוכניות הרדיו הפּוֹפּוּלארית רעיה אדמוני, מוּשתת על מעשׂים שאירעו במציאות ומוכיח בַּפּעם המי-יודע-כמה את הסוד הגלוי שהדרמות המתרחשות מאחורי הקלעים עסיסיות לא פחות מאלו המוצגות על קרשי הבמה

כולכם מוזמנים להאזין ולצחוק!

* * *

רות ירדני כץ

מסיבת פורים 2013

גם השנה החברים טילפנו שבוע לפני החג ושאלו: "יש מסיבה לכבוד פורים, את יודעת שזה לוקח זמן להתכונן?" התשובה היתה: "בוודאי. אנחנו נפספס כזה אירוע?"

הפעם ביקשתי מהבן שהוא שף שיכין ממטעמיו. הבן פרץ בצחוק ואמר: "אני זוכר שפעם הזמנת את השף ההוא שעושה אהבה עם עגבניות ושילמת הון. הפעם את רוצה להתחמק מתשלום?" החזרתי לו מבט כזה מתחנן שהוא הגיב: "בסדר אימא, מה לא אעשה בשבילך."

בבוקר הקובע הבן הגיע עם עוזר וכל המוצרים. הגיש לי חשבון ואמר: "העלות היא רק עבור המוצרים. עבודה, עוזר הגשה וניקיון עליי." 

הם נכנסו למטבח שלנו והתחילו בהכנות. שעה לפני שכולם באו פעמון הדלת צלצל ופתחתי אותה. מולי עמדו שלושה גברים ואחד מהם הציג אותם: "שלום, אני השף של ראש הממשלה, הגב' נתניהו שלחה אותי לבדוק מה יוגש הערב ולטעום."

כמעט התעלפתי. בקושי הצלחתי לשאול: "ומי שני אלה?"

הוא השיב: "מאבטחים שתפקידם לסרוק את דירתך..." אהה, אמרתי לעצמי, אז ראש הממשלה ורעייתו יבואו. מי עוד יפתיע?

המאבטחים סרקו, והשף שאל את הבן במה יכבד את האורחים? והתשובה היתה: "כמה סוגי אוזני המן ממולאים בארטישוק-ירושלמי וגבינה צפתית, עלי מנגולד עם טונה, גבינת קצ'קבל מעורבבת עם גבינת עזים, עוד שני סוגים מתוקים: הראשון ממולא באגוזים, שקדים ושוקולד. השני עם פרג מעורבב ביין פורט." 

"ומה עוד?"

"שלושה סוגי גלידה."

"אפשר לטעום?"

"איזה שאלה!" השיב הבן.

השף טעם, הביט בשעון ואמר: "אני חייב לחזור מהר ולדווח לגברת אחרת אחטוף על הראש." והם עזבו.

כולם הגיעו ולא הצלחתי לזהות מי זה מי, כל שנה הם מצליחים להערים עליי. כל שנה!

נפתלי בנט הביא קופסה ענקית של גלידה, שרה נתניהו רק ראתה אותו והפנתה אליו את גבה. בנט עשה עצמו שלא ראה אותה ואמר בשמחה: "הבאתי המון גלידה. אתם יודעים מדוע?"

 כולם הביטו בו:

"כאשר עבדתי אצל נתניהו הגברת נהגה להזמין אותי אליה כדי לדווח לה מה קורה, ותמיד היתה מונחת קערה של גלידה לפניה, היא ליקקה ואף פעם לא הציעה לי. אם זה לא טרור אז אני לא יודע מה זה טרור."

שמעתי את הבן אומר: "מה נעשה עם כל-כך הרבה גלידה?"

פייגלין חייך ואמר: "תשמע בנט, מי העביר את  קורס הטרור הכי-טוב?  אני! החברים שלי התפקדו לליכוד, נבחרתי על אפו וחמתו של נתניהו, וביום הבחירות בחרנו במי שמתאים לנו. אתה חושב שהצבעתי ליכוד-ביתנו?  אגב, הבאתי בקבוק יין משובח שמייצרים באחת ההתנחלויות."

יחימוביץ' התפרצה: "כמה הוא עולה?"

"מאה וחמישים שקלים."

"מה?"  שמענו את יאיר לפיד. "אתם לא רק שודדים את המדינה גם שודדים את האזרח שלא מסוגל לגמור את החודש. למה בקבוק יין מקומי עולה כל-כך הרבה? אני הבאתי יין מצוין לא ישראלי שעולה רק 40 שקלים, רוצה לטעום?"

ראש הממשלה עדיין שתק. לא הוציא מילה. זהבה גל-און ניגשה ללפיד, הניחה יד על כתפו ואמרה:

"יפה שלי, אתה רוצה להיות ראש ממשלה הבא? אז יש לי 'טיפ' בשבילך. לעולם אל תגיד כמה שילמת עבור מה. אתה יודע למה? כי אם וכאשר תהיה ראש-ממשלה אתה תאמץ את כל מנעמי החיים. תבקש מטוס פרטי, תשהה במלונות הכי-הכי, תאכל במסעדות הטובות ביותר והרגישות החברתית תיעלם. ככה זה. אהוד ברק היה כזה, אולמרט והזוג נתניהו שנמצאים פה. היזהר לפיד."

לפיד החזיר: "בחיים לא. אני בא כדי להראות שיש פוליטיקה חדשה – מה שהיה לא יהיה, אתם תראו איך בנט ואני נשנה את המדינה."

בנט חיבק אותו. דרעי לא היה במצב רוח מי-יודע-מה. יחימוביץ' ניגשה אליו ושאלה: "מה קרה אריה?" הוא התכופף ולחש לאוזנה: "תגידי, הכול כשר כאן?"

שלי השיבה בקול רם: "זה מה שמדאיג אותך? כן אריה, הכול כשר. אני חשבתי שאתה מודאג מכך שמקומכם בממשלה הבאה כבר לא יהיה מקום של מסחטת כסף. לא תיקחו חלק בנטל? נפסיק את כל הכספים אליכם. לישיבות, לקצבאות ילדים, לחינוך חרדי, לדיור ולארנונה ונראה אתכם."

דרעי השיב בקול ענות חלושה: "נתפשר, נתפשר."

ליברמן שבקושי מחייך, חייך ואמר: "תניחי לו. כולנו עוברים תקופה קשה. אבל שתדעי, אני מחכה שיזכו אותי מאשמת רמייה, קשירת קשר והפרת אמונים, ואז אראה לכל עם ישראל מאיפה משתין הדג. חכו חכו." 

נתניהו הסתובב בין האורחים ועדיין לא הוציא מילה. אכל, שתה, הדליק סיגר משובח, הסתודד עם לבני וכלום. בנט לחש ללפיד:

"הוא לא יוציא מילה כל זמן שאשתו לידו. מילה לא, כזה שפן!"

אחמד טיבי חיכך את שתי ידיו ופנה קודם ללבני: "אז ככה גברת לבני, את והבוגדן שלך פרץ בממשלה הבאה... הוא (הצביע על נתניהו) הצליח לקנות אותך ואת פרץ, שעזב את יחימוביץ' בגלל שהיא לא הסכימה להבטיח שלא יצטרפו לממשלה. נכון יחימוביץ'? ואתה, שאול מופז, איך אתה מרגיש? גם אתה תהיה שר עם שני המנדטים שלך, ותציל את ראש הממשלה?"

מופז לא נעלב והשיב:

"אני מבטיח לכל הנוכחים פה שעוד אהיה ראש-ממשלה. עוד תראה מה כוחם של שני מנדטים!"

לבני לא שתקה: "בחייך טיבי, מה אתה מנסה לומר? שאני לא בסדר? אתה יודע שאין קשר בין הבטחות לבין מעשים. אז אמרתי שלא אשב בממשלה שנכשלה, אז אמרתי."

הבן שלי, אחרי שסיים את תפקידו במטבח, יצא אלינו וזכה למחיאות כפיים על אוזני ההמן שהכין והגלידות ופנה לנתניהו: "יש לך הומור! שלחת אלינו היום שף ושני מאבטחים... אהבתי, זה היה באמת משעשע."

ראש הממשלה סוף סוף הגיב:

"נו, באמת מיכאל מה חשבת שאני קרש? אתה לא יודע איך אני מצחיק את העובדים שלי... איזה מעשי קונדס אני עושה להם. תראה איך לבני הצטרפה אלי... זה לא מעשה קונדס?"

בנט לא התאפק ואמר: "ביבי, אני מכיר אותך הרבה שנים, בוא נעזוב את ההומור שלך. תקשיב, לא הבנת. ממש לא הבנת. העם בחר בלפיד ובי. ביחד אנחנו שלושים ואחד מושבים, באנו כדי להזרים דם חדש, אווירה חדשה, פוליטיקה חדשה. במקום להיות איתנו, ללכת איתנו ולשנות, אתה רק מנסה לסכסך. אתה טועה. הלוואי שתחליט ללכת לבחירות חדשות."

שרה התפרצה: "שלא תעז לדבר כך אל בעלי, הוא יעשה מה שאומר לו לעשות!" ובאותה שנייה הורידה את הפאה והאיפור, והמשיכה: "בא לי לבכות ממה ששמעתי פה. תורידו מסכות ובואו נשמח."

הבן נעמד באמצע החדר ואמר: "אני מת לדעת מי שלח לנו הבוקר שני מאבטחים ושף?" 

מוטי הוריד את תחפושתו ואמר בעליצות: "אני. כמו שאתם יודעים כאשר ראש-ממשלה מגיע לאיזה שהוא-מקום, מקדימים אותו אנשיו כדי לבדוק את המקום. אז נהגתי לפי הפרוטוקול."

סוף סוף כולם צחקו והבן שאל: "ומי היו החבר'ה?"

"שני החתנים שלי, וה'שף' הוא חבר של אחד מהם."

נורית לא ויתרה: "יאללה, יאללה חבר'ה בואו נשנה אווירה. יוסי גש לפסנתר ותנגן לנו את כל השירים האהובים עלינו מדוריס די דרך לואי אמסטרונג, פרנק סינטרה, איב מונטאן ואריק איינשטיין ואנחנו נצטרף."

* * *

רביבה בן זאב

מנפלאות הגועליציה

 בהשתאות  לנוכח הזיווג החדש והמפתיע בין ציפורה לבני וביבי נתניהו, נזכרתי בבחילה שתקפה בשעתו את יצחק רבין ושהביאה אותו לפלוט את משפט המחץ הבלתי נשכח: "התרגיל המסריח." כזכור, ברבות הימים, שמעון פרס הנצחי, שנוא נפשו של רבין, הפך באורח פלא  לאח/שותף/חבר לדרך "השלום"...  כן, זה אותו שלום שהביאנו עד הלום. 

עד כה חשבתי לתומי שלמרות הכול עדיין יש שמץ של כבוד בפוליטיקה במחוזותינו. ובכן, לא מניה ולא מקצתיה. עכשיו הבנתי סוף סוף את הנוסחה כיצד לקבל נתח רציני בעוגה הקואליציונית, והיא כדלקמן:

להקים מפלגה אד-הוק תוך ניצול ציני של פליטי "קדימה"  שהגיעו עם הנדוניה הכלכלית לצורך כך(!), להכריז על "פוליטיקה נקייה" ובאותה העת להשמיץ את נתניהו באופן פרמננטי, והעיקר:  להימנע  מלהציע לנשיא את מועמדותו מטעמה לראשות הממשלה.

לקבל בעיטה מציבור הבוחרים שקצו בגועל נפש ובחרו כהתרסה וכמוצא אחרון ותמוה ביהיר היפה והסקסי...

להעלים את המוטיבציה הנסתרת  תוך שימוש באצבע משולשת לעבר הבוחרים,  לנהל מו"מ חשאי  ולהזדחל לקואליציית ביבי השנואה עליה.

ציפורה "המנצחת", משתמשת בהכרזה המוכרת שיצאה מפי מופז באותה השיטה ממש: לשים הצידה את כל המחלוקות"... (פחחחחח!!!) והיא תשמש כשרת המשפטים.   זהו.  הצדק  והיושר הפוליטי  "ניצח"! 

  עכשיו רק נותר להעריך מי באמת ניצח ומי הפסיד.   

* * *

אורי הייטנר

1. תרבות רבת רבדים

לפני שנים אחדות יצאו לאור כל שירי ביאליק בספר עב כרס, ולצד כל שיר – תרגום. ביאליק, מתרגם גדול כשלעצמו, נהג לומר שלקרוא שירה דרך תרגום, זה כמו להתנשק דרך מטפחת. והנה, כדי להבין את ביאליק, יש צורך במטפחת. איך זה קרה?

ביאליק היה ספוג מורשת ישראל, וכל אות, כל מילה, כל שורה, כל בית בכל שיר שלו רוויים מושגים, ביטויים ואסוציאציות יהודיות. והיהודיות הזאת אינה רק התנ"ך אלא כל רבדיה – המשנה, התלמוד, מדרשי חז"ל וכן רבדי היצירה היהודית שנוצרה בגלות. מי שנוּשָׁל מהתרבות היהודית, נושל גם מביאליק. ומי שחשב שניתן לקיים תרבות ובה דילוג על כל מה שנוצר בין התנ"ך לביאליק, ייצר דור ישראלי שאינו מסוגל להבין לא את התנ"ך ולא את ביאליק.

לא אצטט מתשפוכת השנאה והבוז של אהוד בן עזר כלפי התורה שבע"פ ולומדיה. אומר רק שאין היא מוסיפה לו כבוד.

תרבות אינה צומחת יש מאין, בחלל ריק. תרבות נבנית רבדים על גבי רבדים לאורך הדורות. אין עמים רבים היכולים להתהדר בתרבות לאומית עמוקת שורשים ורבת רבדים כמו התרבות היהודית. הפניית עורף לאוקיינוס התרבותי הזה, בכזאת סלידה, בכזה בוז, בכזו יהירות, בכזו התנשאות, מעציבה מאוד. אין עם ללא תרבות. אין עם יהודי ללא תרבות יהודית. ואין תרבות יהודית המפנה עורף לאוצרותיה.

הציונות לא נועדה לקבור את היהדות אלא להחיות אותה. היא החייתה את השפה העברית, היא החייתה את הקשר הבלתי אמצעי שלנו לתנ"ך, אך במרד המוצדק נגד החיים בגלות, נעשה מרד בלתי מוצדק ביצירה שנוצרה בגלות. לא הכול היו שותפים למרד הזה. אחד העם, גורדון, בובר, ביאליק, ברל כצנלסון, שלונסקי, יהודה שרת הם רק חלק ממי שהציגו אלטרנטיבה תרבותית. אולם איני שופט בחומרה את מי ששפכו את התינוק עם המים. "כשחוטבים עצים עפים שבבים" אמרו מהפכנים אחרים. ואם השבבים ההם היו רצח המוני של בני עמם, המהפכה שלנו יצאה בזול – בסך הכול הניחה בצד פיסות של תרבות, מחכות לגואל. ייתכן שאותם חלוצים שבחרו בדרך זו, חשו שללא ההתנתקות מהתרבות היהודית (וחשוב מאוד לציין שההתנתקות הזאת היתה חלקית מאוד, כפי שמעיד המחקר וכפי שמעידים היומנים שכתבו אותם חלוצים) הם יתקשו להתנתק מבית הוריהם וארץ הולדתם ולבנות את חייהם במולדתם הישנה חדשה. אך גם אם אותו מרד היה הכרחי בעבורם, שילמנו על כך מחיר תרבותי כבד. היום, כאשר יש לנו ארץ משלנו, מדינה יהודית ריבונית עצמאית וחזקה, עם צבא חזק, כלכלה איתנה, תעשיה, חקלאות, הייטק – הגיעה השעה לגאול את פיסות התרבות המודחקות. גאולתן היא גאולה תרבותית שלנו.

אהוד בן עזר מעלה על נס, ובצדק, את התרבות הארצישראלית והישראלית שנוצרה כאן. שלא בצדק, הוא מציג דיכוטומיה בינה לבין אלפים שנות יצירה יהודית. ואין כל מקום לדיכוטומיה הזאת – זו שלנו, זו גם כן. טועה ומטעה מי שמציג את התרבות הישראלית כ"עגלה ריקה", אולם אם ננפה משירתם של ביאליק ואלתרמן, שלונסקי ועמיחי, נעמי שמר ומאיר אריאל את מקורותיהם היהודיים, תישאר עגלה ריקה באמת.

הפניית עורף לחז"ל היא כפיות טובה לאומית, מאחר ואלמלא הם, והמהפכה האדירה שחוללו ביהדות, ששום רפורמה לא תדמה ולא תשווה לה, לא היתה יהדות, לא היה העם היהודי, העם היהודי היה נשכח בתהומות הנשייה כמו שאר תרבויות קדם. הם לא רק העמיקו והעשירו את היהדות, הם גם הפכו אותה רלוונטית למציאות הפוסט מקדשית, פוסט כוהנית, פוסט מקראית; יהדות שהתאימה את עצמה לתמורות ההיסטוריה והיטיבה לתת להם מענה. יהדות שהיטיבה לתת מענה למציאות של גולה ושעבוד ולשמור על חיות בתנאים הבלתי אפשריים הללו. המהפכה של חז"ל התאימה למציאות גזירות נוראיות של המקרא – מ"בן סורר ומורה" ועד "עין תחת עין". המהפכה של חז"ל הנחילה לנו את היהדות שאנו מכירים – את מחזור השנה ואת מחזור החיים, את ראש השנה ואת חנוכה, את השנה המעוברת ואת סידור התפילה, את בית הכנסת ואת הבר מצווה, את הקדיש ואת בית המדרש.

היו מתנגדים לחז"ל – הצדוקים, הקראים. אילו ניצחו הקראים, חלילה, היהדות היתה מתאבנת ולא היתה שורדת. למרבה הצער, האורתודוכסיה של המאתיים שנים האחרונות ובעיקר האורתודוכסיה החרדית, היא הקראות של התורה שבע"פ, המאבנת אותה ומונעת ממנה את ההתמודדות עם המודרנה ועם חיים יהודיים ריבוניים במולדת. ההתחדשות היהודית לא נועדה רק לגאול את הניגון שזנחנו לשווא כדי להחזיר לעצמנו את חוליות התרבות החסרות לעמוד השדרה שלנו, אלא לגאול את היהדות מן הקראים של ימינו, המאבנים אותה ומסכנים את עתידה.

הדרך להתמודד עם אותה קראות, אינה כדרכו של אהוד בן עזר – לאמץ את הדיכוטומיה בין היהדות והתרבות הישראלית ולהוכיח ששלנו יותר גדול, אלא לדחות מכל וכל את הדיכוטומיה הזאת, ולהציג כנגדה את הרצף התרבותי, ואת החיוּת הנובעת ממנו. כפי שחז"ל לא זרקו את התנ"ך אלא המשיכו ליצור את היהדות כתרבות הנובעת ממנו, הולכת ומתפתחת – זו המסורת התרבותית שעלינו לאמץ. 

זאת הבשורה התרבותית הגדולה של תנועת ההתחדשות היהודית, שאהוד כותב עליה בבוז, אך עשרות אלפי הישראלים השותפים לה, הם זרם שלא ניתן לעצור אותו. היטיב להגדיר את ההתחדשות היהודית, שנים רבות בטרם הומצא המושג הזה, מורנו ורבנו ברל כצנלסון: "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?"

אהוד: צר לי שבגלל יהירותך לא הבנת את דבריי וגם כנראה לא כל כך את ההיסטוריה היהודית והציונית,  ואני מציע לך ללמוד את כתבי גרשם שלום על הדיאלקטיקה שבהיסטוריה היהודית, גם את הראיון שערכתי עימו ב"אין שאננים בציון", ואולי לגזור על עצמך עונש של ישיבה בְּטלה של שנת לימוד שלמה בישיבה חרדית – ואז נדבר על מקומה של התרבות העברית ביהדות של הדורות האחרונים, מול הבטלנים האלה השומרים כביכול על "גחלת" היהדות – ועל הנפנוף הפאתטי שלך ושל ד"ר רות קלדרון ב"מורשת היהדות" – שהיא כביכול תרופה לכל תחלואינו התרבותיים.

אנחנו לא חולים, ואין שום דיכוטומיה בין היהדות לבין התרבות הישראלית, כי התרבות הישראלית היא היהדות של דורותינו בארץ. ועם כל הכבוד לתורה שבעל-פה, הרי לא מפיה אנחנו חיים את חיינו היהודיים, החילוניים, הפלוראליסטיים והתרבותיים בעברית בישראל – ואני מקבל חראררה מההטפות הצדקניות שלכם – שרואות בדיעות של אנשים כמוני "תשפוכת של שנאה ובוז!"

2. יומן בחירות 2013 (ל"ז)

תנועה חד סטרית

מיום הבחירות, תנועתה של "התנועה" הייתה חד סטרית – לקואליציה. לא היתה לציפי לבני כל אלטרנטיבה אחרת. להיות מפלגת שוליים קטנה באופוזיציה, בצילן של שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון – לא זו בלבד שלא היתה זאת משאת נפשה של לבני ולא לשם כך חזרה לפוליטיקה, אלא היא היתה נמוגה, נאלמת ונעלמת ומפלגתה הייתה מתפוררת במהרה.

כיוון שכך, ומאחר שגם נתניהו ידע זאת – הישגה של תנועה שחתרה להיכנס בכל מחיר, ולכן מחירה היה נמוך מאוד, הוא הישג גדול ומשמעותי. ונשאלת השאלה, מה גרם לנתניהו לשלם מחיר מופקע ולא הכרחי?

מטרתו המרכזית של נתניהו היא לשבור את ציר "העתיד היהודי", בהנחה שב"הפרד ומשול" ינמיך את ציפיותיהם ויוריד את דרישותיהם בנושא השוויון בנטל, כך שיוכל לצרף גם את המפלגות החרדיות ולפחות את ש"ס לממשלתו. רצונו בחרדים בממשלתו, מלבד רצונו בממשלה רחבה, הוא אמונו בהם ובנאמנותם לו ובתמיכתם במהלכיו. הוא אינו סומך על תמיכת "הבית היהודי" בצעדים מדיניים יוניים, גם לא על כל חברי סיעתו, והוא אינו סומך על תמיכת "יש עתיד" ו"התנועה"  בצעדים מדיניים וביטחוניים נִציים.

כל האסטרטגיה שלו מכוונת לשבירת ציר לפיד-בנט. הוא פועל בכל מאודו למטרה זאת. טקטיקת ההתשה והייבוש במו"מ שהוא מנהל עם שתי הסיעות נובע מאסטרטגיה זאת. וכך גם צירופה המוקדם של ציפי לבני. הוא רצה בה ראשונה, כדי לאותת לשותפים האחרים שאין הוא מחכה להם. על מנת שלבני תזדרז להצטרף, ושלא תמתין ל"יש עתיד" אף שהתחייבה לא להיכנס לבד ו"לא להיות עלה תאנה של הימין והחרדים," הוא היה מוכן לשלם מחיר כבד.

סיבה נוספת היא מדינית. נתניהו יודע, מה שלבני יודעת, מה שבנט יודע, מה שאובמה יודע, מה שכל מי שעיניו בראשו יודע – שאין לישראל פרטנר פלשתינאי בעתיד הנראה לעין. הוא יודע שאבו מאזן לא יוותר על טענת "זכות" השיבה, כלומר על הכלי לחיסולה של מדינת ישראל. אם הוא דחה על הסף את הצעותיו מרחיקות הלכת של אולמרט עוד טרם "החורף האסלאמי" המרעיד גם את האדמה עליה הוא דורך, קל וחומר שהוא ידחה הצעה של ממשלת נתניהו בעידן הבוקה, המבוקה והמבולקה המזרח תיכונית. אולם נתניהו גם יודע שישראל שילמה מחיר מדיני כבד כתוצאה מתדמיתה הקיצונית, והואשמה, שלא בצדק, בסרבנות שלום. הוא מעוניין בשינוי מדיני, בהתנהלות מתונה יותר, פשרנית יותר, יוזמת יותר, המשליכה את הכדור לצד הפלשתינאי כדי לחלוק עימו בצורה שווה יותר את נטל ההאשמות בסרבנות. לתפקיד הזה הוא מייעד את ציפי לבני.

בעייה שנוצרה עקב ההסכם עם "התנועה", היא המפתח לחלוקת התיקים – שר לשלושה ח"כים. מפתח זה עלול לגרום לממשלה מנופחת מאוד, אם אכן יצליח נתניהו להרכיב קואליציה גדולה. ממשלה כזו מנוגדת לתביעה האולטימטיבית של "יש עתיד" ו"הבית היהודי" לצמצום מספר השרים. האם לפיד יבגוד בהתחייבויותיו וידרוש על פי אותו מפתח שִשה שרים, ויישב בממשלה שתמנה כשלושים שרים? אם ינהג כך, יאבד את עולמו ויִשְׁחַק את אמינותו.

הסולם של נתניהו במשבר סביב התיקים יכול להיות אמירה שהמפתח של "התנועה" ייחודי רק לה – זכות ראשונים בתור השותפה הראשונה שחתמה עימו על הסכם. אולם במקרה כזה, הלחץ עליו בתוך הליכוד יהיה כבד מאוד, כאשר שרים ובכירים יישארו מחוץ לממשלה ויראו בעיניים כלות את השר השני של "קדימה" מתרווח על כיסא עור הצבי.

ציפי לבני תמונה לתפקיד אותו מילאה בעבר – שרת המשפטים. לזכותה כשרת המשפטים נזקף ניסיונה למנות את פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון, כמשקל נגד למנהיגותו הסמכותית והמונוליטית של אהרון ברק, בתור מתנגדת תקיפה לאקטיביזם השיפוטי הקיצוני שלו. לגנותה כשרת המשפטים נזקף כישלונה בהתמודדות עם ברק שהתנגד למינוי, בטענה שלגביזון יש אג'נדה (כלומר האג'נדה שלה אינה האג'נדה שלו). יש לקוות שלבני תדבק בקו של שיקום בית המשפט העליון ואמון הציבור בו, בחזרתו לימיו הגדולים, טרם ה"מהפיכה החוקתית" ושהפעם תצליח בכך יותר.

מספר 2 ב"התנועה" הוא עמרם מצנע ואך טבעי שהוא יהיה השר השני מטעמה. והנה, על פי כל הסימנים, כנראה שדווקא עמיר פרץ יהיה השר השני. הסיבה לכך היא פחדה של ציפי לבני מפני החתרן הבלתי נלאה, שאם יהיה מחוץ לממשלה ישקיע את כל כוחו, מרצו וכישרונו בהרס "התנועה". אולם גם כשר בממשלה אין לה אמון בו, עד כדי כך שהיא עמדה על הכנסת סעיף מדהים להסכם הקואליציוני, סעיף 20: "התבקש רוה"מ ע"י שרת המשפטים (לבני) להפסיק את כהונתו של שר הנמנה עם סיעת התנועה ו/או למנות שר במקומו, יפעל רוה"מ בהתאם לבקשה זו."

רק לפני חודשיים, כאשר ניסה עמיר פרץ לחולל את הפוטש נגד שלי יחימוביץ' במפלגת העבודה, הסעיף המרכזי באולטימטום שהגיש לה היה התחייבות לא להצטרף לממשלה בראשות נתניהו. כאשר הפוטש כשל, התירוץ המרכזי לעריקתו, היה סירובה של שלי להתחייב על כך. והנה, שלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה נחושים להישאר באופוזיציה ודוחים את חיזוריו הנמרצים של נתניהו, בעוד פרץ מצטרף לממשלתו. להערכתי, לא רחוק יום פרישתו של מצנע מהחיים הפוליטיים.

מבחינה ערכית, יש בהחלט מקום לביקורת על ציפי לבני, שבשנים האחרונות נשאה דגל מדיני קרוב מאוד לדגלה של מר"צ, והנה היא מצטרפת לממשלה בראשות נתניהו וליברמן. מצד שני, אני רואה בחיוב את היכולת של פוליטיקאים שהתגוששו ביניהם, תקפו זה את זה ולחמו זה נגד זה, ללחוץ יד, לפתוח דף חדש ולשתף פעולה.

פסלנות

ערוץ 10 ציטט את יאיר לפיד באמירה, שאם הוא יישבע אמונים כשר לצד ש"ס, יהיה זה סוף הקריירה הפוליטית שלו. ב"יש עתיד" התנערו מן הדברים, אם כי ההכחשה לא נשמעה חד משמעית, באוזניי המוסיקליות.

איני יודע האם הדברים אכן נאמרו, אולם עצם הגישה הפסלנית הזו שלילית ומזיקה, ומנוגדת לאופן בו יש, לדעתי, לתפוס את הפוליטיקה.

הפוליטיקה נועדה לקדם עניינים, ופסילת אנשים או קבוצות אינה מקדמת דבר, ומצד שני היא מזיקה, מאחר והיא מרחיבה ללא צורך פירוד ושסעים בחברה. בפוליטיקה של קידום עניינים, ההחלטה האם להצטרף לקואליציה נבחנת על פי השיקול הענייני – האם ועד כמה הכניסה תקדם את סדר היום של המפלגה. אם כתוצאה מעמידה על עקרונות – מפלגה אחרת לא תצטרף לקואליציה, הדבר בהחלט מבורך. אולם פסילה מראש של מפלגה, שוללת מראש את האפשרות שאותה מפלגה תתפשר.

אם ניקח כפשוטם את הדברים שיוחסו ליאיר לפיד, הרי המשמעות שלהם היא ש"יש עתיד" תהיה מוכנה לפשרה גדולה יותר אם ש"ס תהיה בחוץ, ולא תסכים אפילו לפשרה קלה, אם ש"ס תהיה בפנים. כמובן שזו גישה פסולה ולא רציונלית.

מאחר ואיננו רוצים לקדם את נושא השוויון בנטל בכוחנות ובכפייה, שמחירם החברתי עלול להיות גדול והיכולת ליישומן תהיה קטנה, עדיפה פשרה שגם ש"ס תהיה שותפה לה ולמימושה, ובלבד שיהיה בה באמת שינוי משמעותי לעומת המצב הנוכחי.

אמחיש זאת בדרך מתמטית: אם נקודת המוצא, נקודת האפס לשינוי המצב בנושא השוויון בנטל הוא המצב הנוכחי, והמקום האידיאלי אליו אנו חותרים – גיוס מלא של כל אזרח יהודי לשירות מלא בצה"ל הוא 10, פשרה סבירה נמצאת סביב ה-5. אני מעדיף להתפשר על 4, כאשר ש"ס שותפה לפשרה, מאשר להתפשר על 6 ללא ש"ס.

אולם התנאי לכך, הוא נכונות ש"ס לתת את ידה לשינוי משמעותי. בינתיים, האפשרות הזאת נראית רחוקה. בסיטואציה כזאת, אין מנוס מוויתור על חברותה בקואליציה. אולם למסקנה זו ניתן להגיע רק בבדיקה אמיתית במו"מ כן. פסילה מראש היא היפוכה של בדיקה אמתית ושל מו"מ כן.

החיבוק

כל עוד ש"ס (וכמובן "יהדות התורה") מתעקשת למנוע שינוי מהותי בסוגיית הגיוס, נוצרת מציאות פוליטית, המחייבת בחירה בין ש"ס ו"יש עתיד". הבחירה הזו אינה רק בין מפלגות, אלא בין ישראליות של תרומה למדינה – בביטחון ובכלכלה, לבין חרדות והשתמטות (שאינה מאפיינת כלל את מצביעי ש"ס, שרובם המכריע משרתים בצה"ל ועובדים לפרנסתם, אלא את הנהגת ש"ס המתבטלת בפני החרדיות האשכנזית). הבחירה הזאת היא מבחנן של המפלגות המכנות עצמן "המחנה הלאומי".

למרבה הצער, נתניהו וליברמן מאותתים לכיוון ש"ס. גם אם להערכתם הם מקדמים בכך את האינטרס המפלגתי והאישי שלהם, אין ספק שהם אינם מייצגים בכך את בוחריהם ואת האינטרס הלאומי.

לעומת זאת, הבחירה של "הבית היהודי" נכונה וראויה. החיבוק החם בין לפיד ובנט, הוא הבשורה הגדולה ביותר של הפוליטיקה הישראלית לחברה הישראלית בשנים האחרונות. המשמעות החברתית של החיבוק הזה, גדולה יותר מכל משמעות פוליטית וקואליציונית.

יש כאן מסר של הציונות הדתית, שלאחר שנים רבות של שיתוק, בשל המאבק בין הגורמים החרד"ליים המסתגרים, לגורמים המתונים, הפתוחים לחברה הישראלית ושותפים לתרבות הישראלית – סוף סוף ידם של האחרונים על העליונה, והציונות הדתית בוחרת בציונות החילונית כבעלת בריתה. הברית הזאת, לצד הרצתו של הרב דוד סתיו, יו"ר רבני צהר, לתפקיד הרב הראשי, מבטאת בחירה של הציונות הדתית בחברה הישראלית.

לא פחות חשוב מכך המסר של "יש עתיד". עד לפני חודש, "יש עתיד" נחשבה לחלק מהפיקציה הנקראת "גוש מרכז שמאל". גם הצטרפותה האפשרית לקואליציה, נחשבה להצטרפות של מפלגה מ"הגוש" וניסיון להשפיע בתוך הקואליציה המנצחת, כמו גישתה של ציפי לבני היום או של מפלגת העבודה בקדנציה הקודמת.

המאפיין המרכזי של הגוש הזה הוא שנאת מתנחלים. אחד הביטויים של הגישה הזאת, היא העדפת החרֵדוּת הלא ציונית על הציונות הדתית. הברית הבלתי קדושה של חיים רמון ואריה דרעי, שהייתה הבסיס לתרגיל המסריח של שנת 90', היא נקודת השפל של הבחירה הזאת. ההשתלטות החרדית על חיי הדת בישראל והדרת הציונות הדתית מתוכה – עובדה שגרמה לאִמְלוּלַן של נשים רבות, לפגיעה בגיור ובגרים, ולהקצנה שהרחיקה את הציבור מן המסורת, היא תוצאה ישירה של ההעדפה הזאת. לפני שנים אחדות שאלתי את הרב שרלו למה הוא אינו מנסה להיבחר לתפקיד הרב הראשי, והוא השיב שהאפשרות הזאת כלל אינה על הפרק כיוון שאינה ריאלית; החילונים לא יתנו לזה יד, כי הם מעדיפים את החרדים.

והנה, "יש עתיד" שותפה להרצתו של הרב דוד סתיו לתפקיד הרב הראשי, וכורתת ברית פוליטית עם "הבית היהודי" במו"מ הקואליציוני. נכון לעכשיו, כל הניסיונות הבלתי נלאים, והכל כך מיותרים, של נתניהו לשבור את הברית, עלו בתוהו. אם הברית הזאת תמשך, ניתן יהיה בהחלט לומר שמשהו חדש מתחיל; שיש פוליטיקה חדשה בישראל.

ולצד אלה ניתן להצביע על מאבקה הנחרץ של שלי יחימוביץ' נגד שיח השנאה, כחלק מאותו כיוון חדש.

אוכלי הנבלות

לפני כעשור וחצי, השתתפתי בבית המדרש "ניגון", המשותף למדרשה ב"אורנים" ולישיבת השילוב של הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. באופן אישי הייתה זו בעבורי חוויה מכוננת, מיוחדת במינה. באופן לאומי, הייתה זו אחת הסנוניות הראשונות לחיבוק המתחדש בין הציונות הדתית והחילונית.

תנועת ההתחדשות היהודית בשנותיה הראשונות התמקדה במרחב החילוני, לעיתים מתוך גישה לעומתית כלפי הדתיים. בציבור הדתי לאומי הייתה חשדנות כלפי התופעה הצעירה הזאת.

החיבור בין הציונות הדתית להתחדשות היהודית היתה בשוליים, בקרב גורמים מתונים כמו הקיבוץ הדתי, מכון הרטמן, חוגי מימ"ד; לא במיינסטרים של הציבור הדתי לאומי.

היום מתחולל שינוי גדול ביחס הציונות הדתית להתחדשות היהודית. דוגמה מוחשית אחת – לפני כעשור הבאתי את יוכי ברנדס להרצאה בגולן. מעט הדתיים שהשתתפו בה ביטאו כעס רב וחוסר יכולת לעכל את דבריה. השבוע יוכי הרצתה בראש פינה, ובאולם שהיה מלא מפה לפה היו דתיים רבים, ובהם רבים מדתיי הגולן, שהאזינו לה בלב פתוח.

היחס לנאומה של רות קלדרון הוא אבן בוחן לפער העצום בין הציונות הדתית לבין החרדיות. אחד הראשונים שהפיצו באינטרנט ובפייסבוק את נאומה של קלדרון היה מנהיג "הבית היהודי" נפתלי בנט. המייל והשיתוף שלו פשטו כאש בשדה קוצים בקרב הציבור הדתי לאומי, יחד עם ההערה שלו "משהו חדש מתחיל" ואמירות ברוח זו.

לעומת זאת, במגזר החרדי, למרבה הצער, התגובות היו אחרות לגמרי. דובר על איום על עולם התורה, מצד "אוכלי הנבלות" המעוותים את לימוד התורה. מן הסתם, נוח להם יותר עם חילונים כמו טומי לפיד, שהוסיף להם מנדטים רבים כפי שהם הוסיפו לו. חילונים הלומדים תורה, בקיאים בתורה, ולאו דווקא למחקר אקדמי, אלא כמהות חיים, כתלמוד המביא לידי מעשה, כמקור השראה ערכי ומוסרי ומרכיב משמעותי בזהותם הלאומית והתרבותית, מבלבלים אותם, מהווים איום עליהם.

אין לי מושג האם רות קלדרון שומרת כשרות או לא, וזה גם לא חשוב, לטעמי. מה שבטוח, הוא שהדבקת סטיגמות וכינויים כמו "בועלי נידות ואוכלי נבלות", מעלה סימן שאלה בנוגע למהות לימוד התורה, כתלמוד המביא לידי הלבנת פני חברך ברבים, שכמוה כשפיכות דמים, עליה נאמר "ייהרג ובל יעבור". האם "כל ישראל ערבים זה לזה", שמשמעותו הבסיסית בימינו היא שותפות בנטל הביטחון, שכרוכה בו מסירות נפש למען קיום העם היהודי, משמעותי פחות בעיני לומד תורה אמתי, משש שעות המתנה בין בשר לחלב? האם "אם אין קמח אין תורה" לצד "אם אין תורה אין קמח" אינו חלק מ"עולם התורה"? ומה בנוגע ל"כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון"? מסכת אבות במשנה אינה חלק מהתורה?

היו בעבר שרים וח"כים המקורבים לעולם ההתחדשות היהודית, כמו אהרון ידלין ויאיר צבן, אולם רות קלדרון היא הראשונה שההתחדשות היהודית הוא מרכז עולמה לאורך עשרות שנים, ומעטים כמותה תרמו להקמת עולם התורה הפלורליסטי בישראל. היא מביאה לפוליטיקה משהו חדש, רענן. הצטרפותה לפוליטיקה מאתגרת את הפוליטיקה הדתית.

תגובת "הבית היהודי", כמייצגת הציונות הדתית, הרואה בתופעת ההתחדשות היהודית אותה מייצגת רות קלדרון הזדמנות גדולה לחידוש הברית בין הציונות הדתית והחילונית ולחיזוק צביונה היהודי של המדינה, היא בשורה גדולה לחברה הישראלית. תגובתם של החרדים הדוחים את היד המושטת אליהם ורואים בה איום, מאכזבת מאוד.

ההתחדשות היהודית היא זרם הולך וגדל בחברה הישראלית, לא רק מצד הנוטלים בה חלק בפועל, אלא גם מצד ההמונים שנפשם כמהה לה ובשרם צמא לה, גם אם טרם מצאו אליה את הנתיב המתאים. יעידו על כך 120,000 צפיות ביוטיוב, בנאומה של רות קלדרון, בתוך שבוע.

יש בתוך עולם ההתחדשות היהודית קולות אנטי חרדיים, אך אני מאמין שהרוב הגדול שותף להושטת היד לעבר החרדים והרצון לקרב אותם.

עד כמה שאני מבין בשפת גוף, לא הבחנתי בגישה שלילית של הח"כים החרדים לנאומה של רות קלדרון. פליאה והשתאות – כן, אבל הם האזינו ברוב קשב, ויו"ר הישיבה מטעם ש"ס אף הצטרף אליה בדברי תורה. רק לאחר מעשה החלו מאמרי השטנה. כאופטימיסט חשוך מרפא, אני מעדיף לראות בתגובה הספונטנית סימן לבאות. אם לא מחר, אז מחרתיים.

עם אחד

אורי אבנרי פרסם מאמר ב"הארץ" נגד השוויון בנטל, ובו הביע תמיכה בפטור הגורף לחרדים משירות בצה"ל. הוא הציג בעיות מעשיות רבות הכרוכות בגיוס המוני של החרדים, עד שהגדיר אותו כ"אסון לצה"ל". הפתרון שהוא הציע, הוא צבא מקצועי קטן, במקום צבא העם המבוסס על גיוס חובה.

אין לזלזל בבעיות המעשיות שהציג אבנרי, אך לוז מאמרו היה המשפט הבא: "עלינו להכיר בייחודה של הקהילה החרדית. היא שונה מכל שאר המגזרים בעם. יש שיאמרו: זהו עם אחר. כמו האזרחים הערבים. ואולי אף יותר."

 המשפט הזה הבהיר לי היטב מדוע, חרף הקשיים והבעיות הכרוכות בכך, אני רוצה בגיוס החרדים לצה"ל. איני רוצה לוותר להם, כיוון שאיני מוכן לוותר עליהם. איני מוכן בשום פנים לראות בהם עם אחר.

אני רואה בהם, בראש ובראשונה, אחים. לכן, איני פטוּר מ"הוכח תוכיח את עמיתך" ביחס אליהם. אחיי הם. אחים טועים, אך אחים. והרי ישראל – אף על פי שחטא ישראל הוא. ודאי כאשר ברובם המכריע מדובר בתינוקות שנשבו. איני מוכן בשום אופן להדיר אותם מעם ישראל ומהחברה הישראלית. נהפוך הוא, אני מייחל לחזרתם בתשובה.

ברית הזוגיות של ליברמן

נושא הדגל המרכזי של גיוס החרדים בכנסת הקודמת היה אביגדור ליברמן. הוא לעג להצעות הפשרניות מדי, ומפלגתו הציעה גיוס מלא לכולם. זאת, לצד נושאים אחרים שבהם התעמת ליברמן עם החרדים, כמו סוגיות הגיור, ברית הזוגיות ועוד.

ולפתע, הדוחף המרכזי להעדפת הליכוד ביתנו את המפלגות החרדיות על פני "יש עתיד" ו"הבית היהודי" הוא ליברמן.

מה קרה? ליברמן חושש שכניסת "יש עתיד" עלולה לאיים על ברית הזוגיות בינו לבין תפקיד שר החוץ. תפקיד שר החוץ, כידוע, רשום בטאבו על שמו של ליברמן. ואם הוא לא שר החוץ, אף אחד לא יהיה שר החוץ.

ומה הסולם של ליברמן, לרדת מעץ הגיוס המלא?

כשהוא מדבר על גיוס מלא הוא כולל גם את ערביי ישראל. ומאחר וכל המפלגות הרציונליות אינן דורשות זאת, יש לו אליבי. אם אין מגייסים את ערביי ישראל, אין באמת שוויון בנטל. אם אין שוויון אמתי בנטל, אל תבלבלו לי את המוח.

ועכשיו נתרגם את הסולם של ליברמן לשפת האמת: דיר בלאק! שאף אחד לא יחשוב אפילו להתקרב למשרד החוץ.

פסלנות 2

פתחתי בשלילה עקרונית של הפסלנות הפוליטית, ואסיים בפסלנות שבה אני תומך: יש לפסול את אפשרות חברותם בממשלה הבאה של אריה דרעי וצחי הנגבי, בשל עברם הפלילי.

3. שמוליק קראוס: השיר החי של הזמר המת

המוסיקה הישראלית איבדה השבוע את אחד מגדולי יוצריה במשך כמעט יובל – שמוליק קראוס. קראוס הוא מאבות הרוק הישראלי ואחד המלחינים והזמרים המוכשרים ביותר שפעלו כאן.

דמותו של שמוליק קראוס רוויית סתירות ופרדוקסים. הפרדוקס הבסיסי הוא פרדוקס הגאון והשיגעון. שמוליק קראוס היה גאון. יצירותיו המקוריות הן ביטוי לכישרון גדול, יש בהן ניצוץ של גאונות. אולם שמוליק קראוס היה חולה נפש, ומחלתו הביאה אותו למקומות קשים, כמו התפרצויות אלימות, עבריינות, מאסרים. קיים מיתוס על הקשר בין גאונות ושיגעון, אבל במקרה של קראוס, התקופות בהן תקפה אותו המחלה היו תקופות של דממת יצירה. וכך, לאורך תקופות רבות וארוכות בחייו הוא לא יצר. ואילו התקופות הפוריות שלו, תקופות ההצלחה, תמיד היו קצרות והסתיימו במהרה כאשר סחרור ההצלחה גרם לו לבעוט בדלי שמילא וליפול לתהומות אפלים. מבחינה כמותית, הוא לא היה מן המוסיקאים הפוריים, המוציאים אלבום חדש מידי שנה וזאת כנראה של תקופות השפל הארוכות. אולם איכות יצירתו – נדירה; מעטים כמותו במוסיקה הישראלית.

הפרדוקס השני הוא בין המלודיות העדינות והרכות שלו, לבין החספוס שלו והאלימות האצורה בו. כנראה שבתוך האיש המחוספס והקשה הזה, הסתתרה נשמה רכה ועדינה, שבאה לידי ביטוי ברבים מלחניו.

מבין שיריו של קראוס, האהוב עליי מכולם הוא "רואים רחוק רואים שקוף", אותו כתב, כמו רבים משיריו, חברו הקרוב והיוצר הגדול יענקלה רוטבליט. בנוסף אליו אני אוהב מאוד גם את "איך שגלגל מסתובב", "יום רודף יום", "בית הערבה", "ארץ ישראל", "סוס עץ" ו"אחרי עשרים שנה".

את ילדיי נהגתי להרדים בשירת "הבובה זהבה".

כששמעתי את בשורת מותו של שמוליק קראוס, מיד החל להזדמר בראשי שירם של רוטבליט וקראוס "השיר החי". אחרי מותו של אדם, הוא ממשיך לחיות דרך הנכסים שהשאיר בעולם – ילדיו, מעשיו, עשייתו ותרומתו. כאשר מדובר באמנים ויוצרים, הם ממשיכים לחיות ביצירתם ובלב האנשים הנהנים ממנה. אמנים רבים הלכו בשנים האחרונות לעולמם, ויצירתם חיה וקיימת, ולעתים – כמו במקרה של מאיר אריאל, משגשגת לאין ערוך יותר מאשר בחייהם.

אין לי ספק ש"השיר החי" נכתב על קראוס בחייו, וקראוס שהלחין ושר את השיר ידע זאת; הוא ידע שהוא מנציח את עצמו. השיר מבטא את הפרדוקסים של חייו, בין הסוס הפראי האציל הדוהר לחופש לשביו בקסם רע ומר כלענה, המתפרץ אל כיליונו. יש כאן אמירה, שכל תקופת דכאון ואובדן השפיות כמוה ככיליון, כמוות קטן. אבל גם כאשר הזמר מת, השיר שלו חי. השיר הוא מנקודת מבטו של רוטבליט, החבר, הרואה שוב ושוב את ההתדרדרות של חברו, ומנסה למנוע אותה, קורא לו "עצור". אך ידיו קצרו מלהושיע.

אהבתי ועוד אוהב כעת את השיר החי של הזמר המת, שמוליק קראוס.

יהי זיכרו ברוך!

ראיתי איך כמו סוס אציל פראי דוהר לחופש / שבוי בקסם רע ומר כלענה. / אסור בכישופים בלהטים באש הקודש, / הוא מתפרץ אל כיליונו לאור הלבנה. // ראיתי בבתי משוגעים כבולים עד בוקר / בחלומות מטורפים ובמכות חשמל / את דמיונו המתנפץ אל סלע המחלוקת / ואת מוחו המתאמץ לפתור את המשל. // ראיתי איך בדמדומים הוא את ראשו מטיח, / בקיר כמנסה שוב להבקיע אל האור. / רוצה על סף השיגעון כנפיים להצמיח / בכל כוחי קראתי לו, קראתי לו עצור! // ישבתי בפינת הבר על יין וחיכיתי, / אולי שוב יעבור בפתח ויבוא, / מכאן אוכל לראות חשבתי ושתיתי, / כי כאן הלילה הפסנתרן ממש במיטבו. // אהבתי ועוד אוהב כעת / את השיר החי של הזמר המת.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

תשובה לאורי הייטנר

אורי הייטנר חוזר לדיון ההיסטוריוגרפי – "תשובה נכונה לשאלה אחרת"  [חב"ע 817 מיום 17.2.2013] – וראוי, לפיכך, לבדוק את העובדות האמיתיות. אנסה להשיב ע"י הצגת העובדות שחקרתי – מחקרים שנערכו במשך שנים לא מעטות, מתוך עיון בפרטיכלים, ספרים ומאמרים מאותה התקופה, וגם שיחות שקיימתי עם האישים שנטלו חלק בוויכוח ההיסטורי, והכול מתוך עיון בעדויות ובמסמכים המקוריים. תשובתי תינתן לפי סדר טיעוניו של הייטנר:

1. מי הכשיל את תכנית החלוקה? היסוסי היהודים – או התנגדות הערבים?

בן גוריון עצמו פוסק בעניין זה: "בקונגרס הציוני, שנתכנס בציריך באבגוסט 1937, התנגדו ציונים מאמריקה וחלק מציוני ארץ-ישראל להצעת 'הוועדה המלכותית' של פיל על תכנית החלוקה והרוב החליט שהצעת 'הועדה המלכותית' אין לקבל אותה...." [מדינת ישראל המחודשת, עמוד 63].

ועוד מעיד ב.ג. על מסמך רשמי של ממשלת בריטניה, שבו הכריזה מיד עם קבלת סיכומיה והמלצותיה של ועדת פיל, ש"היא מסכימה באופן כללי עם נימוקיו ומסקנותיו [של דו"ח ועדת פיל]". בן גוריון מוסיף, כי גם "העיתונות הבריטית קיבלה את הדין וחשבון בהסכמה כללית" [שם, 81-80].

ב.ג. העריך – על סמך מגעיו עם הממשלה הבריטית – שלא יהיה "בכוחם של הערבים" למנוע הסכמת בריטניה לביצוע החלוקה [81].

מי עיכב את הביצוע של ההמלצות? ראוי לנו לעיין בפרטיכל מישיבת הנהלת הסוכנות מיום 22.8.43 – שיחה עם שר-המושבות הבריטי – שתמציתה היא: "לורד מוין בזכות חלוקה – שרתוק נגד." אעפ"י שממשלת צ'רצ'יל – שאיתו היו לבן גוריון ולוויצמן קשרים מיוחדים וידידות לבבית – נטתה לקבל את דרישת ב.ג. להקים מדינה יהודית מיד ["לאלתר"] ולא לחכות לסיום המלחמה – הרי, לאמיתו של דבר, היו אלה  ההיסוסים של ברל, טבנקין וחסידיהם במפא"י ובהנהלת הסוכנות, שהכשילו את העניין.

הלורד מוין הביא לפגישה עם שרתוק הסכמה ערבית למדינה יהודית בחלק מא"י – בלשונו: "לתת לכם המחוזות שבהם אתם עלולים להיות הרוב בזמן הקצר ביותר" – אולם שרתוק הסתייג "מכל מחשבה על חלוקה" באשר צריך "לחשוב על פתרון גדול ומהיר של השאלה... הכרחית לנו כל ארץ-ישראל..." [מתוך פרטיכל של הנהלת הסוכנות מס' 37/98].

בן גוריון, שנכח בישיבה, לא השלים עם דחיית ההצעה להקים מדינה יהודית מיד, והמשיך בשיחות עם צ'רצ'יל, בשיתוף עם וייצמן; הם הגיעו להסכמה על הקמת מדינה יהודית וצבא יהודי בזמן מלחמת העולם השנייה –  ע"י חלוקת הארץ שתכפה בריטניה על היהודים והערבים כאחד – בנימוק של "צרכי המלחמה". רצח הלורד מוין גרם לביטול  הסכמה זו [יש לנו עדויות משלימות ומחזקות זו את זו – אחת ממקור יהודי-ציוני, בספרו של פרופ' יוסף גורני ''שותפות ומאבק'', עמ' 137 – ואחת ממקור בריטי [מסמך ארכיוני של משרד המושבות הבריטי, מס' Co733457 , בספרו של ניקולאס בֶּתֶל, עמודים 147-143].

היה מדובר על מדינה בגבולות תוכנית פיל + "מסירת הנגב ליהודים..." כאשר התעניינתי מה פשר ההתנגדות וההיסוסים של שרתוק וגולדה – הוברר לי, כי משה שרתוק היה מושפע מברל – וגולדה היתה מושפעת מברל וטבנקין כאחד – ושניהם עמדו בראש המתנגדים לחלוקה, ואף החרימו את ישיבת הוועד הפועל הציוני שעמדה לדון ולאשר הסכמתנו לתכנית פיל. בן גוריון נפגע קשות מהחרמה זו, וכתב לברל בהתרגשות ובדאגה: "דבריך הממו אותי. הייתי נטרף ונטרד, שרוי בהרגשה מרה ואיומה... "השביתה" שערכו חבריך השוללים יחד איתך [כלומר, ברל וטבנקין וחסידיהם]... היתה בשבילי מהלומה אכזרית... בציריך הודעתי לחברים... [שרצוני] להיות בהנהלה למען הִילָחֵם על הקמת מדינה יהודית..."

2. "החלטת הקונגרס היתה להסמיך את הוה"פ הציוני לנהל מו"מ על פרטי הצעת הוועדה וב"ג עצמו תמך בהצעה הזאת."

בן גוריון מציין שבעקבות ההחלטה של הרוב בקונגרס הציוני "שהצעת הועדה המלכותית אין לקבל אותה" – בכל זאת הוחלט ש"הקונגרס מייפה כוח ההנהלה לבוא בדברים עם הממשלה הבריטית על בירור תכניותיה להקמת מדינה יהודית" – וגם בירור זה עדיין לא יניב החלטה ציונית בדבר חלוקה והקמת מדינה – אלא [במקרה חיובי] "אם תוצע תוכנית מסויימת להקמת מדינה יהודית" – רק אז יתחיל הדיון מחדש, ולשם הכרעה בסוגיה זו יערכו בחירות חדשות לקונגרס הציוני – ואז "ייקרא קונגרס נבחר מחדש" – כדי "לדון [שוב] ולהחליט בדבר." גם גולדה וגם בן גוריון ציינו בפניי שהחלטה זו פירושה היה דחייה של התוכנית – ומדגיש בן גוריון את התוצאה מדחייה זו: הבריטים לא רצו לבזבז זמן – וניסו למצוא תחליף {גרוע יותר} לתוכנית פיל: "הממשלה הבריטית שלחה בינתיים ועדה חדשה לארץ בראשותו של מר ג'ון וודהד... התוכנית החדשה ... היתה למעשה מעליבה גם מבחינה יהודית וגם מבחינה ערבית... תכנית שמבטלת אמנם את המנדט, אבל מניחה שלטון בריטניה בארץ-ישראל." [מדינת ישראל המחודשת, ע' 63].

3. ''רוב המתנגדים לתוכנית לא שללו את עצם הנכונות לחלוקה, אלא טענו שמדינונת בגבולות ה-17% מא"י המערבית לא תאפשר קליטה משמעותית של יהודים מאירופה..."

מונח לפני עינַי ברגע זה כרוז גדול-ממדים שכותרותיו אומרות בבירור: ''הרבנים, ראשי המפלגות ויו''ר המועצות העירוניות נגד כל הצעת חלוקה שהיא. עם ישראל לא ויתר אף פעם ולא יוותר גם כעת אף על שעל אחד מאדמת א"י. ... אנו מכריזים בכל תוקף על זכותה הנצחית המלאה והשלמה של האומה על מולדתה בגבולותיה ההיסטוריים ואנו שוללים בהחלט כל ניסיון של הסכמה לחלוקת הארץ או הצעות אחרות הפוגעות בזכותנו זאת.

[הרבנים הראשיים] הרצוג ויעקב מאיר, רבני ת"א, מרכז המזרחי, זאב גולד, משה שפירא והרב נייפלד, מרכז הציונים הכלליים יהושע סופרסקי, ד''ר חיים בוגרשוב, פ. ברנשטיין, הפועל המזרחי ש.ז. שרגאי, ר. גפני, עו"ד י. גרינברג, מפלגת המדינה העברית ד"ר ה. רוזנבלום, הסתדרות היהודים הספרדים ת"א ויפו מ.ד. פיג'וטו, התאחדות התימנים ז. גלוסקא, ישראל רוקח ראש עירית ת"א, דניאל סירקיס ראש קהילת ת"א ויפו, דניאל אוסטר, סגן ראש עירית ירושלים, שלמה שטמפפר, ראש מועצת פתח תקוה, יהודה גורודיסקי, ראש מועצת רחובות, שלמה מאירסון, ראש מועצת חדרה, אליהו אוסטשינסקי, ראש מועצת כפר סבא, אברהם קריניצי, ראש מועצת רמת-גן, ה. פרבשטיין, סגן נשיא הועד הפועל הציוני, הרב משה אוסטרובסקי, חבר הנהלת הועד הלאומי, ד.צ. פנקס, חבר עירית תל-אביב, ד"ר מקס בודנהיימר, פרופ' ד"ר יוסף קלוזנר, ד"ר חיים יסקי, מנהל ביה"ח הדסה בירושלים, מרדכי כספי, קונסול לטביה, ירושלים."

כל הנכבדים הללו, ראשי השלטון המקומי, מנהיגי מפלגות שונות, רבנים ראשיים ואישים ידועי-שם – מצהירים בחתימת-ידם שהם מתנגדים כולם לחלוקת הארץ, ואינם מוכנים לוותר אף על שעל אחד למען עצמאות יהודית במולדת.

רק שני אישים, שאינם חתומים על הכרוז, תמכו בחלוקה. שני האישים הללו חתמו ב-11.11.1934 על הסכם דרמטי להקמת ממשלת אחדות לאומית להצלת העם היהודי הנתון בסכנת השמדה וכלייה בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה וסכנת המלחמה.

האחד – עליו כתבתי – היה בן גוריון. השני – על פי עדותו של מזכירו המדיני באירופה בשנת 1934, בנימין אליאב [לובוצקי] – היה זאב ז'בוטינסקי, שהצהיר בפני מזכירו הנ"ל: "אדוני, לו באמת הציעו לנו אפשרות להקים מדינה יהודית על שטח קטן שגודלו כגודל לונדון רבתי, הייתי מקבל זאת. ואז היינו הופכים שטח זה לבסיס צבאי ובשעת כושר כובשים את ארץ-ישראל כולה." [בנימין אליאב, זיכרונות מן הימין, עמודים 83-82].

דברים דומים בתוכנם ובסגנונם כתב בן גוריון לבנו עמוס  בעניין תוכנית-פיל [מכתבים אל פולה ואל הילדים, עמודים 213-210].

''ההצבעה שעליה מדבר וולפנזון לא היתה על תמיכה או התנגדות לתכנית החלוקה, אלא על ההחלטה להכריז על המדינה חרף סכנת הפלישה והלחץ האמריקאי, וזה היה חצי שנה אחרי שתוכנית החלוקה התקבלה והיישוב היהודי תמך בה בהמוניו [אף שהיו גם גורמים שהתנגדו]."

האמת היא, שגם לאחר החלטת כ"ט בנובמבר התנגדו לכל חלוקה של הארץ [קראו לזה אז "ביתור המולדת"] גופים פוליטיים גדולים וחזקים: שתי מפלגות-קיבוץ, השומר הצעיר ואחדות-העבודה-פועלי-ציון, ושני ארגוני-מחתרת מזויינים – האצ"ל והלח"י – והמפלגה הציונית הקרובה להם הציונים הרביזיוניסטים [הצה"ר-הצ"ח], ועוד – ורק בינואר 1948 התאחדו השוה"צ ואחה"ע והקימו את מפ"ם [יחד עם הד"ר משה סנה] – והסכימו, בלית ברירה, להחלטה שברית-המועצות הנערצת עליהם תמכה בה – ועדיין נתפרסמו ב"על המשמר" מאמרים של אהרן כהן על כך שעדיף היה להקים מדינה דו-לאומית –

ועיתוני הימין – "מברק" של לח"י ו"המשקיף" המקורב לאצ"ל – כתבו נגד השלמה עם מדינת-החלוקה. רק כ-38 שנים אחרי החלטת החלוקה של האו''ם וכ-48 שנים אחרי דו"ח ועדת פיל חזר בו בפומבי אחד מגדולי היריבים לבן גוריון ולתוכנית החלוקה:

בראיון במוסף "הארץ" מיום 30.8.85 כותב התומך הקנאי מיספר אחד של "ארץ ישראל השלֵמה" מבין יוצאי התנועה הרביזיוניסטית, ד"ר ישראל אלדד, דברים שהם רביזיה גלויית-לב לחלוטין בהסתכלות היסטורית לאחור: אלדד כותב שהוא רואה מישגה בהתנגדות של מחנהו בשנת 1937 לתוכנית החלוקה. "בדיעבד, לאחר השואה... השנאה שלנו למפא"י סינוורה אותנו מלראות שלא היתה נבנית מדינה בלי מה שעשו השמאל והתנועה החלוצית... שני מושגי היסוד של בית"ר, מדינה יהודית וצבא עברי... מי הקים אותם אם לא מפא"י? ... עזרנו לבן-גוריון להקים מדינה שלא רצינו בה – מדינת חלוקה."

חרטה מאוחרת זו על המשגה ההיסטורי שבאי-השלמה עם החלוקה מלמדת על המאבק הקשה שהיה על בן-גוריון לנהל במשך 14 שנים רצופות – עד הרגע האחרון ממש – כדי להשיג תמיכה פוליטית מספקת לכונן מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל.

נדמה לי שבכך השיבותי – עובדתית – לכל השאלות שהציג לי אורי הייטנר.  

* * *

ישראל זמיר

כיבוש אילת

מתוך ספרו "לכבות את השמש"

בהוצאת "אסטרולוג", 2004

סוף פברואר 1949. הגדוד נערך למבצע סודי, וכל החופשות בוטלו. איש לא ידע את הסיבה ל"מצב-הכן" שהוכרז.

סיקו, בהיותו קרוב לגורמים צבאיים, התעדכן בתוכניות החשאיות וסיפר למחלקה.

והימים היו ימי המשא-ומתן בין נציגי ישראל לנציגי עבר-הירדן, ברודוס, על ייצוב הגבולות. קו הגבול הדרומי, שישראל שלטה בו, השתרע בקו עוּגָ'ה-אִל-חָפִיר-עֵין-חוּסוּבּ. דרומה משם השתרע שטח-הפקר, שכונה: "הדרום הפרוע". יחידות סיור של הליגיון-הערבי ושל ישראל נעו בו בחופשיות. פיסת קרקע זו אמנם נקבעה בהחלטות עצרת האו"ם בתחומי מדינת-ישראל, אך למנהלי המשא-ומתן ברודוס היה ברור כי מה שלא יושג עד לחתימת הסכמי השלום הסופיים – כבר לא יושג.

לשאלה, אם יש כוונה לכבוש את אילת, סירב סיקו להשיב, בבחינת סוד-צבאי, אך ציין שקיימות שלוש דרכים להגיע לאום-רשרש, היא אילת: דרך אחת, לנוע על הרכסים של הרי מואב ואדום שבעבר-הירדן, דרך שאינה באה בחשבון. דרך שנייה לאורך הערבה. ושלישית – עוג'ה-אל-חפיר, איגוף הרי הנגב ממערב, חציית נחל הגִ'ירָאפִי, וירידה למפרץ דרך תחנת הגבול המצרית רָאס-אִל-נָאקֶבּ.

לדבריו, אם צה"ל יחליט לכבוש את אילת, אזיי שתי הזרועות ינועו בתנועת מלקחיים: גדוד "גדעון", מלווה בפלוגת סיור של גדוד 19, ינוע לאורך הערבה, שהיא דרך-המלך, וזרוע שנייה, "חטיבת-הנגב" – תנוע לאורך ההרים, תחצה את מכתש-רימון ותגיע עד ראס-אל-נאקב המצרית.

יום לפני הירידה דרומה נטל אותנו סיקו לראות את פינוי כיס-פלוג'ה בעקבות ההסכם שנחתם עם מצרים. צפינו בשיירה מצרית ארוכה, שכללה זחלילים, טנקים ותותחים – בדרכם לרצועת עזה. עמדנו על גבעה ונזכרנו בדִיר-סְנֵייד ובאותן שיירות-מזון על גמלים, שהסתננו ל"כיס". לאחר-מכן הודיע סיקו שיוצאים לחופשת-ערב לתל-אביב.

הלל נוימן תהה ולחש באוזני: "כיצד זה מפקד מחלקה מוציא חיילים לחופשה, כאשר כל החופשות בוטלו?"

משכתי בכתפיי והשבתי לו ש"סיקו ככל-הנראה יודע מה הוא עושה."

סיקו קבע כי בחצות נפגשים מתחת לשעון בכיכר-מוגרבי, שם ימתין לנו הרכב.

חצות. כולנו בכיכר, ממתינים לסיקו, שלא הגיע. בשעה אחת ושלושים אחר חצות יצאנו לדרך בלעדיו. החבר'ה לא פסקו לתהות כיצד זה מפקד-מחלקה עוזב את חייליו ערב המבצע? היו שחשבו, כי תקלה טכנית קרתה לו, והיה מי שסבר כי סיקו לא שכח את ההפגזה בדרך למשלט 86, והחליט שלא להסתכן. בדרך התנהל ויכוח על הסכנות הצפויות לנו אם הבריטים יחסמו מעברים וימקשו דרכים. ידענו כי מעבר למפרץ אילת שוכן הכפר הירדני עַקַבָּה, ולידו בסיס בריטי גדול. שיערנו שהבריטים לא יראו בעיין יפה את התקרבות צה"ל לבסיסם. סיקו סיפר כי יחידות הליגיון-הערבי, בפיקודו של הבריגדיר הבריטי גְלָאבְּ פֶּחָה, פרושות בתחנות-גבול ארעיות לאורך הערבה, בסיסן בגָ'רַנְדָל – תחנת-משטרה הצמודה לגבעות המזרחיות שבין ואדי ג'יראפי לעֵין-רַדְיָאן.

למחרת בצהריים ירד הגדוד ל"מבצע עובדה", כשהכול מכורבלים בשינלים, עטופים בכאפיות ובכובעי-גרב. הגענו לבאר-שבע, התעכבנו זמן רב בחצר-המשטרה, וצפינו בהופעתה של להקת הצ'יזבאטרון. השירים היו מוכרים, שרנו עם הלהקה ומחאנו כפיים בהתלהבות. ההיתה זו מסיבת-פרידה מן הציביליזציה?

ליד כורנוב עלתה השיירה על מישור חולות נודדים, ואחדות מן המשאיות שקעו. ההתעסקות בחילוץ הזכירה את הירידה לנגב המערבי. אז שקענו בבוץ, עתה התחפרנו בחול. עד מהרה הובאו חצאי-זחלים שחילצו אותנו.

הערב ירד, השמיים היו עמוסי כוכבים נוצצים, ו"הדובה הגדולה" זהרה. הפעם איש לא שאל כיצד "פורחים לרחוב בן-יהודה שטראסה." פאול היקה השתחרר.

נסענו באורות כבויים כדי שהאוייב לא יידע שצה"ל מוריד כוחות דרומה. על אף החשיכה הכבדה חשנו כי אנו חולפים על פני מרחבים פתוחים.

לפתע נעצרה השיירת. מה הפעם? רכב עלה על מוקש?

לא. משאית אחר משאית החלו לרדת ירידה תלולה ולתמרן בעיקולים חדים הלוך ושוב, כשחיילי המשטרה-הצבאית מכוונים את הנהגים לבל יחליקו מן הדרך וידרדרו את הרכב לתהום.

"חבר'ה, איפה אנחנו?" קראתי לעברו של מ"צ, שעמד בצד הדרך.

"מעלה-עקרבים."

איש לא שמע על המקום. הרכבים ירדו בזהירות רבה, ולאיש לא היה מושג על הנוף המטריף שנראה משם. כעבור זמן-מה עצרנו בעין-חוסוב, כיום עין-חֲצֵבָה, ומחלקה מהפלוגה הדתית, בפיקודו של המ"מ אורי אֶלִיאָב מטירת-צבי, ירדה. המשכנו דרומה. השחר אט-אט עלה, ונתגלתה ערבה צחיחה שהצמיחה שיחים, קוצים וחלוקי אבנים. ממזרח התנשאו הרי אדום כצללית כהה, פסגותיה משוננות, וקרני שמש ראשונות החלו לפלח אותן ולהאיר שטחים אפורים.

עֵין-וֶבָּה, כיום עין-יָהָב – גבעה ובתחתיתה מעיין, שמימיו ניקוו לצינור שנשפך לתוך שוקת. סביב המעיין – אואזיס ירוק. בין העשבים נראו ערימות של גללי-צואה, שהזכירו פולי קפה. איציק חבצלת מישש אותם באצבעותיו וקבע כי צבאים ואיילות מרווים כאן את צמאונם.

מחלקה דתית ירדה מהמשאית ועימה אברהם זוהר, איציק חבצלת ואני. עם בואנו התחלנו להכין עמדת "בזה". האדמה היתה סלעית, לא היה אפשר לחפור בה ונאלצנו, למלא שקי-אדמה. לאחר שהיצבנו את המכונה ונקבעו מטרות, הקמנו אוהלי-סיירים ושכבנו לישון.

אחר-הצהריים התעוררנו רטובים מזיעה. חום כבד שרר בערבה. מישור רחב-ידיים נפרש לפנינו, אדמתו חלוקי אבן, סלעים ושיחי קוצים. פה ושם הזדקרו עצי שיטה דלי עלווה. צפינו במשקפות סביב-סביב ולא גילינו אוייב.

חיילי המחלקה הדתית התארגנו לשהות ממושכת, והקימו אוהל לחדר-אוכל ולמטבח, נחפרו שירותים והוקם אוהל-מרפאה. המזון היה על טהרת השימורים: ביסקוויטים, קציץ-בשר שכונה בשם "לוף", שעועית ומיץ-תפוזים.

לפנות-ערב יצאתי עם איציק חבצלת לסיור. איציק ביקש לדעת מי ומי חי בערבה. הרמנו אבנים, נברנו מתחת לסלעים וגילינו: לטאות, חומטים, נחשים, עקרבים, ומיני רמשים שלא היכרנו. עץ שיזף עקום-גזע נראה מרחוק, ולמרגלותיו צבאו עורבים, שניראו קטנים מהעורב השחור שהיכרנו. גון צווארם ועורפם שחמחם ומקורם דק. משקרבנו פתחו במקהלה שהזכירה צלילי פעמונים חלודים.

כעבור ימים אחדים נשלחתי אל מטה הגדוד, לוואדי ג'יראפי, ושם פגשתי בהלל נוימן, שסיפר כי כמה בית-אלפים הצטרפו לטיול שיצא למצדה ולעין-גדי. להפתעתם הם פגשו שם את מנשק'ה הראל, ממעוז-חיים, שהיה המ"כ שלנו בקרב על פקועה. הם טיפסו עימו למצדה ושמעו מפיו הסברים מאלפים. אחר-כך ביקרו במעיינות עין-גדי וההתפעלו מיופיים.

בדרכם חזרה המתינו הלל ודשיק לטרמפ. רכב עצר, והם נדהמו לפגוש בו את סיקו, ש"נזכר" לשוב לגדוד. לרגע חשו אי נוחות: הם הסתלקו בלי רשות ולפניהם המ"מ בכבודו ובעצמו. סיקו חקר אותם על מיקומם של חיילי המחלקה, ומשנודע לו כי פוזרנו לאורך הערבה, נרגע. סיקו, לאחר-מכן, נשאל במטה-הגדוד היכן היה, והשיב שזה עתה שב מסיור אצל חייליו הפזורים במשלטי הערבה.

בוקר אחד התעוררנו לקול שאגות: "בית-אלפא! בית-אלפא!" – יצאנו בבהלה מן האוהל ולתדהמתנו משאית אזרחית ועליה שתי כיתות מהמוסד-החינוכי. היה זה טיול אזרחי ראשון שיצא לערבה. מארגני הטיול החליטו לעבור בין המשלטים ולאסוף את חיילי הקיבוץ בדרכם לאילת. המ"מ יונה הופרט אישר לאיציק חבצלת ולי להצטרף לטיול.

המשאית התנדנדה כשיכורה, ושדי הבנות רטטו כאשכוליות על עצים נעים ברוח. נזכרתי בריקוד "האשכולית", שהבנות רקדו במסיבת הסיום של שנת הלימודים, ועיניי לא משו מהן. היצרים להבו. אט-אט "נקטפו" חיילי הקיבוץ מן המשלטים השונים בדרך אילתה.

אום-רשרש, היא אילת, נכבשה בעשרה במרץ. הים הכחול והרי הגרניט הזוהרים והמתנשאים – הדהימו ביופיים. גבעות חשופות, בוהקות בצבעי חום וכתום, צוקים ובתרי אבן – התגבהו משני צידי הערוצים.

העפלנו לפסגות, ביקרנו ברָאס-אִל-נָאקֶבּ, ירדנו למכרות המלך שלמה, שיכורים מן הנוף המטריף.

בערבים נערכו מסיבות, והשירה התנועתית הזכירה ימים רחוקים. ממיק נצמד אל אחת מבנות "ילדי-טהרן", ודשיק לרינה, שברבות השנים נשא אותה לאישה.

לאחר ימים אחדים השיבה אותנו המשאית בחזרה למשלטים.

באחד הימים החלטנו איציק ואני להצפין לעין-חוסובּ לביקור אצל מפקד-המשלט, אורי אליאב, שהוא חובב טבע מושבע. אורי התהלך במכנסיים קצרים, בגופייה ובסנדלים מרופטים, וטייל עימנו בסביבה.

בשעות הצהריים הגיעה למשלט משאית עמוסה ציוד.

"מה קרה שפתאום נזכרתם בנו והבאתם ציוד?" שאל אורי את קצין-האפסנאות של חזית-הדרום.

זה סיפר כי למחרת היום עומד ראש-הממשלה ושר-הביטחון דוד בן-גוריון, מלווה פמלייה גדולה של חברי ממשלה, אורחים מחו"ל, עיתונאים וצלמים – לערוך במשלטי הערבה ביקור ממלכתי, ולכבוד הביקור הוחלט "להלביש" את החיילים כיאה וכנאה לצבאה של מדינה גאה. קצין-האפסנאות סיפר שהמשאית עמוסה כל-טוב: חולצות, מכנסיים, לבנים, נעליים, גרביים ואפילו עניבות צבאיות.

אורי אליאב לא התפעל ושאל: "אז בגלל אורחים מחו"ל וצלמי עיתונות, העשויים לצלם צבא 'שלומפרי' – נזכרתם בנו? אפילו סַפָּר לא הורדתם לערבה. מחלפות ראשיהם של חיילי המשלט מזכירים את שמשון הגיבור. אדרבא, שבן-גוריון בעצמו ויראה איך אנחנו ניראים!"

והחבר'ה סביבו אמרו לקצין, ונימת מרירות בקולם: "ולמה לא הגיע שק"ם? כבר שכחנו טעמוֹ של בקבוק עסיס וּוַאפְלָה מצופה..."

"מי פה מפקד המשלט?" שאל קצין-האפסנאות בחוסר סבלנות, ובתקווה שעם דרגים יותר גבוהים ייקל עליו למצוא שפה משותפת.

"אני," השיב אורי.

"ואיפה הדרגות שלך?"

אורי שלף מכיסו דרגות-בד מהוהות, ובסיכת-ביטחון הצמידן לכתפיות גופייתו. הקצין התפלץ, והבין עם מי יש לו עסק.

הביקור הממלכתי בוטל.

קיבלנו פקודה לעבור למשלט יותר דרומי, ליד שפך ואדי חיאני. הואיל ואותו יום, ה-15 במרץ, חל חג-פורים, זכה המשלט להיקרא: "משלט-פורים". הכוח נטה אוהלים על חַמָדָה מישורית, מקום סתמי באמצע כלום. סדר היום לא השתנה, לבד מהעובדה שאזרחים מכל שדרות היישוב החלו לפקוד את המשלט, בדרכם לאילת. החבר'ה התכבדו בעוגות, בממתקים, ונזכרו בארץ-ישראל הטובה והטעימה.

כעבור ימים אחדים עקרנו לאילת. שם היתה התקופה היותר יפה בחיינו. טיילנו מבוקר עד ערב. עלינו על הרי שחם שהיו עטופים קרעי עננים, ירדנו לקֶניונים, והידרמנו עד למצודת ראס-אל-נקב המצרית, שעל תורנה התנוסס דגל מצרי. הסתובבנו בוואדיות מעוקלים, הזרועים חלוקי אבנים וחול. הנופים שיכרו אותנו כליל.

באחד הטיולים חצתה לטאה גדולה את הוואדי בתנועות איטיות, כמעט בנחת, מנפנפת זנבה באצילות ימינה, שמאלה, ואיציק רדף אחריה, אך היא חמקה.

הוואדיות התגנדרו בשלל צבעים. שכבות אבן-חול נוּבִּית נמחצו שכבה על שכבה ויצרו קירות מפוספסים. עד מהרה היינו ל"אמנים": גרדנו אבקות צבע, שפכנו במשפכים לתוך בקבוקים ריקים, ויצרנו מיני צורות גיאומטריות.

הלל נוימן ואני התגוררנו באוהל-סיירים, לא רחוק משפת המים. ובאחד הימים, לאחר רחצה בים, החלטנו לשפות קנקן קפה. היה לי פרימוס-בנזין זעיר וניסיתי להדליקו. הלל הזהיר אותי כי באוהל מצויים רימוני-יד, והדבר מסוכן. ובעודי נועץ מחט בחריר הפרימוס, קרתה התפוצצות – תחתית הפרימוס נקרעה מבסיסה, וזינקנו בבהלה מן האוהל, ממתינים להתפוצצות נוספת, שלא באה. נזכרנו בסיפורים על טיול התנועה לעין-גדי והאסון שהתחולל שם כאשר רימון התגלגל למדורה."

"פעם שנייה שאני מזהיר ולא שומעים בקולי," העיר לי הלל, ונזכר בְּבִּינִי, כאשר נסעו יחד באופנוע למעוז-חיים.

רוב חברי הכיתה שהו באילת. מדי ערב נפגשנו ליד מדורה, מחליפים רשמים, חוויות וזיכרונות. דשיק הזכיר כי למחרת היום יחול האחד במאי, והעלינו זיכרונות כיצד צעדנו בגאווה ברחובות תל-אביב, נושאים בגאון דגלים אדומים.

נחמה פצחה קולה באחד משירי המהפכה, וכשהגענו למילים: "דגל אדום, נישא במרום, / כי בא, היום – נתֵק את הכבלים," התרגשנו עד מאוד. היה זה ערב נוסטלגי, שלרגע דילג על פני משלטים, מלחמות ושכול. שבנו אל "הפעולה" התנועתית, שדומה כי התרחשה לפני יובלות.

"מה דעתכם שנערוך מחר מיפקד לכבוד האחד במאי?" הציע ממיק ועיניו נצצו.

החבר'ה משכו כתפיים.

"אני מוכן לחבר 'הוראת-יום'," אמרתי.

"מאה אחוז."

למחרת הקמנו תורן, תלינו על קצהו ספל פח הפוך ונחמה נידבה מטפחת-ראש אדומה, כדגל. אחר-הצהריים נערך המפקד, כשהכול מאזינים ברצינות תהומית ל"הוראת-היום":

לכל השומרים-החיילים חזק!

כאן, באום-רשרש, אל מול הרי אילת, אולי לראשונה בהסטוריה האנושית, אנו מניפים את הדגל האדום. מולנו בנמל עקבה עובדים פועלים קשי-יום, שספק אם אי-פעם שמעו על יום הסולידריות הבינלאומית. במעמד זה אנו קוראים לפרולטריון הירדני לראות בנו את אחיהם למעמד. יחד ניאבק בקפיטליזם, יחד נילחם באימפריאליזם, בתקווה שהסוציאליזם ינצח ושלום ישרור בין עמים. תחי ברית-המועצות מעוז הקידמה!

סיימנו את המפקד בשירת ה"אינטרנציונל". הטכסט נשמר אצלי באלבום-תמונות, שהוקדש לכיבוש הערבה.

חיילים מהגדוד שצפו בנו היו המומים. לא ידעו אם לצחוק או לבכות. שבט מוזר התייצב לטקס תמוה, האזין למליצות נבובות – וסיים בהימנון קומוניסטי. בין הצופים היו גם חיילי "המיוחדת", שבתגובה קמו על רגליהם והשיבו בהימנון משלהם:

"שתי גדות לירדן / זו שלנו זו גם-כן..." – ואחר-כך: "עלֵי בריקדות ניפגש, ניפגש / עלי בריקדות, חירות נישא בדם ואש..."

לרגע נתגבהו החומות, ונחמה הבינה את הסכנה הטמונה בצחצוח חרבות, ופתחה ב"הרוח נושבת קרירה / נוסיף הקיסם למדורה," – והמתח התפוגג. דן גלילי שפך בנזין על גזע עץ יבש, שהים פלט, ושני המחנות הסתופפו סביב האש ששבה והציתה לבבות.

מישהו סיפר שלאחרונה התארח באוהלם הסופר משה שמיר, שפירסם מקאמה על אילת. "רוצים לשמוע קטע ממנה?" שאל, ושלף מכיסו עיתון מהוה.

"קדימה."

נאום מול גלים והר / משה שמיר

...ואת תהיי יפה אצלי, אילת! // תמכרי גזוז, תדליקי אורות חשמלייך, / תרקדי את אשר תכתיב לך אמריקה / ותעשיית-תענוגותיה למכור בתקליט, בקולנוע, בשידור האלחוטי. // אפשר תהיי חטאה הרבה ומכבירת-זנונים / ועיר בוגדה אולי, ועושקת דל ומחפירה פני יתום / – על זאת עוד תבואי חשבון! – אבל תהיי. / היה תהיי! גדולה, קיימת, ממשית, מולידה, דייגת, / מפלגת ימים, רוכלת וסוחרת, מרבה זלזול ומרבה שתות, / אחות לערי הארץ הזאת, / אחות דרומית, חמת-מזג.// ואת תהיי יפה אצלי, אילת!

תהיתי לגבי השורה "תרקדי את אשר תכתיב לך אמריקה," ושאלתי אם אין המשורר מזהיר אותנו מפני סכנות האמריקניזציה? משה שמיר הוא כידוע איש "השומר-הצעיר", חבר קיבוץ משמר-העמק ומעריץ הסוציאליזם הסובייטי בהנהגתו הדגולה של החבר יוסף סטאלין. האם בשירו הוא מבטא אזהרה פוליטית לעתיד?

הוויכוח למה התכוון המשורר התארך עד חצות.

למחרת עלה הגדוד צפונה. הנסיעה על דרכי-עפר הכבידה. התנדנדנו כשיכורים ואף היו שהקיאו. קיללנו, ונשבענו שלא לשוב עוד לאילת אלא ברכבת או באווירון.

*

תשעה במרץ 1999. מקץ חמישים שנה לאילת, הוזמנו לחגיגות היובל: "חטיבת-הנגב", גדוד 13 ופלוגת הסיור של גדוד 19. אף שנסענו באוטובוסים ממוזגים ועל כביש חלק, לא שכחנו את דרך החתחתים, שהקפיצה אותנו עד צאת ה"קישקעס". הו, כמה אבק בלענו באותו קיץ.

בצומת רותם עזבנו את כביש הערבה ופנינו אל מעלה-עקרבים. מראות הוד קדומים שבו ונתגלו. סלע "הצפרדע" עדיין ניצב בתחתית המעלה, כשראשו נטוי כלפי מעלה, מקדים ברכה לחולפים. מי יספור את השיירות, את השבטים הנודדים – שפסעו לרגליו במרוצת ההסטוריה. אילו קירקרה אותה צפרדע בלשון בני-אדם, ייתכן שהיינו לומדים פרק מרתק בהיסטוריה הקדומה של ארץ-ישראל.

עצרנו בעין-חוסוב, כיום עין-חצבה, ביקרנו בחווה חקלאית מודרנית, התפעלנו משטחי ענק ירוקים של פלפל לייצוא, ונזכרנו באותו ביקור ממלכתי שלא נערך.

עין-וֶבָּה, כיום עין-יהב, אף הוא מושב מצליח. באותו משלט היתה טבחית בשם דרורה, והמשלט זכה להיקרא על שמה: "אַיין וָייבֵּע" – ביידיש – "אישה אחת". לימים נשא אותה לאישה מפקד המשלט, המ"מ יונה הופרט (אפרת), והמשיך לטפס בסולם הדרגות עד לדרגת אלוף.

העיר אילת לא יצאה מגִדרה להקביל את פני משחרריה. לתומנו האמנו שבכניסה לעיר תתנוסס כתובת-ברכה, ועיריית העיר וילדיה יקבילו את פנינו – אך איש לא השגיח בבואנו.

במקום חמש בקתות חימר עלובות של אום-רשרש ההסטורית, נותרה בקתה אחת. היתר נהרסו, ובמקומן הרקיעו בתי מלון הדורים. לרגע תהיתי אם לא נקלענו ללאס-וגאס. אילת היא עיר תיירותית על כל סממניה, כולל צעירות סקנדינביות עם ובלי...

הגענו למלון, ולאחר התרעננות וארוחת-ערב, הוזמנו לחזות בסרט וידיאו: "המסע אל דגל הדיו". הסרט נשא מסר אחד: מי יגיע ראשון לאום-רשרש. המצלמה דילגה מחטיבת "גולני" לחטיבת "הנגב", אגב ציון יומי להיכן הגיעה כל אחת מהן. לרגע התייחסנו לנושא בחיוך: וכי חשוב מי הגיע ראשון? האין שתי החטיבות שותפות מלאות להישג ההסטורי? אך במדינה שבה ה"רייטינג" עושה כותרות, העדיפו יוצרי הסרט להדגיש את המפריד על פני המאחד.

לפי פקודה שהוציא בשעתו מפקד חזית-הדרום, יגאל אלון, חטיבת "גולני" נועדה להיכנס ראשונה לאילת, ואילו "חטיבת הנגב" היתה צריכה להיעצר על צוקי ההרים החולשים על הים. לתומי סברתי, כי ייתכן שיגאל אלון ביקש לפצות אותנו על מה שקרה לנו במשלט 86.

בהמשך המסע החליט יגאל אלון ששתי החטיבות תיכנסנה ביחד, אולם זה לא קרה. הפלמ"חניקים החליטו להפר את פקודתו של יגאל אלון ו"להראות" לבן-גוריון עם מי יש לו עסק – בעקבות החלטתו לפרק את הפלמ"ח.

האלוף עוזי נרקיס הבהיר באותו סרט: "הפקודה שקיבלתי מהמח"ט שלנו, נחום שריג, היתה מספיק מעורפלת כדי לעשות את מה שצריך היה לעשות..." והוא ציטט שורה מהימנון הפלמ"ח: "'ראשונים תמיד אנחנו, לאור היום ובמחשך...' – החלטתי שהפלמ"ח יגיע ראשון לאילת."

חד וחלק.

כשהגיעה פלוגת הסיור של חטיבת "גולני" לעֵין-רַדְיאן, כארבעים קילומטר מאילת, נשלח מטוס פייפר אל מח"ט "גולני", והשליך פתק, כתוב על טופס של חזית-הדרום, ובו פקודה לעצור את מסע ההתקדמות.

נחום גולן, מפקד החטיבה, ממושמע, לא חשד במאום. עצר את השיירה לשעתיים, עד ששוב הופיע "פייפר" והשליך פתק נוסף, שהורה לו להמשיך במסע. וכשסיירי "גולני" הגיעו לאום-רשרש, דגל הדיו כבר התנוסס על התורן...

ניר דורסיני, איש גדוד 13 וחבר מושב מולדת, סיפר באותו מעמד כי ביקר אצל מפקד חטיבת "גולני" זמן קצר לפני פטירתו. נחום היה משוכנע כי הפקודה לעצור את פלוגת-הסיור של החטיבה בעין-רדיאן היתה "תרגיל מכוער" של מפקדת חטיבת-הנגב.

"אילו אמרו לי לעצור על-מנת לאפשר ל'חטיבת-הנגב' להגיע ראשונה – הייתי מקבל זאת בהבנה. ככלות-הכול, הם ישבו בנגב כל ימי המלחמה, סבלו אבדות כבדות, והגיעה להם זכות ראשונים. אבל למה לרמות ולבצע 'תרגיל' כל-כך מכוער?'"

לעומת השאיפה הבלתי נשלטת של מטה הפלמ"ח, התנהג מפקד "סיירת-גולני", מוסה פלד, לימים אלוף, ביתר שאר רוח: "'גולני' יכלה להגיע ראשונה, אך ראוייה 'חטיבת-הנגב' שתגיע ראשונה. כשהיינו בצפון, הפלמ"חניקים היו בדרום ואכלו שם הרבה חרא. אם מפקד חזית-הדרום האלוף יגאל אלון לא נתן להם את הפקודה – אזיי שר-ההסטוריה הוא שקיבל החלטה טובה."

למחרת היום, נערך באום-רשרש ההסטורית מיפקד, בהשתתפות לוחמים משתי החטיבות, ראש-העיר, עסקנים ותלמידים. באותו מִיפקד שוב הונף דגל-הדיו והפעם על-ידי שני האלופים: אברהם אֶדֶן (בְּרֶן), נציג הפלמ"ח, ומאיר עמית מטעם "גולני".

באיחור של חמישים שנה תוקן העוול ההסטורי...

ובדרכנו חזרה צפונה, באוטובוס הממוזג, בקע מן הרדיו תקליט ישן-נושן של להקת הצ'יזבטרון, שעל שיריהם גדלנו והתרפקנו:

"...אבל דבר אין להכיר / על המשלט יושבת עיר / אולי בזכות אותם זמנים..."

* * *

יהודה דרורי

1. סוריה – פח הזבל המסוכן של הטרור העולמי

מדינת ישראל השכילה עד היום שלא להיות מעורבת בפומבי בתהליכים הנוראיים המתרחשים בסוריה. לכן אני לא מאמין שפגענו שם בגנרל האיראני (יש שם מספיק גורמים שיכלו לבצע זאת). מה שאנחנו כן עשינו היה "הפצצת אזהרה" על שיירת נשק מתוחכם שחיזבאללה ניסה להבריח ללבנון – כנראה אפילו ללא ידיעת אסד, כי זה דווקא מנסה לשמור על ההסכמים שיש לו עם רוסיה בנושא אי-הפצת הנשק המתוחכם שקיבל מהם..

קשה להאמין שאנחנו 100% ניטרליים במאבק הדמים המתנהל מעבר לגבולנו הצפוני . ניתן להניח שייתכן מאוד שאנחנו כן פועלים מאחורי הקלעים בדרכים שונות נגד מעורבות איראן וחיזבאללה בסוריה, והתגובות המילוליות החריפות שנשמעות לאחרונה מפיו של נסראללה מצדיקות הנחה זו.

יש לישראל אפשרות לתת מודיעין לצד זה או אחר בלחימה ויש לנו גם האפשרות לספק ציוד לחימה דרך צד שלישי, אבל אנשים רבים שואלים, ובצדק, במי אנחנו מעוניינים שינצח בסוף במאבק הזה.

יש כאלה האומרים שעלינו לדאוג לכך שאסד יגבר על אויביו וינצח. כי הרי הוא זה ששמר על גבול שקט לחלוטין בגולן במשך 45 שנה, וזהו אינטרס ביטחוני ישראלי חשוב – בעוד שלגמרי איננו בטוחים שמי שיבוא במקום אסד יכבד את הסכמי שביתת הנשק. אבל מכיוון מחשבה אחר אומרים המתנגדים שהישארות אסד מבטיחה את רציפותו והתחזקותו של ציר הרשע (אפגניסטן-איראן-עיראק-סוריה ולבנון), לרבות התחזקות חיזבאללה ונפילת לבנון לידיים שיעיות. אז מה יותר גרוע ? 

למדינת ישראל כל תוצאה תהיה גרועה מכיוון שבשנה האחרונה זרמו לסוריה יחידים וכנופיות טרוריסטיות רבות מכל רחבי המזרח-התיכון. לא רק חיזבאללה מלבנון ומשמרות המהפכה מאיראן אלא גם נתחים נכבדים מאל-קאידה מהסלפים מסיני ומרצועת עזה, חבורות טליבניות ואפילו חוליות קומנדו לוביות לשעבר. הזבל הטרויסטי של העולם.

בעיני לוחמים אלו, המלחמה כרגע היא של הסונים נגד השיעים! אבל כאשר הם, הטרוריסטים הסוניים, ינצחו את אסד (והאיראנים) כפי שזה נראה כיום, והוא יחדל לתפקד, הם ימשיכו להילחם... והפעם נגדנו. המובסים, מצד שני, בעיקר האיראנים, לבטח יפנו לבנות את הפצצה הגרעינית כי עבורם זו שאלת חיים ומוות בנושא שרידותם מול האיסלאם הסוני. אבל האם אנחנו נרשה זאת? האם לא נראה בכך איום קיומי?

ולא רק זה, מסתבר שאנחנו נעמוד מול ערב רב של כנופיות טרור רצחניות כאשר האתגר פה הוא ענק בגלל הקושי בהיותם יחידות לא סדירות ולכן גם קשיים בזיהוי מטרות. נכון עשתה הממשלה שכבר לפני שנה החלה בהקמתה של גדר רצינית בגבול הצפון אבל פעולה זו כמוה כהכנת אספירין לאדם החולה במחלה ממארת, ומכאן שצה"ל חייב להיערך מיידית למלחמת גרילה קרקעית רחבה נגד כנופיות אלו שלא תמיד ניתן יהיה לפגוע בהן מהאוויר...

בסיכום נבין שהמאבק החשוב ביותר שלנו, המאבק האמיתי בטרור העולמי, ייערך בדרום סוריה בינינו לבין הקיצוניות האיסלאמית הסונית, קרב דמים אמיתי ללא שבויים וללא חוקי מלחמה, ואם אלו ישיגו שליטה על מאגרי הנשק הכימי, האתגר הצבאי והאזרחי הוא אדיר. לפיכך  חשוב כבר כיום, לגייס את העולם המערבי לאתגר זה ובייחוד את ידידותינו באמריקה ובאירופה. ויותר מכך, חשוב כבר כיום להקים קואליציה מקיר לקיר לשנות את סדרי העדיפות הלאומית, ולהתכונן לימים קשים ביותר שעוד יבואו.

2. על אוזני המן ואוזני נתניהו

אני מניח שבשבוע זה של פורים ייפול הפור. דהיינו, ממשלת ביבי-חרדים או ממשלת תקווה צעירה ונמרצת. אנחנו תמהים לדעת האם תמשיך למשול ממשלה שבה 15% של האוכלוסייה, כמעט שלא מייצרת דבר לכלכלה אבל סוחטת ומקבלת מיליארדים מקופת המדינה, כנגד ממשלה שתצליח לממש את חזון השוויון בנטל הכלכלי והביטחוני... והאם תמשיך ממשלה אשר בה 20%  מילדי ישראל מקבלים חינוך מוגבל ביותר, או שבממשלה שתקום יהיו שרים אשר יעמדו על חובת למודי הליבה לכל ילדי ישראל.

נמאס לרוב תושבי המדינה לחזות בפוליטיקה הפנימית הישנה שלנו, פשוט נמאס לראות סחיטות קואליציוניות, קומבינות בחדרי חדרים, יועצים מתרוצצים ולוחשים באוזני מתווכים, והדלפות מגמתיות (ושקריות ברובן) לתקשורת. נמאס לנו מאנשי תקשורת מכורים לפולחני אישיות שונים, מקריקטורות מרושעות באינטרנט ומכל ההתרוצצות הזו של פוליטיקאים אחוזי תזזית להבטיח מקומם בצמרת...

אינני יודע מי לוחש מה באוזנו של נתניהו, אבל הגיע הזמן שהוא יקום מול האתגר המצפה לנו בשנים הקרובות ויכריז על הקמת ממשלה שפויה, המייצגת את רוב הציבור – ממשלה עם אג'נדה ברורה שתתקן עוולות בנות שנים רבות בהקשר לאי-חלוקת העול ומשאבי המדינה בפרופורציה מתאימה לכל חוגי הציבור. אני מאמין שאם נתניהו יעשה כך, מנהיגותו תהפוך למשהו מאד רציני ויציב גם לעתיד – לא יעשה כך, יבוזה ויוקע ע"י הבוחר בבחירות הבאות שיקדימו לבוא (אם יקים קואליציה חרדית).

הפור ייפול בפורים. והשאלה האם נכרסם אוזני המן ממולאים בפרג ובאגוזים או שנסבול מאוזניו של נתניהו שימשיכו להתמלא במלל של קומבינות ופלגנות.

* * *

אלי מייזליש

שתי רשימות מלפני חצי שנה

לאהוד, שלום רב,

בשיטוט נצחי לפנות בוקר ב-my Documents מצאתי את שתי הרשימות המצ"ב שכתבתי לפני כחצי שנה ועדיין לא פג תוקפן. בעיקר אני רוצה להעלות את זכרו של ד"ר שמואל דותן ז"ל [למד בתיכון 'אחד העם' פ"ת] שעמד בודד במערכה מול ים של תקשורת עויינת בחשיפת פניו של השמאל ההיסטורי בארץ, ובפרט המפלגה הקומוניסטית, כפי שדותן חשף במחקריו.

לא נתן להבין עד לאיזה תהום ירד השמאל בכדי להצדיק את רעיונותיו אז בתקופת המנדט, וכך היום כשהנשק הבודד בפיהם זה: "העולם...." – על שלל התנגדויותיו לפעילות הציונית בארץ, כאשר אין בפיהם ולו ארגומנט אחד מבפנים, מעמנו ובשרנו, אלא ההישענות על "העולם", ורק בשבת האחרונה נחשפה אכזבתם כשהתגלה להם כי בביקורו בארץ ידלג אובמה על ה'נו-נו-נו...' באיומים שניסוג לקווי 67' ונפנה את ההתנחלויות. כי התלות כיום של השמאל הוא רק 'הוראה' של אובמה המתמהמהת מלבוא. מגוחך היה לראות את הטוקביסטים ב"הארץ" כשהם ממלאים את טורי התגובות בערך ככה: "חכה חכה BB ותראה איך אובמה לאחר שייבחר קדנציה שנייה יעיף אותך ואת שרהל'ה קיבינמט... "

לא התוצאות בבחירות. רק אובמה.  

להלן שתי הרשימות.

1. קומוניסט הוא קומוניסט

מי שקרא את ספריו של ד"ר שמואל דותן "האדומים" נחשף לפעילות של המפלגה הקומניסטית בארץ בשנות ה-30, לפני קום המדינה. זאת היתה  חבורת אנשים מרושעים שאין דומה לה. את חלקם גירש השלטון הבריטי [בצדק], בחלקו חזר לבריה"מ [ושם נכלא וגם מת בסיביר] וחלקו הקטן נותר בארץ ועם קום המדינה, מיקוניס ווילנר הקימו את מק"י, שלא נותר ממנה כיום איש. אבל, יש לפעמים מתים שמתהלכים בארץ וממשיכים להתנהג כאילו הפשיסט פרנקו בספרד עדיין נלחם נגד הרפובליקה. הנה סיפור של אחד כזה.   

שני ספרים חיבר בחמש השנים האחרונות פרופסר שלמה זנד. האחד שאין עם יהודי והשני שארץ-ישראל אינה מולדת של העם היהודי – אם בכלל יש או היה דבר כזה.

בין לבין נסע הנ"ל לבולגריה והכפיש שם את ישראל בטלוויזיה.

האדם 'הרגיל' ברחוב, שחי בישראל לפחות ב-20 השנים האחרונות, בין שהוא פרופסור להיסטוריה ובין שהוא מוכר ירקות בשוק הכרמל, לא מעלה על הדעת לשאול שאלות כאלה, כפי שכל אנגלי או צרפתי אינו שואל בארצו את השאלה: האם יש עם אנגלי? האם יש עם צרפתי? הרי עמנו ותיק משני אלה לפחות באלפיים שנים – לא? הרי כל נוצרי שקורא תנ"ך רואה שחור על גבי לבן את השם ישראל מאות פעמים, החל ממעמד הר סיני ועד דברי הנביאים כאלף שנים רצופות, ואם יפגוש פרופסור זנד את האיש 'הרגיל' ברחוב בפריז או בלונדון ויאמר לו את הבולשיט שלו, האנגלי או הצרפתי יסתכלו על זנד כמו על משוגע: "היי, תגיד, אתה באמת פרופסור מתל-אביב...?"     

על-כן, לא השאלה: למה הוא עושה את זה? ומה הוא 'מרוויח' מזה, ומהי מטרתו? השאלה היא: מי אתה פרופסור זנד? ואיך הגעת אל מקום כה מבזה ובזוי?

ואז מתברר כי לא צריך לחפש הרבה: פשוט מאוד. הנ"ל קומוניסט משחר נעוריו ונולד למשפחה קומוניסטית. הנ"ל היה חבר בברית הנוער הקומוניסטית [בנק"י] ואח"כ חבר ב"מצפן" וכנראה לא ראה תפילין בגיל י"ג ולא אמר את ה'הפטרה' בבית-כנסת.

הצרה היא שזנד אינו זאב בודד בשטח. גם בארץ וגם בחו"ל יש כמה מבני עמנו כאלה שמחרפים את שם ישראל, מכחישים את זהות קיומנו כעם ואת זכותנו למולדת בארצנו, אחד מהם הוא פרופסר חומסקי בארה"ב, ועד לפני כעשר שנים היה זה פרופסור ישראל שחק [נפטר 2001] שעשה אותה עבודה – הכחשת הזהות היהודית והזיקה שלה למולדת בארץ.

לפני זמן לא רב קיבל זנד מכתב עם אבקה לבנה שהבהילה אותו והוא טילפן למשטרה. קצת טאלק והבן-אדם רץ למשטרה וכל העיתונים פתחו בתזמורת: "מכתבי איום".

אין לי ספק כי כמה אנטישמים ירוצו ל'סטימצקי' לראות את ה'מטעמים' של השף בספר של זנד. כנראה שהם ייהנו.

2. לא "ביבי טורס" אלא "ביבי קינג"

בסוף שבוע  שעבר [בסוף מאי 202] פרסם ה-Time Magazine כתבת שער על נתניהו והתמונה של נתניהו מכסה את כל העטיפה. זו פעם ראשונה שמגזין בינלאומי מפרגן לביבי וכך הוא קורא לו: KING BIBI  ובלי ציניות. יש עיתון גדול מאוד שאפילו שורה אחת לא כתב על זה. יוק. אבל דווקא "הארץ" יצא מגדרו ומכליו ושאל: איך זה קרה לנו? למה-למה-למה? הראיון עם ביבי לאורך 6,000 מילים ודווקא בידי העורך בכבודו ובעצמו ושמעולם לא שטף עיתון זה מחמאות על ראש ממשלה ישראלי או שר בישראל [זכורה דווקא פרשת משפט לשון הרע של אריק שרון נגד עיתון זה על עניין מלחמת לבנון ה-1] הוא שרשרת שבחים אישית. ועל זה העיתונות בארץ צריכה להעניש את קוראיה: הס. כאילו שבסופו של דבר לא יתגלה הסוד הנורא. צריך לומר כי הצנזורה של "ידיעות" על ידיעה זו היא ילדותית. הרי זה דבר נפלא שכל העולם ישמע עלינו דבר טוב. אז לא. אנחנו מנועים מלדעת. אבל העולם כולו שומע. הפקידים הבכירים בבית הלבן קוראים ו'ידיעות' שכח כי הם קוראים אנגלית. אובמה בעצמו כנראה קיבל עוד כמה שערות לבנות. אני מטיל ספק אם נשאר עותק אחד אצל סטימצקי.

אני מעלה רשימה זו לאור הפשיטה החשאית של "הארץ" והחטטנות המחליאה של שמעון שיפר היום [יום א' 17.2] וב-440 מילים מתאר איך חשקה נפשה של שרה בגלידה בעת הביקור ב-1998 בבית הלבן, הנה משפט אחד: "על כיסאות פלסטיק מול דוכן בצבעי ורוד-ירוק ישבו ראש ממשלת ישראל ורעייתו וליקקו גלידה... איני זוכר אם היתה זו סורבה וניל ופיסטוק... אני לא מנסה 'לרדוף' את ראש הממשלה ורעייתו..."

לא שמעון שיפר, אתה לא 'רודף' את ראש הממשלה, אתה מדרדר את מקצוע העיתונות לביב שופכין. מזל שלא חיטטת בחדר השירותים שלו לבדוק אם נייר הטואלט שביבי או שרה מנגבים את הישבן שלהם – הוא דו-שכבתי או תלת-שכבתי ואם ספוג בדאודורנט גברי או נשי.

כשצלצלתי לעורך ואמרתי לו שאני מפסיק את המנוי, הוא שלח אותי למחלקת מנויים שאמרו לי כי אני "נעול" עד סוף השנה בחוזה חתום.

ומילה לשיפר: שמע שמעון. כשעלית ארצה ילד בן 10 מהונגריה, שנה לאחר 'מבצע סיני' ,ולא הבחנת בין ב"ג יוזם המבצע לבין משה שתום העין מפקדו, הייתי כבר לאחר כמה מלחמות עם הערבים החל מפרעות 1936 בדרך לירושלים שעה שירו עליי כדורי 'דום דום'. אינך מבין ערבית שמדברת 'דום-דום'. אז תלמד. 

* * *

ספר חדש:

"ב'עולם' של נתן זך 'גם פרצוף מוכר הוא זר'" מאת ראובן שהם

רבים מאיתנו יודעים על-פה את מילות השירים 'יופייהּ אינו ידוע' או 'כי האדם עץ השדה', 'כשאלוהים אמר בפעם הראשונה', 'איך זה שכוכב' ו'ראיתי ציפור רבת-יופי', ולא אחת שרים את השירים האלו, ורבים-רבים אחרים, בלי לדעת שהם פרי עטו של נתן זך.

שיריו של זך ארוגים ושֹרוגים ברוח הישראלית ובתרבותה, שפע מחקרים נכתבו על אודות שירתו, ועדיין רב בה הכיסוי על הגלוי: מהו יחסה למקום ולזמן הארצישראליים? מהו דיוקנו של הדובר-המשורר העולה ומצטייר מתוך שיריו? מדוע כה רבים הם הדוברים הלא מהימנים בשירתו? כיצד חותרת שירתו תחת הנורמות והמיתוסים המכוננים של תרבות אירופה, של העם היהודי ושל 'עלילת העל הציונית'? מהו בעצם העיקרון המכונן של שירתו?

על שאלות אלה ואחרות מנסה מחקרו של ראובן שהם לענות באמצעות עיון קפדני בשירי מפתח בקנון שירתו של זך, בשלושה רבדים של הטקסט: התמטי, הפואטי והרטורי.

ראובן שהם חותם בספר זה טרילוגיה של מחקרים מונוגרפיים העוסקת בתיאור דיוקנו של הדובר בשירה העברית החדשה, המביאה מעֵין סיפור פרשני לאומי-פרוידיאני, בן שלוש מערכות. המערכה הראשונה: חקר ה'סוּפֵּר אֶגוֹ' הלאומני-העברי-הציוני בשירת גרינברג; השנייה: חקר 'האגו' הציוני-הלאומי בשירת גורי; והשלישית: חקר שירת זך, שניצבת כמעֵין איפכא מסתברא חתרני לאידאולוגיה ולשירה העברית הציונית ובה נחשף, אולי, האִיד הציוני.

ראובן שהם הוא פרופסור (אמריטוס) בחוגים לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית לחינוך 'אורנים'. מחקריו מתמקדים בחקר הרטוריקה של השירה העברית החדשה מתקופת ההשכלה ועד ימינו, ובעיקר בחקר דיוקן הדובר השירי והתפתחותו על רקע הזמן והמקום. מחקריו התפרסמו בבמות שונות ובספריו: 'קול ודיוקן בשירה העברית החדשה' (1988); 'בדרך הקשה - עיונים בשירה' (1990); 'המראה והקולות - על הפואמה "פרידה מהדרום" של אבא קובנר' (1994); 'סנה בשר ודם - על שירת א"צ גרינברג' (1997);Poetry and Prophecy  – על השירה הנבואית בשירה העברית החדשה (2003); 'בין הנודרים ובין הנדרים - על שירת חיים גורי (2006).

* * *

ידידות מתוחה: בין ביאליק לש' בן-ציון

פרופ' נורית גוברין

הרצאה חמישית בסדרה אודות ביאליק וסופרי זמנו

בית ביאליק, רחוב ביאליק, ת"א

יום שלישי, 26.2.2013

בשעה 20.00

דמי כניסה 40 שקל

* * *

פוליטיקה ודת במאבק על ירושלים

מכון ז'בוטינסקי והעמותה להנצחת זכרו ומורשתו של ד"ר זאב פון-וייזל יקיימו במשותף ערב עיון המוקדש לזכרו של אחד מראשי התנועה הרביזיוניסטית, סופר ופובליציסט מחונן, דמות צבעונית ורבת פעלים – ד"ר זאב וולפגנג פון-וייזל.

הערב יתקיים ביום חמישי, 28.2.2013, החל בשעה 18.00.

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב.

בשני המושבים ישאו הרצאות: הנכדה גב' ניבה פון-וייזל, פרופ' אריה נאור וד"ר אבי בקר.

לאחר מכן יתקיים דו-שיח, שיציג את שתי נקודות המבט של שני העמים, היהודי והערבי, בין ח"כ לשעבר תאופיק חטיב, איש ג'לג'וליה, לבין המזרחן ד"ר מרדכי קידר.

יו"ר הכנסת ראובן ריבלין וראש עיריית ירושלים מר ניר ברקת

 שיגרו ברכות בכתב לכנס.

הציבור מוזמן.

* * *

תקוה וינשטוק

1. תערוכת הרודיון –

מחווה לפרופסור אהוד נצר

  "הורדוס: מסעו האחרון של מלך יהודה" זו  התערוכה הגדולה וגם היפה ביותר שערך מוזיאון ישראל. היא מוקדשת למבנים המונומנטליים שהקים הורדוס ובעיקר למאוזוליאום המפואר שבנה לעצמו בהרודיון. התערוכה מהווה גם מחוות זיכרון לארכיאולוג אהוד נצר, שחשף את ארמונותיו של הורדוס ובראש וראשונה את מקום קבורתו, ההיכל שיוספוס פלביוס מפרט את הדרו והוא נעלם מתחת לאדמה.

התערוכה מעוררת עניין עצום. יותר מ 2700 מבקרים, הסתערו על פתיחתה, כשמראה התורים המפותלים לבלי סוף מעורר ממש ייאוש. אלפים הצטופפו סביב מעמד הפתיחה החגיגי באכסדרה – מעמד פשוטו כמשמעו: כולם עמדו על הרגליים, ללא כיסא לשבת. רק כמה ברי מזל מצאו מקום ישיבה על המדרגות. על המדרגות ישבה גם דבורה נצר, אלמנתו של פרופסור נצר. ולא היה זה סתם קהל, אלא קהל מוזמנים בלבד. 900 נפש נוספים, הגיעו בבוקר יום המחרת. וזו רק ההתחלה של התערוכה. עושה רושם כאלו כל עם ישראל, היסטוריונים וארכיאולוגים, למעשה או בפוטנציה.

ההמונים, שמיספרם עלה על כל המצופה, מילאו בעצם את משאלתו של פרופסור נצר ז"ל – שרבים ככל האפשר יגיעו לתערוכה, ותדמיתו של הורדוס תשתנה. הורדוס נודע בישראל כמלך אכזר ביותר, שרצח את  כל בני משפחתו, אבל הוא היה בנאי גאוני ובנייניו סיפקו עבודה לעם; מכל השליטים הכפופים לרומא, ידע הוא כיצד להתייחס לרומאים, ובימי שלטונו (37 עד 4 לפני הספירה) שקטה ישראל ושגשגה שלושים ושלוש  שנה.

פרופסור אהוד נצר (13.5.1934-28.10.2010) – ערך חפירות בטבריה ובחצור ושמו הלך לפניו מאז היה אחראי על החפירות במצדה והגיע לשיא בשלושים השנה שניהל את החפירות בהרודיון והסביבה, מחפש בעקשנות לא נלאית את קבר הורדוס. כשעמד לעשות תואר שלישי בארכיאולוגיה הציע לו  פרופסור יגאל ידין לערוך השוואה בין  חפירות מצדה לאלו שבהרודיון ויריחו. לדעת נצר  "הרודיון אינו נופל ממצדה."

אהוד נצר נולד בירושלים להורים שהיו מחנכים דגולים. האב ד"ר יוסף שלמה מנצל יליד בוקובינה, אינטליגנטי ונעים הליכות, עבד במוסד "אהבה", שם פגש את פועה בן טובים ילידת הארץ, שהיתה עילוי, ופרופ' הוגו ברגמן הציע לה ללמוד בפראג ולגור אצל אימו. פועה למדה מתמטיקה, לימדה עברית בבית הספר היהודי ונתנה שעורים פרטיים בעברית לפרנץ קפקא. כשנישאו נסעו המנצלים להשתלם בברלין. שם הוסמך יוסף מנצל לתואר שלישי ופועה למדה פדגוגיה. כששבו לארץ היה ד"ר יוסף מנצל מורה בבית הספר שליד האוניברסיטה ואחר מנהל התיכון בקרית חיים. היה מורה ומחנך מסור ואהוב. ד"ר פועה מנצל לימדה ב"בית הילד" ואחר בקרית חיים, ומשנפטר בעלה הקימה בבאר שבע את התיכון המקיף הראשון בארץ שנועד לאפשר לכל ילד ללמוד מה שטוב לו ויכול לפרנסו ואף הקימה כיתות לימוד לבדואים.

אל הארכיאולוגיה בא אהוד נצר מן ההנדסה. הוא בוגר הטכניון בחיפה. בין היתר בנה את המלון ושיחזר את המבנים במשכנות שאננים בירושלים. היה ראש הצוות שבנה בסיני ,דהב וסנטה קטרינה. הוא עבד במשרד לארכיטקטים אך מפעם לפעם השתתף בחפירות ועבד כמודד באתרי ארכיאולוגיה. בשנת 1972 עבר לארכיאולוגיה בלבד, והחל לעבוד על התואר השלישי ולחפור ביריחו ואחרי מיספר חודשים גם בהרודיון, ומאז חפר במקביל בשני האתרים עד שהנסיעה ליריחו נאסרה.

"כשנישאנו," מספרת אלמנתו דבורה, "עסק אהוד שנה וחצי בחפירות במצדה – אף זה מעשה ידיו של הורדוס – ובא הביתה רק לשבת. כראש החופרים בהרודיון היה יוצא בחמש בבוקר וחוזר לא פעם רק כעבור שבוע. אז היה מתיישב לשולחן, שוטח לפניי את המפות ומספר על התגליות."

דבורה דב הכירה את אהוד נצר בחפירה. היא סיימה תואר ראשון בארכיאולוגיה ובהיסטוריה של עם ישראל. קודם לכן היתה סטודנטית ללימודי המזרח התיכון. היא עבדה כרפאית של כלים עתיקים. המורה שלה, פרופסור משה דותן, ביקש שתראה מה מתרחש בחפירות באשדוד. "כשהגעתי למקום ורציתי  לסייר בו אמרו לי: 'יש לנו מודד אחד בשם אהוד, הוא יראה לך," מספרת דבורה. "טיפסתי על התל, מצאתי את המודד וביקשתי שיראה לי את הסביבה. הוא השיב: 'אני באמצע עבודה. אין לי זמן בשבילך!' – כמה שנאתי אותו! כך היה אהוד כל חייו. כשעבד לא נתן שיפריעו לו. כעבור ארבעה חודשים, בשנת 1963 נפגשנו שוב, בראשית החפירות במצדה. יום אחד כשחזר משבת בבית, הביא לי טנא גדול מלא פירות וירקות ואמר: 'ראיתי שאת צמחונית וכמעט אינך טועמת כלום!' איך שם לב לכך איני יודעת עד היום."

הם נישאו ב 1964, נישואים מוצלחים, תופעה לאו דווקא רגילה בין בני זוג באותו מקצוע ("היינו מאד קרובים. הרגשנו אחד את השני," מעירה דבורה). תוך פחות מארבע שנים נולדו להם חמישה ילדים, שהביאו עד כה שבעה נכדים. אף ילד לא פנה לארכיאולוגיה, אך כמו ההורים, כולם בעלי תארים וכולם החליפו מקצועות ועוסקים כיום במקצועות חדשניים, לא מוכרים לקהל הרחב.

הבת הבכורה חנה, בת 47, היתה צלמת ועסקה בגרפיקה ממוחשבת. היום היא מטפלת בפוטוטרפיה. הבת השנייה, רותי, מורה לחינוך מיוחד, עושה עתה תואר שני בסוציולוגיה ופולקלור. היא גם רבה חילונית. יש מין דבר והיפוכו כזה... יעל, הבת השלישית, דוקטור למחשבים, עברה ללינגוויסטיקה סוציולוגית ופיתוח שפות טבעיות במחשב ולומדת לתואר שני בעריכה ומו"לות. הבן יוסף, צעיר הילדים, בן 43, למד ארכיטקטורה כמו אביו, סיים בהצטיינות, וכמו אביו  פרש מהמקצוע ועובד באלביס בפיתוח מערכות. [איפה עוד צאצא? – אב"ע].

דבורה נולדה בפילדלפיה שבארה"ב לאב יוצא אוקראינה ולאם ירושלמית, נצר למשפחת מיכל הכהן, מייסד "הלבנון", העיתון העברי הראשון בארץ ומבוני שכונת נחלת שבעה בירושלים. ההורים נפגשו בארגון ציוני. ערב מלחמת השחרור עלתה המשפחה לארץ – וחזרה לארה"ב. בגיל עשרים עלתה דבורה בגפה לישראל ללמוד באוניברסיטה וסיימה תואר ראשון בארכיאולוגיה ובהיסטוריה של עם ישראל, עבדה כארכיאולוגית אך כשנישאה וילדה למדה עבודה סוציאלית ועסקה בכך 29 שנים תוך שהיא ממשיכה גם ברפאות ומסייעת לבעלה בעבודתו.

על ימיו האחרונים של אהוד נצר מספרת האלמנה: "בשבועות האחרונים לפני האסון היה ביתנו  מלא אורחים. ארכיאולוגים, קרובי משפחה, גם מחו"ל. היתה תקופת החגים ובשבת של סוכות חגגו לי יום הולדת שבעים. זה היה סמוך גם לתאריך העברי של יום הנישואין ה-46 שלנו. דיברנו על יובל השמונים שלו ועל יום הנישואין החמישים הקרב לבוא.

"כעבור יומיים, ביום שני, 28 באוקטובר 2010, קמנו מאוד מוקדם ואכלנו ארוחת בוקר. סיפרתי לאהוד שלא ישנתי בלילה והוא בקש שאשאיר לו ארוחה על השולחן, שאלך לישון והוא יבוא ויאכל ויעיר אותי. אותו בוקר התכנסו בהרודיון כל החופרים ויחד עם אנשי המוזיאון ועסקו 6-7 שעות בתערוכה העומדת להתקיים. אחר כך יצאו לארוחת צהריים ואהוד התקשר אלי ואמר: 'אני המאושר באדם! התערוכה יוצאת לדרך!' – זאת בניגוד לתחושתו הרגילה כי אינו מוערך כראוי – פעמיים היה מועמד לפרס ישראל, אבל רק מועמד.

"כעבור שעות מיספר נשען על המעקה של גדר הביטחון שמסביב לחפירות. השתחרר בורג, המעקה קרס, אהוד נפל אחורה, נפצע אנושות ואחרי שלושה ימים הלך לעולמו. הספקתי להגיע להרודיון ולראותו. עדיין היה בהכרה. שפתיו נעו אך קולו כבר לא נשמע. את גופו תרמנו למדע. הוא היה בן 76 וחצי. עוד הספיק לעבוד שנה על התערוכה שבנייתה נמשכה שלוש שנים."

דבורה, העוסקת בין היתר בחקר אילן היוחסין של משפחתה ופעילה גם באסטרולוגיה, אומרת: "אני אמינה שכך ולא אחרת צריך היה לקרות. ראיתי בכוכבים שאותו יום התרחשו כמה מאורעות לגמרי לא מקריים. אהוד התעורר בחמש בבוקר ואכלנו יחד ארוחת בוקר. זה לא היה רגיל – הוא נהג לצאת מהבית בעוד אני ישנה. גם הטלפון מהרודיון לא היה רגיל – בדרך כלל היה מספר לי על העבודה רק כשהגיע הביתה."

הפרופסור שעסק בעתיקות סיים את חייו כגיבור של טרגדיה עתיקה.

2. "כך ראינו"

הסרט "כך ראינו" (ישראל 2012. מאה דקות) המוקרן בסינמטק, הוא אסופת סרטים שצילמו חובבים במצלמות קטנות לשימוש ביתי. הצילומים, מראשית המאה עד סוף שנות השבעים, מעלים חיים פרטיים-משפחתיים לצד אירועי המדינה ומלחמותיה. מרבית המצולמים אינם ידועים.

עשר שנים אסף הבמאי והמפיק אריק ברנשטיין במרתפים ובבוידעמים, במגרות נעולות ובארגזים טחובים, מאות גלילי סרטים של 8 מ"מ, הוסיף עליהם קול ותיעד את סבא החלוץ המשופם, את אבא המנפח בריכה בחצר לילד הקטן, והנה הילד כבר חוגג בר מצווה, גדל והולך למלחמה ממנה לא שב. צילומים ממלחמות ישראל, הפלסטינים [קראו להם אז בפשטות, ערבים. – אב"ע], הנמלטים מבתיהם, סיני ועזה, הייקים מגיעים לארץ, העולים החדשים מתימן ומרוקו, ניצולי המחנות ויוצאי ברית המועצות, המצעד שלא צעד, מגיע סאדאת, מצביעים לכנסת הראשונה... הנרטיב של ארץ ישראל בצורה טבעית ולא מגמתית. מאד מרגש. מזכיר מנשכחות. מהסרטים שבסיומם מתחשק להישאר עוד קצת ולמחוא כף.

בסרט מופיעים גם כמה ידוענים ביניהם הסופר אלי עמיר ואודי דיין. המשורר רוני סומק מעלה חווית ילדות במעברה. אחת מנשות המעברה שלחה יד בנפשה.

"ממה מתה?" שואל הילד רוני, ובעלה של הנפטרת עונה: "היא מתה מאושויץ..."

הילד, ששמע כי מתים ממחלות מסביר לחבריו: "היא מתה ממחלה קשה שקוראים לה אושוויץ..."        

 * * *

קבלת שבת בצוותא

תוקדש למשוררת ולמתרגמת ש' שפרה, במלאת שנה למותה

15.3.2013

על פרשת השבוע "ויקרא" – המשורר מירון איזקסון

משתתפים:
יחיאל קדישאי, לשעבר מנהל לשכתו של מנחם בגין וידיד קרוב של ש' שפרה

המנצח גיל שוחט, פרופ' יפה ברלוביץ', פרופ' רות קרטוּן-בלום ,פרופ' זיוה שמיר,

אסנת זיביל, נתן סלור, דניאל עוז, המאיירת כריסטינה קדמון

מנחה – ליאת רגב

מנהל מוזיקלי – רמי הראל

שירה – יונית שקד גולן

עריכה – נילי שחור

כרטיסים מוזלים במחיר 50 שקל – קוד קופה 2013 בקופות צוותא

 טל. 03-6950156

* * *

מתי דוד

מדוע שלי יחימוביץ מבקשת עזרה?

בדווח השבועי של פעילותה מיום 8 לפברואר במייל לפעילים נאמר בין השאר: "בחודש הקרוב אזדקק לכם כדי שתגבו אותי בהחלטה לא להיכנס לממשלה.  הלחץ הציבורי להיכנס ו'להשפיע מבפנים' יהיה אגרסיבי. אני מבקשת את התמיכה שלכם משום שאני זקוקה לה יותר ממה שאתם מעלים על דעתכם."

מי מפעיל עלייך לחץ?

מה קרה? נשברה הסולידריות הפנימית? האם נסדקה ההחלטה שהתקבלה פה אחד ללכת לאופוזיציה?

אני לא הפעלתי עליך לחץ. אני כן מפעיל את ההיגיון והניסיון כדי לומר לך ולחברייך את דעתי הגלויה.

עדיף לשבת כ"אופוזיציה" יעילה בממשלה, מאשר לשבת באופוזיציה עקרה לממשלה.

עדיף קפיטליזם מתוקן וריאלי, מאשר לחלום על סוציאליזם (דמוקרטי) וירטואלי בלתי ריאלי.

"אופוזיציה לוחמת" עם אחמד טיבי, דב חנין, חנין זועבי, וזהבה גלאון הוא כישלון ולא חזון למפלגת העבודה ההיסטורית.

להילחם נגד הקפיטליזם, יום יום ושעה שעה, כפי שאמרת בנאומך מתאים למפלגה מרקסיסטית שמאלנית קיצונית ולא לעבודה.  סגנון מהפכני כזה לא שומעים כיום אפילו לא בסין וברוסיה.

למען פתרונות מדיניים וחברתיים אפשריים, עדיף לשבת כשותפה משמעותית בממשלה, ולא להסתגר באופוזיציה.

פוליטיקה משמעותה מיצוי של פשרות הכרחיות ואפשריות בנסיבות משתנות ולא מיצוי של אידיאולוגיות טהורות ומושלמות אך בלתי אפשריות, במשטר קואליציוני דמוקרטי.

בשלב זה החלום להיות אלטרנטיבה אידיאולוגית ושלטונית נגוז. ואולם, המפלגה זקוקה לאלטרנטיבה מחשבתית בתוכה ובדרכה.

גם הימין של הליכוד וגם השמאל של העבודה נטשו עקרונות ואמונות בתוקף הנסיבות.  בשתי המפלגות ישנן קבוצות אידיאולוגיות בלתי מתפשרות (חידוד מסרים) שגרמו לשתיהן כשלונות ומפלות.

מנהיגות של כל מפלגה אחראית, ריאלית, ולא דוגמטית, רשאית ומחויבת לשנות עמדות ועקרונות, לאור נסיבות משתנות תוך נכונות להודות בכישלונות. בימין הפסיקו לשיר "שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן" – עובדה!  בשמאל הפסיקו לשיר את "האינטרנציונל", להניף דגל אדום ולהאמין ב"אחוות עמים" – עובדה! ישנן במפלגה דעות מהפכניות הרסניות שכנראה מתגעגעות לחזור לימים עברו.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [31]

א. גילוי נאות

בעקבות "פסטיבל" הגילויים והגינויים והפרשנויות והדיונים סביב התאבדותו של "הסוכן X", והדעות על אי-האפשרות של הסתרת מידע מסווג על פעילות גופי המודיעין [החשאיים מעצם מהותם], החליטה הממשלה החלטה גורפת [עצם התכנסות הממשלה בנושא זה נתון תחת צו איסור פירסום] על חשיפת פעולתם המבצעית של הגופים הללו, וכן איסור מוחלט על הוצאת צווי איסור פירסום על עניינים חסויים, כותב שורות אלה מתכבד להראות דוגמה של פירסום ידיעה מטעם גוף מודיעיני במדינת ישראל [מה שכונה פעם, בימי אורי אבנרי ושבועונו העולם הזה, "שלטון החושך"], כדלקמן:

גילוי נאות

מטעם הסוכנות למודיעין ולעניינים שונים:

מתוך כיבוד זכות הציבור [והאוייב...] לדעת, הננו להודיע:

בימים אלה נסתיימה הכשרתו של סוכן חשאי בשם מרדכי [מוטי] יהודה, המכונה "אוזן המן", והוא מיועד לפעולה בחו"ל תחת שם הקוד "משלוח מנות":

הסוכן הנ"ל יצוייד בדרכון מזוייף על שם ג'ו מרדוך, מגיניאה החדשה. הוא ייצא מן הארץ לקפריסין, משם לביירות, ומשם יגיע בטיסה ישירה מביירות לטהרן בטיסה 120 ביום ה', 24.3.1913 [פורים לפי הלוח העברי] ויסע הישר אל העיר שושן שבמחוז איספהאן, שם יחדור לאתר הצנטריפוגות, מחופש בתור אייתוללה, הבא לערוך תפילה מיוחדת. הוא יישא איתו מטען חבלה רב-עוצמה, שאותו יצמיד לקיר הדרומי של האולם ויכוון אותו לפיצוץ כעבור ארבע שעות. בדרך חזרה הוא יטוס להודו, משם לכוש, ומשם – לישראל.

וליהודים תהיה אורה ושמחה וגאווה.

הערה: פירסום זה קיבל אישור של ועדת העורכים והנהלת קהיליית העיתונאים במדינת ישראל.

הדסה אחשדרפנאי

דוברת הסוכנות

ב. המועדון של "לה פמיליה"

ובכן, "זכינו" ובריוני "לה פמיליה" שרפו את מועדן קבוצתם בית"ר י-ם, שאותה הם אוהדים, מה שנקרא "אוהדים שרופים" [שורפים]. ומה יהיה הצעד הבא? "תג מחיר" על בתיהם של מנהלי הקבוצה? בקבוקי תבערה על מכוניותיהם? פגיעה בגיידמאק, בעליה של הקבוצה?

גילויי הגזענות של אוהדי בית"ר אלה [מה הם יודעים על הדר בית"רי?], והם לא "קומץ" – הם אלפים! מעוררים סלידה.

מה לגזענות זו ולספורט? להתמודדות בין שתי קבוצות, מי מהן תבקיע יותר שערים, ולא חשוב מי היריב – יריב, לא אוייב.

אך מה שמעורר התנגדות ומקומם בהתנהגותם של הבריונים הגזענים הללו הוא, שהם הופכים להיות תמונת-ראי של אויבינו במזרח התיכון, באפריקה, ואפילו בכמה מארצות אירופה "הנאורה". ויש לזכור שהגזענות נגד יהודים ותיאוריית "טוהר הגזע" צמחה באירופה של שנות ה-30 של המאה הקודמת, והדברים ידועים.

אך כאן, בתחום הספורט, לא מדובר רק בהסתה פרועה נגד ישראל [לזה כבר "התרגלנו"], אלא מדובר בתופעה שנראית על פניה ברורה מאליה:

האם אפשר למצוא שחקן יהודי כלשהו באחת מקבוצות הכדורגל של אחת מארצות ערב, למשל במצרים, בסעודיה, בכוויית, במרוקו, או  באפריקה בכלל? כמובן, "לא יעלה על הדעת" לשלב שחקן ישראלי, או לא ישראלי, סתם יהודי מחו"ל, ויהיה הוא מוכשר ככל שיהיה, באחת הקבוצות המוסלמיות בעולם. והדבר כל-כך מובן ו"טבעי", שאיש בכלל לא נותן דעתו על כך.

האם אנו רוצים להיות כמוהם?

פעם, בילדותנו התמימה, הסבירו לנו שהספורט הוא דבר יפה ומלהיב, והוא גורם ל"סובלימציה" של רגשות האלימות של שחקנים ואוהדים הצופים בהם. איפה רואים את זה? באיגרוף, בפוטבול האמריקני? בכדורגל?

הספורט בימינו דווקא מעורר אלימות ומאפשר התפרצות של כל האלים והמכוער והדוחה בנפש האדם, במיוחד כאשר זה נמצא בתוך "העדר" היושב בטריבונה.

זה ספורט זה?

ג. גח"לייֶצים

במשך כל תקופת שהותו בישראל בתפקידו כנגיד בנק ישראל, זוכה הפרופסור סטנלי פישר להערכה רבה, כבוד ואמון הציבור והממסד הבנקאי, בארץ וגם בעולם. וזאת, למרות המבטא האמריקאי הבולט מצד אחד, והעברית התקנית והמדוייקת שבפיו, שהיא אצלו אמנם שפה נרכשת, אך שגורה על פיו ונכונה יותר משפת ה"חבל על הזמן" של בני הארץ הילידים, שהעברית היא להם שפת-אם.

הוא מזכיר במידה מסויימת את גח"ל – מגוייסי חוץ-לארץ מימי מלחמת השחרור, צעירים יהודים [וגם לא-יהודים] שנחלצו ובאו לעזור למדינת ישראל שזה אך קמה, במלחמתה נגד צבאות ערב שהתכוונו לחסל את המדינה הצעירה ודַלַת האמצעים ודלת הכוח הצבאי.

צעירים אלה, שבאו משדות הקטל של מלחמת העולם השנייה, תרמו מניסיונם הקרבי העשיר בכל מקצועות הלחימה, כשהם נלחמים כתף אל כתף עם בני הארץ, והם זכו בדרך-כלל להערכה מצד חבריהם לנשק הישראלים, אך גם במידה מסויימת של זלזול וביטול עקב היותם זרים, לא יודעים עברית ולא "מבושלים" בהווי הצברי-הפלמ"חניקי של צעירי ישראל באותה תקופה. הללו קראו להם "גח"לייֶצים" במעין שילוב של הערכה וזלזול.

באותה תקופה פעל באינטנסיביות איש אחד, דובר אנגלית צחה, שלא היה לוחם בשדה הקרב, אלא אדם שהסתובב בטרקלינים מפוארים של בירות העולם, במיחד בארה"ב ובמוסדות האו"ם, נושא את דברה של ישראל הצעירה לעמי העולם.

זה היה אבא אבן, יליד דרום אפריקה, שהתחנך ולמד באנגליה ופעל במחלקה המדינית של התנועה הציונית, אחר-כך נשא בתפקידים שונים במשרד החוץ: היה שגריר ישראל בארצות הברית, נציג ישראל באו"ם ובהמשך נשא בתפקידים רמים בממשלת ישראל, כשר החוץ, שר החינוך, ועוד. הוא כיהן גם כנשיא מכון וייצמן.

השכלתו הרחבה והאנגלית המהוקצעת שבפיו עוררו התפעלות רבה, אך יחד עם זה, בחוג של הנהגת המדינה, בממשלה ובכנסת הוא נחשב במידה מסויימת ל"עוף מוזר", איש שבא מן החוץ, שזכה לביטויים של זלזול מצד חבריו בני-גילו, הצברים-הלוחמים, משה דיין, יגאל אלון ואחרים.

אולם האיש הזה עיצב במידה מרובה את המערכת הדיפלומטית של מדינת ישראל לאורך שנים רבות, להבאת דברה של ישראל לעמי העולם ותרם תקומה ניכרת למדינת ישראל בתחום זה.

כמוהו, כעבור שנות דור, סטנלי פישר הצליח לנווט את התחום הכלכלי-הפיננסי של מדינת ישראל בשנים של משברים כלכליים בארה"ב ובאירופה, כך שמצבה הפיננסי של ישראל טוב ואיתן מהרבה מדינות גדולות ומפותחות בעולם המערבי. הצלחה זו רשומה כולה [כמעט] על שמו.

על כך מלווה אותו ברכתנו עם פרישתו מתפקידו כנגיד.

ובכל-זאת נשאלת השאלה: איך זה שבתקציב המדינה נוצר "חור" של 40 מיליארד שקל?! הרי מישהו אחראי לכך. מישהו גרם לכך. וה"מישהו" הזה הוא הממשלה היוצאת, ובראשה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר יובל שטייניץ, שר הביטחון אהוד ברק, ויתר 29 השרים וסגני שרים, שנושאים באחריות אישית ומיניסטריאלית לגרעון זה.

אז מי ימלא את ה"בור" התקציבי הזה? מי ישלם? כמובן: אנו האזרחים.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2471 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,055 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,443 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל