גיליון מס' 819

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו באדר תשע"ג 25 בפברואר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מְגִלַּת אֶסְתֵּרִיקָה. // יואל רפל: העברית הפרסית של פורים. // רות רמות: תנוחת אישה. // קובי גיסין: 1. המלחמה על הזהות הציונית של המדינה. 2. הבית היהודי משתלט לנו על המדינה. // יואב שורק: על וידויו של השטוּף בדיעות קדומות. // יעקב מזור: מפי השמועה: לקיחת ילדים להשוה"צ איננה עלילת דם! // אוריה באר: לקח צ'מברליין. // יוסי אחימאיר: מי כאן ה"בריון"? // מרדכי קידר: הערבים בישראל. [ציטוט]. // מתי דוד: החוק הבינלאומי והנשיא האמריקני. // אדיר כהן: כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. שירים. // מנשה שאול: להטרדה מינית ואונס במצרים יש מטרה. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. התחדשות ציונית. 2. אויבו של אויבי הוא גם אויבי. 3. יומן בחירות 2013 (ל"ח). // אלישע פורת: "חמישה לשאת את עיניהם", מה היה לנתן אלתרמן כנגד אלי ויזל? – עיון בשירו כפול-הנוסח של יעקב אורלנד על שבעת המשוררים. // משה גרנות: מסגרת מיוחדת לשרשרת סיפורים, על ספרו של אלברטו טורס בלנדינה "דברים שאף פעם לא יקרו בטוקיו". // שמואל אייל: מה מחבר בין לפיד לבנט? // רביבה בן-זאב: מודה ועוזב ירוחם. // יוסי שדה: החיים כשש בש. // יוסף אורן: הללויה! מהשלולית בקע קרקור נוסף, שמו יאיר חסדיאל! // יהודה דרורי: נתניהו בין סטגנציה להעדר תעוזה. // ניצה וולפנזון: בעניין הבאר שחפר יהודה ראב, והגלוייה והבול של הבאר הראשונה. // יהודה קנטור: על קרבות במלחמת השחרור. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 32. יוסי שמאלני. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מְגִלַּת אֶסְתֵּרִיקָה

כֵּיוָן שֶבְּדִיּוּק הַיּוֹם

זֶה זְמַן מַתְאִים לְסִפּוּרִים

בָּהֶם, בְּרַף מוֹרָל עֶלְיוֹן,

נָחֹג כָּאן חַג שוּשַן פּוּרִים

שֶיֵּש לוֹ מֶסֶר מְעֻדְכָּן

לְמַמְשִיכוֹ שֶל עֲמָלֵק

(הוּא אַחְמָדִינִיגָ'ד-הָמָן)

כְּדַאי הַפַּעַם לְחַלֵּק

טִיפּ הַמַּקְפִּיץ אֶת פְיוּזֵיהֶם

שֶל אַנְטִישֵמִים פּוֹלָנִים

וּבְאִירָן – אֶת יוֹרְשֵיהֶם

שֶגַּם לָהֶם הוּא לִצְנִינִים.

וּבְכֵן, אִם אֵין פֹּה וְאִם יֵש

לְאַגָּדָה כֹּה יְּשָנָה

אוֹדוֹת הַמֶּלֶךְ קָזִ'ימְיֶז'

לִפְנֵי כְּשֵש מְאוֹת שָנָה

בָּסִיס הִיסְטוֹרִי עַז וְחַד

אָז בֵּין קְרָבוֹת עִם צְבָא אוֹיֵב

יָצָא הַמֶּלֶךְ יוֹם אֶחָד

לָצוּד בְּיַעֲרוֹת סוֹלְיֶב

בְּפֶלֶךְ רָאדוֹם וְגִּלָּה

כֵּיצַד כְּנֵץ הָעָט עַל קֵן

חַיָּה טוֹרֶפֶת הִתְנַפְּלָה

עַל נַעֲרָה חַסְרַת-מָגֵן

אֲשֶר לִקְּטָה עִשְׂבֵי מַרְפֵּא

אַךְ מוּל זְוָעָה כֹּה מַחְרִידָה

לֹא אִיש כְּקָזִ'ימְיֶז' יַרְפֶּה

מֵחֲנִיתוֹ אוֹתָהּ יִדָּה

בְּלֵב חַיָּה זוֹ כְּשֶהִצִּיל

מֵאֵימַת-מָוֶת שֶחָלְפָה

בְּאֹמֶץ מַלְכוּתִי אָצִיל

אֶת נִצּוֹלְתּוֹ שֶהִתְעַלְּפָה.

אַךְ בְּתַקְרִית זוֹ, שֶהִוְּתָה

טֶלֶנוֹבֵלָה בָּהּ אוֹצְרוֹת

שְלַל נִפְלָאוֹת אֶת פְּתִיעָתָהּ

חִיש הִתְהַפְּכוּ כָּל הַיּוֹצְרוֹת

כִּי הַצַּיָּד הָפַךְ נִצּוֹד

וּבִמְקוֹם טֶרֶף הַחַיָּה

נִטְרַף לִבּוֹ מִנִּיצוֹצוֹת

בְּרַק מַבָּטֶיהָ וְיָפְיָהּ

שֶל נַעֲרָה זוֹ, שֶהָיְתָה

בַּת חַיָּט זִ'יד שֶבְּהֶסְתֵּר

שָמְרָה אֶת טִיב מַשְמָעוּתָהּ

שֶל עֻבְדַּת שְמָהּ) כְּשֵם אֶסְתֵּר

שֶסּוֹבְבָה לוֹ אֶת הָרֹאש

לַמֶּלֶךְ בְּאוֹתָהּ פְּגִישָה

עַד שֶנָּשָא אֲחַשְוֵרוֹש

אֶת הַזִּ'ידוֹבְסְקָה לְאִשָּה...)

וְאִם לִקְּטָה זוֹ אֶל כִּלְיָהּ

עִשְׂבֵי מַרְפֵּא כְּהֶרְגֵּלָהּ

כְּבָר שוּם מַרְפֵּא לוֹ לֹא הָיָה

מֵאַהֲבָה מֻטְרֶפֶת לָהּ

אַף שֶנָּשוּי הָיָה רִשְמִית

לְמַלְכָּתוֹ אָדֶלָאִידָה

שֶבִּשְבִילָהּ קְשָרָיו הִשְמִיד

עִם רוֹקִיצָ'אנָה שֶהִפְסִידָה

בַּתַּחֲרוּת עַל הַתְּשוּקָה

שֶכָּאן, עַתָּה, כְּאֵש הִדְלִיקה

זוֹ שֶמַּלְכָּהּ פִּתְאֹם שִקַּע

אֶת כָּל טוּבוֹ בְּאֶסְתֵּרִיקָה

שֶכֵּן בְּאֹרַח יְסוֹדִי

מוּל אַרְמוֹנוֹ בָּנָה כְשַי לָהּ

אַרְמוֹן עִם מַעֲבָר סוֹדִי

בֵּין זֶה לָזֶה וְכָךְ, עִם לַיְלָה,

הָיָה חוֹמֵק בְּלִי הַתְרָאָה

אֶל אֶסְתֵּרִיקָה וּסְתָרֶיהָ

וְכָךְ נוֹלְדוּ שָם אַרְבָּעָה

צֶאֱצָאִים לְפִי דְבָרֶיהָ

שֶל אַגָּדָה פּוֹלָאקִית זוֹ

שֶיֵּש בָּהּ נֹפֶךְ פִילוֹשֵמִי

אוֹתוֹ גִנָּה בְּכָל עֻזּוֹ

כָּל הָעוֹלָם הָאַנְטִישֵמִי

וְאַף כִּי אִיש עוֹד לֹא כָּשַל

בֵּין רַבָּנֵינוּ לְשַבֵּחַ

זִוּוּג זֶה – יֵש בּוֹ מִין מָשָל

לִטְרֶנְד מָאוּס זֶה הַפּוֹרֵחַ

בֵּין כָּל שׂוֹנְאֵי הַיְּהוּדִים

כַּיּוֹם, שֶעוֹיְנוּתָם הִדְבִּיקָה

רַבִּים שֶבְּקִנְאָה עֵדִים

כְּמוֹ לְיָפְיָהּ שֶל אֶסְתֵּרִיקָה

לְהֶשֵּׂגֵי הַגַּאֲוָה

שֶל יִשְׂרָאֵל בְּטֶכְנוֹלוֹגְיָה,

בְּחַקְלָאוּת וּבְצָבָא

שֶאֵין בֵּינָם שוּם אָנָלוֹגְיָה

לִקְטֹן שִטְחָהּ עַל הַמַּפָּה

וְגֹדֶל מַשְׂטֵמַת שְכֵנֶיהָ

וְגַם אִם הִיא אֵינָהּ חַפָּה

מִטָעֻיּוֹת – אֵין אִיש מוֹנֵע

מִגִּיל שוּשַן פּוּרִים פּוֹעֵם

כָּאן לְהַזְכִּיר לָנוּ עֲדַיִן

אֶת אֶסְתֵּרִיקָה, שֶלָּהֶם

הוֹצִיאָה אָז אֶת הָעֵינַיִם...

* * *

יואל רפל

העברית הפרסית של פורים

קשר אמיץ מתקיים בין מגילת אסתר וחג פורים. המגילה היא הנותנת טעם לחג והחג קובע את מקום המגילה בכתבי הקודש. הסיפור, שיש בו עלילה בעלת מתח פנימי רב, משלב בסגנונו מילים רבות שנודעו בשפה העברית, והפכו לשיגרת לשון, אף שמקורן כלל לא בשפת הקודש. ובצד המילים שבמגילה נוספו גם אותן מילים השייכות לחג עצמו, שמנהגים שנכרכו בו דחקו אל תוך השפה חידושי לשון שיצרו את "שפת החג".

במבוא הקצר שכותב פרופסור א.ש. הרטום לפירושו על מגילת אסתר, על פי שיטת מ.ד.  קאסוטו, הוא כותב הערה קצרה על לשון המגילה: "אופייני ללשון זו הוא גם השימוש הרב במילים הפרסיות." ד"ר גבריאל כהן, בהקדמתו לפירוש שכתב במסגרת סדרת "דעת המקרא" מציין: "בלשונה של מגילת אסתר ניכרת השפעה פרסית." יותר מכל הרחיב על כך החוקר והבלשן רפאל וייס שכתב מאמר מקיף על "לשונה  וסגנונה של מגילת אסתר," והמציין אחת עשרה (11) מילים שמקורן פרסי וביניהן כאלה העולות על שפתינו בשכיחות רבה: זמן, דת, פתגם.

פורים על שם הפור

אין לך חג יהודי ששמו אינו עברי, לבד מחג פורים. סיפור החג מתרחש בארץ זרה ואף שמו לקוח משפה זרה. מגלת אסתר מסכמות זאת בפשטות: "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור" (ט;כ;), ויודעים אנו מהו ה"פור", שהרי נאמר, עוד קודם לכן (ג;ז;) "הפיל פור הוא הגורל." משמע המילה 'פור' אינה בעברית ותרגומה לעברית אליבא דמחבר המגילה, הוא 'גורל'.

המילה פורים היא צורת רבים ל 'פור' ופירושה, אפוא, גורלות. ומהן הגורלות? אבנים או עצים בצורת קוביות שעל צידיהן היו רשומים סימנים. קוסם השבט או העדה היה מפיל את הגורלות ומנחש על פיהן ועל פי הסימנים שנראו בהן. על תופעה דומה ידוע לנו מן המסופר בספר יהושע. עכן שמעל בחרם נתגלה רק לאחר שהפילו גורל על כל העם. עתה ברור כי גם המן, מגיבורי המגילה, רצה להפיל גורל כדי לדעת את היום והחודש המתאימים להשגת מזימתו – פגיעה ביהודים והשמדתם.  

מן המילה 'פורים' עלו כמה וכמה צירופי לשון המתקשרים אל החג באופן ישיר. 'פורים פרזים' הוא יום י"ד באדר, שבו חל החג בערים שאינן מוקפות חומה. 'שושן פורים' או בלשון החכמים  'פורים מוקפים' הוא יום ט"ו באדר ,שבו חגגו היהודים בשושן הבירה, עיר מלכותו של אחשוורוש ,שהיתה מוקפת חומה. יש גם 'פורים קטן' שהוא פורים של אדר א' בשנה מעוברת ויש 'פורים משולש' כאשר חל ט"ו אדר בשבת, ואז 'פורים פרזים' חל ביום ו', ואילו 'שושן פורים' חל ביום א'.

אך מן הראוי לעיין בעוד כמה מן המילים הפרסיות שהתגלגלו אל השפה העברית. רפאל וייס במחקרו מציין כי המילה 'זמן' אפשר שהיא מן האכדית (simna) ואפשר שמן הפרסית (zurvan) ולדעתו המקור המוחלט הוא פרסי.

או מילה אחרת 'דת' (data) שמשמעה בפרסית חוק, משפט, פקודת המלך. 'פתגם' אף היא בפרסית ומשמעה פקודה. וכך הפשתגן שהיא העתקה והגנזים (ganza) שהם במפורש משרד האוצר הפרסי. פרופ' טורסיני במאמר שפרסם לפני שנים רבות הוסיף "הבד הדק והיקר, העשוי צמר גפן, מתקרא 'כרפס' (חור כרפס ותכלת); ואותם שמקצועם הוא לרכב על סוסים קרויים 'רמכים' ופירוש המילה בפרסית 'עדר סוסים'.

שפה אחרת השקועה בתוך המגילה היא האכדית, שהיתה לשון בבל ואשור העתיקה. שפה זו השפיעה ביותר על השפה העברית, וניתן להתפעם מכך, שהרי המגילה נכתבה לאחר ששלטון הבבלים הוסר מעל פרס. מרדכי הוא אמנם יהודי, אך בשמו הוא דומה ל'מרדוך' , האל הראשי של בבל. כך אף שמה של אסתר, שלא נמצא אלא במגילה בלבד והוא נגזר ככל הנראה, משמה של האלה הבבלית 'עשתר'. ואילו שמות הכוכבים הפרסיים של המגילה, גם בהם יש רמז לעמים ואמונות. 'המן' נגזר משמו של האל העילמי ''הומן' ואילו 'זרש' היא האלה העילמית 'זיריס'. ואם משתלבים במגילה עמים זרים כה רבים, הרי נעלמת הקושייה לחוסר הימצאותו של שם האלוהים במעשה המסופר בעשרה פרקים.

עדלידע

היו ימים ובחג הפורים היתה תל אביב פושטת צורה ולובשת צורה. רחובות העיר, בהם היה מרכז השמחה, היו משנים את שמותיהם לניבים מתוך מגילת אסתר. רחוב אלנבי היה נקרא 'שושן הבירה' רחוב בן-יהודה היה נקרא 'ומדבר כלשון עמו' (רמז למחייה השפה העברית). רחוב החשמל היה נקרא 'וליהודים היתה אורה' וכן הלאה.

ובמרכז השמחה עמדה תהלוכת פורים. עד שנת 1932 נקראה אותה תהלוכה בשם 'הקרנבל' מקור מילה זו הוא בביטוי מימי הביניים levara carnem שמובנו 'הנח לבשר'. ואף על פי שהקרנבל מעוגן ברקע דתי, היה עיקר משמעותו חגיגות חילוניות בעלות גוון היתולי. בשנת 1932 הרגישו קברניטי העיר כי הגיע הזמן לגייר את הקרנבל של פורים ולתת לו שם עברי כשר למהדרין, עכשיו נותר למצוא את השם הנכון. מכיוון שכך הכריזה עיריית תל-אביב על תחרות למציאת שם עברי לקרנבל. הגיעו מאות רבות של הצעות. מקוצר המצע נזכיר רק אחדות מהן: קרני-בעל, חינגא-פור, פומביון, דיצון, צהלון, אסתרון, מזמוטים, ושתיאדה, תל-פיון ועוד. בסופו של דבר נתקבלה הצעתו של הסופר יוסף דוד ברקוביץ, לקחת את אמרתו של רבא מתוך מסכת מגילה{דף ז' עמ' ב'} "חייב אדם לבסומי בפורים עד דלא ידע בן ארור המן לברוך מרדכי" ולהפוך שלוש מילים למילה אחת – עדלידע...

אוצר הלשון

היותה של מגילת אסתר מרכיב מרכזי בפורים עשתה את לשון המגילה לחלק משגרת הלשון של דוברי העברית. העובדה היא כי כל אחד מספרי התנ"ך שהיה נקרא במחזוריות מדי שנה בשנה, גיוון את השפה והעשיר אותה בביטויים המצויים בו. כך, למשל, אין בשפה העברית שימוש נרחב בביטויים המופיעים בספרי הנביאים ובמרבית כתובים. לא כן התורה וחמש המגילות ,שנקראו מדי שנה ובכך היו לחלק מאוצר הלשון הפעילה ולא זו הסבילה, שרק נשמעת ומתפרשת.

מתוך כל אחת מהמגילות עלו ביטויים ופתגמים שהם אבן-יסוד בשפה המדוברת בת זמננו. בצד 'אין חדש תחת השמש' (קהלת) או 'שימני כחותם על ליבך' (שיר השירים) נבעו מתוך מגילת-אסתר ביטויים רבים השגורים על שפתנו גם היום.

נזכיר רק אחדים מהם: 'באשר אבדתי אבדתי.' 'והשתייה כדת אין אונס.' 'עד חצי המלכות.' 'ליהודים הייתה אורה ושמחה'. 'לבקש על נפשו.' 'כלתה אליו הרעה.' – ואלו רק דוגמאות אחדות המוכיחות את הכלל. כל ספרי התנ"ך שהיו חלק מהטקס השנתי הקבוע העשירו את השפה ומגילת אסתר נתייחדה בתרומתה המשמעותית והייחודית.

* * *

רות רמות

תנוחת אישה

בִּימֵי הַמִּלְחָמָה

גָ'קוֹמֶטִי לֹא יָכוֹל הָיָה

שֶׁלֹא לְפַסֵּל

דְּמֻיּוֹת זַעֲרוּרִיּוֹת

קְטַנַּוֹת מִגַפְרוּרִים.

הַתְּנוּחָה הַכְּלָלִית,

זָוִית הַטָּיָָתָהּ שֶׁל הַדְּמוּת,

הִיא אֲשֶׁר הָעַיִן קוֹלֶטֶת לָרִאשׁוֹנָה.

וְהִיא הִיא, כָּךְ טָעַן, הָאָדָם.

לֹא פָּנָיו.

לֹא אֵיבָרָיו.

דַּקִּיקוּתָהּ הַשְּקוּפָה שֶׁל תְּנוּחָתוֹ.

וּבְכָל זֹאת כָּל

הַגְּבָרִים שֶׁלוֹ –

הַדַּקִּיקִים יוֹתֵר וְהָדַּקִיקִים פָּחוֹת –

נְתוּנִים בַּהֲלִיכָה אֲרֻכַּת צְעָדִים.

וְהַנָּשִׁים –

מְתוּחוֹת עַל מְקוֹמָן כִּנְצִיבֵי מֶלַח.

מתוך ספר שיריה "בשעה לא מיוחדת" בהוצאת מבע

ביום הולדתה של ידידתי המשוררת רות רמות ביקשתי מהעורך לתת כאן את השיר הנפלא שלה "תנוחת אישה" וואני מצרף את ברכתי הלבבית.

 יצחק אוורבוך-אורפז

 והעורך מצרף לך גם הוא את ברכתו.

אהוד בן עזר

* * *

קובי גיסין

1. המלחמה על הזהות הציונית של המדינה

בשידור ברדיו, אמר מיספר 2 ב"יש עתיד" כי על החרדים להבין שאנו נמצאים בעיצומו של מאבק על הזהות הציונית של המדינה. מילים כדורבנות. וזהו באמת אתגר גדול. ולא רק לחרדים. ואולי, ושמא בעיקר, זהו אתגר גם ליוצאי היהדות "הציונית" למיניה. החרדים – תמיד השתינו על האוהל מבחוץ, מה שלא הפריע להם ליהנות מטובו של פנים האוהל. "הציונות הדתית", שכבר השתלטה כמעט על כל חלקה טובה במדינה, השתלטות "מבפנים", ועומדת לרכז רוב לקראת מערכת הבחירות הבאות – היא נמצאת כביכול בתוך האוהל. לא רק נמצאת: היא מחזיקה בידה את קורות האוהל, היתדות והיתרים, עד שלפעמים נדמה שהיא המייצגת את הזהות הציונית של המדינה.

והחילונים? – אלה הם חמורי העבודה שבנו את האוהל עבורם. אז איך ייתכן שנושא כל כך מרכזי, כמו הזהות הציונית של המדינה, לא עלה, ולו פעם אחת, במערכת הבחירות האחרונה. והעיתונאים, בתקשורת הכתובה והמשודרת, לא עלה על דעתם לשאול נציגים דתיים, לא במערכת הבחירות, ולא לאחריה, אף לא פעם אחת, מה יחסם של אותם פוליטיקאים דתיים לנושא היחסים בין ההלכה והמדינה. האם הם בעד השלמת הפיכת המדינה למדינת הלכה? היום? מחר? באופן עקרוני?

איך יכלו מצביעים חילוניים להצביע בעד מפלגה דתית מבלי שהם יודעים מה דעתה של המפלגה הדתית הנדונה בעניין ההלכה ומקומה בחוקי המדינה. ושלא יהיה ספק: היום, הם מדברים בשם הריבון הציוני. מחר, כשיהיו רוב, פתאום תעלה, תחילה בהתגנבות יחידים, ואח"כ בקרבות גלויים, עליונותה של ההלכה במדינה. ואותה מפלגה, האומרת, במשא ומתן הקואליציוני, בדרך המפד"לית הפתלתלת הידועה, כי היא נגד שלום עם הערבים, אבל לא יתנגדו למשא ומתן עימם. לפחות בנושא זה היא מגלה מראש את כוונתה. אם יגיעו, לאחר המשא ומתן לחתימת הסכם עם הערבים – יעזבו את הקואליציה.

בעניין ההלכה הדתית ומקומה בזהות הציונית של המדינה – למה שיאמרו מראש? אם איש לא טורח לשאול אותם. ובעצם הם כן אומרים: אם הם מתנגדים להפרדת הדת מן המדינה, אין לזה פירוש אחר, אלא זה המרמז על כוונתם הכמוסה. כל הישגיהם עד היום, כולל אותם תחומים בהם כבר היום ההלכה שולטת בחיינו, ישמשו בבוא העת, ועת זו קרובה, למנף את ההישגים גם לתחומים נוספים בחיינו. עד שנצליח להשתלב במרחב, בו "האביב" פירושו, החזרת העטרה ליושנה, עטרת הדת, שתחליף, גם כאן, את המדינה הציונית הדמוקרטית במדינה דתית. ואצלנו עוסקים בעניין "השוויון בנטל", וב"מדינה יהודית ודמוקרטית", ומפספסים את העיקר. עיניים לנו ולא נראה. אוזניים לנו ולא נשמע.                                                                                              

אין ספק: אתגר גדול לכולנו.

2. הבית היהודי משתלט לנו על המדינה

רביב דרוקר גולל בתוכנית לונדון את קירשנבאום את תוכניתו של יאיר לפיד, באמצעות הברית עם נפתלי בנט, להשתלט על הממשלה העתידית של נתניהו. ההשתלטות תיעשה, אומר רביב דרוקר, על ידי מיספר 2 של "יש עתיד", הרב שי פירון, שהוא המביא והמוציא של הקשר עם הבית היהודי ועם רבניו ועם רבני החרד"לים הקיצוניים, והוא אפילו זה שישכנע גם את הרבנים החרדים כי ל"יש עתיד" אין רצון לפגוע בהם. להיפך: הם רוצים בטובתם.

לכאורה – צודק רביב. הרב שי פירון מסוגל לבצע את תוכניתו של יאיר לפיד. הלא הוא בשר מבשרם. הוא עצמו עמד בראש ישיבה, לאחר שהיה שנים רבות בחור ישיבה בעצמו. והרב פירון אינו רוצה לפגוע בדת היהודית. נהפוך הוא: הוא יעשה הכול כדי להגן עליה. הוא מתנגד להפרדת הדת מן המדינה, וביום מן הימים, כשיעמוד העניין להכרעה, הוא יהיה הגשר להשלטת ההלכה על המדינה. גם אם הוא יכניס בה שינויים אופנתיים קוסמטיים. רב תמיד רב. חוד החנית של ההלכה. נאמן לה ושליח שלה.

גם רבני היהדות הרפורמית – מבקשים "לתקן" את ההלכה, אבל לא לבטלה. בפרפראזה על דברי אחד העם, נוכל לומר: כל בחור ישיבה יכול שייעשה רב. אבל רב – אינו יכול שלא להיות רב. האם יאיר לפיד מבין זאת? אינני יודע. אבל אני יודע שהפרויקט שלו, כפי שגולל אותו רביב דרוקר, לא יצלח. ולא מפני שמתרבים הסימנים שהרבנים החרד"ליים, ורבני הישיבות, משקיפים בחרדה ובשנאה לעבר הצלחתו של נפתלי בנט ו"הבית היהודי", וכבר היו התבטאויות שבנט "הוא זה שימיט אסון וחורבן סופי על התנועה הדתית לאומית, ועל היהדות, אותה הוא רוצה לשנות". לפיד לא יצליח כי לא הוא יהיה זה שיתפעל את בנט. המצב יהיה הפוך: בנט יתפעל אותו, והוא יהיה כדור משחק בידי הבית היהודי, שמנהליו האמיתיים הם רבניו.

"הבית היהודי", על שלוחותיו המגוונות, כבר בדרך להשתלטות כמעט מוחלטת על המדינה. הוא עומד כחלוץ וכחוד החנית בראש שליש מחברי הכנסת התשע עשרה החובשים כיפות. יש לו קבוצה גדולה של נציגים בתנועת הליכוד, ולא רחוק היום שהם ישתלטו על הליכוד. נתניהו משלה את עצמו כשהוא אומר "רבים מחברי הליכוד הם דתיים לאומיים" המצב הוא הפוך: הליכוד עומד להפוך לתנועה דתית לאומית, או לפחות להיות בשליטתה. רוב המצביעים היהודים של יהודה ושומרון – הם מצביעי הבית היהודי, ובכך הפכה המדינה ממדינה שיש לה התנחלות, להתנחלות שיש לה מדינה. ויש לבית היהודי גם "נציגים" במפלגות חילוניות שיתייצבו לדגל בעת הנכונה. הבית היהודי השתלט זה מכבר על הצבא. מבפנים. החלו גם הצעדים הראשונים להשתלט על המשטרה. ישיבות ההסדר שלו נכנסו לנעלי הנח"ל ובניו משרתים רק 14 חודש בצבא, ובעוד יתר בני ישראל "הפשוטים" משרתים שלוש שנים.

את כל זה שכחו בעת הדיון ב"שוויון בנטל". ולא לחינם קראו לקבוצת המתגייסים הקטנה מתוך העולם החרדי: "נח"ל חרדי". אל דאגה: הם ישרתו פחות זמן. ועוד לא דיברנו על כך שהבנות ממשפחות "הבית היהודי" כלל אינן הולכות לצבא, אם "הצהירו" שהן דתיות. – וזכרו רק להלל ולשבח אותן בנות ההולכות לשירות לאומי.

יקצר המצע מלהשתרע בתיאור תולדות ההשתלטות שלהם על המדינה. ואולי הגרוע שביסודות ההשתלטות הוא המאמץ שהם משקיעים זה שנים ב"הכשרת הלבבות" של חילונים בארץ, כדי להפוך אותם ליהודים שומרי "מסורת" ושומרי מצוות. זו ההשקעה הטובה ביותר למען העתיד. ובדרכי נועם. ושימו לב לשמם: בניגוד למה שהבטיח בלפור לתנועה הציונית, שיוקם "בית לאומי" לעם היהודי בארץ ישראל – הם הקימו את ה"בית היהודי". ההבדל ברור. וכשהם אומרים "יהודי", הם מתכוונים ל"יהודי דתי". הילכתי. ולא נחזור על דברי ההבל של כל התוכיים החוזרים ומדקלמים "מדינה יהודית דמוקרטית", "מדינה יהודית דמוקרטית". כשהם אומרים מדינה יהודית, הם מתכוונים למדינה יהודית דתית. אל דאגה: בבוא העת – הדת הממסדית תדאג לכך. ובאשר לתוספת "דמוקרטית" – עוד חזון למועד. ועינינו טחו לראות שאין אפשרות קיום למדינה דתית-יהודית ודמוקרטית. זה לא הולך ביחד. וזו לא קביעה "שמאלנית". זו פשוט המציאות. "מדינה יהודית ודמוקרטית" היא התוכנית הטובה ביותר להפיכת המדינה למדינה יהודית דתית באמצעים דמוקרטיים. וזה טוב כסיסמה שתבנה את המדינה העתידית, המדינה היהודית.

ובינתיים, ישתלטו רבני הבית היהודי על מכמני האוצר הנבוב של המדינה, וימצצו את לשדו. והם יעשו זאת טוב יותר מהחרדים. התלמיד, בדרך כלל, עולה על רבו. איפה הכסף? אם עד עכשיו הלכו הכספים לישיבות החרדיות ולהתנחלויות, כפי שאומר לפיד, עכשיו הם ילכו, גדולים בעשרת מידות, לישיבות ההסדר. וכן, גם להתנחלויות. הלא אלו הם יצירי כפיו של גוש אמונים, וגוש אמונים זה הבית היהודי...

אז יאיר לפיד באמת יביא שינוי: תהיה זו המפלגה החילונית הראשונה שתגיש את המדינה על מגש של כסף לבית היהודי.

אהוד: עד היום אני זוכר שיחה לילית ברחוב אוסישקין בירושלים עם חברי-ללימודים הסטודנט חובש הכיפה (לימים פרופיסור) יואב אלשטיין, וזאת לפני כחמישים שנה, כאשר הודיע לי שכדאי מאוד שלא תהיינה לי אשליות של קירוב לבבות עם החוגים שלו, כי כיום [אז] הדתיים אמנם חיים עימנו [החילונים] בדמוקרטיה ומקבלים עליהם את החלטות הרוב, אבל אם וכאשר בבוא היום הדתיים יהיו הרוב – הכול ישתנה ולא תהיה כאן דמוקרטיה אלא מדינת הלכה ועל פיה יישק כל דבר! גם אורחות חיי שלי ושל הדומים לי!

* * *

יואב שורק

על וידויו של השטוּף בדיעות קדומות

אוי, אהוד, אהוד. קראתי את רשמיך [גיליון 818] מפורים אוכספורד 98, נהניתי קצת ומאוד מאוד הצטערתי.

נהניתי, כי אני מכיר קצת את הסצנה היהודית-אנגלית, ובכלל את החן שיש ביהדות שבאנגליה ושבאמריקה, שיש לנו גם מה ללמוד ממנה ללא ספק.

אבל הצטערתי מאוד מאוד לגלות כמה אתה שטוף בדעות קדומות, מיותרות ומזיקות, על החברה הדתית בישראל, על מנהגיה ואורחותיה.

אתה מתפעל מאמנות קריאת המגילה תוך זכירה בעל פה של הטעמים, תוך רגישות מוסיקלית ולשונית. הפלא הזה מתרחש בכל שבוע באלפי בתי כנסת בישראל. יש כמובן מקומות בהם יש קוראים גרועים, אבל יש המון מקומות עם אנשים שהם ממש אמנים בתחום. ובכלל, תרבות בתי הכנסת מטפחת דורות של קוראים ובעלי לשון והגייה ומוסיקה. כן, בלי תוכניות ריאליטי.

וגם תמצא בארץ כל כך הרבה הרצאות אינטליגנטיות בתחומי היהדות, שניתנות ללא תמורה באינספור קהילות ובתי כנסת, כיוזמה קהילתית, כצימאון דעת, כפעילות חברתית אינטלקטואלית. תלמידי חכמים שרבים מהם גם דוקטורים, רבות מהן נשים, וכן הלאה.

הנוער באנגליה דתי אבל 'נחמד, כי הוא לא 'שטוף בלאומניות משיחית.' אתה יכולת להיות נחמד אם לא היית שטוף שטיפת מוח כנגד החברה הדתית לאומית. עשה לך כמה סיורים ברחבי היישובים ביהודה ושומרון, בלב השכונות הדתיות לאומיות במרכז הארץ ובירושלים, במוסדות הלימוד התיכוניים והעל תיכוניים של הבנים ושל הבנות. ואז תחליט בעצמך אם הנוער הזה שטוף במשהו.

בקיצור – אין לי מושג מהיכן שאבת את כל העוינות הזאת לחברה שהיא מהטובות שיש כאן. וזו חברה שבאופן טבעי מחוברת ליהדות העולם, ואינה צריכה לשם כך לקבל מלגת סופר אורח...

אהוד: תודה על העקיצה בסוף. באמת רציתי להתחיל את סיוריי בערבי שבתות, בביתם של הנלבבים והמחוברים ליהדות העולם – בית משפחת גאולה ושלמה עמיר בשכונת נווה עמל בהרצליה, וזאת כדי להוריד, כעצתך, את מפלס "העוינות" שלי ל"חברה שהיא מהטובות שיש כאן" – אבל המשפחה הטובה הזו ודאי תסרב לארח אותי, וזאת לאחר שכתבתי על בנם הרוצח ב"רקוויאם לרבין" [נכתב ב-29 בנובמבר 1995, נדפס לראשונה רק בספרי "יעזרה אלוהים לפנות-בוקר", 2005] –  "גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים / נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן."

ועדיין אני זוכר כיצד לאחר אותו רצח, הסופר חיים באר הוריד סופית את הכיפה מעל ראשו.

* * *

יעקב מזור

מפי השמועה: לקיחת ילדים להשוה"צ

איננה עלילת דם!

לאהוד, שלום רב,

נהניתי מן הכתבה שלך אודות פורים באנגליה.

גילוי נאות: אני עוסק בחקר המוסיקה החסידית, סבי היה חסיד אך אני למדתי בבית הספר "מעלה", שבזמנו תלמידיו היו ממשפחות מעורבות – דתיים ולא דתיים. בית הספר נהג כבית ספר דתי: חבישת כובע, ברכת המזון בהפסקת האוכל בכיתות הנמוכות, תפילות חגיגיות בראש חודש ועוד. לא שמעתי שאי פעם הטיפו מוסר לילדים שהוריהם, למשל, לא שמרו שבת. רוב המורים היו דתיים אך רק מעטים חשבו שמחובתם לדאוג לדתיותם של הילדים. היה מורה שמחה על כך שקבוצת ילדים שיחקה בשבת בכדורגל. ולעומתו מורה אחר ששמע על הטפת המוסר שלו, בא מיוזמתו אל קבוצת הילדים הזאת והמליץ לא להגיב אך למצוא דרך אחרת למגרש כדי שלא נפגוש במורה הנ"ל בצאתו מבית הכנסת!

לצערנו מנהיגי ביה"ס הממלכתי דתי לא אימצו את עמדתו של ביה"ס "מעלה", ובכך כישלונם הגדול.

דעותיו של צבי מלאכי מוכרות לי וכמובן שכמוהו אני נחרץ בדעתי, כתלמידו של ישעיהו ליבוביץ, שיש להפריד הדת מהמדינה ונחוץ שתהיה תחבורה ציבורית בשבת. מצד שני מלאכי צודק באומרו (ואני מסייג קצת את דבריו) שחילונים רבים בארץ אינם מכירים את הציבור הדתי ועוד פחות את הציבור החרדי-אשכנזי. לא ארחיב עתה את הדיבור על כך הגם שיש לי רבות לומר בנושא, דברים שהשמעתי באוזני ידידיי ומכריי לעתים קרובות.

על דבר אחד ברצוני להגיב: לקיחת ילדים ממשפחות מרובות ילדים זמן קצר אחרי עלייתם לשם חינוכם בקיבוצי השומר הצעיר או מוסדות אחרים אינה – לצערנו – עלילת דם. שמעתי על כך עוד בנעוריי, הדברים נחקרו ונמצאו נכונים. זו כוחה וחולשתה של אידיאולוגיה קיצונית.

שבת שלום

יעקב מזור  

אהוד: ואני שמעתי שקיבוצי השומר הצעיר לא רק חטפו ילדים ממשפחות מרובות ילדים אלא גם בישלו אותם בסירים גדולים של מטבחי הקיבוץ הארצי ועשו מהם פסטרמה יחד עם בשר שפנים ובקר נמוך.

* * *

אוריה באר

לקח צ'מברליין

בתחילת מרץ הבא עלינו לטובה, בשלישי באותו חודש, תימלאנה שבעים וחמש שנים לאנשלוס – סיפוח-באונס של אוסטריה לגרמניה – מעשה ידיו להתפאר של היטלר, שליטה הנאצי של גרמניה. צבאות  גדולים  פלשו למי  שהיתה פעם אימפריה מפוארת, דרסו כל העומד בדרכם והשתלטו עליה במשך יום או יומיים. הכול בהסכמתן האילמת של מדינות חזקות ורבות עצמה כמו צרפת, ברית המועצות ובריטניה של צ'מברליין. שליטיהן התבוננו במעשי הנאצים בחוסר מעש, ומבלי לחשוב שההמשך עתיד להיות הרה אסון עבורן.

ההמונים האוסטרים צבאו על הרחובות בשמחה ובצהלה. גם הם בבורות מזעזעת. כדאי מאוד לראות סרטים מאותה עת, כדי להיווכח פעם או פעמיים, מהו הטמטום האנושי.

היטלר ראה כי טוב, והמשיך במסע איומיו. בספטמבר 1938 מספח היטלר את חבל הסודטים הצ'כי לגרמניה, בטענה חסרת השחר כי מרבית תושבי החבל הם גרמנים, וכי כולם רוצים בסיפוח זה לגרמניה הגדולה. צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה באותה עת, מסכים. אחר כך באה ההשתלטות על צכיה כולה. ושוב מסכים בהכנעה צ'מברליין. הוא טס למינכן, ולאחר דיונים עקרים, הוא כאילו מצליח לשכנע את היטלר לחתום על מסמך בו נאמר:" בריטניה וגרמניה מתחייבות לא לצאת למלחמה זו נגד זו." זה קורה ב-29 לספטמבר בחצות הלילה.

למחרת היום נוחת ראש הממשלה הבריטי בתרועות ניצחון בלונדון. הוא יוצא מהמטוס ומנפנף בידו בפיסת נייר חסרת כל חשיבות זו. ההמונים מריעים. "הבאתי שלום בזמננו," קורא צ'מברליין להמונים המשולהבים. ההמשך ידוע: באחד בספטמבר שנת 1939, אחד עשר חדשים לאחר מכן, פולש הצבא הגרמני לדאנציג שבפולין. אותו ראש ממשלה ביש גדא מכריז בפרלמנט הבריטי ב-3 לספטמבר: "אנחנו במצב מלחמה עם גרמניה."

מדובר בבדיחה  הפוליטית הנוגה ביותר במאה השנים האחרונות. תקנו אותי אם אני טועה. ההמשך ידוע.

למה אני כותב זאת? כי בימים אלה מתרחש משהו דומה ומצער כמעט באותה מידה. ארצות הברית החזקה, בראשותו של הנשיא אובמה, מסרבת להביט במציאות המתרחשת מולה. היא מנהלת מסע פייסני הגובל בזחילה על הגחון וממש בגיחוך. שוב ועדה ועוד ועדה. התכנסות עם נציגיה הערמומיים של איראן, בתקווה להשיג בדל של הסכמה, שבלאו הכי אינה שווה את הנייר שעליו היא נכתבת. הפעם ההתכנסות תתקיים בקזחסטן. הפרודיה נמשכת ואין מישהו שיפסיק אותה. כי אובמה מסרב בכל תוקף לנקוט בצעדים הכלכליים הקשים והפוליטיים המתבקשים. כי הוא משלה את עצמו שבכל זאת אפשר יהיה להשיג הסכם עם האיראנים, שמקשיחים מצידם את עמדותיהם מפגישה לפגישה.

האם אובמה יהיה ה"צ'מברליין" הבא בהיסטוריה של מאה השנים האחרונות? – ימים יגידו. נקווה שיתעשת לבסוף וינקוט את הצעדים הראויים במאבק עם האיראנים הערמומיים. בינתיים יש מקום לדאגה. ולדאגה עמוקה.

אהוד: אכן, אובמה החלקלק עלול להיות הצ'מברליין של המאה העשרים ואחת – אלא אם ישראל תנהג כמו צ'רצ'יל בשעתו, ולא כמו צ'כיה – שהופקרה לנאצים, בהיותה בשיא כוחה לעומתם.

* * *

יוסי אחימאיר

מי כאן ה"בריון"?

לפתע פתאום – שוב סקרים. שוב טבלאות ודיאגרמות. שוב פרשנויות... כאילו לא היו בחירות אך ורק לפני חודש. כל-כך מהר שכחנו את הפיאסקו של הסקרים, בימים ובשבועות שקדמו לבחירות, שאפילו אחד מהם לא קלע לתוצאת האמת, שהנה שוב מצלצלים הטלפונים בבתיהם של נדגמים, לשאול דעתם: למי הייתם מצביעים "אילו נערכו הבחירות היום"?

אכן, לא סתם מצאו לנכון כמה כלי תקשורת לשוב עתה אל שעשוע זה, וסקרים שמו. לא סתם החליטו למשש ולבדוק, מה חושב הציבור על תהליך רקימת הקואליציה, שמקרטע וצולע, ומה דעתו על שחקניו הראשיים.

אין ספק, בסופו של דבר תקום ממשלה, בנימין נתניהו יעמוד בראשה, ובחירות חוזרות לא תהיינה, אבל הציבור ברובו נקעה נפשו מהדרך שבה מנהל הליכוד את המו"מ להרכבת הממשלה ה-33.

הכיצד זה טרם הצליח מר נתניהו לבוא אל הנשיא ולומר לו, יש לי ממשלה? הכיצד זה שתי הפתעות הבחירות האחרונות, לפיד ובנט, לא חברו בשלב מוקדם אל הליכוד בהקמת הממשלה? היאך זה דווקא ציפי לבני, עמיר פרץ ועמרם מצנע השמאלנים – ההרכב התנועתי המוזר ביותר – כבר חתמו על הצטרפותם לממשלה העתידית?

אלה הם ימים של פוליטיקה מזגזגת, מאוסה. אכן, קשה להבין את החבירה בין לפיד ולבנט, שאין בה שום היגיון אידיאולוגי, ומסתמנת יותר ויותר כריכוז מלאכותי של כוח ואגו מול נתניהו. אבל האם זוהי "ברית הבריונים", כפי שצוטטה "סביבת נתניהו" ביום שישי?  האם לפיד ובנט בריונים, והאם כוננה ברית אמיתית ביניהם, או שזו רק התקשרות אד-הוק של פוליטיקאים מתחילים כנגד  זילזולו של הליכוד בשניהם?

ובכלל, האם בסביבת נתניהו יודעים שאביו המנוח של ראש הממשלה היה בשנות השלושים של המאה הקודמת איש "ברית הבריונים" ההיסטורית, זו שהרימה ראשונה את נס המרי בשלטון הזר הבריטי, שכך מכתימים באותה "סביבה" את זיכרה? האין זה חלק מההתנערות הנמשכת בצמרת הליכוד ממורשת ז'בוטינסקי?

גובר  יותר ויותר החשד בנתניהו ובכוונותיו העתידיות. גוברת יותר  ויותר האכזבה בתוך הליכוד פנימה מאופן התנהלותו, כפי שהיתה במערכת הבחירות עצמה וכפי שהיא נראית בדשדוש להקמת הממשלה. יתר על כן, גובר החשד באשר לעמידותו האידיאולוגית של ראש הממשלה. כלום אין הוא רוצה לעמוד בראש ממשלה שתוביל מהלכים שרוניים – נסיגות, התנתקויות, ויתורים, ולכן אינו ממהר לסכם עם יש עתיד והבית היהודי?

על כל הצדדים – הליכוד, יש עתיד, הבית היהודי – למהר ולהתעשת, להכיר בתוצאות הבחירות וברצון העם כפי שבאו לידי ביטוי בקלפיות אך לפני חודש ימים. די למשחקי האגו וההתנשאות. אם שמץ של אחריות יש בכם, המנהיגים, הביטו סביב וראו מה מתרחש סביב גבולותינו, בתוככי יו"ש, בעולם הרחב בכל הקשור להתייחסות לישראל. הבידוד של ישראל גובר והולך, ואין נחמה בביקורו הצפוי של נשיא ארה"ב.

ולכן, עם כל הזלזול המוצדק בסקרים, הנה עצם שובם מלמד כי הלכי-הרוח בציבור השתנו במחי-חודש, לנוכח חוסר הנכונות, נכון לעכשיו, לפשרות הדדיות על מנת לכונן ממשלה עם הכוחות החדשים שנכנסו למפה הפוליטית. הסקרים אף פעם אינם מדייקים, אבל כמו ערב הבחירות כך גם עתה, הם מזהים מגמה של אכזבה מראש הממשלה נתניהו, מ"שתיקת הכבשים" של נבחרי הליכוד, ומחוסר-האונים המימשלי המחליש את ישראל.

* * *

מרדכי קידר

הערבים בישראל

האוכלוסייה הערבית בישראל אינה "מגזר ערבי" אחד, אלא מספר לא קטן של אוכלוסיות מזרח תיכוניות, שחלקן אינן ערביות, הנבדלות זו מזו בדתן, תרבותן, לשונן, מוצאן האתני ורקען ההיסטורי –  ערבים, אפריקנים, ארמנים, צ'רקסים ובוסנים. קבוצות אלה בדרך כלל אינן מתערבות זו בזו, וחיות בנפרד בכפרים שונים או בשכונות משפחתיות שונות.

כך לדוגמה, הצ'רקסים מקורם בקווקז, ואבותיהם באו לארץ כקצינים בצבא העותומני. הם חיים בשני כפרים בגליל, כפר קמה וריחנייה, ולמרות שהם מוסלמים, צעיריהם אינם מתחתנים בדרך כלל עם ערבים.

האפריקנים באו בעיקר מסודן. חלקם חיים כקבוצה גדולה בג'סר אלזרקא וחלקם חיים כמשפחות ביישובי הבדווים בדרום. אלו מכונים "עביד" במשמע עבדים.

הבוסנים חיים כמשפחות בכפרים ערבים, למשל משפחת בושנאק בכפר מנדא, ואילו הארמנים הגיעו לארץ בעיקר בעקבות הרדיפות שמהן סבלו בטורקיה בימי מלחמת העולם הראשונה, ושהגיעו לשיאן בטבח הארמנים בשנת 1915.

חלוקה תרבותית

באופן כללי ניתן לומר שהמגזר הערבי מחולק מבחינה תרבותית לשלוש קבוצות עיקריות: עירוניים, כפריים ובדווים. לכל קבוצה יש מאפיינים חברתיים משלה: אורח חיים, מעמד החמולה, השכלה, עיסוקים, רמת הכנסה, מיספר ילדים ועניינים הקשורים לנשים דוגמת פוליגמיה (ריבוי נשים), גיל נישואין, דפוסי שידוכים ולבוש. ניתן לציין כאן שתושבי הערים – ובמידה רבה גם הכפריים – רואים בבדווים פרימיטיביים, ואילו הבדווים רואים רק את עצמם כערבים המקוריים, ואת בני הכפרים והערים – כערבים מזוייפים, שאיבדו את האופי הערבי שלהם.

הלשון הערבית מבטאת עניין זה היטב: המילה "אעראבי" משמעותה בדווי, וחלק משבטי הבדווים נקראים "ערב", דוגמה ערב אלהיב וערב אלשיבלי בצפון. הבדווים בנגב מחלקים את עצמם על פי צבע עורם ל"חומר" ("אדומים") ו"סוד" ("שחורים"), ובדווי לעולם לא ישיא את בתו לאיש כהה יותר ממנה, כדי שנכדיו לא יהיו כהי עור. גזענות? אולי.

חלוקה נוספת מצויה בנגב בין שבטים הנחשבים כבדווים מקוריים ושבטים המתפרנסים מחקלאות ("פלאחים") שמעמדם נמוך. כמו כן שבט גדול הוא במעמד גבוה משבט קטן.

דתות ועדות

המיגזר הערבי בארץ נחלק למוסלמים, נוצרים, דרוזים ועלווים. הנוצרים נחלקים לכמה עדות: אורתודוקסים, קתולים ופרוטסטנטים, ובקרב המוסלמים מובחנת העדה הצופית שיש לה נוכחות משמעותית בבאקה אלע'רביה. גם תנועה סלפית מעניינת יש בארץ ונתייחס אליה בהמשך. התנועה האיסלאמית היא התארגנות נוסח "האחים המוסלמים" ונקדיש לה מקום נכבד בסדרה.

הדרוזים הם בעלי דת שונה מהאיסלאם, ומוסלמים רואים בהם כופרים. זוהי הסיבה שהדרוזים אמורים לשמור את סודות דתם בסוד, גם מפני בני עדתם, ולכן רובם "ג'והאל" ("בורים בענייני הדת") ורק חלק קטן מהגברים המבוגרים הם "עוקאל" ("יודעים את סודות הדת"). בתקופה המודרנית התפרסמו מספר ספרים אודות הדת הדרוזית.

העלווים בישראל גרים בכפר ע'ג'ר השוכן למרגלות החרמון וחלקו נמצא בלבנון. גם הם נחשבים באיסלאם ככופרים, ודתם היא שילוב ("סינקרטיזם") של מרכיבים מן האיסלאם השיעי, הנצרות המזרחית ודתות עתיקות שהיו במזרח התיכון לפני אלפי שנים. הריכוז העיקרי שלהם מצוי בהרי אנצארייה שבצפון מערב סוריה, חלקם בשטח לבנון וחלק מהם נדדו דרומה והתיישבו בע'ג'ר. המילה ע'ג'ר בערבית משמעותה "צוענים", כלומר נודדים זרים בעלי דת אחרת. בסוריה העלווים שולטים מאז 1966, ומשפחת אסד היא חלק מעדה זו, הכופרת באיסלאם. מכאן נובעת התנגדות המוסלמים בסוריה לשלטון העלווים, הואיל ועל פי האיסלאם לא רק שאין להם זכות לשלוט בהיותם מיעוט, אלא גם נשאלת שאלה אם יש להם בכלל זכות לחיות, בהיותם עובדי אלילים.

הגירה לארץ ישראל

חלק מהמגזר הערבי הם ציבורים שחיו בארץ מאות שנים. אך חלקים לא קטנים הם בני מהגרים שהגיעו לארץ בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה-20, במיוחד אחרי 1882, עת הוקמה פתח-תקוה. [הוקמה ב-1878, רק שהדירו אותה מהעלייה הראשונה, ומכאן הבלבול שלך. – אב"ע]. רבים מהארצות השכנות היגרו אז לארץ כדי לעבוד במושבות היהודיות. רבים היגרו ממצרים עוד קודם לכן, על מנת להימלט מעבודת כפייה בעת שנחפרה תעלת סואץ. כך הגיעו לארץ משפחות אלמצרי, מצארווה ופיומי. גם משפחות רבות אחרות נושאות שמות המעידים שמקורן במצרים. משפחות אחרות נושאות שמות מירדן (זרקאווי, כרכי), מסוריה (אלחוראני, חלבי), מלבנון (צוראני, צידאווי, טראבולסי) ומעיראק (אלעראקי).

הדיאלקט הערבי שבו מדברים רוב הבדווים בנגב הוא סעודי-ירדני, ובשל הקירבה המשפחתית שלהם לשבטים החיים בירדן, בדווים המסתבכים בפרשיות הכרוכות בנקמת דם נמלטים אל משפחותיהם בירדן. הקשר בין משפחות ערביות בישראל ובין קבוצות במדינות השכנות אינו צריך להפתיע, שכן עד 1948 לא היו סביב ישראל גבולות הרמטיים, ורבים מערביי ה"שאם" (סוריה הגדולה) נדדו כמעט ללא שום מגבלה אל ארץ ישראל וממנה בעקבות הצאן והעבודה.

המסורת מול המודרנה

החלוקה בין מסורתיים למודרניסטים חוצה את כל החלוקות האחרות. כלומר, בכל קבוצה שצוינה לעיל יש חלוקת משנה לקבוצות – לכאלה  הקשורות יותר למסורת ולכאלה הקשורות פחות. בקרב הצעירים ניתן לראות יותר פתיחות ופחות צמידות למסורת הקבוצה, וסביר להניח שצעירי הדור הבא יהיו באופן כללי פחות צמודים למסורת הקבוצתית. הדבר בולט בקרב הקבוצות הבדוויות, שכן בקרב הצעירים יש לא מעט המערערים על המוסכמות החברתיות של הבדווים. גם לחינוך יש תפקיד חשוב בשינוי עמדות כלפי המסורת, שכן אקדמאים ערבים הם בדרך כלל פחות צמודים למסורות החברתיות ולמסגרת החמולתית וחיים יותר במסגרת של משפחות גרעיניות (הורים וילדיהם). הם גם נוטים לעבור למקום מגורים פתוח דוגמת הערים המעורבות (עכו, רמלה, לוד) ואפילו היהודיות (באר-שבע, כרמיאל, נצרת עלית), ומאמצים דפוסי חיים מודרניים.

המעבר לעיר קשור גם בשינוי שחל במקורות הפרנסה – יותר מקצועות חופשיים ופחות חקלאות – שנבע בחלקו מהחרמת אדמות הנפקדים אחרי מלחמת העצמאות.

בלי מגדר אי-אפשר

כמו בכל חברה בעולם, גם בין הערבים בישראל שורר מתח בין גברים ונשים על רקע סוגיות מגדריות, כמו העמדה השונה של גברים לעומת נשים באשר לזכויות נשים ללמוד, לעבוד, לבחור את בן זוגן, אופן ההתנהגות, גיל נישואין ומספר הילדים. המתח בין גברים ונשים הקיים בקבוצות הבדוויות שונה מזה הקיים בכפרים ובערים, כתוצאה מהבדלים בחשיפה למגזר היהודי, בחינוך ובדרכי הפרנסה.

יחי ההבדל הקטן

מעֵבר לקו השסע הדתי בישראל המבחין בין יהודים ושאינם יהודים, קיים הבדל בסיסי בין המגזר היהודי והערבי באופן שבו שני המגזרים רואים את המדינה. עבור מרבית חלקי המגזר היהודי, מדינת ישראל מקיימת שני תפקידים: האחד הוא ההתגלמות המדינית והפוליטית של מאוויי היהודים לשוב לעצמם ולהשיב לעצמם את העצמאות והריבונות על ארץ אבותיהם שנגזלה מהם בעקבות חורבן הבית השני. המדינה היא בעלת סמלים יהודיים, כמו ההמנון עם "נפש יהודי הומייה", דגל הטלית, מגן דוד ומנורת שבעת הקנים, העברית שהיא הלשון הרשמית של המדינה והחגים היהודיים שהם ימי חופשה לכלל תושביה. התפקיד השני של מדינת ישראל בעיני הרוב היהודי הוא פונקציונלי: לספק לאזרחיה ביטחון, פרנסה, בריאות, חינוך, כבישים, גשרים, ושירותי רווחה.

עבור המגזר הערבי, התפקיד הראשון אינו קיים, ומדינת ישראל אינה ההתגלמות הפוליטית והמדינית של חלומותיהם. המנון המדינה אינו המנונם, סמלי המדינה אינם סמליהם, ויום העצמאות שלנו הוא "נכבה" ("אסון") שלהם. גם את התפקיד השני, הפונקציונלי, המדינה מקיימת באופן חלקי בכל מה שקשור לחינוך, תכנון, דרכים ותשתיות. אפשר להתווכח על הגורמים והסיבות לכך, אבל לא על העובדות: כמה ערבים חברים בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות? כמה שופטים ערבים יש בבית המשפט העליון? מהו שיעור הערבים בסגל האקדמי של האוניברסיטאות?

אבל מצד שני, לא ניתן להתעלם מתופעות של "אפלייה מתקנת": חוקי התיכנון והבנייה, המקויימים באופן כמעט מלא במגזר היהודי, אך מקויימים באופן חלקי ביותר במיגזר הערבי ובפרט בחלקו הבדווי בנגב, שבו הם הקימו אלפי בתים, ללא היתר בנייה, על אדמה לא להם. איך זה שבאום אל-פחם אין מדרכות, והמרחק בין הבתים הוא כרוחב המכוניות?

 אפלייה מתקנת אחרת מצויה בתחום הנישואין: אם יהודי יעז לשאת אישה לפני שסיים את תהליך הגירושין שלו מאשתו הראשונה, הוא ימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח. אבל אם ערבי נושא אישה שנייה, שלישית או רביעית, המדינה משלמת קצבת ילדים מדי חודש בחודשו עבור כל אישה בנפרד, מבלי לשאול שאלות.

אפלייה אחרת לטובת הערבים קיימת בתחום הדיור: כ-90 אחוז מן היהודים מתגוררים בדירות וכ-10 אחוזים – בבתים צמודי קרקע. ואילו במגזר הערבי התמונה הפוכה: יותר מ-90 אחוז מתגוררים בבתים צמודי קרקע, ופחות מעשירית גרים בדירות.

 אך המאפיין המייחד ביותר את המגזר הערבי בישראל הוא הסביבה שבה הוא חי: כל הערבים בעולם חיים באחד משני מצבים: או בדיקטטורות המולדת, או בדמוקרטיות הגלות. אין כמעט ציבור ערבי אחד בעולם החי במולדתו עשרות שנים במדינה דמוקרטית באמת. הערבים אזרחי ישראל הם הקבוצה הערבית היחידה החיה על ארצה (במיוחד אם מתעלמים מארצות המקור שמהן היגרו לארץ) במשטר דמוקרטי המכבד זכויות אדם וחירויות פוליטיות. זוהי הסיבה שערבים מחוץ לישראל מכנים את הערבים אזרחי ישראל בכינוי "ערבּ אַלְזִיבְּדָה", ערביי השמנת.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" גיליון 234

.

* * *

מתי דוד

החוק הבינלאומי והנשיא האמריקני

כל צמרת המדינה תקבל בקרוב את נשיא ארה"ב, ברק אובמה, בכבוד הראוי של הוד והדר.  הפרוטוקול הדיפלומטי של אירוע מדיני ותקשורתי כה חשוב  ילווה בנאומים, בטקסים, וכמובן גם בחילופי דברים רציניים, בנושאי איראן, סוריה, מצרים והדחיפות לחידוש התהליך המדיני עם הפלסטינים. ואולם, להערכתי השיחות עם הנשיא אובמה לא יעסקו בחוק הבינלאומי, ובכישלון המדיניות האמריקאית הפייסנית עם העולם המוסלמי והערבי.

לקראת ביקורו הקרוב של אובמה ראוי להזכיר נושאים אלה בתקציר ממוקד.

כישלון החזון של הנשיא אובמה

לפני ארבע שנים יצא אובמה למסע נאומי חזון בפראג, בברלין ובקהיר. נאומי תקווה של שלום עולמי, פירוק נשק גלובלי ואטומי, על בסיס "חוק בינלאומי" מוסרי והומני. בתמורה לנאומים אלה זכה בפרס נובל לשלום. הוא ניהל מדיניות שלום נאיבית של פייסנות, על מנת להיות שונה מהנשיא בוש. לא עבר זמן רב והוא הבין שהמצב הריאלי שונה לחלוטין. המדיניות האמריקאית מפגינה מאז בלבול וצביעות, בניגוד לעקרונות ה"חוק הבינלאומי", ובניגוד לכל מה שאובמה הטיף בעבר. כל מה שקורה היום, במהפכות במדינות ערב, בלוב, בטוניס, בתימן באפגניסטן, בסוריה, במצרים ובסעודיה – מוכיח עד כמה המדיניות של אובמה, סלקטיבית.  בפועל אובמה הפך להיות יותר בוש מבוש. אמריקה מנהלת מדיניות דו פרצופית. אמריקה ואירופה בפשיטת רגל מוסרית, בהקשר לאי כיבוד החוק הבינלאומי.

כל המנהיגים של העולם הנאור והדמוקרטי, כולל ברק אובמה, המטיפים ותובעים לאכוף את ה"חוק הבינלאומי", על כל שאר מנהיגי המדינות, נוהגים בצביעות כשזה נוגע להם. גם הדיפלומטים והאקדמאים, במדינות הדמוקרטיות, נוהגים בפועל, בניגוד ל"חוק הבינלאומי", כאשר האינטרסים הלאומיים, הביטחוניים והכלכליים שלהם דורשים זאת.

נאומי החלום לשלום עולמי מול העימות עם העולם המוסלמי

אובמה היה התקווה הגדולה של האנושות הנאורה. הוא רצה לפתוח מהלך היסטורי של דיאלוג ופיוס עם העולם המוסלמי. הוא רצה לבנות עולם חדש על פי ה"חוק הבינלאומי". ואולם, כיום הוא מוכיח התנהלות של מדיניות הפוכה לחלוטין. מדיניות של צביעות ושל סלקטיביות בניגוד לכל מה שהטיף.

בסוריה, מנהל בשאר אסד הרג ודיכוי אלים ואכזרי של הפגנות אזרחיות למען חופש.  ארה"ב שותקת ומתעלמת, ומסתפקת בהודעות גינוי צמחוניות.

באיראן, אמריקה התעלמה לחלוטין מהדיכוי האכזרי של האופוזיציה, בעקבות תוצאות הבחירות המזוייפות שבהן ניצחה האופוזיציה.

בתימן, בעיראק, באפגניסטן ובפקיסטן, מבצעים האמריקאים חיסולים יום-יומיים בניגוד ל"חוק הבינלאומי", ללא תגובה ומחאה בינלאומית של האו"מ והמועצה לזכויות אדם.

פרשת חיסולו של אוסמה בן לאדן

על פי ה"חוק הבינלאומי", ארה"ב ביצעה פשע בינלאומי.  היא ביצעה רצח ללא משפט, תוך פגיעה בחפים מפשע. פעולה פיראטית על אדמת מדינה ריבונית. זרקה את גופתו של בן לאדן לים, ללא קבורה. ביצעה פעולת טרור וחיסול ללא אישור האו"מ, תוך ערפול והסתרת מידע.  במילים "ישראליות" חיסול ממוקד מוצדק של ארכי טרוריסט, ללא בג"צ וללא "בצלם"....

מותו של אוסמה בן לאדן חיזק את מעמדו ויוקרתו של הנשיא אובמה, אך לא הוביל לשבירת כוחו של הטרור המוסלמי הקיצוני. מות בן לאדן חיזק את המוראל של העם האמריקאי ואת מעמדו הפוליטי של אובמה, לאחר רצף כישלונות צבאיים ומדיניים של ארה"ב. ולמרות זאת מותו של בן לאדן לא שינה לטובה את מעמדה של ארה"ב בעיני המדינות המוסלמיות בפקיסטן, אפגניסטן, עיראק, סוריה ושאר מדינות ערב, שבהן התחוללו מהפכות, ובראשן מצרים. האיבה והשנאה לארה"ב דווקא גברו והתעצמו.

אוסמה בן לאדן מת אך הג'יהאד הגלובלי חי ופועל

רוב מנהיגי המערב יצאו בזמנו בהודעות דרמטיות של כביכול ניצחון היסטורי נגד הטרור האיסלאמי. הם האמינו בנאיביות האופיינית שהעולם יהיה מקום בטוח יותר לחיות בו. רוב מנהיגי המערב, כולל אובמה, עדיין לא הודו בכישלון התחזיות האופטימיות שלהם. הטרור האיסלאמי מורכב מקבוצות מקומיות עצמאיות הפועלות בשטחן, ולא תלויות וקשורות למפקדה עליונה של בן לאדן. קבוצות אלה ממשיכות לפעול באפריקה, בחצי אי ערב, בעיראק, ובאירופה. בנוסף לקבוצות טרור מאורגנות, ישנם גם קבוצות של בודדים שימשיכו לפעול.

ארגון אל-קאידה לא נעלם בעקבות מותו של בן לאדן, כשם שהטליבאן, החמאס, החיזבאללה ושאר הארגונים המפוזרים בעולם המוסלמי ממשיכים להתקיים ולפעול ביתר עוצמה. אוסמה מת אבל נאמניו ממשיכים לחיות ולפעול באירופה, באסיה, באפריקה ובאמריקה.

החוק הבינלאומי, הג'יהאד העולמי והנשיא האמריקאי

ה"חוק הבינלאומי" בבסיסו הוא קטלוג משפטי ששואף לקיום עולם אידיאלי שבחלקו הוא חלום וירטואלי. ה"חוק הבינלאומי" הוא גמיש ונתון לפרשנות אינטרסנטית של בעלי הכוח הצבאי והמדיני.

באפגניסטן, בעיראק, בפקיסטן, בתימן, בסעודיה, בסוריה ובמדינות נוספות באסיה ובאפריקה – לא קיים ולא מופעל ה"חוק הבינלאומי". ה"חוק הבינלאומי" זוכה לפרשנויות מאוד סלקטיביות של גמישות, במועצת הביטחון, בבית הדין הבינלאומי בהאג, במועצת האו"מ לזכויות אדם. פרשנויות הנוגדות את ה"חוק הבינלאומי". אלה הן עובדות החיים.

רק מישראל תובעים לקיים את ה"חוק הבינלאומי" כלשונו התיאורטי. רק את ישראל מאשימים, ב"פשעי מלחמה", כאשר היא נלחמת על קיומה, נגד הטרור הפלסטיני והאיסלאמי.

* * *

חגיגות העדלאידע בשנות ה-30

עם מאיר דיזנגוף ואברהם שפירא רוכבים על סוסים בראש

http://www.youtube.com/watch?v=LpnqdxvuDPU

* * *

אדיר כהן

כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם

כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם

וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא.

נֶהֶפְכוּ הַיּוֹצְרוֹת וְהַיָּם הֶחָסֵר

הוֹלֵךְ אֶל נַחֲלִי שֶׁלִּי

אַךְ זֶה מָלֵא בִּכְאֵב וּבְצַעַר

וְשׁוּב אֵין בּוֹ מָקוֹם לַיָּם.

יָשְׁבָה יַלְדַּת חֲלוֹמוֹתַי

לְיַד נַחֲלִי שֶׁעָמְקוּ מֵי יְגוֹנוֹ

וּבִקְּשָׁה לְלַקֵּט צְדָפִים זוֹהֲרִים

וְשָׁכְחָה כִּי צְדָפִים תִּמְצָא

רַק עַל חוֹפוֹ שֶׁל יָם,

שֶׁאֶל נַחֲלִי לֹא יוּכַל לָבוֹא,

וְהִיא שָׁלְתָה מִמֵּימֵי הַנַּחַל

אֲבָנִים מְחֻדָּדוֹת שֶׁפָּצְעוּ אֶת יָדֶיהָ,

שְׁבָרִים מְשֻׁנָּנִים שֶׁל גְּבִיעַ נֶקְטַר הַחֲלוֹמוֹת

שֶׁשָּׂרְטוּ אֶצְבְּעוֹתֶיהָ עַד זוֹב דָּם.

אֶל הַיָּם לֹא נוֹעֲזָה יַלְדָּתִי לָבוֹא

אֶת נַחֲלִי שֶׁרַחַשׁ זְרִימָתוֹ

רַחַשׁ נְכָאִים וְאֵין צִפֳּרִים עַל גְּדוֹתָיו

רַק עוֹרְבִים הַקּוֹרְעִים בַּקְּרַע! קְרַע! שֶׁלָּהֶם,

לֹא חָמְדָה עוֹד.

הָלְכָה וְחָפְרָה לָהּ בּוֹר בַּחֲצַר בֵּיתָהּ

לְמַיִם מְשֻׁחְזָרִים לֹא יָכִילוּ הַחֲלוֹם.

בֵּיתִי

בֵּיתִי חִיּוּךְ אָבִי

בּוֹכֶה מֵעֵינָיו הַנּוּגוֹת

בֵּיתִי עַמְלָנוּת אִמִּי

שֶׁיָּדָהּ קָצְרָה לָגַעַת בָּעוֹלָם.

בֵּיתִי פִּרְחֵי אָבִיב

בְּצִנְצֶנֶת רִבָּה

שִׁבּוֹלֵי קָמָה

בַּאֲגַרְטְלֵי נְחֹשֶׁת.

בַּיִת שֶׁל פְּרָחִים

שֶׁיִּפְרְחוּ עֲדֵי רֶגַע

גֹּרֶן שֶׁל שִׁבֳּלִים

שֶׁלֹּא יִהְיוּ לֶחֶם.

בֵּיתִי בִּכְיוֹ שֶׁל אָבִי

הַמְסַמֵּן הַשְׁלָמָה עַל פָּנָיו

בֵּית חֲלוֹמוֹתֶיהָ שֶׁל אִמִּי

הַמְהַלְּכִים עַל קִירוֹתָיו שֶׁקָּרְסוּ.

הַצְּרוֹר נִשְׁאַר עִמָּךְ

הַצְּרוֹר נִשְׁאַר עִמְּךָ

וּצְרוֹרִי נָקוּב.

כָּל שֶׁהָיָה לִי

נִצְרַר בִּצְרוֹרֵךְ

וְעַתָּה

מַטֵּה נְדוּדִים

וְקוֹלוֹת הַהוֹלֵךְ

לְלֹא צְרוֹר.

הֲתֹאפִי לִי פַּת

אַהֲבָה

לְהוֹלְכֵי דְּרָכִים?

הֲיִלְהַט תַּנּוּרֵךְ

בְּשַׁחַר הַיְצִיאָה

לַדֶּרֶךְ.

בִּישִׁימוֹן מְלֵא פָּנִים

הַיְלַוֵּנִי פְּנֵי זֵכֶר?

הִקִּיפוּ דַּרְכֵי עוֹלָם

וְיָשִׁיבוּ,

אוֹ יַעַצְמוּ בַּמֶּרְחָק

שֶׁל שְׁנַת שִׁכְחָה

שֶׁל הַמָּלֵא עֵינַיִם?

הָרָץ לְמֶרְחַקִּים אֲרֻכִּים

נֶכְדִּי הָרָץ לְמֶרְחַקִּים אֲרֻכִּים

הַחוֹלֵף בָּעוֹלָם בִּסְעָרָה

וְחֶרֶב פְּלַסְטִיק לְבָנָה בְּיָדוֹ

נִלְחָם בַּפְּחָדִים, מֵנִיס אוֹיְבִים נִסְתָּרִים

הֲתַשְׁאִיל לִי חַרְבְּךָ לְהָנִיס פְּחָדַי שֶׁלִּי?

הַתְלַמְּדֵנִי סוֹד רִקּוּדְךָ הַלֹּא נִגְמָר?

הֲתַקְנֶה לִי כַּנְפֵי מְעוֹפְךָ

הַנּוֹשְׂאוֹת אוֹתְךָ לִפְגִישָׁה לְלֹא סוֹף

עִם גִּבּוֹרֵי הַדִּמְיוֹן הַכֹּל-יְכוֹלִים?

אֲנִי שֶׁכָּבֵד גּוּפִי

וּכְבֵדִים עוֹד יוֹתֵר חֲלוֹמוֹתַי

שֶׁחֶרֶב הַפְּלַסְטִיק שֶׁלִּי

שְׁבוּרָה,

לֹא תִּצְלַח לְהָנִיס הַפְּחָדִים,

שֶׁגִּבּוֹרֵי אַגָּדוֹתַי הִנִּיחוּ חַרְבָּם

וְהָפְכוּ לְעֵצִים וּפְרָחִים

וְאַהֲבָתָם – אַמְנוֹן וְתָמָר

וְנִיחוֹחָם וֶרֶד אָדֹם

בְּבַקְבּוּק כָּחֹל אֲרֹךְ צַוָּאר

וֶרֶד שֶׁגָּדַל וְעָזַב בַּקְבּוּקוֹ

וְהוּא מְרַחֵף בַּחֲלַל הָעוֹלָם

וּמִכְחוֹלוֹ שֶׁל דָּאלִי טְרוּף הַדַּעַת

מְצַיֵּר מִתַּחְתָּיו שְׁתֵּי דְּמֻיּוֹת זְעִירוֹת

בְּעוֹלָם זָהֹב וָרֵיק.

לַמְדֵנִי, נֶכְדִּי, יֶלֶד אַגָּדוֹת שֶׁלִּי,

נָסִיךְ יְפֵה תֹּאַר

עִם חֶרֶב פְּלַסְטִיק

בְּעוֹלָם בּוֹ הַפְּחָדִים

אֵינָם וִירְטוּאָלִיִּים,

לַמְדֵנִי סוֹד הָרִקּוּד

בִּרְכַּת הַכְּנָפַיִם

צֹפֶן הַהַשְׁבָּעוֹת

בּוֹ אַתָּה קוֹרֵא בְּשֵׁם

כָּל שִׁבְעִים הַפּוֹקִימוֹנִים

וְהֵם סָרִים לְמִשְׁמַעְתְּךָ.

וַאֲנִי עֲדַיִן חָרֵד

מִפְּנֵי סַנְסָנִי וְסָמַנְגָּלוּף,

שֵׁדֵי אַגָּדוֹת יַלְדוּתִי

הַבָּאִים לְקַבֵּל פָּנַי

בְּמַעֲבַר יַבּוֹק,

וּפָנַי חִוְּרוֹת

וְיָדַי רֵיקוֹת,

אַךְ בְּעֵינַי

מְחוֹלְךָ הַלֹּא פּוֹסֵק

הַחוֹלֵם אַגָּדָה חֲדָשָׁה.

תַּמָּה מְלֶאכֶת הַחַיִּים

אִישׁ זָקֵן, צָנוּם, כָּחוּשׁ, גּוּפוֹ כַּשֶּׁלֶד

מְכֻסֵּה תַּכְרִיךְ בְּגָדִים תְּלוּיִים כְּדֶגֶל שֶׁל כְּנִיעָה,

נִשְׂרָךְ בְּעִקְּבוֹת אִשָּׁה זְקֵנָה, גּוּצָה

פָּנֶיהָ חֲרוּשׁוֹת קְמָטִים וְעֵינֶיהָ כְּבוּיוֹת.

הוּא הוֹלֵךְ בְּצַעַד כּוֹשֵׁל וּמְהַסֵּס

רֹאשׁוֹ שָׁמוּט, עֵינָיו סָפֵק עִוְּרוֹת סָפֵק בּוֹכִיּוֹת,

כְּמוֹ הוֹלֵךְ הוּא וּבוֹכֶה בִּלְוָיָתוֹ שֶׁלּוֹ.

לִשְׁנֵי הַזְּקֵנִים כִּסְּאוֹת בַּשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה בָּאֶמְצַע

לִ"מְלֶאכֶת הַחַיִּים" שֶׁל חֲנוֹךְ לְוִין.

שְׁנַיִם זְקֵנִים שֶׁמְּלֶאכֶת הַחַיִּים שֶׁלָּהֶם הִסְתַּיְּמָה

בָּאִים לִרְאוֹת וְאוּלַי כְּבָר רַק לִשְׁמֹעַ

אֶת מְלֶאכֶת חַיֵּי הָאַכְזָב שֶׁל דְּמֻיּוֹת הַמַּחֲזֶה.

הַאִם דְּמֻיּוֹתָיו שֶׁל לְוִין

קוֹרְאוֹת אֶת הַמַּחֲזֶה מִכְּתַב הַיָּד

שֶׁסָּפוּג הַכְּאֵב וְהַפִּכָּחוֹן הַמַּר

שֶׁל שְׁנֵי הַזְּקֵנִים בַּשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה בְּאֶמְצַע?

* * *

מנשה שאול

להטרדה מינית ואונס במצרים יש מטרה

מדוע מתפשטת והולכת תופעת ההטרדה המינית ברחובות מצרים, ובמיוחד בהפגנות נגד שלטונו של מוחמד מורסי?

"מטרת ההטרדה המינית היא החלשת האופוזיציה נגד המשטר," כותב שייח' אבו איסלאם, מגיש תוכניות באחד מערוצי הטלוויזיה הרבים של "האחים המוסלמים" והסלפים; במאמר בעיתון "אלנהאר" (8.2.13) הוא מסביר: "מקרי האונס בוצעו בנשים צלבניות ואלמנות, ומעורבותן של נשים ללא כיסוי ראש בפעילות פוליטית היא מעשה שטני."

הוגי דעות ועיתונאים במצרים מוחים על העמדתם לדין של אנשי תקשורת מהאופוזיציה באשמת עויינות לשלטון "האחים המוסלמים", בעוד שמטיפים איסלאמיסטיים אינם נענשים על השתמשם בערוצי טלוויזיה לעשיית נפשות לדעות גזעניות, לאפלייה ולעידוד הטרדה מינית ומעשי אונס.

הסופרת הליברלית אמינה חיירי כותבת ("אלחיאת" 9.2.13) בהקשר זה: "מטיף איסלאמי אומר בתוכנית טלוויזיה כי 90 אחוז מן הנאנסות הן צלבניות-קופטיות, והשאר הן ללא כיסוי ראש ואלמנות, ואילו הממשלה מעלימה עין ממה שקורה. משמע שיש כאן הטרדה מינית למטרות פוליטיות, כלומר הטרדה מנומקת, וזוהי תופעה מבישה."

שייח' אבו איסלאם אומנם נעצר על ידי השלטונות, אך מסיבות אחרות: משום שהעלה באש כרך של "הברית החדשה" מול השגרירות האמריקנית ומשום שכינה את המפגינות נגד משטר "האחים המוסלמים" – פרוצות.

כתבים זרים מספרים את מה שעיניהם רואות בעת הפגנות בכיכר אלתחריר ומסביב לה: קבוצות של גברים מתחזים כשומרים על המוסר ועל כבודן של הנשים המשתתפות בהפגנות, וכשהם מצויידים במקלות ובחבלים, הם מקיפים את הנשים ברחובות הצרים המובילים לכיכר בתירוץ שהם מעניקים להן הגנה. הם מבודדים את הנשים מן התהלוכה ההמונית, תוקפים אותן במקלות ומטרידים אותן מינית. התופעה הפכה להיות ממוסדת ומוכרת כאמצעי להרתעת הנשים מלגלות התנגדות למשטר.

אמניות, עיתונאיות וסופרות ליברליות במדינות ערב מארגנות פעילות במטרה למגר את התופעה, בסיסמה: "הרחוב הוא קניינו של האדם, ואינו מבדיל בין גברים לנשים." תיאטרון בובות הפועל בירדן והנתמך על ידי קרן גרמנית הפיק סרט של שלוש דקות נגד ההטרדה המינית, שבו מוסבר ההבדל בין הטרדה כעבירה על החוק לבין התנהגות של חיזור רומנטי.

אסור לחשוב

"סודו של בית התפילה" הוא ספר על אמונותיהם של "האחים המוסלמים" שכתב פורש מן הארגון, ת'רואת אלח'רבאווי. הספר נפוץ במצרים בימים אלה כבר במהדורתו השנייה. אניס מנצור, העיתונאי הבכיר ומי ששימש כיועצו של אנוור סאדאת, אמר עליו, כשיצא לאור במהדורה ראשונה, כי "זהו ספר המגלה לך מן הדף הראשון את הסודות והאמונות של 'האחים המוסלמים."

עיתונאי אחר, יוסף אלקעיד, אמר כי זהו "ספר חשוב מאוד המגלה לנו כי מנהיגי 'האחים המוסלמים' שוללים מן האדם את זכותו לחשוב. כשעליהם לבחור בין אדם חושב – לאחר שאינו חושב, הם מעדיפים את הלא-חושב, כי לפי אמונתם חשיבה היא בבחינת כפירה."

הוויכוח על זכות האדם לחשוב הוא ויכוח ישן בעולם האיסלאמי הפונדמנטליסטי. כבר בשנות ה-20' שללו התיאורטיקנים של "האחים המוסלמים" את זכותו של האדם לחשוב, בנימוק שחשיבה היא כפירה וניסיון לשתף את האדם במעשיו של האל. בשנות ה-40' של המאה שעברה הביע הסופר המצרי המפורסם אלעקאד את התנגדותו החריפה לתפיסתם זו של "האחים המוסלמים".

השטן אשם

נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד שוב נעזר בשטן כדי להסביר את השסע הקיים בין השיעים לסונים. זהו מעשה השטן הזורע פירוד בשורות המוסלמים, הסביר בדברים שנשא בפני משלחות צבאיות ממדינות האיסלאם שביקרו באיראן, והוסיף כי איראן אינה חומדת את אוצרותיהם של הערבים. הוא גם הסביר כי כל המחלוקות העדתיות, השבטיות והלאומיות הן מעשה השטן, וכי הקוראן והנביא מוחמד שייכים לכלל המוסלמים ואפילו לכל האנושות עלי אדמות, ובכלל זה לבני כל הדתות ואף ליהודים.

עקומת העוני מפילת המשטרים, עיתון "אלשרק אלאוסט" –

למי תורמים שליטי איראן

בסוף ינואר 2013 התקיים בכוויית כינוס למען הפליטים בסוריה שגלו לטורקיה, לבנון וירדן השכנות ושמספרם הוא למעלה מ-700 אלף. בנוסף לכך, יש בתוך סוריה עצמה כשני מיליון פליטים, שבתיהם נהרסו בהפצצות וההפגזות של הצבא. סך הכול נתרמו למענם 1,676 מיליון דולר.

איראן, שתרומתה הכלכלית לפליטים הסוריים שואפת לאפס, השתתפה אף היא בכינוס. התרומה שלה באה דווקא מכיוון אחר – בסיוע ליצירת עוד ועוד פליטים סוריים, באמצעות השתתפותה ברצח העם הסורי לצד בשאר אסד.

האיסלאמיסטים בסוריה מחריבי החורבות

המורדים בסוריה השתלטו על עיירה בצפון סוריה בשם "מערת אלנועמן" הקרויה על שמו של המשורר העיוור מן המאה ה-11 אבו אלעלא אלמערי – גדול המשוררים של זמנו, שאודותיו נאמר: "העיוור שרואה מה שהפקחים אינם רואים."

המורדים האיסלאמיסטיים ריסקו את פסלו של המשורר וכרתו את ראשו, משום שהמשורר היה ידוע בביקורתו הנוקבת על האיסלאם. בנוסף, האיסלאם הקיצוני מתעב באופן כללי את השירה והמשוררים. ניתוץ הפסל עורר גל של מחאות, במיוחד בקרב המורדים הלא-איסלאמיסטיים שביטאו בפייסבוק את עמדותיהם. בין היתר הם כתבו פוסט בזו הלשון: "הברבריות שלכם לא תחסל את הפילוסופיה של אלמערי, והרעיונות לא ימותו."

חזרה לשפיות

סוריה: נפילת המשפחה...שיבת המולדת" הוא שם ספרו של הסופר הלבנוני חסן צברא שיצא לאור בימים אלה בביירות, שבו מגולל המחבר את תולדות המשטר של משפחת אסד בסוריה במרוצת 40 השנים האחרונות. בעטיפת הספר מוצגות תמונותיהם הקטועות-מרוסקות של אסד האב ואסד הבן, הרומזות למשטר המתרסק.

הספר מספר את סיפורה של סוריה השקועה זה ארבעה עשורים בדיכוי, רציחות ודם, וכיצד היא הצטמצמה לגודלה הצר של משפחה אחת. הספר מייחד פרק אחד מ-15 פרקיו לשרשרת הרציחות שביצעה משפחת אסד בלבנון, שבין קורבנותיה היו המנהיג הדרוזי כמאל ג'ומבלאט, הנשיא בשיר ג'מייל, אחיו הנשיא אמין ג'מייל, ראש הממשלה רפיק אלחרירי, חבר הפרלמנט ע'סאן תוייני ועוד.

הספר מבשר את קיצו של שלטון הבעת' בסוריה וחזרתה של מדינה זו אל השפיות.

בית כנסת כמשכן לדיאלוג בין הדתות

מלך מרוקו מוחמד השישי פועל למען שיקום בתי הכנסת בערי מרוקו. לדבריו, "מקומות קדושים אלה לא נועדו רק לתפילה, עליהם לשמש משכנים לדו-שיח תרבותי ולהחיאת הערכים התרבותיים במדינה המושרשים בחברה המרוקנית והשואבים מנטייתם של המרוקנים לדו-קיום, סובלנות והבנה בין העדות השונות במרוקו."

ראש ממשלת מרוקו עבד אלאילה בנקיראן הדגיש בטקס, לכבוד שיקומו של בית הכנסת העתיק בעיר פס – את מחוייבות ממשלתו להבטחת חופש-הפולחן הדתי של יהודי מרוקו.

יש לציין כי במרוקו חיים כיום כ-5000 יהודים בקזבלנקה, מרקש, טנג'יר ופס. בית הכנסת שוקם בעזרת תרומה נדיבה של גרמניה, ונחנך בנוכחותם של דובר הפרלמנט הגרמני נורברט לאמרט, יועץ המלך אנדרי אזולאי, שרים בממשלת מרוקו, וראשי הקהילה היהודית. ראש ממשלת מרוקו אף השתתף בתפילה מיוחדת לרגל האירוע.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" גיליון 234

* * *

אורי הייטנר

1. התחדשות ציונית

נאום הבכורה במליאת הכנסת של ח"כ ד"ר רות קלדרון ("יש עתיד"), חשף לקהל הרחב את עולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית. 120,000 צפיות ביוטיוב בתוך שבוע, שרובן הגדול לוו בביטויי התפעלות ותחושה שפגשו בְּשׂוֹרָה חדשה, לה ציפו שנים רבות בלי שהיו מודעים לכך, הם עדות לצמא ולכמיהה של הישראלים להתחדשות יהודית. נאומה של קלדרון היה בעיקרו שיעור תלמוד, על מדרש חז"ל – היא קראה אותו במקורו הארמי, תרגמה אותו, לִמדה אותו ודרשה אותו כך שהעבירה דרכו את מסריה לאומה, ונתנה ביטוי לעולם ההתחדשות היהודית.

מהי ההתחדשות היהודית? המושג הוא חדש יחסית, אולי בן 15 שנה. אבל מי שהיטיב לנסחו עשה זאת לפני כמעט 80 שנה: "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?" (ברל כצנלסון, "מקורות לא אכזב", "דבר", י"ד באב תרצ"ד, 1934).

מה המסר של ברל? שהמסד לקיום הלאומי שלנו, הוא תרבות ישראל, השורשים היהודיים שלנו, היצירה היהודית לדורותיה. כולה שלנו ועלינו להיות בני בית בתוכה ובעלי בית עליה. אולם גישתנו אליה אינה של "כזה ראה וקדש", אלא של היכרות עמוקה עימה, ובחירה מתוכה באותם ערכים ותכנים המתאימים לאתגרי תקופתנו. לעתים עלינו לחדש ניגון שאבותינו זנחו בעבר, להשמיש אותו לימינו ולאמצו לחיקנו. שהרי גם אבותינו לא היו קראים, אלא שינו ובחרו והפכו את היהדות לדרך חיים חיה, המתאימה עצמה לתמורות הזמן, ובזכות עובדה זו המשיכה להתקיים בניגוד לכל תרבויות קדם.

לא בכדי ציטטתי דווקא את ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה הציונית. ברל הוא הוכחה לכך שהמיתוס אודות הנתק והניכור של הציונות החילונית כלפי היהדות, מוגזם וכוללני. כמו בכל הכללה, יש בה גרעין של אמת, אולם ההכללה מחטיאה את האמת.

ברב-שיח על הזרמים ביהדות, שנערך לאחרונה במכללת "אוהלו", בו ייצגתי את תנועת ההתחדשות היהודית, התבקשנו בידי המנחה להציג את הביקורת של כל אחד מאתנו על הזרם שהוא מייצג. אחת משתי נקודות הביקורת שלי, היתה על ניכור הקיים בתוך עולם ההתחדשות היהודית, כלפי ההיסטוריה הציונית והתרבות הציונית. מילות הקוד של הניכור הזה הן "מהתנ"ך לפלמ"ח" ו"לא נולדנו מהים".

"מהתנ"ך לפלמ"ח" הוא ביקורת על כך שהתרבות הציונית אימצה לחיקה את התנ"ך אך זנחה את התורה שבע"פ ואת כל היצירה היהודית מחז"ל ועד היצירה הציונית. "לא נולדנו מהים" היא רמז לשורה הפותחת את ספרו של משה שמיר "במו ידיו – פרקי אליק", לזכר אחיו שנפל במלחמת השחרור: "אליק נולד מן הים". הטענה היא נגד דמות הצבר, כטיפוס מנותק משורשים, "יליד" ארצישראלי שכביכול שורשיו הרוחניים הם מי הים.

משה שמיר, שהקדים את זמנו והיה התגלמותה של ההתחדשות היהודית שנים רבות טרם התופעה, התקומם עד יומו האחרון נגד הפרשנות הזאת לדבריו התמימים, אודות הילדות על חוף ימה של תל אביב. ואף על פי כן, המיתוס אודות משמעות השורה הולך ומתעצם, ורות קלדרון עצמה חזרה עליו בנאומה.

גם אני שותף לביקורת על ההתרחקות מן השורשים והמסורת, אך לאחרונה אני חש שחלק מעמיתיי ושותפיי לעולם ההתחדשות היהודית מרחיקים לכת בביקורתם, עד כדי ניכור כלפי הציונות. הצגה חד מֵמדית של הציונות, שופכת את התינוק עם המים, ובעצם עושה לשפה הציונית את מה שעשה הניכור בקרב הציונות החילונית לשפה היהודית. וכפי שלהב המרד של הציונות החילונית כלפי החיים בגולה לא הצדיק את הפניית העורף לערכים היהודיים, כך להב המרד במרד הזה, אינו מצדיק הפניית עורף לערכים הציוניים.

שני המונחים הציוניים המושמצים ביותר הם "שלילת הגולה" ו"כור ההיתוך". הטענה נגד שלילת הגולה היא כנגד הניכור כלפי היצירה היהודית שנכתבה בגולה. הטענה נגד כור ההיתוך היא שהיה זה ניסיון לכפות על כל העולים את תרבות הצבר החילוני האשכנזי.

יש לא מעט אמת וצדק בביקורת הזאת, אולם הביקורת הגורפת מחמיצה את העיקר; את הכוונות הטהורות והצודקות של התפיסה הזאת, גם אם הגשמתה הייתה כרוכה בשגיאות. במקום להתנכר לערכים הציוניים הללו, יש לנהוג בהם כפי שברל הציע לנהוג בעולם הערכים והמושגים היהודיים: לבחון ולבדוק, להרחיק ולקרב, לרדת לגלי גרוטאות, לחשוף נשכחות, למרק אותן מחלודתן.

שלילת הגולה היא בראש ובראשונה האמירה שמקומו של היהודי הוא ארץ ישראל ומקומה של היהדות היא ארץ ישראל, במדינה יהודית עצמאית, שבו היהודים לוקחים אחריות מלאה על מכלול חייהם. הערך הזה נכון היום כבעבר. יש לאמץ אותו, תוך ניכוי הסיגים שדבקו בו – הניכור ליצירה היהודית בת הגלות. כור ההיתוך הוא בראש ובראשונה הרצון לעצב אומה יהודית אחת, ולא להנציח את השבטים והעדות. זהו ערך רלוונטי ואקטואלי גם בימינו, הגם שבהגשמתו נעשו טעויות רבות. יש לעשותו אחרת, יהודי יותר, כזה המאמץ לתוכו את המסורות השונות, באופן שגם מי שהוריו עלו מפולין יראה בשירת ר' שלום שבזי את שורשיו, ומי שסביו עלו ממרוקו יזהה את שורשיו גם בספרות החסידית המזרח אירופית.

בתקופת הוויכוח הגדול על סוגיית "מיהו יהודי", אמר מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין, שיהודי אינו מי שאמו יהודייה, אלא מי שנכדו יהיה יהודי. ואי אפשר להתכחש לעובדה, שעל פי אמת מידה זו, אין ספק שהציונות היתה ועודה החממה הגדולה, החשובה והמשמעותית ביותר להבטחת קיומו של העם היהודי והבטחת קיומה של היהדות. יעידו על כך בני ניניו של טבנקין הגדלים בגולן ומתחנכים בגן של אורטל. ולכן, מוטב שאנו, אנשי ההתחדשות היהודית, במותחנו ביקורת על שגיאות הציונות, נשמיע אותה ביתר ענווה וכבוד לציונות. עלינו להבין ולהפנים, שאין התחדשות יהודית אמתית, אפקטיבית, שאינה כוללת בתוכה גם את ההתחדשות הציונית.

זכיתי להיות שותף בחודשים האחרונים לצוות שניסח את הצעת החזון של עמותת "פנים", ארגון הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית. אני גאה בכך שהקפדנו על הגדרת ההתחדשות הציונית כחלק משמעותי ובלתי נפרד מן ההתחדשות היהודית: "הבטחת עתיד התרבות היהודית והמשך היצירה היהודית הינה משימה מרכזית של הציונות בימינו. היא התשתית לתיקון החברה, על בסיס ערכים של צדק חברתי, מוסר ודמוקרטיה. היצירה היהודית – ישראלית יונקת ממורשת ישראל לדורותיה, מחויבת ללימוד תורה כערך ופורצת דרכים חדשות המבטאות מגוון של מסורות וקולות, מתוך כבוד הדדי ודיאלוג תמידי. עמותת 'פנים', המאגדת ומייצגת את ארגוני ההתחדשות היהודית הציונית בישראל,  מובילה תהליכים המקדמים גיבוש וערבות הדדית בחברה הישראלית, מתוך כבוד לריבוי הפנים בתוכה.

עמותת 'פנים' רואה את אחריותה הציבורית, ביצירת תשתית ערכית ותרבותית משותפת לחברה הישראלית, ברוח מגילת העצמאות."

אהוד: כל הכבוד שנזכרת בציונות ובתרבות העברית החדשה-ישנה – זו שמאז ביאליק וברנר וימי העלייה הראשונה והשנייה ועד ימינו, אבל אנחנו עוד נאכל הרבה מרורים מפיה של רות קלדרון, שגם אתה כבר חש, כמוני, שהיא מנסה לשפוך את התינוק של החינוך הציוני היהודי החילוני יחד עם מי האמבטיה – וזאת ביהירותה הדמגוגית המבוססת על בורות היסטורית!

2. אויבו של אויבי הוא גם אויבי

אין לישראל אויב מר וקשה יותר מחיזבאללה. לכן, אך טבעי שאנו שמחים וצוהלים כאשר לוחמי חיזבאללה נפגעים בקרבות בסוריה. באופן טבעי, דומה שאויבו של אויבי הוא ידידי, ואם כן, מי שפוגעים בחיזבאללה, כלומר המורדים בסוריה, הם ידידינו.

אולם אם מי שפוגע בחיזבאללה, הם ארגונים המזוהים אל קאעידה, העניין קצת מסתבך. אויביו של אויבי הוא חברי, אבל... אל קאעידה? עד כאן.

מסתבר, שלעיתים אויבו של אויבי – אף הוא אויבי. ולא ברור מי אויב מסוכן יותר. דבר אחד ברור – במלחמה הזאת, אין לישראל בני ברית ואל לישראל להתערב בה כמלוא הנימה. על ישראל לשמור על ניטראליות מוחלטת במלחמת האזרחים בסוריה. כל התערבות ישראלית תזיק לישראל ולמי שתנסה לפעול למענו. כל מעורבות ישראלית תשניא עליה את כל הצדדים.

יתכן שאין מנוס מפעולות מסוימות שנועדו למנוע זליגת נשק אסטרטגי לידי ארגוני טרור, אולם למעט פעולות כאלו, ויש לבחון כל פעולה כזאת שבע פעמים בטרם מגיעים למסקנה שהיא מוצדקת, אין לישראל מה לחפש במלחמת האזרחים בסוריה, ובכל אירועי החורף האסלאמי במזה"ת.

פרסום פרוטוקול ישיבת הממשלה בעקבות דו"ח ועדת כָּהָן, הציף מחדש את מחיר התערבותנו במלחמות לא לנו. צדק רב היה במסקנות הוועדה – שמצד אחד הבהירה באופן חד משמעי שלא היתה לישראל כל מעורבות בטבח, אך מצד שני הטילה על ישראל אחריות עקיפה, בכך שלא צפתה מראש שהכנסת הפלנגות למחנות הפליטים, ימים אחדים אחרי רצח מנהיגם באשיר ג'מאייל, עלולה להוביל לטבח המוני.

כבר בשנות ה-50 פִנְטֵז דוד בן גוריון על כך שישראל תמליך איזה מייג'ור נוצרי על לבנון שיכונן עמה יחסי שלום. במלחמת ששת הימים יגאל אלון סבר שעל ישראל לכבוש מידי סוריה את ג'אבל דרוז ולהקים מדינה דרוזית עצמאית, שתהיה בעלת ברית של ישראל. מעבר לפנטזיות – ההיסטוריה הוכיחה, שכל התערבות שלנו בעניינים הפנימיים של הערבים, מזיקה לנו ועלולה לסבך אותנו.

כאשר חתם יצחק רבין על הסכם אוסלו וישראל נסוגה מן הערים עזה ויריחו, הוא הצהיר  שעכשיו אש"ף יילחם בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם". האשלייה שרב המרצחים ערפאת יילחם בטרור הופרכה, כמובן, אולם רבין צדק, כמובן, שבמדינות ערב אין בג"ץ ואין בצלם. גם אין דמוקרטיה וכנראה לא תהיה בעתיד הנראה לעין.

ישראל היא אי של דמוקרטיה בתוך אזור של דיקטטורות רצחניות ומוטב לה שתדבק במדיניות בדלנית, ולא תכניס ראשה למאבקים הפנימיים של הערבים. ובסופו של דבר, לא תמיד מי שאנו חושבים כשלילי יותר מבחינתנו הוא אכן כזה. דוגמה לכך היא מצרים. מובראק היה דיקטטור והוא המית, למעשה, את הסכם השלום עם ישראל, למעט הנספח הביטחוני. אולם לנוכח עליית "האחים המוסלמים" לשלטון, אנו מתגעגעים למובארק. הסגנון הקיצוני וההתבטאויות האנטישמיות של מורסי ואנשיו, מחזקים את הגעגוע הזה. והנה, בתחום הביטחוני, דווקא תחת שלטון מורסי, צבא מצרים עושה את מה שמובארק נמנע ממנו – הרס המנהרות בציר פילדלפי, באמצעות הצפתן במי ביוב עד קריסתן. הוא אינו עושה זאת מתוך אהבת ישראל אלא מתוך האינטרסים שלו. אולם הדבר מוכיח, עד כמה קשה לחזות במזה"ת מי עמית מי טורף. ולכן, כאשר אויבינו נלחמים אלה באלה, מוטב שנשמור מרחק.

3. יומן בחירות 2013 (ל"ח)

שערוריית נתניהו

אין לי מילה אחרת לתיאור התנהלותו של נתניהו בהרכבת הממשלה, זולת שערורייה. בחירותיו של נתניהו מנוגדות לרצון הבוחר, לאינטרס הלאומי, לאינטרס המפלגתי ואפילו לאינטרס האישי של נתניהו. נתניהו שבוי בחשדנותו, על סף הפרנויה הפוליטית, ולכן, תחת הקמת ממשלה יציבה שבמרכזה, לצד "הליכוד ביתנו" – "יש עתיד" ו"הבית היהודי", עיקר מעייניו נתונים לניסיונות פאתטיים לשבור את הברית בין שתי המפלגות הללו, בהעדפה של המשך הברית בינו לבין החרדים. פליטת פה מיותרת וקצת ילדותית של יאיר לפיד על האמביציה שלו להיות ראש הממשלה, ואיבה אישית כלפי נפתלי בנט, הסיטו את נתניהו אל עבר התנהלות הזויה והעדפות בלתי רציונליות.

הברית בין "יש עתיד" ו"הבית היהודי" היא בשורה חשובה לחברה הישראלית, הרבה מעבר לפוליטיקה, למו"מ הקואליציוני ולהרכבת הממשלה החדשה. הברית מבשרת בנייה מחדש של הממלכתיות הישראלית הציונית, ששותפים לה הציונות הדתית והמרכז החילוני, והיא מהווה משקל נגד למגמות הפלגנות, ההקצנה וההתפוררות של החברה הישראלית. הברית הזאת משדרת מסר התובע מן האזרח לתת למען הכלל, למען החברה והמדינה. האחריות הלאומית מחייבת את נתניהו לראות בברית הזאת את ההזדמנות הגדולה שלו לקדנציה שתטביע חותם אמתי על עתידה של מדינת ישראל.

אך נתניהו חושש מבנט ומלפיד, ולכן הוא דבק בברית עם המפלגות החרדיות, שאין להן אמביציות שלטוניות, ותמורת מילוי האינטרסים הפרטיקולריים שלהן, הן מגלות נאמנות לראש הממשלה ותמיכה במהלכיו. לכן, מטרתו המרכזית היא שמירת הברית עימן, כבסיס של הקואליציה החדשה.

במסגרת ניסיונותיו לשבור את ברית "העתיד היהודי" – לצד ניסיון למשוך לצידו חוליות חלשות בתוך "הבית היהודי", הוא מנסה לבנות ממשלה עם ש"ס, "יהדות התורה", "התנועה" ו"קדימה", בתקווה שהמהלך הזה ישבור את הברית, ויגרום להצטרפות לממשלתו של לפיד ו/או בנט ו/או יחימוביץ', מוחלשים ומרוטי נוצות, בקפצם על עגלתו ברגע האחרון.

למיטב הכרתי, הסיכוי שמפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' תצטרף לממשלה אפסי. איני שמח על כך; עוד טרם הבחירות הבעתי תקווה להקמת ממשלת אחריות לאומית ובמרכזה הליכוד ומפלגת העבודה (שהיתה צפויה להיות השנייה בגודלה). לצערי, שלי יחימוביץ', עוד טרם הבחירות, החליטה על פסילה מראש של הצטרפות לממשלה. היא עצמה היטיבה להגדיר את הצעד הזה, בשלבים מוקדמים יותר, כאיוולת פוליטית. אולם האיוולת נעשתה והיתה לעובדה. שלי יחימוביץ', שהנכס המרכזי שלה הוא אמינותה ויושרתה, כינסה מסיבת עיתונאים דרמטית ובה הכריזה על ההחלטה הזאת, שהתקבלה פה אחד בידי 30 המועמדים הראשונים ברשימת "העבודה". מאז חזרה על כך שוב ושוב. הפרת ההתחייבות הזאת תהווה פגיעה קשה בהיגיינה הציבורית, באמון הציבור בפוליטיקה – במיוחד אם ההפרה תעשה על ידי מי שמוערכת גם על ידי יריביה כפוליטיקאית ישרה ותרסק את תדמיתה של יחימוביץ'.

שלי יחימוביץ' רוצה להנהיג את האופוזיציה, ולהוות משם אלטרנטיבה אידיאולוגית ופוליטית לדרכו החברתית כלכלית של נתניהו. אם יש סיכוי קלוש שהיא בכל זאת תצטרף, יהיה זה אם תקבל הצעה שבאמת אי אפשר לסרב לה, כמו אחריות מלאה על ניהול הכלכלה הישראלית. מאחר ובנושא החברתי כלכלי הפער האידיאולוגי בין נתניהו ויחימוביץ' גדול מאוד, אין סיכוי שהוא יציע לה זאת.

ניתן לומר, לכאורה, שאם נתניהו הציע ליריבתו האידיאולוגית המרכזית בתחום המדיני – ציפי לבני, את הובלת המו"מ המדיני, הוא יוכל להציע הצעה דומה גם ליחימוביץ' בתחום הכלכלי. אולם ההשוואה אינה במקומה. ראשית, לבני לא תוביל את המהלכים המדיניים, אלא תעשה זאת בכפוף לנתניהו ובהנחייתו. אך מעל לכל, נתניהו יודע, וגם לבני יודעת זאת, שככל שתרחיק לכת בוויתורים מדיניים, אין סיכוי שתמצא בצד הפלשתינאי פרטנר שיסכים להצעותיה. לעומת זאת, בתחום החברתי כלכלי, איננו זקוקים לפרטנר מחוץ לישראל. מלוא האחריות היא עלינו, ואיני רואה מצב שבו נתניהו מאפשר ליריבתו האידיאולוגית לנהל את כלכלת ישראל.

יתר על כן, אין מצב שבו תמורת המשך האחיזה בתואר ראש הממשלה, נתניהו יסכים שאת הנושאים המדיני, הכלכלי ודת ומדינה, תנהלנה מפלגות שדרכן מנוגדת לדרכו ("התנועה", מפלגת העבודה וש"ס – בהתאמה). לכן, הסיכוי להצטרפות מפלגת העבודה אינו ריאלי.

לאחר שנתניהו סגר עם "התנועה", ואת המפלגות החרדיות הוא משאיר על אש קטנה, כדי לא לשבור את הכלים עם לפיד ובנט, הוא מנסה לצרף את "קדימה" בתור הצלע השלישית. הוא מבין, שכמו ציפי לבני וביתר שאת, אין לשאול מופז מה לחפש באופוזיציה, כמפלגה קטנטונת בשולי מפלגות האופוזיציה ולצד אופוזיציוניים הרבה יותר מוכשרים ממנו. הוא חייב להיות שר, כדי להישאר רלוונטי בפוליטיקה הישראלית. לכן, נתניהו מאמין שיצליח בקלות יחסית לצרף את מופז לממשלה, ובכך להגביר את הלחץ שיביא לפירוק ברית הזוגיות בין בנט ולפיד.

אולם מופז מבין שנתניהו זקוק לשני המנדטים שלו ולחוץ עליהם, ולכן הוא יכול לעשות שריר. ולאחר שפירק את הממשלה הקודמת בשל סוגיית השוויון בנטל, אין הוא יכול מבחינה ציבורית להרשות לעצמו להצטרף לממשלה, במהלך שנועד לשבור קואליציה הנאבקת למען השוויון בנטל. לכן, הוא לא יהיה הצלע השלישית בממשלתו של נתניהו, אלא הצלע השלישית בברית שבין לפיד ובנט.

בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, יירד לנתניהו האסימון. הוא יבין שניצבת בפניו הזדמנות ליצור ממשלה מצוינת המבוססת על שתי שותפות מרכזיות מצוינות – "יש עתיד" ו"הבית היהודי". אין זה אומר בהכרח ממשלה ללא חרדים. צודק נתניהו כאשר הוא שולל פסילה של מפלגות. אולם "יש עתיד" ובוודאי "הבית היהודי" מבהירות שאינן פוסלות את המפלגות החרדיות. אם נתניהו יפעל בתבונה, יתכן שיוכל לצרף את המפלגות החרדיות, ולפחות את ש"ס, לממשלה שתוביל מהלך היסטורי של השתלבות הציבור החרדי בחברה הישראלית, ובתרומה לביטחונה ולכלכלתה, צעד שהוא גם מַרְפֵּא לחוליי החברה החרדית.

אם נתניהו יקים ממשלה עם לפיד ובנט, ויגבש עמם פתרון מושכל בנושא השוויון בנטל, שיש בו שינוי אמתי לעומת המצב הנוכחי, אך השינוי הוא מדורג ובר ביצוע, ולאחר מכן יפעיל את מלוא כובד משקלו כדי לשכנע את המפלגות החרדיות להצטרף – תהיה זו האופציה הקואליציונית הטובה ביותר. ואם לא ישכנע אותן, גם ממשלה של הליכוד ביתנו + "יש עתיד" + "הבית היהודי" + "התנועה" + "קדימה" היא בהחלט ממשלה טובה.

אבן נגף נוספת, היא התנגדות "הבית היהודי" להסכם הקואליציוני עם ציפי לבני. אני מעריך שעל המכשול הזה ניתן יהיה להתגבר בקלות, אם נתניהו ילך לקראת בנט ולפיד בנושאים המרכזיים שהם הציגו עד כה. העובדה שלבני כפופה לנתניהו, היעדר איזכור מפורש של נאום "בר אילן" בקווי היסוד של הממשלה ומתן מעמד משמעותי גם לבנט בסוגיה המדינית, יְרָצוּ את "הבית היהודי" בנושא המדיני.

המסר המדיני

המעמד המיוחד שנתן נתניהו לציפי לבני במו"מ המדיני, לצד הצהרותיו הרבות לאחרונה על התהליך המדיני להשגת שלום עם הפלשתינאים, מבטאים שינוי בדרכו המדינית של נתניהו. מה קרה?

האם נתניהו הפנים את הביקורת על ישראל, שמדיניותה הכשילה את התהליך המדיני? ודאי שלא. הוא יודע היטב שלאורך כל הקדנציה הוא הציע מו"מ ללא תנאים מוקדמים והפלשתינאים סירבו למו"מ והעדיפו לנסות פתרון כפוי דרך האו"ם. הרי דווקא נתניהו הסכים למה שרבין, פרס, ברק, שרון ואולמרט סירבו – הקפאת הבניה בהתנחלויות למשך שנה כמחווה לקראת פתיחת המו"מ, וצעד זה לא ריצה את הפלשתינאים ולא הושיב אותם אל שולחן המו"מ.

אז מה גרם לנתניהו לחולל שינוי? להערכתי, העובדה שחרף האמור לעיל נחקקה בדעת הקהל הבינלאומית ובמידה מסוימת גם הישראלית תובנה – על פיה ממשלתו היתה הסרבנית ובעטיה לא חודש המו"מ עובדה שגרמה לנתניהו לחפש דרך אחרת, שבה ישראל תגלה גמישות רבה יותר, התבטאות מתונה יותר ותעביר ככל הניתן את הכדור לצד הפלשתינאי, ועמו את תדמית הסרבן.

יש הגיון רב בכוונה הזאת אולם יש בה גם סכנה. הצעותיו של ברק בקמפ-דיוויד לא ריצו את הפלשתינאים ולכאורה לא נגרם כל נזק. אולם למעשה, עד היום אנו משלמים מחיר כבד על הנזק הזה. רבין נחשב בעולם מנהיג מתון ורודף שלום, אף שעד יומו האחרון דבק בדרישה לשלמות ירושלים, לריבונות על בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, בסיפוח גושי ההתיישבות כולל גוש קטיף לישראל וחזר שוב ושוב על המנטרה שלא נחזור לקווי 4.6.67. אולם אחרי שברק ויתר על כל העמדות הישראליות הללו – מי שעומד על אחוז קטן מעקרונות רבין, מוקע כקיצוני וסרבן. איני חושב שהצעותיו של ברק נבעו מטקטיקה, אבל גם הצעות טקטיות יוצרות מציאות מדינית.

יש לקוות שנתניהו לא יאמץ קו תבוסתני נוסח ברק ואולמרט, מתוך כוונה שהפלשתינאים ידחו אותו. עליו לגלות נכונות לוויתורים, אולם בשום אופן לא ויתורים שאי אפשר לחיות עימם. נקודה חשובה לא פחות היא המסר שישראל תציג בפני העולם. כל עוד הפלשתינאים מדברים בשם הצדק ואנו בשם הביטחון, אין סיכוי שנשכנע מישהו בעולם. עלינו להציג את הצדק הציוני ואת זכותנו על הארץ בבסיס המסר המדיני שלנו, ומתוך נקודה זאת לגלות נכונות לוויתורים. אלה הטיעונים שאותם השמיעו בן גוריון וויצמן בפני ועדת החקירה של האו"ם שהמליצה על תכנית החלוקה שהביאה להקמת מדינת ישראל.

לאחרונה נחשפתי לסטנוגרמה של פגישת ההיכרות של לוי אשכול עם שליח האו"מ למזה"ת גונאר יארינג (1968) – מחצית הפגישה היתה נאום של אשכול שבו הציג את זכותנו על ארץ ישראל השלמה, וכיצד הארץ חולקה שוב ושוב בהסכם סייקס פיקו, בקריעת עבה"י המזרחי, בתכנית החלוקה – ורק מתוך נקודת המוצא הזו, יצא לדיון מדיני שכלל נכונות לפשרות. וגם נתניהו עצמו נוכח, בנאומו בפני שני בתי הנבחרים בוושינגטון, שדווקא דבריו על זכותו של עם ישראל על א"י ועל ירושלים, יותר מכל אמירה אחרת שלו, העמידו על הרגלים את כל הנוכחים, דמוקרטים ורפובליקאים כאחד, שהריעו לו ממושכות.

מתוך נקודת מוצא זו, כל ויתור ישראלי הוא באמת ויתור ולא "תיקון עוול". מתוך נקודת מוצא זאת, אף ויתור אינו מובן מאליו. האם ציפי לבני מסוגלת לבטא קו כזה?

ואולי, מן הראוי שמשימתה המדינית המרכזית של לבני, תהיה שחזור ההישג המדיני המשמעותי ביותר של ממשלת שרון, שבה היא כיהנה בתפקיד בו תכהן עתה – שרת המשפטים, ושגם בה היתה שותפה למהלכים המדיניים? כוונתי למסמך בוש, שבו לראשונה מאז מלחמת ששת הימים הממשל האמריקאי הכיר במסמך פומבי בחלק מן הדרישות הטריטוריאליות הישראליות ביו"ש – סיפוח גושי ההתיישבות ("הכרה בשינויים הדמוגרפיים שנוצרו בשטח") ובקעת הירדן ("גבולות בני הגנה") וכמובן בלי רעיון העוועים של נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל ("חילופי שטחים").

ראש הממשלה שהחליף את שרון, אהוד אולמרט, הפך את מסמך בוש לבלתי רלוונטי, כאשר ויתר ביוזמתו על כל הישגי המסמך, בהצעותיו לאבו מאזן. הנשיא אובמה, שהחליף את בוש, התכחש למסמך הזה.

כעת, כאשר אובמה מעוניין בהידוק הקשר עם ישראל ובתיקון מערכת היחסים שקלקל בקדנציה הראשונה שלו, זו השעה לאִשְׁרוּר מסמך בוש.

* * *

אלישע פורת

"חמישה לשאת את עיניהם"

מה היה לנתן אלתרמן כנגד אלי ויזל?

עיון בשירו כפול-הנוסח של יעקב אורלנד

על שבעת המשוררים

בספרו "כ"ז שירים נתן היה אומר" מביא יעקב אורלנד שני נוסחים שכתב, לשיר חריף ובלתי מפוענח בשם "חמישה לשאת את עיניהם". השיר מעניין מאד כיוון שאלתרמן – כביכול מעטו של אורלנד – חושף בו את יחסיו עם כמה משוררי דורו. כוונת השיר אינה ברורה ובוודאי שאינה נתפסת בקריאה ראשונה.

המבקרים שהתייחסו אל השיר נקטו בשתי עמדות. האחת – קריאה כלשונה, כלומר אלתרמן מפיו של אורלנד מביע בשיר את חוסר יכולתו להתמודד עם המשוררים שחוו אסונות אישיים וכלליים כבדים. כאילו המשותף לחמישה (שבעה) עליהם דיבר אלתרמן הוא כאב על אובדן, אך לאו דווקא בשואה. אלתרמן מסייג את שירתו הוא אל מול שלהם ומודה באי-יכולת להתמודד איתה. הוא מרכין ראשו בפניהם ומבהיר מדוע אינו יכול להישיר מבט אל מבטם.

העמדה השנייה היא שאלתרמן – מעטו של אורלנד – מרשה לעצמו בשיר לבקר מעט את המשוררים הנזכרים, אבל ביקורתו היא בעצם הבעת הערכתו אליהם ואל התמודדותם מול האסונות הכבדים שחוו. והדברים מצטרפים אל הפרשנות הרווחת של שירי אלתרמן, שלמרבה האכזבה לא כתב אפילו שיר אחד רציני, בקורפוס העיקרי של שיריו, שיתמודד עם אימי השואה וספיחיה. והדברים ידועים.

הנה השיר:

חֲמִשָׁה לָשֵׂאת אֶת עֵינֵיהֶם

[נֻסָּח רִאשׁוֹן]

יעקב אורלנד, כ"ז שירים, נתן היה אומר, עמ' 44

עַל בַּת-מִרְיָם אָמַר לִי פַּעַם:

"אַל תִּרְאֶה אוֹתָהּ כְּפִי שֶאַתָּה מַבִּיט בָּהּ –

צְנוּמָה, מָרָה, בְּקֹשִׁי נוֹשֶׁמֶת.

וַדַּאי, גַּם זוֹ דְמוּת. אַךְ הִיא רַק צֵל רֻשְׁמָהּ שֶׁל הָאֱמֶת.

נַסֵּה לִרְאוֹת אוֹתָהּ מִתּוֹךְ עֵינֵיהָ הִיא,

כְּלוֹמַר מִתּוֹךְ דְּכִי הַיָּם הַמִּתְנַחְשֵׁל בָּהּ,

כְּלוֹמַר נַסֵּה לִרְאוֹתָהּ כְּפִי שֶׁהִיא מַבִּיטָה בְּךָ –

עִם כָּל הָאֵלֶם וְהַסֵּתֶר הַסְּמוּיִים בּוֹ –

עֵינַיִם כָּאֵלּוּ יֵשׁ לָהֶן דְמָּעוֹת

הַכְּבֵדוֹת פִּי רִבּוֹא מִמִּשְׁקַל גוּפָהּ.

לְרָחֵל [המשוררת] הָיוּ עֵינַיִם כָּאֵלוּ,

לְעֶזְרָא זוּסְמַן יֵשׁ,

לְאַבָּא קוֹבְנֶר,

לְחַלְפִי,

לְאֱלִי וִיזֶל, אִם כִּי...

וְלִפְעָמִים – בְּהַבִּיטוֹ אֶל קִבְרוֹת רֵעָיו –

גַּם לְחַיִּים גוּרִי."

[נֻסָּח שֵׁנִי] עמ' 45

פַּעַם אָמַר לִי: "אַרְבָּעָה הֵמָּה קָשֶׁה לִי לְהַבִּיט בָּם

וַחֲמִשָׁה לָשֵׂאת אֶת עֵינֵיהֶם:

אַבָּא קוֹבְנֶר

וּבַת-מִרְיָם

וְעֶזְרָא זוּסְמַן

וְאֱלִי וְיזֶל (אִם כִּי... אֲבָל לֹא, בְּלִי 'אִם כִּי'...)

וּפְעָמִים – גַּם חַיִּים גוּרִי.

כְּמוֹ רֶמֶץ-כִּבְשָׁן יוֹקֵד בָּהֶם,

כְּמוֹ שְׂרִידֵי מִקְדָּשׁ הָרוּס, זוֹרֵחַ בְּנֹגַהּ הַבָּרָק.

מְהַלְּכִים יוֹמְיוֹם עִם חֲטוֹטֶרֶת מְהֻפֶּכֶת,

חֲפוּרִים אֶל סוֹף הָעֹמֶק,

אֶל קְצֵה חֻדּוֹ שֶׁל הַמַּכְאוֹב,

עִם כֹּל זַעֲקָתָם פְּנִימָה –

כְּמוֹ אֵין עוֹד שָׁמַיִם עַל רֹאשָׁם

וּכְמוֹ רַק הֵם צַוַּאר-עֻלּוֹ שֶׁל הָאָסוֹן."

כַּאן שָׁהָה רֶגַע, הֵעִיף בִּי מַבָּט עָקֹם וּמַמְזֵרִי

וְהִפְטִיר בִּנְעִימָה שְׂטָנִית:

"...לִפְעָמִים, כְּשֶׁאֲנִי פּוֹגֵשׁ בָּהֶם, אֲנִי נִלְפָּת מִלְּהָרִים נֶגְדָּם עַפְעַף,

שֶׁלא לִפִגֹם בְּמוֹנוֹפּוֹל-הִתְיַסְּרוּתָם..."

וְאָז, בְּחֶרְדַּת-פִּתְאֹם, הִבִּיט בִּי וְהוֹסִיף: "... אֲבָל אַתָּה לֹא תְדַבֵּר, נָכוֹן?!

חָלִילָה שֶׁיֵּדְעוּ. זֶה נוֹרָא מַה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ.

אַתָּה לֹא תַגִּיד שֶׁאָמַרְתִּי, אַתָּה שׁוֹמֵעַ? אֲנִי אַכְחִישׁ הַכֹּל,

אוֹ שֶׁ... אוֹ שֶׁאֶשְׂרֹף אוֹתְךָ חַיִּים,

נֲשְׁבָּע לְךָ!"

עַכְשָׁו שֶׁאָמַרְתִּי – אֲנִי מִתְחָרֵט.

אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה –

כְּבָר אָמַרְתִּי...

וְזָה מִכְּבָר שֶׁנִּשְׂרַפְתִּי חַיִּים.

ראוי אם כן, לעבור את המשוררים הנזכרים אחד אחד ולנסות להבין אל מה התכוון המשורר. נתעלם גם ממשחקו הכפול של אורלנד בהבאת השיר. מצד אחד להיות שותף חשאי לסודות הפואטיים של נתן אלתרמן – אבל מצד שני לגלות אותם לכל העולם ואשתו. יש מבקרים האומרים שאורלנד ביטא במשחקו הכפול מעין נקמה-זוטא באלתרמן שהכביד את עולו עליו. ייתכן שאכן כך הוא, אך החשוב הוא להבין שאורלנד ידע יותר ממה שכתב בשיר. וחבל שלא הביא, אם כנספח לשיר ואם בדרך אחרת, אילו פרשיות גרמו לאלתרמן לצרף את רשימת "חמשה לשאת את עיניהם". מהחמשה שהם בעצם שבעה, חיים איתנו היום רק שניים. אלי ויזל בן השמונים וחמש וחיים גורי. רק שניים אלה יכולים להעיד מה גרם לאלתרמן לכלול אותם ברשימה. מאוד ייתכן שיש בארכיונם של חיים גורי ושל אלי ויזל מסמכים המצביעים על כך. אך הם טרם נתפרסמו.

נתחיל אם כן לפי הסדר בסקירת השבעה. רחל בלובשטיין היא הראשונה לגיל ולהופעה. אך ייתכן שדווקא לגביה יחסו של אלתרמן נובע באמת מעיניה העצובות בסוף חייה. והיא היחידה שכבר לא חיה בעת כתיבת השיר. לרחל היו עיניים כאלה. לאחרים – יש עיניים כאלה. ייתכן שרחל נגררה לרשימת בעלי העיניים מנימוקים אחרים מאשר האחרים.

יוכבד בת-מרים היא השנייה לסדר הגיל וההופעה ועדיין חיה בעת כתיבת השיר. יחסי אלתרמן-בת-מרים נחקרו בידי כמה חוקרים והוארו כבר לפני שנים מה שבולט ביחסים אלה, הוא יחסה האוהב והמעריץ של בת-מרים לאלתרמן. "הנסיך של שירתנו." בנוסח הראשון של השיר אלתרמן מלמד את אורלנד איך להתבונן בבת-מרים ולהעריך אותה נכונה. בנוסח השני הוא מכליל אותה במסגרת  האירונית, שלא לומר הצינית, כאילו רק היא צוואר-עולו של האסון, או גרוע יותר בעלת מונופול על ההתייסרות. אלתרמן מפיו של אורלנד מביע ביקורת חריפה על התנהגותה האבלה של בת-מרים שנתפרסמה לאחר נפילת בנה במלחמת העצמאות.

אבא קובנר הוא הבא ברשימת המתייסרים של אלתרמן. יחסי אבא קובנר ואלתרמן נסקרו בכמה מקומות ובעיקר אצל דינה פורת בספרה "מעבר לגשמי". היחסים הללו ידעו מעלות וירידות, התקרבות וריחוק. ידועה ההתפרצות של קובנר לאחר דברי אלתרמן על היודנראט בגטאות אל מול מורדי המחתרות. על פי התיעוד שבידינו, רק פעם אחת דיבר אלתרמן באופן מסודר על שירתו של קובנר, בעין-החורש במסיבה לצאת הספר "פרידה מהדרום" 1949. אלתרמן אהב את הספר וראה בו פריצת דרך לכתיבת שירת הדור הצעיר על מלחמת העצמאות. כנראה שאל עיקר יצירתו של קובנר, על זיכרון השואה, אלתרמן לא התקרב ושמר על ריחוק.

עזרא זוסמן מופיע ברשימת בעלי המונופול על ההתייסרות אך לא עולה כך מתמונותיו, שבהם לא מתבלטות עיניים של מי שאין עוד שמיים על ראשו. ייתכן ויש בעיזבונו של זוסמן תיעוד למערכת יחסים כלשהי בינו לבין אלתרמן היכול להציע הסבר לכלילתו ברשימה העצובה הזו.

אברהם חלפי מפתיע בהכללתו בנבחרת המתייסרים. אין ספק שעיניו היו מדהימות, אבל על איזה אסונות התרחבות עיניו? חלפי לא ידוע כמי שהלך וקונן בחייו על צוואר עולו של האסון. וכאיש תיאטרון לא יכול היה לשמור על מונופול של התייסרות. ייתכן שבעיזבונו נותרו תעודות המעידות על יחסיו עם אלתרמן ואורלנד, ומספרות סיפור שממנו ניתן להבין, ואפילו בדוחק, מדוע גרר אותו אלתרמן אל שירו של אורלנד.

חיים גורי, הצעיר שברשימה, וגם יליד הארץ היחיד שבה, לא ראוי לתוארים הקשים של צוואר עולו של האסון או בעל מונופול על ההתייסרות בכל חייו ויצירתו. לא, רק כפי שאורלנד כותב מפי אלתרמן – רק לפעמים – בהביטו אל קברות רעיו. כלומר גורי מצורף לרשימה רק באורח חלקי בהתייחס לשירי הזיכרון שלו ממלחמת העצמאות. תמהני האם הביטוי בהביטו אל קברות רעיו – לקוח משיריו של גורי, או שאלתרמן או אורלנד, היו נוכחים בטקסי הזיכרון עצמם? חיים גורי יכול להעיד גם היום מה פשר כלילתו ברשימה הטראגית של בעלי העיניים. וזה יהיה חשוב אם יימצאו בארכיונו אישושים בכתב לדברים.

האחרון ברשימת בעלי העיניים הוא אלי ויזל. והוא זוכה גם להרחבת הסתימות שבהכללתו בה, כשאלתרמן מבעד למטפחתו של אורלנד, לא מסתפק בציון שמו של ויזל, אלא מוסיף דיבור מגומגם – אם כי – כאילו יש ברצונו לומר עוד על ויזל אלא שמשהו מעכב בעדו. התוספת הזו מופיעה בשני הנוסחים, וברור שיש כאן הכוונה למשהו נוסף שאנחנו הקוראים איננו יודעים. ייתכן שאורלנד ידע, לא בטוח. על פי ההקשר של השיר ברור שהתוספת לשמו של ויזל אינה לטובה. מעניין מה עומד ביסוד היחס השירי הזה. האם התגלגלה איזו פרשייה בין ויזל לאלתרמן? האם הוחלפו ביניהם כתובים חריפים? האם השמיע אלתרמן ביקורת מסודרת על ויזל במקומות אחרים? האם כעס עליו בשל ירידתו מהארץ? האם היו לאלתרמן משקעים אחרים בגנותו של ויזל?

יש שאלות רבות המלוות את רשימת שבעת המשוררים שאלתרמן מנה כביכול בפני אורלנד. חלקן כבר לא ייפתר כנראה. אבל חשוב להבהיר לפחות את אלה שניתן עדיין, ובראשן מה לחיים גורי ברשימה ומה לאלי ויזל בסיפא של רשימת בעלי העיניים, ומה היתה התוספת העוינת  לשמו  שנמחקה?

* * *

משה גרנות

מסגרת מיוחדת לשרשרת סיפורים

על ספרו של אלברטו טורס בלנדינה

"דברים שאף פעם לא יקרו בטוקיו"

כתר 2012, 170 עמ'

סופרים רבים משוכנעים שעל מנת ששרשרת סיפורים תיראה לקוראים "טבעית", עליהם ליצור מסגרת המכילה בצורה הגיונית את כל המספרים ואת כל המסופר. בדרך זאת נקטו סופרים לא מעטים, ביניהם ג'ובני בוקצ'ו (שבעה גברים ושלוש גברות מתכנסים בטירה מפחד המגיפה שפרצה בעיר, וכדי לשעשע עצמם הם מספרים סיפורים כל אחד בתורו) וג'פרי צ'וסר (קבוצת צליינים חונים באכסניות שונות, ובדרך כל אחד נדרש לספר סיפור), וכך נהג גם הסופר היהודי רוסי במאה העשרים איליה אהרנבורג בספרו המפורסם "שלוש עשרה המקטרות", כשכל מקטרת הקשורה במחבר יודעת לספר סיפור. ואלו רק שלוש דוגמאות מתוך רבות.

המסגרת שבחר המחבר שלנו היא בהחלט מעניינת, אבל צריך להודות שלא תמיד משכנעת: המספר הוא עובד ניקיון באחד משדות התעופה של ספרד, טיפוס חברותי מאוד, בעל חוש הומור, שנטפל לכל נוסע, משנורר מכל אחד רק סיגריה אחת, כי הוא בעצם לא מעשן, מנחש לאן הוא טס ומספר לו סיפור מקורותיו של שדה התעופה. האיש שמעולם לא טס לשום מקום, יודע לספר לנוסעים בפרוטרוט מה קורה בארץ שהם עומדים לטוס אליה.

זה די מתקבל על הדעת, כי בוודאי הגיעו לידיו מדריכים שונים של חברות תעופה, ובהם הלל ושבח על היעד הנבחר. אלא שעל פניו נראה עובד הניקיון סלבדור פואֶנסנטָה משכיל מדי – על פי קורות חייו, עליהן הוא חוזר מדי פעם בווידויו בפני שומעיו, הקריירה שלו בנויה ממספר שנים כמכונאי במוסך, וכעשרים שנה כעובד ניקיון בשדה התעופה. אשר על כן הבקיאות שלו ב"דון קישוט" ו"מדם בוברי", באוטופיות, בשירת בנות הים לאודיסאוס ובסיפורו של איקרוס, ב"Les Fleurs du Mal" (בצרפתית!) של בודלר, ב"המלט" ו"רומיאו ויוליה" – הבקיאות הזאת נראית על פניה מוגזמת. הוא יודע מי הם איטלו קלווינו וז'אן פיאז'ה, מצטט את אוסקר ויילד, ויודע שדרקולה הוא הנסיך ולד צפש, ושמעולם לא דרכה רגלו במצודת בראן המיוחסת לו (עמ' 9, 15, 25, 42, 62, 67, 73, 105, 143, 144, 170). והרי היה כל כך קל להימנע מתקלה זאת אילו ציין המחבר שסלבדור הוא בעצם סטודנט נצחי שמפרנס עצמו מעבודות מזדמנות, כגון עבודת ניקיון בשדה התעופה, ואז הקורא לא היה מתפלא להשכלתו החובקת עולם.

אבל צריך להודות שסיפוריו של סלבדור הם מיוחדים במינם, וחלקם פנטסטיים למדיי. הקורא מתקשה לנחש מה אמת בדבריו של סלבדור ומה בדייה גמורה. סלבדור נטפל, כאמור, לנוסעים, מספר להם סיפורים בעת ההמתנה למטוס, ולעיתים הוא חייב לקטוע סיפור באמצע, כי הנוסע נקרא לעלות למטוס, או משום שהוא רואה מרחוק את הבוס שלו, ולא נאה שעובד הניקיון ייתפס כמי שמשתמט מעבודה. אך אין דאגה, המשך הסיפור איננו נמנע מהקורא – בפגישה נוספת עם אותו נוסע, או בפגישה עם נוסע אחר, הוא ממשיך את הסיפור, ומעניק לו נופך חדש.

מסתבר שקורותיו של סלבדור עצמו ראויים להיספר: הוא היה תלמיד גרוע, והתאהב בלאונור, התלמידה היפה והמוצלחת ביותר בכיתה, ולמרבה התמיהה היא נענית ונישאת לו. היתה ביניהם אהבה גדולה, אך לא הביאו ילדים לעולם, וגם אסון פקד אותו, ולאונור האהובה נפטרה. הוא חושק מאוד בחואנה בעלת החמוקיים, העובדת גם כן בשדה התעופה, אך יודע שבגילו המתקדם לא ראוי לו לחזר אחריה, הגם שהיא ללא בן זוג, כי בעלה נטש אותה לטובתה של מאהבת המתגוררת בצ'ילה. למרות גילו המתקדם הוא חווה גם הרפתקאות מסעירות: אישה יפהפייה מביטה אליו מגבו וטועה לחשוב שהוא הגבר שנטש אותה למען אישה אחרת, והוא בא עתה לפייס אותה. היא מאוכזבת כשהיא רואה את הצד הקדמי של סלבדור, ואף-על-פי-כן, היא מבקשת מסלבדור לשמש בלילה אחד במקום אותו גבר נערץ ומסתורי. הוא ממלא את משאלתה, אך היא גם דורשת ממנו להתנצל (על נטישתו של ההוא) ולהשפיל את עצמו.

רוב הסיפורים, שאת תמציתם אביא להלן, מסופרים בספר בהמשכים. כך הוא סיפורו של אדוארדו חואֶסם, שמילדות חש טינה לכל עוול שקורה בעולם, הוא נוקם בילדים שמתעללים בילד מפגר, הוא נוקם בסוחר שמוכר לאימו מצלמה מקולקלת, נוקם ביושב ראש ועד בניין שמסרב להקל לזוג צעיר, הורים לילדים, ומתנגד לבנות מעלית בבניין. הנקמות שלו הן איומות (את הפרטים אשאיר לקורא הסקרן), ובאיזה שלב הוא מחליט שכל האנושות נדונה לכלייה. הוא נוסע להודו ולנפאל בתקווה למצוא שם אנשים עם השקפת עולם הומניסטית, ובסופו של דבר הוא קונה תינוקת נפאלית ומבקש לעצב אותה לפי השקפתו ולהפוך אותה לבת זוגו האידיאלית. כשבת זוגו זו נפטרת לאחר לידת בנם, הוא מחליט שצריך להביא סוף לאנושות המסואבת הזאת – הוא עולה על גג וצולף משם באנשים. המשטרה מנסה להרגיע אותו, ולבסוף יורים בו והורגים אותו. בנו נשאר אצל אימו, שאין לה מושג מה עלה בגורלו של בנה.

סלבדור מספר את סיפורו של המשורר הפיני יוּסי לַטוואלה, שלפי הכרוניקה של שדה התעופה הוא נפטר על אחד הספסלים שלו, וארבעה ימים חשבו שהוא רק ישן על הספסל. המשורר הזה התפרסם בספר שירים ארוטי שכתב לילדה בת שלוש-עשרה בשם מיה הַקָאלָה. מותו הֶאֱדיר את פרסומו. אבל סלבדור יודע את הסוד האמיתי של המשורר הפיני – ובכן, הוא לא פיני, ולא מת, ומיה איננה בת שלוש-עשרה: חבר של סלבדור בשם פאו בלדריק, כתב שירים שאף הוצאה לא היתה מוכנה לפרסם. בעקבות כך הוא בנה לעצמו זהות של משורר פיני המאוהב בילדה, ואשר מת בשדה התעופה. מיה היא בעצם בחורה מולטית שקיבלה מכה בראש בשירותים של המטוס בזמן הנחיתה, ובעקבות כך היא מאבדת את הזיכרון. פאו נותן לה חסות, ומחליט להמציא לה קורות ומשפחה, ואף מכין לה אלבום של ילדותה ושל הוריה. הוא מעניק לה את השם מיה, אלא שזו אינה מוכנה לחיות עם השקר ונוטשת אותו. בהמשך מסתבר שקורות החיים שהמציא לה חופפות למציאות. בעקבות זאת מיה מחפשת אחריו, אך הוא נעלם.

סיפור מוזר אחר הוא סיפורו של דומניגו מיליון, בחור שמנמן, שפוט של אימו, שטס אליה כל סוף שבוע. בחורה עסיסית מתיישבת על ידו, מספרת לו את קורות חייו, ומציעה את עצמה שימלא עימה את כל המשאלות שנראו לו בלתי אפשריות. מסתבר שהבחורה היא סוכנת של מועדון המציע מילוי משאלות תמורת תשלום חודשי אסטרונומי. המועדון יודע עליו הכול, ומוכן לעשות הכול כדי שמשאלותיו הכמוסות ביותר תתממשנה. הוא מגלה לתדהמתו, שאימו השפיטה[?] אותו באמצעות המועדון הזה, וכי כאשר איבד את בתוליו עם בת כיתתו – היתה זאת מתנת יום הולדת שחבר שלו העניק לו באמצעות המועדון הזה. כן, גם השכן והשכנה הם לקוחות נאמנים של המועדון.

רוברטו האיטלקי היה מאוהב ברוסליה היפה מהקפיטריה, אבל היא איננה מעוניינת בו. הוא מתחפש לפאולו פורנָרו, מאהב לטיני שחוויותיו חובקות עולם, והיא מתאהבת בו נואשות. כדי לפצות את רוברטו על אהבתה החדשה, היא מציעה עצמה באי-מייל בשם לונה שתהיה חברה של רוברטו. החבילה, כמובן, מתפרקת כאשר כל הארבעה היו אמורים להיפגש, ולפגישה הגיעו כמצופה רק רוסליה ורוברטו. לונה ופאולו הדמיוניים הבריזו...

פרופסור קרלוס חֶנובָה נתן לסטודנט הבטלן חיימֶה סנטיסָטָב את הציון 3. למחרת מגיעה בחורה אדמונית, שהספרדית בפיה עילגת, ומבקשת לשכב עמו ובשכר זה יעניק לחיימה ציון מצוין. הפרופסור דוחה את הבחורה ודורש חקירה בנדון. מסתבר שיש אתר באינטרנט שמתמחה בחילופי בקשות. חיימה ביקש שיהיה לו ציון מצוין, והאתר שלח את הבחורה למרצה. קרלוס, הסובל מדיכאון עמוק, מבקש מהאתר שיהרגו אותו, וכדי שימלאו את בקשתו, הוא צריך למלא בקשה של מישהו מטקסס שמבקש לנקום בבחורה שמנה. הנקמה היא נוראה, ולא אגלה אותה כאן, אלא שבינתיים קרלוס חוזר בו מרצונו למות, והוא נתקף פחד שאו טו טו יבואו להרוג אותו, והוא מסתגר בשירותים של שדה התעופה.

הבאתי כאן דוגמאות מהספר של הסיפורים המוזרים, ויש להודות, מעניינים – שבקובץ שלפנינו. בסוף הספר מדבר מרסלו קלבו, מחליפו של סלבדור בניקיון שדה התעופה, והוא מרעיף שבחים על סלבדור, אולי כדי לחזק אצל הקורא את האהדה לגיבור הראשי של הספר, ולטעמי, זאת תחבולה שקופה מדיי, ואפשר היה לוותר עליה.

מכל מקום, הספר מיוחד בשילוב שבין הריאלי ובין הפנטסטי, והנאה בהחלט מובטחת לקורא.

* * *

שמואל אייל

מה מחבר בין לפיד לבנט?

רבים שואלים מה מחבר בין אורית סטרוק ליעל גרמן. מה מחבר בין לפיד לבנט. הרי הצעה לפתרון התעלומה.

החיבור בין בנט לבין לפיד הוא החיבור בין האמוציונאלי (לפיד)  והרציונאלי (בנט).

כמו בהרבה סיטואציות פוליטיות הציר המחבר הוא האויב המשותף: החרדים. לפיד מביא עמו מבית אבא את השנאה לחרדים, והתנהלותו מושפעת מרגשות אלו שמכתיבים הרבה מהתבטאויותיו.

בנט מנהיג מפלגה שבעברה שלטה על שלשה מרכיבים החשובים ביותר לתנועת "תורה ועבודה" המפד"ל ההיסטורית (המזרחי והפועל המזרחי, הקיבוץ הדתי ותנועת בני עקיבא).

שלושת המרכיבים הם:

1. הרבנות הראשית. הרב הראשי האשכנזי הראשון, הרב קוק, היה הוגה הדעות שהניח את  הגשר ההלכתי-רעיוני שאיפשר לשומרי מצוות, כפרטים וכתנועות (המזרחי והפועל המזרחי) להצטרף למהפכה הציונית, שיצרה מסד רעיוני של היהודים כקולקטיב לאומי, ולא ככת דתית. הרב קוק היה למעשה המנהיג האידאולוגי של זרם זה ביהדות, והחרדים נשארו בחוץ. הרבנות נשלטה כל השנים על-ידי המפד"ל, וביטאה עוצמה דתית ארגונית פוליטית וכלכלית. הליכוד העביר את הרבנות לשליטת ש"ס.

2. משרד הפנים  היה שנים בשליטת המפד"ל. שני שרי הפנים המיתולוגים:  מ.ח. שפירא וי. בורג, והמנכ"ל האלמותי ח. קוברסקי – שלטו ללא  מיצרין על משרד הפנים הכולל רישום אוכלוסין, רישום נישואין, שליטה בתקציבי הרשויות המקומיות והמועצות הדתיות. החיים ה"אזרחיים" היו שנים בשליטת המפד"ל. עוצמה פוליטית, העדפות תקציביות וקביעת סדר היום האזרחי בישראל. גם עוצמה אדירה זו ניטלה מהמפד"ל והועברה לש"ס.

3 חינוך. החינוך הממלכתי דתי, הישיבות התיכוניות, תנועת הנוער בני עקיבא והקיבוץ הדתי – פרחו בתקופת היותה של המפד"ל "השותף הטבעי" של מפא"י והמערך. עם יצירת הברית בין הליכוד לש"ס ולאגודה – חל סחף במעמד מערכות החינוך של המפד"ל. בניהם של תלמידי בתיה"ס של זרם המזרחי, ושל התלמידים בחינוך הממלכתי-דתי בשנות ה-40-50-60, שבהן למדו יחד בנים ובנות, באותו בית ספר באותן כיתות סמוכים זה לזו. חניכי בני  עקיבא והצופים  הדתיים שרקדו  במעגל משותף בנים ובנות, וריקודי זוגות – כל אלה הקצינו. שוב אין הבנות לובשות מכנסיים, אין ריקוד משותף, אין מוסדות חינוך משותפים. בתי הספר הממלכתיים והישיבות התיכוניות מתרוקנים, ומוסדות "מעין  התורה" והישיבות החרדיות קולטים אותם. ההזדמנות שנפלה בחיקו של בנט לשנות מציאות סוציו-פוליטית זו  תתאפשר רק אם החרדים יורחקו ממוקדי השלטון.

האם יצליחו?

המפתח אצל נתניהו, החושש מסינדולו על-ידי הצמד הזה, שאישית הוא מתעב אותם וחושש שבמחצית הקדנציה יטענו לרוטציה בראשות הממשלה. הוא  בראש גוש (לא מפלגה) של 31 מנדטים, ולהם ג"כ 31 מנדטים. סכנה מבחינתו, שבסופה של מחצית קדנציה שבה יאכילוהו מרורים – יידרש לרוטציה או להתפרקות הקואליציה. לכן נתניהו יעשה הכול כדי להקים ממשלה בהשתתפות החרדים ומפלגת העבודה.

* * *

רביבה בן-זאב

מודה ועוזב ירוחם

לו הייתי יועצת לנתניהו, הייתי מציעה לו לאזור אומץ, להודות בכישלונו בהרכבת הקואליציה ולצאת לבחירות בזק מחודשות. 

 בלתי נתפסת העובדה שנתניהו הקוסם המומחה לנווט  בין הטיפות  בדרך החתחתים הפוליטית במקומותינו, איבד את שיקול דעתו ונפל בפח הביטחון המופרז. כל כך היה משוכנע בהמשך כהונתו כראש ממשלה, בעידודם של  הפינקלשטיינים, היועצים וסוקרי הסקרים שאפפוהו בהבטחות  "מבוססות" לאותו הרגע, עד שלא העלה בדעתו אפשרות אחרת.

לסידרת שגיאותיו עוד לפני הבחירות, קדמה חבירתו התמוהה והקצרה לשאול מופז, ובהמשך הטמעת 'ישראל ביתנו' בתוך ה'ליכוד' כעצת אחיתופל האמריקני ובתקווה בלתי מבוססת שביחד יזכו למעלה מארבעים מנדטים.

קשה להבין איך טעה בגדול נתניהו, הנבון בדרך כלל, ובמקום לפנות לקהל הבוחרים לפני הבחירות – בהבהרות להן ציפו רבים בטרם הצבעה, בחר בסרטונים משפחתיים בכיכובם של רעייתו ובניו כאילו היו משפחה מלכותית.  לא לזה חיכו אזרחי ישראל, שחיכו להגדרות ברורות הקשורות למהות ולא לפרסומת נוסח אמריקה.  

כל מה שהכריז נתניהו לפני הבחירות היו שני משפטים: להיערך מפני הסכנה האיראנית, והצהרה בקולו שאת תיק הפנים לא ייתן למפלגה אחרת (רמז לש"ס) אלא ישאיר בידי הליכוד. וזה בעצם הכול. הבוחרים, שציפו לאינפורמציה יותר רחבה ומעמיקה, התאכזבו והסיקו את המסקנה שבאה לביטוי בקלפי.

 לא חלף זמן רב והתברר שתוצאות הבחירות הבלתי צפויות מובילות למעשה למבוי סתום.  ככל שחולפים הימים מתברר יותר ויותר שניסיונות הנפל והתעלולים המביכים להרכיב קואליציה נועדו לכישלון קולוסאלי. הגדישה את הסאה הבחירה הראשונה והתמוהה בציפי לבני לשרת משפטים בממשלה העתידה, בנוסף לתפקיד בו תנהל את המו"מ עם הפלסטינים. לא יאומן. 

הצמד בנט ולפיד הנחושים בדעתם הבינו את המצב החדש והקשיחו את עמדתם. על  נתניהו להתפכח ולהפסיק את הפארסה הזו ולהודות בכישלונו האישי למצב. בנוסף חלה עליו החובה לנמק את הצעד  הבא הבלתי נמנע  במקום להמשיך ולהתבזות. בינתיים יוכל להמשיך בתפקידו בסטטוס של ראש ממשלה זמני  ויוכל להקביל את פני אובמה נשיא ארה"ב בבואו באביב, כשהוא משוחרר מהצורך להיגרר  לוויתורים על עקרונות לאומיים מול לחצים אפשריים של הבית הלבן. זה גם יקל באופן מפתיע על ציבור המחנה הלאומי, שרובם חברי ליכוד, החוששים מוויתורים, ומגירוש נוסף שמרחף מעל גורלם. כך או אחרת, בנימין נתניהו הוא עדיין הנבחר היחיד לראשות ממשלת ישראל לדעת רבים. בתור שכזה עליו למצוא את הנוסחה – איך ליישב את הסתירה בין העובדה הזו לבין המו"מ להרכבת הקואליציה שאינו מוביל לשום מקום.  בחירות בזק חוזרות  דווקא עכשיו הן הפתרון היחיד והמכובד לצאת מן המיצר.

אהוד: משא-ומתן שלעיתים הוא רב-תהפוכות הוא מדרך הטבע בהרכבת קואליציות. בסוף תהיה ממשלה. אין מה לדאוג. יש לנתניהו מספיק מועמדים לשבת בה ואין צורך בבחירות נוספות.

* * *

יוסי שדה

החיים כשש בש

בפורים מתחפשים, ומשחקים משחקי מזל. החיים הם – משחק שש בש.

מה הכוונה, אתה שואל – אוה!  אז ככה.

ראשית, קיימות שתי תזות.

אחת – מערבית, ואחת – מזרחית.

התפיסה המערבית היא שהחיים הם משחק שח מט.

השכל מנצח.

לאמר אם אתה שחקן יותר טוב ממני בשח מט – אתה תמיד תנצח.

אין מקריות.

התזה המזרחית של מהות החיים אומרת – שהחיים הם משחק שש בש. שכל, ומקרה. תוכנית – ומקרה.

אתה מטיל ת'קוביות – והתוצאה – היא מקרה. אבל – מה אתה עושה עם התוצאה – זאת החלטה שלך.  וכך כל החיים.

פתאום אתה זוכה בפיס – ומה אתה עושה עם זה?

פתאום אתה רואה, כמו מיקי ידידי, אלמונית עם מבט עצוב – מה אתה עושה עם זה?

פתאום יש מחלה שמקרקעת את בן הזוג,

פתאום יש הצעת עבודה מאתגרת,

פתאום השכן בדלת ממול מוכר את הדירה,

 פתאום – טילפן לאיה ידידתי, שלמה, חבר, שהיא לא ראתה שלושים שנה,

ומה עושים עם זה?

זה מה שיצא בקוביות. מקרה.

לפעמים אדם אומר – תעזבו אותי, וממשיך בשקט את החיים השקטים שלו.

ולפעמים הוא אומר – זאת הזדמנות. היא קוראת לי.

לכולנו זה קרה – גם הזדמנות שנוצלה, וגם הזדמנות שהוחמצה.

יש הרבה אנשים בארץ שמספרים, שהציעו לאבא שלהם את כל הקרקעות ברמת אביב, בגרושים!! אבל הוא קנה דירה בחולון. ויש כאלה שאבא שלהם לא קנה דירה בחולון – עד היום, כבר חמישים שנה, הוא מחכה שהמחירים בחולון יירדו.

סיפור ידוע של שני אנשי המכירות של נעליים, שהגיעו לאפריקה – אחד דיווח – פה כולם הולכים יחפים – אין סיכוי למכור נעליים.

והשני דיווח – כל כך הרבה אנשים יחפים – זאת הזדמנות נפלאה לשיווק.

אחד מהם הולך בעצמו יחף עד היום... נחש איזה!

ולענייננו – החיים הם שש בש, ולי יש מישקעים נגד המצרים.

נכון, שיש לנו איתם הסכם שלום.

ונכון, שמזמן סלחתי למצרים על 400 שנות השעבוד של בני ישראל במצרים. הם חשבו שאנחנו פיליפינים וקיבלנו רק עבודות שחורות... אבל – יאללה, סלחנו.

מצד שני, מה שהם עשו לי במלחמת ההתשה, ב-1969, עם כדורי והשש בש בסיני – זה – לא אשכח ולא אסלח.

אז איך כדורי מפתח תקווה מעורבב בסיפור?

אז ככה.

מלחמת ההתשה, 1969. סיני, תותחנים, משחקים שש בש. אני ורואה חשבון כדורי, ידידי...

כדורי, עיראקי בנסיבות מחמירות, ולכן, כמובבבבן, רואה חשבון. כדורי היה מנצח אותי, בשש בש, כל הזמן.

הוא גם היה משתדל ל'כניס אותי בדיכאון. הוא היה אומר – יוסי, זה המשחק הזה, שש בש, זה משחק שכל, זה לא בשבילך.

אתה, יוסי, צריך לשחק משחק מזל, כמו שח מט.

שם, בשח מט, אולי השני יעשה  טעות – אתה תנצח.

אבל פה, בשש בש, זה רק שכל. אז זה לא בשבילך.

במקרים שהיה מנצח כפול – יש דבר כזה, היה אומר לי – יש לך מזל, שהפסדת רק כפול. לפי המשחק שלך, יכ'לת לפסיד יותר פעמים באותו המשחק.

וככה, כל שנה מחדש. הייתי חוזר הביתה מוכה ומופסד. לא בצדק!

ואז, במילואים של שנת 1969, קרה נס – שיחקנו, אני וכדורי, והייתי בעמדת ניצחון. פלא!  עוד שתיים שלוש זריקות של הקוביות, והמשחק מסתיים, ואני מנצח!

ואז- התחילה הפגזה מצרית.

זינקנו לשוחה האישית שלידנו –  זה דווקא היה בצדק – כי, דקה אחר כך – ניכנס פגז מצרי לעמדה, העיף את התותח לשמיים – כפרה, לא נורא – חסר בצה"ל תותחים?! – אבל– הפגז העיף גם את השש בש, עם עמדת הניצחון שלי.

בירושלים אומרים במצב כזה – ווויללללי!

תמה ההפגזה, חזרנו לעמדה, וגילינו, כמו שאומר כדורי, שהשש בש עף לשמיים.

אמרתי לכדורי – זה ניצחון שלי!

וכדורי ענה – מה ניצחון שלך? למה מה? ניגמר המשחק? זה כח עליון – מתחילים מחדש!

אמרתי לו בערבית – עאדל, באדל – שקול מחדש, שנה את דעתך! לא עזר!

 נתחיל מחדש, אמר כדורי!

התחלנו מחדש, וכדורי ניצח.

ואז, הוא אמר – יוסי, פה זה לא שח מט! פה מוכרחים שכל!

את ההפגזה ההיא, בשנת 1969, אני לא סולח למצרים. לפעמים אני חושד, שכדורי שמח שהיתה הפגזה.

חלפו שנים,ואני משחק שש בש עכשיו, מדי שבועיים, עם ידידי יעקב.

יעקב, גם אשכנזי, וגם בנסיבות מחמירות. ההיפך מכדורי.

במה אשכנזיותו? אוה!

הבן אדם הזה – הוא כל הזמן סובל. זובל זה אשכנזי שסובל!

אם מפסיד – זובל.

אם מרביח – זובל –

איך?

אם מפסיד – זובל למה ש'פסיד.

אם מנצח – זובל, למה שחבר שלו 'פסיד.

מנצח – סובל. מפסיד – סובל!!

יש אנשים כאלה – לסבל נועדו.

אני , לעומת זאת, אומר לו, כשאני מנצח – הצדק ניצח.

אם אני מפסיד – אני אומר לו – אין צדק. ניצחת לא בצדק!

אצל עורכי הדין, שעוסקים בצדק לפרנסתם, ידוע הסיפור, על עורך הדין שמטלפן ללקוח, ואומר – חזרתי מבית המשפט, קיבלנו פסק דין – הצדק ניצח!

ומה נעשה, שואל הלקוח.

איזה שאלה, עונה עורך הדין– נערער!

אז, אני אומר ליעקב, כשאני מנצח – אתה יכול לערער – כי הצדק ניצח.

אבל, כשאני מפסיד – אני אומר – אין צדק, במדינה הזאת. הפסדתי לא בצדק.

החברות שלי עם כדורי ועם יעקב מחזיקה כבר, למרות ובגלל – כחמישים שנה.

היום פורים –

והנה מגיע האבא שלי.

בפורים – המצווה היא, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. מי שיש לו רעים, חברים, כמו כדורי וכמו יעקב, מרגיש עשיר, ויכול להיות גם נדיב, לאביונים. מי שאין לו חברים – הוא עני – ויקשיח את ליבו – גם מהאביונים. לכן – מנות איש לרעהו.

נו, אתה אומר, והאבא? אז סיפרתי לאבא את הסיפור, והוא אמר – יא איבני, הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל.

אבל, היה אומר אבא, קודם כל תעבוד קשה, אל תסמוך על המזל.

דבר השני, בן אדם שיש לו שכל, צריך לעבוד קשה, אבל יתפלל שלשכל שלו יהיה מזל, כי בלי מזל – השכל, לבד, מה שווה?! רק יתבזבז! לא יעזור!!

וסלאמה עליכום!!!!

* * *

פוליטיקה ודת במאבק על ירושלים

מכון ז'בוטינסקי והעמותה להנצחת זכרו ומורשתו של ד"ר זאב פון-וייזל יקיימו במשותף ערב עיון המוקדש לזכרו של אחד מראשי התנועה הרביזיוניסטית, סופר ופובליציסט מחונן, דמות צבעונית ורבת פעלים –

ד"ר זאב וולפגנג פון-וייזל

הערב יתקיים ביום חמישי, 28.2.2013, החל בשעה 18.00.

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב.

בשני המושבים ישאו הרצאות: הנכדה גב' ניבה פון-וייזל, פרופ' אריה נאור וד"ר אבי בקר. לאחר מכן יתקיים דו-שיח, שיציג את שתי נקודות המבט של שני העמים, היהודי והערבי, בין ח"כ לשעבר תאופיק חטיב, איש ג'לג'וליה, לבין המזרחן ד"ר מרדכי קידר.

יו"ר הכנסת ראובן ריבלין וראש עיריית ירושלים מר ניר ברקת שיגרו ברכות בכתב לכנס.

הציבור מוזמן.

* * *

יוסף אורן

הללויה! מהשלולית בקע קרקור נוסף,

שמו יאיר חסדיאל!

מאחר שהחברה להגנת הטבע החליטה לאחרונה לשקם את בתי-הגידול הלחים, כדי להגדיל את אוכלוסיית הצפרדעים המידלדלת, אני מציע להם לפסוח על שיקומה של שלולית אחת שאת הצפרדעים המקרקרים מתוכה דווקא חובה להדביר – והיא השלולית של הסיפורת הישראלית.

הקרקור האחרון שבקע מהשלולית הזו הוא ספרו של יאיר חסדיאל – "תל אביב" (הוצאת זמורה-ביתן 2012, 255 עמ'), שכבר בספרו השני גילה את המתכון שבעזרתו מקדם סופר את מעמדו בספרות הישראלית –  פירסום עלילה דיסטופית המתארת את כישלונה של הציונות.

אף ששם הספר וגם תוכנו מתקשרים למשגשגת בערי מדינת ישראל, מתוארת בו תל-אביב כעיר נטושה ומתפוררת, שכיום נותר בה מיעוט יהודי, המורכב בעיקר מזקנים וקבצנים, וגם הוא מסתגר בשכונותיו הדלילות מפחד פגיעתם של הצעירים מיפו הערבית, שהם אדוני הארץ מזה שנים.

להצדקת הסילוף האווילי הזה על הסואנת בערי ישראל, בודה חסדיאל היסטוריה אלטרנטיבית ("נאראטיב") לזו שהציונות זכאית להשתבח בה. ואלו הם פרטיה: מאחר שמהומות הדמים הבלתי מוכרעות בין היהודים והערבים, שנמשכו בפלשתינה בין השנים תרצ"ו-תש"ח, המאיסו את הסכסוך במזרח התיכון על המעצמות הגדולות, ארצות הברית ובריטניה, הן "החליטו להתערב וכרתו ב-1948 ברית עם הממלכה ההאשמית של ירדן, כי תירש  גם את עבר הירדן המערבי ותשלוט גם בפלשתינה."

החלטה זו לא רק שעצרה את המשך ההגשמה של החזון הציוני בארץ-ישראל ונטישת "האגדה" על ייסוד ריבונות יהודית – אלא הביאה גם להגירה של רוב היהודים שעלו לארץ מארצות אירופה עד 1948 חזרה לארצות מוצאם "מחמת המהומות ושיברון הפרנסה." (16).

בקיצור: לפנינו דיסטופיה* המספרת כי לא רק שהמדינה היהודית לא נוסדה בשנת 1948, אלא שכל ההשקעה של הציונות בארץ-ישראל ירדה לטמיון. יהודים שעלו לכאן נטשו את בתיהם ואת עסקיהם וחזרו לארצות מוצאם באירופה וחידשו בהן את הגלות. וכך נותרו בשנת 1980 בפלשתינה ההאשמית, רק 173,829 יהודים, ואילו בפולין התחדשה הקהילה היהודית הגדולה באירופה והיא מנתה 40.6 אחוזים מכלל יהודי העולם (עמ' 68), ומאז ועד שנת 2010, השנה שבה מתרחשת עלילת הספר, ודאי התרכזו מחצית מיהודי העולם בקהילה זו, בעוד שמספרם של היהודים בארץ-ישראל ודאי הצטמצם לפחות ממאה אלף נפש, וגם אלה נשארו בארץ הקודש רק משום שהחוק ההאשמי אסר על היהודים למכור את נכסיהם לערבים. (עמ' 37).

 פרטי ההיסטוריה האלטרנטיבית הזו, שעליהם ביסס יאיר חסדיאל את "תל אביב" שלו, הם ניסיון נוסף להיטפל לתיאודור הרצל ולספרו האוטופי מראשית המאה הקודמת, "אלטנוילנד" (שנחום סוקולוב בחר לתרגמו תחת הכותרת "תל-אביב"). דומה שגם הוא ביקש לזקוף לזכותו מעט מהתהילה שזכו לה כותבי דיסטופיות אחרים שגם הם נטפלו להרצל ולאוטופיה שלו וכתבו עלילות פוסט-ציוניות המערערות על חזונו, מאחר שלהנחתם כשל – עלילות המציעות חלופות למדינת ישראל הקיימת, וביניהן "מה שרציתם" לאגור שיף (2007), "נוילנד" לאשכול נבו (2011) ו"הרצל אמר" ליואב אבני (2011).

התמונה הדיסטופית הזו נמסרת בעברית מעורבת, בשפה דיבורית (הכוללת גם עגה ביידיש) המשובצת בהרבה מליצות (או בניסוח של ההוצאה על עטיפת הספר: שפה "המערבת לשון קודש נצחית ועברית עכשווית"), מפי המספר, רפאל היימליך, עיתונאי חילוני ומתבולל מהקהילה שהתחדשה בפולין, אשר עורך את ביקורו הראשון בפלשתינה ההאשמית בשנת 2010 יחד עם חברו הרשי צוברי, "התימני הראשון של  השטעטל."

 רפאל מספר את קורותיו בביקור זה ואת תולדות משפחתו באוזני רות, מאזינה הנותרת לקורא אלמונית, כי רק בחלק הרביעי של הספר, המתחיל בעמ' 195, מתבררת זהותה וכיצד היא משתלבת בסיפור-המעשה המופרך והשרירותי שמתגלגל בספר הזה. ואז גם מתברר, שהיא זכתה בירושתו הרוחנית (ספריו) והגשמית (ביתו) של "אחרון הציונים", הסופר וההומוסקסואל הערירי האנס קלר, משום שאימהּ היתה מיודדת איתו. בספריו הילל קלר גיבורים שפעלו בציון עד שנת 1948 ולכן השפעתו על רפאל ודומיו מבני הנוער בקהילת פולין המשגשגת היתה בלתי-מבוטלת.

התלמיד ורבו

קורות משפחתו של רפאל משולבים ללא שום הצדקה בסיפור-המעשה באופן מקוטע, ומהם מתברר שרפאל הוא צאצא של סבא-רבא אשר ציית לאדמו"ר שלו ועלה בשנת 1920 לארץ-ישראל וייסד בתל-אביב בית-מלאכה לחותמות. אביו, נחמיה, נכדו של אותו סבא-רבא, הפך בזכות קומתו החריגה לשחקן כדור-סל נערץ. אך ההצלחה הרחיקה אותו מהדת, ועל כן היגרו הוריו בשנת 1962 מפלשתינה ההאשמית חזרה לפולין, כדי למנוע את הידרדרותו הסופית לחילוניות (עמ' 223) – וייסדו שם בית-חרושת לייצור גלידות. רפאל כבר נולד על אדמת פולין וכך גם חברו מילדות הרשי צוברי. הרפתקאותיהם של רפאל והרשי שזורים בתיאורים פורנוגרפיים ברמות שונות, שחסדיאל יכול היה בהחלט לחסוך לנו אותם.

נסיעתם לפלשתינה ההאשמית של רפאל היימליך והרשי צוברי, שניהם רווקים באמצע שנות השלושים לחייהם, קשורה באבותיהם. רפאל מתכוון להשאיר שם את אביו הסנילי אצל אחותו, צילה, ששומרת שם על הבית ברחוב ענתבי ועל עסק החותמות בפינת כיכר המושבות (עמ' 47), כדי שהיא תטפל בו ותביא אותו לקבורה בארץ שבה נולד בשנת 1939.

מניעיו של הרשי צוברי לבצע נסיעה ראשונה זו לפלשתינה ההאשמית הם הרבה יותר מורכבים. הוא הבטיח לאביו כי ידאג להעביר מפולין את עצמותיו לקבורה בארץ-ישראל, אך בה-בעת הוא מתכוון לממש רעיון עסקי שצץ במוח התימני הקודח שלו: מאחר שהציונים לשעבר, אלה שברחו חזרה לאירופה "רוצים שאחרי המוות האדמה הזאת תחבק אותם חזרה ותמחל להם על הבגידה, שאחרי המוות שלהם הם יחזרו לשם וייקברו בתל-אביב, איפה שהחלום הציוני שלהם טיפ אין דער ערד," – הוא ירכוש שם מגרשים שאין להם דורש ויסב אותם "לבית קברות, ולמלון קטן לידו, שהילדים והנכדים יוכלו לבוא מחוץ לארץ לבקר את הקברים של הסבא והסבתא - - - וגם מוזיאון קטן לתולדות תל-אביב, וא-שטיקלע חנות מזכרות" (עמ' 76).

   חסדיאל לא רק מיחזר כאן רעיון דיסטופי שהציג מאיר שלו בספרו הראשון ,"רומן רוסי", משנת 1988, אלא גם קידם והרחיב אותו במידה ניכרת. כזכור, גיבור "רומן רוסי", הנכד ברוך שנהר, מימש את צוואת סבו המאוכזב, מבני העלייה השנייה וממייסדי הכפר הציוני הוא עקר את המטע שטיפח סבו, הכריז על אדמת המטע כעל "בית-עולם לחלוצים", ואחרי שחילק את האדמה לחלקות קבורה מכר אותן גם ליהודים מהעולם שנכספו להיקבר בארץ הקודש. "רומן רוסי" הפך לרב-מכר, כי רבים מהקוראים היו מוכנים אז לבלוע את הרעיון הדיסטופי הזה של מאיר שלו, משום זיהו את ההצעה הפוסט-ציונית שבספר כתגובה למשבר שהתרחש בחקלאות בתקופה ההיא, בלי שקלטו את רעילותה של ההצעה שהרומאן טפטף למוחם – להסב את גלגל ההיסטוריה לאחור ולהשיב לארץ-ישראל את התפקיד שמילאה בתולדות העם היהודי בשנות הגלות (ואשר מומחש היטב לא רחוק מנהלל, באתרי הקבורה המפוארים בבית-שערים).

   לא די שחסדיאל חטא בחקיינות גלויה, אך גם עשה זאת בלי יכולת הסיפר של מאיר שלו, שסייעה לו לשווק רעיון עיוועים כזה כהברקה של יוצר בעל דמיון. אי-היכולת לגלף דמות ואי-היכולת לארגן סיפור-מעשה גם הם מבדילים את החקיין של הרעיון מרבו המוכשר ממנו בהרבה דרגות. אך למה לנו להלין על הכותב המתחיל חסדיאל ועל יומרנותו לכתוב רומאן פרובוקטיבי, אם להדפסתו כספר של הקשקוש הזה אחראים נועה מנהיים, אחת העורכות הוותיקות והמנוסות, והוצאת זמורה-ביתן המכובדת?

* אוטופיה היא יצירת ספרות דמיונית המתארת מציאות עתידית מושלמת יותר בהשוואה לממשות הקיימת בהווה. והיפוכה היא הדיסטופיה, שהיא יצירת ספרות דמיונית המתארת כתמונת עתיד מציאות גרועה מזו הקיימת בממשות בהווה.

* * *

יהודה דרורי

נתניהו בין סטגנציה להעדר תעוזה

כאשר החלטתי לפני כשנה שלא אצביע עבור נתניהו עשיתי זאת מכיוון שראיתי שמישהו אשר קיוויתי שיוכל להנהיגנו בשנים הסוערות הבאות עלינו, הינו בעצם אדם שמרן בתפישותיו, המשחק רק "על בטוח" (עבור שרידותו הפוליטית), מנהיג בהידרדרות וללא כל תעוזה... הוא לא יוני נתניהו אמרתי לעצמי... וצדקתי עד עתה... נתניהו מדשדש בבוץ של עצמו... מנסה כל מיני דרכים ישנות ולא מזיז דבר... אולי בכל זאת יפנה לדרך אחרת?

אם ננתח את פני הדברים הרי שביבי נתניהו הוא המפסיד הגדול ביותר בבחירות האחרונות (למעט "קדימה" שהיה ברור שתתאדה). העבודה וש"ס שמרו על כוחן, מר"צ והחרדים עלו והצליחו להגדיל את כוחם האלקטורלי, לבני עלתה מאפס ל-6 ובנט ולפיד ניצחו בגדול. הליכוד-ביתנו ירד  מ-42 מנדטים ל-31 – וזאת לכאורה ולמעשה יכולה להיקרא מפלה למי שמתיימר לנהל את המדינה בשנים הבאות.

חשבון הנפש השלילי של נתניהו

כאשר מנהיג סופג מהציבור בכלל ובמפלגתו בפרט, סטירת לחי כזו, אתה מצפה שהוא יעצור וישאל עצמו היכן שגיתי? ובמקום לתת לעצמו קומפלימנטים על הישגיו בעבר, עליו לשקול את הנסיגות וההיבטים השליליים של מנהיגותו שהביאו לכך שהציבור נתן לו מכה. מה שנכון הוא, שהמכה, ככל שהיא כואבת, עדיין השאירה לו את האפשרות להמשיך למשול, אבל המשילות הזו מותנית בשינויים מרחיקי לכת!

שלטונו חייב להיות לגמרי אחר מהתנהגותו ב-4 השנים האחרונות ולא המשך של אותו סיפור עם ש"ס והחרדים אשר לוקחים נתחים נכבדים מתקציב המדינה ואינם משתתפים בעול ובחובות הכלכליים והביטחוניים של מרבית האזרחים; ומכאן שהמשך קואליציה עם החרדים, פירוש הדבר, סטגנציה וכניעה לגוש האנטי ציוני, המצפצף על ביטחון המדינה ומערכת החינוך שלה, בז למערכת המיסוי, ומאפשר המשך משילות של גורמים פרזיטים, והכי גרוע – נטישת המרכז החילוני שזהו רוב המדינה – ובעיקר, כישלון של כל ניסיון רציני להתארגן כלכלית לטפל בגרעון הענק.

בפוליטיקה אין ביטוח. אם ביבי חושב שהיצמדותו לחרדים תבטיח את שלטונו כיום (ולכן גם בעוד ארבע שנים) הוא פשוט חי בטעות מוחלטת. וכאשר הוא מאיים בבחירות חוזרות הוא מזכיר לי את אותו משוגע העומד בכיכר השוק עם אקדחו הצמוד לרקתו ומאיים ללחוץ על ההדק אם מישהו לא יעשה כדבריו...

שלושה סקרים עצמאיים שנעשו לאחרונה מעריכים שאם תיערכנב בחירות חוזרות – לפיד יקבל 30 מנדטים, בנט 15, העבודה 18, ש"ס תרד ל-9, והליכוד ביתנו יקבל רק... 21 מנדטים ויפסיד את השלטון.

חשבון הנפש החיובי שנתניהו צריך להפנים

נכשלתי בבחירות, מפלגתי מתפוררת, אבל יש לי מנדט להרכיב ממשלה, השותפים האהובים עליי (החרדים) לא באים בחשבון כי אין לי מספיק מנדטים איתם והם מוקצים לגבי השותפים האחרים ודעותיהם. אין לי ברירה ובחירות חדשות עכשיו יזיקו לי יותר.

בנט ולפיד (ושלי) אינם מתכוונים לקחת את כיסא ראש הממשלה! הם רוצים שדברים יתבצעו, בעיקר כאלו שאני מסכים איתם, כאלו שנדחו שנים רבות בגלל המפלגות החרדיות כמו: שינוי שיטת המימשל, שהוא דבר חיובי שניתן לבצעו כיום עם השותפים החדשים.

אין כל בעייה עם השותפים החדשים ביחס להסכם על "מתווה השלום" כי כולם מבינים שלא יושג כל הסכם בגלל שהפלשתינאים לא מוכנים לכך ולא רוצים בכך...

ה"שיוויון בנטל" הינה כרגע סיסמה בלבד שלא קשה להסכים לקבלה עקרונית. הדיונים יהיו בשלבים לביצועה, אבל במיידית, היא חייבת לכלול גם חרדים וגם ערבים, שכולם חייבים להתייצב ולהירשם, ומי שלא יעשה זאת יפסיד זכויות אזרחיות שונות כגון: זכות בחירה, קיצבאות ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ופספורט.

הנקודה החשובה ביותר להסכמה, שבהחלט ניתנת להסכמה היא השינוי במדיניות הכלכלית שתבטיח איזון בחלוקת המשאבים לציבור ותבטיח ריסון לסגירת הפער התקציבי הענק – ויש מקום להסכמים עם הפרטנרים החדשים.

גודל הממשלה, מיספר השרים וחלוקת התיקים – יהיו הנושאים הקלים ביותר להחלטה ולביצוע.

בנימין נתניהו חייב להבין שלדור החדש של המצביעים במדינה נמאסו הטריקים הפוליטיים בסגנון מפא"י, כולל הנושא של הפרד-ומשול שהוא מנסה ליישמו ללא הרף בין לפיד, בנט ושלי יחימוביץ, וסופו להיכשל, כי חרף הפערים הרעיוניים בין שלושת אלו, הם מאוחדים בדבר אחד: מה שהיה עד עכשיו לא יכול להמשך (וזה בדיוק הפוך מתפישת הרבנים החרדים הלוחשים דברי חיבה וחנופה באוזניו של ביבי).

ככל שזה נמשך ונתניהו לא מצליח להפריד ביניהם, כולם מבינים עד כמה הוא למעשה חלש – ומעמדו נפגע יותר ויותר הן בעיני ציבור הבוחרים והן בעיני מנהיגים בחו"ל. מסתבר שהעם הצביע לכך שהכוח הצעיר הזה שנבחר הוא זה שישנה את הטון במדינה בשנים הבאות – ועל נתניהו לאמץ זאת או להבין שלא תהיה לו ממשלה ולא יוכל להמשיך ולמשול בלעדם.

הישארות בקווי היסוד הישנים והעמומים כבר אינה אופציה, וגם חוסר החלטות בנושאים עקרוניים או דחייתם, איננה מקובלת יותר על שותפים עתידיים אלו. אז, מר נתניהו  הנכבד, שאתה בבסיסך מנהיג חילוני ימני מתון, ואתה קרוב בדעותיך האמיתיות ללפיד ולבנט, לך להסכמות איתם, ותשאיר את החרדים להחליט לעצמם אם רצונם להסתופף בגיטאות שיצרו לעצמם, או להיות חלק מהמדינה...

* * *

ניצה וולפנזון

בעניין הבאר שחפר יהודה ראב

 והגלוייה והבול של הבאר הראשונה

שלום אהוד,

בעניין הגלויה ששלחתי ועוררה בעייה בקשר לאיזכור הבאר הראשונה, בעוד שבתמונת הגלויה לא נראה המקום המדוייק, עליי להסביר, ששלחתי אותה משום שהיא קשורה לפתח תקווה ואני מכירה ומוקירה את יחסך למושבה/עיר, וגם את אכזבתך על שאין מנציחים את הראויים לכך.

זכרתי את התלם הראשון ולא ידעתי שגם את הבאר הראשונה חפר יהודה ראב. הוספתי הסבר כיצד נקראת גלויה מסוג זה כשהבול מודבק בצד של התמונה, ויש לו קשר לתמונה, וגם החותמת היא מאותו מקום שבו צולמה התמונה  – זו "גלוית מרב".

כדי להיות בטוחה שהשתמשתי במושג הנכון, פניתי בשאלה למומחה בעניין (משה רימר), וזו תשובתו:

זו אכן גלויית מרב, אבל אם בגלויה אכן לא רואים את האתר המדויק של הבאר זו פשוט גלויית מרב פחות מוצלחת.

יצירת גלויית מרב טובה כרוכה בעמידה בכללים רבים, אשר נועדו להציג רף גבוה בפני האספן ולהבטיח אתגר בענף יצירתי זה.

על פניו יש התאמה בין שלושה המרכיבים, ולו מן הסיבה ששלושתם קשורים לפתח תקוה. אם נמקד את העניין, הרי הבול והגלויה עוסקים שניהם באתרים שהיו באתר של גן המייסדים.

ברור שאם היו רואים בגלויה את המיקום המדויק של הבאר זה היה עדיף, והגלויה היתה זוכה להערכה רבה יותר, אבל למרות שלא זה המצב (אם הבנתי נכון את דברי בן עזר) זו עדיין גלויית מרב.

 בברכה,

ניצה וולפנזון

אהוד: ואת הבאר כמובן סתמו ואין זכר לה באיזור מרצפות הכיכר שכיסוה, וזאת חרף פניותיי בשעתו לשמר אותה, וזאת כאשר הסירו את מכסה הפח וגילוה ליד הקיר הצפוני של ביתן "המקדים", בפינה הדרומית-מערבית של כיכר המייסדים, בדיוק כפי שזכרתי ממסורת המשפחה.

* * *

יהודה קנטור

על קרבות במלחמת השחרור

אהוד בן עזר שלום,

בגיליון 585 כותב ישראל זמיר על קרבות במלחמת השחרור ועל נחיתות שלנו במספרי החיילים ובנשק בהשוואה לערבים, בסתירה לטענת בני מוריס על שיוויון כוחות.

היתה לנו בעייה קשה של פיקוד ותיאום, ובהחלט ייתכן שמשום כך היו קרבות שיצאנו אליהם בנחיתות קשה, ובאותו הזמן כוחות אחרים שלנו עשו מעט מאוד. אולי ישראל זמיר רואה בצדק את הקרבות בהם השתתף ואינו מודע לכוחות אחרים שלנו שיכלו לעזור, אם הפיקוד היה פועל כהלכה.

לגבי התקופה עד לפלישת צבאות ערב: בני מוריס, (הרי הוא "חזר בתשובה" וכבר אינו היסטוריון פוסט-ציוני) בספרו "קרבנות", בעמ' 186 – אכן כותב "היישוב נהנה מעדיפות מיספרית בזכרים יוצאי צבא." (מסתמך על ספר של cohen michael). להבנתי מדובר בהשוואה עם ערביי ארץ ישראל בלבד. איני יודע אם נכון הדבר, אבל בני מוריס לא כותב על עדיפותנו כביכול בנשק (על התקופה שעד פלישת צבאות ערב). גם בתקופה הזו יכולנו לעשות יותר אם הפיקוד היה מצליח לרכז כלי נשק ולוחמים מישובים שלא היו בסכנה לטובת מבצעים מרוכזים. בפועל ישובים שמרו בקנאות על נשקם ואפילו החביאו אותו מידיעת ההנהגה.

הכישלונות הגדולים שלנו בפברואר-מרץ 1948 נבעו כמעט כולם מבעיות פיקוד שלנו. ידענו מראש על על פיצוצים גדולים בירושלים, האסונות הצפויים לשיירות נבי דניאל ויחיעם, ועוד.

לגבי התקופה שאחרי פלישת הערבים:  ללא ספק הבעייה הקשה ביותר שלנו היתה בשבועות שבין פלישת צבאות ערב עד להפוגה הראשונה, כי הנשק שכבר נקנה היה בחו"ל ועדיין לא הגיע כולו לארץ. בני מוריס (בספרו הנ"ל, עמ' 207) משווה את עוצמתנו ואת עוצמת הערבים, ונראה לי שהשוואתו הוגנת. ברצוני להעיר כי גם בן גוריון (למיטב זיכרוני) העיר כי החל מההפוגה הראשונה כוחנו היה שווה ואח"כ גדול יותר מאשר סך הכוחות הערבים.

עם הערתך על עיתון "הארץ" אני מסכים. מותר לעיתון לפרסם השקפות אחרות אבל לסלף עובדות?

יהודה קנטור

כפר סבא

* * *

שיר של גינטר גראס

ותשובה של מרטין ססלר

השיר

http://www.youtube.com/watch?feature=player_detailpage&v=Vrl6zOLFZns

התשובה

http://www.youtube.com/watch?v=CaO48K_nyWw

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

32. יוסי שמאלני

"במסגרת שנת הדמוקרטיה," אמרה המחנכת שולה, "נקיים בכיתה דיון, כמו בכנסת. הנושא שנעלה הוא שימור הנוף בארץ-ישראל. אתם תתחלקו לשתי מפלגות. האחת תתמוך בשימור הנוף, שהוא אוצר הטבע הגדול ביותר שלנו. השנייה תציע בנייה בכל מחיר, כי פיתוח הארץ הוא עתיד חיינו. לכל קבוצה יהיה דובר, ומגיב על דברי הקבוצה-שכנגד. בסיום נקיים הצבעה. לנציגי המפלגה שתזכה ברוב קולות מצפה הפתעה – הובטח לנו שיוזמנו לפגישה עם השר לאיכות הסביבה ויציגו לפניו את עמדתם!"

"אני מתנגד!" הרים ידו יוסי שמאלני.

"איך אתה יכול להתנגד אם טרם התחלקנו לקבוצות ועוד לא בחרנו את הדוברים בעד ונגד?"

"מתנגד לדיון בנושא הזה!"

"וואואואואו..." נשמעו קולות מחאה בכיתה.

"כן! ולא ישתיקו אותי! אני חושב שמציעים כאן דיון דבילי! סטרילי! פָּרְוֶוה! באמת חוכמה גדולה! אני מציע דיון, שנציגי המפלגה שתזכה בו יוזמנו אל שר הביטחון!"

"ווּאוּאואואו..." הרימה קול כהנ'לה הקטנה יחד עם כמה שמכירים את דעותיו של יוסי שמאלני.

"ששש, שקט! עם כל הכבוד, יוסי, תסלח לי, אנחנו לא מתכוונים להפוך את השיעור בדמוקרטיה לדיון פוליטי בנושא שמפלג את העם..."

"פילוג בעם? הצחקת אותי! הלוא זאת בדיוק דמוקרטיה, כשיש דעות שונות בנושאים חשובים. על מה את חושבת מדברים בכנסת? על קאקי?"

"איך אתה מדבר, יוסי?"

"אני מציע דיון בכיתה על הסירוב לשרת בשטחים! זה קצת יותר נוגע לחיים שלנו, לא?"

"וואואואו..."

"תשתקו כבר, אידיוטים, כהנל'ה! מתאים לך... אתם לא מבינים שאני מדבר על החיים שלכם... שלנו..."

"שקט בכיתה! שקט! אתה רואה? אתה עצמך חסר-סובלנות! תלמידים, אני מודיעה שלא נקיים בבית-הספר דיונים על הסירוב לשרת ביהודה, בשומרון ובחבל עזה!" קבעה שולה בתקיפות. "נכון, לכל אחד זכות לדעה שונה, כל אחד בא מבית עם רקע אחר, וגם למורים יש זכות לדעות משלהם. אבל הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא שבכיתה הזו יתלהטו הרוחות ויתחילו להעריך או לפסול תלמידים על פי הדעות שלהם, או הדעות שהם מביאים מהבית בהשפעת הורים שבעיניהם ארץ-ישראל, וירושלים, זה סתם שטחים, כאילו אין זהות, ואין היסטוריה יהודית, לכל אחד מהמקומות האלה!"

"יופי! עכשיו את בעצמך קבעת עמדה בדיון!" התפרץ יוסי. "אז נעמיד להצבעה – מי בעד דיון על הזכות לסרב לשרת בשטחים! – ירים את ידו!"

"מי בעד דיון על שמירת הנוף בארץ-ישראל, ירים את ידו!" קראה שולה.

"מי בעד הידברות..." המשיך יוסי.

"מי בעד חיסול האינתיפאדה!" צעקה כהנל'ה.

"מי בעד שמירת הנוף בארץ-ישראל..." המשיכה שולה.

"מי בעד פתרון צודק לאינתיפאדה..." התעקש יוסי.

"מי בעד טוביה צפיר..."

"מי בעד קונדומים לכול..."

"די! אני מפסיקה את הדיון!" הודיעה שולה. "אי אפשר להמשיך בבאלאגאן כזה! אתם לא רציניים. אף אחד כאן לא ידע אפילו על מה הוא הצביע!"

*

"נמאס עליי בית-הספר!" הודיע יוסי בבית. "אתה יודע איך מלמדים ספרות? כאילו כל הסופרים המתים עדיין חיים."

"אל תזלזל בסופרים המתים." ענה אביו, שמואל. "עד היום הם כתבו את רוב הספרים החשובים, המעניינים והמהנים."

"טוב, נעזוב ספרות. אבל מדוע לא יכולים להסתכל למציאות המזורגגת ישר בעיניים, לדבר על מה שנעשה בשטחים, על בני-אדם, על מתים, במקום שנערוך דיון על שימור הנוף, שזה אצלם דמוקרטיה, וחינוך לחיים!"

"רגע, ואם המצב בשטחים מסובך, אז זו סיבה לא לשמור על הנוף, ולא לרפא חולים, ולא ללמוד, ואולי גם לא לאכול?"

"אל תהיה לי דמאגוג, אבא. תגיד את האמת, אם אתה היית בגיל שלי, עוד מעט בחובה, שלוש שנים, היית הולך לשבור ידיים, להוציא עיניים, לפגוע בילדים, להרוג? והיית מוכן שבבית-הספר יפחדו אפילו לדבר איתך על כך? שישחקו בנידמה לי, שתסריח בחממה מושתנת עד גיל שמונה-עשרה ואז בבת-אחת – טראחח, מתברר שאתה לבד אוכל את החרא בשביל כל המדינה! וכשאתה מנסה לדבר על כך, מלגלגים עליך וקוראים לך – יוסי שמאלני!"

שמואל נאנח. "יוסי, אני רוצה שתדע שעל הנושא הזה אני כבר מזמן רוצה לדבר איתך, ולא שיש לי תשובה. התשובה שלי מורכבת בעצם משלוש תשובות, שהראשונה שבהן היא שאין לי תשובה, אם אתה מבין..."

"בערך..."

"והשנייה ­– שעל הנושא הזה כבר היו לי ויכוחים קשים עם סבא שלך. הוא אמר אז שזוהי פשוט מלחמה שנמשכת כבר הרבה שנים, ועוד תימשך, ובמלחמה מתנהגים כמו במלחמה – מהצד שלהם, וגם מהצד שלנו."

"ומה התשובה השלישית?"

"אתה לא רואה בעיניך? מאז שפרצה האינתיפאדה עשיתי כבר שלוש פעמים מילואים – בעזה, ובחברון, אז מה? זה מוצא חן בעיניי? תהלוכת פורים של המתנחלים בלב חברון? על דבר שכזה אני צריך להגן? אבל אני חורק שיניים וממשיך."

"אתה מפחד מבית-סוהר?"

"קודם כול, אל תהיה לי גיבור בבית-סוהר, אפילו בתור סרבן שירות. אני לא אייבי נתן, שהתחנה לו ממשיכה לשדר גם כשהוא יושב בכלא. אבל לא זה העניין, אני חורק שיניים וממשיך מפני שאני יודע שגם אם נסיר מחר את כל ההתנחלויות מהשטחים, המלחמה הזו עדיין לא תיגמר, מפני שאנחנו לא יכולים להמשיך לשלוט בכל כך הרבה ערבים אבל גם לא יכולים לצאת משם באופן חד-צדדי ושתהיה לבנון שנייה בחצר האחורית שלנו."

"אז מה יהיה?"

"להתווכח צריך. וגם לרצות בשלום, ובהסדר, כמו עם מצרים. אבל תאמין לי ששיגעון גדלות זה לא רק מי שחושב שנשלוט לנצח בכל-כך הרבה ערבים אלא גם מי שחושב שרק בנו הכול תלוי ואם רק היינו עושים מחר צעדים אלה, או אחרים – היינו אנחנו והפלשתינאים, אנחנו והעולם הערבי – נמצאים כבר בגן-עדן עלי אדמות!"

"אז אין לך ממש תשובה, אבא?"

"אין. שמע יוסי, אולי אף אחד לא יודע, ויכול מאוד להיות שמה שהיה הוא שיהיה, ואפילו יותר גרוע, אבל בכל החרא הזה צריך בכל זאת להיזהר מאוד שלא להיעשות פאטאליסטים, ולא להיות אכזריים יותר מכפי הצורך."

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

הסיפור האמיתי של קולנוע "ישראלי"

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=TEN02Aku88c

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שמעתי את נאום ה"שמן זית" של חברת הכנסת החדשה רות קלדרון והבנתי, מבעד לכל מחלצותיו של הנאום והערצתו את התלמוד כמזור לחיינו בארץ, גם החיים התרבותיים – כי היא שואפת לשיוויוון שבו לומדי התלמוד ישרתו בצבא [שזה כמובן חזון לימות המשיח]  אבל החיילים החילוניים ילמדו תלמוד! ומי ילמד אותם? זאת אני מעז לנחש – אותם חרדים בודדים שהצבא כן יגייס! ובא לציון גואל בדמות הגברת קלדרון, שמה שהיא למדה בבית הספר העברי היה הקפיצה מהתנ"ך לפלמ"ח! והיא מרעיפה עלינו את הארמית של התלמוד, שנשמעת בפיה מלאכותית למדי, אך הארמית עדיפה מעכשיו על אלתרמן, זה ההוא מ"הטור השביעי" והקפיצה מהתנ"ך אל דן בן אמוץ והפלמ"ח!

ב"שביעית הומאנית (ספרותית)" ב"תיכון חדש" למדתי תלמוד, גם לבגרות, אצל מורה נהדר: יעקב בכשטיץ-בהט! – ובכל זאת השתעממתי מאוד, וכך גם שאר הכיתה. ועדיין אני זוכר את הנערה שישבה לצידי, שאימה היתה גרמנייה שהתגיירה, ואני טרם ידעתי זאת – והנערה שנשאלה – פורצת בבכי מר ומתייפחת כשהיא כפופה על דף התלמוד, שכל אחד מאיתנו נשא בילקוטו, מסכת "אלו מציאות" – ודומני שחוץ מהמורה יעקב,, איש מאיתנו לא ידע את סודה.

* היתה לי הזכות להכיר אישה ואם בישראל, שהיתה נוהגת לא פעם לבכות בפני בעלה וילדיה במר נפשה עליה: "אני אמות לכם!!"  – לבסוף בעלה הלך לעולמו שנים רבות לפניה.

* מצבם הכלכלי של הפלסטינים מעולם לא היה טוב יותר כמו בספטמבר 2000, בזכות מיליארדי הדולארים שהרעיפו עליהם מדינות המערב, והמיזמים שסמלם היה הקזינו ביריחו עם תחבורה של מוניות שירות מתל-אביב. ובכל זאת הם פתחו באינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת אל-אקצה, והטביעו עת עצמם ואותנו בנהרות של טרור ודם, שבהם הפסידו כמעט את כל מה שהשיגו והיה להם, ולא הצליחו לשבור את ישראל.

מאז עברו שנים אחדות של התאוששות ושקט-יחסי בגדה, החמאס טרם השתלט עליה, מצבם הכלכלי של תושביה הוטב בהרבה, ודומה היה שסוף-סוף קיבלו שכל שמוטב לחיות בדו-קיום שקט-יחסית איתנו וברמת חיים ובביטחון שאולי רק ערביי ישראל זוכים לה בכל האיזור הגועש שלנו – ובינתיים גם ערפאת מת, שכידוע אנחנו הישראלים הרעלנו למוות את הפדופיל הזקן המגוחך והחולה הזה –  אבל הטירוף מאיים לסחוף שוב את הפלסטינים, והם עתידים כנראה לפתוח באינתיפאדה שלישית ולהפסיד את כל מה ששיקמו בינתיים וגם להוכיח לנו ולעולם כי לעולם לא ייכון כאן פתרון של שתי מדינות לשני עמים. יש להם היגיון של מתאבדים. ישובו לרצוח ישראלים, מה שהם מנסים כל הזמן, ויחזרו שוב עשרות שנים לאחור וישרפו את כל הסיוע הפאראזיטי שמדינות המערב נתנו ונותנות להם – כמו ששום עם של "פליטים" לא קיבל מעודו.

* לאודי שלום, אני כועסת על התמימים המתלהמים מעוכרי (מדינת) ישראל, שיביאו עלינו מדינת הלכה עם ערכים כמו עקירת כרמי זיתים והריסת מסגדים. זה יהיה תג המחיר של ארון הקבורה של העם היהודי, ולא ארון הספרים והגמרא בתוכו.

אופירה ר.

 [נשלח כנראה  כתגובה למופעיה של רות קלדרון].

* יש נמענים שמתאוננים שהם לא מצליחים לקרוא את כל הכתוב בגיליונות שלנו מפני אורכם. ובכן, המכתב העיתי שלנו כמוהו כעיתון. יש כותרות ויש טקסטים, וראוי לעבור עליהם ברפרוף בטרם מחליטים מה לקרוא.

דבר שני, מי שקשים לו התחזיות והניתוחים שמתפרסמים אצלנו, מומלץ לו להסתפק במאמרי המערכת של "הארץ" ושל מרבית הפובליציסטים שלו. שם לרוב אנחנו אשמים ורק בגללנו יש סכנה לקיומנו ולכן גם שונאים אותנו ובצדק. וכל כך נעים לישראלים ובעיקר לישראליות לעצום עיניים גם על פי תהומות ולקרוא את כל השטויות הללו וגם להאמין בהן.

* שמתם לב כיצד בכל צילום של פיזור הפגנות בגדה יש לפחות מפגין אחד מצוייד במצלמת טלוויזיה שאורב לכל הזדמנות של צילום שישחיר את פני ישראל בעולם ויציג את הפלסטינים, תומכי הטרור, אלה המנסים לפגוע בחיילינו באבנים – כצד המסכן והדפוק!

* כמה נחמד שהאינתיפאדה זוחלת אלינו חזרה, ואתמול לפנות-בוקר, בטיילת בתל-אביב, ניסו חמישה-עשר צעירים יהודיים לעשות לינץ' בפועל ניקיון ערבי תושב יפו ופצעו אותו קשות! – זה כמובן ראוי לכל גינוי ויש לעצור ולשפוט אותם בכל חומר הדין ולא למרוח! כי זה גם מריח הסתה למהומות של מלחמת אזרחים בישראל, אף כי זה מעט מאוד לעומת מה שחוֹלֵל עד כה, ועומד לחולל בקרוב, הטרור הפלסטיני ביהודים ובאזרחים יהודיים של ישראל – אבל זה מספיק כדי לתת לנו את ההרגשה הטובה שהאינתיפאדה השלישית [ואולי זוהי עדיין השנייה – שלא הסתיימה מעולם] – פורצת באשמתנו אנו, הוואנדלים היהודיים, ואם היינו מתנהגים כמלאכים, הכול היה בסדר בינינו לבין הערבים והפלסטינים!

* אתמול ב-18.33 – "פצועים נוספים במהומות: פלסטיני נפצע קל מירי כדור ברגלו בהפרות סדר סמוך לקבר רחל. ישראלית נפצעה בראשה מזריקות אבנים בעוקף שכם."

ללמדך שרגל פלסטיני שווה ראש ישראלית.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2474 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,056 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,444 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל