גיליון מס' 820

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח באדר תשע"ג, 28 בפברואר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אליהו הכהן: נומה, נומה, מיכה! – במלאת שלושים למותו של מיכאל (מיקי) גרינשפון (1933-2013). // יוסי גמזו: הַשָּׂבֵעַ לְעוֹלָם אֵינוֹ מֵבִין אֶת הָרָעֵב. // עמוס גלבוע: ואיך שרגליי דורכות בארץ הקודש... [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: 1. אנג'ליקה – הבת שאבדה פעמיים. 2. הכהן הגדול של חקר הזמר העברי. // קובי גיסין: האמת המרה: אין ציונות דתית – יש יהדות, או ציונות. // זיוה גל: אֲנִִי הוֹלֶכֶת וְסוֹגֶרֶת אֶת כָּל הַפְּתָחִים. // יוסי שחר: משהו  על סרטים, ועוד...! // אליקים העצני: צ'כוסלובקיה 1938 ואנחנו. [ציטוט]. // מרדכי בן חורין: נסאראללה חולה בסרטן. // משה כהן: הנדון: גיוס תלמידי ישיבה. // יואב אהרוני: לגנוב סוסים ברומניה. // דרור אֵידָר: לקחנו את תרבות האשמה רחוק מדי. שיחה עם עוז אלמוג. פורסם בעיתון 'ישראל היום' (15.2.2013). // אלי מייזליש: 1. כיצד תיראה ישראל בעתיד? 2. משהו על פורים באוקספורד עם אהוד בן עזר. 3. לכל מי ש'התלהב' מנאומה של ד"ר רות קלדרון על התלמוד.// יואל נץ: מעשה בשנות ה-50 המוקדמות, ארוחת ארבע בחדר האוכל של קיבוץ כרמיה. // בועז ארד על יוסף דוריאל ז"ל. // אהוד בן עזר: יצ'ופר הנוער! 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות, 33. דנה סמוֹקֶרִית. // ממקורות הש"י.

* * *

אליהו הכהן

נומה, נומה, מיכה!

במלאת שלושים למותו של מיכאל (מיקי) גרינשפון (1933-2013)

כשנולד מיכאל היתה שמחה רבה בבית הגרינשפונים: לסבא גרינשפון, שהגיע ארצה בשלהי ימי העלייה הראשונה, נולד סוף סוף, לאחר שבע נכדות,  נכד זכר שיישא את שם המשפחה וימשיך את השושלת.

אבי הרך הנולד, המלחין פואה גרינשפון ("כבה השמש שיקד", "ואף על פי כן ולמרות הכול"), שימש באותה עת כמורה לזמרה בגימנסיה "הרצליה". ראשונים באו לברך אותו ואת אשתו ורה חבריו להוראה, ביניהם המורה להתעמלות  צבי נשרי, המורה לציור אברהם אלדמע, וישראל דושמן, המורה לשפה העברית ולדקדוקה. היה זה בראשית חודש שבט תרצ"ג (1933).

דושמן הגיע במצב רוח מרומם: שירו "השקדייה פורחת" הולחן זה עתה בידי מנשה רבינא לקראת חגיגות ט"ו בשבט הקרבות, וצליליו בקעו מכל חלון בתל אביב.

לפני בואו התלבט דושמן מה יביא שי ליום ההולדת של העולל מיכאל.

באותם ימים הרדימו אימהות את ילדיהן בבתים רבים בארץ בשיר הערש "שכב בני שכב במנוחה", שהקדיש עמנואל הרוסי לבנו אבנר ובו פרש בפניו את עתידו ("הנה תגדל הנה תצמח בארץ ישראל, לקראת הגיל לקראת עמל, כמו אבא תהיה פועל.")

באותה רוח החליט דושמן להקדיש שיר ערש למיכאל, בנו של ידידו הטוב, ולהציב לו יעדים בחייו העתידיים בארץ.

על שולחן הכתיבה בביתו עמדה דרך קבע קסת דיו שקועה בתוך כַּן עשוי שיש. בבוקרו של היום שבו התכוון לבקר את משפחת גרינשפון, רכן דושמן אל שולחנו, ועל רגל אחת מיהר לכתוב את השיר. לרשותו לא עמדה מכונת כתיבה, גם לא עט נובע. על כן נטל בידו את הכלי הפשוט ששירת אותו, עט עשוי עץ עם ציפורן מחודדת בקצהו, שטובלים אותה בקסת הדיו מדי כמה מילים, ועד מהרה השלים בו במקום שיר ערש למיכאל.

בחפזונו, לא הספיק אפילו להניח נייר סופג על הטקסט לאחר הכתיבה, כמנהג אותם ימים, ועל כן כשקיפל את דפי הנייר והניחם בכיסו, נספגו עודפי הדיו גם מעבר לדף, כצללי אותיות. את שני דפי השיר הניח בעריסתו של מיכאל כסגולה לכך שיגדל ברוח משאלות הלב המובעות בשיר.

מיכאל שמר על דפים אלה עד יום מותו.

שִׁיר עֶרֶשׂ

(מֻקְדָּש לְמִיכָאֵל גְּרִינְשְׁפּוֹן)

מאת יִשְׂרָאֵל דוּשְׁמַן

נוּמָה, נוּמָה, מִיכָה,

עַל הַכַּר הַנִּיחָה

אֶת רֹאשְׁךָ הַקָּט;

עַל יָדְךָ אֵשֵׁבָה,

כִּי אוֹתְךָ אֹהֵבָה

וְאָשִׁיר בַּלָּאט.

                   נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

נוּמָה, נוּמָה, מִיכָה,

שְׁמַע מוּסַר אָבִיךָ

וְתוֹרַת אִמְּךָ:

אִישׁ יָשָׁר הֱיֵה נָא,

לְהוֹרֶיךָ תֵּנָה

אֹשֶׁר וְשִׂמְחָה.

                   נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

אֶת עַמֵּנוּ, מִיכָה,

לַעֲבֹד הַבְטִיחָה,

עַד כִּי יִגָּאֵל;

עִם כָּל חֲלוּצֵינוּ

בְּנֵה נָא אֶת אַרְצֵנוּ

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

                   נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

דושמן נמנה עם המשוררים המעודדים, האופטימיסטיים, שהפיחו תקוות ביישוב גם בימי מצור ומצוק. עוד בשנת 1911 לא היסס לחבר את "שירו נא המשוררים רק שירים מעוררים", שיר הזמר הא"י הראשון שלחם כנגד ה"קיטור" שהתפשט ביישוב באותם ימים. בין היתר כתב בו: "הוי המתאוננים, הוי המתלוננים, אל נא תמררו חייכם! חושו התגודדו בין יתר אחיכם, חושו התעודדו ובנו ארצכם. עוד לא פסה התקווה היות לעם בן דרור, אנו התחלנו במצווה ואנו אותה נגמור."

כעבור שנה חיבר את השיר המלהיב ביותר של ימי העלייה השנייה: "פה בארץ חמדת אבות", שיר שנישא בפי צעירים וזקנים, עולים וותיקים, דתיים וחילוניים, ולזכותו נזקפת עליית יהודים רבים ארצה מן התפוצות.

הוא עצמו עלה בשנת 1905 והתמקם בגליל, שם עבד כמורה במטולה ובראש פינה. כעבור כמה שנים עבר לגימנסיה "הרצליה", ובה לימד עד יום מותו. דושמן חיבר עשרות שירי ילדים ושירי זמר שטרם כונסו, תרגם מחזות לתיאטרון "חובבי הבמה העברית" שנוסד ביפו, וגם שיחק בו.

לו האריך ימים היה מתגאה במיקי תלמידו שלעולם לא הכזיב. בכל פעם שעלה שמו של דושמן בשיחה, נהג מיקי להזכיר את המשפט ששינן לתלמידיו שוב ושוב בשיעורי הדקדוק: "בָּתִּים אֵלֶּה לָמָּה הֵמָּה שָׁמָּה", למען יקל עליהם לזכור את החריגה מכלל הניקוד, לפיו לא יבוא דגש חזק אחרי תנועה גדולה.

בשנת 1947 נפטר דושמן ולא זכה לראות בהקמת המדינה.

מיקי הגשים את כל הציפיות שהועיד לו דושמן בשיר שהניח בעריסתו: הלך בעקבות מוסר אביו ותורת אימו, טיפח עם אחיו שֶׁרִי את מפעל הייצור, הייצוא והשיווק של כלי נגינה שהקים אביו, הקים עם רעייתו ימימה משפחה ענפה, שירת את ארצו בצבא והתמיד מדי שנה בשירות מילואים ממושך בחיל ההנדסה. כל ימיו היה אזרח יצרני ויצירתי.

לחם כנגד כל אי צדק שנתקל בו, ותמיד עורר התפעלות כשגבר בהצלחה, בשנינות האופיינית לו, על תופעות של חלמאות עירונית וביורוקרטיה ממשלתית שהכבידו עליו ועל מפעלו שלא לצורך.

היה איש רעים להתרועע. ידידיו ומכריו הרבים אהבו להסתופף סביבו, לשאול בעצתו, ליהנות מסיפוריו וזיכרונותיו מלאי ההומור שתמיד מוסר השכל בצידם, ולהאזין לאמרות הכנף בעברית, באנגלית ובלטינית, שנטפו מפיו כגשם נדבות.

הפרידה ממנו קשה וכואבת. אזכור אותו תמיד כרע אהוב וכמופת של חברות נאמנה.

הערה: ראה רשימתו של אליהו הכהן "מיכאל שלי" בחדשות בן עזר 814.

* * *

יוסי גמזו

הַשָּׂבֵעַ לְעוֹלָם אֵינוֹ מֵבִין אֶת הָרָעֵב

הַשָּׂבֵעַ לְעוֹלָם אֵינוֹ מֵבִין אֶת הָרָעֵב,

הַמּוּגָן בִּכְפוֹר הַחֹרֶף בְּתַנּוּר חִמּוּם וָכֶסֶת

לְעוֹלָם אֵינוֹ יוֹרֵד לְדַעֲתוֹ הַמִּצְטַמְרֶרֶת

שֶל הַהוֹמְלֶס עַל סַפְסָל גָּשוּם בַּגַּן הַצִּבּוּרִי.

אֵלּוּ שְתֵּי שָׂפוֹת שוֹנוֹת שֶשּוּם תִּרְגּוּם עוֹד לֹא הִשְכִּיל

לְגַשֵּר עַל תְּהוֹמָן הַפְּעוּרָה – מִלְּבַד בָּרֶגַע

שֶאוֹתוֹ גַלְגַּל-עֲנָק שֶשְּמוֹ מִקְרֶה מַטִּיל לְפֶתַע

בְּאוֹתָהּ שְרִירוּת-הַלֵּב חַסְרַת-הַלֵּב שֶל הַגּוֹרָל

אֶת הַהוּא, בַּר-הַמַּזָּל, מֵחֹם לְקֹר, מִיֵּש לְאַיִן

וּפִתְאֹם,

בְּהוֹקוּס-פּוֹקוּס,

מַשְלִיכוֹ מֵרוֹם לִתְהוֹם.   

הַבָּרִיא הַחַף מִסֵּבֶל לֹא יַגִּיעַ לְעוֹלָם

בְּשִׂכְלוֹ הַצֶּרֶבְּרָלִי אֶל עֻמְקֵי מְצוּלוֹתֶיהָ

שֶל אָזְלַת עֲמִידוּתוֹ שֶל הַחוֹלֶה מוּל אַרְטִילֶרְיַת

מַכְאוֹבֵי קַו מָזִ'ינוֹ הַמִּתְמוֹטֵט שֶל בְּשַׂר אֱנוֹש.

גַם אִם שֶבַע יִתְאַמֵּץ לִצְלֹל לְשָם, כְּאָמוֹדַאי,

גַם אִם אֶלֶף יִתְחַכֵּם לִקְלֹט אוֹתָהּ בְּכָל אַנְטֵנוֹת

בִּינָתוֹ חַדַּת הַדַּעַת, לְעוֹלָם הוּא לֹא יָחוּש אֶת

עִנּוּיֵי הָאִינְקְוִיזִיצְיָה שֶל אֵימַת בְּגִידַת הַגּוּף.

אֵלּוּ שְתֵּי צַלְּחוֹת לַוְיָן הַמְּזַהוֹת שְדָרִים שוֹנִים

וְשוּם שֵׂכֶל לֹא יַמְחִיש לוֹ לַנִּצּוֹל מִנַּפְתּוּלֶיהָ

שֶל אוֹתָהּ הִתְעַלְּלוּת אֱלוֹהַּ בַּנִבְרָא בְּצֶלֶם

אֶת זְדוֹנוֹ וְגִוּוּנוֹ שֶל קָטָלוֹג הַיִּסּוּרִים,

שוּם הֶקֵּש לֹא יְמַמֵּש לוֹ לַבָּרִיא אֶת הַמֵּחוֹש

הַהוֹפֵךְ לְגֵיהִנּוֹם אֶת עֱנוּתוֹ שֶל הַפָּגִיעַ

וְנוֹעֵץ אֶת צִפָּרְנָיו בְּיֵאוּשוֹ – מִלְּבַד בָּרֶגַע

שֶאוֹתוֹ מִשְׂחַק רוּלֵטָה הֲפַכְפַּךְ וְחוֹרֵש רַע

הַקָּרוּי גוֹרָל וְהָאוֹרֵב לְכָל זְחוּחֵי הַדַּעַת

שָם, מֵעֵבֶר לַפִּנָּה הָאַפְלוּלִית יוֹתֵר מִכֹּל

וּצְפוּיָה פָּחוֹת מִכֹּל שֶמִּתּוֹכָהּ יָעוּט הַחֹלִי

לְלַסְטֵם אוֹתוֹ עַצְמוֹ, אֶת הַבָּרִיא, מִבְּרִיאוּתוֹ

בְּמַכַּת אֶגְרוֹף אַחַת לֹא חֲזוּיָה וּבְמַפְתִּיעַ

יַטִּילוֹ בְּהוֹרָדַת-זָקִיף עַזָּה עַל הַקְּרָשִים.

אָז, רַק אָז יָחוּש סוֹפְסוֹף בְּגוּף סוֹמֵר מֵהִתְוַּדְעוּת

אֶל אוֹתָהּ סַכִּין-כְּאֵב הַמְּשַפֶּדֶת אוֹתוֹ פְּנִימָה

וְדוֹלָה מִשִּׂפְתוֹתָיו אֶנְקוֹת חַיָּה פְּצוּעָה, אֶת עֹצֶם

הַהֶבְדֵּל הַתְּהוֹמִי

בֵּין לְהָבִין

וּבֵין לָחוּש.

הַמֻּקָּף בְּאוֹהֲבָיו, אִם בְּחֵיקָם שֶל אָב וָאֵם

אוֹ זְרוֹעוֹת אֲהוּבָתוֹ אוֹ יְלָדָיו הַנִּצְמָדִים לוֹ

לְעוֹלָם אֵינוֹ מֵבִין אֶת הַגַּלְמוּד הַשָּב עִם עֶרֶב

אֶל חַדְרוֹ הָרֵיק מֵאֹשֶר אַךְ מָלֵא בַּעֲרִירוּת.

אֵלּוּ שְתֵּי גָּלַקְסִיּוֹת שֶטְּוָח שֶל מֶרְחַקֵּי שְנוֹת אוֹר

אוֹ נָכוֹן יוֹתֵר שְנוֹת חֹשֶךְ מַבְדִּילָן כְּיוֹם מִלַּיְלָה

זוֹ מִזּוֹ אַךְ בּוֹזְמַנִּית, בּוֹ בָּרְחוֹב וּבוֹ בָּרֶגַע

הֵן הוֹווֹת זוֹ לְצַד זוֹ כִּשְתֵּי סְפִינוֹת חוֹלְפוֹת בַּיָּם

בְּלֵיל אֹפֶל, בְּלִי אִתּוּת מַבְזִיק, בְּלִי שוּם צְפִירַת סִירֵנָה

הָאַחַת עַל פְּנֵי שְכֶנְתָּהּ אַךְ כְּמוֹ בִּשְנֵי יַמִּים שוֹנִים

שֶזָּרוּת וְאַכְזָרוּת אוֹתוֹ נִכּוּר צוֹנֵן, סְטֵרִילִי

מְרַחֶפֶת שָם בֵּינָן עַל פְּנֵי הַמַּיִם הַקְּפוּאִים.

רַק הַשְּכוֹל, הָאַלְמָנוּת אוֹ הַיַּתְמוּת שֶבָּן לְפֶתַע

מְאַבֵּד זֶה שֻהֻקַּף יָמִים רַבִּים בְּמָגִנָּיו

הַחַיִּים – הוֹרִים, אִשָּה אוֹ יְלָדִים שֶסּוֹבְבוּהוּ –

מֵאוֹתָהּ בְּדִידוּת מַמְאֶרֶת שֶשָּנִים רַבּוֹת מִסְּפֹר

הִיא תַפְרִיט לֵילוֹ הַמַּר שֶל הַגַּלְמוּד הַשָּב עִם עֶרֶב

אֶל צִינוֹק כָּל לְבַדָּיו שֶהֵם אוֹרְחָיו הַיְּחִידִים,

רַק אוֹתָן מַכּוֹת אִיּוֹב פּוֹקְחוֹת אוּלַי (אֲבָל גַּם הֵן כְּבָר

בְּאִחוּר לֹא יְכֻפַּר וּבְלִי קֻרְטוֹב שֶל נֶחָמָה)

אֶת עֵינֵי מִי שֶשִּׂחֵק לוֹ מַזָּלוֹ הַטּוֹב עַד הֵנָּה

לְהָבִין בְּהִתְהַפֵּךְ עָלָיו חֶלְקוֹ וְגוֹרָלוֹ

כִּי אוֹתוֹ עוֹלָם מָלֵא שֶלִּמְגִינַת לִבּוֹ אָבַד לוֹ

הִנּוֹ מָה שֶעֲרִירִי זֶה לֹא הָיָה לוֹ מֵעוֹלָם.

וְרַק אָנוּ, הַצּוֹפִים נוּגוֹת בַּחֶזְיוֹנוֹת הָאֵלֶּה

שֶל קֵהוּת הַהוֹמוֹ סַפְּיֶנְס שֶכּוֹחוֹ וּנְחִישוּתוֹ

הִזְנִיקוּהוּ לֶחָלָל אַךְ זֶה שֶבֵּין גַּרְמֵי שָמַיִם

וְלֹא זֶה שֶבֵּין אֱנוֹש אָנוּש אֶחָד לַעֲמִיתוֹ 

שֶהֲרֵי הוּא כְּבָר הִגִּיעַ אֶל פָּנָיו שֶל הַיָּרֵחַ

אֲבָל לֹא אֶל בְּדִידוּתוֹ וּמְצוּקָתוֹ שֶל זוּלָתוֹ

כּוֹסְסִים אֶת הָאִירוֹנְיָה הַמָּרָה הַזֹּאת כְּלֶחֶם-

הָאַכְזָב שֶל מוּם אוֹטִיזְם

הַחַיָּה הָאֱנוֹשִית.

* * *

עמוס גלבוע

ואיך שרגליי דורכות בארץ הקודש...

את השבועיים האחרונים עשיתי במדבריות מדינת נוואדה שבארה"ב. ניזונתי מרשתות הטלוויזיה האמריקאית. היה הסיפור על האונייה שנתקעה ונוסעיה סבלו; היה סיפור גדול על שוטר לשעבר בקליפורניה שהחל לרצוח שוטרים. נערך אחריו מצוד גדול. הוא אותר בבית ביער, הבית הועלה באש (בגלל כשל משטרתי), השוטר לשעבר נשרף כליל. כולם נשמו לרווחה, ארגוני זכויות אדם לא מחו.

אייטם מרכזי נוסף היה קשור לשימוע בסנט האמריקאי על מינוי ראש חדש ל-סי.איי.איי, ועניינו: מזה שנים  מחסלת ארה"ב אזרחים אמריקאים שעובדים בשרות ארגון "אלקאעידה" , כאשר בידי המחסלים ישנה אסמכתה משפטית כלשהי המתירה להם לבצע את החיסולים הללו.  פה ושם היו קריאות מחאה ציבוריות, אך לא ראיתי ולא שמעתי כל "שיח זכויות" כלל אמריקאי רעשני ממנו בוקעת האשמת הנשיא אובמה ברצח, בפשעי מלחמה. דמיינו לעצמכם מה היה קורה במדינת היהודים אם אזרחים ישראלים בשירות החמאס, למשל, היו מחוסלים כמו אחמד יאסין או ג'עברי. אלוהים ישמור. אבל, בגלל פלאי טכנולוגיית התקשורת, ניתן לי לעקוב גם אחרי התקשורת הישראלית. מאזורי הניסויים הגרעיניים לשעבר שבנוואדה  זה נראה קצת מרוחק, כאילו מכוכב לכת אחר. והנה, לחרדתי הרבה  אני מגלה שכל התקשורת הישראלית עוסקת בדבר נורא אחד ושמו האסיר X.

במשך יומיים לפחות היה נדמה לי, על פי התקשורת, שהמדינה עומדת ממש בפני התמוטטות, שהדמוקרטיה קורסת, שהמשטר במדינת היהודים אינו שונה מהמשטרים המדכאים האפלים שידענו בהיסטוריה האנושית. סיפורי התקשורת החזירו אותי לספר "הרוזן ממונטה כריסטו", שם הגיבור, דאנטס, מושלך ע"י אויביו לבור עמוק ואפל באי מצוקי, איש לא יודע על כך, והוא עצמו אינו יודע מדוע.

לפתע אני קורא בתקשורת שלנו על כך שאנשי הביטחון האמיתיים במדינת ישראל, הציונים  בלי מרכאות, הם אחמד טיבי, זהבה גלאון ודב חנין. מה קורה כאן? מתוך בליל הסיפורים והגילויים ו"החשיפות הבלעדיות" על האסיר X ו"שאר ירקות", אני מצליח להבין שלפניי תופעה תקשורתית ישראלית אופיינית: ממש מכלום, או כמעט מכלום, מעלים בבוקר  בידענות מפליאה השערות מהשערות שונות. בערב, ההשערות הפכו כבר ל"עובדות", ומתוך ה"עובדות" החדשות מעלים השערות נוספות. למחרתו בבוקר ההשערות הללו כבר הפכו לקומה השלישית של "עובדות", שממנה נגזרות השערות חדשות. כל זה עד שמגיעה לבסוף המציאות ומפילה את בניין "עובדות הכלום" שנבנה בעמל ובהמולה תקשורתית. ומה קורה אז? התקשורת, לפחות בחלקה, מוציאה את הקלף המנצח: זכות הציבור לדעת! הקץ לצנזורה! בעולם התקשורת הנוכחי אין מקום ל"שושו"! יופי!

 אולם, מעל האוקיינוס אני לפתע קורא סיפור הקשור לשר החינוך, ועל "קשר שתיקה" הקיים בחלק מהתקשורת לגבי הסיפור הזה. אני מתקשה להאמין: איך זה מתקשר למצווה הקדושה של "זכות הציבור לדעת"? איך זה שבאתר אחד אתה יכול לקרוא שמות של אנשים, ובעיתון אחר  אותם השמות מחוקים?  – ולא בגלל צנזור צבאי אלא בגלל צנזור עיתונאי פנימי!?

ואיך שרגליי דורכות בארץ הקודש אני מתבשר שציפי לבני ולהקתה הצטרפו הראשונים לקואליציה בראשותו של ביבי, שנוא נפשה וטרף ללשונה. היו אלה התקשורת ומשרדי הפרסום  שממש מכלום, מכלום של חותם שלא השאירה באף מקום, הפכו אותה ל"תקווה", לערכית ולנקייה, למעלת ראש ממשלה בדרך. ולפתע, בניין הכלום התמוטט. אחדים בתקשורת התנחמו בכך שבכל מקרה היא משתייכת "לבני האור" ותתרום מאורה  כשרת המשפטים. אולי כן ואולי לא. בדבר אחד אני כמעט משוכנע: חלק מהתקשורת שלנו וחלק מהפוליטיקאים שלנו ("גם החדשים"?) – ימשיכו להזדנב  בתחתית סולם האמון של הציבור.

הודפס לראשונה ב"מעריב" מיום 25.2

* * *

תקוה וינשטוק

1. אנג'ליקה – הבת שאבדה פעמיים

  אנג'ליקה  שץ (1897-1975) שתערוכת ציוריה מוצגת במוזיאון לאמנות בתל אביב, נולדה בסופיה שבבולגריה לזוג אמנים יהודיים. היא חייתה בפריז, פראג וברלין, וציוריה מוצגים במוזיאונים בערים  אלו. בינואר 1948 עלתה לישראל ועתה יש לה תערוכה בארץ.

התערוכה מציגה בעיקר תמונות שמן גדולות על בד, רובן דיוקנים וכן תמונות מחיי יומיום בבולגריה: מוכרות ירקות בשוק, כובסות כורעות במלאכתן, דייגים. וגם "בת פרעה", "נסיכה יהודית" עליזה, ילד תימני.

התמונות ריאליסטיות בסגנון קלסי, נעימות למראה אך ספק אם היו זוכות לתצוגת יחיד במוזיאון לולא הסיפור שמאחוריהן. התצוגה "בת אבודה, בת אובדת" מוקדשת לאנג'ליקה, בתו "האבודה" של ברוך בוריס שץ, מייסד בית הספר הראשון לאמנות בישראל. רק עתה, 38 שנה אחר מותה, נתגלתה ברבים.

לפני כשנתיים קיבל דן פאר, עיתונאי ועורך תוכניות תל אביבי, מכתב ממנהלת המוזיאון היהודי בפראג המבקש פרטים על אנג'ליקה שץ מאירסון, שכמה מיצירותיה מצויות במוזיאון. למיטב ידיעתם הציירת  חיתה ונפטרה בישראל וכתובתם היחידה היא דן פאר, קרוב משפחתה.

אף שהקרבה רחוקה – משנישאה לבעלה השלישי הפכה אנג'ליקה לסבתא החורגת של אביו של דן פאר – ואף שדן נולד אחרי שהציירת הלכה לעולמה, נתמלא הנין החורג סקרנות עצומה. הוא נזכר בציורים הגדולים על קירות בית סבתו החתומים "אנג'ליקה" ומיהר לבית אביו ביבנה. את התמונות קיבל, סיפר האב, מאנג'ליקה שץ כשעברה דירה בתל אביב, והיא בקשה לא למכור אותן; הוא איפסן אותן בבוידם ובמחסן "כי לא נשאר קיר לתלייה." בין קורי עכביש בבוידם מצא דן ארגז קרטון מלא גלילי בד עם ציורי שמן שחלקם כבר התפורר בידיים. חיפוש באינטרנט העלה כי אנג'ליקה שץ נעלמה לפני יותר ממאה שנה בסופיה ואין יודע מה עלה בגורלה. פאר הציג את המטמון לד"ר דורון לוריא, מרצה לאמנות ורסטוראטור בכיר במוזיאון תל אביב. מחלקת הרסטורציה חשפה את  החתימה אנג'ליקה שץ ובמבצע רב הקף שיקמה את ציוריה.

סרטון בתערוכה מציג את מסעו של פאר בעקבות הבת האבודה – מסע של שנתיים שחצה ארצות. בסופיה מצא קרובים רחוקים של אנג'ליקה ששמרו על ציוריה. בפראג שמע ממנהלת המוזיאון כי עשתה אותו מסע חיפושים בכוון הפוך – מפראג לישראל. לפי התחקיר של פאר כתב דורון לוריא ספר על אנג'ליקה שץ "הבת האבודה"(הוצאת ביתן, 2012) והוא גם אוצר תערוכתה.

אנג'ליקה היא דמות טראגית ומיוסרת. אביה בוריס ברוך שץ נולד ב-1866 בליטא בכפר סמוך לקובנה. אביו  המלמד שלחו לישיבה אך עד מהרה פרש מהישיבה והחל ללמוד ציור. בן 23  נישא לג'ניה, שאף היא עסקה באמנות. הם נסעו לפריז, ובוריס למד אצל הפסל אנטוקולסקי ובבית-הספר של הצייר פרננד קורמן. יחד עימו למדו ואן גוך וטולוז לוטרק. הוא התפרנס מעבודות זמניות, כולל איגרוף, והתיידד עם סטודנטים בולגריים. אף שהזוגיות שלהם כבר השתבשה, נסע עם רעייתו לבולגריה, להשתתף בייסוד האקדמיה שם. בוריס וג'ניה לימדו אמנות במוזיאון בסופיה. אחרי עשר שנות נישואין נולדה להם סוף סוף אנג'ליקה.

בוריס טיפח כישרונות צעירים. בכפר בהרים גילה "טלנט" בשם אנדרי ניקולוב שהפליא  לגלף בעץ והביאו לביתו. ג'ניה התאהבה בבחור, ועם אנג'ליקה בת החמש עברה לאנדרי. הלה קבל מילגה לבוזאר, היה למנהל האקדמיה לאומנויות יפות בסופיה ונחשב לפסל הלאומי של בולגריה. האיש, שובר לבבות מקצועי, נטש את ג'ניה שנטשה את בוריס. כששץ הלך לעולמו ערך לו ניקולוב תערוכה...

הפרידה מאנג'ליקה היתה מכת מחץ לשץ. "בכל מקום ראיתי את התינוקת שלי שאהבה ביותר את אבא, ובאוזניי צלצלו דבריה שתהיה אמנית כמוני," רשם ביומנו. "אני מוכן כל רגע לנפץ את ראשי הבוער. אלוהים שמרני נא מעצמי..."

לג'ניה כתב: "שמונה שנים חייתי בתקוה שעוד נשוב לחיות יחד אבל אנשים חסרי לב ורגש הפרידו בינינו, ואני תולש אותך מליבי ומתחיל לחיות מחדש." בנוסף לאשתו הבוגדנית  החליט לתלוש מליבו גם את בתו הקטנה. למה? במה חטאה הילדה המסכנה?

בוריס שץ כבר היה רגיל לתלוש מהלב. עוד בגיל 15, כשרצה ללמוד ציור והוריו התנגדו, תלש אותם מליבו ונתק כל קשר עימם.

שץ פגש את הרצל ונעשה ציוני נלהב. ב-1906, שלוש שנים אחרי הפרידה הכפויה מבתו, עלה שץ לארץ ויסד את "בצלאל". הוא היה אידיאליסט בעל חזון, גבר שרמנטי, מאוד יצרי ושאפתן. עד מהרה  נישא בשנית לאולגה, ונולדו להם בן, בצלאל, ובת, זוהרה. בכל הכתובים על משפחת שץ נזכרים רק שניים אלה. אנג'ליקה הבכורה נמחקה מן ההיסטוריה.

בגיל 28 כבר נודעה אנגליקה כציירת מוכשרת ומקצועית. בפריז אף זכתה בפרס על ציוריה. היא התחתנה עם רוברט מאירסון, בן למשפה רוסית עשירה, ונולד לה בן, ולדימיר זאב. התגרשה, נישאה מחדש, שוב התגרשה, ובשנת 1948 עלתה לישראל עם בנה. בגיל 51 נישאה בתל אביב לשוורצמן – נישואין שלישיים לשניהם. הזוג התגורר ברחוב שלמה המלך ולאחר מכן בדירת-גג בבית המשמש כיום לשגרירות מצרים.

  היא הרבתה לצייר, מראות מישראל ובעיקר פורטרטים. את ציוריה העניקה חינם ודחתה כל תשלום שהוצע לה. שמנה וממושקפת, היתה אחת הנשים הראשונות בארץ שעברה ניתוח פלסטי בפנים.

הרבה אושר לא נפל בחלקה גם בישראל. בנה היחיד ולדימיר אובחן כבר בגיל עשר כסכיזופרן מסוכן לעצמו. בגיל שלושים התאבד בנסיבות מסתוריות בבית חולים לחולי נפש. אנג'ליקה נפטרה בגיל 78 ונקברה בקרית שאול לצד בנה ובעלה השלישי. את אחוזת הקבר עיצבה  בעצמה כמין חומה בסגנון אשורי-בבלי. גם בוריס שץ היה משופע בסממנים מזרחיים.

ב-25 שנותיה בארץ ספק אם האב והבת נפגשו. [הערה: הרי הוא נפטר כבר ב-1932 ואילו היא הגיעה ארצה, לדברייך, רק ב-1948! – אב"ע] – אנג'ליקה ראתה את שץ כנראה פעם בלבד, כשביקרה בישראל בגיל 25. אז אולי אף למדה אצלו זמן מה. פעם אחת נפגשה עם אחיה בצלאל (לוליק). האח והאחות הגיעו ללווייתה והסתלקו מיד. זהרה אמרה שאימם הרחיקה אותם מאנג'ליקה. בוריס לא מחה. ובעצם אם אביהם מתכחש לבתו ראשית אונו, למה שהם יתעניינו באחותם החורגת?

בוריס, זהרה, בצלאל ורעייתו לואיז קיימו כמה תערוכות משפחתיות. ארבעתם ולא איש זולתם. הם מופיעים בצוותא רק בתערוכה הנוכחית, כשכולם כבר בעולם האמת. באולם המוקדש לכל האמנים לבית שץ מיוצג בוריס בכמה אוטופורטרטים ובאותו סגנון אקדמי צוייר בידי בצלאל וזהרה: גבר בעל חזות של  איש רוח עם זקן הרצליני. בדומה ציירה אותו גם אנג'ליקה בשנת 1925. דווקא היא נותרה במגוון הסגנונות של אביה בעוד שאחיה ואחותה ניסו, לא בהצלחה גדולה, לעבור לאמנות המודרנית.

אנג'ליקה הייתה סוד שמור לגבי הציבור. אפשר שאולגה עמדה על כך ואולי משום ששני הילדים  האחרים ביקשו לנכס לעצמם את כל תהילת האב. ייתכן גם שהיתה שאיפה להופיע כמשפחה מאוחדת בלי "כבשה שחורה". גירושין – כיום מכת מדינה – עדיין נחשבו אז לבושה.

בכל זאת, מאחורי הקלעים, התקיימה תקשורת בין הבת העלומה לאביה. בארכיון הציוני שמורים עשרות גלויות ומכתבים בצרפתית ורוסית שאנג'ליקה, כמהה לחיבוק אבהי, שיגרה לבוריס מנעוריה ועד עלייתה ארצה. כולם מתחילים ב"שֶׁר פאפא" ("אבא יקר") ומסיימים ב"מנשקת חזק את אחי ואחותי הקטנים." ייתכן שבשנים הראשונות אחר שסולקה מחייו תמך שץ כספית בילדה. ספרו של דורון לוריא מכיל צילום משפחתי שכלל את שץ, אנג'ליקה וג'ניה, אך תמונת האם נגזרה.

בצוואתו – שאף היא הוסתרה ונתגלתה רק לאחרונה, כעבור שמונים שנה – כותב  שץ לבנו בצלאל: "את אחותך אנג'ליקה אל תשכח. היא אחותך האמיתית ויכולה להיות לך לעזר בזמן רע." אבל הוא עצמו לא דאג לה בזמן רע. מייסד "בצלאל" הוריש את ביתו ואת מטע הבננות שלו ביריחו  ללוליק וזהרה. הוא הותיר סכום כסף לוולדימיר, נכדו היחיד (לוליק וזהרה היו חשוכי ילדים) ולאנג'ליקה הוריש... את ספרי האמנות ברוסית שהיו לו. ותו לא.

בדבריו האחרונים לבתו הבכירה מאשים שץ שוב "את הטיפשים חסרי לב ורגש שלא נתנו לך לראות אותי" ומאשים אף את הבת אותה זנח: "כאשר ראיתיך השלכת  בפניי את השאלה במה אני טוב מאותו נבל שגזל אותך מאביך ואחר שמצץ את לשדה של אמך השליך אותה... כל הזמן התרחקת ממני ובזה הפסדת אבא. אהבתיך בכל ליבי אבל כשגדלת והשלכת את עצמך בזרועותיי שוב לא יכולת למלא בליבי את מקום בתי הקטנה. מקום זה יכול היה להיות מיועד לבנך הקטן, קיוויתי שאוכל להיות אצלך ולהיות ידיד לנכדי אבל נמנע ממני גם העונג הזה." הכול אשמים-מלבדו.

גורלו של שץ נקבע בידי שתי נשותיו, כותב דורון לוריא. מן האחת נמלט לארץ ומן השנייה – שגם ממנה נפרד ("היא חולת רוח") – הרחיק עד אמריקה. למסע לאמריקה היה  כיסוי: בית הספר "בצלאל" התקיים מתרומות, בעיקר מחו"ל. מאז מלחמת העולם הראשונה פסקו התרומות ושץ ניסה להשיג מימון. אבל שמו שיצא ברחבי העולם היהודי וגם מראהו האקזוטי –לרוב התהדר בגלביה לבנה – לא עזרו לו. שץ נפטר ב-1932 בדנור קולורדו, חסר כל, בודד לחלוטין, מנותק ממשפחתו ומעירו ירושלים. שישה חודשים שכב בחדר הקירור של בית החולים ואיש לא טרח להביאו לקבורה בירושלים.

תערוכת אנגליקה שץ מכונה בשם דרמטי: "הבת האובדת, הבת האבודה" – המוזיאון מציג את סיפורה כמין סנסציה וסיפור בלשי. "בלש" עם הרבה "חורים". אנג'ליקה לא היתה מחט בערימת שחת. השם "שץ" ("שליח ציבור") מעורר מיד אסוציאציות עם "בצלאל" ומייסדו. היא מעולם לא התכחשה לשם משפחתה, לא חיתה בזהות בדויה, לא היתה חברה בארגון מחתרת ולא עבדה בש"י. 25 שנה התגוררה בלב הארץ, החליפה דירות, היו לה שכנים, מכרים, מודלים, בהם רעייתו של עורך "דבר", היא ציירה, פיסלה היתה חברה באגודת האמנים – איך קרה שקיומה נודע רק כשמנהלת מוזיאון בפראג מתעניינת בגורלה? ואפילו אם משפחתה התעלמה ממנה והעלימה את זכרה, יכלו לפחות אנשי אמנות וחוקריה לגלות בקלות – גם ללא גוגול וויקיפדיה – כי לבוריס שץ היתה בת נוספת, גם היא ציירת. בעצם מה צריך היה לגלות? הסיפור פשוט למדי וגלוי לעין.

אלא שכנראה איש לא ניסה לגלות. בוריס שץ חדל להיות "פרסונה גרטה". הוא נחשב לפאסה. נושאת דגל האמנות בארץ, קבוצת  "אופקים חדשים" נטרה לו על התנגדותו לאמנות המודרנית וראתה בריקועי הנחושת של מגדל דוד ובעבודות העץ של "בצלאל" רק מזכרות לתיירים. שץ הלך לעולמו עוד לפני שמת. גם בנו לוליק, שאביו חשבו  ל"ילד פלא", ובתו זהרה שזכתה בפרס ישראל – כבר לא נחשבו ולא עוררו עניין, לא כל שכן אנג'ליקה שגם אלה ששמעו אודותיה הניחו כי נספתה בשואה או התיישרו עם סיפורה של המשפחה על שני ילדים בלבד.

לפני כשבועיים הבחנתי שתערוכת אנג'יליקה נעדרת מהכרזות שבפתח המוזיאון. "במוזיאון החליטו שציוריה לא מתאימים לתערוכה," הסביר לי דורון לוריא. מעניין מאוד! שנה ויותר משקיע המוזיאון מאמצים, זמן ומשאבים בתערוכה, שואל ציורים מאנשים פרטיים, עושה רסטוראציה, עורך מחקרים, מקיים שיח גלריה, מקצה אולמות – ולפתע, אחרי שהתערוכה נפתחת, מחליט כי אינה מתאימה? מה קרה? פתאום חל שינוי בציוריה של האמנית המתה? לפני חודש התאימה לתצוגה והיום כבר לא? רצו תערוכה בעלת סיפור סנסציוני והתחרטו?

כעבור זמן מה חזרתי למוזיאון. הכרזה על "הבת האובדת, הבת האבודה" ("הבת האובדת" לא חזק מספיק? דרושה גם "הבת האבודה?") חזרה אף היא, אולם התצוגה נעדרת מפרסומי המוזיאון בעיתונות. המוזיאון מודיע על תערוכות כהן גן, בזם, הרשברג, בוקובסקי, אגסי, על תערוכת האופנה "גוף הדברים", עבודות מהאוסף ורכישות חדשות. אנג'יליקה הס מלהזכיר.

הבת האובדת אבדה פעמיים. אבדה בחייה לאביה ולבני משפחתה ואבדה אחר מותה למוזיאון.

[אהוד: אכן, היינו לפני כשבועיים במוזיאון תל אביב לאמנות והסתובבנו בו יותר משעתיים ולא מצאנו שום זכר או הכְוונה לתערוכה שעליה את מספרת כאן!]

2. הכהן הגדול של חקר הזמר העברי

"הכהן הגדול של חקר תולדות הזמר העברי" – בתואר הקולע הזה מכנה הוועדה לפרסי ישראל את אליהו הכהן, והפעם אין עורר על בחירתה. היא הביאה רק שמחה ופרגון.

   הישראלים אוהבים לשיר – בצוותא, בחבורות זמר, בכנסים ובפגישות רעים – וכולם אוהבים את אליהו הכהן כי הזמר והזמר הינם הוא. במהירות הבזק התפשטה בשורת הפרס והטלפון בבית שברמת גן צלצל רק תפוס ותפוס! בלי לנוח אף שנייה עד שקרס ונאלם דום. ואז לחילופין, החל זרם המיילים, המברקים והמכתבים –ותוך כדי תרועת הפסטיבל, בלי השהייה, נענתה מיד כל ברכה וברכה בתודה.

כי זה האיש אליהו – עניו וצנוע וכובש לבבות. וירטואלית העניק לו העם עוד לפני שנים את כל הפרסים בקטגוריה של מחקר השיר ובקטגוריה של אישיות כובשת. אקסיומה נודעת היא כי הכהן פירושו קלף בטוח וכשהוא מרצה ואפילו רק מנחה – משעמם כבר לא יהיה ודבריו יקסימו  כל שומע.

   מיטב התודות לכהן הגדול ומיטב האיחולים לבריאותו. על החתום: עם ישראל.

* * *

בכאב עמוק ובצער רב מאוד אנו מודיעים

 על פטירתו של יוסף דוריאל

הלווייתו התקיימה ביום רביעי 27/02/2013 בשעה 13.30 בבית עלמין הירקון

השבעה בבית משפחת אילת, מרגלית מאיר 10א' ת"א

* * *

קובי גיסין

האמת המרה: אין ציונות דתית – יש יהדות,

או ציונות

מהר מאוד יגיעו אנשי "ההתחדשות היהודית", מיסודה של הציונות הדתית, למסקנה, שמה שהם מאמינים בו – ואינני מטיל ספק בכוונתם הטובה, אבל התמימה – אינו בר השגה. הם איחרו את המועד. והסימנים המעידים הם נטייתם של הרבנים החרדליים, שגם הם מוצאם מן הציונות הדתית – שמושכים בכל הכוח לעבר היהדות החרדית, והם לא יאפשרו כל שינוי, ולו הקטן ביותר, באורחותיה של הדת היהודית: הם יאשימו את הבית היהודי, ואת סביבותיו האידיאולוגיות למיניהן, ב"תיקון" היהדות, דבר שהיהדות אף פעם, אבל אף פעם, לא איפשרה. כי זו מהותה.

איחרו את המועד, כי המועד הסופי – אף כי היו סימנים שקדמו לו, ועוד נדבר על כך – היה בסוף בית שני, בעת שרבי יוחנן בן זכאי ביקש מן הקיסר הרומאי "תן לי את יבנה ואת חכמיה". ולא היה זה רק, כפי שסברו רבים עד היום, כדי להציל לפחות את תלמידי החכמים מן החורבן. היתה זו הכרעה בסוגייה שכירסמה בעולם היהודי, עוד מימי בית ראשון, נמשכה ונתגברה בימי גלות בבל, ופשטה במערכות העם לאורך ימי הבית השני, עד להכרעה הסופית. וההכרעה היתה: מוותרים על הריבונות היהודית לטובת לימוד הגמרא ופיתוח ההלכה.

זו היתה ההכרעה המנצחת, והיא הלכה והתחזקה והתגבשה בכל מהלך הגלות הארוכה, עד סוף המאה ה-19, עת ראשית פעולתה של התנועה הציונית. וההכרעה הזו פירושה: אין צורך במדינה ריבונית לעם היהודי. יש לכך תחליף. וכאשר התנגדה היהדות הדתית לתנועה הציונית בראשית דרכה – היא ידעה מה היא עושה. ובצדק מבחינתה. והלא כל מי שניסה לשנות את ההכרעה ההיא במהלך הגלות – דינו היה להיחשב כמשיח שקר. ואין זה פלא, שמשניצחה המהפכה הציונית,  והאורתודוכסיה הדתית היהודית לקחה עליה טרמפ נוח, היא התייחסה אל היישוב היהודי בארץ, ואח"כ למדינת ישראל, כאל שלטון זר, שהיא אינה מכירה בו אלא דה-פקטו, כל זמן שאיפשרו לה לחיות את "חיי הגולה" בארץ. כלומר, ללמוד תורה ( כשאומרים ללמוד תורה – מתכוונים ללמוד תלמוד) ולחיות על פי ההלכה.

אנשי ההתחדשות היהודית מתכחשים לעובדה שהתנועה הציונית היתה ניסיון יהודי (שהצליח) למרוד בהשקפה הזו, ולחזור ולהמשיך את הניסיונות היהודיים להחזיר את הריבונות הלאומית של העם, בארצו. וניסיונותיהם הפאתטיים של אנשי "ההתחדשות היהודית" לעשות פשרה ביניהם ובין "ההתחדשות הציונית" – לא יצלחו. אין התחדשות ציונית. יש השקפת עולם ציונית, שהיא והיהדות, הדתית או החרדית, מתנגשות ראש בראש. מאז ומתמיד. ואפילו אם הציונות תיאות לפשרה שכזאת – היהדות לא תסכים לכך.

רבי יוחנן בן זכאי, עוד קודם לחורבן, כשביקש את יבנה וחכמיה, התנגד נמרצות למרד נגד רומא, ויצא בקריאה לא ללחום נגדה. והוא לא היה היחידי. הוא עמד בראש המחשבה הזו, שהיו לה תומכים רבים. זוהי גם עדותו של יוסף בן מתתיהו בספריו, שנכתבו בעצם הימים ההם, שזו היתה המחשבה. החורבן רק הוכיח שהשקפתו של בן זכאי "צדקה" ו"ניצחה". ובן זכאי לא היה הראשון. הנביא ירמיהו, בימי בית ראשון, קדם לו. המחשבה הזאת היתה קיימת כבר אז. ואין זה פלא שמסופר לנו בסוף ספר ירמיהו, כי עם החורבן (כנראה) ברח הנביא ל"ארץ אחרת", כלומר לגלות, שם תתאפשר צורת החיים של עבודת האלוהים ללא הפרעה מצד בעלי ההשקפה האחרת, המוכנים לתת את נפשם על מזבח הריבונות הלאומית.

ובכל שבעים שנות השהייה בגלות בבל הלכה והתעצמה התפישה הזאת, תוך כדי התהוות התלמוד הבבלי בישיבות בבל. וגם "שיבת ציון" הראשונה, לא היתה רגרסיה למחשבה הזאת, כי זאת לא היתה חזרה לריבונות הלאומית היהודית, אלא הקמת "מדינה מטעם" (הפרסים) "כדי לעבוד שם את אלוהיהם", עם סממנים ראוותנים כלפי חוץ "כאילו" יש כאן ריבונות יהודית. אבל לא היתה. העובדה שהעולים מבבל לא רצו להתערבב עם "עם הארץ", שרידי הריבונות ההיא, מראה כי חיי ההלכה נתגבשו זה מכבר בבבל, והשתלטו על החיים בארץ (גירוש הנשים הנוכריות, ואפילו אי שיתופם של אנשי עם הארץ בבניית החומה, ובכלל נסו לעקוב אחרי התפתחות המושג "עם הארץ" שביטא זלזול והתנשאות על הבורים שלא ידעו את התלמוד הבבלי.. וכמובן שהתפישה הבבלית היתה חשובה יותר מן הישיבה בארץ, ועוד).

ליבי ליבי לאנשי הציונות הדתית המשלים את עצמם כי יוכלו "לחדש" את היהדות. הם איחרו את המועד. הטענה הנפוצה כאילו החרדים פגעו והשפילו את הציונים הדתיים בזה שניכסו לעצמם את כל מקורות הכוח והמימון, שלקחו מן השלטון הזר ("המלך") הציוני, ולא השאירו ל"דתיים הציונים" שום עצם – הוא קשקוש. החרדים ראו ורואים בציונים הדתיים אוייב גרוע יותר מן החילונים, ועשו, ויעשו הכול כדי להקטין את השפעתם, שגברה אחרי מערכת הבחירות האחרונות – עד לאפס. האזינו בקשב רב גם לדברי הרבנים החרדליים – עצם מעצמה של היהדות הדתית – ושמעו מה הם חושבים על הבית היהודי. והם, הרבנים החרדליים, מושכים לכיוון היהדות החרדית, והם ינצחו. הם יחזירו את הציונים הדתיים ל"מוטב", אל היהדות הישנה והטובה של עולם ההלכה, שהיא הכול ואין בלתה.

* * *

זיוה גל

אֲנִִי הוֹלֶכֶת וְסוֹגֶרֶת אֶת כָּל הַפְּתָחִים

מֵלִיטָה תְּרִיסִים לַמָּקוֹם הַטִּבְעִי שֶׁלָּהֶם

בְּעֵינֵי אֲנָשִׁים

כְּמוֹ שֶׁצִּיַּרְתִּי בַּגָּן בַּיִת עִם שְׁתֵּי עֵינַיִם

וְרִיסִים

הָאַף בְּאֶמְצַע – הוּא הַדֶּלֶת כַּיָּדוּעַ

וְאֶת הַפֶּה נוֹתָר רַק לְדַמְיֵן

אוֹ לְהַאֲמִין כִּי הוּא קַיָּם

גַּם אִם אֵינֶנוּ נִשְׁמָע.

גַּם אִם אֵינוֹ מְדַבֵּר מִלִּים.

"אֲנִי לֹא מְקַבֵּל הִתְעָרְטְלוּת!"

גָּעַר בִּי הַקּוֹל וְנָדַם

וּשְׁתִיקָה הִמְשִׁיכָה לִרְבֹּץ

בֵּינֵינוּ

בֵּינִי וּבֵין הַקּוֹל,

וְאִי הָהַסְכָּמָה וְחֹסֶר הַשֶּׁקֶט

מְקַרְטְעִים מֵעַל הַשְּׁתִיקָה מֵעֵין הֲלִיכָה עַל בֵּיצִים.

אֲנִי הוֹלֶכֶת וְסוֹגֶרֶת אֶת כָּל הַפְּתָחִים

וּבַלֵילוֹת הֵן יוֹצְאוֹת לַמְּרוֹת הָאִסּוּרִים

וְגַם אֲנִי מִחוּץ לָהֶם

וְאָז נִשְׁאָר רַק לְהַרְכִּיב אוֹתָנוּ הָאַחַת עַל הַשְּׁנִיָּה

בַּחֲלָקִים, וּבְיַחַד אֲנַחְנוּ שָׂפָה. כְּמוֹ שְׂפַת ה-'בֵּית'

אוֹ שְׂפַת ה-'גִּימֶל' שֶׁלֹּא כָּל אֶחָד נוֹטֶה לְהַבְחִין.

* * *

יוסי שחר

משהו  על סרטים, ועוד...!

בס"ד אדר תשע"ג

ההתגייסות הנמשכת של יחידים וחוגים באמנות, בתרבות ובאקדמיה להסביר, לגייס וללבות את העולם כנגד מדינתם הפכה לכרטיס כניסה ומקדם רב-ערך בינלאומי לכניסה, הכרה והוקרה בכפר הגלובלי. יש בארץ הזאת ארגונים שחיים ומתפרנסים מהמקצוע הממומן בעיקר בידי "אוהבי ישראל" בארץ ובעולם.

האנומליה היא שפעולות אלו ממומנות במקרים רבים פעמים בדרך עקיפה ובמקרים רבים אחרים ישירות על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן. פעם למקצוע הזה ולעוסק בו קראו "שטינקר", ביטוי הנגזר ממילה באידיש שפרושה סירחון, וזאת כנראה משום שחלקם הגדול עבדו עבור שני הצדדים, וככלל – הידיעות שמסרו היו צריכות בדיקה ואימות קפדניים. כאפיזודה, נכחתי בכמה פגישות כמלווה איש קשר חבר קיבוץ טירת צבי, קיבוץ בו הייתי באותו זמן. לסיכום, הסירחון של אז פעיליו היו פלחים קשיי יום.

ה"שטינקרַיי" עבר שינויים ושידרוגים כבדי משקל מאז שנות השישים של המאה האחרונה. ברשותכם לא אתעכב על תהליכי השינויים אלא אדלג ישירות לאקטואליה, אל פורים תשע"ג.

1. השינוי הבולט  המשמעותי הוא כמובן העברת המקצוע מן הערבי אל היהודי, דהיינו ייהוד המקצוע שמשמעותו לגליזציה של העסוק.

2. השינוי השני הוא כמובן כוח האדם. המקפצה מהפלאח הבור אל הפרופסור, השחקן, הבמאי,  האמן  ואיש התקשורת – אינטלקטואליזציה של המקצוע.

3. השינוי השלישי, כמובן: ההתפתחות הטכנולוגית העצומה בכלי ההפצה והתקשורת, שהפך את העולם לכפר גלובאלי תוך ניצול  הטכנולוגיה, כוח האדם והראש היהודי.

4. מקורות המימון מ"אוהבי ישראל" בעולם, ארגונים ומדינות שהפנימו כנראה את אחריותם העקיפה או הישירה לשואה ואינם מוכנים להישאר הפעם אדישים ושותפים ל"שואה"   הפלסטינית.

5. הפרדוקס הבלתי נתפס הוא כי הסייענית הבכירה  המסייעת בפועל במימון ובחוסר מעש על החתירה תחת ישותה וקיומה היא מדינת ישראל וממשלותיה, והכול בשם ערכים דמוקרטיים וחופש הדיבור.

במקביל זרועות האכיפה – המשטרה ובתי המשפט, נזעקים מקריאות גזעניות כלפי ערבים ומוסלמים על ידי נערים אוהדי בית"ר ירושלים. שם אין לרשויות החוק סימני שאלה, היסוסים ומעצורים של חופש הדעה והזעקה. אך במקביל שולטים אוזלת יד, הססנות ופחד – כשמדובר במשתפי פעולה ממש עם האוייב, הפועלים מעמדות השפעה בצמתים החשובים בחיינו, השותים מהבאר ובמקביל זורקים אבנים לתוכה, מעשה חמור עשרות מונים מהצווחות  בטריבונה של בית"ר ירושלים.

לכן בשושן פורים הזה שמחתי שמחה קטנה נוספת שזכינו – לא לזכות.

* * *

אליקים העצני

צ'כוסלובקיה 1938 ואנחנו

[ציטוט]

לאחר הודעה אנטי-ישראלית נבזית במיוחד של שרי החוץ האירופים, הגיב שר החוץ שלנו, כי ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה שנייה, עליה הפעילו המעצמות לחץ להסכים לחלוקת ארצה, נתנו לה ערובות, ולמרות זאת איפשרו לגרמניה הנאצית  לחסל אותה.

משנתבקש, העיר על כך שגריר צ'כיה בארץ, שאף כי לא הכול דומה, אכן צ'כוסלובקיה  היתה הדמוקרטיה היחידה בכל האזור שלה ואכן לא יכלה לסמוך על הערובות שניתנו לה. בכלל, הוסיף עם רמז עבה כלפינו – אסור לכפות פתרונות מבחוץ, הם לא יועילו.

הסיפור הצ'כוסלובקי מצמרר באקטואליות שלו, וככל שמתעמקים בו נוכחים לדעת שליברמן צודק, למרות שכמה פיסניקים אצלנו עיקמו כמצופה את האף.

צ'כוסלובקיה הדמוקרטית ישבה בין גרמניה הנאצית בצפונה, ולאחר סיפוח אוסטריה גם במערבה ובדרומה, לבין הונגריה, רומניה ופולין. אף אחת מאלה לא היתה דמוקרטיה. כישראל בין שכניה הערבים.

צ'כוסלובקיה סבלה מאחוז גדול של מיעוטים לאומיים, והגדול בהם – המיעוט הגרמני, שהיווה 22% מן האוכלוסייה, 3,5 מיליון נפש. הצ'כים והסלובקים מנו 9 וחצי מיליון ובנוסף היו גם פחות משני מיליון הונגרים, רותנים, פולנים ויהודים.

החמירה את הבעייה העובדה, שהגרמנים הללו, "הגרמנים הסודטים", היו מרוכזים בתוך צ'כוסלובקיה דווקא בצמוד לגבול הגרמני, וכך נשקף מעבר לגבול האויב הגרמני, ובתוך הארץ, מן הצד השני של הגבול, רבץ הסוס הטרויאני שלו. ואם לא די בכך, דווקא חבל הארץ הזה, הסודטים, הוא הררי מאוד וכחומה בצורה שמר על בוהמיה ומורביה, שהם יותר גבעות רכות, נמוכות. ואכן שם, בהרי הסודטים, הקימה צ'כוסלובקיה קו הגנה אימתני, קראו לו "קו מג'ינו הקטן", שנחשב לחזק ביותר באירופה.

אצלנו, לדעת כל המומחים, הקו היחיד שמתוכו ניתן להגן על הבטן הרכה של גוש דן, השרון והשפלה מפני איומים ממזרח, הוא בקעת הירדן ורכס הרי השומרון שבגבה. אך כמו בצ'כוסלובקיה, באזור הזה יושבת אוכלוסייה שמזדהה עם אותו האויב העלול לבוא מן המזרח. הדמיון גדול.

את הגרמנים הסודטיים הסית ואירגן המשטר הנאצי, שמעבר לגבול – לחתור תחת ממשלת צ'כוסלובקיה, להתסיס, לעורר מהומות ולבוא בדרישות אינסופיות. תחילה דרשו אוטונומיה, ומשנענו להם דרשו את סיפוח כל החבל לגרמניה, בטענה שהגרמנים הסודטיים "שייכים" לגרמניה.

ושוב מפתיע הדמיון. אף פעם לא היה חבל הסודטים שייך לגרמניה. הוא היה חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית – אוסטרית ולא גרמנית, כפי שערביי ארץ ישראל אף פעם לא היו עם נפרד, פלסטיני.

צ'כוסלובקיה היתה מדינה עשירה, פורחת, תרבותית, עם תעשייה גדולה וטכנולוגיה מפותחת. היא גם היתה מדינה חזקה. היה לה צבא גדול. כ-40 דיוויזיות יכלה לגייס – מיליון וחצי חייל. לצבא הזה היה החימוש הכי מודרני בזמנו, רובו תוצרת תעשייתה הצבאית, סקודה, שהיתה מן הגדולות באירופה, גדולה כמו הבריטית. בעוד אשר במערב שלטה רוח תבוסנית, דווקא בצ'כוסלובקיה ובצבאה המוראל היה גבוה.

מה שעוד נסך בצ'כוסלובקים ביטחון, היו הסכמי ההגנה שלהם ודווקא הם – אללי – היו להם לרועץ. בשנת 1925 כרתה צ'כוסלובקיה ברית צבאית עם צרפת, לבוא האחת לעזרת השנייה אם תותקף על-ידי צד ג', והכל ידעו שהכוונה לגרמניה. לצרפת מצידה היתה ברית הגנה דומה עם אנגליה, לפיה ברגע שצרפת היתה יוצאת למלחמה לעזרת צ'כוסלובקיה, בריטניה היתה מחויבת להצטרף. בנוסף היתה לצ'כוסלובקיה ברית הגנה עם רוסיה הסובייטית, וגם לצרפת – עם רוסיה ופולין.

הצבא הצ'כוסלובקי היה מסוגל לעמוד לבדו מול הוורמאכט הגרמני לפחות חודשיים, זמן די והותר להפעיל את כל הבריתות האלה. מה גם, שלגרמנים היו אותה שעה רק כ-48 דיוויזיות להעמיד מול ה-40 של צ'כוסלובקיה, פלוס 23 דיוויזיות צרפתיות. ולא עוד, אלא שלא היו לגרמנים בשנת 1938 האמצעים לפצח את הביצורים האדירים של הסודטים. אחרי שהיטלר קיבל את האזור מבלי לירות כדור אחד, הוא סייר שם ונאלץ להודות שבכוח לא היה מצליח לפרוץ.

תשאלו – אם כל כך טוב, מה בכל זאת הפיל את צ'כוסלובקיה לקרשים?

תשובה: "הידידים" שלה. בשנת 1938, לאחר שהשתלט על אוסטריה, החליט היטלר לבלוע את צ'כוסלובקיה, ולצורך זה הביא את המהומות בסודטים לרתיחת-שיא באמצעות הגאולייטר המקומי, קונרד הנליין. לא לחינם אומר המשל הערבי "הרביץ לי והתלונן, הלך ממני ובכה" – כך באמת הערבים עושים לנו. וכך האנרכיסטים וכל לגיון ארגוני זכויות האדם, ועימם עיתוני המערב עם הניו-יורק-טיימס בראש, וכל משרדי החוץ ואחריהם הנפשות היפות והנאורות, כך הם כולם מתלוננים ובוכים – ויחד עם הטרוריסטים הערבים. הופכים את הקורבן – אותנו – לתוקפן ואת התוקפן לקורבן, את דוד לגולית.

 זו בדיוק היתה גם התמונה בצ'כוסלובקיה, ערב חרפת מינכן. שכן, בעוד הנאצים מחוללים בסודטים אינתיפאדה, התקשורת באנגליה ובצרפת האשימה את... צ'כוסלובקיה ב"התעללות במיעוט הגרמני". ובעוד היטלר מאיים במלחמה, "ידידי" צ'כוסלובקיה במערב הכתימו אותה כ"מחרחרת מלחמה" והשתמשו בביטוי "מכשול לשלום", שכל כך ידוע אצלנו היום. הם אפילו גילו הבנה לדרישה הנאצית "לאחד" בין הסודטים לבין מדינת-האם, כביכול, הגרמנית. ומה זה משנה שהתביעה "ההיסטורית" הזו, חסרת הבסיס, קורעת את צ'כוסלובקיה לגזרים? ההשוואה לדרישה האירופית דהיום, לתת ריבונות למתקראים 'פלסטינים' במחיר הפיכת ארץ-ישראל המערבית לגיהינום – ממש מתבקשת.

גרוע מזה. מומחים, פרשנים, פרופסורים ונותני עצות טפטפו לאוזני הצ'כוסלובקים שדווקא כדאי להם לסגת מן הסודטים, מפני שכך ייפטרו ממיעוט זר ויהיו יותר הומוגנים. ואשר לחששות לביטחונם – בעידן של שלום הלא אין צורך בטריטוריה. והרי קיבלו גם ערבויות!

נשמע מוכר?

כמו כן, החלו האנגלים להתערב במדיניות הפנים הצ'כוסלובקית, לצידם של הגרמנים. "אני מזדהה עם הגורל המר של הסודטים, מיעוט גרמני נדכא," כתב הלורד רנסימן, שהבריטים שלחו לצ'כוסלובקיה בראש ועדה. בדו"ח שלו תבע הלורד פינוי מיידי של החבל וגם – שימעו! שימעו! – שצ'כוסלובקיה תתחייב שהיא לא תתקוף את גרמניה!...

גם הצביעות הנוראה הזו מוכרת לנו מאיזה מקום.   

כשהגיע האולטימאטום של היטלר לצ'כוסלובקיה – לסגת מרבע משטחה, השטח החיוני לביטחונה ולקיומה, היא סירבה והכריזה על גיוס כללי. רוסיה של סטאלין הודיעה שהיא מוכנה לכבד את ברית ההגנה עם צ'וסלובקיה, אך הבגידה באה מן המערב. אנגליה וצרפת דרשו להיענות לדרישותיו של היטלר. צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, הבריק לנשיא בנש, שאם לא יקבל את התכתיב הגרמני "נראה בזה פרובוקציה תוקפנית כלפי גרמניה וזה ישחרר את צרפת ואנגליה מן הערובות לשלמות צ'כוסלובקיה."

גם פולין והונגריה איימו על המדינה, גם הן חשקו בנתחים מן הטרף.

פתאום הבינו הצ'כוסלובקים שהם לגמרי לבדם. בנש היה איש חלש. עוד קודם לכן היא תרם לליבוי האינתיפאדה הסודטית על-ידי ויתורים מפליגים ופייסנות, שרק גירו עוד יותר את תאוותו של היטלר. בנש קיבל התקפת לב, נכנע, ומיד זכה לפופולאריות בינלאומית אדירה, כזאת, שהשמאלנים שלנו כל כך אוהבים: צ'מברליין הודה לבנש על ה"קורבנות הכבדים למען השלום" שהקריב.

אולם בצ'כוסלובקיה פרצו הפגנות המוניות, העם לא רצה להיכנע, את בנש דרשו לשפוט על "בגידה", ולראשות הממשלה מינו את הגנרל סירובי שדרש להילחם עד מוות. אולם הנשיא בנש, מפחד הלחץ הבינלאומי, כלומר לחץ הכביכול-ידידים, הכריע: להיכנע.

ליום ה-30.9.1938 כינס היטלר את ועידת מינכן – בהשתתפות מוסוליני הדיקטטור של איטליה, צ'מברליין, ודלאדייה, ראש ממשלת צרפת. הנציגים הצ'כוסלובקיים לא הורשו להשתתף. להם הִקצה היטלר בהסכמת שתי מעצמות המערב ספסל במסדרון, לשמוע שם את גזר דינם:

נסיגה מן החבל, 35,000 קמ"ר, החל ממחרת היום, הראשון באוקטובר. תוך 7 ימים יימסרו בשלמות כל התעשיות, הרכבות, הביצורים, המתקנים הצבאיים. 73% ממכרות הפחם של צ'כוסלובקיה, 70% מייצור הברזל והפלדה שלה, 80% מייצור הטכסטיל, 86% מן התעשייה הכימית, 70% מייצור החשמל. 800,000 צ'כים הושארו מאחור. שטחים נוספים נקרעו לטובת ההונגרים והפולנים. היטלר רצה שכולם יהיו שותפים לפשע.

במערב פרץ גל של אהדה לצ'כוסלובקיה "שהצילה את השלום". ה"טיימס" הלונדוני ("הארץ" של הימים ההם) שיבח את צ'מברליין על שהביא "שלום בימינו":

"מעולם עוד לא היה ראש ממשלה כזה בתולדות אנגליה..."

על צ'רצ'יל, שגינה את הכניעה והבגידה הנוראה, כתב ה"טיימס": "את מחרחרי המלחמה צריך להעמיד לדין, לירות בהם או לתלות אותם." 

צ'מברליין סיכם בנאום בפרלמנט: "עכשיו, שחלפה הסכנה הצ'כוסלובקית כמכשול לשלום, אפשר יהיה להתקדם יותר בדרך לשפיות. יש רצון טוב ונכונות מכל הצדדים.. לבנות שלום קבוע באירופה..."

גם הביטויים "מכשול לשלום" ו"שפיות" מוכרים לנו מאיזה מקום.

"השלום הקבוע" החזיק מעמד בצ'כוסלובקיה בסך הכול 105 ימים. ב-15.3.39 נכנס היטלר לפראג, ובחדרו של בנש בארמון הממשלה, על מכתבתו, כתב: "צ'כוסלובקיה חדלה להתקיים".

ועכשיו, הקוראים, התכוננו לכאב הלב הגדול מכולם: מה התרחש בכל אותו הזמן מאחורי הקווים הגרמניים? לפני הכניעה, בשיא המשבר, כתב הרמטכ"ל הגרמני, לודוויג בק, להיטלר –שאין לגרמניה הכוחות להיכנס להתמודדות. קו הביצורים מול קו מג'ינו הצרפתי ("קו זיגפריד") לא מוכן, ובכלל – גרמניה אינה מוכנה למלחמה. בק התפטר. יורשו, פרנץ הלדר, הצטרף לדעתו ואף היה שותף לקשר נגד היטלר, בהשתתפות האדמירל קנאריס, ראש השירות החשאי של הצבא הגרמני. מפקד החזית המערבית, הגנרל אדם, טען שיחס הכוחות הוא 7:1 לטובת הצרפתים. הגנרלים קייטל ומנשטיין הזהירו: אין לנו האמצעים לפרוץ את ביצורי הרי הסודטים! הקושרים פנו בחשאי אל צ'מברליין – דרך צ'רצ'יל – והודיעו, שאם תושמע ברדיו אזהרה רצינית להיטלר מפי אישיות מרכזית, הם, הגנרלים, יעצרו את היטלר ויחסלו את המשטר הנאצי.

אולם צ'מברליין סירב, והיתר – היסטוריה.

היום אנחנו יודעים, אפוא, שלא היה כל צורך להיכנע להיטלר. להיפך! דווקא "השלום בימינו" עלה לאנושות, ולעם היהודי במיוחד, באוקיינוסים של דם.

בסופו של דבר, גם הגרמנים לא הרוויחו. בשנת 1946, אחרי רק 8 שנים, גירשו הצ'כים את כל 3,5 מיליוני הגרמנים מחבל הסודטים והחרימו את רכושם.

כמה סמליות יש בכך, שמכל ארצות אירופה, רק הנציג הצ'כי הצביע באו"ם נגד המדינה הפלסטינית!

הוא יודע מדוע, כפי שליברמן יודע, למה נתן לשאר האירופים את התזכורת הקטנה על צ'כוסלובקיה – 1938.

אהוד: ציטוט מאמר של העצני "צו­ֹבע" מיד את המכתב העיתי בגוון מסויים. התלבטנו, כי אנחנו שומעים טענות חוזרות ונשנות ש"חדשות בן עזר" הוא "ימני" – והחלטנו בכל זאת לא לסור מעקרונותינו לפיהם התוכן חשוב ולא זהותו של הכותב, ולדעתנו המאמר של העצני – הרץ באינטרנט – היה צריך להתפרסם בעמוד הראשון של "הארץ", במקום השמור בדרך-כלל למאמרי התוכחה המוסריים של דויד גרוסמן, שכפי ששמענו הוא גם תועמלן של "בצלם".

* * *

מרדכי בן חורין

נסאראללה חולה בסרטן

נסאראללה חולה  בסרטן ואם חו"ח ימות, נפסיד אוייב מועיל לישראל ומזיק ללבנון, לכן יש לאפשר לו לקבל טיפול רפואי בישראל.

רקטה נורתה עכשיו לכיוון אשקלון. אם לא נגיב בצורה הקשה ביותר, אז ביבי גמר.

באו"ם דורשים בדיקה לאחר המוות לערבי שהוכה למוות בבית הסוהר על ידי הערבים שחשדו בו כי הוא משת"פ. עוד מעט  האו"ם ידרוש בדיקה לאחר המוות ל-79,682 ההרוגים בסוריה.

* * *

משה כהן

הנדון: גיוס תלמידי ישיבה

מכובדי,

גיוס תלמידי הישיבה הפך לנושא העיקרי על סדר היום הלאומי. הגרעין האיראני, האינתיפאדה, הפסקת הבנייה בירושלים – נדחקו לשוליים.

אבל רגע, על מה אנחנו מדברים? גיוס לצה"ל? הפיקוד בצה"ל כבר עכשיו מודאג מאוד מריבוי הלוחמים חובשי כיפות סרוגות, אז איך ירצה לגייס המוני חובשי כיפות שחורות ולהנהיג אורח חיים חרדי בצה"ל?

שילוב בעבודה? דווח בתקשורת שקבוצה של נשים חרדיות רוצה להשתלב בשוק העבודה ולשם כך יצאו ללימודים וקיבלו תואר בראיית חשבון, מקצוע מכובד לכול הדעות. הסבורים אתם שנשים מקצועיות אלו מצאו מקומות עבודה? לידיעתכם, בכלל לא.

אז מניין יימצאו מקומות עבודה לאלפי תלמידי ישיבות? 

שירות אזרחי? כנ"ל. מניין יימצאו אלפי מקומות עבודה לשירות אזרחי?

עושה רושם כי לכל הדיון הציבורי התוסס בגיוס תלמידי הישיבה אין כל משמעות מעשית, מלבד ניגוח החרדים לשמו מתוך שנאת אחים ותוך התעלמות מתרומתם האדירה לאיזון הדמוגראפי בעם ובמדינה.

ולא, אינני חרדי, ואינני שומר מצוות, שירתי בצה"ל וכן עשו בניי.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יואב אהרוני

לגנוב סוסים ברומניה

החדשה האחרונה בנושא חם זה היא כי התגלה בשר סוס גם במוצרי איקאה ברחבי אירופה. יש לי הרגשה שזהו רק קצה הקרחון. מסתמן כי יש שימוש לסוסים, או יותר נכון לסוסות, גם במרפאות ההפרייה החוץ גופית הפורחות ברומניה כפטריות אחרי הגשם. מסוסה צעירה במצב טוב ניתן להפיק עד 50 ביציות לפני שחיטתה, כך שעלות הביצית ממש אפסית. יש אומנם בעייה בהפריית ביציות אלה בזרע אנושי, אך זרע של חמורים עושה עבודה ממש טובה. יודעי דבר אומרים שלאחרונה התגלה ברומניה זן נדיר של חמורים כחולי עיניים, שהם גם בעלי אוזניים קצרות במיוחד, וכי ערכו של חמור כזה  בשוק הגנבים הרומניים עלה פלאים בימים אלה, והחלו מלחמות עליהם בין כנופיות הגנבים.

לאה גולדברג שאלה לפני כחמישים שנה: "לשם מה נחוצים סוסים במאה העשרים?"

אז הנה – המאה העשרים חלפה לה, הגיעה המאה ה-21 – וסוף סוף נמצאה התשובה לתכלית קיומם של סוסים בימינו.

* * *

דרור אֵידָר

לקחנו את תרבות האשמה רחוק מדי

שיחה עם עוז אלמוג

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (15.2.2013)

"ראית את הסדרה של אסי דיין?", זורק כלפיי עוז אלמוג, "רמת הכנות כה גדולה, שהיא מתחילה להיות נתעבת. מרוב שהוא מבקר את אביו, מסתבר שהוא דומה לו וגרוע ממנו. גם הוא זונח את ילדיו ובוגד בנשותיו. גם הוא מחפש הכרה אובססיבית. באופן מטפורי זה מה שקרה לשמאל הקיצוני, שאסי דיין הוא אחד מגיבוריו. מרוב רצון להיות הומאניים ולתקן את העולם, האנשים האלה נעשו מפלצות."

"האתוס של הצבר הוליד קורבנות ורגשי נחיתות," ממשיך אלמוג, "הליכוד שעלה ב-1977 הוא מין תאגיד של קבוצות שהיה להן חשבון פתוח עם האליטה הוותיקה, ישראל הפריפריאלית שמודל החלוץ והצבר הותיר בה צלקות. המעניין הוא שבשלב מסוים גם צאצאי הצבר עצמם, אלה שהגיעו מתוך האצולה המפא"יניקית, פיתחו שנאה לאב הקדמון ובמקביל זלזול בקבוצות המקופחות, שנעטפים באמפתיה צבועה. במחקרים האקדמיים הם ידברו על קיפוח, אפלייה ורצון לתיקון עוולות, אבל בשיח הפוליטי הפנימי שלהם הם ידברו על אספסוף שהולך לבתי כנסת ומצביע ביבי. יש לא מעט צבועים ומתחסדים כאלה שבטוחים שהמדינה נגנבה להם מתחת לאף."

שיחה עם עוז אלמוג דומה לעלייה על קרוסלה ביריד. אלמוג, פרופסור באוניברסיטת חיפה, מתעד, חוקר וממסמך את החברה הישראלית מזה כמה עשורים. בנוף האינטלקטואלי הישראלי הוא בולט בעצמאותו המחשבתית. לאחרונה עבר עם משפחתו לתקופה בת"א לצורך מחקר מקיף על "דור ה-y", קבוצת הצעירים שנולדה לעידן הדיגיטלי. הירידה לשטח היא מאפיין קבוע של מחקריו. ביחד עם בת זוגו תמר, גם היא מרצה באוניברסיטת חיפה, הם מפעילים אתר מדהים ועשיר בשם "אנשים ישראל", מדריך סוציולוגי מקיף הכולל אינסוף חומרים ומאמרים בכל תחום בחברה הישראלית על גווניה הרבים. אתר חובה לכל המבקש ללמוד עלינו.

נראה שהתחסדות מאפיינת גם את תפישתו של השמאל את הצד הערבי...

בדיוק. לא תראה כמעט מחקרים ותיאוריות שנוגעים בנושא "המנטליות" או "הדנ"א התרבותי". הרי לכל חברה יש קודים, קואורדינאטות לסגנון החיים וצורות החשיבה שלה. למה לא מתעסקים בזה? משום שקל יותר לעשות סימטריה מלאכותית. כשאדם מחליק על בננה אפשר להסביר שלא שם לב, או שהחליק כי מישהו טמן מכשול. בפסיכולוגיה זה נקרא "מיקוד (ייחוס) פנימי או חיצוני." התרבות היהודית-נוצרית (בעיקר הנוצרית) מדגישה את המיקוד הפנימי כהסבר מציאות ובנתה סביבו מבנה תרבותי שלם – האשמה עצמית, חשבון נפש. זה התפתח בפסיכואנליזה – הדרך לגאולה פנימית היא באמצעות ההודאה בחטא. פה מגיעה המחילה. זה הפך את התרבות המערבית לגדולה – ברגע שמכירים בטעויות אפשר לתקן ולהתקדם."

החברה המוסלמית לקחה את הייחוס החיצוני ובנתה סביבו את תפיסת עולמה. מי אשם בגורלנו? האוייב – הגורם החיצוני: השליטים, היהודים, המערב, הגורל. מעט מאוד אינטלקטואלים מוסלמיים מפנים אצבע מאשימה כלפי פנים. לכן החברות האלה מאובנות ואלימות, כי כשלא מתקנים הלחץ הפנימי גובר. כאשר הלחץ גדל, הקנאה במערב מתחזקת והאיום הגלובלי נעשה מוחשי יותר, כולל האיום הפמיניסטי על תרבות מאוד פטריארכלית – התגובה היא היסטריה ודה לגיטימציה רצחנית של היהודים ושל המערב. '"י אשם במצבנו?" – השטן היהודי והאמריקאי.

אנחנו מכירים לא מעט בתוכנו ובעולם המערבי שמסכימים עם הטיעון הזה, כלומר שאנחנו האשמים העיקריים ב"מצב".

מה שמטריד זה שלקחנו – הנוצרים והיהודים – את תרבות האשמה רחוק מדי. כל כך התרחקנו מההסבר החיצוני, עד שאנחנו מאשימים את עצמנו בדברים לא נכונים. בקרב הרבה אינטלקטואלים מערביים השתרשה התפישה שאם משהו לא עובד, צריך להמשיך לחפש את השינוי והתיקון אצלך. זה גם מה שמניע את קנאי השלום. כל אדם שפוי רוצה שלום וכל אדם רציונלי יודע שצריך להתפשר. אבל לפעמים הרצון הטוב לא מספיק. צריך פרטנר בצד השני. השמאל הקיצוני מניח שהשלום האמיתי לא מגיע בגלל שלא מצאנו בתוכנו פנימה כוחות להשתנות. הוא לא מעלה את האפשרות, שבצד השני אין נכונות אמיתית להתפשר כי הדנ"א התרבותי עובד בינתיים אחרת. לכן, גם כאשר החמאס קורא להשמיד את ישראל ולא מסתיר את כוונותיו, האוזניים והעיניים של השמאל הקיצוני נאטמות. "מי אשם?" – אנחנו.

אולי נחדד יותר, ההאשמה העצמית מגיעה עם "פיתרון": אם אתה רוצה לתקן את הבעייה – תעלים את הבעייה, כלומר תאיין את עצמך... 

ברמה הקיצונית, זה מה שקורה. לכן גם ממציאים היסטוריה וקובעים שכל הקיום שלנו כאן יסודו בגזל אדמות לא לנו. זה מגיע מאותו מקום של הכחשת המציאות – ההומאניות המדומה שהופכת לתפישת עולם מפלצתית ומאוד מאוד שטחית. זו גם הסיבה שמי שלא תומך בעמדתם מכונה פאשיסט. דווקא הקו שלהם פאשיסטי במהותו.

אז נכון, צריך לבקר תופעות קיצוניות אצלנו. אבל שורש הסכסוך אינו פוליטי, דתי, ולא  טריטוריאלי. השורש הוא תרבותי. יש זיקה ישירה בין הדרך שבה בן לאדן ודומיו תופשים את האישה לדרך שבה תופשים את המערב וישראל. אבל לך תגיד את זה לשמאל הקיצוני. באותה נשימה שהם מרימים דגלים של פמיניזם הם תומכים באידיאולוגיה של משטרים חשוכים.

שמת לב שהשמאל הקיצוני – כולל חוקרים בכירים בממסד האקדמי – בכלל לא עושה הכללות כשזה נוגע למוסלמים. מבחינתם אין ממש קשר בין מה שקורה במשפחה המוסלמית לבין מה שקורה במשטרים הערביים. מבחינתם אין גם קשר בין טרור שנעשה באירופה לטרור שמופנה כלפי ישראל. גם העובדה שכמעט תמיד מוסלמים קנאים מעורבים בפעולות הללו לא רלוונטית מבחינתם. הם לא מכירים במושג "טרור בינלאומי";  מבחינתם זה טרור בָּדִיד. כי ההכללה תשבש להם את תמונת המציאות.

אני מעיר שההיסטוריה הכירה בדרך כלל אליטות שתמכו בציוויליזציות שלהן. אבל מאז המאה העשרים המערב מתמודד לא רק עם איומים חיצוניים אלא עם קבוצה מובילה בתוכו שחותרת תחת יסודות הקיום שלה עצמה.

שמת את האצבע על הבלתי יאומן שקורה פה, הוא מגיב, לימים יתארו את זה – פעם ראשונה בהיסטוריה, אנשים באליטה המובילה עוצמים עיניים; הם בחרו באופן מודע ממניעים רגשיים שלא לראות את המציאות.  

עושה רושם שהמערב מאבד עצמו לדעת. מה לדעתך הסיבות לכך? 

"הציוויליזציה הלבנה" מתאבדת. שלוש סיבות לדבר: האתוס החיובי, ההומאני של הרגישות לזכויות האזרח, הלך קדימה מבלי ששם לב מה נמצא סביבו. לא צריך לעדכן את הרעיון של זכויות שוות, זה ערך מוסרי עליון, אבל צריך להבין באיזו סביבה הווילה הזאת נמצאת. האדמו"רים החילוניים אומרים "נוביל קדימה", ולא מבחינים בקבוצות שנותרו מאחור ולא רק שאינן מקבלות את ערכי השוויון והחירות אלא תעשינה הכול כדי שתיעלם להם מהעיניים, ביחד עם התרבות הדמוקרטית. לכן, אם אתה רוצה לקדם זכויות, דאג לפני הכול להישרדות שלך. זה מה שמתחילים להבין באירופה, אולי מעט מדי ומאוחר מדי. מה שהם אולי מבינים ביחס לעצמם הם לא מבינים ביחס לישראל, באיזה מרחב אנחנו נטועים. הם מצמצמים את הקונפליקט הערבי-ישראלי למשהו פוליטי.

הציוויליזציה המערבית שוקעת גם מסיבות היסטוריות. ברגע שציוויליזציות מסיימות את תפקידן צומחות החלופות ולהיפך. מה היתה ארה"ב? חברת סְפָר, frontier society – אפשרה לבנות שוק חופשי; לצאת מהאריסטוקרטיה האירופית המנוונת וליצור מפגש רעיוני שגרם לשגשוג. היום בעידן הגלובליזציה, הגיאוגרפיה כבר לא משחקת תפקיד. לא משנה היכן אתה – בסין או בהודו;  אם אתה ממציא – אינך צריך את הסביבה של הרווארד או סטנפורד. וזה עתיד להתחזק. לכן ארצות הברית כבר פחות רלוונטית.

הסיבה השלישית היא הרב תרבותיות. כתוצאה מהאתוסים החיוביים האלה של פלורליזם ודמוקרטיזציה וכו', גדלה היכולת ליצור עולם אינטגרטיבי רב תרבותי. המחיר הוא איבוד כמה מהמינרלים שהזינו את האליטה הוותיקה. ההעדפה המתקנת היא ערך חשוב, אבל אם בשמה אתה משטיח פירמידות באופן מלאכותי ופוגע בעיקרון ההישגי-תחרותי, אתה פוגע בקטר המוביל.

כתבתי באחד ממאמריי על כך שהאיזונים והבלמים בחברה דמוקרטית אינם נמצאים רק בעקרון שלוש הרשויות, אלא באיזון שבין הקוד הדמוקרטי לקוד הרפובליקני. החברה צריכה את המינונים של שניהם. בשנים האחרונות המערב, בעיקר אירופה, איבד את האיזון.

ציינת את החשיבות של האליטה לחברה ואת הפגיעה ביכולת הייצור של החברה את האליטה שלה. גם החברה הישראלית?

אצלנו הבעיה קריטית יותר. בארה"ב לא מזלזלים במושג אליטה, אבל אצלנו אין כמעט מסגרות המיועדות למצטיינים. כך יוצא שהטובים, הבינוניים והחלשים יושבים באותה כיתה והרמה נגררת כלפי מטה יותר מאשר מעלה.

בשנים האחרונות חושף אלמוג קבוצות לעולם החרדי. באחת הפעמים הביא עיתונאים בכירים לישיבת פוניבז' בבני ברק. הוא מספר שלא רצה רק להכיר להם את החברה החרדית ולקרב בין המגזרים, אלא גם להראות חברה שבה אליטיזם אינה מילה גסה.

"לפעמים האליטיזם נתעב," הוא מסייג בהתייחסו לאפליית הספרדים, "אבל הם לא מהססים לקחת את הטובים ביותר ולטפח אותם  בישיבות מובחרות. מאות בחורי ישיבה שקועים בלימוד גמרא בעשר בלילה, ללא משגיחים, הוא מתפעל. "זו תופעה מדהימה. לא רק בגלל החובה הדתית של הלימוד, אלא מפני שנוצרה חברת לומדים תוססת, שיש בה עילויים." איש האקדמיה שבו מצא עצמו מקנא במה שראה. "אתה מכיר דבר כזה אצלנו באקדמיה?" הוא יורה, ומזהיר: "אנחנו נשלם על זה מחיר כבד, כי כבר עכשיו תחומים שלמים לא זזים קדימה. מי שמצוי בעולם האקדמי יודע באיזה דקדנס אנחנו נמצאים."

האקדמיה המערבית, באירוניה היסטורית, נטלה על עצמה את תפקיד המנזרים של ימי הביניים. היא עסוקה כמעט רק בשימור הידע בציפייה לדור שיבוא ויעשה משהו עם הידע שהצטבר. יש משהו באקדמיה שלא מעודד מרד וסקרנות.

במידה רבה זה נכון, בעיקר במדעי הרוח והחברה. הם הפכו למסגרות פוליטיות יותר מאשר למסגרות של פלפול ויצירתיות. אני מכיר הרבה חוקרים שכלל לא מכירים את ישראל, שמגזרים שלמים לא מוכרים להם.

הגלובליזציה הולידה מצב שבו לכאורה איננו זקוקים יותר ללאומיות, לרגשות אתניים. אנחנו שייכים לעולם. גם ההתפוררות של אירופה היא תולדה של המצב – תחושת השייכות של האנשים למקום נפגעה. זה עמעם את החיישנים. אירופה איבדה את האינסטינקטים הבסיסיים של ההגנה על הטריטוריה.

זה בלתי נמנע. אי אפשר לעצור את הצונאמי הזה. מדינת הלאום – בדיוק כמו שקרה לערֵי המדינה ולשבטים – תאבד מכוחה המוסדי והסמלי. זה מציב לנו אתגר משום שאנחנו, ישראל, מדינת לאום מאוד מיוחדת, עם עבר מיוחד ואויבים מרים.

התרבות מתרחבת לטווח התקשורת בין אנשים. בחברת ציידים ולקטים, התרבות נמצאת במרחק הליכה. אם בייתת בעלי חיים, אז הקמת טריטוריה על פני 30 ק"מ. המהפכה התעשייתית התיכה את השבטים וערי המדינה לישויות גדולות שמתוחמות באוקיינוסים, נהרות ורכסי הרים. וכמובן הטכנולוגיה התקשורתית – הדפוס, הטלגרף, הרדיו, הרכבת. פתאום אפשר לתקשר עם אדם שנמצא מאות מיילים ממך. ככל שהתקשורת והתחבורה משתכללות, כך התרבות מתרחבת. התרבות היא גירוי משותף; מה שיוצר את המכנה משותף זאת העובדה שאנחנו נחשפים לאותם גירויים.

המהפכה התעשייתית הולידה את מדינת הלאום האזרחית, והמהפכה הדיגיטלית מפרקת אותה בהדרגה, משום שכולנו חשופים לאותם גירויים. ואז הרומנטיקה הלאומית שתמכה במבנה הפיזי, מוחלפת ברומנטיקה חדשה, גלובלית. אני אוהד כדורגל, מכבי חיפה-ברצלונה, יש לי זהות ממוקפת. שים לב מיהו המודל החדש שמחליף את דמות הפטריוט בכל המדינות: היאפי כדמות א-מקומית. הזהות המרכזית שלו היא מקצועית או זהות של פנאי. מי אני? לא שיוך אתני או דתי אלא אני איש פרסום, היי-טק, חובב אופנועים וכו'. זו דמות שמתפתחת במטרופולינים הגדולים ונעה למעגלים רחבים יותר. האדם הנייד והגמיש. מדובר בתהליך ארוך. ברור שהקוד הלאומי יהיה כאן עוד שנים ארוכות, אבל החץ על המפה כבר מסומן.

אז אנחנו נפטרים מלאומיות, בעוד שאצל שכנינו עושה רושם שהיא מתחזקת...

זאת הבעיה הגדולה. פה לידינו יש קבוצה שעדיין לא עברה את המהפכה התעשייתית, ואת זה חכמי השמאל לא מבינים. בתהליך הגלובליזציה נמחקים נכסים שאנחנו לא רוצים לוותר עליהם – זיקה לקולקטיב הלאומי, סולידריות עם "המשפחה המורחבת" והכרה שיש דברים נשגבים שאתה צריך להכפיף עצמך אליהם, גם ללא תועלת אישית ומיידית – הצווים המוסריים. ערכים שנתנו לנו תוכן ומשמעות וכעת מתרוקנים במכבש הציניות והתועלתנות. האתגר הוא איך לשמור עליהם. אבל הם אומרים: מחק! אז מחקו למשל את הסמכות ההורית והולידו דור אנוכי. אחר כך יכתבו מאמרים על אלימות בבית הספר. ולא יקשרו בין הרס הסמכות לאלימות הזאת.

דור של חוקרים ומחנכים אומר אין אלוהים, אין מדינה, אין אבא ואימא, אין מנהיגים. אז מה קרה? הולדנו עריצות הפוכה של ילדים. איבדנו את הקשר המשפחתי ואת הרגישות. עכשיו צריכים כל מיני סופר-נאניס שיחזירו את הגלגל קצת לאחור.

 נדבר על הבחירות.

הבחירות היו בצל משבר גדול של התקשורת הישראלית. בשנים האחרונות התקשורת המסורתית מאבדת מאחיזתה בשל המעבר לאינטרנט ובגלל שהצעירים לא מחוברים לצינורות המידע הישנים. המאבק ההישרדותי של כלי התקשורת הביא לתרבות גוזמה. ברגע שהכול מנופח, אנשים נעשים אדישים. כמה אפשר להכיל – עוד שערורייה פוליטית ועוד סקנדל, עוד דיסקין ועוד ביבי. נקעה נפשנו. השיח האמיתי והפומבי יותר, שמביא את כל הדעות והצדדים, עובר לפייסבוק. זאת  הדמוקרטיה במיטבה.

בעצם נוצרה דמוקרטיזציה של השיח. דיברת על הפייסבוק. נתחיל מזה שמה שמתפורר או לפחות מאבד מסמכותו, זה התקשורת הממוסדת.

קרה לתקשורת מה שקרה למפא"י. האוליגרכים התקשורתיים מבוהלים. הם היו השליטים הכול יכולים. קל להם להכתים את "ישראל היום" כעיתון בשירות השליט. אתה ראית כאן מחקר מוסמך שבודק את העיתונות מבחינת הטיות ולאיזה כיוון? אני לא ראיתי. ומה עם ההטיות לכל מיני יחצ"נים, לטייקונים, למגזרים דומיננטיים? אני נדהם שחדשות חשובות ובולטות במגזר החרדי לא מדווחות כלל בעיתונות החילונית. כך ביחס למגזר הערבי, הרוסי ועוד. אז מי כאן מטה הטיות?

ברור שכולם מבועתים ממהפכת האינטרנט. אבל זה גם קול של אליטה שבטוחה שאנחנו הולכים למקומות לא טובים ומנפחת דברים באופן מלאכותי. תראה מה קורה עם החרדים. דווקא בשעה שהם עוברים תמורה פנימית עמוקה (שכמובן חייבת להיות חרישית), המתקפה עליהם גוברת. והמתקפה הזאת רק מעכבת את השינוי.

איך אתה רואה את תוצאות הבחירות?

אנחנו נמצאים בעידן פרסונלי. אין כבר אידיאולוגיות גדולות, ומידת ההסכמה בין האזרחים גדולה בהרבה מחוסר ההסכמה. אם תבדוק מצעי מפלגות תגלה חפיפה מדהימה בהמון תחומים. לא מעט חברי כנסת יכולים להחליף מפלגה בלי שנרגיש. בגדול אין הבדל משמעותי מהקצה של הבית היהודי לקצה של מר"צ, והתמונה כאילו ישראל היא מדינה קיצונית מופרכת מהיסוד. נכון שהשולים התרחבו והקצינו. הם יותר מסוכנים. אבל אלה עדיין רק שוליים. לכן צריך להיזהר מלצבוע את החברה הישראלית כולה בצבע שלהם.

אם הרוב לא הצביע על בסיס אידיאולוגי, אלא על בסיס החיבור הרגשי עם המועמד, מה כן קרה?

לא קרה משהו דרמטי. מי שמכיר את ההתפלגות הדמוגרפית לא מופתע. ישנם המגזרים. קדימה התפרקה – אלה שלא רוצים את העבודה ואת הליכוד. אז החלל הזה התמלא. בבחירות האלה היו למעלה מ-800 אלף צעירים יהודיים לא דתיים. הם לא חוו את ישראל הסוערת – סוף שנות השבעים והשמונים עד רצח רבין. הם גדלו על הטלוויזיה. טבעי שיצביעו לכוכב טלוויזיה. הם לא ימין ולא שמאל, לא מזרחיים ולא אשכנזים, לא חילוניים ולא דתיים. הם הכול ביחד.

אז מי ניצח?

בסוציולוגיה יש מושג נפלא שנקרא "הגדרת הסיטואציה" – אתה פועל במציאות אחרי שהגדרת אותה ככזאת. אין מציאות אובייקטיבית לחלוטין והתפישה משפיעה על הפעולה. למשל, הגדרת שהאדם הזה נחמד, אז כל מה שיעשה לאחר מכן יהיה חיובי".

אחרי הבחירות החל מאבק בין קבוצות שונות להגדיר מי נכשל ומי הצליח. כל אחד מבליט מה שחשוב לו. אפשר לראות את ההצבעה לליכוד כתבוסה. כי ציפו ל-40 מנדטים והוא קיבל פחות. אבל אפשר לראות בזה גם הצלחה. ראשית, זו עדיין המפלגה הגדולה ושנית, כנראה שעולים רבים מחבר העמים פשוט לא חיפשו יותר בית והגיעו פחות להצביע. גם אל תשכח שהתקשורת היתה ברובה נגד נתניהו. ובכל מקרה, שלטון מכהן מתקשה לשמור על הגמוניה. תמיד קל יותר לחדש להגיע מאחור. גם יאיר לפיד שנחשב להצלחת הבחירות לא בדיוק אנטי-ביבי. כך שזה תלוי מי מגדיר את התוצאות.

מה שאני רואה זה בעיקר ניצחון למרכז הפוליטי, שבירת המיתוס של חברת קצוות. הציבור הישראלי הוא פלורליסט ברובו. ההיסטוריה הוכיחה שכשיש הסכם הגיוני רוב הישראלים תומכים בו. ולרוב האנשים שמתבוננים עלינו מבחוץ אין מושג ירוק מי אנחנו באמת.

* * *

אלי מייזליש

1. כיצד תיראה ישראל בעתיד?

ישנו פרופסור אחד בבר-אילן, דוד פסיג, שהוא היחידי בארץ ואולי בעולם כולו שיודע לראות את העתיד. נכון. אבל לא בכל התחומים. אלא בתחומי הסטטיסטיקה בלבד. למשל, "בשנת 2025 יהיו בארץ 100 אלף בוגרי תיכון. למה? מפני שבשנת 2012 נולדו 100 אלף ילדים." וכך הלאה: "בשנת 2023 תהיה בבנקים יתרה של 130 מיליארד שקלים בחשבונות חיסכון ל-10 שנים, מפני שבנת 2012 הפקידו 100 מיליארד." הנ"ל אינו מתיימר סתם להתנבא. אפילו לא ל-4 שנים, מי ייבחר לראשות הממשלה? או איזו מפלגה תימחק, כמו קדימה למשל. או אם ירדן תימחק מהמפה.

העתידנות קשורה אצלו רק לנושאים סטטיסטיים. איש  לא ניבא בזמן שלטונו של עראפת מתי ואיך הוא ימות. אבל כולם ניבאו לו מוות שלא כדרך הטבע. למה? ככה. למה לא? וכי קיימת עבורו אפשרות למות בדרך אחרת?

ולמה העליתי נושא זה לדיון היום? מפני שקצה נפשי מרוב חוזי העתיד אצלנו שברובם עושים זאת בהפגנת ביטחון ללא עוררין. אני לא זוכר בדיוק מה אמרה ציפי לבני לדנה וייס במוצ"ש האחרון לנמק מדוע קפצה ראשונה על עגלת נתניהו בדרך לממשלה, משהו בערך כך: אם לא אכנס לממשלה ולא אנהל את התהליך המדיני יש סכנה לקיומה של המדינה.... בלה בלה בלה... עד כמה שישראל כבר 'מוקצה' בעולם... ושהיא [המדינה] בסכנת אפרטהייד... ועוד נבואות לגבי עתידה של המדינה שאפילו פרופ' דוד פסיג אינו מוכן להתנבא. אבל ציפי לבני אכן רואה עתידות בלי התמחות או מינימום כתיבת מסטר בבר-אילן אצל פסיג.

ולא רק ציפי לבני, המון עיתונאים לימדו אותה איך להתנבא לגבי ש"העולם..." – כן. תמיד-תמיד נתלים במילה זו ש... העולם יגנה אותנו, שהעולם יחרים אותנו, ואחד מומחה לענייני אירופה, וככה תמיד כותבים בשולי מאמר בעיתונים: הנ"ל מומחה לאיראן, והנ"ל מומחה למזה"ת והשלישי מומחה תעופה בעניין מטוס אל-על שכמעט התנגש. וזה רק פסיק של הפסיק ברשימת המומחים בארץ. הכי-הכי מומחים הם העיתונאים בעצמם. ואם חסר להם אחד הם תמיד מביאים פרופסור, אחד כזה היה פעם שלמה בן-עמי עד שנעלם. ויש למשל שטרנהל, או סופרים על תקן פרשנים פוליטיים, עמוס עוז למשל או מאיר שלו בידיעות או דוד גרוסמן שחתם באחרונה על איגרת מאת "בצלם" למנויי החוברת שלהם לתרום כסף לארגון. אבל סתם ככה עיתונאי בכיר למשל נחום ברנע בידיעות או אמנון אברמוביץ' בערוץ 2, יודעים כל דבר ובכל נושא ובעיקר בחיזוי עתידי. ובלשון התנ"ך: נביאים. ומי שלא רוצה או חושש להתנבא בעצמו מביא ציטוט מירמיהו או יחזקאל, ללמדנו כי לא הוא המדבר אלא נביא אמיתי. 

לעיתים אני משתאה נוכח הביטחון העצמי המופלג שיש לאנשים אלה, כאילו סתם אזרח הוא אידיוט ויש לשנן באוזניו עוד פעם ועוד פעם שהנה או-טו-טו המדינה הולכת פייפן אם לא ישַמְעו לו, שאם לא ניסוג מהשטחים אז או-טו-טו... ולפי סיסמת ציפי לבני – שאם לא נקיים תהליך מדיני [מכבסת מילים לנסיגה] גם-כן או-טו-טו 'העולם' יחרים את ישראל.

אני מבקש עוד פעם אחת להביא בפני הקוראים את המושג "העולם" או חמור יותר "העולם כולו" כפי שהוא מובא מפי חוזי העתיד, שעלול לדפוק אותנו. אז ככה, מי זה אותו 'עולם'? ובכן באו"ם יש 193 מדינות. מי שיש לו אטלס רגיל או על הדסקטופ את 'גוגלארת', שיתחיל כבר עכשיו לתהות על קנקנן של 180 מדינות שלא שווה להכביר עליהן מילה אחת. אבל הנה לדוגמא אלבניה למשל, מדינה דווקא באירופה ולא ביבשת הוטנטוטו. מדינה ועַם עתיק עם שפה ייחודית בפני עצמה ואפילו הצורה הגרפית שלה דומה לישראל; רצועת חוף ים כ-200 ק"מ ומוארכת וכמו ישראל גובלת ב-4-5 מדינות, בצפון, ממזרח ומדרום ובמערב הים. והנה, למרות שהיא עם עתיק בן 2000 שנה, ואפילו אם נכבש בידי איטליה או הנאצים, עדיין לא גורש עם זה או הוכחד, אלא נשלט בלבד, ומה? כולה 3 מיליון תושבים, אין בה מידבר וארץ פורייה, ואין לה אויבים בגבול, ואף מדינה לא מאיימת עליה ובסה"כ מייצרת תל"ג לנפש רבע מישראל. וכמו אלבניה יש עוד באירופה לפחות 10 או 15 מדינות; קטנות, עניות, שהיו מתות להיות חברות שלנו או להגיע לעשירית מההישגים שלנו. על אחת כמה וכמה מדינות ננס כמו בליז במרכז אמריקה [אפילו שגודלה בדיוק כמו ישראל כולה בת 300 אלף נפש] או באפריקה: גמביה או טוגו בת מיליון וחצי תושבים עניים, וכך הלאה ברחבי אסיה. שלא לדבר על 60 המדינות החברות בוועידה האסלאמית כולל 22 מדינות ערב.

האם זה העולם? סומלי איראן וסודן? האם אלה יחרימו את ישראל למקרה וציפי לבני לא תוכל לקיים 'תהליך מדיני'?

האמת היא שאין דבר כזה "כל העולם". האמת היא שאותם עיתונאים או כמה חברי כנסת המומי-ידע, מתכוונים לכך שמתוך 193 מדינות האו"ם רק 5 או 6 מדינות מרכזיות במערב אירופה [ולא במזרח אירופה או בצפון אמריקה] ינסו לאיים על ישראל, כמו בריטניה וצרפת, או נורווגיה ושוודיה וזהו. איטליה, ספרד, פורטוגל ואולי גם יוון שנמצאות בשנים האחרונות בתוהו ובוהו כלכלי עם שביתות והפגנות אלימות, מה שמעניין אותן זה רוגע כלכלי ונקי ממהומות. מדיניות החוץ שלהן נוגע בעיקר בסיוע כלכלי, אותו הן מנסות להשיג ותו לא.

העניין הוא שבישראל מתקיימות שתי יישויות ללא סימטריה וללא פרופורציה כלל: הציבור מצד אחד ומהצד השני מיספר קטן של כותבי מאמרים. אחד מהם למשל פרופ' ג'אד נאמן שכתב מאמר באותו עיתון מפורסם ששמו 'הארץ'. ג'אד נאמן הוא בעיקר רופא [היה רופא צבאי בגדוד צנחנים בששת הימים וקיבל עיטור העוז] שהמיר את מקצועו לקולנוען: צלם, מפיק, במאי, תסריטאי, במשך עשרות שנים. אבל גם מעֵט הכתיבה בעיתון לא נח. ביום ו' האחרון כתב אצל העיתון לאנשים חושבים, כי "על מחנה השלום להתייצב בכיכר תחריר משלנו." כן. משלנו. מי הם "משלנו"? ומה הוא מצפה מהמפגינים הללו? מה? את זה הוא כותב בדרכו המטפורית, ככה: "להטביע את ספינת התמימות." להטביע? הוא נביא. הוא באמת יודע איך תיראה ישראל בעתיד לאחר שמפגיניו יטביעו את המתנחלים וימליכו את הפלסטינים על ישראל. השאלה היא כמה? כמה מפגינים יתייצבו אצלו בכיכר התחריר שלו? מה הנשק שלו? הרי בתוך ניידת משטרה אחת ניתן לאשפז את כל המפגינים שלו. אבל לכתוב? למה לא?

אבל בואו ונקרא שוב לפרופ' דוד פסיג ונשאל אותו לפי שיטתו: אם היום בשנת 2013 יש בארץ רק פרופוסר אחד ששמו נאמן, כמה כאלה יהיו ב-2015? [פרופ' נאמן נולד ב-1936].

השאלה "כיצד תיראה ישראל בעתיד"? פסולה מעיקרה והיא עולה לתקשורת רק בידי אלה הרוצים להפחיד אותנו – שאם לא נקבל את גירסת הערבים לגבי "שלום צודק" שמבחינתם זה מחיקת ישראל מהמפה, "העולם" יחרים אותנו.

ישראל הוכיחה במשך 65 שנים לעולם כולו ובפרט לעולם הערבי כי למרות כל הניסיונות לחסל אותנו במלחמות, התעצמנו פי 10 באוכלוסייה ופי 100 בכלכלה ופי 1000 בטכנולוגיה ומדעים כולל מדעי הגרעין. ואם עד כה לא הצליחו הערבים לגשר או למחוק את הפער בינינו – אז נביא את פרופ' דוד פסיג שישרטט עם גיר על הלוח את הגרף שלו איך ישראל עולה שנה אחר שנה בגרף ואיך הערבים רק יורדים באותו גרף.

ואם זה לא מספיק, הנה ברגע זה אני שומע את ברשת ב' את קולו של כרמי גילון [מי שהיה ראש השב"כ בתקופת רצח רבין] אומר לאסתי פרז על כך שיש 'מהומות' בגדה וכל זה – לדעתו "עלול להצית..." את האזור כשישראל חיה כמצורעת בעולם. כן שמעתם טוב. מצורעת.

ולפנות ערב אני שומע את רפי רשף בערוץ 10 לגבי מותו של אסיר פלסטיני: "...האסיר הפלסטיני עראפת בן.... שנפטר בכלא...". נפטר? וכי הוא איזה אדמו"ר וצדיק? ה'בעל-שם טוב' למשל?

אין כאן מחסום לפיות, וכל מי שקרוב למיקרופון או לעיתון יאמר מה שיש לו לומר ללא שיישא בחטאו: העולם... אפרטהייד... חרם... מצורעת... ו... ערבי נפטר בכלא. 

2. משהו על פורים באוקספורד עם אהוד בן עזר

לאהוד: איני יודע מדוע ומה נטפל אליך יואב שורק על הרשימה הזו שלך. נדמה לי מאז שאני קורא את הרשימות, הספרים והכתבות שלך, מעולם לא התמוגגתי בהנאה כמו זו הפעם על יהודי אוכספורד. פשוט התגלגלתי מצחוק. ורק מי שבאמת מכיר מבפנוכו את הקהילות היהודיות בחו"ל, ויכול לזהות כל קהילה וקהילה על מגוון שטותותיה וגיחוכיה, אנחנו הצברים פשוט המומים מהפרשנות האולטרא אכסטרווגנטית שכל דקדקן [רבני] עושה שם מסתם מנהג תפל שבתפלים.

איני יודע אם יואב שורק נמנה על אוהדי קהילת אוכספורד, אבל זכורים לי רשימותיו ב'מקור ראשון' במוסף לשבת – שחציו נסב על אודות פרשת השבוע וההתפתלויות להביא אקטואליה מטעמה. ואגב, מעולם לא למדתי אצל פרשנים אלה איך מקריאים לבנות דתיות בנות 15 או 16 את הפסוק משיר השירים: שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה – למשל. או ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. שיבוא יואב שורק לפרשן מטעמן של הבנות הנ"ל.

3. לכל מי ש'התלהב' מנאומה של ד"ר רות קלדרון

על התלמוד

ביקשה הדוקטור לתלמוד 'להראות' לאנשי אגודה או ש"ס המתנגדים שאשה תִּלְמַד גמרא ויצאה עם ידיים ריקות.

כל מי שלמד גמרא והבחין כמעט מיד כי כשהעמוד הוא רחב ומעט פרשנות של רש"י בשוליים, יודע כי אותו עמוד גמרא מכיל 'אגדתא', קרי; סיפורי אגדה או בלשון הפלמ"ח; צ'יזבאט. אין באגדות אלה שום פלפול הלכתי או סוגיה לימודית אלא תעלול. מי שהבהיר בפני כל מה הן אלה האגדות, הוא הרמב"ן [שחי במאה ה-13 בברצלונה ונמלט ממנה לא"י וכאן הוא מת ובעיר העתיקה יש בית כנסת על שמו].

ומעשה שהיה כך היה: הרמב"ן נקרא ב-1263 לוויכוח הפומבי המפורסם "ויכוח ברצלונה" מול מומר ידוע ששמו פאבלו כריסטיאני, כשהדיון המשפטי מתקיים בפני המלך חיימה ה-1. המומר ניסה לשכנע את המלך וחבר השופטים, שכלל קרדינלים, כי מן הגמרא נמצא כי ישו הוא המשיח ועל כן על היהודים להתנצר. המומר אכן היה בקי בתלמוד, אבל לא היה חכם כמו הרמב"ן. ועל כן הביא בפני המלך והשופטים ציטוטים רבים מהתלמוד. ואז נעמד הרמב"ן בפני המלך וטען כך: התלמוד מכיל בין דפיו אגדות רבות וישאל המלך את המומר האם הוא הסתמך עליהן, וכשזה ענה "כן," אמר הרמב"ן: אלה הן בסך הכול אגדות [יעני צ'יזבאטים] ואיני מאמין בהן..." והמלך הוציא את הרמב"ן זכאי.

מה עשתה קלדרון? בדיוק כמו המומר, הביאה מהדוכן בכנסת בפני הציבור אגדה... ואפילו אגדה מביכה, על איזה דמות שולית ששמה רב נחומי שרק יום אחד בשנה, יום כיפור, היה חוזר לביתו מהישיבה. מנסה קלדרון להסביר מה זה 'ביתו' יעני אשתו שחיה מסקס פעם בשנה שבכלל אסור בביאה, והנה אותו יום שהיא מחכה ומחכה והגבר לא בא, בכתה ודמעה נשרה על לחייה וממש באותו הרגע נזכר אותו רחומי שהיה יושב על הגג ולומד שלא נסע אל אשתו, קרסה התקרה, נפל ומת.

אז לקחת אגדה זו ו-20 דקות לעשות ממנה מטעמים? לקרוא בארמית ולתרגם לעברית בת זמננו? על מה? על מי? או שזו היתה הצגה "כיצד מתרגמין 'ביתו' ל'אשתו'?" ולסקסק את בית הנבחרים? תמיהני.   

אהוד: לבקשת ידידים גזרתי על עצמי חודש פרישות מהתייחסות לח"כ ד"ר רות קלדרון.

* * *

יואל נץ

אהוד היקר,

הרשה נא לי לצטט קטע קצר מתוך ספרי "שלושה חיים" השופך אור נכון על קביעתו הנחרצת של יעקב מזור (חב"ע מס' 819), כי: "מפי השמועה: לקיחת ילדים להשוה"צ איננה עלילת דם!"

מעשה בשנות ה-50 המוקדמות

ארוחת ארבע בחדר האוכל של קיבוץ כרמיה

 "...בוא תספר על עבודתך בהנהגה הראשית."

חיליק מזג לו מן התה הפושר ומרח לעצמו פרוסת לחם נוספת בריבה המימית. עשיתי כמוהו.

"הייתי חבר ההנהגה היחיד ללא תפקיד של הדרכה בפועל באחד הקינים. הטילו עליי לערוך סקר בכל הארץ על מצבם של בני הנוער בשכונות המצוקה. לא עלה בידי לבקר ביישובים רבים. הייתי נוסע בטרמפים – הרי אי אפשר לממן נסיעות באוטובוסים ממשכורת של חמישים וחמש לירות לחודש. תשמע יואל'קה, אני ערכתי היכרות עם עולם עלוב מאין כמוהו. לא היית מאמין שבמרחק של יריקה מאתנו מתנהל אורח חיים ירוד כל כך. מבין האנשים שמתחילים לפַנות עכשיו מן המעברות לשיכוני "עמידר", מצויים כאלה שהעולם שלנו זר להם לחלוטין. ביקרתי בבית, בו דייריו מחזיקים אבטיח באסלת בית השימוש, מזרימים עליו מים כפעם בפעם כדי לקרר אותו ואת צורכיהם הם עושים בשדה; ביקרתי אצל משפחה שגרה בבית רב קומות יחד עם עז. הם עוטפים את טלפי בעל החיים בסמרטוטים כדי שלא יישמע רעש תיפוף ההליכה על רצפת הבלטות, בשעה שמוליכים אותה אל המעלית וממנה אל דירתם... הצלחתי בכמה מן המקרים לשכנע את ההורים לשלוח את ילדיהם הגדולים לקיבוץ וצירפתי אותם אל חברת הנוער בבית אלפא. בישיבת ההנהגה הראשית סיפרתי את מה שראיתי וטענתי שיש להשקיע את מרב האמצעים והמאמצים של התנועה להוציא את בני הנוער הללו מתוך בתיהם בקנה מידה ארצי והמוני. אמרו לי: סע למרחביה, דבר על זה עם מאיר יערי. נסעתי. קיבל אותי יפה. חזרתי באוזניו על מה שראיתי. אמרתי לו שבהנהגה הראשית מצפים למוצא פיו בטרם ההסתערות להצלתו של הנוער הזה. מאיר יערי לא אישר. אמר: בלאו הכי מתחוללת הסתה שלוחת רסן נגד השומר הצעיר, שפועלת כביכול, להוציא את הנוער היהודי לשמד. עוד אמר, שהילדים הם נכס כלכלי עבור האב הפטריארך ולא בנקל יוותר עליו. פתוחה לפנינו רק הדרך של עבודה סיזיפית ושקטה בחילוצו של נער ועוד נער – על פי הדרך שבה אתה (כלומר אני) נקטת עד כה, אמר לי מאיר יערי...

כשיצאתי מביתו כבר ירד הערב. היה לי טרמפ לעפולה. הלכתי אל כביש הסרגל וחיכיתי בחושך עד בוש לרכב חולף. היתה שממה מוחלטת. זחלתי לתוך אחד מהצינורות הגדולים שהיו מונחים בשולי הכביש לקראת איזה עבודות תשתית ובו העברתי את הלילה."

*

עלילת דם היא לטעון שנעשה עוול לנערים אשר התחנכו בהשוה"צ. משימתה העיקרית של כל תנועת נוער היתה לגייס לשורותיה נערות ונערים רבים. הייתי ראש קן השוה"צ בגבעת עלייה עד לגיוסי לצה"ל; הנערים דאז זוכרים אותי לטובה עד היום. הייתי מורה-מדריך של חברת נוער בקיבוץ. הנערים למדו ועבדו, שרו ורקדו ובשבתות היו נוסעים אל בתי הוריהם ושבים עליזים ושמחים לקיבוץ...

* * *

בועז ארד על יוסף דוריאל ז"ל

יוסף דוריאל שירת בארגון ההעפלה והיה מראשוני הלוחמים של מלחמת העצמאות, ביבשה ובאוויר, ממובילי המומחיות בתחומי הנדסת התעשייה ומדעי הניהול בישראל, ובעל ניסיון בפרויקטים לאומיים בתחומי התעשייה, הביטחון והמינהל הציבורי. בנוסף לשלושה ספרים שפירסם בעשורים האחרונים, דוריאל גם הירבה לפרסם ממאמריו. בספרו האחרון הוא ביקש להנחיל לקורא את הלקחים שצבר במשך שנות חיים ויצירה, שבמהלכן נטל חלק רב חשיבות בקוממיות העם היהודי בישראל ובהגשמת החזון הציוני.

את ההיכרות שלי עימו ערכתי כתלמיד תיכון שלקח לידו את הספר "הביטחון הלאומי של ישראל – מבוא לגישה חדשה". בהקדשה נכתב "לאחותי שלומית ולחברים לנשק שמסרו חייהם בשדות-קרב עקובים מדם בשליחות הנהגה שלא ידעה ביטחון לאומי מהו." הספר שרשם כנבואה את העומד להתרחש במלחמת יום הכיפורים, לא יצא לאור בזמן, היות שבתי הדפוס היו עסוקים בהדפסת תעמולת הבחירות שהיללה את קו בר לב ואת הביטחון המדומה שאותו הוא העניק.

יוסף דוריאל עסק לאורך דרכו בניתוח ההתנהלות הבלתי-רציונלית של מנהלי המדיניות של מדינת ישראל ויצא נגד השקרים הרבים שבהם מולעטים אזרחי המדינה. כשנפרדתי ממנו בפגישתנו האחרונה סיכם ואמר: "לאמירתו של יוזף גבלס, שאם חוזרים על שקר גדול הרבה פעמים – בסוף יאמינו לו, יש לי תשובה: גם אם חוזרים על אמת גדולה הרבה פעמים – בסוף יאמינו לה"

גם בלכתו מאיתנו – האמת אותה ייצג בחייו ובכתביו תלווה אותנו.

יהיה זכרו ברוך.

* * *

ספר חדש:

טוב יותר לאהוב

אלינוער מואב

סיפור אהבתם של קירילוס וניאדיס, צייר יווני, ואלינוער מואב, זמרת ישראלית.

קירילוס ואלינוער חילקו את זמנם בין חיים במנזר במזרח ירושלים, שם צייר קירילוס על קירות כנסייה, לבין חיים בתל אביב, שם עבדה אלינוער בתיאטרון.

החיים והעיסוקים האמנותיים של שניהם התחברו והצטלבו, ואלינוער שרה עם מיקיס תיאודורקיס בארץ ובאירופה.

התשוקה למודעות רוחנית מובילה את שניהם לשיחות עם משען, ישות רוחנית שגלגולה האחרון היה במאה ה-14. משען מפיץ את משנתו דרך המתקשרת חנה יקואל, באמצעותה הוא מעביר ידע קוסמי, מספר על גלגולים קודמים ומבהיר שאלות לא פתורות.

אהבה ואומץ, בדידות ואלימות, אמנות ורוחניות, כעס ותסכול, מות ועצב תהומי, מובילים ל"הפי אנד" ולפרק חדש ומפתיע של אהבה.

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

יצ'ופר הנוער!

40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות

איורים וציור העטיפה: דני קרמן

ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991

הספר אזל

33. דנה סמוֹקֶרִית

דנה סמוֹקֶרית מעשנת כבדה. עולה לה מהפה ריח של ארובה.  בהפסקה הגדולה היא קופצת לקיוסק, מחוץ לחצר בית-הספר, רק כדי שתוכל להספיק מציצות-עשן אחדות. בגלל קוצר-הזמן היא מועכת בדרך-כלל חצי סיגריה תחת עקב נעל-ההתעמלות המצולקת שלה, וממהרת חזרה לשיעור.

דנה עצמה רזה כגפרור. החלום על העישון רודף אותה מגיל תשע. שנים לפני שהחלה לעשן-ממש, נהגה לצבוע ביוד את פרקי האצבע והאמה שבידה הימנית, כדי שייראו כמו אצל המעשנים הוותיקים; אלה שאפילו המיסננות, הפילטרים שבסיגריות, אינן מצליחות להתגבר על כתם הניקוטין החום שנוצר ושוכן דרך-קבע על קצות אצבעותיהם השתיים.

קטנה-קטנה אבל יש לה קול עבה, צרוד קמעה, צרידות שגם אותה סיגלה לעצמה עוד לפני שהתחילה לעשן כדי שתישמע מבוגרת סמכותית ובלי בעיות.

*

"שלום פאפא-מאמא!" נכנסת דנה, זורקת את הילקוט לפינת החדר.

"אוי וֵי, שוב יש לילדה קול של תשעה באב!"

"תפסיקי לעשות רושם, מאמא, מה, את צמה?"

"מה קרה? יש לך דלקת-מיתרים בגרון? הצטננת?"

"שום דבר..."

"את מסתירה משהו. אני מרגישה..."

"טוב. חטפתי שלילי בבחינה בהבעה."

"מה קרה? את כבר לא יודעת עברית?"

"לא יכולה להתרכז בכיתה."

"לא יכולה – יש סיבות?"

"כן המפקדת..."

"לא, לא, לא... לא רוצה לשמוע שוב את השטויות – שמשעמם לך בכיתה, שאת לא יכולה להתרכז בלימודים בלי לעשן... דנה, אני מודיעה לך שהבית הזה לא יסריח סמוק! לפחות כל זמן שאני עוד נמצאת כאן! אפילו אבא כבר חדל לעשן את המקטרת המסריחה שלו... לפחות הוא – יש לו שכל..."

"אני במקומו הייתי מתחילה לעשן לך סיגארים בפרצוף... את סתם מאמללת את אבא..."

"תסתלקי מכאן, חצופה..."

*

"דנה תפתחי את הדלת!"

"אל תפריעי לי. אני כותבת חיבור."

"דנה תפתחי את הדלת. אפשר לחשוב שיש שריפה בחדר שלך. העשן יוצא כבר מתחת לדלת."

"אמרתי לך שאני לא יכולה להתרכז בלי לעשן. תגידי תודה שזה רק סיגריות. מה זה היום סיגריות, מאמא, תגידי, מה זה? סיגריות זה חומר בשביל ילדים בגן! זה חשיש של תינוקות! זה, לידיעתך, מוצץ למשתינים בחיתולים..."

*

"שלום פאפא-מאמא!" נכנסת דנה, זורקת את הילקוט לפינת החדר.

"או וֵי, איזה קול עבה! מה שוב קרה בבית-הספר?"

"שום דבר, רק יש לכם זימון לצִ'ימְנִי בשבוע הבא."

"מה שוב עשית? התחלת לעשן כבר גם בכיתה?"

"לא. רק בקיוסק, בהפסקה הגדולה."

"אז בגלל זה? כבר זורקים אותך..."

"לא, זה רק שצ'ימני אומרת..."

"מי זאת צ'ימני?"

"נו, צ'ימני, המורה להבעה, אומרת שפאפא הסופר כתב לי את החיבור שהבאתי מהבית. כי זה לא מסתדר לה עם הרמה שלי בכיתה."

"ומה אמרת לה?"

"את האמת. שאני לא יכולה להתרכז בלימודים בלי לעשן. אבל צ'ימני בטוחה שאני עושה צחוק ממנה, ומחוממת עליי."

"מה היא ענתה לך ?"

"את אל תהיי לי פַאם פַאטַאל דֶה לָה שְׁמָאטֶה ותביאי בשבוע הבא מישהו מההורים שלך לשיחה אחרת לא תעברי אצלי כיתה לשנה הבאה!"

"תצחקי, תצחקי עליה. ידעתי שכך יהיה הסוף. עכשיו אבא יילך לפגישה, כי אני בחיים שלי לא הרשיתי לך לעשן אצלי בבית!"

*

"בבקשה לראות בחינה של דנה בְּאַבּעה עברית נתתי חמישים וחמש מגיע ארבעים אז בבקשה תגידי איך דנה מביאה חיבור תשעים מבית אם אבא שלה לא עוזר לה לכתוב, סליחה אם לא איכפת לך אני רק לוקחת סיגריה."

"בעלי סופר אבל לא עזר לה לכתוב. דנה טוענת שפשוט בבית קל לה יותר להתרכז, ואני בהחלט לא מצדיקה אותה."

"כן? ואולי גם ילדה אומרת שמוכרחה לעשן בשביל ריכוז בלימודים?"

"רק אומרת? היתה מתה לעשן בבית, בלי הפסק, כמו איזו פושטקית..."

"בדיחה טובה, חה חה חה..."

"אפשר לדעת מה כאן מצחיק כל כך?"

 "חה חה חה... 'היתה מתה לעשן בבית' בשביל שתוכל להתרכז בלימודים חה חה חה..." פלטה צִ'ימְנִי סילון עשן והחלה משתעלת וצוחקת כאחת.

"מה כל כך מצחיק?"

"שמחדר שלה ייצא עשן בשביל לימודים... ככה פוף... פוף... חה חה חה..."

"אם לא איכפת לך, אז היא באמת מעשנת! אני ובעלי פשוט לא יודעים איך להתמודד עם זה... אמרנו שלא נִקנה לה..."

"כמו שמשורר היינה לא היה יכול לכתוב אם לא מריח תפוחים רקובים... חה חה חה..." עלו דמעות בעיני צ'ימני כאשר צחוקה התגבר על השיעול המציק.

"אני לא מבינה, אולי כבר מספיק, המורה צ'ימני... אוי סליחה, סליחה... מה אמרתי בטיפשותי? אני כבר הולכת. שלום."

"לא לא זה בסדר אני יודעת חברֶ'ה בכיתה קוראים לי צ'ימני פתאום תפס,י גם אני מגיל צעיר כמו דנה שלך לא הייתי יכולה להתרכז בלכתוב שירים בלי סיגריה ביד... איזה קטע, בחיי... חה חה חה... בואי נרד אפשר להזמין אותך לכוס קפה מצאת חן בעיניי בדרך תספרי לי אם גם בעל שלך מעשן כשהוא כותב אולי מוכן לקרוא שירים שלי..."

*

הסיפורים  האלה פורסמו לראשונה מדי שבוע, לפני יותר מעשרים שנה, במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש, כשהם מלווים בציוריו הפרועים של דני קרמן.

* * *

ברכות לחברנו היקר אורי שולביץ

שיום הולדתו ה-78 חל אתמול

ה-27.2.13

שתזכה לאריכות ימים, בריאות  ויצירה פורייה

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אנחנו מסתייגים מהעמדות הפוליטיות שהביע ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בשלהי כהונתו ובתקופה שחלפה מאז, הן נראות לנו תמוהות ומנותקות מן המציאות – אבל שמחים לראות שגם בפרשת "הולילנד" – הולכת ונפרמת מסכת השקרים שנארגה מולו, והוא עתיד לצאת זכאי, כמו גם ממרבית הפרשיות האחרות שטפלו עליו. עם זאת, לצערנו, לא נראית לנו באופק אפשרות ריאלית שהוא יחזור להיות ראש ממשלה בראש מפלגה גדולה. מבחינה זו, אלה שרצו להדיחו ממעמדו ולהרוס אותו – הצליחו בגדול! – גם המראה של האיש, בטלוויזיה, הוא כחש כל כך, והזדקן, וזאת כנראה גם בעקבות כל מה שגרמו לו אויביו – מעורר לעיתים חמלה.

* חבר שלנו, סופר לא צעיר, הגדיר נכון את הרומאן הנידח שלנו "הנאהבים והנעימים": "הגבהה רוחנית לכל מידות התחת."

* הלכנו לראות את הסרט "עלובי החיים". הדמות של ז'אן ואלז'אן נושא על גבו את אהוב-ליבה הפצוע של קוזט במנהרות הביוב של פאריס ­­– מלווה אותנו מאז קראנו לראשונה את הרומאן בנעורינו. לימים ראינו לראשונה את המחזמר הנפלא דווקא בסאן פרנסיסקו, עם להקה תאומה לזו שהופיעה אז בניו-יורק. קנינו את הדיסקים ומאז האזנו שנים רבות למוסיקה הנפלאה הזו של אחד המחזות המוסיקליים מהיפים ביותר שנוצרו אי-פעם, ו במאה העשרים. עכשיו הגיע הסרט, בהפקה עשירה מאין-כמותה וממש מהממת. מה יש להגיד כשאין מה לומר. רוצו לראות את הסרט. זוהי חווייה של פעם בחיים. אסור להחמיץ. ובייחוד שמבקר הקולנוע של העיתון לאנשים חושבים פסל את הסרט ולגלג עליו, למיטב זיכרוננו.

* סיימנו לקרוא את ספרו האחרון של יהושע קנז ידידנו "שירת המקהלה" ["ספריה לעם", "עם עובד", 2013] ונהנינו מכל רגע של קריאה. קנז הוא אמן הסגנון העברי הנקי והמהפנט בפשטותו, ואמן רקימת עלילות של סיפורים פשוטים-לכאורה, ואלה החלו מופיעים בכתבי העת העבריים כבר לפני כחמישים שנה [ב-2014 תימלאנה חמישים שנה להופעת הרומאן הראשון והמצויין שלו, באותה הוצאה, "אחרי החגים"].

הסוד של קנז הוא שאתה לא יודע ממה הוא יותר נהנה בתיאוריו – מהמסכנות של הקורבנות, של עלובי החיים, של הבודדים, שאותם הוא מתאר בדייקנות כה רבה – או מההתעללות בהם, המביאה לא פעם למותם. כפל-מסרים כמו זה איפיין במידה רבה את פנחס שדה [שעולמו הרוחני שונה לחלוטין משל קנז] – שמצד אחד הזדהה עם הנמוכים והתולעיים שבבני האדם, כמו יונה בן דוד ב"על מצבו של האדם", ומצד שני הזדהה עם מי שנחשבו לבני אדם עליונים, שאלוהים מאפשר להם לבצע את כל תשוקותיהם, כמו אבשלום באותו רומאן, או צ'ינגיס חאן או היטלר. את תפקיד "האדם העליון" המשחֵק במסכנים – ממלא בסיפוריו של קנז המספר עצמו – ולעיתים כלפי דמותו שלו-עצמו בילדותו ובנעוריו.

אל קובץ סיפוריו האחרון כינס קנז, לדבריו בראיון ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון, את כל סיפוריו המוקדמים שלא כונסו עד היום בספר.

רצינו בכל זאת להזכיר לו שני סיפורים נשכחים שלו. הראשון הוא "דבר גדול" או "הדבר הגדול", שאותו כתב בשנת 1961 לערך, בעודו סטודנט בירושלים, ושלח לעורך "משא", אהרן מגד, המוסף הספרותי של "למרחב". קנז רצה להוכיח לנו שאפשר לכתוב סיפור על כל נושא, והנושא היה ערימה טרייה של חרא של סוסים שמונחת על הכביש במושבה כשהיא עטוייה נחילים של זבובי-סוסים, (למי שזוכר את הפגע העוקצני הזה). והסיפור מביא בצורה מצחיקה להפליא את תגובותיהם של כמה וכמה טיפוסים מהמושבה, העוברים על פני הערימה המצחינה. קנז קיבל אז בתשובה מכתב ממגד ובו היה כתוב, למיטב זיכרוננו, כי הסיפור כתוב יפה מאוד אבל הנושא לא מתאים לפרסום. למרבה הצער קנז לא שמר אצלו את הסיפור, וכך הוא הלך לאיבוד לנצח.

והסיפור השני, שהתפרסם אם איננו טועים ב"תרבות וספרות" של "הארץ" בעריכת ד"ר יעקב הורביץ, "מסכת האימוץ", אף הוא בראשית שנות ה-60 – מספר על חייל בן-המושבה שנשלח לחופשת סוף-שבוע למשפחה במושבתו, והללו עושים ככל יכולתם להנעים עליו את זמנו, ואפילו בכוח, כי האמת היא שהוא עצמו בן המושבה והוריו גרים בה וכל חפצו בסוף-השבוע של האימוץ הכפוי הזה – הוא להימלט ולהגיע אליהם, לביתו-שלו, מה שאינו עולה בידו בגלל ההתלהבות היתירה של "המאמצים", שמוגשת כפארודיה מעולה.

* משה גרנות: אני ממש רותח מזעם על המעלילים עלילות דם על הקיבוצים, שאין דומה להם לתרומה שהם תרמו ליישוב בארץ לפני קום המדינה וגם אחר כך. לצבא-שבדרך לא היה איפה להתאמן – לולא הקיבוצים, והם אלה שאימצו נערים עולים חדשים בימים הקשים של הצנע והדלות ששררו בארץ, וכפויי הטובה אינם מפסיקים לנשוך את היד שהאכילה אותם.

אהוד: אני מתפלא עליך. כלום אינך יודע שאת הילדים התימניים החטופים השמנים – קיבוצי השוה"צ בישלו בדודים הענקיים שבמטבחים שלהם עם פפריקה הונגרית, ורק את הילדים התימנים הרזים מכרו לאימוץ בארץ ולארה"ב – כידוע לכול בפרשת "חטופי תימן"!

* בניגוד לשמועות הזדוניות ולהשמצות – הקרן לישראל חדשה אינה תומכת במכתב העיתי וזאת מתוך כוונה שישחיר את שמו בפרסום יותר ויותר כותבים "ימניים" וככה לא יאמינו לו ולהם – אבל נכונה הידיעה שהמכתב העיתי נעזר בבית המלוכה הסעודי כדי להפיץ את השקרים שלו על ישראל, ובזכותם של הערבים והפלסטינים, כך על כל פנים מדווח עלינו למלך שירות הביון הסעודי, זה שצילם את הסרט הדוקומנטארי על רוצחיו של מבחוח אבל שכח לשלוח אותו לפרס האוסקר, אולי מתוך שסמך על הסרטים הדוקומנטאריים הישראליים שנבחרו למועמדות לפרס.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2474 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,056 נמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,444 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים -18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,460 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,228 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל